גיליון מס' 875 – מורחב, לחג סוכות

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בתשרי תשע"ד, 19 בספטמבר 2013

עם צרופת מחזור "כל נדרינו" של קיבוץ אורטל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֻשְפִּיזִין בַּסֻּכָּה. // אברהם  ב. יהושע: סכנת הבגידה בציונות  [השיחה נערכה בחודש יוני 1970] מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון" שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. // שו"ת אליהו הכהן: "אל החולה נעפילה". // יואל רפל: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל". // המשוררת ריבה רובין הלכה לעולמה.// רות ירדני כץ: ארבע נשים, ארבעה סיפורים ביום אחד. // אלון אוהב-עמי: מכתב לחיימקה שפינוזה בעקבות "מסעותיי עם נשים". // יוסף דלומי: מוזיאון גוש קטיף. // עמוס אריכא: אות הכלימה לנתניהו. // אלי מייזליש: מכתב אל ערביי ישראל. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.9.13. // עמוס אריכא: פאטה מורגנה מסוכנת. // פרופ' מנשה הראל: חג ארבעת המינים וההתנחלות במחוזות ארץ ישראל. // תקוה וינשטוק: צמח החודש: האתרוג. // מנשה שאול: החרב המתהפכת. [ציטוט]. // נתי מלאכי: שני שירים. // מתי דוד: היוזמה הרוסית: פשרה אמיתית או הונאה ודאית? // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. על הספר "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", 1969. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֻשְפִּיזִין בַּסֻּכָּה

הָעֶרֶב, כְּשֶכָּל מִשְפָּחָה עֲסוּקָה

בַּמֶּה שֶנָּהוּג בּוֹ לִמְסֹר אֶת

מוֹרֶשֶת הַחַג שֶל מִצְוַת הַסֻּכָּה

לַדּוֹר הַצָּעִיר כְּמָסֹרֶת

רָאוּי לְסַפֵּר בֵּין רָזֵי דְּרָזִין

שֶכָּל יוֹדְעֵי חֵ"ן מִתְמַחִים בָּם

כֵּיצַד, עַל פִּי נֹהַג, שִבְעָה אֻשְפִּיזִין

שֶאִיש לֹא זָכָה בָּם עֵינָיו לְהָזִין

וְאִיש לְקוֹלָם פֹּה עוֹד לֹא הֶאֱזִין

פּוֹקְדִים בָּתֵּי-אָב כְּאוֹרְחִים בָּם

בְּאֹפֶן שֶגַּם אִם אֵינָם מַפְגִּינִים

מִדַּת נוֹכְחוּת שֶהִיא פִיזִית

אוֹרְחִים הֵם עָמֹק בְּלִבֵּנוּ, בִּפְנִים

בְּדֶרֶךְ סִמְלִית, מֵטָפִיזִית

וְכָךְ כָּל אֶחָד מֵהֶם, כְּמוֹ עַל פִּי תוֹר,

בֵּין כָּל יְמֵי חַג הַסֻּכּוֹת כָּאן

אֶל תּוֹךְ סֻכּוֹתֵינוּ מֵצִיץ מִמִּסְתּוֹר

אוֹצְרוֹת אַגָּדוֹת עַתִּיקוֹת כָּאן

וְהוֹפֵךְ אֶת גְּנָזָיו שֶל פוֹלְקְלוֹר יְהוּדִי

אַקְטוּאָלִי פִּתְאֹם עַד לְפֶלֶא

בְּחַסְדֵּי חוּש הִיסְטוֹרִי שָרְשִי, יִחוּדִי

בּוֹ בֹּרְכוּ אֻשְפִּיזִין שֶכָּאֵלֶּה.

כִּי בְּלֵיל הַסֻּכּוֹת הָרִאשוֹן, כָּךְ כָּתוּב,

מִתְכַּבֵּד אַבְרָהָם לְבַקְּרֵנוּ

וּמִלְּבַד אִחוּלֵי הַצְלָחָה וְכָל טוּב

מִתְפַּלֵּל שֶנֵּשֵב עִם שְכֵנֵינוּ

לְשִׂיחוֹת הַשָּלוֹם שֶשָּנִים עַל שָנִים

לֹא הֵנִיבוּ עוֹד פְּרִי בִּשְׂדוֹתֵינוּ

בְּתִקְוָה שֶבִּמְקוֹם עֲקֵדוֹת שֶל בָּנִים

תְּכֻתַּתְנָה לְאֵת חַרְבוֹתֵינוּ.

וּבְלֵיל הַסֻּכּוֹת הַשֵּנִי בָּא יִצְחָק

שֶמִּדַּת הַגְּבוּרָה יֻחֲסָה לוֹ

וּמַזְכִּיר כָּל חַיָּל שֶבְּעֶרֶב הַחַג

לֹא יוֹשֵב בְּבֵיתוֹ כִּי עָמְסָה לוֹ

מְדִינַת הַיְּהוּדִים אוֹ תַצְפִּית אוֹ פַּטְרוֹל

לְאָרְכָּן שֶל גִּדְרוֹת-מַעֲרֶכֶת

וְכֻלָּנוּ חָבִים לוֹ בְּעֶצֶם הַכֹּל

כְּשֶיָּדוֹ אֶת נִשְקוֹ שָם דּוֹרֶכֶת.

וּבְלֵיל הַסֻּכּוֹת הַשְּלִישִי –  יַעֲקֹב

שֶשָּׂרָה עִם מַלְאָךְ וַיּוּכַל לוֹ

יִתְאָרַח פֹּה וְחִיש בְּאָזְנֵינוּ יִנְקֹב

אוֹתוֹ לֶקַח פָטָאלִי שֶחָל לוֹ

עַל פַּרְעֹה וְהָמָן בְּקַדְמַת הַיָּמִים

וְעַל רֶשַע אִירָאן בְּיָמֵינוּ

שֶלַּמְרוֹת סַרְקָזוֹת וְלַמְרוֹת אִיּוּמִים

עוֹד בַּסּוֹף נֵחָלֵץ גַּם מִמֶּנּוּ.

וּבְלֵיל רְבִיעִי שֶל סֻכּוֹת כְּבָר מֹשֶה

יִכָּנֵס וִיגוֹלֵל בְּאָזְנֵינוּ

עַד כַּמָּה שֶהָיָה לוֹ חָמוּר וְקָשֶה

לְהַנְהִיג אֶת אֲבוֹת אֲבוֹתֵינוּ

שֶגַּם הֵם, בִּזְמַנָּם, לֹא הִפְגִּינוּ אַחְדוּת

וְלָקוּ בְּפִצּוּל סֶקְטוֹרְיָאלִי

לֹא פָּחוֹת מֵאִתָּנוּ, שֶרַק לְכִידוּת

תַּצִּילֵנוּ מִפְיַאסְקוֹ פָטָאלִי.

וּבְלֵיל חֲמִשִּי יִזְדַּמֵּן אַהֲרֹן

תַּחַת סְכַךְ סֻכָּתֵנוּ וְיֹאמֶר

כִּי כְּשֵם שֶקּוֹדְמֵינוּ הֻכּוּ בְּעִוְרוֹן

הַסְּגִידָה הַפָנָאטִית לַחֹמֶר

כָּךְ גַּם אָנוּ כַּיּוֹם מַשְלִיכִים אֶת יְהַב

תִּקְווֹתֵינוּ עָלָיו וּמָה פֶּלֶא

אִם רוֹקְדִים אָנוּ לֹא רַק סְבִיב עֵגֶל-זָהָב

אֶלָּא רֶפֶת שְלֵמָה שֶל כָּאֵלֶּה.

וּבְלֵיל הַשִּשִּי שֶל סֻכּוֹת יִתְוַסֵּף

לַסֻּכָּה בִּמְאוֹר לֵב וְעֵינַיִם

כַּלְכְּלַן-הַצַּמֶּרֶת, אָחִינוּ יוֹסֵף

שֶמָּנַע שְנוֹת רָעָב מִמִּצְרַיִם

וְיַזְכִּיר לְכֻלָּנוּ סוֹפְסוֹף כִּי לֹא דַי

שֶיֶּשְנָהּ פֹּה צְמִיחָה –  כָּל עוֹד סֶדֶק

שֶל קִפּוּחַ מַרְאֶה שֶצְּמִיחָה זוֹ וַדַּאי

שֶאֵינָהּ מִתְחַלֶּקֶת בְּצֶדֶק

וְשֶמּוּל שְלַל פָּרוֹת שֶבְּשָׂרָן דַּל-מַרְאֶה

וּבְקֹשִי גוֹמְרוֹת אֶת הַחֹדֶש

יֵש מִעוּט שֶל פָּרוֹת שֶצְּמִיחַת הַמִּרְעֶה

מַגְדִּילָה אֶת כְּרֵסָן כָּאן עַד גֹּדֶש.

וְלִבְסוֹף, כְּחֻלְיָה אַחְרוֹנָה בְּרָבִיד

אוֹ חָרוּז אַחֲרוֹן בְּמַחְרֹזֶת

נִתְכַּבֵּד בְּבִקּוּר שֶל הַמֶּלֶךְ דָּוִד

שֶיָּבוֹא וִיתַגְבֵּר פֹּה בְּעֹז אֶת

הַמּוֹרָאל הַקָּרוּי לְאֻמִּי מוּל דִּבַּת

רוֹאֵי-שְחוֹר שֶדִּיפְּרֶסְיָה טוֹפֶלֶת

בִּלְשוֹנָם עַל כָּל צַעַד כְּאִלּוּ כִּמְעַט

סֻכָּתוֹ שֶל דָּוִד כְּבָר נוֹפֶלֶת

וְיַפְטִיר אַבָּהִית: "אַל נָא, קִינְדֶּערְלַעךְ, אַל

בְּיֵאוּש, פִּיק-בִּרְכַּיִם וּמֹרֶךְ

שֶכֵּן עַם זֶה שֶלָּנוּ, בִּפְרָט וּבִכְלָל,

מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי בִּשְעַת צֹרֶךְ

וּמִכָּל פַּעֲרֵי מִגְזָרָיו מִתְלַכֵּד

כְּשֶכָּל גּוּש מִצְטָרֵף מִכָּל עֵבֶר

(רַק חֲבָל שֶבְּטַקְטִיקָה זוֹ הוּא נוֹקֵט

רַק מוּל בְּרוֹךְ, קָטַסְטְרוֹפָה אוֹ שֶבֶר

וְהָיִיתִי הַרְבֵּה יוֹתֵר שָׂשׂ וּמַבְּסוּט

לוּא זָכַרְנוּ כִּי גַם בִּימֵי חֹל פֹּה

כְּמוֹ סֻכָּה זוֹ שֶסְּכַךְ זֶה מַקְנֶה לָהּ מִין כְּסוּת

עַם לָכִיד הוּא כִּמְעַט כָּל-יָכוֹל פֹּה.")

כֹּה יֹאמַר בֶּן יִשַי וּדְבָרָיו יֵאָלְמוּ

כִּי כְּשֵם שֶחָדְרוּ לְקִרְבֵּנוּ

כָּךְ פִּתְאֹם כָּל אוֹתָם אֻשְפִּיזִין יֵעָלְמוּ

אֲבָל לֹא לִקְחֵיהֶם –  מִלִּבֵּנוּ...

* * *

אברהם ב. יהושע

סכנת הבגידה בציונות

 [השיחה נערכה בחודש יוני 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

[הספר העברי אזל ולא יודפס בשנית כי להוצאת "עם עובד" יש ספרים יותר חשובים]

אהוד בן עזר: כסופר ישראלי ובן למשפחה עתיקה בת חמישה דורות בירושלים, כיצד היית מגדיר את עמדתך כלפי הציונות?

אברהם ב. יהושע: אני סבור כי מטרתה הבסיסית של הציונות נסתיימה. אינני רואה בציונות אידיאולוגיה טוטאלית, אורח-חיים מקיף, או פילוסופיה חברתית מסוימת, אלא בראש ובראשונה אקט היסטורי מסויים שמטרתו הייתה להשכין נורמליזציה כלשהי בבעייה היהודית, על-ידי ריכוז חלק מן העם היהודי באופן טריטוריאלי במדינה משלו. אם לא היינו מסתבכים כפי שהסתבכנו עם הערבים – הציונות באמת היתה מביאה את הנורמליזציה לעם היהודי, ותפקידה העיקרי היה מסתיים כמעט לחלוטין.

אהוד בן עזר: האם אין לך הרגשה שכיום אתה ציוני מתוך חוסר-ברירה? אולי ההסתבכות עם הערבים אינה מניחה לך אפשרות של עמדה אחרת לבד מן הציונות? כיצד אתה יכול אפוא לומר שמטרתה הבסיסית של הציונות נסתיימה?

אברהם ב. יהושע: אתה שואל – באיזה מובן אני ציוני כיום? –  בכך שאני מקבל את הנחיצות ואת הלגיטימיות של כל המפעל הציוני כפי שהתחיל לפני יותר מתשעים שנה, ואת מטרתו – יצירת מקלט לעם היהודי. אני לא רואה את עמדתי במונחים של חוסר-ברירה, אלא מתוך פרספקטיבה היסטורית – הציונות התפתחה בתור תהליך הכרחי בתוך הדילמה היהודית שהיתה לפני מאה שנה. כיום. אני רואה את התהליך כגמור כמעט, ומקבל אותו כעובדה היסטורית. מאידך, אינני חושב שכל עם ישראל צריך לבוא לארץ-ישראל, ואני בטוח שזו לא היתה מטרתה האמתית של הציונות. יתירה מזאת, קיום חלק מהעם היהודי מחוץ לארץ-ישראל היא כנראה אפשרות יסודית שטמונה בעצם מהותה וטבעה של היהדות. וכשם שבתקופת בית שני היו חלקים גדולים של העם מפוזרים מחוץ לארץ-ישראל, כך אין סיבה שלא יתקיימו גם היום חלקים מן העם היהודי בגולה. דווקא היסוד הדתי ביהדות הוא שכנראה מאפשר את הפיזור, ולאחר ניצחונה של הציונות אין הגלות מחרידה אותי כפי שהחרידה את הציונים הראשונים שמרדו בה.

אני רוצה לצמצם את גבולות הציונות בתוך חיינו, גם במובן של אידיאולוגיה, וזאת משום שאינני רוצה לראות בציונות מה שאין בה. הציונות אינה עומדת בפניי כשאלה שעליי להכריע בה כיום: שאהיה ציוני או לא, אלא כעובדה היסטורית.  ואני מתייחס לציונות כמו צרפתי שמדבר על תקופת נפוליאון. אני רואה את ההכרחיות שבה, את הלגיטימיות, ורואה גם היכן כל זה נגמר. ולא משנה לי העובדה שגם כיום אנו עומדים בוויכוח עם זרמים מחוץ לציונות; ויכוח זה נמשך עוד מלפני שבעים שנה, וההכרעה הציונית של אז טובה בעיני גם כיום. הווה אומר, שאני דוחה כל ניסיונות להביא לדה-ציוניזאציה של מדינת ישראל, כלומר לפגוע בקשר בין המדינה ליהדות העולם. אני רואה את המדינה כשייכת לעם היהודי, וזכות קיומה היחיד – בהיותה ציונית, כלומר מקלט אפשרי לכל יהודי שסביבתו תקיא אותו. וכאן אני שם נקודה.

מי שחושב שכל העם היהודי חייב להיות בארץ-ישראל – אצלו הציונות לא נגמרה. מי שאומר שאין פיתרון אחד לעם היהודי אלא במסגרת הציונות – בשבילו הציונות לא נגמרה. בשבילי היא כן נגמרה, כי אינני סבור שכל העם היהודי  חייב לעלות לישראל.

לולא הקונפליקט עם הערבים – היו עובדת קיום מדינה יהודית שלווה, משגשגת ובטוחה, בצד קיום יהודי בתפוצה – נותנים שלווה משגשגת ובטוחה, נותנים בהחלט את הביטחון ברגע של סכנת שואה או פורענות אחרת. לשם כך אין צורך להקדים ולהביא את כל העם היהודי לארץ . גם אינני חושב שקיומו בנפרד של העם היהודי כולו הוא ערך עליון; הקיום בנפרד אינו ערך בני עצמו. אם יהודים רוצים להתקיים כיהודים – צריך לאפשר להם. אך אם הם רוצים לחדול מלהיות יהודים, ולהתבולל – אני לא רואה בכך ערך שלילי או עוול. העובדה שחלק מן העם היהודי יאבד לנו בהתבוללות מתוך רצון ומתוך שמחה, ובהיטמעות מלאה בעולם הגויים – גורמת לי שאצטער על כך אישית ולאומית, אך איני יכול לומר שזה רע אבסולוטי. בתולדות עם ישראל התבוללו לבלתי הר חלקים עצומים של העם. לולא ההתבוללות – סיפר לי ההיסטוריון ד"ר שצמילר – היה מספרנו כיום צריך להיות מאה מיליון. האם אני יכול לומר רע מוחלט ? זו אבדה לנו ורווח לעמים אחרים, אך לא ערך בשבילי. כי הלאומיות אינה למעני קנה-המידה העליון לשיפוט על כל דבר.

אהוד בן עזר: הבה נבדוק מה פירושה של הציונות לאותו חלק מן העם היהודי היושב בישראל. האם אין מסתמנות תופעות של איבוד הרגישות היהודית, חוסר היכולת לראות את החברה שלנו בעין ביקורתית, מתוך עמדה של אאוטסיידר, והצטמצמות מדאיגה, המתבטאת בסולידאריות כמעט מוחלטת עם דעת הרוב, עם עצמנו, כמדינה, כמעט בכל שאלה ?

אברהם ב. יהושע: אתה טוען כי מחיר הציונות לגבי העם היושב בישראל הוא איבוד הרגישות היהודית, התגברות תודעת הרוב, העובדה שעמדה אקסיסטנציאלית של אאוטסיידר כמעט ואינה קיימת עוד, אבדן האופי הקוסמופוליטי, וצמצום מסוים ביניקה מאירופה – ולדעתי, אובדנם של הדברים האלה הוא מחיר קטן מאד ששילמנו עבור הציונות, מחיר זעום בהשוואה להצלת 400,000 יהודים ממשרפות אושוויץ, או הצלתם המוקדמת של יהודי ארצות ערב מבעייה של קונפליקט עם סביבתם. כל הצלה פיסית של יהודים כבני-אדם שקולה בעיניי כנגד כל אובדן של קניינים רוחניים, ואני מודה כי אכן איבדנו כמה קניינים רוחניים.

המחיר הכבד והקשה ביותר של הציונות הוא בהקשרה לקונפליקט הישראלי-ערבי, אך מחיר זה אינו נעוץ אך ורק באשמתה של הציונות. מחיר הקמת המדינה כאן והקונפליקט שנוצר סביבו הוא קשה וכבד, אבל כאן הצטברו הבה גורמים אחרים, שהציונות היא רק אחד מהם. נוצרה למעשה מין אינטראקציה בינינו לבין סביבתנו. ודאי, חלק מאותה אינטראקציה טמון במנטאליות ובאופי שלנו, אבל התופעה בכללותה קשורה למערכת היסטורית הרבה יותר רחבה והיא חלק מן המחיר שעמים משלמים בגלל עצם היותם נתונים במציאות היסטורית מסוימת. בחיים אינך יכול למנוע חיכוכים, הרס וחורבן.

מלכתחילה לא תפסו הערבים את המהות הציונית, את עוצמתה, את החיוניות שלה ואת ההכרחיות שלה, ולכן בהתנגדות המיוחדת שלהם גרמו לקונפליקט כה נורא, אשר מחירו נעשה גבוה מיום ליום. אך קשה לומר כי הציונות אחראית ישירות לאותו המחיר, כי כאן נכנסת לתמונה ההיסטוריה הערבית וגורמים אחרים, של מעצמות ואינטרסים שונים. ההתפתחות באזורנו אינה תוצאה ישירה של גורם אחד. האחריות של הציונות היא רק חלק ממכלול של גורמים ופעולות ותגובות-שכנגד.

אהוד בן עזר: כיצד אתה מסביר את מכלול התופעות הללו ?

אברהם ב. יהושע: הקונפליקט באזורנו נושא אופי קשה ובעל חריפות מיוחדת במינה. ואין ספק שהאינטראקציה של הערבים איתנו נעשית קשה ונוראה מיום ליום. אמרתי פעם בריאיון שיש בנו משהו שמעורר "שיגעון" אצל עמים אחרים, ואנשים מסוימים נרתעו מאד מקביעה זו שלי. אינני יודע אם המילה "שיגעון" היא מילה מתאימה. אין לי מילה טובה מזו, אולם ברור לי שלגרמנים היה סוג של עמדה מטורפת ביחס ליהודים, שהערבים חיים יום-יום שיגעון זה, ואצל הרוסים הולך ומתפתח השיגעון החדש כלפינו. אנסה להסביר את עצמי.

אולי יש משהו יוצא-דופן בכל המהות היהודית, בכל הסיכון שאנו לוקחים על עצמנו, בכך שאנחנו חיים על סף תהום, ויודעים לחיות כך?

לנו ברורה מהותנו היהודית ואנו חשים אותה – אך קשה לומר שהעולם יכול להבין אותה, ועל פי היגיון מסוים אפשר להצדיק את חוסר ההבנה, שכן בעצם לא קל להבין את תופעת "היהודי". לגבי עמים שנתקלו בנו במצב היסטורי מסוים, כמו הגרמנים והערבים – יכלו עצם קיומנו ומהותנו הלא-ברורה לשמש גורם מכריע לאיזה סוג של שיגעון שתקף אותם. הנה היטלר – בזמן שכוחותיו נסוגו מרוסיה והכל נידרדר במערכותיו – עדיין העסיק פלוגות ס.ס. נבחרות בהשמדת יהודים. והקצה לכך רכבות שהיו נחוצות לו לצורך המאמץ הצבאי – ברור שזה היה מצדו שיגעון, שיגעון שאינו נכנס כלל למסגרת של שיקולים תועלתיים ושל "ריאל-פוליטיק".

כאשר נאצר משעבד את ארצו לסובייטים, הוא עושה זאת מתוך השיגעון שהוא שבוי בתוכו. ההתייחסות של הערבים למדינת ישראל מביאה אותם למעשים שלא היו נעשים בתחום היחסים בין מדינותיהם. אפשר להבין את מניעי ההתערבות המצרית בתימן (אמנם לא להסכים להם), וכן את מלחמת העיראקים והכורדים בעיראק. אבל המלחמה של הערבים איתנו מונעת ברובה על-פי דחפים לא-רציונליים. כך היתה גם החלטתו של נאצר במאי 1967 על סגירת מיצרי טיראן. לפי דעתי עלינו לעשות מאמץ כדי להבין את טיבו ומניעיו של שיגעון זה שהרע לנו כל כך, כשם שניסינו להבין את מניעיה של האנטישמיות המודרנית.

הרי האנטישמיות עשויה להיות מובנת, יכולה למצוא לעצמה הצדקה בתוך המבנה של המדינה המודרנית, שאינה יכולה לסבול ולעכל בתוכה את היהודי כזר. הלוא הבנת מניעי האנטישמיות (לא הצדקתה) היא חלק מן האידיאולוגיה הציונית שלנו כאן. ידענו שהיהודי המקיים קשר עם החוץ הוא בבחינת תופעה אנארכיסטית מובהקת אשר שום מדינה מודרנית לאומית אינה מסוגלת לעכלה. גם אנחנו עצמנו כאן לא היינו מסוגלים לעכל תופעה דומה. לא היינו מסוגלים, למשל, להבין תופעת הזדהות המונית כזאת של חלק מאזרחינו עם מדינה אחרת, נאמר – צ'ילה. אני זוכר את הריצה של המוני יהודים בשדרות אליזה בפאריס ערב מלחמת ששת הימים עם דגל ישראלי ובצעקות הזדהות. זה ודאי המם את הצרפתים. אנחנו, כיהודים, יודעים שהקשר עם החוץ בא רק כדי להגן על יהודים, ואינו מסוכן. אך קשה להוכיח זאת לעולם. קשה לדרוש מן הגוי שיבין זאת, ואפשר להבין את אי-הביטחון שהוא חש כלפי היהודי. אני בטוח שמעולם לא סיכן היהודי את האינטרסים האמתיים של המדינה בה הוא חי. אך אני מבין את הגוי שאינו מסוגל להשתכנע שאכן כך הדבר. רק במדינה שהגיעה לדמוקרטיות אמתית ומלאה,  ולתודעה של פלורליזם ולסובלנות גדולה – עשוי היהודי למצוא שלווה ומעמד. אבל כמה מדינות כאלו יש?

אהוד בן עזר: כיצד יכולה הציונות להמעיט את אותם דחפים אירציונאליים המתעוררים נגדה?

אברהם ב. יהושע: בראש ובראשונה בהגדרה מדויקת של עמדותיה ומטרותיה. לדעתי ציונות פירושה הקמת מקלט בטוח לעם היהודי. ולאו דווקא שיבה למולדת הישנה. מושג המולדת הישנה הוא בניין-על רוחני שללא-ספק היה קשור לשורשי המעשה ציוני. אך חשובה לאין-ערוך ממנו היתה הקמת מקלט בטוח, יצירת מולדת חדשה. בתולדות הציונות קשה תמיד להסביר לנוער את פרשת אוגנדה. כיצד זה יכלו הרצל ומנהיגים אחרים לחשוב ברגע מסוים על הקמת מדינה יהודית באוגנדה ? אבל לי מובן בהחלט הרגע של אוגנדה בתולדות התנועה הציונית. החשוב ביותר היה לא לחזור למולדת הישנה, אלא להקים מדינה יהודית, מדינת הצלה. ובשעה שחששו כי בארץ-ישראל אי-אפשר יהיה להתיישב, חיפשו מקום אחר. כמובן שרעיון אוגנדה לא היה יכול לדבר על לב העם, אבל האם הרעיון הציוני של ארץ-ישראל דיבר ללב ההמונים ?

האכזבה הגדול אחרי הצהרת בלפור, באה כאשר יהודים שיכלו לעלות לא באו לארץ-ישראל. הלא הציונות, שהיתה תנועה של מעטים, התגשמה בשעת-הכושר האחרונה  שזימנה לנו ההיסטוריה. אם הרצל היה מתעורר לעניין הציוני עשרים שנה יותר מאוחר – אולי כבר לא היינו מגיעים לכאן. הגענו באותו רגע אחרון, בו הפלשתינאים טרם היו די חזקים כדי להתנגד לנו, אך להוותנו כבר לא היו מספיק חלשים כדי להסכים איתנו. גם את היהודים הסובייטים כיום לא המולדת הישנה מושכת – אלא הרצון לחיות חיים יהודיים במדינה יהודית ועם יהודים.

