גיליון מס' 879

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתשרי תשע"ד, 3 באוקטובר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ? // כרמית ספיר ויץ: עזר נובה, אהוד בן עזר בעקבות חיי המין הנועזים, פורסם לראשונה בעיתון "מעריב", "המגזין", מיום 30.9.13. // אלי מייזליש: "היא זכתה בתהילת עולם" – מי זכה בתואר הזה ומתי? אף אחת, בינתיים. // דליס: שירים ללא שם – מתוך הספר: "לחזור ולגעת". // תמר זכריה: ראב וולך – שני שירים ואחד לסיום. // יואב אהרוני: הישרדות. // דרור אֵידָר: 1. רוחאני – גיבור התקשורת. 2. לעם היהודי אחריות לעורר את העולם. [ציטוטים]. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.10.13. // רון וייס: האם יסכימו האיראנים להפסיק להעשיר אורניום? // רות ירדני כץ: הפיצות עלינו.  // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה: אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ?

לעילוּי נִשמתם של סַמָּל תומר חזן וסמ"ר גבריאל קובי זִכרם לברכה,

קורבנות השִׂנאה הפנאטית

הֲיָדַעְתָּ אֶת  הָאָרֶץ  בָּהּ  הַלִּימוֹן פּוֹרֵחַ?"

(י.ו. גֵתֶה: "דיוואן מזרחי-מערבי")

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרִמּוֹן פּוֹרֵחַ

לֹא עַל עֲצֵי-הַפְּרִי, לֹא בֵּין עָלִים, לֹא בְּעִמְעוּם

אוֹרְצֵל הַבֻּסְתָּנִים – כִּי אִם בָּרַעַם הַפּוֹרֵע

חַיִּים וְגוֹרָלוֹת שֶסַּנְוְרֵי הָאֵש סִמְּאוּם

בַּבֹּהַק הַחוֹבֵר פִּתְאֹם לַנֶּפֶץ הַקּוֹרֵעַ

בְּשָׂרָם שֶל נְעָרִים חַפִּים שֶלֹּא חָטְאוּ בִּמְאוּם?

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַצְּרוֹרוֹת אֵינָם עוֹד

צְרוֹרוֹת פְּרָחִים כִּי אִם צְרוֹרוֹת אַבְנֵי הַמַּשְׂטֵמָה

וּצְרוֹר קְלִיעִים בְּזִיל-הַזּוֹל

וּמָוֶת בְּחִנָּם עוֹד

לַנִּגְמָלִים מִחֵיק אִמָּם אַךְ לֹא מִן הָאֵימָה?

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ בַּקְבּוּקֵי הַיַּיִן

פְּחוּתִים בְּמִסְפָּרָם מִבַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה

וְהַיּוֹמְיוֹם – אִטְלִיז שוֹתֵת וּמְחִיר-אָדָם הוּא אַיִן

בְּבַנְק הַדָּם וּבוּרְסַת הַשִּׂנְאָה הַמַמְאִירָה?

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הָרָעָב, הָעֹנִי

בְּדֹמֶן מַחֲנוֹת הָעֲזוּבָה וְהַפְּלִיטִים

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ בְּג'וֹאֲרִיש, בַּקָּטָמוֹנִים

קְטַנִּים מֵרְעַב-הָאֲדָמָה לְעוֹד זִבְחֵי-מֵתִים?

הֲיָדַעְתָּ אֶת הָאָרֶץ בָּהּ הַחַיִּים הֵם פַּיִס

בֵּין הַקִּיּוּם וְהָאִיּוּם, בְּהִפָּעֵר לֹעוֹת

עָפָר זוֹלֵל גְּוִיּוֹת עַל קַו הַתֶּפֶר סְמוּר הַתַּיִל

בֵּין הַפִּתְאֹם לַתְּהוֹם,

בֵּין הָעוֹד לֹא

וְהַלֹּא עוֹד.

אִם לֹא יָדַעְתָּ – לֵךְ לְךָ, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינַיִם,

נֹפֵל מִגֹּבַה מִגְדְּלֵי-הַשֵּן שֶל הַתְּמִימוּת

וּגְלוּי עֵינַים עַד זְוָעָה – אֶל אֶרֶץ בָּהּ אֵין בַּיִת

שֶלֹּא נִגְזָר בּוֹ כָּל שָעָה עַל הַשְּפִיּוּת לָמוּת.

אַרְצוֹ שְכוּחַת-הָאֵל שֶל אֵל אוּטוֹפִּי שֶהִבְטִיחַ

שְלוֹם אִיש תַּחַת גַּפְנוֹ וְלֹא קִיֵּם זֹאת מֵעוֹלָם,

אַרְצָם שֶל אַשְלָיוֹת-הַכּוֹחַ הַנּוֹשְרוֹת כְּטִיחַ

וְשֶל שְׂרִידֵי הַהִגָּיוֹן שֶנֶּאֱלַם קוֹלָם.

מִי שֶסָּבוּר כִּי פָּסוּ מִשְּׂדוֹת כְּנַעַן וְעָרֶיהָ

יְמֵי הַגָּ'הִילִיָה וְחֶשְכַת הַבְלֵי עַכּוּ"ם,

יְמֵי הַבַּעֲרוּת הַמַּקְרִיבָה אֶת נִבְעָרֶיהָ

עַל מִזְבְּחָם שֶל אֱלִילֵי הַטֶּבַח – שֶיָּקוּם!

שֶיָּקוּם וְיִרְאֶה אֵיךְ כֻּלָּנוּ עוֹבְדִים לְתָנַאטוֹס, לַמֹּלֶךְ, לְכַארוֹן,

הֵם וַאֲנַחְנוּ, סָבִיב לַשָּעוֹן, יוֹם וָלַיְלָה, שָעוֹת נוֹסָפוֹת

וְתָנַאטוֹס חוֹלֶה בְּבּוּלִימְיָה קָשָה

וְהַמֹּלֶךְ צְמֵא-דָם וְנִחָר עוֹד

וְכַארוֹן, כָּל בֹּקֶר, מֵשִיט עַל הַסְּטִיכְּס עוֹד טְרַנְסְפּוֹרְט קַבְּלָנִי שֶל גּוּפוֹת.

וְאֶצְבַּע עַל הַהֶדֶק וְהַהֶדֶק אֵין נוֹצֵר בּוֹ

וְהֶרֶג מוֹלִיד הֶרֶג, בְּלִי לַחְמֹל וּבְלִי לַחְדֹּל

וּמָוֶת מְטַפֵּס בַּחַלּוֹנִים וְאֵין עוֹצֵר בּוֹ

בְּאֶרֶץ שֶהָפְכָה לְבֵית-עַלְמִין אֶחָד גָּדוֹל.

בְּאֶרֶץ מִטְעֲנֵי הַחַבָּלָה וְהָאִוֶּלֶת,

בְּאֶרֶץ רֹאש וְנֶשֶק חַם וְרֶצַח בְּדָם קַר,   

בְּאֶרֶץ הַשָּהִידִים הַשּוֹבְקִים בֵּין אֵש לְהֶלֶם

בְּלִי שוּם בְּתוּלוֹת וְשוּם גַּן-עֵדֶן מוֹת-כְּלָבִים עָקָר.       

בְּאֶרֶץ הֶזְיוֹנוֹת-הַשָּוְא וּמְשִיחֻיּוֹת-הַשֶּקֶר,

בְּאֶרֶץ הָאַף שַעַל בָּהּ אֵין שַעַל בְּלִי קְבָרִים,

בְּאֶרֶץ בָּהּ לֹא אָנוּ וְלֹא הֵם נִחְיֶה בְּשֶקֶט

לִפְנֵי שֶנִּתְבַּגֵּר סוֹפְסוֹף

מִשְּנֵי הָעֲבָרִים. 

הָאֲדָמָה, אֶל-אַרְד הַזֹּאת, זוֹ שֶשָּפַךְ בָּהּ קַיִן

אֶת דְּמֵי אָחִיו, רוֹאָה כֵּיצַד בִּמְקוֹם לַחְפֹּר גֻּמּוֹת

לְיִחוּרֵי הַתְּאֵנָה, הַתֹּמֶר וְהַזַּיִת

קוֹבְרִים אָנוּ בְּלִי הֶרֶף אֲנָשִים וַחֲלוֹמוֹת.

וְהַסִּכְלוּת, שֶכֹּחַ אֲבָנִים כּוֹחָהּ, שוֹכַחַת

כִּי מֵאוֹתָן אַבְנֵי יִדּוּי, אוֹתָן מַצְּבוֹת קְבָרִים,

אוֹתָן חוֹמוֹת סַלְעֵי הַמַּחֲלֹקֶת וְהַפַּחַד

נִתָּן לִבְנוֹת כָּל רֶגַע

לֹא חוֹמוֹת  

כִּי אִם גְּשָרִים.

וְכִי כְּכָל שֶהַתִּקְווֹת צוֹנְחוֹת תְּהוֹמָה

וְקוֹל תְּבוּנָה מֻחְרָש בִּסְאוֹן פִּצּוּץ רוֹעֵם

כָּךְ מִתְרַבִּים אֶצְלָם הָרִיש וְהַטְּרָכוֹמָה

וְשָם וְכָאן קוֹבְרִים אָבוֹת אֶת יַלְדֵיהֶם.

וְהַסֶּמַנְטִיקָה, שֶהַשְּׂנָאוֹת הִתִּישוּ

אֶת פִּכְחוֹנָהּ מוּל אָבְדָנוֹ שֶל הַבָּשָׂר

עוֹד לֹא קָלְטָה אֶת מַשְמָעָן הָאֲמִתִּי שֶל

מִלִּים כּוֹזְבוֹת כְּמוֹ "נִצָּחוֹן" וְ"אִינְתִּיסָאר".

כִּי בְּמִבְחַן הַזְּמַן הַמַּר אֵין מְנַצֵּחַ

מִלְּבַד הַמָּוֶת הַמַּגְדִּיל אֶת תְּפוּקוֹתָיו

וְהַמַּרְחִיב יוֹם-יוֹם בְּתַאֲוַת-רוֹצֵחַ

אֶת תְּחוּם שִטְחֵי חֶלְקוֹת-הַקֶּבֶר בִּשְׂדוֹתָיו.

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶאֲנִי נִשְמָע נָאִיבִי       

וְשֶמִּשְּנֵי צִדֵּי מִתְרַס-הַחֲמוּמִים

אֵין אִיש רוֹאֶה שוּם שְבִיב שֶל אוֹר אַלְטֶרְנָטִיבִי

אַךְ הַתְּמִימוּת אֵינָהּ הָרַע שֶבַּמּוּמִים

כִּי הַפָנָטִיּוּת, שֶהִיא מַחְסוֹם-הַמֶּנַע

לְכָל מוֹצָא מִן הַמִּלְכּוּד הַלֹּא נִפְתָּר

בְּלִי צֵל סָפֵק, כְּפִי שֶמּוּכָח, גְּרוּעָה מִמֶּנָּה

וְהִיא גוֹבָה גוּבַיְנוֹת-שְכוֹל בְּכָל אֲתָר.

וְכָךְ, בְּתֹאַם-הֲפָכִים פָּרָדוֹקְסָלִי

שֶמְּשֻסִּים בּוֹ מִתְלַהֵם בְּמִתְלַהֵם

תּוֹךְ הַנְצָחַת פֻּלְחַן-הַדָּם הַקּוֹלוֹסָלִי

חוֹבְרִים כְּסִילֵינוּ, עַל כָּרְחָם, לִכְסִילֵיהֶם

מִבְּלִי לִתְפֹּס כִּי אִם לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב

וְאִם כָּל צַד יִהְיֶה לַקּוֹד הַזֶּה כָּבוּל

נִהְיֶה כֻּלָּנוּ כָּאן לִמְחוֹל-שֵדִים זֶה טֶרֶף

וְהַסִּכְלוּת תַּחְגֹּג מִשְּנֵי עֶבְרֵי הַגְּבוּל.

הַנִּצָּחוֹן, אֵלָיו לָנֶצַח לֹא תַגַּעְנָה

רַגְלֵי הָרָץ הַמְּבַשֵּׂר, יְהֵא תָמִיד

רַק אֲחִיזַת עֵינֵי פְּתָאִים, פָאטָה מוֹרְגָאנָה

כָּל עוֹד נוֹסִיף יוֹם-יוֹם לָמוּת וּלְהָמִית.

וְרַק בַּיּוֹם בּוֹ לֹא יִהְיוּ יוֹתֵר בֵּינֵינוּ

מְנֻצָּחִים וּמְנַצְּחִים, אוֹתוֹ צֵרוּף

מֻפְרָךְ מֵרֹאש, נִרְאֶה כֻּלָּנוּ בְּעֵינֵינוּ

אֶת נִצְחוֹנָהּ שֶל הַתְּבוּנָה עַל הַטֵּרוּף.

אהוד: תחילה חשבתי שאתה כותב על הטירוף הרצחני הערבי והמוסלמי אשר חוגג סביבנו – אבל כאשר הבנתי שאתה מתכוון בעיקר אלינו, אנחנו והפלסטינים – אנחנו שכביכול הננו אחד משני הצדדים במשוואה של "למות ולהמית", אז, תסלח לי, אנחנו לא אשמים! לא מטיפים שנאה ורצח! ואנחנו גם חיים בגן עדן לעומת מה שקורה מסביב – ומפני כך הקינה הנוראה שלך נראית לי קצת מוגזמת!

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

כרמית ספיר ויץ

עזר נובה

אהוד בן עזר בעקבות חיי המין הנועזים

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב", "המגזין", מיום 30.9.13

בגיל 77 החליט הסופר, העיתונאי והביוגרף אהוד בן עזר להוציא לאור ספר זימה בעל תכנים מיניים בוטים, שמסתמך על הרפתקאותיו האישיות במשך השנים. המשימה לא היתה קלה – הוצאות רבות דחו את כתב היד שלו וביקורות הושמעו על התיאורים הגרפיים המדוקדקים, אבל בן עזר לא מתרגש ופוסע אל השקיעה יד ביד עם גיבורו ההולל, חיימקה שפינוזה.

אהוד בן עזר, פתאום קם אדם ומחליט בגיל 77 להוציא ספר זימה. במרכזו הוא מעמיד משורר בשם חיימקה שפינוזה, בן למשפחת פרדסנים עשירים מפתח תקווה. שפינוזה הוא מראשוני קיבוץ עין גדי, עובד כאופה, ומרגע שהוא מגלה את סוד קסמן של נשים, הוא לא חדל. טעמו המגוון בנשים והיעדר חרצובות הלשון מביאים לתוצאה הסופית, הפרועה, הגסה והמצחיקה: הרומאן "מסעותיי עם נשים"

יגאל מוסינזון, חיים חפר, יעל ויצמן (אחותו של עזר), ס . יזהר - כולם שם, ואין הנחות גם למקורבים. "הופיע הרומן 'מסעותיי עם נשים'. אין החזרות! קנית - נדפקת!", מבשר בן עזר ל-2,500 המנויים של "חדשות בן עזר – מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח,", המשמש במה ספרותית ופובליציסטית. בן עזר, זוכה פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל שלוש פעמים, חתום על עשרות ספרים שכתב לילדים, לנוער ולמבוגרים ותורגמו למגוון שפות.

"במקום להתמקד במעשה החלוצי הנועז של יישוב הארץ באזורים נידחים ומסוכנים, אנחנו מחפשים את נקודות ההווי של סיום תקופת הבתולים, כאשר על מה שאני העזתי רק לחלום ולשמור בתוככי תוכי, אתה מעז לחשוף קבל עם...", כותב אליו ישראל ויסלר (פוצ'ו), ופרופ' נורית גוברין מציינת בפניו: "בוודאי לא תהיה זו הפתעה בשבילך אם אומר שלא פעם התיאורים המיניים הבוטים והפרובוקטיביים מביכים אותי, אינם לרוחי, ובעיקר מעמעמים את כישרון הכתיבה והסיפור שלך... במקום שאתה 'רק מספר' ולא עושה פרובוקציות, מתגלה כישרון הסיפור שלך במיטבו. שילוב של עצב והומור, אינטימיות וריחוק, דעת ימים רחוקים עם הווי אקטואלי."

לאור התיאורים הפלסטיים המדוקדקים המופיעים בספר, קשה להתאפק מלשאול את בן עזר מה יחסו לנשים ומהי אישה אמיתית עבורו.

"אישה אמיתית היא קודם כל אשתי, שבלעדיה הייתי אבוד." הוא אומר. "אבל היא לא מופיעה ברומן. במרוצת חיי הנעורים והבחרות שלי היתה האישה שאהבתי כמו אלוהים בשבילי, והיא מופיעה בספר השירים הרציני היחיד שלי 'יעזרה אלוהים לפנות בוקר'.

[השיר הבא אינו מופיע בכתבה]

יחף, יחף, בלילה לבדך

יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ

יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ

אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:

אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.

מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ

וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ

בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,

וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,

סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת

כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת

שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.

אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית

מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה

הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת

וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:

בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.

אבל מאחר שאהבה זו, שנמשכה שנים ארוכות, היתה נכזבת, הרגשתי שכל שאר הבחורות אמורות לפצות אותי בתאוות בשרים פרועה למדי. לקח לי הרבה שנים ושני חיי נישואים כדי להתאזן, וזאת בעיקר בזכות הקלנדר, שהרגיע אותי. אולי אפילו יותר מדי הרגיע.

"ביומנים שלי, החל משנת 1965, הוספתי בסוגריים מרובעים בעת העריכה, כל מה שחלמתי שיתרחש ולא קרה, וממש חייתי זאת מחדש, כמו בסרט פורנו או כמו בשם הסרט: 'אתה חי רק פעמיים'. היומנים יועמדו לרשות הציבור בשנת 2036, במלאת לי מאה שנה, וכאשר רוב הדמויות המתוארות בהם כבר לא תהיינה בחיים או שתהיינה זקנות מכדי להבין."

כרמית: למי מיועד הספר?

"הספר מיועד כנראה קודם כל לי עצמי, שנהניתי בעת כתיבתו ואפילו הייתי מגורה מקטעים שכתבתי. שלא לומר שהצחקתי את עצמי פעמים רבות. יש סופרים שאינני מבין כיצד הם לא מתים משעמום כאשר הם קוראים את הגהות הספרים שלהם.

"חוץ מזה אני אף פעם לא חושב למי מיועדים הספרים שאני כותב, חוץ מאשר כשאני כותב לילדים – אז זה מחייב בכל זאת איפוק מסוים."

כרמית: אני מניחה שיש אמירה מאחורי הבחירה להוציא את הספר שלא באחת ההוצאות המסחריות המוכרות.

"האמירה היחידה היא הכורח. שום הוצאת ספרים לא היתה מוציאה לאור את 'מסעותיי עם נשים', וגם אם היו כאלה שמסכימים, הייתי ודאי לוקח חזרה את כתב היד לאחר ויכוח קשה עם העורכות הספרותיות. למזלי יש לי מו"ל מפיק פרטי, אלישע בן מרדכי, הבעלים של הוצאת 'אסטרולוג', שמאמין בי בעיניים עצומות ואומר שהוא מזהה מיד כל עמוד שאני כתבתי גם אם שמי אינו עליו.

דרך לא קלה

"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קנאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים, אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך רומן – ועוד לקרוא אותו. אין עלילה, אין מתח, אין מחלה, אין פשע, אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה, למתח העדתי, לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סאבטקסט. העברית שלך דלה להחריד..." (העורכת סוסיה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס דוחה בעדינות את כתב היד של בן עזר, "מסעותיי עם נשים", עמוד 68).

לא קלה היתה דרכו של הספר עד צאתו לאור, אבל היו גם תגובות אחרות. "לאחר זמן לא רב, כשכתב היד של הרומן הושלם, כתבה לי עליו עורכת אמיתית," מספר בן עזר ומצטט:

"למרות הנאתי השמחה והרבה מכתב היד, ולאחר התלבטויות ארוכות, אני חוששת שאכן עליי לענות בשלילה להצעתך להוציא לאור את כתב היד. במצב הנוכחי של שוק הספרים, ולאור העובדה שתוכניות ההוצאה מלאות לשנתיים הקרובות, אנחנו נאלצים להתמקד בספרות שיש לה סיכויים מסחריים חד משמעיים ועם כל הערכתי האישית והמקצועית לסגנונך הייחודי, למיומנותך המלוטשת ולכישרונך הבלתי מעורער, אני חשה שקהל היעד של 'מסעותיי עם נשים' מוגבל מדי לצרכים הנוכחיים של ההוצאה."

כרמית:  פגשתי בספר, בין היתר, את לילית. מה עוד מלימודי הפילוסופיה היהודית מוטמע בספריך במובהק ובמוצנע?

"לא הרבה. אמנם למדתי שנים רבות בחוג לפילוסופיה יהודית וקבלה בירושלים אצל פרופ' גרשם שלום, וגם קיימתי איתו את הראיון החשוב 'היהדות היא דיאלקטיקה של רציפות ומרד' בספר הראיונות שלי 'אין שאננים בציון' מ-1986. אבל ב'מסעותיי עם נשים' אין ענייני קבלה ולילית. הם יהיו, כך אני מקווה, ברומן ההיסטורי הארצישראלי רחב היריעה שאני עובד עליו שנים רבות,'והארץ תרעד', שמכסה תקופה רחבה יותר מזו של תולדות משפחתי בפתח תקווה.

אוהד של פליקס זלטן

אהוד בן עזר (ראב) נולד בשנת 1936 בפתח תקווה, בן לאחת המשפחות המיוחסות שייסדו את המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה בשנת 1878, ואשר חותמה ניכר כמעט בכל כתיבתו. לאחר שסיים את לימודיו ב"תיכון חדש" בתל אביב הוא שירת בנח"ל, היה חבר קבוצת עין גדי, שימש מדריך ומורה ביישובי העולים ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה וקבלה. משנת 1966 הוא גר בתל אביב, נשוי ואב לבן.

לבד מספריו הרבים פרסם בן עזר במשך קרוב ל-50 שנה מאות מאמרי ביקורת, ראיונות ומחקרים בתחומי הספרות והפובליציסטיקה. הוא ערך וכתב למעלה ממאה ספרים של מחברים אחרים, ולחלקם היה "סופר צללים". בספרים שערך כלולים גם מרבית ספריה של דודתו המשוררת אסתר ראב.

כרמית: ישנם קווי דמיון מובהקים בין הביוגרפיה של גיבורך ברומן, חיימקה שפינוזה, לביוגרפיה שלך. ולמרות זאת, לא בהכרח ברור שאתה הוא. מה עומד מאחורי הבחירה?

"תחילה קראתי לרומן בשם 'ג'ני מלכת הנגב' ורציתי להמשיך לפתח את הדמות שלה מאז שהתעלסתי איתה במלוש של המאפייה שלי בעין גדי לפני יותר מ-50 שנה – ואת שתיהן אני מתאר בדיוק רב. אבל אחר כך ראיתי שהסיפור לא מתפתח בכיוון הזה, אלא כפיקארסקה של מסעותיי עם נשים. ואז, כדי להקל עליי את השימוש בדמיון ולהשתעשע בכפל הדמות – השאלתי את 'האני המספר' לחיימקה שפינוזה עם מבחר משיריו, שהביוגרפיה שלו דומה לזו שלי, אבל אלמלא הוא-לא-בדיוק אני – לא הייתי יכול להביא ברומן את השיר שכתב לי במלאת לי 77 שנים: 'במלאת למלך דוד שבעים ושבע'."

[השיר הבא אינו מופיע בכתבה]

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.13

כרמית: סופרים רבים שלחו את ידם בכתיבה ארוטית. אחד מהם הוא פליקס זלטן, אבי הספר "במבי". רבים מהם בחרו להישאר בעילום שם, ואילו אתה בחרת לפרסם בשמך המלא.

"אני מעריך מאוד את פליקס זלטן, מחבר הספרים 'זיכרונותיה של יצאנית וינאית' ו'במבי', ולכן הקדשתי לו את הספר. לדעתי הוא רב אמן בפורנוגרפיה ספרותית וזאת לפני יותר ממאה שנים. אני נהנה מכך שהכתיבה האינטימית והמשועשעת שלי גורמת לקוראים רבים להאמין שכל מה שאני בודה במקלדת – כך אמנם קרה – ומצד שני גורמת להם לחשוב לבדייה את כל הקטעים הספרותיים, שבחיי, אני נשבע, ממש כך קרו לי.

"זאת ועוד – את כפל הדמויות שלי אני משחק גם בשירים ה'גסים' של חיימקה שפינוזה, הממלאים בכוונה את דפי 'חדשות בן עזר' שלי – ולפעמים גורמים לקוראים, לבקש ממני להפסיק לשלוח להם אותו.

כרמית: אתה כותב על שפתו הבלתי נהירה של ס. יזהר, על סילבי קשת, על יגאל מוסינזון, על השפה הקלוקלת השגורה כיום, שאינה מבדילה בין זכר לנקבה, על נביאי השקר שהתקשורת נוהגת לטפח ועוד. מה יש מאחורי הביקורת? אני לא לגמרי מזהה את הטון. האם הוא מחויך ומפויס, או שאולי כועס ושואף לתיקון?

"דבר ראשון אני מתעב אידיוטים מוסריים ולצערי גם אינני מאמין בשלום במזרח התיכון. ולא שאני לא רוצה בשלום, אלא שאני פשוט לא מאמין שהשלום יתרחש כאן בעתיד הנראה לעין.

"דבר שני, אענה לך בקטע קצר מתוך שיר של חיימקה שפינוזה שמופיע ב'מסעותיי עם נשים'. הוא מתאר חוויה שעברה עליי והשפיעה מאוד על דרכי הספרותית:

"'ברומאן 'דרך גבר' / יגאל מוסינזון מתאר בעל / רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ / את הזרג של המאהב של אשתו / וזכרתי ערב שישי באולם היכל / ס. יזהר נואם עברית על הבמה / הלוך וחזור הלוך וחזור / בפני כל חברי תנועות הנוער / בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי / ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו / וזכרתי ערב בבית ההסתדרות / יגאל מוסינזון חוטף על הראש / מחברי גבעת השלושה ומדוֹבקה / על מה שכתב ב'דרך גבר' / והוא נהנה מכל רגע / תוקע להם בחזרה / ואפשר להבין כל מילה / ואני חושב אם להיות סופר / רק כמו יגאל."

קישור לקריאת הכתבה כולה עם התמונות הנלוות:

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/509/856.html?hp=47&cat=310

* * *

אלי מייזליש

"היא זכתה בתהילת עולם"

–    מי זכה בתואר הזה ומתי? אף אחת, בינתיים

לזכות בתהילת עולם, היא משאת נפשו הסמויה של כל מנהיג בעל קנה מידה בינלאומי –  נשיא ארה"ב למשל. פרס נובל לשלום שאובמה זכה בו בתחילת 2009, מיד לאחר שנבחר לנשיא בקדנציה ה-1, שלו, לא היה בו תהילה ולא תהילת עולם. עיניים רבות נפערו בתדהמה: למה? מה הוא כבר עשה למען השלום? מתי הספיק? כלום. הוא בעצמו ידע כי אין זו תהילה כלל אלא מס שפתיים לנורבגים הזחוחים ששואפים ללא הרף לכפות על ישראל תנאי כניעה לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט – והשד יודע למה. כי באמת, מה כבר תרוויח נורבגיה אם בסופו של יום תצליח אירופה לכפות על ישראל נסיגה לקווי 67 – מה? 'פלסטין' תוכל למלא בבר את אסמי אירופה של חיטה פלסטינית משובחת? או תוכל אז פלסטין לקנות מגרמניה וצרפת ואיטליה וספרד 5 מיליון מכוניות בשנה? הרי את כל התצרוכת הפנימית של פלסטין מספקים גנבי הרכב בישראל, לא כך יַא נורבגים? יש שם בשכם או רמאללה חנות אחת למכירת רכב חדש? אז מה יהיה הרווח? או, אז יש: היא תזכה בתהילת עולם. ככה בדיוק. 

אובססיה אירופית זו, ועכשיו גם ניצוצות אובססייה שמגיעות מארה"ב של אובמה וקרי, להצטרף לחינגה האירופית באינוס ישראל לסגת לקווי 67', ולפנות את כל ההתנחלויות  ולהתפנות מ-60 אלף דירות, וילות, בתי ספר וגני ילדים, בתי כנסת, בתי עלמין ואפילו יקבי יין או מרבצי גבינות עיזים. סה"כ רכוש ששוויו 120 מיליארד שקלים שהושקעו בשטחים במשך כ-40 שנה, בית אחר בית. יעני דונם אחר דונם – מי יהנה מכל הרכוש הרב הזה? מי יצהל מצהלות שאננים? הרי כל פלסטיני שהומת יוקם לתחייה בשאגות שמחה, כל הצופרים של המכוניות הגנובות שלנו ברמאללה יתפרקו מהלחץ נון-סטופ עליהם. לא?

האשלייה של חוגגי השמאל תתפרק באחת, כשלמחרת תתנוסס באדום בוהק כותרת העיתון 'פלסטין': ניצחנו. ואז יאללה לנורבגיה לרקוד עם הנורבגיות דבקה.

במוספי סופשבוע יחגגו בלצון על נאומו המאוחר של נתניהו באו"ם. בתהילת עולם מגוכחת זו יזכו, שני הנשיאים מאיראן וארה"ב  שהחלו עכשיו בתהליך רמייה אחד את השני [אם אובמה מאמין לרוחאני אני אחשוורוש], הוא תהליך קצר מועד. ממש קצר. כי לפתע יתברר מחר כי האיראנים קנו המון פקקים לאוזניים שלא ישמעו כלום. כמו אלה במטוסים הסובלים מרעש המנועים. ואז מה? שוב תעבור לו מתחת לסנטר תהילת עולם?

כנראה שנצטרך לעבור עוד מסע ייסורים שמתלווה לעם ישראל בכל הזמנים בשל מנהיגות מגמגמת והיעדר הנהגה שעד כה לא זכתה בתהילת עולם.

והיות שהתהילה היא בכל מקרה משאת נפש של כל מנהיג, וכנראה נוכל לראות במו עינינו את הפארסה בין איראן לארה"ב, יש סיכוי שהפעם שמעז ייצא מתוק.

* * *

דליס

שירים ללא שם

מתוך הספר:"לחזור ולגעת"

              *

הַשֶּׁמֶשׁ יָבוֹא וְיִפְנֶה, יָבוֹא וְיִתֵּן  בָּנוּ נְשִׁיקַת פֶּלֶא

קֶרֶן חֹם דַּקָּה – דּוֹקֶרֶת

וְנֵשֵׁב בָּהּ בַּקָּצֶה, יְרֵאִים לִפְשֹׁט אֲבָרֵינוּ

אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם,

וְיִצְטָרֵף

אֶחָד

וְעוֹד אֶחָד

וְעוֹד אֶחָד

וְנִהְיֶה תֵּל מְגֻבָּשׁ כָּחֹל, וְיִנְשֹׁר,

אֶחָד פָּנָה

שֵׁנִי יִפְנֶה

וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּפְנֶה.

              *

גַּם אֲנִי, גַּם אֵלֶּה הַנְּכוֹנִים לְקַבֵּל

תְּמוּנָה מִתְהַוָּה,

מְבִיאָה עַצְמָהּ אֶל הַמֻּגְמָר.

הִנֵּה הַכֹּל מְסֻדָּר בְּקֶצֶב קָבוּעַ,

הַבֹּקֶר בְּאוֹתָם עַרְפִלִּים צְלוּלִים,

צָהֳרַיִם תּוֹבְעָנִיִּים,

סוֹחֲטִים כֹּחוֹת סְמוּיִים מִתּוֹךְ קִירוֹת

וְהָעֶרֶב מְשַׁטֶּה בְּתַבְנִיּוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת.

וְהֵיכָן נָשִׂים אֶת הַדַּעַת,

הַמָּחָר יַחְזֹר בְּוַדָּאוּת, אֶל עַצְמוֹ,

הַנּוֹלָדִים יִצְטָרְפוּ בְּלֹא רְצוֹנָם

אֲחֵרִים יַעַזְבוּ בְּעַל כָּרְחָם

וַאֲנַחְנוּ נָדִים, בְּתוֹךְ רְשִׁימוֹת חֲקוּקוֹת.

מַעֲשֵׂי שָׂטָן אוֹ מַעֲשֵׂי מַלְאָך.

              *

טֶבַע מִסְתּוֹרִי בְּדַרְכּוֹ הַחֲזָקָה

מְפָרֵק נְתָחִים אֱנוֹשִׁיִּים, שֶׁהָיו,ּ

שֶׁאֲנִי עַצְמִי קוֹרֵאת בָּהֶם

אֲנִי – כָּאן

וְדַי לִתְנוּעַת הַמַּעְגָּל הַצּוֹחֶקֶת אִתִּי, וְעָלַי,

וְעָלַי וַעֲלֵיכֶם טֶבַע חָזָק לֹא מַרְפֶּה

מְקַעְקֵעַ טַבְּעוֹתָיו שְׁלֵמוֹת

מְסַדֵּר לְעַצְמוֹ מְזִמּוֹת נִסְתָּרוֹת

אֲנִי פּוֹרֶשֶׂת מֵחָדָשׁ מַפַּת חַיִּים

מְלַקֶּטֶת לְתוֹכָהּ בְּאַהֲבָה רַחוּמָה כָּל נֵתַח שֶׁנָּשַׁר

חֲלוֹם מֵחֲלוֹמוֹתַי

מַתְאִימָה בִּי מָקוֹם.

* * *

תמר זכריה

ראב וולך

שני שירים ואחד לסיום

שני שירים, האחד של אסתר ראב המתאר את מותה של המשוררת, האחר של יונה וולך המזמן מפגש אירוטי עם גבר, קרובים זה לזה בכך שמשתמשים במבנה תמטי דומה, אך שונים בתמות שלהם ובמסריהם.

הקרבה במבנה התמטי נוצרת על ידי מיספר מאפיינים: שני השירים פותחים בבואו של אלוהים. בנוסף, שניהם מתחילים באיזכור "רוח" ומסתיימים באיזכורה. שניהם בנויים בזמן עתיד עם רמז לציווי. שניהם מתארים נוף רחב בעל משמעות של עולם אחיד המהווה מקום קבוע עבור הנפש.

שירה של אסתר ראב, מ-1947 (הופיע בין השאר, ב"חדשות בן עזר", גיליון 173, בדבריה של ש. שפרה לזכר המשוררת), מתחיל "אלי בבואך לתולשני / זרֵה את עליי בכנפי הרוח."

שירה של יונה וולך (הופיע בספרה "צורות" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1985, נפתח: "תבוא לשכב אתי כמו אלוהים / רק ברוח."

ראב: "ונשארתי כפרג נטול ראש"

וולך: "ענה אותי ככל שתוכל"

ראב: "ושחותי אל עפר ארצי / ואפפוני צחיחי רגבים"

וולך" "היה לא מושג לעולם / הנח לי בסבלי / אהיה במים עמוקים / לעולם לא אגיע לחוף."

ראב: "יהא אז שחק אפור-כחול / ניבט מעל / ובדל ענן שכוח מושלך בקצהו"

וולך: "מים למטה ומלמעלה / לעולם לא שמיים / אוויר פתוח / המקום הכי פתוח הכי סגור בעולם / מקום פתוח / תמיד מקום סגור פתוח / לא פתוח ולא סגור / כלומר סגור פתוח / כלומר לא סגור ולא פתוח"

ראב: "תהא שרשרת הרים מאזינה / ועיבל וגריזים כבדי שרעפים / ישחירו מעל, ברושים כהים ינועו ברוח / ושדות כבדי-ירק שטוחים עדיהם, / יהיו פשושים מרשרשים / בגדרות השיטה / ובולבולים מנסרים בחביון-פרדסים,/ חרדל ובבונג יפרשו שטיחים/ על רחבי חולות"

וולך: "היה רק רוחני / כאב נקי ומבודד כצליל כאב / לעולם שלא אגע / לעולם שלא אדע / לעולם שלא ארגיש ממש / אף פעם לא ממש"

ראב: "ורוחי מרחפת עליהם / כפרג דל נישא ברוח – "

וולך: "כמו כל האלה שלך / תמיד בדרך."

השוני במסר התמטי בין שני השירים נעוץ בעמדות השונות בתפיסת המשוררות את עצמן ביחס לזולת. אלוהים עבור ראב הוא חיצוני ולכן יכול ליצור עולם מחוצה לה, אך היא בתוכו ויכולה להשתייך אליו. נראה כי בשירה של ראב קיים קשר קרוב ואינטימי בין המשוררת לאלוהים, הוא הבורא את הכול ואותה בתוך הכול, הוא המחליט על החוקים והיא המשתמשת בהם. השימוש שעושה המשוררת בחוקיו של אלוהים הוא באפשרות הנפתחת בפניה לחזור אל הנוף ולהיות חלק ממנו, גם לאחר מותה.

בשירה של וולך אלוהים (ובא כוחו הגבר) סר למרותה של המשוררת והופך לתליינה. המשוררת היא המחליטה על צביונו של אלוהים (ובן זוגה למשכב) ועל מהותה של הרוח ככלי עינויים. העינוי נעוץ באי היכולת להיות חלק, ושורשו באילחוש רגשי. כתוצאה מכך שאלוהים (בן הזוג) אינו יותר מאשר כלי עבור וולך, הוא הופך עבורה להאחר עימו וולך כמהה להתאחד ואינה מצליחה. היא מאשימה אותו בכישלונה, כי לתפיסתה הוא, החסר קול משל עצמו, שואף להכחיד גם את קולה.

שירה של ראב מלא נופים מעוצבים ומוחשיים, אך וולך אינה מצליחה להגיע לשרטוט הנוף אלא רק באופן הראשוני ביותר – כחלל שאינו מוגדר כנפתח או נסגר. זה הלימבו של הרגש ולא יצירה חדשה. רגע התלישה מן החיים שראב פתחה בו את שירה, הוא רגע של מפגש אצל וולך המשמש מחסום בפני ביטוי הרגש. וולך מזקקת את הכאב במעגל סגור. ראב אינה נשארת במעגל כי ברגע התלישה היא כבר זרויה בכל המרחב של הרוח. האינטלקט שלה ואולי אנושיותה במובן התבוני – נכחדים ברגע – היא נשארת נטולת ראש. אך לגופה נשארת ממשות עצומה היוצרת מחדש את תמונת הנוף כולו. וולך מביעה אכזבה מן האינטלקט המורה לפרט להיות תמיד בדרך (רמז לאיתקה). כי אינטלקט זה חומס מן הפרט את חייו הממשיים.

אסיים בשיר של איסא, משורר הייקו מן המאה השמונה עשרה ביפן (מתוך: עולם הטללים, הוצאת מחברות לספרות, תשכ"ב):

"ראה, ראה, / דשאי האחו נעים, זעים: / האביב חולף, הולך לו."

המשורר עד לתופעה חיצונית לו ואינו מושפע ולא נפגע. השיתוף האפשרי של המשורר בחיי הטבע הוא דרך יכולתו לראות את הטבע, ולגזור מראייתו באופן עקיף על מצבו של האדם.

אסתר ראב ויונה וולך שכתבו מאתיים שנים אחרי איסא, מבקשות יותר, להתערב בנוף ולהטביע את חותמן בו. עירבובן איתו יוצר יחסים של תן וקח שדורשים תעצומות נפש מאסתר ראב אך יוצרים חסימה אצל יונה וולך.

נ.ב. לצערי אין בידי מידע על מקום הדפסתו הראשונה של שירהּ של אסתר ראב.

אהוד: לדעתי אין שום קשר בין השיר של אסתר ראב לשיר של יונה וולך. גם לא היה ביניהן גם שום קשר פיוטי או חברתי במשך השנים, חוץ מהעובדה שעל שמה של וולך הפרובוקטיבית יש רחוב בתל אביב ואילו ראב לא זכתה לכך. אני גם לא סבור שהשתיים הכירו זו את שירתה של זו. מה עוד שחלק ניכר משירתה של וולך נשמע לי כמו פטפוט, חוץ מכמה קטעים חזקים.

על אסתר ראב תוכלי ללמוד לפי הכרך "אסתר ראב / כל השירים" בהוצאת זמורה ביתן, אם לא אזל עדיין; וגם לפי הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, שלצערי אזל.

תוכלי ללמוד עליה גם בכרך שכתבתי:  "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של אסתר ראב" שיצא לאור בהוצאת "עם עובד" ואפשר לקבל אותו אצלי בקובצי מחשב.

* * *

יואב אהרוני

הישרדות

בעקבות הסידרה של מתן חודורוב בערוץ 10 על חיי היורדים בברלין ובמקומות אחרים, החל עיסוק אינטנסיבי בתקשורת בנושא זה. במסגרת הפסטיבל התקשורתי רואיינה בטלוויזיה חברת קיבוץ כפר הנשיא, שעלתה בזמנו מאוסטרליה. היא סיפרה על שלושת ילדיה, שני בנים ובת, שירדו לאוסטרליה וחיים בה שנים רבות "מחוסר ברירה", כיוון שלא יכלו לשרוד את תנאי החיים הקשים בארץ. בהמשך רואיינו באוסטרליה ילדיה, שהסבירו שאכן לא היתה להם ברירה כי בתנאי ארצנו לא יכלו לשרוד.

כאשר טומי לפיד דיבר על "הישרדות" – המשמעות ברורה: מחוץ לבית השימוש הזעיר שבו התחבא ב-1944, מותו המיידי היה ודאי. כאשר האם מכפר הנשיא וילדיה מדברים על "הישרדות", המשמעות קצת יותר עמומה: כלום לא יכלו להישאר בקיבוץ שבו נולדו ולחיות שם חיים טובים למדי כחברים או אפילו כתושבים? כלום לא יכלו לבנות את חייהם בארץ מחוץ לקיבוץ? אלא מה, נכון: החיים באוסטרליה יותר נוחים.

לפני שנים רבות שהיתי חודשים אחדים בעיר פרת' שבמערב אוסטרליה לצורך השתלמות. על קיר הסופרמרקט שבו קניתי מצרכי מזון היתה פרושה, על רקע תצלום נוף מרהיב, כתובת ענק:

"I'm proud to be West Australian"

אני גאה להיות מערב-אוסטרלי. חשבתי אז בליבי: מה משמעותה של כתובת זו, איזה ערך אמיתי היא מייצגת? האם המערב-אוסטלי הגאה ישכח את גאוותו כאשר תוצע לו משרה טיפ-טיפה יותר משתלמת, תנאי חיים טיפ-טיפה יותר נוחים, במזרח אוסטרליה, או בניו זילנד, אנגליה או ארצות הברית? התשובה היתה לי ברורה: ערכה של הגאווה הזאת הוא אפס, או קרוב לאפס.

היום יש כנראה ישראלים לא מעטים שערך הגאווה הלאומית שלהם דומה לזה של האוסטרלים, והשימוש שלהם בתירוץ ההישרדות רק מעצים את הבושה.

* * *

דרור אֵידָר

1. רוחאני – גיבור התקשורת

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (29.9.2013)

בנסיבות ההיסטוריות המיוחדות – ולא הראשונות – ישראל מוצאת עצמה לבד מול איום קיומי המאיים על העולם החופשי כולו. בנימין נתניהו נקלע לעמדה שבה נדרש לעשות מה שהיה צריך לעשות מנהיג העולם החופשי שעמד מול איראן לחוצה מבית מחוץ, שכלכלתה קורסת. במצב כזה מוכרחים לנצל את ההצלחה וללחוץ עוד. אובאמה עמד ברחבת ה-16 מול שער ריק ואז, לעיני שלושה מיליארדים – במקום לגלגל הכדור לרשת – התקפל, יש יאמרו: השתפן. אין ערך לדיפלומטיה אם אינה מגובה באיום צבאי אמין.

האסלאם הפוליטי מבין את רוח מינכן הנושבת. עדיף לדבר. "שלום בזמננו". מצעד האיוולת הפייסני מתחנף לציר הרשע ומבקש מהבריונים שיתנהגו קצת יותר יפה. האיראנים מודיעים שימשיכו בתכנית הגרעין ואובאמה מטלפן, בדומה להשתחוויה הרופסת בפני מלך סעודיה. בקודים של המזרח מדובר במי שמצמץ ראשון. כך הפכה ארה"ב לאסקופה הנדרסת.

שלא בטובתו, נתניהו נמצא במצב שבו הוא – מפקד שדה – צריך להחליף את הגנרל שקיבל הלם קרב. ישראל לא צריכה להתבייש בתפקיד הזה, לעמוד בשער בת רבים ולהכריז "המלך עירום". העולם החופשי נמצא בסכנה מול כוחות חדשים-ישנים. מאז מלחמת ששת הימים, דרך ההתשה, יום כיפור ועד מלחמת לבנון הראשונה, שם הופלו בקרב אחד כמאה מטוסים סובייטיים והושמדו עד לאחת סוללות הטילים שלה – נדחקה ברית המועצות מהאזור. עכשיו החזיר אובאמה את הרוסים לאזור וחיזק את האיראנים על חשבון המדינות האחרות.

מול ישראל עומדים לא רק ממשל אובאמה וממשל רוחאני (והאיחוד האירופי ששם את ישראל בתפקיד צ'כוסלובקיה כדי להשביע את הארי האסלאמו-פשיסטי הרעב ברחובות אירופה); גם כוחות בתוכנו מייצרים דמורליזציה ומשמיעים קריאות ייאוש ו"אין מה לעשות" ו"צריך לקבל" ועוד אמירות הפוכות בתכלית לאתוס הציוני.

זוכרים כיצד היה חסאן נסארללה גיבור התקשורת במלחמת לבנון השנייה? כיצד פתחו לו ערוצים בכל עת שביקש לשגר איומים? רוחאני החליף אותו. כך אפשר להתרשם מקריאת "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". הנטייה לסגוד לאויב, רק משום שמולו עומד נתניהו.

מכיוון שכולם קושרים את הסיפור הפלסטיני עם איראן, היא הנותנת. ישראל זקוקה לכל הנכסים האסטרטגיים שלה. מדינת היהודים לא הוקמה להשתתף במשחק הצבוע שבו העולם עומד מן הצד וצופה בלגיטימציה הזוחלת כלפי השמדתה. בעולם של שקר, אין לנו לסמוך אלא על עצמנו ועל אלוהינו.

2. לעם היהודי אחריות לעורר את העולם

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (2.10.2013)

הנאום הזה היה צריך להישמע מפי מנהיג העולם החופשי. לחרפתנו, המדינות המובילות ובראשן ארה"ב עייפות מהמאבק לחירות. "אם ישראל תיאלץ לעמוד לבדה," אמר נתניהו מול אולם עייף, "נעמוד לבד."

 "עם זאת, בעומדה לבדה, ישראל תדע שאנחנו מגינים על רבים רבים אחרים." זה איננו איום אלא אמירה מוסרית על האחריות שנושא העם היהודי ומדינתו – תפקיד ארוך שנים,  לעורר את העולם. "צופה נתתיך לבית ישראל," והצופה מזהיר שלא להיכנע לרצון בשקט, משום שלא ישראל בלבד מאוימת אלא העולם החופשי כולו. 

בתשתית הטקסט של נתניהו הדהד נאומו ההיסטורי של צ'רצ'יל. גם אם חלקים רבים מאירופה נכבשו, אמר, "לעולם לא ניכנע." "נילחם, עד שהעולם החדש, בכל כוחו ועצמתו, יצעד קדימה להצלתו ולשחרורו של העולם הישן." להיסטוריה דרכים משלה ללמדנו צניעות. עושה רושם שגם כיום, חלקים ניכרים בקהילייה הבינלאומית נמצאים תחת כיבוש – כיבוש תודעתי. נאום נתניהו הציג אמת פשוטה שסביבה יכול העולם החופשי להתלכד, אם יפקח עיניים ויכיר בעובדות. 

לא לחינם צוטט מאמר המערכת הנפוח – "אחרי ככלות הכול, נראה שהדיפלומטיה עובדת" – של הניו-יורק טיימס, בעקבות ההסכם עם צפון קוריאה שהופר שנה לאחר מכן בפיצוץ גרעיני. אנחנו בישראל יכולים להוסיף מאמרי מערכת ילדותיים רבים מזמן הסכמי אוסלו וההתנתקות שחיפו על העובדות במסך אשליות.

מול הראיות הברורות למעשי ההרג של משטר האימים באיראן, מעורבותו בטבח בסוריה, במימון טרור עולמי, בבניית מתקנים מתחת לאפם של הפקחים, באמירות המפורשות של רוחאני עצמו (!) ביחס לחוכמת הסוחרים של הדיפלומטיה האיראנית מול השלומיאליות האירופית שהרוויחה זמן יקר לקידום תכנית הנשק הגרעיני; מול העובדות עומדת – עלית ישנה במערב  שמסרבת לשמוע. הקבוצה הזאת מגובה בתקשורת ליברלית דומיננטית הבזה לאזהרות ולהערכות יריביה ודבקה בתמונה אידיאלית רומנטית הנמצאת רק במוחם התקין פוליטי של אנשיה.

העולם אולי שכח את לקח ההיסטוריה של המאה העשרים; העם היהודי לא שכח. אנחנו נושאים את הזיכרון החי של ההיסטוריה בגופנו, במורשתנו, בתרבותנו. זה גורלנו. נתניהו הזכיר בנאומו את שיבת ציון והגשמת הנבואה התנ"כית. "חזרנו הביתה למולדתנו העתיקה." שבנו להיסטוריה ואנחנו מזכירים לעולם את שהוא מבקש לשכוח.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.10.13

* מי מסוכן יותר, אחמדיניג'אד או רוחאני? ניתן להמשיל את השאלה, לשאלה מי יעיל יותר, החוקר הטוב או החוקר הרע. תשובה לשאלה הזו יכולה להינתן רק בדיעבד – מי הצליח להוציא מידע רב יותר מן הנחקר. ובסופו של דבר, הרי ברור שהחוקר הטוב והחוקר הרע אלו שתי מסיכות של מהות אחת.

רק בדיעבד ניתן יהיה לקבוע מי משני שליחיו של חמינאי היה מסוכן יותר. התשובה לשאלה נמצאת בבית הלבן. האם אובמה והמערב ילכו שבי אחרי מתק שפתיו של רוחאני, יקלו בסנקציות ויתפשרו על מניעת התגרעונתה של איראן?

אין ספק שרוחאני, שפרקו נאה וזקנו מגודל וקולו נעים והמוסיקה שלו ערבה, הרבה יותר סימפטי מהביריון הגס אחמדיניג'אד. אבל אנו עוסקים בשלום העולם וביטחונה של ישראל, ולא בסוגיה של נימוסים והליכות.

* נאומו של נתניהו היה מצוין. בלי גימיקים, בלי פראזות, בפשטות – אמר אמת. את האמת הפשוטה. חשתי שהוא מייצג אותי ואני בטוח שכך חשו מרבית אזרחי ישראל.

[אהוד: גם אני!]

* ח"כ עומר בר לב ("העבודה"), שדיבר באולפן הערוץ הראשון והיה הראשון להגיב על דברי נתניהו, ראוי לשבחים על דבריו. הוא התייצב מאחורי הנאום ללא סייג. הוא שיבח את הנאום, בלי אבל ובלי חבל. כיאה לאופוזיציה אחראית, בנושא שמעבר למחלוקת האידיאולוגית; שאין בו מקום לקואליציה / אופוזיציה.

* ראש האופוזיציה שלי יחימוביץ', לעומתו – לצד שבחיה לנתניהו על הצגת העובדות,  ביקרה אותו על גישת "הכול או לא כלום" ושלילת כל פשרה. איזו פשרה?

נתניהו דרש לפרק את איראן מיכולותיה לייצר נשק גרעיני. "פשרה" היא מה שאיראן רוצה – הקפאת המצב הנוכחי. פירוש הדבר הוא היותה מדינת סף גרעינית. היכולת שלה לעבור, במרמה או במהלך בזק, ממדינת סף למדינה גרעינית מהירה ביותר. זוהי "פשרה" נוסח צפון קוריאה.

הגישה הזאת שגויה במהותה, אך גם כטקטיקה מדינית של ישראל. ישראל אינה מנהלת את המו"מ. במו"מ, כבכל מו"מ, סביר להניח שידרשו ויתורים. תפקידה של ישראל הוא להיות העוגן של העמדה המקסימליסטית, שומר הסף של המו"מ. כל סדק בעמדה הישראלית החד משמעית, יאומץ מיד בידי האמריקאים כוויתור. אחריותו של ראש הממשלה הוא לדרוש במפגיע עמידה על הדרישה המקסימלית, ללא כל ויתור. זו גם אחריותה של ראש האופוזיציה.

* שר החוץ האיראני מזלזל ביכולות שלנו: "ישראל לא יכולה לחסל את כל המדענים שלנו.. הלו, למה בלהעליב?

* אדם נשך כלב – ידיעה. עוד טבח אסלאמיסטי – לא ידיעה. במשך כשעתיים רץ במבזקים הרצים של ynet מבזקון על לפחות חמישים סטודנטים שנרצחו בניגריה בידי הארגון האסלאמיסטי "בוקו חראם". ואז הידיעה התנדפה.

* בעלי הברית הטבעיים של הסוציאל דמוקרטיה הישראלית, הם הקפיטליסטים האמתיים. מה פירוש הקפיטליסטים האמתיים? אלה הדבקים באתיקה המקורית, האידיאליסטית, הפרוטסטנטית של הקפיטליזם, השמה דגש על עבודה וחריצות, על מסחר הגון, על תחרות חופשית ועל שוויון הזדמנויות. אמנם הקפיטליזם הזה מקדש את הקניין ואת צבירת הרכוש, ואילו בסוציאל דמוקרטיה אין שמץ של קדושה בקניין וברכוש, אולם הס"ד בימינו מצדדת בשוק החופשי ובתחרות הוגנת, לצד מדינת רווחה המבטיחה לאזרחיה חינוך, בריאות, שיכון ורווחה ברמה נאותה ומבטיחה את זכויות העובדים.

הסוציאל דמוקרטיה והקפיטליזם ההגון מנוגדים בתכלית הניגוד לטייקוניזם; לקפיטליזם החזירי, שעיקרו אינו תחרות הוגנת, אלא ג'ונגל פרוע שבו קומץ חזקים בולעים את כל השאר; חזירות המקדשת רדיפת בצע בכל האמצעים. הטייקוניזם אינו פוגע רק בערכי השוויון, השותפות, הערבות ההדדית והצדק החברתי, אלא גם בערכי השוק החופשי, התחרות ההוגנת ושוויון ההזדמנויות. היכולת של אדם לפרנס בכבוד את משפחתו מעמלו, והיכולת של עסקים קטנים ובתי מסחר משפחתיים לשרוד בתחרות, הם יסוד מוסד של שוק חופשי. כאשר קומץ טייקונים משתלטים על השוק, כובשים אותו וסוחרים בו, חוסמים את הקטנים ויוצרים מונופולים וקרטלים, תוך שימוש בהונם ככלי להשגת הטבות, פטורים ממס וכד', באמצעות קניית פוליטיקאים (תרומות לפריימריס) והפעלת לחץ בלתי מתון בידי לוביסטים בכנסת – אין שוק חופשי ואין קפיטליזם אמתי.

ולכן, גם אם יש מחלוקת אידיאולוגית, למשל על תקציב המדינה ועל עומק מעורבות המדינה בחברה ובמשק – מן הראוי שמי שבאמת מאמין ברעיונות הקפיטליזם, ישלב ידיים עם הסוציאל דמוקרטים במאבק נגד הטייקוניזם החזירי. שיתוף הפעולה בכנסת הקודמת בין יובל שטייניץ לשלי יחימוביץ' בהעברת רפורמת ששינסקי בנוגע למשאבי הטבע של ישראל, הוא דוגמה לשיתוף פעולה כזה.

* אלון חסן ושכמותו הם הצד השני של הג'ונגליזם – חזירות, תאוות בצע, כוחנות, אני ואפסי עוד, חוסר אחריות. הגיבוי שהוא מקבל מההסתדרות הוא חרפה. העמדה הנחרצת של שלי יחימוביץ' נגדו, היא גילוי של מנהיגות.

מי שמאמין ברעיון העבודה המאורגנת, חייב להוקיע את חסן ואת דרכו.

* לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, עלתה לדיון ציבורי סוגיית הגבלת הקדנציות של ראשי הרשויות. אחדים מראשי הרשויות מכהנים בתפקידם שנים רבות, אפילו עשרות שנים, ויש קריאה להגביל זאת.

אין ספק שיש בעייתיות בכהונה נצחית של אותו אדם בתפקיד ושיש יתרונות לתחלופה, להזרמת דם חדש המאפשר שינוי וריענון. ואף על פי כן, אני סבור שאין זה רעיון טוב. ראש עיר הוא התפקיד השלטוני היחיד במדינת ישראל שנבחר בידי הציבור בבחירות ישירות ואישיות, ויש לכבד את רצונו של הבוחר. ובסה"כ יש לזכור שמדובר במעט מאוד ראשי רשויות, ואם הציבור ממשיך לתת בהם אמון, כנראה שהם ראויים לו (ואם לאו – הציבור מקבל מה שמגיע לו).

* כתבה ברדיו לקראת הבחירות המוניציפליות בקריית שמונה, התמקדה בבעיה המרכזית של העיר – נטישת הצעירים להרחבות הקיבוצים בגליל העליון. פרנסי העיר שהתראיינו, האשימו את המועצה האזורית גליל עליון, שאינה מוכנה להעביר קרקעות לק"ש, וכתוצאה מכך העיר אינה יכולה לתת מענה לצעיריה.

את עמדתי בסוגיית הקרקעות הבעתי לא פעם – אני בעד חלוקה צודקת יותר של הקרקעות, וסימון מחדש של הגבולות המוניציפליים בין הערים והמועצות האזוריות, ובעיקר שינוי שיטת גביית הארנונה על מפעלים ועסקים שעובדיהם באים מן העיר והם נמצאים על קרקע המועצה האזורית.

אולם אין כל קשר בין הסוגיה הזאת לבין סוגיית מעבר הצעירים להרחבות הקיבוצים. אף צעיר לא עבר להרחבה בשל בעיית שיכון. להיפך, המעבר הוא על אף הפער הגדול בעלויות הדיור. המעבר להרחבות הקיבוצים נובע בעיקר מרצון לשפר את רמת החינוך של הילדים ואת רמת השירותים הקהילתיים.

מאחר ונטישת הצעירים היא באמת הבעייה המרכזית של קריית שמונה, על הנהגת העיר לחשוב על הדרכים להיות אבן שואבת לבניה ובנותיה, ולתת מענה אמיתי בתחומי החינוך והקהילה, ולא להאשים את הקיבוצים ואת המועצה האזורית. אי נטילת האחריות והפניית אצבע מאשימה כלפי חוץ – לא זו בלבד שאינה חלק מן הפתרון, היא היא לב הבעיה.

* משבר התקציב בארה"ב, ובכלל – בית הנבחרים הלעומתי לנשיא, הם עדות לכך שבמשטר נשיאותי כבארה"ב בעיית המשילות הרבה יותר גדולה מאשר בישראל. יש בעיות אלו ואחרות במשילות בישראל, אבל אין בישראל "בעיית משילות", בטח לא "משבר משילות", והגיע הזמן לחדול מן הבדותה הזאת.

* ביום שלישי חולקו פרסי היצירה הציונית. אך טבעי, שמדינת ישראל; שהורתה – הציונות, שייעודה – הגשמת הציונות, תעודד יצירה ציונית ותשקיע בכך משאבים.

מבין כלות וחתני הפרס, שמחתי במיוחד על הזוכים בפרס היצירה הציונית בתחום השירה – כתב העת "משיב הרוח". זהו כתב עת ספרותי משובח מאוד, כתב עת לשירה יהודית ישראלית, של קבוצת משוררים צעירים מן הציונות הדתית, אם כי מפעם לפעם מתפרסמים בו גם חומרים של יוצרים חילונים. הפריצה האמנותית של יוצרים מן הציונות הדתית, בכל תחומי האמנות, היא סימן דרך משמעותי ביותר בתרבות הישראלית ובחברה הישראלית. חבורת "משיב הרוח" היא הדבר המעניין, המרתק והחשוב ביותר בשירה העברית בשני העשורים האחרונים.

* את הפרס בתחום התיאטרון קיבל הסופר א.ב. יהושע בזכות מחזהו "הילכו שנים יחדיו?" – העוסק במערכת המפגשים בין בן גוריון וז'בוטינסקי בשנות ה-30. המיליֶה הפוליטי תרבותי שא.ב. יהושע הוא מראשיו, סנט בפרס היצירה, לעג לו, הציג אותו כ"ז'דנוביזם", רחמנא לצלן, כשעל התזמורת הצורמנית הזאת ניצח יוסי שריד, בטורו ב"הארץ". שמחתי שדווקא א.ב. יהושע זכה בפרס. מעניין האם וכיצד עובדה זו תשפיע על הלגיטימיות הציבורית של הפרס.

אהוד: וגם טוב שהסופר הנידח א.ב.יהושע קיבל פרס ספרותי כלשהו. 

* את הסרט "בית לחם" – הזוכה בפרס אופיר והנציג הישראלי לתחרות על פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, טרם ראיתי ואיני יכול להביע עליו דעה.

אולם הספקתי כבר לקרוא ביקורת על הסרט, של שמוליק דובדבני ב-ynet. על פי המאמר, הסרט בעייתי מבחינה מוסרית כיוון שהוא "אובייקטיבי". מה הבעייה? "ה'אובייקטיביות' הזו היא בעוכריו של הסרט, שנדרש אליה למעשה כדי לא לומר דבר על המנגנון של הכיבוש – ובכך כמו מתהדר ביכולתו לחמוק מאמירה פוליטית במקום שבו נדרשת אחת."

 ובעברית תקנית – דובדבני גוער ביוצר הסרט, על שלא יצר יצירה אנטי ישראלית המציגה את עוולות אקיבוש בלה בלה בלה. הרי מהי "אמירה פוליטית", אם לא אמירה שישראל היא מדינת קיבוש קולוניאליסטית מדכאת?

אולם מאחר שהסרט (כנראה, לא ראיתי, אולם זאת חוות דעתו של דובדבני) אינו סרט תעמולה אנטי ישראלי, אלא סרט אובייקטיבי, רחמנא לצלן, אויה – המחבלים אינם מוצגים בו, כנראה, כלוחמי חירות וצדק והפלשתינאים אינם נרמסים תחת מגפי הקלגסים הישראליים הנוראים. וכתוצאה מכך, נוצרת תוצאה איומה ונוראה: "כשבאים לחשוב על זה, 'בית לחם' בכל זאת נוקט עמדה. שכן דמויות המשנה הפלסטיניות נחלקות לטרוריסטים אכזריים (איברהים), פוליטיקאים נכלוליים, אנשי גדודי אל-אקצא המתעמתים עם יריביהם מהחמאס (והסרט מסתפק בכך שמיליציות פלסטיניות הן אלימות ושבטיות מיסודן, מבלי להתעכב על מורכבות היריבות הזאת), ודו-פרצופיוֹת מסוכנות."

איך קרה המחדל הנורא הזה? שמא הסרט הוא סרט תעמולה של ממשלת ישראל, שנועד להשחיר את פני הפלשתינאים? דובדבני הגון דיו כדי לא לטעון זאת. להיפך, "מובן מאליו שכוונת הסרט היתה להציג תמונה אנושית ופוליטית מדוקדקת יותר של הדינמיקה הפנים-פלסטינית." כלומר, כפי שדובדבני ציין מלכתחילה, הבעיה של הסרט אינה הטייה פרו ישראלית או אנטי-פלשתינאית, אלא הניסיון שלו להיות אובייקטיבי, פשוט לספר סיפור המעוגן בקרקע המציאות. וכאשר מציגים, באובייקטיביות, לשם שינוי, רקע מציאותי, תמונה אנושית ופוליטית מדוקדקת של הדינמיקה הפנים פלשתינאית, כנראה שהתוצאה לא כל כך משרתת את התעמולה הפרו פלשתינאית והאנטי ישראלית. ולכן, גוער המבקר הישראלי ביוצרי הסרט, שלא ביצעו את המצופה מהם.

אך זה עוד לא הכול. אחת הסצנות, רוטן דובדבני, "רק מטפחת את הדימוי של היהודי-ישראלי כקורבן, ואת הפן הרצחני הטמון בפלסטיני." זה כבר יותר מדי, ולכן "סופו של הסרט מעורר בעיקר אי נוחות."

חרף כל הביקורת האידיאולוגית, רומז דובדבני שהסרט מעניין ויש בו כמה סצנות מרתקות. אותי הוא שיכנע שכדאי לראות את הסרט.

* כשאני שומע על פריצי החיות היוצאים מקירבנו, המנתצים מצבות בבית קברות נוצרי, אני תמה – האם הורינו עלו מאירופה ומארצות ערב לארץ, כדי שמתוכנו ייצאו פוגרומניקים מן הסוג שמהם הם ברחו?

* אלמלא החוליגנים הללו נתפסו על חם, שוב היינו שומעים שזאת היתה פרובוקציה שמובוקציה של ערבים או שמאלנים או גרוע יותר – של המשטרה / שב"כ.

* החיילים ב"גולני" שהתעללו בעציר פלשתינאי כפות, צריכים להיענש בחומרה רבה, הן בשל חומרת המעשה והן למען ירְאו ויִרָאו.

אם זאת עמדתי, מדוע התנגדתי לענישה החמורה של סא"ל אייזנר? כיוון שמדובר במקרים שונים בתכלית. שאול אייזנר פעל במשך שעות מול פרובוקציה וכנגד חסימה חוזרת ונשנית של הכביש הראשי, תוך קללות ונאצות ואף נפצע מאלימות המפגינים. בשלב מסוים איבד את עשתונותיו וחבט ברובהו באחד הפרובוקטורים. מתוך אירוע של שעות, שצולם כולו, הופץ צילום של חלקיק שניה, מחוץ לכל הקשר. התנהגותו של אייזנר לא היתה ראויה. מן המפקד בשטח מצופה לשמור על קור רוח. אך גם המפקד בשטח הוא רק בנאדם, וקורה שהוא טועה. הוא עצמו מודה שטעה בהתנהגותו. הוא ראוי, לכל היותר, להערה פיקודית.

לא כן במקרה של חיילי "גולני". כאן מדובר בהתעללות ממושכת של ארבעה חיילים בעציר כפות שעיניו מכוסות. לא בעיצומו של אירוע מבצעי, אלא בבסיס. מדובר באירוע מתוכנן שתועד בידי המתעללים. כאן מדובר בסדיזם ורוע, ואנו מחויבים לבער את הרע מקרבנו. אותם חיילים ביזו את יחידתם, את צה"ל ואת המדינה, והם ראויים לעונש כבד ומרתיע.

* כשרבין נרצח שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. לצד האבל, ההלם והזעזוע הנוראיים מהרצח, היתה בתוכנו גם חרדה שכעת פרס יוביל במהירות תהליך שיוביל לנסיגה, תוך דה-לגיטימציה למאבקנו (מה שבאמת קרה, אך ללא הצלחה). בתוך הסיטואציה הקשה הזאת, שלושה ימים (!) אחרי הרצח, מישהו ביקש להיפגש איתי. כאשר חיוך ממזרי מרצד בזוויות פיו, הוא הגיש לי נייר. "תקרא." הכותרת היתה: "סימני השאלה." ומתחתיה שני עמודים עם שאלות, שבהן מצויה כל תיאוריית הקונספירציה כפי שהיא מעוצבת עד היום, כשהיא מנוסחת כ"שאלות", שנועדו לזרוע ספק. על כגון אלו מזהירה הקבלה שבגימטריה עמלק – ספק.

"אתה מאמין בשטויות האלה?" שאלתי את בן שיחי.

והוא השיב: "אני רק מציג שאלות."

שלושה ימים! שלושה ימים אחרי הרצח, התיאוריה הזו כבר היתה מנוסחת. כמובן שלא נפלתי למלכודת הזו אז, לא נפלתי אליה מאז ולא אפול אליה גם בעתיד.

* לפני 30 שנה, החליט שר המדע הראשון פרופ'  יובל נאמן ז"ל על הקמת המכון לחקר הגולן, השייך למועצה האזורית גולן ולמועצה המקומית קצרין, תחת המטריה האקדמית של אוניברסיטת חיפה. המכון לחקר הגולן הוא מוסד מדעי ואקדמי מן המובילים בארץ, בתחומים רבים במדעי הטבע (חקלאות, ביולוגיה, אגרונומיה, זואולגיה, חקר האקלים ועוד), החברה (מחקרים סוציולוגיים, חקר ההתיישבות והפריפריה) והרוח (חינוך, ארכיאולוגיה). במכון פועלים גם ארכיון הגולן, שספק אם יש עוד ארכיונים אזוריים ברמתו, היחידה האסטרטגית של הגולן והיחידה למדידה והערכה של מערכת החינוך. מנהל המכון הוא פרופ' משה ראובני מקצרין.

בכל שנותיו, שכן המכון בבניין דירות ישן בקצרין, בצניעות סגפנית, ואף על פי כן הגיע להישגים מדעיים משמעותיים. השבוע נחנך היכל המכון החדש, הדור ונאה, במתחם מכללת "אוהלו" (ואני מקווה שהדבר יביא לשיתוף פעולה פורה בין המכללה למכון), בטקס במעמד שר המדע, הטכנולוגיה והחלל יעקב פרי, והשר לענייני מודיעין ויחב"ל יובל שטייניץ (שבתפקידו הקודם כשר האוצר סייע רבות למכון ולמיזם הבניה). ההיכל החדש מכבד את 40 חוקרי המכון ואת עבודתם המחקרית, ואין לי ספק שהם יכבדו אותו. זוהי אחת ממתנות הפרידה לקצרין שמשאיר אחריו אבי העיר ומייסדה וראש המועצה מיום הקמתה ועד הבחירות הקרובות – סמי בר לב.

* * *

רון וייס

האם יסכימו האיראנים להפסיק להעשיר אורניום?

סופר נידח שלום,

מועצת הביטחון של האו"ם החליטה לחסל את כל מיצבור הגזים הרעילים בסוריה. זהו הישגו הגדול של ברק אובמה שזכה לתמיכת רוסיה וסין בלי לירות אפילו טיל אחד.

החרם הכלכלי על איראן, אותו יזם וקידם ברק אובמה, הוריד את האיראנים על ברכיהם. מועמדו המועדף של חמינאי לנשיאות הובס בגדול (קיבל רק 7% מהקולות), ורוחאני, מועמדו של רפסאנג'אני האופוזיציונר, זכה בנשיאות ברוב גדול.

השינוי במדיניות האיראנית, המובל ע"י רוחאני ורפסאנג'אני, בתמיכת חמינאי, מוביל למו"מ עם האמריקאים. ברור לרוחאני שהוא חייב להתפשר, אחרת לא היה מתחיל את מדיניות החיוכים והמתינות. האם הפשרות להן יסכימו האיראנים במו"מ יספקו את ארה"ב וישראל? האם יסכימו האיראנים להפסיק להעשיר אורניום? האם יסכימו לפיקוח מלא (מלא!) על כל מתקני הגרעין שלהם, לרבות המתקן ב"פורדו"? ימים יגידו.

רון וייס

רמת-גן

* * *

רות ירדני כץ

הפיצות עלינו

שרה'לה היא בין החברים המעטים הקרובים שיש לנו. מקצועה בלשנות. בקיאה בשפה העברית, חכמה, יפה וגרושה. היא בעלת חוש-הומור שיודעת להצחיק, והיא מצחיקה. העברית שלה מחולקת לשלוש: שפה ספרותית, שפת יום-יום ושפת-הרחוב, סלנג. 

זה מה שקרה.

היא טילפנה בשעת צהריים ואמרה: "אם את פנויה, בא לי להתפנק, בואי נלך למסעדה הקטנה, 'אדון כהן'."

השבתי: "בשמחה, מתאים לי."

"אני באה לאסוף אותך."

הגענו ולבנה בעלת המקום קיבלה אותנו בחמימות רבה ושאלה: "פינוקים?"

שתינו השבנו בחיוב והמנות החלו לזרום לשולחן. פתאום נעמדה לידינו אישה, הן התנפלו אחת על השנייה בחיבוקים, ושרהל'ה פתחה כך:

"נשמה, מה המצב, מה קורה לך ומסביב, לאן נעלמת לי כל-כך הרבה זמן? תכירי את חברתי."

לחצנו ידיים ושרה'לה הזמינה אותה להצטרף אלינו ופנתה אלי ואמרה: "רחלי היא עורכת דין, התמחותה דיני אישות."

רחלי: "שרה'לה, בשבוע הבא חוגגים את יום הולדתו ה-83 של יוסי." והוסיפה בחיוך: "הזקן בחבורה."

שרה'לה: "כפרה שלי, דליה ואני החלטנו שהפעם אנחנו מכינות את הפיצות. הפיצות עלינו. כל שנה ביום-הולדתו הם מאכילים אותנו פיצה מזורגגת בלי טעם ובלי ריח. מי המציא את הבדיחה העלובה הזו? תגידי לי מאמי. מי?"

רחלי: "הוא."

שרה'לה: 'למה פיצות כשכולנו יודעים שהוא הטבח החובבן הכי-טוב במזרח התיכון? מה, לא התענגנו על תבשיליו? למה דווקא ביום-הולדתו הוא מעניש אותנו? תגידי, למה? למה שלא יכין שוק כבש בתנור? או בשר עגל עם בירה? או את הרוסט-ביף שלו עם הרוטב הנפלא שאין לו מתחרים? למה מה קרה?"

רחלי: "הוא לא אוהב לחגוג ימי-הולדת אז הוא המציא את הפיצה כדי שלא יעשו לו הפתעות, ואיך את אומרת? פאדיחות, וחוץ מזה הוא שונא פיצה."

שרה'לה פרצה בצחק גדול ואמרה: "באמת? הוא שונא פיצה ומכריח אותנו לאכול פיצה? יפה שלי, המיליון דולר הזה כך רוצה, כך יהיה. השנה הוא יקבל פיצה-פיצה שעשויה מחומרים טריים וגבינה משובחת, ולא הזבל שמזמינים ומביאים הביתה."

רחלי פנתה אליי ואמרה: "את לא מכירה אותו. האיש באמת שווה יותר מיליון דולר. מי שפוגש אותו קודם כל חוטף מכת יופי. הוא יותר יפה מאלן דילון ויותר משכנע מהאמפרי בוגרט מהסרט הבלתי נשכח, 'קזבלנקה'."

שרה'לה: "מה שנכון נכון. שתינו מכירות את הזוג הרבה שנים, וכול החבורה הקטנה שלנו מקנאת בהם. כמה שנים הם ביחד רחלי? ארבעים וחמש? ואני שואלת את עצמי: איפה מוצאים כזה מלאך אלוהים."

 לפתע פניה הרצינו בבת-אחת ואמרה:

"אני בשנה החמישית לחיינו המשותפים אמרתי לבעלי עד-כאן. אני לא צריכה אותך. חמש שנים יותר מדי ומיותרות. מה שהיה לי הלוואי שלא היה לי. בן-זונה, חרא של בן-אדם, קמצן, קנאי, אגואיסט שרק עסוק בעצמו ומקלקל כל דבר. רק הוא קיים ביקום. אתן יודעות כמוני מה קורה מסביב. זוגות מתחתנים כי הם חושבים שהם אוהבים, ועוד לא הספיקו להריח אחד את השני ומתגרשים והגירושים נוראיים, ויש ילד או שניים באמצע ששבוע פה ושבוע שם. רחלי, לך יש סיפורי גירושין מצמררים."

רחלי הנהנה בראשה, ושרה'לה המשיכה: "אשתו לא צריכה שההיא ממפעל הפיס תתקשר אליה. היא זכתה באחד שהגיע להישגים בתחומו, מה-זה-חכם, גם מנגן בפסנתר, וחולה על ילדים. הוא רואה את ילדיו ונכדיו וליבו נמס כמו חמאה במחבת מחומם. בזכותו היא ראתה עולם, בזכותו הכירה אנשים מיוחדים ומרתקים, למדה לאכול ולשתות, נימוסים והליכות, לארח ולהתארח. בזכותו..." 

עד כאן הקשבתי לשיחה שהתנהלה ביניהן בעניין רב. הפסקתי אותה:

"שתיכן משבחות ומהללות אותו. ואיפה אשתו? זה לא ככה בחיים, אני לא מכירה אף זוג ששורד כל-כך הרבה זמן כשאין ביניהם אהבה, פשרות וויתורים. אני מוכנה להתערב שיש לו דפיקויות כמו לכל אחד מאיתנו ואתן יודעות מה? גם למלאכי אלוהים יש חסרונות." 

שרה'לה לא נתנה לי לסיים ואמרה: "מאמי, מה-זה את צודקת!  אם היא לא היתה משהו והיא משהו זה לא היה עובד. הם משלימים אחד את השני. ובכל זאת, לא מדברים עליה, כשנגיע ליום-הולדתה נדבר עליה, עכשיו מדברים על בעלה, שכל אישה חולמת שיהיה לה אדם כזה לידה. יפתי, חמדתי, תמתי עגנון בספרו 'שירה' כותב כך:

'האהבה האמיתית אינה צריכה לסיבות מסובכות, פעמים מספיק טיפת מי קולוניא כדי ליצור ים של אהבה.' מה אגיד ומה אומר? הוא שופך עליה בקבוקים של בושם ולא טיפה. הלוואי על כולן. הפיצות עלינו."

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה

אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד:

אהבה ומוות

אהוד בן עזר: מה אתה רואה במלחמה בין ישראל לערבים?

פנחס שדה: מלחמה אינה דבר טוב או רע. גם שלום איננו דבר רע או טוב. יש לבחון כל דבר לגופו. באשר למלחמה כשלעצמה, הרי היא בטבעם של האנושות ושל הטבע, לא אנחנו בראנו אותה ולא אנחנו נחסל אותה. ההיסטוריה והטבע אינם מסיבת קוקטייל, אלא מאבק מתמיד ואפל המבטא את מצבו המהותי של האדם; ובמצב המהותי כלול המוות, שיבוא על כולנו במוקדם או במאוחר, והוא חלק מתעלומת הקיום. אני חושב כי אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: המילה האחת היא אהבה, והמילה השנייה היא מוות. ועל כן כל שאר המילים אינן חשובות. ובעצם ככל שאני חושב על זה יותר, כן קשה לי להניח שאלוהים זקוק לשתי מילים; וייתכן אפוא ששתי המילים הללו, הניראות לנו כשתי מילים, באמת אינן אלא מילה אחת.

ובאשר למלחמה היהודית, הרי אם עלה בגורלו ההיסטורי של העם היהודי שהוא הגיע חזרה לארץ-ישראל, והיה מוכרח להילחם עליה, על חייו, ועל האדמה (והאדמה היא דבר חשוב מאוד, היא אימנו) – הרי שצריך להילחם. ומה שנוגע למוות – נמות בין כה וכה, במלחמות ובלעדיהן.

אך השאלה היא אולי זאת: אם נילחמים – על מה נילחמים? ואם חיים בשלום – איך חיים את החיים האלה? שמעתי כי לפני זמן-מה שאלו את הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב: "האם זה בסדר שהחיים בתל-אביב נמשכים כמו שהם, בו בזמן שחיילים נהרגים מדי יום בתעלת סואץ ובמקומות אחרים?"

והוא ענה: "הלא על כך לוחמים החיילים בכל הגבולות – כדי שהחיים כאן יימשכו כמו שהם."

עם כל הערכתי לרמטכ"ל כמצביא, אני שואל: מיהו הרמטכ"ל ומה סמכותו להחליט כי החיים כאן אכן צריכים להימשך כפי שהם נמשכים?! ותשובתי: אם החיים יימשכו כאן כפי שהם נמשכים, אז אין על מה להילחם. על זה לא כדאי להילחם. ומוטב אפוא למצוא איזה הסדר עם הערבים, שירחמו עלינו ושייתנו לנו לחיות בתל-אביב את החיים האלה; ואני חושב שהם יסכימו, כי החיים האלה ראויים לרחמים, ואללה הלא קרוי בשם "הרחום והרחמן".

אלא מה, אנשים גם רוצים להחזיק בכל הארץ הגדולה והיפה הזאת, בבית-לחם, בשכם, בחברון ובירושלים. ורצונם אינו שונה באופן מהותי מן ההתנחלות הראשונה בארץ-ישראל, מימי פתח-תקווה ודגניה. יפה מאוד. אבל אז צריך לזכור כי הדחיפה וההצדקה לבוא לארץ ולהתנחל בה מושרשות בתנ"ך ובדברי הנביאים. הצדקה אחרת אין, כי כאן ישב עם אחר, אנושי בדיוק כמו היהודים. אבל עכשיו אני מסתכל סביבי, ורואה את מציאות-החיים רחוקה לגמרי מרוחם של הנביאים. ומה בצע אם כן בניצחון על מצרים שמחוצה לנו, אם אנו עבדים חרופים למצרים שבתוכנו, לארץ הבצלים והקישואים, סיר-הבשר, עגל-הזהב, ואלילי הכסף, המיסחור והריקנות? – ואם כן, הרי אנשים עושים פלסתר את הצדקתם למלחמה. ובטווח רחוק הם משמיטים את הבסיס מתחת לרגליהם. שהרי אם האדמה הזאת היא אדמת הנביאים, והאנשים אינם נאמנים לאדמה, היא תישמט מתחת לרגליהם.

אהוד בן עזר: הנכון יהיה לומר, לאור דבריך האחרונים, שאתה רואה את מדינת ישראל כפי שהיא כיום כתופעה אבסורדית?

פנחס שדה: אין דבר עלי אדמות שאיננו נושא אופי אבסורדי, אבל יחד עם זאת אין גם דבר שהוא נטול משמעות אלוהית. אפילו נוצה של ציפור איננה נופלת במיקרה, והיות ואין אנו יודעים את המשמעות, אין אנו יודעים גם את ההבדל בין נפילת נוצה לבין נפילת ממלכה.

מממלכת בבל האדירה, למשל, לא נותר היום יותר משנותר מן הציפורים שהיו מקננות אז בין העצים שלחוף הנהר פרת. כך היה, וכך יהיה, ואותו העשב יכסה את את בתי-הניבחרים ובתי-הזונות גם יחד. (וזה מוכיח, אגב, כי בסופו-של-דבר זנות רוחנית אינה משתלמת יותר מזנות גופנית). בכל אופן, באשר למדינת ישראל, הרי זה כמובן נחוץ שליהודים יהיה מקום בו יוכלו להתקיים ולחיות, סוף-סוף, אבל לאחר שזה בא על תיקונו, אין יותר במדינה כשלעצמה שום דבר נשגב, היא לא אידאל. כל המדינות הן משהו מטומטם ומטמטם את האדם, והמדינה המודרנית אפילו גרועה מזו של ימי-קדם או ימי-הביניים, היות והיא מסחרית, כלכלית, במהותה: האידאל הוא, מצד אחד, לייצר יותר, להפיק יותר, לייצא יותר, ומצד שני לצרוך יותר (גם ה"תרבות" הפכה למיצרך וערכה נמדד בהתאם לביקוש בשוק), מה שמכונה היום – להעלות את "רמת-החיים" (אם אפשר לקרוא לזה חיים). המדינה מגדלת טיפוס של אדם שבע-רצון, זחוח, וזה מעורר בי סלידה. האידאל של מדינת ישראל הוא להיות אמריקה קטנה, וזכותם של תושביה לרצות בזה, אבל זאת בדיחה לחשוב כי זה חזון הנביאים. אני חושב שנגעתי בנושא זה בשיר שלי "ירושלים". ואני חושב כי המעשה האמיתי ביותר שהאנשים כאן, בעם הזה, יכולים לעשות ביחס לתנ"ך וביחס לעצמם הוא לשרוף את התנ"ך. לחפש, להחרים ולשרוף את כל הטפסים, עד האחרון. למחוק לגמרי.

אהוד בן עזר: בספר "החיים כמשל" אתה מתאר את היום בו התגייסת למלחמת העצמאות בשנת 1948, וברצוני לצטט קטע זה:

 "ישבתי הזוי, אפוף בדידות כבדה. הרהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא-נכון. למלחמה הלאומית לא היתה כל משמעות בעיניי ולא ראיתי מהו שיש לי להילחם עליו. אויביי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במיסתרים החשוכים של הנפש. לי לא היה איכפת מי ישלוט בעיר, לא היה איכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה איכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטאות, בתי-הדואר, ומערכות-העיתונים, לא היה איכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 125-124).

ובכן השאלה שלי היא, האם גם עכשיו אתה עומד מאחורי דברים אלה?

פנחס שדה: אינני מייחס ערך רב לתשובה אפשרית שלי עכשיו, היות ומה שחשוב הוא מה שהרגשתי וביטאתי ברגע האקטואלי של החיים, ולא חוות-דעתי עכשיו על מה שהרגשתי ומה שחייתי. החיים, ההרגשה, הם-הם האמת, והאמת אינה תלוייה בחוות-דעת, גם לא שלי. ולעצם העניין: האוניברסיטאות, למשל, הן חוכמת-אנשים-מלומדה (מה שירמיהו מכנה בשם "חוכמת-מה"), ולא השתוקקתי למות להגנתן. (רציתי לחיות עוד קצת כי הרגשתי צורך לכתוב שיר, אשר לפי הרגשתי היה יותר חשוב מבחינת מורשת רוח התנ"ך מאשר מה שנלמד באוניברסיטאות, ובאמת כתבתי באותו יום את "משלי בתולות",ואחרי-כן יצאתי מהחדר והלכתי להתגייס). ובאשר לשרי המדינה, מוסדותיה ותרבותה: [חיים] וייצמן אמר פעם (כמדומני שאמר זאת לבלפור) ש"אמנם אולי אנו בני סמרטוטרים אך נכדי הנביאים." זה מחניף כאן לכולם, אך אני שואל: אם אנו נכדי הנביאים, להיכן נעלמו נכדיהם של הורגי ורודפי הנביאים, שהיו, ככלות הכל, הרוב? האם היו הללו מעשרת השבטים שנעלמו? תחושת הזרות וההתבטלות שאני חש כרוכה בהרגשתי כי נכדיהם של הורגי-הנביאים, אם להשתמש בביטויו של אליהו, רצחו וגם ירשו.

אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה16- ביוני 1970, במאמר מאת סופרו הפארלמנטארי של העיתון, מובאים דבריו של חבר-כנסת חילוני מסויים שציטט, בנימה של מרירות, הערה של האדמו"ר מלובאביץ' – כי ביום אחד נהרגו חיילי ישראל במיספר גדול יחסית, בחזית תעלת סואץ, בשל פריצה בחומת הלכות הגיור, כלומר, בשל הפרת אחד מחוקי-התורה בימינו במדינת ישראל. על כך ענה אחד מחברי הכנסת הדתיים, שהוא גם רב, כי האדמו"ר רק חזר על אימרת ישעיהו הנביא – "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו," ולא, "חרב תאכלו."

מה אתה אומר על דעתם של הרבנים הללו?

פנחס שדה: דעתם של החולקים על האדמו"ר מלובאביץ' מבוטלת בעיניי, ודעת האדמו"ר מלובאביץ' רחוקה מדעתי, אבל את דברי ישעיהו אני מקבל ככתבם וכלשונם. אולי הדבר נשמע פאנטאסטי ולא-ריאלי במהלך החשיבה המודרני-כביכול שלנו, לאחר שהפסיכולוגיה, האקדמאיזם והז'ורנאליזם אכלו כאגזמה את אורח-החשיבה הטבעי, אבל אני מחזיק בדיעה התנ"כית של הנביאים (שהרי מי אני שאחלוק על דבריהם?) שאכן אם האדם לא יהיה ראוי לארץ הזאת – הארץ תקיא אותו מתוכה. ואם הוא יפר את חוקי ה' – אלוהים יעורר עליו את שבט זעמו. הדבר לא יקרה מהיום למחר. לא על-ידי נס חד-פעמי. אבל המצב, כפי שהוא היום, לא יוכל להימשך זמן רב.

מצד שני, וזה דבר אכזרי לאומרו, אם נסתכל במבט לא-הומאניסטי (ואני יכול לבכות למראה כאבו של ילד קטן; אינני מדבר על רגשותיי, אלא על ניסיוני להבין את הקיום, את כדור-האדמה, במשך הרף-העין הקצר הזה הקרוי חיים) – הרי כיום המלחמה היא הערך הגדול ביותר שקיים בארץ. הדת המקובלת, היהדות, ניראית לי כמרוקנת מחיוניותה, וכן הגילויים האמנותיים והספרותיים, וכל יתר הגילויים ה"רוחניים" כאן. לא הספרות, לא האמנות ולא הדת – אינן מעמידות כאן את האדם בעימות עם מצבו המהותי, חידת המוות ושאלת החיים. הדבר היחידי שנישאר כמבטא עוצמה אנושית, את הערכים, היא המלחמה. היא הספר האמיתי של החיים והמוות, היא הספרות והאמנות האמיתית כיום, לאחר שהספרות והאמנות אינן ממלאות את תפקידן לערוך עימות מתמיד של האדם עם מצבו המהותי. אולי זה אכזרי, ועצוב.

אהוד בן עזר: במה, לדעתך, מתבטא חטאה של הספרות כאן?

פנחס שדה: מאז למדתי לקרוא טימטמה הספרות העברית (להוציא שלושה-ארבעה שמות בודדים מאוד) – שני דורות צעירים, ונתנה להם מושג מזוייף של החיים. הספרות עסקה בעיקר בשאלות חברתיות במובן המצומצם והפרובינציאלי ביותר של המילה, וניכרו בה כל הגילויים המושחתים של שביעות-רצון עצמית ויחסים המתרקמים בין אנשי שלומנו בחברה קטנה וממוסדת. כשהשתלם, מבחינה חברתית לפחות, לכתוב על הפלמ"ח, כתבו על הפלמ"ח. אחר-כך על המדינה, או על מלחמת העצמאות, או על קיבוץ, או על מלחמת ששת הימים, וכן הלאה. כל זה מאוס לא רק מבחינה אסתטית, אלא גם, ובעיקר, מבחינה מוסרית, עקרונית; ואסביר למה: כי הנוהג כך מפגין, במצח-אישה-זונה, את כפירתו בכוחה העצמי של הרוח, בעצמאותה, בסמכותה העליונה, ובוודאי במקורה האלוהי, והוא רואה בספרות מין זונה הנמכרת בשוק, סתם מצרך מסחרי שיש לו ערך רק בהתאם לביקוש של הצרכנים. לפי הרגשתי הכי פנימית – זאת זוועה. בעיניי משתייכת לתחום זה גם כל כתיבה אופנתית אחרת הבאה לספק את צורכי הציבור. למשל, אחרי שאותו ציבור נעשה קצת יותר אנין-טעם הוא גם מרגיש צורך להחליף את הכתבנות הפלח"חאית במשהו ההולם יותר את אורח-החיים החדש, כלומר – בכתיבה יותר אינטלקטואלית, המאפשרת לחטט קצת ב"סימבולים" וב"מוטיבים" ובשאר החידודים שבתוכה, תוך כדי ישיבה נוחה בנעלי-בית, וכמובן שיש ספקים גם לזה. הכתיבה הזאת הולמת את נעלי-הבית, בדיוק כמו שהכתיבה מלפני עשר ועשרים שנה הלמה את הסנדלים. ולכתוב כל זאת בשפתם של נביאי התנ"ך! הרי כל זה רחוק מהחיים, מאהבה, מסבל, מרחמים, משאיפות רוחניות אמיתיות, ממצבו המהותי של האדם; כל זה אינו דורש כלום, אינו מעורר למאומה, חוץ מאשר לחידוד-מוחין קל אצל כמה מבקרים וקוראים. ובדומה לזה רובה – אף כי לא כולה – של השירה, שאיננה עכשיו אלא פיליטונים מחוכמים בחרוזים, ולמעשה אף לא טורחים המחברים לחרוז, כי זה עכשיו לא באופנה.

וכך אנשים חיו ומתו במיטתם, או במלחמות, בלי שום הבנה, ולא רק שהם לא ידעו את התשובות, הם אפילו לא ידעו על קיומן של השאלות! ספרות כזו היא ספרות בוגדת. ולבגוד באדם זה הרבה יותר נורא מאשר לבגוד במדינה: כי האדם הוא נציגו של אלוהים עלי-אדמות, ומדינה היא מושג מופשט. הספרות אשר טחה בוץ על עיני אנשים, כדי להסתיר מהם את אלוהים, היא ספרות אנטי-דתית במהותה. אך את אלוהים אי-אפשר להסתיר, כי הוא מתגלה לא במילים אלא בהווייתו ובעשייתו, בכך שהאדם חי ומת. ולא יצא שום ריווח לסופרים מחרפי שם-שמיים אלה, לנביאי השקר, מכיוון שאין שום ריווח בחטא. חטא במהותו זהה עם הפסד, לא עם ריווח. חטא הוא האינות.

מאחר שהרוח לא דיברה אל האדם, וגם אלה שהשתמשו באיצטלת הרוח לא דיברו אליו – לכן מדברים החיים עצמם אל האדם, ללא תיווך. והם מדברים עכשיו באמצעות המלחמה. המלחמה היא הספר שהאדם, הנוער, קורא אותו. ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות, אהבה, מוות, מוות.

אהוד בן עזר: בעיתון "הארץ" מיום ה14- ביוני 1970 נתפרסמה ידיעה מאת סופרו הצבאי של העיתון, בעקבות פשיטת צה"ל על מוצבי הצבא המצרי בגיזרה הצפונית של תעלת סואץ, פשיטה בה נהרגו ארבעה מחיילינו.

 "כאשר חזרו חיילי צה"ל מפשיטתם על בונקרים של הצבא המצרי בתעלה, אור ליום שישי, היתה שאלתם הראשונה ברידתם אל החוף: 'כמה-כמה?'

 "הפושטים, שהחמיצו את שידור המשחק בין נבחרות הכדורגל של איטליה וישראל במכסיקו [במסגרת המשחקים על הגביע העולמי בכדורגל], ביקשו לשמוע פרטים רבים ככל האפשר על ההופעה הישראלית.

 "בשעות הבוקר, כאשר נערך התחקיר על הפעולה, ביקשו החיילים לשמוע את התוצאות ברדיו. הובא למקום טרנזיסטור שלא נשמע בעוצמה מספיקה. הובא למקום רמקול שהוצב לפני מכשיר הרדיו הקטן, כדי שיוכלו כל החיילים לשמוע את התוצאות ממכסיקו. התחקיר הופסק לדקות מיספר, עד ששמעו החיילים הפושטים את התוצאות, ואחר-כך נמשך כרגיל."

לדעתי מאשרים דברי החיילים את מה שאמר הרמטכ"ל. הצעירים האלה נאחזים בחיים הרגילים כמפלט מן האימה אשר במלחמה. הם נלחמים למען יימשכו החיים כרגיל, וההתעניינות בכדורגל היא בעיניהם ההיאחזות, או החזרה, לעולם שקט ונורמאלי.

פנחס שדה: בעיניי לא דומה אמירתו של הרמטכ"ל לאמירתם של האנשים האלה, אך אני עדיין לא מוכן לפרש בדיוק את משמעות דבריהם, אף כי אני רואה בהם אותות למשהו שיבוא.

אמרתי שהמלחמה היא הספר שהאדם הישראלי הצעיר קורא אותו, ובו כתובים הדברים כמו שהם – מאבק, מוות ואהבה (היעדר-האהבה והריחוק ממנה הם, לפעמים, התגלות האהבה). אבל מכיוון שהמציאות היא מצב של זרימה והשתנות מתמדת, צמיחה מתמדת של חיים מתוך המוות, השאלה היא מה יבוא בעתיד? וזוהי חידה. ידוע שהמשיח מוכרח לשבת בין העניים ברומא, עטוף סמרטוטים ומסריח ממוגלה. הקדוש יכול לצמוח רק מתוך תחתיות החושך. בעניין זה כתב נתן העזתי ב"דרוש התנינים" שלו, והבאתי את דבריו בספרי "החיים כמשל", בסוף הפרק על היהדות:

 "דע כי נשמת מלך המשיח היא בגולם התחתון, כי כמו שנתהווה נחש הקדמוני בטהירו בבחינת גולם, כך נוצרה ונתהווית נשמת מלך המשיח ברצון אין-סוף והיא קדמה לבריאת העולם והיא עומדת בתוך התהום הגדול..." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 181).

ייתכן שדווקא מתוך מציאות מעיקה ושחורה מאוד – אולי דווקא בתוך התהום של השלילה הזאת, התחסלותה של הדת המסורתית, פשיטת-הרגל של התרבות והליטראטורה, – אולי דווקא כאן צפון, כמו זרע קטן מאוד, העץ והפרי של העתיד. דבר כזה לא בא בדרכי נועם. ולא רוכב בשום פנים על סוס-העץ של דברי האינטלקטואלים והז'ורנאליסטים, אלא הוא מוכרח לצמוח מתוך חבלי לידה נוראים, אולי מתוך קאטאסטרופה חמורה. משום שהזרע האלוהי הוא אמנם זרע של חסד, אך פריצתו מתוך האדמה קשורה במאבק איום, הניראה כחסר-תקווה. התקווה אפשרית, אך אין לי כרגע הארה לדעת כך או כך, היו בעבר כמה רגעים בודדים שבהם אמנם ניראה לי הדבר כך. מיקרה מסויים במציאות, (ולדעתי חייב כלאדם להתייחס ולדון רק על סמך הדברים שנודעים לו, ולא על סמך חוכמת אנשים מלומדה) – וברגעים אלה אמנם היה ניראה לי שהאפשרות של החיוב קיימת. אך קיימת גם האפשרות השנייה, הנוראה, והשאלה איזו אפשרות תנצח. הכוחות הגנוזים בגזע היהודי ודאי שאינם מבוטאים כיום על-ידי שום דבר ספרותי ואמנותי שמעל לפני השטח, אלא אולי רק על-ידי עובדות החיים עצמן, כולל המלחמה.

אהוד בן עזר: מה אתה קורא בספר אשר שמו המלחמה?

פנחס שדה: אני רוצה לקרוא בפניך קטע מן התנ"ך: "וייוותר יעקב לבדו וייאבק איש עימו עד עלות השחר. וירא כי לא יוכל לו וייגע בכף ירכו ותיקע כף ירך יעקב בהיאבקו עימו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני. ויאמר מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם. ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי. ויזרח לו השמש." (בראשית ל"ב, 31-25).

ועתה אגיד לך מה אני קורא בדברים האלה: "וייוותר יעקב לבדו" – ההישארות לבדו היא עניין מהותי מאוד, הכרחי. "וייאבק עד עלות השחר" – המאבק היה אפל, ממושך, אכזרי. "ותקע כף רגל יעקב בהיאבקו" – המאבק היה כרוך בסבל ובייסורים גדולים. "ויאמר לא אשלחך כי אם בירכתני" – יעקב איננו רוצה לחדול ממאבקו רק כדי לזכות בשלום לשם שלום. הוא רוצה את הברכה העשוייה לצמוח מתוך המאבק, ברכה שהיא פרי הסבל והמלחמה. ועכשיו המלאך אומר לו "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים" – צריך להבין שהמאבק עם האנשים איננו דבר לעצמו, אלא הוא בעל שתי פנים, המאבק הוא תמיד גם עם האלוהים. המאבק החיצוני הוא עם אנשים, ובתוך המלחמה החיצונית מתרחש המאבק אם מלאך האלוהים. "וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך" – כאן טועה יעקב בגלל קוצר הבנתו האנושית. הוא רוצה לדעת את השם, הוא רוצה את הכינוי החיצוני, השכלי. אבל המלאך מסרב לענות לו מפני שהמשמעות הפנימית איננה ואיננה צריכה להיות בתחום המושגים השכליים, התרבות, וחוכמת אנשים מלומדה. "ויברך אותו שם" – המלאך אמנם את השם אינו רוצה לומר לו אך את הברכה הוא מעניק לו כתוצאה מליל המאבק והאימים. ואז כתוב "ויקרא יעקב שם המקום פניאל" – רק לאחר שיעקב עבר את המאבק, הוא יכול היה לקרוא לאדמה בשם, הוא התייחס אל האדמה לא כאל משהו סתמי אלא כאל מקום המגלם את הנוכחות האלוהית, כפי שגם הוא עצמו נקרא אז בשם חדש.

ואחר-כך כתוב "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי" – וכאן ניראה לי שההסבר צריך להיות הפוך מן ההבנה השכלית המקובלת: לא שנפשו ניצלה למרות שהוא ראה אלוהים פנים-אל-פנים, אלא אך ורק לאחר שהוא ראה את אלוהים היתה לנפשו הצלה אמיתית. ואז כתוב "ויזרח לו השמש". אין הצלה אמיתית אחרת.

אהוד בן עזר: אתה מנסה להעניק משמעות אפוקאליפטית לעניינים מאוד-מאוד חילוניים ועצובים של מלחמה, מוות, וחיי יום-יום הנמשכים איכשהו תמיד.

פנחס שדה: לפני זמן קצר ישבתי בגינואה, בחדר-אוכל במלון קטן ועני. ישבו שם כחצי תריסר בחורים ובחורות, ושוחחו, ובאותו רגע הראו בטלוויזייה סרט על גיטו וארשה. הנוכחים כלל לא הסתכלו, כי זה לא שיעשע אותם. והנה ניראה יהודי זקן מתהלך עם טלאי צהוב, וחייל גרמני ניגש אליו ויורה בו באקדח בראשו. ופתאום אמרתי בליבי: "לא, זה לא צריך לקרות שנית, אף פעם לא. אפילו אם יהיה צורך להחריב את כל המזרח התיכון, ואפילו לחולל מלחמה גרעינית. אדרבא."

 (אתה יודע שאני מעולם לא כתבתי אף ספר, אף שיר, אף מילה, של פאטריוטיזם לאומי או יהודי. חייתי וכתבתי תמיד בהתנגדות גמורה לחברה שבה אני מתגורר).

ידידה שלי, אישה צעירה שאני מעריך את האינטואיציה הנשיית העמוקה שלה, אמרה לי פעם כי ההתרגשות שאחזה בכל העולם הנוצרי ערב מלחמת ששת הימים היתה באמת מסווה לרגש הרבה יותר עמוק ובלתי-מודע של ציפייה נלהבת, שהנה, סוף-סוף ובאופן סופי, הולכים לחסל את היהודים.

לפני שבועיים הייתי בבארצלונה ונוכחתי בטכס של "קורפוס קריסטי", וראיתי עד כמה זוהי חווייה חיה לאנשים שהצטלבו וזימרו ברחובות. ואז הבנתי עד כמה פוגעת בהם עצם העובדה שקיימים בעולם אנשים יהודים, ועוד מאורגנים כעם, שאפשר לומר עליהם, שהם יכולים לומר על עצמם, כי הם השכנים של ישו – בעוד שישו הוא התקווה האחרונה של האנשים הנוצרים הללו, גאולתם בעולם הבא מתוך מצוקת העולם הזה. ובשביל היהודים הוא השכן שלהם לשעבר מנצרת. זה הרבה יותר חמור מעצם הצליבה, כי הצליבה הרי היתה כלולה בדרך-חייו ובהתגלותו של ישו, "הכוס שהיה עליו לשתות." לעומת זה, הקיום של היהודים כיהודים הוא עובדה חמורה באופן תהומי בשביל העולם הנוצרי, בשביל האדם הנוצרי. ומבחינה מהותית כל נוצרי הוא נוצרי, גם אם הוא מארכסיסט וכדומה, כשם שכל יהודי הוא יהודי. כי כאן מדובר על גזע ורוח, על אינסטינקטים, ועל הרגע האחרון שלפני המוות (והלא כל רגע הוא, במהותו, רגע אחרון לפני המוות).

אהוד בן עזר: מה המסקנה שלך?

פנחס שדה: לאור זה אולי אפשר לבחון את הנסיבות של המלחמה שבין היהודים והערבים באור שונה לחלוטין מכפי מה שרואים אותה כעת. בניגוד להאשמה שמאשימים הערבים את ישראל, כאילו היהודים הם סוכני העולם המערבי, אולי האמת המוזרה והפאנטאסטית היא שהערבים הם סוכני העולם המערבי, ומשרתי הנצרות והאימפריאליזם. למעשה אין סכסוך אמיתי בין היהודים לערבים, זה סכסוך שטחי מאוד. הריב האמיתי הוא בין נוצרים ליהודים. והערבים הם שליחי הצורך של העולם הנוצרי לחסל את התופעה של היהודים, ובייחוד בגלגול הנוכחי, הפרובוקאטיבי במידה תהומית – של שיבת היהודים לציון, ירושלים ונצרת. הערבים משרתים את תקוות העולם הקאתולי להרוג את היהודים אחד-אחד. אין בכוח הערבים לחסל במכה אחת את ישראל, אך הם מבטאים את המגמה הזאת על-ידי חיסול יום-יומי של שלושה-ארבעה יהודים, ומדי כמה שנים – בהתפרצות ניסיון של מלחמה לחיסול כולל.

וכדי שאותה פעולה תת-הכרתית שלהם, של שליחות גורל היסטורית, גורל הפועל במעמקים, כדי שכל זה יהיה לא מובן לא להם ולא לאחרים – הרי המתווך בעניין זה הוא המתווך המוזר ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הקומוניזם והמארכסיזם (שלאמיתו-של-דבר פועם בקירבם הדחף הנוצרי-פראבוסלאבי). הם המתווכים בין הערבים לבין העולם הנוצרי בהגשמת התהליך ההיסטורי הפאנטאסטי הזה. הערבים משרתים את הצורך האבסולוטי של העולם הנוצרי להשמיד את היהודים.

לי היתה תמיד תחושה של החשיבות המוקדית, הקיצונית, של ישו, שהוא נקודת-המוקד אבסולוטית, נקודת מפתח, בהיסטוריה היהודית. הניסיון היהודי ההיסטורי, הן החד-פעמי והן הממושך, להתעלם מישו ולהוציאו אל מחוץ לתולדות העם – לא הצליח ולא היה ממשי. ההתייחסות לישו נשאה אצלי תמיד אופי של חווייה אישית חיה ואינטנסיבית בכתיבתי, וכמובן, בחיי, בשעות קשות ומופלאות. אבל, עכשיו, כשאני דן בשאלה שהעלית בפניי מבחינת ההיסטוריה – גם כאן אני רואה כיצד מגיחה, ודווקא מזוויות שאותי עצמי מפתיעות – דמותו של ישו, שהיא במובן מסויים, מנקודת ראות אולי יהודית – סימן-השאלה הגדול ביותר, אבל אולי גם, מי יודע, אולי גם סימן-הקריאה הגדול ביותר.

אהוד בן עזר: אני נזכר כי בספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (שערך עימך יוסף מונדי) אמרת: "ישו הוא בעיניי בן-אדם, בחור ישראלי, שחי בנצרת או בבית-לחם, סבל, אהב, אמר את מה שאמר, לפעמים גם התלוצץ." אולי תסביר את יחסך לישו?

פנחס שדה: אני מתפלא שלא עמדו על חוש ההומור הפראי שלו, לפעמים: למשל, כשבאה אליו פעם אישה יפה (אולי היתה זאת מרים המגדלית), יצקה שמן-בושם יקר על רגליו וניגבה בשערותיה. יהודה איש-קריות, שהיה הגזבר של החבורה, התרגז ואמר שמוטב היה למכור את השמן ולחלק את הכסף לאביונים. על כך ענה לו ישו: חביבי, העניים לא יברחו, הם יהיו תמיד, אבל אני – היום כאן ומחר מי יודע איפה. הוא לא השתמש בדיוק במילים הללו, אבל זה היה המובן. יש מקומות אחרים עם הומור תהומי ומסובך, אך לא איכנס כאן לזה. ולבסוף הוא נצלב ומת.

מצד שני, ישו הנהו גם הסמל הגדול ביותר של מצב האדם עלי אדמות. כלומר, מרצון או שלא מרצון הוא חי בתוך כל אדם, וגם בתוכי. ברגעים מסויימים בחיים אני מזדהה איתו, במידה שאני מזדהה עם עצמי. במידה שאני שוכח את עצמי, אני שוכח אותו. ואני שוכח את עצמי כאשר המהומה של העולם החיצוני, המזוייף והחולף, מבלבלת אותי, מפחידה אותי ומתנכלת לי. אני מנסה לענות לישו על מה שהוא דיבר אליי. לא רק לו, אלא גם לכל אותם שחיו בדורות קודמים, שדיברו אליי. הם השומעים האמיתיים שלי, השופטים שלי, ואפילו המבקרים שלי. בכל אדם חוזר המיתוס של ישו. הרי כל אדם עובר דרך העולם כשהוא נושא את סבלו, צופה לגאולה, ולבסוף נצלב לבדו. ישו היה אחד האדם. הוא היה האדם.

אהוד בן עזר: מדוע אמרת קודם: "ואפילו לחולל מלחמה גרעינית"? אתה כאילו אוהב את הקאטאסטרופה.

פנחס שדה: לפני חודשים אחדים ביקר אצלי בחור אנגלי שלא היכרתיו קודם לכן, ושחזר ממסע בהודו. בעבר הוא היה משורר, וויתר על כך. לדעתו כבר מתו לחלוטין ישו, בטהובן, הנצרות, כל התרבות והדתות הקודמות. לדעתו אנו מצויים עתה בעידן חדש. הוא אינו מאמין ביצירת יחיד, במילה הכתובה, אלא רק בפגישות חיות עם אנשים, ואפילו באמצעות כלי-התקשורת ההמוניים. אותו בחור אנגלי הצטרף לכת דתית חדשה, אשר לה כוהן עליון בניו-יורק, בו הם רואים את התגשמות האל עלי-אדמות. הוא בא לישראל, לדבריו, כדי להבין את המשמעות האמיתית של מה שמתרחש פה. לדעתו שתי נקודות-המוקד של העולם בעתיד תהיינה סין וישראל, ומשום-מה הגיע למסקנה תחושתית כי אם ברצונו להבין באמת את המתרחש פה עליו לבוא אליי. זה אולי מוזר במקצת, שהרי אני לא מייצג כלום במדינה, אין לי שום עמדה. אך כזאת היתה תחושתו, והוא בא, וישבנו כל הלילה.

בין השאר הוא אמר שאינו מאמין כי תפרוץ מלחמה עולמית וכי פצצת-המימן תתפוצץ אי-פעם. לדבריו, על האנושות פשוט לדחות את הפצצה מתודעתה ולא להאמין באפשרותה, ואז הפצצה תהיה כאילו איננה.

אמרתי לו כי לדעתי כל מה שעשו אנשים אי-פעם, סופם שהשתמשו בו, ואם יש פצצות-מימן, הדעת נותנת שלבסוף הן תתפוצצנה.

לשמע דבריי התעצב מאוד. ואז אמרתי שהרי שנינו אנשים רליגיוזיים, ואם-כן הרי חשובה בעינינו רק נקודת-ראותו של אלוהים, ואם -כן מה הוא חושש – שאם תאבד האנושות יהיה אלוהים "out of business"? – "הלא אתה אדם דתי, ובכן לגבי אדם דתי חשוב רק האלוהים. ואלוהים יוכל להמשיך ולהתקיים גם בלי בני-אדם."

למשמע דברים אלה, ואולי דווקא בגלל נימת-ההתבדחות (השעה היתה אז ארבע לפנות-בוקר, ובשעה זו יש לי מצב-רוח פראי ומיטאפיזי במקצת) – ממש החווירו פניו, והוא הביט בי בחרדה אמיתית. הרגשתי שהוא ראה בדבריי מבע אינסטינקטיבי למה שהיהודים בישראל יעשו אם יגיעו מים עד נפש, כלומר אם תהא נשקפת להם כלייה, וכי יראו כמוצדק לסחוב איתם את כל העולם כולו להשמדה כללית. אם אושוויץ – אז לכולם יחד. חוש הצדק דורש זאת, והצדק הוא חשוב מאוד.

אהוד בן עזר: אמרת שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא שטחי מאוד. מה יחסך לערבים?

פנחס שדה: אני אוהב את סיפורי "אלף לילה ולילה", את הישיבה השקטה והסובלנית של הערבי עם נרגילה או ספל קפה, את הסגנון של הקוראן, את קריאות המואזין, את האוטוביוגראפיה של אל-גזאלי, את השווקים והכפרים הערביים. זמן-מה לאחר מלחמת ששת הימים נסעתי באוטובוס ערבי מירושלים לבית-לחם. הנהג היה קשיש. בקצה העיר ירושלים ביקשה ממנו נוסעת ערבייה צעירה שייקח איזה נוסע שאינו יכול כניראה להגיע לתחנה. לתימהוני הרב סטה הנהג מהמסלול, עשה סיבוב גדול והגיע אל הבית אשר לשם הינחתה אותו הבחורה. לא נמצא שם שום אדם, והנהג חזר לדרך בית-לחם, ושוב התחילה הנוסעת החיננית להתווכח איתו, וכניראה ששיכנעה אותו כי אם ינסה עוד פעם אין ספק שיצליח. התקשיתי להאמין למראה עיניי, אבל עובדה היא שהנהג החזיר עוד פעם את האוטובוס שלו לאותו מקום, ושוב לא מצא איש. אף אחד מן הנוסעים הערביים לא התלונן ולא אמר כלום.

משהגענו למבואות בית-לחם התברר שהבחורה הערבייה מחפשת איזו כתובת אך איננה מתמצאת ברחובות העיר. שוב הופתעתי כשהנהג עצר את האוטובוס, ירד עם הבחורה ועזר לה למצוא את מבוקשה, אחר-כך חזר והסיע אותנו סוף-סוף לתחנה.

ואז חשבתי שאמנם הערבי הזה הוא נהג-אוטובוס בלתי-יעיל, ובוודאי גם נהג טאנק בלתי-יעיל, אבל הוא הולם את נוף הארץ יותר מאשר נהג ישראלי יעיל. הוא לא נוסע בין ירושלים לבית-לחם כמו בין שתי נקודות שעל המפה, אלא כמו בין ירושלים לבית-לחם. וחשבתי גם שדומה כי ככל שמדינת ישראל מתרחבת כך גם מתכווצת ארץ-ישראל. בכל אופן, עכשיו שוררת מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה.

אהוד בן עזר: דבריך אינם דומים להערכות הפוליטיות, החברתיות והלאומיות השגורות בדרך-כלל בישראל. מהי נקודת המוצא שלך?

פנחס שדה: אינני סבור שהאדם הוא חיה פוליטית, כדעת אריסטו, ולא חיה כלכלית, כדעת פרויד. אני חושב שהאדם הוא חיה דתית, שרובצת על כדור-האדמה, המרחף בחלל. לרוב שותקת, לפעמים ממלמלת משהו, מייללת מול הכוכבים. לפעמים נושכת את עצמה. (לפני שבועות אחדים, בלונדון, ראיתי הופעה נפלאה, מהפנטת, של רקדנית-עירום כושית, ואז הבינותי כי, לפעמים, האדם הוא גם חיה רוקדת. חשוב מאוד להוסיף גם פרט זה).

מצבו של האדם הוא מצב דתי, על כן לכל התייחסות יש ערך רק במידה שהיא דתית. ועל כן דת איננה יכולה, בסופו של דבר, להיות מוסד מקובל, כי דת פירושה ניסיון מתחדש שוב ושוב לבוא במגע עם החיים, מהותם ומשמעותם. הדרך אינה יכולה להיות קלה ונוחה. לפעמים צריך לעבור דרך חור-המחט כדי להגיע למלכות-השמיים, ולפעמים – כמו שאמר יעקב פראנק, מוכרחים לעבור דרך תעלות-הביוב כדי להגיע לעיר-הקודש ירושלים.

לאור כל זה אני לא מייחס ערך לליטראטורה, לתרבות, לתיאוריות ולגישה האקדמית אל הדברים, מפני שהן אינן עומדות ביחס אמיתי לחיים. אני חושב שהדרך היחידה, והקשה ביותר, היא לנסות ללמוד ולהסיק מסקנות מן הרגעים שבהם אנו זוכים להיפתח לרגע אל החיים, אל העולם, אל הטבע והמציאות. החיים הם רק משל, הם ההשתקפות האלוהית, והנמשל שלהם הוא אלוהים. מפני כך קראתי לספרי העיקרי "החיים כמשל".

כל מילה שכתבתי היתה פרי חווייה, מחשבה או דרך דתית, ובמיקרה שלא היתה כך הריהי חסרת כל ערך. אני משוכנע כי כל מילה בלתי-דתית היא חסרת קיום. פעם שאלו אותי סטודנטים בירושלים שאלה פרובוקאטיבית, האם גם התנועה הנאצית היתה תנועה דתית, ועניתי: האם תוכלו להראות לי תנועה כלשהי שאיננה דתית? הרי במיקרה זה היא תהיה, כביכול, מחוץ לאלוהים, באיזה איזור אכסטריטוריאלי. כשלטאה מנענעת את הזנב שלה זו תנועה דתית. כשגנב מטפס על צינור זו תנועה דתית. כשעולים לרגל לירושלים זו תנועה דתית.

אהוד בן עזר: מה היחס שלך ליהדות?

פנחס שדה: לפעמים עולה בדעתי – ואולי זה ביטוי מוזר – שאני היהודי של היהודים. הביטוי הזה נשמע לי בחלום אחד, לפני שנים. תיארתי את החלום בפרק האחרון של "החיים כמשל". לפעמים נידמה לי שיש בי, באופיי, וממילא בכתיבתי, איזה ריכוז קיצוני ביותר של תכונות הגזע היהודי, משהו שמגיע עד למקורות הקדומים ממש, עד לתקופת התנ"ך. באופן כזה אולי מצבי בתוך היהודים של היום הוא כמצב היהודים בתוך העולם הגויי. אני מרגיש קירבה בעבודתי לאופי עבודתם של נביאי הכתב, ולא שאני סבור שקירבה זו הינה זכות שלי, אלא שאני משוכנע שזוהי הדרך היחידה שבה כל סופר או משורר יכול ללכת, בנסותו לפרש את החוקיות האלוהית כפי שהיא מתבטאת בחיינו עלי אדמות. כל דבר אחר הוא בעיניי עבודת אלילים. השכלתנות היא האלילות האמיתית, היא עקרות-החיים, שנגדה לחמו הנביאים, ולא, כפי שסוברים בטעות – שהסגידה לטבע היא האלילות. האדמה איננה אוייב האלוהים. היא האימא שלנו, ואלוהים הוא האבא שלנו.

אהוד בן עזר: האם מקורות ההשפעה שלך היו יהודיים?

פנחס שדה: מקורות ההשפעה האישיים שלי לא היו יהודיים מקובלים. אמרתי לך שאני מתייחס רק למצבי השראה, לכן אענה לך ממה באמת ינקתי באופן חי, מה השפיע על חיי. מקורותיי הדתיים כללו בעיקר את הברית החדשה, התנ"ך, ספרים דתיים (ולאו-דווקא במובן המקובל) כגון "כה אמר זרתוסתרא", "פאוסט", שירי הלדרלין, הקוראן, דוסטוייבסקי, קנוט המסון. (אני אוהב את הטבע שבסיפורי קנוט המסון. אני בכלל אוהב טבע. אדמה. עשבים. עצים. נהרות ונחלים. בייחוד דברים ירוקים. הרים ומידבר פחות).

באשר לתנ"ך, הנה ההשפעה והקריאה החיונית בו הלכו וגברו אצלי משנה לשנה רק בשנים האחרונות. התנ"ך כמעט לגמרי לא השפיע עליי בנעוריי, משום שהלימוד המקובל שכפו עליי בבית-הספר (ואני למדתי דווקא בבית-ספר דתי) המאיס אותו עליי לגמרי. לגביי הוא היה ספר מת לגמרי. היום ספר תהילים ניראה לי כגילוי אלוהי, וקשה לי לתפוס כיצד לפני חמש-עשרה שנים עדיין היה משעמם ומאוס עליי. כאשר לימדו אותי את הספר הוא היה מנותק לגמרי מכל משמעות אישית. לא התייחס לחיי שלי. הבכי של דוד לא הזדהה עם הבכי שלי כשהייתי נער. הספר פורש בפניי רק כעניין לאומי. והייתי זקוק להרבה שנים כדי לחזור אל התנ"ך ולגלותו לעצמי.

היהדות עצמה, לפי מה שאני מרגיש כל השנים מאז שאני כותב, חושב וחי (ואלה שאלות של חיים ומוות בשבילי, כי אני משוחח איתך קרוב לחצות לילה, ואינני בטוח שלא אמות הלילה, ואינני יודע מה יהיה מחר – ) היהדות, כפי שהיא עד היום, לא אמרה לי שום דבר חיוני. במילים אחרות, הדת היהודית המקובלת אינה ניראית לי כדבר חי. אמנם, יש יסודות, לאורך ההיסטוריה של היהדות, אשר למרות שהם שייכים לעבר, הם בשבילי חיים לחלוטין: הנביאים יותר חיים בשבילי מן הרבנים. ובניגוד לקוהלת אני חושב כי טוב הארי המת מן הכלב החי.

אחרי-כן אני עובר לישו, שהוא עניין לעצמו. ולאחריו הייתי מזכיר גילויים, ניסיונות של הרוח הגזעית האמיתית הקדומה, שאני מרגיש אותה גם בתוכי, והיא ממלאת את הכתיבה שלי. הניסיונות להתפרץ ולבוא במגע עם החיים, כמו אצל שבתאי צבי. אפילו יעקב פראנק, אשר הניסיונות שלו, של התפרצות וביאה במגע עם החיים – היו מאוד מעורבים במיניות. אותי אין הניגודים מפחידים. היות וברור לי כי הניגודים יוצרים את השלמות, היות ואלוהים מאחד את כל הניגודים.

אהוד בן עזר: ברצוני לשאול אותך שאלה המתייחסת לקטע קונטרוברסאלי מאוד שבספר "החיים כמשל", קטע שעורר מהומות, לפחות בין המבקרים, עם פירסומו וגם במשך השנים. וקודם-כל אצטט קטע זה:

 "היהודי הנהו לא-דתי ביסודו. מה מובנו של ההיות לא-דתי? הרי זה לבלתי התייחס לדברים החשובים של החיים אלא באופן מתראה, בדחני, ערמומי, ציני, בהמי ביותר; לבלתי דעת אפילו על אפשרות קיומו של היחיד השואל למובן הכל, הסובל את סבל הכל, הנוטל חלק באשמת הכל, הנושא באחריות לקיום כולו, התובע את עצמו להכרעה ולהגשמה של הרעיון האלוהי. כי איך יוכל מה שאיננו אישי להיות דתי? הלא החיים, שהם המילה של האלוהים, פונים אל היחיד! אבל האם יש בכתבי-הדת היהודיים איזו הכרה ביחיד? האם יש שם איזה רמז לאלמותיותה של הנשמה? היהדות לא הבינה מעולם את מושג הגאולה אלא במובן של גאולה חברתית, וזאת משום שלא הבינה את מושג האשמה אלא במובן של אשמה חברתית, פלילית; היהדות לא הקימה (שאלמלא כן היתה סותרת את טבעה) אף גאון אחד אמיתי בספרות, בפילוסופיה או באמנות, אלא אם כן חרג הלה, במיקרה או עקב רדיפות, אל מחוץ לתחומה, או שעמד, על כל פנים, בהתנגדות מרה כלפיה; היא שברה את נביאיה ומשורריה, או ששחטתם בין ההיכל למזבח, אם שהורידתם לבור הטיט, אם שצלבתם, אם שלעגה להם, ואם ששיקעתם אט-אט בטיט-היוון האזרחי, הפיקחי, הפחדני, הנואש, היהודי; היא מציצה מבין החרכים, בעיניים קרות ואויבות, בכל הנלהב, התמים, הגדול, הרציני, הפיוטי, וכדי לחסן את עצמה מפניו היא מטפחת בתוכה תרבות של חיידקים משכיליים, צבועים, העושים בעצם קיומם וכתבנותם חוכא ואיטלולא מכל שירת-אמת; היהדות היא אירוניה, פוליטיקה, המוניות, אפסות, מדע, חומרניות, כלומר, כל מה שסותם את פי מעיין-החיים, שמקפיא את הלב וחוסם את הפתח למלכות-השמיים; היא אוייבת את הגדלות, את האהבה, את הגעגועים, את החן, את החטא האמיתי, את האמת עצמה; היא יודעת רק להתלוצץ, להתלוצץ באופן מפלצתי, ולכן אין גורל אכזרי יותר מאשר להיוולד נביא או משורר בתוך היהדות, אבל, מצד שני, אין גם גורל נעלה וגיבורי יותר, אין כפרה וקורבן גדולים יותר; היא מתהפכת, שטופת זיעה, בשנתה הארוכה, שמוראותיה אינן הפורענויות החיצוניות (אף כי באיזה יסורים נוראים התייסרה במשך אלפיים שנה! יסורים אשר דיים היה להפוך אפילו את נבוכאדנצר, לעבד-יה; אבל היסורים יש להם משמעות דתית רק בשביל היחיד, בעוד אשר ביחס להמון אין הם אלא שואות חומריות, מקריות) – אלא חלום-ביעותים של נפילה מתמדת תהומה; ואף-על-פי-כן, מי יודע? אולי דווקא מתוך הזוהמה והליצנות והאובדן הארורים ביותר, אולי דווקא מתוך הייאוש והיסורים הקשים ביותר, אולי דווקא מתוכם – זאת אומרת דרכם – צפויים לבוא החסד והגאולה." ("החיים כמשל", 1958, עמ' 181-180).

האם אתה מוכן לחתום על דברים אלה, שנכתבו לראשונה ב1957-, גם כיום?

פנחס שדה: אינני מסיר את חתימתי משום דבר שאי-פעם כתבתי בכלל, כי מה שכתבתי נבע מתוך חיי. ובאשר לעצם העניין, הרי לפעמים אני חושב שהיהדות היא אנטי-דת. האלילות שהיתה קיימת קודם בכנען היתה דת אמיתית, כלומר, בני-האדם הכירו במהות האלוהית של המציאות, של כל עץ ונחל, פרח והר. אחר-כך באה היהדות וצימצמה את מושג האלוהים לדמות של מפקח עליון על החוק, הסדר והמוסר החברתי. זה לא ייתכן. אני חושב כי ישו ביקש להחזיר את הדת ליהודים, ולבני-אדם בכלל, על-ידי זה שהוא שב והכניס את דיוקן אלוהים לעולם, לאדם ולטבע. אני חושב שאפילו הנביאים, אשר קדמו לישו, גם הם שאפו למשהו כזה, וכשהם דיברו נגד האלילים, הם התכוונו לאמיתו-של-דבר נגד הקיפאון, השחיתות והמוות של החברה הבלתי-דתית ונעדרת האלוהים. הם היו מבטאי הנעורים הנצחיים, המהפכה הנצחית, ההתלהבות הדתית הנצחית. למעשה, אני מוכן לומר כי כל דת מקובלת, ולא רק היהדות, היא אנטי-דת, היות ודת היא הניגוד למקובל, – דת היא הדחף האנושי הנצחי לבוא במגע מתחדש תמיד עם מהות ההווייה, לחקור אותה, לחיות אותה, לפרוץ אותה.

מבחינה היסטורית היהדות נשתחקה במשך הדורות, ונקודת-המשבר המהותית שלה היתה עם הופעתו של ישו. ומבחינה מהותית לא פתרה היהדות עד היום את השאלה הזאת. אגב, הנה צירוף-מאורעות מוזר ורב-משמעות: בעת ובעונה עם חתימת התורה על-ידי עזרא הסופר נסתתמה ופסקה הנבואה. כלומר, חדל הקשר האישי עם האל. המגע עם האלוהי, ואפילו להרף-עין, הוא מפחיד מאוד, והיהודים איבדו את הכוח והחיוניות לעמוד במגע כזה, ועל כן כשהופיע ישו נתקפו בפחד היסטרי ושינאה.

לאדם כפי שהוא, בחולשתו ובריפיונו, קשה מאוד לבוא במגע, אפילו רגעי, עם החיים, עם ההווייה, עם אלוהים. זאת אולי משמעותו של השיגעון. אפילו בחלום זה קשה ומפחיד. למשל, כשיעקב היה בדרך לחרן, התגלה אליו אלוהים בחלום, ובירך אותו, והיה נחמד אליו, ובכל זאת כאשר הקיץ יעקב הוא אמר: "מה נורא המקום הה, אין זה כי אם בית אלוהים!"

אהוד בן עזר: האם יש קשר בין הציונות לבין אותה התרסה חמורה שלך נגד היהדות?

פנחס שדה: הציונות הרסה את מה שנישאר מן היהדות, כלומר את הציפייה, במידה שעוד היתה, למשיח-אלוהים, ממש כפי שמדינת ישראל הרסה וירשה את הציונות. מבחינה יהודית, נותרה אולי רק בתופעה הפאתטית של "נטורי-קרתא" המצפים למשיח ומסרבים לקבל את התחליף הנוכחי, איזו שארית פליטה. כל היתר הוא, במיקרה הטוב, חסר משמעות, ובמיקרה הגרוע – נגאטיבי. כיום יש ביהדות חוסר חיוניות, חוסר כל קשר ליצירה חיה. היא התפוררה לאלמנטים זעירים ומנוונים של עסקנות ומלל, בדומה לשימוש שנעשה אצלנו בתנ"ך לשם ציטטות לאומיות, פזמונים וקריאה ברדיו. והלא החיים הממשיים כאן עומדים בניגוד מוחלט לחזון הנביאים! ובהשוואה להם כל המתרחש כאן הוא בהחלט קאריקאטורה של דת.

אבל, היות ואני אינני פרופסור או פובליציסט, שמקונן על המצב הציבורי או המוראל הירוד של החברה, הרי שאותי לא מפחיד כלל מצבה של היהדות. אינני חושב שאלוהים נפגע ממחסור בקליינטים. כל זמן שאני חי, הרי בשבילי (ואני חושב שכך צריכה ומוכרחה להיות הרגשתו של כל אדם לגבי עצמו), בשבילי – אני הוא ההתגלמות של ההתייחסות הדתית. וכאשר אני תוהה ונאבק על משמעות חיי ומנסה להביעה, וחותר להבנת החיים – הרי זו פעילות דתית מתמדת, שהיא גם התגלות של הדת היהודית. בעיניי עומד האדם לבדו מול אלוהים. לכן אינני סובל ואינני מודאג ממצבה של הדת היהודית המאורגנת. התרבות איננה מעניינת אותי.

אהוד בן עזר: האם אתה חושב שהפרדת הדת מהמדינה, בנוסח שמציע פרופ' ליבוביץ, היתה מחזירה את החיוניות לדת היהודית?

פנחס שדה: בן-אדם, אתה מצחיק אותי. הדת שייכת לאלוהים ולא לנו. לומר שהפרדת הדת מהמדינה, או הפרדת המדינה מהדת, או הפרדת הדת מתעשיית הפלאסטיק – מתייחסת באיזשהו אופן מהותי למצבו של האדם בעולם ולשאלת מותו – זה מגוחך. אלוהים לא נמצא במצב קשה משום שלא מפרידים את הדת מהמדינה. כל המושגים האלה שייכים לתחום התרבות. אך הדת היא אנטי-תרבות, והתרבות היא אנטי-דתית. הדת היא אנטי-פסיכולוגית.

אהוד בן עזר: למה אתה מתכוון באומרך ש"הדת היא אנטי-פסיכולוגית"?

פנחס שדה: הפסיכולוגיה היא משהו שטני, במובן הגרוע של המילה שטני. לשטן יש כישרון להציג את עצמו כמשרת ובדרך כזאת להשתלט ולהיות אדון. זה מה שקורה היום לתרבות ולספרות, ועל כן, כריאקציה, באות התפרצויות של אלימות פראית, שעוד תלכנה ותתגברנה. אולי אפילו עד כדי אפוקאליפסה אטומית-מימנית.

ועכשיו אסביר לך למה אני מתכוון: מטרת הפסיכולוגיה היא אנושית, הומאניטארית, לעשות את האדם מתאים לחברה, לסגל אותו, לסרס את הרוחני, המיסתורי, האידיאלי, הדתי, הפראי שבתוכו. לדעתי, זה עושהו לתת-אדם. לעומת זאת מטרת הספרות היא אלוהית, כלומר לתת ביטוי לאופי הדתי של המציאות, לחלום, לאהבה, לטבע, למוות, לחידת-הקיום. הפסיכולוגיה טועה והספרות צודקת, מפני שהקיום שלנו איננו אנושי, איננו חברתי, איננו שכלי, איננו מסודר. כשהטעות מנסה להחניק את האמת מוכרחה לבסוף להתחולל רעידת-אדמה. הדת פירושה: "החיים הם משל – ואלוהים הוא הנמשל," ואילו הפסיכולוגיה פירושה: "אלוהים הוא משל – והחיים הם הנמשל." ועל הניגוד הזה יש הצדקה להרוג וליהרג. אני בדיעה, אם כן, שיש לשרוף את כל הפסיכולוגים ולהרוס את הבסיס החברתי והתרבותי המשמש, כמו ערימת זבל, קרקע-גידול לפטריות-רעל כאלה.

אהוד בן עזר: אם הבינותי נכון את משמעות דבריך, הרי כוונתך לומר שהמציאות העומדת בפני האמן, או הנביא – אין לה ממשות משלה, אלא היא רק כמין משל ומלבוש לאלוהים, שהוא הנמשל, כלומר הממשות היחידה והאמיתית; נקודת-המוצא שלך להבנת האדם איננה האדם אלא אלוהים. לדעתך, האדם הוא רק מאניפסטאציה, פירוש אחד מפירושים רבים, של אלוהים. ואילו הפסיכולוגים (המייצגים בתפיסתך גם את מהות הגישות האחרות, החברתית, הכלכלית, הפוליטית, הלאומית והמדעית) – רואים את חייו של האדם, מלידה ועד מוות, כממשיות היחידה, במציאות האמיתית היחידה, שהיא הנמשל, ואילו אלוהים בעיניהם הוא רק משל שהמציאו האדם לצרכיו, כדי להסביר את העולם או את המתרחש בנפש האדם. אלוהים, לדעתם, הוא השלכה פסיכולוגית, או צורת הטלה נפשית אחרת, שהמציא האדם לצרכיו. עכשיו אשאל אותך – מניין לך שאתה צודק והם הטועים?

פנחס שדה: מה אתה מדבר, בן-אדם! האם אתה תופש מה אמרת? אני – כל מה שחייתי, מה שכתבתי, היה מכוון – מיוסד על כך שמציאות אלוהים מובנת מאליה. אם, נניח, שהיית יכול עכשיו, לרגע, להוכיח לי שאני טועה, הרי הייתי מוכרח – הייתי מיד קם וקופץ מהגג. יותר קל לי לתאר את האלוהים בלי עולם, מאשר את העולם בלי אלוהים, וזאת מפני שהעולם הוא רק משל ואלוהים הוא הנמשל, כלומר, אלוהים (מבלי שיש לי שמץ של הבנה לגבי מה שהוא) הוא האמת המוחשית של ההווייה שמאחורי העולם, שכשלעצמו איננו אלא חלום חולף. אין זה כל-כך נורא אם אדם שוכח את אלוהים (זאת כמובן לא מעלה גדולה, אך ככלות הכל זה לא יכול לשנות לאלוהים ולא כלום) אך זה נורא מכל נורא אם אלוהים שוכח את האדם. שוכח את קיומו, את שמו, לא רוצה לדעת ממנו יותר. שהרי זו תכלית האימה, האובדן והאפס, – וכניראה שזהו המובן האמיתי של הגיהינום. אני גם כתבתי בסיפור על אבימלך מלך שכם כי "אמנם יש אשר בני-אדם, בטימטומם, שוכחים את אלוהים, ואך דבר זה אין בו חשיבות רבה, הואיל ומעשי האדם ומחשבותיו אפס הם בעיני אלוהים. לא כן הדבר אם שוכח אלוהים את האדם. זוהי תכלית האימה." ("מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", 1969, עמ' 9).

כך גם באמנות. החיים הם חומר, משל, המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שיבין את הנמשל, כלומר את אלוהים, שהוא הנמשל המוחלט, אשר משהו מפעולתו מתגלה בפנינו בהיסטוריה האנושית. הדרך אל אלוהים עוברת גם דרך האישה, היופי, החלום, הטבע והחטא. הרי מוכרח להיות איזה קשר בין הנשיי, הנצחי, הטבע והמוות. אני חושב שארבעתם מרכיבים את האידאל של האישה. המיזוג של מתיקות עם חומרה, של פראות עם סדר, הוא חשוב מאוד. אמנם נכון הוא שאם אתה רוצה אתה יכול לטעון כי יש בדברים שלי איזו נקודה – איך לומר? – נאצית. אבל אל תשכח כי נקודה זו היא גם המאפיינת את האמנות, את היצירה האמיתית הגדולה, כלומר – מיזוג של פראות, של מתיקות משכרת, עם סדר חמור, ומכל לכל, זהו מה שמאפיין את הטבע: בג'ונגל הפראי והמסובך ביותר יש מיבנה מדוייק לכל עלה ולכל פרח; בטבע, במציאות, מאוחדים החלום והאטום.

אהוד בן עזר: מה היא השפעתם של האמן, של הספרות, על המציאות?

פנחס שדה: ההיסטוריה מוכיחה שלא היה מעולם נשק רב-עוצמה יותר מאשר ספר, ודרשה אחת שדרש בחור אלמוני, על גבעה אלמונית, בפני חבורה של אנשים אלמונים, עשתה את דרכה לכל מקום על פני כדור-הארץ, הפילה ממלכות, ועכשיו היא חוזרת ונשמעת, כעבור אלפיים שנה, בכנסיות מאלאסקה ועד ארץ-האש. הוא הדין, למשל, בספר בשם "הרכוש" שכתב מלומד אלמוני ורעב-ללחם, בספריית ה"בריטיש מוזיאום", ועכשיו מאיימים מאות מיליוני בני-אדם להשמיד אלו את אלו בטענה שמתנגדיהם אינם מארכסיסטים במידה מספקת.

היו בהיסטוריה לא מעט מלחמות ושואות נוראות שלא נותר להן זכר אמנותי. למשל, בבוכארה שחטו החיילים של ג'ינגיס-חאן מיליון וחצי אנשים, נשים וילדים תוך שבועיים, ועשו ערימה מכל הגוויות. אביא רק דוגמה אחת מיני רבות: לפי פלוטארך נהרגו קרוב לרבע מיליון גרמאנים בתבוסה שנחלו במלחמתם עם הרומאים: חלק נהרג בקרב, הבורחים נהרגו בידי נשותיהם ואימהותיהם, ולבסוף התאבדו הללו, וכל זה התרחש תוך שעות מעטות בלבד. באשר לעצם השאלה, הרי, כמו שהאמנות לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים קטנים, כלומר לספק לו חומר קריאה העונה על דרישות השוק, כך היא לא נועדה לשרת את הציבור בעניינים גדולים, ובכלל אין היא משרתת את הציבור, אלא להיפך: הציבור, ההיסטוריה, מאורעות הזמן ותופעות החיים, הם חומר – או במילה אחרת: משל – המוצג לנגד עיני האמן האמיתי, כדי שאולי יפיק משהו מתוך הנמשל שבזה. כלומר, כל המתרחש אינו אלא רמז על אודות מהות הקיום, או במילים אחרות, על אחדות המשמעות האלוהית המתגלה בעולם.

אהוד בן עזר: נידמה לי שאתה מבקש לקבוע עמדה חד-משמעית בשאלה תיאולוגית ומיסטית עתיקה וקשה – שאלת הסתירה בין כל-יכולתו של האל לבין טובו: אם האל הוא כל-יכול – משמע שגם הרע נובע ממנו; ואם אין הרע בא מן האל – נפגמת כל-יכולתו של האל. אתה בוחר באורח חד-משמעי באמונה על דבר כל-יכולתו של אלוהים, ומפני כך אתה מוכרח לוותר לגמרי על משמעותם המוסרית וההומאנית של החיים, ועל כל המבדיל את הטוב מן הרע. אלוהיך הוא אלוהים אכזרי, ש"מושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בטלים לגמרי בעיניו," כפי שאתה כותב על אודותיו בספרך "על מצבו של האדם" (1967). אין בהשקפתך מקום להשגחה פרטית, לשכר ועונש, אין מגע בין אלוהים ואדם.

משום כך נידמה כי אין כל הבדל בין מציאות האל, כפי שאתה מבין אותו, לבין ההשקפה האתיאיסטית המכחישה את קיומו מכל וכל. אלוהיך כה כללי ונצחי, כה מרוחק ואדיש לגורל האדם, כה בלתי-אנושי ובלתי-אישי – עד שאין הפרש רב לאדם אם קיים בכלל אלוהים כזה, ואם לא. קיומו וחסרונו אינם משנים מאום במהלך חיי האדם והעולם. אולי להיפך, קיום אלוה שכזה רק מגביר את הייאוש האנושי.

אבשלום, גיבור ספרך "על מצבו של האדם", אומר שהוא "מחשיב כאנושי רק מה שהוא על-אנושי," כלומר הוא שואף להתייחס אל העולם ואל החברה, ולפעול בהם, לא מנקודת-הראות האנושית, אלא מנקודת-מבט על-אנושית, כלומר אלוהית, לפי מה שהוא מבין את האל ואת הנהגתו בעולם. אין צורך לומר שזוהי נקודת-מבט אנטי-הומאניסטית לחלוטין. אלוהים קודר ונואש ש"התגרש" מן העולם, שהאדם אינו נחשב בעיניו, אלוהיו של אדם חילוני, אדם שנסתתמו בפניו שערי האמונה התמימה, התפילה והרחמים, ונפערה בפניו מלוא אימת התהום של התחליפים הריקים: מדינה ולאמויות, חברה, פסיכולוגיה, מדע, ארוס, עיתונות וספרות מזוייפת. האדם נאחז באלוהים אחיזה מיסטית, אך זה אלוהים שאין עימו תשועה ורחמים, שום אפשרות להסביר את העולם האנושי, אלא רק המבט הקר והעל-זמני, החורץ גזר-דין מוות על האשמים והחפים-מפשע גם יחד. אלוהים שאין בינו לבין כפירה גמורה כמעט ולא כלום.

מה פלא אפוא שאבשלום, ברצותו להידמות לאלוהים, בוחר ברע, או, כפי שאתה אומר עליו ש"הוא כאילו אינו רוצה להיות מוגבל על ידי הטוב, כשם שאיננו רוצה להיות מוגבל על ידי הרע." דומה שאבשלום (כמו שבתאי צבי ומיסטיקאים דומים שביקשו "לרדת לתוך קליפות הטומאה" מתוך הרגשה שזוהי הדרך לגאול את "ניצוצות הקדושה" הכלואים בתוכן) מבקש לבוא במגע עם כוחו של השטן, אשר לפי ביטויו שלו, או למעשה הביטוי שלך, הוא "כוח חיוני ומפרה"?

פנחס שדה: אתה תמה על שאני מייחס לשטן כוח חיוני ומפרה? אבל הרי מי, אם לא הוא, מפרה את חייו של פאוסט? הוא מחלץ אותו מנקודת הקיפאון שלו, מאותו רגע של ריקנות, הוא מפגיש אותו עם גרטכן ומעניק לשניהם את האהבה, האהבה הגואלת, ואת האסון, שגם הוא גואל. אני חושב שהיתה לפאוסט מין הרגשה כזו כאשר השתוקק פתאום לצאת... לצאת למסע כמו איזה אל שירד עלי אדמות והוא נודד – נודד בחזרה אל עצמו... נודד דרך העולם, דרך הייסורים, דרך החלומות, היופי, גם הזוהמה. כן, גם הזוהמה, כמובן – ... על זה ענה כבר לפני דורות, בפולניה, יעקב פראנק, שאמר כי לפעמים יש צורך לכבוש את "העיר הקדושה דווקא דרך תעלות-השפכין"... מי יוכל לומר איזוהי תעלת השפכין ואיזהו הנחל החלומי? הרי, למשל, דווקא בתוך הקלון אפשר להרגיש לעיתים מתיקות עמוקה, וכנגד זה בתוך הכבוד – בחילה. איך שהוא, נידמה לי שכבר ענה שבתאי צבי, כשאמר, שצריך לרדת אל הקליפות כדי לגאול מתוכן את ניצוצות-הקדושה.

כדי להגיע אל מחוז חפץ כלשהו, ניראה שצריך לעבור לפני כן דרך העולם, דרך מדורי תופת, התופת, ולפעמים, כמו פאוסט, גם בליוויית השטן, אולי אף בעזרתו... הנה הכל מכירים את אימרתו של ישו: "אל תתנגד לרע," אך דומני כי טועים מאוד בהבנתה. ניראה לי שכוונתו היתה פשוטה כמשמעה: "אל תתנגד לרע, תן לו לבוא בתוכך ולפעול את פעולתו, כי חייך יונקים מן הרע כמו מן הטוב" (וזה, אגב, מה שעשה פאוסט כאשר פתח את דלתו לפני השטן). הלא הרע הוא מושג דתי ממש כמו הטוב, הגיהינום ממש כמו השמיים. רק האמצע רחוק משניהם במידה שווה. האמצע רחוק מן השמיים יותר מאשר הגיהינום.

אהוד בן עזר: אם אנחנו מדברים על השטן, הרי באופן טבעי צף ועולה שמו של היטלר, שהוא התגלות השטן בתקופתנו. מה, בהקשר זה, אומר לך השם היטלר?

פנחס שדה: השם היטלר אומר לי הרבה. יותר מכפי שאפשר להבהיר בתשובה על השאלה. הוא אומר דברים מנוגדים, תהומיים, דברים אשר כבר נמצאים על הגבול שבין האנושי לבין הטבע ותעלומת-הקיום, כלומר, דברים אשר הופכים כבר לשאלה תיאולוגית. היטלר הוא אולי התופעה החשובה ביותר של התקופה. אחת השאלות שהוא מציג, למשל, היא כיצד איפשר לו אלוהים להגשים את עצמו ואת חלומותיו ואת סיוטיו במידה כה רבה, ומצד שני מנע אלוהים מכל האחרים, מכל התינוקות, מכל הנערות והאנשים, את מעט החיים שלהם. ובכן כאן מתעוררת השאלה בדבר כוונותיו ומושגיו של אלוהים ביחס לחיי האדם, לטוב ולרע, ובדבר מהות המציאות בכלל. בשום פנים ואופן לא ייתכן להתחמק משאלה זו.

אהוד בן עזר: התוכל לנסח מהי, בדיוק, השאלה הזאת?

פנחס שדה: השאלה במיקרה זה היא פשוטה ואכזרית: איך הניח אלוהים לדבר כזה כי יקרה? שהרי האחריות הסופית היא שלו. שהרי לא אוכל לקבל אף לרגע כי משהו מתרחש מחוצה לו. הרי אין להעלות על הדעת שהיטלר, או ג'ינגיס-חאן, או איזה ילוד-אישה אחר, נטל לידיו את הגורל ויצא מתחום הווייתו של אלוהים. ובכן השאלה הפשוטה והאכזרית היא: מדוע נתן אלוהים לדבר כזה כי יתרחש? מדוע נתן אלוהים לרוצח את האפשרות, יותר מאשר לכל אדם אחר, להתבטא, להגשים את חלומותיו וסיוטיו, להשתולל; מדוע?

אהוד בן עזר: והאם יש לך תשובה אפשרית על שאלה זו?

פנחס שדה: הייתי אומר שמושגיו של אלוהים לא מושגינו; הטוב והרע בעינינו בטלים בעיניו.

אהוד בן עזר: האם מתוך הדברים האלה לא נשמע שכאילו מצבו של האדם הוא חשוך-תקווה?

פנחס שדה: לא. נשמע משהו אחר לגמרי.

אהוד בן עזר: מה?

פנחס שדה: אני אגיד לך מהו שאני שומע. ואגיד לך זאת לא במילים השכלתניות שאני יכול למצוא כרגע, בשיחה זו, אלא במילים של השיר שכתבתי – "שש שורות: החליל הערבי":

פתאום שמעתי את קול החליל הצלול.

בא מפאת המידבר. בא מסוריה.

והודיעני שהאל רואה בחשיכה.

והשביעני להסיר מלב את דלות-הערך.

ואמר: את יהבך, כמו פרח מרווה, לרגלי האל הנח נא.

ואמר, שיקום-העולמות הולך ונפקח כשושנה של אור.

*

אהוד בן עזר מראיין את פנחס שדה: השיחה "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" נערכה בחודש יוני 1970, התפרסמה לראשונה בתרגומה האנגלי בספר הראיונות Unease in Zion בשנת 1974 בהוצאת "קוואדראנגל" ניו-יורק ו"ג'רוזלם אקאדמיק פרס" בירושלים, ובמקור העברי נדפסה לראשונה בספר הראיונות "אין שאננים בציון" בשנת 1986 ב"ספריית אופקים" שבהוצאת "עם עובד", תל אביב.

לצורך השיחה חזר שדה בעל-פה וגם העמיד לרשותי חלקים מהשיחות שערך עימו יוסף מונדי בספר "שיחות בחצות-לילה עם פנחס שדה" (1969).

השיר "שש שורות: חליל ערבי" לקוח מספרו של פנחס שדה "ספר השירים 1970-1947", ונכלל בשיחה במקורה ברשותה האדיבה של הוצאת שוקן.

*

בשולי הדברים, שלושים שנה לאחר שנאמרו, ראוי להזכיר כי ניסיונות אחדים של יהודים דתיים וחרדיים להסביר את השואה כעונש על חטאיה של התנועה הציונית החלו כמעט במקביל להתגלות גודל הזוועה וההשמדה – אבל פנחס שדה ודאי לא העלה על דעתו בחלומותיו הפרועים ביותר שדווקא יהדות דתית וחרדית בישראל תלך עוד צעד ותגיע למסקנה תיאולוגית דומה לשלו – המכריעה לצד כל-יכולתו של אלוהים כנגד טובו. כלומר, שגם כל הרע שבעולם, כולל השואה והיטלר, הם אופן פעולה של אלוהים בעולם.

דיעות אלה, המעידות באילו תהומות של טמטום ובורות מתגלגלת מחשבה יהודית דתית וחרדית בישראל בראשית האלף השלישי – הובעו בדרשותיו של עובדיה יוסף, שראה בששת המיליונים שניספו בשואה גלגול נשמות של חוטאים.

וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, ועוון על איוולת, בא צבי יעקובזון, שאימו פליטת שואה והוא-עצמו מזכיר סיעתו של יוסף, סיעת ש"ס, בכנסת, ומתרץ במאמר שכותרתו "הכל מאיתו יתברך":

 "אבנר שלו (העומד בראש מוסד 'יד-ושם') ליגלג: 'מה, הנאצים הם זרוע אלוקים?' – כן, מכובדיי מ'יד-ושם', הנאצים ימח-שמם, יאבדו הם וצאצאיהם, הם בכל מקרה – יהא ההסבר אשר יהיה – זרוע של מסובב כל הסיבות ומנהיג העולמות. כאן, כאמור, טמון יסוד העימות שבין המאמינים לבין האומללים. לדידנו, כל דבר שנעשה הוא מאיתו יתברך." ("הארץ", 13.8.00, שזה גם היום שבו היה המורשע אריה דרעי, אף הוא ממנהיגי אותה תנועה תיאולוגית, אמור להיכנס לכלא).

דברים כמו אלה הם כמובן תשובה פשטנית, שלא לומר – פרימיטיבית, לשאלה של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שהעסיקה את הנביאים לא רק במישור האישי אלא גם כנסיון לתת הסבר למאורעות פוליטיים ולאסונות לאומיים דוגמת חורבן בית ראשון. זוהי שאלה לא-פתורה העומדת ביסוד הפילוסופיה היהודית והקבלה, כאשר נסיונות רבים וגם פיוטיים נעשו כדי להסביר את המעבר-לא-מעבר בין מידת הדין הקשה לבין צד השמאל שהוא הסיטרא-אחרא הדימוני, והכל נעשה כדי להתמודד עם אותה דילמה בלתי-ניתנת לפתרון – אם אלוהים הוא כל יכול, כיצד ייתכן שגם הרע בא ממנו? ואם נאמר שלרע יש קיום עצמאי, אזיי אלוהים אינו כל-יכול, שזה מנוגד לעצם התפיסה הדתית, הפילוסופית, המוסרית, הקבלית וגם ההיסטורית של האל.

ממה נובעים דברי ההבל של התיאולוגים של ש"ס? אולי מהעובדה שבכל תולדותיו של העם היהודי בעבר, (וגם בהווה, מחוץ לישראל) – לא היה אפשר להתפרנס מעצם היותך יהודי דתי או חרדי. שכבת הלומדים בישיבות בגולה, שהוציאה גאונים יותר מכל מה שנוצר במחשבה הדתית בישראל – היתה שכבה דקה מאוד של אברכים ו"כלי קודש", שידעה חיי מחסור ועוני. כל השאר עבדו בזיעת אפיהם, ולא יכלו לוותר על התקווה ל"טובו" של אלוהים. הם לא יכלו להעלות על דעתם שהוא אל אכזר שכזה.

כיום בישראל, כאשר בכל הקשור ל"טוב" ולפרנסה יכולים התיאולוגים החדשים של ש"ס לסמוך על אוצר המדינה, יש להם זמן לשטויות שכאלה, המצדיקות את היטלר בשם כל-יכולתו של אלוהים.

מעניין מה היה שדה אומר על אותם תנא דמסייע לו בדמותם של עובדיה יוסף וצבי יעקובזון.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, זהו. קראתי בשני העיתונים. אתה יכול להסיר את התואר "נידח".

ד"ש ולהתראות,

דוד מלמד

* אהוד היקר! דומני, שבעקבות זרם פרסום הביקורות על יצירתך – מן הראוי שתסיר מעליך את התואר "נידח"!

בידידות,

יואל נץ

* שלום אודי. אני רואה שהעיתונים הגדולים החליטו להוציא אותך מנידחותך. עכשיו גם "מעריב". מזל טוב.  

בברכה 

רון ט.

שבדיה

* לצערי עדיין אינני יכול לוותר על התואר "סופר נידח". הספר אינו נמצא בחנויות, כמעט שאינו מופץ, ויש מוכרות בחנויות הספרים שמייעצות למחפשים את הספר לפנות אליי אישית!

* "לא אסכים בשום פנים שכאן בליבה של גרמניה יורשה שתקום פלסטינה שנייה. הערבים המסכנים הינם חסרי מגן ונטושים. הגרמנים בצ'כוסלובקיה אינם חסרי מגן אף לא נטושים ויש לשים לב לעובדה זו."  [גיליון 878].

אהוד:

נדמה לי, שהיטלר התכוון לכך שהערבים המסכנים בפלסטינה חסרי מגן מול דחיקתם החוצה על ידי המתיישבים היהודים, המתעללים במסכנים הללו. ואילו  לגרמנים בצ'כוסלובקיה יש מושיע ומגן – היטלר וגרמניה הנאצית. 

מור אלטשולר

* היינו שלושה לילות באחוזת "יערות הכרמל". יופייה בכך שכמעט דבר אינו משתנה בה. לא זול, אבל ממש גן עדן עלי אדמות. החיים אכן יכולים להסתובב סביב שתי בריכות, ג'קוזי אחד, טיולים ברגל, עיסוי למי אהוב זאת, ושלוש ארוחות מעולות ביום. וכל זאת בלי טלפונים ניידים. בלי מחשב. נערות רק מגיל שש-עשרה ומעלה, ועם ספר קריאה טוב ביד.

לאהוד שלום, ברצוני רק להעיר הערה קצרה ולתקן רק טעות אחת. בגיליון 877 פרסמה, לזכרו של יורם ליפסקי, כתבה קצרה על מבצע ירקון. בכתבה נפלה טעות. שמו הנכון של הסייר דובן הוא דב שימחוני ולא שמעוני. דובן הוא חבר קיבוץ עין חרוד מאוחד.

בברכה

אהרון חבר

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,530 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל