גיליון מס' 876

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בתשרי תשע"ד, 23 בספטמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל... // אורי הייטנר: 1. האם אתה עדיין איתי? 2. צרור הערות 22.9.13.  // יהודה דרורי: להחזיר את הצנזורה לפעולה. // יעל שהם: סוכות עם ברל בפתח תקווה בתר"ע – 1909. // עירית מלברגר-אמינוף: איפה השֵׁד? // אבי ליפסקי: חיוך של הולך הרגל. // אהוד בן עזר: סיפור מתח אמריקאי שקורה לבחור יהודי, על ספרו החדש של ראובן ארגוב "לבירינת". // פרופ' אדיר כהן: כתיבה הומוריסטית המגלמת פסימיות בשיאה – פסימיות והומור ביצירתו של חנוך לוין, פרק מתוך ספרו החדש בהוצאת אמציה "שחור לבן בגווני אופטימיזם, פסימיזם ותקווה". // פוצ'ו: סקופ: נתגלה שיר ישן ובלתי ידוע של עמנואל הרוסי.  // אילן בושם: 9 שירים חדשים. // מנשה שאול: פרס נובל איסלאמי. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: האנחה האחרונה של המורי לסלמן רושדי. // תמר זכריה: פסיכולוג על הדף, על "פרידה נכונה" מאת רמה מרינוב כהן, הוצאת פרוזה, 2012, ו"יום השנה לקארל שיינפלד" מאת יצחק נוי, קרת החדשה, הוצאת ספרים, 2010. // נפתלי בלבן-אוברהנד: אמינה. // אהוד בן עזר: לטיפה [1906] למשה סמילנסקי, פרק מתוך המחקר "צל הפרדסים והר הגעש". // 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, דבר המשפחות השכולות, שרה שחף-ברי. // מתי דוד: לרגל ציון 20 שנה להסכם אוסלו, אינפוזיה לאילוזיה. // יש לי אימא מקועקעת, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אלי מייזליש: ישראל – המדינה האטרקטיבית בעולם. // ניצן הורביץ: סיפור. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: פרקי יומן (1970), חלק ראשון של שנת 70'. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

רַק שְתֵּי עוֹנוֹת שָנָה, עוֹנַת גְּשָמִים וְעוֹנַת חֹרֶב,

וְעַד שֶלָּרוֹמַנְטִיקָה יַגִּיעַ הַגּוֹאֵל

הַמֵּטֵאוֹרוֹלוֹגִים שֶלִּבָּם צוֹנֵן כַּחֹרֶף

אַךְ גַּם יָבֵש וּנְטוּל חֶמְלָה כְּקַיִץ בַּמִּדְבָּר

לֹא יִתְפַּשְּרוּ בְּשוּם פָּנִים עִם שוּם סִלּוּף פּוֹאֶטִי

שֶל הָעֻבְדּוֹת בַּשֶּטַח – אֶלָּא מָה? צִמְחֵי הַבָּר

עוֹשִׂים, לְמַזָּלוֹ שֶל הַפַּיְטָן, וִתּוּר דִּיסְקְרֶטִי

לְנִשְמָתוֹ הַמִּתְעַקֶּשֶת כָּל יָמָיו לִבְדוֹת

טִפָּה שֶל לַחְלוּחִית עֵרֶךְ מוּסָף שִירִי לַנֶּטוֹ

הַקַּר וְהַצָּחִיחַ עַד יֵאוּש שֶל הָעֻבְדּוֹת

וּמַטִּילִים בִּמְלוֹא סְתָוִיּוּתָם הַלִּירִית וֵטוֹ

עַל כָּל סֵרוּב לִרְאוֹת בִּפְרִיחָתָם שֶנִּתְעַצְּמָה

מֵרֶגַע שֶהָאָרֶץ בְּיָפְיָהּ הָעַז נִדְלֶקֶת

לֹא רַק עֵדוּת לְכָךְ שֶהִיא עוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ

כִּי אִם, בְּעֶצֶם, גַּם תְּנוּעָה שֶל מְחָאָה מֻצְדֶקֶת...

כִּי הֶחָצָב פִּתְאֹם נִצָּב זָקוּף כְּמִין אַנְדַּרְטָא

וְלֹבֶן נֵר שֶל הַבְדָּלָה בֵּין קַיִץ וּבֵין סְתָיו

נוֹהֵר מִכַּפְתּוֹרֵי פְּקָעָיו אֵי שָם סְבִיב חִירְבָּת קַרְתָּא

אֶל מוּל מִבְצַר עַתְלִית וּתְכוֹל הַיָּם וְאַדְווֹתָיו

וּצְהוֹב הַחֶלְמוֹנִית בְּיַעַר בִּירְיָה מַרְהִיב עַיִן

וַחֲבַצֶלֶּת-הַחוֹפִים זוֹקֶפֶת עֲטַרְתָּהּ

מֵעַל חוֹלוֹת אַכְזִיב וְסִתְוָנִית יְרוּשָלַיִם

עוֹטָה בְּלוֹט שֶל צְחוֹר-כְּלוּלוֹת וּסְגוֹל אֶת כּוֹתַרְתָּהּ.

וּבַשָּׂדוֹת נָסוֹג אֱלוּל כְּקֵיסָרוּת קוֹרֶסֶת

וּכְבָר חֲרִיש הַסְּתָיו חוֹרֵץ תְּלָמָיו בְּטֶרֶם קֹר

וְנַחְלִיאֵלִים בֵּינֵיהֶם מְשַׂחֲקִים תּוֹפֶסֶת

וּמַשְמִיעִים שִירָה עִבְרִית יָשָר מִן הַמַּקּוֹר

וְהַכְּרָמִים מִתְבּוֹסְסִים בִּבְצִיר עִנְבֵי הַיַּיִן

וְהַשַּלֶכֶת בַּנְּשִירִים לוֹבֶשֶת פָּז וּשְחוֹם

וַאֲגַמּוֹן הַחוּלָה מְהֻדְהַד טְפִיחוֹת כְּנָפַיִם

שֶל צִפֳּרֵי-נְדוֹד בַּדֶּרֶךְ אֶל אַרְצוֹת-הַחֹם.

וְהֵם, הַחֲסִידוֹת, הָעֲגוּרִים, שֶשָּם לְמַעְלָה

דוֹאִים לְלֹא לֵאוּת אֶל הַשּוֹנֶה, אֶל הָאַחֵר,

אֶל הַמַּפְקִיעַ מֻסְכָּמוֹת וְטָס לוֹ הַלְאָה, הַלְאָה

בְּחוּש נִסְתָּר שֶאֶת מְחוֹז-חֶפְצוֹ תָמִיד זוֹכֵר

כְּמַחַט הַמַּצְפֵּן הַמְּמֻגְנֶטֶת אֶל הַיַּעַד

וְכָל הָעֶרְגוֹנוֹת נִקְוִים אֵלֶיהָ כְּיוּבְלֵי

נָהָר אֶל גְּדוֹת הַיָּם שֶבּוֹ יֻטְבַּע שִטְפָּם לָדַעַת

אֲבָל יֵדַע כִּי בִּלְעָדָיו הַיָּם אֵינוֹ מָלֵא –

הֵם תְּאוֹמָיו-לְדָם שֶל הַפַּיְטָן, אֶחָיו לְחֶבֶר

אוֹתָם פַנְטַזְיוֹנֶרִים הֶעָפִים וְרוֹחֲפִים

כָּל יְמֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר

לא רק בִּפְרֹט הַסְּתָיו עַל קְלִידֵיהֶם שֶל הַשְּלָפִים

וְלֹא רַק בְּנַגֵּן רוּחוֹת תִּשְרֵי כְּבִמְצִלְתַּיִם

עַל כָּל עֲלֵי שַלֶּכֶת הַגַּנִּים הַמַּשִּירִים

כְּבִסְטְרִיפְּטִיז אֶת כְּסוּת נוֹפָם וְנוֹתָרִים בֵּינְתַיִם

פְּשוּטֵי זְרוֹעוֹת עָנָף, מְעֻרְטָלִים וּמַשְחִירִים

כְּרִשּוּמֵי פֶּחָם דְּמוּיֵי וִיטְרָאז' קָסוּם עַל רֶקַע

שְמֵי הַזְּרִיחָה עִם שַחַר אוֹ שְקִיעַת שִמְשוֹ שֶל יוֹם

עֵת כָּל יִפְעַת הַסְּתָיו קוֹרֵאת לוֹ לַפַּיְטָן: אַיֶּכָּה

בְּעֶלֶג מִלּוֹתֶיךָ מוּל אוֹתוֹ מַצָּג עֶלְיוֹן

שֶל מַסְטֶרְפִּיס שְמֵימִי בּוֹ מִכְחוֹלָיו שֶל הָרָקִיעַ

צוֹבְעִים אֶת קַו הָאֹפֶק בְּחַכְלִיל וּבְזָהָב

וּבֹשֶׂם פְּרִיחָתָם שֶל פַּרְדֵּסִים סְמוּמִים מַבְקִיעַ

מֵעֹמֶק פַּרְפוּמֶרְיוֹת שִכְרוֹנוֹ הַמְּאֹהָב

שֶל זְמַן מַבְשִיל גּוּיָאבוֹת, זְמַן שֶל עוֹלְלוֹת בַּכֶּרֶם

וּמַשְּבֵי עֶרֶב כִּרְטִיּוֹת לַחוֹת עַל מֵצַח חַם,

שֶל זְמַן שֶיִּחוּדוֹ מֻבְהָק גַּם אִם אֵינָהּ מֻכֶּרֶת

מִדַּת זַכָּאוּתוֹ לְעַצְמָאוּת שֶבָּהּ נִלְחָם

יָפְיָהּ שֶל הָרוֹמַנְטִיקָה בַּקּוֹדֶקְס הַקָּשוּחַ

שֶל מַדְּעָנֵי אַקְלִים הַמִּתְכַּחְשִים לִגְדוֹל לִסְטָיו

שֶל לֵב מְשוֹרְרִים וַעֲלָמוֹת כְּשֶהוּא מָשוּחַ

בְּשִקּוּיֵי קְסָמָיו שֶל בֵּן חוֹרֵג זֶה שֶשְּמוֹ סְתָיו...

* * *

אורי הייטנר

1. האם אתה עדיין איתי?

האינסטינקט של אמן, הוא רצון להתבטא, להפיץ את מעשה האמנות שלו, להשפיע באמצעותו, להגיע עימו לכל אדם שרק מוכן להיפתח אליו ולקיים אתו דיאלוג. האמנות, גם האמנות הפוליטית, היא מעל הפוליטיקה, אין לה גבולות, היא חוצה עמים וחברות, ובוודאי שהיא חוצה מחנות וסיעות בתוך אותה חברה. האמנות היא אמצעי לדיאלוג ולגשר בין שונים, בין יריבים ואפילו בין אויבים. אמנים נוהגים להופיע בהתנדבות בבתי כלא, שכן הם רואים גם בעבריינים ובפושעים בני אדם, הראויים בתור שכאלה להיחשף לתרבות ולאמנות. זוהי גישה הומניסטית, שעליה מבוססות תרבות ואמנות.

האינסטינקט של כל אמן אמיתי, הוא להופיע בפני כל קהל. מובן מאליו, שכל אמן, תהיינה עמדותיו הפוליטיות אשר תהיינה, ירצה להופיע ביהודה ושומרון, כמו בכל מקום. איך זה קורה, שאמנים פועלים נגד טבעם האמנותי, נגד יצר האמנות הפועם בהם? איך זה אמנים מוכנים להפוך כלי שרת מגויס לפוליטיקה קיצונית, עד כדי כך שיהיו שותפים למעשה אנטי תרבותי של חרם על קהל גדול, המונה מאות אלפי ישראלים?

התופעה הזו היא תוצאה של הסתה שיטתית לאורך עשרות שנים נגד "המתנחלים" – לא רק דה-לגיטימציה למפעלם, אלא גם דה-הומניזציה שלהם עצמם. כאשר לאורך עשרות שנים המתנחלים מוצגים כמפלצות, אמנים המושפעים מן האווירה הזאת מאבדים את האינסטינקט האמנותי הבסיסי ביחס אליהם כבני אדם.

אין לי ספק, שגם בין שוללי ההתיישבות ביהודה ושומרון, רק השוליים שבשוליים תומכים בהחרמות. חרם הוא צעד קיצוני מאוד, מעשה אלים ביותר, כפי שכל איש חינוך ופסיכולוג ייטיב להסביר. איך זה שבתוך ציבור מובחן – ציבור האמנים, אחוז גבוה כל כך אוחז בדעת מיעוט קיצונית כל כך, המנוגדת כל כך לרוח התרבות והאמנות? ברור שתופעה כזו לא נוצרה כדרך הטבע, אלא בדרך כוחנית, בידי הגמוניה המדירה דעות מסוימות ובעלי אותן דעות ומאדירה דעות אחרות ובעלי אותן דעות. מציאות כזו מעודדת התקרנפות; אם אתה לא שם – באותו מחוז פוליטי, אתה לא קיים. זו מציאות חולה ואנטי תרבותית.

האמנים המחרימים, הם קורבנות השנאה התהומית אותם הם עצמם הפיצו במשך שנים; שנאה שסימאה את עיניהם, אטמה את אוזניהם, סירסה את מהותם התרבותית וניוונה את יצרם האמנותי. תרבות ושנאה הם תרתי דסתרי. תרבות השנאה היא אנטי תרבות. אמני השנאה איבדו את רוח האמנות והתרבות.

אהוד בנאי מעולם לא היה שותף לתרבות החרם והשנאה. נהפוך הוא, הוא יצא נגדה, גינה אותה והמשיך להופיע בפני כל קהל, ולמצות עמו את ניצוץ האהבה הקיים בין יריבים, לבטח בין אחים יריבים, כפי שבא לידי ביטוי בשירו "ניצוץ האהבה".

והנה, מסתבר שיכולת העמידה של אהוד בנאי, מול הלחץ האלים והמאסיבי של המקארתיזם הישראלי, נסדקה. בנאי ביטל השבוע מופע בסוסיא שבדרום הר חברון, לנוכח הלחץ האלים שהופעל עליו. בהודעה שפרסם שב והבהיר את התנגדותו לחרמות, ותירץ את כניעתו ברצון "להרגיע את הרוחות בעקבות הסערה שהתפתחה בעקבות פרסום הידיעה." אולם הסערה לא נוצרה מעצמה, אלא היא יציר הלחץ האלים שהופעל על בנאי על מנת שיעשה את אשר עשה. כניעתו של בנאי מחפירה; כניעה למקארתיזם ולאלימות.

"תאמין שאם קלקלת / אתה יכול גם לתקן," כתב אהוד בנאי בשירו "אל תפחד". ויש לקוות שאהוד בנאי יתקן את אשר קלקל. יש לקוות, ש"יש כאן נתק זמני וזה יעבור," כפי שכתב בשירו "ענה לי." אני פונה לאהוד בנאי במילותיו הוא: "האם אתה עדיין איתי? ענה לי!"

2. צרור הערות 22.9.13

* לחטיפתו ורציחתו של תומר חזן, לצורך סחר בגופתו, קדמו עשרות ניסיונות חטיפה של חיילים רק בשנה האחרונה. כך דווח בכתבה ב-YNET. ועל כך אנחנו ממש לא נוכל לטעון שלא הבאנו זאת על עצמנו. ונשאלת השאלה – מדוע המלצות ועדת שמגר בנוגע להתמודדות עם מקרי חטיפה טרם אומצו ופורסמו? לא רצו לפרסמם כל עוד גלעד שליט בשבי, אולם מאז כבר חלפו שנתיים.

* הזוועה של רצח ילדים בידי הוריהם, מותירה אותנו ללא יכולת להבין ולפרש את הרוע חסר הגבולות. אבל יש אנשים שיש להם תשובות מן המוכן, וכל זוועה כזאת היא הזדמנות תעמולתית לשירות דעותיהם הפוליטיות.

כותב ד.י. בפייסבוק, שהאשם הוא בעיתון "הארץ". העיתון כל כך משחיר את פני המדינה שהורים רוצחים את ילדיהם כדי להציל אותם מהחיים בה.

ונ.ב. מסבירה בפייסבוק שהורים רוצחים את ילדיהם בגלל "אקיבוש". בגלל "אקיבוש" אין לנו גבולות והנורמות של "אקיבוש" נכנסות גם לחיים שלנו בלה בלה בלה.

בא לי להקיא מהציניות הדוחה הזאת, מהיציאה של אנשים במחול צ'רקסיה כפולה על דמם של ילדים חסרי ישע שנרצחו בידי הוריהם, העיקר שבהזדמנות חגיגית זו יוסיפו עוד קיסם למדורת השנאה וההסתה.

* השתלשלות פרשת ביטולה של הופעת אהוד בנאי בסוסיא, וביטול הביטול: עם פרסום ההופעה, החלה המערכת המשומנת היטב של סינדיקאט השנאה, ההסתה והמקארתיזם ה"שמאלני" להפעיל לחץ בלתי מתון בעליל לביטול ההופעה, שהרי אין המדובר בבני אדם כי אם במתנחלים. במקום להבהיר שהוא אינו מחרים אף אחד ולגנות את תרבות השנאה והחרם, בנאי החל להתפתל בדף הפייסבוק שלו, להסביר שהוא כידוע נגד אקיבוש, כלומר הוא דפקא פסדר, אבל הוא גם לא מחרים. ואז, תמונת הראי של המסיתים –סינדיקאט השנאה, ההסתה והמקארתיזם ה"ימנני" התנפל על בנאי בהתלהמות מכוערת ונפסדת והחלה הסתה מ"ימין" להחרים את בנאי. זה חוק הפנאטים השלובים – הפנאטים המטורפים וצרי האופק מכאן ומכאן מסייעים זה לזה, מזינים זה את זה ויוצרים ברית של שנאה וקנאות. הרוב הציוני, הדמוקרטי השפוי שצריך לעמוד מול הטירוף, נכנע לו. אהוד בנאי העניק לברית הבלתי קדושה הזאת את מבוקשה – אמנם הוא נגד חרמות, אך בפועל הוא העניק ניצחון הן ל"שמאלנים" הפנאטים מחרימי ההתנחלויות והן ל"ימננים" הפנאטים שהסיתו להחרים אותו. הכניעה הזאת של הדמוקרטיה לקנאות, הדיפה ריח רע ועז של ויימאר.

ואז אהוד בנאי התעשת, וביטל את הביטול. ובדיוק על כך נאמר, שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* השילוב בין מדיניותו הפייסנית של אובמה והולכת השולל של חמינאי ורוחאני מדיפה ריח רע ועז של מינכן.

* נגד מי אני יותר, אסד או ארדואן?

לא יודע.

מכל מקום, עדיף העימות ביניהם, על פני הברית שהיתה ביניהם.

* במאמר שפרסם יוסי ביילין ב"הארץ", אין שמץ של חשבון נפש על הסכם אוסלו ושל ניתוח כישלונו או אף הודאה בכישלונו. ביילין מעניק הילה מיתית ליגאל עמיר, כאילו הוא באקדחו הצליח לעצור את ההיסטוריה ואלמלא הוא, עד 1999 היה נחתם הסכם קבע עם הפלשתינאים. אין בדבריו התייחסות לכך, שעמדותיו של רבין היו רחוקות מאוד מהעמדות של ברק ושל אולמרט, שאף הן נדחו בידי הפלשתינאים ולא הביאו להסכם. ואין בפיו מילת ביקורת על ערפאת. הוא ממשיך לטעון את הטענה חסרת השחר, לפיה הטרור הפלשתינאי היה של הארגונים הקיצוניים, ובכך הוא מעניק רהביליטציה לאדם שהוביל את מתקפות הטרור הללו, האיש עמו חתמנו על הסכם אוסלו, יאסר ערפאת.

* כידוע, אביגדור ליברמן, בהיותו ח"כ באופוזיציה, איים בהפצצת סכר אסואן. האמירה הזאת לא תסלח לו לעולם. מסתבר, שהוא לא היה הח"כ היחיד ואף לא הח"כ הראשון שהעלה את הרעיון. קדם לו מנהיג מפ"ם (!) מאיר יערי, בדיון בו' החוץ והביטחון של הכנסת, ב-19 באוקטובר 1973, במלחמת יום הכיפורים, כהרתעה בפני ירי סקאדים מצריים לעבר ישראל. הדברים נחשפו עם פרסום הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בתקופת מלחמת יום הכיפורים, ופורסמו בידי אמיר אורן בגיליון ערב סוכות של "הארץ".

* לא אחת אני נשאל מדוע אני ממשיך לקרוא את "הארץ" חרף הביקורת החריפה שלי על דרכו? אמחיש את תשובתי בדוגמה. לאורך החגים, מתפרסמת במוסף הספרותי מסה בהמשכים, מרתקת, מלומדת, מקורית, יצירתית ועמוקה של דן מירון על שירתו של חיים גורי. מדי שנה, בחגים, נותן המוסף לדן מירון במה למסה ספרותית מרתקת בהמשכים. ועם כל הביקורת שלי על "הארץ", אני עדין מעדיף עיתון שגיבוריו התרבותיים הם גורי, עגנון או קפקא, על פני עיתונים שגיבוריהם התרבותיים הם מסעדנים ודוגמניות ומי שסלבריטיותם – אומנותם.

עם זאת, בסופי שבוע וחגים אני קורא את כל העיתונים. ולצערי, בשנים האחרונות חל כרסום באיכות של "הארץ", כולל חדירה של תרבות הסלב.

* דן מירון מאוד מדייק בכתיבתו, בדרך כלל, אך הוא טעה כאשר ציטט את השורה של נעמי שמר (עימה מתכתב גורי באחד משיריו) "ואם לא מחר אז מחרתיים" והגדיר אותה כשורה משירה "בשנה הבאה". הציטוט הוא משירה "מחר" ואת "בשנה הבאה" כתב אהוד מנור.

* החילוניות מזוהה בדרך כלל עם ערכים של ליברליזם, נאורות, סובלנות, פלורליזם, קבלת האחר וכד', נכון? אז זהו ש... קראתם את הראיון ב"מעריב" עם גברי בנאי, שבו התייחס (ולא בפעם הראשונה) לחזרתם בתשובה של כמה מאחייניו?

לי הוא הזכיר דווקא את הסיפורים על חרדים היושבים שבעה על ילדיהם ש"יצאו לתרבות רעה". ציטוט: "הם מיסיונרים... הם באים ואומרים לך, 'בוא תעשה אצלנו שבת, תביא את הילדים', אבל אני אומר בוא אליי, תעשה אצלי שבת. אני רוצה לקחת אותך לים לאכול שרימפס. אבל זה? לא..."

ואו. איזה עומק. שששששרימפססססס. וחשבתי, הלו, גם אני רוצה להיות ליברל נאור ומתקדם. אז הנה, יש לי אח טבעוני. אני אזמין אותו אל ביתי ואכריח אותו לאכול בשר. אה, זה לא נחשב, טבעוני זה לא דוס.

* בשל הגשר בין יום הכיפורים לסוכות, ילדי ישראל אינם לומדים על סוכות ולכן לא יידעו דבר על מהות החג הזה. יש לבטל את הגשר הזה, ולהחזיר את הימים לחופשת הקיץ, שתחזור להיות חודשיים תמימים. על משרד החינוך לצקת בחופשת הקיץ תוכן של חינוך קהילתי חברתי, באמצעות תנועות הנוער והמתנ"סים.

* בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, סיעת "יש עתיד" חילקה את אזורי הארץ בין הח"כים, וכל ח"כ נדרש להכיר את האזור ולייצג בפני הסיעה, הכנסת והממשלה את המטרות, האינטרסים והבעיות שלו. ח"כ רות קלדרון בחרה כאזור שלה את הגולן. היא לקחה מאוד ברצינות את המשימה. אחת לחודש היא מבקרת בגולן, במועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין ובמועצות הדרוזיות בגולן. היא לומדת את האזור, מכירה את פרנסיו, את מוסדותיו ואת אנשיו ומקדמת את הנושאים הקשורים לגולן שיש לה עניין בהם. איני יודע האם כל הח"כים לקחו את האזור שבאחריותם ברצינות כזאת. איני יודע האם הסיעה מכסה את כל אזורי הארץ. אבל אני רואה באופן שבו פועלת קלדרון מודל שראוי לאמץ אותו בכל הסיעות ולהפוך אותו חלק מן ההתנהלות הפרלמנטרית השגרתית. מודל כזה מקרב את הציבור לנבחריו, וחשוב יותר – הוא מקרב את נבחרי הציבור לשטח ולצרכים של האזורים השונים, בעיקר אזורי הפריפריה שהייצוג שלהם במערכת הפוליטית לוקה בחסר.

* בביקוריה בגולן רות קלדרון משלבת גם את מה שהיא אוהבת ויודעת לעשות יותר מכול – ללמד תורה. עד כה נערכו כבר שלושה ערבי לימוד בהנחייתה, במושב נטור, במושב נאות גולן ובקיבוץ אורטל.

הלימוד באורטל, במוצ"ש של סוכות, נדד מהסוכה הקיבוצית למועדון בשל הגשם. הוא משך קהל רב של חברים, צמאים ללמוד תורה בהנחייתה, בדומה לסיטואציה שהייתה ביישובים האחרים. ואכן, הלימוד היה מלמד ומענג.

* עידכון בנושא סגירת חנות "סטימצקי" בגולן. מיד אחרי החג, ראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב ייפגש עם מנכ"לית רשת "סטימצקי", בניסיון למנוע את סגירת החנות. גם אני הוזמנתי לפגישה, אך נבצר ממני להשתתף בה, במועד שבו היא תתקיים. ח"כ רות קלדרון לקחה על עצמה לפעול בנושא ולנסות לשכנע את הרשת לחזור בה מהחלטתה. מתארגנת עצומה נגד סגירת החנות. אלכס אנסקי דיבר על הנושא בתכנית השבת שלו בגל"צ, וציטט קטעים נרחבים ממאמרי "חנות קטנה ומטריפה". "מעריב" פרסם כתבה בנושא. אולם בינתיים אין שינוי בהחלטה. עובדות החנות קיבלו הודעה שעליהן לפנות את המקום עד 15 באוקטובר.