לכן אינני רואה בציונות תנועה משיחית של תחיית העם ושל מהפכה ושינוי טוטאלי. העם היהודי חי בכל המאות ובכל התקופות. האם העם היהודי בתקופת תור הזהב בספרד היה מת,  או מנוון מבחינה תרבותית? דווקא ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו לכבד את הגילויים הרוחניים העמוקים שלנו בכל הדורות, ולראות את העם כחי ומביע עצמו בכל הדורות. כוחה של הציונות בכך שהיא תנועת הצלה פרוזאית מאוד. כל המיתוס הלאומי, סיסמאות המולדת הישנה, ישראל הגדולה וארץ האבות – לא הביאו לנו יהודים רבים כשם שהיום סיסמאות אלה לא יוצרות עלייה. לולא הצורך הדחוף למצוא מקלט מפני השריפה לא היה בא לכאן איש. אינני מאמין בזכות היסטורית על ארץ-ישראל כהצדקתה היחידה של הציונות. ומשום כך נראה לי עתה עניין ההתיישבות היהודית בחברון כמעשה אנטי-ציוני, כבגידה בציונות. איש לא רץ לחברון או לירושלים בימי ראשית הציונות, ראשוני החלוצים חיפשו טריטוריה, ודווקא ריקה עד כמה שאפשר; בן-גוריון דיבר שנים רבות בעיקר על הנגב, על המקום הריק, הפנוי להתיישבות. זה היה הדבר החשוב ביותר ומכאן נבע כוחה של הציונות. אם היו מתחילים את המפעל הציוני עם חברון וירושלים ועם מקומות מיושבים בצפיפות על-ידי ערבים – לא היה יוצא שום דבר. לכן לא נכון שאנחנו מחפשים בחברון מולדת. גם ביפו לא חיפשנו מולדת. את המולדת חיפשנו בביצות אום-ג'וני.

אהוד בן עזר: האם נכון לומר שהיה קיים בציונות, מראשיתה, עיוורון לשאלת יחסינו עם הערבים ?

אברהם ב. יהושע: לא נכון שהיה עיוורון. להיפך, ראו את הקשיים וניסו במידת האפשר להיות מודעים אליהם, ולצמצם עד כמה שאפשר את הנזק, אך מבלי לוותר על הפעילות ההתיישבותית. דבר אחר הוא אם אתה מדחיק את תוצאות פעולתך כלפי הערבים, מתעלם מהן, ובאה ההתפרצות של ההדחקה, ואז זה יכול להבעית אותך כסיוט. אבל אם הסתכלת בעין פקוחה על העוול, ידעת את הגבול ואת המטרה – יכולת להגיע לידי אותה מדרגה בה – למרות עיוורון טקטי וזמני, נשאר איזה טוהר מוסרי בכל הכיבוש שלנו. ואני לא נרתע מן המלה כיבוש. לעיתים נדמה לי כאילו דף מאוחר מימי-הביניים התגלגל להיסטוריה החדשה שלנו, או שחוזר בנו מעשה כיבוש ארה"ב מידי יושביה.

אהוד בן עזר: בסיפורך "מול היערות" אתה מספר על יער ישראלי, נטוע על מקום חורבות של כפר ערבי כבוש. היער עולה באש כתוצאה מנקמת פועל ערבי, שהוא תושב הכפר ההרוס. הצעיר הישראלי שנשלח לשמור על היער מפני שרפות, אינו מסוגל להתמודד עם המתיחות הנפשית, האימה והסיוט אשר סובבים אותו, ויש הרגשה כי גם הוא מצפה לשרפה, כמו לפורקן נפשי ולבריחה מן האחריות.

אברהם ב. יהושע: ישנן בחיינו הדחקות חמורות ביותר לגבי הבעיה הישראלית-ערבית, לגבי כל בעיית קיומנו כאן. לספרות יש תפקיד חברתי-נפשי, תפקיד מטהר, והוא טמון בראש ובראשונה בכך שהיא משחררת את הדחקותינו. הוא הדבר המתרחש בסיפורי; ראיתי את הסיפור הזה כאחת מהאפשרויות לשחרר בעייה קיומית (אקסיסטנציאלית) הרובצת עליי. לשחרר את ההדחקות, לראות את המציאות בעין פקוחה, ולהשתחרר מן הסיוט.

נחזור לעניין הכיבוש. הריקוד שיצאנו בו ברחובות ב-29 לנובמבר 1947, כאשר נודע על החלטת החלוקה שנתקבלה באו"ם, היה כן ואמיתי משום שההחלטה הבטיחה לנו מדינה יהודית, ובחלוקת הארץ לא ראינו כלל סתירה לציונות. הפשרה היא שנתנה לנו את היכולת להגיע עד הלום. ברעיונות מכסימליסטיים לא היינו מגיעים רחוק.

היום אנחנו למעשה סותרים את המטרות והמהויות היסודיות של הציונות בדיבורים על שלמות הארץ, ישראל הגדולה, ושיבה למולדת העתיקה. אנחנו כאילו חוזרים לסורנו היהודי. בצורה דומה מתבטא התהליך גם בהגדרה של "מיהו יהודי?" – לפי שנתקבלה השנה בכנסת, כחוק. אנחנו מנסחים עתה אידיאולוגיה ציונית במושגים משיחיים ונותנים לה אספקטים המעמידים אותנו בקונפליקט מלא עם העולם.

אהוד בן עזר: אני חושש פן ההרעה וצורת ההכרעה בשאלת "מיהו יהודי?" בכנסת אינה יכולה להיחשב כניצחונם של היהודים, אלא של הערבים. לולא התישו הערבים את מוחותינו וגרמו לנו להיעשות שונאי-זרים, סתגרנים, סולידאריים עם עצמנו בלבד, גזעניים-למחצה ולאומיים בצורה קיצונית וחסרת ביקורת עצמית – לא היו מצליחים לגרום לנו להעביר בכנסת החלטה המתכחשת לכל ערכיו ההומאניים ומטרותיו החילוניות של החזון הציוני שהביאנו הנה. החלטה זו נתקבלה בלחץ ההיסטריה של מצב מלחמה ומצור, הנמשכים והולכים לאי-קץ.      לא נכון שרוב העם הוא נגד ההחלטה. "הרוב השקט" מסכים עימה, כי לנוכח הסיוט החיצוני אין לו במה להיאחז, אלא בהתלכדות פנימית נואשת.

   אברהם ב. יהושע: אני לא פטליסט כמוך. הציונות, אומר פרופ' גרשם שלום – היתה חזרה אל תוך ההיסטוריה, לאחר שהיהדות חיתה תקופות ארוכות מחוץ להיסטוריה. בציונות היה אקט של ויתור – ויתור על משיחיות, גאולה דתית, על חזון קץ הימים. לכן הניגוד והוויכוח בין יהדות לציונות היה נכון ומהותי. האשימו את הציונות שהיא רוצה אושר ארצי קטן – וזוהי האמת. הוויתור על כל היתר שווה היה בהצלת החיים.

היום, כאשר מנסים לנסח מחדש את מטרות הציונות במונחים יהודיים כמו – מולדת עתיקה, או שיבה לשלמות הארץ, ומשתמשים במושגים של גאולה משיחית – הרי אנחנו מכניסים לציונות אלמנטים ששוב מעמידים אותנו מחוץ להיסטוריה, ובקונפליקט חמור עם העולם. הציונות נהנתה מאהדה עצומה, היא היתה אחת התנועות הלאומיות שזכו במידה הגדולה ביותר של אהדת העולם, בהבדל אחד: סימן-ההיכר שלנו עתה אינן קאפוטות אלא אווירונים. והרי הציונות רצתה להפסיק את הקונפליקט היהודי המסוכן עם העולם כולו.

ואנחנו לא יכולים לומר שאשמים בכך רק הערבים. לא ייתכן שמצב זה, שסובייטים וסינים וערבים עומדים פה להשמידנו – לא ייתכן שחלקנו בכל זה הוא פאסיבי בלבד ולא עשינו דבר להחרפת הניגודים. לא ייתכן כי הכול מוטל עלינו כמו גורל, הלא גם בימי בית שני היינו שנואים על כל אויבינו והסתכסכנו עם כל העמים השכנים בסביבתנו.

אהוד בן עזר: חשוב על כך שאולי ההתקוממות שלך נגד הקונפליקט עם עמים אחרים, המוטל עלינו כגורל, הוא חלק מחוסר יכולתו הנפשית של ה"צבר" להודות בכך כי אין הוא יכול להימלט מן הגורל היהודי, וזאת למרות העובדה שהחינוך הלאומי-חילוני בארץ לימד אותו כל השנים כי עם הגשמת הציונות תיעלמנה הסיבות למצב הקונפליקט המתמיד שבו היה שרוי היהודי בגלות; סיבות שנבעו, לפי ההשקפה הציונית, מאי-הנורמאליות ומן העיוותים של הקיום היהודי בגולה.

אברהם ב. יהושע: אנחנו מדינה בה שניים וחצי מיליון יהודים, הלוחמת ברוסים; אפילו היושב ראש מאו, עם 700 מיליון הסינים שלו, אינו שוכח להזכיר אותנו בנאומיו הנדירים;  כמעט כל אירופה המזרחית נגדנו, שלא לדבר על כל מדינות ערב – לבוא ולומר שמצב זה בו אנו נתונים הוא חלק מן המחיר של פוליטיקה ריאלית – קשה, קשה מאוד. נכון, אין אנחנו עם לבדד ישכון – ותמיד אפשר להסביר מדוע עמים אחרים הגיעו לדרגת שיגעון כזה של קונפליקט איתנו – החל מן המצרים הקדמונים, והאשורים והבבלים והיוונים והרומאים. אך באותה מידה גם אנחנו יצרנו כאן אותה אינטראקציה יהודית, ופעלנו בהתאם להיסטוריה היהודית שלנו, ולא על-פי התחזית הציונית שרצתה להפיג מתיחות זו. ולא עוד אלא שאנו גוררים את כל יהודי העולם לתוך הקונפליקט הגלובאלי שנו מעורבים בו.

אהוד בן עזר: הלוא ההשקפה הציונית המקובלת, שהביאה לייסוד המדינה – מעריכה את התהליכים הללו בצורה הפוכה לזו שלך. ההיסטוריה היהודית פירושה פאסיביות, חולשה, קיום בלתי-בריא בגלות. ואילו ההיסטוריה הציונית-ישראלית פירושה אקטיביות ולקיחת גורלנו בידינו. ואין כמלחמה ביטוי בולט יותר לאקטיביות היסטורית.

אברהם ב. יהושע: אין זה נכון שכל האקטיביות שלנו היא פוליטיקה ריאלית, וכי באמצעותה נכנסנו אל תוך ההיסטוריה. אני חושב שיש כבר באקטיביות שלנו תהליכים חריגים ויוצאי-דופן, והם חזרה של יסודות משיחיים-יהודיים לתוך החיים שלנו.

בציונות היה קיים איזון עדין – מצד אחד שאפה להשאיר את היהודים כיהודים, במדינה שתשמור על אופייה היהודי, יחד עם הקשר ועם הנכונות להציל יהודים אחרים, – אך מצד שני רצתה הציונות להילחם כנגד משהו בטבענו היהודי וליצור סינתיזה חדשה. והיא פעלה כך מתוך הנחה שאפשר לשנות אותנו וכי טבענו היהודי אינו גזרה שאין לגעת בה ולשנותה.

והתוצאה? – למעשה הישראלי הוא גלגול מובהק ביותר של היהודי – הוא המצטיין ביותר, ה"עילוי" – קודם בבית-המדרש, אחר-כך איינשטיין, ועכשיו בחיל-האוויר. איינשטיין היהודי בחיל-האוויר. תמיד הטובים ביותר.

טועה מי שחושב שכאילו הישראלי הוא אחר ואינו בעל תכונות יהודיות טיפוסיות. אני רואה בישראלי הרבה מן התכונות הבסיסיות של התפיסה היהודית. אותו ביטחון עצמי מופרז – בצד החיים על פי תהום. כאן אני מתמלא ייאוש, כי כמו שמדברים על מנטאליות ערבית אפשר לדבר גם על מנטאליות יהודית. והמנטאליות היהודית – אחד מסימניה הוא סוג של התרוממות הרוח והתעלות רוחנית מתוך קונפליקט חמור, על סף קטסטרופה, על פי תהום.

אהוד בן עזר: מרבית סיפוריך, כמו הסיפור "מול היערות", עומדים בסימן תחושה ישראלית טיפוסית דומה. הגיבורים כלואים בתוך עצמם בעולם של מצוקות פנימיות, מתוך ציפייה נואשת לקטסטרופה, וניסיון להימלט ממנה. אך דווקא האסון, השינוי הדראסטי – הוא שכאילו פותר את בעיותיהם, פורק את המתח הנפשי המצטבר, גואל ומשחרר אותם מן החד-גוניות של חייהם הקודמים, ונותן טעם לקיומם. המחזה שלך "לילה במאי" מתרחש ערב מלחמת יוני 67', והמלחמה העומדת לפרוץ כאילו משמשת פורקן למבוי הסתום אליו נקלעים מבחינה נפשית גיבורי המחזה.

אברהם ב. יהושע: אני לא רוצה להיות גזעני ולומר שאהבת האסון היא עניין דטרמיניסטי שמוטל עלינו, אך נדמה לי כי לא מקרית היא ההיצמדות שלנו על סיטואציות של קטסטרופות: אנו ממש נמשכים אליהן, ואז – או שאנו מגיעים למיצוי מלוא עוצמתנו, או שאנו נופלים. אני לא יודע אם את תקופת מסעי הצלב, על פרעותיהם האכזריות ביהודים, לא היה אפשר לעבור בשלום עם הורדת-הראש באופן זמני, ובלי הטבח הנורא. אולי היה אפשר לוותר במשהו כדי לעבור את גל השחיטות וההשמדות. ואילו אנחנו התעקשנו ונוצרה הקטסטרופה. אני לא בטוח שהקונפרונטציות היו הכרחיות ובלתי-נמנעות. גם אינני בטוח כי המרד הקיצוני ברומאים היה הכרח היסטורי שנבע מהרומאים בלבד, ומבלי שאנחנו חידדנו אותו.

דבר דומה אמור לגבי יחסינו עם הרוסים כיום. אנחנו כנראה חלק מן הגורם שיוצר את המצב הזה. ומה היה קורה אילו היינו נסוגים חמישה קילומטרים מתעלת סואץ ומאפשרים לפתוח את התעלה על מנת למנוע את הקונפליקט ואת הקורבנות? אנו, היודעים כמה מקריות יש בהיסטוריה, איננו יכולים להתעלם מן המקריות הנובעת מן המעשים שלנו.

רק השואה שהביא עלינו היטלר, היתה באמת המקרה היחיד בהיסטוריה שלנו בו היינו פאסיביים במאה אחוז. אי-אפשר לומר שבגלל העקשנות שלנו היא נוצרה, וכי היה אפשר לעבור אותה מתוך הורדת-הראש באופן זמני. לכן גם לא יכולנו להוכיח את עצמנו בשואה ולשאוב מתוכה ולהגיע באמצעותה להתעלות רוחנית ולמיצוי כל כוחותינו, אלא נידונו רק לאפרוריות וטבח. ואילו במסעי-הצלב, או כיום במלחמה עם הערבים – מצאנו מקור להתעלות כוחות רוחניים של העם; אמנם, לא של כוחות תרבותיים במיוחד.

לעיתים עונה החרפת הסכנה גם לתחושת המגלומניה היהודית. אתה רואה באיזו הנאה שרים היום הצעירים בישראל את הפזמון הפופולארי: "העולם כולו נגדנו". כאילו נהנים מן ההרגשה שהעולם כולו אנטישמי, ונגדנו, אבל אנחנו נראה להם, לכל העולם. כאשר נודע על כניסת הטייסים הרוסיים למצריים – היו כמה ימי חרדה כאן. אך ראה באיזו מהירות התרגלנו  גם לכך. שבני-תחרותנו הם לא-פחות מאשר הרוסים, שהם מעצמה עולמית. ואני חושב שכל ההרגשות הללו הן אנטי- ציוניות מיסודן, ומנוגדות למטרתה של הציונות.

אהוד בן עזר: אני פוחד פן מלחמת יוני 67' ערערה את יכולתי להאמין כי קיים קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו. אני מפחד כי כתוצאה מן ההתערערות הזאת נעשיתי, מבלי שארגיש בכך, פטליסט. ככל שמתגברת בי מידת הריאליזם כן אני נעשה יותר פטליסט. והפטליזם שבתוכי נעשה להסכמה-שבשתיקה עם פריחתן האפלה של פסוידו-דתיות לאומנית ופסוידו-לאומיות דתית. הבררה האחרת, והיא העמדה האוטופיסטית, האמונה באפשרות השלום, הכיוון האופטימי, והאמונה ביכולתנו המוסרית והפוליטית לשנות את המצב בו אנו נתונים – פושטת את הרגל לנגד עיניי, מדי מלחמה חדשה.

אני פוחד פן כבר עתה קם דור צעיר חדש, אשר מלחמת יוני 67' אינה נראית בעיניו הכרחית ובלתי-נמנעת; פן גובר בדור החדש משקלן הנפשי של האשמותינו-העצמיות בדבר חוסר-רצוננו להגיע להסדר של שלום עם הערבים. ואני פוחד כי רק מלחמה נוספת תוכיח לצעירים הללו כי שגו. וחוזר חלילה. כשם שמלחמות 48' ו-67' הוכיחו לקודמיהם, כי – אובייקטיבית – נבצר השלום מיכולתנו.

אני פוחד פן "הוכחות" מסוג אלו פירושן – סירוס כל הכוחות הנפשיים הערים והמורדים והחושבים של כל דור צעיר חדש הגדל בישראל. ואני מפחד פן תשובת הצעירים כיום תהא בריחה לסמים ולהזיות, או לטירוף ; וזאת, מפני חוסר היכולת שלהם להכיר את יסוד האמת הפטליסטית אשר במציאותנו, או להשלים עמו לאורך זמן, כפרספקטיבה יחידה של כל חייהם.

אברהם ב. יהושע: אני לא מקבל את דבריך שאין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים ויחסם אלינו.

אמנם יש בנו סוג של אינטימיות שמקשה על הבנתנו ועל יצירת מגע עמנו, אך אני חושב שלא עשינו דיי כדי להרוס את החלקים המתבדלים והקטסטרופליים הללו שבאופיינו הלאומי.

וזוהי הבגידה בציונות. בציונות היה דבר יפה – הנה היהודים יחיו ביחד בינם לבין עצמם, ושוב לא יעמדו בקונפליקט אם העולם כולו. ובכן, היו לנו כמה שנים כאלה, לפני מלחמת יוני 67' – ומה היה בהן? פרשת לבון, המיתון הכלכלי, הירידה מן הארץ, "בדיחות הזוועה" של סופה המתקרב של המדינה, ועוד ועוד. וזו היתה האכזבה הגדולה ביותר, כי אנחנו הלוא אמרנו כי הכול יהיה בסדר אם רק ישאירו אותנו לבד. וכי הכוח הרוחני שלנו לא בנוי דווקא על קונפרונטציות עם העולם.

ואני פוחד שהיום חוזרת התיזה הזאת, ושאנחנו עומדים בסכנה שנחזור ונגיע למידת הבידוד בה היה נתון היהודי בימי-הביניים.  והלא בייחוד אחרי השואה אסור לנו להגיע למצב הזה.  כי הסיכון הוא כה איום ושטני, ולא יוסיף ולא ייתן לנו כוח ועצמה רוחנית, כמו שבאו בעקבות מסעי-הצלב. הלוא מן השואה לא יצאה עצמה רוחנית, רק אימה. ולכן אני מפחד מן הקונפרונטציה עם העולם אשר לקראתה אנחנו הולכים ונדחפים.

אהוד בן עזר: אומר לך עוד דבר, אני פוחד פן חדלנו לפחוד. פן קיבלנו את הסיוט כמציאות יחידה. פן השלמנו עם דיבורים של צער, "מצוות אנשים מלומדה", על אודות הקטל היום-יומי בגבולות- כדי לחפות על עומק הייאוש הציני והפטליסטי החונק כל אחד מאיתנו באופן פרטי. אני פוחד פן חדלנו לדבר אמת איש עם רעהו ואל הרבים, משום שליבנו אל פינו אינו מוכן לגלות עד כמה מצבו של כל אחד מאתנו אינו אלא כ"כבש בעדר נטרף, באין טעם וערך, רק אימה ואבדן" (כביטויו של פנחס שדה בספרו "מות אבימלך").

אני פוחד פן התקשחנו, אך לא רק כלפי חוץ, אלא כל אחד כלפי עצמו וכלפי גורל האחרים הסובבים אותו. ומפני-כך איבדו חיינו את המימד הריאלי שלהם, ונעשו לסיוט שקט, כל אחד בפינתו. אני פוחד פן הלאומיות הישראלית נעשתה דבר-שבקדושה, ומפני-כך אומרים איש אל רעהו רק מה שסבורים אנו כי ראוי להישמע ברבים. וממילא מדברים אנו, מתוך ריסון עצמי – תחושת אחריות ופחד – רק ברמת הדיבור של המכנה המשותף הנמוך ביותר. ואני פוחד פן מצויים אנשים המנצלים היטב את מצב אי-האמת, שבו מצויים כולנו, כדי לכפות ולשטוף את מוחותינו ב"אמתותיהם" המזויפות והמסוכנות.

אברהם ב. יהושע: בשלב מסוים היתה הנאה באותה סכיזופרניה ישראלית שאיפיינה את דורנו, בעובדה של חיי שלום המתקיימים לעומת חיי המלחמה. העובדה שכל אחד מאיתנו הוא גם חייל, מרבית שנותיו, איש-מילואים שפושט מדיו וחוזר להיות אזרח. התופעה שאנחנו מדינה המצויה במלחמה ויחד עם זאת קשורה למערב ומשתדלת לקחת ממנו את המיטב ואינה מוותרת על הקשר הזה. אותה סכיזופרניה מאוזנת – היתה בה אפילו מידה של גאווה, כי הצבנו אותה לעומת חוסר האתגרים של הנוער במערב, לעומת אחוז המתאבדים הגבוה שם, האלכוהוליסטים, ושטופי הסמים.

נדמה לי כי לאחרונה מתחיל אותו איזון עדין שבסכיזופרניה הישראלי להתערער. ומתערער לצד הרע – של המלחמה שמשתלטת על חיינו. ופתאום אתה מתחיל לתפוס עד כמה את מצוי במצב מסוכן.

הדבר האיום ביותר שקורה לנו היא אי-היכולת לתת משמעות למוות. לכסות אותו במילים, בהסברים, באמונה. והוא הדבר אשר ממנו תצמח רעה גדולה לחיינו ולתרבותנו – אם נדחיק את המוות, ונתחיל להכניס אותו למסגרת סטטיסטית, כמו את תאונות-הדרכים. והלוא תאונות-הדרכים קיימות ממילא, והמוות במלחמה אינו בא במקומן, אלא נוסף עליהן! ובכל-זאת יש המשתמשים בנימוק הזה כדי לתת ממד נורמאלי כלשהו, של הרגל, למציאות חיינו.

אבל אסור לנו לשכוח כי לא המוות, אלא שמירת החיים, היה הערך העמוק ביותר שלנו – איך נוכל למנוע את התהליך המתרחש עכשיו? איך נוכל לעצור בו? אנחנו – שיש לנו חשבון-דמים כה ארוך, וכל טיפה של דם שנשפך היא מיותרת לנו, ואשר איננו יכולים להרשותה לעצמנו אחרי השואה בה נספו שישה מיליוני יהודים. גם לשפיכות הדמים בשואה לא יכולנו לתת הסבר, ובמיוחד לא במסגרת של אמונה דתית. אולי לאדם החילוני, המאמין בסתמיות, קל יותר להסביר לעצמו את השואה. אבל הסתמיות של השואה הלוא היא המערערת איש דתי אמיתי.

היום אנחנו מדדים אחרי המוות ופחות ופחות מצליחים לכסות אותו, להסביר אותו. וכאן אחד הדברים שמחלחלים בתשתית הווייתנו ואשר ישברו לחלוטין את האיזון העדין והשמח של הסכיזופרניה הישראלית, שמצאה לעצמה קיום אחרי מלחמת העצמאות, תקופה של כעשרים שנה. והבעייה חמורה עוד יותר כי לא רק אי מציאת המשמעות למוות המתחולל בקרבנו ספונה בה, אלא שאנו גם לא מוכנים להודות שבהרבה מובנים, פשוט – אין משמעות למוות שלנו ולמוות אשר נגרם לערבים על-ידינו, וכי גם הם וגם אנחנו מתים על שום דבר.

אהוד בן עזר: אני פוחד פן כולנו חיים במצב סהרורי-למחצה, של סיוט. מצב המפתח בנו ובסביבתנו הלאומית והציבורית תגובות של כניעות, חרדה, תחושת אי-אונים והשלמה, וחוסר יכולת לדבר אמת. אני מפחד פן ניצנים מסוכנים אלה דומים למציאות הקיימת ברוסיה, ובעמיהן של מדינות טוטליטריות-למחצה אחרות. בהבדל אחד – מצבנו טוב ממצבם של הרוסים, וגם גרוע משלהם, משום שהנורא מכול הוא שאצלנו הסיוט הוא ממשי, ואין מתעתעים בנו. אלה הרוצים להשמידנו אכן מתכוונים לכך במלוא הרצינות. הם אינם המצאה שטנית של המנהיגות הישראלית.

מצד שני, הלוא הולך ונוצר מצב אשר בו – מי שאינו מצביא ואיש-צבא ישראלי בכיר, מעטים סיכוייו להגיע לעמדה של מנהיגות והכרעה, ואפילו להיעשות חבר בממשלה. נקל לתאר מצב, שבו מעמד הדרגה ייעשה גם נותן-הסמכות בממשלות הבאות בישראל. והדיבור אל יצרי הרחוב, ברמת המכנה המשותף הנמוך ביותר, יהדק את עניבת ההדדיות השלילית. ושוב לא תיתכן תופעה של מנהיג ישראלי, שאינו איש-צבא-בכיר-לשעבר, אשר יקבע את מדיניותה של ממשלה, וסמכותו המדינית והאישית תהא מעל זו של אנשי-הצבא, כבמתוקנות שבמדינות העולם.

הדילמה שבה אנו נטחנים כולנו, בדרכנו המשותפת, היא הברירה בין עצימת-עיניים מאושרת-כביכול לבין פיקחון-עיניים מייאש. ושניהם מסוכנים באותה מידה. ודרך אחרת אין. כי בין מתוך נפילה פתאומית לתהום המציאות, ובין מתוך הסתגלות ממושכת, המפוררת את האמונה הפנימית – נדחפים כולנו לעמדה של אקטיביזם פטליסטי. של פעילות סהרורית.  ואז – יושרנו נעשה להכרה מפוקחת בחוסר-התקווה ובחוסר-המוצא ובאי-האפשרות של שינוי המצב. הריאליזם והפרגמטיזם, שעליהם תפארתנו – נעשים לפסימיזם עמוק ; כוחנו – למקיז דמנו ונפשנו. והערבים – לתכלית קיומנו היחידה. תכלית שלילית.

מה יהיה הסוף ?

אני פוחד פן התרגלתי גם לשאלה הזאת. פוחד פן כל כך כולנו בספינה אחת מצויים, עד כי איבדנו איש איש את פרצופו הייחודי, את ייעודו האישי, ואת אופק חייו כפרט. פן לחיות אפשר כאן רק כחלק מן העם, ורק למות – כיחיד. לא קשה כל כך להיות פיקח. הרבה יותר קשה לחזור ולהיות טיפש ותמים. הלוואי והיתה לי אמונתי הנאיבית, של פעם, שאכן קיים קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו.

אברהם ב. יהושע: אינני מסכים לקביעה שלך. אני חושב שיש קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין עמדת הערבים כלפינו ורצונם בברית שלום עימנו. דווקא היום, כשיש למעלה ממיליון ערבים תחת שלטוננו הישיר, יש קשר בין מעשינו הטובים והרעים, ומכאן צריכה גם לצאת ספרות חדשה, לא נעים, להטיף לכתוב ספרות ולהתייחס לבעיות מוסריות. אבל אני חושב שספרות אמתית ורצינית יכולה גם להתמודד עם שאלות מוסריות ולדון בבעיה הערבית-ישראלית גם מתוך כלים מוסריים, מבלי להיגרף לעמדה פסיבית ופטליסטית;  על הספרות לחזור אל אותה עמדת-מוצא של ס. יזהר, אך מתוך שלל בעיות אחרות לגמרי. כאשר יזהר כתב את ספרו "השבוי" היה אולי שבוי אחד שהוא נתקל בו בכפר ערבי בזמן תחילת הכיבוש הישראלי של מלחמת 48'. עכשיו הבעיות רחבות הרבה יותר. השאלה היא כיצד להתמודד עם בעייה זאת בספרות. וזה יהיה, לדעתי, מבחנה של הספרות, ביכולתה לעבור עכשיו לשלב חדש, כמשחררת הדחקות, כמשחררת דברים רבים שאנחנו לא רוצים לדבר עליהם, וכבעלת כוח להעמיד לנו את האמת מול הפנים. והאמת הזאת בסופו-של-דבר נותנת פירות ריאליים ביותר.

מצד שני, נכון הוא כי מפני שחיינו הרוחניים אינם יכולים כיום שלא להיות סובבים רק סביב השאלות הללו, הרי כשאתה עוסק בזה בלי סוף – אינך יכול להתפנות באופן רוחני לדברים אחרים. וגם לא מסוגל לבצר לעצמך בדידות אמתית שהיא תנאי ליצירה, כורח היצירה, מקורה וכוחה. אלא אתה נתבע כל הזמן לסולידאריות, נתבע מתוך עצמך ולא בכפייה חיצונית, משום שאתה חי ממהדורת חדשות אחת לשנייה, וזו נעשית סולידאריות טכנית, אוטומטית מבחינת התגובה הרגשית, כי אתה כבר כולך בנוי להגיב כך ולחיות בדריכות. התגובות הרגשיות שלך לכל ידיעה על קורבן ישראלי, על מטוס שנפל, הן כבר מותנות מראש. כבר אינך מסוגל לחשוב אם עצם ההפצצה הייתה מוצדקת, אלא פועלים בך מכניזמים היוצרים את הסולידאריות האוטומטית. ומכאן חוסר הבדידות, חוסר היכולת להיות לבד במובן הרוחני, ולהגיע לחיים של יצירה אינטלקטואלית.

אספקט נוסף הגורם לכך שאין לך פרספקטיבה לגבי המאורעות המתרחשים סביבך, הוא שבמלחמת ששת הימים הייתה פתאום הרגשה טובה שהנה אתה צמוד למאורע גדול, לגל היסטורי, שאתה אחד עם התנועה שלו. ואותה הרגשה הייתה נעימה ומרוממת. היום, בגלל חוסר התכליתיות ואי-ראיית סופה של המלחמה – אתה מאבד את תחושת ההינשאות על גבי הגליות של ההיסטוריה, אך גם אינך זוכה בשקט של האדם הדני או הנורווגי, אינך זוכה במנוחה מן ההיסטוריה. ההרגשה של ההיסחפות ושל חוסר הבהירות לגבי העתיד – מונעות ממך את ראיית הדברים בפרספקטיבה כלשהי. ונוצר מצב של תסכול מתמיד כתוצאה מחוסר היכולת לראות מה קורה. אתה חי את הרגע, מבלי פרספקטיבה, אך אינך יכול להשתחרר מן הרגע, לשכוח את הרגע. אינך יכול לנתק את עצמך ושלא לקרוא עיתונים, או לחדול לשמוע חדשות ברדיו במשך כמה שבועות, כמו שהיה אפשר לפני שש-שבע שנים.

מזה גם נובע העניין של התופעות הבולטות יותר על-פני השטח : הצנזורה הפנימית. הלחץ הציבורי. השוביניזם המתגבר. ואותה בגידה בציונות, המתבטאת בגישה הרואה בהתנחלות בכל שטחי ישראל הגדולה ערך משיחי ומקודש, אותה גישה – לא הבטחת קיום העם היהודי, והבאתו לידי נורמליזציה הם עיקר לה – אלא היא רואה את הייעוד במצב של התפשטות והתנחלות טריטוריאלית, ובחיים מתוך קונפליקט מתמיד עם הערבים, ובעקבותיהם עם העולם כולו.

אהוד בן עזר: נדמה לי שאנחנו מצויים בדילמה קשה : אותם ישראלים מביננו שנלחמים על הגנת הגבולות, וכל כוחותיהם מגוייסים למאמץ הצבאי והביטחוני, הכולל את החזקת השטחים הכבושים – אינם מסוגלים לעצור ולחשוב באופן ביקורתי על משמעות עשייתם ועל ההסבר לכל המתרחש פה. ואילו האינטלקטואל הישראלי חי בהרגשה מתמדת כי רק תודות לאותם לוחמים מובטחים עצם שלומו וחייו; ועל-כן גם הוא, המסוגל אולי למחשבה אנאליטית,     חסר בעיניו בסיס של הצדקה מוסרית פנימית כדי להתבונן במציאות באופן ביקורתי רדיקאלי, ולהביע דעתו בלא חשש. מה עוד שבשעה שהוא משרת במילואים (שירות שממדיו גדלים והולכים מדי שנה בשנה) – נעשה הוא עצמו חייל ושותף למאמץ הביטחוני, ונדרש בל מעשיו להזדהות מלאה עם מטרות המדינה. לכן גם באותם חודשים בשנה בהם הוא פנוי משירותו הצבאי – משתקת אותו אווירת המצב המלחמתי המתמשך והולך, והוא נתון בחוסר פרספקטיבה לגבי העתיד, הן באשר לגורלו כפרט, והן בכל הקשור לתנאים הרוחניים המאפשרים את עצם פעילותו היצירתית.

אברהם ב. יהושע: אנחנו היום חיים באווירה יותר ויותר מסוכנת, פחות ופחות אפשר לדבר. בשלבים מסוימים יש איזה מן יד כזו שמחזיקה את הקולר, יד פנימית, לא יד של שלטון, וזה נורא יותר. קיימת אווירה ציבורית בה אי-אפשר לדבר על הכול ולפרוק את הכול. אני חושב שישנה ברכה רבה בפורקן שהספרות נותנת להרגשות הסיוט והמצוקה, להרגשות החרדה, להרגשות העוול ולכל המרקם הזה של הבעייה הישראלית-ערבית, שאנחנו כאמור מדחיקים אותה, ושאין לנו ברירה אלא להדחיק אותה. הספרות מקיימת כאן תפקיד נפשי גדול מבחינת בריאות הנפש שלנו. סיפור כמו "השבוי" של ס. יזהר מילא תפקיד מכריע לגבי היחס לערבים; בפורקן המוסרי-אידיאולוגי שהוא נתן לאותה בעייה היתה ברכה עצומה לגבי הרבה ממעשינו. אסור שיהיה טאבו לגבי ספרות, ואסור שנאסור על עצמנו לדון בבעיה הישראלית-ערבית מאיזו בחינה שהיא.

אהוד: תודה חמה לאחותי לאה שורצמן בן עזר שהקלידה בנאמנות את הריאיון מתוך הספר "אין שאננים בציון".

* * *

שו"ת אליהו הכהן

"אל החולה נעפילה"

שאלת ישראל דויטש:

מי חיבר את השיר "אל החולה נעפילה"?

בשירונים אחדים מצוין שמשון מלצר כמחבר, ובאתר זמרשת השיר מיוחס לירוחם כפכפי.

איך אפשר לדעת מה נכון?

ועוד שאלה: הלחן של "אל החולה נעפילה" מוכר לי מהשיר "הורה סחרחורת". איך זה קרה שלשני השירים יש לחן משותף, מי קדם למי, ומה כאן הסיפור?

תשובת אליהו הכהן:

אכן, יש מנגינה משותפת ל"הורה סחרחורת" ול"אל החולה נעפילה". הלחין אותה יואל ולבה. שני השירים נכתבו בסמוך זה לזה. הראשון ביניהם היה "הורה סחרחורת", ואחריו ובעקבותיו, בהשראתו ובהשפעתו, חובר השיר "אל החולה נעפילה" לאותו לחן.

"הורה סחרחורת" נכתב על ידי נתן אלתרמן לקראת הכינוס הרביעי של "הפועל" ונוער א"י העובדת, שנערך בתל אביב בין 18-21 באפריל 1935. השיר נוגן בלי סוף בכל ימי הכינוס, בתרגילי ההתעמלות ובמצעדים, והושר בנשף הסיום בביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד  בניצוחו של יהודה שרטוק (לימים שרת).

שבועיים לאחר תום הכינוס, עוד טרם שככו הדי השיר, התאהבו והתלהבו שני נערים בני 15-16 מההורה הסוחפת שהלחין ולבה, וחיברו במשותף, לאותו לחן, שיר חדש בשם "הורה", שפתח במילים "אל החולה נעפילה".

שני הנערים, בן עמי פכטר וירוחם כפכפי, היו אז חברי השכבה המתבגרת של תנועת המחנות העולים בתל אביב. מטרתם בכתיבת השיר היתה לעודד עלייה לגליל והתיישבות באדמות החולה, ברוח ערכי ההגשמה האישית שעליה חונכו בתנועת המחנות העולים. הם כמובן לא העלו על דעתם  שהקריאה לייבוש ביצות החולה טומנת בחובה גם נזקים העלולים להיגרם לאגם, שנקרא אז ים סומכיי, ולסביבתו, כתוצאה מהייבוש.

בן עמי פכטר, עילוי צעיר ותלמיד מצטיין, לימים מפקד שיירת יחיעם, נהרג במלחמת העצמאות. על שמו מושב בן עמי ומחנה בן עמי.

חברו ירוחם כפכפי, אחיהם של העורכים והמתרגמים יצחק כפכפי ויוסף אחאי, חיבר שירים לעת מצוא, שירת בצבא הבריטי ובצה"ל, ושימש נספח מדעי בשגרירות ישראל בוושינגטון. הוא נפטר בשנת 2010 בגיל 91.

"אל החולה נעפילה" לא רק הושפע מ"הורה סחרחורת", הוא גם שאל ממנו שורה שלמה אחת, "ארץ נוגה לי, גבע וגיא," ועוד כמה פיסות.

לפניך הנוסח המקורי של "אל החולה נעפילה". המילים שמתחתן מתוח קו, שאולות מ"הורה סחרחורת".

הורה

אֶל הַחוּלָה נַעֲפִּילָה

בִִּצּוֹתֶיהָ נְיַבֵּשׁ.

אָנוּ עָלִינוּ הַגָּלִילָה

אֶת הַחוּלָה קוּם וָרֵשׁ!

אָנוּ בְּיִזְרְעֶאל קָדַחְנוּ,

גַּרְנוּ שָׁם בְּאֹהָלִים.

אֶל הַחוּלָה נַעְפִּיל אֲנַחְנוּ

וְיִשּׁוּב חָדָשׁ נָקִים.

אֶרֶץ נֹגַהּ לִי, גֶּבַע וָגַיְא,

אַתְּ יָקַרְתְּ, יָקַרְתְּ עַד בְּלִי דַּי.

הָלְאָה לַחוּלָה!

חוּלָה נָחוּלָה

הוֹרָה, עַד מָתַי?

הוֹרָה עַד בְּלִי דַּי!

השיר נדפס ביוני 1935 בשני כתבי עת של תנועת המחנות העולים, בחתימת "בן עמי וירוחם". כמקובל בתנועות החלוציות באותם ימים, הצניעו שני המחברים הצעירים את שם משפחתם.

לא קשה היה לפענח את זהותם.

יוזמתם של שני נערים הניבה אפוא את שיר הזמר העברי הראשון על החולה.

* * *

יואל רפל

"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"

סוכות הוא אחד משלושת החגים (פסח, שבועות, סוכות) הקרויים רגלים שבהם היו עולים לירושלים. מעיקרה המשמעות של רגל היא פעם, אך עם הזמן הפך 'רגל' לשם וכינוי לחג "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (שמות כג,יד).

חג הסוכות מתחיל בט"ו בתשרי "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי"(ויקרא כג,לט) והוא נמשך שבעה ימים "בסוכות תשבו שבעת ימים" (שם,מב). שמו של החג – סוכות – נקבע על פי המצווה העיקרית הנוהגת בו – מצוות הסוכה.

במקורות הראשוניים נקרא החג גם בשמות נוספים: "חג האסיף" (ויקרא כג,לט, דברים טז,יג), "זמן שמחתנו"(דברים טז,יד-טו), "חג ה'" (ויקרא כג,לט), "החג" – שם אחרון זה מלמד על חשיבותו של חג הסוכות.

מעיון בספרות תקופת בית המקדש השני עולה כי באותם ימים היה חג הסוכות החג המרכזי מבין כל החגים. ואולם מאז החורבן תפס את מקומו חג הפסח. למרכזיות חג הסוכות היו, ככל הנראה, כמה סיבות: בראש וראשונה, זהו חגם של האיכרים, ורוב מניין ובניין תושביה היהודיים של ארץ ישראל באותם ימים, ואף יהודים בגולת בבל – עסקו בחקלאות ובעבודת אדמה. זאת ועוד, 'חג האסיף' משמעו שעבודת איסוף היבול הסתיימה. לחקלאי יש 'עונה מתה' מבחינת העבודה בשטח. על כן תקופה זו של השנה מתאימה מאוד לעלייה לירושלים כדי להודות על היבול שעלה.

סיבה נוספת היא עונת השנה-סתיו. בתקופה זו נוח מאוד לעשות את המסע הרגלי לירושלים. בדרך כלל החמה אינה יוקדת, הגשמים טרם החלו ובשעות הבוקר ואחר הצהריים מזג האוויר נוח ביותר להליכה, אפילו ממושכת.

היום הראשון של החג נקרא 'יום טוב' (או 'מועד') והוא אסור במלאכה. ששת הימים שאחריו נקראים 'חול המועד'. ליהודים החיים מחוץ לתחומי ארץ ישראל יש רק חמישה ימים של חול המועד. הסיבה לכך, היום הראשון של חול המועד הוא עבורם יום טוב שני של גלויות.

טעמי החג

התורה נותנת שני טעמים שונים לחלוטין לחג הסוכות. הטעם הראשון הוא זיכרון היסטורי "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים." (ויקרא כג,מב-מג).

הטעם השני שנותנת התורה הוא הודייה לאלוהי ישראל על היבול החקלאי (ויקרא  כג,לט, דברים טז,יג).

המדרש מוסיף על טעמים אלה טעם נוסף: "למה ישראל עושים סוכה – (זכר) לניסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא בשעה שיצאו ממצרים, שהיו ענני כבוד מקיפים אותם ומסוככות עליהם." (פסיקתא דרב כהנא קסט ע"א).

לפי פילון האלכסנדרוני, הטעם למצוות הסוכה הוא להזכירנו את ימי הנדודים של אבותינו במדבר. סיבה נוספת, כדי לעורר באדם את ההכרה שאין להתגאות בעושר ואין להתבייש בעוני. למשך שבוע אחד יוצאים כולם מבתיהם – המפוארים או המטים ליפול, וישנים בסוכה.

 הרשב"ם, מפרש המקרא ונכדו של רש"י, הולך בדרך דומה.לדעתו נקבע מועד החג בזמן שהחקלאי אוסף את יבולי הגורן והיקב "לבלתי רום לבבו" וכדי שיזכור שבמדבר לא היו לו נחלה ובתים. מתוך כך יבוא האדם להודות לה' על כל מה שנתן לו.

חז"ל ראו בסוכה סמל לחידוש מלכות ישראל. בברכת המזון בימי החג מוסיף היהודי את המשפט "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת." עוד אמרו, כי המקיים את מצוות סוכות כהלכתה יזכה לשבת בחברת הצדיקים בסוכת עורו של לוויתן.

סוכות – חג ארצישראלי

יותר מכל שאר חגי ישראל נתייחד חג הסוכות באופיו הארצישראלי. השמות השונים שבהם נתכנה החג מעידים היטב על תוכנו ועל ייחודו. בולט הדבר בישיבה בסוכה אשר נועדה לתת ביטוי ליציאה מדירת הקבע אל דירת הארעי – סמל לנדודי בני ישראל במדבר בדרכם מן השעבוד אל החירות הלאומית והרוחנית.

חג הסוכות יש בו יסוד כפול: דתי היסטורי מחד-גיסא, וטבעי חקלאי מאידך גיסא. היסוד הטבעי חקלאי מקבל ביטוי משמעותי בכל אחד משלושת הרגלים. פסח – חג האביב, מבטא התעוררות חיי הטבע וראשיתה של העונה החקלאית; שבועות – חג הקציר; סוכות –חג האסיף; שיאה של העונה החקלאית, שבה אוסף האיכר את יבול שדותיו והוא שמח בברכת האדמה. צא ולמד: חגי ישראל מסמלים את השינויים בטבע ובתקופות השנה. אך ברור, התופעות שצוינו יכלו להתרחש רק באזור אחד – ארץ ישראל, שבו מקבילים מועדי החגים לתמורות בעבודות האדמה.

הסוכה היא גם סוכת "שלום" והיא מסמלת את האידיאל הנכסף שתואר בפסוק  "וישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו באין מחריד." השאיפה לשלום היא משאת נפשו של עם ישראל בכל הדורות והיא מבטאת את חזון העתיד. התפילה להקמת סוכת דוד הנופלת היא ביטוי למאווייו הכמוסים של העם השואף לגאולה שלמה בארצו.

זאת ועוד, הישיבה בסוכה מזכירה את הקשיים שעבר העם בדרכו לעצמאות, היא נועדה להזכיר את סוכתו של החקלאי, סוכת הגן והכרם המשמשת ביתו הזמני של עובד האדמה והיא מגן ומחסה לאיכר מפני השמש ומצינת הלילה. הסוכה היא ביתו של היהודי בחג, בה הוא אוכל ובה הוא ישן. בעצם הקמתה נקבע אופי מיוחד לחג – בית זמני לא קבוע, למען נזכור את הדרך הארוכה מעבדות לחרות, ממצרים לארץ ישראל.

אושפיזין מבקרים בסוכה

לפי המסורת שפיתחו המקובלים, שבעה אורחים באים לבקר בסוכה במהלך שבעת ימי חג הסוכות: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן, דוד. בכל יום מתארח בסוכה אחד האושפיזין. בעת הישיבה בסוכה נאמרים פסוקים שונים שבכולם שמו של 'האושפיז' המתארח באותו יום. האושפיז אינו פאסיבי, הוא משגיח על בעל הבית המקפיד לקיים את מצוות הכנסת האורחים, הם מברכים אותו על מעשהו ומאחלים כי על שולחנו יסעדו עניים רבים.

על מנהג שהיה מקובל בירושלים המאה ה-19 מספר דוד ילין, המורה, הבלשן, והחוקר. "ואחינו הספרדים יצאו מבית הכנסת והלכו חבורות-חבורות לבקר בבית רעיהם וידידיהם ולברכם בברכת החג, ובבואם לא ישבו להתרועע ולשיח, כי הביקורים האלה, 'ביקורים רשמיים' המה, ביקורי חובה, וישבו להם רגע אחד וקמו והלכו אל הבית השני כי רבה העבודה עליהם."

על מנהג אחר שהיה נהוג בירושלים מספר לנו י.א. וייס בספרו "בשעריך ירושלים". מנהג זה, כשאר המנהגים, מקורו במצוות החג שקיבלו אופי שונה לאחר חורבן בית-המקדש. "מנהג היה בירושלים שביום השני של חול המועד סוכות היו מתקבצים אנשי סגולה שבעיר ואף עולי רגל משאר ערי החוף, שאף פעם לא פסקו מלקיים מצווה זו. והיו יוצאים חבורות-חבורות מסביב לחומת עיר הקודש, ואגב הליכה מזמרים מזמורי תהילים כדי לקיים את הפסוק סובו ציון והקיפוה."

מנהגי החג

חג הסוכות עשיר במנהגי עדות. לכל מנהג יש מקור, אם בהווית החיים שהיתה מוכרת באותה גלות, אם בדמיון למנהגי הגויים באותן ארצות, ואם מתוך כוונה למעשה סמלי שייתן ביטוי לטקסט המקראי.

יהודי כורדיסטן מקפידים להניח שבע קורות על דפנות הסוכה ומעליהן הסכך. כל קורה היא רמז לאחד האושפיזין.

יהודי מרוקו נוהגים לתלות על הקיר כיסא קטן 'כיסא אליהו הנביא' והוא מקושט באריגים צבעוניים. מניחים עליו ספרים, מחזורים וסידורים שמשתמשים בהם בימי החג.

יהודי טוניס מקפידים להשתמש בענפי דקל לסכך. זוהי דוגמא לשילוב המציאות עם ההלכה. טוניס היתה והינה ארץ עשירה בעצי תמר וקל ונוח היה לסוכך את הסוכות בדקלים שמהם בא הלולב.

יהודי פרס נהגו להקים סוכות גדולות – לכל החמולה – ולאו דווקא סוכות משפחתיות. ליד הסוכה הגדולה הקימו הילדים סוכות קטנות אותן קישטו בעושר רב.

יהודי אשכנז עמלו רבות לקשט ולפאר את הסוכה. התורה לא מצווה על כך. אך בסוכות יכול אדם להדר בשלוש מצוות: בניית הסוכה וקישוטה, ארבעת המינים מובחרים ויפים, והכנסת אורחים. על הקרשים המחזיקים את הסכך הרבו לתלות שרשות נייר צבעוניות, דגמי ציפורים, ואת הדפנות קישטו ומקשטים בתמונות וביצירות מהאומנות היהודית.

מגילת קהלת

מנהג הוא בעדות ישראל (בעיקר האשכנזים) לקרוא בשבת חול המועד סוכות את מגילת קהלת. לפי המסורת, שלמה המלך הוא מחבר המגילה, וזאת על יסוד הפסוק הפותח "דברי קהלת בן דוד, מלך בירושלים."

המנהג לקרוא את המגילה ראשיתו בתקופת הגאונים וניתנו לו טעמים שונים, כגון: שלמה המלך אמר את קהלת בעת קיום מצוות 'הקהל' בחול המועד סוכות; טעם נוסף מצוי בדברי קהלת "ולשמחה מה זו עושה" והרי ימי חג הסוכות הם ימי שמחה שנצטווינו "ושמחת בחגך."

עליה לרגל עם א.ד. גורדון

אופי מיוחד שיוו פועלי העלייה השנייה לחג-הסוכות. בשנת 1904 החליטה קבוצת פועלים לחדש מנהג העלייה לרגל ולערוך טיול לירושלים. ביומני רבים ממשתתפי אותו טיול נותרו זיכרונות ורשמים.

אלכסנדר זייד, השומר הידוע משיח' אבריק, מספר כי "החלטנו לערוך טיול גדול לירושלים ולירדן. ביום קבוע נתכנסו הפולים מכל מושבות יהודה בעיר רמלה ... לפני צאתנו לדרך שרנו את 'השבועה', הלכנו בלילה לאור ירח ובבוקר השכם הגענו לירושלים."

יעקוב פנחסי, שאף הוא השתתף באותו טיול, מספר ב"זיכרונותיו של פועל חרושת" על חוויות העולים לרגל לירושלים. "הידיעה על עולי הרגל פשטה בעיר חיש מהר. בהתקדש החג הלכנו כולנו בחבורה לבית הכנסת, בערב לפני סעודתנו הדלה מאוד, קנינו כמה מצרכים הכרחיים בפרוטותינו הדלות, עלינו על הגג שאיכסן אותנו בשכונת 'בית-ישראל' וכיבדנו את א.ד. גורדון, הזקן שבחבורה, שהיה קשיש מאיתנו בהרבה, ב'קידוש'. הדי הקידוש נתגלגלו והגיעו עד שכונת 'משכנות ישראל' ו'מאה שערים', אז נתלקחה הורה נלהבת שריכזה סביבה את כל הקהל."

דור דור ומנהגיו, דור דור ואופי חגיו, סוכות החג הארצישראלי נתייצב במרוצת הדורות לפי מתכונתו המקורית בהשראת אורח החיים שנרקם ונוצר בארץ ישראל. 

* * *

המשוררת ריבה רובין הלכה לעולמה

במוצאי יום כיפור הלכה לעולמה המשוררת, הסופרת והמתרגמת ריבה רובין.

ריבה רובין נולדה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. השתייכה לתנועת נוער ציונית ולמדה במכללה למורים עבריים.  ב-1963 עלתה לארץ, שלאחר שעזבה את דרום אפריקה בשל נסיבות פוליטיות והתנגדות למשטר. עוד ביוהנסבורג זכתה בפרס מרכז פא"ן. בארץ עסקה בעיקר בתרגום מעברית לאנגלית. פרסמה ספרי שירה באנגלית, חמישה מהם תורגמו לעברית.

שיריה וסיפוריה הקצרים ראו אור בכתבי עת ספרותיים באנתולוגיות בארצות דוברות אנגלית ובישראל. היא היוצרת הראשונה שאינה כותבת עברית, שהתקבלה כחברה לאגודת הסופרים העברים. זכתה בפרס דולצין לכתיבה יוצרת (1981), בפרס הנשיא (1999), ועוד.

ריבה רובין תרמה רבות להגברת מודעותו של הציבור הישראלי ליצירתם של משוררים וסופרים ישראליים שאינם כותבים עברית, לקירובם ולשילובם בקהילה הספרותית. היא נמנתה עם מייסדי אגודת הסופרים כותבי אנגלית, שימשה יו"ר האגודה וייצגה אותה בוועד הפועל של התאחדות אגודת הסופרים בישראל. ערכה את כתב העת של האגודהARC  ואת האנתולוגיה הבינלאומית של סופרים ישראליים בתרגום אנגלי בהוצאת פא"ן. פעלה במרכז פא"ן בישראל במשך שנים כחברה בוועד הפועל ובתפקיד המנכ"ל.

כל זאת בעקבות דברים שהתפרסמו על עטיפת ספרה האחרון, קשר צללים, נובלה אוטוביוגרפית, שיצאה לאור בהוצאת קשב לשירה, 2013.

מספריה שתורגמו לעברית:

קוטלי המשוררים (תרגמו: עליזה נהור ויונתן רטוש), עקד, 1960

איוושות של אש (תרגם אילן שיינפלד), ספריית פועלים, 1984

דיאלוג (תרגם גיורא לשם), ספרי עיתון 77, 1992

גבישי רוח (תרגם גיורא לשם), הוצאת קשב לשירה, 2010

הציפור של ביאליק (תרגם עודד פלד), הוצאת קשב לשירה, 2012

* * *

רות ירדני כץ

ארבע נשים, ארבעה סיפורים ביום אחד

עליתי לאוטובוס. מולי ישבה אישה שמנה, שערה מתולתל, עיניה שחורות ופניה הקרינו טוב. היא חייכה אליי, החזרתי לה חיוך והיא אמרה: "חם היום, חם מאוד. לאן את נוסעת?"

השבתי: "לשוק מחנה-יהודה." והיא אמרה בהתלהבות:

"אין כמו שוק מחנה-יהודה. אין! תשמעי, אני גרה בקטמונים ומתחת לבניין שלנו יש מכולת גדולה. אתמול ביקשתי מבעלי שיירד ויביא קילו תפוחי-אדמה. בעלי השיב לי שהוא לא קונה תפוחי-אדמה במכולת ששם הם עולים 7 שקלים לקילו. הוא יילך לשוק. אני מכירה את בעלי, הוא משוגע על השוק, מבלה שם שעות, נפגש עם החברים שלו, שותה פה קפה טורקי חזק ושם כוסית עראק, אוכל שיפוד אחד או שניים וחוזר הביתה מבסוט לאללה. אז הוא הלך לשוק להביא לי קילו תפוחי-אדמה. ערך את הסיבוב שלו, פגש את החברים שלו, שתה קפה, אכל חומוס עם פול, שתה כוסית עראק וקנה חמישה קילו של תפוחי-אדמה וחזר במונית כי לסחוב חמישה קילו של תפוחי-אדמה, זה כבד ואנחנו כבר לא צעירים. הקילו תפוחי-אדמה שביקשתי עלה 200 שקלים. אבל מה? הוא חזר מאושר הביתה. לא שווה?"

ירדתי בתחנה בשוק והלכתי לקפה "ארומה" שממוקם ברחוב הראשי שם קבעתי פגישה עם בני. הקדמתי. לא היה שולחן אחד פנוי. ראיתי אישה יושבת לבד ולידה שני כסאות אבל השמש היתה מעל לראשה. המתנתי עד שהתפנה שולחן בצל. הגברת שאלה אם היא יכולה להצטרף אליי כיוון שהיא נצלית. השבתי בחיוב. 

"את ירושלמית?" שאלה.

אני: "כן, נולדתי פה."

היא: "אני גרה כאן בנחלאות ומאז שיצאתי לגימלאות כל בוקר אני באה לכאן לשעה, שעה וחצי, שותה קפה מתבוננת בעוברים ושבים ומנסה לנחש מי שמח ומאושר, מי סובל, סבל וממציאה לי סיפורים. זאת התיראפיה שלי." היא הציתה סיגריה וגם אני וחייכנו אחת לשנייה.

אני: "את יושבת פה כל יום, מסתכלת על עוברים ושבים וממציאה סיפורים? בטח יש לך סיפור פרטי."

היא: "כן, יש לי סיפור."

אני: "ספרי."

היא: "סיפור ארוך..." והביטה בי, ומבטה חדר לתוך עיניי.

אני:  "ספרי. יש זמן עד שבני יגיע, ועכשיו אני יודעת שאפשר לפגוש אותך כאן כל יום בשעה זו בערך אם לא תסיימי."

היא הציתה עוד סיגריה, שיחקה איתה בין אצבעותיה, קירבה לשפתותיה, שאפה את העשן לריאותיה וחיפשה את המילים. לקח קצת זמן עד ש:

"בגיל 20 בעת ששירתי בצבא הכרתי קיבוצניק. זו היתה התאהבות ממבט ראשון והיה לי ברור שאני הולכת אחריו לקיבוץ. הוא בן למייסדים, שורשי, שכל דבר בקיבוץ קדוש. כאשר הכרתי אותו הקיבוץ היה קיבוץ, כל אחד תרם לפי יכולתו וקיבל לפי צרכיו. לא כמו היום שהכול מופרט וכל אחד לעצמו. אז אכלו בחדר-האוכל שלוש פעמים ביום, אז כל שבת בערב התקיימה אסיפה שבה החברים החליטו מי, מה למה ואיך. מה שלא ידעתי זה שאין סיכוי לאישה מבחוץ להתקבל לחברה שלהם. את זה לא העליתי על דעתי. לא קיבלו אותי. וכמו בשיר ההוא, הייתי שם כמו צמח בר. לצערי הגדול הבעל שלי לא הבין, לא קרא מפה, לא תמך, ואמר שאני הבעייה ולא הם. נולדו לנו שלושה ילדים. אחרי 20 שנה של בדידות הבנתי. הודעתי למזכירות שאני עוזבת והם השיבו לי ש'אם את עוזבת אל תצפי שתקבלי את ילדייך. את זו שעוזבת.' לקחתי שתי מזוודות ועזבתי בלי אגורה."

אני: "והילדים?"

דמעות זלגו על לחייה. "הם נישארו בקיבוץ, לאן יכולתי לקחת אותם ואל איזה עתיד? ובנוסף הם קבעו שאין לי זכאות עליהם. אני הבוגדת."

בזויות העין ראיתי את בני מתקרב. קמתי, הוא חיבק אותי ונתן לי נשיקה על הלחי. הבן שמכיר את כל חברותיי שאל: "יש לך חברה שאני לא מכיר?" השבתי לו שהכרנו פה ועכשיו בזמן שהמתנתי לו. הוא הושיט יד לגברת שישבה לידי והציג עצמו: "קוראים לי מיכאל." 

"ולי קוראים אורנה." ושוב דמעות מילאו את עיניה, מיכאל שאל: "קרה משהו?"

היא השיבה: "כן. הלוואי שיכולתי לקבוע עם אחד מילדיי בכל מקום בעולם שיחבק אותי ויתן לי נשיקה." 

נפרדתי ממנה והבטחתי לעצמי שאחזור לשמוע את המשך קורותיה.

נפרדתי ממיכאל אחרי שעשינו מה שקבענו והלכתי לתחנת האוטובוס חזרה לביתי. ישבתי על הספסל והנה אני רואה אישה חרדית מתקרבת, והיא סוחבת שני שקי פלסטיק גדולים שבתוכם כלים חד-פעמיים, בעיקר תבניות מכל הגדלים. התיישבה ושאלה אותי: "האם במקרה שמת לב אם אוטובוס מספר 9 עבר?"

השבתי לה שלא שמתי לב אבל מתוך סקרנות שאלתי: 

"כל הכלים האלה הם לכבוד החג?"

היא סובבה את ראשה אלי וראיתי שתי עיניים גדולות כחולות-כחולות מחייכות אליי. 

"כן. לקראת החגים הבאים עלינו לטובה. ראש-השנה, יום כיפור וסוכות ויש הרבה בישולים והכנות. את יודעת, ילדים, נכדים, בסוכות חובה לארח, יש מה לעשות תודה לאל."

"כמה ילדים יש לך?"

היא בשמחה: "שמונה בנים. רק בנים. חמישה נשואים וברוך ה' יש כבר נכדים וצריך לבשל, לאפות, ואני אופה את החלות בבית מא' עד ת', לסדר את המזרנים והמצעים, בקיצור, להכין, ולהתכונן."

אני: "וכל השמונה עם נשותיהם וילדיהם באים אליכם בבת-אחת?"

היא השיבה בקול רך: "לא. לצערי דירתנו לא יכולה להכיל את כולם... כל פעם באים שני בנים עם משפחתם וזה לא פשוט. אבל ברוך ה' מסתדרים."

אני: "ומה עושים הבנים שלך בחיים?"

היא שוב סובבה את ראשה אליי, שתי עיניה הכחולות האירו כמו שני נרות והשיבה:

"כולם לומדים תורה."

אני: "וממה מתקיימים?"

"אצלנו חיים בצמצום. הנשים עובדות והגברים לומדים. ככה זה. כל חיי פירנסתי את משפחתי וברוך ה' לא חסר דבר."

האוטובוס שלי הגיע. בתחנה של רחוב המלך ג'ורג עלו כמה נוסעים וביניהם אישה שאחרי ששילמה התיישבה לידי. בידה היתה שקית מנייר בצבע חום שהכילה פיתה פלאפל. בזהירות פתחה את השקית  וקירבה לפיה את המעדן, נגסה בתאווה ואני בירכתי אותה:

"בתיאבון."

הגברת אפילו לא סובבה את ראשה כדי לראות מי בירך אותה ואמרה:

"תשמעי, הפלאפל הכי-טוב בירושלים הוא לא ב'מלך הפלאפל' שנמצא בפינת המלך ג'ורג' אלא ממול. שם הכול טרי, טרי. הסלטים, הטחינה, הסחוג, הם מחליפים שמן כשצריך והפיתה ישר מהתנור. תסמכי עליי, אני יודעת על מה אני מדברת."

היא שוב הרימה את השקית ונגסה מהפיתה וליקקה בלשונה את שפתותיה שנטפו טחינה. 

אמרתי: "יש עוד כמה מקומות ששם הפיתה והפאלפל ממש חגיגה."

"איפה?" שאלה

"למשל, במדרחוב, קרוב לכיכר ציון."

הגברת המשיכה לאכול, היו כמה שניות של שקט ואז אמרה: "תגידי לי את אשכנזייה?"

אני: "לא, למה?"

היא: "כי שם אוכלים רק אשכנזים, תיירים ורוסים שמנגנים ברחוב ושרים אופרות שלא מבינים כלום בפלאפל, כמו שאני לא מבינה בגיפלטעפיש. תנסי את הפלאפל שאני ממליצה לך ותראי איזה הבדל."

לא נשאר כלום מהפיתה פלאפל שלה, היא ניגבה בממחטת נייר את הפה, הסתכלה דרך החלון ואמרה: "אני יורדת."

גבר שישב מולי לא התאפק ואמר: "עכשיו אנחנו יודעים איפה הפלאפל הכי-טוב בעיר."

* * *

חסן רוחאני נשיא איראן –

שקרן!

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

עד כה רכשו את הספר דרכנו 24 נמענים מתוך 2,525 הנמענים של המכתב העיתי

הספר הודפס במהדורה ראשונה של 500 עותקים בלבד

מהם הופצו כבר 78 עותקים בהקדשה אישית זהה שנכתבה בעט פארקר 51:

"רומאן מאת סופר נידח

שאולי יקראו בו גם בעוד שנים רבות"

* * *

אלון אוהב-עמי

מכתב לחיימקה שפינוזה

 בעקבות "מסעותיי עם נשים"

17.9.2013

לחיימק'ה שפינוזה היקר,

בצער גדול סיימתי את קריאת "מסעותיי עם נשים", היה חבל להיפרד מכל אותן דמויות ומנופי העבר הנהדרים. בין שפע התיאורים המסעירים, על מגוון ההשפרצות והמשגלים, מקופלים בספר זיכרונות ראשוניים ומלאי ערגה אל ארץ ישראל הישנה והטובה.

הספר מתאר עם מגע של הערכה ועם הרבה געגועים את הנופים ואת כלי הרכב שצלחו את אדמות הטרשים וגם את כלי השיט שפילחו את מימי ים הדממה המלוחים ואשר איפשרו קיומו של קיבוץ במקום הנמוך ביותר בעולם בתנאים שקשה כיום לתארם.

הווי עין גדי, הקיבוץ הפלאי, עובר בספר כחוט השני. לאנשים שעבורם "ציונות" היא דרך חיים זוכר חיימק'ה חסד נעורים.

תודה חיימק'ה על החווייה,

מאחל לך עוד הרבה שנות בריאות ויצירה.

* * *

יוסף דלומי

מוזיאון גוש קטיף

כאשר בדקתי למה ראוי להקדיש את יום הביקור בירושלים, נתקלתי בין היתר ב"המוזיאון להתיישבות בגוש קטיף". הגם שקראתי וצפיתי ברוב מה שנכתב והוקרן בתקופה הסוערת של הפינוי ומה שקדם לה, בכל זאת הסתקרנתי לבקר במוזיאון.

המקום: דירה צנועה וחבויה מול "בית רשות השידור" ברחוב שערי צדק. בשטת מצומצם ופונקציונלי נדחס תוכן עשיר למדי: היסטוריה של התיישבות יהודית קדומה, נתונים דמוגרפיים וכלכליים של העת החדשה, תצלומים רבים וכן שני סרטים באורך כרבע שעה. פרויקט הפינוי מסוקר מכל זוית אפשרית וטבול במרירות ובתחושת נבגדות, ועל כך אין מה להוסיף.

יחד עם זאת, אתר כה קטן שבו מרוכזת היסטוריה עם סוף אכזרי – יוצר כמה תובנות. ואכן היה מה ללמוד מן הביקור: לשאלתי, ענתה האחראית ש-40 אחוזים מן המפונים היו חילוניים, דבר מפתיע ביותר. מצער שבתודעת הציבור וגם במוצגי המוזיאון אין ביטוי לאוכלוסייה הלא דתית. היא הסכימה שהפגנת הבלעדיות של הסקטור הדתי אינה עושה חסד להיסטוריה של המפעל. הוא נתפש בציבור כפרויקט בלעדי של התנחלות ממניעים דתיים, וכאילו סופו הטראגי נגזר מראשיתו, ואל למפונים להאשים אלא את עצמם, היות ו"הכתובת היתה על הקיר."

אני תמיד סקרן לעיין בספרי המבקרים במוזיאונים. בשלוש החוברות ההערות נפתחות לרוב בברכת בס"ד ומבטאות אהדה וצער עמוקים ומובנים, אך יש תגובות נזעמות ומהולות בשנאה עזה, תהומית ממש כלפי אריאל שרון "הבוגד". לא אשכח הערה אחת: "על מעשהו הנפשע הוא לא זוכה לשכון לא בין החיים ולא בין המתים."

סרטון קצר ומאוחר על מצב ה"פוסט פינוי" מתמקד בחורבות שטחי החממות ובתי הכנסת שהותירו המתיישבים על תילם. המקומיים הפכו אותם לאדמה חרוכה, וזאת כדי "למחוק כל זכר לכיבוש" כפי שהסביר אחד המרואיינים. תמונות מזעזעות ששוות יותר ממיליוני מילים.

צידקת ההקמה ונטישת חבל קטיף היתה ועודנה נתונה במחלוקת. אולם המשמעות שלהן לעתיד מתיישבי יהודה ושומרון היא רבת חשיבות, ומכאן המאמץ הגדול של שימור הזיכרון של הגוש הפורח והטרגדיה של סופו. המוזיאון מהווה מעין אנדרטה למאמץ ההסברה הענקי שניסה למנוע את פינוי היישובים, מאמץ שעשוי להידרש בעתיד.

לכולנו יש עמדות פוליטיות נחרצות למרות שרובנו מעולם לא ביקר ביישובי יהודה ושומרון, גם מסיבות אידאולוגיות. יש מי שמחרים מוצרים וחש ניכור וטינה גדולה למתיישבים. בפי אחד מידידיי היקרים שגור הכינוי הנזעם "מתנחֲבּלים".

אני סבור שביקור במוזיאון הצנוע הזה יספק לכל אחד את הזוית האנושית שבעיניי איננה זוכה למשקל הראוי לה. השאלות המדיניות, אשר נידונות במשך שנים רבות, שמות בצל את הטראומות של היחיד, של המשפחות והקהילה, את ההרס של מפעלי חיים, ואת הפליטות לתקופות שתמיד מתארכות מעבר למתוכנן.

לסיכום, מומלץ לאוהדים ולמתנגדים כאחד, להקדיש שעה ומשהו לביקור במוזיאון.

* * *

עמוס אריכא

אות הכלימה לנתניהו

לפני שנה ושמונה חודשים אושר תיקון שלא ניתן לעכלו אף לא להבינו בחוק המאפשר כליאת מסתננים אפריקנים לישראל ללא משפט וללא שימוע למשך שלוש שנים.

מרגע תיכנונו של חוק דרקוני זה, מפלצתי בעצם התהוותו במוחות חולניים של "הדור הבא" של הליכוד, התחילה משמרת נתניהו לחרות במצח כולנו קעקוע קין המצביע עלינו כעם שמוחו הקולקטיבי זועזע עד לגבול הטירוף.

רק אנשים שמחפשים כל דרך לפתור בעיות משילות בהתנסחויות אומללות כמו התיקון הזה עושים בעצם לזעזע יסודות נפש העם העברי בארץ-ישראל; בקרדומות כסילותם הם מקצצים את שורשי קיומנו בארץ האבות. עד השלמת תהליך האימים שנחזור ונוקע מכאן לגלות נצחית כגודל איוולתנו – ואז שוב ייאמר על גדות נהרות הגויים כי אין חדש תחת השמש!

בלי מטרייה גלויה או נעלמה של בנימין נתניהו לחבורת מעוותי הליכוד שרומסים את "הבית האידיאולוגי" שלהם וסוחפים את כולנו שמחוץ לבית הזה לסחרור תזזיתי המבטא אובדן-חושים מוחלט – לא היה אפשרי לבזותנו כאבק-אדם לעיני רבים בעולם, שתוהים אם עוד נותרה הצדקה לחשוב אותנו לצאצאי דורות הנביאים, בהם ראינו את מסד וטפחות קיומנו כעם עד לא מכבר. היתה זו תחושת מוסריות מוצקה, בלתי מעורערת המופרית לאורך הדורות על-ידי מורשתם הכבירה של נביאי ישראל בארץ-ישראל. מוסרם זה הוא שמשמרת נתינהו נוטשת אותו צעד אחרי צעד בשם משילות עכורה ומחליאה של משטר פוטיני-פשיסטי.

נטישת העמוד המרכזי הזה כדין רעידת אדמה בעוצמה המפוצצת לרסיסים את סולם ריכטר. על כך כבר נאמר בספר איוב: "הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן" (איוב ט ו).

אין גבול לכסילותו של ראש ממשלת ישראל וחברי, אותם טיפח כממשיכי-דרך. בג"ץ פעל הפעם להפליא בשיא כוחו המוסרי וכמנתח עינים ניסה לסלק מעיניו הסומות של נתניהו את הירוד שהפך אותו לבן כלאיים שבין ליצן טראגי לבין יצור מיתולוגי מפלצתי המתקיים על זלילת בשר מנתחי גופו, והוא מתנהל כסומא-שרואה ואינו רואה - גם לא חש ביסורי מצפון שאולי כבר זללו.

בג"ץ הוכיח הפעם כי חשיבותו לא רק שאינה נופלת מכנסת ישראל וממשלתנו, אלא עולה עליה. בית המשפט העליון הוכיח את ערכו העצום לבלימת הטירוף, וחובת כולנו לגונן ולהגן עליו בגופנו, בכדי לשמור על עצמאותו מכל ניסיון פגיעה בו מצד נתניהו ועסקנים זעירים וחסרי-בינה. 

בערב סוכות צריך לומר תפילה קצרה: "אשרינו שיש לנו בית משפט עליון כזה."

אהוד: אני מציע לך לעבור לגור בדרום תל-אביב, בייחוד כאשר יגיעו לשם אלפי המשוחררים מכוח הבג"צ, ואז תטיף לנו מוסר נביאים בלשון רמה!!!

* * *

חסן רוחאני נשיא איראן –

שקרן!

* * *

אלי מייזליש

מכתב אל ערביי ישראל

[בעיקר אל אלה השואפים להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית]

ההיסטוריה שלכם מעידה כי שאיפה זו ינקה את כוחה בשל שתי עובדות: האחת, מאותו רגע שמספרכם במדינה התקרב למיליון איש. והשנייה, כשנוכחתם לדעת כי אש"ף קיבל מעמד חוקי לאחר הסכמי אוסלו ויכולתם לנסוע באופן חופשי לגדה המערבית.

לא היתה לכם שאיפה כשהייתם מעטים לאחר סיום מלחמת העצמאות כשמספרכם נע בסביבות 200 אלף והאוכלוסייה אז היתה מוכה מחמת התבוסה הצבאית, והשאיפות של ערביי הארץ אז היו לשרוד כלכלית ופיזית בלבד.

האמת היא כי שאיפת הוריכם וסביכם מאז תולדות הציונות וימי הצהרת בלפור כשמיספר היהודים בארץ נע בסביבות כמה עשרות אלפים נעדרי הגנה צבאית, היתה חיסול היישוב היהודי. אמנם הם לא יכלו לעשות זאת בשל הצבא והמשטרה הבריטית, אבל לאורך עשרות שנים הם בכל זאת ניסו. כך בפרעות 1920-21, 1929, 1936-39. באותה תקופה לא רק שהיישוב הערבי נחל תבוסה צבאית מידי הבריטים וגם מידי ה'הגנה', אלא שממדי העלייה ארצה הרקיעו שחקים  עד לפי 10 – מ-60 אלף ל-600 אלף. והערבים אז? רק יכלו לבכות ותו לא. כל השאר מאז ימי צאת הבריטים ב-48 ועד היום הראה כי כוחנו גובר וגובר עד לפליאה ממש, ואילו כוחם של הערבים בכלל וערביי פלשתינה בפרט נשחק לעפר ואפר.

הכישלון הערבי לחסל את היישוב היהודי נבע מהיעדר התחשבות בכוחו האדיר של עם ישראל לדורותיו, כאשר עמים רבי עוצמה מאז ימי אנטיוכוס ההלני ועד הקיסרים הרומיים והאנטישמיות הנוצרית ניסו לשחוק את היהודים ללא הצלחה; גירושים, אנוסים, אינקוויזיציה או הבלוקדה הימית הבריטית לאחר ה'ספר הלבן' ממאי 1939.

ב-30 השנים האחרונות, כשתמו המלחמות הגדולות עם עמי ערב, כשאלפי טנקים ומאות מטוסים אינם מצליחים לגבור עלינו, האומנם חשב עראפת כי כמו הלח"י ואצ"ל בשעתו הוא יוכל עם 300 רובים לסלק אותנו כפי שסילקנו את הבריטים? מה הוא חשב או אתם יחד איתו? מה חשב החמס – כי 1000 יהודים שמתפוצצים באוטובוסים יכניעו אותנו?

ואתם עדים כי בצר לו, חיפש עראפת דרך ערמומית לגבור עלינו באמצעות הסכמי אוסלו שהצליח לטמטמם מספר יהודים והחתים אותם על מסמך שהם כל כך מאושרים כאילו אמנם בהקמת מדינה פלסטינית בחלקים מהגדה הוא בסופו של יום ינצח אותנו עם עוד ועוד 'שטיקים'.

והיות שאתם כל הזמן לא רק משקרים אותנו ואת העולם כולו אלא בעיקר משקרים את עצמכם ומשלים את עצמכם כי יש לכם עדיין המון-המון זמן וכי לבסוף כמו סיפורי אגדה פשוט נתעופף לשמיים ונמוג כמו עננים ברוח, אינכם שמים לב לעובדות הפשוטות:

ככל שאתם יותר משקרים ומשלים את עצמכם ש"יבא יום", אנחנו עוסקים אך ורק בעשייה ויצירה, והעשייה זו ויצירה זו היא פליאה בעיני העולם כלו. זה כל העניין: אנחנו יוצרים ואתם חולמים. שימו לב איך הגענו מקומץ יחפנים במעברות של פליטים מארצות ערב, אל שיא עולמי של בוגרי אקדמיה – 46% מכלל הבוגרים בארץ. שיא של ייצוא מוצרים מתוחכמים, שיא של עודפי דולרים במרתפי בנק ישראל. ושלא לדבר על אחד הצבאות החזקים בעולם עם טייסים מנוסי-קרב שאין לא בצרפת או אנגליה, שתי מעצמות ששלטו פעם בעולם. הרי רק מטוס אחד יכול להחריב בשעה אחת – לו מנהיגי פלסטין יקימו 'מדינה' נניח ברמאללה.

החכמים שלכם בכנסת שלנו יודעים כי הם חכמים בלילה. בתכל'ס, חוץ מלעמוד על הדוכן ולקלל את המדינה, לא עושים כלום למענכם. אז אנא הסכיתו ושמעו: הנני פונה אליכם כמי שמכיר אתכם כאן בארץ יותר מ-80 שנה, ובשפתכם אמר לכם: 'מוש עלינא'. אינכם יכולים 'לעבוד' עלינו. תתחילו להתבונן עלינו עם משקפיים נקיות. אז תוכלו לראות את המציאות כפי שהיא ולא בחלום.

והמציאות היא שיש לכם את האפשרות להתנהג כפי שיהודי ארה"ב מתנהגים שם. הרי הם אינם ציונים ואינם חולמים לעלות ארצה, וכל משאביהם נתונים להשתלב בחיי הקהילה המקומית שם, למרות שבשבת יהודי הולך אל בית הכנסת ולא לכנסייה. זה כל ההבדל בין יהודי לנוצרי שם. אז בימי שישי תלכו למסגד ואנו נלך בשבת לבית הכנסת והרי כולנו גם הנוצרים מתפללים בין כה וכה אל אותו אלוהים – לא ככה? חוץ מזה יש כאלה כמוני למשל שבכלל לא  הולכים להתפלל. תעשו כמוני, תקראו עיתונים ותראו סרט בטלוויזיה או תסעו לסחנה.

כשאני רואה בטלוויזיה את הערבים בסוריה צועקים כל הזמן "אללה הוא אכבר" אחרי כל פגז או כדור ואללה אינו עוזר להם, אז מה הסיכוי שזה יקרה? לפי הניסיון של היהודים עם הנאצים – הוא לא עזר אפילו להציל מהגאזים יהודי אחד, רק אם היהודי הצליח בתחבולות רבות לברוח בלילה. גם אני באותם הימים, כשהייתי ילד בן 10 ולא היה חצי גרוש ל'יומית' וכל הילדים נכנסו לסרט כי היה להם חצי גרוש, ואני? הרי אז הייתי דתי והתפללתי כל בוקר שחרית אז התחננתי לאלוהים: "אנא! תן לי חצי גרוש." מאה פעמים התחננתי והוא אפילו חצי גרוש לא נתן לי. חצי גרוש. ואז החלטתי שאיתו 'גמרתי', שאחרים ילכו להתפלל.

אז אתם? אחרי שאלפי פגזים ועוד אלפי פגזים כבר שנתיים וחצי הורגים בהם והם ממשיכים ב'אללה הוא אכבר'? על מה ועל מי?    

אז הנני בא היום ואומר לכם: אללה לא יעזור לכם כפי שלא עוזר לאף אחד.

מי שיכול לעזור לכם הם מוסדות מדינת-ישראל. לא היהודים באופן פרטי, איתם יש חשבון ארוך, אלא רק המוסדות. והמוסדות הם המצרך הכי מבוקש לחיי אזרח במדינה ולא לנגב חומוס באום איל פאחם. ולכן: תתמסדו תחילה. תחילה כמה שנים תלכו כולכם בגיל 18 להתנדב לשירות לאומי. ככה בדיוק: שירות לאומי, בין אם זה מצלצל רע או רע מאוד. ואם תתמסדו היטב בשרות לאומי 10 או 20 שנה כנראה שגם תתחילו להתגייס, כי האויב הערבי בסביבה כבר לא יהיה קיים יותר. והצבא יהיה קצר-מועד, לא 3 שנים ואולי גם לא שנתיים ואולי רק שנה וחצי.

ושחברי הכנסת שלכם, והעיתונות והרדיו שלכם, המטיפים במסגדים שלכם ואפילו כמה מורים בבתי ספר שלכם – יפסיקו לטפל בעניין הלאומי שלכם, ה'פלסטיני'. תפסיקו להתהלל ולהשתבח בכל רגע שאתם 'פלסטינים' תחילה ורק אחרי זה ישראלים. ישראל אינה מילה מגונה, היא שם של מדינה כמו צרפת, כמו הונגריה, וכל ערבי שנולד בצרפת או הונגריה אינו אומר בבוקר 'אני ערבי' אלא 'אני צרפתי או הונגרי'. זה בדוק.  הזהות הלאומית שלכם היא בבעייה כל עוד לא הסתיימה בעיית הקיום של ערביי האזור. כל עוד שיש סיכוי להיעדר שלווה באזור ומלחמות עלולות להפתיע אותנו מחר בירדן או בסעודיה או בקטר וגם במצרים, לא תהיה לכם שלווה לאומית. אתם נחשבים לערבים תחילה – כחלק מהאומה הערבית, ורק אחרי זה תוכלו לחפש זהות לאומית. וכערביי ישראל, כמו יהודי ארה"ב או יהודי אנגליה, תתמסדו בחיי מוסדות המדינה. ללא תהליך זה, תהיו לנצח על תקן חשדהו תחילה לפני כבדהו, וככה בלתי אפשרי לחיות יחד במדינה אחת.

וקחו בחשבון כי אנו כיהודים נוכל להתפתח עוד ועוד בחיי היצירה כאן ואתם תהיו  תמיד בנסיגה. ואם תתעקשו לחיות כפי שאתם מתנהגים כיום, אל תתפלאו כי ביום בהיר אחד יקום כאן מלך חדש שלא הכיר את יוסף מג'לג'וליה ויחטיף סטירות לכל מי שפותח את הפה 'פלסטין...'

והסיכוי שמלך אחר שמו אולי יהיה נירון קיסר זה שישרוף את ירושלים, אין סיכוי. אכלנו יותר מדי חרא מכדי שזה יקרה יא מומחד וסאלם עליכום.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.9.13

* אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, להתערבות המיותרת והבוטה של בית המשפט העליון בסוגיות אידיאולוגיות, פוליטיות, ביטחוניות ותקציביות, שההכרעה בהן נתונה לנבחרי הציבור – הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. אגב, התערבות אינה רק פסילת חוק או החלטת ממשלה בסוגיות כאלו, אלא עצם הנכונות לדון בהן, במקום לדחות את העתירות על הסף בשל חוסר סמכות.

אולם החלטת בג"ץ לפסול את התיקון ל"חוק המסתננים" היא מידתית. מדיניות ההגירה של המדינה היא בסמכות הכנסת והממשלה. ואכן, בית המשפט לא התערב במדיניות זו כמלוא הנימה. בית המשפט התערב בשאלת החוקתיות של צעד עונשין ספציפי, שנועד לאכוף את המדיניות – מעצר ללא משפט של שלוש שנים ומעלה על משפחות שלמות. תפקידו של בית המשפט להגן על בני אדם מפני פעולות קיצוניות של השלטון. כפי שבית המשפט היה פוסל בצדק עונש מלקות, אילו הכנסת היתה מאשרת אותו בנוגע לעבירה מסויימת, ולא היה בכך התערבות בעצם הגדרת העבירה, כך גם במקרה הזה – בית המשפט הורה למדינה למצוא דרך חוקתית לממש את מדיניות ההגירה שלה.

אני תומך במעצרים מנהליים בפיקוח שיפוטי, אולם רק לצורך מניעת טרור, וזה לא המקרה.

* שופטי בג"ץ שישבו על מדוכת ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום, נדרשו לתמרן בין הצורך במאבק חסר פשרות בשחיתות הציבורית לבין העיקרון של חזקת החפות, של מי שלא הורשע בדין. הפתרון שמצאו הוא יצור כלאיים. מצד אחד עלי ראשי הערים לפרוש לאלתר מראשות העיר ומצד שני הם מורשים להתמודד. זו החלטה תמוהה. אם נאסר עליהם להיות ראשי עיר, למה מותר להם להתמודד? הרי אם יבחרו, יהיו ראשי עיר. אם מותר להם להתמודד, מדוע עליהם להתפטר? זאת החלטה בלתי הגיונית.

* הסכם ז'נבה לפירוז סוריה מנשק בלתי קונבנציונלי הוא הסכם טוב בכלל, והוא טוב לישראל בפרט, למעט בעייה אחת – אני משוכנע שאסד יעשה הכול כדי להקשות, להערים ולהונות. וכאן השאלה היא עד כמה פוטין ואובמה יהיו נחושים לכפות אותו. לפוטין יש מנופי לחץ אדירים על אסד, כי בלעדי רוסיה ספק אם אסד יכול לשרוד בשלטון. המנוף של אובמה הוא איום המתקפה הצבאית. טוב היה עושה אובמה, אם היה מנצל את המומנטום להחלטה בבתי הקונגרס על תקיפה מותנית, שתהווה נבוט מעל ראשו של אסד.

* בתגובה לביקורת על התנהלותו במשבר הסורי, אמר אובמה שיש לבחון אותו במבחן התוצאה. הוא צודק, אבל התוצאה אינה ההסכם, אלא ביצועו. ולכן, מוקדם מאוד לדבר על מבחן התוצאה.

* בממשלת סוריה מכהן בימים אלה, ימי מלחמת האזרחים העקובה מדם, שר שתפקידו "השר לפיוס לאומי". מה שמזכיר לי את תהליך ה"שלום" עם סוריה של אסד האב והבן.

* נשיא איראן נמצא אי שם באמצע שרשרת ההיררכיה של המשטר האיראני, שבראשו עומדת מועצת האייתולות, בראשות חמינאי. תפקידו של הנשיא הוא לבצע את מדיניותו של חמינאי. השפעתו על המדיניות שולית. כשמדובר בפרויקט העל של האסטרטגיה הלאומית האיראנית – הפיכתה למעצמה הגרעינית האזורית, השפעתו אפסית. יתר על כן, חשוב לדעת שהנשיא אינו נבחר בבחירות דמוקרטיות, אלא הציבור מקבל אפשרות לבחור אחד מתוך מספר מועמדים שאושרו בידי חמינאי. מתוך מאות מועמדים, רבים מהם מתוך הממסד, חמינאי אישר קומץ מועמדים, שהוא בוטח לחלוטין בנאמנותם וצייתנותם המוחלט לו ולדרכו, ובהם רוחאני. מצג השווא של התמתנות איראן, נועד למרוח זמן ולהערים על המערב, בדרך למימוש אסטרטגיית העל.

* במצרים מתבססת דיקטטורה חדשה, תוצאת ההפיכה הצבאית בראשות א-סיסי. אילו האלטרנטיבה היתה דמוקרטיה, היו אלו חדשות רעות. אולם אלו חדשות טובות, כיוון שהדיקטטורה הצבאית, בדומה לדיקטטורה של מובארק, עדיפה על דיקטטורה של האסלאם הקנאי, המהווה סכנה חמורה לשלום העולם, לשלום האזור ולישראל. עצם העובדה שההפיכה ניתקה את ציר הרשע האסלאמיסטי הסוני: ארדואן-מורסי-חמאס, היא כבר סיבה טובה לשביעות רצון.

* אהוד בן עזר כותב שפירוז במזה"ת הוא רעיון רע. יש היגיון בדבריו, לנוכח הניסיון המר של התבססות ארגוני טרור באזורי אנרכיה, כפי שנוכחנו בלבנון, בסיני, בעיראק וכעת בסוריה. אף על פי כן אני חולק על המסקנה. הגישה הזאת מבוססת על כך שזה 40 שנה, מאז פלישתן של מצרים וסוריה לישראל במלחמת יום הכיפורים, לא התקיימה מלחמה כוללת בין צה"ל לצבאות ערביים. מלחמה כזאת גם אינה נראית באופק. אולם לא לעולם חוסן ותהיה זו טעות לבנות את האסטרטגיה הישראלית על הנחת עבודה כזו. אילו הצבא המצרי במלוא עוצמתו היה יושב על גבול ישראל, היה זה איום ממשי, והוא עלול היה להתממש בסיטואציה פוליטית זו או אחרת. פירוז סיני הוא נכס ביטחוני חשוב ביותר. וכאשר הצבא המצרי מעוניין להילחם בטרור בסיני, ישראל בלאו הכי מאפשרת לו להכניס כוחות רבים בהרבה מן המותר לו על פי ההסכם, כפי שקורה בימים אלה.

* "תמו מאה שנות טרור" הצהיר בחגיגיות ובפסקנות שמעון פרס בשובו מטקס חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן.

11 שנים קודם לכן, עורר יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור רפי איתן סערה ציבורית, כשאמר בראיון עיתונאי: "צפויות לנו עוד מאה שנות טרור."

עשרים שנה אחרי הצהרתו של פרס ו-31 שנה אחרי הצהרתו של רפי איתן – מי מן השניים היה ריאלי? ומי הפנטזיונר?

אני בטוח שאיתן היה מאושר להיווכח בטעותו. אבל בניגוד לפרס, הוא לא דיבר מהרהורי ליבו, אלא הישיר מבט אל המציאות ואמר אמת.

* כרמי גילון מזהיר, שהתקדמות מדינית תוליד את יגאל עמיר הבא, חלילה. מי שטוענים שהסכם אוסלו נכשל בגלל יגאל עמיר – טענה חסרת שחר, כיוון שאוסלו נכשל למרות יגאל עמיר – ומטפחים את מיתוס יגאל עמיר, ובלבד שלא יודו בטעות, הם המצמיחים, חלילה, את יגאל עמיר הבא.

* תהליך "חזרה בתשובה" עשוי להיות תהליך שינוי עמוק ומרתק שעובר על אדם, בפן האינטלקטואלי, הרגשי, התודעתי, המשפחתי, הקהילתי. יש אמנים שחזרו בתשובה, והיטיבו לבטא את התהליכים הללו ביצירה נפלאה ומרגשת, שגם מי שנמצא במקום אחר לגמרי יכול להתחבר אליה ולהזדהות עמה. כך אני חש כשאני מאזין ליצירתו המופלאה של שולי רנד, וכך גם ביצירותיהם של אביתר, מאיר ואהוד בנאי. בציפיה רבה רכשתי את האלבום החדש של אריאל זילבר, "העטלף והתרנגול", משוכנע שאהנה מחוויה דומה, ואכזבתי הייתה מרה. הוא נותר מוסיקאי מחונן כשהיה, אולם הטקסטים רדודים, סיסמאתיים, קלישאתיים, מטיפניים וחסרי השראה. הטפות נוסח אורי זוהר עם לחן. איפה הוא ואיפה שולי רנד? איפה הוא ואיפה אביתר בנאי?

* יש משהו מוזר באיחולי "צום קל". אם צום, אז למה קל? אם קל, אז למה צום? הרי המצווה היא "ועיניתם את נפשותיכם".

אבל האמת היא שהאיחולים הללו מתקיימים בי מידי שנה. אני צם מילדות, מכיתה ג'. וכל הצומות היו לי קלים. מעולם לא חשתי חולשה, מעולם לא חשתי ברע, אפילו לא הרגשתי רעב או צמא. אף פעם לא ספרתי את הדקות והשניות וקיוויתי ש...נו כבר, שתיגמר כבר תפילת "נעילה", שנשמע כבר את קול השופר, הבטן מקרקרת.

אז, האם הצום שלי משמעותי? יש בו טעם?

איני מענה את נפשי במובן של "עינוי", אלא במובן של "תענית" (כן, אני יודע שזה בא מאותו שורש). איני סובל, להיפך אני נהנה ושמח. אני שמח, יום בשנה, להתנתק מענייני הגוף והחומר, ולהמירם בהתעלות הנפש, ברוממות הרוח, בזיכוך הנשמה, בהתייחדות עם חשבון הנפש האישי, המשפחתי, הקהילתי והלאומי, ובחיבור עם יהודים בכל העולם ובכל הדורות העושים ועשו כמוני באותה עת.

יום הכיפורים, צום הכיפורים, הוא בעבורי יום של שמחה. ואני כה מזדהה עם המשנה על פיה "לא היו ימים טובים לישראל כטו באב ויום הכיפורים."

* לשיאה של ההתעלות ורוממות הרוח, אני מגיע בערב "כל נדרינו", אותו יזמתי ואני מוביל בקיבוצי אורטל זו השנה העשירית. זו התכנסות מרגשת מאוד, המשלבת תפילה, שירה, קריאה, שיחה והאזנה (כן, אנו מפעילים חשמל, מאזינים למוסיקה, ושום דבר אינו פותח שערי שמיים כקולו של חנוך אלבלק ב"ונתנה תוקף" ושל שולי נתן ב"אנא אלי").

יש באורטל גם תפילה ביום הכיפורים, לשמחתי. לצערי, זו תפילה אורתודוכסית, עם הפרדה מגדרית מדירת נשים. אני מקווה ומייחל לתיקון של הקלקול הזה.

יש באורטל חברים המשתתפים רק ב"כל נדרינו". יש המשתתפים רק בתפילה. יש המשתתפים בשניהם, כמוני. יש שאינם משתתפים לא בזה ולא בזה. וכולם משתתפים בסעודה המפסקת, גם הצמים וגם אלה שאינם צמים, אך זו סעודת החג שלהם. כולם עולים, רובם בבגדי לבן, לסעודה המשותפת בחדר האוכל הקיבוצי.

התרבות האורטלית היא תרבות יהודית – קבלת שבת מידי שבוע, טקסים ותכנים יהודיים בכל החגים ללא יוצא מן הכלל ובאירועי מעגל החגים. שנת בר מצווה משותפת עמוקה ורבת תכנים. אולם ביטוי השיא של יהדותנו הוא "כל נדרינו".

מחזור "כל נדרינו" כולל שלד קבוע, עליו אנו שומרים בכל השנים, וקטעים מתחלפים, המשתנים משנה לשנה. ראו בצרופת הוורד את מחזור תשע"ד.

* לקראת חג הסוכות, יהודי בונה סוכה לו ולמשפחתו, על מנת שתהיה בֵּית ארעי, וכדי לקיים את מסורת החג. אם מישהו טוען, מטעם זה אחר, שהסוכה הזאת "פסולה", אינה כשרה - הפוסל במומו פוסל.

* איפה זה באר שבע? חמש דקות ממוזיאון חיל האוויר בחצרים.

* מידי שנה, זו השנה ה-17, מתקיים כנס "הקהֵל";  חגיגה של זהות יהודית ותרבות ישראלית, בהובלת עמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. האירוע יתקיים ביום א' 22.9 בסמינר אפעל, החל ב-16:00 ואל תוך הלילה. כבכל שנה, צפויים להשתתף באירוע אלפי אנשים, רובם צעירים, חילונים ודתיים. לאורך הערב יתקיימו ברחבי הסמינר עשרות אירועים – הרצאות, שיעורים, מופעים, פאנלים והפעלות. אחת הפעילויות היא של "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, במכללת תל-חי, שאותו אני מנהל. "גם לתפילות תפרחת ושלכת": שלונסקי משוחח עם התרבות היהודית. המופע משלב לימוד עם שירה; אני מנחה ומרצה, עופר גביש עורך מוסיקלי ומנגן ואסתי כץ זמרת. המופע מבוסס על מחקר אקדמי שלי בנושא.

* * *

חסן רוחאני נשיא איראן –

שקרן!

* * *

עמוס אריכא

פאטה מורגנה מסוכנת

להכות על חטא

מגיע רגע בחיי אדם שהוא חייב לשתף אחרים בעובר עליו, במחשבותיו, בפקפוקיו, בבירור עובדות. זה הרגע מבחינתי ולא בגלל יום כיפור, שכן אני כופר בעיקר כולל שולחן ערוך וארוך שלו. מכבר השתדלתי ללבן מציאות בלי שיתופו של אל או אחר בדומה לו.

בעשרים השנים האחרונות נמניתי עם המתלבטים שהתחילו באמונה שלמה בשלום שנמצא מעבר לדלת ורק צריך לדעת לפתוח אותה. אלא שלפני כן אין מנוס אלא לאתר אותה דלת, ודומני שהיא לא נמצאה לאיש מאז ימי אוסלו העליזים.

מאותה הצגה שקשה היה להאמין בה כמשקפת מציאות אמיתית, על מדשאת הבית הלבן בוואשינגטון לא נותר דבר. היא נתגלתה כבדיה מצד אלה ששיטו בנו מבלי למצמץ. עולם אחר נולד מאז, מרתיע, מסוכן ומקבץ עננים קודרים מעלינו לחשרה מאיימת. 

אין ספור תקוות חסרות-שחר זרמו מאז לים הגדול ולא נודע כי באו אל קרבו. מאותם ימי אוסלו שרקחו קומץ אנשים מבלי לבדוק מצב לאשורו, נשארנו כיום בודדים עם דחיקות מרפקים נוקשים בצלעותינו הן מצד ארצות הברית של אמריקה והן מצד ארצות אירופה המאוחדות והמקדיחות קדרות של אחרים. העולם המהסס להגיב על הטבח הסורי לא יגיב אם חלילה נישען עליו בימי מצוקה. עולם שהתגלה כקנה רצוץ.

נמניתי בימי ספטמבר 1993 עם נרגשי יום המחר שמעולם לא הגיע, להוציא רמזים מטעים ושטופי דם. הזרם המצמרר הזה הציף אותנו למעלה ראש במעשי שלום מופלאים שאמורים היו לנחות עלינו, עד שכמעט טבענו באשליות שנגסו בנו והפכו אותנו לאחד העמים השנואים ביותר. החזון התמים שנרקם בידי אנשים טובים אך מנותקים מהמציאות עד להפחיד – ואני אחד מתומכיהם – התגלה כחלום בלהות; זה קרה כאשר בא "האביב הערבי" וחשף את הבלוף שהשמאל טיפח ברחבי עולם בהצלחה מדהימה – ותמציתו שרק כאשר תיפתר "הבעיה הפלסטינית", יבוא שלום אמיתי למזרח התיכון ולעולם, ימי שלווה ירדו לארץ ואיש תחת תאנתו.

אין ולא היה שקר גס מזה והשנים האחרונות מוכיחות כי הבלים עגומים מסוכנים כמוות עצמו. כמה שלא רצינו להתבונן בעיני המציאות המזרה אימה – המציאות לא הרפתה מאתנו.

הכזב של עם פלסטיני

מתברר כי האביב הערבי תקע את הסיכה בבלון הפלסטיני הענק שאיים על קיומה של מדינת ישראל. הבלון הזה, שטופח מרצון כן ואמיתי לוותר על חלק נוסף מנחלת אבות תמורת שלום. לצורך זה הזה השמאל והמציא את קיומו של עם פלסטיני, שייך לו יישוב הארץ במאות כפרים(!) שהוכחדו על-ידי בריוני הצבא הציוני (!), והכזב האדיר הזה הציב ישראלים תמימים ואולי שוטים מובהקים, בראש מחנכיהם של הפלסטינים איך להפוך קערה על-פי, עד שלאחרונה גם זכינו לשמוע את הבשורה שממילא היהודים האמיתיים הם-הם הפלסטינים, שרק אינם מודעים לעובדה הזאת.

החלום הישראלי התגלה כשבוי בקסמי בלוף אדיר שאיננו נופל ממכונת הכזבים של גבלס, מנהל ומפתח מכונת התעמולה הנאצית שינקה כוחה מהפרחת שקרים. המציאות הקודרת נחשפה כמארג של חומר מעורב מחלומות באספמיה ואובדן חושים עד גבול הטמטום שאיננו נסלח. היום, עם "פריחת האביב הערבי", אין אפילו צל של ספק כי אי השקט במזרח הערבי מעולם לא ניזון על-ידי "הבעיה הפלסטינית", כפי שחברינו מהשמאל הזינו בשקידה כל אוזן קשובה ולא רק בארץ, כמעט כאורגי מסכת כלל-עולמית על גבול בוגדנות טוו אנשי השמאל הקיצוני רשת כזבים. אלא שאנחנו והבעיה הפלסטינית לא היה לנו אפילו נגיעה למלחמת איראן-עיראק הנוראה, לשחיטת הנוצרים בלבנון על-ידי אחיהם המוסלמים, להפיכות דתיות קיצוניות במדינות איסלאמיות באפריקה, לבחישת הקדירה המצרית, לבח העם, הג'נוסייד – בסוריה. לא לא ולא. נחילי הדם הערבי לא היו קשורים בנו לא במישרין גם לא בעקיפין.

מילון הכזבים של השמאל

בגידת השמאל הנובעת מתרחישים מתקתקים של "אביב מזרח תיכוני", חייבת להיות נידונה במלוא חומרת המעשים שצמחו ממנה. התעלול שהתחיל עם קבוצות קיצוניות כ"מצפן" שהיה מורכב מאנשים בעלי אינטלקט מובהק שכבר בשנות השישים התמקדו בביקורת המפעל הציוני עד שבלונדון הקימו לעצמם בשנות השבעים בסיס שכוון למחיצת הציונות. איש לא העלה בדעתו כי קבוצה זעירה זו תהיה בעלת השפעה הרסנית ותעמיד את קיומה של המדינה בסכנה מוחשית, לא פחות מהימין המשיחי.

שני קצוות אלה, מחד השמאל ההזוי ומאידך בימין המעשי הפועל בשם אגדה פרימיטיבית על מישהו בדמותנו שיושב במרומים, התחברו ליצירת היסטוריה פלסטינית ועם פלסטיני שמציג עצמו בהצלחה מצמררת כקורבן של המפלצת הציונית!

השמאל הקיצוני יצר עבור הפלסטינים מילון מיוחד, רב תעלולי-לשון. הם שהניחו לפני ערפאת את המושגים "כיבוש", "אפרטהיד" "הגדה המערבית" ומסביב להם שרטטו עשרות מינוחים שונים ששייפו אותם מלאכת-מחשבת  לתאר בהם את "המפלצת הציונית" הטורפנית. רק על רקע המצאת מילון זדוני זה מגיע לאנשים כביילין וחבריו גינוי חריף; הם ניצלו ללא היסוס את הויכוחים הנוקבים בינינו לבין עצמנו – בכדי להכות בכולנו. זאת האמת הפשוטה והכואבת.

אין במי לבטוח – אלא בעצמנו בלבד

המסקנה המתבקשת היא שאל לנו לקוות, על-פי אירועי הימים האחרונים, לסמוך – לא על "הגדולה בידידותינו" ארה"ב, ובודאי לא נשים יהב על אירופה הזנותית של ההיסטוריה העולמית. אנחנו חייבים לדבוק בהנחה שבימי צרה נהיה בודדים, לעצמנו בלבד. אלה ימים שחובה לקוות כי ממשלת ישראל והעומד בראשה ידעו כיצד להגן על האינטרסים של ישראל בכל זירה, ראש וראשונה בזירת המשא ומתן עם הפלסטינים המתעתעים בנו כבר עשרים שנה. מסתבר כי גם בין המזרחנים שבתוכנו נמצאים מודים כי לא תמיד הם יורדים לשורשי עורמתה של השפה הערבית, שאומרת שמש ומתכוונת לירח. שאומרת שלום ומתכוונת להודנא אבל רק עד לסיבוב הבא. בקיצור עורבא פרח.

אם הימין הפך תנועת ציונית כבני עקיבא לקיצונית-ימנית שדעתה מסוכסכת והיא מנהלת מרידה גלויה בממשלות ישראל למעלה משלושים שנים והקימה את "מדינת יהודה" שהשלב הבא שלה הוא מדינת הלכה מטורפת ומסוכנת לקיומנו – הרי אנשי השמאל של היום נשקפים בעד המראה הלאומית כקיצוניים לא פחות מ"מצפן" של שנות השישים; אפילו מסוכנים מאותה רביעייה שהקימה את מצפן, ויידרשו שנים רבות לתקן ולו חלק קטן מעוולותיה.

שותף בהזיות שחובה להתפכח מהן

הזיתי בשנים הראשונות מאז "הסכם אוסלו", כרבים מבין חבריי. במרוצת השנים נפרשה מפה שהלכה והתבהרה עם הזמן וחשפה את גודל כסילותנו. האביב הערבי של השנים האחרונות הוכיח את מימדי השקר שהעולם כיום מאמין בו, ועיקרו שישראל תצמצם נוכחות ותנמיך קומה, תשפיל עצמה בפני "הכבוד" הערבי הילדותי, וכך ימצא מזור לפלסטינים. דברים בטלים כמו אותם הררי כסף שאונר"א השקיעה וממשיכה להשקיע בדור שלישי-רביעי של ה"פליטים" בעזה, תופעה שאינה דומה לאחרת בהיסטוריה העתיקה ובוודאי לא במודרנית. אילו חלק מסכומים אלה היה מושקע במדינות אפריקניות נגועות, היתה היבשת השחורה נראית בתחילת שינוי מעודד. העולם היה אז מחלץ רעבים מגוויעתם, מעניק תקווה להשכיל מיליוני ילדים שיצטרפו לעידן החדש של המאה העשרים ואחת.

השקר הפלסטיני של המסכנות המתגוננת מקלגסי ישראל הקים נגדנו גם את העולם האקדמי, שלמרבה ההפתעה נסחף גם הוא להאמין בתעשיית הכזבים, שבארץ מצאה לה במה ביתית בעיתון "הארץ", והכהן הגדול שלה הוא לדעתי אחד מתעב ישראל, בדאי בשם גדעון לוי, ועמיתיו מחרישים.

במקביל לתופעות דומות לזו לנו קמו בתוכנו אנשי אקדמיה "מומחים לצדק" וקבוצות שמאל קיצוניות שאינן יודעות גבול בבואן לרומם את הצדק הפלסטיני "הקדוש" שהן מניפות את דגלו, כגון "זוכרות", נשים אווילות שמקדשות עצמן כמטוהרות הזוכרות את הארץ הפלסטינית המיושבת במאות כפרים וערים פורחים ופורחות שאנחנו רמסנו אותם עד דק לאחר שעקרנו מהן את עלי הכותרת!...  סיפור בדים התפור מאותם שקרים מרתיחי-דם שיילד השמאל שאיבד כיוון ויצא מדעתו.

מי שרוצה לדעת את האמת שלא יחפש אותה במפות שאימצו יוסי ביילין וחבריו להצדקת השקפת-עולמם עד חירוף נפשותינו. אולם מי שימצא עוז בנפשו להתמודד עם עובדות שאין דרך להתעלם מהן, יגלה כי במפות של ביילין – כל חושה מבוץ וקש היתה "כפר". זו היתה הגישה של המנדט הבריטי לתאר כך את מפת ההתיישבות הערבית בארץ-ישראל שהתחילה במקביל להיווסדן של המושבות העבריות הראשונות בשלהי המאה התשע-עשרה. אכן, רוב אותם "ישובים פלסטינים" היה אחיזת עיניים.

מכחולי הציירים והמילים של הסופר

לפני עשרים ושתיים שנים, ב-1991, התפרסם ספרו של פרופ' יהושע בן-אריה, מחוקריה של ארץ ישראל "צייריה וציוריה של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה" (הספר הוצא לאור בידי יד יצחק בן-צבי, ידיעות אחרונות וספרי חמד). מתוך חיבתי לעצם הנושא, רכשתי את הספר סמוך להופעתו ומאז חזרתי להשכיל עיניי ולהרחיב יריעת יידעי מעת לעת. אינני נאחז כעת בפרשנויות המאלפות אלא בנגלה לעין. אני משכיל עצמי ממראותיה של ארץ מדברית מוכת הזנחה נוראה, ורק פה ושם נראים שרידי ערים המספרויםעל העבר. מדובר בארץ מעבר בין דרום לצפון, מוזנחת ובלתי-נחשבת באימפריה העותמנית, שאפילו דרך מתוקנת אחת אינה קיימת בה.

מדובר במיספר לא רב של ציורים ורישומים שנעשו בידי אמנים-צליינים מאנגליה, סקוטלנד, ארצות-הברית, צרפה, גרמניה ועוד ונבחרו מבין אלפי עדויות חד-משמעיות שכאלה.

רוב מקומות היישוב המצויירים בהן הן ירושלים, חברון, נצרת וכיוצא באלה. ערים זעירות. מאתיים-שלוש מאות מטרים לכל כיוון. רבים מהדמויות הם צליינים ממדבריות וארצות אחרות. האם מדובר בארץ מיושבת? בדיחה. יישובה מחדש של הארץ לאחר מאות שנים מתחיל עם איכרי תנועת ביל"ו. מסביב למושבות הראשונות התקבצו נוודים ערביים למצוא פרנסתם אצל "היהוד". הנוודים הגיעו מערב הסעודית, מארץ ישראל המזרחית שהבריטים גזרו אותה לממלכה לשייך בדווי מערב, ממדבריות סעודיה, ממצרים, לבנון וסוריה. כשהתפשטה השמועה שהיהודים מפריחים בדרך פלא מדבריות, התחילו להגיע גם מהגרים מסודן ומארצות אפריקניות אחרות.

בשנת 1867 באה לארץ קבוצת צליינים אמריקנים מלווים בעיתונאי וסופר שכבר אז קנה לעצמו שם, מארק טווין. טווין, בן שלושים ואחת, בא לכסות ברשמיו את המסע בארצות שונות ובארץ הקודש. בעיניו החדות ראה את מה שראו ציירי ארץ ישראל מהמאה השבע-עשרה ואילך; ארץ שוממה, מזוהמת מוזנחת ומוכת-תחלואים. ארץ שבעריה כיפו, ירושלים ונצרת, החרא והשתן זורמים בגלוי בסימטאות הצרות.  

טווין אינו חוסך שבט ביקורתו על הארץ הנתונה בידי נציגי שלטון עות'מני מפגר. טווין רואה את המדבר המסרס-עין ביובש הנורא שלו, והוא כותב: "ההמדבריות האלה ערומים מבני-אדם, פה ושם תלים דהויים אלה של שממה..." האנשים שהוא נתקל בהם אינם בני עם אלא ערב-רב ודי בשורות אלה על ירושלים, למשל, לשמש עדות קשה אך חותכת: "מצורעים, מוכי חולאים, עיוורים, פסחים וחסרי-דעת מקיפים אותך מכל צד, והם יודעים להשתמש בעיקר במלה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי. למראה מוכי-גורל אלה עלול אדם לחשוב שימי קדם  חזרו... ירושלים עיר קודרת, שוממה שאין בה חיים."

בין הסופר מארק טווין לשמעון פרס

תנו דעתכם לעובדה המדהימה שכל התיאורים האלה של מארק טווין נכתבו כאחת-עשרה שנים בלבד לפני ייסוד פתח-תקווה [1878]! שיבוא מישהו ויסביר כיצד יתכן שהאומה הפלסטינית יישבה באחת-עשרה שנים אלה את הארץ!!! האם תוך שנים ספורות אלה נולד העם הפלסטיני מעשה קוסם שלא היה דומה לו?

זאת המציאות האמיתית של "העם שמעולם לא היה והארץ הפלסטינית שמעולם לא התקיימה," הבלוף הגדול ביותר בהיסטוריה של ארץ-ישראל, ואולי מהגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. רבים מאיתנו נאחזו בו בצמאונם התמים לשלום ונכשלו – ואני בתוכם.

בין התיאורים הנוקבים של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה, נמצאות עוד עדויות רבות שתומכות כפלדה בלתי-מוטה בתיאוריו הברורים והחד-משמעיים של הסופר האמריקני המהולל. בין תיאוריו המושחזים של מארק טווין לאוטופיה הסכרינית של שמעון פרס, נשיא המדינה, בדבר "מזרח תיכון חדש" – כאילו ניצבת חומת מציאות בלתי-עבירה שהקים סופר חד עין ושנון מול פאטה-מורגנה; אותה תופעה אופטית מתעתעת הנוצרת בתנאים אטמוספריים מסוימים, ואשר שימשה את חזונו של פרס, שהתנפץ לרסיסים ודבר לא נותר בו. הסכנה הטמונה ב"שלום בכל מחיר" – היא סכנה קיומית.

נקווה כי מי שעומד כיום בראש ממשלת ישראל ייתעשת בעזרת יועצים נבונים ויידע כי אסור להחמיץ לפיתת השעה החמקנית הזאת בכדי להודיע ל"בעלות בריתנו" – כי מאסנו בסילופים היסטוריים המסכנים את קיומנו. די לכופף לנו את הידיים. אנחנו אחראים לגורלנו.

אני חוזר ומודה: נתפשתי לשקרים ששיקרתי לעצמי וכל-כך רציתי להאמין בהם.

לא עוד.

* * *

פרופ' מנשה הראל

חג ארבעת המינים וההתנחלות במחוזות

ארץ ישראל

"סוכות" מכונה כך משום שבנדודי בני ישראל במדבר סיני במשך ארבעים שנה, הם ישבו באהלים ובסוכות עם מקניהם (בראשית ל"ג, כ"ז). הסוכות נבנו מעצי השיטה הירוקה, הטיפוסיים לאפיקי הנחלים של מדבר סיני. חשיבות עץ זה המכונה גם צאלה לבני ישראל, היתה רבה וערכית.  ממנו בנו את ארון הברית, את המשכן ואת המזבח (שמות כ"ה, י', כ"ו, ט"ז, כ"ז, א'; ודברים י', ג').

שמות החג וייחודיו

חג הסוכות מקושר למועדי שלושת הרגלים ולעלייה לבית המקדש ונזכר 17 פעמים במקרא. החג מיוחד בריבוי שמותיו. הוא מכונה גם בשם הסתמי 'חג' (מל"א ח', ג', נחמיה ח', י"ד). הוא החג העיקרי של עולי הרגל. הסיבה לכך היא, להערכתי, שאז סיים שלמה המלך את בניין בית המקדש בירושלים וכינס את כל בית ישראל לחגוג את חנוכתו (מל"א פרק ח').

בשבעת ימי הסוכות  הקריבו 70 פרים והרבה מאד כבשים ועזים, לעומת פסח ושבועות בהם הקריבו 14 פרים ומעט כבשים ועזים (במדבר פרקים כ"ח-כ"ט).

כמו כן הוא נקרא חג האסיף, כיוון שבו אספו האיכרים ואיחסנו את יבולי השדות והכרמים בסוף הקיץ, בתום השנה החקלאית.  לאמור: "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. וחג האסיף בצאת השנה באוספך את מעשיך בשדה." (שמות כ"ג, ט"ז, ל"ד,כ"ה). לכן סוכות הוא חג השמחה וההודיה, השבח וההלל על חסדי האל שהעניק לעמו שפע ברכה ויבול שהובל לגורן וליקב, לאמור:"חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באוספך מגורנך ומיקבך, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך..." (דברים ט"ז, י"ג-י"ד).

חג הסוכות אינו חג חקלאי בלבד, אלא גם מועד היסטורי ולאומי. לאמור:"בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוהיכם." (ויקרא כ"ג, מ"ב-מ"ג).

בין החגיגות האלה מקיימים גם את שמחת בית השואבה שהוא טקס דתי פולחני, כאשר ביום השני של החג שואבים את מי המעיין ונוסכים אותם על המזבח בבית המקדש בשמחה רבה, כמו את היין בזמן הקרבת עולת התמיד, כמשאלה לבקשת העם שהשנה הבאה תהא ברוכה במטר השמיים.

חג ארבעת המינים

בשבעת ימי חג הסוכות נוהגים ליטול את ארבעת המינים, בתפילה בבית המקדש בימי בית ראשון ושני, ולאחר החורבן בבית הכנסת. לאמור: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת ימים (ויקרא כ"ג,מ).

האתרוג שימש למאכל, לתיבול המזון, לריקוח מרקחת ולמרפא. צורת האתרוג הרגיל והטבעי היא של לב, שכשמשקים את העץ היטב הוא גדל לממדים גדולים.  לכן היו מכניסים את האתרוג בעודו על העץ לכלי קטן ונוקשה דמוי לב, וכך היה גדל הפרי שנזכר במקורותינו "אתרוג המונח בדפוס" (סוכה ג' ז'). תפוצת עץ האתרוג היתה במישור החוף הנוח באקלימו, ונעבד בהשקייה, ממי הנחלים האיתנים כמו בחופי קיסריה, חיפה ועכו.

התמר (דקל) הוא עץ המיתמר לגובה רב יותר מכל עץ פרי הגדל בארץ. פירותיו עשירים בסוכר. כמזון משתמר הוא חשוב לתושבי המדבר ולשיירות המסחר בישימון. הוא היה ניתן כמנת ברזל לאנשי הצבא בימי קדם. אכלו ושתו את פריו כשהוא טרי, לח ויבש, ביין ובדבש.   מעלתו המיוחדת של העץ היתה שדמותו סימלה את ארץ ישראל במטבעות של ימי הבית השני.                                                       שימושי העץ הרבים נזכרו במקורותינו: "תמרה זו אין בה פסולת אלא תמריה לאכילה, וללולבים להלל, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה (רשת לגרגירי תבואה), שפעת קורות להקרות את הבית" (עירובין, י"ט, א').

יוקרת הלולב נזכרת במשנה: "מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (שרשרות) של זהב" (סוכה פ"ג מ"ב).  דרך השימוש בלולב נזכרת בתלמוד, שנאמר על אלוהים: "אמר רבי יוחנן, מוליך ומביא למי שבארבע הרוחות שלו מעלה ומוריד, לפי שהשמיים והארץ שלו." 

ואני מוסיף למוליך ומביא, שיש בארץ שתי רוחות ראשיות, על הרוח המזרחית החמה והיבשה מוליך ומרחיק והרוח המערבית הברוכה המורידה גשם, מביא ומקרב. תפוצת הדקל-תמר היא בחבל הטרופי החם של הארץ ובו מגדלים אותו, בעיקר בבקעת ים המלח והירדן, ובצפון הערבה, בחבלי עינות מימיהם, בצוער וביריחו (שופטים א', ט"ז, ג', י"ג). 

עץ הערבה גדל בחבלים החמימים של הארץ ובנחלים איתנים שבהם זורמים מים רבים, כנאמר בישעיהו: "וצמח בבין חציר, כערבים על יובלי מים" (מ"ד, ד'). וכן כתוב בספר איוב "יסוכוהו צאלים צללו, יסובוהו ערבי נחל" (מ', כ"ב). תפוצת הערבה בארץ היא בכל הנחלים המזרחיים והזורמים של ההרים, ובמיוחד בגדות הירדן.

ההדס כצמח ריחני, גדל בהרים הגשומים של הארץ, כמו בירושלים המכונה 'הר המוריה' על שם שיח המור.

שאר הצמחיים האתריים (בעלי סגולות של אתר) הגדלים בהר, כמו המרווה והקורנית, הכרכום והקידה ועוד. בספר זכריה הנביא נאמר: "ויען האיש העומד בין ההדסים ויאמרו התהלכנו בארץ." (א', ח', י"א).

המדרש רואה בארבעת המינים סמל לאחדות ישראל, כאשר מקיימים תהלוכה מסביב למזבח עם ארבעת המינים, בעת שהלולב והערבה מאוגדים (יובלים ט"ז, ל-ל"א; חשמונאים ב' ו-ז'). חשוב להדגיש שהסוכה, ארון הברית והמזבח שנבנו ע"י בני ישראל במדבר סיני, נלקחו מעצי השיטה (צאלה) שצמחו באפיקיהם. המעניין הוא שגם שלמה, בבניין בית המקדש בירושלים, השתמש בעצי שיטה לבניין ארון הברית והמשכן (מל"א, ג', ז', ד'-ה') שנלקחו אף הם מנחל השיטים ממזרח לירושלים (יואל ד', י"ח).

ארבעת המינים מסמלים את ההתנחלות וההשתרשות הישראלית, בארבעת החבלים והמיבנים הגיאוגרפיים הראשיים של ארץ ישראל.

האתרוג, גדל במישור החוף הצפוני, הפורה יותר בגלל גשמיו הרבים יותר.

ההדס, צומח בהרים הרמים, המיוערים וגירניים.

הערבה, התפתחה בנחלים שופעי המים ובגדות הירדן.

והלולב (התמר) היתמר בבקעות ים המלח והערבה הצפונית המלוחים.

המעניין הוא שארבעת המינים הנ"ל שימשו גם את עולי הרגל שעלו להר הבית, לשבח ולהלל את האלוהים הנותן כל, בבית המקדש בעת התפילה. לכן גידלו אותם בקירבת ירושלים ועיר דוד, והעלו אותם למזבח כשהם טהורים וללא מגע נוכרים, לסמל את אחדות ישראל ואת אהבת ארץ ישראל, וכדי לפאר את הר הבית.

* * *

תקוה וינשטוק

צמח החודש: האתרוג

 במחצית חודש זה, חודש תשרי, הראשון לחודשים למניין העברי, יחול חג הסוכות חג ארבעת המינים: "פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (ויקרא כ"ג מ).

אף שהמקרא אינו מציין במפורש מהו "פרי עץ הדר" מקובל שהכו

ונה לאתרוג. כן, האתרוג הוא אח לתפוז ולמנדרינה ואפילו האח הבכור, הוותיק בפירות ההדר שנקלטו בארץ.

מרשימה מלומדת שכתבו ד"ר שרה'לה  אורן ובנה אוריה אורן, יועץ בוטני – "הדר, רפואה ומורשת  והכול בפרי אחד" – מסתבר כי האתרוג  ידע נדודים רבים עד שהגיע לארץ. מולדתו היא הודו. ממנה נדד לפרס, ארם נהריים, מצרים  וישראל. בבבל נמצאו גרעיני אתרוג שתוארכו לשנת  4000 לפני הספירה, ובמצרים נמצאו בקברים ועל תמשיחי קיר מ-1500 לפני הספירה.לפי המסורת, האתרוג הוא-הוא עץ הדעת בגן העדן – בעיקר בזכות הידורו ככתוב בבראשית "כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים."

המדרש מציין שהאתרוג שייך לעצי הבראשית שכל חלקיהם ראויים למאכל: "צא וראה איזהו אילן שעצו נאכל כפריו ואין אתה מוצא אלא אתרוג" (בראשית רבה). בימי המשנה והתלמוד נהגו לאכול את האתרוג על התימורות (ענפים צעירים המתמרים כלפי חוץ) והעלים הצעירים שלו. אכלו הכל  חי או בחומץ, כבוש או שלוק. על האתרוג בירכו "בורא פרי העץ" ועל התמורות – "בורא מיני שיחים."

סיפור קדום על השמוש באתרוגים מצוי בתלמוד בבלי, במסכת קידושין: אלכסנדר ינאי, המלך והכהן הצדוקי, ניסך מים על רגליו בחג הסוכות במקום להגביה את הכלי "ורגמוהו כל העם באתרוגיהם."

הצירוף "עץ הדר" זכה לפירושים שונים. "הידור" מזכיר את המלה היונית העתיקה "הידרו" – מים. היינו  צמח הקשור במים. ואכן הצלחת גידולו של האתרוג תלויה בהשקייה מתמדת.

ויש אומרים "הדר" במובן מהודר, נהדר. בתרגום השבעים היוני ובתרגום הוולגתה הלטיני, "הדר" – הנו פרי העץ היפה ביותר. לדעת הרמב"ן השם "אתרוג" בא מרג"ג בארמית שעניינו דבר יפה ונעים למראה. יתכן ומקור השם פרסי – תורונוג', שם המזכיר במצלול את האורנג' האנגלי וזה גם שמו של האתרוג בערבית.

פירוש נוסף: "הדר" – פרי שדר (גר) על העץ תדיר. לעצי ההדר תכונה ייחודית: לאורך כל השנה קיימים בהם חניטת פרי כך שכל עץ הדר נושא פירות מכמה דורות. יהודה הנשיא הגה פירוש נחמד משלו: יש לקרוא "הדיר", לא "הדור"  – כשם שבדיר עזים יש קטנים וגם גדולים כך לכל עץ הדר פירות מגילאים שונים בה בעת.

שמו המדעי של האתרוג הוא מדיקה סיטרוס, עדות לסגולותיו המדיקליות רפואיות הרבות –  טיפול בהרעלות, בריח פה, חיזוק נשים בהריון, ניקוי מערכת העיכול, ועוד. יהודי אתיופיה מצחצחים שיניים בענפי עץ האתרוג. מחקר העלה שיש באתרוג חומר מחטא ומחדש המסייע בבנייה של חומר שן שנהרס.

כשאר עצי ההדר, האתרוג הוא ירוק-עד. העץ קטן יחסית ושלא כתפוז, למשל, עוקצני. הפרי מזכיר ביצה בעלת קליפה עבה מחוספסת וריחנית, והפלחים קטנים מאוד. בקצה הפרי נמצא הפיטם, בעצם שריד מעמוד העלי, המהווה חלק חשוב בשימוש הפולחני של המין הזה מארבעת המינים. צבעו של האתרוג ירוק צהוב , צבע שדומה כי רק בעברית זכה לשם: תרוג, על שם האתרוג. בימי הביניים קראו לצבע פשוט "אתרוגי". ולא צבע בלבד, גם פועל: "אתרוג" "לאתרג" – היינו לשמור על מישהו – ראש ממשלה למשל – שמירה יתרה שסיבתה עמה.

בנאות קדומים, שד"ר שרה'לה  אורן מנהלת  את הגן שלו, ישנה חלקת "גן ארבעת המינים". מסלולה מייצג רעיון של הרמב"ם לפיו ארבעת המינים הם ארבע תחנות בדרכם של בני ישראל ממצרים לארץ, מן המדבר למקום של נהרות ואילנות נותני פרי. המסלול נפתח בקבוצת תמרים  בעמק – "סימן לעמקים דקלים" (בבלי, פסחים) – המסמלים את מצרים ואת המדבר, דרך עצי ערבות השתולים על בריכת מים, סמל למעבר של בני ישראל בגאון הירדן העשיר בערבות, ועולה דרך סבך שיחי הדס, זכר להרי הארץ שהיו מכוסים חורש ים תיכוני סבוך, אותו צריך היה לברא. סוף המסלול באתרוגים, גידול רגיש שופע פרי המהווה את שיא ההצלחה של ההתנחלות בארץ.

שתילי האתרוגים בנאות קדומים הונבטו מזרעי אתרוגים לא מורכבים ולכן הם נחשבים לכשרים. ליד האתרוגים עוברת אמת מים המספקת את המים הרבים הנדרשים להם. הם זוכים לטיפול מרובה, גיזום עדין של הענפים הקרובים לפרי לבל ייפצע ואז שוב לא יהיה כשר. יש זני אתרוג המגיעים לגודל מרשים. ומעשה ברבי עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו." (בבלי, סוכה).

בנאות  קדומים גדל הזן המכונה "אתרוג תימני". על עץ  אתרוג מסוג זה התפתח פרי במשקל הקרוב  ל–4 ק"ג – ונכנס לספר השיאים של גינס.

האתרוג מהווה דוגמא למורשת עתיקה. יגאל ידין גילה מכתב שכתב בר כוכבא בארמית בעיצומו של המרד הגדול בו הוא מבקש מאחד, יהודה בר מנשה, לספק אתרוגים ולולבים לחייליו לקיים מצות סוכות. אתרוגים שהגיעו מארץ ישראל גרמו התרגשות גדולה בקרב יהודי הגולה, גם בדרך לא דרך מעבר למסך הברזל. קופסאות כסף לאתרוגים הם אחד מתשמישי הקדושה היהודיים המקובלים, ולא מעטים מוכנים לשלם גם סכומים של ארבע ספרות –  בדולרים – עבור [קופסת?] אתרוג מהודר.

רגעי אימה

התינוקות והפעוטות שנשכחים במכוניות ולא פעם גורלם מר ונורא – מזכירים  לי תמיד את רגעי האימה האיומים ביותר בחיי.

נסעתי לדודתי להביא לה מסמך חשוב ולקחתי עימי במכונית את נכדתי הבכירה שהיתה כבת שנתיים. חניתי במגרש סמוך למגורי הדודה והשארתי את הפעוטה בירכתי המכונית קשורה לכסא הבטיחות שלה. ידעתי שכל המשימה תימשך רק דקות ספורות – אז שתנמנם לה בנחת.

חיש מהר מסרתי את המסמך לתעודתו ומיהרתי לחזור למכונית ממנה יצאתי לפני כחמש דקות.

חזרתי, ואויה! המפתחות  אינם בידי – ראיתי אותם בפנים, תקועים במנעול.

המכונית היתה חיפושית פולקסווגן מהדגם שנטרק מאליו כשיוצאים מהמכונית, גם מבלי שנועלים אותה, ושוב אי אפשר להיכנס לתוכה בלי לפתחה במפתח. גם כשיצאתי הפעם נטרקה הדלת מאליה, על המפתחות והתינוקת שבפנים.

ליבי החסיר פעימה. אימה נוראה תקפה אותי. מה עושים? מניין יבוא עזרי? אמנם בבית שמרתי זוג מפתחות רזרבי –.אבל איש לא היה בבית, ואני בחוץ והקטנטונת תקועה בפנים. נעמה נמנמה לה על מושבה, וגם אילו הייתה ערה לא היתה מצליחה בשום פנים לחלץ את עצמה מכיסאה ולהגיע למפתחות  ועוד להוציאם.

הייתי בייאוש, על סף ההיסטריה. אמנם השעה עדיין היתה מוקדמת אבל הו אלה שלהי הקיץ והחום הלך וכבד. חלונות ה"חיפושית" נעולים הרמטית ללא סדק ובפנים רק מעט אוויר לנשימה. נכדתי הפעוטונת שמה את כל יהבה בסבתא שלה – וזה מה שהסבתא עוללה לה!

הסתכלתי סביבי קדימה ואחורה מחפשת פתח תקוה. המגרש, סתם מגרש "חאפ" בין בתים, לא מגרש חנייה בתשלום, מלא מכוניות, אופנועים  וטרקטורים – ואנשים אין. אבל הנה באחת מפינות המגרש הבחנתי בכמה דמויות ליד כלי רכב פגוע. אווריקה! אולי מהם תבוא הישועה! כל עוד נפשי בי חשתי-טסתי לשם וכמעט בלי יכולת להפעיל דיבור, בגמגום ובלבול סיפרתי על המתרחש וזעקתי "הצילו!"

הדמויות, כמה בחורים במיטב שנותיהם, פסקו מיד מעיסוקם ורצו עמי לחיפושית. למזלי  התגלו כבעלי מקצוע. תחילה ניסו להרים את המכונית ובדרך זו לפתחה, לא הצליחו ואז רץ אחד והביא מוט ברזל הכה קצת בפלדה פה וחברו הכה קצת שם, העלו והורידו אותה ותוך דקות ספורות אורו עיניי: המכונית נפתחה לרווחה ורק אז התעוררה נעמה מתנומתה.

הייתי המאושרת בסבתות, המאושרת באדם! בכל כוחי לחצתי את ידיהם המוכתמות בשמן וגריז.

 ...למזלי ובירכתי את האלוהים בשמיים.

שנים רבת עברו מאז. נעמה כבר חיילת אך את רגשי האימה הנוראים אזכור עד סוף ימיי.

איפה הלב?

עדי, שנתיים וחצי, נפלה, קיבלה מכה ופרצה בבכי.

"לא שמת לב," העירה לה אימה.

"איפה הלב שלך?" התעניינה עדי.

"איפה את חושבת?" ענתה אימה נויה בשאלה.

אחרי הרהור של רגע השיבה הקטנה: "אני חושבת שבבית הכנסת..."

בשבתות וחגים מבקרת עדי עם אימה בבית הכנסת.

"אולי את צודקת," הסכימה האם. "בית הכנסת חשוב לי ולכן אני שמה את הלב שלי שם."

* * *

חסן רוחאני נשיא איראן –

שקרן!

* * *

מנשה שאול

החרב המתהפכת

לא שחרור

בעקבות מלחמת יום כיפור, התייחס הסופר המצרי מוחמד חסניין הייכל למטרות ההתקפה המצרית והבהיר כי מלכתחילה לא היתה כוונה לשחרר את סיני. זאת, משום שחדירת שריון וחיל רגלים למעמקי סיני פירושה היה הפיכת הכוחות המצריים לבשר תותחים לחיל האוויר הישראלי, כשלא היו ברשות הצבא המצרי טילי סאם ניידים שבעזרתם היה יכול להגן על הכוחות במדבר סיני מפני התקפות אוויריות ישראליות.

אם כן, מטרת המלחמה היתה ליצור מומנטום ולהזיז את המשבר מן הקיפאון. בערבית, הרעיון מתמצה במשפט: "חרב תחריכּ ולא תחריר" – מלחמת הזזה, לא מלחמת שחרור. גם מי שהיה שר הגנה בעת המלחמה, כמאל חסין עלי, חזר על גירסה זו.

אותו חסניין הייכל תיאר את מלחמת יום כיפור בספרו "זעם הסתיו" כך: "בהתחלה היתה אופוריה, באמצע מבוכה, ובסוף – קטסטרופה."

מי אשם במלכודת המוות

חטיבת השריון העיראקית שלחמה בתל שמס ממזרח לגולן בשטח סוריה הושמדה כליל בקרב המתואר בספרו של חיים הרצוג "מלחמת יום הדין" כקרב הארגז. השריון העיראקי נכנס לקניון שעליו חלשו כוחות צה"ל משלושה כיוונים והמטירו עליו אש צולבת.

בעקבות קרב זה, האשימו הסורים והעיראקים אלה את אלה במפלה. הפיקוד הסורי טען כי העיראקים נכשלו בניהול הקרב, ואילו העיראקים אמרו כי הם לא הכירו את השטח, וכי הגששים הסוריים הם שהובילו את הכוחות העיראקיים למלכודת המוות.

ההתנסחות כן קובעת

ב-24.10.1973 קיבלה מצרים את הפסקת האש. נשיא סוריה חאפז אסד דחה אותה ודרש מאנוור סאדאת להמשיך להילחם. הייכל כותב בספרו על המלחמה, כי סאדאת השיב שאינו מוכן להוביל את צבאו להתאבדות. אסד, לעומת זאת, המשיך להילחם עוד יומיים. רק כשכוחות צה"ל היו על כביש קונייטרה-דמשק במרחק 39 ק"מ מן הבירה הסורית, כפי שהכריז שר הביטחון משה דיין, הסכים אסד להפסקת אש והודיע כי "כוחותיו האמיצים מתקדמים לאחור."

המחסום הפסיכולוגי

סאדאת התייחס בנאומו בכנסת למחסום הפסיכולוגי שמנע תהליך מדיני כלשהו, באומרו כי: "בינינו לביניכם היה מחסום גדול וגבוה, אך הוא נפל ב-1973. עלינו להודות שמחסום נפל והתרסק אז."

גם האלוף אהרן יריב ז"ל, מי שהיה ראש אגף המודיעין במלחמת ששת הימים, התייחס לסוגייה זו כשמשה דיין הכריז אחרי מלחמת ששת הימים כי אנו מחכים לשיחות טלפון ממנהיגי ערב בהסבירו כי "כדי שיהיה תהליך מדיני כלשהו, דרושים שני תנאים: שהערבים ירפאו את גאוותם הפצועה, ושישראל תקבל איזושהי מכה."

האלוף יריב התכוון בדבריו להסביר את עמדת הערבים העוינת לישראל והצמאה לנקם ולמחיקת החרפה לפי שיטתם.

הווה מאושר ועתיד יפה

במלחמת יום כיפור נהרגו 2,685 חיילי צה"ל, שמחציתם היו אנשי צוות טנקים. כ-7,500 חיילים נפצעו, 301 מאנשינו נפלו בשבי האויב והוחזרו לישראל לאחר זמן מה, ו-15 חיילים הוכרזו כנעדרים.

לצבאות ערב היו למעלה מ-19 אלף אבידות ובכללם חיילים עיראקיים ואחרים, ולמעלה מ-35 אלף חיילי אויב נפצעו. כ-8,500 שבויים נלקחו למתקני מעצר ישראליים, והוחזרו לאחר המלחמה למצרים ולסוריה.

אך בעוד שהתחושה הציבורית בישראל נוכח מיספר הנופלים והנפגעים היתה קשה, הרי שהמצרים חשו כי ניצחו במלחמה. דומה היה כי המחיר הכבד מאוד ששילם הצבא המצרי לא ערער את השלטון ולא נתן את אותותיו בחברה המצרית. זאת, למרות שלמצרים היה המספר הגבוה ביותר של נפגעים: 15 אלף ו-600 הרוגים, 25 אלף פצועים וכשמונת אלפים שבויים.

עוד לפני שהוקמה ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום כיפור, דיווח מודיעין פיקוד צפון במסמך מה-12 בדצמבר 1973, כי סוריה איבדה 3,000 חיילים ואלף אזרחים במלחמה.

בנאומו בכנסת ישראל התייחס סאדאת להרוגי המלחמות: "הנפש המוצאת את מותה במלחמה היא נפש אנוש, בין אם הוא ערבי או ישראלי. האישה המתאלמנת היא אדם שיש לו זכות לחיות באושר, והילדים המתייתמים הם ילדינו על אדמות של ערב ושל ישראל. עלינו מוטלת אחריות כבדה להבטיח להם הווה מאושר ועתיד יפה."

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 260.

* * *

נתי מלאכי / שני שירים

אושפיזין

למיספר ימים

אנחנו מתאשפזים בבית

ארעי מחוץ לתחום,

סופרים ומונים

אורחים באים מתנענעים כלולבים

ומשאירים

ריח הדסים מצוי

קצת חבוטים בצילה של הערבה,

אבל

אחרי האושפיזין

ממשיכים

ניקח קצת

ממה שנשאר, קמצוץ אתרוג

פיסה מכותנת יוסף, וכינורו

החצוי של דוד

למען

נישאר שפויים.

אצבע

בני

אלוהים אוהב

אותך

כשאתה מעביר באצבעך השומעת

את מה שאני לא שומע

צלילי המילים יחדיו, הטעמה סמויה

מן העין,

אל הנערים שקיבלו פקודה  להישאר

בהר למען לא יראו העקידה.

בני

ויהי

כיסופים.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים... ( וירא פרק כ"ב פסוק ג') וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:

* * *

מתי דוד

היוזמה הרוסית: פשרה אמיתית

או הונאה ודאית?

הדרמה שהחלה באיום לתקיפה אמריקאית על סוריה, כולל נאומו הלוחמני של ג'ון קרי, הסתיימה בהתקפלות מביכה של אובמה, בניצחון דיפלומטי יוקרתי של פוטין, באמצעות הפשרה הרוסית, כולל מאמר מתריס ומזלזל באובמה ובארה"ב שפירסם פוטין ב"ניו יורק טיימס", מעל לראשו של הנשיא אובמה.

כבר עתה, לאחר הסכמה של ארה"ב להיענות להצעה הרוסית, לבטל את התקיפה, ותחילת המשא ומתן בג'נבה למימוש התוכנית הרוסית, נחשפים הסימנים הראשונים של ההונאה הרוסית-סורית.

ברגע שנמוג האיום האמריקאי לתקיפה, החל מסע ההונאה הדיפלומטי הרוסי, באמצעות אסד, שמעיז להציב תנאים להסכמתו לחיסול הנשק הכימי שברשותו.  פוטין ניצח, אובמה הפסיד, ואסד מתנה תנאים:

אסד תובע התחייבות אמריקאית שלא לתקוף בעתיד. הוא תובע להסיג את צי המשחתות האמריקאיות מהים התיכון. הוא תובע מהם למנוע הספקת נשק למורדים.  הוא תובע מהטורקים הפסקת הסיוע למורדים.  הכל כאילו מאומה לא קרה.

עד אשר ואם בכלל יתבצעו מהלכים ממשיים לחיסול הנשק הכימי, יעברו חודשים רבים ודיונים ומשברים רבים, שבמהלכם אסד יוכל להעביר חלק מהמאגרים הכימיים לחיזבאללה, וחלק אחר להסתיר מ"הפקחים". הוא יוכל להמשיך לטבוח בבני עמו בנשק קונבנציונלי רוסי ואיראני. האמריקאיים יוכלו להטיל "סנקציות" כמו נגד איראן ולנהל שיחות ודיונים עקרים. 

אובמה נכשל. פוטין ואסד ניצחו ו-100 אלף הנרצחים הסורים ושני מיליון סורים שהפכו לפליטים ימשיכו לסבול.

* * *

הזמנה

אגודת "סומליון", סופרים ומשוררים לילדים ולנוער,

עורכת מפגש ספרותי בשיתוף עם ספריית "שער-ציון בית אריאלה"

הנושא: ספרות עממית יהודית וערבית

המפגש יתקיים ביום ראשון, 6 באוקטובר 2013, בין השעות 16.00-19.00

בספריית "שער-ציון בית אריאלה", שדרות שאול המלך 25, תל-אביב

בתוכנית:

 התכנסות וכיבוד קל

פותחת: ד"ר עדינה בר-אל, סומליון

הרצאה מפי ד"ר נאדר מצארווה, ראש החוג לערבית במכללת "אלקאסמי" בבקה אל-גרבייה: "השתקפות המציאות החברתית בסיפור העממי"

הרצאה מפי ד"ר יואל פרץ, חוקר ומרצה בתחום הפולקלור, מספר סיפורים מקצועי: "בין ישראל וישמעאל – סיפורי עם במרחבי התרבות היהודי והערבי והקשרים שביניהם"

הכניסה חינם

כותבי וחובבי ספרות הילדים והנוער מוזמנים

* * *

חסן רוחאני נשיא איראן –

שקרן!

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

על "מות אבימלך"

פנחס שדה: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 1969, 99 עמ'.

שניים הם סוגי גיבוריו של פנחס שדה – היסטוריים וספרותיים. הגיבורים ההיסטוריים הם דמויות שפעלו בעולם ועיצבו את תולדותיו בדם וברוח: נביאי ישראל, ישו, ג'ינגיס חאן, שבתאי-צבי, יעקב פרנאק, ניטשה, מארכס, דוסטוייבסקי, קנוט האמסון, פרויד, היטלר ומאו-טסה-טונג. המשותף לכולם, לדעת שדה, שהם הגשימו את עצמם בגאונות ובשלימות, ומילאו בכך את רצונו של אלוהים, רצון שהוא מעבר לטוב ולרע.

הסוג השני אלה הם הגיבורים הספרותיים: המספר ברומאן האוטוביוגראפי "החיים כמשל", אבשלום ב"על מצבו של האדם", שדה עצמו בשיריו ובספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (שערך יוסף מונדי), ואבימלך בספר שלפנינו.

גיבוריו הספרותיים של שדה שואפים להידמות לגיבוריו ההיסטוריים, אלא ששאיפתם נישארת בבחינת משאלת-הלב בלבד. יוצא מכללם אבימלך, אשר אינו נישאר לכוד בהירהור על חיים שמעבר לטוב ולרע, אלא בוחר ברע וחי על פיו ומגשים אותו.

אבימלך, גיבור סיפורו התנ"כי של שדה, מצליח להגשים את עצמו ומהותו בשלימות. אולי מפני השלימות שבהגשמה העצמית, יש בסיפור גם שלימות סגנונית, המייחדת אותו מספרי הפרוזה האחרים של שדה.

אבשלום יכול היה רק להרהר באפשרויות של חיים "מעבר לטוב ולרע", והוא נרצח לאחר הפעם האחת והיחידה בה הוא מגשים את עצמו בדרך של גילוי-עריות (זאת על-פי הפרק האחרון של "על מצבו של האדם", שנתפרסם בינתיים בעיתון "הארץ" בשם: "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד"). אין אבשלום יכול לזעזע את המציאות כחפצו, לשלוט בבני-אדם, להתדמות במעשה לגיבוריו הרוחניים וההיסטוריים. זאת משום שאבשלום חי בעולם מוגדר, "מודרני", של ישראל בשנים האחרונות, וחרף העובדה שהוא משתדל להסתכל על סביבתו מתוך פרספקטיבה מרוחקת ו"נצחית".

ואילו אבימלך הינו דמות תנ"כית-מיתית, והסיפור על אודותיו נמסר לנו כאגדה. המספר ב"על מצבו של האדם" הוא ידידו של אבשלום, ולכן בן-תקופתו. המספר ב"מות אבימלך" הוא רושם קורות-העיתים, אדם בלתי-מוגדר, שאין אתה יודע אם הוא בן-תקופתו של אבימלך או בן לתקופה אחרת. זוויות-הראייה שלו, זמנן משתנה תוך כדי הסיפור, כאילו כדי להדגיש את נקודת-התצפית המיוחדה שלו – שהיא התייחסות על-זמנית למאורעות הנתונים. ההתייחסות העל-זמנית היא חלק בלתי נפרד מן הגישה הכללית, המצוייה בתחום ש"מעבר לטוב ולרע". ניסיונו של המספר הוא ניסיון להתייחסות כלל-זמנית שאין בה הפרש בין עבר, הווה ועתיד, והיא, לדעת שדה, גם צורת התייחסותו של אלוהים לעולם.

אבימלך, הקרוב בשורש נשמתו לאבשלום, אינו צריך לשאוף להיות דומה לדמויות כג'ינגיס-חאן, או לחלום עליהן, אלא הוא מולך בפועל שלוש שנים על שכם, הנעשיית לגיא-חיזיון לתופעות של "עלטה, זעם וכיליון-נפש." ("מות אבימלך", עמ' 5). התקופה התנ"כית הרחוקה מניחה לשדה אפשרות לרקום עלילה היסטורית, שסופה קאטאסטרופה, ולהציג את העולם ה"מיתי" כמשל על הנהגתו של אלוהים בעולם, בעולם לדורותיו, גם בתקופתנו הנוכחית.

זו ורק זו היא הסיבה ששדה כתב סיפור תנ"כי, כי קשה לייחס לסיפור כוונות ומשמעות מן התחום הלאומי-היהודי של "החייאת העבר" וכדומה. זאת ועוד, אמנם נכתב הסיפור מתוך גישה דתית, אך ראייתו והבנתו של שדה בהנהגת אלוהים את העולם עשויים להישמע כדברי-בלע באוזני מאמין אדוק, ולא דווקא יהודי.

מיהו אבימלך, וכיצד הוא מבין את הנהגת אלוהים בעולם? – זאת אפשר לראות מן הסיפור על אודות הדד בן-בדד מלך אדום, שאבימלך מספר אותו לפנחס, הכהן הגדול:

 "הסיפור הוא זה: לאחר שניצח בן-בדד את המדיינים ציווה לכנוס כשלושים אלף נפש מהם, גברים, נשים וטף, אל בקעה שלא היה ממנה אלא מוצא אחד, כי מכל העברים הקיפוה סלעים תלולים, ואת פתח המוצא הזה ציווה לחסום. מים ומזון לא ניתנו לאנשים, והקיץ היה אז בתוקפו. וכך, יום לאחר יום, בייסורים, היו האנשים מתים, והדד יושב באוהל הנשקף אל הבקעה, אוכל ושותה ומביט. ושים נא אל ליבך, אדוני: הוא היה מלך חכם ותחת ממשלתו פרחו המסחר והאמנות ועבודת-השדה, ונכתבו ספרים."

 "הן זה סיפור מבעית," לחש הכוהן בקול לאה.

ואבימלך המשיך: "ובשומעי את הסיפור הזה, שאלתי את נפשי איך ייתכן כי האל, אלוהיך, הניח לדברים כאלה כי יקרו."

 "ומה ענית לנפשך?" שאל הכוהן.

 "המענה אך זה הוא," אמר אבימלך, "אם מעניק האל לבן-בדד את אשר הוא מנוע מן האחרים, אי אפשר לבאר את הדבר אלא כרמז ואות כי האל אוהבו יותר משאוהב הוא את האחרים."

 "מה זאת תדבר!" קרא הכוהן בקול נחנק, "הן לא יוכל היות שיאהב האל את הרע!"

 "אולי לא," אמר אבימלך, "אך יוכל היות שאין יתרון בעיני האל לטוב מן הרע. ואולי אף אין הם נחשבים בעיניו כלל, ואין החיים אלא כמשחק לפניו."

 "הרי זו חזות מבעיתה," לחש הכהן. "חזות מבעיתה," חזר הכהן ואמר, "ואם כן?"

אבימלך החריש עת-מה, ולבסוף אמר: "ואם כן, אמרתי בליבי, אהיה אף אני כמוהו."

 "כמוהו," ענה הכוהן אחריו כהד.

ואבימלך הוסיף: "כל עוד חי אני על פני האדמה, תהי לי האדמה, כן אמרתי בליבי, רק במת-משחק. גם החטא, גם החן, גם המר, גם המתוק, הכל אך כמשחק יהיה בידי, אהיה זר, אהיה רחוק, כמו המוות אשר ראיתי בחלום, אשר פני נערה לו, והוא רכב בשמיים על סוסו השחור, רוכב בהדר ויורה." (שם, עמ' 39-38).

הקביעה לגבי הדד בן-בדד – כי "האל אוהבו יותר משהוא אוהב את האחרים," מצוייה בהקשר דומה, אך לגבי אישיות היסטורית אחרת, גם בדברי אבשלום ב"על מצבו של האדם":

 "והנה, למשל, ג'ינגיס-חאן... קראתי באיזה ספר שחייליו היו, למשל, אונסים נשים הרות ואחרי-כן מרטשים את כרסן... בבוכארה הרגו תוך שבועיים מיליון נפש, וערמו את הגולגלות לפיראמידה... איך להבין זאת? ...מדוע דווקא לג'ינגיס-חאן, למשל, נתן אלוהים את האפשרות יותר מאשר לכל אדם אחר באותו זמן, להתבטא, להשתולל, – מדוע?" ("על מצבו של האדם", עמ' 195). "ובכן אם לחשוב באופן כזה, הרי מוכרחים – מוכרחים לשאול אם אין זאת אומרת שאלוהים אהב את חוה, ואת האימהות והתינוקות ואת השאר, פחות משאהב את ג'ינגיס-חאן – ...המסקנה שהסקתי אחרת היא... פשוט, שמושגיו [של אלוהים] לא מושגינו, הטוב והרע בעינינו בטלים לגמרי בעיניו – " (שם, עמ' 196).

ובאופן זהיר יותר מתבטא שדה בפני יוסף מונדי בספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", בפרק "גוג ומגוג":

 "היטלר הוא אולי התופעה החשובה ביותר של התקופה. אחת השאלות שהוא מציג, למשל, היא כיצד איפשר לו אלוהים להגשים את עצמו ואת חלומותיו ואת סיוטיו במידה כה רבה, ומצד שני מנע אלוהים מכל האחרים, מכל התינוקות, מכל הנערות והאנשים, את מעט החיים שלהם. ובכן כאן מתעוררת השאלה בדבר כוונותיו ומושגיו של אלוהים ביחס לחיי האדם, לטוב ולרע, ובדבר מהות המציאות בכלל. בשום פנים ואופן לא ייתכן להתחמק משאלה זו. ("שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה", עמ' 55).

לדעת שדה איפשר אלוהים להדד בן-בדד, לג'ינגיס-חאן, להיטלר, וכפי הניראה גם לאבימלך מלך שכם – להגשים את עצמם. לדיעה זו הגיע על-פי כמה הנחות-יסוד, המעצבות את כל תפישת-עולמו: העולם היה נטול משמעות בלא אלוהים. אלוהים קיים, הוא הנמשל האמיתי, היחידי והמוחלט, ואילו העולם הוא רק כמשל, כמין בבואה חיוורת של אלוהים. גם הרע קיים. משמע – הרע הוא חלק מאלוהים. בעיני אלוהים אין הפרש בין הטוב והרע. הפרש זה קיים רק מבחינת תורות-המוסר הבינוניות שהמציא האדם.

שדה קובע עמדה חד-משמעית בשאלה תיאולוגית ומיסטית עתיקה – שאלת הסתירה בין כל-יכולתו של האל לבין טובו. אם האל הוא כל-יכול – משמע שגם הרע נובע ממנו, ואם אין הרע בא מן האל – נפגמת כל-יכולתו של האל.

כלום בא הרע מאת אלוהים, וכלום משתמש אלוהים ברע כדי לענוש את הפרט והעם? – בשאלה זו התחבטו כבר הנביאים. הבחינה התיאולוגית של השאלה העסיקה הרבה את הפילוסופיה היהודית בימי-הביניים, פילוסופיה שניסתה לתרץ את ההבדל בין דרכו של האל בהנהגת העולם לבין מושגינו שלנו. גם המיסטיקה היהודית נתלבטה בשאלה הזאת – האם סמאל וכת-דיליה [החבורה שלו] יש להם קיום עצמאי, או שהם נובעים ממידת הדין הקשה, שהיא אחת הספירות החשובות אשר באמצעותן מתגלית פעולת האל בעולמות העליונים והתחתונים. וגם כאן נתעורר הדימיון ונפתחו שערי הדרוש כדי לבאר את המעבר-לא-מעבר שבין מידת הדין לכוחות הסיטרא-אחרא.

שדה בוחר באורח חד-משמעי באמונה על דבר כל-יכולתו של אלוהים, ומפני כך הוא מוכרח לוותר על משמעותם המוסרית של החיים, ועל כל המבדיל את הטוב מן הרע. הצירוף: הדד בן-בדד, גינגיס-חאן, היטלר ואבימלך – מתברר עתה בכל אכזריותו. אלוהים "אוהב" את מי שמצליח לפעול בעולם באורח קיצוני. תוצאות הפעולה הן לרוב טראגיות גם לפועל עצמו. אך החשוב הוא לא גורלו כבשר-ודם, ולא גורל קורבנותיו – אלא הרושם שהותירה הפעולה בהיסטוריה ובתולדות הרוח. אלוהיו של שדה הוא אלוהים אכזרי, ש"מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו – " ("על מצבו של האדם", עמ' 196). אין השגחה פרטית, אין שכר ועונש, אין כל מגע בין אדם ואלוהים, גם לא בין אלוהים ואדם. אמנם אומר שדה כי "יש אשר בני-האדם, בטימטומם, שוכחים את האלוהים, ואך דבר זה אין בו חשיבות רבה, הואיל ומעשי האדם ומחשבותיו אפס הם בעיני אלוהים. לא כן הדבר אם שוכח האלוהים את האדם. זוהי תכלית האימה." ("מות אבימלך", עמ' 9), – ואולם, האמת היא כי אלוהיו של שדה שכח את האדם מזה זמן רב, ומשום כך אין כל הבדל בין מציאותו של אלוהים (כפי ששדה מבין אותה) – לבין ההשקפה המכחישה מכל-וכל את קיומו של אלוהים.

אלוהיו של שדה הוא כה כללי ונצחי, כה מרוחק ואדיש לגורל האדם, כה בלתי-אנושי – עד שאין הפרש רב לאדם אם קיים בכלל אלוהים כזה ואם לא. קיומו וחסרונו אינם משנים מאום במהלך חיי האדם ובעולם. אולי להיפך, קיום אלוה שכזה רק מגביר את הייאוש האנושי. אך את שדה לא מעניינת כלל נקודת השקפתו של האדם. "אני מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי." ("על מצבו של האדם", עמ' 54) – אומר אבשלום. גיבוריו ההיסטוריים והספרותיים של שדה, כמוהו עצמו – שואפים להתייחס אל העולם, ולפעול בו, לא מנקודת-הראות האנושית, אלא מנקודת-מבט על-אנושית, זו של אלוהים, כפי שהם מבינים אותו ואת הנהגתו. אלוהים קודר ונואש ש"התגרש" מן העולם, שהאדם אינו נחשב בעיניו, אלוהיו של אדם חילוני, של אדם שנסתמו בפניו שערי האמונה התמימה, התפילה והרחמים, ונפערה בפניו במלוא אימתה התהום של התחליפים הריקים: מדינה, חברה, פסיכולוגיה, מדע, ארוס, עתונות, וספרות מזוייפת. האדם נאחז באלוהים, אך זה אלוהים שאין עימו כל תשועה ורחמים, שום אפשרות להסביר את העולם האנושי, אלא רק המבט הקר והעל-זמני, החורץ גזר-דין מוות על האשמים והחפים-מפשע גם יחד. אלוהים שאין בינו לבין כפירה גמורה כמעט ולא כלום. הלא כך אומר אבימלך:

 "האם, בדרך-כלל, אין כל בני-האדם אשמים?"

 "אשמים בעיני מי?" שאל הכוהן.

 "בעיני אלוהים," ענה אבימלך.

 "הכי ישבת בסוד אלוהים?" שאל הכוהן.

מן החוץ נשמע קול המון הגשם, שהצליף על יריעות-האוהל. היה קר ועגום.

 "אני אומר לך, אדוני," ענה אבימלך. "אם חרץ האל את דין כל האדם למיתה הן אות הוא שהכל אשמים לפניו."

 "בגאווה, ואולי אף בשרירות-לב," אמר הכוהן, "מפרש הינך את כוונות האל, הנישגבות מבינתנו."

 "אין אני אלא לומד ממה שעיניי רואות ואוזניי שומעות." ענה אבימלך. ("מות אבימלך", עמ' 38).

דברי אבימלך ותשובת הכוהן דומים במקצת לשיחת ק' עם כוהן בית-הסוהר ב"המשפט" של קאפקא. ההבדל בין דברי ק' לאבימלך נעוץ בכך, שק', וכמוהו ראסקולניקוב ב"החטא ועונשו", אינם רוצים להודות באשמה הקיומית המוטלת עליהם, ובורחים אל תירוצים, אל תחום רגשות האשמה, ואל ההצדקה הפסיכולוגית, (על פי מסתו של בובר "אשמה ורגשות אשמה"). ואילו אבימלך מודה באשמה הקיומית – הכל אשמים; (ק' אומר: "אני חף מפשע. טעות היא. וכי כיצד יכול אדם, בכלל, להיות אשם. הרי כולנו כאן בני-אדם הננו, כזה כן זה.")

אך אבימלך מודה באשמה הקיומית לא בכדי להתנצל על מעשי אכזריותו בעבר, לא למען החרטה והכפרה, אלא למען הצדיק את דרכו העקובה מדם בעתיד – "אם חרץ האל את דין כל האדם למיתה, הן אות הוא שהכל אשמים לפניו." ואבימלך, במעשיו, "עוזר" להגשמת פסק-דינו של האל עלי-אדמות.

בנעוריו מתחרה אבימלך באלוהים:

 "והנער (אבימלך) הביט רגע ארוך אל עומת השמיים האלה, ופתאום, כמו היה שומע לו, אמר בקול ברור: "אני שונא אותך, אלוהים." ("מות אבימלך", עמ' 20).

ואילו בהתבגרו הוא שואף להתדמות לאלוהים, כלומר לאותה בחינה "על-אנושית" של ההיסטוריה:

 "הלא תבין, חבקוק, כי אני מעבר לכל מה שצריך לבכות עליו."

 "לא אבין את דבריך," אמר הגיבן, "הן לא כאחד האדם תדבר."

 "אכן לא," אמר אבימלך, והוסיף: "להיות אדם דבר צנוע הוא."

 "אם כן," אמר חבקוק, "היה אפוא צנוע."

 "לא," אמר אבימלך, "מוטב לא להיות אדם." (שם, עמ' 62).

 "להיות אדם דבר צנוע הוא," – לכך שואף חבקוק, שהוא "המתקן החברתי" הנושא עיניו, באופטימיות, לחברה טובה יותר שאותה יקים אבימלך. אך בעיני אבימלך – "להיות אדם" ניראה אנושי מדי, ועל כן – "מוטב לא להיות אדם." – ופירושו – מוטב להתדמות לאלוהים, לחיות כבחלום, חלום שהוא משמעותם האמיתית של החיים, והוא המצב בו מצוי האדם מעבר לטוב ולרע. אבל באמת היו בקירבו, כפי שאמר פנחס בן-אלעזר הכוהן הגדול, אפשרויות רבות לטוב כמו לרע. "ואף גם זאת, הוא חי את חייו כחיות חלום, ומי יכול לומר איה הוא הטוב בחלום ואיה בו הרע." (שם, עמ' 57). וכך, בעוד החיים הולכים והופכים לחלום, הופך החלום להיות חיים. (שם, עמ' 73).

דומים לדברי הכוהן על אבימלך – דברי אביגיל על אחיה אבשלום: "הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על-ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על-ידי הרע." ("על מצבו של האדם", עמ' 53).

להיות מוגבל פירושו – להיות אנושי. האנושיות, לדעת שדה, היא מידת האמצע, מידת הבינוניות. ואילו הרע –

 "הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מן הגיהינום." (שם, עמ' 190).

כלומר, הרע הוא מושג על-אנושי, מושג אלוהי ודתי. חוסר היכולת לחולל ולעולל את הרע אינה מידה טובה, אלא הוא סימנה של הבינוניות האנושית. כך מתברר משיחת פנחס, הכוהן הגודל, עם אבימלך, בדבר בני ירובעל:

 "אומר לך," ענה הכוהן. "האל מאס בבני ירובעל, כי אין הם ראויים למשול."

 "הלא אינם עושים הרבה רע," אמר אבימלך.

 "זאת," ענה הכוהן, "מפני שאין בכוחם לעשות. לא קרים הם ולא חמים, רק תפלים. ועל כן יקיאם האל מפיו."

 "ואולם מה יצפה האל ממני?" שאל אבימלך.

 "ממך," ענה הכוהן, "צפוייה תקווה. כי עצום הוא הטוב בקירבך, ועצום גם הרע, ובידך לבחור."

 "ואם אבחר ברע?" שאל אבימלך, והנער והזקן הביטו איש בעיני רעהו.

ועל דברי אבימלך האחרונים ענה הכוהן: "גם אז נערי, לא יהיה זה אלא כרצון האל."

 "אם כן," אמר אבימלך, "יעשה נא האל כרצונו, כי לי אחת היא." ("מות אבימלך", עמ' 26-25).

מאחר שבעיני האל אחת היא אם יבחר אבימלך בטוב או ברע (תשובת הכוהן מתחייבת מן ההשקפה על כל-יכולתו של אלוהים), ומאחר שהטוב חשוד הוא על מידת הבינוניות האנושית – בוחר אבימלך ברע, ומגשים עצמו ברע. וכך הוא מסביר לכוהן את מעשיו האכזריים, העומדים בסימן הדד בן-בדד –

 "אני אומר לך, אדוני," השיב אבימלך, "היה צורך שאיווכח מה בכוחי לעשות, לטוב וגם לרע."

 "ואתה בחרת, אפוא, ברע?" שאל הכוהן.

 "זאת עדיין לא אדע," ענה אבימלך, והוסיף: "והטוב מהו, ומה דמותו כי אכירנו בראותי אותו? אמור לי, אדוני, אם תוכל, כי בעיניי ניראה הכל כמראה מתעתע." (שם, עמ' 38-37).

אנשי שכם, בני עירו וקרוביו של אבימלך, אינם מבינים את דרכו: "זרים דבריך אבימלך, ולא נוכל להבינם."

 "על זאת עונה אבימלך: "כל הבנה היא מזוייפת, ואם כן טובה ממנה אי-הבנה אמיתית." (שם, עמ' 76).

הלא אלה הם גם דבריו של אבשלום: "אני מעדיף אי-הבנה אמיתית על-פני הבנה מזוייפת." ("על מצבו של האדם", עמ' 55). כלומר – ההבנות המזוייפות הן המידה האנושית, הבינונית, של מוסר חברתי ושל רצון לחיות חיי שלווה. ואילו "אי-הבנה אמיתית" היא החיים על פי החלום, על פי הדוגמה האלוהית.

וכך המשך השיחה של אבימלך עם אנשי שכם, בטרם פרצה המלחמה אשר השמידה אותם ואותו ואת עירם:

 "אנא, אבימלך," אמר הדוד, "למה תרדוף שואה ומוות? אנו מבקשים שלום."

ועל זאת, בעוד הנאספים עומדים נדכאים, ענה אבימלך חרש בהביטו בם בעיניו הכחולות, העצומות-למחצה: מה לו ולשלומם? למה זה יחשבו כי הוא בא להביא להם שלום? הכי עליו לדאוג לחייהם הריקים, הניקלים והמטומטמים, לזלילותיהם, לשעשועיהם ולמישגליהם? הנה ממנו והלאה כל זה, ועל כן (וזה היה דברו האחרון אל אנשי שכם) כל עוד נפשו, שאין בה מנוחה ושלום, בקירבו, גם להם לא יהיו מנוחה ושלום." ("מות אבימלך", עמ' 77-76).

המלחמה היא אקט של שיחרור, של גאולה משיחית ושל פריצת-גדרים, כמעט בנוסח שבתאי-צבי. ולכן אומר אבימלך לאנשיו בטרם קרב כי לאחר שתיפול העיר הממרה יוכל כל איש "לעשות הישר בעיניו, ולא יהיו עוד דין ודיין." (שם, עמ' 76).

הסיפור באלוהים, בשטן ובדעץ הוא ניסיון של שדה להבין באור חדש את הסיפור התנ"כי על אודות איוב. הניסיון שאיוב היה צריך לעמוד בו הוא איבוד כל אשר לו, והמשך אמונתו באלוהים, למרות הכל. התמדת האמונה באה לאיוב בייסורים קשים. היטב כואב לו על מה שנלקח ממנו. ואילו דעץ, בסיפורו של שדה, מחליף בעצת השטן את כל הונו בסוס, את הסוס בכיבשה, את הכיבשה באבן-ריחיים, – וכאשר נשמטת ממנו אבן-הריחיים וצוללת בנחל, אומר דעץ: "יבורך אדוני, בן-מזל כמוני אין בכל הארץ! עתה נפטרתי מן האבן הכבדה, ואוכל ללכת בקלות ובנועם אל ביתי." (שם, עמ' 79).

חבקוק, "המתקן החברתי", השואף לבטל את הכסף ולהשפיע על אבימלך להשתמש בכוחו לטוב – נעצב למישמע המעשה בדעץ, ואולם אבימלך בוכה משמחה למשמע הסיפור. הוא רואה בסיפור את דוגמת חייו – האבן היא העולם, היא הבינוניות, היא משאם וטורחם של אנשי שכם –

 "האמנם חפצת, חבקוק, לראותני נושא את האבן שלי בכפרים וטוחן במחיר פרוטות את תבואת האיכרים? החפצת כי אסלול דרכים לחמוריהם של הרוכלים, אשב למישפט בין שני סוחרים, אמלא את כרסי משמנים ואת ליבי אטמטם בתעתועיו של השטן? אל-נא נהיה סכלים יותר מאותו דעץ המסכן, חבקוק. הנה החלה האבן מתגלגלת. התשמע את הקול הנאדרי?" (שם, עמ' 80-79).

הקיום הבינוני, כל מה שניראה טוב ותועלתי עלי-אדמות, הוא מ"תעתועיו של השטן". האבן המתגלגלת היא תחילת התדרדרותו של העולם לעבר הקאטאסטרופה, לעבר השואה, וההתדרדרות היא התגלות רצונו של אלוהים, באמצעות הרע, עלי-אדמות. אלא שהאבן סופה שנופלת, במגדל תבץ, על ראשו של אבימלך ומרוצצת אותו, כדברי חבקוק אליו ברגעיו האחרונים: "האבן, דעץ, נפלה על ראשך." (שם, עמ' 96).

אבימלך חשב לפרוק מעל עצמו את משא הקיום הבינוני, המטומטם, אשר סביבו, משא האבן שהכבידה עליו, לפרוק באמצעות המלחמה המהרסת כל. זאת עשה מתוך אותה גישה ניטשאנית הסבורה שמצבם של בני-האדם הוא כה חסר-תקווה ונואש, עד שטוב להם מותם מחייהם, והמוות במלחמה הוא המשובח ביותר. ואולם, שלא כדעץ, שזרק את האבן ממנו והלאה, קיבל אבימלך את האבן בראשו – וימות.

אבימלך הצליח להגשים את עצמו בשלימות. הוא היה, לדעת שדה, כג'ינגיס-חאן וכהיטלר באותו עולם תנ"כי, מרוחק ואגדי, של שכם. הוא הוליך אנשים מקיומם השפל והמושחת – אלי כיליון, ובכך "גאל" את נשמותיהם. אלוהים, כניראה, אהב אותו על כך. מדוע,אם כן, מת אבימלך (כשם שנרצח אבשלום)? – ו"נצלב" – ממש כישו?

כי אבימלך שואף למות. המוות הוא בעיניו החזרה לעולם החלום, למקורם האמיתי של החיים. כבר בתחילת הסיפור אנו רואים שאחת היא בעיניו אם יחיה ואם לא. לילה אחד הוא ישן במערה במידבר עם שני אחיו, המתכוננים להורגו. זבול, העבד הבורח, הורג אותם ומציל את אבימלך הישן. בהתעוררו שואל אותו זבול: "ולא היה בך מורא מן המוות?" – ואבימלך עונה: "ראיתי את המוות והוא יפה." (שם, עמ' 28).

את המוות היפה ראה אבימלך בחלום, באותו לילה במערה. בחלומו הוא הולך בבקעה רחבה, שהיא "ארץ האנשים העכברים" (שם, עמ' 27), עולם האנושות הבינונית, אנשי שכם, והם – חורקים מולו בשיניהם הלטושות, וכאשר ניראה כאילו אין לו הצלה מהם –

והנה הופיע המוות. הוא הופיע בהדר מבין ענני השמיים הקודרים, רוכב על סוס קל, ובידו קשת אדירה יפת-צבעים, מזהירה בזוהר רך ומתוק, אשר בה היה יורה חיצי-ברקים אל תוך המון האנשים העכברים. כאשר קרב הרוכב השמיימי ראה אבימלך כי פני נערה לו, עטורות מחלפות עבות של שיער חום. וגון עיניה כעין הענבר, ואבימלך הכיר את פני אימו. (שם, עמ' 28).

אימו של אבימלך מתה בלידתה אותו, והיא בת שש-עשרה. אליה הוא עורג כל ימי חייו. היא הקשר האמיץ ביותר שלו עם "אי-ההבנה האמיתית", עם החיים האמיתיים ועם אלוהים ועולם החלום. האישה, היופי, הטבע, המוות – הם מן היסודות הנצחיים, ובתור גילויי פעולת האל עלי-אדמות – הם שייכים למישור העל-אנושי והנצחי, ליסוד הכללי של העולם. על-כן גם אחת תשובתה של האם לאבימלך, תשובה החוזרת בפגישותיו עימה בחלומותיו:

 "באשר את שם," הוסיף ושאל אבימלך, "מה מעשייך?"

עתה התמהמהה האם בתשובתה כרגע תמים, ואך לבסוף אמרה: "אני שותה מים." (שם, עמ' 21).

המים הם היסוד הכולל, ובהם השתקפות למעשי האל, מעשים אשר על המשורר להבין אותם, כבדברי השיר: "המוות רוכב על סוס בשמיים ופני נערה לו... / על הארץ יושב משורר ורושם את פניה על המים." (שם, עמ' 89-88).

 "השילוש הקדוש" כאן כך הוא: אלוהים האב, הנערה האם, ואבימלך הבן, שסופו "נצלב" משום שביקש לגאול, על-פי דרכו, את בני-האדם. הנערה, אשר משליכה באבימלך את האבן מעל מגדל תבץ, דומה בעיניו לאימו, והוא צולל בנערה-האם כאבן בתוך המים, מת בתוכה, וגם מתמזג עימה, חוזר למקורו.

בחלומותיו מופיעה לא רק אימו האמיתית, אלא גם "האם המזוייפת" (במקביל ל"הבנה המזוייפת"), אשר מפתה אותו בחלום ומושכת אותו אל בית השדים. בראותו את הנערה נשקפת אליו ממגדל תבץ הוא חושב שהיא אימו האמיתית. כאשר היא הורגת אותו, הוא מבין כי היתה אימו המזוייפת. ואולם בשעת מותו הוא רואה את –

 "אימו היפה, האם האמיתית, שעיניה, אשר כעין הענבר, מזהירות בזוהר נורא-יפעה, וכפות-רגליה לבנות כחבצלות, והיא יורדת ממעל, וחובקת אותו בזרועה, ושבה ונושאת אותו אל הערבות המוכספות בנוגה הירח של השמיים. פניה היפות של אימו הגואלת היו דומות כליל לפני אימו ההורגת שנשקפו אליו קודם-לכן מן הגג, וכך אפשר היה לראות את שתי האימהות כאם אחת, והוא חשב כי יש בדבר חידה." (שם, עמ' 96).

מות אבימלך היה אפוא גם גאולתו והשלמת דרכו ההיסטורית, כדברי המספר עליו בסוף הספר: "בן עשרים-ושלוש שנה היה אבימלך במותו, וכך נגאל מתוך חייו, אשר אותם חי כחיות חלום, וממצוקותיה של תבל זו, אשר עליהן הוסיף לא מעט." (שם, עמ' 97).

מותו של אבימלך היה לו לגאולה משום שבחר ברע וחי באורח על-אנושי. מותם של כל האחרים אינו מעניין כלל את שדה, משום שהם חיו ב"הבנה מזוייפת". גם בספרים אין כל תשועה. קצין צעיר בשכם, ההולך למות, פצוע, מבקש בספרים שבביתו פסוק אחד אשר יבאר לו את טעם מותו, ואולם "כל המגילות הללו, אשר רשומים היו בהן דברי חוכמה ופיוט מהוללים, ניראו לו עתה, למרבה-הייאוש, רק כעורות כבשים מתים." (שם, עמ' 94), ומפני כך – מותו שלו, של הקצין – "היה רק כמות כבש בעדר נטרף, באין טעם וערך, רק אימה ואובדן." (שם, עמ' 94).

התשועה היחידה שיכול שדה להציע לאותו קצין אומלל בשכם היא לקרוא לפני מותו את פרשת אבימלך, למען יבין כי חייו עד כה היו חסרי משמעות, וגם מותו חסר-טעם הוא, וכי כל שיישאר מן המלחמה ומחייו שכלו בה – הוא מפעלו הגאוני של אבימלך, שבחר ברע וגאל את בני-עירו מחייהם המושחתים והריקים באמצעות הכלייה הנחרצת שהביא עליהם. אין למלחמה שום משמעות לאומית, חברתית או דתית (במובן של כפיית אמונה). ודווקא חוסר הטעם הגמור שבמלחמה הוא ש"מטהר" אותה, הוא הנותן לה את צידוקה המוחלט – לגאול את האדם מריקנות חייו על ידי השמדתם.

המשורר אף הוא אינו יכול להיחלץ ממוות חסר-טעם. משורר אחד בשכם, הנחשב למשוגע, עוזב את העיר בהיפרש עליה צל המלחמה, באומרו: "משורר אני, ורצוני לשבת בדמי-הלילה, להתבונן אל הכוכבים החורשים את שדות-השמיים בתלמים של אור, לשמוע את הצרצר, להגות בנפשי, בחלומותיי, בזיכרונותיי, באלוהים, במוות הצפוי לי, ולרשום כל זאת בפסוקי-שיר... ומה לי אפוא ולחומות העיר ומקדשיה, או לשלומם, לקניינם ולכבודם של אזרחיה?" (שם, עמ' 74) – והוא נודד אל בקעת הירדן, מקים לו אוהל בין הסבכים ומתקיים על דגים ודבש. "ושם ביער דוב אחד, ובראותו את האיש יצא וטרפו." (שם, שם).

 "עולם זה אין לו תקומה." (שם, עמ' 89). אלוהיו של שדה אוהב את הרוצחים הגדולים ואת הגאונים, כי בחייהם ובמותם הם מגשימים עלי-אדמות את הדוגמה העל-אנושית, בבחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע. ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה – כי רק אלה המפעלים ואלה האנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח בעולם. סיפורו של אבימלך יפה מבחינת עיצובו האמנותי, ייתכן וצודק – אם מסתכלים על העולם מנקודת הראות הנצחית והעל-אנושית – אך ככל שהסיפור שלם יותר כך הוא גם נואש יותר וחסר משמעות ותקווה לאותם אנשים שלא קורצו משורש נשמתו של אלימלך, והחיים עדיין בעולם זה, אשר "אין לו תקומה."

*

אהוד בן עזר: הרשימה "מות אבימלך" נדפסה בירחון "מאזניים" בחודש יוני 1970.

המשך יבוא

* * *

"בן-גוריון, אפילוג"

ספר חדש מאת אבי שילון

במאי 1970, חודשים בלבד לאחר שהקים מפלגה חדשה, "הרשימה הממלכתית", הפתיע דוד בן-גוריון כשהודיע על התפטרותו מתפקידו כחבר כנסת. עוד לפני כן, כשהוא טעון בתחושת אכזבה באשר לכיוון אליו צועדת המדינה, ולתהליכים שהביאו לקץ הקריירה הפוליטית שלו, כתב באירוניה מרירה לשמעון פרס וליוסף אלמוגי, "אם כי אני זקן או ישיש, אני עדיין יכול לעמוד על רגליי בלי תמיכה, ואפילו על ראשי (וזה אולי יותר חשוב מעמידה על הרגליים)."

ללא ההילה הציבורית שאפפה אותו משך עשרות שנים, הכריז "הזקן" כי הוא מתכוון להתרכז בכתיבת זיכרונותיו והניח את חרבו הפוליטית. אך בכוח התשוקה המהפכנית, שניחן בה גם בעשור התשיעי לחייו, הוא הוסיף לחתור לשינוי ערכי וחברתי בישראל, תר אחר פתרון מדיני , וערך חשבון נפש אישי ולאומי באשר לקורות המדינה שהכריז על הקמתה. 

על בן-גוריון נכתבו ספרים ומחקרים רבים בסוגיות מגוונות. אולם העניין בו ובתפיסת עולמו נפסק בנקודת הזמן שלאחר מלחמת ששת-הימים, כאשר תשעת חברי הכנסת של רפ"י נטשו אותו והתמזגו בחזרה במפלגת העבודה, והאב המייסד נחשב כמי שאיבד ממשקלו הציבורי. כך הוחמץ פרק בלתי נפרד מעלילת חייו המרתקת: שנותיו האחרונות, בהן המשיך לפעול ולהעלות מחשבות ורעיונות, ואף לחוות את טראומת מלחמת יום הכיפורים.

40 שנה לאחר מותו, בעקבות חריש עמוק במקורות ובעדויות שנשתמרו בארכיונו, ובאמצעות ראיונות חדשים עם סביבתו האינטימית, הספר "בן-גוריון, אפילוג" חושף את סיפור התמודדותו הנוגע ללב עם ערוב ימיו, ומאיר פרספקטיבה נדירה: כיצד בחן האב המייסד את יצירת כפיו, לאחר שכונן את הממסד בישראל וניתק ממנו. תוך כדי כך צפות פרשות מכריעות בתולדות הציונות, ונבחנת השקפת עולמו של בן–גוריון המאוחר בנושאים מגוונים הרלבנטיים לישראל הנוכחית.

אבי שילון הוא עיתונאי ודוקטורנט למדעי המדינה. זהו ספרו השני. ספרו הקודם "בגין 1913-1992" (עם עובד, 2007) תורגם בשנת 2012 לאנגלית בהוצאת Yale University Press, וזכה במקום השני בקטגוריית ביוגרפיות בתחרות של ה-Jewish Book Council.

[דבר המפרסם]

* * *

חסן רוחאני נשיא איראן –

שקרן!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מי מכיר מי יודע? הכתובת המוטבעת בחותמת כחולה על הצילום של דיוקן אסתר ראב עם העגיל [הדיוקן החום הידוע שלה] היא: "צלמניה י. אלחונס פתח תקוה".

אין לנו מושג מיהו הצלם ומה היתה משפחתו. הייתכן שזהו שמו הקודם של הצלם הפתח-תקוואי הוותיק ניסן בן-נועם?

התמונה צולמה בשנת 1928. אסתר ראב היתה אז בת 34.

נודה לכל המוסיף לנו פרטים.

[פרסום חוזר של הבקשה]

* אודי יקירי, בילדותי כשגרנו ברחוב ברנדה 22 בפתח תקווה, ממול היה בניין דו-קומתי, שבקומתו העליונה גרה משפחת לוסטיג עם בתם אלונה, ומתחתם גר הצלם אלחונס שהיה אחי אימה של אלונה. אני זוכר את מותו של הצלם.

חג שמח מבן דודך,

יורם  ליפסקי

 אהוד: נודה לכל מי שיכול להוסיף לנו פרטים על הצלם י. אלחונס ועל בני-משפחתו החיים כיום.

* סופר נידח שלום: סא"ל אייזנר היכה באכזריות צעיר דני בלתי אלים, שטיול האופניים שלו ושל חבריו ונבלם ע"י מחסום צה"לי כדי למנוע את נסיעתם לבקעה. מעשהו הברוטאלי של סא"ל אייזנר מוכיח שאין מקומו בצבא. סילוקו מצה"ל הוא המעשה הראוי.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: ממך לא ציפיתי לתגובה אחרת. הרי אתה יודע תמיד שאנחנו וצה"ל הננו הפושעים האכזריים, ואילו המנוולים מחו"ל, שיש מי שדואג להביאם הנה כדי לעזור לפרובוקציות של הפלסטינים, וכן הפלסטינים עצמם – הם הצדיקים!

* פעמוני השלום מצלצלים: "הפלסטינים טוענים שישראל מסרבת להציג עמדות מפורטות יותר בנושא הגבולות לפני שתסוכם שאלת סידורי הביטחון, ושדרשה לקיים את נוכחות צה"ל לאורך נהר הירדן עוד שנים רבות. הפלסטינים חזרו גם הם על עמדותיהם המסורתיות בעניין הביטחון וטענו שלא יסכימו לנוכחות חיילים ישראלים על הגבול בין המדינה הפלסטינית לירדן." ["הארץ" באינטרנט 18.9].

* אהוד היקר, תודה על פרסום המאמר על האל שצריך לצום. בקטע הגדול שהבאת מ"אומץ" אתה משרטט פנים אחרות של משה דיין מאלו שנמצא למכביר בעיתונות בימים אלה במלאת 40 שנה למלחמת יום כיפור. אני ממש סקרן לדעת איך השגת בשנות התשעים שפע המידע החסוי והמסווג שאתה חושף.

שוב תודה,

משה גרנות

משה היקר,

כל החומר בספרי על דיין ["אומץ", 1997] – שלדעתי הוא ספר מרתק וחשוב מאוד – הוא מספרים ומעיתונים, שציטטו גם מהעיתונות הזרה, וקצת גם מראיונות שערכתי עם אנשים שהכירו את דיין.

עזרו לי מאוד בספר חיים ישראלי ז"ל ויבדל"א זלמן שובל, שגם קראו את כתב היד והעירו הערות. ד"ר מרדכי נאור היה העורך המדעי. בשעתו הכנסתי לכתב היד המקורי במכוון אנכרוניזמים, כדי לבחון את בודקיו. למשל, דיין וחבריו מאזינים בטרנזיסטור לבי.בי.סי מלונדון כשהם שוכבים במארב על קו הנפט בפלוגות הלילה של וינגייט.

או דיין נתקע לילה אחד בחשיכה גמורה עם הג'יפ לבדו ליד וילהלמה ב-48', פורס שמיכה ונרדם, זאת בעת המערכה על כיבוש שדה התעופה לוד. אצלי מופיעה פלחית ערבית צעירה ויפהפייה ומבלה איתו את הלילה.

היתה זו רק רחל דיין, שקראה את כתב היד, אשר העירה ושאלה אם הקטע הזה הוא לא קצת מוגזם מדי...

כמובן שכל המתיחות הללו אינן בספר הנדפס.

 הבעייה היתה אפילו עודף חומר כדי שהספר לא יהיה ארוך מדי. אבל לאחר הופעתו הספר עבר ללא שום הד, למרות שהוא הביוגראפיה היחידה שמתארת את דיין מילדותו ועד יום מותו; הספר גם אזל לגמרי ואין יודעים עליו כיום כי גם ההוצאה נמחקה. כאשר ביררו אפשרות תרגום שלו לגרמנית, קיבלו תשובה שאין יודעים שם כיום מיהו דיין.

היחידה שטרחה בספר אחר הידפסו היתה רות דיין, שגילתה אותו בעצמה כי לא שלחו לה אפילו עותק!

ככה זה כשאתה סופר נידח. תאר לך את עמוס עוז או דוד גרוסמן חתומים על הספר הישר הזה.

ואני לא צריך להגיד לך מה זה להיות סופר נידח.

שוב שנה טובה,

אהוד

אהוד היקר,

הרי לכתוב ספר מלא וגדוש, לאחר עבודת נמלים – זה כשלעצמו תענוג. אני בעצמי כתבתי מיספר ביוגרפיות – אמנם לנוער – ונהניתי מהמחקר, מהראיונות עם אנשים, מעצם הכתיבה. אם יש הד – מה טוב, אבל זה לא הכרחי. בוא נשווה את עצמנו לאנשים שיוצאים בבוקר לעבודה, חוזרים בערב ונרדמים מול הטלוויזיה, ואינם עושים שום דבר מעבר לשגרה. אני מאוד מאושר במה שאני עושה, למרות שאין כמעט הד. אני מאוד מקווה שגם אתה חש תחושת אושר, אבל אינך מוכן להודות.

חברך המבין לליבך, ולא מסכים עם מסקנותיו,

משה גרנות

* מתברר שגם בישראל, אחד הדברים הכי קלים הוא להרוג ילדים רכים, גם בידי הוריהם! – זוועה. ואתם עוד מתפלאים על אברהם אבינו! – בטח היה לו כעס גדול על שרה אשתו! ובגלל ביבי או שרה נתניהו – המשטרה לא הגיעה  בזמן כדי למנוע את האיום ברצח.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,525 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,058 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,446 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

***

בשאר אסד שקרן!