גיליון מוגדל מס' 874

בעקבות מלחמת יום הכיפורים

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בתשרי תשע"ד, 16 בספטמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַיּוֹם הָאָרֹךְ בַּשָּנָה. // אהוד בן עזר: מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין", 1997.  פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים, "פסימיסט" הרואה נכוחה. // אלי מייזליש: בכיינות יהודית לשווא, 40 שנה של בכיינות על מלחמת יום כיפור. // מרדכי קידר: שאגת העכבר. [ציטוט]. // איליה בר-זאב: מוצב "בודפסט" (1,2). // דינה קטן בן ציון: הדברים שכתבת ב-1990 תקפים ונכוחים גם היום. // באשה לב: "את ישנה עם אדם חכם מאוד..." // אסתר ראב: שירים מכל הזמנים, במלאת 32 שנים למותה, בספטמבר 1981. // אהוד בן עזר: החדשות הטובות הן אלה // אורי הייטנר: 1. מר עולם. 2. קונספציה. 3. טלפון ביום הכיפורים. 4. עיטור הגבורה האזרחית. 5. צרור הערות 15.9.13. 6. חנות קטנה ומטריפה. // יהודה דרורי: ניצחוננו הגדול במלחמת יוה"כ. // משה גרנות: אם יש אלוהים – הוא צריך לצום ולבקש מחילה מאיתנו. מחשבות ביום הכיפורים של שנת תשע"ד. // יורם וולמן: האם המונותיאיזם עדיין הכרחי להתקדמות האנושית? // ממקורות הש"י.

***

בשאר אסד שקרן!
 

* * *

יוסי גמזו

הַיּוֹם הָאָרֹךְ בַּשָּנָה

למשפחות השכּוּּלוֹת של חללי מלחמת יום הכיפורים

אִם כָּל אָרְכּוֹ שֶל יוֹם נִמְשָךְ מֵאָז שֶמַּבְקִיעָה

הַשֶּמֶש כְּסוּת שֶעַרְפִלֵּי הַשַּחַר אֲרָגוּהָ

וְתָם כְּשֶהִיא מוּצֶפֶת דָּם שֶל עַנְנֵי שְקִיעָה

שֶלְּמַרְאָם בְּלֵב נִפְעָם, שוֹקֵק וְלֹא רָגוּעַ

נִתְקָף אָדָם כְּמִיהָה שֶלַּשָּמַיִם מַרְקִיעָה

וְכָל לִבּוֹ נִצְבָּט מִיֹּפִי וּמִגַּעֲגוּעַ, –

הֲרֵי שֶבָּעוֹלָם הַזֶּה בּוֹ אָנוּ קַיָּמִים

יֵש יוֹם שֶאִם נִסְפֹּר אֶת גַּרְגִּירֵי שְעוֹן-הַחוֹל בּוֹ

אָרְכּוֹ הוּא שְלוֹש מֵאוֹת שִשִּים וַחֲמִשָּה יָמִים

וְזֶהוּ יוֹם-הַזִּכָּרוֹן שֶל מִשְפְּחוֹת-הַשְּכוֹל בּוֹ.

הוּא לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר וְלֹא יָכוֹל לִהְיוֹת

מֻגְבָּל לַיּוֹם בּוֹ אוֹפְפִים אֶת מַצֵּבוֹת הָאֶבֶן

פְּרָחִים, פְּסוּקֵי קַדִּיש וְרַעֲמֵי הַדּוּמִיּוֹת

כִּי הוּא נִמְשָךְ לְכָל אָרְכָּה שֶל כָּל שָנָה כּוֹאֶבֶת.

כִּי הַפְּרָחִים סוֹפָם לִכְמֹש וְהַקַּדִּיש מַזְמִין

אֶת יִסּוּרֵי הַלֵּב לִשְאֹל מָה טַעַם וּמָה בֶּצַע

בְּנִחוּמִים אִם הַקַּבְּרָן אֶת הַמֵּתִים מַטְמִין

בַּבּוֹר, אַךְ הַכְּאֵב מוֹסִיף לִחְיוֹת בָּנוּ לָנֶצַח.

הַזְּמַן לֹא מְרַפֵּא דָבָר, רַק פֶּתִי מַאֲמִין

שֶתַּחְבּוֹשוֹת-הַשִּכְחָה מַקְהוֹת יָגוֹן וּפֶצַע.

וּמִשּוּם כָּךְ גַּם כְּשֶפּוֹסְקוֹת רַגְלֵי עַם רָב לִדְרֹךְ  

בִּימֵי-הַזִכָּרוֹן בֵּין מִשְעוֹלֵי בָּתֵּי-עַלְמִין כָּאן

תָּמִיד נִמְשָךְ לוֹ יוֹם-הַזִּכָּרוֹן הֲכִי אָרֹךְ

שֶל אֵלֶּה שֶאֶצְלָם כָּל הַשָּנָה הַבְּכִי זָמִין כָּאן.

הוּא לְעוֹלָם אֵינוֹ נִגְמָר וְלֹא יָכוֹל לִהְיוֹת

מֻגְבָּל לַיּוֹם בְּוֹ אוֹפְפִים אֶת מַצֵּבוֹת הָאֶבֶן

פְּרָחִים, פְּסוּקֵי קַדִּיש וְרַעֲמֵי הַדּוּמִיּוֹת

כִּי הוּא נִמְשָךְ לְכָל אָרְכָּה שֶל כָּל שָנָה כּוֹאֶבֶת.

* * *

אהוד בן עזר

מתוך הספר "אומץ, סיפורו של משה דיין"

ההוצאה לאור [ז"ל], משרד הביטחון, 1997.

פרק עשירי: במלחמת יום הכיפורים,

"פסימיסט" הרואה נכוחה

[הצנזורה הצבאית השמיטה מהפרק קטעים העוסקים באופציה הגרעינית של ישראל, הגם שהם צוטטו בהרחבה, "ממקורות זרים", בעמוד ראשון של עיתון ישראלי]

בראיון לבי.בי.סי, ב-12 ביוני 1967, אמר משה: "המלחמה הסתיימה. עכשיו אנחנו מחכים לטלפון מחוסיין."

בדרך-כלל מאשימים את משה, ואת הנהגת המדינה בתקופה שלאחר ששת הימים, שהעדיפו לשבת באפס מעשה ולחכות לטלפון מחוסיין מאשר לפעול להשגת הסדר שלום.

האמת היא, ששבוע לאחר דברי דיין מגיע באמצעות ואשינגטון שדר מחוסיין, ונפתחת סידרה של פגישות ומגעים עימו בדרגים שונים. בפגישתם ביולי 1972 מציע משה לחוסיין התחייבות ישראלית לחוש לעזרת ירדן אם תותקף, בתמורה להתחייבות ברורה של חוסיין שלא להשתלב בקואליציה מלחמתית נגד ישראל. השניים אינם מגיעים להסכם, אבל באוקטובר 1973 יסתפק חוסין בשליחת כוח לא גדול לחזית הסורית, ולא יתקוף את ישראל משטחו.

משה: "ירדן קיימה עם ישראל מגעים בדרג גבוה, במגמה להגיע להסדר שלום וכן לפתור בעיות שוטפות. בבעיות הקטנות והחולפות הושגה לעיתים הבנה, אך בנושא העיקרי – הסדר של שלום קבע בין שתי המדינות – לא הושג דבר."

*

כשלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, בקיץ 1973, משיא הרב הראשי של צה"ל, אלוף מרדכי פירון, בטקס צנוע בביתו שבבת-ים, את משה לרחל רבינוביץ. קשריו של משה איתה נמשכים לסירוגין שמונה-עשרה שנים, מאז נפגשו לראשונה, במקרה, בטיסה מרומא לישראל. לאחר הטקס הם יוצאים לארוחת-ערב טובה במסעדה תל-אביבית, מרימים כוס להצלחת נישואיהם ומטלפנים לשתי בנותיה של רחל ולשלושת ילדיו של משה, לבשר להם על המאורע.

רחל עוברת לגור עם משה בביתו שבצהלה, ועתידה לעמוד לימינו מעתה ועד יומו האחרון.

אך גם לפני נישואיו השניים, ובהיותו עדיין בקשרים עם השתיים, רות האשה ורחל האהובה, היו למשה פרשיות אהבים נוספות.

אחת מהן עשתה לו כותרות עסיסיות במיוחד בשבועון השערוריות "העולם הזה". אימהּ של הבחורה, אלישבע, הניחה מכשיר הקלטה מתחת למיטת בתה, כדי להפיל את משה בפח. משה נהג כמנהגו בפעמים הקודמות, התעלם מהפרסומים של אותה אלישבע, ולא הגיב. חייו הפרטיים אינם עומדים למשפט הציבור; ישפטוהו רק על תפקידו הציבורי. מכל הנשים שהיו לו בחייו הוא מזכיר בהערכה ובאהבה באוטוביוגרפיה שלו אבני דרך רק את רות ורחל.

סיפורנו הולך וקרב לקיצו. משה כבר כבן חמישים ושמונה, אופק חייו מתקצר, רק עוד כשמונה שנים נותרו לו לחיות.

*

פעמיים, באוקטובר-דצמבר 1971 ובאוקטובר-נובמבר 1972, מגלה אמ"ן, אגף המודיעין של צה"ל, האחראי להערכת המצב הלאומית, כי הצבא המצרי נערך לצליחתה של תעלת סואץ. מפקדי אמ"ן מעריכים שמדובר בתרגילי מפקדות בלבד, וכי הסבירות למלחמה נמוכה.

משה והרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר (דדו), סומכים על הערכת אמ"ן.

לדעת אמ"ן, מצרים לא תעז לצאת למלחמה לפני שיהיו ברשותה מטוסי קרב-הפצצה לטווח ארוך, וכיוון שהללו לא יהיו ברשותה לפני שנת 1975, אין לצפות למלחמה לפני מועד זה.

הקונצפציה, התפיסה, שמגבש אמ"ן, נשענת על שתי הנחות מרכזיות:

האחת – מצרים לא תצא למלחמה בישראל אלא אם כן תבטיח לעצמה תחילה יכולת אווירית משוכללת, שתאפשר לתקוף את ישראל בעומק, ובעיקר את שדות התעופה העיקריים, במגמה לשתק את חיל האוויר הישראלי.

השנייה – סוריה לא תצא למלחמה בישראל ללא שיתופה של מצרים.

עמדתה הנחושה של מצרים כלפי ישראל נקבעת מיד לאחר מלחמת ששת הימים. על אף תבוסתם הנחרצת מביעים המצרים את אמונם בנאצר. הם יוצאים לרחובות ומבקשים ממנו שיחזור בו מהתפטרותו. מפלתם הצבאית אינה ממוטטת את נכונותם להמשיך במאבק נגד ישראל. "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח!" קובע נאצר. לא רק החזרת כל שטחי סיני אלא השבת הכבוד האבוד של מצרים לאחר תבוסתה הצבאית.

מדיניות מצרים כלפי ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים, מנוסחת בהחלטות ועידת ח'רטום מספטמבר 1968, שבה משתתפות מדינות העימות עם ישראל: "לא משא-ומתן, לא הכרה ולא שלום." תוכניתו של נאצר קובעת, כזכור, שלושה שלבים: שיקום הצבא המצרי בעזרת הרוסים, מלחמת התשה, ומלחמה כוללת שעתידה להביא לניצחון.

בספטמבר 1970, כחודש לאחר הפסקת-האש, מת נאצר מהתקף לב, אך יורשו, הנשיא אנואר סאדאת, אינו סוטה מתוכניתו. תחילה הוא קובע את 1971 כ"שנת ההכרעה" ומכריז בפומבי שהוא מוכן להקריב מיליון חיילים מצרים כדי "לשחרר את ירושלים." אחר-כך הוא דוחה את המלחמה לשנת 1972 ולאביב 1973. רבים בישראל סבורים שסאדאת מתלהם ומתעתע, ואינם מתייחסים ברצינות לדבריו.

מצד אחד שותף משה להרגשת העוצמה והביטחון של "ישראל הגדולה": צה"ל גדל בציוד ובעוצבות פי כמה וכמה מאז מלחמת ששת הימים והתפרס על פני מרחבים עצומים, ומשה עצמו נעשה סמל בארץ ובעולם לעוצמתה של ישראל. הוא מקרין תחושת ביטחון לאזרחיה. הוא המייצג הבולט ביותר של הקו הביטחוני הבוטח והבטוח בעצמו. כמעט אין יום שדבריו ותמונתו אינם מופיעים בתקשורת. אזרחי ישראל סבורים, שהמנצח במלחמות סיני 56' ויוני 67' לא יאכזב אותם במלחמה נוספת, אם תפרוץ. גם אם עתיד לימים משה לערער על כך, הנה אין ספק שבתוקף אישיותו ותפקידו כשר הביטחון – הוא, ולא ראש הממשלה גולדה מאיר, ניצב בראש הפירמידה של ביטחון ישראל.

ואולם הוא מכיר היטב את המצב הביטחוני – הכוחות הערביים, כולם צבאות קבע, ערוכים במלוא עוצמתם לאורך קווי החזית, ואילו ישראל עומדת מולם בכוחות קטנים של צבא סדיר, קבע ומילואים. העומס על חיילי המילואים, מאז מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, הולך וגדל. הם משרתים יותר מחודש בשנה. ישראל מגייסת את מערך המילואים המלא שלה רק כאשר מתקבלת התרעה מודיעינית שעומדת לפרוץ מלחמה. אם לא כן, יהיה עליה להחזיק את המילואים מגוייסים במשך חודשים ארוכים בשנה ולשחק לידי מצרים וסוריה, המסוגלות למוטט את כל מהלך החיים הרגיל במדינה בעצם חניית צבאותיהן על גבולותיה, בכוננות למלחמה.

את המפתח למניעת חידוש המלחמה רואה משה בהשגת הסכם חלקי עם מצרים, כך תופחת הנחישות המצרית לחידוש המלחמה, וסוריה תהסס להילחם לבדה.

בשלהי 1970, לאחר הפסקת מלחמת ההתשה, מציע משה שצה"ל יתרחק כשלושים קילומטרים מתעלת סואץ, עד לפתחים המערביים של מעברי המיתלה והגידי. עוד במלחמת ששת הימים היתה כוונתו שצה"ל יעצור לפני שיגיע לתעלה, כדי לשמור אותה פתוחה לשיט. במלחמת ההתשה ניטשו ערי התעלה ונחרבו. אם יתאפשר למצרים לחדש את השיט בתעלה ולשקם את עריה – פורט-סעיד, איסמעיליה, קנטרה וסואץ – אולי תורחק סכנת המלחמה הכוללת.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא עתיד לומר לזלמן שובל, כי התנגד ל"קו בר-לב" לא רק מהבחינה המדינית אלא גם במישור הצבאי. משה שיער, שאם יחליטו המצרים לחצות את התעלה בעוצמה רבה, לא יהיה שום סיכוי לעצור אותם בקו המעוזים שעל גדתה המזרחית.

לדברי משה, באביב 1971 תומכת ממשלת גולדה מאיר בהצעתו, וזו מועברת למזכיר המדינה האמריקני, ויליאם רוג'רס, באמצעות עוזרו, ג'וזף סיסקו. באותה תקופה מנסה רוג'רס להביא להסדר חלקי בין ישראל למצרים, שיאפשר את חידוש השיט בתעלה, יביא לסיום מצב המלחמה ולתחילתו של משא-ומתן מדיני.

הנסיגה החלקית היא המקסימום שיכול משה להציע למצרים בשלב הראשון, וגם בכך הוא נחשב לנועז מאוד, ואין זה בטוח שהממשלה עומדת מאחוריו. הדיעה הכללית בישראל הגדולה, המנצחת והחזקה, היא שיש ביכולתה להמשיך להחזיק באין מפריע בגבולותיה החדשים – ממרומי החרמון, רמת הגולן, קו הירדן וחופי ים סוף עד שארם-א-שייח' ועד תעלת סואץ והים התיכון.

הצעתו המתונה של משה אינה מתקבלת על דעת המצרים. סאדאת מקווה לקבל מישראל הרבה יותר – וזאת בלחצם של האמריקנים ובסיוע הצבאי הנרחב מצד הרוסים. הוא חושש שאם ייאות לנסיגה חלקית ולפתיחת התעלה, יביא הדבר להקפאת המצב הקיים, וישראל תמשיך לשלוט בכל שאר השטחים שכבשה. אמנם הוא מצהיר שרצונו בשלום עם ישראל, אבל עליה להסכים לתנאים מוקדמים לפני המשא-ומתן, והתנאים כוללים לא רק נסיגה מכל סיני, אלא חזרה לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים בגדה המערבית וברמת הגולן, פתרון הבעייה הפלסטינית, וכן הפסקת העלייה והתנתקות ישראל מהתנועה הציונית.

ישראל הבוטחת בעצמה אחרי הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים, אינה מעלה כלל על דעתה לקבל אפילו מקצת התנאים האלה. הציבור אינו בשל לקבל זאת. בממשלה ובכנסת אין רוב לכך. הרמטכ"ל חיים בר-לב – שתקופת כהונתו חלה בין יצחק רבין לדוד אלעזר – ובתקופתו, במהלך מלחמת ההתשה, מוקם ומבוצר על הגדה המזרחית של התעלה קו המעוזים הקרוי על שמו, "קו בר-לב" – עתיד לטבוע את האמירה שאם יחליטו הערבים לפתוח במלחמה, אנחנו נכה בהם: "מהר, חזק ובאופן אלגנטי!"

ב-1971, עם ההתרחקות ממלחמת ההתשה ומן המחיר הכבד שגבתה, כבר אין תמיכה בממשלת גולדה להצעתו של משה, לנסיגה נרחבת מן התעלה.

*

חיים ישראלי, המשמש ראש לשכת כל שרי הביטחון מאז ימי בן-גוריון, מספר כי לקראת הדיון בהצעת הנסיגה שהעלה משה, החליטה הממשלה לשמוע את דעת המטה הכללי. הרמטכ"ל חיים בר-לב הוזמן לישיבה. לפני הדיון תפס אותו משה בפרוזדור, הכניסו לחדר צדדי ואמר: "חיים, דע לך, אתה חופשי להגיד מה שאתה רוצה. אבל אם אתה אומר עשרה קילומטרים נסיגה, והממשלה תאשר זאת, אני אוציא מסקנות."

נכנס בר-לב לישיבת הממשלה והמליץ, על דעת המטכ"ל, על נסיגה של לא יותר מעשרה קילומטרים מקו התעלה.

משה מודיע, שאם תאמץ הממשלה את עמדת המטה הכללי – יתפטר. הוא טוען שאי אפשר לסגת נסיגה לא משמעותית, כאשר אנו יכולים להסתכל יום-יום במשקפותינו ולראות מה נעשה בבתים בסואץ ובאיסמעיליה. המצרים לא יקבלו זאת. זו אינה נורמליזציה.

בעקבות האיום בההתפטרות מחליטה הממשלה שלא להחליט, והנושא יורד מעל הפרק. לא עשרה קילומטרים ולא שלושים.

*

יש אימרה שלפיה ברצות האלים רוצים להעניש מישהו, הם מכים אותו בגאווה יתירה. האם היוהרה והביטחון העצמי המופרז, שהיו בין הסיבות שהביאו לעיוורון הביטחוני ערב מלחמת יום הכיפורים, הם שגם מנעו מישראל ללכת בדרך מדינית אחרת, שהיתה מונעת מלכתחילה את המלחמה הזאת?

על כך אין תשובה חד-משמעית.

יהושפט הרכבי, מראשי המודיעין בעבר ומגדולי המומחים ליחסי ישראל-ערב, מזהיר כי נטיית הישראלים להאשים רק את עצמם באי השגת שלום מלא עם הערבים, היא סימפטום לשיגעון העליונות הישראלי, הסבור שבנו ורק בנו תלוי הכול, והמקל ראש בעומק ההתנגדות הערבית לעצם קיומנו באזור.

אלוף הראבן, מבכירי אמ"ן והמוסד בעבר, וחוקר בתחום יחסי ישראל-ערב בהווה, מביע דיעה המקובלת על רבים: "בשנים 1970 עד 1973 ניסה הנשיא סאדאת, פעם אחר פעם, להגיע לכלל שלום עם ישראל, והתשובה מפיו של משה דיין היתה: 'טוב שארם א-שייח' בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח'.' סאדאת יצא למלחמה באוקטובר 1973 לא מתוך ציפיות לנצח את ישראל, אלא רק כדי לשבור בדרך צבאית קיפאון מדיני מתמשך. 2,600 ישראלים שילמו בחייהם, כדי שמנהיגי ישראל יתחילו ב-1974, הלכה למעשה, בתהליך השלום עם מצרים, וכדי שדיין יוביל עם מנחם בגין ועזר וייצמן, לאחר ביקור סאדאת, הסכם שלום שכלל את החזרת סיני כולו למצרים, כולל שארם א-שייח'."

ייתכן ששבירת הקיפאון המדיני אכן היתה כוונתן היחידה של מצרים וסוריה, ובכך הצליחו, כי זו היתה תוצאת המלחמה, תוצאה שזכתה בברכתו של מזכיר המדינה האמריקני, שר החוץ הנרי קיסינג'ר. הוא ראה בשבירת הקיפאון המדיני מנוף להסכמי-הביניים, שמהם צמח לבסוף השלום עם מצרים.

אך אלמלא נפלו מאות ואלפי חיילי צה"ל בקרבות עקובים מדם, שבמהלכם הצליחו לבלום את צבאות מצרים וסוריה, ולהעביר את המלחמה לשטחיהן, ספק אם אכן היו הערבים עוצרים כמה עשרות קילומטרים מהתעלה או על גבול ישראל-סוריה מלפני יוני 1967. קרוב לוודאי היו מנסים לחדור הלאה אל תוך שטחי ישראל.

או-אז, כפי שנתפרסם בעיתונות החוץ, האמצעי היחיד והאחרון שעשוי היה לבלום את צבאות סוריה ומצרים היה "האופציה הגרעינית". אופציה, שאף שלא דיברו עליה בפומבי, היתה לדברי המקורות הזרים מרכיב מרכזי בכוח ההרתעה ובתפיסת הביטחון של ישראל – זאת אם הגרוע מכול היה מתרחש, צה"ל היה נוחל מפלה קשה בשדה-הקרב הרגיל, וחומות הגנתה האחרונות של המדינה היו נפרצות.

*

באפריל 1973 שוב מתקבלות התרעות רבות על היערכות מצרים למלחמה, שתתחיל באמצע חודש מאי, בצליחת התעלה לכל אורכה על-ידי דיביזיות חי"ר ושיריון מצריות.

גם הפעם מעריכים ראש אמ"ן, אלוף אליהו זעירא, ועוזריו, כי הסבירות למלחמה נמוכה. אך צבי זמיר, ראש המוסד למודיעין, שהוא זרוע, לא צבאית, של שירותי הביון, סבור שיש חשש סביר למלחמה.

אלא שהפעם אין משה ודדו מקבלים את הערכת אמ"ן. הם פוקדים להתכונן למלחמה במסגרת תוכנית הכוננות "כחול לבן". עוצבת מילואים יוצאת לאימונים בסיני, מספר הטנקים בקו ובמחסני החירום הקדמיים מוגדל, מועברת תחמושת רבה, נעשה מאמץ להשלים אמצעי גישור, שיאפשרו לשתי אוגדות משוריינות לחצות את התעלה ולהעביר את הקרבות לאדמת מצרים, ומושקעים סכומים רבים בביצורים. אולם ההנחייה היא לפעול בזהירות ובחשאי, כדי למנוע בהלת מלחמה והידרדרות.

בישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ב-18 במאי, מעריך ראש אמ"ן: "יש תוכנית שמתגלגלת ללחימה, וסאדאת רוצה עקרונית במלחמה. אני חושב, שהסיכויים שהוא יפתח במלחמה, או הסבירות שהוא יפתח במלחמה היא סבירות נמוכה. למה? בעיקרו של דבר בגלל סיבה אחת: בגלל העובדה שהוא יודע שהוא ייכשל במלחמה."

משה סובר אחרת. בישיבת הוועדה, ב-22 במאי, הוא אומר: "בעניין אפשרות חידוש המלחמה אני מחמיר מראש אמ"ן, לאו דווקא מבחינת המועד, אם בחודש יוני או יולי המצרים, או המצרים והסורים, יחדשו את האש. אני מחמיר יותר ממנו בראיית התהליך.

 "נראה לי שהיו, ואולי עכשיו קיימות, בפני הערבים, שלוש דרכים חלופיות: האחת – לעלות על מסלול המשא-ומתן, חלקי, מלא, כזה או אחר, וזה כמובן מסלול חלופי לפתיחה במלחמה. הם לא הלכו במסלול הזה.

 "מסלול שני, שהוא חלופה למסלול המלחמה והמשא-ומתן, יכול להיות אילו אמרו: 'אנחנו זקוקים לזמן רב כדי להתכונן למלחמה,' והיו משחררים חצי מהכוחות המגוייסים שלהם. בינתיים היו מרפים את המתח, ואחר-כך היה מתברר שדרוש זמן ארוך יותר. זה יכול להיות מסלול שלא היה מוליך דווקא לחידוש האש. הם לא עשו זאת. הם אינם משחררים ואינם מקטינים את הצבא, ומקיימים את המתיחות המתמדת שם, המתיחות לקראת מלחמה.

 "המצרים חושבים שני דברים, לדעתי. האחד – שאין להם מה להפסיד, וזאת לא רק מצרים, כל העולם הערבי, כולל ירדן, חושב שהמדיניות שלנו הביאה אותם למצב שאין להם מה להפסיד, וכשאין מה להפסיד, אפשר רק להרוויח.

 "שנית, החישוב שלהם הוא, שהם אינם בונים על הישגים צבאיים, אלא על הישגים מדיניים כתוצאה מעצם הפתיחה באש."

*

במסקנות ועדת אגרנט, ועדת חקירה ממלכתית, שממנה הממשלה בלחץ הציבור בנובמבר 1973, כדי לחקור את מחדלי המלחמה – נאמר לימים: "לפנינו שתי הערכות, האחת של הרמטכ"ל, שעל-ידי הכנות ופרסום שאנו יודעים על הכנותיהם [של צבאות מצרים וסוריה], יש מידת הרתעה, והערכת שר הביטחון, שהאפקט הפסיכולוגי-מדיני של הרתעה אינו קיים. כלומר, כבר בתקופה זו, אפריל 1973, לפחות לדעת שר הביטחון, מבחינה פסיכולוגית-מדינית-צבאית לא היווה צה"ל כוח מרתיע כפי שהיווה קודם לכן. בתקופה שקדמה לספטמבר-אוקטובר 1973 נתן סאדאת ביטוי מחזק להערכת שר הביטחון, כאשר פורסם בשמו בעיתונות שלא איכפת לו לאבד כמה מיליונים של אבידות, אלא שבמקום להסיק מסקנה כי אין אפקט הרתעה, בחרנו להצביע על זלזולו של סאדאת בחיי אדם."

*

בחוכמה שלאחר מעשה היה אפשר לשאול את משה – אם נוכחת שאין שומעים לאזהרותיך, מדוע לא התפטרת? ומדוע לא התפטרת כפי שאיימת כאשר התברר לך שאין סיכוי לנסיגה, אפילו חד-צדדית, מהתעלה?

תשובת משה כל אותן שנים היא, שאסור לו לנטוש את תפקידו כשר הביטחון. גם לתומכיו ולידידיו, המקימים ב-1969 תנועה על-מפלגתית החורתת על דגלה: "משה דיין לראשות הממשלה!" – הוא מסרב ועונה בתוקף: "יותר חשוב שאהיה שר הביטחון מאשר ראש הממשלה."

משה גם מעריך, כי אין לו סיכוי לזכות במועמדות המערך לראשות הממשלה, ואם ייאבק נגד גולדה, יישמט ממנו תפקיד שר הביטחון. אילו היתה ראשות הממשלה נופלת בחיקו כפרי בשל – היה מקבל זאת. אבל שהוא ישב עם "העסקונה המפלגתית", שיצטרך להתחנף לאנשים, להגיד לזה דבר אחד ולזה דבר אחר – הדבר אינו מתאים לאופיו, לקוצר רוחו כלפי שטויות, שוטים וטרחנים. הוא אינו יודע לשחק. ונוסף על כך, מנעוריו חש סלידה עמוקה מעסקנות מפלגתית, ומפטפטת, בגלל אביו.

לכן הוא נשאר שר הביטחון, ומרוצה בכך.

*

מצרים אינה תוקפת במועד שצוין בהתרעות, ב-15 במאי, וזאת בגלל ועידת הפסגה בין שליט בריה"מ ליאוניד ברז'נייב לבין נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון, שנערכת ביוני, ובשל בקשת סוריה לדחות את המלחמה לסתיו, כדי להשלים את הקמת מערכת טילי הקרקע-אוויר שלה.

נוצרת הרגשה, שהרמטכ"ל הגזים בדרישתו להתכונן למלחמה. לא ייתכן לגייס מילואים מדי חודשיים. על צה"ל להמשיך לקחת סף סיכון גבוה, ולסמוך על כך שההתרעה המודיעינית על פרוץ המלחמה תיתן די זמן לגייס את המילואים.

ביוני 1973 יורדת רמת הכוננות בצה"ל, ובאמצע אוגוסט היא מתבטלת סופית. צה"ל מודיע על כוונתו לקצר את תקופת השירות הסדיר בשלושה חודשים. במטכ"ל ובפיקוד הבכיר נערכים חילופי מפקדים, כאילו המדובר בתקופה רגילה.

איש אינו משער, כי הצלחתו של אמ"ן להעריך, זו פעם שלישית, סבירות נמוכה למלחמה – היא בעצם הצלחת המצרים להוליך שולל את אמ"ן, בדומה לגנב מכוניות המפעיל פעמים אחדות את מערכת האזעקה, וכאשר נמאס לבעלים לרדת בכל פעם ולבדוק מה קרה, הוא נכנס ברעש למכונית ומסתלק עימה.

בעדותו בפני ועדת אגרנט עתיד משה להסביר: "אני מבחין בין שני דברים: בין ההערכה המדינית הכללית אם אמנם צפויה מלחמה, במקרה זה של סוריה ומצרים – בזה היתה לי הערכה משלי. לעיתים חלקתי על הערכת המודיעין, לרוב החמרתי יותר, אני חשבתי שצפויה מלחמה – לבין ההערכה הטכנית, מה קורה בשטח מסויים, בסוריה ובמצרים, בהכנות הטכניות שעושים הסורים והמצרים לקראת המלחמה. מתי ומה בדיוק יקרה – בזה סמכתי, וגם הזדהיתי, קיבלתי, את הערכת המודיעין."

הוועדה קבעה כי העובדה שהערכת ראש אמ"ן, ולפיה לא תפרוץ מלחמה באפריל-מאי 1973, הוצדקה בדיעבד, הגבירה בלב שר הביטחון את האמון בנכונות הערכותיו של ראש אמ"ן. "הצרה שלי היתה שראש אמ"ן צדק. אחרי כל הערכה כזאת שלי, שתהיה מלחמה, כולל הצעקות שעשיתי – 'למה לא הערת אותי בשתיים בלילה?' – כל ההערכות האלה שבהן אני החמרתי – הוא צדק."

*

התאמתות התחזיות הקודמות של אמ"ן מבססת את מעמדו בממשלה ובמטכ"ל. ההתרחשויות המדאיגות הרבות בחודש ספטמבר 1973, וסימני ההתרעה הרבים למלחמה, שמועברים על-ידי מקורות שונים, אינם משנים את דעתם של אלוף אלי זעירא ושל עוזרו תא"ל אריה שלו, העומד בראש מחלקת אמ"ן מחקר. הערכת המודיעין האמריקני אומרת גם היא, שהסבירות למלחמה נמוכה מאוד. הכנות הצבא המצרי מתפרשות על-ידי ראשי אמ"ן כביצוע תמרון בין-זרועי גדול וכתרגיל מפקדות, ואילו אל הכנות הצבא הסורי מתייחסים כאל נקיטת אמצעי הגנה מפני התקפה של צה"ל; זאת לאחר שב-13 בספטמבר הופלו ביום אחד 12 מטוסי "מיג-21" סוריים על-ידי חיל האוויר הישראלי, שמטוסיו נשלחו לצלם מתקנים בצפון סוריה, לנוכח הכוננות הבלתי-מובנת בצבא הסורי.

גם התרבות סימני ההתרעה למלחמה בראשית אוקטובר אינה מזיזה את ראשי אמ"ן מהערכתם. הם מתעלמים מאזהרות עמיתיהם בפיקוד הצפון והדרום ובחיל הים, ומוסיפים להגיש לרמטכ"ל דיווחי מודיעין מעובדים.

בישיבת המטכ"ל ב-1 באוקטובר עורך משה הבחנה בין החזיתות השונות: "בגבול ירדן יש יישובים, אבל אין אוייב. בגבול מצרים יש אוייב, אבל אין יישובים. בגבול סוריה יש אוייב ויש יישובים. אם הסורים ייכנסו ליישובים שלנו, זה יהיה אסון גדול."

ראש אמ"ן קובע באותה ישיבה: "יש כמה מקורות שהודיעו, שהתרגיל הסורי הזה הוא לא תרגיל אלא הולכת להיות מלחמה, דבר שבהחלט לא נראה לנו, למרות שהמקורות טובים. מה שנראה לנו היום הוא, שהמצב הוא מצב רגיל בהחלט, ולא יתפתח למלחמה ואין כוונה להפוך זאת למלחמה, אם כי יש ממש תרגיל גדול. הסורים החלו בתהליך של כניסה למערך חירום ב-5 בספטמבר, והיום הם נמצאים במערך החירום המקסימלי שראינו אותו בשנה האחרונה. יש כאן, למרות הידיעות ממקורות לגמרי חשובים – אני לא אומר טובים ומוסכמים, אבל חשובים – שאומרים שהולכת להיות מלחמה. לא נראה לנו שהסורים נוקטים בכל הצעדים הללו במגמה של הליכה למלחמה. ההסבר הכי טוב שיש לי, זה שהסורים נכנסים למערך הזה בגלל חששות מאיתנו. סך-הכל, אם אגע בהשקפה כללית, קשה מאוד לקבל את ההנחה שהסורים ייצאו למלחמה ביוזמתם בלי מצרים. אם מצרים תצא למלחמה – סוריה תצא בו-זמנית, או מה שיותר סביר, קצת אחריה, אבל היות שלא נראה לי שמצרים הולכת למלחמה, לא נראה לי שגם סוריה הולכת למלחמה."

 "המקור החשוב" הוא המלך חוסיין, אשר הובא בחשאי, ב-25 בספטמבר, לפגישה סודית עם גולדה בישראל. המלך הירדני מתפעל מפשטות חדרה של ראש הממשלה, וישראל מקבלת התרעה, שאין טובה ממנה, על מלחמה. שבועיים לאחר פגישת תיאום עם שני שליטים ערבים, שהחליטו לאסור מלחמה, מדווח שליט ערבי לראש הממשלה של המדינה, שעתידה להיות מותקפת, כי "כל יחידות הצבא הסורי הוכנסו לכוננות של זינוק."

אמנם חוסיין אינו חושף כל מה ששמע מסאדאת ומאסד, ואומר כי אינו יודע "אם יש לכך משמעות; יש לי חששות מסוימים אבל אינני בטוח," אך לדבריו אין הוא סבור שסוריה תפעל לבדה: "אני מניח שמצרים תצטרף אליה במקרה של מלחמה."

אל"מ יואל בן-פורת, מפקד יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן, עתיד לומר על כך: "ב-25 בספטמבר היה לנו מידע ממקור בכיר ביותר על המלחמה הצפויה. הבעיה היתה שבאמ"ן סברו כי אותו מקור טועה בהערכתו."

*

אלוף פיקוד הצפון, האלוף יצחק (חקה) חופי, מודאג מאוד. לדברי משה, חקה הוא הראשון שחושש ממלחמה. בעקבות התרעותיו מחליטים להעלות לרמת הגולן ב-3 באוקטובר את חטיבת השיריון 7 בפיקודו של אביגדור (יאנוש) בן-גל, ומוסיפים סוללות ארטילריה, המאויישות בידי צוערי בית-הספר לתותחנים.

חופי עתיד להיות ביקורתי מאוד כלפי משה: "דיין לא אישר לגייס אף אחת משתי אוגדות המילואים של פיקוד הצפון. עד היום מציקה לי העובדה הזו. אני חושב שאם היינו מגייסים את חלקו של הכוח הזה, אפילו 24 שעות לפני המלחמה, היינו מקדמים את ההתקפה הסורית במצב הרבה יותר נוח; יכולנו למנוע מהם הישגים גם בגזרה הדרומית הפרוצה, ומה שהכי כואב – יכולנו למנוע הרבה נפגעים. זאת היתה הקטסטרופה הגדולה של המלחמה. אני קובע את זה חד-משמעית, ואני יודע שהאחראי לכך היה דיין.

 "מיד לאחר המלחמה התקיים כנס של הפיקוד באיילת השחר. דיין דיבר שם ואמר שהטעו אותו. הוא טען, שאמרנו לו שעם כוחות הביטחון השוטף ברמת הגולן, בסיוע חיל האוויר, ניתן יהיה לעצור את הסורים ולתת לצבא את השהות המספיקה לגיוס המילואים. דיין בפירוש אמר בכנס הזה דברים שאינם אמת. כעסתי מאוד על דבריו, קמתי ואמרתי לו: 'מעולם לא טענו בפניך שנוכל לבלום את הצבא הסורי עם שני גדודים. ביני לביני הבנתי שבאותו כנס החל דיין להכין לעצמו את האליבי.'"

ואולם לימים יאמר חופי: "אבל אני לא מאשים אחרים, מפני שאני לא יכול להגיד שאני עמדתי על הרגליים האחוריות, וצעקתי מהבוקר עד הערב שאני צריך לגייס מילואים. כידוע, את פקודת הגיוס קיבלנו רק בשבת בבוקר, ביום הכיפורים."

את התביעה לגיוס אוגדות המילואים הללו, גם בחזית הצפון, עתיד הרמטכ"ל, דוד אלעזר, להעלות לראשונה רק בבוקר 6 באוקטובר.

*

בדיון בלשכת שר הביטחון ביום חמישי, 4 באוקטובר, נוכחים הרמטכ"ל, סגנו המכהן גם כראש אג"ם, האלוף ישראל טל, אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, תא"ל אריה שלו, המייצג את ראש אמ"ן שחלה ואינו יכול לבוא, ועוד שניים. הדיון מתרכז בביצורים ברמת הגולן, ואיש אינו מזכיר במלה אחת מלחמה כללית העומדת בשער. משה מסכם את הדיון במלים אלה:

 "ההנחה הכללית היא, שעכשיו הם, הסורים, לא הולכים לעשות פעולה בלי מצרים, והמצרים לא הולכים. נניח, בכל אופן, אם כן – בחודש הזה את העולם לא נהפוך. אחרי החודש הזה יתחיל חורף. בחורף ברור שלא עושים מלחמה רצינית."

מיד לאחר הדיון בלשכת השר מתנהל, אצל סגן הרמטכ"ל, דיון מעשי על הביצורים. מחליטים שעד 14 באוקטובר יגישו הגורמים המטכ"ליים הנוגעים בדבר, בתיאום עם פיקוד הצפון, הצעות למכשול רמת הגולן מפני השיריון הסורי.

*

ביום שישי, 5 באוקטובר, לפני-הצהריים, עדיין סבור ראש אמ"ן שהסורים והמצרים אינם עומדים לתקוף. אמנם – "אין לנו הוכחה מבוססת שאין זה מערך תקיפה. טכנית הם מסוגלים לפעול." אבל – "ההערכה הבסיסית של אמ"ן, שאיננו עומדים בפני מלחמה – היא ההערכה היותר סבירה בעיני."

בישיבה, שמתקיימת במשרדו בשעה תשע בבוקר, כבר מביע משה את חששותיו שהתרגיל במצרים אינו אלא כיסוי לכוונות התקפיות, אך הוא סומך על דעת הרמטכ"ל, כי צעדי הכוננות שננקטו די בהם למגננה יעילה בשתי החזיתות.

בשעה 14:00 מגיעה מצבי זמיר, הנמצא בחוץ-לארץ, ידיעה המסתמכת על "מקור חשוב", שאין לפקפק במהימנותו, כי המלחמה עומדת לפרוץ.

בלילה שבין 4 ל-5 באוקטובר מגיעות ידיעות, שהרוסים שלחו מטוסי נוסעים לפנות את משפחות יועציהם ממצרים ומסוריה. הסבירות למלחמה גוברת, ולראשונה מאז מלחמת ששת הימים מוכרז מצב כוננות ג' בצה"ל, וכוננות מלאה בחיל האוויר. הידיעות על הוצאת משפחות המומחים הרוסיים מתחילות לערער את ביטחונם של ראשי אמ"ן, אך רק השכם בבוקר 6 באוקטובר הם נסוגים סופית מעמדתם, זאת לאחר קבלת מידע מוסמך ביותר על מלחמה העומדת לפרוץ בו ביום.

כתוצאה מכך נותר בידי צה"ל זמן התרעה קצר ביותר – עשר שעות. אך גם המידע המוסמך האחרון – איננו מדוייק. נמסר שהמלחמה תחל לפני שקיעת החמה, ולפיכך סוברים ראשי אמ"ן שהקרבות יפרצו בשעה שש לפנות-ערב, אולם שלמעשה פורצת המלחמה בשעה 13:55. כך משיגים צבאות מצרים וסוריה הפתעה והונאה כפולה, גם בתחום התכנון הכולל וגם באשר לשעת הפתיחה עצמה.

*

החשש הגדול הוא מפני חדירת מאות הטנקים הסוריים לרמת הגולן, ומשם היישר אל יישובי עמק הירדן והגליל העליון. בסיני, לעומת זאת, יש די מרחבים לנסיגה ולייצוב קו הגנה שני, עד שיתארגן כוח השיריון של חטיבות המילואים ויצא להתקפת-הנגד.

תנאי לכל תוכניות הבלימה של צה"ל הוא קבלת התרעה מודיעינית מוקדמת של שניים עד שישה ימים, בעיקר לשם גיוס המילואים; תנאי לכל תוכניות התקיפה הוא, שחיל האוויר יחסל בשלב הפתיחה את סוללות טילי הנ"מ ואת שדות התעופה של מצרים וסוריה, כך שצבאותיהן ייוותרו ללא הגנה וסיוע אוויריים ובלי יכולת לנוע בשיירות. רק אחר-כך יפעלו כוחות היבשה, ובראשם חטיבות השיריון.

תוכנית ההגנה לחזית הדרום, הקרויה "שובך יונים", מבוססת על התרעה מודיעינית של חמישה עד שישה ימים; היערכות הכוחות המתוגברים של אוגדת סיני, לרבות המילואים שיגויסו למגננה – במשך שתי יממות ממתן הפקודה; ניהול קרבות בלימה עם הכוחות המצריים, שיצליחו לצלוח את התעלה, במשך יומיים לערך; לבסוף תערוכנה אוגדות המילואים צליחה נרחבת, שתביא לכיבוש מערב התעלה ולהשמדת עיקר הצבא המצרי בתוך ארבעה עד חמישה ימים.

התוכנית היא הימור מחושב או הליכה על חבל דק – משך הזמן הניתן להתרעה. בהיעדר התרעה מספקת לגיוס נרחב בעורף אין סיכוי לקו המעוזים ולכוחות הדלילים המצויים דרך קבע בחזית התעלה לשרוד עד אובן של אוגדות המילואים.

תוכנית התקיפה של הצבא המצרי, מבצע "באדר", מבוססת על הפתעה; חציית התעלה על-ידי שתי ארמיות, ובנייה מהירה של מערכת הגנה נגד טנקים, כדי לשבור את התקפות-הנגד של השיריון הישראלי; שחיקת חיל האוויר הישראלי, ניטרולו, פיצולו למשימות סיוע לכוחות הקרקע, ושבירתו באמצעות מערך טילי קרקע-אוויר וטילי "סטרלה" ניידים של כוחות חיל הרגלים, כל זאת מבלי לחרוג מתחום מטריית הנ"מ המצרית; ולבסוף – שחיקת השיריון של צה"ל על-ידי כוחות חי"ר רבים, המצוידים במטולי נ"ט, תול"רים וטילי נ"ט, תוך שמירת השיריון המצרי לשלב הבא.

תוכנית ההגנה הישראלית לחזית הצפון, הקרויה "גיר", מבוססת על בלימת הכוח הסורי ברמת הגולן באמצעות אוגדת שיריון, שתתוגבר בכוח מילואים קטן, ולאחריה על ביצוע תוכנית התקיפה "זאב ערבות", המבוססת על שתי אוגדות שיריון מתוגברות, שתעלינה לרמה לאחר פרוץ הקרבות ותבקענה בעוצמה רבה ובכמה צירים עד מבואות דמשק.

תוכנית התקיפה של הצבא הסורי מבוססת אף היא על הפתעה, ומטרתה לכבוש את רמת הגולן ולהגיע לירדן. לביצוע המשימה מוקצות שלוש דיביזיות חי"ר מתוגברות בשיריון ושתי דיביזיות שיריון בעתודה. לאחר הבקעת קו ההגנה הקדמי של צה"ל, בעזרת טנקי-גישור שייצרו מעברים על התעלה האנטי-טנקית, ולאחר קרבות שיריון-בשיריון, שבהם יושמד כוח השיריון הישראלי, ייוצב בתוך יממה קו הגנה סורי עם מערכת אנטי-טנקית על הירדן ובמורדות הגולן. בשלב הבא תפרוצנה שתי דיביזיות השיריון שבעתודה לתוך שטח ישראל. כל המערכה תתנהל תחת מטרייה צפופה של סוללות טילי קרקע-אוויר, תותחי נ"מ וטילי נ"מ אישיים.

*

יום הכיפורים חל בשבת, 6 באוקטובר 1973. בשעה ארבע לפנות בוקר מצלצל הטלפון האדום ליד מיטתו של משה בביתו שבצהלה. הוא רגיל לקריאות כאלה מדי לילה, אך הפעם זוהי ידיעת מודיעין הקובעת ללא צל של ספק: "היום לפנות ערב יפתחו מצרים וסוריה במלחמה כוללת נגד ישראל."

בבוקר אותה שבת עומדים בחזית מצרים 8,500 חיילים ישראלים, 280 טנקים ו-70 קני ארטילריה – מול כוח-פלישה של 100,000 חיילים מצרים, 1,700 טנקים, 1,100 קני ארטילריה, מטרייה של כ-50 סוללות טילי קרקע-אוויר, 86 רמפות חול, שגובהן עד 30 מטר והן חולשות על עמדות צה"ל, וכן שפע של אמצעי צליחה וגישור, וטילי נ"ט אישיים מסוג "סאגר".

בחזית הצפון עומדים 5,000 חיילים ישראלים, 177 טנקים ו-44 קני ארטילריה – מול כוח-פלישה של 45,000 חיילים סורים, 1,400 טנקים, 930 קני ארטילריה, ומטרייה של כ-36 סוללות טילי קרקע-אוויר.

מצב הכן הוכרז בצבא, אך כוחות המילואים טרם גויסו!

יתר על כן, בשל ליקויים בכוננות ובתקשורת, אין כוחות אוגדת סיני ערוכים לפתיחת המלחמה בצוהרי היום ולפי תוכנית "שובך יונים", ומרביתם מצפים לתחילת המלחמה רק לפני שקיעת החמה.

 "מלחמת יום הכיפורים," אומר משה, "לא מצאה אותנו שאננים או עיוורים לנעשה סביבנו, אך לא השכלנו לדעת כי תפרוץ ביום שפרצה."

*

משה קובע, לשעה 06:00, פגישה עם הרמטכ"ל דדו, ועם עוזריו, במשרד הביטחון בקריה. בנוסעו מצהלה למשרדו, הרחובות ריקים מאדם לא רק בשל השעה המוקדמת, אלא בגלל השבתון הכללי של יום הכיפורים. במזרח כבר מאדימים שמי הבוקר, ממערב נושבת רוח ים קרירה. בוקר שליו מזה לא נברא עדיין, מהרהר משה, אך השקט שורר רק למראית עין.

בישיבה עם דדו מסכים משה לגייס מייד את כל מערך המילואים הדרוש למגננה בשתי החזיתות, אך את שאלת המכה המקדימה של חיל האוויר, וגיוס אוגדות המילואים הדרושות לפי התכנון למעבר למתקפה, הוא מבקש להשאיר להכרעת ראש הממשלה, גולדה מאיר.

הישיבה עם גולדה ודדו נפתחת בשעה 08:00. הנושאים העיקריים, נוסף על היקף גיוס המילואים והמכה המקדימה, הם פינוי הנשים והילדים מרמת הגולן והעברת אזהרה למצרים ולסוריה, באמצעות ארה"ב, לבל תפתחנה במלחמה.

מכה מקדימה של חיל האוויר וגיוס מילואים מיידי, מעבר לנדרש לשם הגנה, אינם מקובלים על משה. נימוקיו: האמריקנים הבהירו שבשום אופן לא יתמכו בישראל אם תפתח במלחמת-מנע, כפי שעשתה בלית ברירה ב-6 ביוני 1967; בגלל המצב הבין-לאומי, על ישראל לספוג את המכה הראשונה, וניטל ממנה יתרון ההפתעה, מה גם שחיל האוויר הבהיר, כי מכת-פתע, כזו שהנחית בבוקר 6 ביוני, תיתקל הפעם במערך צפוף של סוללות טילי קרקע-אוויר רוסיים, "סאם-6", "סאם-3" ו"סאם-2", ואלה עתידים לשחוק את מטוסינו. המכה האווירית, שאמורה להיות מונחתת רק על שדות התעופה בעומק סוריה, לא תכריע את חדירת הטנקים, אבל תפגע ביכולתו של חיל האוויר הישראלי לשמור את מלוא כוחו, כדי להבטיח "שמיים נקיים" לישראל ולכוחות המילואים שלה, שינועו לקראת התוקפים, וכן לפעול באותן גזרות שבהן אין מערך צפוף של טילים.

משה גם בטוח, כי את הכוחות הדרושים לביצוע פעולות ההתקפה נספיק לגייס לאחר שהערבים הם שיפתחו באש, ולאחר שיסתיימו הבירורים הראשונים עם וושינגטון, שבהם יוכח בבירור שלא ישראל היא שתכננה את המלחמה ופתחה בה.

התוצאה היא שחל עיכוב של שעתיים בגיוס כוחות המילואים, שהוסכם לגייסם בשש בבוקר, משום שדדו ממתין להכרעת גולדה בשאלת גיוס מלוא מערך המילואים, כתביעתו. גישתו של דדו מביאה בחשבון, קודם כל, את הסיכון הצבאי, ולא את השיקולים המדיניים שביחסים עם ארה"ב.

גולדה מכריעה על גיוס חלקי, מיידי, של כמאה ועשרים אלף חיילי מילואים, וויתור על תקיפה מקדימה של חיל האוויר. זאת נוסף על פינוי יישובי הגולן ואזהרה למצרים ולסוריה.

משה: "הייתי שר בממשלה, ידעתי את השיקולים המדיניים, וחשבתי שבשלב זה השיקול המדיני של לא 'אובר-דו איט', לא להופיע כתוקפן, אלא לעשות רק מה שצריך לעשות בהגנה – היה שיקול נכון."

משה יורד ל"בור", חדר המלחמה התת-קרקעי המרכזי של צה"ל, הנמצא במתחם הקריה בתל-אביב, קומות אחדות מתחת לאדמה. האווירה ב"בור" עדיין אינה משקפת את מה שעתיד להתרחש בשעות הקרובות. משיחתו עם דדו מתרשם משה, שבחסות הלילה יצליחו המצרים לחצות את התעלה ולהתבסס במקומות שונים בגדתה המזרחית, וכי הסורים ינסו לפרוץ את מערך ההגנה של צה"ל ברמה. חיל האוויר לא יוכל לפעול ביעילות בגלל החשיכה וסוללות הטילים. ואולם במוצאי יום ראשון יגיעו מאות טנקים ישראליים לרמת הגולן ובמוצאי יום שני – לחזית התעלה. קשה ביותר יהיה הלילה הראשון, בייחוד לחיילים במעוזי הקו הראשון בתעלה וברמת הגולן. ואולם המצב ישתנה כאשר יגיעו כוחות המילואים וצה"ל יפתח בהתקפת-הנגד שמטרתה להדוף את הפולשים ולהעביר את המלחמה לשטחיהם.

*

ביום הכיפורים שורר בארץ שבתון כמעט כללי. מכוניות אינן נוסעות בכבישים, הרדיו והטלוויזיה מושבתים; רק שירותי החירום פועלים. גם החילוניים מקבלים עליהם מרצון את מגבלות היום האחד היחיד והמיוחד הזה, מתוך התחשבות ברגשות הדתיים. בכבישים הריקים שבערים זהו חג לרוכבי האופניים, ילדים ונוער, שרק פעם אחת בשנה יכולים להתרוצץ בהם ללא הפרעה של מכוניות.

ואולם משעה שמתחיל גיוס המילואים, ויותר ויותר מכוניות צבא חולפות ביעף ברחובות הריקים, ועד מהרה מצטרפות אליהן גם מכוניות של מגוייסים, ונפרסות נקודות הריכוז הקבועות-מראש של היחידות השונות – משנה ישראל את פניה, ותחושת החירום עוברת כברק ומגיעה אפילו לאלה שבחרו לבלות את השבתון בחופי הרחצה. אנשי מילואים נקראים לבוא מבתי-הכנסת בעיצומה של התפילה, באמצע הצום. הם נקראים לבוא מבתיהם. עשרות אלפי גברים עוזבים בחטף את בני-משפחתם. רבים מביניהם, מאות ואלפים, לעולם לא ישובו לבתיהם.

הממשלה, לרבות שריה הדתיים, מתכנסת בקריה בשעה 12:00, כדי לקבל דיווח על המצב ולאשר את הצעדים שננקטו. במהלך הישיבה נמסר כי הגיעה אזהרה מארה"ב לישראל, לבל תפתח בשום "פעולה פרובוקטיבית". ארה"ב יודעת היטב שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה כוללת בישראל בתוך שעות אחדות, אך היא ממלאת תפקיד של שופט, האוסר על המותקף להתגונן בטרם חטף את המהלומה הראשונה. מדוע היא נוהגת כך? ארה"ב, ועימה יפן ואירופה המערבית, הן צרכניות הנפט הגדולות בעולם ותלויות בנפט הערבי, המחזיק אותן במידה רבה כבנות-ערובה.

בשעה 14:00 לערך נשמעת צפירת אזעקה בתל-אביב. שני מטוסי "טופולב 16" מצריים מתקרבים לעיר ויורים לעברה שני טילי "קלט". טיל אחד נופל לים עקב תקלה טכנית. את השני מפיל למים טייס "מיראז'" ישראלי, טייס מילואים שרק בבוקר התגייס.

חמש דקות לאחר שתיים, בעוד ישיבת הממשלה נמשכת, נקרא משה ל"בור". נמסר לו, כי עשר דקות קודם לכן פתחו המצרים והסורים באש. חיל האוויר הסורי הזניק מטוסים; סירות מצריות צולחות את התעלה; שארם א-שייח' ומחנות צבא במערב סיני מופצצים.

המלחמה החלה.

*

אותי אין מגייסים. כבר איני שייך לפלוגת החובשים של חטיבה עשר, ואני עתיד להיקרא לשירות מילואים פעיל רק לאחר הפסקת-האש.

לאחר האזעקה – שבמהלכה שומעים את ה"בום" של התפוצצות טיל ה"קלט", אך אין יודעים עדיין במה מדובר – אני הולך אל ידידי, הסופר יצחק אורפז, שהיה קצין קרבי במשך שנים רבות. אנו יושבים במרפסת דירתו התל-אביבית, הצופה אל הים, והוא מגדיר את המצב במלים פשוטות:

 "כנראה שהפעם הצליחו הערבים לתפוס אותנו במכנסיים מופשלים!"

ואולם מרבית הציבור, וכלי התקשורת בארץ ובעולם, בטוחים בעליונותה של ישראל ומשוכנעים שזוהי מהדורה חדשה של מלחמת ששת הימים, שהיוזמה היא בסופו של דבר בידי ישראל וכי בתוך יומיים-שלושה יצליח צה"ל להשמיד את הצבא המצרי והסורי. הדבר נובע גם מכך שבימים הראשונים למלחמה נאסר על התקשורת הישראלית למסור לציבור את חומרת המצב, לגלות שקו המעוזים נפל למעשה, וכי המצרים מייצבים חזית במזרח התעלה.

*

עד חצות 6 באוקטובר מצליחים המצרים להעביר, ללא הפרעה רצינית, מאות טנקים ואלפי לוחמים לגדה המזרחית של התעלה, לתקוע טריזים בין המעוזים ולכתר את חלקם. הסורים כובשים את מוצב החרמון; כוחות השיריון שלהם לוחמים על הבקעת מערך ההגנה של צה"ל ברמת הגולן. הן המצרים הן הסורים נמצאים בתנופת התקפה מול כוחות שיריון קטנים-יחסית ומול מוצבים של צה"ל, המנסים נואשות לעצור בעד התקדמותם. מטריית טילי קרקע-אוויר מגינה על התוקפים מפני מטוסי הקרב הישראליים, ואלפי חיילי החי"ר המצרים, המצויידים בטילי "סאגר", פוגעים קשות ביכולת הפעולה של השיריון הישראלי.

בישיבת ממשלה נוספת, המתקיימת עוד באותו יום, בקריה, בשעה 22:00, מדווח הרמטכ"ל כי בהתחשב בנתוני הפתיחה – הבלימה בשתי החזיתות היא סבירה, וכי צה"ל עומד בקרבות הבלימה כמתוכנן.

העיניים נשואות אל משה, "מר ביטחון" של ישראל, אבל ליבו כבד עליו מאוד. הוא אינו שותף לאופטימיות של הרמטכ"ל, ובעקבותיו הממשלה. הוא קורא את מפת ההתרחשויות מבלי לרמות את עצמו ולזרוע אשליות. המצרים השיגו הישג עצום, וישראל הוכתה מכה קשה. הם צלחו את התעלה, הקימו גשרים, העבירו שיריון, חיל רגלים ונשק נגד טנקים. גישרו והצליחו. ואנו, לא די שלא הצלחנו למנוע זאת מהם, אלא כמעט לא פגענו בהם. אבידותיהם בצליחה היו מעטות – כמה מאות נפגעים, וכמות לא גדולה של ציוד שהושמד. כלומר, ספק אם הכבדנו עליהם את הצליחה באופן ממשי.

מלבד דאגתו למצב הרע מייסרת את משה גם השאלה – מה קרה? האם טעינו בקונצפציה או בביצוע? מה קרה לשלושת האלמנטים העיקריים – השיריון, חיל האוויר והמעוזים, שהיו צריכים לשבש את חציית התעלה ולפגוע קשה בצולחים?

אין זה משנה מהן תקוותינו באשר לתוצאות פעולותינו בעתיד, בינתיים החצייה היא עובדה. המעוזים היו מעוזים כל זמן שהגדה המזרחית היתה בידינו. עתה הפכו למלכודת ליחידות הנמצאות בהם והמוקפות צבא מצרי, אלא אם כן נצליח, בתוך זמן קצר – לפנות אותם או להדוף את המצרים מן הגדה המזרחית. אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, גורודיש, ועימו הרמטכ"ל, מאמינים שנוכל לעשות זאת. משה, לדאבונו, אינו שותף להנחה זו.

בסיומה של ישיבת הממשלה הוא נוטל את רשות הדיבור. בפגישה עם עורכי העיתונים, ובהופעתו בטלוויזיה בראשית הערב, לא חשף עדיין את מלוא חומרת המצב, הן בגלל ההיבט המורלי, הן כדי שלא לנדב לאוייב מידע על הצלחותיו.

משה אומר לממשלה, שהיום התברר כי המצרים והסורים אינם הצבא הערבי של 1967. הם אגרו ציוד טוב ואימנו כוחות נועזים במשך שש שנים. כל עוד לא יתגבר חיל האוויר שלנו על סוללות הטילים שלהם, לא יוכל לסייע לשיריון הישראלי ולהשמיד את טנקי האוייב. השיטה שלנו היתה להחזיק את הגבולות בכוחות דלילים; לא היתה ברירה אחרת, כי לא ניתן לגייס את כל המילואים כל הזמן. עתה אנו משלמים את מחיר הסיכון שלקחנו עלינו ביודעין.

בגלל המגבלות על מטוסינו, יעמדו לרשות המצרים לפחות יומיים כדי להתבסס בסיני ולהזרים כוחות נוספים. המצב הצבאי בתעלה חמור מאין כמותו. ביום המחרת יצטרך חיל האוויר לטפל במטוסים ובמערך הנ"מ של המצרים. רק כאשר יגיעו הטנקים של אוגדות המילואים נוכל לפתוח במלחמת שיריון בשיריון, שגם היא תהיה קשה ביותר, אבל יש לה סיכוי להצליח.

משה עייף ומתוח. הוא מרגיש שיש פער בינו לבין הממשלה. דבריו על הצלחת המצרים לחצות את התעלה, הדגשתו שאנו יכולים לעמוד בקו השני אך לא בקו הראשון, קו התעלה, אינם מוצאים חן בעיני הנוכחים, ואולם אין הוא רואה מנוס מלתאר את הדברים כפי שהם נראים לו:

 "אינני רוצה לנחם את עצמנו, אבל אני מבחין בין ארץ-ישראל לסיני. אנו נתמודד בתחום של עשרים קילומטרים ליד התעלה. לעת עתה המלחמה מתנהלת בגבולות. אני מניח שנצליח לעצור את הסורים בגבול הצפוני. אשר לגבול הדרומי, המצב שם לא פשוט ולא קל. אבל המעלה היא שהקרב עם מצרים מתנהל במדבר ולא בארץ-ישראל האמיתית, היהודית, על אוכלוסייתה האזרחית. בחלק הדרומי של סיני נעבור את המשבר, ובחלק הצפוני יהיו לנו עוד שני ימים קשים, ואחר-כך נעשה מלחמת שיריון בסיני."

משה מתפרק מלחץ רגשותיו, אבל בסיום הישיבה גם הוא וגם חברי הממשלה אינם מרוצים. הדיעה הרווחת בממשלה היא, כי עלינו להדוף את המצרים בחזרה אל מעבר לתעלה. משה אף אינו רומז על כך. להיפך, הוא מדבר על כך שהקו הראשון נפרץ וכי יש להכין קו שני ולפתוח שטח תמרון לשיריון, כדי שיוכל להילחם במרחבי סיני. "הממשלה ואני לא שידרנו על אותו גל. הממשלה היתה שבויה בראייה האופטימית של הרמטכ"ל, ובעיקר – במשאלות ליבה."

*

במוצאי יום הכיפורים, לאחר ישיבת הממשלה, שוב יורד משה ל"בור". המצב רחוק מלהשביע רצון. בשתי הגזרות העיקריות, בפיקוד הדרום ובפיקוד הצפון, אין עוסקים בתכנון התקפות ומהלכי קרב, אלא מתאמצים בכל הכוחות האפשריים להגן על הקווים המותקפים, לסתום פרצות ולהחיש תגבורות. בשלב כזה יש למטכ"ל מעט מאוד השפעה על המלחמה.

בשתיים אחר חצות הוא עולה לחדר שליד משרדו בתקווה לישון שעות אחדות. יום הכיפורים הזה הוא לא רק היום הקשה אלא אולי גם הארוך בחייו – עשרים ושתיים שעות דחוסות, ללא רגע מנוחה, משעה שקיבל לפנות בוקר את ההתרעה למלחמה, ובכללן שתים-עשרה שעות ראשונות של מלחמה, שבמהלכן נהרגים עוד ועוד חיילים ישראלים ונפרצים קווי ההגנה של מדינת ישראל.

כעבור שעתיים בלבד מעירים אותו. החדשות רעות מאוד. מתברר, כי כוח שיריון סורי הצליח לפרוץ את הגזרה הדרומית של רמת הגולן, באזור חושניה, והוא נע דרומה בכיוון רמת מגשימים, ומשם עלול לרדת לעמק הירדן. כל רוחבה של הרמה הוא עשרים וחמישה קילומטרים. כוחות מילואים, שזה עתה התארגנו, נשלחו לתפוס את מורדות הרמה, בכיוון הכינרת, כדי לבלום את התקדמות האוייב. אם ייכשלו – יגיע השיריון הסורי פעם נוספת לדגניה ולשאר יישובי העמק, והפעם בעוצמה שטרם היתה כמותה. ניתנה הוראה לפנות את כל האזרחים מהרמה, לא רק את הנשים והילדים.

דגניה, מקום הולדתו. עמק הירדן. הסכנה הקיומית חוזרת כאילו לא חלפו עשרים וחמש שנים מאז התקדמו הטנקים הסוריים, ללא הפרעה, עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א'; טנק סורי פרץ לחצר הקבוצה, ורק שם, מקרוב, הצליחו המגינים להעלות באש בפיא"ט ובבקבוקי מולוטוב אותו ואת צוותו; וכאילו לא חלף יותר מיובל שנים מאז ראה משה בן החמש את אביו שמואל שב לדגניה א' רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן שריפתה של דגניה ב', שאותה העלה באש בטרם נטש אותה לתוקפים הערבים, לאחר שקרסה ההגנה עליה, בפיקודו.

מה לעשות? ל"בור" אין טעם לחזור כאשר עיקר המלחמה הוא סתימת הפרצות בפיקודים. משה מחליט לנהוג כפי שנהג בפעמים הקודמות, להימצא ב"שטח" ולעמוד על המצב מקרוב, ממגע ישיר. זאת אף-על-פי שתפקידו לשמש סמכות מדינית וחוליה מקשרת בין גולדה והממשלה, שעליהן מוטלת האחריות להכרעות – לבין דדו ומפקדי החילות והפיקודים, שעליהם מוטלת האחריות לניהול המלחמה. לדבריו, הוא רשאי ליעץ, אבל ההחלטות המבצעיות נשארות בידי הפיקוד הצבאי.

*

כאשר עולה שחר יום ראשון, 7 באוקטובר, נמצא משה במסוק צבאי הטס מתל-אביב צפונה, לאורך שפת הים, ומזרחה – לפיקוד הצפון. מציקים לו כאבי הראש התמידיים, וכאבי הגב מאז התאונה באזור, והעין האחת, המגורה מחוסר שינה ביממה האחרונה – אך מכבידה ביותר היא האחריות. אם יתקדמו הכוחות הסוריים רק עשרים קילומטרים ויגיעו למורדות הירדן, יהיה קשה מאוד להודפם. מוכרחים לעצור אותם בקו הפריצה.

ב-18 במאי 1948 הגיע משה למערכה הקשה בעמק הירדן במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה" ועימו שלושה פיא"טים. אולי אחד מהם הכריע את הטנק הסורי שפרץ לדגניה, ולאחר שהחלה ההפגזה מרכס פוריה, נסוגו הסורים. "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם בורחים כולם, כמו ציפורים." עתה, בשש בבוקר, הוא נוחת במסוק של צה"ל בפיקוד הצפון, ונפגש מיד עם אלוף הפיקוד חקה, יצחק חופי.

שעת בוקר מוקדמת. בחפ"ק, חבורת הפיקוד הקדמית, שוררת פסימיות: "חטיבת 'ברק' נשחקה. הלחימה בדרום רמת הגולן נפסקה, ואנחנו הפסדנו. אין לנו במה לעצור אותם." כוחות שיריון נוספים של צה"ל יוכלו להגיע לאזור הפרוץ בדרום הרמה רק לקראת הצהריים.

משה משוכנע, כי הכוח היחיד שיוכל לעכב את השיריון הסורי הוא חיל האוויר. הוא מטלפן אל מפקד חיל האוויר, אלוף בני פלד, ומפציר בו בשפה מליצית מעט: "הבית השלישי בסכנה, תכניס את חיל האוויר!" – יש להפציץ מיד, ברביעיות, את ריכוזי השיריון הסורי באזור חושניה, צומת רפיד ורמת מגשימים, ולא להפסיק עד שייעצרו.

אין זו הוראה. הוראות עליו להעביר דרך המטכ"ל. זוהי קריאה לעזרה בגזרה שהיא עתה המסוכנת ביותר לעתידה של ישראל. מוטי הוד, מפקד החיל לשעבר ועתה קצין החיל בפיקוד הצפון, טייס קרבי ובן דגניה, עומד ליד משה ומדרבן: "תגיד לו שיֵרדו על הסורים בלי הפסק, כדי שהטנקים שלהם לא יוכלו להרים את הראש!"

ביומן חפ"ק הצפון נרשם באותו בוקר: "בשעות אלו הגיע לחפ"ק הפיקודי שר הביטחון. הוא ואלוף הפיקוד שוחחו על אפשרות נטישת רמת הגולן, וההכנות שיש לעשות לפיצוץ הגשרים על הירדן, אם יהיה צורך בכך. ברור שברגע זה אין לפיקוד, ואף למטכ"ל, כל כוח עתודה שניתן להפעילו מיידית. הכוח היחיד שיכול להכריע הוא חיל האוויר."

אל"מ בר, מפקד החטיבה המרחבית הצפונית, מעיד לימים בוועדת אגרנט: "ביום ראשון בבוקר, האלוף [חקה] הקפיץ אותי ונתן פקודה – להכין את הגשרים לפיצוץ. זה היה כבר אחרי שתים-עשרה שעות של לחימה. אלה היו שני גשרי הפקק למטה, שני גשרים בבנות-יעקב, ושני גשרי השפך באזור הבניאס. זה היה הרגע הקשה של רמת הגולן, עם הכנת הגשרים לפיצוץ. ההרגשה היתה שכאן הולכת להיות שואה."

משה ממריא חזרה לתל-אביב. חיל האוויר נענה לבקשתו, בעצם לפקודת החירום שלו, שעקפה את דרגי הפיקוד הרגילים. חרף התפיסה, שאי אפשר להכניס מטוסים לגזרה זו בגלל טילי הנ"מ הסוריים, נערכת התקפה אווירית מרוכזת על טורי השיריון הסורי באזור חושניה. עשרות טנקים וכלי-רכב משוריינים של הסורים מושמדים, לכוחות השיריון הישראלי מתאפשרת התארגנות לבלימת התקדמות הסורים. מטוסינו מפילים מטוסי קרב-הפצצה סוריים, שמנסים לתקוף את כוחות צה"ל, אך נכשלים בניסיונם לתקוף את מערך טילי הקרקע-אוויר של הסורים. שישה מטוסי "פנטום" נופלים אך רק סוללת טילים אחת מושמדת.

*

ב-08.30 כבר נמצא משה בלשכת הרמטכ"ל בקריה. בדיונים עולה הצורך הדחוף לפנות לארה"ב בבקשה לשגר מטוסים, במקום אלה שחיל האוויר מאבד בקצב שטרם היה כמוהו במלחמות הקודמות, בעיקר בגלל סוללות טילי הנ"מ שבידי הערבים. משה מציע לרכז כוחות בציר המרכזי של רמת הגולן ולפתוח בהתקפת-נגד, וכן שלא להתעקש על החזקת המעוזים וקו התעלה, אלא ליצב קו שני בסביבות קו החת"ם, קו עמדות התותחים, הנמתח כחמישה-עשר קילומטרים ממזרח לתעלה, במקביל לה.

משה אינו נשאר לישיבת הממשלה, שנקבעת לשעה 10:00, אלא עולה שוב אל מסוק, משתרע על הספסל ונרדם כדי להחזיר לעצמו מעט משעות השינה החסרות. הוא מתעורר בהגיעו לבסיס הגדול של חיל האוויר ברפידים, ביר גפגפה, שבסיני. מסיעים אותו לחמ"ל, חדר המלחמה של פיקוד הדרום, הספון במערכת בונקרים על רכס גבוה, לא הרחק מרפידים.

הנושאים הדחופים שעומדים על הפרק הם המעוזים; הכנת קו שני, שאפשר יהיה להחזיק בו ולא להיסוג, אם לא בקו החת"ם אזי במיצרי המיתלה והג'ידי, והקמת חסימה כדי למנוע פריצה מצרית לאורך חוף מפרץ סואץ ואבו-רודס; כמו כן עולה בדחיפות שאלת הסיוע של חיל האוויר, שחרף אבידותיו אינו מצליח לשתק את המשך העברת הכוחות המצריים מזרחה לתעלה.

את אלוף פיקוד הדרום, גורודיש, שמואל גונן, מוצא משה "יותר מדי בטוח בעצמו, בידיעתו ובהבנתו את המצב לאשורו."

מתברר כי עד כה לא נפל אף מעוז, למרות שכולם הותקפו בידי המצרים, ואולם אף לא אחד מהמעוזים הצליח למנוע את המצרים לחצות את התעלה. במקום לכבוש את המעוזים מיד, עקפו אותם המצרים וכיתרו את רובם. הסידורים הטכניים והארגוניים לקראת המלחמה לא נעשו. מחלקות הטנקים, שהיו צריכות להימצא בין המעוזים, נמצאו במרחק עשרה קילומטרים מהם, בקו התעוזים. כאשר נפתחה האש, והטנקים ניסו להתקרב אל התעלה, נפגעו רובם מטילי "סאגר" של החי"ר המצרי והוצאו מכלל פעולה. לא זו בלבד שחטיבה של מאה טנקים לא היתה בין המוצבים, כפי שנמסר למשה במטכ"ל בבוקר יום הכיפורים, אלא שמשלושים הטנקים, שמצויים במקום דרך שיגרה, היו רק שלושה במקומם. יתרה מזה, היחידה המחזיקה במעוזים, מחטיבת המילואים של ירושלים, היא יחידת מילואים רגילה, מקצתה אנשים מבוגרים, שזה שנתיים ויותר לא התאמנו, ואילו לפי תוכנית "שובך יונים" היו צריכים לאייש את המעוזים בעת מלחמה כוחות מעולים כצנחנים.

חרף כל אלה, נלחמים המעוזים בגבורה בלתי רגילה; עשרות מפקדים וחיילים, שהצליחה הפתיעה אותם, מתגוננים תחת הפגזות קשות והסתערויות של האוייב, חלקם נהרגים, מיעוטם מצליחים להימלט בדרכים-לא-דרכים, בהינתן האישור לנסיגה, וחלקם עתידים ליפול בשבי המצרים.

משה סבור כי הערכה מוטעית בדבר התפתחות המערכה בקו התעלה היתה נחלת כל הדרגים. מתברר, כי ביום הראשון למלחמה קיוו חלק ממפקדי המעוזים, וכן הדרג החטיבתי, הפיקודי, המטכ"לי ואף הממשלתי – שכוחותינו יצליחו להדוף את המצרים מאחיזתם בגדה המזרחית, או לפחות לפרוץ ולהתחבר אל המעוזים שלא פונו. בלילה הראשון למלחמה, במוצאי יום הכיפורים, עוד היה אפשר לחלץ את רוב חיילי המעוזים, אך הפיקוד ביכר שלא לעשות זאת. הנחתו היתה שהימים הבאים לא יהיו קשים יותר מיום הכיפורים עצמו, ויהיה אפשר לחלץ את הנצורים.

עתה, לקראת צוהרי 7 באוקטובר, הולך ומתברר מצבם הקשה של המעוזים, ומשה דורש לעשות מאמץ עליון ולהתחיל מיד בפינוי הלוחמים הנצורים בהם.

ואכן, בתוך שלושה ימים, עד 9 באוקטובר, מתפנים או נכנעים מרבית המעוזים, למעט שניים: המעוז הצפוני ביותר, "בודפשט", העומד בתוואי טופוגרפי מיוחד, על קו החוף הצר שבין המלחות הבלתי-עבירות לבין הים, ממזרח לפורט-סעיד; והמעוז הדרומי ביותר, "המזח", מול העיר סואץ, שנכנע רק ב-13 באוקטובר, ולוחמיו נופלים בשבי המצרים.

במסוק, בדרכו חזרה צפונה, חולפות תחתיו הדיונות הזהובות והרכות של מדבר סיני, מראה רוגע מאין כמוהו. המנוע הולם בקצב חד-גוני. משה אינו מצליח להירדם בגלל המחשבות הטורדות אותו. הסכנה העיקרית כרגע אינה אובדן שטחים אלא שחיקת הכוח הלוחם. לישראל מספר מוגבל של טנקים, מטוסים, שריונאים וטייסים. אם יישחקו כוחות אלה מבלי להביא את המלחמה לכלל הכרעה, תישאר ישראל חשופה להתקדמות הצבאות הערביים ממצרים, מסוריה, ואולי גם מירדן. זו הסכנה העיקרית ולקראתה יש להיערך בהקדם.

*

בשעה 15:00, עדיין ב-7 באוקטובר, מתכנסת בלשכה של גולדה בקריה בתל-אביב ישיבת ממשלה בהשתתפות משה, ומאוחר יותר מצטרף גם דדו. משה חוזר על הצעתו לפנות את המעוזים עוד באותו לילה, להתארגן מייד בקו חדש – אם לא בקו החת"ם, הקרוב לתעלה, אזי בקו מיצרי המיתלה והג'ידי, ומשם להמשיך במלחמה.

 "נאמר לי, שהרמטכ"ל אמר הבוקר בישיבת הממשלה, שתוך שלושה-ארבעה ימים נוכל לסלק את המצרים מן הגדה המזרחית. ייתכן שיתברר שאני פסימי מדי, אך לדעתי איננו יכולים לעשות זאת. יש תוכנית לפרוץ לצד המערבי של התעלה. גורודיש חשב על כך עוד אתמול. עכשיו הגיע אריק שרון לדרום ורוצה לפרוץ עם אוגדתו ולעבור את התעלה מערבה. אני אינני סבור שהיום אפשר לבצע את הצעתו של אריק. לדעתי, צריך ליצב קודם כל את הקו החדש במקום קו המעוזים, ליצב קו שיעבור ממערב לבסיסי צה"ל המרכזיים בסיני, כגון רפידים, אבל מרוחק מהאזור שכבשו המצרים במזרח התעלה. לא צריך לצאת להתקפה מחר, מפני שאין סיכוי שתצליח."

לדעת משה, המלחמה עלולה להימשך זמן רב. לפיכך יש לדאוג להספקה דחופה וסדירה של כלי-נשק, תחמושת וחלפים מארה"ב, לשקול את הקדמת הגיוס של שנתון בני השבע-עשרה, ולבדוק אם אפשר לגייס מתנדבים יהודים מחו"ל – יש בארה"ב הרבה טייסים יהודים. די בכך שנתפסנו בהפתעה, אין להתייחס למלחמה בזלזול. צריך לגייס את כל הפוטנציאל של ישראל ושל העם היהודי.

גולדה והשרים מזועזעים מדברי משה, בעיקר מפני שאינו מאמין שאפשר לזרוק מיד את המצרים אל מעבר לתעלה ולהחזיר את המצב לקדמותו. בעיניהם הוא עדיין "מר ביטחון ישראל", המצביא המהולל והמנצח תמיד, בעל האינטואיציה המבריקה, שביכולתו לחולל נס ולהבטיח ניצחון מהיר. הם מצפים ממנו "לתפוס מנהיגות" ולשדר ביטחון ועוצמה לכל הדרגים שמתחתיו, כפי שהכירוהו עד כה, ולא שיאמץ לעצמו תפקיד של פרשן ויועץ.

 "משאלותיהם, מהשגותיהם ומהבעת פניהם ניכר בהם שלא שיכנעתי אותם. נדמה לי שהם סבורים, כי החולשה אינה בכוחנו הצבאי אלא באופיי שלי: אבד לי ביטחוני, ולכן אין הערכתי נכונה, היא פסימית מדי."

שר האוצר ספיר, הנחשב למתון שבמתונים, נושא בשצף קצף ובמלוא האמונה נאום, המותיר את משה המום. הוא אומר: "משה אינו רוצה שנצא להתקפה לא מפני שהוא חושש שלא נצליח, אלא מפני שהוא תמיד היה בעד זה שנתרחק מהתעלה. הוא אינו רוצה להדביר את המצרים ולהגיע חזרה לתעלה היות שתמיד רצה להתרחק ממנה, והוא חושב שעכשיו, כיוון שכבר התרחקנו, אין צורך לשוב."

לדברי משה, ספיר אינו היחיד המטיח בו, בהזדמנות זו, את האשמה שבעצם אינו מעוניין בהדיפת המצרים מהגדה המזרחית, שהרי מלכתחילה התנגד לכך שנשב על קו התעלה, ולכן הוא מעדיף קו ישראלי חדש ליד מיצרי המיתלה.

בסיכום הוויכוח מקבל דדו את ההצעה להקים קו שני, אך מבקש גם לצאת במקביל להתקפת-הנגד. מאחר שמוקדם עדיין לצלוח את התעלה, יותקפו בשלב ראשון הכוחות המצריים שצלחו את התעלה. דדו עומד לצאת לפיקוד הדרום ומבקש לדעת אם הוא מוסמך להורות לצאת להתקפת-הנגד מחר בבוקר.

משה שב ומביע ספק אם האוגדות של אריק ושל ברן, אברהם אדן, מוכנות להתקפה, אבל מקובל עליו שאם יגיע הרמטכ"ל למסקנה חיובית, לנוכח הנתונים בפיקוד הדרום, הוא מוסמך להחליט על התקפת-הנגד.

 "השרים נשמו לרווחה," מספר לימים משה. "בשום אופן לא רצו להיפרד מן האמונה, שיש בכוחנו לזרוק את המצרים מסיני ולהחזיר את המצב לקדמותו. כשנוכחתי לדעת שכל הסבריי אינם מועילים, אמרתי שאם תחליט הממשלה לחייב את צה"ל, לכבוש בחזרה את השטח עד לקו המים, אתן הוראה לצבא לעשות זאת בכל מחיר, אבל האחריות לתוצאות המערכה תהיה על הממשלה.

 "במלחמה הזו לא ניתנה לי סמכות לתת הוראות אופרטיביות, שנוגדות את הוראות הרמטכ"ל בנושאים אופרטיביים. משני מקורות לא ניתנה: כאשר באתי למפקדים הם אמרו, 'תעביר זאת דרך הרמטכ"ל, אתה לא יכול לתת לנו הוראות!' – ובאמת איני רשאי לתת. ואילו הממשלה תמכה ברמטכ"ל כאשר היו חילוקי דיעות ביני לבינו, אם משום שקיבלה את המלצותיו כאיש מקצוע הנשען על עבודת מטה, דבר שהוא נכון, או בגלל שיקולים אחרים – שהעריכו כי הוא מיומן יותר ממני במלחמה, ושאני נכנסתי למלחמה במצב-רוח מלנכולי, תבוסני, ולכן יש לקבל את ההכרעות שלו."

מראשית המלחמה משוכנע משה, שהוא היחיד שתופס מיד את מלוא חומרתה ואת הצורך להיערך ולפעול בנתונים אלה, כולל נסיגה, גם אם האמת מזעזעת ומדכאה. שוב ושוב הוא עתיד למצוא עצמו בעמדת מיעוט, ומטיחים בו שגישתו נובעת מהפסימיות שלו.

*

בחצות חוזר דדו ל"בור" במצב רוח מרומם, אם כי נרגש ומתוח. צה"ל עובר מהגנה לתקיפה. לדבריו, עד היום נשלחו לפיקוד הדרום אלף טנקים. זו תהיה מכת-נגד רבת עוצמה, בסיוע חיל האוויר.

משה מתגבר על חששותיו. "כולנו היינו נרגשים. האמנו ביום המחר. אחרי ככלות הכל, מאות טנקים בסיוע עשרות מטוסים, היוזמה בידינו, ואנחנו יכולים לקבוע את אזור הקרב ולרכז בו את כל כוחנו – למה לא נצליח? מפקדי האוגדות והחטיבות – הטובים שבחיילינו: אריק, ברן ואלברט (מנדלר), ליגה אל"ף של צה"ל! גם המטה שמעליהם, כל שורת הפיקוד, מן הרמטכ"ל וסגנו ועד לאלוף פיקוד הדרום וקציני מטהו – כולם שיריונאים. כולם מנוסי מלחמה, מכירים היטב את סיני. מחר יהיה יום השיריון!"

*

יום שני 8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה, יומה של התקפת-הנגד, נפתח בתקוות גדולות ומסתיים בכישלון מוחלט. מה שהתרחש במהלכו עתיד לשמש אחד הנושאים המרכזיים לחקירה בוועדת אגרנט.

בתחילת היום התמונה עדיין אינה ברורה. יש אפילו ידיעות אופטימיות ומחשבה לנצל את ההצלחה, לשם צליחת התעלה מערבה. בתשע בערב מדווח משה, בישיבת הממשלה, כי אוגדת ברן אמנם תקפה והשמידה כוחות מצריים, אך לא הגיעה לתעלה, ואילו המצרים המשיכו לחזק את כוחותיהם. התקפת האוגדה של אריק כלל לא יצאה לפועל. האוגדה השלישית, של אלברט, נאלצה אפילו לסגת מעט.

מיד לאחר הישיבה טס משה במסוק לפיקוד הדרום. הטיסות מאפשרות לו לנמנם מעט ולאגור כוחות. הוא מגיע אחר חצות ונפגש עם דדו, גורודיש, אריק, ברן ואלברט. מפקדי האוגדות יושבים עייפים, דלוקי עיניים, צרודים, לא מגולחים, וסחוטים מאוד. זה היום הרביעי שהם נתונים במאמץ מפרך, מיטלטלים בטנקים בלי רגע מנוחה, נושאים בעול בעיות לאין ספור באוגדות, שגויסו בחופזה ועתה הן חוצות את סיני על שרשראות טנקים, ולא על מובילי-טנקים, והכל כדי להגיע מהר ככל האפשר לחזית ולעבור מהגנה נואשת להתקפה מוחצת על הצבא המצרי שחצה את התעלה – והנה חלף יום הקרב הראשון ואיתו מפח-נפש, אבידות ונסיגה נוספת.

מתברר, כי בשעה 10:40, לאחר כשלוש שעות לחימה, הניח גורודיש שמצבה של אוגדת ברן טוב, ולא ידע שמדובר בהישג חלקי בלבד מול המערך המצרי הקדמי. הוא ביקש אישור מדדו להוריד את אוגדתו של אריק לציר הגידי, כדי שיספיק לתפוס, עוד לאור היום, גשר מצרי, ולצלוח את התעלה באזור סואץ. האישור ניתן, והחטיבות של אריק התחילו לנוע דרומה בהדרגה, מבלי לקחת חלק בלחימה.

בינתיים נכשלה המתקפה של אוגדת ברן, כיוון שפעלה ללא סיוע אווירי וארטילרי של-ממש, ולא איתרה את המערך העיקרי של הצבא המצרי בגזרת גשר הפירדאן, ולא את שיטת לחימתם של המצרים, שתקפו את הטנקים הישראליים באש נ"ט עזה משני עברי התעלה. גדודי האוגדה פעלו בהתקפות נפרדות ולא במאמץ מרוכז, והמידע שזרם למפקדות הממונות לא היה מדויק.

אוגדת שרון היטלטלה במשך היום לשווא, ובתוך כך נשמטו מאחיזת צה"ל השטחים השולטים שהחזיקה קודם לכן בדרך החת"ם.

מתקפת-הנגד עלתה באבידות כבדות באנשים ובטנקים, ובפגיעה קשה ברוח הלחימה. השיריון נקט טקטיקה שהתבססה על ניסיון העבר ופעלה יפה במלחמות הקודמות: פריצה מהירה של כוחות משוריינים – בלי ליווי חיל רגלים ובלי סיוע ארטילרי – אל תוך מערכי האוייב, כדי למוטטם. הפעם מצאו עצמם הטנקים הישראליים מוקפים חיל רגלים מצוייד בנשק נ"ט רב ומגוון: רימונים, אר-פי-ג'י-7, תול"רים, תותחי נ"ט וטילים מונחים מסוג "סאגר", שגרמו לשיריון אבידות כבדות.

מפקד גדוד 113, סא"ל אסף יגורי, מקבל פקודה לתקוף לעבר מעוז "חיזיון" בגזרה הצפונית. השטח מוצף שיריון, ארטילריה וכוחות חי"ר מצרי. חבורת הקצינים של יגורי באה אליו לפני הקרב ואומרת: "אסף, ההערכה שלנו היא שדורשים מאיתנו דבר בלתי סביר." מפקד פלוגה, שנהרג אחר-כך בקרב, אומר לו: "אם אתה הולך – אני הולך אחריך, אבל זה איבוד לדעת."

יגורי אינו מעלה על דעתו, שמישהו בפיקוד מעליו היה מרשה לעצמו לתת לו פקודה להסתער, אלמלא היה גדודו משולב בהתקפה רחבה יותר, לפחות בסדר גודל של חטיבה, ובסיוע חיל האוויר. הוא פוקד: "בצע, סוף!" – ובעצם זה הסוף של גדודו. כלי אחר כלי, טנק אחר טנק, יוצאים מכלל פעולה, מפקד אחר מפקד – נהרגים. "הבנתי שאין לנו עם מי לפתח את הלחימה, והבנתי גם שכל הערכת המצב, שאנחנו בסך-הכל באים בעקבות כוח שני, אין לה אחיזה, ואנחנו למעשה תקפנו את ראש הגשר העיקרי של הארמיה השנייה – בגדוד אחד, עם עשרים טנקים, ללא ארטילריה, ללא חיפוי חיל האוויר."

גדוד 113 מתרסק, ההתקפה נכשלת. "חטפתי פגיעה בטנק שלי," מספר יגורי, "נתתי לצוות פקודת נטישה. זה היה בארבע אחרי הצהריים, באור יום מלא, בתוך מערך שורץ חיילי קומנדו, כל הזמן תחת אש צפופה, גם של ארטילריה וגם אש מנשק קל. ראשון נפגע קצין הקשר, אחריו נפגע התותחן. הנהג, הטען-קשר ואני הגענו לשוחה קטנה קטנה, שחיל האוויר עשה על-ידי פצצה, מין גומה קטנה. זחלנו פנימה יחד עם איש צוות מטנק אחר, שהצליח להיחלץ מהטנק שלו. היינו בתוך השוחה ארבעה אנשים. למעשה, היינו בין הכוחות וחטפנו אש משני הצדדים. תוך זמן קצר ביותר התחילה לרדת עלינו התקפה של נגמ"שים מצריים, כשהם כל הזמן יורים אש ומתקדמים לעברנו. הם נעמדו בטווח של כמטר מאיתנו, ירו לתוך השוחה, חלק מהאנשים נפגע, ואז התפרץ פנימה קצין מצרי, הדף את היורים, ולמעשה הוא הציל את החיים שלנו, והעלו אותנו על הנגמ"שים המצריים. לא היה אקט של כניעה ולא של התארגנות ולא של שום דבר. הכול הלך ברצף של נטישת טנק – שוחה – התקפת-נגד, ואתה תחת אש, מוטל בתוך נגמ"ש מצרי."

בסיומו של היום שולט הצבא המצרי על שטח שעומקו שמונה קילומטר ויותר, ובכלל זה קטעים מדרך החת"ם. בימים הבאים הוא עתיד להמשיך בהתקפות חוזרות ונשנות, כדי להרחיב את אחיזתו בגדה המזרחית.

 "הורדת אוגדת אריק דרומה, לפני שהתברר אם אוגדת ברן מסוגלת בכוחות עצמה לבצע את המשימות שהוטלו עליה, חרצה את גורל התקפת-הנגד של אותו יום. אם יש משמעות למילים 'חרה לי עד מוות' – הרי זה מה שחשתי. אחרי שנפתחה המלחמה כפי שנפתחה, אחרי היום הראשון בחזית הדרום, עם הכוחות שלא היו ערוכים בעמדותיהם בזמן הנכון, אחרי שלא פינו את המעוזים כשהיה אפשר לעשות זאת – אחרי כל אלה סוף-סוף היה לנו בדרום כוח נאות, שלוש אוגדות שיריון עם סיוע של חיל האוויר, והנה – גם יום קרב זה הושחת לריק!"

משה מסכם, שאריק יעשה הכנות לצליחה ביום רביעי, 10 באוקטובר, אבל בינתיים על הכוחות לתפוס עמדות הגנה, לא להזיז גדודים, לא לשחוק כוחות, לתת לאנשים לנוח, לישון ולהתארגן.

במסקנות ועדת אגרנט נאמר: "למעשה פעלו מפקדי האוגדות על סמך מה שכל אחד מהם הבין בהתייעצות שנערכה בערב הקודם. על רקע זה אף נוצרו אי-הבנות במהלך הקרב, כאשר ניתנו פקודות נוספות ונמסרו דיווחים. אלוף הפיקוד יכול היה לעמוד על כך לו יצא אליהם ודרש מהם את תוכניותיהם, כדי לאשר אותן. הפער בין העקרונות שסיכם הרמטכ"ל לקראת המתקפה, לבין הצורה בה יישם אותם אלוף הפיקוד בפקודותיו – הלך והתרחב. מצב זה תרם רבות לכך שהפיקוד לא הבין נכונה את משמעותם של דיווחים ופניות במהלך הביצוע, ולתמונת המצב מוטעית שהצטיירה בו בשל כך. מצאנו שב-8 באוקטובר פיקדו מפקדים ברמות שונות כשהם רחוקים מהמאמצים העיקריים של הכוחות שתחת פיקודם באותו זמן, ולעיתים אף אינם מודעים למתרחש אצלם."

*

משה טס חזרה לתל-אביב. עוד לילה שבו כמעט אינו ישן. בארבע ארבעים וחמש לפנות בוקר הוא כבר נפגש עם הרמטכ"ל, ששב אף הוא מפיקוד הדרום.

משה תובע ממנו להדיח את גורודיש.

 "אמרתי לרמטכ"ל, שאם הדברים שאמר יום קודם לי ולממשלה נמסרו לו מפי אלוף פיקוד הדרום, הרי זה נורא: פירוש הדבר שאלוף הפיקוד ומפקדתו לא היה להם מושג על הנעשה בשטח. מכל מקום אני מעריך, שניהול המלחמה בדרום הוא למעלה מיכולתו של גונן. צריך לקבוע מיד מפקד אחר לחזית המצרית."

עוד באותו יום, 9 באוקטובר, מתמנה שר המסחר והתעשייה, הרמטכ"ל-לשעבר חיים בר-לב, למפקד חזית הדרום עד סיום המלחמה, במקום גורודיש. המהלכים האלה, ומה שקדם להם, עתידים לפרנס שעות רבות של עדויות, הררים של נייר, כתבות, מאמרים, ספרי מחקר, סיפורים ומחזות, האשמות הדדיות, הפגנות וקריאה לאחראים לתת את הדין. בינתיים אלה הן הכרעות שנעשות בעצם ימי הקרב, כאשר כל יום נהרגים עשרות ומאות חיילים ישראלים, הגבולות בסכנה, השחיקה עצומה, העם אינו יודע את מלוא המפלה, וצריך לחרוק שיניים, לחתוך, להכריע ולהמשיך.

בספרו "אבני דרך", שנכתב שנים אחדות אחר כך, אולי נוטה משה למעט באחריותו-שלו להשתלשלות המאורעות; עם זאת הוא מדגיש, כי למן היום הראשון אין הוא מואשם בזחיחות דעת אלא להיפך, בראייה קודרת מדי של המצב.

משה מסכם עם דדו להמשיך ולהחזיק בקו הנוכחי, ואפילו לסגת עוד בסיני, ובלבד שלא לשחוק את הכוחות כמו ביום האתמול אלא לשמור אותם למתקפת-הנגד שבוא תבוא. ואילו ברמת הגולן יש להמשיך ולהילחם עד הטנק ועד הלוחם האחרון, ובלבד שהכוח הסורי יחוסל ויהיה אפשר לרכז את מלוא כוחותינו נגד מצרים.

*

במהלך המלחמה מתעוררים קשיים בין משה לדדו. בקושי הם מדברים. מאיר עמית, הנמצא בחוץ-לארץ ומשמש מנכ"ל כור, מגיע רק ביום הרביעי למלחמה ומתייצב אצל משה. "טוב שבאת," אומר משה. "אני רוצה שאתה תהיה המקשר ביני לבין הרמטכ"ל. אתה מכיר אותי, מכיר אותו, מסתדר עם שנינו. תהיה באמצע."

משה מעניק לעמית אפילו סמכויות החלטה. אומר – "אני אינני. מה שאתה תחליט, מקובל עליי," ומופיע רק בערבים, כל פעם לאחר ביקור בגזרה אחרת של החזית. בשעות היום אין למצוא אותו. עמית מבלה את המלחמה בתוך "הבור". רק פעם אחת לוקח אותו משה עימו למערב התעלה. אל עמית באות החלטות שדדו מבקש לאשר, ומשה איננו. מדובר בנושאים רגישים מאוד, בעיקר בפעולות ארוכות טווח, מעבר לקווים, ועמית אכן מחליט בשם משה.

*

לאחר לחימה בלתי-פוסקת של שלושה ימים ושלושה לילות ברמת הגולן פותחים הסורים, השכם בבוקר 9 באוקטובר, במאמץ הבקעה אחרון, חזק מכולם, בציר חאן-ארנבה-קוניטרה. הם מפעילים כוח עתודה, המורכב מהחטיבה המשוריינת 81 ומ"כוח אסד", יחד 170 טנקים. בחטיבה 7, בפיקוד אל"מ יאנוש בן-גל, נותרים מולם 43 טנקים כשירים, מהם רק 30 בגזרת ההבקעה.

תוך ניצול עדיפותם הכמותית, ארבעה לאחד, ובסיוע הרעשה ארטילרית כבדה, מצליחים הסורים להתקרב עד כחמישים וכמאה מטרים מהטנקים של חטיבה 7.

לפני הצהריים עומדת החטיבה בפני התמוטטות. טנקים רבים נפגעים ויוצאים מכלל שימוש, והתחמושת אוזלת. לכל טנק נשארו כארבעה-חמישה פגזים. כדי להתחמש מחדש צריך להתרחק לאחור, אך בגלל האש הכבדה לא ניתן לעשות זאת.

המח"ט יאנוש מודיע למפקד האוגדה, רפאל איתן, כי באין תחמושת לא תוכל החטיבה להחזיק מעמד. גם רפול אינו רואה סיכוי להוסיף ולעמוד בלחץ ההתקפה.

נפילת הקו פירושה, שהשיריון הסורי יחצה כמעט באין מפריע את הרמה עד מורדותיה, ואם לא יפוצצו גשרי הירדן – יזרום משם לגליל העליון.

אך ברגעים אלה ממש מצטרף לקרב כוח תגבורת, בפיקודו של סא"ל יוסי בן-חנן, התופס עם הטנקים שלו עמדות על רכס ה"בוסטר". מיד לאחר מכן מודיעים לרפול ממוצב 107 שבעומק החזית – מוצב ישראלי שכותר בידי הסורים בשעטם מערבה, אך לא נפל – כי החלק העורפי של הכוח הסורי פונה לאחור ומתחיל בנסיגה.

רפול מודיע ליאנוש: "הם נשברים! תחזיק מעמד עוד כמה רגעים."

צוותי הטנקים הישראליים מגלים ברגעים מכריעים אלה קור רוח, אומץ לב ועקשנות, הם ממשיכים בבלימה ועולה בידם למוטט את הכוח הסורי ולגרום לו לסגת, רגעים אחדים בלבד לפני שנראה היה שהם עצמם הגיעו לקצה גבול עמידתם.

בפרוץ המלחמה שוהה יוסי בן-חנן בירח הדבש בנפאל. בתוך יומיים הוא מגיע לישראל. הוריו מביאים לו לנמל התעופה בלוד את מדיו, סרבל שיריון, אקדח, משקפי אבק, דובון וכפפות. כעבור שעתיים הוא מתייצב בחמ"ל של פיקוד הצפון. בדרך הוא פוגש צוותי שיריון שנמלטו מהטנקים הבוערים, עברו רגלי את הירדן, ופניהם למחנה השיריון העורפי. עד אור הבוקר, 9 באוקטובר, מצליח הצוות הטכני במחנה לתקן, לתדלק, לחמש ולצוות חמישה-עשר טנקים. בשמונה בבוקר עושה היחידה המאולתרת, בפיקודו של יוסי, את דרכה לציר חאן-ארנבה-קוניטרה ומצטרפת לקרב במסגרת חטיבה 7.

יוסי עצמו נפצע פעמיים במשך היום. בפגיעה השנייה מתרסקת ירכו השמאלית, והוא נותר עם נהג הטנק שלו, צביקה, כשלוש שעות במחפורת סורית נטושה, ליד הטנק הבוער, תחת הפגזה סורית בלתי-פוסקת. לפי הוראות הרופא, הניתנות באלחוט, חוסם צביקה את עורקי הירך המרוטשת. כוח חילוץ של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של סגן המפקד יוני (יונתן) נתניהו, מחלץ את יוסי ומציל את חייו.

בתום הקרבות פזורים בעמק שבין הר חרמונית לרכס ה"בוסטר", שרוחבו כארבעה קילומטרים, כמאתיים טנקים סוריים וכמה מאות נגמ"שים וכלי-רכב אחרים, מרביתם שרופים ופגועים. לוחמי צה"ל מכנים את העמק, שהפך לגיא הריגה, בשם "עמק הבכא" של השיריון הסורי.

בעקבות ניסיונם של הסורים להפציץ מן האוויר מטרות בצפון הארץ ולשלוח טילי "פרוג", בימים הראשונים למלחמה, וכדי לאותת להם, שהתגובה הישראלית אינה מוגבלת רק לקרבות בגולן, מאשרת גולדה הפצצת מטרות צבאיות אסטרטגיות. במהלך היום תוקף חיל האוויר את משרד ההגנה, המטכ"ל ומפקדת חיל האוויר בלב דמשק, מעלה באש את בתי הזיקוק בעיר חומס, והורס את תחנות הכוח קאנטינה ואולהמה, מדרום לדמשק ומצפון-מערב לה. תחנות אלה מספקות כשמונים אחוזים מתצרוכת החשמל בסוריה, ומעתה ובמשך כארבעה חודשים יורדת עליה עלטה חלקית ונגרם לה נזק אדיר.

*

ההפצצה האסטרטגית היא נשק הרתעה גלוי, אך לדברי עיתונות-החוץ היה גם נשק סמוי, הוא "האופציה הגרעינית".

משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, בעת שנמצא בחפ"ק של פיקוד הצפון, משוכנע משה שהערכת-המצב הלאומית, המציאותית, המקיפה והמדויקת ביותר, מצויה כרגע בידיו. דבריו על "חורבן בית שלישי" אינם רק מליצה. המצב בימים הראשונים למלחמה הוא קריטי. אם יצליח השיריון הסורי לפרוץ את קווינו ברמת הגולן – לא יהיו די כוחות בקו השני כדי לעצור אותו.

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".

[הצנזורה מחקה כאן מכתב-היד של הספר קטעים מפורטים שמאששים את המסופר כאן, ועובדה זו דומה שמאשרת את מה שסופר בהם; אבל גם ממה שהותר לפרסום בספר, עדיין ניתן ללמוד על עיקרי הדברים. 

בסוד העניינים היה העורך החרוץ והמסור ישי קורדובה, שטיפל בספר מטעם ההוצאה לאור של משרד הביטחון.

אני חייב תודה לבן-כיתתי מבית הספר תיכון חדש בתל-אביב, פרופ' שלמה אהרונסון, שהסב בשעתו את תשומת ליבי למורכבות הגרעינית הזו. – אב"ע]

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".

*

זמן-מה לאחר המלחמה מטלפן חיים ישראלי ליגאל ידין ואומר לו: "יגאל, אתה יודע שצלצלתי אליך בשש בבוקר ביום הכיפורים. הזעקתי אותך, את ויצמן, את כל הרמטכ"לים, את יצחק רבין, את שמעון פרס. ידענו שמלחמה תפרוץ היום. אתה היית כל הזמן ב'בור' ואתה יודע מה קרה. אומרים שמשה דיין התמוטט. אתה ראית אותו מתמוטט? – אני לא."

עונה ידין: "דע לך, שמשה עמד בשתי רגליים על הקרקע. אני הייתי אז הרבה יותר פסימי ממנו, אבל, מה שנדרש ממנהיג בשעות כאלה הוא להפיח רוח של תקווה. את זה – הוא לא עשה."

חקה: "דיין, בביקוריו בחזית, לא הִשרה עלינו אווירה של עידוד. הוא היה מעורב במהלכים, בכלל זאת במתן הוראות שחרגו מההחלטות המדיניות, כמו, למשל, להתכונן לפיצוץ גשרי הירדן. נכון שכולנו היינו מודאגים, אבל אני חושב שפקודים יכולים לצפות במצב כזה משר ביטחון להתנהגות אחרת. באותם ימים נפגשתי גם עם הרמטכ"ל דדו. הוא היה הרבה יותר איתן, נחוש ומשרה אווירת ביטחון. בהשוואה בין השניים, הדברים בולטים עוד יותר."

מאיר עמית: "למשה היה משקל סגולי כזה, שיכול היה להטביע את חותמו בכל מצב, בכל מקום, גם במלחמת יום הכיפורים. לדעתי, היה לו משבר. הוא יכול היה להשפיע. אני חושב שהיה כבר רפוי קצת. אני גם חושב, שהיתה זו טעות, שבגלל סיבות מדיניות לא הפציצו את המצרים בשטחי ההיערכות לפני שהתחילו בצליחה. המצרים מאוד דוקטרינרים. ברגע שאתה משבש להם – הם מאבדים את העשתונות."

*

ביום שלישי, 9 באוקטובר, לפנות-ערב, נפגש משה עם עורכי העיתונים. הוא מגלה להם את מלוא האמת על מצבנו בצפון ובדרום, על הצלחת הצליחה של המצרים, על נפילת "קו בר-לב", ונפילת המעוזים, על אי-יכולתנו להדוף בשלב הזה את הכוחות המצריים אל מעבר לתעלה, ועל המצב הקשה בצפון.

משה: "כששמעו עורכי העיתונים שקו בר-לב נפרץ, אמרו: 'אסור לומר לציבור.' גרשם שוקן, עורך 'הארץ', הגיב על דבריי במילים: 'רעידת אדמה.' חנה זמר, עורכת "דבר", בכתה. אני לא בכיתי ואני לא אמרתי שזו רעידת אדמה. אמרתי: 'אני, משה דיין, רוצה ללכת הערב לטלוויזיה ולהודיע לציבור מיד שקו בר-לב נפרץ וכי המצרים צלחו.' אני לא אמרתי: 'בואו נסתיר זאת,' – או שמישהו אחר יילך ויודיע, ושהדמעות יחנקו את גרונו.

 "טענו נגדי שני דברים: אחד – שאני מדוכדך, ושני – שאני יוצא כל יום לחזית מפני שאני רוצה ליהרג או להיפצע.

 "ובכן, אם אני מדוכדך, איך זה שיש ימים שאני נמצא באותו יום בשתי החזיתות? כמעט כל יום במלחמת יום הכיפורים נסעתי לשדה. לפעמים באותו יום הייתי פעמיים – פעם בצפון, פעם בדרום, כדי לראות מהי המלחמה, מה יש לעשות בה. לא נתתי הוראות, כי שר ביטחון יכול לתת רק עצות; נתתי עצות מה לדעתי יש לעשות."

משה צופה תקופה קשה וחמורה ביותר. הוא יודע היטב, שהפעם יבואו אליו בטענות על "מחדל", וכדי שלא להיחשד שניסה להסתיר משהו, הוא דורש לספר מיד לציבור על נפילת "קו בר-לב", על המצב הקשה בחזיתות ועל האמונה שלנו, שבתוך זמן קצר תהיה ידנו על העליונה ונעביר את המערכה לשטחי האוייב. הוא אינו מצליח לשכנע את עורכי העיתונים בצדקת עמדתו. הם סבורים, שהציבור לא יוכל לעמוד בהלם הגילויים הקשים, אם יונחתו עליו בבת-אחת, ומוטב שייוודעו לו בהדרגה במשך הזמן.

משה סבור שהם טועים, אולם גולדה מקבלת את גישתם. לבקשתה, הוא נמנע מלהופיע אותו ערב בשידור חי בטלוויזיה ולגלות לעם את חומרת המצב. במקומו מופיע אהרן יריב, שנעשה למסביר הלאומי מטעם הממשלה. בדבריו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים, ורק בהדרגה מתוודע העם באמצעותו לאמת המרה – קו המעוזים נפל ואיננו עוד.

*

שידורי הרדיו מתחדשים בצוהרי יום הכיפורים במתכונת חירום של רשת שידור אחת, המשותפת לקול ישראל ולגלי צה"ל. שני כתבים-שדרים צבאיים בשירות המילואים של דובר צה"ל, לימים פרופסורים – ירמיהו יובל ושלמה אהרונסון, מסתובבים בחזית הדרום, רואים במו עיניהם את מלוא המכה שספג צה"ל, שומעים ברשת החירום את זעקותיהם של החיילים הלכודים במעוזים, ואת השקט הנורא המשתרר לאחר שהם נהרגים או נופלים בשבי. ואולם בשידורי הרדיו, שגם החיילים בחזית מאזינים להם, אין שום ביטוי לכך, וכתבותיהם הנשלחות צפונה מצונזרות או אינן משודרות כלל.

השניים, ועימם איש הרדיו והטלוויזיה מיכה שגריר, מתקוממים ופותחים בעצם ימי המלחמה במערכה, שמטרתה להביא את האמת לידיעת העם. צעקותיהם מהדהדות במרכז העיתונות והדיברור של דובר צה"ל בבית סוקולוב בתל-אביב, ומגיעות לממונים על מדיניות התקשורת. לא במעט בזכותם משתנה הגישה, החדשות מתחילות לתאום למציאות, והציבור מתרגל למציאות הקודרת של מלחמה, שבניגוד לציפיות אינה עתידה להסתיים בשלושה וגם לא בשישה ימים.

*

בביקוריו בחזית לובש משה בגדי שדה של צה"ל בצבע חאקי-ירוק, ומעיל רוח, ונועל נעלי צנחנים. לראשו כובע "מפוקפק" שהביא מביקורו בוויטנאם, המשמש שם חיילי שירותים, והוא דומה לכובע ההיטלמאכר המפורסם שלו ממלחמת העצמאות. הוא מקפיד מאוד על הרכבת משקפי-אבק; בלעדיהם אינו זז. "אם בית-הקיבול של עיני החסרה מתייבש, אני נתקף כאבי-ראש חריפים, ועל העין הימנית אני משתדל להגן לבל תיפגע. תאונה בעין אסור שתקרה יותר מפעם אחת. אבל כל אלה דברים חיצוניים. עיקר המלחמה בשבילי – בתחום חיי הפנימיים: תערובת של דאגה כבדה, עצב ומאמץ מתמיד לריכוז המחשבה."

בניו אודי ואסי, שכבר נישאו ועזבו את הבית, מגויסים עתה ומשתתפים בקרבות. כאשר יש הפוגה קלה קופץ משה לביקור לילי חטוף בבית בצהלה, שבו נמצאת עכשיו רק רחל. הוא יוצא לסיבוב קצר בגן, ואולם הגן והעתיקות שאסף בשקידה וניקה ושחזר, נראים לו עתה כחלק מעולם אחר, רחוק, שחי בו אי-פעם בעבר, אבל עתה הוא זר לו וחסר כל חשיבות.

*

לקראת סוף שבוע הראשון למלחמה, ביום שישי, 12 באוקטובר, מספר חיים ישראלי למשה, כי בחוגי הליכוד תובעים את התפטרותו.

ההתנגדות למשה צוברת תאוצה לא רק במפלגת האופוזיציה הראשית. הוא מבקש פגישה עם גולדה ואומר לה, כי לנוכח הביקורת הציבורית על הכישלון בהכנות למלחמה, על אי-גיוס המילואים בזמן ואי-הכנת הצבא למלחמה – הוא רואה עצמו ככתובת לביקורת הן בתוקף תפקידו הן מבחינה אישית. אם היא סבורה, שיש שר ביטחון שיוכל לנהל את המלחמה טוב ממנו, הוא מוכן להגיש לה את התפטרותו בו-במקום.

משה מדגיש, כי אילו אבד לו ביטחונו העצמי היה מתפטר גם אילו ביקשה ממנו להמשיך. אך הוא עצמו סבור, שאין בישראל איש שייטיב ממנו להיות אחראי למערכה עד שתסתיים בניצחונה של ישראל בשתי החזיתות. יומיים לפני כן, 10 באוקטובר, היה היום הראשון שבו חדל לחרוד שמא לא יחזיקו כוחותינו מעמד והערבים יצליחו לפרוץ ולהתקדם לתוך שטחינו. לאחר צליחת התעלה וההסתערות בגולן נבלמה תנופת הערבים, נגרמו להם אבידות כבדות, והם אינם מסוגלים לעשות צעד נוסף. כוחותינו הערוכים נגדם כבר אינם מעטים ואינם בלתי מוכנים. הגענו לשלב המאפשר לנו לא רק לחסום ולעצור, אלא ליזום מהלכים צבאיים שיכריעו את המערכה לטובתנו.

גולדה משיבה, כי לא עלה כלל על דעתה לדרוש את התפטרותו, וזו גם אינה דעת חברים אחרים שהתייעצה איתם. היא רוחשת למשה אמון מלא ורואה עצמה שותפה לאחריות בכל הקשור במלחמה.

בשובו מהפגישה מספר משה לחיים ישראלי על שיחתו עם גולדה, ומוסיף: "אני רואה את עצמי אשם רק בדבר אחד שאותו לא ראיתי – והוא אינו גיוס המילואים, אלא שלא ראיתי את ההתחזקות של המצרים, את החימוש של המצרים, שלא ידעתי עליו. בזה אני נושא באחריות."

משה מרוצה מתשובתה של גולדה, ואולם את הבקע שנפער בינו לבין הציבור לא גולדה יכולה לאחות. עם זאת ברור שהתפטרותו, שבוע לאחר פרוץ המלחמה, תתקבל כמכה מוראלית קשה בצבא וגם באותו ציבור המבקר אותו קשות.

ברור גם שגולדה, הנושאת באחריות העליונה כראש הממשלה, אינה מעלה על דעתה לשחרר את משה באמצע המערכה מנשיאה באחריות המשותפת. לימים תאמר להצדקתה כי לא יכלה להיות מומחית יותר וחכמה יותר מאנשי הצבא עטורי התהילה, שאיתם עבדה ועליהם סמכה, וכי אישרה ללא היסוס כל צעד שדרשו לקראת המלחמה ובמהלכה.

כבר ביום השני או השלישי למלחמה מודיע משה לח"כ זלמן שובל, חבר הנהלת הליכוד, כי הוא דורש שתוקם ועדת חקירה ממלכתית. שובל מעביר את הדרישה למנהיג הליכוד ח"כ מנחם בגין. הלה מסכים לה מיד, חרף תביעתם של חבריו להנהגת הליכוד, ובהם ח"כ חיים לנדאו, הקוראים ראשית כל להתפטרותו של דיין.

*

לאחר כחמישה ימי לחימה נמצא הצבא הסורי במצב חמור. אבדו לו שני שלישים מהכוח התוקף. בדיביזיה המובחרת 1 פרץ מרד, החיילים החלו בורחים, ומפקד הדיביזיה הפעיל נגדם את הארטילריה שלו, כדי למנוע בעדם לקפוץ מהטנקים ולהימלט.

ביום חמישי, 11 באוקטובר, היום השישי למלחמה, פותח צה"ל במתקפת-הנגד בצפון. הלחימה אינה קלה. חיל האוויר תוקף שדות תעופה סוריים וסוללות טילי נ"מ, מסייע לכוחות הקרקע והודף ניסיונות של חיל האוויר הסורי להופיע בשדה הקרב. מטוסים שלנו נופלים בקרבות. שתי אוגדות, של רפאל איתן ושל דן לנר, מבקיעות וכובשות מובלעת סורית בקו מזרעת בית-ג'ן ותל שמס. בתוך כשלושה ימים מתקרב צה"ל לדמשק חמישה-עשר קילומטר יותר מהקו שבו ניצב בבוקר 6 באוקטובר.

בשני ימי המתקפה מבקר משה יום-יום במפקדת פיקוד הצפון ואצל מפקדי האוגדות, רפול ולנר. התנגדותם של הסורים היא עיקשת. מתחמי ההגנה בדרך לדמשק מבוצרים היטב, ולעזרת הסורים באים כוחות מרוקניים, ירדניים ועיראקיים. אולם מטרת ישראל אינה להכניס את צה"ל לתוך דמשק, אלא להביא את סוריה לבקש הפסקת-אש, להמחיש את האיום הארטילרי שיש לצה"ל על בירת סוריה, ולהשיג תנאים טובים יותר במשא-ומתן בעתיד. המטרה מושגת, והאיום בצפון מוסר. עתה אפשר להתפנות לדרום.

מוצבי החרמון נכבשים מחדש בקרב קשה רק ב-21 באוקטובר, זאת לאחר שב-8 באוקטובר נכשל הניסיון הראשון לכבוש את מוצב החרמון מידי הסורים. בכל אחת מן ההתקפות נהרגים ונפצעים עשרות חיילים ומפקדים של חטיבת "גולני".

*

המצרים מוסיפים לתקוף מהגזרה שתפסו ממזרח לתעלה. מתנהלים קרבות קשים. ב-13 באוקטובר נהרג בזחל"ם-הפיקוד מפקד אוגדת סיני, אלוף אברהם אלברט מנדלר. צה"ל מתגונן ובולם, וחיילים רבים נופלים, ואולם התקפות המצרים נשברות והם אינם מצליחים להתקדם מזרחה ודרומה לעומק סיני. בשני ימי הלחימה, 13 ו-14 באוקטובר, הם מאבדים 250 טנקים.

אם רצה יותר אם לא, מצליח סאדאת לבצע בינתיים רק את השלב הראשון בתוכניתו, "שבירת הקיפאון המדיני". מבחינתו, נוח אולי להמשיך במלחמת-התשה סטטית, שמרתקת אליה את מרבית השיריון הישראלי. אך שיקוליה של ישראל אחרים הם. אי אפשר להמשיך במלחמה זמן רב מדי – היא שוחקת את כוחו של צה"ל, משתקת את המשק האזרחי והשפעתה המורלית קשה ביותר. מתפרסמות תמונות של השבויים הישראלים, חיילי צה"ל, והם מושפלים ומובסים. מאות לוחמים נפגעו ונפגעים מדי יום בחזית, ובינתיים אין מודיעים עליהם; רבים מביניהם נעדרים ושבויים ועדיין אין מידע ברור על גורלם. יש להביא את המלחמה לידי הכרעה מהירה שתאלץ את המצרים לבקש הפסקת-אש. הדבר יתרחש כאשר הדרך לקהיר תהיה פתוחה לפני כוחותינו, וכאשר לפחות חלק מהצבא המצרי, שפלש לסיני, יכותר.

ב-14 באוקטובר מביא משה לממשלה את ההצעה לאשר תוכנית לצליחת התעלה, על דעת כל המפקדים העוסקים בנושא, ובהם הרמטכ"ל, בר-לב, אריק וברן. למחרת, בשעה 19:00, פותח צה"ל במבצע "אבירי לב", מתקפת-הנגד הרצינית והגדולה בחזית הדרום, לאחר הכישלונות החמורים שספג ב-6 וב-8 באוקטובר.

אוגדתו של אריק מצליחה לפרוץ לקו התעלה, אל חצר מעוז "מצמד", שנכנע למצרים ב-9 באוקטובר, מצפון לאגם המר, באזור דוורסואר. זהו אזור "התפר" שבין שתי הארמיות המצריות, הפרוסות ממזרח לתעלה – הארמיה השנייה בצפון והשלישית בדרום.

אחרי חצות כבר נמצא בגדה המערבית גדוד צנחנים בפיקודו של דני מט. עם שחר ה-16 באוקטובר מתחילות דוברות ענק, הקרויות "תמסחים" להעביר טנקים לגדה המערבית.

המצרים מגיבים בהפגזות קשות, שנופלים בהן עשרות לוחמים ישראלים. ביומיים הבאים תוקפים המצרים את ראש הגשר במטוסים ובכוחות שיריון וחי"ר, ואולם אוגדות שרון וברן ממשיכות בהרחבת ראש הגשר משני עבריו. ב-18 באוקטובר מתחילים גם כוחות מאוגדת קלמן מגן לנוע לעבר הגשרים, כדי לצלוח את התעלה.

אחד הקרבות הקשים, ב-17 באוקטובר, מתחולל על כיבוש "החווה הסינית", מתחם מצרי מבוצר ממזרח לתעלה, החולש על הכבישים המוליכים לאזור הצליחה. כוח צנחנים, בפיקודו של אל"מ עוזי יאירי, נתקל בהתנגדות עזה ונאלץ להתחפר להגנה בתנאים קשים ביותר. גדוד טנקים, בפיקודו של סא"ל אהוד ברק, מצליח לחלצם. עשרות לוחמים נהרגים, ואולם באותו זמן מצליחה שיירת הדוברות לעשות דרכה אל אזור הצליחה ולפתור חלקית את בעיית הגישור על פני התעלה.

משה שב ומבקר בחזית כמעט מדי יום. עתה, כאשר הפעולה נמצאת בידיהם של אריק, בר-לב וברן, אין הוא אינו מודאג. ב-18 באוקטובר הוא מבקר באוגדת ברן במערב התעלה. בעודו עומד עם חבורתו בין מטעי תמרים והדרים, בדרך לאגם המר, מגיחים שני מסוקים מצריים גדולים, ובטיסה נמוכה הם מגלגלים דרך הדלת הפתוחה חביות אחדות, הנופלות כמה עשרות צעדים ממנו. תחילה הוא חושב שאלה חביות דלק, שנועדו לכוחות המצריים והורדו בטעות, אבל כעבור שניות אחדות הן מתפוצצות כמין פצצות נפאלם. המקלענים פותחים באש, ושני המסוקים מתפוצצים באוויר והופכים לפטריות עשן כבד.

בדרכו חזרה עובר משה על פני "החווה הסינית" והצירים שלידה: "מאות כלי-רכב פגועים ושרופים, קצתם עדיין מעלים עשן. טנקים ישראליים ומצריים בלולים אלה באלה, עשרות מטרים בלבד מפרידים ביניהם. מכוניות משא נטושות, פגזים וציוד אישי שנידרדרו מרכב בורח, ובתווך – סוללות 'סאם-2' ו'סאם-3'. במרכז כל סוללה משגר מחופר בקרקע, וסביבו מכוניות עמוסות טילים, קצת שלמים וקצתם פגועים, ואיזה נוזל צהוב מטפטף מהם.

 "כל טנק שהתקרבנו אליו – קיוויתי שלא נגלה, מתחת לשחור השריפה, סימני צה"ל. הלב נצבט. הם לא היו מעטים. איני טירון במלחמה ובמוראותיה, אך כתמונה הזו לא ראיתי. לא במציאות, לא בציור ואף לא בסרטי קולנוע. שדה קטל עצום, משתרע לכל עבר, כמה שהעין משגת. הגוויות, של החיילים המצרים, לא היו רבות, אבל הטנקים, הנגמ"שים, התותחים ומכוניות התחמושת, שרופים, פגועים, הפוכים ומעלים עשן, העידו על קרב האימים שהתחולל כאן. היום החל דועך. רביעיית 'מיגים' מצריים, שיצאו לגיחת אור אחרון, צללה עלינו. הפצצותיה לא היו מדויקות, אבל הסתלקנו מן המקום."

שלוש אוגדות חוצות את התעלה ולוחמות במערבה. מאות מחיילינו נפגעים בקרבות הקשים ובהפגזות. מדי יום נהרגים עשרות לוחמים. אוגדת ברן פועלת לאורך הרכסים של ג'בל גניפה והחיץ החקלאי, המקבילים לאגם המר ולתעלה. היא מצליחה להשלים את השמדת הבסיסים של טילי הנ"מ המשוכללים, ומתקדמת לעבר האגם המר הקטן, כדי לכתר את הארמיה המצרית השלישית, הנמצאת ממזרח לאגם ולתעלה. בקרב קשה, שנמשך עד 25 באוקטובר, כובשת אוגדת ברן, בקורבנות רבים, את מחצית העיר סואץ ומשלימה את כיתור הארמיה השלישית.

אוגדת מגן מנהלת קרבות שיריון בשיריון, מחסלת בסיסי טילים, כובשת את שדה התעופה הצבאי הגדול בפאיד, המשמש עד מהרה לקשר אווירי ישיר עם הארץ. ב-22 באוקטובר היא חוסמת את שני הכבישים, המוליכים מהעיר סואץ לקהיר, וכובשת את נמל אל-עדביה, השוכן על המפרץ, מדרום לעיר סואץ, ואת ג'בל עתקה הסוגר את כל האזור מדרום-מערב לעיר סואץ, בין המפרץ למדבר.

אוגדת שרון מתקדמת צפונה בגדה המערבית, מנהלת קרבות קשים באזור סרפאום ומגיעה עד סמוך לעיר איסמעיליה ולאגם תמסח. ממזרחה, מעבר לתעלה, עדיין נמצאת הארמיה המצרית השנייה, השומרת על קשר רצוף עם מצרים משני צידי התעלה, באזור שבין איסמעיליה לפורט-סעיד.

ב-19 באוקטובר, כאשר מדינות ערב המפיקות נפט נוכחות לדעת, שמאזן המלחמה נוטה לטובת ישראל, הן מטילות חרם על יצוא הנפט למדינות מערב אירופה וליפן, מעלות את מחיריו ב-70 אחוזים ומחליטות על קיצוץ חמישה אחוזים מתפוקת הנפט בכל חודש, עד שתפנה ישראל את כל השטחים שאבדו לערבים ב-1967 ויוחזרו זכויות הפלסטינים. רק עיראק אינה מצטרפת לחרם. נשק הנפט אינו משפיע על תוצאות המלחמה, אולם הוא מגביר את לחצן של צרכניות הנפט הגדולות על ישראל, לקבל את תביעות הערבים.

ישראל פועלת מתוך מגבלות קשות. ארה"ב, התומכת העיקרית, היא בעלת אינטרסים מנוגדים באזור, בעיקר בגלל הנפט. בריה"מ, עדיין מעצמת-על אדירה, עלולה להתערב במלחמה אם "לקוחותיה" שלה, מצרים וסוריה, יעמדו בפני מפלה מוחצת או איום גרעיני.

צה"ל כובש שטח של 1,600 קמ"ר ממערב לתעלה, הקרוי מעתה בפי החיילים: "אפריקה". המצרים מחזיקים בשני ראשי-גשר חסרי עומק ממזרח לתעלה, ששטחם כ-1,200 קמ"ר, אך אחד מהם, הדרומי, מכותר. מערך הנ"מ המצרי הוכה קשות ונסוג מערבה. כתוצאה מכך שולט חיל האוויר הישראלי בכל זירת הלחימה, הארמיה השלישית חשופה לחלוטין לתקיפותיו, וביכולתו להשמידה.

כאשר מתברר לסאדאת המצב האמיתי בחזית: כוחות צה"ל אינם "מכותרים" בגדה המערבית, אלא מכתרים את הארמיה השלישית, ומאה ואחד קילומטרים בלבד מפרידים בינם לבין קהיר – הוא מדיח את הרמטכ"ל שלו, הגנרל שאזלי, ומתחיל ללחוץ להפסקת-אש. לאחר עיכובים נכנסת הפסקת-האש לתוקפה ב-24 באוקטובר, גם עם סוריה, בתיווכם של האמריקנים, הרוסים ומועצת הביטחון של האו"ם. עוד ב-22 באוקטובר מקבלת מועצת הביטחון, בהסכמת הצדדים – ישראל ומדינות ערב – את החלטה 338, ולפיה עליהן לפתוח מיד במשא-ומתן לשלום. ארה"ב ורוסיה נקבעות ליושבות-ראש משותפות לניהול הוועידה, ג'נבה נבחרת כמושב הוועידה, והיא שגם עתידה להעניק לה את שמה: "ועידת ג'נבה".

בתל-אביב מורגש סיום המלחמה בביטול ההאפלה בלילות ובחידוש קווי אוטובוסים שצומצמו במלחמה. עדיין רואים בשמיה את מטוסי ה"גאלאקסי" הענקיים, מטוסי התובלה של חיל האוויר האמריקני, הבאים מהים ונוחתים בנמל התעופה לוד [לימים נתב"ג] ובתוכם חלפים ונשק שאבדו לישראל במלחמה.

*

המלחמה מעוררת גלי ביקורת ציבורית קשים ביותר לא רק על משה כשר הביטחון, אלא גם על צמרת הצבא ועל הממשלה בראשות גולדה. זמן קצר לאחר המלחמה אומר משה בפגישה פומבית עם חבריו ברפ"י:

 "הזעזוע העיקרי עתיד להתחולל בנפשם של הישראלים, כאשר יתברר להם כי מה שאירע במלחמת יום הכיפורים אינו פרי 'מחדל', אלא ביטוי למציאות חדשה, הנחשפת במלוא חריפותה בעת מבחן כולל, מבחן מלחמה.

 "מלחמת ישראל ביום הכיפורים לא היתה 'מחדל'. היא נסתיימה בניצחון מוחץ. בתחילתה היה הכישלון בטעות המודיעין, ואף במהלכה נעשו שגיאות, רובן של שיקול דעת מוטעה ולא של הזנחה. השגיאות גבו את מחירן. היו קרבות כושלים, נפל קו בר-לב. אך חובה עלינו לזכור מה צפוי במלחמה. פינוי דנקירק, נפילת קו מז'ינו, נסיגת הצבא הסובייטי עד מוסקבה, פרל הארבור, הפיליפינים, ופרקים אחרים בהיסטוריה של מעצמות אמונות על מלחמות – חייבים לשמש לנו קנה-מידה ריאלי.

 "2,504 הרוגים – זה מחיר יקר מאוד לישראל. אך להילחם בצבאות תוקפים של מיליון חיילים ערבים, מצוידים בנשק מודרני ובשיריון רב, להשמיד 2,500 טנקים, להפיל 440 מטוסים, לצלוח את התעלה ולהתבסס בגדתה המערבית, לכבוש את מוצבי החרמון ולהגיע עד 40 קילומטרים מדמשק – זה לא ניתן בלי אבידות רבות.

 "עמים אחרים נקלעו למצבים דומים למה שבא על ישראל ביום הכיפורים, והם ראו במלחמתם, במהלכה ובתוצאותיה, דף מזהיר בדברי ימיהם, מקור לאמונה בכוחם ובעתידם. לישראל אבדה במלחמה זו עשירית האחוז מאוכלוסייתה; זה מחיר כבד ומכאיב מאוד. אך לא היה צבא, מעולם, שהצליח – ולו גם בתנאים עדיפים – להשמיד בקרב אלפי שיריוני אוייב ומאות ממטוסיו בפחות אבידות."

משה אינו מציין אפילו ברמז אם אכן מילאה "האופציה הגרעינית", כפי שנתפסה בעיני האוייב, תפקיד מרתיע כלשהו. הקו הרשמי של ישראל קובע שאין מזכירים אותה, וייתכן שהוא חושש שאם יזכירה – ימעיט מגבורת הלוחמים שעמדו במעוזיהם, במטוסיהם ובשריוניהם מול הפלישה המצרית והסורית.

לדעתו, מרבית הישראלים מסרבים להאמין שעצם קיומם עדיין נתון בסכנה, וכי הם נתבעים וגם ייתבעו בעתיד להקריב קורבנות רבים להבטחת הקיום. כאמור, פרשנים צבאיים זרים רואים בכך סיבה טובה לישראל להסתמך גם להבא על "האופציה הגרעינית" ועל צבא מקצועי ומשוכלל בעל יכולת הכרעה מהירה.

בפשטות מכאיבה אומר משה, שכישלון המודיעין לדעת את המועד המדויק לפתיחת המלחמה גבה אמנם מחיר כבד, אבל טועה מי שחושב, שאילו רק קירבו בזמן את הטנקים לקו המעוזים שעל תעלת סואץ, כפי שזעק בכנסת ראש האופוזיציה מנחם בגין, כי אז היה ניתן לסכל את חציית התעלה בידי הצבא המצרי, ולהשיג הכרעה מהירה ומעוטת קורבנות, כפי שהיה במלחמת ששת הימים. אף שמלחמת יום הכיפורים הפתיעה, היא לא היתה בלתי צפויה. ואף שביום הכיפורים לא היה צה"ל מגויס וערוך במלוא כוחו, אין זאת אומרת שלא התכונן למלחמה הזאת, שהיתה פורצת במוקדם או במאוחר.

השאלה לא היתה "אם", אלא "מתי".

האומנם? מה היה קורה לו גויסו כוחות המילואים בעקבות כל מידע על ריכוזי כוחות של האוייב על הגבולות, והמלחמה – שמשה רואה אותה כבלתי ממנעת – היתה נדחית ונדחית על-ידי הערבים, עד שמסיבות אלה או אחרות היתה שעת-הכושר חולפת, והמלחמה לא היתה פורצת כלל?

במהלך קיץ 1973 היו מדי פעם שמועות על כוננות מיוחדת בצה"ל; בעקבות צעדי המנע שננקטו בחודש מאי הזהיר משה בפומבי מפני "קיץ אלקטרוני"; אך ההנהגה, ועימה גם התקשורת, לא הכינו את הציבור לכך שמלחמה גדולה ובלתי נמנעת עומדת בפתח. ההיפך הוא הנכון. לקראת הבחירות, שהיו אמורות להיערך בנובמבר 1973, שידרה ההנהגה בראשות המערך אווירה של רגיעה וביטחון ושל "עסקים כרגיל", ואפילו טובים מאי פעם.

*

אחד, אחד מאלפיים חמש מאות וארבעה ההרוגים במלחמה הוא בן-משפחתי רן שוחט, חייל מילואים נשוי ואב לבן, שנהרג בזחל"ם בסיני. רן, בנם של שמחה וצבי, הוא נכדו של ברוך בן עזר (ראב). ברוך היה נכדו של אליעזר ראב, שעלה עם בנו יהודה, הוא סבי, ב-1875, ושניהם היו ממייסדי המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקוה, ב-1878. בתקופה זו, 1973 – נמצאת משפחתנו בארץ כבר כמאה שנים, מעורה בחקלאות, בשמירה ובביטחון. רן הוא הראשון מבניה שנופל על הגנת המולדת.

*

מיד לאחר שוך הקרבות, עוד בטרם התבררה התמונה לאשורה, מציידים אותי במכשיר הקלטה ביחידת המילואים שלי, במפקדת קצין חינוך ראשי, ושולחים אותי לאסוף סיפורי גבורה ביחידות היושבות ב"אפריקה", כדי להוציאם לאור, כפי שנעשה לאחר מלחמת ששת הימים.

עימי יורדים דוד שחר, אביעזר גולן ויעקב אורלנד.

בדרך לאזור הצליחה אני עובר על פני "גיא ההריגה", עשרות כלי-הרכב והשיריון השרופים והפגועים מדרום ל"חווה הסינית" – מראות קשים עד מאוד. המכונית חוצה את סוללת העפר הענקית, שנבנתה כגשר על התעלה ויוצרת קשר יבשתי בין "אסיה" ל"אפריקה" – לראשונה מאז כרה פרדיננד לספס את תעלת סואץ – ואני מגיע עד לרגלי ג'בל עתקה, הנמצא בשליטתנו, לא הרחק מהעיר סואץ, שחצייה עדיין בידי המצרים הנצורים; אני מגיע לרכס גניפה ואל נקודת הגבול הזמנית, הממוקמת בין האוהלים של שני הצבאות, על הכביש, בקילומטר ה-101 מקהיר.

ימים אחדים אני מסתובב מיחידה ליחידה, לעיתים נודד עימה ממקום למקום, וממלא קלטות רבות בחומר תיעודי רב-ערך. אני נפגש עם האלוף קלמן מגן בקרון המגורים שלו, זמן לא רב לפני מותו מהתקף-לב באותו קרון. מאחר שאינני חוקר אלא סופר, נפתחים לפני מפקדים וחיילים, ומספרים בגילוי לב סיפורים מרתקים וכואבים מאוד.

אחת העדויות שמגיעות לידי היא מפי חייל מילואים, באמצע שנות העשרים לחייו, איש צוות טנק, שהשתתף במלחמה [יחזקאל ינאי]:

 "הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו הוא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום דבר אחר פרט לעצמך. לא אכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל.

 "פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים, הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורני הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, זעקת תפילה נואשת הבוקעת ועולה:

 "'אלוהים! שזה לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!'

 "ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר – היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מנין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק. המשקפיים מתכסים חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – הבום. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא גרונך חול. קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה.

 "עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית תחמושת כשהיא עולה באש, והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום דבר. לא אכפת לך ברגע זה אם נפגעו, אם נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך – אני חי. בי לא פגעו. איברי שלי לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

 "בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים, בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טנקים מעשנים האחד ליד השני. עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו וקידמתו חור גדול, כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה תותחו מצביע, בתנוחה בלתי טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תמרות עשן דלילות מהמקומות שעוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי אפשרי, ממלא את האוויר.

 "'אלוהים!' פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאני מבין שהקול הבלתי אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה [נגמ"ש] במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.

 "'אלוהים!' אני נזעק, פעם אחר פעם, 'אלוהים! איך קרה כל זה? איך נטבחו כל הטנקים האלה?'"

כאשר מתחילים להתברר מהלכיה ומחירה הנורא של המלחמה, ומתמנית ועדת אגרנט, משעֶה מפקדת קצין חינוך ראשי את הטיפול בחומר שאספתי, והוא מונח בביתי ללא דורש וללא מפענח. אני מאזין לקלטות ומדפיס מהן ראשי-פרקים מפורטים. ויום אחד, מבלי לומר דבר למפקדיי, אני שולח מכתב לשר הביטחון, מספר לו על הקלטות ומצרף העתק של ראשי הפרקים הללו.

העתק דומה אני שולח למזכירות ועדת אגרנט, לפי כתובת תא דואר המתפרסמת בעיתון.

אינני מקבל תשובות, אבל לאחר ימים אחדים אני מצטווה לבוא ולהחזיר מיד את כל החומר שברשותי למפקדת קצין חינוך. הם אינם יודעים מדוע הגיעה פתאום הוראה לכך מהרמטכ"ל דדו. אני סבור, כי לפחות חלק מהקלטות הללו שומע גם שר הביטחון. איני יודע מה עולה אחר-כך בגורלן. חלפו מאז כעשרים וחמש שנים, ואיש לא פנה אליי לפענח אותן ולהוציאן לאור בדרך זו או אחרת, חרף החומר המרתק הכלול בהן.

לימים מפרסם אביעזר גולן, בעיתונו "ידיעות אחרונות", כתבה מפורטת על הלחימה ב"חווה הסינית", בהסתמכו על חומר שאסף באותה נסיעה. דוד שחר כולל קטעים מהנסיעה לסיני ברומן "סוכן הוד מלכותו". אני מדפיס את עדותו המלאה של חייל המילואים, יחזקאל [ינאי] שמו, ברומן "השקט הנפשי"; אף כי עדותו מגיעה אליי בדרך אחרת, ואינה שייכת להקלטותיי ב"אפריקה".

אני משתתף בהפגנה של תנועות המחאה מול ישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר 1973, ומצרף את שמי למודעה המתפרסמת בעיתונים וקוראת למשה דיין להתפטר מתפקידו כשר הביטחון ב"ממשלת המחדל". אין לכך קשר לצערי על מותו של רן במלחמה. את דעתי הביקורתית על דיין גיבשתי עוד בימי "פרשת לבון".

במשך שבועות אחדים לא קוראים אותי לשירות מילואים, ומגייסים אותי שוב רק לאחר הבחירות לכנסת, הנערכות ב-31 בדצמבר 1973.

תחילה אני סבור שבמקרה לא קראו לי, אך דן אלמגור, המשרת כאיש מילואים במפקדת קצין חינוך במרש"ל, מרחב שלמה, היא שארם א-שייח', מגלה לי כי דווקא הזמין אותי להרצות אצלו ונאמר לו שאני ועוד כעשרים מרצים, שיצאו בפומבי נגד דיין, נמצאים ברשימה שחורה. אסור להזמין אותנו עד לאחר הבחירות.

חבריי למילואים, שהועסקו הרבה בתקופה שבה ישבתי בבית, מקנאים בי ואומרים: "חבל שלא ידענו. היינו גם אנחנו חותמים על המודעה!"

*

ארה"ב לוחצת על ישראל, למסור את קטע הכביש קהיר-סואץ לידי האו"ם. ממשלת ישראל מסכימה רק לנקודות ביקורת של האו"ם, כדי לפקח על סדרי ההספקה לארמיה השלישית הנצורה. מתחילות שיחות ישירות בין ישראל למצרים בקילומטר ה-101, העוסקות בסדרי העברת השיירות לארמיה השלישית, בחיזוק ההסכם להפסקת-האש ובהחלפת שבויים.

בתחילת נובמבר נערכות פגישות בארה"ב בין גולדה לנשיא ניקסון ולשר החוץ הנרי קיסינג'ר. בדצמבר נוסע משה לארה"ב ונפגש עם קיסינג'ר, עם שר ההגנה שלזינגר ועם אישים נוספים.

בשיחותיו עם קיסינג'ר ושלזינגר דורש משה, שתמורת נסיגה ישראלית למזרח לתעלה תתחייב מצרים לפתוח את התעלה לשיט ולאזרח את הערים הנטושות. על האמריקנים לערוב לחופש השיט גם במיצרי באב-אל-מנדב, בקצהו הדרומי של ים סוף, שהמצרים הכריזו על סגירתם. ועוד על האמריקנים להמשיך ולספק לישראל את כל הנשק הדרוש לה להגנתה בעתיד, לשם איזון עם הנשק הסובייטי שמוזרם בשפע למצרים ולסוריה, בעקבות הפסדיהן במלחמה.

קיסינג'ר מבקר עוד באותו חודש במזרח-התיכון. ב-18 בינואר 1974 חותם דדו על הסכם להפרדת כוחות, את מצרים מייצג הרמטכ"ל החדש, גנרל גמאסי. ישראל ומצרים מגדירות את ההסכם כצעד ראשון לקראת שלום סופי אך למעשה זו נסיגה חד-צדדית של ישראל, המפנה את המובלעת, או הטריז, שכבשה ממערב התעלה, ורצועה ממזרחה. התנאים לנסיגה כוללים אזורי חיץ ודילול בפיקוח האו"ם.

*

על-פי החלטת הממשלה ממנה ד"ר שמעון אגרנט, נשיא בית-המשפט העליון, בנובמבר 1973, ועדת חקירה ממלכתית בראשותו, שתחקור את המידע בימים שקדמו למלחמה, את היערכותו של צה"ל ואת פעולותיו עד בלימת האוייב. מלבדו חברים בוועדה שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצל, רב-אלוף לשעבר פרופ' יגאל ידין ורב-אלוף לשעבר חיים לסקוב, המשמש גם נציב קבילות החיילים.

משה מעיד גם הוא בפני הוועדה, ונעזר לשם כך בעו"ד אליקים רובינשטיין, שלימים ייעשה ראש לשכתו במשרד החוץ ועוזרו במשא-ומתן לשלום. אחד הנושאים שהוא מדגיש ביותר בעדותו הוא דאגתו לרמת הגולן ערב המלחמה, כאשר תבע בתוקף להעלות לשם את חטיבה 7.

בישיבת מרכז מפלגת העבודה ב-5 בדצמבר, לאחר שהמפגינים ברחוב, ואני בתוכם, מקבלים את פניו בקריאות "בוז", נושא משה נאום תקיף. הוא נגד הגדרה עצמית לפלסטינים, בעד הקמת העיר ימית, תומך בזכותם של יהודים לרכוש קרקעות גם מעבר לקו הירוק, רואה עצמו נושא באחריות הפרלמנטרית לתקלות שהיו בצבא, ואשר להאשמות אחרות – ועדת אגרנט היא שתחקור ותחליט. את התשובה לאחריותו הפרלמנטרית יקבל רק מראש הממשלה הבאה, אם וכאשר תפנה אליו להמשיך בתפקידו. אם תקבל המפלגה עמדות עקרוניות, שאיתן לא יוכל ללכת לבחירות, יפרוש ממנה אבל לא מהחיים המדיניים, "לא אלך לגדל פרחים בנהלל," הוא מזהיר.

בנאומה שבה גולדה ומביעה אמון מלא במשה, אבל היא יודעת היטב שאם לא תביע בו אמון, יהא זה כאילו הביעה אי-אמון בה-עצמה.

ביום האחרון לשנת 1973 מתקיימות הבחירות לכנסת, שנדחו בגלל המלחמה. חרף הביקורת העזה בציבור על אחריות הממשלה ל"מחדלי מלחמת יום הכיפורים", יורד כוחו של המערך (מפלגת העבודה) רק בשבעה מנדטים, ועדיין אין באפשרותה של האופוזיציה, בראשות בגין, להקים ממשלה.

לאחר ימים אחדים מבקר משה אצל גולדה, שותה את הקפה המצוין שהיא יודעת להכין, ושב ושואל אם בכוונתה להציע לו להיות שר ביטחון בממשלתה הבאה. הוא מבהיר לה, שאם תמצא ועדת אגרנט שמץ של רבב בהתנהגותו האישית בתור שר ביטחון, לא יישאר בתפקידו אפילו חמש דקות, אלא יתפטר מיד. גולדה משיבה לו, שאינה מפקפקת אף לרגע במינויו לשר הביטחון גם בממשלה הבאה.

*

כחודשיים נמשך המשא-ומתן הקשה על הרכבת הממשלה. רק ב-10 במרס 1974 עולה בידי גולדה להציג בכנסת את ממשלתה החדשה. ב-1 באפריל מפרסמת ועדת אגרנט דו"ח חלקי, ובו מסקנות אישיות חמורות ביותר: אלוף שמואל גונן, גורודיש, מושעה ממילוי כל תפקיד פעיל בצבא עד שתשלים הוועדה את חקירתה בשלב הקרבות לעצירת האוייב. באמ"ן מודחים מתפקידיהם ארבעה קצינים בכירים, ובהם ראש אמ"ן, אלוף אליהו זעירא, וסגנו, תא"ל אריה שלו.

בכירי אמ"ן משלמים את מחיר כישלונם המקצועי. אולם אין לשכוח את האווירה ששררה לפני המלחמה בקרב הממונים עליהם והמקבילים להם במערכת הביטחון ובצה"ל – התנשאות על פני הערבים, זלזול בכוחם הצבאי, וביטחון מופרז בעליונות המוחלטת של ישראל. מכאן נבעו רמת המוכנות הנמוכה של הצבא, והאמונה שהיום הראשון למלחמה הבאה יהיה כיום השביעי למלחמה הקודמת – יהיה אפשר לנפנף בקלות את הערבים. במידה מסוימת עדיין שלטה הגישה הנועזת והלוקחת-סיכונים של משה, שהצליחה פעמים רבות בעבר: "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם בורחים כולם, כמו ציפורים." יהירות זו לא באמ"ן החלה אלא הוקרנה מלמעלה, מהדרגים הבכירים, שעדיין היו מוקפים בתהילה שנצברה לזכותם במלחמת ששת הימים.

ועדת אגרנט ממליצה על סיום כהונתו של הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, "הנושא באחריות אישית למה שקרה ערב המלחמה גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין כוננותו של צה"ל."

דדו מודח חרף עמידתו האיתנה והבטוחה בראש המטה הכללי במהלך המלחמה, לאחר נתוני פתיחה קשים משאת – עד שמושגת ההכרעה, ושני הצבאות התוקפים נאלצים לבקש הפסקת-אש. הציבור הישראלי חייב לשאול עצמו ביושר, אם עדיפה היתה בעיניו האפשרות האחרת – רמטכ"ל שלא כשל ערב המלחמה, אך גם לא הצליח להביא בסופה לניצחון. שתי האפשרויות האחרות: של רמטכ"ל שלא כשל כלל, או שכשל בכל, הראשונה ספק אם תתגשם אי-פעם, והשנייה – אוי ואבוי אם תתגשם.

ההיסטוריה לא תיטיב עם דדו. ליבו עתיד להישבר. לזעזוע הטרגי העובר על מפקדי צבא גאים ובעלי הישגים כמוהו, וכגורודיש, עתיד לתת ביטוי הסופר יצחק בן-נר בסיפורו "ניקול", המופיע בקובץ "שקיעה כפרית" זמן לא רב לאחר המלחמה, וכמוהו הלל מיטלפונקט במחזהו "גורודיש", המוצג כבר לאחר מותם של דדו, גורודיש ומשה.

הדחת דדו וגורודיש מעמיקה את התהום שנפערה בינם לבין משה, ועתידה לרדוף אותם ולקרב את קיצם. ב-1987 אומר גורודיש בראיון עיתונאי, ממקום עבודתו באפריקה: "היו ימים שחשבתי לרצוח את משה דיין. הוא הקריב אותי, זרק לכלבים. בגד בחיילים. הציל את העור שלו. את דדו הוא ריסק לאט, עד מוות. היינו כלי משחק בידו, בן יונה ערמומי ואכזרי."

על אודות משה אומרת הוועדה, שהיא רואה עצמה רשאית להסיק מסקנות רק באשר לאחריותו הישירה ולא בנושא אחריותו הפרלמנטרית:

 "הבעייה העיקרית היא אם שר הביטחון התרשל במילוי תפקידו בעניינים שהיו בתחום אחריותו. הגענו לכלל מסקנה, כי לפי אמות מידה של התנהגות סבירה, הנדרשות מן הנושא בתפקיד שר הביטחון, לא היה השר חייב להורות על אמצעי זהירות נוספים או שונים מאלה שהוצעו לו על-ידי המטה הכללי של צה"ל, ועל-פי הערכה וייעוץ משותפים של ראש אמ"ן וראש המטה הכללי. באשר לאחריות הפרלמנטרית, כלומר – באילו מקרים מסוג זה צריך השר להתפטר ממשרתו – זו שאלה פוליטית מובהקת, ולכן הוועדה סבורה כי אין לה לעסוק בכך."

משה חוזר ושואל את גולדה, אם לאחר קביעותיה של הוועדה, בייחוד בשאלת האחריות הפרלמנטרית, היא רוצה בהמשך כהונתו בתפקיד שר הביטחון. גולדה, שנושאת באחריות הפרלמנטרית לא פחות ממשה, מוסרת הודעה לפרסום, ובה היא שבה ואומרת שהיא רוחשת לו אמון מלא כשר הביטחון, וכי הלקחים בקשר לתחילת המלחמה ולדרך ניהולה יבוררו בממשלה במועד המתאים.

משה אומר שאלמלא הביעה בו את אמונה היה מתפטר, אף שהוא רוצה להביא את המלחמה לסיום נאות, וזאת כאשר יוחזרו השבויים גם מסוריה וייחתם עימה הסכם הפרדת כוחות כפי שנחתם עם מצרים.

ואולם גם בתוך מפלגת העבודה (המערך) ובממשלה נשמעים קולות, הקוראים להתפטרותו של משה. שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, חבר מפלגת העבודה, תובע מגולדה לפטר את משה על רקע מסקנות ועדת אגרנט. שבוע לאחר שהיא מפרסמת את הודעת התמיכה במשה, מתפטר שפירא מהממשלה.

באחד הימים, בצאתו מישיבת ממשלה, עובר משה ליד משמרת של מפגינים. אישה אחת, אימו או אשתו של חייל שנפל, צועקת לעברו: "רוצח!"

 "הרגשתי כאילו סכין נתקעת בליבי. ידעתי שאף פעם אחת בחיי לא החלטתי לעשות פעולה צבאית שאני עצמי איני מוכן להשתתף בה. גם עכשיו, בכל יום ובכל חזית, אני מוכן להחליף כל חייל וללכת במקומו – לסיור, להתקפה או להגנת מעוז. אבל זו האמת שלי. את האישה הצעירה לא אוכל, ולא אנסה, לשכנע."

התחושות הללו מלוות אותו שוב ושוב – כאשר מפגינים צועקים נגדו קריאות גנאי, כאשר הורים שכולים מפרסמים בעיתון מכתב קשה הקורא להתפטרותו, כאשר על קיר בטון בדרום תל-אביב נכתב בגדול ובאדום: "דיין – אדריכל בתי הקברות הצבאיים," כאשר קצינים קמים ומדברים נגדו בפורום צבאי. "ידעתי כי שר הביטחון זקוק לאמון העם. אסור שיהיה ספק במסירותו, בתבונתו ובגישתו האחראית לענייני הביטחון. הרגשתי כי אמון זה מתערער והולך."

*

שעה שבג'נבה מתנהל המשא-ומתן להסכם על סיום המלחמה ועל כינוס ועידת השלום, מחדשים ארגוני הטרור הפלסטינים את מאבקם האכזרי באוכלוסייה האזרחית של ישראל.

ב-11 באפריל 1974 פורצת לקריית-שמונה חוליה של שלושה מתאבדים, מאירגון "החזית העממית" של ג'ורג' חבש, ומשתלטת על בניין בית-הספר "קורצ'ק". מאחר שהילדים בחופשה והבניין ריק, נכנסים השלושה לבניין מגורים באותו רחוב, זורקים רימונים ויורים לכל עבר, עולים מדירה לדירה ורוצחים את הדיירים. הם מתבצרים בחדר קיצוני בקומה העליונה. יחידה נבחרת חודרת לבניין ומחסלת את שלושתם. מאש המחבלים נהרגים שמונה-עשר ישראלים, שני חיילים ושישה-עשר אזרחים, מהם שמונה ילדים.

ב-15 במאי 1974, בשעות הלילה, תוקפת בלילה חוליה של שלושה מחבלים טנדר, המסיע פועלות ערביות לכפר פסוטה, הורגת פועלת ופוצעת פועלות אחרות ואת הנהג. השלושה ממשיכים בדרכם למעלות, נכנסים לבית משפחת כהן, הורגים את האב, האם וילד קטן, אחר-כך הם עוברים לבית-הספר, שלנים בו ילדים מטיילים מבית-ספר בצפת. הם משתלטים על מאה תלמידים וארבעה מורים ותובעים להוציא מהכלא עשרים מחבלים ולהעבירם לדמשק; רק לאחר שיודיע רדיו דמשק שתביעתם התמלאה, ישחררו את התלמידים.

משה מגיע למעלות כבר בבוקר ועומד על המצב מקרוב ככל האפשר. בצהריים הוא טס במסוק לפגישה קצרה עם ראש הממשלה בירושלים וחוזר למעלות.

הפריצה לבניין בית-הספר מתרחשת רק בשש בערב, מועד תום האולטימטום של המחבלים לפוצץ את הבניין. משה: "זה היה אחד הימים הקשים ביותר בחיי. שתי ההחלטות העיקריות נתקבלו נגד דעתי. גם החלטת הממשלה להיענות לתביעת המחבלים, ולכן לא לפתוח מיד בפעולה צבאית בשעות הבוקר, כאשר עוד היה אפשר למצוא רגעים של עירנות פחותה אצל המחבלים; וגם החלטת הרמטכ"ל להמשיך במשא-ומתן עד לרגע האחרון, וזאת לאחר שכבר הסכימה הממשלה לפעולה צבאית. הבעתי וחזרתי והבעתי את דעתי, אבל היא לא התקבלה. גם על הרמטכ"ל לא יכולתי להשפיע שישנה את גישתו ושיקדים את הפעולה. לא יכולתי שלא לנהוג לפי החלטות הממשלה. אף לא יכולתי ליטול לידי את הפיקוד העליון על הצבא ולבצע את הפעולה הצבאית כראות עיניי, אבל לא יכולתי שלא לדעת, כי נעשו כאן שתי שגיאות חמורות: כניעה למחבלים, והחלטות לא נכונות על פעולה צבאית התובעת את מלוא התבונה."

במשך היום מציץ משה מדי פעם, מפינת הבית שהחיילים מסתתרים מאחוריו, לעבר בית-הספר. אחד המחבלים מבחין בו ורוצה לפתוח באש לעברו. ילדה שעומדת מאחורי המחבל רואה זאת ומנפנפת בידה למשה, שיחזיר את ראשו אל מאחורי הבניין. הוא מתבונן בה במשקפת. תווי פניה פניה קרובים וברורים, והיא נראית עצובה ועייפה מאוד.

כשפורצים החיילים לבניין הוא נכנס אחריהם לכיתה. התמונה מזעזעת – הרצפה מכוסה דם, ילדים פצועים שוכבים דחוקים ליד הקיר; בין הפצועים גם אותה ילדה שאותתה לו בידה, עיניה עצומות. כאשר מניחים אותה על האלונקה היא פוקחת אותן לרגע, מזהה את משה ופורצת בבכי: "זה היה נורא, זה היה נורא!"

בסופה של פרשת מעלות נהרגים אמנם שלושת המחבלים, אולם לפני כן הם מספיקים לרצוח עשרים ואחד ילדים ולפצוע שישים ושמונה. במשה מוטחות האשמות, שדחף להסתערות במקום למצות את המשא-ומתן, וזאת כדי לחפות על כישלונו במלחמת יום הכיפורים.

*

ההתנגדות הציבורית והמפלגתית להמשך כהונתה של "ממשלת המחדל" הולכת וגוברת גם במפלגת העבודה ובקרב שריה בממשלה. ב-11 באפריל 1974 מודיעה גולדה בכנסת על התפטרותה. ב-3 ביוני מושבעת ממשלה חדשה בראשות יצחק רבין; שמעון פרס הוא שר הביטחון. רבים-רבים, גם בממשלה ובמפלגת העבודה, נאנחים עתה לרווחה. חלפה הסכנה, שמשה יהיה אי-פעם יורשה של גולדה. עם הכתם של מלחמת יום הכיפורים בא גם הקץ לדרכו הפוליטית.

הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה נחתם ב-5 ביוני, ואף שזה שלושה ימים כבר אין הוא מכהן כשר הביטחון, רואה משה בהסכם את הצלחתו להביא לסיומה הפורמלי של מלחמת יום הכיפורים: "אחרוני השבויים חזרו הביתה. צה"ל שחרר חיילי מילואים, ובסוריה שבו הפלחים לכפריהם הנטושים."

*

לימים אומר השופט שמעון אגרנט, כי פרסום מלא של דו"ח הוועדה שעמד בראשותה יעמיד באור נכון את עבודתה ואת הטעמים למסקנותיה. הוא קובל במיוחד על הרושם הציבורי שנוצר, בעקבות הפרסום החלקי, כאילו פטרה הוועדה את הדרג המדיני מאחריות מיניסטריאלית. לדבריו, הוועדה הכירה בבירור באחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה ושל שר הביטחון לכל המשגים והמחדלים, אך נמנעה מלהמליץ על עונשים כהתפטרות, הואיל וראתה בשאלת העונש הראוי שאלה פוליטית מובהקת – כאשר מדובר בהמלצה הנובעת מאחריות מיניסטריאלית. הוועדה פטרה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון מאחריות אישית למעשיהם או למחדליהם, אך לא מאחריותם הציבורית, הממלכתית והמוסרית לפעולות המנגנון שעליו הופקדו.

*

 "את מאשימה אותי בדרך כלשהי?" שואל משה את יעל ביושבם בבוקר חורפי בגנו שטוף-השמש בצהלה.

 "לא יותר מכפי שאתה מאשים את עצמך," היא עונה בשקט.

משה נאנח ומספר על הפעמיים שבהן הלך אל גולדה וביקש להגיש את התפטרותו, וגולדה לא היתה מוכנה לשמוע על כך. "הוא עסק בדברים הפורמליים," אומרת יעל בצער, "ואילו אני דיברתי על הניצוץ שאיננו. הוא דיבר על אגרנט, ואילו אני – על משה דיין, אלא שלא היה זה עוד אותו משה דיין. סגנון החיים וסולם העדיפויות של אבי השתנה בעשר שנות חייו האחרונות. אלה היו שינויים מתוך בחירה, אופציות שהוצעו לו, קוסמות ומפתות, והוא קיבלן מרצונו החופשי. אם שימשה רחל אשתו זרז בתהליך, גורם מנחה ומאיץ – היסודות מן הסתם היו מצויים בתוכו זה כבר. העיסוק הכפייתי בצבירת כסף היה אולי ביטוי להשתחררות מזיכרונות דלות ועוני שהיו מנת חלקו עוד בהיותו ילד. העיתוי היה מצער, וגם כנראה לא מקרי. מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את כולנו בשעה של התמסרות לתאוות חומריות. לא היינו מוכנים לרעידת האדמה. יציבות הקרקע שעליה עמדו רגלינו היתה אשליה מתוקה. מצב אופורי של שביעות רצון עצמית לא תרם לחידוד חושיו של אבי, אם כי אני מסופקת אם היתה לדבר השפעה על אופן ההתנהגות וקבלת ההחלטות כאשר הגיעה העת לפעול. אם רחל היא שגרמה לרפיונו ערב מלחמת יום הכיפורים, היא גם זו שעזרה לו לעמוד בתקופה האיומה והאכזרית שבאה בעקבותיה."

*

קיסינג'ר ממשיך במסעיו למזרח-התיכון ב"מסע הדילוגים" בין ישראל למצרים, ומשלים את הסכם הביניים ביניהן רק ב-31 באוגוסט 1975, בתקופת רבין. קו ההפרדה החדש עובר ממזרח לרומני שעל שפת הים התיכון, יורד אל מעברי הגידי והמיתלה ומסתיים מדרום לאבו-רודס, וכך מחזיר את בארות הנפט לשליטה מצרית, אך עדיין מותיר בידי ישראל את בארות הנפט הדרומיות יותר, של א-טור. להסכם הביניים נוסף הסכם הבנה מרחיק-לכת בין ישראל לארה"ב, הכולל חיזוק כוחה הצבאי ופיצויה על החזרת שדות הנפט באבו-רודס ועל השטחים שהחזירה ושהיא עתידה להחזיר למצרים בסיני.

לאחר שבע שנים סוערות במשרד הביטחון חוזר משה להיות אזרח מן השורה, אך עודו חבר כנסת מטעם המערך (העבודה). ב-1975 הוא בן שישים. עתה יש לו זמן לכתוב, בעידודה של רחל ובעזרת בתו יעל, את ספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך". הכול מתועד, עוד מתקופת היותו רמטכ"ל, כאשר לקח את אל"מ מרדכי (מורלה) בר-און להיות ראש לשכתו. משה ער מאוד לתיעוד, ולמקומו בהיסטוריה. הוא נוהג לצלצל לעוזריו לאחר כל פגישה ופעולה, ותובע "לימן" אותן, מלשון יומן. את נאומיו הוא כותב בעצמו.

ספרו מסתיים בהתפטרות ממשלת גולדה ב-1974. בשעתו אמר משה לבן-גוריון, בהתרסה: "מה אתה שקוע כל-כך במסמכי 'הפרשה'. צא מזה!" – עתה שוקע הוא-עצמו במסמכי דו"ח ועדת אגרנט ומגיב עליהם בספרו.

משה עוקב אחר ההתרחשויות המדיניות והביטחוניות. הסכם הביניים עם מצרים הוא במידה מסוימת המשך למגמה שבה האמין מלכתחילה, להביא לחידוש השיט ולשיקום ערי התעלה, בדרך להסדר שלום.

* * *

אלי מייזליש

בכיינות יהודית לשווא

40 שנה של בכיינות על מלחמת יום כיפור

מאז גיליונות ראש השנה ועד לערב יום כיפור, מילאו העיתונים בסיפורי בכיינות מכל הבא ליד את 'יובל' ה-40 למלחמת יום-כיפור. לפתע מצאו כמה קצינים וחיילים יומנים שהצהיבו ובאו לפרסם אותו. ולא רק יומנים אלא סרטים 8 מ"מ, תמונות שחור-לבן וצבע ומה לא. כולם באו לספר את סיפור המחדל, איך איש א האמין כי צבא מצרים יחצה את התעלה ואיך לפתע נופלים לנו מטוסים כמו זבובים, ובעיקר למה לא ניהלנו מו"מ לשלום עם המצרים ולהחזיר להם את סיני הרי בין כה וכה החזרנו.

הנני בא לכפור בכל הבכיינות ולומר כי המלחמה הזו, עד כמה שבאה עלינו בהפתעה ושגרמה לאבידות רבות, ואפילו שבמו ידינו כפינו על עצמנו את ההפתעה, היא בסך-הכול מלחמה ככל המלחמות שבין שני יריבים. אפילו נניח שהצמרת חשבה שהמצרים והסורים חלשים או פחדנים ושלא יעזו להתחיל איתנו כי יחטפו כמו בששת הימים, בסופו של דבר, היתה פורצת המלחמה כי את הסוד לא היו יכולים המצרים והסורים לשמור לנצח. הסוד היה מתגלה.

מלחמת יום-כיפור, בהשוואה למלחמות אחרות בהיסטוריה, אינה שונה במאומה ממאות או אלפי מלחמות שקרו מאז ימי קדם. זכור במיוחד המשפט שפרעה מלך מצרים אומר: "והיה כי תקראנה מלחמה..." קרי: מלך זה חווה כבר מלחמות לפני 3500 שנה והכין עצמו לעוד מלחמות. ספר שמות מלא תיאורים למשל: "שש מאות  רכב בחור וכל רכב מצרים .... כל סוס רכב פרעה..."

מה השוני שבין פרשים אלה לפרשים האוסטרלים שרדפו כאן לפני 96 שנים באוקטובר 1917 אחר הצבא העות'מני ליד באר שבע? הנה בדילוגים תיאור הקרב שבין בריגדת הפרשים הקלה ה-4 האוסטרלית בפיקודו בריגדיר-גנרל גרנט, מתוך ספרו של גנרל ווייול "מסעי המלחמה בארץ-ישראל" [מערכות]:

"...הבריגדה ה-4 היוותה חוד החנית של כוח בן שתי דיוויזיות רכובות ושלמות שסגר על העיר ושגורלה נחרץ... התותחנים התורכיים פתחו באש אולם המיבנה המפוזר ומהירות תנועתם של האוסטרלים נשאום הלאה תוך אבידות 'קלות' [סימון המחבר] בלבד... ראשוני הפרשים דגלו בדהרה מעל שתי חפירות, רובם ירדו מעל סוסיהם וטיהרו בכידונים את הטורקים שבחפירות, חלק מהם המשיכו לדהור ישר לתוך באר-שבע.... 1,500 תורכים נלקחו בשבי... אבידות הבריגדה היו קלות להפליא – 32 הרוגים שרובם נהרגו בקרבות פנים-אל-פנים." עד כאן.

32 הרוגים לבריגדה אחת בקרב קצר. בקרב הזה השתתפו 3 דיוויזיות שהן 9 בריגדות. נא להכפיל 32 ב-9 ונקבל 288 הרוגים בקרב אחד במלחמה שנמשכה יותר מ-4 שנים, שרק בקרב אחד בין הבריטים לגרמנים על הסום בספטמבר 1916 נהרגו 60 אלף חיילים בריטים [שישים אלף ביום אחד].

אי אפשר להשוות לעולם בין המיספר היחסי של האבידות שצה"ל ספג אי פעם בקרב הכי קשה שלו לאותו יום קרב או לכל קרב אחר או לסתם מלחמה אחרת בעולם רק במאה ה-20. תמיד תהיה א-סימטריה מוגזמת. אי אפשר להשוות את המפלה המשפילה שספג הצבא הבריטי בסינגפור מידי כוח יפני קטן, כשמפקד צבא סינגפור הבריטי לויטנט-גנרל [רב-אלוף] פרסיוואל הולך עם דגל לבן בראש 180 אלף חייליו להיכנע לבריגדיר יפני עלום שם. צ'רצ'יל הגדיר זאת: "ההשפלה החמורה ביותר בהיסטוריה של בריטניה," והנה אותה בריטניה קמה מעפרה שלאחר הבליץ ויחד עם בנות הברית הביסו את גרמניה עד היום הזה.

האם הם בוכים על 66 אלף הרוגי הבליץ?

עם ישראל, יחד עם צה"ל צבאו, חייב לשאול את עצמו: עד מתי? עד מתי נבכה? ומהי הבכיינות הזו? האם יש לעם הזה שאלות וטענות כלפי אותה מנהיגות שהוליכה שולל את העם שיכול היה להימנע ממכה זו – שישאל, שילמד לקחים, שאפילו יגנה ויקלל, שלא יצביע יותר בבחירות לאנשים מהסוג הזה. שיבריח אותם למערות הכרמל עד מותם אם בכך תפדה נשמתם מהאבל. אבל כל שנה? כל שנה מזה 40 שנה למצוא עוד ועוד הקלטות, עוד ועוד יומנים, עוד תמונות? ומה? שאפשר היה להימנע מאותה מלחמת יום כיפור הארורה? וכי מלחמת תש"ח לא היתה ארורה, וכי אחריה לא קברנו את המתים? וכי לו היינו קופצים למים 1,100 פעמים בקריאת שמע ישראל הערבים לא היו תוקעים אותנו בתש"ח עד מדרום ליבנה ונבלמים ב"עד הלום"? לא?

וכי לתל-אביב הגיע טור השריון המצרי? האם היתה שם עוד חטיבה שתעצור את הטור או שממש לא היתה. ומה עשינו? בדקנו שמא ב"ג טעה ולא קרא למופתי לחתום על הודנה, או על פינוי כל ההתנחלויות מדרום לגדרה ומצפון לנהלל?

מי שקרא את ספרו של גנרל שאזלי [סעד אלדין] "חציית התעלה" [מערכות], שהיה הרמטכ"ל המצרי אז, יכול להבין על נקלה כי שום דבר לא היה עוצר את הצבא המצרי לקטול אלפי חיילים יהודים, כי זאת היתה מטרתו ולא שום דבר אחר. מכיתה לכיתה ממחלקה למחלקה הוא עבר במשך שבועות לדרבן כל חייל מצרי להרוג ככל יכולתו יהודים, וכך הוא כותב:

"משימתנו היתה לעודד את רוחו של צבא שספג תבוסה מהממת [מלחמת ששת הימים א.מ.] ולהפיל חללים באויב שגילה מאז ומתמיד רגישות לאבידות... "

ובזה הוא הצליח; מהומה רבתי בכל בית בישראל על אובדן בן או בעל. לו עם ישראל היה  קורא פעם ועוד פעם את ספרו היה חש הקלה. היה חש שלא רק שניצחנו אלא איך שמנו ללעג ולקלס את המפקדה העליונה שלהם, שכדי להפיג את תחושת התבוסה פיזרו שקרים דמיוניים [עד היום], ועל זה כעס אותו שאזלי והסתלק ממצרים כדי לפרסם את ספרו. בהמשך כתב וכתב לא פעם כי בכל מקרה לא העז לחשוב לנצח את צה"ל או לכבוש אפילו את מחצית סיני, אלא רק לתפוס כמה נקודות אסטרטגיות במתלה ובגידי. ואילו אצלנו כל שתום עין עם כובע מצחייה התחלחל על כי ה'הבית השלישי בסכנה'. איזו סכנה ואיזה בטיח.

מאמר זה אינו בא לתת תשובה לאף אחד מדוע לא התנהל מו"מ לשלום עם המצרים טרם המלחמה. אם יפשפשו החוקרים לא רק אצלנו אלא גם בצד המצרי, נכונה להם הפתעות רבות. לא רק שסאדאת שילם בחייו לאחים המוסלמים, אלא שהוא היה על תקן של מועמד לזריקה לפח של ההיסטוריה המצרית בידי כמה קצינים במטכ"ל שתהו לגבי התנהלותו מאז עלה לשלטון לאחר מות נאצר. 

עמנו זקוק לא לבדק בית יסודי כי כיום בונים בניינים לפי תקן מחמיר ביותר מחשש רעידות אדמה או טילים אטומים, אלא בכל הנוגע לאימת המוות בקרב, כאילו אין כאן ערבים; ערבים שירו עלינו מאז ומתמיד, מאז שחברי 'השומר' נאלצו לקנות רובים בשוק השחור של דמשק לאחר שאחד מהמתיישבים דב [ברל'ה] שוויגר נרצח בגליל בידי ערבים בחמישי באפריל 1909 בימי שפוט הטורקים. מי שאל אז: "למה לא ניהלו איתם מו"מ לשלום?"

הזמן מאז חלף. יותר מ-100 שנים. מלחמות היו כאן לא מעט, ונהרגו בהן מאות או אלפי יהודים. הקשר בין שלום או לא עם הערבים, או המצרים או הירדנים או הסורים וכך הלאה אינו תחליף לשלווה שאין בה הרוגים, ואין שום כוח בעולם שיכול למנוע מאיתנו לקיים כאן את השלווה הזו. רק שכל עוד נמשיך להתבכיין ולא נפנים את העובדה כי יש עדיין גנרל ערבי היכנשהו שמטרתו: "להפיל חללים באויב היהודי..." – תופר השלווה. הצרה כיום אינה בדיוק עם הערבים אלא עם האיראנים. כל עוד אין אנו יודעים בדיוק מה הם זוממים, יש להחזיק את האצבע על ההדק, ואם נהיה בטוחים כי הם עומדים לבצע את זממם, איש לא יעצור אותנו ללחוץ על ההדק.

ואז תהיה עוד מלחמה.

* * *

מרדכי קידר

שאגת העכבר

בימים אלה מלאה התקשורת הערבית ידיעות על הפעילות הדיפלומטית הקשורה בסוגייה הסורית, ומאמרי הפרשנות העוסקים בכך ממלאים עמודים שלמים בעיתוני העולם הערבי. כולם מנסים להבין אם תהיה פעולה צבאית אמריקנית, מה יהיו היקפה, עוצמתה, יעדיה ומשך הזמן שלה, ובעיקר מה יהיו השלכותיה. מכל מקהלת הפרשנות נעדר כמעט לחלוטין קול אחד חשוב, הקול הסעודי, ונראה ששם מישהו – המלך? – גזר תענית דיבור על הפרשנים.

מתוך רצון להבין לעומק את סיבת השתיקה, התקשרתי לעמית סעודי שעימו אני עומד בקשר לא רצוף. הוא אומנם שייך למשפחה המלכותית, אבל לא למעגל הפנימי של מקבלי ההחלטות. עם זאת, הוא מכיר היטב את אורח החשיבה המאפיין את המערכת השלטונית הסעודית ואת סוג השיקולים והתחושות המניעים אותה, ומבין לעומק את מה שנאמר ומה שלא נאמר בה. בתחילה הוא סירב לדבר, ורק אחרי "שיחה מקדימה" הוא התרכך. (ככה זה במזרח התיכון: הקשר האישי הוא הבסיס לכל דבר, והערבית היא הגשר שבאמצעותו ניתן לחדור לתוככי התחושות של בני האזור).

הוא העדיף לדבר על "המפרץ" ולא על סעודיה, כדי לבטא את אחדות השורה כלפי מה שמתרחש בסוריה וסביבו. העמדת הדברים זו שלו אינה מדוייקת, כי אין זהות בין עמדותיה של סעודיה (הספקית והתומכת העיקרית של הלוחמים הסלפים בסוריה) ובין אלו של קטר (העומדת מאחורי הצבא הסורי החופשי), ואילו איחוד האמירויות הרבה יותר פעיל מעומאן. אך למרות ההבדלים בגישותיהן של חברות "מועצת שיתוף הפעולה במפרץ", עדיין רב המשותף בעמדותיהן הבסיסיות.

בן שיחי רמז למאפיין תרבותי מזרח תיכוני חשוב ובסיסי: ה"מורואה" – "גבריות". גבר יקפיד להתנהג על פי כללי ההתנהגות המחייבים גברים, ויעשה כל מאמץ להתרחק מדפוסי התנהגות נשיים. רגשנות ובכיינות נתפסות כהבעות חולשה נשית, ואילו גבר מחויב לשמור על קור רוח, שקט נפשי ואיזון תפקודי גם במצבים קשים ומסובכים. נראה כי השקט המאפיין בימים האחרונים את המערכת הפוליטית הסעודית נובע ממאפיין זה. ניתן לומר שככל שהסערה הנפשית, הפנימית, גדולה יותר, כך יגבר השקט והרוגע שיקרין הגבר הערבי. זה קשור לאובססיית הכבוד, שכן גבר הנשמע כמו אישה נחשב לבזוי.

בשיחה שהפכה גלויה יותר ככל שנמשכה, קָבַל העמית על העולם המערבי בכלל ועל ארצות-הברית בפרט. "אתם (הוא כולל את ישראל בעולם המערבי) מדברים כל הזמן על זכויות אדם. אז למה אתם שותקים על מה שקורה בסוריה? האם אחרי עשר פעמים של שימוש בנשק כימי עדיין לא הצלחתם למצוא סיבה לחסל את אסד? האם 200 אלף הרוגים לא מספיקים להוציא אתכם משלוותכם? האם כל מה שאתם יכולים לעשות זה לפרסם גינוי? לאיים בלי לבצע? הרי יש לכם כל ההוכחות הנדרשות על מנת לבצע את מה שאמרתם שתעשו, אז למה אתם לא עושים את מה שהתחייבתם לעשות?"

ואז הגיעה שאלת המחץ: "האם דמם של הלובים אדום יותר מדמם של הסורים, או שמא הנפט של הלובים שחור יותר מזה של הסורים?"

הדברים נאמרו בלא מעט זלזול, שכן אותה קואליציה של אירופה ואמריקה תקפה את קדאפי בשל דברים פחות נוראים מאלה שמבצע אסד.

אסד קילקל להם

"אז מה עושה העולם הערבי כדי להתמודד עם רוצח ההמונים?" שאלתי, והוא ענה בשאלה הרטורית: "אינך יודע מה עשתה ועושה סעודיה עבור העם הסורי?" הוא התכוון למה שסעודיה יודעת לעשות: לתת כסף, הרבה כסף, למטרות שבהן היא מאמינה. סעודיה, כמו כל מדינות המפרץ, שפכה מיליארדים רבים על המרד בסוריה – לתשלום ללוחמים, לרכש נשק, תחמושת, אמצעי קשר, לסיוע אזרחי ואפילו להעברת נשים לסוריה שישרתו את הלוחמים. סעודיה מממנת מחנות אימונים במדינות אחרות לאימון לוחמים שיעברו לסוריה כדי להילחם באסד.

הפעילות הסעודית הצליחה להכניס את אסד למצב צבאי ונפשי שאילץ אותו להשתמש בנשק יום הדין, הנשק הכימי, שאילולא השתמש בו ב-21 באוגוסט, הייתה דמשק נכבשת בידי כוח מאומן, חמוש ומצוייד, שהגיע ממדינה שכנה שסעודיה השתתפה במימון אימוניו, והתמקם בלילה הקודם בפרבריה המזרחיים של דמשק. אסד הבין כי אם לא ישמיד כוח זה בגז – יחד עם האזרחים שבהם השתמש כמגינים אנושיים – יצליח הכוח להשתלט על מוסדות השלטון בדמשק ויגיע הקץ לשלטונו ולו עצמו.

הסעודים עמדו על סף הניצחון, והשימוש שעשה אסד בגז לקח אותו מהם. לכן הם כל כך רוגזים על אסד ועל המערב שלא נקט מיד את הפעולה המתבקשת, בלי דיונים, בלי הצבעות, בלי קונגרס ובלי פרלמנט. הם חוששים כי אובמה מעולם לא התכוון באמת לפעול בסוריה, וכל הנאומים חוצבי הלהבות שלו על קווים אדומים והתוצאות שיהיו מחצייתם היו רק מילים, ללא שום כוונת ביצוע. עמיתי תיאר את דברי אובמה כ"שאגת העכבר".

אלא שהסעודים אינם יכולים לתקוף את אובמה אישית, שכן הם עדיין מסתמכים עליו בנוגע לאיום הגדול, האמיתי, הרציני הנמצא ממזרח להם – איראן. הם שמעו היטב את דברי נשיא איראן "המתון", "הרפורמיסט" (עמיתי צחק כשאמר מילים אלה) שנאמרו השבוע, על כך שאיראן לא תוותר על קמצוץ מיכולתה הגרעינית. הוא קושר הצהרה זו לחולשת המערב שהוקרנה מהפרשה הסורית. הוא השתמש בביטוי הערבי המקביל ל"איראן לא סופרת את ארה"ב ממטר."

בן שיחי אינו מאמין שאסד יוותר על הנשק הכימי שלו, ויעשה כל תרגיל אפשרי כדי להעלים ולהסתיר את מה שיש לו במחסני המוות. הרוסים ניצחו את ארה"ב בגדול, וניצלו היטב את חוסר הרצון האירופי להפעיל כוח. ובכלל, תוהה עמיתי, מה כל העניין של הוויתור על הנשק הכימי? האם עונשו של רוצח יכול להצטמצם בהחרמת האקדח שבו ביצע את הרצח? איזה סטנדרט מוסרי ומשפטי זה? למה אין מוציאים אפילו צו מעצר בינלאומי נגד אסד כדי להביאו לדין בבית המשפט הבינלאומי לפשעים? במה הוא שונה מעומר אלבשיר מסודן ומילושביץ מיוגוסלביה?

לדעתו של איש שיחי, איראן היא המנצחת הגדולה של כל הפיאסקו הסורי. היא קוצרת היום את פירות ההצלחה שלה בעיראק, שכן אלפי החללים האמריקניים שהפילה איראן בעיראק בין 2003 ל-2010 הם אלו המרתיעים את ארה"ב היום מלהתערב בסוריה. כך הרוויחה איראן את עיראק, שבה היא שולטת כיום ללא מיצרים, ואת סוריה. משמרות המהפכה האיראניים לוחמים בסוריה לצד אסד, למרות שזוהי הפרה של החלטות מועצת הביטחון, ואף מדינה אינה עושה דבר.

השלטון בסעודיה חושש מאוד, שהחולשה המערבית הרבה המוקרנת כיום בסוריה תשתקף גם ביחסו של המערב כלפי איראן, וגם אם איראן תפעל נגד סעודיה ומדינות המפרץ האחרות בעתיד, לא יהיה למערב העוז והאומץ לצאת משלוותו ולסייע לסעודיה ביום מבחן. הסעודים מודאגים ביותר, וזוהי הסיבה לשקט שלהם בימים קשים אלה. ייתכן כי לחשש הכבד לעתיד המזרח התיכון והעולם בכלל שותפים מנהיגיהן של מדינות נוספות.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 260 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

איליה בר-זאב

מוצב "בודפסט" (1)

סוכות 15/10/73 לפנה"צ

עִם בּקֶר רָאּיתִי

גְּבָרִים כּוֹרְעִים בַּחוֹל הָרַךְ.

אַסְפַלְט חָצָה בָּאָבָק

וּבַבִּיצוֹת,

גַּלִּים לִחֲכוּ בְּחוֹפֵי

הַיָּם הַתִּיכוֹן,

נֶהֱדָפִים.

סָבִיב קָרְאוּ קוֹלוֹת.

כְּחֹם הַיּוֹם

רוּחוֹת מְשַׂחֲקוֹת

בַּחוֹל

בַּאֲנָשִׁים

בָּעֲצָמוֹת

מוצב "בודפסט" (2)

סוכות 15/10/73 לפנות ערב

לוּלָבִים בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ

וַעֲרָבוֹת חֲבוּטוֹת

מַסּוֹק אֶל מוּל הַמַּיִם

אֶפֶס שָׁלֹשׁ חָלוּד

מִמִּלְחָמוֹת קוֹדְמוֹת.

תַּחְבּשֶׁת אִישִׁית

פְּתוּחָה

חֲגוֹר מְרֻשָּׁל.

יָד.

מֵימִיָּה יְבֵשָׁה –

אֲנָשִׁים קָשִׁים, מֻצָּב עִקֵּשׁ.

מַבָּט אַחֲרוֹן

אֶל בּוֹרוֹת-קוֹמַת-אָדָם

שִׁרְיוֹן מְפֻיָּח בְּעֵירֹם

אוֹר צְהַבְהַב בְּסֵתֵר הַבִּצּוֹת

כּוֹבְעֵי פִּלְדַת אַל-חֶלֶד

חַיָּל הָלוּם

כָּל שֶׁנָּדָם –

וַחֲשֵׁכָה

לֹא עוֹד זוֹחֶלֶת.

* * *

באבל על מותו של חברנו

 יגאל רפפורט

ממייסדי קיבוץ עין-גדי

מלוחמי מלחמת יום הכיפורים לפני 40 שנה

שעשה מרבית שנותיו בבנק הפועלים

ונפטר בערב יום כיפור

ההלוויה התקיימה אתמול, יום ראשון

בבית העלמין של קיבוץ גבעת השלושה

* * *

דינה קטן בן ציון

הדברים שכתבת ב-1990

תקפים ונכוחים גם היום

לאהוד שלום רב,

קראתי בעניין רב את "חשבון נפש יהודי חילוני" – היטבת להתייחס לנושא מהיבטיו השונים, לנסח את השאלות העולות על הפרק בהקשריהן ולבטא מה שרוחש בליבם של ישראלים רבים, שנפשם קצה בכפייה הדתית ובעולם המושגים המעוות שזו מייצרת.

כמוך גם אני מאמינה כי התרבות העשירה שיצרנו כאן היא ההמשך הראוי והטבעי למה שדורות של אבותינו יצרו בחייהם בתפוצות הגולה, במועדיהם. ושתרבות זו, על רבדיה, היא העגלה המלאה. אישית, כמובן, שמחתי במיוחד על ההתייחסות לספרות היהודים שנכתבה ונכתבת גם בשפות זרות.

הלוואי שמערכת החינוך תשכיל לשאוב מאוצרות העגלה המלאה הזאת.

מפליא עד כמה הדברים שכתבת ב-1990 תקפים ונכוחים גם היום!

בברכת שנה טובה,   

דינה קטן בן ציון

אהוד: זה לא מפליא שמתעלמים – כי מדובר בדברי סופר נידח שאיש במערכת החינוך, וגם בתקשורת, ובעולם ה"ספרותי" שלנו – אינו טורח לשים לב לדברים שהוא כותב כי הוא אינו "סופר חשוב" או פרה קדושה, וזה בכלל לא "בון טון" להתייחס לדבריו! – לכן כדאי גם לך להיזהר בתגובותייך הנלהבות – כי חוסר החשיבות שלו הוא מחלה מידבקת!

* * *

ל-י. בוקר טוב,

קראתי הבוקר את ההרצאה של בעלך, שהרביץ במשמר העמק, ואני רוצה לומר לך שאת ישנה עם אדם חכם מאוד...

ושימותו הקנאים כי באמת אין מקום אחר, ומה שמתרחש כאן מבחינה ציונית ויהודית, הוא צ'ולנט נפלא, שהבאים אחרינו מאד יאהבו לאכול.

כל כך נהניתי לקרוא את דברי בעלך, שאפילו העתקתי אותם לארכיון שלי כדי לצטט כדברים בשם אומרם.

שיהיה לכם יום כיפור של סיכום חשבונות, מאזן כללי, ומנוחה אקולוגית...

שנה טובה

באשה לב

***

בשאר אסד שקרן!

* * *

אסתר ראב

שירים מכל הזמנים

במלאת 32 שנים למותה, בספטמבר 1981

כְּצִפּוֹר מֵתָה עַל הַזֶּרֶם

צַפְתָּ אָז לִקְרָאתִי.

עֵינֶיךָ כָּבוֹת עָמְדוּ

וּמִבַּעַד לְזָהָב עָמוּם

רֶגַע עוֹד לָחָשׁוּ;

זְרוֹעוֹתֶיךָ עֲיֵפוֹת

רוֹעֲפוֹת עֶצֶב.

זַיִת דַּל עָלֵינוּ,

צְלָלִים חִוְרִים לְרַגְלֵינוּ.

1922

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,

בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,

וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח

כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.

עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ

בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,

כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ

אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים

עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

[השיר נכתב בפתח-תקווה בסיוון תרפ"ג, 1923, כך שהוא היום כבן 90 שנה]

אֲנִי תַּחַת הָאָטָד

קַלָּה, זֵידוֹנָה

קוֹצָיו צוֹחֶקֶת

לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;

אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב,

כָּל קִיפּוּל בְּשִׂמְלָתִי

לִי יִלְחַשׁ:

לִקְרַאת מָוֶת

לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת

אַתְּ יוֹצְאָה.

אַתָּה מוֹפִיעַ –

וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת

מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת

וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם

בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר

אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי

בְּאֶחָת.

1922

ללורת

בֵּין סִבְכֵי יַסְמִין עוֹד עָשֵׁן הֲדַר-שְׂעָרֵךְ

עוֹד עִקְּבוֹת רַגְלַיִךְ הַזַּכּוֹת

בְּחוֹל הַגַּן לְאוֹר יָרֵחַ נָמוֹת –

כְּלֶהָבָה לְבָנָה עָלִית מֵאֹפֶל הַקַּרְקַע

כִּבְדַת-פְּלִיאָה וְגוֹרָל.

עַד כִּי סָלְדָה יַד גֶּבֶר נָגַע בָּךְ

בְּתוּלָה וָאֵם הָיִית – וְאוֹן גְּבָרִים

בִּמְנוֹף מַחֲשַׁבְתֵּךְ.

שְׁחִי עָלֵינוּ עִם עֶרֶב בַּעֲנַן שִׂמְלוֹתַיִךְ הַלְּבָנוֹת

עַל פְּנֵי כְּרָמִים אֵלֶּה...

וּפָרַשְׂנוּ יָדֵינוּ תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ הֹזַּכּוֹת.

פ"ת. אלול, תרפ"ה

1925

[לחברתה לורת פסקל, אשר לימים התאבדה, מתוך העיזבון]

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי:

רֵיחַ סְמָדַר וּפַרְדֵּסִים פּוֹרְחִים

עִם חֲלֵב אֵם הָשְׁקֵיתִי;

כַּפּוֹת רַגְלַיִם

רַכּוֹת כְּיָדַיִם

בְּחוֹל לוֹהֵט מְמַשְּׁשׁוֹת;

וְאֶקַלִּיפְּטִים פְּרוּעִים

טְעוּנֵי צְרָעוֹת וּדְבוֹרִים

שִׁיר עֶרֶשׂ לִי דּוֹבֵבוֹ;

שֶׁבַע אֶטְבּוֹל בְּיָם תִּיכוֹן

לִקְרַאת דָּוִד אַלּוּפִי הַמֶּלֶך

וְאַעַל אֵלָיו בְּהַרְרֵי-יְרוּשָּלַיִם

אֲיֻמָּה-הֲדוּרָה.

וְעִם דְּבוֹרָה תַּחַת הַתֹּמֶר

אֵשְׁתְּ קַהֲוָה וַאֲשׂוֹחֵחַ

עלַ הֲגַנָּּה וּמִלְחָמָה.

סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָלַיִם,

זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי.

עָלָה רֵיח בִּגְדֵיכֶן בְּאַפִּי

רֵיחַ נֵרוֹת-שַׁבָּת וְנַפְטָלִין.

כְּפֶרֶג נִשָּׂא בָּרוּחַ

אֵלִי בְּבוֹאֲךָ לְתָלְשֵׁנִי

זְרֵה אֶת עָלַי בְּכַנְפֵי הָרוּחַ

וְנִשְׁאַרְתִּי כְּפֶרֶג נְטוּל-רֹאשׁ

וְשַׁחוֹתִי אֱלֵי עֲפַר-אַרְצִי

וַאֲסָפוּנִי צְחִיחֵי רְגָבִים – – –

יְהֵא אָז שַׁחַק אָפֹר-כָּחֹל

נִבָּט מֵעָל

וּבְדַל-עָנָן שָׁכוּחַ מֻשְׁלָךְ בְּקָצֵהוּ,

תְּהֵא שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים מַאֲזִינָה

וְעֵיבָל וּגְרִיזִים כִּבְדֵי שַׂרְעַפִּים

יַשְׁחִירוּ מִצֵּל

בְּרוֹשִׁים כֵּהִים יָנוּעוּ בָּרוּחַ

וְשָׂדוֹת כִּבְדֵי-יֶרֶק שְׁטוּחִים עֲדֵיהֶם,

יִהְיוּ פָּשׁוֹשִׁים מְרַשְׁרְשִׁים

בְּגִדְרוֹת הַשִּׁטָּה

וּבֻּלְבּוּלִים מְנַסְּרִים בְּחֶבְיוֹן-פַּרְדֵּסִים,

חַרְדָּל וּבַּבּוּנַג יִפְרְשׂוּ שְׁטִיחִים

עַל רַחֲבֵי חוֹלוֹת –

וְרוּחִי מְרַחֶפֶת עֲלֵיהֶם

כְּפֶרֶג דַּל נִשָּׂא בָּרוּחַ

1947

שִׁירַת אִשָּׁה

בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה –

שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,

וְצֶלָע רַכָּה;

בָּרוּךְ שֶׁעֲשִׂיתַנִי

עִגּוּלִים עִגּוּלִים –

כְּגַלְגַּלֵי מַזָּלוֹת

וּכְעִגּוּלֵי פֵּרוֹת –

שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּשָׂר חַי

פּוֹרֵחַ,

וַעֲשִׂיתַנִי כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה –

נוֹשֵׂא פְּרִי;

שֶׁקִּרְעֵי עֲנָנֶיךָ

מַחֲלִיקִים כְּמֶשִׁי

עַל פָּנַי וִירֵכַי;

וַאֲנִי גְּדוֹלָה

וּמְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת יַלְדָּה,

בּוֹכִיָּה מִצַּעַר,

וְצוֹחֶקֶת וְשָׁרָה בְּקוֹל,

דַּק מִן הַדַּק –

כִּצְרָצַר זָעִיר

בְּמַקְהֵלַת כְּרוּבֶיךָ

הַנַּעֲלָה –

קְטַנָּה שֶׁבִּקְטַנּוֹת –

אֲנִי מְשַׂחֶקֶת

לְרַגְלֶיךָ –

בּוֹרְאִי!

1969

תפילה אחרונה

אַל תַּעֲשֵׂנִי טוֹבָה כָּל כָּךְ

וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,

וְרֵיקָה,

"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"

אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים

אַל תְּרוֹמְמֵנִי,

וְאַל תַּעֲשֵׂנִי

עֲנָוָה כָּל כָּךְ,

וְאַל תִּתְּנֵנִי

לְבָרוֹת

לְכָל חֵלֵכָה,

לְכָל זָב,

הַיְשֵׁר גֵּוִי,

וְאַמֵּץ קְרָבַיי;

תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים

בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ

הָאֲסוּרָה,

לְזָרְקָם לָרוּחַ,

וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת

כְּאִילוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם

כָּל-טוּב;

תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ

בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים

מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה

בַּמִרְפֶּסֶת;

וּבְרֵיחַ-תִּירוֹש,

בַּעֲגָלוֹת

מְלֵאוֹת-עֵנָב

בֶּחָצֵר.

1971

לאב

במלאת חמישים שנה לעלותו על אדמת פתח תקווה

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִים

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים –

שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה...

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!

1929

יהודה ראב עלה על אדמת פתח תקווה אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ובחנוכה תרל"ט, סוף 1878, חרש את התלם הראשון.

בקיץ תרל"ח, 1878, רק נקנתה אדמת פתח תקווה וטרם החל יישובה.

 עד היום אין רחוב על שמו בפתח-תקווה.

נוֹפֵי-קַיִץ שְׁכוּחִים

בְּאֵרוֹת שֶׁרָאִיתִי

   וְזָלְגוּ דְּלָיֵיהֶם טִפּוֹת בְּדֹלַח

עֲלֵי אֶבֶן שְׁחוּקָה לְבָנָה –

וּמַעֲמַקִּים שֶׁפָּגַע בָּהֶם הַדְּלִי

וְנִתֵּר עַל שֶׁטַח חָלָק וָקַר.

תְּאֵנָה אֲפֹרָה מְאֻבֶּקֶת

שֶׁהֵגִיחָה מִן הַנָּקִיק –

צְחִיחַת-עָלִים-מְקֻפָּלִים בְּצָמָא,

וּפַג צָמוּק קָשֶׁה נוֹשֵר עַל סֶלַע בַּחֲבָטָה.

סְקַבְיוֹזוֹת-קַשׁ מְזַמְזְמוֹת, שׂוֹרְטוֹת

עֲלֵי אֶבֶן בְּצִדֵּי דְּרָכִים

וְהֹלֶם-סַנְדָּל בִּשְׁבִיל אָבוּד.

וְהֵד-קְרִיאָה בֶּהָרִים רְחוֹקִים

בֵּין הָעַרְבַּיִם.

וְעֵנָב יָרֹק עוֹטֶה צְעִיף עֲרָפֶל לָבןָ,

וְכַד אָדֹם לַח מָתְנַיִם

בְּחֶבְיוֹנֵי גֶּפֶן-אַדֶּרֶת.

וּבִצְלֵי-חָצָב שֶׁיָּבְשׁוּ –

לְבָנִים עֲרֻמִּים

מִתְגּוֹלְלִים וְיוֹרְדִים בֶּעָרוּץ,

וְגִיד שֶׁל יֶרֶק נִמְשָׁךְ –

תּוֹעֶה בַּגַּיְא;

מַעְיַן-יְשׁוּעָה-וְאַכְזָב-כְּאֶחָד

וְשִׁקְמָה כְּפוּפָה גָּחָה עָלָיו.

זֵיתִים מְטַפְּסִים בַּמִּדְרוֹן

אֲפֹרִים-כְּחֻלִּים נוֹסְכֵי-שַׁלְוָה

וְרָזֵי-דּוֹרוֹת עוֹלְפִים אוֹתָם,

וְקִמְרוֹנִים לְבָנִים בְּרֹאש-הָר

טוֹבְלִים בְּאַפְרוּרִית וְסֹמֶק-עָנָן.

1953

* * *

אהוד בן עזר

החדשות הטובות הן אלה:

* הסכם השלום פועל כפי שאולי לא פעל מעודו, בייחוד בצד הביטחוני. צבא מצרים נמצא בברית הדוקה עם ישראל נגד הטרור האיסלאמי הקיצוני ונגד "האחים המוסלמים" לכל הסתעפויותיהם. מי תיאר זאת לעצמו לפני 40 שנה?

* ההפיכה הצבאית המצרית נגד שלטון האחים המוסלמים הצליחה, ויש סיכוי שמצרים תחזור לימים של דמוקרטיה, אמנם דיקטטורית-למחצה, חילונית-למחצה ומודרכת, לפחות כמו בימים של השליט מובאראכ, שעתה המצרים מתגעגעים אליהם כמו אל ימי גן העדן, וספק אם יצליחו להגיע אליהם בקרוב ולשקם את התיירות והכלכלה.

* פירוז סיני הוכח כטעות. אין פירוז במזרח התיכון, ולכן גם לא יהיה ערך לשום פירוז בהסכם שלום עתידי במזרח התיכון, כולל פירוז הגדה. כל איזור מפורז במזרח התיכון הוא קן לטרור נוסף.

* צבא מצרים עושה בסיני עבודה חשובה מאוד גם לביטחון ישראל.

* החמאס בעזה אוכל את פירות הבאושים שלו. ה"עולם" לא נזעק לנוכח מה שעושה צבא מצרים בסיני ובגבול הרצועה – כמו שנזעק נוכח כל פעולה רחבת-היקף של צה"ל בעזה.

* הוכח שאובמה אידיוט עם קבלות, שהוא נתן ברצון או שבלא יודעין שיסובבו אותו בכחש. הוכח כי בכל נושא מזרח תיכוני – ישראל צדקה ואילו הוא טעה, היטעה, טועה ויטעה.

***

בשאר אסד שקרן!

* * *

אורי הייטנר

1. מר עולם

בכל שנות המלחמה הקרה, ימי מאזן האימה בין שתי מעצמות העל, לא הצליחה בריה"מ להדביק את יתרונה של ארה"ב כשחקן המרכזי במגרש הבינלאומי. לאחר התמוטטות הגוש הסובייטי, נהנתה ארה"ב ממעמד אקסלוסיבי של מעצמת העל העולמית היחידה. שליטתה הבלתי מעורערת של ארה"ב נראתה בלתי הפיכה. "קץ ההיסטוריה", כהגדרתו של הכלכלן פרנסיס פוקויאמה בספרו המפורסם.

14 שנה לאחר שעלה לשלטון ברוסיה, הצליח השבוע פוטין במה שאיש מקודמיו, ברוסיה ובבריה"מ, לא הצליח לפניו – למצב את עצמו כמנהיג העולמי הבולט ביותר, כשחקן הראשי במגרש הבינלאומי.

הוא לא עשה זאת בזכות עוצמה צבאית – עוצמתה של רוסיה בטלה בשישים לעומת עוצמתה של ארה"ב. הוא לא עשה זאת בזכות עוצמה כלכלית – אין להשוות את הכלכלה הרוסית לזו האמריקאית. האיום על ההגמוניה הכלכלית של ארה"ב הוא בכלל מסין והודו. הוא עשה זאת בזכות שני גורמים:

ברק אובמה וולדימיר פוטין.

מבין שני המנהיגים הללו, פוטין חכם יותר, פיקח יותר, חזק יותר, נחוש יותר, עקבי יותר וקר רוח יותר. פוטין, לאורך שנים, בעקביות ובנחישות, מיצב את מעמדו האישי בארצו ואת מעמדה של ארצו ומעמדו שלו בעולם. ובעיקר, הוא השכיל למנף את שגיאותיו הרבות של אובמה. וכך, השבוע, כאשר אובמה עמד בפני האתגר החשוב ביותר למנהיגותו, פוטין ניצל את הססנותו ואת חולשתו, שמט ברגע המתאים מבחינתו את השטיח מתחת לרגליו, טרף את קלפיו ושיבש את תכניותיו.

הרגע המכונן במדיניות החוץ של אובמה, היה הפניית העורף למובארק. האמת היא, שמול ההתקוממות העממית הרחבה של העם המצרי נגד הדיקטטור, לא היה לאובמה שום סיכוי, גם לו רצה בכך, למנוע את נפילתו. וכמנהיג הדמוקרטיה הגדולה בעולם, קשה היה לו לצאת נגד התקוממות עממית כזו. אך בפוליטיקה, גם הבינלאומית – תדמיות וסמלים חשובים, לעיתים, יותר מן העובדות. התדמית של אובמה היתה של מי שנטש את בן בריתו הקרוב בשעתו הקשה. הנזק שנגרם לתדמיתו של אובמה הוא בלתי הפיך.

פוטין מיצב את עצמו כנגטיב של אובמה. תמיכתו ללא סייג באסד, חרף פשעיו הנוראים נגד בני עמו ונגד האנושות, וגם כאשר דומה היה שאובדן שלטונו הוא עניין של ימים או לכל היותר שבועות, נועדה להמחיש לעולם, שבניגוד לאובמה – הוא נאמן לבעלי בריתו, ולכן חסותו משתלמת. וכאשר אובמה הצטייר, בשבועות האחרונים, כמי שמחזיק בידיו את העוצמה הצבאית החזקה בעולם, אך בעוד הוא מאיים להפעילה כשוטר העל של העולם, הוא גם משדר "החזיקו אותי"; כאשר הוא הציב קווים אדומים ברורים והיסס כשצריך היה לעמוד מאחוריהם – הגיח פוטין בתפקיד המבוגר האחראי, המדינאי המנוסה שמנע, כביכול, מלחמה מיותרת, שעלולה הייתה להצית את האזור ואת העולם.

פוטין הוא היום האיש החזק בעולם, המנהיג המשפיע ביותר. ואלו חדשות רעות לעולם. אמנם רוסיה של פוטין אינה הדיקטטורה הטוטליטרית של בריה"מ, אך היא רחוקה מלהיות דמוקרטיה. פוטין הוא מנהיג ציני, חף משיקולים מוסריים, שמה שמניע אותו הוא רק עוצמה – עוצמתה של רוסיה ומעמדה, עוצמתו האישית ומעמדו. אלו גם חדשות רעות לישראל. אין לפוטין שמץ מן העוינות האידיאולוגית לישראל ולציונות שאיפיינה את בריה"מ, אולם הוא דבק בברית עם ציר הרשע של המרים באויבי ישראל – איראן וסוריה.

[פורסם לראשונה ב"ישראל היום"]

2. קונספציה

קונספציה אינה מילה מגונה. גם קונספציה מודיעינית אינה מילה גסה. מודיעין אינו יכול לפעול ללא קונספציות, בכאוס גמור. הבעיה היא כאשר קונספציה הופכת לאקסיומה, כאשר מתאהבים בה ומסרבים לבחון אותה, לערער עליה, לבקר אותה, לעמת אותה עם עובדות סותרות; כאשר היא הופכת לגולם שקם על יוצרו. זה סיפור המחדל של מלחמת יום הכיפורים. הקונספציה שהסבירה מדוע אין סיכוי שמדינות ערב תתקופנה את ישראל, היתה לאקסיומה, שיוצריה התאהבו בה וחסמו כל הטלת ספק. הסתיידות העורקים המודיעינית הזו, שהדביקה את כל מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי, היא הכשל הגדול במלחמה.

האם הפקנו מכך את הלקח? ספק. תעיד על כך קונספציית "השינוי האסטרטגי של חאפז אסד," אותה הוביל ראש אמ"ן בראשית שנות ה-90 אלוף אורי שגיא. שגיא יצר קונספציה, על פיה חל שינוי אסטרטגי בסוריה, וחאפז אסד חותר לשלום עם ישראל. כל מה שנדרש לשם כך, הוא לסגת מכל הגולן לקווי 4 ביוני 67'. הקונספציה הזאת הייתה לאקסיומה. שגיא התאהב בה עד כלות, והדביק רבים סביבו, בהנהגה הצבאית והמדינית, לאורך עשרים שנה. אני זוכר מפגש שקיימנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, בביתו בכפר ביאליק, עם מינויו למנהל המו"מ מטעם ברק. מעודי לא זכורה לי פגישה הזויה יותר. חשנו שאנו משוחחים עם הודעה מוקלטת.

חאפז אסד הוא רודן שטבח בעשרות אלפים מבני עמו? את מי זה מעניין. את מי מעניינות ההשלכות המוסריות, הערכיות, הציוניות של נסיגה מהגולן ועקירת היישובים? להטיל ספקות בשאיפת השלום של אסד, במשמעות הביטחונית של נסיגה מהגולן? מה פתאום. יש קונספציה, יש אקסיומה, שום דבר לא יסדוק אותה, ולו סדק צר.

וכאשר ברק הציע לאסד את כל הגולן, תוך עקירת כל היישובים, לבד מכמה עשרות מטרים בחוף הכינרת, ואסד דחה זאת על הסף, שגיא האשים את – ברק בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית לשלום.

היום, כאשר ברור לכל בר דעת, שאילו נסוגונו חלילה מהגולן, השאלה היום היתה האם חיזבאללה או אל-קאעידה ישלטו על חוף הכינרת, ניתן היה לצפות מאורי שגיא שיאמר מילה אחת קטנה: "טעיתי."

אלא המילה הזאת, כך נראה, אינה מצויה בלקסיקון שלו. הוא בשלו – דבק בקונספציה ומאוהב בה, והיא ממשיכה לסדר לו את המציאות המדומה. היום הוא מספר, שאילו נסוגונו מהגולן, סוריה היתה הופכת לדמוקרטיה מערבית שוחרת שלום ומשגשגת ולכן מלחמת האזרחים כלל לא היתה פורצת.

ויש אנשים הקונים את הסחורה המשומשת והפגומה הזאת.

זה היה מצחיק, אלמלא היה מדובר במי שהיה ראש אמ"ן בצה"ל, עשרים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים!

3. טלפון ביום הכיפורים

המאמר פורסם לראשונה לפני עשר שנים, בגיליון מיוחד של "על הצפון"

לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים

09:00 בבוקר. הטלפון מצלצל בביתנו. היום יום הכיפורים. זו בוודאי טעות. אצלנו לא מטלפנים ולא מקבלים שיחות ביום הכיפורים. אך הטלפון עקשן והצלצול אינו מרפה. אחותי הגדולה מרימה בהיסוס. "מדברים מן הצבא. אפשר לדבר עם יוסף הייטנר?"

"הוא בבית הכנסת."

"אז תקראו לו מיד. עליו להתייצב מיד ביחידה. יש לו מילואים."

זו בטח מתיחה. מה פתאום מילואים, כך, פתאום, באמצע יום הכיפורים? אבל מי יודע, לא ניקח זאת על אחריותנו. שאבא יחליט. אחותי ואני צועדים במהירות לבית הכנסת. אני נכנס פנימה ומספר לאבי. מסתבר שהוא אינו הראשון. אחדים מן המתפללים כבר נשלפו. אנו חוזרים במהירות הביתה, בחצי ריצה. בינתיים חזרה הביתה גם אימי, שהלכה לאזכרת נשמות בבית כנסת קרוב יותר לביתנו. בהגיענו אנו פוגשים את מנחם, השכן הדתי שלנו, לבוש במדי הצנחנים, תרמיל על שכמו והוא נכנס למכונית.

"איך זה ייראה?" אני חושב בליבי, "יהודי דתי נוסע ביום כיפור עם כיפה על הראש?"

"זאת מלחמה," פוסק אבא. "סתם כך לא קוראים לנו ביום כיפור."

אני פותח את עיתון ערב החג. אני זוכר שאתמול, מתחת לכותרות המרעישות על פרשת מחנה המעבר בשנאו וביקורה של גולדה מאיר אצל ברונו קרייסקי באוסטריה, הופיעה ידיעה קטנה, כמעט חבויה, של "כתבנו הצבאי יעקב ארז," לפיה צה"ל עוקב בערנות אחרי הנעשה מעבר לתעלה. הנה, אני מספר לכולם, הרי זה היה כתוב בעיתון! צה"ל בכוננות.

לפני שאבא נוסע הוא מדבר עם עמיתיו לוועד הבית. "צריך להכין את המקלט." כל הילדים בבית המשותף יורדים למקלט ומתחילים לנקות אותו. כל השכנים, שהשתמשו בו כמחסן, מפנים את חפציהם במהירות. אחרים מורידים כיסאות, שיהיה נוח יותר.

מאזינים לרדיו. הרדיו משדר מדי רבע שעה מבזק שאינו אומר דבר. המבוגרים במתח. אנו, הילדים, בהתרגשות רבה. וב-14:00, באמצע מבזק החדשות, סיסמה מוזרה ברדיו ומיד אזעקה. אחי הקטן עומד דום, כפי שהוא מתורגל בהישמע צפירה. "לא להשתמש במעלית," מצווה אימי. "זה מסוכן! מה אם תהיה הפסקת חשמל?"

מתחילים לרדת במדרגות. אנו מתגוררים בקומה החמישית. בקומה הרביעית, שרון, שכן הצעיר ממני בשלוש שנים, בוכה בהיסטריה. אני מחבק אותו ומוריד אותו למקלט. הרי אני כבר גדול, בן עשר וחצי, ואחראי. יש ימים בחיים שבהם אנו יכולים לזכור כל דקה. ימים משמעותיים בחיים האישיים. ימים משמעותיים בחיים הקולקטיביים. כולנו נזכור עד יומנו האחרון את הערב בו נרצח רבין. איפה היינו  ומה עשינו בכל רגע ומה אמרנו ומה חשבנו. כולנו נזכור כל רגע במתקפת ה-11 בספטמבר. כולנו נזכור את הדרמה של אילן רמון. יום כיפור תשל"ד הוא יום שכל מי שמלאו לו אז יותר מחמש, יזכור כאילו היה אתמול.

ההתרגשות במקלט בשיאה. פותחים את הרדיו שהורד לפני שעה קלה, אך קשה ללמוד ממנו משהו. צפירת הרגעה. ואחר הצהרים – שוב אזעקה. אני שומע את המבוגרים מתלוצצים ביהירות אופיינית – "כבר חלפו ארבע שעות. ב-67' זה לקח לנו שישה ימים, בטח הפעם נסתפק בשש שעות."

השעות נוקפות. הימים חולפים. את הזחיחות והיהירות מחליפות השמועות. שמועה מחרידה מחברתה, ואין לדעת למה להאמין, למי להאמין. מתחילים לשמוע על הרוגים. על שבויים.

בלילה הראשון ישנתי עם אחי הקטן במיטת הוריי, לצד אימי. למחרת חזרתי למיטתי. ביום רביעי חזרנו ללימודים בבית הספר. באותו בוקר, השכם עם שחר, שוב היתה אזעקה. את בית הספר ואת הלימודים לא אהבתי, בלשון המעטה, אך באותו בוקר שמחתי לחזור אליו. שמחתי לפגוש את החברים, להחליף חוויות. הייתי הילד הידען והדעתן, זה שקורא את העיתונים, מאזין לחדשות, בקיא בנעשה, מכיר את ספרי ההיסטוריה ותמיד יש לו דעה מוצקה על כל עניין. פתאום הייתי גיבור היום – אני מסביר ומספר ומפרשן.

ובבית, צמודים לטלוויזיה ולרדיו. חדשות בגל פתוח. ואחר הצהרים – מסיבת עיתונאים עם דדו, בו אני מביט בהערצה. "נשבור להם את העצמות," הוא מבטיח, ואני מתמוגג. ואחר כך הפרשנים. חיים הרצוג הפרשן הצבאי. הפרופסור הצעיר שמעון שמיר – הפרשן לענייני ערבים. ואחר כך "מפגש אמנים" – תכנית הזמר היומית בשידור חי להרמת המוראל, בהנחיית אהוד מנור. שם שרה לראשונה נעמי שמר את "לו יהי" והרטיטה את לבבות העם. ולהבדיל, עליזה קאשי, שהגיעה מחו"ל, צועקת פתאום "קוססוממו על הערבים."

"אנו מתנצלים בפני הצופים על ההערה הלא מכובדת שנשמעה במהלך התוכנית," מפטירה קריינית הרצף (פעם היה דבר כזה).

אצל השכנים, שקולטים ירדן, רואים תמונות אחרות – השבויים הישראליים במדים מרופטים, לא מגולחים, יושבים על האדמה וידיהם על ראשם. שומעים את פקחי הג"א, "קומה שלישית, לכבות את האור!"

וגאווה – תמונתה של אחותי, במדי תנועת הצופים, מתפרסמת ב"מעריב לנוער", כשהיא צובעת פנסי מכונית במסגרת אכיפת ההאפלה.

כאמור, הייתי ילד ערני ואיכפתי. התעניינתי מאוד בפוליטיקה ובאקטואליה. בכל בוקר פתחנו את היום עם אילנה, מחנכת הכיתה, בשעה קלה על "ענייני היום". זו היתה השעה שלי. אני, בחדווה, תיארתי ופירשתי, הבעתי דעה. הרציתי על בן גוריון למחרת מותו. העניין שלי בתחומים האלה החל הרבה לפני המלחמה, וקשה לי לומר שהמלחמה שינתה משהו בהשקפת עולמי או עיצבה אותה. באותה שנה השתתפתי לראשונה באירוע פוליטי – נסעתי להפגנה של תנועות המחאה, בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, ליד הכנסת, בקריאה להתפטרותה של גולדה, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. ואכן, באותו היום גולדה התפטרה. בזכותי!

בדין התפטרה. כראש הממשלה היא נשאה באחיות מיניסטריאלית ואישית למחדל. אבל היום, אני מתקומם לנוכח רצח האופי שנעשה לה. הטענה כאילו המלחמה פרצה כתוצאה מ"סרבנותה המדינית", טענה פוליטית שקרית, הפכה כמעט למוסכמה. הרי ידוע, ששקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך לאמת... בעיקר, כשכל הרמקולים מחוברים לאלה שצועקים אותו. אפילו אהוד ברק, בזחיחותו ערב קמפ-דיוויד, נהג להזכיר אותה כסמל למה שהוא לא יהיה. הרי הוא עומד להביא לנו שלום. הוא לא ידע שהחוגים שמתוכם יצאה העלילה שהשחירה את דמותה של גולדה, יעמלו להפיל גם עליו את תיק כישלון קמפ-דיוויד ומתקפת הטרור הפלשתינאית.

כמו אז, זה ייקח כמה שנים, אך מכחישי קמפ-דיוויד לא ירפו. וזה ידבק. הרי המצב הנורמלי הוא מלחמה של הערבים בישראל ותפקידה של ישראל הוא לרצות אותם בוויתורים כדי למנוע את המלחמה, או לדחות אותה לפחות בעוד שלושה שבועות של הודנא. ואם היא לא עושה כן – גולדה, ברק, שרון אשמים.

במלחמת יום הכיפורים הייתי ילד רמת-גני בכיתה ה'. במהלך המלחמה ואחריה עקבתי בעניין אחרי מהלכי המלחמה, הפסקת האש, הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים ועם סוריה, הבחירות לכנסת השמינית, ועדת אגרנט, משבר הנפט, המשבר הכלכלי בישראל, ההפגנות הסוערות נגד הפיחות והגזירות, ההתנחלות בחווארה וסבסטיה. יום בשבוע הרֶכֶב הושבת, חיסכון באנרגיה. המדבקה עם האות ב' הודבקה על שמשת מכוניתנו. אבא שלי החליט שיום שבתון הנהיגה שלו הוא יום שני (בתיאום עם השכנים העובדים בסמוך, כדי שיוכלו להסיע זה את זה). חשתי בדיכאון ובדכדוך שמסביב. גם הסטיקרים, "אנו נתגבר", עם הציור של "ישראליק" של דוש זוקר את אגודלו, לא כל כך עזרו. גם לא הכרזות (הנכונות כל כך), "הֱיֵה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכול יהיה בסדר," ואפילו לא המודעות "בכל זאת מערך..."

את עומק המשבר הבנתי רק אחרי עשרים שנה. מלחמת יום הכיפורים גרמה למשבר החמור ביותר בתולדות הציונות, שעד היום טרם נרפאנו ממנו. מבחינה צבאית נטו ההישג הצבאי במלחמת יום הכיפורים היה הגדול שבניצחונות ישראל, לנוכח תנאי הפתיחה. אולם מבחינה מהותית רחבה היתה זו תבוסה, שנמשכת עד היום. היתה זו תבוסה, כיוון שהתחושה שהציונות היא תעודת הביטוח של היהודים נסדקה והתערערה, הביטחון הקיומי התערער, מה שגרם לפקפוק בעצם הציונות וצדקתה ולתופעות הנפסדות של הפוסט ציונות, האוכלות עד היום כל חלקה טובה בתוכנו. בעקבות  המלחמה, הוכתה ישראל במכה של נטישה וירידה מהארץ. צדק יצחק רבין, ראש הממשלה, שאמר את האמת שראוי היה שתאמר מפי מנהיג האומה: "היורדים הם נפולת של נמושות."

אולם הנְמוּשִׁיוּת הזו היתה דרך אחת. היתה גם דרך חלופית. ראשוני המתיישבים בגולן, שנאלצו להתפנות ביומה הראשון של המלחמה, מייצגים בעבורי את הדרך האחרת. עוד בעיצומם של הקרבות, כאשר יכלו לשוב ליישוביהם, ישבו ראשי המתיישבים במקלט בעין זיוון, ודנו בשאלה, "מה עושים עכשיו?"

הם החלו לפעול לחיזוק ההתיישבות בגולן, להקמת יישובים במרכז הגולן, שהיה ריק מיישובים. להקמת עיר בגולן, קצרין. להיאבק למען סיפוח הגולן למדינת ישראל. הם הביעו אמון בציונות. גם היום, שלושים שנה אחרי המלחמה, נותרה אותה ברירה בין שתי החלופות.

האם מלחמת יום הכיפורים השפיעה עליי, ועד כמה? איני יודע. אבל בבחירה האישית שלי בין שתי החלופות, אותה עשיתי בשחר נעוריי, אני דבק ובה אדבוק כל חיי.

4. עיטור הגבורה האזרחית

אביגדור קהלני נכנס לחיים הפוליטיים בסערה. ברגע האחרון לפני הפריימריז של מפלגת העבודה ב-1992, נענה קהלני לבקשתו של רבין והציג את מועמדותו ברשימה הארצית. הוא נבחר למקום גבוה ברשימה. מכאן, היו לו כל הסיכויים לנסוק לצמרת.

אולם כאשר רבין, בניגוד להבטחות הבחירות שלו, החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן, ביכר קהלני את הנאמנות למצפונו, לאמונתו, לדרכו, על פני נאמנות למנהיגו הנערץ ולמפלגה. הוא הקים את לובי הגולן ועמד בראשו והוביל בתוך מפלגתו, בכנסת ובציבור מאבק נחוש נגד הנסיגה. הוא עמד בכל הלחצים, לא נשבר מול האיומים ולא הלך שבי אחרי הפיתויים. בסופו של דבר פרש ממפלגתו.

גבורתו של קהלני בשדה הקרב ידועה. הוא קיבל עליה את עיטור המופת במלחמת ששת הימים ואת עיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים. אולם יש לא מעט גיבורי מלחמה, שהתגלו כשפנים באזרחות. גבורתו האזרחית הפוליטית של קהלני, אינה נופלת מגבורתו הצבאית.

בזכות גבורתו הצבאית, הוא יקבל השנה את עיטור הנשיא, ואין ספק שהוא ראוי לכך. אולם לא פחות מכך, הוא ראוי לעיטור, בזכות גבורתו האזרחית.

5. צרור הערות 15.9.13

* ראש הממשלה בנימין נתניהו ציטט את אמרתו של הלל הזקן, בפרקי אבות, "אם אין אני לי, מי לי?" בנאומו בטקס סיום קורס חובלים, והשליך ממנה לסוגיות הביטחון הלאומי של ישראל בכלל, ובנושא הגרעין האיראני בפרט.

לאמירתו של הלל היתה צלע מקבילה: "וכשאני לעצמי – מה אני?" השילוב בין השניים הוא החוכמה הנכונה לפרט, לקהילה ולמדינה. אדם הוא חלק מחברה ועליו לראות עצמו כחלק מן החברה, לא כאני ואפסי עוד. אולם אל לו להגיע למצב שבו הוא תלוי בכלל, ללא יכולת לדאוג לעצמו.

כך גם ביחסים הבינלאומיים. המדינה אינה "עם לבדד ישכון", היא חלק מהקהילייה הבינלאומית, והיותה כזו היא מרכיב משמעותי בביטחונה הלאומי. לא בכדי, כבר הקונגרס הציוני הראשון קבע בתוכנית בזל: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל."

ועם זאת, לעולם לא נסמיך את עצם קיומנו, אלא על עצמנו, ולא נסכן את ביטחוננו מתוך הסתמכות על אחרים.

האסטרטגיה הישראלית בסוגיית הגרעין האיראני, לאורך שנים, ממצה את שני חלקי המשוואה. ישראל מזעיקה את מצפון העולם כנגד האיום הנורא שמדינה מטורפת, המונהגת בידי כת קנאים אסלאמיים (כלומר – אין לה אלוהים), המתעבת את העולם החופשי, השואפת להיות המעצמה האזורית הגדולה, החותרת בגלוי להשמדת מדינת ישראל, מנסה בכל כוחה להצטייד בנשק גרעיני, נשק להשמדה המונית, וזה הפרוייקט העל הלאומי שלה. הלחץ הישראלי עורר, אם כי לאט מדי ומאוחר מדי, את העולם. הוא הביא לסנקציות כלכליות חריפות על איראן, אם כי מעט מדי ומאוחר מדי. כל זה לא היה קורה ללא איום משמעותי של פעולה ישראלית נגד הגרעין האיראני. ואיום משמעותי אינו יכול להיות ללא נכונות אמיתית של ישראל לתקוף, אם זו תהיה האופציה האחרונה.

למיטב הכרתי, האופציות הדיפלומטיות והכלכליות מיצו את עצמן, ואין מנוס מפעולה בכוח נגד הגרעין האיראני. כיוון שהאיום הוא על שלום העולם, מוטב שתעשה זאת מעצמת העל – ארה"ב. זה גם האינטרס הישראלי – וכשאנו לעצמנו, מה אנו? אולם זה לא יקרה, ללא איום מוחשי ישראלי לתקוף. ואם בסופו של דבר ארה"ב לא תעשה זאת, ועל פי ההתנהלות האמריקאית במשבר הטבח הכימי בסוריה, ובעיקר עמדת דעת הקהל האמריקאית, גדל הספק אם היא תעשה זאת, ייתכן מאוד שלא תיוותר לנו הברירה, אלא לבצע בעצמנו את המתחייב להגנת מדינת ישראל, ושלומם של אזרחיה. כי אם אין אנו לנו – מי לנו?

* במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס", מצטייר פוטין כאביר השלום העולמי, ממש התגלמות הפציפיזם. בכך, הוא ממשיך דרכם של הסובייטים, כולל בימיו האפלים של סטלין, שנופפו בדגל השלום, ובעקבותיהם – האידיוטיים השימושיים שפעלו בשירותם במדינות העולם החופשי. ובכלל, מן הראוי שנתייחס בביקורתיות ואף בחשדנות, לנושאי דגל השלום, ונבחן היטב אם אין זה "שלום אך שווא".

* הברקה של זיו תדהר בדף הפייסבוק שלו: "מתוך נימוקי הוועדה: פרס נובל לשלום מוענק השנה לנשיא הסורי אסד, על תרומתו לפתרון של שלום במזרח התיכון ולצמצום השימוש בנשק הכימי."

נשמע הזוי? אחרי שרב המרצחים ערפאת קיבל פרס נובל ל... שלום (!), שום דבר לא יוכל עוד להפתיע אותנו.

ואולי בעצם אסד ראוי לפרס נובל לכימיה?

* 31 שנים חלפו מאז שהסורים רצחו את נשיא לבנון באשיר ג'מאייל, שנבחר בחסות הכידונים הישראליים, כחלק מפנטזיה של אריק שרון על עיצובה של לבנון כמדינת חסות ישראלית ועיצוב סדר חדש במזה"ת. שום דבר טוב לא יצא מן הפנטזיה הזאת, שסבכה קשות את ישראל בבוץ הלבנוני הטובעני. והלקח לימינו, ימי החורף האסאלמי במזה"ת – בדלנות ונייטראליות מוחלטת.

* המשותף למלחמת יום הכיפורים 73', הסכם אוסלו 93' והמשבר הסורי 13' הוא ההונאה הערבית. ההונאה של סאדאת, של "יוזמת שלום" שנועדה להרדים אותנו בעת הכנותיו למלחמה, ההונאה של ערפאת שכביכול הסכים להפסיק את הטרור והמאבק המזוין כדי שיוכל להמשיך ולהגביר את הטרור בתוככי א"י, ההונאה של אסד שכביכול מעמיד את הנשק הבלתי קונבנציונלי שלו לבקרה בינלאומית.

* עוד משותף בין האווירה שקדמה למלחמת יום הכיפורים לבין האווירה שאחרי אוסלו – היהירות, הזחיחות, השחצנות, חוסר הסובלנות כלפי מי שהעז להטיל ספק, לעורר שאלות ולמתוח ביקורת, שבא לידי ביטוי בעיקר בדרך המכוערת ביותר לביטוי חוסר סובלנות – לעג.

* הקונספציה המודיעינית שקדמה למלחמת יום הכיפורים היתה נכונה לחלוטין. על פי הקונספציה, מדינות ערב לא עמדו לתקוף את ישראל. אז נכון, הן תקפו את  ישראל, אבל למעט התקלה הקטנה הזאת, אין שום בעייה עם הקונספציה.

נשמע הזוי? תמוה? זו בדיוק רוח מאמרו של רון פונדק במוסף "הארץ", שאינו עוסק אמנם בקונספציה של מלחמת היום הכיפורים, אולם ברוח זו הוא עוסק בהסכם אוסלו, במלאת לו עשרים שנה.

* בתגובה לרון וייס: "ההיסטוריון יגאל קיפניס" = אוקסימורון.

* בעדותה של גולדה מאיר בועדת אגרנט, היא הגדירה את מה שקרה ערב יום כיפורים כ"אסון", אולם לא כאסון טבע אלא כאסון שנבע מ"טעויות", והדגישה את הטעות שלה. הטעות שלה היתה שלא הורתה על גיוס המילואים, חרף האינטואיציה שלה, ולא עמדה נגד המלצות והערכות הרמטכ"ל וראש אמ"ן. היא לא האשימה אותם על טעויותיהם, אלא את עצמה, ואמרה שהיא מייסרת את עצמה על כך ולעולם לא תסלח על כך לעצמה. הכותרת ב"מעריב" שהגדיר זאת כ"אליבי של גולדה", כאילו הציגה את עמדת הצבא כאליבי, כדי להתחמק מאחריות, היא כותרת נבזית.

* אחרי שנים של "מבצע גולדה" – רצח אופי שיטתי ומתוזמר נגדה, אני מזהה לאחרונה גישה מעט יותר מאוזנת, מצד מי שמנסים לבחון את דמותה ופועלה באובייקטיביות. כך הדבר גם בכתבה ב"מעריב" של מרדכי חיימוביץ'. לצד אחריותה המיניסטריאלית למחדל שקדם למלחמה, שאי אפשר לחלוק עליה והראשונה לקבל עליה את מלוא האחריות הייתה גולדה עצמה, אין ספק שהנהגתה את האומה במלחמה עצמה, במשבר הגדול ביותר בתולדותיה, היתה מופת של מנהיגות. אומר בכתבה של חיימוביץ' הביוגרף של גולדה מירון מדזיני: "מזלה של ישראל היה שבראשה עמדה מנהיגה זו."

* הרשתות החברתיות הן אמצעי להפצת נגיף הקונספירציה הנתעבת, על כך שמלחמת יום הכיפורים תוכננה בידי דיין, קיסינג'ר וסאדאת, כדי להביא לנסיגה מסיני, ושהנספח הצבאי ג'ו אלון נרצח בידי ישראל כיוון שעלה על המזימה וכו'.

תיאוריה מטורפת, הפופולארית בחוגי הימין הקיצוני ההזוי, לצד תאוריית הקונספירציה השקרית והנתעבת לא פחות על רצח רבין בידי השב"כ. וכאשר מישהו אומר משהו נגד הנגיף מיד מתנפלים עליו שהוא משרת של "הממסד", "המשטר" וכו'.

חבל מאוד שאנשים מקדישים את יום הכיפורים ללשון הרע ומחליפים דיון יסודי והפקת לקחים בהפצת תיאוריות שווא מרושעות.

אבל האמת היא שאני די מרחם על האנשים האלה.

* במאמר ב"ידיעות אחרונות" סיפר נחום ברנע: ""דיין ... נקבר בגבעת שמרון, בית הקברות של נהלל, לא רחוק מקברו של משה יפה, בן המושב, שנהרג בסיני במלחמה. אביו ראובן (אסי) יפה גילה שבשעה מסוימת אחר הצהרים נוגע הצל מקברו של דיין בשולי המצבה על קבר בנו. הוא דרש להרחיק את קברו של דיין מקבר בנו."

סיפור יפה... אלא שמשה דיין כלל לא נקבר בחלקה הצבאית של בית העלמין בנהלל, אלא בחלקה האזרחית.

* הלקח המרכזי, בעיניי, ממלחמת יום הכיפורים, שמשום מה אינו נוכח בשיח הציבורי על המלחמה, הוא ההכרח הקיומי בגבולות בני הגנה ובעומק אסטרטגי. אילו ישראל הותקפה בהפתעה בגבולות 4 ביוני 67', בתוך שעות היא היתה נכבשת ומחוסלת.

* במתקפה בגבולות הקודמים, הדבר היחיד שיכול היה להציל את המדינה מהשמדה, הוא שימוש בנשק גרעיני. שימוש כזה היה אסון. אסור למדינה להגיע למצב שבו המשענת היחידה לקיומה הוא הגרעין. ההיסטוריונים והחוקרים עדין חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה האם ועד כמה דיין הציע להשתמש בהרתעה גרעינית בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים. מנהיגותה של גולדה, קור הרוח שלה וביטחונה העצמי מנעו את ההרפתקה הזו. אילו פרצה המלחמה בגבולות של ערב מלחמת ששת הימים, ייתכן מאוד שלא היתה ברירה אלא לנקוט באופציה כזו, ואולי אפילו מעבר להרתעה.

* מכל התוכניות הרבות על מלחמת יום הכיפורים, היתה אחת שגרמה לי להתרגשות עצומה – "לילה בסואץ", ברשת ב'. דורי בן זאב הגיש תכנית על הופעה שלו בפני מחלקת צנחנים במילואים ממערב לתעלה, בחודשי ההתשה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. אחד הלוחמים היה מאיר אריאל. מרבית התוכנית היתה השמעת הקלטות מן המופע. שמענו את מאיר אריאל והגיטרה בהקלטה הראשונה של "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", בגרסה מוקדמת ושונה של "ערימת דשא", בהקלטות של שירים שהופיעו כעבור 4 שנים ב"שירי חג ומועד ... ונופל" כמו "ארול" ו"תקווה (תתארו לכם)". דורי בן זאב מאלתר ומפלרטט עם הקהל, מראיין את מאיר אריאל ב"צרפתית" (ג'יבריש במבטא צרפתי) ועוד. שעה של געגוע ושל תענוג. געגוע לגאון, למשורר הייחודי כל כך, מאיר אריאל. 

* למה יום הכיפורים נקרא יום הכיפורים? כי הוא נופל בדיוק בתאריך שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים.

* בצרור הקודם יצאתי נגד הסדר הטיעון עם סא"ל אייזנר, שמשמעותו האמתית היא הדחתו מצה"ל, מאחר וזוהי הפניית עורף לקצין קרבי, גם אם שגה לחלקיק שנייה בעיצומה של פעילות מבצעית קשה. מסתבר שאיני היחיד. גם זהבה גלאון תקפה את עסקת הטיעון. לטענתה, יש בה "לגיטימציה" למעשיו. כנראה שרק הוצאה להורג של הקצין בכיכר העיר תספק את תאוותה.

אהוד: הדחתו של סא"ל אייזנר היא לא רק טיפשות מדהימה אלא גם מעשה נבלה וכתם על צה"ל ולוחמיו!

* כתבה חשובה מאוד של שוקי שדה ב"דה-מרקר", חושפת את תעשיית פולחן האישיות חסרת התקדים לשמעון ("איני עוסק בזה") פרס, על חשבון משלם המסים הישראלי לצד  תרומות רבות של אוליגרכים וטייקונים מקורבים ומחוברים, בארץ ובעולם. בכתבה לא נמסרה תגובתו של שמעון ("איני עוסק בזה") פרס. וזה מובן, שהרי הוא אינו עוסק בזה. אילו הגיב, הייתה תגובתו, מן הסתם: "איני עוסק בזה."

6. חנות קטנה ומטריפה

ב-1942 ייסד ברל כצנלסון את הוצאת "עם עובד" ועמד בראשה. ברל, שהנהיג את תנועת העבודה, את ההסתדרות ואת מפא"י לצד דוד בן גוריון; מי שייסד את בנק הפועלים, את "המשביר לצרכן" ואת העיתון "דבר", ראה בהוצאת ספרים נושא חשוב דיו, כדי שבימי הסער שעברו על העולם, על העם היהודי ועל היישוב בארץ, עיסוקו העיקרי יהיה הוצאת ספרים. הוא ראה בכך שליחות גדולה וחובה מוסרית, כנדבך מרכזי בבניין העם והארץ.

כל התחשיבים הכלכליים שהוגשו לברל, היו חד משמעיים – מדובר במיזם ללא כל אפשרות לרווח; מפעל מפסיד בעליל. והרי ברל התכוון למכור את הספרים במחיר עממי, שווה לכל נפש, מצד אחד, ולהבטיח שכר מכובד לסופרים ולמתרגמים, מצד שני. הוא קיבל את התחשיבים, הוא העמיק בהם, הוא חיפש דרכים יצירתיות להקטין את ההפסדים, אך הוא היה נחוש להקים את ההוצאה, כיוון שהוא לא ראה בה אמצעי לרווח.

"אין להרבות דברים על מה ולמה ראתה ההסתדרות להתחיל במפעל תרבותי חדש בעצם הימים אשר אנקת-אחים חנוקה מגיע אלינו ממצרי הגטאות," כתב ברל. "... אנו באים בשעה זו להניח נדבכים חדשים בבנייננו. אותו כוח המצווה עלינו את החיים ואת העמידה מול אוייב, הוא המצווה עלינו התגוננות והתבצרות רוחנית. ובימים שיישובים יהודים נחרבים וקיני תרבות עברית נשמדים, אנו נדרשים לכך יותר מבכל זמן."

במכתב לסופר, העיתונאי והמחנך דוד זכאי, הוא כתב: "רגע קט עלה בידי להכניס את ההסתדרות – בידיעתה או שלא בידיעתה – לא למפעל מו"לי בלבד, כי אם באחריות לגורלה של הספרות העברית ולמצב עבודתו של הסופר העברי."

אנו חיים היום בתקופה אחרת. אין לנו מנהיגים בקליבר של ברל כצנלסון. ובשיח השולט בארץ, וגם אחרי המחאה של קיץ 2011 הוא השיח השולט, למרבה הצער – קשה להשחיל מילה הסותרת את הגיון השוק. ובכל זאת...

רשת "סטימצקי" החליטה לסגור את חנות הספרים בקצרין, כי היא מפסידה. רשת סטימצקי אינה "עם עובד". בעצם, גם "עם עובד" אינו עוד "עם עובד". רשת "סטימצקי" היא עסק פרטי. וכי ניתן לבוא בטענות ובדרישות לעסק פרטי? אפשר לבוא לעסק פרטי בטענות על כך שהוא מקבל החלטה עסקית רציונלית? ובכל זאת...

בגולן כולו, מהחרמון ועד חמת גדר, יש חנות ספרים אחת, חנות "סטימצקי" בקצרין. מי שמתייחס לעסק אך ורק דרך משקפי הרווח, יצדיק את ההחלטה לסגור את החנות. אולם מרשת ארצית של ספרים ניתן לצפות לשיקול רחב יותר וערכי יותר. למשל, להבטיח שבכל אזור בארץ ניתן יהיה לרכוש ספרים, גם אם חנות מסוימת תקטין במידת מה את רווחי הרשת. יש לרשת די והותר חנויות מרוויחות במרכז הארץ, שיכולות לסבסד את ההפסד. הרי אין סכנה שהחנות בקצרין תפיל את רשת "סטימצקי".

לפני שנים אחדות, כשהדואר עבר הפרטה חלקית, הוא "התייעל" – בוטל הדואר הנע ליישובים הכפריים בימי ו'. כתוצאה מכך, מנויי עיתונים ביישובים הכפריים, שאין בהם חלוקה, אלא דרך הדואר, הפסיקו לקבל את העיתון, אף שהם משלמים מנוי. מי שרוצה לקרוא את עיתון השבת – ייסע לעיר הקרובה כדי לקנות עיתון. מאז, כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות", "התייעלו" אף הם, ביטלו את קווי החלוקה, וכל העיתונים מגיעים רק בדואר. ומאחר ואין דואר נע ביום שישי, כל גיליונות השבת, הגיליונות החשובים והמעניינים ביותר, אינם מגיעים למנויים.

מידי יום ו' אני נוסע לקצרין, לקנות את עיתוני סוף השבוע ב"סטימצקי". וככה, על הדרך, בלי לשים לב, בין העיתונים חוזר הביתה גם ספר חדש או שניים, או דיסק. ועכשיו, גם את החנות הזאת סוגרים בפניי.

רווח אינו מילה גסה, אך רווח גם אינו חזות הכול. רשת ספרים ארצית חזקה, המקבלת את החלטותיה רק על פי שיקולי רווח, ופוגעת במודע בתושבי הפריפריה, היא רשת בלתי מוסרית.

ושמא... אם נסגרת חנות הספרים היחידה בגולן, ניתן להסיק מכך על רמה נמוכה של תרבות הקריאה בגולן. ובכן, מסקנה נחפזת כזו, לחלוטין אינה נכונה. הן רק לפני שנים אחדות השקיע האזור הון עתק בהקמתן, ומאז ואילך – באחזקתן, של שלוש ספריות ציבוריות מן הטובות והמשוכללות בארץ, אם לא הטובות שבהן. אחד הדברים בהם אני גאה במיוחד על שנות שרותי כמנהל המתנ"ס, הוא הקמת ספריית הגולן על שלוחותיה. אפילו בהנהלת המתנ"ס היו שפקפקו, שחששו שיהיה זה "פיל לבן", כמה כבר קוראים ספרים במאה ה-21? עובדה!

אבל כנראה שמספר התושבים והפיזור הרחב שלהם אינו מאפשר לחנות ספרים להיות רווחית. וכאן עומדת רשת "סטימצקי" למבחן – האם חזונה מצטמצם לחור שבגרוש, או שיש לה חזון רחב יותר, המאפשר לה להחזיק חנות שאינה רווחית, בפריפריה של הפריפריה, מתוך אידיאולוגיה.

בינה פבזנר ואני כתבנו מכתב למנכ"לית הרשת איריס בראל. במכתבנו, מחינו על ההחלטה והבענו תקווה שהיא תשונה, מן הסיבות שציינתי לעיל. 

במכתבנו, העלינו על נס את הצוות המובחר של החנות: "יש לציין את צוות החנות – לודה, ולריה ושלי, שנותנות תמיד מענה חם ואדיב, והשכילו ליצור פינה תרבותית, חמה ונעימה."

את מכתבנו, סיימנו בפניה הבאה: "אנו מבקשים ממך לשקול שוב את הנושא. מן הראוי, שרשת שחרטה על דגלה שירות לכל חלקי הארץ והעם, ומסר תרבותי של אהבת הספר, לא תזנח משיקולי רווח את אנשי הפריפריה. שלא כמו בתל-אביב איננו יכולים 'לקפוץ' לחנות ברחוב הסמוך..."

עד רגע כתיבת מאמר זה, עשרה ימים אחרי כתיבת המכתב, לא הגיעה כל תגובה. חוששני, שהסיכוי להעביר את רוע הגזירה הוא אפסי.

סגירת חנות "סטימצקי" היא בשורה קשה לאוהבי הספר בגולן. אין זו עוד חנות. החנות הזו היא מוסד תרבותי. החנות הזו היא בית ועד לאוהבי הספר. מידי יום ו' אני מגיע לחנות – לא רק כדי לקנות עיתונים, ספרים ודיסקים, אלא גם למפגש חברתי עם עמיתיי, אוהבי הספר הגולניים.

אם אכן תיסגר החנות, אני מקווה שיימצא לה בהקדם תחליף ראוי. אולי חנות של "צומת ספרים". אולי חנות פרטית. ואולי אפילו התאגדות קואופרטיבית.

"והיית אך שמח" נאמר על חג הסוכות. מה חבל, שמיד אחרי החג השמח הזה, נפתח את "אחרי החגים" ביום עצוב של סגירת חנות הספרים היחידה בגולן.

מי יִגְלֶה עפר מעיניך, ברל כצנלסון.

אהוד: חנות סטימצקי ב"גן העיר" בתל אביב אמנם אינה עומדת בסכנה סגירה כמו זו שבקצרין – אבל את העותק-למכירה היחיד של "מסעותיי עם נשים" הם דחפו עמוק פנימה במדף ספרי הפרוזה העבריים הלא-חדשים שבירכתי החנות – לבל תשזוף עין מבקר דגדגן את העטיפה עם ציור חוה הבתולית הערומה מהמאה ה-16. ככה אין שום סיכוי שמישהו יראה את הספר!

* * *

יהודה דרורי

ניצחוננו הגדול במלחמת יוה"כ

הכותרת הזו נועדה לקרוא תגר על כל אותם עלובים ומתוסכלים שכשלו במלחמת יום-הכיפורים, לרבות אנשי תקשורת וגרורי השמאל למיניו, שמנסים לשכנע אותנו שמלחמה זו היתה תבוסה וכישלון לישראל. זוהי הגישה הנבזית והפרופגנדיסטית שבאה לשרת את האינטרסים של האוייב, טיעון שנועד לומר לעם היושב בישראל – תיכנעו... תעשו שלום עם הערבים בכל מחיר כי נכשלתם במלחמת יום הכיפורים...

12 שנות לימודיי האקדמאים הובילו אותי להשתלמות במדעים אסטרטגיים. בביקורי בארה"ב באמצע שנות ה-70 מצאתי שקבוצת הסטודנטים האמריקאים שלמדה איתי, נטועים עכשיו חזק בתפקידים בכירים במערכות הביטחון האמריקאיות למיניהן. כולם כאחד הביעו הערכתם לניצחוננו המזהיר במלחמת יום הכיפורים, וניצחון, כידוע נמדד הן לפי נתוני הפתיחה, הן לפי האבידות ברכוש ובנפש  והן במבחן התוצאה. אפילו כיום, מלחמתנו זו נלמדת בכל המוסדות הצבאיים בארה"ב.

ומדוע היה זה ניצחון מופלא? מכיוון שנתוני הפתיחה שלנו היו גרועים ביותר, הופתענו בגלל מודיעין גרוע, לא היו הכנות גיוס וחימוש מתאימות (בגלל ביטחון עצמי מופרז שנבע מהניצחון בששת הימים). בדרום עמד כל הצבא המצרי נגד גדוד מילואים שלנו, שפוזר במעוזים כשמאחוריו בתעוזים מפוזר גדוד שיריון אחד... בחזית הצפון המצב היה אולי טוב יותר (הודות למפקד הפיקוד המוכשר – חופי) אבל גם שם יחס הכוחות היה מחריד נגדנו.

אבל ראו מה קרה, תוך מיספר ימים הצליח צה"ל המופתע, המפוצל והבלתי מוכן, להתארגן – ותוך 18 יום להכות את האוייב מכה ניצחת. ביום הקרבות האחרון כבר לא היה מי שיעצור את טורי השריון שלנו מלהיכנס לדמשק או לקהיר. עשרות אלפים מחיילי האוייב נהרגו או נשבו, ציודו נהרס או נתפס, ואנחנו אלו שסיפקנו מים לצבא המצרי הנצור (זוכרים זאת?) – הפכנו לבעל הברית של האמריקאים שהחלו לחמש אותנו מחדש במיטב ציוד הלחימה – עד היום...

לא חגגנו! לא יכולנו לחגוג עם 2300 הרוגים מבנינו! אף שלכל מומחה צבאי בעולם קשה להבין איך מבחינת מיספר הכוחות שפעלו בשדה הקרב, מיספר הכלים ומיספר הקרבות, יצאנו "כל כך בזול" מבחינת הנפגעים – לעומת האוייב שסבל נוראות, ואבידותיו היו כבדות ביותר. אבל אנחנו לא התחשבנו בסטטיסטיקה החיובית לטובתנו, רק התאבלנו... אבל תודה לאל שניצחנו ואסור לשכוח זאת, כי אם לא אנחנו – אזי האוייב ניצח...

לבסוף אני רוצה לצטט פה את הקורא ירון זכאי אשר הגיב אתמול למאמר שנכתב פה בקשר לחלקה של התקשורת במיזעור ניצחוננו במלחמת יום הכיפורים.

בין היתר כותב זכאי: "מזווית של התקשורת המובסת והמתבוססת בקיאה; צה"ל הובס וקציניו מסתירים עד היום איך. לכן התקשורת עסוקה ארבעים שנה בהצגת הנכים, פגועי הנפש והדגשת הקרבות הפחות מוצלחים, ובייחוד את הקטעים הפחות מוצלחים בהם..."

לאחר מכן מוסיף זכאי: "אין בהיסטוריה הצבאית צבא 'כושל' שהצליח תוך שמונה עשרה יום להפוך התקפה מפתיעה בשתי חזיתות למצב בו הוא מאיים על ערי הבירה של המתקיפות, קובר את הגנרלים של אחת המדינות (סוריה) תחת ההריסות של המטכ"ל הסורי, משמיד חילות הים שלהם, מאיים גרעינית על המעצמה (בריה"מ) שתמכה בהם, ומעביר את מצרים מהיותה גרורה סובייטית – לנגררת מקרטעת אמריקנית. כל זה בוצע תוך כדי השמדת עשרות אלפי חיילי אוייב ממדינות רבות, והשמדת כלי המלחמה של האוייב, לרבות כלים שנשלחו על לוחמיהם ממדינות ערב אחרות. אם ככה נראית תבוסה, שיראו לי בבקשה ניצחון!...

בסיכום, אל תלכו שולל אחרי המומחים מטעם עצמם, חדורי השינאה העצמית, אלו הטוענים שהפסדנו – כי אנחנו ניצחנו בגדול ואנחנו כיום מדינה חזקה העולה ופורחת ואילו שתי מדינות האוייב דאז, ממלחמת יום הכיפורים – ממש על הפנים.

***

בשאר אסד שקרן!

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

עד כה מכרנו בדואר 23 עותקים מתוך 2,525 הנמענים שלנו!

* * *

משה גרנות

אם יש אלוהים –

הוא צריך לצום ולבקש מחילה מאיתנו

מחשבות ביום הכיפורים של שנת תשע"ד

אם יש אלוהים – הוא צריך לצום, ולא אנחנו, הוא צריך להכות על חזהו על חטא שחטא לנו. הוא צריך לבקש מחילה על הזוועות שהמיט עלינו לאורך כל הדורות.

אינני בין חסידיו של ישעיהו לביבוביץ', רחוק מזה*, אבל עם אמרה אחת שלו אני בהחלט מזדהה – בהגדה של פסח אומרים: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם." שואל ליבוביץ', מתי הציל אותנו? בימי שלמנאסר? בימי נבוכדנאצר? בימי טיטוס? בימי אדריאנוס? בימי מוחמד? בימי מסעי הצלב? בימי פרדיננד ואיזבלה, בימי הגזירות הנוראות באשכנז? בימי עלילות הדם? בימי הפוגרומים הנוראים במזרח אירופה? בשואה?

אינני בטוח שאלו המילים שלו, אבל זאת היתה ללא ספק כוונתו, במסגרת טענתו העקבית שהאל איננו הפונקציונר של האדם שאמור למלא את משאלותיו, וכי כל מהותה של עבודת האל, לדעתו, היא קיום תורה ומצוות. יש מאמינים שמצדיקים את האל על הזוועות האלו – הרי התבוללנו בין האומות, למדנו חכמת גויים, פטפטנו בזמן התפילה, והרי פחות מעונש מוות בעינויים לא ייתכן על חטאים כאלה**. מה יותר הגיוני מזה שמיליון וחצי ילדים נרצחו בעוון אבותיהם, שכביכול התבוללו, והרי גלוי לכול כי רוב הנרצחים בשואה היו שלומי אמוני ישראל שדקדקו במצוות מדורי דורות.

ואני מוסיף על דבריו של ליבוביץ': ומתי האל הזה הציל אותנו? רק כשהפסקנו להאמין בו ובהבטחותיו, ויתרנו על המשיח שאמור לגאול אותנו בדרך נס, ולקחנו את גורלנו בידינו. לולא החליטו החלוצים למרוד במורשת הדתית של עשרות דורות – לא היה סיכוי לקומם את הריסות עמנו ולגאול אותו בארצו.

אני נדהם כל פעם מחדש מהאשלייה שמשלים עצמם המאמינים, שהאל הוא שופט צדק, ובעיקר, רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת. כינויו של האל בכתבים הארמיים, שהייתה שפתו של התלמוד, הוא "רחמנא", כלומר, הרחמן, שהרי "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" (בבלי, ברכות, דף ס' ע"ב). ביום הכיפורים מתוודים המאמינים על חטאים שלא עשו, ומייחלים שעל ידי ההשפלה העצמית הזאת יזכו לרחמיו של האל.

על מה בדיוק הם סומכים?

הבה ניקח חוק אקראי מהתורה, התורה שאמורה לנחות על עם ישראל משמיים: "כי ימכור איש את בתו לאמה – לא תצא כצאת העבדים" (שמות כ"א 7). הבה נתבונן בחוק המבהיל הזה: האל מרשה לאב למכור את ילדתו לאמה, כלומר, שתעבוד בפרך ושתיאנס על ידי בעליה לכל ימי חייה, כי אין לה אף את התקווה של עבד עברי לצאת לחופשי בשנה השביעית. הבה נדמיין את תפילותיה של אותה קטינה אומללה אל האל "הרחמן", ואת תשובתו האפשרית: אני בעצמי הרשיתי לאביך למכור אותך לעבדות – כל מה שקורה לך – בחוק שירד מהשמיים קורה לך!

הצגתי את התמונה הזו בפני אחד מחבריי הדתיים, והוא בזחיחות הדעת אמר לי: איך אתה רוצה להשוות את המוסר של היום למוסר שלפני 3500 שנה?

סליחה! האל לא היה אמור להיות בקיא גם במוסר של ימינו? אם הוא בקיא רק במוסר המזעזע של לפני 3500 שנה – מה זה נוגע לנו היום?

באותו הפרק מלמד האל את בני ישראל שאם אדון היכה את עבדו, וזה הצליח לשרוד יומיים – האדון לא יינקם – "כי כספו הוא" (שם, 21-20). האל מרשה להרוג עבד, כי "ההפסד" הוא של בעליו – הוא הפסיד את הכסף ששילם עבור העבד! בכל התנ"ך כולו לא מוזכר אופק בו תימחק החרפה הזאת שניתן למכור אדם כמו שמוכרים בעל חיים. העבדות מונצחת אפילו בעשרת הדיברות, אותם מרבים להלל ולשבח כתרומה החשובה שעם ישראל הביא למוסר העולם.

התורה גדושה בהיגדים המצווים את בני ישראל להשמיד את עממי כנען. המקום הנחרץ ביותר בנדון הוא דברים כ' 18-16: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך לנחלה – לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם – החיתי והאמורי, הכנעני והפריזי, החיווי והיבוסי, כאשר ציווך ה' אלוהיך, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם לה' אלוהיכם."

מה משתמע מכאן? משתמע שהאל בורא עם אחד שישמיד עם אחר, שגם הוא נברא על ידי האל. הוא נברא כדי שיושמד! הגיון צרוף! נדמה לי שהרעיון הזה שעם אחד צריך להשמיד עם אחר מתוך אידיאולוגיה (דתית!) הוא פטנט ישראלי, אותו הורשנו, להוותנו, בנדיבות לנוצרים ולמוסלמים.

ובכן, זה האל שממנו מצפים כל כך הרבה מאמינים למשפט צדק ולרחמים?

נציץ לרגע בפרשת בראשית: האדם לא נשמע למצוות האל, ואכל מעץ הדעת. "בצדק" העניש אותו האל בגזר דין מוות, כלומר – דינו של כל יציר כפיו של האל למות בבוא יומו. ייתכן שענישה חמורה כל כך על גניבת פרי היא קצת מוגזמת, אבל נתעלם מכך. בסדר, גורלנו הוא למות, אבל מדוע האל "הרחמן" מוביל את רובנו אל המוות במסכת ייסורים נוראה, באלף מחלות זיקנה, בסניליות מבהילה, בשקיעה ניוונית מזעזעת, באי שליטה על יציאות ובתלות טוטאלית בסביבה. אפילו הנרי השמיני ואליזבט הראשונה, הידועים באכזריותם, לא עינו את הנידונים למוות בעינויים כל כך מבהילים.

לא ברורות לי הציפיות של המאמינים מהאל הזה, שצוייר בקווים כל כך מזעזעים על ידי האדם. מן הסתם האל הוא יציר דמיונו של האדם, אבל אם יש אלוהים כגרסתם של המאמינים – הרי שהוא צריך לצום ולבקש מחילה מעם ישראל על כל העוול וכל המיתות המשונות שהמיט עליו.

לי, כמובן, לא היו ציפיות מהאל, יציר דמיונו של האדם, ואף על פי כן, מנעוריי ועד זיקנה נהגתי לצום ביום כיפור – חשבתי שבכך אני מזדהה עם בני עמי, שרובם צמים ביום המיוחד הזה, אלא שכיום קשה לי מאוד להזדהות עם אותו פלג בעמי, ההולך ותופח, שיורק על ילדות קטנות שאינן לבושות בצניעות, שמקצה לנשים מקום בסוף האוטובוס, שמחרים אישה שמבקשת להיבחר לעמדת הנהגה, שאינו מתגייס לשירות צבאי בטענה חסרת השחר שלימוד התורה והתפילה עוזרת לעם ישראל יותר, שמקלל ומגדף את אלה שכן מתגייסים, ומכה אותם, שזורק אבנים על מכוניות בשבת, ששוטם את המדינה ואת הציונות, ואף מוכן להתחבר לגדולים בשונאי ישראל, שגובה "תג מחיר" מהערבים ומ"השמאלנים", שמבקש להרוס את המסגד על הר הבית ולהקים במקומו את בית המקדש כדי שבאמת יגיע סוף ליישוב היהודי בארץ הזאת בדם ואש ותמרות עשן.

איך אני יכול להזדהות עם כל אלה? שהם יצומו על חטאיהם הנוראים! ואני יודע ש"התשליך" ו"הכפרות", כמו גם הצום, לא ילבינו את חטאיהם העצומים, למרות שהם בטוחים כי האל, המצויר לעיל בצבעיהם של כתבי הקודש עצמם – הוא תמיד לצידם.

* את דעתי על הגותו כתבתי בספר "אמנונה משלו, היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ'" , מודן, 1993

** זאת גם דעתו של גאון ספרותנו, ש"י עגנון; ראו בפרק "כיסוי הדם – השואה ביצירת עגנון" בספרי "עגנון ללא מסווה", ירון גולן, 1991, עמ' 22-13.

***

בשאר אסד שקרן!

* * *

אני שמח להזמין אתכם לאירוע השקה

סביב ספרי החדש

"מלכת הפיננסים"

שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

האירוע יתקיים ביום ה' 3.10.13 בשעה 20.30

בגינת ביתו של המשורר יואב חייק

בפתח תקווה רחוב וייצמן 6.

בתוכנית:

מנחה הערב שיראיין את המחבר – רפאל אהרון

ישוחחו על הספר: פרופ' אורציון ברתנא

המשורר יואב חייק, ד"ר קציעה עלון

קריאה מהספר: שושה גורן

רומנסות ספרדיות: מיכל קנטר בליווי גיטרה: יונתן גורפינקל

מלכת הפיננסים (הקיבוץ המאוחד, 2013) הוא ספר שני מתוך סדרת הרומנים ההיסטוריים קוורטט הסניורה, שבהם מגולל יצחק גורמזאנו גורן את חייה של דונה גרַסיה מֶנדֶס, אישה דגולה מבין האנוסים של ימי הרנסנס. הראשון בסדרה, השקר הקדוש, על ימיה בפורטוגל, ראה אור בשנת 2010. בעקבות מלכת הפיננסים, צפויים להופיע – קדחת ונציאנית ומלכות טבריה.

מלכת הפיננסים עוסק בפרק אנטוורפן בחיי גרסיה, לשם ברחה מפני האינקוויזיציה בפורטוגל לאחר שירשה אימפריית מסחר חובקת תבל מבעלה פרנסיסקו מנדס. באנטוורפן היתה לשותפתו לעסקים של גיסה דיוגו וכך הפכה למלכת הפיננסים של אירופה. על-אף אהבתה לדיוגו גיסה, גרסיה מחליטה להקריב את רגשותיה כדי לשמור על מעמדה כאישה עצמאית, ומשיאה את אהוב ליבה לאחותה בריאנדה. כל אותה תקופה, היא אינה חדלה מלעסוק בהצלת יהודים ומומרים מידי רודפיהם הקתולים, כשבליבה מפעמת התקווה לחזור ליהדות ולהגשים את חזונה – הקמת בית ליהודים בארץ ישראל.

בברכה

יצחק גורמזאנו גורן

* * *

יורם וולמן

האם המונותיאיזם עדיין הכרחי

להתקדמות האנושית?

לאודי שלום,

ברשותך אני מנסה לפתוח בוויכוח או בדיון פומבי מעל גבי המכתב העיתי שלך עם קוראי המכתב העיתי הנאמנים בנושא שבעצם נמצא בבסיס חיינו התרבותיים והאמוניים ושאנו מקבלים אותו כמובן מאליו או שלא שמים לו לב או ש...לא שמים עליו – והוא עצם האמונה המונותאיסטית.

הייתי מכתיר את כותרת הויכוח כך: האם המונותיאיזם היה בזמנו ועדיין הכרחי בימינו להתקדמות האנושית?

זו בוודאי שאלה מעט פרובוקטיבית. רבים מאיתנו, הכוונה לדתיים ובוודאי לחרדים, עדיין (כנראה) שבויים במעשה הר  סיני, במעמד הענקת התורה על ידי האל העברי ובכך בקבלת עולו של הקדוש- ברוך-הוא כאל יחיד. פרופ ישראל קנוהל מהאוניברסיטה העברית מתאר את הליך הפיכתו של "עם" ישראל לעם כמיזוג בין שלוש קבוצות אנוש שונות בארץ ישראל. קבוצה אחת מהן באה ממצרים – מונהגת על ידי משה, והביאה איתה את הרעיון המונותיאיסטי הראשוני, שהגה אחד המלכים הפרעונים, שהאל רע, הוא אל השמש, הוא האל היחידי שקיים ולא ערבוביה של אלים שונים שמנהלים את העולם.

אינני לא היסטוריון ולא ארכיאולוג ואני מניח שדבריו המענינים והמרעננים ביותר של פרופ' קנוהל נשענים על בסיס יציב של מימצאים. לכן אינני יכול או מתיימר להכניס את ראשי לוויכוח הזה, העומד בניגוד רב לתיזה של מעמד הר סיני. במאה העשרים ואחת, כמו במאות הקודמות וכמו במילניומים הקודמים, עובדת היותנו מונותאיסטים בדתותינו (עברים, נוצרים ומוסלמים, להבדיל מעמי המזרח הרחוק) היא עובדה קיימת. אין כאן שאלה עד כמה אנשים מקיימים את המצוות שצווינו לקיים אלא מדובר בכך שמבחינה תרבותית אנו מונותיאיסטים, אנו, העברים, או המוסלמים או הנוצרים, שבזמן האחרון אינם מרבים לבקר בכנסיותיהם באירופה או בארה"ב.

השאלה שאני מנסה לענות עליה היא אם הפיכתנו לכאלה היתה אז "הכרחית". במילים אחרות, מה היה ערך המוסף של הגישה המונותאיסטית על פני התפיסות האליליות ששלטו עד בואה, והשתלטותה על עמי הים התיכון וממנו על פני אירופה אמריקה ומעט אסיה. כמובן שיש כאן הד ברור לשאלה שלא אוהבים לשאול במחקר ההיסטוריה – מה היה קורה אילו לא היינו מונותאיסטים? אני מוציא מהדיון את העם העברי שנוצר ונתהווה בגלל הצווי של אברהם להיבדל מגויי העולם דאז.

אם נבדוק את השאלה מצד שנֵי מישורים לפחות, נמצא את התשובות הבאות, לפחות באופן חלקי:

מהבחינה הטכנולוגית-מדעית אנו מוצאים ממציאים ומדענים חשובים כמו ארכימדס, פיתאגורס, אוקלידס, תלמי ואחרים. איני יודע במה האמינו האדונים החשובים הללו, סביר להניח שהם היו פאגאנים כמו יתר בני עמם ואולי לא שמעו, או שמעו ולא התרשמו מכך, שיש עם במזרח בהתהוותו שמאמין באל אחד.

מהצד החברתי אנו יודעים על חוקת חמוראבי שהיתה יותר מתקדמת מסביבותיה ושלפי מה שקראתי פעם משה שלנו "העתיק" ממנה, וכמובן על הנסיונות של היוונים הקדמונים בני תקופתם של העברים לכונן מדינה או חברה בה ישנה זכות בחירה לאזרחים, להוציא את העבדים כמובן, אלא שגם לעברים היו עבדים.

האם הפסקת הקרבת קורבן אדם באה מן המונותיאיזם? כלומר, ניתן היה להתקדם הן בטכנולוגיה והן במוסדות החברתיים כשברקע האמונה הפאגאנית ולא המונותאיסטית?

הערה של חובב באשר למחקר הפיזיקאלי: מדענים בני המאה שלנו, וכמובן הקודמת, ניסו ומנסים לפתח נוסחה שתביע את סך כל הכוחות הפועלים בטבע, נוסחת השדה המאוחד. האם ניתן לראות במאמץ המחשבתי הזה ביטוי כלשהו לאמונה המונותאיסטית בה שולט אל אחד או שמא להיפך, ריבוי כוחות?

שלך בכנות

יורם וולמן  

***

בשאר אסד שקרן!

* * *

פותחים עונה חדשה של קבלות שבת בצוותא באירוע מיוחד

יום שישי 18/10 בשעה 1100

זהו שיר אחרי מלחמה – ארבעים שנה למלחמת יום כיפור

משתתפים:

המשורר מירון  איזקסון – פרשת  "וירא"

מיכה בר-עם חתן פרס ישראל לצילום –

בעקבות תערוכת צילומי יום כיפור במוזיאון ת"א.

עמוס גיתאי – קולנוען, אדריכל – יוצר הסרט "כיפור".

אריק ברנשטיין, עלמה הפקות – על סרטו הדוקומנטרי

"1973, יומני מלחמה"

איתן הבר – עיתונאי וסופר, בעקבות ספרו "לקסיקון מלחמת יום הכיפורים".

פרופ' מאירה וייס – אנתרופולוגית של הרפואה והמדע, בעקבות ספרה

"למראית אין" – התמודדות המשפחות השכולות עם הממסד במלחמה.

ד"ר גדעון אביטל-אפשטיין, הסטוריון – בעקבות ספרו

"1973 הקרב על הזיכרון"

אסנת זיביל ,שחקנית ובמאית, קטע ביוגרפי מתוך הצגת היחיד שלה

 "יציאת מצרים" (פרס ראשון בתיאטרונטו)

שירה – עינת ארונשטיין, עמית דייטשמן

רמי הראל – מנהל מוזיקלי

ליאת רגב – מנחה

נילי שחור – עורכת

כרטיסים במחיר 50 שקל (במקום 60 שקל)  בציון קוד קופה 2013

בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מה היה על האהבל לעשות? – להורות תוך יומיים-שלושה על הפצצה ומשלוח טילים מן האוויר ומן הים כדי לחסל נקודתית את כל אתרי אחסנת וייצור הנשק הכימי בסוריה, שהיו עדיין מרוכזים במקומותיהם. אסד היה שותק ולא מגיב כשם שלא הגיב כאשר ישראל מחקה את האתר לבניית הכור הגרעיני שלו.

* ועוד מדברי האהבל, שסוּבב מרצונו בכחש על ידי "בן-בריתו" הרוסי: "נשיא ארה"ב, ברק אובמה, דחה בראיון לרשת אי-בי-סי את טענתו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לפיה המורדים הסורים אחראים למתקפה הכימית בפרברי דמשק ב-21 באוגוסט. הוא בירך על התפקיד הדיפלומטי שמילא פוטין בפתרון המשבר בסוריה, ואמר כי ההסכם חייב לכלול אמצעים שיבטיחו כי היא תתפרק מכל הנשק הכימי שברשותה." ["הארץ" באינטרנרט, 15.9].

* בעוד כתשעה חודשים צפוי גל לידות של נשים אוקראיניות באומן ובסביבותיה. לחלקם של התינוקות יהיה ריח של קבאב וששליק, לחלקם ריח ביוב סתום ולחלקם פיאות מסולסלות. הסיבה – איסור מדאורייתא להשתמש בקנדונים ובדאודוראנטים בחדרים הצפופים באומן וביערות שבסביבה, ששם כנראה פשקו הגויות המקומיות את רגליהן לצליינים שלנו.

* יש לנו מגרעת נוראה: אנחנו מריחים גרפומניה כבר ממרחק של שתי שורות כתובות בלבד, כמו במשל של הביצה המסריחה, וגם לא מסתירים את דעתנו. זו הסיבה שאין לנו הרבה חברים, או כמו שחברנו חיימקה שפינוזה אומר: זו גם הסיבה שלא נקבל את חצי פרס עיריית חולון לספרות, שזה הפרס הכמעט-יחיד שקיבלה בשעתו דודתנו אסתר!

* יואב אהרוני: אהוד שלום, למקרא רשימתו של יואל רפל בסוגיית "על דעת המקום" נזכרתי במדרש ישן הנראה לי כהשלמה ראוייה לעיון יפה זה: 

השבת המקום למקומו / השלמה לעיונו של יואל רפל בסוגיית "על דעת המקום"

בספר לזכר קהילת קוברין, שיצא לאור בראשית שנות ה-50, מצאתי מדרש נפלא המיוחס לר' משה'לה מקוברין. למיטב ידיעתי, מדרש קצר זה אינו מצוי במקורות אחרים והוא מובא בספר מפיו של סבא שלי, ר' מנחם-מאיר מאירסון, שהיה חסיד קוברין והיה בן למעלה מ-80 כאשר נרשמו הדברים הבאים מפיו.

על הפסוק " ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך..." (דברים ו') אומר רש"י, בכל לבבך – שלא יהיה ליבך חלוק על המקום. הרבי מקוברין אומר שהכוונה כאן היא למקום כפשוטו. אל ישתמש אדם מישראל בפתחון פה שכאילו המקום הפיזי, קשיי עבודה ופרנסה וכולי – מונעים ממנו לעבוד את ה' "בכל לבבו".

*  האם רק לצורך עידכון של המאבק בנשק הכימי של סוריה ביקר כאן אתמול, יום ראשון, שר החוץ החכם של ארה"ב ג'ון קרי?

לא. ה"עידכון" רק יסווה את הפיאסקו שרוסיה וארה"ב כופות-כביכול על סוריה [במקום פעולה צבאית אמריקאית ממוקדת ומהירה] – ויעלה לראש סדר היום הבינלאומי את המאבק בנשק הכימי והגרעיני של ישראל, שתוצג כאשמה העיקרית במתרחש בתחומים האלה באיזורנו, וזאת בגלל אי-חתימתה על האמנות הבינלאומיות!!!

צפו לשיאים חדשים של טמטום בנוסח: "הכו ביהודים והצילו את המזרח התיכון!!!!" [כמו הבייבי של קרי החכם – איסור הבנייה במזרח ירושלים!] – כאשר התוצאה האבסורדית היא שמבקשים להגיש לאסד את ראשה של ישראל מנוטרלת מנשק יום הדין שלה!

וזה גם אומר משהו על דרך הטיפול העתידית באיראן המתגרענת מצד חבורת מאחזי-העיניים הללו, לברוב, קרי ואסד – או המנהיג השקרן המוסלמי הפרסי הבא בתור.

* צפו למאמרים בעיתון "הארץ" הקוראים לנו להתפרק מנשקנו הגרעיני, הכימי והביולוגי – וזאת לשם הצלת משטרו של בשאר אסד, והשלום!

 * מוטי בן חורין: "לתוכנית יש אפשרות מלאה להוציא את כל הנשק הכימי מסוריה," אמר קרי. (רויטרס).

 ל-קרי לילה: אסאד כבר הוציא את הכול לעיראק.

תראה שבסוף אסאד ימות... מצחוק.

* מי מכיר מי יודע? הכתובת המוטבעת בחותמת כחולה על הצילום של דיוקן אסתר ראב עם העגיל [הדיוקן החום הידוע שלה] היא: "צלמניה י. אלחונס פתח תקוה".

אין לנו מושג מיהו הצלם ומה היתה משפחתו. הייתכן שזהו שמו הקודם של הצלם הפתח-תקוואי הוותיק ניסן בן-נועם?

התמונה צולמה בשנת 1928. אסתר ראב היתה אז בת 34.

נודה לכל המוסיף לנו פרטים.

***

בשאר אסד שקרן!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,525 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

***

בשאר אסד שקרן!