* אני קורא את הספר "זאב ז'בוטינסקי – לאומיות ליברלית", כרך א' של קבצי מאמריו של ז'בוטינסקי, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. זהו קובץ ממאמריו בשנות ה-20 המוקדמות של חייו, במיפנה המאה שעברה. בקובץ באה לידי ביטוי גישתו הליברלית מאוד של ז'בוטינסקי. בין השאר, מופיעים מספר מאמרים העוסקים בעונשי כליאה ומאסר, ויש בהם גישה ליברלית מאוד, כמו דרישה לביטול עונש הצינוק ומאסרים בבידוד. וח"כים במפלגה של המתיימרים להיות תלמידיו, מתלהמים במאבק למען כליאתם של אלפי בני אדם לשלוש שנים ומעלה, ללא משפט. ואם שמעתם רעשים מוזרים בהר הרצל, אין זה מן הנמנע שאלו העצמות המתהפכות בקברו של ז'בוטינסקי.

אהוד: ואני שמעתי שז'בוטינסקי ביקש ממך, מקברו, לעבור לגור למשך שבועות אחדים בדרום תל-אביב, ואז לבחון מחדש את הגישה הצדקנית שלך.

* * *

מדוע אף אחד לא מזדעזע

ולא שואל למי נועד

מאגר הנשק הכימי הענק של אסד במקורו?

* * *

יהודה דרורי

להחזיר את הצנזורה לפעולה

לאחר שבוע של צילומי זוועה של ילדים תמימים שנרצחו על ידי-הוריהם, אני חוזר שוב לטיעון הבסיסי שלי האומר שלדמוקרטיה ישנן גבולות ול"חופש הביטוי" חייבים להיות סייגים – יש לעצור! ומכיוון שאני קורא את שאט-הנפש של חלק מהקוראים לכותרת המאמר, אני חוזר ואומר מראש לכל יפיפי-הנפש, חסידי האנרכיה התקשורתית ,שאני מאחל לכל אחד מהם, שבעתיד הם יסבלו מתוצאות של תקשורת רודפת סנסציות ובלתי אחראית, כמו שאנו מוצאים לאחרונה בארצנו.

צנזורה סלקטיבית "לארועים קשים"

לפני כמה עשרות שנים אסרו על התקשורת בארץ לדווח על התאבדויות! מקסימום ניתן היה לכתוב על מתאבד שהוא "נפטר בנסיבות טרגיות," וזה הכול... ללא התיאור המדוקדק וללא פרוט סיבות ורקע, ומה אומרים החברים או השכנים.

הוראה זו באה בהמשך לשורת התאבדויות אשר מומחים מצאו קשר ביניהן – התקשורת – זו שנתנה דוגמה לחלשים בחברה מה ניתן לעשות כאשר הייאוש משתלט על הבן-אדם...

במשך השנים נשחקה ההוראה הנ"ל ולא ניסו לאכוף אותה. כיום, הרדיפה הנוכחית בתקשורת אחרי "רייטינג" מביאה בדרך-כלל  תיאורים מפלצתיים של אירועים טרגיים (כמו רצח והתאבדות) דבר אשר אנשים חלשי אופי, יקבלו ממנו אומץ לבצע דברים דומים. לפי סטטיסטיקות אמינות, בין פסיכולוגים, פסיכיאטרים וגם מומחים חברתיים קיימת הסכמה, כי תיאורים של אירועים אלימים וטראגיים מביאים אנשים "הנמצאים על הסף" לפעולה דומה – לפיכך הגיע הזמן שהממשלה תפעיל צנזורה על התקשורת שלא לדווח על מקרים טרגיים קשים. 

לצנזר תוכניות טלוויזיה

בהזדמנות זו, כאשר המחוקק יבוא לדון על הנושא הנ"ל, אני מציע להעלות לדיון גם הטלת צנזורה על תוכניות טלוויזיה (בעיקר אלו המיובאות) כאשר אלימות קשה מופעלת בהן ו/או אלו המתארות סצנות של סקס אלים ואונס. אני יודע שיבואו ויאמרו לי: "הגזמת", אבל אני חושב שאני מדבר פה לקולא.  תקראו שוב: נגד אלימות קשה, נגד סצנות סקס אלים ומפורט ונגד אונס.

אנו שומעים שוב ושוב מסוציולוגים של בתי משפט כי נאשמים, בעיקר בני נוער, מתרצים את מעשיהם בדוגמאות שראו בטלוויזיה...  בעבר, יוצרי הסרטים והסדרות בחו"ל הפעילו צנזורה מטעמם על "קטעים קשים לצפייה"... כיום הכול פרוץ, הכול מותר – ומה שהכי גרוע, שיש מפיקים שמצנזרים תוכניות לארצות מסוימות ששם הם יודעים שיפסלו את כל התוכנית בגלל "קטעים קשים", אבל לישראל מותר לשלוח הכול וחברות הכבלים קונות כל זבל כל עוד הוא בזול ומעלות אותו ללא כל פיקוח למעט "אזהרה" אנמית בתחילת השידור.

בסיכום, מי שהוא (או היא) הורה לילד, סב (או סבתא) לנכדים, כל מי שמטפל, או מורה לילדים – או שייך לאזרחים שומרי חוק – הגיע הזמן להרים קול ולהתריע על ההפקרות התקשורתית המתפשטת בארצנו וזאת, בכל פורום , ובעיקר, בפני חבר הכנסת המוכר לך.

אהוד: לפחות באשר לסרטי ארוטיקה ופורנו, המציאות אצלנו היא לדעתי קצת אחרת מזו שאתה מתאר. במשך שנים אחדות שידרו סרטים פורנו נהדרים בכבלים בשעות מאוחרות של הלילה, באין מפריע, עד שהצדקנים הדתיים יחד עם אירגוני הנשים התנכלו להם והורידו אותם מן המסך בכוח החוק של הכנסת. [אנחנו גם מכירים מישהי שהיתה לה תמיד ביקורת על הסרטים האלה בקשר לזיקפתיות ולאורך...]

נשאר לפליטה ערוץ צמחוני של הפלייבוי, ובחודשים האחרונים גם הוא נעלם. אולי זו אחת הסיבות שיש יותר אונס ברחובות כי גברים שהסתפקו לפני כן בסרטים יוצאים לרחובות למצוא פורקן אלים לצורך היומי שלהם לפלוט זרע!

* * *

יעל שהם

סוכות עם ברל בפתח תקווה בתר"ע – 1909

בא' סוכות תר"ע כותב ברל כצנלסון את מכתבו הראשון מארץ ישראל אל אחיו באמריקה. כתובתו אז עין גנים, פתח תקווה.

ברל כצנלסון, גדול מנהיגי תנועת העבודה בישראל, עולה לארץ בערב ראש השנה תר"ע, 1909. הוא נוחת עם ספינתו בנמל יפו, אליו הגיעו כל העולים החדשים באותה תקופה, זמן "העלייה השנייה". לאחר מיספר ימים בהם הוא מבלה ביפו וב"אחוזת בית" שזה עתה הוקמה, מחליטים ברל, וזוג חברים שעלו איתו ארצה , ללכת ולחפש עבודה בפתח-תקווה.

בספרון קטן שיצא במיספר עותקים בודדים בהוצאת "עיינות", הובא לדפוס סיפור עלייתו של ברל מן העיירה בוברויסק שברוסיה הלבנה לארץ ישראל שתחת השלטון התורכי. כמו כן מודפסים בסיפרון, המצוי בארכיון ההיסטורי של פתח-תקווה, שני מכתביו הראשונים הנשלחים מהארץ למשפחתו בגולה. גם תיאור עלייתו והמפגש הראשוני עם הארץ החמה והחיים הקשים בה, וגם המכתבים שנכתבו עדיין ביידיש ותורגמו לעברית. שפתו העשירה והציורית של ברל, מאפשרת לחוש ממש את כל המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה העשרים.

וכך הוא כותב על פתח-תקווה, אליה הוא מגיע ברגל מיפו בערב סוכות: "לעינינו נגלה הרחוב הראשון בפתח תקווה. הודהמנו למראה המותרות. חצרות מכוסות ירק-נוי, שדרות של ברושים רכים וזקופים מן השער אל הבית. הבתים – דירות עשירים מטופחות. גזוזטרות, מרפסות ווילאות. בשער אחד הבתים לא חסר גם לוח נחושת קטן ועליו שם בעל הבית. ובצד עמוד-פנס. אין זו היציבות והאמידות של איכר. זהו ברק-הנוי של בעל אחוזה או של הסוחר, שליבו הולך שבי אחרי חיי בעל-אחוזה. במבוא אחד הבתים, שלפניו נמשכה שורת ברושים הדורה להפליא התנוססה כתובת: "הוטל ירקון", זהו בית המלון האריסטוקרטי של המושבה."

ברל כצנלסון , שקבע להיפגש עם הסופר יוסף חיים ברנר ועם המשורר דוד שמעוני, מבין כי לא ימצא אותם במלון המפואר אלא במלון שנקרא "הוטל רבינוביץ", שאת שרידיו ניתן למצוא עוד היום. זוהי אכסנייה של הפועלים." כאן חי כל איש בזכות ה"הקפה" (זאת אומרת לא משלום אלא כאשר יש לו כסף) ומוסיף ברל: "עד שבא היום וזכות זו נשללת ממנו פתאום."

כאן, בהוטל רבינוביץ, הוא פוגש את שני ידידיו הסופרים והם יוצאים לטייל לכיוון עין גנים. "המושבה החדשה שנוסדה בשנה שעברה על ידי פועלים. הרעיון," הוא כותב, "שלפועל יהיו דירה, גינת-ירקות ומשק-חלב – באופן שיוכל הפועל להחזיק מעמד.

וכך הוא ממשיך ומתאר את ההבדל בין עין-גנים הפועלית לבין פ"ת.

"היתה שעת צהריים נעימה. מן האוויר הדחוס שבחדרי ההוטל ומן האוויר הרוחני הממלא את פתח תקווה – הגענו ובאנו אל הרפובליקה הקטנה, החופשית שצמחה וקמה. כל מי שאינו מוצא לו מקום בפתח תקווה החרדית נמלט לכאן, כאן עולם חופשי."

ברנר מפגיש את ברל עם א.ד גורדון. המפגש גורם לברל התרגשות גדולה. או כפי שהוא כותב: "בכול שרויה רוח שכינה, הרגשה שאתה נמצא בבית. זו רוח טהורה."

כשהוא מגיע ומתיישב אצל גורדון מתקבצים אנשים מן הבתים הסמוכים. קבוצה של בחורים ובחורות הגיעה לבית כשהם שרים  בזמן הליכתם. הדבר "שהרנין את לבי ביותר היה ההתלקטות סביב לגורדון, והעובדה שנערים בני 18-20 באים סביב ליהודי לא צעיר (גורדון היה אז כבן 50)."

ברל כצנלסון מבלה מספר חודשים ראשונים בעבודה חקלאית בפרדסי המושבה. בעיקר הוא עובד ב"בחריה", איזור חקלאי הנמצא ליד הירקון.

את העבודה בפרדס מצא לו א.ד.גורדון. "בשעה שאני עומד ועובד בין שורות תפוחי-הזהב ולפני מרחב כל 'בחריה', שאין עיני יכולה לתפוס אותה מלוא שיטחה  ומסביב משתרע העולם הגדול, העשיר – טוב לי ונחת לי."

ברל כצנלסון מאחד את מפלגות הפועלים למפלגה אחת גדולה. מקים את הסתדרות העובדים ואת כל מוסדותיה – קופת חולים, תנובה, המשביר, בנק הפועלים, עיתון "דבר", סולל בונה ועוד.

הוא נפטר ב1944, בגיל 57. הלווייתו יוצאת מתל אביב אל בית העלמין בכנרת, שם טמונים רבים ממנהיגי תנועת הפועלים. הלווייה עוברת על ציר ז'בוטינסקי בפתח-תקווה. אלפים עומדים לאורך הציר ומלווים את מנהיגם בדרכו האחרונה.

* * *

עירית מלברגר-אמינוף

איפה השֵׁד?

אבי [ישראל-צבי מלברגר]  נולד במרכז פולין על נהר הוויסלה, אמי [נחמה קלקו-מלברגר] נולדה בביילורוסיה על נהר הוויליה; הורי החלוצים עלו ארצה ב-1933 וגרו כל חייהם בירושלים, בתל ארזה על גבול שכונת הבוכרים. אני נולדתי בהר הצופים – על אבני ירושלים –אשכנזיה מכל כיוון אפשרי.

בעלי – [אהרן אמינוף]  נולד בירושלים, אביו [בנימין-חייאת אמינוף] נולד באלמא-אטא, קזחסטן; אימו [פנינה ישראלוף-אמינוף] נולדה בשהרי סבז באוזבקיסטן – בוכרי מכל כיוון.

ילדינו: הראל והגר – ילידי ירושלים, איתמר – יליד מלבורן שבאוסטרליה. כולם חצויים: חציים אשכנזי [פולין ורוסיה הלבנה] חציים בוכרי.

חתני – [ניר נחמני]  יליד עפולה. אימו [בלהה  ברדוגו] ילידת טנג'יר [מרוקו הספרדית], אביו [שלמה נחמני]  יליד מרוקו.

נכדיי: ירדן, סיני ותבור, נולדו בעפולה והם: ישראלים במאה אחוז מצד הוריהם, רבע אשכנזים, רבע בוכרים, רבע ספרדים, רבע מרוקאים, מן המקורות של הוריהם. התערובת משובחת, הם אינם יודעים את ההבדל!

*

ילדותי בשכונת תל-ארזה על גבול כרם אברהם מצד אחד וגבול שכונת הבוכרים מן הצד האחר עברה עליי בין: בוכרים, פרסים, עיראקים, כורדים, סורים, תורכים ואשכנזים.

חברי וחברות ילדותי, בשכונה, נשאו את השמות הבאים: בצלאלי, סימן טוב ובניאן – פרסים, מורדוך-בן שוהם – תורכים, ממן – מוגרבים, עובדיה – עיראקים, קנטור – אשכנזים, שם טוב– כורדים, ברגר, קרן, קוכמייסטר – אשכנזים.

בבית הספר היסודי למדו בכיתתי בנות מכל עדה וצבע. לא הבחנו אז כלל בין עדה לעדה, לא ידענו מה פשר הדבר. [הילדה הענייה בכיתתנו היתה דווקא אשכנזיה משני הוריה, בניגוד לסטיריאוטיפים].

*

בתיכון בו למדתי היה אכן רוב אשכנזי, אולם בהגיעי לצה"ל, פגשתי את כל המגוון של ארץ ישראל, וקיבוץ הגלויות.

בשנת 1980 עקרנו מירושלים לעמק יזרעאל – לעפולה.

בבואי לעפולה עמד בראש העירייה – עובדיה עלי – יליד עיראק, מאוחר יותר חבר כנסת וסגן שר הביטחון, אחריו כיהן צדוק נאווי – יליד עיראק, אחריו כיהן עוה"ד יצחק מירון – ממוצא פרסי, וכיום מכהן אבי אלקבץ – ממוצא מרוקאי.

המועמדים בבחירות הקרובות הם: אלקבץ וסוויסה – מרוקאים, מירון – פרסי.

כולם מזרחים – מזרחים, על פי הגדרותיו של אמנון לוי, כולם ראויים לתפקיד.

*

אני מסתכלת סביבי ורואה: את ראש עיריית בית שאן – ג'קי לוי – מרוקאי, לפניו שלמה בן לולו – מרוקאי, לפניהם פיני קבלו – ספרדי מרוקאי,

ראש עיריית מגדל העמק – אלי ברדה – מרוקאי, לפניו חבר הכנסת שאול עמור ז"ל – מרוקאי; ראש עיריית נצרת עילית – גבסו – טוניסאי, לפניו מנחם אריאב – אשכנזי;  ראש עיריית יקנעם – שמעון אלפסי – מרוקאי; ראש עיריית עכו – שמעון לנקרי – מרוקאי; ראש עיריית כרמיאל – עדי אלדר – עיראקי; ועוד ועוד, כל הצפון כולו.  אני מניחה שגם בדרום המצב דומה ביותר.

*

חבריהם הקרובים של ילדיי נושאים את השמות: יוסיפאור – אפגני,  מירג'אני – פרסי, עבאדי – מצרי, מליחי – תימני, מועלם – תימני,  איפרגן – מרוקאי, בוגנים – מרוקאי, סויקה – פולני, פיודיק – פולני, בכר – ספרדי, דוד – עיראקי, חזן – תורכי,  הם חברים בלב ונפש, מילדות ונערות. אלה הם רק בבחינת דוגמא  פורתא...

מבין חבריי הקרובים: אברישומי, אזווולוס, אלחדיף, אפללו, אלקבץ, בדיחי, ביתן, ברנע,  ברנר, דוד, דלאל, ז'רזבסקי, חקק, ידין, מוסטקי, מזרחי, מליחי, נחמיאס, נחשון, סידי, סלע, עוז [הוז], פלד, רוזנברג, שניר, שרבט ... ועוד ועוד ועוד, ואלה דוגמאות מעטות –  כל הגלובוס כולו  בשמות אלה: פרס, אפגניסטן ובוכרה, מרוקו טוניס ואלג'יר, עיראק, תימן וכורדיסטן, מצרים ויוון, בולגריה, רומניה, הונגריה פולין אוקראינה ליטא ורוסיה – מה עוד אפשר לבקש?

*

בחור נחמד אמנון לוי - אבל "בלופר", כפי שאמרנו בילדותנו.

בער בו הצורך להשלים עם אביו לאחר מותו, מה שלא הצליח לעשות עוד בחייו, וכשהרגיש שהוא חייב לנער את הנטל שרבץ על ליבו, הוליך אותו הרגש להכין סידרה שאינה בזמן הנכון ובוודאי לא במקום הנכון, ולא אמר בה את האמת שדחפה אותו לעשותה. הוא אמנם פרק מעל ליבו את המטען הכבד שרבץ עליו שנים רבות, אבל השליך את הנטל כולו על כתפי ההתאשכנזות "הנוראה" ... 

זו שמאחוריה מתחבא  לו השד, המקורנן.

*

עכשיו אני לגמרי מבולבלת, האם לאור מצבי הרב-עדתי המסובך, עליי לאסוף את ילדיי ונכדיי ולצאת לרחובות  עם דגלי מחאה ולפידים בוערים ולהבעיר את המדינה? ...

מה אתה אומר, אמנון לוי?

ומה דעתך, עו"ד ציון אמיר?

אהוד: מה ששני המצליחנים ה"מזרחיים" האלה קוראים בגאווה, שגם טבולה בגועל, "התאשכנזות" – זוהי הישראליות במיטבה, ואמנם לעיתים גם במירעה, כמו השוויץ שלהם... זוהי התרבות הישראלית-העברית החדשה, שבה נטמעו גם רוב היהודים שעלו מאירופה מאז ראשית העלייה הראשונה, כולל ה"רוסים" האחרונים, שבעוד דור אחד כבר לא יהיו "רוסים" אלא חלק מן הזהות והתרבות הישראלית הכללית. למעט אולי החרדים, הש"סניקים ועובדי האלילים של הבאבות.

אגב, גם בטהובן ומוצרט ומהלר היו "אשכנזים" – והם חלק מן התרבות הישראלית במובנה הרחב ביותר [קונצרטים, קול המוסיקה, הזיכרון המוסיקלי של כל אחד מאיתנו], כלומר, תרבות שאינה מנותקת מן המיטב של תרבות העולם, כולל גם שיאים של תרבות ערבית, כמו יצירותיו המתורגמות לעברית של נגיב מחפוז; אבל, בבקשה – לא אום כולת'ום במקום וֵרדי, על כך יעידו גם "מזרחיים" רבים.

אגב, בתקופת שלטון מפא"י הרגשנו אנחנו, צאצאי העלייה הראשונה, "מקופחים". שלא לדבר על ה"ייקים" שכך הרגישו. ועל ה"רוויזיוניסטים" שהוחרמו. ועל הערבים הישראליים המופלים לרעה, אלה שאבות-אבותיהם לא הצליחו להכחיד אותנו ב-48' בעזרת צבאותיהן של מדינות ערב – אבל היום נציגיהם בכנסת מלמדים אותנו מה זו דמוקרטיה.

דודתי אסתר, באחרית שנותיה, טענה שהנוער העובד רודפים אותה בלילות מפני שאחיה ברוך העסיק פועלים ערביים בימי העלייה השנייה!

* * *

אבי ליפסקי

חיוך של הולך הרגל

בסך הכול עצרתי כדי שיעבור את הכביש.

לא היה שם מעבר חצייה,

סתם אמצעו של רחוב צר בתל אביב.

הוא חייך חיוך רחב רחב,

שגרם לי לחייך עד צחוק.

לא אראה אותו יותר ואם אראה לא אזהה.

סתם איש, לא צעיר ולא זקן, לא גבוה, לא נמוך,

אבל החיוך שלו הביא אותי לצחוק,

לחיוך שלא יורד,

אפילו במקלחת. 

* * *

אהוד בן עזר

סיפור מתח אמריקאי שקורה לבחור יהודי

על ספרו החדש של ראובן ארגוב

"לבירינת"

בהוצאת ירון גולן, 2013, 175 עמ' – הופיע רומאן מתח אמריקאי בעברית, המתרחש בפלורידה, וגיבורו הוא גבר אמריקאי יהודי גרוש מגויה סקוטית בשם בובי. המחבר, ראובן ארגוב, נולד בקיבוץ גבעת השלושה ב-1941 ובילה שבע שנים מחייו בפלורידה, ולפי המסופר ברומאן הוא גם התערה היטב בחיים האמריקאיים, אם כי הוא נזקק להערות שוליים רבות, רובן היסטוריות, כדי להסביר דברים הנאמרים ברומאן, שרובו בנוי על שיחות, דיאלוגים, בין הדמויות המשתתפות.

בובי זוכה ב-37 מיליון דולר בהגרלת הלוטו של פלורידה. הזכייה הזו מכניסה אותו לים של צרות. הוא חושש, ומתברר שבצדק, שינסו לגזול ממנו את כרטיס הזכייה עוד בטרם יפדה אותו, מה שאכן כמעט ומתרחש במהלך הסיפור, ומשום כך הוא שומר על אנונימיות ואינו מגלה אפילו להוריו את דבר הזכייה.

למזלו עומדת לצידו אהובתו מרגוט, אישה יפה ועצמאית, לא-יהודייה, שאביה וסבה היו מברוני הפשע של ארה"ב, והיא עצמה שימשה כנראה כזונת-צמרת בנעוריה, בממלכת הפשע המשפחתית. ואולם היא נחלצה מכך, עשתה שלושה תארים אוניברסיטאיים והפכה לאישה עצמאית, דעתנית אך גם נשית ומקסימה מאוד.

הרומאן מתרחש בקצב אמריקאי, מהיר מאוד, רב-תהפוכות, וכמובן מגיע אל ההפי-אנד הבלתי-נמנע, עם תרומה של מיליון דולר לישראל מכספי הפרס. בובי הוא בחור משכיל מאוד, בקיא בפילוסופיה וגם בהיסטוריה אמריקאית, מה שמוסיף אמינות לרומאן העברי האמריקאי הזה. והנה קטע על התגלות עברה של מרגוט לבובי, שלבסוף אינו פוגם בהחלטתו לשאתה לאישה.

במטוס דרומה, כשהערב החל יורד על פלורידה, ישבו שניהם חבוקים ומהורהרים.

הכרת את השריף לפני עשרים שנה ברינו? שאל אותה בשקט...

אני לא זוכרת אותו אבל יתכן שהוא זכר אותי...

מרגוט, הגענו לנקודה הכי מכרעת של חיינו.

כן, אמרה, הבטחתי לספר לך את הכל...

מרגוט, מה עשית ברינו?

הייתי מנהלת עסקי הזנות של בעלי...

מאדאם? שאל והוריד בעדינות של ידה שליטפה את גב ידו...

כן, פחות או יותר...

שכבת עם שריף דירבורן?

אני לא חושבת, אמרה, הוא היה צעיר ולא היה לו מספיק כסף, אבל ייתכן...

הוא זוכר אותך?

הוא זכר את פניי, כך אמר, הייתי אז בת עשרים...

המאדאם שוכבת עם כל מי שרוצה אותה?

לא. רק עם מי שיכול היה להרשות לעצמו את מחירה הגבוה...

השתררה שתיקה ארוכה ארוכה.

מדוע נכנסת לזה? שאל, לא היו לך ברירות אחרות?

לא נכנסתי לזה, נדחפתי לזה בברוטאליות, באיומי רצח יום-יומיים...

היא הסתכלה על ידו שהתרחקה ממנה וליבה נחמץ.

["לבירינת", עמ' 129]

קצת עריכה והתקנה לדפוס נאותות לא היו מזיקות לרומאן המתח הזה, אבל כנראה שמסורתו הרשלנית של ירון גולן נמשכת גם בספרים הנדפסים בהוצאה לאור הנושאת שמו – שנים לאחר מותו.

* * *

פרופ' אדיר כהן

כתיבה הומוריסטית המגלמת פסימיות בשיאה –

פסימיות והומור ביצירתו של חנוך לוין

מתוך ספרו החדש בהוצאת אמציה

"שחור לבן בגווני אופטימיזם, פסימיזם ותקווה"

הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד,

הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד.

("את ואני והמלחמה הבאה")

בכתיבתו של חנוך לוין מצאה הפסימיות את ביטוייה הקיצוני על אף שכלי ביטוייה הם ההומור, הסאטירה, הסארקאזם וההומור השחור. לכאורה יש בכל אלה יסוד אופטימי, נקודת מוצא בחיוב החיים, התמודדות הצופה ניצחון. ההומור הוא ראייה קרובה ורחוקה של החיים בעת ובעונה אחת; הקירבה שבהומור אומרת איכפתיות, מעורבות תוך כדי ראיית הפגום, הקלוקל, הכואב; בסאטירה יש חזון חיובי שלמען הגשמתו היא מבקרת והורסת; הסארקאזם הוא כלי בידיה של הסאטירה; ההומור השחור הוא התגוננות וריפוי עצמי, וכל אלה בידיו של חנוך לוין הם כלים להישרדות בתוך תחושת חיים פסימית קיצונית.

דומה כי ניתן לאבחן את צמיחתה של הפסימיות בעולמם של גיבורי יצירותיו של חנוך לוין בארבעה מוקדים טראומאטיים: מות האלוהים; סירוסו של האב ושבר המשפחה; בגידתה של האהבה והתבזותה; ריקבונה של החברה.

האכזבה מן האב, אובדן הביטחון בו, סירוסו מכוחו, אי היכולת להיאחז בו, הם מסימני שיברונם של הבנים, היקלעותם אל הכיעור וההשפלה והאימפוטנציה הנוראה. ב"הזונה מאוהיו" (לוין, 1996) אומר הויביטר (האב) לבנו הוימר:

הויביטר: אכזבה גדולה מה? אני לא אלוהים!

הוימר: לא אלוהים.

למה?! למה אבא?! ואני כל כך סמכתי

עליך, נתתי בך את כל האמון שבעולם!

ואני בניתי על יכולתך הלא-מוגבלת!

[מכה אותו] למה יש לך יכולת מוגבלת, אבא?! למה אתה

קטן וחלש כל כך? איפה הם הכוחות

האינסופיים, הלא מנוצחים של אבי?!

למה אתה לא אלוהים, אבא?

אתה חייב לי את אבי מאז!

אבי הגדול, הכל יכול, אבי מפעם!

הגעגועים על האב האבוד, הידיעה הברורה שאובדן האב הוא אף אובדן הבן, כי סירוסו של האב הוא אף סירוסו של הבן שלא יהיה אב, שהוא ראשית הנתיב של ההשפלה, של פחד המין הבלתי אפשרי, של ההתבזות המתמדת, של אין האונים המאפיין את הכול. הגעגועים אליו קיימים, על אף שהם מלווים בפיקחון ובפיכחון של הבן שהסתרס.

הפרידה מן הילדות באה אט אט. עם ההתייצבות פקוחת העיניים והמבועתת מול החיים וההתרוקנות ההולכת וגדלה. הרגשות מתקשחים ונחנקים, ואין בעולמו רגשנות או יכולת של התנקות על-ידי התייפחות. הריק הקיומי, מתמלא בהשפלה. ההתמלאות בהשפלה הופכת למאפיינת את הקיום ואולי למהותו, אך אינה דוחפת לניכור אלא ממלאת בבושה, שעל אף ההצהרה על התרוקנות מרגש היא עדות לקיומו – "האדם אינו חדל להתבייש." וכך, גם יאקיש, גיבור יאקיש ופופצ'ה (לוין, 1991), אומר לאביו ולאימו: "אבא, אמא, יש עולם, אך הוא שייך לאחרים, ולנו – הבושה."

הבושה היא מוטיב יסודי במחזותיו של חנוך לוין, היא לעיתים הסיכום של כל חייהם, סך הכל של חיים מוחמצים, של הבטחות שהתבדו, מעשים שלא צמחו, מין שכשל והשפלה מתמשכת.

כך, למשל, ב"מלאכת החיים" (לוין, 1991) בסיומה של המערכה הראשונה, אומרת לביבה ליונה פופוך, שנכשל בניסיונו לשכב איתה, דברים משפילים על מיניותו חסרת האונים – "אני בניתי חור ליונה העכבר," וכדי שההשפלה תהייה מושלמת היא מוסיפה ואומרת:

שם, למעלה, על התיקרה סביב, כל הנשמות

של קרוביך ז"ל וידידיך ז"ל, כולם קמו

קהל צופים ביציע, יושבים ומסתכלים,

לא ידעת שהנשמות מרחפות כל הזמן

מעל ראשינו, לתפוס אותנו באיזו בושה

או כישלון ולהתגלגל מצחוק?

מהו גן העדן שלהם אם לא זה?

ואת תיסכול נישואיה וקלונם היא מסכמת באמירות כגון: "מכל הנשים שבעולם הגעת אל לביבה עם חלוק," "מכל ההבטחות – נשארתי עם המבטיח," ויונה משיב לה: "עכשיו הלביבה עם חלוק מאשימה אותי שיש לי רק לביבה עם חלוק."

וכסיום לוקחת לביבה בידה את יונה הנרגע לאט מבכיו ופונה איתו אל הנשמות שעל התיקרה:

ערב טוב, נשמות יקרות, הנה ראיתם זה עתה

את הופעת תיאטרון הבושה של לביבה פופוך

עם התרנגול הזקן שלה, יונה,

הרבה נוצות מתעופפות, הרבה קוקוריקו,

ובסיום – תמיד אותו סיום – חוזרים

מתחת לשימלה והשימלה יורדת על פניהם כמו מסך…

והנה לפנינו סיכום חיים של בושה בפי לביבה, האישה המבויישת והמתוסכלת, שלא רק שמה ושם בעלה יהודיים אלא אף מענה-לשונה, ציורי התרנגול הזקן, הנוצות המתעופפות, הקוקוריקו, לקוחים מתוך הרפרטואר הלשוני היידישאי של העיירה, וכך אף ציורי הנשמות ובוודאי הפנייה אל נשמתה של אימו של יונה – "אלטע פופוך":

ליל מנוחה גם לך, אלטע פופוך ז"ל

צחקת קצת? נהנית? נו די מספיק.

נחמד שבאת, כל טוב לך נשמה חמוצה.

וכשיונה פופוך מתחיל לבכות וקורא: "אמא!…" – היא פונה אל התיקרה ומגרשת את התרנגולות:

קשששט הביתה! לשמיים!

וליונה היא אומרת:

אין אמא, אמא עפה לספר בשמיים,

לביבה מחר תספר על הארץ…

ובמערכה השנייה כאשר יונה פופוך כמו מסכם את חייו ואומר:

"תחילה אכלתי עוף אצל אימי, אחר אכלתי עוף אצל אשת"…"

הרי זה סיכום גורלו של הגבר המסורס בין אימו המסרסת ואשתו הפאלית, והמטאפורה לחיי השווא, היא מטאפורה יהודית של אכילת עוף…

העולם המתואר על ידי חנוך לוין הוא מלא כיעור והשפלה וצדק דן מירון שהדגיש את ההשפלה כמאפיינת את מחזותיו. לדבריו: "כל מחזותיו של לוין אינם אלא ואריאציות על נושא אחד: בני אדם חשים בקיומם או בקיומם של זולתם האנושי, ואם תרצו גם בקיום אלוהים – בשעה שהם ננמצאים מושפלים או שהם משפילים את עצמם ואת זולתם. בניסוח אחר: אני משפיל ו/או מושפל – משמע אני קיים. מקור ההשפלה יכול להיות בהתנהגות האנושית המרושעת או גם במצב האנושי האובייקטיבי (התנהגותו של אלוהים) – להבדל בעניין זה נודע ערך משני. מכריעה ההתמקדות בעצם חוויית ההשפלה, בגוני-גווניה, בכאב ובעונג שבה, ואפילו בחלום האושר, היכול לקבל ממשות כלשהי רק באמצעותה." (מירון, 1979).

ואכן, ניתן להעמיד את מערכת היחסים של הדמויות על השפלה מחד גיסא, והשפלה עצמית מאידך גיסא, ואולי השפלה והשפלה עצמית זאת היא יכולת קיומן ומהות הווייתן של הדמויות בתוך הכיעור של החיים שהם נתונים בו והם אף היוצרים אותו, אך כבר כאן יש להעיר כי אין זאת חוויית ניכור, כמו שטוענים חוקרים אחרים, אלא דווקא חוויית זיקה וקשר ותלות הדדית. חיים נגיד במאמרו: "אין תיקו עם המוות" כותב: "חוויית היסוד של יצירת לוין היא תחושת הניכור, נתק חברתי, אישי וקיומי מן העולם הסובב את האדם."

אך, לא כך, לא ניכור אלא קשר עמוק, ולא רק קשר של השפלה, של עינוי הדדי, של קומוניקאציה בה שני הצדדים זקוקים זה לזה, חיים דרך היחס ביניהם הצומחים מתוכו.

מכאן אף מהותו וייחודו של ההומור הלויני, שאיננו סארקאזם, שאיננו דחייה והלעגה, שבוודאי איננו ציניות, אלא יש בו דו-הפנים של ההומור, המעורבות והריחוק, תחושת הכיעור (וגם אם הוא עמוק וכל מקיף) עם האמפאתיה, וכך כאשר יאקיש, במחזהו "יאקיש ופופצה" (לוין, 1991) אומר: "כמה מכוערים אתם, כמה מכוער הכל," אומרת פופצה:

כן, כמה מכוער הכל,

אבל למרות הכל אהבנו

כאן להיות,

ולא ברצון אנחנו מפנים

את הבמה הזאת

זיכרו אותנו, ואם אפשר,

יפים משהיינו;

זה הסיום,

בזיכרונכם הטוב בלבד

יהיה לנו

קיום.

ההומור של חנוך לוין מרבה לגעת לא רק ביחסים שבין אדם לעצמו, לחייו המושפלים, לזולתו המושפל והמדוכא כמוהו או המשפיל ומבזה, אלא אף ליחסיו עם האלוהים. אף יחסים אלה מיוסרים ומושפלים הם, אין בהם מענה אלוהים ואם מנסה להירקם בהם שיח הוא מתוסכל וחסר סיכוי. האלוהים נושא מזוודה ברחוב, הוא נברא על ידי העולם ומוצא להורג על ידו, אי אפשר אפילו לראות בו את המענה הגדול כי אין כאדם לענות את עצמו וזולתו, וכך גם יסורי איוב של לוין אינם שיח בין אדם למענו גם אם הוא אכן בורא העולם!

בקטע "בריאת העולם" ש"במה איכפת לציפור" (לוין, 1987) חוזר לוין אל סיפור הבריאה ומנפצו. הפתיחה היא מתוך ספר "בראשית" – "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום..." האם יצליח אלוהים להדביר את התוהו ובוהו הזה ולהביא אור? ואלוהים אומר: "יהי אור!" והתוהו ובוהו והתהום והחושך ממשיכים לשרור. וכך ביום הראשון, השני והשלישי קורא אלוהים "יהי אור!" ויהי חושך. ברביעי, בחמישי ובששי שותק האלוהים ואז הוא קם וזועק: "או שאני אלוהים או שאני לא אלוהים – יהי אור, לעזאזל!" וכאן בא קטע הסיום שהוא הפואנטה ההומוריסטית והוא המענה הלוויני: "ויידלק אור קטן בחלון אחד הבתים ואיש בפיזאמה מציץ בעדו החוצה ושואל: 'מי זה פה צועק שהוא אלוהים בשתים-עשרה בלילה?'"

ב"ההולכים בחושך" (לוין, 1999) נמצא שיחה הומוריסטית מפתיעה ונועזת, שיחה בין האדם והאלוהים על השאלה מי ברא את מי, מספר הסיפור שבו מופיע אלוהים ברא את אלוהים, או אלוהים ברא את מספר הסיפור. המספר פונה לאלוהים בקריאה – "הו, אלוהים, הלב נשבר לנוכח האיוולת!" והאלוהים מופיע ושואל אם מישהו קרא לו:

המספר: אני, אני המספר של הסיפור הזה.

אלוהים (מצטחק): אתה מספר לי? אני בראתי אותך עם הסיפור הזה ביחד.

המספר: האם לא אני הוא שחשבתי אותך יחד עם המחשבה שאתה בראת אותי?

אלוהים: גם את המחשבה הזאת בראתי.

השיח מתפתח כאשר אלוהים מטעים כי תמיד הוא נשאל שתי שאלות – אם הוא קיים ומדוע ברא את הרוע. לגבי השאלה הראשונה – הריהו קיים ועומד לפני המספר. אך המספר מתלבט ומפקפק ושואל אם יש לו הוכחה והתשובה של האלוהים היא "לא."

 ואז מתחיל אלוהים להשיב מדוע ברא את הרוע ושאון רכבת עוברת מחריש את דבריו, וכשעברה הוא מסרב לחזור על דבריו.

או אז אומר המספר:

אלוהים, תאמינו? איש עם מזוודה,

ברחוב, כאילו כלום, כאילו סתם,

ובסוף – אלוהים, אם כי,

כפי ששמעתם, הוכחה אין.

והתשובה לשאלה השנייה –

גם כן לא שמענו, בגלל הרכבת.

ואגב, אין כאן בעירנו שום מסילת ברזל,

האם ייתכן שאלוהים עשה קסם

וברא רכבת לחמש שניות רק על מנת

שתחריש את תשובתו לשאלות מביכות?

מכל מקום, רבותי – אלוהים.

ואולי כאן ההומור האולטימטיבי, דו-הפנים של הקירבה והריחוק; של הקבלה והדחייה; של התשובה לכאורה והשאלה הנשארת פתוחה; של העורמה ושל התום; של היש ושל האין; כרעש הרכבת בעיר שאין בה מסילת ברזל; הן כל אלה תכונותיו היסודיות של ההומור, שאין הקומיות עיקרו, אלא השילוב בין המעורבות והריחוק. ההומור הלויני כוחו במימזג ההפכים, הוא מעורר בנו ציפייה, פותח בנו תקווה, כאילו נותן תפילה בפינו, אך מיד קורע כל אשלייה, מחריש כל תפילה. כך, למשל, ב"תן לנו בריאות" (לוין, 1987) התפילה על הבריאות היא על הכוח לזעוק מכאב, לראות כמה שחור, לחיי הבדידות והפחד והייאוש:

תן שפע בריאות לחלות כמו שצריך,

ועוד טיפת בריאות בשביל הייסורים,

ותן לנו בריאות להבין בפשטות

שחיינו לשווא, ולשווא גם נמות...

ושוב חוזרים אנו אל חיי השווא שהדרך אל סופם, שגם הוא שווא, עוברת את מסלול ההשפלה והייסורים והכאב.

*

גישה הומוריסטית מציינת את בחירתו של חנוך לוין בשמות לגיבוריו, חלק מהם נקבעו הן על פי צלילם והן על פי האסוציאציות לשמות ולדמויות היהודיות הגלותיות, לעגה היידישאית, לאפקט ההשפלה שבעצם השם המאוס. כאלה הם צ'רכס, שפרכצי, צ'שה ופפכץ ב"שיץ"; פרציפלוכא וגלכטה ב"סולומון גריפ"; טייגליך, כלמנסע, פוגרה, אדש ברדש, צ'רליץ' ושוקרא ב"חפץ"; רות שחש ב"יעקבי וליידנטל"; ועוד שורה ארוכה של שמות כמעט בכל מחזה כמו: קרום, יאקיש הושפיש, פופצ'ה חרופצ'ה, קולפה, קוקלוש, פשפשיציה, פוגורלקה, צפרוודילה, שכמנדרינה, חוטק, צ'יחא-צ'יחא ועוד ועוד.

מקור נוסף לשמות הוא במסר המועבר על ידם או באיפיונם הציורי: מחשבה מעורפלת, מחשבה מטושטשת, מחשבת תחת; תוגתי; אלף עיניים, חיוכי סתיו, זעה קרה, כתמים צהובים, שיחת-דם, אישה שנולדה לאהבה, פעור פה, זעום גבות, לוטש אין, שיכור דלועי; כרוב שמח, הדוחק, הטפל, מת רתחן, הגיבנת, בעל היגון, מקנא בחיים, נערה בוכה.

מקור אחר לשמות הוא המקצוע ללא הזהות האישית או הביטול של הזיהוי האישי והתייחסות כאל חפץ: קברן, גנן, טבח, סניטר, צלם, משכנתא, פייטה, זונה, מנקה רחובות, הגיס, פקיד, שוחט, שוליית גורף הביבים, הסוהר, זונה עם שומה, זונה עם נקודת חן ועוד ועוד...

רבות מדמויותיו של חנוך לוין נתונות ביחסים בעייתיים לגופם שלהם ולגוף זולתם. אין כל יחס טבעי אל הגוף אלא יחסי סלידה, שנאה, התייסרות, תיעוב, מחלה ועוינות. כך למשל צ'רכס ב"שיץ" אומר על האישה:

"כמובן שהייתי רוצה שגם היא לא תהיה, לפחות חלק ממנה. למה לי את כולה? היא מלאה שאריות. הראש, למשל, מה אני צריך את הראש שלה? זה אוכל כל הזמן, מסתכל עליי, בודק אותי, רוצה ממני. בקיצור עול. אין צורך. שלא יהיה. וגם הידיים, לוקחות, מחטטות – ביזבוז. וכפות הרגליים עם הציפורניים העקומות, והיבלות, ובית השחי, והגב, והצוואר העבה – שני שליש מהאישה הזאת פסולת. לקצץ ולזרוק. שיישאר התחת, בתור בסיס, ועליו ישר השדיים. שדחת, קציצת אישה של שלושה כדורי בשר, רך, שימושי, דקורטיבי, וגם מתגלגל לצידך, אל המים, להשפריץ חלומות מסוג זה."

תמונה פארודית-קאריקאטורית זאת, פיגמליון חלומותיו של צ'רכס, אותה שדחת – קציצת אישה, מעוררת צחוק ועם זאת זוועה. עוד דוגמה להומור השחור הלויני, המגיע למבע סוריאליסטי, שמתחתיו מרתף הלא מודע האפל, אוסף ההדחקות, המישאלות המסויטות וחלומות הבלהה וייצוגי הזוועה, שהם הגשמת המתפרץ מתוך מרתף אפל זה.

תיאור הפירוק של הגוף והרכבתו בדמות מישאלותיו הסוטות של צ'רכס המופיע בתמונה השביעית, מוצא ביטוי מרוכך יותר, הומוריסטי יותר, אך אף הוא כל כולו בסבכי גוף ובעיות היחס אליו. כך פפרץ מדבר על בתו שאיש אינו מוכן לקחתה לאישה:

"אני לא מבין מה חסר לשפרכצי בתי שאף אחד לא רוצה לקחת אותה? הרי זו ממש מציאה. הכל בשר, בשר נקי, עצמות אין בכלל, ומאיזה צד שאתה לא ניגש – יש. יש. אתה אוהב שוק – יש לך שוק. אוהב בשר חזה – קח בשר חזה. לשון – הנה לשון. כליות רצית – הכליות לפניך. והכל רך וטרי ונמס לך בין הידיים."

המבקש תיאור מרוכז, כל מקיף ומפליא לייצג את תפישת גיבורי מחזותיו של חנוך לוין את האהבה והיחס לאישה ילך אל דבריו של צ'ופק (לוין, 1997): 'אהבה'! עד אתמול ישנת במיטה בשקט, אינדיווידואל, בעל בית לנחרותיך; פתאום – שכן! וישר למיטה שלך! שכן עם שדיים וכתונת-לילה! ולא סתם שכן שאומר 'לילה טוב' ונרדם בשקט בחלקה שלי, לא, פתאום השכן עם השדיים מזיע, מתאדם, משתגע, מתנפל עליך, מקלף ממך את הפיז'אמה, מגלגל אותך. תופש לך במקסיקני, מושך אותו, מטלטל אותו, מכניס אותו השד-יודע-לאן ומסמרטט אותו לגמרי, מדביק לך את הפנים שלו לפנים שלך, מכניס לך את הלשון שלו עד הגרון כמו מקל של רופא, וככה אתם שוכבים, עיניים מול עיניים, אתה מסתכל – הוא מסתכל, אתה לא מבין מה הוא עושה כאן, והוא לא מבין מה אתה עושה כאן, ולאף אחד לא נעים לשאול, וככה שלושים-ארבעים שנה עד שמתים..."

בכל הקומדיות של חנוך לוין המין מיוסר, נדכא, מלוכלך, פגום, מתוסכל ולמעשה בלתי אפשרי. כמו כל האיסורים וההדחקות הדתיים, הרתיעה מפני המין לשמו, הבעייתיות ביחס לעירום, המועקה של "השולחן הערוך" הגלותי על ההזדווגות, כל אלה מתעוררים ומסרסים את הדמויות, מונעים את אפשרויות ההנאה ממגע מיני, מסרסים את הגברים, הופכים אותם לאימפוטנטים, מעוותים את המישגל, וכאשר כבר צריך לקיים מישגל הוא מיוסר ועלוב ומשפיל.

אברי המין מתוארים במחזות רבים של חנוך לוין בעשרות תיאורים הומוריסטיים אשר בתשתיתם תחושת ההשפלה הקשה המלווה את דמויותיו; אין האונים שלהן, סירוסן בידי אם פאלית, פחדן מפני המין, היותן חפצי מין נטולי התלהבות, התעוררות ואהבה; היותן מאוננות בגוף זולתן; היותן חסרי חן ותשוקה אמיתית.

בכמה ממחזותיו מקבלים אברי המין אישיות משל עצמן, כך למשל יוצא איחש פישר למסע בעיקבות פינו האבוד. ופלה מתארת באוזני בעלה איזק את השד במילים: לשד אין יד, פשוט תפוס אותו, הוא יבין."

ב"ציפור המכנסיים הקטנה" מתאר לוין את הזין כציפור קטנה שבילדות היא מבטיחה את האושר הכי גדול:  בנעורים היא פורשת כנף כל לילה, מלאה כוח עצור; בבגרות היא מנקרת ללא כנף ועוברת מחור לחור; בזיקנה היא עייפה וצריך לעזור לה ולפעמים היא מתנמנמת בחור ולבסוף:

עכשיו הכול כבר עבר, ובמכנסי עוד רועדת ציפור,

ציפור קטנה ומצומקת, כל הלילה רועדת מקור,

ודמעה יבשה בקצה המקור,

"סבא" היא לוחשת לי, "טעיתי, אתה יכול לסגור את הכפתור."

פרויד דיבר על אירוס וטאנטוס, המין והמוות, שירדו כרוכים לעולם, בקומדיות השחורות של חנוך לוין לא רק שהם כרוכים יחד, אלא צומחים זה מתוך זה, מצטיירים האחד בציוריו של השני, רוקמים יחד את השפלתו הסופית של האדם, את סירוסו האולטימטיבי של האירוס בדימויי המוות:

היקפצו שדייך קלים בקבר?

נדמה שלא, ינוחו הנופלים,

אשר השכילו להתפיח אבר –

יתפיחו תל קטן של נמלים.

וכך ב"סונט האלמנים" שלו בספרו "מה איכפת לציפור" (לוין, 1987) הוא רוקם את ה"סוף מסריח למהומה מינית", כשלשון ציורי השיר, כדרך לשונו של לוין, צומחת מן התיאור המיני "הכנסה והוצאה", "מציצה", אך נפתחת למשמעויות סמליות על החיים כולם כשתחומי המשמעות מתרחבים וחובקים דרך האסוציאציה הלשונית את חיינו הסזיפיים כולם:

אה, מה היכנסנו מה, ומה הוצאנו! –

אל תאמין בכלום, הכל מצוץ.

ואז באה הסיומת השחורה:

בבית חזייה מבושמה

של זוג שדיים עטויים רימה.

*

אל ההומור השחור של חנוך לוין ב"שירי הילדים" שלו (לוין, 1987) ניתן לגשת משתי נקודות מבט שונות – זו הפסיכולוגית וזו הביקורתית חברתית, אך דומה כי שתיהן מעורבות זו בזו ומשלבות את ההיבט הפסיכולוגי עם ההבט הסאטירי הנוקב.

אחד המקורות לצמיחתן של בדיחות הזוועה ושל ההומור השחור הוא באי-היכולת להתמודד עם האסון, המוות, המצוקה האישית הקשה, אי יכולת הדוחפת לפיצוץ הגדול, להעצמת הדברים עד להפיכתם למפלצות, שלעומתם הכאב הפרטי מתקטן ומאבד מעוצמתו הנוראה.

לדוגמה נתבונן בשירו של חנוך לוין – "רן קברן":

בבוקר בבוקר רן קברן

נוטל מעדר, יוצא לגן,

קובר כלב, אוכל תפוח,

קובר ילדה, שוכב לנוח,

ועד שהשמש שוקעת במערב,

קובר גם את סבתא ואת שני הוריו

ובדרך הביתה יהרהר לו בקול:

מה אעשה כשאהיה גדול?

(מתוך: "מה איכפת לציפור")

ההגזמה, ההגדלה הקאריקאטורית, הפיכת הדבר לאבסורדי ושוויון הנפש, השקט המצמרר שבעשיה ברשות המוות, שאלת התום הילדי – "מה אעשה כשאהייה גדול?" בתוך מסע המוות הלא איכפתי, המובן מאליו של קבורת כלב ואכילת תפוח, קבורת ילדה ושכיבה לנוח, קבורתם של סבתא ואימא ואבא, כל אלה בונים דווקא את מנגנון ההתנגדות המכסה את הכאב במעטה הציני, כאשר מול ההגזמה נראית הבעייה הפרטית בפרופורציה פחות מפחידה, קטנה יותר וניתנת להתמודדות.

אולם, בצד הראייה הפסיכולוגית, ואולי במרכז הדברים, עומדת הראייה הביקורתית, של ההתמעטות הזיקה האנושית, של אובדן הצלם האנושי, הטירוף של העשייה החברתית, הציניות התכליתית, סמלי החברה הקפיטליסטית הדורסנית, הקשוחה, אטומת הרגשות, הדוהרת הלאה כשהיא הורסת הכל: "ובדרך הביתה יהרהר לו בקול: מה אעשה כשאהיה גדול?"

את השילוב המקאברי המפגיש את הקטבים של שיר הילדים ואת עובדת המוות נמצא ב"שיר ילדים" נוסף של חנוך לוין "הילד שלנו":

הילד שלנו קטן וירוק,

הילד שלנו לא הגיע רחוק.

בבוקר יצא ובערב לא שב,

נותרו אבא, אימא, ביצים וחלב.

(מתוך: "מה איכפת לציפור")

שיר זה הוא מפגש של ניגודים, הלובש כסות של שיר ילדים תמים אך המפולש אל המוות, במעמקיו מחלחלת המחאה כנגד המוות המתחפשת במסיכה של צחוק. השיר הפשוט לכאורה טעון עד מאוד, משתקפת כאן גם נימת ביקורת קשה נגד ההורים, סגירת חשבון כאובה עם השורדים עם הביצים וחלב.

העימות האסוציאטיבי עם שיר הילדים הנפוץ:

האוטו שלנו קטן וירוק

האוטו שלנו נוסע רחוק.

בבוקר נוסע בערב הוא שב,

מביא הוא מתנובה ביצים וחלב.

מעצים את האמירה הקשה ואת הביקורת המרה על חברתנו המשלחת בניה למוות.

ואם נחזור שוב להבט הפסיכולוגיסטי של ההומור השחור נעיר כי כמה דגמים של ההומור השחור, ושירו של חנוך לוין "שוש צרעת" בתוכם, עוסקים בהתבוססות במגעיל ובמזוויע כגישה טיפולית פאראדוכסאלית. מן הגועל הזה פתוחה רק דרך אחת – החוצה.

לשוש-צרעת יום הולדת,

מתנות לרוב קיבלה:

קיסמים בשביל גרדת,

וצלוחית עבור מוגלה,

ועוד כהנה וכהנה,

צמר גפן, תחבושות –

הילדות בה תקנאנה,

ועל כן נפסיק בזאת.

(מתוך: "מה איכפת לציפור")

אל מול ההגזמה הנוראה הזאת יחווירו הקשיים הפחותים של מי שחש עצמו חריג, יוצא דופן, פגום, מחוטט ומכוער.

השיר לזוועה, ההתפלשות בתוכה, הנגיעה בגועל הנפש ללא רתיעה, יש בהם משהו מן החיסון הקיים בהתבוננות הגלוייה בפניהן של מפלצות, אותה ישירות מבט המפיגה את מפלציותן. משהיישרת מבט במוגלה ובפצע, בתחבושת וברטייה, אין בהם כשלעצמם מן המבחיל או המאיים; בדמיוננו, באסוציאציות שלנו, הפכנו אותם למייצגי הגועל והאימה.

ואכן, מבחינה מסויימת, רוב הקומדיות של חנוך לוין הן בדיחות שחורות, לכאורה ההומור שבהן רב, הצופה צוחק לאורך כל ההצגה, החיים המושפלים הנגלים לפניו בציוריו של לוין מעוררים צחוק המחפה על כאב ובושה ועינויים מתמידים.

במערכה השנייה של "סוחרי גומי" (לוין, 1988) אומרת ברלו לעצמה: "כמו הרגע ההוא אז בקומדיה, לפני עשרים שנה, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, ואנחנו ישבנו בחושך וחיכינו בדומייה, כל הציפיות, כל החלומות מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול; ואז נפתח מסך ישן בחריקה, אור צהבהב קלוש עלה על הבמה, ושלושה אנשים מסכנים עמדו על הקרשים למעלה עם קרטון וסמרטוטים, וטחנו לנו שם למשך שעתיים ארוכות את החיים שלנו, כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים."

ואולי זה ההומור העצמי של חנוך לוין ואולי זה מה שיכול היה להיות אלמלי ההומור הנועז שלו, יכולתו להפוך את החיים על השפלתם ומצוקתם ומועקתם לקומדיה שחורה, ליהלום של הומור שחור, לפרחי הרע הצומחים על ערימת הזבל. כוחו ליצור מטמורפוזה זו של החיים לקומדיה ולו גם מרה, לעתים שחורה, לפעמים מבעתת, הוא כוחו למנוע את המועקה המשמימה של "טחינת החיים", למבע עשיר ורב הומור, ולו גם שחור, של קיומו של האדם.

* * *

פוצ'ו

סקופ:  נתגלה שיר ישן ובלתי ידוע

(אפילו לאליהו הכהן) של עמנואל הרוסי

בחודש יוני 1950 יצא המשורר עמנואל הרוסי עם משלחת של אנשי צבא לביקור באזורי הגבול והגיע לקיבוץ נתיב הל"ה (שאז עוד נקרא בית נטיף) אשר בעמק האלה. בין חברי המשק נתקל פתאום בחבר טוב של בנו אבנר, כלומר בי. ההתרגשות היתה רבה, והוא הציג אותי לפני המשלחת בתור ידיד שלו ושל בנו.

לפני שפנה ללכת, רצתי לחדרי והבאתי לו את שלושה עלוני הקיבוץ, שנשאו את השם "נטפים" והיה לי הכבוד להיות עורכם הראשון.

חלף שבוע, אני כבר שכחתי את המקרה ופתאום מגיע אלי מכתב מהמשורר עמנואל הרוסי. במכתב היה שיר שנכתב בהשראת שלושת העלונים הראשונים שקיבל.

אתמול הוזמנתי למושב משמרת, לערב שנערך לכבוד יום ההולדת ה-84 של הבן אבנר ("שכב בני שכב במנוחה...") –  בדרך חזרה נזכרתי שצריך להיות באחד מעלוני הקיבוץ, השמורים, עימי שיר שאביו כתב בעקבות אותו ביקור, והריהו לפניכם:

(שם לא ניתן לשיר, אבל במקומו הוא כתב שורת התנצלות).

אמנם רק במקרה נתגלגלו חוברות "נטפים" לידי – אבל...

נטלתי עלי "נטפים" –

והנה רעננים ויפים,

וכריח השדה ריחם                           

וטוב ללבי וגם חם.

לא דקדוק ציוני ולא כתיב,

לא אמרת חכמים חשובה –

שבה את הלב  בית-נטיף

ובת צחוקו שובבה.

וידידֵי ידידִי – ידידיי

ברוכים יהיו עד בלי די.

והניבו שדות וגנים,

וגדל דור בנות ובנים

על דשא דשן וירוק

והיה סימנם – בת הצחוק.

עמנואל  הרוסי

* * *

סטפן צוויג

מופע ספרות מיצירותיו

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: אלכס אנסקי, הילה די קאסטרו, איציק גבאי, מולי שולמן,

ד"ר סטפן ליט ועוד

תיאטרון צוותא, יום רביעי, כ"ח בתשרי תשע"ד

2-10-2013 בשעה 20:30

הסופר היהודי הגדול סטפן צוויג התאבד בימי מלחמת העולם השנייה בשיא תהילתו, כי העולם התרבותי נראה לו אבוד. הוא היה אחד הסופרים המפורסמים והמשפיעים ביותר של אירופה, ועד היום יצירתו היא קלאסיקה שכל בן תרבות קורא. במופע הספרות נטעם מיצירותיו ובהן: "קוצר רוחו של הלב", "משחק המלכים" "עשרים ארבע שעות בחיי אשה", "מנדל איש הספר", המחזה "ירמיהו" ועוד, ונגולל את סיפור חייו המרתק על פי ספרו: "העולם של אתמול".

להזמנת כרטיסים: קופות צוותא: 03-6950157

(מחיר 90 שקל. למקבלי הודעה זו 60 שקל בלבד. נא לציין בקופה קוד הנחה 708). מותר ורצוי להפיץ הודעה זו, כולל זכות ההנחה, למי שנראה לכם מעוניין

להצטרפות לקבלת מידע שוטף על מופעי "בימת מופעי הספרות" כיתבו למייל: oumeir@gmail.com

* * *

אילן בושם

9 שירים חדשים

שירַי

נוֹשְׂאִים אוֹתִי הַרְחֵק.

המשוררת

שִׁירַיִךְ לְטַעֲמִי

גַּם אִם אֵינֵךְ לְחִכִּי

גַּם אִם אַתְּ לֹא לְחֵיקִי

חנות חדשה

שׁוּב נִתְלִים שְׁלָטִים מְזַהִים,

שׁוּב אֲנָשִׁים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים,

שׁוּב מִתְמַקְּחִים, שׁוּב מִתְחַמְּקִים,

שׁוּב עוֹמְדִים לְגוֹרָלָם לְקֵץ הַחֹדֶשׁ.

קסם הדברים הבלתי מושגים

יֵשׁ וַאֲנָשִׁים חוֹלְפִים בִּימֵי שַׁבָּתוֹת וְחַגִּים

עַל פְּנֵי הַחֲנֻיּוֹת הַסְּגוּרוֹת שֶׁהֵם רְגִילִים בָּהֶן,

מִסְתַּכְּלִים בַּוִּיטְרִינוֹת, מַאֲהִילִים

עַל עֵינֵיהֶם לְהֵיטִיב לִרְאוֹת פְּנִימָה,

כְּאִלּוּ הַכֹּל חִדּוּשׁ הוּא בִּשְׁבִילָם.

מַצָּב

יָד עַל שַׁד

שְׁנִיָּה בַּנַּיָּד...

אַגַּב

בָּאוֹטוֹבּוּס הַמָּלֵא אֲנָשִׁים

יְפֵהפִיָּה חֲשׂוּפַת גַּב

עָמְדָה קָרוֹב אֵלָיו

וּכְשֶׁהָאוֹטוֹבּוּס הִטַּלְטֵל חָלַם

עַל כָּךְ שֶׁבְּאֶחָד מִסִּבּוּבָיו

גַּבָּהּ הַמִּטַּלְטֵל

יִגַּע בִּשְׂפָתָיו.

*

כְּשֶׁלֹּא בָּא לִי לְהַמְשִׁיךְ בַּטֶּלֶפוֹן

עִם מִישֶׁהוּ שֶׁצִּלְצֵל אֵלַי

אֲנִי סוֹתֵם לוֹ אֶת הַפֶּה

בַּקְּטַנָּה:

אֲנִי נוֹתֵן לָהּ אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת

כְּאִלּוּ שֶׁהִיא חָטְפָה אוֹתָהּ מִיָּדִי

וְעוֹזֵב אוֹתָהּ.

הִיא מְדַבֶּרֶת וּמְדַבֶּרֶת,

הוּא מְדַבֵּר וּמְדַבֵּר,

וַאֲנִי לְנַפְשִׁי.

וידויו של כלב

בִּשְׁבִילִי לְהַשְׁתִּין זֶה יוֹתֵר

מִסְּתָם הַשְׁתָּנָה:

אֲנִי קוֹבֵעַ גְּבוּלֶיהָ

שֶׁל כִּבְרַת אֶרֶץ

שֶׁלִּכְלָבִים אֲחֵרִים

צְרִיכָה לִהְיוֹת כְּלַפֵּיהָ

דֶּרֶךְ אֶרֶץ!

מה שהיה

עִתִּים אֲנִי שָׁב עַל עֲקֵבַי

לִשְׁכוּנַת יַלְדוּתִי כְּאִישׁ זָר

בְּאֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

יש לנו חבר, קריין מושבע של ספרי פורנוגרפיה, בעיקר באנגלית, והוא קרא את "מסעותיי עם נשים", וממש צחק. "זאת פורנוגרפיה?" – לדבריו זה אפילו לא מתקרב לפורנוגרפיה אמיתית!

לעומת זאת מרבית מכרינו, ובעיקר נשים, אינם מסוגלות לקרוא בספר מעבר לפרקים על החיים בעין-גדי לפני חמישים שנה, כי לדבריהם, (אם הם לא משקרות) – הם לא יכולים לקרוא את הפרקים ה"פורנוגראפיים", שהם ממש מגעילים ומרתיעים אותן! בייחוד הפרקים החיפאיים של חיימקה מעין-גדי עם מלנכולי הנערה הבתולה וויולטה הרומנייה! [שהרי בטוח שהיה לאהוד בן עזר עסק עם ויולטה, הוא לא היה יכול להמציא את זה שהרי הוא כותב רק את זיכרונותיו ואין לו דימיון!] – ולכן הם סבורות שזוהי אובססיה שלנו לבזבז את כישרוננו הגדול על שטויות סקסואליות! – כמו שכתבה לנו בשעתו נורית גוברין על הספר:

"לא פעם התיאורים המיניים הבוטים והפרובוקטיביים, מביכים אותי, אינם לרוחי, ובעיקר מעמעמים את כישרון הכתיבה והסיפור שלך. הם אף מרתיעים קוראים לא מעטים ואולי בעיקר קוראות."

בשתי "חנויות הביקורת" שלנו בגן העיר בתל אביב המצב הוא כך: בסטימצקי אין אף עותק ואין לדעת אם האחרון נמכר או הוחזר למפיץ. בצומת יש 1 עותק תקוע עמוק במדף הספרים שיצאו בעבר. ס"ה הציגו שתי החנויות האלה גם יחד ב-3 החודשים האחרונים 3 עותקים מהם רק 1 נותר, והוא נסתר היטב! – זה גורלו של סופר נידח שהציבור אינו יודעת כלל שרומאן חדש שלו יצא לאור, וגם אם היתה יודע אולי לא היה מעניין אותה לקנות אותו.

* * *

מנשה שאול

פרס נובל איסלאמי

נשק גרעיני לעניים

לאחר שלושה ימי דיונים מרתוניים בין שר החוץ האמריקני ג'ון קרי ושר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, הגיעו ארצות-הברית ורוסיה להסכם על פירוקה של סוריה מן הנשק הכימי. לפי ההסכם, יתחייב בשאר אסד להגיש תוך שבוע ימים רשימה מפורטת של כל הנשק הכימי ברחבי סוריה, וגם יתחייב לפירוק כל הנשק הכימי עד למחצית שנת 2014. כמו כן, מועצת הביטחון תעניק לגיטימיות להסכם.

בימים שקדמו לשיחות ז'נבה היו על סדר היום שתי אופציות:

האחת, שעליה הכריז הממשל האמריקני, היתה פעולה צבאית אמריקנית מוגבלת שתעניש את המשטר הסורי. לפי אופציה זו, יישאר הנשק הכימי על כנו וימשיך לאיים על המורדים ועל מדינות שכנות לסוריה, ובעיקר על ישראל.

האופציה השנייה היתה ההסכם שהושג בין שתי המעצמות. אומנם זה אינו מבשר את חיסולו של המשטר, אך הוא טומן בחובו יתרון גדול, הלא הוא שלילת המשטר הסורי מהנשק הכימי. כל זאת כמובן בתנאי שההסכם אכן יבוצע כלשונו.

המשטר הסורי טוען כי הנשק הכימי נחוץ לו על מנת ליצור מאזן אסטרטגי נגד הנשק הגרעיני המצוי לדבריו בידי ישראל. על כך נאמר: "הנשק הכימי הוא הנשק הגרעיני של העניים." פרשנים קיצוניים בעולם הערבי חוזרים בימים אלה על טענתם כי הנשק הכימי הוא נכס יקר בידי הערבים נגד ישראל, וכי אין לוותר עליו.

נוכח מציאות זאת, נשאלת השאלה מהי האופציה הרצוייה לישראל: מכה צבאית אמריקנית שלא תפגע במשטר ולא בנשק הכימי, או תהליך שלכל הפחות יבטיח את פירוקו של הנשק הכימי שמאיים על ישראל, ואם פירוק זה לא ייצא אל הפועל, תשתמש ארה"ב בכוח.

דרך משונה לבניית אמון הדדי

בערב ראש השנה שודרה במהדורת החדשות של "רדיו פלסטין" של הרשות הפלסטינית ידיעה כי "שלטונות הכיבוש יסגרו בימים חמישי ושישי את 'אלחרם אלאברהימי' (מערת המכפלה) בפני המתפללים המוסלמיים, בשל מה שנקרא חג ראש השנה."

הרדיו הפלסטיני מתעלם מכך שסגירת המערה מתנהלת בהתאם למוסכם בין הצדדים. כך, גם בחגים המוסלמיים היהודים מנועים מלהיכנס למתחם התפילה במערת המכפלה.

יתירה מכך, יש כאן התכחשות לחגים המקודשים של היהודים. הרדיו הפלסטיני מזכיר את ראש השנה בנימה של הטלת ספק לא רק בחשיבותו, אלא בעצם קיומו ("מה שנקרא ראש השנה" של היהודים.")

האם תעמולה כזו מבססת אמון הדדי? הרי לא קשה לתאר מה היה קורה, לוּ היהודים היו מדברים בנימה כזאת על החגים המקודשים למוסלמים.

יותר אנשים יותר זיהום

באלערובה, אחד מרחובותיה הסואנים של קהיר, תלוי שעון ענקי המעדכן מדי פעם את מיספר תושביה של מצרים. את השעון ייבא במיוחד מקוריאה מינהל האוכלוסין המצרי במגמה להגביר את המודעות לצפיפות האוכלוסין במצרים. השעון מראה כי בכל 13 שניות יוצא לאוויר העולם תינוק חדש, וכי בששת החודשים האחרונים עלתה אוכלוסיית מצרים במיליון נפש. הנתונים הרשמיים מראים כי ב-27 באוגוסט 2013 הגיעה אוכלוסיית מצרים ל-85 מיליון. זאת בנוסף ל-8 מיליון מצרים המתגוררים מחוץ למצרים.

מינהל האוכלוסין המצרי מעריך כי ב-2050 תגיע אוכלוסיית מצרים ל-142 מיליון בני אדם. בקהיר חיים בממוצע 47,097 נפשות על כל קמ"ר, בעוד שבמחוז הדל ביותר, שהוא דרום סיני, חיים 9.7 נפשות על כל ק"מ רבוע. דו"ח של ארגון הבריאות העולמי מראה כי בגלל פיצוץ האוכלוסין, רמת הזיהום במצרים גבוהה פי-שלושה מן הממוצע העולמי.

הסלמת השנאה

הסופר הבריטי מחבר "פסוקי השטן", סלמן רושדי, התייחס לפרס שקבע חומייני למי שיביא את ראשו של הסופר.

ביריד הספרים הבינלאומי באדינבורו, שהתקיים באוגוסט 2013, ציין רושדי כי "גובה הפרס שהיה בשנת 1989 מיליון דולר הפך ל-3.3 מיליון דולר. זהו פרס נובל איסלאמי המתחרה עם פרס נובל השוודי. האם לא היה יותר ראוי לאיראן והמולות שלה להעניק פרס לסופר שייכנס לדיאלוג תרבותי עם מחבר 'פסוקי השטן', במקום להעניק פרס למי שירצח אותו?"

בדיון שהתקיים ביריד לכבודו הוסיף רושדי ואמר: "יש הסלמה של שנאה. אנשים מזהים את עצמם לפי שנאתם לזולת. בעקבות נפילת הקומוניזם, מתגברת הקנאות הדתית, ובמקום מסך הברזל שהורד על המשטרים הקומוניסטיים, יש הקצנה דתית, שבטיות וקבוצות הנלחמות עד הסוף ומוכנות למות למען ההגנה על דתם ושבטיותם."

* * *

הניסיון שלי, לפחות עם ספר אחד של סלמן רושדי, מוכיח שהוא משעמם וקשה לקריאה, ואינני מבין איך הגיע להיות סופר חשוב ומפורסם. הנה רשימת ביקורת שכתבתי בשנת 1999 על ספר שלו למוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות", ואשר, אם אינני טועה, לבסוף לא נדפסה.

אהוד בן עזר

האנחה האחרונה של המורי

סלמאן רושדי: "האנחה האחרונה של המורי", תירגם יורם מלצר, כתר הוצאה לאור, ירושלים, 1999, 388 עמ'.

לא רק אצלנו אלא גם בספרויות אחרות קורה כניראה לעיתים שככל שהסופר מפורסם יותר כן ספריו נעשים יומרניים וקשים לקריאה אך גם "חשובים" יותר, בזכות ההילה האופפת אותו ומאפשרת לו לכתוב כאוות-נפשו יצירות מסובכות, ארכניות, מעורפלות, שאילו כתב אותן סופר-מתחיל היה כתב-היד מוחזר לו או עובר עריכה קפדנית ומקוצר לחצי, וייתכן אף שהעורך היה מבקש לכתוב מחדש חלקים רבים, במקום אלה שאינם הגיוניים אפילו על פי הגיונה הפנימי של היצירה.

 "האנחה האחרונה של המורי" לסלמן רושדי אולי נופל תחת ההגדרה הזו. מצד אחד הוא ספר אידאלי לדיונים אליטיסטיים שבהם המשתתפים מרעיפים כבוד, בקיאות וחשיבות זה על זה, כמו בתוכניות של ברנארד פיבו. מצד שני הוא מחייב מאמץ אדיר מצד הקורא להמשיך את הקריאה בו ולא להפסיק באמצע או כבר בהתחלה. וייאמר מיד, הנוסח העברי של יורם מלצר הוא יוצא מן הכלל, מאיר עיניים, מסביר טקסט קשה, רצוף אסוסיאציות היסטוריות הודיות וגם תרבותיות חובקות-עולם שצריך להיות אנציקלופדיסט כדי לדעת ולהבין את כולן. ייתכן אף שהתרגום העברי, שאינו מותיר כמעט שום מילה סתומה וללא פירוש, הינו ברור, מפורש ונוח לקריאה יותר מאשר המקור האנגלי. שמעתי שקוראי אנגלית רבים מתקשים לקרוא את רושדי.

חרף הלבוש העברי המעולה, אין הקריאה בספר בגדר תענוג אלא דומה יותר ללימוד טכסט היסטורי בסמינר באוניברסיטה, וזאת תוך ידיעה ברורה שלפחות מחצית ממה שאתה למד הינו בדייה ספרותית טהורה שאותה משלב רושדי בעובדות היסטוריות. תחילתן בווסקו דה-גמה, במושבות פורטוגל בהודו, במשפחת דה גמה הנוצרית בקוצ'ין, בגירוש היהודים מספרד ב-1492 והגעת חלק מהם לקוצ'ין ובקהילה היהודית בקוצ'ין – וסופן בבומביי של ימינו, עיר של פוליטיקיה, מאפיה, סמים, זנות, עוני ואלימות נוראה, וכן בעיירה נידחת בספרד – שבה מוצא המורי, מוראש זוגואיבי, גיבור הספר ומספרו, דור רביעי לקורות משפחתו הנפרשים כאן – את מותו.

עבודת ההכנה שהשקיע רושדי ברומאן היא עצומה. לקורא הדיוט כמוני, שאינו היסטוריון מקצועי בתולדות ספרד, פורטוגל והודו, ניראה שאין אפילו שגיאה היסטורית אחת, לבד כמובן מהבדיות הספרותיות, המזכירות מאוד את תערובת המציאות והדמיון ב"מאה שנים של בדידות" למארקס. אפילו קברו של וסקו דה-גמה בקוצ'ין, שתחילה חשבתי שזוהי טעות שהרי ליד ארון-האבן עם פסלו הצטלמתי בכנסיית ז'רונימוס הצופה על נהר הטז'ו שבליסבון – מתברר בהמשך הספר כקברו הריק, שמשם אכן הועברו עצמותיו לפורטוגל.

כושר ההמצאה של רושדי אכן מדהים, וחרף הקושי לקרוא את הספר, (תוך היעזרות מתמדת באילן המשפחתי המצוייר בתחילתו), אתה נכבש בקסם האפל של דמויותיו, במוזרויות המדהימות שלהן, בניסיון ההירואי לכתוב על הודו כמעט רק מתוך זוויות ראייה של מיעוטים: פורטוגזים, נוצרים, יהודים, אנגלים; והמוטו לכל אלה הוא אולי המשפט של סבו של המורי, קמונאש – "כאשר השמש של האימפריה [הבריטית בהודו] שקעה, לא טבחנו באדונינו לשעבר, אלא שמרנו על זכותנו לעשות זאת זה לזה..." (עמ' 38).

אחת הגיבורות המרכזיות, אורורה, אימו של המורי, היא ציירת מפורסמת וניתוח ציוריה וציורי ידידה וסקו מירנדה, ובהם הציור "אנחתו האחרונה של המורי" (הקצרת היא מחלה משפחתית בבית דה-גמה) הם ראי נוסף שבו משתקפת עלילת הספר, הסבוכה כסיפור בלשי הנמשך על פני ארבעה דורות ויותר, והוא שזור בנבכי הפוליטיקה ההודית מגאנדי ונהרו ועד אינדירה ובנה, ורבים אחרים.

בדמותו של המורי, ובייחוד בתיאור סופו, יש לא מעט קירבה ל"תוף הפח" של גראס ול"הטירה" של קאפקא. בכלל, דומה שללא רקע תרבותי וספרותי רחב, קשה לקורא לעמוד על כל הדקויות והשנינויות שביצירה המדהימה הזו. ואולם את הקורא היהודי היא מדהימה באספקט נוסף, שהייתי מהסס לכנותו אנטישמי. אביו של המורי, אברהם זוגואיבי, הוא יהודי מקוצ'ין שאחד מאבות-אבותיו היה כניראה הסולטן המוסלמי הגולה האחרון בספרד. אורורה דה-גמה, אימו של המורי, היא נוצרייה. קשה לומר שהדמויות בספר משכנעות בלכידות שלהן, הן יותר בבחינת קולבים שעליהן ניתלים חליפות מלבושים צבעוניים-להפליא כיד דמיונו הפרוע, גם האירוטי, של רושדי, ואולם המקרה של אברהם זוגואיבי, שיש בו קונוטאציות ברורות לאברהם אבינו המקריב את בנו, ופחות ברורות לשיילוק, יש בו גם צד מסליד במיוחד.

מתברר שאברהם, המולטי-מיליארדר מבומביי, הוא אבי רשתות הזנות של נערות הודיות עניות הנקנות ממקדשי הכפרים שבדרום היבשת; הוא מייסד חברת הטאלק ההודית הגדולה כדי לחפות על סחר ההירואין; הוא הספסר-היזם הגדול ביותר בבניית רובעים חדשים בבומביי, שחלקם מתמוטט בגלל השחיתויות שבבנייה; הוא קשור בסוחרי-נשק בינלאומיים כדי להביא למזרח-התיכון נשק קטלני, העלול גם לאיים בהשמדה על ישראל; הוא, היודע-כל באמצעות מרגליו הנסתרים, עומד גם כנראה מאחורי רצח אשתו הנוצרייה אורורה ואף מגרש לבסוף לספרד את המורי, בנו המוזר בעל היד החזקה והמעוותת ובעל הגיל המזדקן במהירות כפולה מן הטבע. גם אברהם נרצח לבסוף בפנטהאוז המפואר שלו, באחד ממגדלי המסחר הגבוהים של בומביי.

 "אנחתו האחרונה של המורי" הוא רומאן ארוך, קשה, מלא קסם אפל, מושך וגם מייגע, ואת היהודי שבי – קצת מרגיז.

* * *

ברוך בואך היורה

עכשיו יהיה אפשר כבר לדפוק זיתים ירוקים,

להשרותם במי מלח במידה שביצה צפה בהם

עם פלחי לימון ופלפלים ירוקים חריפים

ולאכול אותם כמעט מיד!

* * *

תמר זכריה

פסיכולוג על הדף

"פרידה נכונה" מאת רמה מרינוב כהן

הוצאת פרוזה, 2012

"יום השנה לקארל שיינפלד" מאת יצחק נוי

קרת החדשה, הוצאת ספרים, 2010

"פרידה נכונה" הוא ספר ביכורים לרמה מרינוב כהן, העובדת בתחום ההייטק. הסיפור נסב אודות פגישה בין אהובים לשעבר אשר לאחר ניסיון להחיות את אהבתם הישנה, נפרדים שוב, אך הפעם מצליחים לשלב בפרידתם פנטזיה ספרותית בה ההווה והעבר מתאחדים. הרקע לסיפור הוא ארץ ישראלי מודרני, תעשייתי, פתוח ונאור.

את "יום השנה לקארל שיינפלד" כתב יצחק נוי, סופר ותיק ופורה מאוד, איש קול ישראל, אדם רחב דעת ואיש אשכולות, העוסק בעיקר בתחומי ההיסטוריה והמדע. הסיפור נסב אודות הימנעות של בן, איסר, מנוכחות ליד קבר אביו קארל, ביום השנה הראשון למותו. על הצלחתו להימנע מהימצאות פיסית במקום, הבן משלם מחיר כבד בהתפרצות של שיגעון. הרקע לסיפור הוא ארץ ישראלי ואירופי, ביורוקרטי, חשוף לדעות קדומות, משכיל אך מפורק מבחינה נפשית.

 מבחינת תוכנם, אין כל קירבה בין שני הספרים: "פרידה נכונה" עוסק בפרידה מן החלום על הקשר הזוגי הלא-בשל ששייך לעבר, וביסוס הקשר הזוגי הנוכחי במקומו.

"יום השנה לקארל שיינפלד" מתאר פגיעה נפשית פטאלית, ושאינה ניתנת לתיקון, בניצולי השואה ואף בבניהם, בדור השני שחי את השואה באופן סיוטי.

שני הספרים מעמידים את הקורא במקומות שונים מאוד: ב"פרידה נכונה", הקורא מלווה את ההתרחשויות תוך סימפטיה כלפי כל אחת מן הדמויות, הזדהות עם חלומותיהן, ובסופו של דבר סימפטיה גם כלפי השלמה עם הקיים, תוך השארת מרחב מתקן וחם לפנטזיה בחיינו.

"יום השנה של קארל שיינפלד" הוא ספר תובעני שדורש מן הקורא להיות חלק בתוך הזוועה של השואה הנפשית של גיבורו ואינו מאפשר לו לייצר מרחק מן התחושות הבלתי ניתנות לעיכול. הספר מעמיד את השואה כממשות לא מתכלה אך מכלה את עתידם של כל מי שנגעה בו, קרי, היהודים באירופה ובארץ ישראל.

בשוליהם של שני הספרים מוצבת דמות של פסיכולוג המלווה את הדמות הדוברת. ב"פרידה נכונה" הפסיכולוג נילווה אל הגר, אשתו של ירון, הגבר המשתתף לצד האישה האחרת, איה, באותה פגישת האוהבים המאוחרת שאחרי שלושים שנים. ב"יום השנה לקארל שיינפלד" הפסיכולוג מלווה את איסר, הגיבור הדובר את הספר בגוף ראשון.

בשתי היצירות מעוצבים הפסיכולוגים כחסרי הבנה לצרכיהם של מטופליהם. כתוצאה מכך הם אינם מצליחים לתקשר עימם. ב"פרידה נכונה", במקביל לפרידת האוהבים איה וירון, נפרדת הגר אשתו של ירון מן הטיפול אצל יואב הפסיכולוג. בהנגדה לתעצומות הנפש הנדרשות מאיה ומירון על מנת לדבוק בקיים בהווה ולוותר על האפשרות שעיצבו לעצמם בעבר, הגר נדרשת להתגבר בכוחות עצמה על משבר חריף של ירידה בתחושת הקיימות שלה, על מנת שתוכל לוותר לחלוטין על הפנטזיה שלה שיואב המטפל יהיה זה אשר יכיר בערכה או מוטב, יאהב אותה.

ב"יום השנה לקארל שיינפלד" ניתוק הקשר עם הפסיכולוג רפאלי מתרחש ללא השקעה של מאמץ, על רקע אכזבתו עמוקה של איסר מן המטפל שהבטיח לו הבטחת סרק.

בתהליך הטיפול הפסיכולוגי, הדמויות בשני הספרים עוברות תהליך של התפכחות מאשלייה. אולם שלא כרצוי בטיפול מיטיב, ההתפכחות נשארת בתחום היחסים בינם לבין המטפל ואינה מעפילה להבנה מפוכחת ולו במעט, של מכלול חייהם. הדבר נובע מכך שהמטפל הינו בעיקרו דמות מאכזבת ואף נצלנית, שלוקחת את כספם ואינה מספקת קשר אנושי אמיתי.

"פרידה נכונה", עמ' 204: "אתה מחזיק ביחד איתו את החיים שלו. איך יכול להיות שאתה עושה את זה בגלל הכסף שהוא משלם." "יום השנה", עמ' 20-21: " צריך גם לזכור, שמדובר בקורוועס (זונות). גם פסיכולוגים לא יתעניינו בכם, אלא אם כן תשלמו להם."

את הדרך להתפכחות מן הציפייה לקבל תמיכה אמיתית מן הפסיכולוג, הגר עוברת על ידי ציפייה נואשת שיואב "יכיר אותי כמו שאני באמת" (עמ' 181), ואיסר – על ידי הכרה כי הקתרזיס שהובטח לו על ידי רפאלי – אינו יותר מאשר היבלעות אחרונה וגמורה בזוועה. כבן של ניצול שואה הוא חווה את מלוא האימה ומזדהה עם הצורך האישי להימחק על מנת למלא את ההבטחה שהבטיח היטלר "להרוס את היהודים מעבר לשיקום" (עמ' 153). ובעמ' 110: "פסיכולוגים הם ביסודם אנשים די מוגבלים. לך תסביר לצר אופק שכזה כי כל היופי שבתזה טמון בעושר ששטף הזרמה הכביר שהכנסייה מבקשת מאיתנו לפרוק בתנועה מתמדת של חטא וכפרה – לא יפרה אפילו ביצית אחת בזרע היהודי."

ב"יום השנה", כבסיס נסתר לסיפור, נמצא חוסר אפשרות של המטופל להירפא, שביסודו שאיפה עמוקה שמפתח המטופל, להיענש על הסבל שכבר קיים. מטרתה של שאיפה זו לייצר היגיון בשיגעון (אני סובל – משמע מגיע לי. הבונוס הוא שהסבל מספק היגיון לקיומי.) לכן ניסיונו של הפסיכולוג ליצור מחיצה בין הסבל המורש לבן זה של ניצול השואה – לבין נפש המטופל כיצור אוטונומי, נובע מאי הבנה של הדינמיקה האמיתית.

ב"פרידה נכונה", בייסוד אי האפשרות של המטופלת להירפא עומד הצורך שלה לייסד קשר מספק מבחינה נרקיסטית, עם הפסיכולוג. העמידה של המטפל שלה על גבולות נוקשים מעידה על חוסר הבנתו את הדינמיקה של בעייתה.

הצורך המרכזי של הגר ב"פרידה נכונה" נעוץ בתחום הקשר הבינאישי. שלא כלפרידת האוהבים משכבר, איה וירון, לפרידה של הגר מיואב אין פוטנציאל לפיצוי, שכן יואב המטפל אינו מהווה פרטנר אמיתי לתהליכי הפגישה והפרידה. כתוצאה מהשתתפותו המוגבלת והמצומצמת, הגר לא הצליחה לייסד עימו קשר כלשהו, גם לא בעולמה הפנימי שבינה לבין עצמה. עמ' 240: "את יואב אני צריכה פשוט לשכוח כי הוא אותי מעולם לא זכר."

הצורך המרכזי של איסר ב"יום השנה" נעוץ בחוסר היכולת להגיע לתפיסה הבסיסית של החיים כבעלי ממשות שניתנת להכלה, ובמקומה, חווית החיים כטראומה שבלתי אפשרי לחוות אותה. בהמיית ליבו איסר פנה במהלך סיפורו, לקארל אביו: עמ' 248: "וגם את הפנים של אבא ראיתי; אבא שלי – קארל." גם למהר"ל מפראג פנה תוך תחושה של קירבה רבה, עמ' 153: "רבי קדוש! – אסור לעזור להיטלר להוכיח שהצליח לקיים את ההבטחה – " אך מעולם לא הביע צורך או בקשה כלשהן כלפי הפסיכולוג רפאלי. הפרידה של איסר מרפאלי נעשית על ידי איבוד הרלוונטיות של המטפל עבור המטופל, והמרתו בקשר הנפשי העמוק שהוא מפתח עם ספרו של היטלר, "מיין קאמפף", עם דמותו של היטלר עצמו בפנטזיה של איסר, ובקוטב השני של אישיותו – ביסוס קשר פנטזיוני נוסף עם בת מדומה.

עמ' 226: "צריך להאמין, ואני מאמין רק בהיטלר." עמ' 284: "מדי חודש אני מכניס סכום מסוים לחשבון הבנק שלה. כדי להבטיח לה את העתיד. אין לי כל קושי לעשות זאת – היא הבת שלי, ומאז שהשתחררתי מרפאלי, יש לי עודף בכיס."

את שיקוף המציאות איסר מקבל בסיום הספר, מידי שולה הזונה: עמ' 275: "היא (ה"בת" – הערת הכותבת) באמת מטומטמת קטנה." 

ב"פרידה נכונה" וב"יום השנה של קארל שיינפלד", הכישלון הטיפולי מפנה את המטופלים להתעמת עם עולמם האמיתי. מזלה של הגר היה שבזמן המקביל לניסיונה לשקם את ערכה העצמי, בעלה עבר התנסות מטלטלת שבסיומה בחר בה מחדש. לאיסר התברר כי ניסיונו להבין את חייו ולשלוט בהם באמצעות המנטרה של הקתארזיס אשר הובטח לו על ידי רפאלי, הביא למפגש עם כאב שאין אפשרות להכילו: הכמוס והעדין ביותר שבו, רצונו לגדל בת – התנפץ.

הפסיכולוגים בשתי היצירות משולים לתעלת מים הסובבת את העיר ואינה מתחברת לצינור שיביא את המים פנימה. שלא כמו בגן העדן שהושקה על ידי נהר בעל ארבעה ראשים, כאן התעלה מעגלית ועקרה כי היא משקה את עצמה בלבד. לכן ניתן להפנות אל שני הפסיכולוגים את ייאושן של הדמויות שבסיפורים ואף את תסכולו של הקורא.

ביצירות פרוזה ושירה נוספות עולה חוסר חיבור הנובע מניכור של המטפל כלפי חווית המטופל, כמו לדוגמה בשירה של אנה הרמן (שהתפרסם בשירונט באינטרנט), "ואת אמרת מהמ". הוגו ברגמן אומר (מופיע ב"אני ואתה"/ מרטין בובר, הוצ' מוסד ביאליק, 2013), "הרופא העסוק אינו יכול לגייס את הכוח הנפשי – והחולה נהפך לו מ'אתה' ל'מקרה'."

אגב, המקור התיאורטי לחוויות אלה נמצא דווקא אצל הפסיכואנליטיקאי רונאלד לאינג, בספרו "האני החצוי" (1960). לאינג הוא פסיכיאטר אנטי-פסיכיאטרי שמחה על אי האפשרות של המונחים הפסיכיאטריים לקבל את המטופל בתנאים שעל פי עולמו שלו.

המעניין הוא כי ביצירות שלפנינו, כישלונו של הפסיכולוג מביא להצלחה במובן מסויים, של המטופל. בשני המקרים הקשר הכושל מביא להתגלות של עולמו הפנימי האמיתי של המטופל כלפי עצמו ולסגירה של מעגל החיפושים שלו אחר תשובה שתבוא מבחוץ. הגר נאלצת לראשונה לחוות דיכאון אמיתי ולצאת ממנו תוך הכרה באהבתה לחברתה הטובה. איסר מגלה כי עולמו האמיתי הוא סיוט שאי אפשר להתעורר ממנו.

לפי "יום השנה לקארל שיינפלד", ניתן לראות בפסיכולוג מעין נביא זעם המנבא את התמוטטותו הבלתי נמנעת של איסר. הפיתרון האמיתי נמצא מחוץ לספר – אצל הקורא, שנקרא כביכול, על ידי הסופר המייצג את איסר בלשונו של איסר, להתחייב למנוע את המלחמה הבאה. או לפחות, בינתיים – בקריאה של הסופר, יצחק נוי, הנשאר חיצוני במידת מה לאיסר – אל הקורא, להתחבר לחיים.

ייתכן כי בתיאור דמות הפסיכולוג, עולה תופעה ישראלית שלנו, של כמיהה, כאנשים המחפשים את זהותם (הגר) או מבקשים לאיין את זהותם (איסר), לפגוש בקשר רגשי כל יכול, מצב אשר מעצם הגדרתו נידון לכישלון. יתכן כי כמיהה בלתי אפשרית זו נובעת מן האכזבה מדמויות בעלות סמכות שלא עשו אף את המינימום הנדרש מהן: הדמויות המגוננות של האב האישי (אבא) וההיסטורי (אלוהים) ב"יום השנה לקארל שיינפלד", או אנשי המקצוע שאמורים (או משתדלים) להסדיר את החיים החדשים והעצמאיים, ב"פרידה נכונה".

* * *

נפתלי בלבן-אוברהנד

אמינה

סיפור, אוקטובר 2012

במוצאי שבת בשעות הערב, נראתה על המסך בערוץ הראשון עוד אחת מתוכניות המדע, ובה תוארה המצאה ישראלית מקורית, בעלת פוטנציאל עולמי.

קיימת בעייה לגבי הערוץ הראשון, שכן, לעולם לא ניתן לדעת מה באמת רואים כאשר צופים בו, כי מפאת ריבוי תיכניות נוסטלגיה ניתן לעיתים לצפות בתיכנית בשם "סרטי השבוע", להתלהב מהסרט ולהחליט מיד ללכת לצפות בו, אך לאחר בדיקה – שוד ושבר! בסוף התוכנית מופיעה על המרקע שנת ההפקה, למשל 1995, כלומר, סרט מלפני 17 שנה...

ישבתי חצי משועמם מול המסך הכחלחל בחברתם של מספר חולים, מבקרים ועובדות ניקיון, בפינת האוכל בבית החולים "כרמל" בחיפה. זה היה בשעות הערב, כמחצית השעה לפני תום המשמרת של עובדות הניקיון, אשר רובן ערביות מוסלמיות, תושבות כפרים בגליל, המגיעות בהמוניהן לעבוד בבית החולים. בשעה זו נערכה ביקורת רפואית של החולים באותה מחלקה, לכן נאספו יחד באותה פינת אוכל חולים, מבקרים ועובדות הניקיון. היה שם מיחם גדול למים, להכנת תה וקפה, כוסות נייר, סוכר מפוזר על השיש, ברז נוטף ומיקרוגל לחימום המזון, שהוא גם כך תפל...

על מסך הטלוויזיה נראתה מגישה נאה ואינטליגנטית, אשר הכריזה על פריצת דרך במחקר על תפקוד המוח. בתוכנית הופיע פרופסור מסוים, אשר המציא שיטה להדמיוה של מרכיבים שונים במוחו של האדם. גולת הכותרת של התגלית היתה שהצילום יכול להראות את מצב הרוח של הנבדק. אם הוא עצוב, המוח מופיע בצבע מסוים, והצבע מתבהר או מתכהה על פי מצב הרוח של המטופל. תוכנית זו הייתה אחת מני רבות המבטיחה הרבה, אך מקיימת מעט מדי ומאוחר מדי.

בתוך החבורה שנשנשה שאריות של עוגיות ושתתה תה עכור, בלטה אמינה. היתה זו צעירה ערביוה, בעלת עיניים גדולות ובורקות, אשר הובילה את השיחות בערבית עם חברותיה עובדות הניקיון, ובו בזמן, לקחה חלק גם בשיחותיהם של החולים ומבקריהם, אשר שוחחו ביניהם בעברית.

העברית שלה היתה טובה בהרבה מזו של חברותיה. הקריינית על המסך הציגה את הממציא, פרופסור מהולל אשר קולו נשמע על רקע תמונות של מסכי פלזמה וציוד אלקטרוני, שעליהם נראו מבחנות שהכילו נוזלים צבעוניים ו"ג'יפה" נוספת. כאשר פניו של הפרופסור נראו סוף סוף על המסך, ניתן היה להבחין בכך שמדובר באדם צעיר, בשנות השלושים לחייו, שכבר הגיע למעמד הרם של פרופסור.

אמינה קראה: "תראו, גם צעיר יכול להיות פרופסור וחכם, לא רק הזקנים חכמים!" והוסיפה: "אריסטו אמר שמוח האדם בהיוולדו הינו כמו דף חלק. מה שייכתב בו, הוא זה שיישאר למשך חייו!"

"מהיכן שמעת על אריסטו?" שאלתיה.

והיא סיפרה, במבטא ערבי בולט: "אני למדתי בבית ספר תיכון באחד מכפרי המשולש. הגעתי לכתה י"א ולמדתי היסטוריה ופילוסופיה, וכן פסיכולוגיה. הספקתי גם לגשת לארבע בחינות בגרות, והציונים שקיבלתי היו – בבחינה אחת 95, ובנותרות – 100 בכל אחת מהן," הכתבה המשיכה לרצד על המסך, והקריינית המלומדת הסבירה שניתן יהיה לשפר את תפקודי המוח כשהמחקר יתקדם דיו.

אמינה הגיבה ואמרה שזיגמונד פרויד בדק ומצא שזוג תאומים זהים, אשר הופרדו בעת היותם תינוקות, התפתחו באופן שונה זה מזה, שכן גדלו בסביבה שונה וקבלו חינוך שונה. היא הוסיפה שהחינוך הוא החשוב ביותר, והיא מצטערת על כך שלא המשיכה ללמוד.

בתחילה חשבתי שהיא סטודנטית או משהו דומה לכך. שאלתי אותה: "את צעירה מאוד, מה מפריע לך להמשיך בלימודייך?"

היא הביטה בי בעיניה הגדולות והחודרניות ואמרה: "אני כבר לא אלמד, זמני עבר. אני בהריון בחודש התשיעי, עוד מעט אלד."

הנוכחים בחדר התבוננו בה כאשר התיישרה קמעא, והציגה בטן הריונית... ניסיתי לזרוק לעברה מילות עידוד אחדות, וציינתי שישנן סטודנטיות הממשיכות בלימודיהן גם כשהן בהריון.

עיניה הגדולות נעשו עצובות, והיא אמרה: "אין אצלי מצב כזה. בגיל שש-עשרה ומשהו הוריי חיתנו אותי עם צעיר בדואי מאזור רמלה, ונאלצתי להפסיק את לימודיי. התחננתי לפניהם שישאירו אותי בבית הספר, שיתנו לי לסיים לפחות את בחינות הבגרות, אולם מאומה לא הועיל. לאחר כשנה מצאתי את עצמי אימא לילדה מקסימה, שכיום היא בת שש, והחלה זה עתה את לימודיה בכיתה א'. אחרי החתונה עבדתי בעבודות ניקיון בתל אביב. העיר הזו כה מצאה חן בעיניי! למדתי שם הרבה, והכרתי אנשים מעניינים במוסדות בהם עבדתי."

אמרתי: "אם את נשואה לבחור בדווי, הוא לבטח בחור נבון, הלא ידוע שלבדווים יש חוכמת חיים."

היא פתאום צחקה ואמרה: "הוא חכם כמו שאני בתולה..."

עובדות הניקיון הערביות, אשר האזינו לדבריה בהערצה, צחקו יחד איתה.

"לא רק שאינו חכם, אלא גם בטלן, ואומר שאינו צריך לעבוד, כיוון שלדעתו הוא נסיך. הוא מסתובב ברכבו ויושב בבתי קפה. אני עובדת כל הימים, נותנת לו את שכרי, והוא מבזבז את כולו. בינתיים נולד לי גם בן, שהוא כיום בן שלוש. ילד חמוד ונהדר. אני כה אוהבת את הילדים שלי! אני רוצה שהם ילמדו כאשר יהיו גדולים, ולא יהיו עובדי ניקיון כמוני!"

אמרתי לה: "תשמעי, את אמנם בת עשרים ושלוש, ובקרוב תהיי אם לשלושה ילדים, אולם, אף פעם לא מאחור להתחיל ללמוד. הנה, אצלנו היהודים, היה מישהו בשם רבי עקיבא, אשר החל ללמוד בגיל ארבעים, והפך להיות אחד הגאונים הגדולים בהיסטוריה היהודית.. ישנם מוסדות כמו האוניברסיטה הפתוחה, בהם אפשר ללמוד לתואר בהתכתבות."

"אני יודעת זאת!" היא ענתה. "התעניינתי בכל האפשרויות האלה..."

פתאום שאלה: "אתה יודע כמה עולה קורס אחד באוניברסיטה הפתוחה?" וענתה: "לא פחות מחמשת אלפים שקל! מהיכן אקח את הכסף לכך? חוץ מזה, בעלי לעולם לא ירשה לי לעשות זאת!"

הנוכחים הביטו בה באמפתיה, כאשר תיארה את מצבה העגום בעיניים ישראליות. טון הדיבור שלה לא היה מהסוג המתחנן ולא המתלונן, אלא מעין תיאור של מציאות עימה היא השלימה מזמן.

"אתם יודעים, אני אוהבת מאוד לגלוש באינטרנט. קניתי לפ-טופ זול מהשטחים, אשר פועל בשפה הערבית, ועשיתי בו בעצמי שיפורים. התקנתי בו Windows-7, וכן הוספתי הגדרות בעברית ובאנגלית וכן התקנתי אנטי וירוס משוכלל ו'חומת אש'! אני גם יודעת לתקן תקלות המופיעות במחשב. כול זאת למדתי בעצמי. אבל עכשיו יש לי בעייה, כי עברנו לגור בכפר בגליל, ושם אין בנמצא קשר אינטרנטי, ואינני יודעת מה לעשות. התחלתי לחסוך קצת כסף מהצד, ופתחתי חשבון בבנק הדואר, כי שם אין עמלות, חשבתי לחסוך קצת... אבל כאשר מגיע סוף החודש, משפחתי שוב נמצאת בחובות, ואז אני נאלצת לבזבז את כספי החסכונות... אני מנסה לשכנע את הבעל ה'נסיך' שלי שיתחיל לעבוד ולהרוויח כסף למען המשפחה. אפילו מצאתי עבורו כמה מקומות עבודה. אבל הוא תמיד אומר שהעבודות האלה אינן מתאימות לו והן קשות מדי עבורו."

"אם הוא אינו עובד, הוא לבטח עוזר לשמור על הילדים?" שאלתי.

אמינה השיבה בצחוק: "מה פתאום! הילדים שלי מטופלים על ידי אימא שלי. הוא אינו נוקף אצבע למענם. חוץ מזה, הוא עסוק, כי הוא לקח לעצמו שתי נשים נוספות, וגם הן כבר בהריון, ויש להן ילדים משלהן."

"את הסכמת שהוא ייקח לעצמו נשים נוספות?" שאלתי.

"מה יכולתי לעשות? אני לא יכולה להגיד דבר, כי אמצא את עצמי ברחוב עם ילדיי האהובים והמקסימים. חוץ מזה, איך שלא יהיה, טובת הילדים שלי דורשת שיהיה להם אבא, טוב או לא טוב – העיקר שתהיה בבית דמות של גבר. כך יותר טוב להם, ועל עצמי איני חושבת."

אמינה הוציאה מארנקה תמונה, בה נראים שני ילדיה היפים והדומים לה, לבושים בלבוש מודרני, כמו ילדי ארצות המערב... עיניה זהרו כאשר הביטה בתמונת ילדיה. "חוץ מזה, כמעט ואיני רואה אותם. אני עובדת אצל קבלן ניקיון, אשר מביא אותי יחד עם בחורות נוספות מהכפרים בגליל. אני גרה הכי רחוק, ההסעה יוצאת מהכפר שלי, ורק לאחר שעה וחצי אני מגיעה לעבודה בבית החולים. וכך גם בדרך חזרה. אני נמצאת בעבודה במשך שמונה שעות, ומגיעה הביתה כמעט בחצות. בבוקר עליי לצאת שוב לעבודה. זה המצב שבעה ימים בשבוע."

"אין לכם יום שבתון בשבוע?" שאלתי בתימהון.

היא ענתה במרירות: "אנחנו לא יהודיות, ואנחנו עובדות כל יום, אין לנו שבת... וכשאני מגיעה הביתה, לבעלי יש תמיד תיאבון למזון של מעלה ומזון של מטה..."

עובדות הניקיון פרצו בצחוק כששמעו זאת, והסכימו איתה בקריצה.

"בכל זאת, הסבירי לי איך זה עובד? פתאום בעלך מביא אישה ועוד אישה לבית ואת מבליגה? איך אתן מסתדרות בבית בצורת חיים כזאת?" שאלתי.

אמינה: "אנחנו גרים בבית אחד, יש לי חדר משלי ושם אני ישנה. שתי הנשים החדשות נמצאות יחד בחדר אחר. לא איכפת לי מה הן עושות ומה הוא עושה. רק דבר אחד אני יודעת, הוא נכנס לחדר מתי שמתחשק לו. והוא הרי רק בן עשרים ושבע ויש לו כוח."

רופאי המחלקה סיימו את ביקור הערב שלהם, ואני עזבתי את פינת האוכל בה למעשה לא אכלתי, ומיהרתי לעבר הקפטריה הנסגרת  בתשע וחצי בערב, כדי לקנות קפה ומאפה שוקולד.

כאשר  יצאתי ללילה החשוך, ביציאה האחורית של בית החולים, הבחנתי בכמה מיניבוסים אשר מנועי הדיזל שלהם רועשים, והנהגים ה"ראיסים" עומדים לידם. עובדות הניקיון יצאו אף הן  מבית החולים, כשהן לבושות במעילים ארוכים, וראשן עטוף במטפחות גדולות. ה"ראיסים" זרזו את הנשים העייפות לעלות לרכבים.

כאשר עברתי את המחסום של בית החולים בדרכי לרכב שלי, שמעתי צפירה קלה של הרכב הראשון שיצא דרך השער הפתוח לרווחה. בזווית העין קלטתי את אמינה היושבת מאחורי הנהג וליד החלון. היא הספיקה להרים את ידה, ונופפה לי קלות לשלום. מיניבוס המרצדס הלבן נבלע בחשיכה של הכרמל בדרכו לגליל התחתון...

* * *

אהוד בן עזר

לטיפה

פרק מתוך המחקר "צל הפרדסים והר הגעש"

לא הופיע בספר אבל ניתן לקבלו אצלנו בקובץ מחשב

סמילנסקי לא נשאר לגור בחדרה, ולאחר כשנתיים אנחנו מוצאים אותו איכר צעיר על אדמתו ברחובות, עוסק בנטיעת כרמו הראשון. הרקע הזה, של נטיעת הכרם, שימש לו, כחמש-עשרה שנים לאחר מכן, חומר לסיפורו הראשון, המפורסם, מחיי הערבים, בשם "לטיפה", שנדפס לראשונה ב-1906, והיה ראשון במחזור הסיפורים הידוע של משה סמילנסקי, "בני ערב"; המחזור נדפס בשלושה כרכים, הראשון הופיע ב-1911, באודיסה, ושלושת הכרכים הופיעו במהדורת כל כתביו, ב-1934, בארץ-ישראל, ומאז נדפסו במהדורות רבות.

 "לטיפה", סיפורו הראשון, אופייני ליחסים רומאנטיים אפשריים, אם כי, בסופו של דבר – בלתי-אפשריים, בין יהודי לערבייה. לטיפה היא נערה נחמדה, מלאת חיים, שעובדת בנטיעת כרמו של האיכר הצעיר, המספר, שהוא מן הסתם משה סמילנסקי עצמו. יחסים של רעות, ואפילו אהבה סמוייה, נרקמים ביניהם. כך, למשל, השיחה הבאה.

 "חוואג'ה, האמת הדבר שאצלכם לוקחים רק אחת?"

 "רק אחת, לטיפה."

 "ואצלכם אין מכים?"

 "לא. איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב? את זו האוהבת."

 "אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"

 "בוודאי."

 "ואותנו מוכרים כחמורים."

עיני לטיפה היו ברגעים אלה יפות יותר מתמיד, עמוקות ושחורות.

 "אבי אומר," התפרץ הדבר מפיה פתאום. "כי היה נותנני לך לו היית למוסלמי."

 "לי?" שאל יהודה בתמיהה, ולמרות רצונו נתמלט צחוק מפיו.

לטיפה הביטה בו בכאב עמוק, וליבו של יהודה היכה בו. לאחר שתיקה קצרה הוא אמר בקול נמוך:

 "לטיפה, היי ליהודייה, אשלחך לבית ספר ללמוד עברית, ואקחך לי לאישה."

 "אבי יהרגני. אותי ואותך."

הקטע יפה מאוד, אף כי יש בו נימה של יחסי מעסיק ועובדת. ההבדל ביניהם הוא תהומי. הוא בעל-הבית – היא הפועלת. הוא יהודי – היא ערבייה. הוא משכיל – היא אנאלפאביתית. הוא מבוגר ממנה. הוא בעל כסף – היא חסרת כל. הוא עצמאי – היא תחת שלטון אביה. וחרף ההבדלים העצומים הללו, מתרחשת בין השניים פרשה של חיבה ושל אהבה.

אגב, לפי עדות סמילנסקי, (ואני יכול להסתמך רק על הספרות, ואינני צריך לצטט זיכרונות ששמעתי במשפחתי, שנמצאת במושבה פתח-תקווה מ-1878) – חברים של סמילנסקי נהגו לחיות עם ערביות, במושבות, באותה תקופה. הוא כותב בסיפוריו על חבר-נעורים בשם חוואג'ה נזאר, או לאזאר. החבר היגר לאוסטראליה, וחזר ארצה במלחמת העולם הראשונה, במסגרת הצבא האוסטראלי, והיה דמות ידועה – קולונל מרגולין.

ואותו לאזאר, באחד הסיפורים, אומר לחברו, המספר: מה אתה מתייסר בקשר ללטיפה, ואתה כולך כואב, ולא מוצא פורקן – (סמילנסקי היה אז עדיין רווק) – בוא, בוא נמצא איזה נערות ערביות, ונבלה איתן!

כלומר, יחסים כאלה היו אפשריים באותה תקופה. כי אהבה חופשית, יחסי מין, בין צעירים וצעירות יהודים, לפני הנישואים – לא היתה כל כך אפשרית אז במושבות.

בין המספר ללטיפה נוצרת אפוא זיקה עמוקה, אבל סופו של הסיפור – עצוב. אביה של לטיפה, שייך הכפר, כופה עליה להינשא לאדם מבוגר, והיא נעלמת מעבודתה בנטיעת הכרם הצעיר. לאחר שנים אחדות רואה המספר ערבייה קשישהי שבאה למכור תרנגולות במושבה, והנה היא יושבת מול פתח ביתו וקוראת לו. הוא מתבונן בה ואינו מאמין למראה עיניו – זוהי לטיפה, אשר בתוך שנתיים-שלוש הזדקנה כליל. ממחלה או מחייה הקשים, קפצה עליה איזו מין שיבה מוקדמת. והיא שואלת אותו:

 – אתה התחתנת?

 – כן.

 – אני הייתי רוצה לראות את אשתך.

הוא קורא לאשתו, ולטיפה נראית שמחה, מעומק עליבותה, על כך שלפחות הוא, מבין שניהם, חי חיים הנראים בעיניה טובים ונעימים.

זהו סיפור רומאנטי, יפה מאוד, על אהבה בין יהודי לערבייה, אבל גם בו, הנראה כשיא הרומאנטיקה, אין האהבה יכולה להתגשם.

* * *

בס"ד י"ב בתשרי תשע"ד 16.9.2013

עצרת חטיבה 11– 40 שנה למלחמת יום הכיפורים

דבר המשפחות השכולות

שרה שחף-ברי

נרגשת מאד אני עומדת כאן מולכם משפחות יקרות. נרגשת מאד מתחושת השותפות בצער על אובדנם של רבים כל-כך, אבות, בנים, בעלים, אחים וחברים שגזר דינם נחתם ביום הכיפורים לפני 40 שנה.

לפני ארבעה ימים בעיצומו של יום הכיפורים, נזכרתי ביום הכיפורים לפני 40 שנה, בבית הכנסת במשואות-יצחק, שם גרנו. תפילת נעילה לקראת סיומה. אנו עוד אומרים יחד עם כולם: "שמע ישראל" וממהרים הביתה. בדרך אנו שומעים את תקיעת השופר וכבר אנחנו בבית. הוריי, אחותי ובני הקטנים משה בן השלוש וחצי ואביחי בן השנתיים וחצי. אבי עושה הבדלה ומאיר כבר עסוק בהכנת התרמיל. לובש מדים. מברך את הבנים ועומד לצאת. משה מתחיל לבכות:

"אני רוצה ללכת עם אבא..."

"אתה לא יכול  ללכת עם אבא, משה."

"אני אהיה ילד טוב," הוא מבטיח לי, "אני לא אפריע..."

מאיר יוצא מהבית, חולף על פני הסוכה שהקים עוד לפני יום הכיפורים ונעלם בחשיכה.

כעשרים שנה אחרי לכתו של מאיר אל המלחמה, ממנה לא שב, שכלנו את משה בננו שהלך בדרכי אביו בחייו ובמותו ומסר נפשו גם הוא על הגנת העם והארץ.

רגע אחד לפני סוף התפילה ביום הכיפורים, אנו מבקשים: "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָנָה יוֹם." והיה נדמה אז לפני ארבעים שנה, שהשער נסגר ונחתם וכל הארץ באימה חשיכה גדולה. ואנחנו אנה אנו באים מגודל הכאב והצער על אובדן חיי יקירינו. ארבעים שנה. ארבעים שנה של הליכה איטית במדבר החיים, צעד אחרי צעד. ופלא גדול שהחיים ממשיכים. שהשערים לא נחתמו עד תום, שברווח הצר עוד נותרו קרניים של אור, של חיים מתחדשים. של נישואים ולידת ילדים חדשים. של נכדים הממלאים את הבית ואת הלב.

"כָּל שִׂמְחָה לִי שִׂמְחָה לֹא צְפוּיָה – תְּהִי בְּרוּכָה שִׁבְעָתַיִם" כך כתבה רחל המשוררת, וכך אני חשה בכל שמחה שמביאים אלי החיים.

לפני כשנתיים, נסעתי לפולין במסגרת מסע "עדים במדים". מוקפת מפקדים תומכים,  רגישים ובעלי עוצמה ערכית אנושית, ארץ-ישראלית, הלכתי לפגוש את הסבתות והסבים שלי ומצאתי: גדרות תיל, שרידי משרפות והררי עפר ואפר. כאשר סבתא שלי הלכה אל מותה בשואה עם ילדיה ונכדיה, היא חלמה על ארץ ישראל ועל מדינה יהודית בארץ ישראל. ורק בת אחת, א,מא שלי ז"ל, זכתה לממשו.

שם בגיא ההריגה, מצאתי את המקור לתפילות ולתקוות למדינה יהודית בארץ ישראל. מצאתי את שורשי האהבה הגדולה לארץ-ישראל אותה ינקתי מהוריי, שרידים יחידים ממשפחותיהם, שהגיעו לארץ לפני המלחמה,לפני השואה, ברוך השם. שם זכרתי גם את יקיריי וידעתי: יקירינו שנפלו במלחמות ישראל ידעו למה ולשם מה הם וחבריהם יוצאים לדרך על הסכנות שבה.

מארץ גזירה [פולין] חזרתי אל ארץ בחירה – אל ארצי ואל מולדתי. חזרתי אל החיים וגם אל קברו של בני, שנכרה בסמוך לקבר אביו, בהר הרצל בירושלים, בכאב, באהבה ובגעגועים. חזרתי אל ילדיי, אל נכדיי (כן ירבו), ואל אישי היקר. חזרתי אל נופי ארץ אהובה.

חזרתי מ"שם" גם אל ההכרה החדה והברורה שאני בוחרת שוב ומחדש ובמודע, בארצי- ארץ האבות והאמהות, וגם אם עוד לא התגשמו בה כל התקוות, זו ארצי. זו המדינה שלי – ואני מחויבת לה מבחירה, ואשתדל למענה כמיטב יכולתי.

הכאב הגדל ומתעצם משנה לשנה מביא אותי לעיתים, לרצות לשקוע באבל, להיכנע לכאב, לבכות ולהישאר עם ידיעת האובדן והשכול, וידיעת ה"חבל" על כך שיקירינו לא זכו. בתוך כל העשייה, בתוך כל השמחות הרבות ב"ה, ישנו מקום אחד, שבו מי שהיה ואיננו – איננו! ואין נחמה ולא יכולה להיות נחמה על מותו של בן, בעל, אח, אבא וחבר.

וכדי שלא אכרע תחת כובד הכאב אני בוחרת לזכור איך בעודם חיים איתנו, ישבנו יחד ליד שולחן השבת, שמחנו, שרנו זמירות שבת וחג ורקדנו – ולכן אנחנו בוחרים להמשיך לשמוח, לשיר ולרקוד. אני זוכרת איך טיילנו יחד ברחבי הארץ אותה כל כך אהבו – ולכן אנחנו ממשיכים לאהוב את הארץ ולטייל בה עם ילדינו ונכדינו כ"י, לאורכה ולרוחבה. אני זוכרת את עוצמת חייהם ואהבתם – ואהבתי לבני ביתי ולקרוביי, לעמי ולארצי הולכת ומתעצמת.

בני בחר להמשיך את דרכו של אביו ושניהם המשיכו בדרכם של ההורים-הסבים, בוני הארץ ואוהביה. השירות הצבאי היה בשביל יקיריי חובה קדושה בדיוק כמו שמירת שבת וכשרות וצום ביום הכיפורים ותלמוד תורה. הם ראו בשירות הצבאי קיום הלכה למעשה במפגש ייחודי עם כלל ישראל, עם כל שכבות העם שלנו ועם כל אזרחי המדינה באשר הם.

אני יודעת שהמציאות בה אנו חיים תובעת מאתנו להתמודד עדיין עם מצבי סיכון של חיים. אין שאיפתנו להילחם, עם ישראל הוא עם השלום שנאלץ לעשות מלחמות, וזו היא אמונתי. בני ואביו, וחבריהם, וכל חללי החטיבה וחללי צה"ל לדורותיהם שמסרו נפשם על הגנת העם והארץ היו שליחי ציבור לעם ישראל כולו ובפרט לנו – העם היושב במדינת ישראל אשר בארץ ישראל.

אתם, מנהיגי הציבור, ראשי מערכת הביטחון, מפקדים וחיילים – אתם שליחי הציבור שלנו וממשיכי הדרך של יקירינו שלא זכו לצערנו, להמשיכה בעצמם. ככאלה, אתם אמורים לעשות הכול למען בוטחון העם והארץ, ולמען קיומה וביסוסה של חברה מתוקנת, מוסרית וערכית.

משפחות יקרות.

כדי שנוכל להפוך את גורלנו המר והנורא לייעוד אישי ולאומי וכדי שלא נחמיץ חלילה את החיים וגם לא את מותם של יקירינו, נשתדל להוסיף טוב במשפחה, בקהילה, בעם ובארץ כולה. 

ברגעים אלה בהם כולנו מאוחדים סביב זכרם של יקירינו, חללי החטיבה שנפלו במלחמת יום הכיפורים ובכל מערכות ישראל, אני מבקשת לשאת תפילה: למען אחיי ורעיי המשפחות השכולות, למען שלום חיילי צה"ל והחזרת השבויים ולמען הפצועים בגופם ובנפשם. תפילה למען העם, הארץ ומדינת ישראל, ולמען הדורות הבאים.

וגם למענכם המפקדים והלוחמים – חבריהם לנשק של יקירינו, אשא תפילה:

"יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-להֵינוּ וֵא-להֵי אֲבותֵינוּ שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזּאת הַבָּאָה עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. שְׁנַת בְּרָכָה. שְׁנַת חַיִים טובִים מִלְּפָנֶיךָ. שְׁנַת לַחְמֵנוּ וּמֵימֵינוּ תְּבָרֵךְ. שְׁנַת פְּרִי בִטְנֵנוּ וּפְרִי אַדְמָתֵנוּ תְּבָרֵךְ. שְׁנַת שָׁלום וְשַׁלְוָה. שָׁנָה שֶׁתּולִיכֵנוּ קומְמִיּוּת בְּאַרְצֵנוּ. שָׁנָה שֶׁלּא יִצְטָרְכוּ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל [וכל אזרחי ותושבי ישראל] זֶה לָזֶה וְלא לְעַם אַחֵר בְּתִתְּךָ בְרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם."

"וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלום יִהְיֶה לָּנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הָעולָם."

[מתוך תפילת כהן גדול ביום הכיפורים]

תהיינה נשמות יקירינו חללי החטיבה שנפלו במלחמת יום הכיפורים צרורות בצרור חיינו.

* * *

מתי דוד

לרגל ציון 20 שנה להסכם אוסלו

תגובה למאמרו של רון פונדק במוסף "הארץ"

אינפוזיה לאילוזיה של כישלון אוסלו

סרבן התחברות למציאות והתפכחות מאוסלו

רון פונדק וחבריו לקבוצה, שרקחו במחתרת את המודל התיאורטי של חזון השלום המופלא הקרוי "הסכם אוסלו", אינם מוכנים עד היום להכיר בכישלון ולהודות בו. כישלון על פי כל אמות המידה של מבחני התוצאה של המציאות הריאלית.

פונדק וחבריו התאהבו בתבונת עצמם ובאוסלו פרי דמיונם, תוך התנתקות מהמציאות מסביבם. הם הפכו לסרבני התפכחות שאינם מוכנים להודות במציאות. פונדק מאשים את כולם בכישלון, כולל את רבין, פרס ומפלגת העבודה, אבל באופן לא מפתיע, ערפאת והפלסטינים לא כלולים ב"כתב האשמה" שלו. הוא ממשיך לסנגר עליהם, תוך כמה "הסתייגויות" לא חשובות.

לטעות זה אנושי גם בדרג המנהיגותי-מדיני וגם בדרג הרעיוני-אידיאולוגי. ואולם, לטעות ולהמשיך להטיל (או ליפול) לאשליות – זה הרסני. הנכונות להודות בכישלון הוא מבחן מוסרי, שבו פונדק וחבריו נכשלו.

פונדק וחבריו יצרו לעצמם דת חדשה, "שלום בכל מחיר", ולא חשוב מה המחיר, גם אם מדובר רק בחתימה על מסמך וטקס בבית הלבן, שאחריו מפירים את ההסכם ופותחים בטרור, לשם השגת עוד ויתורים ועוד "הסכם", על פי "תורת השלבים" של ערפאת ויורשיו.

פונדק וחבריו ממשיכים לטפח אופטימיות מגויסת שכולה מזויפת, לטובת החזון הווירטואלי של אוסלו שגרם לקורבנות ולאסונות ללא שלום וללא בטחון. "הבטחתם יונה ועלה של זית..." – ומה קבלנו.

פונדק וחבריו ליוזמת אוסלו הצליחו לטפח ולהפיץ עלילה בדעת הקהל בארץ ואצל הפוליטיקאים והעיתונאים במערב, שלפיה חוסר היציבות במזרח התיכון, "המסכן את השלום," נובע אך ורק בגלל הֶעֵדֶר פתרון לבעיה הפלסטינית, באשמת ישראל!

עלילה זו התנפצה, לאור מה שמתחולל בכל ארצות ערב. תבערה של מלחמות פנימיות על רקע דתי ועדתי, ללא שום קשר עובדתי ונסיבתי לישראל ולפלסטינים. פונדק וחבריו גרמו גם בנושא זה נזק חמור למעמדה של ישראל בעולם.

הבעיה הפלסטינית לא מעסיקה יותר את מדינות ערב המסוכסכות בתוכן. מוסלמים רוצחים מוסלמים בסוריה, לא בגלל "ההתנחלויות". מלחמת הטרור בין סונים לשיעים בעיראק, לא בגלל נתניהו. חיזבאללה הלבנוני נילחם נגד המורדים באסד, לא בגלל "כיבוש הגולן". הסעודים תומכים במורדים בסוריה, לא בגלל "ירושלים המאוחדת".

* * *

יש לי אימא מקועקעת

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מוקדש לאימהות הצעירות המקועקעות עם התינוקות שעברו על פניי ביום שישי האחרון לפני הצהריים כששתיתי קפה בגן העיר בתל אביב וחבל שלא היו לגמרי ערומות

יש לי אימא מקועקעת

גם אבא שלי מקועקע

נחש כחול על הבטן שלה גדל

אני לא יודע

אם הולך להיות לי אח

או סתם משמינה עם פרח על התחת

פרפר על הציצי

שגם מרשה לי ללטף

וכשאני רוצה קקה

אומרים לי

אתה עוד קטן!

אבל אני לא אומר אני רוצה קעקוע

אני אומר יש לי קקה

אבל שומעים קעקוע כל הזמן

כי הם מקועקעים בראש

וככה כשאני רוצה קקאו או

קרטושקע ממדורה בחצר

אבא יודע לעשות שרירים

ויוצאת לו אישה ערומה

ובמקום רגליים

נגמרת בזנב של דג

היא נוגעת באיש עטלף

ולאימא יש עוד קעקוע

שאסור להגיד איפה

הילדים מקנאים בי

שיש לי הורים מקועקעים

אבל אני הייתי מסתפק

בקקאו בקרטושקעס

ובקקה כשיש לי

ואני חושב שההורים שלי קצת קוּקוּאים

ואני יהיה צריך לדאוג להם

שלא יישבו על

המדרכה ויבקשו נדבות

* * *

אלי מייזליש

ישראל – המדינה האטרקטיבית בעולם

[מכתב אל יהודֵי ארה"ב]

הביקור הראשון שלי אצלכם  בארה"ב היה לפני 57 שנים – ספטמבר 1956 כשהמדינה היא פחות מ-10 שנים.

היו לי קרובי משפחה רבים, הן מצד משפחת אבי והן מצד משפחת אימי, שירדו מהארץ עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת. חלקם התבססו למדי וחלק ניכר חי ממש בעוני. 30 שנה לא הספיקו להם להסתדר כלכלית.

כשסיפרתי אז לקרובים אלה, שהיו עניים מרודים, כי בארץ חיים היהודים בתנאים פי כמה טובים מהם וכדאי להם לחזור ארצה, הם הביטו עלי בבוז וגערו בי שאני משקר כי "כולם יודעים שאין לכם מה לאכול ושאתם חיים מחבילות ששולחים לכם יהודי ארה"ב..."

כל הביקור, שנמשך חודש ימים, התקיים לאור הוויכוח שלי איתם כי "בארץ טוב יותר..." והם בשלהם.

אפילו בעת הביקור השני שלי ב-1965, כשהייתי סטודנט באוניברסיטת ניו-יורק, אמרו לי הסטודנטים היהודים, כי ישראל היא מידבר ו"רוכבים אצלכם על גמלים..." הם טענו כי ראו בטלוויזה. [קטע על תיירת אמריקנית אצל הבדואים בנגב]. גם איתם לא עזר לי כלום. ישראל היא מידבר ואין אוכל.

זאת הסטיגמה שרווחה אז [לפני 50 שנה], וחלקה עדיין שורר שם, שישראל היא מדינה מידברית אי-שם במזרח התיכון, מוקפת מיליוני ערבים שכל הזמן נלחמים איתה ושבכל רגע ישמידו אותה [המראות מהפיגועים באוטובוסים המפוצצים הותירו רושם עז, ובמיוחד שאחת ההרוגות הייתה יהודיה אזרחית אמריקנית, שעדיין תובעים בשמה איזה בנק סיני שהיה מעורב עם כספים לחמאס].

מי שהוציא שם-רע במיוחד לישראל כמדינה מסכנה הנלחמת על חייה כל השנים עם הערבים, היו השליחים  מישראל שבאו לשנורר דולרים למדינה של קבצנית ורעבה ללחם. היתה זו שבת והלכתי עם קרוב משפחה אמיד להתפלל בבית-כנסת, והעלייה לתורה כרוכה במתן 'צדקה' [מגבית פרטית של אותו בית-כנסת למדינה] ולמרות שזכה ב'שלישי', המכובד תרם 5 דולר. נדהמתי כששמעתי חמישה בלבד, לא חמשת אלפים ולא אפילו חמש מאות. חמישה. רציתי להוציא מהארנק שלי שטר של 5 דולר ולאמר לו ביידיש:"מויחל טויבעס..." אל תעשה לנו טובות. 100 אלף דולר לחודש היה משלם שכר עבודה לעשרות עובדיו במפעלו וזה תורם למדינה 5 דולר? זאת הייתה ההוכחה כי אנו שווים אצלו 5 דולר, כלומר, סתם קבצנים עלובי נפש ונודניקים.

בעת הביקור ה-3 וה-4 בשנות ה-90 וה-2000, לא הבחנתי כי חל שינוי כיוון, אפילו כשישראל הוכיחה אז לעולם כולו, כי היא מדינה מודרנית ומשלחת לוויינים לחלל, או שבמחסנים שוכנים כמה פצצות אטום, מדינה שהביסה צבאות ערב בכמה מלחמות, מדינה שמייצרת ומייצאת מוצרי היי-טק ב-30 מיליארד דולר בשנה, שמיליארדר גוי בא וקונה מפעל בגליל ב-4 מיליארד – או, את זה לא זוכרים, רק שאנו שנוררים ומדינה על סף המידבר, אי-שם 'אין דה מידל-איסט' מעבר להררי חושך והסמבטיון ולא ליד הרי הרוקי שם באים עשירי אמריקה לעשות סקי.

היום, לאחר שהמדינה קיימת יותר שנים מהגיל הממוצע שלכם, ובניגוד לחלומות שלכם כי אנו רוכבים על גמלים, אני בא לספר לכם שהתמונה שונה והפוכה ואפילו מוצלחת ויפה יותר מאצלכם: המכונית הפרטית אצלכם בחניון ליד הבית [שיא גאוותכם הלאומית] היא מבוגרת יותר משל הישראלי. אצלנו היא חדשה יותר וטובה יותר. הממוצע של בעל רכב אצלנו הוא מכונית בת 3 שנים ואצלכם 5-7 שנים ויותר. מאז תחילת שנת 2000, סללנו פר מכונית פי 10 כבישים חדשים ממה שסללו בארה"ב. אז אנחנו נוסעים במכוניות יותר חדשות ובכבישים יותר חדשים וטובים. וזאת מדינה אטקרקטיבית. ב-20 השנים האחרונות בנינו פר נפש פי 10 מכם דירות חדשות, דירות הרבה-הרבה יותר מודרניות מהבנייה אצלכם. אז גם עם דירות אנחנו מדינה אטרקטיבית. באותן שנים גם בנינו פר נפש פי 100 פארקים חדשים ליד השכונות החדשות הנבנות כיום בארץ והמתנשאות לרום של 18 קומות או 26 קומות. וגם בניינים חדשים אלה יוצרים מדינה אטרקטיבית. וגם מאז תחילת אותן שנות 2000, נפתחו בארץ נומינלית יותר מכללות מאשר אצלכם בכל רחבי ארה"ב.

אולי יש לכם הרבה קולג'ים מהמוכן והקיים כבר מאה שנה ויותר, כמו אוניברסיטת ייל או MIT אבל שום דבר חדש ואטרקטיבי אינו קורה אצלכם, הכול דומם כמו לפני עשור או שניים או 50 שנה. ואילו אצלנו כל הזמן המדינה מתחדשת ונבנית ללא הרף, ללא הרף, וישראל כיום היא המדינה הכי אטרקטיבית בעולם בכל הנוגע לתצורה, שלל נופים משתנים תוך 3 או 4 ק"מ: ממטולה בצפון הגלילי וההררי לעמקים וכבישי הסרגל לשפלה ולירושלים ולנגב ולערבה ועד אילת, אתם יכולים לספור יחד איתי: 22 סוגי טבע שונים ב-480 ק"מ כביש. אין אף מדינה בעולם שב-480 ק"מ מתגלים לעיני הנוסעים אותם 22 גווני הטבע, מחקלאות הררית ומטעים והכרמים ועד לשפעת שדות התבואה בנגב, החול הזך והזהוב שעל שפת הים, צוקי מצדה מעל ים-המלח למטה, צוקי מצפה רמון והמכתשים ודרך הערבה לאילת.

השונה אצלנו מאשר אצלכם, כי ארה"ב היא מדינה פגועת טבע קטלנית, הררי אסונות פוקדים אתכם כל שנה ושנה; אין ספור לסופות ההוריקן הקטלניות המוחקות לפתע פתאום כפרים שלמים, ושטפונות עזים המטביעים מאות אלפי ק"מ במים סוערים, אסונות אקולוגיים כמו במפרץ מכסיקו, ובמיוחד אותן שריפות ענק המכלות שטחים פי כמה מגודלה של ישראל.

ישראל היא יחסית אליכם מדינה ללא פגעי טבע קטלניים כלל. לא הוריקנים ולא שטפונות והאסונות האקולוגיים במפרץ מכסיקו ליד ניו-אורלינס והשריפות הקטלניות בקליפורניה, קולרדו ופארק ילוסטון [אולי פארק ענק אחר ואין זה משנה]. אצלנו לא נכנסים אל בית ספר וקוטלים עשרות ילדים, גם לא בריצת מרתון, וגם לא סתם ככה שכל אמריקני מסתובב עם כמה אקדחים והוליווד אחרי זה מפיקה כמה סרטים.

אתם – יהודי ארה"ב משתעשעים עם הסיפור כי כל זה אינו נוגע לכם, אתם הרי לא חיים בפארק ילוסטון או במדברי נוואדה או קולורדו. אתם הרי מצטופפים בוואלי של אל.איי. או בברוקלין ניו-יורק. ואין לכם מושג בכלל איך נראית סופת הוריקן בערבות המסיסיפי או כשהוא עולה על גדותיו. אבל זה הרי מה שמוקרן כל הזמן על מסך הטלוויזיה בבית – לא? או איך שכיום הנשיא שלכם אובמה במבוכה, או האם סוף-סוף תצא ארה"ב מהמשבר הכלכלי שפקד אתכם עם קריסת הבנקים. אז תראו טוב-טוב שאצלנו אין שום דבר מכל ים האסונות שפוקד את ארצכם ללא הרף. תתבוננו היטב ותבחינו כי ארצנו כיום היא מדינה אטרקטיבית וגאה ויפהפייה ואין סוף של בתי קפה מהמשובחים בעולם. לא. לא תמצאו אצלכם קפה כמו אצלנו. גם לא ברומא. אפילו הפיצה שלנו יותר טובה.

תקחו מכונית בנתב"ג, תסעו לנתניה, ושם בכביש רחב היורד לחוף ממש, יתגלה לכם המראה הפנורמי של הים הכחול, תרדו למטה מהצוקים עד לחול, יש שם חניה מסודרת, תצאו ועוד 5 מטר יש לכם בתי-קפה עם בירה קרה מכל העולם וגם יין לבן צרפתי ולשמוע בצרפתית צרפתיות מנגנות בלי כלי נגינה וזה נתניה. רק לבכות. ולדמוע. 'זה הכול שלנו?' כן. זה הכול שלנו. אם תמצאו בברוקלין אחוז אחד מזה [גם לא חצי אחוז], הבירה על חשבוני. [וגם הגלידה]. ומחר תסעו קצת צפונה לקיסריה. ועוד 3 ימים תסעו לראש-הנקרה, ואחרי זה למנרה ומשגב-עם ותראו לבנונים הולכים בשקט ולא יורים טילים. ואחרי זה תבואו לספר לי אם שיניתם את דעתכם.

נ"ב. ואם בכל זאת תרצו לרכב על גמל, תעלו לירושלים, על קצה הר הזיתים ליד מלון אינטרקונטיננטל יש גמל עם הרבה צעצועים צבעוניים ופלסטיני בן 15 באנגלית: תן דולרס, מיסטר. הגמל יכרע ברכיים ויגעגע מהההההה ארוך ותעלה עליו והנער יוביל אותך 10 מטר. גם את זה רואים בטלוויזיה. אבל, אם תמשיכו להתעקש כי בישראל רוכבים על גמלים, אל תתפלאו, כי מחר או מחרתיים, כשארה"ב שוב תטבע בפניקה של אסונות אז גם אתם תסבלו ולא תהיה לכם ברירה אלא לשלוח שליחים לישראל לקבץ נדבות.         

* * *

ניצן הורביץ

סיפור

 את הסיפור הזה אני מספר בפעם הראשונה. הוא התחיל בהפתעה עצומה, נמשך כבר 25 שנה, ולא מפסיק להפתיע אותי עד עצם היום הזה. וכשאני חושב עליו עכשיו, עדיין קשה לי להאמין שיכולים להיות צירופי מקרים כאלה. אבל עובדה.

המפגש הראשון היה בסינגפור. 1986. הייתי כתב בגלי-צה"ל, והגעתי לאי הטרופי המשגשג, עם הפמלייה שליוותה את ביקורו של הנשיא חיים הרצוג במדינות אוקיאניה ואסיה. "ביקור", אני אומר, אבל זה היה המסע הארוך והמורכב ביותר של מנהיג ישראלי בעולם עד אז, וגם עד היום. במשך יותר משלושה שבועות עברנו עם הנשיא בתחנות הבאות: ראוניון (אי צרפתי במזרח אפריקה), אוסטרליה, ניו זילנד, איי פיג'י, איי טונגה, הונג קונג, סינגפור, סרילנקה, קניה, וחזרה לירושלים.  

סינגפור היתה כבר לקראת סוף המסע הזה, וכן, שלא יהיה לכם ספק, זו היתה נסיעה מופלאה. אחד מאנשי הצוות של חיל האוויר שהטיס את המטוס שלנו, סיפר שבסינגפור אפשר לפתח תמונות על המקום – חידוש גדול אז. הטייסים האלה תמיד היו הכי מעודכנים. וכשהיה לי רגע פנאי, הלכתי לחנות צילום כדי לפתח את הפילם מהנסיעה.

בחוץ שרר חום מטורף. אחרי שמסרתי את הפילם, נשארתי לחכות בתוך החנות הממוזגת. לידי ישב גבר שחור, בחליפת ספארי, והסתכל עליי במבט נוקב. זה היה קצת מוזר, אפילו מעט מדאיג. האיש לא הסיר את מבטו ממני. הוצאתי את המחברת שלי, והתחלתי לכתוב ידיעה ליומן החדשות הקרוב על פגישתו של הנשיא הרצוג עם המנהיג האגדי של סינגפור לי קואן יו.

לא הספקתי להשלים שורה, והאיש תקע ראשו במחברת, ואמר בהתרגשות עצומה:

"זה עברית, נכון? אתה ישראלי."

לא היה טעם להכחיש.

כן, אני ישראלי."

הוא הביט בי במבט חודר, ובאנגלית מצוחצחת אמר: "את זה אתם עשיתם," ובעודו מדבר, שלח יד כלפי מטה, הפשיל את שולי המכנס שלו כלפי מעלה, וחשף רגל מעץ.

נחרדתי. הסתכלתי לכיוון הדלת. חששתי שהוא עומד לתקוף אותי. אלא שאז ראיתי שמסביבנו התקבץ מעגל של אנשים שהביטו בעיניים פעורות על המחזה. בלי לאבד שנייה, האיש המשיך לדבר, בהתרגשות הולכת וגוברת, כשהוא דופק על הרגל המלאכותית:

"אני מאוגנדה, הייתי חייל, שמרנו על נמל התעופה באנטבה, שם החזיקו את בני הערובה הישראליים. ידעתי שזה דבר רע מאוד. ואז ירדתם מהשמיים. חייל שלכם ירה ואני נפצעתי. שכבתי על הרצפה וראיתי איך שיחררתם את השבויים, וזה היה אות מאלוהים. אתם הראיתם לי מה אני צריך לעשות: לעזור לאנשים, לעזור לישראל. ואתה הישראלי הראשון שאני פוגש מאז שהתחלתי בדרך החדשה שלי."

הדיבור נעתק מפי. בתיזמון מושלם, הגיש לי המוכר את חבילת התמונות מהודקות בתוך ניילון שקוף. האוגנדי תקע מבט בחבילה הקטנה, ופער את פיו. התמונה הראשונה היתה ממלכתית מאוד: טקס קבלת פנים לנשיא, עם דגל המדינה, באחת התחנות במסע.

"זה הנשיא שלכם! זה עוד סימן." הוא פתח את הכפתור העליון בחולצה, והוציא החוצה צלב גדול שהיה תלוי על צווארו. "אני בשליחות מיסיונרית והפגישה איתך היא אות שבחרתי בדרך הנכונה."

בשלב הזה כבר לא חששתי. האיש שפע חיוכים והיה נרגש עד עמקי נשמתו. גם אני התרגשתי. הלכנו לבית קפה, והאיש, אדיסון סמפה שמו, סיפר לי את סיפור חייו לפרטי פרטים. כולל אנקדוטות על אידי אמין, אותו הכיר אישית. החלפנו כתובות, ונפרדנו בחיבוקים.

לאחר כשנתיים, קיבלתי ממנו גלוייה. אני מסתכל עליה עכשיו: גלוייה של מטוס "לופטהנזה" שהיו מחלקים בטיסות. הוא הוסמך לכומר, והירבה בנסיעות ברחבי העולם מטעם הכנסייה "להלל את שבחי ישראל." כמובן שלאחר מיספר שנים, הגיע גם לכאן. הייתי אז בשליחות באירופה, ולצערי לא פגשתי אותו. אבל מכתב נפעם ונרגש מחוויותיו בארץ הקודש קיבלתי גם קיבלתי.

אחרי זמן מה, ניתק הקשר, ולא שמעתי ממנו מאז.

יותר מ-20 שנה עברו. לפני כשנתיים התוודעתי מחדש למצב באוגנדה כשהתחלתי לטפל יחד עם חברי פרלמנטים אחרים בעולם, במסע הרדיפות שהתחולל שם נגד הומואים ולסביות. לחרדתי התברר לי כי הרוח החיה של מסע ההסתה הוא כומר מקומי בשם סמפה. אבל מפח הנפש נעלם כלא היה כאשר התברר לי שמדובר בכומר אחר. הכומר האוגנדי "שלי" אוהב כל אדם שנברא בצלם, כפי שפעם כתב לי.

אתמול נזכרתי בו. למרבה המזל הקשר בינינו התקיים לפני עידן האינטרנט, אז המכתבים נשארו. במהלך החג הוצאתי את התיקיות הישנות מעומק הארון, וקראתי מחדש את מה שכתב לי. היו לו הרבה תקוות עבורי והרבה ציפיות מישראל בכלל. האם עמדנו בהן? אני מאמין שכן. כשקראתי את דבריו לאחר שנים, חשבתי שישמח מאוד לשמוע על ההתמודדות שלי בתל אביב. הוא מאוד אהב את העיר הזו, כאשר ביקר פה, ואפילו סיפר שפגש כאן אורתופד שעזר לו עם הרגל.

כתבתי לו מכתב ראשון מזה שנים רבות, לפי הכתובת האחרונה שיש לי ממנו. האם הוא שם? האם הוא בכלל חי? אני מקווה מאוד שכן. אם אקבל ממנו תשובה, אזמין אותו למסיבת הניצחון.

להתראות,

ניצן  

נ.ב. – התכוונתי לכתוב לכם על הבחירות, ויצא סיפור אחר לגמרי. לא נורא, זה קורה לי לפעמים. ובכל זאת אנחנו בעיצומה של מערכה סוערת, אז אני אסכם בארבע מילים את מה שרציתי לומר לכם: אני צריך את עזרתכם. יש לנו הזדמנות, עוד חודש בדיוק, לחולל שינוי גדול. אנחנו כבר מרגישים את רוחות השינוי באוויר, הסקרים מעודדים, ומספר הפעילים והמתנדבים שמציפים אותנו מרגש מאוד. כל אחד מכם יכול להיות חלק מהשינוי. גם מי שלא גר בעיר ולא יכול להצביע כאן. והעזרה הכי ממוקדת והכי מועילה עכשיו, היא תרומה כספית – כל אחת, כל אחד, על פי יכולתו. כל שקל נוסף הולך ישירות לפעילות בשטח. 100 שקל יעזרו לנו להדפיס עוד חולצות, 200 שקל יביאו עוד עלונים ומדבקות, ותרומה של 500 שקל תקרב אותנו לשלט חוצות משמעותי נוסף. זה פשוט, זה מהיר, וזה באינטרנט. אין לנו את המשאבים והכספים של חולדאי והמנגנון שמקיף אותו, אבל יש לנו אתכם, ובאמצעות התרומה שלכם נוכל לעשות את השינוי.

שלך,

ניצן הורוביץ

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1970)

חלק ראשון של שנת 70'

יותר ויותר אני מקנא בפנחס שדה, לא רק בגלל ספריו המצויינים, אלא בעבור יכולתו לחיות במנותק מכל הפעילות הזאת [של הקריאות למילואים], לחיות רק את חייו שלו, ולהקדיש את כל זמנו לכתיבה. [- - -] לפני שבוע ריאיינתי את שלונסקי ליובלו השבעים, ל"על המשמר". בין היתר סיפר כי ישב בזמנו שעות עם שדה ושיכנע אותו שלא יתאבד. אחר-כך עזב שדה את תל-אביב ועבר לירושלים, שם התחבר עם יורם קניוק ושניהם רצו להתנצר, וכן למדו קבלה באוניברסיטה. עד כאן דברי שלונסקי.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 4 במרס 1970. אני הייתי אז בן 34.

סנדו דוד סיפר לי כי שלונסקי פירסם לשדה את שירו הראשון "משא דומה" בכתב-העת שבעריכתו, "עיתים", ב-1946, בהיות שדה כבן שבע-עשרה. אחר-כך שדה נעלם וסיפרו שעבר לירושלים וישב במנזר והילכו אף שמועות שהתנצר. אני מעודי לא שמעתי ממנו על כך, אבל אחד מידידיו הטובים התנצר באותה תקופה, לאחר מלחמת השיחרור, וגר בירושלים. אם אינני טועה הוא מספר על כך ב"החיים כמשל". סיפורו הראשון של שדה נדפס ב"במעלה", ביטאון "הנוער העובד", בשנת 1945, בהיותו כבן שש-עשרה.

*

אתמול בערב אצל פנחס שדה. בטרם נסיעתו לאנגליה, בשבוע הבא. לאחר שנכנסתי צילצל הטלפון והוא יצא למסדרון ודיבר עם בחורה. דיפדפתי בספרים שעל השולחן. ספר אנגלי, בעל תוכן פילוסופי דתי, איני זוכר את שמו, נשא בעמוד הראשון כותרת (14.2.70) ולמטה – "פנחס, אני אוהבת אותך, שרי."

התאריך [הזה] הוא יום השבת שלפני אותו יום ראשון שבו הירצה שדה בבית הילל בירושלים בפני סטודנטים, קרא מיצירותיו וענה לשאלות. שרי היא הדמות ששימשה לו דוגמה לאביגיל ב"על מצבו של האדם".

ביקשתי ממנו להסכים להתראיין לסידרה על "מחיר הציונות". שעה ארוכה הסביר מדוע קשה לו הדבר, אך עשה כל זאת רק כדי להסכים לבסוף. הוא נמצא עתה בתקופה שוביניסיטית מלחמתית. מצד אחד רואה עצמו כמתנגד ליהודים, ל"שמירים" [בני-דמותו של הסופר משה שמיר] בלשונו, שהם, בפאראפראזה על ניטשה "מחלת העור של היהדות האמיתית." צריכים אותם כדי לעבור מתקופת הגלות לתקופת הארץ, אך הם לא המהות האמיתית של היהדות. מדבריו משתמע שהוא רואה עצמו כמבטא מהותה האמיתית של היהדות. הוא שואף לצדוק בדבריו, כלומר, לעקוב אחר התהליכים הסטיכיים בהיסטוריה של עם, ולתארם, גם כלפי העתיד. משום כך הוא שיכור הכוח. ונוטה גם לדיעות כנעניות, אם כי רטוש ואמיר הם כקליפת השום בעיניו.

היה אצלו בחור גוי, שנולד באנגליה, חי שנים רבות בהודו, רצה להיות משורר וויתר. בא עתה לישראל לראות מה המהות האמיתית של מה שנעשה כאן. ושלחו אותו מדיזנגוף לפנחס שדה.

הם ישבו שש שעות, לילה שלם. עד הבוקר. לדעת ה"גוי" מת ישו, בטהובן, הנצרות וכו'. כל זה נגמר. עתה אנו נמצאים בעידן חדש. לדעת שדה – העידן האלילי, או הניאו-אלילי. יש לבחור כהן עליון בניו-יורק, של הכת שלהם, שהם רואים בו התגשמות האל עלי אדמות. אצל שדה ישו חי יותר משאצל בחור זה. מה שמצדיק, לדעת שדה, את העובדה שישו יש לו קיום רק אצלנו, היהודים. ולא אצל כמה נזירות וכמרים נוצריים, שהם מיעוט בקרב עולם אלילי-גויי. אותו בחור אינו מאמין בכוחה של המילה הכתובה, אלא, בעקבות מקלוהאן – התקשורת המודרנית. טלוויזיה ופגישות עם האנשים. גם אינו מאמין ביצירת יחיד. עידן זה חלף לדבריו. שדה חש עצמו, לדבריו, כנציג קשי-העורף היהודי ועם הספר מול העולם הגויי האלילי.

לפנות בוקר הביא את הבחור לחרדה אמיתית, עד שפני הלה האפירו. מדוע? הבחור אמר שאינו מאמין כי פצצת המימן תתפוצץ אי-פעם. פשוט, על האנושות לדחות את הפצצה מתודעתה, כעניין שטני – והפצצה לא תתקיים.

שדה אמר לו כי לדעתו כל מה שעשו אנשים אי-פעם, סופם שהשתמשו בו. ואם יש פצצות, סופן שהן יתפוצצו.

הבחור נחרד, אך עדיין אין זה הכול. ומה יהיה על בני-האדם? שאל הבחור.

 "מה איכפת לך בני-האדם?" ענה שדה. ראשית, אין ביטחון שכולם יושמדו. וגם אם כולם יושמדו – כלום אלוהים יחדל להתקיים משום כך? לגבי אדם דתי, (ואותו בחור דתי היה) – חשוב רק האלוהים. ואלוהים יוכל להמשיך להתקיים גם בלי בני-האדם.

למשמע דברים אלו האפירו פני הבחור. לדעת שדה – גם משום שהיה סבור כי בכך הביע שדה את החלטתם הנחושה של יהודים בישראל להפעיל את הפצצה האטומית אם יגיעו מים עד נפש, ולסחוב אחריהם את העולם כולו להשמדה. כלומר – המהות היהודית האמיתית, קשת העורף – עומדת בניגוד לכיוון הכללי, האלילי, האורגיאסטי, בעולם כיום.

הבחורה שצילצלה בטלפון היא נערה בת שש-עשרה וחצי, מבני-ברק, החליטה בזמנו לצאת לתרבות רעה ואף טיילה, לפי שסיפרה לשדה, בלילה בגן-העצמאות מתוך תשוקה רבה להציע עצמה לכל גבר. הוא יעץ לה ש"לא תיתן עד הסוף". בינתיים גם התאהבה בו, כי היא "נערה מיוחמת", והיא מצלצלת אליו ומטרידה אותו. היא אינה יפה. פניה לא נאות. אך יש לה חזה גדול וזקוף, ממש בלתי רגיל לגבי גילה, קשוח ומוצק. אלא שהוא, שדה, מעולם לא היה מחובבי החזה. תמיד חשב, וכתב, כי הדבר היפה ביותר באישה אלה הן רגליה. בשלימות. ולדעתו רק עכשיו, עם המיני – החלו להכיר בעולם במה שהוא הכיר כבר מזמן.

על "מות אבימלך". אבימלך הוא המשכו של אבשלום. הקצין השכמי שמת בלי להבין את משמעות חייו (ואשר ניראה בעיניי אנושי יותר מאבימלך) – אף הוא חלק ממנו, שדה, עצמו. זה קרה לו ביום הראשון למלחמת ששת הימים. לא גייסו אותו. אמנם נסע ליפו אך לא היו צריכים לו. הוא נישאר בבית עם אישה ובת (יהודית ובתה). והחלו האזעקות. ואז היו לו "עשר, חמש-עשרה דקות" בהן הרגיש כי כל מה שכתב וקרא בספרים אינו מסוגל להעניק לו מאום מול אימת הכיליון. ממש היה בפאניקה. בגלל הגנראל מורטאג'י. והאמת של אותם רגעים היא שעמדה ביסוד סיפורו של הקצין.

עתה הוא עובד על משהו חדש. לא שירים ולא רומאן. גם לא מסה פוליטית ופילוסופית. משהו הקרוב במהותו ל"החיים כמשל". נושא חותם אוטוביוגראפי. בקרוב עומד להופיע בהוצאת שוקן ספר השירים שלו 1947-1970.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 11 במרס 1970.

*

ביום חמישי טילפנתי לפרופ' ברוך קורצווייל, פרופ' גרשם שלום, ולפנחס שדה, שחזר בינתיים לארץ מנסיעתו לאנגליה. אני מתעסק לצורך הספר עם מגלו-מניאקים.

שדה – חזר משוגע יותר משיצא. אני צופה גם עימו קשיים בראיון. אף לו נידמה שכל הספר לא בא אלא לפאר את שמו ודיעותיו. "מה יש לפרופיסור שלום לומר?" הפטיר.

ובינתיים – יונתן רטוש יושב וממלא מחברות לראיון עימו, למרות שאמרתי לו שיותר מעשרים וכמה עד שלושים עמוד לא אוכל להקצות לו!

מגלומנים. כולם. ייזכרו לטובה דווקא פרופ' ישעיהו ליבוביץ ופרופ' הוגו ברגמן.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 ביוני 1970.

*

היום נדפס ב"ידיעות אחרונות" פרק מ"מסע באירופה" של שדה בשם "לילה בסוהו". הוא מספר בו על ביקור בהצגת סטריפטיז, והמחיר – עשרה שילינג.

 "אני נכנס בפתח הנכון, וקונה כרטיס אצל הבחור היושב מאחורי הדלפק, מבלי לקוות להרבה. בהיכנסי אני מוצא עצמי באולם קטן, כעין חדר גדול. הקירות צבועים בכחול. האפלולית מוארת בנורות צבעוניות אחדות. בפינה דלפק, ואיש יושב מאחוריו ומוכר בירה. בחדר חמש או שש שורות של כיסאות, וכשלושים איש יושבים או עומדים. צעירים אחדים ארוכי-שיער מגרמניה, הודי בתרבוש, קשיש אנגלי נשוא-פנים עם משקפיים במסגרות-זהב, סינים אחדים, אנגלים אחדים מפשוטי-עם. אווירה שקטה, נעימה, קצת מיסתורית, כמעט פולחנית.

 "ברגע כניסתי עומדת על הבמה נערה בלונדית, עירומה לחלוטין, ומתנועעת לקצב המוסיקה הנשמעת ברמקול. אני מוצא כיסא פנוי בשורה השלישית ומתיישב.

 "המסך יורד. נשמעת איזו מוסיקה במשך רגע או שניים, ושוב מתרומם המסך. ראיתי נערה אנגליה כבת שמונה-עשרה. גוף ענוג, שיער שחור, עור חיוור. היא מתנדנדת על נדנדה, אחרי-כן היא מתפשטת לגמרי, וממשיכה להתנדנד. תנועותיה וחיוכה חינניים, מקסימים, גופה יפה, נקי לחלוטין, תופעת טבע, קרובה יותר לחיים מאשר למוות. אין שום תחושה של פריצות, זימה, או ייאוש. היא מתנדנדת, מרחפת, לבנה, צעירה כשיח פורח, מחייכת.

 "מסך. רגעים אחדים של מוסיקה מהרמקול. האנשים יושבים בשקט, באור העמום. איזו אווירת פולחן שוררת על הכל.

 "המסך עולה. נערה ממלטה, כהת-עור, דקת-גו, נאה. היא אינה מחייכת כקודמתה. היא רוקדת מעט, ומתפשטת לחלוטין. עכשיו היא מתנועעת על מקומה לקצב של שיר נפלא ממלטה, הנשמע ברמקול. היא מלטפת בריפרוף את גופה, את שדיה הנערתיות. היא נעה ברצינות, ללא חיוך, בחינניות נהדרת, כמעט בעצב. עיניה גדולות, לחות, נפלאות. גופה טהור כפי שהיה בהיבראו.

 "כשמתרומם המסך בפעם הבאה, מופיעות שתי נערות. הן רוקדות מעט, מפשיטות זו את זו, מתחבקות, ומלטפות האחת את רעותה. כל זה מתרחש לאט, דומם, לקצב מנגינה חרישית, ללא שמץ של גסות, והשתיים ניראות כמו שני פרחים הפורחים יחד.

 "באולם הקטן דממה, אפלולית. אני חש כמו באיזה פולחן עמוק, נפלא, מאושר. משהו מן החלום, כמו באיזו חגיגה יוונית עתיקה. גופות הנערות באות לידי ביטוי טבעי, אמיתי, ראשוני, והן מבטאות את החיים.

 "ועכשיו מופיעה בחורה אנגליה מגושמת, ותוך כדי התפשטות היא מספרת בדיחות גסות בניב המוני של מזרח-לונדון. זה מדכדך. אם זה יימשך, יתפורר הקסם. ההתנוונות והמוות האנושיים ינצחו את הנצחיות של הטבע. אני מדליק סיגריה, מתבונן על הכתלים, רושם קצת מהשורות האלה, וממתין שהיא תסתלק. צר לי עליה. צר לי עליי, ועל בני-האדם בכלל. הזמן רוצח את כולם, כמשוררים כחשפניות, אוהבים וזונות גם יחד.

 "מסך, ואחרי כן מופיעה נערה המוצגת ברמקול כצוענייה, ואכן היא ניראית כך. נערה נאה, עם איזה צל-של-חיוך גאה. היא רוקדת ומקישה על מין תוף קטן עם פעמונים. היא מתפשטת, וממשיכה לרקוד עירומה. חיוכה יפה, תנועותיה מלאות חן, גופה נעים.

 "ועכשיו מופיעה נערה כושית יפהפייה מג'מייקה. היא שרה בקול נהדר, עמוק, ורוקדת בקצב מהפנט, מסעיר. היא מתפשטת במהירות, וממשיכה לרקוד. הקצב מרטיט, מרגש, וגופה – בצבע הקפה – גמיש ומשוחרר עד כדי פלא. אני מביט בה מוקסם. כמה יפה הכול, טבעי, נהדר! במוחי מזמזם משהו, איזה זיכרון. מהו שאני נזכר בו הרגע? כן, אני נזכר שהחסרתי משהו בשיר שלי "על מצבו של האדם", החסרתי משהו חשוב, חשוב מאוד. הנערה הכושית ממשיכה לרקוד לקצב השירה הנהדרת, רגליה ארוכות וחטובות, שדיה קטנים ומוצקים, ואני נזכר במה שכתבתי באותו שיר ומבין מה החסרתי: כתבתי על האדם, על החיה האנושית, שהיא רובצת על האדמה המרחפת בחלל, בעלטה, ו – 'היא שותקת. רק לרגעים / תיילל מול המזרות. / יש אשר את עצמה תישך / או חרש תמלמל זמירות.'

 "אבל, הייתי צריך להוסיף משהו חשוב, משהו הכרחי, והוא, שהחיה האנושית, לפעמים, גם רוקדת. רוקדת להפליא, על כדור-האדמה המרחף בחלל.

 "לבסוף אני קם, שותה כוס בירה, ויוצא. מחזור הנערות מתחיל מחדש, ואני מתחיל כבר להיות מטושטש מעט, אטום ומוטב שאצא בטרם יפוג הקסם, בטרם אתחיל לראות רק בשר, בטרם תתגלינה הנערות לא כטבע בראשיתי אלא כיצורים אנושיים, עם כל מה שנוסף להן לאחר הגירוש מגן-עדן."

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 22 ביוני 1970.

*

בערב יום רביעי, ה-24.6, הייתי אצל שדה, לראשונה מאז חזר מטיולו באירופה. שוחחנו עד שתיים לפנות-בוקר, את השעות האחרונות ביליתי ברשימת דבריו – לשם הראיון בספר.

הוא סיפר עניין מוזר. לפני חודשים אחדים התפרסם מאמר שלו ב"ידיעות אחרונות" על מוחמד, בחתימת רחבעם צור. מתברר שבמאמר, שנדפס עת שלא היה בארץ – היו פגיעות במוחמד והדבר הביא אף לשאילתה בכנסת ולגל של מכתבי קוראים. הוא טוען שכל מה שכתב במאמר לקח מספרים, בעיקר מספרו של ויל דיוראנט.

לפני כיומיים צילצלו אליו בשמונה בבוקר. פקד של המשטרה בירושלים. והזמינו אותו לחקירה ליום המחרת בשמונה בבוקר במשטרת מחוז תל-אביב. הוא שאל את הפקד: "אתה יודע בכלל עם מי אתה מדבר?"

הפקד אמר שאמרו לו בעיתון שהמדובר בסופר.

 "ובכן," אמר לו שדה, "אם אתה רוצה לראות אותי יש לך שתי ברירות – לאסור אותי ולהביא [אותי] אליך, או לבוא אליי."

הפקד הסכים לבוא אליו בשמונה בבוקר.

 "אם כך יהיה עליך לצלצל חזק כדי להעיר אותי."

הפקד הסכים לבוא בשלוש אחר-הצהריים. זה היה צריך להיות אתמול, וטרם שמעתי סופה של הפרשה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 ביוני 1970.

מנסיעתו, שחלק ניכר ממנה עשה בספרד, הביא לי פנחס פגיון קטן, משובץ זכוכיות צבעוניות, שיחד עם ניצבו יוצר צורת צלב. אני משתמש בו כל השנים לניקוי מקטרותיי.

*

סיימתי את הראיון עם שדה לספרי האמריקאי "אין שאננים בציון". לשם כך הייתי אצלו פעמיים נוספות, ב-2.7 וב-5.7. תחילה חשבנו להוסיף גם מדבריו על האינטלקטואלים היהודים בארצות-הברית – אולם לאחר שפתח פיו עליהם, החלטתי לא לפרסם את דבריו. הוא רואה ביהודים החיים שם צירוף של שלושה יסודות שליליים – פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, אורגיה ליבראלית, ספרות ועסקי עיתונות ובידור – ובשלושת אלה הם מרעילים את הגזע האמריקאי ומונעים את זיקתו לאדמה. לבסוף יתקומם הגזע האמריקאי האמיתי, איכרי טקסאס, ויעשו ליהודים מה שעשה היטלר ליהודי גרמניה. אנשים כמו רות, ב"קובלנת פורטנוי" – מייצגים את התהליך.

אמרתי לו כי דבריו אינם שונים ממה שהוא (ופרופ' שלום) מאשימים את פורטנוי-רות, ועל כן ניראה לי בלתי הוגן ולא מוסרי לפרסם את דבריו. אפילו אם הסנסאציה שבהם תעשה את הספר ל"בסט-סלר", מה עוד שאין בהם, בדבריו, אורגינאליות רבה, הלא אלה הן הטענות הפשטניות ביותר של הציונות.

הוא עבר והוסיף בתשומת-לב קטעים בראיון, ובלא ספק זה אחד הראיונות המעניינים בספר, אם לא הטוב בהם.

סיפר כי בשהותו בלונדון, באחת הפעמים, שכב שלוש-ארבע פעמים עם בת-שבע שריף, עוד בטרם נישואיה. היה לו כניראה צורך בכך כדי להיווכח, להראות לעצמו, שהוא שוכב עם מי שהיתה פילגשו של תמוז. הוא סיפר כי בזמנו בא עימה תמוז אליו בירושלים, והוא, שדה, אף המליץ בפני תמוז שיתגרש, כי חשב שיהיה מאושר עימה, עם בת-שבע. ואולם מרים, אשתו של תמוז, לא נתנה לו גט, ואף תמוז עצמו נוכח כניראה עד מהרה כי מבת-שבע לא תהא לו תשועה, ומאז, לפי שדה, החלה שקיעתו של תמוז בעולם הטומאה.

הוא אף סיפר שרימון ותמוז, שניהם ידידים מנוער עד היום, אהבו שניהם את מרים, אשתו של תמוז. והיא בחרה בתמוז. לדעת שדה לו בחרה ברימון היה יוצא משהו גם מרימון וגם ממנה. את בת-שבע הוא שונא. גם סיפר שפעם באה אליו לכאן ובכתה על מר גורלה, ועד היום היא מצלצלת אליו כל אימת שהוא מדבר ברדיו או מוציא ספר חדש. לדבריו אמרה לו שתמוז איננו מוצלח ביותר במיטה. דברים אלה סיפר בהנאה. כמעט כל פעם בבואי אליו הוא משוחח כשעה רעות על תמוז ודש בו, כבתסביך.

בזמנו סיפרה לי פיצי (גבריאלה יששכרי-ספריאל), כי הכירה את שדה באמצעות בת-שבע [שריף] חברתה. הוא בא פעם לבקרה והיא ישנה. היא התעוררה, פתחה לו את הדלת, הכניסה אותו לדירה, נכנסה לחדרה ושבה לישון. יותר לא ראתה אותו. כניראה חיכה עד בוש, והסתלק. מאחר ומעודי לא דיברתי עימו עליה, גם לא הזכרתי במילה את פרשת אהבתי ההיא – לא שאלתיו גם הפעם. אולם עדיין אני סקרן לדעת את הסיפור מנקודת מבטו.

אחר כך סיפר כי בערב בו הופיע לפני סטודנטים ב"בית הלל" בירושלים, בחורף, הזמינו אותו גם רבקה פרידמן גם שרי אליהן. הוא בחר ללכת אל שרי והיא הלינה אותו בחדרה. סבור היה שהיא חפצה כי ישכב עימה, אך לא רצתה. חוץ מזה לבשה כתונת-לילה שניראתה בעיניו משהו איום ונורא. הוא מעדיף אישה ערומה או לבושה, אך לא בכתונת-לילה. היא הציעה לו מיטה שנייה לישון. אך הוא היה ער מדי לאחר הערב וישב וקרא כל הלילה ב"פיידון" והיא קמה מדי פעם ועשתה לו כוס תה.

בבוקר הציע לה ללכת עימו לאכול, אך היא היתה עייפה ושכבה לישון. ואילו הוא הלך לאכול ב"עטרה" ולשתות קפה. בגאווה הראה לי את הספר שנתנה לו אז (ואשר ראיתיו על שולחנו לפני נסיעתו לחו"ל) ובו כתוב – "פנחס, אני אוהבת אותך, שרי." הוא טוען שהוא אינו אוהב אותה. חוץ מזה היא נעשתה פילגשו של הפסיכיאטר שלה, ד"ר צבי רודי. ז' סיפרה כי אכן רואים אותה, את שרי, לעיתים עם גבר מבוגר וכסוף שיער. וכן סיפרה חברתה של ז' ששרי יוצאת כל ערב אחרונה מבית הספרים הלאומי.

עוד סיפר שדה כי כבר לפני כשנתיים התגרש מאשתו השנייה, יהודית, אולם הוא עדיין קורא לה "אשתי" מאחר ולא לה ולא לו יש מישהו אחר. עוד הראה פרקי יומן שהוא חושב לעבדם לספר המכילים כמה פרקים: כנרת (על יעל), יפעת, ירושלים (עם כתיבת "החיים כמשל"), נישואיו עם יהודית, והשנה האחרונה, כולל היומן שפירסם בהמשכים ב"ידיעות אחרונות" מנסיעתו לאירופה.

לא התלהבתי ביותר מן הקטעים שהראה לי. כשם שלא התלהבתי מדבריו בעיתון.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 7 ביולי 1970.

*

שלשום בערב הייתי עם ענת אצל שדה. בא גם יוסף מונדי. היה ערב מכביד.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 21 ביולי 1970.

*

אתמול התפרסם מאמר השמצה על ספר שיריו של שדה ב"הארץ", מאת אהרון שבתאי. צילצלתי לשדה, והוא סיפר בין היתר על שרי. היא היתה אצלו, או נפגש עימה, השבוע. וגם קיבל ממנה מכתב מלא שינאה לאחר הפגישה. היא אינה מרוצה בחיי נישואיה, ונראית חולה כאילו יצאה ממחנה ריכוז. ביום שני אבקר אצלו ואשמע את סיפורה לפרטיו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 21 בנובמבר 1970.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* דורון גולדפילד: נכבדי, אני נהנה לקרוא את העיתון אבל אני אלרגי לשטיפות מוח. אנא הימנע מהחזרה המיותרת על הפיסקה: "חסן רוחאני נשיא איראן – שקרן!"

אהוד: לא אני עושה "שטיפת מוח". אני רק מזהיר, בחזרות המילוליות האלה – ובכוחותיי הדלים – מפני שטיפת המוח החמורה שגורם לעולם אובמה במגעיו עם השקרנים של איראן המוליכים אותו שולל מרצונו!

* אריק כץ: יש הבדל בין (הוא) משקר לשקרן. שלא תחשוב, חלילה, שאני מגן על חסן רוחאני, אבל, אם האיש משקר נוכל לדעת רק בעתיד. ואם התנהלותו תהא רצופת שקרים, או אז, ניתן יהיה לכנותו: שקרן... שזה שם תואר פתולוגי. על סמך מה אתה מכנה אותו כך? הוא מכהן זמן קצר בתפקידו. מלכתחילה, הביא איזה משב רוח רענן, תקווה לשינוי. להידברות. אולי הוא מצפה ומוביל לדרך אחרת? אולי זו תרמית גדולה. איך נדע עכשיו? אולי כדאי לתת לו צ'אנס?

חג שמח.

אהוד: אילו היה הדבר בידי הייתי ממנה אותך ליועצו של הנשיא החכם אובמה ושר החוץ החכם שלו ג'ון קרי – כי אתם כנראה לוקים באותה נאיביות וחוסר הבנה כלפי המתרחש מול עיניכם במזרח התיכון.

* מה אמרנו לכם? –  "נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מסמן את המטרה הבאה אחרי הנשק הכימי הסורי – הגרעין הישראלי. בתגובה לשאלה על סיכויי הצלחתו לשכנע את אסד לוותר על הנשק הכימי אמר היום פוטין כי 'הנשק הכימי הסורי נבנה בתגובה לנשק הגרעיני הישראלי,' הציב את נושא פירוק הנשק להשמדה המונית כנושא ראשון במעלה, ואמר כי 'העליונות הטכנולוגית של ישראל לא מחייבת אותה להחזיק נשק גרעיני. הנשק הגרעיני שלה רק הופך אותה למטרה,' כך מדווח שליח 'הארץ' לרוסיה, אסף רונאל." [הארץ", 20.9].

 צפו אפוא עכשיו ללחץ כבד מצד אובמה החכם ושר החוץ החכם שלו ג'ון קרי, וגם מצד ממשלת עיתון "הארץ" – לא רק לעצור את הבנייה בירושלים, שזה כידוע המכשול הגדול ביותר לשלום במזרח התיכון – אלא גם לפרק את האופציה הגרעינית הישראלית כדי למנוע מאיתנו את האפשרות לאיים על איראן במכת נגד מהצוללות הגרמניות שלנו!

ואתם יודעים מה?

שישקו לנו פוטין ואובמה גם יחד –

בתחת!

וזו תהיה גם תשובתנו,

כתשובת הגנרל קניג, מפקד חיל-המצב הצרפתי הנצור בביר-חכים, לדרישת הכניעה ששיגר אליו הפילדמרשל הגרמני רומל:

"וּמַה תְּשׁוּבַת קֶנִיג?

זָכִיתִי לִשְׁמֹעַ

אוֹתָה מִשְׂפָתָיו בִּבְהִירוּת אֵין-כָּמוֹהָ

וְזוֹ הַתְּשׁוּבָה דִבְרֵי קֶנִיג הִבִּיעוּ:

יִשָׁקֵנִי רוֹמֶל

מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ.

מוּסַר הַשְׂכֵּל:

עֵת הַפִירֶר הִתְחִיל רַק מוֹשִׁיט אֶת הַיָּד

לֹא הָיוּ דְרִישׁוֹתָיו נִמְכָּרוֹת אַף בְּפְפֶנִיג

לוּ הֵשִׁיב לוֹ אֲזַי הָעוֹלָם, פֶּה אֶחָד,

אֶת תְּשׁוּבַת גֶנֶרַל קֶנִיג."

מתוך: נתן אלתרמן: "הטור השביעי", טור וספר, שעיצבו במידה מרובה את שנות ילדותנו וגם פקחו את עינינו למוסר הכפול של העולם, ובייחוד של מדינות המערב.

* אם אינכם יודעים עדיין, האחראים הישירים לטבח בקניון ווסט-גייט בניירובי בירת קניה הם שרה וביבי נתניהו, המחזיקים בחלק ניכר מן הבעלות הישראלית על הקניון. וזה בדוק.

* אביאל לטר: על סיפורה של רות ירדני כץ, "ארבע נשים, ארבעה סיפורים ביום אחד" – "ממש הנאה נפלאה לחג סוכות."

* התנצלות המערכת: בחלק מ-2,525  הגיליונות האחרונים, מיספר 875 – הופיעו פעמיים הדפים האחרונים שבהם חוזר ומתפרסם המידע הקבוע. עם המקבלים בכפול – הסליחה.

* מה יאמר על כך החכם מהבית הלבן: "אסד העריך שתהליך ההתפרקות מהנשק הכימי, כפי שהוסכם במסגרת התוכנית של רוסיה וארצות-הברית,  יימשך כשנה ויעלה מיליארד דולר. 'אני חושב שזה הליך מסובך מאוד מבחינה טכנית, ולכן יצריך כסף רב,' אמר הנשיא (הסורי)." ["הארץ" , 20.9].

מקורות הש"י שלנו גם שמעו שמיליארד הדולרים הזה, שייתן המערב לידיו של אסד כדי להמשיך לתחזק את הנשק הכימי המוסווה שלו בבתי-הזונות של דמשק – יילקח מהכספים שנאספים כדי לטפל במיליוני הפליטים הסוריים הנמקים עם תחילת החורף הקשה!

* אחת הדרישות שלנו ממי שיהיה ראש העיר הבא של תל-אביב היא: לבטל את הסמל המטומטם של שלושה עיגולים מפוספסים שנוצר לרגל יובל המאה, ולהחזיר את הסמל הישן שאותו עיצב נחום גוטמן. דרישה דומה גם ממי שייבחר לראשות העיר פתח תקווה, שהטמטום הינחה אותה ביובל ה-130 לחקות את תל אביב בשינוי מטומטם דומה של הסמל ההיסטורי שלה.

* למיטב ידיעתנו אנחנו היינו הראשונים שהזהרנו מיד – כי בעקבות ההסכם-כביכול בין רוסיה לארה"ב על פירוק-כביכול של הנשק הכימי הסורים – יעלו הרוסים את עניין פירוק הנשק הגרעיני של ישראל ואולי אפילו יראו בו תנאי לפירוק הנשק הכימי של סוריה!!!

ומניין לנו הידע הזה? אנחנו משמשים כבר קרוב לתשע שנים כראש הדסק המזרח-תיכוני במערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר" – ומספקים חינם הערכות מצב לגופים בינלאומיים חשובים כמו המועצה הבינלאומית לשלום הכלב, החזיר, הקוף והחתול של אונסק"ו.

* מעכשיו, בכל שימוש רצחני נוסף בנשק כימי של אסד נגד אזרחיו – תואשם בראש ובראשונה ישראל – שטרם השמידה במקביל את הנשק הגרעיני שלה ולא החזירה את צוללותיה הגרעיניות, מתוצרת גרמניה – ממעמקי המפרץ הפרסי.

לא מאמינים? קיראו דבר ממשלת עיתון "הארץ" בימים הקרובים! ואולי גם ח"כ חנין זועבי או מי מחבריה הח"כים הערביים יבהירו לנו ברוח דמגוגית זו את הנושא.

* פרס נובל לשלום השנה יוענק לנשיא סוריה בשאר אסד על הצלחתו להעלות לסדר היום העולמי את פירוקה של ישראל מנשקה הגרעיני!

מועמד נוסף לפרס – חסן רוחאני.

וכמובן, מלאך השלום ולדימיר פוטין.

אובמה כבר קיבל את הפרס.

* מדוע אנחנו, צאצאי העלייה הראשונה, שכתבנו יותר מארבעים ספרים עבריים, ומדוע עוד לפחות כעשרים-שלושים סופרים עבריים שהם לפחות ברמה שלנו, ומדוע עוד כמיליון ומאתיים אלף ערבים ישראליים שאמורים להיות גם יודעי קרוא וכתוב בעברית – איננו יכולים להתפרנס יפה מנגינה על המיתר היחיד של הראבּבּה של הזהות הכפולה ולנסוע בעולם ולהרצות בקמפוסים ובבתי-כנסת – כמו הסופר המצליח סייד קשוע? האם הוא באמת מוכשר יותר מכולנו או שהוא קוריוז?

ימים יגידו. וכמו המכונית החשמלית, נראה לכמה זמן-מרחק המצברים שלו יספיקו.

* המסקנה מהתנהגותו של רוצח שני ילדיו, אלי גור, והתנהגויות רשויות הרווחה, שדווקא הן מואשמות ברצח ילדיו – היא שכנראה צריך לכלוא לשנים רבות, ללא חופשות, עשרות ואולי גם מאות אבות ואולי גם כמה תריסרי אימהות – שהם בחשש סכנה שיזיקו לילדיהם – או שאין שום דבר שאפשר לעשות מבעוד מועד, צעד כובל כלשהו, נגד הורה שהחליט להרוג את ילדיו הרכים ואולי גם להתאבד – והשמש תזרח, והשיטה תפרח והשוחט ישחט – עכשיו ובימים האחרים!

* עכשיו זה כבר די ברור שלארה"ב בהנהגתם של פוטין, אסד ואובמה, אין שום סכסוך רציני עם איראן של רוחאני וחמינאי – מחוץ לעניין הקטן של פירוק האופציה הגרעינית של ישראל, המאיימת על שלומה של איראן, ומחייבת את איראן להשיג נשק גרעיני גם היא.

העיתונות בעולם ובארה"ב, וגם לא מעט יהודים שם, יתמכו ודאי בהסרת הנטל של הדאגה לשלום ישראל מההנהגה המשולשת של ארה"ב – פוטין, אסד ואובמה.

* מכובדי, הנדון: מה שטוב לאירופה. אליבא דבית המשפט העליון שלנו, מה שמספיק טוב ומספיק דמוקרטי לאירופה אינו דמוקרטי דיו עבורנו. עשרות אלפי מסתננים כלואים במחנות מעצר באירופה, כגון ביוון, ובית המשפט שלהם אינו רואה בכך פגיעה בזכויות. אך בית המשפט שלנו אינו מתיר לכלוא מסתננים משיקולי זכויות אדם, יעני. אז מה אם נכנסו לארץ בניגוד לחוק? למי איכפת חוקי מדינת ישראל. יש שופטים בירושלים והם מורמים מעם ואין להסיח את דעתם בזוטות חסרות חשיבות כגון ריבונות המדינה, אופייה הלאומי של המדינה, טובת אזרחיה, שמירת שלטון החוק. עזבו אותם עם כגון אלה, כול מעייניהם נתונים לערכים נעלים יותר שינציחו את שמם לדורות. כגון ערכים צרופים, מוחלטים, נצחיים, אוניברסאליים, צדק, זכויות ושוויון לכל באי עולם. אל תבלבלו להם את המוח עם מצוקת תושבי דרום תל אביב.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

* אומרים שלימוד הערבית בבתי-הספר העבריים, וכן עידוד מפגשים בין יהודים לערבים ישראליים ולפלסטינים מעבר לגבולותינו – כל אלה יקרבו את ההבנה ההדדית ויגבירו את הסיכוי לשלום.

 והנה חזר בן של חברים שלנו מאחד המפגשים הללו וביקש מהוריו המופתעים להוציא ויזה פולנית! והסיבה – לראשונה בחייו [מערכת החינוך העברית לא הכינה אותו לכך...] הוא שמע מכלי ראשון שלא רק שהפלסטינים אינם מסתפקים בשתי מדינות לשני עמים אלא שהם דורשים לעצמם את כל שטח מדינת ישראל מהירדן עד הים, והם גם משוכנעים שבתוך כמה עשרות שנים יזכו בכך, וידחקו את רגלינו מכאן!

עורו הפולנים! התגעגעתם ליהודים – הנה הם עומדים לחזור אליכם, כל הַפְּשָׁה קְרֵב הזה! ואם לא ממש אליכם, אז לפחות לקבל רישיון עבודה באיחוד האירופי, וכך הז'ידים הערמומיים יוכלו להימלט בנקל מישראל המתפוררת ולמצוא עבודה בבריטניה או בגרמניה!

* בסרט החושני, האיטלקי-ברזילאי, "גבריאלה", בכיכובם של מרצ'לו מסטרויאני, שלפי השמועה אימו היתה יהודייה, וסוניה בראגה היפהפייה הברזילאית השחומה, המהממת בעירומה, שמנו לב לתופעה מעניינת.

הוא, בעל בית מרזח בעיירה ברזילאית בשנות העשרים של המאה הקודמת, מרים מאשפתות נערה מלוכלכת אנאלפביתית שנמלטה מאיזור מוכה בצורת. סוכנת הבית הכושית שלו מנקה ורוחצת אותה, והנערה הזו, גבריאלה, מתחילה לעבוד אצלו כמבשלת, ואז, כשהם גם מתעלסים בעירום, רואים לא רק את גופה הצעיר השחום והמדהים, ואת היער השחור של ערוות סוניה בראגה – אלא גם את הציצה העבותה של שערות בית השחי השחורות שלה, כמו זקן קטן, מראה מדהים שנדיר לראותו בסרטים וגם במציאות, כי כולן כבר מגלחות ומורטות – ואתה נזכר בערגה בתקופה שבנות גילך המתבגרות עדיין לא היו מגלחות את שיער בתי השחי שלהן, ואפילו גאות בו כסימן לנשיותן המתפתחת, ורק רצית לדחוף שם את... האף שלך.

* עשרות ולעיתים גם מאות הרוגים מדי יום בעיראק הפכו כבר כמעט לתופעת טבע שאין מתייחסים אליה, אבל בכל זאת עולה השאלה – האם בימי שלטון העריצות של סאדאם חוסיין היה מצב הביטחון הפנימי בעיראק טוב יותר – או פחות – משהוא היום? והאם יש בכלל עתיד לעיראקים [למעט הכורדים בצפון] לחיות בביטחון-יחסי במדינה שאינה נשלטת בידי דיקטטור?

 כי ככה זה במזרח התיכון, למעט במדינה הפאשיסטית הגזענית של האפרטהייד – ישראל, שבה שולטים ביבי ושרה נתניהו.

* איילה זמרוני: בעיניי עדיף היה, לאורך העיתון [במקום]:

חסן רוחאני נשיא איראן –

שקרן!

לכתוב:

חסן רוחאני נשיא איראן –

ממש לא שקרן!

יש לזה אפקט אחר...

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,525 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל