גיליון מס' 882

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' בחשוון תשע"ד, 14 באוקטובר 2013

עם צרופת זיתים

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַעֲשֶׂה בְּקַרְדֹּם שֶנִּמְאַס לוֹ לִדֹּם... // עוז אלמוג: חיפה – בירת הצפון או פרוור של תל אביב. // אורי הייטנר: 1. תשכח מזה. 2. צרור הערות 13.10.13. // יצחק שויגר: ערמת הזבל של הארץ הקדושה (הולי לנד). // אלי מייזליש: פלסטינים ללא פתרון – מדוע? // מרדכי קידר: "נאום חיינו". [ציטוט]. // מנשה שאול: אין גבול להגזמה: "מתי המוסלמי יהיה בנאדם?" [ציטוט] // רוֹן גֵּרָא: שלושה שירים. // נגה מרון: על "אהבה על החוף" של מיכל גוברין. // אוריה באר: נוויל צ'מברליין. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים. א. מזימה ציונית. ב. סיבה לשמחה. ג. אשרַיי – יתום [ותיק] אני.  // איתמר פ.: על הציירת תרצה מרכוס ועל יוסי בנאי. // רות ירדני כץ: למה הם שם ולא פה? // משה גרנות: סאגה – קו נטוי – כרוניקה. על ספרה של יהודית קציר "צילה". // אודי מנור: לאומיות עברית-יהודית-ישראלית: על כישלונן של מילים לתאר מציאות מורכבת. // מתי דוד: תגובה לרשימתו של יהודה באואר: מטס חיל האוויר מעל אושוויץ הוא אירוע היסטורי וסמלי בעל ערך רב המבטא את הגאווה של התקומה מהשואה. // אהוד בן עזר: פרק קצר מתוך היומן: "פולניה בלי יהודים", במסע עם יהודית ועם הדסה ויגאל וישליצקי, 2005. // מלי טויב (אהרנסון): על "חיים יקרים" לאליס מונרו. // עמוס אריכא: שמעון הנשיא וחברו הרב יוסף. // דן שיאון: חלם של חלום. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: פרקי יומן (1971) חלק שני. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

מַעֲשֶׂה בְּקַרְדֹּם שֶנִּמְאַס לוֹ לִדֹּם...

זְמַן לֹא רָב אַחַר בְּחִירַת הָרַבָּנִים הָרָאשִיִּים

וּקְרָבוֹת הַהִתְכַּתְּשוּת בֵּין מָעֲמָד לְמִתְחָרֵהוּ

נִתְקְלוּ שוֹטְרֵי מַקּוֹף בְּסִיּוּרִים בַּלָּשִיִּים

בְּחוּצוֹת יְרוּשָלַיִם בְּמִין עֶצֶם שֶמַּרְאֵהוּ

לֹא נִרְאָה כִּדְמוּת אָדָם

אוּלָם עוֹרֵר אֶת חֲשָדָם

כְּשֶשּוֹטֵט בְּאִישוֹן לַיְלָה בִּסְבִיבוֹת הֵיכַל שְלֹמֹה

כְּמִין הוֹמְלֶס עֲרִירִי

אוֹ כְּבָרְנָש סַהֲרוּרִי

הַצּוֹעֵד אֲחוּז-שֵנָה כְּשֶהוּא שָרוּי בַּחֲלוֹמוֹ.

הֵם עָצְרוּ אוֹתוֹ בְּאֶמְצַע הִלּוּכוֹ וְגַם הֵאִירוּ

אֶת מַרְאֵהוּ בְּפָנָס וְהוּא מִיָּד קָפַץ לְדֹם

וּלְאוֹר אוֹתוֹ פָּנָס בּוֹהֵק הִבְחִינוּ וְהִכִּירוּ

שֶמּוּלָם נִצָּב לֹא אִיש כִּי אִם גַּרְזֶן אוֹ מִין קַרְדֹּם.

אַךְ לְגֹדֶל תִּמְהוֹנָם, כְּשֶהוּא נֶחְקַר, כְּפִי שֶנָּחוּץ,

גַּם לִשְמוֹ גַם לִכְתָּבְתּוֹ וּמָה הוּא מְחַפֵּשׂ בַּחוּץ

הוּא מָסַר לָהֶם בִּשְׂפַת-אָדָם וּבְעִבְרִית שוֹטֶפֶת

מִיהוּ וּמִנַּיִן בָּא וְעוֹד פְּרָטִים לְשֵם תּוֹסֶפֶת.

הוּא אָמַר: "אִם כְּבָר שָאַלְתֶּם לֹא אֶשְתֹּק וְלֹא אֶדֹּם

כִּי נָדַרְתִּי לְדַבֵּר וְנֵדֶר עַז זֶה לֹא אֶכְפֹּר בּוֹ.

כֵּן, אֵינֶנִּי בֶּן-אָדָם כִּי אִם בְּסַךְ הַכֹּל קַרְדֹּם

שֶאֶת שֶפַע אִזְכּוּרָיו בַּיַּהֲדוּת קָשֶה לִסְפֹּר בּוֹ,

זֶה שֶאוֹדוֹתָיו כְּתוּבוֹת

אוֹתָן הִלְכוֹת פִּרְקֵי אָבוֹת

לְפִיהֶן אֵין לַעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹרָה קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ.

"וַאֲנִי," הוֹסִיף אוֹתוֹ קַרְדֹּם, "אוֹמֵר יוֹתֵר מִזֶּה

בִּמְיֻחָד לְנֹכַח הַשִּמּוּש בַּדָּת, כְּפִי שֶגִּלִּיתִי

שֶאוֹתָהּ כָּאן כָּל עַסְקָנְצִ'יק חוֹבֵש-שְטְרַימְל מְבַזֶּה

כְּשֶעוֹשֶׂה הוּא אֶת דָּתוֹ קַרְדֹּם לַחְפֹּר בּוֹ הוֹן פּוֹלִיטִי

כִּבְיָכוֹל בְּשֵם תּוֹרָה

הַנֶּהֱפֶכֶת לִסְחוֹרָה

בִּידֵיהֶם שֶל מַאכֶערִים עַד שֶכַּיּוֹם, בְּאֹרַח קְרִיטִי,

סְחַר-קוֹלוֹת וְצֵיד-מַנְדָּט

הֵם כֶּתֶם עַל יֻקְרַת הַדָּת

וְכֵיוָן שֶהֵם חוֹפְרִים בָּהּ – בִּזְיוֹנוֹת רַבִּים רָאִיתִי

וּקְטָטוֹת עַל עֶמְדּוֹת-כּוֹחַ

שֶמַּרְבִּים סְבִיבָן לִנְגֹּחַ

עַל שָלָל וְעַל מַלְקוֹחַ, בִּכְרוּזִים וּבִגְרָפִיטִי

וּפַשְקְוִילִים בַּחוּצוֹת

וְהַכְפָּשוֹת וְהַשְמָצוֹת

שֶעַל כָּל זִקָּה בֵּינָן וּכְבוֹד-הַדָּת תָמִיד תָּהִיתִי

וּקְנוּנְיוֹת בְּסִיטוֹנוּת

סְבִיב הַבְּחִירוֹת לָרַבָּנוּת

שֶלַּמְרוֹת רֹב פַּלְגֵיהֶן שָם – כִּעוּרָן הוּא מוֹנוֹלִיתִי."

כָּכָה סָח אוֹתוֹ קַרְדֹּם כְּשֶהַקְּרָבוֹת הָאִישִיִּים

שֶפָּרְצוּ שָם עַל מִשְׂרוֹת הָרַבָּנִים הָרָאשִיִּים

שְלַל קֻפּוֹת-שְרָצִים תָּלוּ

וּבִתְכָכִים לֹא בָּחֲלוּ

וְעַל כָּךְ הֵם בַּצִּבּוּר שוּם אַהֲדָה לֹא נָחֲלוּ

כִּי מֵרֹב בְּחִישַת קוֹמְבִּינוֹת הֵם הִגִּיעוּ עַד לִסְטַדְיָה

שֶל מִלְחֶמֶת גּוֹג, מָגוֹג וְדֵמָגוֹג לְלֹא בּוּשָה

וְכַיּוֹם, עִם פְּטִירָתוֹ שֶל הַמָּרָן יוֹסֵף עוֹבַדְיָה

כְּשֶעוֹד לֹא יָבְשוּ דִמְעוֹת כָּל חֲסִידָיו – שוּב נְטוּשָה

הַרְעָשַת הָאַרְטִילֶרְיָה

הַגּוֹבֶלֶת בְּהִיסְטֶרְיָה

שֶל מִלְחֶמֶת דִּיאָדוֹכִים וּקְרָבוֹת הַיְּרוּשָה

כְּשֶבַּ-fight עַל כֵּס הַבּוֹס

כָּל צַד בְּשַ"ס תּוֹקֵעַ שוֹס

שֶל דְּחִיפוֹת חוֹדְרוֹת שִרְיוֹן

בֵּין אַרְכִי-שְלֵיגֶר לְבִרְיוֹן

וְכָל צַד שְמוֹת-גְּנַאי יוֹרֶה בּוֹ

בַּיָּרִיב הַמִּתְחָרֶה בּוֹ

וְהַכֹּל בְּשִׂיא הַצִּינִיּוּת בִּשְמָהּ שֶל הַתּוֹרָה

שֶעוֹשִׂים אוֹתָהּ פְּלַסְתֵּר

בְּרֵיש גְּלֵי וּבְלִי הֶסְתֵּר

וּבִכְדֵי לֹא לְהַשְאִיר פֹּה אֶת הַפַארְסָה לֹא גְמוּרָה

מַכְרִיזִים בֵּין בְּלוֹף לִבְדוּת

כִּי אֵין קְטָטוֹת, יֵש רַק אַחְדוּת

וּמֵרֹב כִּבּוּד תּוֹרָה אֵין אִיש מוּכָן בַּשְמוּץ לִרְבֹּץ,

אַךְ הָעָם כֻּלּוֹ חוֹזֶה

בַּמַּחֲזֶה הַמְּבַזֶּה

וְשוֹאֵל: "אִם זֹאת תּוֹרָה אָז מַהִי הִתְפַּלְּשוּת בַּבֹּץ?"

וְלָכֵן, כְּמוֹ בַּבְּחִירוֹת לָרַבָּנִים הָרָאשִיִּים

גַּם כַּעֵת, זְמַן לֹא אָרֹךְ אַחַר פְּטִירַת כְּבוֹד הַמָּרָן,

נִתְקָלִים שוֹטְרֵי מַקּוֹף בְּסִיּוּרִים בַּלָּשִיִּים

אוֹ נַיְדוֹת סְרִיקוֹת-הַלַּיְלָה הַחוֹלְפוֹת שָם בְּעוֹבְרָן

בְּחוּצוֹת יְרוּשָלַיִם – בְּאוֹתוֹ קַרְדֹּם מוּזָר

שֶכָּל מִי שֶבְּפִרְקֵי אָבוֹת קוֹרֵא תָמִיד מֻזְהָר

לֹא לַחְפֹּר בּוֹ בְּמַסְוֶה כּוֹזֵב שֶל אַהֲבַת הַדָּת

אַךְ כַּיּוֹם, כְּשֶאֵין בּוּשָה יוֹתֵר, לְמִי בִּכְלָל אִכְפַּת?

* * *

עוז אלמוג

חיפה: בירת הצפון או פרוור של תל אביב

אם ברצונכם להבין את מצבה האמיתי של חיפה, סעו בכרמלית ממרכז הכרמל שבמרום הרכס לכיכר פריז הסמוכה לנמל. אתה מתחיל בשום מקום ומסיים בשום מקום. מה שהיו בעבר שכונות פאר הומות ומטופחות של העיר האצילית, הן היום שכונות מוזנחות, דלילות אוכלוסין ובודדות עד כאב. הנסיעה במנהרת הכרמלית היא צלילה למנהרת זמן – חוויית רטרו מוזרה, שמחזירה אותך לשנות השבעים. קשה להאמין שכך נראית היום התחתית היחידה במדינת ישראל. חיפה גוועת, פשוט גוועת, והישראלים החוגגים במרכז לא מתעניינים.

הבורגנים של הכרמל שקועים בשכחה נעימה, לא מודעים למתרחש בתחתית ההר, מתניידים במסלולים קבועים בין המשרד לחניית הבית. רובם ספונים בסלונים רחבי ידיים ומשדרים: "תעזבו אותנו בשקט." בהחלט שקט כאן. המהגרים, הערבים, החרדים, העניים הוותיקים, הזקנים העריריים, שורדים את היום. הם לא יבואו להצביע ולא מעניין אותם מי היה או יהיה ראש העיר.

הנדל"ניסטים של תל אביב קנו כבר לפני שנים רבות דירות ובתים רבים ברחבי הדר והעיר התחתית, במכירי מציאה. הם האמינו שהפוטנציאל גדול ושהשקעתם תשתלם בעתיד הקרוב. אבל ההמתנה ארוכת השנים מתחילה לייאש גם אותם. אפילו הרחוב הבוהמייני היחיד בסביבה, רחוב מסדה, המשמש מפגש נדיר בין צעירים ערבים לצעירים יהודים, לא מצליח למשוך אוכלוסיה חדשה או תיירים, ולהפוך לסוהו אמיתי. הפשע והעזובה ניכרים בכל. צעירים שניסו להקים כאן עסקים קטנים נאבקים בשיניים. רובם הרימו ידיים ומאוכזבים מהעירייה ומהעיר.

יונה יהב הכריז לא מזמן ברעש גדול על בוא המטרונית, כאילו שעברנו לעידן האירופאי. אבל אפילו השם הזה (אם מבטאים בפתח) מגוחך והולם את תדמיתה הזקנה של העיר ("מַטְרוֹנִית = "גברת מכובדת, בעלת בית"). עם כל הכבוד למטרונית, את מי בדיוק היא תסיע בקרונותיה? בינתיים הצעירים, המשכילים והמבוססים, מדירים רגליהם מהעיר הגריאטרית. "המטרונית" מזכירה לי את הכינוי העירוני המשעשע שניתן בזמנו לרכבל של סְטֶלָה מַארִיס: "הביצים של גוראל". הביצים קיימות שנים רבות, רק חבל שהן חסרות כוח גברא. גם כאן הנסיעה היא משום מקום לשום מקום, ואפילו נוף הים מיושן.

באחד הלילות האחרונים צעדתי ליד מסעדה עממית עצובה ברחוב הנמל. שקט מדכא של בתי עסק סגורים וחלונות מוגפים. אפילו אמצעי קטן וזול של תאורת רחוב, שיכול היה להפוך בקלות את בתי האבן המונומנטאליים לרומנטיקה עירונית, לא מומש. איזה בזבוז. פה ושם ניכרות התחלות בנייה ושיפוצי בתים ורחבות שמעוררים תקוות וחלומות (בעיקר בקמפוס הנמל, שלא מצליח להתרומם).

לפתע נשמע מאחורי קול חייכני: "פרופסור אלמוג, איזה רוח טובה מביאה אותך לכאן?"

הסתבר שזה בעל המסעדה.

"אני יליד חיפה ועובד בחיפה, מדוע אתה שואל?" השבתי.

"שמע," אומר לי הברנש החביב, "אולי אתה לא זוכר, אבל לפני מיספר שנים נפגשנו ודיברנו על עתידה של העיר? אז לידיעתך, שום דבר משמעותי לא קרה בחיפה מאז שיחתנו. הקמתי את המסעדה הזאת, כי כמו רבים אחרים ציפיתי שמשהו יזוז. תסתכל סביבך ותראה איזה דיכאון. אפילו אלפי התיירים שמגיעים באוניות הנוסעים פוסחים עליה בדרכם לגליל, למרכז ולירושלים. חיפה היא לא תחנה בשבילם."

תשאלו קבלנים על חיפה והם יספרו לכם על בירוקרטיה והיעדר חזון. הכול כאן מתנהל בעצלתיים. תראו כמה זמן לקח לשפץ את היכל הספורט ברוממה או לבנות את האצטדיון העירוני החדש. יהב מתגאה עכשיו בשני הפרויקטים הללו, אבל שוכח להזכיר כמה שנים נדרשו כדי לממשם וכמה טעויות ומאבקים היו לאורך הדרך.

ראש העיר לא ידוע כאוהד ספורט נלהב במיוחד. ישבתי פעם במשרדו וניסיתי, ללא הצלחה, לשכנע אותו שהספורט העירוני, ובעיקר קבוצת מכבי חיפה עטורת ההישגים, היא מותג עירוני ששווה למנפו. הוא כמעט נרדם על הכיסא. עכשיו, לאחר שמכבי חיפה זכתה במפתיע באליפות הכדורסל, יהב מציג את עצמו כאוהד שרוף, ורוכב על ההצלחה של ג'ף רוזן האמריקאי במסע הבחירות שלו. יעקל'ה שחר, שמיתג את העיר הזאת יותר מכל ראש עיר, אפילו לא גר בחיפה, והוא יודע למה.

כשחושבים על מה יכולה היתה להיות חיפה היום, הבטן כואבת. קחו למשל את שכונת ואדי סאליב הפסטורלית, הצופה אל פני הנמל. היא יכלה לעקוף בקלות את יפו, אבל דורכת שנים במקום. כנ"ל לגבי שכונת בת גלים – עוד שכיית חמדה פוטנציאלית שהלכה לאיבוד, כמו הקזינו הפתטי ועזוב שלה.

אם תשאלו חיפאי היכן כדאי לבלות בחיפה בערבים ובסופי שבוע תקבלו לרוב את אותן שלוש-ארבע אופציות ותיקות. מדוע תל אביב וערי הלויין שלה מתפוצצות משפע של מוסדות תרבות ומקומות בילוי (כולל אלפי מסעדות ובתי קפה) וחיפה ממשיכה להיות שוממה?

יהב שותל פרחים באיי התנועה, והתקשורת המקומית מפיצה דימויים זוהרים שקריים של העיר. אחד הבעלים של תחנת רדיו מקומית הצטרף לאחרונה לתנועתו המחודשת של יהב ובלחיצת כפתור הפך ליחצ"ן של ראש העיר. הסטטוסים המתרפסים שהוא מפרסם בפייסבוק פשוט מביכים, והם מטרידים מאד מההיבט הציבורי. אבל את מי זה מעניין. התקשורת הארצית חיה בחו"ל, כלומר דרומה מנתניה וצפונה מראשון לציון.

חיפה היא העיר הכי אדישה בארץ והעיר הכי מבוזבזת בעולם. היא יכלה להיות ברצלונה והיום היא אפילו לא כפר סבא. הבעיה האמיתית של חיפה היא תושביה המבוססים והמשכילים. את מצביעי ביבי הם מתעבים, ומתפלאים כל פעם מחדש על בחירתו. אבל למרות שהם מרבים לקטר על הפוליטיקה בישראל, איש מהם לא עצר לשאול מדוע הוא עצמו ממחזר את ראש העיר שלו. האם לא רצוי לרענן מדי פעם את השורות ולהזרים דם חדש ליישוב?

לחיפה יש עכשיו מועמדת צעירה – ד"ר עינת קליש רותם. נפגשתי איתה לפני מיספר חודשים לשיחה ידידותית (ביקשה לשמוע את דעתי על העיר ובעיותיה). מדובר באישה מרשימה ועתירת ניסיון (בעלת תואר דוקטורט בתכנון ערים וממובילות המאבקים הסביבתיים למען העיר), ובעיקר פטריוטית חיפאית בעלת חזון והרבה להט לחולל שינוי. אבל ספק אם תושביה השמרנים של חיפה מוכנים לשקול אלטרנטיבה. אלא אם כן יתרחש נס, הם ימשיכו לבחור בגבר, מבוגר, בורגני ומרובע. רבים מהם כלל לא ילכו לקלפי. לקטר הם יודעים היטב, אבל בעיקר ממרום הכורסה.

זה מוזר ומאכזב על רקע העובדה שיהב לא הצליח למנף את רוב היתרונות של חיפה: שכונות הבהאוס, מותגי הספורט וההשכלה הגבוהה (חיפה היא העיר היחידה עם שתי אוניברסיטאות גדולות ועוד מיספר מכללות), העלייה הרוסית (חיפה זו עיר שיש בה את הריכוז הגדול ביותר של דוברי רוסית, וחוץ ממצעד הווטראנים אין בה סימנים רבים לתרבות ולמורשת הרוסית), המורשת הערבית (חוץ מ"חג החגים" המיוחצן, מצבה של האוכלוסיה הערבית לא השתנה באופן מהותי ונכסי התרבות שלה לא מונפו) והנמל (אין בעיר טברנה אחת ראוייה לשמה). אפילו הדרוזים, שגרים בשכנות לעיר, נשכחו בשוליים.

לפני מיספר שנים הוזמנתי לדיון בטכניון על תוכנית מתאר פוטנציאלית של העיר. אני זוכר שעלתה שם השאלה האם חיפה צריכה להיות בירת הצפון או פרוור צפוני של תל אביב. השאלה נשאלה ברצינות, והיא מתמצתת את הסיפור העצוב של העיר הזאת.

* * *

אורי הייטנר

1. תשכח מזה

חשיפת הראיון של אבנר כהן עם ארנן עזריהו (סִינִי) והגילויים אודות האפשרות של שימוש בנשק גרעיני במלחמת יום הכיפורים, באו לנו בזמן לא טוב. בעיצומה של המערכה נגד גירעונה של איראן, לנוכח מתקפת ההונאה של רוחאני, כאשר אויבינו שבים ומעלים במפגיע את סוגיית הגרעין הישראלי; רק פרסומים כאלו הן מה שחסר לנו...

אולם מבלי להתייחס למידת הדיוק בדבריו של סיני, גם מה שפורסם מעיד על מידת האחריות ושיקול הדעת של ישראל בסוגיה הגרעינית.

ההרתעה הגרעינית של ישראל, אינה מיועדת לאיים על מישהו, אלא להוות נשק יום הדין, שנועד למנוע את השמדת ישראל ולהרתיע מפני ניסיון כזה. הצעתו של דיין לעשות שימוש באופציה הגרעינית, באה כאשר הוא חש באמת ובתמים שאנו על סף חורבן בית שלישי, כפי שהרבה להתבטא באותם ימים.

גם בסיטואציה הזאת, הצעתו לא היתה להשתמש בנשק גרעיני, אלא לבצע פעולה הפגנתית שמשמעותה היא מעבר מעמימות גרעינית, להרתעה גרעינית גלויה.

וגם בסיטואציה הקשה כל כך, במשבר החמור ביותר בתולדות המדינה, ההצעה נדחתה. היא נדחתה על הסף, היא כלל לא עלתה לדיון. צה"ל התנגד. שרי הממשלה ששמעו את ההצעה התנגדו. וראש הממשלה גולדה מאיר, האישה שנגדה מתנהל כבר עשרות שנים רצח אופי שיטתי, עצרה את ההצעה בעודה באיבה, בשתי מילים ששיגרה לעברו של שר הביטחון: "תשכח מזה."

ובכל זאת, יש משהו מטריד מאוד בתיעוד הזה. בדיעבד, ברור שלא נשקפה לישראל סכנה קיומית. אף שבאותה שעה – ביום השני של מלחמת יום הכיפורים, ידיה של ישראל היו על התחתונה, עדין היינו רחוקים מתבוסה. עובדה, צמרת צה"ל, צמרת הממשלה וראש הממשלה, לא איבדו את האמונה בכוחו של צה"ל ובניצחונו. אולם הצעתו של דיין מעידה על הסכנה של הערכה מצב שגויה, שעלולה להביא להחלטות הרות אסון. מה היה קורה אילו הרמטכ"ל וראש הממשלה היו מצטרפים להערכת המצב של דיין וכמוהו – מאבדים את עשתונותיהם?

על רקע זה, ראוי לעצב תפיסה אסטרטגית כוללת בנוגע לגרעין. בראש ובראשונה, להבין את נחיצותה הבלתי רגילה של אופציית ההרתעה הגרעינית בידי ישראל, ושל המונופול הגרעיני של ישראל במזה"ת. מי יודע כמה מלחמות כוללות בין ישראל לשכנותיה נמנעו, בזכות ההרתעה הגרעינית. עם כל הקושי שבהתמודדות עם הטרור ועם המלחמה בעצימות נמוכה, העובדה שארבעים שנה לא התקיימה מלחמה כוללת, היא הצלחה גדולה של ההרתעה הישראלית. אחד הגורמים המשמעותיים של ההרתעה הזאת, אם כי לא הגורם היחיד, הוא ההרתעה הגרעינית.

את האופציה הגרעינית הישראלית יזם ועליה החליט דוד בן גוריון מיד לאחר קום המדינה, מתוך הבנה היסטורית עמוקה שייעודה של מדינת ישראל הוא הבטחת קיומו של העם היהודי והבטחה שלא תהיה עוד שואה. האומץ של מנהיג מדינה קטנה וענייה שזה עתה קמה להוביל מהלך כזה, הוא ביטוי למנהיגותו הנדירה ומרחיקת הראות של ב"ג. נשער בנפשנו את האיום הגרעיני האיראני, ללא ההרתעה הישראלית בדמות "ברירת שמשון" – אופציית המכה השניה.

ולמרות ההכרח באופציה גרעינית, יש להבין ששימוש בגרעין עלול להיות הרה אסון. שימוש ישראלי באופציה הגרעינית, יהפוך את ישראל למדינה מצורעת בעולם. האופציה הזו נועדה להרתעה בלבד, אך היא נשק יום הדין לשימוש במקרה של סכנה מוחשית לעצם קיום המדינה. אולם אסטרטגיה המבססת את ביטחון ישראל על תלות בגרעין, היא אסטרטגיה מטורפת. האסטרטגיה הישראלית חייבת להבטיח שלעולם לא נגיע למצב שיצדיק דיון אקוטי על שימוש בגרעין.

היטיב להגדיר זאת סיני בראיון לאורה ערמוני שצוטט בגיליון האחרון של "ידיעות הקיבוץ": "הטנקים הם שיצילו אותנו ולא הגרעין. זו היתה נוסחת העמימות הנוהגת אצלנו עד היום. אינו מצהירים על מה שיש לנו או אין לנו, וכך נהנים משני העולמות: ההרתעה הגרעינית קיימת, מצד שני איננו תלויים בה ושומרים על יתרוננו הקונבנציונלי אל מול הצבאות הסובבים אותנו. הנוסחה הזו מנחה את כל ממשלות ישראל, ומן הסתם הנחילה לנו הישגים מדיניים וצבאיים גדולים."

הדברים נכונים, אך אינם מספיקים. היתרון הקונבנציונלי אינו יכול להימדד רק בעוצמתו של צה"ל, אלא גם בעומק האסטרטגי, בקיומם של גבולות בני הגנה. תחושת חורבן בית שלישי, נבעה בעיקר מהחשש שהצבא הסורי יגלוש לגליל וישטוף את קריית שמונה, צפת וטבריה (ובימים אלה אנו מבינים מה משמעות של צבא סורי הכובש שטח). אלמלא הגולן בידי ישראל, המלחמה עצמה היתה פורצת בשטיפת הגליל והעמקים. ואילו ישראל הופתעה במתקפה ירדנית בקווי 4 ביוני, בתוך שעות הצבא הירדני היה שוטף את גוש דן ומבתר את מדינת ישראל. במקרה כזה, לא היה מנוס משימוש הרה אסון באופציה הגרעינית.

ויתור על גבולות בני הגנה, משמעותו – השענות ביטחונה של ישראל על הפצצה הגרעינית. ויתור כזה הוא מעשה של טירוף והתאבדות.

לסיום, התייחסות קצרה לעצם החשיפה של סיני. מאדם כסיני, שכל חייו היה בצמתים המרכזיים ביותר של קבלת ההחלטות הביטחוניות והמדיניות בישראל, ניתן לצפות שיהיו מיספר סודות שירדו עימו אלי קבר. מטריד מאוד, שבערוב ימיו הוא חשף בחוסר אחריות לאומי את מה שאסור שייחשף.

2. צרור הערות 13.10.13

* רצח רבין היה התנקשות קשה בדמוקרטיה הישראלית. יגאל עמיר, הנבל המנוול שרצח את ראש הממשלה, כיוון את אקדחו לעבר מדינת ישראל כולה, לעבר הדמוקרטיה הישראלית. הזעזוע ממעשהו פקד את עם ישראל כולו – ימין ושמאל, חילונים ודתיים כאחד. ההוקעה החד משמעית הייתה גורפת. מן הראוי היה להתאחד בעקבות הרצח סביב יעד לאומי: אמירה ברורה בעד הדמוקרטיה, ומאבק חסר פשרות נגד כל התנקשות בה ומרידה בה, החל מסרבנות בצה"ל, דרך אלימות והסתה וכלה בנורא מכל, רצח ראש הממשלה.

מי שהפכו את הרצח קרדום פוליטי לחפור בו, בניסיון לעשות דה-לגיטימציה לחלקים שלמים בחברה הישראלית, לכל התנגדות לדרכו של ה"שמאל" המדיני (תוך סילוף דרכו המדינית של רבין והצגתו כמין איש מרצ כביכול), חיבלו ביעד הלאומי הזה, פגעו בדמוקרטיה, פגעו בחברה הישראלית ופגעו בזכרו של רבין. מי שהציגו את היפוכו של רצח פוליטי – חילופי שלטון דמוקרטיים בקלפי, כהמשך לרצח או כניצחונו של הרוצח, עשו דבר נורא. הם בעצם העבירו מסר, שאין הבדל משמעותי בין רצח ראש ממשלה לבין החלפת שלטון דמוקרטית בקלפי. העניין המהותי הוא האם השלטון הוא "שלנו" או "שלהם". המסר הזה ממעיט בחומרת רצח ראש הממשלה. במקום לאחד את העם סביב משמעות הרצח כדי לומר אמירה חד משמעית: לעולם לא עוד, הם ניכרו את הציבור שאינו מאמין בדרכם ליום הזיכרון לרבין ולזכר הרצח, ודחפו ציבור רחב ללכת שבי אחרי שקרי הקונספירציה. מי שהואשם ללא עוול בכפו בשטיפת מוח מתמדת כאחראי לרצח רבין, קנה את השקר הזה, שכביכול ניקה אותו ואת הציבור אליו הוא שייך, מעלילת הדם שהושתה עליו. מיותר לומר, שהנכונות של ציבור רחב להאמין בשקר הקונספירציה, שירתה את המטורפים שבדו את השקר, שהם אותם החוגים שמהם יצא הרוצח.

הסמל לניצול הציני של הרצח להשתקת היריב; בעצם להשתקת לפחות מחצית הציבור הישראלי, הוא העצרות השנתיות בכיכר רבין סביב יום השנה לרצח, שהיו מפגן פוליטי של הדרה ארסית כלפי ה"מרכז/ימין" המדיני. כאשר נתן שרנסקי העז לנאום בעצרת, ולבטא את העמדה החד משמעית של המחנה היריב לרבין, נגד הרצח ובעד הדמוקרטיה – האספסוף שמילא את הכיכר שאג כנגדו קריאות בוז משפילות.

בשנה שעברה, התעשתו תנועות הנוער ואמרו – עד כאן. הנוער אינו רוצה להיות עוד סטטיסט במניפולציה פוליטית צינית של ניצול שבר לאומי להסתה נגד יריבים. החל בשנה שעברה, תנועות הנוער לקחו אחריות, ובאיחור של 17 שנים, יצרו את העצרת הראויה, המבטאת את המסר הראוי – זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה. השנה נערכה העצרת במתכונתה הראויה זו השנה השנייה. השותפים למסר הזה, הם הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, הכולל את ה"שמאל", ה"מרכז" וה"ימין", דתיים וחילונים. תנועות הנוער, מ"השומר הצעיר", "מחנות העולים", "הנוער העובד והלומד" ועד "בני עקיבא", "עזרא" ובית"ר – משלבות ידיים במאבק על הדמוקרטיה הישראלית, נגד אלימות, נגד הסתה. ארגונים חברתיים רבים חברו אליהם. כל ארגוני ההתחדשות היהודית הצטרפו אליהם.

לצערי, נבצר ממני להשתתף באירוע (למה תקעו את תל אביב בחור כל כך רחוק?) – אך בלבי הייתי שם. אני מקווה שזו תהיה רוח העצרת גם בשנים הבאות ואעשה כל מאמץ ליטול בה חלק.

* מה משמעות העובדה ששוב, כמו כמעט בכל שנה בשנים האחרונות, ישראלים זוכים בפרס נובל? ומה משמעות העובדה שהישראלים שזכו השנה בפרס נובל, הם מדענים שירדו מן הארץ? האם גאווה בפרס שקיבלו ישראלים יורדים היא גושפנקא לירידה? האם שלילת הירידה סותרת את הגאווה על הפרס?

שאלות אמיתיות, שגם אני שואל את עצמי. כיוון שאני בהחלט שולל את הירידה מהארץ, מתבטא נגדה, מחנך נגדה. ומצד שני, באמת ובתמים אני חש גאווה על הפרס.

אז ראשית, ישראל – גם אם ירד, ישראל הוא. אני גאה בכל הישג של יהודי, קל וחומר של ישראלי. אך אין בגאווה זו כדי שלא לשלול את הירידה.

שנית, יש לנו סיבה לגאווה על ריבוי פרסי הנובל של ישראלים (מרביתם חיים ופועלים בישראל), ללא כל פרופורציה לגודלה של ישראל ולעובדה שמיום הקמתה היא מצויה במלחמה על עצם קיומה. הזוכים בפרס הם בוגרי מערכת החינוך, ההשכלה והמדע הישראליים, שהם הצלחה אדירה וסיבה לגאווה גדולה.

עם זאת, בריחת המוחות והמדענים היא בעייה חמורה, בעייה מדאיגה, המעידה על הצורך להשקיע יותר במדע, להשקיע יותר במחקר ולראות בכך יעד לאומי.

אך יותר משבריחת המוחות היא תוצאה של השקעת חסר במדע ובמחקר, היא מעידה על השקעת חסר בחינוך הציוני. מדענים ישראליים הבוחרים לפעול בחו"ל ולא להשקיע את כל מאודם בקידום המדע הישראלי, הם הצלחה של החינוך המדעי הישראלי וכישלון של החינוך הציוני והיהודי.

* הציונות הבינלאומית השתלטה על ועדת פרסי נובל. צריך לעשות משהו בנדון.

* למה אף ישראלי לא קיבל השנה פרס נובל לפיסיקה? בגלל אקיבוש, כמובן.

* שדה נחום – הקיבוץ שהוציא את מיספר חתני פרס נובל לנפש, הגבוה ביותר בעולם.

* הספורט הלאומי – ללעוג על מועמדותו הנצחית של עמוס עוז לפרס נובל לספרות, קצת נמאס. סוג של מארב שנתי ושמחה לאידו של עוז, והרי כידוע אין שמחה כשמחה לאיד. אך אם הוא יזכה, כולנו נשתבח בכך ונתגאה בו, ובצדק.

עמוס עוז הוא סופר דגול. לא את כל ספריו אהבתי, אך רבים מהם הנם מטובי הספרים שנכתבו כאן, ובראש ובראשונה יצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך", אחד הספרים הטובים שקראתי מעודי. עוז ראוי לפרס, ואין הוא הישראלי היחיד הראוי לו. גם חיים גורי ונתן זך, למשל, ראויים. מן הראוי שנפרגן למצוינים שבין היוצרים הישראליים, ולא נלעג להם.

* הירידה העקבית במספר הסטודנטים הבוחרים במדעי הרוח מדאיגה מאוד. יש בכך ביטוי להידלדלותה של הרוח הישראלית, היהודית, ההומניסטית ודחיקתה לשוליים, בצד האלהת עגל הזהב של מקצועות עתירי בצע כסף.

אולם יש גם צד שני למטבע. לצד אותה נסיגה, יש גם עליה משמעותית בהשתתפות צעירים בבתי מדרש יהודיים פלורליסטים וחילונים, כתורה לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, תואר או הכרה אקדמית. זו מגמה מבורכת, הפוכה למגמה באקדמיה.

מן הראוי שהאקדמיה תבחן את עצמה, האם היא מיטיבה ללמד ברוח הנכונה את מדעי הרוח? שמא עליה להכניס לתוכה מימד משמעותי של לימוד בית מדרשי, דמוקרטי ופתוח, הממיר חלק מן הלימוד הפרונטלי האקדמיסטי של מרצה יודע כל המנחיל ידע לתלמידיו, ללימוד משתף ומונחה של הטקסט עצמו? לימוד כזה מעצים את היצירתיות והביקורתיות של הלומד, שהם לב לבם של מדעי הרוח. אולי סוג כזה של לימוד מתאים יותר ונכון יותר וגם ימשוך יותר צעירים איכותיים, צמאי דעת?

את התואר השני שלי ביהדות עשיתי, לפני שלוש שנים, במכון שכטר בירושלים, המשלב לימוד אקדמיסטי קונבנציונלי, עם לימוד בית מדרשי (ולטעמי, נכון היה לחזק בו את המימד הבית מדרשי, אם כי לא לוותר לחלוטין על שיטת הלימוד האוניברסיטאית הקונבנציונלית), ושם לא היה כלל מחסור בתלמידים. נהפוך הוא.

אם ראשי הפקולטות והחוגים למדעי הרוח רק יקוננו על המצב, ולא יעשו חשבון נפש עם נכונות לשינוי בתוכם, ההידרדרות תמשך.

* פולחן אישיות כמו זה הנעשה סביב הרב עובדיה, לא היה במקומותינו מאז... מאז... מאז יום הולדתו ה-90 של פרס. מה הפלא שהנ"ל נדחף לקדמת פולחן האישיות הנוכחית, בהצגה מבחילה של "נגעתי בידו, היא עוד הייתה חמה, וחשתי שאני נוגע בהיסטוריה. נישקתי את מצחו וחשתי שאני מנשק את גדולת ישראל," וכו' וכו'. שמאלץ פֶּרֶסִי טיפוסי.

* ולפני שתקפצו – יש לי הרבה הערכה לשמעון פרס, לצד ביקורת רבה. יש לי גם הערכה רבה לרב עובדיה, לצד לא מעט ביקורת. אולם אני סולד מפולחן אישיות.

* כבוד הנשיא התארח בכנס הנהגות הקיבוצים במעלה החמישה. "איני מבין את העניין הזה של יום ההולדת," הצטנע האיש שאירגן לעצמו פסטיבל יום הולדת א-לה צפון קוריאה. "מה זה יום הולדת? אז עבר עוד יום? מה קרה? שמחים להגיד לי שאני זקן?" אמר והתמוגג מענוונותו, ועדת חסידיו השוטים צקצקה כאומרת: "וואו, הוא כל כך צנוע."

* טענה ביקורתית שנשמעת כלפי הרב עובדיה, היא שבניגוד להכרזתו העקרונית שפיקוח נפש מצדיק ויתור על שטחים בארץ-ישראל, בפועל הוא הורה לש"ס להתנגד לאוסלו ב', להצעות ברק בקמפ-דיוויד ולהתנתקות. הטענה היא, שהפרקטיקה הפוליטית שלו היתה הפוכה מפסיקתו העקרונית.

הביקורת הזאת אינה מוצדקת. הרב עובדיה לא פסק שיש לוותר על שטחי ארץ-ישראל, אלא שפיקוח נפש מצדיק ויתור כזה. כלומר, הוא תומך בוויתור על שטחים תמורת שלום אמת. הוא מעולם לא חזר בו מפסיקה זו. אפשר להסכים עם פסיקתו או לחלוק עליה, אבל איך היא בדיוק קשורה להסכמי אוסלו ולהתנתקות? על פי מבחן התוצאה שלהם? התנגדותו להם היא דווקא מיצוי עמדתו העקרונית, השמה בראש את פיקוח הנפש, ומחמת פיקוח נפש דוחה צעדים שעלולים להגביר את שפיכות הדמים, כפי שאכן קרה.

* וידוי קורע לב: מעולם לא חטפתי מהרב עובדיה סטירה, צ'פחה ואפילו לא כִּיפְכּוּף (!)

* יאיר לפיד העלה על ראש שמחתנו את הצורך ב"משילות". איזו מין משילות היא, כאשר שר האוצר, אולי השר הבכיר ביותר אחרי ראש הממשלה, יוצא בפומבי נגד אחת העמדות הישראליות המרכזיות במו"מ עם הפלשתינאים – ההכרה בישראל כמדינה יהודית?

* באמירה הדמגוגית של לפיד, "אבי לא עלה לארץ מהגטו בבודפשט כדי שנקבל הכרה מאבו-מאזן," – יש פריטה על נימים דקות של הרגש הלאומי, אך התעלמות צינית מהמשמעות של הדרישה מן הפלשתינאים. אין זו דרישה שנועדה לאשר לנו את  יהדותה של מדינתנו, אלא דרישה לשים קץ לסכסוך הנובע כל כולו מסיבה אחת: סירובם של הפלשתינאים לקבל את קיומה של ישראל. כלומר, ההכרה הזו לא נועדה לחזק את הקיום היהודי של המדינה, אלא ליצור תנאים אפשריים לשלום.

* מי שטוען שאינו מוכן להכיר בפרטנר שלו לשלום, מעיד על עצמו שאין לו כוונות שלום. ואף על פי כן, אם במו"מ יכריזו הפלשתינאים שהם מבטלים לחלוטין את תביעת "זכות" השיבה, אך אינם רוצים להצהיר שהם מכירים במדינה היהודית, ניתן יהיה להסתפק בכך כהכרה למעשה, גם אם לא להלכה. לצערי, אנו עוד רחוקים מכך.

* מוסי רז שוב מפתיע. בפוסט בו הוא משתלח באורי אריאל, על הצהרתו בדבר הקמת יישוב בעקבות רצח שריה עופר, הוא הבליע כמה דברי גינוי רפים לרצח. יפה, מוסי. הנה הציטוט: "ראוי לגינוי גם אם היה על רקע פלילי וגם אם היה חיסול כדרך של מאבק בכיבוש."

תרגום: הרצח הלאומני שבו מחבלים פלשתינאים רצחו יהודי כיוון שהוא יהודי, הוא אחד מהשניים: אולי בכלל על רקע פלילי. אז מה אתם קופצים? פלילי, נגנה. למה לא? אבל אולי זה לא על רקע פלילי. או אז מדובר במאבק באקיבוש, שהוא כמובן מאבק צודק, שבו מוסי רז תומך. הרצח הוא "חיסול". למה "חיסול"? כיוון שבשיח המקובל, אנו משתמשים במילה "חיסול" או לתיאור של מאבקים פנימיים בעולם הפשע או לסיכול ממוקד של מחבלים בכירים. כלומר, לא משהו שאנחנו מצטערים עליו במיוחד. אבל בהיותו הומניסט ידוע, אומר מוסי על החיסול, שהוא ראוי לגינוי. כלומר, מוסי לא מגנה, אבל נותן היתר לגנות. מוסי רז, באופן כללי, הוא אדם הראוי לגינוי.  

* איראן גרעינית היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם. לכן, אחריות לשלום העולם מחייבת תהליך דיפלומטי עם איראן, המגובה בהחרפה של הסנקציות ואיום מוחשי בפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, ללא כל פשרה על ביטול יכולותיה של איראן לייצר פצצה גרעינית.

הזחילה הבריטית לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם משטר האייאתולות מחבל במאמץ הדיפלומטי ופוגע בשלום העולם.

* ניתן להבין את החלטתו של אובמה להשעות את הסיוע למצרים. מצרים נשלטת בידי משטר צבאי שעלה לשלטון בהפיכה צבאית, ומאז מדכא את מתנגדיו הפוליטיים, הורג מאות ועוצר אלפים.

ואף על פי כן, זו החלטה שגויה. הברירה אינה בין שלטון דמוקרטי במצרים לבין דיקטטורה, אלא בין דיקטטורה צבאית פרו-מערבית, לבין דיקטטורה אסלאמיסטית פונדמנטליסטית. בין דיקטטורה נוסח השאה האיראני לבין דיקטטורה נוסח חומייני/חמינאי. מה עדיף?

צבא מצרים הוא הגורם המרכזי במצרים, המבטיח את קיום הנספח הצבאי בהסכם השלום בין מצרים לישראל. שעה שהמצרים הפרו לאורך עשרות שנים את כל הסעיפים האזרחיים של ההסכם, הם הקפידו על קיום הנספח הצבאי, וכך הגבול בין המדינות נותר שקט. כוחו של הצבא הבטיח את המשך כיבוד הנספח אפילו תחת שלטון מורסי. פגיעה בצבא והחלשתו והשתלטות "האחים המוסלמים" על מצרים, מסכנת יותר מכל את מעט היציבות במזה"ת.

גורמי ימין בארה"ב ובישראל מאשימים את אובמה באהדה ל"אחים המוסלמים". אלה הבלים. אבל גישתו הנאיבית ביחסי חוץ וחוסר הבנתו המינימלית את המזה"ת, גורמים לו לקבל החלטות שגויות, הפוגעות בעתיד המזה"ת ובשלום העולם.

* איני יודע מה תהיה הכרעת הדין בפרשת "הולילנד"; האם תהינה די ראיות כדי שהשופט ירשיע בפלילים את המעורבים בה. אולם מבחינה מוסרית, ערכית וציבורית, התרבות של החבורה שסביבה מתנהל המשפט, כפי שהיא עולה מן העדויות במשפט, היא תרבות קלוקלת, רקובה, מסריחה ומושחתת מן היסוד. התרבות הזאת של מתנות "תמימות" בשווי של מאות אלפי דולרים לאנשי השררה ומקורביהם; החיבור המושחת בין הון ושלטון, הנכונות של אנשים לקבל מתנות כאלו, ועזות המצח שלהם להציג זאת כביטוי ל"אהבה", ל"ידידות", ל"חיזור" כביכול... כאילו לא ברור מדוע טלנסקי דוחף מעטפות עם מאות אלפי דולרים לידיו של אולמרט, כפי שנכתב בפירוש בפסק הדין שבו משום מה זוכה אולמרט מחמת הספק (לצד פסק הדין שבו הורשע בפלילים). כאילו לא ברור מדוע שמואל דכנר מרעיף הון עתק על הדמות הקרובה ביותר לאולמרט. איזה גועל! איזו תת תרבות! איזה רקב! עלינו, אזרחי ישראל, להוקיע את האנשים האלה ואת הנורמות הקלוקלות שלהם ולהקיא אותם מן החיים הציבוריים. לצמיתות.

* דוגמית קטנה לתרבות המושחתת הזאת. אולמרט אישר השבוע, שלבקשתו ובהתערבותו מממן חברו ומיטיבו, איל ההון היהודי אמריקאי דניאל אברהמס, את ההגנה המשפטית של שולה זקן. כידוע, גורלו של אולמרט תלוי במידה רבה בעדותה של זקן. נכון לעכשיו, זקן משיכה לשכב למענו על הגדר, מסתבכת בשקרים ובסתירות, פוגעת בבעלה ובילדיה בסיפורי הכביכול חצי רומן עם דכנר, העברת כספים לילדיה כדי שבעלה לא יידע וכו'. הכול, רק כדי להרחיק את הרעה מאולמרט. והנה, מסתבר שאולמרט דאג למימון הגנתה. איני יודע האם זו עבירה פלילית. אבל זה מושחת ומסריח.

* מה יש בתפקיד הנשיא שאינו מתאים לאישה? שאלה בראיון ל"ידיעות אחרונות" דליה איציק. התשובה: תפקיד הנשיא בהחלט מתאים לאישה. למשל, הייתי שמח לראות את רות גביזון בתפקיד. אבל מלבד היותה אישה – מה יש בדליה איציק שהופך אותה מועמדת סבירה לתפקיד? התשובה: שום דבר.

* * *

על האנטישמיות. כדאי לצפות.

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=YTkD2BXzD2k#%

* * *

יצחק שויגר

ערמת הזבל של הארץ הקדושה (הולי לנד)

אני קורא את פרסומי הפרטיכלים מהדיונים בבית המשפט של משפט הולילנד  באופן סדיר ונדהם ומשתאה מעדותו של מר אולמרט ומעדותה של מזכירתו לשעבר ואני שואל, אם לא תמה סאגת צערנו כאזרחים?

כמה עוד בוץ וגבבה אנחנו צריכים לקבל  בפנים מהזוג המוזר החמקן והחמדן הזה, אולמרט וזקן. בכל זאת הוא היה ראש הממשלה שלנו. אנחנו בחרנו בו  כדי שינהיג אותנו בעת צרה. כדי שיתרכז כל הזמן בניהול המדינה שלנו. כדי שיופיע מול העולם כדי שיחליט מתי נצא למלחמה. כדי שיקבל החלטות שמשפיעות על איכות חיינו בכלכלה ובבריאות ובשעת מלחמה. להחליט החלטות שיכולות לקבוע מי יחיה ומי ימות. והוא אינו יכול לעשות את העבודה הקשה והאחראית הזאת לבדו. ויש לו מזכירה. כמו לכולנו, שתפקידה בדרך כלל, לנהל את היומן את הפגישות ואת החיים היום יומיים. שולה זקן איננה המזכירה הראשונה בעולם. גם אני העסקתי מזכירות ולא מעט.

ומה נחשף לנו?

אני הכרתי היטב את המנוח שמואל דכנר. עבדתי איתו במשך כעשרים שנה. הכרתי היטב את אופיו ואת מערכת חייו וערכיו. אני יכול להצהיר. הוא לא היה איש של נשים. הטענות המגוחכות של שולה זקן על חיזוריו הן מגוחכות בעיניי ואינן מחזיקות מים, ואני בטוח שאף אינה מצליחה לתעתע בשופט ובפרקליטים המנוסים שמטפלים בתיק העגום הזה.

אבל התמונה האיומה שעולה ומתגלה בפנינו מזכירה לי במידה רבה את רגש הקבס שאחז בי למקרא העדויות ופסק הדין של הנשיא לשעבר משה קצב. האיש הנורא הזה, בשעה שהיה נשיאנו והחזיק במשרה הראשונה במעלה בשירות המדינה, ניצל את הזמן ופשפש בתחתוניהן של מזכירותיו. ולא משנה אם זה היה רומן אסור או בעילה מרצון או משמושים בששון. לא בשל כך בחרנו בו. אנו רצינו שייצגנו בכבוד, שיעסוק בעינינו מאה אחוז מזמנו  והוא בעת שבתו בבית המפואר הזה בית הנשיא, שצריך להיות מורם מעם, לא עשה כן ובייש אותנו כלפי כל העולם. הוא מעל באמוננו. לנוכח מעשיו, צריכים היו לכלוא אותו ולזרוק את המפתח ולא מה שעשו ולמצער צריכים  להעלים אותו מהציבוריות שלנו לצמיתות.

באותה מידה את אולמרט ולהקתו צריכים למרוח בזפת ובנוצות ולגרש מהעיירה. כל יום שעובר במשפט הנורא הזה מגדיל לנו את תחושת הגועל והקבס. זה לא העניין הפלילי (אם יוכח) שצורם אלא העיסוק בענייניו הפרטיים על חשבוננו. איך זה ששר בממשלה קובע פגישות עם יזם של נדל"ן שמייצג את לקוחותיו, מיד לאחר שנבחר לתפקידו? איזה עניין יש לשר המסחר והתעשייה בקרקעותיה של חברת הזרע שהיו ממקומות על יד ערימת הזבל של  מאגר האשפה של חירייה? מה, הוא קבלן פרטי? הוא יזם עסקי? זה שייך למשרד המסחר והתעשייה? איזה עניין יש ליזם הזה לשלם מאות אלפים שקלים למזכירתו של ראש הממשלה?  מה הוא ירד מהפסים? ככה נוהג מאהב? צריך ללמוד אולי מברלסקוני איך עושים "בונגה בונגה" ועוד בגילו ועוד להשוויץ בזה!

איזה ענין יש לראש ממשלה לתת מכתב המלצה למשווק מקררים לבתי מלון כמו טלנסקי ולקחת ממנו כסף במזומן? איזה עניין היה לו אפילו להיפגש איתו? איזה עניין היה לדכנר המנוח לשלם מאות אלפים לאחיו של ראש הממשלה? מה הוא פילנתרופ? הכרתי אותו היטב. הוא לא היה כזה.

איך היד שלהם לא רועדת כשהם לוקחים את הכסף ומפקידים אותו בחשבון הבנק שלהם ושל בני משפחתם. האם בשל זה הוא נבחר לעמוד בראש המדינה? ומי לעזאזל משחד מזכירות? האם בשל כך היא קיבלה משכורת ממשלתית? ואם הכול כשר אצל המזכירה למה החביאה את הכסף שקיבלה מדכנר – בחשבונות ילדיה? מאימתי בוחרים מנהלי מחלקות במשרד ממשלתי כמו באגף המיסים  בהמלצות מזכירתו של ראש הממשלה, שאחיה מדיח אותה, כפי שהוכח בעניינה הקודם?

אני יודע שהוראות מס הכנסה מחייבות כל אדם שקיבל תשלום להוציא קבלה וכל עורך דין בישראל יודע זאת. האם רק עורך דין אורי מסר, שותפו לשעבר(?) של ראש הממשלה בתקופה הקצרה שהיה עורך דין מהשורה, יכול לקבל מאות אלפים דולרים במזומן ולהפקיד אותם במזומן אצלו בכספת ולא להוציא קבלה?

האם דכנר המנוח, כשקיבל על עצמו לטפל  בהשבחה של הקרקעות של חברת הזרע, חיפש ומצא "במקרה" את עורך דין אורי מסר, האחד והיחיד, שיטפל בעניין?

ודכנר המנוח, שהיה איש עסקים מנוסה, והכיר היטב את כל עורכי הדין מהשורה הראשונה במדינת ישראל, מדוע הוא בחר באורח פלא באורי מסר שאינו אחד מאלה? האם לא ברור שכל הקליינטורה המשפטית של עורך הדין מסר היתה בנויה מיכולתו להתחבר באינפוזיה לאולמרט ויכולתו להשפיע על התוצאה הרצויה לקליינט? האם זה לא ברור לכל מי שמצוי בהווייה הישראלית? האם זה לא ידוע לאשתו  שהיא עורכת דין ותיקה, לשעבר, בפרקליטות?

בחלק מהראיות שופטי המחוזי, יכלו לקבוע בתיקו הקודם, בראשון טורס וטלנסקי, כי "לא הוכחה כוונה פלילית" – ואינני מתיימר להדריך את שופטי העליון שידונו בערעור כיצד לבדוק את ההחלטה. יש להם מספיק סמכות הבנה וניסיון. ויכול להיות שגם בתיק הולילנד, הנוכחי, שנדון כעת – "תיעלם" פתאום הכוונה הפלילית ותישאר "רק", בולטת לעין כל, תאוות הבצע הבלתי מרוסנת וניצול ציני של נושאי המשרות השונים, של כל המעורבים בתיק, נבחרים ועובדי מדינה, להתעשר שלא כדין, מטיפשותם ומתאוות הבצע של משלמי השוחד.

 אבל צריך להיות ברור לכול, כבר היום, כי זה מקרה שמזכיר באופן מובהק את השאלה שהפנתה אישה אחת לרב שלה.

"קרה לי אסון." כך אומרת האישה, "נשבר לי הסיר בערב שבת ולא היה לי סיר אחר,  אז בישלתי את הצ'ולנט לשבת בסיר לילה,  האם זה כשר?"

משיב הרב המלומד: "כשר גם כשר, אבל מסריח!"

וככל שהמשפט מתמשך, הסירחון עולה ועולה וממלא את נחירי אפנו עד לסופם ומי יודע עד להיכן יגיע. ואני מסתכל על כל הנברנים ההירשונזים האלה, משרתי הציבור שלנו, במשרות השונות, שעומדים בראש ערימת הזבל מכרסמים ומלקקים בכל פה את השמנת שעוטפת את משרתם הציבורית ומנצלים אותה להתעשרות קלה. חלקם כבר נתפסו ונסגרו מאחורי בריח וחלקם אולי טרם נתגלו, אבל התעשרותם הבלתי מוסברת תוך כדי שירותם הציבורי זועקת לעין. הם בעלי דירות פאר והם חיים ברווחה עצומה מעל ומעבר למשכורתם, והכול לעין כול, אם זה בשל פנסיות כפולות ומכופלות שסידרו לעצמם  ואם בשל הכנסות מטיסות מיותרות על חשבון הציבור ואם הטבות אחרות סמויות וגלויות כשהציבור, שאותו הם משרתים, שלשם כך הם נבחרו או נשכרו, נאנק מדי יום למחייתו.  ואני שואל בקול רם, עד היכן נגיע?

נבחרי הציבור האלו לא המציאו את הלקיחה מכספי הציבור זה וגם לא את ניצול הנשים. זה כבר נזכר לפני למעלה מאלפיים שנה. בספר שמואל א פרק ב כתוב כך: "ובני עלי בני בלי יעל לא ידעו את יהוה. ומשפט הכוהנים את העם כל איש זבח זבח ובא נער הכהן כבשל הבשר והמזלג שלש השיניים בידו. והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור כל אשר יעלה המזלג ייקח הכהן בו ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם בשלה. גם בטרם יקטרון את החלב ובא הנער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא ייקח ממך בשר מבושל כי אם חי. ויאמר אליו האיש קטר יקטרון כיום החלב וקח לך כאשר תאווה נפשך ואמר לו כי עתה תיתן ואם לא לקחתי בחזקה ותהי חטאת הנערים גדולה מאוד את פני יהוה כי נאצו האנשים את מנחת יהוה."  ובהמשך נאמר: "ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד."

ובהמשך נאמר שאיש האלוהים אומר לעלי: "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי ... לכן נאם אדוני כי מכבדיי אכבד ובוזיי יקלו ... הנה ימים רבים וגדעתי את זרעך והקימותי לי כהן נאמן."

ומה עשו בני עלי הכהן? מעלו במשרתם ולקחו סטיקים יותר טובים מן הקורבנות. שהרי היתה להם זכות לקחת, אבל הם העדיפו בשר חי ומסתמא את החלק הטוב שבו.

לא כספים גדולים, ופה ושם גם ניצלו את הנשים שסביבם ברומנים אסורים, משהו כמו בעילה ביחסי מרות. והנה אלוהים עונש אותם בדין מיתה בניגוד להתחייבותו האלוהית להמשיך את זרע הכוהנים.  בני עלי, חפני ופנחס, היו למשל ושנינה במשך הדורות, למי שמעלו בתפקידם הציבורי ולקחו לכיסם מעבר לשכרם. ומה נגיד אנחנו למשרתי הציבור שלנו שאינם מסתפקים בשכרם ומקבלים מזומנים לכיסם? האם עצם קבלת הכסף לא מספקת? בני עלי לקחו רק סטיקים ולא שאלו אותם אם היתה להם כוונה פלילית. הכול פשוט בתנ"ך: לקחת? נענשת. חד וחלק.

ובחזרה למשפט הציבורי הנוכחי. אולי כדאי בשם ההיגיינה הציבורית וניקיון הדעת של אזרחי המדינה לאסור על הפרסומים היום יומיים של המשפט הנורא והמגעיל הזה? שהרי  הכסף כבר שולם, הולילנד כבר עומד לדיראון עולם, כצוק גיברלטר, בקו הרקיע של ירושלים עיר הבירה שלנו, ולא נראה לי כי מישהו יהרוס אותו. יתעסקו בעלי המקצוע, השופטים הפרקליטים וחבר עוזריהם, בבחינת הצדדים הפליליים של התיק המסריח הזה ויתנו לנו לטמון ראשנו בחול ולהירגע. שיספרו לנו רק מה שקרה בסוף, כאקט חינוכי  וכדי שנסיק מסקנות וכדי שדור העתיד ידע איך לא לנהוג. מי יודע אולי זה יעזור שלא יגדלו לנו יותר בני עלי – בני בליעל?

* * *

תוכנית מרתקת על משפחת רכטר:

http://www.youtube.com/watch?v=2tu0WWshueI&feature=share&list=PL51YAgTlfPj6Ajq6brj2sbLQ0AEmD10L_

אמנון רכטר מזכיר את אסתר ראב ואת הווילה שבנה לה סבו זאב רכטר, [בערך בדקה 6].

* * *

אלי מייזליש

פלסטינים ללא פתרון – מדוע?

החטא הקדמון של הבריטים ב-1922, לפני כ-90 שנה, ששירטטו קווי גבול בשלומיאליות על מפת המזרח-התיכון, ויצרו בהבל פה 'מדינות' – מחייב אותם לשוב היום לאזור ולבטל את מה שהם יצרו רק בשל אינטרסים שאבד עליהם הקלח – צינור הנפט מעיראק לים-התיכון [חיפה למשל].

המפה ההיא מ-1922 יצרה מדינה ששמה היה עבר-הירדן כמתנה לאמיר מחצי-האי ערב ששמו עבדאללה. מדינה זו היא חלק מפלשתינה ההיסטורית. זו מציאות-שווא ויש לשנותה היום. ורק הבריטים, מעשי ידיהם רשאים ויכולים זאת למען השלום והפתרון.

מאז אמצע יוני 67', כשיגאל אלון היה הראשון להציע לממשלה על פתרון מדיני ['תוכנית אלון'] עם הפלסטינים או לחילופין עם חוסיין לגבי עתיד הגדה המערבית, לא נפסק התהליך של הזרמת הצעות מכל קצווי תבל. והרשימה ארוכה-ארוכה, החל ממסע הדילוגים של גונאר יארינג נציג האו"ם שנמשך ללא ליאות 4 שנים מ-67' ועד 71', ובמקביל תוכניתו של ויליאם רוג'רס שר החוץ של ארה"ב שגם היא התקיימה באותן שנים ועד הימים האלה, כששרת המשפטים ציפי לבני מקיימת דיונים עם נציגים פלסטינים – מאות רבות של פגישות והצעות.

אז הנה 46 שנים שבמהלכן חתמנו חוזי שלום עם מצרים וירדן – אבל לא עם הפלסטינים. והשאלה למה עם מדינות כן ועם רשות מדינית לא. והתשובה: כי רשות אינה מדינה. ולכן מי יהיה ראשון הביצה או התרנגולת: נעשה שלום עם רשות שרק אחרי השלום היא תקים מדינה? או שקודם תקום מדינה ורק אחרי זה המדינה הפלסטינית תחתום על חוזה שלום?   

מתברר כי כולנו חיים בבלוף ענק כגודל בלון ששמו שלום; 'שלום עם ירדן ומצרים' ושכאילו אם תוקם פלסטין אז דווקא איתה יהיה שלום אמיתי. אז גם זה בלוף.

עם מצרים וירדן מתקיים עדיין אותו הסכם שביתת נשק מ-49 ברודוס עם מקצה שיפורים של "שגרירות" כביכול. כי גם בתנאי שביתת הנשק [בין מלחמה למלחמה] באו ונכנסו נציגים של ירדן ומצרים לישראל לקיים שיחות והסכמים. האומנם זה המתכון לשלום עם הפלסטינים כמו אותם חוזי שלום עם ירדן ומצרים? לישון במלון בטאבה זה שלום? זה העניין?

הגיעה העת שיש לומר לעם את האמת: אין פתרון.

פתרון הסכסוך עם ערביי ארץ-ישראל או ערביי פלשתינה, זה העניין, ולא הסכם-שלום עם מדינה ששמה יהיה פלסטין ושתשתרע על הגדה המערבית מינוס-פלוס. הגבול המדומה בין הערבים כאן בפלשתינה הוא לב העניין.

עצם העובדה כי הפרדנו, עם גבול של הסכמי שביתת הנשק מ-49', בין צאצאי 150 אלף הערבים שנותרו אז בתחומנו [והיום הם כבר מיליון וחצי], לבין צאצאי אותו שבט פלשתיני שברח או גורש אז לתחומי שלטון הליגיון הירדני, לא עושה אותם שני שבטים או שני עמים. הם בני אותו שבט ואותו עם שעדיין מתגוררים על אדמת פלשתינה המנדטורית או העות'מנית או הממלוכית. כפי שבנות העולים ממרוקו שבאו לכאן אחרי 48' והתחתנו עם הבנים של העולים מפולין או הונגריה הם בני שבטי ישראל. וכפי שהגבאי בבית-הכנסת קורא לתורה את משה כהן מטוניס ולאחריו את אהרון הלוי מווילנה, שניהם צאצאי אהרון הכהן בני שבט לוי, כך הם מוסטפה מג'לג'וליה בשטחנו ובן-דודו מומחד מטול כרם בשטחם.

ההפרדה המלאכותית אם תתקיים ולו לרגע אחד, היא הפרדה מעליבה ובוגדנית שלא תחזיק טיפת מים אחת או שני רסיסי טל. שיספרו לי היום שני המנהיגים; ביבי מכאן ואבו-מאזן משם, מי ולמה רצחו ערבים אמש את הקצין מהבקעה? מי הם היו? האם יש להם בני דודים בכפר קאסם או לא. יתברר שיש. ואם לאו דווקא בכפר קאסם אז בפורדיס.

והיות, ולפי שעה, ששישה מיליוני יהודי מדינת-ישראל שקמה מהאשפות ב-48' והפכה למעצמה צבאית וכלכלית ותרבותית אדירה, אשר אפילו לפי דו"ח ה-OECD  האחרון ישראל גוברת על 13 מדינות באיחוד בכל הפרמטרים, וכנראה תתברג בקרוב מאוד אל צמרת מדינות אירופה, נכס זה אינו ראוי להמכר בנזיד עדשים.

אין שום קו בקורולציה המקבילה בין שני הצדדים; ישראל-פלסטין, קווי מינימום המסוגלים ליצור משוואת שלום בין שני הצדדים. אפס משוואה. בלתי אפשרי ליצור יש מאין הסכם שמלכתחילה איש אינו רוצה לקיימו, אלא לחטוף הישג מינה-וביה – דקלרטיבי בלבד, כמו: פלסטין, שאינה מסוגלת ליצור נוכחות לאומית בגודל של כפר אינדיאני באמזונס. נוכחות לאומית היא קודם-כל קולקטיב של אנשים עם תשתית-תרבות ועבר תורשתי משותף, למשל היהודים עם  התנ"ך כדוקומנט מוכר גם אצל הגויים, שהוא בין היתר: שפה, קודכס חוקתי [10 הדברות], היסטוריה מהלכת מדור לדור וכללי התנהגות נאותה כלפי הארץ: שמיטה למשל.

ערביי פלשתינה בגבולות המנדט, נרשמו כפלסטינים רק בגלל רישום הגבולות בידי פקידים מאירופה ולא בידי העם עצמו שמתגורר בו מאות או אלפי שנים. לפני קביעת גבולות פלשתינה לאחר הכיבוש מידי העות'מנים, לא היה גבול שבדל בין פלסטינים לבין ערבים אחרים בסוריה ולבנון, בעבר-הירדן וחצי-האי ערב או עיראק. עובדה: פייסל בן חוסין הפך בין לילה מאמיר חיג'אזי למלך סורי בדמשק, וכשגורש בידי הצרפתים הפך בו ביום למלך עיראק בידי הבריטים בבגדד על עיראקים כביכול שהיו ערבים כמוהו. כך אחיו עבדאללה שהפך מאמיר חיג'אזי לאמיר ירדני כביכול. וכך כל בני ערב; כולם ערבים, בין שהוא במכה או בביירות או בגדד. ואם פקידים בריטים סימנו קווים במפות למען האינטרסים שלהם במזה"ת, כיצד זה הופך ערבים לפלסטינים?

ואם שמא תאמר; הפלסטינים הם פלסטינים ולו רק מפני שככה אומרים ובגלל שכאן הם גרו מאות שנים, בדיוק כמו שסורים הם סורים כיום והלבנונים שהם לבנונים כיום או ההונגרים ברומניה שהם הונגרים ולא רומנים, עדיין כל עוד שאין אנו נסוגים מהגדה לא בגלל לחץ מהחוץ חלילה, אלא בשל שינויים אידיאולוגיים נדיבים בעם היהודי שהוא מסוגל להתקיים גם בגבולות 67', והוא מוכן לתרום חלק ממולדתו לעם הפלסטיני השכן שיקבל קרקע תמורת שלום, לא יהיה פתרון.

הסיכוי כי השינוי הזה יתחולל בעם הזה שואף לאפס. אבל, הערבים מצפים לנס שזה יקרה, כי בכוח נלאו כבר מלנסות בכישלון לאחר כישלון. בינתיים הם מקיזים אט-אט את דמנו בלילות כנען אם זה אמש דמו של קצין בבקעה או של סתם חייל בכפר ליד שערי תקווה. מכות עם גרזינים או אלות עץ? ככה יבנו מדינה? במכות? כאילו משחק כדורגל?

ערביי פלסטין, מאז שהחלו ימי הרצח הראשונים לפני 100 שנים בערך, רק בגלל שהם חשו שהם רבים מאתנו, ובעיקר מפני שלנו היה אסור היה להחזיק אקדח או רובה ואילו הם סחרו בנשק ללא חשש מהשלטונות – יודעים  היום מה כוחו של צה"ל או עד לאן מגיעה ידו הארוכה של השב"כ. וזה כל ההבדל. ולכן אין פתרון. רצח פה רצח שם, או רק הרוג פה ושם, אבל מדינה כאן? לא. אולי בעבר-הירדן. שם, בינם לבין עצמם.

כתובת ראש ממשלת בריטניה:

 Mr. David Cameron, Downing St.10, LONDON 

 יש להניח כי 999 מכתבים יניעו אותו. מי שמתקשה בניסוח באנגלית שיפנה אליי. בערך כך: 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' מקורות; גמרא מסכת יבמות. לא נורא, שילמד פעם סוגיה תלמודית. כיף של לימוד.    

אגב, סבא של סבא שלו היה יהודי ששמו לוויטה [שורש משבט לוי] שהגיע לאנגליה מגרמניה ב-1871.   

*

הערה לבן חורין שכתב כך:  "אודי, כל העיתון עסוק במאמרים פוליטיים, נכונים ככל שיהיו, אך הם מעסיקים רק קבוצות חשיבה מצומצמות ויש לי ספק אם יש לדברים השפעה כלשהי על מי שצריך היו להיות מושפע. זה כאילו שכותבים אחד לשני. מין אוננות חשיבתית. אני סבור שלרוב הכותבים יש להם ובסביבתם, כאלה שדבריי להלן מעניינים אותם עשרות מונים פי כמה מהפוליטיקה... מה גם שהבעייה שאני מדבר בה, משפיעה ישירות על מה ומי שהפוליטיקה מטפלת במצוקותיו. זה נכון. אבל לא רק זאת."

שמע בן חורין, אולי כן אבל אולי לא. ואני סבור, כי טפטוף מייגע הופך ברבות הימים גם לגשם. לי מספיק שרק אחד ממקבלי ההחלטות יציץ לכאן לרגע אחד בלבד, ויכול להיות שיחוש טיפת גשם אחת. נניח בעין. ואז – תהיה בטוח כי הוא ינגב אותה. ואז אולי הוא יתחיל לחשוב אחרת. נניח. אז למה שלא ננסה?

חוץ מזה, גם טיפת אף אף פעם לא מגיעה לבדה. יש אחריה עוד.      

ועוד. אני בטוח כי הרצל בקברו מתבונן מלמטה על מעשי ידיו ורק מחייך כל הזמן – מסתם חוברת ל-6 מיליון יהודים ב-100 שנים. יש לו זמן. עוד 100 שנות חיוך נוספות. אפילו שהוא בקברו. בהר הרצל בירושלים. 

* * *

מרדכי קידר

"נאום חיינו"

בנאומו במרכז בגין-סאדאת שבאוניברסיטת בר-אילן נעלם נתניהו הפוליטיקאי וחזר לבימה נתניהו המדינאי, המנהיג, זה העומד מול עמו ומול העולם ואומר את האמת, שלו, שלנו, כנביא וכמוכיח בשער.

הוא לא ניסה לחקות את נשיא ארה"ב בהפרחת תקוות שווא על הסכם עם האיראנים, אלא נשא נאום לעומתי חריף, שאם אובמה היה מאזין לו, הוא היה נע באי-נוחות בכיסאו. נתניהו לא עקף את הבעיה האיראנית, אלא אחז אותה בשתי ידיו והציג אותה לכל העולם במערומי האמת הכואבת שלה. נתניהו מעדיף לסכן את האווירה הטובה עם אובמה, כדי לומר לכל עייפי הנפש: היזהרו והישמרו מהתחבולות של האיראנים.

נתניהו דיבר במפורש על ההוכחות לקיומה של תוכנית גרעינית צבאית באיראן – הסרכזות וכור הפלוטוניום – כדי לסנדל את הנושאים ונותנים עם איראן. נוכח הוכחות כאלה ששמיע בפומבי, לא יכול שום נושא ונותן לדרוש פחות מהדרישות שהעלה נתניהו. כך על כל פנים מקווה ראש הממשלה.

ובעניין הפלסטיני שוב מופיע היהודי הגאה, המציב למתנגדים לעצם קיומו של העם היהודי בארצו דרישה חד-משמעית: אתם חייבים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי שיש לו זכות על ארצו. אם לא תכירו בכך, לא יהיה לכם שלום. זוהי דרישה ראויה, חשובה, הגונה ואמיתית.

אלא שהערבים לעולם לא יסכימו לדרישה בשל כמה סיבות:

המוסלמים מאמינים כי הדת היהודית בטלה מן העולם כשהגיעה הנצרות, ואילו הנצרות בטלה כשהגיע האיסלאם לעולם. וכיוון שהיהדות בטלה, איך יכולים לבוא יהודים ולומר שיש ארץ קדושה ליהדות הבטלה ומבוטלת?

בעיני הערבים, היהודים אינם לאום, אלא קהילות של בני דת אחת השייכים אתנית למדינות שבהם ישבו היהודים מאות שנים. וכיוון שאינם עם, מדוע הם זקוקים לארץ?

על פי הקוראן, ארץ ישראל היא אדמת הקדש איסלאמי, ולכן אין ולא תהיה רשות לאף מוסלמי להכיר במדינה יהודית בארץ ישראל.

ירושלים היא עין הסערה: על פי האיסלאם אסור שתהיה ריבונות יהודית בירושלים, כי משמעותה היא שיבתה של היהדות לחיים אחרי שביטל אותה האיסלאם.

כל הסיבות הללו ביחד מונעות הכרה איסלאמית במדינת ישראל כמדינה יהודית. ואם נתניהו ביקש לתקוע את השיחות, ואם אומנם יתעקש על עמדתו, הוא הצליח לדחות לשנים רבות את הרגע שבו תקום מדינה פלסטינית בהסכם עם ישראל.

ללא ספק, היה זה נאום חייו של נתניהו, הממצב אותו כמנהיג וכמדינאי בעל ראיית עולם מתאימה למזרח התיכון, כזו שאויבינו וגם ידידינו באזור מעריכים ומוקירים. מי שמוותר על זכותו נחשב בזוי, ומי שמתעקש על זכותו נחשב מכובד. נתניהו – ואנו איתו – מופיעים היום במזרח התיכון כבעלי כבוד, ככאלה שיש להתחשב בדעתם ובעמדתם.

ברומא דבר כרומאי.

פורסם במגזין "מראה" 264.

* * *

מנשה שאול

אין גבול להגזמה:

"מתי המוסלמי יהיה בנאדם?"

זהו תרגום מילולי לכותרת מאמר של הסופר המרוקני סעיד נאשיד בעיתון "אלערב" (23.9.2013) היוצא לאור בלונדון. ממש בזו הלשון. הסופר מתאר במילים קשות את הכאוס השורר בעולם האיסלאמי, שבו נהרגים יומיום עשרות מתפללים במסגדים באפגניסטן, פקיסטן, עיראק, סוריה, לבנון וסומליה והיכן לא?

הסופר ממשיך לשטוח את אמונתו כי המוסלמי יחזור להיות בנאדם, כשייפלו חגורות הנפץ וסכיני הדקירה, ויחלפו העננים הקודרים של האלימות שהשחירה את שמי המוסלמים; כשבמקום תרבות ההרג והמוות, יחושו המוסלמים את היופי האלוהי שבקרבנו וסביבנו ונשמע את קול האל בלחן המיתרים וברשרוש המים. רק אז יחזור המוסלמי להיות בנאדם.

נאשיד ממשיך וכותב: "זה יקרה כשננגב מפני האל את הדמים שאנו שופכים בשמו. זה יהיה כשנתנער מן הבערות השולטת בנו זה מאות שנים. זה יהיה כשנכיר בחסד התבונה שהעניק לנו האל, וכשמוסלמי יחייך אל פני אחיו בן-האדם – תהא זהותו אשר תהא. רק אז נוכל להכריז כי המוסלמי חזר להיות בנאדם."

סוכה למהדרין בכוויית

עם חיילי ארה"ב השוהים בכוויית יש קצין דת לחיילים היהודים בשם דוד פרומר. פרומר דואג שהחיילים היהודיים יחגגו את חגיהם כהלכתם. לכן, הקים להם סוכה מפוארת על אדמת כוויית. כמו כן, פרסם פרטים אודות הסוכה באתר “The Atlantic” וציין כי הסוכה מוקמת מדי שנה לחיילים היהודיים בכוויית, וכי הקמתה מתאפשרת בקלות, בשל שפע הדקלים והסכך על אדמת המדינה ובשל השקט והיציבות באיזור.

מהנדסים השתתפו בתיכנונה ובהקמתה של הסוכה, וזאת על מנת לוודא שהיא תעמוד בתנאי בטיחות במשך שמונת ימי החג. העיתונות הכווייתית סיקרה את האירוע.

מי נופל ומי שורד

בחלוף שלוש שנים מפרוץ "האביב הערבי", אפשר לזהות תופעה מעניינת האומרת דרשני. האביב הערבי, וליתר דיוק ההתקוממות, אירעה במדינות מהפכניות שבהן שלטו משטרים פוליטיים יותר, ופחות חברתיים, שהניפו סיסמאות אנטי-מערביות, אנטי-קולוניאליות, שנשאו בשורה של חירות, עצמאות, לאומיות וכבוד.

המשטר שסימל ערכים אלה יותר מכולם היה של סדאם חוסיין. זה התאפיין בעריצות מוגזמת שהביאה אסונות על עיראק ועל מדינות ערביות אחרות. הוא גם היה ראשון המשטרים העריצים שנפלו, ובאופן משפיל, ובישר את נפילתם של משטרים הדומים לו. כך, הנשיא הלובי מועמר קדאפי ניבא את סופו המר בהשראת גורלו של סדאם, ובנאום שנשא בפסגה הערבית ב-2008 אמר:

"כוח זר כובש מדינה ערבית ומוציא להורג בתלייה את מנהיגה. אנו רואים זאת וצוחקים. מנהיגות ערבית הובלה בשלמותה לחבל התלייה, ואנו תוהים: אולי תורך יגיע בפעם הבאה."

המשטרים המהפכניים הפוליטיים העריצים נופלים זה אחרי זה: בעיראק, תוניסיה, לוב, מצרים, תימן, וגם המשטר בסוריה הוא בדרכו לאותה תהום. יחד עם זאת, אנו רואים שדווקא משטרים מלוכניים ומסורתיים כמו סעודיה, ירדן, מרוקו, בחריין ונסיכויות המפרץ – שרדו את האביב הערבי ואינם נופלים. זאת, משום שהם חברתיים יותר מאשר פוליטיים. הם יודעים לחיות בדו-קיום בינם לבין עצמם, ואינם נוטרים איבה למערב. הם אינם הופכים אותו לאויב מדומה שיש להילחם בו על מנת להצדיק את קיומם.

הגיע הזמן לספר את האמת

זה שלוש שנים שומעים ללא הרף את השקר הגדול ומאמינים לו. הכוונה היא לשקר על "כיכר אלתחריר" בקהיר שבה מפגינים כביכול שני מיליון איש ואפילו למעלה מכך.

ובכן, הגיע הזמן לספר את האמת – גודלה של "כיכר אלתחריר" הוא 50 אלף מ"ר שהם 50 דונם. בעמידה צפופה ניתן לדחוס שלושה אנשים למטר אחד רבוע, כלומר בסך הכל יכולים להיכנס לכיכר 150 אלף מפגינים. ואם נגזים קצת, נגיע ל-180 אלף. אך לא יותר. יתירה מזו, לא כל המפגינים עומדים בצפיפות. יש שמקימים אוהלים, ואפילו מותירים בתוך הכיכר נתיבי נסיעה פתוחים.

[אהוד: והלא כך גם תפח אצלנו הבלוף על 800,000 המלווים בהלווייה של המר"ן עובדיה עבדאללה יוסף, ושכחתם את הבלוף של "הפגנת המיליון" שתקעה לכם התקשורת בתקופת "המחאה החברתית" לפני כשנתיים?]

פסקי הלכה שונים ומשונים

בעולם המוסלמי קיימת השתוללות בתחום של הנפקת פסקי-הלכה – "פתווא". המצב החמיר עד כדי כך, ששלטונות סעודיה מרשים אך ורק לאנשי דת מומחים ומוכרים המועסקים במוסד להנפקת פסקי-הלכה לעשות כן. הנהירה אחרי העיסוק במלאכה זו מוסברת בחיפוש מקורות פרנסה על ידי איסוף תרומות. בנוסף לפסקי ההלכה המתירים התאבדות והרג אנשים חפים מפשע, שומעים על פסקי הלכה מוזרים ומשונים. להלן מקצת מפסקי ההלכה שפורסמו בשנים האחרונות:

* במצרים פורסם פסק הלכה האוסר, ללא הנמקה, קנייה של קישואים ומלפפונים. בעקבות הפרסום, התנפלו סלפים ו"אחים מוסלמים" על מוכרי הסחורה ורמסו את מרכולתם בנעליהם.

[אהוד: שאלה לי, האם זה מפני שהנערות והנשים עלולות לאונן עם מלפפונים וקישואים במקום להסכים להיאנס על ידי קרוביהם או בידי אנשים זרים? ומדוע לא אסרו על הגזר?]

* שייח' במצרים אסר על אפייה של קרוואסון, מכירתו ואכילתו. וכל כך למה? משום שפירוש המילה הצרפתית הוא סהר, ובכך יש פגיעה באיסלאם שהסהר הוא סמלו.

* ופסק הלכה האוסר על מגדלי עיזים להוציא את עדריהם לשדה או למקום פתוח כלשהו בלי לכסות את ערוותן.

[אהוד: שכידוע העיזים עוסקות בזנות].

* פסק הלכה האוסר על שתיית מים עם קרח, כי הנביא מוחמד מעולם לא שתה מים עם קרח.

* בבחירות האחרונות במצרים פירסמו "האחים המוסלמים" והסלפים פסק הלכה האוסר להצביע למפלגה כלשהי מלבד למפלגות של "האחים המוסלמים" והסלפים.

[אהוד: לא מזכיר לכם את כרוזי הבחירות של ש"ס ז"ל בימי תפארתה?]

* ולאחרונה פורסם פסק הלכה הקורא לנשים לנסוע לסוריה כדי לספק את צרכיהם המיניים של הלוחמים נגד משטרו של בשאר אסד. עוד הוסבר בפתווא כי מלאכה כזאת נחשבת למלחמת קודש, ובערבית – ג'יהאד, וזאת לנוכח עשרות בנות מארצות שונות כמו תוניסיה, לוב, תימן, עיראק ומצרים, שנסעו לסוריה בעקבות הקריאה, וזאת בניגוד לרצון הוריהם וחזרו כשהן בהריון.

[אהוד: כידוע חיילי צה"ל מספקים את צורכיהם באונס נערות ונערים פלסטיניים או בזונות רוסיות].

פורסם במגזין "מראה" 264.

* * *

רוֹן גֵּרָא

טִיּוּל אֱנוֹשִׁי

כְּשֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֵב סְבִיבִי,

אֵין אִישׁ אִתִּי.

קֹר אֲבָנִים בְּגַבִּי –

בִּנְשִׁימָה  מְרִירִית

אֲנִי מַזְמִין מוֹנִית,

נַהָג שֶׁיְּטַיֵּל עִמִּי.

חוֹלְפִים עַל פְּנֵי שְׂדֵרוֹת

צוֹחֲקוֹת,

אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הַגּוֹרָל מָהַל

יְמֵיהֶם בִּמְתִיקוּת חֲבִיבָה

כְּשֶׁרוּחַ סְתָוִית נְעִימָה נוֹשֶׁבֶת

בְּמִתְנַשְּׂאִים לַשָּׁמַיִם.

פְּרִיחָה מְנִצָּה וְנוֹשֶׁרֶת,

הָעֲסָקִים נִרְאִים חֲכָמִים

בָּתֵּי הַקָּפֶה מְנַצְנְצִים.

חֹם בּוֹהֵק בִּפְנֵיהֶם שֶׁל עוֹבְרִים

וְשָׁבִים.

אֲהָבוֹת פּוֹרְחוֹת בִּלְחָיַיִם שֶׁל כְּלָבִים

הַמְּקַשְׁקְשִׁים בִּזְנָבָם.

הַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת עַל בִּרְכֶּיהָ

מְבָרֶכֶת וְלוֹטֶשֶׁת עֵינַיִם.

יֵשׁ וַאֲנִי זָקוּק לְטִפּוּלִים בְּבֵית הַחוֹלִים

אֲנִי מַזְמִין נַהָג מוֹנִית,

אָדָם שֶׁיְּלַוֶּה אוֹתִי,

שֶׁיִּהְיֶה אֱנוֹשִׁי עַד כְּאֵב.

שֶׁיָּצִיץ עִמִּי בְּיַחַד,

בִּבְנֵי אָדָם בְּחֻלְשָׁתָם,

בְּגוּפוֹת הַנּוֹבְלִים

לִפְנֵי וְאַחֲרֵי הַטִּפּוּלִים,

בַּיָּדַיִם שֶׁזָּקְנוּ בְּלֹא עִתָּם.

בַּפֵּרוֹת הַנּוֹשְׁרִים בְּלִי דְּבַשׁ,

בַּכְּאֵב הַנּוֹפֵחַ וְעַל עֲרוּגוֹת

יָעוּט.

כָּךְ נָעִים אֲנַחְנוּ כִּבְתוֹךְ מְסִלָּה

וְאַט אַט דְּמוּתֵנוּ מִשְׁתַּנָּה.

לֵיל שִׁמּוּרִים

לֵיל שִׁמּוּרִים.

אוֹרְחִים  בַּפֶּנְטְהָאוּז שֶׁל הַשְּׁכֵנִים.

בִּשְׁתַּיִם לִפְנוֹת בֹּקֶר,

נִפְתַּח חַלּוֹן,

מִישֶׁהוּ צָעַק:

"שֶׁקֶט."

מִישֶׁהוּ שָׁאַל:

"מִי צָעַק?"

בְּשָׁלוֹשׁ יָרְדוּ בְּצַעֲדֵי

קַלְגַּס

בַּמַּדְרֵגוֹת.

עוֹד כַּדּוּר שֵׁנָה

לְשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת.

הִיא

הִיא מְחַבֶּקֶת, מְנַשֶּׁקֶת,

מְאַמֶּצֶת אֶל לִבָּהּ.

הַיּוֹם גִּלִּיתִי –

הִיא כְּמוֹ הַמְּזוּזָה שֶׁעַל

דֶּלֶת יְדִידָתִי –

רֵיקָה.

* * *

נגה מרון

על "אהבה על החוף" של מיכל גוברין

שלום אהוד,

הרשה לי להמליץ על ספר נפלא שקראתי לאחרונה, "אהבה על החוף" מאת מיכל גוברין, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. לא היכרתי  אף אחת מיצירותיה של ד"ר מיכל גוברין  ורק לאחר שהתפעלתי מן הספר גיליתי בגוגל שהיא סופרת רב תחומית, שספריה תורגמו לשפות רבות  והיא זכתה לפרסים חשובים.

הרומאן הוא  תיאור מזוקק ורב יופי,  של רגש האהבה הניצתת בלב של צעירים ומבוגרים בשלבים שונים של חייהן,  בעיירת פיתוח בראשית שנות המדינה. הכתיבה רהוטה ונוגעת ללב, והעלילה  מרתקת עד העמוד האחרון.  הגעתי אליו כמעט במקרה, וכמו  שקורה לי לעיתים רחוקות  כשאני נפעמת מספר שנוגע  בעומק לבי, התמלאתי  קינאה עזה על שלא אני כתבתי אותו. כיוון שרק רשימת ביקורת קצרה בפינה זניחה בעיתון קראתי עליו, אני חוששת שהוא יטבע בים הספרים המציפים את החנויות – ולא יגיע לתודעה של רבים מאלה הכמהים  לספרות  במיטבה. 

ספר חובה – במיוחד למי שמושך בעט סופרים.

* * *

אוריה באר

נוויל צ'מברליין

בימים אלה מלאו שבעים וחמש שנים לעוד תאריך היסטורי, שמן הראוי שנזכור היטב: נאומו של ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין בפרלמנט הבריטי ב-28.9.13.

אך הבה ניתן לעובדות לדבר בעד עצמן. להלן קטע מהנאום:

"מה  איום, דימיוני  ובלתי מתקבל על הדעת, שאנו חופרים כאן חפירות, ומודדים מסכות גז, בגלל מריבה בארץ רחוקה, ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר... מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח שיהיה לנו ברור מאד, בטרם נפתח בה, כי באמת עניינים גדולים הם המונחים על הסף."

כעבור יומיים טס צ'מברליין למינכן, כולו חיוכים, לפגישה עם היטלר, לאחר שיומיים קודם לכן, הציע כינוס ועידה לדיון במשבר.

ב-30 בספטמבר, בשעות הקטנות של הלילה, ולאחר דיונים מרתוניים, יוצאים המנהיגים היטלר וצ'מברליין לקהל ומכריזים:

"בריטניה וגרמניה מתחייבות שלא לצאת לעולם למלחמה האחת נגד רעותה."

למותר לציין כי הדברים לוו בחיוכים וטפיחות על הגב. צ'מברליין חוזר ללונדון, אוחז במטרייה שחורה ומכריז:

"הבאנו שלום בזמננו."

אלפי אנגלים נלהבים מצפים לו ומריעים לכבודו בשדה התעופה.

ההמשך ידוע: פחות מחצי שנה לאחר מכן, "בולעת" גרמניה הנאצית את צ'כיה. המדינה בעלת הביצורים הענקיים והחזקים מכול, נכנעת ללא ירייה אחת. צ'מברליין וחבריו, התבוסתנים מצרפת ומארצות הברית, בולעים הכול.

ההמשך ברור מאליו: באחד בספמבר 1939, פולשת גרמניה הנאצית לפולין. לצ'מברליין אין ברירה. שלושה ימים לאחר מכן, ולאחר שהיטלר דוחה בבוז את האולטימטום שניתן לו, מכריזה בריטניה  מלחמה על גרמניה. מלחמת העולם השנייה, הנוראה מכול קודמותיה, פורצת. צמברליין מודח לאחר מכן. הוא מת משברון לב במאי 1940.

אגב, פרט נוסף שכמעט שכחתי: מי שיבח בהתלהבות את צ'מברליין והיטלר על הסכם השלום אליו הגיעו?

פיוס ה-11  ורוזבלט נשיא ארצות הברית הגדולה. האחד שלא פצה פיו בעת שהנאצים טבחו ורצחו ששה מיליון יהודים. האחר, זה שסירב לשלוח ולו גם מטוס הפצצה אחד, אחד, כדי להפציץ את אושוויץ.

לא אטעה אם אומר בימים אלה: "רבותי, ההיסטוריה חוזרת..."

הלוואי שאתבדה.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [38]

א. מזימה ציונית

בשם אללה הרחום והרחמן,

קוראים נכבדים, עבדי אללה הנאמנים, תשרה ברכת האל עליכם.

כל יומיים-שלושה אנו מתבשרים בתקשורת הציונית בפלסטין הכבושה, על פצועים מהקרבות בסוריה, שהועברו לישראל ואושפזו בבתי-החולים שם.

אם מתעמקים קצת בתופעה זו מגיעים למסקנה כי זו מזימה ציונית של המשטר הפושע בארץ הכבושה. מה להם, ליהודים-הציונים, הישראלים האכזריים, ולפצועינו גיבורי התהילה בקרבות ההרואיים על עיצוב דמותה של סוריה ברוח האיסלאם והשריעה?

הם מנצלים בציניות את המצב הקשה בסוריה כדי לאותת לעולם עד כמה הם רחמנים, אנושיים, הומניים.

ואילו אסד הקצב מסייע בידם, ביודעין ובלא יודעין, בכך שהוא מספק לציונים – פצועים לעשרות ולמאות, ואלה, תוך אישפוזם והחלמתם בבתי-החולים בישראל, משרתים בכך את מטרות התעמולה של המשטר הציוני.

לכן, כדי למנוע תופעה מבישה זו, יש לדאוג שלא יישארו פצועים בשדה הקרב, אלא מתים בלבד.

שפיק אבו-רחמה

ב. סיבה לשמחה

קראנו בשבוע שעבר, שנשיא איראן חסן רוחאני ["המחייך"] הכריז: "ההאשמות של ישראל [בעניין העשרת האורניום להרכבת פצצה גרעינית] הן מקור של שמחה לאיראן." ועוד הוסיף בזחיחות-דעת אמירה פיוטית-מטאפורית מקורית: "חרבָּהּ של ישראל קהתה וכוחה נחלש."

אכן, האיש המחוכם והרמאי הזה הצליח לשבות בחיוכו ובמתק-שפתיו את ליבם של נציגי אומות העולם באו"ם בדבר "כוונות השלום" של ארצו, ושכנועם כי פיתוח הגרעין שם הוא לצורכי אנרגיה בלבד.

רבים בלעו את הפיתיון הזה, תוך שהם מאמינים לו באמת, או כדרכם של דיפלומטים, אומרים לבן-שיחם דברים שהוא רוצה לשמוע.

ורק בנימין נתניהו, חרף נאומו הענייני והקולע, לא הצליח לגרום להם להסיר את המשקפיים הוורודים מעל חוטמם ולשמוט את המסכה המחייכת מעל פרצופו של רוחאני, לא הצליח לשכנע את מנהיגי העמים השונים, ולא את מעצבי דעת הקהל העולמי בדבר הסכנה הברורה של איראן, הדוהרת לקראת ייצור פצצה גרעינית. סכנה זו נראית להם רחוקה מארצותיהם, ואם יש סכנה לישראל – זב"שה...

אם כן, במישור זה, הדיפלומטי, אכן נחלה ישראל מפלה צורבת. וזו סיבה טובה לאיראנים לשמוח.

אך באשר להכרזתו השניה של רוחאני על חולשתה של ישראל, בכך יש לנו דווקא סיבה לחייך. זה מוכיח על wishful thinking, על אשלייה עצמית והבנה לא נכונה של המציאות, של זלזול באוייב ודבקות ב"קונצפציה".

ולנו הרי יש ניסיון מר עם תופעת ה"קונצפציה". זה-עתה ציינו 40 שנה להתרסקותה של אותה "קונצפציה".

אך כיוון שיש להניח שרוחאני איננו טיפש ואינו שוגה באשליות, יש לברר האם אמר זאת מן השפה ולחוץ, כדי לעודד את בני עמו, או שהוא אכן מאמין בכך. יבושם לו.

ולנו – סיבה טובה לחייך.

[אהוד: ובאותו עניין – בימי רביעי וחמישי בשבוע שעבר נערך תרגיל ענק של כמעט כל חיל האוויר הישראלי, המדמה תקיפה של אתרי גרעין במרחק אלפי קילומטרים מישראל. תרגיל שהוא קלף חזק במאבק נגד הגרעין האיראני, וגם איום לא מוסווה על הסכל המנהיג בבית הלבן את מדיניות הכניעה הצ'מברליאנית – לאיראן ולסוריה.

האם קראתם על כך מילה או כותרת אחת בעיתון "הארץ" מיום שישי, 11.10?

למיטב ידיעותינו – יוק!

אולי החמאס או אש"ף או פת"ח, באמצעות גדעון לוי או עמירה הס ודומיהם ב"הארץ" – אסרו לפרסם זאת בעיתון?]

ג. אשרַיי – יתום [ותיק] אני

התוודה לפני ידידי: האבל ההמוני עם פטירתו של מרן הרב עובדיה יוסף היכה אותי בתדהמה. הרב, הגאון בתורה, החכם, אב רוחני לרבים, מנהיג תנועת ש"ס נקרא לישיבה של מעלה והשאיר את צאן מרעיתו יתומים. יתומים ממש.

ואילו אני הקטן, שאינני בקי בכתביהם התורניים של תלמידי חכמים, לא קראתי את ספריו של מרן [מעניין כמה מן ההמונים הנוהים אחריו, אכן קראו] ואינני יודע להעריך את גדולתו בתורה, רוחב ידיעותיו וחשיבות פסיקותיו של הרב.

וכיוון שאינני תלמיד או אברך בישיבת "פורת יוסף" ולא מתפלל בבית הכנסת היאזדי בירושלים, לא למדתי את שיעוריו של מרן ולא שמעתי את דרשותיו השבועיות.

וכיוון שלא נולדתי במרוקו, וגם הוריי ז"ל לא באו משם, אינני חבר במפלגת ש"ס והרב עובדיה יוסף לא שימש לי מנהיג ופוסק הלכות בענייני פוליטיקה.

לכן, במותו של הישיש בן ה-93 לא חשתי הרגשת שכול ויתמות ואובדן-דרך, כצאן ללא רועה.

אני התייתמתי מהוריי לפני זמן רב וכך נותרתי ביתמותי, ואינני מסוגל להכיל בתוכי יתמות נוספת.

כפי שאמר מוטל בן פייסי החזן [ביצירתו של שלום עליכם]: אשרַי – יתום אני.

* * *

איתמר פ.

על הציירת תרצה מרכוס ועל יוסי בנאי

אהוד שלום.

בגליון 881 קראתי ביומנך על סיפור שכתבת בהשפעת דמותה של 'תרצה'... היא כנראה 'דדי' בסיפורך. הבה ואשלים לך כמה קווים לדמותה.

תרצה מרכוס ואני למדנו באותה כיתה בתיכון בית הכרם, המחזור שסיים ב-1950. היא היתה בחורה גוצה, רחבת פנים, ומדברת בהיסוס – מלבד כשהנושא הגיע לתנועת הקומוניסטים העבריים. אז היה הסומק עולה בלחייה, והמהפכה התלקחה כלפיד. היא אפילו שיכנעה אותי לנסות ולהצטרף, כי הייתי בעד צדק סוציאלי ושלום עולמי.  אִיתָהּ ועוד כמה חברים יצאתי לילה אחד להדביק כרוזים למען חתימה על האמנה הבינלאומית לשלום ואחווה וצדק.  שם גם נודע לי כינויה בתנועה, 'זיזי'.

[רכז המפלגה בירושלים היה בצלאל ('צלי') נרקיס, בנו של מנהל 'בצלאל'. צלי הסתבך אחר-כך באיזו גנבה או שוד, הכול למען המפלגה. הוא נשפט וישב בבית סוהר. יצא. השתקם.  נהיה פרופסור – כמדומני להיסטוריה.]

תרצה היתה מתוסבכת על כל הראש, והתאהבה בפראות בכל בחור יפה. אלה כמובן לא התענינו בנודניקית השמנמונת, והיא היתה מתייאשת ונכנסת לדכאון, ומדברת על התאבדות.

בא תורי להיות מושא חשקה. נורא רחמתי עליה ונסיתי לשכנע אותה שיופי זה לא הכול, ושציוריה נפלאים ומעניינים (מה שנכון). עשינו איזה פרויקט משותף עבור קיבוץ רמת רחל:  הם רצו הגדה של פסח מודרנית, עבור ליל הסדר הקיבוצי, שיהיו בה הרבה קטעים של תנ"ך ותפילות וההגדה המסורתית (אבל בלי אף מלה על אלוהים. במקום "הקב"ה מצילנו מידם" כתבנו, על פי הוראתם, "ואנו ניצלים מידם"). אני כתבתי ותרצה הפליאה לעטר. זה לא היה קל כי את ההגדה שיכפלו על שעוניות 'גסטטנר' במרתף הדפוס של מר דגני. מתחת לקולנוע תל אור. אחרי הרבה הפצרות אצל הגזבר קיבלנו כמה לירות. אני חושב שתרצה תרמה את חלקה לקופת הסניף.

תרצה התעקשה להכניס להגדה כמעט את כל שירי מכות מצרים של אלתרמן. הסברתי לה כי לדעתי 'מכות מצרים' זה רק משל לדבר, ואין להן כל קשר ליציאת מצרים ולחג החרות או להתחדשות הטבע באביב. האמת היא שלא הבנתי הרבה מפואמה זו וחשבתי אותה לקשקוש ("אור לפידים עקום, קופו של אור חמה"). תרצה התחלחלה, ועד היום אני חייב לה תודה על שהיא פקחה לי את עיניי כיצד לקרוא את אלתרמן. לימים תירגמתי את שירי מכות מצרים לאנגלית, והתרגום שוכן כבוד במגרותיי (שלחתי אותו בשעתו להוצאת הקיבוץ המאוחד כדי לקבל זכויות להוצאה לאור אצל שוקן, אבל אחרי כ-8 חודשים השיב לי מנחם דורמן מכתב – לא את כתב היד – שאמנם אינו קורא צרפתית, אבל מישהי אמרה לו שהתרגום אינו נאמן, ולפיכך לא יוענק לי התר לפרסם את התרגום. לא רק אתה משורר נידח).

אחרי הגיוס תרצה ואני עוד התכתבנו קצת. וממש שמחתי על כי מצאה בן זוג והתחתנה. בפגישה מקרית היא הכירה לי את בעלה, ארכיאולוג של מחוז הצפון, גבר קצת תמהוני שיכול היה להיות אביה. לימים נודע לי כי האיש נפטר מתגובה אלרגית לעקיצת דבורה, וזמן קצר אחרי זה תרצה התאבדה. אם האל הטוב והמטיב הכיר בטעות עצובה ורצה להשיב את תרצה אליו – הרי שבחר בשליחה מיוחדת וחסרת בינה. אך אלה דרכיו.

את סיפורך לא קראתי, ואשמח אם תוכל לשלוח לי אותו או לכוון אותי למוצאו.

עוד הזכרת ביומנך שצפית ב"פר גינט" עם יוסי בנאי בתפקיד ראשי. יוסי בנאי היה איתי בצופים (גרעין ח'). יחד עשינו טירונות במחנה שמונים והגענו להכשרה בקיבוץ קלטה, כיום חצרים.

יום אחד עמדנו ועמלנו בהכנת תערובת לרפת, ובנאי (כך קראנו לו) דיבר בעצב על כי לעולם לא יגיע לכישרונו המדהים של אחיו יעקב. הוא שאל בהיסוס האם לדעתי כדאי לו להגיש מועמדות ללהקת הנח"ל שדובר עליה. ניחמתי אותו בדברי שבח, כמה הוא מוכשר, וכמה הסקץ' שלו "החדר התימני" הוא מספר חזק, שכולם יאהבו.

בא היום ו'הבימה' עמדה להציג את פר גינט באולם 'קרן' בבאר שבע. רצה המקרה שבאותו שבוע היינו מסודרים לשמירה במשמרת חצות עד שש, כך שיכולנו להספיק לראות את ההצגה ולחזור בזמן. הקיבוץ קיבל כמה כרטיסים חינם אבל אף אחד לא רצה אותם כי לא סודרה תחבורה. בנאי ואני הלכנו ברגל את 9 הקילומטרים מקלטה לב"ש ומצאנו מושבים באולם.

הפתיחה היתה נפלאה, ושמעון פינקל היה כביר, אך אחרי מותה של אזה (שושנה דואר) נרדמנו בכסאותינו והתעוררנו שוב לקול תשואות הקהל. חצי-ישנים פסענו חזרה לקיבוץ, ובנאי אמר שלהיות שחקן זה קשה, ומי שאין לו השכלה לא יצליח.

הפעם השנייה בה צפיתי בפר גינט היה בבית הבימה בתל אביב, ויוסי בנאי בתפקיד שחקן ראשי. הוא לחלוטין לא התאים לתפקיד וכל מאמציו וצעקנויותיו לא עזרו. קיוויתי שאחרי קריאת המחזה (בתרגום הולנדי, אנגלי ועברי), אשנה את דעתי עליו – יומרני, תמהוני, פסוידו-אלגורי צולע, נטול רעיונות. חבל על הזמן. אבל אני – מי אני.

לא שמרתי על קשרים עם יוסי בנאי. פעם אחרונה ראיתיו בתפקיד דוד המלך במחזה 'כתר בראש', כמה חודשים לפני מותו. האמן לי שיעקב שבתאי חביב פי כמה מזיוני השכל של איבסן.

בנאי היה מצוין כי הוא שיחק את עצמו: ירושלמי ישיש ממזרי, מפונק מתהלת יתר, אבל עם ראש קצת שובב ונפש משפחתית אנינה. הוא היה בן 70, כמו דוד המלך בהצגה, אך ניתר על מדרגות הבמה כלוחם צעיר. אבישג השונמית, שלא אמרה מילה כל ההצגה, היתה תאווה לעיניים ומרפא לקשיש. אשרי האיש.

אינני עוסק בטריויה, אך לפעמים קופצת ההזדמנות.

בין הגרפומניות של עיתונך מותר לך לפרסם את הנ"ל, אבל אינני ממליץ.

* * *

רות ירדני כץ

למה הם שם ולא פה?

בימים אלה התבשרנו מי הם הזוכים בפרסי נובל, וההתפעלות היא אדירה כי בין הזוכים ישנם גם ישראליים שלא לדבר על יהודים. לגבי הישראליים נשאלת השאלה למה הם שם ולא פה?

כאחת שמקורבת לעולם האקדמי אני מברכת על כך שיש לנו נציגים גאונים בעולם הגדול, הם מביאים לנו הרבה יוקרה וכבוד. הם שגרירים נהדרים, גאים בכך שהם ישראלים ובזכותם אנחנו על המפה העולמית לא רק בתחום המדע, ועובדה זו ידועה. 

מצד שני, המדינה שלנו, במקום להעמיד את החינוך במקום ראשון – מבית-הספר היסודי עד סוף התיכון, ולתת למצטיינים את כל האפשרויות לממש את יכולותיהם – היא עוצרת ומעכבת. המצטיינים בין הדוקטורנטים שלנו נחטפים על ידי אוניברסיטאות ידועות ומכובדות בעולם והם זוכים לתנאי עבודה כאלה שמאפשרים להם לעשות חיל. דוגמה, אריה ורשל הישראלי, הקיבוצניק שזכה בפרס נובל בכימיה יחד עם מייקל לויט ומרטין קרפלוס, שעזב לארצות הברית בגלל שלא קיבל קביעות במכון ויצמן. 

יש לנו חבר ישראלי שגדל והתחנך בארץ וכיום נחשב כאחד האסטרונומים המובילים באנגליה ולא רק שם. הוא שם בגלל הישגיו ובגלל הישגיו יש לו תנאים מופלגים ותנאים אלה מאפשרים לו לעסוק בתחומו בשקט ושלווה ולא לדאוג כיצד יגמור את החודש. כולם יודעים שהוא ישראלי מפני שהוא אומר: "אני ישראלי." הוריו ואחיו חיים בארץ והוא מחובר למכון ויצמן, ויש לו קוליגות באוניברסיטה העברית, והוא בא לכאן כמה פעמים בשנה. אחת האוניברסיטאות בארץ הציעה לו משרה נכבדה והוא נענה בחיוב, חזר כי הרגיש שמקומו פה. אבל מהר גילה שהוא עסוק באיך לגמור את החודש ולא במחקר. הוא הודה בנימוס למי שהחזיר אותו, וחזר לאנגליה.

כדי להמחיש את ההבדלים הנה דוגמה אישית. הבן שלנו עוסק במחקר בנושא: גיאוגרפיה רפואית, בבירת ארה"ב, וושינגטון. משכורתו החודשית היא כפולה משל אביו פרופסור מן המניין פה בארץ והוא רק בן 40. הוא ישראלי, נשוי לישראלית, מצטיינת בתחום הביאולוגיה וגם היא זוכה לתנאי עבודה שמאפשרים לה לנסוק מעלה. הם גרים בסביבה שיש בא הרבה ישראליים, לאן שהולכים שומעים עברית, הם חוגגים את כל החגים יחד, הם יודעים כל יום ורגע מה קורה בארץ. כאימא בוודאי שהייתי רוצה שהם יהיו פה, בוודאי שהייתי רוצה להיות קרובה אליהם ולנכדים, להרגיש אותם ולהינות מהם, ואני לא האימא היחידה. אז הם שם ולא פה, ולא צריך לדאוג כל-כך מפני שבארץ יש לנו מספיק ואולי גם עודף של מוחות והכול קטן כאן.

אנחנו יודעים שבמצבים קשים שהמדינה עברה הם עמדו בתור כדי לחזור ולהיות שותפים, גם את זה אסור לשכוח.

אהוד: אני מצטרף לכל מילה בדברייך. גם אני גאה בכל יהודי, ישראלי או גם ישראלי-לשעבר –שזוכה בפרס נובל ובכל יוקרה אחת בחו"ל, דוגמת המוסיקאים שלנו צוקרמן, פרלמן ברנבוים ורבים טובים נוספים.

אבל חלק מהחברים הקרתנים שלי נהנים, מה זה נהנים – לחרף ולגדף את מדינת ישראל, האשמה לדעתם בכך שמקבלי פרס נובל נאלצו לרדת ממנה כדי להתקדם בעבודתם המדעית!

ובכול אשמים, כידוע, שרה וביבי!

ולאחרונה גם יאיר לפיד נעשה מושא ללעג, בייחוד הנאום הנהדר שלו בפרלמנט ההונגרי בבודאפשט. "בסך הכול חזר על הדברים שאבא שלו כתב!" –  אומרים הטמבלים.

לא. יש בו בבחור, בלפיד הצעיר, ניצוץ היסטורי ומשפחתי גם יחד, שבזכותו הוא מדבר נכון ומייצג אותנו בכבוד, וגם שואף אל העתיד. הוא גם צועד בעקבות אביו. אנחנו שמחים שהצבענו עבורו, לא התאכזבנו ממנו עד כה, ואנחנו גם לא סופרים את הרגעים בשעון החנוך-לוויני עד שיגיע הרגע הישראלי הנפלא שבו נוכל לומר שהתאכזבנו מלפיד כי יש לו יור משיש לנו!

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

אודי מנור: "מאז קריאת 'שלושה בסירה אחת' לא זכורה לי חוויית קריאה כזו. כל עמוד או שניים אני פשוט מתגלגל מצחוק."

* * *

משה גרנות

סאגה – קו נטוי – כרוניקה

על ספרה של יהודית קציר "צילה"

הקיבוץ המאוחד 2013, 509 עמ'

הרומן רחב היריעה "צילה" בנוי כסאגה כי מסופרות בו בפרוטרוט עלילותיהם של  ארבעה דורות לפחות של משפחה אחת על הסתעפויותיה הרבות; אבל המחברת מציינת מפורשות (עמ' 501) שלא יכלה לחבר בִּדְיוֹן, למרות ניסיונותיה בכיוון הזה, הדמויות האוטנטיות כביכול לחצו עליה שתציין את שמותיהן ואת קורותיהן האמיתיים; אשר על כן גולש הרומן הזה כמעט לכל אורכו לנוסח של כרוניקה משפחתית, בבחינת דיווח אמין ומבוקר של מה שקרה במציאות.

לוז הסיפור, וגיבורתו הראשית – צילה – מרתקים באמת: מסופר על אֵם סבתה של המחברת (בספר שם המחברת הוא דיתי, כדי להבדיל בינה ובין סבתה יהודית, בתה של צילה,  שנפטרה לפני שנכדתה נולדה, ואת שמה היא נושאת). צילה נולדה בעיירה קטנה בליטא, וכבר בגיל תשע-עשרה החליטה להיות עצמאית. היא עוברת לאודסה ומפרנסת את עצמה, ושם גם עומדת להינשא לאליעזר, צעיר שאמור היה לרשת את עושרו של דודו, אלא שאז פורצות פרעות 1905, ואחד הבריונים מנחית עליה מכת גרזן, שבעקבותיה היא מאבדת את עינה השמאלית, ונשארת עם צלקת על לחיה. באירוע הזה מתגלה אופיו החלש של אליעזר, כשהוא בורח פצוע מהפורעים ונוטש את ארוסתו מאחור. לאחר החלמת שניהם מהפציעות (לצילה מתקינים עין תותבת, אליעזר נשאר עם מום בלסתו) הם נישאים בחתונה עצובה, ועולים לארץ ישראל.

בארץ מתגלה אליעזר כחדל אישים: צילה מפרנסת את שניהם בעבודת תפירה, מטפלת במשק הבית, והוא משחק במשחק האשקוקי (שחמט). כשהוא כבר רותם עצמו לעסוק בדבר מה – הוא מפוטר, או מפסיד את הכסף שהושקע בעסק דמיוני, או שהוא  מחליט כי העיסוק שלו מסוכן מדיי (כגון טיפול בשאיבת מים מבארות עמוקות). למרות כישלונותיו הרבים, הוא חש עצמו נעלה על צילה - הוא משפיל אותה לעיני חבריו וילדיו, כועס עליה שמשכה אותו לארץ-ישראל כשיכול היה להיות גביר באודסה. הוא כועס עליה שהיא נכנסת כל פעם מחדש להריון, מכנה אותה בשמות גנאי, כאילו לו אין נגיעה לעניין. יש לו התפרצויות זעם בהן הוא שופך את האוכל, שובר כלים, ואף ניסה פעם לחנוק אותה – על כך בהמשך.

לאחר חמש לידות, כשצילה כבר בת 37, היא פוגשת בוגר טכניון בשם חנן, הצעיר ממנה בתשע שנים, איש משכיל מאוד (דובר תשע שפות) ובעל אישיות מצודדת. הם מתאהבים, והוא הופך למאהב הקבוע שלה, כשאליעזר מודע לכך, חורק שן, משתגע כשצילה נמנעת מלשמש לו אישה, ובאחת הפעמים, כאמור לעיל, הוא אף מנסה לחנוק אותה. יחד עם זאת, יש לאליעזר כבוד כלפי חנן, שנוטה שכם בפרנסת המשפחה (הוא מהנדס העוסק במדידות), בחינוך הילדים, שאינם שלו (הוא אמנם רוצה להאמין שהבת האחרונה, תקווה, היא בתו) ובגידולם. הם חיים במשולש, כשאליעזר נעדר מהבית לתקופות ארוכות לרגל עבודותיו (טחנת קמח בעזה, באר מים בבאר יעקב וכד').

אין ספק שמדובר בנושא מובהק לרומן, ובדמות ראשית יוצאת דופן, הנאבקת בין צווי המוסר והדת ובין נהיית הגוף והנפש שלא ניתן לשים לה מחסום, ובכלל זה המוזרות שאדם מוכשר ומשכיל מתקשר לאישה מבוגרת (אנשים שאינם מכירים אותם חושבים שהיא אימו), בעלת עין תותבת, ולימים – בעלת שיניים תותבות ועיוורת בשתי עיניה – מוותר על הסיכוי להקים משפחה משלו, ומקדיש את כל חייו למשפחתה שלה.

אלא מאי? המחברת רואה חובה לעצמה להיות נאמנה לכל המקורות שהיו בידה, וכולם מוזכרים בספר: מחברת הזיכרונות של צילה שנכתבה ביידיש, וחנן תרגם אותה לעברית, פרסומים שלה ושל חנן, מכתביה, היומן של חנן – כל זה קיבלה המחברת מתקווה, הבת הקטנה של צילה ואחותה של יהודית (סבתה של דיתי, היא יהודית קציר המחברת). עמינדב, סבא של המחברת, נותן לה את חליפת המכתבים בינו ובין יהודית סבתה. כן היא מקבלת מידע בעל-פה מעמליה אימה, שמתה מסרטן בדמי ימיה כמו אימה[?], מדודה ברוריה (אישתו של יוסף, בנה של צילה), מדודה מירי (אישתו של בועז, גם הוא בנה של צילה) וכו'. בעקבות כך המחברת מרגישה חובה לצטט את כל מקורותיה לפרטי פרטים. להלן דוגמאות אחדות מתוך רבות מספור:

חליפת המכתבים שבין יהודית (סבתה של דיתי) ובין עמינדב, שיהיה לימים בעלה, משתרעת על פני 127 עמודים (343-216)! עם התערבויות ארוכות או קצרות של המחברת. קשה להבין מה עניין ההתכתבות הזאת ללוז הסיפור? ולא רק זאת, מסתבר שלא מתגלות במכתבים אלו גדולות ונצורות: הם מתגעגעים זה לזו, מכנים אחד את השני בשמות חיבה שונים, חושפים את הבעיות הכלכליות של שניהם (היא לא מוצאת עבודה כעובדת סוציאלית, למרות שהשתלמה בכך באקדמיה בברלין, והוא עובד כפקיד זוטר בבנק), דיווחים שונים על מה שקורה במשפחה, יהודית מאיצה בו שילמד לבגרות, מודיעים זה לזו שחברים מזמינים אותם לבילויים, אך הם נמנעים (לא תמיד!), דיווח על תאונת דרכים שחוו בדרך לים המלח, מחליפים דעות על ספרים שקראו, הכנות לחתונה אחרי שנתיים של חברות וכו'.

תעודה אחרת המובאת במלואה היא יומנו של חנן בשנים 1957-1935. את היומן הזה קורא עמנואל בן-גריון (בנם של מ"י ברדיצ'בסקי ושל רחל, היא  אחותו של חנן) בפני צילה העיוורת  לאחר מותו של חנן, וסמוך מאוד למותה שלה. את תוכן המחברת הזאת לא גילה חנן לצילה, והיא עצמה נמנעה מלחשוף את סודותיה כל עוד הוא חי. היומן הזה משתרע על פני 57 עמודים (495-438), ושוב, אין בו חדשות שיכולות להטיל אור רב על לוז היצירה. חנן כמעט שאיננו מזכיר את צילה ביומנו זה, וכשהוא עושה זאת, הוא מכה על חטאו בעיקר כלפי הבעל אליעזר, ומתוודה על חולשתו להיות עבד לרכוש ולאישה, דבר שנוגד את נפשו המסתגפת והמבקשת להגיע לגאולה ולהתאחד עם האלוהים. ההגות של חנן הנחשפת ביומן היא בבחינת ערבוב של כל מיני זרמים רוחניים וסגפניים (הוא עצמו מרבה לצום כדי לזכך עצמו, וגם כדי להתגבר על התקפת הטחורים...), החל בוודות ההינדיות וההתבוננות הבודהיסטית, דרך תורתו של טולסטוי המסתייגת מהגוף, עד לפרנציסקוס מאסיזי וישו הנוצרי, אותו הוא מעריץ על כך שהצליח לגבור על פחד המוות. הוא מביע אינספור פעמים את דעתו שהגוף איננו רכושו של האדם, אלא בבחינת השאלה מהאל, שאותו יש לאהוב. מי שיש לו טענות כלפי האל על עוולות החיים ועל המוות –  הוא משוגע ואוויל.

חנן כתב חיבור בשם "על מקורות ישראל", שמסתבר כי אף יצא לאור כספר (ראו עמ' 503), ובו מובעת תיאוריה הזויה לחלוטין על מוצאו של עם ישראל. לפי דעתו, מקורם של העברים הוא בהודו, והם הגיעו בימיו של פרעה אחנאתון למצרים, גורשו ממנה אחרי מותו של המלך הזה שהאמין באל אחד, אל השמש, יצאו לחצי האי סיני, ומשם  לארץ כנען. בארץ כנען איבדו את שפתם, וקיבלו מהמקומיים את השפה העברית. הראיה הכי חזקה שלו היא בכך שיש לעם ישראל שלושה אבות, כמו שיש להינדים שלושה אלים ראשיים – ברהמה, וישנו ושיווה, ולא רק זאת, אלא גם שמו של אברהם מזכיר בצליליו את שמו של ברהמה! ואת השטות הזאת מרצה חנן באריכות בפני יהודית השוכבת על ערש דווי לפני מותה (עמ' 419-412)!

הבאתי כאן שלוש דוגמאות בולטות לפרטנות המופלגת שברומן, אבל יש עוד דוגמאות לעשרות!  מצוטטים המכתבים ששלחו להנהלה הציונית, לד"ר לוריא ממחלקת החינוך, למנחם אוסישקין (עמ' 150-148, 154, 155). צילה כתבה שתי רשימות שהתפרסמו ב"הבוקר" וב"הארץ", והמחברת מביאה אותן במלואן (עמ' 170-167).

המחברת מפרטת בצורה מדוקדקת את המאכלים הצמחוניים שמבשלת צילה, לעומת המאכלים הבשריים (בשמות היידישאיים שלהם)   במשפחתו של עמינדב, תיאור מדוקדק של עבודות הבישול, של הפקת הריבה וכו' (עמ' 20, 21, 48, 64, 66, 105). עמינדב מספר באריכות ליהודית באונייה בחזרתם לארץ ישראל את כל קורות משפחתו מימי הסבא רבא יואל סלומון, ויהודית מפהקת (גם הקורא! עמ' 208-202), ובתמורה מספרת יהודית לעמינדב את תולדות היישוב היהודי בעזה (עמ' 210). הקורא מתוודע לקורות המנזר הכרמליטי (עמ' 223), , מי בדיוק נכח בחתונה של יהודית, מהם קורות חייה של ברוריה (אישתו של יוסף בנה של צילה), קורות משפחתה של מירי (אישתו של בועז הבן של צילה), ומשפחתו של אברהם (בעלה של רות (הבת של צילה) וכו' וכו'  כמובן, תוארו ברומן כל אחת מ-11 התחנות שעברה המשפחה הגרעינית (יפו, באר-שבע, עזה, גדרה, תל-אביב, רמת-גן, הרצליה וכו') – קונגלומרט!

היית מצפה כי ברומן בעל יריעה רחבה כזאת, המעניק חשיבות לכל פיסת מידע, שיהיה מקום גם למאורעות שעבר היישוב במשך כ-70 שנה, עליהן נסבה העלילה, והנה, הספר מזכיר רק מאורעות מימי מלחמת העולם הראשונה (נסיגת הטורקים, גירוש בעלי נתינות "עוינת", הפצצת האנגלים, הפגזת הקונסוליה הגרמנית שבחיפה על ידי פריגטה צרפתית (עמ' 124-117, 223), מאורעות תרפ"ט בעזה, בחברון, במוצא וביפו (עמ' 188-176), מוזכרת המכביה של שנת 1932  (עמ' 248), משפט סטבסקי, רוזנבלט ואחימאיר בשנת 1933 (עמ' 329), ורמז קל על הצבעת האו"ם על הקמת מדינה היהודית (עמ' 395). שום פרט על המחתרות, על ההעפלה, העימות עם השלטון הבריטי, על מלחמת השחרור, על מבצע סיני, על מלחמת ששת הימים (אֵלָה הנכדה מספרת על שחרור הכותל לצילה, אך היא לא מתעניינת, עמ' 487). יש תחושה שהמשפחה הזאת חיה משנות השלושים ואילך על הירח, ולא בארץ ישראל שאירועים דרמטיים תוכפים בה זה אחר זה.

לעומת זאת, הספר מזכיר שפע של אישים שמשפחה התחככה בהם: גאולה בתו של בן-גוריון, אולגה חנקין, יעל גורדון (בתו של א"ד גורדון), זאב ז'בוטינסקי (חנן פוגש בו בקונגרס הציוני ה-17), ד"ר בוגרשוב, הנריאטה סולד, ח"נ ביאליק, לייב יפה, יוסף שפרינצק, רחל כצנלסון, בבה אידלסון, חיים ארלוזורוב, בן-גוריון, טשרניחובסקי, פיכמן, קלוזנר, רחל ינאית, דיזנגוף, שושנה דמארי, יוני וביבי נתניהו הילדים (אחיינים של מירי, אישתו של בועז), ברל כצנלסון, סאשה טולסטוי (בתו של ליב טוסטוי) – רשימה חלקית.

אני מבין את רצונה האז של המחברת להביא כל פרט אפשרי (מחויב המציאות, או לא) בכרוניקה המשפחתית, אך מנחם פרי, עורך הספר, האמון על כך שיצירה ספרותית צריכה להיות לא רק מורכבת, אלא גם אחדותית – איך זה שלא הסב את תשומת ליבה של המחברת כי הפרטנות שהיא נקטה עלולה לייגע את הקורא, ואולי אפילו להרגיז אותו?

יחד עם זאת, צריך להודות שיש בספר קטעים מרתקים הכתובים ביד אמן, שלמענם כדאי אולי לסבול את היגיעה הרבה שבקריאת רובו.

אהוד: היה עליך להבין שיהודית קציר היא אחת הסופרות החשובות ביותר שלנו, וכך קבע גם פרופ' מנחם פרי שגילה אותה וערך אותה – ומי אתה שתקעקע את דעתו?! – ואם אתה לא נהנית מן הרומאן רחב-היריעה ואפילו השתעממת בקריאתו – הבעייה היא שלך, ולא של הספרות העברית החשובה! – כפי שקובע גם המו"ל של יהודית קציר, פרופסור מנחם פרי, הכותב בדרך-כלל את שעריה האחוריים של כל מהדורת ספר חדש שהוא מוציא לאור. הלוואי עלינו שערים אחוריים כאלה.

* * *

אודי מנור

לאומיות עברית-יהודית-ישראלית:

על כישלונן של מילים לתאר מציאות מורכבת

(אם תרצו המשך פולמוסי עם אורי הייטנר

ותגובת המשך לדבריו של נעמן כהן בנושא)

מראש אומר כי אין לי שום כוונה להציג כאן נוסחת פלא שתביא לסיומה את הפרשה הבלתי נגמרת הזו, שאפילו הגדרתה מחייבת אותי לעשות שימוש במושג האמורפי: 'זהות'. רק אדם תמים – ואישית לא יצא לי להכיר אפילו אחד כזה ובלבד שהוא בן 15 ומעלה – באמת חושב שמדובר בסוגייה 'פילוסופית' ו'טהורה', כלומר כזו העשוייה למצוא פתרון 'אובייקטיבי' או 'מדעי'. במלים אחרות, ברור לכל מי שעיניו בראשו שמדובר בסוגייה פוליטית. לאו דווקא במובן המפלגתי אבל בהחלט במובנים האחרים, הרחבים יותר, של המושג 'פוליטי'. די להביט ברשימת העותרים שהצטרפו לפרופ' עוזי אורנן בבקשה לשנות את רישום לאומיותם מ'יהודי' ל'ישראלי' על מנת להתרשם מכך, כמו גם מזהותם של מבקרי העתירה ותוכן ביקורתם.

אמנם כתבתי זאת במקומות אחרים, אבל נשוב כאן למען הסר ספק: מבחינתי לא רק שלמושג 'פוליטיקה' אין רק קונוטציות שליליות, אלא שגם אם הפוליטיקה מאוסה בצורתה ובתכניה, היא פעילות מרכזית בהוויה האנושית המודרנית בכלל ובזו הדמוקרטית בפרט. ומדוע? כי דמוקרטיה מניחה פלורליזם, ופלורליזם פירושו שלכל אחד מאיתנו יש תפיסות שונות של המציאות כפי שהיא (ההווה) וכפי שהיא אמורה להיות (העתיד). ומכאן ברור מדוע כל מי שמעוניין בעתיד שונה כי הוא איננו מרוצה מההווה, נזקק לעבר.

כך או כך, ברור שאם כל אחד מאיתנו רוצה דברים מעט שונים מזולתו, אין לו ברירה אלא לנקוט בפוליטיקה על מנת להשיגם. כך בענייני מדרגות המס, חלוקת המים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שכר מרצים במכללות לחינוך וכן, גם בענייני זהות. ואחרי שהבנו שאין ולא ייתכן פתרון שיניח את דעתם של כולם או אפילו של רובם, אפשר לגשת לכמה נסיונות של קודמינו לרבע את המעגל. נסתפק בשימוש במושגים 'איזארליטה' ו'היברוז', שימוש שלפי מיטב נסיוני כמרצה באקדמיה הוא מאוד לא מוכר.

אגב, גם מסימן השאלה שהעורך הנכבד של חב"ע, הלא הוא 'הסופר הנידח', שיבץ כפי שהוא נוהג לעשות מדי פעם – בתוך מאמרי האחרון ליד המילה 'קונפסיה', אני נוטה להסיק כי נסיוני המוגבל כמרצה באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים, עולה בקנה אחד עם תופעה רחבה בהרבה. זאת כי למילה הזו – 'קונפסיה' – תפקיד חשוב במסגרת סיפורם של שני המושגים הנזכרים 'איזראליטה' ו'היברוז' שלהלן אתהה מעט על קנקנם.

ובכן, ב-1860 קם לו בצרפת ארגון המוכר לתלמידי ישראל בשמו העברי המכובס, 'כל ישראל חברים', או בקיצור 'כי"ח'. אלא שהכביסה הצחורה הזו מסתירה את עומק משמעותו של המושג אשר שימש את מקימי הארגון החשוב הזה, שבצרפתית נקרא 'אליאנס איזראליט אוניברסל'. בניגוד לגרסא העברית הסתמית, כל מילה בשם הצרפתי משמעותית: 'אליאנס' - כלומר ברית של אנשים המחוייבים לפעולה (במקרה הזה פרוגרסיבית במהותה שכן מקימי הארגון הציבו שתי מטרות לפניהם: א. לשפר את היהודים – לשפר, בלי מרכאות של הקטנה פוסט-קולוניאלית מזוייפת – באמצעות מערכת חינוך. ב. להגן על היהודים במקרים שהם יירדפו ככאלו: כיהודים); איזראליט – כלומר 'יהודי' אבל בלי לנקוט בשם המפורש 'ז'ואיפ', שנשא עימו את כל מטעני העויינות הנוצרית-יהודית מהעבר הקרוב. זאת ועוד: מחויבותו של הארגון לפעול למען 'ז'ואיפים' במקומות אחרים באה לרמוז גם להם שהגיע זמנם להגדיר עצמם כ'איזראליטים' (שימו לב שוב למטרת החינוך במגמה של שיפור בלי מרכאות פוסט-מודרניסטיות אוויליות); ו'אוניברסל' – גם כי המסרים החינוכיים והדיפלומטיים נשענו על מיטב המסורת הפרוגרסיבית של ההשכלה, אך גם כדי להתמודד עם צרפתים קנטרנים שעלולים יהיו (ואכן קנטרנים כאלו היו גם היו) לסנוט ביהודים ש-70 שנה אחרי האמנציפציה הנה הם שוב מתארגנים באופן בדלני.

לפני כעשרים שנה זכיתי לכהן במשך שנתיים כשליח לקהילת קורדובה שבצפון ארגנטינה. משרד העלייה, אשר שימש אותי ואת קודמי, היה ממוקם במתחם של הקהילה שכלל כמובן בית כנסת יפה מאד ובית ספר תיכון. וכיצד קראו למרכז היהודי הזה? 'סנטרו-אוניון-יסראליטה'. למרות שמדינת ישראל כבר היתה קיימת כשהוקם המרכז הזה, ולמרות נטייתם הציונית המובהקת של רוב אם לא כל אנשי הקהילה החביבה הזו, למילה 'איסראליטה' יש את המשמעות 'הצרפתית' הנזכרת, כלומר יש להבינה כמושג שמטרתו מצד אחד לומר בפה מלא "אנחנו יהודים", אך באותה נשימה להוסיף ולהזכיר "אנו יהודי האמנציפציה" כלומר ארגנטינים נאמנים בעלי 'זהות יהודית'.

אבל איזו מין 'זהות יהודית'? כאן בא לעזרתנו המושג 'קונפסיה' שמשמעותו-הוראתו מקביל בערך למושג 'תיאולוגיה' או 'עיקרי אמונה' או כל הגדרה דומה אחרת. ומה החידוש תגידו? והרי כל מושג 'דתי' נוגע ב'תיאולוגיה' וב'עיקרי אמונה'? ובכן, זהו בדיוק. שלא. במקרה של היהודים בכל אופן. שהרי אותם יהודים שהחל בסוף המאה ה-18 ולאורך כל המאה ה-19 וגם בימינו כמובן, רואים עצמם כארגנטינים או קנדים או אוסטרלים או אנגלים או יאנקים נאמנים, אך גם כיהודים כלומר כ'איזראליטים', ביקשו לממש את 'איזראליוטם' החדשה באופן כזה (רפורמי וקונסרבטיבי) או אחר (ניאו-אורתודוכסי) ולשם כך נזקקו למערכת חדשה של 'אמונות ודעות' (כלומר: קונפסיה) שמטרתה להסביר את היהדות חסרת התקדים הזו (כן, גם הניאו-אורתודוכסית וגם החרדית עונה על ההגדרה הזו: חסרת תקדים) גם לסביבתם וגם לעצמם.

אם כך תפקידה של ה'קונפסיה' היה לתת פשר 'דתי' למהפך שעברו היהודים: 'היהדות' המסורתית נבנתה על הפרדה שיטתית ומטריאלית בין יהודי לסביבתו; אלא שמאז 1776\1789 היהודי (כמו כל שכניו) הוא אזרח; ומכאן שאין אלא להגדיר מחדש את יהודיותו של היהודי (הרוצה להמשיך להיות יהודי והרי היו רבים שויתרו על זהותם היהודית!)

והתוצאה: פחות הלכות, פחות טקסים, פחות היבדלות, או באופן חיובי: יותר התקרבות, יותר דימיון, יותר מכנים משותפים (עוגב, תפילה בשפת המקום וכן הלאה). אז מה בכל זאת יבדיל בין 'האיזראליט' לנוצרי (ולא חלילה 'גוי'!!!)? האמונה, כלומר הקונפסיה (או בגרסא אחרת: persuasion).

לבסוף, 'היברוז'. בשלב מסויים, לפחות בארה"ב, תפס מושג זה את מקומו של 'האיזראליט'. אדרבא: המושג הזה הגיע לא פעם בצירוף המביך בימינו: 'די היברו רֵייס'. כלומר 'הגזע היהודי'. כן, צריך מנה ידועה של אומץ על מנת להבין את הצירוף המשונה הזה, משימה שניתן לבצע רק באמצעות דילוג תודעתי אל מעבר לימים האפלים של תורת הגזע בכלל ותורת הגזע הנאצית בפרט (אף פעם לא מיותר להזכיר שלא מדובר במושגים נרדפים! – די אם נזכיר כי גם אחד העם וגם ארתור רופין – כל אחד בדרכו – אחזו בתורת הגזע!)

'היברו' היה המושג ששימש את האמריקנים אפילו באופן רשמי, כאשר עד לתקופה מסויימת הם ספרו את מספר 'ההיברוז' שנכנסו לארה"ב בתקופת 'ההגירה הגדולה'. כמו במקרה של 'האיזראליט', גם כאן מדובר במושג שמצד אחד מודה שיש חיה כזו – 'עם יהודי' או 'קבוצת אנשים המזדהים כקרובים זה לזה והקוראים לעצמם 'יהודים' – ומצד שני מנסה לקבור או לפחות להשכיח את היחסים העכורים שעד לא מזמן היו לבני הקבוצה הזו (או 'הגזע' בלשון של חלק מהשיח במאה ה-19) עם זולתם.

הערה חשובה אחרונה בעניין 'היברוז' ו'איזראליטים'. המושג 'היברוז' למיטב ידיעתי לא קיים כבר. לפני כשלושים שנה יצא לי לשמוע גיבור של סדרת טלוויזיה ('חשיפה לצפון') נוקט בו. הדבר מעיד על אינטליגנציה גבוהה של התסריטאי, ששם בפיו של אסטרונאוט טקסני בגמלאות (שגם זכה להזדווג עם הבלונדינית המרהיבה של הסדרה) מושג ארכאי. אבל כאמור לא יצא לי להתקל במושג הזה כלל וכלל. 'איזראליטי' לעומת זאת משמש כאמור את הקהילה היהודית בקורדובה אבל לא רק אותה כמובן. בכל אופן חשוב לציין שבימינו – אולי בזכות מדינת ישראל, אולי בשל השואה, אולי גם וגם ואולי מעוד סיבות שלא זה המקום לעמוד עליהן – השימוש במילה 'יהודי' רווח למדי גם אצל יהודים.

האם יצאנו חכמים יותר מהעיון ההיסטורי הזה?

קרוב לוודאי שלא ממש. אבל אולי בכל זאת דבר אחד ניתן ללמוד מהעבר: למושגים המשמשים אותנו להגדרתנו העצמית, יש תפקיד חשוב – לא מכריע אבל חשוב – באופן בוא אנו מבינים או רוצים להבין את התנהלותנו בעולם הזה. האופי הנאיבי לא פעם של הכרעותיהם 'הזהותיות' של יהודי האמנציפציה במאה ה-19, אסור שישכיח מאיתנו את העניין החשוב באמת שגם הציונות הבינה אותו מרגע הופעתה: לא עוד בדלנות יהודית 'לעומתית'. בעולם שרוצה להיות פרוגרסיבי וסובלני ומתקדם ומשגשג, יש מקום לזהויות נבדלות כמובן (פינים ויפנים וטג'יקים ואזארים) אבל על כל קבוצה פרטיקולארית לטפח תודעת שייכות כלל-אנושית.

זו למיטב הבנתי גם המוטיבציה שעמדה ברקע העתירה המשונה של עוזי אורנן וחבורתו. ככל הנראה הם אינם רוצים להקרא 'יהודים' בגלל זיהוי הלאומיות היהודית עם יהודים כמו אנשי 'תג מחיר' או קבוצות רחבות בהרבה שמנהיגיהן קוראים במפורש לגט כריתות עם ערכי תנועת ההשכלה (מתינות, שגשוג, שלום, דמוקרטיה, סולידריות כלל-אנושית).

אז מדוע מדובר בעתירה 'משונה'? כי עצם ההליכה לבג"צ מעידה על המימד המתריס המאפיין את מה שאלחנן יקירה הגדיר כ'קהילת הטרוניה'. ממה נפשם של אורנן ושות'? גם אם היו זוכים להכניס את המושג 'לאום ישראלי' לרשימת 137 הלאומים המוכרים על ידי משרד הפנים, הכרעה משפטית זו לא היתה משנה ולא כלום בשדה החברתי והתרבותי שהוא הוא השדה המטריד את מנוחתם של אישים כמו אורי אבנרי ושולמית אלוני שהצטרפו אף הם לעתירה.

הדרך הנכונה היא להמשיך ולהיאבק על תכניו של המושג 'לאום יהודי'. צעד ראשון והכרחי – וגם קל מאד מבחינה עניינית באשר מדובר בעובדות – הוא להזכיר שמייסדי הציונות לא התכוונו ל'דת' יהודית אלא ל'לאומיות' יהודית. את הפרוייקט שלהם הם כיוונו לטובת שיפור מצבם של היהודים, תהיה אמונתם ותפיסת עולמם אשר תהיה. אכן כן, 'הלאומיות' היא מושג שארנסט גלנר אמר עליו שהוא מקרה נדיר של תיאוריה חלשה ופרקטיקה חזקה. וכפי שכולנו יודעים, גם אם קשה להגדיר את 'הלאומיות' היהודית (או הפלסטינית) הנה עובדה שהיו ועדיין יש בה כוחות עוקרי הרים. לא בית המשפט יושיע אותה, אלא היהודים. רצוי יהודים בעלי תודעה היסטורית מפותחת.

* * *

לחתן פרס ישראל לספרות עברית

יצחק אורפז היקר

ברכות חמות ליום הולדתך ה-92

[ויש הגורסים – כבר 94 שנים]

וכמה טוב שעוד הספקת לככב

בסרט הנהדר על חייך

ולהשאיר בו את דמותך גם לדורות הבאים!

* * *

מתי דוד

תגובה לרשימתו של יהודה באואר

("הסמל הלא נכון", מוסף הארץ, 4.10.13)

מטס חיל האוויר מעל אושוויץ הוא אירוע היסטורי וסמלי בעל ערך רב המבטא את הגאווה של התקומה מהשואה

לא מובנת תגובתו הביקורתית, המזלזלת והלא צודקת של היסטוריון השואה, מר יהודה באואר, כלפי מפקדי חיל האוויר, שערכו את המטס מעל אושוויץ לפני עשר שנים.

יהודה באואר מבטל את הערך של המטס שלדעתו הוא "מעשה ילדותי, ראוותני מיותר."

האומנם? הוא לועג למפקד חיל האוויר, האלוף אשל, ומטיל ספק לדבריו כי "קרא כל אשר אפשר על ההשמדה."

האלוף אינו היסטוריון ועל מה שאמר ראוי לכבד אותו ולא ללעוג. הוא פוסל הנפת דגלי הלאום במחנות ההשמדה. מדוע? מאות אלפי בני נוער יהודי מהארץ ומהעולם שביקרו עד כה במחנות הניפו דגלי הזדהות עם הקורבנות ועם תקומת ישראל.

מה פסול בכך? הוא פוסל את ההפגנה הטכנולוגית של חיל האוויר "חסרת הטעם" לדעתו. מדוע? לדעת באואר כל הדברים הללו לא בונים את זיכרון השואה.

זיכרון השואה ניבנה ומועבר בקרב הצעירים ככלל ובקרב חיילי צה"ל בפרט גם בזכות אירועים כמו המטס וכמו המשלחות עם הדגלים, ולא בזכות ידע היסטורי מפורט ומדויק שהוא נחלתם של מעטים מקרב היסטוריונים ומחנכים בלבד.

מטס חיל האוויר מעל אושוויץ הוא אירוע היסטורי, סמלי וחזותי בעל ערך רב שמבטא את ההזדהות עם השואה והגאווה של התקומה.

הערותיו של יהודה באואר, כלפי האלוף אשל והעיתונאי שביט, שבהן הוא מתקן טעויות שלהם בענייני עובדות ותאריכים, אינם נימוק כדי לגמד ולבטל את הערך ההיסטורי והסמלי של מטס חיל האוויר, בסגנון גורף ומזלזל, ללא שום הצדקה.

אגב, חלק מהערותיו של מר באואר בוודאי מבוססות לדעתו, אבל מצויים במחלוקת, בקרב היסטוריונים ופרשנים אחרים. כוונתי בשאלה מדוע בנות הברית לא הפציצו את אושוויץ? בניגוד לדברי מר באואר, הפולנים הסכימו למטס חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ.                 בשיחה אישית שקיימתי עם פרופ' שבח וייס, שגרירנו בעבר בפולין, נודע לי כי בזכות מעורבותו אצל נשיא פולין המטס אושר.

אלופי צה"ל תורמים רבות לשימור זיכרון השואה בצה"ל. המטס וכל הרקע של יוזמיו ומשתתפיו הופק לסרט על ידי חיים הכט. הסרט מוקרן בכל מסגרות קורסי ההדרכה בחיל האוויר ובבה"ד 1 בקורסים לקצינים. מצער הדבר שדווקא היסטוריון מוכר ומוערך – מבקר ופוסל את המטס ופוגע במפקד חיל האוויר שאמר: "הלכנו עם טלאי צהוב ועכשיו חזרנו עם מגן דוד ענק. מפקדי חיל האוויר חשים את האחריות המוטלת עליהם להיות עמוד הענן של עוצמת המדינה להבטחת ביטחונה ועתידה."

 מתי דוד, ניצול שואה, הדריך עשרות קבוצות נוער ומבוגרים למחנות ההשמדה, הרצה בעשרות בתי ספר בנושא: "עדות אישית משואה לתקומה", והיה בצוות שאירגן את מצעד החיים הראשון.                            

* * *

אהוד בן עזר

פרק קצר מתוך היומן "פולניה בלי יהודים"

במסע עם יהודית ועם הדסה ויגאל וישליצקי

19.5.2005. יום חמישי. ...נוסעים לבירקנאו, שאי-אפשר לטעות בה, כי כבר מרחוק רואים את הבניין הסימטרי עם השער באמצעו ואת פסי-הרכבת הנטושים המובילים לשם, ומהצד השני, באמצע המחנה הענקי, הסתעפות מסילות שנועדה כנראה לאפשר לקטר שהביא את הקרונות – לחזור במסילה מקבילה, במנותק מהקרונות, ולקחת את הרכבת הריקה מזנבה החוצה כשהוא נוסע לאחור כאילו, קדימה.

זה מה שמעסיק אותי בביקור במחנה השמדה. להיווכח שאני מבין את הפרטים הטכניים ואיך זה בדיוק התרחש. כאילו אחרת לא אהיה משוכנע שמה שאני רואה הוא אמיתי.

מצד שמאל, שטח ענק של צריפי-עץ גדולים וארוכים, שחלקם התחתון עשוי לבנים אדומות. מצד ימין צריפים אחדים משוחזרים, ואחריהם עשרות ארובות לבנים אדומות-חיוורות שהן שרידי התנורים לחימום של צריפי העץ, של ה"בלוקים", שנשרפו בידי הנאצים. בסוף הדרך האמצעית, בין שני חלקי המחנה הענקי, במקביל למסילת הברזל ולחלקת הקרקע שעליה נעשתה כנראה הסלקציה – ישנה אנדרטה, ואחריה אגם מים שאליו היו שופכים את אפר הקורבנות, כי שם היו גם כן משרפות, שאותן הגרמנים השמידו. על פשע שריפת היהודים במשרפות הוסיפו את השמדת המשרפות עצמן כדי שלא להותיר עדות לפשעיהם הנוראים. אך מתברר שאת העבודה השחורה לא עשו הגרמנים עצמם אלא ספק שבויי-מלחמה ספק משתפי-פעולה מארצות מזרח-אירופאיות כבושות, בייחוד אוקראינים, שהובאו לבצע את העבודות הללו, שלא לדבר על יהודים שהוכרחו לעבוד ליד התנורים.

האנדרטה רחוקה מדי, אפילו יגאל אינו יכול להיכנס לשטח המחנה הענק הזה במכונית, ולהדסה קשה ללכת, ואנחנו מוותרים על האנדרטה הרחוקה.

וכמובן כל המחנה, כמו גם אושוויץ, מוקף גדר תיל כפולה עם עמודי בטון שבשעתו היתה גדר חשמלית.

מרחוק רואים דגל ישראל וקבוצת לובשי מדים בחולצות תכלת ובמכנסיים כהים. מתברר שהם מתארגנים, וצועדים בסך לקראתנו בדרך הפנימית הראשית, עם ובמקביל למסילות-הברזל הפנימיות ולאזור הסלקציה (שהוא מושג בלבד, כי האדמה שעליה בוצעה הזוועה קורעת-הלב מדשיאה מרבד ירוק ופרחים).

הם צועדים לקראתנו בקצב בחולצותיהם התכולות, שמאל-ימין, שמאל-ימין, בראש דגלי ישראל ומשטרת ישראל, ונותן-הקצב, עם רמקול לכתפו ומיקרופון תלוי לפיו, צועד בסך בתוכם ופוקד עליהם כמו מבפנים, ביניהם גם קצינות מבוגרות ולא-רזות הצועדות בגאווה ובראש זקוף וחזה מורם, והם שרים: "עם ישראל חי, עם ישראל חי, עם ישראל עם ישראל עם ישראל חי..." ואני מוכרח לומר כי מכל הביקור הזה בשני מחנות הזוועה – הרגעים שבהם עברו על פניי בסך צועדי משטרת ישראל בדרכם ליציאה מהמחנה בשער ההיסטורי, המתנוסס בכל הצילומים מעל פסי הרכבת – היו הרגעים המרגשים ביותר במסע לפולין, עד שבקושי יכולתי לומר להם: "כל הכבוד!" – כי הגרון היה חנוק.

אמנם, אני בדרך כלל מתרגש וכמעט בוכה רק בסרטים ובטלנובלות או כשאני רואה מצעד, כל מצעד, גם של אחד במאי או של פורים, ולא רק צבאי, אם הוא עובר על פניי ברחוב בצעד אחד, עם תזמורת צועדת, שהיא השיא. מה לעשות, זה מין חוש עדרי כזה, בייחוד כשהצועדים הם ישראלים.

ולא רק בהתרחשות עצמה אלא בכל פעם שסיפרתי עליה בעל-פה, וגם כעת כשאני קורא את הדברים לפני פרסום – אני חש שוב מחנק בגרון, כאילו אני עומד לפרוץ בדמעות, ומיד מקצר בדבריי כדי שלא איראה מגוחך.

בקרב קציני המשטרה היו גם קצינות. עדיין היה קר וכולם בחולצות בלבד, ואחריהם נסעה מכונית קטנה אחת ובה מאחור כל המעילים שלהם. שאלתי את עצמי – למי הם שרים? הלא לעצמם בלבד. כי זה לא היה יום זיכרון ולא היה קהל ישראלי אחר והמבקרים הלא-רבים היו פזורים על פני השטח העצום של המחנה ורק מעטים מאוד, כמונו, נקהלו במקרה לראות את הצועדים.

מאוחר יותר הבנתי כי מאחר שהצעדה צולמה כולה בווידאו, ערכה הגדול הוא אולי כאשר ישדרו אותה בהזדמנויות חגיגיות או בטלוויזיה.

כאשר מגיעים הצועדים לשער הרחב במגדל הגבוה שבמרכז בניין הכניסה למחנה בירקנאו, שכל גגותיו מכוסים רעפים בגון לִבְנֵי הבריק האדמדמות – הם יוצאים מתוך המחנה החוצה, ומתפזרים, אך לפני שעולים לאוטובוס שהחזירם, מצטלמים בתמונה קבוצתית למזכרת מחוץ לשער הנורא של המחנה, ועל רקעו. גם אנחנו צילמנו אותם. וכאשר כבר יצאנו במכונית ובירקנאו בגבנו, באה מולנו בעיקול הדרך שיירת הרמטכ"ל לכיוון בירקנאו, אלא שלא ראינו אותו כי ישב במכונית שחלונותיה שחורים.

נוהגים להאשים אותנו, אנשי היישוב העברי, שלא ידענו על השואה, שלא עשינו די למנוע אותה, שאנחנו אשמים בה, ועוד דברי ביקורת של שטות והבל מבית-מדרשם של שונאי ישראל בקירבנו – למן החרדים הקיצוניים ועד לשמאל הסהרורי, ואילו אני, שהייתי ילד באותן שנים, כל זמן הביקור באושוויץ הידהד במחשבותיי רק שירו של אלתרמן מ"הטור השביעי": "מכל העמים" שפורסם בשנת 1942 [!], השנה שבה קרוב מאוד היה גורלו של היישוב העברי להיות מושמד כפי שנשמדה מרבית יהדות אירופה:

בבכות ילדינו בצל גרדומים

את חמת העולם לא שמענו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,

מנורווגים, מצ'כים, מבריטים.

ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,

ילדים יהודים, ילדים חכמים,

הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים –

הם קוראים רק לאם: אל תביטי!

– – –

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:

אלוהי האבות, ידענו

שאתה בחרתנו מכל הילדים,

אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים

ליהרג מול כיסא כבודֶךָ,

ואתה את דמנו אוסף בכדים

כי אין לו אוסף מלבדֶךָ.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים

ואתה מלקטו במטפחת,

ואתה תבקשנו מידי הרוצחים

ומידי השותקים גם יחד.

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

על "חיים יקרים" לאליס מונרו

חברתי העניקה לי במתנה לפני מיספר שנים אחד מספריה של אליס מונרו  וציינה שזו סופרת מיוחדת במינה, אמנית הסיפור הקצר. קראתי והתרשמתי.

לפני מיספר שבועות, בצומת ספרים, במבצע אחד פלוס אחד בנוסף לספר שרציתי לרכוש, ניצב לפני ספרה האחרון של אליס מונרו "חיים יקרים". ללא היסוס צירפתי אותו לקנייה כבונוס מתנה. קראתי והתלהבתי באותו פירגון שהמבקרים מהללים ומשבחים כיום, לאחר זכייתה בפרס נובל. כשרכשתי את הספר לא ידעתי שהיא תהיה מועמדת לפרס נובל.

ברצוני להתייחס לנקודה בספריה המשיקה למציאות חיינו, ועד כה המבקרים התעלמו ממנה. חלק גדול מגיבוריה מושפע  ממלחמת העולם השנייה שהתרחשה באירופה במקביל לאותה תקופה בה היא מתארת את חי גיבוריה וההתרחשויות בנפשותיהן. אצלנו רוב המלחמות מתחוללות בישראל בה אנו חיים, אבל גם אנחנו, תרמנו את חלקנו במלחמת עולם שנייה בהתגייסות לצבא הבריטי שנלחם באירופה ובשטחי הכיבוש הגרמני.

אליס מונרו לא מתייחסת למלחמה עצמה ולנגזרותיה אלא להשפעה הישירה והעקיפה על הדמויות שעליהן היא כותבת. אותה דמות החוזר מהמלחמה והינו בדרך לביתו, אלא שהוא עוצר בתחנות שונות בדרך, לפעמים למיספר שנים, ומעולם לא חוזר לביתו שממנו יצא למלחמה עם התגייסותו.

אותה ילדה שחלק מעיצוב חייה נעוץ בעובדה שאביה התגייס למלחמה.

אותו צעיר שהיה כבר מגוייס וכמעט מאורס כשנשלח מעבר לים ולא חזר לאהובתו. לאחר עשרות שנים  פגש בה במקרה והשאלה במרומז האם בתה הבוגרת הינה בתו?

ארץ עם מרחבים, טבע ונוף. חיי בדידות ועמל בחוות המרוחקות, אירועים קטנים וגדולים בחיי הגיבורים, מעבר מהחיים בכפר לעיר הגדולה ולהיפך – וברקע  שזורה  ומשפיעה  על הדמויות  אותה מלחמת עולם שנייה שהתרחשה ביבשת רחוקה אחרת. והמשותף לכל תקופת המלחמה – מי שנטל בה חלק – חייו השתנו ללא היכר.

אליס מונרו בספרה האחרון "חיים יקרים" – כוללת את ההשפעה הישירה והעקיפה של המלחמה באשר היא על מרקם החיים של גיבוריה. זהו חלק מהמרקם האנושי הפרטי  הפרובינציאלי לכאורה – שהופך את סיפוריה לאנושיים  ואוניברסאליים.

בקיץ 1974 בקרתי לראשונה בקנדה. בקיץ הכול ליבלב ופרח. אלף האגמים היו עמוסים בסירות ובנופשים. פעם שנייה ביקרתי בקנדה בחורף. הכול היה קפוא מושלג והישרה עליי דיכאון. אבל הזיכרון המדכא שאני נושאת עימי הינו דווקא  מהקיץ. התארחתי אצל משפחה יהודית צעירה, בת גילי. היינו שנה לאחר מלחמת יום כיפור בשנת 1973. תוך כדי שיחה המארחת אמרה לי בתום לב משפט שנחרת עד היום בזיכרוני –  "אנחנו תורמים את הכסף ואתם תורמים את הדם."

* * *

עמוס אריכא

שמעון הנשיא וחברו הרב יוסף

ימי הרב האחרונים בירושלים ולווייתו המרשימה כמעמד מתן תורה (!), האירו בזרקורים ממוקדים את הדרך בה אנחנו מהלכים בכסילותנו לאבדון, או בלשון יותר מובנת להתאבדות המונית.

הרב, על-פי תפישת עולמו איננו ולא היה פרשן מהולל של התנ"ך, קובץ מוסרם של נביאי ישראל. עולמו נותר בעיקרו עולם של פוסקים המתחכמים בפולחניאדה אמונית, זה בדורו של זה. הוא הרב שניתן למצותו כמי שהיה ממוקד בחיטוט באפה של ההלכה.

אסופת אימרותיו הנודעות בקרב עמו המשוטט כאובד-דרך בלבירינת של בורות קודרת, מציגה את דמותו האמיתית של בן-אנוש זה והוא חשוך כחושך מצרים, חסר מוצא כדג עולה ברשת, נעדר רגישות לגבי מהות הכוונה של המושג האלוהי, חידתו הבלתי פתורה של הטבע. כפי שהוא עצמו נפטר ולא נפתר.

עיקר התמחותו מסתברת לא רק בפרשנויותיו לחסידיו המשתאים בלבד. התמחותו הקנתה לו בין היתר שם כגדול המגדפים ומחרפים כבוד האדם העברי שאינו מהנהן אחרי תפישותיו והבנותיו. התירוצים שתירצו הוא ותלמידיו את נפילתם חללי צה"ל - מחרידים לב-אדם ולא יישכחו מדפי ההיסטוריה. כמו שלא יישכחו הגידופים בעברית עילגת ומגוחכת ששילח בגדולים שאינם ממחוזות תפישתו.

לא תישכח התקפתו הנבזית והשערורייתית על בית המשפט העליון, שפסק כי ראש ש"ס שהוא העמיד – אינו אלא עבריין מושחת עד יסודו, שגנב את אמון בוחריו – ושלח אותו לרצות מאסר ממושך. זהו אותו תלמיד שהחזיר הרב להעמידו בראש מפלגת הגנבים הגזענית וזורעת הפירוד, ש"ס. איש לא עמד במעמד הזה והבחין באקדח המכוון לרקתו. מרצונו עשה זאת.

רק על אלה בלבד ראוי היה שמי שמכהן כנשיא מדינת ישראל לא יעלה אליו ברגל בדחילו, אלא יפנה אליו גב כמי שמתרחק ממוקצה של ממש אם אכן נשיא עברי הוא – ומסתבר כי איננו כזה.

מחזה תעתועים נגול לעינינו הכלות בלווייה שהנשיא שמעון מצא בה עצמו מחובר כתף אל כתף עם ראש הממשלה ושרים אחרים, מתנהלים כדרכם הנלעגת להערים שבחי-כזב על הרב המת וממשיכים כדרכם של סומים לזרוע רמייה על קדושה שאיננה במקום; לא גדול בישראל מוטל היה לפניהם אלא אדם שמעולם לא הבין את העולם בו הוא חי ומשמעות קיומו של האל יצירנו, ונהנה ממעמדו כאפיפיור יהודי תיאטרלי.

הנשיא לצערי אינו שונה ממנו בתאוותו של הרב למעמד הקרוב לבן-שמיים. לא במצחו צריך היה הנשיא לנשקו, אלא כהרגלו.

אכן לא טהור הוא מקומו של מי שדחף והצעיד מאות אלפים מצומצמי-דעת לחיקה של בורות הקוברת אותנו, צעד אחר פסע. לא היה גדול ממנו בפקיקת עורקי העם בתסחיפים גוזרי כלייה. אין רמייה גדולה מזו שזקף את קומתם של יהודים מזרחיים. רק מתעתעים בעצמם כאמנון לוי יכולים לראותו ככזה. גם הדרך בה זרע הרב בשקדנות שנאה רותחת כלפי עם שלם שבמקרה נולד בארצות אשכנז– לא תישכח ולא תימחל לו.

העברים של ארץ-ישראל שהקימו אותה מהריסותיה ההיסטוריות בלי עזרה משמים ורבנים עושים בכשפים, היו ונשארו ברובם חילוניים שאימצו את נביאי ישראל; מהם ינקו ושאבו את כוחם המוסרי וחזון ישראל האחרת.

לכל אלה, צאצאי העברים האחרונים של הישוב העברי בארץ-ישראל,  מוקדשת רשימה זאת, שמא נזכה לראות בשובה של תבונה שתחזיר לכל איש עברי את שהפקיעה ממנו המדינה מימיה הראשונים, את זכותו הבסיסית לחיות חייו ולפרש יהדותו על-פי תפישתו. רק אז נחשב לבני-חורין שיצאו מעבדות. ביום כזה תהיה מדינת ישראל אשר אמורה להיות, בית ליהודים.

* * *

דן שיאון

חֶלֶם של חלום

בשנים האחרונות שרר שקט ביהודה ושומרון, אך תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית מעלה לדיון מחודש את סוגיית הפתרון העדיף למדינת ישראל. על הפרק עומדות שתי גישות, מנוגדות לכאורה זו לזו: מדינה אחת גדולה בין הים לירדן ושתי מדינות לשני העמים. רבים רואים ברעיון של מדינה-אחת בשליטת ישראל סכנה מוחשית לצביונה הדמוקרטי של ישראל, הנצחת "הכיבוש" והפיכתה למדינת "אפרטהייד" המוקצית בעיני האומות. הסכנה הגדולה, כך נטען, היא הסכנה הדמוגרפית, כאשר הריבוי הטבעי של הערבים משני צדי הקו הירוק יביא במהרה לאובדן הרוב היהודי. הברירה המועדפת, כך נראה, היא שתי מדינות לשני העמים, החיות ביניהן ביחסי שלום.

קשה שלא להתרשם מנימוקים אלה בדבר הסכנות שבמדינה אחת, שהינם מבוססים לכאורה, אך ראוי לבחון במעט יותר תשומת לב את משמעות האלטרנטיבה של שתי המדינות. בנושא הביטחון, אפשר לסמוך על ראש הממשלה בנימין נתניהו – שאימץ את רעיון שתי המדינות – שידאג לסידורים המתאימים, כך שהמדינה הפלסטינית שתקום לצד ישראל לא תסכן את בטחונה. אומנם איום מסוג זה, כך נראה, אינו מטרתו המידית של אבו-מאזן, שאימץ אסטרטגיה של דיפלומטיה רכה על פני אסטרטגית הטרור של קודמו. אך ראוי גם לזכור שהמצב שייווצר יהיה בלתי הפיך, והריבונות שתוענק למדינה הפלסטינית על פי החוק הבינלאומי תמנע מישראל כל השפעה על התהליכים וההחלטות שיתקבלו ושעלולות לשנות לחלוטין את המאזן הדמוגרפי בין הים לירדן.

לשם המחשה אפשר לתאר את התרחיש הבא: לאחר שיסתיימו הפסטיבלים (קבלת פרסי הנובל וכו') יחזור אבו-מאזן לפלסטין הריבונית שאך זה הוקמה, יכנס את הפרלמנט לישיבתו הראשונה, ויעביר בהצבעה פה אחד את "חוק השבות של הפליט הפלסטיני", כפי שעשתה מדינת ישראל. כ-2-3 מיליון פלסטינים יעזבו את מדינות ערב וינועו לעבר המדינה החדשה (אלה שלא יעשו זאת מרצונם – יגורשו) ותוך תקופה לא ארוכה תגדל האוכלוסייה במדינה זו ביהודה ושומרון מכ-2 מיליון ל-5 מיליון פלסטינים.

מה שיקרה בשלב הבא הוא דבר בלתי נמנע. בין אם עקב אובדן ההרתעה הישראלית, ובין אם מסיבות כלכליות או לאומיות, ביום בהיר אחד (אולי יום ה"נכבה" או יום ה"יארצייט" לאבו-עמאר) בעידודה של הרשות, ינועו עשרות אלפי פלסטינים – ילדים, נשים וזקנים – כש"המפתחות" בידיהם, יפילו את אותה חומה ווירטואלית שבנינו (באישור בג"ץ) במטרה להפריד בין שתי המדינות, ויעברו לצד השני להתאחד עם אחיהם בישראל, בדיוק כפי שקרה במזרח גרמניה. שום כוח בעולם לא יוכל לעצור תהליך כזה, והתוצאה הסופית הצפויה היא שבתוך השטח מהים עד הירדן – בין אם תהיה שם מדינה אחת או שתים, או אולי שלוש (אם כוללים גם את רצועת עזה) – יחיו כ-7 עד 9 מיליון ערבים. אין צורך להמשיך בתיאור התרחיש. המסקנות העולות ממנו הן ברורות. אך מה שמטריד הוא שיש מספר לא קטן של אנשים חכמים ומנוסים הדוחפים את מדינת ישראל בדיוק למקום הזה.

לשם ההגינות, יש להודות כי לחלל הדיון מועלים גם תרחישים אחרים, כמו למשל יחסי שלום עם קשרים כלכליים פורחים בין מדינת פלסטין המשגשגת ומדינת ישראל (מזרח תיכון חדש?) או אולי מדינת "כל אזרחיה" חילונית ומורחבת על בסיס הדמוקרטיה הישראלית. כל מה שיש להגיד לאותם אנשים המתארים בעיני רוחם משאלות לב מסוג זה, שעל בסיסן קוראים לישראל לאמץ מדיניות ואסטרטגיה, הוא דבר מאוד פשוט: "הביטו סביב!"

אין בהכרח להבין מכך שאני תומך באופציה של מדינה אחת, על אף שמשתי האופציות, זו נראית לי פחות מסוכנת. אך מן הראוי שנעצור לרגע, ונחשוב מה יקרה ביום שאחרי. בימים אלה, כשאנו מציינים 40 שנה למלחמת יום-כיפור ו-20 שנה להסכמי אוסלו – שני אירועים שהשאירו אחריהם חללים רבים – מוטב לנו שנהיה מאוד זהירים. לא בטוח שיש לנו הלוקסוס לטעות שוב.

פורסם במגזין "מראה" 264.

* * *

מר מודיעין

אהר'לה, אלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן

מאת עמוס גלבוע

הוצאת ידיעות אחרונות, 743 עמ', תל אביב 2013

האלוף אהרון יריב (1920-1994 ), שנודע בפי כל בשם אהר'לה, היה במשך עשרות שנים במרכז ההוויה של ישראל וביטחונה. פרקי חייו הם פרקי תקומתה והתבססותה של מדינת ישראל. תרומתו הייחודית, אך לא היחידה, למדינה, היתה כהונתו כראש אגף המודיעין (ינואר 1964 – ספטמבר 1972), שעה שמדינת ישראל ניהלה את המערכה על המים מול סוריה, את מלחמת ששת הימים, את מלחמת ההתשה  ואת ההתמודדות מול הכוח הצבאי הרוסי במצרים. האלוף יריב היה "מר מודיעין" ו"קיסינג'ר הישראלי". הוא הציב את המודיעין הישראלי בשורה הראשונה של ארגוני הביון והמחקר בעולם, והיה עבור צמרת צה"ל והדרג המדיני התגלמות שיקול הדעת והזהירות, "האיש החכם" לכל עת.

בספר נחשפים עשרות גילויים חדשים ומרתקים על  המודיעין בשנות השישים והשבעים: על הישגיו, אתגריו ובעיותיו, כמו גם על הדיונים וההחלטות של הצמרת הביטחונית והמדינית ב"חדרי החדרים". הוא פורס את תמונת חייו של האלוף אהרון יריב, כשהיא שזורה בתמונת חייה של מדינת ישראל. זהו הספר הראשון בתחום המודיעין המופיע בארץ והמתבסס על חומר  ארכיוני מקורי, כולל מסמכים בכתב ידו של אהר'לה. לראשונה יוכל הקורא להתבונן בחיי היום יום של ראש אמ"ן, דיוניו, מחשבותיו, לבטיו, החלטותיו, עולם ערכיו, אישיותו ונוהגו.

כותב נשיא המדינה, שמעון פרס, בהקדמה: "הספר ממלא חוב של כבוד לאחד מן המעולים שבמעולים בבניו של עם ישראל, איש מיוחד. שתרומתו הסגולית לביטחונה ושלומה של מדינת ישראל אין לה שיעור.. .ראוי הספר הזה להיקרא בעניין רב ולשכון בכל בית וספריה בישראל."

המחבר תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, מבכירי קהילת המודיעין וראש חטיבת המחקר לשעבר באגף המודיעין. גלבוע , כקצין צעיר, הכיר את יריב עוד  בעת שזה שרת כמח"ט גולני.

[דבר המפרסם]

* * *

לבן היקר

ברכות חמות ליום הולדתך ה-38

ולעתיד ללא דאגות

ובין שאר מפעלותיך

המכתב העיתי שלא היה יוצא בלעדיך

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר פרקי יומן (1971)

חלק שני

רבקה פרידמן, עורכת "קלעים", קיבלה לתוכניתה גם את ביקורת הספרות בטלוויזיה. היא פנתה לשדה לעשות תוכנית על ספרו "נסיעה" העומד להופיע בעוד כחודש, והוא, לדבריו, אמר לה כי עם ספרו הוא יכול לחכות לחודש יוני – ובינתיים שתעשה על ספרי ["לא לגיבורים המלחמה"] לחודש מאי. היא הסכימה, לדבריו, לעשות "סימפוזיון" – ואולם עד היום, זה כמה ימים – טרם שמעתי דבר ממנה. [היא מעולם לא הזמינה אותי].

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 27 באפריל 1971.

*

לטלוויזיה לא קראוני. מן הסתם נמצאו ספרים ראויים יותר לתוכנית. ולשדה יקראו לתוכנית הבאה. כל מה שסיפר לי על הטלוויזיה לא בא כניראה אלא לתרץ מדוע הוא מתראיין בשנית ואילו אותי אין קוראים. מילא.

הערב עליי להרצות ב"צוותא" על ברנר, בערב המוקדש ליובל למותו וכן להצגת "מעבר לגבולין". היום גם נתפרסם המישאל שעשיתי ב"על המשמר" וכן סיכום קצר שלי, באותו גיליון, מעבודתי על "ברנר והשאלה הערבית".

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 30 באפריל 1971.

*

שלשום צילצל שדה להתנצל – שהוא מרגיש עצמו בפניי כתינוק שסרח (או שחטא) – מה יש? ריאיינו אותו לתוכנית "יומן השבוע" בטלוויזיה בעקבות שוק הספר [שבוע הספר העברי], ובכן, הוא מופיע כבר פעם שנייה בטלוויזיה (לראשונה – בעקבות ההצגה של ברנר "מעבר לגבולין"), ועתיד להופיע גם בחודש הבא בעקבות צאת ספרו "נסיעה" – ואילו בקשר אליי לא יצאה לפועל אפילו הפעם היחידה בה עמדו להזמין אותי, לתוכנית החודש.

ניחמתי אותו שהדבר אינו חשוב, ובוודאי שלא קרה באשמתו.

הוא אינו חדל לשאול ולדבר על "לא לגיבורים המלחמה", ובכל שיחה חוזר ומדגיש את אמונו בערכו של הספר. כמובן שלא יעלה בדעתו לכתוב מילה על הספר או לדבר עליו בפומבי ולהזכיר אותו. ואולם בהתחשב באופיו ובנוהגיו – הרי גם אמירת דיעה טובה על ספר היא עניין יוצא דופן אצלו – אלא אם כן בא הדבר מפני שספרו "החיים כמשל" מוזכר ברשימת ספריו של פוליק [גיבור הרומאן שלי] בחדרו בירושלים.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 14 במאי 1971.

*

צילצלתי היום למשרדו [של האמרגן דני דגן] והשארתי הודעה שאני מושך ידי מן העניין. מאוחר יותר התקשר איתי – והסברתי לו שלא העניין הכספי דוחה אותי, אלא שלאחר ראיית הסרט ["סיפור אהבה"] הגעתי למסקנה כי אני לא אוכל לעשות "סיפור אהבה" ישראלי על הבמה. הוא ביקש לשמור לעצמו זכות להתקשר בעוד שבוע. דווקא שדה, עימו שוחחתי היום – טען שהיה מקבל את ההצעה, ואך תמורת תשלום גבוה יותר, לפחות חמשת אלפים [לירות], כמובן – רק אם היה זקוק לכסף!

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 24 במאי 1971.

*

אתמול, 25.7, ביקרתי אצל שדה כדי לקחת ממנו את ספרו החדש "נסיעה", ישבתי אצלו כחמש שעות. לא הניח לי ללכת וכבר היה לי כאב ראש מדבריו.

כשצילצלתי בדלת לא ענו מיד, ושמעתי צעדים. הוא פתח את הדלת. מפוזר מעט. שערותיו זקורות. בחדר ישבה בחורה תימנייה, ממושקפת, שאף לא טרח לעשות לי הכרה עימה [לימים התברר לי שזו היתה חבצלת חבשוש]. בחדר השינה, יותר נכון קיטון השינה שלו, ממול לדלת, היה אור. היתה לי הרגשה ששכב איתה בטרם בואי. גם בטלפון חקר לדעת אם אני בטוח שלא אבוא לפני תשע בערב. לבחורה נתן מכתב המלצה, מופנה למאיר מזרחי, בעל הוצאת הספרים, והיא קמה והלכה.

שעה ארוכה ישב ודיבר, סהרורי, על אודות עטיפת ספרו החדש. הגרפיקאי קילקל לו את העץ שבתצלום, משום שהגרפיקאי אינו יודע מהו עץ, ואילו הוא, שדה, יודע מהו עץ, וכשהוא רואה עץ ראייה אמיתית הוא כותב עליו בספר שיוצא בהוצאת שוקן. ואולם הוא מאוכזב מן ההוצאה, הוא היה רוצה להוציא את ספריו בהוצאת מזרחי למען יגיעו אל פשוטי העם. לשכונת התקווה. הוא לא יוכל לסלוח לשוקן שנותן קודם מודעה ב"הארץ" ורק אחרי שבוע בעיתוני-ערב. שהרי הקהל שהוא מתכוון אליו הוא הקהל של "פשוטי עם"!

אני: "פנחס, הלא זה דבר פשוט. קודם הם נותנים מודעה ב'הארץ', כאילו יש לעיתון בלעדיות וראשוניות, ואחרי שבוע, לא יותר, מתפרסמת המודעה בעיתוני-הערב, ומגיעה אל הקהל שאתה חושב שהוא שלך."

שדה: "אני מתפלא עליך, אהוד. אתה הלא בחור לא טיפש. אתה חושב שלא הבנתי את זאת בעצמי? אבל חשוב לי שיקרא אותי ירקן אחד בשוק הכרמל יותר מכל הקוראים של 'הארץ'."

אני: "אבל אתה יודע, פנחס, שקהל הקוראים שלך הוא ברובו תלמידי תיכון, סטודנטים, וקוראי 'הארץ'."

שדה: "כך אתה חושב, אהוד, מפני שאתה חי ופוגש רק את קוראי 'הארץ', עורכי תוכניות בטלוויזיה ומשכתבים (הכוונה ליהושע [קנז]). אבל אני רואה מי הקוראים האמיתיים שלי. אני מקבל מכתבים (הוא מראה על ערימת מכתבים שמונחת על ארון הספרים החשובים שלו, [נוטה] קדימה. מיום שאני מכיר אותו – אותה חבילה, עם המעטפות, ומדי שנה היא מתגבהת בכחמישה סנטימטר. עכשיו גובהה ארבעים סנטימטר לערך, עומדת בנס, אלכסונית ונוטה ליפול).

 "אני מקבל עשרות מכתבים, אהוד. אולי לך האנשים האלה לא כותבים, אבל לי הם כותבים. אליי הם באים. אתמול, תתפלא, ישב בכיסא שלך קצין. קצין בצנחנים. הוא אמר לי שלכל פעולה הוא יוצא עם 'החיים כמשל' בתרמיל שלו. אוליי לך הדברים האלה חדשים. אבל הוא קצין. אין לו זמן לחשוב. לכן אני צריך לחשוב בשבילו. אני נמצא כאן בשביל לחשוב. יש לי מזל שאני לא צריך לעשות שום דבר אחר רק לחשוב.

 "אתה חושב בטח, אהוד, שאני מתלוצץ? אבל לפני יומיים התעלפה כאן בחורה אחת, מרוקאית, אחרי ששמעה משפט אחד שלי. אחר-כך אגיד לך מה היה המשפט. אז זאת המציאות שאני רואה. ולא הליטראטים שאתה נפגש איתם. ואני יודע שאני נמצא עכשיו במצב מוזר. לשכונת התקווה אין טעם שאלך, משום ששם עוד לא מבינים אותי. ולרמת-אביב אני לא רוצה ללכת מפני שהאנשים שם לא מעניינים אותי. ולכן אני נישאר לשבת בבית, ולא יוצא. ורק רואה את האנשים שבאים אליי. ראית את הבחורה שישבה כאן קודם? היא ממוצא תימני. היא כותבת לי מכתבים שאמרתי לה שאפשר לעשות מהם ספר. הם עולים ברמתם על כל מה שנכתב כאן בארץ בשנים האחרונות. ואל תחשוב שאני אומר לך זאת מפני שהיא כתבה את המכתבים אליי. כשאני אומר לה את זה היא מתרגזת. מפני שהיא הלא כותבת לי מאהבה, ואני בא ומדבר אליה על המכתבים בצורה כזאת. ומה ששייך לדבר האחר, אני לא הולך לספר לך כאן... אבל אני יכול להגיד לך שיש לבחורה הזאת חיוניות כזאת... ואני אומר לך את זה מפני שאני מכיר אותה... לאנשים האלה יש כוח ארצי, עדיין לא ברור להם עצמם... שאני מאמין בו יותר מאשר בכל החברים הליטראטים שלך."

אני: "ומה היה המשפט שאמרת לה?"

שדה: "ובכן, אני אמרתי לה כך: 'אני מקווה שיום אחד יקומו תושבי שכונת שפירא וישרפו את רמת-אביב. וזה יהיה מצב-הדברים כמו שצריך להיות.'

 "ואז, למשך דקה שלימה היא איבדה את ההכרה שלה. כל כך נגעו הדברים בליבה. אחר-כך היא הסבירה לי שבילדותה גרה בשכונת שפירא, בצפיפות ובעוני רב, ולא מזמן טיילה בנווה-צדק, היכן שגרה, והצטערה לראות כיצד הבתים מתפוררים ונעשים למוסכים. אתה חושב שהדברים האלה זה צחוק? והפנתרים השחורים, למרות מה שהם בעצמם..."

אני: "פנחס, אני מאוד מתפלא עליך. אתה, שכל השנים הסתכלת על המציאות מרחוק, מנקודת המבט של הנצח – מה אתה רודף פתאום אחר אופנה? לפני שנה זו היתה המלחמה [הכוונה בעיקר למלחמת ההתשה, שאליה התייחס בשיחתי עימו לספר 'אין שאננים בציון'], ואמרת שהיא הכוח האפוקאליפטי שיפוצץ את המציאות, עכשיו – עדות המזרח והפנתרים, רק מפני שבעיתונים כותבים עליהם? ומחר יהיה מאבק של דתיים וחילוניים, אז תפרש גם אותו? תסלח לי, אינני רוצה לפגוע בך, אבל זו הדוגמא שלך – זה מזכיר לי את בחורי הישיבה [במזרח-אירופה] שיושבים מאחורי התנור וקוראים בעיתון ומנתחים את מלחמות נפוליון ונותנים לו עצות."

 (כאן הוא קיבל התקפת זעם קשה).

שדה: "איך אתה מעז לדבר אליי כך? אתה שוכח כניראה אל מי אתה מדבר כאן – אתה מדבר אל המחבר של 'החיים כמשל'! אתה לא מסוגל להבין את זה? אל מי אתה חושב שאתה מדבר כאן – אל בועז עברון? [שגם אותו ריאיינתי ל'אין שאננים בציון']. מה אתה יושב לך פתאום כל-כך זחוח דעת. מה אתה חושב לעצמך – שאני כמו כל הליטראטים שאתה נפגש איתם? הלא אני כתבתי את 'החיים כמשל' בזמן שזה לגמרי לא היה כדאי לכתוב כך. ותראה לאן שהגעתי! ואני מבטיח שהוצאת שוקן עוד תמשיך לאכול אצלי צפרדעים גדולים יותר משהאכלתי אותם עד כה! הלא אתה צריך בכלל להתפלא שאני עדיין חי, ובריא, ויש לי ממה לחיות. לפעמים אני בעצמי מתפלא על כך. אבל אני אומר לך, אהוד, שאתה כניראה עוד לא מכיר אותי. אתמול ניחשו לי בכף היד ואמרו שיש לי חיים ארוכים מאוד. על איזה שטויות אתה מדבר? אתה חושב שזה זמן להתלוצץ? בן-אדם, מחר אולי יפלח כדור את הראש שלך. מה אתה חושב לך – שהמושגים שלך הם הדברים שאני אומר? אתה חושב שיודקובסקי (מ'ידיעות אחרונות') לא הציע לי, אחרי השידור בטלוויזיה (בו הופיע על ספרו 'נסיעה') ארבע מאות לירות שאכתוב מאמר על 'הפנתרים השחורים' – ואני דחיתי אותו! אז לי, שוויתרתי על ארבע מאות לירות, אתה מעז לומר שאני הולך אחרי האופנה? ומה פתאום אסור כבר להתבונן במציאות? אתה חושב שאם מחר יהיו כאן הרוסים אז תוכל להמשיך להשתעשע עם החברים הליטראטים שלך ולשלוח מכתבים ל[א"ד] שפיר ולאגודת הסופרים?"

אני: "והלא לפני כמה זמן אמרת שזה לא משנה אם הערבים ישלטו כאן..."

שדה: "ערבים זה דבר אחר, ובבקשה, אל תגיד לי מה אני צריך לומר. מה פתאום אתה שם את עצמך במקומי. אתה חושב אולי שאתה יודע יותר טוב ממני מה שאני חושב?"

אני: "אני חושב שאם האנשים של שכונת התקווה רוצים להבין את הספרים שלך הם צריכים להגיע למדרגה של תושבי רמת-אביב. אז מה תשנה בכך?"

שדה: "אולי את הספרים שלי הם עדיין לא יכולים לקרוא, חוץ מן האחרון, 'נסיעה', שזה ניסיון חדש. אבל היו לי הדים אחרי השידור בטלוויזיה. סיפרו לי כיצד פשוטי עם קיבלו את דבריי. סיפרו לי שגם על חוף הים דיברו על כך. אולי זה לא הרבה. רק חצי שעה. [השידור בטלוויזיה]. מק-לוהאן אומר שהמדיום הוא הבשורה. אבל זה לא נכון. המדיום הוא שום דבר. כשאני דיברתי היתה גם בשורה. אבל מאז המשיכו לשדר את כל הטמטום. בהוצאת שוקן הם מורטים את השערות שלהם כשהם מבינים מה עשו. אילו הופיעו עם הספר למחרת יום השידור היו יכולים ביום אחד לחסל את המהדורה הראשונה. שמעתי שאנשים התנפלו על חנויות הספרים ושאלו על הספר."

אני: "אבל האנשים האלה ממילא יגיעו לספר, כי הם מכירים את ספריך."

שדה: "זה מה שאתה חושב, אהוד. לקהל הקבוע שלי אני לא דואג. הם יקנו את הספרים בין כה וכה. אבל חשובים לי אותם פשוטי העם, שזאת היתה להם ההזדמנות לקנות את הספר. אבל מאז השידור בטלוויזיה כבר עבר כמעט חודש. ואני אומר לך – אפילו מוכר-דגים, ברמלה, למשל – אחרי השידור היה יכול לקנות את הספר – אם רק אחוז אחד ממיליון האנשים שראו את השידור היה קונה את הספר – כבר היתה המהדורה הראשונה נגמרת. אבל מה – אנשים לא יכולים לשבת לחכות כל הזמן לצאת הספר. בינתיים יש להם צרות: פרנסה, מס הכנסה, – וההזדמנות הזאת, הרוב הגדול של האנשים, פשוט שכחו כבר. ואין מה להאשים אותם. האשמה היא כולה של הוצאת שוקן."

אני: "אתה באמת חושב שאם תושבי שכונת-שפירא ישרפו את רמת-אביב זה הפתרון?"

שדה: "טוב. אני לא בדיוק מתכוון לכך. מה שאני רוצה לומר הוא שבאנשים האלה יש כוח, אלימות, שאולי רק היא יכולה לחולל שינוי במצב הנרפש, המטומטם והבינוני של כל הליטראטים והחברים שלך כאן מאגודת הסופרים."

אני: "אני חושש מאוד שבשביל לחולל את השינוי הזה אתה צריך ללכת אליהם ולעשות יחד איתם מדורה מכל הספרים, כולל הספרים שלך. זאת האלימות."

שדה: "תודה על העצה. אחשוב על כך."

אני: "פעם אמרת שלהצגת 'החיים כמשל' יהיה בעיניך ערך רק אם תשמע למחרת ההצגה כי בקיבוץ של 'השומר הצעיר' הלכו הצעירים בלילה וגילגלו בעטרן את מזכיר הקיבוץ."

שדה: "אני מקווה, אהוד, שאתה חושב שעוד יש לי קצת חוש הומור."

אני: "אני חושב שכל הגישה שלך בטעות יסודה. אתה מחפש כל הזמן מה במציאות יכול לחולל את הקטסטרופה. אבל הקטסטרופה עצמה איננה פתרון. רק השאיפה לשינוי חשובה. כמו אצל אבשלום ב'על מצבו של האדם'. גם ישו לא פסע מעבר לצליבה. ואת המציאות אי אפשר לשנות. רק לטעת שאיפות בלב האנשים. אני מאמין רק באנארכיזם שבמחשבה. לא במעשה."

שדה: "המחשבות בלבד לא מספיקות. צריך מעשים כדי לאשש אותן. כדי להוכיח שהן קיימות. אם תדבר עם [בנימין] תמוז על כוס קפה הוא יוכיח לך שהוא האנארכיסט הגדול ביותר. וככה גם [אברהם] רימון. אמרתי לו פעם: 'רימון, הלא אתה נרקב ברמת-אביב, עם השכנים שלך, המכונית שלך...'

 "ואתה יודע מה הוא אמר לי – 'זה כל העניין, פנחס. הלא אני סובל. אני האדם הסובל מכל זה. לך טוב.' –

 "זה מה שנקרא להיות אנארכיסט רק במחשבה."

אני: "ואם תושבי שכונת שפירא יבואו לשרוף דווקא את רמת-גן, וידליקו מדורה תחת הבית שלך, מפני שהם לא מבדילים אותך מכל היתר? מה תעשה אז? זה יהיה נעים לך? אם יפגעו בדירה שלך בתוך הקטסטרופה?"

שדה: "אני באמת מתפלא עליך, אהוד. אני בעצמי עוד לא יודע איך אתנהג אם תקרה קטסטרופה, אז [אתה] חושב שאתה יודע יותר טוב ממני איך אני אתנהג?

 "מה אתה חושב, שהגישה שלי כמו שלך? חברתית? שזה מה שמעניין אותי? שאני כמו בועז עברון, כמו הפרופיסורים שלך, כמו רוטנשטרייך, כמו [גרשם] שלום שלך! [את כולם ריאיינתי ל'אין שאננים בציון']. קראתי את 'שבתי צבי' [של גרשם שלום] וכל הזמן זה הפריע לי שפרופיסור יכול לכתוב ספר כזה. שכאילו תפס את העיקר. אבל אני תפסתי אותו. מצאתי מקום אחד, שמוכיח לי, שאולי הוא יודע מה קרה בשנת תרפ"ח בקורדובה, אבל הוא לא מבין בכלל את שבתי צבי. וזה הוכיח לי שהוא פרופסור מטומטם, כמו כל היתר."

אני: "לא כולם רוטנשטרייך. למשל – [הוגו] ברגמן."

שדה: "ברגמן. זה קשה. אבל – הוא הרי כמעט תלמיד של בובר."

אני: "לא בדיוק. אבל קרוב בדיעות."

שדה: "ובכן, זה פשוט. על בובר הרי כבר כתבתי והוכחתי שהוא לא שווה שום דבר. אז אתה רואה מה ערכו של ברגמן."

אני: "אני למשל אודה לו תמיד על שאצלו קראתי מה אמר היידגר." [בספר "שבילי הדור"].

שדה: "מה אומר היידגר?"

אני: "הוא קורא את האדם לסדר באמצעות תודעת המוות. הוא אומר לאדם שעליו לחשוב על מותו. ומשום כך אוסר עליו לבזבז את חייו. לברוח אל הסתם הגדול, אל התחליפים, אל העיתונות והבידור. זה האכסיסטנציאליזם שלו."

פנחס: "והלא זה בדיוק מה שאני אומר!"

אני: "וכמה פעמים כבר ניסיתי להגיד לך את הדברים האלה ולא רצית לשמוע."

שדה: "אין דבר. זה לא מפריע שהיידגר כבר אמר את הדברים האלה."

אני: "וחוץ מזה, אני חייב לברגמן את האמונה שלי בהומאניזם."

שדה: "ההומאניסט הגדול ביותר במאה שלנו, אתה יודע מה שאמר? הוא אמר – 'מוטב לי כל פשעי העבר ולא הקיפאון של הבורגנות בהווה!'"

אני: "זה לא הומאניזם בעיניי."

שדה: "לא שאלתי אותך מה זה בעיניך הומאניזם. בעיניי זה ההומאניזם."

אני: "זה בדיוק כמו הרחמים של ניטשה על בני-האדם, שטוב להם מותם מחייהם."

שדה: "זה לא ניטשה אמר את הדברים."

אני: "היטלר?"

שדה: (בחיוך שבע רצון) "כן."

אני: "ומה היו הדברים שהיטלר יצר במקום הקיפאון הבורגני? הלא הוא כרת את כל התפתחות האמנות, הספרות, התיאטרון, הציור, שבוודאי היה בהם לא מעט אנארכיזם, ואינך יכול לבטל את כולם. ומה הוא הביא במקומם? אמנות פופוליסטית, משעממת, כמו הריאליזם הסוציאליסטי. למשך כעשרים שנה כרת את הספרות והאמנות הגרמנית."

שדה: "כן. הדבר היחידי שמפריע לי בהיטלר הוא מדוע השמיד את הציור האכספרסיוניסטי, שאותו אני אוהב. ויש לי תשובה על כך – הוא ראה את עצמו כצייר הטוב ביותר. ולא היה צריך יותר ציירים."

אני: "שפאר מספר בזיכרונות שלו כי ביום הגיוס למלחמת העולם השנייה – ביקש היטלר שישלחו לו את התעודות של כל האמנים, הציירים, המוסיקאים והאדריכלים – וקרע אותן."

שדה: "באמת? את זה לא ידעתי. איפה קראת את זה?"

אני: "במוסף השבועי האחרון של 'הארץ' הופיע תרגום ראיון עם שפאר אשר נערך לאחר צאת ספרו."

שדה: "לא, אני מצטער. אם זה פורסם במוסף השבועי של 'הארץ' אז אני לא יכול להסתמך על זה." (התכוון לומר – משום שלפי הצהרתו הוא איננו קורא עיתונים).

אני: "אני מעדיף את תומס מאן על היטלר."

שדה: "מאן זו לא דוגמה טובה. הוא היה די קרוב לצד הדימוני."

אני: "אבל נישאר אזרח מהוגן. אני בעד אנארכיזם במחשבה. לא במעשה."

שדה: "המחשבות בלבד לא מספיקות. צריך גם מעשים כדי לאשש אותן. כעת עולה בדעתי הפירוש לפסוק 'ויהי אור'. זה טוב שאלוהים ברא את האור. אחרת היינו הולכים עד היום בחושך. אבל זה לא כמו שחושבים שאלוהים ברא את האור והכריז על כך כדי שבני-האדם יוכלו ללכת ברחוב בלי להיתקל אחד בשני. קודם היו המילים – 'ויהי אור!' – והאור עצמו רק בא כדי להראות שיש למילים כיסוי של מעשים. ומילים שאין להן כיסוי של מעשים הן חסרות ערך."

אני: "אילו היית חי ברוסיה, או בגרמניה הנאצית – היו אוסרים גם אותך."

שדה: (מחייך) "בגרמניה זה לא היה קורה לי, אהוד. אני הייתי נעשה סופר נאצי."

אני: "מצד שני – דווקא במישטרים האלה יש יחס רציני למילה. אתה רואה – נלחמים בסופרים. נאבקים עימם. אוסרים אותם. ומה אצלנו כאן? שום דבר לא קורה! אף אחד לא מתייחס למה שאתה אומר, לא נאבק איתך."

שדה: (מתפרץ, כמו קודם, עיניו בוערות, כמעט בוכה, אבל המסכנות מזוייפת, מרושעת) – "אתה! אתה מעז לדבר אליי כך! כשהאישה והבת [יהודית אשתו ובתה] לא היתה להן קורת גג מעל לראשן – אז עיריית חיפה דחתה אותי ולא נתנה לי את הדירה שהבטיחו, מפני מה שכתבתי [ב"החיים כמשל"]... אז אתה רוצה להגיד לי שכאן לא סובלים?"

אני: "תירגע, תירגע, שדה. ולי הורידו את 'המחצבה' מעל הבמה כי ההצגה פגעה בהסתדרות. אז מה? וב'לא לגיבורים המלחמה' לא אמרתי את הדברים החריפים ביותר? אולי יותר... (רציתי לומר, מכל ספריך שלך...) אבל איש לא הגיב על כך."

שדה: "אבל קודם הוציאה ההסתדרות [הוצאת 'עם עובד'] בשלוש מהדורות [הדפסות] את 'המחצבה'. וב'לא לגיבורים המלמה' אני חושד בך כי הכנסת בכוונה את פרשת לבון כי חשבת לשבור בכך את השוק."

אני: "אבל את ההצגה הורידו. אז מה אתה רוצה? שלחו אותך למחנה-כפייה בנגב? אסרו אותך? ברוסיה כבר היו מטפלים בך אחרת, כי שם מייחסים יותר משקל למילים. מפחדים מהן."

שדה: "לא אוסרים כאן כי החוקים אינם מאפשרים. אם היו יכולים – היו אוסרים."

אני: "כשכתבתי את 'המחצבה' הרגשתי גם אני את ההזדהות הזאת עם הכוח, האלימות. אבל את כל כוחי השקעתי בפוליק [גיבור 'לא לגיבורים המלחמה'], שאיננו אלים. והוא הרבה יותר רציני. כתבתי ב'המחצבה' מה שהרגשתי. אבל לומר לך את האמת, לא היו לי הרבה תקוות..."

שדה: "תרשה לי לומר לך, אהוד, שבאמת גם לא נתקיימו לכן התקוות. הגישה שלך היא חברתית. ואני מתכוון לדבר אחר לגמרי, שהפנתרים, תרשה לי להזכיר אותם, למרות שהם לגמרי לא חשובים – שהפנתרים מבטאים רק את הצל של הדבר ההוא."

אני: "תרשה לי לשאול אותך, פנחס, מאיפה אתה בכלל יודע על הפנתרים?"

שדה: "מה זאת אומרת?"

אני: "מאיפה אתה בכלל צריך לדעת עליהם. הלא אתה לא קורא עיתונים. לא שומע רדיו. לא רואה טלוויזיה. מאיפה אתה בכלל יודע עליהם?"

שדה: (מחייך בערמומיות) "ובלי לקרוא עיתונים כבר אי-אפשר לדעת?"

אני: "אם היית יושב, למשל, בלונדון, לא היית יודע עליהם דבר אלא אם כן היית מבקש לקרוא את העיתונים הישראליים."

שדה: "ובדיילי מייל לא היו כותבים דבר על כך, על ישראל?"

אני: "היו כותבים אולי ארבע שורות קטנות בתחתית העמוד."

פנחס: "בשבילי זה מספיק."

בסוף הערב (היה כבר אחת ושלושים הלילה, ואי אפשר היה לעזוב אותו קודם לכן כי היה נתון בהתקפת דיבור בלתי-פוסק, שרק מקצתו הבאתי כאן) – נתן לי את ספרו החדש, "נסיעה". אם יימכר הספר – הרי זה בזכותו. אם לא תהא הצלחה גדולה – כבר מוכן האליבי שלו – הוצאת שוקן איחרה בחודש את שידור הטלוויזיה בו דיבר אל פשוטי העם.

אני: "מה אתה חושב לכתוב הלאה? אתה עובד על משהו?"

שדה: "חשבתי לעשות מיבחר... מכל הדברים שלי... (ראה שנבהלתי), לא, יש קטעי יומנים, מאמרים, רשימות שטרם כינסתי אותן..."

אני: "אני לא חסיד של ספר פראגמנטים."

שדה: (מחייך) "אוליי יעניין אותך לדעת כי..."

אני: "פסקל. אמרת לי. אבל אני חושב שחשוב ביותר הוא שתגמור לכתוב את 'על מצבו של האדם'? אולי מתוך עצלות אתה פונה לכתיבה הפראגמנטארית. אבל כדאי לך להקדיש שנתיים של עבודה ולגמור את הרומאן. לדברים שאתה אומר בפראגמנטים יש ערך רב יותר אם אומר אותם אבשלום ברומאן."

שדה: "לא ביקשתי ממך עצות, מה לעשות. אני לא בונה צעצועים, לשעשע בהם את קהל הקוראים. אני עוסק במיטאפיסיקה."

אני: "אני חושב שאחרי דוסטוייבסקי קצת קשה לקרוא לרומאן – צעצוע."

שדה: "כן. נכון. אחרי דוסטוייבסקי. בזה אני מוכרח להודות. אבל מה לעשות ואני לא מעוניין לכתוב רומאנים. אני מעוניין לראות עץ. לכתוב על עץ. לראות עץ כמו שלא ראה אותו איש לפניי. וזה קרה לי שלוש או ארבע פעמים בחיים. האיש הזה שעשה את העטיפה לספר שלי רואה אולי עשרות עצים ביום אבל אף פעם לא ראה עץ. לכן הירשה לעצמו לעשות רטוש על העץ. ותאמין לי, אהוד, לא חשוב לי איך התמונה שלי ניראיית בעטיפה, אבל אני לא יכול לסלוח לו שקילקל לי את העץ. הייתי יכול לתקוע בו סכין אבל הוא לא היה מבין מדוע, מפני שהכוונות שלו היו טובות. מילא. במהדורה השנייה כניראה כבר לא נספיק לתקן את זה. זה אבוד. אבל במהדורה השלישית, החלטתי, שמה מוכרחים לעשות את העטיפה מחדש."

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 ביולי 1971.

*

ביום רביעי, ה-28.7, צילצלתי סוף-סוף אל שדה לאחר שסיימתי את קריאת ספרו "נסיעה", שהיה לי אכזבה גדולה. בייחוד הרגיז אותי קטע בו הוא מספר כיצד הוא מספר את עצמו בלונדון, ושובר ראי כדי לראות את עורפו מאחור, וחש עצמו כרובינזון קרוזו! – ואני הלא יודע שכסף לא חסר לו בנסיעה הזאת, והכל רק פוזה.

אמרתי לו בטלפון כי חשבתי שמוטב לכתוב על ספרו אחרי שאחזור מחוץ-לארץ [עמדתי בפני נסיעה שתכלול גם את לונדון] – כי לאחר שאראה את המקומות שכתב עליהם יהא לי קל יותר להתייחס לספרו. וכן – שהיכרותי עימו הפריעה לי בקריאת הספר, וכשביקש דוגמא הבאתי את דוגמת התספורת.

על כך ענה שביומן מותר לכתוב גם על הצד האינפאנטילי שבחיים.

ומדוע לא ציין שהיה לו כסף? ומה הסיבה שהוא שונא את ספרי לונדון? –

על כך ענה שביומן אפשר לכתוב רק מה שעולה על הדעת באותו רגע, ובאותו רגע לא עלה על דעתו שיש לו כסף בבנק – ולכן לא יכול היה לכתוב זאת! – ועוד שטויות ממין אלו. – שתפקידו לפרק את המציאות ולהעלותה מחדש ביצירתו. וכי זה שלא נהניתי מספרו ולא הבנתי אותו זו בעייה שלי ולא של הספר! – אבל ראיתי שנפגע מאוד.

סיימתי את השיחה בספרי לו על הצעת אגודת הציירים שאערוך להם רבעון, וירדתי לפגישה בביתן אגודת הציירים, הסמוך לבית [ברחוב אלחריזי].

נפגשתי עם אלחנן הילפרין. לאחר שהסביר לי מה חפצם – והסברתי לו שאין לי את הכישורים הדרושים לכך – נפרדנו בשלום.

רק באתי הביתה – ושוב צילצל שדה, כביכול כדי לדעת מה היה בפגישה, ולהמליץ על מישהו אחר שמחפש עבודה. אך הכוונה האמיתית: "אהוד, חשבתי שאם לא הבנת את הספר עד עכשיו, אז זה שתטייל באוקספורד סטריט בוודאי שלא יעזור לך להבין אותו. וחוץ מזה – עד שתחזור, ותכתוב – יכולים לעבור אולי שלושה וחצי חודשים. אז חשבתי שאולי יותר טוב שמישהו אחר יכתוב בינתיים על הספר ב'על המשמר'."

אמרתי לו שכך גם אני אמרתי ל-א.ב. יפה, העורך. ובליבי שמחתי על שאני פטור מלכתוב עליו. אין הוא מוכן לשמוע את דעתי על כתיבתו – אלא אם כן אני מוצא בו צד לשבח. הפסד שלו. לדעתי מוטב היה לו שלא הוציא את "נסיעה" משהוציאו. כל מגרעותיו: הפרסומת העצמית, העמדת-הפנים, חוסר-היושר, האקלקטיות, הבן-עניים שעלה לגדולה, האגו-מאניאק – בולטות בספר יותר מבכל שאר ספריו, ואין כנגדן יכולת סיפורית או שירית (לבד משיר אחד על ישו) – שתיתנה לספר ערך כלשהו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 30 ביולי 1971.

*

לונדון. לפנות-ערב חזרנו מווסט המפסטד לעיר. ענת הלכה להצגת "קין" בתיאטרון בשדרות שפטסברי, ואני יצאתי לשוטט בסוהו. לא הספקתי לשוטט הרבה ונכנסתי להצגת סטריפטיז שעלתה לירה אנגלית אחת, בעקבות עצתו של פנחס שדה, שהתפעם מהצגת הסטריפטיז במועדון הזה ותיאר אותה בכתבה בעיתון ובספרו "נסיעה", והפציר בי במפגיע שלא להחמיץ אותה ואף צייד אותי ב"תעודת החבר" הפיקטיווית "שלו" מהביקור באותו "מועדון", תעודה שמסיבות חוקיות יש לרכוש אותה כדי להיות זכאי להיכנס למופע.

ההצגה נמשכה כשעתיים וחצי, משמונה עד עשר בלילה. היו כעשר חשפניות. תחילה הייתי המום. בייחוד הרשימה אותי כושית אחת, עצומה, עם שדיים נפולים ואלכסוניים, כשתי שקיות, עם גוף כשל גבר, עכוז רציני, רעמת שיער וצלקת הניצבת מעל למפשעה. בהצגתה היו יותר חיים מאשר בכל היתר.

היתה עוד יפהפייה אחת, בלונדית, שניראתה גרמניה או שוודית. שער ערוותה היה זהוב. ועוד היו שם מכל המינים והטעמים, שמנות עם שדיים ואחוריים עצומים, ואחת רזה עם שדי בתולה. אחדות עם פטמות עבות, פטמותיה של הכושית היו כשני כפתורי ענק שחורים. והיו עם פטמות קטנות. לבחורה אחת, רזה, היו מודבקים על הפטמות שני גדילים לבנים, ובחושך, כשהם מבריקים, היא עשתה עימם סיבובים הנה והנה, כשהיא משנה את הכיוון של האחד או של שניהם מפעם לפעם.

לאחדות מהן אפשר היה לראות ממש את שפתי הערווה. הן גם עשו תנועות מגרות. אם כי היו כאלה שעשו זאת מתוך שיגרה, ושיעממו.

בתהחלה הייתי המום ונירגש. ממש היו לי דפיקות לב. בייחוד עם הופעת הכושית, היה עליי להתאמץ שלא להרטיב את מכנסיי, והיתה לי הרגשה שבאותו מצב נמצאו מרבית הגברים, כחמישה-עשר, שישבו בשלוש השורות של הכיסאות, לפני הבמה הקטנה. אגב, הכניסה כך היא – למעלה כתוב שהמחיר הוא חמישים פני, אבל כשאתה נכנס עליך לשלם עוד חמישים – "דמי חבר", ורק אז נותנים לך להיכנס. [כמובן שהתעודה של שדה לא עזרה, והיה עליי לרכוש "תעודת חבר" חדשה].

המקום קטן מאוד, וההצגה מתנהלת בשיטה של "נון-סטופ", כחמש דקות הפסקה, וכשבע עד עשר דקות כל הופעה. במשך כשעתיים "נגמרות" כל עשר החשפניות, והסיבוב מתחיל מחדש. כך שאחרי כל "מיספר" יש חלק שקם ויוצא. אני באתי בשעה טובה, בשמונה, ולאחר שתי הופעות התפנה כיסא בשורה הראשונה, וישבתי כל הזמן במרחק של כמטר וחצי מן החשפניות. תוך שעה התמלא המקום עד אפס מקום, ואנשים עמדו מאחור, ונעשה חם מאוד. נישארתי למשך סיבוב שלם, ועוד ארבע חשפניות שראיתי בפעם השנייה, כי חיכיתי לראות את הכושית הענקית.

בפעם השנייה, אפשר לומר – ניראתה ההצגה יותר מן הצד האסתטי ופחות מן הצד הפורנוגראפי והאירוטי. הרושם של ראיית כל הופעה בפעם הראשונה הוא מהמם. גירוי חזק וחום פנימי והתרגשות, אם כי "החזקתי מעמד" ולא הרטבתי, אף לא נתקשחתי באותו מקום, מחמת אותו החשש, ונתתי פקודה פנימית – לא להתרגש! והיו כמה רגעים חזקים במיוחד – כשניראו שפתי הערווה של הנערה הבלונדית, והיא ליטפה אותן, ובעיניה הבעה מלאכית, כמו גרטכן. או כשהכושית ישבה על הכיסא בחזה חשוף וברגליים פשוקות, ידיה מסתירות את ערוותה, והיא עושה תנועות אוננות של אישה ואחר-כך של גבר, ומתגרה בקהל הגברים וקורצת להם – הנה היא עושה באופן סמלי מה שכל אחד מהם היה משתוקק לעשות ברגע זה למראיה.

אחת המתפשטות, צבעונית, ביקשה ממני את משקפיי (ישבתי בשורה הראשונה) ושיפשפה בהן את ערוותה הכהה והערומה. והיתה עוד כושית צעירה ונחמדה, ובחורה אחת שלא פסקה לדבר אל הקהל על אודות ה"פוסי" שלה, ועל כך שאין מה לחשוש ממנו מפני שאיננו נושך...

ואולם, כאמור, בפעם השנייה, ניראו אותן הנשים באור יותר רגוע. לא מגעיל. לגמרי לא – (אם כי לרובן היו כפות רגלים מלוכלכות, ונעליים – שמעטס), אלא – בפעם השנייה היתה בכך הרגשה של חופש, קצת שיעמום, ומין הרגשה שזה טבעי, העירום. כמעט רצון להיות במחנה של נודיסטים, או לראות את בני-האדם הולכים עירומים באופן טבעי. הכושית שוחחה עם הקהל ונעצה מבטים צוחקים. האחרות רובן שתקו, או שרו בחצי קול למנגינת התקליט שליווה אותן. אבל אחת החשפניות אמרה: "חייכו קצת! איך אני יכולה להיות מאושרת כאשר המבטים שלכם רציניים כל כך!"

אחרי כן נפגשנו, ענת ואני, בכניסה לתיאטרון ושתינו תה אנגלי "ארל גריי" עם סוכר גבישים חום בקפה "פורטנם אנד מייסון", מקום יקר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 באוגוסט 1971.

*

כמעט סיימתי להכין את ספר השירים של הדודה אסתר [ראב]. יהיו כשמונים וכמה שירים. ישבתי והעתקתי לה כמה מן השירים החסרים. [א"ד] שפיר פנה אליה בהצעה להוציא לה ספר פרוזה. הוא עובד עתה ב"דביר".

אמרתי לה כי איתו לא אוכל לעבוד, ואם הוא יערוך את הספר לא אוכל לעזור במאום.

תשובתה: "אני לא צריכה אותך בשביל זה."

כשניסיתי לספר לה מי הוא [היה לי סכסוך מר איתו, ובתקופת עריכתו את "מאזניים" פירסמה עדה צמח את ההשמצה הקשה עליי] – לא רצתה לשמוע שום מילה רעה עליו. כוח האיגואיזם שלה, והרשעות – גדול כמעט כזה של שדה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 6 בנובמבר 1971.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלכס לכיש: נכבדי, הסופר הנידח – ברשותך, בצרור הערות מה-7.10.13 לגיליון 880, כותב אורי הייטנר:

 "ייעודה של מדינת ישראל הוא הבטחת קיומו של העם היהודי והבטחת המשכיותה של היהדות."

על הגדרה קולעת זו אנו זוכים בהערת שוליים של העורך, הדואג לנפשותינו הזכות והרוצה ללמדנו בינה, [באומרו] כי יהודי הוא מי שהוגדר על ידי הצורר היטלר, יימח שמו, כיהודי. ועל כן בימינו, לפי עיקרון זה, יהודי הוא מי שהאיסלם מגדירו כיהודי. וכן הלאה וכן הלאה. אנא היינו באים ללא הצוררים אותנו?

נכבדי, האם לא הגיע הזמן להכניס דעות שכאלה לקטגורית הקונספציות שנכשלו אך תומכיהן לא הודו?

*  אלכס לכיש: נכבדי, הסופר הנידח – ברשותך, הערה קטנה לגיליון 881. כותב אורי הייטנר תחת הכותרת – 1. ד"ר יוסף והרב עובדיה: "לכאורה תשובה טריוויאלית. אלא שרבנים רבים, אולי מרבית הרבנים, ובהם רבנים דתיים לאומיים, היו נותנים תשובה הפוכה."

האם מותר לי לשאול את קורא המחשבות הנכבד מהיכן הוא יודע? 

גועל נפש.

* בגיליון האחרון, 881, צורפה בטעות צרופת התמונה של הפרטיזן-לשעבר, מאחרוני הלוחמים בגיטו וילנה שעודם בחיים – ליטמן מור! – בפגישתו עם הנשיא שמעון פרס. ליטמן יקירנו הוא משתתף ותיק במכתב העיתי ופירסם בו כמה פרקים היסטוריים חשובים מאוד. התמונה הזו כבר פורסמה אצלנו בשעתה, אחרי החגיגה בבית הנשיא.

* מרדכי בן חורין: פורסם עכשיו: לאחר שהתגלתה האמת, שלי יחימוביץ מודיעה "טעיתי" כששיקרתי. "לא תענה ברעך עד שקר!" – לא לשקר. ובנוסחה החדשה של שלי יחימוביץ: "תעני ברעך עד שקר" – כן תשקרי, ולכשתתפסי, תאמרי שטעית.

לא לשכוח זאת: לה, לשותפיה ולתומכיה בכל עת, מצב ועניין. לא לשכוח איך בגלל הבחירות שבפתח, הונו אותנו לפני 40 שנה, ערב מלחמת יום כיפור. עכשיו הם אלה המרדימים אותנו ואת עצמם לנוכח ההכנות להשמידנו בנשק להשמדה המונית.

למה הגענו עם השקרים? לחורבן!

* לא לחינם בכו שריו המסורים של הרב של הרוב עובדיה יוסף על הסתלקותו. כדי לצבור כוח ולהעצים את דמותו, מה שבהחלט היתרגם גם לשווה-כסף – הם בנו אותו כמנהיג מורם מעם, כגאון שאיש לא ישווה לו, ועכשיו באמת איש מהם לא ישווה לדמותו – ולבלוף שהם יצרו ממנו וסביבו –

אלא אם כן יצליחו לטמטם את כולנו ולהציב בכיסאו הרם של המר"ן את האסיר-המשוחרר אריה דרעי!

* נוקבים בעיתונים סכומי ברוטו מדהימים לחודש של משכורות בערוץ הציבורי, הממשלתי והפרטי. ואנחנו שואלים – הרי ממילא מחצית מכל הסכומים האלה חוזרת לממשלה בתור מס הכנסה ומיסים אחרים, אז מדוע שלא נשלם לבכירים משכורות גבוהות עוד יותר ובכך נגביר את הכנסות הממשלה ממיסים, ויפחת הגירעון?

מאיתנו, למשל, הממשלה אינה מרוויחה כמעט כלום! הכנסתנו השנתית אינה משתווה אפילו להכנסה חודשית אחת של הבכירים הללו!

* האם הסכל היושב בבית הלבן השתגע? מצד אחד הוא מקצץ בסיוע הכספי למצרים, ששלטונה הצבאי נתון במאבק איתנים עם האחים המוסלמים ועם הטרור, בעיקר בסיני, ויש לו יחסים טובים עם ישראל, סעודיה ומדינות המפרץ – ומצד שני מתנה הסכל את חידוש ההיקף המלא של המענק הכספי בהשבת ה"דמוקרטיה" למצרים, כלומר, חזרה על הפיאסקו שבו האחים המוסלמים בראשות מורסי כובשים את השלטון כמו אחרי הדחת מובאראכ, שנעשתה בברכתו של הסכל מהבית הלבן שנעץ סכין בגבו של הנשיא המצרי!!!

* תגובה ותודה ליוסי גמזו, על שירו "שיר בחשון". השתכרתי גם אני, הן משירו, והן ממר חשון הזה, האוצר בחובו זיכרונות מהעבר והבטחות עתידיים, בעודו מכיל הן את הפיוס עם חום הקיץ הדועך, והן מרמז על קור החורף המשתהה. גם באוויר. הלא לגמרי צלול. של חיפה, חשים בכך מ"מרפסת" הכרמל, )למשל מרחוב יפה נוף, או שדרות קיש, ועוד רחובות הפתוחים צפונה למרחב המפרץ, והרי הגליל והגולן המוזהבים באור השקיעה ופסגותיהם מופזות מעל הכחול העז של הים המתעקל סביב היבשה, או מכף הכרמל מ"כוכב הים" היא סטלה מאריס) לכיוון דרום עד למפרץ העתיק של עתלית לעת ערב.

אפשר גם ממרומי הכרמל הירוק תמיד, מבעד ומעל לאדי המפרץ המתועש, לראות ולחוש באוויר הטעון, בפיוס ובצפייה לבאות, כפי שעולה מ"שיר בחשון" המרגש המרענן והמלבב, של יוסי גמזו ועל כך, תודה מקרב לב, וכבר צמאה לשירת החודשים הבאים שלו – כמו האדמה למטרי החורף ולליבלוב.

אורית

חיפה

* הזדמנו לאחרונה עם כמה חברים לוויכוח שבחללו נזרקה האמירה שאין עדיין עם ישראלי ואין עדיין תרבות ישראלית – ואולי אלה יתגבשו רק בעוד כ-200 שנה.

למחרת בילינו ערב מוסיקלי נהדר באולם של מוזיאון הארץ לרגל פתיחת שנת הלימודים של מכללת "השחר" של הגימלאים בתל-אביב. התוכנית היתה "החברים של בני [אמדורסקי]" - ישראל גוריון, חנן יובל, אורי הרפז ויוסי חורי. [שני האחרונים הם צמד הפרברים]. היו אלה קרוב לשעתיים בלי הפסקה של שירים ישראליים, עבריים – ששילהבו את הקהל, ואף שזקן-המבצעים, ישראל גוריון הדק מצמד הדודאים, הוא כבר כבן 78 – לא היה אפשר להסיר עיניים ממנו כשהוא שר, פורט על הגיטרה, משחק, מפזז ורוקד על הבמה כבחור צעיר.

וחשבנו לעצמנו שגם אם התרבות המשותפת, השורשית הזו – אינה אומרת הרבה לחרדים, לערבים ולחלק ניכר מהעלייה הרוסית – הרי זוהי התרבות הישראלית במיטבה, תוצרת הציונות שהוגשמה – זהו העם הישראלי, ואין צורך לחכות להם מאתיים שנה עד שיתגבשו! הרבה חברות והרבה עמים יכולים רק להתקנא בנו על מסורת תרבותית עממית-לאומית-תרבותית שכזו!

* סוף-סוף הגיעו הזיתים הטריים של סתיו 2013 מהגליל לדוכנים בשוק הכרמל בתל-אביב. המחיר 12 שקל לקילו. עדיף לקנות אצל מי שמרשה לבחור אותם אחד-אחד גם אם זה לוקח קצת יותר זמן להגיע לכמות ראוייה. אנחנו ממליצים על ניסים. 052-2806191. כדאי לטלפן ולשאול אותו לפני שבאים, וגם לשאול איך להגיע. הדוכן שלו נמצא בסמטת יום טוב, לא רחוק מהחנות הגדולה של אחים כוחלני בשוק הכרמל בסמטת יום טוב 21.

* * *

הכנת זיתים ירוקים כתושים (דפוקים)

בטעם פתח-תקוואי, ארצישראלי וערבי מקורי

מוסקים את הזיתים בסתיו כשהם רוויי-שמן אך בטרם השחירו (או קונים בשוק זיתים ירוקים). זיתים קטנים עדיפים.

משרים את הזיתים בכלי גדול מלא מי-ברז כדי להפיג את מרירותם, ומחליפים את המים פעם ביממה במשך שלושה ימים.

לאחר שלושה ימים דופקים (שוברים) אחד-אחד את הזיתים בפטיש-עץ על קרש. אם רוצים לשמור את הזיתים לתקופה ממושכת יותר, אפשר לוותר על השבירה. אם רוצים להפיג יותר את טעם המרירות (לא מומלץ), אפשר לשבור את הזיתים תחילה, ואחר-כך להשרותם במי ברז רגילים ולהחליף מים כנ"ל במשך שלושה ימים. אם רוצים אותם במלוא מרירותם, אפשר לוותר על ימי ההשרייה ולשוברם מיד.

ממיסים במים גרגירי מלח גס ומערבבים את התמיסה עד שביצה טרייה צפה בה.

מניחים את הזיתים בצנצנת גדולה או בפח, שכבה אחר שכבה. בין השכבות טומנים רבעי לימון טרי ופלפלים חריפים ירוקים או אדומים, טריים, ובסוף יוצקים עליהם את מי-המלח. אפשר גם לזרוק את הזיתים תוך כדי שבירתם לצנצנת שבה יש כבר מי-המלח, כדי שלא ישחירו. המידה הממוצעת לצנצנת גדולה היא רבעי לימון אחד, ושניים עד שלושה פלפלים חריפים או לפי הטעם.

משאירים פתוח את הכלי ובו הזיתים, כשהמים מכסים עד למעלה. אם הכלי שקוף, כדאי להניח אותו במקום חשוך או לכסותו כדי שהזיתים לא ישחירו. לא להשתמש במכלים מפלסטיק!

מי שאוהב מאוד זיתים מתחיל לאכול אותם כבר למחרת היום, או כעבור יומיים-שלושה –בעודם ירוקים ומרירים. זה בעיניי זה הטעם האמיתי של ארץ-ישראל.

הצנצנת או הפח נותרים פתוחים שבוע עד שבועיים לערך. במשך הזמן נוצר למעלה קרום לבן דק שהופך לפטרייה די מגעילה, כמין עובש ירוק-אפור. המים מצהיבים מעט, וצבע הזיתים משתנה מירוק לחאקי.

לאחר כשבוע או יותר מסירים בזהירות את הפטרייה, כדי שלא להעכיר את מי-המלח השקופים, (אם חסרים מי-מלח, מוסיפים קצת), וסוגרים היטב את הכלי כדי שלא יהיה לזיתים מגע עם האוויר.

בימים הראשונים שלאחר הסגירה כדאי לפתוח את הכלי מדי פעם, בזהירות, ועדיין עולות בועות של התסיסה, כמי-סודה. מחכים שהן תימוגנה וסוגרים שוב. 

לאחר שנסתיימה התסיסה, ובועות כבר אינן עולות לאחר הפתיחה, אפשר לצקת מעט שמן זית טרי למעלה. השמן מיטיב את טעמם של הזיתים ומונע מן השיכבה העליונה של הזיתים להשחיר ולהתקלקל.

יש בני-אדם שדומים לבני-אדם אבל אלה – שׂמים שׁיני שׁוּם בזיתים. ככה אפשר להבחין בין מי ששייך לארץ-ישראל, שהוא וַאטַאנִי, מקומי – לבין מי שאינו שייך לה.

דודי אלכס היה אומר: "אני יכול לסלוח למי שדפק את בתי אבל לעולם לא אסלח למי שׁשׂם שׁוּם בזיתים הדפוקים!"

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים

עם הסיווג "אירוטי" ו"חצי-אירוטי"

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990]. חצי-ארוטי.

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004). חצי-ארוטי.

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000). חצי-ארוטי.

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977). חצי-ארוטי.

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978). חצי-ארוטי.

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979). אירוטי.

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985). אירוטי.

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987). חצי-ארוטי.

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן. חצי-ארוטי.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987). חצי-ארוטי.

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן. חצי-ארוטי.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994). אירוטי.

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000). אירוטי.

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000). אירוטי.

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001). אירוטי.

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002). חצי-ארוטי.

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009). אירוטי.

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013). אירוטי.

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

שש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר – נמצאים כיום באתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

* את הספרים שאזלו מן השוק ניתן אולי למצוא בחנויות יד שנייה או באמצעות האינטרנט.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,544 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל