גיליון מס' 877
לשמחת תורה עם תפוח ונר על דגל

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתשרי תשע"ד, 26 בספטמבר 2013

עם צרופת הביקורת של תמר מרין על "מסעותיי עם נשים" ב"ספרים" "הארץ" 25.9.13

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק. // ברוך קורצווייל: הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה [השיחה נערכה בחודש יוני 1966], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. // מבצע ירקון, אודות מבצע ירקון, מבצע מודיעיני סודי שהתבצע במצרים בשנת 1955. [ציטוט]. // עמוס אריכא: בין דם לנדל"ן לבין קדושת הבקשיש. // אלי מייזליש: 1. גברת, למה השדיים שלך על השולחן? 2. הבתולה ממאה שערים. // עמיאל אונגר: ריאליזם אובדני, אם תקום מדינה פלשתינית, לא נוכל לסמוך על כך שגורלנו יהיה שונה מגורל הצ'כים [לידיעת נתניהו ואובמה, בקשר לגרעין האיראני!] //  איליה בר-זאב: צחוקם המתגלגל. // יוסף דלומי: בשביל כבוד, לא מספיק לעבוד // אורי הייטנר: 1. אסטרטגיית ההשהיה של איראן. 2. צרור הערות 25.9.13. // תמר מרין: הגיאוגרפיה של הפורנוגרפיה, "מסעותיי עם נשים", אהוד בן עזר. הוצאת ספרי מקור, 237 עמ', 98 שקלים, "הארץ", "ספרים", 25.9.13. // רפי חתוכה: "אם יחתום על בקשה ליציאה מיידית..." // משה כהן: על קנאת הפלסטינים בישראל. // דבורה קוזוינר: מה שאמנון לוי שכח לשאול את אריה דרעי. // יהודה דרורי: אורי אבנרי מקשקש שוב. // תקוה וינשטוק: בארץ הגרוזינים. // נעמן כהן: מעגל הגיר הקווקזי – מסע בגיאורגיה וארמניה. // יואל רפל: חתונה כפולה בשמחת תורה. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: פרקי יומן (1970), חלק שני ואחרון של שנת 70'. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סַבָּא שְׂרוּלִיק

סַבָּא שְׂרוּלִיק שִמֵּש כְּגַבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת

בַּגֵּטוֹ, בִּימֵי הַשּוֹאָה

וּבִתְהוֹם הַיֵּאוּש עוֹד קִוָּה לִשְעַת-חֶסֶד

שֶפֶּתַע תָבִיא יְשוּעָה.

וּכְשֶבָּא הַצּוֹרֵר וְהִצִּית אֶת הַגֵּטוֹ

הוּא אָץ וְהִצִּיל מִן הָאֵש

כֶּרֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה שֶסִּמֵּל לוֹ מִין וֶטוֹ

מוּל כָּל רַצְחָנוּת הַכּוֹבֵש.

         לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

         אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

        בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

        שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

*  *  *

זֶה הָיָה כְּשֶהָאֵש נֶהֱפְכָה כְּבָר לְאֵפֶר

כְּמוֹ קְצֵה הַסִּכּוּי שָם לִחְיוֹת,

אֲבָל סַבָּא אִמֵּץ אֶל לִבּוֹ אֶת הַסֵּפֶר

וְרָץ בֵּין מַטְּחֵי יְרִיּוֹת.

וּכְשֶקְּלִיעַ רוֹבֶה בּוֹ נוֹרָה בְּטִווּחַ

נִנְעַץ הוּא בִּגְוִיל הַתּוֹרָה

שֶהֵגֵנָה עַל סַבָּא מִמָּוֶת בָּטוּחַ

וְאֶת הַקָּלִיעַ עָצְרָה.

        לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

        אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

        בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

        שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

*  *  *

זֶה קָרָה בְּדִיּוּק בְּשִׂמְחַת תּוֹרָתֵנוּ

כְּשֶשּוּב לֹא נוֹתְרָה שָם שִׂמְחָה,

אַךְ הַנֵּס בּוֹ נִצַּל סַבָּא שְׂרוּלִיק – בֵּינֵינוּ,

מֵאָז מִלִּבִּי לֹא נִמְחָה.

וְלַמְרוֹת שֶאֲנִי בְּעֵינָיו אֶפִּיקוֹרֶס

אֲנִי כָּאן מוֹדֶה כְּמוֹ כֻּלָּם

שֶלַּמְרוֹת כָּל הִרְהוּר שֶל כְּפִירָה וּבִקֹּרֶת

יֶשְנָם עוֹד נִסִּים בָּעוֹלָם...

        לָכֵן,  מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת

        אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סַבָּא שֶחוֹבֵק

        בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר

        שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סַבָּא, בּוֹ דָבֵק.

* * *

ברוך קורצווייל:

הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה

[השיחה נערכה בחודש יוני 1966, לפני 47 שנים]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

[הספר העברי אזל ולא יודפס בשנית כי להוצאת "עם עובד" יש ספרים יותר חשובים]

אהוד בן עזר:  האם ניתן לשער דרך אלטרנטיבית לציונות מראשיתה שהייתה מונעת את קשייה כיום?

ברוך קורצווייל:  החטא הקדום של הציונות שהיא השלתה את עצמה שאפשר לפתור את בעיית היהודים  והיהדות כאחד בעזרת המנגנון האידיאי של הלאומנות והלאומיות האירופאית המודרנית. הציונות סברה שתוכל לעשות זאת מבלי להסתבך בסבך כל הבעיות של הלאומיות והלאומנות המודרנית, וזאת היתה אוטופיה. לא תיתכן שום ציונות בלא רצון לממלכתיות. כל ההפרדות בין ציונות לממלכתיות היו בלתי-מעשיות. משחק עגבים עם רעיונות לאומיים אין משחקים מבלי להביא בחשבון שזה יביא למלחמה ולשפיכות דמים. זאת אני אומר כהיסטוריון וכאדם שחשב על דרכי התרבות האנושית.

מכאן האופי האוטופי של כל מה שקרוי אצלנו בשם ציונות רוחנית. הרי זה כמי שרוצה לחלוב את העז ולשחטה גם יחד. ואם בתקופת הרצל עוד היתה אשליה זו בגדר חלום שמותר לחלום אותו, הנה אחרי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה בוודאי נפקחו עיני החולמים ואסור היה כבר לחלום. הווה אומר, כל פעולה ציונית בארץ ולמען ארץ זו מאז הכרזת בלפור הייתה צריכה להביא בחשבון מלחמה עם כל האימפליקאציות, משום שכל תנועה לאומית מודרנית מובילה למלחמה.

אתה שואל איך היינו יכולים לעשות את הדבר בצורה אחרת? על כך אינני עונה כי אינני אלוהים ולא הגורל. אני רק יכול להבין תופעות או להיות פתי. משום כך כל מאמצי אנשי ברית-שלום ובכללם מורי ורבי המנוח בובר נראים לי כאוטופיים בהחלט.

השתלשלותה של המגמה האוטופיסטית היא תוצאה של העדר מחשבה עקבית. אצל בובר וסימון היה לזה לפחות כיסוי של מחשבה הומאניסטית עצמאית. האוטופיזם של בובר וסימון לפחות עומד עוד בצל של משהו נשגב, של אידיאה הומאניסטית נעלה. אך אם "סברס" וחצי-"סברס" ממשיכים בזה הרי זה הופך לפסוידו-הומאניזם ליבאנטיני, כי אינם יודעים מהו הומאניזם אמיתי. יודעים אותו מתוך הפינגווין-בוקס אך לא מתוך שנים של חיים-בצוותא ואינטגראציה נפשית בתוך עילית אינטלקטואלית של אוטופיסטים, על שפתם, תרבותם, נימוסיהם, גישתם האסתיטית ואפילו הטרקלינית-סאלונית. ואילו כאן, בטווח מכונות-ירייה של ערבים, הרי זה מצחיק. לא שאני אומר שטוב ככה אבל ככה זה.

אהוד בן עזר:  במסתך "על העברים הצעירים" (שהופיעה בספרך "ספרותנו החדשה המשך או מהפכה?") אמרת כי "מבחינה אמוציונאלית לא נבדל חלק ניכר של הנוער כאן מהגוי שבגלות. זוהי עובדה שאין לטשטשה. זה הישג החינוך במשך עשרות השנים האחרונות. זוהי תוצאת הנורמליזאציה עליה חלמה הציונות. אין זו אשמת הדור הצעיר אם הציונות נבהלת מפני התגשמות חלומה. מה בעצם חשבו בליבם האנשים הטובים? האפשר לשחק משחק לאומיות מודרנית חילונית, ולהיבהל מפני תוצאותיה?   

"הציונות היא שנתנה בעצם להתמוטטות היהדות הדתית פירוש חיובי. לציוני נעשה אדם שאינו יכול כבר להיות יהודי." – ואתה מצטט את "הדרשה" להזז – "הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים הסותרים זה את זה... על כל פנים לא היינו הך. כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני... הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם... הציונות לא המשך, לא רפואה שם למכה... היא עקירה והריסה, היא ההיפך ממה שהיה, הסוף... אני מאמין שארץ-ישראל זה כבר לא יהדות. כבר אפילו עכשיו, כל שכן לעתיד לבוא" ("אבנים רותחות" 242-240).

 ומכאן אתה מסיק כי "הדור הצעיר בארץ מרחיק עוד לכת וחש במרחק האמוציונאלי הגדול בלבד שבינו ובין דור מחנכיו, ומזהה את הציונות עם היהדות, משום שאינו תופס את המתח הפנימי שבין גילגוליה השונים של היהדות במשך השנים האחרונות. מה איכפת להם שיש הבדלים וניגודים עמוקים בין ציונות ויהדות במובן המקובל? הם רואים את עצמם בלבד, את ההווה הזה ומה שנראה להם כעתידם, והרי זה לפי דעתם רחוק כל כך ושונה כל כך מציונות זו! ואין הם יודעים שציונות זו היא שיצרה להם, שלא מדעתה, את נשקם, בו הם לוחמים ביהדות." (עמ' 292-291).

האם ניתן אפוא לומר כי הציונות אשמה במתרחש בנפש הדור הצעיד בארץ, ובדחייתו אותה ואת היהדות כאחד?

ברוך קורצווייל:  השאלה אינה אם הציונות "אשמה" אלא צריך רק לבדוק לאן זה מוביל. הציונות היא בת מאוחרת מאוד של הרעיון הלאומי האירופי. אין עם בעולם שעזב את הקרקע עליה הוא יושב מבלי ללחום.

הציונות מפרשת בצורה מאד פשטנית גם את היהדות. ומשום כך אמר הזז כי "כאשר אדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני." אחד הניתוחים הטובים ביותר של הציונות נכתב בידי המנוח יצחק ברויער. השתיקו אותו כי כתב דברים שאינם פופולאריים. הוא עשה זאת בשביל אגודת-ישראל. אגו"י אינה מעניינת אותי אלא הגישה לגבי הציונות, שנשארה נכונה.

תהליכים היסטוריים הם מעין פאטום ואנו לא נוכל לבחור לנו תהליכים אלו על-פי נוחיותנו, אלא הם מוטלים עלינו כעל כל הגויים. משום כך, ריוויזיה פשטנית לגבי הציונות, גם היא אווילית, כי אנו לא נוכל לשנות את ההיסטוריה, אם בכלל אפשר לשנותה. לעתים אני חושב, כדבריו של תיאודור לסינג, כי ההיסטוריה היא ניסיון להעניק משמעות לדבר נטול כל משמעות. וזה מתקרב להשקפה שכל ההיסטוריה היא אבסורדית.

אהוד בן עזר:  בזכות אידיאליזם ומיתוס ציוני קמה המדינה. הציונות הושמה במרכאות, מבלי שהובן גודל המפולת שבכך, ואילו המיתוס התמים והחד-צדדי שלנו איבד את תוקפו. שום גישה אחרת לא קנתה לעצמה הגמוניה רוחנית או פוליטית. האומנם אנו נתונים עתה בסיטואציה טראגית שאין מוצא הימנה, או שמא תיתכן מטאמורפוזה בציונות, התחדשות רעיונית שיש עימה תשובה לבעיות ההווה?

ברוך קורצווייל:  מאז 1930, ואין מה לדבר – מאז 1940 או 1942, מתחסל המיתוס הציוני התמים, ומי שעוד ממשיך הוא פתי או שקרן.

משום כך אני רואה בבסיס הדתי המוסרי של היהדות ערובה יחידה ואחרונה לקיומנו. אם אנו נוטשים את הבסיס הזה – אנו אבודים לחלוטין. אם אנו שמים את כל יהבנו על אינטרפרטאציה חילונית-ליבאנטינית של הלאומיות – אנו אבודים. ולא משנה מאומה אם האינטרפרטאציה מתלבשת באיצטלה סוציאלית, חצי-סוציאלית או אנטי-סוציאלית, או שהיא מתלבשת בלבוש כנעני או מופיעה כפירוש אנארכיסטי-דתי – סופה כיליון רוחני ופיסי כאחד של העם היושב כאן. כך אי-אפשר לחיות.

לצערי הרב אני רואה במלחמה דבר שיש להביאו תמיד בחשבון. אינני יכול להתנכר לצורך שיהא צבא חזק, אחרת אני פאראזיט. לא אוכל להתעלם מזה שבחורים צעירים מגינים על ביטחוני ולומר – אני הומניסט, אני נגד זה שאתם יורים במסתננים. כואב לי על כל יהודי שנהרג, כל ערבי שנהרג. אך בסיטואציה איומה זו – הבא להרגך מותר לך להרגו לפי שהוא מבקש את נפשך.

מי אשם בזה? אלוהים הוא האל הנורא. ובתקופתנו הוא מתגלה כך יותר מאשר כאל הרחמים. אני מאמין בו, אך מתנגד לסנטימנטאליזאציה של אלוהים. אני מסרב לגשת גישה סנטימנטאלית לשאלה הזו. האלוהי הוא במידה רבה השונה, הלא-אנושי. בזה אינני רוצה לומר שאין גם מקום למפגש בין האנושי לאלוהי, אך האלוהי אינו חופף את האנושי, ואנושי אינו חופף את האלוהי.

הציונות הביאה דבר אחד גדול – שלא יקרה שיוליכו אותנו פעם נוספת כצאן לטבח. שנדע לשלם מחיר גבוה בעד חיינו, ונדע אם חס-ושלום יהא צורך – סיום מכובד יותר. זה דבר גדול. מדוע? אני זוכר את סוף שנות השלושים, כאשר הנאצים כבשו את כל צ'כוסלובקיה. לא היה נשק ביד. לא אשכח, ראש השנה 1939, מלחמה כבר היתה בפולין, ואני שימשתי סגנו של הרב הראשי בברן שבצ'כיה, נאמתי תחת השגחתו של הגסטאפו, לא ידענו כי פולין נכבשה כבר, לא ידעתי שאין מה לפחד מאפשרות הפצצת-העיר – אך העדפתי אותו רגע שישמידו את העיר כולה מאשר להיות תחת שלטון הגרמנים.

תבורך הציונות והמדינה שלפחות לימדה אותנו לעמוד על נפשנו עם נשק ביד ומחקה את החרפה הזו של עם שמובילים אותו כצאן לטבח. אחד ההישגים הגדולים של הציונות – שעל כל צרה שלא תבוא – היא מאפשרת לנו אפילוג הירואי. והלוואי שלא תהא צרה ולא אפילוג. אינני רואה שום כבוד שמובילים אותנו כעדר.

אהוד בן עזר:  גישה כשלך, הרואה חרפה בעם שמובילים אותו כ"צאן לטבח", עלולה להביא לאותה תגובה נוראה של בני הדור הצעיר בארץ המתבטאה בבוז לאותם יהודים "חלשים" ו"פחדנים" שנספו באירופה, וקיצוניותה האחרת, מסולפת אף היא, נעוצה בהערכת-עצמנו הנפרזת משום שאנחנו עמדנו על נפשנו "עם הנשק ביד".

ברוך קורצווייל:  טועים הצברים. לא היה ליהודים נשק ולא כלום, ולא ידעו מה עומדים לעשות בהם. ואילו על גילויים אלה של וולגאריות ישראלית בקרב הצברים אוכל לומר לך – הם אינם מבינים ולא כלום. ואשמה בכך גם תוכנית הלימודים. מי שסבור שהביטחון הפיסי הוא חזות הכול, וכי כאילו פתרנו את שאלת הביטחון הפיסי של בעיית היהודים – אינו אלא טועה. כאן רק הרע במיעוטו. בעיניי, מבחינה ביטחונית, למרות האנטישמיות – ארה"ב בטוחה יותר. אמנם לא הייתי רוצה לחיות בניו-יורק, אך טעות לחשוב כי המדינה פתרה את בעיית ביטחון העם.

כבר שנים אני טוען שהישראלי הצעיר הוא הרבה יותר גלותי מבחינה רוחנית מאשר יהודי-גלותי עם פאות ושטריימל בנידח שבגיטאות אירופה. כי הצבר חי ב"קלוזד-סיסטם" ואינו רואה דבר. אותו יהודי לפחות ידע איפה הוא נמצא ומהי הסביבה האחרת, ואילו הצבר כבר אינו יודע דבר. אך שוב, אינני מאשים את הישראלי הצעיר אלא בעיקר את החינוך הפיידוצנטרי של הדורות הקודמים – שיצר את מיתוס נוער הזהב שלנו. הנוער אינו טוב ואינו רע, הוא בדיוק הנוער שהדור הקודם ראוי לו. והם אשמים בכך במידה רבה, גם אין פלא שהם נבהלים למראה התוצאות.

קח למשל את פולחן הילד אצלנו. אף הוא תוצאה של מצפון רע, כי בתוך-תוכם הרגישו ההורים שאין להם שום מטען רוחני בר-קיימא לתת לדור הבא אחריהם, אך במקום מטען רוחני, אפילו חמור, הם נתנו להם את הפינוק של הבננ'לה ואת עטרת התהילה של גיבורי האומה וכל הקיטש הלאומי שהוא תוצאת המצפון הרע. כאשר קוראים בגמרא, אולי הדברים לא ימצאו חן בעיניכם, אבל קיטש סנטימנטאלי ודאי לא תמצאו בה.

גישתי הוא, שלעמנו הזקן יאה ללכת בדרך התואמת לו, ואם חס-ושלום הגורל הטיל עלינו שהגיע סוף דרכנו, טוב שנסיימה בכבוד, במלחמה. ועמידתנו קשורה בשאלת הרמה הרוחנית והאנושית שנחזיק בה. אני לא רוצה לסיים את חיי כאקסיסטנציאליסט ישראלי. זו שאלה של השתייכות עמוקה למשהו, לא רק של אמונה, אלא של השתייכות למסגרת המתאימה לנו.

אהוד בן עזר:  נוכח ספקנותך לגבי אפשרות המשכיותה של היהדות, ובשורתה, בתודעת הישראלים הצעירים – האם אתה רואה עתיד "ורוד" יותר לסופרים היהודים בארה"ב כמבטאיה הלגיטימיים של היהדות בדור זה?

ברוך קורצווייל:  אינני נותן לפאזה זו של ספרות יהודים בארה"ב יותר מחמש-עשרה שנה. זה ייגמר, מתוך ההתבוללות, ולא יהא להם מטען להמשיך, בתור יהודים. הם מקנאים בנו. הם נתונים בשלב האחרון לפני התבוללות סופית. אני סובר שמבחינה ביולוגית ורוחנית, דווקא המוזיאון של "מאה-שערים" בברוקלין יש לו עתיד גדול, אבל כתנועה רוחנית – גם זו התאבנות. אינני רואה דרך מעשית אחרת לחנך אלא מתוך חינוך למצוותיה המעשיות של היהדות מתוך עין נאורה לבעיות הדור.

אהוד בן עזר:  אולי יהדות ריפורמית היתה ממלאה בהצלחה פונקציה זו במדינת ישראל.

ברוך קורצווייל:  אין לנו אפשרות לרפורמות. אין לנו כאן סיכוי לתנועה חדשה. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשותו הוא להרחיב את הגבולות בתוך העולם המסורתי, אך ללא העסקנות, שהיא בעוכרי הבעייה וסימפטום לניוון.

אהוד בן עזר:  במסתך "על העברים הצעירים" אתה מצטט חלק מן הפרוגראמה של תנועה זו – "ההיסטוריה של הארץ הזאת, הן כשלעצמה, הן כחלק מארץ הקדם כולה, הריהי בחינת חלל ריק מאז בר-כוכבא... עד יסוד פתח-תקווה." – ואומר, כי – "לדעתם טמונה הצרה העיקרית בעובדה, שיהדות הגולה נתנה להיסטוריה היהודית אינטרפרטציה דתית. מתוך כך סולפה אפילו משמעות אותה תקופה, שהיה לה אופי היסטורי ממשי. אחרי בר-כוכבא היה כאן 'חלל-ריק' היסטורי. ליהודים, שם בארצות הגולה, לא היתה היסטוריה כלל ועיקר. הם היו אובייקט בדרך עיצוב ההיסטוריה של אחרים. כאן, בארץ, מתחיל להתמלא החלל הריק לא עם הופעתם של הרצל והס, אלא 'עם יסוד פתח-תקווה,' היינו – הציונות היא עצמה חלק של היהדות, חלק של אי-ההיסטוריה לגבי ארץ זו. רק עם ילודי פתח-תקווה, בא המשך להיסטוריה האמיתית של ארץ זו. הישובים היהודיים שבכל הדורות לאחר בר-כוכבא היו יישובי ניוון, יישובי היהדות המתנוונת היו, ללא משמעות היסטורית." (עמ' 281).

המסה נתפרסמה לראשונה דומני לפני ארבע-עשרה שנה. כיצד נראים הדברים בעיניך היום?

ברוך קורצווייל:  מסה זו רק מדגימה בצורה קיצונית את האמת שהדעה הרווחת אצלנו על "ההמשכיות" היא דעה מסולפת ומגמתית, הוראת-שעה של הציונות למען האינטרסים הזולים שלה. ואני כן ציוני, אלא מנקודת ראייתי הציונות היא הוראת שעה היסטורית בלבד. היא היתה הכרחית, והיה הרבה יותר לברכה לה לו השכילה לראות מראש את מגבלותיה. המשגה החמור נעשה מתוך האינטרפרטאציה שראתה בציונות המשך ותחליף ליהדות. וכאן דרכי כבר אינה כזו של הציונות. כמובן ששעה היסטורית זו יכולה להימשך חמישים-שישים שנה או מאה, אך הציונות תמיד צריכה לדעת שהיא אינה יכולה לרכוש את כל הפריבילגיות של היהדות ולהתהדר בהן.

מדוע התעניינתי ב"כנעניות"? חלק מאנשי מגמה זו ראו בהתעניינותי כמין "תמיכה" בהם. אך לא כן הדבר. הכימאי מתעניין במיוחד בחומרים המראים לו את הריאקציות החריפות ביותר. הכנענים הראו בצורה קיצונית את פירות הציונות שהתיימרה להיות תחליף ליהדות. וזה רק אימת את גישתי בקשר לציונות, שאינה מסתפקת להיות הוראת-שעה.

אהוד בן עזר:  היה זה פראנץ רוזנצווייג שאמר כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק צעד אחר צעד, ומבחינה זו ראה את הציונות כהבטחת קיום לזמן קצר בלבד, ערכה בהבטיחה את קיומנו לעוד דור, וחשב כי עם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק בדרך זו, מתוך מציאת פיתרון ספציפי לכל תקופה. זו ודאי אינה השקפה ציונית.

ברוך קורצווייל:  ההבדל בין דעה זו לדעתי הוא בכך שאני ראיתי את עליית ההיטלריות מהתחלותיה ואת הפולאריות של אובדן ותחייה, ובתחייה זו – חלק הארי לציונות. זאת לא יכול היה רוזנצווייג לראות משום שחי בתקופה קודמת. יחסי לציונות היה ונשאר ביקורתי. דומני כי הציונות טרם השתחררה מסנטימנטים יהודיים, וזה מה שמכנים כאן בארץ בשם "המשכיות" או "תודעה יהודית".

אהוד בן עזר: חלק ניכר מן הפרוגנוזות במסתך "על העברים הצעירים" מצא הצדקה, ישירה או עקיפה, בכיווני התפתחותה של המציאות הישראלית בשנים האחרונות.

מהן כיום השלכותיך-לעתיד בנושא בו עוסקת המסה?

ברוך קורצווייל: המסה נכתבה, כאמור, לפני ארבע-עשרה שנה, אך חשבתי ועקבתי אחר הנושא קרוב לעשרים שנה מהתחלותיהם של "העברים הצעירים". היום אני רואה יסודות כנעניים בכל המחנות אצלנו: לגבי התפתחות המדינה, שימשה היהדות, ועודנה משמשת, כקלף במשחק שלעיתים קרובות אינו טהור כלל וכלל. ואנשים יודעים היטב שלפעמים משחקים בקלף זה של היהדות.

אם אתה שואל על הפרוגנוזה שלי לגבי העתיד, דומני כי יש להבחין בכמה דברים:

א. תופעת הכנעניות רק מאמתת לדידי דעה המנחה אותי, ואפשר לקראה בגלוי ובין השיטין ברוב מאמריי על ענייני ספרות – לגבי תהליך כללי ומקיף יותר והוא שהיהדות מצויה בשלב משבר אנוש. שיש התנוונות. אנחנו בתוך תקופה של התנוונות היהדות. היהדות לא מיוצגת כיום בעולם על-ידי מנהיגים רוחניים גדולים. קיים משבר ביהדות מבחינת הפוזיציה האמונתית.

כל זמן שהציונות הייתה רק חלום ולא עמדה בפני מבחן המציאות, ובעיקר המבחן המדיני, אזיי כמו כל אידיאה היא היתה יותר מוגנת מפני ההתפוררות הפנימית ויכלה להופיע כאילו היא באמת המשך ליהדות. אך בו ברגע שנכנסה לשיח-ושיג  פרמאננטי עם המציאות, הוכיחה את חולשתה. ככל שהצליחה יותר כהוראת-שעה, נתבררה יותר חולשתה כאידיאה אלטרנטיבית ליהדות. כי היא הוציאה את היהדות מתוך הפרספקטיבה של הנצח אל תוך המימד של הכאן והעתה.

ב. דווקא הפיתוי המדיני, שמבחינת התהליך ההיסטורי היה הכרחי – הוא-הוא שהחריף את המשבר הרוחני. אפילו לפני אלפי שנה היה הניסיון המדיני אתגר מסוכן לאידיאה הטהורה של היהדות. על אחת כמה וכמה בתקופה שנתיבה הוא חוסר אמונה דתית.

ג. כאן בארץ, ולא בגולה, הוברר עד מהמסוכנת היא התביעה לנורמליזציה ללא סייג של חיינו; והכנעניות רק מפתחת באופן עקבי את הנורמליזאציה עד לכדי התאבדות. סוף הפרוגנוזה שלי הוא שהכנעניות מובילה לאובדן מוחלט של היהדות. אובדן רוחני ופיסי כאחד, כאן במדינה ישראל. נורמליזאציה בגולה לא היתה כה מסוכנת כי הוקמו לה מחיצות טבעיות על-ידי העמים, ולו גם טולרנטיים ביותר, בקירבם ישבו יהודים – בעוד שאצלנו אין עדיין מחיצות לנורמליזאציה.

ד. מנקודת-ראות ספרותית, הכנעניות היא הוכחה לחוקיות המצטיירת בתוך ספרותנו, ביודעין ושלא-ביודעין, על-פי שני הקטבים של אובדן ותחייה. וברור כי המגמה של הכנעניות היא לצד האובדן.

ה. תהליך זה הוא שבאופן טראגי מצדיק את נקודות הבידוד העצמי בתוך היישוב – הגיטואיזאציה הוולונטארית של "מאה-שערים", בני-ברק וחוגים אחרים. הם באופן אינסטינקטיבי מסתגרים כאיים המפחדים מפני השיטפון הזה. כמובן שזו תהיה אצלם יהדות מאובנת לגמרי, אך אולי שם יהיו שרידי היהדות. הם מרגישים שהמדינה מסוכנת מאוד. הם מרגישים שהיא מעמידה עצמה כמוחלט אשר אין למעלה הימנו, והם יודעים שיש מוחלט שהוא למעלה מן המדינה.

את שורשיו של הקונפליקט אתה מוצא כבר בספר שמואל א' (פרק ח'). בני ישראל מבקשים להם מלך: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו."

שמואל אומר להם – השם הוא מלככם, וקובל על כך שהם מבקשים להם מלך. מלך – זו היתה הוראת-שעה. ישנו מלך שהוא למעלה ממלך בשר-ודם. אך הם ביקשו להם מלך ככל הגויים. זה פרק שיש לו אקטואליות עצומה. כל אדם שרוצה להבין את מציאותנו מוטב לו שיקרא בו.

  אהוד בן עזר:  במאמרך "סאטירה ומציאות בסיפור הישראלי" ("הארץ" 4.4.66) אמרת, בין היתר, כי עם אובדן האוטוריטה של הטכסטים הקדושים והעברתה הארעית לטכסטים חילוניים של "התחייה הלאומית", התחילו הישראלים הצעירים, אחרי עשרות שנים בלבד, להתייחס בזלזול גלוי לכל הספרות הציונית, העמידו במקומה את ספרותם הם, פיתחו פיתוח נרקיסטי את הליטראריזאציה של החיים ויחד עם זה התפכחו ממנה. ספרים כ"חיי אליקום" לתמוז יודעים חיים רק בכוח הקונטרסט שבין מציאותם לבין המציאויות הספרותיות שקדמו להם, בדיוק כמו שהטכסט של "החי על המת" למגד מקבל את כתב-האמנה שלו בכוח הספרות הציונית, אותה הוא מביא אד-אבסורדום. וכולם חיים "על המת" תרתי-משמע, מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. חיי דוידוב – זהו העבר הציוני, עבר "התחייה העברית הלאומית", שצלו מטיל אי-נחת על הישראלים. הם שונאים את הצל ואין הם מסוגלים להשתחרר ממנו, כמו שהם שונאים את היהדות ואין הם יכולים להשתחרר ממנה.

  עוד אתה מוסיף ואומר, כי הסיפור העכשווי מעיד כמאה עדים על פשיטת הרגל של הניסיון לתרגם את שפת הקודש כולה על ערכיה ומשמעויותיה ללשון האקטואליזאציה החילונית, והתוצאה היא קריקטורה, זיוף קרתני, שכבת טיח מעוררת גיחוך, של הנשגב כביכול, מעל הנמוך והשפל.

  ונשאלת השאלה מדוע אין "הספרות הציונית" והמפעל הציוני עשויים לשמש אובייקט לגיטימי ומפרה להתמודדות (אפילו דרך הבאתם אד-אבסורדום) לספרות ישראלית צעירה, כשם ששימשו הטכסטים הקדושים (או המרד בדת היהודית) לסופרי הדור הקודם?

ברוך קורצווייל:  צריכה להיות התמודדות עם מימד עומק ההיסטוריה היהודית ולא עם ההיסטוריה שבשטח. לא התמודדות עם תקופה אחת בעבר הרחוק, שאחר-כך אני דולג ומגיע להרצל.  הצרה של רוב הסופרים, שאם בכלל יש להם היסטוריה והתמודדות, אזי הדבר מתרחש בשטח ולא לעומק. ואם רוצים או לא רוצים, גם המרד בעבר מוביל דרך צינורות של אמונה דתית, והם לא יכולים לעקוף את המעבר הזה או להזניחו.

 אהוד בן עזר:  הבדלת לא-פעם בין סופרי הדור הקודם, מביאליק ועגנון עד לאלתרמן והזז, להם היתה חוויה דתית או חוויה של דחייה והתמודדות עם צורת-חיים דתית מוכרת להם באופן בלתי-אמצעי – לבין סופרים ישראליים צעירים להם אין לא מזה ולא מזה, וניתן לומר שהם אדישים לגמרי לפרובלמאטיקה של הדת היהודית, ומכירים אותה, במקרה הטוב, מכלי שני ושלישי (מכל כתבי עגנון). עד כמה שידוע לי אתה גם שולל את הכרתה של היהדות באמצעות לימוד "מדעי-היהדות" באוניברסיטה, בראותך בכך גישה של "פוסט-מורטם"; כיצד אפוא יוכל לדעתך הישראלי הצעיר להתמודד עם יהדותו ההיסטורית לעומקה מבלי לעשות שקר בנפשו?

 ברוך קורצווייל:  אין דרך אחרת. גם לחילוניים, אלא ללמוד. והייתי אומר אפילו ללכת, מתוך הליכה חילונית, לכמה שנים לישיבות, וללמוד. צריכים להכיר את הדברים מבפנים. תנ"ך ותפילות. הם לא יכולים להסתפק בפרקי תנ"ך שבבחינת-הבגרות, ואחר כך ללמוד מקרא או תלמוד באוניברסיטה, או אם הם מאוד אינטליגנטים, לטפל בקבלה. כך באה הסנוביות של מחקר הקבלה וכולם הם שבתאים-בכוח. כאן משהו קוסם להם. אין פלא שהחוקר החשוב ביותר של התנועה הזו הוא יהודי שבא מאווירה מתבוללת. הדור הצעיר חי מתוך הנאה את התפוררותה של היהדות. אני יודע, זה קוסם. יש קשר והשלכות בין התעסקות אינטלקטואלית לבין מציאויות חברתיות ופוליטיות.

 בשבתאות יש הרבה נרקיסיזם, כמו בכל התנועות המיסטיות הללו, והרבה השתוללות סקסואלית. והעמדה ה"דתית" האחרונה של ה"יהדות" הזו היא הפאן-סכסואליות של אבידן הלובשת אופי של התגלות מיסטית-דתית, או בספרו של פנחס שדה "החיים כמשל".

 דבר דומה אמור לגבי  ה"פלירט" האינטלקטואלי עם החסידות. מה הם לקחו מן החסידות? גם החסידות מובילה בסופו של דבר לכנעניות. מה יש בחסידות הזו, הישראלית, בפלירט של האינטלקטואלים הישראלים עם החסידות? הדבר הראשון שהיה אצל החסידים שהם פרקו את עול המצוות. ומי שפרק – פוקר ונכנס לאנארכיה, ומגיע לעמדה פאן-סכסואלית כעמדה "דתית".

יכול להיות שפרק מפואר זה בתחייה היהודית יהיה הפרק האחרון של התרבות העברית בארץ-ישראל. שאחרי הישראלים הללו – אין מקום כבר ליהדות. ואם אין יהדות לא תהיה עוד תרבות עברית. היא יכולה להיות כתובה בלשון עברית, אך לא תהיה עברית ברוחה. הפרק המפואר של הספרות העברית החדישה הוא הפרק האחרון בתולדות התרבות היהודית והעברית כאחת בארץ-ישראל – להוציא אנקלאוות של ישיבות ו"מאה-שערים". ומה שהיה נראה כתחייה הוא למעשה אובדן. ואם כך – גם האובדן הפיסי לא יבושש לבוא. כי אינני מאמין שעם יכול להתקיים באופן פיסי ללא ערכי רוח ואמונה. כל כך אנו מתרשמים מן התחייה שאיננו רואים את התהום. והדבר נאמר כבר על-ידי ביאליק:

"וּבִתְרוּעַת תְּחִיָה עַל-שְׂפָתַיִם וּבְמִצְהֲלוֹת מְשַׂחֲקִים

אֱלֵי-קֶבֶר נְדַדֶה."

("דבר", אלול תרס"ד)

אהוד בן עזר:  בדו-שיח הישראלי-צרפתי שנערך זה לא מכבר אמרת כי "סופרינו, במידה שהם סופרים גדולים, מעלים ביצירותיהם אסוציאציות ספרותיות של אלפי שנים, מהמקרא, מהתלמוד, מהמדרשים, מהפוסקים, מהתפילות ומהמחזור, מהזוהר, מספרות הקבלה והחסידות. אבל לעושר המחייב הזה שתי פנים: פני גדולה והוד-קדומים ופני סכנה והגבלה מסוכנת. על הפן הראשון אין צורך להרבות במלים. אבל מה קורה, כשיסתתמו המעיינות התודעתיים של העושר הזה? מה תהיה גורלה של ספרות ישראלית, שנציגיה חדלו לינוק מירושת הדורות? ספרי העבר חתומים לפניהם, בעוד שהפולקלור, או השיר העממי החדש, של מציאותנו – מפרה את שירתם. אפילו ספרותנו שמלפני חמישים עד מאה שנים לא תהיה מובנת להם. נוגע אני כאן בבעייה כאובה מאוד, בבעיית התרגום: איך אפשר לדובב את האינטגראציה המופלאה אליה הגיעה ספרותנו בכתבי ביאליק, עגנון, גרינברג, שלום, שלונסקי, אלתרמן או הזז? הייתכן לתת מושג מרקמת הפלאים בשפה זרה? ספק רב אם הניסיון יצליח, את שלום-עליכם, ובכלל את הספרות היידית, קל יותר לתרגם, משום שרוב יסודותיה של יידיש כלולים בשפה אירופית, היינו הגרמנית מימי-הביניים בצירוף יסודות סלאביים ועבריים. מר הוא גורלה של ספרותנו החדשה הגדולה, ומאידך, שפת הישראלים נוחה יותר לתרגום, אבל אין לה מה לבשר, אין לה מה לחדש לעמי אירופה דבר שכבר לא היה ידוע להם. מכאן שספרותנו, במידה שהיא גדולה ושיש לה מה לבשר, כמעט ולא נתונה לתרגום. והספרות הישראלית, שקל באופן יחסי לתרגמה, משום שהיא אינה פונה לאמנות, היא בחינת אמנות פחותה שאינה מחדשת הרבה."

מפני מה אתה סבור כי הסיבה לכך שאין "בשורה" לספרות הצעירה בארץ היא ביחסה למקורות הלשוניים והתרבותיים, ולא מפני היקפה הרחב יותר של הבעייה, היווצרות אותה סטרוקטורה נפשית חדשה בה מאבד האינטלקטואל הישראלי, עקב תודעת האחריות וההשתייכות המשתקות אותו, את מעמדו כ"אאוטסיידר" לחברה בה הוא חי. ואם זרות פירושה ריחוק, פרספקטיבה ויכולת-ראייה, כי אז, מי שאינו רואה – או גרוע מכך: אינו רוצה לראות – הריהו עיוור, ולעתים גם אטום וחסר רגישויות אלמנטאריות.

ברוך קורצווייל:  אתה שואל על מקורות; מה אופייני יותר מכך שהיום בישראל מקורות היא חברת מים? אין לנו מה לומר. האם מקרה הוא שהיורדים העיקריים באמריקה הם אלה שנולדו בארץ? הם לא רגישים לאנטישמיות. עורם עבה יותר. ומי חוזר? אלה שנולדו בגולה. התלושים ביותר הם הישראליים.

אנשים מסתכלים בכול מפרספקטיבה של ארבעים-חמישים שנה. אני מביט מפרספקטיבה של אלפי שנים. ליהדות פרספקטיבה אוניברסאלית. עד עתה הצדיקה ההתפתחות בארץ כל מה שאמרתי – וזו הסיבה שאני חש עצמי כאן כ"אאוטסיידר" רוחני.

אינני יודע אם היהודי באירופה היה תמיד "אאוטסיידר". התקרבות תרבותית מכסימלית היתה בגרמניה. היתה קיימת במידה מרובה אינטגראציה מדומה ששני הצדדים האמינו בה בכנות עד שהמציאות הוכיחה את ההפך. מעולם לא הרגשתי עצמי כ"אאוטסיידר", אף לא באוניברסיטה גרמנית, ולא בין האינטלקטואלים הצ'כיים. הרגשתי בשוני. אך השוני לא היה זהה עם מה שהיום רואים במושג "אאוטסיידר". לא תמיד היינו "אאוטסיידרים". ידעתי רק כי שם, בקרב הלא-יהודים, עליי להוכיח עצמי יותר מהם.

בל יטעו במשמעות דבריי. אינני מאשים את בני הדור הצעיר, כאן ועתה. הם נאמנים לעצמם בכך שהם כותבים על הארץ, על הקרוב והמוכר להם. אם יש בכך "בשורה" – זו שאלה אחרת, עליה ניסיתי לעמוד באותו דו-שיח שהזכרת. שני תפקידים עיקריים אני רואה לפני הספרות הישראלית: שהיא תדע להעריך כדבעי את חובותיה כלפי ירושתה הרוחנית הכבירה והמחייבת; ושהיא תקבל מתוך ענווה וחיבה את מגבלותיה הטבעיות העשויות ליהפך למקור של עושר אמיתי ולגיטימי. ואז, אם נקשיב לקולה של ארצנו הקטנה וללשונה, אפשר שהארץ ושפתה יעניקו לנו שוב ספר גדול.

אהוד: תודה חמה לאחותי לאה שורצמן בן עזר שהקלידה בנאמנות את הריאיון מתוך הספר "אין שאננים בציון".

* * *

באבל על מותו של יורם ליפסקי

בן פתח תקווה

מגיבורי "מבצע ירקון" בשנת 1955

ובן דוד שלנו מצד אביו גרשון

תנחומינו למשפחתו הרחבה

ורבת הדורות

בשנתו ה-79 היה במותו

הלווייתו התקיימה אתמול בפתח-תקווה

* * *

מבצע ירקון

אודות מבצע ירקון, מבצע מודיעני סודי שהתבצע במצרים בשנת 1955

"מבצע ירקון" הוא מבצע מודיעיני שערך צה"ל ביוני 1955, במסגרת ההיערכות לקראת מבצע קדש, שנערך באוקטובר 1956. היה זה מבצע סודי ביותר, ורק 13 שנה לאחר שנערך הוא נחשף לראשונה.

הרקע למבצע

בשנים 1955-1954 הטילו המצרים סגר ימי על כלי שיט ישראליים במצרי טיראן. ניסיונות דיפלומטיים של ממשלת ישראל להסיר את הסגר לא צלחו, ועל כן הוחלט לנסות ולפתוח את המעבר בפעולה צבאית מורכבת. התכנון היה להצניח גדוד של לוחמים לשארם א-שייח', הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי סיני הסמוכה למצרי טיראן, ובד בבד לשלוח כוחות צבא נוספים שיתקדמו דרומה מכיוון רצועת החוף של אילת. שני הכוחות היו אמורים להיפגש בשארם א-שייח', לכבוש אותה, ולפתוח את מצרי טיראן לתנועה חופשית של כלי שיט.

כדי ליישם מבצע כזה, היה צורך במידע מודיעיני מקדים ומדויק. כך נולד "מבצע ירקון". מטרתו היתה לאסוף מידע מודיעיני על צירי התנועה לאורך החוף המערבי של מפרץ אילת שבהם אמורים היו הכוחות לעבור. בעיקר היה צורך במידע הנוגע ל-70 הק"מ בקטע הדרך שבין דהב לעין אל-פורטגה בחצי האי סיני, שלגביהם לא היה לצה"ל כל מידע.

מהלך המבצע

תוכנית המבצע היתה להנחית דרך הים (דרך מפרץ אילת) לתוך שטחה הריבוני של מצרים צוות של סיירים מחטיבת גבעתי, אשר ילכו לאורך התוואי במשך שלושה לילות, יוודאו את כשירותו, ולבסוף יגיעו לנקודת מפגש שנקבעה מראש, וממנה יפונו חזרה לשטח ישראל. חיל הים היה אחראי לתאם את הגעת הסיירים לחופי סיני דרך הים, וחיל האוויר אמור היה לסייע בכך שידאג להצניח מים לצוות הסיירים ויצור עימם קשר בלילות. כמו כן, חיל האוויר היה מופקד על חילוץ הסיירים בסיום המבצע באמצעות מטוסי פייפר.

הסיירים שנבחרו מקרב המתנדבים למבצע היו:

מג"ד (מפקד גדוד) 51 – סא"ל אשר לוי.

סמג"ד (סגן מפקד גדוד) 51 – רס"ן מנו שקד.

קצין הקשר מגדוד 51 – יגאל תלמי.

מסיירת גבעתי – סמל דב שמעוני (דובן).

מ"מ (מפקד מחלקה) מגדוד 52 – יורם ליפסקי.

וסגן אהרון לברן, שעמד לקבל על עצמו את תפקיד מפקד הסיירת החטיבתית.

ב-9 ביוני, 1955 יצאו הסיירים לדרך. "מבצע ירקון" היה המבצע הצבאי הראשון בצה"ל שבו שיתפו פעולה כוחות חיל האוויר, היבשה והים. המבצע תוכנן בקפידה רבה, שכן התנאים המורכבים שבו נערך, ושיתוף הפעולה הנרחב בין כוחות צה"ל יצרו היבטים רבים שדרשו תכנון ותיאום.

ראשית, היתה חשיבות מכרעת להקפדה על עמידה בזמנים. לוחות הזמנים היו קריטיים כיוון שחברי הצוות יכלו לנוע בלילות בלבד, כדי שלא להיחשף לעיני כוחות הצבא המצרי או לעיני הבדואים המתגוררים במדבר. בליל ה-9 ביוני הונחתו ששת הסיירים בחופי סיני בעזרת סירה של חיל הים. הם צעדו במהלך הלילות, ועם אור הבוקר היו צריכים למצוא מסתור בנקיקי הסלעים, גם מהשמש הקופחת. כל עיכוב קטן במהלך הלילה חשף אותם לסכנה ממשית שיגלו אותם במהלך היום. לאורך כל היום היו צריכים לשמור הסיירים על דממת אלחוט (כלומר, אסור היה להם להפעיל מכשירי קשר), ורק בשעות הלילה הורשו ליצור קשר אלחוטי עם המטוסים.

היבט מרכזי נוסף היה התמודדות עם מצוקת המים הקשה במהלך ימי המבצע. הימים היו ימי הקיץ, מזג האוויר היה לוהט, והסיירים נעו במדבר ללא גישה למים. הם אמנם לקחו עימם כמות מים רבה ככל האפשר, אבל לא היה באפשרותם לשאת על גבם את הכמות הנדרשת לכל אנשי הצוות, לכל שלושת הימים ובכמות המתאימה למזג האוויר החם ששרר באותה עת. על כן תוכנן מראש שמטוסי חיל האוויר יצניחו לצוות מים בלילות. גם פתרון זה לא היה פשוט כלל וכלל, ומארזים רבים של מים התנפצו על סלעי המדבר עד שהצליח חיל האוויר להצניח מארז מים לסיירים הצמאים.

לאחר הליכה מפרכת של שני לילות, הגיעו הסיירים בלילה השלישי, ה-12 ביוני, לנקודה שתוכננה לפינוי האווירי. שם הכינו את השטח לנחיתת מטוסי הפייפר, וסימנו את מקום הימצאם בלפידים ובסרטים. משימת הפינוי היתה מורכבת וקשה במיוחד עבור הטייסים, בגלל תנאי השטח הקשים, עומק החדירה לשטח מצרים (כ-90 ק"מ), והחשכה. אך למרות התנאים הקשים הצליחו מטוסי הפייפר לנחות, לחלץ את הסיירים ולהטיס אותם לאילת. באילת קיבל את פניהם הרמטכ"ל משה דיין בכבודו ובעצמו, עם בקבוקים קרים של מיץ אשכוליות.

מה שלא ידעו הסיירים, בעודם מפלסים את דרכם לנקודת הפינוי, הוא שהבדואים עלו על עקבותיהם ודיווחו על כך לצבא המצרי. למעשה, המצרים היו בפיגור קל של כמה שעות מאחוריהם, והגיעו לנקודת הפינוי זמן קצר אחרי שהסתיים האיסוף והכוח המריא לאילת. בארץ, לעומת זאת, כן ידעו זאת – צה"ל קלט תשדורות מצריות המדווחות על הימצאות הסיור בשטח ועקב בדריכות אחר המתרחש. עם זאת, בחרו המפקדים להסתכן ולא לעדכן את הסיירים על כך, ובפרט שהיו מגבלות קשר אלחוטי עקב המרחק ותנאי השטח.

סוף דבר

למידע שנאסף ב"מבצע ירקון", שלפיו הדרך אכן ניתנת למעבר לכלי רכב מצפון לדרום, היתה חשיבות רבה בתיכנונים לקראת מבצע קדש, כשהוטל על כוחות צה"ל לנוע בציר זה מאילת דרומה כדי לפתוח את מיצרי טיראן.

ששת הסיירים קיבלו צל"ש על השתתפותם במבצע. בתעודת הציון לשבח נכתב: "התנדבו למשימה מסוכנת וקשה, התמידו בביצוע המשימה על אף תקלות וקשיים החורגים מגדר הרגיל וסיימוה בהצלחה."

שנים לאחר מכן אמר רס"ן (לימים תא"ל) עמנואל (מנו) שקד: "לגבי מדינת ישראל של אז, נראה המבצע כטירוף של ממש, ודרש העזה גדולה. מדינת ישראל היתה אז בת שבע, חסרת אמצעים וניסיון. הליקופטר עדיין היה בעינינו מטוס דמיוני למחצה, ומטוס הפייפר נחשב לשיא השכלול התעופתי. כל מה שסופר לנו על המשימה העתידה נשמע כפנטזיה."

מתוך "מבצע ירקון", המרכז למורשת המודיעין.

* * *

עמוס אריכא

בין דם לנדל"ן לבין קדושת הבקשיש

לפעמים אני נקרע משנתי ומושלך לתוך חלום אימים, המצייר לפני סיטואציה של עם שלם היוצא בהדרגה מדעתו, והוא עוד נקרא כמנהג נקוט בימים אלה, נורמטיבי. מכבר אנחנו לא כאלה. מזמן הפכנו לעם חולה-נפש מונהג בידי מעוותים החרדים איש לערוגתו הזעירה, איש לנפשו ולביתו, ואין טוב ממדגימו ומגלמו של מצב מעורער-נפש זה מאשר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

דמים שוטפים אצלנו ברחובות. דמי נערים. לובשי מדים של צה"ל הנטבחים בידי הפלסטינים, אותם אלה "חברינו" ל"שיחות שלום" שאין מעורפלות מהן ומחר-מחרתיים – בעוד אנחנו סופדים לנערינו החללים, באישון לילה, מחמת כלימה, ישוחררו מבתי הכלא שלנו עשרות רוצחי יהודים בארץ-ישראל, שממשלת ישראל עושה כל שבכוחה, מתוך רוח עיוועים, לחזק את המעמד הבינלאומי של רוצחים נקלים אלה כ"לוחמי חירות".

זה גם חלק ממחיר הלחץ של המכבש שמפעיל ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקנית, על ממשלת ישראל, לנהוג על-פי מצוות הבית הלבן, שכוחו נדמה כתש או מתמעט עד להדאיג, ואנחנו נתבעים שוב ושוב לזירת  הבקשיש, השוחד בן צילו של השטן המכשיל, פעם ועוד פעם.

עד כמה נעשית מלאכתו של קרי קלה כשעליו להתמודד מול ראש ממשלה המעורר לעיתים רושם שהוא עשוי כחומר ביד היוצר. קרי – קרי – יודע איך ללפות היטב בכפו את נתניהו איש הקול העבה, ולהדק את אצבעותיו עד שמגרונו של הרה"מ יוצאת צווחה דקה כשל שכוי בינה שגרונו נשחט וכל יכולתו להבחין כנאמר בין יום לבין לילה: "בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה" (ברכות ס, ברכות השחר), והוא. נתניהו, מקרקר בחשאי ועונה אמן אחר כל דרישה הזויה של המזכיר האמריקני...

כמעט רק זה – ולא יותר?

ואילו אצלנו מיד קופצים כבעלי תבונה של שכווי בינה, מומחי ערך הנדל"ן וכמבקשי נקמה הם תובעים בחרונם נקמה נדל"נית. צאו ושמעו אותם ראשי עיריות ומועצות נתעבים, שמבקשים להוסיף כנקמה על רצח נערינו עוד מאות דירות במקומות שנויים במחלוקת. כמותם גם אחיהם "החלוצים בשם האל שבשמיים", אלה המתנחלים מתוקי-השפתיים, התובעים מיד להעלות את ערך הנדל"ן "שלנו", באמצעות תוספת מיידית (!) של מעוז חדש, או מאחז שמכבר יש צורך להלבינו.

והתשובה האמיתית היא לפחות לנסות להחזיר טיפה אחת של שפיות לתוך הקדרה בה כולנו מתייבשים ומאבדים שארית בינתנו, ונסחפים לבלתי-ידוע. אל תשחררו יותר רוצחים. לא עוד. לא על רקע נערינו המתים. ידעו הפלסטינים כי ערך חיים הבנים עולה אצלנו על כל ערך מקודש אחר וכי רוצחים מטעמם יימקו כל חייהם בכלא ישראלי.

אולי יהיה זה צעד ראשון לבלום את הטירוף הלאומי-והממשלתי. לא עוד בקשישים. מי שרוצה בשלום אמת ימתין עד שישיג את פירותיו בקצה המסלול האכזרי.

וכך כתב ח.נ. ביאליק, נסיך משוררינו ב"על השחיטה":

"וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!

אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ

הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –

יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!

וּבְרֶשַׁע עוֹלָמִים שָׁמַיִם יִמָּקּוּ;

אַף-אַתֶּם לְכוּ, זֵדִים, בַּחֲמַסְכֶם זֶה

וּבְדִמְכֶם חֲיוּ וְהִנָּקוּ."

* * *

אלי מייזליש

1. גברת, למה השדיים שלך על השולחן?

היה זה לפני כמה ימים כשבאתי למשרד כלשהו בעניין כספי. זה יכול להיות בנק, עירייה, מס הכנסה או סתם משרד לביטוח.

כשנכנסתי נדהמתי לראות גברת נאה, כבת 40 עדיין, מתבוננת במסמך שעל שולחנה, החזה המשופר שלה עם חזיה נראית לעין, פשוט נח על השולחן כשהמחשוף אין לו סוף. השתדלתי ליצור רק קשר עין בלי להתפתות לגלוש מטה 20 ס"מ, אבל היה זה בלתי אפשרי זולת להפסיד 2,000 ש"ח שתבעתי ממשרד זה. כ-20 דקות ישבתי מולה ולפחות 10 דקות רבץ מבטי במבוכה על התפאורה הטבעית [מחשש שמא תתפוס אותי על חם], אבל לה לא היה איכפת בכלל. הדבר הזה נע ונד בחופשיות פמיניסטית כל זמן שהיתה צריכה לקחת מפינת השולחן עוד ועוד מסמכים כדי שאחתום. כשיצאתי, השתדלתי לאמר לה שלום בטון של שופט: תגידי מה זה צריך להיות? אבל עשיתי 180 מעלות ויצאתי תוהה ולא מבין.

ולא רק היא, אלה הן קופאיות במרכולים, מוכרות בגדים בחנויות לילדים המציצים מלמטה, מוכרות בדלפקי ממתקים גלידה, ואפילו אלה עם ה'מדים' של חברות עם כפתור פתוח. והמון המון נשים עם הילד לגן, נערות לתיכון, ואל תגידי לי קיץ גם בחורף. גברת.

אז הנני פונה אל עדת נשים זו: .basta ונניח כי חם בארצנו ואתן רוצות להתאוורר. נניח. אבל את זה יכול 'לקנות' מכם רק מטומטם. וכמו שנאמר אצלנו במקורות [באחד המדרשים]: "הכול יודעים כלה למה נכנסת לחופה..." – ככה כאן אצלך במשרד: הכול יודעים גברת למה את חושפת את שדייך. אתן 100 דולר לצדקה אם אני טועה: את רווקה גברת. ואילו אַתּ הנשואה, הצועדת לגן עם עגלה והשדיים ללא חזיה מטלטלטים עצמם ימינה ושמאלה, את מניאקית. אני? איני יכול? ועוד איך יכול, אבל לא. כי אני, היושב על החול בשפת-הים עם בגד-ים דו-שכבתי, הפנימי הרשתי המחזיק את החבילה שלא תברח ממנו חצי ביצה החוצה והשני מבד – כהה בדרך כלל, מתנהג בדרך-ארץ ובנימוס כלפי הציבור. [אני לא רוצה לדבר על כמה מניאקים הלובשים בגד-ים צר מידות הדוק לתחת המבליט את החבילה. אלה? רוב הציבור מתעב אותם ואפילו לא יבקש מהם גפרור להדליק סיגריה]. את? אין לך לא נימוס ולא דרך-ארץ אלא חוצפה ובעייה אישית. אם אתה רוצה פורקן למעשה מסג' ביתי 'תדליקי' את בעלך או את החבר שלך, ואם אין לך לא זה ולא זה, מספיק להתיישב ליד גבר באוטובוס – הוא כבר יבין את הרמז. ואם יש בעייה עם אוטובוסים קחי מונית, ואם גם מונית לא, לכי ללובי של מלון. ואם אף משוגע שם לא יבין את הרמז, סימן שחוץ משדיים אין לך כלום.

נ"ב, ההתנפלות עליי מיותרת. אני? זה החפץ הנשי האהוב עלי ביותר [במושב האחורי] בחורשה. בחשכה. עם רדיו מנגן. וכל השאר מתואר בספרי "הבתולה ממאה שערים".

אהוד: הכרתי בירושלים סטודנטית יפהפייה משגעת, במדעי הטבע, נשואה, בשם רותי, שלפני כל בחינה בעל-פה היתה מראה לנו בגאווה כיצד היא משחררת עוד כפתור בחולצתה כדי "לעבוד" על הבוחנים.

2. הבתולה ממאה שערים

את הספר "הבתולה ממאה שערים" כתבתי כשהייתי סטדנט ב-NYU בניו-יורק מיד לאחר ששת הימים. כשחזרתי הקמתי את הוצאת "דשא" לספרות מתורגמת  ו"גולן" לספרות מקור.

המהדורה הראשונה [בכריכה קשה "גולן" 1967] אזלה תוך ימים מספר.

את המהדורה השניה [כריכה רכה הוצאת "גולן" 1987] הדפסתי לאחר כ-20 שנה, לאחר שרבים הפצירו בי.  

'נאלצתי' להשתמש בשם בדוי, אלי בן-ליש בשל מאות בני משפחה חרדים, כדי שלא "לפגוע" בשם המפורש מייזליש – עם ספרות פורנוגרפית לטעמם. להלן הקטע בעטיפה האחורית של המהדורה השנייה:

"כשספר זה ראה אור לראשונה, לפני כעשרים שנה, היה עדיין תהליך החזרה בתשובה זרזיף קטן שאיש לא שיער את התעצמותו הצפויה בתוך שנים מעטות. מבחינות רבות היה אז 'הבתולה ממאה שערים', חלוץ ספרותי שהאיר את שורשיה של תופעה חברתית מתעוררת.

היום, כאשר הציבור החילוני ניצב משתאה נוכח החזרה בתשובה ומניעיה, באה מהדורתו החדשה של הספר כדי לענות על מיקצת הקושיות המתעוררות ביחס לעולם בלתי נתפס זה. עולם חי ורוחש מתחת לפני הגלימות ארוכות השרוולים, ספוג יצריות עזה המתקשה לבוא על ביטויה ושאינה ניתנת לריסון. עולם שהשתיקה יפה לו, אך במבואותיו ובמוצאיו מנהלת ה'סיטרה אחרא' חיי חטא ומעלה קורבנות על מזבח התשוקה המינית וסיפוקיה.

זהו סיפורה האותנטי של נערה אחת שהתנסה בשני העולמות – וגילתה כי שניהם אכזב. הבתולה ממאה שערים, ששמה עלום עד עצם היום הזה, פורצת את מחסום הדת, המקום והחטא, אך מגלה כי לא תמצא ישועה בדיזנגוף ובניו-יורק, מגלמי הפריצות והליברליזם הנאור.

עשרים שנה אחרי כתיבת שורות אלה, על רקע התעצמות גוברת של תנועת החזרה בתשובה, נראה כי אכן, מאה שערים יש לה לשכונה הירושלמית – גם בכניסה וגם ביציאה ממנה...

המחבר, אלי בן- ליש, הוא יליד שכונה ירושלמית דתית וחניך ישיבה.

* * *

עמיאל אונגר

ריאליזם אובדני

אם תקום מדינה פלשתינית, לא נוכל לסמוך על כך שגורלנו יהיה שונה מגורל הצ'כים

[לידיעת נתניהו ואובמה, בקשר לגרעין האיראני!]

כאשר מדברים על הסכם מינכן, מרבים לקטרג על צרפת ובריטניה שמכרו את צ'כוסלובקיה לנאצים, ובסוף, כדברי צ'רצ'יל, לא זכו לשלום ולא לכבוד. בלי להפחית כהוא זה מאשמתם של נוויל צ'מברליין ואדוארד דלדייה, אסור לשכוח את החלטתו של נשיא צ'כיה אדוארד בנש לקבל את הדין.

מאז הקרב של ההר הלבן ב-1620 נגד הצבא ההבסבורגי, הנטייה הצ'כית היתה להימנע מקרבות שנראים אבודים ולקוות שסבלנות עיקשת והיחלשות של הכובש יביאו לשחרור. למרות שעמדו לרשותו צבא מודרני וקו ביצורים רציני, נשיא צ'כיה אדוארד בנש נכנע וכעבור פחות משנה נבלעה צ'כיה בתוך גרמניה הנאצית. אותו בנש החליט החלטה דומה כאשר נכנע להפיכה הקומוניסטית ב-1948, והביא לשלטון קומוניסטי של ארבעים שנה על ארצו עד לקריסת הגוש הקומוניסטי.

דרך אגב, היה זה בנש שבתקופת המלחמה הסכים לוותר על שטחים לטובת ברית המועצות בתקווה שהדבר יחזק את הברית בין צ'כיה לברית המועצות ויקנה את לבו של סטאלין – אבל סטאלין לא היה מוכן להתפשר על פחות משליטה טוטאלית. בנש אומנם ביצע גם מעשים חיוביים, כגון גירוש האוכלוסיה הגרמנית מחבל הסודטים לאחר המלחמה, צעד שהיום ייחשב לטיהור אתני אבל היה מוצדק מאין כמותו – אך ההיסטוריה תמיד תשפוט אותו על כניעותיו.

יש להבין דבר אחד: אם תקום מדינה פלשתינית, לא נוכל לסמוך על כך שגורלנו יהיה שונה מגורל הצ'כים. הסכמה להקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים תהיה פתיחה להשמדת ישראל, בדיוק כמו שהסכם מינכן בישר את סיפוח צ'כיה לגרמניה – רק בלי ה'הפי אנד' בסוף. מי שמצפה לערבויות ביטחון לישראל, עליו לדעת שהערבויות הללו יפעלו כמו החלטת מועצת הביטחון 1701 לגבי פירוז דרום לבנון. למי שאמור לספק את הערבויות הללו חסרה היכולת הצבאית או חסר הרצון להילחם, ולכן הערבויות תהיינה צ'ק ללא כיסוי. גם אילו היה ניתן לסמוך על הערבויות, הצד השני מספיק מתוחכם כדי לא ליצור מצב שיזמין מימוש שלהן. השיטה הערבית תהיה בסגנון הנוכחי של חמאס בעזה. לא מתקפה רבתי, אלא ניסיון למרר את החיים. פה מרגמה, שם אש צלפים בירושלים המחולקת או מקלקיליה לכפר סבא. מי ירצה להשקיע במדינה כזאת, כאשר נשוב על כרחנו לסִסמה "כל הארץ חזית"?

לכן, על ישראל לשדר כבר עכשיו שיהיה מה שיהיה בעצרת הכללית שתדון בהקמת מדינה פלשתינית – אנחנו ננקוט את האמצעים הדרושים. הדברים לא חייבים להיאמר בשידורי טלוויזיה או להיכתב בטור בעיתונים המשפיעים. ניתן ללחוש אותם במברקים דיפלומטיים. אם ידחקו אותנו לקיר, יש בידיה של ישראל כלים שיכולים להביא לנסיקת מחירי הנפט וגרוע מזה. בקיצור, עלינו לפעול בדרך הפוכה מזו של בנש – לא לסמוך על אחרים, ולא להרשות לאחרים לבנות על כך שישראל תהיה "רציונלית", תבלע כל גלולה ותקנה כל לוקש.

פורסם במקור: יומן, מקור ראשון 19/05/2011

אהוד: אגב, זה גם מה שאמר ראש הממשלה אריק שרון לנשיא בוש, שניסה, אחרי קריסת מגדלי התאומים ב-9.11 – להבדיל בין הטרור העולמי של ממלכת הרשע, שבו יש להילחם בחורמה, לבין הטרור הלגיטימי-כביכול של הפלסטינים נגד ישראל.

 שרון הבהיר לו: "אנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה!"

וכך הטיעון הנואל הזה ירד בשעתו מן הפרק, אם כי זה לצערנו הקו המנחה את הנשיא הסכל אובמה מאז שנכנס לתפקידו.

* * *

איליה בר-זאב

צחוקם המתגלגל

וְשׁוּב אָנוּ שָׁרִים. מִלְמוּל נָבוֹךְ,

קוֹלוֹת סְדוּקִים.

אָנוּ שָׁרִים לְכָל שֶׁנֶּעֶצְמוּ עֵינֵיהֶם בְּסַעֲרַת חוֹלוֹת נוֹדְדִים,

בִּרְחוֹבוֹת עָרִים אוֹרְבוֹת.

יוֹם וָלַיְלָה מִתַּמֵּר

עָשָׁן אָפֹר –

טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ חֶרֶב,

דְּמֵי צְעִירִים צֹעֲקִים אֵלַי בַּוָּאדִיּוֹת,

מֵיתָרִים חֲסֵרִים בִּשְׁמֵי

הַַתְּכֵלֶת.

אוֹרָם רָחוֹק,

צְחוֹקָם מִתְגַּלְגֵּל בְּמוֹרַד דְּיוּנוֹת שְׁׁכוּחוֹת אֵל.

* * *

יוסף דלומי

בשביל כבוד, לא מספיק לעבוד

מסיבות לא מעניינות מזדמן לי לעתים להאזין תוך כדי נהיגה לתכנית הרדיו "שיחה בשניים", בלילות שבת אחרי מהדורת החדשות של 11.00. את השיחה מנהל יצחק לבני עם מרואיין לאורך כחמישים דקות, והוא עושה זאת בנינוחות ותוך העמקה בנושא הדיון.

בליל שבת האחרון הוא ראיין את ד'ר רון פונדק, אשר פתח לאחרונה במתקפה תקשורתית במלאת 20 שנה להסכם אוסלו. בהזדמנות זאת הוא גם סיפר על ספרו החדש והעדכני שעוסק בהסכם.

אין לי כוונה לקלקל לקוראים את שמחת החג. ממילא לא אוכל לשתף אתכם ביהירות שבקעה מלשונו ומקולו של פונדק. אך התחזותו לאשף "תורת המשחקים" וחוכמת המו"מ, ואי הטלת ספק בצדקת ההסכם – מעוררת שאט נפש. בסיום הראיון הוא הכריז בגאוותנות פתטית שהוא נכון למשימות לאומיות נוספות, ככל שיידרש לטובת מדינת ישראל. כל אלו, מסתבר, נאמרו בוורסיות שונות בראיונות לעיתונות הכתובה. אך הטון של הדברים עושה את ההבדל הגדול.

בכל אלו אין כל הפתעה, מה גם שהמראיין לא איתגר את פונדק, שהרי לבני הוא חבר מאותו הכפר מימים ימימה. המיוחד היה ב"סקופ" שהוא זרק לחלל.

מסתבר ששר החוץ פרס סירב לכלול את פונדק ואת יאיר הירשפלד, בכירי רוקחי ההסכם, במשלחת לטקס חתימת ההסכם בוושינגטון. לחץ ידידותי מצד לבני, והמרואיין מתמסר בשמחה לאשר את הסיבה. פרס חשש ממתחרים לגיטימיים על הקרדיט באירוע הנוצץ. הדברים נשמעים אבסורדיים, אבל לא ממש מפתיעים. אך בזה לא מסתיימת העלילה.

מתברר שחניכיו של רודף הכבוד למדו ממנו לא לוותר בקלות על כבוד. לדברי פונדק, הוא גייס את המימון לנסיעה מקרן גרמנית, ודרך צינור כלשהו ממשרד החוץ (פרוטקציה?) – שניהם גם הצליחו להשיג, ולא בקלות, הזמנה לאירוע. כך ישבו פונדק והירשפלד על מדשאת הבית הלבן, עם טעם מתקתק של נקמה קטנה בפה, על אפו וחמתו של קוצר התהילה.

האם הרבי למד את הלקח, שיש להותיר כבוד גם לכושי? בגיל תשעים עדיין לא, אבל יש עוד זמן לחזון הזה. ימים יגידו.

* * *

אורי הייטנר

1. אסטרטגיית ההשהיה של איראן

נאום רוחאני באו"ם והמו"מ הקרב בין ארה"ב לאיראן אמורים, לכאורה, להשביע את רצוננו ולהתפרש כניצחונה של האסטרטגיה הישראלית בשנים האחרונים.

ישראל הבהירה כל העת, שהעדיפות הראשונה לפתרון בעיית הגרעין האיראני היא לפתרון דיפלומטי. העדיפות השנייה, ורק במידה שהפתרון הדיפלומטי אינו מתאפשר, היא סנקציות כלכליות. העדיפות האחרונה, רק אם לא תהיה ברירה אחרת, היא פעולה צבאית, עדיף פעולה אמריקאית או בינלאומית, ורק אם לא תהיה פעולה כזאת, במקרה הגרוע ביותר – פעולה ישראלית.

אולם ברור שלא היה עד כה פרטנר אמתי למהלך הדיפלומטי, ורק סנקציות חריפות יכלו להביא למהלך כזה. ללא איום צבאי ישראלי מוחשי ביותר, לא היו סנקציות משמעותיות, ובלעדיהן לא היה סיכוי לדיפלומטיה.

והנה, האסטרטגיה הישראלית הוכיחה את עצמה ונחלה הצלחה. הנחישות הישראלית למנוע, גם באמצעות פעולה צבאית, עם כל המחיר הכרוך בה, את גירעונה של איראן, העלתה את איום הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי, הביאה את המערב להטלת סנקציות קשות על איראן, שחוללו שינוי משמעותי בדרכה של איראן, הביאו לחילופי שלטון באיראן והפכו את התהליך הדיפלומטי לבר מימוש.

מן הראוי שניזהר מאוד מפני מסקנה נמהרת כזאת ושנהיה חשדנים ביותר כלפי מצג השינוי האיראני. חשוב שנבין שלא היו חילופי שלטון באיראן. נשיא איראן נמצא באמצע העשיריה הראשונה בהיררכיה של איראן, שבראשה עומדת מועצת האייאתולות בראשותו של חמינאי. תפקיד הנשיא הוא לבצע את מדיניותו של חמינאי. השפעתו על המדיניות אינה גדולה, והיא אפסית בכל הנוגע לעיצוב אסטרטגיית-העל של איראן – הפיכתה למעצמת-העל הגרעינית האזורית. יש לזכור, שאין באיראן בחירות חופשיות לתפקיד הנשיא. הציבור בוחר מתוך רשימה מצומצמת של מומלצי חמינאי, שכולם נאמנים לו וסרים למשמעתו והוא בוטח בנאמנותם המוחלטת. אין משמעות של ממש לחילופי הנשיאים. רק החלטה של חמינאי לשנות את האסטרטגיה שלו מן הקצה אל הקצה, עשויה להביא לשינוי.

האם חמינאי קיבל החלטה כזאת? האם הסגנון החדש ודברי השלום והכיבושין, מבטאים שינוי של ממש בדרכה של איראן? או שמא מדובר במדיניות השהייה, שנועדה למתן או להסיר את הסנקציות, למשוך זמן במו"מ מתיש וארוך, ובינתיים להמשיך בתהליך יצירת הפצצה האיראנית?

הנתון המשמעותי ביותר הוא העובדה שאיראן נמצאת בישורת האחרונה, במרחק נגיעה מן הפצצה, וסביר שתנהג בזהירות בשלב זה, כדי שלא לסכן את מה שהצליחה להשיג עד כה. יתכן, למשל, שאיראן תסכים להקפאת המצב תמורת הסרת הסנקציות, מתוך הבנה שלוח הזמנים בין החלטה עתידית לייצר את הפצצה לבין ייצורה בפועל קטן. רב הסיכוי שמדובר בתרגיל הונאה, על פי הדגם הצפון קוריאני. חולשתו של אובמה, גם אם החולשה הזאת היא רק תדמיתית, ובמקביל – הגב החזק והנחוש שפוטין מעניק לבנות בריתו, מחזקים את הסבירות לכך שאיראן מהתלת בעולם החופשי.

איראן תבחן במעשים, אמר אובמה בנאומו באו"ם, ולא במילים. גם אובמה יבחן במעשים. האם ייגרר למו"מ אינסופי שישרת את אסטרטגיית ההשהיה האיראנית, או יגלה נחישות. המבחן הוא בדרישות שיציב לאיראן ובדרכים לאכיפתן. אם יסתפק בהקפאת המצב, יהיה זה ניצחון איראני, שאולי יחייב את ישראל לפעולה, אפילו אם ארה"ב תתנגד. מבחנו של אובמה, הוא דרישה אולטימטיבית לאיראן, בזמן קצוב, תוך גיבוי של המשך הסנקציות ושל איום מוחשי בפעולה צבאית – להתפרקות איראן מכוחה הגרעיני.

אהוד: אראנו עתה ואשורנו קרוב – בוקר אחד נתעורר ויתברר לנו כי לאיראן יש כבר נשק גרעיני, וזאת בדיוק כפי שעשתה בדרך אליו צפון-קוריאה מוכת-הרעב – כאשר היתלה במערב.

2. צרור הערות 25.9.13

* מוסי רז הצליח להפתיע אותי. לפוסט בדף הפייסבוק שלו, בו גינה בשצף קצף את החלטתו של נתניהו לאכלס את בית המכפלה בחברון, השתרבב, אולי בטעות, המשפט הבא: "כל הרג ראוי להתנגדות, גם הרג של חייל חמוש בשטח כבוש". ואו!!! מוסי?! ראוי להתנגדות?! ואללה?! (הבּוֹסִים באיחוד האירופי יודעים?).

* מחבל יורה על קבוצה של אנשים. רובם מצליחים לברוח. אחד האנשים הוא נכה שאינו מצליח לברוח. הוא מועד. המחבל מכוון אליו את נשקו, יורה בראשו ופוגע בו. האם אפשר לומר במקרה כזה שהמוות הוא "על קו התפר בין הלאומני לרפואי"?

ב"הארץ", כנראה שכן. מיד בהיוודע דבר רצח החייל תומר חזן ז"ל, הכותרת ב"הארץ" (בגרסת האינטרנט, לפחות) הייתה ש"הרצח הוא על קו התפר בין הלאומני לפלילי."

אלה דברי הבל ורעות רוח. אין ספק שהרצח הוא לאומני נטו. רצח מתוכנן של יהודי, בשל היותו יהודי, של ישראלי בשל היותו ישראלי, של חייל בשל היותו חייל, וככלי לשחרור מחבלים, במסגרת ניצול הצלחה של עסקת שליט. יכול להיות שהיה מרכיב פלילי בפיתוי ובמציאת הטרף. אז מה? אין בכך כדי להעלות או להוריד כהוא זה מהמשמעות האמתית של הרצח.

"הארץ" מתעקש לטשטש בכל דרך את תמונת המציאות בה אנו חיים, מטעמים פוליטיים.

* לאחר רצח תומר חזן דווח שרק בשנה האחרונה סוכלו 30 התארגנויות לחטיפת חיילים. איך הם סוכלו? איך הושג ההישג הזה?

כאשר תקראו את גדעון לוי מגנה את "החיילים השולפים פלשתינאים ממיטותיהם," או את מודעות "גוש שלום" המגנות את הממשלה ש"לכאורה מנהלת מו"מ ובחסות המו"מ מבצעת מעצרים" וכו' וכו' וכו' – שם נמצאת התשובה.

* מי שמעסיק שב"חים אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.

* איפה כל המתחסדים הצבועים שתקפו את השימוש באקדח "טייזר" נגד החוליגן בועז אלברט מיצהר, המפר שוב ושוב את צו ההרחקה נגדו? הנה, אתמול המשטרה המסורסת, נתקלה בביתו באספסוף של עשרות פראי אדם, שהשליכו לעברה חפצים וביצים והפעילו אלימות קשה, בבואה להשליט את החוק והסדר. והוא עצמו קשר את עצמו לאיזה מתקן על מנת להפריע לכוחות הביטחון במילוי תפקידם.

הכנופיה הפנאטית הזאת, הנלחמת בצה"ל, היא גיס חמישי.

* בסוכות נערך כנס "הקהל", כנס השיא השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, בהובלת עמותת "פנים", עמותת הגג של הארגונים. למעלה מאלפיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, נשים וגברים ובעיקר – הרבה מאוד צעירים, בשנות העשרים לחייהם ואף בני נוער, גדשו את סמינר אפעל.

האירוע הורכב מארבעה מיקבצים, שבכל אחד מהם נערכו במקביל 13 אירועים ברחבי סמינר אפעל: הרצאות, פאנלים, בתי מדרש, מופעים, סדנאות ועוד. הבחירה בכל מיקבץ היתה כמעט בלתי אפשרית.

באחד המיקבצים לא היתה לי בעייה, כי לא היתה לי בחירה – זה היה מופע בהנחייתי: "גם לתפילות תפרחת ושלכת" – שירתו היהודית של אברהם שלונסקי. מופע של מרכז "יובלים" (שאותו אני מנהל); אני לימדתי, עופר גביש ניגן והוביל את המוסיקה והזמרת אסתי כץ שרה. לא אעיד על עיסתי (אומר רק שאני נהניתי מאוד).

בשאר המקבצים בחרתי באירועים הבאים: * "נא להתנהג בהתאם" – יצירת תרבות פנאי חלופית לתרבות הריאליטי וה"בת מִצְווּשׁ". השתתפו העיתונאים אברי גלעד, יאיר שלג ואריאנה מלמד. הינחה מנכ"ל פנים ירון קנר. נושא חשוב מאוד, שראוי שהחברה הישראלית בכלל, וארגוני ההתחדשות היהודית בפרט, יקדמו אותו. * "באנו להיות מושפעים" – מאה שנים למסע המושבות של הרב קוק. בהנחיית הרב יוחנן פריד, ובהשתתפות ד"ר תומר פרסיקו, ח"כ ד"ר רות קלדרון וד"ר יוסי אבנרי. * "סוד קסמו של ספר האגדה", עם פרופ' אביגדור שנאן וד"ר מיכה גודמן.         

מופע הסיום של הכנס היה "שיר חדש" – לימוד בית מדרשי של שירים ישראליים על פי מקורות התלמוד והאגדה. הנחה ג'קי לוי, בשיח עם ד"ר רוני שוויקה ובהשתתפות המוסיקאים דניאלה ספקטור ודוד לביא, ששרו משיריהם וגם משירי אחרים. השיא היה ביצוע נפלא בעיבוד נפלא של "הכניסיני תחת כנפך", מפי דוד לביא. אגב, לא חל כל דילול באחוז הכיפות במופע של דניאלה ספקטור. הֱבְלֵי "קול בערווה אישה" או להיפך, הם מחוץ לתחום בעולם ההתחדשות היהודית.

עיקר עבודת ההתחדשות היהודית אינה בפסטיבלים, אלא בעבודת השטח היומיומית לאורך השנה, אולם כנס כזה טוען את המצברים ונותן הרבה כוח להמשך העבודה.  

* הגשם בסוכות אולי לא ממש ידידותי לקישוטים של הסוכה, אבל אצלנו לא מתווכחים עם הגשם.

* לבנות סוכה תחת גג, זה כמו להתקלח תחת מטריה.

* רשות החברות הממשלתיות החליטה לקבוע תנאי סף להשתתפות במכרז על תפקיד מנכ"ל החברה למתנ"סים – ניסיון בניהול ארגון שתקציבו מעל 100,000 שקל. משמעות הדבר, היא שעל ניהול הארגון החברתי, הקהילתי, החינוכי החשוב בישראל, לא יוכל להתמודד איש חברה, קהילה וחינוך. משמעות הדבר, שאדם שהיה מנהל מתנ"ס ולאורך השנים התקדם בתפקידים בתוך החברה למתנ"סים, ומכיר את הוויית המתנ"ס, הוויית החברה למתנ"סים והרעיון הקהילתי לפניי ולפנים, לא יוכל לנהל את החברה. מן הראוי לאפשר מכרז פתוח ולסמוך על שיקול דעתם של מקבלי ההחלטות, שייקחו בחשבון גם את הניסיון הניהולי ואת הניהול הכספי, אך לא פחות מכך את ההתאמה, הניסיון והמחויבות לתוכן התפקיד.

שני מנכ"לים מיתולוגיים היו לחברה למתנ"סים. חיים ציפורי הוא האיש שהקים את החברה, עיצב את דרכה, גיבש את חזונה וניהל אותה במשך 15 שנה, עד יומו האחרון. פרופ' דב גולדברגר שהוביל את החברה במשך 12 שנים, הביא לצמיחתה הגדולה, לפריסתה בכל רחבי הארץ ולהעמקת שורשיה בחברה הישראלית. שני אישים משכמם ומעלה. שניהם לא היו עוברים את תנאי הסף של המכרז לתפקיד המנכ"ל. 

* בעקבות המאבק נגד סגירת חנות "סטימצקי" שואלים אותי אנשים מדוע, לדעתי, הרשת צריכה להחזיק חנות מפסידה. הבעתי לא מכבר את עמדתי העקרונית, על פיה רשת ספרים גדולה, רווחית ומצליחה כ"סטימצקי", צריכה לראות לנגד עיניה מעבר לחור של הגרוש, וניתן לצפות ממנה גם לשיקול חברתי של מכירת ספרים בכל מקום בארץ. אך אני רוצה להציב סימן שאלה נוסף – האם החנות באמת מפסידה? אני בספק. אין זה מן הנמנע, שהשיקול של הרשת, הוא שמשתלם לה יותר לסגור את החנות, לא לשלם שכר דירה, לצמצם את קו הנסיעה של האספקה ולפטר שלוש עובדות, כיוון שמרבית הצרכנים יישארו נאמנים לרשת, ויסעו לקנות בקריית שמונה, ראש פינה וצמח.                  

עצומה של בעלי כרטיס זהב ב"סטימצקי", המודיעים שלא יקנו עוד ברשת אם החנות תיסגר, תשפיע מאוד על החלטת הרשת. הנהלת הרשת מודעת לכך שמתארגנת עצומה כזו.

ובכלל, בימים האחרונים מגיעים מהרשת מסרים חיוביים, ואני חש שקרובה החלטה לביטול סגירת החנות. בסופו של דבר, גם יחסי ציבור עולים כסף והרשת משלמת הרבה מאוד על יחסי הציבור שלה. הרעש התקשורתי סביב סגירת החנות פוגע ברשת, ולהערכתי הוא עושה את שלו.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

* כתבתי בפייסבוק בזכות הספריות הציבוריות. מיד קיבלתי תגובה ברוח של "מה פתאום ספריות ציבוריות... גוזלים כסף מהחנווני והעצמאי כדי לממן מערכת של פקידים שיקבעו לנו מה לקרוא ומה לא לקרוא... בלה בלה בלה... סטלין." או... הרי אי אפשר בלי סטלין. הרי זו תמצית הדמגוגיה ה"ליברטנית" של אבירי מסיבת התה הישראלית. כל מה שציבורי, כל מה שמריח מדינת רווחה, כל מה שמייצג ערכים של אכפתיות חברתית, של ערבות הדדית הוא מיד ... סטלין... צ'אושסקו... קובה... צפון קוריאה.

כמובן שזו דמגוגיה פלקטית ופשטנית להחריד, שמעידה בעיקר על המשתמשים בה – אנשים שאינם מסוגלים לחשיבה מורכבת ועולמם הצר אינו מכיל אלא שחור ולבן. וכך, כל מה שאינו מסיבת התה – מבחינתם הוא צפון קוריאה. או לפחות יש לו קווים מקבילים לצפון קוריאה.

אך מה נלין עליהם, כאשר שופט בישראל כתב את אחד המשפטים התמוהים והתימהוניים בתולדות המשפט הישראלי, לפיו יש קווים מקבילים בין "אם תרצו" לפשיזם, כי שניהם מעדיפים לאומיות על אוניברסליות?

הרי זהו בדיוק אותו היגיון עקום.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

תמר מרין

הגיאוגרפיה של הפורנוגרפיה

"מסעותי עם נשים", אהוד בן עזר. הוצאת ספרי מקור, 237 עמ', 98 שקלים

"הארץ", "ספרים", 25.9.13

את אהוד בן עזר פגשתי פעם אחת – או, יותר נכון – פגשנו פעם אחת. אני ושאר ילדי כיתה ה' בבית הספר המיוחס שבו למדתי בתל אביב זכינו לביקורו כמנחה סדנת "כתיבה יוצרת" לילדים. הביקור הזה הכה גלים בכיתתנו שכבר זכתה לפגוש אמן אחד או שניים: לא רק מפני שנשבינו בכריזמה של בן עזר ובלהט היוצא דופן שהפגין ביחס לספרות ולכתיבה, אלא אולי בעיקר מפני שהוא נהג כלפינו, בני העשר וה-11, כשווה בשווים, וגילה עניין אמיתי בביכורי יצירותינו.

הביקור הזה עלה שוב בזיכרוני – והפעם עורר דיסונס מסוים – כאשר קראתי את הרומאן החצי (?) פורנוגרפי של בן עזר "מסעותי עם נשים". משהו באלטר־אגו שטוף הזימה של בן עזר, חיימקה שפינוזה, משורר יליד פתח תקוה, השוטח לאורך הספר את הביוגרפיה הסקסואלית שלו למן ימי בחרותו בקיבוץ עין גדי ועד שעבר לתל אביב – התנגש שוב ושוב עם דיוקנו של האדם שפגשתי בילדותי: מה לאיש הנדיב והרגיש ההוא ולחיימקה שפינוזה, המשורר החרמן?

"מסעותי עם נשים" הוא ספר חסר בושה מכל הבחינות: הפירוט בתיאור המפגשים המיניים של הגיבור עם נשים שונות ומשונות הוא מקסימלי, לרוב קומי על גבול הגרוטסקי ("איזה מזל שלא בא לי השפיך במונית") ולעתים באמת קצת דוחה (כאן אנסה להימנע מדוגמאות, זה פשוט קצת יותר מדי לאישה חסודה שכמותי). בעולמו של בן עזר, כולם – גברים ונשים כאחד – רוצים מין, כמה שיותר, ובכל צורה שאפשר; במקום השני – אוכל, ורצוי שילוב של השניים (זכורה בעיקר הסצינה שבה חיימקה שפינוזה מתארח בביתה של אהובתו לארוחה רומנית בת ארבע מנות המוגשת על ידי אמה, פצצת סקס בפני עצמה, שנעשית בהמשך לפרטנרית נוספת שלו). ואולי יותר מענג אפילו מן המעשה עצמו הוא עצם הכתיבה עליו – שגם היא, כמו המין, מופיעה בכל הצורות והסגנונות – בשירה, במונולוגים דרמטיים או בקטעי מסה המחליפים תכופות את הווידוי בגוף ראשון של חיימקה שפינוזה.

גם מבחינה ספרותית הספר קורא תיגר על כל חוקי הכתיבה הנאותה. לא רק שאין אחידות ז'אנרית אלא שאין גם ממש עלילה (אלא אם כן נקבל את האני מאמין של המחבר שלפיו זיונים זה כן הכל), וגם לא מאפייני דמויות (ואולי בעצם יש שני מאפיינים כאלה: גודל השדיים ומידת הנכונות לבצע אקטים מיניים שונים). על הדרך, בן עזר גם יוצא לקרב מאסף נגד האליטה הספרותית הקיימת: את שצף הזיונים, המציצות, החיכוכים, הזקפות והאוננויות עוצר מונולוג ארוך מאת העורכת הבדיונית סוּסְיָה שֶפְּסָלֶה מרגוליס, הקוראת לכאורה את כתב היד של בן עזר ומטיחה בו ש"אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי" ו"אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו־פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השיעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים."

הספר אכן עשוי לעצבן את כל מי שנכון להתעצבן, ובניגוד להכרזתו של בן עזר על גב העטיפה ש"זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה." ואף על פי כן מצאתי בספר הפרוע, הלא־תקין פוליטית והמעט אנכרוניסטי הזה – קסם לא־מבוטל: אולי מפני שהוא מעורר נוסטלגיה לימים שבהם שיער בית השחי של נשים (ושיער גוף בכלל) נחשב לעניין סקסי, אולי כי יש לי חיבה לסופרים שאינם מתייחסים יותר מדי ברצינות לעצמם ומסוגלים לעסוק בצדדים הארציים והשפלים של החיים.

הקסם נובע אולי גם משום שלמרות הזרם הבלתי פוסק של גסויות וניבולי פה, הספר כתוב בעברית נפלאה והרפתקנית, ועשיר עד להתפקע באיזכורים ספרותיים בלתי צפויים: שם הספר עצמו מרמז ל"מסעותי עם דודתי" של גראהם גרין, גם הוא רומן קומי בגוף ראשון, אך יחי ההבדל בין הגיבור העצור והשמרני של גרין לחיימקה שפינוזה שטוף התאווה. אזכורים ישירים יותר מפנים את הקורא אל יצירותיהם וחייהם של הסופרים העבריים האהובים על בן עזר, שיש בהם גם סופרות עבריות, ומהמעניינות שבהן. כך הוא מאזכר למשל, את רחל איתן ואף את דודתו המפורסמת, המשוררת אסתר ראב, שאת כתביה כינס ועל אודותיה כתב את הביוגרפיה "ימים של לענה ודבש"; ספר שתרם להפיכתה ממשוררת שולית יחסית המוכרת בעיקר לאנשי אקדמיה למשוררת העומדת בלב השיח התרבותי הישראלי.

העניין האחרון עשוי, למעשה, להזכיר את העובדה שבן עזר עצמו התנדנד לאורך הקריירה הספרותית הענפה שלו (יותר מ-40 ספרים במשך 40 שנה) בין מרכז לשוליים. לצד הביוגרפיה שכתב על ראב וביוגרפיה מרכזית נוספת, על נחום גוטמן, זכור רב המכר שלו "המחצבה" שפירסם בשנות ה-60 ושגם עוּבד על ידיו למחזה. לעומת זאת, רוב ספרי הפרוזה שפירסם בעשורים האחרונים לא זכו להצלחה ביקורתית או מסחרית, ובן עזר הפך, כפי שהעיד בעצמו בראיונות, לסופר ש"לא מעניין את המוסד הספרותי והאקדמי." הוא היה לאחד הראשונים שפנו אל הנתיב האלטרנטיבי של האינטרנט וייסד את "חדשות בן עזר": מגזין מקוון שצבר במשך השנים קבוצה מרשימה של קוראים ואוהדים.

הספר "מסעותי עם נשים" עשוי לספק מפתח מסוים להבנת הסיבות למצב הזה. מצד אחד הוא מרמז על ההיבט הפוליטי שהיה כרוך בדחיקתו של בן עזר לשולי הבון טון הספרותי, כפי שטענה העורכת הבדיונית סוסיה שפסלה מרגוליס; העובדה שבן עזר לא נשאר במילייה הנכון (בעבר היה חבר במרצ אך עזב, לטענתו, לאחר שאחת החברות הצדיקה רצח מתנחלים על ידי פלסטינים). מהצד האחר, הספר מעלה את האפשרות שבן עזר ויתר על הניסיון להיות סופר "חשוב" או "מרכזי", והחליט, כתחליף, פשוט להמשיך לכתוב: ללא מעצורים, ללא צנזורה, וגם ללא יותר מדי ביקורת עצמית; פשוט לכתוב את כל מה שעל ליבו (וגם על אברים אחרים, אם להאמין לחיימקה שפינוזה). התוצאה, כפי שמעיד ספרו "מסעותי עם נשים", היא פרועה, משוחררת, מאוד דמוקרטית ברוחה, כזאת שלא מעניקה פריבילגיות מיוחדות לשום ז'אנר ספרותי, לשום מגדר, לשום מעמד חברתי ולאף אחד באופן כללי.

הרוח הדמוקרטית הזאת – שעולה מכל אחת ואחת מהרפתקאותיו הארוטיות של חיימקה שפינוזה – היא מה שמונע מהספר מליפול למלכודות המיזוגניה והגזענות העשויות לרבוץ לפתחו של רומן כיבושים גברי. אבל אותה רוח היא אולי גם זו שמצליחה לקשור בין חיימקה שפינוזה לאהוד בן עזר, הסופר הנמרץ ומלא הלהט, שהגיע אל כיתה ה' בבית הספר התל־אביבי של ילדותי, ללמד חבורה נרגשת של ילדים משהו על אהבת ספרות וגם על אהבת אדם.

אהוד: אם אינני טועה מדובר בכיתה ה' בבית הספר לאמנויות בתל-אביב בתקופתה של המייסדת והמנהלת יעל העליון. לי יש דווקא זיכרון כואב מאותה פגישה. הערתי משהו על מה שכתבה בהנחייתי אחת התלמידות, והיא פרצה בבכי. מאז לא שכחתי ולא סלחתי לעצמי על כך.

* * *

רפי חתוכה

"אם יחתום על בקשה ליציאה מיידית..."

קראתי את דבריו המתחסדים של מר אורי הייטנר בעניין המסתננים האפריקניים, (חב"ע 876) ואני מבקש לומר לו, ולשכמותו, בלשונו של החכם מכל האדם:

"אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל-תִּתְחַכַּם יוֹתֵר:  לָמָּה, תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת,ז,טז).

רש"י: אל תהי צדיק הרבה – כשאול שדימה להיות צדיק וריחם על הרשעים

ואל תתחכם יותר – לדון קל וחומר של שטות; 'ומה על נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה' וכו'

וכנגד "צדקנות הבג"ץ" אני מציע ש"התיקון לחוק" בעניין המסתננים,, שנפסל בידי בג"ץ על היותו בלתי הומאני, ישופץ , ויכלול תוספת של פיסקה ולפיה:

 "מי שנפסקו לו 3 שנות הסגר/כליאה יוכל להשתחרר בכל עת מן הכלא באופן מיידי, אם יחתום על בקשה ליציאה מיידית ממדינת ישראל, לבלי שוב."

עם תוספת זאת יתקשו אפילו שופטי בג"ץ "יפי הנפש" לפסול את "התיקון לחוק", ולהגדירו כאכזרי.  שכן הזכות לקנות את החופש ולהינצל מכליאה אכזרית, תינתן ל"פליטים האומללים"  במחיר של הינף קולמוס בלבד...

הניתן למצוא שלטון נדיב והומאני יותר בעולם ממדינת ישראל, שמעניקה זכות כזאת לעציר במקום לרצות 3 שנות מאסר?

* * *

משה כהן

על קנאת הפלסטינים בישראל

מכובדי,

בשבת האחרונה, 21 בספטמבר, ראיין יעקב אחימאיר בתוכניתו 'רואים עולם' אישה מרשימה ביותר (שכחתי את שמה), רופאה אמריקנית מוסלמית, הפועלת נגד האיבה הערבית לישראל.

מתוך חשיבה מעמיקה היא הגיעה לתובנה שהמקור העיקרי לשנאה הערבית לישראל היא הקנאה בהישגים שמדינת ישראל השיגה, שאינם בהישג יד לערבים.

אי לכך היא קובעת שהקמת מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל לא תפיג את האיבה כי הסיבה תישאר בעינה.

מן הראוי שדברים אלה של אישה חכמה יביאו להתפקחות שוחרי השלום הנלהבים שלנו, הסבורים שהקמת מדינה פלסטינית תביא ישועה לעולם. הא ראייה, לפני 1967 לא שלטה ישראל בשטחים – אך האיבה הערבית בערה כבר אז במלוא עוזה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

דבורה קוזוינר

מה שאמנון לוי שכח לשאול את אריה דרעי

המפלגה שבראשה אתה עומד קיימת כבר כ-30 שנה.

 בתי הספר של ש"ס קיימים גם הם כ-28 שנה.

 בתי הספר של ש"ס, "מעיין החינוך התורני", קיבלו תקציבים נדיבים, תוכניות הלימודים הן בלעדיות לרשת, בתי הספר של ש"ס קיימים בכל ערי הפיתוח והשכונות החלשות בערים.

הילדים לומדים יום לימודים ארוך עם ארוחה חמה, דבר שאינו קיים בבתי ספר הממלכתיים או בבתי הספר הממלכתיים-דתיים.

השאלות הן:

כיצד המפלגה ורשת החינוך שלכם דואגים לשבור את ההפלייה כלפי הספרדים?

לאור עובדות אלה, כמה בוגרי "המעיין לחינוך התורני" קיבלו תעודת בגרות?

באיזה כיתות לומדים אנגלית בבתי הספר שלכם, וכמה שעות בשבוע?

כמה חניכי "אל המעיין" נבחנו במתמטיקה בחמש יחידות בגמר התיכון?

לפני 30 שנה קיבלו הספרדים את אותו חינוך שקיבלו האשכנזים, רק עם הקמת "רשת אל המעיין" התחילו לקבל חינוך שונה, כפי שאתם קבעתם.

מה חלקכם בבורות של חניכי ש"ס שלמדו אצלכם בשלושים השנים האחרונות, ומה חלקה של הבורות בעובדה שהם אינם מתקבלים לעבודות ולמקצועות שלטענתכם מאויישים על ידי אשכנזים?

כמה בוגרים שלכם לומדים באוניברסיטאות ובטכניון, דבר שיאפשר להם להתקדם ולקבל תפקידים השמורים לרוב לאשכנזים?

כמה חניכי ש"ס לומדים רפואה?

בעוד עשר שנים, מר אריה דרעי, כמה בוגרי ש"ס, יהיו פרופסורים באוניברסיטאות, חוקרים במכון ויצמן, או שופטים בבתי משפט הממלכתיים?

כמה בוגרי ש"ס יהיו מהנדסים, ארכיטקטים או מתכנני ערים?

כמה יהיו טכנאי מחשבים, מומחי תוכנה ומפתחי תוכניות לימודים דיגיטליות?

וכמה יהיו ביוכימאים החוקרים ומפתחים תרופות חדשות למיגור מחלות?

כמה יהיו בעלי תואר ראשון ושני בסוציולוגיה, פילוסופיה, מדעי החברה והרוח?

וכמה ילמדו באוניברסיטאות החשובות בעולם, כפי שלומדים היום ישראלים רבים שלמדו בבתי ספר הממלכתיים?

כמה יהיו פרופסורים למדעי היהדות וילמדו באוניברסיטאות שלנו?

מר דרעי, האם החינוך שהרשת שלכם מספקת יאפשר לחניכיו לצאת ממעגל העוני? או שהמטרה של החינוך שלכם היא להנציח את העוני של קהל בוחרי ש"ס  –תוך האשמה צינית של האוצר בהקטנת קצבאות הילדים?

כנראה שאין הפלייה מדעת, יש חינוך חסר מדעת שהמפלגה שלכם קובעת, אל תספרו לנו על הפליית הספרדים. אתם הובלתם את ילדי הספרדים העניים למלכודת דבש אותה טוויתם בעצמכם – יום לימודים ארוך וארוחות חינם – כדי שבניו ובני בניו יהיו תלויים בכם, יגדלו ילדים רבים שיצביעו ש"ס בעתיד.

ואפשר להמשיך ולהעלות שאלות רבות אותן אמנון לא הציג, ועליהן אריה דרעי ומנהיגי המפלגה יסרבו להשיב. חבל  מאד שהוא שכח... או שבמכוון לא שאל?

* * *

יהודה דרורי

אורי אבנרי מקשקש שוב

השבוע התפרסם ראיון עם אורי אבנרי ב"גלובס". בעצם שכחתי כבר שהוא קיים, חשבתי שהוא נפטר מזמן ופתאום מסתבר שהעורך המיתולוגי של "העולם הזה" עדיין חי וכותב ומתראיין והוא בן 90.

כמי שמשנתו הפוליטית קרסה לחלוטין חשבתי שמן הצניעות היא שאדם כזה, בייחוד בגילו המופלג, ישב בפינה וישתוק ויקווה שלא יראוהו ולא יזכירו לו את שגיאותיו וחטאיו. במקום זאת אנו שומעים ממנו קישקושי דברים וחצאי אמיתות כהרגלו מימים ימימה.

למשל, הוא משווה את הטייקונים בישראל, לאותם טייקונים יהודיים בגולה אשר בגללם לדבריו התפתחה האנטישמיות. כשאני חושב על טייקונים בגולה עולה בפניי דמותם של רוטשילד או של הברון הירש שהיו ידועים כנדיבים ופעלתנים במישור הכלכלי והחברתי, מושא לקנאת הגויים – דהיינו – לאנטישמיות! אבנרי מכנה את הטייקונים הישראלים: אנטי ציונים... ראו גם ראו את היקה-פוץ הזה שנלחם כל חייו בציונות מחלק ציונים בציונות לבוני הכלכלה בארץ... וכדוגמה לטייקונים הנוראים מביא דווקא את נוחי דנקנר שלדבריו רק משחק במניות. הוא מתעלם מכך שנוחי דנקנר מפעיל את סלקום, את שופרסל, את כור ותעשיותיה את כלל-ביטוח, מלט נשר, דשנים ועוד, הוא משלם משכורתם של עשרות אלפי עובדים, ונכון – הוא פעיל מאד בשוק הכספים כי זה המנוע של כל התעשיות ושל הפעילות שלו, וכנ"ל גם הטייקונים אחרים המקדמים את הכלכלה הישראלית לרמה הגבוהה בעולם!  אבל לגבי איש שמאל קיצוני כאבנרי, עם מנטאליות של המאה ה-19/20 הם הקפיטליסטים המנצלים את המוני העם (יחי הבולשביזם...)

אז איפה אורי אבנרי ולהיכן נעלם השמאל הישראלי שלו, זה שהיה בעבר כה חזק? אבנרי לא קולט שהאכזבה מהשמאל הינה טוטלית בארץ ובעולם, הוא חושב שהשמאל עוד ייבנה פה מחדש ועל-ידי מי? על ידי עדות המזרח (נו באמת?...דרעי יהפוך סוציאליסט?) – הוא עדיין חי בשנות ה-50 של המאה הקודמת, בסימטאות ואדי סאליב... הוא לא מבחין כי עדות המזרח נטמעות זה מכבר בקהילות ובעדות השונות, וכי העם בישראל מתגבש לעם אחד, לכן גם העם הזה זנח אותו ואת משנתו ובייחוד הנוער, ממנו הוא מאוד מאוכזב (מה שמשמח אותי ביותר...)

תהליך ההתגבשות של העם היושב בציון  נוגד את כל התפיסה הכנענית והפרו-פלסטינית של אורי אבנרי (שחיבק ונישק בזמנו את הרוצח יאסר עראפת...) לכן, הסלידה מאבנרי וממשנתו ברורה לכול, אבל זה נעלם מעיניו של "אביר הריאל-פוליטיק" שלנו המדבר על המצב היום לפי אירועי העבר כאילו שאנו חיים לפיהם – דבר כה טיפוסי לאדם זקן ו...לקורא "הארץ"... ולמקבל "מיני פרס נובל" מממשלת שבדיה האנטישמית על פעילותו בעד הפלסטינים ונגד מדינת ישראל.

אין ספק שאורי  אבנרי הינו פובליציסט מעולה ועיתונאי רב נסיון, הוא גם חלק מהדמוקרטיה הישראלית הסובלת הכול, מנטורי קרתא ועד "גוש שלום"... שמחתי לפיכך לקרוא את הראיון איתו ב"גלובס" השבוע ולשמוח מאוד על האכזבה העמוקה שלו מפעילויותיו ומרעיונותיו ומהמצב הקיים – השונה לחלוטין ממה שהוא קיווה – ובייחוד התרשמתי מדברי הביקורת על שמעון פרס בן-גילו... אני אישית לא כל-כך אוהב את פרס ולכן קשה לי לסלוח לאורי אבנרי שגרם לי להבין ולהעריץ את פרס והציונות המעשית שלו, שהיו והינם נכס למדינת ישראל – ועד כמה ששמעון פרס הינו תיזה הפוכה לחלוטין לפוליטיקאי כושל וחסר מעש כמו אורי אבנרי.

* * *

תקוה וינשטוק

בארץ הגרוזינים

התחבטתי לאן אסע הקיץ – בארץ זו כבר ביקרתי פעמים רבות מדי, ובההיא  אין לי כל עניין לבקר. זאת אווירה דחוס מדי וזאת אנטישמית מדי. כבר שבעתי מקרחונים ומפילים, מאירופה הקלסית, מעונייה של אפריקה, מעושרה של ארצות הברית. אבל לנסוע הרי צריך – ובחרתי בטיול מאורגן לגיאורגיה (גרוזיה) ולארמניה. ארצות שטרם ראיתי, לא רחוקות מדי שכבר עצם המסע אליהן מתיש, האחת נודעת ביפי נופיה והשנייה קרובה לליבי מאז "ארבעים הימים של מוסה דאג". אבל האמת? בחרתי בגרוזיה וארמניה משום שמדריך הטיול היה בני שכי.

המראנו בשני מטוסים של  "נתיבי אויר תורכיים": לוד-איסטנבול ואיסטנבול-טיבליסי (טיפליס) בירת גרוזיה. אף שהמטוס לאיסטנבול כמעט התפקע מרוב נוסעים, קיבלנו שירות טוב ובשתי הטיסות הקצרות למדי התכבדנו בארוחות נדיבות.

נסענו הישר ל"שרתון" – "שרתון" מיושן אך עדיין "שרתון", נוח ומציע הררי אוכל, ויצאנו לסייר בעיר. אכזבה. טיבליסי הוקמה בשנת 455 לספירה וחרבה 29 פעמים, ומעברה הרחוק כמעט לא נותר זכר. כיום זו עיר בירה מהטיפוס הישן, לא מתוחזקת. ברחוב הראשי בתים דהויים בני שתים שלוש קומות, כמה מיבני ציבור ומימשל שבשעתם נועדו להרשים וכיום הם משוועים לשיפוץ, פה ושם אנדרטא בסגנון רוסי כבד. ולאורך כל המדרכות הרעועות פורשים גמלאים וגמלאיות את מרכולתם – ספרים משומשים ברוסית, מדליות סובייטיות, קצת כלי בית פשוטים, קונוסים עם אגוזים. נראה שה"סוחרים" ידעו ימים טובים יותר. זה הצד השני של המטבע: גרוזיה השתחררה מהשלטון הסובייטי והיא עצמאית אך העולם החדש מוטט את השכבות החלשות.

ביום האחרון לטיול חזרנו לטביליסי וביקרנו בשוק הפשפשים – שדרה ארוכה של אנטיקות וג'אנק, ודומה שהעיר כולה מוצעת למכירה של סוף העונה.

אבל טיבליסי אינה מייצגת את יפי ארצה. יש בירות כאלה. רקאוויאק למשל היא עיר בירה מנומנמת ולא מעניינת, ואיזו ארץ מרהיבה היא איסלנד!

למחרת בבוקר יצאנו באוטובוס ממוזג למנזר במצ'חטה, הבירה הישנה של הארץ, ושמענו    מהמדריך על העם הגיאורגי הקטן – חמישה מיליון  נפש סך הכל, מהם כמיליון מחוץ למולדת. חשבנו כמה הארץ אינה נודעת לנו, ממש  טרה אינקוגניטה. בבית הספר אין מלמדים עליה ואף לא על הקווקז שהיא בטבורו.

מסתבר שבכל זאת שמענו על גיאורגיה (ברוסית "גרוזיה") זוהי קולכיס המיתולוגית, ארץ עשירה שהיוונים חשבו אותה לסוף העולם. אליה הפליג יאסון הגיבור עם חמישים בני חיל בספינה "ארגוס" לחפש את גיזת הזהב, (גיזה – הצמר שנגזז מהכבשים). מלך קולכיס הבטיח ליוונים את הגיזה אם יחרשו שדה במחרשה רתומה לשוורים יורקי אש, יזרעו שיני דרקון בשדה ויקטלו את הענקים שיצמחו מהם. הארגונטים יכלו לכל המשימות בעזרת בת המלך מדיאה שהתאהבה ביאסון. מדיאה, גבורתם של מחזות קלאסיים ומודרניים, היתה אשת כשפים נעדרת מעצורים. היא הרגה את אחיה למען היוונים ורצחה את שני הבנים שילדה ליאסון כנקמה על שבגד בה.

ואל הר קזבגי, מהגבוהים בהרי גיאורגיה, נקשר שמו של  גיבור אגדי נוסף. אל ההר הזה רותק בכבלים פרומתאוס, שהעניק את האש לבני האדם. הוא גנב את האש  מזאוס אבי האלים, שהסתיר אותה, וזאוס הענישו: יום יום בא עיט וניקר בכבדו של פרומתאוס ולילה לילה צמח הכבד ונרפא – ושוב עט עליו העיט, עד שבא הרקולס וגאלו.

מנזר מצ'חטה אליו הגענו הוא "הוותיקן" של גיאורגיה, מרכזה הדתי הראשון. המנזר מתנשא בראש הר והאוטובוס מגיע רק לרגליו. כל המנזרים העתיקים והמעניינים בגיאורגיה מתנוססים בראשי הרים וצריך לטפס אליהם.

לפי המסורת המקומית, כאן עברה גיאורגיה לנצרות. היא היתה ארץ פגאנית שהאמינה באלים ובראשם ארמזי, כנראה שבוש שמו של האל הפרסי אורמז. במאה הרביעית לספירה הגיעה לגרוזיה נינו  הקדושה, נוצריה נושאת צלב שעשתה ממחלפות שער ראשה, ועימה שמונה נערות. הן החלו לעשות נפשות לנצרות. מיראן מלך הארץ ראה בכך מרד בשלטון, קטל את הנערות וכלא את  נינו. אבל כשאשת המלך חלתה ולא נמצא לה מרפא, סיפרו היועצים למלך כי נינו מרפאת חולים. המלך משחרר אותה, נינו מרפאה את המלכה ולאות תודה מתנצרת משפחת המלוכה ובעקבותיה גיאורגיה כולה.

בשנת 337 לספירה הופכת גיאורגיה למדינה הנוצרית השנייה בעולם (הראשונה – ארמניה). דתה היא גיאורגית אורתודוקסית, קרובה ליוונית האורתודוקסית. המדינה דתית מאוד, משופעת כנסיות וצלבים. אפילו עמודי העץ המעבירים חשמל מסתיימים לעתים בצורת צלב. דגלה הוא צלב אדום על רקע לבן וסביבו ארבעה צלבים קטנים. הנשים בכפרים לובשות שמלות שחורות רכוסות. לנשי הערים לבוש מודרני, אך לא חשוף ולא קצר.

מנזר מצ'חטה בולט למרחקים. משקיף על נוף מדהים – מפגש של שני נהרות, האחד לבן השני שחור, הממוסגרים בהרי הקווקז. בשער המנזר מוצעים קצת תכשיטים – קופסאות קטנות משובצות, גרביים סרוגות ומבחר כובעים. מכובעי לבד גבוהים, רקומים בשחור, לגברים – עד כובעים סרוגים לנשים. זו בעצם תמצית היצע המזכרות במדינה. גיאורגיה טרם התמסחרה.

"איזראליט!" קוראת המוכרת בפה חסר שיניים. ברור שאיננו הישראלים הראשונים וגם לא האחרונים הנוהרים לכאן.

סמוך לאתר המהווה כבר מעין מוזיאון, נמצא מתחם כנסייתי גדול לכבוד נינו הקדושה. בפתחו ערימת בדים. גברים במכנסיים קצרים ונשים במכנסיים או בבגדים נעדרי שרוולים חייבים להתעטף בהם בהיכנסם לכנסייה – חוק בל יעבור ברחבי גיאורגיה.

בימים הבאים אנו נכנסים לעבי יערות אשור ואגוז, בין הרי הקווקז הנישאים. גובהם הממוצע 1700 מטר, ההר הנמוך ביותר גבוה מהחרמון שלנו. הכול ירוק ומשובב לב. חודש אוגוסט בעיצומו. בטיפליס יש והחום מגיע ל-40 מעלות (ובחורף למינוס  15 מעלות), אך הארץ הררית ברובה וכאן קריר, נעים ויפה.

גרוזיה טוענת כי כשחילק האל ארצות לאומות העולם עסקו הגרוזינים באכילה ובשתייה וסוף סוף כשהתייצבו לא נותרה לאלוהים ארץ לחלוקה והוא נתן  להם את הארץ ששמר לעצמו, הלוא היא גרוזיה.

לפעמים, ליד משטחי סקי וכפרי גולשים, נדמה שאנו בשוויץ – אך בלי השוויצרים הקפדניים (והיקרים...) – הגרוזינים מלאי שמחת חיים, נהנים מטוב הארץ ושותים מיינותיה הפשוטים אך המעולים. לעיתים חשבנו שהגענו להודו – פרות מופיעות מכל עבר, משתטחות על הכבישים ומאלצות את הנהגים לעקוף ולתמרן, אבל הן אינן קדושות – סתם פרות. יש ודימינו שבעצם אנחנו בישראל – הרבה מפרחי הבר פה דומים לפרחים שלנו, אולם המימדים! מרוב גשמים מים ולחות נראית כל חרצית כשיח ענקים.

"גיאורגיה" פירושה ביונית עתיקה "ארץ עובדי האדמה" ("גיאו" – אדמה). בצידי הדרכים מציעים איכרים אפרסקים כרסתנים – זו עונתם, אבטיחים, דבש, אפילו גרגרי יער וכן "נקניקים" עשויים אגוזים כבושים ומיץ מתותי עץ. הכול בשפע ובזול.  גם במסעדות זולים מאכלי הבשר על האש והדגים למיניהם, המבושלים בתבלין האופייני לגרוזיה – רוטב אגוזים. כל סעודה נפתחת בחצפורי, פיסות של פשטידת גבינה (או ירקות) ובטלינג'אן, פרוסות חציל ברוטב אגוזים, ומסתיימת בתה חזק. לא קפה.

תושבים רבים הם מעוטי אמצעים אך אוכל יש להם בשפע. אנו התיירים היינו במצב של בליסה מן הבוקר עד הערב. הגענו לאתרים שהאוטובוס מתקשה לצלוח אותם ואנו עוברים לג'יפים סגורים. שלגי החורף הכבדים הרסו כבישים ופועלים עמלים לתקנם. באתר תיקונים צר אנו נעצרים, נותנים מעבר לשיירת מכוניות, משאיות ואוטובוסים המתנהלת ממול באורך של כשני קילומטרים. לאן הם נוסעים בהרים הגבוהים הללו? לא נראה שזה מסע עולמי לסקי! – מסתבר שכל הצי התעבורתי מגיע מרוסיה וממשיך ביבשה לארצות אירופה.

בהמשך נראית אנדרטה בצורת קלף מצויר ובמרכזו מצוירת אם ותינוק בחיקה. זו אינה המדונה. זו אימא רוסיה רחבת הגוף הלופתת  את עוללה הקטן – גיאורגיה.

לאט לאט מתגלה סיר הלחץ שהגרוזינים נתונים בו מאז ומעולם. הארץ ממוקמת בתוך ערב רב של שבטים ועממים דוברי חמישים (!) לשונות . ביניהם השתוללו אין ספור מלחמות ועליהם השתלטו אין ספור כובשים – יוונים, רומאים, פרסים, ביזנטים, ערבים מושלמים וסלג'וקים. נוסף לכך הם  עם נוצרי בתוך ים מוסלמי. במאה ה-11 הצליחו הגיאורגים, בצירוף כמה שבטים, לייסד ממלכה עצמאית. המייסד, המלך דוד הבונה, וכן בנו ובעיקר נכדתו תמר – הקימו עשרות כנסיות ומנזרים וביססו את אופייה הנוצרי של  המדינה. זה היה תור הזהב של גרוזיה. המשורר שותא רוסטווילי מחבר אז את "עוטה עור הנמר", האפוס הלאומי הגרוזיני  שתורגם לשפות רבות. בשם "רוסטווילי" קרויים הרחובות הראשיים של כל היישובים במדינה.

בעלייה הגדולה מברית המועצות הגיע לארץ בוריס גפונוב, משורר ששלט בעברית מצוינת עוד בגיאורגיה. גפונוב, צעיר ידוע חולי, מתרגם לעברית את "עוטה עור הנמר". זמן מה אחר הופעת התרגום הוא הולך לעולמו.

טימור מסמרקנד כובש את ממלכת גרוזיה והופך אותה לנסיכויות פיאודליות מחולקות בין השפעה עות'מאנית לפרסית. אז מתחילה התקופה הרוסית של גרוזיה, שנמשכה כמאתיים שנה. ב-1783 כורתת גיאורגיה ברית אסטרטגית עם רוסיה, שאף היא ארץ נוצרית. ב-1901 מספחת רוסיה הצארית את גיאורגיה, כיישות מאוחדת, וב-1922 נעשית גיאורגיה אחת הרפובליקות הקווקזיות של רוסיה.

גיאורגיה היא הרפובליקה הסובייטית הראשונה שהכריזה על עצמאותה המחודשת. ב-1990 קיימה בחירות דמוקרטיות ונבחר נשיא, אך מפלגת האופוזיציה הקטנה הצליחה להדיחו  בהאשמות שווא. מאחרי הקלעים בחש אדוארד שוורדנזה, גיאורגי שהיה בשעתו שר החוץ של רוסיה.

יחסי שתי המדינות כיום מתוחים למדי. בעוד רוסיה רואה בגיאורגיה חלק מאזור ההשפעה שלה, האוריינטציה של גיאורגיה פרו מערבית. ב-2006 עצרה גיאורגיה קציני צבא רוסיים באשמת ריגול, ובתגובה ניתקה רוסיה את קשרי האוויר, היבשה והים עימה. לאחר תקרית אחרת פסקה רוסיה לקנות יין מגיאורגיה – היין, הייצוא הראשי של גיאורגיה, משווק בעיקר לרוסיה, והמדינה הידרדרה למצוקה כלכלית. הגיאורגים כעוסים מאוד על שרוסיה דורשת מהם אשרות ברצותם להיכנס לתחומה, ואילו רכבים רוסיים נכנסים לגיאורגיה בחופשיות. אכן צפינו בתורים העצומים המשתרכים מרוסיה לגיאורגיה וברכבים המועטים מגיאורגיה לרוסיה. רוסיה גם קרעה מגרוזיה את חבל אוסטיה. עם זאת שמרה שגרוזיה – שההרים מבודדים את חלקיה השונים –  תישאר ארץ מאוחדת.

הגרוזינים הקימו מוזיאון עצום לכבוד יוסף סטלין, הגרוזיני הידוע ביותר בעולם. המוזיאון ממוקם בעיר גורי בה נולד. מבנה מפואר בן קומותיים עם חווקים ומרצפות ספוני שיש. שמורים בו צילומים וקטעי עיתונים  מכל תקופות חייו המדיניים והפרטיים של "שמש העמים", לרבות  צילומים של רעייתו הראשונה היהודיה, ושל בנם המשותף, ששירת בצבא במלחמה העולמית, נפל בשבי  והתאבד. תלמידי בתי הספר מובאים לכאן במאורגן, בחצר חונה הרכבת שהובילה את סטלין לועידות ולחזיתות בימי המלחמה. אפשר להיכנס לתוכה וראינו את תא השינה הקטן עם מיטת הברזל של הרודן ולידו תאיהם של שומרי ראשו.

הארמון הזה הוקם אחר מותו של סטלין, מעין מחוות פיוס לדב הרוסי שמצפון למדינה.

ומשהו שלא ייתכן בלעדיו: גרוזיה והשאלה היהודית. המלך דוד הבונה, מייסד גיאורגיה העצמאית, ראה את עצמו כצאצא של המלך דוד – ואנחנו כלל לא ידענו על הקרוב המלכותי הזה. גם שמה של תמר נכדתו נגזר מהתנ"ך.

כשהתגלה שהמשורר רוסטווילי, שר האוצר של המלכה תמר, הינו גם המאהב שלה, נאלץ רוסטווילי להימלט. ולאן נמלט? למנזר המצלבה בירושלים, אותו בנתה תמר. שם כתב את רובו של "עוטה עור הנמר" ושם חי עד מותו.

יהודים הגיעו לגיאורגיה עם חורבן הבית הראשון. יש אומרים שאלה עשרת השבטים. חרף אדיקותה הנוצרית התייחסה אליהם גיאורגיה בליברליות. כשנפתחה דרך המשי מסין היו הרבה ממלווי השיירות יהודים, עקב בקיאותם בשפות רבות. ביקרנו בשרידי כפר יהודי בו התגוררו המלווים.

ביקרנו בבית הכנסת באחאליציחה שבדרום גיאורגיה. בית הכנסת שנוסד ב-1883 שמור יפה, מכיל מגילת אסתר בת שלוש מאות שנה – אבל הוא ריק. בעיר שמונה יהודים סך הכל. הצעיר שבהם, סימן טוב לוי בן ה-58, אחראי על בית הכנסת. בשמחת תורה מגיעים לכאן יהודים מטיפליסי ומתקיימים שני מניינים. מראה מכמיר לב, בתי כנסת ריקים. ברחבי אירופה ביקרתי בהרבה בתי כנסת שמתפלליהם הושמדו. אבל לכאן לא הגיע הצבא הנאצי. מי שנס לגיאורגיה ניצל. בתי הכנסת ריקים כי המתפללים עברו לישראל. עשרים אחוז מעולי ברית המועצות בארץ הם יהודים גרוזינים והרריים.

 ואילו בית הכנסת בטיבליסי מלא חיים. בניין הדור בן קומותיים עם מגן דוד הבולט למרחקים וחנוכיה גדולה בחצר. בעיר קהילה יהודית ניכרת ויש שתי מסעדות כשרות. כאן נראים יהודים מרחבי העולם, כולל חסידים בתלבושתם הבולטת. הישראלים הם התיירים העיקריים בגרוזיה. קבוצות וגם יחידים הלנים "בגסטהאוז" – צימרים – שהמקומיים משכירים במחירים  שווים לכל נפש.

ליד המסעדה בה סעדנו ישבו הורים עם פעוט ודיברו עברית. הם מתגוררים באחת ההתנחלויות.

"למה בחרתם לטייל דוקא בגרוזיה?"

"שמענו שהארץ יפה, לא יקרה ומקבלת ישראלים ברצון."

כאמור, את הטיול הדריך בני. בלילה שלפני הנסיעה לא עצמנו שנינו עין. הוא כנראה מחשש מהביקורת האמיתית, הביקורת של אימא, אני מחשש שלא אצליח לטפס  בארץ ההררית. בפעם האחרונה שנסענו יחד היה עדיין ילד מודרך בידי אבא ואימא. עתה התחלפו היוצרות והוא המדריך.

לשכי היתה גם בעייה ייחודית: כרגיל הוא מושיב בכיסא שלצידו ,מקום טוב לראות  ולשמוע, את הקשיש שבמטיילים. הפעם הייתי אני זקנת השבט, כיסא הכבוד הגיע לי בדין אבל עלה בו חשש שהדבר ייראה כ"פרוטקציה".

המבחן ההדדי עבר בשלום. הקבוצה – זוגות קשישים, נשים מבוגרות וגם זוגות צעירים – נתגלתה כחביבה ביותר, והתחשבה ותמכה בי. ככלות הכל היה לי ייחוס: האם של המדריך!

שכי נתגלה כאוצר בלום של ידע בשטחים שונים, ושליט בשבע שפות. אני נזקקתי אמנם לידיים תומכות ומדי פעם משך שכי וגרר אותי,  אך היו גם אדמות מישור והיתה נחת ובסיכום: עשיתי את זה!

* * *

נעמן כהן

מעגל הגיר הקווקזי – מסע בגיאורגיה וארמניה

כשהייתי ילד זכיתי לראות את ההצגה "מעגל הגיר הקווקזי" מאת ברכט בתיאטרון חיפה. זו היתה ההצגה השנייה שראיתי, ודומני שמאז טרם ראיתי הצגה שעשתה עליי רושם גדול ממנה. המשחק של חיים טופול בתפקיד השופט אצדק, ושל זהרירה חריפאי בתפקיד גרושה, ובעיקר הבמה המסתובבת, השאירו עליי רושם בל יימחה.

ההצגה מתחילה בסכסוך בין שני קולחוזים, קולחוז רוזה לוקסמבורג, וקולחוז גאלינסק שעזב את האדמה מפחד פלישה גרמנית, בשאלה למי שייכת האדמה. לבעליה או למעבדים אותה. להמחשת הדילמה מעלים אנשי הקולחוז הצגה המספרת על המתרחש בגאורגיה הפיאודלית, הצגה הדנה בשאלה האם הצדק המשפטי הוא מוסרי והאם זכות הקניין, שעומדת במרכז חיינו, עדיפה על הצדק. הדילמה היא השתייכותו של ילד קטן: האם הוא שייך לאימו העשירה שנטשה אותו כי לפני בריחתה היא אספה את השמלות וברחה, או למשרתת שגידלה אותו והצילה את חייו, כשהיא מסכנת את חייה מספר פעמים.

פסק הדין דומה למשפט שלמה. השופט אצדק מצייר מעגל של גיר ומעמיד את הילד במרכזו. הוא קורא לנשים לאחוז בילד, ומכריז כי האישה שתצליח לאחוז חזק יותר ולמשוך את הילד אל מחוץ למעגל הגיר, היא זו שתזכה בו. אמו של הילד מושכת אותו בחוזקה. ואילו גרושה, המשרתת שגידלה את הילד כאם, אינה רוצה שהילד יפגע ומרפה מידו. השופט פוסק כי הילד יימסר לגרושה. ואחוזותיו יהפכו לגן ציבורי לילדים שיקרא "גן אצדק" על שם השופט.

מאז עברו מים רבים אפילו בקישון. טיפליס הפכה לטיבליסי, גרוזיה (ברוסית) הפכה לגיאורגיה, ובכלל, מה שנראה אז כמאבק הטוב ברע גם הוא קצת השתנה. הקולחוזים כבר לא קיימים בגיאורגיה, הם עברו הפרטה.

הטיסה

בטרמינל החדש של נתב"ג אין מספיק שרוולים, לכן אוטובוס מוביל את הנוסעים הצפופים לסולם המטוס. מטוס ארקיע בטיסה לטיבליסי מלא לחלוטין בישראלים. לא היה אפילו גיאורגי אחד. הטייס והדיילת אפילו לא טרחו לתרגם את דבריהם לאנגלית. הם הסבירו הכל בעברית. הטיסה קצרה, שעתיים ועשר דקות.

בטיסה לאיסטנבול הקצרה יותר, מחלקת חברת טורקיש איירליינס – כריך, שתייה קרה, מעדן, קפה או תה, ושקית עם גרביים, פקקים לאוזניים, ואוזניות שמע. ארקיע מסתפקת בחלוקת שתייה בלבד, ואילו על הכריך היא גובה 25 שקלים.

בשדה התעופה של טיבליסי כמובן יש שרוולים והיציאה קלה ומהירה.

גיאורגיה

השם "גאורגיה" נהוג בשפות רבות. "גֶאוֹרגֶה" ההלניסטי נובע מ"גאורגיוס", שמשמעותו "איכר", ולפיכך גאורגיה משמעותה "אדמה חקלאית". הגאורגים מכנים את עצמם "כּארתבֶלֶבּי", לארצם הם קוראים "סַכּארתבֶלוֹ", ושפתם נקראת בפיהם "כּארתוּלי". מקור המילה הוא משמו של גיבור מהמיתולוגיה הגאורגית בשם כרתלוס, שנחשב לאבי הגאורגים. על פי המיתוסים הגאורגיים, כרתלוס היה בנו של תוגרמה (מצאצאיו של יפת בנו של נח).

גיאורגיה משתרעת על אירופה ואסיה שטחה הוא כ-70,000 קמ"ר (בערך פי 3 מישראל). ואוכלוסייתה מונה כ-4.5 מיליון. הגיאורגים מהווים 83.8% מהאוכלוסייה.

השפה הגיאורגית (והארמנית) זרות מאד לאוזן הישראלית. שמות המקומות והאנשים נשמעים כל כך מוזרים שקשה להגות אותם ולזכור אותם. הכתב מאוד משונה ולא ניתן לפענוח לזרים. מזל שבכל מקום כתובות באנגלית. השפה הזרה השלישית (אחרי הרוסית) בגיאורגיה היא העברית. המוני ישראלים בכל מקום.

טבּיליסי

טבּיליסי היא העיר הגדולה ביותר בגאורגיה, ובירתה. היא שוכנת בלב חבל כארתלי על שתי גדותיו של נהר מטקווארי (בשמו הלא-גאורגי – נהר הקורה). המילה "תבּילי" פירושה בגאורגית "חמים", ומכאן "תבּיליסי" – "מקום חמים". עד היום ישנם שם מעיינות גופרית חמים הנובעים מהאדמה. רובע בתי המרחץ של טביליסי, אבאנותובני, נמצא באזור זה.

העיר מתפרשת על 350 קמ"ר, ומספר תושביה הוא 1,101,100 איש, המהווים כ-20% מכלל אוכלוסיית המדינה. שטח טביליסי רבתי 726 קמ"ר, אך למרות גודלה העיר נינוחה ושקטה, וקצב החיים בה איטי.

"אימהּ של גאורגיה"

מלמעלה משקיפה דֶדה: "אימהּ של גאורגיה" - פסל שהוקם בפיסגת הר הסולולקי בשנת 1958, כאשר טביליסי חגגה את חגיגות יום השנה ה-1,500 להקמתה. הפסל, דמות אישה עשויה מאלומיניום, מתנוסס לגובה של 20 מ'. האישה לבושה בלבוש הלאומי הגאורגי, והפסל מסמל את הדמות הלאומית הגאורגית: בידה השמאלית היא מחזיקה קערה של יין כדי לקדם את פני אלה הבאים כחברים, ובידה הימנית היא מחזיקה חרב עבור אלה הבאים כאויבים.

העיר הנשקפת מלמעלה נראית יפהפייה. על רקע הבתים הישנים נראים בנייניה המודרניים בסגנון חדשני, כבית הממשלה, ובית התזמורת הפילהרמונית.

הלאה הכיבוש הערבי

לא רחוק מהפסל משתקף נוף מדהים ממצודת נַריקַ'לַה - שהוקמה על ההר על ידי הפרסים הסאסאנים במאה הרביעית.

למטה מהמצודה כנסייה קטנה לכבודו של אבו תביללי, המרטיר, הפטרון המגן של טיבליסי.  אבּוֹ תבּילֶלי 756-786 – היה ערבי, שגדל כמוסלמי בבגדד, שם רכש השכלה מוסלמית. בגיל 17 (או 18), הגיע עם הכובשים הערבים לטביליסי, ושוכנע שם באמיתות הנצרות. בשנת 782 הוא נעצר והוקע ככופר באסלאם. ב-6 בינואר 786 הוצא להורג והפך לקדוש מעונה, הנחשב לפטרון המגן של טיבליסי.

יורדים אל העיר ברכבל עם קרוניות שקופות. מבעד לחלון הזכוכית נשקף נוף מרהיב של העיר.

שני קישורים בין טיבליסי לישראל

הרחוב הראשי של העיר נקרא שדרות רוּסתָווֶלִי.

שוֹתַא רוּסתָווֶלִי היה משורר גאורגי שחי במאה ה-12. (1165-1160 לערך). כתב את הפואמה האפית הלאומית הגאורגית, "עוטה עור הנמר", שהפכה לחלק מהתודעה הלאומית הגאורגית.

רוסתוולי היה נסיך גאורגי אשר שימש כשר האוצר של המלכה תמר. על פי המסורת הגאורגית, נאלץ רוסתוולי לעזוב את גאורגיה בשנת 1185 לאחר שהואשם בפרשית אהבים עם המלכה תמר, אהבה שהייתה בלתי אפשרית‏, והוא התיישב במנזר המצלבה בירושלים למשך תקופה ארוכה, כתב את "עוטה עור הנמר" וצייר ציורי קיר.

על אחד מעמודי המנזר יש פורטרט שסוברים כי הוא דמות פני המשורר. בשנת 1960, נשלחה משלחת, שמומנה על ידי האקדמיה למדעים של גאורגיה הסובייטית. המשלחת גילתה את הפורטרט של רוסתוולי, שנחשב עד אז לאבוד. ביוני שנת 2004 הושחת הפרסקו ונמחקו פניו של המשורר, בעקבות כך הגישה גאורגיה מחאה רשמית לממשלת ישראל. בשנת 2005 קראה על שמו עיריית ירושלים את שם הדרך העוברת בסמוך למנזר המצלבה.

פסלו המוזהב הגדול של גאורגיוס הקדוש הורג הדרקון, מגן העיר

גיאורגיוס הקדוש (275-303) שהוכרז כקדוש המגן של גאורגיה. (אין קשר לשם גיאורגיה) הוא גם הקדוש הפטרון של: אנגליה, אתיופיה, מונטנגרו וליטא, וכן של מיספר ערים, בהן מוסקבה, גנואה ובמברג. החל מן המאה ה-12 הופצו אגדות, לפיהן הציל גאורגיוס נערה מידי דרקון תוך הריגתו של הדרקון. על פי המסורת הוא נולד למשפחה נוצרית בסוף המאה השלישית. אביו היה מקפדוקיה ושירת כקצין צבא. אימו היתה מלוד, ולאחר שאביו נהרג במלחמה חזרה אמו לעיר מולדתה עם בנה, אותו חינכה בעצמה.

גאורגיוס שירת במשמר האישי של הקיסר דיוקלטיאנוס, והתנצר. הקיסר ניסה לשכנעו להמיר דתו ומשסירב הומת בעינויים קשים וראשו נערף. גופתו הובאה ללוד.  

קברו נמצא בכנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון (ערבית: מאר ג'רייאס), כנסייה נוצרית אורתודוקסית בלוד, שנבנתה בתקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון (306-337) להנצחת קברו של גאורגיוס.

בין אם בהקשרים הללו ובין אם ברגשי הזדהות של מדינות קטנות. הגיאורגים מאוד ידידותיים ומביעים אהבה לישראל ולישראלים יותר מאשר סתם מחפשי תיירים.

האוכל

שני מאכלים גיאורגיים מוגשים תמיד: חַצַ'פוּרי, וחינְקָלי, הראשון הוא מעטפת בצק שבתוכה גבינה לבנה מותכת (שטעמה מזכיר לעיתים מוצרלה) או תערובת גבינות; השני הוא כיסן גדול מבושל, ממולא בבשר או בגבינה, בתפוחי אדמה, בפטריות או במשהו אחר. הכול מאוד טעים ומשביע. מגישים גם סלטי ירקות. עגבניות מדהימות בטעמן. החיסרון: מלא מלא כוסברה. לקינוח תמיד מאפה מתוק.

כנסיית ציון

דומה שהגיאורגים כולם נוצרים דתיים. הכנסיות הומות. מילד עד זקן עוברים, ובכל מקום שיש צלב מצטלבים.

נכנסים לקתדרלת הדורמציון סיוני (ציון) שנבנתה במאה ה-6. המבנה הנוכחי שלה הוקם במאה ה-13, קתדרלת סיוני היתה מושבה של הקתולים-פטריאכים (ראשי הכנסייה האורתודוקסית) של גאורגיה.

הכנסייה מלאת מתפללים. הרבה צעירים. קבוצת נערות שרה, ואחריה שירת יחיד של נזיר.

בכנסייה נמצא צלב הגפן המקורי, הצלב הגאורגי, או צלב נינו הקדושה, הוא הסמל הראשי של הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית, שמקורו במאה הרביעית, עת הפכה הנצרות לדת הרשמית של ממלכת איבריה.

הסמל הוא בצורת צלב נוצרי כאשר זרועותיו שמוטים קמעה. המסורת הגיאורגית מייחסת את יצירתו לנינו הקדושה, האישה מקפדוקיה שניצרה את ממלכת איבריה (הממלכה העתיקה של כארתלי) בתחילת המאה הרביעית.

האגדה מספרת כי מריה הקדושה נגלתה לנינו כשהיתה בת 14 בלבד ובישרה לה כי גורלה הוא להמיר את דתם של האיברים לנצרות. נינו קיבלה על עצמה את המשימה, נדדה והתיישבה בהר שמעל מצחתה, הבירה באותם הימים. שם הכינה צלב גדול מענפי גפן והגנה עליו על ידי כך ששזרה אותו בשערה. צלב זה, שקצות הקורה המאוזנת שלו נטו כלפי מטה, ידוע מאז כ"צלב נינו", והוא סמלה של הכנסייה הגאורגית.

הצלב נשמר בקתדרלת סווטיצחובלי שבמצחתה עד שנת 541. בתקופת הפלישה הפרסית נלקח הצלב לארמניה, ונשאר שם עד שהמלך דוד הבנאי כבש את העיר הארמנית אני מידי המוסלמים בשנת 1124, והביא את הצלב למצחתה. במאות ה-17-ה-18, כאשר גאורגיה היתה נתונה לסדרת פלישות פרסיות ועות'מאניות, נלקח הצלב למקום בטוח. בתחילה לכנסיית גרגטי (כנסיית השילוש הקדוש), ולאחר מכן למנזר אננורי שבאזור ההררי של גאורגיה, ובסופו של דבר למוסקבה. בשנת 1801 העניק אותו הנסיך הגאורגי הגולה, גיאורגי בגרטיון, לצאר הרוסי, אלכסנדר הראשון, שהחזירו לגאורגיה בשנת 1802, לאחר סיפוחה של האחרונה לאימפריה הרוסית. מאז מוצג הצלב בקתדרלת סיוני.

אבאנותובני – רובע בתי מרחצאות הגופרית

אבאנותובני – רובע בתי מרחצאות הגופרית המפורסם של טביליסי, היה מקום היווסדה של טבליסי על פי האגדה. ברובע גר המיעוט האזרי-מוסלמי.

קתדרלת סַמֶבָּה השילוש הקדוש הכנסייה הגדולה בגיאורגיה

קתדרלת סַמֶבָּה (ארמנית השילוש הקדוש) הקתדרלה הראשית של הכנסייה הגאורגית ומקום מושבו של הפטריארך הגאורגי.

הקתדרלה חדשה. נבנתה בין השנים 1995 ו-2004, והיא המבנה הדתי הגדול ביותר בגאורגיה ובכל הקווקז, ונמנית בין הכנסיות האורתודוקסיות הגדולות בעולם. הקתדרלה בנויה בדמות צלב ובראשה כיפה מצולבת, התלויה על שמונה עמודים ויוצרת את המרכז. על הכיפה ניצב צלב מצופה זהב בגובה 7.5 מטר. בכנסייה קיים העתק מתמונת המדונה של סיני. המדונה המחייכת.

היהודים

בסוף המאה ה-19 היה הרכב אוכלוסיית טביליסי: 38.1% ארמנים, 26.3% גאורגים ו-24.8% רוסים. בשנת 1989 היוו הגאורגים כ-60% מהאוכלוסייה. יתר ה-40% היו: רוסים, ארמנים, אזרים, יוונים, יהודים, יזידים ואוסטים.

במאה ה-19 התרחשה הגירה של חיילים יהודים רוסים, שהצטרפו לקהילה היהודית הקיימת, וכן היתה קיימת קהילה קטנה של יהודי פרס.

ערב מלחמת העולם השנייה מנתה האוכלוסייה היהודית בטביליסי כ-40,000 איש מתוכם כ-60% יהודים מקומיים. והיו בעיר חמישה-עשר בתי כנסת, שהיו מאורגנים על פי הקהילות שמהן הגיעו. לאחר מלחמת העולם השנייה נמנו בעיר שלוש קהילות (או עדות): היהודים האשכנזים, שהגיעו מרוסיה ונקראו "אשכנזימבי" בפי המקומיים; היהודים הפרסים;  יהדות גאורגיה – היהודים המקומיים. לאחר העלייה ההמונית לארץ, כ-150 אלף עולים מגיאורגיה כולה, נותרו בה כמה אלפים.

ככלל יהודי גיאורגיה לא חוו אנטישמיות. (היו שתי עלילות דם במאה ה-19) ודווקא בשנים האחרונות שכבר כמעט לא נותרו יהודים היו מיספר מקרים של אנטישמיות.

מראה

כל הדרך תהינו האם יהודי גיאורגיה דומים לתושבי הארץ אם לאו. לא הגענו לתשובה ברורה.

בית הכנסת הגדול בטביליסי

בית הכנסת הגדול בטביליסי הוא אחד מחמישה עשר בתי כנסת שהיו בעיר והוא הגדול, המרכזי והמפואר שבהם. בית הכנסת נוסד בין השנים 1895 ל-1903 מלבנים בסגנון אדריכלי אקלקטי על ידי קהילת יהודי אחלציחה בעיר, שהגיעו לעיר בסוף המאה ה-19 בעקבות ביטול האריסות ושחרור האיכרים, בשנת 1864.

על שער הכניסה כתובת: "שערי תפילה" 1904. על הקיר תמונות וכתובת: רבנים ותלמידי חכמים של קהילת גרוזיה. בתוך בית הכנסת ויטראז' עם מגן דוד גדול.

בתקופת השלטון הסובייטי, בשנת 1953, נסגר בית הכנסת בהוראת השלטונות, אולם נפתח מחדש והמשיך לפעול עד לשנת 1957 לפחות.

בשנת 1997 פרצה מחלוקת בין הקהילה היהודית בטביליסי לעיריית טביליסי בנושא הבעלות על בית הכנסת. הבניין, שהוחרם על ידי הסובייטים, הוחזר לידי הקהילה היהודית בשנת 1994, אולם בדרי שושיטאשווילי, ראש עיריית טביליסי באותם ימים, החליט לבטל את ההחלטה להחזיר את המבנה. בסופו של דבר פסק בית המשפט הגאורגי לטובת הקהילה היהודית.

כנסיית הצלב (ג'ווארי)

כנסיית הצלב (ג'ווארי) מהמאה ה-6 שוכנת על ראש גבעה מחוץ לעיר מצחתה, ונחשבת למקום הקדוש בגאורגיה. לפי המסורת הקימה נינו הקדושה צלב במקום זה, לפני שהמירה את דתם של תושבי העיר לנצרות. שני ילדים ישראלים משתובבים ומצלצלים בפעמון המנזר. למטה מנגן זקן את הבה נגילה והם פורצים בריקוד הורה.

מצחטה

יורדים למצחטה. העיר שימשה כבירתה של גאורגיה בין המאה ה-3 לפנה"ס והמאה ה-5 לספירה. כבר ההיסטוריונים הרומאיים סטרבון, פלוטארך ופליניוס הזקן עמדו על חשיבותה של מצחתה, לאורך הדרך שקישרה בין הים השחור והים הכספי, ועל מצודותיה.

במצחתה קיבלה על עצמה ממלכת איבריה את הנצרות בשנת 337, ומאז היתה העיר למרכזה הדתי של גאורגיה ולמקום מושבה של הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית, ונקראה גם "ירושלים השנייה".

במרכז העיר ניצבת קתדרלת סבטיצחובלי Svetitskhoveli, הקתדרלה המלכותית של גאורגיה, שנבנתה במאה ה-11. על פי האמונה המקומית נקבר כאן במאה הראשונה לספירה הבגד בו נצלב ישו. אירוע זה גרר אחריו, ניסים אחרים שמושכים אל המקום מאמינים רבים. במרכז הקתדרלה הענקית קבורים כמה ממלכיה של גאורגיה. משמעות שמה של הכנסייה – "עמוד מעניק-חיים". לא רחוק שוק קטן המכיל כל טוב. מזכרות, פירות, יינות.

יהודי מצחתה

ספר דברי הימים של גאורגיה "כארתליס צחובריבה", מייחס את בואם של היהודים לגאורגיה, לתקופת חורבן הבית הראשון: "אז כבש נבוכדנאצר המלך את ירושלים ויהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי וביקשו אדמה מה"מַמַסַחליסי" (בית האב) של מצחתה תמורת תשלום מס גולגולת. הוא נתן להם אדמה ליד האראגווי, על המעיין הנקרא בשם זאנאווי."

במקום אחר, מסופר על פליטים יהודים שהגיעו לגאורגיה לאחר שהוגלו על ידי אספסיאנוס והתיישבו במצחתה ליד אחיהם שישבו שם זה מכבר.

"כרתליס צחוברבה", קושרת גם את היהודים הגאורגים עם סיפור צליבתו של ישו. מסופר בו כי שליחים מירושלים התייצבו בפני יהודי מצחתה, וביקשו נציגים שיקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מראשי היהודים, אליעז ממצחתה ולונגינוז מקרסני, יצאו לירושלים. הם נוכחו בעת צליבת ישו וקנו את כותנתו של ישו, מחייל רומאי מגבעת הגולגולתא שבירושלים, מקום קבורתו של ישו. בשובם למצחתה, יצאה צידוניה, אחותו של אליעז לקבל את פניהם וחיבקה את הכותונת, נפלה ומתה, מצער על מותו של ישו. את גלימתה לא ניתן היה להסיר ממנה, ולכן היא נקברה כשהכותונת בזרועותיה, ובמקום קבורתה צמח עץ ארז מארזי הלבנון. על פי המסורת מצבת קבר במרכזה של כנסיית סווטיצחובלי שבמצחתה, מסמנת את קיברה של צידוניה. ייתכן שאגדה זו רומזת לכך, שבקרב היהודים שהתגוררו בגאורגיה היו "יהודים נוצרים" עוד לפני שנינו הקדושה ניצרה את הגאורגים.

מסורת נוספת מספרת שהיהודים הם צאצאי בר אבא שניצל מהצליבה והגיע למצחתה.

ה"כארתליס צחובריבה" נערך רק במאה ה-11, לכן יש להתייחס במידה של ספקנות למובא בו, גם אם הוא נסמך על מקורות קדומים מאוד, שכן ייתכן שמקורו ברצון לקשר את בואם של היהודים לגאורגיה למאורעות היסטוריים ידועים.

בכל המקורות הגאורגיים המוקדמים ומימי הביניים המאוחרים היהודים כונו בשם "אוריה" או "הוריה", מאוחר יותר תפס את מקומו הכינוי "איבּראילי", בעוד הכינוי "אוריה" הפך לכינוי גנאי ליהודים.

העדויות הארכיאולוגיות הקדומות ביותר לישיבת יהודים בגאורגיה הן מצבות קבורה שנמצאו ליד מצחתה. מהמאות ה-3-ה-5 חקוקות כתובות בארמית ובעברית. על מציבה אחת מופיע הכיתוב "יהודה דמתקרא גורק". ואילו על אחרת, זו של יוסף בר חאזן, חקוקים גביע וכן הלאה.

עדות נוספת לקיומה של קהילה יהודית במצחתה במאה ה-6 מצויה במקור גאורגי המספר על צעיר פרסי שברח מארצו למצחתה כדי לבחור בין הנצרות לבין היהדות. במקור זה מתואר מעמדו של בית התפילה היהודי כשווה ערך לבתי התפילה של הנוצרים.

בימי הביניים היו היהודים צמיתים כיתר הגאורגים בגאורגיה.

מצודת אנאנורי ananuri

מצודת אנאנורי ananuri, נמצאת 55 קילומטרים מצפון לטביליסי, על "הדרך הצבאית", כביש ראשי שמחבר בין מרכז גאורגיה לגבול הרוסי, ולשער הקווקז, בקצה הצפוני של המדינה. המצודה והכנסייה באנאנורי ניצבים על גדת הנהר ואגם ז'ינבאלי. האגם נוצר כתוצאה מבניית סכר כמה קילומטרים דרומה משם, שחוסם את העמק ומאפשר אגירת כמויות גדולות של מים.

מראש המצודה יש תצפית אל אגם אנאנורי שלחוץ בין ההרים ומשתלב בנוף הפסטורלי, אף שנוצר רק עם בניית סכר ז'ינוואלי, מאות שנים אחרי שנבנתה המצודה.

הגבול עם רוסיה

מגיעים לגבול עם רוסיה. לאחר המלחמה האחרונה. הגבול סגור. הגיאורגים לא יכולים לצאת לרוסיה. רוסים יכולים לבוא לגיאורגיה, והם באים בהמוניהם. בכלל היחסים עם רוסיה מתוחים. לאחר המלחמה בה הוכו הגיאורגים ורוסיה השתלטה על אוסטיה ואבחזיה. אסור להתגרות בדב הרוסי. בכל מקרה נבנה עתה מסוף גבול גדול.

ליד הגבול דרך ארוכה מקורה בגג מפני השלגים בחורף. את הדרך בנו שבויים גרמניים לאחר מלחמת העולם השנייה.

הקווקז הגבוה

מים, מים, מים, לאורך כל הארץ נהרות של מים מים שוצפים בכל מקום. הלוואי עלינו כל כך הרבה מים.

אנו עולים בג'יפים להרי הקווקז, בכל הכבישים והדרכים והכפרים מטיילות פרות. כמו בהודו. יש לפלס את הדרך ביניהן. מגיעים לקאזבגי - עיירה בקווקז הגבוה שבגיאורגיה. ב-2006 העיירה שינתה את שמה לסטפנטסמינדה, ע"ש "הקדוש סטפן" – נזיר שהתגורר בעיירה וסלל שם דרך שבתקופות מאוחרות יותר שימשה את הצבא הגאורגי. לאחר שהצבא הרוסי כבש את המקום במאה ה-19, מרדו התושבים בשלטון. אך המושל המקומי, שלאביו קראו קאזיבג, דיכא את המרד ונשאר נאמן לצבא הרוסי. כתמורה לנאמנותו הצבא הרוסי קידם אותו, והעיירה נקראה על שמו - קאזבגי. ב2006 שונה שמו של העיירה לשם המקורי. מעל רואים את רכס ההר המושלג ולרגליו שני מנזרים.

למען המולדת למען סטלין – רוסיה אימנו סטלין אבינו

הלוואי שהיינו יתומים

מגיעים לעיר גורי (Gori). כאן נולד וכאן חי בנעוריו יוסיף ויסאריונוביץ' ג'וגאשווילי, הידוע יותר בשמו המחתרתי – סטאלין, (פלדה). מעל בית מגוריו הקטן בנוי מוזיאון בסגנון קלסי המנציח את תולדותיו של הרודן מלידתו ועד מותו. על הקיר תמונות נשותיו, בנו יעקב שנפל בשבי הגרמני, וסטלין סירב לפדותו, בנו וסילי, ובתו סווטלנה שערקה לאמריקה. בין השאר מוצגים כאן קרון הרכבת שנשא אותו לוועידת יאלטה, בגדיו, מדיו, חפצים אישיים שונים, ומסכת המוות המקורית שלו. בחנות המזכרות מוכרים פריטים המזכירים את דמותו. במוזיאון לא מוזכרים פשעיו. אומרים לנו שיש תוכנית להכניס משהו מאלו.

אני שואל האם גם לברנטי בריה הרוצח, האחראי לטיהורים הגדולים, יד ימינו של סטלין, מונצח כאן?

"לא," אני נענה. מן הסתם אולי בגלל שהוא היה ממוצא מינגרלי, ולא גיאורגי טהור.

המדריך בעל השם הקשה להגייה שכונה לכן בשם "ציון", מספר כי סטלין חיסל כמאה אלף גרוזינים והגלה רבבות. ביניהן את משפחת הוריו, כך שיחס הגיאורגים אליו (מלבד אולי אנשי גורי) אינו חיובי.

שני דברים בזכות סטלין

למרות הרצח ההמוני נוכל לזקוף שני דברים חיוביים לסטלין. הראשון: הוא המנהיג היחיד שהסכים לקבל כל פליט יהודי מציפורני הגרמנים. מה שלא הסכימו צ'רצ'יל ("הציוני") ורוזבלט. השני: בזכות סטלין קמה מדינת ישראל. ללא הנשק ששלח (באמצעות הצ'כים)) לא יכולה היתה ישראל לקום.

חברת קיבוץ אילון (המופרט) מספרת במוזיאון על הערצתה לסטלין. כבת שנתיים הצליחה אימהּ לברוח מגיטו לודג' ולהגיע לבריה"מ לאוזבקיסטן. סטלין הציל את חייה.

כבת חמש נסעה לבד ברכבת בלוויית משלחת של ילדים נציגי כל הלאומים בבריה"מ לפגישה עם סטאלין במוסקבה, עוד לפני גמר המלחמה, כדי להודות לו על הניצחון. (לעניות דעתי הזיכרון קצת מטעה זה היה כנראה לאחר סיומה) לאחר מסע ארוך הולבשו הילדים בלבוש חגיגי ונפגשו במפגן המוני עם אבא סטלין. "הרגשתי שהוא חצי אלוהים" אמרה. אפשר להבין, באמת סטלין הציל את חייה. רק שנים רבות מאוחר יותר כשהיא כבר בארץ שמעה על פשעיו.

בּוֹרְג'וֹמִי - קרלו ויווארי הגיאורגית

בּוֹרְג'וֹמִי עיירת נופש ומרפא ברכס הרי הקווקז הקטן. מעיינות המים המינראליים, הנקראים אף הם מי בורג'ומי, מפורסמים בכל רחבי הגוש הסובייטי לשעבר. בזמנו היית צריך לקבל פתק מרופא כדי להגיע מכל רחבי בריה"מ ולהתרפא. מעין קרלו ויווארי של הקווקז.

המקום מטופח ויפה. וילות יפות של האריסטוקרטיה הרוסית הישנה, ולאחריה של ראשי המפלגה, וכעת של האוליגרכים החדשים. השפה הרוסית נשמעת.

לפני הכניסה למעיינות, מוכרים בקבוקים בגדלים שונים. המטרה לשאוב מים ולשתות הרבה. משלמים בכניסה, ומתחילים בסיור. אנשים שואבים מים מהמעיינות המינראליים ושותים. אני שואב מים וטועם. למים טעם מוזר של גופרית. טוב אולי לבריאות, לא טעים.

נאמר לנו שהמים משם מיוצאים למדינות רבות ביניהן לישראל. דגל ישראל מופיע בין דגלי המדינות אליהן מגיעים המים. מסתבר שהמים פופולאריים בקהילת הרוסים בארץ, וניתן לרכוש אותם בכל חנות עם מוצרי מזון מרוסיה.

בחנות "טיב טעם" הנמצאת לידי קניתי בקבוק מי בורג'ומי. המחיר שמונה שקלים. הטעם? מים עדינים מבעבעים. ללא טעם הלוואי של הגפרית. האם זהו מעיין אחר?

עיר המערות ורדזיה – אני פה דוד

מטפסים לעיר המערות של ורדזיה. בדרום גאורגיה, כ-10 ק"מ מהגבול הטורקי. העיר נוסדה בשנת 1185 על ידי תמר המלכה. (בארמנית תמרי, ברוסית תמרה).

בתחילה היתה במקום מצודה אותה בנה נכדו של המלך דוד הבנאי, ואילו המלכה תמר שינתה את ייעוד המקום מצבאי לדתי, ובנתה שם מנזר, שגדל לעיר שמנתה בשיאה כ-50,000 איש. במקום כ-6,000 מערות בגודל חדר, שנוצרו להגנה מפני המונגולים, והיו מוסתרות בגובה של 13 קומות. העיר כללה כנסייה וחדר כס, ומערכת השקייה מסובכת בשיטת הטרסות של אדמה חקלאית.

הכניסה היחידה לקומפלקס היתה דרך מנהרות מוסתרות היטב. בשנת 1283, רעידת אדמה השמידה בערך שני שלישים מהעיר, כשהיא חושפת את המערות כלפי חוץ, לחלק מהמערות יש עדיין צינורות מים ישנים, זכר למערכת ההשקיה. כ-300 מערות בגודל חדר נותרו חשופות לעין כל.

האגדה מספרת כי למלכה תמר היו 366 חדרים כדי לבלבל את מי שירצה להתנקש בחייה. ציורי הקיר מתארים את תמר לפני נישואיה. בילדותה כאשר יצאה לשחק במערות וקראו לה, היא ענתה מהמסתור "אכּ וַר דזיה", אני פה דוד. אנחנו נכנסים לכנסייה החצובה בסלע ליד מגורי הנזירים המנהלים את המקום.

אחַלציחֶה – בית הכנסת

בדרום גיאורגיה מגיעים לעיירה אחַלציחֶה. בעיירה היה יישוב יהודי כבר במאה ה-12. כיום  מתגוררים באחלציחה 8 יהודים – 5 נשים ו- 3 גברים ממשפחת לוי. סימן טוב לוי הוא גבאי בית הכנסת הישן שנחנך ב-1863 ובו 15 ספרי תורה, חלקם בני 250 שנה. בית הכנסת עבר שיפוץ ושחזור בהשקעה גדולה של השלטונות בהוראת הנשיא מיכאיל סאקשווילי. על הקיר תמונת הרבי מליובביטש, על הדלפקים ספרים של חב"ד. שומעים מהגבאי על תולדות המקום. אנחנו מגיעים בבוקר ערב יום הכיפורים ושותים לחיים לגמר חתימה טובה ושנה טובה. משאירים תרומה בקופות הצדקה.

בחצר בחוץ ליד, עומד בית כנסת נוסף הרוס.

ממשיכים לכיוון ארמניה. האזור נעשה צחיח מאד. בקרבת הגבול כמה כפרים המיושבים רוסים ונקראים בשמות הדומים למיכלובקה או כתריאלבקה, אלו רוסים חברי כתות דתיות כדוגמת הסובוטניקים שגורשו מרוסיה והתיישבו כאן. נראים מאד עניים ועלובים.

מעבר הגבול בין גיאורגיה לארמניה כמעט שומם. אנחנו מתעכבים עקב בואה של פליטה סורית ממוצא ארמני שמבקשת אישור כניסה. הדרכון הסורי שלה נלקח ועובר בדיקות. אנחנו עוברים.

ארמניה

רפובליקת ארמניה (בארמנית - האיאסטן). הארמנים מתנאים בהיסטוריה עתיקה ובתרבות עתיקה. בין המאה העשירית עד המאה השישית לפנה"ס התקיימה באזור ממלכת אוררטו. (ירמיהו נא ישעיהו לז)

ב-66 לפנה"ס ניהלו הארמנים מלחמה עיקשת נגד האימפריה הרומית, אך הפסידו. ב-301 ארמניה הייתה הראשונה, באימפריה הרומית, לקבל את הנצרות כדת מדינה.

בשנת 387 חולקה המדינה בין האימפריה הרומית לבין האימפריה הפרסית. הכתב הארמני הומצא בשנת 406. במחצית המאה ה-7 נכבש השטח על ידי הערבים. בסוף המאה ה-9 הוקמה ממלכה ארמנית גדולה שאיחדה את כל השטח שהיה מאוכלס על ידי הארמנים. החל משנת 1045 נשלטו הארמנים על ידי האימפריה הביזנטית, ובשנת 1064 הקימו את ממלכת קיליקיה, שהתקיימה עד לשנת 1375. לאחר עברה בין הביזנטים לפרסים, ולעות'מאנים.

האימפריה הרוסית סיפחה שטחים שאוכלסו על ידי הארמנים שהיו שייכים לאימפריה פרסית, ובשנת 1849 הוקמה גוברניית ירוואן.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הכריזה ארמניה על עצמאותה, אך ב-1920 כבש הצבא האדום את ארמניה והפכה לחלק מהרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז. ב-1936 הוכרזה ארמניה כרפובליקה סובייטית נפרדת. ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, קיבלה ארמניה הסובייטית עצמאות, אם כי רוב שטחה של ארמניה ההיסטורית נמצא בטורקיה. למעשה גם היום ארמניה נתונה להשפעה רוסית חזקה. כל הכלכלה ממושכנת לבנקים רוסיים.

ארמניה וישראל

יש דמיון מסוים בין העם הארמני לעם היהודי. לשני העמים יש תפוצה גדולה. שני העמים מגדירים את זהותם הלאומית דרך הדת הייחודית. העם היהודי – הדת היהודית. העם הארמני – הכנסייה הנוצרית הארמנית. לשני העמים אין הפרדה בין העם לדת, ובין הדת למדינה. שני העמים חוו עבר מפואר ותקופות של חוסר עצמאות. שני העמים חוו רצח המוני של כשליש האוכלוסייה.

למרות הדמיון אין קירבה בין שני העמים. אין יהדות ארמנית, והזיכרון היהודי ההיסטורי אינו נוטה חסד לארמנים. אין לישראל שגריר בארמניה, ואין לארמניה שגרירות בישראל.

גיומרי

חוצים את הגבול ומגיעים לעיר גיומרי (Gyumri) 120 אלף תושביה. העיר השנייה בגודלה בארמניה. בת כ-1,600 שנה. רעידת אדמה ב-1988, הרגה כ-50 אלף תושבים, פגעה במבנים היסטוריים, כילתה בתי מגורים ומפעלים והשאירה עיר מדממת, בכיכר המרכזית הוקמה אנדרטה לזכר רעידת האדמה. כיכר אחרת בעיר מוקדשת לזמר הפופולארי, הארמני-צרפתי שארל אזנבור, שהוריו נולדו בכפר סמוך לגיומרי.

הולכים לאכול במסעדת דגים הנמצאת מתחת למפלס הקרקע. יורדים מדרגות רבות (לאחר האוכל צריך לעלות). נוכחנו בהמשך שכל המסעדות בארמניה נמצאות למטה. הסיבה: החום הכבד.

המראה

הארמנים נראים שונים לחלוטין מהגיאורגים. הם מאוד מאוד כהים. בניגוד לגיאורגיה הירוקה ומלאת הנהרות, ארמניה צחיחה. כפרים עלובים. עדרי צאן רבים.

צינורות גז

לאורך כל הדרכים בגיאורגיה ובארמניה מונחים צינורות גז. הגז מובא מאזרבידג'ן ומרוסיה, ומגיע לכל בית. זוהי עוד המורשת הסובייטית שדאגה להביא גז גם לכפרים הנידחים ביותר. לא ברור עד כמה הצינורות בטוחים. מה אחוז האסונות?

חצ'קארים

לאורך כל הדרך בארמניה אנחנו פוגשים חצ'קארים – מצבות אבן שכיתובים וצלבים מרהיבים חקוקים בהם, והם נמצאים ליד כל כנסייה ומנזר, ועל כל גבעה רמה, ולאורך כל שביל וכביש. לכל אחד דמות ייחודית לכל אחד צורה מקורית. הם נעשו בכל התקופות, מראשית הנצרות במאה הרביעית.

מצודת אמברד

מגיעים למצודת אמברד. המצודה שנבנתה במאה השביעית ממוקמת ברום של 2,300 מ', במורדות הר אָרָגָץ, הגבוה בארמניה 4090 מ'. (אררט נמצא בשטח טורקיה). משמעות השם אמברד היא "מצודה בעננים", בשל גובהה וגם בשל היותה מכוסה פעמים רבות בעננים. נבנתה מחדש 400 שנים לאחר מכן, אז הוספו אבנים עבות יותר ושלוש חומות מגן. המצודה נכבשה במאה ה-11 על ידי הסלג'וקים, ו-200 שנה לאחר מכן הגיעו המונגולים, אך על אף הכיבושים נותרה המצודה במצב סביר. במצודה נמצאת מערכת הובלת מים מהר ארגץ.

מסרופ משטוץ ממציא הכתב הארמני

מגיעים לכפר אושקאן, בו נולד וחי במאה הרביעית, מסרופ משטוץ (Mesrop Mashtots), שחי בשנים 361-440, ממציא הא"ב הארמני. מסרופ משטוץ היה נזיר תיאולוג ובלשן. הוא החליף את הכתב האכדי וייסד בתי ספר בהם לימד את הא"ב שהמציא. משטוץ הרחיב את האלפבית הארמני מ-22 עד 27 אותיות לשלושים ושש.

התרגום הראשון של הביבל לארמנית הושלם בשנת 411 לערך, והתבסס על טקסט בסורית. לאחר נעשה תרגום מעותק מיוונית בשנת 434.

בליבו של הכפר כנסייה מהמאה ה-18, שנבנתה לכבוד מסרופ משטוץ, ומוקדשת כולה לו, ולא"ב הארמני. משטוץ קבור בכנסייה, וקברו הוא אתר עליה לרגל. תמיד יש פרחים רעננים על קברו. הכנסייה מעוטרת בציורים יפים וצבעוניים מאוד בסגנון נאיבי. בכל מקום אפשרי מצויר הא"ב הארמני: חלון גדול עם ויטראז' של האותיות, עיטורים שונים בוריאציות על האותיות. בכנסייה שני ציורים גדולים של המלך ושל הקתוליקוס ניצבים משני צידי ויטראז' האותיות.

בגן של עצי משמש מוצבות אבנים כמספר אותיות הא"ב הארמני (36). כל אבן היא אות מקושטת בסמלים מההיסטוריה הארמנית.

ירוואן

ירוואן, ארוואן או אריוואן היא בירת ארמניה, והעיר הגדולה במדינה. כ-1.5 מיליון תושבים מתוך כ-3 מיליון בכל המדינה.

עדויות ארכיאולוגיות מראות שמצודה צבאית בשם "ארבוני"  עמדה באזור החל מהמאה השמינית לפני הספירה. העיר הפכה לבירת ארמניה (אז תחת שלטון פרסי) החל מהמאה ה-7 לספירה.

בניגוד לעוני ולעליבות בכפרים, ירוואן היא עיר מודרנית. השדרות הסובייטיות הרחבות נבנו מחדש. מרכז העיר הומה בתי קפה. סביב כיכר הרפובליקה בניינים מפוארים. במרכז מזרקת ענק. בערב יש מופע של אור ומוזיקה מרהיב. (לעומת מזרקת אגם בכיכר דיזנגוף).

"אני מוכר ציורים שלי," פונה אלינו נער בעברית, ומראה לנו ציורים שצייר. "חבר ישראלי לימד אותי את המשפט," אמר. למרות שלא ראינו כלל תיירים ישראלים, מסתבר שמגיעים גם לכאן.

בירוואן יש אפילו מעין בתי קזינו. מעין לאס ווגאס קטנה. אורות מועדון לילה בשם מולין רוג' מהבהבים ומנצנצים למרחוק.

אימא ארמניה

אימא ארמניה – על הגבעה מעל מתנדראן, בתחום פארק הרטאנאק, ניצבת אימא ארמניה, פסל ענק שהוצב במקום שבו עמד לפנים פסל סטאלין. אימא ארמניה משקיפה לעבר הגבול עם טורקיה ונושאת חרב בידיה, ומוכנה בכל רגע לגונן על בניה היושבים למרגלותיה.

http://img.atb.am/upload/images/Monument/mat_armeniay/Mother-Armenia.jpg

מנגד תראה את ההר ואליו ולא תגיע

מכל מקום בעיר משתקף הר אררט המושלג. 5,166 מ'. הסמל הלאומי הארמני, שלמרבה צער הארמנים נמצא מעבר לגבול בשטח טורקיה. ניתן לראותו בלבד.

מאטנאדאראן" – המכון העתיק לכתבי יד

במרכז ירוואן אנו מבקרים ב"מאטנאדאראן" – המכון העתיק לכתבי יד – בניין יפה ומרשים בו נמצא האוסף הגדול בעולם של כתבי יד עתיקים (מעל 16,000). האוסף כולל יצירות רבות ערך של פילוסופים זרים, שחלקם שרדו רק בתרגום הארמני שלהם. בין אלו יש עבודות השייכות לאריסטו, אוסביוס מקיסריה ועוד. הספרייה הראשונה נוסדה במאה החמישית לספירה בידי מסרופ משתוץ, האיש שב-405 לספירה המציא את 36 אותיות האלף-בית הארמני והתחיל במפעל ענק של תרגום כתבים לארמנית, כתיבת ספרות דתית והיסטורית.

אנחנו עולים לקומה העליונה. בתצוגה יש כתבי יד ארמניים מימה"ב מכל תחומי המדע. בתצוגה גם מגילת אסתר מעוטרת מהמאה ה-16. המדריכה מספרת שיש להם גם אוסף כתבים עבריים, ועשרות ספרי תורה שקיבלו מהרוסים. (בארמניה לא היו יהודים שכתבו ספרי תורה). אנחנו מציעים לה לקחת את ספרי התורה ולהביאם לישראל. היא מניעה בראשה.  

אצ'מיאדזין – הותיקן הארמני

אצ'מיאדזין היא העיר הקדושה בארמניה ומקום מושבו של הקתוליקוס של הכנסייה הארמנית. העיר שוכנת כ-20 ק"מ מערבית לירוואן. העיר נוסדה על ידי המלך וארארשק אשר שלט בארמניה במאה ה-2, סמוך לשנת 163 היתה העיר לבירת ארמניה ושמרה על מעמד זה עד למאה ה-4.

הקתדרלה ושלוש כנסיות נוספות בעיר הוכרזו בשנת 2000 כאתר מורשת עולמית. סמוך לכנסייה ניצבת אנדרטה לזכר רצח העם הארמני ואנדרטה אחרת לזכר ביקורו במקום של האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-2001.

הקתדרלה "מייר טצ'אר" Mayr Tachar, ("הכנסייה האם"),  נבנתה בידי גרגוריוס המאיר, מייסד הכנסייה הארמנית והקתוליקוס הראשון שלה. היא הוקמה לראשונה בין השנים 301-302 כשארמניה הייתה למדינה היחידה בעולם שהנצרות היא דתה הרשמית, ונחשבת למיבנה הכנסייתי העתיק במדינה.

לפי אגדה מהמאה ה-5 ראה גרגוריוס המאיר את ישו בחזונו כשהוא יורד מהשמיים ומכה בפטיש זהב על הקרקע במקום בו על הקתדרלה להיבנות. לכן שונה שמה של העיר לאצ'מיאדזין, היינו "המקום בו ירד הבן היחיד (מהשמיים)".

אנחנו מגיעים ביום ראשון. מתנהלת מיסה. הקהל הרב עומד שעות על שעות. בכנסייה שמורים חלקים מהצלב האמיתי של ישו, מתיבת נח, שרידיהם של השליחים פטרוס, אנדראס הקדוש ותדי, וכן חלק מהחנית בה דקר החייל הרומאי את ישו בעת צליבתו. למרבה האכזבה בגלל המיסה לא ניתן לראותם.

במבנה סמוך נמצא בית בטבילה. שם מטבילים לנצרות. במקום תינוקות אנחנו עדים לטקס הטבלה של משפחה שלמה, הורים ובנים בוגרים. כנראה משפחה מהתפוצה הארמנית. הכומר מכניס את ראשם לכיור הם מתנגבים, ואחר הוא עובר מאחד לשני ומזה להם מים על אוזניהם תוך מישושם.

זווארטנוץ

נוסעים לזווארטנוץ (ארמנית – "מלאכים שמימיים") סמוך לנמל התעופה הבינלאומי נמצא אתר ארכיאולגי מהמאה ה-7, אשר הוכרז בשנת 2000, יחד עם הקתדרלה והכנסיות באצ'מיאדזין, כאתר מורשת עולמית.

האתר נבנה בין שנת 643 ו-662 בזמן שארמניה התאוששה מפלישת הערבים הראשונה. הקתדרלה הוקמה כקתדרלה הראשית במדינה ונועדה להאפיל בהדרה על הקתדרלה באצ'מיאדזין. היא הוקדשה לגרגוריוס המאיר, מייסד הכנסייה הארמנית והקתוליקוס הראשון שלה. הקתדרלה הענקית חרבה ברעידת אדמה בשנת 930, נותרה בהריסותיה ונשכחה, עד שנתגלתה מחדש בתחילת המאה ה-20 ונחקרה בין 1900 ל-1907.

פנים הקתדרלה בנוי בצורת צלב יווני שארבע זרועותיו מעוצבות בצורת ארבעה אפסיסים. במבנה היו שלוש קומות שכל אחת מהן הייתה קטנה מזו שמתחתיה. כיפת המבנה בצורת חרוט נישאה לגובה של 45 מטר. קירות הקתדרלה כוסו בפרסקות, פסיפסים ובתבליטים המתארים מוטיבים מעולם הצומח. במרכזו של המבנה שכנה בריכת טבילה.

דגם של הקתדרלה מוצג במוזיאון והוא מופיע על שטר של 100 דראם ארמני.

מנזר נוראוונק

אנחנו עולים למנזר נוראוונק (Noravank) ("הכנסייה החדשה"). מכלול מנזרים מהמאה ה-13. מראה ההרים מסביב מדהים. בכל מקום חאצ'קורים נפלאים בצורות שונות, ומזמנים שונים. הכנסייה החשובה במכלול היא כנסיית האם הקדושה (Astvatsatsin), שנבנתה ככנסיית קבר והנצחה לכבודו של הנסיך בורטל אורבליאן (Burtel Orbelian), נצר לבית אצולה מקומי, ממנו הגיעו מרבית פטרוני ובוני הכנסיות והמנזרים בארמניה. לצד כנסייה זו ניתן למצוא במקום את כנסיית קרפט הקדוש (Saint Karapet Church) ובית התפילה גריגור הקדוש (Saint Grigor Chapel).

שתי כנסיות נוראוואנק, יצירותיו של האדריכל המפורסם מומיק, בן המאה ה-13, שנרצח לאחר הבנייה. בשתיהן תבליטי אבן נהדרים, צלבים נפלאים הנראים כמו מעשה תחרה באבן וחידוש מרעיש וייחודי – בכניסה לכנסייה החדשה יותר חקוקה דמותו של אלוהים בכבודו ובעצמו (דמות אדם).

מקבל אותנו נזיר ארמני חביב. הוא מספר שהוא נשוי ויש לו שני ילדים שלומדים באצ'מיאדזין. הוא מגיע הנה לשבועיים בחודש. הוא יודע לדקלם לנו את הא"ב העברי. הוא מתכנן שנים ללמוד עברית אבל בגלל העצלות אינו מתקדם. הוא נותן לנו במתנה גלויות צבעוניות מהמקום.

אגם סוואן

ככלל ארמניה נראית מאד צחיחה. וודאי לעומת גיאורגיה, אבל יש בה כמה אגמים. הגענו לאגם סוואן (Lake Sevan National Park) הנמצא כ-75 קילומטרים צפונית מזרחית לירוואן הבירה, זהו האגם (הימה) הגדול במדינה. גובה האגם כ-1898 מ' מעל פני הים ויש המכנים אותו "הפנינה הארמנית". האגם מוקף הרים מכל צדדיו ובשנת 1978 הוכרז האזור כפארק לאומי. הפארק משתרע על שטח של 1,500 קמ"ר והוא ניזון מ 28 נחלים ונהרות. לאורך החופים ישנם מסעדות ובתי קפה.

על לשון יבשה למעלה נמצא מנזר  סוואנאוונק (Sevanavank) ממנו נשקף נוף האגם. מראה הכינרת מהר האושר מרשים יותר.

חור ויראפ

מנזר חור ויראפ (Khor Virap) נמצא כ-20 ק"מ מדרום לירוואן, בקרבת הגבול התורכי. הר אררט המושלג נראה יפה וקרוב כעשרה ק"מ. במקום מציעים לתיירים להפריח יונים לכיוון הר אררט כזכר ליונה ששחרר נוח מהתיבה.

'חור' דומה במשמעותו להגייה העברית – חור או בור עמוק, בו עשו שימוש כצינוק. על פי המסורת גרגוריוס המאיר הקדוש מבשר הנצרות שלמד וקיבל סמיכה בקיסריה, ושב בסביבות 287 לארמניה כדי להטיף בה, הושלך לבור ע"י מלך ארמניה, טירדט ה-3 (Tiridates III) למשך 14 שנה. המלך נתקף בשיגעון ולא נמצא מזור למחלתו עד שגרגוריוס ריפא את טירידאטס והמיר את דתו לנצרות. מיד משנרפא פקד טירידאטס על כל נתיני ממלכתו להתנצר, וכך הפכה ארמניה למדינה הראשונה שדתה הרשמית היא הנצרות.

ניסיתי לרדת בסולם ברזל אל בור הנחשים, שעומקו 60 מטרים, ועצרתי באמצע. ירון וייס ירד עד למטה. לדבריו למטה יש אולם גדול וגבוה למדי.

המקדש הפגאני גרני

על ראש מצוקי הקניון ניבנה מקדש רומאי הניקרא ע"ש הישוב והקניון "מקדש גארני" או בשמו הרומאי: מקדש הליוס. המקדש היה מרכז הלניסטי-רומי קדום. יש בו מקדש משוקם להליוס, אל השמש, שנבנה על ידי טרדאטס ה-1, מלך ארמניה במאה ה-1. שלא כשאר אתריה הפרה-נוצריים של ארמניה, מקדש גארני לא נהרס על ידי הנוצרים, אלא הפך לארמון קיץ של אצולת ארמניה הנוצרית מאז המאה ה-3.

מנזר גגהרד (Geghard)

כ-30 ק"מ מזרחית לבירה ירוואן וכ-5 ק"מ צפונית-מזרחית לכפר גרני, נחצב במערות שעל קירות הקניון, פירוש השם גרארד הוא "חנית", החנית בה דקר החייל הרומאי את צידו של ישו כדי לבחון אם הוא עדיין בחיים, ושנשמרה כאן לפני שהועברה לאוצר הקתדרלה באצ'מיאדזין.

המנזר בנוי בגובה של 1,750 מטר, ובחלקו הוא חצוב בסלע. בתוך המנזר נובע מעין שנחשב לקדוש עוד לפני הגעת הנצרות לארמניה.

הקהילה הנזירית בגרארד נוסדה לפי המסורת במאה ה-4 על ידי גרגוריוס המאיר. המנזר נחשב לאתר הדתי החשוב ביותר בארמניה, ובשנת 2000 הוא הוכרז, יחד עם צוקי נהר אזאט שסביבו, כאתר מורשת עולמית.

נגורנו קאראבך – ארץ לא נודעת

אלינו מצטרף צעיר נמרץ בשם ירון וייס, שהחליט לחקור את חבל הארץ שפרש מאזרביג'אן, נגורנו קארבאך, חבל ארץ שהוא בחינתTerra incognita  (ארץ לא נודעת) לישראלים. בכוונתו לארגן לשם טיולים.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4399341,00.html

מרוב הזדהות עם הארמנים הפך ירון לפטריוט ארמני. כשתפס אותו שוטר ארמני וביקש לקנוס אותו (שיטה נהוגה להשלמת הכנסה בארמניה) החל לשיר לו בקולו הרם והערב את המנון ארמניה. מיד הצטמצם הקנס לחצי, ומיד אחר כך פצח בהמנון נגורנו קאראבך, והשוטר ויתר על כל הקנס. ישראל, אגב, מספקת נשק לאזרביג'אן.

יין ישמח לבב אנוש

ארמניה היא יצרנית גדולה של יינות, אבל תהילתה דווקא על האמיניאק, הקוניאק הארמני הידוע לתהילה עוד מזמן בריה"מ. אנחנו מבקרים בכפר ארני (Areni), המצטיין בתעשיית היין שלו. הכפר ממוקם בין מצוקים וקניון, עמוק בין ההרים האדומים. ביקב המקומי אנו טועמים יינות. על הקיר כתובות של ישראלים שביקרו במקום לפנינו.

הרובע הארמני בירושלים

עם כל היופי של הכנסיות והמנזרים בארמניה. אני ממליץ לכולם לעשות סיור במתחם הארמני בעיר העתיקה של ירושלים. הכנסיות והמתחם מרשימים עוד יותר.

אין יהודים ארמנים

בניגוד לקהילת יהודי גרוזיה, אין יהודים ארמנים. היהודים היושבים היום בירוואן הגיעו לאחרונה מרוסיה. מה שיש הוא רק מסורת על יהודים.

עדויות ליהודים בארמניה ישנן כבר מהמאה ה-1 לפנה"ס. היהודים באו לשם או בגלות בבל או עם חורבן בית ראשון וישבו שם כאשר ארמניה היתה חלק מהאימפריה הפרסית.

לפי המסורת הארמנית, הכרוניקה של מובסס חורנאצי‏ "תולדות הארמנים", מלך ארמניה קיבל במתנה יהודי מגולי נבוכדנצאר בשם שמבת (או שבת, שבט או שמת), שהיה מצאצאי בית דוד. היהודי מצא חן בעיני המלך והוא העניק לו כיבודים וקרקעות. הכרוניקה על פי חוראנצי מספרת עוד כי בימי טיגראנס הגדול , בנו של אלכסנדר בן הורדוס, נשא לאישה את גלאפירה בת מלך קפדוקיה וקיבל את מלכות ארמניה. בן אחיו של טיגראנס זה, שאף הוא נקרא טיגראנס, הומלך שוב בידי נירון על ארמניה. אולם בדרך כלל צאצאיו של אלכסנדר בן הורדוס מאשתו הקפדוקית התרחקו מהיהדות ואין אנו שומעים על התערבותם לטובת אינטרסים יהודיים. גם אריסטובולוס, בנו של הורדוס מכאלקיס, הומלך למלך על ארמניה הקטנה.

בתקופת שלטונו איים טיגראנס על ממלכת החשמונאים, ובתקופת שלטונה של שלומציון המלכה צר טיגראנס על עכו. פלישת הלגיונות הרומיים לתחומי ממלכת ארמניה קטעה את מסע טיגראנס לארץ ישראל, והוא שב לארמניה. עם שובו הביא עימו טיגראנס שבויים יהודיים רבים. כך, בהתבסס על תיאוריו של חוראנצי, היו כפי הנראה שני גלי מהגרים של יהודים לארמניה: הראשון בעקבות חורבן בית ראשון, והשני בתקופת מסעות טיגראנס לארץ ישראל.

"ארץ עוץ" של איוב מיוחסת לארמניה – התרגום הארמי מזהה את ארץ עוץ כ"ארץ ארמניאה" (איכה ד, כא, בארעא דעוץ, קרתא דמתבניא בארע ארמניאה). התרגום מייחס גם את 'הרמונה' שבפסוק "והשלכתנה ההרמונה נאום ה'" (עמוס ד, ג) לאזור בו חיו עשרת השבטים "מעבר להרי ארמניה". רש"י מייחס את הרמון ל"הרי החושך", המושג בו השתמשו יהודי ימי הביניים להרים הכספיים, שבמערב האמינו שהקיפו את ממלכת הכוזרים (אשר לעיתים קרובות נחשבו לעשרת השבטים) וכללו בתוכם את קווקז. גם הרי אררט, מקום מנוחתה של תיבת נוח, ממוקמים על פי המסורת בארמניה.

בתלמוד הירושלמי מופיע  רבי יעקב הארמני (תלמוד ירושלמי, גיטין ו, ז, מ"ח ע"ב). ככל הנראה מקורו היה בארמניה.

כיצד בדיוק נעלמו היהודים מארמניה לא ברור, אבל בזיכרון הלאומי היהודי, הארמנים נתפסים בצורה שלילית ואפילו כ"עמלק". בספר יוסיפון פ' ט"ו שחובר ב-953 לספירה (בפרק על מלחמות מקדוניאה והרומיים) – נכתב "ובשנת מאה וחמישים לאימפראוס קיסר וכו'" – ממשיך: ומהשנה ההיא התחילו הארמניים – והם העמלקים – להיכנע ולתת מס לרומי...

ירגיס

והנה הפתעה. אנו מגיעים לכפר ירגיס (Yeghegis) ליד ירוואן, שם התגלה בית קברות יהודי מהמאות ה-13, 14, על המצבות כתובות בעברית צחה וציטוטים מהתנ"ך. המצבות התגלו על ידי בישוף ארמני, שזיהה את הכתב ופנה לאוניברסיטה העברית בירושלים. זו שלחה לירגיס משלחת, שקבעה כי אכן מדובר בבית קברות יהודי. נראה שבצומת זו של דרך המשי הצפונית, גרו סוחרים יהודים שהגיעו מבבל או מפרס וזוהי עדות ראשונה לישוב יהודי בארמניה.

הדרך אל בית הקברות עוברת בגשר צר על נהר ועוד כמה מדרגות אבן. הוא מוקף חומה נמוכה ושער ברזל עם מגן דוד כחול במרכזו. מישהו הניח במקום דגל ישראלי גדול. כארבעים מצבות מוטלות באתר, צורתן חצי גליל מוארך עם שוליים והן מקושטות בעיטורים כמו גלגל החיים, פרחים, עיט, אריה (שכנראה עוצבו בידי בעלי מלאכה ארמנים). 11 כתובות בעברית ו-2 בארמית נמצאו עליהן. האחת מדווחת: "מצבתה של אסתר בת מיכאל 'הבתולה המאורשה' שמתה טרם נישאה." חלק מהכתובות כוללות תאריכים וכך אפשר היה לתארך את המקום לסוף המאה ה-13 ותחילת ה-14. לא ידוע למה וכיצד נעלמה אותה הקהילה.

הזוקים

בארמניה קיימת קבוצה אתנית בשם הזוֹקים (The Zok), שנחשבים כצאצאי היהודים ה"טיגראנים". הזוקים הם תת-קבוצה אתנית ארמנית עתיקה שדיברו בשפה שונה מהארמנית ההודו-אירופית. הם נוצרים בדתם ומזהים עצמם אתנית כארמנים, בעוד שהארמנים האחרים מזהים אותם כצאצאי היהודים שהוגלו על ידי טיגראנס. אף על פי שהמסקנה כי הזוקים הם היהודים ה"טיגראנים" נבעה מניתוח לשון דיבורם אין עדויות היסטוריוגרפיות שמאששות את המסקנה. הזוקים נזכרים בעיקר כמי שביססו את התרבות הארמנית בטביליסי. הקומפוזיטור אראם חצ'טוריאן נחשב לאחד מצאצאי הזוקים.

רצח עם – ג'נוסייד – שואה

רצח העם הארמני, היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה וזמן קצר אחריה, באוכלוסייה הארמנית. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות תחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו באירועים אלה. במעשי הרצח השתתפו גם הכורדים והיזידים.

הטבח באשורים ובמיעוט היווני – במקביל לרצח העם הארמני, נערך טבח גם בבני העם האשורי, שגם הם נוצרים באמונתם. ככאלה, הם נרדפו בידי הטורקים הצעירים ששלטו באימפריה העות'מאנית בשנותיה האחרונות. גירוש האשורים מבתיהם החל בסוף 1914. בין השנים 1914-1918, נספו כ-275,000 אשורים. בנוסף לכך בוצעו מעשי טבח גם במיעוט היווני במדינה.

מוזיאון רצח העם הארמני

על גבעת ציצרנאקאברד (Tsitsernakaberd), הצופה אל הר אררט, הוקמו ב-1967 מוזיאון ומצבת זיכרון לרצח העם הארמני, או שואת הארמנים ("יד ושם" הארמני). בחוץ קבוצת עצים שניטעו בידי ראשי מדינות זרות, ואישים ביניהם האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והרב ישראל לאו, שהכירו ברצח העם הארמני.

ליד המוזיאון ניצבת מצבת הזיכרון. מגדל מחודד, 40 מטרים גובהו, וחריץ דק חוצה אותו לשניים. האחד, ארמניה והשני, מחוזותיה האבודים במערב ארמניה, שנמסרו לתורכים. 12 גושי בזלת מוטים מעל אש התמיד הדולקת ומייצגים שוב את המחוזות האבודים.

יורדים אל המוזיאון הנמצא במרתפי מבנה אפור. המדריכה הארמנית מסבירה ברגש רב. בכניסה על הקיר הגדול מפת ארמניה הגדולה מהים הכספי עד ארץ ישראל. על המפה חרוטים צלבים המסמנים את כל הקהילות הארמניות שנספו וחרבו ע"י הטורקים. לאחר מכן מוצגים תצלומים ענקיים המספרים את סיפורי הטבח – 1896, 1909, 1915 ,1914, פרעות, מאסר, גירוש, רצח, תצלומי ניצולים, שלדי אדם, העיר האני השוממה הנמצאת כיום בטורקיה.

והנה הפתעה: מיד בהתחלה מובלט ספר:

Turkish atrocities – The young Turks and the troth about the Holocaust at Adana  in Asia minor during April 1909

כלומר, כבר בשנת 1909 השתמשו הארמנים במושג "הולוקוסט".

את המונח "ג'נוסייד" (genocide) רצח עם, טבע רפאל למקין, יהודי פולני שהיגר לארה"ב בשנת 1944, וב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעת פשע של רצח עם ולהענשת מבצעיו. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.

המילה העברית "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כה), (תהילים ל"ה, ח) שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד, או אפילו העסקת ערבים כהגדרת ביאליק. השימוש במונח "שואה" לגבי חורבן יהדות אירופה, החל לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה, נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."

המונח הלועזי לשואה – "הולוקוסט" מיוחס לאלי ויזל. "הולוקוסט" בתרגום השבעים של התנ"ך הוא קורבן עולה – ביוונית שרוף כליל. המונח הדתי-נוצרי "הולוקוסט" יש בו טעם לפגם, ומאז סרטו של קלוד לנצמן "שואה" מחליף המושג "שואה" את המונח "הולוקוסט", וטוב שכך.

המדריכה מדגישה את הערכת הארמנים לעזרתם של שני יהודים. הנרי מורגנטאו ( 1946-1856) שהיה השגריר האמריקני באיסטנבול בשנים 1916-1913 וניסה לצמצם את היקף השמדת הארמנים, ואחר כך עסק בסיוע הומניטארי ויזם הקמת ארגוני סיוע וסעד לניצולים שנותרו חסרי כול. הוא העביר דיווחים רבים, בזמן אמת, למימשל בארצות הברית על השמדת הארמנים, והגדיר בזיכרונותיו את טבח הטורקים בארמנים כ"פשע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית". המדריכה מדגישה שהטורקים אמרו לו: אתה יהודי מה אכפת לך מנוצרים? והוא ענה כי הוא עוזר לכל בני האדם.

היהודי השני הוא הסופר היהודי-האוסטרי פרנץ ורפל שבספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג" הביא את תודעת רצח העם הארמני לעולם כולו.

אירועי הרי משה (מוסא דאג):  חמישה חודשים לאחר שניתנה פקודת ההגלייה (במהלך רצח העם הארמני השני), התקבצו מרבית הארמנים תושבי עמק שבעת הכפרים על מוסא דאג (הר משה) שבצפון סוריה. הכוח הצבאי הטורקי באזור לא הספיק כדי לגבור על ‏5,000 הארמנים שהתקבצו באזור. הדעות חלוקות בשאלה אם היתה שם התנגשות צבאית. לאחר חמישים ושלושה ימים בהרים פונו הארמנים בשתי ספינות צרפתיות לפורט סעיד במצרים.

בסיום הסיור מסכמת המדריכה את מיספר המדינות המכירות עד כה ברצח העם הארמני (22). טורקיה, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשל הטורקי או העות'מאני לאירועים אלה.

המדריכה אומרת שהיא יודעת שישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני בגלל יחסי החוץ שלה עם טורקיה. אני שואל אותה מה בדיוק כוונת ארמניה במילה "הכרה". ישראל מכירה למשל בכיבוש הערבי של ארמניה ובסילוק הכיבוש הערבי מארמניה, אז? או ישראל למשל מכירה במהפכה הצרפתית, אז? או ישראל מכירה למשל במהפכה הבולשביקית ובכיבוש הסובייטי של ארמניה, ובשחרור ארמניה, אז?

האם במילה הכרה" יש תביעה לקבלת אשמה, פיצויים, השבת רכוש נכסי תרבות כנסיות והשבתם לארמנים?

היא השיבה שארמניה לא דורשת כלום, רק "הכרה", אני מקשה בשנית מה פירוש הכרה והיא אינה עונה.

מישהו מעיר שטורקיה דרשה מישראל הכרה באשמה בפרשת המרמרה, ופיצויים...

ישראל וההכרה ברצח העם הארמני

מעבר לבעיית יחסי החוץ עם טורקיה ישנם המסתייגים מהזהות בין השואה לרצח העם הארמני ומנסים למצוא נקודות שוני ביניהן.

המזרחן היהודי-בריטי ברנרד לואיס, גדול המומחים להיסטוריה העות'מאנית, כתב כי בארמנים נעשו מעשי טבח נוראים, אבל ג'נוסייד – במובן של החלטה מוקדמת ומתוכננת מראש של הממשלה העות'מנית בדומה לזאת של תוכנית ההשמדה של הממשלה הנאצית כנגד היהודים – לא היה. כי מה שקרה לארמנים היה "תוצאה של התקוממות ארמנית מסיווית וחמושה נגד הטורקים, שהחלה עוד לפני פרוץ המלחמה ונמשכה בקנה מידה נרחב. ארמנים במיספרים גדולים, לרבות חיילים, ערקו, חצו את הגבול והצטרפו לכוחות הרוסיים שפלשו לטורקיה. מורדים ארמנים תפסו את העיר ואן והחזיקו בה זמן מה מתוך כוונה למוסרה לידי הפולשים. היתה מלחמת גרילה בכל אנטוליה… הטורקים כמובן נקטו בשיטות אכזריות מאוד כדי להדוף אותה. יש הוכחה ברורה לכך שממשלת טורקיה החליטה לגרש את האוכלוסייה הארמנית מהאזורים הרגישים, שהיו למעשה כל אנטוליה. אין הוכחה שהיתה החלטה על טבח. להיפך, יש הוכחות ניכרות לכך שהיה ניסיון, לא מוצלח ביותר, למונעו. אמנם התרחשו מעשי טבח מחרידים, שמספריהם לא ברורים, אבל סביר שהגיעו למיליון נפש. בשורה התחתונה: מעשי הטבח הללו בוצעו בידי חיילים לא סדירים ובידי כפריים מקומיים, שהגיבו על מה שנעשה להם בידי הארמנים ולא היו דווקא תוצר של החלטה ממשלתית."

לואיס הועמד לדין בבית משפט בצרפת על שביטא דעות אלו בראיון  לעיתון צרפתי "לה מונד" ב-1993.  הוא נקנס בתשלום פרנק אחד על השמעתן  בציבור...

היסטוריון השואה, פרופסור יהודה באואר, מבחין בין "השואה" שהיא הכחדה מלאה של כל אלו שהנאצים יכלו לתפוס, לבין רצח עם-ג'נוסייד, שפירושו לא הכחדה מלאה. לתפישתו תופעת השואה היא ייחודית.

לדעתו של באואר עצם מלחמת העולם השנייה היא ראשית לכל מלחמה אידיאולוגית. הנאצים פתחו במלחמה מסיבות אידיאולוגיות, בעוד שהגורמים הכלכליים והמדיניים, עם כל חשיבותם, הם משניים לאידיאולוגיה. השואה היא תוצאה קודם כל של האידיאולוגיה, ולא תוצאה של המבנים החברתיים הגרמניים, כפי שטוענים רבים מעמיתיו (כדוגמת הנס מומזן, גץ עלי ורבים אחרים). אולם למרות ההבדל גם באואר תובע הכרה ברצח העם הארמני.

מעניין לציין כי גם באואר וגם יאיר אורון (שהוציא ספר על אדישות היישוב היהודי והתנועה הציונית לרצח העם הארמני), היוצאים נגד הכחשת רצח העם הארמני ותובעים את הכרת ישראל ברצח העם הארמני – מסרבים מבחינה פוליטית להכיר בשואת יהודי ערב, ובאידיאולוגיה הערבית-מוסלמית הרואה בה מופת מוסרי שיש לשחזרו.

הארמנים מאד מעוניינים בהכרת ישראל ברצח העם הארמני. הם מזכירים את ההקשר לשואה:

כאשר היטלר הציג את תוכניתו ב-1939 ונדרש לגבי תגובת העולם לרצח העם הוא העיר: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?"

 ולו רק בשביל העתיד על ישראל להכיר ברצח העם הארמני.

באוגוסט 2007 שינתה הליגה נגד השמצה בארה"ב את עמדתה הקודמת, והכירה ברצח העם הארמני כרצח עם (ג'נוסייד).

לעומת זאת ישראל הרשמית עדיין מתמהמהת. בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרסקי-פרס לעיתון "טורקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד"... מעניין על איזה טרגדיה חשב פרס, האם חשב על טרגדיה יוונית או שקספירית? חיסול המוני, פרס, אינו רק טרגדיה, הוא רצח עם. יש גבול גם לריקוד ה"מהיופיס" כלפי הטורקים.

למרות שרצח העם הארמני אינו מונע מאידיאולוגיה של השמדה, ולמרות שגם לארמנים חלק במלחמה ובקורבנותיה, היקף רצח הארמנים, חיסול הכפרים והערים הארמניות, מחייבים את ישראל להכיר בבהירות ובריש גלי ברצח העם הארמני, ולתבוע מטורקיה אחריות מלאה על תוצאותיו. על טיב האחריות, אם פיצויים, שחרור מכיבוש טורקי, החזרת נכסי תרבות, שיפוץ כנסיות, וכדומה, יש להשאיר למו"מ בין ארמניה לטורקיה.

מעניין שארדואן התובע את העברת יהודה ושומרון לכיבוש ערבי, אינו רואה בטורקיה מדינה כובשת למרות שהיא משתרעת על שטחים כבושים מיוון, (ביזנץ) ארמניה, וכורדיסטן.

הביתה

נמל התעופה של ירוואן חדש ונוצץ ובעיקר ריק. אין תורים. כל העובדים רק עומדים ומחכים לנוסעים לא להיפך. למותר לציין שבשדה התעופה יש שרוולים.

בדיוטי פרי ניתן למצוא את הארמיניאק הקוניאק הארמני לסוגיו במותג "אררט". שימו לב עדיף לקנות שם ולא בעיר כי אפשר לקחת אותו ביד ולא להכניסו למזוודה.

טיסת ארקיע לארץ מלאה עד אפס מקום, הפעם גם במקומיים. התיירים הישראלים מיעוט. הטייס מתרגם את דבריו לאנגלית. משך הטיסה שעתיים ועשרים דקות, וגם כאן ארקיע מחלק לנוסעים שתייה קלה בלבד.

מגיעים לנתב"ג. שוב אין שרוול. נשים, זקנים, וטף, מצטופפים באוטובוס שמוביל לבית הנתיבות. מזג האוויר חם כמו בירוואן, אבל הרבה יותר לח. מתחילים להזיע.

* * *

יואל רפל

חתונה כפולה בשמחת תורה

ההקפות והדגלים הם מסמלי שמחת תורה. מלבדם יש מנהג יפה למסיימים את קריאת התורה ולאלו המתחילים את הקריאה פעם נוספת.              

חופה אחת, כלה אחת ושני חתנים, אשר נישואיהם נערכים על-ידי כלל ציבור המתפללים הקוראים בצוותא את "הכתובה". מבין השמות הרבים שיש לתורה, חביב הוא השם "כלה", שהרי על-פי המסורת, התורה מאורסת לישראל, ואת החתונה קיימו וערכו על הר-סיני בעת מתן תורה.

את סדר קריאת התורה, מראשיתה ועד סופה, בפרשת 'וזאת הברכה', מסיימים לא בחג השבועות – חג מתן תורה, אלא בשמחת תורה. בעיצומו של החג מקיימים "סעודת חתונה" לכבודו של המסיים את מחזור קריאות פרשת השבוע – קריאת התורה כולה והוא "חתן תורה". מנהג זה מוכר לנו כבר מתקופת הגאונים (מאות 8-10 לספ'), ואף מקובל כי במעלת 'חתן תורה' מכבדים אחד מתלמידי החכמים שבקהילה או אחד מזקניה ובמקרים רבים, אחד מעשיריה.

כבר רמזנו שיש יותר מחתן אחד, ועל-כן נספר כי ל"חתן תורה" התווסף במרוצת השנים "חתן בראשית". בתחילה היה נהוג ש"חתן תורה" קורא את פרשתו מתוך הפרשה האחרונה בתורה – "וזאת הברכה", ואומר בעל-פה קטע מתוך פרשת "בראשית". אבל מצאו חכמים שנכון יותר יהא לבחור בחכם אחר, נוסף, שיפתח וייקרא מתחילתה המתחדשת של התורה. כך "נולדו" שני חתנים – אחד המסיים וקורא 'וזאת הברכה', ואחד המתחיל וקורא קטע מפרשת 'בראשית' כדי להדגיש שאין הפסקה בקריאת ובלימוד התורה.

כאשר הונהג מנהג "חתן תורה", היה נבחר תמיד אחד מחשובי הקהילה, מכלל תלמידי חכמים היודעים את התורה. על-כן בשתי העליות הללו של החתנים היה משום ביטוי להערצת התורה וכבוד ללומדיה. אלא, שנתמעטו הדורות והחל מסחר בתואר "החתן" לכל המרבה במחיר. הד להתמרמרות כנגד "המסחר" אפשר למצוא בדברי עמנואל הרומי,  "ומי ישלים חומש בשמחת תורה / רק אנשי העוצם והשררה."

היו קהילות שבהן נבחר "החתן" לפי רשימה מראש, כך שהתאפשר לכל בני הקהילה להתכבד בתואר. היו שבחרו לכך את החתן שנשא אישה סמוך לאותו זמן.

"חתם ולא חתן"

השימוש במילה "חתן" נראה יפה כאשר התורה היא "כלה". למעשה, העולה שזכה בכבוד לסיים את הקריאה בתורה נקרא "גומר" או "מסיים". מאוחר יותר במאה ה-11, נקבע לו הכינוי "חתן גומר". אך ניתנה האמת להיאמר שהמילה "חתן" היא שיבוש של המילה "חתם", ובתחילה נקרא העולה "חתם גומר", כי הוא חותם את התורה. השיבוש מחתם לחתן  עבר גם לתואר השני "חתן בראשית" שודאי אינו חותם אלא פותח בקריאה.

המנהג לקרוא בשמחת תורה בספר בראשית הוא מנהג מאוחר וראשיתו במאה ה-12, מכאן מובן שגם עניין ה"חתן" לספר זה מאוחר הוא. אך לשני חתנים אלה נוסף גם חתן שלישי, אפשר להכתירו בתואר "חתן קטן" – וזהו "חתן מעונה" הנקרא כך משום שהוא עולה לתורה מהפסוק הפותח במילים "מעונה אלוהי קדם". "חתן מעונה" עולה לתורה לפני "חתן תורה" והוא למעשה מכשיר את הדרך לסיום פרשת "וזאת הברכה".

חובות חתנים

בבחירתו של אדם לשמש "חתן תורה" או "חתן בראשית" היה משום כבוד רב, אך בצד הזכויות היו – וישנן – גם חובות. בעת עלייתם לתורה נדרשו החתנים לנדור נדבה לצורכי הציבור, או שהקהילה קבעה סכום שהיה עליהם לנדב. חובתם העיקרית היתה לנדב סעודה לקהל, כל חתן לחוד או שניהם ביחד.

טעמו של מנהג זה הוא במתואר בספר מלכים המתאר את מעשהו של שלמה המלך בחנוכת המקדש " וְהַמֶּלֶךְ וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי יְהוָה.  סג וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהוָה בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת-בֵּית יְהוָה הַמֶּלֶךְ וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  סד בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת-תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית-יְהוָה כִּי-עָשָׂה שָׁם אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים  כִּי-מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה קָטֹן מֵהָכִיל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.  סה וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת-הַהִיא אֶת-הֶחָג וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם.  סו בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת-הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּו."

סעודת חנוכת המקדש שקיים שלמה המלך היתה, על פי המתואר, בשמיני עצרת – שמחת תורה. מכאן למדו חכמים "שעושין סעודה לגמרה של התורה."

בהכנת הארוחות היתה חייבת להיות מעורבת האישה, שהוכתרה אף היא בתואר "כלה". היו שראו בכך קלות דעת מרומזת – חתן אחד (חתן תורה) עם  שתי כלות – "התורה" ולהבדיל "אשתו". הסעודות הגדולות והעשירות במזון ומשקאות מסוגים שונים גרמו להתמרמרות רבה מצד ראשי הקהל אשר מצאו בהן גאווה בעושרו של החתן.

חתנים בירושלים

בחירת "חתן התורה" ו"חתן בראשית" אינה עניין של מה בכך, לא שדכן מקצועי עוסק במציאת חתן לתורה – הכלה, כי אם  ראשי הקהל והרבנים המתכנסים לבחון מועמדים מבלי שהאחרונים ידעו.

לא פעם קרה שמשפחות היו מציעות את אחד מיקיריהן וראשי הקהל לא יכלו לסרב. מכל מקום, עניין הבחירה החל כבר בסיום תפילת נעילה של יום הכיפורים והגיע לשיאו בשבת שלפני שמחת תורה, כאשר נתבשרו "החתנים" המיועדים, כי הם אשר ייקראו לעלות לתורה.

בספרו "ירושלים הישנה בעין ובלב", כותב הסופר יעקב יהושע [אביו של א.ב. יהושע] את תיאור בחירת החתנים:

שלושת חתני התורה נקראו "חתן בראשית", "חתן מסיים" ו"חתן מעונה". גבאי בית הכנסת רצו שהחתנים יהיו אנשים מכובדים, יראי שמים וגם, אם אפשר, אמידים, למען יוכלו לשאת בהוצאת "הכיבוד". לא היה הכרח שהחתנים יהיו צעירים דווקא, אך העדיפו את אלא שנשאו נשים באותה שנה, כיוון ששמחת החתונה עדיין שורה במעונם.

מקום מושבם של החתנים בבית הכנסת עוטר באפיריון, לרגליהם נפרשו שטיחים וכיסאותיהם היו מרופדים. כשהוצאו ספרי התורה מן ההיכל לצורך ההקפות היו הם הראשונים לשאתם. נשותיהן ישבו בעזרה מצוידות ב"פאפיליארס די קונפיטיס די אלמינדרה" – שקיות של סוכריות ושקדים, ושעה שבעליהן נתכבדו בעלייה לתורה, המטירו על ראשיהם ועל ראשי המתפללים את הממתקים כגשם נדבות. הנועזים שבילדים עטו על השלל ואספו סוכריות מתחת לכיסאות והמושבים".[עמוד 130-131].

ומה קרה לאחר התפילה כאשר חתן התורה מושך את בני קהילתו אל ביתו?

על כך מספר א.מ. לונץ בשנתון ירושלים של שנת 1882, ובו תיאור חגיגת שמחת תורה ביישוב הישן של ירושלים:

"ואחרי תום התפילה יובילו אותם המתפללים בכבוד גדול ובקול שיר ותרועה לבתיהם. ואחד השמשים אשר בידו כלי כסף מנוקב, המלא מיץ ורדים, יזרוק על כל ההולכים העייפים מרוב שמחה להשיב נפשם. ואחרי אשר יביאם לבתיהם ישירו, יריעו וייטיבו את ליבם כמעט עד נטות היום."

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1970)

חלק שני של שנת 70'

אתמול בערב ביקרתי אצל שדה. ענת הלכה לקונצרט באנסמבל הקאמרי ואני ניצלתי את הערב לבקרו. הוא סיפר בפירוט כמעט מלא את קורותיו עם שרי בשבועות האחרונים.

כשבוע לפני חתונתה צילצלה אליו בערב ושאלה אם תוכל לבקר אצלו. הוא אמר שכן. "אפילו שאני מתחתנת?" – "כן." ענה, אם כי הרעיון מאוד הפתיע אותו כי לא ידע על כך מאום.

באותו ערב, כניראה ליל שישי, היתה צריכה לבוא אליו "הפועלת מנהריה", המרוקאית, שהיא כבת עשרים ותשע, גרושה, ודומני שסיפר שגם אם לילד, ושעימה הוא שוכב מדי שבת או שבתותיים. מאחר ולשרי זכות קדימה אצלו, ביקש מן "הפועלת" לחכות שלוש שעות בקפה בעיר, בטרם תבוא אליו, כי עליו לקבל את שרי.

שרי באה אליו והיתה נחמדה. סיפרה על בעלה-לעתיד שהוא מרוקאי, מרצה באוניברסיטה. יש לו משפחה גדולה, הרבה אחים ואחיות, והם מאוד "מכניסי אורחים".

שדה עודד אותה בהחלטתה ואמר לה כי טוב היא עושה וראוי שיהיה לה בעל, משפחה וילדים, ויהא מי שידאג לה.

היא לא חלקה עליו אולם כיום נידמה לו שאולי רצתה לשמוע מפיו מילים אחרות. הם גם התנשקו קצת, לדבריו. "הפועלת מנהריה" הופיעה בטרם הלכה שרי. והן – שמעו [מקודם] אחת על השנייה מפיו וידעו הכול. "הפועלת" ידעה שבזמנו היו דברים בינו לבין שרי, ושרי ידעה את טיב יחסיו עם "הפועלת". "הפועלת", שהיא לדבריו הרבה פחות יפה משרי, לחצה ידיים עימה, ואחרי כעשר דקות קמה שרי והלכה, והם נפרדו בטוב.

לפני כשלושה-ארבעה שבועות, דומה שהיה זה בבוקר חתונתה – כי למחרת צילצלתי אליו ואמרתי שראיתי בעיתון ["הארץ", 30.10.70] מודעה על נישואיה ["אלי ומשה פיירשטיין, פתח-תקוה, דורית ואברהם אביטל, רחובות, מודיעים בשמחה על נישואי בניהם שרי עב"ל ציון, החופה נערכה בחוג המשפחה, כ"ז תשרי תשל"א, 27.10.1970"], והוא סיפר שקיבל ממנה "מכתב" לפני יום – התעורר בבוקר לצלצול איש המברקה וקיבל מברק – "לפנחס, בוקר טוב, שרי." הוא לא ידע בדיוק מתי התחתנה.

הרגשתי [היא] כי [היא] שלחה לו את המברק בבוקר אותו יום [למחרת נישואיה]. כאילו להזכיר את נוכחותה לפניו.

הוא סיפר על המברק ל"פועלת מנהריה" בביקורה הבא, היא אמרה לו – "כניראה ששרי שכבה כל הלילה עם גבר אחר, אבל חשבה רק עליך, ולכן קמה בבוקר ושלחה לך את המברק (הוא הגיע ב-11.00 לפני-הצהריים), כי הרגישה שהיא שייכת לך ורוצה לחלוק עימך את החווייה יותר מאשר עם הגבר שעימו קרה לה הדבר באמת."

הוא קיבל את ההסבר.

לפני כשבוע, לפי חשבוני היה זה ביום שלישי, ה17.11-, התעורר בשעה 11.00 לערך לצלצול טלפון. שרי טילפנה מירושלים. היא שאלה אותו אם הוא מוכן להיפגש עימה בתל-אביב, בקפה שעל "מגדל שלום" למעלה.

הוא ענה בשאלה: "את באמת רוצה להיפגש איתי?" ואמר שאין לו חשק לנסוע [מרמת-גן] לתל-אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.

הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. שרי הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב"מגדל שלום" למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.

מאחר והבין שהיא מתכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.

היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.

 "ולא לקחת טכסי ספיישל?" שאלתי.

 "לא." ענה. "מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס."

אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר-כך התברר לו כי משרי לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.

כאשר הגיע למיצפה למעלה (בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: "אני שונא את תל-אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו הדבר.") – נכנס לקפה ולא מצא את שרי. אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות "נלסון" [מטבק וירג'יניה חריף] – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. (אגב – אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן תמיד). הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית-שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: "או שהיא כבר למטה." אך מאחר ולא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה.

ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.

על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לה היה בה מיופייה הקודם של שרי. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצונו שתהיה בחורה יפה.

והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל-אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים ימים.

היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.

הוא שאל אותה – "את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?"

על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. "ככה-ככה." אמרה. "הכל בסדר."

 "הכל בסדר. אז למה באת?"

ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.

כן. היה רץ.

למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?

וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית-משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. ו[סיפרה] כל מה שעשו לה. פחדה הגדול ביותר כפול הוא – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו באותה שיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.

עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.

עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכשניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: "אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה, אהוד?"

וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי-אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים-שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.

היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.

בדרך-אגב נזכר בעניין המברק, וברוב טיפשותו, כך אמר לי, בהירהור שלאחר-מעשה, אמר לה מה אמרה על המברק וסיבת משלוחו "הפועלת מנהריה".

שרי חיכה חיוך חמוץ ולא הגיבה על כך. אף לא הראתה שנפגעה.

נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. היא התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.

כעבור יומיים, כניראה ביום חמישי, ה-19.11, קיבל ממנה בבוקר מכתב. במכתב כתבה, הוא ציטט לי אותו בעל-פה:

 "שלום פנחס, עברו שתים-עשרה [שעות] מאז שנפרדנו. לא ישנתי כל הלילה, ורק חשבתי. אמנם היו לי כאבים גדולים אבל אני עדיין לא מטורפת. אני רוצה להגיד לך, פנחס, שאני שונאת אותך ויותר לא אשלח לך מברקים של 'בוקר טוב'. שרי."

אני מצטט את דברי המכתב מן הזיכרון. ייתכן שכתבה גם שאינה רוצה לראותו אותו יותר. אך בקווים כלליים אלה היו נושאי המכתב.

הוא התפלא מאוד. רק לפני שתים-עשרה שעות התנשקה עימו – ופתאום – מכתב השמצה כזה. ואז הבין שהיא באמת מטורפת, ונבהל למראה מה הטירוף יכול להביא.

הוא סיפר על כך ליהודית, מי שהיתה אשתו, ואשר אותה הוא מעריך מאוד ושומע לדעתה, והיא אמרה לו כי לדעתה אין זה מכתב השמצה אלא נובע מיחס של אהבה. היא [שרי] רוצה להשתחרר מן האהבה שלה אליו, וייתכן שעל ידי כך היא תוכל לחיות באופן שלם יותר עם בעלה.

אמרתי שגם דעתי דומה לכך. ובעיניי שרי היא בעלת אמביציה חזקה. שואפת כל ימיה להיות אחרת מכולם; ומכל האנשים שהיא מכירה, רק הוא, פנחס, אחר גם הוא מכולם, ולכן היא רוצה לחוש עצמה כנמצאת עימו במחנה אחד.

 "אבל אם היא באמת אהבה אותי," אמר, "למה היה לה לשחק את כל המשחקים הללו. הלא יכלה לבוא בפשטות ולומר – 'פנחס, אני אוהבת אותך. התחתן איתי.' ואז – או שהייתי מתחתן, או שלא. אני חושב שלא. אבל לפחות היתה צריכה להגיד באופן ישר. ולא לשתוק, ואחר כך לאיים בהתאבדות מפני שהתחתנה עם מישהו אחר וכניראה שניהם מרגישים שבחתונה זו עשו את הטעות של חייהם, והם חושבים עתה כיצד להיפטר אחד מן השני."

אמרתי לו שלדעתי יותר משאהבה, או אוהבת היא אותו – רצונה שהוא יאהב אותה. והיא משתמשת בו כדי לנגח את בעלה, ובבעלה, נגדו. ועוד אמרתי כי בעיניי היא גם קצת שחקנית, ולא ישרה. מתאים לה לשחק, באופן מחושב ביותר, את טירופה, למרות שיש בה אכן נקודת טירוף פנימית אמיתית.

הוא חייך, ואמר – "כן, היא אינה ישרה. לא תמיד אפשר לסמוך על מילה שלה. וגם שחקנית היא יכולה להיות." וסיפר כי בבואה אליו לפני חתונתה אמרה, כבדרך אגב, – "ודרך אגב אתה יודע ש..." וסיפרה לו משהו שלא יאומן, ועוד העמידה פנים ואמרה: "מה, לא סיפרתי לך על כך?" והיא בטוח שלא סיפרה.

 "מה הדבר?"

הוא לא יכול לספר לי.

 "גילוי עריות?"

לא. הלא על כך כתב כבר ב"על מצבו של האדם". ועתה, כשיוצא הפרק האחרון "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", בתור ספרון לחוד בהוצאת "תרמיל" של קצין חינוך ראשי [בעריכת ישראל הר], קיבל "גילוי העריות" [שבין אבשלום לאחותו אביגיל] אישור אפילו מן הצבא ומן הרב [שלמה] גורן.

ובכן מה?

הוא איננו יכול לספר. אך דבר כל כך נורא, שאם היה קורה לאימו, או לאשתו, או לאחות אם היתה לו – אז, למרות שהוא לא מתפעל מחטא, ואפילו יש לו יחס מיוחד לחטא – הוא לא חושב שהיה יכול לסלוח להן.

ואם היה יודע על כך בהתחלה האם ייתכן שזה היה משנה את כל יחסו לשרי?

ייתכן.

מאוחר יותר עלה בדעתי, מה יכול היה להרגיזו ומה לא. סמים לא לקחה, וזה לא היה ניראה בעיניו חטא נורא. בבית משוגעים היתה וחטא אין בכך. אם סיפרה לו, למשל, על חוויות של אהבה לסבית – זה לא היה דוחה אותו. להיפך – רק מגביר את הצד החלומי שבדמותה. הרי בספר השיחות של מונדי עימו אמר שאין יחסים הומוסקסואליים בין נשים דוחים אותו, אלא להיפך, בלסביות הוא רואה: "משהו חלומי וקרוב לטבע, שהולם את אידאל האישה." אילו עשתה הפלה – לא היה נחרד במיוחד. אלא אם כן, וזו אחת האפשרויות – שהיא הרתה לו מבלי שידע ובלי לספר לו על כך, ועשתה הפלה. אך אפשרות זו רחוקה מן הדעת, וגם אין בה מאותה "שחקנות" שמצא במעשה שלה. אילו גנבה – גם כן לא היה מגנה אותה.

ובכן מה?

לי ניראה שהיא סיפרה לו כי היא התחפשה לזונה והרוויחה בדרך זו כסף.

אין לי שום סימוכין להשערה זו. היא אינה אלא פרי הדימיון שלי בלבד, וניסיוני לראות [בהתנהגותה] מעשה שיש בו התחפשות, משחק, הומור (הוא צחק כשנזכר במעשה שלה), חטא, וכן משהו שהיה מעורר בו סלידה הן בה [ממנה], אילו [עשתה] זאת, והן באחת [כלפי אחת] מבנות משפחתו, אילו לה קרה כך.

ועוד שעה ארוכה התווכחנו על פירוש התנהגותה. הבאתי לדוגמה את משנתו של ויקטור פרנקל על ה"לוגותיראפיה" –

שדה אמר שהוא חושב שיש לה תסביך בקשר לאביה, ומשום כך פנתה לשדה, שיכול היה להיות כמעט אביה בגילו (היא כבת עשרים וחמש עכשיו).

אני אמרתי שיש כאן ענין של ואקום, של ריקנות, אשר בדוגמת פראנקל – השפל של הים מגלה את הסלעים, את התסביכים. כך שהם תוצאה ולא סיבה.

בדוגמה זאת ניתלה. כן! וכמובן – הוא כבר אמר זאת מזמן ופראנקל רק חוזר על דבריו!

בקשר לשרי הזכרתי לו שתמיד אמר שיש בה ריקנות ושיעמום. ולדעתי היא רוצה ליצור סביבה תמיד סנסאציה. שיתעניינו בה. שיתייחסו אליה. שירוצו סביבה. שיאהבו אותה אך היא תישאר קרה ואדישה וסגורה מאוד.

אגב, אמר, בזמנו הכיר אותה לגמרי [אחרת]. היא אינה סגורה. "ראיתי את שרי בכל המצבים האפשריים," אמר, "חוץ מאשר כשהיא משתינה." ועוד אמר: "הזדיינתי איתה. אבל בשנים האחרונות זה לא מגיע לידי [כך]. רק נשיקות מפעם לפעם."

ואז סיפר לי, ואני לא ידעתי – כי את שרי הכיר כבר לאחר שהיה נשוי ליהודית. ואני חשבתי כי הכיר אותה קודם. שרי היתה אז כבת שש-עשרה או שבע-עשרה, והיא היתה כפרח, כמו איזולדה, גרכטן או יותר נכון – אופליה. עם שערה הצהוב, ועיניה הכחולות, העמוקות כמו קתדרלה גוטית. אילו היה פוגש בה בטרם פגש ביהודית והתחתן – היה מיד לוקח אותה, את שרי, לרבנות ומתחתן איתה. אבל, לא הוא האיש שיעזוב אישה מבוגרת בגלל בחורה צעירה. ובכלל, מאז התאהב ביהודית, לפני שמונה שנים – לא התאהב יותר בשום בחורה עד לידי כך שיאבד את ראשו. אמנם, בזמן שהכיר את שרי היה ביחסים קשים מאוד עם יהודית (היא גרה אז בירושלים והוא בחדר בתל-אביב) – ואז חי, לדבריו, עם שרי. אז גם קרה, דבר שסיפר לי פעם – שהיא באה לחדרו, והוא הפשיט אותה, וכשרצה לעשות לה – אמרה לו: "אל תחלל," או – "אל תטמא את היחסים שבינינו בדבר הזה." והוא כל-כך התרגז על שהיא רואה בעניין זה "חילול", בעוד שאצלו יש בכך מן היפה והנעלה ביותר שביחסים שבין גבר לאישה – עד שסטר לה על לחייה. היא התלבשה ועזבה אותו. או שאולי הוא אמר לה – "אם כך, אז תלכי מכאן." אבל לאחר כמה זמן שבה והקישה על הדלת, וכאשר פתח נשקה אותו אל מצחו ואמרה שאינה כועסת עליו.

ועוד סיפר כי לפני כמה חודשים, בטרם נסיעתו לחוץ-לארץ, בירושלים, בערב בבית-הלל, קרא משיריו בפני סטודנטים וענה לשאלות. אחר-כך הלך לחדרה של שרי, וישב שם כל הלילה וקרא דומני ב"פיידרוס". היא שכבה במיטה ומדי פעם עשתה לו כוס טה. אולם מה שפגע בו ביותר היתה הפיג'מה, או כתונת-הלילה שלה. שניראו מיושנות מאוד וכלל לא מעוררות את היצר. לדעתו אישה צריכה לישון במיטתה ערומה. לא היה ביניהם דבר במשך כל הלילה, אולי רק נשיקות. ובבוקר הלך והיא נירדמה. אכל ושתה קפה ב"עטרה" וחזר לתל-אביב. נידמה לי שאז גם נתנה לו את הספר עם ההקדשה: "אני אוהבת אותך, שרי." ואך הוא אמר שלא רצה לשכב עימה כי שמע שהיא שוכבת עם הפסיכיאטר שלה, ד"ר רודי. היא אמנם הכחישה בכל תוקף, גם בשיחה אחרונה אצלו, לפני נישואיה, שהיה ביניהם [בינה לבין ד"ר רודי] משהו, אולם הוא [שדה], לדבריו, אינו נוטה להאמין לכל דבריה.

באותו לילה, בירושלים, גם אמרה לו [על אותו לילה] שהרי זה כמעט כאילו היו נשואים.

אמרתי כי לדעתי היא שואפת להתחרות בו, להידמות אליו. והוא אולי נעשה לתסביך של שאיפותיה, כמו שנעשה הוא [לדבריו] לתמוז [שכביכול רק מקנא בו כל הזמן]. הוא התרעם על ההשוואה בינה לבין תמוז. אבל אמר כי היא אומרת לו שכולם אומרים באוניברסיטה שהיא אביגיל, וכל מי שיש לו לומר משהו על שדה בא ואומר לה – כאילו היא שייכת לעניין. והוא מתחיל לחשוב שאולי זאת היא שמפיצה את כל השמועות הללו בקשר לו ולספריו.

עד כאן פרשת שרי, שמן הסתם עוד יהיה לה המשך.

ועוד סיפר, כשהגענו לעניין הוואקום [בנפשה של שרי], על ידידו אבישי היפה מירושלים, שהיה עורך-דין של הסוכנות, ושקע בפאראנויה והחל כותב לשדה מכתבים משונים. והכל, כניראה, מתוך השיעמום והריקנות שבנפשו של אותו בחור. השווינו את דמותו ומתברר שמראהו מוכר לי – גבר יפה, צנום ובעל עור פנים שחום [אם כי אשכנזי], שהיה יושב שעות בבתי-קפה, ב"חרמון" ברחביה ובמקומות אחרים, ותמיד בקבוק "גולדסטאר" לצידו והוא סובא בירה, ועיניו עצובות בצורה עמוקה ויוצאת מן הכלל. תמיד פחדתי פן איעשה כמוהו אם אישאר בירושלים, כמין רווק מזדקן. לפני כשנה ראיתי אותו ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, הולך עקום כולו, כאילו נשבר גבו, כמו אחרי תאונה. ודומני שמישהו גם אמר שהיתה לו תאונה.

על מאמר ההשמצה שנכתב עליו [על שדה] ב"הארץ" ביום שישי לא דיבר. הוא רצה להראות לי, וזאת הזכיר אחר-כך, כששאלתי אותו – כי לא קרא אותו.

ועוד סיפר על בחורה אחת, "השומר הצעיר" הוא קורא לה, קטנה ונחמדה, אשר באה אליו ויושבת אצלו ואומרת לו שהיא אוהבת אותו, והוא צוחק מכך ואומר לה שתתחתן עם החבר שלה, בן-קיבוץ יפה-תואר המשמש בתור איש-ביטחון במטוסים.

ועוד בחורה, לילית שמה, שטילפנה אליו ולבסוף באה אליו במוצאי-שבת, שעה קלה אחרי ש"הפועלת מנהריה" עזבה, והוא היה סחוט לגמרי מבחינה מינית. וזו ישבה וציחקקה ולא ידעה להסביר מדוע באה, לשאלתו אמרה שקראה את ספרו הראשון, אך לא ידעה [לנקוב] בשם. כעבור שלושת רבעי שעה הלכה, אך לפני כשבוע ראה את תמונתה בעירום, בסרט פורנוגראפי, אמנותי-כביכול, שערך עימה דוד אבידן בעירומו. התמונות נתפרסמו ב"העולם הזה".

 "מה, אני יכול לעשות את הבית שלי לבית-זונות?" אמר. "אני לא יכול לזיין כל אחת שבאה לכאן. הן קוראות את הספרים שלי. הן חושבות שאני צריך להשתטח לפני כל אחת, ולאהוב אותה, כמו את איילה שבספר. זה אמנם מעליב מאוד אישה שמציעה את עצמה ומסרבים לה. אבל אני לא יכול לעשות את ההצגה הזאת עם כולן. זה נעשה חסר טעם. כמו בית זונות."

ועוד סיפר על סטודנטית יפהפייה מבר-אילן, שבאה לראיין אותו לעיתון הסטודנטים. קודם שלח[ו] צלם, אך לאחר ניסיונו בתמונות במוסף "הארץ" בערב ראש השנה – לא הסכים להצטלם. הבחורה ישבה אצלו כארבע שעות. היו לה שאלות טיפשיות כמו: "מה דעתך על הפרוזה העברית?"

הוא אמר לה – "כיצד את יכולה לשאול אותי שאלות כאלה אם את מכירה, כדברייך, את ספריי?"

בכל זאת ישב וניסה לנסח לה תשובה על שתי שאלות, שגם אותן ניסח כדי שתיראנה מתאימות לו – אבל לאחר שחקר אותה אם יש לה ניסיון קודם בראיונות – ואמרה שריאיינה רק אדם אחד, מחזאי, עמוס קינן – אמר לה – "אם כך, נוותר על הראיון." והיא אף הודתה לו על כך שישבה ערב שלם ושוחחה עימו, שלא לצורך הראיון אלא לשם עצמה. אגב, מתברר שגם היא מרוקאית. אם כי הדבר לא מורגש אצלה כלל, ולא היה מבחין בכך אלמלא אמרה לו.

על ענת [אשתי] – כלל לא מפתיע אותו שכתבה ספר. כשאמרתי שמסרנו את כתב-היד ל"עם עובד", ושאני סבור כי לספרה סיכויים רבים יותר מלזה [האחרון] שלי – אמר: "אהוד, הוצאת את המילים מפי." הוא סבור שזה בדיוק החומר שהם מחפשים. לא פילוסופיות ודברים כבדים, אלא רומאן שקל לקרוא, רגשני.

על א"ד שפיר [מעורכי "הספריה לעם" של "עם עובד" באותה תקופה] – ברוריה (אולי אני טועה בשם, לא אמר מי היא) סיפרה לו כי הוציא בפניה את אברו כדי לנסות לגרותה. כאשר שדה ישב עימו פעם במסיבה אחת ואמר דבר רע על רחל איתן – קם [שפיר] וברח.

לדעת שדה – מסוגלת היתה [רחל איתן] בציניות לשכב עימו [עם שפיר] לטובת ספרה. ["ברקיע החמישי" יצא לאור ב"הספריה לעם" שבעריכת א"ד שפיר]. הלא הלכה עם נגן אחד בתזמורת הפילהרמונית, ושכבה עימו, וכששאל שדה את תמוז מפני מה היא הולכת עם הלז, כלום אין לה כבר משהו טוב יותר, אמר תמוז: "עם הנגן הזה הייתי גם אני מוכן להזדיין. המשפחה שלו הם הבעלים של גאלימאר."

אבל למרות תוכניותיה הללו לא הצליחה לשכנע את ההוצאה הצרפתית לתרגם את ספרה.

על תמוז: "כאשר התעסק עם בת-שבע, ועזב למענה את הבית, רצה להתגרש מאשתו. אולם אשתו אמרה לו – 'לא! אני לא אעשה לך את הטובה הזאת. לא אעזוב, בגילי, את הבית. לא אתן לך גט.'"

לבסוף השלים תמוז עם כך, ומאז הם חיים "חיי כלבים" כלשון שדה, כשזכרם של אותם דברים עומד כל הזמן ביניהם ומלווה אותם.

שונה העניין אצל שדה עצמו. בשני גירושיו נפרד בשלום. לא עלה על דעת שום אישה להחזיק אותו אצלה על כרחו. אמנם, בשני המקרים הוא החליט על הגירושין. אולם תמיד גמר יפה ומשתי גרושותיו קיבל מכתבים יפים אחר הגירושין.

אף לרגע לא עלה על דעתו שאולי אין זה מחניף ביותר שאף אחת משתיהן לא ניסתה להחזיק בו, אלא שמחו להיפטר ממנו מיד.

על סולז'ניצין [שאני באותה תקופה קראתי כל מה שתורגם ממנו ונכתב עליו, והרציתי וכתבתי עליו]: לא קרא שום דבר ממנו. אבל כתב עליו רשימה מליאה תשבחות, כמו אגדה לילדים על הסופר הטוב, הסובל, שכתב מבית-הסוהר – [כתב] ל"הארץ שלנו". וכתב כך רק משום שאינו מעריך אותו כלל. על האמסון לא היה מעיז לכתוב בקלות-ראש כזו.

את שני הספרים שהשאלתי לו לקריאה: "שטן במוסקבה" של בולגאקוב, ו"גבר מזדקן" של סבבו – לא אהב. הראשון "חורק" מדי בתור רומאן, השני – מינורי מדי.

מונדי, העומד להעלות את "על הגבולין" של ברנר ב"הבימה", הציע לו לעשות מחזה לשניים "עם פיסול קינטי וצבעים פסיכדליים" מהספר "שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה". מונדי יעבוד על כך במקביל לעבודתו ב"הבימה". תהיה גם מוסיקה מודרנית.

הראה לי עותק ראשון, שכרך במו-ידיו מהמעטפת והדפים פזורים, של הספרון העומד לצאת בספריית "תרמיל", עם ציור שער יפה בצבעיו, אך לא משוכלל בדמויות, של ויתקין. כן הראה שער לספרו החדש "נסיעה" – והוא דמות בחור צעיר על ספסל ליד עץ בגן לונדוני מעורפל. מתברר שהבחור הינו הוא, לפני חמש-עשרה שנה, בנסיעתו הראשונה ללונדון. לאחר ששמע ממני כי אין מכירים בבחור שהוא זה – החליט לוותר על התמונה, למרות שאמרתי לו שהיא יפה מאוד לעצמה. החשוב לו ביותר שיכירו שזה הוא בתמונה.

בהוצאת שוקן יש עיכובים לגבי ספרו זה. אמר שאם ימשיכו למשוך אותו בלי תשובה ברורה – ייקח את הספר וייתן להוצאת לוין-אפשטיין. מוטב לצאת בחבורה עימי. [בהוצאה הזו עמד אז לצאת הרומאן השלישי שלי, "לא לגיבורים המלחמה"].

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 24 בנובמבר 1970.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מתי דוד: הטרור האיסלמי ממשיך את הטרוף הבלתי פוסק של רצח גלובלי. ממש בימים האלה, בקניה רצח של כ-173. בניגריה רצח של 140. בפקיסטן רצח של 75 נוצרים בכנסייה.

המערב פייסני ומבולבל, האיסלם תוקפני ומשולהב.

אהוד: אינך מבין? זה הכול בגלל אקיבוש ושרה וביבי נתניהו.

* מרדכי בן חורין: אחרי הכנס משלשום בו רוחני לקח חלק בתוכנית להשמדת ישראל ולמחרת, באו"ם, פתח בהתקפה של דיבורי מתינות המקובלים על-ידי העולם – על ישראל לפתוח גם כן בהתקפה של מתינות שגם היא תמצא חן בעיני העולם ולהכריז כי אנו, ששת מיליוני היהודים בישראל, למען השלום – נתפרק מכל הנשק שלנו, נפרק את צה"ל, נבנה 6000 תנורים ו-600 מחפורות בקניון הגדול לאגירת אפרנו – וזאת לשמחת כל העולם הנאור. אז אמרנו.

* משה גרנות: אהבתי את הסיפור של יעל שהם על ברל כצנלסון [גיליון 876], איש מופלא, שלולא נפטר בגיל צעיר כל כך היה בוודאי מתחרהו של בן-גוריון על הנהגת היישוב.

בעברי הרחוק, כששימשתי כמורה, לימדתי את סיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה", סיפור החושף בדרך כואבת למדי את ההבדל הענק שבין המנטליות המוסלמית למנטליות האירופית – בעיקר ביחס שתי החברות אל האישה.

המפגש בסינגפור בין ניצן הורביץ ובין החייל ששמר על חטופי אנטבה הוא באמת אירוע מכונן – אדם שהסיק את המסקנות הסבירות לגבי ישראל, למרות שנפגע מחיילי צה"ל.

היו עוד דברים מעניינים, אבל נסתפק בזה.

* אנחנו מברכים את ראש-הממשלה בנימין נתניהו שיצליח במסעו הקשה לארה"ב, כאשר עליו להיאבק בטמטום האמריקאי מצד אחד, שמתבטא במה שנראה ככניעה לאיראנים, ומצד שני – בחוסר הפירגון של העיתונות הישראלית, הנהנית להציג את נתניהו כאינפנטיל בנאומו החשוב הקודם בעצרת האו"ם. לדעתנו נתניהו צודק בכל מילה ומילה שלו בנושא הגרעין האיראני, והלוואי שיצליח לפקוח את עיני התקשורת העולמית והמימשל האמריקאי מול רשת הכזבים שטווה להם במתק שפתיים השקרן האיראני הוותיק ריחאני!

* אנחנו חוזרים ומזכירים כי בשירות הבולאי עובדים עכשיו על התקנת בול אסתר ראב במסגרת סידרה של שתי נשים פורצות דרך, אסתר ראב ושרה לוי-תנאי, שייצא לאור בשנת 2014. כנראה ישתמשו לשם כך בתמונה הנפוצה של אסתר ראב עם עגיל באוזן, שכפי שגילינו צילם אותה הצלם אלחונס מפתח תקווה, כנראה בשנות ה-20 של המאה הקודמת. כל היודע פרטים עליו ועל משפחתו מתבקש להתקשר איתנו. הצלם היה דוד של אלונה לוסטיג מפתח תקווה, שהיתה בת-כיתתנו בגימנסיה "אחר העם" במושבה וגם בקבוצת הבנות של "הנוער העובד" בני גילנו.

* "אם אינכם יודעים עדיין, האחראים הישירים לטבח בקניון ווסט-גייט בניירובי בירת קניה הם שרה וביבי נתניהו, המחזיקים בחלק ניכר מן הבעלות הישראלית על הקניון. וזה בדוק."

אהוד: ככה פירסמנו בגיליון הקודם. אבל מתברר שיש קוראים שלא הבינו את הבדיחה –  כי אנחנו לא נוהגים לכתוב על בדיחה שהיא בדיחה – מתוך הנחה שקורא שאינו מסוגל להבין בעצמו מה אצלנו אמת ומה בדיחה – מוטב שיפסיק לקרוא אותנו, פן דעתו תסתכסך עליו.

* לאהוד שלום וברכה, אני מודה לך מאד על פרסום הרשימה שלי "פסיכולוג על הדף." העיתון הפעם [876] מלא ומגוון מאוד, וכרגיל נהניתי מאוד מיוסי גמזו והתרגשתי מדבריה של האם נציגת המשפחות השכולות. דבריו של אדיר כהן האירו את עיניי.

אני מעוניינת לקרוא את הגיליונות שעוסקים באסתר ראב ותודה מראש אם תוכל לשלוח אותם אליי.

תודה על שפע הפרסומים אודות אירועים ספרותיים (כולל התיאטרון הספרותי בצוותא).

מאוד חשוב לאדם כמוני, שאינו קורא עיתונים מודפסים, להיות מודעת לקיום העשייה היפה הזו.

בקשר לדברים שכתבת אודות פנחס שדה, הם מעניינים מאוד, אך חשתי שלא בנוח כאשר קראתי פרטים אינטימיים אודות חיי האהבה של סופרים (גם אם חלקם או רובם אינם חיים כיום).

אנא קבל את הערתי ברוח טובה. חשוב לי להיות כנה, לטוב ולא לטוב – להביע את ההזדהות וגם את הרגישות או ההסתייגות.

כל טוב לך ומועדים לשמחה,

תמר זכריה

* אם אינכם יודעים עדיין, האחראי הישיר לטבח בקניון ווסט-גייט בניירובי בירת קניה הוא הנשיא שלנו שמעון פרס, המחזיק בחלק ניכר מן הבעלות הישראלית על הקניון. וזה בדוק.

* מה מעסיק את הטיפש? "בואו נתמוך במנהיגי שני הצדדים המוכנים ללכת בדרך הקשה לשלום," אמר אובמה. לדבריו, לפריצת דרך בשני התחומים – הגרעין האיראני והסכסוך הישראלי-פלסטיני – תהיה השפעה עמוקה על כל האזור. "אך ההשלכות הנוכחיות של האביב הערבי מוכיחות לנו שיש צורך לא רק בשלום בין מדינות אלא גם בשלום בתוך מדינות ושיש לנו הרבה עבודה," אמר אובמה ["הארץ באינטרנט, 24.9].

נשיא ארה"ב ברק אובמה  הציג הערב (שלישי, 24.9) בנאומו את שני יעדיו המרכזיים במזרח התיכון בשנה הקרובה – פתרון משבר הגרעין והגעה להסכם שלום ישראלי-פלסטיני. "שני הנושאים האלה אינם הסיבה לכל בעיות האזור, אך הם מקור מרכזי לחוסר יציבות במשך יותר מדי זמן", אמר אובמה בנאומו. "פתרון שלהם עשוי לשמש כבסיס לשלום רחב יותר."

באמירה הזו אובמה לא רק הציב את הסוגיה האיראנית והסוגיה הפלסטינית בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ האמריקאית באזור, אלא גם קשר ביניהן. המסר של אובמה, שכוון בעיקר לאוזניו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו היה כי פתרון של הסוגיה הראשונה קשור בפתרונה של הסוגיה השנייה. [ברק רביד, "הארץ" 25.9].

עכשיו הבנו. שני הסכסוכים קשורים זה בזה. ואם נכופף את ישראל זה יביא לכך שנגיע להסכם עם איראן בקשר לנשק הגרעיני שלה, שיהיה רק לה ולא לישראל.

* בתור יהודי חילוני אני מאחל למר"ן עובדיה חיים יוסף שיבריא ממיטת חוליו ויוכל להמשיך לקלל אותנו, את היהודים החילוניים, כדרכו בקודש, קללות בעברית קלוקלת – וכך יגדיל את הבורות בקרב קהל מעריציו, ואת השנאה בין יהודים ליהודים בארץ הקודש.

* לאהוד שלום וברכה, אני רוצה להביא לידיעתך שקיבלתי פידבק כי ספרה של רמה מרינוב כהן, עליו כתבתי ב"פסיכולוג על הדף", יצא בהוצאת פן-ידיעות ספרים, ולא בהוצאת פרוזה. הטעות נבעה מכך שעל העטיפה הופיע השם "פרוזה" אך במשמעות של סידרת פרוזה ולא הוצאת פרוזה.

שבת שלום וחג שמח

מתמר

* אורי הייטנר: אודי, מועדים לשמחה! מה תאמר על כך שהתפרסם היום [25.9] מאמר ביקורת על ספרך ב"הארץ" ספרים? בקצב הזה אתה עוד עלול לאבד, חלילה, את התואר היוקרתי "סופר נידח".

אהוד: אורי, גם אני חושש מאיבוד התואר. ממש מאמר נהדר והוא הפתעה אמיתית. מועדים לשמחה.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,525 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל