גיליון מס' 883

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג בחשוון תשע"ד, 17 באוקטובר 2013

עם הזמנה לערב חוברת "קשת" קולנוע המחודשת, לזכר א. אמיר ופרלוב, בבית ביאליק

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָנָה לְרֶצַח רַבִּין. // אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין. // עמוס גלבוע: על תרבות הפחד והשקר. [ציטוט]. // יהודה דרורי: השחיתות הפלסטינית חוגגת. // רות ירדני כץ: המוח הקרימינלי של דרעי.  // אלי מייזליש: הקלות הבלתי נתפסת של רצח יהודים. // מרדכי בן חורין: שקר "קטן" מול שקר גדול, רשלנות "קטנה" מול רשלנות גדולה. // רון וייס: מדוע לא השתתפתי בעצרת? // יצחק שויגר: עוד כמה דברים לזכרו של המר"ן. // ברוך תירוש: "עובדי עבודה זרה היו..." // אורי הייטנר: 1. פשע הדה-לגיטימציה. 2. צרור הערות 16.10.13. // מוּקֵי אֶלְדָּד: היא והוא. // ד"ר ארנה גולן: מפעל אדירים שיסודו באמונה בכוחה של הספרות – על כרך ב' לטרילוגיה "המאה החצויה" מאת פרופ' הלל ברזל. // ישראל זמיר: הכריש – א. מרכסיסט בפרדס. ב. בארמונו של "הכריש". ג. אבטיח קטן בבטן. ד. ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר פרקי יומן (1971) חלק שלישי.  // ממקורות הש"י.

אל תאמינו לאיראנים!!!

* * *

יוסי גמזו

שְמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָנָה לְרֶצַח רַבִּין

שוּב הָעֶרֶב נִזְכֹּר בְּבוּשָה וּבִכְאֵב אֶת חֶרְפַּת רֶצַח רַבִּין

וּכְכָל הָעוֹמְדִים כָּל שָנָה לְזִכְרוֹ בַּכִּכָּר הַקְּרוּיָה

עַל שְמוֹ מִלֵּיל-הַדָּם הַהוּא עוֹלָה תְחוּשָה מָרָה בִּי

כִּי הַמְּדִינָה הַזֹּאת שֶבְּלִי הֶפְסֵק כַּיּוֹם שְרוּיָה

בְּאַלִּימוּת פְּרוּעָה, אִם בְּמֶרְחַץ-דָּמִים פָטָלִי

בְּכָל כְּבִישֵי אַרְצֵנוּ בָּם לַמָּוֶת יֵש שִלְטוֹן

אוֹ בִּרְצִיחַת נָשִים יוֹמִית בִּידֵי בֶּן-זוּג בְּרוּטָלִי

אוֹ בִּסְגִירוֹת חֶשְבּוֹן בֵּין שְלַל כְּנֻפְיוֹת עוֹלָם תַּחְתּוֹן

אוֹ אִם בְּאִיּוּמֵי בִּצּוּעַ רֶצַח קְרִימִינָלִי

(שֶמִּי שֶלֹּא יָכֹף רֹאשוֹ לִסְחִיטָתָם – יֹאבַד)

בְּרָאשֵי-עִיר וּמוֹעָצוֹת שִלְטוֹן מוּנִיצִיפָּלִי

(וּבַמִּקְרֶה שֶל עַכּוֹ אֵין הֵם אִיּוּמִים בִּלְבַד)

אוֹ בִּדְקִירוֹת שִגְרָתִיּוֹת בְּפַּאבִּים שֶכָּל לַיְלָה

גוֹבֶה בָּהֶן הַאַלְכּוֹהוֹל שֶבּוֹ דוֹפְקִים כָּאן רֹאש

אֶת מַס-הַטֶּבַח בְּאֻמָּה סוּמָה זוֹ שֶלֹּא דַי לָהּ

בִּגְרָאד יָרוּי מֵעַזָּה אוֹ בְּפִגּוּעִים בְּיוֹ"ש –

שֶהַמְּדִינָה הַזֹּאת, שֶבָּהּ מִפְלַס-הַקֶּטֶל קְרִיטִי

וְרַף-זִילוּת-חַיֵּי-אֱנוֹש בְּכָל פִּנָּה נִכָּר

גַּם בַּמִּישוֹר הַחֶבְרָתִי וְלֹא רַק בַּפּוֹלִיטִי

כְּלוּם לֹא לָמְדָה מֵאָז אוֹתוֹ הָרֶצַח בַּכִּכָּר.

כִּי בְּלִי בִּעוּר הָאַלִּימוּת בְּעֹז שֶיְּפַצֵּחַ

אֶת חֹק-הַגּ'וּנְגֵּל הַמַּרְחִיב יוֹם-יוֹם אֶת מְמַדָּיו,

בְּלִי הַצֵּרוּף הַבִּלְעָדִי הַזֶּה, הַמְּנַצֵּחַ

שֶבּוֹ לִבּוֹ וּבִינָתוֹ שֶל עַם חוֹבְרִים יַחְדָּיו

לְהֵחָלְצוּת-חֵרוּם מוּל כָּל הִתְקַרְנְפוּת נוֹסֶפֶת

בָּהּ אֵין לוֹ לָאֶזְרָח יוֹתֵר כָּל בִּטָּחוֹן אִישִי

בַּבַּיִת וּבָרְחוֹב, לְמוּל עֵינֵינוּ כָּאן נֶחְשֶׂפֶת

קְרִיסַת חֲלוֹם כֻּלָּנוּ עַל חֶבְרָה שֶל עַם חָפְשִי,

חָפְשִי מֵחֲרָדָה שֶכְּמוֹ בְּכָל אֶזְרָח מַתְרָה בִּי

שֶאִם חָלִילָה לֹא נָקוּם בַּזְּמַן וְנִתְעוֹרֵר

לְהַסָּקַת הַלֶּקַח הֶעָמֹק מִרֶצַח רַבִּין –

בִּמְקוֹם לִהְיוֹת אֻמָּה אַחַת נַתְחִיל לְהִתְפּוֹרֵר

מֵחֹסֶר חֹסֶן לְאֻמִּי וְהֵעָדֵר כָּל כּוֹחַ

לְהִתְעַמֵּת עִם שֶפַע אֶתְגָּרָיו שֶל הֶעָתִיד

וּמִשּוּם כָּךְ אָסוּר לָנוּ בְּשוּם פָּנִים לִשְכֹּחַ

אֶת עֲקֵדַת יִצְחָקהַהִיא, שֶצִּיּוּנָהּ מַפְקִיד

אֶת מוֹרַשְתּוֹ, שֶתְּקֵפוּתָהּ כַּיּוֹם כָּל-כָּךְ מוּכַחַת

כָּעֵת, מִשֶּחָלְפוּ שְמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שְנוֹת-בִּלְעָדָיו

לְמַצְדִּיקֵי דַּרְכּוֹ וּלְמִתְנַגְּדֵיהֶם גַּם יַחַד

אִם חֲפֵצֵי חַיִּים אֲנַחְנוּ וְחַיִּים יַחְדָּיו.  

עֲקֵדַת יִצְחָק

בַּעֲקֵדָה הַזּאֹת כֻּלָּנוּ עֲקוּדִים כָּאן

עַל מִזְבְּחוֹ חֲמוּם-הָרֹאש שֶל הַטֵּרוּף,

בַּאֲבֵדָה הַזֹּאת כֻּלָּנוּ אֲבוּדִים כָּאן

בָּאַלִּימוּת וּבַשִּׂנְאָה וּבַחֵרוּף.

וְזֶהוּ רֶגַע-הָאֱמֶת שֶבּוֹ הַכְּתֹבֶת

כְּתוּבָה בְּדָם עַל קִיר-חַיֵּינוּ הַמֻּכְתָּם,

שֶבּוֹ הַזַּעַם וְהַמְּרִי קוֹרְסִים מִכֹּבֶד

אֲבָל הַלֵּב זוֹכֵר כִּי הַמִּבְחָן לֹא תָם.

קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶר אָהַבְתָּ,

קַח נָא אֶת הָאֹמֶץ לְגַשֵּר עַל כָּל מֶרְחָק,

קַח נָא אֶת זִכְרוֹ, אֶת הַכְּאֵב אֲשֶר כָּאַבְתָּ,

קַח נָא אֶת יִצְחָק.

וְהַעֲלֵהוּ לֹא כְּזֶבַח וְעוֹלָה

כִּי אִם כְּסֵמֶל וּמוֹפֵת לְעֹז וּפֶרֶךְ

בָּהֶם נַמְשִיךְ לִצְעֹד בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה, הַלֹּא סְלוּלָה

אֶל הַשָּלוֹם שֶהוּא פִּלֵּס לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ.

בְּשֶל שִׂנְאַת-חִנָּם אֵרַע חֻרְבַּן-הַבַּיִת,

בְּשֶל אַחְדוּת נִבְנָה הַבַּיִת הַשְּלִישִי,

אֲבָל אֲנַחְנוּ נֵאָבֵק בְּצִפָּרְנַיִם

עַל דְּמוּת הָעָם הַזֶּה, טָהוֹר וֶאֱנוֹשִי.

וְנַעֲשֶׂה זֹאת מוּל סִכְלוּת הַצִּינִיקָנִים

הַזּוֹמְמִים כְּבָר חֲנִינָה לִמְרַצְּחוֹ

גַם אִם נִהְיֶה אַחֲרוֹנֵי הַמּוֹהִיקָנִים

שֶל זִיק-שְפִיּוּת שֶאֵין טֵרוּף שֶיְּנַצְּחוֹ.

וְנַעֲשֶׂה זֹאת מוּל אֵיבַת-אַחִים מִבַּיִת

וּמוּל צִמְאוֹן-הַדָּם שֶל בְּנֵי-דוֹדִים מִחוּץ

גַּם אִם נִהְיֶה מִעוּט צוֹלֵעַ עַל קַבַּיִם

בִּנְתִיב-קוֹצִים אֶל הַנָּכוֹן וְהַנָּחוּץ.

כִּי רָם הוּא סֶלַע-הַמַּחְלֹקֶת וְרַב-תֹּקֶף

אַךְ הַמְּשֻתָּף בֵּינֵינוּ עַז יוֹתֵר וָרָם

וְזֶה הַסֶּלַע שֶיִּגְבַּר עַל כָּל מַחְלֹקֶת

מוּל מַשְחִיתֵי צֶלֶם הָעָם וְהָאָדָם.

אוֹתָם יַלְדֵי-נֵרוֹת שֶשָּרוּ שִירֵי-אֵבֶל

לִפְנֵי שְמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה שָנִים בַּכִּכָּרוֹת

אֵיךְ לֹא שוֹמְעִים אוֹתָם מֵאָז, בְּעַם שְבוּי כֶּבֶל

הָאַלִּימוּת, זִילוּת הַדָּם וְהַדְּקִירוֹת?

אוֹתָם יַלְדֵי נֵרוֹת שֶחָשוּ לְהַכִּיר בָּהּ

בַּסַּכָּנָה שֶל אָז, בְּטֶרֶם יְאֻחַר

אֵיךְ לֹא זָכְרוּ שֶחֹסֶר-מַעַשׂ כָּאן מַפְקִיר בָּהּ

כָּל סְיָג הוּמָנִי וְכָל קוֹל-שְפִיּוּת נִחָר 

כִּי הַמְּדִינָה שֶאָז הָיוּ הֵם פֶּרַח-קִיר בָּהּ

הִיא הַמְּדִינָה בָּהּ יַלְדֵיהֶם יִחְיוּ מָחָר?

וּבָהּ בְּלִי "לֹא!" לָאַלִּימוּת לֹא נַעֲקֹר כָּאן

אֶת סִרְפְּדֵי פִּרְאוּת הָרֶשַע וְהַחִיל

וּמִשּוּם כָּךְ חַיָּב הָעָם הַזֶּה לִזְכֹּר כָּאן

אֶת עֲקֵדַת יִצְחָק, אֶת מַה שֶּזֶּה מַנְחִיל

כְּצַוָּאָה שֶיִּשּׂוּמָהּ לֹא תֵאוֹרֵטִי

וְאֵין שוּם פְּטוֹר בּוֹ לַיּוֹשְבִים עַל הַגָּדֵר

כִּי הוּא דָחוּף וְאַקְטוּאָלִי וְקוֹנְקְרֵטִי

וְאֵין לְאִיש מִמֶּנּוּ זְכוּת לְהֵעָדֵר.

קַח נָא אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶר אָהַבְתָּ,

קַח נָא אֶת הָאֹמֶץ לְגַשֵּר עַל כָּל מֶרְחָק,

קַח נָא אֶת זִכְרוֹ, אֶת הַכְּאֵב אֲשֶר כָּאַבְתָּ,

קַח נָא אֶת יִצְחָק.

וְהַעֲלֵהוּ לֹא כְּזֶבַח וְעוֹלָה

כִּי אִם כְּסֵמֶל וּמוֹפֵת לְעֹז וּפֶרֶךְ

בָּהֶם נַמְשִיךְ לִצְעֹד בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה, הַלֹּא סְלוּלָה

אֶל הַשָּלוֹם שֶהוּא פִּלֵּס לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ.

אהוד: צר לי לחשוב, שגם אלמלא הרצח המתועב, עדיין היינו כיום רחוקים בדיוק אותה כברת דרך מן השלום, שמי יודע אם הוא בכלל יבוא אי-פעם – ואשר לא רצח רבין מנע את בואו, כי גם אם רבין היה עדיין חי, המצב לא היה שונה בהרבה. רק הסתכלו מסביב.

 אל לנו להיסחף בשיגעון הגדלות הישראלי, כאילו הכול קורה או לא קורה כאן רק בגללנו!

       * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

* * *

עמוס גלבוע

על תרבות הפחד והשקר

סיומת פיקנטית ל"פסטיבל" ה-40 למלחמת "יום הכיפורים" הייתה ההופעה המשותפת  של האלוף (מיל.) אלי זעירא, ראש אמ"ן בזמן המלחמה, ושל האלוף (מיל.) צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, ביום עיון ב"מכון למחקרים אסטרטגיים". התקשורת הסתערה וגעשה. אני אישית לא נכחתי בתיאטרון הזה, אך צפיתי בו פעם ופעמים בווידיאו. לא היה שם שום דבר חדש במה שקשור לתוכן. אבל, את עיני צדו שתי תופעות עקרוניות החורגות מהפיקנטיות.

האחת קשורה ל"תרבות הפחד", והשנייה ל"תרבות השקר".

תחיל בראשונה. תוך כדי דבריו של זעירא, התפרץ לעברו הגיאולוג, אל"מ (מיל.) יוסי לנגוצקי, בצעקות שהוא, זעירא, משקר בדבריו. לנגוצקי הושתק כמה פעמים  על-ידי מיספר אנשים, והוטחה בו, מאוחר יותר, ביקורת על היעדר הנימוס שהוא הפגין.  ומה שבעלי הביקורת אמרו למעשה ללנגוצקי הוא בעקרון הדבר הבא: "שב בשקט, עצור בקרבך את זעמך על השקר שאתה שומע, ואם  בכל זאת תפתח את פיך, נדאג שתכונה בכל מיני תארי גנאי."

ובכן, לפני 40 שנה דברים דומים, בהקשר אחר, רווחו אצלנו והיו חלק מהמחדל הגדול של "מלחמת יום הכיפורים". היו אנשי מודיעין שהעריכו כי מלחמה עומדת בשער, אך הערכתם זו עמדה בסתירה מוחלטת לדעה השלטת (הקונספציה המקובעת) שקבעה כי הסבירות למלחמה היא מאוד נמוכה. אותם אנשים פחדו, כן פחדו, כל אחד מסיבותיו, לבוא,לדפוק על השולחן ולזעוק: תפסיקו להיות שוטים! המצרים והסורים יוצאים למלחמה!

למשל, אלברט סודאי, האחראי באותם ימים באמ"ן על התחום המדיני של מצרים. הוא העריך שלא מדובר בתרגיל צבאי במצרים אלא בהכנות ברורות למלחמה. על פי עדותו בוועדת אגרנט, הוא לא אמר זאת בדיון  צמרת באמ"ן מכיוון שחשש כי יחזרו שם ויקראו לו: פניקיסט, אלרמיסט. כלומר, מעורר אזעקות שווא ומפחד מהצל של עצמו. והוא היה איש מודיעין מעולה.

או, למשל, תא"ל (מיל.  יואל בן פורת ז"ל, מפקד יחידה 8200 בזמן המלחמה, מאבות בניין ההתרעה במודיעין הישראלי. הוא לא הזעיק עצמו לדדו הרמטכ"ל על מנת להתריע בפניו כי המלחמה בשער. "אני בנשמתי 'קצין פולני', ג'נטלמן, ולא רציתי לעקוף את ראש אמ"ן, זעירא, מפקדי הישיר," הוא הסביר לימים מדוע נמנע מלבוא לדדו ולהתריע בפניו ישירות.

ולמותר לציין שבימינו, אוי לו לאמן כלשהו, למשל, שיחרוג במשהו מהקלישאות של "הפוליטיקלי קורקט".

ועכשיו ל"תרבות השקר".

אלי זעירא, בין שאר דבריו האפולוגטיים, ניסה להוכיח שבישיבת הממשלה ב-5 אוקטובר היה ברור לכל שמחר פורצת מלחמה. לחיזוק דבריו  הוא הקריא מפרוטוקול הישיבה כי  השר גלילי אמר: "היות ואפשר ומחר תהיה מלחמה, אזיי ניתן סמכות לדיין ולגולדה לנהל את המלחמה."

זעירא הוסיף בחיוך כי עוד יגידו שהפרוטוקול מזויף.

ובכן, אני יכול לקבוע במפורש כי גלילי לא אמר  את הדברים שזעירא ציטט כביכול  מפיו  על פי הפרוטוקול. לא היה ולא נברא. מה שגלילי אמר היה דבר בכלל אחר. הוא אמר שלאור ניסיונו, צריך שנהיה מוכנים לגיוס מילואים פומבי ביום הכיפורים, לכל מקרה, ולכן הוא ביקש שדיין וגולדה יוסמכו לגייס מילואים ללא החלטת ממשלה. לא ניהול מלחמה ולא בטיח. אז יכול להיות שזעירא "התבלבל", יכול להיות שהתקשה ב"הבנת הנקרא " בפרוטוקול. איני יודע. העובדה היא שהוא קרא משהו לא נכון! ודברים לא נכונים, שקרים בלשון העם, הופכים בהדרגה לאמיתות היסטוריות.

על רקע זה דומני שמגיעים דברי שבח לשלי יחימוביץ'. ערב הבחירות ב-2012 היא אמרה בראיון ל"וואלה" כי לא עישנה סמים קלים. עכשיו היא אמרה שכן עישנה לפני שנים.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 14.10

* * *

יהודה דרורי

השחיתות הפלסטינית חוגגת

לפני ימים אחדים התפרסמה ב"סנדי טיימס" הלונדוני כתבה מאת כתבו בשוק האירופאי בבריסל ולפיה, בדו"ח שקרא, נאמר שבחמשת השנים האחרונות העביר השוק האירופי לרשות הפלסטינית כשני מיליארד יורו כמענק – אלא שמבקרי החשבונאות של השוק, לא ראו כל סימן ל"פעילות" של כסף זה בגדה או ברצועת עזה.

אז מה קרה לכסף?...

כל מי שקרא את השורות האחרונות הנ"ל, אפילו לא מוצא לנכון להמשיך ולקרוא, הוא רק מחייך, כי כולנו הרי יודעים לאן הולכים כל המענקים לרשות הפלשתינית – הם מועברים לכל מיני מקלטי מס של בכירים ברשות ומופקדים לעת צרה אישית בבנקים הנמצאים במקומות נידחים בעולם.

ארצות הברית, שלמדה את השיטה הפלסטינית בהעלמת כספים, איננה מעבירה יותר כסף "סתם ככה" – אלא דואגת לשלם עבור פרויקטים בעת ובגמר ביצועם.

לגבי מדינות המפרץ, התומכות בפלסטינים ואשר מעבירות להם מאות מיליונים בשנה – לא כל כך אכפת להן לאן הולך הכסף כל עוד הטרור הפלסטיני לא מופנה כלפיהם. השיטה של "בנקאות אישית" ידועה להם וגם אנשיהם עושים בה שימוש...

כשנפטר יאסר עראפת, היה ידוע לכל שהמפתחות להונו שנאמד, בכ-700 מיליון דולר, ואשר צבר ב"שדה הקרב" מול ישראל – נמצאים בידיה של אשתו סוהא... לקח ל"רשות" מיספר שנים להגיע עם סוהא להסכם לפיו תעביר שני שליש של הכסף אליהם ושליש תשמור לעצמה (מאוד דאגנו מה תעשה האלמנה האומללה רק עם 233 מיליון דולר?)

אבל הפעם היה לחבר המושחתים בשלטון הפלסטיני "בעייה" כי יותר מדי אנשים היו מעורבים בכך,לפיכך הם החליטו ליעד כסף זה כמשכורות לאסירים בישראל, לבני משפחותיהם וכל "נפגעי הטרור" האחרים שלהם...

מדי פעם אנו מגלים איזה איש עסקים פלסטיני שהתעשר לפתע מפרויקט זה או אחר. אז חפשו תמיד את השותף הסמוי בתוך הרשות הפלסטינית ותבינו איך צומחים שם מיליונרים "יש מאין". איך עובדת ב"רשות" השיטה להלבנת הגניבות והמעילות. אומרים שהחמאס יותר נקי מבחינה זאת, אולם מדי פעם מתגנבות כתבות אנונימיות מרצועת עזה המצביעות על שחיתות יוצאת דופן, הבאה בעיקר באחוזים מתקבולים של מפעילי המנהרות לכיסיהם של מנהיגי החמאס.

הגיע הזמן שנכיר בעובדה שהרשות הפלסטינית לסניפיה הינה בעצם מדינת עולם שלישי מהסוג הגרוע ביותר, ולפיכך לא נוכל לקיים איתה שום הדדיות ביחסים עתידיים – ואפילו יושג "הסכם שלום" הכי נחמד שיכול להיות...

מי שבונה על יחסי שכנות טובים עם גנב ומושחת שהינו בין השאר דוגל בשנאה, בהסתה וברצח, מן הראוי שילך לבדיקה פסיכיטרית דחופה.

אהוד: חלק ניכר מחברינו וממכרינו מאמינים ללא צל של ספק ב"יחסי שכנות טובים" כאלה – ומשוכנעים שרק באשמתנו, בגלל אקיבוש – הם טרם כוננו.

* * *

הודעה אישית מיהודה דרורי – לכל מכריי, ידידיי  וחבריי

עלה לאינטרנט אתר חדש וגדול הנקרא NETBOOK.CO.IL ובו ספרים בעברית בהוצאה רגילה ובצורה דיגיטלית (למכירה או הורדה ל"טבלטים"). באתר זה, תחת הכותר "ספרי מתח",  מופיע הספר הראשון שלי מלפני 3 שנים – "רומן הוליבודי", ועכשיו עלה בפורמאט דיגיטלי גם הספר השני שלי: "בלש הוליבודי", גם הוא רומן בלשי בכותר של "ספרי מתח".  מומלץ לקרוא אם אין לך משהו יותר חשוב לעשות...

* * *

רות ירדני כץ

המוח הקרימינלי של דרעי

מה? לא ידענו שאריה דרעי יעיף את אלי ישי מהנהגת ש"ס? בטח שידענו. אנחנו גם  יודעים שהמוח הקרימינלי שלו מתכנן איך לחזור לממשלה או להפיל אותה, ולהמשיך מה שהתחיל כאשר היה צעיר ומבטיח. אז עלה בסולם הדרגות הפוליטי גבוה גבוה,  סחט את קופת המדינה לטובת מצביעיו ובין לבין עשה לעצמו ולביתו. גנב! מושחת! ועכשיו? הוא החליט להפיל את הממשלה יחד עם ליברמן, לפי דבריו. 

דרעי סיפר בראיון לתחנת הרדיו החרדית "קול ברמה" כי קיימת ברית בינו לבין יו"ר ועדת החוץ והביטחון אביגדור ליברמן. לפי דרעי, בתמורה לתמיכת החרדים במשה ליאון יפעל  עם ליברמן לפירוק הקואליציה, בה חברות "יש עתיד" ו"הבית היהודי". לא פחות ולא יותר. דרעי וליברמן החליטו שמשה ליאון, שאף אחד לא הכיר את שמו ואף אחד לא יודע מי הוא, שבחיים לא גר בירושלים,  שלא מכיר את רחובותיה, בעיותיה, את מירקם היחסים המתוחים והעדינים בין כל העדות, השבטים והשוני ביניהם ורצונותיהם – והוא הסכים להיות מועמד מוביל לנהל את העיר.

דרעי הבטיח לנו הירושלמים שאם האיש הזה משה ליאון, שאף אחד לא יודע מנין צץ ומה עשה בחייו, שהוא יעשה הכול שייבחר, ואם הוא לא ייבחר אז כל החרדים יתאחדו ולא יתנו לנבחר לעבוד כי תהייה לו אופוזיציה בלתי אפשרית.

אלה מילותיו: "היום בשעות הערב צפויה 'הפתעה' בנוגע לחתימות הרבנים, שיכריעו עבור מי להצביע בבחירות לראשות העיר. עד סוף השבוע כולם יצטרפו לתמיכה בליאון," והוסיף, "במידה וברקת ייבחר נתאחד לגוש של כל החרדים יחד עם לאון, כך שלא תהיה קואליציה בעיר בלעדינו."

דרעי יראה לנו מאיפה משתין הדג, ודרעי ישתין בקשת גדולה מפני שלפי דבריו הוא וליברמן, שגם לא ישר כמו פלס – החליטו לייבא לירושלים אדם אנונימי. עוד אמר דרעי, שישב בבית-סוהר, ש"יש לנו כאן הזדמנות. אם כולנו ביחד נקיים את ההבטחות שנתנו לאיווט ליברמן ומשה ליאון, אנחנו מקווים שליברמן יעזור לנו לפרק את הממשלה הזו. נקודה."

חד וחלק, נחרץ, אין עוררין!  הוא דרעי, שביכה את רבו ומורו בהלוויתו בצעקות רמות ובדמעות תנין – מבטיח לנו שהוא עכשיו ינהל את המדינה. 

נגמרו לי הדמעות.

אהוד: אשרי האיש אשר בחברת רשעים ישב.

* * *

אלי מייזליש

הקלות הבלתי נתפסת של רצח יהודים

מעקב של 3-4 ימים אחר הכותרות בעיתונים לאחר רצח אל"מ שריה עופר בביתו שבבקעה, חושף תמונה מדהימה של צרור ידיעות סותרות על רצח בלתי נסבל של יהודי בגין מעשה פלילי כביכול.

המדהים הוא כי לאחר רצח יהודי סתם בידי יהודי, אף פעם לא נמסרת הדילמה בין שתי האבחנות הנ"ל. ולא חשוב המניע: בצע כסף, קנאת גברים ונשים, שיכרות, או סיבה מינית. אבל כשכנופית נערים ערבית מגיעה לא מהשטחים אלא מכפר ערבי בתחומי ישראל ושמו ג'לג'וליה ורוצחת את אריק קרפ, עברה הידיעה מטרופוזה אל סיבה חדשה: ביריונות. סתם רצח ללא סיבה? הרוצח של קרפ הוא סתם ביריון. האומנם? כמו שרואים בסרטים על ביריון בניו-יורק שרוצח בסימטא?

יצאנו לסקור את העיתונות היומית בישראל ובארץ-ישראל בתקופת המנדט וגם לפני זה בתקופה העות'מנית, וראה זה פלא: רצח יהודים בידי ערבים הפך לשגרה יומיומית, והכותרת: "נרצח יהודי" ולידה מודעת אבל עם שם הנרצח הי"ד וקוברים אותו ולמחרת עוד מודעה, וכך שנים על גבי שנים.

וכך היה ביום א' בבוקר ה-30 לנובמבר 1947 מיד לאחר הכרזת החלוקה, ירתה חולייה ערבית על נוסעי אוטובוס יהודים ורצחה 11 מהם ליד מושב נחלים דהיום. עדיין לפני קום המדינה, כתמרור למה שיקרה במהלך 65 שנים, ואחד ממקרי הרצח המזעזעים של 11 נוסעי האוטובוס מאילת במעלה עקקבים ב-1954, 3 שנים לפני ששת הימים, ועדיין אין שום הסכמה בתקשורת לגבי מניעי הרצח: לאומני או פלילי – כביכול נקמה של מבריחי סמים.  

הקלות הבלתי נסבלת שלנו לתאר רצח יהודים כאילו מלחמת כרישים בדולפינים על שטח מחייה בימים, ושום הבנה ולימוד לקח מהו המניע הפרימטיבי והחייתי של הערבי ברצח יהודים לפי משנת המסיתים הקדמונים: 'איטבח איל יהאוד' הוא בלתי נסבל.

במקום לבנות אסכולה עם מחוקקים, ולחוקק חוק הולם של גזר-דין מוות מיידי על כל רצח יהודי בלי שום קשר למניע – ואין שום מניע זולת רצח לשמו, נמשיך לקבור את מתינו ובעיתון יהיה סיפור עיתונאי כמו קטיף הדרים שנפגע מהברד, ולא אלופי משנה כמו אריק רגב או שריה עורב. כמו י.ח. ברנר ונטבחי חברון, כמו כל הילדים שנרצחו ב-1936 כשהמשוררת אנדה עמיר פינקרפלד כתבה:

צֵהֲלִי, בַּת עֲרָב וָרֹנִי

עַל דַּם יַלְדָּה רַכָּה

בַּת אַרְבָּעָה אֲבִיבִים

בָּנַיִךְ גִבּוׁרַיִךְ פְּצָעוּהָ...

צַהֲלִי ...

או אברהם ברוידס:

הִשְפַּלְתִּי עֵינַי לְעַמוּד עִתּוֹן

מַחְרִיש וְנָבוֹך, אֵין-אוֹנִים וְקָטֹן...

עֵת אָחִיך הַחַף נִדְקָר וְנִרְצָח.

רק שירים.

אין טעם לדייק במספרים, זו לא הגשת דו"ח מס-הכנסה, זה כמו לחלוף על המצבות עם הי"ד, אלפי קברים ללא ספור בבתי העלמין ולהביא זר פרחים.

זו תודעת הבכי, הנחת הזרים, הקמת האנדרטאות למען הזיכרון ולא הרמת גבה בשאלה: למה? למה הם קוטלים אותנו כל יום ללא הרף? מה זאת הקלות הבלתי נסבלת לשתוק לאחר הרצח? מה הקשקוש הבכייני, 'פלילי או לאומני'.

ישנם כאלה המוכנים ללכת עד קצה המסדרון בספרייה הלאומית ולהוציא משם מסמכים כיצד מאז ומתמיד זהו הנוהג: לספר, לתעד, לבנות מצבות ואנדרטאות לקיים ימי זיכרון ואבל, לתת למשפחות כסף, פיצויים על נפגעי איבה, לכתוב ולשיר שירים בעצרות עם, אבל לא לתלות את הרוצחים. לומר לעם: אנו לא עם של רוצחים. אנו עם תרבותי עם ספרי חוקים ונורמות תרבותיות של שליטה ואיפוק... של... 

לו ההנהגות מאז ימי ברנר ביפו ב-1921 וטבח חברון ב-1929 או הילדה שאנדה עמיר בכתה עליה בתרצ"ו, לא היו עוברים בשתיקה ומשלמים לערבים בחיי אדם שלהם בו ביום פי עשרה או פי עשרים, לא היינו מגיעים אפילו לאותה חוליית המרצחים מה-30 בנובמבר 1947 ולמרצחי האוטובוס במעלה העקרבים ולא למסעדת סבארו ולא למלון פארק.

לו היו מעמידים למשפט בו ביום את הרוצחים שנלכדו בעבר ועכשיו את שני הרוצחים הערבים מהכפר ליד חברון שרצחו את אל"מ שריה [לאחר שהודו ברצח] – ותוך 24 שעות היו תולים אותם באשמת רצח יהודי, ולא מזכירים אפילו ברמז בכתב התביעה שאלה: למה באתם מחברון לבקעה? אלא: רצחתם אז יתלו אתכם – אין לי ספק כי היינו חווים שנות שלווה עשרות שנים.

מי שרוצה לנהוג אחרת, שלא יתפלא שתוך זמן ישבו שני שדרים באולפן:" רצח בשרון. נלכדו שני הפלסטינים שהרגו אחה"צ את משה בן משה מהכפר מעוזיזיהו, עדיין לא ברור המניע... "  

וזה בלתי נסבל.

* * *

מרדכי בן חורין

שקר "קטן" מול שקר גדול

רשלנות "קטנה" מול רשלנות גדולה

יש הממעיטים במשמעות השקר של מנהיגת מפלגת "העבודה": "לא לקחתי סמים" –וכשהתגלה ששיקרה, "טעיתי שלא אמרתי את האמת," וחו"ח לא תאמר: "שיקרתי."

 היא שקרנית, שקרנית וכזאת היא.

ב-23/01/1970 הפציצו המצרים את אל-עריש למרות שהיתה התרעה שברשלנות "קטנה" לא הועברה.

בשעה 16.10 מבצע מיג 21 סורי בום על קולי שמרעיד את כל חיפה, למרות הידיעה על הכוונה, אך ברשלנות "קטנה", היא לא הועברה לח"א, שלא יודע, והטייס עיזת חוזר בשלום לסוריה.

ראש אמ"ן, אהרן יריב: "מה עושים עם הרשלניות האלה?" ["מר מודיעין" – אהרן יריב, מאת עמוס גלבוע]. מה עושים? כלום: ב-1973 ידיעות ואזהרות רבות על מלחמה  וברשלנות  "קטנה", לא עושים כלום והתוצאה היא "מלחמת יום הכיפורים".

עכשיו השקרנים הקטנים עוצמים עיניים מול סכנת ההכחדה ופותחים אותן לרווחה מול הרמייה הגדולה. כל ההיסטוריה מלאה בעובדות של מתק השפתיים המביא הפלת אחרים בפח החיסול, המוות והכיליון. אבל נוח לחיות בשקר העצמי הקטן שייהפך בימינו לאסון של כל הזמנים עד להשמדה המונית בנשק של האטום הקטן.

* * *

רון וייס

מדוע לא השתתפתי בעצרת?

סופר נידח שלום,

מדוע לא השתתפתי בעצרת הזיכרון ליצחק רבין ז"ל?

המסר של העצרת היה: "זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה."

רבין הוכפש ונרצח עקב הובלתו את המו"מ עם ערפאת שמטרתו היתה הגעה להסכם שלום עם הפלסטינים תוך נכונותו לוותר על רוב שטחי הגדה ורצועת עזה. מארגני העצרת ויתרו על מסר השלום ולכן לא השתתפתי ולא אשתתף בעתיד בעצרות מסוג זה. אינני מוכן להתחנף ולכרוע ברך רק כדי להשיג את השתתפותם של ימניים בעצרת.

האיום של ארה"ב לתקוף בסוריה קיפל את הסורים. בשאר אסד נאלץ להסכים לניטרול מאגרי הגזים הרעילים בסוריה, על פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם. בכך השיג הנשיא ברק אובמה  את מטרתו בלי לירות אפילו טיל אחד. יש לנו מה ללמוד מהנשיא החכם ברק אובמה.

רון וייס

רמת-גן

* * *

יצחק שויגר

עוד כמה דברים לזכרו של המר"ן

מכל תשפוכת דברי ההבל על גדולתו של המר"ן המנוח לא מצאתי אמירה אנושית  פשוטה. שהוא היה בן תמותה. איש בעל זיכרון פנומנלי וזיכרון צילומי יוצא דופן, פוליטיקאי  מחונן גאוותן ומתנשא וסוחר ממולח, שניצל את כישרונותיו הטבעיים שאליהם נלוותה תאוות בצע, כוח ושררה, שהתחיל את חייו בחוסר כל ובניצול כישרונותיו, שהובילו  אותו גם לעשות כסף וגם לתפוס את מקומו הנישא בחברה האנושית שסגדה לו.

ככה זה עם בני אדם יוצאי דופן. חלקם מקדישים מרצם לתרבות ומחקר חלקם לפוליטיקה חלקם לצבא חלקם לכסף ועסקים. ביל גייטס וסטיב גובס עשו יותר כסף ממנו. אני מניח שלא מדליקים נרות על קברו של ג'ובס. חלקם של המוכשרים מערבים הכול ביחד ומוצאים את הדת כמקור קל לצבירת כוח כסף והכרה אנושית. כל בני משפחתו של המר"ן, עשרות במספר, היו מתפרנסים מהמדינה בכל מיני צורות. רב ראשי, רבני עיר, רבני שכונות, דיינים, מורים ומשגיחי כשרות ב "בית יוסף," מוסד כשרות מיותר שהוקם על ידו עם מחזור שנתי של מיליוני שקלים. לא צריך להתרגש צריך רק להבין. לא לדאוג. לא היה לו קשר אישי עם אלוהים. הוא לא היה נביא אלוהים. ממשיכי דרכו בראשות העבריין המורשע אריה דרעי, שסומן על ידו כממשיך דרכו, ימשיכו לחלוב את עטיני השד העדתי והפוליטיקה הישראלית.

כולם הזכירו את "אומץ ליבו להתרת עגונות יום כיפור" – איזה אומץ לב זה היה? מה, הוא היה בשדה הקרב? לא מספיק שהנשים המסכנות האלו איבדו את בעליהן בתופת המלחמה אז עוד היה צריך לתת אותן טרף לעלוקות של הרבנות שהיו מתעלקים עליהם. זה אומץ? זה שכל ישר. זאת בושה של מדינת ישראל ששולחת את חייליה לקרב ושאם הם נופלים בקרב,   אלמנותיהם  נופלות  טרף לעסקנים הדתיים שבשם אלוהים, שנתן להם כביכול סמכות וכוח,  הם מתעסקים בענייני התרת הנשואים שלהן, כאילו לא מלאה סאת צרתן.

מדינת ישראל היא גם מדינת היהדות המתחדשת, והיא ראשית צמיחת גאולתנו על פי הציונות הדתית, והיא צריכה לנער מעליה את השטריימלים מפולניה ואת הבבא סלים ממרוקו ולהחזירם למקומם. צריך לחדש את הברית עם הדת כמקור שמחה ואהבת האדם, עם יהדות מתחדשת ולתת גט כריתות לחצרות של האדמו"רים הפולניים  מחד והבאבא סלים הספרדים מאידך, שמקדשים וממחזרים את האתמול. ברוך השם שהם לא בשלטון היום ואפשר לעשות את המהפכה.

ולסיום הנה שתי דוגמאות הלקוחות מספרו של המר"ן, מעין אומר על קידושין. סימן יח'.

שאלה: כאשר עושים סעודה בתוך שבעת ימי החופה לחתן וכלה ספרדים שלא בביתם האם אפשר שיברך אשכנזי את כל השבע ברכות?

תשובה: אפשר אך לא כדאי. למה לשנות מנהגים. (צריך גם להיזהר שלא לענות אמן אחר ברכותיו).

ועוד פנינה.

סימן לא באותו ספר, פרק ב. שאלה: זוג נשוי שהבעל הולך בעקבות הרבנים האוסרים להשתתף בבחירות לכנסת , לכן אינו מוכן שאשתו תצביע בבחירות, אך אשתו שומעת לרבנים שמצווה גדולה להצביע בבחירות ורצה להצביע ש"ס האם מחויבת לשמוע לבעלה?

תשובה: לא חייבת לשמוע לו וכי קנה את גופה.

הנה כי כן, ספרי הלכה ומופת של ממש, סרסור וסכסוך בין אשכנזים וספרדים ואי מצוות כיבוד הבעל כשמדובר בהצבעה לש"ס. אכן  תנו כבוד לתורה. תנו כבוד למר"ן.            

* * *

ברוך תירוש

"עובדי עבודה זרה היו..."

לאהוד, שלום.  

שבחים מגיעים לך על שלא הצטרפת לעשרות אנשי תקשורת שיצאו מגדרם והללו במקהלה את גדולת הרב עובדיה יוסף.

לרבים מהם שלחתי את הבנותיי בנושא, כמבוטא בהמשך:  

מכובדי יודע דבר!                                                                                     11.10.2013   

זה זמן רב שאני עוקב בהבנה אחרי התבטאויותיך בתקשורת, והנה היום נרעשתי למראה התייחסותך בהבנה ואהדה לאגודת המתנכרים ומכפישים את כלל האומה, מתישים ויונקים ממשאביה במיליארדים. 

הכתרים שקשרת לרב עובדיה יוסף עם פטירתו, משולבים להפליא ולעייפה למסכת ההשתפכות על מותו בשיבה טובה של 'היחיד בדורו' ו'גדול הפוסקים' כביכול.  ואכן, אשריך שזכית, אולי, לשמוע דברי תורה מפיו של עובדיה יוסף, בעוד אנחנו, עם הארץ או מלח הארץ, שמענו מפיו רק דברי בלע ונאצה ובעברית עילגת.  

אינני מתומכי שולמית אלוני ויוסי שריד, אך השתלחותו בהם בנאצות כרת, בראש הממשלה כ'עיזה עיוורת', ובמורי בתי הספר כ'חמורים', הייתה ברמה נמוכה, קלוקלת ומביכה.

לא אצטט מעשרות השתלחויותיו הנלוזות ביריביו וגם בנשים, ורק אשאל: האם כאשר נהרגו עשרות מילדי פתח תקווה באסון מחסום הבונים, לא היה הוא שטען שמות הילדים נגרם בשל המזוזות הפגומות בבית ספרם? האם לא הוא שהסביר את מות מיליון וחצי ילדים בשואה בשל חטאי הדור? האם לא שמענו מפיו רק לאחרונה שחיילי צה"ל נהרגים מפני שאינם מקיימים מצוות ולא מניחים תפילין?

להבנתו, הקב"ה מנהל חשבונות עם ישראל, וממית את אלה שאינם מקיימים תרי"ג מצוות, כולל מיליוני חרדים ודתיים בשואה.

מדוע עלינו להתבשם בעניין העגונות והגיורים שהוא כביכול הקל עליהם בפסיקותיו?   אסור היה לנו לאפשר לו ולמרעיו, העושקים את הציבור ומרמים את הקב"ה ע"י מכירת החמץ לקראת פסח – לעסוק בכך. על משרד הפנים הממלכתי, לא חרדי או דתי, לטפל בשחרור עגונות ובגיור המצטרפים לאומה לפי חוקי המדינה, ולא על ההלכה כפי שהיא מפורשת על ידי יושבי קרנות המתנכרים לאומה.

אין לנו חפץ ב'רבנים ראשיים', לא על המדינה ולא על כוחות הביטחון! על הרבנים להרפות מאיתנו וממשאבינו, לשרת את המעוניינים בהם ולכהן בקהילותיהם ועל חשבונן כמקובל בתפוצות. יגיירו החרדים בחומרה את מי שחפץ להצטרף אליהם, ועל המדינה לאפשר למתגיירים לחיות כיהודים ישראלים כמוני וכמוך, ולא לכפות עליהם את מנהגי חצרות יוסף ותולדות אהרון, גור ובעלז.  

רובנו מקיימים את מורשת ישראל הנאורה, והתמלאתי בושה למראה בני עמי בשפלותם בחצרו של עובדיה יוסף, ולמראה אלפי חסידיו הטפילים, מנשקי המזוזות והידיים המושטות אליהם, ושוחטי תרנגולות לכפרת עוונות, שהסתערו על ארונו בכדי לזכות במצווה תפלה.

האם אתה מאמין לדמעותיו אריה דרעי ושל הרב עמר שהיה מסוכסך עם המנוח? מהמוניהם, יצא רק תלמיד חכם אחד, הרב עדין שטיינזלץ, שהיה חילוני במקורו, והתעלה מבין הדתיים.   שאר רבבות רבבות החרדים והדתיים המתנכרים לשאיפות האומה והחיים רובם ככולם על חשבונה – לא התעלו כלל בתלמודם. על המתגודדים סביב חצרות הרבנים ניתן בצער לצטט מההגדה של פסח:  "עובדי עבודה זרה היו... אכל את יעקב... ואת נווהו השמו."

בהערכה ובדאבה,

ברוך  תירוש

הקטן בשבטי ישראל

אהוד: למיטב זיכרוני, באשר לקשר בין המזוזות לאסון הבונים, היה זה אחד השרים או הח"כים המלומדים-להפליא של ש"ס שהתבטא כך, ומפני גאוניותו הרבה – נשכח ממני הקטן שמו, שהרי מנהיגי ש"ס דומים זה לזה כפנינים יקרות במחרוזת.

* * *

אורי הייטנר

1. פשע הדה-לגיטימציה

במלאת שבוע לרצח רבין, במוצאי שבת, השתתפתי ברב שיח רב משתתפים שנערך באחד מקיבוצי עמק בית שאן. בדרך לאירוע, שמעתי ברדיו משפט שטילטל וזיעזע אותי. אמנון אברמוביץ' סיפר על אירוע אבל לזכר רבין בו נכח השבוע, וציין שהחנייה של האולם בו נערך האירוע היתה מלאה במכוניות עם הסטיקר "העם עם הגולן", וכינה זאת "צביעות". צביעות?!

בהיכנסי לאולם, פגשתי את כתבת "קול ישראל" שסיקרה את האירוע. היא הכירה אותי היטב. בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, עבדנו יחד זמן רב ביחסי עבודה יפים, הוגנים ואף ידידותיים. היא רק ראתה אותי, ופניה התכרכמו בהבעת מיאוס. "מה אתה עושה כאן?!" הפטירה לעברי, תוך שהיא מסננת בארסיות את המילה "אתה".

למחרת נסעתי, יחד עם רבים מחבריי לקיבוץ, לעצרת אבל בכיכר רבין, לציון שבעה לרצח. כיוון ששירתתי באותה תקופה כדובר ועד יישובי הגולן והרביתי להופיע בכלי התקשורת, אנשים זיהו אותי, נעצו בי מבטים זועמים ואף קראו כנגדי קריאות גנאי. נחום ברנע, שהיה עד לכך, אף תיעד זאת ב"ידיעות אחרונות".

יש לציין, שלא היה בתולדות מדינת ישראל מאבק דמוקרטי ומכובד יותר כמאבק על הגולן, בהובלת ועד יישובי הגולן. מאבק חף לחלוטין מאלימות פיסית ומילולית ומכל עבירה על החוק. אפילו חסימת כבישים, פעולה שהינה פק"ל בכל מאבק ציבורי, הייתה מחוץ לתחום במאבקנו. אולם די בכך שהובלנו מאבק נגד מדיניות הממשלה, כדי שנהיה מושא להסתה, לשנאה ולדה-לגיטימציה, ושיקשרו אותנו לרצח רבין. ומאחר ורוב הציבור הישראלי תמך במאבק על הגולן, והמוני הסטיקרים "העם עם הגולן" היו ביטוי לכך, הרי שעל פי אמנון אברמוביץ', הזעזוע של רוב הציבור הישראלי מהרצח והאבל עליו, היה "צביעות".

הקריאות נגדי לא היו חווייה נעימה, אך מצבי היה טוב. על ראשי לא התנוססה כיפה. חובשי הכיפות שבינינו סבלו מרדיפה נוראית. הם חשו נרדפים כמו היהודים אחרי עלילות הדם בגולה. ובדין זו היתה תחושתם, כיוון שזיהוי הרצח עם חובשי הכיפות, היה עלילת דם קולקטיבית. הפיכת הכיפה הסרוגה לאות קין, נועדה לעשות דה-לגיטימציה לעמדות פוליטיות לגיטימיות. העלילה הזאת היתה התנקשות בדמוקרטיה.888

יגאל עמיר, הנבל המנוול, ביצע פשע נורא נגד הדמוקרטיה הישראלית. נשמת אפה של הדמוקרטיה היא ריבוי הדעות, הלגיטימיות של מכלול הדעות, הוויכוח החופשי והכרעת הרוב. בא יגאל עמיר, ויצר דה-לגיטימציה לעמדה אחרת משלו, וניסה להשתיק אותה באלימות, בירי אקדח. מול מה שיגאל עמיר מייצג, ראוי היה להעלות על נס את היפוכה של דרכו – את הדמוקרטיה, את ריבוי הדעות והלגיטימיות של הדעות. מי שניצלו את הרצח כדי לסתום פיות, להשתיק ביקורת וליצור דה-לגיטימציה ליריביהם ולעמדות המנוגדות לשלהם, נהגו מנהג יגאל עמיר, גם אם לא הרחיקו לכת עד כדי המעשה הנפשע של רצח פוליטי. ואם ניתן, אולי, להתייחס בהבנה לתופעה הזאת כתגובת זעם מהבטן, בימים הראשונים שאחרי הרצח, ודאי שאי אפשר בשום אופן לקבל את העובדה שכבר 18 שנים נעשה הניסיון הנואל לייחס את הרצח הנורא, ואת ההסתה הקשה של הימין הרדיקאלי שקדמה לו, לכל מתנגדי דרכה המדינית של ממשלת רבין.

המעשה ההפוך לרצח ראש ממשלה, הוא החלפת שלטון בקלפי, בבחירות דמוקרטיות. מי שהציגו את נצחונו של נתניהו בבחירות כהמשך הרצח וכניצחונו של הרוצח, טשטשו את ההבדל הדראסטי בין אקדח וקלפי, ובכך המעיטו בחומרת הרצח. מי שהציגו רצח ראש הממשלה וחילופי שלטון בבחירות דמוקרטיות כשני גילויים של אותה תופעה, אמרו בעצם שהבעייה ברצח רבין אינה רצח ראש ממשלה, אלא העובדה שראש הממשלה "שלנו" סיים את תפקידו. זו אמירה נוראה, שיש בה יותר משמץ של לגיטימציה לאלימות פוליטית, ובלבד שתהיה מהכיוון ה"נכון".

אם אנו רוצים להבין מה הגורם לכך שיום השנה לרצח רבין לא קיבל את המקום הראוי לו בלוח השנה העברי, כיום אבל וחשבון נפש לדורות, התופעה שתיארתי כאן היא הסיבה לכך. את רצח רבין ראוי היה למנף לביצור הדמוקרטיה, למיגור כל ביטוי של אלימות פוליטית ואמירה חד משמעית: לעולם לא עוד! מי שהפכו את היום הזה ליום של דה-לגיטימציה ליריביהם הפוליטיים פשעו כלפי החברה הישראלית, כלפי הדמוקרטיה הישראלית וכלפי זכרו של רבין.

אני מאמין שעדין לא מאוחר לתקן את המעוות.

2. צרור הערות 16.10.13

* "אתה חייב לנו שלום" אמר לראש הממשלה יונתן בן ארצי, נכדו של רבין, בעצרת לציון 18 שנים לרצח, וקרא לו להביא שלום. אני מצטרף בכל ליבי לקריאה. אולם כדי שלא תהיה זו קריאה חלולה, יש לצקת בה תוכן, לעשות לה קונקרטיזציה מדינית, פוליטית, אידיאולוגית.

אני קורא לראש הממשלה להביא לנו שלום, המבוסס על מורשת רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." (נאומו האחרון של רבין בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

* רק מאות בודדות מחברי תנועת "בני עקיבא" השתתפו בעצרת הזיכרון לרצח רבין. ניתן לראות בכך כישלון של רעיון העצרת המשותפת, אך אני רואה זאת אחרת. אי אפשר לתקן ביום אחד קלקול שיטתי בן 18 שנה. 18 שנות הדרה, הסתה ועלילה יצרו חומות של ניכור וחשדנות, שלא קל להבקיע אותן. אין להתייאש, אלא להתמיד ולדבוק בדרך הנכונה.

* כאשר רוצחיו של שריה עופר יופיעו ברשימות האסירים שהרשות הפלשתינאית דורשת לשחרר, הם יפסיקו להיות "פליליים" ויחזרו להיות לאומנים.

* "בלב מחוז האפרטהייד נרצח שלשום חוואי." כך נפתח מאמר התמיכה של גדעון לוי ב"הארץ" – ברצח שריה עופר. גדעון לוי – תועבה אנטישמית. חלאה.

נכון, האיש הרע הזה פיזר במאמר ההסתה שלו פה ושם רסיסי מס שפתיים כמו "לא אנושי ככל שהינו, הוא לא מצדיק שום רצח" (לא הרצח הוא לא אנושי, למי שלא הבין), אך מיהר להצמיד אליו את האָבָל: "אבל מי שחושב שחוואים יוכלו לשווק לנצח חדרי נופש, ענבים ותמרים בארץ האפרטהייד הזאת, ששנתם תהיה בטוחה ושלווה, בזמן שכל זה קורה מסביבם – חי באשליה מסוכנת... להזכירכם: גם החוואים הלבנים בדרום אפריקה חשבו שזה ימשך לנצח."

אח"כ המילים של גדעון לוי מתרגמות לגרזנים ומוטות ברזל.

* גדעון לוי צודק. אכן, מוצדק לרצוח את החוואים בארץ האפרטהייד. מוצדק היה לרצוח את החוואים במלון פארק, מוצדק היה לרצוח את החוואים בדולפינריום, מוצדק היה לרצוח את החוואים במסעדת "סבארו", מוצדק היה לרצוח את החוואים במסעדת "מצה", מוצדק היה לרצוח את החוואים בקו 5, ובקו 800, ובצומת בית ליד, ובחדרה, ובעפולה, ואת ילדי החוואים במעלות, ואת החוואים באולימפיאדת מינכן... ו...

* אל תתנו להם בטון.

* האם נכון היה לפרסם את דבר גילוי המנהרה? אולי מוטב היה להשתמש במנהרה לצרכינו? למשל – החדרת אמצעי האזנה וצילום שהיו מאפשרים לנו לתפוס מחבלים ולהגיע למידע חיוני. ואולי ניתן להשתמש במנהרה לשימוש מודיעיני ומבצעי שלנו בצד השני? ייתכן שפרסום דבר הגילוי מגביר את המוטיבציה לחפור במקום אחר?

אני מודע, כמובן, לתועלת ההסברתית של החשיפה, ולחשיבות המדינית של ההסברה. אולם דומני, שבמקרה זה נכון היה לתת משקל רב יותר לשיקול המבצעי והמודיעיני.

* ביום שבו סוכל בבריטניה פיגוע "בסדר גודל של קניה", מפקד חיל הים הישראלי לשעבר אלוף (מיל') צ'ייני מרום עוכב בבריטניה לחקירה. כל עוד העולם החופשי ובכלל זה בריטניה לא יידעו להבחין בין עמית וטורף, הטרור ינצח.

* אילו הצמרת הבכירה של "טבע" – המנהלים הבכירים וחברי הדירקטוריון, קיצצו אחוזים מעטים משכרם המופלג, 800 עובדים לא היו בסכנת זריקה לרחוב. בחברה שאינה מקדשת את הערך היהודי הבסיסי – ערבות הדדית, כך נראית "התייעלות".

* שכר המיליונים של ג'רמי לוין אינו מוצדק בכל מקרה, אולם בשעת משבר, ניתן היה לצפות שיקצץ ממנו, בטרם יפטר עובדים. זהו עוול נורא. והעוול הזה נעשה באמצעות מיליארדי שקלים מכספינו – כספי משלם המסים, שנועדו לעודד תעסוקה, והכוונה אינה לעידוד ההעסקה רוויית המיליונים של לוין, אלא תעסוקה לאותם עובדים העומדים בפני פיטורין.

* כאשר אנו מלינים על הטייקוניזם, אין הכוונה ל"טבע" – תעשייה אמיתית, אוטנטית, שאנו גאים בהצלחתה, שסייעה רבות לצמיחת המשק הישראלי וסיפקה אלפי מקומות עבודה. אולם אין בעובדה זו כדי שנשלים עם התנהגות חזירית בתוך חברה כזאת, המשליכה בקלות בלתי נסבלת מאות משפחות עובדים אל מעגל האבטלה והעוני בעוד מנהליה הבכירים ממשיכים לחגוג במשכורות עתק. ניהול טוב הוא ניהול של מנהיגים. הבסיס למנהיגות הוא דוגמה אישית. התנהגותם של לוין ובכירי "טבע" היא היפוכה של דוגמה אישית.

* הניצול הציני של מות הרב עובדיה יוסף לקידום מועמדותו של האיש מגבעתיים לראשות העיר ירושלים, מוציאה שם רע לריקוד על הדם.

* בנאומו בכנסת, בפתיחת מושב החורף, סיפר ראש הממשלה שהוא קרא בשבת בהפטרה את הפסוק "פנו דרך ה', ישרו בערבה מסילה." אלא שהפסוק הזה כלל אינו מופיע בהפטרה של פרשת "לך לך", אלא בהפטרה של שבת "נחמו", שקראנו לפני 3 חודשים. נכון שההפטרה השבוע נפתחה בישעיהו פרק מ', שבו מופיע הפסוק הזה, אולם ההפטרה נפתחת בפס' כז, ואילו נתניהו ציטט את פס' ג'.

* אהבתי את דבריה של שלי יחימוביץ' בכנסת, על כך שאין להציג תמונה של סכנה לעצם קיום העם היהודי ומדינת ישראל. היא הזכירה שעברנו את פרעה, את חורבן הבית, את האינקוויזיציה, את השואה, את מלחמת השחרור וכו' והנה "עם ישראל חי" ו"נצח ישראל לא ישקר" ולכן אין לדבר על סכנה כזו.

היא צודקת בדברים אלה, אך היא טועה בביקורתה על נתניהו בנדון. הוא לא אמר שנשקפת סכנה לקיומה של ישראל, אלא להיפך – הוא הסביר שישראל היא מדינה עצמאית שתמנע כל איום על קיומה. הוא אמר שגם אם ישראל תישאר לבד, היא תגן על עצמה. לפיכך, אין הבדל מהותי בין דבריה של יחימוביץ' לדבריו של נתניהו בנדון, וביקורתה היא ביקורת שווא.

[אהוד: אבל העוויות פניה של יחימוביץ בשעת הנאום! איזה העוויות! בחיים לא הייתי מצביע עבורה! היא משקפת נפש מסוכסכת חסרת דרך הנאבקת עם הבלוף שבתוכה!]

* כותרת ראשית ב-ynet: "חוק עוקף בג"ץ: כליאת המסתננים תקוצר בחצי." אמנם לאחר זמן קצר הכותרת שונתה, והמילים "חוק עוקף בג"ץ" הוחלפו ל"בעקבות הבג"ץ". כנראה שמישהו שם התעשת, באופן חריג. ובכל זאת, ברצוני להתייחס לכותרת המקורית.

כזכור, אני תמכתי בפסיקת הבג"ץ, ואף חטפתי על כך קיתונות של ביקורת בחב"ע. עם זאת, הכותרת הזאת הכעיסה אותי מאוד משני טעמים.

ראשית, "חוק עוקף בג"ץ" זו סיסמה ריקה. תפקיד הכנסת לחוקק, וכל חוק הוא שינוי המצב הקיים. בית המשפט שופט על פי חוקי הכנסת. כפי שסמכותה של הכנסת לשנות את חוקיה בטרם בית המשפט פסק לפיהם, כך סמכותה ותפקידה לשנותם גם אחרי הפסיקה, אם זו עמדתה. זה בדיוק תפקידה. זהו ביטוי שמרני שנועד לקבע מצב קיים ולסנדל אותו באופן שאינו מאפשר שינויים. זהו ביטוי פוליטי שנועד לצבוע באופן שלילי חקיקה, שהמשתמשים במושג המסולף הזה מתנגדים לה.

שנית, גם לשיטתם של חובבי המושג הנ"ל, הוא לגמרי לא רלוונטי במקרה זה. במקרה הספציפי הזה, בית המשפט בפירוש הזמין את החקיקה הזאת. בית המשפט לא התערב במדיניות ההגירה. הוא פסק שהחוק הקודם הוא בלתי חוקתי כיוון שאינו מידתי, ובין השאר הצביע על אורך תקופת המאסר כבלתי מידתי, ועודד את הממשלה והכנסת לחוקק חוק אחר, מתון ומידתי יותר. יש להניח שחלק מהמתנגדים להכרעת בית המשפט היו תומכים בה אילו היה מדובר במאסר של 5 שנים, או עשר, או עשרים או מאסר עולם. כלומר, הסוגיה המידתית היא קריטית. כאשר הממשלה מנסחת הצעת חוק, הממירה את מתקן הכליאה הסגור במתקן שהיה פתוח ואת שלוש שנות המאסר בשנת מאסר עד שנה וחצי, היא בפירוש מממשת את פסיקת בג"ץ.

אפשר כמובן להתנגד לחוק החדש, לי עוד אין דעה עליו, אולם יש לקיים עליו דיון רציני, מהותי, ולא לזרוק סיסמאות ריקות בכותרות הראשיות. חבל שבמקום לספק לציבור מידע אמין שיהווה בסיס לדיון, עוסק האתר הנקרא ביותר במדינה בהטיה מכוונת של דעת הקהל באמצעות כותרות בומבסטיות, המנותקות מהמציאות.

אגב, זו עמדתי גם כאשר אני מסכים עם תוכן הכותרת. למשל – הסלוגן המלווה את סיקור משבר "טבע" הוא "המדינה נותנת, הם מפטרים." עֶמְדתי על הפיטורין דומה, אך זו אינה מקצועיות עיתונאית.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

היא והוא

כַּמָּה תּוּכַל עוֹד הִיא

לְתַמְרֵן אֶת בְּנִי?

עַכְשָׁו הִיא מְשַׁנָּה שֵׁם מִשְׁפַּחְתָּהּ

לְשֶׁלִּי.                 

הוּא  כְּדֶגֶל בָּרוּחַ,

אֵין שֶׁקֶט בַּחַלּוֹנוֹת.

הוּא אֵינוֹ מַכִּיר בַּסּוּפָה,

אֲבָל רוֹגֵשׁ כַּיָּם,

נִפְרָשׂ וְנוֹפֵל לְתוֹכָהּ.

מָתַי סוֹף סוֹף יִתְנַעֵר

מִן הַסְּעָרָה הַגְּדוֹלָה?

* * *

ד"ר ארנה גולן

מפעל אדירים שיסודו באמונה בכוחה של הספרות – על כרך ב' לטרילוגיה "המאה החצויה" מאת פרופ' הלל ברזל

זה עתה הופיע הכרך השני של הטרילוגיה, "המאה החצוייה", ושוב אנו עומדים מלאי השתאות אל מול ההישג החדש במפעלו הספרותי-מחקרי של פרופ' הלל ברזל, שיקשה למצוא אצלנו דומה לו. 

הטרילוגיה בשלמותה, המופיעה ב"ספריית פועלים" ובעריכתו המקצועית והטובה של ד"ר ידידיה יצחקי, עתידה לפרוש את המהלך של  המעבר בספרות העברית, ובפרקים מן הספרות העולמית, "ממודרניזם לפוסט מודרניזם" לאורכה של המאה ה-20, והרי זו משימת ענקים, שחלקה השני רב התכנים ורב ההיקף (750 עמ')  כקודמו הראשון, נמסר זה עתה לידינו והוא מתמקד, כהגדרתו של ברזל, במעבר "ממוניזם לפלורליזם".  

וכאשר מפעל האדירים החדש הזה מצטרף  למפעל המחקרי המסועף והמפליא שקדם לו – די יהיה אם נזכיר את עשרת הכרכים רבי ההיקף של המחקר הספרותי-היסטורי-פואטי היחיד במינו, שנושאו "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו", ועוד כ-20 ספרי מחקר שקדמו לו – או אז עולה כמו מעצמה שאלה רבת עניין: מניין באים לו, לפרופ' הלל ברזל, תעצומות הנפש, הסקרנות המחקרית שאינה מתמצה לעולם וההתמדה הנחושה לקיים את המחקרים כבדי המעמסה הללו?

התשובה חבוייה, כמדומה, במבוא לכרך הנוכחי, כי ממנו עולה אמונה עזה של חוקר ואיש רוח, שכבר ראה הרבה בחייו,  בכוחה של הספרות ובערכיותה, כלומר – בכוחה  לא רק לבטא את רוח התקופה על ערכיה המוסריים, הפילוסופיים והחברתיים, אלא גם לעצב אותה ובכך להשפיע על  המהלך ההיסטורי של האירועים. אמונה זו , שספק אם היום היא נחלתם של רבים, מטילה על הספרות תפקיד רב משמעות ומכריע במהלך ההסטוריה, והיא תובעת, למעשה, מן הספרות – שתבחן בחינה חוזרת של האירועים ההיסטוריים בכליה הספרותיים העזים ואף תציג את התנהגות הפרט והכלל  ברגעי משבר קיומיים לשיפוטם של הקוראים.

על פי תפיסה זו מוטל תפקיד כבד גם על חוקר  הספרות , שלאחר ובנוסף למחקר הספרותי "הטהור", הבוחן וחוקר את היצירה הספרותית בכלים הספרותיים הראויים לה, מוטל עליו  לבחון גם את זיקתה לרוח התקופה ולחשוף את הקשר המהותי שבין האירועים ההיסטוריים לרוח האדם. לא הטייה ושיפוט חיצוני הוא מבקש, אלא מחקר ספרותי שבסופו עומס על עצמו אחריות אנושית ורצינות. ודומה, התפעמותו של פרופ' ברזל מכוחה, רב גווניותה, עושרה  ואחריותה של הספרות, שיש בכוחה גם לבטא וגם לעצב תודעה חברתית, מוסרית ולאומית, היא שעומדת לו ומקיימת בו את הלהט המחקרי שאינו שוכך.

ואם כך, מהי התיזה מלכדת הכול שלאורה נערך המחקר?

על פי תיזה זו, מתמקד הכרך הנוכחי במעבר "ממוניזם לפלורליזם". רוצה לומר, המוניזם קדם למלחמת העולם ה-2 ולשואה, ובו שלטו שני סוגי מבע ספרותי דומיננטים, המיטא-ריאליזם והריאליזם שנידונו בכרך הקודם. ואילו בכרך זה נבחן המאבק במוניזם – שבא לגילוי בהיסטוריה בשליט היחיד שנטל כוחות הרס והרג והפעיל אותם לאסונה של האנושות ובמיוחד של העם היהודי, ושלל את חירויות הפרט, זכויותיו  וערכיו בשם הגזענות והלאומנות, והותיר אחריו אך הרס. המאבק נערך בשם המעבר לפלורליזם, המתרחק מפולחן העוצמה ושעבוד הפרט, והוא תובע הכרה בזכות הפרט וייחודו. ייחודה של היצירה הספרותית בעידן הפלורליזם הוא, אפוא, בהכרה ובמודעות ל"אני", לפרט האנושי, כמו גם לקיומו של "האחר" ובזכות ייחודו ושונותו, ועל כן בריבוי הקולות האנושיים ובסולם ערכים  מוסרי של חמלה ושל יחס לזולת.

וכיוון שהכרך עניינו, בחלקו הראשון, במאבק במוניזם הרצחני ובתגובות הספרותיות לו, חלק ניכר של המחקרים שכונסו בו עוסקים ביצירות ספרותיות שנושאן הוא מלחמת העולם השנייה ובייחוד הפגיעה הרצחנית בעם היהודי, שנפגע ונרדף יותר מכל האומות בשל אידיאולוגיות מעוותות.

לחלק זה קודם מבוא מרתק הציג את מאפייניה של ספרות המתמקדת במצבי קיום קיצוניים שמתרחשת בהם השחתה של צלם האדם. או אז נפתח עיון מפורט במחזאות ובז'אנרים נוספים  בספרות העולם, ובייחוד במחזאות האירופית, ולאחר מכן  במחזאות ובספרות של "הנעקדים" עצמם, כלומר – בספרות העברית.

לעומת זאת, החלק האחר של הכרך, עוסק כבר בסיפורת הישראלית, זו של ילידי הארץ הזאת או חניכיה, ואשר מקומה כבר בעולם הערכים החדש של התוודעות ל"אני" ולקיומו וזכותו של "האחר".

 אין ספק, ראוייה להוקרה  שאיפתו והצלחתו של החוקר רב ההישגים להציע בספרו לא רק מיפגש עם יצירות רבות משמעות , על ידי כינוס של מחקרים שנכתבו במשך השנים ואף להוסיף עליהם מחקרים חדשניים, אלא גם להציע לחוקר ולקורא מכלול של מונחים ומערכת של מושגים שתבטא את תפיסת העולם הכורכת את הספרותי והתיאורטי-פואטי עם ההיסטורי ואת אלה עם רוח האדם וערכי המוסר (נזכיר כאן רק, שהוא זה שטבע, למשל, את המושג מטא-ריאליזם כבר לפני שנים, ומאז הוסיף מתוך צורכי המחקר מילון מושגים שלם).

כרך זה הוא, אפוא, ניסיון נועז להציג תפיסה חובקת כל ולהשעינה על גוף מחקרי נרחב ומגוון. על כן יקשה עלינו להקיף ולסקור במסגרת זו את כל השפע הזה שפרופ' הלל ברזל מעניק לנו בנדיבותו המחקרית. אבל ההישג ניכר מיד בפתיחה, בחלק הנרחב המוקדש לעיון במחזאות האירופית שלאחר מלחמת העולם ובעקבות השואה, בכל אותם מחזות שעיצבו את תודעתו של הדור שלאחר המלחמה.

כבר המבוא להם, הדן בספרות של מצבים קיצוניים, פורש מסכת תיאורטית רחבה, המציעה גם  הבחנות תיאורטיות מעמיקות שנושאן הפואטיקה הדרמטית, בייחוד בעניין סוגי המחזות שנקבעים על פי התחבולה הספרותית המרכזית שבהם, כיוון שזו קובעת את הז'אנר הדרמטי. נמנים עליהם, למשל, מחזות אלגוריים ובצידם מחזות מיטונימיים או סינקדוכיים, מחזות תיעודיים ולעומתם סמליים וריטוריים. יש ותחבולת המיטונימיה פועלת מכוח אסוציאציה, ויש מחזות שיסודם במיטאפורה לעומת אחרים שבהם תיאור ישיר של מציאות, וכיו"ב, וכך נפרשת הזיקה המאלפת שבין השקפת העולם הפילוסופית והערכים החדשים לבין הז'אנר הדרמטי, לתכניו של המחזה ודמויותיו ולאמצעים הבימתיים.

כאן נידונים המחזות המהוללים והמשפיעים  משנות ה-40 המאוחרות ועד שנות ה-60 , כל אותם מחזות שעיצבו אף את תודעתנו כאן בארץ והסעירו את צופי התיאטרון בחדשנותם, ויש מהם שעדיין אקטואליים כביום היכתבם: מחזותיהם של סארטר ושל קאמי על המשמעויות הפילוסופיות שלהם, על האקזיסטנציאליזם שבהם, על האבסורד, המרד, הרציונאליות, הסמליות ועוד.

 כן זוכה לפירוש מעמיק, ואף לוויכוח עימו, מחזהו של רולף הוכהות, "ממלא המקום", ומתפרש מחזהו של פטר וויס על ז'אן פול מארה, על מקורותיו ומבנהו, וכמובן – חותם את הדיון עיון במחזותיו של ברטולד ברכט, תוך קביעה שלמרות מאבקו לשלילת המלחמות ההרסניות (למשל ב"אימא קוראז'") לא התייחס ברכט ישירות למלחמת העולם השנייה ולשואה. כל אלה נידונים ומתפרשים בהרחבה על הרקע ההיסטורי לכתיבתם, המבנים הדרמטיים, הנחות היסוד המחזאיות והרעיוניות ועוד, ולסיום אנו זוכים לפרשנות מקורית גם  של שני מחזות מאת ארתור מילר האמריקני, שאף הם הסעירו בשעתם את אנשי הרוח וצופי התיאטרון בארץ.

החלק השני – מתוך שבעה חלקי הספר – קרוי "בפלנטות האחרות", כיוון שבו נפרשים לעומקם, תוך עיון ספרותי ופרשנות מחזאית – פואטית ופילוסופית כאחת, תגובות רבות משמעות בספרות העברית, בזו הישראלית בעיקר, למלחמת העולם השנייה ובייחוד לאסון העם היהודי שנהרג "בפלנטה" ההיא.

 כאן כבר חורג ברזל ממגבלת הזמן של שנות ה-60 ומפליג עד ימינו, כשם שהוא חורג מגבולות הדרמה אל הפרוזה הפיוטית ואל הסיפורת, בייחוד לרומאן. וכך נפרשת גלריה רחבה של מחזות, החל ביצחק קצנלסון ולאה גולדברג, דרך שחם ושמיר ואהרון מגד, עבור לסובול, מוטי לרנר, הספרי ועוד, ונידונה הפרוזה הפיוטית של איתמר יעוז-קסט. לבסוף זוכים לעיון נרחב הרומאנים המקיימים זיקה ישירה או עקיפה לשואה, ובהם מיצירותיהם   של יהודה עמיחי, של יונת ואלכסנדר סנד, של א.ב. יהושע  ושמאי גולן.

החלק השלישי, המוקדש עדיין לשואה ודרכי ההתמודדות הספרותית עימה, כבר מוקדש כולו ליצירתו הספרותית של אהרון אפלפלד, מראשיתה ועד היום. פרק זה הוא ניסיון נרחב  ונועז לצאת מתיאור לשון היצירה אל משמעויותיה ולהציג אותה בהתפתחותה ובמאפייניה המרכזיים. לשם כך פותח פרופ' ברזל בניתוח לשון המראות וגילוייה המגוונים, עובר לפרשנותה של התשתית התנ"כית שעליה לשון זו נשענת לרוב, מציג מראות כמשל או כיוצרי מיטא-ריאליזם, ומציין שלעתים הם נעשים מראות אלגוריים.

עתה, לאחר שנבנה היסוד לדיון, הוא עובר לעיון  בסוגיות מרכזיות, ובראייה מקורית הוא מציג אותן אם בסיפוריו הקצרים של אפלפלד ואם בנובלות וברומנים, ותוך כך מעניק לסוגיות הללו צביון חדש ורב עניין. ראויות לציון, למשל, הסוגיות שפרופ' ברזל מכנה "המראות הכפולים", ההיבט הפיגורלי  וההיסטורי, בין הנרמז לניגלה, דיוקן אב, ומעניינת ההשוואה לקפקא ולעגנון, המובאת לחידוד הדברים.

ואז, כמו לפתע, עם סיום הפרק הנרחב הזה, ניגלה לעינינו עולם חדש בתכלית בחלק הרביעי, שעה שאנחנו נכנסים לעיונים בפרוזה  הישראלית של מה שמכונה "דור הפלמ"ח", ואשר העיון בה מופיע תחת הכותרת "ההתוודעות לאחר".

אף שאין הסבר מפורש בדבר זהותו ומהותו של "האחר" או של "האני", ברור שהמבט מופנה עתה אל הקיום הישראלי והאדם הישראלי, ומפליג ממנו אל שאלות קיומיות כלליות. חלק נרחב זה (עמ' 315-420) עניינו תחילה בהופעת דמותו בן הארץ הזאת או של חניכה, על רקע הקמת המדינה ותוך מתן ריבוי קולותיו  ברומן "ימי ציקלג" של ס.יזהר. ואמנם, העיון ברומן מתמקד באפיון גיבוריו וייחודם, בדיבור הפיוטי ובאופני השיח, כמו גם באהבת הנוף והטבע. גם  סיפוריו של יזהר זוכים לפרשנות המאירה אותם באופן מקורי, הכולל התייחסות למקורות התנ"כיים והספרותיים.

בכל מחקריו חותר פרופ' ברזל אל מאפייני התשתית המבניים, כי הם שיובילו אל ההבחנות בעולמה של היצירה. אי לכך, גם בדיון ביצירתו של א. מגד הוא מטעים ארבעה סימני היכר כוללים על רקע התגוונות יצירתו השופעת והתפתחותה לכיוונים מתחדשים במשך השנים, ומתעכב באופן מרתק  על הדמויות ודרכי אפיונן.

 אין תימה, שגם בעיון בסיפוריו של דוד שחר וברומנים שלו, חותר פרופ' ברזל להגדרת ייחודה של יצירתו. הוא מטעים את הייחוד שבה  כמתמקדת וחוקרת  את  הזיכרון האנושי, מתאר את התהליכים המשמעותיים המתרחשים בו, ומפליג מכך לגילויים המגוונים שלהם בעולם הסיפורי. בנוסף הוא מראה כיצד עוצמות החוויות שבזיכרון הולידו ז'אנר ספרותי חדש, ואף פריצות ממנו, עד שהוליכו להתהוות היצירה המקיפה "היכל הכלים השבורים", המתוארת כ"יצירה אנציקלופדית". תוך כך, נפרשים גם דיונים חשובים בשאלות תרבות וחברה, כגון האלילות, המקרא, המרקסיזם והכנעניות ונידונים זרמים נוספים של הגות ויצירה.

העיון ביצירתו של שמיר, לעומת זאת, אף שהוא מצטמצם ל"מאגדות לוד" ולסיפור היסטורי, התיזה המתגבשת בדבר הדואליות המאפיינת את סיפוריו ההיסטוריים, שהיא דואליות הגותית ונפשית כאחת, מאלפת וראוייה לציון.

גם ביצירתו של תמוז חושף פרופ' ברזל מאפיינים מרכזיים, המקיימים את סיפוריו מעבר להבדלי הז'אנרים. החלק הזה מסתיים בעיון חדשני ביצירתו של נתן שחם כיוצר "נוסח הרשומון", ובסיפורים של ח. ברטוב, כשבמוקד הדיון בהם ניצב היחס שבין המספר לגיבורו.

כמובן, לא ניתן  לגעת כאן ולו בחלק זעיר מן העושר הטמון בספר. אבל הפרק המוקדש ל"בנתיבי הצליינות" ראוי לתשומת לב מיוחדת. המסגרת התיאורטית של הפרק נקבעה, כמובן, בעקבות יצירתו המופלאה של יצחק אוורבוך-אורפז כולל מסתו על "הצליין החילוני" (שאף אנוכי כתבתי עליה בשעתו במסגרת קורס באוניברסיטה הפתוחה). ואכן, הפרק נפתח בהתייחסות מעמיקה לרומנים ולמסה הזאת, ומרתק לראות כיצד קושר פרופ' ברזל את "סיפורי הטומוז'נה" המיוחדים במינם, ליצירותיו הקודמות של אורפז, שהיו לכאורה שונות מהם בתכלית, והוא עושה זאת בכוחן של תבניות עומק, כגון תום ודפורמציות, דיון במיטא-ריאליזם כמאפיין את מבנה הטקסט, חידוש בצורת ההגשה, ובטענה המעניינת שיסוד סיפוריו של אורפז הוא בז'אנר הווידויי.

ומכיוון שקצר המצע מלפרט עוד, נציין רק שנעשה בהמשך ניסיון נועז לכלול בנתיבי הצליינות גם את יצירתה של עמליה כהנא-כרמון כ"צליינות פמיניסטית", מן הסתם לאור מקומה פורץ הדרך בכתיבה הנשית ולנוכח מאפייני סיפוריה ושאר יצירותיה, שיש בהם כעין התקדשות לתכלית של מבע שיש בו צירוף של רגשות מעמקים ומראה, מעין חזון לירי-פיוטי.

בהקשר זה כולל פרופ' ברזל גם את יצירתו של יעקב שבתאי, שמראשיתה מציבה חידלון, כלייה והתפוררות כסימן היכר של הגיבורים והעלילה ובמוקדה מצוי הזיכרון, ועל כן מוגדרת יצירתו כ"צליינות קיומית". בסופו של דבר,  מגיע הדיון לגבהים שעה שנידונית הפואטיקה של שבתאי ויחסו למילה. מעניין לציין כי בהקשר זה של הצליינות מתקיים גם דיון בטקסי ההתבגרות שבסיפוריו של נסים אלוני, ויש להדגיש כי כל החלק הזה הוא רב עניין ומחדש, וצר שלא אוכל לפרוש כאן ולו את ראשי הפרקים.

המסע המחקרי הארוך, המקיף והחודרני בנתיבי הספרות הישראלית, שפרופ' ברזל הוליך אותנו בו עד עתה, מסתיים בעיונים מפורטים ומקיפים ביצירותיהם של א.ב.יהושע ושל עמוס עוז על שלבי התפתחותן לאורך השנים. העיון מתקיים בעיקרו בדרך של קישור בין המימדים הפסיכולוגיים, הפילוסופיים והספרותיים לבין המציאות הישראלית, ויקשה אפילו לרמוז לשפע ההיבטים הנידונים, כמו גם לחידוש במונחים שאיפשרו את הצגת הדברים ופרשנותן של היצירות. וכך, עם סיום הקריאה עולה בנו ציפייה לכרך השלישי, שיחתום את הטרילוגיה רבת הערך הזאת, שהרי בו יוצגו – כמובטח – סופרים נוספים מבני דור המדינה, ילידי הארץ או חניכיה, שפרופ' ברזל וודאי יציג לפנינו את יצירתם באור חדש, מקורי ומרתק.

ואולי נסיים  את המסע  שעברנו במלים של המחבר עצמו, שבהן חתם את דיונו בזיקות שבין "עידו ועינם" של עגנון ל"לדעת אישה" של עוז. וכך כתב: "ובמקום בו נמצאת ההשתאות, ההתמצאות והבקיאות, תימצא גם הענווה, הקובעת חיץ ופדות בין אמן מקורי אחד למשנהו."

ועל מי  ניתן להחיל ובאופן מובהק את המלים הללו עצמן? הלא על פרופ' הלל ברזל עצמו, שבו מתקיימת ההשתאות האין סופית אל מול היצירה הספרותית, ובקיאותו בה היא מן המופלאות, ובו גם נמצאת הענווה הגדולה והצניעות, בעוד אנו ניצבים משתאים אל מול מחקריו.

ועל כן, עלינו החובה ולנו הזכות לומר בקול גדול  כי ראוי הוא פרופ' ברזל לפרס ישראל , שיביע את תודת  היוצרים והקוראים בארץ, וכי הגיעה העת  להעניקו לו.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת  "עיתון 77" שבעריכת מיכאל בסר ועמית ישראלי-גלעד, בגיליון 369-370 מחודש תשרי תשע"ד, ספטמבר-אוקטובר 2013 .

* * *

ישראל זמיר

הכריש

א. מרכסיסט בפרדס

הקיבוץ החליט להקים אולפן לעברית לנוער יהודי מחוץ-לארץ ונתמניתי למדריך. תלמידים הגיעו לקיבוץ והמתינו לתחילת הלימודים, ובינתיים נתבקשו לעבוד בפרדס, בקטיף אשכוליות, עד לתחילת הלימודים. 

ובאחד הימים, בשעת ארוחת-הערב, גדליה רכז-הפרדס, מוותיקי הישוב, ניגש אליי וסיפר לי, כי בין התלמידים שהגיעו לאולפן מצוי בחור מברית-המועצות בשם וולודיה ליפשיץ, שהתייצב לקטיף ועושה רושם מצויין. הוא נשמע כמרכסיסט אדוק, היודע בעל-פה מובאות שלמות מ"המניפסט הקומוניסטי" ומצטט חופשית מספריהם של אבות הסוציאליזם: לנין, סטאלין, מרכס ואנגלס. הוא ביקר בחדרו ועל הכוננית ראה את "הקפיטל" ברוסית שהביא עימו ממוסקווה. הוא מצטט מן המקורות המרקסיסטיים בחופשיות רבה.

לדבריו, וולודיה הציג עצמו כעסקן מפלגתי, שהיה בשעתו פעיל באיגודים-המקצועיים של ענף המתכת בבית-החרושת שבו עבד באוקראינה. עתה, כך אמר, הוא מייצג את תלמידי האולפן.

"מוזר ביותר, הוא מעולם לא נבחר לייצג את התלמידים," הפטרתי.

רכו-הפרדס סיפר, כי היידיש שבפיו שוטפת. "הוא ביקש לדון עימי על תנאי העסקתם של תלמידי האולפן בפרדס. חייכתי והסברתי לו, כי בקיבוץ אין צורך בוועד-עובדים וסירבתי לנהל עימו כל משא-ומתן. הודעתי לו כי תלמידי האולפן עובדים חצי יום, עד ארוחת-הצהריים כמקובל. הוא ניסה להתווכח עימי ולצטט חוזי-עבודה מקובלים בברית-המועצות, אך לא היה לי פנאי להאזין להרצאותיו המלומדות והסתלקתי. התוצאות לא איחרו לבוא: כל עוד אני  בפרדס – תלמידי האולפן קטפו אשכוליות במרץ רב, כשוולודיה מעודד אותם, אך ברגע שעברתי לפרדס אחר, וולודיה נתן אות וחלק מן העובדים ירד מן העצים והתיישב לאכול אשכוליות. היו תלמידים שהתעלמו מהוראותיו והמשיכו לקטוף. אחת התלמידות מארצות-הברית סיפרה לי כי הוא מינה עצמו לנציגם. משהזכירה לו כי מעולם לא נבחר, כינה אותה 'אוייבת-העם, זעיר-בורגנית הנעדרת כל זיקה סולידרית-פרולטרית.י לדבריו, בברית-המועצות טיפוסים כמותה אחד דינם – סיביר. בסיומו של אותו יום-עבודה, הספקם של העובדים היה זעום למדיי."

היו אלו זמירות חדשות שמעולם לא שמעתי כמותן והחלטתי לבדוק את הנושא מקרוב. למחרת בבוקר הגעתי בחשאי לפרדס וקטפתי אשכוליות מרחק-מה מן התלמידים. וולודיה לא השגיח בי והמריץ את הקוטפים, אך כאשר עבר גדליה, לפרדס אחר, נתן אות וחלק מחברי האולפן ירד מן העצים וישב לנוח.

כמחצית השעה חלפה ורכז-הפרדס היה בדרכו לפרדס. וולודיה שרק והתלמידים קמו לקטוף.

הופעתי ביחד עם רכז-הפרדס וביקשתי מכל חברי האולפן לעזוב את הפרדס ולשוב לאולפן. "וולודיה, בוא בבקשה למשרד," אמרתי לו, משתדל להסתיר את כעסי.

וולודיה נכנס למשרד, התיישב, ועוד לפני שפתחתי את פי, החל להסביר לי ביידיש וברוסית, כי הוא שען במקצועו, אך גם שרברב. אם אספק לו עבודה בדירות חברי הקיבוץ, הוא מוכן להעניק לי עשרים ושניים אחוזי עמלה מכל עבודה שיבצע. לדבריו, ברוסיה התעריף הוא עשרים אחוז.

"מדוע הורית לחברי האולפן להפסיק את הקטיף?" שאלתי.

לדבריו, הוא הציע לגדליה, רכז-הפרדס, עיסקה הוגנת: תשלום לפי מכסה, והרכז התעלם. לדבריו, הקבוצה מסוגלת לקטוף שני מכלים גדולים של פרי עד לשעת הצהריים, בתנאי שיזכו בתעריף הוגן. לדבריו, גדליה, "הריאקציונר" לא היה מוכן להיכנס עימו למשא-ומתן ופנה לו עורף.

"אצלנו בברית-המועצות," המשיך וולודיה לספר, "אם מנהל-עבודה אינו מתייחס בהגינות לדרישות העובדים – הוא מסולק מהמפעל. הפרולטריון הרוסי רגיש מאוד לנושאי מוסר-עבודה ומסרב להיות מנוצל."

וולודיה בן עשרים וחמש, בעל גוף חסון, שיער בהיר ובלורית שמוטה פרושה על מצחו. פנים חייכניות ומבע ערמומי. נוהג כמנהיג מלידה. לדבריו, הוא נולד בכפר קטן באוקראינה ועקר למוסקבה.

"איך קיבלת רישיון לגור במוסקווה?" שאלתי, והוא צחק.

"אהיה גלוי איתך, לצורך קבלת הרישיון, נשאתי אישה זונה מוסקבאית – נישואין פיקטיביים כמובן – והפכתי לסרסורה. לרוב התלוויתי אליה לדירות הלקוחות ובזמן שהיא 'עבדה', תיקנתי ברז דולף, שעון-קיר שמחוגיו עמדו מלכת, וגביתי סכומי כסף גבוהים."

חייכתי לעצמי: גדליה צפוני, רכז-הענף, מוותיקי הישוב, הציג אותו תחילה כמרכסיסט אדוק.

"והיכן אשתך היום?"

"במוסקבה, ממשיכה לעבוד. החלטתי לפתוח סניף בישראל. בשלב ראשון בקיבוץ, וכשיהיו לנו כמה עובדות חרוצות נעבור לתל-אביב. בינתיים לא יזיק אם אלמד קצת עברית."

"אתה יהודי?"

"כמובן," אמר וחיוך פשט על שפתיו. "מניין לדעתך היידיש שבפי?" 

"מניין באמת?"

"אבי חסיד חב"ד, ניהל בחשאי ישיבה ללימודי-קודש בלבוב."

"ואשתך?"

"גויה."

"ואתה אוהב אותה?"

 "אדוני, בוא נציג את העניין בפשטות. גלינה היא עסק משגשג." 

"האם סיפרת על מקצועך במשרדי הסוכנות היהודית?"

"מה, אני מטומטם?" וסבב אצבע סביב רקתו.

החלטתי להיפטר ממנו. יש לשלוח אותו מכאן מהר ככל-האפשר לפני שינצל את יופיו ויפתה נערות לעבוד בזנות. שמתי לב, שכמה מהן גילו בו עניין. כמובן שהוא סיפר להן שהוא רווק.  

בערב נערכה אספה של תלמידי האולפן. גוללתי את סיפור הפרדס ושאלתי את דעתם. רובם התרעמו על הנהלת-האולפן שמינתה את וולודיה כנציג האולפן. מיהרתי להכחיש ולהדגיש, כי וולודיה שיקר במצח נחושה; איש לא מינה אותו לנציגם.

וולודיה ביקש להסביר עצמו:

 "ברוסיה למדנו, כי גיבושו של פרולטריון בעל הכרה מעמדית, הוא תנאי לכינונה של חברה סוציאליסטית, והקיבוץ הלא מתיימר להיות סוציאליסטי. כפרולטר בעל הכרה מעמדית, התנדבתי לייצג את האולפן והצעתי למנהל-הפרדס תנאי עבודה הוגנים: לקזז מהשכר את הוצאות האולפן ולדון עימי על מחיר ריאלי לשעת עבודה. אינכם מבינים שמנהלי הקיבוץ מוכרים את הפרי שאתם קוטפים – ומשלשלים את הכסף לכיסם?! זהו קפיטלים הכי מושחת שאני מכיר! כשהייתי תלמיד בבית-ספר תיכון, קראנו על כך בכתבי לנין ולא האמנו שדברים כאלה קיימים במציאות. לא באתי לפלשתינה כדי להיות עבד!" וולודיה הצהיר בהתרגשות.   

האולפן עדיין לא נפתח ותלמיד ראשון, בוגר ה"סוציאליזם-הסובייטי", סולק מן הקיבוץ.

ב. בארמונו של "הכריש"

נתבקשתי על-ידי יהודית, רכזת-התרבות של הקיבוץ, להכין ערב שמוקדש לכלא שאטה, ששוכן בקרבתנו. היא ביקשה שמפקד-הכלא יספר על השפעת חיי היום-יום בכלא והאם העונשים מרתיעים מהמשך הפשיעה. הפסיכולוגית תדבר על הניתוק מן האישה, הילדים; הקרימינולוגית תדבר על הרקע שמביאם אל הכלא, וכמה מן האסירים ייספרו לְמה גורמת להם השהות הארוכה בכלא. הנושא הלהיב אותי וביקשתי להיפגש עם מפקד-הכלא, גונדר-משנה דותן. אמרתי לו שאני חבר-קיבוץ אך גם עיתונאי ב"על-המשמר". המפקד פנה להנהלת שרות בתי-הסוהר והאישור ניתן.

קיבלתי אישור כניסה לבית-הכלא והופניתי אל מפקד הכלא. כעיתונאי, לא התאפקתי והתחלתי לראיין אותו. ביקשתי לדעת אם הישיבה בכלא מחזירה אנשים למוטב, ומפקד הכלא הבהיר לי כי בעולם הנאור כבר מזמן הגיעו למסקנה כי הכליאה כעונש פשטה את הרגל.

"וכיצד אתה, כמפקד הכלא, מתמודד עם ענישה, שפשטה את הרגל?"

המפקד ציין כי הכלא נועד להכשיר את האסיר לחיי חופש נורמטיביים, אך ברוב המקרים, התוצאה היא כישלון. למעלה משבעים אחוז של המשתחררים שבים אל בין הסורגים. בתקופה הכי קשה בחייו של אסיר, שבה כל-כך חשוב לשמור על ליכוד המשפחה, האסיר מוצא עצמו מבודד ומנוכר. שנים חולפות ורקמת הקשרים בינו לבין אשתו, בינו לבין ילדיו, נפרמת. אשתו, במקרים רבים, מתגרשת ממנו, הילדים, בגיל בית-הספר, מתביישים בו ומסרבים לבוא לביקורים. הם מסתירים בפני חבריהם שאביהם בכלא וטוענים שהוא בחו"ל. הניתוק והייאוש הופכים למציאות שאינה ניתנת לתיקון.

הוא תיאר את הצפיפות השוררת בבתי-הכלא, ההופכת את חיי האסירים לגיהינום. אסירים רבים אינם עוצמים עיין בלילות מחשש שייאנסו. המקום היחיד שבו נשמרת פרטיותם היחסית היא מיטתם – כאשר הם מבודדים עצמם בווילון, אך עדיין שומעים את צעקות חבריהם הנאנסים. אלה סיוטים שיוצרים פחדים, ייאוש, רחמים ובמקרים רבים רגשות נקמה. האסיר שומע ואינו יכול להושיע. אם יתערב או יתלונן – ייחשב למַלשן וייחתך בפניו. דותן הדגיש, כי בתי-הכלא בישראל אינם ערוכים לקליטת אלפי מחבלים מהגדה ומהרצועה. הוא סיפר כי במדינות נאורות, כמו ארצות סקנדינביה, מצויים בתי-כלא שבהם הצפיפות סבירה ואפילו קיימים חדרי-ייחוד, שנועדו לאפשר לבעל ואשתו תנאי התייחדות.

"מדוע שלא ננסה זאת אצלנו?"

גונדר-משנה דותן סיפר, שהנושא עלה לדיון ושר-המשטרה הסביר, כי כל הסיכויים שהאישה, בהזדמנות חגיגית זו, תבריח סמים לכלא, אף אם תגיע למפגש ערומה כביום היוולדה.

"האם זו תשובה הולמת?" שאלתי,

"הקיים בית-כלא אחד בעולם, שהוא נקי מסמים?"

סיבה שנייה שהשר העלה, כששאל: ומה יהא על רווקים וגרושים? מי ידאג לספק את צרכיהם המיניים? האם שירות בתי-הסוהר ידאג להם לזונות?

ומה על הילדים שבאים עם האם לביקור? הללו ימתינו בחוץ עד שאימא ואבא יגמרו? ואיך נתמודד עם אסירי הגדה והרצועה? נקים למענם בתי-בושת פלסטיניים סמוכים לכלא? או נחזיק צי של רכבים מיוחדים, שיביאו אותן מן הגדה?

 ביקשתי להיפגש עם סמכות עליונה מבין האסירים ולשמוע את דעתו על החיים בכלא.

יצאנו לחצר שהמתה תנועה: אסירים במדים חומים התהלכו על שטח בגודל מגרש כדור-סל כשהם צועדים בזוגות ובשלשות הלוך-ושוב. ובעודם מסתובבים, דותן ניגש אל שלום דנינו והציגו בפניי כשופט-עליון בבית-המשפט של העולם-התחתון ואף הציע לו, שיארח אותי ויסביר לו כיצד פועל הכלא.

"ברצון רב, כבודו מוזמן לארמון," שלום דנינו קד קידה לעברי ולחצנו ידיים. דותן נפנף לנו לשלום ושב למשרדו. 

ה"ארמון"  – חדר בן עשרים מטר מרובעים, שבו ישנים שנים-עשר אסירים על שש מיטות דו-קומתיות. התא היה נקי, מצוחצח והרצפה בהקה. וילון כיסה חלון מסורג, הצל את התא משמש יוקדת והשרה נינוחות. ליד כל מיטה-תחתית ניצבה ארונית ועליה מאפרה נקייה מזנבות של סיגריות. הקירות היו עמוסים תמונות-עירום של שחקניות בתנוחות נועזות הגזורות מירחוני "פלייבוי". לאחר שהושבתי על כיסא, ניגש אליי אסיר ובנימוס-של-מלצר שאל מה אבקש לשתות.

"פה בית-כלא או קפה-עטרה?" תמהתי. 

"פה המזללה של מנדי," שלום הבהיר והצביע על כוננית ספרים, שמעל למיטתו ובה כל כתבי דיימון ראניון.

"אתה קורא בהם?" 

"כל יום לפני כיבוי-אורות. אגב, כל משקה שתבקש – תקבל. רוצה שוקו חם עם עוגת-גבינה און-דה-האוס"? – ושלף מכיסו קופסת סיגריות 'קנט', הציע לי סיגריה, שדחיתי בנימוס ונטל אחת לעצמו. ה"מלצר" מיהר לשלוף מצית. שלום דנינו פלט עשן מנחיריו בשני סילונים דקים ולעיתים עיגל את שפתיו והדף לאוויר טבעות-עשן.

הצצתי במלך-מלכי-המלכים: כחוש, לגופו מכנסי-ספורט קצרים, גופייה נקייה ולרגליו נעלי-בית. פניו צנומים מבטו נוקב וטון דיבורו פסקני. כך נראה מנהיג, שהכול סרים למרותו? לדבריו, מזה שנים הוא מכהן כשופט-עליון ופסקי-דין שלו הם ללא עוררין. לא, לא, הוא הרגיע אותי, הוא אינו בוגר הפקולטה-למשפטים; בקושי סיים כיתה ו'. הנהלת-הכלא מכבדת את מעמדו, אך מתעלמת מסמכויותיו. שלום נחשב לאסיר "כבד", שעל ראשו תלויים תיקים רבים ולא אחת כיכב בעיתונים ונהנה מיוקרה וכבוד רב.

לאחר קפה ערב לחך ונתח עוגת-גבינה שנימחה בפה, ביקשתי לדעת כיצד פועלת המערכת הפנימית של הכלא. לדבריו, כלא כמוהו כים סוער ובו דגים לרוב. חלקם דגיגי-רקק, אך ישנן גם ברקודות בעלות שיניים חדות, שיש להיזהר מפניהן. בלב הים שט לו להנאתו ובניחותא כריש, השולט על ממלכת-הדגים.

    "וזה אתה."

     "נכון."

     "ואין במים לווייתנים?"

     "לווייתנים הם בדרך-כלל מחוץ לכלא. להללו שיג ושיח עם שועי המדינה: חברי-כנסת, שרים, שופטים. רובם מיליונרים הנוסעים בקדילקים ומרוויחים את כספם בדרכים עקלקלות, אך למשטרה אין יכולת להוכיח זאת. ובאיזה סמרטוט-עיתון אתה כותב?" שלום שאל.

"למה סמרטוט-עיתון?"

"ככה דיימון ראניון מכנה עיתונים בספרו 'ברנשים וחתיכות'. קראת?"

"קראתי בנעוריי."

"כדאי לך לשוב ולקרוא בו. דיימון ראניון לא פחות חשוב משקספיר."

"קראת משהו משקספיר?"

"ניסיתי, אבל הסגנון כבד מאוד."

שלום הסביר, כי באותו ים מצויים גם ונחשים מרוטי קשקשים –  או בשפת הכלא: 'מניאקים', וביניהם: מלשנים, אנסים, סוטי-מין, שחייהם לרוב קצרים, רובם נטרפים. דגיג  קצת יותר גדול הוא ה'סנג'ר' –  כינוי צרפתי למשרת, והצביע על אלברט סמי. "תפקידו לנקות את החדר, לכבס סדינים, לנגב אבק ולהגיש לי כוס חלב חם מדי בוקר. גם אלה אינם מאריכים ימים. רובם עובדים קשה מאוד בימים ונאנסים במשכבי-זכר בלילות. זן אחר הם שפמנונים וצלופחים. הללו החלו במוסדות לילדים עבריינים, התבגרו, המשיכו לתל-מונד והגיעו עד הלום. ים זה לא מה שאתה רואה," הבהיר שלום, "ים זה מלחמה, דגים קטנים נגד דגים גדולים, סרטנים, צלופחים, שהודפים אותם לסלעים, פוצעים אותם ומוצצים את דמם. מבחוץ הים נראה כזה חלק, רוגע, אבל בפנים – ג'ונגל. "   

"האם כריש כמוך נבחר לתפקיד? איך בוחרים מנהיג בכלא?"

שלום פרץ בצחוק והבהיר כי בכלא אין דמוקרטיה. מנהיג הוא אדם שצמח לתוך תפקידו. בכל שכונה מצויות כנופיות, שמתחילות את דרכן בגיל שמונה-תשע. ההתחלה מעשי-קונדס: סחיבת בקבוק-מיץ ממשאית פורקת, סחיבת פירות בשוק, ובהדרגה עולים כיתה ועוברים לפריצות רציניות, שמישהו צריך לתכנן, להדריך את הפורצים ולהפעילם. עם הזמן, אותו מפעיל הופך למנהיג, שהכול סרים למרותו. כנופיות מצויות בכל ערי ישראל: ירושלים, חיפה, תל-אביב, חולון, בת-ים, בני-ברק, באר-שבע, התקווה, הכרם, פרדס-כץ, שלא לדבר על המגזר הערבי והבדואי. חלק מהנערים נתפס ונשלח למוסדות נוער-עבריין. שם הם לומדים את רזי המקצוע, מכירים זה את זה ונוצרים קשרים חברתיים.

   אגלי זיעה בצבצו על מצחו של השופט, שלפתע הפטיר:

"אלברט, תפתח את החלון, אולי תבוא עלינו קצת מערבית-צוננת."

והסנג'ר מיהר לפתוח חלון, הביא מגבת לחה וניגב את מצחו של שלום. אחר-כך הביא כד מים צוננים והרתיח קפה שחור עם הל. 

"האם הנהלת-הכלא מכירה בסמכותך?" שאלתי בזהירות.

"לא, אך מעריכה את כוחי. אני חושש שבקרוב גם אתם, הקיבוצניקים, תחושו בכך – אם ההנהלה לא תבקש ממני יפה, שאשחרר אסירים למסיבת ליל-שבת שלכם. בלי אישורי הם לא יגיעו." 

"עד כדי כך?"

"עד כדי כך."

"הצחקת אותי," אמרתי.

"צוחק מי שצוחק אחרון," קבע בחיוך, קם ממקומו והבנתי שהפגישה נסתיימה.  

שבתי למחרת-היום ומר דותן הסביר לי כי אסור להנהלה להכיר במנהיגי הכלא כרשות סמכותית שעליהם לבקש מהם רשות. אם ייחצה קו עדין זה – הם יהיו אלה שיכתיבו את נוהלי הכלא. "אתה מתאר לעצמך שאני, מפקד הכלא, נציגה של מדינת-ישראל, פונה אל פושע ותיק, ששמו הולך לפניו ועשרות תיקים תלויים על ראשו, כדי לקבל רשות להרצות בקיבוץ?!"

נכנסתי אל שלום דנינו ושוב זכיתי בקפה ועוגה.    

"מיהו מנהיג טוב?" שאלתי את שלום והוא מצמץ בעיניו. לדבריו, מנהיג טוב דואג שלאסירים שלו שלא יחסר להם דבר: סמים, כסף לקנטינה, הגנה מפני כנופיות אחרות, ואם נחוץ – עזרה כספית למשפחה. כל כנופיה דואגת, שחלק מן השלל יישמר כקרן למשפחות שיקיריהן בכלא." 

"לפי הדברים שלך, כדי להחזיק כנופיה בכלא, מנהיג צריך להיות מיליונר."

שלום צחק. לדבריו, בזמן שהמנהיג בכלא – הזונות ממשיכות להזדיין, תחנות-הסמים מזרימות סמים לצרכנים, המהמרים מהמרים, הפורצים פורצים, וכל זה, כדי להבטיח קיום מכובד למשפחות, שיקיריהן בכלא. "אנו חברת-ביטוח בלי ערבון מוגבל. היום אני בפנים ואתה בחוץ ומחר הגלגל מתהפך. אצלנו אומרים: אדם בלא מטבע – טובע."

"איך סמים חודרים לכלא?"

לדבריו, מרבית הסמים מוחדרים על-ידי סוהרים, שאינם מסוגלים לפרנס משפחה מהמשכורות המגוחכות ששירות בתי-הסוהר משלם. היתר מובא על-ידי אסירים ששבים מחופשות וישנן עוד שיטות, שלא פרט. בתי-כלא רוויים סמים. מי שלא נטל סמים בהיותו מחוץ לכלא – מתוודע אליהם בין הכתלים.   

"יש סיכוי שיום אחד יקום מנהיג אחר תחתיך? אתה חושש מכך? "

שלום גיחך, שלף סיגריה והסנג'ר מיהר להצית אש. הוא הסביר, כי שופט בכלא מעמדו יותר יציב מראש-ממשלת-ישראל, שהכנסת יכולה לפטרו. בכלא אין בחירות, אין הצבעות ואין פיטורים. פה יש סדר. פתגם ערבי אומר, "הקערה בבית-המרחץ נגנבה, ואיך המסובן ישטוף את גופו?" בבית-המרחץ שלי, איש לא יעז לגנוב את הקערה.     

"איך נודע לך על המסיבה בקיבוץ?"

"כמונו כמוכם – גם אסירים אינם מסגירים מקורות..."

זמן רב חלף עד שנקבע מועד למסיבה. בינתיים המשכתי לבקר אצל דותן ואצל שלום דנינו. יום אחד סיפרתי לשלום על עורך המוסף השבועי, שגילה עניין רב במקצועו וביקש שיכתוב על אחד המשפטים שניהל בכלא.

"היש לנשפטים סנגורים? קטגורים? אתה חוקר עדים?" שבתי לשאול.

שלום סיפר, שמשפטים בכלא הם דבר מאוד מאוד רציני. "אני שומע את שני הצדדים ולאחר חמש דקות יש פסק-דין בלי ערעורים ובלי עינויי-דין. אני מנוסה מאוד, מבחין על נקלה בשקר . איש לא יעז לשקר בנוכחותי. אתמול קנסתי אסיר ב-40,000 לירות.

"אתה מוכן לכתוב על כך בעיתון?" שאלתי ושלום נענע ראשו לשלילה. "זה חומר חסוי." הוא חש באכזבתי ולאחר שתיקה ממושכת הפטיר:

"אתה יודע מה, אספר לך סיפור מפולפל מהימים שקראו לי בשכונה 'פה מפיק מרגליות', שתוכל לפרסם ב'ל-המשמר'. זה סיפור יפה, שיש בו גם צדדים לא כל-כך מוסריים. קשה לי להאמין שהעיתון שלך יפרסם."

"נסה אותנו, ואולי יתברר לך שעיתוננו יותר פתוח משחשבת," הגבתי. 

שלום התרווח על מיטתו והסנג'ר הביא שני כרים וריפד את השטח בין גבו לקיר.                                   

ג. אבטיח קטן בבטן

"יום אחד אנחנו יושבים בבית-קפה אצל הבולגרי בשכונה שלנו, בבת-ים, ומנגבים חומוס, טחינה, טובלים פיתה בקובה, בברבונייס במיץ-עגבניות, שואבים לגרון קוניאק, עראק, בירה," החל שלום לגלגל סיפור. "פתאום נכנסת לבית-הקפה רוזה הרזה עם אבטיח קטן בשיפולי בטנה ומחפשת את בן-עמי."

"'בשביל מה?' אנחנו שואלים."

"'בשביל זה," ומצביעה על האבטיח."

"'יאלה מלעונה, תעופי לנו מן העיניים,' משיבים לה החבר'ה. בן-עמי הוא בסך-הכול ילד בן ארבע-עשרה עם פרצוף שעדיין מלא בחצ'קונים, ואת גדולה עליו באיזה עשרה מיספרים."

"מי זה בן-עמי? " שאלתי.

"זה הבן של אבוש הגדול, שהוא כבד מאוד בכסף. רוזה לא נבהלה והשיבה: 'אם בן-עמי לא יגיע, אני מגישה תלונה במשטרה,' כך היא מאיימת, ומספרת לנו סיפור מן ההפטרה." 

"'יאללה, תתחפפי כבר. יש פה סעודת-עבודה מכובדת', מסבירים לה, ורוזה רצה  למשטרה. כעבור חודש אבוש בא אלי בבהלה:

"'שלום, פזר כמה מרגליות ותציל אותי."

"מה קרה?"

 "'הילד הקטן שלי, בן-עמי השחיל את רוזה בתור ספתח לחיים ארוכים והשאיר לה מזכרת קטנה. בעוד שבוע יהיה משפט'."  

"אני בודק מי השופט והשמש מספר לי, שזה שופט עתיק מאוד מטבריה, עוד מהימים שהבריטים משלו בארץ, ואולי אפילו עוד מימי התורכים. הוא כמעט עיוור, בקושי מבדיל בין יום ובין לילה. בעוד חודש הוא יוצא לפנסיה. לילה שלם לא ישנתי וחשבתי: איך מצילים את הינוקא? ניסיתי להציע לרוזה "ברכה" של כמה עשרות לירות והפרֶחה 'לא אבתה שמוע', כמו שאומרים. ניסינו לאיים ולא נבהלה. לבסוף בניתי תוכנית. ניגשתי לשפרה, השרמוטה השכונתית והבטחתי לה פרוות-שועל על הצוואר אם תעשה כל מה שאגיד לה, והיא קפצה לשמיים. פרוות-שועל אמתית לא תמצא בשוק-הפשפשים של יפו. קודם-כל , צריך לצוד שועל, אחר-כך לפשוט לו את העור, לייבש אותו טוב טוב בשמש, למתוח, לגהץ ובסוף להדביק עיניים מפלאסטיק.

"מן הון להון, המשפט נקבע למחרת היום לעשר בבוקר. השכם בבוקר, הגעתי לביתו של בן-עמי, ביקשתי מאימו חליפת בגדים נוספת באותם צבעים ותעודת-זהות. אני הולך אתו ועם שפרה למאפרת-שחקנים שאני מכיר ב'הבימה', אמנית-פלאסטית. אל תשאל אותי מה זה. המאפרת מסתכלת על שניהם טוב טוב, משטיחה לרוזה את שני הבונבונים בתחבושת אלסטית, מספרת אותה קצר, שמה משחות, צבעים, מלבישה אותה בבגדיו של בן-עמי, ומה אגיד לך, קופּי מושלם. אבוש הגדול, אביו-מולידו, אילו ראה אותם יחד, היה בטוח שנולדו לו תאומים. 

"בצהריים לקחתי את שפרה לבית-המשפט ואמרתי לה: 'את אילמת. רק אני מדבר. בסדר'?

"'עלא כיפק' היא עונה לי."

"מזכיר בית-המשפט קורא את כתב-האישום והשופט שואל את הנאשם אם הוא מודה באשמה. אני קופץ ממקומי ועונה: 'לא כבודו'."

"'למה לא'? תוהה השופט. תראה איזה בטן יש לה, ומצביע על כרסה."

"'כבוד השופט, לקליינט שלי אין פומפה בשביל לנפח בטן', אני מסביר, והשופט עושה פרצוף מופתע, מקפיץ גבות כסופות לתקרה וכולו תדהמה. אף-פעם לא שמע טענה כזאת.

"'אתה אומר שהנאשם נולד בלי המה-שמו?' שואל השופט והגבות השעירות שלו מגיפות את גלגלי עיניו. 

"'כן, כבודו. הקדוש-ברוך-הוא כנראה שכח להדביק לו פומפה לפני ששלח אותו לאמא-אדמה'." 

"'אני אקנוס אותך על בזיון בית-המשפט אם תאשים את הקדוש-ברוך-הוא. הוא מחוץ לתחום השיפוט', זעם השופט."

"'כבודו, אני מתנצל'."

"השופט הכריז על הפסקה וביקש מבן-עמי, שעמד עד כה בפינה לגשת לחדרו. אני נכנס איתו לחדר, והשופט בודק בזכוכית-מגדלת את תעודת-הזהות ומשווה את הפרצוף לתמונה, ולאחר בדיקה מאוד מאוד קפדנית, הוא משתכנע שהתעודה אינה מזויפת. הוא קם כדי לגשת לשולחן, שולף מכיסו ממחטה, מתיישב ומנגב את עיניו. ניצלתי את ההזדמנות והחלפתי במהירות את בן-עמי בשפרה. "

"שלום, מה היה קורה אילו השופט גילה את הזיוף?"

"הייתי נכנס לכלא. במקצוע שלנו, אין חוכמות, אם מסתכנים ונתפסים – משלמים מחיר כבד מאוד."

"אחר-כך, הוא ביקש משפרה לעלות על השולחן, להוריד את המכנסיים, את התחתונים ולפתוח רגליים. אתה מבין, הוא רוצה לגלות איפה בן-עמי מחביא את הפומפה. עזרתי לשפרה לעלת על השולחן, היא הורידה את המכנסיים, החליקה את התחתונים, פשקה רגליים, והשופט החל לחפש אחר ה"פומפה" החבויה. הוא התכופף, שם על האף זוג משקפי-קריאה, נעזר בפנסו-האישי, שהאיר כל חלקה טובה, סובב אותה כמו סביבון-חנוכה מצד לצד, חבט לה בישבן, אולי החביאה שם, ביקש שתתכופף, דחף את ראשו בין רגליה ולא מצא לא פומפה ולא בטיח...

"'בן-עמי, איפה האבטיח שהיה לך בבטן?' השופט שאל ותימהון על פניו. לא התבלבלתי ומיהרתי לענות במקומו: 'כבוד השופט זה היה פוטו-מורגאנה',"

 "מה זה?" 

"הנחתי כיפה על ראשי ומיהרתי לצטט מספר 'שופטים', פרק ט' פסוק ל"ו: 'צל ההרים אתה רואה כאנשים.' השופט התפעל מהידע שהפגנתי והסתפק בזה. הוא לא ידע שהתכוננתי באופן מאוד יסודי לעדות. הוא שב לנענע בראשו וחזר לחטט בקרביה.

לרגע תפס משהו והחל לצבוט. חיוך של תאווה פשט על שפתיו, נחירי אפו החלו לרטוט והוא החל לנחור כמו חזיר. כתם נקווה על שלמת השופט שלבש. פתאום השרמוטה שכחה את תפקידה והחלה לענטז בהתלהבות. שמתי את כף-ידי על הירכתיים שלה, דחפתי לה צביטה סמוך לפתח-תקווה, וצעקתי:

"'בן-עמי, תן כבוד לשופט!' והיא קפאה על מקומה."  

"וכמו שאומר שקספיר שלכם: לא פומפה ולא ביצים. הבדיקה הסתיימה. השופט יצא לשטוף ידיים, להחליף מכנסיים, תחתונים, להתקלח ולהירגע. מגיע לו, המסכן, עבד קשה."

"כעבור שעה, השופט עלה אל דוכן-השופטים והשמש צעק: "בית-המשפט! לאחר שהתיישב, הכריז:

"'הנאשם זכאי!'" רוזה שמעה את פסק-הדין קפצה ממקומה והחלה לצעוק, לנפנף ידיים, הלמה בכוח על בטנה כאילו היה זה תוף-מרים:

"'אדון שופט, אתה חושב שהבטן התנפחה לי מרוח-הקודש?' היא צרחה, יבבה, קיללה והסדרנים הוציאו אותה מאולם בית-המשפט. השופט רכן לעברי ולחש:

"מישהו הכניס אותה להיריון והיא נטפלה לילד."

"אנחנו יוצאים החוצה, ואני שואל את שפרה: 'מה פתאום התחלת לענטז?" והזנזונת משיבה לי:

"'זה שופט מאוד מאוד מקצועי. הוא תפס לי בדגדגן והתחיל למשוך ולשפשף. נראה אותך מתאפק'..."

"אל תשאל כמה כסף אבוש הגדול שפך ועשה לכבודי חפלה גדולה מאוד מאוד." 

אחרי הצחוק אלברט הסנג'ר הגיש עוד נגלה של קפה.

שני אסירים דפקו על הדלת ואלברט לחש לאזנו של שלום, שנקבע לו משפט לעוד חמש דקות. 

בערב הכנתי כתבה מפורטת והעברתי את החומר לעורך-המוסף.

שלום דנינו העריך נכונה, הסיפור נפסל לפרסום.

ד. ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך

חציתי את חצר הכלא, בדרכי החוצה. לפתע שמעתי קול:

"אדון מורה, אתה זוכר אותי? אני וולודיה ליפשיץ, מרוסיה, הייתי תלמיד שלך באולפן."

 עצרתי בבת-אחת. לפניי ניצב וולודיה, שבשעתו ניסה להמריד את תלמידי-האולפן שלא יקטפו אשכוליות בפרדס לפני שייערך הסכם-עבודה. הכלא עשה בו שָמות: קומתו שחה, פניו קמטו, שיער ראשו התדלדל, הכסיף, ושיניו הקדמיות נעקרו. זרועותיו מלאות צלקות. הרבה סיגריות כובו עליהן. "חורבה של אדם," מלמלתי ביני לביני.      

 "בוא, נעלה לחדר-ההנהלה ותספר לי מה קרה לך," הצעתי.

"אדון מורה, לעלות לחדר-המנהל זה אומר שאני מַלשן ומחר חותכים לי את הפנים. כבר חתכו אותי פה מספיק," והצביע על צלקות בשתי זרועותיו.

"על מה אתה יושב?"

"כל-מיני דברים: פריצות, גניבות, צ'קים בלי כיסוי, סחיבת נשק מהצבא...." לפתע בקעו מגרונו יבבות קטועות.

"אדון מורה, אני מבקש שתשקם אותי. אני כבר לא אותו וולודיה שעשה מניפולציות בקיבוץ. בבקשה, תוציא אותי מפה, הם יהרגו אותי." הוא בכה כילד קטן.

"כמה זמן אתה יושב?"

"שישים וארבע חודש. אני רוצה לצאת מהזבל הזה. תשקם אותי, אני מוכן לעבוד בקיבוץ בחינם, לקטוף כל היום אשכוליות, אני לא יעשה בעיות."

"כמה חסר לך לשני-שליש?"

"עשר שבועות."

"מה עם אשתך ממוסקווה?"

"התחתנה עם אחר."

"אדבר עם מנהל-הכלא ואשמע מה אפשר לעשות," אמרתי ועליתי לחדר-המנהל. בדרך נזכרתי שאביו נמנה עם חסידי חב"ד שניהל בלבוב ישיבה במחתרת. בכל-זאת ייחוס... אמרתי לעצמי להגנתו. 

"מר דותן, איך מתנהג  וולודיה ליפשיץ?"

"אתה מכיר אותו?"

"הוא הגיע אלינו לאולפן וגירשתי אותו."

"וולודיה עושה פה הרבה בעיות."

"יש לו סיכוי לשליש?"

"הוא יותר בצינוק מאשר בתא. יש לו סעיף ביטחוני – גניבת נשק מצה"ל ומכירתו לאנשי פת"ח."

"תפסתם אותו על חם?"

"תפסנו איש פת"ח עם נשק ישראלי וזה הלשין עליו. הוא בטח ביקש ממך שתשקם אותו, נכון?"

"נכון."

מפקד הכלא סיפר כי וולודיה אמר לו, שלמד באולפן והיה תלמיד מצטיין. כולם קינאו בו, עד שהעלילו עליו כל מיני עלילות-שקר והוא נאלץ להסתלק. "הוא חושב שעשו אותי באצבע. אל תתפלא אם יום אחד ירצחו אותו. יש לו פה הרבה אויבים. כשלאדם יש מנטליות של פושע – אין הרבה מה לעשות. אני כבר שלושים שנה בשירות בתי-הסוהר ויכול לומר לך בביטחון למי יש סיכוי להשתקם ולמי אין."

"מהי בדיוק 'מנטליות של פושע'?"

"לכל מסגרת-שיקום שוולודיה יישלח – למחרת-היום, יתחיל לתכנן איך לגנוב את הקופה..." 

כעבור חודש, בליל-שבת, נערכה המסיבה. לקיבוץ הגיעו: מפקד-הכלא גונדר-משנה דותן, העובדת-הסוציאלית, הפסיכולוגית והקרימינולוגית. על קיר חדר-האוכל התנוססה סיסמה:

"ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך..."

"ואיפה האסירים?" שאלתי את דותן.

"שלום דנינו לא אישר להם לצאת, אלא אם אבקש את רשותו, ולנו אסור לבקש, כי בכך אנו מכירים בסמכותו... אך אל תדאג, הוא ישלם על-כך ביוקר..."

נזכרתי בדבריו: "צוחק מי שצוחק אחרון."

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר פרקי יומן (1971)

חלק שלישי

אתמול בערב [יום שני, 15.11] הלכתי לבקר אצל שדה, לראשונה מאז חזרתי מחוץ-לארץ. הוא השמין והזדקן. אולי משום שלא התגלח כמה ימים וזקנו לבן ברובו. כרגיל שתק בתחילת הערב, אבל לאחר ששאלתי אותו – "מה נשמע עם שרי?" – החל לדבר ולא הפסיק עד אחת בלילה כמעט. אלמלא הייתי הולך היה ממשיך לדבר.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 16 בנובמבר 1971.

*

אתמול [יום שלישי, 16.11] הייתי עייף והלכתי לישון. אכתוב עתה מחדש את הדברים כסדרם.

שלשום בערב [יום שני, 15.11] ענת הלכה לקונצרט של האנסמבל הקאמרי ואני לשדה. הוא עוסק עתה בעיקר בכתיבת כתבותיו למוסף השבועי של "ידיעות אחרונות". משלמים לו שלוש מאות לירות לכתבה. לאחרונה כתב על קאליגולה, על המאפייה, ובעיקר על ציירים. עתה הוא מכין כתבה על מלאת שבעים שנה לפרס נובל. הוא חותם בשם רחבעם צור. חוץ מזה הוא מגיש בג"צ, ביוזמת מונדי, על כך שהשמיטו את שמותיהם כמעבד וכעורך לשוני בגירסה הטלוויזיונית של "מעבר לגבולין".

השיחה הגיעה לנקודה מתה.

שאלתי – "מה נשמע עם שרי?"

הוא סיפר לי כי בליל שישי [ש]בו חל ליקוי הלבנה (זה היה שבוע לפני נסיעתי לונדון [אותו ערב הרציתי על סולז'ניצין בקבוצת גבע]) היא צילצלה אליו ואמרה, "אתה יודע, פנחס, שיש עכשיו ליקוי חמה?"

כעבור שבוע, שוב ביום שישי (זה היה היום בו הגעתי ללונדון) צילצלה אליו שרי לפנות-ערב וביקשה שיבוא לירושלים לבקר אותה. הוא סירב.

כעבור שעתיים שבה וביקשה ממנו בטלפון. הוא החליט שאולי מצבה קשה, והלא כבר ניסתה כמה פעמים להתאבד. ואם יקרה לה משהו – הרי לא יוכל לסלוח לעצמו. ובכן הסכים ונסע.

נסע לירושלים ביום שישי לפנות-ערב במונית, וממרכז העיר אליה. יש לה דירה יפה בסביבות רחוב הפלמ"ח. בעלה לא היה בבית. כאשר שאל איפה הוא, אמרה שהיא לא יודעת. היא חושבת שנסע לשבת להוריו. הם גרים בלוד או בקריית גת.

כל הלילה בילה אצלה. הוא לא שכב איתה. אם היתה עומדת על כך בתוקף – היה נעתר. אבל היא לא הציעה. ומעקרונותיו הוא שלא להתעסק עם נשים נשואות. מחוץ לזה היא פריג'ידית, לדבריו. מחצית הלילה בילו בשיחה נעימה. אבל מחציתו השנייה היתה מתמשכת ולא נעימה. בבוקר עלו על גג הבית ושכבו והסתכלו על ירושלים. ואז הוא החליט שהיא – .... הוא כבר הכיר אותה נערה ומשוגעת וחולה ובכל מיני מצבים, אבל אף פעם לא הרגיש שהיא ... – נידמה לו שגרם לכך גם הטיפול הנפשי שקיבלה. היא קוראת את "הארץ" כל יום! – חטא בל יסולח. ושקועה כל-כולה באוניברסיטה, אשר עליה ליגלגה פעם. הוא דיבר איתה דברים קשים והם נפרדו ברוגז. נידמה לו שהיא רצתה שהוא ייקח אותה בכוח, יפרוש את חסותו עליה, יציל אותה מבעלה ויחזור איתה לרמת-גן.

אחר-כך התחיל לספר את המעשה שקרה לו עם שתי הבחורות ביחד.

זה היה בשבת האחרונה שלפני תחילת הלימודים. כניראה ב-27 באוגוסט. בחורה אחת כבת שבע-עשרה צילצלה אליו כמה פעמים וביקשה לבקר אותו. כניראה שהיא חיפאית, אם כי לא אמר זאת במפורש. היא נערה מחוננת. בגיל ארבע-עשרה התחילה, לדבריו-לדבריה, ללמוד במקביל גם באוניברסיטה, או בטכניון – פיסיקה. ועתה היא משלימה את הדוקטוראט (!) שלה, וכבר הציעו לה לעבוד על... פצצת האטום, בכור האטומי. ניסים ונפלאות. היא גם הסבירה לו – והוא תמיד מאמין למה שהפיסיקאים אומרים – שכל אדם משדר ממוחו גלים של צבע, ולכל אדם יש צבע מיוחד. והיא – יש לה יכולת לראות לפעמים את הצבע הזה. רואים זאת רק בחשיכה. היא ראתה את הצבע של עצמה, בראי. וגם אצלו, כמובן – ראתה את ההילה הצבעונית. עכשיו מובן לו בדיוק מפני צייר[ו]  ג'יוטו, וכל הציירים האחרים של הרינסאנס וימי-הביניים – את ישו ושאר הקדושים עם הילות סביב לראשיהם. מתקבל על הדעת שאנשים ראו את ההילה הצבעונית סביב לראשו של ישו!

ובכן, ביום שישי צילצלה אליו בת השבע-עשרה וביקשה לבוא אליו. הוא הסכים, מאחר וכבר הגיעה לתל-אביב. אך אמר לה שתבוא אליו בשתיים. היא העירה אותו באחת-עשרה בבוקר.

בעשרה לשתיים שמע צלצול בדלת אך לא פתח. כעבור זמן קצר שמע עוד צלצול. הוא פתח והנה בדלת עומדת – אימו, ועל המדרגות יושבת הבחורה.

אחר-כך התברר ששתיהן באו באותו האוטובוס. אלא שהבחורה הלכה מהר יותר. ומשלא פתח לה, ישבה וחיכתה על המדרגות. כשראתה אותה האימא שלו, אמרה:

 "ילד, גם אתה מחכה לפנחס?"

שערה של הנערה היה גזוז קצר מאוד, והיא הולכת במכנסי ג'ינס, וניראית כנער. אבל, הבטיח לי – כשהיא מתפשטת יש לה גוף יפה מאוד ונשיי.

מאימא שלו נפטר מהר ונישאר עם הנערה. תוך עשר דקות יצרה כלפיו יחס חופשי לגמרי. "אהוד, היא ממש פתחה אותי. אתה יודע שזה לא קל להתקרב אל בני-אדם. יש משהו דוחה (אולי התכוון בכך לעצמו). יש יסוד של תוקפנות בכל מגע מיני בין בני-אדם. אבל איתה הכול היה פשוט. רק אמרתי לה להתפשט ומיד התפשטה בחופשיות כזאת, בטבעיות. הורידה את מכנסי הג'ינס שלה."

הוא התעסק איתה כמה זמן אבל לא פתח אותה מפני שהיא בתולה וקטינה, והוא לא רוצה להסתבך עם קטינות. ובכלל – זאת אחריות גדולה להיות הראשון אצלה, ואחר-כך היא עוד יכולה לבוא אליו בתביעות. הוא הסתפק כניראה בכך שהשפיך בחוץ. בדרך-כלל הוא נוהג כך. זה התברר לי מסיפור שסיפר קודם:

יש בחורה אחת מקיבוץ של "השומר הצעיר" בהרי אפרים אשר מאוהבת בו זמן רב. יש לה חבר, קצין בצנחנים, והוא אמר לה שתתחתן איתו [עם החבר]. כמה זמן לא שמע ממנה ופתאום צילצלה אליו והודיעה לו שהיא כבר נשואה לאותו בחור, ויש לה ילד בן שלושה חודשים, ובכל זאת היא רוצה לבקר אצלו, אצל שדה.

 "אני מקווה שהילד הוא לא במיקרה ממך?" הערתי.

 "תתפלא, חשבתי על כך. זה היה יכול להיות מבחינת סדר הזמנים. אבל אני אף פעם עוד לא גרמתי לבחורה להיכנס להריון. מה אני, משוגע? כבר אי-אפשר להיזהר, לוותר על שני רגעים של תענוג? אני לא יכול אפילו לחשוב על מה שקורה לבחורה שעושים לה הפלה. חופרים בפנים. זה נורא. להרוס חיים שלמים של בחורה בשביל עוד שני רגעים?"

וכך מנע אותה בחורה מ"השומר הצעיר" לבוא אליו. היא מצלצלת אליו בשש בבוקר, אחרי שבעלה הולך לעבודה, ומשתפכת בווידויי אהבה חזקים. אבל איך אפשר עם אישה שיש לה תינוק בן שלושה חודשים?

וזאת הסיבה מדוע לא פתח את בת השבע-עשרה.

אחרי שנירגעו קצת ישבו ודיברו. הוא שאל אותה מה היא חושבת לעשות עכשיו? והיא ענתה שהיא נישארת אצלו לשבת.

 "זה לא ייתכן כך," אמר. היא תפריע לו.

ואז דיבר איתה ושאל אותה על עצמה. הרי על ספרות ועיתון "הארץ" הוא לא מדבר עם בחורות, רק איתי. ובכלל, חוץ מאשר עם מונדי הוא לא מדבר בכלל עם סופרים, וכמעט שאינו רואה גברים, רק נשים. ולמרות שאיננו אוהב את קאפקא עולים בדעתו הדברים שהכוהן אומר ליוסף ק. בבית-המישפט: "יותר מדי אתה מבקש עזרת נשים."

ובכן, שאל אותה, כמו שהוא שואל תמיד – אם יש לה חבר. היא אמרה שאין לה, אבל היה לה עניין עם חברה והן היו קשורות מאוד. גם בזמן שהתעסק איתה הרגיש שיש בה משהו שמכוון לנשים.

ואז עלה בדעתו רעיון. יש לו עוד ידידה, בת עשרים ואחת, שגרה ברמת-גן ומצלצלת אליו כל כמה ימים. וגם איתה יש לו יחסים. היא רמזה לו פעם, ואולי יותר מפעם – שהיתה רוצה לנסות, או שכבר ניסתה זאת, עם אישה. ובכן, אמר לצעירה – אם הבוגרת תצלצל – יזמין אותה. אך הוא לא התקשר איתה כי אינו נוהג לטלפן אליה.

לא עבר זמן רב וצילצל הטלפון. זו היתה היא. הוא הסביר לה במה דברים אמורים והיא מיהרה לבוא. לפחות כדי שלא להשאיר אותו לבד עם הצעירה.

 "וכך, אהוד, אני יושב פה על הכורסה כמו שאני יושב עכשיו לפניך, (אני ישבתי ממולו בכורסה) והן שתיהן יושבות על הספה (ספה צרה, כמו דרגש, בקושי מקום שכיבה לאדם אחד, בין השולחן שבין שתי הכורסאות לבין החלון). והן מדברות. ואני מסתכל. ואז אחת מהן, אולי המבוגרת, אומרת לצעירה – 'את יודעת בשביל מה פנחס הזמין אותי לכאן?' – והצעירה אומרת – 'כן.' – 'אז את מוכנה?' – 'כן.' – וכמו שאני יושב למולך שתיהן מתפשטות ומתחילות להתעלס על הספה. ממש מולי. ואני מסתכל. ואחר-כך גם השתתפתי. אני זוכר שהצעירה, שהיא לבנה וצנומה, וניראית ארוכה, שכבה לאורך הספסל, המבוגרת, שהיא שחומה, גהרה עליה וליטפה אותה, וגם אני גהרתי. יותר נמוך, ועשיתי מה שעשיתי – ואז חשבתי שכך בדיוק מתואר גופו הלבן והרזה של ישו, השוכב לאחר שהורד מן הצלב, ועליו גוהרים.

 "וכך זה נמשך ארבעה ימים. ואל תחשוב שזה היה קל, אהוד. אפשר לומר שיצאתי בחסד. שהרי הייתי צריך להוכיח גם כן. הצעירה נישארה אמנם בבתוליה, וערב אחד הלכה לישון אצל המבוגרת והן המשיכו לעשות שם מה שעשו. זאת לא היתה אורגיה כמו האורגיות שעושים כל ערב בצפון תל-אביב. זה היה אחד הרגעים האמיתיים ביותר בחיים שלי. הרבה יותר אמיתי ממה שקרה עם שתי המזדיינות הקטנות בירושלים, שכתבתי עליהן ב'החיים כמשל'. ההן רצו סתם לראות אחת את השנייה נדפקת. אבל כאן אנחנו היינו במצב שלפני החטא. כמו בגן עדן. היינו ממש מהופנטים שלושתנו. מה שבחוץ-לארץ קרה לי לעיתים נדירות, והיה הפירוש לי – כשראיתי במועדון הסטריפטיז שתי נשים מלטפות אחת את השנייה – קרה כאן בצורה הכי טבעית וטהורה. שם רק אני ראיתי את היופי שבדבר. אבל כל השאר התייחסו לכך לגמרי אחרת. כולל שתי הנשים שעשו זאת. אבל כאן זה היה בדיוק כמו שאמרתי למונדי בספר השיחות, ואני אמרתי את זה רק מן הדמיון, מבלי שראיתי את הדבר – שתי נערות שנמצאות יחד ניראות במיקרה כזה כמו פרחים אחדים שפורחים יחד ומלטפים זה את זה."

 (מונדי שאל אותו הלאה: "האם קרה לך לשכב עם שתי נשים לסביות לילה שלם?"

תשובה: "לא עם שתיים ולא עם אחת, לצערי."

מונדי: "אני מאחל לך.")

השתיים האלה כמובן קראו את כל ספריו. וניראה שמונדי התרברב בפניו כי לו, למונדי, זה קרה.

ומה היה סופו של דבר?

כל הזמן פחד, לדבריו, כי מה שקרה ביניהם ייגמר בהתפרצות, בהיסטריה. כמו שהיה לפני כמה שנים כאשר הפשיט במאמר פיו את ציפי בנוכחות כמה אנשים בחדרו (על כך כתב ב"על מצבו של האדם"). אבל הכול היה בטבעיות. כל מה שקרה בין שניים לא הפריע כלל לשלישי. ולפעמים השתתפו כולם יחד.

אחרי כמה זמן נסעה המבוגרת לבקר את הצעירה בבית-הוריה באותה עיר – אבל הפגישה לא היתה מוצלחת. הצעירה רצתה כניראה שזה יישאר חד-פעמי. אמנם, הצעירה לשדה הציעה נישואין. בכל תמימותה אמרה לו שיתחתן איתה. ואילו המבוגרת, עימה הוא ממשיך להיפגש, ולא כדי לדבר על ספרות, כתבה לו על כך. הוא ביקש משתיהן לכתוב לו דו"חות על כך. והוא החזיק בידיו דף נייר שהמבוגרת כתבה. אלא שלדבריו היו אלה בעיקר דבריו שלו שהשמיע על המעשה, בדומה למה שסיפר לי. היא, המבוגרת, כותבת עכשיו ספר על מה שקרה, והוא מעודד אותה לכך.

 ["הוא סיפר שהיו אצלו כמה אנשים ועימם צעירה נאה (הוא אמר את שמה)," סיפר לי לימים אורפז, "עם חזה נאה במיוחד. אחרי שהתחממו קצת בשתיית תה, ביקש ממנה שתגלה את שדיה הנהדרים בשביל כולם לראות, והיא עשתה כן. הם ישבו שעה ארוכה ולא דיברו ורק הסתכלו בשדיה, וזה היה לדבריו לא פחות מרגש מ'דרשת הפרח' של סידהארתא."]

 "ועכשיו, תגיד לי אהוד, כבר שעתיים אני יושב ומספר לך על זה, מה דעתך על הדבר?"

 "אגיד לך את האמת, פנחס, קודם כל – זה מאוד מגרה אותי."

 (ובאמת, כוח המחשתו היה כה גדול, שהתמונה שהעלה אכן היתה מגרה).

 "אני מתפלא עליך, אהוד, שזאת התגובה שלך. אם יש לך בעיות מיניות אז תשכור לך שתי זונות ותעשה את זה."

 "אתה יודע בעצמך שעם זונות זה לא אותו דבר. זה משפיל. אבל כמו שסיפרת שקרה לך, זה טבעי."

על כך הסכים. הוא מוכרח, הוא מרגיש – שעליו לכתוב על כך. אבל הוא לא יכול רק לתאר את מה שקרה, כי אז זה יהיה נאטוראליזם. והוא נגד נאטוראליזם. הוא מחפש את המשמעות המיסטית העמוקה.

אמרתי לו שמאחר וכל חייו שאף להיות במצב פאראדיזי [גן-עדני, ביטוי מובהק של גרשם שלום], מעבר לטוב ולרע, הרי עתה, לאחר שהדבר קרה לו – מעניין יהא לו לראות כיצד התבוננותו בעולם [נעשית] מתוך המצב הפראדיזי. הלא זה מה שאבשלום שואף ב"על מצבו של האדם", וזה גם מה ששבתי צבי עשה בהכריזו שהביא את הגאולה ועתה מותר לחיות מעבר לטוב ולרע [ובכך יצר מראית-עין של נס!]

לא. מה שקרה לאבשלום ולאביגיל לא נחשב עתה כלל בעיניו כי התרחש בדימיון. וגם שבתי צבי יותר מדי יהודי לטעמו. הוא צריך לבדוק כיצד הדברים הללו קשורים לישו. כי אצל ישו בא הכול בטבעיות. ישו היה כל האדם.

וכך המשיך והתפלסף ודש בנושא שעה ארוכה. הצעירה עדיין מצלצלת אליו לפעמים ורוצה לבוא. הוא יכול לחדש את הפגישה כל מתי שירצה. אבל הוא חושש לחזור על כך כי זה רק יקלקל את זכר ההתרחשות הראשונה ואז הכול ילך לאיבוד. אף פעם לא נהנה כל כך ממגעו עם אישה כפי שהיה בחברת שתיהן. הוא חש עצמו מיותר, וכך גם הן אמרו לו לעיתים. ולא היתה שום תוקפנות בדבר. בדרך-כלל יש תוקפנות ביחסים שבין גבר לאישה. וגם כשהוא לבד עם המבוגרת יש תוקפנות מצידו כלפיה. עצם החדירה היא אקט של תוקפנות. אבל בשלושה הכול היה חלומי וטבעי. הוא בעצמו לא האמין למראה עיניו.

אמרתי לו שאולי המסקנה מכך היא שכאשר היופי מחבק את היופי הרי שהוא עצמו – מיותר. כי אין כבר צורך שמישהו ייתן משמעות לדבר. הלא זה, לדבריו, מצב של שלימות.

לא. הוא בטוח שכל ההתרחשות לא היתה באה, ולא היתה מקבלת את משמעותה, מבלי השתתפותו. הוא היה עד, ומאשר שהדבר בסדר. שהן לא עושות שום דבר רע. שכל זה הוא תחת חסותו.

יש לי רושם שהוא עצמו לא התפשט כלל. ודאי התבייש [בקומתו הנמוכה]. הן היו פורצות בצחוק פראי אילו ראו אותו ערום ביניהן.

אחר כך אמר שאולי יישא עוד פעם לאישה את יהודית.

אמרתי לו שטוב יעשה.

הוא אמר שיהודית צוחקת ממנו ומתייחסת אליו בסלחנות, והוא מתחטא בפניה כילד.

אמרתי לו שישתדל לקנות דירה בסמוך לה – כדי שיוכל תמיד לעבוד לבד ולא יצטרך להיות כל היום יחד עם אנשים אחרים.

מאוחר יותר הוציא דפדפת שאותה הוא גוזר ומדביק בעצמו, שם, על דפים לבנים גדולים, מודבקות הטבלאות החודשיות של רשימת רבי-המכר שמתפרסמות בעיתון "מעריב".

 "זה המגע היחידי שלי עם העולם," אמר, "אינני יודע מאום בקשר לגורלו של הספר, רק מה שמתפרסם ב'מעריב'."

גם כאן ערך דרושים רבים על מצב ספריו לעומת ספרים אחרים. העניין הזה מעסיק אותו ללא הפוגה והוא לומד היטב את כל פרטי הטבלאות. ספרו הופץ עד כה בקצת יותר מאלפיים טפסים [עותקים].

ועוד סיפר על בחור אחד, בן של פרופיסור ירושלמי, שברח לעבוד בסדום, וכתב לו מכתבים נירגשים, והנה לאחרונה כתב לו מכתב מעליב ופוגע, כאילו רומה, וסיים: "אני אחזור לחרוש את התלם שחרשו אבותיי."

מה הסיבה לכך? ומה הסיבה לכל ההתקפות השפלות על ספרו בעיתונים? –

הוא יודע את התשובה. זה הפחד. האנשים מפחדים מפני האמת שתתגלה בספריו.

ניסיתי לומר שאולי הבחור התאכזב מספרו האחרון.

בקושי בלע את כעסו. אמנם הוא הופיע בטלוויזיה וברדיו – אבל הוא משוכנע שלא עבר את הגבול, ולהצדקתו הוא יכול לומר שבכל מקום רק דיבר על עצמו ולא השתתף בסימפוזיונים, ואם כך – הרי שנישאר נאמן לעצמו ולא נעשה לבדרן.

אמרתי לו שעם כל גיבורי ספריו האחרים יכולתי להזדהות בשעת הקריאה, אך לא עם גיבור "נסיעה". כאן, הוא עצמו הפריע לי כל הזמן.

 "מה אני יכול לעשות," אמר, "זה כמו רכבת שלא די שהיא נוסעת – הרי שגם פנחס שדה עוד מסתובב בה הנה והנה. אני יודע שהקוראים היו רוצים שאיעלם. אבל מה אני יכול לעשות? אתה באמת חושב שכשאני כותב – 'ראיתי עץ,' אני מתכוון סתם שראיתי עץ כמו שכל עיתונאי ב'ידיעות אחרונות' יכול לראות ולכתוב? אני כותב בצורה מיסטית. ואת זה אנשים מסויימים לא מבינים."

בשעה מאוחרת בלילה נפרדתי ממנו. יכול היה לדבר עד הבוקר. אך לי לא היה כוח. וגם היה עליי לנסוע למחרת היום אל הדודה אסתר.

*

 [שנים לאחר מכן שאלה אותו פנינה רוזנבלום: "באחד ממכתביה, שפירסמה בספר 'התמסרות', כתבה חבצלת על ארבעת הימים, בהם התעלסת איתה ועם עוד אישה. תגובתך בעיתונות למכתב זה היתה: 'זה היה מצב של גאולה, וחשבתי עליו במושגים דתיים.' מה הקשר בין התעלסות עם שתי נשים לבין דת?"

על כך ענה לה פנחס: "אין קשר. אבל לפי המושגים שלי, אני רואה בתחושת חיים זו טוהר ותמימות, ורק במקרים נדירים ביותר בחיים אפשר להגיע – אם בכלל – לתחושות כאלו. לכן אני קורא לתחושה כזאת מצב דתי." ("לאשה", 12 במרס 1984).]

*

למחרת, יום שלישי [16.11], נסעתי לדודה אסתר, ברכבת עד חיפה ומשם באוטובוס. היא שכרה בית יפה ומרווח ברחוב העמק 2, בקרית עמל, ליד סמינר אורנים. הכינה לי ארוחת צהריים טובה, וניראית יוצא מן הכלל. לבושה באופן ספורטיבי ואלגנטי. אמנם כרגיל התאוננה שאינה ישינה בלילות, וכי – מרססים. אני הקשבתי, כרגיל.

אחרי הארוחה (פלפל ממולא אורז ובשר, קציצת בשר גדולה ומתובלת היטב ותפוחי אדמה אפויים, לפתן שזיפים שהכינה בעצמה, שטרודל מאפה ידיה) – ישבנו לעבודה, על ספר שיריה ["תפילה אחרונה"]. הרבה לא היה לשנות מן הסדר שהצעתי, והיא עברה על כל השירים ותיקנה כמה שגיאות דפוס והוסיפה סימני פיסוק והקדשות.

*

אחר-כך חזרתי לחיפה. בדיוק כשיצאתי ממנה [מאסתר] איחרתי אוטובוס אחד, ורק אחרי כעשרים דקות בא עוד אוטובוס. הגעתי עד לתחנה המרכזית בחיפה, ומיד שבאתי למוניות היה מקום אחרון, בין שתי בחורות, במושב האחורי. ישבתי. השעה היתה רבע לחמש. המונית, מרצדס חדשה, התחילה לנסוע והיום הלך והחשיך. חשבתי לעצמי – ממש כמו שדה – בין שתי נשים.

הימנית היתה אשכנזיה. בחורה ממושקפת, מצוננת, ניראתה סטודנטית ולא כל כך ישראלית, למרות שהיה לה פנקס כתוב עברית. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז'אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היתה בה כל חושניות.

השמאלית היתה בחורה שניראתה מעדות המזרח, לבושה מכנסיים, נידמה לי מכנסי ג'ינס, וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. היה לה ארנק שחור, רך, שמונח על ירכיה. היא עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. ניראתה חסרת מנוחה. אך שתיהן לא הוציאו הגה כל הדרך.

אינני זוכר בדיוק מתי התחיל הדבר. נידמה לי שכאשר עברנו על פני קיסריה. הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי. ואולם לאט-לאט נתרחקתי מן הימנית עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת-הלב עברה לשמאלית. המצב היה כך שמרפקי השמאלי נח [על] קצה עצם אגן הירכיים, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט-לאט דחפה עצמה לצידי, והרגשתי כיצד בטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע.

הגענו לצומת חדרה. מיד כשעברנו את הצומת, גם התחלפו שני נוסעים במושב שלפנינו, ומיד שהחשיך במכונית, ובחוץ ממילא היה חושך, היא השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו, הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה ממש על מפשעתה. היא התרווחה היטב על מושבה, אף הרימה את ידה הימנית ושמה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי להגיע אל שדיה. ואת רגליה מיתחה, וצימדה את ירכה ושוקה הימנית לאורך אורך רגלי, בצמוד, ואף ריווחה מעט את ירכיה.

לא עמדתי בפיתוי. קודם היסטתי יותר ויותר שמאלה את מרפקי, עד שנח ממש מעל למפשעתה, ומיעכתי בה כל הזמן בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים, והרגשתי שהיא קרובה לקבל אורגזם. כל הזמן היתה המכתבייה שלי על ירכיי, שכובה. הרמתי אותה, כמו כדי להסתיר את מעשיי. בידי השמאלית לא יכולתי לעשות יותר, כי אם הייתי מיישר אותה היתה כף היד נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים קשה היה להגיע בתנוחה הזאת. ובכן, מתחת לידי השמאלית השחלתי את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי אותה על מותניה, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, דרך מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה, ועיסיתי כל הזמן את מפשעתה. זה היה כבר, דומני, לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי הזה ומאום לא נפלט. אינני יודע אם הגיעה לאורגזם מלא, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע גם אם הבחורה שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. אני זוכר שכף ידי [הימנית] נגעה גם בבטנה [של השמאלית], מתחת לסוודר הדק. אבל לתוך מכנסיה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לכך אקרובטיקה בלתי רגילה. רק פעם אחת, כשאספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה רווח, הצלחתי להשחיל את אצבעותיי בין הג'ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים ולרפרף על ערוותה, אבל לחזור ולחדור כך מתחת לתחתונים לא העזתי, כי פחדתי להתלכלך, למרות שניראה לי שהיא חיכתה לכך. גם לעלות, כל זה בידי הימנית, המרוחקת ממנה – לעבר שדיה, היה קשה, ורק נגעתי בכל אחד מהם פעם ופעמיים, לשם השלמת החווייה.

משך כל הזמן היתה כישינה ולא הסתכלה לעברי.

כשהגענו לכביש רשפון ולרמת-אביב, נסוגונו קצת, היא התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. היתה בה קירבה וחמימות רבה. אילו הייתי יורד איתה ודאי היתה מניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה. כמו ישינה.

אחרי צומת ארלוזורוב ירדה הימנית, ואני אחריה. והשמאלית נעלמה עם המונית.

הלכתי ברגל הביתה. נירגש כולי. ענת באה לארוחת ערב עם מ'. ורק מאוחר יותר סיפרתי לה הכול. היא צחקה, נירגשת. אך לא האשימה אותי.

היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לכך. אם כי לא הסתכנתי. וביחד עם זאת היה בזה גירוי מעורר מאוד. הרפתקה. אילו היו מספרים לי כזאת על מישהו אחר... חשבתי הרבה אם טוב עשיתי שסיפרתי לענת. היתה מין הרגשה כזאת של קירבה ביני לבין אותה אלמונית, בלי שום חציצה.

*

עוד על שדה: לפני שנפרדתי ממנו, ובהמשך לשיחה על כך שהקוראים היו רוצים שייעלם מספריו ומאשימים אותו שהוא שחצן. "אהוד, תאמין לי – אני האדם הכי צנוע בעולם. אתה בעצמך לא יודע עד כמה אני צנוע. רק הבחורות שמכירות אותי מקרוב אומרות לי שלא תיארו לעצמן עד כמה אני צנוע. זה רק המבקרים, וכל אלה שמתקיפים אותי ולא מבינים אותי – שמכריחים אותי לא להיות צנוע. אינם מניחים לי להיות צנוע."

החלטתי שאם אכתוב עליו פעם ספר אקרא לו בשם: "האדם הכי צנוע בעולם".

ועל הדודה אסתר: היא קיבלה את הצעתי לשם הספר שלה – "ימים של לענה ודבש"" על פי השיר ששמתיו אחרון בקובץ – "עוד יש ימים של לענה ודבש" [ואולם הספר הופיע בשם "תפילה אחרונה" ואילו בשם האחר השתמשתי לימים כשם לביוגראפיה שלה].

כשדיברנו על משה דור, אשר בא לראיין אותה, הערתי כי הוא בעל צורה וגבר נאה. ואז היא ענתה: "אבל אני תיכף העמדתי אותו כבר בהתחלה על מקומו. מה הוא חושב לעצמו, אני... אם לא היו לי שערות שיבה זה [דבר] אחר, אבל ככה..."

עדיין היא משוכנעת שמחזרים אחריה בתור אישה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 17 בנובמבר 1971.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מאחר שלאחר קריאת רחוב בתל-אביב על שם המשוררת החשובה יונה וולך – לא נותרו עוד רחובות למשוררות נשכחות כאסתר ראב, ביקש ועד הפרבר תל אביב להפיס את דעתם של בני-משפחתה ובראשם אחיינה, הסופר הנידח –  ושלח לו הודעה כי אחרי הבחירות ישונה שמו של רחוב ברוך שפינוזה לרחוב חיימקה שפינוזה – על שם ידידו, משורר הגסויות, המשמש גם גיבורו ברומאן האחרון שלו "מסעותיי עם נשים". יהיה צריך לשנות רק מילה אחת בשם הרחוב.

* כאשר אתם יורדים במכונית מדליית אל-כרמל דרומה לכיוון צומת אליקים, לכביש ואדי מילח' – אתם עוברים בעונה זו של השנה כמה עמדות-מכירה דרוזיות בצד ימין של הכביש, שבהן מוכרים לבנה, זיתים ושמן זית, עדיין מן העונה שעברה.

בעמדה האחרונה לפני הצומת, ניתן לזהותה כי יש בה גם שולחנות וכסאות בצל העצים, יושבת דרוזית זקנה, אימו של בעל הדוכן, ומכינה בחריצות עלי גפן ממולאים באורז מתובל. הם דקים מאוד, מגולגלים היטב באצבעותיה הזריזות, ומתבשלים בסיר כרסתני. קנינו קופסה גדולה והתחרטנו שלא קנינו עוד. אלה הם עלי הגפן הממולאים הטובים ביותר שאכלנו מעודנו. לא בא אי-פעם כטעם הזה אל פינו.

ואפשר לקנות שם גם פיתות דרוזיות הנאפות בו-במקום.

על קניית שמן זית וזיתים מבוקעים, שם – אנחנו לא ממליצים, כי מוטב לחכות לתוצרת המסיק החדש שהחל עתה.

* המיטה המשמשת את הזוג נתניהו בטיסותיו לארה"ב לנאום כדי להגן על ישראל מפני שואה גרעינית, זו המיטה המעניקה פרנסה ענקית לציירי הקריקטורות ולעיתונאים – תוצג בתערוכה המקיפה לתולדות התעופה בישראל במוזיאון הארץ ברמת אביב, וינוקו ממנה שיירי אפר הסיגרים היקרים של רה"מ.

* אף שאיננו נוהגים ברכב כלשהו (הרכב האחרון שנהגנו בו היה האופניים מתוצרת "ראליי" שקנינו בכספי מתנות הבר-מצווה ומכרנו ב-1961 כדי לקנות את מכונת הכתיבה הראשונה שלנו, הרמס בייבי, שעליה העתקנו מכתב-היד את הרומאן הראשון שלנו, "המחצבה") –

– הבענו דעתנו בעל-פה ואולי גם בכתב – כי כל מפעל המכוניות החשמליות בארץ מיוסד על כרעי תרנגולת, זה עורבא פרח, לא ייצא ממנו כלום, והמייסד שלו פטפטן.

אינכם יכולים לתאר לעצמכם אלו קיתונות של בוז ספגנו בשל כך.

"מה אתה מבין בכלל? הלא אפילו רישיון נהיגה אין לך! ובשיחותינו המעמיקות על מכוניות אינך משתתף!"

אז הנה. במקרה גם כאן צדקנו.

בזכות מה? בזכות הכיתוב האנגלי שהיה בילדותנו על שפופרת המשחה הצהובה נגד ג'וקים – "קומון סנס", השכל הישר. כן, אחד ועוד אחד הם עדיין שניים.

* אלכס לכיש: מכובדי הסופר הנידח, ברשותך – התייחסות קצרה לשני משפטים שכתב הסופר עמוס אריכא במאמרו "שמעון הנשיא וחברו הרב יוסף" בגיליון 882.

א. "העברים של ארץ ישראל ... נשארו רובם חילוניים שאימצו את נביאי ישראל, מהם ינקו ושאבו את כוחם המוסרי וחזון ישראל האחרת."  

ואני שואל את אריכא – והנביאים, מהיכן ינקו ושאבו את כוחם המוסרי?

ב. "לכל אלה, צאצאי העברים ... שתחזיר לכל איש עברי את שהפקיעה ממנו המדינה מימיה הראשונים, את זכותו לחיות חייו ולפרש יהדותו על פי תפישתו ..."

ואני שואל את אריכא האם אינו מבין, מרום שנותיו, שבדרך זו בונים מגדל בבל, בו איש אינו מבין את שפת רעהו?

זכות שכזו יכולה החברה להעניק לבודדים, לאמנים, אך אוי לה אם תעניק זאת לכל הציבור.

* סח לנו מו"ל אחד מידידינו: "אחת הבעיות של הוצאות הספרים וחנויות הספרים אינה רק בגלל מכירת 4 עותקים ב-100 שקלים – בתחרות בין צומת לסטימצקי, אלא שיותר ויותר חנויות, בייחוד של שתי הרשתות האלה, מתרכזות בעיקר בקניונים, ושם עליהן לשלם לבעלי הקניון כ-28% מהפידיון היומי שלהן, וזאת לפני כל שאר ההוצאות על החזקת החנות!

* לאחר שגניבות העפר לצרכי סגולות וקדושה מקברו של מר"ן עובדיה יוסף מתרבות  והולכות, ויש להביא למקומו הגווייה ז"ל מטעני עפר חדשים מדי בוקר, למלא את הגנוב –  שוקל המר"ן-לעתיד, האסיר המשוחרר אריה דרעי הבקיא בגניבות – להוציא מכרז נוסח ש"ס לאספקה טרייה של עפר לקבר ואולי גם לאריזתו המסודרת ולשיווקו ברחבי העולם האלילי של ש"ס. ליוצאי כלא מעשיהו מהאגף התורתי תינתן עדיפות בקבלת עבודות מילוי העפר הגנוב הקדוש. 

יימכרו גם פירורי עפר שדבקו בבגדי האברכים שעמדו בתור ואחר-כך מדדו עצמם בשכיבה בקבר הטרי בטרם נטמן בו המר"ן, שזו מצווה גדולה שחרותה גם בעשרת הדיברות של השוטים.

* ההופעות של רני רהב בטלוויזיה הן ניצחון היופי על התבונה.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל