הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 873 / לקראת יום כיפור תשע"ד

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' תשרי תשע"ד 12 בספטמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך אורפז: פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום, אשמת אורסטס, חלק שלישי ואחרון. // יוסי גמזו: 1. לְיוֹם כִּפּוּר. 2. אִחוּלֵי הַחְלָמָה מְהִירָה לְחָבֵר, ליצחק אורפז. // עמוס גלבוע: בעקבות מלחמת יום הכיפורים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: השקרנים הסוריים! // מוּקֵי אֶלְדָּד: מִמֵּרוֹץ הַזְּמַן. // אהוד בן עזר: חשבון נפש יהודי חילוני, שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990, בחדר-האוכל במשמר-העמק. // אליהו הכהן: מאיר הלוי לטריס לא היה מומר! // דוד מלמד: "העגלה המלאה והעגלה הריקה". [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 11.9.12. // אהוד בן עזר: מתוך הספר "אומץ", 1997, על משה דיין. // רון וייס: המחדל המדיני החמור של גולדה מאיר. // אהוד בן עזר: שירים, אוקטובר 1973: 1. בשולי פנקס הכיפורים. 2. האימפריה היהודית בוכה. // יואל נץ: הימים ימי "יום הכיפורים". [פואימה דוקומנטארית]. // מוטי בן חורין: 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. // מלי טויב (אהרנסון): אלף תשע מאות שבעים ושלוש ובני ניר. // יואל רפל: 'על דעת המקום' עיון בסוגיית כינויו של אלוהי ישראל. // ממקורות הש"י.

 

 

 

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

פרקים [תמונות] מתוך קוריקולום

[פורסם במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בעריכתו של זיסי סתוי ביום 9.4.1992, וכן ב"משא", עיתון "דבר", בעריכת פסח מילין ביום 24.2.95. כאן הנוסח המקורי והשלם]

 

חלק שלישי ואחרון

 

אשמת אורסטס

ימי הכיפורים שלי אינם נותנים לי מנוח. לוּ לפחות נשאר לי מימי הכיפורים של ילדותי איזה זיכרון נלבב או מאלף. כלום. שחיטת תרנגול-כפרות הפחידה אותי מאוד והגעילה אותי עוד יותר, עד שבאתי בסיפורי "התרנגול של ר' נויח חשו"ב" וגאלתי אחד מהם. בעצם את עצמי גאלתי, כך סבור הייתי. לא נגאלתי, דמם על קצות אצבעותיי. טקסיות מכוערת. לימים קישרתי אותה עם הפסוק המפחיד, הספוג הוד קדמון (יחזקאל ט"ו): "וראיתיך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי."

עם זאת, לא היתה בי מעולם מה שקרוי "כפירה-להכעיס". לא אהבתי בנעוריי המוקדמים את "משתאות" יום כיפור שערכו הכופרים, גם כאשר השתתפתי בהם, כדי לא להיחשב חריג-להכעיס. אידיאליזם היה בהם, אפילו שזה נשמע מגוחך, שגבל בפאתוס דתי. הדיאלקטיקה הדתית מכירה זאת היטב, ולא רק ברמות המתוחכמות מסוג "מצווה הבא בעבירה". הרב שקבל על כי במסע ההתעוררות שלו לקראת הימים הנוראים במחנות צבא לא נמצא ולו אדם אחד שיקום ויצעק מכל הלב: "אין אלוהים!" – ידע זאת.

הוא ראה עיניים ריקות.

אבל כאשר שנים רבות מאוחר יותר, בערב יום כיפור של שנת 1974, ביום השנה הראשון למלחמת יום-כיפור, בביתם של ידידים, בשעה שהכול אכלו התיאבון את המטעמים הנהדרים של המארחת, ואני ב"תודה, אני לא רעב," לא נגעתי במאומה, כשאני משתדל, ככל האפשר, לא להפוך את העובדה שאני צם (לראשונה מאז הצומות של ילדותי) להפגנה – הרגשתי שאני מיישב כאן חשבון ישן: נוקם איזה אונס וזוקף את עצמי רגשית.

היו, כמובן, הטעמים המידיים: אחיין שנהרג במלחמה; ההכרה (החדשה) שהגורל היהודי רודף אותנו גם לכאן ואין מכך מנוס, וכל הדיבורים על "להיות עם ככל הגויים" הם דברי הבל. שאבותיי הם אבותיי הם אבותיי, ואם חסיד אינני, הרי לפחות את זיקתי אליהם אני יכול לבטא על-ידי צום יום-הכיפורים.

 

*

אבל היה עוד משהו. משהו עמוק יותר, שהזין את נפשי במין הרגשה מוזרה – שאני חזק מן החומר, שאני מיטהר. לקראת מה? שיעשעתי את עצמי בריחות ובטעמים שגירו את חיכי ואת נחיריי, בעת שהמארחת הגישה מעדן אחרי מעדן וכל מעדן טוב ומשובח מקודמו והכול ממצמצים בשפתיהם ומרטיטים נחיריהם ומשבחים ואומרים שמטעמיה הולכים ומשתבחים מיום-כיפור ליום-כיפור. לא אטמתי עצמי לריחות ולטעמים, אדרבה, נפתחתי להם ולפיתוייהם, נאבקתי בכל אחד מהם לחוד, ולהפתעתי נהניתי מכך, והייתי כאחד המוסקטרים המשתעשע ביריביו לפני שהוא מנחית עליהם את מכת החסד, כשאני חש כל הזמן שרוחי צוברת כוח.

 

*

ישבנו על ספסל בשדרות בן-גוריון, ידידי ואני, והקשבנו לצרצר. זה היה נפלא מאוד: וירטואוז על מיתר אחד. השקט המוחלט (זה היה ביום-כיפור) עוטף אותך כמו בגד שקוף, כמו אוויר שקוף, וגם האור הוא אחר, אור שהבהירות בו חשובה מן העוצמה.

הצרצר נשמע לי בשעה זאת אמיתי יותר מציפור שיר, כמו בעל-תפילה לעומת חזן. ציפור, לפי ציוצה אתה מוצא את מקומה. לא כן הצרצר, שקולו נשמע לך כמגיע בו בזמן מכל ענפי העץ, וזה בכלל עץ אחר, ותמיד לא זה שאתה מביט עליו. מה הפלא שהיפנים הקדישו לו יום חג. מה הפלא שביאליק קורא לו "משורר הדלות" ואתה חש שככה הוא רואה את עצמו.

אתה לא יכול להימנע מלייחס לצרצר כוחות על-טבעיים, גם אם מיד לאחר-מכן תטען בתוקף שאינך מאמין בשטויות האלה. אני לא מאמין בשטויות האלה, אבל אני מכיר בכוחן האוניברסלי של השטויות האלה. לא נשמה אבודה, לא בת-מלך שהתגלגלה לצרצר והיא קוראת לנסיך שיבוא ויגאל אותה באהבתו. לא רוח-רפאים, ולא מבשר פורענות. ועם זאת, באיזשהו אופן, אני מעז לומר: כן. המעיין הנכסף על ראש הצוק מסיפורו של ר' נחמן מברסלב ("שבעת הקבצנים") – אמנם הלב הוא שבודה אותו; אבל הלב משתוקק אליו בכל נימי נפשו כאילו המעיין הזה אכן קיים. ובבוא שעת הפרידה, ברדת היום, האהבה שביניהם מתלקחת כאילו הזדווגו ממש, עד כי "איש החסד האמיתי" לא יכול שלא להעניק להם יום נוסף במתנה.

בערב ההוא, לאחר תפילת נעילה, ובליבי עוד מתרעשות מילותיו של הפיוט הקצר, המלא שגב אלגי, מתוך אותה תפילה ("פתח לנו שער, לעת נעילת שער, כי פנה יום"), מצאתי את עצמי יושב ומנסה לשכתב מעשה מתוך מיתולוגיה זרה, באופן שיתאים לצרכי ויבטא את הביוגרפיה שלי (ובכמה מובנים גם את הביוגרפיה הקולקטיבית שלנו)  – מעשה אורֶסטס.

 

*

אורסטס, מספרת לנו האגדה, רצח את אימו בצו הדם והאלים. אף-על-פי שעשה את הבלתי-נמנע, הוא יוצא לגלות ושוב לא מוצא לו מנוח. נרדף על-ידי רוחה הרעה של אימו ועל-ידי הפוּריוֹת המאיימות על שפיותו, הוא נודד ממקום למקום מיוסר ומנודה.

לאחר שנים רבות הוא זוכה למחילה מידי אלים ואדם, אך לא מידי עצמו. רוחה של אימו מוסיפה לבעת אותו, וכשבאה לידו הזדמנות – במקדשה של איפיגניה בטאורוס – הוא מציע את עצמו לקורבן. האלים מתערבים ואורסטס – כך מסופר לנו – נשאר בחיים. לא מסופר מה עלה באחריתו. אנו יכולים לתאר לנו אותו מוסיף ונודד ממקום למקום, נודד ומוסיף צלקות ושנים. עתה, בחפץ לב היה מקריב את הנער התם שהיה, כדי לכפר על אשמתו הנוראה. אבל הוא מגלה, לא עוד בזעזוע, ואולי אף בהבנה מסויימת, שאינו יכול עוד בלעדיה:

שקוע בכורסת הטלוויזיה שלו, כל אימת

שינסה לסקור את חייו נופל עליו נמנום. טעות לחשוב

שהוא רואה. שהוא חושב. שהוא כואב.

על המסך הקטן של מותו הוא מוחק. הוא נמחק.

במיטבו, יש שהוא חש, הנה, עוד מעט

הוא ואשמתו יהיו לאחד.

 

 

* * *

יוסי גמזו

לְיוֹם כִּפּוּר

 

הַהִיסְטוֹרְיוֹן הַיְּוָנִי הַקְּלָסִי הֵרוֹדוֹטוֹס

שֶבִּכְתָבָיו – בָּהֶם תֵּאֵר עוֹלָם שָלֵם כְּעֵד –

נוֹלְדָה לָהּ הַהִיסְטוֹרְיוֹגְרַפְיָה בֵּין הָאָנֶקְדּוֹטוֹס

וּשְלַל הַסְּקוּפִּים הַהִיסְטוֹרִיּים שֶהוּא תִעֵד

כָּתַב כִּי מֶלֶךְ הַפַּרְסִים צִפְצֵף וְלֹא הֵנִיד רִיס

מִשֶּנּוֹדַע לוֹ עַל עָצְמַת יָוָן כְּאַזְהָרָה

לְנִצְחוֹנָהּ עָלָיו, וְכָךְ נוֹצַר מֻשַּׂג הַ"הִיבְּרִיס"

שֶעַד הַיּוֹם מֻכָּר לַכֹּל כְּחֵטְא הַיָּהֳרָה.

 

וּמִשּוּם כָּךְ, כְּשֶמָּעֳלֵית כַּיּוֹם בְּזִכְרוֹנֵנוּ

מִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים – עַל אַף שֶאַחְרִיתָהּ

הָיְתָה בִּזְכוּת עֻזָּם הָעִלָּאִי שֶל לוֹחֲמִינוּ

בְּלִי שֶמֶץ שֶל סָפֵק שוֹנָה מְאֹד מֵרֵאשִיתָהּ –

אָסוּר לָנוּ בְּשוּם פָּנִים לִמְחֹק מִן הַהִיסְטוֹרְיָה

אֶת חֵטְא הַיָּהֳרָה, אוֹתוֹ הַהִיבְּרִיס הָאָיֹם

שֶתְּמוּרָתוֹ כָּרִינוּ בִּמְחִירָהּ שֶל הָאוּפוֹרְיָה

אַלְפַּיִם וַחֲמֵש מְאוֹת קְבָרִים שֶעַד הַיּוֹם

צוֹפִים בָּנוּ מִכָּל חֶלְקָה צְבָאִית כְּקָטֵגוֹרִים

בִּשְלַל בָּתֵּי-עַלְמִין, אֲבָל שֶלֹּא כְּקִבְרֵיהֶם

שֶעֶצֶם הִמָּצְאָם שָם הוּא סִיּוּט פַנְטַזְמָגוֹרִי

שֶל בּוֹר כָּסוּי בְּאֶבֶן – עוֹד בְּלֵב יָקִירֵיהֶם

הַפֶּצַע הַפָּעוּר וְהַשּוֹתֵת הַזֶּה אֵינֶנּוּ

כָּסוּי, בְּיַתְמוּתָם, אַלְמְנוּתָן וִיגוֹן-שְכוֹלָם

זֶה אַרְבָּעִים שָנָה בְּכֹבֶד אֶבֶן, אַךְ עוֹדֶנּוּ

כָּבֵד יוֹתֵר מִכָּל הָאֲבָנִים שֶבָּעוֹלָם.

 

לָכֵן, כְּשֶהֵד זִכְרוֹן הַמִּלְחָמָה הַהִיא עוֹלֶה כָּךְ

בְּכָל שָנָה סְבִיב יוֹם כִּפּוּר שֶבּוֹ תָמִיד נוֹחֵת

חֶשְבּוֹן-הַנֶּפֶש עַל כֻּלָּנוּ, מִתְבַּקֵּש כָּאן לֶקַח

אוֹתָהּ הַיָּהֳרָה שֶל אָז שֶלֵּדָתָהּ בְּחֵטְא.

 

אוֹתָהּ קַלּוּת-הַדַּעַת שֶסּוֹפָהּ דִרְדּוּר תְּהוֹמָה,

אוֹתוֹ זִלְזוּל נוֹאָל בִּיכוֹלוֹתָיו שֶל הָאוֹיֵב,

אוֹתָהּ אִי-מוּכָנוּת בְּצַד שַאֲנַנּוּת הַ-coma

וְכָל שֶכָּאן בְּעֶצֶם מִכָּל אֵלֶּה מִתְחַיֵּב.

 

כִּי לִקּוּיִים דּוֹמִים לְאֵלֶּה שֶנִּגְלוּ בְּסֶקֶר

וַעֲדָתוֹ שֶל אַגְרָנָט בִּתְחוּם הַמֶּחְדָּלִים

גִּלְּתָה וַעֲדַת וִינוֹגְרָד גַּם הִיא סוֹפְסוֹף בְּחֵקֶר

מִלְחֶמֶת לְבָנוֹן שְנִיָּה, עַל אַף הַהֶבְדֵּלִים.

 

מָה שֶמַּרְאֶה כִּי עֲקִירַת הַהִיבְּרִיס מִקִּרְבֵּנוּ

הִיא כֹּרַח קִיּוּמִי מַמָּש וְלֹא עִנְיָן צְדָדִי

וְצֹרֶךְ חִסּוּנִי כָּזֶה בְּשוּם פָּנִים אֵינֶנּוּ

חוֹבָה חַדְפַּעֲמִית כִּי אִם מַצְרִיךְ טִפּוּל תְּמִידִי.

 

וּמָה שֶזֶּה מוֹכִיחַ לֹא פָּחוֹת הוּא שֶאֲנַחְנוּ

אֵינֶנּוּ לֹא אִימְפֶּרְיָה וְגַם לֹא מַעֲצָמָה

וּכְשֶשִּכְרוֹן-הַכּוֹחַ עָט עָלֵינוּ וְשָכַחְנוּ

שֶאוֹי לָנוּ מִזְחִיחוּת-רֹאש וְעַיִן עֲצוּמָה

שִלַּמְּנוּ שְׂכַר-לִמּוּד יָקָר מְאֹד לַמְרוֹת שֶצַּהַ"ל

שִנָּה לִבְסוֹף שִנּוּי נֶחְרָץ אֶת פְּנֵי הַמִּלְחָמָה

תוֹדוֹת לִגְבוּרָתָם שֶל לוֹחֲמִים שֶעַל כָּל שַעַל

הֵבִינוּ לֶקַח זֶה הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶהוּא נִשְמַע

בְּוַעֲדוֹת-הַחֲקִירָה, בָּעָם וּבַתִּקְשֹרֶת

וּבֵין הַמִּשְפְּחוֹת מֻכּוֹת הַשְּכוֹל וְהַנְּכָאִים

מָה שֶדּוֹחֵק בָּנוּ בְּיוֹם-כִּפּוּר הַזֶּה לִזְכֹּר אֶת

חוֹבֵנוּ לְאוֹתָם שֶבִּזְכוּתָם אָנוּ חַיִּים.

 

 

* * *

יוסי גמזו

אִחוּלֵי הַחְלָמָה מְהִירָה לְחָבֵר

ליצחק אורפז

 

מִמְּקוֹם צְלִילוּת הַסְּתָו הַמְּמִירָה אַט-אַט אֶת אֹבֶךְ

הַקַּיִץ שֶשְּרָבָיו הִרְבּוּ אוֹתָנוּ לַעֲנֹש

שְלוּחִים לְךָ מִמֶּנִּי כְּיוֹנִים פּוֹרְחוֹת מִשֹּבֶךְ

כָּל אִחוּלֵי הַהַחְלָמָה שֶיֵּש בִּשְׂפַת אֱנוֹש.

 

כִּי דֶרֶךְ הָאֶמְפַּתְיָה בֵּין אָדָם וּבֵין רֵעֵהוּ

לֹא רַק שֶהִיא מִשְעוֹל שֶדַּוְקָא יוֹם הַכִּפּוּרִים

לֹא מְכַפֵּר לְאִיש עַל זְנִיחָתוֹ, כִּדְבַר בּוֹרְאֵהוּ,  

אֶלָּא שֶהִיא סוֹפְסוֹף – בְּלִי מַסֵּכוֹת וְאִפּוּרִים –

גַּם שְבִיל הַצַּלְיָנוּת הַחִלּוֹנִית שֶכָּל עוֹבְרֵהוּ

הוּא מֶענְטְש שֶכָּךְ אֶת רַף-הָאֱנוֹשִי שֶבּוֹ מֵרִים.

 

וּמֵשּוּם כָּךְ הָנַח לַגּוּף לְהִתְאוֹשֵש בְּאֹמֶץ

וְאִם טִפְטוּף חֻלְשַת-הַדַּעַת פֹּה וָשָם נִקְוָה

בַּלֵּב, שְלַח שְלַל צַוֵּי-קְרִיאָה לְשֶפַע (לא רַק קֹמֶץ)

גֵּיסוֹת הָאוֹפְּטִימִיזְם וְדֶבִיזְיוֹת הַתִּקְוָה.

 

וְאָז, מִשֶּתִּסְקֹר אֶת תְּוַאי חַיֶּיךָ שַעַל-שַעַל

וּבָעָבְרוֹ לְמוּל עֵינֶיךָ כְּבַמַּחֲזֶה

זְכוֹר נָא אֵיךְ נִטְחוּ בְּךָ פִּגְזֵי אוֹיֵב מִמַּעַל

וְאֵיךְ גָּבַרְתָּ עַל כֻּלָּם – לָכֵן,  נְחוּש-חָזֶה,

אַתָּה, שֶכְּקָצִין קְרָבִי שָנִים רַבּוֹת בְּצַהַ"ל

הִכְרַעְתָּ אֶתְגָּרִים רַבִּים,

תַּכְרִיעַ גַם אֶת זֶה.

 

 

* * *

ליצחק אורפז היקר, בן ה-91

ברכות להולדת נין זכר ראשון

נכד לַסב, הוא בנך בכורך – זאביק אורפז

וזאת אחרי הנינות הבנות

 

 

* * *

עמוס גלבוע

בעקבות מלחמת יום הכיפורים

בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 השתרשו אצלנו כמה אמונות ודעות שהפכו ל|"אמת היסטורית".  ברצוני להתעכב על כמה מהן.

האחת קובעת בבטחה שהפסדנו את המלחמה, ולעומתה מושמעת הקביעה הנחרצת שניצחנו ניצחון מזהיר.

לדעתי השיפוט הנכון הוא שהצדק הוא עם שתי הדעות הללו. מדוע? כי בראייה לאחור אנחנו יכולים  לקבוע שלמלחמה היו  5 תוצאות ולא שתים.

בשדה הקרב, ברמה האופרטיבית, צה"ל אכן נחל ניצחון מזהיר. מתנאי פתיחה גרועים ביותר, הוא התאושש ובסיום המלחמה  הוא ניצב כ-100 קילומטרים מקאהיר ו-40 קילומטרים מדמשק. התוצאה הזאת בשדה הקרב  היא שהמחישה לכל מדינות ערב כי בכוח צבאי לא יוכלו להתמודד עם מדינת ישראל ולהביסה.

אבל, בשדה האסטרטגי, המדיני והחברתי הפנימי, מדינת ישראל נוצחה, ועד היום אנו מלקקים את הפצעים. לעומת זאת, הצבא המצרי הוכה בשדה הקרב חרף כל תנאי הפתיחה הנהדרים שעמדו לימינו. בריה"מ היתה צריכה לאיים בהתערבות צבאית  על מנת להציל את הצבא המצרי מתבוסה  מוחצת.  אבל, ברמה האסטרטגית והמדינית –  מצרים של סאדאת ניצחה אותנו.  כי סאדאת היה מוכן מראש להפסיד בשדה הקרב על מנת להשיב למצרים את הכבוד האבוד שלה, לפגוע בנקודה הרגישה ביותר אצל הישראלים – והיא האבדות, ומעל לכל– לזעזע את האזור והעולם ולהכשיר את הקרקע  לניצחון בשדה הקרב המדיני שבו תוחזר סיני למצרים. בראשית נובמבר 1973, כאשר גולדה מאיר  ביקרה בוושינגטון, עם מרדכי גזית  מנכ"ל משרדה והאלוף אהרון יריב, היא  הבינה כי סאדאת כבר מנצח בשדה המדיני;  שארה"ב הופכת להיות המגן שלו, וזמנים קשים מאוד מחכים לדיפלומטיה הישראלית ולכל תפיסת הביטחון הישראלית.

ויעברו עוד 4 שנים ותתגלה התוצאה החמישית של מלחמת יום הכיפורים: שלום עם מצרים של סאדאת.

עם סוריה של חאפט' אל-אסד זה לא קרה, כי סוריה והמשטר שלה ויעדיו היו שונים בתכלית השינוי ממצרים ומשטרה ויעדיו. 

והאמונה השנייה קשורה להשוואה בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת "ששת הימים" ב-1967. ישנם רבים הבאים ואומרים בערך כך: "מה אתם רוצים? גם במלחמת 'ששת הימים' הופתענו, גם אז המודיעין  שלנו טעה והופתע."

למה  אומרים כך? כי בהשוואה השטחית יש מכנה משותף אחד בלבד להערכת המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים ולהערכה ערב מלחמת "ששת הימים": בשתיהם אמ"ן העריך שאין כוונה, רצון, מצרי לצאת למלחמה בטווח הקרוב. כלומר לא צפויה לנו השנה (67 ', 73') מלחמה. אבל, בזאת מסתיימת ההשוואה, כי שני המקרים שונים לחלוטין האחד מהשני, וככה גם המודיעין ב-67' שונה לחלוטין מזה של 73'. במה דברים אמורים? ב-73' נפלה החלטה מצרית לצאת למלחמה ( סוף אוקטובר 1972), הוכנה תוכנית מתאימה וחודשים על חודשים הצבא המצרי הכין עצמו למלחמה ופתח בה על פי התוכנית.

ב-67' לא היתה שום החלטה מצרית לצאת למלחמה, לא היתה לכן שום תוכנית ולא היו כל הכנות. בסופו של דבר המצרים החליטו על תוכנית מיגננה ולהשאיר לצה"ל לפתוח במלחמה. ב-73' אמ"ן עד הרגע האחרון ממש דבק בהערכה כי "הסבירות למלחמה היא נמוכה." ב-67', ב-18 מאי  ראש אמ"ן זרק לפח את ההערכה כי לא צפויה מלחמה. "לא מעניין אותנו מה נאצר חושב או לא,", אמר אהרון יריב ראש אמ"ן, " אלא רק העוצמה הצבאית המצרית הנכנסת לסיני ונערכת שם."

וזאת הפכה גם לסיסמה של הרמטכ"ל יצחק רבין.  אז נכון יהיה להגיד: ב-73' ההפתעה היתה אסטרטגית, יסודית, ולכן בעלת השלכות ממאירות רבות. ב-67' ההפתעה היא שונה לחלוטין, ונעוצה בהכנסת כוחות מצרים לסיני עד רגע מסויים. לכן לא היו לה שום השלכות  אסטרטגיות צבאיות שליליות.

 

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 16.9.13

 

 

* * *

אהוד בן עזר

השקרנים הסוריים!

 ההצעה הרוסית [בתמיכה איראנית?] להוציא את הנשק הכימי מסוריה – מסווה את הנושא העיקרי, לאורך כל הדיון בו: נגד מי נועד הנשק הכימי הזה במקורו?

לא נגד אזרחיה המסכנים והדפוקים של סוריה! לא –

הוא נועד להשמיד את אזרחי ישראל! –

לכן כל הצעה למנוע תקיפה אמריקאית לשם השמדתו היא הצעה אנטי-ישראלית ביסודה.

דודי ברוך היה אומר: "ערבי קם בבוקר, מתחיל לדבר – מתחיל לשקר!" – כן, רק כך אפשר להאמין ל"הסדרים" עם הרודן הערבי-העלאווי אסד, אלא אם תושלך נבלתו בחוצות דמשק, וגם אז – גם אז רק תגבר השחיטה ההדדית בסוריה, אשר בפועל תתפצל כנראה [יחד עם הנשק הכימי] לכמה "מדינות", כמו שהיתה לאטקיה העלאווית בטרם נכללה בסוריה [והיו לה גם בולים משלה].

שקרנים! שקרנים! שקרנים!

תמשיכו להוליך שולל את הטמבל, האהבל הזה – אובמה! שחרף ילדותו במדרסה המוסלמית אינו מבין כלל את עולם השקר והעוונטה המוסלמיים שהוא יסוד חשוב כל כך בתרבות הערבית!

ובינתיים בזכות אובמה –  ניצחון גדול לרוסים ולאיראנים!

 

התקווה היחידה המסתמנת בכל התהפוכות הללו היא הקמת המדינה הכורדית הגדולה והעצמאית, שתכלול את האזורים הכורדיים המשיקים בגבולותיהם בעיראק, בטורקיה, בסוריה ואולי גם באיראן. זו עשוייה להיות המדינה בת-הברית היחידה והאמיתית של ישראל בעולם המזרח-תיכוני, כי היא תהיה מבוססת, כמונו, על עם אחד, שסבל רבות בהיסטוריה עד שזכה בעצמאותו.

עלינו לעשות הכול, גם על חשבון קשרינו [הצבאיים] המתחדשים-לכאורה עם טורקיה [המסתייעת בנשק שרכשה מאיתנו, במלחמתה בכורדים] – כדי לעזור לעם הכורדי בדרך לעצמאותו!

 

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

מִמֵּרוֹץ הַזְּמַן

 

הַוִּכּוּחַ עִם בְּנִי

שֶׁלֹּא טָרַח לְהָבִין מְאוּמָה

מִמֵּרוֹץ הַזְּמַן.

בֵּן, אוֹתוֹ אֲנִי מְכַלְכֵּל

הֶעֱלָה בִּי כְּאֵבִים

שֶׁנִּטְחֲנוּ מִזְּמַן,

מִתּוֹךְ אֲבַק לִבִּי הַחוֹלֶה

וְהַחַם.

שׁוּב חָזְרוּ לֵילוֹת הָעֵרוּת,

כַּאֲשֶׁר לֹא מָצָא זְמַן לְבָרְכֵנִי

בְּבִרְכַּת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה...

אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בִּקַּשְׁתִּי, כְּמוֹ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה,

לְהִצְטָרֵף לְאַחַד הַצִּימֶרִים שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה הַמֻּרְחֶבֶת לָקְחָה,

הוּא

כְּמוֹ מִתּוֹךְ  עֲצוּמָה כְּתוּבָה מֵרֹאשׁ הִדְגִּישׁ

שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁאִמּוֹ דּוֹרֶכֶת לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ,

מְקוֹמִי אֵינוֹ עַל אוֹתָהּ יַבֶּשֶׁת,

אֶלָּא בַּסִּירָה, סְעוּרָה, צְפוֹנִית

מְטַלְטֶלֶת.

בִּקַּשְׁתִּי לְהַזְכִּיר,

תָּמִיד הָיִיתִי עֲצוּר נְשִׁימָה בְּחֶבְרָתָהּ,

כַּאֲשֶׁר תָּמִיד נָהֲגָה לִדְפֹּק רֹאשָׁה בַּקִּיר

אוֹ בָּרִצְפָּה לִמְשֹׁךְ שַׂעֲרוֹתֶיהָ  בְּחָזְקָה,

כָּךְ בְּלֵית בְּרֵרָה נָהַגְתִּי לַעֲטֹף עַצְמִי

בְּסֵבֶר הַסְּלִיחָה,

גַּם כַּאֲשֶׁר בַּגָּדָה בִּי עִם מְתַקֵּן מְכוֹנוֹת הַכְּבִיסָה,

עִם מַדְרִיךְ הַטִּיּוּלִים כַּאֲשֶׁר יָצְאָה עִמּוֹ לְאֵילַת

בְּלִוּוּי שְׁנֵי יְלָדַי הַקְּטַנִּים

וְהַשְּׁכֵנָה הַגְּרוּשָׁה.

אַחַר כָּךְ בָּא הַסְּגָן אַלּוּף הַמְּכֻבָּד,

לוֹ גִּלְּתָה אֶת כָּל שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּתָהּ.

חָמֵשׁ שָׁנִים זֶה נִמְשַׁךְ,

"נַעֲרַת גּוּמִי" כִּנָּה אוֹתָהּ,

וְהִיא לְאַחַר כָּל מִשְׁגָּל מְהַנֶּה

צִיְּרָה פֶּרַח גָּדוֹל בְּיוֹמָנָהּ,

לְעִתִּים הָיָה גַּם פֶּרַח קְטַנְטַן,

אוּלַי מִשּׁוּם נְקִיפוֹת הַלֵּב שֶׁהָיוּ

לָהּ מִפַּעַם לְפַעַם.

וְכָךְ נִמְשְׁכוּ הַיָּמִים עַל גְּדוֹת

הַנֶּצַח הַכּוֹאֵב,

עִם הַסְּטוּדֶנְט הָדְרוֹם אָמֶרִיקָאִי

הָאַלִּים, שֶׁפָּעַל שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

 

אֲנִי שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתִּי

אֵימָתַי הִשְׁלַכְתִּי לִתְהוֹם הַמַּיִם

אֶת הַחַכָּה הַזַּכָּה שֶׁלִּי,

כַּאֲשֶׁר בִּיחָסֶיהָ עִם הַגְּבָרִים

פַּעַם הִיא קָרְבָּן

וּפַעַם מִקְרֶה אַלִּים.

הֵם כְּשִׁפּוּדִים אֲדֻמִּים יִגְהֲרוּ

בֵּין אִרְדּוּעַ הַצְּפַרְדֵּעַ.

הִיא עוֹסֶקֶת בַּהַסְתָּרוֹת כְּשֶׁחֶלְזוֹנוֹת הַמִּין

בְּרִשְׁתוֹת עֵינֶיהָ.

 

בְּנִי רַק מֵגֵן עָלֶיהָ.

אוּלַי פַּעַם יָבִין מְקוֹמִי בְּחַיָּיו

כְּשֶׁיָּדִי מְגַשֶּׁשֶׁת וּמַגִּישָׁה לוֹ

מַפִּית רְקוּמָה זָהָב

 וְהוּא כְּעַכְבָּר מְכַרְסֵם

 עַד חִסֵּל כָּל הַצִּפִּיּוֹת הַצּוֹפוֹת

בְּעֵינֵי חָלָב.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

חשבון נפש יהודי חילוני

שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990

בחדר-האוכל במשמר-העמק

 

[השיחה נדפסה בשינויים רבים בשם "חשבון הנפש החילונית" בחוברת "כיוונים חדשים", תמוז תשס"ה, יולי 2005, גיליון 12, ובנוסח המקורי המלא בגיליון 79 של "חדשות בן עזר", 12.10.05].

 

כאשר נפגשתי בתל-אביב עם חבריכם חנה (קציר) ומנחם (בזנר), לשיחה מקדימה על נושא ההרצאה – חשבון הנפש, ראיתי שחנה קצת לא מרוצה. היא התרשמה כניראה שאני יותר מדי זחוח-דעת, יותר מדי אופטימי, ואולי לא כל-כך מתאים להופיע אצלכם הערב; ומה שאדבר כאן, אמרתי גם בפניה – והוא, שאני לא אומר: אשמנו, חטאנו, בגדנו – אני לא מן האנשים שנהנים להכות על חטא, כאילו היה מדובר ב"מסע התעוררות" שמזמינים אליו מרצה והוא, בנוסח המגיד או הדרשן, כמו ר' גרונם יקום-פורקן מ"תמול שלשום" של עגנון, צריך לבכות ולייסר את האנשים ולגרום להם שיבכו. אני משאיר דברים כאלה לאלי ויזל ודומיו בימינו, ומבקש להסביר מדוע חשבון הנפש שלי אינו הכאה על חטא.

 

לנו, כאנשים חילוניים, כאנשים אתאיסטיים, כאנשים ציוניים, המסורת היהודית-תיאולוגית של הכאה-על-חטא מביאה להטעייה, הטעייה שמקורה אנושי עמוק, והיא – שאילו היינו טובים יותר היתה גם המציאות טובה הרבה יותר – – – אך מה לעשות וזה לא נכון. יש איזה חטא של גאווה ושל רגש עליונות לחשוב שהכול תלוי במעשינו, וכי הקטסטרופות מבחוץ, כפי שהנביאים למשל ניסו להסביר – הן עונש על חטאינו. זאת אומרת, אותו נבוכאדנצר, ממש כמו סדאם חוסיין היום, הוא אולי עונש על כך שבבתינו המזוזות פגומות או שאנו עושקים דלים.

לא. חיינו אינם חיי אנשים המבינים את ההיסטוריה כך שאם בני יהודה וישראל לא קיימו מצוות ועשו הרע בעיני אדוני – אזי קמו נבוכאדנצר או סנחריב והחריבו את ארצם והיגלו אותם. אפילו ליבוביץ (בשיחה עימו לצורך ספרי "אין שאננים בציון", ששימש בסיס לדיון הזה), הוא – כיהודי מאמין, דתי – תפיסתו ההיסטורית מאוד-מאוד רציונאלית בכך שהוא אומר – אין ביטחון מוחלט בקיום, קטסטרופה יכולה ליפול עלינו מבחוץ, עקב צירוף-נסיבות עולמי; והוא, כאדם דתי, אינו רואה בכך עונש ממעל, אלא צירוף מקרים, ולא משנה אם העם חטא או אם הם קדושים בני קדושים – הקטסטרופה עלולה לבוא.

התחושה שלי, מדוע אני לא מוכן להכות על חטא, נובעת מעוד מקור שהוא מאוד חילוני, מאוד אתיאיסטי. אציג זאת כך: כאשר מנסים לבחון את הנושא מן הצד הדתי, נכנסים לוויכוח התיאולוגי העתיק והממושך, שהעסיק גם את הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, ואת הקבלה. הוויכוח על ההבדל שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. אם אלוהים הוא כל-יכול – גם הרע בא ממנו. אם הרע לא בא מאלוהים – אזי אלוהים אינו כל-יכול, ואם איננו כל-יכול, הוא אינו יכול להיות אלוהים, כי אזי כל המושג של אלוהים אין לו על מה להסתמך.

הקבלה, חלק גדול ממנה, ספר הזוהר, תורת הרע והקליפה בקבלת האר"י – ניסו להסביר ולפתור את המעבר הדק שבין קיום נפרד שיש לכוחות הרע – לבין צד השמאל ואיזושהי התעבות של כוחות-הדין האלוהיים במערכת הספירות, כוחות שהם כמעט מתקרבים לצד של הרע, ובכך לפתור בעייה זו, שלדעתי אינה ניתנת לפיתרון; כי או שהרע יש לו קיום עצמאי, ואז אין אלוהים, או שאלוהים קיים ואחראי גם על הרע, ואז...

ואז השאלה – איך אפשר להסביר את השואה? האם היא עונש על חטאיהם של יחיד או של רבים, או שאין הסבר, וזוהי הקטסטרופה שבאה... כוח עיוור...

ולדעתי לנו, כאנשים אתיאיסטיים, חילוניים, לנו אפשר יותר לנסות לתת הסבר לשואה, גם אם אין לה הסבר מוחלט אחד – מאשר מה שמתרחש למן השואה ועד לימינו בקרב מרבית היהדות הדתית, שעד כמה שאני מכיר – דומה כי לא התמודדה עם השאלה של השואה מן הבחינה התיאולוגית.

וזאת מדוע?

כי שתי האפשרויות של מתן הסבר מצידם לריכוז הנורא ביותר בדורנו של רשע, של מלאכת שטן, לשואה – שני ההסברים, מן הצד הדתי, הם מצמררים:

כי אם ששת המיליונים, או מישהו מהם, או מישהו יהודי אחר – חטא, והם נענשו, אזי אוי ואבוי לאדם שזוהי אמונתו הדתית, זה בלתי-אפשרי, זה לא מתקבל על הדעת... אפילו מבחינתם הדתית אני חושב שזהו חילול השם...

או, האפשרות השנייה: אם אלוהים אינו כל-יכול, ולא היה בכוחו למנוע את הרוע הנאצי – אזי השואה אולי התרחשה בעולם שאין בו אלוהים (כי איזה מין אלוהים הוא?) – וכל מי שנושא היום את שם אלוהים, נושא אותו לשווא כי אין לו תשובה לשאלה המרכזית שלנו, כיהודים מכל גוון-השקפה, דתיים וחילוניים כאחד, על הדבר הנורא ביותר שקרה בדורנו.

ואז אנחנו, כאנשים צנועים יותר, כאנשים חילוניים, שאין להם הסבר כל-כך טוטאלי ולפעמים צבוע ושקרי דווקא בגלל הטוטאליות הדתית – אנחנו יכולים להניח שהעולם הוא אנארכיה ומזלנו שאנחנו חיים בה עדיין בביטחון יחסי, או שהעולם הוא מעין דמוקרטיה שבה מתמודדים כוחות הטוב והרע; ואלוהים, במידה שהוא קיים, הוא רק אחד הצדדים המתמודדים, ואז, שוב, הוא אינו אותו אלוהים כל-יכול...

לפיכך נידמה לי שדווקא אנחנו, כאנשים חילוניים ואתיאיסטיים, צריכים ללמוד להיות צנועים, והצניעות היא שלא להכות על חטא ולא לחפש חטאים, אמיתיים ומדומים, כאילו אם היינו טהורים וצדיקים, אזי היינו חיים ומצויים בגן-עדן עלי-אדמות. אין דבר כזה. עלינו להתבונן במציאות מתוך ענווה, להתבונן ביש מתוך ענווה, מתוך הכרה שלא התנהגותנו היא שקובעת באופן מוחלט את התוצאות – אם כי כמובן עלינו להשתדל כמיטב יכולתנו – אבל בהחלט ייתכן שכל השתדלויותינו לא תמנענה מאיתנו קטסטרופה, ומצד שני ייתכן שנחיה כאנשי סדום, והקטסטרופה לא תבוא.

וכאשר אני מתבונן ביש היהודי החילוני שלנו, ואוסיף – הפלורליסטי, כדי שדבריי לא יחולו רק על חלק מן העם, אלא על העם העברי היהודי הישראלי כיום, על כולו – כאשר אני מתבונן, מתוך ענווה... לא בגישה של לבוא בהאשמות ולומר – היינו צריכים לעשות זה וזה וזה – ואז החיים היו כגן-עדן עלי-אדמות, ולא לומר – פעם היה טוב, והתקוות של פעם, אילו התגשמו, יכלו להביא עולם אחר טוב יותר כיום, ולכן הראשונים כבני-אדם ואנחנו כחמורים... (היום כבר לא כל-כך יודעים מה זה חמורים, לא רואים אותם, משתמשים בהם רק כמשל) –

אלא אני אומר: דווקא מתוך התבוננות ביש, אני אישית נעשה אופטימיסט ואולי אפילו מתמלא גאווה. ואנסה להסביר נקודות אחדות שהן אולי כעין אני-מאמין – לא אישי, בעצם אני-מאמין קולקטיבי, כי אני לא מדבר רק בשמי, אלא מנסה לבחון את המציאות הלאומית והתרבותית שאנחנו חיים בה – ולהראות מדוע עלינו כן להיות גאים, ולא להכות על חטא.

קודם כל, אין שום סיבה לנו לחוש רגש אשמה לגבי אותם האוצרות של ספרותנו לסוגיה, המכונים – מקורות היהדות, אשר אנחנו מרגישים שאינם מעניינים אותנו כיום. אני לא אומר שהם לא צריכים לעניין אף אחד. אבל אני חושב שהספרות העברית מברנר ועד ימינו היא יותר רלוואנטית, היא יותר יהודית, היא יותר מעניינת, יותר הומאנית, יותר אקטואלית – מאשר התלמוד, למשל. התלמוד אינו אומר דבר לבני דור קודם לי, לבני דורי, ולבני דורות צעירים ממני. זה לא שאנחנו נגד אלא שאנחנו יהודים שלמים ומלאים גם מבלי שהתלמוד (לדוגמא) יעניין אותנו.

אני טוען, וזה הכיוון שאנסה להסביר ולפתח הערב – שאנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות האמיתיים של תקופתנו, וכי כל מי שבא אלינו בשם תקופות אחרות ביהדות ומודד אותנו, ונותן לנו ציונים (שליליים כמובן), ואומר – אתם יהודים פחות טובים, פחות שלמים, או – אתם אינכם יודעים מספיק יהדות ולכן אתם יהודים פגומים – אינו יודע מה הוא סח, אינו יודע מהי יהדות, וזאת – או מפני שהוא בור, כאנשים רבים, דווקא בצד הדתי כיום, שאצלם הבורות חוגגת, ועימה אי-ידיעת ההיסטוריה של עם ישראל, ואי-ידיעת הדינאמיקה והפרובלמאטיקה שבהיסטוריה של עם ישראל –

ולכן את התיזה, או ההנחה הראשונה שאני רוצה להניח כאן, אנסח כך:

אין קיום נפרד, ערטילאי, למקורות היהדות, לספרות היהודית הרבנית שקדמה לנו, כל זה אינו קיים סתם באוויר, או בספריות – בלי שיהיו בני-אדם שימצאו בספרים האלה עניין; ואי-אפשר לומר כי מי שהספרות הזו אינה מעניינת אותו – אינו יהודי, או שהוא פחות יהודי. זה לא כך.

המקורות שלנו, הספרות של העבר, של אלפיים שנות, משפיעים על התרבות, על הספרות ועל החינוך בכל תקופה בעם היהודי, גם בישראל, אבל בכל תקופה קיימים-ממש רק אותם מקורות שנקראים בעניין, שרלוואנטיים עדיין, או כבר – לתרבות, לספרות ולמערכת החינוך של התקופה. בפעולת הגומלין שבין המורשת הרוחנית וההיסטורית של עם ישראל לדורותיו – לבין היצירה התרבותית הלאומית החיה בתקופתנו, נוצרת היהדות החדשה של תקופתנו או תקופה חדשה ביהדות שלנו.

העובדה שהתנ"ך רלוואנטי לנו, שאי-אפשר להבין שירה עברית ללא הבנת התנ"ך, שהוא חלק מאיתנו, או העניין בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, בשעתו וגם היום, או העניין בחטיבות אחרות מתולדות עמנו – נובע מכך שהדור שלנו ברר לו מתוך הספרות של העבר אותם חלקים שהם רלוואנטיים לו מבחינה לאומית, תרבותית, ספרותית, שמפרים אותו ואומרים לו משהו בעל ערך.

שירת ספרד, כולם מהללים אותה, ואני אומר לכם – משלמים מס שפתיים. היא יפה בהקשר ההיסטורי שלה, היא יפה לתקופתה, אבל איפה שיר משירת ספרד לעומת שיר של יהודה עמיחי, של דליה רביקוביץ, שמדבר עלינו ולליבנו כיום? זה לא עובד. זה מצריך איזו סלחנות או גישה קצת אקדמית, זו אינה שירה שהיא רלוואנטית לנו כיום.

התנ"ך רלוואנטי גם כיום. יש משהו – הבימה, המאורעות, האזור שבו אנו חיים, הנביאים עם הפאתוס שלהם. כל זה מדבר אלינו. אבל אם ישנם דברים שלא כל-כך מדברים אלינו, מדוע לחוש רגש אשמה? למה למלא את הבית בכלים ישנים? – היהדות שלנו, של תקופתנו – היא עצמה תקופה חדשה ביהדות ולה יצירה יהודית ייחודית משלה, ממש כשם שכל אחת מהתקופות הקודמות סיגלה לעצמה את מה שהיא רצתה ובחרה מן התקופות שהתרחשו לפניה.

מחבר ספר הזוהר התעניין רק בפנים מסויימות של התורה, לא בפניה ההיסטוריים, לא בפניה ההלכתיים, לא בפניה הלאומיים. המקובל התעניין באפשרות לקרוא את התורה על פי עשרת הספירות של תורת הקבלה, וראה בטקסט התנ"כי ספר-יסוד של תפיסת עולם שונה, של פרשנות תיאוסופית, קבלית, אשר מסבירה את כל היקום לשיטתה. ככה הם קראו בתקופתם, ואנחנו קוראים את התנ"ך אחרת, מנקודת מבטנו, וזוהי היהדות שלנו.

 

אנחנו בישראל הננו היהודים והיהדות של תקופתנו, תקופה שראשיתה בהתחדשות הרעיון הלאומי ובתרבות העברית החדשה בארץ-ישראל, מסוף המאה הקודמת עד ימינו, והיא תמשיך להתקיים כל עוד ימשיכו לחיות יהודים חופשיים, חופשיים בגוף וחופשיים ברוח, על אדמתם בישראל. הדורות הבאים ילמדו להכיר את תקופתנו זו בהיסטוריה היהודית על פי תולדות הבניין והתקומה הלאומיים, אלה תולדותיה של ישראל המודרנית, – ועל פי יצירותיה של התרבות העברית החדשה, במובנה הרחב ביותר; ואלה יהיו הביטויים וההישגים שיבטיחו וינציחו את יהדות תקופתנו, ודומני כי רק להם תהיה חשיבות ומשמעות לדורות הבאים, שירצו ללמוד על תקופתנו.

אני משוכנע כי כשם שאנחנו לומדים על החשמונאים, שלא לדבר על תקופת בית ראשון, שלא לדבר על שבתאות, שלא לדבר על תקופות אחרות – – – הלא דברי-ימי העם היהודי אינם תולדות עם מונוליטי, עם בעל מתכונת יהדות אורתודוכסית אחת ויחידה לאורך כל תולדותיו – כפי שמנסים החרדים כיום להציג – אלא עם של מהפכות.

הלא אם רק נשמע למה שנביאי התנ"ך אמרו על עם התנ"ך, אזי יתברר שרוב העם היה אפיקורסי, זילזל במצוות אולי יותר, אך ודאי לא פחות – מרוב העם היהודי בימינו. אבל ההתמודדות הרוחנית שהתרחשה באותו דור, וההיסטוריה שלו, היא שהשאירה אותו כזכֶר לדורות הבאים –

לכן אני סבור שבעוד מאה שנה, בעוד מאתיים שנה, כאשר ירצו ללמוד על עם ישראל במאה העשרים, אזיי לבד מן השואה, הקטסטרופה, כאשר יבקשו לדעת מה קרה, מה איפיין – כמעט ברור שיעסקו בגיבורי ההיסטוריה שלנו, (גם אם מחלק מהם אנחנו לא מתפעלים). יהיה זה בן-גוריון, יהיה זה דיין, אפילו יהיה זה שרון – כדמות שפעלה בהיסטוריה. הלא גם יואב, גם דוד – נכנסו לתנ"ך לא משום שהיו טלית שכולה תכלת. אבל אותם גיבורים, מנהיגים, שאחד מהם עדיין עימנו כאן, בחדר-האוכל – שלקחו חלק ביצירת ההיסטוריה היהודית החדשה – הם יהיו חלק מתולדותינו שננחיל לדורות הבאים.

הם, והספרות שנכתבה, והאמנות, התיאטרון, הקולנוע במידה שישרוד. כי הסופר הוא מעין מרגל, מעין סוכן של העתיד שחי בהווה. הוא בית-דין של אדם אחד שמעצב את העבר, שמעצב את ההווה, והוא מרגל למען הדורות הבאים כי גם אם הוא בודד בתקופתו, וקראו אותו יותר או מעט אנשים – הדורות הבאים לומדים דרכו את תקופתו, כשם שדוסטוייבסקי נתן לנו את רוסיה של תקופתו. מי קורא עיתונים ישנים? אין סרטים מאותה תקופה. אבל אז טענו: מה, ראסקולניקוב, זו הדמות של הסטודנט הפטרבורגי הממוצע? – דוסטוייבסקי, חטאת למציאות! – והנה, זה הסטודנט שנשאר לנצח, לדורות הבאים.

לכן כמעט ברור לי, במבט קדימה – והיום אתם תגידו – אתה קצת אידיוט, אתה טיפש, אתה אומר – כל מה שאנחנו עושים זה יהודי. אנחנו אוכלים ארוחת-בוקר – זה יהודי. אנחנו משרתים בצבא – זה יהודי. אנחנו כותבים בעיתון – זה יהודי. ואני אומר – כן, כי בעיני הדורות הבאים, כל מה שאנחנו עושים זה יהודי! – וסך-הכול של תקופתנו, כמו ימי בית ראשון, כמו ימי בית שני, החשמונאים, כמו תקופות אחרות – זה אנחנו.

ואני לא רואה מה מתוך כל זה יש חלק לישיבות. יש לכל האגף החרדי ששוקט על שמריו. היהדות האמיתית, ההיסטורית, התרבותית והלאומית – נוצרת בעיקר אצלנו, כי אנחנו היהודים האמיתיים. אדייק ואומר – לא רק אנחנו, אני מנסה להיות פלורליסטי, לא חד-צדדי. אבל נידמה לי שרוב העשייה היא שלנו, רוב העשייה שיש לה ערך שיתמשך גם לדורות הבאים.

בישראל מצוי כיום הריכוז היהודי הגדול ביותר שהיה אי-פעם בעולם – קרוב לארבעה מיליונים, שרובם דוברי-עברית. אם יתווספו אליהם מיליון או שני מיליון דוברי-רוסית, גם אז לא תהיה פה תרבות רוסית נפרדת, כי בדור הבא יוטמעו העולים בתרבות העברית כשם ש"מסכנים", עדות-המזרח – נטמעים בתרבות הזו. אלה מביניהם המכונים "ספרדים מקצועיים" בוכים על כך, אבל מי שמבין – יודע שזה הדבר הגדול שקרה לכולנו – שכולם נטמעים ויוצרים בתרבות עברית אחת, אין תרבות נפרדת, וכל אחד מאיתנו מביא אליה את המיטב מכל מקום שממנו בא.

כאן הריכוז הגדול ביותר של דוברי-עברית בתקופתנו, והוא בעל אופי פלורליסטי, חופשי מבחינה מדינית, ורובו חילוני. זו תופעה שונה מפריחת התרבות היהודית במזרח-אירופה. שם היו יותר יהודים מאשר בישראל – אבל שפתם היתה אידיש. אמנם היה להם ייחוד לאומי, מעמדי ותרבותי, הם לא היו חלק מהתרבות הפולנית או הרוסית, ואפילו התרבות העברית החדשה החלה שם, המרכז שלה עבר לכאן רק בין שתי מלחמות עולם, בערך בתקופה שמשמר-העמק נוסדה, בתקופת העלייה השלישית, כאשר ביאליק הגיע, כאשר מיטב הסופרים העבריים עלו לארץ. אבל, ולא רק בגלל השואה – אין המשך לאותו מרכז, ששפתו העיקרית היתה אידיש.

אולי עדיין יש יותר יהודים כיום בארה"ב מאשר בישראל, אבל אין להם תרבות לאומית, אין להם זהות לאומית נפרדת, אין להם שפה נפרדת, הם חלק מן הספרות, מן התרבות האמריקאית. לכן חשיבותה הרבה של הפריחה התרבותית בישראל כיום – בתיאטרון, בספרות, בעיתונות, שלא לדבר על שאר חיי הלימוד, הרוח והחברה. לפריחה הזו אין, אני חושב, אח ורע בכל תולדות עם ישראל. איני סבור שאי-פעם ישבו כל-כך הרבה יהודים דוברי עברית, חופשיים, על אדמתם, ויצרו כל אחד בתחומו דברים כה רבים. ונידמה לי שהכמות מוכרחה להביא גם איכות.

גם לגבי הצד הדתי, והחרדי, אומרים שכיום יש בארץ, אני לא יודע אם זה טוב או לא – יותר אברכי-ישיבות משהיו בתקופה כלשהי במזרח-אירופה. ברור, שם לא יכלו להרשות לעצמם, שם מלחמת הקיום היתה קשה יותר. כיום יש פריחה כמותית גם בצד שלהם. אם זה מביא פירות, זו שאלה אחרת.

 

אחת ההוכחות המרכזיות, או אחת ההוכחות למרכזיות או לבלעדיות של התרבות העברית החדשה פה בארץ (חדשה – כבר יותר ממאה שנה) – ניתן להביא שוב מתחום הספרות. אנחנו, קוראי העברית, הננו הקוראים היחידים בעולם (למרות שכ"צברים" הננו פחות פוליגלוטים, פחות יודעי שפות רבות מאשר היהודי הגלותי, או דור הורינו והוריהם שהגיעו ארצה) – אשר בזכות הפריחה התרבותית בארצנו – קורא עברי שלנו מכיר את כל הספרות העברית, מכיר את רוב הספרות האנגלית האמריקאית שכתבו יהודים – ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות (כי אנחנו מתרגמים את מיטב הספרות שיהודים כתבו וכותבים בעולם), מכיר חלק ניכר מספרות אידיש בתרגומה לעברית, ומכיר סופרים יהודים מתרבויות רבות, אם כתבו צרפתית או סרבו-קרואטית או גרמנית – לדורותיהם, ומרבית ספריהם מונחים לפניו בעברית.

הקורא העברי יכול לראות תמונה סינופטית של ספרות יהודית מתקופות ומשפות רבות, תמונה שקורא בשפה אחרת אינו יכול לראות, תמונה שאותה רוב היהודים האמריקאים אינם מכירים; אם אינם קוראים עברית, ואם לא קראו את תרגומי עמוס עוז, אפלפלד או א.ב. יהושע – אזי הם אינם מכירים את הספרות העברית, ובוודאי שלא בקיאים בה. דומני כי טרם תורגמו לאנגלית כל-כך הרבה ספרים שכתבו סופרים יהודים בשפות אחרות, כפי שאכן תורגמו לעברית. והדבר מורה על המרכזיות שלנו כתרבות עברית שאין לה מתחרה בעולם כולו, מהבחינה היהודית.

 

החווייה הארצישראלית והישראלית, מראשיתן של פתח-תקווה ושל דגניה, מתחילת העלייה הראשונה והשנייה, החווייה שמלווה אותנו מימי ברנר ועד לספרות שנכתבת כאן ועכשיו – היא אחד הביטויים האותנטיים ביותר ליהדותנו. מי שחושב שיהדות זו רק שואה, מי שחושב שיהדות זו רק גולה, וכי מה שהוא "צברי", מה שהוא פתח-תקווה או דגניה או משמר-העמק, מה שנוצר פה, מה שמתואר בספרות העברית החדשה כחיים ישראליים – הוא פחות יהודי, וכי העיירה היא יותר יהודית – אינו יודע על מה הוא סח.

לעיירה היתה יהדות אחרת משל משה רבנו, משל דוד המלך ומשל שבתי צבי, והיתה אחרת משלנו, והיתה שונה מן הקיום היהודי בתקופת ההשכלה בגרמניה ובמערב-אירופה. להבנת הרעיון הזה אני ממליץ על השיחה, מתוך הספר "אין שאננים בציון" (בהוצאת "עם עובד", 1986), עם פרופסור גרשם שלום, המסביר כי תולדות היהדות הן דיאלקטיקה של רציפות ומרד. כל דור חדש ביהדות שונה מקודמו ולרוב גם מורד בו מבחינות רבות, דתיות, לאומיות וגם תרבותיות, וכך נוצרת תקופה חדשה ביהדות.

תקופתנו ביהדות היא התקופה העברית-הציונית. היא שונה מתקופות אחרות, והיא החווייה היהודית המרכזית של דורנו. לכן, כאשר הספרות העברית מתארת את הלוקאלי, היא ישראלית ועברית ולאומית ויהודית לא פחות מאשר לאומית ויהודית היתה ספרותו של יצחק בשביס-זינגר או של שלום-עליכם או מנדלי, או ברנר כשתיאר את החיים ברוסיה – לעומת ברנר שמתאר את החיים בארץ.

להוריד רגש אשם. להוריד רגש הכאה על חטא. זוהי היהדות של דורנו. פתח-תקווה, דגניה, משמר-העמק – הן העיירה של הספרות העברית, תל-אביב של יורם קניוק בספריו – זו העיירה שלו. אבסורד לחשוב שסופרים עבריים בני-תקופתנו צריכים לכתוב על העיירה, לעשות פבריקאציה של חיים יהודיים מלאכותיים כדי להיות, כדי להיחשב – יותר יהודיים? – איזה הבל ורעות רוח זו?! – סופר צריך להיות נאמן לתקופתו ולמקומיותו, ואז הוא מעביר את החווייה האמיתית של תקופתו. כמובן, כל זאת כאשר אתה תופס את היותך יהודי על פי תרבות, על פי לאום, על פי היסטוריה – ולא רק על פי דת.

 

אומרים – השפעות זרות! – אוי ואבוי! – אנחנו כבר לא יהודים, אנחנו כבר לא עברים, העולם כובש אותנו, העולם הופך אותנו לאיזה כפר גדול, כפר התרבות האמריקאית.

גם זה לא נכון. היהדות לדורותיה הטמיעה – הטמיעה את הארמית, הטמיעה את הפילוסופיה היוונית, הטמיעה את הגלגול הערבי, הניאו-אפלטוני של הפילוסופיה היוונית בימי-הביניים, הטמיעה ערבית – כל דור ביהדות הטמיע אל תוכו, התנ"ך הטמיע בקירבו את תרבויות האזור, כל דור ודור הטמיע אליו תרבויות אחרות, ולעיתים מה שנשאר מהן זה מה שהוטמע מהן בקורותיה של היהדות.

אפילו החריגים, אפילו שבתי צבי, יעקב פראנק, אפילו אלה שכאילו הוציאו את עצמם – איפה נשאר זכרם? מישהו בתורכיה או בפולניה חי את יעקב פראנק או את שבתי צבי? רק בהיסטוריה שלנו הם קיימים. שפינוזה זכה לשם עולם, לכן הוא קיים גם ללא קשר אלינו, אבל הוא אולי אדם אחד, יוצא-דופן, ששייך לאנושות כולה.

 

קריאה בקהל: וישו!?

 

ישו חרג לגמרי ממסגרתנו. הוא יצא מהיהדות ויצר דת חדשה ואינו זקוק לנו כדי שזכרו יישמר, יש מי שדואג, תודה לאל, לזכרו... אני מדבר על היהדות, לכל גווניה, אפילו הקראים, מי זוכר אותם? מי היום מתעניין בתולדותיהם? – אנחנו.

היהדות אינה משהו פוריסטי, טהור, טהרני ואחד לאורך כל הדורות, שדחה מתוכו כל מה ששונה ממנו. ברור, המאבק של יהדות אותה תקופה עם הקראות היה קשה ומר מאוד, אבל היכן זוכרים את הקראות? בתולדות היהדות.

היהדות ספגה השפעות, ספגה תהליכים היסטוריים, ואין ספק שגם התעשרה מהם ומהשפעותיהם. שום מדינה כיום בעולם אינה מתקיימת בבידוד תרבותי. ואם היא בבידוד – אז אוי ואבוי לה, זה נובע מסיבות של פיגור תרבותי, של דיקטטורה או של סגירות שמחליאה את העם. אי-אפשר להיות אנשים משכילים, להיות אנשי המאה העשרים, ובנשימה אחת לומר – נהיה יהודים טהורים ולא נקבל השפעות זרות. אי-אפשר לומר – התיאטרון העברי הוא חיקוי של תיאטרון זר. אי-אפשר להגיד – הספרות היא חיקוי של ספרות זרה. כל דבר שנכתב פה, שנוצר פה, שעוסק בכאן ובעכשיו – בוודאי שיכול להיות מושפע, מושפע מקאפקא, מושפע מג'ויס או מסולז'ניצין – איננו חיים בחלל ריק, אבל מרגע שזה נכתב עברית, וזה עלינו, וזה קורה כאן – זה חלק מתולדותינו ולא מתולדות אלה שהשפיעו עלינו, במעט או בהרבה.

ומי שחושב שאפשר לחיות בלי השפעות, אז זה באמת כך ניראה, בחוגים מסויימים של עמנו, שרחוקים, אני חושב, מרובו של הציבור היושב פה.

 

קראתם בראשית הערב פרק מישעיהו. זו דוגמא מעניינת לדבר שמשכיחים היום והוא –שהתנ"ך כספר לעצמו וכמקצוע לימודי הועלה מחדש על סדר היום הלאומי, התחייתי, של עם ישראל – על-ידי הציונות, ועל ידי הציונות החילונית, הפלורליסטית.

התנ"ך כפי שהיה קיים בצד הדתי, החרדי, לא נלמד בצורה שהוא נלמד בבית-הספר הציוני העברי מראשיתו. התנ"ך היה והינו חלק מהתפילה, חלק מהסידור, מהריטואל הדתי. אני, שאיני אדם צעיר אבל גם לא מבוגר כל-כך, זוכר מילדותי בפתח-תקווה, ודאי רבים כאן זוכרים – שלא היה בידינו תנ"ך שלם במהדורה יהודית אלא במהדורתו של המומר מאיר הלוי לטריס, שהגיה והוציא מהדורת תנ"ך לחברת-מיסיון אנגלית, בשנת 1852, שזכתה מאז לתפוצה של מיליוני עותקים ולמהדורות אין קץ במשך למעלה ממאה שנה. שנים עברו עד שהופיע תנ"ך שלם, ללא פירושים, במהדורת קסוטו בהוצאת ירושלים, 1953.

ומדוע, עד שהיה בידינו תנ"ך שיהודים הדפיסו, למדנו אותו ממהדורה של גויים, שערך אותה מומר?

כי התנ"ך הוא הספר הלאומי שלנו, ולא היה הספר הלאומי של היהדות הדתית, (וודאי לא אז, היום חלה ביהדות הדתית מוטאציה חדשה, שמיד אעמוד עליה). אנחנו, הציונים, הבאנו לראשונה את התנ"ך כיצירה לעצמה, כספר-הספרים הלאומי, ההיסטורי, התרבותי וגם ההומאניסטי של עמנו. לא קיבלנו את כולו, כי יש בו גם חלקים אכזריים, גם חלקים הלכתיים, שאינם מחייבים אותנו. לקחנו ממנו את אותם ערכים היסטוריים, לאומיים, לוקאליים, הומאניים, שהם רלוואנטיים לנו והם חלק מהיותנו יהודים בישראל מראשית המפעל הציוני ועד היום.

כל זמן שהתנ"ך חילחל ביהדות דרך ההלכה, דרך סדר היום, דרך הריטואל הדתי של הקריאה בספר התורה, פרשת השבוע, כל זמן שחילחל והתקיים כך – חלו עליו הסייגים של ההלכה, שאין לזלזל בהם, משום שחיי היהדות ההיא היו בהם גם צדדים מופתיים. חרף כל מה שקרה: הניוון, המרד והתהליכים הפנימיים של ההתפוררות – הנורמות של היהדות ההיא היו מופלאות. והתנ"ך חילחל באותה יהדות כשהוא מצונזר, אחוז או מוגבל על ידי הנורמות המוסריות שבין אדם למקום ובין אדם לרעו, והוא לא נתפס כאיזה קושאן, הוא לא נתפס כהכשר לכל דבר עבירה, הוא נתפס כחלק מריטואל דתי שמחייב את האדם לתת דין וחשבון בפני עצמו, בפני קונו, ועל יחסיו עם חברו, עם הזולת.

וכאשר הציונות לקחה את התנ"ך, ולא היה אפשר לה שהיא לא תיקח אותו, הגבילה אותו גם היא בכך שהכניסה אותו לקונטקסט הציוני, ההומאניסטי וגם החברתי-הסוציאליסטי. כי התנ"ך יכול להיות גם ספר מסוכן. התנ"ך הוא גם ספר יהושע. התנ"ך יש בו הרבה נושאים שאפשר לפרש אותם לא נכון. לכן הציונות, שהעמידה את התנ"ך במלואו על סדר היום, שמה לה סייגים במה שהיא לוקחת ממנו, וכך התנ"ך הועבר ונלמד, כפי שאתם קראתם כאן את הפרק מישעיהו, את זה חיפשו, את זה רצו, את התוכחה הסוציאלית, החברתית, ולא במקרה לא קראתם פרק בנושא אחר.

 

שני זרמים רוחניים יהודיים בדורנו קיבלו את התנ"ך כפשוטו, ואולי גם בהדגשת האכזריות שלו. הזרם האחד הוא תנועת העברים הצעירים, הכנענים, (ואני מפנה אתכם לראיון המקיף שערכתי עם יונתן רטוש באותו ספר "אין שאננים בציון"). הם ניסו לקבל את התנ"ך ללא סייגי ההלכה וללא המיסננת הציונית. הם ניסו לקלף את התנ"ך מן המהות היהודית שבו ולראות ברבים מחלקיו מקור לאדנות עברית עתיקה, טרום-יהודית, אולי אפילו אלילית – על כל עמק הפרת, "הסהרון הפורה", שיש לחדש אותה במסגרת מדינה עברית חילונית שתקיף את כל המיעוטים של המזרח התיכון. זה זרם שלא היה לו ביטוי פוליטי חזק אבל היה לו ביטוי מעניין מאוד, ספרותי – יונתן רטוש, אהרון אמיר, בנימין תמוז בשעתו, עמוס קינן, ועוד סופרים שקשרם להשקפה הכנענית פחות ידוע.

 

והזרם השני שמקבל את התנ"ך כפשוטו הם אלה שנושאים את דגל הלאומנות הישראלית הקיצונית, הדתית והחילונית כאחד. הם מקבלים את התנ"ך כספר ההשתלטות של עם ישראל על ארץ-ישראל, כהצדקה לכל דבר עבירה, אם רק נעשתה בשם האגואיזם הקדוש, הלאומי-כביכול, וזאת משום שחוגים אלה, אתם יודעים בדיוק למי אני מתכוון – נתנו עצמם בחדווה אלילית-כמעט להשפעת סיפורי התנ"ך – אך ללא סייגי ההלכה בנוסח הגלותי-החרדי, האורתודוכסי, שהיה ברובו אנטי-ציוני, וללא הערכים ההומאניים-המוסריים של הציונות החילונית מראשיתה. גוש אמונים קיבל את התנ"ך מאיתנו, מן הציונות, ולא מן החרדים, ולא מן היהדות הדתית הקודמת. הם קיבלו אותו וקילפו ממנו את ההומאניות, קילפו את הסוציאליות, קילפו את כל הערכים שרצינו לראות בהם מתינות – והפכו אותו לקושאן, לספר כיבוש, לספר שמצדיק כל אכזריות. הם עצמם אולי אינם יודעים שהם, בעיקום – יותר חניכי בית-הספר הציוני-הממלכתי מאשר ממשיכי דתיות אחרת, אנטי-ציונית, מן התקופה שבה רוב העם היהודי, ורוב החלק הדתי בעם היהודי – התנגדו לציונות.

 

מאז כתבתי לראשונה חלק מן הדברים האלה, ב-1987, חל תהליך עוד יותר מרתיע, כפי שראינו בטלוויזיה, רק בימים האחרונים, בכתבה על כנס תנועת ש"ס ביד-אליהו. מתברר שלא רק הצד הלאומני-דתי אלא גם הצד החרדי-הלא-ציוני – תופס את הדתיות, לא בדיוק את התנ"ך אלא את עצם הדרך של האמונה היהודית – כהיתר לכל דבר עבירה. ראינו זאת בחגיגה סביב הרב דרעי, ובדברי הרב יוסף. זוהי גישה מעין-אלילית אל הערכים והאמונות שהיו בלב-ליבה של היהדות מבחינה דתית, וזאת כאשר עתה רק אנחנו, היהודים החילוניים, נשארים כמחסום דמוקראטי, שפוי, הומאני, שמקבל ברצינות את ערכיה של היהדות, שמציל את כבודה האבוד – אנחנו היהודים האמיתיים של תקופתנו!

איפה, רבותיי, יש ביטוי לחשבון נפש יהודי, איפה יש רליגיוזיות, איפה יש התחבטות? – בספרות העברית, שבתשעים ותשעה אחוזים ממנה היא חילונית. כמעט שאין ספרות, במובן של ספרות בידיונית, כלומר אמיתית, בצד הדתי. זה שטויות מה שהם כותבים, זה פמפלטים. הסופר הגדול ביותר שהיהדות הדתית הישראלית החדשה הקימה מקירבה – חיים באר, שרפו לו את דלת ביתו בלילה שלפני ערב יום העצמאות, כי נתבקש להדליק משואה בהר הרצל. הם מחרפים ומגדפים אותו משום שהוא מעז להציג את הפרובלמאטיות שלהם, ומשום שלא קרה אצלם מה שקרה בדור המייסדים של משמר-העמק, בדור של ברנר – שהמרד העלה מתוך הישיבות כוחות מופלאים בכל התחומים, וגם בספרות – אצלם לא יוצא שום סופר גדול מתוך החומות כי לא מורדים, – ומתנוונים, אז אין ספרות דתית.

 

לכן, המשותף לשני הזרמים האלה, לכנענים ולגוש אמונים ודומיו – שאין להם תמונה ריאלית של ארץ-ישראל כפי שיש לנו וכפי שיש בספרות העברית. הם רואים רק תבנית אידיאולוגית, תנ"כית או אלילית, אדנותית ומשיחית, של ארץ-ישראל לא-ריאלית, ארץ-ישראל של העבר הרחוק שאפשר כביכול ליישם אותה כפשוטה בהווה, כאותם אלה מקירבם שהוזים לבנות את בית המקדש השלישי.

אך ההבדל שבין שני הזרמים הללו, הכנענים מצד אחד, והלאומנות הדתית נוסח גוש אמונים מצד שני – הוא בכך שהתנועה הכנענית (אולי משום החילוניות המודגשת שלה) הצמיחה בספרות העברית יצירות שתישארנה, למרות הכול, חלק מהתרבות היהודית שלנו. עוד מאה-מאתיים שנה, את רטוש לא יזכרו באיזו כנעניה, מדינת כנען. יזכרו את רטוש כחלק מתולדות הספרות העברית שהיא חלק מתולדות היהדות והתרבות היהודית, למרות שרטוש היה מתהפך בקברו אילו היה שומע זאת. כאשר אמרתי לו כך בחייו, הוא התרתח כל פעם מחדש. נהגתי לומר לו: "רטוש, אל תדאג, אפילו את שבתי צבי אנחנו שומרים, אז גם אותך נשמור, אתה חלק מאיתנו!"

 

ואילו הלאומנות, ובעיקר זו הדתית, ששבוייה במקסם כוזב של ארץ-ישראל לא-ריאלית, שאין בה בעייה ערבית, למשל – לאומנות דתית זו לא הצמיחה, דומני, בדור האחרון, שום יצירה ספרותית-תרבותית בעלת-ערך, לבד מכמה גראפומנים.

מי שעיוור למרירות המציאות, וזוהי מטבע לשון שטבע ברנר בשאלה הערבית, מי שהתלבטות זו זרה לנפשו, מי שחי בעולם דוגמאטי, מי שהמציאות אינה מפרה את כוחותיו היצירתיים – נידון לעקרות רוחנית, לשאת לשווא שם היהדות ומקורותיה, ואין לו חלק של ממש בתרבות העברית וביהדות החיה, המתרחשות בישראל כיום.

 

והרשו לי לסיים בשתיים-שלוש נקודות סיכום. אירע לי בשנה האחרונה לבקר לראשונה בחיי בשתי ארצות שונות לחלוטין זו מזו. מצרים וארצות-הברית. התרשמתי וחשבתי הרבה, כתבתי יומנים ואף הוצאתי מעין ספר פרטי במהדורה של ארבעה עותקים, רק לידידים, לא ספר ממש אלא חוברת מצולמת של היומן, בהדפסת מחשב, ובה הלקחים משני המסעות האלה.

ממצרים חזרתי בהרגשה שמחצית העולם חיה בעוני, חיים נוראים. אם עלה בדעתי קודם שתל-אביב אינה נקייה, כי השוויתי אותה לאיזו עיר בשווייץ, לערים באירופה המערבית – הנה לעומת קהיר תל-אביב היא שווייץ של המזרח התיכון. ואמרתי לעצמי, קצת בצחוק – איך הסתדרנו, קרוב לארבעה מיליון יהודים, לחיות כמו בני-אדם בתוך עולם שרובו חי בצורה נוראה – אם זו מצרים, או הודו (שלא הייתי בה), או לפי מה ששומעים על המצב ברוסיה, או בשאר מדינות מזרח-אירופה, או בדרום-אמריקה. כן, הפרופורציות משתנות אחרי טיול בארץ צפופת-אוכלוסים וענייה. אז להכות על חטא? כן, צריך להכות, להקיש בעץ – על ההצלחה שאנחנו, בלב המזרח התיכון, חיים כבני-אדם, בעושר יחסי. וזה הלם, הלם תרבותי-חברתי – לחזור ממצרים לישראל, למרות כל עברה המפואר והמרשים-מאוד של מצרים.

 

הביקור בארצות-הברית זימן לי הלם אחר, זאת מבחינה יהודית חילונית. הייתי שם רק שבועיים ואמרתי לעצמי – אם אני נשאר כאן עוד שבועיים – אני מאבד את הזהות שלי. כדי לשרוד שם, עליך להיות אמריקאי. בוחנים אותך לפי האנגלית שלך. זו לא שפתי. באנגלית אני מתבטא בארבעים אחוז מיכולתי בעברית, אולי בשלושים אחוז. והיהודים שם רובם לא יודעים עברית. המושגים שלהם עלינו מאוד מוזרים, למרות שנידמה שהם מתעניינים, בעיקר בנושאים שבחדשות.

ליהודים שם אין קיום עצמי. אתה לא בא לבקר בסניף של העם היהודי. אתה בא לסניף של תרבות אמריקאית. אם אתה יהודי חרד, דתי – אז אין לך בעיות. אתה מחליף את גולת מאה-שערים או גולת שכונות דתיות אחרות בירושלים – בגולת ברוקלין או איזו שכונה חרדית אמריקאית אחרת. לא בעייה לעבור ממקום למקום ולשמור על זהותך כשאתה יהודי על פי דתך. אבל אם אתה מגדיר את עצמך כיהודי על פי לאומיותך, תולדותיך ותולדות עמך, תרבותך ולשונך העברית – אין לך מה לעשות שם.

מצד שני, יהודים חילוניים בארה"ב רואים בקשר אליך, אל ישראל, שריד אחרון לאפשרות הגדרתם את עצמם כיהודים. זה פתטי, נוגע ללב, העניין העצום שיש להם בישראל. ולא חשוב אם חלק אומר – אתם צריכים לזרוק את כל הערבים, ואתה רוצה להשיב להם – מדוע בעצם אינכם מעלים את השחורים שלכם על אוניות חזרה לאפריקה, אם יש לכם עבורנו עצות טובות כאלה בקשר לערבים? – וחלק אחר אומר לנו שעלינו לפנות את מקומנו לערבים; אלא שכל העיסוק האובססיבי הזה בישראל בא כדי להזכיר לעצמם שהם יהודים, כי מכל יתר הבחינות היהודיות הם מחוקים לגמרי, כי אין עם יהודי, במובן שלנו – באמריקה. זו היתה התחושה שלי.

אמרתי לעצמי – אז איפה טוב ליהודי לחיות? הרי גם פה, בישראל, יש בלי סוף בעיות. אדם צעיר, יהודי, שחי פה, והוא חילוני, והוא נושא את המדינה על שכמו, והוא לא משוחרר מהשירות הצבאי בתור ערבי או חרד או נוער-שוליים או מסיבה אחרת – אלא הוא שייך ללב הארץ, למלח הארץ, והוא ישרת במילואים עד גיל חמישים וחמש, והוא יעבור כמה מלחמות. פה זה לא גן-עדן ליהודים. אמריקה גם היא לא גן-עדן. רוסיה גן-עדן? מרוסיה בורחים יהודים אלינו.

אז אמרתי לעצמי – כניראה שאין גן-עדן יהודי בעולם כיום, לא ברוסיה, לא באמריקה, לא בישראל, אלא בכל מקום משלמים מחיר, וניראה לי שהמחיר שמשלמים פה – למרות שלפרט הוא לפעמים הכבד ביותר, אבל מבחינה לאומית הוא הפחוּת ביותר או הקל ביותר – כי מה שהוא נותן הוא אולי הרב והגדול ביותר, (ואני שב וממליץ לקרוא את דברי גרשם שלום באותה שיחה, על השקפתו הציונית).

קרוב-משפחה של אשתי, בניו-יורק, כאשר שמע את ההתלבטות שלי, אמר לי – "אתה יודע איפה היהודי האמריקאי כן מרגיש טוב? – נכון, הוא לא מרגיש טוב באמריקה, וגם כשהוא בא לישראל, זה לא פתרון, הוא מאבד את זהותו. אז איפה הוא מרגיש טוב? – בטיסה מניו-יורק לתל-אביב ובטיסה חזרה. אז הוא מרגיש מצויין, באוויר, במעבר מארץ לארץ."

 

כולנו מדברים בעלייה מרוסיה ואני רוצה להדגיש אספקט אחד. העלייה הזו, גם אם היא תגבוּר לליכוד, שזה לא משובב את הנפש, היא קודם כל תגבוּר הרוב החילוני והאופי החילוני של המדינה. בניהם של העולים כבר יחיו בתרבות העברית, והכמות תיהפך לאיכות. כבר היום אומרים חוקרים שהמקום שבו המיספר הרב ביותר של תלמידים יהודים, שמקבלים חינוך יהודי בעולם – הוא בישראל. קראתי גם שמיספר הנולדים היהודים בישראל הולך ומשיג את מיספר הנולדים היהודים בארה"ב. התהליך שאנחנו עומדים בפניו כיום הוא תוספת מיליון או שני מיליון יהודים רוסיים, שבתוך דור או דור וחצי יהיו כולם עבריים כמונו, אם לא קודם...

רטוש היה אומר – מדוע צריכה לצמוח הכנעניות? – כי מלמדים את הילדים בבתי-הספר שלנו שהעם היהודי מונה שלושה-עשר מיליון איש, ומתוכם רק שלושה מיליון בישראל, אז איך אתם רוצים שתהיה להם גאווה לאומית, שיראו את עצמם כעם, כאשר הם שומעים שהם רק חלק מאיזה עם מפוזר, ואם כך – מדוע לא להמשיך להתפזר?

ובכן עוד מעט ילמדו, אולי עוד בדורנו – שהעם היהודי, שמונה שלושה-עשר או שנים-עשר מיליון, כי אולי הוא פחת בגלל נישואי-תערובת, העם הזה – כחמישים אחוז ממנו כבר חיים בישראל. וזה סיפור אחר לגמרי. הסיפור שרוב העם היהודי מרוכז בישראל, זוהי כמות שאינה יכולה שלא להיות לאיכות. אפילו אחוז אחד מכל היצירה התרבותית של דורנו, אם יעבור לדורות הבאים – אזי חיינו בתור הזהב של היהדות הישראלית.

 

ועוד דוגמא, כמעט אווילית. כולנו קוראים עיתונים. העיתונות העברית צומחת כתופחת על שמרים. חלק מאיתנו, כולל עבדכם, כבר קורא יותר עיתונים מספרים. זה מביא כאילו קצת הרגשת חטא, קצת בזבוז זמן, קצת בידור, קצת איזה צורך של אקטואליה שסוחפת אותנו. אבל העיתונות העברית זוהי מעבדה ענקית של שפה, של תרבות, של ביטוי; העיתונות העברית היא ערך עצום, יש לה ערך יהודי עצום, היא ביטוי תרבותי יהודי עצום בדורנו.

קראתי-דיפדפתי לא מזמן בשני חלקיו של ספר, שבשעתו לא התייחסתי אליו ברצינות – "המילון העולמי לעברית מדוברת" של דן בן-אמוץ ונתיבה בן-יהודה, והצטערתי שבחייו של דן בן-אמוץ לא אמרתי ולא כתבתי לו שעשה מפעל קלאסי. זה ספר רציני. זה ספר נפלא. זה ספר יהודי-ארצישראלי שמנציח תקופה של עברית שעוד כמה דורות, אולי כבר עכשיו, לא יהיה אפשר להבין דברים שנכתבו בעיתונות ובספרות בלי הפענוח שהמילון נותן. זה מילון של תרבות עברית של תקופת חמישים השנים הראשונות של המאה שלנו. זה לגמרי לא בידור. זה רציני מאוד. השניים יצרו מפעל לשוני קלאסי. לא פחות מעניין מאליעזר בן-יהודה או מיהודה גור.

 

ואסכם כך: יש לנו לפעמים הרגשה, או בכל יום הרגשה – שהדתיים מתחזקים, שאנו הולכים ונעשים באשמתנו למדינת הלכה, למדינת כפייה. אני חושב שגם בכך אין לנו מה להכות על חטא, אין מה להיכנס לייאוש. הם לא מתחזקים. הם נחלשים. היש החילוני, הקיום הפלורליסטי – שנוצרו פה, חזקים מכל מניפולאציות של שלטון וחרדים, והיש הזה הולך ומתחזק. הרובד של החיים החילוניים בארץ בשטח, דה-פקטו, הולך ומתחזק משנה לשנה ומיום ליום, ולא יעזור להם – והעלייה מרוסיה תדחק אותם עוד יותר אחורנית.

יש אנשים החושבים שצריך להכות על חטא כאשר חולמים חלום – – – ואולי אני אומר דברים אפיקורסיים פה, במשמר-העמק – – – כשחולמים חלום על תיקון עולם, והחלום אינו מתגשם – מכים על חטא, לוקחים אשמה. ובפירוש שלי: מגיעים אולי לידי רגש עליונות – שאם היינו כמלאכים אזי המציאות היתה אחרת.

אבל זה לא כך. לא רק שלא היינו יכולים להיות כמלאכים, אלא גם אם היינו כמלאכים – האיום של סאדאם חוסיין עדיין היה קם, והבעייה הפלשתינאית לא היתה נפתרת, וקטסטרופות יכולות לקרות, אתמול זה היה דבר זה, מחר זה יהיה מישהו או משהו אחר.

אולי ציירנו מטרות, כולנו, בעקבות אבותינו ואבות-אבותינו – מטרות גדולות יותר מדי, שהן מעבר למה שניתן בחיי אנוש ובטבע אנוש להשיג. אבל, אם ניקח לדוגמא את הרומאן האוטופי "אלטנוילנד" של הרצל – נראה שלא מעט מן הדברים שהוא חזה מתקיימים בנו, בחברה שלנו כפי שהיא חיה כיום בישראל. אסור לנו אפוא לשפוט את עצמנו רק לאור אידיאלים ומטרות שהכזיבו – הכזיבו-כביכול או שאולי מראש לא היו ברי-ביצוע – אלא על פי אותן מטרות שכן הוגשמו – ריכוז טריטוריאלי, עצמאי, חינוך ותרבות עבריים, דמוקרטיה, מערביות, כל הבועה הנפלאה הזו, שכולנו חיים בה, וכפי ש-א.ב. יהושע וגרשון שקד חזרו וביטאו תחושה זו לא פעם – שבעצם אין מקום אחר.

 

ולבנים שיורדים הייתי אומר: "אתה, שרוצה לרדת, בבקשה, תרד! תנסה. נידמה לך שאתה מציל את הגוף, אבל דע שאתה לא מציל את הנפש."

אדם שגדל כישראלי, בתרבות העברית, בהיסטוריה ובלשון שלנו, אם יעזוב את הארץ, הוא יציל אולי את גופו – אבל ילדיו יחיו כבר בחלל אחר, בעולם אחר, הם לא יהיו כמונו. כמוהו. הם לא יהיו חלק מהתרבות שלנו. נפשם תהיה אחרת לגמרי.

אולי עצוב שחלק מאיתנו עוזב, אך באים מיליון עולים שיהיו ברבות הימים כמונו; אולי גם מהם ומבניהם יעזבו, אבל נידמה לי שמה שקיים פה הוא כבר כזה שלא ייתכן שכולנו יום אחד נקום ונעזוב את הארץ.

ומצד שני ברור לי שאם אנחנו והדומים לנו נקום ונעזוב, ויישארו הפרזיטים שחיים על חשבוננו מכל הבחינות – המצב יהיה פה כמו לבנון, מדינת ישראל לא תתקיים. היא מתקיימת בזכותנו, בזכות אותו ציבור – שהרבה ציבורים אחרים, תודה לאל קטנים מאיתנו, שוליים, חיים ממנו ובזכותו, אבל הם לא היהדות והיהודים  הבלעדיים של דורנו. אנחנו הם. תודה רבה.

 

 

תגובות בעקבות השיחה

 

יוסף: אתה אמרת, אחד המשפטים שלך היה – שהמחנה החרדי הדתי נחלש עכשיו, שהוא איננו מתחזק כפי שנידמה לנו, ולעומת זאת המחנה הלא-דתי כן מתחזק. את זה הייתי רוצה שתסביר לנו לאור דבר שאני רואה אותו כך: בעבר, מול המחנה הדתי ניצב מחנה שהאמין במהפכה הסוציאליסטית העולמית, שהיא עשוייה להביא את הגאולה לאדם. היא היתה אידיאל שאנחנו, חלק גדול בציבור, גדל בו והיה מוכן להילחם למענו, עובדה, אנשים הלכו למלחמת האזרחים בספרד, עשו מעשים בכיוון זה.

האידיאל הזה הכזיב, מכזיב, ואין לו תחליף כרגע. וכיום, אני חושב, ישנה חלוקה בין יהודים דתיים שעושים, שמתפללים ושמקיימים מצוות, לעומת אורח-חיים יהודי אחר של אי-עשיית מצוות, אבל מעטים הם האנשים שאומרים בפה מלא, כמונו – אני אתיאיסט. הם אינם כה רבים, לכן לא הבנתי מדוע אמרת שהמחנה הדתי, שעדיין דבק ולא מש מהאידיאלים שלו – הוא נחלש, לעומתנו שכרגע קשה לראות את האידיאל שלאורו אפשר לנו לחנך דור.

 

אהוד בן עזר: אני אולי דיברתי כתל-אביבי. תל-אביב צומחת על שמרים, תופחת, תופחת ומתפתחת באופן חילוני לגמרי.

 

קריאת ביניים: מה עם יום כיפור בתל-אביב?

 

אהוד בן עזר: אמרתי שאני אתיאיסט, שאני חילוני, אבל לא בלתי-סובלני. לא יעלה על דעתי להיכנס לבית-כנסת ללא כיפה, או להרצות בפני קהל דתי בשבת, ולעשן. אני מכבד את הזולת. ואומר עוד – אם המחווה שלנו, לחלק החרדי-הדתי בציבור – הוא שבתון יום כיפור, ועוד פשרות קטנות וגדולות – לזה אני מוכן, עד גבול מסויים, לשם החיים-ביחד. אני חושב שבסופו-של-דבר הדתיים עושים פשרות הרבה-הרבה יותר גדולות מאלה שאנחנו נדרשים לעשות, כי הם חיים בתוך עולם חילוני גמור. מה זה – רק ללכת ברחוב, רק לראות איך הבחורות... אני מתפוצץ כשאני רואה איך הבחורות לבושות... אז איך הם, איך אפשר להיות אדם דתי? איך אפשר לא לסובב את הראש? הרי הפיתוי קיים מכל צד, מכל עבר, בעי"ן ובאל"ף...

לפני כשנתיים כתבתי רשימה: "מייבאים גלות, מייצאים עם". היתה תופעה של עלייה חרדית מארצות-הברית – ישר לשכונות דתיות בירושלים, בלי לשרת בצבא, ועל חשבון העם היהודי – זאת כאשר בנים שלנו, בגלל מילואים, בגלל חוסר-תעסוקה – יורדים. וכתבתי שזה דבר נורא – אנחנו מייבאים גלות, ומייצאים עם. את הטובים ביותר שמבינינו, מבנינו – אנחנו מייצאים...

נידמה לי שהיום, תודה לאל, אנחנו כבר לא יכולים לומר את זה. אנחנו מייבאים עם, לא גלות.

 

קריאת ביניים: תודה לאל אמרת.

 

אהוד בן עזר: תודה לאל. מותר להגיד תודה לאל. הלוואי שזה יעזור להביא שני מיליון יהודים. התחושה שלי היא שהתהליכים שמתחת לפני השטח, או נכון יותר – ממש בשטח, הם הרבה יותר נרחבים מאיזה ניסיון להעביר חוק חזיר או חוק דתי מגביל אחר. הם בעצמם אומרים זאת. השבת נפרצת ונפרצת כל שבוע יותר ויותר, עוד מסעדות, עוד בתי-קולנוע – לא שזה חלום חיינו שיהיו עוד מסעדות ובתי-קולנוע. שלמה שבא אמר פעם שכאשר מדברים על העלייה השנייה – – – ואולי זה נשמע קצת אפיקורסי כאשר אני אומר זאת כאן – – – כאשר מדברים על דגניה, שוכחים שגם תל-אביב היא פרי העלייה השנייה. תל-אביב נוסדה בתקופת העלייה השנייה. אמנם על-ידי סוג אחר של עולים, של מעמד בינוני, אזרחי, לא על ידי מעמד פועלי של עלייה שנייה, של ראשוני דגניה, אבל גם היא יציר של תקופת העלייה השנייה, והיא חשובה לא פחות מדגניה. גוש דן, כיום, הוא אחד הריכוזים הגדולים שהיו אי-פעם בתולדותינו של יהודים חופשיים, שרובם המכריע חילונים, על אדמתם.

ולדבריך על רגשות אשמה וריקות-מערכים בקירבנו. מה, להם יש אידיאלים? יש מצוות? – ואנחנו מנוערים מכל כי הסוציאליזם הכזיב? – ובכן, קודם כל אני חושב שחלק גדול מן הדבקות שלהם בכל המצוות נובע מכך שכלכלת רובם על עם ישראל; ואחר-כך, בגיל ארבעים לערך, הם עוזבים את הלהט הזה של תורתו-אומנותו, ופונים לעסקים.

כאשר הם עומדים ומנקים כל חשש לגרגיר-חמץ מכל דף בכל ספר לפני פסח במאה-שערים ובשכונות דתיות אחרות, ועוסקים בכך עשרות ומאות ואלפי אברכים – שיש להם כנראה הרבה זמן ואין להם דבר אחר לעשות! – במזרח-אירופה לא עסקו קודמיהם בשטויות כאלה, לא היה להם שם לוקסוס פרזיטי שכזה למצוא עוד ועוד מצוות-סרק כדי למלא, כדי לתת תוכן לחייהם הבטלניים, הריקים כנראה מכל תוכן. כי שמה למדו מתוך קשיים, מתוך לחץ, רעבו וקיבלו ימים אצל גבירים לאכול, ופה לומדים על חשבון העם היהודי; מכל זה לא יצא כניראה להט גדול, יצאו אולי עצרות נוסח ש"ס, ואבנים בשבתות נוסח מאה-שערים, אך עובדה שאין התעוררות רוחנית. התעוררות רוחנית אמיתית התרחשה אצל בחורי ישיבות בתקופה שברנר ואורי-ניסן גנסין למדו בישיבה. שם היתה התעוררות רוחנית.

עכשיו, אם הסוציאליזם, או הקומוניזם – נכשלו, אם יש שינויים כאלה, אז מה?! אז אנחנו הפסדנו? אנחנו רק סוציאליסטים? או רק קומוניסטים? אנחנו לא קומוניסטים בכלל, גם הסוציאליזם שלנו כיום הוא אחר, הוא בעצם של מדינת סעד, החלום הוא להיות כמדינה אירופאית מתוקנת.

ואפילו הסוציאליזם נכשל, אז מה, כלום נכשלנו בכל שאר הדברים? הארץ לא דמוקרטית? אין תרבות עברית? אנחנו לא נאבקים על ערכים דמוקרטיים? על להיות נורמאליים – לפחות בחברה שלנו? – כל אלה אינם ערכים? – הלא כל אלה הם ערכים, ומדוע אנחנו מזלזלים בהם? הם אינם דבר מובן-מאליו.

למזלנו מסורת החיים-יחד של מרבית הציבור הישראלי חזקה יותר מכל מה שהצליח השלטון (של הליכוד) לקלקל עד כה, ותודה לאל – לא הכול השלטון מקלקל. לכן התחושה שלי – אסור לנו לעמוד כריקים לפניהם, הדתיים – כי הם הריקים. אנחנו יוצרים, אנחנו עושים.

ראו, כל הספרות העברית נוצרת על-ידי סופרים שאיש מהם לא חי על חשבון המדינה. ואילו הלמדנות החרדית – רובה בא על חשבון המדינה.

סטודנטים שלנו משלמים במיטב כספם כדי ללמוד, ועוד משרתים במילואים. שם לא משלמים ולא משרתים. אז מה? אז הם הטובים? – ואנחנו, שכל חיינו הם למען תרבות עברית, למען מדינה יהודית חופשית – אז אנחנו הרעים והמנוערים מערכים? – לא מקבל את זה!...

לכן אני חושב שלא התמוטטות רוסיה כיום, ולא התמוטטות מפעלי ההסתדרות כיום – היא התמוטטות האידיאלים הבסיסיים של חיינו כציונים בארץ. זה אומר אולי רק שהמערך צריך להיפטר מנטל המפעלים והסמלים שלו, שפעם בנו את המדינה, והיום...

לאחרונה כתבתי רשימה, שטרם התפרסמה, וכותרתה: "קל יותר לצמוח בליכוד". בחור צעיר שרוצה היום להיות חבר-כנסת, שר, לעשות קריירה, כמו רוני מילוא, כמו דן מרידור, כמו בני בגין, ואפילו שם-משפחתו אחר – דוד מגן או מאיר שטרית, למה לו ללכת למערך? הוא הולך לליכוד, הוא מופיע במרכז הליכוד, הוא צועק כמה סיסמאות חריפות, בוחרים בו, אחר-כך הוא הולך לממשלה ונוהג מדיניות לא שונה ביותר משל דיין וגולדה בשעתם, מדיניות ימנית מתונה. הלא על כך היה הוויכוח בתוך מפא"י.

מצד שני, בחור צעיר שרוצה היום להיות עסקן במפלגת העבודה, לצמוח בה כהנהגה אלטרנטיבית לליכוד, צריך להיות אחראי לפיזור הפגנה בעזרת כלבים ב"סולתם", להפסדים של קופת חולים, לחובות הקיבוצים, לחובות המושבים, לכל הריחיים האלה – והוא לא יצמח, הוא שוקע לפני שהוא עולה. וכך החבר'ה קלי-המשקל מהליכוד צומחים בכיף ומנהלים את המדינה, ופה שוקע מפעל שלם.

כל אלה הן בעיות קשות מאוד, אבל אולי זה נובע מעודף נכסים. אולי צריך אידיאולוגיה אחרת. אולי יש משהו בדברים שיוסי ביילין אמר על ההמנון והדגל הסוציאליסטיים. אם המערך הוא מפלגת המעמד הבינוני, וחלק גדול מהמעמד הבינוני מצביע עבורו למרות שהבוחר מהמגזר הזה מתנגד להסתדרות, אבל הוא לא יצביע שינוי כי הוא מתנגד עוד יותר לדרכו של הליכוד והוא רואה רק במערך את האלטרנטיבה – אז אולי המערך צריך באמת להיות גם, לא רק – אך במוצהר, מפלגת המעמד הבינוני, ולהתנער, לעשות איזה ביזור של כל הנכסים והמפעלים הענקיים האלה, שקוברים תחתיהם כל צמיחה של מנהיגות צעירה.

זה אומר שכל האידיאלים הכזיבו? – התקופה השתנתה, אבל אני שוב אומר, האני-מאמין הבסיסי שלנו הוא בריא והוא אמיתי והוא נכון – יותר מכל אלה שמשמיצים אותנו. מה לא השמיצו את תלמידי התיכון הישראלי, מה לא השמיצו את בני-הקיבוצים? מה לא אמרו על התיכוניים – חשיש הם לוקחים, שחיתות, וכל זה.

מחר יעלו כל בוגרי בתי-הספר התיכוניים בארץ על מטוסים, לא כטייסים אלא כנוסעים, ויעזבו – אז מי יישארו פה? הדתיים והערבים? – לבנון תהיה פה. ישראל לא תתקיים. לכן כל ההשמצות האלה הן צביעות אחת גדולה. אלה אנשים שקל להם לדבר כי הם לא לוקחים חלק בעשייה היהודית המרכזית של דורנו.

 

יעקב חזן: מעניין מאוד, עם הרבה בעיות, עם הרבה שאלות. שמעתי בעניין. תודה. למדתי. הסכמתי. התנגדתי. שלום.

 

 

מאיר הלוי לטריס לא היה מומר!

 

אהוד שלום,

רק הבוקר קראתי את האי מייל שלך, כאשר קפצתי למשרד לחצי יום של חופשת חול המועד.

הספקתי לקרוא ולהתרשם מההרצאה המקיפה שלך במשמר העמק, ["חשבון נפש יהודי חילוני", "חדשות בן עזר", גיליון 79 מיום 12.10], והרשה לי לתקן רק פרט אחד: המשורר והמשכיל היהודי מאיר הלוי לטריס לא היה מומר. ייחסו לו שלא בצדק מעשה זה, מכיוון שהוא נענה לבקשת מו"ל בווינה והגיה את המהדורה הכוללת של התנ"ך שיצאה לאור ביוזמת אגודה נוצרית, ואף טענו שבמקום מסוים הכניס בניקוד צלב במקום קמץ, אך להד"ם. הוא מעולם לא המיר את דתו, ויש לו הרבה זכויות בשירת ההשכלה ואפילו בזמר הקדם-ציוני.

חג שמח ליהודית ולך,

מאליהו הכהן  

[23.10.05] 

 

 

* * *

הספר על אהרון יריב מאת עמוס גלבוע

האלוף אהרון יריב (1920-1994), שנודע בפי כל בשם אהר'לה, היה במשך עשרות שנים במרכז ההווייה של ישראל וביטחונה. פרקי חייו הם פרקי תקומתה והתבססותה של מדינת ישראל.  תרומתו הייחודית, אך לא היחידה,  למדינה הייתה כהונתו כראש אגף המודיעין (ינואר 1964 – ספטמבר 1972), שעה שמדינת ישראל ניהלה את המערכה על המים מול סוריה, את מלחמת ששת הימים, את מלחמת ההתשה  ואת ההתמודדות מול הכוח הצבאי הרוסי במצרים. האלוף יריב היה "מר מודיעין" ו"קיסינג'ר הישראלי". הוא הציב את המודיעין הישראלי בשורה הראשונה של ארגוני הביון והמחקר בעולם, והיה עבור צמרת צה"ל והדרג המדיני התגלמות שיקול הדעת והזהירות, "האיש החכם" לכל עת.

בספר נחשפים עשרות גילויים חדשים ומרתקים על  המודיעין בשנות השישים והשבעים: על הישגיו, אתגריו ובעיותיו, כמו גם על הדיונים וההחלטות של הצמרת הביטחונית והמדינית ב"חדרי החדרים". הוא פורס את תמונת חייו של האלוף אהרון יריב, כשהיא שזורה בתמונת חייה של מדינת ישראל. זהו הספר הראשון בתחום המודיעין המופיע בארץ והמתבסס על חומר  ארכיוני מקורי, כולל מסמכים בכתב ידו של אהר'לה. לראשונה יוכל הקורא להתבונן בחיי היום יום של ראש אמ"ן, דיוניו, מחשבותיו, לבטיו, החלטותיו, עולם ערכיו, אישיותו ונוהגו.

כותב נשיא המדינה, שמעון פרס, בהקדמה:

 "הספר ממלא חוב של כבוד לאחד מן המעולים שבמעולים בבניו של עם ישראל, איש מיוחד. שתרומתו הסגולית לביטחונה ושלומה של מדינת ישראל אין לה שיעור... ראוי הספר הזה להיקרא בעניין רב ולשכון בכל בית וספריה בישראל."

 

המחבר תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, מבכירי קהילת המודיעין וראש  חטיבת המחקר לשעבר באגף המודיעין. גלבוע, כקצין צעיר, הכיר את יריב עוד בעת שזה שירת כמח"ט גולני.

 

[דבר המפרסם]

 

 

* * *

דוד מלמד

"העגלה המלאה והעגלה הריקה"

בשנת 2013 מלאו ארבעים שנה למותו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ושישים שנה למותו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ הידוע בכינויו "החזון איש".

השנה, תשע"ג, גם מלאו שישים שנה לפגישתם הידועה של השניים בביתו של "החזון איש" בבני-ברק (ב-20 באוקטובר 1952, א' בחשוון תשי"ג).

סיפור הפגישה צף ועולה במשך השנים בשיח החרדי, בדרשות רבנים ובאתרי-אינטרנט חרדיים, ומתוכה מצוטט בעיקר המשל שהעלה "החזון איש" על "הגמל הטעון והגמל שאינו טעון" (או הביטוי הנפוץ בציבור: "העגלה המלאה והעגלה הריקה") שבו רואים החרדים תשובה ניצחת ומשפט מכונן ביחסי דתיים-חילוניים במדינת ישראל.

ברקע הפגישה יש לזכור שלמרות היותו של בן-גוריון אדם חילוני הרי שבתקופתו נחקקו לא-מעט חוקים דתיים. כבר במכתב מפורסם ששלח לרב יצחק-מאיר לוין, מראשי "אגודת ישראל", שנה לפני קום המדינה, הבטיח שהשבת תישמר בחיים הציבוריים, נישואין יהיו כדת משה וישראל ובמוסדות-הציבור תישמר הכשרות. הפרדוכס היה שמאז פרישת בן-גוריון מראשות הממשלה ומהנהגת מפא"י לא נחקק שום חוק דתי נוסף.

בערב ראש-השנה תשי"ג פרשו מהממשלה "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" בשל הצעת-חוק לשירות לאומי לבנות המשוחררות משירות צבאי. גדולי-התורה החרדים וגם הרבנות הראשית אסרו על שירות לאומי כלשהו, והרב צבי-פסח פראנק, רבה של ירושלים וחבר מועצת הרבנות הראשית, אמר כי אפילו אם הבנות יגוייסו לאמירת תהילים, וכל בת תצוייד בסידור "קרבן מנחה" (סידור לנשים במזרח-אירופה), אסור כל שירות לאומי לבנות. מובן שבין המתריעים היה גם "החזון איש".

להפתעת רבים הודיע בן-גוריון כי הוא רוצה להיפגש עם "החזון איש". אחת הסברות לכך היא שראה כי אינו יכול להשליט את מרותו על הציבור הדתי, ובמיוחד החרדי, לכן נקט בצעד המפתיע ויזם את הפגישה עם "החזון איש" שהיתה לו השפעה גדולה על המפלגות הדתיות ואפילו על "הפועל המזרחי". בן-גוריון שלח את שלישו נחמיה ארגוב לביתו של "החזון איש" שהסכים לביקורו של ראש-הממשלה בשיוויון-נפש וללא התפעלות.

על הפגישה מספר בן-גוריון ביומנו: "יצאתי הבוקר לבני-ברק לפגישה עם חזון איש... העיתונים שיוו לביקור ערך סנסציוני, ומצאתי בדרך וסביב ביתו קהל. קהל חסידיו חיכו בחוץ ובחדרים הקרובים. אבל נכנס רק יצחק נבון.

"העמדתי לפניו השאלה אשר עד כה לא קיבלתי עליה תשובה מספיקה ממכריי האדוקים. בחו"ל לא היה היהודי תלוי בכלל היהודי, הגוי היה מוציא לחם מהאדמה, והיהודי היה קונה אותו. הגוי עשה חוקים, והיהודי נשמע או לא שמע לו. לא היה שלטון הכלל היהודי על היהודים, והיהודי באמריקא למשל אינו תלוי במאום בצבור היהודי. מאז קום המדינה נוצר מצב חדש שלא היה קיים אלפיים שנה. היהודים מוכרחים להתפרנס זה מזה – הוקם משק לאומי. היהודים מקיימים שלטון ועושים חוקים לעצמם, וכל פרט יהודי תלוי בכלל...

"'חזון איש' הקשיב בבת צחוק קלה ופיקחת. יש לו פנים ועיניים של איש רוח... ישבנו ליד שולחן ריק בחדר שיש בו ספה וארון-ספרים... הוא ענה... מדוע לא יכולים גם אתם לשמור שבת – כלום זה מזיק?... אמרתי גם אנו מוקירים השבת, ורוצים בעונג השבת, אבל תפיסתנו שונה... והן לא תיתכן שתאנסו אותנו... כלום אינו מודה שאהבת ישראל קודמת לכל?... דיבר כל הזמן ברוח טובה ורבת צחוק, בלי זעם קנאי, אם כי בלי ספק יש בו נימה קנאית, אם כי סמויה מן העין."

בהמשך מוסיף בן-גוריון: "השיחה ארכה כחמישים רגע. משם לקח אותי ראש עיריית בני-ברק מורגנשטרן לבית העירייה ונתקיימה מסיבה בהשתתפות כל חברי מועצת העיריה, ממפ"ם עד נציגי אגודה."

מן הצד החרדי מספר על הפגישה הרב יצחק מאיר בספרו "על חומותייך בני ברק": "מקורבי 'החזון איש', סיפרו, כי ביום הפגישה, שעה קלה לפני שהגיע בן-גוריון לביתו, התהלך 'החזון איש' בחדרו אנה ואנה ושפתותיו מילמלו פסוקי תהילים. בזמנו סיפר לי אחד מהמקורבים אצל 'החזון איש', כי כשנודע לבאי ביתו על הפגישה העומדת להתקיים בינו לבין ראש הממשלה, הציעו להחליף את הריהוט בחדר שבו עמדה להתקיים הפגישה, להכניס לשם שולחן וכסאות חדשים ולסייד את החדר. אולם 'החזון איש' התנגד לכך בתקיפות ולא נתן לשנות דבר."

יצחק מאיר מספר על "הספינה המלאה והספינה הריקה": "דבריו של 'החזון איש' הסעירו את בן-גוריון והוא הגיב בתרעומת למשמע קביעה זו, כי ספינתו ריקה ומנוערת מכל... בן-גוריון השיב, כי כיבוש שממה ועבודת הצבא ובניין הארץ אף הם אינן מלאכות קלות ותענוגות. אח"כ הניף ידיו בתנועת ייאוש ואמר: 'נו, טוב מה לעשות?' הוא קם מכיסאו, וכשעמד על סף הדלת, חזר שוב לאותו נושא והכריז: 'למרות הכול אין ספינתנו ריקה לגמרי. בכל זאת צריכים לתת תשובה לשאלה.'"

ו'החזון איש', בחיוך, ענה לעומתו: "זאת התשובה." (לדברי יצחק מאיר).  

כשיצא ראש הממשלה מחדרו של 'החזון איש' עטו עליו העיתונאים ושאלו על תוכן השיחה. ענה להם: 'היתה זו שיחה של שני יהודים ואין זה עניין לעיתונות.'"

את העובדות המדוייקות על השיחה מביא יצחק נבון, האיש היחיד שהיה נוכח בפגישה ורשם את הדברים.

"אף אני נכנסתי פנימה לחדר והתיישבתי בפינה ורשמתי את השיחה. ראיתי יהודי נמוך-קומה, בעל סבר-פנים נאה, כפוף, שולחן, כיסא, מיטה רעועה וספרים, ספרים, ספרים. הכול חשבו, שידבר איתו על גיוס בנות, אך לא היה לכך זכר. הם ישבו זה מול זה, מעבר לשולחן קטן.

"בן-גוריון פתח ואמר לו: 'באתי לדבר איתך על נושא אחד, איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים? יהודים באים הנה מהרבה ארצות, למאות ולאלפים, עם מסורות שונות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית, הערבים עדיין רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין חלקי העם. ויש בעייה יסודית: אלה יהודים ואלה יהודים, ואיך יחיו יחד?'

"ענה 'החזון איש' בסיפור על הלכה בתלמוד: 'אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך.'

 "אמר לו בן-גוריון: יועל הגמל הזה אין עול של מצוות? (תופף על כתפו שלו), ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?'"

"אמר 'החזון איש': 'בזכות זה שאני לומדים תורה, הם מתקיימים.'

"אמר בן-גוריון: 'אם הבחורים האלה לא היו מגינים עליכם, היו האויבים שוחטים אתכם.'

"אמר 'החזון איש': 'להיפך. בזכות זה שאנו לומדים תורה, הם יכולים לחיות ולעבוד ולשמור.'

"אמר בן-גוריון: 'אינני מזלזל בתורה, אבל אם לא יהיו בני-אדם חיים, מי ילמד תורה?'

"אמר 'החזון איש': 'התורה היא עץ החיים, סם החיים.'

"אמר בן-גוריון: 'גם הגנה על הנפש היא מצווה, כי לא המתים יהללו יה. ובכל זאת אני שואל, איך נחיה יחד?'

"אמר 'החזון איש': 'אני רואה חילול שבת, מכוניות ומשאיות בשבתות, נוסעים לים במקום להתפלל וללמוד תורה...'

"אמר בן-גוריון: 'אני לא נוסע במשאית לים בשבת, אבל אם אלה פועלים העובדים כל השבוע, לא מגיע להם לטבול בים בשבת? זאת זכותם. אי-אפשר להכריחם ללמוד תורה. אבל גם הם יהודים, ועושים הרבה דברים חשובים... ואם לא יילכו לים, אתה חושב שיבואו לבית-הכנסת?'"

"אמר 'החזון איש': 'אנו מאמינים, שיבוא יום וכולם ישמרו שבת ויתפללו'.

"אמר בן-גוריון: 'אם ירצו, לא אתנגד שיעשו זאת. אבל אי-אפשר לכפות זאת עליהם...'

"הוויכוח נמשך זמן רב," – מוסיף נבון – "הם נשארו בעמדותיהם, בלי שהתקרבו זה לזה. לבסוף הפסיקו את הוויכוח וניגשו אל ארונות הספרים ושוחחו על הספרים. אחר-כך נפרדו בידידות ובלחיצת-יד.

"כשיצאו משם אמר לי בן-גוריון: 'זהו יהודי יפה, חכם, יש לו עיניים יפות וחכמות, צנוע. מעניין מניין כוחו והשפעתו. אבל איך נחיה יחד בארץ? זו שאלה חשובה ביותר. זו סכנה חמורה. יותר מאויב חיצוני.'"

 

כשיצא בן-גוריון, אמר "החזון איש", לפי הרב רקובסקי: "יצא ממני איש עם נשמה גדולה".

ומוסיף יצחק נבון באותו הקשר: "אחר-כך כתב אהרון מירסקי ספר, והוסיף עוד פרטים שלא היו ולא נבראו. הוא בא אליי, לשאול מה היה באותה שיחה. וסיפרתי לו בפרטות – הייתי עד יחיד ורשמתי את הדברים – והוא ניסה בכל זאת לומר 'שמעתי, שכך וכך דיברו. אמרתי: 'לא דיברו. הייתי שם.' והוא כתב מה שרצה, אך הוסיף הערה: 'חבר-הכנסת נבון טוען, שהדברים האלה לא נאמרו, אבל כנראה שהוא לא הבין, מפני שהם דיברו אידיש.' ועל זה אני רוצה לומר שני דברים: ראשית, הם לא דיברו אף מילה אידיש, אלא עברית. ושנית, אילו דיברו אידיש, הייתי מסתדר עם זה. אידיש רעדט זיך אליין." 

בעיתונות התפרסמה הידיעה על הפגישה מתוך נקודות-מבט שונות. נכתב שבן-גוריון יעלה בפני "החזון איש" את בעיית גיוס הבנות ועוד בעיות קואליציוניות. אך מתברר שהפגישה עסקה כולה בעולמה הרוחני של היהדות.

העיתון הדתי-לאומי "הצופה" סיפר שהפגישה שנערכה בראש-חודש חשוון תשי"ג ארכה "כארבעים וחמש דקות," וש"ראש הממשלה שיבח בשיחתו עם ראש העיר את בעל ה'חזון איש'. בן-גוריון אמר כי הרב הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה."

"המודיע" ביטאונה של "אגודת ישראל" כתב ב-21 באוקטובר 1952: "משרד ראש הממשלה השתדל לתת פרסום-יתר לפגישה זו... מחוגים מוסמכים נמסר שלמרות נימוקיו השונים של מר בן-גוריון חזר 'החזון איש' והדגיש בפניו את התנגדותו הנמרצת לכל גיוס של בנות."

על קבלת הפנים בעיריית בני ברק כתב העיתון: "מר בן-גוריון טען... על דורנו מוטל החוב ליצור את העם שיהיה כפי שאנו רוצים בו (?) ואין חובה קדושה מזאת". (סימן-השאלה בגוף הידיעה ב"המודיע"). 

"מעריב" דיווח ב-20.10.52 בכותרת הראשית: "בן-גוריון נועד עם חזון איש, קהל רב הצטופף ליד בית הרב הישיש בבני ברק."

והוסיף: "נערכה הבוקר הפגישה מיוחדת במינה בין 'חזון איש'... לבין בן-גוריון, שבא לשאול לדעת הרב בן ה-73 בנוגע לשאלה החמורה של גיוס בנות מחוץ למסגרת הצבא. בחדר, שבו נערכה הפגישה, נמצאים שולחן פשוט וארבעה כסאות, מיטת ברזל, שעליה מבלה 'חזון איש' את רוב שעות היום, מספר ארונות עם ספרי קודש... 'חזון איש' היה לבוש חלוק משי כחול-כהה וכיפה לראשו. ואילו ראש הממשלה לבש חליפה כחולה בהירה, ללא עניבה, ולראשו מגבעת-קש."

"חרות", עיתון תנועתו של מנחם בגין, כתב ב-21.10.52: "תכסיסיו של בן-גוריון בחיפוש שותפים לאיחוי קרעי הקואליציה שלו הוליכוהו אתמול לבני ברק כדי להיפגש עם ר' ישעיהו קרליץ המכונה 'חזון איש' והמקובל כראש גדולי התורה של היהדות החרדית... עיריית בני ברק, שנפעמה כנראה מביקורו של ב.ג. בעירם, ערכה לכבוד המאורע הזה קבלת פנים חגיגית וראש העיר מר גרשטנקורן וחברי המועצה הירבו בחילופי מחמאות והתענגו על הביקור... בחוגי מפא"י עורר ביקורו של ב.ג. כעס רב ונשמעו טענות קשות נגד תכסיסיו של ב.ג. שאינם מוסיפים כבוד למפלגה. בעת ביקורו של סגן-אלוף ארגוב אצל ה'חזון איש'... לשם הכנת הביקור נתקבל ארגוב בקרירות אצל הרבי וכפי שמוסיפים לא נתבקש אפילו לשבת וכשנגע בעניין הביקור השיב הרבי: 'אם הוא רוצה לבוא שיבוא,' – כשחזר ארגוב לב.ג. וסיפר לו את קבלת הפנים הקרירה, הזהירו כי מוטב לא ללכת לביקור."

באותו יום כתב "דבר", עיתון ההסתדרות ומפא"י: "השיחה שהתנהלה רובה בעברית ארכה כשעה."

בעיתון מובאת ההודעה הרשמית: "ראש הממשלה ד. בן-גוריון ביקר אתמול ביקור פרטי אצל הרב א.י. קרליץ (ה'חזון איש') בבני ברק. מטרת הביקור היתה החלפת דעות כללית על הבעייה: כיצד יכולים אדוקים ובלתי-אדוקים לחיות בתיאום ושיתוף פעולה במדינת ישראל. לא נדונה כלל שאלת גיוס בנות ואין לביקור כל קשר לעניינים מדיניים אקטואליים."

"על המשמר" עיתונה של מפ"ם, מפלגת הפועלים הסוציאליסטית, כתב ב-27 באוקטובר על "עשיית ניסים": "שום ניסים לא נתרחשו עדיין במשא-ומתן על הרחבת הקואליציה הממשלתית לאחר שראש הממשלה עלה רגל ל'חזון איש', הרב האגודאי, העושה נסים בבני ברק..."

נושא גיוס הבנות הדתיות לשירות לאומי נחשב עקרוני ביותר בעיני "החזון איש", אך בפגישה עם בן-גוריון העניין לא הוזכר. רק לאחריה הפציר "החזון איש" בבן-גוריון, באמצעות עסקנים חרדיים שהצעת-החוק תבוטל וגם כתב על כך לבן-גוריון.

הצעת החוק לשירות לאומי של בנות דתיות אומנם התקבלה בכנסת – אך החוק לא מומש מעולם.

חה"כ החרדי שלמה לורנץ סיפר כי בן-גוריון אמר לו לאחר השיחה כי לא זו בלבד שלא פגש מימיו אדם כה פיקח, אלא שגם לא העלה על דעתו שיכול להיות אדם כזה פיקח.

רפאל הלפרין מביא בספרו "במחיצת 'החזון איש'" צילום ממכתבו של בן-גוריון שנשלח לחזון איש לאחר הפגישה, ובו כתב: "ירשה לי כבודו להוסיף שביקורי אצלו היה עבורי חוויה בלתי נשכחת."

יצחק נבון מספר כי הפגישה היתה לבבית וידידותית ושבמקור דיבר "החזון איש" על גמל טעון וגמל שאינו טעון, מקרה הלקוח ממסכת סנהדרין, אולם בזיכרון הציבורי של הפגישה נחקק "משל העגלות".

בספרו "החזון איש" – הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית" כותב ד"ר בנימין בראון מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית: "וכשאמרו לו שבן-גוריון רוצה להיפגש עימו, הוא ענה שדלתו פתוחה בפני כולםי"

ומוסיף בראון: "הפגישה הזו באה על רקע מאבקים ושאלות בנושאי דת ומדינה, כמו שאלת השבת, גיוס בנות וחוק השבות. בן-גוריון רצה מודל עקרוני, איך מסדירים את מערכת היחסים בין דתיים וחילונים ובין דת ומדינה, כך שלא ייווצר קרע. לשאלה זו ענה 'החזון איש' במשל הידוע על הגמל הטעון בסחורה, שפוגש על הגשר גמל שאינו נושא סחורה. בן-גוריון כעס וטען כנגדו שהציבור החילוני אינו גמל שאינו טעון, מאחר והם נושאים באחריות של הכלכלה, הביטחון וההתיישבות.

"בסיומה של הפגישה בת 40 דקות, בן-גוריון לא קיבל תשובה שיכלה להניח את דעתו לגבי נכונותו של 'החזון איש' להגיע להסכמה. לא היתה שום התגמשות אמיתית, והתוצאה היא שעל כל דבר רבו בנפרד."

על אותה פגישה כותב יאיר צבן באתר האינטרנטי "זמן יהודי חדש": "נקל לשער מה היתה תגובתם של רבים למשמע מנהיגה של היהדות החרדית האנטי-ציונית המתאר אותם ככלי ריק. לא הייתי שלם עם תשובתו של בן-גוריון. תמהתי מדוע קיבל את הנחתו של איש שיחו, כאילו יש 'עגלה דתית' אחת ומאוחדת וכאילו מולה ניצבת 'עגלה חילונית' אחת ומאוחדת. וקשה מאלה: בהציגו, לשיטתו, את תכולתה של 'העגלה המלאה החילונית', מנה בן-גוריון עניינים כגון ההגנה על המדינה ועל חיי אזרחיה, יישוב הארץ, בניינה ופיתוחה, ואני שאלתי את עצמי: האם לא נכשל בן-גוריון בכך שלא הדגיש דווקא את הישגיה של התרבות היהודית החדשה, ובמיוחד את התרבות העברית, על ריבוי פניהן?"

דעה דומה מעלה פרופ' ז'אק שלנגר במאמרו "בשבחי 'העגלה הריקה'" (כיוונים חדשים", יוני 2013): "אם נקבל את אמרתו של החזון-איש כפשוטה, דהיינו שעגלת היהודים החופשיים ריקה, הרי ברור שאפשר להעמיס עליה כל מיני טובין, גם ישנים גם חדשים. זהו בדיוק היתרון הגדול של העגלה החופשית הריקה. היא פתוחה לכל עבר, בעוד העגלה הדתית-חרדית המלאה דחוסה, עמוסה מדי, סגורה בעצמה ואי אפשר להוסיף לה דבר... מי שטוען שרק עגלתו מלאה והאחרות ריקות, אינו מודע לפגמים שבעגלתו שלו. אין, לא קיימת עגלה יהודית ריקה... יש יהודים שעגלתם מלאה ש"ס ופוסקים, יש יהודים שעגלתם מלאה מקרא ונביאים, יש יהודים שבעגלתם אפשר למצוא את חקר תולדות עם ישראל, את חיי התרבות של היהודים, ההגות היהודית, את התחדשות השפה העברית, את הלשונות היהודיות, את הספרות העברית המתחדשת, את המצב העכשווי של עם ישראל בארצו ובתפוצות... ולכל אלה מתווספים, כמובן, מטענים חיצוניים הלקוחים מעושרה הרב של התרבות הכללית, שהם שונים ומגוונים... העגלון החרדי תקוע במגננת הדרישות המגזריות שלו, בעוד העגלון החופשי דוהר עם סוסיו אל העולם הפתוח. את העגלה הכאילו-ריקה הזאת, המלאה כל טוב, הפתוחה לרוחות החיים, באתי לשבח."

נותרת אפוא התמיהה מדוע לא העלה בן-גוריון את מלאותה של "העגלה החילונית" בערכים רוחניים שהתגבשו במשך דורות, ערכים של תרבות, פילוסופיה, מדע, רפואה, ספרות, אמנות, תיאטרון, מוסיקה, וגם תחייתה המופלאה של הלשון העברית.

ההיתה סיבה לכך? האם עשה זאת במודע משום שלא האמין כי החזון-איש יירד לעומק  חשיבותם של כל הערכים הללו?  

לעומת זאת מסתבר שבציבור החרדי מעלים דווקא סיפורי-לוואי שונים-בתכלית לביקור. כך, למשל, באתר אינטרנט של אחת הישיבות החרדיות, "ישיבת אשרי האיש", כותב ראש הישיבה: "בביקור ההיסטורי שערך ראש הממשלה מר דוד בן-גוריון אצל מרן 'החזון איש' זצ"ל בביתו בבני ברק, ידוע, שמרן זצ"ל הוריד את משקפיו בטרם ייכנס האורח לביתו, וזאת מפני שאמרו חז"ל, שאסור להסתכל בפנים של אדם רשע (מגילה כח, א'). אולם, קם לקראתו ונהג בו כבוד, וזאת מפני 'כבוד המלכות' ("מעשה איש" ח"א, עמ' רלד)." 

בן-גוריון המשיך בקשריו עם "החזון איש" למרות שהשיב בשלילה על מכתבו בו ביקש כי חוק השירות הלאומי יעבור מן העולם.

בכנסת סיפר בן-גוריון בהתייחסו להבדלי ההשקפות בעם: "בשאלה זו הלכתי ל'חזון איש'. לצערי עליי להגיד שיצאתי ממנו מאוכזב. לא פניתי אליו כפי שכתבו בעיתונים בשאלת גיוס נשים, 'חזון איש' לא היה מומחה לביטחון, פניתי אליו בשאלה שהבאתי עכשיו לפניכם. אמרתי לו: הנה ישנם שני יהודים כמוני וכמוך, ויש עוד אלפים כמוני וכמוך, ואנו מוכרחים לחיות יחד מתוך כבוד הדדי. מהי הדרך?"

לשאלת אחד החכי"ם החרדים מה אמר לו "החזון איש", ענה בן-גוריון: "שאל-נא את חבר-הכנסת לורנץ, שסיפרתי לו את פרטי הדברים, וגם לרב כהנא." 

כשנפטר "החזון איש" הספידו בן-גוריון בישיבת הממשלה, אך דברי ההספד לא פורסמו.

 

המאמר פורסם ב"מקור ראשון" וב"מעריב" ב-23.8.2013.

 

 

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 11.9.12

 

* אם אכן יהיה פיקוח רציני על הנשק הכימי והביולוגי בסוריה, כשלב לקראת השמדתו או הוצאתו מסוריה, זה הפתרון האידיאלי למשבר והתוצאה הטובה ביותר עבור ישראל. הבעייה היא שהמשטר בדמשק הוא משטר של שקר, המבוסס על אדני תרבות של שקר, ואי אפשר לסמוך עליו ועל מילתו. אין ספק שככל התלוי באסד, מדובר בהונאה שנועדה לתעתע בעולם ולהרוויח זמן.

 

* איש המפתח הוא פוטין. השאלה האם מדובר במהלך רציני של נטרול כוחה הבלתי קונבנציונלי של סוריה או תרגיל למריחת זמן, תלויה במידה רבה בו. עד כה, הוא דבק לחלוטין באינטרס של בן בריתו, אסד. אבל הוא לא עשה זאת למען אסד, כי אם מתוך הבנה שהדבר יחזק את מעמדו הבינלאומי, כמנהיג מעצמה שבני חסותו יכולים לסמוך עליו, להבדיל מאובמה שהפנה עורף לבני בריתו ובראשם מובארק. יתכן שכעת האינטרס של פוטין הוא להיות מזוהה עם הצלחת המהלך שיזם, כהזדמנות למיצובו כשחקן הראשי במגרש הבינלאומי, והוא יהיה מחויב לו.

 

* ללא איום מוחשי של פעולה צבאית אמריקאית, המהלך לבטח יתמסמס. לכן, דווקא עכשיו על אובמה להביא את ההחלטה על תקיפה בסוריה להצבעה בקונגרס. יש להעביר מהלך כזה במהירות, בתקווה שחברי בתי הנבחרים יגלו אחריות ויתמכו בו, כצעד שילווה את הפתרון הדיפלומטי.

 

* איני מתלהב, בלשון המעטה, מהתפקיד שמובילה השדולה הפרו ישראלית איפא"ק במסע הלחץ בקונגרס למען הפעולה בסוריה. אפשר לתמוך בפעולה, אבל להיות הגורם המרכזי הדוחף לה – אין בכך שום אינטרס ישראלי, ובעיניי זו אף פגיעה באינטרס הישראלי.

אני מקווה, לפחות, שאובמה יגמול לישראל על הפעולה הזו למענו ובשירותו. "מקווה," אמרתי. לא "מאמין".

 

* האם ההשוואה שעשה קרי בין המשבר בסוריה לבין הסכם מינכן מוצדקת?

מצד אחד, התשובה חיובית. אסד הוא רודן אכזר וצמא דם, דיקטטור שמטרותיו מקדשות את כל האמצעים ואינו בוחל בפשעים נגד האנושות ובשימוש בנשק השמדה המוני נגד אזרחים וילדים.

אולם יש הבדל גדול. מה שעמד על הפרק ב-1938 היה מלחמה לחיים ולמוות בין טוב ורע, בין בני אור ובני חושך. מה שעומד על הפרק היום, בסוריה, זו מלחמה לחיים ולמוות בין רע ורע, בין בני חושך ובני חושך.

ראוי שהעולם הנאור יציב קווים אדומים בנוגע לשימוש בנשק השמדה המונית, אך אין כל סיבה לתמיכה וסיוע לאחד הצדדים במלחמה הזאת.

 

* לעומת זאת, השוואה מוצדקת באמת בין ימינו לבין 1938, היא האיום האיראני. כאן בהחלט מדובר במלחמה טוטאלית בין טוב ורע, בין בני אור ובני חושך.

 

* ג'ון קרי, הדוחף בכל כוחו לפעולה נגד סוריה, היה עד לאחרונה הסוריסט מספר 1 בארה"ב, ידידו ומעריצו של בשאר אסד. לכן, מן הראוי שנתייחס לאיש הזה בזהירות ובביקורתיות, ונפקפק ביכולת האבחנה שלו, בתבונתו המדינית ובהבנתו את המזה"ת.

 

* אגב, אם יש למישהו ספק, אז אין ספק. שיהיה ברור – כל מה שקורה בסוריה הוא בגלל אקיבוש, כמובן.

 

* כל אימת שאני קורא את רשימותיו ההזויות של רון וייס ב"חדשות בן עזר", אני תמה מחדש עד כמה האיש הזה חי בסרט. הוא יצר לעצמו בועה של מציאות מדומיינת, מנותקת לחלוטין מן החיים האמיתיים, וכל כולה נועדה לא לאפשר לעובדות לקלקל לו את הפנטזיה הפוליטית שלו, שעל פיה הוא מסדר את תמונת המציאות. וכך, כמעט בכל גיליון הוא מוצא סיבה אחרת ללמד סניגוריה על הפלשתינאים ולהאשים את ישראל בטרור הפלשתינאי, בכישלון אוסלו, בקיפאון המדיני ובהתחממות כדור הארץ.

בגיליון האחרון הוא הסביר מדוע הפלשתינאים יורים מעזה טילים על אזרחי ישראל. מהלכו העקום מבוסס על מספר מהלכים: 1. הבעייה נוצרה כי ישראל נסוגה חד צדדית, ללא הסכם. 2. עובדה זו החלישה את הרש"פ וחיזקה את חמאס, שהשתלט על הרצועה בהפיכה צבאית. 3. ובעקבות זאת חמאס החל לירות טילים על אזרחי ישראל.

הבה נבחן את ה"תיאוריה": 1. מי שמטיף כל חייו לנסיגה מוחלטת לקווי 49', צריך למצוא סיפור שיסביר מדוע נסיגה כזו הביאה לתוצאה הפוכה מזו שהבטיח. הסיפור המוזר של וייס, הוא שהפלשתינאים נורא נורא רצו שלום עם ישראל. הם כל כך רצו שלום, עד שבמסגרתו הם אפילו היו מוכנים לקבל שטחים. אבל הם ממש נעלבו שישראל נסוגה מרצועת עזה בלי לחתום אתם על הסכם שלום, עד שפשוט לא נותרה להם כל ברירה, אלא לירות טילים על אזרחיה.

יש רק בעיה קטנה בתיאוריה הזאת – איך רון מסביר את מתקפות הטרור ופיגועי המתאבדים מן השטחים שישראל נסוגה מהם בהסכם?

 2. חמאס ניצחו בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי. מדוע הם ניצחו דווקא בבחירות הללו? כי אלו הבחירות היחידות שהם לא החרימו. הם ניצחו כי הציבור תומך בהם. אח"כ הם גם השתלטו באלימות על רצועת עזה. בין פת"ח לחמאס יש הבדלים רבים, מחלוקות עמוקות ושנאה עזה. רק בנושא אחד אין ביניהם כל הבדל – בשלילתם את זכות קיומה של ישראל.

3. בניגוד לסיפור המדומיין של רון, ירי הטילים לא החל אחרי שחמאס השתלט על עזה. הנסיגה עצמה היתה תחת אש ומיד – השטחים שמהם נסוגונו הפכו לבסיס תוקפנות וירי טילים על יישובינו. אחרי הנסיגה הרש"פ המשיך לשלוט ברצועת עזה עוד כשנתיים (מאוגוסט 2005 עד יוני 2007), שהתאפיינו בירי טילים מאסיבי על אזרחי ישראל, מצד חמאס ופת"ח כאחד. הירי נמשך גם אחרי שחמאס השתלט על עזה.

 

* בשום אופן אסור היה לסא"ל אייזנר לחתום על עסקת טיעון. היה עליו לעמוד על צדקתו, גם במחיר שהיה עומד לדין ולא זוכה למשפט צדק. אוי לצבא שנוטש את מפקדי השטח אותם הוא שולח לפעילות מבצעית. הדחתו של אייזנר היא חרפה, גם אם הוא איבד את שלוותו לשנייה בתוך אירוע שנערך שעות רבות, ועשה מעשה שאולי הצדיק הערה בתיקו האישי.

 

* השתתפתי באסיפת הורים, בכיתה של אחד מילדיי. שאלה אחת האימהות: "איזה מהמקצועות אינם לבגרות?" וכלל לא התביישה להבהיר את השאלה: "אני רוצה לדעת איפה אפשר להרפות, שהבת שלי לא תתאמץ סתם."

אפשר להגיע מהסיפור הזה לשתי מסקנות הפוכות. האחת, הנה הוכחה עד כמה חשובות בחינות הבגרות. בלעדיהן אין שום מוטיבציה ללימודים. עובדה. אבל המסקנה שלי שונה – הנה הוכחה לנזק התרבותי של פֶּטִישׁ המדידה. את הילדים והוריהם לא מעניינת הלמידה לחיים, אלא רק הלמידה לבחינת הבגרות (דחיסת חומר שרובו ישכח למחרת). ראוי ליצור תרבות חלופית.

 

* איני שותף לביקורת על יציאתו לחופשה קצרה של האנס הסדרתי משה קצב (למשל, של הפרשן המשפטי משה נגבי ב"קול ישראל"). כאזרח ישראלי, אני גאה על כך שהנשיא לשעבר נשפט ככל אזרח ובשל מעשיו הוא הורשע ויושב בכלא. אולם כאסיר, הוא ראוי לזכויות המוקנות לכל אסיר, ללא אפלייה לטובה, אך גם ללא אפלייה לרעה. קצב שוחרר על פי הנהלים המקובלים, כולל בדיקה פסיכיאטרית שקבעה שאינו מסוכן לציבור. כמובן שבדיקה כזו עלולה לטעות, אך טעות עלולה ליפול בבדיקה של כל אסיר. בסופו של דבר, זו סוגיה מקצועית, הנתונה לסמכות מקצועית. חברה נבחנת גם ביחסה לאסיריה. ויחס אנושי לאסירים, כולל את הזכות לחופשות.

 

* ראיתם פעם בחורה במכנסים קצרצרים וגופיה סורגת כיפה? ובכן, אני ראיתי כמה בחורות כאלו, בשיעור שלי במדרשת השילוב בגולן. מדרשת השילוב היא מעין ישיבת שילוב – ישיבת הסדר הכוללת במסלולה שירות צבאי משמעותי באורך מלא, המשותפת לחילונים ולדתיים, בנות ובנים (יחד, כמובן). אני חבר בהנהלת המדרשה ומלמד בה בהתנדבות. ולמה אני נטפל לעניין החיצוני הזה? כיוון שהוא סמל לשבירת הסטיגמות ולשבירת המחיצות הדיכוטומיות בין חילונים ודתיים, לשבירת הגדרות העבר הראויות להישבר. ומן השברים האלה נבנה חברה יהודית ישראלית בריאה יותר היוצרת תרבות יהודית ישראלית למופת.

 

* "קטיף ישראלי" הוא ארגון סטודנטים שחבריו עובדים בחופשת הקיץ בקטיף התפוחים בגולן ובגליל ובשעות הערב מקבלים הרצאות בנושאי יהדות, ציונות, התיישבות והחברה הישראלית. השבוע הרציתי בפני חברי "קטיף ישראלי" בעין זיוון ובאלוני הבשן. חבר'ה רציניים מאוד, צמאי דעת, דעתנים ואכפתניקים. ישראלים יפים.

 

* במשך ארבעים שנה נעשה ניסיון להכחיש את האמירה של משה דיין אודות חורבן בית שלישי, שנאמרה בפגישה עם ועדת העורכים. והנה, בהקלטות שפורסמו השבוע מן המלחמה, מפקד חיל האוויר אלוף בני פלד מצטט באוזני מפקדת חיל האוויר את דיין באותן מילים. הדבר מוכיח שלא היתה זו פליטת פה חד פעמית, אלא הלך הרוח של דיין בימי המלחמה הראשונים. הוא התבטא ברוח זו באוזני מפקדי צה"ל, אותם היה עליו לעודד ולחזק; בהם היה עליו לנסוך ביטחון. בהקלטה נשמע פלד מדרבן את פיקודיו לפעילות שתעודד את הצמרת, תחזק אותה ותנסוך בה ביטחון.

 

אהוד: כמי שלא היה מחסידיו של דיין אבל כתב ביוגראפיה שלו, מלידתו עד מותו ["אומץ", סיפורו של משה דיין , ההוצאה לאור ז"ל, משרד הביטחון, 1997] – אני חייב לומר כי אמירתו הקודרת של דיין על "חורבן בית שלישי" [שלא הוכחשה, כדבריך] – נבעה מהחשש, ב-7 באוקטובר של אותה מלחמה – שהסורים עלולים לפרוץ את קו ההגנה האחרון בגולן ולשעוט לעבר עמק הירדן, עמק יזרעאל ושדה התעופה רמת דוד.

ואז, בצל אמירה זו, המזהירה מחורבן – נתן דיין הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים, דאג שהוראה זו תובא לידיעת האמריקאים, שהביאוה לידיעת הרוסים, שהביאוה לידיעת הסורים.

למזלנו עצר צה"ל באמצעים קונבנציונאליים, הירואיים, את הסורים בגולן, ולכן הצניע דיין את חלקו בנושא, חרף כל ההשמצות עליו, כי הוא רצה להשאיר את האופציה, את האיום, הגרעיני הישראלי – בעמימותו, ולא ליצור רושם שלא צה"ל ניצח אלא האיום הגרעיני הוא שעצר את הסורים בהוראה מלמעלה!

הפסימיות של דיין נבעה מכך שהוא היה אולי הראשון שהבין את מלוא ה"בְּרוֹך" של מלחמת יום הכיפורים, ואת סכנתה הנוראה – בעוד אחרים, כולל שרי הממשלה, היו נתונים עדיין באופוריה של מלחמת ששת הימים ולא הבינו עד כמה המצב רציני ומסוכן לעצם קיומה של ישראל.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מתוך הספר "אומץ", 1997

 

משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, בעת שנמצא בחפ"ק של פיקוד הצפון, משוכנע משה שהערכת-המצב הלאומית, המציאותית, המקיפה והמדויקת ביותר, מצויה כרגע בידיו. דבריו על "חורבן בית שלישי" אינם רק מליצה. המצב בימים הראשונים למלחמה הוא קריטי. אם יצליח השיריון הסורי לפרוץ את קווינו ברמת הגולן – לא יהיו די כוחות בקו השני כדי לעצור אותו.

 

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".

 

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".

 

 

* * *

רון וייס

המחדל המדיני החמור של גולדה מאיר

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מתרעם על מערכת שיטתית ומובנית של רצח אופי ודה-לגיטימציה המתנהלת כנגד גולדה מאיר ("צרור הערות 8.9.13", גיליון מס' 872). אורי הייטנר כותב:"אין לי ספק שכאשר ההיסטוריה תיכתב בידי היסטוריונים מקצועיים ולא בידי פוליטיקאים,יעשה צדק היסטורי עם דמותה של גולדה וההיסטוריה תשפוט אותה לכף זכות."

המחקר ההיסטורי האחרון שנעשה ע"י ההיסטוריון יגאל קיפניס שנבר בארכיונים בארה"ב מגלה שבתחילת שנת 1973 הציג סאדאת לארה"ב יוזמת שלום עם ישראל. נפתח ערוץ חשאי בניסיון להגיע להסכם שלום. התנהלו מגעים בין קיסינג'ר לסאדאת באמצעות יועצו חאפז איסמאיל, ובין קיסינג'ר לראש ממשלת ישראל – גולדה מאיר. בישיבת "המטבח של גולדה" ב-18 באפריל 1973 החליטו שלושת השרים (גולדה, דיין, גלילי) לדחות את הצעת סאדאת. הם העדיפו אפשרות של מלחמה על פני מו"מ להשגת הסכם שלום. גולדה מאיר הירבתה לדבר באמצעי התקשורת ובפניהם של מנהיגי אומות העולם על רצונה הכן בשלום, אך בחשאי היא פעלה בנחישות, בתקיפות ובעקשנות לסכל כל יוזמה כזאת, מבית ומחוץ. בין השאר השיבה בשלילה להצעת השלום של סאדאת שהוצגה לה ע"י המתווך מטעם האו"ם – מר גונאר יארינג.

ככל שנחשפים מסמכים חדשים על הפעילות המדינית בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, נחשף המחדל המדיני החמור שלו אחראית גולדה מאיר.

רון וייס

רמת-גן

 

אהוד: אני מבין שכל מי שמסתמך על ההיסטוריון יגאל קיפניס זוכה באחת משבעים הבתולות של גן העדן המוסלמי...

 

* * *

"שחור לבן בגווני אופטימיזם, פסימיזם ותקווה"

מאת פרופ' אדיר כהן

הוצאת "אמציה", המתמחה בהוצאתם לאור של ספרים בתחום מדעי ההתנהגות, ההגות, החינוך ומדעי החברה, שמחה להודיע על צאתו לאור של הספר: "שחור לבן בגווני אופטימיזם, פסימיזם ותקווה" שהוא ספר ראשון מסוגו העוסק בריבוי הפנים והגוונים של פסימיזם, אופטימיזם ותקווה, בוחן את מקומם בחייו של היחיד; חלקם בבריאותו הגופנית והנפשית; תרומתם לאושר ולשמחה או לדיכאון ולאין האונים; הצטיירותם בספרות ובאמנויות; מקומם בטיפול הנפשי ובטיפוח החיים הטובים.

ספר יסוד לעוסקים בהגות, בפסיכולוגיה ובחינוך העשוי לשמש כלי חשוב בידי הפסיכולוגים והמטפלים בגישת החשיבה החיובית וטיפוח האושר כשהוא מעניק להם כלים לבחינת הנושא, להצגת יתרונותיו ולהארה ביקורתית המתעכבת על תורות פסיכולוגיות וגישות טיפוליות המעלות תפיסות עיוניות ומעשיות אחרות.

בנוסף לדיונים הפילוסופיים והפסיכולוגיים ולבחינות המעשיות מועלים בספר עשרות תיאורי מקרים; סיפורים מדגימים; הארות ספרותיות; הצעות טיפוליות; שאלונים רבים לבחינת הפסימיזם, האופטימיזם והתקווה, פרקי הדרכה והפעלות יצירתיות.

המחבר פרופ. אדיר כהן הוא מייסד לימודי הביבליותרפיה והתרפיה הפילוסופית וממטפחיהן בישראל ובעולם. משמש כפרופ. לחינוך ולביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה וכראש החוג לחינוך במכללת עמק יזרעאל. עמד בראש בית הספר לחינוך, בראש החוג לחינוך ובראש לימודי התרפיות בעזרת יצירה והבעה באוניברסיטת חיפה. הוא מחברם של ספרים רבים בביבליותרפיה, פילוסופיה של החינוך, ספרות וספרות ילדים. עורכם של כתבי-עת בתחומים הללו וחתן פרסים רבים ישראליים ובינלאומיים.

אמציה הוצאת ספרים, ת.ד. 9067, אבן יהודה, 40500. נייד: 052-8087052

מייל: amazia@netvision.net.il

אתר: www.family-care.co.il

[דבר המפרסם]

 

 

* * *

אהוד בן עזר: שירים, אוקטובר 1973

 

בשולי פנקס הכיפורים

 

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה

בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי

לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה

וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים

וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –

 

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

 

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם

דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –

וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ

עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –

אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?

 

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

 

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה

בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח

בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל

וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –

הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה

גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...

אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –

 

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

 

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף

מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה

אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה

פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם

וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא

מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל

חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ

גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –

 

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

 

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי

רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –

עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי

לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –

וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ

אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה

אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,

כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי

כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –

 

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

 

 

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים

אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –

אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,

יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים

אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר

וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –

וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה

רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:

"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ

כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...

דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."

אֶלָּא –

 

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

 

אוקטובר 1973

 

 

 

לאחר מלחמת ששת הימים פרסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.

 

 

 

האימפריה היהודית בוכה

 

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

 

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

 

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

 

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

 

אוקטובר 1973

 

השירים האלה כלולים בספר הנידח "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שירים 1965-1995, שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2005, ואזל. ניתן לקבלו בצורת קובץ מחשב, חינם, בפנייה למכתב העיתי.

 

 

 

 

 

* * *

יואל נץ

הימים ימי "יום הכיפורים"

  

אַרְבָּעִים שְׁנוֹת חַיִּים כְּבָר חָלְפוּ, כְּסִפּוּר

הַשְּׁבָטִים שֶׁיָּצְאוּ לְחֵרוּת מִמִּצְרַיִם;

וְאֶזְכֹּר בְּבֵרוּר – מְכוֹנִית מְהִירָה עִם

חֻלְיַת דּוֹבֵר צַהַ"ל בִּימֵי "יוֹם כִּפּוּר".    

הֵדֵי יְרִי קְלוּשִׁים מְפֵרִים אֶת הַשֶּׁקֶט,

נוֹף שְׂרִידִים מְפֻיָּח בַּמִּדְבָּר מִתְפָּרֵשׂ,

כְּתֹבֶת גִּיר עַל חֲזִית מַשָּׁאִית מְרֻסֶּקֶת:

"נַהֲרִיָּה – קָהִיר" וְתוֹסֶפֶת: "אֶקְסְפְּרֶס".

הַמְּצִיאוּת הֲזוּיָה כְּמוֹ גְּזוּרָה מִתּוֹךְ סֶרֶט.

תַּאֲגָ"ד. הַפְּצוּעִים הֲלוּמֵי בְּעָתָה.

הַמְּכוֹנִית שֶׁנָּסְעָה אַחֲרֵינוּ עוֹצֶרֶת;

תְּמוּנָתוֹ שֶׁל לוּבַּבִיצֶ'ר עַל חֲזִיתָהּ.

אָץ פָּצוּעַ, תּוֹפֵס כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב

בְּלוּלָב. אִישׁ חַבָּ"ד בְּיָדוֹ מְסַיֵּעַ.

בִּזְרוֹעוֹ הַבְּרִיאָה שָׁב וּמְנַעְנֵעַ

וְחוֹזֵר וְזוֹעֵק אֶת בִּרְכַּת הַלּוּלָב...

עוֹד צִלַּמְתִּי כָּהֵנָּה לְהוֹד וּלְשֶׂגֶב,

וְאָמַרְנוּ לָנוּעַ בְּטֶרֶם יֶחְשַׁךְ,

אַךְ שָׁמַעְנוּ לְקוֹל הַפְצָרַת אִישׁ הַסֶּגֶל –

בַּל נוֹסִיף לְהַדְרִים בְּרִכְבֵּנוּ "הָרַךְ".

שׁוּב גָמַאנוּ עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר כִּבְרַת דֶּרֶךְ;

יְשִׁימוֹן לְלֹא מֶצֶר לִפְנַי וְלִפְנִים... 

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְ"טָסָה" יָרַד כְּבָר הָעֶרֶב,

רָחֲשׁוּ צַלָּמִים שָׁם וְעִתּוֹנָאִים.

 

הַאֻמְנָם כֹּה חָמוּר מַצָּבֵנוּ עוֹדֶנּוּ? – 

לְהוּטִים לְשַׁגֵּר יְדִיעָה לָעִתּוֹן

אֱלֵי קְרוֹן מְגוּרִים שַׂמְנוּ אֶת פְּעָמֵינוּ,

לְבַקֵּשׁ רֵאָיוֹן אֵצֶל אָרִיק שָׁרוֹן.

הַחַיָּל הַזָּקִיף שֶׁמֻּפְקָד עַל הַפֶּתַח

אֶת דַּרְכֵּנוּ חָסַם: "עוֹד יָשֵׁן הָאַלּוּף,"

וְחָזַרְנוּ. יָשַׁבְנוּ לִטְעֹם מִן הַדִּיאֶטָה –

מְנוֹת הַקְּרָב – מַצִיּוֹת עִם סַרְדִּינִים וְלוּף.

אַחַר כָּךְ אַף צֵרַפְתִּי קוֹלִי לְדִיּוּן עֵר:

כִּי לְעֵת מִלְחָמָה מִן הַדִּין לְהַפְחִית

מִבִּקֹּרֶת נוֹקֶבֶת שֶׁל אֵשׁ וְגָפְרִית

שֶׁשָּׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו הַכַּתָּב אֵהוּד אוֹלְמֶרְט.

נִקְטְעָה בְּאִבָּהּ הַשִּׂיחָה הַנִּרְגֶּשֶׁת,

כִּי לְפֶתַע פִּתְאֹם נִשְׁמְעָה אַזְעָקָה,

וּפָרַצְנוּ הַחוּצָה תּוֹפְסִים בִּכְלֵי נֶשֶׁק,

עֲרוּכִים לִפְקֻדָּה תּוֹךְ פָּחוֹת מִדַּקָּה.

בְּשֶׁל רַחַשׁ חָשׁוּד שֶׁנִּשְׁמַע אֵי מִשָּׁם

מִתְפָּרְשִׂים, מוּכָנִים לְמִפְגָּשׁ עִם קוֹמַנְדּוֹ.

אֵין חוֹגֵר, אֵין קָצִין – כְּמוֹ בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ –

הֲגַנָּה הֶקֵּפִית מִסָּבִיב לַמִּתְחָם.

רְבִיצָה. קַת רוֹבֶה. מִתְאַמֵּץ לַחֲדֹר

בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת לִרְוָחָה אֶת הָאֹפֶל.

לִשְׂמָאלִי, עִם כְּנָפַיִם עַל רֶקַע אָדֹם,

יוֹאֵל פַּלְגִי, צַנְחָן שֶׁחָזַר מִן הַתֹּפֶת...

עוֹד נוּרֵי תְּאוּרָה בּוֹקְעִים חֹשֶׁךְ מִמַּעַל,

וְעוֹד לֹא הִתְפַּזַּרְנוּ – אֶל קְרוֹן מְגוּרָיו

הָאַלּוּף מְכַנֵּס אֶת אַנְשֵׁי "דּוֹבֵר צַהַ"ל",

לְעַדְכֵּן וּלְהַסְבִּיר אֶת תְּמוּנַת הַמַּצָּב.

עַל חִלּוּץ לְכוּדֵי קַו בַּר לֵב וְהַמֵּזַח,

עַל כְּשָׁלִים שֶׁל מַטֶּה מְבֻלְבָּל וּמֻפְתָּע,

וּבִקֹּרֶת כְּמוֹ בֵּין הַשִּׁיטִין מְרֻמֶּזֶת –

הַחְלָטוֹת מֶמְשָׁלָה וּמְדִינִיּוּתָהּ.

 

לְעֵת בֹּקֶר אָחֲזָה בִּי מִין רוּחַ תְּזָזִית. עִם

הָרוֹבֶה הַמְּיֻשָּׂן וְצִיּוּד הַצִּלּוּם –

הִתְרַצָּה הַמְּפַקֵּד, וְעַל "זֶלְדָה" עָלִיתִי,

לְצַלֵּם מִקָּרוֹב הַמַּצָּב הֶעָגוּם...

כְּלֵי מַשְׁחִית מִצְרִיִים עֲדֵי קַו הָרָקִיעַ

וּבַתָּוֶךְ שְׁלָדִים מַשְׁחִירִים לְאֵינְסְפוֹר.

"הַמָּחָ"ט, תֵּן רְשׁוּת בְּצִלּוּם לְהַנְצִיחַ

אֶת הַטַּנְק הַמִּצְרִי שֶׁהֶעֱמִיק לַחֲדֹר!"

חִישׁ הִכְרִיז כּוֹנְנוּת הַמָּחָ"ט, מְחֻיָּךְ.

מִהֲרוּ הַטַּנְקִיסְטִים לִתְפֹּס מָקוֹם פְּנִימָה...

בֵּין לֹעוֹת מֵאָחוֹר וְלֹעוֹת מִקָּדִימָה

אַצְתִּי-רַצְתִּי שָׁפוּף אֶל הַטַּנְק הַמְּפֻיָּח...

 

תּוֹךְ זְחִילָה מְעִיקָה – אֵין רוֹאִים אֶת סוֹפָהּ –

מִשְׁתַּנִּים מֻשָּׂגִים עַל פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת וְעֵרֶךְ.

עַל פְּנֵי צִיר "עַכָּבִישׁ" הַפָּקוּק לַעֲיֵפָה,

בַּמְּכוֹנִית "הָרַכָּה" מְפַלְּסִים לָנוּ דֶּרֶךְ

בֵּין כְּלִי רֶכֶב כְּבֵדִים – אַסְפָּקָה וְתַחְמֹשֶׁת.

פַּרְצוּפִים זְעוּפִים, גִּדּוּפִים וּקְלָלוֹת.

הַמְּכוֹנִית הָרַכָּה מִתְפַּתֶּלֶת בְּקֹשִׁי,

הַמָּנוֹעַ נוֹהֵם וּמְשַׁוֵּעַ עַד כְּלוֹת.

וּכְכָל שֶׁקְּרֵבִים עוֹד וְעוֹד אֶל הַיַּעַד,

קְלַסְתְּרֵי פַּרְצוּפִים מִשְׁתַּנִּים לְאִטָּם:

נִבָּטוֹת כָּאן פָּנִים מְחַיְּכוֹת, וְאִתָּן –

נְחִישׁוּת, וּבְדִיחָה מִדֵּי פַּעַם נִשְׁמַעַת.

סָח אֶחָד מִן הַצֶּוֶת: "נִתָּן לְהַרְגִּישׁ:

כְּמוֹ צִיּוֹנָה נָשְׂאוּ רִאשׁוֹנִים נֵס וְדֶגֶל,

כָּכָה עַמְיִשְׂרָאֵל מִתְפָּרְשִׂים כְּעֵין דֶּגֶם,

כְּשֶׁבָּרֹאשׁ הַטּוֹבִים עַל פְּנֵי צִיר 'עַכָּבִישׁ';

וּכְמוֹתָם מוּל עַמּוּד הֶעָנָן הִתְמַשֵּׁךְ

טוּר שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹדְדִים בַּמִּדְבָּר –

הַטּוֹבִים בְּעִקְּבוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה,

וּבַזָּנָב עֵרֶב רַב שֶׁדָּרְשׁוּ סִיר בָּשָׂר."

 

כְּבָר שָׁבוּעַ חָלַף מְתַסְכֵּל וּמַבְעִית.

מָה יֵלֵד לָנוּ יוֹם הַמָּחָר אֵין לָדַעַת.

בְּחוּגֵי דּוֹבֵר צַהַ"ל שְׁמוּעָה עַקְשָׁנִית,

כִּי הַלַּיְלָה צְפוּיָה הַפְּרִיצָה הַמַּכְרַעַת.

מִתְיַצֵּב, מְבַקֵּשׁ הַצְּלִיחָה לְהַנְצִיחַ;

הַקָּצִין בְּנִימוּס אֶת רוּחִי מְצַנֵּן:

"הִצְטָרֵף אֶל הַלָּלוּ!" – עַל "זֶלְדָה" מַצְבִּיעַ,

"וְתִרְאֶה, שֶׁגַּם שָׁמָּה יִהְיֶה מְעַנְיֵן."

...בַּחֲטִיבָה הָאַרְבַּע-עֶשְׂרֵה הַמְּהֻלֶּלֶת

חַיָּלִים צְעִירִים לִי הִסְבִּירוּ פָּנִים.

"חֲמוּדִים הֵם," אָמַרְתִּי בֵּינִי לְבֵינִי,

וְטִפַּסְתִּי לַ"זֶלְדָה" מִבַּעַד לַדֶּלֶת.

לְמַרְאֶה "דּוֹבֵר צַהַ"ל" עָלָה מִין חִיּוּךְ קַל;

סָמָ"ר יִגְאָל בֵּרֵךְ בִּסְטָקָטוֹ כּוֹבֵשׁ

(עוֹד בַּצֶּוֶת רוֹפֵא מִתְמַחֶה – פְּנֵי יְנוּקָא,

לוֹחֲמִים נוֹסָפִים, מְפַקֵּד וְחוֹבֵשׁ):

"נְתַפְקֵד בִּמְהִירוּת כְּשֶׁיַּתְחִיל בָּלָגָן, כִּי     

זוֹ הַ'זֶלְדָה' שֶׁלָּנוּ הִיא חֹד הַחֲנִית,

לֶאֱסֹף וְלִשְׁלֹף נִפְגָּעִים מִן הַטַּנְקִים

וּלְהוֹשִׁיט לַטַּנְקִיסְטִים עֶזְרָה מִיָּדִית."

בְּעִקְּבוֹת הַתִּדְרוּךְ כְּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ –

הַמַּסְלוּל מְסֻמָּן, גַּם הַיַּעַד בָּרוּר:

הַמְּשִׂימָה שֶׁל הַכֹּחַ – צָפוֹנָה לָנוּעַ, 

וְלִפְתֹּחַ צִירֵי "עַכָּבִישׁ" וְ"טִרְטוּר".

כָּךְ הַטּוּר הִתְקַדֵּם בִּמְהִירוּת וְהִצְפִּין עִם

הַגִּיעוֹ לָאֲגַם. בְּסִיבוּב עֲקַלָּתוֹן

הִתְקַדֵּם עַל פְּנֵי כְּבִישׁ שֶׁמְּקֻדָּד: "לֶקְסִיקוֹן"

וְחָדַר בְּאַחַת  לַ"חַוָּה" (כָּךְ!) "הַסִּינִית".  

הַ"חַוָּה" הַתְּמִימָה חִישׁ חָשְׂפָה צִפָּרְנֶיהָ.

קוֹל עֲנוֹת שֶׁל גְּבוּרָה הִתְפָּרֵץ וְנָהַם;

לֹא הָיָה לָנוּ צֵל שֶׁל מֻשָּׂג, מָה שׁוֹפֵעַ

וְגָדוּשׁ כְּלֵי מַשְׁחִית לְמַכְבִּיר הַמִּתְחָם.

מִשְׁוָאַת הַכֹּחוֹת רַק הָלְכָה וְהִדְאִיגָה –

הִתְמַגֵּן הַנֶּהָג, כֵּס הִנְמִיךְ הַמְּפַקֵּד,

וְצִלַּמְתִּי כָּתֵף אֶל כָּתֵף לְצַד יִגְאָל

מְדוּרוֹת שֶׁהִבְעִיר בְּמַקְלֵעַ כָּבֵד.

בְּעוֹד יִגְאָל צָמוּד וְיוֹרֶה לִימִינִי,

בְּאִתּוּר מַטָּרוֹת רְאוּיוֹת מְמֻקָּד הוּא,

כְּמוֹ מַקְלֵעַ נִשְׁמַע בָּרָמָה קוֹל סְטָקָטוֹ:

"הַמִּצְרִים פַּחְדָנִים, הֵם בּוֹרְחִים כְּמוֹ שְׁפַנִּים!" –

אָז רָאִיתִי חַיָּל מִקָּרוֹב לְהַפְתִּיעַ

מְכַוֵּן אֵת נִשְׁקוֹ וּפוֹלֵט יְרִיָּה;

אֶל הַלֶּחִי שֶׁל יִגְאָל חוֹדֵר הַקָּלִיעַ;

הַבָּחוּר מִתְמוֹטֵט עָלַי בָּהּ-בַּשְּׁנִיָּה.

"דּוֹקְטוֹר, דּוֹקְטוֹר!" צָעַקְתִּי: "בּוֹא – יִגְאָל פָּצוּעַ!"

בְּחֵיקִי הָיָה יִגְאָל "סְטָקָטוֹ" חָבוּק...                                              

חֲבֵרָיו גָּרְרוּ אֶת גּוּפַת הֶהָרוּג,

וּבְדֹפֶן מִגּוּן הַנַּגְמָ"שׁ הִנִּיחוּהָ.

הַחוֹבֵשׁ קָם, אָחַז בְּמַקְלֵעַ טָעוּן,

הַמְּפַקֵּד בּוֹ גָּעַר וְצִוָּה בְּמַפְגִּיעַ:

"הִצָּמְדוּ רְכוּנִים אֶל דָּפְנוֹת הַמִּגּוּן!..

וּמַסְפִּיק לְצַלֵּם!" – לְעֶבְרִי הוּא הִטִּיחַ.

...הַנֶּהָג מִתְפַּעֵל, סָח כְּפַעַם בְּפַעַם

"יוּ, עוֹד טַנְק שֶׁל הַמִּצְרִים נִדְפָק וּבוֹעֵר!"

אַךְ פִּתְאֹם הִזְדַּעֵק הַמְּפַקֵּד בְּרֹב זַעַם:

"זֶה שֶׁלָּנוּ יָהּ-טֶמְבֶּל! סַע לְשָׁם וּמַהֵר!"

בִּנְהָמָה מְזַנֶּקֶת הַ"זֶלְדָה" לְפֶתַע,

מִתְקָרֶבֶת לָאֵשׁ עַד כַּמָּה שֶׁנִּתָּן,

סָבָה כְּמוֹ עַל צִירָהּ וְגַבָּהּ אֶל הַטַּנְק,

וְהַצֶּוֶת קוֹפֵץ בִּזְרִיזוּת מִן הַפֶּתַח.

הַפְּצוּעִים מוּבָאִים אֶל הַ"זֶלְדָה" לַמְרוֹת

פָּגָזִים מִתְנַפְּצִים; וּבְחֹשֶׁךְ מִצְרַיִם

הַחוֹבֵשׁ סַרְבָּלִים גּוֹזֵר בְּמִסְפָּרַיִם,

הָרוֹפֵא מַצְמִיד חֹמֶר מַרְפֵּא לַכְּוִיּוֹת.

בְּדַרְגָּה חֲמוּרָה הַכְּוִיָּה בָּעַכּוּז.

בְּשַׂר הָעֶלֶם חָרוּךְ וְהָרֵיחַ מֵעִיק.

שׁוֹאֵל: "אֵיךְ הַבֵּיצִים דּוֹקְטוֹר?" "מֵאָה אָחוּז!"

מַרְגִּיעוֹ הָרוֹפֵא וּמְנַת מוֹרְפְיוּם מַזְרִיק.

וְלַמְרוֹת הַמַּחְנָק, הַצְּפִיפוּת וְהַחֹם,

מַמְשִׁיכִים לְזַנֵּק מֵהָכָא לְהָתָם, כִּי

עוֹד פְּצוּעִים מַמְתִּינִים לְחִלּוּץ מִן הַטַּנְקִים,

וְהַ"זֶלְדָה" מְלֵאָה כְּבָר עַד אֶפֶס מָקוֹם.

אֶת כֻּלָּם עַד אֶחָד חַיָּבִים לְמַקֵּם,

אָז הֵרַמְנוּ אֶת יִגְאָל "סְטָקָטוֹ" בְּאֵלֶם,

גּוּפָתוֹ נִקְשְׁרָה הֵיטֵב לַמַּעֲקֶה,

רַק הַיָּד עַל הַדֹּפֶן הָיְתָה מִטַּלְּטֶלֶת.

 

לֵיל אֵימִים הֶחְוִיר, וְהִפְצִיעַ הַשַּׁחַר,

בִּמְדוּרוֹת לְמַכְבִּיר הַ"חַוָּה" בָּעֲרָה.

"...רוּת קִבַּלְתִּי!.." אָמַר הַמְּפַקֵּד וְהוֹרָה

לַנֶּהָג חִישׁ לָנוּעַ דָּרוֹמָה-מִזְרָחָה...

כְּמוֹ תְּמוּנַת Déjà-vu שׁוּב הָאֹהֶל הוֹפִיעַ

כְּמוֹ מֵאוֹב. הַאֻמְנָם זֶה אוֹתוֹ תַּאֲגָ"ד

שֶׁאֵלָיו שְׁאֵרִיתוֹ שֶׁל הַכֹּחַ הִגִּיעָה? –

שָׁם הָיוּ גַּם הָיוּ חֲסִידִים שֶׁל חַבָּ"ד...

מְשִׂימַת גִיחָתֵנוּ כָּעֵת מִתְבָּרֶרֶת:

לְסַכֵּל מִצָּפוֹן הַפְרָעָה וְרוֹעֵץ

לְסִירוֹת הַצּוֹלְחִים אֶת מֵימֵי הַסּוּאֶץ

וּמַתְוִים לַגָּדָה הַמִּצְרִית אֶת הַדֶּרֶךְ...

הֶהָיָה רֹאשׁ הַחֵץ דֵּי חָזָק וּמָהִיר?

לִטְרַנְזִיסְטוֹר צְמוּדִים, כּוֹסְסִים צִפָּרְנַיִם.

בְּקוֹלָהּ הַלֵּאֶה בִּשְּׂרָה גּוֹלְדָה מֵאִיר:

"כֹּחַ צַהַ"ל פּוֹעֵל וְתוֹקֵף בְּמִצְרַיִם..."

לוֹחֲמִים אָז הֵחֵלּוּ כַּפַּיִם לִמְחֹא לָהּ –

בְּעִקְּבוֹת רֹאשׁ הַחֵץ יַעַבְרוּ הַגְּיָסוֹת! –

שֶׁכֵּן אֶבֶן כְּבֵדָה מִלִּבֵּנוּ נָגוֹלָה:

הַצְּלִיחָה מַצְלִיחָה – לֹא שְׁמוּרָה עוֹד בְּסוֹד!

כֵּן, קְרִיסַת "הַקּוֹנְסֶפְּצְיָה", כִּשְׁלֵי מוֹדִיעִין עִם

זְחִיחוּת, יָהֳרָה – הָיוּ לֶקַח חָמוּר...

 

בְּחָסוּת קְרָב גְּבוּרָה בַּחַוָּה (זוֹ "הַסִּינִית")

עַל הַגֶּשֶׁר הַצָּף הַכֹּחוֹת הִתְקַדְּמוּ.

לִבְלִי הֶרֶף עָצְמָה צַהַ"לִית מִתְנַיַּעַת,

אֲוִירָה שֶׁל אַנְחַת רְוָחָה שָׂרְרָה...

גַּם לָרֶכֶב הָרַךְ הַתְּנוּעָה כְּבָר הֻתְּרָה,

וְחֻלְיַת "דּוֹבֵר צַהַ"ל" אֶל אַפְרִיקָה בָּאָה.

הֻפְתַּעְנוּ – אַחֲרֵי הַמִּדְבָּר הַצָּחִיחַ – 

פָּנוֹרָמָה שֶׁל גּ'וּנְגֶּל עַד לְמֵרָחוֹק;

כָּל הַדֶּרֶךְ זְרוּעָה פִּסְלֵי הֶרֶס וּפִיחַ –

סֶרֶט סוּרֶאַלִיסְטִי מַזְוִיעַ-מָתוֹק.

קִרְעֵי כֶּבֶל עוֹטְרִים אֲמִירֵי אִילָנוֹת,

וּדְמָמָה מְשֻׁנָּה מְאַיֶּמֶת-רוֹגַעַת,

רַק צְרָחוֹת שֶׁל עוֹרְבִים מַטְרִיפוֹת אֶת הַדַּעַת,

וְגוּפוֹת פֹּה וְשָׁם בִּתְנוּחוֹת מְשֻׁנּוֹת.

 

הוֹפּ, עָצַרְנוּ. מ"מ צַנְחָנִים מְבַצֵּעַ         

תִּדְרוּךְ קְרָב בְּפַאִיד לְצַד שְׂדֵה תְּעוּפָה,

שֶׁלְּחוֹף הַיַּמָּה הַמָּרָה מִשְׂתָּרֵעַ,

וְנוֹתְרוּ שָׂם מִבְנִים חֲשׁוּדִים עַל חוֹפָהּ.

חִישׁ אֶל טוּר צַנְחָנִים מְמַהֵר וּמַגִּיעַ –

רַק רוֹצֶה לְצַלֵּם מִקָּרוֹב אֶת הַטּוּר;

אַךְ לוֹחֵשׁ לִי הַשֵּׁד הַמֵּסִית וּמַדִּיחַ:

"הִצְטָרֵף וְצַלֵּם אֶת מִבְצַע הַטִּהוּר!"

וַאֲנִי מְצַלֵּם צְרוֹרוֹת אֵשׁ לְכָל פֶּתַח.

לֹא נִרְאֵית, לֹא נִשְׁמַעַת תְּזוּזָה אוֹ תְּנוּעָה.

הִתְבָּרֵר לְאַחַר שֶׁטֹּהַר כָּל הַשֶּׁטַח –

לֹא נוֹתְרָה שָׁם עוֹד נֶפֶשׁ חַיָּה לִרְפוּאָה.

 

גֶּדֶר תַּיִל גְּבוֹהָה. שׁוֹקְקִים שָׁם חַיִּים

שֶׁל שְׁבוּיִים מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַתַּיִל,

שֶׁגִּדֵּר עַד עַתָּה מַחֲנֵה צְבָא מִצְרַיִם,

וְהָפַךְ בְּאַחַת מַחֲנֶה שֶׁל שְׁבוּיִים.

הַבָּכִיר הַשָּׁבוּי: "כָּאן מֶחְדָּל סָנִיטָרִי

וּמַצָּב תַּבְרוּאָה שֶׁאֵינֶנּוּ נִסְבָּל!"

לְסִבְלוֹת חַיָּלָיו הוּא הָיָה מְנֻכָּר, אִם

רַק בַּשֶּׁבִי הִרְגִּישׁ עַל בְּשָׂרוֹ בַּמֶּחְדָּל...

 

הַמְּכוֹנִית הָרַכָּה הִתְקַדְּמָה וְהוֹסִיפָה,

הֵד הַיֶּרִי בָּאֹפֶק הָלַךְ וְגָבַר,

וּלְפֶתַע אֲתָר מְיֻשָּׁב – כְּפָר גֶ'נִיפָה –

הַכָּרוֹז מְכַנֵּס הַגְּבָרִים שֶׁבַּכְּפָר.

מַחֲזוֹת שֶׁכָּאֵלֶה חוֹבָה לְהַנְצִיחַ!

אֲנִי רָץ בִּמְהִירוּת לְצַלֵּם מִקָּרוֹב:

כֹּחַ צַהַ"ל, גְּבָרִים לְבוּשֵׁי גַלַבִּיוֹת –

יְדֵיהֶם מוּרָמוֹת וּקְנֵי גֹּמֶא לָרֹב.

הַמֻּכְתָּר שֶׁל גֶ'נִיפָה נִרְגַּע, מִתְעוֹדֵד:

לַיּאָהוּד אֵין קַרְנַיִם, זְנָבָם לֹא צִמֵּחַ...

בְּשֵׁם כָּל בְּנֵי הַכְּפָר כְּנִיעָתוֹ הוּא שׁוֹטֵחַ:

"כָּל הַגַּ'יְשׁ שֶׁנּוֹתְרוּ מִתְחַבְּאִים בַּשָּׂדֶה."

הַטִּהוּר בַּשָּׂדֶה מִתְאַרְגֵּן לְאַלְתָּר.

"...תְּפַדַל, בּוֹא תִּצְטָרֵף!" – הַמּ"מ נַעֲנָה לִי...

מִתְפָּרְשִׂים, מִתְרַוְּחִים בַּיְּצִיאָה מִן הַכְּפָר,

וּשְׁפוּפִים נִכְנָסִים לִסְבַךְ נוֹף פַּסְטוֹרָלִי.

מִתְקַדְּמִים בִּנְחִישׁוּת, אַךְ לְאַט וּבָטוּחַ;

הַמִּצְרִים מְרִימִים יְדֵיהֶם בִּכְנִיעָה,

וּפִתְאֹם צְרוֹר קָצָר מִתְּעָלַת הַשְׁקָיָה;

הַחוֹבֵשׁ מְמַהֵר לְטַפֵּל בְּפָצוּעַ...

אַךְ מַצֶּבֶת הַכֹּחַ הָלְכָה וְהֶחְרִיפָה;

הַמּ"מ בְּלֵית בְּרֵרָה מְבַקֵּשׁ לְהַטִּיל

עַל שִׁכְמִי אֶת תַּפְקִיד הַלִּוּוּי, וְאוֹבִיל

אֶת נוֹשְׂאֵי הָאֲלֻנְקָה וּשְׁבוּיִים אֶל גֶ'נִיפָה.

מְצַיֵּת לַפְּקֻדָּה, מִתְקָרֵב, אַךְ בִּמְקוֹם אֶת

הַנִּצְרָה – קֹדֶם כָּל מַצְלֵמָה מְתַפְעֵל...

צִלּוּם טוּר הַשְּׁבוּיִים, הַדְּקָלִים וְהַגֹּמֶא

הִתְפַּרְסֵם אָז בְּרֹב עִתּוֹנֵי הַתֵּבֵל.

 

אֶל אֵזוֹר הַקְּרָבוֹת לֹא הֻתַּר עוֹד לָנוּעַ,

אָז חָלַפְנוּ בְּטֶרֶם הַלַּיְלָה הֵחֵל 

לְשַׁגֵּר קַלָּטוֹת וּסְרָטִים לְפִתּוּחַ –

עַל הַגֶּשֶׁר הַצָּף שֶׁמֻּפְגָּז יוֹם וָלֵיל...

טֶרֶם שַׁחַר בְּרֶכֶב קְרָבִי מִשְׁתַּבֵּץ.

יוֹם מַתִּישׁ נְטוּל מַעַשׂ. הַלַּיְלָה מַגִּיעַ.

חֲשֵׁכָה. הַחְשָׁכָה. אוֹר פָּנָס דַּק מַבְלִיחַ

בַּשּׁוּחוֹת שֶׁלְּיַד הַמְּבוֹאוֹת לְסוּאֶץ.

לוֹחֲמִים הִתְקַבְּצוּ מִסְּבִיבִי בְּלִי שָׁאוֹן

הֵם סְטוּדֶנְטִים מֵחוּ"ל; מִהֲרוּ לָטוּס אַרְצָה

(אַף עַל פִּי שֶׁלְּאִישׁ מֵהֵם כְּלָל לֹא נִמְסַר צַו

עֵת פָּרַץ "יוֹם כִּפּוּר") בַּמָּטוֹס הָרִאשׁוֹן.

מְבַקְּשִׁים, מַפְצִירִים, מְיַחֲלִים שֶׁאַסְכִּים –

זֶה יִהְיֶה מַעֲשֶׂה אַךְ נָכוֹן וְנָבוֹן אִם

חִישׁ אַסְדִיר לָהֶם קֶשֶׁר לְחוּ"ל, טֶלֶפוֹנִי,

לְהַרְגִּיעַ הוֹרִים, חֲבֵרִים וְאַחִים.

אָז אָסַפְתִּי שֵׁמוֹת וּכְתוֹבוֹת מִכֻּלָּם:

"כְּבָר מָחָר זֶה יֻסְדַּר, הַאֲמִינוּ לִי, אָנָּא!

כִּי בְּטָסָה פּוֹעֵל "קוֹל צִיּוֹן לַגּוֹלָה",

וּדְרִישׁוֹת הַשָּׁלוֹם שֶׁלָּכֶם תִּשְׁמַעְנָה;

וְשָׁכַבְתִּי לִישֹׁן עִם הַדּוֹר הַצָּעִיר,

עַל שְׂמִיכָה שֶׁמָּצָאתִי פְּרוּשָׂה וּמֻצַּעַת...

הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר – בַּחֲזִית מְצוּיִים,

אָכֵן! – פַּעַם נוֹסֶפֶת נוֹכַחְתִּי לָדַעַת.

 

וּכְבָר אָרִיק שָׁרוֹן בִּמְבוֹאוֹת אִסְמַעיְלִיָה,

אֻגְדַּת קַלְמָן מָגֵן בֵּין סוּאֶץ לְקָהִיר,

וְתִמְרוֹן מֶלְקָחַיִם תַּקִּיף וּמָהִיר –

אֶת הָאַרְמְיָה הַשְּׁלִישִׁית לְכַתֵּר וּלְהַכְנִיעַ.

 

אֲדִישָׁה לַקְּרָבוֹת שׁוּב זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ...

מִתְקָרֵב, מְצַלֵּם מְבוֹאוֹת עִיר סוּאֶץ.

לוֹחֲמִים מִתְאַבְּלִים רְבוּצִים מִלֵּיל אֶמֶשׁ –

נִסְיוֹן הַתְקָפָה אֱוִילִי הִתְנַפֵּץ.

מִתְקַשִּׁים לְחַיֵּךְ, אֶת לֵיל אֶמֶשׁ לִשְׁכֹּחַ,

וּגְוִיּוֹת הָאוֹיֵב עוֹד פְּזוּרוֹת בַּמֶּרְחָב;

מִתְנוֹצֵץ עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל הַמֵּת שְׁעוֹן זָהָב,

וְאֵין אִישׁ שֶׁחוֹמֵד וְחוֹשֵׁק בַּמַּלְקוֹחַ.

הֵם רוֹבְצִים דּוֹמְמִים; לֹא אָבַד לָהֶם צֶלֶם

אֱנוֹשׁ עוֹד – לְרַחֵם, לַחֲשֹׁב וְלִכְאֹב...

 

בָּא הַקֵּץ כָּךְ עַל עוֹד מִלְחָמָה מְקֻלֶּלֶת,

וּבְ"הֶרְקוּלֶס" טַסְתִּי הַיְשֵׁר אֶל שְׂדֵה דֹּב...

חִבּוּקִים, נְשִׁיקוֹת; שָׁעָה כֹּה מְאֻשֶּׁרֶת...

אַךְ הָיִיתִי כְּזָר בְּעֵינֵי זוּגָתִי.

...כָּל הַלַּיְלָה בְּ"זֶלְדָה" כָּלוּא וְרוֹאֶה אֶת

הַטַּנְקִיסְטִים שְׂרוּפִים בָּהּ וּמְבֹעָתִים...

מִמֻּצְּבֵי קַו בַּר-לֵב זוֹחֲלִים נִצּוֹלִים...

עַל הַגֶּשֶׁר מַבּוּל פְּגָזִים לֹא פָּסַק עוֹד...

מְדוּרוֹת מְצַלֵּם לְצַד יִגְאָל "סְטָקָטוֹ"...

הַקָּלִיעַ פּוֹגֵשׁ אֶת הַלֶּחִי שֶׁלִּי...

דְּקָלִים וּסְבַךְ גֹּמֶא יָרֹק וּמִנֶּגֶד

טוּר שְׁבוּיִים... הֲרוּגִים... חֲשֵׁכָה בַּשּׁוּחָה...

הִתְעוֹרַרְתִּי. אִשְׁתִּי מְסַפֶּרֶת דוֹאֶגֶת:

"אַתָּה זָז, מִתְהַפֵּך וְזוֹעֵק בִּשְׁנָתְךָ!"

נְזִיפָה מִשְׁתַּמַּעַת לִי בֵּין הַשִּׁיטִין...

 

וְעוֹדֶנִּי כַּדָּג הַלָּכוּד בִּסְבַךְ רֶשֶׁת...

כִּי שִׁגְרַת הַיּוֹמְיוֹם לְהַגִּיעַ בּוֹשֶׁשֶׁת:

צַו דָּחוּף לְשֵׁרוּת מִלּוּאִים לִי מַמְתִּין.

מִתְיַצֵּב בַּיְּחִידָה מְעֻצְבָּן וּמְתֻסְכָּל,

מְרַסֵּן כְּמֵיטָב יְכָלְתִּי אֶת הָאֵגוֹ.

מִסְמָכִים בְּרוּסִית שֶׁהוּבְאוּ כְּשָׁלָל

מְתַרְגֵּם כְּ"רוּסִיסְט" לְצִדָּם שֶׁל קוֹלֶגוֹת. 

מַאֲגַר מִסְמְכֵי הַשָּׁלָל לֹא נִגְמָר –

וַי, נוֹתַר לְתַרְגֵּם לְפָחוֹת עוֹד שָׁבוּעַ!

וְשָׁלַפְתִּי מִתּוֹךְ הַקַּרְטוֹן הַתָּפוּחַ

גְּלִיל תַּרְשִׁים שֶׁל מִקְטַע סוֹלְלַת הֶעָפָר.

חֵץ קָצָר מְקֻוְקָו. וּמִלָּה בְּמִלָּה,

מִתְרַכֵּז, מְתַרְגֵּם לְיָדוֹ אֶת הַכְּתֹבֶת:

"לְעֵת לַיִל, בִּפְרוֹס הַשִּׁשִּׁי לְאוֹקְטוֹבֶּר

יַעֲבֹר הַדַּחְפּוֹר כָּאן אֶת הַסּוֹלְלָה".

הָה, כָּעֵת זֶה בָּרוּר וְנָהִיר לְכָל פֶּתִי –

חֵרֶף הַהַכְחָשׁוֹת יֵשׁ וְיֵשׁ הוֹכָחָה:

לֹא נוֹתַר עוֹד סָפֵק עַד כַּמָּה הַסּוֹבְיֶטִים

הִשְׁתַּתְּפוּ בְּתִכְנוּן וּבְאִרְגּוּן הַצְּלִיחָה!..

 

פֶּתַע קָם וְשָׁאַל אָז אַחַד הַלֵּצִים:

הָא כֵּיצַד הַצְּלִיחָה בְּ"כִפּוּר" מִתְיַשֶּׁבֶת

עִם אֵימַת הַנְּסִיגָה בְּשִׁשִּׁים (כֵּן?) וְשֶׁבַע,

וּמָה אָז יָעֲצוּ לָהֶם הַיּוֹעֲצִים? - - -

שִׁנַּנּוּ וְחָזְרוּ עַד אֲשֶׁר יִקְלְטוּ זֹאת,          

כִּי סוֹפָם שֶׁיִּזְכּוּ לִנְקָמָה מְתוּקָה:         

צָרִיךְ רַק לְהַמְתִּין – כְּדוֹקְטְרִינַת קוּטוּזוֹב –   

עַד לְבוֹא הַשְּׁלָגִים, בָּהֶם צַהַ"ל יִשְׁקַע...

 

 

* * *

מוטי בן חורין

40 שנה למלחמת יום הכיפורים

התקשורת מוצפת עכשו בחשיפה של מחדלים. אין לי מילים לתאר את התסכול והכאב. זו אותה הבעייה שיש לנו בהתנהלות ובבירוקרטיה של המדינה. פרט לבודדים נפלאים בכל תחום,  הרוב הם בינוניים המורידים את רמתנו. הדבר בולט לנוכח ההצלחות בתחומי המדע, הרפואה, הטכנולוגיה ועוד כאלה וכאלה.

התקשורת גם מספרת שאף אחד לא צפה את המלחמה הנוראה הזו. זה לא נכון. אני הטוראי הקטן צפיתי זאת מתחילת שנת 1973, כלומר יותר מחצי שנה לפני המלחמה. לא עלה אז בדעתי שאני אולי בודד בתחזית. דיברתי וסיפרתי על כך בכל הזדמנות לכל אחד "חשוב" בהיותי בטוח שזה יגיע לראש. הייתי נאיבי. להלן אצרף מה שכתבתי ונמנעתי מלפרסם עד היום. וכך כתבתי:

"טעיתי ב-5 ימים... בתחזית שלי על מלחמת יום הכיפורים 1973: מתחילת 1973 תיארתי וחזרתי על כך בע"פ ובכתב: "מלחמה תפרוץ ביום השני של חג הסוכות, אוקטובר 1973 עת כל עם ישראל פרוס בחופי סיני וברמת הגולן..."

אך סאדאת ואסאד הקדימו את המלחמה ליום כיפור 1973 בעת שכל עם ישראל מצוי ומרוכז בבתי הכנסת או בביתו. טעיתי ב-5 ימים... וכך, 150,000 הנופשים בחג הסוכות בחופי סיני לא היו צריכים להימלט בבגדי ים להרים מהקומנדו המצרי החוסם את הכביש היחיד צפונה ו-30,000 מטיילים בחג הסוכות ברמה הגולן, לא היו נפוצים לכל עבר בהימלטם מפני הטנקים הסורים הדוהרים לחיפה.

החשיבות לכך אינה ב"אמרתי לכם" אלא ב"אל תסמוך."

ומשהו מעודד: מתוארים מצבים בהם כל העומד בפני הצבא המצרי והסורי מלהגיע לתל-אביב ולחיפה הוא רק קו דק של צה"ל והידיעה שאנו על סף 'חורבן בית שלישי' – מאחר שברור מה יהיה ליהודים למחרת הכיבוש הערבי! אבל אל נשכח כי המצב התהפך – וכל מה שעמד בפני צה"ל מלהגיע לדמשק ולקהיר היה רק אי רצוננו!

 

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

אלף תשע מאות שבעים ושלוש ובני ניר

עיבוד  ועריכה – עירית שרייר לבית מוסינזון

 

לפני כשלוש שנים נסעתי לקיבוץ מצובה לצפות במופע של נתן סלור ואסנת זיבל, שנערך לזכרו של אלתרמן במלאת מאה שנים להולדתו. אסנת, בת רגבה, היתה בת כיתתו של בני ניר.  אחיה נמרוד היה  בגילו של בני רועי. כנהוג במקומותינו, הילדים נסעו יחדיו לגן חובה משותף בהדרכת הגננת האגדית דינה, והמשיכו יחד בלימודיהם בבית הספר היסודי ברגבה. לכאורה אין סיפור בנאלי מזה.

אלא שבשנת 1973 נחתכו גורלות. יחיאל זיבל, אביה של אסנת, נהרג בקרב בחווה הסינית והשאיר אלמנה וארבעה יתומים. יחיאל היה בסיירת הצנחנים עם בעלי אהרון אביהם של ילדי: גלי, ניר ורועי. באותו קרב נפצע גם חברנו בני לוי ואושפז בבית חולים הדסה בירושלים.  בני התקשר וסיפר לי מה אירע באותו קרב, וציין  שהוא וישי צימרמן  נפצעו ומאושפזים  בבית החולים, וכן סיפר שבאותו קרב  נהרגו יחיאל זיבל, גדעון הלוי  שהיה נשוי לצילה בת קרית ענבים, קיבוצו של אהרון בעלי, פנחס מקרית ענבים, עמיאל  אקסלרוד אחיה של תחיה מקרית ענבים בת כיתתו של אהרון בעלי, ועוד ועוד, הרשימה ארוכה. חברים מזה עשרות שנים, לוחמים ששירתו יחד שנים רבות  במילואים בסיירת הצנחנים.

התקשורת היתה גרועה ביותר באותם ימים. צה"ל איבד עשתונות ולא דיווח בזמן על נפגעים. הקשר בין נשות הלוחמים היה הדוק, וכל הזמן החלפנו מידע. התפקיד להודיע על נפגעים היה באחריות צה"ל. הנוהג המקובל היה שצוות מיוחד שזה תפקידו, הכולל רופא ואזרח מתאים מאותו אזור, באים למשפחה ומודיעים. ברגע שנודע שבני לוי שוכב בהדסה ושהוא יצר איתי קשר החלו הטלפונים . טילפנה צילה הלוי – אמרתי לה תפני לרמלה שם יושבים נציגי הצנחנים הם יעדכנו אותך מה שלום גדעון. כמובן שברמלה דחו אותה בקש. טילפן אורי ברר אחיה וביקש אינפורמציה, אמרתי לו  שבני מאושפז בהדסה בירושלים ושייגש אליו.  בני היה המום. צילה התייצבה ליד מיטתו בבית חולים ושאלה על גדעון  בעלה. זה היה ההלם של חייו. הוא סיפר לה ישירות מה שידע לגבי גדעון. הטלפון עם רעיה אשתו של ישי צימרמן היה ענייני, אמרתי לה שישי נפצע והיכן הוא מאושפז.

חווה, אשתו של יחיאל זיבל, טילפנה לתומה לשאול אם שמעתי משהו מבעלי. אמרתי לה שאקפוץ לבקרה בבית. הגעתי לפנות ערב, התינוקת תלויה על צווארה, עדיין יונקת. אסנת ונמרוד שהכירו אותי שמחו לקראתי. ישב עימם אחיו הצעיר של  יחיאל, ששירת בשריון ואיפשרו לו לשהות עימם. ישבתי שם, ומתוך הכרה וידיעה  שזה תפקידו של צה"ל לדווח על כך שיחיאל נהרג, ומחשבה תמימה שזה עניין של זמן קצר עד שיגיע הדיווח – שתקתי.

ערב ערב נסעתי לרגבה וישבתי  עם משפחת זיבל.  ערב ערב חזרתי הביתה ובכיתי  שעות. תקופה ארוכה ביותר עברה עד שצה"ל דיווח באופן רשמי על כך שגם יחיאל זיבל נהרג בקרב בלילה הראשון בחווה הסינית. מעולם לא סיפרתי על תקופה זו שבה ידעתי שיחיאל כבר נהרג ועל הזמן  הארוך שעבר עד הדיווח.

חשבתי, אולי במופע של אסנת ונתן סלור במצובה אספר לאסנת. זה לא התאים. לימים אסנת  סייעה להעלות מופע  במושב בן עמי  – ולא מצאתי עוז בנפשי לספר לה. כשניר עשה את הסרט על הלילה הראשון של הקרב בחווה הסינית הוא ראיין גם אלמנות מאותו קרב. חווה זיבל התראיינה ואסנת הקריאה בסוף הסרט שיר ברגש רב. שוב לא היו הנסיבות מתאימות. עכשיו הם לעולם לא יתאימו. אסנת אמנית, מחברת הצגות ומתראיינת, ובאחד הראיונות  שמעתי את גרסתה לגבי אותה תקופה במלחמת יום הכיפורים. החלטתי שלא תמיד צריך לספר את האמת. היא גדלה עם האמת שלה והשלימה עימה, מה טעם לספר לה  את האמת שלי.

ומדוע נזכרתי היום באותה תקופה טראומטית? עם מותו של ניר שואלים אותי איך זה שמלחמת יום כיפור השפיעה כל כך על ניר, הן הוא היה אז ילד בן תשע בלבד.

לאחר שנודע על מותו של יחיאל,  בגן חובה של דינה בו היה רועי בני, הילדים היו משחקים – איך יחיאל, אבא של נמרוד, נהרג. בכיתה של אסנת וניר שוחחו על כך. אני הייתי עסוקה- עבדתי בהוראה בתיכון, ניהלתי את המשק החקלאי עם כל הקשיים של השיווק בתקופת מלחמה, ניהלתי משק בית, והילדים היו עימי. לקחתי אותם איתי לכל מקום כאשר לא רצו ללכת לבית הספר או לגן. מה ספג ניר באותם ימים? הוא שמע את אימו שאינה בוכה אף פעם, בוכה ערב ערב. אבא שלו יצא למלחמה ואף אחד לא ידע היכן הוא ימים רבים. אבא של אסנת ונמרוד נהרג. כולם עברו את אותה מלחמה ואף אחד לא רצה לדבר עליה.

עד שבא ניר המפיק והבמאי, ובמלאות 25 שנה לקרב בחווה הסינית, כינס את כולם ואיפשר להם ברשות נתן שונרי לספר עד כמה שאפשר, על אותו לילה. הופק הסרט על הלילה הראשון בחווה הסינית. הסרט זכה לתשבחות ועבר בצורה מינורית.

במלאות 30 שנה לקרב בחווה הסינית ניר נערך לסרט על  קרבות הלילה השני. הארץ רעשה.  לא איפשרו לו להקרין את הסרט, ורק לאחר  מאמצים רבים הוקרן  הסרט תחת השם "רשומון".

בקרוב, במלאות 30 ימים למותו של ניר,  ייערך לזכרו  ערב בסינמטק בתל אביב. לצערי, אין מספיק מקום לכל הרוצים לקחת חלק בערב זה. ייפקד גם מקומה של אריאלה מאייר גולדמן, שבנה נהרג. אריאלה רצתה לומר דברים על ניר, אך לא תינתן לה ההזדמנות, משום שרשימת הדוברים נסגרה ואולם הסינמטק עם 350 המקומות כבר מלא. ואלה דבריה:

"אני חושבת כל הזמן על ניר ועל החשיבות של מה שהוא עשה בסרטים, שעשה זאת למעננו. למען כל החיילים הפשוטים שמורחים אותם אחרי הקרבות בשטיקים ושקרים. ואיך זה שכוכב אחד קטן מעז, איך הוא מעז. וכך מאיר באור גדול דרך כל כך חשובה שלולא ניר לא היה קם הפורום לתחקירים של אורי מילשטיין, ולולא ניר כל הסיפור של גורי ששון פלוס חזי דחב"ש פלוס יקי חץ וחבורתו, לא היה מקבל את האימפקט של עשר השנים האחרונות, כשמצל"שים אנשים על קרבות שלפני 40 שנים. 

אני רוצה להגיד שלולא ניר טויב לא הייתי מקבלת הכשרה להיות מה שהייתי בתחקור הקרב שבו הבן שלי נהרג, ולא הייתי מקבלת עוצמה לדעת שכוח של אדם יחיד, בתנאי שהוא עיקש, יכול להשפיע גם מבחינה ציבורית, בתנאי שהוא מוכן לחשוף את מה שהוא עושה. 

יש לי עוד הרבה להגיד מה קרה בזכות ניר וכיצד השפיע בדרכו מאוד מאוד על החברה הישראלית המיליטנטית כל כך, כאילו פתח מנעד של צלילים שהיו חבויים בתוך המושג הזה –  חברה מיליטריסטית, וזה נהפך במידה עצומה בזכותו, למנעד צלילים עשיר של לפחות מקהלה מרובת משתתפים.

החברה החילונית שלנו חייבת להעלות על נס ולפאר ולהלל את כל מה שיצר ניר טויב. כי הוא בהחלט מילא באוצרות את העגלה התרבותית שלנו, זה חשוב עבורנו ולא עבורו, למרות שהייתי מאוד רוצה שיידע שזה מה שאני חושבת, וודאי עוד רבים כמוני."

אני מרגישה שבני ניר נתן בסרטיו ביטוי לשתיקתי ולדמעותיי באותם ימים, ואף להרבה יותר מכך.

מלי

 

* * *

באבל על מותו של אילן וינברג

ששקד במשך שנים רבות על הקשר בין הוצאות הספרים בארץ לאוניברסיטאות בחו"ל והיה סוכנו הנאמן של ד"ר צ'ארלס ברלין, העומד בראש מכון היודאיקה של אוניברסיטת הארווארד

יהי זיכרו של אילן ברוך

 

* * *

יואל רפל

'על דעת המקום'

עיון בסוגיית כינויו של אלוהי ישראל

 

לזכרם של חבריי,

בני קבוצת יבנה,

שנפלו במלחמת יום הכיפורים.

יהי זכרם ברוך.

 

"על דעת המקום ועל דעת הקהל" שורה קצרה זו שמכיר כל נער בישראל, ואשר נתחברה באשכנז בימי הביניים, היא חלק מההקדמה לפיוט 'כל נדרי' הפותח את סדר התפילות ליום הכיפורים. המשך אותה הקדמה,שחיבר ככל הנראה המהר"ם מרוטנבורג (המאה ה-13) מבהיר 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה'; משמע בשתי השורות החלק הראשון ניצב מול החלק השני – המקום והקהל, מעלה ומטה –  יוצרים שלם.

מהו או מיהו אותו 'מקום' או 'המקום' הנקשר לחביבותם של ישראל "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (אבות ג,יח); במקום אחר "כל מצוות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו" (תוספתא פאה פ"ג ה"ח) וכן "עשרה ניסיונות ניסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר"(אבות ה,ז); "המקום ימלא את חסרונך" (ברכות טז ע"ב); רבי מאיר מבהיר לנו כי "כל העוסק בתורה לשמה....אוהב את המקום... משמח את המקום" (אבות א,ו); ובהגדה של פסח אנו אומרים "ברוך המקום ברוך הוא שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא"; אט אט מתברר כי 'המקום' מעורב בכל אורחות חיינו ובכל מעשי ידינו. שמעון בן-שטח שולח לחוני המעגל "אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא בפני המקום" (תענית ג,ח); ויכולנו להוסיף עוד כהנה וכהנה שימושים במילה שהיא כינוי 'מקום' או המקום'.כך בעליה לתורה אנו מזכירים את המקום באומרנו כי העולה שעלה יתברך כיוון 'שעלה לכבוד השבת ולכבוד המקום'; להבדיל בין מקיימי מצוות לאלו שאינם יכולים עוד, כאשר נפטרים מבית אבלים אומרים משפט שנכנס רק במאות האחרונות 'המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים'.

המקום הוא איתנו בכל עת בכל שלב של שנות חיינו. חכמי ישראל במרוצת  הדורות ביקשו להלל ולקלס ל'מקום' ולשוחח על 'המקום'.מתוך הדוגמאות שהבאנו, ויש רבות נוספות, עולה בבירור כי 'המקום' הוא כינוי, אחד מרבים, לבורא עולם, יוצר סדרי בראשית, אלוהי ישראל.

מניין עלה כינוי זה? אולי לא פחות מעניין, מדוע נעלם מלימודם של ישראל בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. בתחילת חומש 'שמות' (ג,יג-יד) מבקש משה רבנו לדעת מה שמו של האלוה הדובר אליו והשולח אותו לשליחות בקרב בני-ישראל עבדי ארץ היאור-מצרים.

"ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?"

והתשובה "אהיה אשר אהיה."

ובהמשך "אהיה אשר שלחני אליכם."

באמצעות קטע קצר ממדרש שמות רבה אנו מקבלים טיפה מים גדול של משנת חז"ל בנושא

שמותיו של אלוהי ישראל,המכונה 'תורת התארים'. "אמר ליה הקב"ה למשה: שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלוהים, וכשאני מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם, אני נקרא אל-שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה."

'המקום' ככינוי לאלוהי ישראל שבו עשו התנאים שימוש כה רב לא נמצא בדרשה זו. אלא שדרשה זו היא מפתח להבנת שמותיו השונים של אל עליון, כיוון שלכל שם יש משמעות השונה ממשמעויות השמות הנוספים שמתכנה בהם אלוהי ישראל.

 

משמעותו של 'מקום'

מהו 'המקום'? מילון אבן שושן אינו מייחד ערך נפרד למילה 'המקום'. למילה 'מקום' ניתנות חמש הגדרות,שכולן בתחום הפיסי: שטח, ישוב, חלל, מושב לישיבת אדם, מצב.

לאחר אלה מופיעה המילה 'המקום – כינוי לאלוהים.'

בהידרשו למשנה במסכת אבות (ג,ד) "שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום" – מפרש הפרופ' אביגדור שנאן כי בלשון חז"ל יש למילה 'מקום' שלוש משמעויות. כאשר 'ה' הידיעה נוספת לפני המילה 'המקום' זה כינוי לאלוהים; משמעות נוספת היא ציון אתר גיאוגרפי,למשל: 'חן המקום על יושביו.' ויש גם משמעות שלישית, שבה מציינים אברים מוצנעים בגוף האדם.

פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי שחי במאה הראשונה לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה, נדרש אף הוא למשמעות המילה 'מקום' וזאת בהגיעו לפסוק שבו מופיעה המילה שלוש פעמים, (בראשית כח,יא) "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, וישכב במקום ההוא."

מה משמעות המילה 'מקום' עבור הפילוסוף היהודי שחי בגולת מצרים בתקופת בית שני?

ראשית – חלל במובן הפיסי; שנית – 'דבר אלוהים' שאותו מלא אלוהים בכוחות לא גופניים; שלישית – אלוהים שנקרא מקום, מפני שהוא מקיף דברים רבים אך אינו מוקף בדבר כלשהו.

עוד נדרש למשמעות השלישית בניסיונם של חכמים להבין את משמעות הכינוי ומקורו.

משמעות נוספת או מובן נוסף נותן הפרופ' נפתלי צבי טור-סיני, חוקר המקרא ושפות שמיות עתיקות, הכותב כי מקור המילה בלשון הערבית 'מקאם' המציין מקום קדוש ובפרט בית המקדש, "והשתמשו (חז"ל) בכינוי זה על בית המקדש בחפצם לדבר על אלוהות."

מדרש פרקי דרבי אליעזר שואל: "ולמה נקרא שמו מקום? שבכל מקום שהצדיקים שם, שם הוא נמצא עמהם, שנאמר (שמות כ,כד) "בכל מקום אשר אזכיר שמי, אבוא אליך וברכתיך."(פל"ה)

 

המחקר החדש

בעת החדשה נדרשו לשאלת שמו של אלוהי ישראל כמה מהבולטים בחוקרי מדעי היהדות ביניהם אברהם-ארתור-מרמורשטין,שאול אש ואפרים אלימלך אורבך, כולם ז"ל, ומנחם קלנר שייזכה לאריכות ימים.

מדיוני ומחקרי הארבעה עולה כי השימוש בכינוי 'המקום' היה נפוץ מאוד בתקופת התנאים והיה לנדיר בתקופת האמוראים שבה הרבו להשתמש בכינוי המוכר לנו מאד 'הקדוש ברוך הוא'. מכאן עולות כמה וכמה שאלות: מדוע בחרו חז"ל במילה 'המקום'? מה הביא לשינוי הגדול, המעבר מ'המקום' ל'הקדוש ברוך הוא'? האם הכינוי הקב"ה היה מוכר בתקופת התנאים?  אם כן – ממתי? האם לכל אורכה – ארבע מאות שנים (200 לפנה"ס – 200 לספ') או רק בחלקה האחרון? האם בתקופת האמוראים נעשה שימוש בכינוי 'המקום'?

הפעם הראשונה, המוקדמת ביותר, שבה אנו נתקלים בכינוי 'המקום' היא בברייתא המספרת על המפגש של שמעון הצדיק (200 לפנה"ס) עם הנזיר מהדרום. ברייתא זו נזכרת בכמה מקומות אך מוכרת מאוד מהנוסח בתלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, (פרק א הלכה א):

"אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד. פעם אחד עלה אלי אדם אחד מדרום וראיתיו אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תילי תילים ואמרתי לו: בני מה ראית להשחית את השיער הנאה הזה? ונם לי: רבי, רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות את השאוב מים וראיתי את הבובייה (דמות) שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי וביקש להאבדיני מן העולם. אמרתי לו: רשע, אתה מפחז בדבר שאינו שלך! עלי להקדישך לשמיים! והרכנתיו בראשי ואמרתי לו: בני כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל."

במקורות תנאיים ניתן למצוא עשרות איזכורים לשימוש בכינוי 'המקום'.על שמעון בן-שטח נאמר כי הוא שולח לחוני המעגל "אבל מה אעשה שאתה מתחטא כלפי המקום" (תענית פ"ג מ"ח) .

עקביא בןמהללאל מעיד על עצמו "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא להעשות שעה אחת רשע בפני המקום" (עדויות פ"ה מ"ו).

רבן יוחנן בן-זכאי היה נוהג לומר על איוב  "שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה"(סוטה

פ"ה מ"ח).

בין החוקרים עולה השאלה האם סמיכות יצירתו של הביטוי 'המקום' לתקופה הפרסית או היוונית(ההלניסטית) יש בה כדי לתת תשובה למקורו? אורבך וקלנר מדגישים כי אין כל קשר כזה,ואורבך נחרץ כי "לדעות בתחום זה אין על מה שיסמוכו." לדעת אורבך המדרש על הפסוק מפרשת 'ויצא' שבו מופיעה המילה 'מקום' שלוש פעמים יש בו כדי להעיד שכבר האמוראים חיפשו תשובה לשאלה. כך נאמר:

ר' הונא בשם ר' אמי אמר: מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום?
שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג): הנה מקום איתי, הוי, הקדוש ברוך הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו. (בראשית רבה סח,ט)

כדי לרדת לשורשה של השאלה ששאל רב הונא עלינו לפנות למדרש נוסף שמקורו בבקשה הנרגשת של משה לראות את פני ה'. "הראיני נא את כבודך"(שמות לג,יח).

מה התשובה שזוכה לה משה: "ויאמר ה' הנה מקום איתי וניצבת על הצור. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור  ושכותי כפי עליך עד עוברי. והסירותי את כפי, וראית את אחורי ופני לא ייראו" (שם, כא-כג).

מהי אפוא  התשובה? אומר ה' למשה, יש מקום מיוחד, הנסתר מהבריות, ושם אניח אותך, ואשמור עליך שלא תינזק בשל ההבזק החזק של אור השכינה.

אין הקב"ה אומר למשה 'הנה אנוכי במקום' אלא משנה את סדר המילים "הנה מקום איתי" כלומר המקום הוא טפל ואילו ה' הוא העיקר. על כן אומרים חז"ל "הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו." משמע, העולם נמצא בתוכו של הקב"ה, ולא הקב"ה בתוך העולם. מכאן שכל מקום בעולם נמצא בתוך הקב"ה אך הוא עצמו חיצוני לעולם.

מנחם קלנר שעסק בנושא זה לאחר פרסום ספרו המונומנטלי של אורבך 'חז"ל אמונות ודעות' רואה בשאלתו של רב הונא שאלה רטורית גרידא. ומכאן שאותם חכמים ידעו מדוע נגנז הכינוי 'מקום'.

מה היא הסיבה לחילופי הכינויים?על כך ישיב קלנר רק כתגובה לדעתו של חוקר התלמוד א.א.אורבך.

 

היעלמות 'המקום'

אל הדיון בשאלת מקורו של הכינוי 'המקום' וסיבות העלמותו מצרף אורבך כינוי נוסף 'שמיים'. לדעתו הכינוי 'מקום' הוא באופן חד-משמעי יהודי, ואין למקורו כל קשר לתרבות או דת אחרת.

הצעה שהעלה ההיסטוריון הפרופ' יצחק בער, שביקש למצוא את מקור הכינוי 'מקום' בכתבי אפלטון, נדחית על ידי אורבך בתקיפות ובחד-משמעיות."מקורו של הכינוי פשוט ביותר – כשם ש'שמיים' הוא מטונימיה (ייצוגו של דבר על ידי דבר הקרוב לו) ל'אלוהי השמיים' כך גם 'המקום' הוא מטונימיה והכוונה לאלוהים המתגלה במקום אשר בחר בו.

בכך חזרנו אפוא אל דרשת חז"ל על 'הנה אנוכי במקום'. שורשיו של הכינוי 'מקום' הם במעיינותיה הגדולים של האמונה היהודית. צירופו של הכינוי 'שמיים' מעמיד לדעת אורבך שני כינויים המשלימים אחד את השני – 'שמיים', 'מקום'. לכאורה מול 'שמיים' ניצב הכינוי ארץ' אלא ששני הכינויים 'שמיים' ו'מקום' הם מטונימיה ואשר באמצעותם נתנו חז"ל ביטוי לרגשותיו של המאמין.

הצירופים הנקשרים בשמיים ובאמונה היהודית הם הוכחה לדעה זו; מהביטוי המקובל ביותר 'יראת שמיים' וכמובן 'מלכות שמיים', 'מורא שמיים','אבינו שבשמיים' ואחרים, המראים על הכבוד והיראה של המאמין לאלוהיו.

האם צירוף הכינוי 'שמיים' עשוי לתת את הפתרון להעלמות הכינוי 'מקום', לדעת אורבך, התשובה היא חד-משמעית: כן. "עם התפשטותן של כיתות גנוסטיות גם בתוך המחנה (היהודי – י.ר.)שדגלו ברעיון השניות,התרחקו משימוש 'מקום' שהיה גם בו חשש משום זיהוי האל עם העולם, ובמקומו בחרו בשם 'הקדוש ברוך הוא'. הנה כי כן היעלמות הכינוי 'מקום' נעשתה בכוונת מכוון, מתוך רצון להגן על המאמין והאמונה היהודית ולמנוע את כניסת תפישת השניות שהיתה מקובלת בקרב הכיתות הגנוסטיות. הכינוי 'מקום' לא נעלם אלא הועלם כאמצעי הגנה על הדת היהודית.

האם המעבר הזה נעשה באחת או שהיה מהלך מתגלגל שנמשך כמה דורות? בלשון פשוטה, האם חתימת המשנה וראשית דורות האמוראים הוא זמן חילוף הכינויים?

על כך משיבים מרבית החוקרים כי מדובר בתהליך שעיקרו התרחש בשנים 150-200 לספירה, כלומר בין דורו של רבי מאיר לדורו של רבי יהודה הנשיא. בתהליך זה הועלם גם הכינוי 'שמיים' ומה שנותר ממנו אינו אלא 'שם שמיים'.

קלנר אינו מקבל את הקישור של 'מקום' ו'שמיים' ומוצא שבתפישת אורבך יש אלגנטיות ופיקאנטיות אך היא מחייבת עיון נוסף.זאת ועוד, כמי שעסק בנושא זה לאחר פרסום ספרו המונומנטלי של א.א.אורבך 'חז"ל אמונות ודעות', שבתוכנו פרק שלם בשאלת מקור ומשמעות 'המקום' – הוא מוצא כי שאלתו של רב הונא היא שאלה  רטורית גרידא. ומכאן שאותם חכמים ידעו היטב מדוע נגנז הכינוי 'מקום'. את חילופי הכינויים מסביר קלנר באירועים שהתרחשו בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה השנייה. ענייננו בתקופה שלאחר מרד בר-כוכבא, המרד שכישלונו הביא לאחד האסונות החמורים ביותר בתולדות עם ישראל, ויש אף הרואים בכך את האסון החמור ביותר. ארץ-ישראל שלאחר המרד היא ארץ שונה, יותר מחצי מיליון יהודים נהרגו במרד, חמישים מצודות – מדווח דיו קסיוס – נהרסו, ויותר מתשע מאות כפרים נִטשו ונהרסו.

ארץ-ישראל היא באותם ימים, שבהם מתרחש המעבר מ'המקום' ל 'הקדוש ברוך הוא', ארץ הרוסה, שוממה, שיהודים החיים בה הולכים ומתמעטים, עד שחז"ל נאלצים להפנות קריאות סמי-הלכתיות "שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות" – וקריאות דומות הנמצאות בסוף מסכת כתובות וכל עניינן לעצור את תהליך הירידה ההמוני מן הארץ.

בנקודה זו אני מוצא את ההברקה בהסברו של קלנר, הרואה במציאות זו סיבה לשינוי בכינוי אלוהי ישראל. אין זה אל הקשור אל מקום מסוים, מוגדר, אלא אל הנמצא עם מאמיניו. נוכחותו של האל היא המקדשת את המקום ולא המקום עצמו.על רקע זה ראוי לקרוא את דברי רבי יוסי בר חלפתא בדרשה על הפסוק "הנה מקום איתי" – "הנה אנוכי במקום הזה לא נאמר אלא הנה מקום איתי – מקומי טפילה לי, ואין אני טפל למקומי."

בכך חזרנו לרעיון שהמקום איננו חשוב, ולה' אין מקום מיוחד לו, אלא מקום שבו הוא נמצא מתקדש מעצם נוכחותו.

שישים השנים שלאחר מרד בר-כוכבא הן שנים גורליות בתולדות העם והארץ. תוצאה אחת של אותן שנים מוכרת לכולנו – המשנה. תוצאה נוספת,כפי שמסיק מנחם קלנר, היא השינוי הגדול בשמו של אלוהי ישראל. השינוי הגדול אינו רק שינוי בשם, זהו שינוי תפיסתי, מעתה אין האל מוגבל למקום מוגדר אחד, כיוון שהמקום הוא טפל והנוכחות היא החשובה, ובמקום שמקדשים אותו – הקדוש ברוך הוא – שם הוא נמצא. חורבן המקדש, איבוד האמונה בגאולה – קרובה או רחוקה, הן תוצאות קונקרטיות הניכרות בשטח ובמחשבה.עם תוצאות אלו ועם שלטון רומי נוקשה מתפתחת תפישה פרגמטית שנותנת להמוני היהודים סיבה להמשך קיום האמונה היהודית. מה שעשה רבן יוחנן בן-זכאי לאחר המרד הגדול, כאשר יצר חיים יהודיים מלאים ללא המקדש, ממשיכים חז"ל לאחר מרד בר-כוכבא ויוצרים תשתית מחשבתית לאמונה באל הנמצא בכל מקום שבו מאמינים בו ומקדשים אותו. ייתכן, והדבר ראוי לעיון, שזו אחת הסיבות לפריחה הגדולה של בתי-כנסת בארץ ישראל באותן שנים, המאות 3-5 לספ'. הקמתו של בית הכנסת היא תשובה תיאולוגית לבית המקדש שאיננו. 'מקומו' של האל כבר לא קיים, אך 'כל מקום שגלו ישראל,שכינה עמהם' (מגילה כט ע"א) וכפי שמספרים על חסידיו של רבי מנחם מנדל מקוצק ששאלו את רבם: היכן נמצא אלוהים? – השיב להם רבם: בכל מקום שנותנים לו להכנס."

ניתוקו של האל ממקומו – מקום המקדש, חייב את היהודים לחפש אותו במקומו הראשון, זה שהיה נסתר ונעלם אף ממשה רבנו. האם הסבריהם של אורבך וקלנר נותנים תשובה לשאלה: מדוע נפתח 'כל נדרי' במילים  'על דעת המקום'. מדוע הוחזר 'המקום' ולא נעשה שימוש באחד מאותם כינויים המוכרים לאלוהי ישראל.

לכך אין תשובה.דומה שאלה זו לשאלה, מדוע פתח הרב הרצוג את התפילה לשלום המדינה בכינוי 'אבינו שבשמיים'. גם לכך אין תשובה. שהרי היה יכול לכתוב, 'אלוהינו ואלוהי אבותינו' או כל צירוף מוכר אחר. נפשו של יוצר יש לה את הרוח, המקורות והכוונות משלה, והן שמביאות את המילים הייחודיות והמקוריות לכל יוצר ולכל יצירה.

דוגמא חיה לכך היתה לנו בשנים האחרונות, בשמות שני הרומנים האחרונים שכתב חיים באר. שם הראשון, שפורסם לפני שמונה שנים, הוא 'לפני המקום', והשני,שפורסם לפני שלוש שנים 'אל מקום שהרוח הולך'. אין ספק שהשילוב הכפול של המילה 'מקום' 'המקום' נעשה בכוונת מכוון מתוך ידיעה שזהו כינויו של אלוהי ישראל, ומתוך רצון לקשור את תוכן כל אחד משני הספרים בכינוי בעל המשמעות האמונית ולא במשמעות הפיסית-גיאוגרפית של המילה –מקום. האל שנמצא בכל מקום, נמצא גם בברלין ממנה יצאה פקודת ההשמדה במאמיני 'המקום', ונמצא גם בהרי טיבט שאין בינם לבין קדושה יהודית ולא כלום. בשני הספרים יש 'מרדף' אחר אותו 'מקום' שנמצא בכל מקום. על כן ברומן 'לפני המקום' חותם סוחר הספרים רפפורט את צוואתו במילים "אל אלוהים שב הרוח" ובכך אנו נקשרים אל הרומן השני. המסע האמיתי שעושה המחבר הוא אל 'המקום', הנמצא בכל מקום. זהו מסע תיאולוגי-אמוני שיש בו לבטים ויש בו מחשבות, יש בו מעשים ויש בו חדלונות, אך כולם משרתים את המטרה העליונה לזהות את המקום שאליו הרוח הולכת, כדברי קהלת "הולך אל דרום וסובב אל צפון."

אל כל מקום שתלך באופן פיסי – תגיע אל  'המקום' – אל אלוהי ישראל."לפני המקום" נשרפו הספרים המונצחים במיצג ייחודי, הנשקף מבעד לזכוכית, והיורד אל מתחת רחובה הראשי של העיר. הרביעיה המתכנסת בווילה דנה בניצולים – ספרים ואנשים, ואנו נזכרים ב'גווילין נשרפים ואותיות פורחות באויר'. את פשרן של אותן אותיות מחפש האדמו"ר מבני-ברק בהררי טיבט. בשני הספרים, התשובה למהותו וזהותו של 'המקום' תושג בסיועה של מי שאינה מבנות ישראל.

נסגור את המעגל בדברי המשנה האחרונה במסכת יומא, מסכת שכל עניינה יום הכיפורים – שבעה פרקים על עבודת הכהן הגדול ופרק אחד על התענית ומשמעותה. סופה של מסכת יומא בעמידה לפני המקום."עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שיירצה את חברו" בתפילה שתתקבלנה תפילותינו לפני המקום.

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* משה גרנות: אהוד היקר, ההיגדים ברשימה שלך על "העתיד הנראה לעין" תקפים, לצערנו, גם אחרי 10 שנים.

אהבתי את השיר הקצר של מיכל סנונית – "שיר בין-יבשתי".

יוסף דלומי חושף את משוא הפנים בבית המשפט: השופט במשפט הדיבה של "אם תרצו" נגד המעלילים עליהם שהם פאשיסטים – לא מצא עד מומחה אחר מאשר את פרופ' זאב שטרנהל, הידוע בקיצוניותו השמאלנית. אני נדהם כל פעם מחדש מהחוכמה וההגינות של שופטינו.

 

* מיכל סנונית היקרה, אל נא תישאי על גווך הצנום – לא שֵׁדים ולא צלבים; וכדרכך רק שירי בושם יפהפיים..

שלך,

זאב אלמוג

 

* אודי ואודי היקרים! את מאמרי על אבא קובנר (המאמר אינו על אבא קובנר, אך הוא בהחלט מקבל בו מקום מרכזי) לא פירסמתי בחב"ע. אז איך פורסמה בחב"ע תגובה למאמר שלא פורסם בו? ומה יבינו הקוראים, כשיקראו תגובה על מאמר שלא קראו?

אורי הייטנר

 

אודי מנור: אכן בעייה... רפלקס מותנה. ההנחה היא שכל מה שכתבת מתפרסם בחב"ע. ועדיין נראה לי שהטיעון ברור...

 

* עצה למתגייסת עברייה צעירה: השתדלי להתקבל לעבודה [גם בפרוטקציה] בלשכה של אלוף פיקוד. תגנבי משם מסמכים ותדליפי אותם לעיתון "הארץ". תיתפסי. תישפטי. תשבי קצת בכלא-נשים ואז תתחיל הקריירה האמיתית שלך! – בגיליון ראש השנה של "ידיעות אחרונות" תפרסמי כתבה גדולה תמורת כמה עשרות אלפי שקלים, ובעיקר תמורת הפרסום העיתונאי – שיסדר אותך במקצוע העיתונות לכל השנים שתבאנה לך בעיתונות העברית, בייחוד זו הפרו-פלסטינית – לאחר שתרצי כגיבורה את עונשך הסמלי, יחסית לפשעייך ולחוצפתך, שהעניקו  לך פרסומת אדירה בחינם!

 

* אסי דגני: להלן הקטע שהופיע בגיליון 'חדשות בן עזר 869' עם תוספת של 6 מילים בסוף:

בחלחולת אין בלוטות סיכה

לאודי שלום,

מה שכתבה ד"ר עירית אמינוף מאיר עיניים ומביא את הנידון על דיוקו. מה שראוי רק להוסיף הוא, שאם גבר/בעל "הפך לה [=לאשתו] את שולחנה" עליו להשתמש בלוּבְּרִיַקְצָיה מספקת [וזלין, שומן], כי בחלחולת אין בלוטות סיכה טבעיות [המצויות "בצד הנכון של השולחן", הקרויות על שם בֶּרְתּוֹלִין], וללא סיכה – רב כאבה של האישה, והמשגל הזה הופך לה לעינוי; יתר על כן, ושלא לדבר על סכנת ההידבקות במחלת המין המודרנית איידס, בשל החיכוך היבש והפציעה, המגבירה את סכנת ההעברה של נגיף האיידס HIV אם הגבר נשא מן הזרע לדם, או אם האישה נשאית ואברו משתפשף ונוצר מגע של נוזלי הפות עם דמו, קל וחומר אם השפשוף הוא בָּאַנוּס.

 

* מר בן עזר הנכבד,  מאמריהם המעניינים של ד"ר עדינה בר-אל ואליהו הכהן נגעו בעיקר ביצירותיו של יצחק קצנלסון לילדים. אבקש לציין, ולא לשכוח, את הפואמה הנשגבה שלו "על העם היהודי שנהרג", שנכתבה על ידו בשפת האידיש. 

בשנת 2006 יצא לאור ספר תלת לשוני בהוצאה HERDER (ברצלונה, ספרד) המכיל פואמה חשובה זו באידיש, עם תרגום לספרדית בידי Eliahu Toker וכן תרגום לספרדית-יהודית (לאדינו) בידיו האמונות של Arnau Pons.

 התרגום ללאדינו, ובמיוחד בדיאלקט הסלוניקאי, בא כדי להציב יד לזיכרה של קהילת סלוניקי, ש95% מבניה ניספו בשואה האיומה.  כמו כן נראה לי כי יש בעצם הופעתו של ספר המכיל יצירה באידיש ותרגומה לספרדית-יהודית משום דגש חזק לשותפות הגורל של כל חלקי

העם היהודי. 

גמר חתימה טובה לכל בית ישראל!

 יהודה הצבי

 

* אודי יקירי, איך אומרות הפולניות: "באמת לא הייתם צריכים..." – למלא עיתון שלם של חדשות בן עזר רק כדי שיהיה תירוץ לברך בן דוד ליום הולדתו? באמת מוגזם...

תודה רבה על האיחולים. אכן בריאות ונחת זה מה שחשוב בגילנו. השאר כבר יבוא מאליו...

עמרם

 

* אהוד שלום, בעיתון מהבוקר (חב"ע  872 ) מספר אורי בית אור כי נתקל בשמו של יצחק שויגר המת. ובכן אני חי ונושם לא מעט שנים, מאז 1944. ומה לעשות ואבי המנוח שעלה מפולניה ב-1936 כתב את שמו בעברית "שויגר" כפי שנקרא בפולניה ונקרא שמי  בישראל "יצחק" על שם סבי  שקבור בנחלת יצחק מאז 1938. בילדותי היתה לי כנראה הארה שפעם אולי  אכתוב סיפורים בעיתון אינטרנטי שעוד לא הומצא, ואז ייחסו לי את ספרו של יצחק שויגר ז"ל "שמלת השבת של חנהל'ה" שכתב יצחק שויגר שנשא שם זה לפניי. בילדותי הייתי משוויץ בפני חבריי שאני כתבתי את הספר הזה ולראייה מוחלטת היתה הזהות של השמות. אבל זה המקום לתקן את המעוות.

בברכה,

יצחק שויגר

 

* יוסף דלומי שלום, כדאי לקרוא את כל פסק הדין, ולא רק רסיסי מידע עיתונאיים, כדי להבין משהו מאוד פשוט: השופט בחר בפרופ׳ שטרנהל, משום שהתביעה התבססה על הגותו. כמו כן, צדק השופט בהערה שלו, שראוי לערוך דיונים אלו מחוץ לבית המשפט. אגב, שלום עושים בין אויבים ודיונים בין קיצוניים. את פסק הדין תוכל לקרא כאן:  

http://www.the7eye.org.il/wp-content/uploads/2013/09/פסק-דין-אם-תרצו.pdf      

כל טוב

נילי גולן

מידעתא – הקמת אתרים

טל. 052-3751200

 

* אנחנו מאוד מבקשים מכל מי ששואל אותנו מדוע חדלנו להוציא [או "לכתוב"] ספרים בזמן האחרון – לסתום את הפה ולא לזרות מלח על פצעינו! מה פתאום אתם מתעניינים בנו? היכנסו לסטימצקי או לצומת ותמצאו שם מספיק ספרים מן ה"זמן האחרון" שיתאימו לכם כי הם גם מככבים ברשימות רבי המכר!

כן, אנחנו, כך זה נראה בשוק הקוראים ובחנויות הספרים – "חדלנו לכתוב!"

 

* בראש השנה ביקרנו את ידידנו יצחק אורפז בן ה-91 [ב-15 באוקטובר תימלאנה לו 92 שנים!] בבית החולים איכילוב בתל אביב, שם היה מאושפז לימים אחדים. בדרכנו חזרה מחדר האוכל לחדרו במחלקה עברנו את עמדת האחיות. אני הקדמתי אותו וניגשתי לאחות התורנית, בשם טלי, ורציתי לספר לה כי אורפז הנמצא אצלם הוא חתן פרס ישראל לספרות ואחד הסופרים החשובים בארץ, ולכן הוא ראוי ליחס מיוחד – אך היא מיד הפסיקה אותי ואמרה:

"אתה רואה, אנחנו מטפלים יפה בכולם, אבל אין אצלנו אורפז!"

למזלנו אותו רגע השתרך והגיע לעמדת האחיות גם יצחק, והאחות טלי קידמה פניו בחיוך מאיר פנים:

"מה שלומך מר אוורבוך!"

ואחר כך פנתה אליי: "ומי אתה?"

"גם כן סופר." אמרתי את שמי.

"מעניין. אני דווקא קוראת ספרים אך מעולם לא שמעתי את שמך וגם לא את שמו של מר אורפז!"

 

אחרי החג אורפז שוחרר מבית החולים וחזר לביתו.

 

* מתי דוד: אם ההצעה הרוסית תתקבל ותתממש התוצאה תהיה: אסד יצהיר בגאווה שהצליח להרתיע את האיום האמריקאי. אובמה יתפאר שהצליח להכתיב לאסד תנאי כניעה ללא הפגזה. פוטין יחגוג ניצחון דיפלומטי ויוכיח שארה"ב היא נמר של נייר. נאסרללה ינאם מחוץ לבור ויאמר שבזכותו אסד ניצח. איראן תמשיך ללא חשש בפיתוח גרעיני ובטרור עולמי. אירופה תחזור למכור ציוד רגיש לאיראן ולסוריה למרות "הסנקציות". כולם יהיו "מנצחים" ומרוצים מהפשרה, למעט העם הסורי וקורבנותיו של משטר אסד, שלא ייענש, יישאר בשלטון, ללא פגיעה בכוחו ובצבאו. הכול יישאר כאילו לא קרה מאומה.

גם המורדים באסד וגם טורקיה וסעודיה יבינו שאובמה הישלה אותן ובגד בהם. 100 אלף הסורים שנרצחו בידי אסד, וארבעה מיליון פליטים סורים שנעקרו מבתיהם – יישכחו. הצביעות, השקר הדיפלומטי וההונאה של החוק הבינלאומי – יחגגו, הקורבנות יסבלו ויישכחו.

 

* "חמש שנים על מיכאל", שיר ומנגינה עצובים, כך אני זוכרת אותו. אני תמהה לדעת אם בימינו היה כותב משורר שיר כזה לילדים.

אביבה קם

 

 

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,525 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל