גיליון מס' 878

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בתשרי תשע"ד, 30 בספטמבר 2013

עם הצרופה "זיקת ישראל לגן המלך בציון" מאת פרופ' מנשה הראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אִירוֹנְיָה אִירָאנִית. // אהוד בן עזר: ראו כיצד האיראנים ממשיכים לרמות את העולם. // יעקב אחימאיר: קנטה. // עדינה אשל: תומכי הפלסטינים משקרים כמו הנאצים. // דבורה קוזוינר: מֵעוֹלָם לֹא יָכְלוּ. // רון וייס: הייטנר כרגיל אינו מכיר את העובדות. // אוריה באר: אורי אבנרי בן תשעים. // בטין  אמיר: יְמֵי חַג. // אלכס סופרון: אובמה, לא לשבת על הגדר! // מרדכי בן חורין: עלות הדיור. // ברכות למושב צופית במלאת 80 שנה להיווסדו, בשנת 1933. // יהודה דרורי: המצביעים בעד המושחתים. // אני דוגמנית והוא צייר, על פי ז'אק פרוור, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. [פרסום חוזר]. // נעמן כהן: תנועות קומוניסטיות בימה"ב ובישראל כיום. // משה גרנות: האיש והעטרה, מדברי הרב עובדיה יוסף המצוי עתה על ערש דווי. // אורית ברנר: תמונה עירונית ישראלית עכשווית. // מרדכי קידר: תסיסת הג'יהאד. [ציטוט]. // מנשה שאול: מוות במסגדים. [ציטוט]. // ד"ר גיא בכור: על הצוללות של ישראל. [ציטוט]. // אורי הייטנר: צרור הערות 29.9.13. // אורי נוי: תשובה ל'ידידינו בעולם'. // יונתן גורל: אִמָּא שֶׁלִּי סִפְּרָה לְיַלְדִּי. // אהוד בן עזר: המכתב ליוסי שריד, 2000. // מלכה נתנזון, שירים: צל איש. הקלגס נטול הפנים. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. על "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד". // ממקורות הש"י.

הגיליון הבא, 879, יופיע אור ליום שישי, 4.10.13

* * *

יוסי גמזו

אִירוֹנְיָה אִירָאנִית

כְּשֶכַּיּוֹם כִּמְעַט הַקֵּץ בָּא

עַל יֻקְרַת אוֹבָּמָה, כִּי

כְּבָר סוֹבֵב אוֹתוֹ עַל אֶצְבַּע

פּוּטִין ז'וּלִיק הַבָּקִי

בִּתְכָכֵי הַדִּיפְּלוֹמַטְיָה

וּנְשִׂיא אַרְהַ"בּ הַשַּטְיָא

רַק אִיֵּם אַךְ לֹא קִיֵּם

אֶת הַדְּרָאמָה שֶבִּיֵּם

עַל תְּקִיפָה צְבָאִית שֶל מַחַץ

נֶגֶד אַסַד הַמֻּזְמָן

תּוֹךְ מִסְמוּס אוֹתוֹ הַלַּחַץ

לְהַרְוִיח שֶפַע זְמַן

וְאַגַּב חִיּוּךְ אוֹפְּטִימִי

לְהַבְרִיחַ כְּהַדְרָן

כָּל מִצְבּוֹר שֶל נֶשֶק כִּימִי

לְעִירָק וּלְאִירָאן, –

כְּשֶאֶל מוּל עֵינֵי הַמֶּדְיָה

אַסַד מְגַחֵךְ עַזּוֹת

כִּי נוֹזְפָיו עוֹרְכִים קוֹמֶדְיָה

אִימְפּוֹטֶנְטִית שֶכָּזֹאת

אֵין כְּבָר פֶּלֶא, כִּמְדֻמַּנִי,

אִם בִּזְכוּת אוֹתוֹ תַרְגִּיל

צִיר הָרֶשַע הָאִירָאנִי

מִתְפּוֹצֵץ מִצְּחוֹק וָגִּיל

וּדְמוּתוֹ שֶל אָיָאתוֹלַהּ

עַלִי בֶּן חָמָנָאִי

בְּפֻמְבֵּי סוֹפְסוֹף נָגוֹלָה

כְּכַזְבָן תַּחְמָנָאִי

בְּפוֹרְסוֹ בִּפְנֵי כָּל בַּאנְדַּת

מִשְמְרוֹת מַהְפֵּכַת

מִשְטָרוֹ אֶת פְּרוֹפָּגַנְדַּת

הַמִּרְמָה שֶלּוֹ בְּלִי חָת

בָּהּ הִסְכִּים כִּי יְחֻסַּל לוֹ

כּוּר אֶחָד מִשְּלַל כּוּרָיו

הַגַּרְעִינִיִּים, אַךְ כְּלָל לֹא

יְצֻמְצַם בְּמִסְתּוֹרָיו

לֹא רִבּוּי הַצֶּנְטְרִיפוּגוֹת

וְלֹא קֶצֶב מֵרוֹצוֹ

שֶוַּדַּאי שֶלֹּא יָפוּג עוֹד

עַד הִתְגַּרְעֲנוּת אַרְצוֹ.

"רַבּוֹתַי," אָמַר הַבְּלוֹפֶר,

"שִׂימוּ לֵב פֹּה שֶאֲנִי

כָּאן מַצִּיעַ זֹאת כְּכֹפֶר

בַּמִּלְכּוּד הַמְּדִינִי

בּוֹ נָתוּן מִשְטָר אִירָאנִי

שֶלִּפְנֵי פְּצָצַת אָטוֹם

זְבֶּנְג שֶל בְּלִיץ אָמֵרִיקָנִי

יְחַסֵּל אוֹתוֹ עַד תֹּם

וְעַל כֵּן מוּכָן הִנֵּנִי

לְוַתֵּר עַל כּוּר אֶחָד

גַּם אִם בְּמִשְנַת חוּמֵינִי

חִיוּנִי הוּא לַגִּ'יהָאד –

וְכֵיוָן שֶזֶּה כְּבָר קְרִיטִי

לָעִנְיָן הַבִּטְחוֹנִי

כָּךְ גַּם סָח, כְּפִי שֶצִּוִּיתִי,

נְשִׂיאֵנוּ, רוּהָנִי,

הַמַּפְעִיל כָּעֵת אֶת מֶתֶק-

שִׂפְתוֹתָיו בְּמֶרֶץ רָב

כְּנוֹכֵל שֶיֵּש לוֹ וֶתֶק

בְּבִלְפוּף הַמַּעֲרָב

לֹא מִפְּנֵי שֶמִּתְדַּרְדֵּר פֹּה

מַצָּבֵנוּ הַכְּלָלִי

וְאִיּוּם צְבָאִי חוֹבֵר פֹּה

לְאֶמְבַּרְגּוֹ כַּלְכָּלִי

אֶלָּא רַק מִשּוּם שֶאָנוּ

כָּאן בְּאֹפֶן עֶקְרוֹנִי

מִתְנַגְּדִים, כְּפִי שֶהוֹדַעְנוּ,

לְכָל נֶשֶק גַּרְעִינִי

אַף עַל פִּי שֶבּוֹ אֲנַחְנוּ

מְאַיְּמִים יוֹמָם וָלֵיל

עַל אוֹבָּמָה שֶמָּרַחְנוּ

וְכָנָ"ל עַל יִשְׂרָאֵל

שֶאוֹתָהּ קָשֶה לִמְרֹחַ

גַּם אִם מְשַנִּים פֹּה טוֹן

(בְּנִגּוּד לְרֹאש דַּל מוֹחַ

כִּנְשִׂיאָהּ שֶל ווֹשִינְגְּטוֹן

וְשֶל בְּנוֹת בְּרִיתוֹ בַּפְיַאסְקוֹ,

מַעַצְמוֹת הַמַּעֲרָב,

שֶבַּסְטַיְל הַמְּהֻסָּס כֹּה

בּוֹ נוֹקְטוֹת הֵן יֵש זְמַן רָב

לְמֻמְחֵי הַסְוָאָתֵנוּ

עַרְסִים-פָּרְסִים לְהַחְבִּיא

אֶת כָּל יֶתֶר שְלַל כּוּרֵינוּ

בַּתִּחְכּוּם הַמְּרַבִּי...")

מַסְקָנָה מִתְבַּקֶּשֶת: כַּיּוֹם, חֵי נַפְשִי,

מִסְתַּבֵּר שֶאוֹתוֹ הָעוֹלָם הַחָפְשִי

הוּא חָפְשִי גַם מִשֵּׂכֶל מֵרֹב שֶטָּעָה

בְּאַבְּדוֹ גַם פְּרֶסְטִיזָ'ה וְגַם הַרְתָּעָה,

כָּךְ שֶכְּמוֹ בִּימֵי מִינְכֶן, כְּשֶהִיטְלֶר הִכְלִים

אֶת הַבְּרִיטִים בְּפַארְסָה פְּרוּעָה

יֵש הַרְבֵּה צֶ'מְבֶּרְלִינִים בִּקְלוּבּ הַכְּסִילִים

אַךְ לֹא צֶ'רְצִ'יל אֶחָד לִרְפוּאָה.

* * *

אהוד בן עזר: רְאו כיצד האיראנים ממשיכים לרמות את העולם כאשר המטרה הסופית שלהם היא ניסיון לפירוקה של ישראל מהאופציה הגרעינית שלה כדי שתיפול כפרי בשל בידי הגרועים שבאויביה!

נשיא איראן חסן רוחאני אומר כי כל שימוש בנשק גרעיני הוא הפרה של אמנת האו"ם ופשע נגד האנושות כולה. נשיא איראן קרא לישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני: "ישראל היא המדינה היחידה באזור שלא חתמה על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני, ועליה להצטרף לאמנה ללא דיחוי. לפי כך, כל פעילות גרעינית באזור תפוקח באדיקות על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית," אמר רוחאני והוסיף כי אף מדינה לא צריכה להחזיק בנשק גרעיני. רוחאני קרא להשמדה מוחלטת של כל נשק גרעיני, וציין כי ארבעה עשורים של מאמצים בינלאומיים להפיכת המזרח התיכון לאזור ללא נשק גרעיני, נכשלו. "העולם חיכה זמן רב מדי לפירוק מנשק גרעיני. כל עוד קיים נשק גרעיני, קיים החשש מהשימוש בו," אמר רוחאני, וקרא לאו"ם לכנס ועידה בינלאומית בנושא בחמש השנים הקרובות. נשיא איראן השתתף בדיון בנושא פירוק מנשק גרעיני, שעות לפני פגישתם של שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף ומזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. [מתוך "הארץ" באינטרנט, 26.9.13].

אהוד בן עזר:

דעו לכם כי בשפה הרוחאנית-איראנית

שחור הוא לבן

חושך הוא אור

אמת היא שקר

שקר הוא "אמת"

ולעזאזל מדינת ישראל

אבל על שני האהבלים אובמה וקרי זה עובד!

* * *

יעקב אחימאיר

קנטה

אחד מקוראיו של המכתב העיתי, משה כהן מירושלים, שאל בהערה: מי היא אותה מרואיינת מוסלמית שאירחתי אותה בתוכניתי "רואים עולם", ושדיברה בשבחה של ישראל, תוך מתיחת ביקורת על עמדות הפלשתינאים?

ובכן, אשיב לשאלתו של מר כהן, ולצופים רבים אחרים שדבריה של המרואיינת, כפי ששודרו בתוכנית, עוררו את ענינם וסקרנותם? שמה: ד'ר קנטה אחמד. היא רופאה במקצועה, מומחית בתחום של הפרעות שינה. היא מוסלמית, בת למהגרים מוסלמים שהיגרו לבריטניה. היום היא מתגוררת בניו יורק, בה היא עובדת במקצועה וגם מרצה לרפואה. בשעתו, שהתה בסעודיה ואם איני טועה, היתה בסעודיה בעת פיגועי 11-9. לימים, טיפלה כרופאה באנשי כוחות החילוץ לאחר שפעלו במגדלי התאומים, ונכחה לדעת עד כמה נותרו בנפשם ובגופם צלקות כתוצאה מן הפיגוע.

בת משפחה של ח"כ-לשעבר שמעה בארצות הברית את התבטאויותיה הלא-צפויות של ד"ר אחמד, ולאחר מכן הגיעה לביקור בישראל. לפני שבועות אחדים הירצתה בוועידה בינלאומית על הטרור שהתקיימה במרכז הבין-תחומי בהרצליה. שם "תפסתי" אותה, שוב, לראיון.

מדוע עוררו דבריה בגנות הפלשתינים ובזכות ישראל [הדמוקרטית] ענין כה רב, כפי שהגיעו אליי ההדים? הנה הסברי, אמנם הסבר בגרוש, כמו שאומרים: אמצעי התקשורת שלנו ששים להשמיע כל דבר גידוף וביקורת כלפי המדינה. אכן, יש ויש מה לבקר, ב"ה. אבל אין להסתיר דברים אחרים, שנאמרים גם כן. אני חש צורך להביא בתוכנית בעריכתי את אלה וגם את אלה. אין להסתיר את שני הצדדים, אין להתכחש אליהם.

אהוד: גם אני ראיתי את חלקה האחרון של התוכנית שלך עם ד"ר קנטה אחמד והתרשמתי עמוקות, ובייחוד שאם מישהו משלנו היה מעלה בצורה כה משכנעת את יסוד הקינאה של הערבים והפלסטינים בנו, שלא ייפסק גם אם תהיינה "שתי מדינות" – היו מוקיעים אותו מיד בתור גזען.

אשמח להודיע על שידור חוזר של התוכנית או כיצד אפשר למצוא קישור אליה באינטרנט.

* * *

עדינה אשל

תומכי הפלסטינים משקרים כמו הנאצים

להלן שתי תוספות לשתי רשימות בגיליון האחרון של חב"ע (877):

1. לרשימתו של משה כהן "על קנאת הפלסטינים בישראל": שם הרופאה המוסלמית (ממוצא פקיסטני) שהסבירה מדוע הקמתה של מדינה פלסטינית לא תשנה דבר – הוא ד"ר קנטה אחמד (Qanta Ahmed) רופאה, סופרת ולוחמת לזכויות נשים במדינות ערב. ספרה "ארץ הנשים הבלתי נראות" מתאר את מצב הנשים בסעודיה.   

   2. לרשימתו של עמיאל אונגר "ריאליזם אובדני – אם תקום מדינה פלשתינית, לא נוכל לסמוך על כך שגורלנו יהיה שונה משל הצ'כים" –  אני מבקשת להוסיף: בספרה האוטוביוגרפי של פרופ' מדלן אולברייט "Prague Winter" מדגישה המחברת את מתקפת הדלגיטימציה המתוזמנת היטב של היטלר ועושי דברו בתקשורת הגרמנית נגד צ'כיה ב-1938 – ערב ועידת מינכן. מתקפה של נאומים אימתניים של היטלר ותיאורים מזוויעים בתחנות רדיו גרמניות דיברו על מלחמת השמד שמנהלת צ'כיה נגד הגרמנים בחבל הסודטים. כך למשל "גורמים הצ'כים לפשיטת רגל של עסקים של גרמנים ומרעיבים ילדים גרמנים בסודטים." לדבריה, התעמולה התנהלה כך שהתקבל הרושם שהמקורות לידיעות הללו הינם גורמים בלתי תלויים – ולא גרמניים, כדי להונות את דעת הקהל בעולם. 

עוד מציינת הכותבת, כי בתחילת ספטמבר 1938 חגגו הנאצים את יום ההולדת של המפלגה הנאצית ומיליון גרמנים נהרו לנירנברג לחגוג. בפני קהל משולהב צרח היטלר כי "האומללוּת של הגרמנים בסודטים אינה ניתנת לתיאור. כבני אדם הם מדוכאים והיחס אליהם שערורייתי... הם נרדפים וניצודים כעופות בר חסרי אונים, על כל ביטוי מצידם של רגשות לאומיים." 

"לא אסכים בשום פנים שכאן בליבה של גרמניה יורשה שתקום פלסטינה שנייה. הערבים המסכנים הינם חסרי מגן ונטושים. הגרמנים בצ'כוסלובקיה אינם חסרי מגן אף לא נטושים ויש לשים לב לעובדה זו." *

כאמור, מדובר בספטמבר 1938.

על טיסותיו התכופות של צ'מברליין לגרמניה, ערב הסכם מינכן, מצטטת אולברייט את הסופרת האמריקאית השנונה דורותי פארקר שהעירה ש"זהו ראש הממשלה הראשון בהיסטוריה שזוחל במהירות של 250 מַיל לשעה." 

כל הציטטות לקוחות מספרה של מדלן אולברייט בהוצאת הארפר-פרניאל:     

Prague Winter – A personal Story of Rememberance and War, 1937- 1948 

* אהוד: משהו לא מסתדר לי בפיסקה הזו.

* * *

דבורה קוזוינר

מֵעוֹלָם לֹא יָכְלוּ

31 שנים למלחמת לבנון הראשונה, בה נפל בננו דדי

בעל למאיה ואביה של גל, שהיתה אז בת שנתיים

מֵעוֹלָם לֹא יָכְלוּ הַדְּבָרִים, כַּנִּרְאֶה,

לִהְיוֹת אַחֶרֶת מִכְּפִי שֶׁהִנָּם

וְאִם עָבַר בְּךָ צֵל הִרְהוּר

עַל אִלּוּ וְאוּלַי,

וְאִם נִצְנֵץ בְּךָ זִיק שֶׁל רַעְיוֹן

עַל אֶפְשָׁר וְיִתָּכֵן,

טָעוּת הִיא,

טָעוּת

שֶׁלְּעוֹלָם

חוֹזֶרֶת.

כי זֶה סֵדֶר הַדְּבָרִים.

כָּך אָמְרוּ לָנו

בַּשָּעָה הָרָעָה הַהִיא

בַּשָּעָה הַקָּשָה הַהִיא,

אֲנָשִים טוֹבִים,

מַאֲמִינִים בְּכֹל לֵב וּבְתֹם לֵב

בַּאֲמִירָתָם וּבַאֲמִתָּם.

אֲנִי מְקַנְּאָה

בְּאַנְשֵׁי-תְּמִימֵי-הָאֱמוּנָה לְלֹא סְיָג

שֶׁאָמְרוּ לִי

הַכֹּל נִגְזַר וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם מֵרֹאשׁ

בְּיוֹם הַדִּין שֶׁקָּדַם.

וְאֵין לְהַרְהֵר.

וְאֵין לְעַרְעֵר.

וַאֲנִי – עַד אַחֲרוֹן יַמַּי

אַמְשִׁיךְ וְאַמְשִׁיךְ

לְהַרְהֵר

וּלְעַרְעֵר.

* * *

רון וייס

הייטנר כרגיל אינו מכיר את העובדות

סופר נידח שלום,

בגיליון 876 מותח אורי הייטנר ביקורת על מאמרו של יוסי ביילין בעיתון "הארץ" ("צרור הערות 22.9.13"). בין השאר כותב הייטנר:

"הוא (ביילין) ממשיך לטעון את הטענה חסרת השחר, לפיה הטרור הפלשתינאי היה של הארגונים הקיצוניים, ובכך הוא מעניק רהביליטציה לאדם שהוביל את מתקפות הטרור הללו, האיש עימו חתמנו על הסכם אוסלו, יאסר ערפאת."

ובכן ביילין צודק והייטנר כרגיל אינו מכיר את העובדות ודבריו הם חסרי שחר לחלוטין. להלן העובדות:

כל הפיגועים שבוצעו במשך שבע השנים מחתימת הסכם אוסלו ועד האינתיפאדה (השנייה) שפרצה בשנת 2000 – לא בוצעו על-ידי אנשי הרשות הפלסטינית, אלא על-ידי אנשי החמאס והג'יהאד האיסלאמי (שחיו בשטחים עוד קודם להסכם). וכך כותב רונן ברגמן בספרו "והרשות נתונה" (בעמ' 251):

"...עד תחילת ההתקוממות הנוכחית (אינתיפאדת אל-אקצה) היו 60 (מפגעים) מתאבדים. 40 מתוכם מהחמאס, 20 מהג'יהאד האסלאמי."

גם האתר הממשלתי "מסבירים ישראל", של משרד ההסברה, מצביע על כך.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: חבל שרודף השלום, המרחום עראפת, כבר לא בחיים כדי ליהנות מסינגוריך עליו.

* * *

אוריה באר

אורי אבנרי בן תשעים

בימים אלה חוגג אורי אבנרי את יום הולדתו התשעים בקרב ידידיו. ייאמר נא במפורש: אינני חברו של אבנרי, אני מתנגד חריפות לדרכו הפוליטית ולדיעותיו השמאלניות הקיצוניות, שלדעתי אין בהן כל היגיון.לחיצת היד והחיבוק שחיבק את ערפאת ידידו במלחמת לבנון הראשונה , עדיין זכורה לי, לרעה. זה קרה בעת שאני וחבריי, קציני מילואים ומודיעי נפגעים, הלכנו מבית לבית, כדי להודיע על נפילת חיילינו בקרבות ליד ביירות.

אבנרי גם תמך בהסכמי אוסלו, המופרכים. אלה שהביאו  אלף וחמש מאות הרוגים, ולא קידמו במאומה את השלום.

ובכל זאת, יש לי פינה חמה בלב, לאדם זה, שלחם במלחמת השחרור  בפלוגת "שועלי שמשון" האמיצה, שנפצע בקרבות, אך המשיך ללחום. וזה שלחם בשנות החמישים והשישים בשחיתות, ללא מורא ולא משוא פנים.הכול בסיכון אישי רב.

בתחילת שנות השישים, כשהייתי סטודנט ועיתונאי בירושלים, נהגתי כפרי לנס לכתוב בעיתונים שונים, ובתוכם  ב"העולם הזה". אורי מעולם לא פירסם את החומר והמידע בשמי. הוא עשה ממנו "עיסה בלולה", כפי שלמד מעורכי "טיים מגזין". המשכתי בכל זאת לשלוח מידע וחומר על החיים בירושלים, על חוגי הסטודנטים ועל הפגנות המחאה בשעתו נגד בן גוריון בעניין " הפרשה" וספחיה.

אורי שילם את שכר טרחתי בדייקנות ובזמן. כמעט מעולם ללא עיכוב מכוון, כפי שנהגו עיתונים אחרים שלא אנקוב בשמם. ידעתי תמיד שהשיק  של "העולם הזה" יגיע. אין מה לחשוש.

אורי לא היה ידידותי  או חברי, או סתם חביב. מעולם לא זכיתי לטפיחה על הכתף ממנו, או להזמנה לכוס קפה, אף כי לעיתים נפגשנו בקפה "כסית" בתל אביב. הייתי רק מכשיר בעיניו. ניחא, כך נהג גם עם כתבים ופרי לאנסים אחרים.

הפסקתי לכתוב לשבועון, ואף לקרוא אותו, לאחר שהתגברה בו ללא נשוא הנטייה השמאלנית קיצונית, שהיתה לי לזרא. ואולם למרות הכול ואף על פי כן, אני זוכר אותו אישית לטובה, ומאחל לו בריאות ואריכות ימים.

2 בספטמבר 1940

הפסיכולוגים חלוקים בדעתם, אם פעוט יכול לזכור מאורע שאירע לו כשהיה עדיין בזרועות אימו. אני, שאינני פסיכולוג מוסמך, יכול לטעון מניסיוני, כי אם מדובר בטראומה קשה הוא זוכר. ועוד איך זוכר.

זה קרה בבספטמבר 1940, כשהייתי פעוט ומצוי במיטת ילדים בביתנו שבצפון תל אביב. היה זה בשעת לילה שאיני יכול לקבוע, אך חושך שרר בחוץ. לפתע נשמע קול פיצוץ אדיר  וביתנו כמעט שקרס. כן, כך חשבתי. לחדר פרצה אימא בקול בוכים, הוציאה אותי הפעוט מהמיטה, והחלה לצעוק כמעט בקול היסטרי. היא קראה לשני אחיי הבוגרים יותר לעזור לה לעטוף אותי בשמיכה ולקחת אותי למקלט הסמוך.

ואבא, היכן היה  אבא? ובכן אבא, נהג אותה עת כאחד מהנהגים של שיירת אוטובוסים שעשתה דרכה לעבר דמשק. אבא ז"ל וחבריו הובילו חיילים וקצינים אנגליים למלחמה עם כוחות וישי שתמכו בנאצים. אימא נשארה אפוא בבית לבד.

אחיי תמכו באימא הבוכייה, והובילו אותנו בביטחה לעבר המקלט. שם נשארנו כל הלילה. הדי הפצצות נשמעו שעה ארוכה עד שהמטוסים  האיטלקיים שבאו להפציץ, מרודוס הרחוקה, את תל אביב, התרחקו ושאון מנועיהם נדם.

נרדמתי כשמוצץ בפי, אך  הטראומה הקשה, של הדי ההתפוצצויות, העשן, בכייה של אימא, והתמיכה שנותנים לה שני אחיי, שעוזרים לה לשאת אותי, נמצאים כל הזמן בנבכי הזיכרון שלי.

תל אביב הופצצה בלילה זה קשות מן האוויר. כך קרה גם בחדשים יולי ואוגוסט  הקודמים לספטמבר. אך כנראה שבתאריך זה, נפלו הפצצות קרוב יותר.

מרבית הפצצות נפלו ברחובות בוגרשוב, טרומפלדור, המלך ג'ורג' ואף בסמטה אלמונית  של ימינו. קרוב למאה וארבעים הרוגים ספגה תל אביב הקטנה באותם ימים. זאת בנוסף למאות פצועים ונפגעי חרדה.

 כעבור כשבועיים, חזר אבא מדמשק. אך לאחר מכן חזר ונסע פעמים רבות באותה דרך, ועד בגדאד הגיע. ואילו אני הפעוט, חזרתי לגנון של לוטה, הגננת היקית, שנאלצה לשמוע שוב ושוב איך אני מדבר  בהתרגשות על  הבומים ועל השהייה במקלט המחניק. חוויה שאינני מאחל לאף אחד.

למותר לציין, שחיל האוויר האיטלקי המפואר הושמד כליל עם פלישת בנות הברית לאיטליה, ולא נותר ממנו זכר. מאוחר יותר, נתפס מוסוליני על ידי פרטיזנים איטלקיים, יחד עם פילגשו גברת פטאצי, והוצא להורג. הפרטיזנים שואפי הנקם, לא הסתפקו בכך. הם תלו את השניים כשראשיהם לקרקע ורגליהם למעלה באוויר. ותיקים שבינינו  עדיין זוכרים את התמונות הקשות. אכן, טראומת ילדות קשה.

על היתר, תוכלו  לקרוא בספרי ההיסטוריה של אותם ימים.

אהוד: נולדתי ב-1936 והייתי בן שלוש בספטמבר 1939 כאשר דודי שמחה זילברווסר בא אחר-הצהריים מן ה"מושבה" [רחוב חובבי ציון] אל רחובנו, רחוב פיק"א, עמד למטה ברחוב וצעק לעבר אבא שלי, "בנימין, המלחמה התחילה!"

אני זוכר זאת כאילו קרה הדבר היום: אבי, שעדר בטורייה בחלקת תפוחי-אדמה, הפסיק מיד מעבודתו, מחה זיעה מפניו השחומים וירד ל"מושבה" לקנות שק קמח ועוד כמה מצרכי-יסוד, מה שנקרא "אגירה", כי עדיין חיו בזיכרונו מצוקות מלחמת העולם הראשונה במושבה.

מן הקמח הזה אפתה אימי כל יום שישי חלות קטנות משוחות בחלמון ביצה, וזאת בשנים שלא היה קמח לבן בנמצא, ואחת מהן היתה מביאה לסבתהּ, שעדיין היתה בחיים וגרה ברחוב הרצל, לא רחוק מן "השוק הקטן".

 תמורת אלה קיבלה מסבתהּ בסוף המלחמה כלי בשמים להבדלה, בצורת אגס עם ציור למעלה, ועליו חרוט:

"מזכרת לאבי החביב / יוסף מנחם / מאת בנו העולה לארץ ישראל / לודז תרפ"א חנוך"

הכלי עדיין ניצב בסלון ביתי. סבי חנוך יששכר ליפסקי, שעלה עם משפחתו ארצה בשנת 1921, הצליח להעלות, עוד לפני מלחמת העולם, את הוריו ושתי אחיותיו ארצה לפתח תקווה.

אחרי ההפצצות של האיטלקים בתל אביב באו תל-אביביים לא-מעטים, כמו משפחת רושגולד – לגור במושבה שלנו, שנחשבה בטוחה יותר.

יותר טוב שאפסיק כאן כי אחרת זה  יהיה עוד רומאן של זיכרונות ילדות.

* * *

בטין  אמיר

יְמֵי חַג

עֲדַיִן בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם,

אַךְ הַפַּעַם

בִּלְעָדֶיךָ.

הָלַכְתִּי אֶל הַחוֹף.

אוֹתָהּ הָרוּחַ, אוֹתוֹ הַיָּם,

אַךְ הַפַּעַם

בִּלְעָדֶיךָ.

הַשִּׁשָּׁה בְּמַרְס.

אוֹתוֹ הַגֶּשֶׁם הַדַּק

הִזְלִיף טִפּוֹתָיו

עַל פָּנַי.

הַשִּׁשָּׁה בְּמַרְס.

אֲנִי זוֹכֶרֶת,

הָיָה זֶה רַק אֶתְמוֹל...

אַךְ הַפַּעַם

בִּלְעָדֶיךָ,

עִם זִכְרוֹנוֹתַי...

לֹא הִבַּטְתִּי עוֹד כְּדֵי לִרְאוֹת,

לֹא שָׁאַלְתִּי עוֹד כְּדֵי לָדַעַת,

לֹא חִפַּשְׂתִּי עוֹד,

לֹא רָצִיתִי עוֹד

אֶלָּא הַשַּׁלְוָה...

וְלָשׁוּב וּלְהִתְיַחֵד עִמְּךָ.

 2009

(תרגום מצרפתית: אבנר להב)

* * *

אלכס סופרון

אובמה, לא לשבת על הגדר!

בנאום מצטנע ומייגע בעצרת האו"ם פורש אובמה מישנה מבולבלת ובה כללים לניהול המזרח הקרוב וצפון אפריקה. בין המשפטים המוגשים לו, בעזרת "טלפרומטורים", נמצא מגוון תיאוריות מדיניות, מהן כל אחד יכול לבחור לעצמו פרשנות העונה על ציפיותיו ותיסכוליו.

למשל, לא הצלחתי להבין מדבריו אם ארה"ב אכן אינה מעוניינת להמשיך להיות "השוטר" של העולם ומעדיפה להתכנס אל עצמה ולהשאיר את הסכסוכים במדינות אחרות לפתרון עצמי או שמא היא חוששת מיצירת ואקום אליו יכנסו מעצמות מתחרות. אני מצפה ממנהיגים לקבוע עמדה לכאן או לכאן אבל לא לשבת על הגדר.

אישית – לא אהבתי בנאומו את מיקומו של הסיכסוך הישראלי עם השבטים הפלסטיניים בצמרת הדאגות שלו – כמו כן נפלא ממני היעדר התייחסות כלשהי לבעיות אחרות ברחבי תבל. במקסיקו – הכול בסדר? ובוונצואלה אין בעיות? והכול בסדר בטיבט? ובסין? וברוסיה ובדרום אמריקה הכל ורוד?

נכון – הטרור האיסלאמי הקיצוני מדאיג וצריך להדאיג את העולם המערבי, אבל ישראל איננה חלק במשוואה הזאת – מיסטר פרזידנט – הגיע הזמן שתפנים את העובדה הזו – ישראל יכולה לעזור לך ולאחרים אם לא תפריעו לנו!

ועוד מילה לסיום – גבולות 67' היו זמניים ובלתי סבירים – גבולות זזים כמו הרבה דברים בחיים, אל תשכח זאת – אדוני הנשיא!

* * *

מרדכי בן חורין

עלות הדיור

כאשר לכל העוסקים בבנייה בזרועות השלטון ובמשק יהיה הרצון וההחלטה לפעול להפחתת עלויות הדירות, מחירן ירד למחצית ואף לשליש מעלותן היום.

המעוניינים בייקור הדירות הם אלה אשר מרוויחים יותר ככל שהעלויות של הקרקע, הבנייה, המכירה והקנייה, גבוהות יותר: מי הם? בזרועות השלטון: מנהל מקרקעי ישראל, מערכות המיסוי הממשלתיות והעירוניות המקבלות אחוזים ממחיר הדירה במיסי רכישה, מכירה, שבח, השבחה, ובמשק: מתווכים, שמאים, עורכי דין, בנקים למשכנתאות והשוק האפור.

מי ומה הם הגורמים לעליות האבסורדיות של הבנייה עצמה: מתכננים ובונים חסרי ידע מקצועי, בירוקרטיה של מחלקות מהנדסי העיר וועדות לאישורי התכנון.

אגב, בגדה המערבית, במרחק קילומטרים בודדים מכל יישוב יהודי, בונים הערבים ברבע המחיר ובעשירית הזמן.

מרדכי בן חורין

אדריכל מתכנן בתים מאז 1954 במשרד הפועל מאז 1926

050-5611004

* * *

ברכות למושב צופית

במלאת 80 שנה להיווסדו

בשנת 1933

המושב צופית נוסד שנים אחדות לאחר ייסוד האחוזה החקלאית, "גן עצי פרי ומשק בריטי­ – קלמניה", וראשוני מתיישביו עבדו בקלמניה אצל דודנו ברוך בן עזר ראב, שבנה את קלמניה עבור העשיר הבריטי הציוני משה גרידינגר. ודאי כבר לא נותר בצופית איש שזוכר את דודנו.

קלמניה, ועימה צופית, מופיעים בכמה וכמה מן הרומאנים שלנו: "לשוט בקליפת אבטיח", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" ו"ספר הגעגועים".

בתקופת השנים 1944-1947 גרנו בקלמניה ולמדנו בבית הספר לילדי עובדים בצופית.

* * *

יהודה דרורי

המצביעים בעד המושחתים

התופעה בשלטון המקומי, שמועמדים עם "קופת שרצים" על גבם רצים בבחירות, הינה אולי התופעה הכי מושחתת בדמוקרטיה הישראלית, אולם מה שגרוע מכך הינה ההשלמה של בוחרים רבים עם העובדה שעל אף שהאשמות חמורות תלויות נגד מועמד מסוים – למרות זאת הם בוחרים בו... הדבר מצביע על מוסריות פגומה של בוחרים כאלה, והופך אותם שותפים לשחיתות.

על איזה מועמדים מדובר ?

אחת התופעות החמורות כיום בארץ הינה ריבוי מועמדים לרשויות המקומיות הנושאים על גבם "קופה של שרצים" – הן ב"תיקים" מן העבר, הן בכתבי אישום מן ההווה והן בחשדות חמורים הנחקרים לאלתר.

(מאמר דומה לנוכחי, פרסמתי ב"מעריב" לפני 20 שנה, וכלום לא השתנה מאז מלבד שאז דובר על 13 ראשי עיריות ומועצות מקומיות "נגועים" המבקשים להיבחר שוב – כיום המיספר גדול פי 3).

המועמדים המושחתים מניחים כנראה שאם לא ירוצו בבחירות, תהיה זאת כאילו הודאה באשמה – ויש ביניהם החושבים כנראה שאם יזכו שוב בכסאם (במועצה או בעירייה) – הדבר ישכנע את המשטרה או את הפרקליטות להניח להם (ולחטאיהם) לנפשם. העבריינים בפועל ובכוח "מסבירים" כמעט תמיד שכוחות פוליטיים אופוזיציוניים סתם מעלילים עליהם... הם מנהלים קמפיין אגרסיבי המתאפיין בדרך-כלל או בתמימות-מעושה,או בתחמנות, בחוצפה ובעזות מצח, תכונות שמשפיעות כנראה על בוחרים רבים ביישוביהם, ואלו מודיעים אפילו בגלוי כי יצביעו עבורם.

מי הם אותם הבוחרים במושחתים

מי הם אלו המסוגלים להצביע לשליח ציבור מושחת? יש לזהות פה  4 קטגוריות עיקריות:

"המקורבים" – אלה הקשורים למועמד קשר פוליטי, מפלגתי, עדתי או כלכלי, ואשר נהנו (ונהנים) חומרית מתיפקודו הנוכחי, ויש כאלה שהובטח להם "משהו" לעתיד – ואלו הם הגרועים ביותר.

"יפי הנפש" – האומרים: עד שהאיש לא הורשע הוא זכאי, ואם הוא "מעד" הרי זה יכול לקרות לכל אחד, ואם הוא ישב בבית-סוהר, אז זה "בסדר" כי הוא "שילם את חובו לחברה" ו"מגיע לו לפתוח דף חדש" – ובכלל הוא בחור טוב שלא לקח כסף לכיסו... (וזה נכון כי ברוב המקרים הכסף זורם לכיסי מקורבים אשר דואגים לו בתמיכה סיבובית..)

"הסחבקים" – הם החברה שיגידו לך בקריצה: אז מה אם הוא"קצת" גנב? כולם גנבים (תגיד, אתה לא גנבת אף פעם מגבת במלון?) – או: הוא גבר על הכיפק – נתן המון כסף לקבוצת הכדורגל שלנו והעלה אותה ליגה... רק אתמול עשה מדרכה לפני הבית של אימא שלי... תמיד בא לכל משחקי הכדורסל – "בן אדם גדול" למרות מה שאומרים עליו...

אבל אין "שחיתות קטנה", כמו שאין דבר כמו "קצת בהריון..."

"האדישים" – האומרים: מה יש? הוא לא עובד בסדר? העיקר שהעיר נקייה ואין בעיות אז למה להחליף? מי יודע אם לא נקבל משהו יותר גרוע... אז אולי הוא "דופק" קצת את הסוחרים, ואולי הוא לוקח קצת לכיס, אבל לי זה לא מפריע כל זמן שהכול כאן שקט.

אמות מידה מוסריות של שליח ציבור

אני לא יודע אם כל אותם "מקורבים", "יפי הנפש", ה"סחבקים" וה"אדישים" מבינים שבהצבעתם למועמד המפוקפק שלהם הם למעשה מסייעים לדבר עבירה. במשטר דמוקרטי מבחינים משפטית ומוסרית לגבי אמות המידה הנדרשות מאיש ציבור לבין אלו הנדרשות מאדם מן-השורה – ועל כך עמד בשעתו היועץ המשפטי חריש, בתשובותיו לגבי נושא חטאיהם של השרים דרעי ופנחסי – ואילו היועץ המשפטי מזוז קבע בשעתו שהשחיתות המוניציפאלית עולה פי כמה וכמה בכמותה וחומרתה על השחיתות הממשלתית.

נושא משרה ציבורית חייב להיות נקי מכל רבב ואם דבק בו צל של חשד, עליו להשעות עצמו מיידית עד שיובהר הדבר. (ולאחרונה תמך בכך הרכב מורחב של בית-המשפט העליון). למרות זאת, אנו מוצאים שציבור בוחרים הגון וישר מוצא עצמו מתוסכל מחוסר היכולת לשכנע ולהעביר מסר לבוחרים תומכי המועמד ה"חשוד", שעליהם לפעול למען מינהל תקין, לדמוקרטיה במיטבה ולהימנע מלתת למושחתים בכוח או בפועל להתיישב על כיסא השלטון בעירם. חשוב מאד שגם התקשורת תתגייס למשימה של החינוך לדמוקרטיה נקייה ולא – הכינוי "רפובליקת בננות" ממש יתאים לנו.

בסיכום, לכל מי שאיכפת שבמדינת ישראל תשרור דמוקרטיה נקייה ואמיתית, ללא שחיתות וללא פרוטקציוניזם – חייב לתת יד לטיפול ברעה-חולה זו על-ידי יציאה בפומבי נגד הצבעה למועמד אשר צל של שחיתות מרחף מעליו גם בטרם הורשע בדין, ובו זמנית לתת תמיכה אקטיבית במועמד ישר והגון. אסור לנו שגורלנו הניהולי והפוליטי ייקבע על-ידי תופעת ה"מצביעים במושחתים"!

* * *

אני דוגמנית והוא צייר

על פי ז'אק פרוור

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

הוא אמר לי להתפשט ולעמוד ליד החלון המואר

ואני התפשטתי ועמדתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי לשכב ערומה על הספה ולהרים רגל אחת

ואני שכבתי והרמתי רגל אחת כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להחזיק את שדיי בידי ולהסתכל אליו

ואני זקרתי פיטמותיי מולו כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא שיפשף לי את הערווה כשסידר את הפוזה

ואני השתופפתי גם שופשפתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להסתובב להרים ולפתוח את התחת

ואני הסתובבתי והרמתי ובשתי ידיי את עצמי פתחתי

הוא אמר שהוא צריך למדוד את החור כדי לגמור

את הציור והוא חדר והסכמתי כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את המכחול והכניס לי אצבע

ואני  הסכמתי שיכניס כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את האצבע והכניס את הדבר

ואני נבעלתי בלי לפקפק-כלל כי אני דוגמנית והוא צייר

וכלל לא עלה על דעתי להתלבש ולברוח

הגם שדלתו לא היתה נעולה כי אני דוגמנית והוא צייר

ורק שנה אחר כך הבנתי שאני הייתי זוּגְמָנִית והוא היה זָיָיר

ורק שנתיים אחרי הַזִיוּר התלוננתי שאנס אותי המנוול

שבכלל לא צִיֵיר אותי ערומה רק פִּשְׁפֵּשׁ לי בנרתיקיים

באחד גנב כסף ובשני חדר פעמיים

ענש אותו השופט חמש שנים בכלא

ואני כַּשפופרת כבר מתגעגעת למכחול שלו איזה פלא!

פורסם ב"חדשות בן עזר" בשנת 2005

* * *

נעמן כהן

תנועות קומוניסטיות בימה"ב ובישראל כיום

קרל קאוטסקי הוגה הדעות המרקסיסטי (גרמני-צ'כי, יליד פראג, 1854-1938) – עסק בספרו "תנועות קומוניסטיות בימי הביניים", מרחביה 1949 – בקבוצות דתיות נוצריות שקיימו חיים קולקטיביים קומוניסטיים בימי הביניים.

בעקבות מרקס ראה כמובן קאוטסקי את "ההוויה כקובעת את ההכרה," אבל הקבוצות עליהן כתב היו קבוצות וולונטריות שהסתמכו על עיקרים דתיים נוצריים, והקומוניזם נבע אצלם מהאמונה הנוצרית, ולכן הוא התקשה בהסבר תופעת הקומוניסטים האידיאולוגיים (מטעמי נצרות), הנוגדת את המטריאליזם המרקסיסטי.

בהקשר דומה הוא פירסם ב-1914 את ספרו "גזע ויהדות", שבו קיבל את הסטראוטיפ היהודי השלילי של מרקס על היהודים, וייחס ליהודים סגידה להון ואהבת מסחר. הוא טען שעם התמוטטות הקפיטאליזם תעלם היהדות, אך בינתיים דרש מהיהודים להיפטר מדתם ולהצטרף למאבק הפרולטארי.

התנועה הקומוניסטית ככלל דגלה בתפיסה שעל המשטר להקים מלמעלה קולחוזים, והתנגדה להקמת קבוצות קולקטיביות וולונטריות, קל וחומר קבוצות בהן הקומוניזם נובע מעקרונות דתיים. גם בארץ התנגדו הקומוניסטים לתנועה הקיבוצית (מלבד הניסיון היחידי של הקמת קיבוץ יד חנה), והתנועה הקיבוצית שקמה בארץ הינה פרי האידיאולוגיה של הציונות-הסוציאליסטית (גם אם יש קיבוצים דתיים).

תהליך ההפרטה והקמת קיבוצים דתיים נוצרים

בעקבות תהליך ההפרטה נטשו מרבית הקיבוצים את העיקרון: "כל אחד עובד לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו," והקימו בעצם יישובים קהילתיים שבהם כל אחד מרוויח כפי יכולתו. 

והנה אנו עדים לתופעה חדשה של הקמת קיבוצים חדשים השומרים בקנאות על העיקרון הקיבוצי הישן. אבל הפעם מדובר על קיבוצים נוצריים.

מושב מגן שאול שלמרגלות הגלבוע, מעולי כורדיסטאן, הגיע למשבר כלכלי. תושביו, חקלאים בעלי שטחים גדולים, רבים מהם מגדלי ורדים, שקעו בחובות שגרם המשבר הגדול בענף, ורבים עזבו את המושב.

בימים עברו, לעת משבר היו שולחים שליחים לגולה להעלות יהודים על מנת ליישב את הארץ. ואילו עתה, דני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, נסע במיוחד לקנדה לשכנע גויים-קנדים -נוצרים, לעלות לארץ וליישב אותה. הוא הצליח בשליחותו כך ששיכנע את קהילת "בית אל" המגדירים עצמם "ציונים נוצרים" לעלות לארץ ולהתיישב במושב.

אותה קהילה נוצרית הקימה במושב "קיבוץ" ע"פ דגם הקיבוץ ההיסטורי. חברי הקיבוץ הקימו מפעל תעשייתי "GTI – גלבוע תעשיות מיכשור בע"מ", המייצר תבניות להזרקת פלסטיק וחלקים מדויקים לתעופה ולרפואה, ורואים חיל בעסקים.

"יצחק טבנקין", או ה"מאיר יערי" של התנועה הקיבוצית החדשה, הוא ארנולד קורוץ (49) הנשוי לנוצרייה גרמניה ללא ילדים, מכניס את כל משכורתו לקיבוץ. התקציב האישי – שווה לכול. המנהל מקבל תקציב זהה לזה של עובדת הניקיון. אין רכב פרטי. כל אחד מקבל רכב בתורו, מבין המכוניות העומדות לרשות החברים. יש סידור עבודה, אסיפה, הנהלה, והמוסדות מתנהלים כמו בקיבוץ ההיסטורי. מי שחפצה נפשו לנסוע לחו"ל, פונה לוועדה.

אלוהים של היהודים זה הממון

כידוע כבר מרקס קבע ש"אלוהים של היהודי זה הממון," והנה באמת מפעל העלייה הנוצרית של דני עטר השתלם. המושב סילק את חובותיו, ומחירי הנדל"ן עלו בהתאם. אם לפני חמש שנים מחיר חצי דונם במושב היה 100 אלף שקל, כיום הוא כבר מגיע ל-120-200 אלף שקל, ודמי השכירות לבית במושב היא 2,500-3,000 שקל בחודש.

בינתיים הקהילה הקיבוצית הנוצרית כבר הקימה שלושה קיבוצים, כולם בצפון: בזיכרון יעקב, בבני יהודה ובמגן שאול. היא מחזיקה בשבעה מפעלים בצפון ומעסיקה 1,100 עובדים שאינם מבני הקהילה, מה שהופך אותה לאחד המעסיקים הגדולים בצפון. לשם השוואה, בישקר מועסקים 2,500 עובדים.

התנועה הקיבוצית הנוצרית

החברים הראשונים מקהילת "בית אל" באו לישראל ב-1963 עם המנהיגה אמה ברגר – אחות גרמנייה בחדר רנטגן, שניצלה מסרטן ונדרה נדר לחיות בארץ הקודש. בתחילת שנות ה-2000 בא לישראל הגל השני – נוצרים אדוקים מקנדה, שמאמינים כי יהודים הם העם הנבחר – למושב מגן שאול שבאזור הגלבוע.

כיום כוללת "בית אל" הישראלית כ-1,000 איש המתגוררים בשלושה "קיבוצים" ‏(השלישי בבני יהודה שבגולן‏). אמצעי היצור של החברים משותפים, וכך גם ההכנסות. כמו בקיבוץ שיתופי ישראלי, לכל משפחה ניתן תקציב חודשי, החינוך משותף ‏(גני ילדים ובתי ספר משלהם בפיקוח משרד החינוך‏), וחדר האוכל של המפעל הוא גם זה של הקהילה.

חברי בית אל דתיים מאוד. הנשים לבושות בלבוש צנוע, ובבתים אין אפילו טלוויזיה.

האם טמפלרים חדשים?

האם גורלה של התנועה הקיבוצית הנוצרית החדשה שקמה יהיה זהה לזה של  הטמפלרים, שכידוע הפכו מנוצרים לנאצים? אין לדעת, אבל גם אם לא, יש בתנועה הזו סכנה גדולה לעתיד הציונות. נכון, הם דוגלים בארץ ישראל השלימה, ואינם מעסיקים ערבים, אבל אין מדובר יותר על ריבונות יהודית, שהרי הם אינם יהודים. ובכלל מה הביא לכך שבמקרה דנן מופר חוק השבות, ועקרון ההתיישבות על קרקע הלאום של קק"ל, לפיו
הקרקע היא בבעלות העם היהודי בלבד?

* * *

משה גרנות

האיש והעטרה*)

הרב עובדיה יוסף המצוי עתה על ערש דווי

בראש הפירמידה של "העטרה החוזרת ליושנה" עומד מזה עשרות שנים האיש שהיום אלפים מתפללים לרפואתו – הרב עובדיה יוסף – האיש שגדולתו בתורה אינה יכולה לכסות על השנאה שהוא זרע בעם בסגנונו הגס והמבהיל. לא היה איש ולא היה מוסד שהיתה לו זכות קיום בעיניו אם לא השתייכו לש"ס (מגזר הסר למרותו באורח מוחלט ללא כל ערעור). כל השאר – כפרת ציפורנם הקטנה! והרי קצת מן "הפנינים" של האיש שהיה רב ראשי ("הראשון לציון"), ושכל ישראל ציפו ממנו להשכין שלום ואהבה בעם ישראל, ושכל שועי הארץ שיחרו לפתחו:

"לבג"ץ אין חלק ונחלה בישראל, השופטים אינם ראויים לשפוט יהודים… אסור לפנות לבתי משפט, וזה לא משנה אם השופטים שלהם חובשים כיפה על הראש או לא."

"יחרב ביתו (של היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש)."

"היא (מבקרת המדינה, מרים בן-פורת ז"ל) עוכרת ישראל, שונאת דת, שונאת תורה. גם כשהיתה שופטת רמסה את הדת ברגל גאה."

"(חוקריו של אריה דרעי הם) כמו עדת קורח," "(ומתנגדיו) שייבושו וייבהלו ויאבדו כל שונאיו של אריה דרעי, ולא יחצו ימיהם."

"העיתונים החילוניים הם ניבול פה, דברי הבל, פריצות והסתה נגד כל דבר שריח של קדושה נודף ממנו. אסור לקרוא אותם."

"(לרפורמים) יש קש בראש. אסור לתת להם דריסת רגל בארץ. צריכים להוקיע אותם… הם לא מאמינים בתחיית המתים, וכעונש – לא יקומו לתחייה באחרית הימים."

"הם ("ישראל בעלייה") רוצים שהמדינה שלנו לא תהיה יהודית. רוצים להביא לכאן גויים מרוסיה ומהגיהינום."

"כת הליצנים הם שחקני 'הבימה'. בעולם הבא יושיבו אותם על כיסא חשמלי."

"בישיבות האשכנזיות לומדים פלפולים, ויוצאים בלבולים…  במילה אחת אני יכול לסתור את הכול."

"ש"ס מתקנת את מה שקלקלו האשכנזים בראשית ימי המדינה."

"אסור לגבר לעבור בין שתי נשים. מי שעובר בין שתי נשים – כאילו עבר בין שני חמורים."

"אישה שהולכת עם פיאה נוכרית – ישרפו אותה באש הגיהינום."

"מי שקונה אצלם (אצל האשכנזים) בשר, אפילו שכתוב עליו שהוא כשר גלאט, כמו שקנה בשר טרף."

"הספרדים המיישרים קו בכל עניין אחר האשכנזים, ועושים כל מה שהם עושים – הם קופים."

"(יצחק שמיר) אוכל שרצים ומת על דגים טמאים."

"(בנימין נתניהו) עיזה עיוורת, הולכת ונופלת, והם נופלים אחריה."

"(אריאל שרון) הוא מחרחר מלחמה גדול. הוא אמנם לא אוכל שרצים, אבל חזירים הוא מאוד אוהב."

"ביום שהיא (שולמית אלוני) תמות, צריך לשמוח ולערוך משתה. היא תלמידתו של פרעה הרשע.".

"כשיבוא המשיח, כולם יראו שהוא בן העדה הספרדית, ואז ההלכה הספרדית היא שתקבע בארץ."

וזה הסברו של הרב עובדיה יוסף לרצח ששת המיליונים בשואה: "כל זה גלגול נשמות הקודמים, אלה שעשו, שחטאו והחטיאו ועשו כל מיני מעשים שלא ייעשו, חזרו בגלגול כדי לתקן, וקיבלו את כל הייסורים האלה."

והרי דעתו על מעמדם של הערבים בעיני הבורא: "הישמעאלים הם כולם רשעים ארורים, כולם שונאי ישראל. הקדוש ברוך הוא מתחרט שברא את הישמעאלים האלו. הקדוש ברוך הוא, כתוב בגמרא, אומר בכל יום: 'הלוואי שלא בראתי אותם'."

ומה לגבי החיילים שנהרגים במלחמות ישראל? ובכן, הם אינם לומדים תורה ואינם מתפללים – לכן הם נהרגים!

האיש הרע הזה, שלא היו חרצובות ללשונו המשתלחת בגידופים וקללות, שזרע שנאה בעם, שעירער על שלטון החוק והדמוקרטיה, שהפיץ דעות חשוכות – האיש הזה נחשב ל"ספר תורה" מהלך, "מרן שהחזיר עטרה ליושנה," שכבוד הוא לחסידיו לנשק את ידו ואת זקנו.

האיש הזה שהסית והדיח בדרשותיו נגד כל מה שאיננו "ספרדי" ואיננו שפוט ש"ס, ובעקבות כך קמים אנשים ועושים דברים מחרידים, כמו הרדיו הפיראטי, המזוהה עם ש"ס, שקרא לצאת לרחובות ולשחוט חילונים, או כמו אוהדיו של הרב ושל בן חסותו – אריה דרעי – שפוטי הרב מאור יהודה, אשר התראיינו בטלוויזיה אחרי משפט דרעי והטיחו במראיין שלא היו מדברים איתו אילו היה אשכנזי.

זאת "העטרה", שהאשכנזים ב"נוכלותם" העלימו במשך עשרות שנים – מהישועה והנחמה הזאת לעם ישראל התעלמו האשכנזים החילוניים? הרי האמונה החשוכה, קבלת המרות המוחלטת של איש דת, וזריעת שנאה כלפי כל מי שאיננו "אנחנו" ו"משלנו" – הם מאפייניו הבולטים של החומייניזם האיראני. אבל אם לאיראנים יש "נשימה ארוכה", והם יכולים להרשות לעצמם, בשל גודל ארצם ובשל המיספר הענק של אוכלוסייתם – כמה עשרות שנים של שיתוק ונסיגה, הרי בארצנו הקטנה, שטרם הוכרה כלגיטימית בעיני שכניה – מין רגרסיה כזאת היא לא רק אסון לבני הדור הזה, אלא חלילה אסון עולמים.

זוהי האגדה של "העטרה שחזרה ליושנה", וזה פשרה: כליאתה של רוח האדם, ביזיון האינטלקט, דת פרימיטיבית וחשוכה, התבדלות ושנאת אחים.

*) המבקש את מקורות הציטוטים – ימצאם בספרי "עסקני הקיפוח – שיח של הסתה וגזענות", ירון גולן, 2000, עמ' 140-138.

* * *

זיכרו: בזה אחר זה זורק אובמה לכלבים את שרידי השפעתה וכוח הרתעתה של ארה"ב בעולם

* * *

אורית ברנר

תמונה עירונית ישראלית עכשווית

על ספסל עץ חום

מאחוריו גדר חיה ירוקה,

שזורת שופרות אדומים –

פריחת ההיביסקוס הסיני,

יושבות הן שתיהן ובוהות כנגדן.

לא מדברות זו עם זו.

הוזות וחולמות.

המבוגרת, הבהירה, בשערה הלבן,

בפנים רחבות סלאביות,

ובגופה כבד המיבנה והשנים;

לידה – כתשליל

יושבת, צעירה יותר,

מעט מרוחקת,

כהה וצנומה

פניה ושיערה המוארכים,

אסופים.

בהמשך, השחרחורת

מצמידה לאוזנה מכשיר,

המקשר אותה לעולמה האחר

בו היא מדברת בשפת אימה,

הרחק אי שם...

המבוגרת הבהירה,

בשערה הלבן,

בכובד גופה,

בפניה נטולי הארשת

ממשיכה לבהות לפניה, הוזה

בעברה הדהוי, הרחוק.

והשמש –באין חדש תחתיה,

(למרות התחדש השנה)

מאירה כקדם על הגדר החיה הפורחת

ועל השתים היושבות שקועות

בעולמן המרוחק...

תשרי תשע"ד

* * *

מרדכי קידר

תסיסת הג'יהאד

לאורך שנות שלטונו היו לחוסני מובארכּ רק שלושה תומכים אמיתיים: אשתו גיהאן ובניו גמאל ועלאא. כל שאר הדמויות שהקיפו אותו היו פוליטיקאים ומלחכי פנכה, שניצלו את קירבתם לנשיא לשם קבלת טובות הנאה, כל עוד היה יכול לתגמל אותם. ברגע שחשו בחולשתו, הם נטשו אותו לאנחות, לפיטורין ולכלוב הנאשמים. לעומתו, במוחמד מורסי תמכו ועדיין תומכים עשרות מיליונים המוכנים בכל רגע לצאת למאבק עד כלות, כדי להחזירו לשלטון. זה מסביר את ההבדל בין הקלות שבה סולק מובארכּ מהשלטון ובין הקשיים שבהם נתקל הצבא המצרי בנסיונותיו לייצב את המדינה מאז שסולק מורסי בתחילת יולי השנה.

אינדיקטור חשוב ורגיש ביותר ליציבות פוליטית וציבורית הוא מה שמתרחש במערכת החינוך: פתיחת בתי ספר במועד, ביקור סדיר של תלמידים ותלמידות בבתי הספר וקיום הלימודים כסדרם בכל המוסדות הם סימנים ליציבותה של מדינה, למערכת שלטונית מתפקדת ולסדר ציבורי המבוסס על לגיטימיות והסכמה ציבורית רחבה. כי כשהחיים משתבשים, והרחוב נעשה מסוכן, הורים נמנעים מלשלוח את ילדיהם לבית הספר.

בימים אלה אמורה הייתה להיפתח שנת הלימודים במצרים. "האחים המוסלמים", למרות שרבים ממנהיגיהם נמצאים מאחורי סורג ובריח, פתחו במסע תחת הסיסמה המחורזת: "אין לימודים ואין הוראה עד שישוב הנשיא חזרה."

 האוניברסיטאות הן יותר מסתם מוסדות להשכלה גבוהה, שכן הן משמשות גם כזירת המפגש, כמגרש הגיבוש וכשדה הפעולה של המשמרת הצעירה, האנרגטית, של "האחים המוסלמים", אלה היודעים היטב שגם לאחר שיסיימו בהצלחה את לימודיהם האקדמיים, נכונו להם עוד שנים לא מעטות של חיפוש עבודה בשטח שאותו למדו, ואכזבות רבות ותסכולים שגורם הפרוטקציוניזם האדיר המאפיין את שוק העבודה, ודאי את זה הממשלתי, הקיים במצרים.

הצעירים והצעירות – שגיל הנישואין הממוצע שלהם עולה כיום אל מעבר לגיל 30 בשל הקשיים הכלכליים – מתַעלים את האנרגיות, הכעסים והתוקפנות – לערוץ הפוליטי, בהיעדר ערוץ אחר, לגיטימי, שאליו הם יכולים להיות מתועלים בחברה שמרנית כמו זו המצרית. בשל גילם ומעמדם המשפחתי, התלמידים והסטודנטים עדיין פטורים מהחובה להיכנע לשחיתות ולאילוצי החנופה שבהם מחויבים בעלי משפחות, לשם שמירה על מקור פרנסתם. לכן הם אלה היכולים לומר את האמת בפני השלטון ועושי דברו.

בתי הספר התיכוניים, המכללות והאוניברסיטאות בכל רחבי מצרים, ובמיוחד אלה הנמצאים באזורים העניים והמסורתיים, רואים בימים אלה הפגנות רבות, רובן שקטות, אבל מבטאות היטב את רחשי הלב של ההמונים הזועמים על המהפכה שהביאה להפלת שלטון "האחים המוסלמים". חלק מן הצעירים חמושים, בעיקר בסכינים ובאקדחים, והפוטנציאל של גלישה לאלימות – גדול.

במקביל לשביתת הלימודים, היו ניסיונות לארגן גם שביתת מסחר, אלא שהללו כשלו, היות שרבים מסוחרי מצרים הם רוכלי מדרכות שאינם מאוגדים, ולכן קשה להביאם לשתף פעולה שיהיה על חשבון הכנסתם.

בימים אלה מתקיימת פעילות של העצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק, ואת מצרים מייצג נביל פהמי, שר החוץ בממשלה שמינה הצבא. גם זו סיבה לתסיסה בקרב תומכי הנשיא המודח מורסי, והם מארגנים הפגנות מחאה מול נציגויות האו"ם במצרים. הפגנות אלה, אם תהפוכנה לעניין קבוע, עלולות להביא תגובה אלימה של הצבא, דוגמת הפינוי האלים של כיכר ראבעה אלעדויה בחודש שעבר, שעלה בחייהם של עשרות אנשים.

מי ירוויח מאינתיפאדה שלישית?

בימים אלה מנסה חמאס להבעיר שוב את הזירה הפלסטינית תוך שימוש בתקשורת החברתית ובסיועו הפעיל של ערוץ "אלג'זירה". יש מי שכבר החליט כי יום שישי, 27 בספטמבר, יכונה "יום שישי של אלאקצא." בסוף ספטמבר יצויין יום השנה ה-13 לפרוץ האינתיפאדה השנייה, זו שקיבלה את כינוי "אלאקצא", והשימוש החוזר במוטיב זה נועד להעניק לה מימד דתי ומשקל של חובה איסלאמית לצאת לג'יהאד כדי לשחרר את מסגד אלאקצא מציפורני הציונים.

שלושה גורמים מלבים כיום את הקריאה לצאת לאינתיפאדה: האחד הוא התחרות בין אש"ף והשלטון ברמאללה מצד אחד, לבין חמאס והשלטון בעזה מצד שני. ככל שהאחד מתקדם במגעי השלום עם ישראל, כך מתגברים ניסיונות הצד השני להבעיר את הזירה. זאת, על מנת לשמוט את השטיח מתחת רגלי הנושאים והנותנים, וכדי לבטל כל אפשרות להגעה להסכם שישאיר את ישראל אפילו על סמ"ר אחד בפלסטין. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא המו"מ לשלום מלבה את הטרור וגורם להרוגים ופצועים, דוגמת רצח שני החיילים בימים האחרונים.

כאן חשוב לציין שאת סמל תומר חזן הי"ד רצח אח של טרוריסט כדי לשמש קלף מיקוח לשחרור האח האסיר. חזן הוא קורבן העיוות המכונה "שחרור רוצחים" שמכל מדינות העולם רק ישראל נוהגת לבצע. אילו נהגה ישראל כמו ארה"ב, בריטניה, צרפת ושאר המדינות הדמוקרטיות ולא נכנסת למו"מ עם טרוריסטים על שחרור רוצחים, לא היו נחטפים חיילים ישראליים לצורך מיקוח.

המבוי הסתום שאליו הגיע שלטון חמאס בעזה מוסיף גם הוא רצון לזעזע את המערכת היציבה שהתגבשה סביב הרצועה. מנהיגי חמאס אינם יכולים לסבול את הכינוי שהדביקו להם הג'יהאדיסטים, "מישמאר הגפול" ("משמר הגבול"), כאילו שהם שומר הגבול הישראלי מפני פעולותיהם של הג'יהאדיסטים. המניע של חמאס לפתוח באינתיפאדה שלישית הוא גם מבוקשו להיפטר מכינוי זה.

גורם אחר הדוחף לאינתיפאדה שלישית הוא המצב בעולם הערבי, ובעיקר בסוריה. מדינה קרועה ושסועה זו מוכיחה לכל הג'יהאדיסטים הפוטנציאליים, כי באמצעות מאבק עיקש ונחוש ניתן להביא אפילו שלטון חזק ועריץ למצב שהוא חייב להגן על עצמו באמצעות נשק כימי. מעורבותם של ג'יהאדיסטים שהגיעו מכל רחבי העולם לקחת חלק בג'יהאד נגד אסד הכופר, מדגישה בעיקר את הפן האיסלאמי של מאבק על סוריה. המצב בסוריה מעודד ארגונים כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי לנסות ולהעתיק את מודל המאבק בסוריה גם לכאן, לא רק כדי לחסל את "כיבוש 1967", אלא גם להביא קץ ל"כיבוש 1948".

הזעם על סילוקם של "האחים המוסלמים" מן השלטון במצרים גם הוא מכניס את האיסלאמיסטים של פלסטין למצוקה, ובעיקר הם זועמים על "פעולת ההשמדה ההמונית" שמבצע, לדבריהם, צבא מצרים הכופר נגד אחיהם המוסלמיים בחצי-האי סיני. הפעילות בסיני גם משפיעה לרעה על מדינת חמאס בעזה, וגם זו סיבה לזעם הגובר בקרב האיסלאמיסטים הפלסטיניים. גם תמיכתה של ישראל בשלטון הצבאי במצרים והסיוע שהיא נותנת לו במלחמתו בג'יהאדיסטים של סיני מגבירים את המוטיבציה להפנות את זעמם דווקא נגד ישראל.

הגורם הנוסף המעודד אנשים לפתוח באינתיפאדה שלישית הוא גל האלימות ממניעים איסלאמיים במקומות רבים בעולם: השתלטות מיליציית "שבאב אלמוג'אהדין", שלוחת אלקאעידה בסומליה, על הקניון בניירובי, בירת קניה, שגררה התעניינות תקשורתית כלל עולמית; הטבח של כ-150 נוצרים בניגריה שביצעה תנועת "בוקו חראם" ("המערב אסור"); מעשי הטבח היומיומיים בעיראק; הטבח בכנסיה בפשוואר, פקיסטן. זאת, על רקע הכישלון האמריקני לסלק את אסד, הכופר, למרות שהשתמש בנשק כימי; התגברות ההשפעה של הרוסים, רוצחי המוסלמים הצ'צנים ותומכי אסד רוצח המוסלמים, על המתרחש במזרח התיכון.

כאשר האווירה בסביבה הקרובה והרחוקה היא כזו, דווקא השקט בישראל מרגיז את האיסלאמיסטים הפלסטיניים ומעודד אותם להעתיק את שיטות הפעולה של הלוחמים האיסלאמיים הקובעים כיום את סדר היום במדינות רבות בעולם.

על ישראל להיות עם יד על הדופק, ואסור לה לשקוע באופוריה של "וילה בג'ונגל" או של היותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." דווקא היותה דמוקרטית, שלווה, בטוחה, מקפידה על זכויות אדם וחירויות פוליטיות – מעוררת את קנאתם, מבעירה את חמתם של שונאי ישראל, ומחזקת את רצונם לערער את יציבותה, גם אם ערעור זה יבוא על חשבונם.

האיסלאם מעלה על נס את תכונת צמח הצבר – "הסבלנות והיכולת לסבול קשיים ותלאות" – ומבטיח למוסלמי הסובל את "אלפרג' בעד אלשידה" – הישועה אחרי הקשיים. לכן גם אם אינתיפאדה שלישית תביא הרעה בתנאי המחייה, עדיין מחירה כדאי, שכן שחרור פלסטין כולה שיגיע, אינשאללה, מצדיק את הסבל והקשיים.

ישראלים נוטים להעריך את הסיכויי לפרוץ האינתיפאדה על פי שיקולים של עלות ותועלת האופייניים לחברות מערביות. שיקולים אלה, רציניים ככל שיהיו, אינם תמיד אלה ששוקלים המוסלמים החיים בתוכנו ולידנו.

יסוד נוסף שעלולה להיות לו השפעה על פרוץ אינתיפאדה הוא מעורבות התקשורת. בזמן האחרון ערוץ "אלג'זירה" שוב מופיע כגורם המעודד ומעורר את האלימות האיסלאמית, במצרים ואצלנו. רק לשם ההשוואה: מצרים תופסת כיום מקום שולי במהדורות החדשות של העולם הערבי, וסוריה נמצאת במרכז ההתעניינות התקשורתית. בערוץ הקטרי, לעומת זאת, מצרים עדיין תופסת את המקום המרכזי, עם דיווחים רבים ומפורטים על הפעילות העממית – בעיקר זו של "האחים המוסלמים" – נגד השלטון הצבאי, ובכלל זה כיסוי תקשורתי אינטנסיבי של שביתת הלימודים ושביתת המסחר בחלק מערי מצרים.

זוהי הסיבה לכך שהשלטון המצרי סגר את משרדי "אלג'זירה" במדינה, והערוץ נאלץ להסתמך בדיווחיו על קטעי וידאו המורדים מאתרי שיתוף וידאו כמו יוטיוב. מן הראוי שישראל תשקול ללכת בדרכי השלטון במצרים, שכן הג'יהאד התקשורתי של הערוץ אינו מצטמצם במצרים, וישראל היא מטרה קבועה של ג'יהאד זה.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 262 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

מנשה שאול

מוות במסגדים

אללה אכבר – חילול הקודש

לאחרונה יצא לאור בלונדון הספר “Disraeli or The Two Lives” שחיברו דגלאס הרד ואדוורד ינג, המספר את תולדותיו של בנימין ד'יזראלי, ראש ממשלת בריטניה היהודי במאה ה-19, שהיה ממוצא יהודי. המחברים מתעדים תופעה מעניינת מאורחותיו של האיש, שביקר במזרח התיכון: הוא נהג לסיים את שיחותיו המדיניות ואת דיוניו באמירה "אללה אכבר" – מילולית: "אלהים אדירים", שמקבילו העברי מבחינת משמעות הוא הביטוי "השבח לאל". כשנתמנה ד'יזראלי לראש ממשלה ב-1868, אמר לידידו ג'יימס קילי: "אללה אכבר – כפי שנהוג לומר במזרח." עד כאן הסיפור.

"אללה אכבר" היא אמירת קודש של שבח האל על מעשיו הגדולים והנפלאים. אך הטרוריסטים והג'יהאדיסטים האיסלאמיסטים מנצלים את האמירה הקדושה לביצוע מעשיהם הנפשעים. הם כורתים ראשים, יורים בחפים מפשע, חוטפים מטוסים, מפוצצים בניינים הומי אדם, תוקפים מתפללים בתפילתם, מפוצצים מכוניות תופת במקומות צפופים מאדם, ובעודם עושים את כל אלה הם צועקים "אללה אכבר". בכך הם מתכוונים לתת גושפנקא לפשעיהם, כאילו האל מצווה עליהם לעשות מעשים אלה בשמו.

מוות בבתי התפילה

הרופא הבריטי G.L.Watson מונה בספרו "בית הקברות וזיכרון העולם הבא" מאות סיבות למותם של בני אדם, החל מדום לב, מפולת שלגים, מכת חשמל, וכלה בעקיצת יתוש ארסי בג'ונגלים של אפריקה.

עיתונאי קטרי, עלי אלמוסא, מוסיף לרשימה של 300 גורמי המוות של הרופא הבריטי גורם נוסף הלקוח מן העולם הערבי. מדובר במוות בעת תפילה במסגדים, שהם אמורים להיות סמל הביטחון המתבטא באמירה המוסלמית: "מי שנכנס למסגד הוא בטוח ומוגן."

זאת, נוכח ריבוי המקרים של אובדן חיים במסגדים ברחבי העולם המוסלמי – בעיראק, לבנון, אפגניסטן, פקיסטן, סוריה, תוניסיה, תימן ולוב. בעשור האחרון נהרגו 8,000 בני-אדם ממעשי טרור במסגדים.

למה נכשלו?

המשורר והוגה הדעות הסורי הגולה אדוניס מנתח את כישלונם של מנהיגי "האחים המוסלמים" במהלך שנת שלטונם במצרים. בפתח דבריו ("אלחיאת" 22.8.2013) – מקדים אדוניס ומדגיש כי אינו תוקף את כלל המוסלמים המאמינים, אלא דבריו נוגעים למימסד של "האחים המוסלמים" ולמנהיגיהם הנאבקים זה עשרות שנים לתפוס את השלטון. כשניתנה להם ההזדמנות לעשות כן, הוכיחו שהם כישלון חרוץ.

"'האחים המוסלמים' והסלפים חושבים ופועלים כאילו הם המוסלמים היחידים ואין בלתם. כאילו הם איסלאם מעל לאיסלאם. יש לשאול אותם: אתם קיימים בערך מאה שנה. מהי אפוא תרומתכם לאיסלאם ולעולם בכלל? איזה היבטים חדשים הוספתם לאיסלאם? ומה תרמתם בתחומים של יצירה, תרבות, שוויון וחירויות אדם? אין ביניכם ולו הוגה דעות אחד, לא פילוסוף, לא מדען, לא ממציא, לא חלוץ בתחום כלשהו. לא משורר, לא ספורטאי, לא סופר, לא מוסיקאי, לא זמר בעל שם ולא אישיות בולטת במישור הערבי והבינלאומי.

'עתידכם הוא כל דבר המנוגד לעתיד. מי אתם בכלל, ובאיזו זכות אתם מתיימרים להנהיג את העתיד? והאם אתם נמצאים ברמה הדרושה כדי למשול ולהנהיג מדיניות ששואפת לקידמה?'"

"מורה נבוכים" לא רק ליהודים

"הנבואה אצל הרמב"ם" הוא שמו של ספר שיצא לאור לאחרונה בצרפתית על ידי בית הוצאה אירופי לפרסומים אקדמיים. מחברו הוא החוקר הירדני עבד אלחמיד אלכּיאלי, החוקר את היחסים והסובלנות בין הדתות והעדות השונות ואת נכונותן במאה ה-12 – תקופתו של הרמב"ם – לחצות את הגדרות המפרידות ביניהן. החוקר הירדני נחשב מומחה בפילוסופיה הדתית של היהדות, הנצרות והאיסלאם. בספרו הוא מנתח לעומק את ספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים".

העולם הערבי מגלה התעניינות רבה בפילוסוף היהודי, וזאת משום שהוא מסמל את תור הזהב ושגשוג התרבות האיסלאמית, ואת שיתוף הפעולה בין האיסלאם ליהדות. זאת, לעומת רדיפתה של הנצרות הקתולית הספרדית את היהודים והמוסלמים שהגיעה לשיאה בסוף המאה ה-15.

זאת ועוד, הערבים גאים בכך שהרמב"ם כתב בערבית וזכה ליחס אוהד מצידו של צלאח אלדין ששלט במצרים באותה תקופה שבה כתב בן-מימון את מרבית ספריו, והעניק טיפול רפואי לעניים, כפי שמציין הסופר הצרפתי הרבר תובוריה בספרו "הרופא מקורטבה".

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 262.

* * *

ד"ר גיא בכור

על הצוללות של ישראל

[ציטוט מהאינטרנט]

ישראל הופכת למעצמה השלישית בעולם, שיש לה ארמדה כזו של צוללות המשגרות טילים. אלו צוללות המסוגלות לשגר טילים ארוכי טווח, של 1,500 ק"מ ויותר, פוטנציאלית גם טילים גרעיניים, מתוך המים, מבלי לעלות כלל למעלה. רק לארצות הברית ולרוסיה יש יותר מחמש צוללות כאלה, ובכך עוברת ישראל את סין, אנגליה וצרפת. עם עוצמה כזו ישראל היא שומרת המעמקים והסדר באיזור שלנו.

כיצד קרה שבריטניה, אי מבודד ולא גדול במיוחד, הצליחה להפוך למעצמה ימית משנת 1692 ועד למלחמת העולם השנייה? ובין השנים 1805 ועד למלחמת העולם הראשונה איש לא העז עוד לקרוא תיגר על בריטניה "השולטת בימים"?

בריטניה הפכה למעצמה ימית דווקא בגלל היותה אי מבודד במים. בעוד מדינות הקונטיננט באירופה נאלצות להקים צבאות יבשתיים חזקים, וביצורים יקרים, כדי להגן על גבולותיהן, בריטניה היתה פטורה מכך, בשל היותה אי, המוקף במים. וכך היא הקדישה חלק גדול מתקציבה להקמת הצי החזק, בעוד שהצבאות האירופיים כמו ספרד או צרפת חילקו את התקציב בין היבשה החשובה לים. הצי הזה הפך את בריטניה למעצמת סחר בינלאומית, שהגנה בהצלחה על קווי המסחר הבינלאומיים שלה, והגיעה לכל קצות העולם של אז.

בשנת 1805 תיכנן נפוליאון לפלוש לבריטניה דרך הים, יחד עם צי ספרדי גדול. אלא שנפוליאון לא הבין הרבה בקרבות ימיים. הארמדה הצרפתית-ספרדית הגדולה נתקלה בצי הבריטי בפיקודו של האדמירל נלסון ליד טרפלגר (דרומית מערבית לחופי ספרד), ושם נערך הקרב הימי האדיר, שנגמר בניצחון בריטי מוחלט, אם כי נלסון עצמו נהרג בקרב.

במשך כמאה שנים מאז, שום מדינה לא העזה עוד לקרוא תיגר על עוצמתה הימית של בריטניה, והיא היתה חופשיה לנהל את הסחר שלה בכל רחבי העולם.

גם ישראל היא סוג של אי, וגם העתיד שלה נמצא בים, אם כי לא באופן שהערבים תיכננו לה פעם... בים נמצאים השטח העתידי שלה, האנרגיה שלה, הקשר לאירופה, הביטחון והיזמות.

כבר ביולי 2011 הערכנו באתר, שלמרות הסירוב הגרמני, הם בכל זאת יתרצו וימכרו לישראל צוללת "דולפין" שישית, זו צוללת טילי השיוט המתקדמת בעולם, שלישראל יש כבר שלוש כמותה, עוד שתיים אמורות להגיע השנה ובשנה הבאה, וכעת הששית. הפתעה נעימה? משום שגרמניה הסכימה גם לסבסד את מחיר הצוללת השישית, כפי שעשתה עם הקודמות: השתיים הראשונות ניתנו לישראל במתנה מגרמניה, בשלישית שילמו הגרמנים חצי מחיר, ברביעית ובחמישית שליש מחיר, וכך גם בששית. אין מניעה שגרמניה תמכור לישראל עוד צוללות מתקדמות, ובמאמר ההוא דיברתי על עשר, שיבטיחו את עוצמתה האדירה של ישראל לעשרות שנים. עלות כל צוללת כחצי מליארד דולר, אך המחיר יכול לזנק עד ל-850 מיליון, עם ציוד מתקדם. ישראל קבעה דרישות מיוחדות בצוללות שלה, והיא עצמה התקינה בהן מערכות מתקדמות וסודיות. הצוללת השישית תהיה המתקדמת מכולן, והשהות שלה במים העמוקים תהיה הארוכה מכולן.

בכך תהיה ישראל למעצמה השלישית בעולם, שיש לה ארמדה כזו של צוללות המשגרות טילים. אלו צוללות המסוגלות לשגר טילים ארוכי טווח (למשל טיל השיוט הישראלי "דלילה", תוצרת התעשייה הצבאית), של 1,500 ק"מ ויותר, פוטנציאלית גם טילים גרעיניים, מתוך המים, מבלי לעלות כלל למעלה. רק לארצות הברית ולרוסיה יש יותר מחמש צוללות כאלה, ובכך עוברת ישראל את סין, אנגליה וצרפת. עם עוצמה כזו ישראל היא שומרת המעמקים באיזור שלנו. אף מדינה באיזור שלנו אינה יכולה לרכוש כלי לחימה בכאלה מחירים. עוצמתה הכלכלית של ישראל מאפשרת זאת.

מילה על הגרמנים. זה לא דבר של מה בכך שהם מסכימים לממן חלק מן הצוללת השישית (בסך 135 מליון אירו), כאשר הם עצמם מקצצים את הצבא שלהם באופן אכזרי, בשל הקשיים הכלכליים. גרמניה התנגדה למכור לישראל צוללת שישית, ורק התערבותו של בנימין נתניהו אצל הקנצלרית מרקל, ידידה גדולה של ישראל, שינתה באופן מפתיע את התמונה.

האיראנים עוקבים אחר הדיווחים מגרמניה על עוד שלוש צוללות טילים לישראל, כאשר להם אין אף צוללת טילים הדומה לזו, וגם לא תהיה להם. הם מבינים שעוצמתה של ישראל מזנקת, ואין להם מענה לכך. בשל זאת, הם מנסים להראות שיש להם אלטרנטיבה. צוללות קילו מיושנות שלהם מסתובבות לאחרונה בים האדום, כהתרסה לנוכחות הישראלית ארוכת הטווח. זו הסיבה שאנייה שלהם חצתה את תעלת סואץ ועברה בים התיכון, להפגין שהאיראנים גם הם מעצמה.

עד היום הצליחו האיראנים להפיק מודיעין מתוך שטח סוריה. במחנות של האיראנים שבסוריה, הותקנו מנגנוני האזנה וציתות, כולם מכוונים לעבר ישראל. אך המשטר של אסד מתנדנד, והנכסים האיראניים בסוריה עלולים להתנדף, שכן המורדים הסונים מתעבים את איראן, ועלולים להיהפך לאויביה. מכאן הצורך של האיראנים לפתח אלטרנטיבות מודיעין ומעקב דרך הים. גם ישראל וגם סוריה מקדמות את חילות הים שלהן, בשל מצוקה על הקרקע.

האם ייתכן שמדינה ערבית מוכרת את הצוללות האלה לישראל? כיום שולטת במספנה שבונה את הצוללות הגרמניות ממשלת אבו דאבי, שקנתה את המספנה. אם היתה רוצה, היא היתה מטילה וטו על החלטת גרמניה למכור לישראל, אך וטו כזה לא הגיע, משום שאבו דאבי שמחה שכוח צבאי ישראלי יתעצם מול איראן, אוייבתה, מה גם שמדובר בעיסקה מסחרית למטרות רווח. אלה עסקים, והמספנה הזו תשמח אם ישראל תקנה עוד צוללות, ככלות הכל אין הרבה מדינות שיכולות להרשות לעצמן מחירים כאלה.

סן צו כבר גילה איך בונים הרתעה: אם האוייב שלך מעריך שייגרם לו נזק כבד אם יתקוף אותך, הוא יבלום את עצמו. וזו משמעות הצוללות: איראן תוכל אולי לתקוף את ישראל באמצעות טילים, ולפי תפיסתה אפילו לשאוף להשמידה, אך היא גם תדע שהמחיר עלול להיות קיומי מבחינתה. גם אם יושמדו יכולות ההגנה והתקיפה של ישראל במתקפה כזו, המהלומה על איראן תגיע מן הים, והיא תגיע בוודאות. אם איראן מבינה שהיא עצמה לא תתקיים אם תתקוף את ישראל, או שהיא תשלם מחירים נוראיים, היא לא תעשה זאת. ואכן, בעיתונות העולם נכתב שצוללת ישראלית אחת משייטת כל העת מול חופי איראן, וזו ההרתעה. כאשר המספר יגיע לשש צוללות ואולי ליותר, המשמעות היא שליטה ישראלית על המרחב העצום שלנו כולו.

הכוח הצרפתי-ספרדי נערך בטור של שתי שורות מול האניות הבריטיות המתקרבות. תוכניתו היחודית של נלסון היתה לתקוף דווקא את האניות שבשורה האחורית. מדוע? משום שהוא נעזר ברוח המערבית, שבאה מן הגב של האוניות שלו. כיוון שהן הפליגו נגד הרוח, התקשו אניות השורה הראשונה של הצרפתים לצאת לעזרת אניות השורה האחורית, ובכך נשבר הכוח שלהן. זו היתה תוכניתו של נלסון מראש, והיא הצליחה. בקרב, כמו גם בחיים, אין תחליף לניסיון ולמצביאות. אחד הצבאות היחידים בעולם שאין בו לימודי מצביאות מסודרים, שם מלמדים את גאונות קרבות העבר, הוא צה"ל.

"שלטי בריטניה בגלים," ההמנון הפטריוטי הבריטי, המזוהה כל כך עם הצי הבריטי, תפארת הצבא המלכותי. בקרב טרפלגר איבדו הצרפתים-ספרדים 18 ספינות, ויותר מ-7,000 מן הלוחמים שלהם נהרגו, נפצעו או נשבו. לבריטים לא אבדה אף ספינה, והם יצאו מן הקרב עם 1,600 הרוגים או פצועים.

לפני כמה שנים פורסם שגם המצרים מעוניינים לרכוש צוללות דולפין מגרמניה. הצוללות המצריות מיושנות ועלובות, ומצרים נלחצה מכך שישראל שולטת במעמקים, בעוד שלה אין מענה. אלא שהמשא ומתן הזה לא התקדם, עד כמה שידוע, ועכשיו למשטר הצבאי לא נותר כסף כדי לקנות צוללות כאלה, העולות הון. לקיום אין לו כסף, והדבר הזה מקומם את המשטר הצבאי במצרים, שנאלץ להבין את מקומה החדש של ארצו.

מילת אזהרה: בעבר חצו צוללות ישראליות את המים הרדודים של תעלת סואץ, גלויות לעיני כל. כעת, כאשר התעלה הזו אינה מאובטחת עוד מטרור המגיע מסיני, יש לשקול את המעבר הזה מחדש.

ישראל עובדת בחשאי, כך פורסם בעולם, על בניית צוללות זעירות ללא צוות, וזו תהיה המילה החדשה בעולם הנשק והצבא של השנים הבאות. ישראל מובילה את העולם עם טכנולוגיית המטוס ללא טייס, וכך עשוי לקרות גם בים. כפי שארצות הברית לא תייצר עוד מטוס תקיפה מאוייש, כך גם עולם הדממה עובר לרובוטיקה. המשמעות היא, למשל, שהות בים ללא הפוגה, ובמרחקים עצומים. במילים אחרות, זו תהיה עוד סיבה מדוע ישראל תיהפך למעצמה ימית בתחום הזה.

ברור שצוללות זעירות כאלה יימכרו לאחר מכן בעולם, ויכניסו כסף רב לישראל, כפי שקורה גם בתחומי הנשק האחרים, למשל "כיפת ברזל" או "מעיל רוח" להגנה של טילים נגד טילים על גבי טנקים. ישראל הפכה את מגרעותיה ליתרונות, והיא מוכרת את הפיתוחים הצבאיים, אותם היא נאלצת להמציא בשל האיומים הנמשכים עליה. ההתקפות על ישראל הופכות ליתרון בתחום הנשק למכירה, משום שישראל יכולה לטעון שהנשק שלה עבר טבילת אש.  ישראל היא יצואנית הנשק הרביעית בעולם, על פי הערכות בינלאומיות.

חיל הים עובר בשנים האחרונות שינוי קונספטואלי חשוב: ממשמר החופים (שגם זה חשוב) לזרוע האסטרטגית של ישראל ושל צה"ל, במידה לא פחותה מעוצמת חיל האוויר. הצוללות שלנו מגיעות לכל מקום בעולם, בוודאי באיזור הזה, ולאויבים אין בינתיים מענה סביר. משמעות הדבר שינוי חשיבתי מוחלט. מחיל זניח יחסית, לחיל מרכזי, עם שימושים מתוחכמים שלו, שלא היו בעבר, פוליטיים, צבאיים ופסיכולוגיים. מעכשיו הוא יצטרך להגן גם על מתקני הגז והנפט של ישראל במימי הים התיכון.

וזו נקודה מעניינת: הצוללות האלה עובדות על הפראנויה של האיראנים. הם לא רואים אותן, והים שקט לגמרי, אך יש דיווחים שהן עוגנות, או לפחות חלקן, מול חופיהם; הן מחדירות, אולי, פעילים ישראליים לתוך איראן, והדבר משחק במוחם של האיראנים. הם לא רואים דבר, אך הם סבורים שהצוללות זוממות כל העת משהו, מסתובבות אצלם בבית, וזהו העונש הגרוע ביותר, להיות קורבן לפראנויות ולפחדים שלך.  מטבעה המסתורי, הבלתי נראה, הצוללת מעוררת פחדים, ובקרב הפסיכולוגי הזה השלטון באיראן מתיש את עצמו.

האיראנים כעסו על הגרמנים, בשל עיסקת הצוללת השישית, משום שהם במצוקה צבאית ואזרחית. אין להם מענה טוב לבעיית צוללות הטילים, למרות הרעש שהם עושים בתקשורת, במכוון. אין להם טכנולוגיה לפתח צוללות מעין אלה, או כסף. כל צוללת עולה הון, וזהו כלי הנשק היקר ביותר שיש לצה"ל (שאלה מעניינת: האם אפשר לבטח את הצוללות?) – אך ההשקעה היא משתלמת. היא בעצמה מונעת מלחמה, שכן האיראנים מורתעים, ואין עוד פחד לאויבים שלנו כמו הפחד מן הצוללות, שבעולם נטען שהן נושאות כבר טילים גרעיניים מוכנים לשיגור. החשש הזה מהשמדה בידי ישראל הוא אחת הערובות החזקות ביותר ליציבות בה אנחנו חיים, במזרח תיכון מסוכן ומזועזע. יש השקעות שלא נמדדות בכסף, וצי הצוללות שלנו הוא כזה.

אהוד: לקרוא ולא להאמין שכל זה מדובר במדינה פצפונת כשלנו, שבקושי רואים אותה על מפת העולם!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 29.9.13

* היום לפני 75 שנה, ב-29.9.38, נחתם הסכם מינכן. היום, 75 שנים אחרי, שוב נושבת במערב רוח מינכן – רוח של פייסנות, רפיסות, חולשה, כניעות ו"שלום אך שווא". כאז כן עתה, הרוח הזאת משותפת להנהגה ולציבור. אלא שאז היה צ'רצ'יל, מנגד. והיום?

* האם היה זה נכון להחרים את נאומו של רוחאני בעצרת האו"ם?

זו דילמה לגמרי לא פשוטה. מצד אחד, כאשר כל מדינות המערב, שהחרימו את נאומי אחמדיניג'אד, אינן מחרימות הפעם את נאומו של רוחאני, ההחרמה שלנו מציגה את ישראל כמדינה מבודדת, וזו בהחלט תדמית בעייתית מבחינה מדינית, המשמחת את אויבינו.

מצד שני, יש חשיבות רבה לכך שישראל תעמוד בפרץ מול מצג השווא של – הקול קול רוחאני והידיים ידי אחמדיניג'אד, ותצעק שהמלך עירום.

לטווח הקצר, אין ספק שההחרמה הזיקה לתדמיתה של ישראל. אולם הנזק לטווח קצר הוא מחיר ראוי, אם ישרת לטווח קצת יותר ארוך את הסרת המסכה והפשטת בגדי הנשיא החדשים.

מכל מקום, נתניהו יודע היטב שההחרמה פגעה בישראל ובעיקר בו אישית מבחינה תדמיתית לטווח הקצר, והוא ראוי להערכה על שהיה מוכן למחיר הזה, מתוך אמונתו שהדבר משרת את המטרה הלאומית.

* הכחשת השואה אינה עמדה בוויכוח היסטורי אקדמי, אלא תעלול תעמולתי שנועד לפגוע בישראל, בציונות ובעם היהודי. הרעיון הוא להציג את הקמת מדינת ישראל כעוול כלפי הפלשתינאים, שנבע מהשואה, שבעצם אינה אלא המצאה ציונית. כאשר רוחאני אומר שאינו היסטוריון ואינו יודע מה בדיוק היה במלחמת העולם השנייה, אך הוא מגנה את כל ההרג במלחמה כלפי נוצרים, יהודים ומוסלמים, אולם מדגיש ההרג הזה אינו מצדיק את העוול כלפי הפלשתינאים – הוא מכחיש שואה מן הזן הנחות ביותר, גם אם הוא עושה זאת במתק שפתיים, ולא בבוטות כמו קודמו.

* העיסוק בציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים דחק לפינה את העיסוק בציון 20 שנה להסכמי אוסלו. המעט שהוקדש לנושא, היה חף מחשבון נפש, ועיקרו – זיכרונות נוסטלגיים של מחוללי המהלך רון פונדק, אורי סביר, יוסי ביילין ואחרים. הללו השתבחו במהלך המחתרתי, החסמב"אי, שרקחו מאחורי גבה של ממשלת ישראל, ושבסופו של דבר גררו אליו, תחילה את שר החוץ פרס ואח"כ את ראש הממשלה רבין. והמעניין הוא שכלל לא עומתו הסיפורים הללו עם שאלות אודות זוטות כמו דמוקרטיה, ממלכתיות, מנהל תקין. האם סגן שר יכול לנהל מדיניות חוץ עצמאית בסוגיה המדינית ביטחונית החשובה ביותר, באמצעות אנשים פרטיים, ללא ידיעת הממונים עליו, ללא הסכמתם וללא אישורם (אגב, ביילין נהג כך גם אחרי הסכם אוסלו, במו"מ פרטי עם אבו מאזן, ללא ידיעתם וללא הסכמתם של רבין ופרס)?

ההתנהלות הזאת, משולה לקצין בצבא היוזם על דעת עצמו מלחמה, מחמם את הגבול בפעילות פרטית וסוחף למערבולת הזאת בדיעבד את הצבא והממשלה.

איך אתה יכול להשוות צעד של מחרחר מלחמה לצעד של שוחר שלום; צעד שנועד לדרדר את המדינה למלחמה לצעד שנועד להביא לשלום? יצקצקו בלשונותיהם צדקנים ומתחסדים. אתעלם מהצדקנות, ואקפוץ היישר למבחן התוצאה.

שלום?! איך נמדד שלום? אני מציע מדד אובייקטיבי – מספר ההרוגים והפצועים משני הצדדים בעקבותיו.

* קהילת "ניגון הלב" היא קהילה אזורית של תושבים מיישובי עמק יזרעאל המערבי, הפועלת כבר 13 שנים בנהלל, מקיימת בדרכה הייחודית תפילות / קבלות שבת מידי שבוע, אירועים בחגים, חוגי לימוד, פעילות חברתית, תרומה לסביבה ועוד ועוד. אני מחובר מאוד לקהילה, מדי פעם משתתף בקבלות השבת שלה ואף כתבתי עליה מחקר אקדמי מקיף לפני שנים אחדות (המעוניינים לקרוא את המחקר מוזמנים לפנות אליי באופן אישי, ואשמח לשלוח להם).

את ליל שמחת תורה חגגתי בקהילת "ניגון הלב". נהניתי עד מאוד מקריאתם של כלת תורה וכלות וחתני בראשית. נהניתי מהמסורת של הקהילה, לפרוס את ספר התורה על גבי שולחן ארוך, ולקרוא את המשפט הראשון מכל פרשה מפרשות התורה ובסוף כל חומש – הקפה. ולאחר מכן ריקודים ושמחה רבה. קהילת "ניגון הלב" שמה דגש חזק מאוד על הצד המוסיקלי ויש בתוכה מקבץ נדיר של כישרונות מוסיקליים ונגנים על כלים שונים, אולם בשמחת תורה הם חורגים ממנהגם ומביאים נגנים מבחוץ – את להקת הכלייזמרים הצעירים "קליינע מענטעשלעך".

היה מרנין ומלבב לראות קהל רב, אני מעריך בכ-150 לפחות, כולם "חילונים", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (לא מקובלות עליי, אך מקובלות בשיח הישראלי), שמחים בשמחת תורה, ולא כאורחים בשמחתם של ה"דתיים", ככה מבוישים בצד שהילד יראה איך זה אצל "היהודים האוטנטיים" (עם ההפרדה המגדרית והדרת הנשים), אלא כבני בית ובעלי בית בתרבות היהודית, כבני בית ובעלי בית בתורה, שהיא תורת ישראל, התורה של כל עם ישראל, על זרמיו השונים.

* מה עוד עינג לי את שמחת תורה? "שיבולת בשדה": תוכנית נפלאה על יצירתו של המשורר והמוסיקאי מתתיהו שלם, איש העלייה השלישית, ממעצבי התרבות הציונית הקיבוצית, עמוד התווך של יצירת שירת העם הארצישראלית. התוכנית שודרה ברשת ב', וכללה ביצועים חדשים בעיבודים חדשים של יצירותיו, אותם עיבדו ושרו טובי היוצרים הצעירים המובילים במוסיקה הישראלית. ברמת יוחנן, קיבוצו של מתתיהו שלם, מתקיימת עד היום, יותר מבכל קיבוץ אחר, מסורת החג החקלאי – חג המים בסוכות, טקס העומר בפסח, חגיגות הביכורים בשבועות, חג הגֵּז וכו', כפי שעוצבו בידי מתתיהו שלם, והכוריאוגרפית, חברת הקיבוץ, לאה ברגשטיין. 

בתקופה האחרונה עסקתי בתרבות היהודית ארצישראלית של העלייה השלישית, לקראת מופע שערכתי בכנס "הקהל" על שירתו היהודית של אברהם שלונסקי, כך שהתוכנית על שלם, שגם כך אני אוהב את יצירתו ומחובר אליה, באה לי בזמן המתאים. יצירותיהם של שלונסקי ושלם שואבים מן המסורת היהודית לדורותיה, מחברים בין ההוויה של חידוש החיים היהודיים בארץ-ישראל לתנ"ך – סיפוריו וגיבוריו, ויוצרים יצירה ארצישראלית מקורית וחדשה. השילוב של מסורת וחידוש הוא ליבת יצירתם ומורשתם.

למתתיהו שלם בן, נכדים ונינים בגולן, מעמודי התווך של קהילת הגולן, המגשימים בחייהם את מורשתו הציונית ההתיישבותית.

* במוסף התרבות והספרות של "הארץ", ערב שמחת תורה, התפרסמה כתבה של רוחמה אלבג, על מסע לעיירה רדאוץ בבוקובינה, היום רומניה, בעקבות המשורר דן פגיס, יליד העיירה, ושיריו. רדאוץ היא עיירת הולדתו של אבי, יוסף הייטנר. אבי נולד ב-1930, השנה בה נולד פגיס. הוא הכיר את פגיס, "בן העיר" שלו, שאף היה בן דוד של אחד מחבריו הקרובים ביותר, חיים אוטו ולדמן. סיפורם של פגיס ושל אבי דומה מאוד – ילדות ברדאוץ,  שפת אם גרמנית, לימודים בבית הספר הרומני ברומנית, גירוש בסוכות 1941 בגיל 11 למחנה הריכוז בטרנסיסטריה, חזרה לרדאוץ אחרי המלחמה וחוסר יכולת ורצון להתערות בה מחדש וזמן קצר לאחר מכן עליה לארץ.

לפני שבע שנים, נסעתי עם אבי ועם אחיי למסע ברומניה, שגולת הכותרת שלו היתה הביקור ברדאוץ, במחוזות ילדותו; הבית שבו גדל (הבית עצמו כבר אינו קיים), בית הכנסת הגדול, בית המלאכה של סבי החייט (היום חנות לכלי עבודה), רציף הרכבת בו בוצע הגירוש, הבית בו גרו עם שובם מהמחנה ובתי חברים ובני משפחה. רק לבית הקברות לא יכולנו להיכנס, כיוון שביקרנו במקום בשבת, ובית הקברות היה סגור. כעבור שנתיים, אבי שב לשם עם בני ואחייניתי,  נכדיו הבכורים, לכבוד בר/בת המצווה שלהם. הפעם הם לא חזרו על הטעות, ביקרו במקום ביום חול, פקדו את בית הקברות, ועלו לקברות המשפחה ובהם קבר אחותו של אבי (שמתה לפני השואה. בני המשפחה שנספו בשואה, ובהם אחיו חיים קארל, לא זכו להגיע לקבר ישראל).

מאמרה של אלבג הציף אותי ברגשות והחזיר אותי למסע ההוא. בעקבותיו, אחזור לשירתו של פגיס, שעל פי ניתוחה של אלבג – רדאוץ נוכחת בהם מאוד, גם באלה שלכאורה עוסקים בעולמות אחרים.

המסע המשפחתי היה אירוע חשוב בעבורי, אך הוא לא היה "מסע שורשים". השורשים שלי אינם נמצאים ברדאוץ, אלא בירושלים, בגמלא ובסוסיא. לאורך כל מסעי, התנגן בראשי שירו של אהוד מנור "יליד הארץ": "אבא שר אני לך, על שיום אחד, קמת ותלך."

* הזדהיתי מאוד עם שר החינוך שי פירון, שהציג את משנתו החינוכית בראיון מקיף ב"מעריב" – בנוגע ללימוד לשמו, לעבודת האלילים של המבחנים, למהותה של מצוינות בחינוך, לאמון בתלמיד ועוד. משפט אחד שלו ממש ממש ביטא את גישתי: "הרב עמיטל לימד אותי להפוך לחבר בסיירת שביל הזהב, שאני קורא לה סיירת הגם וגם. לא או אשכנזי או חילוני או דתי או שמאלני או ישראלי או יהודי או דמוקרטי או מרכז או פריפריה. זה גם וגם, וההיפך מסיירת החורבן שמבטלת את האחר וכופרת בלגיטימיות שלו."

* ליאור דיין, עיתונאי "מעריב", שהוא גם "בן של" וגם "נכד של", הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים של ה"שמאל" הישראלי, הקורא לנסיגה ישראלית מכל שטחי יו"ש והקמת מדינה פלשתינאית בהם. וכך כותב דיין על גדעון לוי: "כשגדעון לוי הולך לברר אילו פשעים נערכו בחסות צבא הכיבוש ולהלשין על כך בעיתון שלו – זה לא מעניין אף אחד, וזו לא חוכמה. אין כאן שום סיפור. ברור שלגדעון לוי, שהוא בעצם הפה של הרשות הפלשתינאית בישראל וחיית המחמד החביבה על אל-ג'זירה, יהיה קל ולא מסוכן בעליל להגיע לרמאללה. ... מי שנכנס לשטחA  כדי למדוד את עוולות הכיבוש עם אלכס ליבק ועם אפוד מגן של אלף מילה שמתפרסמות בכל יום שישי בעיתון הכי שמאלני במדינה ... כמו העיתון שהוא כותב בו, גם גדעון לוי סובל ממחלת החשיבות העצמית." ועוד ועוד.

אז מה ההבדל בין ליאור דיין לבין גדעון לוי? ליאור דיין הוא פטריוט ישראלי, שבחיפושו אחרי מה שטוב למדינה, הוא הגיע למסקנה מסוימת. אפשר להסכים אִיתה. אפשר לחלוק עליה (כפי שאני חולק עליה). יש לכבד אותה ולכן יש טעם להתווכח אִתה.

גדעון לוי, לעומתו, שונא שנאה פתולוגית את מדינת ישראל ואת עם ישראל, מזדהה בכל נימי נפשו עם אויביה ובעיקר עם המרים באויביה ותומך אוטומטית בכל אמירה ומעשה שלהם נגדה. זה הבדל של יום ולילה.

מסכם דיין: "נדמה שכבר שנים כל מה שלוי עושה הוא להגזים ולהמאיס על מדינת ישראל את השמאל הישראלי. וזה חבל לי באופן אישי בתוך מי שמחשיב את עצמו כמי שייך למחנה השמאל, ההולך ונכחד בזכות אנשים כמו גדעון לוי."

* מִרְשימה של ההיסטוריון מרדכי נאור במוסף הספרותי של "הארץ", לציון 70 שנה למותו של שאול טשרניחובסקי, למדתי על פרשה שלא הכרתי – במאורעות 1936 הותקף בידי מחבלים ערביים אוטובוס שבו נסע טשרניחובסקי, וכדור חלף סמוך לאוזנו של טשרניחובסקי וכמעט והרגו. במאמר הראשי של "דבר", למחרת, נכתבו בין השאר השורות הבאות, שהן בעיניי תמצית הציונות, תמצית ה"אף על פי כן" – ההתייחסות הנאותה והראויה לניסיון של הערבים מאז ועד היום למנוע בעדנו את מימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית לבנות את ארצנו ואת מדינתנו: "שניים אלה מסמלים את הפורענות השוררת בארץ: עצי תרבות הנכרתים, שדות תרבות הנשרפים, וכפשׂע היה בין חיי גדול השירה הישראלית ובין כדור הרוצח... ובכל זאת ואף על פי כן! עצי פרי חדשים, יפים יותר, יגדלו בתל יוסף ובמשמר העמק; שדות תבואה חדשים, עשירים יותר, יקומו בעין חרוד ובהרצליה. שאול טשרניחובסקי נשמר לנו, והשירה העברית תתגדל ותתקדש לשריקת הזדון של הכדור המתנקש."

עורך "דבר" באותם ימים היה ברל כצנלסון, מנהיגה של תנועת העבודה הציונית לצד ב"ג, וסביר להניח שהוא כתב את מאמר המערכת הזה, שביטא את רוחה של הציונות הסוציאליסטית, ושל ההסתדרות הכללית, ש"דבר" היה ביטאונה.

* אני פעיל מאוד בפייסבוק. בדף הפייסבוק שלי אני מעלה כמעט את כל מאמריי, נאומיי, דרשות פרשת השבוע שלי, פינתי השבועית ברדיו אורנים ועוד הרבה תגובות, התייחסויות ואמירות אקטואליות. לעיתים גם קישורים למאמרים של אחרים, שאני מזדהה אתם. כמעט כל פוסט כזה מעורר דיון. יש לי 5,000 חברים, אולם הרוב הגדול דומם. המגיבים רובם קבועים, המייצגים מגוון דעות רחב מאוד, מ"שמאל" קיצוני ועד "ימין" קיצוני. ולעיתים, דווקא הקיצונים נותנים את הטון. לא אחת אני מוצא את עצמי בקרב סימולטני נגד הקיצונים מכאן ומכאן. ולעתים אני פורש ומניח להם להתכתש בינם לבין עצמם. גישתי פתוחה מאוד, אני מאפשר הייד פארק רחב מאוד, כולל עמדות ששערותיי סומרות כשאני קורא אותן. לעיתים נדירות ביותר אני מוחק תגובה. יש חבר אחד, שהשתלח בי אישית באופן קיצוני ביותר ומאז אני מוחק את כל תגובותיו. פעמיים חסמתי אנשים: מנוול אחד שהריע להיטלר ש"שיפד את האשכנזים" ובהמה ימנית פנאטית שאינה בוחלת בהשמצות קשות ובוטות כלפי כל מה ש"שמאלני" מדי בשבילה (ואני מתרשם שגם כהנא "שמאלני" מדי בשבילה).

לצד הפתיחות להשמעת עמדות קיצוניות ומקוממות, יש לי קו אדום: אני מוחק כל מי שמנסה להפוך את הדף שלי במה לשני השקרים הנתעבים – הכחשת שואה ותיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. את הללו אני מוחק מיד.

אהוד: גם אני נוהג כך, ב"חדשות בן עזר". בקשר לקונספירציה – יש חבורה של כותבים שמנסים שוב ושוב להכניס לתקשורת את התועבה הזו, בשם חופש הדיבור!

* * *

אורי נוי

תשובה ל'ידידינו בעולם'

'ידידינו בעולם', ובפרט באירופה, דורשים מישראל בתוקף לחזור לגבולות 1967. נשים לרגע בצד את הנימוקים המהותיים כנגד הרעיון הזה, ויש כמה נימוקים כאלו, הנה רק העיקריים שבהם:

א. זו ארצנו.

ב. גבולות 1967 היו בלתי נסבלים מבחינה ביטחונית, איום קיומי תמידי.

ג. אין לנו בכלל פרטנר לשלום אמת, וראינו מה קרה כשמסרנו שטח ל'פלסטינים'.

ד. 'ידידינו' היקרים. אחרי עיראק ורואנדה ו"האביב הערבי" ועוד הרבה אסונות אנושיים דומים – לא עדיף שתפסיקו לייעץ לאחרים כיצד לפתור את בעיותיהם, כאשר הרקורד שלכם בתחום זה כל כך עלוב?

אם כן, נשים לרגע בצד את הנימוקים היותר מהותיים כנגד הרעיון של נסיגת ישראל לקווי 1967, ונעסוק הפעם רק בטענת 'ידידינו בעולם' שגבולות הם משהו קבוע, לא ניתן לשינוי.

מלחמת העצמאות של ישראל הסתיימה בתחילת 1949, כאשר מדינות ערב הבינו שאם מלחמתן הכושלת להשמדת ישראל לא תיעצר במהרה, יקרה "משהו מאד לא טוב", בפרט שצה"ל כבר הגיע לאל-עריש שבצפון סיני ובכך השלים כיתור אסטרטגי של כל הצבא המצרי. כדי למנוע קריסה מוחלטת של צבאותיהן ומשטריהן, מדינות ערב חתמו אז עם ישראל על "הסכמי מפקדים" להפסקת אש זמנית. הסכמים שבהם נציגי צה"ל ונציגי צבאות ערב סימנו, בשטח ובמפות, את הקו המפריד בין הצבאות.

הערבים הם שדרשו שייכתב במפורש בהסכמים אלו שמדובר בקו הפסקת אש זמני בין צבאות, ובשום אופן לא בגבול מדיני, וממילא הם סירבו באופן  מוחלט להכיר בעצם קיומה או בזכות קיומה של מה שהם כינו "היישות הציונית" או "תל-אביב", אלא רק בעובדת נוכחותו בשטח של צה"ל המנצח, שאיתו נחתמו ההסכמים.

העובדה הזו, שהוסכם במפורש שמדובר רק בקו תיחום זמני בין צבאות, עד המלחמה הבאה, לא מפריעה לכל העולם לדרוש בקולי קולות מאז 1967, כשצה"ל הזיז הלאה את הגבול בין הצבאות, להחשיב את הגבול הקודם כגבול מדיני מקודש וקבוע שאליו ישראל חייבת לחזור.

אז בעניין זה, של קדושתם וקביעותם של גבולות קודמים, רציתי להאיר את עיניכם, ואת עיני 'ידידינו' האירופים. הנה לפניכם מצגת קצרה (שלוש וחצי דקות), שמראה את שינויי הגבול הרבים מספור באירופה באלף השנים האחרונות, כולל בשנים האחרונות:

http://youtu.be/wH_3op0ViyU .

אז בפעם הבאה שאירופי כלשהו, או 'בן תרבות' אחר, יטען שישראל חייבת לחזור לגבולות 1967, פשוט משום שיש לכבד גבולות קודמים (לא תמיד, הדרישה עולה לרוב רק כשמדובר בישראל), אולי פשוט תשלחו לו את הקישור למצגת.

* * *

יונתן גורל

אִמָּא שֶׁלִּי סִפְּרָה לְיַלְדִּי

אִמָּא שֶׁלִּי סִפְּרָה לְיַלְדִּי

סִפּוּר עַל בַּיִת

בָּעִיר הָעַתִּיקָה בִּירוּשָׁלַיִם

עַל שְׁכֵנוּת טוֹבָה עִם עֲרָבִים

עַל חֶבֶל כְּבִיסָה

שֶׁהוֹבִיל מֵעַל לָרָאשִׁים

כְּבָסִים לְבָנִים

גֶּשֶׁר לְלֹא מִלִּים

אִמָּא שֶׁלִּי חָלְמָה

לְיוֹם לִרְאוֹת

אֶת קֶבֶר בַּעֲלָהּ

עַל הַר הַזֵּיתִים

לָחֹן אֶת עֲפָרוֹ

לִגְהֹר עַל מַצַּבְתּוֹ

לְסַפֵּר לוֹ סִפּוּר גְּאֻלָּה

בֵּינָהּ לְבֵינָהּ

נָשְׂאָה אוֹתוֹ כִּירוּשֵת

דּוֹרוֹת

אִמָּא שֶׁלִּי לֹא זָכְתָה

לַיּוֹם

מֵתָה בַּחֲצִי יָמֶיהָ

אֲנִי נוֹשֵׂא בְּתוֹכִי

אֶת תִּקְוָתָהּ הַפְּגוּמָה

מַעֲבִיר לְיַלְדִּי

בְּשׂוֹרָה חוֹלָה

מִתְהַפֶּכֶת עַל מִשְׁכָּבָהּ

מְבַקֶּשֶׁת אַהֲבָה

בְּעוֹלָם לְלֹא רַחֲמִים

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* מלי טויב אהרנסון: לאהוד בן עזר, אני קוראת בספרך "מסעותיי עם נשים". למען הדיוק, אביו של צבי לפר – אלימלך, היה אח של דודי – דויד לפר. כך שלי ולצבי לפר יש בת דודה משותפת – עכסה לפר. מעולם לא היה לי , עקב כך, קשר לצבי לפר. פניתי אליה וקיבלתי אישור לכך שיהודה אלמוג היה הדוד של  אביו של צבי לפר, ולא דודו של צבי לפר. כפי שציינת בספרך. זו משפחה מסועפת בעלת זכויות רבות בבניין הארץ.

* חיימקה שפינוזה: נהניתי מאוד לקרוא את הביקורת של תמר מרין ["הארץ", "ספרים", 26.9.13] שבה אני מככב בתור גיבור ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים".

ובכל זאת עליי לתקן פרט חשוב אחד ברשימה.

מרין כותבת:

"זכורה בעיקר הסצינה שבה חיימקה שפינוזה מתארח בביתה של אהובתו לארוחה רומנית בת ארבע מנות המוגשת על ידי אמה, פצצת סקס בפני עצמה, שנעשית בהמשך לפרטנרית נוספת שלו."

ובכן, אם התכוונה לאמה במובן של משרתת או עוזרת, אז זה בסדר, והכוונה היא לוויולטה הרומנייה, שלא רק בישלה אלא גם עשתה לי חוקן וגילתה לי סודות נְקָבים בגוף שאותם לא שיערתי לעצמי מעולם עד שהגעתי לבית של מלנכּולי בחיפה.

אבל אם הכוונה לאימהּ של מלנכּולי [תלמידת התיכון, זו "אהובתי"], הרי שזו טעות מצערת. מעולם לא פגשתי את אימהּ של מלנכולי ולא היה לי איתה שום מגע, אלא רק עם ויולטה, המשרתת הרומנייה, שעימה (ולא עם אותה אימהּ) התבשבשתי.

* ניצה שמשוני: פעם אחת בעברי הרחוק קראתי רומן של בן עזר ולא אהבתי את הבוטות, ולא שבתי לקרוא  בספריו. אני חושבת שהוא נשאר סופר בפוטנציה.

* קראתי את הרשימה של תמר מרין. אמרתי לך שהכי טוב שמישהו צעיר, מהאסכולה הפוסט-מודרנית, יכתוב ביקורת עליך, והיא אכן הבינה נכון את שבירת הכלים אצלך.

 י.

אהוד: כבר עם התפרסם הרומאן הראשון שלי, הריאליסטי, "המחצבה", לפני יותר מ-50 שנה, ידעתי שרק מישהי שעל פי גילה יכולה להיות בתי, והיא מהאסכולה הפוסט-מודרנית – תוכל להבין נכון את "שבירת הכלים" בכתיבה שלי.

* אהוד: תיקון נוסף למאמר של תמר מרין. כתוב בו: "בעבר היה [אהוד] חבר במר"צ אך עזב, לטענתו, לאחר שאחת החברות הצדיקה רצח מתנחלים על ידי פלסטינים."

 ובכן, לא רק שהיא הצדיקה, אלא שכל האולם רעד ממחיאות כפיים לשמע דבריה – ואז קמתי ממקומי בשורה הראשונה, הפניתי פניי אליהם והודעתי בצעקות שאני עוזב את מר"צ כי הם יצאו מדעתם מרוב שנאה למתנחלים ושמחה לראותם נהרגים! – ועזבתי את האולם ואת מועצת מר"צ לבלי שוב אליה עוד. נתתי לכך פרסום בתקשורת, ובתגובה הואשמתי בשידור רדיו על ידי אחד מראשי התנועה ברדיפת פרסומת! –

* * *

המכתב ליוסי שריד, 2000

תל-אביב, 21.11.00

ליוסי שריד היקר שלום רב,

לא בלב קל אני כותב לך מילים אלה. החלטתי לפרוש ממועצת מרצ ומכל פעילות בתנועה. לאחר ששמעתי, שלשום בערב, את חברת המועצה מיכל עדן פותחת את הדיון המדיני בקריאה מהבמה לפינוי המתנחלים מהשטחים וגורפת מחיאות כפיים באולם מבלי שתישמע קריאת הסתייגות אחת – הבנתי שהטמטום פשט מאוד בתנועת מרצ וכי חבריה וניבחריה אינם מבינים שבקריאתם לפנות את ההתנחלויות עכשיו, לא בהסדר שלום עתידי – הם משחקים לידיו של ערפאת ונותנים לו הכשר לשפוך דם יהודים, בהסכמתנו.

ההתקפה למחרת, יום שני, על אוטובוס התלמידים מכפר דרום – דומני שהצדיקה את יציאתי הנרגזת ממועצת מרצ. רשימתי במדור "תגובות" של "ידיעות אחרונות", שנדפסה אתמול, יום שני, 20.11, שעות ספורות לפני הפגיעות באוטובוס, מסבירה היטב את עמדתי:

פינוי לא יביא שקט

הלב מתקומם והשכל אינו מקבל את הפיכתו של ראש הממשלה אהוד ברק לשק-החבטות של הימין ושל השמאל כאחד. המוטיבציה של הימין ברורה, אולם השמאל מטיח בו בטיפשות ובעיוורון את מה שהוא הטיח ברבין המבודד בחודשים שלפני הירצחו: שהוא מתקדם לאט מדי בתהליך השלום והנסיגה.

מבקרי ברק מהשמאל אינם מוכנים להודות שגם רבין היה מגיע לאותה שעת אמת עם הפלשתינים, וכי בימים אלה של מלחמת אזרחים כמעט טוטאלית בין יהודים לערבים מהנהר ועד לים, שום פתרון פלא לא יספק את ההתלהמות הערבית – אפילו לא פינוי כל ההתנחלויות ונסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967, הוכחה לכך היא התנהגות החיזבאללה לאחר שצה"ל פינה את כל אדמת לבנון עד המילימטר האחרון.

אם יפונו כיום ההתנחלויות, יסיקו הערבים שסופה של ישראל קרב ובא ויתבעו מאיתנו גם חזרה לקווי החלוקה של 1947, דהיינו פינוי הגליל וחלקים נרחבים מהנגב. גם לתביעה זו – מן הסתם – תימצא תמיכה בקרב חלקים מהשמאל הישראלי.

אנו נידונים אפוא למלחמת התשה ממושכת, שבה צפויים ליפול קורבנות ישראלים נוספים – בין היתר בהגנה על ההתנחלויות. במלחמה זו – כמו בכל מלחמה – צריך לנצח, ורק לאחר שיושג הניצחון ויתחדש המשא-ומתן המדיני, ניתן יהיה לפתוח מחדש את הוויכוח על עתיד ההתנחלויות. עד אז גם ראוי ראש הממשלה לכל התמיכה אפשרית.

[פורסם במדור "תגובות" בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 20 בנובמבר 2000]

עד כאן דבריי בעיתון. אני יודע שאתה אינך מתעלם מההיבט הביטחוני, וכי אמנון רובינשטיין קרוב לדיעותיי כמעט במאה אחוז, אבל הרוח הכללית הנושבת במרצ, דברי הבלע של שולמית אלוני מתחילת המהומות, והנטייה המטופשת של מרבית חברי מרצ והשמאל הישראלי וסופריו ואנשי הרוח שלו – לקחת את כל האחריות על עצמנו ולא לראות שהסכם אוסלו קרס בגלל הפלשתינאים, שחלק ניכר מערביי ישראל חדל להיות נאמן למדינה, וכי למעשה מלחמה לנו כעת כמעט בכל העולם הערבי והמוסלמי, מלחמה על עצם קיומנו כמדינה – כל אלה אינם מאפשרים לי להמשיך להזדהות עם מרצ מבחינה מוסרית. אני מניח שבסופו של דבר גם אבטל את חברותי בתנועה.

בברכת ידידות,

אהוד בן עזר

* * *

"מלכת הפיננסים" – רומן היסטורי

דונה גרסיה באנוֶרסה היא אנטוורפן

מאת יצחק גורמזאנו גורן

"מלכת הפיננסים" הוא ספר שני מתוך סדרת הרומנים ההיסטוריים "קוורטט הסניורה", שבהם מגולל יצחק גורמזאנו גורן ביד אמן את חייה של דונה גרַסיה מֶנדֶס, אישה דגולה מבין האנוסים של ימי הרנסנס. הראשון בסדרה, "השקר הקדוש", על ימיה בפורטוגל, ראה אור בשנת 2010. בעקבות "מלכת הפיננסים" צפויים להופיע "קדחת ונציאנית" ו"מלכות טבריה".

ברגישות רבה של מספר-היסטוריון מתוחכם פורש יצחק גורמזאנו גורן ב"מלכת הפיננסים" את חייה של דונה גרסיה מנדס בעיר אנטוורפן, לשם ברחה מפני האינקוויזיציה בפורטוגל לאחר שירשה אימפריית מסחר חובקת תבל מבעלה פרנסיסקו מנדס. באנטוורפן היתה לשותפתו לעסקים של גיסה דיוגו וכך הפכה למלכת הפיננסים של אירופה. על-אף אהבתה לדיוגו גיסה, גרסיה מחליטה להקריב את רגשותיה כדי לשמור על מעמדה כאישה עצמאית, ומשיאה את אהוב ליבה לאחותה בריאנדה. באמצעות כושר הבחנה דק מתאר גורמזאנו גורן את דונה גרסיה מנדס כמי שאינה חדלה מלעסוק בהצלת יהודים ומומרים מידי רודפיהם הקתולים, כשבליבה מפעמת התקווה לחזור ליהדות ולהגשים את חזונה – הקמת בית ליהודים בארץ ישראל.

יצחק גורמזאנו גורן, סופר ואיש תיאטרון וקולנוע, הקדיש את עשרים השנים האחרונות לדמותה של דונה גרסיה: במחזות "מסכות בוונציה" ו"הסניורה אהובתי", בסדרת התסכיתים "חלום מלכות טבריה", בארבעת ספרי "קוורטט הסניורה" ובתסריט "שֶרְשֶה לה סניורה". בין ספריו – "קיץ אלכסנדרוני", "בלאנש", "בדרך לאצטדיון", "מקלט בבבלי" ו"אלחכם מבגדד". הוא ממייסדי תיאטרון בימת קדם וכתב-העת "הכיוון מזרח".

לפרטים נוספים ניתן לפנות לסיגל זלאיט – יחסי ציבור

הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, טל' 03-9543419, נייד: 052-2463340

 sigal@kibutz-poalim.co.ilאתר הקיבוץ המאוחד www.kibutz-poalim.co.il

[דבר המפרסם]

* * *

מלכה נתנזון / שני שירים

צל איש

אֵיךְ לְגָרֵשׁ מִגּוּפְךָ אֵת שֶׁדֵּי הַשְּׁאוֹל

שֶׁהִתְקָבְּצוּ וּבָאוּ גְדוּדִים גְדוּדִים

לְכָלוֹתְךָ נֶפֶשׁ

אֵיךְ לִגְמוֹל לְנַפְשְׁךָ הַכּוֹרַעַת תַּחַת

נֶטֶל הַבְּדִידוּת הַמֵּבִישָׁה שֶׁל הַבָּשָׂר הֶחָשׂוּף

וּמָלֵא הֵרִימָה

הַלּוֹבֶשֶׁת פוֹשֶׁטֶת צוּרָה

וְאֵיךְ לְפַצוֹת אֵת בְּשָׂר-נַפְשְׁךָ בְּנַפְשִׁי

הָעוֹמֶדֶת לָךְ

כְּעַמּוּדֵי בֵּטוֹן מְסוֹרְגֵי בַּרְזֶל

וּמִתּוֹךְ שֶׁבְּכַת-הַצַּעַר

לַחְבוֹט עַל הַשְּׁעַרִים

וְלִזְעוֹק

לָשָׁה אֵת בְּצֵק-הַתִּקְוָוה

לַעֲשׂוֹתוֹ

שִׁיר הַלֵּל לַבָּשָׂר שֶׁרָפַא

לוֹ

בי"ח "אסותא" 24.9.2013

הקלגס נטול הפנים

אֶת הַכִּלְיָה הַיְמָנִית גָּזַל מִמְּךָ הַקַּלְגַּס נְטוּל הַפָּנִים

שֶׁעָלָה אִיתְּךָ לִפְנֵי אַרְבַּע שָׁנִים בְּמַעֲלִית הָאִיסּוּף

וּמֵאָז הוּא אוֹסֶף כָּל תָּא מִזְדַּמֵּן

וְדוֹחֵס אוֹתָם אֶחָד אֶחָד

לְמִצְבּוֹר הַתָּאִים הַמִּתְפַּצְּלִים

כְּמוֹ הָיוּ יְלָדִים חוֹרְגִים

אֵת לִיבְּךָ לַקָח הַשְּׁרַבְרָב הָרְפוּאִי

שֶׁבְּטָעוּת דָּחַק אֶת הַגּוּשׁ הַטַּפִּילִי לַעוֹרֵק הַצְּדָדִי

שֶׁהָיָה צַר מֵהַכִיל אֶת כָּל נְחִיל הַפְלָאק הַחֳיָיתִי שֶׁדָּחַסְתָּ לְתוֹכוֹ

כְּאִילּוּ הָיָה שְׁבִיל-הֶחָלָב

אֶת נִשְׁמָתְךָ לָקְחָה הַמִּלְחָמָה וְאָבִּירֵיהַ הַצָדְקָנִים

שֶׁכָּל חַיָּיל כּוֹכָב בָּהּ, וְכָל לוֹחֵם אֵל עֶלְיוֹן –

כְּמוֹ הָיוּ אֵלֶּה תַּמְצִית הַהֲוָויָה הַגָבְרִית

וְאִילּוּ שְׁבִירֶיהַ –  נְפוֹלֶת נְמוּשׁוֹת. 

וְאוֹתִי אָנְסוּ אַבִּירֵי הַמִּלְחָמָה וְהַשֵּׁד נְטוּל הַפָּנִים

וְהַשְׁרָבְרָבִים הַרְפוּאִיים וֶאֱלוֹהֵי אַבִּירֵי הַלַּהַג-רַב-רַב

שֶׁיָּד כָּל לָהֶם בִּי

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר

"העשב האדום בוער לאט,

הנהר הירוק זורם לעד"

פנחס שדה: "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", הסיפור על אודות איילה, ספריית תרמיל, בעריכת ישראל הר, פירסומי קצין חינוך ראשי, ענף השכלה, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל-אביב, אפריל 1970, 90 עמ'.

את הרומאן "על מצבו של האדם" (1967) מסיים פנחס שדה במילים: "הערת בעל הרשימות: כאן מסתיימות הרשימות על אודות שלושה מתוך שבעת הימים שבהם התרחש סיפור המעשים." (שם, עמ' 243). גיבורי הסיפור "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (שפורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ב-22 בספטמבר 1968) הם אבשלום ואביגיל, וכניראה גם יונה בן-דוד, והם שלושתם גיבורי "על מצבו של האדם", ומאחר שאבשלום אף נרצח בסוף הסיפור – יש להסיק מכך כי לפנינו הפרק האחרון מתוך מה שעתיד להיות החלק השני של "על מצבו של האדם", ובפרק סיום זה בא תיאור היום השביעי והאחרון בחייו של אבשלום רייכלין.

עד שיפרסם פנחס שדה את הכרך השני כולו אין לנו אלא מה שנכתב ופורסם, ודומני כי כבר עכשיו, לפי חלקו הראשון של הרומאן, ופרקו האחרון של החלק השני, אפשר לדון ביצירה ככוללות אחת, וכדי להכירה יש לפתוח בדמויותיהם של השלושה כפי שעוצבו ב"על מצבו של האדם".

אבשלום – "הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על-ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על-ידי הרע." (שם, עמ' 53). מישאלתו היא "לנגוע בחיים ממש," (שם, עמ' 174), לכן הוא מנהל דיאלוג עם השטן ומתקרב אל "החיים הפאוסטיים", שאת יסודם הוא רואה כקיים כבר בגילגולי המשיחיות היהודית: ישו, שבתאי-צבי ויעקב פראנק.

אבשלום חש עצמו לעיתים כגילום האל עלי-אדמות, משיח הבא לגאול את האדם. אך הדרך עליה הוא עולה מסוכנת היאמ שום שהוא מוצא עצמו מעבר לטוב ולרע, ובלתי-מוגבל על-ידי שניהם. לדעתו "הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים, רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום." (שם, עמ' 190).

האמצע הוא מישכנו של יונה בן-דוד, ואילו נשמתו של אבשלום מתנודדת בין שמיים לגיהינום, בין גאולת אדם לפשע, בין רחמים על סבלו של אדם – לגרימת ייסורים חדשים לאדם למען ייגאל באמצעותם. רק באמצעים קיצוניים אפשר לבטל את הסבל האנושי, את חייו התולעיים של יונה בן-דוד, את תחום האמצע הנירפש והבינוני, את המוסר הבינוני שמתקיים רק כל זמן שאין קאטאסטרופות, ושמיוסד על הבנות מזוייפות. ואילו החטא משמעותו היא כל-יכולתו של האדם, אי-היותו מוגבל על-ידי הטוב והרע, החטא הוא האקט המפוצץ והגואל, ובו מתדמה האדם לאלוהים.

אבשלום ואביגיל הם אח ואחות שבאים מבית הרוס, הקשר ביניהם אבד, ורק לאחר שנים ארוכות הם נפגשים מחדש, לאחר שאביגיל קוראת בעיתון שיר שכתב אבשלום, שמדבר על צימאונה של הנשמה: "אז אלייך מבור-דומה / ישוב ליבי, בחייו מקולל, / לחוג את פסח-הנשמה." (שם, עמ' 32). "פסח-הנשמה" הוא כניראה איחודם המיסטי והאירוטי של המשורר ואהובתו, של האח והאחות, וגם חפץ הנשמה לחזור למקורה האלוהי.

עניין היחסים המוזרים בין האח לאחות, וקשרם לפשע וליונה בן-דוד, מובלע בחלומו של אבשלום, ממנו מתרמז גילוי-עריות: הוא מספר על אלוהים ששלח בסתר את קין לרצוח את הבל, ושהיתה איזו מזימה מיסתורית, ו"כל זה התרחש באיזה בוסתן, ובמרחק-מה משם, כארבעים מטר, היתה סוכה קטנה ובה התגוררו אמנון ותמר. ראיתי אותם להרף-עין. ואחיו של אמנון, אונן, היה משוגע, והתגורר בחוץ. הוא היה מפחיד במקצת ואומלל במקצת, והיה מדבר אליהם מעבר לגדר הקטנה, מדבר הרבה וברצינות, אבל במילים לא מובנות, ומוזר: יודע אני מיהו. הרי זה בחור שפגשתיו פעם, פקיד אחד ושמו יונה בן-דוד. אך מדוע ניראה בחלום כאונן המשוגע, זאת אינני יודע." (שם, עמ' 70).

אבשלום ואביגיל הם שני חלקיה של נשמה אחת המבקשים להתאחד. הם נחצבו ממקור אחד, ואהבתם היא אקט של גאולה המחזיר את הדברים למישורם האלוהי שמעבר לטוב ולרע. התאחדותם מרמזת על אלוהות וחטא כאחד והיא החזרה אל השלימות האמיתית, אל מצב גן-העדן, היא המעשה המפוצץ של אבשלום, המעשה המשיחי והגואל. שבתאי-צבי הפר את צום ט' באב וחגג יחד כמה מחגי ישראל – והנס, (האות למשיחיותו ולהבאת הגאולה) שלא היה יכול להביאו לידי הגשמה באופן על-טבעי – היה נעוץ בעצם ההעזה שבפריצת הגדר (כך הסברו של פרופ' שלום).

טעותו של שבתאי-צבי היתה בכך שהקדים את החיים על פי חוקיות הגאולה לבוא הגאולה עצמה, ועירבב מאוחר (ובלתי-אפשרי) במוקדם (ואפשרי). המעשה הגואל של אבשלום אף הוא יסודו בפריצת גדרים ובהעזה, וזו עתידה להיות גם טעותו שלו.

בקבלה אנו מוצאים פיתוח של רעיון מסעיר (שמבוסס על אימרה בתלמוד) כי בימות משיח יחזור לשרור גן-העדן ויבוטלו איסורי-עריות. ואצל שדה – אמנון ותמר, אבשלום ואביגיל – בעת שיהיו לבשר אחד, עתידים כאילו להימצא בגן-העדן, במצב הפאראדיזי של מעבר לטוב ולרע. אך הגאולה האמיתית לא תבוא בעקבות זיווגם האסור, ומשום כך ייכשלו.

כבר ב"על מצבו של האדם" הודיע לנו המחבר כי עתיד להתרחש פשע ואבשלום יירצח. דמות אמנון, הוא אונן המשוגע, הוא יונה בן-דוד – מטילה צילה על הזוג הפאראדיזי המתעלס בחטא שאינו חטא לדידם. מנגד, יונה חולם להיגאל מבדידותו באמצעות האקט המיני, ו"על מצבו של האדם" (כלומר החלק הראשון) מסתיים בתיאור מעשה אכסהביציוניסטי של יונה, הוא אונן המשוגע, בסימטה ירושלמית חשוכה, ליד קפה "פת". אך יונה אינו יודע כי גם אילו באה אליו אותה בחורה, שושנה, שאליה הוא משתוקק, לא היה מצבו משתנה במאום.

יונה התולעי, איש האמצע, ממשיך לחיות בעיוורונו כפי שרובנו חיים מיום ליום. ואילו אבשלום המתנודד בין הקצוות, בין שמיים לגיהינום, מודע למצבו, נושא את בדידותו מתוך כוח וגאווה, חולם לגאול את העולם במעשה המפוצץ סידרי-חיים, מעשה אשר יבחוש את עולם-האמצע ויטלטלו בין שמיים ושאול-תחתיות.

בלילו האחרון אבשלום, עליו מסופר ב"העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", מטייל עם אחותו אביגיל בירושלים. כבר בראשית הטיול, באותה סימטה חשוכה ליד קפה "פת", מקום אוננותו הפומבית של יונה בן-דוד, מתלווה אל הזוג כמין צל-רפאים של אדם העוקב אחריהם. לאביגיל נידמה כי ראתה פעם את הבחור באיזה משרד. בשום מקום אחר בסיפור אין שדה אומר בפירוש כי אדם זה, שהורג לבסוף את אבשלום – הוא יונה בן-דוד, ואולם נידמה לי, לפי הרמזים, ולפי תיאור שיגעונו המיני הנמצא עתה בשלב של התפרצות אחרונה – שאכן יונה בן-דוד הוא הרוצח.

אבשלום מטייל עם אחותו, תמונות מקסימות ביופיין של לילה בירושלים מתגלות לפנינו, קטעי דיבור, סביבה. וכל התיאורים עומדים סימן סגנונו המשכר, הרווי כמיהה מיסטית, של פנחס שדה. אביגיל מהלכת יחפה ויושבת על הדשא כי "העשבים בוודאי עצובים עכשיו, בלילה. הם ישמחו אם נישהה איתם קצת." ("העשב האדום", עמ' 33). ואילו אבשלום מספר על דברי הרועה, רועה הזונות, בחלומו, על אודות שושנת האלוהים, שהיא ביטוי להתאחדות המיסטית של הנשמה עם המחזוריות הקוסמית:

 "העלים הולכים ונפתחים, הכוכבים מתרחקים, היקום מתפוצץ... זאת היא הפריחה. וכאשר תגיע הפריחה עד תכליתה, אז תשוב שושנת אלוהים ותיסגר. אז ישוב הכל, מכל המרחקים האינסופיים, ויתאחד לנקודה אחת, הכל ייאסף אל לב השושנה. כל הדברים שאבדו, וכל הזמנים שחלפו, וכל מה שהיה, וכל מי שהיה, וכל מה שהלך ישוב, ומה שהמתין יגיע, ומה שניתן יתקבל, ומה שמת יקום לתחייה... כי הכל אחד." (שם, עמ' 19).

גם ב"ספר השירים" (הוצאת שוקן, 1970), שהוא אחד מספרי השירה הטובים והמקוריים שהופיעו בשפה העברית – חוזר אצל שדה אותו נושא בשיר "שש שורות: החליל הערבי": "אמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא. / ואמר, שיקום-העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור." (שם, עמ' 166).

הסיפור "העשב האדום" מורכב מקצתו מקטעי מציאות שהם כביכול צילומיים, ניתנים בשפת ההתרחשות, ומעניקים למסופר מימד של ריאליות חזקה, ואולם סגנון הסיפור הוא בעל מגמה סוריאליסטית וחלומית, והיכן ששדה מדבר על דברים הקרובים לליבו נעשית שפתו חגיגית ושירית, ורווייה משמעויות ששורשים להן בכל יתר ספריו ושיריו.

בסוף טיולם מזדווגת אביגיל עם אבשלום אחיה בבוסתן נטוש בדרומה של ירושלים, בדומה לבוסתן שבחלום ב"על מצבו של האדם", שבו מתרחש המעשה באמנון ותמר ובאונן המשוגע. ולאחר הזיווג בא הרצח של אבשלום בידי העוקב המיסתורי, יונה בן-דוד, ומותו של אבשלום בזרועות אביגיל אחותו-אהובתו.

במעשה הזיווג האסור מתרחשת כאילו אותה התפוצצות, אותו "שינוי וסת בלב הבריאה", בלשון המקובלים, ואולם, ממש כבמעשה שבתאי-צבי, אין אבשלום מצליח לשנות ולפוצץ את היקום בממש, אלא רק לחטוא בתוך גדרי הקיים, ומה שמתרחש לנגד עינינו אינו גאולה קוסמית אלא צליבת הגואל.

בעיני אבשלום – כל מצב קוטבי, אפילו קאטאסטרופאלי, עדיף על-פני מצבו הנרפש, הבינוני וחסר-התקווה של האדם בבינוניותו. אך אבשלום נכשל מפני גאוותו, מפני רצונו להתדמות לאלוהים, לחיות מעבר לטוב ולרע, להפוך את האנושי לעל-אנושי, ועל-כן הוא נרצח-נצלב – כך גורל המבקשים להביא גאולה לאדם מתוך הניסיון לחיות במישור אלוהי ומשיחי, מעבר לטוב ולרע.

אבשלום מנסה לחיות כגאול בתוך עולם פרה-גאולתי, בלתי-נגאל – וזו טעותו. כל שהוא מותיר אחריו הוא סיפור מעפלו של היחיד החותר לקראת אובדנו, ולא הגאולה-עצמה כהתרחשות היסטורית בעולם.

ומהי            משמעות הרצח מצד הרוצח? אבשלום דומה במהותו לאבימלך בספר "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו" (1969). חבקוק, "המתקן החברתי" בסיפור, מבקש להשפיע על אבימלך מלך שכם להשתמש בכוחו למען הטוב, ואז מספר לו אבימלך את המעשה בדעץ ובאבן. אכן, אבימלך אינו חפץ לשאת את האבן שלו בכפרים ולטחון במחיר פרוטות את תבואת האיכרים ("מות אבימלך", עמ' 79), אלא חולם: "הנה החלה האבן מתגלגלת. התשמע את הקול הנאדרי?" (שם, עמ' 80).

כלומר, הקיום הבינוני, שהוא עולמו של יונה בן-דוד, כל מה שניראה טוב ותועלתי עלי-אשמות – הוא מ"תעתועיו של השטן". הוא גם מהות היהדות לפי "החיים כמשל". האבן המתגלגלת היא ראשית הידרדרותו של העולם לעבר הקאטאסטרופה, לעבר שואה. וההידרדרות היא התגלות רצונו של אלוהים עלי אדמות באמצעות הרע, – כך סבור אבימלך, וכמוהו אבשלום.

אלא שהאבן סופה שנופלת, במגדל תבץ, על ראשו של אבימלך ומרוצצת אותו. אבימלך חשב לפרוק מעל עצמו את משא הקיום הבינוני והמטומטם אשר סביבו, משא האבן שהכבידה עליו – באמצעות המלחמה, המהרסת לדעתו את הבינוניות. כאן מופיעה הגישה הניטשאנית הסבורה שיש בני-אדם אשר מצבם הוא כה חסר תקווה ותוכן, עד כי טוב להם המוות מחייהם, והמוות במלחמה הוא המשובח ביותר. ואולם שלא כדעץ, שזרק את האבן ממנו והלאה, קיבל אבימלך את האבן בראשו – וימות.

עולם האמצע, העולם החמרני, הבינוני – הוא אשר לדעת שדה צולב והורג את המשיחים הקמים עליו לגואלו. יונה בן-דוד, שקיומו הוא תמצית העליבות והבינוניות, שבדידותו חסרת המשמעות הרוחנית מביאה אותו לידי הטירוף המיני והרצח ממניעים אכסהיביציוניסטים – אף הוא כמוהו כ"אבן". התעצמותו המטורפת של עולם האמצע היא שצולבת את המתנודדים בין שמיים לגיהינום.

ואילו אביגיל, ממש כדמות הנערה-האם ב"מות אבימלך", היא "לב השושנה" הנצחי ו"האם הגואלת". אבימלך מת בעודו נתון בחלום שובו לחיק אימו הגואלת, ואבשלום גווע בחיק אימו-אחותו-אהובתו.

בין היסוד הבינוני של עולם האמצע לבין היסוד הקיצוני של ההעפלה המשיחית – מצוי היסוד של האימהות והנשיות האמיתית, שהוא, כגן-העדן, מצוי מעבר לטוב ולרע, במצב של "לעתיד לבוא יבוטלו איסורי עריות." הוא קרוב למהותו הנצחית והאלוהית של העולם, כי האישה, לדעת שדה, קרובה למהות האמיתית של החיים. החיים שהם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו ממנו מתגלה בפנינו במהלך ההיסטוריה האנושית.

הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא, כדברי שדה ב"שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (1969): "הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע, והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה." (שם, עמ' 12).

אביגיל היא האישה האמיתית, ובעיני אבשלום ומולו היא מגלמת את היקום כולו ואת הנצחיות שבמחזוריות ההולדה והמוות.

היפוכם של אביגיל ואבשלום הם שושנה ויונה בן-דוד. תשוקת יונה לשושנה מבטאת אמונה נואשת בכך שבמגע המיני עצמו יש גאולה, ולכן מיטרפת עליו דעתו והוא נעשה למשוגע-מין ולרוצח.

בסופו-של-דבר יונה בן-דוד, כמוהו אבשלום, שניהם ניכשלים, אלא שכישלונו של אבשלום הוא מפלת הרוח השואפת גדולות – בפני עולם החומר, וכן חוסר יכולתה של האהבה לגאול את העולם מבינוניותו.

ואילו כישלונו של יונה בן-דוד הוא השתגעותו של הבשר בתוככי הקיום הבינוני ונעדר-המשמעות, וזאת בגלל חוסר יכולתו להיגאל באמצעות הרוח. וכה עזות הן המצוקה והקינאה עד כי הבשר, המשוגע ממראה עיניו – מוכרח לרצוח את הרוח.

*

אהוד בן עזר: הרשימה "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" נדפסה במוסף הספרותי של "על המשמר" ב-5 במרס 1971, לפני 42 שנים.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, חג שמח. הרגשתי צורך עז לומר לך כי הראיון עם קורצוויל מרתק, חשוב ורלוונטי  ממש, וכי בכוונתי לשלוח אותו לכלל מורי הספרות בישראל (וכמובן לציין את מקורו כנדרש).

בתודה ובברכת חג שמח וברכות גם על הספר החדש.

מזל קאופמן

(אשתו של המשורר עזריאל קאופמן ז"ל)

* איך נדע אם היתה אמת כלשהי בדברי "הפיוס" של נשיא איראן רוחאני? – התשובה: אם הוא יסולק או יחוסל בקרוב – סימן שדיבר אמת.

* אהוד ידידי, שלום,

את יורם ליפסקי ז"ל נזכור גם כמי שהיה "העוזר" של משה רפאלי ["מוסה"] ז"ל, מדריכנו בקבוצת "דרור" בצופים בפתח תקווה.

הוא היה נאמן לתפקידו זה, שבוודאי הכשיר אותו להיות את מי שעתידו צפן בחובו.

תנחומיי לך ולמשפחה.

דני יערי

אהוד: אכן עד היום יש לי תמונה של הקבוצה שלנו עם מוסה ועם בן-דודי יורם, "העוזר" שלו, במסע לירקון.

* דבורה קוזוינר: "השאלות הנכונות לאמנון לוי" [גיליון 877] – זה מסתובב ברשת.  אני מסכימה איתן מאוד. קיבלתי, מחקתי כדרכי את כל השרשור עד אליי, והעברתי לך.

אהוד: אכן היתה לי הרגשה שלא את כתבת את השאלות הללו, אבל לא רציתי לפגוע בך ולשאול על כך. מכל מקום, פעם נוספת כשאת מעבירה לי חומר שלא את כתבת, אנא צייני זאת במפורש.

* מתברר כי עשרות אלפי פועלים נפאליים מוחזקים בקטאר בתנאי עבדות-למעשה, רעב וחום כבד, (זאת לפי ה"גארדיאן", מצוטט ב"הארץ") – כדי לבנות את מתקני אליפות העולם בכדורגל בשנת 2022.

אז לידיעתכם – הוועדה לזכויות האדם של האו"ם, המתמחה בטיפול ב"פליטים הפרזיטיים" הפלסטיניים – מאשימה בכך את בנימין ושרה נתניהו!

וכידוע לכול – השניים גם אשמים בכך שבגלל הסירוב להחזיר את הפליטים הפלסטיניים הפרזיטיים לתוככי מדינת ישראל, לא נותר מספיק כסף כדי לטפל במיליוני הפליטים הסוריים, שהם פליטים אמיתיים, טריים, אומללים – לקראת החורף הקרב.

והכול כמובן גם בגלל הכסף שעולות לנו המריבות של שרה עם העוזרות שלה! ובגלל השיפורים במטוס של ביבי, בטיסת התענוגים שלו לעצרת האו"ם! הוי כמה נחמד לקלל אותו, הרבה חברים שלנו ממש מתענגים על כך, ומקווים שייכשל!

* המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, בראשותו של דורי גולד, חשף לפני כמה ימים כרזות שנישאו במצעד הצבאי הגדול בטהראן, שבו השתתף רוחאני בתחילת השבוע [שעבר]. לצד משאיות נושאות טילי שיהאב־3 ועליהן קריאות להשמדת ישראל, נראו שם גם הכרזות המסורתיות ועליהן הכתובת "מוות לאמריקה". ["הארץ" באינטרנט, 28.9].

טוב, אבל האהבל אובמה לא קורא פרסית!

* שנים אחדות הצטערתי שהחמצתי בשעתו את הסרט "ביקור התזמורת" כאשר הוצג בבתי הקולנוע בארץ ואשר זכה לשבחים רבים. הסיטואציה נראתה לי מבטיחה מאוד וגם משעשעת, והשחקנים, ובייחוד ששון גבאי, מצויינים. עד שראיתי לאחרונה את הסרט בטלוויזיה, ופשוט לא האמנתי שלא קורה בו כלום, ורק הסקרנות היא שהתגברה על השיעמום שאחז בי מיד לאחר הרגעים הראשונים של הסרט. ממש התגעגעתי ל"גבעת חלפון אינה עונה".

אבל כמה מן החברות שלי מתפעלות עד היום מ"ביקור התזמורת".

* שבתאי חנין: אני שולח אליך מכתב זה כדי להודות לך על האתר המעולה. אני קורא קבוע ומוצא בו חומר עשיר ותשובה הולמת לכל התקשורת המורעלת שעושה הכול כדי לדכא את העם הזה ולכופף אותו. חבל שאיני מתמצא בסוג התקשורת, וקשה לי להיות שותף לאתר באופן פעיל ונהנה רק מהקריאה של המאמרים באתר [הכוונה למכתב העיתי], ושוב אני מבקש להודות לך ולכל השותפים באתר, ומאחל לך ולכל עם ישראל שנה טובה, גמר חתימה טובה וחג שמח!

אהוד: תודה גם בשם כל המשתתפים במכתב העיתי. העותק בדואר בדרך אליך.

* שר החוץ האיראני, ג'וואד זריף, אמר בראיון לרשת הטלוויזיה האמריקאית אי-בי-סי כי ישראל מחזיקה בידיה 200 ראשי קרב גרעיניים וכי היא מקור לעוינות ולחוסר יציבות במזרח התיכון. הוא הוסיף כי ארה"ב הולכת אחר כל מדיניות שישראל מכתיבה. זריף אמר עוד כי ישראל "לא יכולה לחסל את כל המדענים שלנו," וכי ארה"ב לא צריכה להרשות ל"טרוריסטים" לעשות זאת. בתגובה לדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתקף את "מתקפת הקסם" של נשיא איראן חסן רוחאני, אמר זריף כי "מתקפת החיוך עדיפה על מתקפת שקרים."

זריף הוסיף כי "השואה היא אינה מיתוס" וכי הצהרה הטוענת כך שפורסמה באתר האינטרנט באנגלית של המנהיג העליון חמינאי, היא תרגום שגוי. "דיברתי עם המנהיג על הנושא הזה," אמר זריף, "הוא מגנה הרג אנשים תמימים." לדבריו, "איש אינו מדבר על מיתוס... אם זה נכתב זהו תרגום גרוע שהוצא מההקשר." הוא הוסיף כי "זו הבעייה כשאתה מתרגם מפרסית לאנגלית. אתה עלול לאבד חלק מהמשמעות, ולצערנו זה היה המקרה כמה פעמים בעבר. הנקודה היא שאנו מגנים הרג אנשים תמימים, בין אם זה קרה בגרמניה הנאצית או שזה קורה בפלסטין." ["הארץ" באינטרנט, 29.9]

מתברר שהפרסים אינם צריכים לשקר. רק לדבֵּר. הם "מגנים" את השמדת יהודי אירופה בנשימה אחת עם ה'נכבה', זו המלחמה של "האנשים התמימים" [בדיוק כמו ששת המיליונים] – שלא הצליחו להשמיד את יהודי ארץ-ישראל ב-48'! – וזה ודאי נשמע נהדר באוזניו הזקופות של האהבל – אובמה.

* מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר" מברכת את העורך ואת זוגתו המסתורית במלאת לקשר הנישואים ביניהם 39 שנים. מי היה מאמין?

* בשם עצמנו, ואולי גם בשם עוד כמה סופרים ואנשי רוח שאינם מטומטמים – אנחנו מאחלים לנתניהו הצלחה בשליחות הקשה שלו באו"ם ובארה"ב! – ואנחנו גם בטוחים שגורלנו לא יהיה כגורל צ'כוסלובקיה בחבר הלאומים! – ובמקרה הכי גרוע – יש לנו אופציה – את כל המזרח התיכון לקחת לאבדון יחד איתנו!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,530 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל