גיליון מס' 881

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' בחשוון תשע"ד, 10 באוקטובר 2013

עם הצרופות: 1. הזמנה לתערוכת מוטי פן בבית האמנים בתל-אביב הערב, 10.1013.

2. הזמנה לתערוכה של דוד שריר בבית ראובן ב-14.10 בת"א. 3. הזמנה לתערוכה של אבי וורצל ב- 10.10 בבית האמנים בת"א . 4. תמונה של הצייר אליהו סיגרד [סיגד] לרגל פתיחת  תערוכתו בחיפה ב-15.10.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו:  שִיר בְּחֶשְוָן. // עמוס גלבוע: היום לפני 40 שנה. [ציטוט]. // ה-7 באוקטובר 1973, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אומץ". // אודי מנור: שלוש הערות – אחת לאהוד בן עזר, אחת לאורי הייטנר ואחת לברק אובמה. // יוסף דלומי: הלנצח לא נבין אותם? // אורי הייטנר: 1. ד"ר יוסף והרב עובדיה. 2. התעלול התורן של יואל מרשק. // רות ירדני כץ: הלווייתו של הרב עובדיה. // נתי מלאכי: נִטְמַן הָאִישׁ. // פוצ'ו: סיפור בלתי ידוע על חיים גורי (גם לחיים בעצמו). // שלמה אראל: ראשיתו של ימאי בוואדי בפתח-תקווה. // אוריה באר: כ"ט בנובמבר 1947. // אלי מייזליש: איגרת אישית אל היהודים בארה"ב. // עו"ד יצחק שויגר: האינקוויזיציה מנתניה. // אלכס לכיש: תכולת היקום בו אנו חיים. // נעמן כהן: טעותו של בית המשפט העליון – הלאום הישראלי הוא הלאום היהודי. // מרדכי בן-חורין: עלויות החיים בארץ. // איליה בר-זאב: היום הארוך ביותר. // צבי י' כסה: הגרעין והאבסורד. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר, פרקי יומן (1971) חלק ראשון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִיר בְּחֶשְוָן

שַד הַיָּרֵחַ מֵצִיץ בַּיְשָנִי וְחִוֵּר בֵּין רִוְחֵי

כְּתֹנֶת לֵילָהּ הַשְּחוֹרָה, הַפְּרוּמָה שֶל צַמֶּרֶת הַפִיקוּס,

אֶרֶג טָווּי רִשְרוּשִים וּצְלָלִים. הָאֲוִיר מְקֻטָּר

בֹּשֶׂם יַסְמִין וּמִינְתָּה וְלַנְטָנָה. הַטַּל מְתַחְמֵן

עִסְקוֹת יַהֲלוֹמִים הַמֻּבְרָחִים אֵלָיו מֵאוֹר

קְרִיצוֹת הַכּוֹכָבִים יְרַקְרַקּוֹת הַקּוֹנְסְפִּירַצְיָה

וּכְבָר הַפַּרְדֵּסִים, כְּמוֹ פַּרְפוּמֶרְיָה עֲנָקִית

שֶל חֹשֶךְ וּפִתּוּי שֶבֵּין חֲמַצְמַצּוּת לְמֶתֶק

הוֹפְכִים בְּמִין אַלְכִּימְיָה אֶת סְחַרְחֹרֶת הַפְּרִיחָה

לַדֶּלֶק הַנִּצְחִי שֶל הַשִּירָה – לְגַעֲגוּעַ.

כָּל צִפֳּרֵי הַסְּבִיבָה נִשְתַּתְּקוּ בְּפִתְאֹם וְאֵינָן

שָרוֹת כָּעֵת בַּדּוּמִיָּה הַזֹּאת, הַפִילְהַרְמוֹנִית

מִלְּבַד הַחֲשָאִית שֶבְּכֻלָּן, צִפּוֹר-הַנֶּפֶש

שֶלֹּא לָמְדָה סוֹלְפֶג' אֲבָל שִקְטָהּ הוּא מַדְרִיגָל.

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה מֶתַח טְעוּן צִפִּיָּה בַּלִּפְנֵי הַזֶּה, טֶרֶם

תָּחֵלְנָה פִּתְאֹם תִּזְמוֹרוֹת הַסַּגְרִיר לְכַוְנֵן אֶת כְּלֵיהֶן

בְּבָאס שִעוּלָיו הַצָּרוּד שֶל הָרַעַם,

בִּצְלִיל הַפִּיצִיקָטוֹ שֶל מָטָר, בִּצְמַרְמוֹרוֹת

שִמְשוֹת הַחַלּוֹנוֹת, בַּחֲצוֹצְרוֹת סוּפוֹת הַחֹרֶף,

בִּסְאוֹן תֻּפֵּי הַטִּימְפָּנִי הַחַד שֶל הַבָּרָד.

בֵּינְתַּיִם זֶה פּוּס, זוֹ מַלְכוּת הָעוֹדלֹא הַדְּרוּכָה, הָאוֹרֶבֶת

עַל קְצוֹת בְּהוֹנוֹת הַצִּתּוּת הַמַּמְתִּין לַהֶמְשֵךְ שֶיָּבוֹא.

בְּרוֹשִים הַנָּעִים לוּלָבִית לְהֶמְיַת

פִּרְקֵי הַחַזָּנוּת הַמִּסְתַּלְסֶלֶת שֶל הָרוּחַ

שָבִים וּמַזְכִּירִים לִי אֶת הַזֵּידֶע שֶלִּי, סַבָּא

שֶשָּח הָיָה וּמִזְדַּקֵּף כְּמִין נַחוּם תָּקוּם

(אוֹ וַאנְקָה סְטַאנְקָה בִּשְׂפָתוֹ) לְקֶצֶב מִלְּעֵילֶיהָ

שֶל תְּפִלָּתוֹ בַּצְרִיף שֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַיָּשָן

בִּשְכוּנַת בְּרֶנֶר, לֹא הַרְחֵק מֵחַסַן בֶּק שֶל יָפוֹ

רָזֶה כָּזֶה, הוֹזֶה כָּזֶה, עֵינַיִם עֲצוּבוֹת

כְּמוֹ שְתֵּי שַגְרִירֻיּוֹת שֶל סְתָו אַחֵר, צְלוּף פָּרָנוֹיוֹת

שֶל פִּינְסְק, שֶל אֲבָנִים הַמְּיֻדּוֹת מִידֵי שְקָצִים

עַל יְלָדִים זִ'ידְלָאקִים הַלּוֹמְדִים אֶת חֹק הַגּ'וּנְגֵּל,

חִוְּרִים, מְעֻנְבְּלֵי קְנוֹקְנוֹת פֵּאוֹת מְסֻלְסָלוֹת.

כָּאן זֶה אַחֶרֶת, זְהַב צָהֳרָיו הֶעָמוּם שֶל הָאוֹר

מַשְאִיל בְּלָכִיש אֶת גּוֹנֵי פַּז דִּבְשוֹ לְזַגֵּי עִנְבֵי תּוֹמְפְּסוֹן

בְּעוֹד סִתְוָנִית הַיּוֹרֶה בְּסָגֹל וְלָבָן  

חוֹגֶגֶת בַּבַּנְיָאס אֶת כָּל חֻצְפּוֹתָיו הָעַזּוֹת שֶל הַחֵן.

בְּיַעַר יְהוּדִיָּה תְצוּגַת אָפְנַת הַסְּתָו

פּוֹשֶטֶת בִּסְטְרִיפְּטִיז נְטוּל-בּוּשָה אֶת עַלְווֹתֶיהָ

שֶל הָאֵלָה וְחֹם מַחְמְאוֹתֶיהָ שֶל הַשֶּמֶש

מַסְמִיק אֶת לְחָיֵי הַתַּפּוּחִים בְּעֵין זִיוָן.

הַחֲסִידוֹת עָפוֹת מִכָּאן עַד הָאָבִיב הַבָּא

וְהַחַמְצָן צָלוּל כָּאן כְּמֵימָיו שֶל תֵּל-אֶל-קָאדִי

וּכְמוֹ בִּינַת הַנּוֹף. כָּל נְשִימָה הִיא מֶטֶר רָץ

שֶל מֶשִי דַק, קָרִיר, שֶהָרֵאוֹת חָבוֹת תּוֹדָה לוֹ.

אֲנִי, שֶלֹּא נִגְמַלְתִּי מֵעוֹלָם מִן הָעִשּוּן

כִּי לֹא עִשַּנְתִּי מֵעוֹלָם, וְלֹא סָבָאתִי כֹּהַל,

מוֹדֶה שֶלְּעוֹלָם לֹא אֶגָּמֵל מִשִּכְרוֹנוֹ

שֶל יֵין חֶשְוָן הַזֶּה שֶכָּל הַסְּתָו כְּמוֹ מְבֻקְבָּק בּוֹ

בַּזֹּךְ הַזֶּה, בָּרֹךְ הַזֶּה, בְּטַעַם פְּרִי אָפִיל

שֶהוּא אוֹתָהּ עוּגַת מַדְלֶן

שֶלִּי, שֶלְּךָ, שֶלָּנוּ.

* * *

עמוס גלבוע

היום לפני 40 שנה

היום [7.10] לפני 40 שנה, ביום השני האיום למלחמת יום הכיפורים, משה דיין, שר הביטחון, הציע להפעיל נשק בלתי קונבנציונאלי. כך, בגיל 92, סיפר ארנן עזריהו, מי שהיה עוזרו של  השר ישראל גלילי, לחוקר הפרופסור אבנר כהן. זמן קצר לאחר מכן הלך ארנן לעולמו, ב-2008. זה שסיפורו של ארנן הוא, לדעתי, בגדר מעשה בגידה – זה לא מענינו של המאמר; והשאלה האם שפעת הפרטים שמספק ארנן על האירוע הם נכונים ומדויקים – פחות חשובה. הנקודה המרכזית שאני רוצה לגעת בה בהקשר הכללי ובהקשר למלחמת יום הכיפורים, היא השאלה כיצד זה  שמשה דיין, הגיבור, האליל, היהיר והשחצן, "איבד את המכנסיים" זמן קצר לאחר שפרצה המלחמה?

הפתעת מלחמת יום הכיפורים היתה בגדר מה שנקרא "הפתעה יסודית", שזכתה להרבה מחקרים בעולם. מהותה הוא בכך, שלהבדיל מסוגי הפתעות אחרים, עיקרה של ההפתעה נעוץ במופתע, ופחות במפתיע.  בסוג זה של "הפתעה יסודית" מתנפצות אמונות היסוד של המופתע לגבי עצמו, לגבי השקפותיו על הסביבה, לגבי דעותיו והערכותיו את האוייב. בניין שלם שנבנה במוחו של הפרט קורס. יש פעמים שהקריסה היא איטית והדרגתית ולוקחת חודשים ושנים , ויש פעמים שהיא מהירה ביותר כמו במלחמת יום הכיפורים. ב-6 אוקטובר בשעה 1400 היא התחילה אצל מרבית העם היושב בציון ואצל מקבלי ההחלטות שלנו (וספקולציות המועלות מדי פעם בפעם כאילו הצמרת לא הופתעה, ובזדון רצתה שנותקף, הן הבל ורעות רוח, וטובות ל"מוחות" המחפשים קונספירציות מאחורי כל מיטה). עיקרה: עצם העובדה שהערבים הפחדנים פתחו במלחמה עם עוצמות אדירות לאורך כל החזיתות; המשכה ב-7 אוקטובר, כאשר הצבא הסדיר וחיל האוויר המהולל שלנו אינם מצליחים לבלום את המצרים והסורים, והגליל בסכנה; סופה ב-8 אוקטובר כאשר השריון של צה"ל ניגף בחזית הדרום מול המצרים. טילי הנ"ט של הערבים בלמו את זרוע המחץ המשוריינת של צה"ל, וטילי האוויר-אוויר שלהם קמטו חזק חזק את כנפי המטוסים שלנו .

במצב כזה של קריסה, מוכרת התופעה שבני אדם עוברים מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה, מהדעה והאמונה שהחזיקו בה, לדעה ואמונה מנוגדות. זה מה שקרה, לדעתי, למשה דיין ולעוד כמה אחרים. דיין היהיר, שכל כך האמין בכוחה של ישראל ובפחדנות הערבית, איבד את אמונתו, חדל להאמין לעוז הרוח והגבורה שיופגנו, שקע בפסימיות  ונאחז בצורך להפעיל אמצעים דרסטיים על מנת להציל את "הבית השני".  עם הרבה הבדלים הוא מזכיר את סטאלין, בעקבות הפלישה הרוסית לברה"מ ב-22 יוני 1941, ולאחר שהתברר שהצבא  האדום מובס. סטאלין חדל לתפקד לזמן מה, שקע בפסימיות בדאצ'ה שלו, ורק ב-3 יולי הוא התאושש קמעה והופיע לראשונה  בנאום פומבי מפורסם לעם הרוסי. ומעניין, שאצלנו לא דיין ולא אף אחד מההנהגה המדינית התייצב  בפני העם  על מנת להסביר לו מה קרה. האלוף במילואים אהרון יריב (ראש אמ"ן עד שנה לפני המלחמה ) היה זה שהופיע, ובהופעה בלתי נשכחת הסביר לעם היושב בציון הדוויה כי המלחמה תהיה קשה, אך אנחנו ננצח!

היו כאלו, שבניגוד לדיין ואחרים, ידעו לסגל עצמם במהירות למצב החדש שהתווה בעקבות הקריסה. הם היו בצמרת הצבאית, בשדרות הפיקוד של צה"ל, ובקרב הלוחמים. הם  אלו שבסופו של דבר הביאו לנו את הניצחון המזהיר בשדה הקרב. מ"כוח צביקה"  (צביקה גרינגולד)  ברמת הגולן, ורבים רבים אחרים כמותו, עד לרמטכ"ל  דדו, שנאלץ להשחית זמן גם "במלחמות יהודים", מול דיין ותומכיו – וגמור בגולדה מאיר, ראש הממשלה!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 7.10.13.

* * *

ה-7 באוקטובר 1973

מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אומץ"

משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר, בעת שנמצא בחפ"ק של פיקוד הצפון, משוכנע משה שהערכת-המצב הלאומית, המציאותית, המקיפה והמדויקת ביותר, מצויה כרגע בידיו. דבריו על "חורבן בית שלישי" אינם רק מליצה. המצב בימים הראשונים למלחמה הוא קריטי. אם יצליח השיריון הסורי לפרוץ את קווינו ברמת הגולן – לא יהיו די כוחות בקו השני כדי לעצור אותו.

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים אסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה, כדי שאם יגיעו הסורים לקו הירדן וינסו לפרוץ לתוך ישראל, תרתיע אותם "האופציה הגרעינית" ותעצרם.

לדברי אותם מקורות, תפיסת הביטחון של משה, ובשעתו גם של בן-גוריון, היתה מיוסדת על "האופציה הגרעינית" כאמצעי האחרון של ישראל, ולפי תחושתו של משה, הרגע הקשה הגיע. בהקשר זה סבורים פרשנים ומומחים צבאיים זרים, שכתבו על הנושא, כי האיתות שישראל החלה באותה עת לעיין או לאיים ב"אופציה הגרעינית" – נקלט מיד אצל האמריקנים, הרוסים, ובאמצעותם גם אצל בעלי בריתם המצרים והסורים, ואין ספק שהיתה לכך השפעה על תיחום גבולות הלחימה. הציבור בארץ לא ידע על כך דבר, לבד מרסיסי שמועות שנפוצו, לפיהן "נשבר" דיין וחדל לסמוך על צה"ל בשל חששו מ"חורבן בית שלישי".

אכן, ביומיים-שלושה האלה היה על משה להכריע בין שמירת תדמית אופטימית ואי-הודאה בגודל הסכנה, לבין מה שנראה בעיניו כאחריותו העליונה לביטחון ישראל בשעתה הקשה ביותר. מאחר שעשייתו הביטחונית היתה בעיניו, כל ימיו, גם מבחנו המוסרי היחיד והעליון, הכריע לטובת הביטחון ולקח עליו את מלוא האחריות, ולא היה איכפת לו שייראה כמי שמגזים בסכנה, כרואה שחורות, כנתון בפניקה, ובעקיפין גם כמי שמודה, כבר ממש בשעות הראשונות למלחמה, במה שאחרים עתידים לכנות בשם "המחדל".

אהוד: מתוך "אומץ", סיפורו של משה דיין.  ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997. נדמה לי כי זה התיאור הנכון והממצה להתנהלותו של דיין ב-7 באוקטובר 1973, לאחר הביקור בשתי החזיתות – וזו גם התשובה לתגובה המעמיקה של אודי מנור לדבריי, שמובאת כאן בהמשך.

* * *

אודי מנור

שלוש הערות – אחת לאהוד בן עזר, אחת לאורי הייטנר ואחת לברק אובמה

הערה ראשונה: אהוד בן עזר כתב כי מאמרי אודות 'מלחמת יום-כיפור' "נראה קצת לא משכנע." מה מכל הדברים? שהגיע הזמן להקדיש מאמץ גדול יותר לפיענוח הפוליטיקה שקדמה למלחמה? שאילו המילואים היו מגוייסים המציאות היתה אחרת? ש'האמצעים המיוחדים' לא הופעלו ושהגיע הזמן לבחון את האפשרויות המסבירות עובדה זו הסבר פוליטי ולא פסיכיאטרי (כמו גם את המשך ניסיונותיו של אלי זעירא ולהקת המעודדות שלו להפוך את השקר על ראשו!!)?

על שאלתו המתריסה-הרטורית של אהוד, אודות "הצורך לאיים בנשק יום הדין כבר ביום הראשון לצליחה המצרית של התעלה"? – יש לענות במסגרת עיון רציני בפוליטיקה וזה היה המסר המרכזי של מאמרי. בניגוד לאנשים שאין להם לא ידיעות ולא דעות, ובניגוד לאנשים שרותמים את הידיעות לדעות, אני מנסה לבסס את הדעות שלי על ידיעות. כל עוד אין ברשותי תמונה היסטורית ברורה, אני מנסה להציב את השאלות. כל המרבה הרי זה משובח, ויבורכו עוד יותר אנשים שאוחזים בתשובות או אלו שיש להם דרכים להגיע אליהן. מי שסבור שסיפורו של משה דיין הוא סיפור של "אומץ", אולי פטור מכך. זכותו.

בהמשך מציע לי אהוד בן עזר לעיין בפרק הרלבנטי בספרו אודות "דיין האמיץ". עשיתי זאת. ומה גיליתי? ש"התנהלות דיין בקשר לכך," שמבחינת אהוד בן עזר היתה "ההגיונית ביותר," לא רק שאיננה פותרת שום קושייה מאלו שהצבתי (והציבו אנשים רציניים ובקיאים פי כמה ממני: ועדת אגרנט, אורי בר-יוסף, יוסי לנגוצקי ועוד), אלא מותירה את העניין כולו בערפל סמיך עוד יותר, וזה ממש בלשון המעטה. ישפוט הקורא שמן הסתם איננו זוכר בעל פה את כל פרקי הביוגרפיה שכתב בן עזר על דיין (הציטוט מגיליון 622 של חב"ע):

 "בדיון בלשכת שר הביטחון ביום חמישי, 4 באוקטובר, נוכחים הרמטכ"ל, סגנו המכהן גם כראש אג"ם, האלוף ישראל טל, אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, תא"ל אריה שלו, המייצג את ראש אמ"ן שחלה ואינו יכול לבוא, ועוד שניים. הדיון מתרכז בביצורים ברמת הגולן, ואיש אינו מזכיר במלה אחת מלחמה כללית העומדת בשער. משה מסכם את הדיון במלים אלה: 'ההנחה הכללית היא, שעכשיו הם, הסורים, לא הולכים לעשות פעולה בלי מצרים, והמצרים לא הולכים. נניח, בכל אופן, אם כן – בחודש הזה את העולם לא נהפוך. אחרי החודש הזה יתחיל חורף. בחורף ברור שלא עושים מלחמה רצינית.'

שעל זה סבתא שלי עליה השלום היתה אומרת: "דו פארשטייסט??!" – ב'גששית' זה נשמע יותר טוב: 'אתה מבין את זה ברוך?' הרי על פי הקטע הזה אנו למדים ששר הביטחון מתפקד כמזכירה, קצרנית או עיתונאי. "ההנחה הכללית היא" וכן הלאה. הרי בדיוק כדי להכריע בין "הנחות כלליות" כאלו ואחרות הומצאו 'האמצעים המיוחדים'! והרי בדיוק כדי להימנע מ"הנחות" חייב היה שר הביטחון (המופקד על ביטחון המדינה אם זה לא ברור) לוודא ש'האמצעים המיוחדים' מופעלים ומספקים את המידע שיבטל את הצורך "להניח הנחות".

כל זה לא קרה. השאלה היא מדוע. השאלה פוליטית והתשובה אמורה להיות פוליטית. כך גם הדיון בקושייה, כיצד זה שבדיוק ברגע הקריטי ההוא, לראש אמ"ן היה 'מחזור חודשי'. אם לא מדובר היה בחייהם של 2600 ישראלים יקרים, הייתי מסכם את דברי במילה: 'בדיחה'. "אומץ" או לא "אומץ", השאלות העומדות על הפרק כבר 40 שנה עדיין לא זכו למענה ראוי. ואגב, יש תורת קוואנטים וגם תרות קוורקים. סוג של חלקיק יסודי. לא באמת חשוב, אבל כדי לשפר את האווירה אני מרחיק עדות. פעם סקס, פעם אסטרונומיה. אי אפשר כל הזמן פוליטיקה. זה מדכא.

הערה שניה: אורי הייטנר כתב "שאין דבר כזה יהודי חסר דת. גם יהודי שבאופן פרטי הוא אתאיסט מוחלט, אינו יכול להיות חסר דת, מאחר והדת היהודית היא מרכיב מרכזי בלאומיות היהודית, ובעצם היותו שייך ללאום היהודי, הדת היהודית היא הדת שלו."

כפתור ופרח. אז לידיעתך אורי הייטנר, ידידך ועבדך הנאמן מגדיר עצמו כיהודי-לאומי. לא 'דתי' ולא 'ספק-דתי' ולא 'אתאיסט' ולא שום מילה אחרת מארסנל המילים הלא-מדוייקות והלא מועילות של המאה ה-19. אני יהודי כי אני בן לקבוצת האנשים המגדירים עצמם או הרואים עצמם משלל סיבות כיהודים. תרבותי-שפתי-סמלי הם 'יהודיים' נקודה. זה שורש ציוניותי וזו הדרך בה אני מבין ציונות. מילא אני, את מי אני מעניין חוץ מאשר פה ושם שלושה חברים ועוד כמה בני משפחה. התפיסה הזו – יהדות כלאומיות ולא כ'דת' – עמדה בבסיס ההגדרה העצמית של הציונים הראשונים. אכן כן, גם אני מרגיש כעת מבוכה גדולה שעליי לכתוב כאן דברים שאם יש מישהו שאני יודע עליו בוודאות שהוא יודע אותם על בוריים, זה אורי הייטנר.

אבל למען הסר ספק, אשוב כאן על התרגום העברי של 'תוכנית באזל', הלא היא בסיס הציונות, לאמור: 'הקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים.' הדגש על "לעם היהודי" שלי כמובן, כי זה הטיעון המרכזי שלי כנגד טענתך הבעייתית בלשון המעטה והמקוממת מאד בלשון לא-חברית. היא מקוממת פעמיים. פעם אחת כי הקביעה לפיה "אין דבר כזה יהודי חסר דת" היא שקרית במישור העובדתי. הנה אני מעיד על עצמי שאני יהודי חסר דת. למיטב ידיעתי אינני בודד אבל גם אם כן, שיהיה. אני מוכן להיות האקזמפלר האחרון ששולל את הקביעה הגורפת הזו.

פעם שנייה היא מקוממת מהסיבה שלמושג 'דת' אין הוראה ברורה כלל וכלל. אליעזר שבייד למשל לימד אותנו שעד למאה ה-19 יהודים כלל לא עשו שימוש במושג הזה. ומה קרה במאה ה-19 כולנו יודעים: האמנציפציה, והתגובות לה – חרדיות פונדמנטליסטית בקצה האחד, מחיקת זהות בקצה השני, ובתווך ניסיונות מניסיונות שונים ומשונים להתאים את 'היהדות' לפרדיגמות המחשבתיות החדשות (ליברליזם, השכלה, רומנטיציזם, היסטוריזם, לאומיות וכן הלאה וכן הלאה, שלל רעיונות חדשים שביטאו הגיונות סותרים).

במסגרת הניסיונות הללו תפסה המילה 'דת' מקום חשוב, אך הוראתה היתה משהו בסגנון של 'קונפסיה' [?], כלומר 'אמונה', כלומר 'תיאולוגיה' או 'תיאולוגיות' למיניהן. ואז, בסופו של תהליך חיפוש זהות, עלה אצל יהודים הרעיון הלאומי, שעקף, ביטל, דחה, התעלם או פירש מחדש את הוויכוחים הללו אודות אלוהים, יהדות ויהודים. אילולא היו נוקטים בגישה השמה את העניין 'הדתי' במקום משני, לא היו מצליחים לחרוש את התלם הראשון ב-1878 וגם לא להכריז על מדינה יהודית 70 שנים לאחר מכן.

לא מיותר לציין שלאורך כל הדרך 'דתיים' שונים ומשונים לקחו חלק במפעל הציוני, וכשם שציונים סוציאליסטים פעלו לשם מימוש הציונות על פי דרכם הסוציאליסטית, וכשם שליברלים עשו זאת במגמה שהיתה יקרה לליבם, כך עשו זאת גם דתיים.

על הטענה הפופולרית אך הבעייתית לא פחות מבחינה היסטורית-ביקורתית, לפיה "הדת היהודית היא מרכיב מרכזי בלאומיות היהודית," יש לעמוד בהזדמנות אחרת. נסתפק בהפנייה ביבליוגרפית לספרו הקטן-גדול של ישראל ברטל (הוצאת האוניברסיטה המשודרת), שכותרתו – 'מאומה ללאום' – מדברת בעניין זה בעד עצמה.

גם ספרו המונומנטאלי של שמואל נח אייזנשטאדט ('הציוויליזציה היהודית'), בו הוא מדבר על "הניסיון ההיסטורי היהודי" ראוי לציון בהקשר זה. דיון רציני בשאלת "הדת היהודית" יביא ככל הנראה למסקנה שגם הטענה של הייטנר לפיה "בעצם היותו שייך ללאום היהודי, הדת היהודית היא הדת שלו" היא חסרת שחר.

בדבר אחד בהקשרנו צודק הייטנר: כל הדיון הזה אינו אמור להיות מעניינו של בית המשפט.

הערה שלישית: אם מישהו יכול למסור לברק אובמה, שגם אם יש 100 פאתוות איראניות כנגד הנשק הגרעיני, הרי שכל ילד יודע שיש עקרון-על שיעי – החובה להונות כופרים – המבטל לפי הצורך כל פאתווה.

הנה הצעה לסדר: כשם שחברת התעופה האירנית ממריאה ונוחתת ברחבי העולם על פי קודים בינלאומיים; וכשם שהתשלומים על הנפט האיראני מתקבלים בצורה של מטבע עובר לסוחר המוכר בינלאומית; וכשם שהנשיא האיראני עומד על זכותו לשאת נאומים באו"ם כחלק מההסכמיות הבינלאומית; כך גם את התחום הרגיש הזה (מדיניות גרעין) יש לנהל באמצעות שפת ההסכמים הבינלאומית ולא על בסיס שפת הסתרים האזוטרית של כמה אייתולות.

אהוד: ברק אובמה מודה לך על הערתך. בקרוב תקבל הזמנה ממנו להיות יועצו לענייני מה שהוא לא מבין ו/או לא יודע.

* * *

יוסף דלומי

הלנצח לא נבין אותם?

בגיליונות האחרונים של המכתב העיתי נכתב לא מעט על ההערכות הסותרות לתוצאות מלחמת יום הכיפורים, והיו כאלה שיצאו נגד נרטיב הכישלון שלדעתם התקבע בחברה הישראלית.

גדלתי בארץ ערבית, ועל כן אני דובר את השפה ועוקב אחרי התקשורת בארצות ערב. עיסוקיי הביאו אותי לארצות ערביות, ובמיוחד למצרים, אשר ביקרתי בה פעמים רבות ונפגשתי עם אנשים מכל שדרות הציבור: אנשי מימשל רמי מעלה, פקידים, אנשי עסקים וגם עם אנשי כפר ונהגי מוניות.

כל אלו ממלאים אותי צער ודאגה על שאיננו מפנימים את העובדה שמעטים מבינים את שפת שכנינו במובן הרחב ביותר של המושג. להלן אספר על התנסויות שהתקבעו בזיכרוני כדי להסביר את טענתי.

מלחמת יום הכיפורים "נמכרה" לציבור המצרי כניצחון צבאי מזהיר. אף הוקם מוזיאון מפואר עם תצוגה משוכללת ביותר ברובע הליופוליס היוקרתי של קהיר. המוזיאון מוקדש ל"ניצחון ההיסטורי" של מלחמת "אוקוטבָּר". ישראלי אשר ייקלע לשם ויצפה במופעים האורקוליים המסחררים ייצא המום וכעוס בתום הביקור, שכן על-פי התצוגה, המלחמה הסתיימה בניצחון בתום מבצע הצליחה ושום דבר מעבר לכך.

במשך מיספר שנים הקפדתי להאזין לשידורי קהיר בימי ה-6 באוקטובר. בתכניות בומבסטיות רואיינו מפקדי ארמיות וגנרלים בכירים "לשעברים". הם סיפרו בגאווה ובפרוטרוט על הצלחת מבצע הצליחה. המראיינים היו מנועים, כמובן, מלשאול ולנבור, ושתו בהערצה את דברי הגיבורים.

בשנת 2007 השתתפתי בוועידה בינלאומית בקהיר, אליה הגיעו כ-300 אורחים מרחבי העולם. באחד הערבים הוסענו באוטובוסים לסיור וחַפלָה מסורתית באזור הפירמידות. מדריך רשמי מטעם משרד התיירות שהתלווה אלינו הסביר על הסביבה. מן הגבעה עליה עמדנו נשקפו אורותיה של עיר מרוחקת. לשאלת אחד האורחים, ענה המדריך שזאת עיר חדשה בשם "השישה באוקטובר" שהוקמה לציון הניצחון במלחמה בה הביסה מצרים את ישראל תוך יומיים. התאפקתי מלשאול את המדריך האם הוא יודע משהו על "הקילומטר ה-101 ".  

ואני תוהה : כאשר החברה הישראלית מדגישה את הכישלון ףהישראלי באותה מלחמה, מה לנו כי נלין על הנרטיב המצרי?

עד כאן על הצלחת השיווק של תוצאות המלחמה לעם המצרי. אך השפה הבלתי מובנת היא בעיקר שפתו של העם על שכבותיו השונות ללא קשר ערכי לשטיפת מוח מצד המשטר.

בכניסתי למונית בקהיר מקבל אותי הנהג בברכה ומוסיף בחיוך "עיניך מאירות הבוקר את קהיר." הודיתי לו והערתי שהמונה איננו פועל. "מעליש." הוא ענה. "די לי במה שתחליט לתת לי. אף אם לא תשלם, אהיה מבסוט מן המפגש איתך."

הגענו למחוזנו, ואני מושיט לו סכום גבוה פי שניים מן המקובל. כאן התחלף הדיסקט, והוא החל לגדף בקולי קולות. באותו רגע התעננו השמיים כי ככל הנראה עיניי הפסיקו להאיר את העיר!!!! 

במקרה אחר נסעתי במונית ליד בית הקברות הישן והמוזנח של קהיר. ידוע לכל שמאות אלפים גרים בחושות בין הקברים בגלל המחסור בדיור בבירה המצרית. דווקא משום כך שאלתי את הנהג לפשר החושות הרבות הנראות בשטח. נהג המונית ענה אוטומטית "אלו של הגננים המטפלים בבית הקברות." כאשר התפלאתי על ריבוי הגננים, הוא אמר: "הם רבים כי הם עצלנים, אבל הם מטפחים מאוד את האתר." 

בשנות עבודתי במצרים, הכרתי מהנדס בעל חברה גדולה וותיקה לתכנון מפעלי מים. הוא היה בין הראשונים אשר הגיעו לישראל בעקבות הסכם השלום. נוצרה בינינו חברות אמיצה, וביקרנו הרבה אחד בביתו של השני.

באחד מימי שישי, בעת ארוחת הצהריים בביתו, הוא שאל כמוכיח: "למה אתם לא 'מפסיקים להתעסק' בנושא השואה? זה ישחרר אתכם מהטראומות ויקל עליכם להגיע להסדרים עם שכניכם."

ניכר בפניו שהוא דיבר מכל הלב ועם מלוא הכוונות הטובות. השאלה הותירה אותי נבוך ביותר. מיספר ימים לפני כן צפיתי במוזיאון תל-אביב בסרטו של קלוד לנצמן "שואה" במשך תשע שעות. הופתעתי מנוכחותם הרבה של צעירים בתוך הקהל. באותה עת כבר ביקרו שלושה מילדיי במחנות ההשמדה וחזרו עם חוויות עזות וכן המלצות על סיור כזה לכל בני גילם.

סיפרתי לו על כך, אך נוכחתי שקשה לו לתפוש את מלוא משמעות האירוע ולאו דווקא מתוך רצון רע. החלטתי להניח לפער בינינו ושאלתי: "נניח שאסכים איתך, איך נעשה את זה, איך מוחקים אירוע נורא כל כך מתודעת הציבור?"

הוא חייך, מעט בזלזול, למשמע השאלה, שכן לא הבין מה כל כך מסובך בזה. אצלם הרי כל התקשורת מפוקחת. מיד נזכרתי בשימור בעיית הפליטים על-ידי מדינות ערב בדרך כה מקיאבליסטית, ושאלתי את עצמי, האם ידידי הטוב חושד שישראל נוקטת במינוף דומה של תודעת השואה כאינטרס נגדי?

* * *

אורי הייטנר

1. ד"ר יוסף והרב עובדיה

חוזר בתשובה שלח מכתב לרב עובדיה יוסף ושאל אותו: האם אני יכול לשתות בקידוש יין מבקבוק שאבא שלי פתח?

 הרב השיב לו: רק חזרת בתשובה והדבר הראשון שאתה עושה הוא עבירה על "כבד את אביך ואת אימך"? הוא הורה לו בשום אופן לא להעליב את אביו.

לכאורה, תשובה טריוויאלית. אלא שרבנים רבים, אולי מרבית הרבנים, ובהם רבנים דתיים לאומיים, היו נותנים תשובה הפוכה.

התשובה הזאת מבטאת את גישתו ההלכתית של הרב עובדיה, המעדיפה בדרך כלל להקל, להתיר, ברוח מסורת הפסיקה המזרחית, ולהבדיל מהנוקשות האשכנזית שמגיעה לעיתים לידי אובססיית החמרה. הרב עובדיה יוסף אינו מחפש חומרות להתהדר בן, אלא את "וחי בהם", כראוי לתורת חיים.

כאשר מדובר בגדולתו ההלכתית, נהוג לציין את בקיאותו בהלכה, את העמקתו, את ספריו הרבים. אולם תכונות והישגים כאלו ניתן למצוא גם אצל רבנים מחמירים וקיצונים. הייחוד שלו הוא כוח ההיתר, דווקא מצד רב חשוב, מוערך ובעל השפעה.

כמה פסיקות היסטוריות של הרב עובדיה, תרמו באופן משמעותי למדינת ישראל ולחברה הישראלית. כזו היא התרת העגונות של נעדרי מלחמת יום הכיפורים. וכך גם ההכרה ב"פלאשים", כפי שנקראו עד שנות השבעים יהודי אתיופיה, כיהודים. הכרה זו אפשרה את העלאתם לארץ.

אלא שלצד הרב עובדיה איש ההלכה, קיים הרב עובדיה הפוליטיקאי. יש שיסתייגו מההגדרה "פוליטיקאי", הוא הרי "המנהיג הרוחני" של ש"ס. אבל מי שהקים מפלגה, עומד בראשה, מקבל את ההחלטות הפוליטיות וממנה את יו"ר המפלגה, שריה ומועמדיה לכנסת, הוא אדם פוליטי.

עצם הקמת ש"ס, יכלה לשאת בשורה חברתית. היה בה מרד של הציבור החרדי המזרחי שקופח והושפל בידי החרדוּת האשכנזית, והוא נועד לזקוף את גבם ולהעניק להם גאווה ותחושת ערך עצמי. ניתן היה לצפות שש"ס תציג מודל חדש של מפלגה חרדית, הדוגלת בעמדות מתונות, ברוח פסיקותיו הנועזות של הרב עובדיה.

אך לא כך היה. ש"ס התיישרה עם הקיצוניות והחומרה של "יהדות התורה" האשכנזית בכל נושא שעמד על הפרק, כמו האתגר הלאומי של גיור העולים מחבר העמים.

רבים ממצביעי ש"ס אינם חרדים אלא מסורתיים, וניתן היה לצפות שש"ס תציג מודל של מפלגה מסורתית, ישראלית, מתונה; מפלגה המשלבת את החרדיות עם הישראליות. אך לא, ש"ס התיישרה עם "יהדות התורה" גם בגיוס בני ישיבות ובהתנגדות ללימודי ליבה, ובכך תורמת להנצחת העוני והבערות של הילדים הרבים שזכותם לדעת נעשקת. בעצם, ההבדל העיקרי בין ש"ס ל"יהדות התורה", הוא ההיתר לנציגים הפוליטיים של ש"ס לכהן כשרים בממשלה.

הרב עובדיה הפוליטיקאי בלט בלשונו שלוחת הרסן, בה השתלח בבוטות ובשפת רחוב כלפי כל מתנגדיו. מי לא נפגע מתגרת לשונו? שולמית אלוני ובנימין נתניהו, יוסי שריד ונפתלי בנט, אברהם בורג ומרים בן פורת, הרב אמסלם ותנועת "הבית היהודי", שופטי בית המשפט העליון וחיילי צה"ל. הוא לא הבין את אחריותו הציבורית והלאומית להיות גורם ממתן ומלכד. הוא קרע קרעים ושסע שסעים חמורים בחברה הישראלית.

אולם הנזק העיקרי של ש"ס, הוא היותה מפלגה מושחתת. ש"ס לא המציאה את השחיתות, אולם מעולם לא היתה בישראל מפלגה מושחתת, שמרבית ראשיה נגועים בשחיתות ציבורית ואף פלילית, כמו ש"ס. מעולם לא היתה מפלגה שנתנה לגיטימציה לשחיתות, שנאבקה למען מנהיגיה המושחתים והאשימה את גורמי אכיפת החוק על כל ערכאותיהם ברדיפה. אריה דרעי הוא התגלמות השחיתות בפוליטיקה הישראלית, גנב ונוטל שוחד. הרב עובדיה נתן לו גיבוי מוחלט, קבע ש"הוא זכאי" כאשר כל השופטים בכל הערכאות, שבניגוד אליו פסקו על פי ראיות, קבעו חד משמעית שהוא אשם. הרב השאיר אותו בראש רשימת ש"ס והשתמש בהסתה עדתית כדי למנף את הרשעתו להישגים אלקטורליים. ולאחר צאתו מן הכלא וסיום תקופת הקלון, שב והציב אותו בהנהגת תנועתו. במעשים אלה, גרם הרב עובדיה לנזק כבד למדינת ישראל.

אז מיהו הרב עובדיה האמתי, ד"ר יוסף או הרב עובדיה? מי ייזכר בהיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל לדורות הבאים – הרב הגדול בתורה, איש ההלכה המובהק, הרב המקל הפוסק פסיקות אנושיות ומגלם תורת חיים, או מנהיג ש"ס, שנתן דרור ללשונו המשתלחת והעניק גיבוי למושחתים?

הרב עובדיה יוסף הוא שתי הדמויות, וככאלה הוא ייזכר.

אהוד: לאור לשונו הגסה, אני מעולם לא שמתי קצוץ על גדולתו ובקיאותו בתורה. הוא דוגמא מצויינת לכך שיהודי בגדדי אחד הצליח לתעתע ביהודים פתאים רבים מיוצאי מרוקו וגם בצאצאיהם.

2. התעלול התורן של יואל מרשק

מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של מו"מ קשה ביותר עם הפלשתינאים. הפלשתינאים מסרבים במפגיע לקבל את זכות קיומה של ישראל. הם ממשיכים לעמוד על תביעת "זכות" השיבה – שמשמעותה הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, והטבעתה. הם טרם ביטאו ולו ברמז נכונות לסגת מהדרישה הזאת.

מה תהיינה תוצאות המו"מ? לא ברור. אבל יש בתוכנו מי שכבר נערכים לכישלון המו"מ, ומראש מאשימים בכך את מדינתם, את ישראל. מראש הם פוטרים את הפלשתינאים מאחריות. והם כבר מכינים פעולות מחאה ובראשן "הפגנת המיליון" במחאה נגד ישראל.

ומיהם אלה הזוממים את המחאה הזאת? זה התעלול התורן של יואל מרשק, בשם התנועה הקיבוצית.

אני מצטט ממבזק "קצרים" שיואל שלח לתפוצת המייל בשבוע שעבר. אחד הסעיפים תחת הכותרת "פעילי צוות המשימות עובדים היום על..." – הוא: "הכנות לקראת 'הפיצוץ' בשיחות השלום (החלפת מפלגות בממשלה או בחירות) – גופים שונים החלו להתארגן להפגנת 'המיליון' שתדרוש תוצאות ולא מחדלים."

עד מתי נסבול מתעלוליו של שוחר הסנסציות ורודף התקשורת הלז, בשמנו? מחר יואל יצטלם בקיבוצי בקעת הירדן, בכובע של מגן הבקעה וידיד ההתיישבות בבקעה. ואולי ה"פיצוץ" שנגדו מגייס יואל את "המיליון" הוא עמידה של הממשלה על שליטה ישראלית בבקעה?

איתן ברושי, מזכ"ל התנועה, העמיד עצמו בראש אגף המשימות והכפיף אליו את יואל, אך דומה שכמו כל קודמיו, גם הוא אינו מצליח לרסנו.

כחבר התנועה הקיבוצית, אני בוש ונכלם.

עד מתי?

3. צרור הערות 9.10.13

* ראש הממשלה ערך ביקור תנחומים בבית משפחת יוסף, במות הרב עובדיה. בהזדמנות חגיגית זאת, בנו של המנוח התנפל על רוה"מ בדרישה לאפשר המשך השתמטותם של בחורי ישיבות מצה"ל.

מי שמכנים את הגיוס לצה"ל "גזירת הגיוס", מתייחסים למדינת ישראל כאל שלטון זר. על הניכור הזה מהמדינה אנו אומרים בהגדה של פסח: "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו... לו היה שם לא היה נגאל." ובעניין זה, איני מקבל ש"אין תופסים אדם בשעת צערו" וכד'.

[אהוד: גם אני התמלאתי קבס למראה הצמרת הישראלית המתפלשת באבל על מות "גדול הדור" – שדרש לאפשר לבוחריו הצעירים השתמטות מצה"ל אבל לא בחל בכספי המדינה והציבור הכללי לשם קיומם הפרזיטי!]

* התייחסתי במידה רבה של ספקנות למימוש הסכם ז'נבה לפירוק הנשק הכימי בסוריה, אך העובדות בהחלט מעודדות. אף שנכון להמשיך ולהיות חשדניים וספקניים כלפי משטרים כשל אסד, יש לנו בהחלט מקום לשביעות רצון. איום ממשי ומוחשי בפעולה צבאית אמריקאית, הביאה את אסד להתקפל ולהשמיד את הנשק הכימי שלו, בבת עינו. וכך, ללא פעולה צבאית, הושגו תוצאות טובות יותר מתוצאותיה של ההתקפה שלא היתה. אפשר לתמצת את ההישג במילה אחת – הרתעה.

* הלקחים לאיראן: א. רק איום צבאי ממשי ומוחשי, מלווה בהמשך ואף בהחרפת הסנקציות הכלכליות, עשוי לחולל שינוי. ב. אסור להתפשר על פחות מהמודל הסורי – פירוק היכולת של איראן ליצור נשק גרעיני.

* איראן ממשיכה בטקטיקת החוקר הטוב והחוקר הרע. רוחאני קיבל את המשימה להביא לביטול הסנקציות או לפחות למיתונן, באמצעות דיפלומטיית מתק השפתיים. במקביל, הגורמים השמרנים מחשקים אותו, כדי לאפשר לו להעביר למערב מסר, שכדי לחזק אותו מול השמרנים והקיצונים, ארה"ב והמערב חייבים ללכת לקראתו. יש לקוות, שארה"ב והמערב לא יפלו למלכודת הדבש הזאת.

* כמו בסוריה, כך גם במצרים, מלחמת האזרחים אינה בין דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא בין דיקטטורה אסלאמיסטית לדיקטטורה צבאית. מבחינת האינטרס הישראלי, הדיקטטורה האסלאמיסטית גרועה יותר, אך אין כל סיבה לייפות את המציאות. א-סיסי מנהיג במצרים רודנות קשה, קשה אף יותר מהרודנות של מובארק; רודנות נוסח אסד וסדאם.

* ארבעים שנה חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, והעיסוק בה בשיח הציבורי והתקשורתי עצום ורב. השיח עוסק בפן הלאומי – המלחמה עצמה, הקרבות, ההפתעה, המחדל, הניצחון הצבאי, מלחמות הגנרלים, ההשפעה על החברה הישראלית במימד הצבאי, המדיני, הפוליטי, החברתי והתרבותי. פן נוסף הוא הפן האישי והמשפחתי – סיפוריהם של ההרוגים, הפצועים, השבויים, המשפחות השכולות, הלוחמים, גיבורי המלחמה, בעלי העיטורים, הלומי הקרב.

אולם למלחמה יש פן נוסף, שאין לו הד בשיח – הפן הקהילתי. יישובים קטנים רבים, קיבוצים ומושבים, ספגו במלחמה מכה קשה.

הקיבוץ שספג את המכה הקשה ביותר הוא בית השיטה, ששכל במלחמה 11 מבניו. אני נפעם מהמחשבה על כך ששנתיים וחצי אחרי המלחמה, ואחרי המכה הקשה, הקיבוץ לקח על עצמו את המשימה הגדולה של הקמת קיבוץ אורטל; משימה שעשרות חברים נרתמו אליה.

קיבוץ גבעת חיים איחוד שכל במלחמת יום הכיפורים שמונה מבניו. זאת, לאחר שבשנים שלפני המלחמה, נפלו ששה בנים במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. בין השמונה – שני אחים, שחזרו מטיול בחו"ל כששמעו על המלחמה ושניהם נהרגו בה. עוד שנים מן החללים, הם בנים למשפחות שכולות ששכלו בן במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה.

איך קהילה מתמודדת עם שבר כזה? ואיך היא מתמודדת עימו, שעה שכל הגברים הצעירים מגוייסים עוד חודשים ארוכים, והעומס והנטל של קיום הקיבוץ ניצב על כתפי זקנים, נשים ונוער, שעברו שבר קשה כל כך? איך מטפלים במשפחות אבלות רבות כל כך? איך מקיימים חיי שגרה, חיי חברה, חיי תרבות? איך חוגגים את החגים?

ד"ר מוטי זעירא, היסטוריון וסופר, הוא חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, אליו הגיע בעקבות אשתו, בת הקיבוץ, 15 שנים לאחר המלחמה. הוא כתב השנה את הספר "צרור חיים", המתאר את קיבוץ גבעת חיים איחוד מיום הכיפורים תשל"ד ועד יום הכיפורים תשל"ה; לאורך שנת המלחמה. הוא ראיין עשרות חברים ונבר בארכיון הקיבוץ, ולקראת יום הכיפורים הוא הוציא את הספר.

ביום ראשון, 6 באוקטובר, במלאת 40 שנה לפרוץ המלחמה, אירחנו את מוטי באורטל, להרצאה מרתקת ומרגשת על הספר. מוטי סיפר על התהליך של כתיבת הספר, סיפר כמה מן הסיפורים המופיעים בספר ותיאר את התגובה הקהילתית לספר, שפרץ סכר שתיקה בן 40 שנה.

* במאמרי "היכונו למתקפת יום הכיפורים 2013", אותו פרסמתי ב"ישראל היום" ובחב"ע, הבעתי חשש מפני מתקפת האשמת ישראל ב"מחדל מדיני" של החמצת הצעת השלום הקוסמי של סאדאת בידי "סרבנית השלום" גולדה, שיביא לשיא חדש את רצח האופי השיטתי הנעשה לה מזה עשרות שנים. לשמחתי, התבדיתי. אמנם היה ביטוי לקו הזה בסיקור המלחמה, אך הוא היה מינורי למדי, ומה שחשוב יותר – העיסוק בסוגיה המדינית היה הרבה פחות חד צדדי מכפי שחששתי. בשני עיתונים היו כתבות גדולות על גולדה במלחמה; היו אלו כתבות מאוזנות למדיי, שהביאו את טענת ה"סרבנות", אך גם עימתו אותה עם עובדות שסתרו אותה. באותן כתבות, שהציגו את התמונה המקיפה של גולדה, כראש הממשלה ובכל שנות פעילותה, דמותה המושמצת כל כך, זכתה במידה רבה לרהביליטציה. יתר על כן, בכתבות וראיונות שלא התמקדו בה, אך סיקרו את ניהול המלחמה, הכול שיבחו את גולדה כמי שגילתה מנהיגות עילאית, בקור רוח יוצא דופן, במשבר הקשה ביותר שידעה המדינה, בעוד חלק מן הסובבים אותה, ובראשם שר הביטחון, איבדו את העשתונות והציעו הצעות מסוכנות שנעו בין כניעה להרפתקנות. גולדה דחתה על הסף את שתי הדרכים הללו, בטחה בצה"ל, בלוחמים ובמפקדים, קיבלה את ההחלטות הנכונות וניווטה את ישראל לניצחון בשדה הקרב.

קשה בקומץ מאמרים וכתבות לשנות תדמית שנרקחה בשקדנות במשך 40 שנה ושהתקשורת טיפחה בתאווה ובאופן חד צדדי כל כך, אולם אני מקווה שזו מגמה ממשית של תיקון העוול ההיסטורי ועשיית צדק עם זכרה של גולדה.

אגב, מן הדברים שקראתי השנה, שיניתי את דעתי והשתכנעתי בצדקת החלטתה של גולדה, לא לפתוח במתקפת מנע, שבתנאים הנתונים, נזקה היה רב מתועלתה.

* אחד המדדים המשמעותיים לקידמה של מדינה, לרמתה המדעית ולאיכות החיים בה, הוא תוחלת החיים של אזרחיה. קשה להגזים בגודל ההישג עליו התבשרנו השבוע – בעשור האחרון עלתה תוחלת החיים של גברים בישראל ב-2.6 שנים ושל נשים ב-2.4 שנים. ומה היתה כותרת הידיעה הזאת בנירגנון ynet? עליה במספר חולי הסרטן בישראל.

* מאמרי "נפלא לומר הנה ימים באים" שפורסם בגיליון הקודם, התפרסם לראשונה לפני כשנה וחצי בכתב העת "האומה", עם צאת כרך ג' של כל שירי חיים גורי. לכבוד יום הולדתו ה-90 של המשורר, פרסמתי שוב את המאמר, ב"חדשות בן עזר".

אהוד: אני מבקש מכל שולחי המאמרים שכבר פורסמו פעם בבמות אחרות – לציין זאת בגוף הקובץ של המאמר ולא רק במשפטים הנילווים הנשלחים באי-מייל. העומס עלינו רב ולא פעם נשמט ציון המקור, אם אינו חלק בלתי-נפרד משולי המאמר עצמו.

* * *

רות ירדני כץ

הלווייתו של הרב עובדיה

אני מניחה שהגיליון הקרוב של "חדשות בן-עזר" יהיה מלא ברשימות אודות הרב עובדיה יוסף, לחיוב ולשלילה. דמות שכנראה אנחנו החילוניים לא היכרנו מספיק ולא הערכנו נכון. לפחות אני. התבטאויותיו בשנים האחרונות בדרשות שלו הכעיסו מאוד. הכינויים שכינה דמויות מפתח, הקללות שקילל ואמירותיו גרמו לסכסוך עמוק בינינו לבין קהל מאמיניו ומפלגתו. פטירתו גילתה לכולנו כמה נחשב בעיני מאות אלפי מאמינים, ואני מודה זה הדהים.

ביום פטירתו והלווייתו היתה לי פגישה עם רופא השיניים שלי בשעה 16.30 שמרפאתו נמצאת בשכונת בית-הכרם, כאשר שעת הלוויה נקבעה לשעה 18.00. הייתי בטוחה שלא אצליח להגיע ובכל זאת העזתי. הדרך מביתי למרפאה במכונית היתה בסדר, להפתעתי. אבל, אבל מה שראו עיניי זה היה בלתי יאומן. נהרות של בני-אדם הציפו את הרחובות, והם הלכו ברגל קילומטרים כדי להגיע ללווייה בזמן. רובם היו לבושים בשחור-לבן, חרדים. ילדים, צעירים ומבוגרים. ים-של אנשים. מראה כזה לא ראיתי מימיי. מראה כזה משאיר רושם אדיר, רושם בל-ימחה. 

חזרתי לביתי ופתחתי טלוויזיה לראות חדשות ועוד הפתעה נפלה עליי. כ-800 אלף בני-אדם, על פי המשטרה, ליוו את ארונו, אנשים שבאו מכל קצווי הארץ לחלוק לו כבוד. אמרתי בקול רם: "שיגידו מה שיגידו, כולל אני, לכבוד כזה אף אחד עד היום מאז קום המדינה, לא זכה."

אהוד: כמה מתוך השמונה מאות אלף [ויש אומרים רק חצי מיליון היו שם] מפרנסים את עצמם – וכמה חיים ומתרבים כשפנים על חשבון הציבור החילוני העובד?

* * *

נתי מלאכי

נִטְמַן הָאִישׁ

נִטְמַן הָאִישׁ

רַק

הַקּוֹף* נִשְׁאַר לְלֹא תַּעֲסוּקָה בָּדָד בְּלִי הוֹרָאוֹת לְהַדְלָקַת

 חַשְׁמַל

אַף בְּלִי נֵר

נַעֲלֶה, נֶאֱמָן.

* פסק הלכה של המר"ן עובדיה יוסף זצ"ל– "מותר לקוף להדליק חשמל בשבת" – "מה יעשה יהודי החוזר לביתו מבית הכנסת בליל שבת? עליו להצטייד בעוד מועד בקוף מאולף, שידליק עבורו את האור וימנע ממנו חילול שבת. הדבר הזה לא גרם ליהודים לבוא בהמוניהם לבית הכנסת ביום שישי כשקופים על כתפיהם."

* * *

פוצ'ו

סיפור בלתי ידוע על חיים גורי (גם לחיים בעצמו)

לכבוד חגיגות התשעים

ב-16 לאוגוסט 1949 עלתה הכשרת בית השיטה להתיישבות על הריסות הכפר הערבי בית נטיף (לימים "נתיב הל"ה")  הצופה לעבר עמק האלה.

בחודש השני לעלייתנו, כשהתאספנו בחדר האוכל למסיבת  קבלת שבת, הופיעו שלושה אורחים חשובים. היו אלה קציני צבא שעשו מילואים במחנה אימונים שהקימו בשיפולי הכפר. אילון, מזכיר ההכשרה, הזמין אותם למסיבה והם נענו בשמחה. התיישבו על אחד הספסלים, עקבו אחר התוכנית התרבותית ופזלו מדי פעם על בנותינו שהיו ביניהן כמה שהיו בהחלט שוות צפייה.

בין השלושה היה אחד יפה בלורית ותואר, מיד זהינו את חיים גורי, ומוטי האקורדיוניסט מיהר לנגן את  "באב אל וואד". כדי להפגין את רוח הפלמ"ח ביתר שאת התחילו החבר'ה לצעוק "בית חנון!  בית חנון!..."

בית חנון היה שמו של צ'יזבאט שבו תיארתי איך הסתערנו במלחמת העצמאות על הכפר בית חנון בלוויית פגזים מצריים שליוו אותנו לאורך כל הדרך. היה זה הציז'באט הייצוגי של ההכשרה, שהייתי נאלץ לספר בכל אירוע חגיגי, כשקהל השומעים, לפי סימן שלי,  משמיעים מדי פעם קול של פצצה נופלת:  – ז... ז... בום!

לפני ששלושת האורחים החשובים עמדו לצאת, פניתי אל אילון המזכיר וביקשתי ממנו שיגיד להם שלא ייקחו את החיילים שלהם להתאמן בתוך הבוסתנים הערביים. היתה זו עונת ההבשלה של התאנים והענבים ואני – כרכז ענף המטעים – הייתי יוצא מדי יום עם כמה בנות לאיסוף הפרי. אילון הסביר לחיים גורי ולשני הקצינים האחרים שאנחנו מתפרנסים מהמטעים שלנו, והם הבטיחו שיאסרו על חייליהם לגנוב לנו את פרי עמלנו.

למחרת, ביום שבת לקחתי את הרובה הצ'כי שלי, שרקתי לכלבתי "סילקה" ויצאתי לשוטט בגני הכפר כדי לבחור את הבוסתן הראוי לקטיף. כשעה הסתובבתי בין העצים, כשאני מפטם את עצמי בתאנים עסיסיות או מורט ענבי דבוקי זהובי אשכולות. כבר עמדתי לחזור אל צריפי, כאשר הבחנתי בשלושה חיילים העומדים תחת עץ תאנה ענף וקופצים מדי פעם כדי להגיע אל הפרי הנראה להם.

זה הרגיז אותי. רק אתמול הבטיחו לנו  מפקדי המחנה לאסור על חייליהם את הקטיף והנה כבר היום הם נתפסים על חם. איפה המשמעת איפה? 

כשהתקרבתי אל השלושה, נדהמתי לראות שאלה לא אחרים מאשר שלושת האורחים שלנו מאמש. עוד אני מחפש את מילת הגנאי המתאימה, וחיים גורי, שהיה זריז ממני בכושר הביטוי, מסתכל עליי בעיניו הטובות, טופח על שכמי ואומר כהאי לישנא:

"תשמע, אמש גמרנו עליך את ההלל!!!"

אני מוכרח להודות שמחמאה כזאת לא קיבלתי בכל ימי חיי, ועוד מחיים גורי. מרוב התרגשות דבקה לשוני לחיכי ונאלמו המילים בפי.

בדרך חזרה אל הצריף הייתי אכול כעס עצמי. למה שתקתי להם? למה לא נתתי להם באבי אביהם. איך הם יכולים לדרוש מחייליהם לא לגנוב, בעוד הם משמשים להם דוגמה. כך אמרתי לעצמי בכעס כשאני משתדל להצדיק את עצמי ולהגיד לי:

"מה יכולתי להגיד למי שאומר לי שגמר עליי את ההלל?..."

רק בערבו של אותו יום, כמו כל החכמים של חדר המדרגות (או במקרה שלי "חכם של המעלית התקועה")  בא לי הרעיון ואני אמרתי לעצמי:

"יכולתי להגיד לו: אתה יכול לגמור עליי את ההלל כמה שאתה רוצה, אבל דאחילכּ אל תגמרו לנו את התאנים!..."

את סיפור ההחמצה הזה, אני נושא עמי 64 שנים ורק עכשיו, כאשר משה גרנות, פנה אליי בבקשה לכתוב משהו על חיים גורי לירחון "מאזניים", בא לי הרעיון שהגיעה העת לסגור את המעגל, אבל אויה, איחרתי ל"מאזניים"!

* * *

שלמה אראל

ראשיתו של ימאי בוואדי בפתח-תקווה

שלום אהוד,

ב- 2 לספטמבר 1940 הייתי AB (מלח כשיר), בן 20, על האונייה הבריטית "סנט לינדסי" שעשתה את דרכה מאנגליה המופצצת והמורעבת אל נמלי הבשר והחיטה של דרום אמריקה. היינו לבדנו בדרום האוקיאנוס האטלנטי, הרחק כביכול, מסכנת הצוללות הגרמניות, לאחר שבועיים מתוחים בשיירה עד סיירה לאונה שבמערב אפריקה.

הייתי הגאי במשמרת הבוקר כאשר רב החובל הגיע זחוח לגשר והחל מהלך כדרכו מצד לצד לרוחב האונייה. לפתע נעצר ליד המצפן כאילו נזכר במשהו ושאל אותי מהיכן אני בפלשתינה.

"מתל אביב, סר," עניתי.

"או, האיטלקים הפציצו את תל אביב הלילה" אמר כלאחר יד והמשיך להלך כשהוא מפזם לעצמו איזו מנגינה.

רב החובל היה היחידי באונייה שהחזיק מקלט רדיו בתאו והאזין לחדשות ה -BBC. אודה על האמת הידיעה לא הטרידה אותי במיוחד, או שלא קלטתי בדיוק את משמעותה. את Newcastle אשר בה עגנו 10 ימים עד להתארגנות השיירה הפציצו הגרמנים מדי לילה, אם כי לא בעוצמה כמו את לונדון. עם הישמע אות האזעקה היו הפאבים נסגרים. הימאים האנגליים נהגו לקנות בקבוק בירה עם כניסתם לפאב אך שתו בכוסות מהחבית. עם הישמע האזעקה היו יוצאים ויושבים על המדרכה וממשיכים לשתות מהבקבוק עד לפתיחת הפאב שנית. על כן כנראה לא התרגשתי במיוחד לשמע הידיעה על הפצצת תל אביב.

הנה כי כן, הייתי ימאי אף שבילדותי גדלתי גם אני בפתח-תקווה. אבל את ניסיונות השיט הראשונים שלי עשיתי באם המושבות. גרנו ברחוב רוטשילד, ובירכתי החצר הארוכה, מאחורי הבית, היה ואדי אשר בימי הגשמים היה מתמלא מים ועולה על גדותיו... [אהוד: דומני שקראו לו ה"שלל"] אבל איך כתבת? "יותר טוב שאפסיק כאן אחרת זה יהיה עוד רומאן של זיכרונות ילדות."

בברכה,

שלמה אראל

* * *

אוריה באר

כ"ט בנובמבר 1947

היסטוריונים בימינו חלוקים בדעתם, מה מעשה השטות הגדול ביותר שעשו מנהיגים במאתיים השנים האחרונות.

יש הטוענים, שהיתה  זו הפלישה  לרוסיה של נפוליאון וצבאו בשנת 1812. פלישה כושלת זו, הובילה לאבדן צבא צרפתי מפואר ובני בריתו בן שש מאות אלף חיילים. רק שבעים אלף זכו  לחזור בחיים מהמסע המטורף. רובם חולים, פצועים, דוויים מותשים, וללא נשק. כל היתר אבדו בערבות רוסיה.

שמא היתה זו החלטת נפוליאון השלישי להתגרות בגרמניה של ביסמרק בשנת 1870, ולפתוח במלחמה שהובילה לכישלון ולכיבוש צרפת.

ואולי הפלישה המטורפת של היטלר והצבא הנאצי לפולין, שגררה בעקבותיה את מלחמת העולם השנייה על כל מוראותיה.

ואולי הפלישה המטורפת לא פחות לרוסיה ב-1941, זו שהביאה למפלתו הסופית, לא לפני שגרמה למותם של כחמישים מיליון בני אדם, ובתוכם שישה מיליון מאחינו היהודים.

ואולי ההפצצה בפרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 על ידי היפאנים.

האפשרויות פתוחות.

אך לנו הישראלים, לדידנו, יש לנו טירוף אחר, תוצרת ההנהגה הפלשתינאית של נובמבר שנת 1947, ומנהיגי מדינות ערב לאחר מכן. לטירוף זה מלאו בימים אלה 65 שנים. אך הערבים לא מודים בכך. בעקשנות מוזרה של פרד, הם מתעקשים לא לראותה ולהתעלם מתוצאותיה הקשות עבורם.

רק כמה משפטים על פרשה זו. ובכן, למי ששכח, או אינו יודע: בכ"ט בנובמבר שנת 1947, התקבלה הכרזת האו"ם התומכת בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, כאשר לצידה מדינה של הלאום הערבי. לנו היהודים, ניתנן כחמישים אחוזים מהשטח. לערבים המחצית הנותרת. כמעט שווה בשווה. אך בטמטומם, עיקשותם, זדון ליבם, ובעיקר התעלמותם מהמציאות, תוך הבעת שנאה חולנית לעם היהודי, התנגדו מנהיגי הפלסטינים דאז להכרזה היסטורית זו, שהיתה מעניקה להם שטחים נרחבים, ערים פורחות ומשגשגות ושפע כלכלי. למחרת ההכרזה נהרגו מיספר נוסעים יהודיים בדרך לירושלים ואחרים נפצעו. המאבק החל.

הייתי אז ילד קטן רך בשנים. אני זוכר את אבא ז"ל  מניד ראשו בעצב, ואת אימא ז"ל סופקת כפיים וכמעט בוכה מצער. "מה הם רוצים, בשם אלוהים?" שאלה.

כן, כך החלה מלחמת השחרור. במאי 1948 פלשו צבאות מדינות ערב לישראל, בד בבד עם יציאת הבריטים. מרחץ הדמים נמשך. התוקפנות הערבית הרימה ראש. אך לא ציפתה למפלה כה כואבת.

הסוף ידוע. לאחר מאבק דמים בו נפלו כששת אלפים חיילים ואזרחים יהודיים, ואלפים רבים של פלסטינים, חברי כנופיות, וחיילי הצבאות הסדירים הערבים – כן, אחרי הכול הוקמה מדינת ישראל. הוקם צה"ל, ובאו מיליוני יהודים מהתפוצות. כיום נחשבת ישראל כמדינה העומדת ברשות עצמה, משגשת מבחינה כלכלית, ועל אף הבעיות הרבות מחזיקה באומץ מעמד בים הערבי שמסביב.

מבחינת ההנהגה הפלסטינית המטורפת, החורבן הוא גמור. עשרות ערים ערביות, שיכלו לפרוח עד ימינו, כיפו, באר-שבע, מגדל, הלא היא אשקלון, לוד, רמלה, חלסה, הלא היא קריית שמונה ועוד מאות כפרים ערביים – הפכו לישובים יהודיים. מאות אלפי ערבים נאלצו לעזוב את בתיהם, ולעולם לא ישובו אליהם. וכך גם צאצאי אלה שחולמים על "זכות השיבה". המפלה והחורבן היו שלמים.

אלא שנראה כי מאומה לא נלמד. הטמטום של הסרבנות לשלום, והעיקשות חסרת הפשר –  מרימים את ראשיהם עד ימינו. במקום להושיט יד לשלום ולומר:" בואו נשים פנינו לעתיד. נשכח מהעבר  השחור ונעשה שלום של אמת" – במקום כל זאת, ממשיכה ההנהגה הפלסטינית לטמון ראשה בחול ולהמשיך לריב, לרמות ולשקר בריש גלי. זהו לדעתי, הטמטום של המאה. אולי של מאתיים השנים האחרונות.

מה יהיה בהמשך? איש אינו יודע. אתה יכול רק לספוק כפיים, כאימא ז"ל, ולשאול בחוסר תקווה: ואתם  עוד באים בטענות? אלוהם אדירים...

* * *

אלי מייזליש

איגרת אישית אל היהודים בארה"ב

ככל שתרצו להיות אמריקאים ושאמריקה היא הבית הלאומי שלכם, תדעו כי בעוד דור או שניים לא ישאר מכם שריד; כי אתם מתבוללים ונעלמים. לעומת זאת ישראל מתחזקת מדי שנה בשנה; הילודה היהודית גוברת וגם העלייה, וכיום היא כנראה המדינה הכי משגשגת בעולם ויש בה כבר יותר יהודים אפילו מאלה שישנם באמריקה, והכי כיף לחיות כיום זה בישראל. [חוץ מזה שהיא שלנו באמת]

איגרת זו מיועדת אליכם, יהודים שחיים בארה"ב.

בפתיח, אבקש מכם לבל תתנשאו עליי כמי שבא בדרישות אליכם ובעצם מה זכות זו ניתנת לי?

הנה המענה:

נחשפתי וגם למדתי את גווניה הרבים שיהדות ארה"ב פיתחה מאז שיהודים היגרו אליה מאירופה כשברחו מאימת הפוגרומים בעיקר ובנוסף לחיות בארץ חופשית מרדיפות, ושנותנת צ'אנס לכל אחד לעשות עסקים.

ועד כמה שזה נוגע לי אישית, הרי רבים מבני משפחתי, דודים ודודות – ירדו לארה"ב בשנות ה-20 בשל המצוקה הכלכלית אז בארץ. הם התערו בקרב מהגרים יהודים מאירופה ונישאו זה לזה ובכך בנו את ההמשך של חיים יהודיים בערים הגדולות בעיקר, ולא בשדות התירס או הכותנה או בחלוקים כחולים עם מברג ביד במפעלי 'פורד' בדטרויט. ראיתי אותם ואתכם – לא 'גרויסע גליקען', ממש לא. חושבים רק על הדולר. אבל לא הייתם 'שם': להיות אמריקנים לכל דבר ועניין. לא הייתם קאובויים ולא נגרים או בנאים או חשמלאים ולא טרקטוריסטים ולא ימאים ולא דייגים ולא נהגים של מכוניות מרוץ, אמריקאים לכל דבר ועניין, אלא רק לבלרים ובנקאים, סוחרים וברוקרים, ובעיקר אוחזי-עט ולא פטישים, סופרים, תסריטאים ומחזאים, עיתונאים, משכילים. בממוצע יותר משכילים מהגויים לצידכם. יותר סטודנטים או מרצים, יותר רופאים ופרקליטים יותר באור-חשמל בבית מאשר אור-השמש בשדה הירק או מרעה הבקר. איש מכם לא החזיק בחייו ביד טורייה כמו איכרי פתח-תקווה בפרדסים – כאן יותר מ-100 שנים. אז בל תתיימרו: 'אמריקה היא הבית הלאומי שלנו' – איזה בית?   

כי אתם כולכם, צאצאים ליהודים מאירופה וגם מפלשתינה לפני תש"ח ויורדים מהארץ אחרי תש"ח. איש מכם אינו אמריקני ולו תעצמו עיניים. הסטיגמה "יהודי" תרוץ אחריכם ולו גם תעלו כולכם ארצה. כי אתם מסרבים להאזין לדיבורים מאחורי גבכם. אפילו הרמזים הסמויים בתסריטי הוליווד עם עיוותים מתוכננים בנושאי 'בר מצווה' למשל או טקס נישואין מעורב כביכול ומנגינית 'הבה נגילה' עם ריקוד הורה בלוי שעבר עליו הכלח – מותיר בצופה הישראלי טעם רע של גרוטסקה ולא סיפור.

וככה אתם נראים על המסך – לטוב או לרע. ויש גם מזה וגם הרבה מזה. וכאמור לפעמים עם טעם מר.

ובכן. האם את זה אתם רוצים לשמר? זה העניין לחיות באמריקה ולא בישראל? באור חשמל ולא באור השמש כמו ליד עץ התפוז על גדות הירקון?

אז מהו הסיפור האמיתי, הנה הוא בפניכם: פעם, מאז שהוקמה המדינה וכשהיא שיוועה לעזרה, כל מה שעשיתם זה לתרום כסף לישראל. הרבה? אולי. נכון שזה עזר, אבל בלי ידיים עובדות בשדה כאן עם טורייה ביד, בביצות ובמלריה עם כובע טמבל וחולצת חאקי לא היינו יכולים כיום לבנות טילים ולוויינים.

ממעקב ומחקר אחר מאמרים מלומדים של המשכילים מבינכם, עולים הדים הן מהשורות עצמן וגם מבין השורות הפחדים והחששות של הפרופוגנדה הישראלית ל-aliyah,. ולא רק. אלא הטפה לכל יהודי ארה"ב כי: 

Israel Is Not the Homeland of American Jews
Allan C. Brownfeld
Issues
Winter 2011
The declaration that “Israel is not the homeland of American Jews” should hardly need to be made.  
Sadly, because the organized American Jewish community has embraced the philosophy of Zionism, which holds that the State of Israel is indeed the “homeland” of all Jews, and that all Jews should make “aliyah,” or emigrate to that state — and that those who do not do so should, at least, make Israel “central” to their practice of Judaism, it is necessary to clarify the real nature of Jewish life in our country at the present time.  

 

וכך עוד כ-3000 מילים.

זה לא מאמר מאז ימי קדם, זה עכשווי. ללא הרף, ככה אתם כותבים עשרות שנים. "אנחנו כאן מאז ...." – מספר להם איש זה, ולכן זה הבית שלנו ולא ישראל.

אבל, מה שמלומד זה מסתיר הן שתי עבודות יסוד בתהליכים שעברנו הן בישראל מאז 48', והן מאז אותה שנה.

ישראל שקמה מעפרה לאחר מלחמת העצמאות ונעזרה אז בידי יהודי ארה"ב, היתה מוכרת עשרות שנים כמדינה רעבה נעדרת תשתיות וחיה על תרומות.

הפער האדיר שבין רמת החיים בארץ במשך שנים רבות לחיי הרווחה אז אצלכם, והיעדר שום אטרקציה מושכת עלייה, גרמה לכך שהיהודים בארה"ב סימנו את ישראל על המפה כמחוז מדברי בקצה העולם שחיה בין מלחמות, פיגועים וטרור ושבכל רגע עומד אוטובוס להתפוצץ או מתאבד בבית קפה.

ועוד, הנחשלות בארץ דמתה אז בעיני היהודי בארה"ב לזו של סומלי או של תימן. ואם בחור צעיר שבכל זאת רצה לעלות ארצה בשל סולידריות לאומית איתנו, איימו עליו הוריו שבל יעז, כי אם תסע לשם "הערבים יהרגו אותך, אין שם ג'וב ואתה תמות מרעב אם לא נתמוך בך, ואוי לך אם תעלה. פשוט לא נתן לך דולר. לשם מה אתה צריך את הצרות הללו? לא טוב לך בטיימס סקוור בנשיקת חצות של ה-1 בינואר? יש דבר כזה ביפו? [יש]. למה לך צרות" – זה מה שהולך אצלכם.

ובכן ידידי מיסטר ברונפילד: אמנם היינו ב-48' חצי מיליון יחפנים מזי רעב, אבל כיום אנו 6 מיליון יהודים. מהמתוחכמים שבעמי תבל, וחוץ מהעניין הסודי הטמון עמוק, כבר שלחנו לויינים לחלל שמצלמים אצלכם כיום כל שיטפון בניו אורלינס וכל הוריקן בקולרדו וכל שריפת ענק בקליפורניה וכל זיהום נפט במפרץ מכסיקו וכל רצח בבתי הספר או סתם במירוץ מרתון אצלכם.

אצלכם 'סתם' ברחוב, נהרגים בשנה אחת בלבד מירי אקדחים ולאו דווקא של מחבל בתאומים, יותר בני אדם מסך כל הפיגועים בכל תולדות המדינה. כל סרט שני בהוליווד זה על רצח עם אקדח. וכל סרט בלשי הוא על רצח מהוואי חמש אפס ועד מיאמי מסטרסקי והאץ' ובעיקר המאפייה מימי אל-קאפונה ועד היום בבתי הקזינו, מבריחי הסמים מדרום אמריקה; וכשעשרות אלפי אמריקנים נהרגו סתם בקוריאה בוויטנאם ובאפגניסטן ובעיראק ולא בניו יורק או סינסינטי. באמתלה "לשמור על איטנטרסים אמריקנים..." ברחבי העולם.

מה יש לכם לחפש ב'רחבי העולם'. שבו בבית. ואתם מדברים על טרור בישראל? אין לכם שמץ של כבוד למי שנלחם בארצו ועל אדמתו ולא בסומלי או בסייגון – אין? וכי נלחמנו עם סינים בקוריאה או עם ערבים שפלשו לארצנו? לא? אז מה אם ביקשנו מכם אז להתגייס לצה"ל, או להשתתף יחד איתנו בבניית המולדת. זאת בושה? זאת השפלה? וכי לא עזרתם די בבניית ארה"ב? ארץ רחבת ידיים שפולשים זרים מאירופה השמידו שם את העם האינדיאני – לא? זה 'בית לאומי' שלכם? ארץ שדודה? האם גנרל קסטר שנהרג בידי אינדיאנים ב-1876 ביקש להגן על המולדת שלו או תקף כדי לרצוח אינדיאנים (ואמנם רצח מאות אינדיאנים ילידי המקום) ולרשת את אדמותיהם?

וזה הבית הלאומי שלכם? ארץ שדודה מידי אינדיאנים. לא? ולמה תתבדלו ולא תחזרו באמת לבית הלאומי שלכם בירושלים עיר דוד המלך – לא? וכי בבית-הכנסת שלכם אינכם מתפללים את תפילותיו? לא? והרי ספר תהילים שמחציתו נמצא בסידור התפילות שלכם הוא שירי דוד – מה בעצם אתם שרים שם? למי? עבור מה? וכי על המזמור 'על נהרות בבל שם ישבנו בזכרנו את ציון ...'  אתם מדלגים? לא רוצים לזכור את ציון? וכי הורינו וסבינו שבזכותם אנו כאן לא עלו לציון מהגולה? אז גם אתם תוכלו לבא.

הרי ישראל כיום גדולה יותר מ-100 מדינות שחברות באו"ם. גדולה יותר באוכלוסין [8 מיליון] מאירלנד, מדנמרק, מנורבגיה, מפינלנד, מכל הבלטיות והרבה מדינות במרכז אמריקה מול ביתכם. היא כיום יותר עשירה ואטרקטיבית ממרבית מדינות דרום אמריקה ואסיה לשם אתם טסים לנפוש. התל"ג והתמ"ג שלנו פר-נפש, חזק יותר וגבוה יותר מ70% של מדינות אירופה. רק מדינות-ענק ותעשייתיות כמו; גרמניה למשל התל"ג חזק יותר. אבל התל"ג שלנו [פר-נפש] שווה לזה של צרפת וגבוה יותר משל איטליה או ספרד ופורטוגל.

סיימנו את תהליך הבכי, העוני, המסכנות, והפכנו לאטרקציה בינלאומית. רק שהגויים שרצחנו וצלבנו כביכול את מושיעם היהודי בירושלים לפני כ-2000 שנים עדיין ממאנים להכיר במהפך שעברנו ממדינה נחשלת לייצרנית לוויינים וחיל אוויר מהטובים והחזקים בעולם הן בכמות והן באיכות. מדינה יפהפיה שלאורך 480 ק"מ ממטולה ועד אילת חולפים על 22 אתרי טבע מדהימים; מהררי הגליל והעמקים ועד מישור החוף, השפלה, הרי יהודה, נגב וערבה וחוף ים-סוף. דרך ייחודית שלאורכה עשרות ערים חדשות שנבנו בידי יהודים לאחר קום המדינה יחד עם הרי וערי התנ"ך היסטוריים; הר התבור של דבורה הנביאה ונמל יפו של יונה הנביא.

וכשאתה, יהודי יליד ארה"ב שנוסע את ה-500 ק"מ מניו-יורק לוושינגטון, מה אתה רואה? הרי חוץ מכביש רחב-ידיים ועצים בדרך – מה? הרי אינך עובר את הר תבור כמוני שנזכר שם בברק בן אבינועם ודבורה הנביאה או שאינך יודע אפילו מיהם.

הגיע הזמן יינגל'ה שאתה חייב להעריך אמת [to realize] שישראל היא הבית הלאומי של כל היהודים בעולם ומקומך איתנו. האמן לי שלא תתחרט, כי: ככל שיעבור הזמן כך ישראל תתחזק ותהפוך לאלמנט גלובלי שאף אדם לא יוכל להתעלם ממנה, ומאידך, ארה"ב הופכת להיות עייפה, ללא יכולת להתקדם יותר וכמו שדטרויט פשטה את הרגל, כך יהיה גורל ערים אחרות. כי: ארה"ב עייפה כבר מלהנהיג.     

לטס' גו הום מיסטר בלומנפלד.

על המסך אצל חוזי העתיד מופיעים שני גרפים; האחד גרף שעולה ועולה ושעתיד לעלות באלכסון מעלה מעלה  – זו של עתיד ישראל, וליידו מסך שהגרף יורד ויורד מטה – זו של ארה"ב. כי אצלנו כבר לא שואבים מים מהכנרת ומים מותפלים אצים רצים בכל צינורות ישראל, כי מחר גז טבעי לא ישונע  יותר באניות  ארצה כי הגז שלנו ישונע בצינורות תת-קקרעיים מהים שלנו למפעלים בארץ, וישראל תיהפך למעצמת אנרגיה ונוכל למכור את תוצרתנו במחירי תחרות עולמיים בשל המים והגז מהים. הים שלנו.

ובכך, קצב הצמיחה הטבעית יוצר כאן ועכשיו את המדינה האטרקטיבית ביותר בעולם כשהמוח היהודי ברובו נמצא כאן – בבית-הלאומי של העם היהודי – כולו, מר בלומינפלד. ואז נראה מה יהיה לכתוב בכתב-העת שלך לאחר שעוד הוריקן ועוד שיטפון יציף את ניו-ג'רסי. השטפונות אצלנו, בלומפילד ממלאים את ים-המלח ולא הורסים עיירות וכפרים מדי שנה בשנה. הטלוויזיה מראה לנו את הכול. ואם תבקר באירופה תראה בכל חנות ירקות את הפלפל האדום והמבריק שלנו מהערבה – שהייתה פעם מדבר –  בכל חנות ירקות או סופרמרקט באירופה. וגם יין מהגולן. וגם ג'וק קטנטנן ממפעלי 'אינטל' בקרית-גת או הר חוצבים בירושלים בכל מחשב אצלכם על שולחן המערכת שלך שבלעדיו לא תוכל להקליד את המשפט הבזוי הנ"ל שרצוי שתשכח ממנו.

* * *

עו"ד יצחק שויגר

האינקוויזיציה מנתניה

משה ורוחמה (שמות בדויים כמובן) הם לקוחותיי, אנשים חילוניים. האישה עלתה מרוסיה לישראל בעת שהיתה בת ארבע עשרה. לאחר שאימה היהודייה נפטרה כשהייתה בת שנה וחצי  בבית החולים במוסקבה. קיבלה את הילדה לידיה אימא הניה, סבתה של הילדה, אישה רוסיה יהודייה כבדת משקל וחמורת סבר.

האב לא היה ידוע כבר בעת הלידה, והסבתא היתה הדורשת היחידה של הילדה לאחר מותה של האם. לימים החליטה הסבתא, האלמנה, לגדל את נכדתה בסביבה יהודית כפי שהיתה רגילה, בעת שבעלה היה חי, והאפשרות הבולטת והיחידה היתה לעלות לישראל. וכך נהגה.

ב-1974 עלו לישראל. לסבתא ולנכדה הוצאו תעודת עולה כדין ושם נרשמו שתיהן כיהודיות. את נכדתה גידלה באהבה במקום את בתה, וזו גדלה בישראל כצברית לכל דבר. בהמשך נפטרה הסבתא והיא נקברה כדמו"י בחלקה המתאימה בבית הקברות בנתניה.

נפלאות דרכי החיים. בבגרותה פגשה את משה, התאהבו והחלו את חייהם כזוג נשוי לכל דבר אך לא באו בברית הנישואין. במשך הזמן החליטו בני הזוג להמשיך את חייהם המשותפים בארה"ב. או אז החליטו להינשא ובצד הנישואים האזרחים הנהוגים בארה"ב החליטו להתחתן גם בנישואים דתיים יהודיים ועשו זאת בבית הכנסת הרפורמי שהיה סמוך  לביתם. לא עשו זאת מהעדפה אלא מחוסר ברירה כי במקום שהתגוררו בו במרכז ארה"ב לא היתה אלטרנטיבה אחרת קרובה או זמינה.

לילד נולד בן יחיד ולימים חזרו שלושתם לישראל. ההורים כתושבים חוזרים ויהודים והבן יהודי אזרח ארה"ב ועולה חדש.

הבן גדל והוא עזב את בית הוריו והוא משרת כרגע בצה"ל באחת היחידות הקרביות המובחרות.

חיי הזוג לעומת זה לא עלו יפה ומשנתרוקן הקן התרוקנה הזוגיות והם החליטו להתגרש. בהסכמה הם פתחו תיק לגירושין מוסכמים בבית המשפט לדיני משפחה וניתן פסק דין מוסכם.  בתוקף הדין פנו לבית הדין הרבני בנתניה לסידור הגט.

ומכאן מתחילות צרותיהם.

שואל הרב בבית הדין של הגט את האישה: "למה לא רשומה אימך בתעודת הזהות שלך? "

"לא הכרתי את אימי, הכרתי רק את סבתא."

"איך את יודעת שאת יהודייה? "

"סבתא אמרה לי." עונה האישה.

"ואבא?"

"לא יודעת, לא הכרתי אותו." עונה האישה.

כותב בית הדין בחוכמתו. "על פי החוק לבית הדין אין סמכות להתיר נישואין כשאחד מבני הזוג אינו יהודי. בני הזוג לא התחתנו בארץ לפיכך לא נבדקה יהדות האישה עם הנישואין. כידוע עורכי הנישואין רפורמים בארה"ב מחתנים גם יהודי ולא יהודיה ולפיכך גם נישואיהם הרפורמים אינם יכולים להיות ראייה ליהדותה של האישה. מכיוון שבני הזוג מעונינים להתגרש ולעת עתה בנסיבות העניין אין ערכאה בישראל שתוכל להתיר את נישואיהם, ביה"ד יערוך גט פיטורין. עם זאת המזכירות תזמין תיק האישה ממשרד הפנים כדי לברר אם יש ראיות ליהדותה. באם יתברר שהאישה לא יהודיה אין לביה"ד סמכות להתרת הנישואין ועל הצדדים יהיה לפנות לערכאה אחרת המוסמכת להתרת הנישואין."

איש לא פנה למשרד הפנים למרות האמור בהחלטה של בית הדין. מהיכן הזכות לפקפק ביהדותה אם יש לה תעודת זהות ישראלית ותעודת עולה והיא נרשמת כיהודייה?

התיק נקבע לסידור גט ובשני ליולי למיניינם ניתן גט. אך תעודת גט אינה מוצאת לבני הזוג.

מכאן מתחיל סיפורנו הקפקאי.

בני הזוג אינם צעירים שניהם ומן הסתם אינם חפצים בהתרבות. אבל מה, אולי ירצה מי מהם להתחתן כדת וכדין? ולמה למנוע זאת מהם. בית הדין גם אינו טורח לפנות למשרד הפנים ולשאול אותו על סמך מה הוציא להם תעודת עולה בשנת 1974 ואף לרשום את הסבתא והנכדה כיהודים?

לאחר שהגט סודר כדת וכדין ובני הזוג המתינו להדפסת התעודה, שאל הכתבן של הגט את האישה, משהו תמים כזה.

 "תגידי אבא שלך היה יהודי?"

 "איני יודעת." עונה האישה בתמימותה, "לא הכרתי את אבי, ואימי ילדה אותי ברוסיה כשכבר היתה לבד."

"ואיך את יודעת שאת יהודייה?" שואל מקשה האינקויזוטור לאחר סידור הגט!

"סבתא  הניה, אימא של אימא שלי, אמרה לי שאנחנו יהודים ולכן היא גם לקחה אותי אליה ואחרי שאימא מתה היא עלתה עימי לארץ כדי שאגדל כיהודייה." עונה האישה.

והנה כך  נפלו זוג התמימים לצפורני האינקויזיציה נוסח ישראל 2013.

הגט אינו מוצא. ספקות הרבנים ביהדות האישה מוכנסים רטרואקטיבית בפרטיכל בית הדין. ולזוג אין מוציאים תעודת גירושין על אף שעברו את טקס הגט המשפיל. האישה התמימה צריכה כנראה לדעתם לחפש אחרי אביה שעזב אותה לפני חמישים שנה ושמעולם לא ראתה אותו ולא שמעה עליו ברחבי רוסיה או אולי להתיעץ עם סבתה הניה שקבורה כבר שלושים שנה בנתניה כיהודיה כשרה.

ממה נפשך. אם שילטונות ישראל נמנו וגמרו לרשום אותה כעולה חדשה וכיהודייה בעת שעלתה ב-1974, איזה סמכות יש לבית הרבני לפקפק בזה? ואם סברו שאין להם סמכות מדוע ערכו גט כדת וכדין. ומדוע הפרטיכל של בית הדין סולף ושונה לאחר בירור האינקויזיטורי של פקיד בית הדין לאזכר בתוכו את הפקפוק ביהדותה של האישה?

 ואם זה כל כך חשוב להם מדוע אינם מקימים את החלטותיהם ומזמינים בעצמם את רישומי משרד הפנים על פי החלטתם מיום 30 למאי 2013 כדי להיווכח שכבר אז קבלו שילטונות המדינה שהיא יהודייה, שהרי שבאותה עת עוד החזיקה בהם בקרניים מפלגת ש"ס, נציגתו של אלוהים עלי אדמות, והמרן רב עובדיה ושלוחו מר אלי ישי. ואלו ללא ספק לא היו מועלים בתפקידם. והם בודקים בציציות ובערלות ונושכים בהם עד זוב דם וכסף. ואם הם קבעו "יהודי" אז אין שאלת "מיהו יהודי."

בביקורי בבית הדין העלתי חרס. הם סירבו לדרישתי  להוציא תעודת גירושין על אף  שכבר ניתן גט והם מסרבים לקבל את הרישום כיהודייה במשרד הפנים. ומה צריכה האישה לעשות? לחפש אחר אביה? ואם יתברר שאביה היה גוי שיכור מגזע חמלניצקי ואימה נעבך נאנסה על ידי אחד מצאצאיו והיא יהודייה כשרה שאוכלת כל שבת צ'ולנט עד שיתפקעו בני מעיה, הרי גם אז הילדה היא יהודייה כשרה גם לפי הדין העברי שהולך אחר האם.  אז בוודאי שאפשר לשלוח את הילדה בת השישים למסע שורשים שתחפש את רישומי בית החולים בו נפטרה אימה לפני שישים שנה. ומה יגידו אז ? שרישומי בית החולים אינם מהוים ראייה, שהגויים שניהלו את המרשם רשמו את החולים לפי סוג מחלתם ולא בדקו בציציות מיהו יהודי!

עד כאן הסאגה המגעילה הזו. 

ואני, כיהודי חרד למדינתו, שואל מה הועילו חכמים בתקנתם. אם גם אחרי הבחירות למדינה וסילוקה המוצלח והמבורך של ש"ס מעטיני משרד הפנים, מפסידה הציונות הדתית את הבחירות המיותרות לרבנות הראשית המיותרת ופקידי ורבני בתי הדין הרבניים ממשיכים להתעלל בציבור החילני והדתי כאחד.

אני מאמין שננצח בסוף הדרך. או אצליח לשכנע אותם להוציא את התעודה או שנחייב אותם בבג"צ – אבל למה לעשות את המוות לאנשים תמימים? למה להמשיך ולהשניא את מוסדות הדת על  הציבור החילוני באמצעות המימסד השנוא והמאוס הזה. אין מספיק שנאה גם ככה?

הי. מישהו שם למעלה שומע אותי?       

* * *

אלכס לכיש

תכולת היקום בו אנו חיים

היקום קיים, זו עובדה, אך מה הוא מכיל?

עד לא מזמן סברו המדענים כי החומר המאיר, כלומר הנראה, הוא רוב החומר הקיים ביקום. להפתעם הרבה התברר, בעקבות התוצאות שהתקבלו מחלליות המחקר COBE ו-WMAP, כי התמונה שונה לחלוטין.

סך כל החומר הנראה, יחסית לכל החומר ביקום, אינו עולה על מחצית האחוז!

במחצית האחוז הזו, 98% הם אטומי מימן ומעט אטומי הליום, ו 2% הנותרים מכילים את שאר האטומים המופיעים בטבלה המחזורית של היסודות.

אז היכן מתחבא החומר של 99.5% האחוז הנותרים? והתשובה היא – הוא באמת מתחבא בצורה מעולה, כי לא נתן כלל לראותו, אלא רק להרגיש בקיומו. מסיבה זו כינו אותו המדענים החומר השחור.

72% הם חומר בצורת אנרגיה (חומר ואנרגיה הם ערכים שקולים מאז שהיקום מתנהל על-פי החוקים של אלברט איינשטיין) ומיחסים לו את היכולת להרחיק גלקסיות וצבירי גלקסיות אחת מהשנייה (כוח דחיפה בניגוד לכוח המשיכה המוכר משכבר הימים). הוא האחראי להתפשטותו המואצת של היקום בימינו אלה.

23% נוספים נתרמים על ידי חומר קר, "שחור", שאין יודעים את זהותו אך הוא העוטף גלקסיות וצבירי גלקסיות ליחידה אחת ובכך מונע מהן מלהתפורר.

4% הנותרים הם אטומים רגילים, מוכרים, אך בלתי נראים (כלומר אינם מאירים).

זה הרכב היקום החומרי, בו אנו חיים כיום. יקום זה עטוף סביב, סביב, במעטפת אטומה של זמן שהותיר אחריו המפץ הגדול ומעטפת זו היא המונעת מאתנו לראות את החלל שמעבר לה.

מקורות:

Professor Joel R. Primack Consciousness of the Cosmos

NASA, COBE, WMAP

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

הי אודי,

מברוכּ! אתה יכול עכשיו (אחרי הפרסום ב"מעריב") למחוק את התוספת: "סופר נידח" משמך.

 ביי

בנדלה

אודי: הייתי אולי עושה זאת אם עותקי הספר היו מצויים בחנויות הספרים.

* * *

נעמן כהן

טעותו של בית המשפט העליון

הלאום הישראלי הוא הלאום היהודי

לאורך קיומו של עם ישראל ניסו רבות להכחידו. כבר פרעה מרנפתח (1250 לפנה"ס) הכריז כי "ישראל חרבה, אין לה זרע." אבל זו היתה תקווה, לא עובדה. מאז המשיכו רבים בניסיון ההכחדה: המן, גזירות השמד של אנטיוכוס, והדריאנוס, מוחמד, הצלבנים, חמלניצקי, היטלר, ורבים אחרים. כל הניסיונות כשלו. הבעיה היהודית עדיין קיימת.

הניסיונות האינטלקטואליים לאיון העם היהודי

בד בבד עם ניסיונות ההכחדה נעשו ניסיונות אינטלקטואלים (לא פיזיים) לאיין את העם היהודי. קרל מרקס קבע שאלוהיו של היהודים הוא הממון ולכן הוא ניבא שעם ביטול הממון לא יהיו יותר יהודים. סטלין קבע שהיהודים אינם עם כי אין להם טריטוריה, שפה ויחסי יצור משותפים. היטלר קבע שהיהודים אינם עם אלא רק גזע שיש להשמידו, וערפאת קבע שהיהודים הם לא עם, אלא דת בלבד.

פרופסור שלמה זנד –מכחיש העם היהודי ומשומד

קיום העם היהודי הטריד מאוד לא רק את אויבי העם היהודי, אלא גם יהודים מסוימים, שקשה היתה עליהם ההשתייכות לעם היהודי. הדוגמה הקיצונית היא אוטו ויינינגר שהחליט להתאבד בגין יהדותו, והיטלר אמר עליו לכן שהוא היהודי היחידי שהוא מעריץ.

לאחרונה הגה פרופסור שלמה זנד "פתרון" אלגנטי, במקום לחסל את העם היהודי פיזית, קל יותר פשוט להכחיש את קיומו. הנה כך כל הבעייה היהודית בזהותו פשוט נפתרת. עם יהודי יוק!

תורתו של זנד אמנם איננה מקורית, אלא רק פלגיאט לתורותיהם של "האינטלקטואלים" סטלין וערפאת, אבל פרופסור זנד לקח גם החלטה אישית, הוא החליט אישית להפסיק להיות יהודי (שלמה זנד, מתי ואיך חדלתי להיות יהודי). פרופסור זנד אפילו לא שם לסתירה הלוגית שלו: אם הוא מכחיש את קיום העם היהודי, כיצד הוא חדל להיות יהודי? האם ניתן לחדול להיות בן לעם שאינו קיים?...

אבל האמת שהמשומד, מכחיש העם היהודי, זנד, אינו הראשון שעזב את העם היהודי, אפילו בין פעילי ה"שמאל" הקיצוני בישראל קדמו לו אורי דיוויס, וטלי פחימה, שעזבו את העם היהודי והתאסלמו.

"עברים" או "כנענים"

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ותהליך השמדת יהודי אירופה, נעשה ניסיון אינטלקטואלי נוסף להכחיד את העם היהודי. מתוך התנכרות רגשית מדהימה לגורל היהודים המושמדים באירופה, קמה בארץ ישראל תנועה אידיאולוגית-תרבותית, בשם "הוועד לגיבוש הנוער העברי". התנועה ניסתה ליצור קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית. הם טענו שבארץ קם עם חדש דובר עברית (שבתוכו גם ערבים), ומטרת התנועה השתלטות העברים על גבולות המקרא. (גם על ערבים).

התנועה שהשפיעה רבות על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח, כונתה באירוניה ע"י המשורר אברהם שלונסקי בשם "כנענים".

"הלאום הישראלי" – תחיית התנועה הכנענית

דומה היה שהתנועה ה"כנענית" נעלמה ונזרקה לפח האשפה של ההיסטוריה (ביטוי שכיח אצל המרקסיסטים) והנה קמה לה עדנה. הבלשן עוזיאל (עוזי) היילפרין-אורנן, אחיו הצעיר של אחד מראשי התנועה הכנענית, המשורר יונתן היילפרין-רטוש, בנו של היהודי האוקראיני-פולני, יחיאל היילפרין, מייסד הגן העברי בראשון בווארשה, עתר לבית המשפט העליון להכיר בו כשייך ל"לאום הישראלי", ולא ליהודי.  ממטרת העתירה לנתק את הלאום הישראלי מן העבר היהודי, ומהדת היהודית. "הלאום הישראלי" החדש לדידו, זהה לאזרחות הישראלית, וכולל את בני העם היהודי, הרוסי, הערבי, הארמני, הצ'רקסי וכו' הנמצאים במדינת ישראל. כל אזרחי מדינת ישראל שייכים ללאום הישראלי.

בית המשפט העליון: לא הוכח קיומו של לאום ישראלי

שופטי בית המשפט העליון גרוניס, פוגלמן ומלצר דחו ב- 1.10.13 את עתירת פרופ' עוזיאל (עוזי) היילפרין-אורנן (וקבוצת ישראלים שהצטרפה אליו) לשנות את הלאום שלהם מ"יהודי" ל"ישראלי". הנימוק לדחיית העתירה היה שלא הוכח קיומו של "לאום ישראלי".

השופט מלצר קבע כי "לצורכי שינוי רישום הלאום אין חשיבות להרגשותיו והשקפותיו הסובייקטיביות של מי שמבקש את שינוי הרישום, אלא להוראות החוק ולהגדרות המקובלות ללאום". "ייתכן שבעתיד יתעורר הצורך להנהיג שינויי חקיקה מסוימים במכלול ובגדרם אולי תתאפשר הכרה גם בלאום 'מקומי' כלשהו, שייווצר ברבות השנים." "לעת הזו עדיין אזרחות לחוד, ולאום לחוד במצב המשפטי הנוהג."

בין עם ללאום - מהעם הצרפתי לאומה הצרפתית

המושג המודרני לאום  (Nation) מקורו בהצהרת זכויות האדם והאזרח 1789 (בצרפתית: La Déclaration des droits de l'homme et du citoyen) – שנתקבלה במהפכה הצרפתית. בהצהרה נאמר שנציגי "העם הצרפתי" (Les représentants du peuple français), קובעים שמקורו של כל שלטון באומה (Nation), ואין אף אדם שיכול לטעון לסמכות כלשהי שאינה מגיעה ממנה באופן ברור."

Le principe de toute souveraineté réside essentiellement dans la Nation))

בני העם הצרפתי היו נתינים (Sujet) של מלך צרפת. "האומה הצרפתית" לעומת זאת מורכבת מאזרחים (citoyen). הלאומיות הצרפתית היא האזרחות הצרפתית. לאומיות ואזרחות חד הם.

מני אז, אומה או לאום היא עם, כלומר קבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידיאולוגיה ומקור היסטורי משותף.

בין העם היהודי ועם ישראל לאומה היהודית או האומה היהודית

"עם ישראל" (הכולל כהן ולוי משבט לוי) הוא מושג זהה לחלוטין למושג "עם יהודי" (אנשי שבט יהודה).

עם ישראל, או העם היהודי, הוא מושג הכולל בתוכו את הדת היהודית. "דת ישראל" וה"דת היהודית" הם מושגים זהים.

הרמב"ם למשל נקרא במקורות הערביים: מוסא בן מימון, בן עבדאללה, אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). כלומר "ישראלי" זהה ל"יהודי".

אם נחזור לצרפתית, גם בצרפתית המונח israélite זהה למונח יהודי. למשל ארגון התרבות "כל ישראל חברים" – L’Alliance israélite universelle

המונח העברי "אומה" (ממנו נלקח גם המונח "אומה" הערבי-מוסלמי) הוא במקור עם שיש לו דת.  רבי סעדיה גאון, בן מצרים, איש טבריא, גאון בבל ((882- 942 לספירה) כתב בספרו  "אמונות ודעות":  "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" (בכתב ובע"פ).

ודוק: יהודי או ישראלי במובן של אדם השייך לעם ישראל (או העם היהודי) ולאומה הישראלית (או לאומה היהודית) אינו חייב להיות יהודי דתי, כי דת היא מושג שפירושו מנהג. יהודי וישראלי הוא אדם השייך לעם היהודי ולתרבות היהודית על כל מגווניה, בין אם הוא דתי אורתודוכסי, רפורמי, ואף אתאיסט.

כמובן מבחינה זו המונח יהודי-נוצרי או יהודי-מוסלמי הוא אוקסימורון.

בהינתן ש"עם" זו תופעה מדומיינת, ואין הגדרה אמפירית ואובייקטיבית לעם אלא רק הגדרה טאוטולוגית שעם זו קבוצת אנשים הרואה את עצמה כעם. ובהינתן שאותה קבוצה רואה את המושגים עם יהודי ועם ישראל, ודת יהודית ודת ישראל, ואומה יהודית ואומה ישראלית, כמושגים זהים, מן הראוי היה שבית המשפט העליון לא יסרב לרשום יהודים כישראלים וההיפך, מפני שאלו אותם מושגים בדיוק.

ואם תתקבל הדוגמה הצרפתית?

מאמר המערכת של עיתון "הארץ" עיתונם של עמוס שוקן (הדוגל בהתבוללות עם הערבים) ואלפרד נווון דומונט הנאצי לשעבר, הגדיר את החלטת בית המשפט לא לרשום יהודים כישראלים: "תבוסת הישראליות"  (מאמר המערכת 04.10.2013 ) ההחלטה: "מייצגת את כישלונה היחסי של מדינת ישראל מאז הקמתה להעניק יחס שוויוני לכל אזרחיה." ועל זה יש לומר:

ראשית, טענתו הדמיונית של עוזיאל (עוזי) היילפרין-אורנן בדבר קיומו של "לאום ישראלי" שאינו יהודי, הכולל גם את הערבים, ומוגדר ע"פ שם המדינה, היא טענה נלעגת בלשון המעטה. ניסיונו של היילפרין-אורנן (ושל זנד, ועיתון "הארץ") לדחוף את הערבים אזרחי ישראל לסד הלאום הישראלי: נראה כהתנשאות גזענית פתטית, על רקע פרסום חזונם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני, והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי."

שנית, ספק אם הקוראים לקבל את הדוגמה הצרפתית הגורסת שכל בעלי האזרחות הצרפתית שייכים ללאום הצרפתי היו מקבלים את תוצאותיה.

בידוע אחוז הערבים-המוסלמים בצרפת זהה פחות או יותר לאחוז הערבים-המוסלמים בארץ, אבל היות שהמדינה הצרפתית מכירה רק בלאום הצרפתי, צרפת אינה מתירה מערכת לימוד לערבים בשפה הערבית. על כולם, גם על הערבים-מוסלמים אזרחי צרפת, ללמוד בצרפתית את אותו החומר: "אבותינו הגאלים" Nos ancêtres les Gaulois, ולא דיברנו עוד על האיסור לחבוש חיג'אב. האם זו הדוגמה אותה היו מקבלים התובעים את קיום "העם הישראלי"?

המקרה של עאדל קעדאן

אחד המצטרפים המעניינים לעתירת היילפרין-אורנן היה עאדל קעדאן (שזכה בבג"צ להצטרף לאגודה השיתופית קציר). הכוונה הפוליטית של קעדאן ברורה, אבל הבה נניח שעאדל קעדאן הערבי-מוסלמי אזרח ישראל בכפייה (זו ההגדרה פוליטיקלי קורקט) היה מצהיר שהוא אינו יותר ערבי-מוסלמי, אינו שייך יותר לאומה המוסלמית ולאומה הערבית, והוא רואה בדברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים שיש לענותם, להשפילם, ולהרגם – גזענות, ושיש לבטל את אמנת החמאס בגין דברי מוחמד בה הקוראים לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים, בה הוא רואה גזענות שהוא מגנה, ולאור זאת הוא מבקש שיכירו בו כשייך ללאום הישראלי, נו, אז מה היה קורה אם בית המשפט העליון היה נעתר לו? בינתיים למרבה הצער, עאדל קעדאן מסרב להצהיר שהוא רואה בדברי מוחמד נגד היהודים גזענות ולא מופת מוסרי.

חוסר הצורך ברישום הלאום

בתעודת הזהות שלי לא רשום לאום. אין לי שום כוונה לבקש רישום כלשהו. רגש ההשתייכות שלי ללאום מסוים, במקרה דנן לעם ישראל, העם היהודי, או האומה הישראלית, האומה היהודית, (כולל את הדת היהודית) אינו תלוי ברישום, אלא בתודעה בלבד. מכאן לא ברור כלל מהו הצורך של המדינה ברישום הלאום ולכן יש לבטלו לאלתר.

"הלאום הישראלי" האמנה הפלשתינאית ואבא של מאזן

מנהיג הפת"ח, אבא של מאזן, הצהיר לא אחת שהוא אינו מוכן להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, מפני שהוא אינו מכיר בקיומו של העם היהודי. (בזה הוא נאמן ל"אמנה הפלשתינאית", של ארגונו שאינה מכירה בקיומו של העם היהודי, וזכותו לריבונות). אבא של מאזן מדבר על ה"עם הישראלי", הזהה לדידו לאזרחי ישראל והכולל ערבים. כאן ברורה היטב כוונתו להביא לחיסולה של מדינת ישראל – מדינת העם היהודי, ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית, לכן במסגרת המו"מ עם הפת"ח (החמאס לא בעניין) יש להקפיד היטב על הניסוח: מו"מ להקמת שתי מדינות, מדינת העם היהודי (בשום אופן לא הישראלי) ומדינה ערבית.

אנחנו לא ערבים – אנחנו ארמים – המרונים מבקשים לשנות את הלאום שלהם מערבי לארמי. מדינת ישראל מסרבת

קבוצה של ערבים-נוצרים-מרונים מבקשת להכיר בהם כבני העם הארמי. בסוף מאי הם פנו לשר הפנים, גדעון סער, וביקשו להכיר בהם כבני לאום נפרד "כמו הדרוזים והצ'רקסים." סער לא הגיב לפנייה. בבקשה דומה הם הפנו גם לנתניהו.

שאדי חלול-רישא (38), יו"ר האגודה הארמית בישראל, מיוזמי הדרישה לשינוי מרשם הלאום. הוא אב לשניים, איש הייטק, שירת כקצין בצנחנים, ערבי על פי משרד הפנים. ב-2008 הקימו הוא ואחיו אמיר את העמותה הארמית-נוצרית בישראל. שאדי מפעיל את מרכז המבקרים הקטן ועורך סיורים מודרכים על המורשת הארמית. ב-2000 זכו גם להכרה ממשרד החינוך, וקיבלו אישור ללימודי ארמית בבית הספר היסודי בגוש חלב.

בעבר הארמית נחשבה ל"לינגואה פרנקה" של ארצות המזרח, גשר בין דוברי שפות שונות, בעיקר לצורכי מסחר ודיפלומטיה. גולי בבל ששבו לארץ ישראל בתקופת בית שני החדירו את הארמית, ובה נכתבו ספר דניאל וחלקים מספר עזרא, וכן התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. הכנסיות היוונית-אורתודוקסית, היוונית-קתולית והמרונית שימרו את הארמית בתפילות ובספרי הקודש עד ימינו.

כתוצאה מהכיבוש הערבי במאה השביעית, הקמת ההתנחלויות הערביות, וחוקי ההשפלה המוסלמיים – החלה האוכלוסייה במזרח התיכון להתאסלם ולעבור בהדרגה לדבר ערבית. הארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים.

בישראל מתחלקים דוברי הארמית לשלוש עדות נוצריות: כעשרת אלפים ארמים מרונים (2,000 מתוכם אנשי צד"ל לשעבר), כ-1,500 ארמים אורתודוקסים (הרשומים היום במשרד הפנים כבני הלאום האשורי), וכ-500 איש המשתייכים לכנסייה הקתולית. הארמים מתגוררים בעיקר בגוש חלב, אך יש קהילות קטנות גם בחיפה, בנצרת, בעכו ובירושלים.

המארונים

המארונים הם בני הלאום הארמי, שמשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מארונית-נוצרית, השייכת לנצרות המזרחית קתולית, המקבלת את מרות האפיפיור. על פי המסורת, החלה העדה בימיו של מרון הקדוש (או מארוֹ‏), נזיר ארמי שחי בסוף המאה ה-4 עד תחילת המאה ה-5 לספירה. כיום המארונים, הם אחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות והאותנטיות בלבנון. מוצאם האתני של המארונים, לפי הגדרת הכנסייה, הנו מעמי ארם והפיניקים, ששמר על קיומו וזהותו בהרי הלבנון. על פי ההערכות, יש בעולם כעשרה מיליון מרונים. הם רואים עצמם ארמים, אף שרק מיעוטם, כחצי מיליון איש, דוברים ארמית. רובם חיים בברזיל ובדרום אמריקה. בקמשלי שבסוריה, לא רחוק מהגבול עם טורקיה, התקיים עד לאחרונה בכל שנה פסטיבל לספרות ארמית, (כיום הכפר נתון להתקפות ארגונים מוסלמיים). בשבדיה, נרשמו עשרות אלפים כארמים במרשם המדינה, ויש  שם שני ערוצי טלוויזיה בלוויין שמשדרים בשפה הארמית. ערוץ טלוויזיה ארמי נוסף משדר מהאזור הכורדי בעיראק. גם האו"ם מכיר בלאום הארמי.

ב-2009 הצליחו "הארמים" לקבל את חתימותיהם של כמעט כל חברי הכנסת במפלגות הציוניות על הצעת חוק של ישראל חסון (קדימה) ויריב לוין (ליכוד) להכיר במיעוט הארמי בישראל כלאום ולהקים מרכז למורשת הארמית בישראל. ההצעה הובאה להצבעה בוועדת השרים לענייני חקיקה אולם נבלמה בידי שרת התרבות לימור לבנת, ושר הפנים דאז, אלי ישי, סירב להוסיף לטבלת הלאומים את הלאום הארמי. מעניין לציין שטבלת הלאומים של משרד הפנים הישראלי כוללת כ-135, ויש שם בין השאר, דרוזי, שומרוני, ארמני, צ'רקסי, אפילו אשורי. אין ארמי.

לטענת "הארמים" (ואנחנו מסכימים איתה) המדינה עושה טעות טיפשית: כשמכריחים אותם להיות חלק מבני הלאום הערבי, ודוחקים אותם לצד השני. הם צודקים בטענתם שהם לא הגיעו מחצי האי ערב, והערבים-המוסלמים הם הכובש. 1,400 שנים של כיבוש ערבי לא הצליחו להפוך אותם לערבים – ומדינת ישראל הצליחה. הם מזדהים עם המדינה ורובם מתגייסים לצה"ל או לשירות לאומי מרצון.

עם זאת יש לציין שהרצון להיבדל מההקצנה של ערביי ישראל ומהמגמה הפרו-פלשתינית של המרונים מגוש חלב, לא משותף לכולם. ארבעים אחוזים מהתושבים בגוש חלב הם מוסלמים, והמרונים מספרים שזריקת רימונים לעבר בתיהם של מתגייסים הפכה לתופעה שכיחה. ראש המועצה המקומית, אליאס אליאס, הוא אמנם נוצרי, אך מזוהה דווקא עם הזרם הפן-ערבי, ומתנגד להכרה בלאום הארמי, ורואה עצמו שייך ללאום הערבי.

מן הצדק ומן האינטרס להכיר בעם הארמי

לא ברורה התנגדות המדינה להכרה בעם הארמי, הכרה שאינה מותנית אפילו במימוש הבטחת הממשלה להחזרת אדמות הכפר הנטוש בירעם. לכן אנחנו קוראים למדינה למלא את בקשתם ולהכיר בלאומיותם הארמית.

העיר האוטופית אלג'ון מממשת את זכות השיבה ומרחיקה את השלום

בכנס בינלאומי של עמותת "זוכרות" הוצגה העיר האוטופית אלג'ון, במטרה להראות כיצד עשויה להיראות שיבת צאצאי הפליטים לארץ באופן ממשי. על פי התוכנית העיר תוקם בין אום אל פחם לעפולה, על חורבותיו של היישוב הפלסטיני אלג'ון שננטש ונהרס ב-1948, ועל אדמותיו של שוכן כעת קיבוץ מגידו. העיר החדשה נועדה לאכלס את משפחותיהם של תושבי הכפר, שמרביתם מתגוררים כיום באום אל פחם, וכן צאצאי הפליטים שיגיעו למקום במסגרת מימוש זכות השיבה. בכיכר יוצב גם מונומנט "המפתח" – גרסה מוגדלת לסמל המוחשי הרועם של חזון השיבה.

אלג'ון היא מקרה מבחן לחזון נרחב יותר של הקמת שבעה יישובים עירוניים באותו אזור. היישובים ינציחו את עשרות הכפרים שהיו קיימים בו לפני הקמתה של מדינת ישראל, ויאכלסו את פליטיהם, פליטים "פנימיים" ושבים חיצוניים.

המתכנן הוא ערבי-מוסלמי בשם שאדי חביב אללה בן 28, תושב הכפר עין מאהל בוגר האוניברסיטה המדעית הטכנולוגית באירביד שבירדן.

האדריכל ד"ר חיים יעקובי, ראש התוכנית לתואר שני בעיצוב אורבני בבצלאל, (כן, מאותו בית הספר לאומנות בצלאל שהוקם ביוזמת פרופסור בוריס שץ, ובעזרת הרצל והתנועה הציונית בגרמניה, ושבמסמך יסודו נאמר כי מטרת בית הספר היא יישוב א"י ועידוד היישוב היהודי בה – באמצעות פיתוח האומנות). הציב את הפרויקט – ואת הקשר בין ארכיטקטורה, פוליטיקה, אוטופיה. ואמר, כי זו הזדמנות למתיישבים ולפליטים "לנסח עמדה חדשה ביחס לגיאוגרפיה דה קולוניאלית בעתיד, כולל התביעה לקרקע וההכרה בשרידי הסביבה הבנויה" – ולא רק כאוטופיה או כפנטזיה אוריינטליסטית כמו ביפו העתיקה או בעין כרם, "אלא כחלק ממתן לגיטימציה למארג היסטורי, זהותי, מרחבי של השבים."

הכנס הבהיר שסוגיית השיבה עומדת בקצה של כל דיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בחוץ לא התקיימה ולו הפגנה אחת נגד הכנס, והשוטרים שהוזעקו לרחבת המוזיאון שבו לבסיסם בשלום.

שלא יהיה מקום לאשליות ככל ששיח "השיבה" יתקדם, כך יתרחק השלום.

"הפרוטסנט" והאקטיביסט האנטי-אשכנזי – מתי שמואלוף, משתאכנז

כאילו כדי להוכיח את האידיאולוגיה הנאצית שדיברה על היהודי שהוא קוסמופוליט, חסר בית, נעדר השורשים, המסתנן לחברה הארית כדי לנצל אותה כלכלית, הגיב מברלין "הפרוטסטנט" לשעבר, האקטיביסט האנטי-אשכנזי מתי שמואלוף, לפוסט של עוזי דיין: "היורדים בוגדים ברעיון הציוני."

 שמואלוף אמר ש"האמרות של לפיד ודיין מאשרות את הציונות הוולגרית שרואה בישראל את המקום הריבוני היחיד שבו יהודים יכולים לחיות. הישראליות שהשניים מציעים לנו היא טיטאניק ואפשר לשמוע עד מחר את היללות שלהם לחזור מסירות ההצלה. אין לי כוחות יותר. אני לא יכול לצאת להפגנה כמו שעשיתי בעבר. כמה אפשר לחיות במדינה שבה המחירים מאמירים עוד ועוד?"

כבר כתבנו על כך שמתי שמואלוף. לא היה "פרוטסטנט חברתי" העוסק בתיקון חברתי, השגת צדק חברתי, סוציאל-דמוקרטי. כי לשמואלוף אין כלל אהבה לחברה הישראלית, ובכלל לישראל, אלא אהבה לאוייב, ועל כך הוא התנאה בספרו "מדוע  אני לא כותב שירי אהבה ישראליים".

בנוסף מר שמואלוף מתנאה בכך שהוא ממוצא עיראקי (בגדדי), כורדי, פרסי (משהדי) וסורי (חלבי). והוא חושב "מזרחית" (קרי, מחשבה גזענית אנטי-אשכנזית).

עתה משירד שמואלוף סופית לאשכנז (גרמניה). מן הסתם הוא יוכל שם, להיאבק נגד אפליית ה"אוסט-יודה", והפעם ה"אוסט יודה" הלא אשכנזיים... ואם יחיה שם שנים רבות אולי הוא עוד יגשים את חלומו ויזכה שיקראו לו ר"ל: מתי שמואלוף "האשכנזי" (הגרמני).

האמת, הוא ושכמותו מוטב שיישארו שם.

* * *

מרדכי בן-חורין

אודי,

כל העיתון עסוק במאמרים פוליטיים, נכונים ככל שיהיו, אך הם מעסיקים רק קבוצות חשיבה מצומצמות ויש לי ספק אם יש לדברים השפעה כלשהי על מי שצריך היו להיות מושפע. זה כאילו שכותבים אחד לשני. מין אוננות חשיבתית. אני סבור שלרוב הכותבים יש להם ובסביבתם, כאלה שדבריי להלן מעניינים אותם עשרות מונים פי כמה מהפוליטיקה... מה גם שהבעייה שאני מדבר בה, משפיעה ישירות על מה ומי שהפוליטיקה מטפלת במצוקותיו. זה נכון. אבל לא רק זאת.

עלויות החיים בארץ

לא מספיק לנזוף ביורדים ["נמושות"] בגלל חוסר יכולתם 'לגמור' את החודש או להשיג דיור מינימלי.

יש אשמים לעלויות המטורפות והמיותרות בישראל. אלה הם כל זרועות השלטון הכללי והמוניציפלי, שחייבים לעמוד לדין ולשאת בעונש חמור על הנזק שהם גורמים לביטחון ישראל בהעכרת החיים לאלה החיים בארץ והרוצים להישאר בה ומאידך, בגרימת הירידה.

מאז 1954, אני כותב, כתבתי והתרעתי על הקשר הישיר בין הירידה מהארץ לעלויות הבנייה. הדברים פורסמו אבל באפס הצלחה לשינוי. גם הוכחתי, כי אפשר לבנות בתי מגורים באיכויות טובות ובהוזלה משמעותית.

פרט לרוכשים, כל העוסקים בבנייה אינם מעוניינים להפחית את העלויות כי הם מרוויחים יותר ככל שהעלויות גבוהות יותר! אלה הם "מינהל מקרקעי ישראל", מערכות המיסוי הממשלתית והעירונית המקבלים תשלומים המחושבים ב-% ממחירי הדירות: מסי רכישה ומכירה, מסי שבח והשבחה. כמוהם במשק הפרטי, הם כל אלה ששכרם נקבע ב-% ממחיר הדירה והם המתווכים, השמאים, העו"ד, הבנקים למשכנתאות, השוק האפור וכמובן היזמים והקבלנים.

יש במוסדות השלטון, מושחתים רבים המערימים קשיים על כל מי שרוצה לבנות ונאלץ, במקרה הקל לכאורה, לחנפן וכיוצ"ב באלה ביזויים מתסכלים ובמקרים אחרים פשוט לשחד אותם בכסף. זה מתחיל בפקידון ומגיע ל"מכובדים" כראשי עיריות או פוליטיקאים "גבוהים". מי שבנה בארץ, יודע זאת.

מדהים איך מדינה הזקוקה לאוכלוסייה יהודית גדולה, חזקה ומאושרת, אינה רוצה לפתור בעיה בסיסית עבור אזרחיה, וגורמת לכך ש-51% מהם רוצים לעזוב אותה לא בגלל איומי הגרעין או מאות מיליונים שונאים המקיפים אותה, אלא רק עקב המחדלים בהתנהלות המדינה.

אגב, בתחומים אחרים גם הצרכנים אשמים על שמשלמים כל מה שדורשים מהם. ועוד לא נגעתי במחזיקים את היד על ה"שאלטר" בגיבוי ההסתדרות והקרטלים.

* * *

איליה בר-זאב

היום הארוך ביותר

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת וּבְכָל-זֹאת, מַחֲצִית כַּדּוּר הָאָרֶץ הַצְּפוֹנִי

פּוֹנָה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ מֵעַל חוּג הַסַּרְטָן, שְׁעוֹת הָאוֹר

מִתְאָרְכוֹת לְהַפְלִיא.

הָעוֹלָם מַמְשִׁיךְ לָחֹג טְקָסִים –

לְהִשְׁתַּחֲוֹת,

לִזְבֹּחַ.

כָּל הָאֲפֵלוֹת זְרוּעוֹת זַרְקוֹרִים וּמִגְבָּעוֹת שְׁחֹרוֹת

לְתִפְאֶרֶת –

לַיְלָה שֶׁל הַתָּרַת נְדָרִים

וּשְׁבוּעוֹת.

מַאַרְבֵי פֶּתַע לַהוֹלְכִים בִּדְרוֹמָהּ שֶׁל עִיר,

שֹׁד הָאָדָם בַּחֲשֵׁכָה.

מֻמְחֵי הָאִפּוּר מְרַטְּשִׁים כָּל מִפְגָּע.

* * *

צבי י' כסה

הגרעין והאבסורד

החיים מזמנים אבסורדים אבסורדליים. לקטגוריה נכנס נושא הגרעין האיראני.

שאלה: איך זה שישראל הקטנה וכל העולם סביב הגרעין האיראני עוסק בישראל.

עולם שלם כורה אוזן מה אומרים  הנשיא ורה"מ  האחד לשני ושניהם לציבור. והמומחים בודקים בקונגרס ובדעת הקהל האמריקני.

מדוע נרעש העולם מישראל ואף אחד לא נזעק לעניינה של ערב הסעודית או מדינות המפרץ ואף לא של מצרים. אלה מתנגדות לאיראן גרעינית. אבל, בתקשורת לא סופרים אותן. גם לא את תורכיה. כולם עוסקים בישראל.

אם יש את נפשך לדעת את המעיין המזין את התופעה הזאת, לך אחי אל דימונה...

אחמדיניג'ד כמתנה

אפשר שלולא אחמדינג'אד לא היה מתגולל על מדינת ישראל, התגובות הישראליות היו מתונות והעולם לא היה נבהל כ"כ. רק כשישראל העלתה את התגובה הצבאית, בין שמסכימים או לא,  ידעו כולם שהמשחק עולה לפלנטה אחרת. נשק גרעיני זו לא פצצה יותר גדולה אלא זו פלנטה אחרת. והפרשנים נזכרים כי ברגע רע  ב-73' – עלה הרהור כזה. ואחיו של ג'ון קיין, המועמד הרפובליקני לנשיאות, פרסם מאמר המזהיר כי ישראל תחריב את הקמים עליה. אנחנו משחקים בפלנטה אחרת.

האבסורד

וכאן אנחנו מגיעים לאבסורד: דימונה/ישראל מגינה היום על המדינות הערביות הסוניות,  החרדות משיעה גרעינית אך לכודות בפאסאדה של שתיקה. מי היה יכול לדמיין מצב גיאו-אסטרטגי כזה לפני שנה?

ותיק גילאי נזכר: היו מתנגדים לדימונה. בראשם יגאל אלון. טענתו השקולה היתה כי אם נישען על נשק לא קונבנציונלי נהיה מוכנים לוותר על נתחים גיאוגרפיים. הוא ראה בכך סכנה. למול הקונסטלציה הגיאו-פוליטית דהיום, איך נראית האסטרטגיה ששטחי הגדה וסיני הם הביטחון.

מי שלעג למזרח התיכון החדש של פרס, יכול לקבל אותו היום בהקשר הישראלי-סוני-שיעי והנשק הגרעיני אם ממשלת ישראל תבין איפה אנחנו.

דוקטרינה להגנה

בן גוריון ניסח דוקטרינה להגנה: התראה – הרתעה – הכרעה מעבר לגבול. מה ואיך תהיה – אם חלילה –  המלחמה הבאה? מהי הדוקטרינה להגנה כאשר לא גייסות של טנקים אלא טילים בהמון וטרור מגוון? מה תהיה מטרת המלחמה? מה ייחשב הכרעה או רק הצלחה?

בתנאי "האבסורד" שציינתי ובאופיה של מלחמה עתידה אם ניאלץ לה –  הכרח לחדש חשיבה אחרת מזו של האגף השולט במדינה.

האינטרסים המדיניים הם העיקר

בשנת 2002 יזמה ערב הסעודית וגייסה את הליגה הערבית להציע שלום בגבולות 67' עם כל מדינות ערב. ממשלות ישראל לא דנו בדבר. אל לנו להתפלא. גם בתוכנית אלון אחרי ששת הימים אף ממשלה לא דנה. הסעודים לא באו מחזון השלום. הם באו מאימת איראן. אחמדיניג'אד היה מתנה לישראל. הוא הביא את המדינות הנ"ל להציע הסדר עם ישראל. וזו המתנחלית לא דנה בהצעות ערביות.

פיוס

היום עלה האזור לרמת אינטרסים אחרת ואלה צריכים לגבור על הסיפורת הלאומית וההיסטורית. וזה הזמן לישראל לנצל את המצב החדש למהפך מדיני:

ישראל תכיר במדינה הפלשתינית בגבולות 67' (עם תיקונים קלים מאוד); הפלשתינים יכירו במדינת ישראל; ישראל ופלשתין יזמו "קרן מרשל" בינלאומית לשיקום הכלכלה הפלשתינית; ירושלים תהיה בירה לשתי המדינות עפ"י מתווה קלינטון; בהסדר זה ישראל מחזירה לפלשתין למעלה מ-250 אלף פלשתינים וכנגד תהיה מוכנה במשך תקופה לקלוט מספר כזה של פליטים; סידורי הביטחון הזמניים והקבועים יענו על דרישות ישראל; ההצעה הישראלית תייצג תובנה כי המו"מ עם הפלשתינים אינו סכום משחק אפס אלא סכום משחק רווח לשני הצדדים.

פיוס גדול

כ - 1400 שנה חיינו במדינות האיסלאם חיים סבירים. חכמים איסלמיים ויהודיים היפרו יחד יצירה תרבותית ואמונית. הקירבה בין היהדות לאיסלאם מופגנת בכך שהמצווה ייהרג ובל יעבור ביהדות לא חלה על האיסלאם שאינו עבודת אלילים אלא עבודת האל האחד. באיסלאם וביהדות יש קשת גוונים מהראוי ועד הבזוי. שלום יכול להיכון כאשר בשתי הציביליזציות יגברו בהן האלמנטים ההומניסטיים הפתוחים על הפנאטיים הנעולים.

בתנאים העכשוויים יש בסיס לשלום עם כל מדינות ערב החולקות עם ישראל את החרדה מהגרעין השיעי.

החמצת הסיכוי הזה תהיה בכייה לדורות.

יוזמת שלום בגדול שתלווה את זכותה של ישראל לתבוע ממדינות המערב וארה"ב לא להתפתות למילים אלא למעשים איראניים, תציב את ישראל רלוונטית במרכז הזרם הדמוקרטי בהנהגת ארה"ב לאלף את איראן לזנוח את תוכנית הנשק הגרעיני.

ואם לדייק: נשארנו עם שניים – עם דימונה ועם יהודי ארה"ב שבזכותם הממשל נוהג לקראתנו.

* * *

הסרט "הנפילה"

 מדבר על נפילתו של החרמון הישראלי

במלחמת יום הכיפורים

הסרט יוקרן בערוץ הראשון ביום חמישי זה 10/10 בשעה 21:00

יובל אור (מעבר לכך שהיה איש גולני ונפצע בכיבוש החרמון)

 היה היוזם לסרט זה וכן ביים אותו.

הרשוני להוסיף, ובלי משוא פנים, הסרט מרגש, נוקב משאיר אותך פעור פה וברגשות מעורבים. סרט חזק ביותר קולח ומעניין בצורה בלתי רגילה. מומלץ בחום לשריין שעה ביום חמישי זה ולצפות בסרט.

על החתום: הדי אור

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר פרקי יומן (1971)

חלק ראשון

"לא לגיבורים המלחמה" טרם הופיע, ובוודאי יימצא בחנויות עד לסוף החודש. מילא, נעימה הציפייה, וקשה ממנה תהיה האכזבה אם לא יהא כל הד לספר, או אם יהא הד עכור ולא ראוי לו. מצידי איני עושה דבר למען "פרסומת" לספר. עשיתי זאת רק עם הופעת "המחצבה", ולא ב"אנשי סדום". ובאמת "אנשי סדום" שקע בלי להשאיר הד. אך נעשיתי אנין טעם. ההיפך משדה. בזמנו, כשסיפרתי לו כיצד טרחתי סביב ל"המחצבה", אמר – "אהוד, לולא היית ידיד שלי הייתי מגרש אותך מהבית. אני מעולם לא נקפתי אצבע למען יכתבו על אחד מהספרים שלי או יראיינו אותי ויעשו לי פרסומת."

נו, מילא – כשהייתי מגוייס במלחמת יוני 67' היה כל מה שהעסיק אותו, כשטילפנתי אליו באחת החופשות הנדירות, האחרונה, בערב לפני המלחמה – אם אסכים לכתוב ל"הארץ" ביקורת על "על מצבו של האדם" שהופיע באותו חודש. הסכמתי. הספר הגיע אליי בדואר צבאי, מידיו – יומיים לפני פרוץ המלחמה. ואילו בשדה התעופה קלנדיה [עטרות], ביום חמישי של שבוע המלחמה – בא מכתב מתמוז, על פי כתובתי הצבאית שנמסרה לו מידי שדה – אם אסכים לכתוב על הספר.

ואתמול, אצל יהושע [קנז], סיפר משה נתן כיצד הגיע לגלי צה"ל, אל צבי שפירא, מכתב משדה. עומד עתה להופיע ספרון שלו בהוצאת "תרמיל" ובו הפרק האחרון של "על מצבו של האדם" שנדפס בזמנו ב"הארץ" בשם "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד". וכן פרק מן "החיים כמשל", והנה עלה בדעתו, אמר, כי בסיפור יש דיאלוג – ואפשר היה לעשות ממנו תסכית. לא שהוא מעריך הרבה את הרדיו ואת התסכיתים – פשוט עלה בדעתו לעשות טובה להם בתיתו להם עצה נבונה באפס מחיר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 14 בינואר 1971.

*

ביום שני, ה-18 בינואר, הגעתי אל שדה בשעה עשר לערך ויחד עימי באה לבקרו, במקרה, עזה צבי. בילינו את הערב בשלושה. נתן לי את הספרון החדש שלו שהופיע בהוצאת "תרמיל". הראיתי לו את הספר שלי ["לא לגיבורים המלחמה"], בלא-כריכה, שקיבלתי אותו בוקר מההוצאה. הוא לא ניראה נלהב ביותר ואמר שהשער דומה לשער של ספרי יראים [שמי ושם הספר, באותיות פרנקריהל על עטיפה של נייר לבן ומסגרת דקה לכל שוליו, והכל בשחור-לבן]. גם חשש משום מה לדפדף בספר. עזה, שלקחה אף היא את הספר ליד, וקראה את האמור על עטיפתו, שמרה את הדבר בזיכרונה.

שדה, קודם לכן, שאל אותי מי כתב את הדברים שעל העטיפה, וכשאמרתי שאני, ניראה כנפגע. הוא לא מפרגן לכך שמישהו אחר ינקוף אצבע למען עצמו, אך לו מותר לעשות הכל למען עצמו – וכזאת הוא דורש אף מאחרים שיעשו למענו.

עזה אמרה שעשיתי בזמנו צרות לחברה שלה שהתאבדה. מתברר שהיא הכירה את תרצה, שכינוייה היה זיזי, אשר בהשפעת דמותה פירסמתי ב"תרבות וספרות" של "הארץ", ב-17.11.1961, את הסיפור "המת-החי של דדי". סיפור אשר בשינויים – אותה ציירת בשם דדי נעשתה למשוררת בשם ארנה, מופיע גם ב"לא לגיבורים המלחמה" [אבל שב ונדפס לימים בנוסחו המקורי ובשם "המת-החי של דדי" בקובץ סיפוריי "הפרי האסור", אחיאסף, 1977].

עזה סיפרה שבעלה של זיזי נפטר מעקיצת דבורה, ובעודו גוסס אמרה שתאבד את עצמה לדעת. לאחר מותו יצאה לשדה בפוריה, ליד בית-החולים, וניסתה לשים קץ לחייה על ידי חיתוך ורידים. היא הקימה בית נכאת בטבריה, ועבדה בירושלים. אלא שהיתה מוזרה מאוד ונידמה היה לה שמתנכלים לה. היא עמדה להתחתן עם בחור, שלא אהבה אותו, אלא כתוצאה משידוך, בל"ג בעומר, ובל"ג בעומר התאבדה על-ידי שתיית רעל חריף.

היא השאירה מכתב לבחור אחד, צייר, צעיר ממנה, שאותו אהבה, שהיה בחוץ-לארץ. כאשר חזר, לאחר שנים, פגשה בו עזה ואמרה לו שמחכה לו מכתב סגור מתרצה – והוא אמר: "עזבי אותי, אני לא רוצה לדעת דבר ממנה. את יכולה לקחת את המכתב ולעשות בו מה שאת רוצה. לשרוף אותו."

שדה העיר מצידו שכל מה שהוא זוכר מאותה תרצה, שראה אותה פעם אחת בלבד – שיש לה חזה גדול וראוי להתכבד.

נזכרתי כי בזמנו, בטרם היכרתי את שדה, סיפרה לי אילנה, ידידתו של אורי שולביץ חברי הטוב, הצייר והמאייר, שהכירה אז את שדה – כי שדה קרא את הסיפור הזה שלי ב"הארץ" והתרשם ממנו ואמר כי מי שכתב אותו צריך להיות מבוגר מגיל שלושים, והתפלא לשמוע שאני בחור בן עשרים וחמש.

וכך המשיכה עזה לספר על תרצה, ואינני זוכר את כל הפרטים. שעמדו לשדך לה בחור, ייקה תימהוני מקיבוץ. וכן שתרצה שלחה את עזה כמה פעמים לאנשים שונים בתואנות שווא. פעם כאילו מציעים לעזה לנסוע להודו, ופעם לרוסיה, ובכל פעם התברר שלא היו דברים מעולם.

סיפרתי כיצד פגשתי פעם, פעם אחרונה כמסתבר, את תרצה, כמה חודשים לאחר פירסום הסיפור – בבית הדואר המרכזי בירושלים, במקרה. ניגשתי ואמרתי לה שהיתה אי-הבנה ושלא התכוונתי כלל לפגוע בה ולהעליבה – והיא אמרה: "עשית דבר נורא שמגיע לך עליו מכות אם לא גרוע מכזה, משפט!"

האמת היא שהיכרתי אותה לראשונה ולאחרונה בפגישה אחת, בקיץ 1961, אצל חווה, שהיתה תלמידה לציור ב"בצלאל", וגרה בדירת מרתף סמוך לרחוב בן-יהודה בירושלים. חווה הזמינה אותי לנשף סיום השנה של "בצלאל", ואל חדרה בא מוטי פנחסביץ' [הצייר מוטי פן], שהיה ידיד לחווה, ותרצה ועוד בחורה אחת שלמדה אף היא ציור ואת שמה שכחתי. הלכנו למסיבה, לנשף.

אגב, הכניסה של תרצה לחדר של חווה היתה כמו שמתואר בסיפור.

בנשף לא דיברתי אל תרצה ולא ראיתיה. רקדתי עם חווה, ואחר-כך עם החברה שלה, ואותה חברה סיפרה לי שבעלה של תרצה מת, ואולי עוד פרט אחד או שניים, ותו לא. את הסיפור כתבתי בהשפעת אותו ערב. וכל התיאורים – של השיחה ביני לבין דדי, ההליכה לחדרה, ציוריה, השכיבה עימה וכו' – היו פרי הדמיון. הצד הדומה לה היה רק בתיאור דמותה, בתיאור נשף כלשהו, בעובדה שהיא ציירת, ואלמנה.

כאשר החל הסקנדל, היה זה בדיוק אחרי החגים של שנת 1961, לאחר שגמרתי לכתוב את "המחצבה" בשלושה וחצי שבועות, ועברנו [הסטודנטים הדיירים] עם גברת סיל מרחוב עקיבא 4 לרחוב לינקולן בירושלים. [בניכר (ובקיצור בני) סיל, בעלת הבית, היתה בתו של ד"ר יצחק אפשטיין בעל "שאלה נעלמה" ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי סידני סיל. לזכרה הקדשתי לימים את קובץ סיפוריי "ערגה", זב"מ, 1987].

ואז קיבלתי טלפון נירגש מחווה – על המעשה שעשיתי בפירסום הסיפור, אשר תרצה ראתה בו את עצמה והאשימה את חווה שסיפרה לי הכול על אודותיה כדי להתנקם בה. מה שכמובן לא היה נכון. אני זוכר שאמרתי לחווה: "הלא אני יוצא בסיפור הרבה יותר מסכן ממנה," כי על עצמי סיפרתי בו. ואחר-כך אמרתי שלא כתבתי את הסיפור על תרצה.

חווה חקרה – "מאיפה אתה יודע עליה? הלא לא אני סיפרתי לך?"

אמרתי שהסיפור נכתב כסיפור, מן הדמיון, ולא סיפרתי על החברה שלה, שעימה רקדתי, ואשר ממנה נודעו לי עוד שניים-שלושה פרטים. אותה חברה, מטעמים שלה – לא גילתה אף היא דבר, וכך נישאר הדבר תעלומה.

פגשתי חברה זו לאחר זמן בחנות למכשירי כתיבה "גרפוס" [בפינת רחוב ממילא, היכן שניצב כיום מלון הילטון. החנות היתה בבעלות מר היינץ פרוידנטל, ובה קנו בובר ופרופיסורים אחרים את צורכי הכתיבה שלהם], ומחוץ ל"שלום" חטוף לא החלפנו מילה מטוב ועד רע.

חווה המשיכה להציק לי כמה זמן בשאלות, מאחר ותרצה האשימה אותה ואותי ביחד, וחווה גם אמרה לי שהחברים של תרצה מ"בצלאל" מתכוננים להרביץ לי מכות. ואני זוכר שתקופת זמן הייתי מתבונן בשבע עיניים בחוזרי הביתה בלילה.

הדה בושס [שהיתה אז מזכירתו של ד"ר יעקב הורוביץ בעריכת "תרבות וספרות"] סיפרה לי מאוחר יותר כי התקבל מכתב מכוער מאוד מתרצה ב"הארץ" והיא אף איימה במשפט נגד העיתון.

התוצאה היתה שנתמלאתי חששות לגבי "המחצבה" ושיניתי כמה שמות טובים שהיו לי – כמו חליפה במקום המקור, סולטנה [היתה אישה כזו באוטובוס מירושלים למעוז-ציון, עם תרנגולות], וגם הסוויתי את מקום ההתרחשות, העיר שוכנת ליד הים, והיא לא ירושלים [כפי שהיה ברור במקור], וחבל.

המשורר והמתרגם משה זינגר-הנעמי, שהתחתן עם רבקה, שהיתה בת-בית אצל גברת סיל, ואשר תרצה עיטרה לו ספר שירים – דיבר על ליבה ופייס אותה ויישר את ההדורים כעבור זמן. [כך לפחות אמר לי].

כאשר הזכרתי אותו אמרה עזה כי הוא נפרד מאשתו וחזר עכשיו לבדו לארץ. [לימים נפטר בגיל צעיר יחסית].

שדה הראה לנו את התמונות, רישומים מעשה-ידיו, שבחר לעטר בהם את ספרו "נסיעה" ואשר ברר אותם מערימת הרישומים שעשה במשך טיולו באירופה. התייעץ בענווה האגוצנטרית המיוחדת לו.

אחר-כך סיפר על כך שרוצים לראיין אותו בטלוויזיה בקשר להצגת "מעבר לגבולין" של ברנר, בבימוי מונדי. שדה עיבד את המחזה.

יעצתי לו שלא יעשה מעצמו צחוק. אך הוא לא נרמז. יותר מדי חזקה שאיפתו להיראות בטלוויזיה, אולם הוא חושש מן "הילדים" – מי הם הילדים? כל אותם נערים ונערות צעירים שנותנים בו אמון וכותבים אליו ושומעים וקוראים בדבריו – ועכשיו יראו גם אותו משתתף ב"בידור". על כן היתנה שלא יצלמו אותו באולפן ולא על רקע ההצגה, ולא בקשר אליה – אלא בחדרו, או ב"גן הקופים" ברמת-גן, על ספסל, או על רקע הים, בטיילת.

 "נמאס לי כבר מברנר," – אמר.

הוא גם כותב את העמוד בתוכנייה על ברנר. מצד אחד הוא אומר שברנר הוא הסופר הגדול ביותר שהיה לנו (אגב, הוא קרא רק את "בחורף" ואת המחזה "מעבר לגבולין") – ומצד שני עולה לו בבריאות לדבר על מישהו אחר מלבד עצמו, ואפילו יהא זה ברנר.

עזה היא דמות יוצאת מגדר הרגיל – ודאי עברה כבר את גיל השלושים, אך עדיין יש בה תום של נערה, והיא קרובה יותר לדמויות הנשים ביצירת שדה מאשר כל היפהפיות קרות המזג והנוירוטיות שלו נוסח שרי. במקרה הזכירה כיצד באה לשדה לאחר שקראה את "החיים כמשל", לפני עשר שנים. ואני אמרתי: "הלא זו היא שבאה אליך באמצע הלילה לאחר שקראה את הספר ונשקה אותך על המצח."

נשתררה דממה קצרה, ועזה אמרה: "מה פתאום? הלא באתי אליך בכלל בחמש אחר-הצהריים וחיכיתי לך על המרפסת, בחדר, במושבה הגרמנית, אצל בעל-הבית שלך, שהתאבד."

ושדה המשיך ואמר: "מאין אנשים שומעים עליי כל מיני סיפורים כאלה ומפיצים אותם? הנה שרי מספרת לי שהיה אצלה בחור בשם אמציה פורת והוא אמר לה שבעל-הבית של שדה התאבד בחדרו, ובעוד הגופה מונחת על הרצפה, אמר שדה שיקחו אותו כי זה מפריע לו לכתוב. והנה אני," המשיך שדה, "כבר הייתי בלונדון באותה תקופה, ובעל-הבית התאבד שנה לאחר שגרתי אצלו."

המצחיק הוא שאני מפי שדה שמעתי מילה במילה את הסיפור על עזה שבאה אליו באמצע הלילה, מבלי שהכירה אותו, ונשקה אותו על מצחו – וברחה. יותר נכון, שאלה קודם: "זה אתה, פנחס שדה?" וכשאמר: "כן," נשקה אותו על מצחו – וברחה.

הם החלו להתבדח ביניהם."מה פתאום נשיקה על המצח?" אמרה.

אמרתי, "כניראה שנשיקה על המצח זה או יותר מדי או פחות מדי."

 "כן," אמרה. ולשדה – "אתה זוכר? את השבוע..."

 "'שבוע הסופר העברי' קראת לו," אמר.

 "שמונת ימי מילה!" צחקה.

וכאן הרצין, "ואת זוכרת את הסטירה, בטכס הסיום?"

 "סטירה? מה פתאום?" אמרה.

 "את לא זוכרת שהיה טכם סיום, בסוף השבוע?"

 "כן."

 "ולא זוכרת שנתתי לך סטירה?"

 "לא."

הרגשתי עצמי כמו במחזה עיוועים. "ומי זה מספר עליי רכילות כזאת? שנתתי לך נשיקה במצח?" והוא פונה גם אליי.

 "אולי זה אלישע גת," אמרה עזה, "אלישע הוא שהראה לי איפה אתה גר."

 "כן. זה בטח אלישע גת," אמר, "הוא שמפיץ עליי רכילות כזאת."

 "כן, זה בטח אלישע גת," אמרה היא.

מאוחר יותר יצאנו יחד מביתו, נסעתי עימה במונית לתל-אביב וליוויתי אותה לפתח בית הוריה ברחוב אבן-גבירול פינת באזל. היא עשתה עליי רושם טוב מאוד.

היום לפנות-ערב צילצלתי לשדה. "אני מקווה שלא הפרעתי לכם?"

 "לא. אנחנו כבר מזמן לא ביחסים כאלה."

אמרתי לו שלדעתי השתמש בה לדמויות הנשים שבספריו יותר מאשר בכל היפהפיות שהכיר.

הוא הודה במקצת. ממנה יש הרבה באביגיל – הרצון לנסוע לספרד, שמע ממנה. האמירה שהיא רוצה להישאר בתולה עולמית, או נצחית. "אך מה לעשות," אמר, "המושגים שלי על הנשים הם של 'פרענק' בן שבע-עשרה. תמיד עושות עליי רושם הנשים המושכות מבחינה חיצונית, ואני שואף לשלימות – ומלביש על התוך הרוחני את השלימות והיופי הגופני – בספרים."

ועוד סיפר כי עזה אהבה מאוד את אבישי היפה מירושלים, זה שנעשה שיכור ונתדרדר ונעשה סכיזופרני. בשעתו דחה אותה והיא היתה חולה באופן חמור מכך. אחר-כך, משירד מן המסלול, היה בא אליה, צמא לקצת קירבה אנושית, ולבסוף כה נתמאס עליה עד שאפילו היא, טובת לב כשהינה – סגרה בפניו את דלת חדרה. למרות שאליה באים בכל שעה משעות היום והלילה, כך אורח חייה.

ועוד סיפר על בחור שעובד בסיני כנהג משאית בצבא, ולו אישה יפה, ששדה לא ראה יופי נדיר כשלה. והנה חלם הבחור יום אחד על שדה, במושבה או במושב, בצפון עמק חפר, בבית הורי הבחורה – שם הם גרים, והתעורר, ויצא החוצה, וראה ברחוב למשך כמה רגעים את שדה. וכשחזר וסיפר על כך לאשתו, אמרה ש"אישוניו רחבים".

ועוד סיפורי נפלאות ממין אלה. מעשה ו[הבחור] קרא ב"שנהאת המצרי" בעקבות ספר השיחות עם מונדי, וקרא שם על עוגת שוקולד(!) – והנה אשתו מתעוררת ואומרת שחלמה שהלכה בפרדס וראתה עץ שוקולד! ועוד דברי הבלותות כאלה. ואחר-כך על פגישותיו של הבחור הזה עם בידואים בסיני. וכמובן, כיצד בא אל שדה – הוא נסע במכונית, וקרתה תאונה. כל הנוסעים נפצעו ורק הוא נישאר שלם, אבל נידמה לו שכמה צלעות נשברו כי הוא לא מרגיש אותן, ובדרכו צפונה, לאשתו, נכנס כמובן קודם כל אצל שדה.

אחר-כך שב להתאונן על ברנר. מחר יבואו להקליט אותו מן הטלוויזיה ואין הוא יודע מה הוא יאמר. ביקש ממני את הקטע בו אשר ביילין מתאר כיצד כתב ברנר בלונדון את "מעבר לגבולין" – הקראתי לו זאת בטלפון, ורשם.

עוד סיפר כי קיבל אלף לירות מ"הבימה" כדי לעבד את המחזה של ברנר, דבר שעשה בעבודת שלוש שעות בלילה אחד, מחק פה ושם, וגמר.

רבקה פרידמן, שראתה חזרה של ההצגה, אמרה ליהושע [קנז] כי לא מורגש כלל שהמחזה עבר עיבוד.

כניראה לפי המאמץ – התוצאה.

על מה הוא מתכוון לדבר בטלוויזיה? – נגד הטלוויזיה.

צילצל אליו אפרים צורף וביקש שיעבור על ספר השירים שלו. והוא עשה זאת. מדוע – אפריי צורף היה (מבלי שידע זאת הוא כיום) – המורה שלו בכיתה בי"ת בבית ספר תחכמוני ליד שכונת שבזי. בתעודה בסוף השנה כתב כי יש לו "כישרון בלתי רגיל לציור." על כך קיבל פנחס 5 מיל מאביו והלך לקנות בהם לעדער [יריעת מישמש מיובש] לאכול. הם היו עניים מאוד.

צורף לא ידע זאת והתרגש מאוד לשמוע על כך משדה. עיקרו של דבר – גרפומן זה מצא דרכו אל שדה, שישב ועבד על ספר שיריו, ועזר לו בעריכה. אף האמין [שדה] לסיפוריו. צורף סיפר לו שהיה ידיד לעגנון, שהיה אדם לא רע. עגנון ביקר הרבה אצל צורף, ופעם אף הגיש לצורף תפוחים לאכול, שעה שצורף ישב וכתב!

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 בינואר 1971.

*

סיפורי "המת החי של דדי" התפרסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מיום 17.11.61 ונכלל לימים בקובץ הסיפורים "הפרי האסור" וכן כפרק ברומאן "לא לגיבורים המלחמה". באותה תקופה רבתי עם הוריי, שלא סייעו לי להתקיים בעת לימודיי באוניברסיטה העברית בירושלים, אולי גם כי הדבר לא היה באפשרותם. לפיכך הסתגרתי בחדרי ברחוב עקיבא 4, אצל גברת בני סיל, וכתבתי את הטיוטה הראשונה של "המחצבה", זאת גם לאחר שפיטרו אותי מעבודתי כמורה בבית-ספר ערב למבוגרים במעוז ציון. דודתי אחות-אבי אסתר ראב, שגרה אז ברחוב אלתר מיהוד בפתח-תקווה, לא רחוק הוריי, כתבה לי לירושלים:

פ"ת 19.11.61

אודי יקירי!

קראתי את סיפורך ב"ארץ" – יש להט, ויש התגוששות עם החומר – ויש כמובן השפעות – אבל בס"ה סיפור טוב –

את הרגשתי הסובייקטיבית עלי לתאר כך: ציפיתי לפרפר ויצא עטלף –

יודע אתה שגם אני איני כולי משי – ובכ"ז – – – אני כ"כ רוצה אותך מאושר.

אודי יקירי לא טוב לגרד יותר מדי פצעים – צריך גם לדעת להתנער כגבר אמיתי – ולדעת לשאוב גם מן החיובי – כי החיובי ישנו ישנו: צריך לרצות בו.

יקירי אילו ידעת כמה אני חושבת עליך ורוצה לראותך –

איני רוצה לבלום את הסנטימנטליות שלי ביחס אליך –

אני יודעת מה המקום שדודה זקנה תופסת בחייך. ובכ"ז עשה משהו – אנא בוא. אל תתקשה ככה.

אוהבים אותך כאן – ואתה חסר לכולנו

           שלך בחיבה גדולה

           הדודה

*

ביום שישי בערב, ה-26 בפברואר [אנחנו עדיין בשנת 1971], נסעתי עם ענת לבקר את פנחס שדה ברמת-גן ולהביא לו את "לא לגיבורים המלחמה". ישבנו אצלו עד אחת בלילה ובילינו בסיפורים, וכרגיל הוא דיבר מרבית הזמן. הוא קינא בי מאוד על הכריכה היפה של הספר, אשר עולה, לדעתו, על כריכות ספריו אשר הופיעו בהוצאת שוקן. גם סיפרתי לו על השיחה עם גרשם שוקן [הצעתי לו להוציא לאור בהוצאת שוקן את הנוסח העברי של ספר הראיונות שלי "אין שאננים בציון", שעמד להיות מתורגם לאנגלית והופיע לבסוף בהוצאת קוואדראנגל, ניו-יורק, 1974, ואילו בעברית רק בשנת 1986 ב"עם עובד". שוקן סירב לבסוף, כניראה משום שקורצווייל סירב לאשר לכלול בספר את הראיון שערכתי עימו].

הוא [שדה] חיזר קצת אחרי ענת [והביט בה בעיניים עורגות], הראה לנו תמונות מאלבומו – מילדותו, בעודו כבן שנה, שנתיים, ודרך כל גלגוליו. כמו כן הראה סידרת רישומים שעשה בעצמו בזמנו לספרו "החיים כמשל". גם אותו [את שדה] השמיצו בצורה טיפשית באותה חוברת "מאזניים" שהושמצתי [בה] אני. [חוברת ינואר 1971, בעריכת א"ד שפיר, שבה נתפרסמה רשימת לגלוג חריפה עליי מאת עדה צמח].

על מאיר ינאי סיפר כך: "שמעתי שהוא מציג עתה את 'זורבה היווני' יחד עם מאיר מרגלית, בשני שחקנים בלבד. ובכן, אם את 'החיים כמשל' הצליח להציג בחמישה שחקנים, ואת 'זורבה היווני' בשניים – נידמה לי שההצגה הבאה שלו צריכה להיות 'האחים קאראמאזוב' בהשתתפות שחקן אחד – הוא מאיר ינאי עצמו, שישחק את ארבעת האחים ואת האב גם יחד. ובאשר ל'זורבה היווני', הרי הם יכולים לעשות להקה 'מאיר את מאיר', ואולם מאחר וכל הלהקות הן לפחות שלישיות, כדאי להם להוסיף עוד מאיר אחד ללהקה. מי? ובכן, אם מאיר מרגלית טוב לשחק את זורבה, ומאיר ינאי את הסופר – הם יכולים לצרף אליהם את גולדה מאיר, אשר לבטח תיטיב לשחק את תפקיד הבובולינה, הזונה הזקנה, ותהיה להם להקה 'מאיר את מאיר את גולדה מאיר', ומאחר וכל הלהקות קרויות על שם מקום מסויים: 'שלישיית גשר הירקון' או 'להקת פיקוד דיזנגוף', הם יכולים לכנות עצמם בשם 'להקת גן מאיר'!"

למחרת, שבת בצהריים, בשעה רבע לאחת בערך, צילצלתי אליו כדי לברר פרט כלשהו מספרונו "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", אשר עליו אני כותב רשימת ביקורת ל"על המשמר". מסתבר שהערתי אותו משנתו. "אהוד, הספר שלך די מעניין," אמר, "ממש מרתק."

אמרתי לו שאני שמח שכבר התחיל לקרוא בספר. ו[מתברר ש]לא הניח אותו מידו עד שסיימו בשעה שבע בבוקר, בעלות השחר.

בראשונה סבור היה שלא יקרא בו ברציפות [אמר] – מאחר ובשעתו קרא את הנוסח השני, והקודם – של הרומאן, נוסח ממנו נישארו [רק] כמה פרקים בודדים בלא שינוי. ואולם בכל זאת נמשך לקרוא הפעם הכל מחדש. יש, לדעתו, פרקים יפים מאוד, כמו הפרק הלפני אחרון – על מותו של פוליק, אותו קרא כבר בנוסח הקודם. הפרק ביפו, וכן פרקי האהבה.

הוא לא האמין כי בסיפור על ארנה, שמיוסד על הסיפור – "המת החי של דדי", שמיוסד על העניין עם אותה זיזי – תרצה – שבאמת לא קרה מאום ביני לבינה, וכי רק ראיתי אותה פעם [אחת] בנשף של "בצלאל".

 "הלא זה ניראה כאילו אתה מתאר דבר שקרה ממש," אמר.

אמרתי לו שצירפתי [כאן] דמויות, בין היתר דמותה של אתי סילמן [לימים נודע לי שמתה בגיל צעיר-יחסית], שאותה [גם הוא] הכיר.

 "אבל אתי לא היתה אלמנה," – העיר ברצינות תהומית, כאינו מאמין שייתכן לבנות דמות בידיונית שדומה לדמויות חיות ומיוסדת עליהן, אך מקבלת חיים ושלימות משלה.

שאלתי אותו בקשר לסגנון, ואמר: "הספר כתוב באמת בסגנון פשוט. כל הזמן חשבתי שאני כותב פשוט, ופתאום אני רואה שאפשר לכתוב עוד יותר פשוט, ואולי לקוראים שלי קצת קשה."

אמרתי לו שסגנונו חגיגי יותר, אך לא מליצי. ואילו אני שואף לפשטות כזו שאפילו תיאורים לקוחים מן העיתונים יוכלו להשתלב בספר.

ומה באשר לסיכויי הספר?

 "הוא יכול למשוך מאוד את הסטודנטים," אמר והוסיף בחצי הלצה: "אם כל שני סטודנטים יקנו יחד ספר אחד, והלא הסטודנטים אינם עשירים עד כדי להרשות לעצמם לקנות ספר לאיש – ובכן אם כך יעשו, והם כמה וכמה אלפים – מובטחות לך כבר כמה מהדורות."

שאלתיו אם ראה שהזכרתי את "החיים כמשל" בספר, ואמר שכן, אך לא נשמע נלהב במיוחד – כניראה נעלב על שייחדתי לו מקום אחד לפני האחרון בשורת ספריו של פוליק [בחדרו]. אילו היה פחות אגוצנטרי – היה מבין שאילו סידרתי את הספרים על פי הערכתי ולא בסדר מקרי – לא היה הקורא מאמין למסופר אלא חש מיד שזו היתה כוונתי השרירותית, מחוץ להגיון היצירה – להביע את הערכתי בדירוג הספרים, ולא היה מאמין כלל למסופר.

בשבת לפנות ערב הייתי אצל א.ב. יפה [עורך המוסף הספרותי של "על המשמר"] והבאתי לו את המאמר על שדה. מתברר שאני היחיד שסיים בינתיים לקרוא את "שירה" [הרומאן של עגנון שהופיע באותם ימים]. כל היתר מצויים בין עמוד מאה למאה וחמישים. כולל יפה עצמו. בזמנו אמר שאין צורך לכתוב על "שירה" ב"ספר השבוע" [מדורי במוסף] אלא יכתבו עליו רבים, כספר השנה. ואילו עתה נזדרז להזמין אצלי שלושה מאמרים על "שירה", בסידרה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 1 במרס 1971.

*

שלשום, יום חמישי, הופיע לראשונה הספר ["לא לגיבורים המלחמה"] בחנויות, ואתמול גם נדפסו המודעות ב"הארץ" ו"מעריב".

אתמול בערב הזמנו [ענת ואני] אורחים: יהושע [קנז], [פנחס] שדה, משה נתן, וחיים ומיכל [גוברין] שירן. היו לנו ספקות בקשר להזמנת שדה, מאחר והוא קשה לחברה והחברה קשה לו. עם זאת הוא בודד מאוד וצמא לחברת אדם. כאשר טילפנתי אליו בצהריים אמר כי צריכה לבוא אליו בחורה מרחובות ואינו יכול לבטל זאת, אך להביאה עימו אינו נוטה כי אין [הוא] נוהג מעשי אזרח.

שעתיים ישב ושתק כאשר דיברו על "פר גינט" [ב"הבימה", בבימוי יוסי יזרעאלי, תפאורה דוד שריר, תרגום חדש מאת איתמר אבן-זוהר, ובתפקיד פר גינט יוסי בנאי] ועל דברים אחרים מתחום התיאטרון. אחר חצות פתח בשיחה עם יהושע, בנוסח הידוע – כולם, הסופרים, שקרנים ומנותקים מהחיים, ויצא מסיפור של עמוס עוז שנתפרסם ב[חוברת] "קשת" האחרונה. גם במשה פגע והעליב, בהזכירו לו את ראיונותיו עם אלוני ופרלוב [ב"קשת"], ועוד כמה הערות מעליבות, ומשה השתתק וחפץ לברוח. אחרי שתיים בלילה יצאו שלושתם לנסוע במכונית השייכת לאביו של יהושע ושאותה העמיד לרשותו, וחיים ומיכל נישארו עוד כשעה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 6 במרס 1971.

*

בליל שישי, ה-12.3, השתתפתי בערב ב"צוותא" עם צאת תרגום ספרו של הסופר המצרי מחפוז בשם "הגנב והכלבים". עוד השתתפו מתרגם הספר מנחם קפליוק וד"ר ששון סומך. עשיתי זאת בתשלום. לאחר ההרצאה, כאשר נודע לאחראית, רושקה צור, כי יצא ספר חדש שלי ["לא לגיבורים המלחמה"] – ביקשה לעשות לו ערב בצוותא, עם חברים שידברו: א.ב. יהושע, יהושע קנז. אמרתי לה שלא בא בחשבון. לא ידברו עליי חברים, רק אם תצליח להביא את קורצווייל. עשיתי זאת בעקבות עצתו של שדה – שנפטר כך מערב שרצו לעשות למענו בבית ציוני אמריקה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 15 במרס 1971.

*

עד כה לא שמעתי כמעט שום תגובות על הספר ["לא לגיבורים המלחמה"], ומאום בדפוס. שדה היה הראשון שקרא, ונהנה וגם שיבח.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 במרס 1971.

*

בינתיים, כך סיפר [בנימין] תמוז ליהושע [קנז] – בא אל תמוז דני גדנקה ואמר שהוא רוצה לכתוב על הספר ["לא לגיבורים המלחמה"] כי הספר עורר בו מחשבות רבות. תחילה סירב תמוז, ואולם לאחר שיגאל [שינקמן] דחה את הכתיבה [על הספר] – הסכים. יש לי חששות מן המאמר של גדנקה, שבא פעם לבקרני בירושלים (הוא היה, אחריי, חבר, פרק זמן – של אתי סילמן, אשר דמותה היא אחד המרכיבים של ארנה, המשוררת [ב"לא לגיבורים המלחמה"]). ובאותו ביקור, בחדרי הקטן ברחוב לינקולן 7 [בשנת 1962 לערך, בירושלים], אצל הגברת סיל – האשים אותי שאני חי כמו זעיר-בורגני ולא כמו סופר (היה זה בטרם הופיעה "המחצבה", אך כבר נודע שעומדת להופיע ב"הספריה לעם" של "עם עובד").

דומני שביקורו הסתיים בצורה לא מוצלחת, כי התייחסתי אליו כאל קצת משוגע, ויותר מכך – מעמיד פנים וטרחן, והסוף היה שביקשתי ממנו ללכת.

הוא מידידיו של שדה, וכניראה גם ממעריציו. אני חושש מאוד כי תוכנה של ביקורתו יהא להראות עד כמה אינני שדה ועד כמה "לא לגיבורים המלחמה" איננו "החיים כמשל" וכדומה. תמוז ודאי ייהנה מביקורת כגון זו.

באותו יום שני, ה-29.3, בערב, ביקרתי אצל שדה, לבדי. ענת הלכה לקונצרט. סיפרתי לו שאני עומד בחליפת מכתבים עם [א"ד] שפיר – והוא סירב לשמוע – ואולם רק אמרתי כי ייתכן שוועד האגודה מחפש עילה כדי להדיח את שפיר מעריכת "מאזניים" – מיד נדלק וישב לכתוב מכתב אשר יהא, לדבריו – "קש בעובי של פיל" אשר ישבור סופית את גב הגמל.

בראשונה כתב את המכתב בכתב-ידו, ואחר-כך הדפיסו במכונה. מכונה קטנה ועתיקה מאוד.

לכ'

ועד אגודת הסופרים,

ח.נ.,

במיקרה הגיעה לידי לאחרונה חוברת ינואר של "מאזניים" ובה רשימה עליי שאינה יכולה להיחשב כביקורת ספרותית אלא כחלאה חולנית, כניראה שאותו מלחך-פינכה דעתו נשתבשה עליו לחלוטין מאז שנתמנה לעורך הירחון. ואני רוצה לשאול את ועד האגודה: האם אתם חושבים שהירחון שלכם צריך להיות הביב לכל שיגעונותיו וחשבונותיו הפרטיים של אותו עלוב-נפש שכל [שפל? סכל?]?

                                                                                                               בכבוד רב,

                                                                                                               פנחס שדה

אולי לא דייקתי פה ושם, וגם החסרתי – כי ציטוטי בא מהזיכרון. ואולם כך בערך היה נוסח המכתב. הרבה התלבטתי אם לומר לו שישלח את המכתב – ולבסוף נישארתי בהיסוסיי, ואמרתי שלא. הוא מאוד רצה לשלוח את המכתב, אך חיכה לאישורי. כניראה שבינתיים לא שלח את המכתב.

הוא הראה לי את ההגהות של ספרו "נסיעה", ואמר כי יש תקלות בדפוס והספר לא יהיה מוכן לשבוע הספר. "אתה מתאר לעצמך איך נדפקתי, אהוד – אחרי שהאנשים יוריקו את הכיסים שלהם בשבוע הספר – אני צריך להופיע עם הספר שלי!"

הוא סיפר ארוכות על יהודית, מי שהיתה אשתו השנייה. באותו יום עשה עימה טיול בסימטאות נווה-צדק (לאחר שסיפרתי לו על הטיול שעשיתי, ביוזמתי – עם שלמה שבא ויהושע קנז).

הוא אומר שאיננו יכול לכתוב בגלוי על עסקי נשים שלו כי הוא מתבייש מיהודית. על עסקיו בזמן הנישואים – עם שרי וציפי – הוא יכול אולי לכתוב – דווקא לא איכפת לו להרגיז את יהודית בסיפור מעשים שנועדו בזמנו להכעיסה כי רצה בכך. ואולם על עסקי נשים שלו לאחר שנפרד ממנה – הוא מתבייש לכתוב.

לדוגמה סיפר כי לפני זמן-מה היה יום הולדת לבתה של יהודית, והוא הוזמן. באותו ערב היתה אצלו בחורה (כניראה "הפועלת מנהריה") – והוא אמר לה לחכות עד שובו ולא לענות לטלפונים.

כשקם ללכת מאצל יהודית נתכעסה עליו ואמרה: "אם אתה רוצה כבר ללכת – אז לך!" וביוצאו החליט פתאום שיהודית רצתה לנסותו – צילצלה בהיעדרו אל דירתו – וגילתה ששם יש בחורה שמחכה לו. למרות שמעשה ממין זה הוא הדבר האחרון שהיה מצפה לו ממנה.

רדוף דאגה פרץ לביתו, והדבר הראשון ששאל את הבחורה – "נכון שהיה טלפון?" –

 "היו כמה טלפונים," – אמרה. והודתה כי לטלפון האחרון לא יכלה להתאפק, וענתה, כי היתה משוכנעת שבשעה כה מאוחרת הוא עצמו הוא המטלפן.

 "וזאת היתה אישה?" –

 "כן." –

 "מה שאלה?" –

 "אם זהו המיספר שלך. עניתי. ואז סגרה את הטלפון."

עכשיו היה בטוח שזו היתה יהודית. וכל הלילה השתולל, "שבר רהיטים" (אני לא ראיתי שום רהיט שבור) – והבחורה "סבלה ממנו נוראות."

בבוקר צילצל אל יהודית ושאל למה כעסה עליו אתמול – והיא אמרה שהתנהג כנבל. עתה היה בטוח שהיא צילצלה. בכל זאת היה לו שכל לא להודות על כך, וכל אותו שבוע חקר כל בחורה שצילצלה אליו שמא היתה זו היא [שצילצלה].

לבסוף הודתה בכך בחורה אחת ש"אוהבת אותו" והוא דוחה אותה זמן רב – ואמרה שהיתה זו היא שצילצלה באותו יום שישי בלילה. מרוב שמחה על שהיתה זו היא אמר לה בטלפון דברים שמעולם לא ציפתה לשמוע ממנו, וכל זה מפני שהודתה שהיא צילצלה – ומאז "השיגה אצלו דברים ששום בחורה אחרת במצבה לא היתה מקווה להשיג."

ומה על יהודית?

מתברר שכעסה עליו משום שקם ויצא מהבית מוקדם, בטרם הלכו החברות של הילדה.

הוא מאוכזב מכתיבת רומאנים. רצונו לכתוב פראגמנטים, כי רק המיטאפיסיקה מעניינת אותו. אבל – כל הפילוסופים הלא יצרו בסופו של דבר רק שיטות. ומה יצא מזה? אולי האדם ישתנה פעם, בעוד אלפי שנים – אך מה זה יעזור לו? הוא לא יחיה עד אז. הנה הדגיגים באקוואריום שבביתו. לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם, והיכן הם נמצאים – הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן. וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף, כלפי אפשרויות קיום אחרות. "תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי היה נדרש להסביר לדגים שהם נמצאים ברמת-גן!" וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם? האם המאמץ היה כדאי?

אמרתי לו כי במיטאפיסיקה אולי אין הרבה מה לחדש, ולשנות ודאי שלא. [אבל] הוא יכול להשיג זאת גם בשיריו, או בדמות של גיבור ברומאן שאלו הם חייו ובעיותיו.

על כך אמר – "מה יוצא לי מכל הסיפור של אבשלום ואביגיל, למרות שכמעט כל [הדברים] שנאמרים ומתוארים שם קרו לי או שמעתי – אבל זה לא אני שם. מה עוזר לי שיש לי ספר שירים, ומחר אולי לא אחיה? מה עוזרת לי כל הספרות? הלא מחר יכולות ליפול פצצות נאפאלם על רמת-גן."

 (בתחילת הערב אמר – "לא שמעת חדשות?" –

 "לא."

 "באמת לא?"

 "לא. מה יש?"

 "לא שמעת מה החליטו בפרלמנט המצרי?"

 "לא."

 "החליטו שמלחמה נגד ישראל היא בלתי נמנעת."

 "גם כן החלטות, של פרלמנט – במצרים! אין לזה כל חשיבות."

 "אני מתפלא עליך, אהוד. מחר יכולות ליפול פצצות נאפאלם על רמת-גן. תהיה מלחמה. אני אומר לך – תהיה מלחמה.")

 [את שתי המילים האחרונות הללו, ובאותה נעימה, שמעתי כארבע שנים קודם לכן כשהן נאמרות במפורש מפי משה דיין בשיחה עם מישהו לא מוכר לי, בשבתי במיקרה שולחן אחד לצידם בבית-הקפה "אקסודוס" בתל-אביב, ימים אחדים בטרם נתמנה דיין לשר-הביטחון, בטרם גוייסתי ובטרם פרצה מלחמת יוני 1967).

מדבריו [של שדה] התרשמתי שהוא חי בפחד מתמיד מפני המוות – מותו. לכן הוא מיואש מן הספרות, גם שלו. כי היא אינה מעניקה לו צורת קיום אחרת, נצחית. הספר אולי הוא נצחי אך על גופו למות. הוא היה רוצה שהעיסוק בספרות, ואם לא בה – אז העיסוק המיטאפיסי, יביאו לידי יצירה, או מהות חדשה – שעצם קיומו הגופני יהיה על גבול הספרות והחיים, חיי הנצח. כלומר שהוא גופו יהיה חצי ספר וחצי בן-אדם – ושכך יתקיים לעולמי-עד ולא ימות אף פעם. וייאושו הגדול מכך שצורת קיום היברידית כזו אינה באפשר.

 "אולי בעוד אלפי שנים יגלה האדם בעצמו אפשרויות חדשות של קיום – אבל אני לא אחיה עד אז."

ומיהודית הוא מתבייש: "אתה יכול להבין את זה, אהוד, שיש לי ממש תסביך ממנה. אני מתבייש ממנה כמו מפני אימא. למה התגרשתי ממנה? אינני מבין."

עוד בתחילת הערב הראה לי פרגמנט בכתב-ידו, שרצה להכניסו ל"נסיעה", אבל יהודית אמרה לו שלא יעז לעשות צחוק מעצמו. (אגב, גם על המכתב לאגודת הסופרים אמר – "יהודית היתה נותנת לי סטירת-לחי אילו ראתה אותי שולח את המכתב הזה.")

ובפרגמנט, בערך כך: "מכתב מאהוד בן עזר: שוב השמצה עליי באחד העיתונים ("מטומטמת," לדבריו)." והוא ממשיך ומפתח את הרעיון [האומר] שביסודו הוא אדם צנוע, וראוי היה לו לעמוד ברחוב ולבקש מבני-אדם מארבע כנפות העולם שיבואו וירקו בפניו – אבל משמיציו – אותם "מקקים" ו"שרצים" – מכריחים אותו להיות גאה ובעל הערכה עצמית גבוהה – כדי להתגונן בפני ההשמצות שלהם. הם סבורים כי בספריו הוא "יורק על כל חייהם" – ודברי ההשמצות שלהם עליו מקשיחים אותו ואינם מניחים לו להיות צנוע כחפצו.

כל הקטע היה כתוב בלא שמץ אירוניה, ממש כמכתבו לאגודת הסופרים. על שניהם שאלתי: "אינך יכול לכתוב אותם בקצת יותר אירוניה?" –

 "אצלי אין אירוניה!" כעס.

וצודק הוא שהאירוניה חסרה אצלו.

אמרתי שאמנם אני שמח שהוא מזכיר אותי בספרו – ואולם גם בעיניי ניראה הקטע כלשונו נלעג, ולא כדאי לכלול אותו בספר. (הכוונה [שלו היתה] למכתב ששלחתי לו ובו סיפרתי על השמצה שפירסם עליו, [זה היה] לפני שנה, ב"מעריב", גדעון תלפז. בגלויית תשובתו, וגם לאחר שחזר – לא נילאה [שדה] לומר לי עד כמה "הוא מתפלא עליי שיכולתי לחשוב שזה מה שעלול להעסיק אותו בלונדון – ההשמצה!" והנה – אני מאז שכחתי את מכתבי אליו, ואילו הוא שב והוציאו מגנזיו, ואותה השמצה עודנה מעסיקה אותו!)

את "נסיעה" הוא אוהב, אמר, "יותר מכל ספריו, מחוץ ל'החיים כמשל'." הנה למשל כתוב שם – "ראיתי עץ" – אז, הוא אומר – "אני ראיתי את העץ. הצלתי אותו מן השיכחה. את אותו רגע (בכרתים או במקום אחר) בו ראיתי את העץ. הצלתי רגע מן החיים שלי. וזה כאילו הייתי שוחה באוקיינוס, בגלים אדירים – ומישהו מושיט לי קרש! אתה יודע, אהוד, שאני לא (כל כך גאוותן, או צנוע, או משהו בדומה לזה), ובטח תצחק על ההשוואה, ובצדק תצחק, אבל אני רוצה להגיד לך כי בשבילי כשכתבתי 'ראיתי עץ' זה בדיוק כמו מה שכתוב בתנ"ך – 'ראיתי אור' – במילה נבראה מציאות."

*

בינתיים סיימתי להעתיק למעלה משבעים עמודים במכונת-כתיבה – של "מסיפורי בן ותיקים" שהשאיר אחריו אבא (בנימין בן עזר) בשלוש מחברות. עתה אעתיק את ההעתקות שעשה מארכיון העיריה בפתח-תקווה ובו פרטי-כל ועד המושבה מראשית המאה.

מטרתי עתה היא לאסוף חומר על תולדות פתח-תקווה ותקופתה לשם כתיבת הרומאן שלי "בפאתי מזרח" אני מניח כי כתיבת הרומאן תימשך כחמש שנים והוא יחזיק כאלף עמודים. עבודת ההכנה תימשך ודאי כמה חודשים, ומתוך החומר הנאסף אתחיל לבנות את הסאגה המשפחתית הזו. ראיתי כי אין טעם לכתוב עוד רומאן אישי קצר, מאחר ומיציתי כמעט את כל מאורעות חיי בשנים האחרונות, עד לנישואים [עם ענת], וחוץ מזה גם מסגרתו של הרומאן-בכתובים "בחצי חייו" [שנותר גנוז ומעולם לא יצא לאור] היא די גמישה כך שאוכל להוסיף עליו פרקים במידה שיהא צורך בכך.

 [הסאגה "בפאתי מזרח" מעולם לא נכתבה, והחומר הרב שאספתי נותר בכתובים, ואולם התקופות שרציתי לתאר בה תוארו לימים בשניים מספריי: הביוגראפיה "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב" והרומאן "המושבה שלי"].

*

ביום שלישי, ה-30.3, היינו [ענת ואני] בהצגת "מעבר לגבולין" של ברנר, בבימויו של יוסף מונדי, בתיאטרון "הבימה". הצגה יפה, שעולה על כל ההצגות שראינו בחודשים האחרונים, כולל "פר גינט" (בגלל הביצוע ולא כמחזה) – ודומה להצגת "השפל" של גורקי שהוצגה בתיאטרון הקאמרי.

שדה עשה את העיבוד הלשוני להצגה, וגם כתב הקדמה שמבוססת כולה על דברים שאמר בטלוויזיה – שמבוססים על מה שקראתי לפניו בטלפון, לפי בקשתו, מסיפורו של ביילין על ברנר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 1 באפריל 1971.

*

ביקורת מטומטמת של ד"ר [חיים] גמזו [ב"הארץ"] על "מעבר לגבולין" של ברנר ב"הבימה". המעט שיכולתי לעשות – לשלוח מכתב למערכת "הארץ" ובו דעתי על ההצגה. יש לקוות כי המכתב יתפרסם. בכוונה לא כתבתיו בלשון חריפה – למען יהא לו סיכוי להידפס.

מונדי צילצל, אחרי ששלחתי את המכתב, והודה לי על כך.

א.ב. יפה ביקש ממני לערוך מישאל בין סופרים על י.ח. ברנר לגליון [הדף לספרות של "על המשמר"] לקראת ה-2 במאי, יובל למותו. פניתי לא. ראובני, לדודה אסתר [ראב], לא.ב. יהושע, לעמוס עוז, כל אלה בכתב, וכן בעל-פה, לשדה – אותו אראיין הערב. יפה ביקש שאפנה גם אל שלונסקי, ברטוב, ס. יזהר ואוכמני. שלונסקי סירב – אמר שהוא עסוק מאוד עתה בהוצאת כתביו ובהגהתם, ואפילו לבכורת המחזה אינו הולך. לא הפצרתי בו. לשאר שלחתי מכתבים. נוסח השאלה: השפעת דמותו ו/או כתביו של ברנר עליך, מה הוא אומר לך כיום ובאיזו מידה ניראים לך דבריו אקטואליים כיום.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 8 באפריל 1971.

המשך יבוא

* * *

תערוכת ציורי ארץ ישראל

של הצייר אליהו סיגד (סיגרד)

המכללה האקדמית גורדון, חיפה, פותחת את שנת הלימודים תשע"ד

בתערוכת ציורי גואש, צבעי מים ורישומים של הצייר הארצישראלי אליהו סיגד (1901-1975).

הפתיחה תהיה ביום שלישי ה-15 באוקטובר 2013 בשעה 19.00

לאליהו סיגד, שהיה ממקימי אגודת הציירים והפסלים בתל אביב הקטנה, שמור מקום כבוד בהתפתחות הציור בארץ. בעבודתו הוא מתאר את משפחתו, את הווי הארץ בזמנים של תמורות ואת נופיה. "הוא השתלב היטב במאבקם של אומני ארץ ישראל למצוא לעצמם אמצעים ציורים טהורים, ובמאבקם ליצור הוויה ומיתוס ארצישראליים" (ד"ר חיים גמזו, 1957).

האקדמית גורדון, טשרניחובסקי 73 חיפה 35703

חנייה חופשית בחניון המכללה.

שעות ביקור: א'-ה' 08.00-19.00, ו' 10.00-12.00

* * *

ישראל שבילי צילום

היכרות אינטימית עם נופים ואנשים

באחת הארצות המסקרנות בעולם

מאת: חנן גטריידה

פתח דבר מאת משה צוקרמן

הוצאת קורדינטה

 (401 עמודים, 149 ₪)

פורמט אלבומי, דו-לשוני

לפני הכול "כאשר העין ננעלת על "הדבר ההוא" כדי לצלמו, זוהי אולי הראייה הצילומית, אבל ברגע הלחיצה על המחשף נוצר גם הפירוש של הצלם לאותו "דבר". הצילום הוא למעשה התחלה של פירוש לדבר האמיתי שאותו ראתה העין לרגע קצר. השאלה מדוע בחרתי לצלם עצם מסוים ברגע מסוים ולא עצם אחר בזמן אחר קשורה בבחירות שאני עושה בשאלה מה לדמיין, מה לראות ומה לצלם, וכל אלה מושפעים בוודאי מחוויות העבר שלי: מסביבת בית הגידול, מהסביבה המשפחתית, מהסביבה החברתית והתרבותית. הפנייה שלי לצילום – לדמיין, לראות, לצלם – היא כבר התחלה של לתת פירוש. הפירוש שלי לדברים שבחרתי לצלם – אותם דברים שנולדו מהראייה שלי – הם למעשה חלק מהאני שלי."

חנן גטריידה צלם-אמן ישראלי, מגיש לנו אלבום צילומים מרהיב המסכם שלושים שנות יצירה בתחומי צילום שונים. הספר המכיל כ-300 צילומים בנוי משלושים פרקים. כל פרק פותח בטקסט שכתב המחבר (הטקסט בעברית ולצידו הטקסט באנגלית) ומכיל תמונות הקשורות אליו. בראש כל פרק מופיע פסוק מתאים מהתנ"ך. הספר, שהוא חוויתי ואישי, מספר את התפתחות הצילום האישי של חנן גטריידה במקביל להתפתחות הצילום בארץ, בשלושת העשורים האחרונים.

גטריידה כותב על מניעי עשייתו ועל תשוקתו למעשה הצילום, מנסח את מחשבותיו אודות שדה הצילום הישראלי, על ההיסטוריה והסוציולוגיה שלו, מסווג את הז'אנרים השונים שמרכיבים את מפעלו הצילומי, מקטלג אותם ואף עומד על ההגיון המונח ביסוד השילוב והמיזוג שלהם.

 הצילומים כולם נעשו בארץ ועוסקים בנושאים כמו: נופי ישראל, נופי תעשייה, אנשים בסביבת עבודתם, דיוקנאות ועוד. נושאי השערים מגוונים והם נעים בין "בתי העלמין הצבאיים הבריטיים בא"י"  דרך "דריג'את – הכפר והאנשים", "המרחב הישראלי – אנשים בצורות חיים שונות בישראל", "אש! ומה שנשאר", "קרוב לבית" ועוד.

"...והתוצאה, אי-אפשר לומר זאת אחרת, פשוט מרהיבה. בין אם מדובר בצילומי "תעשייה", ב"אנשים בעבודה", ב"אנשים בצורות חיים שונות", ב"נופים" או במה שמכונה בפי חנן גטריידה "קרוב לבית" – אין ולו צילום אחד בכל התחומים הללו, שאינו מוקפד מבחינת קומפוזיציית התמונה ושאינו מציית ציות אובססיבי-כמעט לכללי האסתטיקה, בבואו להטעין את הדימוי המתועד ביופי מפעים".

פרופ' משה צוקרמן (סוציולוג ופרופסור במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, אונ. ת"א)

הספר מלווה בתערוכת צילומים "ישראל – שבילי צילום", המוצגת בגלריה של בית העיתונאים בתל אביב, בתאריכים 3.10-24.10, אוצרת: דרורית גור אריה (מנהלת ואוצרת ראשית, מוזיאון פתח תקווה).

מדברי האוצרת: "עבודתו (של חנן גטריידה), ובעיקר עבודת המצלמה, חותרת אל הפרטים הסמויים: מאפייני התאורה, הבעת הפנים, השילוב יוצא הדופן של הצבעים, או מפגש מעניין של קווים גיאומטריים ומרחבים. אותם מיתרים עדינים הפונים אל תודעתנו ושימת ליבנו הם כוחו של הצילום של גטריידה, אולי ברוח דברי הצלמת דיאן ארבוס: "יש דברים שאיש לא היה מבחין בהם, לולא הייתי מצלמת אותם."

[דבר המפרסם]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר,

אלפי תודות על הבאת נאומו של יאיר לפיד, שאכן מרשים וחשוב הוא.

בתודה ובברכה,

בן בן-ארי

* למר אהוד בן עזר, חשוב! שתגובתי תתפרסם  בבקשה!

תודה!

לגבי פטירתו  של  נשיא מועצת חכמי התורה הרב עובדיה יוסף זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא: יום מאוד קשה  ואבידה גדולה  לעם ישראל. צדיק אמיתי  שעשה רבות למען היהדות! אישיות גדולה  הלכה לעולמה. שזכותו תגן על עם ישראל. תנחומיי למשפחת יוסף. יהי זכרו ברוך. תהיה נשמתו  צרורה  בצרור החיים.

בכבוד רב

צביקה  שטרוסברג

בני  ברק

* הולך ומתקרב מועד החלתו של החוק המטומטם לספר העברי, האמור להגן בעיקר על אותם סופרים פופולאריים ו"חשובים" שספריהם החדשים נמצאים על המדף יותר מ-18 חודשים במחיר שאין בו הנחות, ובתום התקופה יורשו להימכר בהנחה או במבצע. כל היתר ייעלמו כי לא יהיו מוצגים אפילו מחצית הזמן הזה, עד לזכאות ל"הנחה".

זאת ועוד, ההוצאות תחוייבנה לשלם תמלוגים לסופר, בין 8% ל-24%, כך שמענו. ומאחר שחלק ניכר מן הספרים, בייחוד של סופרים חדשים, ממומן על ידי הסופר עצמו או קרנות שהוא מגייס – יהיה עליו לשלם סכום גדול יותר למו"ל עבור הדפסת ספרו, וזאת כדי שהמו"ל יוכל לשלם לו את התמלוגים על פי החוק החדש, חוק שיועיל אולי רק לסופרים ה"חשובים" והעשירים, שבמקרה חלקם נמצא במחנה הפוליטי של ח"כ ניצן הורביץ וגם תומך בו בגילויי-דעת שקרובים לא פעם לאידיוטיזם מוסרי.

* אהוד היקר, אינני יכול לעבור לסדר היום מבלי להתפעם ולהתפעל פעם נוספת מן הווירטואוזיות של יוסי גמזו, והפעם – נוכח ה"בשוק הפרסי" שלו, אשר רקח בו, מעשי כשפים, רעיונות מבריקים, שעשועי מילים וחריזה מפתיעה – שפתיים יישק!

תודה, אהוד, על השאור שבעיסה במכתבך העיתי, לצד הדברים המחכימים והחשובים האחרים!

יואל נץ

* אהוד בן עזר שלום. הוספת לי פסוק בלי לציין שהוא מִשלך: [גדולתו של הרב עובדיה מתמצית בהראותו את יתרון יוצאי עיראק על יוצאי מרוקו – כיצד עיראקי פרימיטיבי אחד מצליח לגרוף אחריו עדה מרוקאית פרימיטיבית שלמה, שתאמין בו ללא ערעור ותשחק על פיו משחק של "יהדות חרדית" כביכול!] – וכבר קיבלתי עליו איומים וגידופים... נא תיקונך בגיליון הבא.

תודה.

נעמן כהן

אהוד: הבאתי את דבריי בתוך סוגריים מרובעים, שזה סימן שהם לא מגוף מאמרך אלא תוספת של העורך. אבל אתה צודק – אולי שגיתי בכך שלא כתבתי – [אהוד: – בפתחם של הסוגריים האלה, שבגוף מאמרך. להבא אשתדל לא לשכוח, ולדייק.

* עכשיו, שאלוהים לקח את המר"ן עובדיה עבדאללה יוסף, שזה לדעת חסידיו השוטים או הרמאים – אסון שלא היה כמוהו מאז חורבן בית המקדש – אפשר גם להבין ולסלוח לאלוהים על שאיפשר אסון קטן יותר, את רצח ששת המיליונים בשואה, שזה הרבה פחות נורא ממות המר"ן הבגדדי בן ה-93!

ומעניין כמה משמונה מאות אלף [ויש אומרים רק חצי מיליון] מלוויו הפתאים אכן הישוו את אסון מותו של המר"ן, מנקודת מבט של אלוהים, כן יש אחד כזה, לפעמים, אפילו בש"ס ובמעשיהו – לאסון השואה!

* אהוד, התרגשתי עד מאוד מרשימתה של "שרה" [גיליון 880]. עומק ביטוי של עוצמה, נחישות והצלחה למרות קורות חיים קשים. אישה מופלאה שמסמלת את הטוב האנושי ואת הזהות היהודית של עם אחד וגורל אחד, שהתקבץ בארץ לאחר השואה. פליטים יהודיים ממזרח וממערב, שבנו מדינה עם הישגים אדירים, על פי כל אמות המידה של מבחני התוצאה.

מספיק ודי עם "השד העדתי" ו"השד הדתי". יש לנו עם חזק ומיוחד וארץ נהדרת, למרות הסביבה העוינת.

ברגשי כבוד והערכה רבה לאישה האלמונית.

מתי דוד

* נעמן כהן כתב בשוגג אלישע פורת במקום אלישע אפרת – הגיאוגרף התומך ב"שיבה" של מאות אלפי פלשתינאים לישראל. חשוב לתקן, למען שמו וזיכרו של יקירנו אלישע פורת ז"ל.

תודה,

אורי הייטנר

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל