גיליון מס' 884

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בחשוון תשע"ד, 21 באוקטובר 2013

עם הצרופות: 1. הזמנה לערב עיון עם צאת ספרו המרתק של עמוס גלבוע "מר מודיעין" על אלוף אהרל'ה יריב. 2.עטיפת מיבחר מיצירותיו של אליעזר שטיינבארג לילדים ביידיש.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: פְּגִישָה בַּגֶּשֶם. // אורי הייטנר: 1. מאזן אוסלו. 2. צרור הערות 20.10.13.  // עוז אלמוג: יורדים, חצי יורדים. //  עמוס אריכא: "גוּאָן צִ'י יוֹאוּ, גִ'י צִ'י רֶן". // יוסי שדה: אהבה ניכזבת, נוסח בגדד. // נעמן כהן: הגזענות האנטי אשכנזית כגזענות אנטי יהודית. // אלי מייזליש: כי הארץ הזו טובה. // יקנה"ז הענק מאת: אליעזר שטיינבארג, תרגום חופשי מיידיש: עדינה בר-אל. // יהודה דרורי: 1. חזירות הטייקונים וכשלי המדינה. 2. ביזיון והפקרות הממשלה בכבישים. // אהוד בן עזר:  1. הפילהרמונית במוצ"ש בהיכל המחודש, אפשר לבוא רק לחלק השני. 2. יסמין הכחולה והמופרעת. // תקוה וינשטוק: 1. על  האררט שבתורכיה. 2. נחום שושני-נחשון. // משה כהן: 1. הנדון: האם ישראל מעצמה? 2. הנדון: הגרעין האיראני בעיה עולמית? 3. הנדון: אל דאגה. // צבי י' כסה: הירהורים אסורים ונחוצים. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: פרקי יומן (1972). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

פְּגִישָה בַּגֶּשֶם

היום, י"ז בחשוון, 21.10.13, עורכת אגודת הסופרים העברים בשיתוף עם מוזיאון בית בַּאוּ בתל-אביב אירוע מיוחד לציון 70 שנה לפטירת  שאול טשרניחובסקי. לכבוד אירוע זה ולבקשת אוהבי טשרניחובסקי הרבים מבין גולשי המכתב העיתי מוּגש בזה שיר צנוע, המוּשתת על פגישה שאירעה באמת ובתמים, תמים מאוד...

בַּתַּחֲנָה שֶל קַו 5, שְמַרְיָהוּ לֶוִין, מִתַּחַת

שְׂמִיכַת פִּיקֶה שֶל עַנְנֵי חֶשְוָן סְמִיכֵי אָפֹר

שֶמַּשְפְּרִיצִים דִּמְעוֹת מָטָר כְּמוֹ טַאלְק דָּקִיק שֶל מַיִם

אוֹ שְלַל פְּתוֹתֵי קוֹנְפֶטִי בְּאוּלָם שֶל חֲתֻנּוֹת,

בּבֹקֶר קַר שֶל תֵל-אָבִיב קְטַנָּה וּמַנְדָּטוֹרִית,

בְּתוֹר הַמְּחַכִּים לָאוֹטוֹבּוּס כְּמוֹ לְגוֹדוֹ

רוֹאֶה הַיֶּלֶד טוּר בְּרִיּוֹת עוֹטוֹת מְעִילֵי-גֶּשֶם

וְיוֹדֵעַ שֶאַבָּא שֶלּוֹ מְלֻפָּף בְּאֶחָד מֵהֶם, אֶלָּא שֶלֹּא

בָּרוּר לוֹ מִי מֵהֶם זֶה הוּא וּמִי הֵם כָּל הַיֶּתֶר                                

כִּי מֵרֶגַע שֶבּוֹ נִשְמָטוֹת שְתֵּי יָדָיו הַקְּטַנּוֹת שֶעָיְפוּ מִלִּלְפֹּת

אֶת הַגּוּף הַמֻּכָּר הֶעָטוּף בַּמְּעִיל הָאָרֹךְ הֵם כֻּלָּם שָם בְּיַחַד

דּוֹמִים זֶה לָזֶה שֶפָּשוּט אִי אֶפְשָר לְהַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם כְּמוֹ חוֹמָה

סִינִית כָּזֹאת שֶל זָרוּת וְשֶל אֶרֶג אָטוּם לְחִלְחוּל מֵי הַגֶּשֶם

אַךְ גַּם לְזִהוּי הַמָּדוֹר-לְחִפּוּשׂ-הַקְּרוֹבִים שֶל עֵינָיו הַתּוֹהוֹת

אֶל מִי מֵהֶם לְהִצָּמֵד כָּעֵת שֶכְּבָר עוֹצֵר שָם

הָאוֹטוֹ כְּמִין נֶחָמָה שֶהִגִּיעָה

כִּמְעַט לִפְנֵי צֵאת נְשָמָה.

בְּלֵית בְּרֵרָה, כְּמוֹ מְהַמֵּר, עוֹשֶׂה הוּא אֶן-דֶּן-דִּינוֹ

מִנֹּמֶךְ קוֹמַת בֶּן הָאַרְבַּע שֶלּוֹ בְּעֵינָיו שֶאֵינָן מַגִּיעוֹת

אֶלָּא לְכָל הַיּוֹתֵר עַד מָתְנֵי הַגּוּפִים הַחוֹפְזִים שָם אֶל פֶּתַח

דֶּלֶת הָאוֹטוֹבּוּס, זוֹ הַנִּפְתַּחַת כְּפִיו הַפָּעוּר שֶל הַדָּג

שֶבָּלַע אֶת יוֹנָה הַנָּבִיא וְאָכֵן הוּא חוֹבֵק כְּמוֹ יָדָיו שֶל טוֹבֵעַ

חִיש, כְּגַלְגַּל-הַצָּלָה אֶת מָתְנָיו הַלּוּטִים מְעִיל-גֶּשֶם שֶל מִי

שֶנִּדְמֶה לוֹ פִּתְאֹם שֶזֶּה אַבָּא שֶלּוֹ, וְנִצְמָד אֵלָיו פֶּתַע בְּכוֹחַ

כְּמוֹ אֵיזֶה גוּר מִתְרַפֵּק עַל הוֹרֵהוּ וּכְמוֹ הַתְּמִימוּת עַל טָעוּת.

רַק שֶמֵּחוֹף-מִבְטַחִים זֶה מַרְעִים עָלָיו צְחוֹק הַהוֹפֵךְ בּוֹ לְקֶרַח

אֶת כָּל מַחְזוֹר-דָּמוֹ, וְאֵין זֶה רַעַם שֶל סוּפָה

וְלֹא צְחוֹקוֹ שֶל אַבָּא, כִּי מֵעַל אוֹתָם מָתְנַיִם

שֶהוּא מְחַבֵּק בְּטָעוּת מִקּוֹמַת-לִילִיפּוּט הַפָּתֵטִית שֶלּוֹ

רוֹאֶה הוּא אֵיזֶה גוּלִיבֶר מַפְחִיד וְלֹא מֻכָּר לוֹ

שֶתֵּכֶף עָמַד עַל מַהוּת טָעוּתוֹ שֶל הַיֶּלֶד וְעָט מֵעָלָיו

בְּרֹאש מְקֻרְזָל רַעֲמַת תַּלְתַּלִּים וְשָׂפָם מִסְתַּמֵּר כִּסְבַך-פֶּרֶא

שֶל הוֹד מַלְכוּתוֹ הָאַרְיֵה הַשּוֹאֵג בִּכְלוּבוֹ שֶבְּגַן-הַחַיּוֹת

שֶבְּפִנַּת רְחוֹב הֲדַסָּה וּשְלֹמֹה הַמֶּלֶךְ

לְיַד שְׂדֵרוֹת קָקָ"ל, אוֹ שֶל אָחִיהוּ הַמַּרְעִים

אַרְיָה דוֹמָה בַּלּוֹגוֹ הַמַּקְדִּים תָּמִיד כָּל סֶרֶט

שֶל מֶטְרוֹ-גוֹלְדְוִּין-מַאיֶר, וְכַפַּת אוֹתוֹ אֲרִי

צוֹנַחַת עַל רֹאשוֹ אֲבָל מוּזָר, הִיא לֹא דוֹרֶסֶת

אֶלָּא לוֹטֶפֶת שָם כָּל שְׂעָרָה שֶסָּמְרָה עַד עַכְשָיו מֵאֵימָה

וְהָרַעַם נוֹהֵם בַּמִּבְטָא הָרוּסִי לְאָבִיו הָעוֹמֵד בְּסָמוּךְ לוֹ:

"מַה הוּא נִבְהָל פֹּה הַמָּאלְצִ'יק (הַיֶּלֶד) שֶלְּךָ מִיָּדִי עַל רֹאשוֹ?

אֲנִי, כְּדוֹקְטוֹר מֶדִיצִינִי וּפּוֹאֶט גַּם יַחַד 

מַבְטִיחַ לָכֶם שֶפּוֹאֶזְיָה אֵינָהּ מַחֲלָה מִדַּבֶּקֶת" – וְכָאן

הוּא שָב וְלוֹטֵף אֶת הָרֹאש הַקָּטָן וְהַתּוֹר מִתְקַדֵּם לוֹ אֶל דֶּלֶת

הָאוֹטוֹבּוּס אֵלָיו הֵם נִכְנָסִים כִּבְנֵי מָרוֹן.

בָּעֶרֶב, בְּשוּבָם לְבַר-כּוֹכְבָא 67,

קוֹמָה שְלִישִית, עוֹלֶה הַמַּאלְצִ'יק עַל כִּסֵּא-מִטְבָּח

וּמוֹרִיד מִגָּבְהֵי הָאָרוֹן תְּעוּדָה שֶנָּתְנָה לוֹ אֶסְתֵּר הַגַּנֶּנֶת

(זֹאת שֶתִּטְרֹף אֶת נַפְשָהּ אֲבָל לֹא מִפּוֹאֶזְיָה כִּי אִם מִבְּדִידוּת)

וְעָלֶיהָ כָּתוּב שֶהַיֶּלֶד בַּנְדִּיט לֹא קָטָן אֲבָל מָה, גַם שוֹקֵעַ

לֹא פַּעַם בְּמִין חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ כְּמוֹ קוֹלֵט תִּשְדּוֹרוֹת עֲלוּמוֹת

מֵאֵיזוֹ מַמְלָכָה סוֹדִית שֶל כַּת פַנְטַזְיוֹנֶרִים

שֶהוּא כְּאִלּוּ מִין סוֹכֵן כָּפוּל שֶלָּהּ, וְעַל

הַתְּעוּדָה הַזֹּאת מֻדְבָּק, עַל תֶּקֶן שֶל גֻּשְפַּנְקָה

שֶל מָה שֶקָּרוּי אָז הַוַּעַד הַלְּאֻמִּי שֶל פַּעַם, בּוּל

שֶמִּתּוֹכוֹ נִגְלִים לוֹ שוּב אוֹתָהּ רַעֲמַת-פֶּרֶא

וְאוֹתוֹ שְׂפַם-אֵימִים שֶנִּרְאָה לוֹ הַבֹּקֶר

בַּתּוֹר הַמִּשְׂתָּרֵךְ לָאוֹטוֹבּוּס שֶל קַו 5,

וְהוּא יוֹרֵד מִן הַכִּסֵּא וְרָץ עִם זֶה, אֶכְּסְטָטִי

לְאַבָּא וְשוֹאֵל אוֹתוֹ: "זֶה לֹא אוֹתוֹ הַדּוֹד

שֶאָמַר עָלַי מַאלְצִ'יק?" וְאַבָּא אוֹמֵר לוֹ: "זֶה ד"ר שָאוּל טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי,

זֶה שֶלִּטֵּף אֶת רֹאשְךָ וְהִבְטִיחַ לְךָ שֶזֶּה לֹא מִדַּבֵּק."

הַיֶּלֶד חוֹזֵר וּמַבִּיט בּוֹ, בַּבּוּל, וְהַדּוֹד לֹא מַפְחִיד כְּבָר, לְהֶפֶךְ:

מַשֶּהוּ רַךְ וַאֲפִלּוּ צוֹבֵט אֶת הַלֵּב בְּתּוּגַת מַבָּטוֹ.

מָה שֶאוֹתוֹ הָאֲרִי הַשּוֹאֵג בְּמִבְטָא שֶל בֶּן קְרִים לֹא יוֹדֵעַ

וּמָה שֶהַיֶּלֶד עָתִיד לְגַלּוֹת תּוֹךְ שָנִים, בֵּין הַרְבֵּה לְחִישוֹת

הוּא זֶה שֶתּוֹךְ זְמַן לֹא אָרֹךְ מִן הַתּוֹר בִּשְמַרְיָהוּ לֶוִין וּבַגֶּשֶם

הַהוּא, הַדּוֹמֵעַ דְמָעוֹת עִבְרִיּוֹת, יִתְמוֹטֵט הָאֲרִי בְּתָאָהּ

שֶל נְזִירָה בּוֹדֶדֶת, רוּסִיָּה וּפְּרָבוֹסְלָאבִית

שֶפַּעַם הָיְתָה זוּגָתוֹ לְחַיִּים וּפִתְאֹם הִיא עֵדָה לְמוֹתוֹ

לֹא מִפּוֹאֶזְיָה כִּי אִם מִלּוֹקֶמְיָה, אֶצְלָהּ, בַּמִּנְזָר שֶמִּמֶּנּוּ

הִבְרִיחוּ אוֹתוֹ, כָּך סִפְּרוּ שָם בִּדְחִילוּ וּרְכִילוּ חוּגִים יוֹדְעֵי-סוֹד                

מִיָּד לַ"הֲדָסָּה" בְּהַר-הַצּוֹפִים פֶּן יֹאמְרוּ מוֹרְדֵי-אוֹר כִּי הַשִּיקְסֶע

זֹאת שֶגָּרְמָה לוֹ לִכְרֹעַ לְנֹכַח פִּסְלוֹ שֶל אַפּוֹלוֹ כִּשְּפָה

שוּב אֶת נַפְשוֹ וְצָרִיךְ לְהַכְשִיר בְּחוֹתַם הַבָּדָ"צ שֶל גְּלַאט כֹּשֶר

לֹא רַק אֶת שְמוֹ אֶלָּא גַם אֶת עַרְפֶל נְסִבּוֹת פְּטִירָתוֹ וּמְקוֹמָהּ.

וְרַק טָעוּת אַחַת, שֶל הַפּוֹאֶט וְשֶל הַדּוֹקְטוֹר,

יִזְכֹּר תָּמִיד הַיֶּלֶד מֵאוֹתוֹ לִטּוּף חָטוּף

בְּהִתְיַסְּרוֹ עִם כָּל עִלְּגוּת שִירָיו שֶלּוֹ כָּל לַיְלָה:

פּוֹאֶזְיָה הִיא כֵּן מַחֲלָה מִדַּבֶּקֶת

שֶטֶּרֶם הֻמְצָא לָהּ חִסּוּן...

* * *

אורי הייטנר

1. מאזן אוסלו

הסכמי אוסלו הם כישלון חרוץ.

אין זו הבעת עמדה פוליטית. זו עובדה אמפירית.

אין זו עמדה מנקודת מבטו של מתנגד להסכם. מי שהתנגד עקרונית, אידיאולוגית, לעצם ההכרה באש"ף, לעצם הנסיגה משטחים, לעצם הקמת הרשות הפלשתינאית – אינו זקוק למבחן התוצאה. בעבורו, עצם ההכרה באש"ף, הנסיגה והקמת הרש"פ הם הכישלון. אולם כאשר אני בוחן את מאזן אוסלו, אני בוחן אותו מנקודת מבטם של מחולליו.

ההסכם אמור היה להוביל לשלום בין העמים. לא זו בלבד שהוא לא הביא לשלום, אלא שהשלום היום רחוק מאי פעם.

בהסכם העקרונות, תמורת ההכרה של ישראל באש"ף, התחייב אש"ף לנטוש את הטרור והאלימות ולסיים את הסכסוך בדרכי שלום. מבחנו העליון של ההסכם, היה זה – נטישת הטרור.

בשובו לארץ מחתימת ההסכם בבית הלבן הכריז שמעון פרס חגיגית: "תמו מאה שנות טרור." זו היתה האווירה, זאת היתה ההצדקה לוויתורים הישראליים. זה היה מבחן התוצאה של ההסכם.

היטיב להגדיר זאת אדריכל אוסלו, יוסי ביילין. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב", זמן קצר אחרי חתימת ההסכם, ב-26.11.93, אמר ביילין דברים ברורים:

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור – זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

עד כאן דבריו של ביילין. את ההסכם יש לבחון בראש ובראשונה על פי המבחן שביילין הציב, מבחן הדם. כזכור, הטרור אחרי אוסלו הגיע למימדים שלא היו כמותו בכל שנות הסכסוך. ערפאת הבריח במטוס עימו הגיע לרמאללה אמל"ח ומבוקשים. כל סנטימטר שניתן לרש"פ היה באחת בסיס לטרור נגד ישראל. החלו גלים של פיגועי תופת חסרי תקדים שגבו מאתנו מחיר דמים כבד.

אף על פי כן, ובניגוד מוחלט להצהרות הרמות של ביילין, לא זו בלבד שישראל לא חזרה בה מההסכם וצה"ל לא חזר למקומות ממנו יצא – ישראל חתמה על הסכם אוסלו ב', ובו נסיגה נוספת על הנסיגה מעזה ויריחו באוסלו א'. חתימת ההסכם, הציתה גל חדש של טרור פלשתינאי. מסיבה זו, יצחק רבין הקפיא את ביצוע הנסיגה. בהגיע מועד הנסיגה, רבין הודיע ש"אין תאריכים קדושים", כלומר כל עוד הפלשתינאים לא יבצעו את חלקם, הפסקת הטרור, ישראל לא תבצע את חלקה, הנסיגה משש ערים מרכזיות ביהודה ושומרון. אולם מיד אחרי הרצח, פרס הפר את התנאי של רבין וצה"ל נסוג מחמש מתוך שש הערים (מלבד חברון, ממנה נסוג נתניהו). נסיגה זו הסלימה את הטרור באופן חד, בגל חסר תקדים בחודשים פברואר-מרץ 1996.

הטרור הגיע לשיאו בשנת 2000, לאחר פסגת קמפ-דיוויד. בפסגה זו, שבר אהוד ברק את הקונסנזוס הלאומי, וחרג באופן קיצוני מדרכו של רבין ומורשתו.

בדיון בכנסת על אישור הסכם אוסלו, ב-5.10.95, נשא יצחק רבין את נאומו האחרון לפני הרצח; נאום פרוגרמטי בו הציג, לראשונה, את תכנית השלום שלו ואת עקרונות ישראל במו"מ לשלום. וכך אמר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

בפסגת קמפ-דיוויד, נטש ברק את מורשתו של רבין ועקף את מרצ (שרק שנה קודם מנהיגה, יוסי שריד, מנע את הכנסת חלוקת ירושלים למצע מפלגתו) מ"שמאל". ברק חצה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הפך את כל ה"לאווים" שלו ל"הנים". העיקרון המרכזי של רבין – לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967, הוחלף בעיקרון מרכזי הפוך – נחזור לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים תמורת השארות גושי ההתיישבות בריבונות ישראל). הוא הציע לחלק את ירושלים, ולא רק "ויתור על שכונות הקצה", אלא חלוקת העיר עצמה, חלוקת העיר העתיקה, למעט הרובע היהודי והכותל המערבי ודרישה לריבונות סמלית על הר הבית.

ערפאת דחה מכל וכל את ההצעה הזאת.

מדוע ערפאת, שהגיע להסכמים עם רבין, סירב לחתום על הסכם עם ברק, שהציע לו כל מה שרבין לעולם לא היה מציע לו?

כיוון שברק הציע זאת תמורת חוזה שלום, הכולל הכרזה על סוף הסכסוך. ולכך ערפאת לא היה מוכן בשום פנים. גם לא כאשר ברק זחל ערב הבחירות לטאבה והציע לו הצעות מרחיקות לכת יותר. וגם אבו מאזן דחה על הסף הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, כולל נכונות חלקית למימוש "זכות" השיבה וקליטת אלפי פלשתינאיפ בישראל שאחרי הנסיגה המלאה. הם בשום אופן אינם מוכנים לוותר על תביעת "זכות" השיבה, שפירושה הצפתה של ישראל במיליוני פלשתינאים והכחדתה כמדינה יהודית.

מתקפת הטרור שאותה הוביל ערפאת בעקבות ועידת קמפ-דיוויד, שברה את כל שיאי הטרור אי פעם. הישות הפלשתינאית שקמה בעקבות אוסלו, הייתה לישות טרוריסטית, שכל עניינה היה ייצור טרור ופיגועי תופת קשים נגד אזרחי ישראל. רק מבצע "חומת מגן", תפיסת האחריות הביטחונית הכוללת על יו"ש, הקמת גדר הביטחון והפעילות היומיומית של צה"ל והשב"כ בתוך שטחי הרש"פ עד היום, הביאו לניצחון על הטרור ולהפסקת הפיגועים.

מבצע "חומת מגן" פסח על רצועת עזה (אני גויסתי למילואים לצורך המבצע ברצועה, אך עם ביטולו הועברנו לטול-כרם) ולכן הטרור מהרצועה נמשך, ובראש ובראשונה טרור הטילים. עם ביצוע ההתנתקות, הנסיגה המוחלטת מרצועת עזה ועקירת יישובי גוש קטיף, הסלים טרור הטילים מאוד והפך את חיי תושבי הדרום לסיוט. ויש לציין, שלאחר הנסיגה עדין הפת"ח שלט בעזה ולא חמאס.

לאחר הסכם אוסלו, הזהיר בני בגין שיפלו קטיושות על אשקלון. דבריו היו לבדיחה, למשל ולשנינה. בכל פעם שמישהו ביקר את תוצאות ההסכם, אמר פרס בלעג ובזחיחות: "אתם הבהלתם אותנו שיפלו קטיושות באשקלון." הוא אמר זאת בכזו שביעות רצון עצמית, מדושנת עונג. אבל מסתבר שבגין טעה. הוא דיבר על אשקלון? הטילים הגיעו לתל-אביב!

זו הפסקת הטרור, ההישג הגדול של אוסלו. אלה תוצאות מבחן הדם, אותו הציב יוסי ביילין לשיפוט ההסכם שהוא רקח. כך תמו מאה שנות טרור, כפי שהבטיח פרס. לכן ניתן להגדיר את תוצאות אוסלו ככישלון חרוץ, טוטאלי.

הסכם אוסלו היה כישלון, כיוון שהמוטיבציה של שני הצדדים היתה הפוכה. המוטיבציה הישראלית בהסכם, הייתה לקדם את האזור לשלום בין העמים. המוטיבציה של ערפאת והפלשתינאים היתה להונות את ישראל, על מנת להביא לנסיגתה ממקסימום שטחים ולהתמקם בהם לשם שיפור עמדות לצורך ביצוע תכנית השלבים, לחיסולה של המדינה היהודית.

יכולתי להכתיר את המאמר הזה בכותרת: "הכישלון". לא עשיתי כן. הכותרת "מאזן אוסלו", מעידה על גישה מורכבת יותר, על פיה ההסכם אינו רק כישלון. לצד הכישלון שציינתי, שאי אפשר לסתור אותו, ניתן להצביע גם על הישגים.

ההישג הוא סיום השליטה על מרבית הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה. ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, חייבת להתבסס לאורך זמן על רוב יהודי ברור. לכן, מאז מלחמת ששת הימים, הביעה ישראל נכונות לפשרה טריטוריאלית, והיא ראתה באזורים המיושבים בצפיפות בפלשתינאים קלפי מיקוח למו"מ.

לנוכח יציאתה של ירדן מן המשחק בשנות ה-80, הפרטנר הרלוונטי היו הפלשתינאים עצמם. לנוכח סרבנותם של הפלשתינאים לשלום, ולא רק על בסיס פשרה טריטוריאלית, אלא גם על בסיס נסיגה מלאה, כפי שהוצעה להם בידי ברק ואולמרט, ברירת המחדל היא שליטה ישראלית בכוח על כל הפלשתינאים. שליטה כזו, אחריות ישראלית על חיי הפלשתינאים וניהולם בידי ישראל, מנוגדים מכל וכל ליעדיה הלאומיים של מדינת ישראל.

הסכמי אוסלו שיחררו אותנו מן האחריות על הפלשתינאים, ואיפשרו להם לנהל את חייהם בידי הרשות הפלשתינאית, באזורים בהם הם יושבים ביהודה ושומרון, ובידי חמאס ברצועת עזה.

שליטה ישראלית על כל השטחים הנ"ל, כפי שהיתה עד הסכמי אוסלו, עדיפה על פני המצב שהיה בימי מתקפות הטרור בעשור שבין אוסלו ל"חומת מגן". אולם המצב הקיים ביו"ש היום, עדיף בהחלט, על המשך השליטה הישראלית על השטחים.

אילו הפלשתינאים כיבדו את חתימתם ופעלו על פי הסכם אוסלו – שמו קץ למאבק המזויין ולטרור וחתרו לשלום, אין ספק שהיתה להם היום מדינה עצמאית מלאה ביהודה, שומרון ועזה. אילו לאחר ההתנתקות, הפלשתינאים לא הפכו את רצועת עזה בסיס לירי טילים על אוכלוסייתה האזרחית של ישראל, אלא היו שומרים על גבול שקט ופועלים לפיתוחה של עזה ולשגשוגה, אין ספק שהצלחת המהלך היתה מביאה לחזרה עליו ביו"ש. הם לא עשו כן, כיוון שאין הם רוצים בשלום, מאחר ולא ויתרו על חלומם הלאומי – מדינה במקום ישראל ולא לצד ישראל. לכן הם הפרו את ההסכמים והפעילו טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה.

מאזן אוסלו מעיד על כישלון במטרותיו המקוריות – קידום השלום והפסקת הטרור. אבל הוא השיג מטרה חיונית אחרת, סיום השליטה על הפלשתינאים, שהיוותה סכנה דמוגרפית חמורה על מדינת ישראל וסיכנה את היותה מדינה יהודית ודמוקרטית. טוב שאיננו שולטים על עזה (למרות שלא היתה כל הצדקה לנסיגה מוחלטת מהרצועה ולעקירת גוש קטיף) וטוב שקיימת רשות פלשתינאית ביהודה ושומרון.

טוב שהפלשתינאים אינם חיים עוד תחת כיבוש. טוב שאין הם אוכלוסייה נטולת זכות הצבעה, אלא היא בחרה נשיא, פרלמנט, ממשלה ויש לה מוסדות שלטון עצמאיים. לאחר אוסלו הרש"פ היתה מדינה כמעט עצמאית, אולם הטרור שהיא הפעילה כלפי ישראל חייבה אותנו, באיחור רב ולאחר שפיכות דמים רבה, להביא לשליטה ביטחונית ישראלית על שטחיה, ובכך להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

אין לישראל פרטנר לשלום וכנראה שלא יהיה לה פרטנר כזה בעתיד הנראה לעין. אולם מנעד הפתרונות הרבה יותר רחב משני פתרונות הקצה – נסיגה מלאה ומדינה פלשתינאית עצמאית, מצד אחד, או שליטה ישראלית על ארץ ישראל השלמה, מצד שני. באין אופציה קרובה לשלום ולסיום הסכסוך, יש למצוא את הדרך הפרגמטית הנכונה לניהול הסכסוך.

הסכם אוסלו לא נועד להיות בסיס לניהול הסכסוך, אולם בדיעבד, לצד כישלונו המוחלט בהשגת מטרותיו, הוא מהווה הצלחה בהשגת מטרה אחרת – ניהול מושכל של הסכסוך, ללא שליטה ישירה שלנו על הפלשתינאים.

זו הדרך שבה עלינו ללכת גם בשנים הבאות. לנוכח התפוררות מדינות ערב השכנות לנו, עלינו להמעיט בצעדים שעלולים לסכן אותנו, כמו נסיגה מיו"ש והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. איננו יודעים איך יראה המזה"ת בשנים הבאות. איננו יודעים האם ירדן לא תעבור לשלטון פלשתינאי, למשל. איננו יודעים איך המצב ישפיע על הפלשתינאים. לכן, עלינו לנהוג בזהירות ולהמשיך לנהל את הסכסוך בשום שכל.

עלינו לנהל עם הפלשתינאים מו"מ חסר יומרות, לא על שלום באספמיה ועל סיום הסכסוך, אלא על שיפור תנאי חייהם כרשות עצמאית-למחצה ועל קיומם של יחסי שכנות סבירים ובטוחים בינם לבינינו.

פורסם לראשונה בכתב העת "כיוונים חדשים", גיליון 29, דצמבר 2013.

2. צרור הערות 20.10.13

* אילו הייתי ירושלמי, הייתי בוחר בניר ברקת לראשות העיר. יש לכך שתי סיבות. הסיבה הראשונה נקראת משה ליאון. איזו עזות מצח היא להעמיד תושב גבעתיים להנהגת ירושלים. זוהי קומבינה פוליטית מכוערת, בין העבריין המורשע אריה דרעי לבין הנאשם ליברמן, שמטרותיה אינן בהכרח טובתה של ירושלים. הריקוד הציני על דמו של הרב עובדיה, באמצעות שימוש בו ובשמו, עוד טרם התקררה גופתו, ככלי לקידום מועמדותו של ליאון, היא סיבה נוספת להצביע נגדו.

הסיבה השניה היא ניר ברקת. ראש עיר מצוין, שקידם מאוד את ירושלים בתחומי הבנייה והפיתוח, היזמות העסקית, התחבורה, התיירות וחיי התרבות. ההישג הגדול ביותר שלו, הוא שבתקופתו נבלמה התופעה של זליגת הציבור הציוני מן העיר החוצה וחל שיפור במאזן הדמוגרפי של העיר. הנהגת עיר כה מורכבת כמו ירושלים היא משימה שקשה להצליח בה. אין ספק שיש לברקת גם לא מעט כישלונות, כמו העובדה שהעיר עדין מטונפת, כפי שהיתה גם בקדנציות של קודמיו, אך המאזן הוא חיובי, ומעיד על כך שברקת רואה בקשיים – אתגרים להתמודדות. אני מאמין שבקדנציה השניה, כבעל ניסיון, הוא יצליח אף יותר.

* אילו הייתי ירושלמי – לצד בחירתי בברקת לראשות העיר, הייתי מצביע לתנועת "ירושלים" בראשות רחל עזריה למועצת העיר. "ירושלמים" היא תנועה משותפת לדתיים וחילונים, נשים וגברים, הפועלת למען ירושלים כעיר פתוחה ופלורליסטית, המקיימת תרבות יהודית ישראלית מתקדמת למען תושביה על כל מגזריהם ונאבקת למען רווחה, חינוך וצדק חברתי. רחל עזריה הינה מנהיגה ולוחמת חברתית עם קבלות, כולל במישור הפוליטי במסגרת פעילותה במועצת העיר ירושלים.

* אילו הייתי רמת גני (בילדותי ובנעוריי הייתי רמת גני) הייתי בוחר לראשות העיר את ישראל זינגר. גילוי נאות – זינגר היה מורה שלי למתמטיקה ופיסיקה בכיתה ט' בביה"ס "בליך" (עברו מאז שנתיים שלוש...). הוא היה מורה מעולה (מה שלא אומר שאני הייתי תלמיד מעולה. יותר עניין אותי לחקות את זינגר מאשר ללמוד מתמטיקה).

זינגר הוא מנהיג חינוכי עתיר הישגים. במשך 17 שנים ניהל בהצלחה את ביה"ס "בליך", ולאחר פרישתו יזם והוביל מיזמים חינוכיים שונים. הוא מנהל מכללת רעננה והיה חבר הנהלת מבל"ל – המועצה לביטחון לאומי לנוער, המפעילה מיזמים חינוכיים בנושא הביטחון הלאומי של ישראל.

אני מאמין שהשלטון המקומי הוא המקום המרכזי להשפעה חברתית, ואין כמו מנהיגים חברתיים וחינוכיים כדי להנהיג בהצלחה את השלטון המקומי. זינגר מאמין גדול בחינוך ובאיכות הסביבה, וזה היה כר פעילותו כראש האופוזיציה במועצת העיר ר"ג. הוא אף זכה בפרס מטעם החברה להגנת הטבע כחבר מועצה עירונית הפעיל ביותר למען איכות הסביבה. אולם הסיבה העיקרית לתמיכתי בזינגר, היא היותו לוחם ללא חת בשחיתות (גם על כך הוא זכה בפרס, מטעם ארגון "אומץ"). לאחר הקדנציה רוויית השחיתות של צבי בר, מן הראוי להעמיד בראש העיר אדם נקי, ישר והגון. אני משוכנע שהשררה לא תשנה אותו.

* אילו הייתי עכואי, הייתי בוחר בשמעון לנקרי לראשות העיר. לנקרי צמח ב"גולני" כלוחם, מפקד ומג"ד ולאחר מכן בחברה למתנ"סים כמנהל מתנ"ס קריית ביאליק. את ניסיונו המנהיגותי יישם בהצלחה רבה כראש העיר עכו. בבחירתו לרוץ לראשות העיר, הוא הכניס ראש בריא למיטה חולה, אך הוא חולל שינוי וקידם מאוד את העיר המורכבת הזאת, בכל התחומים. לא בכדי, הוא נבחר לקדנציה שניה, לפני 5 שנים, ברוב עצום של 70%. שמעון הוא מנהיג בעל כושר החלטה ויכולת עשייה, ובין השאר הוא לוחם בפשע בעירו. על כך כמעט ושילם בחייו, כאשר נפצע בהתנקשות לפני כחצי שנה. למרות הנקודה השחורה – היותו מקורבו ומעריצו של אולמרט ומהפעילים המרכזיים של "קדימה", אין ראוי מלנקרי להמשיך בתפקידו.

* אילו הייתי קריית שמונאי הייתי בוחר ביורם מלול לראשות העיר. קריית שמונה היא עיר רוויית עסקנות פוליטית ברמה הנמוכה ביותר, ודבר זה הוא בעוכריה, לאורך שנים; עובדה זו היא כשל אסטרטגי, המקשה מאוד על תיקונה של העיר.

יורם מלול, בן קריית שמונה ותושב העיר, לא צמח בסניף מפלגה. הוא צמח במשטרת ישראל, בה מילא תפקידים רבים. תפקידו האחרון, בדרגת ניצב משנה, היה ראש מנהל השיטור הקהילתי במטה הארצי. בין שאר תפקידיו, הוא היה מפקד תחנת קריית שמונה. מלול השתחרר מן המשטרה כדי להתמודד על ראשות עירו ולחולל בה שינוי. רשימתו אינה מפלגתית, אף שהוא נתמך בידי מפלגת העבודה. הוא משדר מסר רענן של שינוי חברתי, חינוכי, תרבותי וחזותי בעיר. פגשתי אותו באירועים של מרכז "יובלים" שארגנתי בקריית שמונה (כולל אירוע שהתקיים אתמול), והוא השאיר עליי רושם מצוין.

קריית שמונה היא עיר במצב קשה, המחייב שינוי. היא סובלת מעזיבה רבתי של מרבית צעיריה, ובעיקר של המוכשרים והמוצלחים שבהם. אי אפשר לחולל בה שינוי בדרך של "עוד מאותו דבר".

סלוגן הבחירות של ראש העיר המכהן, ניסים מלכה, הרץ מטעם הליכוד, הוא "להביא כסף מהממשלה – רק ניסים יכול!". –כל הקמפיין שלו נע סביב המסר הזה. תמונותיו מתנוססות לצד ראש הממשלה ושרי הליכוד, והמלל בהם, לא במרומז אלא ישירות, ללא בושה, היא שבזכות היותו איש הליכוד, שרי הממשלה יסייעו לקריית שמונה.

זהו מסר הרסני. הוא הרסני, לא רק בשל האמירה שאחריותם של שרי הממשלה אינה לאזרחי ישראל אלא לאלה שבוחרים ב"מפלגה הנכונה", שזה כשלעצמו מסר המדיף ריח מושחת. הוא הרסני, כיוון שאסונה של קריית שמונה הוא תחושת התלות בגביר הממלכתי. ראשי רשויות שחוללו ומחוללים שינוי אמתי, הם אלה שלקחו אחריות, והבינו שהמשאב האמתי של עירם אינו תקציב המדינה, אלא ההון האנושי של העיר, והירתמותה של ההנהגה לקדם אותה. בסופו של דבר, למקומות שעזרו לעצמם, הגיע גם כסף ממלכתי. גם הממשלה, כל ממשלה, אינה רוצה שכספה ירד לטמיון, והיא תעדיף לסייע למי שמסייע לעצמו.

מלול הקיף עצמו באנשים טובים. אני מכיר את הרצל בן אשר, מועמד מספר 2 ברשימה ואת תמר מייבום, מועמדת מספר 3. הרצל – ותיק, דתי, איש "ימין" מדיני. תמר – צעירה, חילונית, אשת "שמאל" מדיני. שניהם דוגלים בהשקפת עולם של צדק חברתי ורווחה. שניהם פעילים חברתיים מובהקים. חשוב ששניהם יכהנו במועצת העיר. ולכן, אילו הייתי קריית שמונאי, היית בוחר ברשימת "בוחרים להצליח" למועצת העיר.

* אילו הייתי קצרינאי הייתי בוחר בדימיטרי אפרצב לראשות המועצה המקומית קצרין. דימי הוא מנהיג מבטן ומלידה, שנועד לגדולה. הכרתי אותו כעולה חדש צעיר, זמן קצר אחרי הגעתו לקצרין. מן ההתחלה הוא בלט כמנהיג וכפעיל איכפתי, מסור וחרוץ. הוא השתלב במאבק על הגולן והוביל את פעילות ועד יישובי הגולן במגזר העולים מחבר העמים, ועשה זאת בהצלחה רבה. הוא פעל רבות בקצרין ותרם לה מאוד, בתפקידיו במועצה וכיו"ר הנהלת המתנ"ס. הוא היה שליח עליה בחבר העמים ותפקידו האחרון היה מנכ"ל משרד הקליטה. לאחר שראש המועצה סמי בר לב, מייסד קצרין וראש המועצה מאז הקמתה, הודיע שלא יתמודד על קדנציה נוספת, דימי התפטר מתפקידו, כדי להוביל את קצרין.

דימי הוא אדם המונע באמונה יוקדת ברעיון הציוני ובהגשמתו בעליה ובהתיישבות והוא מקדיש את חייו לעליה, להתיישבות ולחינוך ציוני. אני מאמין ביכולתו של דימי לקדם את קצרין, ולהביאה לתנופת קליטה וצמיחה. הוא אדם חכם, איש חזון ומעש, חרוץ מאוד ומחויב מאוד. אני מאמין שהוא האיש הנכון היום להובלתה של קצרין.

אחד ההישגים הגדולים ביותר בתולדות קצרין הוא הקליטה הגדולה של עולים מחבר העמים. העלייה הזאת קידמה את החינוך, את התרבות, את המחקר המדעי ועוד ועוד. ציבור העולים בקצרין הוציא מתוכו כוחות משמעותיים, בתחומים שונים. דימי העפיל לרמה של העשיה ברמה הלאומית. הגיעה השעה שגם ההנהגה החדשה של קצרין תבוא מקרב הציבור הזה. דימי הוא האיש.

סיום תפקידו של סמי בר לב, הוא סופו של עידן בקצרין. לא רק סמי פורש, אלא דור המייסדים מפנה את מקומו בהנהגה לדור ממשיכי הדרך. דימי אפרצב מייצג את דור ההמשך של קצרין. רשימתו למועצה מורכבת ברובה מצעירים, בני קצרין. אני מאמין שהוא יִיבָחֵר ויוליך את קצרין מחיל אל חיל.

* אילו הייתי אזרח בת ימי, נצרת עליתי או רמת השרוני, הייתי מצביע נגד לחיאני, הוכברגר או גפסו (בהתאמה) ראשי הערים נגדם הוגש כתב אישום. די לשחיתות!

* מכל הקמפיינים של הבחירות המוניציפליות, אהבתי במיוחד את הקמפיין של משרד הפנים להעלאת אחוז ההצבעה בבחירות, בכיכובו של דב נבון. קמפיין מבריק, יצירתי, מקורי ומשכנע. הבחירה בדב נבון היא בחירה מושלמת, בשחקן המתאים ביותר לגלם את דמות הנרגן האולטימטיבי.

* בכל עיר יש מקומות המזוהים עם מועמד זה או אחר – בית קפה או מקום מפגש שבו מתקבצים תומכיו. בקצרין, כולם מתאספים בבית הקפה פרנצ'וק. בית הקפה הזה, משובח באיכות האוכל ובעיקר באיכות השירות והוא מוסד בקצרין ובגולן. הוא מרכז העצבים של קצרין. הוא מזכיר במשהו, במהותו הקהילתית, את חדר האוכל הקיבוצי. פרנצ'וק הומה פעילי המועמדים השונים, לראשות המועצה ולמועצה, כולל המועמדים עצמם. פרנצ'וק הוא מקום קטן. ביום ו' הוא מלא עד אפס מקום. כל המועמדים נמצאים שם, כל מועמד בשולחן עם תומכיו ואוהדיו. לעתים החיכוך הזה יוצר מתחים, אך הוא בעיקר יוצר קירבה, ומקשה על ההתמודדות להידרדר לעימות. הצפייה בפרלמנט הזה היא חוויה דמוקרטית.

* ביום השנה לרצח רבין, התראיינתי ב"רדיו ללא הפסקה". בסיום הראיון, הפתיע אותי המראיין גיא זוהר בשאלה הזויה: האם לדעתי יש לראיין את יגאל עמיר ביום השנה לרצח? מאיפה צץ לראשו הרעיון הזה? יתכן שדובר על כך בתוכנית בטרם עליתי לשידור. כמובן שהשבתי מיד בשלילה מוחלטת. אין לראיין את בן הבליעל הזה, לא רק ביום השנה לרצח רבין, אלא אף פעם. די היה לנו ממנו.

אגב, מעניין מאוד לשמוע מה יש לו לומר. אין לי ספק, שאם ירואיין, לראיון עימו יהיה רייטינג גבוה מאוד. אלא שיש דברים חשובים יותר מרייטינג. לא כל מה שמעניין לשמוע, ראוי להישמע.

* בנאומה בכנסת, בדיון ליום השנה לרצח רבין, לעגה שלי יחימוביץ' לטענה שברק ואולמרט ניסו להביא לפתרון שתי המדינות ונכשלו. בעצם, היא דיברה כסוכנת של הכחשת המציאות והמרתה בנראטיב חסר שחר.

הנראטיב הזה הגיע לשיאו במשפט ההזוי, שאולמרט הציע את הצעתו כשהיה על סף הגשת כתב אישום. כששמעתי את המשפט המגוחך הזה, ניסיתי לדמיין את תפקידו של אבו מאזן בתסריט. אומר לעצמו אבו מאזן האיסטיניסט: "אני לא מוכן לקבל את הר הבית מידיים שקיבלו מעטפות מטלנסקי. זה לא נאה ולא יאה. איך זה יתקבל? אני לא אוכל להביט לעצמי במראה. ג'נטלמן כמוני יסכים לקבל את ירושלים רק מבני בגין."

* וזה מזכיר לי עוד נראטיב הזוי, לפיו מתקפות הטילים על אזרחי ישראל אחרי ההתנתקות, נבעו מכך שהנסיגה לא היתה בהסכם. הפלשתינאים כל כך כל כך רוצים הסכם עם ישראל, שהם ממש ממש נעלבו כשישראל מסרה להם את כל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון ריקה מכל היהודים שחיו בה, ללא הסכם. הם כל כך נעלבו, שפשוט לא הייתה להם ברירה, אלא להגיב בירי טילים על אזרחיה.

* בסדרת הטלוויזיה בערוץ הראשון על מלחמת יום הכיפורים – "לא תשקוט הארץ", הפרשן הראשי היה, משום מה, יוסי שריד. שריד, אבי רצח האופי לגולדה מאיר, לא חדל לטפטף בארסיות את שנאתו המעוותת לגולדה. והנה, הברקה של שריד. לא מצרים הכריזה מלחמה על ישראל במלחמת יום הכיפורים, אלא ישראל הכריזה מלחמה על מצרים. מסמך גלילי, היה הכרזת מלחמה. לסאדאת לא היתה ברירה אלא לצאת למלחמה. הציטוט מדוייק – לסאדאת לא היתה ברירה אלא לצאת למלחמה נגד ישראל, מכריז איש השלום.

* נתניהו יתנצל בפני ארדואן על הבגידה התורכית.

* המזה"ת קרוע במלחמה קשה בין השיעים והסונים. עיקרה של המלחמה הוא בסוריה. איראן ותורכיה נמצאות משני צדי המתרס. ואף על פי כן, תורכיה מסייעת לאיראן, כאשר מדובר בישראל. ומכאן – שתי מסקנות: א. גם כאשר הם נלחמים זה בזה, ישראל היא האויב המוחלט של עמי האזור. זה חבל, זה עצוב, זה כואב. זה לא צריך לרפות את ידינו מחתירה לשלום. אבל זאת המציאות. וכפי שחרף המציאות הזאת בנינו מדינה לתפארת עתירה בהישגים, כך נמשיך לבנות ולפתח את המדינה, למרות שהמציאות הבסיסית הזאת אינה עומדת להשתנות.

ב. כל עוד ארדואן הוא נשיא תורכיה, תורכיה היא מדינת אוייב.

* בנאום בכנסת אמר ח"כ אייכלר שאם תמשך התנכלות השלטון לחרדים, לא תהיה להם ברירה אלא לקחת את מקל הנדודים ולבנות את "עולם התורה" בגולה.

נעזוב רגע את המשמעות הדתית של אמירה אומללה זו. נתעלם לרגע מ"מצוות יישוב ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות כולן." נתעלם לרגע מ"שנו רבותינו: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה נוכרים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה." נמחל לו על "כל המניח את א"י בשעת שלום ויוצא, כאילו עובד עבודה זרה. שנאמר (ירמיהו ל"ב, מ"א): 'ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי' – כל זמן שהן עליה, כאילו נטועים היו לפני באמת בכל לבי ובכל נפשי. אך אינן עליה – אין נטועין לפני באמת."

אבל מעבר למשמעות הדתית – אי אפשר שלא להתפלץ מכפיות הטובה הזאת. הרי מעולם, בכל תולדות העם היהודי, לא היתה תופעה המונית כזאת של "עולם התורה", פריחה כזו של עולם הישיבות החרדיות, כפי שהיא קיימת עתה, כאן במדינת ישראל. והיא לא היתה קיימת כך ואף לא אפס קצה, אלמלא מדינת ישראל, כספיה, המיסים של אזרחיה העובדים וקיומה בדמם של בניה המגנים על קיומה. בא החצוף הזה, ובעזות מצח יורק לבאר שממנה הוא שותה. לאן תלכו בדיוק? איזו מדינה בגולה תפרנס אתכם? באיזה עוד מקום בעולם החרדים יכולים לא לעבוד?

* נמשך קמפיין הירידה מן הארץ, אותו החל ערוץ 10 והוא נמשך בכלי התקשורת השונים ובראשם ynet. מידי יום מופיע שם מאמר של יורד, המסביר עד כמה חרא כאן וטוב שם, כמה קשה כאן וקל שם, ואם לא כל כך טוב שם – עדין עדיף על המקום המחורבן הזה. זהו קמפיין מעורר מיאוס וקבס, בלי קשר לשאלה האם ועד כמה קשה כאן. קשה? נתמודד. זו ארצנו וכל אחד מאתנו נושא באחריות לכך שיהיה כאן טוב יותר.

* כפי שאני סולד מקמפיין הירידה, כך אני סולד מקמפיין ההפחדה שמא עסקים לא ישקיעו כאן ויברחו מכאן אם ידרשו לשלם מיסים. את דעתי על הקמפיין הזה, אסכם בעברית צחה במילים: יאללה יאללה.

* אני בוש ונכלם שמי שמוביל את הקמפיין הזה הוא שר הכלכלה של מדינת ישראל וראש מפלגת הבית היהודי. ראוי היה שהוא יישא את המסר ההפוך, שישראל היא הבית היהודי, ולכן היא מקומם של היהודים, גם של המשקיעים היהודים.

* מעסקים ישראליים ויהודיים אני מצפה להשקיע בישראל גם מסיבות ערכיות, אולם ישראל היא יעד נחשק למשקיעים גם ללא קשר לכך וכך יהיה גם אם הם יִידָרְשׁוּ לשלם קצת יותר מסים. לישראל יתרונות יחסיים משמעותיים, ובראשם הון אנושי ברמה גבוהה מאוד והיותה דמוקרטיה יציבה.

* במלאת 19 שנה למותו של הרב קרליבך, "הרבי המרקד", נערך בתיאטרון "מראה" בקריית שמונה מופע משיריו, ששילב גם סיפורים אודותיו, אותו הוביל חברי, חיים בומש. בומש, מנכ"ל ישיבת ההסדר קריית שמונה, חבר הנהלת "יובלים", איש ענו וצנוע אך רב פעלים ועתיר מעשים, הוא גם מוסיקאי וזמר מעולה. מלווה בגיטרה שלו ובשלושה נגנים צעירים, הוביל בקולו העמוק וְהֶעָרֵב עֶרֶב מרגש ויפה. אולם התיאטרון והיציע היו מלאים עד אפס מקום, וגם אחרי שהוספו כסאות, אנשים ישבו על הרצפה. יש משהו מחשמל במוסיקה החסידית של קרליבך ובאופן שחיים ולהקתו ביצעו אותה, הקהל שר עמם ושיתף פעולה, והיה זה ערב "מלווה מלכה" נפלא. מספר ארגונים, ובהם מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי, שאני עומד בראשו (ועומד לסיים את תפקידי בעוד חודשיים וחצי), חברו יחד להפקת הערב. ההצלחה היתה מעל המשוער.

* * *

עוז אלמוג

יורדים, חצי יורדים

המילה "יורד" הופיעה בתורה, במשנה ובתלמוד, אבל רק בעידן הציוני היא הפכה לתווית גנאי, המקטלגת מהגרים מישראל כמי שנוטשים את המערכה, בוגדים ומשתמדים (היפוכה של המילה "עולה").

התופעה הלשונית איפיינה חברה מלוכדת, אידיאליסטית וטוטאלית, שנלחמה על קיומה. זה היה מעט אכזרי, אבל אולי הכרחי בנסיבות ההן. היום המילה "יורד" כמעט נעלמה מהאופק. המהגרים מישראל לרוב מקבלים את ברכת הדרך, והמצליחים מביניהם נתפסים כ"גאווה ישראלית".

למרבה ההפתעה, העיסוק ב"יורדים" עשה לאחרונה מיני קמבק, הפעם בלבוש עדכני של "בריחת מוחות" ו"צעירים הנוטשים בגלל יוקר המחייה". האומנם נטישה המונית?

 ב-2009 העריך משרד הקליטה כי כ-700 אלף ישראלים חיים בחו"ל, מתוכם 450 אלף בארצות הברית ובקנדה. המיספרים האלה מרמים, בשל שלוש סיבות:

ראשית, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגדירה "יורד" כמי  ששהה מחוץ לישראל ברציפות למעלה משנה. זו הגדרה כל כך אווילית ומנותקת מהמציאות, שקשה להאמין שמוסד מחקר לאומי ממשיך להשתמש בה.

שנית, חלק מהיורדים הם יהודים שהיגרו לישראל וחזרו לארץ מולדתם בשל קשיי קליטה (לשם המחשה בשנת 2010 למעלה ממחצית "היורדים" היו ילידי חו"ל).

שלישית, החישוב כולל גם צאצאי מהגרים עם דרגות שונות של זיקה לישראל. כך למשל, מעריכים כי מעל שליש מהתושבים בארצות הברית המוגדרים כישראליים הם ילדים של מהגרים, רבים מהם מעולם לא חיו או אפילו ביקרו בישראל.

השיח על היורדים שיקף תמיד את הנטייה הישראלית להגזמה. הנה כי כן, מאזן ההגירה מישראל לחו"ל (ישראלים שעזבו ביחס לאלה שחזרו ארצה) הולך ומשתפר מאז 2001. מה שהכי משמעותי זה שסך ההון האנושי שישראל איבדה במהלך השנים בטל בשישים בהשוואה להון האנושי שהיגר אליה (בעיקר במסגרת העלייה מחבר העמים).

מה שתמוה במיחזור שיח הירידה, שהוא כל כך אנכרוניסטי. בעולם אולטרה תקשורתי, גלובלי ונייד, מושגים ישנים של הגירה ועקירה כבר אינם רלוונטיים. הרי גם כשאדם עובר להתגורר במדינה אחרת, הוא אינו מתנתק. הסלולארי והאינטרנט מאפשרים לכולנו להיות מעודכנים בזמן אמת ולקיים קשר רציף עם בני משפחה, קרובים וחברים, כמעט מכל מקום ובכל זמן. מחירי הטיסות מוזלים משנה לשנה, וביקורי המולדת התכופים מרככים את צער הפרידה. יתר על כן, אנשים עוזבים וחוזרים היום לתקופות קצובות כי העולם דינמי. רבים מחזיקים בבתים ובדירות במיספר ארצות, וגם שיעורי הנישואים הבינלאומיים וההחזקה בשני דרכונים עולים. באופן כללי גבולות נמסים ולאומים מתערבבים. זה חלק מתהליך אבולוציוני בריא של החברה האנושית על פני הגלובוס.

החרדה, או יותר נכון ההפחדה, מפני הגירה המונית מישראל, גם אינה מתיישבת עם מצבה של המדינה. חרף יוקר המחייה, משבר הדיור, והאיומים הביטחוניים (החיצוניים והפנימיים) הלא מבוטלים, ישראל עדיין מדינה אטרקטיבית בהשוואה בינלאומית. לא שאין בעיות מכבידות, אבל גם הדשא של השכן פחות ירוק.

מדינת ישראל מלאה בכישרונות, ומטבע הדברים לא תמיד הפוטנציאל האישי יכול להתממש כאן (בשל היצע, תקציבים, ניסיון, שוק וגורמים נוספים). אין פסול באדם שבוחר להגר כדי להגשים חלום, להתפתח ולתרום. אפשר לומר כי טובת האנושות כמעט תמיד קודמת לטובת המדינה. יתר על כן, הצלחתם של ישראלים רבים בחו"ל (מדענים, רופאים, אנשי עסקים, אמנים, ספורטאים, דוגמנים ועוד) ממחישה שלעיתים תושב שעזב אותנו כדי לרעות בשדות זרים, יכול להוות שגריר נהדר של מדינתנו ולהעלות את קרנה של ישראל.

נכון שזה לא הכי נעים ומחמיא לראות אדם איכותי שבוחר לעזוב את המדינה לטובת מגורים במדינה אחרת. אבל אפשר לראות במהגרים לחו"ל גם סוג של מוניטור לאיכות החיים כאן, שיאלץ אותנו להשתפר ולהיות אטרקטיביים יותר. גם עוזבי הקיבוץ בזמנו היו מוניטור שהאיץ שינוי חיובי.

אבל אולי בכל זאת אסור להמעיט בסכנת "הירידה" ובאיום הקיומי שהיא מקפלת בתוכה. מקור המשיכה הגדול ביותר של ישראל היה תמיד מערכת היחסים החמה ותחושת הקהילתיות וההשתייכות. המקור הזה מאבד מכוחו עם השנים. היחלשות האתוס הציוני התמים והשתלטות החומרנות, האנוכיות, הציניות, החזירות, חוסר האמון והבוטות על חיינו, מעקרות את המשמעות הקיומית העמוקה שהחזיקה את הישראלים בעבותות של רגש.

אם המטרה העיקרית בחיים זה לעשות כסף ולהתבדר, לא חייבים דווקא כאן. הנסיקה בביקוש לדרכונים זרים והעלייה בשיעור המשיבים בחיוב (בסקרים) על האפשרות לחיות בחו"ל, מרמזים שאולי בכל זאת צפוי לנו באופק גל גדול של הגירה החוצה. נכון שהמעבר לחו"ל הוא בינתיים יותר בגדר פנטזיה, שדומה לחלום לעבור דירה, מקצוע ומקום עבודה, אבל כאשר הזיקה למקום יורדת, כאשר יחסי האנוש מזדהמים וכאשר המעבר למדינה אחרת נעשה קל יותר ברמה המעשית (טכנית) – פוטנציאל העזיבה גדל.

להערכתי, האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל הוא התפתחות חלופה ישראלית איכותית בחו"ל. כבר עכשיו צומחות ברחבי העולם "קולוניות ישראליות" מגוונות (אני חוקר את התופעה הזאת כבר כמה שנים). זה יכול להיות קולוניה של אנשי עסקים, של מדענים ואמנים, של סטלנים ומעשני גראס, של סטודנטים ואפילו פנסיונרים (שחיים במקומות זולים על תקציב של פנסיה חודשית). בינתיים מדובר ב"קיבוצים" זעירים, אבל אם אחד מהם יגדל ויהפוך לעיר ישראלית, הוא בהחלט יכול למשוך אליו מסה של אנשים איכותיים ולדלדל את המינרלים בגוף הישראלי המתבלה.

למעשה, בלי ששמנו לב צמחה בשנים האחרונות קולוניה עירונית ישראלית-צעירה שחיה בחו"ל, או ליתר דיוק ב"חצי חו"ל". קוראים לה "מדינת תל אביב". בינתיים תושביה כולם כאן. בינתיים.

 אהוד: אני מוחה על כך שתל אביב נראית בעיניך "חצי-חו"ל". תל-אביב היא בעיניי ישראל האמיתית, הפלוראליסטית והדינאמית, יותר מכל מקום אחר בארץ. חו"ל יכול רק להתקנא בה.

חוץ מזה אני מבין את היורדים. כאשר 20% מאוכלוסיית העולם מתקיימים על פחות מדולר ורבע ליום, איך אפשר להמשיך לחיות בעוני הישראלי המשפיל, הנורא והקשה משאת? זה ש"המחאה החברתית" התפוגגה – לא אומר שהמדינה אינה עומדת בפני התמוטטות כללית כלכלית כוללת, וכי האמת האמיתית באמת היא שרק ערים כברלין או לוס אנג'לס יכולות להציל את הפליטים המהגרים היורדים שלנו, אלה הנמושות שיהיו היחידים שיצילו את נפשותיהם מההידרדרות הזוועתית שלנו!

ובייחוד עכשיו, כאשר הסתיימו מסעות התענוגות של המשפחות והצעירים הקיץ לחו"ל, ואפשר להתחיל שוב לבכות על המצב הכלכלי האיום, ועל הצפיפות בבתי הקפה ובמסעדות המלאים צעירים רעבים ומובטלים.

* * *

עמוס אריכא

"גוּאָן צִ'י יוֹאוּ, גִ'י צִ'י רֶן"

"קוף" בן-כלאיים שצץ לפתע מרצועת החוף כמועמד מסעיר לראשות ירושלים, במגמה להביס את ראש העיר המכהן, ניר ברקת, נוצר מתכך שיצרו שניים מגדולי התככנים של הדור הזה בישראל; שניהם עסקנים פוליטיים חורשי מזימות מובהקים, אריה דרעי תלמידו של המרן המנוח ואביגדור איווט ליברמן, מעריץ נודע מכבר של תורת וולדימיר פוטין על "משילות חזקה".

צירוף מושגים אלה של "קוף" ובן-כלאיים הוא פועל יוצא של שני מהתלי הדור הנ"ל, שהתחברו שלא כדרך הטבע להוליד ראש עיר מופלא לירושלים בבחירות האלה. שניים אלה, אחד שר בהשעייה והשני עבריין ומושחת נודע לחרפה, המציאו מהזדווגותם הרוחנית הזאת יצור מיתולוגי שכמו במקרי הכלאה שכאלה, מתאפיין בהיותו עקר שאינו מסוגל אפילו להעביר הלאה את הגנים המשובחים של מולידיו הגאונים. היצור הזה נחשב נס לעצמו, מעין אחד הממלא תפקידו של "קוף" שוטה ומפוחד בפשעי עוקץ החביבים כל-כך בעולם הפשע, או בזירה הפוליטית.

הרומן הנדיר הזה צמח בראשיהם של שניים אלה שתרומתם למדינת ישראל היא אפס קצהו של דבר שקשה לראותו בלא שנצייד עינינו בקרניות מיוחדות. לעומת זאת נזקיהם עמוקים וברורים בכמה מחוזות וכבר חקוקים בדפי ההיסטוריה. כעת יעדם השקוף הוא לזכות בכל הקופה של ירושלים, הכוללת בין היתר עוצמה של מאות מינויים, השפעה שאין לה גבולות על חייהם של מאות אלפים, ולקיחת העיר לשפחה שבויה והיא אילמת וחסרת-ישע. היעד שסומן על-ידם הוא לבלוע עד כמה שניתן ממשאביה הרבים והמגוונים, כובשי עין וכיס, של העיר.

שניים אלה נזקקו למימוש תוכניתם לכבוש את ירושלים לאותו "קוף" המתייצב בפרונט כשהוא נוטל על עצמו לכאורה לעיני הציבור את תפקיד המנהיג המארגן את מבצע העוקץ, ואם זה ייכשל הוא יאכל את המרורים לאחר שמפעיליו כבר דאגו מראש להתנער ממנו. הפעם אותר ראוי למשימה רמה זו אחד מתושביה של גבעתיים, איש שכנראה חשק במשהו ממנעמי השליטה בעיר הבירה, כי להערכתו אינו נופל ממועמדים אחרים. לאותו "קוף" איש גבעתיים הרוצה להשתדרג, קוראים משה ליאון, מתהדר בראיית חשבון, אך אינו רואה עצמו בעיני מפעיליו שלא רואים בו יותר ממריונטה שקיומה תלוי בחוט דק, ובכל דקה שירצו – יפטרו ממנו בלי נקיפת מצפון – כהרגלם המגונה.

על שלישייה זו, דרעי, ליברמן וליאון, מכבר נאמר בסינית "גוּאָן צִ'י יוֹאוּ, גִ'י צִ'י רֶן". בתרגום חופשי לעברית (ד"ר גדעון רון): "מתוך התבוננות בחבריך אדע מי אתה." כמובן שהמקבילה שלנו "אמור לי וגו'" בשפת-קודש, ידועה, אך כנראה שהסינים הקדימו אותנו בהרבה שנים באמירה שנונה זאת.      

אין צורך להתעמק בטיבם הנודע ברבים של שני בני הזוג דרעי וליברמן, שנועדו יחדיו להמליך בירושלים מלך-עבד נרצע ועושה רצונם. די לזכור מתוך עברם הנפתל ורווי התהילה מיהם. שניים אלה אינם סתם חשודים בתשוקה למשול בגורל הבריות וכי נזקם גדול ומוכר לאין שיעור מברכתם.

רק תוסיפו לנאמר כי דרעי הגזען חוזר לאספסת העדתית המורעלת שלו ומוצא לנכון להאביס בה את בוחרי ירושלים בגזענות עדתית שפלה, כשהוא מדגיש כי ליאון ראוי למשרת ראש העיר מפני שהוא מזרחי... רוח רעה מאפיינת את מרעיל הבארות הזה דרעי שמומחיותו בין היתר באה לביטוי עגום, פעם אחר פעם, בהפחת אש שנאה יוקדת ומסוכנת בין העדות השונות.

האדנות הבוטה שמפגינים דרעי וליברמן בירושלים כשל כובשים עזי כף-רגל רומסת, והמסר המקומם שלהם הוא שאם יש אדונים לבירה העתיקה הרי מדובר בהם, צמד החכמים העושים כרצונם בבוחריהם  שוטי העם. גישתם של שני מתנשאים אלה היא כשל פריצים בעלי אחוזה שנפשם גסה באריסיהם במי שאינם בני מעמדם; יאמרו להם אשר ירצו, ואלה יצייתו בחיל ובמורך-לב ויחמיצו את רגע הבחירה האישית, זו שתאפשר להם להשתחרר מחיבוק הדוב האלים של שני הפריצים שבאו לעירם לכבוש את נכסי העיר, ואתם רואה-חשבון מדופלם לצורך המאזנים.

רק הירושלמים יכולים להוכיח לצמד השדכנים כי תג הטמטום של עדר כבשים שהם מדביקים להם, הוא הלאה מהם, ובהתרסה זאת יתכן וניווכח שקיים מכנה משותף בין חרדים, לדתיים, מסורתיים וסתם חילונים שיוכיחו לשני טיפוסים מתעתעים אלה כי ירושלים בירת ישראל איננה נחלתם וגורלה לא יופקר לרצונם של "יזמים" בעלי לשון סינית חלקלקה ובכוונה סתומה שהתושבים הלא נחשבים לא יבחינו במידת הציניות של צמד זה שלא טובת העיר ותושביה לנגד חזונם.

חייבים הירושלמים לזכור כי רק הם בלבד יכולים להכריע בדבר גורל עירם ביום הטלת הפתק לקלפי; לפניהם רגע אחד של חסד להחליט איזו ירושלים תהיה עירם בשנים הבאות, שלהם, תושבי העיר ואוהביה, או של דרעי וליברמן, בעלי החשבון האישי הקר והמתכחש, הנסתר והמעליב.

הירושלמים מסוגלים להפוך קערה השניים על פניה כשיוכיחו להם כי גם "הסינית" שנועדה לערפל את האמת – מובנת להם היטב על שלל כוונותיה המוצנעות והלא טהורות. לבסוף אולי אף ימצאו אומץ לגרש בבוז מעירם את הלהקה ההזויה הזאת של שני השדכנים המכים במצלתיים עם קופם המרקד לצליליהם העמומים. ולא תדע עיר הבירה פרשת עוקץ חדשה ובזויה.

* * *

יוסי שדה

אהבה ניכזבת, נוסח בגדד

"בבגדד," סיפר אבא, "המשפחה של עובדיה, היה עליהם הרבה כבוד. נכון, שיש משפחות, שהכבוד שלהם רק מהכסף. אבל – כסף, בבגדד, כמו בברלין ובקרקוב, לא מספיק! חוץ מהכסף, היה למשפחת עובדיה כבוד! הכבוד שלהם היה אבאן עאן ג'דאן – מדורות – וכבוד כזה, בבגדד, אין לאף אחד מספיק כסף, בשביל יקנה אותו.

"ובמשפחה כזאת גדל עובדיה. איפה ישלחו אותו ילמד? רצו להוציא אותו רופא. מה עשו? שלחו אותו ליתלמד רופא, בלונדון. היה, עובדיה, כל שנה, חוזר בחופש לבגדד, בא בשבתות לב'תכנסת – אז איפה יילך, בשבת? האימהות של הבנות, היו מסתכלות – ואומרות – הלוואי!                           רק אם תסכים האימא שלו, פרחה!

"אבל פרחה אמרה – לא הזמן! קודם, יגמור להיות דקטור, ויחזור, ונראה. לא נבלבל לו את הראש באמצע מה שלומד בלנדן. ההיתחתנות, אולי תיתן לו הפרעה בלימודים...

"למה לא צודקת?

"חזר, מלונדון, עובדיה. דקטור. הבגדדים קראו לו – הדקטור. מה שלום הדקטור? שאלו, איפה הדקטור, בחג?

"פרחה, אימו, הסתובבה כמו פרינצססה – משפחה, וכסף, ובן דקטור. כששאלו אותה על עובדיה, אמרה – האאא? עובדיה??!  הוצאנו אותו דקטור. תלכו באופיס שלו, תראו ת'דיפלומה, באינגלית. תלויה!! מלנדן!

"כמובן, שהאימהות, שחיכו שעובדיה יתדקטר, שלחו לפרחה שדכניות, בשביל הבנות.

"ועובדיה ענה – 'עוד מוקדם. הראש שלי עוד עייף מהתלמדות בלנדן.'

"ואז – דפקה על הדלת שמחת עניים. הגיעה לביקור צ'חלה, הקרובה העניה והרשעית.                                          צ'חלה, נחשה, רסמי! זאת, רק מחכה שיקרה משהו רע, וכל בגדד תדע!

"שתו תה. כשהגיעו לדבר על עובדיה, הדקטור, צ'חלה, חימחמה. כולנו כבר שולטים בחימחומים!

חימחום זה רמז! ועוד מצ'חלה!

פרחה, האימא, התחננה, וביקשה, ובכתה!!! – 'מה? למה חימחמת על עובדיה? יש דבר את יודעת אותו?WEEEE!'

"צ'חלה עוד חימחמה, ואמרה, 'כל בגדד יודעת. רק את,  נשארת, מכל בגדד, אחרונה מה שלא יודעת.'

"'טוב, מה??' שאלה פרחה. 'מה?!'

"'עובדיה,' אמרה צ'חלה, 'התאהב בבחורה. נוצרייה!! למדה איתו בלנדן. נוצריה! כבר נתן לה נישאן. אמר יתחתן אותה.'"

עכשיו, בשביל המיעוטים, אסביר, שנישאן – בערבית, זה סימן. אות. אחרי שהאימא הסכימה על הכלה לבן שלה, יש שלבים. קודם כל, לפני האירוסים והחתונה, נותן, החתן, לכלה, תכשיט – סיכה מזהב.  זה הנישאן. והיא מתי לובבבשת  שמלה, שמה עליה ת'נישאן. שידעו.

הנישאן – הוא הסימן, שהבחורה הזאת, כבר לקחו אותה. גם הוא, מה שנתן את הנישאן, איך שאומרים הבגדדים – כבר לא מביאים לו. לא מביאים לאימו כלות ל'תחתנות.

באה פרחה, האימא, לבנה, לדקטור, לעובדיה, ושאלה: "נכון?! נוצרייה!!?"

עובדיה, בהתחלה, אמר – "לא, לא נכון." אבל, אחרי זמן – אמר – "כן, נוצרייה, ושמה דייזי, ואוהב אותה, ורק איתה יתחתן!"

בתל אביב, זה קצת לא נעים. אבל בבגדד, זה אסון! מי יתחתן עם האחיות של עובדיה? מי יזמין את המשפחה לשמחות?? ומי ידבר איתם, אפילו שיבואו? ועל מה ידברו? ישאלו מה שלום הנוצרייה?? ואם זאת תיבהל, בבת'כנסת – תיצטלב, פעמיים??! לה בדאלק!

אבל, עובדיה, אמר – "אפילו!!!! אוהב אותה, נתתי נישאן, ורק איתה יתחתן!!"

טוב, מה יעשו לו!? כמה שדיברו, והתחננו – לא יכלו עליו. האבא שלו נהיה חולה. התבייש יצא ברחוב!! לא צודק!?

והדוד, חזקאל, אמר – "זה ביזבז את כל השכל שלו ב'תלמדות בלונדון, אז לא נישאר לו שכל בשביל ל'שתמש בבגדד."

שכל, הלוא, יכול ל'תבזבז!!!

בכל בגדד, בלילות, סיפרו על עובדיה ודייזי – ומה שלא ידעו – המציאו – בדיוק כמו ברחביה וברמת גן!!

אבל, יום אחד, כשכולם כבר התייאשו, בא עובדיה לאימא שלו, פרחה, ואמר, בשקט נורא – "לקחתי מדייזי את הנישאן. עזבתי אותה."

אף אחד לא שאל – עובדיה, טוב למה!? יש שאלות, בכל משפחה, שהכי טוב לא לשאול.

ליעקוב, החבר הכי טוב שלו, אמר עובדיה – "אני אמשיך לאהוב את דייזי עד שאמות. בשבילי, לעזוב אותה, זה יותר מלמות! אבל, יותר טוב שאמות, מה שאעשה דבר כזה למשפחה שלי.  זה התודה על מה שגידלו אותי?"

עבר זמן, ומצאו שידוך בגדדי לעובדיה, שהקים משפחה לתפארת.

והעיר בגדד שקטה.

אבל, כאתון, העוזרת בקליניקה של עובדיה סיפרה סיפור מה שעושה עציבות.

"לפעמים," סיפרה כאתון, "בסוף יום העבודה, לפני שהולך הביתה, היה הדקטור סוגר את הדלת. אז, היה מוציא מהמגירה את הנישאן, שלקח פעם מדייזי, מחזיק אותו ביד שלו, ובוכה, בדמעות. אחר כך, מנשק אותו, מנגב, סוגר במגירה, והולך הביתה."

בקטע הזה של הסיפור, היה, גם לי, קצת מחנק בגרון. עצוב.

"אם אתה, עובדיה," שאל אותי אבא, "מה היית עושה?"

עניתי – "לכולנו, יא באבא, היתה, לפחות פעם, אהבה כואבת. אהבה שאיבדנו, לפעמים איבדנו כי עזבנו אותה, ולפעמים איבדנו כי בטיפפפשות נישארנו איתה... לא יודע, מה אני הייתי עושה, במקום עובדיה. אבל," אמרתי לאבא, "אני מכיר אישה אחת, נשואה, בתל אביב, שאחרי העבודה, גם נישארת, כמו עובדיה, במשרד שלה. סוגרת ת'דלת, מוציאה ת'נישאן, שנתן לה בזמנו בעלה, ובוכה!"

"למה בוכה?" שאל אבא, "עזב אותה? עזבה אותו?"

לא," אמרתי. "בוכה, זאת, למה  שבעלה, לא לקח ממנה בחזרה, לפני החתונה, את הנישאן.                      הלוואי, היא בוכה, שהיה לוקח לפני החתונה, את הנישאן, והיו נעלמים שלושתם, הוא, הנישאן, והאימא הפולנייה שלו, הלוואי!! אלוהים!! למאיפה שבאו לנו מפולניה, ושעד היום, לא היו מוצאים, לא את הנישאן, ולא את הבעל ולא את האמא!! אמן סלה!! הבנת, יא באבא," שאלתי, "למה בוכה?!"

אבא ענה – "כן, וחושב, הרבה צודקת. אני מכיר אישה כזאת... לא בחינם בוכה, ובדמעות חזקות! אם היה לה מזל," אמר אבא, "היתה מתחתנת, מההתחלה, בבגדד, עם עובדיה, הדקטור!!!"

וסלאמה עליכום!!!

אהוד: אנחנו היכרנו אישה אחת, פולנייה, שלפני מותה אמרה לבנה: "אני כל כך אוהבת את אשתך! חבל שאינני יכולה לקחת אותה איתי..."

* * *

נעמן כהן

הגזענות האנטי אשכנזית

כגזענות אנטי יהודית

יהודי תימן עברו שנים של גזירות ורדיפות. בתקופת הרמב"ם הם עברו איסלום בכוח. את יתומיהם היו מאסלמים בכפייה. לפי חוקי ההשפלה של "בני החסות" הם הוכרחו לנקות את המחראות של התימנים. למרות כל זאת יהודי תימן שמרו באומץ על יהדותם, ותמיד היו מוסיפים למכתביהם את ה"ברכה": "מדינת תימן תיהרס ותחרב עד היסוד, וירושלים תתבני ותשתכלל, במהרה בימינו אמן."

הגזענות האנטישמית של שלמה חתוכה תפילה לחורבן ירושלים

בשנת 636 לספירה התלווה יהודי תימני משומד בשם כַּעְבּ אל-אח'בַּאר (כנראה עקיבא) לכובש ירושלים – הח'ליף עומר, והוביל אותו אל הר הבית אל שרידי בית המקדש. כעב חלץ את נעליו והצביע על סלע אבן השתייה כמקום המקודש, אבל היות ומוחמד שינה את ה"קיבלה" – כיוון התפילה מירושלים למכה, החליט עומר להקים את בית התפילה מדרום לו, כך שהמתפללים המוסלמים יפנו פניהם למֶּכָּה ואחוריהם לאבן השתייה.

לו היה המשומד כַּעְבּ מוביל את עומר כמה מטרים ימינה או שמאלה ולא ישירות להר הבית, כל ההיסטוריה הייתה עשויה להיות שונה.

והנה מקרה נוסף. שלמה חתוכה בן למשפחה של יוצאי תימן, המוגדר ע"י בני ציפר העורך הספרותי של "הארץ" "משורר, פעיל חברתי, החבר בקבוצת המשוררים ״ערס פואטיקה״.* מנגיד את התקווה לחורבן תימן של אבותיו עם תקוותו שלו לחורבן ירושלים. והוא כותב:

"שַׂמְתִּי פֶּתֶק כְּמוֹ כֻּלָּם, כָּתַבְתִּי שָׁם: שֶׁתֵּהָרְסִי וְתֵחָרְבִי עַד הַיְּסוֹד."

שלמה חתוכה ירושלים של מטה. ("הארץ" מוסף תרבות וספרות 8.10.13)

http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2134490

מה מביא יהודי ישראלי ממוצא תימני להזדהות עם האוייב הערבי-מוסלמי, ולהתפלל לחורבן ירושלים?

חתוכה מזכיר את היחס שקיבלו ראשוני התימנים שעלו לארץ והתיישבו בכפר השילוח (סילואן בערבית) מיהודי ירושלים, ושוכח כליל את הרדיפות שזכו להם שם בפרעות תרפ"ט ואחריה, שהביאו לבריחתם משם. אבל האם זו הסיבה לקוות לחורבן עיר שלמה על כל עדותיה?

הסיבה לתפילת החורבן מתחוורת בהמשך, כאשר חתוכה קורא לנער מהפריפריה לא להתגייס לצה"ל כי קודם עליו לברר מיהו האוייב. מסתבר כי האוייב הוא כמובן האשכנזים.

"כָּל הַהַבְטָחוֹת שְׁמוּרוֹת לַלְּבָנִים וְכָל הַהֲנָחוֹת מֻבְטָחוֹת לְיַלְדֵיהֶם."

היום ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים מעניין מה היה אומר על ה"פואזיה" הזו נער הפריפריה התימני אביגדור קהלני שבגבורתו הציל את ישראל מחזרה לכיבוש ערבי-מוסלמי.

על  הגזענות האנטי אשכנזית המתעצמת במחוזותינו כבר כתב משה גרנות, וגם אני בביקורת על אווה אילוז, אבל  עכשיו מסתבר – הגזענות האנטי-אשכנזית הופכת להיות גזענות אנטישמית אנטי יהודית. חורבן ירושלים הלא הוא חורבן היהודים כולם.

שוו בנפשכם, לו היה אשכנזי כותב שבגלל המשומד כעב, או הרוצח יגאל עמיר, יש להביא חורבן על ראש העין (היום יש שם כבר גם הרבה אשכנזים), אמות הסיפים היו זעים מגודל הזעזוע, אבל הגזענות האנטי-אשכנזית שאני. להיות גזען אנטי-אשכנזי נחשב בסוגים רבים כבון טון.

* ארס פואטיקה (בלטינית: ars poetica – "אמנות השירה"), "שירה בראי עצמה", הוא למעשה רפלקסיה – התייחסות של האמן לעצמו ולאמנותו. ערס פואטיקה, משחק מילים עם המושג הלטיני. המילה הערבית ערס (תעתיק מדויק: עַרְצ), סרסור זונות.

כיצד דווקא הנאצים מגיעים הנאצים לאריכות ימים כל כך מופלגת? ומה לעשות עם הנבלות?

הפושע הנאצי איש הס.ס. אריך פריבקה נפטר בגיל 100. איטליה, ארגנטינה, הוותיקן, ועיריית רומא אוסרים לקבור אותו בשטחן. מהומות אלימות בין תומכיו למתנגדים לקבורה, פרצו באיטליה.

פריבקה, קצין SS לשעבר, הורשע באיטליה בשנת 1996 בגין מעורבות בטבח בפוסה ארדיאטינה שהיה ברומא ב-1944. חיילי ורמכאט שנקמו על מארב פרטיזנים שגרם למותם של 33 מחבריהם, הוציאו להורג 335 אזרחים, בהם נוצרים ויהודים. אחרי שהסתיים הטבח, הם פוצצו אבנים כבדות מעל מחצבות שהיו במקום, וגופות המתים נקברו מתחת לסלעים.

פריבקה נידון למאסר עולם, אך בשל גילו ומצבו הרפואי הותר לו לשהות במעצר בית. ואולם, כלי התקשורת באיטליה תיעדו אותו פעמים רבות כשהוא מטייל ברחובות ופירסמו תמונות כשהוא עורך קניות ועושה סידורים שונים. עורך דינו של הפושע הנאצי ביקש לקבור אותו בארגנטינה שם חי, בארגנטינה, מאז מלחמת העולם השנייה, לצד אשתו המנוחה. אך הרשויות בבואנוס איירס אינן מסכימות לכך.

בצוואה שהקליט כמה חודשים לפני יום הולדתו ה-100, האשים פריבקה את היהודים באחריות לשואה, שהיתה לדבריו "המצאה שבוימה כהפקה הוליוודית." הוא טען כי תאי הגזים הוזכרו לראשונה "במשפט הראווה של נירנברג," ולדבריו, "ארה"ב עשתה שטיפת מוח לעולם כולו כדי לגרום לו להאמין שהגרמנים מרושעים, כדי לסלול הדרך להפצצה של הערים הגרמניות וכדי לשלוט בתבל לפי האינטרסים האמריקנים."

בנו של פריבקה, חורחה, האנטישמי גם הוא, הביע זעם על סירובן של איטליה וארגנטינה לאפשר את קבורת אביו. "היכן נקבור אותו? מצידי אפשר לקבור אותו בישראל. כך הם יהיו מרוצים," אמר בשיחה עם סוכנות הידיעות האיטלקית. "זה לא הוגן. הם תמיד נטפלים למישהו בגין דברים שקרו בזמן המלחמה לפני יותר מ-60 שנה."

אפרים זורוף, צייד הנאצים ומנהל מרכז ויזנטל שבסיסו בארצות הברית, אמר כי בנו של הפושע הנאצי הוא "גזען בור שמזדהה עם הנאצי." לדבריו, "מדובר בדיוק בסוג האנטישמיות שסייע ליצור את הקרקע שעליה פרחה המפלגה הנאצית."

זורוף קרא לאיטליה לשלוח את גופתו של פריבקה לקבורה בגרמניה. בראיון לעיתון האיטלקי "לה סטפמה" אמר זורוף כי רק גרמניה תאפשר לפריבקה הלוויה שלא תהפוך לעצרת נאו-נאצית. "זו מדינה שיש לה כלים לטפל בכך. צריך לשלוח את הגופה לשם ולשרוף אותה," אמר זורוף, "זו הדרך היעילה ביותר לוודא שלא יישאר כל זכר לפושע נאצי כגון פריבקה."

לשרוף את הנבלה

הצעתנו: על ישראל לבקש את נבלתו של פריבקה, לשרוף אותה בטקס פומבי, ולזרות את אפרו לים בדיוק כפי שעשו לאייכמן.

הטעות ההיסטורית של נתניהו

בספרו אודות הפילוסוף והמדינאי היהודי-ספרדי דון יצחק אברבנאל, מתאר ההיסטוריון בן ציון מיליקובסקי-נתניהו, אביו של ראש הממשלה, בין היתר את גדולתו כאיש רוח ומדינאי, ובו בזמן מצביע על חולשותיו ועל עיוורונו של אברבנאל, שנותן אמון במלך פרדיננד זמן קצר לפני גירוש ספרד, באופן שמזכיר את העיוורון של יהודי גרמניה ביחס למשטר הנאצי.‏

חידושו המחקרי של בן ציון מילקובסקי-נתניהו הוא שלתפיסתו האנוסים בספרד נרדפו על ידי האינקוויזיציה לא משום שהיו יהודים בסתר כמו שחשבו חוקרים אחרים. כל הטענות כנגדם שהם יהודים בסתר נבעו רק מתוך אנטישמיות גזענית שקרית בסיגנון הנאציזם.ליהודים היה עניין באישור הטענות האלו מתוך התפארות ב"מרטירולוגיה" והגבורה היהודית. המצב היה הפוך, האנוסים היו מגדולי החכמים של הנצרות בספרד והגיעו לדרגות הבכירות ביותר של הכנסייה שם, ופירסמו ספרים מרובים על הנצרות ועל גדולתה, הם היו נוצרים כנים במלוא מובן המילה. אלא שכנגדם קמה כת של נזירים וכמרים גזעניים שקינאו בהצלחתם. הם הצליחו לשכנע את רוב הספרדים שהאנוסים הם באמת יהודים בסתר שמשתלטים על הממלכה. רבים משונאי האנוסים טענו ש"המאראנים", מי שהיו יהודים, הם בני גזע ארור ומקולל ושטני ואינם יכולים על פי טבעם להיות נוצרים אמיתיים.

כתוצאה מתעמולה זאת נעשו האנוסים מטרה לרדיפות גזעניות בדומה לאלה של היהודים בגרמניה הנאצית, לא בגלל דתם שלא היתה יהודית אלא בגלל מוצאם וגזעם.

הלקח לימינו

הלקח ההיסטורי לימינו, של בן ציון מיליקובסקי-נתניהו – הוא שבקרב היהודים והישראלים יש גם עיוורון, כפי שהיה ערב גירוש ספרד, כשישבו שלווים ושאננים ולא פיללו שמכה כזו תיפול עליהם.

טעותו ההיסטורית של בנימין נתניהו –

 תחילת הסכסוך הוא במאה השביעית

בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון, טען בנאום בר אילן השני 5.10.13, כי הכיבוש לאחר מלחמת ששת הימים וההתנחלויות אינן מקור הסכסוך. הסכסוך, אמר נתניהו החל בשנת 1921, ביום שבו התקיפו ערבים פלסטינים את בית העולים ביפו.

נתניהו כמובן צודק בדבריו שההתקפה הזו לא היתה על שטחים ולא על התנחלויות. היא היתה נגד עליית יהודים לארץ ישראל. ואחר כך באה תוכנית החלוקה ב-1947, ובאה הצעה למדינה ערבית ומדינה יהודית. היהודים הסכימו, הערבים סירבו. משום שהנושא לא היה אז שאלת המדינה הפלסטינית, הנושא היה ונשאר לצערי המדינה היהודית. ואז באה טבעת חנק, וגם כעבור 19 שנה באה טבעת חנק סביבנו במטרה לעקור אותנו. ולמה? הרי אז לא היה "כיבוש".

מסקנתו: "בלי שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית ויוותרו על זכות השיבה – לא יהיה שלום."

ובכן, נתניהו גם צודק כאשר הוא הזכיר בנאומו את שיתוף הפעולה בין הנאצים והמופתי של ירושלים, חאג' מוחמד אל־חוסייני, מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית, כאחד מעוזריו הבכירים של אדולף אייכמן, ששיתף פעולה עם הנאצים ופעל לביצוע השואה במלחמת העולם השנייה," אבל הוא טועה בתאריך תחילת הסכסוך.

תחילת הסכסוך איננה ב-1921, אלא הרבה קודם לכן. תחילת הסכסוך נעוצה במאבק בין מוחמד ליהודים , מאבק שהביא לשואת יהודי ערב במאה השביעית ומשמש דוגמה ומופת למאבק העכשווי נגד ישראל והיהודים.

בניגוד להיטלר שהסתיר את תוכניתו להשמדת היהודים, הערבים אינם מסווים את מטרתם. הערבים אומרים בריש גלי את מטרתם: חיסול ישראל והשמדת היהודים (אמנת החמאס סעיף7).  המלחמה עבורם היא מלחמה אידיאולוגית.

"החמאס" רואים את חיסול יהודי עֲרָב על-ידי מוחמד כמופת מוסרי לחיסול ישראל ולהשמדת היהודים. ("ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה.") אפילו בהפגנות של ערביי ישראל נשמעת תדיר הקריאה: "חֵ'יבַּר חֵ'יבַּר יא יהוד! צבא מוחמד עוד ישוב!..."

 בניגוד לגרמנים, שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-החסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) – עד כה שום עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, (גם לא מי מערביי הדו-קיום של גבעת חביבה) הביע התנגדות לדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.

לאלו שהאמינו שהיטלר רוצה רק את הסודטים אמר צ'רצ'יל: "בחרתם בחרפה במקום במלחמה, תקבלו גם חרפה וגם מלחמה."  

טעותו של יהודה באואר

מעניין שגם ההיסטוריון יהודה באואר לוקה באותו עיוורון. באואר הטוען, שמלחמת העולם השניה לא פרצה בגלל סיבות כלכליות או חברתיות, אלא בראש וראשונה בגלל אידיאולוגיה אנטישמית.

הכלכלה הגרמנית היתה בשיאה ב-1939, והתעשייה שיגשגה; העם הגרמני, שזכר עדיין את אימת המלחמה הגדולה הקודמת, לא תמך בתקיפה, וראשי הצבא הגרמני חששו מתבוסה. ועדיין, גרמניה תקפה את פולין, וסחפה את אירופה למלחמה עקובה מדם.

המלחמה שהיטלר תיכנן ב-1939 לא היתה נגד הפולנים, אלא רק צעד ראשון למטרה גדולה יותר – המלחמה נגד היהודים, מלחמה אותה הוא תיכנן כבר מ-1918.

הרצאתו של יהודה באואר:

http://www1.yadvashem.org/yv/he/holocaust/insights/video/outbreak_world_war_II.asp

מאמרו:

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1178629

בעוד שיהודה באואר מאמץ את הגישה האינטרנציונלית וטוען כי מלחמת העולם השנייה אינה תוצאה של גורמים כלכליים, או שאיפה למרחב מחייה, אלא היא תוצאה של אידיאולוגיה, הוא מתעלם לחלוטין מהסיבה למלחמת העולם הערבי-מוסלמי נגד ישראל. לדעת באואר, המלחמה הערבית-מוסלמית נגד ישראל אינה מלחמה אידיאולוגית, אלא מלחמה טריטוריאלית, הנסבה על גבולות 49.

בשום פנים ואופן לא "מרן" –

אלא "בעל הפה מלוכלך ולשון הרע"

גם כאלו שאינם נמנים על מלחכי פנכתו של הרב עבדאללה-עובדיה יוסף המנוח, חוזרים ומשתמשים במונח "מרן". המילה מרן בארמית פירושה "מורנו ואדוננו". יש להבהיר, הרב המנוח אינו מורנו ואינו אדוננו.

כידוע נהוג ביהדות לכנות רב ע"פ ספר שכתב. לדוגמא הרב ישראל מאיר הכהן נודע בשם "החפץ חיים" על שם ספר שכתב שעסק בהלכות שמירת הלשון. השם לקוח מתהילים לד יג: "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה." "החפץ חיים" סבר שאחת הסיבות העיקריות לאריכות הגלות הוא הזלזול וחוסר הידיעה בענייני שמירת הלשון.

היות שהרב עובדיה יוסף המנוח היה ידוע בעיקר בחרפות וגידופים מן הראוי לקרא לו: "בעל הפה מלוכלך ולשון הרע".

בטוחני שבעולם הבא חוטף עובדיה יוסף כהוגן מסבתי הרבנית על כך שטען כי היהודים שנרצחו בשואה הם גלגול של נשמות חוטאות. ואולי לא, כי היא ודאי נמצאת בגן עדן.

עם זאת עלינו לציין שאיננו מסכימים עם פסיקת גדול הפוסקים הספרדים, "הנשר הגדול", "היד החזקה", "עמוד הימיני של ההלכה", הרמב"ם – שלפיה עובדיה יוסף הוא עובד עבודה זרה שיש להורגו, מפני שהוא מחליף את אמונת "הייחוד" (המונותיאיזם) ומוצא חלקים באלוהות (שכינה עם עשר ספירות). אנחנו דוגלים בכך שאיש באמונתו יחיה.

* * *

אלי מייזליש

כי הארץ הזו טובה

ליל שבת. 1 אחר חצות. תחנת דלק ולידה מזנון או מינימרקט מואר ופתוח. 3 מכוניות עוצרות ו-10 נערים ונערות יוצאים וקונים ממתקים במאות שקלים. אני מתדלק ב'שירות עצמי' ומתבונן בנערים האלה שאולי חוזרים הביתה ממסיבה או דווקא נוסעים למסיבה. הסקרנות עושה את שלה.

"לאן?" אני פונה אל אחד מהם, חובש כובע גרב מנומר עם כיסוי לאזניים ושיער פרוע גולש לצדדים.

"לאן? אתה שואל? מה זה לאן? לעשות שמייח, אתה מבין קשישא? שמייח!"

ואני תוקע לו מהצד משהו שהוא לא ציפה: "שמע, מה אתה אומר על בחורים כמוך שיורדים מהארץ כי בניו-יורק הבירה יותר זולה?"

הוא מתבונן בי כאילו אני חיה בגן-חיות מאחורי הסורגים, והוא שואג ופונה אל חבריו: "שמעתם, האיש הזה אומר שהיורדים ברחו מהארץ כי בניו-יורק הבירה זולה יותר... שמעתם?"

ואז מגיע קטנצ'יק אחד ולך תדע אם הוא בן 15 או 25: "מי אמר את זה... מי? תביא אותו לכאן אני הורג אותו במכות... בידיים שלי ומועך אותו לחתיכות."

והוא ממשיך בתיאורים איך נהיה מהיורד הזה עם הבירה בניו-יורק סמרטוט. וכשאני מסיים עם הדלק ולפני שאני נכנס למכונית, אני שואל אותו:"ואתה? אתה תרד מהארץ?"

והוא מעוות את פניו רק לשמוע אותי, ואני ממשיך: "למה? למה שלא תרד, הבירה שם זולה.."

ולפתע מתרככים פניו ומאירים כמו פנס בחשכה, וממש בקול חרישי, " אני לא יורד כי הארץ הזו טובה."

סוף.

משפט קצר בן 4 מילים  שהחל מתנגן לי בראש כמו שירי מולדת בתנועה וחיברתי מנגינה דומה לשירים ההם והתחלתי לפזם תוך כדי נסיעה שוב ושוב משפט פשוט: 'כי הארץ הזו טובה...' עוד ועוד דקות רבות וכמעט הגעתי הביתה והמנגינה אינה פוסקת, כי הארץ הזו טובה. הסתכלתי סביבי, חושך. שקט. דממה. רק איש זקן הולך עם כלב לבן קטן ורצועה, ואני שואל: איך זה ב-64 שנות המדינה ירדו מיליון איש, 16 אלף בשנה. 45 ביום. עשר משפחות. 10 דירות מתרוקנות ומיד מתמלאות כי כל שנה עולים יותר מ-16 אלף אל הארץ הטובה.

איני יודע אם היורדים חשו או לא חשו אם הארץ הזו טובה היא או רעה. רק טיפש יורד בגלל מחיר פחית בירה או אפילו שתי פחיות. רובם יורדים בגלל דירה או עבודה או השתיים יחד, ואולי בגלל ביבי או המתנחלים או המחבלים או העקיפה בספיד לפני רמזור או כל תירוץ של אומה בכיינית. לך אל ארץ זרה, לך. ואני שואל את עצמי:

האם מישהו מהיורדים לניו-יורק שמע אי פעם בחייו את המילה השגורה על פי כל ניו-יורקי: בייסמנט [basement]. מודה ומתוודה: אני לא. לפני שנסעתי לארה"ב בפעם ה-1 ב-56 ללמוד ולבקר, כבר ידעתי אנגלית מנדטורית היטב, אפילו לומר ל-אם-פיס [M.P.] – הצמדים שטיילו הלוך ושוב ברחוב הראשי של נתניה לתפוס חיילים בריטים בלי פס: פאקינג ג'ורג', על המלך שלהם, וגם פעם חטפתי מאחד מהם בעיטה בתחת.

אבל אל המילה בייסמנט התוודעתי רק כשהגעתי את ביתה של הדודה שלי בברייטן-ביץ', כשניסתה להראות לי עד כמה היא נדיבה כלפיי: לא, לא אתן לך לישון בבייסמנט, שם גרים רק 'בומבס'... [בטלנים, פושטי-יד]. ובכן, יורדים יקרים שלי, שליש או רבע מכם תגורו לא מעט זמן בבייסמנט. כן, מרתף טחוב עם עכברושים ללא שירותים ללא אוויר רק מיטה לישון. בארץ? לא רק בחינם איש אינו מתגורר בבייסמנט, פשוט אין בארץ בייסמנטים. אין. המפגינים ברוטשילד לא הפגינו אלא לדירה בתל-אביב 3 חדרים מינימום.

אז לך לך מהארץ הטובה אל הבייסמנסט בברוקלין יורד יקר. לך. תקנה פחית בירה בחצי דולר. אנשים כמוך בחורצ'יק, הארץ הזו לא בשבילך, ואם ההוא מתחנת הדלק יפגוש אותך הוא יקרע אותך לפיסות סמרטוט.

הארץ הטובה שלנו לא רוצה אותך כאן. תישן שם. במרתף. עם עכברים ועם פחית בירה בחצי דולר. 

* * *

ספר חדש:

אליעזר שטיינבארג: מיבחר מיצירותיו לילדים ביידיש

ערכה והוסיפה אחרית דבר בעברית: עדינה בר-אל

הוצאת "צור-אות", ירושלים תשע"ד-2013

איורים: נורית יובל

דבר העורכת: אליעזר שטיינבארג, אשר מבחר מיצירותיו מובא בספר זה, חי ופעל בראשית המאה העשרים, בתקופה בה החלה לפרוח ספרות הילדים ביידיש.

שטיינבארג מוכר לרבים בעיקר בזכות המשלים שלו. לאוסף זה נבחרו יצירות לילדים שכתב ביידיש, רובם שירים קצביים, הומוריסטיים, המציגים בפני הילד את סביבתו הקרובה בשפה יפה ועשירה. השירים עוסקים בעולמם של ילדים מאז ומתמיד ובכל מקום. ביניהם יש שירים המתארים הווי חיים יהודי.

כמו כן נוסף לקובץ זה סיפור, אשר מדגים את הפיוט והתחכום שיש גם בסיפוריו.

מבחר זה מתאים לילדים ולמבוגרים. הטקסטים עשויים להעלות זיכרונות נוסטלגיים אצל מבוגרים דוברי יידיש וחובבי יידיש, ויתאימו גם למי שרוצה ללמוד שפה זו בכל גיל.

בספר משובצים 40 איורים מעשה ידיה של נורית יובל.

לפרטים נוספים:  adinabarel@gmail.com

להלן אחד השירים בתרגום לעברית:

יקנה"ז הענק

מאת: אליעזר שטיינבארג

תרגום חופשי מיידיש: עדינה בר-אל

או בדרום, או בצפון

חי ענק בשם יקנה"ז,

וחוטם לו... גדול, רחב.

פעם שכב יקנה"ז לישון,

בשבת לאחר ארוחה.

והוא שכח, אוי, הוא שכח,

לכסות נחיריו בשמיכה.

מיד הגיעו מכל הקצוות,

מספסלים, משולחנות –

דבורים, זבובים ויתושים.

הם נכנסו לתוך האף

גדודי גדודים, גדודי גדודים.

שם המו וזמזמו

ודגדגו את יקנה"ז.

הוא הקיץ משנתו, התעטש בעוצמה,

ומתוך אפו יצאה עננה

של דבורים, זבובים ויתושים,

גדודי גדודים, גדודי גדודים.

וקולם הרעים כמו רעם:

זום-זום-זים, זום-זום-זם.

זום-זום-זים, זום-זום-זם.

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

חושבים הייתם שלאחר הביקורת ב"ספרים" של "הארץ" והכתבה ב"מעריב" יהיה הספר "מסעותיי עם נשים" מצוי בחנויות? ממש רב-מכר?

יש לנו חדשות עבורכם: לא ב"צומת" ולא בסטימצקי בגן העיר בתל אביב, למשל – נמצא אפילו עותק אחד של הספר, והם גם לא מזיזים את התחת להזמין ממנו עותקים נוסף על ה-3 שהיו תחילה בשניהם, וכראה נמכרו, או הוחזרו למפיץ.

אבל אל תתעצבו. עדיין יש בחנויות האלה ובאחרות המון עותקים מ"50 גוונים של קקה" ושל "50 גוונים של פיפי" וגם של רב-המכר ההיסטרי שמרבית הקוראים לא מצליחות להבין מדוע הוא כזה – "שְׁנֵי ארנבות".

* * *

הננו שמחים להזמינכם לערב הוקרה

לזכרה של ויטקה קובנר

בערב זה גם נשיק את הספר: "ויטקה לוחמת לחיים"

הספר בהוצאת מורשת והוצאת כתב עין השופט, וניתן יהיה לרכשו במקום

הערב יתקיים ביום ב', 28 לאוקטובר 2013.

באולם התרבות בקיבוץ עין החורש. התכנסות בשעה 18.00

ברכות: יעקב גוטרמן – יו"ר מורשת

יגאל וילפנד – עורך הספר

עדית דקל – עין החורש

הדוברים: פרופסור דינה פורת, מוקי צור, רונית אורן, יונת רוטביין,

מיכאל קובנר, עמיקם קובנר.

מנחה הערב –  אהוד רבין

הערב ילווה בקטעי שירה מפי הזמרת רונית אופיר, ובמהלכו יוקרנו קטעי וידיאו מראיונות עם ויטקה בעריכת שלומית קובנר

קיבוץ עין החורש

* * *

יהודה דרורי

1. חזירות הטייקונים וכשלי המדינה

המילה טייקון אינה נחשבת לקללה וגם לא לברכה – למעט לאלה הנושאים תואר זה. ישנם טייקונים אשר אנחנו מעריצים ומכבדים, בעיקר בחו"ל – כאלה שהרוויחו כספם ביושר ומחלקים חלק נכבד מנכסיהם לצרכי ציבור – טייקונים כמו ביל גייטס או וורן באפט, נימנים עם חבורה זו. אפילו טייקונים בארץ כמשפחת עופר ונוחי דנקנר תרמו לא מעט לצרכי הציבור, אבל קשה לנו לסלוח להם כאשר הם פוגעים באלפי משפחות על-ידי פיטוריהם – ובייחוד קשה לסלוח לטייקונים אשר מתחמקים מחובות אף שברשותם נכסים והון רב – אף שהחוק עומד לצידם...

טייקון זו לא מילה גסה, היא מציינת אדם שכוחו רב בזכות עושרו ושליטתו בנכסים רבים. אנו מזהים שקיימים טייקונים הגונים אבל מצד שני ישנם טייקונים אשר התנהגותם השחצנית והבוטה + ידם הקפוצה, מזכה אותם בתואר המפוקפק: טייקון חזירי.

דוגמא לטייקון חזירי הוא אחד כזה אשר למטרת הגדלת רווח הוא מפטר רבים מעובדיו, ובו זמנית מעלה את המשכורות לו ולהנהלתו.. ישנם טייקונים חזירים אשר אפילו מבקשים "תספורות" ושמיטת חובות, על בסיס פורמאלי שאחת מהחברות בתאגיד הינה חדלת-פירעון, אף שבידם עדין רכוש רב המושקע בחברות אחרות... המקרים של התאגיד של יצחק תשובה מצד אחד ושל נוחי דנקנר מצד שני נותנים לנו דוגמאות של 2 טייקונים, האחד משתדל לכבד חובותיו והאחר המתחמק מכך...

מקרה "טבע"

"טבע" הינה חברה ציבורית הנסחרת גם בשוק המניות בניו-יורק והאמונה הטייקונית טוענת שאסור לחברה כזו להראות ירידה ברווחים... למרות כל זאת נהיה חייבים לציין כי המקרה של חברת "טבע" וההכרזה על פיטורים המוניים הינו דוגמא קלאסית לכשלים של ניהול + חזירות לשמה. ראשי חברת "טבע" ידעו לפחות שנה מראש שחזקת הפטנט שלהם על הקופקסון נגמרת. הם ידעו שיצטרכו לפטר מאות רבות של פועלים כי חלק מקווי הייצור ישותקו – מדוע אם כך לא הכינו את החברה והעובדים ל"יום הדין" הזה ? ניתן היה לבטח לבוא מוקדם יותר במגעים  עם ועד-העובדים ועם ההסתדרות כדי להסדיר פרישות מרצון ופנסיות מוקדמות,או לחליפין, הסבה מקצועית והעברה והשמה במחלקות אחרות בחברה. עברו על העובדים ומשפחותיהם ימים קשים עד שהדבר הזה נעשה בתווך של ההסתדרות.

על ה"ייעול"

מצד שני, טענו נגדי חברים כלכלנים שאני בתפישתי שולל כביכול נקיטת צעדי ייעול של הטייקונים ותעשיינים במפעלים שלהם. עובדה שמניית "טבע" עלתה משמעותית בעקבות ההודעה על הפיטורים...

המענה שלי הוא פשוט : הציבור חשוב יותר משוק המניות! – לגבי  "טבע", ראו את מחירי התרופות שממש מרקיעים שחקים... ראו את אחוזי הרווחים המדהימים ("טבע" השנה צפויה לרווח נקי של 5 מיליארד דולר !) – מדוע שהחברה לא תקל על ציבור הצרכנים (ציבור החולים!) ותייצר הרבה יותר תרופות ויותר בזול ואז לא יהיה צורך לפטר אפילו פועל אחד (כי יגדילו את קווי הייצור). הרווח פה הוא כפול, גם הצרכנים ירוויחו, גם העובדים ירוויחו, ובעלי המניות ימשיכו להרוויח (אמנם לא סכומי ענק – אבל ירוויחו...4 מיליארד דולר, זה יהיה רע?) – בקיצור הטייקונים של "טבע" יכולים להרשות לעצמם להיות נאורים ולאו דווקא חזיריים... להתחשב גם בציבור ולא רק בשוק המניות.

על המיסוי

ישנה סיבה טובה מדוע לא כל החברות משלמות אותו מס. המדינה חוקקה את חוק עידוד השקעות הון שמטיבה עם חברות אשר עומדות בקריטוריונים שאותה קבעה המדינה לגבי השקעות ולגבי העסקת עובדים. הבעיה העיקרית היא לא עם ההקלות אלא הפרצות בחוק, כפי שציין מבקר המדינה לאחרונה. בגלל החוק הזה נוצרה בעיית הרווחים הכלואים שבו המדינה דפקה את עצמה...לפיכך יש לשנות את החוק מיד כדי שלא יהיו יותר רווחים כלואים, ואם חברה לא מבצעת השקעות עם רווחיה – יש להכיר בכל הרווחים כדיבידנד ולמסות את הכול ובהתאם, וכך יתווספו מיליארדי שקלים כל שנה לקופת המדינה.

בכל זאת עדיין לא מובן לי מדוע כיום אין כל הנחייה מהאוצר שהטבות לחברה מתבטלות ברגע שיש אפילו מפוטר אחד או – ברגע שמתברר שלא מרחיבים את המפעל, שלא משקיעים ושלא קולטים עוד עובדים...

2. ביזיון והפקרות הממשלה בכבישים

לפי הערכות משטרת ישראל, בכבישי הארץ נוהגים כיום לפחות 40,000 נהגים שרישיונם נשלל. אם חשבתם לשכור נהג לחברה שבבעלותכם ולברר אם רישיונו תקף, לא תצליחו. אין כל איסוף מרוכז במדינה לנהגים משוללי רשיון... אמנם ישנו חוק מלפני 7 שנים המחייב מאגר כזה, אבל המדינה לא תמיד מקיימת את החוק!

למי שעדיין לא יודע, ולמי שלא מאמין, עשרות אלפי נהגים שרישיונם נשלל, ממשיכים לנסוע על הכביש ולסכן את חיינו ואפילו אין לדעת מי הם... תוכן דף

​ביולי 2006 חוקק בכנסת סעיף 61 א לפקודת התעבורה, ע"י הח"כ דאז, גלעד ארדן, שקבע כי על משטרת ישראל להקים מאגר פתוח ונגיש על נהגים שרישיונם נפסל, אך עד היום – לא יושם החוק!! לא רק המשטרה לא מקיימת את החוק, גם משרד המשפטים ומשרד התחבורה שותפים להתנהגות נוראה זו המביישת את הכנסת והמשרדים הנדונים. חשוב שנזכור שהסחבת השלטונית ביישום חוק ייעודי זה, מזה שבע שנים - מאפשרת את המשך הסכנה לכולנו כי מידי שנה ישנם כ-40,000 נהגים שרישיונם נפסל! ביניהם עשרות רבות של נהגי אוטובוסים, נהגי בתי ספר ונהגי משאיות ענק.

התנגדויות משרד המשפטים, משרד התחבורה, ומשטרת ישראל להקמת המאגר, כלל אינן מובנות ומעלות שאלה מהותית: כיצד ייתכן שכנסת ישראל מחוקקת חוק – אם אין ביכולתם של מוסדות השלטון ליישמו? האם התנגדויות אלה לא הועלו טרם העברת החוק על מנת לבחון היתכנותו ויישומו בשטח – לא מצאתי כל חומר על כשלים כביכול לביצוע החוק.

לפיכך עדי קול, יושבת ראש הוועדה לפניות הציבור בכנסת, העלתה בשבוע שעבר דיון מיוחד בנוגע לכישלון המערכת בטיפול בעברייני תנועה, שממשיכים לנהוג לאחר פסילת רישיונם. ח"כ קול קראה לנציגי משרדי המשפטים, התחבורה וביטחון הפנים להכין לפחות טיוטה להצעת חוק  חדשה שתהיה מוסכמת עליהם לביצוע, ויחד, חודש מהיום, לגבש במסגרת ועדתה דיון בהצעת חוק משותפת חדשה שתביא להקמת מאגר המידע על נהגים ללא רישיון.

עד ישיבה זו תישקל גם האפשרות להגשת עתירה לבג"צ בעניין, יחד עם עמותת "אור ירוק". הגשת העתירה לבג"צ תהווה אמצעי אחרון להביא ליישום החוק, על אף התנגדויות המשרדים הנ"ל לחוק הקיים.

* * *

אהוד בן עזר

1. הפילהרמונית במוצ"ש בהיכל המחודש

אפשר לבוא רק לחלק השני

בקונצרט מוצ"ש האחרון בהיכל התרבות המחודש ישבנו בכיסא 45 בשורה 19 גוש ד. המנצח הצעיר היה ריאן מקאדמס, במקום מאסטרו כריסטוף פון דוהנני שרק שמו הופיע, כמו שמות חשובים אחרים, בתוכנית המודפסת של העונה שנועדה לעשות רושם על המנויים. אבל לא נורא. בינתיים ניתנת הזדמנות למנצחים ולסולנים חדשים להראות את כוחם ולעיתים גם לגנוב את ההצגה. קורט מזור, למשל, שכבר ביטל פעמים אחדות את בואו, בקושי הוא חי על הבמה גם כשהוא בא.

שמחנו לראות את שמואל הרשקו עם הטובה הענקית שלו לקראת ביצוע היצירה הראשונה של אלפרד שניטקה, כי ידענו שהיכן שיש טובה, וישנו גם הנגן הרזה למעלה עם המצילתיים הענקיות – יהיה שמח. ואכן היה שמח, שלוש או ארבע פעמים כאשר כל הכלים ניגנו יחד, והרעש הסתיר את הסתמיות של היצירה ה"מודרנית" הקצרה הזו.

לא ידענו שמוצארט יכול להיות כל כך משעמם – עד שלא בוצע הקונצ'רטו שלו במי במול מג'ור לשני פסנתרים ולתזמורת, ק' 365, בידי "דואו אמאל", צמד הפסנתרנים בישארה הרוני וירון קולברג. הקהל דווקא התלהב. הנגינה שלהם היתה טכנית מאוד וללא שאר רוח, ודומה היה שגם האקוסטיקה בהיכל המחודש אינה לטובתם. הוא כאילו בולע לפעמים את הצלילים. אבל בהדרן שנתנו השניים, פרק קצרצר מעובד לשני פסנתרים מהסימפוניה הקלאסית הקצרה והסוחפת של פרוקופייב, הם תיקנו קצת את הרושם החיוור של הופעתם.

פיצוי לקהל היה החלק השני של הקונצרט שבו נוגנה יצירה אחת בלבד – הסימפוניה השביעית בלה מג'ור של בטהובן. מה יש לומר, כאשר שומעים יצירה מופלאה וסוחפת זו, מגיעים למסקנה שכנראה אין שום צורך במוסיקה מודרנית נוספת על הקלאסיקה, שנעצרת בערך במאהלר, קופלנד וליאונרד ברנשטיין – אלא רק בביצוע חדש ומבריק של הקלאסיקה. ואכן, המנצח הפליא לעשות. התזמורת היתה ממש במיטבה. מיבנה הישיבה החדש, המאפשר לראות בחצי גורן מתגבהת כל נגן ונגן – העשיר את החווייה. תפקיד החליל היה בידיו ובפיו של החלילן המחונן יוסי ארנהיים, שחבל שאין שומעים אותו גם בתור סולן. קטעי הסולו הצלולים שלו בסימפוניה הנהדרת של בטהובן הוכיחו לנו, לשמחתנו, שאולי האקוסטיקה בהיכל ברונפמן המחודש אינה נופלת מזו שהיתה באודיטוריום מאן הנשכח והישן. הקהל ממש יצא מכליו בתום הביצוע וקרא שוב ושוב את המנצח אל הבמה כדי להודות לו במחיאות כפיים סוערות על הביצוע שסיער את אלפי השומעים.

לדעתנו בקונצרט הזה אפשר לבוא רק לחלק השני.

2. יסמין הכחולה והמופרעת

הלכנו לראות את "יסמין הכחולה" – הסרט המדובר האחרון של וודי אלן, בכיכובה של קייט בלאנשט, המתואר כאחד מסרטיו הטובים ביותר, ואנחנו מאוד אוהבים את סרטיו, בעיקר את אלה שהביקורות קטלו.

אבל איזו אכזבה! הסרט פשוט משעמם. אולי מוטב לחפש בארכיונים את הסרט "חשמלית ושמה תשוקה" עם מרלון ברנדו (סטנלי קובלסקי) וויוויאן לי (בלאנש). אולי הסרט ההוא עדיין יותר משכנע ומעניין, כי סרטו של וודי אלן ממש מעצבן. חסרים בו ההומור והשנינות של אלן. קייט בלאנשט מכוערת ודוחה, היא ממלאת אמנם תפקיד קשה וכפוי טובה שמתנודד במהותו בין להיות אשתו של מיידוף הרמאי לבין בלאנש דובואה בסרטו של איליה קאזן על פי מחזהו של טנסי ויליאמס. מכל מקום, אותנו היא לא שיכנעה, ונשארו אדישים לגורלה המר, שמתברר שמגיע לה במידה לא קטנה של צדק. לאחר שבעלה (אלק בולדווין בסרט) מבקש להתגרש ממנה, היא מלשינה עליו וגורמת למאסרו ולהתאבדותו בכלא. "הייענער צָצְקע," כמו שאומרים באידיש.

מי שלא יראה את הסרט לא מפסיד כמעט כלום.

אבל אולי אנחנו, ממרחק, שופטים את הסרט קצת בחומרה; אולי יש לו ערך מעין-תיעודי, חברתי, אמריקאי, כמאפיין את תקופתו – וברנרד מיידוף בדורו כמרלון ברנדו בדורו.

* * *

תקוה וינשטוק

1. על האררט שבתורכיה

הביקור בארמניה השלים אצלי מעגל. לפני שנים רבות טיילנו בתורכיה.לא בערים הגדולות איסטנבול או אנקרה ולא בחופי הנופש אלא בחלק המזרחי של תורכיה הידוע פחות לישראלים. חבל ארץ הררית יפהפייה ופורחת המכונה שלא בכדי "שוויצריה הקטנה". אלא שהחום והיובש בשלהי אוגוסט היו  נוראים ומזג האוויר הזכיר את עין גדי ועבדת, לא את שוויץ.

בין היתר צפינו בשרידי ממלכות עתיקות, בהן ממלכת מיתרדאת שניצח את הסקיתים כבש את פונטוס, ארמניה וקולכיס (גרוזיה), הוכתר כ"מלך בוספורוס" והיה אויבה הגדול של רומא. שרידי המדינה נמצאים בראש הר וצריך לטפס אליהם. אפשר להגיע גם על גב פרדה. מובן ששכרתי פרדה. ספורטאית לא הייתי מעולם. גם אז לא היה קל. פרדה היא פרדה היא פרדה. לרוב פסעה בצעדי צב אך לפתע החלה לשעוט ולדהור ומזל שלא הפילה אותי.

הגענו לרגלי הר האררט לדיר באקר "העיר האדומה" שבתיה עשויים מלבנים אדומות. בפתח מתפרה ראינו פיסות בד צבעוניות מכווצות בקצה אחד. בעל המתפרה הסביר לנו שהבדים  מיועדים לחצאיות. הראיתי לו את הבד שבחרתי, הוא אמד את מידותי, עשה תפר יחיד לאורך הבד המכווץ  וכבר היתה לי חצאית.

החייט היה צעיר תמיר כהה עור, בעל זקן כהה מסוגנן ומראה סגפני, שונה משל בני הסביבה. התעניינתי למוצאו. "אני אשורי," ענה. היה זה האשורי הראשון שראיתי בחיי. לא ידעתי שהעם העתיק הזה קיים עדיין.

הערנו שבעצם אנו מכרים ותיקים מאוד, מאז ימי הביבלייה. האשורי לא גילה התלהבות. אולי זכר את מלחמות אשור בישראל ואלי היה פשוט פרו-פלסטיני.

עם הרכישה החדשה ביד התחלנו לעלות על האררט באוטובוס התיירים שלנו. נסיעה לא ארוכה ואנו מגיעים למסגד גדול למדי, מכוסה שטיחים. מסגד לכל דבר אך הסתבר שבמקור היה  מנזר ארמני, והאררט היה ארמני וכל הארץ היפה שעברנו היתה ארמניה.

הסיור הזה התקיים לפני שנים רבות. בטיול הנוכחי בארמניה נתגלתה לי ארץ מכורתו האמיתית של האררט – ארמניה. שם נחה תיבת נח התנ"כית (לצערנו לא נתקלנו בשום פיסת עץ ממנה...) – צפיתי איפה בהר משני עבריו, התורכי והארמני, והמעגל הושלם.

בטיול הנוכחי, שכלל גם את גרוזיה, חוויתי השלמת מעגל נוספת. בשעתו ביקרתי בבוכרה היפה ובאוזבקיסטן, הארצות המוסלמיות במזרחה של  ברית המועצות לשעבר. כעת טיילתי בארצות הנוצריות שהיו בתחומי השפעתה של ברית המועצות של פעם – וגם המעגל הדתי הזה נסגר.

ונזכרתי במשהו מימי ילדותי הקשור לגרוזיה, ארמניה ולי. אימי נולדה באוקראינה ומפעם לפעם נהגה לדבר עם הוריה ואחיותיה ברוסית. זו היתה שפת האם שלהם ולא פחות חשוב –  השפה שבה יכלו לדבר בחופשיות, שאני הקטנה לא אבין.

אז כמובן שחיש מהר למדתי רוסית, רוסית בסיסית בלבד אך "למכור" אותי כבר לא יכלו.

כשהצלחתי לתפוש את השפה התחילה אימא להקריא לי סיפורי ילדים ברוסית. בראש וראשונה "באסני" (משלים) של קרילוב, כשהיא מעירה שבעצם קרילוב הרוסי גנב אותם מלפונטין הצרפתי. עליי התחבב במיוחד סיפור מחורז שעד היום איני יודעת מי חברו: מכתב ששולחת אם כפרית לבנה הלומד בעיר הבירה.

בתרגום חופשי:

"לטיפליס, לקוקז,לקדם הגימנסיה הצבאית,

לבני, בני הסורר

תלמיד הכיתה הראשונה."

מכתב מפורט: היכן לומד הבן, באיזה בית ספר ובאיזו כיתה ומה דעתה של אימא עליו. אבל העיקר שכחנו: שמו של הבן הסורר אינו מופיע על המעטפה.

ובאמת למה שיופיע? הרי כל הכפר יודע שבנה נקרא מישה. גם הדוור יודע את זה וממנו יודע ודאי הדואר כולו, אז למה לכתוב דברים מיותרים? הרי ידענית  גדולה בכתיבה איננה.

הקטע הקצר והפשוט נשא מאד חן בעיני. למדתי אותו בעל פה ובהזדמנות הראשונה שבני המשפחה התכנסו עליתי על כיסא, שכולם יראו וישמעו אותי  – הייתי בת שש או שבע –  דיקלמתי בגאווה את המכתב וחיכיתי למחמאות.

ואז אני שומעת את סבתא אומרת ברוסית: "היא מדברת כמו ארמנין (ארמני)!"

זו לא היתה מחמאה. סבתא התכוונה לאמור שהמיבטא שלי ברוסית איום, כמו הרוסית העילגת שבפי הארמנים.

זה מה שזכור לי  מילדות: טיפליסי בירת  גרוזיה, השפה הארמנית ואני הקטנה.

2. נחום שושני-נחשון

הכיתה שבה למדתי בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקוה היתה מוצלחת ביותר. כיתה מגובשת, תלמידים אינטליגנטים בעלי משמעת החולקים בדרך כלל כבוד למורים, בנים ובנות בעלי אידיאלים, מסורים לארץ ומוסרים נפשם עליה.

מהכיתה הזו שעשתה בחינות בגרות כשנתיים לפני מלחמת העצמאות יצאו הסופר חנוך ברטוב, חתן פרס ישראל, ורעייתו המחנכת המעולה יהודית שימר-ברטוב ז"ל (מתלמידי הכיתה יצאו שני זוגות); המשורר והמלחין עמנואל זמיר (נהרג בגיל 37 בתאונת דרכים. חבורות הזמר שהקים קיימות עד היום); הסופר והאנתרופולוג ירחמיאל אהל (מילא נמיוט); אריה שלו (פרידלנדר), נציג ישראל בוועדות לשביתות הנשק ודובר צה"ל במלחמת ששת הימים; אשר לוי שהיה קצין גבוה בצה"ל.

כיתה שהקריבה קורבנות עוד בימי המנדט – אליהו חינסקי חבר "ההגנה" נהרג בינואר  1943 בקבוץ שפיים על ידי חיילים בריטים שחיפשו בקיבוץ מעפילים "בלתי לגאלים", ויצחק פוחז (פוחס) נהרג בדצמבר 1947 בשיירה הראשונה לגוש עציון הנצור. יצחק ז"ל מופיע כ"יוחאי" בספרו של חנוך ברטוב "מתום עד תום". וכמובן נחום שושני, "נחשון".

עד היום איני יודעת מה הסוד, מה גרם לכיתה להיות כה מוצלחת – אולי משום שהמחנך שלנו היה יוסף בורשטיין, מורה ואיש חינוך בחסד עליון. למדתי בכמה בתי ספר וזכיתי למורים טובים, אפילו טובים מאוד – אך מורה ומדריך כזה לא היה לי. בורשטיין, אביהם של נחום ברנע, העיתונאי הבכיר, ושל פרופסור אמיר ברנע הכלכלן הבכיר – היה לנו אורים ותומים בבית הספר ובדרכי החיים, פילוסוף ופסיכולוג  שפירושיו להיסטוריה זכורים לי עד היום.

ואולי זכינו לכיתה טובה כל כך משום שהיתה תמהיל של פתח תקוואים ושל בכירי הנוער בכל הסביבה, בעקר בגוש המכונה כיום הוד השרון. בכולם היו בתי ספר עממיים בלבד, והתיכון הקרוב ביותר נמצא בפתח תקווה. רוב ילדי היישובים – כמרבית בני גילם בארץ – יצאו לעבודה בסיום בית הספר היסודי. רק המוכשרים, בעלי רצון עז ללימודים, המשיכו בתיכון תוך מאמץ כספי של הוריהם: גימנסיה "אחד העם", כרגיל אז, היתה עסק פרטי.

נחום-נחומ'לה שושני הגיע אלינו מכפר סבא יחד עם ירחמיאל נמיוט (לימים מילא אהל) וטוביה לזנסקי (כיום ד"ר טוביה אילון). השלישיה דיוושו על אופניים הלוך וחזור לגימנסיה. נחום שושני עורר מיד את תשומת הלב, בראש וראשונה עקב שערו הלבן המסולסל כשיער הכבש – שיער יחיד במינו, לא ג'ינג'י. אלבינו. הוא היה גבוה וחסון, כבר גבר, לא נער. היה תלמיד מעולה בלימודים הקלסיים ובלמודים הריאלים גם יחד ועד מהרה הפך למנהיג הכיתה –מכריע בוויכוחים על הלמודים, על ענייני דיומא ועל העולם בכללותו, שופע רעיונות, מארגן את החיים החברתיים שלנו, טכסי חגים, מסעות בארץ ברגל ועל אופניים ויציאה לעבודה במשקים. כחבר ההגנה ומדריך בצופים הכניס בכיתה רוח התנדבות.

נחום קורץ מהחומר ממנו נעשים מנהיגים, חשבתי בליבי. הוא עוד יהיה איש ציבור, ראש מפלגה, ראש עירייה. מדינת ישראל טרם קמה, וממשלה, שרים וחברי כנסת עדיין לא נודעו.

אבל נחומ'לה לא זכה להגיע לכך. חייו נקפדו בקרב בדרך לירושלים במלחמת העצמאות.

חלפו יותר משישים שנה והנה לא מכבר הופיע הספר "נחום שושני 'נחשון' משלו ועליו" (הוצאת אריאל). את הספר יזמה והביאה לדפוס שושנה פרמינגר, אחותו הקטנה של נחום ז"ל. אני זוכרת אותה. יום אחד הזמינו הכפר סבאים את כל הכיתה על המחנך אליהם למושבה ואף הלינו אותנו בבתיהם. זו היתה יממה של שיחות ובילויים  ("יום כיף" בלשון ימינו). שושנה הקטנה, כבת שבע-שמונה, אף היא בהירה מאוד, התרפקה על אחיה באהבה והערצה ולא נפרדה ממנו לרגע.

בהקדמה לספר כותבת שושנה, כבר סבתא רבתא, כי כל השנים חשבה על  יד זיכרון לאח שהעריצה, שישמש מופת לדורות. יום אחד בטיול לירושלים סיפר המדריך על נחום שושני שנפל ליד צובא ועל שמו "מבצע נחשון". אחת המטיילות העירה: "הכרתי את נחום..."

התברר שהיא אלמנתו של מילא אהל, הטוב שבידידי נחום. שלימים חיבר 16 ספרים, ביניהם "גשר", "איש נדהם" – שזכו בפרס אוסישקין ופרס אקו"ם, והיה מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה. בכיתה י"ב הפסיק מילא ללמוד והתגייס לחיל הים הבריטי – הימים היו ימי מלחמת העולם – ובין נחום לבינו התפתחה התכתבות שהתקיימה עד נפילתו של נחום. מילא (נפטר ב-2005) שמר את כל מכתבי נחום – (המכתבים שהוא שלח לנחום אבדו) ואף העבירם  לארכיון צה"ל וביקש להוציאם כספר אך הדבר לא הסתייע.

שושנה גילתה אוצר בלום. המכתבים משתרעים על פני השנים 1940-1948 ומעלים את השנתיים האחרונות בגימנסיה, כשמילא כבר היה חייל, ועל השנים המכוננות של הדור הצעיר בארץ ערב מלחמת העצמאות; נחום מספר על שרותו בהגנה, בנוטרות, מאסרו בקישלה, על ימיו  באוניברסיטה. המכתבים למילא הם לב ליבו של הספר, עליהם נוספו מכתבים לידידים אחרים ו"הגות שנקפדה", מיטב הגיגיו של נחום שבכולם מקופלת אהבת הארץ ונכונות להקריב. הם מעלים את עולמו הפנימי והרהוריו  הפילוסופיים על האמת המדעית.

נחום עומד בבחינות הבגרות המנדטוריות וכן בבחינות הבגרות העבריות בהצטיינות בספרות ובהיסטוריה, ונרשם ב-1945 לאוניברסיטה העברית. המקצוע הראשי פילוסופיה. המשניים: פיסיקה ומתמטיקה. אמנם ליבו נטה לספרות ולהיסטוריה, אך כפי שכתב "את המקצועות  הללו אוכל ללמוד תמיד... אך ברצוני שכל התפתחותי הפילוסופית לא תהיה תלויה על בלימה כי אם מבוססת במדע וטבע."

 הוא נעשה נוטר("גפיר") – זו היתה התמחות בנשק וגם מקור לקיום. הוא לומד, עובד, ממשיך להדריך בצופים ומעורב בהסתדרות הסטודנטים. מדריך אהוב, רשג"ש.

הוא נתפש עם נשק, נשפט ונשלח לקישלה (בית הכלא) בירושלים. גם שם גילה מנהיגות (וקרא לאסירים מכתבי אפלטון...). עם שחרורו מציבים אותו כקצין משרד בסוכנות אך נחום  האידיאליסט בעל הערכים דורש תפקיד קרבי. ככל שגובר המתח בארץ הוא מתמסר יותר ויותר לפעילות ב"הגנה", עובר קורס מפקדי מחלקות ומצורף לחי"ש. כינויו במחתרת הוא נחשון, צרוף של שמו ושם משפחתו. 

  נחום שושני זיכרו לברכה ולמופת, נהרג בתחילת אפריל 1948 סמוך למחצבות צובא. כוחות ערבים עדיפים התקיפו את הכיתה שבראשה עמד. הוא פוקד על אנשיו לסגת ונשאר לחפות עליהם בברן שבידו, נשאר אחרון –ונורה למוות.

כמה ימים אחר נפילתו נפתחת הדרך לירושלים במבצע "נחשון" וחברים ומכרים מייחסים את שם המבצע לשמו של נחום שושני.

    הא היה בן 22.

   את אשר יאהבו האלים ייקחו אותו אליהם צעיר, אמרו הרומאים.

   את אשר יאהב אל המלחמה ייקח אותו אליו צעיר מאוד.

תודה לתחיה מוסל (גלין) שסייעה בזיכרונות על הכיתה.

* * *

משה כהן

1. הנדון: האם ישראל מעצמה?

מכובדי,

שמעתי היום, 16/10 בשעה 16.00 ראיון עם השר לשעבר חיים רמון. כדרכו, הוא טען בלהט וברהיטות למען מדינה פלסטינית. לשאלת המראיין, "מה בדבר הסיכונים הביטחוניים, שלטון החמאס, ירי הטילים, איומי הטרור," ענה רמון כצפוי "מה אתם דואגים, אנחנו מעצמה, לא נשקפת לנו כול סכנה."

זה טיעון אופייני לדוברי השמאל. יורשה לי להביא דעה הפוכה, המקובלת עליי יותר.

ביום 12/10 בשעה 17.00 התראיין ברשת א' אל"מ ד"ר יעקב חסדאי ששימש קצין קרבי במלחמת יום הכיפורים. הוא ישב בתוקף תפקידו כמה ימים בעמדת הפיקוד באום חשיבה.

מספר חסדאי, ביום השלישי למלחמה התקיים דיון של הפיקוד העליון ובו הוחלט לשלוח שתי אוגדות, של אריאל שרון ושל אברהם אדן להתקפה על הצבא המצרי. ואז הודיע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, "דעו לכם שזה כול מה שיש לנו, בין הסואץ לבין תל אביב זה כול הכוח שיש לנו."

אומר חסדאי, "אז הבנתי שאיננו מעצמה, אלא מדינה קטנה הנלחמת על קיומה, ועלינו להיות זהירים מאוד ולכלכל את צעדינו בזהירות ובתבונה אם חפצי חיים אנו."

לדעתי הטיעון של השמאל שישראל היא מעצמה ואין לה מה לחשוש ממדינה פלסטינית היא שקרית, חסרת אחריות ושערורייתית. ההפך הוא הנכון. יש ויש מה לחשוש. נא להפסיק את המנטרה המטומטמת "ישראל היא מעצמה... וגו'."

2. הנדון: הגרעין האיראני בעיה עולמית?

מכובדי,

דוברי השמאל במקומותינו טוענים שאל לישראל להוביל מאבק נגד הגרעין האיראני "הואיל וזו איננה בעיה ישראלית אלא עולמית."

איני רואה על מה יכול טיעון זה לסמוך. טוענים שמדינות האסלאם הסוניות חשות מאוימות מהעוצמה האיראנית השיעית. סליחה, למיטב ידיעתי טורקיה היא מדינה סונית, תקנו אותי אם אני טועה, ומה אנו רואים, היא משתפת פעולה עם איראן ומסגירה מרגלים ישראלים. לא שמענו מאף מדינה אסלאמית דרישה כלשהי לפעולה נגד איראן.  אז מניין הטיעון הזה?

למה זו בעיה עולמית? מדינות העולם אינן חשות מאוימות אלא אדרבא – מייחלות לעשות עסקים עם מדינה גדולה ועתירת נפט כמו איראן. לעומת זאת, מכריזה איראן קבל עם ועדה כי למדינת ישראל אין זכות קיום, ורושמת על הטילים הבליסטיים שלה את המען "ישראל". אז מה, בגלל זה להפסיד עסקים? 

לכן נכונה עדיין מבחינתנו האמרה "אם אין אני לי מי לי."

3. הנדון: אל דאגה

מכובדי,

חברים, אל דאגה מהגרעין האיראני. המו"מ מטעם האיחוד האירופי מופקד בידיים טובות, בידיה של הממונה על יחסי החוץ, קתרין אשטון. הא ראיה, היא הגיבה כראוי לרצח הילדים היהודים בטולוז, צרפת:

"מה אתם מתרגשים מרצח הילדים היהודים בצרפת, נרצחים גם ילדים פלסטינים בשטחים."

אכן דברים כדרבנות.

אז יש על מי לסמוך. נחה דעתי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

צבי י' כסה

הירהורים אסורים ונחוצים

ההלוויה המרשימה של הרב עובדיה יוסף, קדמה לה הסידרה של אמנון לוי על "השד העדתי". ישראלי, אחד מהמעטים שחיים כאן מלפני המדינה, מתבונן בשני האירועים המשיקים, ובא לידי הירהורים אסורים אך נחוצים לפיענוח.

משבר הקליטה

לפני 63 שנים, סיפר לי מוּרָד, עולה מעיראק ממעברת ברנר, שעבד לידי במטע, סיפור:  קמה המדינה שאלו סוס איך מרגיש? רע מאוד. מביאים טרקטורים ויזרקו אותנו. הלכו לפרה ושאלו. רע מאוד. הם נהיו סוחרים, חולבים יותר ושוחטים את הממעטות חלב. הלכו לחמור. מה איתך? נפלא. איך זה שהסוס והפרה מתלוננים ואתה צוהל? – אהה, כל כך פשוט: קודם אנחנו עבדנו. עכשיו העיראקים עובדים.

הבנתי הכול. מוּרָד מוכר שטיחים בבגדד ועכשיו עם טוריה הוא מפזר גללי צאן שהבדואים הביאו על גמלים. זה שם משחק העלייה בעשורים הראשונים. משבר קשה גם כשהם מלאים בכמיהה לארץ הקודש.

המודל האירופי

באחד הכנסים אמרתי אז שתוך 10 או 20 שנה יעיפו אותנו מהשילטון. וכשנזפו בי סיפרתי על אותו חמור של מוּרָד. אנחנו לטוב ולרע חשבנו על כור ההיתוך. המודל היה מאירופה: עד מחצית המאה ה-19 לא היתה בעייה בהגדרה ליהודי: כך נולד, כך חי, כך מתפרנס, כך מחנך ילדים וכך הולך לעולמו. ויש חפיפה הרמונית בין הוויית החיים וההגדרה כיהודי. ואז באה הפריצה מהאורתודוקסיה אל המודרנה, אל שדות היצירה שנפתחו ליהודים באמנסיפציה. ונוצרה בעיית זהות: יהודים חיים אחרת, עובדים במיקצועות אחרים, הולכים לאוניברסיטאות, עוסקים במדע, באמנות, בתקשורת, בפוליטיקה וכו'. ונפרמת החפיפה בין אורחות החיים הפתוחים של הדור הצעיר לבין ההגדרה שלהם כיהודים. ועלו שלוש אפשרויות:

האחת אורתודוקסית – נחזיר אתכם למעגל, השנייה של הקיצונים – תצאו בחוץ, השלישית של המשתחררים: אנחנו נרחיב את גבולות התרבות היהודית ותתאפשר החפיפה ההרמונית בין הוויית החיים שלנו להגדרה היהודית מדתית ללאומית.

טענו  האורתודוקסים:  אתם יוצאים אל התבוללות. והתשובה באה מהציונות: איך נהיה גם יהודים וגם מודרניים ללא התבוללות? תהיה מדינת יהודים. יהודים אורתודוקסים לא מקימים מדינה. על כך העיד גם הרב קוק.

כור ההיתוך

חשבנו שהמודל הזה יפעל על העלייה ההמונית ממדינות המזרח. כור ההיתוך. בן גוריון לא לחץ את ידו של דב נוי שתיעד פולקלור עדות כי הוא מחייה גיטאות תרבות. בשנים הראשונות – חרף האפליה והקשיים והדעות הקדומות - כור ההיתוך הניב תוצאות עד כדי נס: המקום האחד בעולם שמאות אלפים, בתוך 40 שנה, עשו דרך שבאירופה לקחה 250 שנה, זה המעבר מחברה פטריארכלית שיוכית לחברה מודרנית הישגית. וכך עלו מדענים מבני המזרח ורמטכ"לים ומפקדי חיל אוויר והשתנה מעמד האישה. לתפארת המדינה.

ש"ס

 ואז באה ש"ס. והצליחה – על בסיס שתי השגיאות של בן גוריון, שמסר את החינוך לדתיים, ובגין, שהסיר את התקרה ממיספר תורתם אומנותם – לתת תשובה למצוקות אמיתיות של מזרחיים דתיים ואף מסורתיים, שיחררה אותם מהאפוטרופסות של החרדים האשכנזים ומרתיעתם מהמודרנה, וביצרה שבט שמשלב אתניות וכוח פוליטי לשמר קהילת מאמינים מזרחיים. והעוצמה הזאת בסיסמתה "עטרה ליושנה" – קטעה את התהליך אל המודרנה. במסמך זה אני פוסח על איפיוני ש"ס והולך אל הטענה שלי המכוונת לשאלת השאלות אשר לישראל והיא לא ענייני הביטחון אלא השאלה הקיומית האיכותית הבאה:

חזית המודרנה

איך 8 מיליון ישראלים יוכלו לעמוד בחזית הראשונה של המודרנה בליגת העל העולמית מול ענקי מדינות המזרח והמערב. שאם לא כך היצירתיים בבנינו ובנותינו ינדדו לארצות עם רוב האופציות לאדם בין לידה ומוות. אם על כל מיליון יש שני גאונים, לסינים יהיו 3000, להודים 2800, לאמריקאים 600 ולאירופים 1000 ולנו 16. איזו מערכת חינוך ואלו איפיוני מדינה עלינו לקיים כדי לדלג על הפער הזה.

ש"ס מפקיעה 25% מהכישורים של בני ובנות הארץ להשתתף באולימפיאדה היצירתית העולמית. בין תלמידיה יש נובליסטים שמונעים מהם את המודרנה ומרתקים אותם לגווילים.

ראה "מערכת חינוך צופה עתיד לליגת העל העולמית": 

 http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=707583 .

המזרח התיכון מול המודרנה

ומכאן להכללה האסורה כפוליטיקה קורקטית ונחוצה להבנה: במזרח התיכון יש שתי ציביליזציות – איסלאמית ויהודית. השאה הפרסי ניסה להעביר את עמו אל המודרנה והביא את חומייני; אתא תורכּ ניסה לדלג את עמו אל המודרנה ואחרי 70 שנה הביא את ארדואן; מצרים הביאה את האחים המוסלמים, עיראק הביאה את השיעים. 

אנחנו –  עם כל ההבדל המובהק –  ניסינו לתמרץ את התהליך אל  המודרנה בהצלחה ניכרת אך לא מליאה.  ש"ס, שרבע מילדינו נאספים למערכת החינוך שלה, מוכיחה כי כשלנו.

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1972)

אתמול בערב הייתי אצל שדה. אתמול לפנות ערב גם סיימתי את המערכה הראשונה של המחזה [לימים נכלל ברומאן שלי "השקט הנפשי"]. שדה הוציא מילים ממש מפי כשאמר: "מן המחזה הזה אתה עוד תעשה כל כך הרבה כסף, שיהיה לך כל מה ש-ע. ואימא שלך רצו שיהיה לך עכשיו, ושבגללו עזבה אותך."

אצל שדה, אתמול, כשסיפרתי לו מי היו ה"אהבות" של ע. ... ראיתי שנעלב על כך שגם הוא לא היה במניינם. האמת היא שהיתה תקופה קצרה שהיתה מאוד "מאוהבת" גם בו, ואפילו סיפרה לי, עוד בטרם הנישואים, על חלום מעניין שהיה לה כיצד היא שוכבת עימו, ובאמצע באה אימא שלי ותופסת אותה ואומרת: "מה עשה אודי שלי שהתחתן עם זונה!" ותגובתה של ע. בחלום – אדישות.

לדבריה: "פתאום, כשהיה באמצע הכנת הקפה, צילצלו בדלת מבלי שפתחנו, לא הוא ולא אני, את הדלת, פרצה פנימה בסערה אימא של אהוד שלי. היא התפרצה ישר לחדר שבו שכבתי אני במיטתו המוזרה של שדה וצעקה: 'מה עשית? מה עשה אודי שלקח לו זונה? תמיטי חרפה על כל המשפחה שלנו, את הכבשה השחורה... כמו יהודה... (זה אחיה שהתגרש מאשתו הראשונה ונשא אישה שנייה). אחר-כך הסתלקה. אך בזה תם החלום. רק דבר אחד אני זוכרת: שכשעמדה לפניי וצעקה וגידפה, לא נבהלתי, לא פחדתי, בעצם לא חשתי מאומה. הייתי אדישה לגמרי."

אבל לשדה לא סיפרתי על כך. קודם כל – היה מיד מתחיל להשתמש בכך ולדרוש זאת לכל מיני פנים, ושנית – למה לתת עוד סיבה לגאוותו, המנופחת בלאו הכי. הוא היה רוקם מיד פירוש לפיו כל השנים מאז "אהבה" אותו!

 "היא עזבה אותך מפני שלא עשית לה מספיק צרות. היית יותר מדי רך כלפיה." סיכם את הדיון וציטט את ניטשה האהוב עליו, "בבואך אל האישה אל תשכח את השוט!"

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 4 במאי 1972.

במכתב אליי מיום 10 בפברואר 1999 כותבת ע.: "אני סקרנית לקרוא מה שתכתוב על פנחס שדה. ניסיתי להיזכר במשהו, באיש, ופרט לפנים המיסטיות, עשן הסיגריות והאווירה המשונה בערבים בהם נילוויתי אליך בעלייה-לרגל אליו – איני זוכרת דבר. כמעט לא יאומן. אני משערת שישבתי איתכם כתינוק שנישבה בין גויים... אל תשכח, כמה צעירה הייתי, ואיכשהו לא דיבר אליי פנחס אז. תמיד היה נידמה לי שיש בו משהו של 'poseur', מעמיד-פנים.

 "המשפט האחד והיחיד שאני זוכרת הוא זה: ימים ספורים אחרי שנתפרדה החבילה בין שנינו, אתה לא היית בבית, ואני עניתי לטלפון, וזה היה פנחס. 'שמעתי שאת רוצה להתגרש מאהוד,' הוא אמר, ואני עניתי בחיוב, ואז הוא אמר: 'מה חשבת שהתחתנת עם דוסטוייבסקי?' – זה כל מה שאני זוכרת. ובגלל שהמשפט מאפיין את הגישה הצינית של שדה, שחשב שהוא כן כדוסטוייבסקי, אני מביאה אותו לפניך. אם תרצה – תכניס. אתה זוכר את זה? תשלח לי מה שתכתוב עליו, נורא מסקרן אותי, למרות שזה מרוחק ממני שנות אור."

*

אתמול בערב הלכתי לפנחס שדה. שדה עסוק עתה בספרו החדש "נסיעה בארץ-ישראל" ומלקק כל פרט ופרט בכתב-היד. הבאתי לו את ספר הילדים החדש שלי, "לילה בגינת הירקות הנירדמים", (בהוצאת "מסדה", 1972). הוא היה קנאי לכך שהתיידדתי עם יצחק אורפז, וסיפר סיפור שלם על מקרה שהיה לאורפז עם אשתו של שדה, יהודית.

פעם בא אורפז, לדברי שדה, לבקר אצל שדה כאשר שדה לא היה בבית. הוא ישב בפינה על כיסא ואילו יהודית עמדה וגיהצה. אורפז שתק והיה נבוך. יהודית שאלה אותו למה הוא נבוך, והוא השיב כי אינו רגיל להימצא יחד עם בחורה כה יפה בריחוק כה רב. לדברי שדה ביקשה ממנו יהודית בתשובה לצאת את הבית. ומאז נתקלקלו היחסים בין שדה לאורפז. הוא השביע אותי שלא לספר זאת לאורפז ולא לשום אדם אחר.

מפי אורפז שמעתי עוד קודם לכן את הסיפור כיצד הכיר לשדה את אילנה. בכך הודה גם שדה באוזניי, וכן שאילנה היא שהכירה לו את חברתה יהודית, שהיתה לאשתו. אורפז טוען כי שדה לא היה יכול לסלוח לו כאשר נודע לו כי ידידה אחרת, שאורפז הכיר לו וששכבה עם שדה – שכבה, או שוכבת, גם עם אורפז. מדובר בבחורה ששמה לא נזכר כאן.

הייתי קצת עייף אצל שדה. לבסוף צילצל אליו מונדי, בשעה מאוחרת אחר חצות, ואני הלכתי.

נתתי לשדה להציץ בכתב-היד של המחזה שלי והוא העיר לי כי יותר מדי אני מתאר יחסי-מין. התפתח ויכוח בין גישתו לגישתי. מתברר שאני רומאנטי בחיים ולא רומאנטי בכתיבה, והוא להיפך. ואולם משפט אחד אינו ממצה את כל ההבדל בינינו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 14 ביוני 1972.

*

לדברי אורפז, שעימו שוחחתי לצורך כתיבת הספר, כל הסיפור של שדה על יהודית ועליו לא היה ולא נברא. "שדה לא היה מוכן לקבל בשום אופן ידידות בין ידידיו. הוא קינא בצורה שיגעונית. כולם חייבים את נאמנותם ואת ידידותם רק לו, לשדה. ואם נתגלתה לו ידידות בין ידידיו, היה נכנס לפאניקה, ולא היה דבר שלא היה מוכן לעשות כדי לשבור אותה. התככים שלו היו בדרך-כלל ילדותיים ושקופים. אחדים מידידיו לא אהבו את זה והתרחקו ממנו. הייתי אחד מהם."

עוד מספר אורפז כי בטרם נפרדו דרכיהם, הכיר לפנחס סטודנטית אחת, קטנטנה, שלמדה שנה ראשונה באוניברסיטה. לאחר הפגישה התלוננה בפניו הסטודנטית: "אל מי שלחת אותי? באמצע הפגישה הוא נירדם!"

שאל אורפז את פנחס: "מה קרה? הבחורה מתאוננת שנירדמת!"

ענה פנחס: "דיברנו. דיברנו. ראיתי ששום דבר לא מתקדם. רציתי לעשות לה טובה. זו היתה ממש מצווה לעזור לה, לעשות לה טוב. העברתי את היד שלי על ראשה. היא לא כל כך קיבלה זאת. לא מבינה שאני בסך-הכל רוצה להיטיב עימה. מתנהגת כמו טיפשה. לבייש אותה ולגרשה מהדירה לא רציתי, אז מה אני אעשה?"

 [תוספת מאוחרת של אורפז, מפגישה עימו ביום 20.10.02, כאשר נתתי לו את הספר עם הקדשה. הבחורה שעליה סיפר לי כאן היתה בתולה. שדה סיפר לה כיצד יהודית, כאשר באה אליו פעם ראשונה, עשתה מיד ניקיון בדירה שלו (ייתכן שהסיפור הוא על מישהי אחרת). כאשר כרעה על ארבעתיה, והוא ראה את אחוריה, הדבר גירה אותו מאוד והוא בא עליה מאחור, ככה, באמצע השטיפה. הוא חשב שהסיפור שלו יגרה את הבחורה וירכך אותה כדי שתסכים לשכב איתו. אבל היא נבהלה. וכאשר ראה שהיא לא מוכנה, הלך לישון].

*

אברהם יבין [עורך "תרבות וספרות", המוסף הספרותי של "הארץ"] החזיר לי את העבודה על עגנון והשאלה הערבית, שהצעתי לעיתון לראש השנה.

שדה סיפר לי לפני ימים אחדים שיש לו פרק על משה מספרו החדש, והוא אינו יודע לאן לשלוח. אמרתי לו – "ל'הארץ'." וסיפרתי כי יבין אמר לי שישיב לי תשובה סופית רק לאחר שיקבל את החומר של קורצווייל.

לא אתפלא אם שדה מיהר ושלח וזה גרם לתשובה הסופית של יבין, כי לאחר שהחזיר לי [יבין את החומר], ואמרתי לו על הפרק של שדה – אמר לי שכבר קיבל אותו ויפרסמו. זה אופייני לשדה. הוא מוכן לדרוך על גופות הטובים בידידיו ברגע שזה נוגע לאינטרס הזעיר ביותר שלו ושל כתיבתו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 18 באוגוסט 1972.

*

אתמול בלילה פיטפטתי שעה ארוכה עם שדה. שוחחנו על התאבדותו של קורצווייל. היה מעניין ומייגע.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 9 בספטמבר 1972.

*

הרמתי טלפון לשדה לבשר לו סוף-סוף על כתובתי החדשה בדירת הרווקים שלי ברחוב פרופסור שור 8, בתל-אביב. שוחחנו קרוב לשעתיים. כמעט ונירדמתי על המיטה. אני זוכר בייחוד משפט אחד שלו: "אותי אפילו השלום לא יפחיד!"

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 15 בנובמבר 1972.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: למיטב זיכרוני, באשר לקשר בין המזוזות לאסון הבונים, היה זה אחד השרים או הח"כים המלומדים-להפליא של ש"ס שהתבטא כך, ומפני גאוניותו הרבה – נשכח ממני הקטן שמו, שהרי מנהיגי ש"ס דומים זה לזה כפנינים יקרות במחרוזת. [גיליון 883].

ברוך תירוש: בנושא אסון הבונים אתה צודק, ולכן התייחסתי לאיזכור המזוזות בשאלה. לאחר מחשבה שנייה, זה היה כנראה הרב יצחק פרץ, שהיה הרב הראשי של רעננה, וגם שר בממשלה.

* ודע כי אף על פי שהסמכות החוקית כיום מטעם הממשלה לדון היא לבתי המשפט החילוניים והשופטים שם יהודים הם, עם כל זה ברור על פי דין תורתנו הקדושה – התובע את חבירו בבתי משפט שלהם גדול עוונו מנשוא, והוא בכלל מה שפסקו הרמב"ם והשולחן ערוך, שכל הדן בערכאות [בתי משפט] שלהם הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו."  -- הרב עובדיה יוסף, יחווה דעת, חלק רביעי, עמ' שי"ב-שי"ד, 1981.

"בזמנו כשהיה בן גוריון, כמה רשע מרושע היה האיש הזה. לא היה כמוהו איש רשע." –  מתוך הספר 'ש"ס – הרוח והכוח' – מתוך הקלטה של הרב עובדיה יוסף מפברואר 1993.

"מי אלה האנשים האלה [שופטי בית המשפט העליון]? ריקים ופוחזים, שפחה כי תירש גבירתה. הם לא יודעים לקרוא משנה אחת כמו בני אדם. ילד אחד שלנו בן שבע-שמונה שנים יודע יותר טוב תורה מהם. אלה קוראים לעצמם בית משפט עליון, אבל הם לא שווים בין משפט תחתון. שר המשפטים צר ואויב הוא. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות. כולם מחללי שבת. אלה השופטים שלנו. עבדים משלו בנו." – הרב עובדיה יוסף, צוטט בכל העיתונים הישראלים הראשיים, 11.2.1999.

אהוד: לדעתנו המרן היה גם בחזקת בור ועם הארץ. הפרימיטיביות בהתגלמותה. ועכשיו הולכים לקרוא דרכים ממלכתיות על שמו! ושמענו שמתארגנות כבר מחאות ציבוריות נגד חילול שם מדינת ישראל זה!

* זה באמת לא בסדר שישראל מפריעה לשר החוץ האיראני השקרן מומד ג'וואד זריף לרמות את העולם הצ'מברליני!

* סוף-סוף צפה האמת על חבורת "אופקים חדשים" שהרסה את הציור הארצישראלי וניסתה לקבור חיים ציירים כמו גוטמן, ראובן ובני דורם.

בביקורת על ספרו של אליק מישורי, "סביב למדורה בסלון: שדה אמנות היהודי בישראל, 1948-1949" ("הארץ", "תרבות וספרות" 18.10) כותב דוד שפרבר:

"המחקרים מהעבר התבססו בעיקר על דבריהם של אלה שידם היתה על העליונה אחרי כל הסאגה הזאת, כלומר 'קבוצת הפורשים', אנשי 'אופקים חדשים', כך התקבע נראטיב שמקובל לכנותו 'היסטוריה של המנצחים'. מישורי מאזין גם לאחרים ודרכם עולה נראטיב שונה. לפי מישורי, מדובר בחבורה כוחנית ללא אג'נדה אמנותית אחת. לדבריו, חבורה בריונית זו התנגדה לשיטה הפלורליסטית שנהגה בתצוגות של 'אגודת הציירים והפסלים', הם רצו לקבוע תו תקן של איכות, תוך שהם מגדירים את יצירתם כאיכותית ואת יצירתם של האחרים כנחותה, למרות שלא תמיד היה ביניהן הבדל משמעותי."

וכותב מישורי: "לאחר שעירערו על השיפוט האמנותי של האגודה וטענו כי הוא אינו משקף איכות מסוימת, קבעו הם עצמם מה היא אותה איכות אמנותית והכתירו עצמם כקובעים היחידים המבינים." (עמ' 146).

אכן, אחרי כ-65 שנים אפשר סוף-סוף להשתחרר מעריצות קשקושיו המאוחרים של זריצקי [בהתחלה הוא דווקא צייר כמו בן-אדם], וליהנות בלי בושה מגוטמן, ראובן ובני דורם!

על הקירות אצלנו בבית אין אף ציור של "אופקים חדשים". אף פעם לא סבלנו אותם ולא סלחנו להם שהרסו את הציור הארצישראלי!

* בכרזת בחירות עירוניות בחיפה ראינו כתוב, בין השאר: "עדה אהרוני, מועמדת לפרס נובל." אנחנו מאחלים לה הצלחה יותר מאשר לעמוס עוז ובטוחים שתצליח, לפחות בחוגי המפרץ.

* ברכותיי והערכתי העמוקה לראש הממשלה מר בנימין נתניהו ולשר האוצר מר יאיר לפיד   שהיו אמיצים ולא נתקעו בדעות קדומות והלכו עם האמת המקצועית! ומינו את ד"ר  קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל – האישה הראשונה בתפקיד הזה!

נעשה לה עוול, ומזל שראש הממשלה ושר האוצר  תיקנו את טעותם. התחושה האישית שלי! שבכל אופן נעשה המעשה הנכון מכל הבחינות! אני בטוח שד"ר קרנית פלוג תהיה  נגידה טובה. הצלחתה חשובה לכולם! זה סוף טוב לסיפור.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* לתשומת לב אספנים ומוסדות, הנה מכתב שקיבלנו וכתובתו שמורה אצלנו:

"קראתי את הפוסט המעניין שהעלית בעבר, בהקשר של אלבום מתנת האמנים, אשר הוענק לקונגרס הציוני הי"ב. הדברים עוררו בי עניין, שכן זה מכבר נתקלתי באלבום שלם, המוחזק באוסף פרטי. הואיל והבעלים הביע באוזני את רצונו למכור את האלבום, חשבתי לפנות אליך ולבדוק האם יש לך עניין לרוכשו?" 

ניתן לפנות אלינו ונוכל ליצור לכם קשר עם הפונה. לנו אין אמצעים לרכוש את האלבום.

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל