גיליון מס' 887

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בחשון תשע"ד, 31 באוקטובר 2013

עם צרופת ארץ-ישראל מוצעת למכירה מאת אילן שחורי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֶמֶן זַיִת זַךְ. // עמוס גלבוע: להיכן תִפנה "ההתנגדות העממית"? [ציטוט]. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [39], אידאולוגיות רצחניות. // משה כהן: הנדון: מי מפחד מהאזנות סתר? // אורי הייטנר: 1. יצחק רבין – מיתוסים ונראטיבים. 2. צרור הערות 30.10.13.  // רון קרמן: מכתב של אב שכול. // עמוס גורן: כשדמויות אופרטה צריכות לשחק טרגדיה, על "ימיה האחרונים של האנושות" מאת קארל קראוס. // קארל קראוס: רק למתאבדים יש עוד זכות קיום, מתוך "ימיה האחרונים של האנושות". // קובי גיסין:" יש עתיד" בכל העולמות. // יוסי אחימאיר: 1. לוקה וקס: האמנות כשליחות. 2. רצח אופי לאלוף שנרצח. [ציטוט]. // אוריה באר: חיים גורי. // עמוס אריכא: דיוקנו של המשורר המופלא טשרניחובסקי. // יהודה דרורי: המאבק המתועב נגד התעודה הביומטרית. // יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית),  [השיחה נערכה בחודש יולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון" שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. חלק שני ואחרון של השיחה. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. תמר מרוז: שרי, מילכה, הנשים כמשל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שֶמֶן זַיִת זַךְ

בְּסֵפֶר בַּמִּדְבָּר, פֶּרֶק י"ג, פָּסוּק ג'

כָּתוּב כֵּיצַד שָלַח מֹשֶה י"ב שְלִיחִים לָתוּר

אֶת אֶרֶץ אֲבוֹתָיו כְּשֶבְּנֵי עַמּוֹ הָיוּ עוֹרְגִים אֶל

פְּדוּתָם מֵעַבְדוּתָם וְאִיש בָּם לֹא הָיָה פָּטוּר

מִזְּדוֹן פַּרְעֹה בְּהִתְפָּרְעוֹ וְשֵבֶט הַנּוֹגְשִׂים בָּם

הִרְבָּה אֶת עֱנּוּתָם וְסִבְלוֹתָם וְלַחֲצָם

שֶכֵּן דּוֹרוֹת רַבִּים הָיוּ בְּדָם מִתְבּוֹסְסִים בָּם

בִּשְבִי מִצְרַיִם שֶאַף פַּעַם לֹא הָיְתָה אַרְצָם.

וַיִּשְלְחֵם מֹשֶה כְּחֵיל-חָלוּץ וּכְרֹאש-גֶּשֶר

לִבְלֹש בְּאֶרֶץ אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב

וַיַּחְזְרוּ מִשָּם וַיַּחְלְקוּ עִמּוֹ אֶת פֵּשֶר

מִמְצָאֵיהֶם לֵאמֹר כִּי יֵש בָּהּ רַע וְיֵש בָּהּ טוֹב

אַךְ מֵאַחַר שֶאֵין לָנוּ אַחֶרֶת זוּלַת כְּנַעַן

וּבָהּ, בִּבְלִיל אֶחָד, גַּם לַעֲנָה וְגַם מָרוֹר

רָאוּי, אָמְרוּ, לִלְחֹם בָּהּ עַל הַטּוֹב בְּלִי הֶרֶף, יַעַן

מוֹלֶדֶת לְאֻמָּה יֵש רַק אַחַת וְאֵין לִבְרֹר.

וְזֶה יִהְיֶה קָשֶה, אָמְרוּ, וּמִי שֶהִכְשִילָנוּ

כָּאן צ"ט מוֹנִים יוּבַס בַּפַּעַם הַמֵּאָה.

וְזֶה יִהְיֶה מַתִּיש, גָּמְרוּ, אַךְ זֶה יִהְיֶה שֶלָּנוּ

כִּי רַק אֻמָּה שֶלְּתִקּוּן מוּמֵי עַצְמָהּ כְּמֵהָה

תִזְכֶּה לִבְסוֹף גַּם לֶאֱסֹף אֶת פֵּרוֹתָיו שֶל בֶּדֶק-

בֵּיתָהּ וְתִטָּהֵר מֵעַוְלוֹתֶיהָ בִּזְכוּתָם

שֶל מִי שֶלֹּא עָרְקוּ מִמֶּנָּה בְּלָחְמָם עַל צֶדֶק

אַךְ לָחֲמוּ עַל צֶדֶק בְּשִבְתָּם עַל אַדְמָתָם.

וְרַק אֶחָד מֵחֶבֶר מַשְקִיפֵי אוֹתָהּ מִשְלַחַת

שֶרַעַל לְּשוֹנוֹ נוֹטֵף כְּשֶמֶן זַיִת זַךְ

הוֹצִיא שָם אֶת דִּבַּת אַרְצוֹ וּמְרֵרָתוֹ גַם יַחַד

וְסָח כִּי מֵאַחַר שֶבָּהּ כָּל שְבִיב שֶל אוֹר מֻזָח

לִתְהוֹם הָאֲפֵלָה וְהָרִשְעוּת הַקָּנִיבָּלִית

מוּטָב לְכָל הַחָס בָּהּ עַל רֹאשוֹ פֶּן יִמָּלֵק

לָנוּס מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמִשּוֹאָה גְלוֹבָּלִית

וּלְהַגֵּר מִמֶּנָּה (שְנֶל!) לְאֶרֶץ עֲמָלֵק.

כִּי שָם, בֵּין פְרִידְרִיכְשְטְרַאסֶה וּבֵין שַעַר בְּרַנְדֶּנְבּוּרְגִּי

וּבֵין שְׂדֵרוֹת אוּנְטֶר דֶּן לִינְדֶּן, חַף מֵעַכָּבוֹת

יָחוּש בֶּן יִשְׂרָאֵל מִין רֶגֶש-הִתְעַלּוּת לִיטוּרְגִּי

בְּהִזָּכְרוֹ מִי כָּאן פָּקַד עַל צֵאת הָרַכָּבוֹת

לְאַוּשְוִיץ וְטֶרֶזְיֶנְשְטָט, לְדַכַאוּ וּלְיֶתֶר

פְּנִינוֹת-הַחֶמֶד הַיָּפוֹת שֶל הָעֲמָלֵקִים

שֶכָּל מַעֲלוֹת כְּנַעַן, אִם גְּלוּיוֹת וְאִם בַּסֵּתֶר

לֹא יִשְתַּווּ לָהֶן כִּסְחִי מוּל מֵי בְּאֵר זַכִּים.

כִּי אֶרֶץ עֲמָלֵק שֶבַּהוֹוֶה אֵין שוּם דִּמְיוֹן בָּהּ

לַזֹּאת שֶבְּעָבָר גָּרְפָה מִילְיוֹנִים אֶל מוֹתָם

לַמְרוֹת שֶנֵּיאוֹ-נָאצִים לְמַכְבִּיר יֵש גַּם כַּיּוֹם בָּהּ

וְנֹעַר הַחוֹבֵב בָּהּ אֶת "מַיְן קַמְפְּף", וּכְלָל לֹא תָם

שִווּק קַלְּטוֹת נְאוּמֵי גֶּבֶּלְס, הוֹבִּי אֶפִּידֵמִי

שֶל צְעִירִים רַבִּים בָּהּ – אָז רְדוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,

בְּלִי כָּל חֲשָש מֵהִתְגַּבְּרוּת הַגַּל הָאַנְטִישֵמִי

לְאֶרֶץ עֲמָלֵק הַהוּמָנִיסְטִית לְהַלֵּל.

נ.ב. יָכוֹל אֶזְרָח יִשְׂרְאֵלִי פָּשוּט כָּמוֹנִי

לִזְעֹם עַל הַכִּבּוּש וְעַל הָעָוֶל הַכָּפוּי

עַל מַעֲמַד-בֵּינַיִם מִתְמוֹטֵט, עַל רַף-הָעֹנִי,

עַל הוֹן וְעַל שִלְטוֹן – אֲבָל רָצוּי לִהְיוֹת שָפוּי

שָעָה שֶתּוֹךְ שִׂנְאַת אַרְצוֹ בְּאַטְרָף פָּתוֹלוֹגִי

מַכְרִיז מֵגָלוֹמָן שֶחוּץ מִמֶּנּוּ אֵין תַּרְבּוּת

וְאֶת יוֹרְדֶיהָ מְעוֹדֵד בְּלַהַט דֵּמָגוֹגִי

כִּי דוֹיְטְשְלַנְד אִיבֶּר אַלֶס וְהַצִּיּוֹנוּת קַפּוּט.

כְּשֶלּוֹרְד אַנְגְּלִי שָאַל אֶת וַיְצְמַן בִּקְרִיאַת-בֵּינַיִם:

"מַדּוּעַ מִתְעַקְּשִים אַתֶּם עַל אֶרֶץ הַתָּנָ"ךְ

כְּשֶאֲרָצוֹת רַבּוֹת כָּל-כָּךְ נוֹחוֹת הֲרֵי כִּפְלַיִם?"

עָנָה לוֹ וַיְצְמַן בְּאִירוֹנְיָה וְאָמַר לוֹ כָּךְ:

"זֶה כְּמוֹ שֶאֶשְאַלְךָ מַדּוּעַ זֶה אַתָּה נוֹסֵעַ

הַרְחֵק מִלּוֹנְדּוֹן לְבַקֵּר כְּבֵן טוֹב אֶת אִמְּךָ

אִם יֵש בִּשְכוּנַתְךָ שֶּבָּהּ יוֹם-יוֹם אַתָּה פּוֹסֵעַ

כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה נָשִים זְקֵנוֹת מַמָּש לְיַד בֵּיתְךָ?..."

* * *

עמוס גלבוע

להיכן תִפנה "ההתנגדות העממית"?

השאלה האם אנחנו צפויים בקרוב לאינתיפאדה חדשה ביהודה ושומרון  חוזרת ונשאלת לאחרונה יותר ויותר בשיח הציבורי שלנו. הגישה הרווחת טוענת כי האינתיפאדה כבר מחכה לנו מאחורי הדלת מכיוון שהפלסטינים מיואשים ואין כל התקדמות במשא ומתן. ישנם אף כאלו שחושבים כי בשלו התנאים ל"אביב פלסטיני" ביהודה ושומרון.  ככלל, כמעט כל אירוע אלים בשטחים נתפס כסימן מעיד לגפרור שאחריו תבוא ההתלקחות הגדולה.

יכול מאוד להיות שכך אכן יהיה, אך לי ישנה דעה אחרת וברצוני להציגה כאן. ראשית דבר, לעניין המושג אינתיפאדה. כל אלו החוזרים ומדגישים כי אנו צפויים לאינתיפאדה, כנראה רואים לנגד עיניהם את ה"אינתיפאדה" האחרונה שתחילתה באוקטובר 2000 וסופה המלא במהלך 2004 . איפיונה המרכזי היה אלימות מזויינת  חסרת מעצורים, ובראש ובראשונה פעולות התאבדות ב"שטחים" ובלב מדינת ישראל. מפעיליה היו הארגונים הפלסטיניים  ובראשם פת"ח והחמאס; הרשות, בראשות ערפאת, ניצחה על הפעילויות הללו, והכוחות המזויינים שלה נטלו חלק באלימות המזויינת, לפחות בשלביה הראשונים.

במילים אחרות, מי שחוזה "אינתיפאדה" כזאת, דומה למי שחושב שהמלחמה הבאה תהיה כמו המלחמה שקדמה לה. כבר היתה ה"אינתיפאדה"  הראשונה (מסוף 1987 ועד סוף מלא ב-1993), והיא היתה שונה בתכלית השינוי מ"האינתיפאדה" השנייה: עממית, בלתי מאורגנת, הרבה פחות אלימה, תחומה "לשטחים". אבל, לשתיהן ניתן אותו שם. מי יתקע לידינו ש"האינתיפאדה השלישית" לא תהיה שונה במהותה מ"האינתיפאדה השנייה"? האם בכלל יש לפלסטינים יכולות ורצון לחזור על "האינתיפאדה השנייה" עם כל ההרס והחורבן שהיא הביאה על החברה הפלסטינית ועל הכלכלה שלה?

דעתי היא שאנו מצויים כבר מזה זמן ב"אינתיפאדה השלישית" ביהודה ושומרון, ואינתיפאדה זאת קרויה בפי הפלסטינים "ההתנגדות העממית".

מה המאפיינים שלה?

ראשית, היא אינה מזוינת. כלומר, לא מופעלים בה אמצעי הלחימה "החמים" של אש ופצצות וירי רקטות וטילים. מופעלים בה אמצעים המוגדרים כ"נשק קר": זריקת אבנים ובקבוקי תבערה,  דקירות סכין, דריסה,  כולל על-ידי טרקטורים. אמצעים אלו מופעלים למאותיהם בשנתיים האחרונות. כל הפעילויות הלל מוגדרות ע"י אבו מאזן ואנשי הראשות הפלסטינית כ"פעולות של שלום". בפועל, כמובן, מדובר בפעילויות אלימות, הגורמות אף הן להרוגים ופצועים.

שנית, היא מבוצעת רק בשטחי יהודה ושומרון.

שלישית, הפעילויות מבוצעות על-ידי פלסטינים בודדים, או קבוצות קטנות של פלסטינים צעירים שאינם משתייכים לארגוני הטרור הפלסטיניים המוכרים. כשם שאצלנו רווח המושג "פעיל שלום", כך כיום ישנם ביהודה ושומרון "פעילי התנגדות עממית", וועדות שונות שתכליתן לעודד את "ההתנגדות העממית".

 עבור הרשות הפלסטינית, "התנגדות העממית" היא כיום אחד מהמרכיבים המרכזיים במאבק שלה מול ישראל, בצד המאבק המדיני, ההסברתי והמשפטי. זאת החלופה שמציג אבו מאזן לציבור הפלסטיני מול תפיסת "ההתנגדות המזוינת" של החמאס, שאינה מועילה לדעתו בשלב הנוכחי של המאבק נגד ישראל. היא מיועדת להציק לישראל, לדרבן את הציבור הישראלי  לדרוש "ויתורים", להיתפס בעיני הקהילה הבינלאומית כרודף שלום המפעיל רק "אמצעי שלום" לגיטימיים. הרשות הפלסטינית היא זאת התומכת כספית ולוגיסטית בכל אותם ארגוני "התנגדות עממית"; היא זאת המגייסת גופים בינלאומיים שונים לתמיכה פעילה בפעולות "ההתנגדות העממית". ומעל לכל, היא זאת היוצרת את אווירת ההסתה הפרועה ברחוב הפלסטיני נגד ישראל בכל האמצעים העומדים לרשותה.

להיכן תִפנה "ההתנגדות העממית" ככל שיתברר כי המו"מ עם ישראל לא יניב את התוצאות הרצויות לרשות הפלסטינית? –  האם ל"התנגדות מזוינת" שבמרכזה מתאבדים ואש חיה, גם בלב מדינת ישראל, כמו באינתיפאדה השנייה? או שהיא תתפתח ותתעצם ותיהפך ל"התנגדות עממית" רחבת היקף שתקיף אלפים?

אם בכלל,  אני מהמר על האפשרות השנייה.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 28.10.13.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [39]

אידאולוגיות רצחניות

שתי אידיאולוגיות רצחניות השתוללו בעולם במאה הקודמת, ואחת, שלישית, צוברת תאוצה בימינו, במאה ה-21. היו אלה הנאציזם מצד אחד, הקומוניזם מצד שני, ובימינו – האיסלאם הקיצוני, הטרוריסטי-הרצחני.

עם של רוצחים

עם עלותו של הנאציזם של היטלר והנוהים אחריו [מיליוני גרמנים, וגם בני עמים אחרים], שבשם המטרה של "לֶבֶּנס רַאוּם" [מרחב מחיה], הקמת ה"רייך בן אלף שנה" ו"עליונות הגזע הארי" – הטביעה גרמניה את העולם בכלל ואת אירופה בפרט, באוקיינוס של דם והרס והביאה למותם של כ-60 מיליון בני אדם, ובעיקר השמדה שיטתית, כמעט טוטאלית של היהודים, בתמיכה נלהבת של העם הגרמני כמעט כולו, ותוך גיבוי אידיאולוגי של רעיון העיוועים על "נחיתותו של הגזע היהודי".

הדברים ידועים. לא כאן המקום לנתח מדוע ואיך זה קרה, וכן גם העובדה שתבוסתה של גרמניה הנאצית היתה קצרת-ימים ותוך שנים מעטות חזרה גרמניה להיות מדינה מובילה באירופה, במיוחד מבחינה כלכלית ומדינית.

הגרמנים בני הדור הזה אינם אשמים – אישית – בפשעיהם ורצחנותם של אבותיהם ואבות-אבותיהם, אך מבחינה היסטורית ולאומית, העם הגרמני נושא על מצחו אות קין של רוצח, אות שלא יימחק לעולם.

מבחן התוצאה

הקומוניזם קם כידוע על ברכי ה"קפיטל" של מארקס, תוך כוונה להאבק על זכויות הפועלים המנוצלים, שינוי הבעלות על אמצעי הייצור והשגת השלטון הפועלי-סוציאליסטי-קומוניסטי בעולם כולו. כך, הבטיחה אידיאולוגיה זו, יבוא הקץ לניצול אדם בידי זולתו, מחר חדש יפציע בעולם, ובו חופש, רווחה ואחוות פועלים בעולם כולו והעלאת איכות חייו של האדם העמֵל, עד כדי היותו מאושר...

חזון נהדר!

אך כיצד פעלה אידיאולוגיות זו הלכה למעשה הוכיחו הסובייטים בברית-המועצות, לאורך כ-75 שנה כמעט, כאשר ראשי השלטון [הפועלי] הפכו לשליטים קשוחים, אכזריים, רצחניים, ובראשם הרודן סטאלין. רודנות קומוניסטית-סובייטית זו הפכה את בני העם הרוסי [ומאוחר יותר – בני עמים אחרים, שתחת השפעתה של האימפריה הסובייטית] לעם של עבדים ומזי רעב. מחציתם נמקים בגולאגים, במתנות עבודה ובתי-סוהר, ומחציתם השניה – שומרים עליהם...

אותה עת ידועה היתה האמירה של פעילי המפלגה הקומוניסטית: "אם אינך יודע – נלמד אותך; אינך יכול – נעזור לך; אם אינך רוצה – נכריח אותך."

אמנם רוסיה הפכה למעצמה, במיוחד לאחר המלחמה הקשה עם גרמניה הנאצית, שאותה הביסה בגבורה עילאית. לא פלא שלאחר מכן, בריה"מ הפכה למעצמה אדירה, במיוחד בתחום הצבא והביטחון, אך זאת על חשבון הלחם והבגד של העם השרוי במצוקה.

התעשייה והחקלאות פעלו בעצלתיים, תוך פיגור הולך וגובר של תוצרתן, רמאות ודיווחי שקר על השגים בייצור "מעבר לנורמה" [תוכניות חומש], שימוש באמצעי ייצור מיושנים ובלתי יעילים, תחזוקה לקויה וחוסר רצון של הפועלים להתאמץ בעבודה. אמנם כולם היו מועסקים – בבתי-חרושת, בקולחוזים החקלאיים, במכרות הפחם, בכל תחומי העבודה והייצור, אך למעשה זו היתה אבטלה סמויה, כאשר מוצר שנדרש לייצורו פועל אחד, "עמלו" עליו עשרה פועלים.

וכך, משנה לשנה חל פיגור ונחיתות לעומת העולם המערבי-הקפיטליסטי, שבו השתכרו הפועלים משכורת סבירה, הן לקיום היום-יומי, למימון לימודיהם של הבנים, ואפילו – שומו שמיים! מכונית לכל פועל.

בסופו של דבר קרסה המדינה הקומוניסטית הזאת, בעיקר מסיבות כלכליות, וכן גם מסיבות רבות אחרות.

מתברר שאידיאולוגיה אוטופית זאת היתה טובה ויפה כאשר היתה בבחינת חזון, שאיפה ותקווה לעתיד. אך כאשר זו התגשמה בפועל – זה לא עבד.

אכן, קיים דיכוי כלכלי מצד "הקפיטליזם החזירי" וחברות הענק הבינלאומיות, בעוד שהאדם הפשוט, הצרכן הקטן, הפועל השחור נמקים תחת העול, אבל זה לא עומד בשום יחס לדיכוי ו"הדיקטטורה של הפרולטריון" שהתקיים ברוסיה הסובייטית.

עכשיו מנסים הרוסים להשיג את הפיגור הכלכלי שהמיט עליהם המשטר הקומוניסטי ואילו מנהיגם [בעצם: "הצאר"] פוטין פועל להחזרתה של רוסיה למעמד של מעצמה עולמית, כפי שהיתה בעבר.

דת שהיא אידיאולוגיה

דת האיסלאם מקיפה בימינו יותר ממיליארד מאמינים – במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובמרכזה, במזרח אסיה, ולאחרונה, במיספרים הולכים וגדלים, גם באירופה.

לאחר פריחה תרבותית עצומה וכיבושים צבאיים, כולל גרנדה בספרד, לשם איסלאמיזציה של העולם כולו בימי הביניים, ידע האיסלאם תקופה ארוכה של ירידה, מעין הסתגרות בין יריעות האוהל הבדואי ועבודת אללה  במסירות של עבד ומילוי מצוות הדת שלהם כפי שנוסחו בידי נביאם ומייסד דתם, מוחמד.

בראשית התקופה המודרנית, במאות ה-19-18 התגלו באדמות הערביות-המוסלמיות מרבצי נפט, שהניעו את מנועיהם של מפעלי תעשייה, ומאוחר יותר, של אינספור כלי רכב בעולם. התמלוגים האדירים שזרמו לכיסיהם של שליטי ארצות ערב יכולים היו לשפר לאין ערוך את חייהם של התושבים במקומות אלה ולשנות כליל את אורח-חייהם, תוך הצעדתם לקראת העתיד המודרני, כפי שאכן קרה בימינו באמירויות המפרץ הפרסי הקטנות, כמו קטאר, בחריין, עומאן ואחרות. 

אבל ברוב ארצות ערב, כספי הנפט הגיעו לידיהם החמדניות של השליטים, שלא ידעו שובע והעדיפו שעמיהם יוסיפו לנמנם באדישות ובחוסר-מעש באוהליהם במדבר.

והנה, בימינו כבר מסתמנים סימנים ראשונים של הידלדלות רזרוות הנפט שמתחת לחולות, וכן גם תחילת השימוש באנרגיה גרעינית ליצירת חשמל ונסיונות לייצר דלק חלופי להנעת כלי הרכב. תופעות אלה הכניסו את הערבים לחרדה מפני העתיד הקרוב.

כאן נהפכה הדת לאידיאולוגיה, כאשר האיסלאמיסטים הפנאטיים, השואפים להשליט את האיסלאם על העולם כולו והם מנסים לכבוש [שוב] את אירופה העשירה, המודרנית המתקדמת ובכך לשפר את חייהם ומעמדם.

ובינתיים, כדי להימלט מן העוני, הבערות והנחשלות שבה הם שרויים רובם, הם מצאו את הפתרון בהגירה לארצות המערב, ליהנות מן החופש והדמוקרטיה והרווחה שארצות אלה מעניקות לאזרחיהן, בצד תעסוקה המכניסה פרנסה יפה.

וכאן מתרחשת תופעה מוזרה: המהגרים המוסלמים שבאים לארצות אירופה בבחינת "אורחים", לא מסתפקים במידת הכנסת האורחים של האירופים, כולל זכויות אזרח כמקובל, [ולא מקובל בארצותיהם] אלא דורשים לקיים את חופש הדת והפולחן שלהם בפרהסיה, אף אם אלה נוגדים את אורח החיים והמוסר המערבי של ארצות אירופה [ואמריקה].

ולכן, הפתרון ההגיוני בעיניהם, זה לכבוש את המערב מבפנים, לא רק מבחינה דתית, אלא פוליטית ודמוגרפית, ולהפוך את מארחיהם האדיבים לנתינים כנועים שלהם.

וזו כבר אידיאולוגיה. והגשמתה – באמצעות "הסַיף", כלומר באמצעות טרור.

לשם כך קמו התנועות המיליטנטיות הקיצוניות כמו אל-קעידה, הג'יהאד העולמי, חמאס, חיזבאללה ועוד עשרות, אם לא מאות קבוצות טרוריסטיות, שרוצות להטביע את המערב בנהרות של דם. וזאת לא רק לשם העברת "הכופרים" לדת של מוחמד, אלא למען האומה המוסלמית ככזאת.

בינתיים, למרות המלחמה העיקשת של העולם החופשי נגד הטרור המוסלמי הזה, דומה שכמעט לא ניתן להדביר אותו בעתיד הקרוב.

אבל יש להניח, שכמו הנאציזם מכאן והקומוניזם מכאן, גם אידיאולוגיה רצחנית זו של המוסלמים תגיע בסופו של דבר לסוף דרכה, והעולם המערבי החופשי [וישראל בתוכו] ייהנה משלום ושלווה.

משל יִידי

בגליון 884 של כתב-עת זה מיום 21.10.2013 התפרסם שיר-ילדים של משורר יידי בשם אליעזר שטיינבארג, בתירגומה [החופשי] של עדינה בר-אל, והיא מביאה גם רשימה קצרה על המשורר וכן צילום עטיפת הספר שבו מבחר משירי הילדים של שטיינבארג [ביידיש], שהיא ערכה והוציאה לאור.

כמי שרואה עצמו חובב שפת יידיש, כמובן ששמחתי על הוצאת הספר, אך ספק גדול בליבי מי מילדי ימינו יקרא אותו במקור.

אך מה שחשוב לציין, שעיקר גדולתו של אליעזר שטיינבארג במשלים השנונים, מרירים-סרקסטיים, שפירסם בימי חייו, אך קובץ מְשָלָיו, בשני כרכים, יצאו – אחד מיד לאחר מותו ב-1932 [הוא עוד הספיק להתקין את המשלים לדפוס], והשני – כעבור 30 שנה, בתל-אביב.

אליעזר שטיינבארג, יליד העיירה ליפקאן בבֶּסָרַבִיָה [מולדובה בימינו] 1880-1932, היה מְמָשֵל גאון, שמשליו הקיפו את חיי האדם באשר הוא אדם, על שמחותיו ועצבונותיו, חוסר הצדק השורר בעולם וחוסר תקווה לגאולה. וכל זאת, ביידיש עסיסית, מלאת הומור חוכמה. יצירתו זו הציבה אותו בשורות הראשונות של ספרות היידיש במאה ה-20.

רבים ממשליו תורגמו לעברית בידי מתרגמים שונים, אך עד עתה לא הופיע ספר שלם בעברית, המקיף את שני כרכי משליו ביידיש.

ממש בימים אלה יצא לאור – ביידיש – ספר בשם "א משל זוכט א נמשל" [משל מחפש נמשל], מונוגרפיה על חייו, יצירתו ופעילותו החינוכית של אליעזר שטיינבארג.

מחבר הספר הוא הסופר והמשורר אנין-הטעם אלכסנדר שפיגלבלט, ופרי מחקרו המקיף וכתיבתו המרתקת מאירים באור יקרות את דמותו של  המְמָשֵל הגאון.

מי שיודע יידיש יקרא ספר זה בעניין ובהנאה. בינתיים הוא לא תורגם עדיין לעברית. 

* * *

משה כהן

הנדון: מי מפחד מהאזנות סתר?

מכובדי,

שמעתי שיש אנשים בעולם המתנגדים להאזנות סתר לאזרחים על ידי זרועות הביטחון ורואים בזה פגיעה בפרטיות. אינני מבין מה יש לאזרחים שומרי חוק לחשוש. איזו פרטיות? האם יפרסם מישהו את שם המאהבת שלהם, התרופות שהם נוטלים או העסקים שהם עושים? ודאי שלא, שהרי מיועדות ההאזנות לחשיפת גורמים עוינים המסכנים את ביטחון המדינה והמתכננים פעולות טרור.

אדרבה, ישן אני טוב יותר בלילות ביודעי שיש מי ששומר עלינו בפני אויבים. האזנות סתר הן אמצעי מצויין לסיכול פיגועים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אורי הייטנר

1. יצחק רבין – מיתוסים ונראטיבים

בראיון ל"סופשבוע" של "מעריב", סיפר אהוד יערי: "מורשת רבין לא מתארת במדויק את מה שחשב. אנשים שוכחים שב-95' רבין הגיע למסקנה שערפאת מרמה, ושאין לו כוונה לעשות פשרה היסטורית. הוא החליט להציב לו סוג של אולטימטום, אבל בינואר 96' היו אמורות להתקיים בחירות ברשות ורבין החליט לעכב את האולטימטום. ואז הוא נרצח. רבין אמר לקיסינג'ר, וזה מידיעה, שהוא עומד לעשות הערכה מחדש של הסכם אוסלו. התחיל טרור ב-95' והוא דרש שערפאת יפעל מול חמאס" ("סופשבוע" 18.10.13, ע' 49).

אין בציטוט הזה כל סקופ. אין כאן שום דבר חדש. הדברים ידועים, מוכרים וכבר התפרסמו לא אחת. גם דליה רבין סיפרה, לפני כשנה, שרבין עמד בפני הערכה מחדש של ההסכם. יתר על כן, גם אם את תהליך ההערכה מחדש הוא התכוון לדחות לאחרי הבחירות ברשות, את ביצוע הנסיגה הישראלית משש הערים הגדולות ביהודה ושומרון הוא הקפיא בפועל, בתגובה על פיגועי הטרור הפלשתינאיים. בהגיע מועד הנסיגה, הודיע רבין ש"אין תאריכים קדושים". ובמילים אחרות – כל עוד הפלשתינאים מפרים את ההסכם, ישראל לא תבצע אותו. כזכור, אחרי הרצח, פרס הורה על הנסיגה מחמש מתוך שש הערים (זולת חברון, ממנה נסוג נתניהו), ודווקא אז התגבר הטרור באופן חסר תקדים.

אין חדש בדבריו של יערי, אולם כמה אנשים יודעים זאת? בודדים. מאחר והדברים אינם מתיישבים עם המיתוס הנבנה אודות רבין, ועם מיתוס "מורשת רבין". מי שהפכו עצמם לסוכני זכר רבין, הלבישו אותו בחליפה שמעולם לא היתה חליפתו. מי שמציגים את רבין כמי שנמצא אי שם בין יוסי ביילין ליוסי שריד, פשוט אינם דוברים אמת. ואלה המציבים את רבין כחלופה האולטימטיבית לכל שלטון ישראלי שאינו מצליח להגיע להסכם עם הפלשתינאים, עושים מלאכתם רמייה.

כאשר אהוד ברק מוצג כמי שלא עשה את הדרך לעבר השלום עם הפלשתינאים, בעוד שלאמיתו של דבר, ברק הוא האיש ששבר את הקונסנזוס הלאומי שהיה בסיס דרכו של רבין, כאשר הפך את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים", זוהי הצגה שקרית בעליל. לא היה בהצעותיו של ברק כדי לספק את ערפאת, שהגיב על ההצעות במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, "האינתיפאדה השנייה". אך בתוכֵנו היו שיצאו נגדו דווקא על כך שלא הלך מספיק לקראת הפלשתינאים. ומולו הציבו מופת – רבין. כלומר, מיתוס רבין. מיתוס שלא היה ולא נברא.

גם השנה, ביום הזיכרון לרצח רבין, נעשו השוואות בין נתניהו לרבין. בעוד נתניהו הוצג כ"סרבן שלום", הוצג מולו רבין כמופת של מנהיג החותר לשלום. באותו שבוע דיווח שלום ירושלמי ב"מעריב" על משבר קשה אליו נקלעו השיחות עם הפלשתינאים. הסיבה לכך, כמובן, היא עקשנותו של נתניהו. ועל מה הוא התעקש? על בקעת הירדן. לא על ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי, אלא על כך שכוחות צה"ל ישלטו על הירדן שנים אחדות לאחר ההסכם, או על הצעתו לחכירת בקעת הירדן מידי הפלשתינאים. אם הפרטים מדויקים, הרי שדרישותיו של נתניהו הרבה יותר צנועות מעקרונותיו של רבין.

בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בעת הדיון על אוסלו ב', פָּרס רבין בפני הכנסת את משנתו המדינית ואת תכניתו להסדר הקבע, הסדר השלום עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון." (נאום בכנסת, 5.10.95). מיותר לציין שאת רעיון העוועים של נסיגה ישראלית משטחים בתוך הקו הירוק, מה שקרוי בכיבוסית "חילופי שטחים", רבין לא היה צריך לציין ברשימת הלאווים, כיוון שרעיון כזה כלל לא עלה על הדעת.

זו מורשתו המדינית של יצחק רבין. זו – ואין בלתה. מי שטוענים אחרת, מסלפים את העובדות. יש האומרים שאלמלא נרצח היה משנה את עמדותיו. על סמך מה הם טוענים זאת? ייתכן שבמהלך המו"מ רבין היה מתפשר על חלק מעמדותיו. סביר להניח שהוא לא היה עושה מעשה ברק ואולמרט – מוותר על כל עמדותיו. ואילו עשה מעשה ברק ואולמרט – סביר להניח שהתוצאות היו זהות לאלו שהשיגו ברק ואולמרט.

אל הנראטיב הבדוי הקרוי "מורשת רבין", המנוגד כל כך למורשתו האמתית, הצטרף השנה נראטיב נוסף. העובדה שיום הזיכרון לרצח היה בעיצומו של העיסוק הציבורי הנרחב במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, יצרה זיקה בין נראטיב "מורשת רבין" לנראטיב האשמת גולדה בדחיית הצעות שלום מצריות והעדפתה את מלחמת יום הכיפורים על פני השלום. תקצר היריעה להציג את כשליה של התיאוריה הזו; עד כמה היא מוּטָה פוליטית, ואינה מציגה את תמונת המציאות כהווייתה. אסתפק בביקורת על החיבור שנעשה השנה בין הנראטיב הזה לבין נראטיב ה"מורשת".

הטרנד השנה היה ההשוואה בין גולדה לרבין, בין "מחדל הסרבנות" של גולדה לבין המדיניות הנועזת של אוסלו. דליה רבין עשתה את ההשוואה הזאת בנאומה באזכרה הממלכתית. שלי יחימוביץ' עשתה זאת בנאומה בדיון לזיכרו של רבין בכנסת. יחימוביץ' הרחיקה לכת, כאשר הציגה את רבין כמי שהתנגד לדרכה של גולדה והציב מולה דרך חלופית, בהיותו שגריר ישראל בוושינגטון בתקופה שקדמה למלחמה (רבין סיים את תפקידו במרץ 73', כחצי שנה לפני המלחמה, בתום שירות של חמש שנים).

יחימוביץ' לא המציאה את הטענה הזאת. היא מופיעה בספרו של יגאל קיפניס על 1973. אולם כמו טענות רבות של קיפניס בספרו, אין היא מוכחת כלל, אלא מבוססת על רסיסי עובדות, הנוגעות להסתייגויות אלו או אחרות שהשמיע רבין כלפי מדיניות הממשלה. רבין עצמו, יש לציין, מעולם לא השמיע טענה כזאת. רבין מעולם לא נתן ידו להאשמה הזו כלפי ממשלת גולדה. על מנת לבחון את גישתו של רבין לנושא, ראוי לחזור לספרו "פנקס שירות".

ב"פנקס שירות", ספרו האוטוביוגרפי, שכתב רבין לאחר הקדנציה הראשונה שלו בראשות הממשלה, הוא הקדיש פרקים נרחבים לכהונתו כשגריר, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. "פנקס שירות" רחוק מלהיות ספר צמחוני, גם לא ספר פוליטיקלי קורקט. ביריביו ובאנשים שלא העריך, חבט רבין ללא רחם. זכורים הדברים שכתב בספר על פרס, וגם מאבא אבן, "גוש אמונים", ג'ימי קרטר ואחרים הוא לא חסך את שבט לשונו. ניתן לתת לספר כותרת משנה: לא דופק חשבון. זהו ספר דוגרי, שבו כתב רבין בישירוּת את עמדותיו והשמיע בגלוי את ביקורתו. אין ספק, שאילו סבר שמדיניותה המדינית של גולדה הייתה שגויה או שהיא הגורם למלחמת יום הכיפורים, הוא לא היה מהסס לכתוב זאת.

בתקופת שירותו כשגריר, היתה לרבין ביקורת על החלטות, אמירות ומסרים של הממשלה, והוא הביא אותה לידי ביטוי בספר, ללא כחל ושרק. באחד המקרים הוא אף כתב על תסכולו של שגריר, כשאינו שלם עם מדיניות שולחיו: "אין לך בעולמו של שגריר מועקה גדולה מזו: אתה מחויב, ללא פשרה, להגן על עמדות ממשלתך – גם כאשר אין ליבך שלם עימן." (ע' 344). אולם כל המחלוקות היו טקטיות, לא היתה כל מחלוקת על האסטרטגיה, על המדיניות הממשלתית. הביקורת הייתה כאשר רבין סבר שהטקטיקה אינה מיטיבה לשרת את האסטרטגיה, עימה היה שלם לחלוטין. עימה הוא היה שלם לחלוטין כשגריר, ועימה היה שלם לחלוטין לאחר מעשה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, לאחר כהונתו כראש הממשלה, כאשר כתב את הספר.

המחלוקת העקרונית היחידה העולה מהספר, בין רבין לגולדה, היתה באפריל 1971, כאשר רבין הציע להגיש הצעה ישראלית להסדר ביניים בתעלה. אולם גם את ההצעה הזו הוא ראה כמשרתת את העמדה העקרונית, עימה הוא שלם: "אני תומך בהחלט בעמדת הממשלה, המתנגדת לנסיגה מכל סיני – ללא שלום מלא ובלי סידורי ביטחון הולמים ואיני מתקשה לטעון, כי 'שלום' [המרכאות במקור א.ה.] כזה הוא מרשם בטוח למלחמה הבאה. אולם לא יכולתי להבין מדוע אין ישראל מגישה, כבר חודשיים וחצי, הצעה נגדית להצעה המצרית בדבר ההסדר החלקי – קל וחומר שבמקורו הרי זהו רעיון ישראלי." (ע' 344).

האמריקאים, שהיו ערים להבדלי הניואנסים בין השגריר לממשלתו, ניסו להִתָלות במחלוקות אלו ללחץ על ישראל. רבין מיהר להבהיר שאין שחר להצגת עמדתו כשונה מעמדת הממשלה. "אומר לי קיסינג'ר: 'כדאי לך לדעת, שסיסקו [סגן מזכיר המדינה א.ה.]אומר לראשי הממשל, שישראל תסכים לסגת לגבול הבינלאומי והוא סומך על רבין, שיביא את ממשלתו לנסיגה כזאת.' אמרתי לקיסינג'ר: 'נכון, שאני תומך בהשתתפותה של ישראל ב'שיחות יארינג' [המתווך השבדי, מטעם האו"ם א.ה.] ולכן חושבים אותי בישראל כ'יונה'. אבל תדע – ואודה לך אם גם הנשיא יידע, מעבר לכל ספק: אם נוצר פער אמינות כלשהו בין עמדות ישראליות הבאות לביטוי בהתבטאויות שונות, אסור שתשרור טעות: אף אם הדבר יביא לחידוש האש בסואץ – ישראל לא תקבל את העיקרון של חזרה לגבולות שלפני חמישה ביוני 1967, לא בגזרה המצרית ולא בשום גזרה אחרת'." (ע' 335).

לכל אורך הפרקים המתארים את כהונתו כשגריר, מבטא רבין את מחוייבותו לעמדה העקרונית של הממשלה, שהיתה גם עמדתו כראש הממשלה (ביום השבעתו הוא הציג את ממשלתו כ"ממשלת המשך ושינוי"). "ב-22 בפברואר חזרתי לוושינגטון ולמחרת הבהרתי לסיסקו: 'הבענו הערכה לשינוי החיובי בעמדת מצרים. אולם, הגבולות הבטוחים והמוכרים אינם יכולים להיות זהים לקוום שלפני ארבעה ביוני 1967. ברוח זו נשיב ליארינג'." (ע' 332).

"על טנא גדוש 'דברי נועם' [המרכאות במקור א.ה.] שכאלה השבתי בקיצור: 'ישראל להוטה אחרי השלום מאז שקמה ולא מצאה לרצונה הכן הד אצל שכניה. אף עתה אין להטיל ספק קל שבקלים לא רק בנכונותה של ישראל לשלום, אלא בחתירתה להגשים את חלומה – השלום. אבל השלום אינו יכול להיות מקסם-שווא. יש לבסס אותו על גבולות בטוחים ומוכרים. מה שהמצרים תובעים אינו יכול להיחשב בשום פנים כגבולות בטוחים. ואם לא יהיו הגבולות בטוחים, גם מוכרים לא יהיו. כאשר מצרים מדברת על נסיגה ישראלית לקווים של ארבעה ביוני 1967 בכל הגזרות – אין זה השלום, שישראל יכולה להסכים לו ואין זה השלום בר הקיימא, שיש לו הסיכויים לשנות את המציאות במזרח התיכון'." (עמ' 334-335).

בספרו של קיפניס, נראטיב המחדל המדיני מתבסס בעיקר על המו"מ שניהלו קיסינג'ר ויועץ הנשיא סאדאת חאפז איסמעיל, שבו איסמעיל הציע בשם המצרים הצעת שלום לישראל. הפרסום בספר הוצג כסקופ גדול. ההישג של קיפניס הוא היותו הראשון שציטט ישירות מתוך הפרוטוקולים של השיחות, שהותרו לפרסום. אולם בעצם השיחות ומה שעלה בהם אין כל חדש – הן הופיעו במקומות רבים כמו ספרו של שלמה נקדימון "סבירות נמוכה" וגם ב"פנקס שירות". מעניין איך ראה זאת רבין, ובעיקר – מה הוא כתב על כך אחרי המלחמה.

"האם היה זה חלק ממבצע ההונאה המצרי סורי? האם ידע כבר אז איסמעיל, לפחות בקווים כלליים, כי פניו של סאדאת למלחמה ולא להסדר?" (ע' 383).

כלומר, רבין, שהכיר היטב את הצעות מצרים לישראל, לא חשב אחרי המלחמה שישראל החמיצה הזדמנות לשלום או למניעת המלחמה, אלא הבין שהמלחמה היא ההוכחה לכך, שפניו של סאדאת באותה תקופה היו למלחמה, והצעות השלום לא היו אלא חלק ממבצע ההונאה שקדם למלחמה. הספק שלו, היה האם איסמעיל היה מודע לכך שהוא כלי שרת בתרגיל הונאה.

רבין הביע את דעתו על מהותן של הצעות השלום, מעבר להתנגדותו לדרישה לנסיגה מלאה: "אם אין השלום יוצר נורמליזציה ביחסים, מה יש בו בשלום המצרי? ... לא פחות מַרְשִׁימָה רשימת המרכיבים שלא יכללו בהסכם השלום ולא יתחייבו ממנו: החלפת שגרירים, הסכמים מסחריים, גבולות פתוחים לתנועות בני אדם ומסחר והכרה מלאה של מצרים בישראל" (עמ' 383-384).

לא זו בלבד שהצעת מצרים לא דיברה על שלום, מן הסוג שנחתם בין המדינות ב-1979, ותמורת "שלום" כזה ישראל נדרשה לנסיגה מלאה, אלא שהנסיגה שנדרשה לא היתה רק מסיני. "איסמעיל הדגיש פעמים אחדות, כי את הסכסוך במזרח התיכון יש לפתור במסגרת של מכלול משותף. כלומר: אין להשיג שלום בין ישראל לבין מדינה ערבית אחת" (עמ' 384-385). רבין מספר על שיחה שקיים עם קיסינג'ר, בה הבהיר לו מדוע הצעת מצרים אינה קבילה: "ניסיתי לבור את המוץ מן התבן ולמקד את הדברים בעיקריהם: 'בעצם תובע מאיתנו איסמעיל נסיגה כוללת מכל השטחים, שכבשנו במלחמת ששת הימים. את הפתרון הוא מתנה בפתרון כולל של הבעייה הפלשתינאית, ברוח שאין ישראל יכולה לאמץ. לאחר שישראל תיסוג – תוכל מצרים לטעון, בכל מועד ובנסיבות שתבחר על פי שיקוליה, כי ישראל לא מילאה את חלקה בהסכם ולכן פטורה גם מצרים מקיום התמורה המידית, שהסכימה לתת בתמורה לנסיגה הישראלית. כך ישמש הנושא הפלשתינאי כעילה קבועה בידי מצרים לפיצוץ ההסכם'." (ע' 385). רבין ראה בהצעת איסמעיל חלק מתוכנית מפורטת לתקוע טריז בין ישראל לארה"ב.

אפשר לחלוק על מדיניות ישראל ערב המלחמה. אולם הניסיון לספח רטרואקטיבית את רבין לחולקים על המדיניות, הוא חסר שחר. בפרק הסיכום של תפקיד השגריר, רבין מנה את הישגיו. בין החשובים שבהם: "מכל הסכנות שארבו לישראל בתקופה ההיא – הגדולה והחמורה היתה ניסיון לכפות עליה פתרון, בהסכם עם בריה"מ, הנוגד את תפישותיה היסודיות. מנענו סכנה זו במאבק קשה, נמרץ, עקשני – ובהסתייעות תמידית בקהילה היהודית בארה"ב ובידידים בכל שדרות הציבוריות האמריקאית" (ע' 395).

ומהו ההסכם הנוגד את תפישותיה של ישראל, שהוא כה גאה בסיכולו? הסכם של נסיגה לקווי 4.6.67. בעניין זה, היה רבין עקבי עד נשמת אפו האחרונה.

רבין נבחר לראשות הממשלה בעקבות התפטרות ממשלת גולדה, לאחר מסקנות ועדת אגרנט. הוועדה, שהאשימה במחדל את הדרג הצבאי, פטרה את הדרג המדיני מאחריות. התפטרותה של גולדה היתה חרף המסקנות.

רבין תקף במלוא עוזו את המסקנות, המנוגדות בתכלית לתפישת האחריות שלו. הוא תקף בספר בחריפות רבה את הוועדה, הן על רמת מסקנותיה, הן על איכות המלצותיה, הן על אופן התנהלותה, אך בעיקר על תפישת האחריות העקרונית שלה, המנוגדת לתפיסתו. על פי תפישתו, בשום אופן אי אפשר לשחרר את הדרג המדיני מאחריות למחדלי הדרג הצבאי. "האמת היא, שרוחי לא נרגעה עד עצם היום הזה. כראש הממשלה לא עלה כלל בדעתי לאמץ את התפישה, המונחת ביסוד מסקנותיה של 'ועדת אגרנט', בדבר החלוקה המעוותת של אחריות בין הממשלה האזרחית והמטה הכללי של צה"ל. חזרתי ללא ליאות על התפישה היחידה, המבטיחה גם אחריות משותפת וגם סמכות משותפת: מרגע שהמלצות הדרג הצבאי אומצו על ידי הדרג המדיני – נושאים שני הדרגים באחריות משותפת. הרמטכ"ל אינו יכול לשאת באחריות בלעדית. אילו כך נתבע ממנו, היה אמונו בממשלה נהרס ללא תקנה. התערערות אמונו של הדרג הצבאי בדרג המדיני – סופה לשבש באורח חמור את כללי הזהב של כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני." (ע' 414).

 מכאן, שרבין מטיל במפורש את האחריות למחדל על הדרג המדיני – ראש הממשלה ושר הביטחון. והנה, אין בדבריו אפילו שמץ של האשמה, שהמחדל של הדרג המדיני היה, כביכול, בהחמצת הצעות לשלום, או במדיניות סרבנית. אשמתה של הממשלה, היא באחריותה הכוללת להחלטות השגויות בתחום הביטחוני בלבד; בקבלת הקונספציה המודיעינית השגויה, ובפעולה על פיה (אי גיוס המילואים וכו').

אילו התנגד רבין לדרכה המדינית של ממשלת גולדה, היתה בידיו ההזדמנות לשנותה כאשר התמנה לראש הממשלה. האם הוא הציע דרך מדינית אחרת – למשל, תמיכה בנסיגה מלאה? האם הוא הציע דרך התיישבותית אחרת?

בפרק הסיכום של תפקידו כראש הממשלה, כותב רבין בגאווה בלתי מוסתרת: "שלושים ושלושה יישובים, כחמישים אחוז מכלל היישובים שקמו מעבר ל'קו הירוק', מאז מלחמת ששת הימים ב-1967 – הוקמו בשלוש שנות כהונתה של הממשלה בראשותי, כפוף לכללים של תפישה מדינית וביטחונית באשר לגבולות השלום במזרח התיכון. הממשלה אימצה לה מדיניות ביטחונית מוגדרת, היכן ראוי להתיישב והיכן לא. ברמת הגולן, בבקעת הירדן, באזור ירושלים ובגוש עציון ובפתחת רפיח – כן. מגילת ההישגים בשטחים אלה מדברת בזכות עצמה." (ע' 549).

בהמשך הוא מפרט היכן הממשלה לא התיישבה – "בשומרון ובלב הגדה המערבית." על פי תפישתו של רבין, אזורים אלה הנם קלף מיקוח לשלום ולכן אין להקים בהם יישובים. לעומת זאת, באזורים שצריכים להיות בידי ישראל, בגבולות השלום במזרח התיכון, הוא הקים יישובים רבים והוא גאה בהם. כולל פתחת רפיח, שאת ההחלטה להקים בה יישובים הגדיר יוסי שריד בסדרת הטלוויזיה "לא תשקוט הארץ" כ"הכרזת מלחמה על מצרים" שבעקבותיה למצרים "לא הייתה ברירה" אלא לתקוף את ישראל. ודוק – זו היתה מדיניותו של רבין אחרי המלחמה. אז איך אפשר לייחס לו את העמדה, לפיה המלחמה היא תוצאה של מדיניות, אותה הוא עצמו המשיך אחריה?

מן הראוי שהחברה הישראלית תשתחרר מתרבות השקר, שבאה לידי ביטוי בגיוסו של רבין, אחרי מותו, למחנה פוליטי שמעולם לא היה מחנהו, ומייחוס לרבין עמדות שהוא מעולם לא דגל בהן. מי שרוצה לקדם את דרך הנסיגה המלאה – זו זכותו המלאה. זכותו לחלוק על דרכו של רבין, בה דבק בעקביות מאז מלחמת ששת הימים ועד הירצחו. אך מי שזו עמדתו, אל יסלף את ההיסטוריה ואל יישא לשווא את "מורשת רבין" – "מורשת" שכל כולה פיקציה, מורשת שאינה אלא שקר וכזב.

2. צרור הערות 30.10.13

* שחרור המחבלים השבוע הוא ביצוע החלטת הממשלה לפני שבועות אחדים, שמרגע שהתקבלה – היתה למחויבות בינלאומית של ישראל.

שרי "הבית היהודי" הצביעו נגד ההחלטה. עמדתם היתה לגיטימית לחלוטין, ולדעתי גם נכונה. לא אחת הבעתי את עמדתי נגד שחרור מחבלים. שחרור מחבלים הוא הצעד האחרון אחרי חתימת חוזה שלום כולל, ביטוי לפיוס הסופי בין הצדדים. התנגדתי לעסקת שליט, ולא כל שכן – אני מתנגד לשחרור מחבלים סתם ככה, בלי סיבה, ללא תמורה, חינם. אני תומך במו"מ ללא תנאים מוקדמים, ובוודאי שאני מתנגד לשחרור מחבלים כתנאי מוקדם למו"מ... "ללא תנאים מוקדמים," כביכול.

אולם עמדת "הבית היהודי", שהיא גם עמדתי, לא התקבלה. בניגוד אליי, שרי "הבית היהודי" חברים בממשלה, ונושאים באחריות קולקטיבית להחלטותיה. אם אין הם יכולים לחיות עם ההחלטה ולשאת באחריות לתוצאותיה, היה עליהם לפרוש מן הממשלה. משלא עשו כן, ואני שמח שלא עשו כן, ההחלטה הזאת מחייבת אותם, בדיוק כפי שהיא מחייבת את מי שתמכו בה. איני טוען שהם צריכים לדברר אותה, להביע תמיכה בה, להסתיר את העובדה שהתנגדו או לומר ששינו את דעתם. אבל הובלת קמפיין ציבורי נגד החלטה קשה ובלתי פופולארית של הממשלה בה הם חברים ולהחלטותיה הם אחראים, היא מעשה פופוליסטי, המנוגד לעקרונות הממלכתיות, האחריות המשותפת והקוליגיאליות החברית.

* גם הפניית החיצים של "הבית היהודי" לעבר ציפי לבני היא מעשה פופוליסטי. מי שהחליט על שחרור המחבלים, הביא את ההחלטה לממשלה והטיל את כל כובד משקלו לקבלתה היה ראש הממשלה. ההתמקדות בציפי לבני נועדה לספק את דעת הקהל הימני המתעב את לבני, ואם אינו מעריץ הוא לפחות מכבד את בנימין נתניהו. אנשי "הבית היהודי" לא העזו להתעמת עם ראש הממשלה ומצאו להם טרף קל.

* חרף ביקורתי על התנהלות "הבית היהודי", איני מקבל בשום אופן את הגדרת אמירות דובריה כ"הסתה". האזנתי לכל הדברים, ולא מצאתי בהם שמץ של הסתה. לעומת זאת, הדה-לגיטימציה לכל דבר ביקורת מ"ימין" והצגת כל ביקורת כזאת כ"הסתה" – היא היא באמת הסתה.

* במלחמת לבנון הראשונה, הוקם מיצג מחאה ענק בשדות הקיבוצים געש ויקום סמוך לכביש החוף: על הטירה הוצבה כתובת ענק עם מספרי ההרוגים בלבנון, ועל השדה עצמו שכובות דמויות בלבן, המייצגות את הנופלים. הייתי אז חייל בסדיר, ואת עיקר שירותי עשיתי בלבנון. המיצג הזה עורר את זעמי ואת זעם חבריי. בעיקר סלדנו מהשימוש הציני המכוער בחללי צה"ל. ראיתי בכך פגיעה ביקר לנו, והפיכת השכול קרדום לחפור בו לעשיית הון פוליטי.

כך בדיוק הרגשתי השבוע, מתמונת הראי של הציניות הזו – במיצג המחאה בבתי הקברות הצבאיים, נגד שחרור המחבלים. אותו טעם רע, אותה גסות רוח.

* התגובה על ירי הטילים לעבר אזרחי הדרום, צריכה היתה להיות שונה. בשתי מילים – בלתי מידתית. כאשר אנו שומעים שחמאס נערך לירי מאסיבי על גוש דן – תגובה קשה וכואבת מאוד על שני הטילים שנורו השבוע, היתה מאותתת לפלשתינאים שהם אינם יכולים לדמיין מה תהיה התגובה על ירי כזה.

* שלי יחימוביץ', באופן עקבי, מצהירה על תמיכתה ב"מתווה קלינטון", הלא הוא תוכנית חד"ש שהוצעה לפלשתינאים בידי ברק ואולמרט ונדחתה על הסף. אבל היא הקפידה לשים במרכז פועלה ומאבקיה הציבוריים את הנושאים החברתיים והכלכליים, מתוך תפיסה ברורה שמאבק על תוכן המדינה חשוב לא פחות מהמאבק על גבולותיה, ובעיקר מתוך תובנה שבלאו הכי אין פרטנר פלשתינאי לשלום וחבל להקריב את הנושאים החשובים באמת על מזבח ויכוחי סרק על ביצה שאינה עומדת להיוולד בעתיד הנראה לעין.

לצערי, בתקופה האחרונה, שלי החלה לדקלם עד זרא את השקר, לפיו בפני ישראל עומדת ברירה בין המשך הסכסוך לבין שלום, וכל מה שנדרש זו הכרעה אמיצה של ראש הממשלה. שלי יודעת שאלו דברים חסרי שחר, וחבל שהיא נסחפת לסיסמאות פופוליסטיות מוטות פריימריז.

* מי יהיה חתן פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה ייחודית למדינת ישראל, ביום העצמאות תשע"ד? יש לי מועמד ראוי – אבו מאזן. האיש הזה הציל את מדינת ישראל מפני המדיניות ההרפתקנית של אולמרט.

* האחות התאומה של תאוריית הקונספירציה השקרית וההזויה על רצח רבין, היא תאוריית הקונספירציה השקרית וההזויה על "הדחת" אולמרט. על פי התאוריה, אותה אולמרט אוהב להפיץ בפרצי ההתקרבנות שלו, גורמי הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות חברו יחדיו וקשרו קשר לתפור לו תיק, כדי להדיח אותו מתפקידו רגע לפני שהביא את השלום הנצחי עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם כולו וְאִמְרוּ אִמְרוּ אמן. טלנסקי, אומרת אחת הגרסאות של התאוריה, נשלח בידי אותם חוגים להעביר את מעטפות הכסף לאולמרט, כדי להפליל אותו. אגב, מעניין שחוגי הימין הדיחו את אולמרט למעשי שחיתות עוד כשהיה ראש העיר ירושלים ומראשי הימין בישראל, כיוון שהם ידעו שבעתיד הוא ייבחר לראשות הממשלה וישנה את דעותיו מן הקצה אל הקצה, וכשזה יקרה הם יוכלו להפליל אותו.

האם דודו אמיתי שייך לרשעים שממציאים את התאוריה הזאת, או למטומטמים שקונים אותה?

* אגב – מה גרוע יותר, להיות רשע או טיפש? טיפש, כי רשע עשוי לתקן את דרכיו.

* האם בשיחתו של נתניהו עם אובמה הוא העלה את נושא פולארד? כעת, כאשר הוכח בעליל שכולם מרגלים אחרי כולם וארה"ב – מעל כולם, ה"זעזוע" מכך שישראל שלחה מרגל לידידתה מתברר כהתחסדות צבועה. ודאי שאין כל הצדקה לעונש הכבד כל כך וחסר כל הפרופורציה שפולארד מרצה. כאשר ישראל משחררת המוני מחבלים רוצחים, סתם כך ללא סיבה וללא תמורה, בלחץ אמריקאי, הגיעה השעה שישראל תעביר הילוך בהפעלת לחץ לשחרור פולארד – הן בדיפלומטיה גלויה והן בדיפלומטיה חשאית.

* אם האמריקאים לא מאזינים לך, אתה לא קיים.

* כל סטודנט שעבר שיעור ראשון במבוא למדע המדינה מכיר את ההגדרה הבסיסית ביותר למדינה מודרנית – ארגון שהנו בעל המונופול על הפעלת כוח. כלומר, במדינה מודרנית, אין צבא פרטי, אין משטרה פרטית, אין בתי כלא פרטיים, אין בתי משפט פרטיים – כל אלה הם באחריות וסמכות בלעדית של המדינה.

מסתבר שישראל נמצאת בתהליך של הפרטת מגנוני הפעלת הכוח – שיטור, אכיפה, כליאה ותביעה. משמעות הדבר, שלצד תהליכי פירוק מדינת הרווחה (כלומר נטישת חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: אחריות המדינה להבטיח לאזרחיה מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא) נעשים תהליכים של פירוק המדינה עצמה.

* השבוע נעשה צעד חשוב לתיקון חברתי – שר הפנים גדעון סער החליט על העברת 320 דונם משטח השיפוט של ראש פינה (החזקה) לשטח השיפוט של חצור הגלילית (החלשה). שטח זה ייועד להתפתחות עסקית של חצור הגלילית, שתאפשר לה להגדיל את הכנסותיה מארנונה, לטובת החינוך, התרבות והחזות של העיר. זהו צעד להקטנת חוסר הצדק ואי השוויון בחברה הישראלית. צעד ראשון, ואני מקווה שיהיו עוד כדוגמתו במקומות נוספים בארץ.

* האם אבות יקבלו רטרואקטיבית את חופשת הלידה?

* התייחסות נוספת לראיון החלול עם נתן זך ב-"7 ימים": ממש מצער להיווכח כיצד משורר דגול, שכתב שירה נשגבת כמו "כולנו זקוקים לחסד", "אני רוצה תמיד עיניים", "ציפור שנייה", "לא טוב היות האדם לבדו" – ועוד נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, מתדרדר לכזאת תהום של רדידות אינטלקטואלית, רפיסות רעיונית, סתמיות, הבל וריק. הלב כואב. ומצד שני, הרי ברור שכל הנפיחוֹת הללו תתנדפנה כלא היו ובמהרה לא יישרד מהן אפילו ריחן הרע. מה שיישאר עמנו, לנו ולדורות הבאים, זו שירת חייו הגדולה.

* הוכברגר, ראש עיריית רמת השרון, יצא לחופשה עד תום משפטו. בתסבוכת שנוצרה – כתב אישום, הדחה בידי בית המשפט העליון, מתן אפשרות להתמודד, ניצחון בבחירות, עתירות לבית המשפט בדרישה להדיחו; דומני שהפתרון של חופשה עד תום ההליכים הוא הפתרון המיטבי. יש לקוות שעמיתיו גפסו ולחיאני ינהגו כמותו.

* בכוונתי להציג את מועמדותי לתפקיד ראש ועדת ההיגוי הבין משרדית להיערכות לרעידת אדמה. לדעתי, יש לי הכישורים המתאימים. גם אני יכול להסביר בטלוויזיה שיש שתי אפשרויות. האחת, שתהיה רעידת אדמה. השניה, שלא תהיה רעידת אדמה.

* אלכס לכיש שיבח אותי על ששיבצתי בהערותיי דברים בשבח המופת המנהיגותי של אברהם אבינו בפרשות "לך לך" ו"חיי שרה" וקריאה למנהיגי ישראל ללכת בדרכו, בחינת "מעשה אבות סימן לבנים". לכיש קורא לי להרבות בכך גם בעתיד. ואני רוצה לשאול את מר לכיש, בינינו, כשאף אחד לא שומע, האם הוא בטוח שבפרשת השבוע, פרשת "תולדות", נוהגים יעקב ורבקה באופן הראוי ל"מעשה אמהות ואבות – סימן לבנות ולבנים"?

הרי אם לנסח את התנהגותם בפרשה בלשון משפטית בת ימינו, ההגדרה היא "מירמה והפרת אמונים."

ומה בכל זאת ראוי ללמוד מן הפרשה? בניגוד למה שנראה בראיה שטחית, מעשיו של יעקב בפרשה לא הפכו אותו לאבי האומה. ההיפך הוא הנכון, הפרשה מסתיימת כשהוא בשפל המדרגה, נאלץ לברוח מפני אחיו, ולעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ולנדוד לניכר בחוסר כל, כשרק מקלו בידו, ל-21 שנים קשות ומרות. רק המהפך החד בדרכו של יעקב, שהוכיח את עצמו ב-21 שנים של עבודה קשה, של הגינות, של עמידה בלחצים, של אהבת אמת וכד', איפשר לו לתקן את אשר עולל ובכך להיות ראוי לתואר המחייב אבי האומה, וגם זה – רק אחרי שבפגישתו עם עשו החזיר לו את הברכה שגנב ממנו במרמה. אך על כך כבר נקרא בפרשות הבאות.

* ביד הלשון. לא אחת אני מקבל בטוקבקים או בתגובות בפייסבוק, מחמאה על מאמר שכתבתי, בנוסח: "כל מילה בסלע." ואיני יודע אם להיעלב או להיות שבע רצון.

מי שכותב את המחמאה, רוצה להביע את הסכמתו הרבה עם המאמר, עם כל מילה שכתבתי. כל מילה כל כך חזקה – כמו סלע. כל מילה חקוקה בסלע – איתנה, בלתי מחיקה.

אלא שמקור הביטוי מציב משמעות אחרת לגמרי.

הסלע, במקרה הזה – אינו אבן. אין הוא החומר המוצק של כדור הארץ. הסלע הוא סוג של מטבע עתיק. בהשאלה לימינו – כל מילה בשקל...

מקור הביטוי הוא תלמודי: "מילה בְּסלע, שתיקה בִּתְרֵי." הביטוי אינו משבח דווקא את המילה, את הדיבור, את האמירה, אלא להיפך – את השתיקה, את ההימנעות מהמילה. בעברית: מילה בסלע, שתיקה בשניים (בתרי = בשנים. כמו "דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא" = אבא קנה בשני זוזים גדי אחד). כלומר – אם מילה שאמרת שווה סלע, השתיקה שווה כפליים. ולכן, מוטב היה שלא היית אומר זאת. חשבון כלכלי פשוט.

אז איך להתייחס לטוקבק בנוסח: כל מילה בסלע?

* * *

רון קרמן

מכתב של אב שכול

לכבוד ראש הממשלה מר נתניהו שלום רב,

בחרתי לפנות אליך במכתב פתוח עקב הדחיפות וקוצר הזמן. היום פורסמה רשימה נוספת של רוצחים שאתה הורית לשחרר. אותם רוצחים שרצחו ורוצחים בנו ללא רחם רוצחים שיעבו את שורות ארגוני הטרור במלחמתם העיקשת באזרחי ישראל.

זאת הפעם השנייה שבהינף קולמוס הורית לשחרר רוצחים שרצחו בנו משום שאנו חיים כאן בישראל. ביטלת באחת את כל המאמצים הכרוכים בתפישתם של אותם מרצחים, החל מאותם חיילים צעירים חדורי אמונה בצדקת דרכם שחירפו נפשם בדרכם לתוך קיני המחבלים על מנת להביאם לדין. מאות שעות דיונים במערכת המשפט הישראלית שלא חסכה באמצעים, ובדין שלחה את המחבלים והרוצחים לשלם את חובם לחברה – ירדו לטימיון. בהחלטתך הפוליטית מחקת באחת את המוסר והצדק. ובנוסף לכל – ראש ממשלת ישראל, הפרת באחת את הבטחות ממשלות ישראל לדורותיהם שניתנו למשפחות השכולות מעל הקברים הפתוחים.

כאשר עמדנו אל מול קברם הפתוח של יקירינו האמנו להבטחות השרים כי הצדק ימוצה ורוצחי יקירינו לא יראו אור יום. מזה שנים שבכל יום אני חושש שמא אגלה שוב שהבטחה זו נרמסת על ידי ממשלות ישראל, והסכין שוב חותכת בבשרנו רק שהפעם ראש ממשלתי אתה הוא זה שמסובב את הלהב עמוק בתוך ליבי, ומלבד פתיחת הפצעים נוסף גם הכאב הנורא של תחושת הניכור והזלזול בנו וביקירינו.

ראש ממשלת ישראל, אתה מפגין אטימות לרחשי העם ולמשפחות השכולות, אלה שמשלמים, ואחרים שעלולים לשלם את המחיר היקר ביותר. אלה שנאנקים תחת משא הזיכרון הכבד מנשוא יום יום ושעה שעה.

בשחררך את הרוצחים אתה פוגע בזכרם של כל אותם נרצחים שנרצחו עקב אוזלת ידן של ממשלות ישראל, שקצרה ידן מלשמור על חייהם. בעבור חופן "פוליטיקה" אתה דורס את המוסר, הצדק והערכים שעליהם חונכו דורות. מזה זמן מה שאוזניך נאטמו ואינך מתייחס לרחשי עמך, זו תקופה ארוכה בה אני חש שרגשות העולם והעם הפלסטיני קודמים לרגשות בני עמך ובני המשפחות השכולות! כאב, ששכל את בתו טל, תלמידת תיכון, בדרכה מבית הספר לביתה על הר הכרמל, אני חש כשק החבטות שלך! הפכתי אני, יחד עם משפחת השכול, למטבע שחוק העובר לסוחר, ופעמים רבות, רבות מדי, אתה שולף את שטר שחרור רוצחים על מנת לקדם מהלכים פוליטיים בזמן שאני וחברי לשכול נשחקים דק-דק תחת החלטותיך הלא מוסריות.

בספרך יעצת כיצד למגר את הטרור, שנים היתה ישראל דוגמא ומופת לעולם בלחימה והתוותה את הדרך לניצחון במלחמה בטרור – היום אתה הוא זה העומד בראש המחנה, והטרור מכה בנו יום אחר יום, נראה שישראל נכנעת לטרור בו בזמן שמדינות אחרות אינן נושאות ונותנות כלל עם ארגוני טרור, שלא להזכיר שחרור רוצחים. בחרת לשלם במטבע שאינו הפיך – שחרור רוצחים לחופשי. מאז השחרור הקודם נספרו עשרות פעולות טרור נגד ישראלים, ושלושה ישראלים שילמו לדאבוני בחייהם.

זה הזמן לעצור! זה הזמן לחשוב האם האור שאנו רואים בקצה המנהרה הוא אינו חלילה האור של הקטר הדוהר קדימה – הקטר שלבסוף יהרוג את כל מי שעומד בדרכו.

רון קרמן

אבי טל קרמן הי"ד

נהרגה בפיגוע קו 37 בחיפה, 5 למרץ 2003.

* * *

עמוס גורן

כשדמויות אופרטה צריכות לשחק טרגדיה

על "ימיה האחרונים של האנושות"

מאת קארל קראוס

בהקדמה שלו למחזהו "ימיה האחרונים של האנושות", שפורסם  ב-1926, כותב קארל קראוס:

"הצגת הדרמה, שעל פי מושגי כדור הארץ אמורה להימשך עשרה ערבים בערך, נועדה לתיאטרון שנמצא בכוכב מאדים."  קהל הבאים לתיאטרון כאן, על פני כדור הארץ, לא יוכלו לעמוד בכך, סבור המחבר, והמציאות המדממת, הבלתי הגיונית והבלתי נתפסת גורמת לכך שדמויות אופרטה צריכות לשחק את הטרגדיה של האנושות. 

הדברים הבלתי נתפסים המתוארים במחזה אירעו באמת, כותב קראוס, והמילים והביטויים הבלתי הגיוניים שמובאים בו נאמרו באמת; ההמצאות המבריקות ביותר הן ציטטות.

מבקר הספרות ברטולד פירטל הגדיר את המחזה "הספר המזעזע ביותר של הזמן הזה. הצגת הערבוביה הלשונית המאכלת של הלא-שפה ושל האנטי-שפה היא ההישג המרשים והמטלטל היצירה, ולהצגה הזאת יש אפקט של טיהור בזרם אדיר, כמו של מבול."

כל החברה האוסטרו-הונגרית, על מגוון עמיה ועממיה, מעמדותיה וקבוצותיה, מוצגת במחזה בפרטי פרטים. מתקבלת פנורמה אדירה של בני אדם, דרכי דיבור, השקפות עולם ופולקלור. מדובר בתמונה מלאה פרטים צפופים שהעלאתה על הבימה היא בלתי אפשרית מבחינה טכנית. כבר בתמונה הראשונה של המחזה, המתרחשת ברחוב הראשי של וינה, הרינגשטראסה,  מופיעות הדמויות האלו: מוכר עיתונים. מטייל ברחוב. אשתו. ארבעה קצינים.  שני סוכני חרש. פישל. וינאי. אשתו. מנוי ותיק של העיתון "נויה פראיה פרסה". המנוי הוותיק ביותר של העיתון "נויה פראיה פרסה". שיכורים אחדים. ארבעה גברברים וארבע נערות המטיילים בשילוב זרועות. המון אדם. פריץ ורנר. העלמה לוונשטאם. העלמה קרמדי. שומר. שני בורגנים זעירים. שני כתבים. מונית.

מובן שאין שום בימה, גם לא על המאדים, שתוכל להכיל את כל זה, אבל מי שרוצה להכיר את אוסטריה-הונגריה של תחילת המאה ה-20 ואת וינה, העיר שהיתה במידה גדולה, לטוב ולרע, בית היוצר של המאה ה-20, ימצא כאן במלואו ובצורה החיה ביותר את העולם של אתמול, כפי שהוצג לא על ידי אדם נוח ונעים כמו סטפן צווייג אלא כפי שהוצג על ידי פולמוסן חומצתי וחריף מעין כמוהו כמו קארל קראוס.

שתי דמויות, האופטימיסט והַרטנן, מופיעות ושבות ומופיעות לכל אורך המחזה.  האופטימיסט הוא איש טוב ומפרגן, מתון, סבלן ומכבד את הרשויות.

הרטנן מייצג את קארל קראוס עצמו – ביקורתי, חד ורדיקאלי.  מורליסט שמרני, תרבותי מאוד, אך רדיקאלי.

כבר משמות ספריו האחרים של קראוס אנו למדים עם מי יש לנו כאן עסק: "ליל וואלפורגיס השלישי", "השפה", "נתפס במילתו", "ספרות ושקרים", "שקיעת העולם בגלל מגיה שחורה", "מוסר ופשיעה", "משפט האומות".

קארל קראוס היה יהודי וינאי שהכיר ותיעד את הצביעות של הדור, לא אהב את היהדות, את הנצרות, את הקיסרות האוסטרו-הונגרית, את גרמניה, את הבורגנות, את הניוון האריסטוקראטי, את הוולגריות של קשי היום, את המיליטריזם, את השוביניזם ואת כל מי שדירדרו את אירופה של המאה ה-19 האופטימית אל המאה ה-20 המחרידה.

הוא היה מבקר הלשון המעמיק ביותר של זמנו, רגיש לדקויות ולניסוחים, והקדים בעשרות שנים את ג'ורג' אורוול ואת ויטגנשטיין בכך שמצא בסימנים לשוניים ובדרכי ביטוי את הצופן להתפתחויות של העתיד. הוא ראה את העתיד הקטסטרופאלי של אירופה זמן רב לפני שהתרחש, והפך את עצמו למיטרד ולמתריע בשער, כדי להמחיש לציבור את מה שעומד לקרות.

קראוס היה עיתונאי, סופר, מחזאי ומרצה. לעיתונו קרא "הלפיד" (שממנו קיבל אליאס קנטי את ההשראה לשם ספרו "הלפיד באוזן"). מעל לכול היה קראוס אמן הלשון הגרמנית וכתביו נראים גם כיום מודרניים, צלולים וגבישיים.  חומר מטלטל, מחריד ולעיתים גם מצחיק. 

הוא נולד ב-1874 בבוהמיה אך גדל מילדות בווינה ואת "הלפיד" יסד כבר ב-1899.  בתחילה היה עורך העיתון אך מ- 1912 ועד מותו היה גם הכותב היחיד, והפורה –  בו.  הוא היה אנטי יהודי, האשים את היהודים עצמם בצרותיהם, יצא אפילו נגד היינריך היינה, אך מלחמתו העיקרית, הגדולה, היתה נגד משחיתי טוהר הלשון.  כאן היה קראוס קנאי חסר פשרות.  הוא היה גם משורר, מתרגם של ספרות קלאסית ומעבד של אופרטות וקומדיות. 

* * *

קארל קראוס

רק למתאבדים יש עוד זכות קיום

מתוך "ימיה האחרונים של האנושות"

מערכה שנייה, תמונה 10

תרגום: עמוס גורן

האופטימיסט והרַטְנן בשיחה:

האופטימיסט: במצפון שקט אני יכול לטעון שמאז הכרזת המלחמה לא פגשתי בווינה שום איש צעיר שעדיין נמצא כאן, ושאם הוא בכל זאת נמצא כאן אינו בוער מרוב חוסר סבלנות שלא להיות כאן.

הרטנן: אני מסתובב מעט מאוד בין הבריות. אבל יש לי קשר לטלפון של החברה. וכבר בזמן השלום יכולתי, בלי להתאמץ יותר מדי, לשמוע שיחות על כל מה שהולך ברובע, על משחק פוקר מתוכנן, על רעיון לפתוח עסק, ועל איזה משגל שמישהו שואף אליו. מאז שפרצה המלחמה, דבר שלא גרם לטלפון הקיסרי להשתפר, השיחות הן בעיקר על בעייה נרחבת יותר ואני יכול לשמוע כל יום, אם קוראים לי לטלפון,  עשרות שיחות בסגנון: "גוסטל כבר יצא לשם והתייצב," "אז מה עם רודי?" "רודי כבר יצא לשם וגם הוא התייצב," "ופפי? האם הוא כבר בשדה?" "פפי קיבל הקסנשוס. אבל מיד כשיעמוד על הרגליים הוא ייצא לשם ויתייצב.". 

האופטימיסט: תיזהר.

הרטנן: למה? אני יכול להוכיח את זה. עוד יש שופטים באוסטריה.

האופטימיסט: מנקודת מבטך אתה בטח מברך על כל מתן פטור.

הרטנן: אכן כך, על כל מתן פטור. אני עומד על עמדתי. אבל המולדת לא עומדת על עמדתי ואלה שרוצים להיות חריגים נאלצים להראות שהם מתיישרים עם העמדה של המולדת ולא עם עמדתי. אילו הייתי מוכרח למות למען דבר מביש שכזה הייתי מגן על עצמי בטענה שהעניין הגיע לקיצוניות כזו עד שבמקומותינו זכות קיום יש רק למתאבדים. זוהי הזכות החופשית האחרונה שנותרה מול חובת ההגנה הכללית. 

האופטימיסט: אבל חריגים חייבים להיות בסופו של דבר. הספרות למשל, המולדת צריכה לא רק חיילים –

הרטנן: אלא גם משוררים. שיודעים לעורר באחרים את האומץ, שלהם עצמם אין.

האופטימיסט: המשוררים פועלים לגמרי מתוך המניע הנאצל ביותר. אתה לא יכול להתכחש לכך שהמלחמה חישלה גם אותם.

הרטנן: רובם התגייסו מתוך רצון להרוויח, המעטים שיש להם אופי התגייסו מתוך טפשות.

[כאן עוברים שני החברים לדיון במשוררים שונים המחייבים את המלחמה ובהם ריכארד דהמל, שהתגייס בעצמו, קרנשטוק שהוא נוצרי מאמין ואפילו איש דת מקצועי, האחים ווילראם, דרמן ואחרים, שהיו ידועים בשעתם וכיום נשכחו לגמרי. האופטימיסט מביע הערכה לתרומתם לצבאיות ולמולדת ואילו הרטנן מציג אותם כמנופחים, טועים ומטופשים.]

(ברחוב עובר טור של מגוייסים אפורי זקן(

האופטימיסט: אתה רואה, הם מתייצבים.

הרטנן: ועם זאת אינם מתגייסים.

האופטימיסט: כלומר?

הרטנן: הם מגוייסים על כורחם, מגוייסי חובה, כפי שהמונח קובע בצדק.

האופטימיסט: טוב, הם חייבים לצאת למלחמה.

הרטנן: נכון לגמרי, הם מוכרחים. גיוס החובה הכללי עשה מן האנושות משהו פסיבי. פעם היית יוצא למלחמה, היום לוקחים אותך למלחמה. רק בגרמניה יש חריג לכלל הזה.

האופטימיסט: כמו מה?

הרטנן: בקארלסרוהה קראתי כרזה גדולה: "שחררו את החיילים."  זה היה על השער של המפקדה הראשית. 

האופטימיסט: איך זה יכול להיות, הרי זאת בעצם מהפכה, איך המפקדה הראשית בקארלסרוהה יכולה –

הרטנן: כן, בעצם חיפשו פקידים בשביל הלשכה הצבאית ומדובר באזרחים שיבואו ויתייצבו כדי שחיילים שעובדים בלשכה יוכלו לצאת לחזית. זאת אומרת שאם כתוב "שחררו את החיילים" אז אנחנו צריכים להבין: "הכריחו את החיילים לצאת לחזית." אני מצדי חושב שהכרזה הגרמנית הזאת פעלה את פעולתה על כל המעמדות. ואפילו אם לא פעלה את פעולתה על כל המעמדות, הפיקוד הצבאי הגרמני יודע איך לאייש משרות פנויות של פקידים. מחסור במועמדים יכול להיות רק כשכל החיילים שבאים בחשבון כבר "שוחררו". 

האופטימיסט: הנרגנות שלך לא תוכל למנוע מהמפקדה בקארלסרוהה לפרסם מה שהיא רוצה.

הרטנן: חוץ מזה ראיתי עוד כרזה אחת תלויה בראש חוצות. בתחנת משטרה ראיתי כרזה שהטקסט שלה תפס לי את האוזן. זה הולך כך:

יותר מדי נוכלים כאן יש

גרשו אותם לתוך האש

הכו בהם, בבהמות,

שברו להם את העצמות

זרקו להם הרבה פצצות

ותעשו מהם קציצות

כלפי נוכלים אין שום חמלה

תפצפצו כל נבלה,

טרפו אותם כמו חיות

ותתגאו  "ברבר" להיות.

האופטימיסט: דברים כאלה אפשר למצוא גם אצל עמים אחרים.

הרטנן: לא צריך להכליל. אבל יכול להיות שהיית צודק. זה היה יכול להיות גם אצל האנגלים לו היה אצלם גיוס חובה כללי במשך כמה שנים.

האופטימיסט:  בגרמניה זהו מקרה מבודד.

הרטנן: אבל אנחנו רואים אותו רק בגרמניה. אותו גברבר שחיבר את השיר הזה יושב לו במשרד ונבהל כששקית נייר מלאה אוויר מתפוצצת.

האופטימיסט: נו, טוב –

הרטנן: ואותו בחור, כשהוא מתגייס, רוצח נלהב, מסובב את הסכין שלו בתוך גופו של אדם גוסס ומספר על זה בגאווה כשהוא חוזר הביתה, וכהרגלו נחרד אפילו מפיצוץ של שקית נייר.

האופטימיסט: אני לא מבין אותך. יש טובים ורעים במלחמה. אתה בעצמך אומר שהמלחמה רק מגבירה את הניגוד ביניהם.

הרטנן: בהחלט, גם ביני ובינך.  אתה היית אופטימיסט עוד בזמן השלום ועכשיו –

האופטימיסט: ואתה היית רטנן עוד בזמן השלום, ועכשיו –

הרטנן: עכשיו אני מטיל אשמת רצח אפילו על ביטויים לשוניים.

האופטימיסט: ודאי, למה שהמלחמה תרחיק אותך מאידיאה פיקס שלך?

הרטנן: נכון לגמרי. היא אפילו חיזקה אותי במחשבתי. נעשיתי קטן יותר לעומת המטרה הגדולה. אני רואה אפילו את נעימות הדיבור מגוייסת ואיך זה הולך נגד השפה. על גדרות התייל תלויים השרידים המדממים של מה שטבעי.

האופטימיסט: נו, באמת.  בעזרת הקפדה על דקדוק נכון אתה רוצה לנהל את המלחמה?

הרטנן: אתה לא מבין. אותי לא מעניינים כל מיני כללים אלא רק המשמעות החיה של הסך הכול. המלחמה היא על חייה ומותה של השפה. המשמעויות של המילים מתערבבות. גם הספירות מתערבבות והעולם שנוצר כעת הוא שטוף דם לעומת הישן בגלל השימוש המפחיד שעושים עכשיו בצורות הלשוניות. מילה כמו להביור, למשל. היום כשאנחנו "אוחזים בחרב" אנחנו אוחזים בעצם בפצצת גאז. וכך אנחנו  ממשיכים במלחמה הזאת עד הסוף המר.

האופטימיסט: זה קצת נשגב מדי בשבילי. הבה נישאר במציאות. המלחמה הזאת היא על –

הרטנן: כן, המלחמה הזאת היא על –

האופטימיסט: אידיאלים.  אם ללוחמים לא היה אידיאל לנגד עיניהם הם לא היו נכנסים כלל לשדה המערכה. זה לא עניין של מילים. כאשר לעמים יש אידיאל לנגד עיניהם הם נושאים את עצמם –

הרטנן: לשוק.

האופטימיסט: דווקא לשון הפקודות הצבאיות חייבת להתרחק באופן מובהק מהלשון הטריוויאלית שאליה אתה כל כך שם לב.

הרטנן: כיום הלשון הצבאית מתקרבת ללשון התיאטרון. כך, למשל, קראתי בפקודת יום חטיבתית: "בכל מה שנוגע לגבורה, לחרוף נפש. לאומץ לב מול פני המוות ולהקרבה עצמית, משיגות היחידות מן המדרגה הראשונה כל מה שאפשר להשיג." כך חושב עכשיו מפקד החטיבה על הבחורים שבהם התגאה ובטובתם רצה לפני המלחמה. הצורות הלשוניות הללו אינן מתאימות למצב המדמם הקיים.

האופטימיסט: האם אתה מתכוון מילולית למה שאתה אומר.

הרטנן: מילולית ועניינית, כלומר מילולית.

האופטימיסט: כן, יש ממש צלב על השפה. 

הרטנן: צלב על החזה,  אבל אני נושא אותו על הגב.

האופטימיסט: אתה לא מגזים?

הרטנן: אומה מתחסלת כאשר היא מאבדת את משמעות המילים של השפה שלה.

* * *

קובי גיסין

"יש עתיד" בכל העולמות

"יש עתיד" סבורה שהיא יכולה להמשיך ולשטות בציבור, ולמכור לו דבר והיפוכו. היא גם דואגת למעמד הביניים וגם דופקת אותו עד העצם. ועתה היא גם בעד נישואים אזרחיים וגם נגד הפרדת הדת מן המדינה. או שמשהו דפוק בחשיבה שלהם, או שהם כל כך מזלזלים באינטליגנציה של הציבור, עד שהם מאמינים שדבר כזה יכול לעבור.

מצד אחד הם מציעים שהמדינה תאפשר, בחקיקה בכנסת, להינשא – ולא משנה איך קוראים לזה – שלא דרך הרבנות, שלא על פי ההלכה היהודית, וכוונתם שהחוק יאפשר לאזרח לבחור בין נישואין ברבנות לבין הקמת משפחה שלא דרך הרבנות. אתם שומעים? האזרח יבחר!! כלומר הם יטלו מן ההלכה היהדות את שליטתה הכופה, והאזרח יוכל לבחור.

אינני יודע מה זה אומר מלבד נישואין אזרחיים למעוניינים בכך, כלומר הפרדת הדת מן המדינה פאר אקסלננס. טלו מההלכה את שליטתה הכופה – ונטלתם ממנה את היהדות שבה. אין הלכה בלא כפייה.

אבל "יש עתיד" אומרת, בד בבד, שהיא נגד הפרדת הדת מן המדינה. שיבושם להם. המוח העקום של מנהיגיה יכול לנסח אמירה כזאת: האזרח, על פי חוק, יוכל לבחור אם להינשא אצל הרב או לבחור בנישואין אזרחיים על ידי המדינה, אבל גם יוכל לומר שהוא יהודי ונוהג על פי ההלכה, כי הלא אנחנו "מדינה יהודית", אפילו שטרם קיבלנו אישור על כך מן הפלסטינים...

אבל אף אחד, ולא רק אנשי "יש עתיד", אינו מוכן להיכנס לעובי הקורה של הדיון בשאלה האמיתית מה היא מדינה יהודית. האם הכוונה למדינה דתית יהודית? ואלה האומרים שהכוונה למדינת הלאום של העם היהודי – למה הם מתכוונים בדיוק? העמימות הזאת יכולה להתחרות רק עם העמימות ההיא בתחום האחר. כולם, אבל כולם, רוצים ללכת בלי אבל להרגיש עם. כולם רוצים לחיות בכל העולמות, אבל אנשי יש עתיד עלו על כולם. ומנהיגיהם חייבים להבין שמנהיג חייב לדעת להכריע. מה שדרוש היום הוא הילד שיצביע על שר האוצר ויצעק שהוא ערום.

ואם לא יימצא הילד, נעשה זאת אנחנו בבחירות הבאות. לא נשכח, שעל אף כל המחלצות הצבעוניות של "ברית הזוגיות" באריג החדש, יש עתיד היא נגד הפרדת הדת מן המדינה. ונבוא עימה חשבון ביום פקודה.

* * *

יוסי אחימאיר

1. לוקה וקס: האמנות כשליחות

דברי פרידה שנשא יוסי אחימאיר בהלווייתה של האמנית יקירת תל-אביב, שתערוכת יצירותיה מוצגת בחדר העיון של מכון ז'בוטינסקי

זו פעם שלישית שאני מדבר על לוקה וקס בפומבי – וזו פעם ראשונה שאני מדבר בהיעדרה...

אנחנו נפרדים היום מאישה שכולנו אהבנו.

אנחנו נפרדים היום מאמנית, שכולנו השתאינו לנוכח מעיין יצירתה ותפוקתה.

אנחנו נפרדים כאן מיקירתנו, לוקה, שעד יומה האחרון נשארה צעירה ברוחה, אופטימית, חייכנית, מלאת הומור, אוהבת אדם,  ומעל לכל - אוהבת יהודים.

כל חייך, לוקה, היו רומן אחד מתמשך בינך לבין היהודים שלך, שנשארו מאחור ועלו כעשן השמימה.

גם ב-80 מתוך 102 שנותייך שאותן חיית בארץ-ישראל, לא שכחת את העיירה, השטעטל, על שלל דמויותיה וההווי שלה, את בעלי המלאכה, את המתפללים, את המחוללים, את הכליזמרים, את הנשים החסודות, את החתן והכלה, את העניים המרודים, את הצד האנושי-יהודי שבדמויות הססגוניות הללו, שמהם נפרדת בעלותך ארצה עם ישראל שלך, ועליהם, על היהודים שלה, ירד המסך בשואה הנוראית.

בדירתך בשיינקין, וליתר דיוק במרפסת המטבח, הם כמו קמו לתחייה. יצאו מבין אצבעותייך, דמות אחר דמות, יהודי אחר יהודי, עשויים מחימר ומארד, גודשים כל מדף וכל פינה בדירה הזו, שכמעט לא השתנתה בעשרות שנותייך בה.

"הם כל כך נחמדים" – נהגת לומר עליהם, על הפסלונים שיצרת באהבה, מתוך געגוע אל הנוף האנושי-יהודי שהקיף אותך בשנות חייך בפולין, כשהיית נערה צעירה.

ואכן, אי אפשר שלא לראות כמה אהבה היתה משוקעת בכל פסלון, בכל דמות שכמו הפכת בה רוח חיים.

בכישרון אמנותי מופלא, בלתי רגיל, שהתפרץ מתוכך בהיותך כבר בת 70 בערך, באנושיות ובחום, יצרת עולם ומלואו, כמו לקחת על עצמך שליחות – להחיות עולם יהודי-אנושי מזרח-אירופי, שהיה ואיננו עוד, להציגו לבני הארץ הזו, הדור הצעיר.

האמנות כשליחות!

בחברת שלל הדמויות הללו, הקפואות, העברת את שנותייך, נהנית מכל רגע של יצירה, אירוח, שיחה ואהבה.

העצב למראה הדמויות הזעירות, שכל פרט בפנים שלהם, בלבוש, בתנועה, היה מדוייק ומושקע, והכאב לנוכח הידיעה שמדובר בעולם יהודי מלא, שהכורת עלה עליו – מתערבבים בתחושת הנאה והתרוממות הרוח למראה יפי הדמויות, יפי היצירה האמנותית, הדיוק בפרטים.

"אלה לא פסלים, אלא יהודים" – נהגת לומר עליהם, בעיניים מתנוצצות. יהודים שמילאו עד תום את דירתך ואת חייך.

הרבה חברות וידידים היו לך, לוקה, הם ליוו אותך גם בשנותייך האחרונות, הם חגגו איתך את יום הולדתך המאה, כשאת משתובבת עימם כצעירה, והם היו לצידך גם בחודשים האחרונים.

ועתה כולם נאספו כאן, כדי להיפרד ממך – והפעם זה סופי – אישה קטנה-גדולה, אצילה, אמנית ביצירה ובנשמה, אשר העניקה שמחה גדולה לכל הסובבים אותה.

לוקה, השארת אחרייך הרבה יהודים, את היהודים שלך, שלעד ינציחו עולם יהודי ססגוני, שהיה ואיננו עוד, ובכל אחד ואחת מהן טביעת האצבעות של אימם-יוצרתן, פסלת וציירת כל-כך מיוחדת, נשמה טובה, שתחסר לכולנו.

נוחי בשלום לצד בעלך, ישראל, ממנו נפרדת לפני 22 שנה, ישראל וקס שחיבר אותך לעולמם של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, מורשת ז'בוטינסקי, בית"ר והאצ"ל, ואל מכון ז'בוטינסקי היקר לליבך, שבו לפי יוזמתך מוצגים להנאת המבקרים, מזה חמש שנים, כמה מן היהודים שלך, שבקרבם פעל ראש בית"ר בשנות השלושים, ולצידו – ישראל וקס.

זכרך ילווה אותנו תמיד בחום ובאהבה.

2. רצח אופי לאלוף שנרצח

הסתה יכולה להביא לאסון, הסתה יכולה להביא לרצח, הסתה יכולה להביא לכך שמטורף ישים קץ לחיי מנהיג. אבל יש גם הסתה שהיא בגדר רצח-אופי לאישיות, לאדם, למנהיג  שכבר איננו עימנו. זה מה שעשה עיתון "הארץ", במאמר המערכת הלא-חתום, ביום שישי שעבר.

"להתנער מגנדי" – קראה כותרת  המאמר, שבמרכזו ביקורת על שר הביטחון משה יעלון, על דבריו במליאת הכנסת, באזכרה לשר ולאלוף (מיל') רחבעם זאבי, שנרצח בידי מחבלים ערבים לפני 12 שנה. המאמר מטיל סחי ורפש על אדם שכבר אינו יכול להשיב למחרפיו.

המאמר מגדף את גנדי, קורא להתנער ממנו כשם שרוב הציבור התנער מהרב כהנא, ותוקף אותו על רעיון הטרנספר. המאמר קורא לבטל את החוק להנצחתו של גנדי וקובע כי אימוץ עמדותיו של גנדי יביא ל"סופה של המדינה שחזה הרצל וביצרו רבין ואחרים."

אילו גנדי היה בחיים ולא היה נרצח 12 שנה קודם לכן בידי טרוריסט ערבי, יתכן שבעקבות קריאת דברי ההסתה נגדו, קיצוני יהודי (משמאל!) היה מנסה לשים קץ לחייו של השר והאלוף, שאליבא ד"הארץ" מסכן את קיום המדינה.

מעבר לשלל הסילופים ודברי הבלע, אין במאמר ולו מילה אחת חיובית, על גנדי הלוחם, המפקד, ששירת הן בפלמ"ח, הן בצה"ל, שנתן את כל כולו למען ביטחון המדינה וביסוס עצמאותה, שחינך דורות של לוחמים על הזכות של עם ישראל לארץ-ישראל (אבוי...)  שהכיר היטב את הערבים ואת שאיפותיהם להשמדת ישראל, שידע לטפל בהם, ושחינך לאהבת ארץ-ישראל, בעשרות ספרים שערך  ובמוזיאון ארץ-ישראל שטיפח.

היו גם כתמים בחייו. אין זה סוד. עמדותיו של גנדי בנושאים מסויימים היו קיצוניות, בלתי מתפשרות, ובאו לידי ביטוי באין-ספור נאומיו מעל בימת הכנסת ובמאמריו, אבל אין לקחת ממנו את זכויותיו הגדולות במלחמות ישראל ובמאבק על תודעת הצדק הציוני והזכות לארץ-ישראל.

יותר מכל הכירוהו הערבים, ידעו שהוא אוייב מר להם – ועל כן כיבדוהו. גם הוא כיבד אותם, טען שמגיעות להם זכויות לאומיות, אבל לא בארץ-ישראל שהיא המולדת ההיסטורית של העם היהודי. טרנספר? – אכן כן, הוא העלה מחדש את הרעיון, שראשונים להעלאתו היו אבות הציונות הסוציאליסטית, עוד בשנות השלושים.

גנדי טען לטרנספר, אבל טרנספר מרצון, לא בכוח ולא בכפייה. ספק אם אפילו הוא האמין שהדבר אפשרי. ברור שאין הוא אפשרי, ברור שאף פלשתיני כיום לא יעלה על דל שפתיו, בגלוי ובפומבי, שאכן זהו הפתרון לסכסוך. גנדי דגל בפתרון לא מעשי זה, ואפשר לבקרו על כך, אבל לא לסלף את כוונתו.

במאמר ההסתה וההתקפה נגד "גנדי" – מאמר מערכת שמופיע מתחת ללוגו העיתון גם בערבית – עשה העיתון של עמוס שוקן, גדעון לוי, עמירה הס וזוהר אנדריאס עוד צעד בעמידתו הבוטה נגד אמיתות היסוד של הציונות ונגד כל היקר לעם היהודי שעדיין נאבק על חירותו, ביטחונו ועתידו בארצו.

מה חבל רק, שגנדי עצמו, לוחם ומנהיג, שעם חלק מעמדותיו התווכחנו, אינו עימנו זה 12 שנה, כדי להשיב בעצמו בעטו השנונה, לרצח האופי היהודי שנעשה לו בעיתון עברי, בעקבות הרצח הפיסי שביצעו בגופו שני ערבים.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 30.10.13

* * *

אוניברסיטת תל אביב

הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין

בית הספר למדעי היהדות על שם חיים רוזנברג

בימת החוקר של יום ג' – תשע"ד

מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל

על פרשנות המקרא לדורותיה ולגווניה

בהנחיית ראש בית הספר למדעי היהדות

פרופ' חיים כהן

פרופ' נורית גוברין, אוניברסיטת תל אביב

המבט לאחור – אשת לוט בספרות העברית

ההרצאה תתקיים ביום שלישי ב' בכסלו תשע"ד

(5.11.2013) בשעה 18:00

באולם 282 בבניין גילמן, קמפוס האוניברסיטה

מחיר כניסה: 50 שקל

הכניסה לסטודנטים בלא תשלום

חנייה בחניונים סביב האוניברסיטה

* * *

אוריה באר

חיים גורי

יפה עשתה מערכת "מאזניים", ובראשה העורך מיודענו משה גרנות, כאשר הקדישו את החוברת האחרונה למשורר, הסופר והעיתונאי חיים גורי. זאת במלואת לו תשעים. ועד מאה ועשרים. חיים גורי מלווה את המדינה מיום היווסדה, בשירים ליריים יפים וכן בעבודה ספרותית ועיתונאית טובה. זאת בעיקר בעיתון היומי "דבר" שהלך לצערי לעולמו לפני שנים רבות.

החוברת, בחלקה הראשון, מלאה במאמרים ביקורת של גדולים וטובים, ולא אלאה אתכם בדברים שנכתבו. אציין רק, שלי נגעו ללב ציטוט השירים הידועים של חיים גורי, "הנה מוטלות גופותיו", " באב אל ואד" וה"רעות", כולן מתקופת מלחמת השחרור. ואכן, קשה לתאר את השירה העברית,ללא שיריו הנפלאים של גורי.

אבל חיים גורי, שקנה את ליבי גם מרשימותיו על משפט אייכמן בתחילת שנות הששים, זכור לי אישית גם כאדם חביב ומפרגן.

מעשה שהיה כך היה. בשנת 1987, הועלה בתיאטרון " הספרייה", ברמת גן, מחזה פרי עטי בשם "כאילו בחלום". היה זה מחזה רומנטי על פרשת אהבים המתרחשת במושבה כנרת בשנת 1926 בין המורה במקום ובין פועל חקלאי, אצל איכרי המקום. הבמאי היה יגאל עזרתי, הזכור לטוב, והשחקנים, בוגרי" בית צבי" ברמת גן. ההצגה זכתה בדרך כלל לשבחים, אם כי דווקא מבקרת התיאטרון של "דבר", עיקמה את האף ולא כתבה בשבחה.

והנה, באחד הבקרים, התקשר אלי גרי בילו, מנהלה האגדי של " בית צבי", ואמר לי:

"אוריה, פתח את 'דבר'."

עשיתי כדבריו וקראתי בו כמה שורות שכתב חיים גורי על המחזה ועל ההצגה. זאת במסגרת כתבה על ענייני תרבות, ולאו דווקא כביקורת תיאטרון. חיים גורי אהב את ההצגה, הילל את המחזה, שיבח את השחקנים וסיים באומרו שמאד נהנה.

התקשרתי מיד לחיים גורי בירושלים, והודיתי לו על דבריו במילים נרגשות. גורי בשקט, ונראה גם בחיוך, התפלא על מה המהומה.

"כתבת מחזה יפה," שיבח ברוגע. "נהניתי מאוד וכתבתי מה שחשתי. אינך צריך להודות לי. מילאתי את חובתי העיתונאית בלבד. יישר כוח. והמשך לכתוב."

לימים נודע לי שחיים גורי אף המליץ בפני חבריו לראות את ההצגה.

אכן,לא רק משורר גדול, אלא גם פשוט בן אדם.

* * *

במלאת 50 שנה להופעת הרומאן הראשון שלו

"המחצבה" 1963

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים", 2013

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

עמוס אריכא

דיוקנו של המשורר המופלא טשרניחובסקי

רשימה זו מוקדשת לכל הישראלים השפויים

שמספרם הולך ומתמעט

שבעים שנה למותו של שאול טשרניחובסקי

לפני ימים אחדים מלאו שבעים שנה לפטירתו של אחד מגדולי השירה העברית לדורותיה, שאול גוטמנוביץ טשרניחובסקי. המשורר, שלא נסו טעמי שירתו הגדולה, נולד בשנת 1875 בפלך רוסי המוכר כיום כחלק מאוקריאנה. הוא הלך לעולמו בלילה שבין ערב חג הסוכות לחג עצמו, בירושלים, ביום 14 באוקטובר 1943. ברשימה זו אנסה לשרטט משהו מחיי הספרות בארץ במהלך מלחמת העולם השנייה, בעוד המנדט הבריטי קיים בארץ במלוא תוקפו. בן שישים ותשע היה המשורר במותו, והוא נודע גם כמתרגם מהשורה הראשונה ורופא שעסק ברפואה כל חייו.

על גדולתו של טשרניחובסקי כבר הרחיבו חוקרי ספרות. אני אעסוק בפכים קטנים, חסרי חשיבות, מפה ומשם, רובם דרך עיניו של ילד המתרשם מאווירת הנעשה סביבו ובקרבתו והזוכר היטב כיצד הקפיד אבא שכתבי טשרניחובסקי ימצאו במלואם בספרייתו, כולל סיפוריו הקצרים מהווי חיי הפצועים במלחמת העולם הראשונה. אציין רק שביאליק העריצו ואהבו, ואף הדגיש בהזדמנויות אחדות כי בטשניחובסקי הוא רואה את נסיך השירה העברית. מחוץ לזה שמעתי ולימים אף מצאתי אישורים לכך שביאליק התקנא כל חייו במשוררים שחזותם העידה על היותם כאלה, בעוד שמראית עצמו נחשבה בעיניו כשל פקיד אפור וחסר-חשיבות.

ביאליק הפחית מערך חזות עצמו. אולם דווקא פניו העירניים ריתקו עיני כל מי שנמצא בחברתו. ציירים רבים ציירו את דיוקנו ומהם נשקף אדם מרתק שהשראת יצירתו מלווה אותנו והוא כחי בינינו עד היום. אבל כל זה לא גרע מהערצתו משוררים ש"נראים באמת כמשוררים". אם היה זה שאול טשרניחובסקי יפה התואר, בעל ראש האריה המרשים כל-כך, או זלמן שניאור התמיר והמרשים בנוי, אותו הכיר ביאליק בנעוריו. זלמן שניאור היה נער בן שש-עשרה כשבא לראשונה להכיר את ביאליק בן העשרים ותשע שכבר נערץ כמשורר עברי ברחבי עולם.

אבל ביאליק גם אהב משורר נוסף שנחשב בצדק לגבר היפה ביותר בארץ-ישראל. למשורר הזה, איש רב עלילות וקוניאק, קראו אלכסנדר פן, שריגש את היישוב העברי של אז ברומן הסוחף שניהל עם כוכבת תיאטרון "הבימה" בעלת השם העולמי, חנה רובינא, שהיתה מבוגרת ממנו בשנים רבות.

"נשף חברים"

סיפורים כאלה תמיד היו מבחינתי חומר מסקרן ומרחיב אברות דמיון, מפני שחשתי כאילו בעצמי הייתי נוכח שם, כמו מדובר תמיד במשפחה המורחבת שלי, והייתי בן בית אצל דמויות רבות מהבוהמה של תל-אביב הקטנה. אחדים מהם הזכרתי ברומן "נשף חברים" (1994), שכתבתי על הבוהמה בשנות העשרים והשלושים בתל-אביב. על ביאליק מכבר היה בדעתי לכתוב ואולי עוד אתמודד עם המשימה הזאת. אבל הפעם אני מתמקד באפיזודת סיום חייו של נסיך השירה העברית, טשרניחובסקי.

הייתי ילד כבן תשע כשאבא לקח אותי לבית ביאליק ברחוב ביאליק בתל-אביב. שם בקביעות היו מקיימים את הישיבות של ועד אגודת הסופרים העברים, שהמזכיר שלה היה מינוי אישי של ביאליק עצמו, והיה זה המשורר הארץ-ישראלי המצוין, אברהם ברוידס, מידידיו הקרובים של אבא. היה זה כשנה ומשהו לפני פטירת המשורר ממחלת הלוקימיה. טשרניחובסקי נחשב אצלנו, ילדי תל-אביב, כיצור מוזר. מחד הוא משורר נערץ, מאידך היינו צוחקים כשמישהו היה מזכירו כ"ממשמש אשכיהם הקטנים של תלמידי תל-אביב." טשרניחובסקי לצורך פרנסתו שימש כרופא העירוני של מחלקת החינוך בעיר.

חברי הוועד נפגשו תמיד לישיבותיהם בחדר צדדי בבית המשורר המנוח. בראש השולחן ישב הנשיא טשרניחובסקי, שנבחר לתפקידו מיד לאחר מותו של ביאליק מניתוח שעבר בווינה בשנת שלושים וארבע. לידו ישב מזכיר האגודה, ובמרחק קצר ממנו אבא, שהיה אז חבר הוועד הצעיר ביותר. אני חיכיתי בחוץ, מעבר לדלת הפתוחה, אבל יכולתי לשמוע את הנאמר ולראות כמעט את כל המתוועדים. התברר לי כי לנשיא הוועד ולחבר הוועד יוסף אריכא היה תחביב משותף; שניהם רשמו רישומים שונים תוך הקשבה לדברי אחרים. אחר-כך למדתי שהמשורר אהב לשרטט דמויות ואילו אבא שירטט לעצמו בעיקר מבנים דמיוניים מפתיעים, כשייכים לעולם של המחר הנעלם.

אברהם ברוידס ויוסף אריכא מוזעקים לירושלים

זמן קצר לאחר שמלאו לי עשר שנים, בבוקר יום החג הראשון של סוכות 1943, הופיעה לפתע ליד ביתנו בצפון העיר, ברחוב מיכה מס' 3, מונית ומתוכה יצא בבהילות חברו של אבא, מזכיר האגודה אברהם ברוידס, שעלה בבהילות במדרגות לדירתנו שבקומה השנייה. הוא הסתגר עם אבא בחדר הכתיבה וכעבור רגע יצאו שניהם לאחר שאבי החליף דיבור קצר עם אימי, ממנו למדתי שעליו לנסוע בדחיפות לירושלים. הוא לא הסביר למה ומדוע, אבל ציין שזה קשור בטשרניחובסקי. הוא רק הוסיף שיתכן והנסיעה תימשך שעות רבות. כעבור דקותיים ראיתי את המונית מתרחקת בין החולות הלאה משם.

חייו של המשורר הדגול היו מורכבים ולא אעסוק כעת בצידיהם השונים. יכול אני רק לומר שצריך לקום סופר בעל כישרון בכדי לכתוב את פרשת חייו. אבל מבחינת החומרים האישיים הקשורים בו, זהו מחוז של עלילת חיים נפתלת בה שזורות מצוקות עולם ושינויים מפליגים שחלו בתולדות ההיסטוריה האנושית ובעקר בשלבים בהם התעצם הישוב העברי. עבורו, של מי ששוטט כבן בית בתרבויות שונות, היתה תקווה שאולי תצמח בארץ חברה עברית שניתן יהיה לראות בה התגשמות משאלות-לב.

אתמקד בנקודה אחת, במחוייבותו של המשורר לרעייתו. לא בכל יום מתקיים במחוזנו איש אשכולות כטשרניחובסקי, שיופיו ואישיותו משכו אליו נשים, מהן שאינן מבנות העם היהודי. הוא, שהיה בעל שדות השכלה אוניברסלית, מעולם לא היה שייך ליהדות קיצונית ולא פסל אדם בגלל מוצאו השונה. מעולם לא נהג כך. חכם-לב שכמותו אהב נשים על-פי מידת נשיותן. נאמנותו להן חתומה בכמה פרשיות שמשהו מהן ידוע לחוקרי חייו ושירתו.

פגישת אוהבים בנכר

בעת לימודי הרפואה שלו באוניברסיטת היידלברג פגש המשורר את מי שעתידה היתה להיות רעייתו האחת והיחידה, משכילה בת אצולה רוסיה בשם מלַניה קרלובנה פון גוזיאס-גורבצביץ (1879–1971). הנשואים האלה הם שכנראה הרחיקו אותו מעלייה לארץ כבר בשנות העשרים, גם כאשר היה קרוב ביותר להגשמת צעד זה. כנראה שמלניה לא התלהבה מהרעיון "הציוני". במשך שנים הם ניסו למצוא לעצמם ארץ אחרת, הרחק מברית המועצות שלאחר המהפכה, אך לא נמצא להם בית.

רק ב-1931, הם עלו לארץ עם בתם היחידה והשתקעו בדירה צנועה ברחוב אחד העם בתל-אביב. נראה כי מלניה לא הסתגלה לסביבתה והפכה לפראבוסלאבית אדוקה, וכעבור שנים אחדות ביקשה להתבודד במנזר בירושלים. מפלט למצוקותיה נמצא לה כשעברה עם בתם להתגורר בקביעות במנזר סן סימון בירושלים, בסמוך לבית הפטריארך היווני. שלב זה בחיי המשפחה המפוצלת מצא תיקון ארעי כשבחגים ובשבתות היה עולה המשורר לירושלים ומתגורר בחדר שהועמד לרשותו במנזר, ונמצא בקרבה לרעייתו מלינה ולבתו. סיפור חיים זה לעצמו הוא דרמה מיוחדת ואפילו מרגשת בדקויותיה מבחינת האמוציות הקלועות בו.

לימים נחלש המשורר ובריאותו נפגעה עד שהתברר כי לקה בלוקימיה. מאותה עת בבואו לירושלים טופל הרופא המשורר, בשהותו במנזר עם רעייתו ובתו, בידי רופא ירושלמי צעיר הקשור במשפחה שכבר היתה מושרשת בעיר מזה שבעה דורות. היה זה ד"ר שמחה ביגר (אביו של ידידי פרופ' גדעון ביגר), לימים מהרופאים הנודעים ששירתו בצה"ל מימיו הראשונים ועד לפטירתו בשנת 1973. בכל עת בה ד"ר טשרניחובסקי היה חש ברע בהיותו במנזר, היה מוזעק אליו ידידו ורופאו ד"ר ביגר.

לילה אחד, כשעה או שתיים לפני שפאתי שמיים מבשרים לידתו של יום חדש, צילצל הטלפון בדירתו של המשורר אברהם ברוידס שהתגורר בקומת קרקע ברחוב שמריהו לוין בתל-אביב. הצלצולים העירו את ברוידס משנתו אור ליום חג הסוכות. בצידו השני של הקו נמצא כנראה ד"ר ביגר, שדיווח למזכיר אגודת הסופרים, כי נשיא האגודה עצם עיניו לתמיד. ההודעה וכוונתה הקפיצו את ברוידס לפעולה. ברור היה כי צריך להעביר מיד את גופת טשרניחובסקי לתל-אביב לפני שהרבנות הראשית דאז תניח קשיים על לווייתו אם יוודע כי הוא מת בחדרו במנזר סן-סימון.

ברוידס החליט לצרף אליו את אבא הן משום שהיה חבר בוועד המרכזי והן משום ששלט היטב באנגלית, ואם יהיה צורך לערב את השלטונות בסיוע במשימה העדינה הזאת, כי אז ניתן יהיה לסמוך עליו. זו היתה הסיבה לנסיעה הבהולה במונית מיוחדת בבוקרו של יום החג. בהגיעם לירושלים צריך היה לטפל במסמכים המאשרים את פטירתו של המשורר גם במהלכו של חג, תוך כדי שמירה על סודיות מוחלטת. בתהליך זה היה שותף גם ד"ר ביגר רופאו, וכמה אישים נוספים שהפעילו עד שעות אחר הצהרים את האדמיניסטרציה הבריטית.

רק בלילה הוצאה בחשאי גופת המשורר מהמנזר והועברה ברכב מיוחד לעיר הלבנה כשהיא מלווה באברהם ברוידס וביוסף אריכא, למנוע סערת רוחות על-כך שגדול המשוררים העברים הלך לעולמו במנזר בירושלים.

אחרי חצות חזר אבא הביתה, עייף ואפור ושבור-לב. ישבתי בדממה ליד שולחן האוכל, היכן שאימא הניחה לפניו מיד משהו לאכול ולשתות בגלל מחלת הסוכרת הקשה שלו. רק אז הוא קשר מבט עם אימי רבקה  ואמר בקול צרוד: "טשרניחובסקי איננו, ריבה. הוא מת..."

פניו של אבא היו אפורים ועיניו נדמו מוצפות ברשתיות-דם. עדיין הוא התקשה להשלים עם פטירת המשורר וטרם הסתגל למחשבה שלאחר לכתו, תשע שנים אחרי ביאליק, עלולה המשבצת הנדירה שלהם להיוותר ריקה.

בבוא הבוקר שלאחר החג טופלו סידורי הקבורה בבית העלמין טרומפלדור. בין ההולכים אחרי ארונו נמצא גם סבי, המחנך, העורך והסופר פנחס שיפמן בן-סירה, ידידו של המשורר ומוקירו, שגם הוא נפטר ממחלה ממארת כשנתיים לאחר מותו של טשרניחובסקי, ונקבר בקרבתו.

ההדיוטים שמתרבים בכפר המפוצל שלנו

במרוצת שבעים שנה שחלפו מאז אירעו ימים בעלי חשיבות בתולדות הישוב העברי בארץ-ישראל, והם מוכרים לכולנו. אולם גם חל בקרבנו שינוי חריף ומרחיק-לכת שעתיד לגרום לרעידת אדמה ביהדות המקומות והעולמית, ואולי עוד יגיע להתנתקות מוחלטת בין כתות חרדים לבין חילונים.

על הטירוף האמוני שנקשר גם בשמו של טשרניחובסקי, מצאתי הוכחה באינטרנט בעת גלישה בימים אלה.

תוך שיטוט שנועד להבהיר לי פרטים מסויימים ביחס לשורות אלה שכתבתי, נתקלתי בידיעה מלפני כחמישה חודשים, שבתחילה עוררה בי חיוך לעגני, ואחר-כך התחלף זה בעצבות אמיתית. מצאתי בה הוכחה לחששותי מכבר בדבר הסתאבותה של היהדות עד שאין להכירה. שינוי בתבונתה האנושית בקבלת האחר, והפיכתה למאובנת. תהליך שהתחיל בימי רחל אימנו ונמשך עד לאצילה הרוסייה שדבקה במשורר יהודי, מלַניה קרלובנה פון גוזיאס-גורבצביץ.

מסתבר כי מה שהקפיץ מתוכנו את הצווחנים הצדקנים וקרע מגרונם זעקות-שבר, היה האסון הנורא שנחשף בציבור משנודע כי בין גדולי המשוררים העברים מהתקופה המודרנית, שדיוקניהם יודפסו על שטרות כסף חדשים, נמצא גם דיוקן המשורר, המתרגם והרופא שאול טשרניחובסקי.

מיד נמצא הדיוט קופץ בראש שיצא בתביעה נסערת לבטל מיד את ההחלטה הקשורה בטשרניחובסקי, שהוא פסול מהיותו יהודי מתבולל, רחמנא לצלן, מחמת נישואיו לנוצריה.

האם חסרי אידיוטים ובעלי שכל פגוע אנחנו? מסתבר שתמיד מופיע אחד כזה לזעזע סיפי ארץ. הפעם מדובר במרצה מהאקדמיה, מאוניברסיטת בר-אילן, שפל-לשון להבחיל. ידיעה מתוך העתונות מדווחת כך:

"ד"ר חגי בן ארצי, מרצה באוניברסיטת בר אילן, תוקף את ההחלטה להפוך את המשורר שאול טשרניחובסקי ל'אייקון לאומי', כלשונו, בשל היותו נשוי לאישה נוצרייה, מילניה קרלובנה.

"אי אפשר להפוך אותו לסמל לאומי מאחר ומדובר באדם שבז לנושא הקריטי בזהות היהודית של התבוללות ונישואי תערובת,"  אומר ד"ר בן ארצי ומוסיף בהמשך: "אדם שהיה סמל של התבוללות ונישואי תערובת לא יכול להיות דמות מופת במדינת ישראל. אני אתקשה להשתמש בשטרות האלה. מדובר בפגיעה באתוס הבסיסי ביותר של העם היהודי שנאבק בהתבוללות ובנישואי תערובת."

אילו אני ממונה על ביטחון המתים, הייתי מציב מעתה שמירה על מצבתו של טשרניחובסקי. ביחס לבן-ארצי, אפילו איננו ראוי לגינוי על אווילותו וגסותו. בזה אשמים הוריו, שכן כדברי הבור בן-ארצי, עוד יסתבר כי המשורר הזה, שמת לפני שנים כה-רבות, ייהפך חס וחלילה ל"איקון לאומי". תמהני מה הוא היה עד היום הזה אם לא זה.

עברו מכבר הזמנים בהם התרגשו גדולי מדינה להשתעות בחברתם של משוררים ויוצרים. מכבר מובילים את ספינת הדגל "התרבותית" החדשה נשיאנו שמעון פרס וראש הממשלה. שכן אין כמותם להתרועע עם בעלי ממון ורבנים שוטים מוחלטים, המכרסמים בוקר וערב ביסודות קיומנו כאומה הראויה לזמנה.

דור דור ודורשי רדידותו ומעצבי עליבותו

עכשיו, כשאני ספון בביתי ומתבונן במלאכת מחשבה של גלף בשם יערי (שלצערי אינני יודע זוכר את שמו הפרטי!) – שהפליא לעצב את פניו של טשרניחובסקי והעניק את יצירתו זו במתנה לאבי שנים רבות לאחור מות המשורר, אני רגוע. שכן שלוות רוחי נגרעה ממני מחששי מאנשים כדוגמת אותו בן-ארצי מגוחך, שמא יחשבו אחרים שטיב העצם בו חרת יערי את דיוקן המשורר מקורו איננו ידוע, ותעלומה זו עלולה לפגוע ב"כשרות" היצירה.

ובכן, הרי העובדות לפניכם. באותן שנים, שנות המלחמה הגדולה, שימש אבי כמזכיר המחלקה הווטרינרית בעיריית תל-אביב. יום אחד, כשנה לאחר פטירתו של טשרניחבסקי, פגש אותו חברו יערי והתלונן לפניו שהוא מתקשה להשיג עצמות לגילופיו האמנותיים וביקש את עזרתו להשיג עבורו עצמות רחבות ככל הניתן מבהמות כשרות שנשחטו בבית המטבחיים שנמצא על גבעת טרשים גבוהה בצפון העיר, מאחורי רחוב אלכסנדר ינאי.

אבא, שתמיד נהג להיענות לפניות שונות אף משונות, עניין בבעיה זו את שני רופאי המחלקה, ד"ר לויט וד"ר גוסרסקי, ודאג שיערי יוכל להיכנס כרצונו לבית המטבחיים ולברור לעצמו עצמות מתאימות.

יום אחד נכנס יערי למשרדו של אבא ובידו עצם מגולגלת בעיתון ישן.

"יוסף," הוא אמר לו, "מצאתי היום ברך של פרה שממנה אכין לך משהו."

הבעיה היתה שהעצם צריכה היתה להתייבש ולעבור טיפולים מיוחדים לפני שתשמש חומר ביד היוצר. אבל יערי הבטיח לאבא שבבוא יום, יגלף בעצם הברך הזאת את דיוקנו של המשורר הגדול שאבא היה כה-מיודד איתו.

עברו כעשרים שנה מאז, ויום אחד טיפס לדירתנו יערי והביא לאבא את הגילוף הנפלא בלוויית הקדשה אישית לאבי ולאימי.

לאור עובדת היותנו מוצפים כיום בדמויות שוליות-תמהוניות כמו אותו בן-ארצי מדקדק בהבלים, אני מאושר לדעת כי העצם של טשרניחבסקי כשרה למהדרין ולא יבולע לי.

אגב, גם טשרניחובסקי, כביאליק, צוייר בידי ציירים רבים. אחת היצירות החשובות האלה שמציגה את ראש הארי המרשים שלו, צויירה במכחוליו הרגישים של הצייר היהודי הנודע ליאוניד פסטרנק, אביו של המשורר והמספר בוריס פסטרנק, חתן פרס נובל. הדיוקן הגדול והמרשים הזה תלוי עד היום באולם המרכזי בבית אגודת הסופרים העברים ברחוב קפלן בתל-אביב, הנקרא על-שמו של טשרניחובסקי. כדאי לבקר שם לפני שיופיעו כדרכם באחד הלילות בריוני גבעות לגבות תג-מחיר בהשראת "אנשי רוח קדים" כבן-ארצי ההוא, וגבייתם תיעשה באמצעות פגיעה בציור הדיוקן של המשורר הקסום שאהב את אשתו עד שנעצמו עיניו.

* * *

ראה אור הספר

באוהלי ישמעאל

תולדות היהודים בארצות האסלאם

מאת: מרטין גילברט

תרגום: לבנה זמיר

כנס הפקות הוצאה לאור

382 עמודים, 149 שקל, כריכה קשה, בליווי מפות ותמונות

"זהו ספר לאלה הרוצים בהישג יד על המדף, את העובדות על חיי היהודים בארצות האיסלאם, מימי מוחמד עצמו – המובא כאן בפרק מבריק ומרתק – ועד לסכסוך הערבי-ישראלי של ימינו. המפות האיכותיות של סר מרטין גילברט וכתיבתו הברורה והסוחפת, הופכות ספר זה למקור אמין וקל לקריאה."                                                  

 הרמן ווק

בימים אלה רואה אור הספר "באוהלי ישמעאל, תולדות היהודים בארצות האיסלאם" מאת הסופר וההיסטוריון הבריטי הנודע סר מרטין גילברט. הספר יוצא בד בבד עם החלטת וועדת השרים לענייני חקיקה בכנסת,  על יום לאומי שיצויין מדי שנה, לזכר מעל 850,000 היהודים שברחו או גורשו מבתיהם במדינות ערב לאחר הקמתה של מדינת ישראל.

ספר זה הוא חלק מסיפורו של עם ישראל, שהוזנח ולא סופר – סיפורם של למעלה מ-55% מהאוכלוסיה של מדינת ישראל, שאבות-אבותיהם הגיעו לכאן מעיראק, מצרים, סוריה, לבנון, לוב, מרוקו, טוניסיה, אלג'יריה, איראן, תימן, אפגניסטאן, כורדיסטאן, ועוד.

"באוהלי ישמעאל" הוא ספר היסטוריה פופולארי, המביא לראשונה ובצורה סוחפת ומרתקת  את חיי היהודים בארצות ערב והאסלאם, החל מבואו של מוחמד לפני 1400 שנה ועד לימינו אלה. עלילת הספר כוללת בהרחבה את האקטואליה של הקונפליקט הישראלי-ערבי, התנגדות הליגה הערבית להחלטת החלוקה של האו"ם, אשר יצרה שתי קבוצות של פליטים: הפליטים הפלסטינים – והפליטים היהודים מארצות ערב. האיבה נגד יהודים שהפכה לאיבה נגד הציונות והציונים במחצית המאה העשרים, הרדיפות והגירוש, שרוקנו את ארצות-ערב מכמיליון יהודים, אשר הותירו את כל רכושם ומורשתם מאחור.

בהתרפקו על הסיפור המקראי של ישמעאל ויצחק, מרטין גילברט, לוקח את הקורא אל המקורות של מערכת יחסים טעונה, המשתרעת על 1,400 שנות היסטוריה – החל מסירובם של יהודי מדינה לקבל את מוחמד כנביא, עבור דרך הכיבוש הצלבני של ארץ הקודש, הסוּלטַנאת המוסלמיים הגדולים, ועד לימינו אנו. הוא בוחן את השפעתה של הציונות במחצית הראשונה של המאה העשרים, ההתנגשות הלאומית בתקופת מלחמת העולם השנייה, העזיבה המאולצת של 850,000 יהודים והגירושים ההמוניים מארצות מוסלמיות לאחר הקמתה של מדינת ישראל, במלחמת ששת הימים ואחריה, ועד לרגישויות הפוליטיות העכשוויות במזרח התיכון.

הספר 'באוהלי ישמעאל' שופך אור על תקופה של הזדמנויות ושגשוג ליהודים בארצות מוסלמיות, ממרוקו ועד אפגניסטן, השזורים בפתיחות מוסלמית, אומץ ותמיכה מחד, ופחד וטרור מאידך. בהסתמכו על מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמים, גילברט נעזר בארכיונים כמו גם בזיכרונות ועדויות אישיות, כדי לחשוף את הקול האנושי של הסכסוך בן מאות השנים. בסופו של דבר, סיפורו של גילברט על סובלנות הדדית בין מוסלמים ויהודים, שופך אור על אירועים שוטפים ותבנית לעתיד.

הפרק "חיים חדשים בארצות חדשות," מספר על קליטתם הקשה אך מוצלחת של הפליטים היהודים מארצות ערב בישראל, על הישגיהם הבולטים של רבים מתוכם. זאת לעומת הפליטים הערבים-פלסטינים – שמנהיגיהם הותירו אותם במחנות הפליטים, על ילדיהם, נכדיהם וניניהם והנציחו את מעמדם כפליטים.

בין היתר, מפרט הספר את תנאי מעמד הד'ימי, בו היו שרויים היהודים בארצות ערב, כאזרחים מושפלים, נרדפים, עם טלאי צבעוני על הבגד, כולל תשלום הג'יזייה – שהוא מס הגולגולת. בשנת 1947, לאחר ההחלטה על החלוקה, יצאו "האחים המוסלמים" בקריאה כי יש להחזיר את יהודי מצרים למעמד הד'ימי, שבוטל 100 שנה קודם לכן (עמוד 206).

בפרק "החיפוש אחר הכרה" (עמ' 301), מונה הסופר את הצעדים שנעשו במהלך השנים, והמובילים היום להכרה בזכויות של כמיליון יהודים מארצות ערב, שהפכו לפליטים ואיבדו בכך את רכושם, את מורשתם וזהותם. וכן התפתחות חשובה שאירעה ב-1 באפריל 2008, כאשר הקונגרס האמריקאי אישר פה אחד את ההחלטה מספר 185, המהווה הכרה רשמית ראשונה של ממשלה כלשהי, בשוויון זכויות לפליטים היהודים ממדינות ערב. והכרה בכך, שכל הקורבנות של הסכסוך הישראלי-ערבי (הפליטים היהודים מארצות ערב והפליטים הפלסטינים) חייבים לקבל יחס שווה.

סקירה מרתקת זו של אלפי שנות נוכחות יהודית רצופה במזרח התיכון, צפון אפריקה והמפרץ הפרסי, באה בין היתר גם להוכיח ולהעניק לגיטימיות מלאה של עם ישראל על אדמתו.

הספר מכיל 20 מפות של האזור,שנערכו על-ידי הסופר, המציגות את הנוכחות היהודית בארצות ערב והאסלאם, בכל שלב משלבי הספר. כמו כן, הוא מכיל 90 תמונות ישנות ועתיקות המשקפות את חיי היהודים בארצות האסלאם, מהמאה התשע עשרה ועד מחצית המאה העשרים.

סר מרטין גילברט, סופר בריטי ואחד מההיסטוריונים המובילים, חיבר יותר מ-80 ספרים, ביניהם הביוגרפיה הרשמית של וינסטון צ'רצ'יל בשישה כרכים, היסטורית מלחמת העולם הראשונה והשנייה בשני כרכים; ישראל: היסטוריה, השואה, היסטוריה של המאה העשרים בשלושה כרכים, ותשעה אטלסים היסטוריים חלוציים, כולל האטלס להיסטוריה יהודית והאטלס של הסכסוך הערבי-ישראלי.

בשנת 1995 קיבל את תואר האבירות הבריטי, עבור שירותיו להיסטוריה הבריטית וליחסים הבינלאומיים,  ובשנת 2009 מונה לחקירת מלחמת עיראק מטעם הממשלה הבריטית.

גם בישראל, זכה בתוארי-כבוד רבים. בין השאר הוענקו לו תארי "דוקטור לשם כבוד" באוניברסיטת חיפה (2004), באוניברסיטת בן-גוריון (2011) ובאוניברסיטה העברית בירושלים. "באוהלי ישראל" הוא ספרו העשירי המתורגם לעברית.

[דבר המפרסם]

* * *

יהודה דרורי

המאבק המתועב נגד התעודה הביומטרית

תעודת הזהות הביומטרית, בהבדל מתעודת זהות רגילה, מלאה בפרטים מזהים של נושאה כמו טביעת אצבע ותווי פנים,ולפיכך קשה ביותר לזייף אותה. התעודות הביומטריות תגרומנה אצלנו לבטח למהפכה של ממש מבחינה ביטחונית, כלכלית ודמוגרפית. אז מי הם אלה הנלחמים בה?

לאחרונה מופצת באינטרנט מצגת מהודרת ויקרה – ללא סימן מי מפיץ ומי מימן את הכנתה – ומטרתה: לטרפד את מפעל השינוי של תעודות הזהות הרגילות שלנו לתעודות ביומטריות. אני מניח בביטחה שאלו שעושים זאת אינם דורשים את טובת המדינה אלא מטרתם לפגוע במדינה!

היכן הנזק כיום?

תעודת זיהוי ביומטרית מתעתדת להיות המסמך האישי הכי חשוב במדינה מכיוון שהיא לא ניתנת לזיוף ומזהה כל אזרח ישראלי ככזה! – 300,000  תעודות זהות מזוייפות נמצאות כיום בישראל. בנוסף, ישנם עשרות אלפים של פועלים זרים ללא היתר ושבח"ים מהשטחים (כרבע מיליון!!) – ללא תעודות בכלל,  ונכניס גם את אותם 20% מהאזרחים שאינם מחזיקים בתעודה כדי לא לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי! נזכור את אותם החרדים המחזיקים באלפי תעודות זהות של מתים שממשיכים להצביע בקלפי... וישנם עשרות אלפי חרדים החיים בחו"ל ומושכים את הביטוח הלאומי שלהם על בסיס תעודת זהות שקיבלו כאשר עשו עליה לארץ ל...שנה אחת בלבד...

"ברית" המתנגדים

הנזק למדינת ישראל מההפקרות שבחוסר תעודות זהות אמינות עולה למדינה בכ-7 מיליארד שקל בשנה!

אז מי בעצם נגד התעודות הביומטריות (חוץ מקהילת האנרכיסטים העלובה השוללת כל זהות עם השלטון?)

מי הם אלו המפריחים באוויר סיסמאות על "צנעת הפרט","דיקטטורה" או "גניבת זהות"?

נתחיל בשמאל הישראלי שאינו רוצה לראות את כל השבח"ים והעובדים הבלתי חוקיים מגורשים מהארץ (כי זה לא "ליברלי" לטעמם...) – חלק מהם הינם  יפיפיי-נפש למיניהם, ערב-רב של פרופסורים פלצנים החברים באגודות לזכויות האזרח, שטוענים ש "זכויות" הבלתי-חוקיים בארץ יפגעו... שחלילה הפלסטינים שהסתננו לארץ יעצרו ויגורשו – ומסיבה זו מתנגדים כמובן כל ערביי ישראל, כי זה יפגע בשב"חים ובמעלימי המס שביניהם – ומתנגדים לכך החרדים, שלא יוכלו להשתמש בתעודות של נפטרים במערכות בחירות ובהונאת הביטוח הלאומי וכמובן גם... כל העולם התחתון והפושעים במדינה, כי הם מודעים לכך שיהיה קל למשטרה לזהותם ולתופסם.                

והיכן אתה עומד ?

אתה, כאדם הגון וישר, האם יש לך ממה לפחד? ואם מישהו יידע את טביעות הפנים או האצבע שלך, זה באמת משמעותי לחייך? ובכלל האם שאלת מי יהיה מעוניין לגנוב זאת? דיקטטורה?

אתה רואה שהלובי נגד התעודות הביומטריות הוציא כסף רב על המצגת... האם שאלת את עצמך: מי עשה זאת ולמה? שאלת מדוע הם לא אומרים מילה נגד פספורטים ביומטריים (שכל אזרחי המדינה יחוייבו לקחת בצאתם לחו"ל כי בקרוב ארצות רבות בעולם לא יאפשרו כניסה למי שאין בידו פספורט ביומטרי) – כי פספורט ביומטרי מצביע על מי שאתה בדיוק... והוא כיום סטנדארד בכל השוק האירופי ממש כמו תעודת זהות ביומטרית שלנו...

אל תלך שולל אחרי הנבלים השוללים...                                            

* * *

קברט סטירי בבית היוצר בנמל ת"א האנגר 22

22.11. בשעה 10.30 בבוקר

כרטיסים: [40 שקל] 03-6113577

החזרה בתשובה בראי ההומור

הסופרת אורה מורג במופע חדש

עם הזמרת שרון שחל

הסיפור האישי משולב בפזמונים מקוריים מהווי החוזרים בתשובה.

מילים: אורה מורג

לחנים ועיבוד: רמי בר דוד

נסי קצת יותר להעמיק ו...

אני שוב נעלמת במקווה.

השבת השבת נכנסת עוד מעט,

נכנסת המלכה על הדקה.

הבעל הבוהמיין חוזר לפתע בתשובה. התמודדות הרעיה עם אילוצי המצוות החדשים: שבת, תשמיש, מקווה, כשרות ועוד. אורה מורג מספרת בדרך היתולית וגלויה את ספרה המצליח: "מאה תפוחים חדשים כולל מ.ע.מ". סדרת הטלוויזיה: "לתפוס את השמיים", שהוקרנה בערוץ 2 – המבוססת על הספר הזה, זכתה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים בירושלים, ובפרס האוסקר הישראלי לסדרות טלוויזיה.

[דבר המפרסם]

* * *

יונתן רטוש

הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)

 [השיחה נערכה בחודש יולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

חלק שני ואחרון של השיחה

אהוד בן עזר: מה לדעתך הסיכוי הריאלי להסדר שלום עם הערבים?

יונתן רטוש: אין מקום לשלום עם הפאן-ערבאות. אין מקום להסדר בין "ערבים" ו"יהודים", בין ציונות לפאן-ערבאות. אי-אפשר לעשות שלום עם מצרים, למשל, כל זמן שמושל בה נאצר, שהוא בראש ובראשונה אויבה הגדול ביותר של ארצו: הוא הכניס את ההגדרה העצמית הערבאית לחוקתה של מצרים. זוהי ריגרסיה חמורה לגבי תחייה מצרית, בניגוד גמור לאופייה,  לקו-התפתחותה ולקדמתה של הארץ. כל אבות מצרים המודרנית היו מצרים לאומיים, והסתייגו בפירוש מן ההזדהות עם הפאן-ערבאות. אין מקום לשום שלום עם תנועה ערבאית, ממש כשם שגם היהדות אינה יכולה להיות מטבעה חברה כזאת. יש למגר את יסודות הקביצה העדתית, הביניימית, בין הציונית ובין הערבאית, ולקלוט את כל האוכלוסייה במסגרת לאומית חילונית אחת, בלי הבדל מוצא דת ועדה, וממילא ישרור כאן שלום.

אהוד בן עזר: האם גישתה של הציונות אל הערבים, מראשית דרכה, יכלה להיות אחרת?

יונתן רטוש: הציונות, מעצם מהותה, לא יכלה לנקוט גישה אחרת. המאפיין את הגישה הציונית (המייצגת כאמור קביצה על יסוד עדתי) הוא חוסר-ההבנה האימאננטי לעצם מהותה של האומה העברית החדשה ולמציאות בארץ-הפרת, כולל מהותו של העולם הערבאי.

אהוד בן עזר: האם אינך חושש כי המלחמה הממושכת בה אנו נתונים תעצב דמות אדם ישראלי חדש, אשר כל כוחותיו מגויסים להבטחת קיומו הפיסי והלאומי, ושום בעיה מוסרית אוניברסאלית אינה מעניינת אותו? אדם שאופקיו צרים?

יונתן רטוש: אשר לאופקים הצרים, במידה שתופעה זו קיימת הרי זה צמצום-אופקים עדתי, פרי העדתיות. אשר ל"אוניברסאליות" – כשם שמבחינה ביאולוגית אין אדם סתם אלא הוא גבר או אישה, אלא אם כן הוא אנדרוגינוס – כך אין אדם סתם מבחינה סוציולוגית. כל אדם הוא בן לחברה מסוימת: אם משפחה, אם שבט, עדה, מעמד או לאום. בכל תקופה יש עקרונות-חברה מתקדמים ויש נחשלים. בתקופתנו, בכל אופן בכל הנוגע לעולם שמחוץ לאירופה ואמריקה הצפונית – העיקרון המקדם והמשחרר הוא העיקרון הלאומי, ואילו הכיוון הקוסמופוליטי, הנראה משום-מה בעיניך "מוסרי" יותר, רחב-אופקים יותר – הוא למעשה כיוון תלוש, עקור, ובפועל ריאקציוני. על כל פנים, זוהי משמעותו למעשה אצלנו, כאן, באזורנו, קוסמופוליטיות היא בפירוש עניין ריאקציונרי ולא מציאותי, כי אין הוא תורם, אלא מפריע, לפיתרון לאומי ולהתגבשות לאומית. אלה המנסים להבין את הנעשה באזורנו מתוך איזו גישה קוסמופוליטית, ולהציע פיתרונות ברוח כזאת – טועים לחלוטין, וסופם שהם תומכים בשעבוד האימפריאליסטי מחוץ, ובנחשלות הבניימית, החברתית, התרבותית והעדתית מבית. אולי מכאן אהדתם של החוגים הקוסמופוליטיים האלה לאותם מושגים מטושטשים כליל מבחינה עיונית של הציונות (או היהדות) מכאן ושל הפאן-ערבאות (או "הפלשתינאות") מכאן.

אהוד בן עזר: מה עמדתך בשאלת הפליטים הערבים?

יונתן רטוש: בעולם של ימינו מצויים כמה עשרות מיליונים של פליטים, כולם נעקרו ממקומות מושבותיהם עקב מלחמות ומלחמות-אזרחים. כולם יושבי ארצותיהם משך דורות ארוכים למדיי. למשל, כעשרה מיליוני גרמנים עקורי מלחמת-העולם האחרונה; לפחות חמישה-עשר מיליון הודים, עקב חלוקת הודו עם הפינוי הבריטי; מילונים, שאיש לא טורח לספרם, באפריקה, לאחר הסתלקות המעצמות האימפריאליסטיות; וכן בקוריאה ובווייטנאם. ניתן להוסיף על אלה אוכלוסיות אתניות שלמות בברית-המועצות: גרמנים, טאטארים, שנעקרו מחבלי מושבם והועברו על-כורחם למזרח האוראל לאחר הפלישה הנאצית. ישראל עצמה קלטה מאות אלפי פליטים ממזרח-אירופה, ובעיקר מן הארצות הערבאיות. אולי ראוי להזכיר  כי מלחמת העצמאות האמריקאית בשעתה העמידה מספר פליטים עצום: דומני כי כרבע מכלל תושבי שלוש-עשרה המושבות דבקו בכתר הבריטי ועברו, בתור פליטים, למושבות הכתר בקנדה.

עצם המעמד המיוחד של קומץ פליטי "פלשתין" מבוסס על תפיסה כוזבת, לא-מציאותית, המשותפת לציונות מכאן ולפאן-ערבאות מכאן. כאילו באו "פולשים" ציונים מבחוץ, גירשו את יושבי הארץ, והתיישבו במקומם. מה שאירע בפועל הייתה מלחמת-אזרחים (בדגלים עדתיים משני הצדדים, כאמור) בין בני-הארץ מכאן ומכאן. עצם נושא המלחמה היה הדור העברי של בני-הארץ (עם הנהגה ציונית עדתית, והוא שהכריח את ההנהגה להכריז על הקמת המדינה). במלחמת-אזרחים זו הכריע הדור העברי החדש את הפאן-ערבאות הביניימית. עצם ייחודם של קומץ הפליטים הפלשתינאים, פליטי מלחמת-אזרחים זו, מכל מיליוני הפליטים בעולם, הוא פרי אותה תפיסה ערבאית וציונית, ומוצר של כסף בינלאומי, בייחוד אמריקאי, המכלכל מחנות שלמים של פליטים והוא מנציח את הווייתם בתור פליטים מקצועיים שפרנסתם על התמדתם בהוויית הפליטים שלהם; הוויה זו, שנצורה מתוך סירוב פוליטי של המדינות השכנות לישראל – אותן שפלשו אליה עם קומה כדי להטביעה בדם, והובסו, – לקלוט  את האנשים הללו ולתיקון (normalize) את מצבם, כפי שנהגו בדרך כלל בכל הפליטים בעולם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך הייתה רצועת עזה, שמצרים שלטה בה בתור חבל כבוש זר, במשטר צבאי, בעוצר לילה של קבע, בהבדלה מוקפדת בין יושביה למצרים, באיסור הגירה למצרים – כדי להנציח, בכסף אמריקאי, את "הבעיה הפלשתינאית". ישראל, למשל, אפילו במתכונתה היום,  פותרת את בעיות הפליטים בעזה – קולטת אותם בעבודה, עושה אותם בני-אדם פרודוקטיביים. לשם פיתרון בעיותיהם האישיות של הפליטים אין צורך, כשם שאין אפשרות, להביא אותם אל מדינת ישראל של 1967, יש להביא את המדינה אליהם.

אהוד בן עזר: האם יש מקום בהשקפתך ל"ישות הפלשתינאית"?

יונתן רטוש: "פלשתין" בעולם הערבאי הוא אך כינוי לחבל ארץ (province) מעמק יזרעאל דרומה. זו גם משמעותו של המונח "בלד" שבו היו מכנים את "פלשתין" בערבית. אין כאן, ולא היתה מעולם לאומיות, לא לאום, לא מסורת מדינית, לא ייחוד אתני. (אגב: כמעט כל יושבי העמקים, החוף, וחלק גדול מן היישוב העירוני אף הם בני מהגרים מן הדורות האחרונים). עד היום אין בשום מקום שום תיחום ברור בין תנועה פלשתינאית לתנועה פאן-ערבאית. עצם הטיעון בשם "הפלשתינאים" והעם (people) ה"פלשתינאי" הונהג רק בשנים האחרונות, ו – דוגמת הסיסמה של "מדינה חילונית דמוקראטית רב-דתית" – לצורכי תעמולה בלבד, כדי לשבר את האוזן המערבית, בהעמידם את טיעונם על בסיס טריטוריאלי-לאומי כביכול, כמקובל במחשבה המדינית המערבית. את הטיעון הזה עיבדו בעצתם ובהדרכתם של תועמלני פ.ל.נ. האלז'ירים, ופיתחוהו אנשי סוכנויות הפרסומת המקצועיים ב"מדיסון אבניו"; ואיזו "מדינת חילונית, דמוקראטית ורב-דתית" הקימו ה-פ.ל.נ. באלז'יר ידוע היטב: גירוש בפועל של כל האוכלוסייה הלא-מוסלמית, למעלה ממיליון נפש, עם החרמת נכסיה, וכמיליון פליטים מוסלמים לנוספות; וכינונה של מדינה ערבאית מוסלמית טהורה, הנוהגת דיכוי כלפי המיעוטים הברבריים מבית, ואימפריאליזם כלפי כל שכנותיה בצפון-אפריקה.

הסיסמה ה"פלשתינאית" היתה תחבולה תעמולתית מוצלחת, בייחוד נגד הציונות העומדת על עדתיות יהודית, – אבל,  אין בה כדי ליצור יש מאין. היא עומדת על מחנות פליטים,    שעצם קיומם הוא מלאכותי, פרי לחץ של מדינות ערבאיות, והמוחזקים בכסף אמריקאי.  בפועל, "השאלה הפלשתינאית" בזירה המדינית היא בעצם רק מה יהיה גורלם של חבלי שומרון ויהודה, לאיזה מדינה יהיו שייכים, או בין איזה מדינות יתחלקו. וכן – מה יהיה גורלה של הממלכה ההאשמית הירדנית, עתיד משטרה, ומה שאולי קרוב יותר – בין איזה מדינות תחולק, וכיצד?

אגב, החסידים והחסידים-למחצה של "הישות הפלשתינאית" בישראל, מתכוונים בפועל רק לאפרטהייד עדתי: בנטוסטאן ערבית, חלשה, עם גבול ביטחוני ישראלי על הירדן, כדי שלא תיכלל בחיים הפוליטיים הישראליים אוכלוסייה לא-יהודית גדולה, שתפריע את העדתיות היהודית במדינה. זהו בפועל גם הרקע למדיניות "הגשרים הפתוחים" של ממשלת ישראל, המכוונת את התעניינותם של יושבי יהודה ושומרון לרבת-עמון.

אהוד בן עזר: כיצד תעכל השקפתך את עובדת קיומו של טירור ערבי, כחלק ממלחמה לאומית, על-פי דבריהם?

יונתן רטוש: בניגוד לדימוי רווח שארגוני-הטירור הערבאיים שוקדים עליו בתעמולתם – אין ארגונים אלה כלל וכלל בגדר מחתרת. אלה הם ארגונים-מטעם. הם נוסדו במצרים של נאצר, בתור כלי-שרת למטרותיו, וגויסו על-ידי השלטון המצרי מקרב מחנות-הפליטים בחבל הכיבוש המצרי בעזה. עיקר תקציביהם של ארגונים אלה בא, מראשיתם ועד היום, מקופותיהן של ממשלות בעולם הערבאי, והם פועלים בגלוי בהישען על שיתוף פעולה עם ממשלות. המקום היחידי שבו הם מוכרחים לפעול במחתרת באמת הוא בשלטון ישראל, וכאן פעולתם דלה ביותר. הם מורגשים הרבה פחות מן הפושעים והמתפרעים בכרכי אמריקה, למשל, וסכנתם כאן פחותה לאין-ערוך משל אלה שם. רמתם והסולידאריות בין חבריהם הנתפסים עלובה מאוד. כמעט כל הנתפס מסגיר כמעט תמיד את כל חבריו. יכולת פעולה דלה זו של הטרוריסטים בתחום ישראל עומדת בעיקר על הטלת הטירור שלהם ברחוב המוסלמי על-ידי רצח, בדרך כלל בלי שום הבחנה, של גברים, נשים וטף. גם יכולת זו של הטלת אימה עומדת במידה מכרעת על המדיניות העדתית היהודית, הדוחפת את הלא-יהודים להזדהות עם אויביהם; על כך שישראל לא סיפחה מיד את השטחים הללו, ולאוכלוסיהם יש אפוא יסוד לדאוג מפני אפשרות של החזרתם שוב לשלטון קודם. החזרתה של רצועת עזה לשלטון מצרי ב-1957 משמשת להם אזהרה חמורה: המצרים הוציאו להורג ועינו כל מי ששיתף פעולה עם הישראלים קודם לכן.

ארגוני המחבלים קיימים בעצם רק בשתי מדינות – בממלכה ההאשמית הירדנית ובלבנון. בשאר המדיניות הערבאיות, מצרים סוריה ועיראק, אין מניחים להם לפעול, או שהם בגדר חילות בלתי-סדירים הכפופים לממשלות מדינה ומדינה, פחות או יותר במסגרת צבאן. בממלכה ההאשמית ובלבנון הם יכולים לפעול בראש ובראשונה מהיותן החלשות ביותר במדינות הערבאיות. אמנם, צבאותיהן הקטנים של מדינות אלה יכולים להשתלט על ארגוני המחבלים בלי קושי רב: כוחם הצבאי של ארגוני המחבלים מועט מאוד – אבל הן נתונות ללחץ מתמיד וכבד מבחוץ, בעיקר מצד מצרים וסוריה, והוא המונע אותן מלהשתמש נגד המחבלים      במלוא כוחן. מופעל עליהן לחץ מדיני מבחוץ לבוא לכלל הבנה עם המחבלים, ולחץ של הסתה מבית: של האוכלוסייה המוסלמית בלבנון ושל אוכלוסיית הפליטים והמהגרים מפלשתין  בירדן. בתוקף זה השתלטו ארגוני המחבלים על כמה עשרות מחנות הפליטים המקצועיים          (החיים כאמור על כסף אמריקאי בעיקר, הניתן להם בפועל כדי שיתמידו בהווייתם הפליטית), המפוזרים במזרח הירדן ובדרום הלבנון, ומכוח השתלטות זו נתונות שתי מדינות אלה במצב של מלחמה אזרחית כמוסה המתגלעת מפעם לפעם בהתפרצות של התנגשויות גלויות.

אהוד בן עזר: מה הפיתרון המדיני הריאלי לכך, לפי דעתך?

יונתן רטוש: ברית כנען: ישראל, הלבנון, הר הדרוזים, הבדווים במזרח הירדן. סיפוח דרום הלבנון לישראל, אשר ישחרר את הלבנון במידה רבה מלחץ מוסלמי מבית, ומכאן, בכוח בריתה עם ישראל, גם מלחץ פאן-ערבאי מחוץ. כינון אוטונומיה דרוזית בהר הדרוזים, ברית עם הבדווים במזרח הירדן; ברית כנען כזאת תהיה ראשית הקץ לפאן-ערבאות, תפתור את בעיות הפליטים על בסיס אישי של קליטה פרודוקטיבית וחדלם להיות פליטים, כדרך שנפתרו בעיות הפליטים בכל העולם, ותשמש יסוד לברית-הקדם שתגאל את כל הארץ על כל עמה (people) מן הפאן-ערבאות הביניימית מבית, וכך תוציאה מתחום ההתנכלויות האימפריאליסטיות מבחוץ.

הבעיה שלנו היא בפועל פרק בתחייה הלאומית באזור המכונה כרגיל "המזרח התיכון": יוון, תורכיה, איראן, מצרים. בעצם "עולם הקדם", שכלולות בו שתי ההוראות, הוראת ה"עתיקות" (ancient) והוראות ה"מזרח" (Levant).

ארצות "עולם הקדם" כולן ארצות נחשלות במידה זו או אחרת. פיתוחם וניצולם של אוצרות הטבע בהן מפגר בהרבה לעומת התקנים של הארצות המפותחות. האדם נתון בהן בדרגת השכלה ובעולם מושגים מפגרים. יש לו ראיית עולם, ועימה תפיסה, רגש, או בעצם הרגשת השתייכות, הנגזרת לפי עקרון התארגנות "חמולי" (קלני) ודתי-עדתי, לא טריטוריאלי, לא לאומי. בלשון פשוטה – "עולם הקדם" עולו עודנו שקוע במידה רבה בתקופת ימי-הביניים.

סלע-המחלוקת בכל ארצות "עולם הקדם", גם אבן-הבוחן למידת יציאתן מגדרי ימי-הביניים – היא בעיית "מי אנחנו?" – ההגדרה העצמית.

ביוון: תחייה לאומית של העם ההלני העתיק, כנגד כנסייה נוצרית אורתודוכסית שלשון הקודש שלה יוונית.

בתורכיה: מדינה "תורכית" כנגד קיסרות "עותומאנית (מוסלמית)".

באיראן: מדינה איראנית לעומת מוסלמית.

במצרים: מדינה מרכזית בעולם המוסלמי דובר הערבית, או תחייה של מצרים הפרעונית.

ובישראל: מהדורה יהודית חדשה של התקופה היהודית הקלאסית, בת הפזורה, הידועה בהיסטוריוגראפיה היהודית בשם "תקופת בית שני", או – אומה חדשה, שבהיות לשונה עברית והיא קמה בארץ-העברים העתיקה, יש בקומה משום תחייה של האומה העברית העתיקה, מלפני היות היהדות. אגב, הביטוי "תקופת בית ראשון" הוא ביטוי אנאכרוניסטי מובהק: אנשי תקופות השופטים והמלכים לא היו מעלים על דעתם לכנות את תקופתם על שם בית-המקדש.

אהוד בן עזר: אולי תנסח את ההבחנה שלך בין עברים, יהודים וישראלים?

יונתן רטוש: בארה"ב משמש הנוסח האנגלי של "עברי" (Hebrew) מעין לשון של כבוד ליהודי, כשם ש"איזראליט" משמש לשון של כבוד ליהודי בצרפתית. אבל "עברים", "ישראלים" ו"יהודים" – משמעויותיהם המקוריות במקורות ברורות מאד ומהותיות בתכלית.

"עברים" הם כל בני "עבר", שהוא במובהק אפונים (Eponime) לכל "בניו", לא אך יהודה וישראל כי אם גם מואב, עמון וארם. המונח "עברים", האומה העברית, תואם את המכלול הקלאסי והטבעי הכולל את לשון המדינה, העברית, ואת המונחים המקראיים "ארץ העברים" ו"עברים". בני "ישראל" הם בעיני נוכרים – למשל מצרים – "עברים".

"יהודי" במקורו אינו אלא בן שבט יהודה, ואחר כך בן ממלכת יהודה (Judean). הפעם הראשונה שמופיע המונח "יהודי" משמעותו היום היא בתקופה הפרסית, ב"מגילת אסתר" – "מרדכי היהודי". התקופה הפרסית הייתה עצם תקופת התהוותה של היהדות. זו נוצרה בקרב צאצאיהם של כמה אלפים ממרום אצולת יהודה שהוגלו אחת-עשרה שנה לפני חורבן ירושלים בידי הבבלים: גלות יהויכין, שהביטה על "עם הארץ", כל שאר עם יהודה, ואין צריך לומר, על העברים – מגבוה. צאצאיהם השתלבו היטב בממלכת פרס ולא שמרו אלא על ייחודם העדתי, נאמר דוגמת ה"פרסים" בהודו היום. בניין-העל של הווייתם העדתית הייתה היהדות, ואת תפיסתם זו השליכו רטרואקטיבית.

"ישראל" היא במקורה יחידה תוך-עברית, פדראציה של מיספר שבטים עבריים, ואחר כך – ממלכת ישראל, ליתר דיוק: ממלכת שומרון. "ארץ ישראל" של יחזקאל, למשל, אין ירושלים כלולה בה, מאחר וזו נמצאת ב"יהודה". לימים, כמו הרבה מונחים עבריים עתיקים, נשתבש גם דיוק מובנו של השם "ישראל" וניתן בו הרבה והרבה ממה שלא היה בו תחילה. אכן, עצם בחירת השם "ישראל" למדינה שלנו היה ביודעים, בכוונת מכוון, שם מטושטש, שנבחר בשם טשטושו, כדי להשתמט מן הבחירה הטבעית, שעמדה אז בפועל – בין "מדינה עברית" (סיסמתן הראשונה של כל ההפגנות האנטי-בריטיות בשעתו) לבין "מדינה יהודית". והוא בעיקרו של דבר ההבדל בין מדינה לאומית-חילונית לבין מדינה עדתית-דתית.

אהוד בן עזר: האם ייתכן שאנשים יתעלמו כליל מעברם ההיסטורי?

יונתן רטוש: כאשר בני-אדם מדברים אצלנו על "עבר היסטורי" סתם, "עבר היסטורי" של "אנשים", והם מזהים עבר זה על-פי ההשתייכות לקיבוץ אנושי מסוים – אין הם אלא מציעים את ההגדרה העצמית הקיבוצית שלהם. יותר מכך – הם רואים מעין זכות טבעית לעצמם לכפות אותה הגדרה עצמית שלהם על זולתם. במקרה שלנו יש בזה בפשטות ניסיון מובהק של כפיית השתייכות דתית-עדתית בישראל.

אולי אטול דוגמה מאמריקה. הנשיא קנדי היה ממוצא אירי, האם היה אירי לפי לאומיותו? הנשיא רוזוולט היה ממוצא הולנדי, האם היה הולנדי לפי לאומיותו? במידה שהיו אלה אנשים דתיים, מתקבל ביותר ששמרו איש איש על דת אבותיו, אבל "עברם ההיסטורי" לא היה העבר ההיסטורי של אבות אבותיהם, אלא העבר ההיסטורי של ארצות-הברית. לגבי נינו, נכדו, בנו של איטלקי שהיגר בשעתו לארה"ב – האם "העבר ההיסטורי" שלו, שאתו הוא מזדהה, שאתו הוא נדרש להזדהות, הוא העבר של גריבאלדי ומאציני, או של וושינגטון וג'פרסון?

אהוד בן עזר: האם אתה מסכים, ורוצה בכך, שיקום דור חדש בישראל החסר כל עניין בהיסטוריה של העם היהודי? האם ייתכן, לדעתך – שלא יהא בעתיד כל קשר בין היהודי בארץ לבין בן-עמו בתפוצה? היקומו שני עמים שונים?

יונתן רטוש: להוציא קוסמופוליטים, שלפי שעה מכל מקום נמצאו אוטופיסטים, ובמקרה הטוב ביותר ניתן לחשוב שאולי יש בהם ניסיון לייצוגה של תקופה אחר-לאומית (post-), שטרם באה – הרי כולנו, חניכי המאה העשרים, ועוד יותר מכך שומרי מסורות התפיסה של המאה התשע-עשרה, נוטים לראות את האנושות חבורה (composed) אומות, ובכל חברה בעל ייחוד – "לאום", לפי הדוגמה של מערב אירופה. על-פי הלך-רוח זה נטו יוצאי הגטו היהודי במזרח אירופה ובאוסטרו-הונגריה (ארצות אשר נחשלו מאוד מבחינת ההתגבשות הלאומית אחרי המערב) – שיצאו מגדרי היהדות של ימי-הביניים, אבל לא רצו או לא יכלול להתבולל כליל באם הארץ – לראות גם ביהדות "לאום".

אפשר כמובן לדבר על עם (people) יהודי. אפשר לדבר גם על "עם ירושלים" או "עם הסוחרים". אבל אין היהדות, ולא היתה מעולם – "לאום". היהודים לא הנגידו מעולם את היהדות ל"צרפתים" או ל"אנגלים", כי אם ל"גויים" באורח כללי – כל שאינו יהודי. באורח מדויק יותר, מבחינה היסטורית – הנגידו את היהדות ל"נצרות" ול"איסלאם". הגדרה וראייה זו של היהדות בתור עדה דתית היו מקובלות על היהודים ועל זולתם, לכל הפחות על רובם הגדול, במשך כל הדורות, והיא המקובלת עד היום בלי שום ספק על רובם הגדול של היהודים, מחוץ לישראל (שבה בעצם רואים ביהודים בעיקר אך חומר לבניין המדינה). מנדס פרנס הוא בלי ספק, גם בעיני עצמו, בן הלאום הצרפתי, ועם זאת הוא יהודי. רובם המכריע של יהודי אמריקה נחשבים, ורואים את עצמם, בני הלאום האמריקאי, ועם זאת הם יהודים.

היהדות אינה לאום. ההגדרה הסוציולוגית ההולמת אותה ביותר הוא ה"מילט" בקיסרות העותומאנית בשעתה. בקיסרות זו התקיימה חברה במתכונת ביניימית מובהקת, מורכבת מפסיפס של עדות דתיות, כל אחת מהן יחידה סגורה, אנדוגאמית, בעלת מערכת שיפוט משלה ומנהיגות דתית וחילונית משלה. היהדות בתור יחידה עדתית-דתית, בתור "מילט" – לא היתה יוצאת דופן בקיסרות העותומאנית, כשם שלא היתה יוצאת דופן במסגרת החברה בימי-הביניים, חברה שעמדה על העדה הדתית. אין היהדות יוצאת דופן ו"בעייה" אלא בחברה הלאומית החדשה, העומדת על עקרון הלאומיות.

הדור הקם אצלנו, שרובו הגדול חילוני, אינו חש הזדהות עם ההיסטוריה של העם היהודי בפזורתו, הקשר בינו לבין היהודים בפזורתם הוא רופף ביותר, ומתרופף והולך. הוא חש בעצמו זהות אחרת. זוהי עובדה. על עובדה זו מקוננים יהודים וציונים רבים, מתריעים עליה זה עשרות בשנים, עוד לפני שהכניסו בני-הארץ את המושג "ציונות" למרכאות ונתנו בכך ביטוי עממי לתחושת הזרות. השלטונות היהודיים הנהיגו בשנים האחרונות לימודי "תודעה יהודית", ברוח התיאוריה היהודית והציונית – אך ללא הועיל. זרות בני-הארץ ל"יהדות" היא בעיקרו של דבר עדות מובהקת לזרות של כופי "התודעה היהודית" לבני-הארץ.

אם אנו משתחררים מן התיאוריות היהודיות והציוניות למיניהן על מה שהיה "צריך" כביכול לקום בארץ, ומסתכלים בעובדות עצמן, נוכל לראות כי עם התפשטות הרעיון הלאומי מזרחה, מאז ראשית המאה התשע-עשרה, החלה נובטת וקמה בארץ, כמו בהרבה ארצות הגירה במאות השנים האחרונות, אומה חדשה, האומה העברית החדשה. האומה החדשה קמה, בתוקף נסיבות שונות, בשפה העברית הקלאסית, שהיתה השפה המשותפת היחידה לעדות היהודיות השונות, ובארץ העברים הקלאסית, שהיתה השפה המשותפת היחידה לעדות היהודיות השונות, ובארץ העברים הקלאסית, שהייתה חבל מחוסר לאומיות בקיסרות אשר הלאומיות היתה זרה לה. התגבשותה של האומה החדשה נשתלבה עם תופעה של תחייה לאומית, שדוגמתה נודעה בכמה מארצות אירופה, בהישען על התקופה העברית הקלאסית, ימי השופטים והמלכים במונחי המקרא. ועקב השתלבות זו פעמו תחושת הזהות העברית והייחוד העברי כבר בדור העברי החדש הראשון, ולא אך כעבור ארבעה-חמישה דורות, כבארצות הגירה בדרך-כלל.

לדעתי זו המציאות. אגב, בני העולם החדש ואירופה פתוחים הרבה יותר מזולתם לראיית הדברים ברוח זו, להוציא, כמובן, בדרך כלל, את היהודים. עיקרה של העובדה היא שאין זהות לאומית בין בני הארץ לבין זולתם, וכמובן לא תיתכן זהות לאומית מצדנו עם אנשים שלאומיותם זרה, כלאומיותם של יהודי העולם בדרך כלל. אשר להיסטוריה, לא ייתכן כמובן שבני לאום מסוים יראו זהות בין ההיסטוריה הלאומית שלהם לבין היסטוריה של איזו עדה, דוגמת זו של היהדות.

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעים קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבדלה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות המערב נעשה לסמל של ה"זר", ה"אאוטסיידר" בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, חלק מן ממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל ברוב המקרים לעמדה ביקורתית רדיקאלית.

יונתן רטוש: אינני רואה את עצמי מוסמך לדון בשאלה אם אמנם אירופה המערבית, או העולם המערבי, אכן עברו את התקופה הלאומית והם עומדים בשחרה של איזו תקופה אחר-לאומית. לפיכך לא אבוא לפסוק אם אותו אינטלקטואל יהודי, שעליו אתה מדבר, אמנם נושא "בשורה לגויים ולעמו" או שאינו אלא תוצר-שוליים חברתי של התנוונות, כמו שהיו במידה רבה דומיו בין שתי מלחמות-העולם, שאובייקטיבית סייעו לפרוץ המלחמה. כל הדיון הזה אינו רלוואנטי מבחינתי.

מה שברי לי הוא כי "עולם הקדם", וייתכן אף כל מה שמכונה "העולם השלישי", בעצם כל העולם, אולי פרט למערב הקלאסי – עומד בשחר "תור הלאומיות", וכל שיפוט לפי אמות-מידה עדתיות-ביניימיות או קוסמופוליטיות אחר-תעשייתיות – הוא זר לו, אינו יכול לתפוס את עצם בעיותיו ולא לדבר על אפשרויות פיתרונותיהן. הייתי רואה עצמי מגוחך אילו באתי להטיף לאמריקאים, למשל, בין יהודים ובין זולתם, כיצד צריכים הם לראות את עצמם, וכיצד עליהם לנהוג בבעיותיהם לפי אותה ראייה שלי.

הסכנה שאני רואה בתפיסה הציונית אצלנו, הוא בניסיון הכפייה של זהות יהודית, עדתית ובינלאומית – עלינו, ואם יש כאן סכנה של "ליבאנטיניות" – זה מקורה. ליבאנטינים הם אנשים המגודלים על ערכים תרבותיים הזרים להוויי שלהם ולמערכת הנפשית שלהם, על הפער בין הדיבורים הלמודים, שבפיהם הם דיבורי-סרק, מליצות ריקות – לבין מציאות חייהם ונפשם. הליבאנטיני הקלאסי לא היה הפלאח – אלה היו העירוניים, שחיו במציאות העותומאנית, הפיאודלית, עם ברק חיצוני, מלאכותי, כוזב, של "תודעה צרפתית".

אגב, עם כל תודעת המצור, המלחמות והסכנה הממושכת לקיום המדינה, וחרף הממסדיות הנוקשה בישראל, והשליטה הממסדית הישרה והעקיפה על רוב המשרות ומקורות הפרנסה – דומני כי גם שנינו, אני ואתה, עם כל ההבדלים המהותיים בגישותינו, והעובדה המאפיינת את שנינו שאנו ערים מאד לבעיות הכלל שעליו אנו נמנים – דומני שיש בנו כדי לשמש עדות חיה כי האינטלקטואל בישראל מסוגל גם מסוגל לעמדה ביקורתית רדיקאלית עד מאד, וסבורני כי לשנינו ידוע היטב, – עצם הקובץ שלך הוא עדות חלקית למדיי לכך – כי אין אנו כלל וכלל יחידים בנקיטת עמדות מסוג אלו.

אהוד בן עזר: האם לא תיתכן, לדעתך, בתוך היהדות, התפתחות של עם חילוני חדש, ללא כל זיקה להגדרה לאומית על-פי הדת?

יונתן רטוש: נראה לי שהגדרת היהדות בתור עדה, ותפיסתה בגדרי העדתיות, הן יסודיות ומהותיות, הרבה יותר מאשר כל הגדרה ותפיסה בגדרי דת, שהיא בניין-על שלה. כל מה שיכול, או עשוי, להתפתח בתוך היהדות, אינו יכול להתפתח אלא בגדריה, איזו עדה, ואם אחרת, איזו דת, ואם שונה. ואילו מה שצמח כאן בארץ בפועל, אם כי עובדה סוציולוגית זו טרם הגיעה להכרה כללית בציבור – הוא לאום חדש. העובדה שרובם המכריע של בני הלאום החדש הזה, העברי, הם מבחינה ביולוגית בני-יהודים, אין בה כדי לקבוע את שוני ההשתייכות הקבוצתית שלהם, כשם שהעובדה שרובם המכריע של האמריקאים הראשונים היו צאצאי אנגלים, ופרוטסטאנטים, לא היה בה כדי לפגוע בעובדת קומה וקיימותה של אומה חדשה, האמריקאית.

מבחינה חיצונית ליהדות, אין שום הבדל קובע בין "נטורי קרתא", חבושי ה"שטריימל" ומגודלי הפאות, לבין "צרפתים (או אמריקאים וזולתם) בני דת משה", ולבין ציונים שמאלניים, או זולתם. מי שרואה את עיקרה של היהדות לא בניסוחיה הדתיים ובהווייתה הדתית כי אם במהותה הסוציולוגית, העדתית, אינו יכול לראות חשיבות קובעת בכל המחלוקות הרציניות הללו בתוך גדר העדתיות, כל אלה אינן אלא בעיות פנים-עדתיות, שאינן מעלות ואינן מורידות.

אהוד בן עזר: כיצד אתה מגדיר את הציונות, ומהי הביקורת של השקפתך העברית החדשה עליה?

יונתן רטוש: אם נבקש למצות בנאמנות את המשותף לציונות מראשיתה ולכל זרמיה ותפיסותיה, שלא אחת היו פוסלים זה את ציונותו של זה, דומני שנגיע לניסוח קצת פאראדוכסאלי: הציונות היא בעצמו של דבר ניסיון של תשובה בלתי-מוגדרת (מ"מרכז רוחני" ועד קיסרות) לשאלה בלתי-מוגדרת (שאלת היהדות, הכול לפי התפיסות השונות של השאלה "יהדות מהי?") של קיבוץ אנושי בלתי-מוגדר (כלל היהודים לפי התפיסות השונות של "מיהו יהודי?" או חלקים מכלל זה) בטריטוריה בלתי-מוגדרת (מפלשתין – ארץ ישראל המערבית, ועד לגבולות מצרים והפרת).

אם רצונך אפרט את שלוש הנחות-היסוד של הציונות:

לפי כל הציונים, בניגוד לדעתם של רובם הגדול של היהודים, וזולתם, בכל הזמנים, גם בימינו – היהדות היא לאום. העובדה שמבחינת הלאומיות הנורמאלית ניתן למצוא בהרבה אומות דגמים המקבילים למאפיים (כאראקטריסטיקות) של היהדות – למשל, הרבה אומות היו נטולות עצמאות לאומית; למשל, האירים רובם חיים מחוץ למולדתם, ולשונם זרה – האנגלית, לא האירית. דוגמאות כמו אלה מאשרות, לדעת הציונים, את עובדת היות היהדות לאום גם היא.

כל הציונים משוכנעים כי אותו "לאום יהודי" קשור "קשר לאומי" ב"ארץ-ישראל" בתור "מולדת". השאלה מהי "מולדת", מה טיבו של אותו "קשר לאומי", ומהי אותה ארץ, וגבולותיה (מערב הירדן בלי סיני, שתי גדות הירדן, מנחל מצרים עד נהר פרת, גבולות 1967 או 1947 במערב הירדן) – אף בשאלות אלו, ממש כמו בפרשת "מיהו יהודי?" אין צל של הסכם-דעות בקרב הציונים.

כל הציונים מאמינים כי אותה "מולדת" (בלתי-מוגדרת) נועדה לפתור אותה בעייה של ה"יהדות" (שאף היא, כאמור, בלתי-מוגדרת), אם מבחינה פיסית, של כל היהודים, או של "היהודים המיותרים" בכל מדינה ומדינה, ואם של איזו בעייה דתית או רוחנית של היהדות.

אולי כאן המקום להעיר כי עצם "הבעייה היהודית" היתה מעולם בעייה של לא-יהודים, של גויים. ולגבי יהודים היא בעייה רק לאחר שיצאו מגדרי החיים המסורתיים ובטרם נטמעו כליל בחברה הכללית.

אהוד בן עזר: האם תכפור בכך שהציונות הביאה להקמת מדינת ישראל?

יונתן רטוש: ראוי להדגיש כי כל המציג את קומה של מדינת ישראל, והיווצרותו של היישוב העברי בארץ לפני קום המדינה, בתור פועל יוצא מן הציונות, אינו אלא טועה; בעצם – הולך שולל אחר התעמולה הציונות.

לפחות עד קומה של המדינה היתה ההגירה היהודית לארץ-ישראל ברובה המכריע פועל יוצא של צורך ההגירה היהודי בלבד, במידה שנשמט הקרקע או הסיכויים להמשך קיומם במזרח אירופה. עצם תאריכיהם של גלי ההגירה הגדולים מעידים ברור על קשר זה: מן הפוגרומים ברוסיה בשנות ה-80 למאה שעברה ועד פליטי היטלר. בכל משברי הפליטים הללו היגרו יהודים, בלי הבדל ציונים ולא-ציונים, גם לארץ-ישראל גם למדינות אחרות; ובכל הזמנים האחרים, בימים כתקנם, הייתה ההגירה לארץ, בלא הבדל ציונים ולא-ציונים, בטלה למעשה.

כדאי להוסיף כי עד מלחמת-העולם הראשונה, כששערי ההגירה היו בדרך כלל פתוחים, היו היהודים שהיגרו לארץ אחוז כמעט מבוטל מכלל ההגירה היהודית: בעצם לא יותר ממיספר היהודים שהיגרו באותו פרק זמן למצרים, למשל, וללא כל השוואה – לא רק להגירה היהודית לארה"ב, גם לאמריקה הלטינית, כי אם אף לארצות מערב-אירופה השונות. מיספרם של אותם שאפשר לכנותם "עולי רגל" – אם חילוניים ואם דתיים-למחצה, היה אולי אחד מאלף.

הציונות היא פרייה של הפזורה היהודית. נושאיה היו שכבות-הביניים היהודיות, יהודים שיצאו ממסגרת חיי הגיטו היהודי ולא יכלו או לא רצו להיטמע כליל במסגרת חיי ה"גויים" שבתוכם ישבו. התפקוד הסוציולוגי האובייקטיבי של הציונות היה למלא את צורכי ההשתייכות של אותן שכבות-ביניים יהודיות; לתת לבני העדה היהודית הרגשה של מעין סטאטוס לאומי בעולם שנתפס בתור עולם של אומות. התנועה הציונית, על כל ארגוניה והאידיאולוגיות תשלה, בהיותה פרייה של הווייה עדתית, לא לאומית, – לא יכלה להיות ולא היתה תנועה לאומית. תפקידה בקרב היהודים המתחולנים (מלשון חילוני) היה מעין זה של האמונה בעולם הבא, באחרית הימים, בקרב המאמינים, לצורך השלמה עם חיי "העולם הזה" היהודי, חיי הפזורה. כמו בעולם הנצרות, כמו בעולם היהדות הדתית, קמו יחידים יוצאי דופן, גם קבוצות שוליים, שהאמונה באחרית הימים העבירה אותם, בדרך כלל לשעה חולפת, על דעת המציאות ותפיסת התפקוד המציאותי של אמונת אחרית הימים של כלל הציבור; אבל בדרך כלל היו אלה רק יוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל, לכן, בפועל, היה עיקרו של המרץ הציוני והדעת הציונית נתון ל"עבודת ההווה" (בלשון המונחים הציונים), לאישושם של חיי הפזורה הטבעיים של היהדות. הקשר לארץ-ישראל חייב אותה רק להשתלט במלוא מידת האפשר על חיי הציבור היהודיים בארץ ולהחזיקם בשליטתה. ה"מולדת" בלשון המונחים הציונית הייתה אך תחליף יהודי חילוני ל"ארץ הקודש" של היהדות הדתית, והתמיכה הציונית הכספית לישראל היא חלק מן ההווי הקהילתי היהודי.

אהוד בן עזר: מה לדעתך הסיכוי הריאלי לניצחונה של ההשקפה העברית בישראל?

יונתן רטוש: כפי שכבר ציינתי, עקב השילוב של הולדת האומה העברית החדשה עם תהליך התחייה הלאומית, פעמה תחושת הייחוד העברי והתודעה העברית כבר בדור הראשון של בני-הארץ, עם ראשית המאה.

דור-עברים ראשון זה, שהרוח החיה בו וסמלו היו אבשלום פיינברג, מייסד ניל"י (יחד עם אהרן אהרונסון), הלוחמים לשחרור הארץ בימי-מלחמת-העולם הראשונה, דוכא בידי הממסד הציוני עם גל ההגירה, ההמונית בקנה-המידה של הימים ההם, של ראשית שנות ה-20.

קומה של מדינת ישראל היה פונקציה ישרה של התגבשותו של הדור העברי השני של בני-הארץ, בשנות ה-30 וה-40, במידה רבה בני המהגרים מראשית שנות ה-20. דור זה העמיד את המחתרות, שמלחמתן הביאה בסופו של דבר את קום המדינה, ואת התיאוריה הכנענית, אשר גיבשה את התחושה העברית כדי הכרה עצמית שלמה והגדרה עצמית, ונודעה לה השפעה עמוקה בקרב האינטליגנציה העברית הצעירה.

דור שני זה הוא שאילץ את הממסד הציוני להכריז על המדינה, אבל – על המדינה השתלט אותו ממסד ציוני עצמו, וגל המהגרים הגדול שהובא לארץ מיד עם קום המדינה בילע דור שני זה ועיכב לימות-דור את תהליך ההתגבשות של בני-הארץ ושל ההכרה העצמית העברית (משל היו מכניסים לארצות-הברית בבת אחת למעלה מ-200 מיליון נפש, כולם דוברי לשונות זרות בלבד, ורובם המכריע מארצות נחשלות, אף מקנים להם מיד זכות בחירה).

היום המהגרים מראשית שנות המדינה הם בעיקר אבות לבנים בני-הארץ, ועולה הדור העברי השלישי, אשר שום גלי-הגירה נוספים לא ישטפו עוד אותו ואת התודעה הלאומית, העברית שלו, ובדרך הטבע הוא עתיד ליטול את גורלו וגורל הארץ בידו. התודעה הציונית, התודעה היהודית, הן מכשול לגיבושה הטבעי, להשתרשותה של ההכרה הלאומית בארץ – ושטן להגדרה העצמית העברית ולכל המתחייב ממנה בתחום המעש המדיני, בתרבות ובכלכלה;  ומלחמת 67' הועילה להמחיש לפני הנוער העברי את האופקים הפתוחים לפנינו למן ראשיתה של האומה העברית החדשה, ואת חומרתו של המכשול היהודי – המחיר שאנו נדרשים לשלם בעד הציונות, בלשונך.

סוף השיחה

תודה לאחותי לאה שורצמן לבית בן עזר, שהקלידה את הראיון מתוך הספר המודפס.

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

תמר מרוז: שרי, מילכה, הנשים כמשל

א. שרי, הצעת נישואין

השבוע יצא לאור "ספר האגסים הצהובים" (הוצאת "שוקן", תל-אביב וירושלים, 1985), של פנחס שדה. ספר שחלקו שירים וחלקו מסות תיאולוגיות, והקשר ביניהם אינו נהיר לפעמים. אולם אין זה קובץ מיקרי אלא ספר אוטוביוגראפי, המשך של "החיים כמשל" שיצא לאור לפני שנים.

זוהי אוטוביוגראפיה של התנסויות פנימיות, חוויות פנימיות, "ולא מעניין כל-כך להסביר את קשרי הדברים," כדברי מחברו, אבל בגילוי-לב רב ובהרבה אירוניה עצמית מספר פנחס שדה על דברים שהתרחשו, ייסורי-נפש שבעטיים נכתב הספר, בדומה לעץ-הגומי שכאשר הוא נחתך בגזעו מתענגים אנשים, מאוחר יותר, מן החומר אשר הגיר מפצעיו.

שתי פרשות שהתרחשו הולידו את הספר הזה. פרשות בנאליות אולי, אבל בוודאי שיש בהן יסודות מוזרים, אפלים. שתי פרשות של אהבה ונטישה.

 "עשר שנים ועוד שש / מקרוב מרחוק, בתהפוכות החיים / אהבתני היפה בנערות / אשר ידעתי בימי חלדי." ("ספר האגסים הצהובים", "לורליי", עמ' 50).

שרי, בת שבע-עשרה [נולדה ב-1945], היתה תלמידת שמינית כשידיד משותף הביא אותה אל פנחס שדה, לכאורה איש קודר, מכונס, ספון בביתו תמיד, מוקף ספרים, אפוף מוסיקה, חי חיים נזיריים כמעט, כותב בדבקות, מחמיר עם עצמו, אבל גם מתייחס לעצמו בהרבה אירוניה והומור.

 "בסך הכל אני לא הטיפוס הכי-הכי בעיני עצמי," אומר שדה, "ועיסוקי הוא בעצם ללכת למכולת, לקנות לבן, לכתוב דברים. אני לא מצטנע. להיפך. גם פאסקאל מן הסתם אכל סאלאט בזמן שכתב את ה'הגיונות' שלו."

שרי מתוארת על-ידי רבים כאישה היפה ביותר שראו. יופי לא-ארצי. ממוצא אוסטרי, בת למשפחה עשירה מאוד [בפתח-תקוה]. מוח חריף ומראה שקוף כמעט, פנים לבנות, שיער זהוב, ארוך. "והקסם שלה," אומר שדה, "היה ייחודי ממש, כמו איזו לורליי מהמיתוסים."

במשך שנים רבות התראו לסירוגין. שרי נישאה לאיש והתגרשה ממנו. היא למדה קבלה באוניברסיטה בירושלים. היסודות האפלים שבאופייה נרמזו לעיתים גם לעין זרים. היו תקופות שלבשה רק בגדים ארוכים ושחורים, ואת קירות חדרה צבעה בשחור. "כמו שמישהו עובד-שטן," סיפר אחד מידידיה, "היא היתה עובדת את המוות."

עם יופייה הערטילאי, השברירי, חיה שרי את חייה בתוך מצוקות אפלות, חיים כפולים, נסתרים, שאיש כמעט לא ידע עליהם. אולם על-פי-רוב לא ניכר הדבר כלל. היא קנתה בירושלים דירה הצופה אל נוף מרהיב. גמרה את חוק לימודיה ועמדה בסיום כתיבת הדוקטוראט שלה על האר"י הקדוש.

 "ואז," מספר שדה, "אחרי ארבע שנים שלא נפגשנו כלל, טילפנה אליי ואמרה שרוצה לראות אותי. היא באה והיתה יפה כפי שלא היתה מעולם. סיפרה שהתגרשה מבעלה. התראינו הרבה. וערב חורף אחד, כשבחדרי על הגג דלק התנור החשמלי הקטן שהפיץ אור אדמומי, ישבנו מולו בשלווה ואמרתי לעצמי: 'כך אני רוצה להיות כל חיי. ביופי הזה. בשקט הזה.' ואמרתי לה: 'את יודעת מה עלה בדעתי? בואי ונתחתן.' אחרי שהיכרתי אותה שש-עשרה שנה, לפתע, לראשונה, כהרף-עין חשתי כך.

 "והיא אמרה: 'כן,' קירבה את ידי אל פניה ונשקה לה, ואני חשתי בדימעותיה על ידי."

כיצד הופך דמע כזה לשיר?

בתחילה כתב: "וכאשר מקץ שנים אלה / אמרתי לה: היי לי לאישה / דימעה של בדולח נשרה / על כף ידי בנשקה לה."

טיוטה שנייה: "דמעות חמות של מלח / נשרו על כף-ידי, נמסו."

הגירסה החמישית – זו המופיעה בספר: "טיפות שתיים של גבס קר / נשרו על כף-ידי, נמסו."

 "כתבתי 'גבס'," מגחך פנחס שדה, "כי לפי איזו מסורת רומאנטית לא היה לי נוח לכתוב שבכתה, ולכן השתמשתי בדימוי בנוסח לורקה, אבל רואים שאני שקרן לא-מוצלח כי גבס לא נמס. להיפך, מתקשה. לא צריך לשקר.

 "תיכננו להינשא, לנסוע ללונדון. הימים עברו במין אווירה קסומה כזו, ושמחה הדדית. בינתיים עבדו פועלים וסגרו את המרפסת בביתה, כדי שזו תהפוך לחדר-העבודה שלי. החלטנו להמתין שבועות מיספר עד שתגמור להגיש את הדוקטוראט שלה. ולאט-לאט דברים מוזרים החלו להתגלות."

ואולי ביצבץ מה שעבר עליה כל השנים: "שבע שנים ועוד שש / של בדולח קר, ערבים שחורים / מעל ערים מתות של מלח." (שם)

יותר ויותר הופיעו הפחדים. חלומות-בלהה וביעותים.

מתוך השיר "כריזנטמות": "אחר-כך באו ימים, כפי שהבינותי ממעט דבריה, של איזו חרדה / מצוקות פנימיות, פיזור-דעת. באחד הלילות / הופיע אליה השטן..." (שם, עמ' 54).

מספר שדה: "ישבתי והרגעתי אותה כמו שמרגיעים תינוקת. ידעתי שהחרדות שלה מוחשיות. השטן בחלומה, כך סיפרה, הפחיד אותה במשהו זוועתי. משהו נורא שהיא פחדה לתאר. וכך החל לפתע לרבוץ בחשאי צל לא-מובן. מין אווירה מלאנכולית באוויר. אבל היינו יושבים יחד שעות. היא היתה עובדת ואני עבדתי ושלווה מתוקה כזאת היתה שרוייה.

 "ביום ההולדת שלי ישבתי בחדרי ומכרה הביאה מתנה קטנה, וכבדיחה גם עיתון-ערב עם הורוסקופ, כי שם היתה תמונה שלי עם עוד אנשים שנולדו באותו מזל: ואלנטינו, המלכה ויקטוריה, קיסינג'ר. צחקנו יחד והמשכתי לעלעל בעיתון ואני רואה מודעת-אבל וכתוב בה על מותה של שרי.

 "קראתי אבל לא האמנתי. זה ניראה סוריאליסטי לגמרי! סהרורי. כמו חלום. אם הייתי קורא סיפור כזה, לא הייתי מאמין! כמו שכותב שיכספיר בסוף 'הסערה': 'אנחנו עשויים מאותו חומר ממנו עשויים חלומות.'"

מה שאירע לשרי – נכתב בהמשכו של השיר:

 "אחרי-כן ב'פולקסווגן' / אל כנסיית יוסף הקדוש / פנתה, עלתה על המגדל / וכמו ציפור בהתפשטות הגשמיות / פרשה כנפיים, פרחה / אל ים התכלת הנגרש. / את הידיעה על כך למדתי / ממודעה בעיתון-ערב."

ב. מילכה, בשוק החצילים

"כל חיי," אומר פנחס שדה, "תמיד, כשאני חולם על אהובה, ותהיה דמותה אשר תהיה, החלום טראגי בסיומו, והיא נוטשת אותי בצער כזה, כאילו איזה גורל כופה אותה. וזו תחושה מחרידה. כשזה קורה בחלום, מתעוררים. אבל כשזה קורה במציאות, אין לאן להתעורר.

 "כל חיי רצופים פרידות. פעמיים הייתי נשוי לשתי נשים נפלאות וחזרתי תמיד על הפרידה. זה לא מיקרה. זה קו. נישואיי הראשונים היו אהבת-נעורים בקבוצת כינרת. יעל [היא איילה ב"החיים כמשל"] היתה בת המושבה. היינו חברים שנה ואז נישאנו. התגרשנו כעבור שנה. היא היתה נפלאה.

 "אשתי השנייה היתה אחות בקיבוץ, בנגב. מכרה הביאה אותה אליי. כשנפתחה הדלת הייתי המום לראותה. אישה נהדרת. ידעתי מיד שאני רוצה לשאת אותה אך הצעתי לה נישואים רק אחרי שעה. נישאנו כעבור שבועיים רק משום שברבנות עיכבו. היינו נשואים כעשר שנים. היא אישה נפלאה."

הפרשה השנייה אודותיה נכתב "ספר האגסים הצהובים" התחילה במיקרה, והסיפור נשמע בנאאלי-משהו. תחילתו ביום קיץ, כשמילכה, סמינריסטית בת תשע-עשרה, הלכה לספרייה ודרשה את הספר "החיים כמשל" של פנחס שדה. בספרייה לא נמצא הספר והיא חיפשה במקומות אחרים, מצאה אותו, ומסיבה לא ברורה לה עלתה לאוטובוס ונסעה לתחנה המרכזית בתל-אביב.

בהמשך הסיפור יש יסודות קומיים מסויימים. "אני," אומר שדה, "קניתי חצילים בדוכן. זה לא מצב שבו אתה מצפה למשהו. היא נעמדה מולי, הביטה בי ושאלה: 'אתה פנחס שדה?' היבטתי בה והיא ניראתה כמו נערת-החלומות שלי מ'השומר-הצעיר', בחולצה לבנה, בסנדלים ובצמות זהובות, עבותות.

 "הרגשתי גרוטסקי. לעמוד בשוק עם סל חצילים. אמרתי בכעס: 'אולי תחליטי כבר?' אז היא אמרה 'טוב,' והלכה.

 "למחרת לפנות-ערב, שכחתי מכל הפרשה, הטלפון צילצל והיא אמרה: 'אני הנערה שדיברה איתך אתמול בתחנה המרכזית. אמרת לי להחליט, אז החלטתי: להיות איתך.'

 "אמרתי: 'אם החלטת, קחי את החפצים שלך ובואי,' ושנינו סגרנו את הטלפון.

 "כעבור שעה וחצי הגיעה עם חפציה והתחילו שלוש השנים המאושרות ביותר של חיי.

 "ממה מורכב האושר? מזה שצחקנו כל הזמן? היו גם פרידות, אבל תמיד חזרנו והיינו יחד. יכולתי לרקוד ולשיר ולהשתטות. והיתה גם הבנה, מאגית כמעט.

 "אחרי שלוש שנים לחצה שנינשא, ואני לא רציתי. חשבתי על הפרש הגילים שבינינו וסירבתי. יותר מאוחר, באלפי ורבבות הפעמים שחזרתי וחשבתי על כך, ניראה הדבר כשפת-החיים שלי שחזרה על עצמה שוב ושוב: הוויתור על האהבה הארצית והאושר.

 "ועדיין לא היה הזעזוע. נפרדנו בידידות ובנשיקות. רק כעבור כמה חודשים הבנתי כמה שגיתי. התקשרתי וביקשתי שתבוא. היא באה וסיפרה לי, חרישית, שהיא נשואה ומצפה לתינוק. בעלה ממתין למטה והם נוסעים לחוץ-לארץ. ויותר לא ראיתי אותה."

ואז התחיל הייאוש הנורא.

מתוך "היום והשעה": "...מתוך ידיי אזל הדם / ומשהו חופר וחופר ואינו חדל / משהו זה הוא שמתרחש לי עכשיו / והוא כורה קבר בתוך ליבי." (שם).

התחילו שנים של ייסורים שאין כמעט לעמוד בהם. ייסורי אהבה. חרטה. "אילו רק יכולתי להשיב את הזמן אחורנית."

 "והכאב הנורא הזה על כי במו-ידיך איבדת את האהבה / שהיתה אולי האחרונה בחייך... / הבלהה הזאת, עכשיו עולה הירהור זה בדעתי, מה צריכה היתה להיות בלהתו של אדם למצוא עצמו לפתע / מחוץ לשערי גן-העדן, / יושב, ראשו בין כפות ידיו, בלב עולם שמם." (שם).

 "אדם שלא נקלע לסערה כזאת," אומר שדה, "לא יאמין למשמע אוזניו. אצל ג'וזף קונראד, ב'טייפון', מתוארות סערות כאלו באוקיינוס ההודי. תיאור סופה כל-כך עזה שברור לגמרי שאין תקווה עוד. שכולם יטבעו. התחושה של כוח שפועל עליך בצורה בראשיתית, דתית כמעט."

רבים מהדברים הכלולים ב"ספר האגסים הצהובים" הודפסו אולי בתקווה כמוסה שיגיעו אל אהובתו. בשיחה שלי עם מילכה, המתגוררת עתה עם בעלה המדען ובנה בעיר אוניברסיטאית בארצות-הברית, סיפרה שאכן כל מאמר וכל שיר הגיעו אליה, לא מידי שדה, והיא ידעה שכוונו אליה והבינה בדייקנות כל מה שנאמר לה בהם. גם היא סיפרה על אהבתם הגדולה.

 "לפעמים אני חש כמו אותו ד"ר פאוסטוס שנתן את חייו תמורת הבנה ויצירה. התנסיתי בגן-עדן והתנסיתי בגיהינום, כאילו בגזרת איזשהו גורל היה עליי להתנסות בכך, ולהבין. כאילו מתוך הצלילה העמוקה ביותר בייאוש, צמח הספר הזה."

*

תמר מרוז: הרשימה "שרי, מילכה, הנשים כמשל" לקוחה מתוך הכתבה "הנשים כמשל" שנדפסה ב"הארץ" ב-1 במרס 1985, ושבה ונדפסה כאן ברשות המחברת.

לימים סיפר שדה על הנשים בחייו גם בראיון עם פנינה רוזנבלום: "את יעל פגשתי בכינרת, בחיק הטבע, כשהייתי בן עשרים וארבע. היא היתה נערה טובה ומקסימה. התאהבנו, חיינו שנתיים יחד, וכמה חודשים אחרי שהתחתנו, נפרדנו. הקדשתי ליעל פרק ב'החיים כמשל'.

 "את יהודית, אשתי השנייה, פגשתי בביתי. היא באה לבקר אותי עם ידידה. כשראיתי אותה, קיבלתי הלם, כאילו זרחה השמש באמצע הלילה. עוד לא נתקלתי בקסם נשי כזה בחיי. היא היתה אחות במקצועה. עוד באותו לילה ביקשתי את ידה, וכעבור שבועות אחדים נישאנו. היינו נשואים כעשר שנים."

ועל הפרשה עם מילכה סיפר: "מה שקרה לי עם הנערה שעליה אדבר עכשיו, הטביע עליי רושם קשה, אולי הקשה ביותר שידעתי בחיי. איתי קשה לחיות, אבל היא היתה הנערה היחידה שהצלחתי לחיות איתה יחד שלוש שנים. הנוכחות שלה לא הפריעה לי להיות עם עצמי, לחשוב ולכתוב. אהבנו מאוד, אבל היא חששה שלא אתחתן איתה. בפעם הראשונה בחיי נתקפתי היסוסים וספקות, אולי בגלל הפרש הגילים בינינו (היא היתה בשנות העשרים לחייה).

 "יום אחד היא העמידה בפניי את הברירה, ואני המשכתי להסס. ואז נפרדנו. רק כעבור חצי שנה הבנתי שעשיתי טעות איומה. התחרטתי. הזמנתי אותה אליי, אבל היה מאוחר. היא כבר היתה נשואה ובהריון. היות ומעולם לא הרגשתי שעשיתי טעות ומעולם לא התחרטתי על משהו, היה לי קשה לקבל את העובדה, שבמו-ידיי הבאתי עליי את זה. חשתי שבפעם הראשונה בחיי איבדתי את התכונה העיקרית של הגבר – אומץ-לב. במשך שנתיים, כל כולי היתי שרוי ברעידת האדמה הזו, שגרמתי לעצמי, ולא ידעתי אם אחזיק מעמד.

 "באחד הלילות, לאחר שאיבדתי את הנערה, שאיתה חייתי שלוש שנים, עמדתי על המרפסת שלי בקומה השמינית [בדירה שביד אליהו, שבה גם רואיין], הסתכלתי למטה אל החושך ושאלתי את עצמי אם לא מוטב עכשיו, ברגע זה, לקפוץ ולגמור את כל החיים. זו היתה הפעם היחידה בימי חיי שחשבתי על אפשרות זו ברצינות.

 "אני חושב שמה שעצר אותי, באותה שעה, היתה המחשבה איך בבוקר ימצאו אותי השכנים, אנשים מסכנים, שצריכים לרוץ לעבודה, ולפרנס משפחה. במקום זה הם יצטרכו לגרד אותי בשפכטל מהמדרכה. זה ניראה מצחיק וטפשי, לא סוף שמתאים לפנחס שדה. לי מתאים למות בליווי מוסיקת אבל של ואגנר, מתוך 'טריסטאן ואיזולדה'." ("לאשה", 12 במרס 1984).

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* את רשימתו "א"ב של נאורות" בגיליון הקודם  [886] סיים דרור אידר בשאלה: "והספרות העברית, מה יהא עליה?" – ואנחנו הוספנו וענינו [בעיקר תחת השפעת הריאיון הארסי שנתן חתן פרס ישראל לשירה העברית נתן זך ביום שישי האחרון ב"ידיעות אחרונות", וכך כתבנו]:

אהוד: "אין מה לדאוג. היא שבוייה בידי 'הסופרים והמשוררים החשובים' שרובם משתינים עליה וככה היא נראית."

מתברר שדברינו פגעו באחד מסופרינו הטובים ביותר, שלדבריו, והוא בהחלט צודק, הוא מעולם לא השתין על הספרות העברית!

אנחנו התנצלנו ואמרנו שבעצם התכוונו לומר "משתינים על ישראל!" – אלא שגם כאן, לדבריו, ישראל היא שלפעמים משתינה עליו!

מכל מקום, אנחנו מאוד מתנצלים, וחוזרים בנו מההכללה שבדברינו על ההשתנה על הספרות העברית. קצת הגזמנו. לא כולם משתינוני המשורר הדועך נתן זך. באמת. ממש מתנצלים.

* כן, כן, אני יודע שזה אינו המדור לחיפוש קרובים. אבל אולי מישהו מכל השרוטים [שגם אני נמנה עליהם] הקוראים את עיתונך, שמע או מכיר צאצא למשפחת זויבער, שנמנו על מייסדי זיכרון יעקב, ועזבו אותה עקב התנכלות פקידות הברון. רוב בני המשפחה עזבו והיגרו לפריז, אולם אחד מהם נמנה על מייסדי נתניה ואחר עבר להתגורר בפתח תקווה. אגב, עד היום ישנה גבעה בכניסה המזרחית למושבה ששמה "הר זויבער".

בברכה

קובי אשכנזי

בן זיכרון יעקב, נכד ונין למייסדים.

* זוכרים שכתבנו בגיליון הקודם על החבר בר-המזל שלנו, שנמצא רוב הזמן תחת פיקוח אשתו. למשל, בסוף הארוחה במטבח הוא מת להשתין, אבל אם ייצא, יקבל ממנה מנה "על הראש", לא תספיק המנטרה שלו: "תכף אני חוזר!" – ולעשות במכנסיים הוא לא רוצה. ובקיצור, התקינו גם במטבח בית-שימוש, ונרגעו הרוחות.

אז לא. כשהוא קם בבוקר האף שלו סתום, וכמה שהוא לא מוחט אותו מעל לכיור באמבטיה, זה לא עוזר. בשעת הארוחה הוא מושך באפו שוב ושוב, ואשתו אומרת שהיא לא מוכנה לשמוע את הסמארק שלו! ושיילך בבקשה שוב למחוט את אפו.

ושוב

ושוב

ושוב

בקיצור, זוהי צעדת הבוקר שלו.

*  אקו"ם בוחנת בימים אלו צעדים משפטיים כנגד סירובו המתמשך של משרד החינוך להעביר תמלוגים ליוצרים על ביצוע פומבי של יצירות מרפרטואר אקו"ם בבתי ספר ומוסדות חינוך מאז שנת 2010. הפרשה החלה עם כניסתו לתוקף של חוק זכויות יוצרים החדש ב-2007. על פי החוק החדש בתי ספר ומוסדות חינוך פטורים מתשלום תמלוגים עבור ביצוע פומבי של יצירות במוסדות חינוך על ידי מורים ותלמידים, בפני מורים תלמידים והורים וזאת במסגרת טקסים ואירועים חינוכיים המתרחשים בין כותלי בתי הספר. אבל במהלך שנת הלימודים מתקיימים בבתי הספר פעילויות נוספות כגון: מופעים, הצגות או קונצרטים, הרקדות, הקראות סיפורים ועוד, על ידי מבצעים ואמנים שעושים שימוש נרחב ביצירות מרפרטואר אקו"ם ומקבלים שכר עבור הופעותיהם. אולם עבור השימושים ביצירותיהם של חברי אקו"ם, לא משולמים תמלוגים כלל וכלל. על שימושים אלו, טוענת אקו"ם, זוהי חובת משרד החינוך לדווח ולשלם תמלוגים ליוצרים. האמנים המופיעים בבתי הספר השונים אינם עושים זאת בהתנדבות אלא מקבלים שכר עבור הופעתם אך מה לגבי היוצרים שביצירותיהם נעשה שימוש? מדוע חלקם מופקר?

ניסיונות ההידברות בנושא עם משרד החינוך כשלו משום שראשי המשרד ויועציו המשפטיים איתנים בדעתם ומסרבים בתוקף לקבל בתוקף את דרישת היוצרים ואקו"ם. משרד החינוך טוען מצידו כי באם קיימת במקרים אלו חובת תשלום תמלוגים ליוצרים, המופיעים עצמם הם אלה שצריכים לשלם ולהסדיר זאת ישירות אל מול אקו"ם, ואילו משרד החינוך, בחסותו של החוק החדש, פטור מתשלום.

על כן בימים אלו ממש נבחנים הצעדים המשפטיים במאבק זה, על מנת להבטיח תשלום תמלוגים הוגנים ליוצרים על השימושים ביצירותיהם.

* הלקח הנלמד ממינוייה של קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל הוא שהסבלנות והלויאליות משתלמות וכי אם לא קיבלת תפקיד שחפצת בו ואשר לדעתך מגיע לך – לא צריך לקפוץ מיד ולהתפטר אלא אפשר לחרוק שיניים, להמשיך לעבוד, ובסופו של דבר מגיעים לפסגה.

אנחנו מאחלים לה הצלחה.

ומחכים שיואב גלנט ימונה כרמטכ"ל הבא של צה"ל, אחרי בני גנץ.

* נתניהו: "אי אפשר להבטיח פיתוח כלכלי – מבלי לכבד את החוק. זה נכון גם בתחום מניעת הפשיעה וגם בתחום תשלומי מסים וכיבוד חוקי הבנייה – אני מרגיש בנוח לדרוש זאת כי אנחנו משקיעים במגזר הערבי. אם נחדיר את הערכים האלה, נשנה את פני המדינה." – כך אמר אחר הצהריים (יום שלישי) ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום שנשא בוועידת ראש הממשלה והרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב. נתניהו התייחס גם לשיעור הפשיעה הגבוה במגזר הערבי, ואמר: "ישבתי באחת מוועדות הכנסת ודיברנו על בעיית הפשיעה. ישבה לידי אימא צעירה שחוותה רצח במשפחה שלה – פושעים שרצחו את בן משפחתה. היא ישבה לידי רועדת. חברי הכנסת הערבים אמרו  – 'תן לנו סיוע מול הפשיעה הזו.' אנחנו עושים זאת וצריך לעשות יותר." ["הארץ" באינטרנט", 29.10].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל