גיליון מס' 885

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בחשוון תשע"ד, 24 באוקטובר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּרְוָזוֹאוֹלוֹגְיָה וּבִצַּת הַכִּסְּאוֹלוֹגְיָה... // משה גרנות: לזיכרו של הסופר אורציון ישי: 1. על קובץ סיפוריו של אורציון ישי –  "לשתוק עם פרננדו". על ספרו של אורציון ישי "כתום – שמונה סיפורים ונובלה". // עמוס גלבוע: השנאה שלהם לראש הממשלה היא תהומית, בגדר חולנית, והיא חורגת מכללי ויכוח הוגן. [ציטוט]. // פוצ'ו: במלאות שנה לפטירתו של חיים חפר, חוויה אישית עם משורר הפלמ"ח. // רון וייס: מדוע הסכם אוסלו נכשל? // רות ירדני כץ: ניצחנו! // אלי מייזליש: מי אתה באמת פרופ' ארנון סופר? וכל שאר הנביאים! // יהודה דרורי: פתרונות לכשלים בנושא החינוך. // נתי מלאכי: 1. עֲלִיָּה. 2. שִׂיחָה אַקְרָאִית. // רון טננבאום: נאורות? לא דובים ולא יער. // דוד שריר: סמרטוטים על במת הקונצרטים. // אורי הייטנר: 1. קסטנר וסנש: על שתי דרכים. 2. צרור הערות 23.10.13. // לֵאָה טָרָן: הַזָּמִיר לֹא מֵת. // מבט על גרמניה של היום, מאת ויליאם א. גרים. [ציטוט]. // אילן בושם: 9 שירי חורף. // מיכה לימור: זיכרונות מחודשי נובמבר או: מדוע הגעתי לקציני-ים בעכו. [ציטוט]. //

אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: פרקי יומן (1977/1973). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בַּרְוָזוֹאוֹלוֹגְיָה וּבִצַּת הַכִּסְּאוֹלוֹגְיָה...

מֵרֹב הָאַפַּתְיָה הַמּוּנִיצִיפָּלִית,

מֵרֹב אֲחוּזֵי הַצְבָּעָה עֲלוּבִים

לֹא שָׂמָה לִבָּהּ יִשְׂרָאֵל הַלּוֹקָלִית,

הָאֵלֶקְטוֹרָלִית,

שְׂבֵעַת הַכְּזָבִים

שֶקָּצָה בִּשְלַל רָאשֵי-עִיר שֶהִבְטִיחוּ

שִפּוּר יְסוֹדִי בְּחַיֵּי הַבּוֹחֵר

וְאֶת תַּבְשִילָם חִרְפְנוּ וְהִקְדִּיחוּ

בְּשֹחַד קְנוּנְיוֹת הָעוֹבֵר לַסּוֹחֵר

כִּי בָּאוּ עַד נֶפֶש (וְרֶפֶש) הַמַּיִם

בָּהֶם אוֹתוֹ שְמוּץ קְרִימִינָלִי רָשוּם

בִּמְקוֹם בַּכְּתָבִים שֶל נִקְיוֹן-הַכַּפַּיִם

בַּשְּטִינְק הַמֵּבִיש שֶל כִּתְבֵי הָאִשּוּם –

וְכָךְ, מֵרֹב יַחַס אָדִיש זֶה שֶל אַנְטִי

לא שָׂם הַצִּבּוּר מְנֻמְנַם-הַבְּלָאזֶה

לִבּוֹ כָּאן לִסְקוּפּ זוֹאוֹלוֹגִי פִּיקַנְטִי

כָּזֶה שֶזָּכָה בַּשָּבוּעַ הַזֶּה

לְהֵד לֹא רַב-ווֹלְיוּם בִּכְלֵי הַתִּקְשֹרֶת

שֶרַק גַּמְזָנֵי הַנּוֹק-אַאוּט בִּפְלִיק

סָאטִירוֹת-הַלֶּחִי יַצְלִיחוּ לִקְשֹר אֶת

תָּכְנוֹ לְטִיבוֹ הַכָּל-כָּךְ לֹא מַדְלִיק

שֶל יוֹם-הַבְּחִירוֹת שֶל שִלְשוֹם, בּוֹ אַפַּתְיָה

נָסְקָה (כְּמוֹ פְּסִיקַת הַבָּגָ"ץ בַּנּוֹשֵׂא)

לַשִּׂיא הָאוֹלִימְפִּי שֶל אִי-הָאִכְפַּתְיָה

שֶל עַם מוּל בְּחִירָיו תְּאֵבֵי-הַכִּסֵּא.

וּמָה מְסַפֵּר אוֹתוֹ סְקוּפּ חִנּוּכִי פֹּה?

שֶכַּת בַּרְוָזִים מִבִּצּוֹת בְּצָרְפַת

יֻבְּאָה לִתְחוּמֵי גַּן-חַיּוֹת תָּנָ"כִי פֹּה

כִּי סַךְ בְּנֵי-מִינָם כֹּה פָּחַת וְצָפַד

בְּטֶבַע אַרְצֵנוּ בּוֹ לֹא יָדְעוּ אֹשֶר

וּבוֹ נִכְחֲדוּ כָּאן כָּל-כָּךְ, שֶנִּמְצָא

כִּי יֵש לְיַבְּאָם מִצָּרְפַת בִּשְעַת-כֹּשֶר

וְכָךְ, בְּבוֹא יוֹם, יֻחְזְרוּ לַבִּצָּה.

לָכֵן, בְּהַגִּיע הַיּוֹם בּוֹ צָמְחוּ לָהּ

לְכַת בַּרְוָזֵינוּ כְּנָפַיִם בּוֹגְרוֹת

הֻסַּע לַהֲקָם לִשְמוּרֹנֶת הַחוּלָה

שֶשָּם יִתְעָרוּ גַם זְכָרִים, גַּם דּוֹגְרוֹת

בְּנוֹף הַבִּצָּה שֶנּוֹתְרָה לְמַזְכֶּרֶת

מִימֵי הָאֲגַם שֶלִּפְנֵי הַיִּבּוּש

וְכָךְ אֻכְלוּסִיָּה בַּרְוָזִית לְתִפְאֶרֶת

תִּזְכֶּה כָּאן סוֹפְסוֹף לְחִזּוּק וְגִבּוּש.

וְאַף שֶאַחַר אוֹתוֹ בְּרוֹךְ נֹסַח חֶלֶם

שֶבּוֹ יִבּוּשָהּ שֶל הַחוּלָה נִתְפַּס

כְּשִׂיא שֶל יָזְמָה צִיּוֹנִית – עַד הַהֶלֶם

בּוֹ פֶּתַע פִּתְאֹם לְעֵינֵינוּ נִפְרַשׂ

אָסוֹן סְבִיבָתִי שֶבּוֹ חַי וְצוֹמֵחַ

פָּשוּט הֻשְמְדוּ וְאַדְמַת הַכָּבוּל

הָפְכָה לְאָבָק שֶבָּרוּחַ פּוֹרֵחַ

בִּמְקוֹם לְהַרְבּוֹת בִּשְׂדוֹתֵינוּ יְבוּל,

כֵּן, אַף-עַל-פִּי-כֵן, לְשִׂמְחַת בַּרְוָזֵינוּ

מִמֵּש לָהֶם נוֹף זֶה חֲלוֹם כֹּה רָטֹב

אוֹתוֹ הֵם כִּנּוּ, כְּדִבְרֵי חָזָ"לֵינוּ:

"בִּצָּה (לֹא בֵּיצָה) שֶנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב..."

וְהִנֵּה,

מִמֻּמְחֶה לְעוֹפוֹת בַּשְּמוּרָה

הַמֵּבִין בַּרְוָזִית מְדֻבֶּרֶת

הֻדְלְפָה לְאָזְנַי כְּבָר שִלְשוֹם הַבְּשׂוֹרָה

כִּי אוֹתָהּ אֲדִישוּת מְנֻכֶּרֶת

שֶגִּלּוּ לֹא מְעַט מִן הַלֹּא-מַצְבִּיעִים

בַּתַּרְדֶּמֶת הַמּוּנִיצִיפָּלִית

דַּוְקָא הִיא מְעוֹרֶרֶת שָם גִעֲגוּעִים

וּתְגוּבָה בַּרְוָזִית קוֹלוֹסָלִית

בֵּין הַקַּצְ'קֶעס, אוֹתָם תּוֹשָבִים חֲדָשִים

בְּמֵימֵי שְמוּרָתָהּ שֶל הַחוּלָה

שֶבְּפֶרֶץ שֶל מֶרֶץ דָּנִים וְדָשִים

בְּבִצַּת הַבְּחִירוֹת שֶאִלְּחוּ לָהּ

כָּל רָאשֵי-הֶעָרִים מֻפְלָלֵי-הָאִשּוּם

אֶת מֵימֶיהָ (וְרַק אַל נִטְעֶה נָא

וְנִשְכַּח כִּי גַּם כָּךְ לֹא הָיוּ הֵם בְּשוּם

שְנַת-בְּחִירוֹת מַבְהִיקִים מֵהִיגְיֶנָה...)

אָמַר בַּרְוָז אֶחָד:

"אָמְנָם אֵינֶנִּי קַנָּאִי

לִכְבוֹד הָעִתּוֹנוּת שֶהִיא מִזְּמַן חוֹלַת צַהֶבֶת

אַךְ אִם דּוּ"חוֹת שְחִיתוּת אֵינָם בַּרְוָז עִתּוֹנָאִי

וְיֵש רָאשֵי-עָרִים שֶמִּתְחַשֵּק לָהֶם לָשֶבֶת

בִּמְקוֹם בְּבֵית-הַסֹּהַר –  עַל כִּסְּאוֹ שֶל רֹאש-הָעִיר

גַּם אַחֲרֵי שֶכְּתַב-אִשּוּם הֻגַּש נֶגְדָּם בְּפֹעַל

הֲרֵי שֶהַבִּצָּה שֶלָּנוּ בְּמַצָּב מַזְהִיר

מוּל בִּצַּת ז'וּלִיקִים כָּזֹאת הַמְּעוֹרֶרֶת גֹּעַל."

אָמַר בַּרְוָז שֵנִי: "אִם כָּאן בַּחוּלָה רַף-הַבֹּץ

נֶחְשָב לַמְרוֹת הַסְּחִי שֶבּוֹ לְנֶכֶס אֵקוֹלוֹגִי

הֲרֵי שֶהַבִּצָּה שֶבָּה כָּל מַאכֶער אָץ לִרְבֹּץ

בֵּין דִּילִים לְקוֹמְבִּינוֹת הִיא פָדִיחָה כִּסְּאוֹלוֹגִית."

וְסָח בַּרְוָז שְלִישִי: "אִם יֵש פֹּה תוֹשָבֵי-עָרִים

שֶעַל רָמַת יָשְרַת נִבְחָרֵיהֶם כְּלָל לֹא רוֹטְנִים הֵם

לַמְרוֹת שֶרֹאש-הָעִיר דְּמֵי שֹחַד לְכִיסוֹ מַזְרִים

אֵיזֶה מוֹדֶל-חִקּוּי בְּכָךְ לְיַלְדֵיהֶם נוֹתְנִים הֵם?"

כָּך סָחוּ בַּרְוָזֵי הָאֲגַמּוֹן, דִּוֵּחַ לָנוּ

אוֹתוֹ מֻמְחֶה לְעוֹפוֹת-מַיִם, וְחָזְרוּ לִצְלֹל

לְעֹמֶק הַבִּצָּה הַהִיא בַּחוּלָה שֶל כֻּלָּנוּ

שֶבָּהּ נוֹצוֹתֵיהֶם מִטַּהֲרוֹת מִבֹּץ וָחוֹל

וּכְשֶחָזְרוּ לָצוּף עַל פְּנֵי הַמַּיִם לְעֵינֵינוּ

נִרְאוּ כַּפּוֹתֵיהֶם שָם (בְּגָלוּי, לֹא בְּהֶסְתֵּר)

שֶלֹּא כְּאֵלֶּה שֶל אוֹתָם מִבֵּין רָאשֵי-עָרֵינוּ

הַצּוֹלְלִים בַּגִּ'יפָה

נְקִיּוֹת

הַרְבֵּה

יוֹתֵר...

* * *

משה גרנות

לזיכרו של הסופר אורציון ישי

ב-5.10.2013 הלך לעולמו חברנו אורציון ישי ז"ל, סופר בעל אמירה מרתקת, איש רעים ואדם יקר. היה חבר הוועד של אגודת הסופרים העברים וחבר המועצה ברשות הלאומית לתרבות לאדינו. כתיבתו זכתה להערכה רבה, והיה בעל אישיות כובשת. פירסם שבעה קובצי סיפורים ורומן אחד ("בעידן השמש החמישית").

אני מצרף כאן שתי רשימות שכתבתי על ספריו.

1. לא לפי הכללים

על קובץ סיפוריו של אורציון ישי –

"לשתוק עם פרננדו"

כרמל, 2005, 182 עמ'

אורציון ישי הוא פרוזאיקון ותיק, והוא בוודאי מכיר את הכללים המקובלים בכתיבת סיפורת, כגון שלא תורגש מעורבות אישית של המחבר בעלילה, שהוא אמור להיות בוֹרְאָהּ, ולא בְּרוּאָהּ, כגון שגיבור א' איננו אמור לספר לגיבור ב' את מה שזה אמור לדעת – כשכוונה המספר היא להעשיר את ידיעותיו של הקורא. אין לי ספק שאורציון ישי מודע לכללים אלה, אלא שהוא ממש "צפצף" עליהם, וכתב את הסיפורים בקובץ זה "לא לפי הכללים", וראה זה פלא – הקורא לא חש ב"סטייה", והסיפורים בהחלט מעוררים בו עניין, ואפילו מרתקים אותו.

בספר שמונה סיפורים קצרים ונובלת מכתבים. כמעט בכל אחד מן הסיפורים האלה הגיבור או הגיבורה הם סופרים. לפחות בשלושה סיפורים פרטי חייו של האני המספר דומים להפליא לקורות חייו של הסופר, ואלה הם – "בעקבות הניב האבוד", "בחזרה לסגוביה", "אגדת הלנגה".

בראשון – "בעקבות הניב האבוד" מתוארת שליחותו של האני המספר בסנטיאגו דה צ'ילה, שם שימש כמנהל מחלקת התרבות והחינוך היהודי, והתבקש ללמד קורס באוניברסיטה. כיוון שהספרדית הדלה שבפיו היתה משובצת במילים מלאדינו, תלמידיו היו בטוחים שהוא מדבר בספרדית עתיקה מימיו של סרוונטס. קרשבסקי הדיקאן גם מגלה לו ששמו "ישי" (שמו של המספר ושל הסופר!) הוא בעצם שיבוש של השם "אישאר" הנגזר משם העיר איכאר שליד סרגוסה שבארגון. דבריו של הדיקאן מאושרים על-ידי אביו של המספר הנמצא בארץ בבית אבות. קרשבסקי זה מרצה בפני המספר על שני אנשי עט יהודים בשם די פיארה ובנבנשת אשר המירו דתם בעת גירוש ספרד. קרשבסקי ומוניקה, האסיסטנטית היפה שלו, נעלמים עם ההפיכה של פינושה ב-1973. שנים רבות אחר כך מבקר הסופר בעיר איכאר, ומה רבה תדהמתו כאשר נודע לו שראש העיר שאירח אותו בלבביות הוא מצאצאי הקונברסוס, ושם משפחת אימו – די פיארה.

בסיפור השני – "בחזרה לסגוביה", שוב האני המספר מגיע לסגוביה שבספרד כדי לפתוח תערוכה על יצירות הלאדינו. הוא מתארח במסעדה שכמסתבר היתה ביתו של ר' מאיר מלמד חתנו של אברהם שניאור, שהיה שר האוצר של פרננדו ואיזבל – שניהם המירו את דתם כדי שלא יגורשו מספרד. פיזיקאי בשם חְיֶמֶה נאווארו מתעניין מאוד בתערוכה הנ"ל, ומסתבר שהוא מצאצאי הקונברסוס, וזכור לו שסבו וסבתו היו לוחשים לחש לפני כניסתם לכנסייה. האני המספר מפענח את הלחש: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא."

בסיפור השלישי – "אגדת הַלֶנְגָה" מסופר על שליחותו של האני המספר לצ'ילה בימי ההפיכה הגדולה של אוגוסטו פינושה בשלטונו של סלבדור איינדֶה, שלטון מרכסיסטי שהושג בבחירות דמוקרטיות, הפיכה שהתרחשה ב-11.9.1973. המספר שומע בקולו של חואן גרסיה, המורה להיסטוריה האינדיאני, השמאלני הקיצוני, ומונע מתלמידיו להפגין – לא בזכות השלטון ולא נגדו, ואחר כך הוא סוגר את בית הספר סמוך לימי ההפיכה, וכך מציל את תלמידיו מטבח. הסיפור מתאר את הזוועות שעורך פינושה (בסיוע אמריקני!) במרכסיסטים, ביניהן הוצאות המוניות להורג של אוהדי המשטר הקומוניסטי. המספר נוסע 600 קילומטרים דרומה כדי להתוודע לגורלו של חואן, ונודע לו שהוא הועלם כמו שאר תומכי המשטר. אלא ששנים רבות אחר כך, הוזמן לחתונה, שבה שם הכלה הוא לֶנְגָה. חתונה זאת מפגישה אותו שוב עם חואן, שהעניק לבתו את השם הזה כשמו של עץ יוצא דופן בעמידותו. מסתבר שחואן עמד להיות מוצא להורג יחד עם אישתו, אך מעשה חסד שעשה עם אדם זר (שלא אפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא הפוטנציאלי), גרם לכך שאותו אדם הציל אותו בעורמה מכדורי המשטר החדש.

אני מניח שגם הסיפורים "לשתוק עם פרננדו", "המכתב לרוחנה חזר" ו"עם הנזירה קלרה" קשורים איכשהו לביוגרפיה של הסופר, אך הדימיון הרבה יותר מעומעם מאשר בשלושת הסיפורים שסקרתי לעיל.

שמונה מתוך תשעת הסיפורים – עלילתם כבדת ראש, ולעיתים אפילו נוגה עד טראגית ("סוסו של סרוונטס", "המכתב של רוחנה"), ורק בסיפור אחד העלילה מבודחת – "שעורה בעינו של משולם", סיפור שעלילתו מתרחשת בירושלים העתיקה בהווי ישן של שידוכים התפורים לפי מידותיהם של ההורים, ושל אמונות בלחשים וקמיעות. תעלולים של גנבי ירושלים גורמים לסוף טוב – לחתונה בין חירש ושוטה ובין סהרורית עשירה. שוב – אינני מפרט כדי לא לגרוע מהנאתו של הקורא.

נובלת המכתבים שבסוף הספר – "מכתבים ולא רק" – היא מלאת חידות, למרות שכאמור בפתיח לרשימה זאת, הכותבת מספרת לנמענת דברים שזאת היתה אמורה לדעת. המכתבים נשלחים מדנה (אישה נשואה לגבר מושך ונעים בשם אמיר, ולהם שני ילדים) למורתה הנערצת, שלימדה אותה בכיתות י"א-י"ב, ושהייתה חברה קרובה שלה. יש אפילו רמזים שהיו בין השתיים יחסים אינטימיים (מוטיב המופיע בספרה של יהודית קציר "הנה אני מתחילה" – הקיבוץ המאוחד 2003). המכתב הראשון שנשלח מהודו (דנה נטשה את בעלה ואת שני ילדיה וברחה להודו), הוא ארוך מאוד (עמ' 163-130), ושלושת המכתבים הבאים (מהארץ) הם קצרים יותר (עמ' 182-164). מסתבר שמאיזו סיבה לא ברורה עד סוף הסיפור, המורה ניתקה את הקשר עם דנה. בעבר הן היו חברות קרובות, והמורה סיפרה לה על מאהב שיש לה, שהיווה נחמה על כך שהיא נשואה לבעל אלים וקמצן, וגרה עם אביה המתעלל בה. המורה מספרת לה פרטים אינטימיים ביותר על משכביה עם אותו מאהב, אך אינה מנדבת עליו מידע מזהה. במכתב הארוך מגלה דנה למורתה (המתנכרת לה) שהיא התאהבה בעורך הספר שכתבה, ואשר הוצאת ספרים מכובדת החליטה להפיק אותו. המחשבה המתגנבת למוחו של הקורא היא ששתי הנשים – המורה ותלמידתה – מאוהבות באותו אדם, אלא שמתיאוריו של האהוב, הלא הוא נתן העורך הספרותי, מסתבר שתכונות אהובתו הקודמת, שנטשה אותו למרות שבועת האהבה שלה, אינן דומות לתכונותיה של המורה של דנה – הוא מתאר אותה כמיסטיקנית, מתעניינת בקבלה ובאסטרולוגיה, וכי היא מביאה את אחת מתלמידותיה – עולה מחבר העמים – שתהיה עדה בחדר הסמוך לאנקות ההתעלסות שלה עם נתן. זה בהחלט לא מתאים לאופייה של מורתה הנערצת של דנה . מצד שני, ייתכן שנתן שינה את קווי אופייה בכוונה כדי לא לאפשר את זהותה – חידה!

בהמשך הנובלה מסתבר שצעיר דתי, שכינויו – שלז, אותו פגשה דנה בהודו, חושף את סיפור הרומן שבין דנה לנתן ובין המורה ובין המאהב המסתורי שלה, ומחליט לסחוט את שתיהן. באיזה שהוא אופן, שלא פורש בסיפור, מצליחה דנה לחסום את נכלוליו של שלז ולשחרר אותה ואת מורתה מאיומיו – שוב חידה!

הספר רווי מתח, העלילות מרתקות ומביאות ניחוח אקזוטי מספרד, מקסיקו, צ'ילה וירושלים. הקורא מפליג עם הסיפורים למחוזות עלומים על פני הגלובוס ובתוך נפש האדם.

* פורסם לראשונה בחדשות בן-עזר, גיליון 738, 30.4.12

2. בין ערפילי האגדה לפיקארסקה

על ספרו של אורציון ישי

"כתום – שמונה סיפורים ונובלה"

כרמל, 2012, 155 עמ'

אורציון ישי הוא כותב פרוזה ותיק ומוכר, המתרכז בעיקר בסיפור הקצר. מבין תשעה הספרים שפרסם – שמונה הם קובצי סיפורים הנסבים בעיקר על העדות הספרדיות בירושלים ועל הקשר התרבותי בין שפתם של הספרדים "שלנו" ובין דוברי הספרדית בספרד ובארצות אמריקה הלטינית. מקום של כבוד בסיפורים אלה תופסים גם השכונות בירושלים המאוכלסות ביוצאי ארצות האיסלאם. התקופה העיקרית בה מתרכזות העלילות שלו הן ימי המנדט הבריטי וימיה הראשונים של מדינת ישראל.

כיוון שאורציון הוא פרוזאיקון מתרשם, ולא שופט, הוא איננו עורך גלוריפקציה – מצד אחד, ולא הוקעה – מצד שני –  של מושאי סיפוריו שבקובץ "כתום", אלא הוא מחתל את העלילות שהוא רוקם ביד אמן בערפילים של אגדה. הגיבורים הפועלים, בדרך הטבע, בהוויה לא רציונאלית, מנחשים עתידות, מאמינים בסגולות ובאמונות טפלות, "מתרפאים" בתרופות עממיות (עמ' 32), וב"ניסיון חיים" (לחם עבש וחלב – סגולה לאריכות ימים, עמ' 80), מוצאים אישוש לניחושיהם לגבי העתיד בסימנים אקראיים (תינוק זוחל – סימן לבואו של אורח; אם מביטים במים שבכד – אפשר לנחש מי האורח, עמ' 41, 43). שיח' ערבי עיוור היושב בפתח מערת המכפלה יודע לגלות נסתרות ומנבא את מאורעות תרפ"ט בחברון (עמ' 56-55). הסיפורים מתארים גם מנהגים שקורא בן המאה העשרים ואחת עשוי להירתע מהם כגון הנוהג בעדה האורפלית לערוך טקס ביזוי לאב  שנולדה לו בת (עמ' 87), או הנוהג להציג את הסדין לאחר ליל הכלולות (עמ' 140).

מעניין לציין כי בסיפורים שבקובץ שלנו מופיעים האשכנזים כמין סרח עודף בשכונות המדברות לדינו וערבית: הם מוזרים בפאותיהם – מצד אחד, ובגילוי ראש – מצד שני. הם בהירי עור וכחולי עיניים, חלקם נגועים בגזענות כלפי העדות "השחורות", והאוכל שלהם חסר טעם ומשעמם. הילדים מדברים עם ההורים שלהם ביידיש, אבל מתביישים בכך (עמ' 86, 139-137, 152-151).

כאמור, אורציון ישי הוא אמן הסיפור הקצר, ומסתבר שגם הנובלה שבסוף הקובץ היא למעשה שרשרת של סיפורים קצרים, המזכירה את היצירה הפיקרסקית. כידוע, במרכז יצירה הפיקרסקית מצוי נוכל חביב, ולא מזיק במיוחד למי שלא מגיע לו, הנודד ממקום למקום, וכל מקום חדש מהווה סיבה לסיפור חדש.

בנובלה "חלומות ולא רק..." אין נוכל נודד, אדרבה, הגיבור, דניאל, נמצא רתוק למיטה בבית חולים, ו"הנדודים" שלו הם בחלומות שהוא חולם לאחר שהורדם כדי לבצע בו ניתוח מסוכן. בחלומו הוא רואה את עצמו בהלווייה שלו עצמו, כאשר מסביב קהל רב של מכריו, ולכל אחד מהם סיפור הכרוך בקורות חייו. בחלום הוא "נודד" מדמות לדמות ומעלילה לעלילה, ומסתבר שהוא בהחלט יכול להירשם תחת התווית של "נוכל חביב".

חלק מהסיפורים מתארים את כיבושיו הלא ממש מוסריים אצל נשים שונות, וחלק אחר מתאר את עולם הכמיהה, את מפח הנפש, ואף את האסונות הפוקדים כל בן תמותה. בין גיבורי סיפוריו – פאני, עימה היתה לו פרשת אהבים, למרות שהיה נשוי. אבל מסתבר שבה בעת היתה לו פרשת אהבים גם עם איטלקייה מטורינו בשם ליוויה, אותה ואת בעלה מרצ'לו פגש בטיולו בהודו. בדיוק כשהוא רוצה להיפרד מליוויה כדי להיות "נאמן" רק למאהבת אחת, הלא היא פאני, קוראת לו ליוויה לטורינו שישתתף בהלוויית אימה, זו אשר סייעה להם להתעלס בלי ידיעתו של מרצ'לו (שהיו לו פרשיות אהבים משלו). בהזדמנות זאת היא רוצה להתגרש ממרצ'לו ולמסד את קשריה עם דניאל. התוצאה – הוא מאבד את שתיהן. בחלום הוא רואה אותן "אחיות לצרה", מתחבקות ומתנשקות בהלווייה שלו.

הוא רואה בהלווייה את אברם שילוני הרקדן בעל הגרמופון היחיד בשכונה, וזה המניע לספר את סיפור אהבתו לאחותו הקטנה רוזה, שהתעלסה עימו, אך ביקשה להשאיר אותה בתולה. הוא מנתק עימה את היחסים לאחר שנודע לו מפי חבר שהיא התרועעה במחנה העבודה עם המדריך הקיבוצניק.

סיפור אחר שעולה בחלומו הוא סיפורה של תמר הנשואה לידידו אריה, שאיננו מסוגל לגאול אותה מבתוליה, והיא מבקשת מדניאל לעשות למענה ולמען אריה את "המצווה", מעשה שמייסר אותו. בחלומו הוא רואה את שני בניה התאומים שהיו לרופאים, משתתפים בהלווייתו.

בין החוויות הקשות שעולות בחלומותיו מוזכרת דליה, אחותו הגדולה של מתי. דניאל היה מאוהב בה נואשות בילדותו, למרות שהיתה גדולה ממנו בשלוש שנים. מתי נפטר בבית חולים לאחר מחלת נפש שפגעה בו, ודליה עצמה נהרגה על ידי פגז במלחמת השחרור בהיותה בתפקיד מטעם הגדנ"ע. גם גורלו של חבר ילדות אחר, שרוליק (בן למשפחה אשכנזית יחידה בשכונה) לא שפר עליו – אימו משתגעת, צורחת ומתפשטת על המרפסת לעיני כול. היא מאושפזת בבית חולים לחולי רוח, ולימים נעלמים מהשכונה ועוברים לגור בשכונת "התקווה". דניאל עומד בהבטחתו לא לספר בכיתה את סודו הנורא של שרוליק, שלימים יהפוך ליהלומן באנטוורפן שבבלגיה.

נושא השיגעון חוזר גם בסיפור "סודו של דודי יקותיאל". הגיבור הוא ניקו, וחברתו יונתה מתחקים אחרי קורות הוריו, ומגיעים לשם כך עד מדינת וושינגטון בארצות הברית. מסתבר שבעקבות מות בתה בטביעה באמבטיה, משתגעת אימו של ניקו, והוא מועבר בגיל שלוש אל חזקתה של רָשֶל, אישה אלמנה, המבקשת לראות בניקו ובאחיו הגדול ממנו בשנתיים – את ילדיה שלה. אחיו זוכר את אימו הביולוגית, וגם ניקו זוכה לחוויה קשה כאשר אישה לא שפויה  דורשת מרשל את ילדיה. רשל מצליחה להחזיר את האישה לבית חולים לחולי רוח, וכן מצליחה להסתיר מהילד מי היתה האישה הזו שהתפרצה לביתם. יקותיאל הדוד, האח  התאום של האב, איש בעל קסם, חביב הנשים, מסתיר גם כן את הסוד מפני ניקו, ומרומז שהוא עצמו היה מאוהב באישתו של אחיו.

בסיפור "ואל תשכח את האפטרשייב" מתואר איך אישתו של דריו גילתה לו להוותה שאישה רוצה בו, ומשאירה לו רמזים בתוכן התיק שהשאירה בחנותו: שמונה חמניות ולימון, לאמור - תבוא אליי לרחוב החמניות מספר שבע באור היום. דריו אמנם מתפתה לאישה, ומתבזה בפני אישתו ובנו. היסוד האגדי בסיפור זה הוא ב"סימנים" שמצאה אישתו בתיק של האישה, וידעה לפרשם.

גם בסיפור "תינוק בבטן מרתף" שולט היסוד האגדי: פלומבה המיילדת הערירית מסתירה את ריקה אחייניתה ואת התינוק שילדה מבלי שנישאה לאיש. פלומבה מסתירה את האם והתינוק מעיני הבריות, והכי מדהים – גם מאחיה מושון, הוא אביה של ריקה. מושון מיואש ודועך כנר משום שבתו נעלמה. כאמור, רק באגדות אפשר להסתיר אם ותינוקה לאורך ימים מהאב ומהבריות. פתרון החידה מגיע מאותו שיח' זקן בפתח מערת המכפלה, שהזכרתי קודם, ולפנינו שוב יסוד אגדי.

בסיפור "מדוע בכה אנטוניו" מופיע מוטיב החוזר בסיפורי אורציון – נידחי ישראל האנוסים המפוזרים בעולם, והמבקשים לחזור ליהדות. הגיבורה היא רוסלה, שמשוכנעת שהיא צאצא של כהן שעונה על ידי האינקוויזיציה בסיציליה שהיתה בשלטון ספרד, אך שמר על יהדותו. היא מבקשת לחזור ליהדות ומצליחה לגרום לרב יהודי באיטליה לשלוח נציג שלו (אברך חרדי) לברך את בנה אנטוניו בברכת כוהנים. אביו הקתולי האדוק מכה אותו במכות נמרצות כדי שיספר מי היה האיש בירך אותו, אך הילד מקבל בגבורה את מכות האב, ואינו מגלה.

תמימותו של ילד, הוא הדובר בסיפור "הצגה יומית", גורמת אכזבה נוראה לפלורה אחותו. הוא מספר על הקשר של מרקו עם זימבולה המופקרת, שנותנת שירותי מין לקצינים הבריטיים, לקצב, לירקן, לאופה וגם למרקו. פלורה שהיתה מאוהבת במרקו (אביה לא התלהב ממנו משום שהיה מהמר ושתיין), חווה משבר רגשי נורא. מרקו מתנדב לצבא הבריטי, והילד מקווה שהוא יביא לו משם כדור אמיתי.

בסיפור "דוריס דיי במעברת פרדסייה" מסופר על מפקד מחלקת טירונים בשם זעפרני המתעלל בחייל טריפוליטאי כבד-שמיעה בשם מרצ'לו. זעפרני שולח את חייליו לבקר בחופשה בפחון של דוריס הזונה ממעברת פרדסייה, ונודע לו שמרצ'לו לא הצליח לשכב עימה. הוא משפיל אותו על כך בפני שאר הטירונים. מרצ'לו נוטש את השיעור של זעפרני בכעס, ומקבל משום כך עונש של שמירה נוספת. זאת הזדמנותו לנקום במפקד האכזר, וכשזה מתקרב, הוא כביכול איננו שומע אותו אומר את הסיסמה, ויורה בו. מרצ'לו נשפט למחבוש, ושם הוא מאבד עצמו לדעת. הטירון "ולנטינו" מתמוטט נפטר באמצע מסע, כשמפקדיו אינם מאמינים לו שהוא חש ברע. טירון אחר בעל הכינוי "בני הזמר" יורה לעצמו בכף היד כדי להשתחרר מהצבא.

כיוון שגם אני, כמו גיבורי הסיפור הזה, עברתי טירונות בשנות החמישים בחיל קרבי, אני מעיד שהסיפור מתאר חוויות אמת על התעללות המפקדים של אותם ימים בפיקודיהם, ועל כך שאחוז מסוים של נפגעים "לא הזיז" אז לאף אחד בצבא.

נג'ימה, אישה כורדית מופלגת בשנים מקווה לא למות עד שיגיע אליה עזרא, בנה האובד שנסע לטורקיה לחפש מטמון שכביכול החביא נחום דודו, שהיה גם אביו מאמצו. כדי להגשים את חלומה לפגוש שוב את עזרא, היא מחליטה לא לשכב במיטה, שם רוב האנשים מתים, אלא לשבת על כיסאו של אליהו.

בסיפור "כתום" (על שמו כל הקובץ) מסופר על גיבור החולם על דמויות כתומות המופיעות אצלו בחלום. הוא אמנם נשוי, אבל יש לו פרשת אהבים עם אדלה, אשר נטשה אותו והתחתנה עם אחר. הוא מתאווה להתאבד, ונוסע אל מותו לפגוש "כתומים" בחוף.

לאורציון ישי יש ללא ספק, קול מיוחד ויכולת נדירה להעמיק לנבכי הנפש של גיבוריו על מעלותיהם וחולשותיהם, ולגרום לנו הקוראים להיות שותפים נאמנים ואמפתיים להתרחשויות המתוארות ביד אמן בסיפוריו.

* פורסם לראשונה בחדשות בן-עזר, גיליון 738, 30.4.12

* * *

עמוס גלבוע

השנאה שלהם לראש הממשלה היא תהומית, בגדר חולנית, והיא חורגת מכללי ויכוח הוגן

בתקופה האחרונה נתון ראש הממשלה למתקפה בשני נושאים מרכזיים. האחד קשור לאיראן והשני קשור למו"מ עם הפלסטינים.

באשר לאיראן, הטיעון נגדו הוא שעמדתו הפומבית התקיפה מול מתקפת החיוכים האיראנית, ודרישותיו החדות  שלא להקל כהוא זה בסנקציות – מבודדות את ישראל, מציגות אותה  באור שלילי כ"סרבנית", מחבלות במדיניות של נשיא ארה"ב וכיוצא באלו.

מה שמעניין הוא שדברים ברוח דומה הושמעו בעבר הקרוב כאשר ביבי וברק הפכו עולמות, איימו בפעולה ישראלית ודחקו בעולם להגביר את הסנקציות. קיתונות של רותחים נשפכו אז על השניים שהוצגו כהוזים ומשיחיים. המציאות הוכיחה שהם צדקו ומבקריהם טעו. הצמד ביבי וברק הוא שהביא את העולם להחמיר בסנקציות ולהעמיד את האיום הגרעיני האיראני בראש סדר היום העולמי. האם גם עכשיו ביבי צודק באסטרטגיה  הפומבית התקיפה שלו ובצעקתו: המלך האיראני הוא עירום? כמובן שאיני יודע. כמו כל החלטה  מדינית מורכבת שהיא הימור לגבי העתיד– רק המציאות של העתיד תראה האם נתניהו צדק או שגה קשות.

בתחום הפלסטיני, נשמעות אצלנו זעקות שבר בנוסח: נתניהו, אתה חייב לנו את השלום, תביא לנו את השלום. כמובן שעולה השאלה: איזה שלום? באיזה מחיר? עם גבול ביטחוני בבקעת הירדן כפי שציווה רבין בנאומו המדיני האחרון בכנסת לפני הירצחו?

אין סוף לשאלות ואין סוף לתהיות על העמדות של הפלסטינים. הזועקים אינם מדקדקים בכך. מתוך זעקתם בוקעת האשמה כלפי ביבי שאינו עושה די למען השגת השלום, ומשתמעת המסקנה שהצד הפלסטיני עושה כל שביכולתו על מנת להשיג את השלום.

ה"בון טון" אצל  מרבית האליטה התקשורתית שלנו הוא להתגולל על ביבי ולהאשימו. ובו בזמן קמה לנו גם תקשורת ש"הבון טון" שלה  הוא לפאר ולרומם את ביבי ולגנות את מבקריו. אני סבור שזה משקף ויכוח לגיטימי, פורה, במסגרת נורמטיבית של שיח ציבורי; שיח שנקודת המוצא שלו היא שמדינת ישראל היא מדינה דמוקראטית של הלאום היהודי; שיח שבו נפרשות הדעות המנוגדות; שיח וכחני שמאז ומתמיד היה מקור העוצמה של העם היהודי. 

הצרה היא, לדעתי, שישנם בתקשורת לא מעט יוצאים מהכלל, שהשנאה שלהם לראש הממשלה היא תהומית, בגדר חולנית, והיא חורגת מכללי ויכוח הוגן.

למשל, בשבוע שעבר קראתי מאמר  של עיתונאי ותיק ומוערך בעולם התקשורתי, שהשווה את ביבי להורה המרעיל נפשית את בניו ומחדיר להם "רגשות אשם, חוסר ביטחון, שנאה עצמית ובלבול" על מנת להחלישם ולשלוט בהם. מדגיש אותו עיתונאי: "תחת אותו שלטון מתמשך, בוזז, מפריט ומשנה הסדרים, נאבקים רבים מן הישראלים המורעלים נפשית על זכותם לחיות, להיות ולאהוב."

כתנא מסייע מביא אותו עיתונאי זוג חברים יורדים  שבקרו בארץ "וזיהו הידרדרות עצומה של מערכת התמיכה בחלש, של השוויון, החינוך, הרווחה. הם מדברים על פאניקה ושקרים, העמדת פנים, חמדנות, עוול, גזענות, עושק וביזה." והעיתונאי מסביר כיצד הגיעה המדינה לכך: "כל אלו הם תוצאות שלטון מתמשך ומשחית של שליט נפחד ומסית, נקמן, רגזן ואומלל, שכל קיומו הוא הישרדות ע"י הענקת  טובות הנאה של הפרטה רחבה ותפקידים."

אז מה היא המסקנה של בעל המאמר? מה המלצתו לעשות מול הגהינום שהוא מתאר?

 "להחליף, להעיף את המרעילים וספיחיהם ולנסות לחזור לחיים נורמליים, או להתרחק מפה. לא כבגידה אלא כהצלה."

 זה לא ויכוח ציבורי, אלו לא נימוקים וטיעונים. אלו חרפות וגידופים, ללא גבולות.  בוויכוח כזה השנאה לביבי הופכת לשנאת המדינה, לשנאה עצמית יוקדת. להתווכח, לבקר בחריפות, לתקוף, להגן על עמדות ודעות – אך בלי שנאה חולנית לאישיות זאת או אחרת.

פורסם לראשונה ב"מעריב" ב-21.10.13.

אהוד: האשמה איננה רק בביבי אלא גם בשרה אשתו. בגללה אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לאותם עשרים ושניים אחוזים מכלל יושבי כדור הארץ שמשתכרים פחות מדולר ורבע ליום! יש לטבול את הזוג נתניהו בזפת, לגלגל בנוצות ולשרוף עם המיטה שבה הם טסים לחו"ל על חשבון העניים שלנו – ואז ניוושע!

* * *

פוצ'ו

במלאות שנה לפטירתו של חיים חפר

חוויה אישית עם משורר הפלמ"ח

חיים חפר זכור  בעיקר כמשורר הפלמ"ח או איש הציזבאטרון, רק מעטים יודעים שבראשית דרכו בפלמ"ח עסק בהברחת מעפילים מלבנון, והשתתף בהרבה קרבות שהתבטלו ברגע האחרון. אנשים רעי לבב והולכי רכיל, אמרו עליו שהצייקנות היא חלק מאופיו, אבל אני לא חשבתי כך ודווקא חיבבתי אותו ואת לשונו החדה. 

לפני כשש  שנים חוויתי איתו חוויה די משעשעת וחשבתי שעכשיו,  במלאות שנה למותו, הגיע העת לשתף בה גם אחרים.  באותו זמן מדובר, רציתי  לשדרג את ספרי "חבורה שכזאת" ולהכניס בו כמה סיפורי קרבות. לשם כך נפגשתי עם מאירקה פעיל, שאול ביבר וחיים חפר, וביקשתי לשמוע מהם סיפורי פלמ"ח שיש בהם ריח של אבק שרפה, ולהוסיפם לספר המחודש.

לפני שהלכתי להפגש עם חפר, אמר לי מישהו שחיים אוהב שבאים אליו עם בקבוק קוניאק. לא התעצלתי קניתי בקבוק ויסקי יקר ובאתי אליו. צלצלתי בפעמון, אך איש לא פתח את הדלת, הרמתי את הבקבוק אל מול העינית, כדי שיראה שלא באתי בידיים ריקות, ואז שמעתי בת קול: "תיכנס כבר, הדלת פתוחה!"

את משורר הפלמ"ח מצאתי  יושב יחף ברגלים משוכלות על הספה בסלון. לבוש היה בגופיה ובמכנסיים קצרים, לצידו הייתה מונחת, בצורה מרושלת, שמיכת צמר משובצת, שחלקה נושר עד הרצפה ונצמד אל נעל בית בודדת. החדר נראה די מוזנח (זה היה לפני שהגיעה אליו הפיליפינית מהכשרת  מנילה), ללא פרח אחד. חיים קיבל את פניי במאור פנים מאופק והתנצל שלא קם לקראתי, כי לא חש בטוב. הושטתי לו את הבקבוק והוא ביקש שאשים אותו על השולחן שניצב באמצע הסלון.

לפני שהתחלתי להסביר לו מה אני רוצה לשמוע ממנו, שאל אותי אם אני רוצה קפה. סירבתי בנימוס, כי  עשיתי חשבון שאיש החי לבדו בטח  אין לו עוגה בבית, ואני כשומר דיאטה, לא שם סוכר בקפה, וממתיק אותו  בעוגה שאני מקפיד לקחת.

במהלך השיחה, שהיתה מעניינת מאוד, שאל אותי כחמש פעמים אם אני רוצה קפה, ואני תמיד סירבתי. יכול להיות שאם היה יודע שאני לא שותה ויסקי, היה פותח את הבקבוק שהבאתי, אבל הוא לא ידע והבקבוק נשאר חתום על השולחן.

אחרי כשעה של דיבורים, שמתי לב שהמשורר כבר הסתכל פעמיים על שעונו והצעתי להפסיק ולהיפגש שוב בשבוע הבא. הצעתי התקבלה ברצון ואנחנו נפרדנו לשלום.

בבית סיפרתי לאשתי שהפגישה היתה  מעניינת מאוד, אבל אני לא יודע מדוע חיים רצה כל הזמן שאשתה קפה.

אמרה לי אשתי – והיא הרבה יותר חכמה ממני – "אז לפני הפגישה הבאה אל תשתה קפה בבית, אני אכין את עוגת השוקולד שאתה אוהב, ותשתו ביחד קפה עם עוגה."

וכך היה. באתי עם העוגה שריחה הטוב נדף למרחקים והללתי את אשתי שהמומחיות שלה היא אפיית עוגות.  חיים  קיבל אותי הפעם כשהוא לבוש כיאות, סר למטבח להניח את העוגה והזמין אותי לשבת לצידו ליד השולחן בסלון.

כשעה וחצי ישבנו בסלון והעלינו זכרונות, כשריח עוגת השוקולד אופף אותנו מכל עבר. אחרי כשעה וחצי, כשהבחנתי שהוא מסתכל בשעונו בפעם השלישית, נפרדנו לשלום ולא קבענו שום פגישה נוספת.

רצה המזל וחודשיים לאחר אותו יום, נפגשתי במקרה עם חפר בבית הפלמ"ח, הוא הושיט לי יד ואני ראיתי בזאת מחווה של רצון טוב. אזרתי עוז ושאלתי אם מותר לי לשאול אותו שאלה שמאוד מסקרנת אותי. מתוך סקרנות לדעת מה  השאלה המסקרנת אמר לי: "תפדל, תשאל!"

אמרתי לו: "אתה זוכר שנפגשנו לפני חודשיים?"

אמר: "זוכר."

"ובאותה פגישה – " המשכתי, "שאלת אותי אולי חמש פעמים אם אני רוצה קפה. למה כל כך רצית שאשתה קפה?"

אמר לי: "אגיד לך את האמת. באותו יום לא הרגשתי טוב ורציתי נורא קפה, אז חשבתי שאם גם אתה תרצה, אגיד לך ללכת למטבח ולהכין גם לי."

התנצלתי שלא ירדתי אז לסוד כוונתו והעזתי לשאול: "אז למה בפגישה השנייה לא שאלת אם אני רוצה קפה אפילו פעם אחת. האם אז לא רציתי קפה?"

אמר לי: "רציתי ועוד איך, אבל אתה הבאת עוגה ולמחרת היו צריכים לבוא אלי הנכדים, אז לא רציתי לקחת סיכון..."

מאז אותו יום החלטתי שכל פעם שאלך לבקר את משורר הפלמ"ח, אבוא אליו עם שתי עוגות, הצרה היא שיותר הוא לא הזמין אותי אליו. חבל, אני בטוח שאם היה יודע על כוונתי, היה מזמין אותי יותר מפעם...

* * *

רון וייס

מדוע הסכם אוסלו נכשל?

סופר נידח שלום,

בגיליון מס' 884 מסביר אורי הייטנר שהסכם אוסלו נכשל בגלל יאסר ערפאת שיזם והוביל את פיגועי הטרור.

העובדות הן שונות: פיגועי הטרור בוצעו ע"י החמאסניקים והג'יהאדיסטים ולא ע"י אנשי הפת"ח. ערפאת ואנשיו אשמים בכך שלא פעלו מספיק ולא מנעו את הפיגועים. גם ישראל לא מנעה את פיגוע הטרור הגדול של ברוך גולדשטיין ואת ההסתה והרצח של ראש ממשלת ישראל ע"י משיחיסט יהודי. בנימין נתניהו ואהוד ברק הקפיאו את הסכם אוסלו ולא ביצעו את הנסיגה מכל חלקי הגדה, בתירוצים שונים. ברור שהם לא רצו לקיים את ההסכם. הראייה לכך היא שבכל תקופת שלטונם נמשכה הבנייה המואצת בהתנחלויות: בתחילת תהליך אוסלו בראשות רבין, חיו בשטחים כ-116,000 מתנחלים (לא כולל מזרח ירושלים). בשנת 1999, בזמן כהונת אהוד ברק, גרו בשטחים כ-184,000 מתנחלים. בשנת 2009 – בזמן כהונת נתניהו כראש ממשלה, מנתה אוכלוסיית המתנחלים כ-296,000 איש.

בניגוד למה שאורי הייטנר כותב, אהוד ברק לא הציע ולא הסכים לבצע חילופי שטחים. ביולי 2000, בקמפ-דייוויד, דרש ברק לספח לישראל 11% משטחי הגדה ללא חילופי שטחים, ומעמד מיוחד לעוד 8% משטח הגדה.לפי הצעת ברק המדינה הפלסטינית תשתרע רק על 81% מהשטחים.

לסיכום, הסכם אוסלו קבע שביצוע ההסכם יהיה הדרגתי ויימשך זמן רב.דבר זה איפשר למתנגדי ההסכם בשני הצדדים להתארגן, לחבל ולמנוע את מימושו.

המסקנה היא שבהסכם עתידי בין ישראל לפלסטינים צריך להיקבע שכל סעיפי ההסכם יבוצעו תוך תקופה קצרה ככל האפשר.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אל תדאג, לא יהיה הסכם עתידי כי הפלסטינים ידאגו לטרפד אותו גם אם יחתמו על משהו דמוי נייר. אבל, לשיטתך, אנחנו נהיה תמיד האשמים בכך.

* * *

רות ירדני כץ

ניצחנו!

ובכל זאת אנחנו השפויים בירושלים ניצחנו את ליברמן-דרעי! הקשר בין שני הפוליטיקאים המנוסים בתחמנות נכשלו, לא נתנו להם להמליך את משה ליאון ולשלוט על העיר. חרף ההצבעה הנמוכה – אנחנו הדתיים, מסורתיים וחילוניים – גברנו עליהם. אפילו החרדים הממושמעים והצייתנים לא אהבו את ניסיון ההשתלטות על העיר. עובדה! הראנו לפוליטיקאים הקטנים האלה שיש גבול ללעג ולקלס. הם החליטו לייבא איש מבחוץ ואנחנו אמרנו לא יקום ולא יהיה. המסר אליהם היה ברור וחד-משמעי: אתם לא תכתיבו לנו מי ינהל לנו את העיר. 

אני ממש לא מבינה, אבודה. משהו לא בסדר איתי? אולי אני זקוקה לטיפול פסיכיאטרי? אולי. אני לא מאמינה איך ראשי-ערים שיש נגדם כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים, שמו את "הנמר המדברי" (תרגום: זין) על בית-המשפט העליון והעמידו עצמם לבחירה מחדש ותושביהם בחרו בהם! בטח משהו בי לא בסדר.

שולה זקן, האישה התמה, הזכה, הצדיקה, הנאמנה ויקרה – סיפרה שניהלה רומן "אפלטוני" עם דכנר העשיר, היא קיבלה ממנו עשרות אלפי שקלים, חילקה אותם בין ילדיה, אחותה ולעצמה בלי לתת לו שום תמורה.

וכך אמרה בעדותה: "שמואל דכנר ביקש לקנות את אהבתי ואת תשומת-לבי, אבל אני ידעתי את הגבולות שלי כאישה נשואה, ותודה לאל, לא נסחפתי מעבר לזה."

ועוד אמרה גב' זקן על יחסיה עם דכנר: "אהבתי  את דכנר, הלכנו שלובי זרוע בטיילת, אבל לא היה מה שנרמז כאן... הוא היה כמו החברה הטובה שלי, הייתי בודדה. הוא חיבק ונישק אותי, שמתי את ראשי על כתפו, הוא ניגב את דמעותיי."

ומה עם בעלה? וילדיה?  הם לא התעניינו ולא שאלו: "מנין בא הכסף?" וכמובן שפטרונה הנערץ עליה אהוד אולמרט לא ידע דבר וחצי דבר.

אפילו האלוהים שלה, הסלחן והרחמן, לא מאמין לה.

* * *

אלי מייזליש

מי אתה באמת פרופ' ארנון סופר?

וכל שאר הנביאים!

נושא האיום הדמוגרפי – לכאורה, זה מה שבאמת מטריד אותי בשנים האחרונות ולא המצב הביטחוני או ביטחון הפנים [מכסיקו, למשל, שבכל יום כורתים שם את ראשיהם של עשרות סוחרי סמים מתחרים] או הכלכלי או הפוליטי במדינה. מטריד אותי, מכיוון שבכל יום קם נביא חורבן ומתנבא מה יקרה כאן בעוד 20 שנה. ככה כל הזמן: בעוד 20 שנה... בעוד 20 שנה...

הנה למשל אירופה. במה היא מתעניינת מאז תום מלחמת העולם ה-2? רק במצב הכלכלי. והיום? היום הם חרדים על כל פועל שהולך הביתה. חרדים מגל ההפגנות של אבטלה.

זהו הנושא המרכזי כיום שם. ספרד למשל, ששם האבטלה בקרב הצעירים הוא יותר מ-40%. או העיר רומא, שעדר ענקי של שבטי צוענים התמקמו בדרומה ומדי בוקר פושטים על העיר בקיבוץ נדבות [לכאורה] וגניבות, ובעיקר גונבים מקומות העבודה של עבודת כפיים. 

אבל אצלנו? הרי רק אתמול פרסמה הלמ"ס הודעה כי בחודש ספטמבר ירדה האבטלה מ-6.2% ל-6.1% ואילו למשק נוצרו 18 אלף מקומות עבודה – פער אדיר בינינו לבין המצב באירופה או בארה"ב, ששם באותו חודש נוספו רק 180 אלף מקומות, כשלפי החשבון היא הרי פי 50 גדולה מאתנו היו צריכים להיווצר 900,000 מקומות – וזה כל ההבדל. אנחנו יצרנו פי 10 יותר מקומות עבודה פר-נפש מארה"ב.

והעולם? כהרגלו אינו מפסיק להציק לנו ומתעלם לגמרי מהבעיות בנושאים הגלובליים, כמו המלחמה וחיסול הנשק הכימי בסוריה, או חיסול הגרעין באיראן, או המלחמה באפגניסטן ופקיסטן – ובכל קצות תבל, שם הורגים ורוצחים אנשים בכל יום: עיראק, סומלי, קניה, או מי למשל שמע כי אתמול פוצצה מחבלת אוטובוס בעיר וולוגראד ברוסיה ונהרגו ונפצעו עשרות נוסעים? שמעתם? אז ככה זה בעולם. מתפוצצים ורצים לאו"ם לאיים על ישראל כי תיסוג לקווי 67', אחרת תקום כאן מדינה אחת עם רוב ערבי וראש ממשלה ערבי.

אז אני מוטרד. מוטרד, כי האנשים השתגעו.

ולא רק מאירופה אנחנו שומעים איומים אלה. דווקא מכאן – מכתב-העת "כיוונים חדשים", שם פירסם עכשיו [גיליון דצמבר] פרופ' ארנון סופר, הגורו של הדמוגרפים בארץ, מאמר-תגובה ליורם אטינגר בנושא הדמוגרפי. ולמרות שאין בתגובתו אף מילת גינוי, יש שפע של זלזול לגבי מקורותיו של אטינגר. והרי סופר הוא גיאוגרף ודמוגרף – לא? וכי מי יכול להתעמת עם נתונים דמוגרפיים? אלא שסופר, שתמיד רואה שחורות, מתחשב רק בגרפים שהוא מפרסם ולעזאזל עם העובדות.

הרי אין אינו יודע מה יקרה בעוד 20 שנה, אבל לא סופר. הוא יודע, והנה הגרף שסופר מצביע כנתון עובדתי מה יקרה בעוד 20 שנה בשנת 2034, ככה: בארץ-ישראל מהנהר לים יחיו בשנת 2034 רק 46% יהודים ו-54% ערבים. והיות שזה רוב מוצק הרי משתמע מנתון זה רק עובדה אחת וזה לשונו מילה אחר מילה: "ואזיי בעת בחירות הם יצביעו יחד איתנו לכנסת. במקרה זה ייתכן כי ראש-ממשלה הבא יהיה מן הסתם ערבי, יורשו של אבו מאזן."

לפני שהוא ממשיך עם אלטרנטיבה שמיד אתייחס אליה, הבה נבדוק שטות זו שכל ילד בכיתה ד' כבר יודע יותר מהפרופסור. 

הטיעון המרכזי של סופר שהאוכלוסייה היהודית תהיה במיעוט של 8 מיליון, ואילו הערבית תהיה עם רוב של 9 מיליון. אבל סופר 'שכח' רק נתון אחד: לכנסת מצביעים מגיל 18. סופר בעצמו דן על כך שהילודה הערבית גדולה יותר מהילודה היהודית, אז האם הוא אינו מבין כי המצב אצל הערבים הוא 62% ילדים, ואצל היהודים 64% הם בוגרים? את זה הוא לא מצא בדוחות הלמ"ס? אבל חישוב שעושים כבר בכיתה ד' מלמד כי 38% בוגרים ערבים מ-9 מיליון זה 3.4 מיליון בוחרים, ואילו מספר הבוחרים היהודים יהיה 5.2 מיליון מ-8 מיליון. כלומר, שמכסימום חברי כנסת ערבים יגיע ב-2034 ל-44 חברי כנסת. אז איך יהיה להם ראש ממשלה עם 44 חברים?

הנה לכם: "ראש הממשלה הבא יהיה ערבי..."

וזה רק פרט שולי, כי סופר גם מצביע על אפשרות הפוכה לגמרי, ולאמיתו של דבר בלי שום חישובי דמוגרפיה עתידיים, רק נתון זה הוא עכשווי: שהיהודים בפשטות לא ייאפשרו לערבים בכלל להצביע, כך ובלשונו: "אולי נמצא 'פטנט' שהערבים לא יצביעו לכנסת. אם כך נעשה, נואשם, ובצדק, כי בארץ-ישראל מתקיים משטר אפרטהייד כפי שהיה בדרום אפריקה, ואז מצבנו יהיה חמור מאוד."

אשאל אותך סופר: מה חמור יותר ראש ממשלה ערבי או שישאשימו אותנו באפרטהייד?

הרי ראש-ממשלה ערבי זה סוף מדינת היהודים, אבל גינויים מנורבגיה? או חרם על פטרוזילה ועגבניות שרי – מה הם בכלל? ואפילו-אפילו שכל אירופה תחרים אותנו, נניח, למרות שזה מתקבל על הדעת פחות מראש ממשלה ערבי בישראל, מי שם אותך לנביא?

אם נתייחס למהות הדמוגרפית שאתה מנבא לשנת 2034, חרם או האשמה באפרטהייד, רחוק יותר מנבואה על ראש-ממשלה ערבי. כי הסובל הראשי מהחרם יהיו הערבים בעצמם הניזונים בעיקר מהמשק הישראלי. באין משק ישראלי הם מתים מרעב. אם לא נמכור סחורה לאירופה לא יהיה כסף ואם לא יהיה כסף גם לערבים לא יהיה. וכי האירופים כל כך סתומים? כנראה שלא. והדיבורים על חרם הם מעשי ידי אחינו הישראלים בשמאל. האירופים – מעולם לא איימו בחרם כלכלי טוטלי. אבל!

לא רק שאיומים אלה הם הבלים, ולוּ רק מפני שקיים היזון חוזר ביחסי המסחר אירופה-ישראל: אם אין יצוא ישראלי לאירופה [שהוא ברובו מתוחכם] לא יהיה גם ייבוא אירופי לישראל, ובמצב האבטלה והרגישות לעבודה ייצרנית-המונית כמו ייצור מכוניות, הרי אלה 40 אלף או 50 אלף פועלים אירופיים שעלולים ללכת הביתה. האם יש מומחה ישראלי שחושב כי מישהו באירופה השתגע? הרי מכונית אפשר לקנות גם ביפן, קוריאה או לגנוב מהרשות הפלסטינית. רק הם גנבים? אירופה לא תמהר לוותר על ייצוא לישראל של 26 מיליארד דולר לשנה.

אז גם כל דברי ההבל על "מצבנו יהיה חמור מאוד" – פשוט מגוחכים.

ועוד על אירופה. עד היום, אף איש באירופה, לא סתם איש ברחוב ולא מנהיג ובפרט לא ראש-ממשלה – רמז מזווית הפה כי התנהלות ישראל כך או אחרת תביא לחרם כלכלי. מעולם איש לא אמר או רמז או אפילו מצמץ. אז מהיכן באה לכותבים אצלנו השראה כה אלוהית של נבואה? נבואת חורבן ניתן לומר. וכי יש מישהו כאן ששמו ירמיהו בן חלקיהו? 

היום נסעתי במכונית שלי מחיפה לתל-אביב. בדרכי ספרתי 242 עגורנים ענקיים הבונים בניינים רבי קומות למגורים בני 18-28 קומות, קרי; 24,000 דירות חדשות בני 4-5 חדרים. ואני יודע כי רבים מהקוראים כאן הם אנשי פתח-תקווה, והוותיקים זוכרים את השממה ממול בילינסון לצד צפון. כיום? לצד הכביש המתחבר לכביש 5 יש 2 רחובות, האחד על שמו של מיודענו מאיר דנקנר והשני דרך 'הרב משה מלכה'. הררי בניינים. ואין שם בניין פחות מ-24 קומות.

שאלה: עבור מי בונים דירות כאלה, שתהיינה מוכנות רק בעוד שנתיים-שלוש? 100 אלף ישראלים שכבר נכנסו לדירות אלה ויש שייכנסו בעוד 2-3 שנים. הם שילמו כבר מפרעה. ויש כבר בדרך עוד 150 אלף ישראלים שיתנהגו ככה בעוד 4-5 שנים וכך הלאה, ואילו לפני 20 שנה אף קבלן לא בנה בניינים כאלה. וזה כל ההבדל בין דיבורים למעשים ואפילו אם פרופסור אומר אותם: 'ראש ממשלה ערבי'? או בוקרה פיל מישמיש. 

אהוד: מזה זמן כבר למדנו שפרופ' ארנון סופר הוא מאוד יהיר ואולי אין לקחת אותו ברצינות.

יש רחוב על שם מאיר דנקנר בפתח תקווה אבל אין רחוב על שם יהודה ראב. היתה פעם סימטה, וביטלו אותה.

על המגרש הריק הענק שאתה, מתאר מצפון לבילינסון, התנוסס במשך שנים שלט ענק, שהלך והחליד: "כאן בונה בילדקו" – ושום דבר לא זז ולא נבנה.

עכשיו הכול השתנה ובמקום פרדסים ושטחים ריקים ישנם מגלדי מגורים ענקיים.

* * *

יהודה דרורי

פתרונות לכשלים בנושא החינוך

מידי יום מתבררים לנו הכשלים בנושא החינוך במדינה, בין שזה בהבדלי הרמות, בהפלייה, בתנאים פיזיים קשים, בעלויות המושתות על ההורים, וכל אבני נגף לחינוך גבוה. אין הדבר נובע דווקא מבעיות תקציביות אלא בעיקר מתפישות דלות מחשבה, מחוסר כישרון ניהולי וביצועי, מעצלנות ואפילו טיפשות לשמה. תוצאות תלמידים בבחינות מראות לעיתים עליבות לשמה, וכל זה קורה במדינה, אשר הציבה לעצמה את מטרות כלכלתה העתידית על תעשיות-שכל, על מדע, על היי-טק ועל היותנו אור לגויים בנושא... האומנם אין מה לעשות ?

בעצם יש הרבה, אבל צריך ראש פתוח וגישה שונה.

כשלי מערכות החינוך

נשאלתי לאחרונה כיצד אני רואה את עתיד החינוך בארץ והתקשיתי לענות מכיוון שלא נראה שום מעוף אצל האחראים על הנושא הזה במדינה, והתיקונים הקלים פה ושם אשר נעשים כיום במערכת החינוך הינם כמו אספירין לחולה סרטן.

כולנו יודעים ש"חינוך חינם" איננו חינם... ש"תשלומי הורים" הינם בסכומים די-גדולים ואף מעיקים על המעמד הבינוני, שמיספר השעות לתלמיד פוחת בגלל חופשות לבקרים (ומקשה מאוד על הורים עובדים). אנו חוזים שלא קיים מיון אינטנסיבי ונכון של תלמידים לקראת תיכון, שבחינות הבגרות למעשה חסרות משמעות ורק עולות הון למדינה, מטרטרות את התלמידים ומונעות מהם התקדמות בלימודים חשובים. שהבחינות הפסיכומטריות הינן עוד מעמסה כספית על התלמיד ו/או הוריו ואין להן ערך עתידי, ואילו שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה הינו גבוה ביותר ובמוסדות אלו לא נפתחות מספיק כתות לרוצים להיכנס.

זוהי תמצית מצב מאוד מדכאת, בייחוד כאשר מבחינה כספית אנחנו חוזים בבזבוז כסף על ילדים ותלמידים, ביזבוז המחטיא את המטרה כמו: קצבאות הילדים וקצבאות לתלמידי ישיבה במיליארדי שקלים  לשנה, המהווים מעמסה ללא תועלת ומונעים תיקון הכשלים הנ"ל – שהינם פשוטים יחסית, לשיפור ולתיקון מהלכים הגיוניים של גורמי שלטון עם... קצת מעוף.

מה ניתן לעשות?

כדי למנף את מערכת החינוך יש להתרכז ב-5 מטרות ברות ביצוע:

המטרה הראשונה – (וזה בגדול) חייבים ליצור מערכת, דרך ביטוח לאומי שתיקרא: "ביטוח חינוך", וליצור סל חינוך לכל תלמיד שיכלול: יום חינוך (שיסתיים לאחר 14:30), הבטחת עזרי לימוד וספרי לימוד, חוגים, שיעורי תגבור, הסעות, ביטוחים, טיולים ומסיבות ו...ארוחה חמה. ביטוח החינוך יוסיף אולי עוד אחוז או שניים לתשלום האזרח לביטוח לאומי, אבל זה יהיה הרבה פחות ממה שההורים משלמים כיום (וייתן הרבה יותר). הממשלה תישאר אחראית על הקמת בתי ספר והרשות המקומית על תחזקותם. יום החינוך הארוך יאפשר לתת לתלמיד יותר כיתות על נושאים שהם באמת חשובים, ימנע מתן של שעורי בית כבדים ויאפשר להורים יותר שקט נפשי בעבודה.

המטרה השניה תהיה להוביל את התלמיד לשורת מבחני התאמה להשמתו עוד בכתה ח' ולכוונו למסלול המתאים בתיכון  (שיחזור להיות 4 שנתי!) או בתיכון מקצועי ובמגמות מתאימות בכל תיכון שהוא.

המטרה השלישית – ביטול בחינות הבגרות אשר איבדו את ערכן, גורמות לביזבוז של 2-3 שנות לימוד על הכנה לבחינות אלו, דהיינו – ללעוס שוב ושוב את החומר שלמדו בבי"ס יסודי במקום להתחיל בקורסים עדכניים למאה ה-21.

 אני חושש שמי שינסה להכשיל זאת – זו הסתדרות המורים העל-יסודיים, כי כל מה שהמורים שם יודעים הוא: ללמד לבחינות בגרות, והם לא מסוגלים ללמד משהו חדש...   צריך אבל לחשוב מדוע לגרום למשלם המיסים להוציא כל שנה 300,000,000 שקל (!) למערכת בחינות הבגרות מתוך תקציב משרד החינוך!

המטרה הרביעית היא לאפשר לכל מסיים תיכון עיוני או מקצועי להיכנס לשנת לימודים ראשונה במוסד אקדמאי ללא בחינות בגרות וללא בחינות פסיכומטריות. רק הישגיו בשנה האקדמאית הראשונה יקבעו את המשך דרכו האקדמאית, מוצע פה שביטוח חינוך יבטיח את דמי הלימוד לשנה ראשונה זו.

המטרה החמישית – ייעול החינוך האקדמי ע"י ניצול מקסימאלי של כיתות הלימוד ל- 15 (!) שעות ביום. (כיום מנוצלות הכיתות בחצי מזמן זה...) – וכמובן, חיוב מרצים ופרופסורים בלא פחות מ-10 שעות הוראה שבועיות. דבר זה יגביר משמעותית את קיבולת הקליטה של סטודנטים ויוריד את מחיר הלימוד.

בסיכום , אם כלכלת ישראל תמשיך להסתמך על מדע והיי-טק – הרי פיתוח ושיפור מערכות החינוך הוא העתיד הכלכלי שלנו.

* * *

נתי מלאכי

1. עֲלִיָּה

מִסְכֵּנִים הַחֲמוֹרִים, מַעֲלִים אֶת   

יַשְׁבָנֵיהֶן שֶׁל תַּיָּרוֹת סְמוּקוֹת פָּנִים   

עָבוֹת בָּשָׂר.

בָּעֲלִיָּה

לַמִּנְזָר, בְּהַפְסָקַת

וִסּוּת נְשִׁימָה

עֲדַת זְבוּבֵי זֶבֶל עוֹשִׂים

רְחִיפוֹת

אֶל

רַגְלִי

שֶׁמַּסִּיק הַזֵּיתִים, מוֹתֵחַ גְּלִימוֹת

הַנְּזִירִים

בִּמְנוּחַת הָרוּחַ.

"קלו סוריסטה אנה"*

* ביוונית – ברוך הבא.

סנט ג'ורג' – אוקטובר 2013

2. שִׂיחָה אַקְרָאִית

"גַּם אֲנִי בְּעוֹד שְׁנִיָּה

יָכֹל לָמוּת בַּזְּמַן שֶׁאֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים

אֲפִלּוּ  שְׁטֻיּוֹת..."

מַסְבִּיר

כְּמוֹ בַּחֹק נְיוּטוֹן

בַּכְּבִידָה, מִשְׁקָל נוֹצָה

וּזְמַן הִסְתבְּרוּת

"אָז אַל תְּוַתֵּר עַל הַזְּמַן הַזֶּה

אֲפִלּוּ לֹא לְגַרְגֵּר מֶלַח שֶׁאַתָּה בּוֹלֵעַ

בִּמְתִיקוּת

כְּאִלּוּ זֶה

מְנוּחָה אַחֲרוֹנָה."

הָלַךְ

וְלֹא הוֹסִיף.

* * *

רון טננבאום

נאורות? לא דובים ולא יער

יושב לי וקורא את העיתון כאן בשבדיה. קורא כתבה לכאורה חסרת חשיבות למי שלא גר באמצע היער אבל אז מרגיש איזה חוסר נוחות וקורא אותה עוד הפעם. הסיפור הוא כדלהלן:

ביום שבת תקף דוב לא רחוק מאוד מכאן צייד בתוך היער. התוקפת היתה נקבה שהגנה על הגור שלה. המשטרה החליטה לאחר מכן להרוג את הדובה לפי סעיף 9 לחוק הציד שאומר שחיה בטבע שפוצעת או יכולה להיחשב למסוכנת לבני אדם (להזכירכם זה באמצע שום מקום ביער), תומת.

ובכן שלחו ציידים להרוג את אימא דובה. אבל לא רק אותה צדו אלא גם את גורה הקטן. זאת משום שלפי סעיף 40 ב לחוק הצייד השבדי, אפשר גם להרוג בעל חי כדי להגן עליו!

נשמע הזוי? ובכן לפי הגורמים שדיברו עם העיתון במקרה זה הגור היה כה קטן, כך שנחסך ממנו סבל על ידי הריגתו. הסבל שנחסך ממנו הוא לגדול ללא אם. כל זה לא חדש לי ואני קורא על מקרים כאלו לעיתים די תכופות, בייחוד בעונת הציד שהיא הסתיו. כאמור משהו בזה הפריע לי ואז הבנתי.

תראו את הצבועים האלה, חשבתי לעצמי, כאשר איזושהי מדינה, שנגיד מתחילה באות י – פוגעת בטרוריסטים מוכחים הם קוראים לזה הוצאה להורג ללא משפט, פגיעה בזכויות אדם וכן הלאה. שום דבר כאן לא מפתיע אותי אבל אצלם, שמקדשים את חיות הבית שלהם יותר מבני אדם, יש מן הסתם סיבות לגיטימיות להרוג בעלי חיים. מתי? כאשר הם מסכנים חיים של אדם או שניים במעבה היער באזורים הכי לא מיושבים של שבדיה ובתנאי שהוא מהמדינה הנכונה, דהיינו שבדיה.

משהו על אירוסין

יש לי לפעמים תחושה שכל השבדים והשבדיות מגיל 17 ועד 70 מאורסים. זה כמובן לא כולל את הנשואים שמן הסתם תוך שנים בודדות יהיו גרושים ואז מאורסים עוד פעם. אבל מכיוון שהנשואים הם מיעוט כאן, הרי שהרוב מאורסים. היום לזה ומחר לזו. ובכן אני מהרהר לי לפעמים מה זאת האובססיה הזאת להתארס ויש לי תחושה שעליתי על התשובה למרות שיידרש מחקר סוציולוגי אנתרופולוגי כדי לאמת את ההנחה שלי.

וזאת הסברה שלי. מכיוון שהפמיניזם כאן הוא כה דורסני ומכיוון ואולי כתוצאה מכך הגברים כאן בשבדיה הם היצורים הכי רופסים וחסרי ביטחון שבהם נתקלתי מעודי, הרי שאותם יצורים רמוסים חושבים שעל ידי הצעת אירוסין יוכלו לכבול את הנשים אליהן. אלו מצידן לא מייחסות לקשר זוגי איזשהי משמעות ולכן לא מתנגדות לקבל טבעת שתצטרף לאוסף יפה ומרשים עד גיל הפנסיה. אני נתקל בזוגות של נערים שאחרי מספר שבועות ביחד מסתובבים עם טבעות אירוסין. הגבר, במין תחושת בעלות, והנערה במבט של רחמנות. רחמנות על המיסכן שלא קולט את התרגיל.

* * *

דוד שריר

סמרטוטים על במת הקונצרטים

אודי שלום,

בהמשך לביקורת שלך על הקונצרט של הפילהרמונית בהיכל התרבות המחודש [גיליון 884] אני שולח לך את רשמיי (כמובן שזו לא ביקורת מקצועית) מקונצרט נוסף, שהנחיל לי אכזבה –אם כי מסיבות אחרות.

"מעיל הזנבות" – הפראק השחור הרשמי ששלט שנים רבות על במת הקונצרטים חזר, סוף סוף, למחסן הבגדים של האופרה ונשאר בימינו כבגד חובה רק לקברנים בטקסי לווייה נוצריים. בפילהרמונית שלנו מצאו תחליף ישראלי טפוסי לחליפת הפנגווין שיצאה מהאופנה: חולצות זרוקות מעל מכנסיים או שמלות מארון הבגדים של סבתא. כל הקרנבל הזה גם מקומט וגם דהוי בשחור/אפור או בצבעוניות של הצגת ילדים.

כך נראה האנסמבל הקאמרי שניגן את השמינייה הנפלאה של שוברט בקונצרט של הפילהרמונית במוזאון תל-אביב בשבת שעברה. לרגע חשבתי שהנגנים התכנסו לחזרה. גם המוסיקה נשמעה כמו בחזרה לפני קונצרט: ללא בלנס בין קבוצות הכלים וללא מנהיג מוסיקלי. (הכנורות נעלמו לחלוטין, אולי גם באשמת האקוסטיקה הגרועה של אולם אסיא במוזיאון החדש). היצירה המרתקת של שוברט נשמעה רע ונראתה רע.

אני בטוח שהנגנים המעולים של הפלהרמונית מתיחסים למוסיקה ברצינות ומשתדלים לנגן כמיטב יכולתם. כדאי שיתיחסו ברצינות גם להופעתם החיצונית. הופעה "שלומפרית" אולי טובה לנגני רחוב אך איננה מכבדת את נגני הפלהרמונית ואת הקהל.

מכתב זה נשלח גם להנהלת התזמורת ולמחלקת יחסי הצבור שלה.

* * *

ערב השקה לספרה החדש

של המשוררת והסופרת מלכה נתנזון

"ללב יש היגיון משלו"

בהוצאת עקד

משתתפים:

פרופ' חנה יעוז קסט

פרופ' אביבה דורון

יערה בן דוד

אסתר זילבר ויתקון

ברכה רוזנפלד

עוזית דגן

שירה:  תלמידי ביה"ס התיכון ע"ש תלמה ילין

מנחה – דליס

יום שלישי ב' בכסלו  5.11.13 

בשעה 19.30, בבית הסופר

רחוב קפלן 6, תל-אביב

הכניסה חופשית

* * *

אורי הייטנר

1. קסטנר וסנש: על שתי דרכים

תגובה לדן לאור: מי היה הגיבור ומי היה הבוגד?

ישראל קסטנר וחנה סנש ("הארץ", 18.10.13)

במאמרו "מי היה הגיבור ומי היה הבוגד: ישראל קסטנר וחנה סנש," מעלה דן לאור על נס את דמותו של ד"ר ישראל קסטנר, שרק מעטים כמותו הצילו יהודים רבים כל כך בשואה, באופן ישיר או עקיף. אכן, ראוי קסטנר להיקרא גיבור לאומי על מעשיו, הן בשל האומץ שבו ניהל את מהלכיו הדיפלומטיים שהניבו הצלה גדולה, ובעיקר בשל עצם ההצלחה להציל רבים כל כך. אין ספק שקסטנר ראוי לרהביליטציה לנוכח האשמתו כבוגד ש"מכר את נשמתו לשטן", האשמה שהביאה בסופו של דבר לרציחתו (ועם זאת, הוא ראוי לביקורת חסרת פשרות על עדות האופי החיובית שנתן לפושע הנאצי קורט בכר במשפטי נירנברג). אין ספק שהאופן בו התייחס הציבור הישראלי בשנות ה-50 להתנהגות היהודים בשואה ובעיקר לדרכם של היודנראטים בגטאות, לקה פעמיים – פעם אחת בעצם נטילת הזכות לשיפוטיות ופעם שניה בשיפוט מוסרי לקוי. ישראל קסטנר היה הקורבן של היחס הזה, כמי שגילם את דרך היודנראט – דרך השתדלנות הדיפלומטית והשוחד, כדי להציל יהודים רבים ככל האפשר.

היתה זו שגיאה חמורה להעמיד זה מול זה את היודנראטים ואת לוחמי הגטאות, במקום להציגם כשתי דרכים שהשלימו זו את זו. והיה זה חטא להעמיד זה מול זה את קסטנר מול חנה סנש, החלוצה שעלתה לארץ ישראל, והחליטה לחזור אל התופת כדי להציל יהודים, נתפסה בידי הגסטפו, והוצאה להורג לאחר חודשים של עינויים קשים שבהם עמדה בגבורה עילאית. חנה סנש היתה ונותרה גיבורה לאומית. לא היתה כל סיבה להציבה מול קסטנר, כאילו השפלתו והצגתו כבוגד דרושה להאדרת גבורתה.

למרבה הצער, דן לאור, במאמרו, חוזר על אותה טעות ועל אותו חטא, כאשר הוא משפיל את זכרה של סנש ומציג אותה כבוגדת, כדי להאדיר את שמו של קסטנר. בכך, הוא חוזר על מעשהו הנואל של המחזאי מוטי לרנר, שבמחזהו "קסטנר" האשים את סנש בבגידה, כמי שנשברה בעינויים ומסרה את שמות חבריה, וזאת בהתבסס על שביב ספק שהעלו בני הזוג ברנד, כהשערה בלתי מבוססת. לאור גינה, בצדק, את הפיכת קסטנר ל"נגטיב" של סנש – בהבניית דמותה כגיבורה לאומית, וכעת הוא חוזר על אותו מעשה, כאשר הוא הופך אותה ל"נגטיב" בהבניית דמותו של קסטנר כגיבור. כך ממשיך לאור את הצבת שני הגיבורים בעל כרחם הללו, כשני טובעים בים, שהדרך של האחד להשאיר את ראשו מעל המים היא באמצעות הישענות על חברו, והטבעתו. למה?

לאור מזכיר במאמרו את נתן אלתרמן, שפתח את הדלת לקריאה מחדש של זיכרון השואה והעמיד לבחינה מחודשת את הדימוי השלילי של היודנראטים, בשירו "יום הזיכרון והמורדים" שהתפרסם בטורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-30 באפריל 1954. אלתרמן ראה שליחות גדולה בטיהור שמם של היודנראטים, וכתב על כך בשירים ומאמרים רבים. אחד מהם, בעיצומו של "משפט קסטנר", היה המאמר "מסביב למשפט". כאשר קיבצוֹ בספר "הטור השביעי", שינה אלתרמן את שמו ל"על שתי דרכים". ודוק – הכותרת אינה "בין שתי דרכים", אלא "על שתי דרכים". אלתרמן לא ניסה להפוך את הגיבורים לנבזים ואת המבוזים לגיבורים, אלא לשים קץ להנגדה בין הדרכים.

את שירו "יום הזיכרון והמורדים", שם בפי המורדים. הם מבקשים להימנע מהדיכוטומיה הזו, מאחר והם לא רצו לבדל עצמם מן העם, שלמענו פעלו, למענו מרדו ולמענו סיכנו את חייהם. הם ביקשו שלא ילבישו אותם בדמות "העלם והעלמה אשר הגיחו להבקיע או למות"– רמז לעלם ולעלמה משירו "מגש הכסף", אלא: " אנחנו חלק מן העם הרב / וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה." כלומר, גם הם מכירים בגבורת העם שלא מרד, וגם הם חלק מהמיית בכיו. והוסיף אלתרמן: "הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה, בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים והשתדלנים."

הם, המורדים, אינם רוצים במחיצה הזו. גם הם מכירים בגבורתם של הפרנסים והשתדלנים. היתה זו אמירה חלוצית ונועזת, מנוגדת לחלוטין להלך הרוח המקובל. ייתכן שצריך אדם להיות במעמדו הציבורי של אלתרמן, כדי שיעז לכתוב דברים כאלה. עם זאת, בלגיטימציה שלו ל"הפרנסים והשתדלנים" לא היה בשום אופן כדי להמעיט כהוא זה בערכם של הלוחמים. נהפוך הוא, הוא האמין שהסרת המתרס אך מעצימה את גבורתם. ולצד הלגיטימציה ל"שתלדנים", הוא עדין העניק את הבכורה לגיבורי המרד: "החרב השלופה, הקרב והמתרס, אין מי יִשְוֶוה להם בכל המעשה, / אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא."

חבל שדן לאור אינו הולך בדרך שהתווה אלתרמן, ובוחר לפגוע בזיכרה של חנה סנש, כאילו רק בדרך זו ניתן לחלוק כבוד לקסטנר.

בדומה לאופן שבו גויסה האדרת המורדים והלוחמים מול השתדלנים למטרות פוליטיות, כדי לפאר את המפלגות שזוהו עם המורדים, כמו "אחדות העבודה", מפ"ם ו"חירות", מתוך אי הבנה משוועת של המציאות ב"פלנטה האחרת" של השואה, שאי אפשר להשליך ממנה למציאות של עם ריבוני במדינה עצמאית במולדתו, כך נוהג לאור מן העבר השני, כאשר הוא מציע להפיק לקחים פוליטיים מהרהביליטציה לקסטנר ולדרכו. הוא מצטט את ח"כ מרב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, שבנאומה הראשון בכנסת הכריזה על מחויבותה העמוקה למורשת סבהּ.

מהי אותה מורשת? האם המורשת היא שעלינו, במדינת ישראל העצמאית בארץ ישראל, לפעול בדרך השתדלנות והשוחד, שהיתה נכונה, ראויה ומוצדקת בגטו, באפלת השואה?888

גם בעניין זה, אני מציע לאמץ את דרכו של אלתרמן. רבים תהו, כיצד דווקא אלתרמן, משורר שהעלה על נס את העמידה הלאומית האיתנה, את הלוחמה ללא כניעה, את התגר והמרד; דווקא הוא העניק לגיטימציה לדרך האחרת. איך דווקא המשורר שכתב "אין עם נסוג מחפירות חייו", ששירתו היתה מופת לתנועות הנוער במחתרת, ללוחמי הגטאות. שאבא קובנר, ממנהיגי המחתרת בגטו וילנה, שראה עצמו כתלמידו המובהק, ציטט בכרוזיו משירתו, שורות כמו: "תעלה רינתנו – אבדנו! ... האחים! אולי פעם לאלף שנה יש למותנו שחר!" – דווקא הוא מכשיר את דרכם של קסטנר והיודנראט?

בפגישה עם ויטקה ואבא קובנר, לאחר פרסום שירו "יום הזיכרון והמורדים", שאל קובנר את אלתרמן: "'אבל, נתן, קראתי את שמחת עניים – איך אתה יכול!' – ואלתרמן השיב, במין חריפות: 'זה כאן – הרי זה כאן!' מרד מקומו בארץ, על אדמתו של האדם המורד, ואין לדרוש אותו מן הגולה." (הציטוט מתוך "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של קובנר, מאת דינה פורת).

אלתרמן תבע יחס של חמלה וקבלה כלפי היהודים בגטו על דרכי התמודדותם השונות, ובעיקר כלפי היודנראטים המושמצים, אך הלגיטימציה לדרך זו היא לנוכח מציאות הגולה ובשום אופן לא כמופת הראוי לחיקוי בישראל. כאשר עסק אלתרמן בהתנהגות הראויה של היישוב היהודי בא"י, למשל כאשר צבאו של רומל התקרב לארץ, ולא כל שכן במדינת ישראל העצמאית, הוא לא דיבר על שתי דרכים, אלא על דרך אחת.

ב"אמרה חרב הנצורים" שכתב ב-1943 הוא לא הותיר כל מקום לדרך ה"שילום ומתן". בשיר, אומרת החרב ללוחם: "ובידך לא ארעד רעדה / עת אל קיר אחרון ניסוגה. / וקרובה השעה היעודה / וכוכב מעטרני נוגה. / ולשילום ומתן לא אצמא, / כי כמוך מהם רחקתי."

וב"הנה תמו יום קרב וערבו", מתאר אלתרמן את פגישתו של השליח המבשר על מותו של שאול המלך, עם אימו. "אז אמרה לו לנער: דם / את רגלי אימהות יכס / אבל שבע יקום העם / אם עלי אדמתו יובס / את המלך פקד הדין / אך יורש לו יקום עד עת. / כי עלי א ד מ ת ו השעין / את חרבו שעליה מת / כה דיברה וקולה הרעיד."

הרווח המדגיש במילה "אדמתו" – במקור. ולאחר דבריה של אם המלך, נכתב הפסוק המסיים את השיר: "ויהי כן. וישמע דוד."

אלתרמן, שהעלה על נס את גבורת היודנראט ואת גבורתו של קסטנר בשואה, בשום אופן לא ראה בדרכם מודל לחיקוי ולהשראה במדינת ישראל העצמאית, בסיטואציה שונה כל כך. מדינת ישראל קמה, כדי להוות אלטרנטיבה לדרך היודנראט. האלטרנטיבה אינה יכולה להיות התנהגות אחרת בגולה, אלא ריבונות במולדת. זאת המשמעות העמוקה של הרהביליטציה והלגיטימציה של  אלתרמן, לדרך היודנראט.

2. צרור הערות 23.10.13

* הנתון המשמעותי ביותר בבחירות המוניציפליות הוא אחוז ההצבעה הנמוך. בת"א, העיר הגדולה בישראל, 7 מכל 10 אזרחים אינם מוכנים להקדיש חצי שעה בחמש שנים כדי להשפיע על הנעשה בעירם. זוהי לקות חמורה בחברה הישראלית, חולי של הדמוקרטיה הישראלית. החברה הישראלית חייבת לערוך בדק בית ולחפש את הדרך לחולל שינוי במצב הזה. איני מסוגל להבין אדם שאין לו כל עניין בנעשה סביבו.

* התוצאה החמורה ביותר בבחירות, היא ניצחונם של ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום – לחיאני בבת-ים, הוכברגר ברמת השרון וגפסו בנצרת עלית. זוהי רוח גבית של הציבור לשחיתות. זו חרפה לאומית.

התוצאה מעידה על האבסורד בהחלטת בג"ץ בנוגע לשלושת ראשי הערים הללו – הדחה ומתן אישור להתמודד. במצב שנוצר, תהיה זאת טעות חמורה של בית המשפט העליון, אם אחרי שהתיר את ההתמודדות, לא יכבד את הכרעת הבוחר שניתנה על אף ההדחה, שאף היא לא היתה על פי חוק. אני מקווה שיש גבול לשיכרון הכוח של בית המשפט העליון. מן הראוי, שבית המשפט, בדונו בעתירות שכבר הוגשו בנושא, יטיל את הסוגייה לפתחה של הכנסת. כעת, על המחוקק לקבוע כללים ברורים, האם ראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום רשאי לכהן בתפקידו.

* מעקב אחר מומלציי בבחירות המוניציפליות: ברקת ניצח בירושלים ו"הירושלמים" זכו בהישג משמעותי בבחירות למועצה. זינגר ניצח בר"ג, לנקרי ניצח בעכו ודימי אפרצב ניצח בקצרין. בקריית שמונה יורם מלול עלה לסיבוב השני, ולהערכתי – גדולים סיכוייו לחולל מהפך.

* אחד הדברים היפים במערכת הבחירות, היה איחוד כל הכוחות הציוניים בבית שמש. הציונות הדתית והחילונית, הימין הציוני והשמאל הציוני, כולם חברו יחדיו כדי לחולל מהפך בעיר ולהעמיד בראשה ציוני, מועמד מצוין – אלי כהן. אחת התוצאות העצובות במערכת הבחירות, שהשלכותיה הן הרבה מעבר לבית שמש עצמה, היא העובדה שאיחוד הכוחות הזה לא הצליח לחולל את השינוי המיוחל. ואף על פי כן, אסור להרים ידיים, אסור לוותר על בית שמש.

* פעם אחת בחיי הצבעתי בבחירות העירוניות, טרם עלייתי לקיבוץ אורטל שבגולן. בבחירות המוניציפליות 1983, בעת שירותי הסדיר בצה"ל, הצבעתי לעיריית ר"ג. בעצם, הצבעתי פעמיים, כיוון שהיו שני סיבובים. לפחות באחד משני הסיבובים, הצבעתי בתל נוף, בעיצומו של קורס הצניחה. בחרתי באורי עמית מהמערך לראשות העיר, ובכך סייעתי לעלייתו של ראש עיר כושל ומושחת. לא נעים להודות, אך זו הייתה תרומתי האחרונה לעיר הולדתי...

* כל שר שנכנס לתפקידו, כל ממשלה חדשה, כל בעל תפקיד נוהגים להכריז על שורה של רפורמות; לעיתים אלו רפורמות עומק אמיתיות, לעיתים רק כותרות ריקות. אדם לא נכנס לתפקיד כדי לשמור על הקיים, אלא כדי לקדם אותו.

כך, עד שאנו מגיעים למערכת המשפטית בישראל. כאן צמחה שמרנות נוראה, השוללת – לא רק רפורמות אלא גם דיון ציבורי, בחינה של מצב המערכת. כאשר שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ניסה לחולל שינויים, הוא חטף זובור נורא. זו כבר לא פרה קדושה, זו פרשה משוגעת.

כמו כל מוסד אחר, גם המערכת המשפטית בישראל, כולל בית המשפט העליון, אינה מושלמת. כמו כל מערכת אחרת, גם המערכת הזאת נתונה לביקורת ולדיון חופשי. הדה-לגיטימציה לדיון הזה, היא מעשה אנטי דמוקרטי. הצגת כל מי שמציע הצעות שינוי כמי ש"פוגע במערכת המשפטית", כמי שמנסה "להצר את רגלי בית המשפט העליון", היא סתימת פיות לשמה. נטורי קרתא של המערכת המשפטית, אינם שונים במאומה מהחרדים הקיצונים, הגורסים ש"חדש אסור מן התורה".

* אמון הציבור במערכת המשפטית, הוא תנאי הכרחי ליציבותה. אין פגיעה קשה יותר במשפט ובשלטון החוק, מאובדן האמון בו. שום דבר לא פגע באמון הציבור בבית המשפט יותר מהפוליטיזציה שלו, או כפי שהיא מכונה בכיבוסית: האקטיביזם השיפוטי. תחת סיסמאות כמו "מהפכה חוקתית", "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", הנשיא אהרון ברק דחף את בית המשפט לתחומים לא לו, להתערבות בנושאים ציבוריים ופוליטיים שאינם שיפוטיים והם בסמכות הממשלה והכנסת. בכך הוא פגע במעמדן של הרשויות הנבחרות, פגע בדמוקרטיה, במעמד בית המשפט ובשלטון החוק. הרצון לבחון את הנושא, לדון בו מחדש וליצור רפורמות, אינו פגיעה במערכת השיפוטית, אלא חיזוק המערכת.

* בהצעות העומדות על הפרק יש רעיונות טובים ורעים. הרצון להגביל את היכולת של בית המשפט לפסול חוקים, והתנייתה ברוב של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים, הוא רעיון נכון. יש לראות בפסילת חוק את נשק יום הדין של בית המשפט, ויש למעט בו ככל הניתן. לא יתכן ששופט בודד, או שלושה שופטים ברוב של 2:1 יבטלו חוק שחוקקו נבחרי הציבור, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות. מצד שני, הצעת החוק אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים. המגבלה הזאת תבטיח, שחוק יבוטל רק כאשר הוא באמת בלתי חוקתי, כמו חוק המסתננים שבוטל פה אחד בהרכב של תשעה שופטים.

גם ההצעה לאפשר לכנסת לחזור ולחוקק חוק שבוטל היא הצעה ראויה. הכנסת היא הגוף המחוקק, וכל חוק הוא שינוי המצב הקיים. מדוע ניתן לשנות חוק רגע לפני שבית המשפט פסק אודותיו ואסור לשנותו רגע אחרי הפסיקה? אולם בניגוד להצעת החוק, אין לעשות זאת ברוב של 61 ח"כים, אלא ברוב של 2/3 מכלל חברי הכנסת, כלומר לפחות 80 ח"כים, בדומה להצעה בנוגע לפסילת חוק בידי בית המשפט. גם כאן, יש לראות בביטול פסק דין – נשק יום הדין, שיש למעט בו ככל האפשר. כך תיווצר מערכת בריאה של איזונים ובלמים בין הרשויות.

* ההצעה שהכנסת תבחר את נשיא בית המשפט העליון היא הצעה קיצונית מאוד וגרועה ביותר. זוהי פוליטיזציה בוטה של בית המשפט העליון. אני אפילו לא בטוח שמי שהציעו זאת באמת מתכוונים לכך, ושאין זו עֵז שהם הכניסו לצורך פשרה בדיון על הרפורמות. אם זו היתה כוונתם, הם השיגו תוצאה הפוכה. העמדת עמדה קיצונית נגד בית המשפט, כתמונת ראי לגישתו הקיצונית של אהרון ברק, רק מחריפה את הדיון, במקום לקיים דיון רציני ויסודי שנועד להגיע להסכמה.

הרעיון מאחורי ההצעה הוא, שאם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, על המערכת הפוליטית לבחור את הנשיא. יש לצמצם את הפוליטיזציה של בית המשפט, אך אין לעשות זאת באמצעות הוספת שמן לבערה.

במקום ההתכתשות של הצעות קיצוניות מצד אחד, והסירוב העקרוני לכל שינוי ודה לגיטימציה לכל דיון מצד שני – מן הראוי שכל נציגי המערכת הפוליטית על כל גווניה והצמרת המשפטית יקיימו הידברות, שמטרתה ליצור הסכמות חדשות, על מהותה של הפרדת הרשויות בישראל, על אופי האיזונים והבלמים בין הרשויות ועל הדרך לחזק הן את הכנסת והן את בית המשפט, כדי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית.

* סוגייה כמו ייצוא הגז היא בלתי שפיטה. זו סוגייה של מדיניות, שיש לדון בה במערכות הפוליטיות. אולם העתירה בנדון לא היתה נגד תוכן החלטת הממשלה, אלא נגד אי הבאת הנושא להכרעת הכנסת. עתירה כזאת היא בהחלט שפיטה – בית המשפט בהחלט רשאי לחייב את הממשלה להביא נושא להכרעת הכנסת, ובלבד שלא יתערב בתוכן החלטה. ואף ששאלה זו היא שפיטה, טעתה שלי יחימוביץ' בכך שעתרה לבג"ץ. בהיותה ראש האופוזיציה, עליה להיאבק לחיזוק מעמדה של הכנסת. הריצה של פוליטיקאים לבג"ץ, גם למען מטרה של חיזוק הכנסת – מחלישה את הכנסת ואת הדמוקרטיה. כחברת כנסת, יו"ר מפלגה גדולה וראש האופוזיציה, מצופה ממנה שתנהל את מאבקיה במישור הציבורי והפרלמנטרי, ולא המשפטי.

* מלכתחילה, קרנית פלוג היתה המועמדת הטבעית והראויה לתפקיד נגידת בנק ישראל. היא היתה המשנה לנגיד, היא זוכה להערכה מקצועית רבה בארץ ובעולם, היא היתה המועמדת של סטנלי פישר, המכיר אותה טוב מכולם ומכיר היטב גם את כל המועמדים החלופיים. לא ברור מה עמד מאחורי ההחלטה להימנע ממינויה. כאשר יש מועמד טבעי וטוב, צריכה להיות סיבה טובה במיוחד לחפש מועמדים אחרים, וכאן לא היתה סיבה כזאת.

נתניהו ולפיד ראויים להערכה על כך שלא התחפרו בהחלטתם הראשונית והיו גמישים דיים כדי לשנותה. עם זאת, אין ספק שהיה מחיר להיסוס ולכל הסאגה שקדמה למינוי. ובסופו של דבר, מי ששילמו את עיקר המחיר, היו נתניהו ולפיד עצמם, שהתבזו, חטפו ביקורת חריפה מכל הכיוונים והכל כדי לחזור לנקודת ההתחלה ולקבל את ההחלטה שהייתה ראויה מלכתחילה, ויכלה לחסוך מהם ומאתנו את הסאגה המיותרת.

* אנו דורשים להציב גבר בתפקיד כלשהו במערכת הבנקאות הישראלית, בתור העדפה מתקנת!

* קשה לי לכתוב על הסרט "בית לחם" מבלי שאתייחס לעלילה, אך איני רוצה לקלקל לאלה שטרם ראו. לכן אסתפק בקריאה: רוצו לראות את הסרט! סרט מעולה, משחק מעולה, עלילה מרתקת, סרט נוגע ללב. הסיפור מורכב, הדמויות מורכבות. המיקרוקוסמוס של שני גיבורי הסרט, הישראלי והפלשתינאי, מגלם את מורכבות הסכסוך בין העמים. בניגוד למקובל בז'אנר הסרטים על ישראל והפלשתינאים, אין זה סרט תעמולה פלקאטי. אין זה סרט של שחור לבן. לכן גדעון לוי יצא נגדו בחריפות כה גדולה; איך ייתכן סרט העוסק בסכסוך, שאינו סרט תעמולה והסתה אנטי ישראלי? זה סרט של דמויות אמינות, לא של קריקטורות. הצופה מזדהה עם שני הגיבורים, וחש אמפתיה והבנה לדילמות שלהם וליחסי האהבה/שנאה ביניהם. התובנה הקשה העיקרית עמה אנו יוצאים מן הסרט, היא חוסר המוצא מסכסוך שכנראה אינו פתיר.

* מאחר שהסרט, באופן מפתיע, אינו סרט תעמולה אנטי ישראלי – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, באופן בלתי מפתיע, מגדיר אותו כ"סרט תעמולה ישראלי". למשל, הוא נחרד מכך שלוחמי שב"כ מוצגים בסרט כבני אדם ולא כמפלצות. ולכן זהו "סרט תדמית בחינם של השב"כ."

"ישראלי שעושה סרט פעולה על האינתיפאדה בלי לנקוט עמדה, הוא מוג לב," כותב התועמלן האנטי ישראלי. "אי אפשר ליצור סרט על האינתיפאדה ולהעלים את מה שהניע אותה."

ה"אינתיפאדה" המופיעה בסרט היא פיגוע התאבדות רב נפגעים ברח' קינג ג'ורג' בירושלים. אבל המילים "פיגוע", "טרור", "מחבלים" הם מחוץ למילון של לוי התומך בטרור הפלשתינאי בכל ליבו, בכל נפשו ובכל מאודו. הוא מעדיף לכנות את מתקפת הטרור בשם חיבה מכובס: "אינתיפאדה" – והוא מציין שזהו "מאבק לחופש וצדק". ואיך אפשר להציג פיגוע טרור, ללא שטיפת המוח המצדיקה את הרצח ההמוני של נשים וילדים ב"מה שהניע אותה"?

מה שמתסכל את גדעון לוי, היא העובדה שאפילו הוא אינו יכול להכחיש ש"הבימוי והמשחק מצוינים," ולכן הוא מגדיר את הסרט כ"מורעל". והוא מוסיף בציניות ש"הישראלים יאהבו את זה. הם כבר אוהבים. כל הדימויים שעליהם הם מתחנכים נמצאים בסרט הזה." ואי אפשר שלא לחוש בשנאה היוקדת הנוטפת ממקלדתו כאשר הוא מסנן את המילה "הישראלים" או מה שאולי קל לו יותר, כאשר הוא מכנה את הישראלים "הם".

* בצרור הקודם סיפרתי על ערב קרליבך שנערך בקריית שמונה במוצ"ש. לאחר מכן קיבלתי תגובות, על פיהן אין זה ראוי להקדיש ערב לקרליבך, כיוון שלאורך שנים הוא הטריד מינית נשים ואף ילדות.

אכן, מדובר בדילמה מוסרית כבדה. מהדברים שבדקתי, כל המידע על הטרדותיו החל לצוץ אחרי מותו. הוא מעולם לא נחשד, לא נחקר, לא הואשם ולא הורשע, לא בפורום רשמי ולא בפורום בלתי רשמי (דוגמת "תקנה"), כך שיש להיזהר עם מידע כזה, שעלול להבאיש ריחו של אדם שאינו יכול עוד להגן על שמו הטוב.

ובאופן עקרוני, יש למצוא את הדרך להפריד בין האדם ויצירתו, על אף הרצון הרומנטי לראות באנשי רוח ויוצרים – דמויות מופת. בספרה "חיים פרטיים", הציגה אילת נגב מִינִי ביוגרפיות של גדולי היוצרים והסופרים: אישים כטולסטוי, דוסטויבסקי ואחרים. השלדים בארונותיהם של אותם אישים איומים ונוראים. האם נזרוק את יצירתם לתהום הנשייה? האם יש תרבות מודרנית ללא "מלחמה ושלום", "החטא ועונשו" ו"אנה קרנינה"? אל לנו לייחס ליוצרים ואנשי רוח באופן אוטומטי, שאר רוח מוסרי, תבונה פוליטית וכו'. כזכור, רבים מטובי היוצרים במערב, במחצית המאה שעברה, היו אידיוטים שימושיים של בריה"מ בימי האפלה הסטליניסטית החשוכים ביותר. וגם אצלנו, אין כל סיבה שנראה בסופרים וביוצרים סמכות מוסרית ופוליטית, או מי ששיקול דעתם ראוי יותר, חכם יותר ובטח מוסרי יותר משל כל ירקן, נהג מונית, דייג, רופא או מהנדס (זולת כישרונם לבטא את עמדותיהם טוב יותר מאחרים).

התנא הגדול אלישע בן אבויה התפקר ועזב את היהדות. הוא זכה לכינוי המעליב "אחר". ואף על פי כן, אמרותיו ותורותיו נשארו במשנה, למשל במסכת אבות. רבי מאיר, תלמידו המובהק, המשיך ללמד את תורתו, ועל כך נאמר: "רבי מאיר רימון מצא; תוכו אכל, קליפתו זרק."

אין לי הכלים לשפוט האם הרב קרליבך היה צדיק ודמות מופת או מטריד מינית סדרתי הראוי להוקעה. לכן, איני יודע האם ראוי להתייחס אליו כאל "אחר", כאל קליפת רימון שראוי לזרוק. אולם ברור לי שאין כל סיבה לזרוק את תוכו. ניתן לתאר את התרבות היהודית ביובל האחרון ללא אלף ניגוניו?

* ד"ר מחמד הלמי, חסיד אומות העולם, היה אמיץ דיו כדי לסכן את חייו ולהציל יהודים בשואה. בני משפחתו אינם אמיצים דיים כדי לסכן את מעמדם החברתי בסביבה האנטישמית המצרית, ואינם רוצים בהכרה באבי משפחתם כחסיד אומות העולם.

* בפרשת השבוע, פרשת "חיי שרה" מתואר המו"מ של אברהם עם עפרון החתי על קניית אחוזת הקבר המשפחתית במערת המכפלה בחברון. אברהם דוחה על הסף את הצעתו של עפרון לתת לו את מערכת המכפלה במתנה. הוא עומד על כך שישלם בכסף מלא. זהו דפוס קבוע בהתנהלותו של אברהם. לאחר שלחם למען קואליציית מלכים וניצח, הציע לו מלך סדום את שלל המלחמה. אברהם דחה על הסף גם את ההצעה הזו. הוא נשבע: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון, קונה שמיים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר, אני העשרתי את אברם."

מעשה אבות – סימן לבנים. וזה מה שיפה כאן, שכמו אברהם אבינו עליו השלום, כך גם מנהיגי ישראל היום הולכים בדרכו; שונאים מתנות ודוחים על הסף כל הצעה למתנה. ידוע על מנהיג אחד, שגביר מעבר לים הגיע אליו ובידיו מעטפות מלאות במאות אלפי דולארים, והוא דחה את הכסף על הסף. "אם מחוט ועד שרוך נעל," הוא נשבע. מתנות בסכומי עתק לו, למזכירתו, לאחיו?! חלילה. הרי בניו של אאע"ה אנו, והאצילות מחייבת.

* ביד הלשון. בדיון הציבורי על מינויה של קרנית פלוג לנגידה, נאמר על התנהלותם של נתניהו ולפיד, שלאורך התקופה הם רצו "לדחות את הקץ". את הביטוי הזה שמעתי לאחרונה גם בנוגע להתנהלותם של נתניהו ואבו מאזן במו"מ המדיני ובעוד הזדמנויות שונות. בד"כ השימוש במונח הזה נועד לבטא דחיית הכרעה לאין קץ. אולי בינתיים הפריץ ימות, אולי הכלב ימות...

אולם הביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי "לדחוק את הקץ" שמשמעותו הפוכה. כאן, "הקץ" פירושו הגאולה השלמה, שהינָה קץ ההיסטוריה הנוכחית, קץ הגלות וכו'. לדחוק את הקץ = לא להמתין לגאולה ניסית, משיחית, אלא להתערב באופן אקטיבי בהיסטוריה בניסיון לזרז את הגאולה בעצמנו.

מדרש חז"ל על הפסוק המופיע שלוש פעמים (בניואנסים שונים) בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים ... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ," מדבר על שלוש שבועות שהקב"ה השביע את ישראל: "לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ" (ויש גם גרסאות אחרות). כפי שהרעיה בשיר השירים מבקשת מחברותיה לא לדחוק את האהבה, אלא לתת לה להבשיל עד שתחפץ, אומר המדרש שאל לנו לדחוק את הגאולה, אלא להמתין לה עד שהקב"ה יחפוץ בה. המסר של המדרש הזה, הוא דיכוי הרוח הלאומית, המרדנית, בעקבות המחיר הכבד של מרד בר כוכבא. החרדים שהתנגדו לציונות, הציגו אותה כהפרת השבועה וכניסיון לדחוק את הקץ, כלומר להביא בעצמנו את הגאולה, במקום לחכות למשיח צדקנו.

* * *

לֵאָה טָרָן

הַזָּמִיר לֹא מֵת

לרגל שבעים שנה למותו של ש. טשרניחובסקי

התכתבות עם שירו : "חלמתי את שירת הזמיר"

הַזָּמִיר לֹא מֵת

חַי כָּאן וְעַכְשָׁו

רַק הָסֵר מֵעָלָיו

צָעִיף אַרְגָּמָן

חוֹתָם-דָּם

יִקַח אֶת הַזְּמַן שֶׁלּוֹ

 יַתְחִיל לָשִׁיר

אוֹ לְדַבֵּר

כְּבָר מִזְּמַן הָיָה סוֹגֵר עִנְיָּן

 פִּתְאוֹם רוֹצֶה לְהִזְדַקֵן אַחֶרֶת

 מִמַּה שֶׁיָּדַע עַד כָּאן

הוּא מֵרַחֵם עַל הַיְלָדִים

 גַּם עַל הַזְּקֵנִים יְרַחֵם

בַּחֹרֶף לְבַדָּם

כְּמוֹ הָיוּ מֶרְכָּז קְהִילָתִי

מְיּוֹתָם

בְּיִחוּד עַל אֱלוֹהִים

יְרַחֵם

מֵעֵבֶר לְוִילוֹן לָבָן

הוּא זָקוּק לְהוֹכָחָה

לְמַבָּט אֱנוֹשִׁי

כְּמוֹ מַנְגָּנוֹן הָאוֹר

מְחַבֵּר אֶת הָאֱמֶת

אֶל הַשְּׁמוּעָה

רֵיחַ הַגּוּפָה

תְּמוּנוֹת מִשְׁפָּחָה

תְּלוּיוֹת עַל קִיר

מְחַכּוֹת לִגְאוּלָה

מִישֶׁהוּ יַשְׁלִיךְ אוֹתָן

יִתְלוֹש אוֹתָן מִן הַשוֹרָשִים

קוּפְסָאוֹת קַרְטוֹן בָּאָרוֹן

 מִכְתָּבִים אֲכוּלֵי שָׁנִים בַּעֲלִיַּת הַגָּג

אַהֲבוֹת יְשָׁנוֹת נָס לֵיחַן

וְטַבַּעַת עַתִּיקָה אַחַת

הוֹלֶכֶת וּמִתְהַדֶּקֶת

* * *

מבט על גרמניה של היום

מאת ויליאם א. גרים

סופר יליד קולומבוס אוהיו המתגורר בגרמניה

[ציטוט. המקור אינו ידוע]

אינני יהודי. אף אחד מבני משפחתי לא נרצח בשואה. בשבילי אנטישמיות תמיד היתה תעלומה שאיננה תופסת את תשומת ליבי כל כך. כמו טבח ברואנדה או כל דבר איום שקורה למישהו אחר.

 אבל אני מתגורר בעיירה קטנה מחוץ לעיר מינכן, ברחוב שהיה נקרא רחוב אדולף היטלר עד ששמו שונה במאי 1945. אני עובד במינכן, מטרופולין נעים של יותר ממיליון תושבים, שקיסמה הבאווארי נוטה לעמעם את העובדה שזאת עיר הולדתה ובירתה של התנועה הנאצית.

 כל יום בדרכי לעבודה אני חולף ליד דירות שבהן היטלר התגורר, בניינים שבהם הוחלט על השמדתם של מיליוני חפים מפשע, כיכרות שבהן שרפו ספרים, שם צעדו חיילי האס.אס. ואנשים הוצאו להורג. לקירבה אל הרשע יש נטייה להטות את תשומת הלב ולתת הרגשה של מציאות פיזית של כל הכתוב על הזוועות שבוצעו בידי הנאצים ומסייעיהם.

 ואז מתחילים לקרות כל מיני דברים קטנים, שבמשך הזמן מתווספים למשהו מאד מרושע.

אני נוסע באוטובוס ואז אני רואה תלמיד תיכון מראה לחברו ספר של סבא שלו, מיין קמפף בעטיפה מהודרת עם סרט עור אדום. כשחברו אומר "וואו, קול," – אז מוציא התלמיד קלטת וידאו (תוצרת שוויץ) של "מבחר נאומיו המהוללים של יוזף גבלס."

ארבע שבועות אחר כך אני בפגישה עיסקית עם ארבעה צעירים גרמנים, מאד מחונכים, נעימים בדיבורם ונימוסיים. כאשר השיחה עוברת לדבר על עסקים עם אדם מניו יורק בשם רובינשטיין, הם מעקמים את האף. אחד מהם אומר, ואני מצטט: "הבעייה באמריקה היא שהיהודים מחזיקים בכל הכסף." הם מתחילים לצחוק ואז אחד אחר אומר: "כן, כל מה שליהודים איכפת ממנו זה כסף." 

גיליתי שסוג זה של אנטישמיות, כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל הגרמנים שאיתם היו לי עסקים, מהר מאד נהיה "ליטמוטיף" (מושג שהומצא על ידי אנטישמי, ריכרד וגנר), כלומר מוטיב מרכזי. בפגישות פרטיות עם גרמנים הם היו משתחררים קצת ומגלים דעות אישיות שחשבנו שהם נכחדו בבונקר בברלין ב-30 במאי  1945 (יום התאבדותו של היטלר). 

אולי זה בגלל שאני בלונדיני ושם משפחתי הוא גרמני, אז הגרמנים חושבים שאני אחד מהם, או יכול להיות אחד מהם. זה מראה עד כמה הם לא מבינים מה זה להיות אמריקני.

משום מה, השיחה מסתכמת בדרך כלל בטענות הבאות:

1. היה זה ביש מזל שאמריקה וגרמניה נלחמו זו בזו במלחמת העולם השנייה, כי האוייב האמיתי היה בעצם רוסיה. 

2. כן, הנאצים הגזימו, אבל דברים נוראים קורים במלחמות, ובכל אופן, המימד של השואה נופח הרבה יותר מדי על ידי התקשורת האמריקנית שנשלטת על ידי היהודים. 

3. סי-אן-אן נשלט בידי יהודים אמריקנים והוא אנטי "פלסטיני" (כן אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל גם בקרב הגרמנים המחונכים ביותר, אפילו אלה הדוברים אנגלית שוטפת, קיימת אמונה כוללת שרשת החדשות שהוקמה על יד חברו של פידל קסטרו, טד טרנר, שהיה נשוי לג'יין פונדה, היא חזית לפרופוגנדה פרו-ישראלית). 

4. שכמעט כל הגרמנים התנגדו לרייך השלישי וכולם לא ידעו על השמדת היהודים. אבל היהודים בעצמם היו אחראים לשואה. 

5. אריאל שרון היה יותר גרוע מהיטלר והישראלים הם נאצים. אמריקה מסייעת לישראל בגלל שממשלתה והתקשורת שלה נשלטת על ידי יהודים. 

בפעם הראשונה בחיי נהייתי מודע לאנטישמיות בגרמניה. ברור, אנטישמיות קיימת בכל מקום, אבל בשום מקום בעולם לא היו לאנטישמיות תוצאות כל כך קשות כמו בגרמניה.

במבט אובייקטיבי ביותר, שנת 2002 היתה שנת זוהר לאנטישמיות בגרמניה. בתי כנסת הוצתו, בתי קברות חוללו, רב המכר מיספר אחד היה ספרו של מרטין ולסר "מותו של מבקר", רומן דק המכיל התקפות אנטישמיות ארסיות נגד מבקר הספרות החשוב ביותר של גרמניה, מרסל רייך-רניצקי, שהיה בעצמו ניצול גטו ורשה ומחנה ההשמדה אושוויץ.

המפלגה החופשית הדמוקטית השתמשה בביטוים אנטישמיים כדי למשוך קולות מהקהילה הגדולה של המוסלמים בגרמניה.

היסטוריונים גרמנים החלו להעריך מחדש את תפקידה של גרמניה במלחמת העולם השנייה לא כפשע נגד האנושות אלא כמלחמה וקרבות מוקדמים (עם תוצאות טרגיות אך מובנות) נגד הקומוניזם. 

המצב הוא כל כך קשה, שיהודים בגרמניה מעודדים (מוזהרים) לא ללבוש שום דבר שיזהה אותם כיהודים כי אי אפשר לערוב לבטחונם. 

איך זה יכול להיות? האין זאת "גרמניה החדשה" שעברה 60 שנים ללא שואה או פוגרום, היכן שהאמת, הצדק, והדרך הגרמנית מתגברים על הכל ויוצרים הצלחה כלכלית, רמת חיים גבוהה שהיא מושא לקינאה מצד שכנותיה של גרמניה, וחוקה שמבטיחה חופש לכולם ללא קשר לגזעם, דתם או לאומם? מה השתנה?

התשובה היא: שום דבר. התיאוריה שלי היא די פשוטה. בזמן שאין לגרמניה את הכוח הצבאי כדי לממש את האידיאולוגיה הגזענית של הנאצים, ובזמן שביטויים קיצוניים של נאציזם נמצאים מחוץ לחוק, המצב הפנימי, כלומר הגישות ותפיסת העולם וההנחות התרבותיות אשר הובילו לעליית המפלגה הנאצית, עדיין קיימים מכיוון שהן מהווים את הבסיס לזהות הגרמנית.

הנאציזם לא היתה סטייה, זה היה ליכוד הנפש הגרמנית על מרכיביה המרכזיים. אולי הנאציזם החיצוני נכחד ב-30 במאי 1945, נאציזם פנימי תמיד יתקיים כל עוד גרמניה קיימת כישות פוליטית. 

עכשיו חכה רגע, אני שומע הרבה אנשים אומרים, אתה לא יכול לטעון שגרמניה היא אנטישמית כמו שהיתה פעם בין 1933 ל-1945.

זה נכון שגרמניה שונה, מה ששונה הוא שבגלל הפסדה המוחלט לבעלות הברית, גרמניה כיום היא מדינת ברית לאמריקה וחייבת ליישר איתה קו, אחרת זה לא טוב לעסקים. הדבר הנוסף שהשתנה הוא שלמרות שהיטלר הפסיד במלחמת העולם השנייה הוא הצליח בצורה יוצאת דופן לממש את האידיאולוגיה שלו. גרמניה כיום, ורוב מדינות אירופה, הם באמת יודן-ריין (נקיות מיהודים) בגלל הקנאות להשמדת יהודי אירופה. בעצם, ניתן לאמר שהנאציזם הוא מהמוצלחות בתוכניות הפוליטיות בכל הזמנים. הוא השיג את רוב מטרותיו ובזמן קצר ביותר, יותר מכל תנועה פוליטית אחרת, ושינה לגמרי את אופיים והמיבנה הפוליטי של כמה יבשות.

 גרמניה היא עשירה, יציבה, בורגנית ללא לאות, ובהרבה בחינות נקייה מיהודים. נכון, ישנו מיעוט קטן של יהודים, מרוכז בעיקר בברלין, ונכון שכמה יהודים מברית המועצות לשעבר היגרו אל גרמניה, אך רובם הגדול אינם יהודים דתיים, ועושים מעט מאד כדי ליצור זהות יהודית-גרמנית. 

התוצאה של כל זה היא שכיום גרמנים מרגישים חופשיים ליהנות מהפירות שזרעה המדיניות האנטישמית של היטלר ולשלם מס שפתיים של "חייבים לזכור". פריץ הצעיר לא צריך להיות כל כך אנטישמי בגלל שהדור של סבא שלו עשה עבודה כל כך טובה בשואה. פשוט אין  עוד מספיק יהודים בגרמניה לשנוא אותם, וחוץ מזה, יש לגרמנים את ידידיהם הוותיקים, הערבים, לממש את השנאה נגד היהודים בשבילם. 

אפשר לקרוא לתמיכה הגדולה של ממשלת גרמניה ב"פלסטינים" כאנטישמיות דרך פרוקסי [פרדוקסית?]. ממשלת גרמניה שילמה לממשלת ישראל וליהודים פרטיים כדי ליישב תביעות על רצח, גזל, עינויים, עבודות כפייה, מאסר ללא משפט, וטבח עם. אם תדבר עם רוב הגרמנים, אתה תגלה במהרה שלדעתם החשבון בין גרמניה ליהודים יושב. איך שהוא, השבה של חלק קטן ממה שגנבו הגרמנים מהיהודים זה פיצוי הוגן לטבח המכוון של מיליוני יהודים.

 אם אתה חושב שהגרמנים באמת מצטערים על מה שהם עשו ליהודים – תחשוב שוב. מעולם לא הוצעה "טור מיר לייד" [?] רישמית  על ידי הגרמנים לקורבנות השואה וצאצאיהם, כדי להימנע מהודאה באשמה. גרמניה שילמה ופיצתה כל מי שתבע אותה מבלי להודות באחריות, ממש כמו שחברת הרכב פורד מטפלת בתלונות, זה הכל כדי להמנע מאחריות.

 כבר ציינתי את תמיכתם הרבה יותר של הגרמנים ב"פלסטינים" מאשר בישראלים, ושזה מייצג בעצם אנטישמיות עקיפה. הגרמנים טוענים שהם תומכים ב"פלסטינים" בגלל שהם "מדוכאים", אבל האמת היא שהם תומכים בהם ובערבים – בגלל שלערבים יש את אותם ערכים כמו לנאצים. יש היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה בין הגרמנים לערבים; ב-1942 היטלר הבטיח למופתי של "ירושלים הקדושה" שמיד כשגרמניה תנצח את בריטניה, יושמדו יהודי פלשתינה שהיו אז תחת המנדט שנוהל בידי בריטניה. 

יש גם לזכור שהערבים שתיכננו את הטבח ב-11 בספטמבר תיכננו אותו בגרמניה. והיו לכך כמה סיבות. הראשונה היא שהבירוקרטיה הגרמנית היא כאוס, שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל.

השנייה היא שהטרוריסטים הערבים כוללים גם גרמנים שחולקים באותה אידאולוגיה אנטי אמריקנית ואנטי יהודית. חילי אס אס לשעבר ותומכיהם הניאו-נאצים התכנסו במינכן והכריזו על אוסמה בין לאדן כגיבור ארי אחרי הטבח בתאומים. 

"מיין קמפף" הוא רב-מכר בעולם הערבי בעיקר בסעודיה,"ידידתה" של ארה"ב. ובאמת אין הבדל בין קריאותיו של היטלר – לבין המנהיגים הרוחניים לכאורה של אל קעידה, חמאס, פתח וחיזבללה.

הערבים גם חבים טובה לגרמנים. היטלר השמיד את היהודים, וקונרד אדנאואר ואבותיו הליברלים החליפו אותם בטורקים. כן, הטורקים אינם ערבים, אבל הם מוסלמים. למרות שטורקיה היא חברה בנאטו ובעלת קשרים עם ישראל, היא מזדהה עם חבריה לדת המוסלמית. טורקיה היא עדיין דמוקרטיה שברירית כמו שהיתה גרמניה של ווימאר בשנות ה20. לא ייקח יותר מדי כדי להפיל אותה לצד האפל של איסלם קיצוני. 

התוצאה היא שההגירה המוסלמית לגרמניה הוכפלה.

זה נותן לגרמניה להפגין מצד אחד ליברליות וחופש ורב גוניות.

על ידי החלפת היהודים הנרצחים והשדודים במוסלמים, שלרובם דעות זהות לנאצים, הגרמנים יצרו בציניות מצב שבו גם מעט היהודים שנשארו בגרמניה הם חסרי משמעות מבחינה פוליטית.

הנקודה האחרונה שאני רוצה להעלות בעניין העלייה באנטישמיות היא נקודה שהרבה יסכימו עליה ואף תרחיב את גבולות השכל הישר. כן, אני מציע לבחון את טענותיי בכובד ראש.

בהרבה מובנים, גרמניה התחמקה מעונש על פשעיה בשואה. זה נכון שהרבה גרמנים נהרגו במלחמת העולם השנייה והרס רב נגרם בארצם, אך למה הדבר דומה? לילד שטורף שוב עוגייה ממגש שרק יצא מהתנור. אם יענישו אותו אולי הוא יקבל מכה על ידו, אבל העוגה כבר נאכלה ונעלמה.

אחרי שביצעו את הפשעים הנוראים ביותר בהיסטוריה של האנושות, הגרמנים קיבלו בחזרה את הריבונות שלהם אחרי 10 שנים, התשתית שלהם שוקמה בעזרת נדיבותם של האמריקנים, יחסית רק גרמנים מעטים הובאו למשפט על פשעיהם המחרידים, וגם אלו שנשפטו קיבלו עונשים קצרים או שקיבלו חנינה כללית אחר כך. לדוגמא, חיילים באינזצגרופן, היחידות שהוציאו להורג יהודים לפני שנבנו מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה, קיבלו עונשי מאסר של 5 שנים. אם היה צדק אמיתי בעולם הזה גרמניה היתה מאבדת את עצמאותה והיתה נשלטת למשך זמן ארוך על ידי בנות הברית. 

היה זה חוסר מזל היסטורי שהמלחמה הקרה התחילה אחרי שגרמניה נקראה לשלם על פשעיה המזוויעים. הטיפול בברית המועצות קיבל עדיפות על הטיפול בגרמניה. התוצאה הטרגית היא שבזמן שקורבנותיה של גרמניה, כמו פולין וצ'כיה, נפלו לעשרות שנים של דעיכה כלכלית, גרמניה השמנה, המרוצה מעצמה, הגאוותנית, הנקייה מיהודים, נהנתה מעשרות שנים של שיגשוג כלכלי שלא הגיע לה. 

אי אפשר להחזיר את השעון אחורה כדי למנוע את הפשעים שנעשו בידי הגרמנים, אך ישנם מיספר דברים שניתן לעשות על מנת למנוע מגרמניה להיות ביכולת שבה היא יכולה לאיים על העולם.

קודם כל יש להכיר שאמנם לא כל הגרמנים אנטישמיים אבל יש נטייה אנטישמית בתרבות הגרמנית, המגיעה עוד מימיו של מרטין לותר. ממש כמו שהאמריקנים אוהבים חופש, ככה הגרמנים הם אנטישמים. אנטשמיות זוהי ברירת המחדל התרבותית של הגרמנים. לא משנה מה, הגרמנים תמיד יתמכו באויביה של מדינת ישראל. לכן, אמריקה חייבת להיות מוכנה פוליטית להתערב בגרמניה אם היא רואה שגרמניה נוטה לאנטישמיות.

כמו כן, אמריקה צריכה להתנגד לאיחוד האירופי ולעודד את פירוקו. יש למנוע שליטה גרמנית באירופה (מה שתיכנן ולא הצליח היטלר ברייך השלישי). בגלל העלייה באנטישמיות בגרמניה (ובצרפת גם כן), איחוד אירופי חזק הנשלט על יד גרמניה, המעודד ותומך באנטישמיות ובעל ברית לערבים, מהווה את האיום הגדול ביותר ליהודים מאז הרייך השלישי, וגם איום גדול על ארה"ב.

אויביה של ישראל הם גם אויביה של ארה"ב. הבה נתאחד כולנו, יהודים ואמריקנים, ונכריז שהשואה לעולם לא תקרה שוב.

הקטע הבא הוא תגובה של יהודי למאמר

זאת היא התמונה הראשונה של גרמניה אחרי השואה שראיתי, אשר מצליחה לתאר בדיוק רב את אופיה הנאצי של גרמניה אחרי השואה.

במשך שנים כתבתי על איחוד שני הגרמניות וטענתי שהיתה זו מהטעויות הגדולות בהיסטוריה, ובמקום זה, נאצילנד היתה צריכה להיות מחולקת לארבעה חלקים, כדי שלעולם לא תוכל לקום ולהתעלל בשכניה ובעולם כולו.

טעות גדולה!

לקח לי רק כמה דקות להבין בזמן ביקורי בארץ הולדתי ששום דבר לא השתנה מאז שבני משפחתי היו בני מזל והיו היהודים האחרונים לעזוב, ממש דקה לפני חצות, לפני ששערי הגיהינום יציר האדם נסגרו, דנים את הנשארים מאחור למוות, כולל 50 איש מבני משפחתי.

 אני נזכר במילותיו של סבי, כשבאנו לברסלאו, כדי להיפרד ממנו, בידיעה שכנראה לא נתראה שוב לעולם. הוא רץ לאורך הרכבת העוצרת ועלה עליה, בידיעה שחתם את גורלו וגורל בנו יחידו ושאר בני משפחתו. גם אז הוא אמר שהכל יהיה בסדר, אחרי הכול הוא שירת את מדינתו ואת הקייזר כקצין, ותמיד היינו אזרחים טובים.

אינני מכיר את מר גרים אך אני רוצה להצדיע לו על ראייתו הברורה ולהודות לו על מה שכתב, כי אם יהודי היה כותב את זה, אף אחד לא היה מאמין לזה או מתייחס לזה ברצינות.

אירוין מיסלוין

* * *

מי שמתנגד להצעה לקרוא את המחלף בכניסה לירושלים על שם הרב עובדיה יוסף, 

מתבקש להוסיף את שמו ולחתום על העצומה:

http://www.atzuma.co.il/notoovadia

* * *

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

אילן בושם

9 שירי חורף

*

שִׁירִים כִּכְמוּסוֹת,

קְטַנְטַנִים

וְיוֹרְדִים חַדְרֵי-בֶּטֶן.

שְׁנֵי שִׁירֵי חֲרָדָה

א. זוג חֲרֵדִי בריחוק נגיעה

כְּשֶׁהֵם הוֹלְכִים לְטַיֵּל

הֵם תּוֹפְסִים מֶרְחָק

וּכְשֶׁהוּא בָּא בָּהּ

הוּא סוֹתֵם לָהּ

אֶת הַחוֹר כְּמוֹ פְּקָק

(עוֹד וְעוֹד יְלָדִים)

וּכְשֶׁהֵם הוֹלְכִים הֵם

תּוֹפְסִים מֶרְחָק.

ב. חֲרָדוֹת, מונולוג

"יֵשׁ לִי בֹּשֶׂם לַקַּיִץ

וּבֹשֶׂם לַחֹרֶף;

בַּעֲלִי לֹא אוֹהֵב לְגַוֵּן,

אֲנִי כֵּן.

בְּאֵיזֶה שָׁלָב הוּא יִמְצָא לוֹ

פַּרְגִּית צְעִירָה

וְיַעֲזֹב אוֹתִי;

נָשִׁים לֹא מִזְדַּקְּנוֹת יָפֶה."

*

מִשֶּׁהִתְכּוֹפְפָה

בִּצְבֵּץ הַתַּחְתּוֹן הַשָּׁחֹר

מִתַּחַת לַמִּכְנָסַיִם

כְּדֶגֶל לָבָן

הַמַּתִּיר כְּנִיסָה לַמַּיִם.

בַּמִּסְתָּרִים

בַּחֲשַׁאי וּבְלִי עַכָּבוֹת

בָּא בָּהּ

וְהָלַךְ

מִבְּלִי לְהוֹתִיר עֲקֵבוֹת.

זָקֵן

מָה אִכְפַּת לוֹ

מֵאֵיךְ שֶׁהוּא נִרְאֶה,

הָעִקָּר

שֶׁהוּא נִרְאֶה.

הַקְּטַנָּה וְהַזָּקֵן

מִשְׁתַּהוֹת

מִשְׁתָּאוֹת

עֵינֶיהָ.

COME BACK

אַחֲרֵי שֶׁהָיָה

עִם רֶגֶל אַחַת בַּקֶּבֶר

חָזַר לַחַיִּים וְקָם.

שְׁעוֹן חוֹל

שְׁעוֹן קַיִץ

שְׁעוֹן חֹרֶף

שְׁעוֹן חֹרֶף

שְׁעוֹן קַיִץ

* * *

מיכה לימור

זיכרונות מחודשי נובמבר

או: מדוע הגעתי לקציני-ים בעכו

פורסם ביקינתון 262 – אוקטובר 2013

שנים תהיתי מדוע, לכל הרוחות, עם שאיפה נלהבת להיות עיתונאי 'כשאהיה גדול', הגעתי תחילה לביה"ס לקציני-ים בעכו. יתכן ובשיחזור זיכרון ילדות מחודש נובמבר 1944, מצאתי את התשובה. מצורף אפוא הסיפורון.

ישבנו, אבי ואני, בחדר החמים, חדרנו היחיד, בדירה שבשכונת קריית-שמואל בירושלים, מעלעלים בספר אלמנך גרמני בעל כריכה אדומה מהודרת שבו אצורים זיכרונות נעוריו של אבי. בחוץ הסתלסלה רוח סתווית, ירושלמית, של חודש נובמבר 1944.

"הנה," הצביע אבי על צילום של הרים מושלגים ולידו צילום של פרח לבן, קסום, עם עלי כותרת צמריריים, "אלה הרי האלפים שלי בבוואריה וזה פרח האדלווייס."

לא הבנתי, ילד ירושלמי נלהב, על מה הוא מדבר. מעולם לא ראיתי הרים נישאים מגבעות ירושלים, כלניות רקפות וכרכומים היו פרחי ילדותי. ולעת הסתיו, בנובמבר, חצבים. אחר-כך העביר אבי עמוד ומתוך האלמנך הזדקר צילום של קדטים, פרחי-קצונה בצי הגרמני, פוסעים במדיהם הצחורים, בידיהם חרבות שלופות ובוהקות. "הנה," אמר אבי "כזה רציתי להיות." אמר ולא יסף.

מעולם לא ראיתי דמעה בעיניו של אבי. גם לא כאשר חזר מגבול השכונה השכנה, קטמון, בסתיו של נובמבר 1947, וסיפר על חברים דוברי גרמנית כמוהו שנהרגו מירי צלפים ערביים, נפלו ממש לידו. דמעה גם לא זלגה מעיניו כשנפטרה אימו, סבתי, בעלת המראה הכפרי-בווארי, גם לא כאשר בישרו באותו נובמבר ברדיו של השכנים על ההחלטה באו"ם להקים מדינה יהודית והכל מסביב יבבו באושר ובחרדה.

את דמעתו הראשונה יירטתי בסתיו של נובמבר 1958, בטקס סיום קורס-חובלים בבסיס חיל-הים בחיפה. פסענו שם במדינו הצחורים, נשקנו שלוף בידינו. אחר-כך חשף הרמטכ"ל (לסקוב) את דרגותיי הזהובות ואחר-כך הפרחנו בשאגה מסורתית את כובעי המצחייה באוויר. אחר-כך הסתערנו על הטריבונות לקושש הערצה ומחמאות מהורינו ומחברותינו. אז ראיתי בפעם הראשונה בחיי את הדמעות זולגות על פניו של אבי, המהגר מבוואריה שחלם להיות קצין בצי.

מעולם לא דיברנו על עולמו. כשהיה בן 5, חודש נובמבר 1914, התגייס אביו, סבי, לצבאו של הקיסר וילהלם השני ויצא לחרף נפשו למען מולדתו, גרמניה. כאשר היה בן 9, שוב בחודש נובמבר 1918, נמלט אותו קיסר להולנד והוכרזה הרפובליקה הגרמנית, הדמוקרטית.

הוא גדל ופרח כצעיר גרמני בן הדת היהודית בתקופה התוססת ביותר, הפורייה ביותר לחברה היהודית בגרמניה, עידן הרפובליקה של ויימאר. בהיותו בן 24 ניפצו בריוני ה-אס.אה. את חלונות בית המסחר של אביו, סבי, ובנובמבר של אותה שנה, 1933, נחת בדירת חדר בשכונת קריית-שמואל בירושלים. מפוגרום 9 בנובמבר 1938 נגאלו הוא ומשפחתו.

על כל אלה לא שוחחנו מעולם. רק לאחר שנפטר ב-1982, כשעל ערש מותו בבית החולים הירושלמי מונחים גיליונות "שפיגל" ו"שטרן", זלגה לליבי התודעה שעל עולמו של המהגר מבוואריה לא ידעתי דבר.

מיכה לימור, כמעט נובמבר, 2013  

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: פרקי יומן (1977/1973)

יום רביעי. ביום ראשון בערב נסעתי לבקר את פנחס שדה. הוא כולל בספרו החדש "נסיעה בארץ-ישראל" קטעים מן הראיון אשר ערכתי איתו בזמנו לספר הראיונות "אין שאננים בציון". עברתי על הפרק והסכמתי לו.

ביתו מלא תמונות יפות, ובהן תמונה שצייר – צליבת ישו על הטיילת בתל-אביב – צירוף של ציור נאיבי ואפוקאליפסה. הוא צייר את התמונה לפני שנים ועתה לקח אותה חזרה מיהודית.

ועוד היו שם כמה תמונות מכוערות של חבצלת, הבחורה אשר כתבה את ספר המכתבים אליו. קצת השתעממתי אצלו. גם לו לא היו סיפורים מעניינים במיוחד.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 7 בפברואר 1973.

*

יום חמישי. אתמול הייתי אצל המפיץ מר אבניאל מ"עלים" לקחת טפסים מ"לא לגיבורים המלחמה" והיום מסרתי בהוצאת "מסדה" את כתב-היד של "עופרית בלופרית" ולקחתי טפסים [עותקים] של "לילה בגינת הירקות הנירדמים".

בשני המקומות אמרו לי שאין כל התקדמות במכירת הספרים. החנויות החזירו את הטפסים [העותקים] שבידיהן. במקרה של ספר הילדים [ב"מסדה"] – החזירו לאחר חודש ולא ביקשו יותר וכל המהדורה מונחת בהוצאה.

בשני המקומות ביקשו ממני שאעשה משהו למען פירסום הספרים. כתבות בעיתונים. סקנדל ציבורי. מה אעשה ואינני יכול? נעשיתי פאטאליסט בקשר לספריי. אינני מושחת כמו שדה (אשר כל הערכתי וידידותי אליו הסתיימו עם פרשת ספר המכתבים המזוהם "התמסרות". יצירותיו אינן מעניינות אותי יותר, ואני מצטער על כל מילה שאמרתי בזכות יצירותיו בהרצאותיי. האיש הזה התנוון לגמרי ואיבד כל חוש מידה. אין לי רצון לראותו). ואינני אמן יחסי ציבור כעמוס עוז, או "צנוע" כיהושע קנז. קשה לי לדבר על ספריי ולהיעשות דבר להם. ואין לי הרגשה שיש לי קהל קוראים "שלי", שצמאים לקרוא רומאן חדש שלי.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 15 במרס 1973.

*

יום שישי. אני נזכר ששמעתי, ולא מפי שדה, כי הוא לא היה גיבור גדול בחיי האישות שלו עם יהודית אשתו, וגם ניסה פעם להרביץ לה, אך היא תפסה את ידיו (והיא בחורה חזקה מאוד) וכניראה גם החזירה לו, ומאז לא העז להרים עליה יד, כי פחד.

[[הנוסח מקורי ביומן: יום שישי. כ"ה בניסן תשל"ג. אני נזכר כי בשבתי אצל אילנה, במוצאי החג האחרון סיפרה, מפי יהודית, אשתו-לשעבר של שדה, כי שדה היה אימפוטנט ביחסיו עימה, וגם ניסה פעם להרביץ לה, אך היא תפסה את ידיו (והיא בחורה חזקה מאוד) וכנראה גם החזירה לו, ומאז לא העז להרים עליה יד, כי פחד.]]

נזכרתי בכך כי קראתי היום באחד העיתונים כי בניתוח שלאחר המוות גילו הרוסים כי להיטלר היה רק אשך אחד.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 27 באפריל 1973.

*

לילה אחד באותה תקופה, בשנת 1972, בטרם יצאתי מדירתו הקטנה ברמת-גן, בעודנו עומדים במסדרון, אמר לי שהוא רוצה להתייעץ איתי במשהו.

 "בין המכתבים של חבצלת אליי יש מכתב אחד שבו היא מספרת ששכבה עם מישהו אחר בתקופה שכתבה לי אותם. היא את שלה קיבלה על כך. היו מכות ודמעות וכל השאר. אבל מה אתה אומר, אהוד, להשאיר את הקטע הזה בספר או להשמיט אותו?"

אמרתי לו: "תשאיר פנחס, תשאיר, אם אתה רוצה שמישהו עוד יאמין למסופר בספר. אחרת יחשדו שאתה כתבת אותו."

את הספר לא קראתי ואינני יודע אם השאיר. ההמולה התקשורתית סביב הופעת הספר, שאת כולה רקח הוא-עצמו, ואשר שמה במעלה אחת את חבצלת "הנביאה" שלו יחד עם אנשים רציניים שמצאו עניין בו ובכתיבתו, כמוני – עוררה בי שאט-נפש. אפילו תצלום דף של אחד ממכתביה אליו, שהופיע בספרה, הובא בכתב-ידו שלו, המעוגל והמוכר כל-כך לכל ידידיו.

*

יום ראשון. ביום שישי בבוקר חלמתי חלום מוזר.

ישבתי אצל פנחס שדה. זה כמה חודשים שלא היה לי קשר איתו, ואפילו לא צילצלתי אליו לתת לו את מיספר הטלפון החדש שלי [בדירת הרווקים ברחוב פרופסור שור 8, לאחר גירושיי מענת]. שוחחנו. הקירות של חדרו היו ערומים מתמונות ואני שאלתי אותו איפה כל התמונות.

 "אתה לא יודע שאני מציג אותן בתערוכה?" – ענה. (לפני כמה ימים היתה מודעה על תערוכת ציוריו בשם "החיים כמשל". אגב, גם קיבל השנה את פרס ראש-הממשלה ליצירה). ותוך כדי כך ניגש והראה לי שתי תמונות שהוא עוסק בציורן. כלל לא בסגנון שלו, אלא מין סגנון קוביסטי צבעוני ולא יפה.

לפתע נכנסה חבצלת, אלא שהיתה אשכנזייה ודומה לאחת החיילות-החובשות שראיתי יום לפני-כן במרפאת מטכ"ל. אני ישבתי ושדה לימיני בצד והיא עמדה קרוב אליי ולפתע היתה ערומה והשתדלה לגרות אותי. שדה הסתכל כל הזמן במבט מרוכז, מצד אחד מקנא נורא ומצד שני חש עצמו מוכרח להרשות את הדבר בהתאם להשקפתו, שכאילו עומדת עתה במבחן.

כשנגעתי במבושיה, אמר – "זה יותר מדי."

אספתי את ידי, ואילו היא עמדה קרוב מעליי ופתחה באצבעותיה את אבר-המין שלה שהיה לח מאוד, בהיר ותובעני. נלחמתי עם עצמי שלא להתפתות לה וחשתי את התשוקה מפעפעת בבשרי.

שדה קם ואמר – "אי אפשר יותר. עכשיו תלך מכאן."

יצאתי והוא ליווה אותי. היינו בנוף דימיוני-מציאותי של דרום תל-אביב, ליד הים, דרומה מרציף הרברט סמואל, קרוב לשכונותיה של יפו. בסימטאות הסתובבו פועלים ערבים אחר יום עבודתם וחיפשו זונות יהודיות. שדה אמר: "עליך, בתור ידיד שלי, לא הייתי מאמין. מילא היא. עליה אי אפשר להשתלט. היא לא אשמה. אבל אתה אשם. היית צריך לעמוד בפני הפיתוי שלה."

עזבתי אותו. בכך הסתיים החלום.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 3 ביוני 1973.

אהוד בן עזר: פרק יומן (1977)

יום חמישי. צילצל פנחס שדה, לאחר שתיקה של יותר משלוש שנים. מתברר שהוא סבור שזה הוא שחדל לצלצל אליי, וזאת משום שגונב לאוזנו כי אמרתי דברים לא נאים על ספרה של חבצלת, שהופיע אז.

הוא ניסה לסחוט ממני איזו התנצלות מאוחרת, אך לא הצליח בכך. נשמע קצת מגוחך, ונפוח. סולח לי מבלי שנתבקש (אני הייתי סבור שאני הוא זה שהפסיק להתקשר אליו).

דומה שכל זה עשה רק כדי לספר שהוא עומד להוציא לאור ספר חדש ["אל שתי נערות נכבדות" הופיע באותה שנה]. ודאי מקווה שאכתוב עליו.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 13 בינואר 1977.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אני קורא את החומר שאתה שולח פעמיים בשבוע ברגשות מעורבים, מצד אחד אנחנו בני אותו הדור, וקרובים לא רק בגיל אלא אפילו בתיכון בו למדנו (לצערי הקדמתי אותך מעט) הרבה פעמים רציתי להגיב (מסיבות שונות) אך התאפקתי.

הפעם אני מבקש להציע לך לשפר את הידע שלך בשפת האידיש או לתור אחר יועץ-זמין. כבר כמה פעמים מצאתי ליקויים בכתיבתך (מילים בודדות) בשפה זו.

בגיליון האחרון (884) כתבת: "הייענער צצקה" בעוד שהנכון (לגבי אישה) הוא:

יענע צאצקע

ואילו לגבי גבר: יענער צאצקע

עד כאן לבינתיים

דב פישל

אהוד: אתה צודק.

* שלום לאהוד בן עזר! מסור תודה מקרב הלב ליוסי גמזו על "פגישה בגשם"  – לזיכרו של שאול טשרניחובסקי – הרגיש הנפלא. השיר הזה, בעקיפין שבו, פוגע בול בדמותו הרגישה-הילדותית המופלאה של רופא הילדים הד"ר שאול טשרניחובסקי, ובטרגדיה של חייו. מרגש, ממש מרגש. לאוהבי שאול טשרניחובסקי השיר הזה הוא מתנה.

 ישר כוח על תגובתך למאמרו של עוז אלמוג בעניין ה"יורדים". כל מילה בתגובתך, פגיעה "בול".

עירית אמינוף

* שיר כה מקסים של יוסי גמזו! – הלוואי שכל חיינו – אלה תהיינה ההרפתקאות שלנו!

תמר זכריה

* יש מה ללמוד מהרשויות המקומיות הערביות בנושא הדמוקרטיה, כפי הח"כים אחמד טיבי, חנאן זועבי וחבריהם מטיפים לנו חדשות לבקרים מעל בימת הכנסת. הנה, ביישובים הערביים הגיע אחוז המצביעים בבחירות עד לתשעים, בעוד אשר הממוצע בכל שאר היישובים, בייחוד אלה שהיהודים שולטים בהן, הגיע רק לארבעים וכמה אחוזים. ובאשר לטוהר הבחירות הדמוקרטיות, הראו לנו רשות מקומית יהודית אחת, שארגזי הקלפיות שלה, כמו אלה מכל רחבי הגליל – נשלחים ישירות עם ליווי משטרתי מזויין לספירה במרכז מוגן ומבוצר בעיר עכו – כדי למנוע זיופים, אם הספירה תהיה מקומית!

אכן, עתיד דמוקרטי גדול ונהדר צפוי לנו במדינת כל אזרחיה!

* הפלא ופלא! רב-המכר "שני ארנבות", שכיכב עד לפני כשבוע במשך כשלושה חודשים בראש רשימת רבי-המכר בשלוש רשימות רבי-המכר השבועיות של המוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" – נעלם בבת אחת החל מאתמול – מכל שלוש הרשימות, כאילו שתיים דובים בלעו אותו!

* אנחנו מבקשים מנמענינו לציין  לנו לפחות שני סרטים ישראליים מהשנים האחרונות, שבהם מופיעים ערבים/פלסטינים, (כאשר בדרך-כלל האהדה ניתנת לאחרונים) – שלא זכו בפרס יוקרתי/יחצ"ני/בינלאומי כלשהו בחו"ל, כמו – "עיטור הג'יהאד ההומאני" או "קרן כּולוּ כִּיזֶבּ" או "הקרן להרעלת המוסלמיות" [מלשון רעלה, כמובן!] או הקרן האמנותית להצגת היהודים כקופים וכחזירים" או "השהידים של אוסקר".

* חוק הספר העברי, העומד לנחות עלינו בקרוב, פרי מוחו ההזוי של ניצן הורביץ לטובת הטייקונים של רבי-המכר, מעורר מבוכה גדולה בקרב המו"לים, העומדים להתכנס בקרוב לטכס עצה מה לעשות עם סעיפי החוק המשונה והבלתי-ישים הזה.

מו"ל אחד ממכרינו אמר לנו כי מה שקרוב לוודאי הוא שבעקבות יישום החוק – עוד כמה מו"לים עבריים יפשטו את הרגל ויחדלו לייצר ספרים!

ואילו אנחנו לא מודאגים מאחר שממילא הספר האחרון שלנו, "מסעותיי עם נשים" – כמעט שאינו נמצא בחנויות הספרים, ולכן שום חוק מטומטם אינו יכול לחול עליו!

***

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-5  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,372 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל