גיליון מס' 888

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' בכסלו תשע"ד, 4 בנובמבר 2013

עם צרופת ההזמנה לתערוכת הציורים" של הדסה וולמן ב-7 בנובמבר בבית האמנים בת"א.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יוֹם שֶמֶש שֶל סְתָו. // אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לרבין. [נדפס ב"הארץ", 21 במאי 1995]. // הפגישה עם רבין. [מתוך היומן: 17 ביולי 1995] // עקדת יצחק, [נדפס ב"מעריב", 6 בנובמבר 1995 וב"דבר ראשון", 7 בנובמבר 1995]. // רות ירדני כץ: 1. לתת לנשום . 2. 900 גיליונות – עוד פעם שאפו! // אורי הייטנר: צרור הערות 3.11.13. // דודו אמיתי, אורי הייטנר, אהוד בן עזר: חליפת מכתבים. // מתי דוד: היכונו למפץ הגדול במפלגות.  // רמי הררי: איך תימרנתי בין ראשי ממשלה, היום לפני שישים שנה בשדה בוקר. // יוסף דלומי: סיפור שריגש את חיים גורי. // מרדכי קידר: גן עדן הדומה יותר לגיהינום. [ציטוט]. // מנשה שאול: 1. אם תרצו – כל אגדה היא אמת, פרס נובל לשלום לבשאר אסד. [ציטוט]. 2. מי יהיה היורש? [ציטוט]. // יהודה דרורי: 1. אל תחזירו את הנשק טיפשים! 2. הבית-הלבן – כשטינקר התורן. 3. עבאס: "אנחנו פקדנו עליהם לבצע!" // מלכה נתנזון: שירים. // אלי מייזליש: היום שבו יתברר לכולם שאין אלוהים. // דְּבוֹרָה קוֹזְוִינֵר: אֵיךְ הִפְתִּיעַ הַיּוֹרֶה אֶת אִמָּא שֶׁלִּי. // ד"ר אברהם וולפנזון: גולדה והגנראלים. // דרור אֵידַר: "די לנביאי השקר והזעם". [ציטוט]. // אודי מנור: קללת בלעם – או: הלל כהן והציונות. // אוריה באר: הרפיסות בקשר לפולארד. // ביקור חוזר ב"אדורה", צהריים ל-4, לפני הטיפ, ב-468 שקלים, שהם 117 שקל לסועד. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: שדה: "אילו שפינוזה היה חבר אקו"ם"; הידיעה על מותו; אין פנחס שדה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

יוֹם שֶמֶש שֶל סְתָו

אֲפִלּוּ בָּאָפֹר יֵש הֲפוּגוֹת שֶל זֹהַב,

אֲפִלּוּ בַּסֱּתָוִי יֵש אִזְכּוּרֵי אָבִיב,

וְאִם, כְּכִבְשָׂה צַמְרִירִית, בַּשָּמַיִם דּוֹאֶה בְּחָפְזוֹ עָב

הֲרֵי זֶה כִּי שֹקֶת תְּכֶלְתּוֹ שֶל הַגֹּבַהּ גְּדוֹלָה וּצְלוּלָה מִסָּבִיב

וְיֵש בָּהּ כְּדֵי לְהַרְווֹת הַיּוֹם, אֶחָא,

מִלְּבַד אֶת צְמָאוֹ שֶל הָעָב

אֶת זֶה הַשּוֹאֵב בַּדְּלַיִים שֶל עֵינֶיךָ

אוֹר שֶמֶש סְתָוִית שֶל זָהָב.

כִּי רַךְ וְחָמִים הוּא יוֹם סְתָו שֶכָּזֶה וְשִמְשוֹ עֲמוּמַת זָהֳרָהּ הִיא

וּמְשִי לִטּוּפָהּ שֶל הָרוּחַ מֵשִיב לְךָ פֶּתַע זִכְרָהּ שֶל יַלְדוּת

כְּמוֹ בֹּקֶר טָלוּל הַחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ בִּשְעַת צָהֳרַיִם

בָּהּ קָם הֶעָבָר שֶהַזְּמַן כְּבָר קָבַר

מֵחָדָש

לִתְחִיַּת הִוָּלְדוּת.

וְאַף שֶעוֹנָה זוֹ קְרוּיָה זֶה שָנִים בְּשִגְרַת-הַלָּשוֹן הַבִּיזָרִית

בַּשֵּם הַנּוֹדָע "אַחֲרֵי הַחַגִּים" כְּבָר גָּלוּי וּבָרוּר מֵאֵלָיו

שֶדַּוְקָא בִּבֹקֶר שֶל "סְתָם יוֹם שֶל חֹל" (כִּדְבָרָיו שֶל לָהִיט פּוֹפּוּלָרִי

שֶשָּר בְּרֹב אוֹן יִשְׂרָאֵלִי שִמְעוֹן וְזָכִיתִי לִכְתֹב אֶת מִלָּיו) –

כֵּן, דַּוְקָא בִּסְתָם יוֹם שֶל חֹל הַמֵּאִיר בְּצִנְעָה שֶל שְמֵי תְּכוֹל אֶת חַיֵּינוּ

בְּאוֹר שֶל חֻלִּין מִתְרַחֵש כָּאן בְּעֶצֶם הַחַג הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר

שֶבּוֹ מְפְלַרְטֵט אוֹר הַסְּתָו הַבָּהִיר עִם הָעִיר וְנוֹשֵק לִלְחָיֵינוּ

בְּרֹךְ שֶכָּזֶה הַמֵּעִיר בֶּחָזֶה אֵיזֶה גַל שֶשָּנִים, בְּהֶסְתֵּר

הֶחְבִּיא אֶת הַיֶּלֶד שֶבָּנוּ שֶגַּם אִם נִדְמֶה שֶאָבַד וְאֵינֶנּוּ

עֲדַיִן הוּא חַי וּבוֹעֵט גַּם כָּעֵת כְּמוֹ פִּתְאֹם הָעֳנַק לוֹ הֶתֵּר

לְמָה שֶבִּיקוֹד צָהֳרָיו שֶל שָרָב וּכְפוֹר גֶּשֶם הָעָט עַל פָּנֵינוּ

שוּם קַיִץ בּוֹעֵר וְשוּם חֹרֶף סוֹעֵר לְעוֹלָם לֹא יוּכְלוּ לְאַלְתֵּר.

יֵש אוֹמְרִים שֶמּוּל לַהַט יְמוֹת הַחַמָּה וּמוּל קֹר הַסַּגְרִיר צְלוּף הַמַּיִם

שֶמַּשֶּהוּ עַז, תּוֹקְפָנִי וְגַבְרִי מִתְמַחֵש בָּהֶם בְּלִי רַחֲמִים

הַסְּתָו הֶעָנֹג הוּא נָשִי כִּי הוּא מִין אִינְטֶרְמֶצוֹ מָתוּן שֶל בֵּינַיִם

אַךְ רַק הַסְּכָלִים בְּשַחְצָם הָאַלִּים לֹא תוֹפְסִים כִּי נָגְהוֹ הֶחָמִים

אוֹצֵר בְּחֻבּוֹ אוֹתוֹ זֶרֶם-כְּמִירָה אִמָּהִי הַמֻּקְרָן אֶל הַיֶּלֶד

מֵחֵיק הוֹרָתוֹ וּמַטְעִין בּוֹ חַשְמַל הַמַּפְלִיא לְתַדְלֵק אֶת חַיָּיו

עָמֹק אֶל נִבְכֵי עֲתִידוֹ שֶבְּלִי קֵץ תַּהֲדֹף בּוֹ עִקְּשוּת הַתּוֹחֶלֶת

אֶת כָּל מִשְבְּרֵי הָאַכְזָב שֶיַּכּוּ בּוֹ כַּיָּם הַשּוֹאֵג בִּדְכָיָיו

עַל מֵצַח שוֹבֵר-הַגַּלִּים אַךְ נָסוֹג לְאָחוֹר מֵעָצְמָה שֶהִכְלִימָה

אֶת כָּל מִתְקְפוֹת הַיֵּאוּש הַמֵּצִיף שֶלֹּא פַּעַם חָזַר וְנִשְנָה

וְזֶהוּ כּוֹחוֹ הָאַדִּיר שֶל הָרֹךְ הַנָּשִי שֶתָּמִיד יֵש בּוֹ אִמָּא

אֲפִלּוּ אִם אִמָּא אֵינָה כְּבָר לַמְרוֹת שֶעַל אַף הֵעָדְרָהּ הִיא יֶשְנָהּ.

וְזֶה מַשֶּהוּ שֶכָּל גְּבַרְבַּר

אוֹ מָאצ'וֹ מְסֻקָּס פֹּה

בַּסְּטַיְל הַשּוֹבִינִיסְטִי שֶמִּזְּמַן הָפַךְ     passé

כְּדַאי לָהֶם לִלְמֹד מִמְּאַהֵב לֹא מְחֻסְפָּס פֹּה

שֶעַל כְּבוֹדוֹ לֹא חָס פֹּה, כְּמוֹ הַסְּתָו הַמְּנֻסֶּה

בְּכָל כְּלָלֵי הָאַהֲבָה שֶטַּעֲמָם לא פָּס פֹּה

וְשֶלֵּחָם לֹא נָס פֹּה וְאוֹתָם, לְמַעֲשֶׂה,

מַטְעִים כָּאן אוֹר הַסְּתָו הַלַּטְפָנִי שֶאֵין לִשְכֹּחַ

שֶמִּמַּחְמְאוֹתָיו מַסְמִיק הַפְּרִי בַּבֻּסְתָּנִים

וּבְעֶגְלוֹת-הַתִּינוֹקוֹת הַטַּף זוֹכֶה לִפְקֹחַ

עֵינָיו אֶל רֹךְ קַרְנָיו כְּשֶמְּהַלֶּכֶת בַּגַּנִּים

שִפְעָה שֶל אִמָּהוֹת וְהַפְּרָחִים נוֹתְנִים נִיחוֹחַ

בַּשֶּמֶש הָרַכָּה הַזֹּאת שֶבָּהּ הַלֵּב מַפְנִים

אֱמֶת פְּשוּטָה: שֶמָּאצ'וֹאִיזְם הוּא חֻלְשָה, לֹא כּוֹחַ

וְיֵש שֶדַּוְקָא רֹךְ הוּא אוֹת לְכוֹחַ-אֵיתָנִים...

* * *

אהוד בן עזר

עוד נתגעגע לרבין

[המאמר נדפס בעיתון "הארץ" ב-21 במאי 1995, לפי כ-18 שנים]

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות [וישפטוני הדורות הבאים]: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פראגמאטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדוייק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלשתינאים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העיז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כניראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמאליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כניראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

*

בעקבות פירסום הרשימה ב"הארץ" הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים.

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם רבין

[פרק מתוך היומן, יולי 1995, לפני כ-18 שנים]

17.7.95. יום שני. בבוקר אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן לו את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" עם ההקדשה שכתבתי. אני עושה למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצברית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

                                 אהוד בן עזר

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסידרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטמפפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בני דודי שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור. בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה, כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האיזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האיזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האימרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלשתיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם עראפת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, עראפת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי עראפת רוצה מדינה פלשתינאית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי עראפת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו עראפת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סניגור ואין קטיגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטירור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

"את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נידחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הבר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי עמוס עוז היו מכרכרים יותר ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

אני חוזר באוטובוס לתל-אביב ועוד מספיק להגיע לבנק ולשלם תשלום יתרת חוב למס הכנסה על חשבון שנת 1994. בסך הכול כחמש מאות ש"ח, וזה בהחלט יום טוב לשלם בו מס הכנסה.

* * *

 "קיבלתי וקראתי מכתבך אלי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."

[מתוך מכתב של יצחק רבין לעמירם גיל, 25 ביולי 1995]

* * *

עקדת יצחק

ראש הממשלה ה"צבר" הישראלי הראשון, שמסמל את כל היקר לנו והאופייני לנו בדור העברי החדש – נרצח בידי צעיר יהודי דתי פאנאטי, שגדל כניראה על ערכי הקיצוניות הדתית המזוויעה, זו שכולנו עדים לה, ואשר לא בברוך גולדשטיין התחילה.

ייאמר נא מעתה בפירוש: הקיצוניות הדתית והחרדית, השקועה במשיחיות שקר ומנותקת מן המציאות – היא הרוצחת של הציונות ושל ההווייה העברית והישראלית החדשה שצמחה כאן לתפארת – היא הרוצחת שלה ולא הממשיכה שלה.

תל-אביב                                                                                                        אהוד בן עזר

[נדפס ב"מעריב", 6 בנובמבר 1995, וב"דבר ראשון", 7 בנובמבר 1995]

* * *

רות ירדני כץ

1. לתת לנשום

בוודאי שאנחנו זוכרים את החבר שלך שאשתו לא נותנת לו לנשום. מה אתה חושב שזה קורה רק אצלו? זה חדש? ממש, ממש לא. שליטה זה כוח ובין הרבה זוגות התענוג הוא להראות מי מחליט, מי קובע ומי שולט – וזה בא לידי ביטוי בכל תחום בבית. הצרה היא שלעיתים זה גורם לכעס, לברוגז ולאווירה לא טובה.

הנה אוסף קטן של מה שקורה אצל חברים, אצלנו, ואצל כולם. מצחיק-עצוב, אבל אמיתי.

היא: "למה לא התגלחת?"

הוא: "כי לא בא לי להתגלח היום."

היא: "אבל גם אתמול לא התגלחת."

הוא: "כי גם אתמול לא בא לי להתגלח."

היא: "אתה נראה איום!"

הוא: "תרדי ממני, ומהר. אני ילד גדול ומחליט עבור עצמי מתי להתגלח." 

הוא: "עוד פעם עשית לי סדר בחדר שלי? כמה פעמים אני צריך לבקש שלא תגעי בשולחן העבודה שלי?"

היא: אבל היה המון אבק."

הוא: "אני אוהב אבק, ותשאירי אותו. כשהאבק יפריע לי אני אדאג."

היא במטבח. הוא נכנס ושואל: "מה אוכלים?"

היא: "דג מטוגן עם..."

הוא: אם את מטגנת אותו בשמן, אל תצפי שאני אוכל. דג מטגנים עם הרבה חמאה."

היא רוצה לצעוק שיניח לה אבל מה היא עושה?

היא: "אדוני, תבשל אתה את הדג."

ועוזבת את המטבח. 

היא לא אוהבת להתקלח, רק אמבטיות. אבל לא תמיד מתחשק לה להכין אמבטיה, המון עבודה וזמן. 

הוא: "את לא עושה אמבטיה היום?"

היא: "מה אתה עוקב אחרי האמבטיות שלי? אני עושה אמבטיה מתי שבא לי, אתה שומע? אני עושה אמבטיה מתי שבא לי!"

לפני שיוצאים מהבית.

היא: "אני מבקשת שתנהג יפה, בלי עצירות פתאום ובלי תאוצות."

הוא: "אל תגידי לי איך לנהוג, אני נהג מצוין."

היא: "אתה חושב שאתה נהג מצוין, כל פעם שאתה נוהג אני מבוהלת."

הוא: "ואיך את נוהגת?"

היא חוזרת הביתה עם בגד חדש.

היא: "תראה מה קניתי, נכון יפה?"

הוא: "כמה זה עלה?"

היא: "350 שקלים."

הוא: "לדבר הזה שילמת כל-כך הרבה כסף?"

היא מתפוצצת.

היא: "אתה כזה מגעיל... אתה כזה לא מפרגן... כן, על הדבר הזה שילמתי 350 שקלים, אני עובדת, יש לי משכורת ואני יכולה לקנות בגד שעולה 350 שקלים!"

היא: "מה דעתך שנזמין לארוחת ערב את ג. ו-ס?"

הוא: "שלא תעזי, אני לא סובל אותה. היא מעלה לי את כל הסעיפים! רכלנית, פטפטנית, לא נותנת לאף אחד להוציא מילה וחושבת שהיא הסגן של אלוהים. היא יודעת הכול ואני אומר לך שהיא לא יודעת כלום!"

היא: "אבל..."

הוא: "אין אבל. אם את רוצה לפגוש אותם בבקשה. באותו ערב אהיה עסוק ותתנצלי בשמי. אותה אני לא סובל."

היא: "בסדר. אבל כשאתה תרצה לארח את הבוס המגעיל שלך כדי להתחנף אליו, אז גם אני אהיה עסוקה."

וככה, כל אחד מנסה לכופף את השני ואחרי כל התנגחות כזאת צריך להתפייס, להתחנף, לוותר ואפילו לבקש סליחה. גם צריך לומר לעצמנו שזה ממש לא שווה. צריך ללמוד להתאפק ולסתום את הפה. לא להעיר, לא להציק, לתת לנשום. לא בא לו להתגלח? שלא יתגלח. היא רוצה להזמין את החברה שהוא לא סובל, שתזמין. "שיסבול" שעתיים.

תגיד לאשתו של החבר שלך שמותר להשאיר פירורים, ומותר להשאיר את הצלחת על השולחן ולא לפנות ברגע שמסיימים לאכול, מה בוער?

 גם לה מותר להתאפק.

2. 900 גיליונות – עוד פעם שאפו!

אהוד היקר, 

או-טו-טו אתה מתקרב לגיליון ה-900. 900 גיליונות פעמיים בשבוע זה המון, זו עבודה ענקית. להחליט מה יתפרסם ומה לא, לערוך, לסדר ולהעלות לאינטרנט. למעלה מ-2,500 קוראים. 2,500 קוראים זה הרבה, זה המון. הלוואי שהיינו מוכרים את הספרים שלנו באותה תפוצה. ההשפעה של עיתונך איננה מבוטלת והקוראים מתייחסים לרשימות לטוב ולרע, הדעות השונות והוויכוחים שמתנהלים מעל גבי העיתון זה מה שעושה אותו מעניין. ובנוסף, השכלת לכלול בו נושאים רבים ומגוונים. זה לא עיתון של נושא אחד. 

הנכד שלנו בן ה-10 הוא סקרן ויודע שאני כותבת לעיתונך והוא מתעניין. 

הוא: "על מה כתבת בזמן האחרון?"

אני: "על זה ועל זה."

הוא: "מאיפה באים לך הרעיונות?"

אני: "ממה שאני רואה, שומעת, קוראת - מהחיים."

הוא: "את רוצה סיפור מהחיים?"

אני: "בשמחה."

הוא: "כשלמדנו על בריאת העולם המורה סיפרה איך אלוהים ברא את העולם בשבעה ימים. אני לא התאפקתי ואמרתי שהעולם שלנו נוצר מהמפץ הגדול ולא כפי שהיא תיארה. המורה החזירה לי: 'עכשיו אנחנו עוסקים בתורה ולא במפץ הגדול, ובכלל מה זה המפץ הגדול?' – רוב הילדים בכיתה הרימו אצבעות כדי להסביר לה מה זה המפץ הגדול."

אני: "באמת? היא לא ידעה?"

הוא: "אני נשבע לך בספר התורה. תכתבי על זה לעיתון של אהוד בן עזר."

אהוד, מאחלת לך הרבה בריאות, הומור ועוד ועוד עשייה.

 * * *

הלורד בלפור בפתח-תקווה 1925

http://www.youtube.com/watch?v=GwlVuH4TEkk&feature=c4-overview&list=UU2DsDvhYrWwPeaDE4tGGnsA

 * * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.11.13

* אל מול ההתנגדות לשחרור מחבלים במסגרת המו"מ עם הפלשתינאים, נשמעה טענה שהסיבה לשחרור היא סירוב הממשלה להסכים מראש להגדרה של נסיגה לקווי 4.6.67 ולהקפאת הבניה בהתנחלויות. בין שלוש האפשרויות שעמדו בפני הממשלה – היא בחרה בשחרור מחבלים.

איני יודע האם ועד כמה הדברים נכונים. הם אמנם הוכחשו אך היתה זו הכחשה רפה, שאני מסיק ממנה, שגם אם הפרטים אינם מדויקים, אין זו גרסה מופרכת. מבלי להיכנס לשאלה האם המידע נכון, אתייחס אליו ברמה העקרונית.

עקרונית, ישראל חייבת לעמוד על כך שהמו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. ואכן, המו"מ הוגדר ככזה, ולכן נתניהו הציג כהישג את העובדה שאחרי 4 שנות סרבנות פלשתינאית, אבו מאזן הסכים למו"מ ללא תנאים מוקדמים. אלא שמסתבר, שיש כאן פטנט מקורי, שאינו מוכר במחשבה המדינית – מו"מ ללא תנאים מוקדמים עם תנאים מוקדמים. כלומר, המו"מ הוא ללא תנאים מוקדמים, אך כדי שצד ב' יסכים לכך שהוא יהיה ללא תנאים מוקדמים, הוא מעמיד תנאי מוקדם לצד א'. למה הדבר דומה? לכך שאחלק מוצר בחינם, תמורת 100 שקל, אם תשלם לי 100 שקל, תקבל את המוצר בחינם. 

* ועם זאת, אם קיים אילוץ לבחור בין שלושת התנאים המוקדמים: הגדרת נסיגה לקווי 49', הקפאת הבניה ושחרור המחבלים – הבחירה בשחרור המחבלים היא הרע במיעוטו, מאחר ומדובר בעניין טקטי, ואילו שני התנאים האחרים הם אסטרטגיים.

התביעה לקבל את ההגדרה של קווי 4.6.67 מייתרת לגמרי את המו"מ. משמעות הדרישה הזו, היא שבאחד הנושאים המרכזיים ביותר, אולי המרכזי ביותר במו"מ, ישראל תקבל מראש כתכתיב את עמדת הצד השני. כמובן שמדובר באבסורד.

גם התביעה לעצור את הבנייה היא בלתי קבילה. הרעיון שמאחורי הדרישה הזאת, הוא ההתייחסות הכוללת לכל הבנייה ביו"ש ובירושלים כמכלול אחד. והרי על כך בדיוק נסוב המו"מ. אני סבור שישראל צריכה להגדיר לעצמה, בקווים כלליים, על אילו אזורים היא מוכנה לוותר ועל איזה לא, ועל פי הגדרה זו לבסס את מדיניות ההתיישבות והבנייה שלה. עליה לעשות כן כהחלטה פנימית, לא כתכתיב וכתנאי מוקדם למו"מ, ובוודאי לא בדרישה הגורפת להקפאה מוחלטת.

בשחרור המחבלים, אין ויתור ישראלי בנושאי הליבה של המו"מ. עם זאת, השחרור הוא בלתי מוסרי, הוא פוגע בביטחון המדינה והוא סותר את הרעיון של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, לכן הוא שגוי מעיקרו.

* רבין, פרס, ברק, שרון ואפילו אולמרט, לא עצרו את הבנייה בעת מו"מ או תמורת מו"מ. הרעיון של הקפאת בנייה, הוא הברקה של אובמה, מתוך חוסר הבנה של המציאות המזרח תיכונית. ראש הממשלה היחיד שהקפיא את הבנייה, כמחווה לפתיחת המו"מ, היה נתניהו. כזכור, הבנייה הוקפאה והמו"מ לא חודש. בעצם רעיון ההקפאה, העלה אובמה את הפלשתינאים על עץ גבוה, והשגיאה הזו היא אחד הגורמים המרכזיים לכך שבמשך 4 שנים לא התקיים מו"מ. כנראה שהצעד הבלתי מוסרי והמסוכן של שחרור מחבלים רוצחים, הוא הסולם שנועד להוריד את אבו מאזן מהעץ.

חבל שנתניהו מצמץ. היה עליו לעמוד על כך, שהמו"מ אינו אינטרס ישראלי בלבד, והפלשתינאים אינם עושים לנו טובה בכך שהם מנהלים עמנו מו"מ. אם הם רוצים באמת ובתמים לשאת ולתת, עליהם פשוט להיכנס לחדר הדיונים, להתיישב ליד השולחן ולדבר. ללא תנאים מוקדמים.

* חוליגנים מהיישוב בת עין תקפו חיילי צה"ל. מי שמתייחס לצה"ל כאל אוייב, הוא אוייב. אוייב של צה"ל הוא אוייב של מדינת ישראל ושל עם ישראל. אל אוייבים יש להתייחס כאל אוייבים – ללא סלחנות וללא חמלה. האנשים האלה הם גיס חמישי. הם בוגדים במולדת.

* מתוך מאמר של אייל מגד ב"הארץ", בעקבות תחקיר "כלבוטק" על "זוגלובק": "השואה 'שלנו', החד פעמית והבלתי נתפסת, מתגמדת נוכח הזוועות היומיומיות, הנצחיות, שהמין האנושי מעולל לבעלי החיים הנתונים לשליטתו."

מאחר והשואה "שלנו" מתגמדת ליד שואת בעלי החיים, הרי שהתגובה על שואת בעלי החיים צריכה להיות חמורה לפחות כמו התגובה על השואה "שלנו". לכן, יש להחיל במקרה הזה לפחות את החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם.

על פי החוק הזה, נגזר דין מוות לאייכמן ולדמיאניוק (שבערעור זוכה מחמת הספק). זה גזר הדין הראוי לכל השותפים לשואת בעלי החיים. גזר דין מוות לכל מי שבחייו שחט / בישל / מכר / אכל בשר. ועוזריהם. גם הקופאית בסופרמרקט. גם שוטף הכלים במסעדה. הרי אייל מגד הוא הומניסט.

* גם מי שדרך על נמלה לא יהיה זכאי לחנינה. שואה היא שואה היא שואה.

* אייל מגד, בנו של הסופר הדגול חתן פרס ישראל אהרון מגד, מגדיר מחדש את המושג "חומץ בן יין". החומץ הקלוקל ביותר בן היין המשובח ביותר.

[אהוד: אבל נראה שעיתון "הארץ" מפרסם ברצון את מאמריו של אייל מגד. יש בעיתון זה פינה חמה לכל פובליציסטיקה ישראלית שמקילה את נטל האשמה של הגרמנים].

* לאור פרשת הציתותים של ארה"ב לידידותיה, כתבתי על הצביעות והשרירותיות ביחס לפולארד, ועל הצורך להגביר את המאבק לשחרורו. תגובה שקיבלתי על כך, טענה שטובתה של יהדות ארה"ב היא שפולארד ימצה את עונשו עד תום, בשל החשש מתדמית הנאמנות הכפולה שעלולה לדבוק בה.

מבלי להיכנס כאן לשאלה האם החשש הזה מוצדק, ואם הוא מוצדק האם הוא עומד מעל הערך המרכזי של היהדות – הערבות ההדדית, "כל ישראל ערבין זה בזה"; עצם הטענה הזו היא עדות למשמעות האמתית של הגולה. היום, לדבר על "גולה", זה לא פוליטיקלי קורקט. מדברים על "תפוצות", כאשר ישראל היא אחת מהתפוצות שבהן חיים יהודים. והנה, בארה"ב, המדינה שבה נהנים היהודים מחופש, רווחה, השפעה וכוח פוליטי חסרי תקדים, אנו מגלים גישה כל כך גלותית, במובן הבסיסי ביותר של המושג גלות: פחד תמידי, חשד תמידי, צורך להוכיח תדיר "נאמנות". בגלות, לעולם אינך בעל הבית וגם לא באמת בן בית. אתה תמיד אורח, רצוי יותר או פחות, ותמיד חייב לְרָצוֹת את בעלי הבית. הציונות הציגה חלופה, "להיות עם חופשי בארצנו," "להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית," חלופה של עם הלוקח אחריות מוחלטת על חייו.

ההצלחה הגדולה ביותר של הפוסט ציונות – היא הוצאת שם רע לשלילת הגולה ולכור ההיתוך. שני מושגים שהפכו לבלתי לגיטימיים, למשל ולשנינה, ללא פוליטיקלי קורקט.

במלאת 40 שנה לפטירתו של דוד בן גוריון, האדם המזוהה יותר מכל עם הערכים הללו, מן הראוי להחזיר אותם למרכז תודעתנו, עם הכרה בשגיאות שנעשו בשמם ועם הצורך לתקן את הכשלים באופן מימושם, אך הם עדין תקפים, ראויים ועלינו לחזור אליהם.

* משה דיין, סאדאת וקיסינג'ר תיכננו יחדיו את הפלישה המצרית במלחמת יום הכיפורים. דיין הורה לרצוח את הנספח הצבאי של ישראל בוושינגטון כיוון שידע יותר מדי...

ישראל הסגירה את פולארד לאמריקאים וסייעה להפללתו כדי שיישב במאסר עולם, כיוון שהוא ידע על כך ששמעון פרס הוא סוכן ה-CIA...

השב"כ רצח את רבין כדי להעליל על הימין את הרצח ובכך למנוע את נצחונו בבחירות...

פרס הורה לרצוח את רבין, כיוון שהוא עמד לבטל את הסכם אוסלו וכדי למנוע בעדו מלעשות כן...

המוסד עומד מאחורי מתקפת ה-11 בספטמבר כדי לסכסך בין ארה"ב לעולם המוסלמי...

הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות תפרו תיקים לאולמרט כדי לסכל את הסכם השלום שהוא עמד לחתום עם הפלשתינאים...

נתניהו והשמאל תפרו את תיקי האונס של קצב, מחשש שעם סיום תפקידו כנשיא הוא יתמודד נגד נתניהו וידיח אותו מראשות הליכוד ולאחר מכן יעלה את הליכוד לשלטון...

... דודו אמתי נפגע מדברים חריפים שכתבתי נגדו אחרי שהפיץ את אחת התאוריות הללו. צר לי על הפגיעה האישית, ואני מתנצל על הדברים שכתבתי ופגעו בו.

אך לגבי התיאוריות עצמן... נו, באמת...

* נסעתי במנהרת הכרמל. בכניסה שילמתי על השימוש, ובנוסף לקבלה קיבלתי כרטיס קשיח שאותו עליי להחזיר ביציאה. אלא שבטעות נכנסתי לנתיב של המנויים, וכשהגעתי ליציאה, לא יכולתי להחזיר את הכרטיס. אחריי היו מכוניות, ולא יכולתי לחזור ברברס ולהיכנס לנתיב הנכון. ועל כך נקנסתי.

לכאורה, מה הבעייה בכך? קיבלתי כרטיס, לא החזרתי אותו ומגיע לי קנס. אלא שכלל לא ברור לשם מה צריך את הכרטיס הזה. הרי שילמתי בכניסה, קיבלתי קבלה, מדוע איני יכול לנסוע בחופשיות ולצאת ללא טרטור? לשם מה התנועה מעוכבת ביציאה, על החזרת הכרטיסים המיותרים?

* הלוויה בבית העלמין בחולון. החזן מתנהל כמו בסרט נע במפעל בשר. חוסר רגישות בולט כלפי המשפחה האבלה, העדר יחס אישי מכבד כלפי הנפטרת. "אל מלא רחמים שוכן במרומים... אֶת המנוחה פלונית בת – איך קוראים לאמא שלה?!" – כאילו לא יכול לברר דקה קודם. "עכשיו הנכדים והבנות יספידו," אמר, וקפץ לענייניו. כעבור דקות אחדות חזר ושאל בקול: "הנכדים גמרו כבר?"

"עכשיו מתחיל מסע הלווייה, הגברים הולכים קדימה ואחריהם הנשים." לשמחתי, הקהל התעלם מההנחיה הבזויה הזאת. הולכים אל הקבר והוא מכריז: "הגברים בצד הזה, הנשים בצד הזה." וגם כאן הקהל לא ציית, ולזכותו ייאמר שלא התעקש. פעל ב"שיטת מצליח", אולי הפעם זה יצליח.

המנוחה הורדה אל הקבר, והחזן מזנק על הקבר שליד ומתחיל לשאת נאום חוצב להבות. "המנוחה היתה אישה צדקת. היא תרמה לצדקה, היא הדליקה נרות בכל שבת. בכל שבת היא הדליקה נרות. ואתם הנכדים, תלכו בדרכה. תנשקו את המזוזה. תניחו תפילין. תדליקו נרות שבת. תשמרו על השבת. לפחות תשתדלו לשמור על השבת... היא עולה לפגוש את הצדיקים. לא רק את אבותינו. גם את האחרונים, גם את הבאבא סאלי, גם את הרב עובדיה."

עד כאן. לא יכולתי עוד לשאת את הביזיון והסתלקתי משם.

אח"כ מתפלאים למה הציבור הרחב סולד מהממסד הדתי. אילו הסלידה היתה רק מן הממסד הדתי, ניחא. אבל כתוצאה מהחזיונות הללו הציבור סולד מהדת ומהדתיים. כשאלה הם "כלי הקודש" – אין חילול השם גדול יותר.

וכשהגעתי הביתה פתחתי את העיתון, וקראתי ראיון עם הרב הראשי, המתבכיין על החקיקה "האנטי דתית". אנטי דתית?! אין חקיקה פרו דתית יותר מחקיקה שנועדה להחליש את הממסד הדתי ואת התלות בו. אין דבר אנטי דתי יותר מהממסד הדתי, הפוגע בדת ומשניא אותה על הציבור הרחב.

* ביד הלשון. אני קורא בכל גיליון של חב"ע את שיריו של יוסי גמזו, שכני לגולן, ומשתאה על מעיין היצירה האינסופי שלו, ההולך ומשתבח. תגובתו הציונית ההולמת להטפה לירידה של נתן זך, היתה מלאכת מחשבת, שילוב של כישרון וערכיות, בשבוע שבו זך יצר צמא לדברי אמת מפי איש רוח.

... ומהו גמזו?

התנא נחום איש גמזו, נקרא כך, כנראה, על שם מוצאו מהכפר גִּמְזוֹ, המופיע כבר בתנ"ך (דברי הימים ב' כ"ח, י"ח) ועל שמו נקרא המושב הדתי גמזו, הסמוך ליער בן שמן.

אולם בתלמוד הבבלי נכתב עליו, ששמו נקרא כך, כיוון שבכל דבר שקרה לו ראה את החיוב ואמר: "גם זו לטובה."

ואם דברי הבלע של נתן זך הם הגורם ליצירה זו של יוסי גמזו, המעבירה בצורה יפה כל כך את מסר ה"צומוד" הציוני – ניתן לומר על הראיון של זך: גם זו לטובה.

אביו של יוסי גמזו, ד"ר חיים גמזו, מייסד תיאטרון בית צבי, היה מהחשובים שבמבקרי התיאטרון והתרבות בשנות החמישים-שישים-שבעים. הוא נחשב למבקר חריף וקטלן, עד שאפרים קישון יצר את הפועל "לגמוז" – לקטול יצירה בביקורת חריפה.

יוסי גמזו גמז בשירו את ראיון ההבל של זך.

* * *

דודו אמיתי, אורי הייטנר, אהוד בן עזר

חליפת מכתבים

אורי הייטנר [בגיליון 887]: האחות התאומה של תאוריית הקונספירציה השקרית וההזויה על רצח רבין, היא תאוריית הקונספירציה השקרית וההזויה על "הדחת" אולמרט. על פי התאוריה, אותה אולמרט אוהב להפיץ בפרצי ההתקרבנות שלו, גורמי הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות חברו יחדיו וקשרו קשר לתפור לו תיק, כדי להדיח אותו מתפקידו רגע לפני שהביא את השלום הנצחי עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם כולו וְאִמְרוּ אִמְרוּ אמן. טלנסקי, אומרת אחת הגרסאות של התאוריה, נשלח בידי אותם חוגים להעביר את מעטפות הכסף לאולמרט, כדי להפליל אותו. אגב, מעניין שחוגי הימין הדיחו את אולמרט למעשי שחיתות עוד כשהיה ראש העיר ירושלים ומראשי הימין בישראל, כיוון שהם ידעו שבעתיד הוא ייבחר לראשות הממשלה וישנה את דעותיו מן הקצה אל הקצה, וכשזה יקרה הם יוכלו להפליל אותו.

האם דודו אמיתי שייך לרשעים שממציאים את התאוריה הזאת, או למטומטמים שקונים אותה?

*

לאורי הייטנר שלום,

ראשית תודה על המחמאות (רשע או מטומטם).

שלא כמוך, אינני מחזיק מעצמי כמי שיודע הכל על כל דבר (וגם חייב להודיע זאת ברבים כמי "שהשמש זורחת לו מעכוזו", כמאמר הבריות) ובוודאי שאני בר-שגיאה. אך באשר לתאוריה על הפלת אולמרט ע"י הימין הרי למדתי אותה מבעל הבית של "המכתב העיתי" ומכאן שאלתי אליך: האם אהוד בן עזר גם הוא רשע או מטומטם?

באיחולי "דרך ארץ קודם תורה"

דודו אמיתי

גבעת עדה

*

לא נראה לי שאהוד בן עזר מאמין בתיאוריות הקונספירציה ההזויות: לא שהשב"כ רצח את רבין, לא שדיין תיכנן עם סאדאת וקיסינג'ר את מלחמת יום הכיפורים והורה לרצוח את ג'ו אלון שעלה על זה, ולא על התיק שהמשטרה, הפרקליטות והימין הרדיקאלי תפרו לאולמרט כדי לסכל את השלום.

כל התאוריות הללו הומצאו בידי רשעים – ומטומטמים מאמינים להם.

אם אתה רוצה לדעת האם אהוד מאמין להן – שאל אותו, לא אותי.

אורי הייטנר

*

אני ממליץ לך לשאול אותו ישירות ולענות בלי התחמקות על שאלתי האם גם הוא רשע או מטומטם.

ממישהו כמוך (מנהל מרכז פלורליסטי לתרבות....) ציפיתי לפחות נמיכות מצח.

זכור "הפוסל במומו פוסל".

אשמח אם תתנצל בפניי באותו פורום.

קצת אומץ (בין)אזרחי לא יזיק לך... וגם ענווה.

דודו

*

אהוד: נגד אולמרט הופעלה  – לא קונספירציה אלא מערכת אינטרסנטית של גורמים שונים ששאפו בגלוי להדיחו, בעיקר כדי שיפנה את ראשות הממשלה לנתניהו. לשם כך הובא הז'וליק טלנסקי באופן שערורייתי להעיד נגדו, ולשם כך הוקם בין השאר החינמון "ישראל היום".

לדעתי כל זה לא היה קשור לדעות הפוליטיות ה"שמאלניות"-כביכול, שעליהן אולמרט הצהיר בשלהי כהונתו, דעות שלדעתי לא היה להן כל שחר וכל סיכוי להתממש – אלא היה קשור למאבקי הכוחות נגדו, שאכן הצליחו. הוא פרש, נוטרל לשנים רבות, לעיסוק במשפטיו שאינו מסתיים – ולפי מראהו בטלוויזיה ספק אם יהיו לו כוחות לחזור להתמודד בבחירות לכנסת גם לאחר שיזוכה.

מצד שני, מאחר שנתניהו הוא כיום ראש הממשלה, ולא אולמרט – אני חייב לומר כי למרות שהתנגדתי בשעתו להמלכת נתניהו – אני חושב שהוא מתפקד בצורה נכונה ואחראית, ואין כל סיבה שלא לתמוך בו כיום במאבקיו שהם גם מאבקינו. הוא קורא נכון את המציאות, לא כמו הסכל היושב בבית הלבן.

* * *

במלאת 50 שנה להופעת הרומאן הראשון שלו

"המחצבה" 1963

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים", 2013

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

מתוך כ-2,500 נמעני "חדשות בן עזר" רכשו עד כה את הספר 30 – מה שמראה עד כמה הם מעריכים את המכתב העיתי!

* * *

מתי דוד

היכונו למפץ הגדול במפלגות

כל הסימנים והתהליכים הגלויים והסמויים, המתחוללים לאחרונה בזירה הפוליטית, בתוך ובין המפלגות, מובילים למסקנה סבירה שבקרוב יתחוללו מהפכים, זעזועים ומשברים ברוב המפלגות. צפויים פילוגים ופיצולים פנימיים ואפילו חיבורים וצירופים חדשים שישנו את המפה הפוליטית. מאבקים אישיים, עימותים אידיאולוגים, מחלוקות טקטיות, וכמובן התגברות יריבויות יוקרה וכוח יגרמו מפץ גדול במפלגות. כל זאת למה שצפוי בתום שיחות השלום בין לבני ועריקאת.

כמעט שלא קיימת יותר נאמנות שבטית טוטאלית למנהיגים ולמפלגות. עיצוב דעת קהל פוליטית, בנושאים מדיניים, נקבע במידה רבה על-ידי התקשורת או על בסיס השפעת התגברות פעולות הטרור של הפלסטינים – ולא על-ידי "תוכניות שלום" ונאומי מנהיגי המפלגות.

קיים תהליך גובר של התפוררות המערכת הפוליטית המסורתית. המסגרות המפלגתיות הישנות של סניפים ומחוזות איבדו את השפעתם. סביר להעריך שבקרוב יחשפו תנועות ותזוזות בתוך ובין המפלגות.

תוצאות הבחירות לרשויות המוניציפאליות הוכיחו פעם נוספת את התנתקות רוב הציבור ממועמדים עם זהות מפלגתית בתור כרטיס הביקור שלהם, והעדפת מועמדים בעלי רקע אישי של יכולות. בניגוד לדעה לפיה המחאה החברתית נמוגה ולא השיגה דבר, לדעתי, המחאה היא גורם חשוב ביותר שישפיע על ההתפתחויות הפוליטיות העתידיות הקרובות.

זו התמונה המסתמנת בקרוב בזירה הפוליטית:

"האחים" בנט ולפיד, על מסלול התנתקות "מהברית" ביניהם.

"החברים" הרצוג ויחימוביץ', על מסלול קרע ועימות בעבודה.

"הבנים" של יוסף עובדיה, דרעי וישי, על מסלול קרע בש"ס.

"בני הברית" ליברמן ונתניהו, על מסלול היפרדות מ"הברית".

המפלגה היציבה היחידה (בינתיים) בזירה הפוליטית היא "יש עתיד", בזכות 18 חברי כנסת ("חיילי טרקוטה") צייתנים ותלויים במעמדם ובעתידם "במנהיג הדור" יאיר לפיד, ששוקע בסקרים. כמובן שגם מר"צ היא יציבה ביותר.

תוצאות שיחות השלום המתנהלות באפלה, במסגרת משא ומתן בחשכה, בין לבני לעריקאת, עשויים להיות הפתיל שיגרום לזעזוע ולמפץ הפוליטי והמפלגתי הכולל, בכל תוצאה – חיובית או שלילית, בסיום השיחות.

* * *

רמי הררי

איך תימרנתי בין ראשי ממשלה

 היום לפני שישים שנה בשדה בוקר

לפני שישים שנה בדיוק קרה הדבר, אמנם קשה להאמין ששנים כה רבות עברו מאז אבל כן, הדברים היו בחודש נובמבר 1953. אקדים תחילה ואתאר כיצד הגעתי אנוכי למעורבות באירועים שיתוארו. בראשית חודש נובמבר של אותה שנה, בעודנו משרתים כמחלקת נח"ל בקיבוץ גבים, איש איש במקום עבודתו, נתקבלה הודעה ממפקדת הגדוד – גדוד 904 בפיקודו של סגן אלוף יעקב נעים, גדוד שבו שירתו מ"מפים "מיתולוגיים" כמו דני מט ובני ענבר וכמובן הר"סר גנץ – כל המחלקה ללא יוצא מן הכלל יוצאת לתעסוקה מבצעית. בניגוד ליציאות קודמות שהיו לאימונים, שבהם ניתנה ל"משק" אפשרות להשאיר מיספר קטן של אנשי המחלקה בנימוק שאין המשק יכול לתפקד בלעדיהם. מכיוון שאני עבדתי ברפת, וזה היה מקום עבודה שלא נמצאו לו קופצים, ניסו אנשי גבים למנוע את יציאתי. אולם שום נימוק לא התקבל, כל המחלקה ללא יוצא מהכלל חוייבה להתייצב לשירות.                     

 ואכן כל המחלקה התייצבה במחנה משמר הנגב. שם התברר לנו שגם מחלקות ניר-עם  וארז מגוייסות ואנו יורדים לסביבות אילת, כאמור לתעסוקה מבצעית, שמירות ופיקוח בארבעה שערים של אילת מארבעה כיוונים וכן תצפיות לכיוון ירדן ומצרים. אילת היתה אז ישוב קטן מאוד לעומת היום, והדבר העיקרי בה היה הנמל, והבסיסים הצבאיים כגון המצודה. תפקידיו של הצוות שלנו היו שבועיים בכניסה המערבית לכיוון המצודה ושבועיים בתל מעל עין נטפים.   נדמה לי, ממרחק כה רב של שנים, שמילאנו את חובתנו ביושר אך בעיקר היה זה מה שקרוי היום "בטן גב".  חודש ימים נמשך השירות, והוחלפנו.

שמנו פעמינו לבסיס משמר הנגב, להחזרת ציוד,וכאן מתחיל סיפורנו. בשעת ערב, לאחר שסיימנו החזרת ציוד והיינו אמורים לחזור לשגרת חיים לעבודה במשק, נקראו לפתע חברי המזכירות של ההכשרות לשיחה דחופה. כולנו נמתחנו וחיכינו לשמוע במה דברים אמורים. השיחה עם המג"ד נמשכה לתוך הערב. וכשחזרו חברי המזכירות הבחנו מרחוק בחיוורון פניהם הבוהק. מיד התבהרה הדילמה לפניה הועמדנו כולנו. על כל הכשרה להקצות מיספר אנשים לשירות מיוחד ללא הגבלת זמן. ההוראה הורדה מפיקוד הנח"ל ובאישור מחלקת הנוער והנח"ל. אין כל סיכוי או אפשרות לדחות את ההוראה. על ההכשרה שלנו הוטל לשלוח שבעה אנשים למשימה. נאמר לנו שאנו יכולים לבחור בעצמנו את אנשינו למשימה ואם לא נעשה כך מפקדת הגדוד תמנה לפי ראות עיניה את האנשים.

ומה היתה אותה משימה שהורדה בחיפזון כה רב, אכן משימה נכבדה. נקראנו להשתתף במחלקה מקובצת שתבטיח את ראש הממשלה בן-גוריון, שהתפטר והודיע שהוא מצטרף לאנשי שדה בוקר. לא יכולנו להגיע בעצמנו להחלטה מי ייבחר לתפקיד, והזמן דחק. כל הפלוגה מעוכבת עד שייבחרו האנשים. באין ברירה החליטו המג"ד יעקב נעים והרס"ר גנץ  להעמיד את הפלוגה למיסדר ולבחור את שבעת המועמדים.

אודה ולא אבוש שבליבי, לב של בן גוריוניסט מובהק, התחולל מאבק בין הרצון להשתתף במשימה לבין הידיעה שברפת של גבים מצוקת ידיים חולבות ומצפים לשובי. והנה הרס"ר מרווח את השורות, המג"ד ואיתו הרס"ר עוברים בין השורות ומסמנים את שבעת הנידונים. מרבית האנשים ניסו להעמיד עצמם כדחלילים אולי כך ידלגו עליהם, ייתכן שבליבי גבר באותו רגע אותו רצון "מגונה" להשתתף במשימה, ועמידתי היתה  זקופה, מכל מקום סומנתי ונבחרתי להיות אחד מאותה מחלקה מקובצת.

המחלקה המקובצת מנתה כחמישה עשר איש, מונו לנו מ"כ ומ"מ וצויידנו בשני קומנדקרים. ירדנו לשדה בוקר כשבועיים לפני בואו של בן-גוריון והשתכנו במחנה הנח"ל. את הזמן ניצלנו להכרת המקום ותושביו ובעיקר סיורים להכרת הסביבה.

צריך לזכור שכחצי שנה לפני בואנו נרצחה בחורה רועת צאן חברת הישוב בשם ברברה ז"ל בידי בדואים. חלק מהסיורים היו ברגל להכרת הסביבה הקרובה וחלק היו ברכב להכרת ריכוזי הבדואים שהיו מעטים ומרוחקים.

בשדה בוקר היו באותה תקופה כעשרים חברים, אולם למעשה הם לא היו חברים כמו בקיבוצים אלא פרטים אידיאליסטיים, ומדי פעם התווספו עוד פרטים במיוחד אחרי בואו של בן-גוריון. הדמויות המרכזיות הזכורות לי היו – ראשית המשפחה היחידה, יהושע ונחמה כהן ובנם חמי, ילד חמוד בן ארבע בערך. מי שריכז את עבודות הבניין, צנרת, וכו', היה אהרונצ'ו. זכורים לי גם יעקב עורב, דני בוגסלב ובן-יעקב, שהתפרסמו לאחר מכן כל אחד בתחומו. כאמור היו נוספים, כולם נחושים להקים יישוב במקום כה שומם ומרוחק.

נראה היה שהיישוב כולו בציפיה דרוכה לקראת בואו של בן-גוריון, נעשו מאמצים לסיום בניית הצריף, שהיה כמובן שונה מצריפי המגורים הרגילים. והנה הגיע הרגע – ה"זקן" ורעייתו פולה הגיעו, היה אפשר להבחין בנחישותו של בן-גוריון בבחינת צעד ראשון קטן לכיוון חזונו (הנגב עוד יהיה פורח). לעומת זאת היה קצת עצוב לראות את פולה, היא היתה רצינית ולפעמים דומעת. היה אפשר להבינה, רק אם הסתכלנו וראינו כיצד היא מתאמצת להכין את מה שכינתה קוץ'-מוץ' – שהיה מעין רסק  פירות וירקות, לבעלה. מן הסתם חסרה לה חברה בשדה בוקר הרחוקה והמבודדת. חדר האוכל בו היו אוכלים הזוג ב.ג. היה עדיין, בראשית שנות החמישים, צריף ובו שולחנות ארוכים וחשופים, וספסלים ארוכים ללא משענת, וכל זה לא הרנין את מצב רוחה של פולה אשר (למרות בדיחות מרושעות ומטופשות) היתה רגילה לארח גדולי עולם.

עתה, לאחר ש"החברים" החדשים נכנסו לבתיהם,התחילו חיי שגרה של ב.ג. וגם שלנו, המחלקה המקובצת. אתאר כאן בקיצור שגרה זו. ב.ג. קשר עם יהושע כהן קשרי ידידות וזאת לזכור – הוא היה בעברו איש לח"י, ובתקופה מסוימת יהושע ונחמה היו הגרעין המרכזי של הלח"י בארץ, שנגדם נאבק ב.ג. – על אף כל זאת עתה נרקמה ידידות אמיצה ביניהם.

מדי בוקר בשעה מוקדמת יצאו ב.ג. ויהושע לצעדה של מיספר קילומטרים, וזה חייב אותנו לרוץ על הגבעות ולאבטח את ב.ג.

לאחר צעידת הבוקר יצא לבוש בגדי חאקי לעבודה, בתקופה הראשונה  עבודתו היתה בהכנת ייחורים של עשבי מרעה לשתילה בוואדי. ישבנו ליד ערמה גדולה של עשבי מרעה שהובאו מהצפון, וחתכנו ייחורים קצרים לשתילה. אלה שישבו בשכנותו ניהלו עימו שיחה כאשר בדרך כלל היתה שיחת היכרות, וב.ג. ניסה להכיר את מקורו של כל אחד מבני שיחו.

כעבור זמן קצר עבר ב.ג. לעבוד באופן קבוע בצאן. הוא לא יצא למרעה עם הצאן אלא טיפל בטלאים ובסידורים בדיר. יש לציין שכמובן לא ביקשו ממנו לעבוד בטוריה ובמעדר אלא בעבודות יותר קלות. אשר לנו, המחלקה המקובצת, הועסקנו בעיקר בשמירות ובסיורים.  
משעת בוקר מוקדמת מדי יום הוצב אחד מאיתנו כמאבטח סביב לצריף. כיוון  שפולה נשארה כל היום בבית פרט ליציאה לארוחות ולהכנת מזונו של ב.ג. – היתה עכשיו ללא עוזרת, והיא הזעיקה מדי פעם את המאבטח לעזרה בניעור שטיח או בנשיאת חפץ כבד.

שני מאורעות  זכורים לי במיוחד. הראשון חגיגת ט"ו בשבט תשי"ד [1954]. התאספנו כל מי שהיה נוכח באותה שעה במשק חברים, חיילים, חמי, הילד היחיד באותה עת, ובראש ב.ג.  ופולה. יצאנו במעין תהלוכה לנטיעת שדרת קזוארינות בכניסה לשדה בוקר. הטקס הסתיים ובעלי דמיון יכלו לראות  שדרת קזוארינות מפארת את הכניסה לישוב.

לפתע, בשעת ערב, פשטה שמועה בכל המחנה, כאש בשדה קוצים – השתילים נעקרו! –  התברר שאחד החברים, שלא היה במשך היום במקום, חזר לעת ערב ותלש את השתילים הרכים. נודע שהאיש שעקר את השתילים עשה זאת מתוך ראייה עקרונית. לשיטתו אין לנטוע ביישוב מדברי עצים הדורשים השקייה. מובן שמיד התחוללה סערה שבעקבותיה אולץ האיש לנטוע מחדש את את כול שעקר.

אירוע שני  שהיה לו קשר לאירוע הראשון, ואותו יזם בן גוריון, היה כנס שבו השתתפו  בכירים מראשי הכלכלה בארץ, והוא עסק בעיקר באפשרויות הבאת מים רבים לשדה בוקר. דומני שכנס זה היה צעד גדול לפיתוחו של הישוב, כי בעקבותיו הונח צינור מים, והחלה תנופת נטיעה.

כאמור אחת ממשימות מחלקתנו היתה שמירה בסביבות  הצריף המפורסם. במונחים של ימינו, האבטחה שביצענו היתה "צחוק מעבודה". חייל אחד מסתובב סביב הצריף ועל כתפו רובה צ"כי, ותו לא.

יום אחד כשהייתי במשמרת זו, נעצרה מכונית שרד ליד הצריף וממנה יורדים לתדהמתי ראש הממשלה משה שרת ורעייתו ציפורה. איש מחברי היישוב לא חיכה להם, כנראה לא קיבלו שום הודעה בדבר הביקור. ראש הממשלה התקרב אליי ושאל אם אוכל להביאם לבית ב.ג.

מובן שמילאתי את בקשתם, הראיתי להם את דלת הצריף, פולה פתחה את הדלת והם נכנסו פנימה. עתה, כשהזוג שרת מצוי בצריף  עם פולה, מן הראוי להזכיר למי שידע ולספר למי שלא שמע על המצב בהנהגת המדינה מאז שנבחר משה שרת לתפקידו. הבעייה הקשה ביותר היו היחסים עם שר הביטחון פנחס לבון ועם שתי הדמויות המרכזיות בו. הכוונה לרמטכ"ל משה דיין ולמנהל משרד הביטחון שמעון פרס יבדל לחיים ארוכים. למיטב ידיעתי היה מצב של איבוד שליטה מצד ראש הממשלה שרת בתפקיד החשוב ביותר במדינה.

כעבור כרבע שעה מאז נכנס הזוג שרת לצריף, נפתחה הדלת ופולה קוראת: "היי בחור!  התוכל ללוותם למקום עבודתו של בן גוריון?"

 מובן ששמחתי לעשות את המבוקש. בדרכנו אל דיר הצאן פנה אליי שרת בשאלות נימוסין  בעיקר על הנעשה בשדה בוקר. ולפתע שואל אותי שרת שאלה מביכה במקצת, שבתשובה לה הייתי צריך לתמרן ולנסח את דבריי. שרת מנמיך מעט את קולו ושואל: "אמור בבקשה האם  ב.ג. באמת יוצא כל יום לעבודה יעילה כאחד החברים?"

יש לזכור שב .ג. עבר אז כבר את גיל השישים, והאמת שבימים הראשונים ביישוב היתה בעייה למצוא עבורו עבודה  קלה ומתאימה. כאמור קצת הובכתי, ומדוע? ראשית, מן השאלה עצמה עלה חוסר האמון שאכן עבודתו מביאה תועלת. שנית, לי היה ברור שהתועלת האמיתית בבואו של  ב.ג. למקום מדברי ושומם זה היא לא בתפוקה היומית שלו.

דבר נוסף,  אני בן-גוריוניסט עוד מבית אבא, וחלילה לי לפגוע בכבודו. שרת היה בעיני תמיד איש ללא רבב, נפשו סלדה מקומבינות, הוא האיש שכשר חוץ ייצג את ישראל בעמים.

שמתי את נפשי בכפי והשבתי תשובה שידעתי שתהיה למורת רוחו. אמרתי שאכן ב. ג. ממלא את יום עבודתו נאמנה.

והנה הגענו לדיר הצאן והוכחה לדבריי: לפנינו ב.ג. עם שה מן הצאן בן יומו בידיו.

דומני שהשיחה שניהלו שרת וב.ג. לא הניבה תוצאות חיוביות, וזאת בלשון המעטה.

* * *

יוסף דלומי

סיפור שריגש את חיים גורי

בהוקרה ל"צעיר בן התשעים"

ב-1958 הצטרף גרעין עליו נמניתי לאחד מקיבוצי עוטף עזה. יחד עם עוד שלושה רווקים התגוררנו בשכנות למשפחה עם ילד. הזוג "הותיק", בשנות העשרים הראשונות לחייו, אמור היה לסייע בקליטתנו. אחד האמצעים: רדיו משותף לשני החדרים, כאשר בשני מוצב רמקול. אחת לחודש מחליפים הדיירים ביניהם את הרדיו והרמקול. אין ספק שמעקב אחרי טעמי ההאזנה של השכנים קירב נפשית את הזוג הקולט לנקלטים. הזאטוט של השכנים, אחיינו של חיים גורי, היה שובב קטן גדול ובידר אותנו בשעות אחה"צ.

 באותם ימים, כיהן סבו של החמוד, ישראל גורי, כחבר כנסת ויו"ר ועדת הכספים מטעם מפא"י. מטבע הדברים געגועיו לנכדו גררו אותו כל הדרך לבקר אותו בקיבוץ.

האם היה לו רכב פרטי? מה פתאום? ישראל גורי נסע מעל לשעתיים באוטובוס "המאסף" מירושלים לבאר שבע, אוטובוס אשר שירת פעם ביום את יישובי הנגב המערבי. תחנת האוטובוס מרוחקת כ-30-40 דקות הליכה משער היישוב. יו"ר ועדת הכספים סירב להסתייע ברכב הקיבוץ והלך ברגל. הנימוק המוצהר,כטבעוני הוא דגל בהליכה כסגולה לחיים בריאים.

זמן הביקור היה מצומצם שכן סבא ישראל מיהר לאוטובוס שעשה דרכו חזרה מבאר שבע לירושלים. מה יותר טבעי מאשר הסעה בג'יפ על-ידי חתנו לתחנה? לזה הוא לא הסכים. וכך היה מבלה כשעתיים עם הנכד, ושעה ורבע בהליכה באזור מסוכן למדי.

אחרי שנים רבות, נזכרתי בזה בזמן אירוע אינטימי בו הופיע חיים גורי. בהפסקה אזרתי אומץ וסיפרתי לו על הנוהג הסגפני של אביו ז"ל שהנימוק הבריאותי לא היה הצד החזק שבו.

הוא היה נרגש לשמוע את זה, ומיד הזעיק את אשתו: "עליק'ה, בואי תשמעי מה החבר הזה מספר!"

הוא ביקש שאחזור מילה במילה על הסיפור, כמו כדי להתמוגג פעם נוספת.

האם הוא הופתע מן הסיפור?

* * *

מרדכי קידר

גן עדן הדומה יותר לגיהינום

שניים מארבעת נהרות גן העדן – על פי ספר בראשית – נמצאים בעיראק. הפרת והחידקל נובעים בהרי טורקיה, זורמים דרך סוריה ועיראק, מתאחדים בשט אלערב ומה שנותר ממימיהם נשפך למפרץ. בין הנהרות נחפרו תעלות רבות והן "העורקים" (בערבית "אלעיראק") – עורקי החיים, המאפשרים לקיים חקלאות שלחין במדבר החם והיבש. ללא הנהרות והתעלות שביניהם, היתה עיראק מדבר צחיח ויבש. מי שרוצה לשרוד במדבר העיראקי הלוהט חייב לחיות בקבוצה מלוכדת, חמושה, אלימה ומוכנה לקרב, כדי להגן על מקור המים והמחייה שלו.

לאורך הדורות התיישבו בעיראק קבוצות רבות, והן מהוות כיום את אוכלוסיית המדינה. יש בה ארבע קבוצות אתניות: ערבים, כורדים, טורקמנים ופרסים, המחולקים ליותר משבעים קבוצות שבטיות, שמונה דתות (מוסלמים, נוצרים, יהודים, זורואסטרים, צבאים, מנדעים, יזידים, בהאאים) ואין ספור עדות (המוסלמים מחולקים לסונים, שיעים, סלפים, צופים ואחרים, והנוצרים מחולקים לעדות קתוליות: קלדאית, סיריאנית, ארמנית, לטינית וביזנטית; עדות אורתודוכסיות: סיריאנית, ארמנית, מזרחית קדומה, אשורית, ביזנטית, קופטית (פליטים ממצרים); עדות פרוטסטנטיות: לאומית ואשורית, בנוסף לאדוונטיסטים ושומרי שבת (סובוטניקים).

לענייננו חשוב לציין כי רבים מבני עיראק המוסלמים רואים בבני הדתות האחרות אנשים המאמינים בדתות הלא נכונות, ועונשם משתנה בין חיים כ"בני חסות" ("אהל ד'ימה") כפי שנגזר על היהודים והנוצרים, ובין הברירה להתאסלם או להישחט בשל היותם כופרים.

החיבור בין תנאי המחייה במדבר ובין ריבוי הקבוצות האתניות, השבטיות, הדתיות והעדתיות, יוצר אוכלוסייה מפולגת ומקוטבת, מסוכסכת ואלימה, בעלת מסורת ארוכת דורות של מאבקים ונקמות דם. זהו מקור צרותיה של עיראק.

איראן וסעודיה מאחורי הקליעים

הבריטים, בעלי המנדט על עיראק, המליכו ב-1921 את פייסל על עיראק, ואת אחיו עבדאללה כאמיר אמירות עבר הירדן. היה זה מעֵין "סידור עבודה" לבניו של השריף חוסיין מהחיג'אז, בתמורה לסיוע שהגיש להם במלחמת העולם הראשונה נגד האימפריה העותומנית. לכך שפייסל דיבר בניב סעודי ובני עיראק הערבית מדברים בניב עיראקי, לא היתה משמעותית בעיניהם. בני עיראק מעולם לא קיבלו את בית המלוכה שהשליטה עליהם בריטניה, כמו גם את העובדה שבריטניה קבעה את גבולות המדינה על פי האינטרסים שלה – בעיקר הנפט – ולא על פי רחשי ליבה של האוכלוסייה.

המאבקים שליוו את כל תולדות עיראק המודרנית – ובראשם המאבק בין הממשלה הערבית לבין החבל הכורדי, והמתיחות הקבועה בין המיעוט הסוני לרוב השיעי – היו התוצאה המתחייבת מן ההרכב הדמוגרפי של עיראק. לכן מדינה זו נשלטה לאורך 90 השנים האחרונות על ידי קבוצות דיקטטוריות שכל אחת מהן דיכאה ביד רמה ובאגרוף ברזל את כל מי שלא השתייך לקבוצה השלטת.

בשל אופי השלטון, שמרו חלקי האוכלוסייה על הנאמנות לקבוצה המסורתית, שכן זו הקנתה סוג של הגנה לחבריה מפני זעמו של השלטון, בשל יכולתו של הקולקטיב המסורתי המלוכד להחזיק כוח מגן, ולשאת ולתת עם השלטון המרכזי על חלוקת העוצמה.

כדי לא להיות בעימות מתמיד עם הקבוצות השונות, מצא השלטון המרכזי דרכים לקנות את ראשי הקבוצות באמצעות זיכיונות כלכליים ותפקידים במערכת השלטונית. במושגים מערביים, התנהלות כזו נתפסת כשחיתות, בעוד שבמזרח התיכון היא כורח המציאות ונתפסת כטבעית.

שני השליטים שעיצבו את תולדות עיראק במחצית השנייה של המאה ה-20 היו אחמד חסן אלבכר (1968-1979) וסדאם חוסיין (1979-2003). אידיאולוגית וארגונית הם ביססו את שלטונם על רעיונות הבעת' והמפלגה שקמה להגשימם, אך בפועל הם ביססו את שלטונם על מערכת של איזונים בין דיכוי קשה וקניית מתנגדים פוטנציאליים, תוך יצירת יריבויות בין מתנגדיהם במטרה למנוע קואליציות נגד השלטון המרכזי.

מדינה בלתי לגיטימית הנשלטת על ידי שלטון בלתי לגיטימי זקוקה לאוייב חיצוני שיאחד את המתנגדים לשלטון תחת המטרייה שלו. עיראק מצאה באיראן את האויב הזה, ולאורך שנים ניהלה נגדה מלחמות עקובות מדם: האחת בשנים 1974- 1975 נגד השאה, והשנייה בשנים 1980-1988 נגד שלטון האיותאללה.

במגמה להגביר את כוחה הכלכלי והמדיני של עיראק על חשבון שכנותיה, כבש סדאם את כווית ב-1990. הוא חשב שהעולם יגנה את הכיבוש, אך יקבל זאת בסופו של דבר כעובדה מוגמרת. הוא טעה. במלחמה שארכה חמישה שבועות, בינואר-פברואר 1991, הוא אולץ לסגת מכווית כשלצבא ולתשתיות האזרחיות של מדינתו נגרמו נזקים אדירים. אלא שהמלחמה ומשטר סנקציות שהוטל על עיראק לא הביא לנפילתו של סדאם, כי דיקטטורים יודעים להפנות את הסבל אל האוכלוסייה, בעוד שהם לרוב נותרים ללא פגע.

ב-2003 התגבשה קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב, שתקפה את עיראק. סדאם נעלם, וב- 2004 נעצר, הועמד למשפט וב-2006 הוצא למוות בתלייה. אלא שהטרגדיה של עיראק היא שלמרות שהקואליציה הבינלאומית שיחררה את אוכלוסיית המדינה מהשלטון הדיקטטורי, לא התפתחו בה מנגנונים אזרחיים ופוליטיים המשוחררים מדפוסי החשיבה, ההתנהגות וההתנהלות המבוססים כולם על הנאמנות המסורתית לשבט, לקבוצה האתנית, הדתית והעדתית.

על פני השטח קיימות מפלגות, נערכות בחירות, פרלמנט פועל וממשלה מתפקדת, אך בדיקה לעומק מגלה כי מנגנונים מודרניים אלה, שהיקנה להם השחרור מסדאם, מייצגים באופן כזה או אחר מסגרות מסורתיות ומשמשים לניהול המאבקים המסורתיים ביניהן. אך הגרוע הוא שלמערכת, בעיקר מאז נסיגת הצבא האמריקני בסוף 2011, אין כוח אחד מאזן, המסוגל לכפות את סדר היום שלו על כל הגורמים המסוכסכים. כתוצאה מכך הממשלה אינה מתפקדת, חלקים מהמדינה, ובראשם החבל הכורדי, מתנהלים כמו מדינות עצמאיות, וארגוני ג'יהאד סוניים מפוצצים מכוניות תופת בשכונות שיעיות, ובתגובה כנופיות ג'יהאד שיעיות מפוצצות משאיות נפץ בשווקים של ערים סוניות.

האנדרלמוסיה החברתית, הכאוס הפוליטי והריק השלטוני מזמינים השפעה של כוחות חיצוניים, ושתי שכנותיה של עיראק שקועות עד צוואר במרחץ הדמים של ארץ הנהריים: סעודיה מממנת, מחמשת ומאמנת את המיליציות הסוניות, ואילו איראן מספקת את הכסף, הנשק והאימונים למיליציות השיעיות. בערוצים הרחבים של הפרת והחידקל, שניים מהנהרות שהשקו במימיהם את גן העדן, זורם כיום דמם של בני עיראק והם מזכירים דווקא את הגיהינום.

היעד: ה"טורפים" של וושינגטון

בכל אחד מחודשי 2013 נהרגו בפיגועים בעיראק כמה מאות אנשים. כוחות הביטחון חדורים בסוכנים הפועלים למען ארגונים העוינים את המדינה, ולכן יכולתם להילחם ביעילות נגד הפיגועים והמפגעים מועטה. פוליטיקאים רבים הם אנשים שידיהם מגואלות בדם יריביהם, ומסירותם האלימה לבני קבוצתם היא זו שאפשרה להם להיבחר, "באופן דמוקרטי" כמובן. וכיוון שבעיראק יש רוב שיעי, שולטת בה קואליציה שיעית בחסות איראנית, תוך דחיקת המיעוט הסוני לשולי הפוליטיקה, הכלכלה והחברה.

פעילים פוליטיים סוניים נעצרים ונעלמים במרתפי עינויים שאינם נופלים בחומרתם ממרתפי העינויים של סדאם חוסיין, אלא שבמרתפים אלה התחלפו היוצרות: אז סוהריו של סדאם הסוני עינו שיעים, וכיום הסוהרים השיעים של נורי אלמאליכי, ראש הממשלה השיעי, מענים את הסונים. כמה מנהיגים סוניים, שהיו מזוהים בעבר עם מפלגת הבעת' ונמצאים כיום במאסר, עלולים להיות מוצאים להורג בתלייה.

בינתיים סוריה, שכנתה של עיראק ממערב, הצטרפה לרשימת מדינות "הכאוס הערבי" שהחל בתוניסיה בדצמבר 2010, וגם היא הופכת לבריכת דמים. סעודיה הסונית הווהאבית מסייעת בכסף, בנשק ובלוחמים לארגונים הסוניים הסלפים הג'יהאדיסטים הפועלים בסוריה נגד הדיקטטורה העלווית, בהשראת רעיונות "אלקאעידה", גם אם אינם נושאים את שמו המפורש על שפתותיהם.

האמריקאים עומדים מול המתרחש בעיראק משתוממים וחסרי אונים. אומנם אובמה מתפאר בכך שהוציא את הצבא האמריקני מעיראק, אך "הדמוקרטיה" העיראקית הופכת לנגד עיניו לבית מטבחיים, בהשפעה איראנית גוברת והולכת, ואין לו שום חשק לחזק שלטון עיראקי כזה.

מצד שני, אם השלטון בעיראק יהיה חלש, עלולות מיליציות "אלקאעידה" ו"המדינה האיסלאמית של עיראק וסוריה" להשתלט על חלקים מהמדינה, בעיקר על חבל אלאנבאר שבמערבה המיושב בשבטים סוניים, שיהפוך לאפגניסטן חדשה, ואליה יצטרף חבל דיר א-זור שבמזרח סוריה לאחר שזו תתפרק.

על רקע זה מגיע נורי אלמאליכי ראש ממשלת עיראק לביקור בוושינגטון לספר לאובמה על ההישגים של ממשלות עיראק – ובמיוחד זו שלו – בשנים האחרונות: השיפור בהפקת הנפט ועליית ההכנסות ממנו; ירידה בשיעורי העוני ובממדי האבטלה; חזרה של פליטים שברחו מהמדינה בעשור האחרון; עלייה באיכות התזונה של ילדים ומבוגרים במקביל לירידה בתמותת תינוקות; שיפור באיכות מי-השתייה; עלייה בשיעור הילדים המקבלים חינוך סדיר; שיפור במעמד האישה ומתן הזדמנות לנשים להיבחר לפרלמנט; חיסול מחלת המלריה כמעט לחלוטין; קיום בחירות לפרלמנט ולשלטון המקומי באופן דמוקרטי וסביר.

על מנת לשמור על הישגים אלה וכדי להתקדם להישגים נוספים, זקוק אלמאליכי לנשק אמריקני שיאפשר לו להילחם ביעילות נגד הכוחות המאיימים להפוך את עיראק לג'יהאדיסטן סונית בהשראה סעודית. הבעיה היא שנשק אמריקני, אם יימסר לממשלה השיעית, עלול לסייע לשיעים ההולכים איתה להפוך את עיראק לג'יהאדיסטן שיעית, שתפעל בהשראה איראנית.

אלמאליכי מעוניין בעיקר במל"טים מסוג "פרדטור" ("טורף"), שיאפשרו לשלטון לתקוף פעילי ג'יהאד סוניים מבלי לסכן טייסים. מל"טים אלה הוכיחו את יעילותם בתימן, בפקיסטן ובאפגניסטן. אך מה יקרה אם אלמאליכי יאפשר לחבריו באיראן לבדוק את המל"טים הללו כדי להכין אמצעים נגדם? איך יוכלו האמריקנים להפעיל נשק זה נגד איראן, אם וכאשר יחליטו לעשות זאת בעתיד? ומה יקרה אם האיראנים ישתפו בסודות המל"טים את חבריהם הרוסים והסינים?

הסכם שיתוף-הפעולה האסטרטגי שנחתם בין עיראק לארה"ב ערב הנסיגה האמריקנית יהיה ברקע השיחות, שכן ארה"ב מחויבת ליציבות השלטון בעיראק גם אם התנהגותו אינה מושלמת ואינה משקפת את ערכיה הדמוקרטיים של ארה"ב ואת האינטרסים האזוריים שלה. על אלמאליכי יהיה לגייס את כל כושר השכנוע שלו כדי להשיג את הסכמת ארה"ב – העייפה ממלחמות וממעורבות במשברי המזרח התיכון – לנקוט צעדים משמעותיים העלולים לסבך שוב את ארה"ב בביצה העיראקית.

גם המשבר בסוריה יהיה חלק מהדו-שיח עם אובמה. אלמאליכי מייצג את העמדה האיראנית, ונוכחותו בוועידת ג'נבה השנייה, אם זו אכן תתכנס, עלולה להטות את הכף לטובת אסד. מצד אחד, אובמה אינו נלהב משיתוף הצמד עיראק-איראן בוועידה, שכן הוא רואה באיראן חלק דומיננטי מהבעייה, אך לא בהכרח חלק מהפתרון. מצד שני ברור כי אין טעם להחלטות שתתקבלנה בוועידה, אם צמד מדינות זה לא יכבד אותן – ויפעל נגדן.

השאלה העומדת ברקע ההתרחשויות בעיראק היא – האם יחדל הדם לזרום בפרת ובחידקל, בסוריה ובעיראק, ומימי הנהריים ישובו להשקות את גן העדן כפי שעשו בתחילה?

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 265 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

מנשה שאול

1. אם תרצו – כל אגדה היא אמת

פרס נובל לשלום לבשאר אסד

אנשי דת בסוריה פירסמו פסק הלכה ("פתווא") שבו הם מתירים אכילת בשר של כלבים, חתולים וחמורים באזורים שבהם שורר רעב. מדובר בעיקר באיזור רוטה שבפרברי דמשק. בסוריה יש המזהירים כי אם יימשך המצב, ייאלצו לאכול גם בשר מתים.

זה קורה בסוריה המפורסמת בעולם הערבי במאכליה הטעימים והזולים, ולא רק בחומוס שאותו חולמים ישראלים לנגב בדמשק. סוריה זכתה בצדק בתואר "מטבח הערבים". אך זה היה פעם. עידן זה נגמר בגלל העוולות של משטר אסד שהכריז בחג הקורבן כי מגיע לו פרס נובל לשלום. ההכרזה עוררה גל של לעג וקלס בכלי התקשורת הערביים וברשתות החברתיות. אלא שאין להקל ראש ברעיון הפרס, ולמטילים ספק בצדקתו, הנה הנימוקים להענקתו:

הרג 130 אלף אזרחים סוריים; הגלייתם של כ-2 מיליון סורים; הרס וחורבן בערי המדינה וכפריה, וכמובן, התרת אכילת-בשר של כלבים, חתולים וחמורים.

אכן הישגים בלתי מבוטלים.

דמוקרטיה נוסח אמריקה

"המחלוקת בין המימשל האמריקני למצרים היא ארעית. היא לא תארך יותר משנה, שאז יתקיימו הבחירות למועצת העם ולנשיאות. טעותם של האמריקאים היא קולוסאלית. הם פוגעים בגאוותם של המצרים, באישיותם ובלאומיותם. הממשל האמריקאי מחזר אחרי איראן, מנהל מו"מ עם טליבן, ומכריז מלחמה נגד ידידיו כמו סעודיה, בחריין ומצרים."

כך קובע מנהל ערוץ "אלערבייה" הסעודי עבד אלרחמן אלראשיד (ב"אלשרק אלאווסט" 18.10.13) ומוסיף כי "האיזור יתחשבן עם אמריקה הדורשת מן הערבים ליישם דמוקרטיה, אך מתחמקת מלתת את הדין על תוצאות מדיניותה. קחו למשל את מה שקרה בעיראק: אמריקה השתילה שם את הדמוקרטיה שרצתה, ביזבזה מיליונים כדי שהעיראקים יצביעו בבחירות דמוקרטיות. אך הקרניבל הזה הסתיים בלידתו של משטר עריץ הדומה למשטרו של סדאם חוסיין. זהו משטרו של נורי אלמאלכי המנהל ממשרדו את המדינה כולה – את מנגנוני הביטחון, בתי הסוהר, המודיעין, האוצר – וזאת מבלי לערב את הפרלמנט חסר הערך. אלמאלכי הוא המחליט על עסקאות הנשק ועל חוזים למכירת הנפט. הוא החותם על ההוצאות להורג והוא המעמיד את יריביו למשפט המסתיים בגזר דין מוות.

"לגבי מצרים, המימשל האמריקני נמנע מלהעניש את מימשלו של מורסי כשהלה שיתק בכוח את בתי המשפט, סגר את ערוצי התקשורת שמתחו ביקורת וניסה לחדש את מועצת העם שבוטלה על ידי בית הדין. לא סביר שהמימשל האמריקני יעלים עין מן העוולות בעיראק ויתנכל למשטר החדש במצרים בראשית דרכו

איך מלחמת יום כיפור הפכה לניצחון סורי?

"במלחמת ששת הימים נכבשו מאדמות סוריה 1260 קמ"ר. זה היה כשאסד האב כיהן בתפקיד שר הגנה. ובכל זאת טען משטרו של אסד כי ניצח במלחמה," כותב במאמרו סופר סורי בשם בדר אלדין חסן (עיתון "אלסיאסה" היוצא לאור בכווית, 11.10.13), והוא מסביר: "כיצד? כי מטרתה של ישראל היתה, לדברי אסד, להפיל את השלטון בסוריה, וכשישראל לא השיגה את מטרתה, תוצאת המלחמה היא תבוסה לישראל וניצחון לסוריה. ובמלחמת 1973, למרות שישראל כבשה 40 כפרים סוריים ממזרח לרמת הגולן, בכל זאת טען אסד כי זו היתה 'מלחמת אוקטובר המשחררת'.

איך זו היתה מלחמת שחרור?

נשמע את הסברו של בשאר, שאז היה בן שבע: "אנשים מודדים את תוצאות המלחמות לפי המטרים המרובעים שנכבשים. אך מלחמת אוקטובר 73' החזירה לערבים את הביטחון העצמי, ומן המלחמה ההיא נולד מאבק ההתנגדות (אלמוקאוומה). ולכן, המלחמה ההיא הייתה נקודת מפנה בתולדות הערבים וראשיתו של עידן הניצחונות."

מסע השמצה פורץ גבולות

משטרת הגבולות העיראקית החרימה לא מזמן משלוח של 1280 עותקים של ספר הנושא את השם "הפרוצה (פאחישה) – הפנים האחרות של עאישה" שהיה בדרכו מסוריה לעיראק. תוכנו של הספר הוא דברי בלע נגד אשת הנביא מוחמד עאישה. ברור כי מי שעומד מאחורי מסע ההשמצה נגד אשת הנביא הוא הזרם השיעי באיסלאם, ובעיקר האיראני, המתעב את אישיותה של עאישה, בגלל הסכסוך שהיה בינה לבין עלי – אבי הזרם השיעי. הדעת נותנת כי מקור הספר הוא באיראן. שלטונות עיראק השמידו את העותקים. ראש ממשלת עיראק נורי אלמאלכי גינה את המעשה והוסיף כי מי שמקללים את חבורת הנביא הם מסיתים ומעמיקים את השסע העדתי.

2. מי יהיה היורש?

זה 3 שבועות לא הופיע המנהיג הרוחני העליון באיראן עלי חמינאי ברבים בשום אירוע. משקיפים באיראן ומחוצה לה סבורים כי המנהיג בן ה-74 חולה במחלה קשה, בלי להזכיר מהי. אין זו הפעם הראשונה שמוזכרת מחלתו. במרוצת 5 השנים האחרונות דובר על כך שהוא חולה בסרטן.

מאז מינויו למנהיגה הרוחני העליון של הרפובליקה האיסלאמית, ב-1989, נמנע חמינאי מלמנות לעצמו יורש, דבר העשוי לגרום למאבק קשה על השלטון במקרה של מותו או היעדרו לתקופה ארוכה.

חמינאי הופיע בפעם האחרונה ב-5 באוקטובר 2013 בכנס סגור. אתרים חברתיים באיראן מדווחים כי הוא איבד את הכרתו ונפל ארצה. אי-השתתפותו מאז באירועים פומביים מעוררת את האפשרות כי מצבו הבריאותי חמור. חמינאי היה אמור להופיע בפומבי לפני כשבועיים ולברך את העולים לרגל למכה בחג הקורבן, כפי שנהג לעשות מדי שנה, אך הוא נעדר. כמו כן נעדר מחגיגות "יום אלע'דיר" – החג החשוב ביותר אצל השיעים.

אחד מתומכיו של חמינאי התבטא בעניין באומרו כי "מחלתו של חמינאי הפעם היא הרבה יותר חמורה ממה שציפו, ויש חשש שזהו הסוף."

למרות האיסור המוטל על התקשורת בכל הכרוך בבריאותו של חמינאי, הפעם המדיה האיראנית מתייחסת לנושא בהרחבה. כך, העיתונאי חסיין רוסתני המקורב למשטר ומנהל את "עומריון" – בטאון הקנאים המקוון באיראן – כתב כי "החדשות בקשר לבריאות המנהיג העליון רעות. אנו מתפללים לשלומו."

משקיפים סבורים כי עלי רפסנג'ני הוא שיירש את חמינאי, דבר שעלול לקומם את השמרנים הקיצוניים שהתנגדו לבחירתו של חסן רוחאני לנשיאות. הברית בין רפסנג'ני לרוחאני דוחקת את השמרנים לקרן זווית בסוגיית הגרעין, ומחזקת את ניסיונותיו של רוחאני לחפש הבנה עם המערב במטרה לבטל את הסנקציות.

יש לציין כי עדיין אין אישור רשמי מטעם השלטונות באיראן לידיעות הנפוצות בקשר למצבו הבריאותי של חמינאי. ידוע כי הוא מטופל היטב בבית חולים פרטי במקום מגוריו בעיירה ג'מראן.

* 2 המאמרים התפרסמו במגזין "מראה" 265.

* * *

יהודה דרורי

1. אל תחזירו את הנשק טיפשים!

לפני מיספר ימים, ראינו בטלוויזיה את ההפגנה הספונטנית של תושבי ישוב נתיב-העשרה בעוטף עזה, כנגד הוצאת חיל המשמר של צה"ל מיישובם. הדבר הגיע לכדי כך שחלק מהמפגינים, אנשי כיתת הכוננות היישובית, החליטו להחזיר את נישקם...

צעד הפגנתי חמור זה הוא חוסר אחריות ומהווה אות קלון למפגינים!

מי מחוייב להגן עליך?

משימתו העיקרית של צה"ל היא להגן על המדינה ותושביה מכל מתנכל שהוא לביטחונה. צה"ל מאורגן לפיכך לשמירה היקפית ואזורית, ומקצה כוחות לפי תחזית סיכונים לאזורים מסויימים. השמירה על כל יישוב במדינה איננה חלק ממשימות צה"ל אלא אם נשקפת לאותו יישוב סכנה ברורה ומיידית. אנחנו חייבים לזכור כי במדינת ישראל קיימים מאות יישובים הנמצאים בסיכון מצד טרור וכל אלימות ערבית אחרת. צה"ל אינו מחזיק דרך קבע שמירה ביישובים אלו. הישובים, ברובם, נערכים לשמירתם הן ע"י תושביהם או ע"י חברות שמירה.

כיתת הכוננות

ביישובים בהם קיים אלמנט סיכון גבוה, מוקמת בנוסף כיתת כוננות חמושה. על-פי-רוב, כיתת הכוננות מורכבת מאנשים בעלי ניסיון קרבי כלשהו, הם עוברים אימונים, ומהווים קבוצה המתורגלת להתארגן ולפעול במהירות עם התפתחותו של אירוע אלים ביישובם.

ביישוב נתיב-העשרה קיימת כיתה כזו ואין זה משנה אם מיספר חיילים מצה"ל שומרים ביישוב אם לאו. כיתת הכוננות חייבת לענות מיד על אירוע של טרור, ולא צה"ל. לפיכך, האקט ההפגנתי של החזרת הנשק + התפטרות אנשי כיתת הכוננות, אומר לאוייב (הצופה אף הוא בטלויזיה שלנו...) – להסתנן לנתיב העשרה ולשחוט מה שיותר אנשים כי הם חסרי נשק, הם חסרי מגן...

להתרגל למצב חדש

בשעתו גרתי ביישוב שערי-תקוה ואף הייתי בכיתת הכוננות. בתקופה מסוימת, שהוערכה כמסוכנת, צה"ל שלח מיספר חיילים לתגבור היישוב, בעיקר למטרות צפייה על השטח, התראה וסריקות. משהונמך רף הסכנות לאזור, הוצאו החיילים והיישוב שכר חברת שמירה למלא תפקיד זה. כיתת הכוננות של היישוב נשארה בתקן מלא לכל מקרה – והייתה זו כיתת הכוננות שמנעה זמן קצר לאחר מכן, משני מחבלים שחדרו ליישוב (עם נשק אוטומטי ורימונים) מלבצע טבח ביישוב.                                                                                                                     

יש משהו דומה שקורה היום ביישובי עוטף עזה. צה"ל הידק את המצור והשמירה על גבול רצועת עזה ומכאן שלהערכתו, מדד הסיכונים לכל יישוב ירד, ולכן חייליו לא נדרשים שם יותר. תחושת הסכנה של תושבי נתיב-העשרה איננה רלבנטית להערכות גורמי הביטחון – וכמו בכל מקום אחר במדינה, על התושבים יהיה מעתה לדאוג לביטחונם ולאייש את עמדות ההתראה באנשיהם, בשכירים או במתנדבים.

אגב, התקרית בחאן-יונס למחרת היום לא הייתה ביחס ליישוב אלא במסגרת פעילות צה"ל בתוך הרצועה עצמה... מכל מקום, אין ספק שהביטול ההפגנתי של כיתת הכוננות והחזרת הנשקים הינו ביטוי חסר-אחריות ואפילו מטומטם... מי יודע מה ילד יום ומתי יזדקקו לנשק זה?

2. הבית-הלבן – כשטינקר התורן

מעולם יחסינו עם צבא ארה"ב לא היו טובים יותר, מעולם יחסינו עם הקונגרס בארה"ב לא היו טובים יותר ומנגד, נראה שיחסינו עם הבית הלבן מעולם לא היו גרועים יותר. על פניו הדבר נראה כמצב פרדוקסלי אלא שבמחשבה עתידית זהו מצב מאד מסוכן עבורנו.

סיטואציה מוזרה ומסוכנת

כל מי שמתמצא ביחסי ישראל וארה"ב מכיר בכך שמערכת היחסים בין צה"ל לצבא ארה"ב הינה חזקה וטובה מתמיד, ואלו מבין "יודעי-דבר" בנושאי ממשל טוענים שהקונגרס בארה"ב הינו ללא ספק פרו-ישראלי מושלם. אז מה קורה כיום,כאשר ישראל היא זו הפועלת בשקט, בחוכמה ובדייקנות להבטיח מניעת חימוש מתוחכם מהטרור של חיזבאללה והחמאס, ואז דווקא הבית הלבן הוא זה ש"מלשין" מיד לאוייב כי אנחנו הם אלו שביצעו זאת (אף שקיימים גורמים אחרים שניתן היה ליחס זאת אליהם), כי הרי לחיזבאללה, לחמאס ולסורים לא חסרים אוייבים שירצו ויהיו מסוגלים לפגוע בהם.

מה בעצם קורה בשטח

צה"ל פועל כיום בזירה המזרח-תיכונית הרחבה לקדם כל סכנה טרוריסטית בעיקר בנושאי אספקה של נשק, חומרי לחימה וציוד תעשייתי-מלחמתי מסוכן. הקמת פיקוד העומק בצה"ל מצביעה על ההיקף והרצינות בה המדינה מטפלת בנושא קריטי זה לקיומנו. דברים נעשים ברוב הזמן מבלי לערב את ארה"ב ומבלי לידע אותה (או כל מדינה אחרת) מראש, לא רק מסיבה ביטחונית/מודיעינית, כמו למנוע האשמתנו על קונספירציה כביכול עם ארה"ב. פעילות מונעת זו של מדינת ישראל, נעשית בטווחים אשר לפעמים מגיעים לאלפי ק"מ... הפעילות החשאית נועדה בין השאר להימנע מתקריות בינלאומיות ולהפתיע ולבלבל את האוייב. אז איך זה קורה שידידינו הכי טובים בעולם, "רצים לספר לחברה" על כל פעולה שאנחנו עושים? האם זה כדי לומר: לא ידינו בכך או להראות שאין יותר שיתוף פעולה עם ישראל ו"תוכלו להתחיל לסמוך עלינו"?

אובמה אינו פרו-ישראלי

מאז עלה לשלטון הנשיא ברק חוסיין אובמה, שמו האמצעי משפיע על מדיניותו! עצם העובדה שאובמה חונך בשנות ילדותו ונערותו על-פי הקוראן – נותנת לנו סיבה טובה להאמין שאינו חש חיבה יתרה אלינו. הוא מודע לכך שמדינות האיסלם שונאות את ארה"ב מהיותה התומכת העיקרית בעולם של ישראל. הוא גם מודע לכך שאם יש גורם בעולם המוסלמי, שיעי וסוני כאחד, שהוא כעצם בגרון לכולם ומהווה השפלה תמידית ובלתי נסלחת, אלו ניצחונות היהודים במלחמותיהם נגד מדינות מוסלמיות ובכלל זה – הקמת מדינת ישראל ושליטתה על ירושלים וכל השטח ממערב לירדן.

 אובמה החל את מדיניותו בבית הלבן כשפניו לעבר מדינות האיסלם, כאשר הוא מנסה לשנות את עמדתם השלילית כלפי ארה"ב .לכן, כבר בנאומו הראשון בקהיר הוא דיבר על גדלות האיסלם בהסטוריה – שזוהי סתם חנופה, הבל ורעות רוח... ומה שהוא מנסה לעשות בשנה האחרונה, זהו המשך החנופה שמתבטא בשיחות עקרות להורדת הסנקציות על איראן (המאויימת צבאית ע"י ישראל), ויש גם מו"מ עם הדיקטטור הרצחני בסוריה (בשיתוף הדיקטטור פוטין...) – ולפיכך ברור שפעילותה הצבאית המונעת של ישראל נגד הטרור מפריעה לו בהרפתקאותיו האחרונות עם איראן וסוריה, ולכן הוא הפך לשטינקר בסגנון: "אני חבר שלכם ואני אגלה לכם מי עשה את הפעולה הצבאית האחרונה..."

מה על ישראל לעשות

המדיניות הפרו-איסלמית של אובמה (המשתדל מאוד שלא להקרא אנטי-ישראלי, שלא להכעיס את תומכיו היהודים שבזכותם הוא הנשיא...) התבטאה בתמיכה ב"אביב המוסלמי" – זה שהביא דווקא לעליית הקיצוניות האיסלמית.לכן, הן מערכת הביטחון האמריקאי, והן הקונגרס – מסתייגים ממדיניותו זו ונשארים אוהדים את ישראל.

תומכיו הם הבדלנים המנהלים את הסטייט דפרטמנט, ויועצי הבית הלבן שמקבלים את גישתו של אובמה להשלטת האידיאולוגיה הדמוקרטית נוסח ארה"ב (זו שאינה מתאימה למדינות מתפתחות בכלל ומוסלמיות בפרט) – זו מדיניות חסרת מעוף שתוצאותיה יביאו בקרוב לאיבוד מצרים לטובת רוסיה... עקב תמיכתו של אובמה בקיצוניות האחים המוסלמים.

חשיפת סודות ישראלים לאוייבנו על-ידי נשיא ארה"ב הינם הפרת אמון בוטה עם ישראל ומחייבת לכן את קברניטי מדינת ישראל במשנה זהירות ביחסינו המודיעיניים העתידיים עם ארה"ב – ויותר מכך, יש לחשוב על דרכים לנטרול הבית הלבן משיתוף הפעולה הניבזי הזה עם הערבים – על-ידי התרעות פומביות (ובקול רם..) – לא רק בפני אזרחי ארה"ב אלא בעיקר בפני כל ידידינו בקונגרס ובמערכת הביטחון האמריקאית, כי הנשיא נמצא שם בעימות תמידי. עלינו להביא עובדות שיחשפו את הצביעות והשקר האיראני ואת ההונאה הסורית שאובמה מנסה להתעלם מהן,  אסור לאפשר לו להמשיך ולהשתולל נגדנו. 

3. עבאס: "אנחנו פקדנו עליהם לבצע!"

בזמן שישראל משחררת מחבלים רוצחים מהכלא, חשוב להבין כיצד תופסת הרשות הפלסטינית את אותם המחבלים. בשנת 2005 התראיין יו"ר הרש"פ, מחמוד עבאס, לטלוויזיה הפלסטינית הרשמית, בדיוק בתקופה שבה הסתיים מסע הטרור הפלסטיני, האינתיפאדה השנייה.

באותו ראיון, עבאס הסביר שהרש"פ רואה בכל האסירים הפלסטינים, ביניהם רוצחי אזרחים – לוחמים לגיטימיים שיש לשחרר, היות שכאשר הם ביצעו פיגועים – הם רק מילאו פקודות.

עבאס: "אני דורש את [שחרור] האסירים מכיוון שהם בני אדם שביצעו פעולה שאנחנו –   אנחנו – פקדנו עליהם לבצע, אנחנו כרשות [הפלסטינית]."

אפילו כאשר הם הרגו – מעשה שאליו מתייחס עבאס כאל "חובת ההתנגדות" – הם מילאו אחר הוראות הנהגת הרש"פ.

עבאס: "זאת מלחמה. ומלחמה [פירושה] שאתה פקדת על חייל להרוג, ואני פקדתי על בני, או אחי, או על מישהו אחר שיבצע את חובת ההתנגדות [האלימות], זה הרג, וזה הרג. ולכן, אין דבר כזה  – ׳[ידיו] מגואלות בדם ואסור לשחררו מהכלא.׳ הוא לוחם, כמו כל לוחם."

אהוד: ועם אלה אתם רוצים לעשות שלום ומאשימים אותנו בהיעדרו? לא. לא יהיה שלום בעתיד הנראה לעין.

* * *

מלכה נתנזון

שירים

עַכָּבִישׁ עַל שְׂבָכַת חַלּוֹן טָוָה אֶת קוּרָיו

יַנְשׁוּף עֵירֹם מַבִּיט בָּהֶם מִבַּעַד לְעַלְוָה מְחֹרֶרֶת

שֶׁמֶשׁ נְסוֹגָה אֶל תּוֹךְ מְכַל אֶרֶץ מְפֻלָּשׁ

וְהַיָּם, כְּיֶלֶד נִפְחָד נָסוֹג אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ

רוּחַ פִּתְאוֹם מְעַרְבֵּל אֶת מְעַט שְׂעָרִי שֶׁנּוֹתַר

מִמַּכַּת נְשֹׁרֶת הַחֹרֶף הָאַחֲרוֹן

וְרַק הָעֲנָנִים, כְּתוֹשֶׁבֶת מַלְאָכִים מְזֻקֶּקֶת

מוֹשְׁכִים עֶגְלַת הַבְטָחָה

לַיּוֹם הַבָּא

                            *

חֶרְמֵשׁ הַקֶּשֶׁת חוֹצֶה אֶת שְׁחוֹר הֶעָנָן מִזֶּה

וְאֶת בֹּהַק הֶעָנָן מִזֶּה

תּוֹבֵעַ עֶלְבּוֹן אֲדָמָה

שֶׁזְּמַן רַב לֹא יָדְעָה בִּיאָתוֹ שֶׁל גֶּשֶׁם

כְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת זַרְעוֹ שֶׁל אִישׁ

מָחָר יָנֵצּוּ נִצָּנֵי מַלְכוּתָהּ

וְהִיא כִּמְצַחֶקֶת,

תֶּאֱסֹף אֶת אֻשְׁפִּיזֵי הָרֶגַע

לְהַפְרוֹתָם

מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה

                  *

רוּחַ הַזְּמַן חָגָה בִּי מַעְגְּלֵי שְׁקִיעָה

וַאֲנִי

כְּחוֹנִי הַמְּעַגֵּל

מַמְתִּינָה לַגֶּשֶׁם

שֶׁיִּגְרֹף אֶת עֲלֵי הַסְּתָו

* * *

קבלת שבת ב"צוותא" תוקדש ליום הולדתו ה-85 של שייקה אופיר ז"ל

שייקה אופיר נולד בירושלים, נובמבר 1928, ונפטר באוגוסט 1987

שחקן, תסריטאי, במאי, פנטומימאי

מהגששים ועד "השוטר אזולאי"

על שמו נקרא פרס האקדמיה לקולנוע – פרס אופיר

משתתפים:

המשפחה – לידיה וקארין אופיר

מנחם גולן, גבי עמרני, אושיק לוי, ניצה שאול, רפי קישון, עדנה גורן

כל המשתתפים באירוע עבדו ויצרו עם שייקה

מנחה: ליאת רגב

מנהל מוזיקלי – רמי הראל

עריכה: נילי שחור

התוכנית תהיה מלווה בקטעים מתוך סרטים ומערכונים

בתאריך 15.11 יום שישי בשעה 11.00

כרטיסים במחיר מוזל של 50 שקל עם קוד קופה 2013

בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

אלי מייזליש

היום שבו יתברר לכולם שאין אלוהים

כשהופיע לראשונה ב-2006 [באנגלית] ספרו של ריצ'ארד דוקינס "יש אלוהים? – האשלייה הגדולה של הדת" –  הייתי בין הראשונים לקנות את הספר. קראתי את הפרסום שאותו דוקינס שולל את קיומו של האל – במיוחד של הנוצרים, ומיהרתי לחפש בו תשובות לשאלות שמציקות לי כמעט כל חיי: יש אלוהים? אני לתומי שללתי את קיומו מהרגע שעמדתי על דעתי עוד כילד, עת פנתה אלי ילדה קטנה ושאלה: "תגיד, למה אלוהים ברא את הזבובים? תראה איזה מחלות הם מביאים הביתה מהחרא של הפרות...."

ואני מיהרתי להשיב "ומה עם הפשפים שעוקצים אותי בלילה?"

ומאז איני פוסק בבזבוז זמני בשאלה שכל כך ברורה לכל איש דתי, ולא משנה יהודי או ערבי נוצרי או הודי: כולם מאמינים במשהו שאין סיכוי שהם יכולים להוכיח, רק מוכנים למות על קידוש השם כמו האנוסים בספרד.

מעולם לא אמר לי איש כי את העולם בנה חרגול, אבל היה זה לפני המון שנים כשחרגול ירקרק יפהפה התיישב על כף ידי ואמר בחיוך: אני הוא שבניתי את העולם ולא אלוהים. 

כפי שלא האמנתי לו אז, כך לא האמנתי לסבתא שלי שאלוהים בנה את העולם. כי אפילו לילד בן חמש זה סיפור בידיוני.

אנשי הדת הבכירים כיום ואתמול, ששאבו את אמונתם באל בהיותם בני חמש מסיפורי הסבתות שלהם; בעיקר בהליכה יד-ביד בימי א' לכנסייה, או בכפר הערבי כבר מ-4 בבוקר להאזין למואזין בגיל שלוש; 'אללה הוא אכבר', וכך אצל הדרדק היהודי בן ה-3 בעת שהוא פותח את עיניו וסבתא או אימא ליד המיטה: אמור מודה אני... או לפני 100 שנים ביידיש: זָאג מוידֶה אני... מילה אחרי מילה ... לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת-בי נשמתי בחמלה. רבה אמנותך.

הסבתות ההן לא היו בקיאות בלשון העברית הדקדוקית להפסיק לפני נקודה, ולכן שיננו באזני הפעוט: בחמלה-רבה – אמנותך. זה השיעור הראשון של פעוט בן 3  לסרס מינקות את כללי הניקוד, ולא רק, אלא לטעת בו את האמונה כי אלוהים מחזיר לך בכל בוקר את הנשמה בחמלה רבה ולא סתם חמלה.

אותו דבר בחיידר של בני ה-3 – משננים מיד בכניסתם לכיתה: בחמלה-רבה – אמונתך. ועד היותו בן 20 או 40 משבש המתפלל את שפת התפילה. מאז היותו בן 3 הוא יודע על-פה את הפסוק, ועל כן אינו מעיין היטב בסידור לראות את הנקודה [.] אחרי המילה רבה. 

ככה זה אצלנו. ובקווים מקבילים ככה זה בכל העולם, וגם אצל האסקימוסים לפני 500 שנה: "ילד, אתה רואה שם את השמיים הכחולים למעלה? כן? אז למעלה יושב האלוהים..."

[יושב?] ואם לילד היה מעט שכל גם לא היה עוזר לו, מפני שאם היה שואל את אבא אסקימוסי: איך אתה יודע? אז אבא אסקימוסי היה עונה לו: הכומר הספרדי שבא עם קולומבוס. ואם לא הסכמתי היה דוקר אותי עם הכידון או היה מזיין אותי.

מי שקרא את ספרי "הבתולה ממאה שערים" יודע על מה אני מדבר כאן. ואם לא, אז ישאל כל יליד ירושלים בני ה-90 ומעלה: מי היה ר' חיים דון? וכולם היו הופכים לפתע לאילמים. מה מי מו – לא יודע.... כי כמה מהם 'אכלו' אותה אצלו. וזה היה מלמד בחיידר שהיה משנן עם דרדקים דבית רבן: "מוידה אני לפניך..." ואחרי זה "קָמֵץ אַלֶף אָה..." – מיד בשעה 8 בבוקר. לו הדרדק היה מבין עברית ומבין את פירוש המילה 'חמלה' היה שואל את הקב"ה: לשם זה החזרת בי את נשמתי לפני שעה ב-7? זה נקרא אצלך חמלה? תגיד לי אַדוינוי, אתה חושב שאני אידיוט? שההוא עם הזקן האדום תוקע לי מאחור זנבור אדום זה חמלה?  אבל הוא ידע רק יידיש.

וככה בכל בוקר היה אומר עם סבתא מוידה אני. עד! – עד שיום אחד ואני יושב בשדה הקוצים ליד הבית, ועף לו חרגול כמו צלחת מעופפת סובב-סובב ונוחת היישר על כף ידי, כמו בשיר בא אלי פרפר נחמד, מתבונן בי עם עיניו החרגוליות ובנון-שלנט רגוע: אני אלוהים. ושוב עף לו לספר את זה כנראה לילד אחר בשדה קוצים.

יום אחד ואני מסתובב ברומא, דרומית ל'טרמיני', הלא היא תחנת הרכבת המרכזית, ואני רואה בניין אדיר דומה לקתדרלה ומרוב התפעלות מהארכיטקטורה המיוחדת אני רואה כיתוב גדול: "סנטה-קרוצ'ה דה-ג'רוזלמה". [הצלב הקדוש מירושלים]. העניין הירושלמי עניין אותי והסתקרנתי לדעת פרטים. נכנסתי ופגשתי כנראה כומר בכיר [בשל הגלימה שלו] ואחרי שהצגתי את עצמי כעיתונאי יליד ירושלים דור שביעי שמעולם לא שמע כי ברומא יש את הצלב הזה, הוא הזמין אותי [אני דובר איטלקית] למשרדו.

שעתיים שוחננו, קטע מהשיחה הקלטתי ברשותו, ושוב-ושוב שאלתי אותו מה זה שהוא אומר ללא הרף: "NOSTRO DIO" [האלוהים שלנו] – לאיזה אלוהים הוא מתכוון? ותוך כדי סיפרתי לו על ר' חיים דון שלנו והערתי כי 'שמעתי' שגם בכנסייה הקתולית היו כמה וכמה רבי חיים דונים עם מה שמסתתר מתחת לגלימלה השחורה – לא? אז מה הקטע? אז יש חמלה או אין. מה החמלה או ה-ישוע[ה] בתקיעת שופר לעכוזו של בן 3 או 5?  הרי כמו אצל יהושע בן-נון ההוא מהספר בתנ"ך, צריכים מיד לרדת אבנים גדולות מהשמיים לכתוש לאבק את השופרים הללו? לא? רק שאת השמש בגבעון לא ראה החרגול.

אז ככה, כשכל הרבנים היהודים – כולם עד אחרון הבבא-ברוכים או האפרגנים והרנטגנים ואמנון יצחקים והמרנים וכל השאר יחד עם השיח'ים מאום איל פאחם ושיח' נאסראללה מלבנון והאייטולה מטהרן והאימאם מקהיר וצנעה והאפיפיורים מהוותיקן והפטריארכים מקונסטנטינופול והאושו מאשרם בהודו והשינטו מטוקיו והנזיר מנפאל – יתיישבו בשדה הקוצים לראות את החרגול ההוא שיגלה להם מי הוא האלוהים ושאין חמלה בעולמנו, ואין ישוע[ה], ואין אלוהים בשמיים שבסך הכול זה אוויר מזוהם מהאגזוזים של המרצדסים וארובות תחנות הכוח, ושבמקום אלוהים מסתובבים שם מאות לווייני ריגול שאחד מהם מאזין לקנצלרית והשני לראש ממשלתנו, ועל אדמה זו, שתולדות חייה החלו ברצח אח את אחיו, חרגולים הם יותר אלוהים מהאלוהים של "מוידה אני..." – ולא כל הפסוקים מסידורי התפילה שאותו אלוהים מתחנן על נפשו שנאהב אותו בכל לב להלן: "ואהבת את אדוינוי אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאוידך..." [ככה]. הרי אפילו אישה אינה מבקשת מהגבר שלה אהבת אין קץ כזו. תגיד לי מר חרגול, גם אתה מבקש אהבה מכל מאוידי? ומכל לבבי ומכל נפשי? או שמי שמבקש תלות כזו של אהבה חד-צדדית אינו ראוי לה. אז דע לך עם ישראל: אדוני, ולוא פעם אחת, לא אמר לנו פשוט ככה: "אני אוהב אותך – עמי, עם ישראל," ובשום ורסיה של השורש אהב. אל תחפשו בתורה. אין.  

על כן, הנני מחכה לאותו היום, ואני יודע שהוא יבוא, כשיקום איש חכם ויאמר לכולם בשפה פשוטה: די. תפסיקו עם האהבה החד-צדדית כי אין אלוהים.

* * *

דְּבוֹרָה קוֹזְוִינֵר

אֵיךְ הִפְתִּיעַ הַיּוֹרֶה אֶת אִמָּא שֶׁלִּי

מְשֻׁנֶּה , בֶּאֱמֶת מְשֻׁנֶּה!

מַה זֶּה קוֹרֶה?

לְמִי?

לָנוּ אוֹ לַגֶּשֶׁם הַזֶּה,

הַיּוֹרֶה

הַלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁיָּבוֹא, וַדַּאי שֶׁיָּדַעְנוּ

כִּי הַקַּיִץ, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, חָלַף-עָבָר,

וְנִתְנוּ הַרְבֵּה סִימָנִים

וְנַשְׁבוּ רוּחוֹת קְרִירוֹת

וּבַשָּׁמַיִם שָׁטוּ עֲנָנִים

וְהִתְפַּלַּלְנוּ תְּפִלַּת הַגֶּשֶׁם

וְגָמַרְנוּ לְכַסֵּחַ אֶת הַדֶּשֶׁא

וְחִכִּינוּ לוֹ, פָּשׁוּט חִכִּינוּ,

אַבָּא שֶׁלִּי בְּעִקָּר,

כִּי הוּא כְּבָר

חָרַשׁ אֶת הַשָּׂדֶה וְהֶחְלִיק וְדֶשֶׁן

וְהֵכִין, כְּמוֹ שֶׁאומְרִים, מַצַּע זְרָעִים.

וְלִפְנֵי שֶׁהָלַךְ לִישׁוֹן כָּל לַיְלָה

יָצָא הַחוּצָה  הִבִּיט לְמַעְלָה:

הַאִם? הַאִם?

אָז מַה?

לָמָּה הָיְתָה כָּזֹאת מְהוּמָה?

כִּי זֶה בָּא פִּתְאוֹם,

בְּאֶמְצַע הַיּוֹם.

הַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים,

גֶּשֶׁם זַלְעֲפוֹת נִתַּךְ!

מַה-זֶּה-נִתַּךְ? מַטָּח!

טְרַח! טְרַח! טְרַח!

כְּמוֹ אֵיזֶה בֶּרֶז שֶׁנִּפְתַּח.

וְהַרְעָמִים –  יְרִיּוֹת תּוֹתָח!

אַבָּא מִהֵר מִן הַשָּׂדֶה, מַמָּשׁ בָּרַח!

אֵיךְ שֶׁהוּא נִרְטַב!

כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים,  עַד לְשַׁד עַצְמוֹתָיו.

אֲבָל, מָה אַגִּיד וּמָה אוֹמֵר,

הוּא הָיָה מְאֻשָּׁר!

אַךְ אִמָּא שֶׁלִּי, אֵיךְ שֶׁהִיא נִבְהֲלָה

וְהִתְרַגְּשָׁה וְנִדְהֲמָה:

מַה?

הַיּוֹרָה כְּבָר בָּא? מַה זֶה?

אוֹי וַאֲבוֹי! צָרִיךְ לְהוֹרִיד אֶת הַמַּגָּפַיִם

ואת הָאֲפֻדּוֹת אֲרֻכּוֹת הַשַּׁרְווּלִים

וְלִקְנוֹת לַיַּלְדָּה זוּג נַעֲלַיִם

וּמָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו, מָה אֶעֱשֶׂה?

מִהֲרָה וְעָלְתָה עַל כִּסֵּא,

פָּתְחָה דַּלְתוֹת אָרוֹן וּמְגֵרָה

וְשָׁלְפָה תַ'בְּגָדִים מְשָּׁנָה  שֶׁעָבְרָה

וְכָל אוֹתוֹ שָׁבוּעַ מִיְּנָה וְסִדְּרָה

וְכָל רֶגַע קָרְאָה: אֵיפֹה הַיַּלְדָּה?

וְהַיַּלְדָּה – זֹאת אֲנִי – מַדְדָה וּמָדְדָה.

וְאַבָּא בְּתוֹךְ כָּל הַמְּהוּמָה הִסְתּוֹבֵב,

רָגוּעַ וְשָׁלֵו

וְאָמַר: מַה יֵּשׁ, מַה יֵּשׁ?

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם , תַּפְסִיקוּ לְהִתְרַגֶּש!

הָרֵי כָּל שָׁנָה – אוֹתָהּ תְּמוּנָה

וּמַה זֶּה חָשׁוּב אִם הַחֻלְצָה קְטַנָּה?

הַגֶּשֶׁם הִגִּיעַ – בָּרוּךְ הַבָּא,

שֶׁיֵּרֵד בְּעִתּוֹ לַבְּרָכָה וְטוֹבָה.

שֶׁיִּגְדַּל הֶחָצִיר וּתְכַבֵּד הַחִטָּה

וְיִרְבֶּה גַּם יְבוּל הַפֵּרוֹת בַּמַּטָּע.

שֶׁיַּעֲלֶה סוֹף-סוֹף הַמִּפְלָס בַּכַּנֶּרֶת

וְהָאָרֶץ כֻּלָה אָז תִּפְרַח לְתִפְאֶרֶת.

אָז מָה אַגִּיד וּמָה אוֹמֵר:

בְּחַיַּי, כָּל שָׁנָה אוֹתוֹ דָּבָר.

וְאַתֶּם תִּרְאו , גַּם בַּשָּׁנָה הַבָּאָה,

כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם יַגִּיעַ –

זֶה יִהְיֶה , כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, הַפְתָּעָה

מתוך "יום יום צוחקת שמש", הוצאת יבנה, 1993

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

גולדה והגנראלים

הניסוח החד והחריף ביותר של המשבר בצמרת הפוליטית שלנו לפני כ-40 שנה מופיע בספרו של אהוד בן עזר "אומץ" [הציטוט - מתוך חדשות בן עזר881 מיום 9.10.13]:

משעות הבוקר המוקדמות של 7 באוקטובר ... משוכנע משה [דיין] ... שדבריו על "חורבן בית שלישי" אינם רק מליצה...

לימים התפרסם בעיתונות-החוץ, ובמחקרים איסטרטגיים בחוץ-לארץ, כי ניתנה הוראה לחמש את טילי יריחו בראשי נפץ גרעיניים מתוצרת הכור בדימונה...

לי עצמי היו  שלוש שיחות "בארבע עיניים" עם גולדה – אחת לפני היותה ראשת-הממשלה, אחת,כשכיהנה בכך כמה חודשים, ואחרונה – לאחר מלחמת יום כיפור.לשתי השיחות הראשונות הוזמנתי אל ביתה בת"א [ע"י מזכירתה האישית] וכל אחת מהן נמשכה כ-4 שעות – ולשיחה האחרונה בשנת 1975 נתבקשתי להיות בתוך קומץ מברכיה, בעת ביקורה במועצת פועלי חיפה [כיהנתי אז כראש המחלקה להשכלה גבוהה].

בביקור השני שאלה אותי גולדה מה היא הערכתי את משה דיין [שכיהן כשר-הביטחון בממשלתה]. הופתעתי מן השאלה, והיססתי מלהשיב מיד [כל יתר השיחות בינינו היו גלויות-לב, וניכר היה שגם היא וגם אני דיברנו בשטף, ובגילוי-לב גמור]. היכרתי היטב את דיין, מתקופת עבודתנו המשותפת בהכנת מצע רפ"י, ומשיחות לא-מעטות וישיבות פוליטיות [כולל שתי פגישות שונות של יישוב-משברים בינו לבין בן-גוריון, שב"ג נענה להצעתי לקיימן רק בתנאי שאהיה בביתו ואקבל, יחד איתו, את דיין...]

כל מה שיכולתי לספר לגולדה לא היה משפר את מערכת-היחסים ביניהם – ולא רציתי לגרום, במו שפתַיי, למצב דומה לזה של יחסי ראש-הממשלה [שרת] עם שר-הביטחון שלו [לבון]. מכאן נבע רגע קצר של היסוס בתגובה לשאלתה. גולדה קלטה במהירות רבה את היסוסיַי, ושיחררה אותם בפיקחות רבה, באומרה:

"כן, דיין הוא טיפוס מסובך..."

הודיתי לה, בליבי, על אשר שיחררה אותי מהנטל הזה – אבל אחרי מלחמת יום כיפור ייסרתי את עצמי על שלא ערערתי את מערכת היחסים בינה לבין דיין. אולי היתה מחליטה על הכנות בטחוניות יסודיות יותר – שהרי באזנַיי, ובאזנֵיי הקהל שבפניו הופיעה לאחר שיחתנו בחיפה, סיפרה גולדה שהיו לה חששות ביטחוניים, והיא לא שוכנעה שנאצר ואסד מקיימים רק תרגילים של גיוס-כוחות-צבא, והיתה סבורה שיש להיערך למלחמה ממש – "אבל מה יכולתי לעשות נגד דעתם של הגנראלים [דיין ובר-לב] בממשלה..."

גולדה ידעה, כמובן, שבדבריו של ב"ג על "מחדל בטחוני" הוא כלל את הסכנה שתפרוץ מלחמה בין 1970 לבין 1973 בהפתעה מצרית-סורית ובתמיכה סובייטית [כך אמר בפגישתו עם "מועצת הבטחון הלאומי הבלתי-רשמית" שהקים ב-1962, והגוף הזה בחר את רבין, סגן הרמטכ"ל, לעניין הביטחוני, ואותי, לעניין המדיני, למען שנציג בפני אשכול את האמצעים הדרושים, כדי שהטילים שייתנו הסובייטים לאויבינו לא "יכופפו את כנף-המטוס," כלשונו של עזר וייצמן].

 לבקשת צוות-המחקר הבעתי המלצות אלו במאמר ארוך בעתון "דבר" מיום 10.5.1963, בכותרת "כוח מרתיע ומדיניות בטחונית" – ואחרי נסיגת אשכול מהוראות-ביטחון של בן גוריון – חוץ מה"איחור" של אשכול למנוע ייצורו של  הטיל "גבריאל" של חיל-הים, שנוצר ע"י רפא"ל, ובזכותו הצליח חיל הים להשמיד את ספינות-הטילים של סוריה ומצרים ללא היפגעות ישראלית, פירסמתי בשבועון המדיני של רפ"י, שערכתי, "מבט חדש", מאמר שזכה ל"רעש" עיתונאי גדול, בשם "מכתב גלוי אל שישה רמטכ"לים," נגד האיסור על "הזקן" להופיע בוועדת-מישנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ולהציג את השגותיו נגד "המחדל הבטחוני", שהפחית גם את יכולת-הקרב הישראלית באוויר ובשריון נגד טילי האוייב שסיפקו הסובייטים;  גולדה לא עסקה ישירות בביטחון, אולם בשיחתה איתי יצאה נגד "בן גוריון שהעליב את אשכול" – ואילו בשיחה אתי אחרי מלחמת יום כיפור אמרה – לפי הפרטיכל מהרצאתי, שהופיע בחוברת מיוחדת של בית-ברל בשתי מהדורות, [שנת 1989 ושנת 1990], כולל תגובות שהודפסו במהדורה השנייה של שלמה הלל, הפרופסורים אריאלי וליבוביץ, בועז עברון, נתן רוטנשטרייך, עמוס עוז, ועוד כ-50 הוגים ואנשי-מדיניות – אמרה לי גולדה בתשובתה, כי "בוודאי שהוא [בן-גוריון] צדק, אבל אני מאושרת שלא בגללי נכשל העניין" – ובשיחה הגלויה על הבמה אמרה: "מה יכולתי לעשות נגד דעתם הביטחונית של הגנראלים?"...

אולי באמת הגיעה השעה לטפל בשאלה העקרונית, שאני מכנה כאן בשם "גולדה והגנראלים..."

נפתח בעדותו של אורי נאמן, לשעבר ראש המחקר במוסד, על העלמת הדיון בין דיין, אלעזר וזעירא, ביום שישי ערב-יום-כיפור 73', בנושא אזהרת המקור "הלונדוני" [מרוואן] של ראש-המוסד זמיר על סכנה ודאית למלחמה יזומה בטווח קרוב...

לפי עדותו של זמיר הוא לא הספיק ליידע את גולדה – אבל הזהיר את מערכת הביטחון. האמנם העלים דיין מגולדה את הדיון הזה? האמנם "בוזבז" זמן יקר לדיון בתוך "ממלכת דיין" בטרם שעודכנה ראש-הממשלה?

[עלי להעיד, אישית, על שלושה דברים בדבר נטייתו-לעצמאות-אישית, חֵרף המשמעת המחוייבת מתפקידו הבטחוני:

1. מפיו של משה דיין עצמו שמעתי שלאחר כיבוש לוד, בפיקודו של דיין ועפ"י החלטתו העצמית, בתש"ח, הוא נקרא אל ב"ג לשיחה. במקום לקבל מחמאות על הכיבוש המוצלח, נזף בו "הזקן" על הפרת הפקודה והנוהל, ועל סיכון חייהם של החיילים הכובשים. כאשר השיב דיין לבן-גוריון "אבל זה הצליח" – השיב לו ב.ג. מיד: "שטות, גם כשהיא מצליחה, נשארת שטות..."

 2. בספטמבר 1965 גמלה בלבו של דיין הנטייה לחזור בו מ"הישיבה על הגדר" ביחסי ב"ג-אשכול, ולהצטרף לרפ"י. הוא היה זקוק לכניסה מכובדת למפלגה – ע"י זימון טלפוני מיוחד של ב"ג עצמו, לשיחה אישית ביניהם. טיפל בעניין עוזרו-מקורבו של דיין, גד יעקובי. גד פנה אליי וביקש שאתלווה אליו לשיחתו בעניין זה עם "הזקן" ["כי ידוע שיש לך השפעה מיוחדת על הזקן" – אמר]. ואמנם, כאשר גד הציג את בקשתו – סירב בן-גוריון להרים טלפון אל דיין, בטענה ש"לדיין יש חישוב אחר: הוא צופה אפשרות של סיכון כלכלי או ביטחוני חמור – ומאמין שיקראו לו להנהגה במקרה כזה; אולי הוא צודק – אבל אני אינני יכול להמתין בסבלנות עד שהעם יסבול וישתכנע..."

בשלב זה נואש גד יעקובי, ופנה לעזרתי. אמרתי ל"זקן", שיש לי נימוק אחד שאולי יביא אותו להימלך בדעתו: באופיו, נוטה דיין לפסימיות-יתר, ואינו מאמין שיש די חיילים ל"גנראלים" של רפ"י;  אבל עכשיו – אחרי ש-35,000 איש העזו לחתום בגלוי על רשימות-רפ"י בכל מועצות-הפועלים [כנדרש עפ"י חוקת-ההסתדרות] – הבין דיין שיש כוח אלקטוראלי מסויים לרפ"י, ולכן הוא נעשה אופטימי יותר...

ב"ג חייך, פנה בנזיפה קלה ליעקובי והטיח בפניו: "שמעת את וולפנזון? דיין הוא פסימי באופיו – וגם אני נתקלתי בזה... עכשיו שינה דעתו – ואני מרים את הטלפון אליו – אבל בתנאי אחד: שאתה, וולפנזון, תהיה בביתי ותקבל יחד איתי את משה [דיין]..."

נאלצתי להסכים לכך, השתתפתי בראשית השיחה ה"משולשת" [ב"ג-דיין-וולפנזון], ושמעתי את דברי-הפתיחה של ב"ג: "האם אתה עדיין סבור שלא היינו צריכים לְפַנּוֹת את עזה?"..."

דיין החל להשיב בגמגום-מה, ואני התנצלתי בנימוק שיש לי עיסוק דחוף אחר, ועזבתי את הזירה, כדי שיישארו שניהם לבדם בבירור האישי הזה...

3. בישיבה השבועית הרגילה של מזכירות רפ"י בשנת 1966 תקף דיין בחריפות את תוכניתו החדשה של בן גוריון להקים את רשב"ם [רשימה בלתי-מפלגתית] למטרה אחת בלבד – שינוי שיטת הבחירות מיחסיות-ארציות לאיזוריות ["כמו בכל דמוקרטיה מתוקנת", לדבריו] – ואז, אחרי השינוי הזה, תתפזר הכנסת וייבחרו נציגים מכל אזור-בחירה ["כדי שהבוחר יכיר את הנבחר, והנציג יידע את מי הוא מייצג", כדברֵי ב"ג].

דיין האשים את ב"ג – בפניו – שהוא מתכוון להעמיד בראש "רשימתוֹ" מישהו מכובד, ש"לא לכלך את ידיו בפוליטיקה המעשית" {יודעי-ח"ן הבינו שדיין מרמז על ידין}. ב"ג ישב לידי, האזין, נשימתו היתה כבדה, עור פניו הסמיק [בגוון כהה, ארגמני] כל-העת – אולם לא השמיע מילה לאורך כל הדיון.

לאחר הדיון ניגש אלי אלחנן ישי, וביקש שאגש מיד לביתו של "הזקן" – "כי רק אתה יכול להרגיעו."

 ניגשתי מיד לשדרות קק"ל [כיום: שדרות בן גוריון] 17 – וקיבלתי רשותה של פולה בן גוריון לעלות מיד לקומה השנייה – הספרייה שלו וחדר-עבודתו. לא הסברתי לשם-מה באתי. "הזקן" הנסער הבין זאת מיד, ואמר בהתמרמרות מיספר פעמים:

"מה הוא רוצה? לחזור למערך? שיחזור למערך...".

ב"ג לא הסביר לי ש"הוא" זה משה דיין – ורמז בניסוחו ובדבריו, שהבין למה באתי לביתו.

אמרתי ל"זקן" שאני מציע, שירים טלפון אל דיין, ויזמין אותו לשיחה אישית.

ב"ג השיב לי שהוא מוכן לכך – אבל בתנאי אחד: "שאתה [וולפנזון] תהיה איתי, ושנינו נקבל פניו."

הסכמתי, כמובן. דיין נכנס, קיים איתי שיחה של סרק בעניין בחירות אזוריות, ואז נכנס ב"ג בשאלה "חדשה": "משה, האם אתה עדיין חושב שלא היינו צריכים לְפַנּוֹת את עזה?"

דיין השיב בגמגום – ואז התנצלתי ועזבתים לדון לבדם...

שאלתי את עצמי אחר-כך מדוע פתח ב.ג. פעמיים באותה שאלה – ורק אחרי שנודעה לי התרחשות אישית-פוליטית קודמת של דיין מאחורי-הקלעים, הובהרה לי כוונתו של "הזקן": מתברר, שמשה דיין [בהיותו רמטכ"ל] ניסה לארגן חברי-כנסת שיצביעו נגד הצעת ב"ג לסגת מרצועת-עזה... מסקנתי האישית היתה, ש"הזקן" רצה להדגיש בפני דיין את הצורך להתאפק מביצוע מדיניות עצמאית בניגוד לרשות המדינית [כמו בעניין כיבוש לוד: "שטות, גם כשהיא מצליחה, נשארת שטות"...]

אולי אינני צודק – אבל נדמה לי שמשה דיין כפה על הכפופים לו [הרמטכ"ל וראש אמ"ן] את ה"קונצפציה" האישית שלו [שלא תהיה מלחמה בעשור הקרוב – כפי שהשיב, בנוכחותי, לאלון ולאבן בישיבת מזכירות "העבודה" בשלהי 1972] – ולכן, אולי, גם לא מיהר לעדכן את הדרג שמעליו באירועים הסותרים את ה"קונצפציה" הזאת...

עדותו של אורי נאמן – מנבכי הדיונים בצמרת הצבאית-בטחונית, יומיים לפני המלחמה, בלי שיתוף הדרג הממשלתי [חוץ מדיין עצמו] אומרת כך:

בערבו של 4 באוקטובר, יום חמישי, שיגר מרוואן למפעילוֹ את מילת-הקוֹד למלחמה "כימיקלים", וביקש לראות את צבי זמיר.

... בבוקר יום שישי, בדיון שנערך בנוכחות שר הביטחון והרמטכ"ל, מסר זעירא לנוכחים על נסיעת זמיר, והוסיף, כי הוא מקווה שזמיר יקבל ממרוואן את השעה שבה תיפתח המלחמה...

ובכן, מדוע קרה מה שקרה? צה"ל והדרג המדיני חיו באשלייה... יהירות, זחיחות, זלזול באוייב ודורסנות כלפי פנים כנגד כל מי שהעיז לחשוב אחרת – היו בעוכרינו. לא הונאה באמצעות מרוואן. יש להפסיק למצוא צידוקים הזויים לפשלה הנוראית של הצמרת המדינית-הצבאית, שהמודיעין תרם לה מפני שלא עשה עבודות בסיסיות, כמו להטמיע את משמעות שיפעת טילי הקרקע-אוויר והטילים-נגד-טנקים שבידי הצבאות הסורי והמצרי...

... יש להזכיר, שזמיר  דיווח מלונדון על המיתווה המדוייק של המיתקפה המצרית המוגבלת – כיבוש רצועה צרה לאורך התעלה...

גם לאחר שגולדה ודיין הודחו מהשלטון בעקבות מלחמת יום כיפור החשיבו האמריקנים את דיין כאישיות קובעת, בהווה ובעתיד הקרוב, בפוליטיקה הישראלית. עיון בתיקי-המסמכים של ארה"ב, שנפתחו רק עתה לציבור, מגלה זאת. חלק מהדברים ניתן למצוא בכתבתו של העתונאי אמיר אורן המביא בכותרת [מדברי דיין, שיפורטו להלן] כי "יש שתי אסכולות, ואני בשתיהן" [אורן מביא גם כותרת-מישנה: "מסמכי ממשל קרטר ... על התפקיד המרכזי שמילא דיין במו"מ ועל נטייתו להיות דבר והיפוכו". לקוח מתוך "הארץ" מיום 25.10.2013]:

... מחלקת ההיסטוריה במשרד החוץ האמריקאי פירסמה החודש כרך ראשון של מסמכי ממשל ג'ימי קרטר... משה דיין, תחילה ח"כ ממורמר במפלגת העבודה ואחר כך שר החוץ של מנחם בגין... זהו... דיין והיפוכו: בשיחה עם אמריקאים על נושא כלשהו שיעשע אותם ואת עצמו כשאמר: "יֵש בישראל בעניין זה שתי אסכולות, ואני משתייך לשתיהן..."

 ... דיין סיפר לו [לקרטר] שבן-גוריון "גדול מנהיגינו" כתב בשנות ה-60 לנשיא צרפת שארל דה-גול ולנשיא האמריקני ג'ון קנדי וביקש מהם לשאת באחריות להגנת גבולות ישראל. "הוא רצה בכך כדרך להרתיע ממלחמה; אולי זאת יכולה להיות גישה לפתרון... בגין רוצה שלום, הוא שואף להותיר את חותמו בהיסטוריה כראש ממשלה שהשיג שלום לישראל."

כשדיבר על התפישה הישראלית בדבר עתיד הגדה לאחר חמש שנות אוטונומיה, שאל דיין את [אהרן] ברק, אם [הוא, דיין] חרג מהסמכות שהאצילה לו הממשלה. ברק [השיב]: כן, לדעתי הרחקת לכת מעבר למה שהוסמכת לומר. [מוסיף לכך פרשנות אמיר אורן: ברק, ערב מינויו לשופט בית המשפט העליון, ייצג עמדה כיבושית: יש לאפשר מכירת אדמה לישראלים, לצורך התנחלות... הערת וולפנזון: זהו אותו ברק, שבתור שופט עליון יצא נגד המתנחלים בסיסמה "הכל שפיט"... לא רק משה דיין שינה את דעתו עם שינוי מיקומו הציבורי-פוליטי...]

ניסיון להעמיק יותר בסוגיית "גולדה והגנרלים" ייתן לנו ההשוואה בין עמדותיהם של שלושה ראשי-ממשלה או שרי-בטחון וראשי המודיעין שלהם:

בן-גוריון ואיסר הראל, דיין וזעירא, גולדה והגנראלים.

בקיצור רב: גם ב"תור הזהב" של יחסי ב.ג.-איסר, הקפיד "הזקן" על הפרדת-רשויות ברורה בין הפקידים המבצעים לבין הפוליטיקאים המחליטים: כאשר הופיע איסר בפני מליאת הממשלה, והוקנט ע"י קריאת-ביניים של השר יוסף בורג, השיב איסר [שנודע, מנעוריו, כרתחן באופיו] : "אתם הדתיים..." – דבריו אלה הופסקו ע"י בן גוריון, שהזכיר בפומבי ובנזפנות לאיסר כי הוא עובד-מדינה, ואילו בורג הוא חבר-הממשלה ושר בישראל...

כאשר הודיע איסר לב"ג על כך, שממשלת גרמניה המערבית שולחת מהנדסים גרמנים לתעשיית הטילים המצרית [ואילו לב"ג היה מידע סותר ממקורותיו האישיים-החשאיים בקבינט הגרמני עצמו] – אמר "הזקן" לאיסר תבדוק את המקורות שלך...  איסר נעלב, והתפטר...

על מערכת-השיקולים של גולדה ודיין ערב מלחמת יום כיפור כותב העתונאי והסופר אמנון לורד, בספרו החדש הדור האבוד [ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013]:

 [עמודים 107 – 109]:  ... [היו] מיפגשים ישראלים עם הסובייטים, בראשותו של יבגני פרימקוב [במארס 1973] ...פרימקוב ערך כעבור שנים ספר בנושא השימוש בדיס-אינפורמציה, ונחשב לאחד המומחים בתחום בקרב הסובייטים... הגורם השני שהיה מכריע בהחלטות האסטרטגיות היו איומיו של "נפתלי", הוא קיסינג'ר, שמעמדה של ישראל רעוע מאוד אצל "אדוארד" ... הוא ניקסון... אשר עלול להפיל את תיק כשלון הדטאנט [בגלל מלחמת מנע ישראלית] על ישראל... השתלבותו של הרמטכ"ל [דדו] בתוך החוג המצומצם של המנהיגות המדינית ... היתה המכשלה העיקרית: היעדר ההפרדה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי טמן בחובו את תהליך השיבוש בהתנהלות הדרג הצבאי... כך יצא, שכאשר האלוף זעירא המשיך להתעקש שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, הדרג המדיני-הצבאי העליון לא עצר בעדו... [איש מההנהגה] לא בא אל זעירא ואמר לו: העובדות ... מדאיגות ביותר...

[עמוד 128]: בעקבות האתראה למלחמה [מילת-הקוד של מרואן היתהimminent ] – טס ראש המוסד [זמיר] ללונדון... גולדה שמעה על הודעת מרואן "רק כעבור שעות רבות, בדרך  מקרה, ממשה דיין".

[עמוד 149] דיין: "אנחנו לא בטוחים שתיפתח מלחמה... כדאי לנו... להתחיל זאת טוב מבחינה בינלאומית..."

ספרו של אמנון לורד מעניין ומרתק, ובקטעים הידועים לי אישית [גולדה, דיין ויחסֵי המודיעין עם המדינאים] – הערכותיו אמיתיות, וידיעותי האישיות מאשרות אותם.

לעומת-זאת אינני יכול לאשר את קביעתו של הסופר-הדוקטורנט אבי שילון, בספרו החדש "בן-גוריון – אפילוג" [עם עובד-אפקים 2013] כאילו "שמעון פרס מצידו שמר נאמנות מוחלטת לבן-גוריון" [עמוד 213] – ואינו מביא בחשבון את המסר ההפוך, ממקורות שונים, כגון תגובתו של ב"ג על החלטתו של פרס [במו"מ הבינמפלגתי], ערב מלחמת ששת הימים, ש"דיין... [יהיה] לשר ביטחון... [ואילו] אשכול יישאר ראש ממשלה"... [ואז] "גל של זעם נורא נראה בו" [בבן-גוריון] והוא "הטיח" בפרס: חשבתי שאתה חבר – ואינך, חשבתי שאתה מדינאי – ואינך, חשבתי שאתה יודע לנהל משא ומתן – ואינך יודע..." [מיכאל בר-זוהר, כעוף החול – שמעון פרס, הביוגרפיה, ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2006].

אמנם אבי שילון יודע לספר כי "לאחר הקמת רפ"י אסרה פולה על פרס לנהוג במכונית שיועדה לבעלה, כדי שהוא לא יטפח תחושות כאילו הוא יורשו הפוליטי... ב"ג לא הזכיר אותו [את פרס] ברשימת מועמדיו לראשות הממשלה... [אם כי] בשנות החמישים ייעד את הרמטכ"ל יגאל ידין לתפקיד... והיו זמנים שהצביע גם על חיים צדוק... בערוב ימיו אף קונן על שאלמלא נלכד אנצו סירני בידי הנאצים כשיצא לשליחות מטעם היישוב... יכול היה להיות מנהיג... על שמעון פרס לא דיבר בן-גוריון במפורש כמנהיג... [גם מדיין שר-הבטחון הסתייג ב"ג בשאלת מדיניות חוץ ובטחון]:

[עמוד 217]: [ב"ג] חלק על הכרזתו המפורסמת של דיין "טוב שארם א-שייח בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שייח". [ב"ג] הגיב בנחרצות: "אף שאני מבין מדוע אמר זאת, שליטה בשארם א-שייח מבטיחה חופש לכלי-שיט ישראליים, [אבל] בשביל שלום אמיתי אחזיר את סיני..." [שילון, עמוד 217].  

כמובן, קשה לצפות יותר מדי מספרו של דוקטורנט, שאינו יודע כי לרפ"י היה שבועון מדיני בו כתב בן גוריון מאמרים חשובים ביותר [למשל: היכולת לצרף את בגין לממשלה לאור מצע החוץ והבטחון של גח"ל] והיה לו דובר מעולֶה [פנחס יורמן] שגדולי העתונאים הפוליטיים [מייזלס מ"מעריב", נקדימון מ"ידיעות אחרונות", יואל מרקוס מ"הארץ" ועוד] שיבחוהו כטוב וכנאמן ומיומן בכל הדוברים. לא השבועון, לא העורכים שלו, לא חנה למדן הגזברית שהחזיקה ביושר, בנעימות ובכושר רב את הקופה הריקה של מפלגת בן-גוריון... והרי כל אלה היו חלק מהותי, וכלים חשובים, ל"זקן" בעשור האחרון לחייו...

יחד עם זאת, מצטרפים הספרים החדשים, של אמנון לורד ושל אבי שילון, לספרים ולמאמרים הזורים אור ביקורתי מרוכז על גדול המדינאים בישראל – ועל שגיאותיהם של יורשיו, שנגררו אחרי המומחים וה"גנראלים" במקום לבדוק ולבחון כל ידיעה וכל קונצפציה. כאשר הופיע ב"ג ב-1962 בפני הצוות החשאי שהקים לענייני חוץ ובטחון – אמר שאנו "עלולים להיכשל בגלל נוסחאות וסיסמאות שהתיישנו; תפקידכם יהיה לבחון את מערכת-הביטחון כולה – ולראותה בעיניים של אויב ערמומי ומתוחכם..."

שמעתי מפיו של יהושפט הרכבי, שהיה גם הוא חבר באותו צוות, שבהיותו ראש אמ"ן הביא פעם לב"ג ידיעה על כוונה סורית לתקוף את ישראל.

שאל ב"ג: "על מה אתה מסתמך?"

השיב הרכבי ופירט: האזנות, סיורים, מרגלים וכו'.

שאל ב"ג: "וזה הכול?"

השיב הרכבי בקוצר-רוח: "אני מוכן לתת את ראשי על כך."

שמע ב"ג, הרהר רגע ממושך, והשיב: "זה לא מספיק..."

זוהי, לעניות דעתי, הרוח שבה צריכים היו להתנהל יורשיו של בן-גוריון במדיניות ובביטחון.

* * *

דרור אֵידַר

"די לנביאי השקר והזעם"

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון" מיום 1.11.13

1.

שבוע אחר שבוע מטיחים בנו נציגים בכירים (וזוטרים), של מה שנחשב כאליטה התרבותית של ישראל – יריקות, כלימות ובוז. שבוע אחר שבוע אנחנו שומעים עד כמה הם מתעבים אותנו וחושבים את קיומנו לבזוי ומיותר ובעצם כל העסק פה הוא כישלון אחד גדול.

בשבוע שעבר היה זה תורו של המשורר נתן זך. לא לחינם פורסמו דברי התועבה שלו ב"ידיעות אחרונות". זה הדנ"א הסמוי של העיתון. "מי יכול לשיר, על רקע המצב בישראל?" תהה זך, שדווקא מוסיף לפרסם שירה, "גם הציפורים לא שרות כאן יותר." ואם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך ולכן כדאי לצאת מפה מהר. את המילים האחרונות שם יורם טהר-לב בפי הרופא מזרקי, שנתבקש לבחון אם תיתכן התיישבות בלב ביצות אומלבס. חלוצי "אם המושבות" האמינו בארץ הטובה. הם ידעו שהביצות אינן גזרת גורל, ולכן דבקו באדמתם והבקיעו פתח תקווה בתודעה היהודית. אבל זך אינו חלוץ, הוא מקונֵן.

"ארץ זבת חלב ודבש אמרו שתהיה לנו, ותראה מה יצא." ועוד: "השנים הטובות ביותר בחיי היו 13 השנים באנגליה. עזבתי את אנגליה... וחזרתי לארץ הנשענת על חרב. אם הייתי יודע כנראה שלא הייתי חוזר. התרבות שלנו היום היא קטסטרופה... זה כמו בימים האחרונים של רומא... כאן מלמדים רק שנאה והכנה לפצצות האטום." 

לאן אנחנו הולכים, החניף המראיין, וזך משיב: "הרצל אמר שלאוגנדה. קודם תסתלק מכאן כמה שיותר מהר; לך לאמריקה או לך לגרמניה. היהודים תמיד היה להם השכל ללכת לכל מיני ארצות, עד שנפלו בגרמניה. אבל עכשיו גרמניה זה עולם אחר."

הם רק "נפלו בגרמניה", עכשיו אפשר להקים שם מחדש קולוניות ישראליות.

משום כך זך מאיץ בצעירים לרדת מן הארץ: "היום לא הייתי ממליץ לאף אחד לבוא הנה... לא. זה בסדר גמור. אתם רוצים ללכת לברלין, לכו לברלין. לטובתכם ולהנאתכם. לכו לכל מקום שיהיה לכם בו יותר טוב. רק תסתלקו מפה."

בספר שיריו האחרון הוא מבקש "להיות שוב ליהודי גלותי... מי יתנני להיות שוב יהודי גלותי, שאין לו צורך לא בחרב ולא באש, ובוודאי לא בא לכאן להתייאש."

האם רק לי מזכירים דבריו את קינת אבותינו, העבדים המשוחררים, "ניתנה ראש ונשובה מצרַימה (או: לברלין)"?

איזו פתולוגיה פנטסטית, לשלוח את בני הקורבנות בחזרה אל מקום האסון.

2

זך אחראי למהפכה בשירה העברית בשנות החמישים ואילך. הוא וחבריו מרדו בדור המשוררים הקודם – שלונסקי ובעיקר נתן אלתרמן. ככל שנוקף הזמן וזך מחריף את קללותיו ואלותיו, אנחנו מבינים שהמרידה לא היתה ספרותית גרידא – נכון שיצאו נגד החרוז והמשקל ומאפיינים פואטיים נוספים, אבל עיקר העיקרים היה השוני בין זך לאלתרמן באשר לעמדה העקרונית ביחס למציאות ולהיסטוריה. אלתרמן היה יהודי מדי עבור חבורת 'לקראת', ציוני מדי, ארץ-ישראלי.

לפני מיספר שנים נצרכתי לעבור על כל כתבי זך. במשך שעות ארוכות קראתי שלושה כרכים עבים משירתו. בניגוד לאלתרמן, מעטים שירי זך שהם יצירות גדולות. שירתו עכשווית מאוד ואין בה שאר הרוח שיותיר אותה לדורות הבאים. זך מתעסק רבות עם החוויות הקטנות של האדם ומכאן סוד קסמו. ככל שקראתי, הלכה והזדקרה מילה אחת שהשתלטה על המרחב הטקסטואלי: "אני". מציינים תמיד את המעבר שבין שירת ה"אנחנו" לשירת ה"אני", אבל אצל זך מדובר באובססיה. אני ואני ואפסי עוד. ואם ה"אני" הופך לאלוהי המשורר, מה לו ישראל ומה לו ברלין? 

מכל מקום, הפער שבין שירת אלתרמן לשירת זך אינו פואטי או טכני; הוא מהותי. אלתרמן האמין בעַמו ובשיבת ציון. גם בלב המאפלייה של שנות הארבעים ידע לעודד את רוח העם, להביט במציאות בעיניים טרנס-היסטוריות ולהפוך קללה לברכה. כך ב"שמחת עניים", על רקע נפילת העיר הנצורה (עיר כסמל ליישוב העברי או לציוויליזציה כולה), בעומק הקטסטרופה ראה אלתרמן את עמוד השחר: "תַּעֲלֶה רְנָנָה, הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, / וּלְגִילַת אֲבַדּוֹן עָלָה שַׁחַר. / הוֹי כִּי לַיִל פָּנָה, הוֹי גִּילָה נוֹשָׁנָה / הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה / יֵש לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!"

שלוש שנים לאחר מכן סיים את "שירי מכות מצרים" בשיר המפתח "איילת", היא איילת השחר שבקע אורה בתום הלילה הארוך, סמל רב משמעות לגאולת ישראל בתום הגלות האיומה. "כִּי בְּעוֹלָם נוֹצֵץ שֶׁל חֶרֶב וְשֶׁל כֶּסֶף / תִּנְשֹׁב תִּקְוַת-דּוֹרוֹת כְּרוּחַ בֶּעָלִים." מבחינה זו, אמירתו של זך על אלתרמן כאילו לא היתה לו מולדת היא בדיחה עצובה.

3

אלתרמן ניבא את בגידת האינטלקטואלים, קוצר רוחם ונטייתם לדחוק את הקץ, את איווי המוות הישראלי להחריב הכול ולשוב לגָלות, כי "חשבנו שנשנה את העולם. חשבנו שבאמת נצליח להקים פה משהו, אבל לא הצלחנו," ובעצם "לא יצמח פה שום דבר" (זך בראיון).

כך כתב אלתרמן ב"שמחת עניים" את המילים הנוראות: "הֲלֹא תָּמִיד, הֲלֹא תָּמִיד / כְּעוֹף כָּנָף לִקְרַאת קִנּוֹ, / בִּתִּי, בִּתִּי, / יוֹצֵא לִבִּךְ אֶל סַכִּינוֹ, / בִּתִּי, בִּתִּי."

 זך לא מציע חזון, ספק אם אי פעם הציע. "שלום" אינו חזון, רק אמצעי.

פוזיציית נביא הזעם שדוברי שמאל, המייסרים אותנו בשוטים ועקרבים, התאהבו בה, היא פתטית ושקרית. התקשורת אוהבת לצטט אותם כחלק מהדמורליזציה הגורסת כי ככל שיהיה רע, נבין שאין ברירה וצריך לעשות שלום (גם חלק מההתנשאות השמאלית, הפעם על ערביי האזור, לאמור: הכול תלוי רק בנו ובתוכניות הגאוניות שנציע). לעומתם, נביאי אמת ידעו לשלב בתוכחותיהם גם דברי נחמה. לא רק נבואות החורבן התקיימו, גם נבואות הנחמה. כך כתב נביא החורבן, ירמיהו, שזעמו ותוכחותיו נבעו מאהבת אמת לעמו ומאמונה בתיקונו:

"לָכֵן כָּל אֹכְלַיִךְ – יֵאָכֵלוּ, וְכָל צָרַיִךְ כֻּלָּם – בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ, וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה, וְכָל בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ, נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ,  צִיּוֹן הִיא – דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ."

עד לא מכבר כינו את ציון – "נידחה", ולא היה לה דורש. ואז התעוררה תנועה בתוכנו שהחלה לדרוש את ציון, נקראה על שמה ואף החזירה אותנו הביתה. שבענו נביאי שקר המייסרים אותנו על לא עוול בכפנו. אנחנו זקוקים לדורשי ציון באמת.

אהוד: במקרה היתה זו המשוררת בת פתח-תקווה [1894-1981] אסתר ראב, שהחלה בראשית שנות ה-20 לכתוב שירה ארצישראלית ללא חרוז ומשקל, היא [וגם דוד פוגל] – ולא נתן זך, שאמנם העריך מאוד את שניהם, וקבע להם מקום נכבד בשירה העברית.

* * *

אודי מנור

קללת בלעם – או: הלל כהן והציונות

בסופם של כל החשבונות הלאומיים ההולכים ונערמים כאן זה 125 שנה, ליתר דיוק בתחילתם, עומדת שאלה פשוטה בתכלית: מקומה של ריבונות יהודית במזרח התיכון, ליתר דיוק בארץ ישראל.

תשובה חיובית מביאה למסקנות מסוג אחד, שגם אם מתקיים – ואמנם מתקיים – ויכוח על הדרכים ליישומן, הנה בליבן הרעיון הפשוט לפיו ריבונות יהודית בחבל הארץ הנקרא 'ארץ-ישראל' היא לא רק אפשרות מעשית ופתרון בקנה מידה משמעותי ליהודי העולם במאה האחרונה, אלא חלק מהמארג הבינלאומי הבנוי רובו ככולו על מדינות לאום.

תשובה שלילית מביאה גם היא למסקנות מסוג אחר, שגם על אופני יישומן יכול ואמנם מתקיים ויכוח, ושגם בליבן רעיון פשוט לפיו יהודים במה שמכונה 'המרחב הערבי שבין האוקיינוס למפרץ' הם לכל היותר אורחים, ובתור שכאלו עליהם לומר 'תודה' שמרשים להם לנשום ולהתפלל לאלוהיהם.

ומה להלל כהן ולכל זה?

הלל כהן הוא בשורה חשובה בנוף האקדמי הישראלי, שבדור האחרון מוצף ב'היסטוריונים חדשים', חכמולוגים שמסבירים לקהל הסטודנטים השותה את דבריהם בצמא שאין דבר כזה היסטוריה, אלא רק היסטוריונים; שאין אמת היסטורית אלא רק "נראטיבים" – ושאר הברקות מסוג זה. הלל כהן הוא בשורה טובה, כי מחקריו אמינים ומבוססים על עובדות ועל מקורות ממקורות שונים, בעברית, בערבית ובאנגלית. זאת ועוד: הואיל ומדובר בחוקר שהוא לא 'רק' אמין אלא גם פורה מאוד, ניתן לדבר כבר על 'קורפוס הלל כהן' שתרומתו המחקרית חייבת לשמש כבסיס לדיון הציבורי המדיני, העלוב בדרך כלל, המתקיים בישראל.

ביטוי לעליבותו של הדיון המדיני הוא עצם השימוש במונחים הריקים 'ימין' ו'שמאל', וכמובן השימוש השערורייתי במושג-מושגי-המושגים: "מחנה השלום", ממנו אמור הציבור ללמוד שישנם נאורים (מושג נרדף לתואר "אנשים חושבים") המצדדים בשלום, ואילו מולם יש ציבור אדיש במקרה הטוב, ובמקרה הרע ציבור 'לאומני', 'גזעני' ואפילו 'פשיסטי' ר"ל – שרואה בשלום הנכסף איום קיומי של ממש.

ומה עלוב במושג "מחנה השלום"? הפער בין ריקנותו המעשית לבין יומרנותו המוסרנית. שהרי אפילו היטלר היה בעד "שלום". אחרת אין משמעות לסיסמתו המפורסמת, "הרייך בן אלף השנים". ואם היטלר היה איש שלום, אז בוודאי שגם אנשי החמאס, החיזבאללה והאייתולות. השאלה לפיכך היא לא "מחנה השלום – מי בעד", אלא מה דמותו של שלום-אמת ומה התנאים להשגתו. ודיון בשאלות כאלו מחייב התייחסות רצינית מאד לעובדות, פרקטיקה שלמרבה הצער והזעזוע רבים מאנשי "מחנה השלום" פוטרים עצמם ממנה. לא הלל כהן, המגדיר עצמו "שמאלני", אך למרות זאת הוא מחוייב לעובדות. והעובדות שהביא בראיון שנתן לעיתון 'הארץ' אודות מאורעות 1929, משרתות את שתי המסקנות הנזכרות.

כך, מי שחושב שיהודים הם בסך הכל אורחים כאן, ושלכן עליהם לחשוב פעמיים לפני שהם מתעניינים למשל בתפילה חופשית ליד הכותל או באפשרויות של פיתוח כלכלי לטובת קליטתם של עוד יהודים, למד ממחקרו האמין של כהן, שאכן כבר בשנות ה-20, היהודים החצופים העזו פנים כלפי מארחיהם הערבים טובי הלב (מי פחות ומי יותר), והאלימות האכזרית שהופנתה כלפיהם בקיץ 1929 התבקשה ממש, לא פחות מכל פיגוע באוטובוסים בתל אביב 66 שנים מאוחר יותר, או כל פצמ"ר המושלך על בית ילדים בכפר עזה ובסעד.

על פי הגישה הזו ברור כי "הערבים הטובים" (ככותרתו האירונית-צינית של אחד ממחקריו של כהן) אינם חלילה 'המשת"פים' המתועבים, הערבים "הקוויזלינגים" לדורותיהם (כמו אנשי 'אגודות הכפרים', להם הקדשתי מחקר לא מזמן) שכל חטאם היה הרצון למצוא דרכים לקיום משותף, פורה והגון עם היהודים, אלא המופתי-סטים לדורותיהם: אש"ף בראשות ערפאת, וכמובן כפי שהציע לא מזמן כתב השטחים הידוע דני רובינשטיין: החמאס.

וכיצד העובדות שהביא כהן משרתות אם כך את המסקנה הראשונה הרואה בריבונות יהודית בארץ-ישראל עניין מובן מאליו (גם אם ניתן לעצבו בשלל דרכים, ויעידו כל תכניות החלוקה מאז 1937 ועד ל'אופציה הירדנית-פלסטינית' החוזרת למרכז הדיון המדיני בימינו)? כי העובדות שמביא כהן מספרות שוב ושוב ושוב ושוב את האמת המדינית הפשוטה: שורש הסכסוך הוא בדומיננטיות של העמדה הערבית הדוחה את האפשרות של ריבונות יהודית בארץ ישראל. נקודה. כפי שכהן עצמו ניסח זאת בבהירות חדה וחד משמעית: "הנוכחות שלנו כקהילה יהודית גדולה וחזקה בארץ היא הבעייה."

ומה לקללת בלעם? נו, בשלב זה הרי העניין אמור להיות ברור מאליו. הלל כהן מקפיד להזכיר את מוצאו: ההתנחלויות. אותן התנחלויות שפעם אחת הונו את ממשלות ישראל, פעם אחת הוציאו מקרבם את הרוצח של ראש ממשלת ישראל, עוד פעם הפיקו מעצמן "רבנים" גזענים ומסוכנים כמו דב ליאור, ופעם אחר פעם מצמיחים עוד ועוד 'עשבים שוטים' היורים בערבים, שורפים את מכוניותיהם, מחללים את מסגדיהם ועוקרים את מטעי הזיתים שלהם. רק נפנה את ההתנחלויות – זו המסקנה המתבקשת – וסוף-סוף מנהיגי "מחנה השלום" יוכלו לתפור חליפות ולפגוש את מלך שבדיה.

אלא שהלל כהן, שמחקריו רוויים ברגשות האשם האישיים ("נולדתי בהתנחלות") ולאומיים ("הציונות איימה לגזול מהערבים את ארצם"), מספר לנו שלא 1967 היא נקודת המוצא, אלא 1929. ואם 1929 אז מדוע לא 1878? במה שונה פתח-תקווה מכל יישוב שקם בשנות ה-20'?

נדגיש שוב. כשאדם רציני כמו כהן ניגש להציע מסקנות על בסיס עובדות, מסתבר שלא 67' היא הבעיה אלא 29', או 17', או 1878. "הנוכחות שלנו כקהילה יהודית גדולה וחזקה בארץ היא הבעייה."

למרבה המזל מה שכהן ואוהדיו רואים כבעייה, הציונים – ראשונים כאחרונים – רואים כפתרון. אבל כהן מנסה לשמור על אופטימיות, ואחרי שגילו לו שהוא "שמאלני",  הנה הוא גילה את קצה החוט: "קיום שוויוני." עם זאת, בהתאם לנקיפות המצפון המייסרות, הוא מסתייג ומוסיף ש"מאחר ששוויוני זה דבר מוגבל, אפשר עם רמה מסוימת של שוויון זכויות וקבלה הדדית".

ממה נפשך הלל כהן. שוויון זכויות וקבלה הדדית הם עקרונות היסוד אשר שימשו בעבר הן את הציונים והן את הקהיליה הבינלאומית על המוסר והמשפט שלה. אלו היסודות עליהם קמו מדינות לאום וממשיכות להתקיים על אפם וחמתם של עוזי אורננים ונתן זכים. אלו בדיוק היסודות ביחס אליהם תובעים הפלסטינים את עלבונם הלאומי. הים אותו הים, והשאלה אותה שאלה. קוו-ואדיס פלסטינים? קוו-ואדיס דובריהם בעולם הרחב וברחוב שוקן? הכתובת מזמן על הקיר ואי אפשר למחוק אותה. הפעם היה זה תורו של הלל כהן לנסח אותה: שורש הסכסוך – "הנוכחות שלנו כקהילה יהודית גדולה וחזקה בארץ היא הבעייה". שורש הפתרון – "שוויון זכויות וקבלה הדדית."

* * *

אוריה באר

הרפיסות בקשר לפולארד

כן, כבר כתבתי פעם או פעמיים על פרשת פולארד. טענתי בפירוש, שההתנגדות לשחרורו, נובעת ממניעים אישיים גרידא. הא ותו לא. כתבתי גם, למיטב זיכרוני, שמישהו ואולי מחלקה שלמה מסוימת בשרות החשאי האמריקני, רוצים להיפרע ממנו. להתנקם בו. על כן הם מענה אותו. כמו כן, כתבתי על המחדלים הישראליים, לרבות המשפטיים  המלווים פרשה זו.

 ואולם, בשנים האחרונות, נוסף גורם מצער אחר בפרשה: נמיכות הקומה, הפחדנות  ובקיצור, הרפיסות, המאפיינים את משרד ראש הממשלה. משרד ראש הממשלה, והוא בראשו, חוששים להיכנס  לעימות חזיתי ישיר עם ממשל אובמה. הם חוששים לומר לו בפירוש: די, עד כאן. יש גבול לכל דבר. אם תמשיכו בעוול הזה, ננקוט גם אנחנו צעדי תגובה. נפסיק להיות ילדים טובים.

ואכן, אין גבול לנבזות, ולצביעות. גון קרי, שר החוץ האמריקני, לחץ בשנה האחרונה ללא הרף, על ממשלת ישראל לשחרר מחבלים,  כמחווה חשובה. אך למיטב ידיעתי, לא התייצב מולו ביבי, ואמר לו בפשטות: "בסדר, נעשה מחווה זו, בתנאי שאתם תעשו מחווה דומה. שחררו מיד את ג'ונתן פולארד."

 האם יכולה ישראל להעיז פנים כנגד אובמה וחבורתו? לדעת רבים כן. ישראל הקטנה והחזקה היא אי של יציבות במזרח התיכון כולו. ישראל היא בעל ברית שאפשר לסמוך עליו. זה חשוב לאמריקאים, שמולם עומדות הרבה מדינות מוסלמיות חסרות יציבות מינימלית.

זאת יש להדגיש בפני מיודענו קרי השכם והערב. ישראל גם תלויה בארצות הברית בממון ובתמיכה צבאית. הכול נכון. אך גם כאן הכול הוא הדדי. ארצות הברית זקוקה לא מעט לידע ישראלי בתחומים שונים, ביניהם כאלה, בהם הידע הישראלי, מקביל לאמריקאי, ובתחומים מסוימים אף עולה עליו. זאת הסביר לי פעם מומחה ישראלי, אחד מידידיי, מבלי לפרש כמובן. ישראל הקטנה יכולה גם יכולה, לשים מוקשים קטנים בשיתוף פעולה זה, והיא גם יכולה לדרוך על אצבעות אמריקניות  בצורה מכאיבה.

ראש  הממשלה  צריך פעם לקום באמצע שיחה עם גון קרי, או אחד מעוזריו, ולומר להם באנגלית המצוינת שלו: "עד כאן אדוני הנכבד, ותגיד את זה טוב טוב לנשיא שלך. נמאס לנו להתחנן. שחררו את פולארד, ולא נשבור את הכלים. היכן טיפת ההגינות שלכם?" דבר זה טרם נעשה.

בינתיים שוררות רפיסות ונמיכות קומה. במחיצתו של אובמה הולכים על אצבעות הרגליים. איש שם למעלה לא מוחה נמרצות, איש לא מאיים להפוך את השולחן ולהפוך עולמות. וכך, פולארד הקשיש, החולה מאוד, ואולי הנוטה למות, ממשיך להירקב בכלאו.

* * *

מרדכי גלדמן

"מה הומה תהום חצי הלילה"

[מתוך שיר של ניטשה ששימש את מאהלר בסימפוניה השלישית]

מתוך דברים שנדפסו בתוכניית התערוכה החדשה "משמרת לילה"

ציורי השמן של הדסה וולמן

בבית האמנים בתל אביב

"הלילות של הדסה וולמן הם יפים ומסתוריים. אין הם מראים תכנים נפשיים הניתנים לזיהוי אלא רק מאותתים אותם. דרך צורות ומצבים מורכבים המכוסים בחשיכה נעימה הם מאורגנים באסתטיקה רבה ויוצרים אווירה לילית חמה וחושנית שאין בה דבר מהמאויים. לעיתים נראה כי הארגון של האובייקטים המצויירים היה נתון לתמורות הנובעות מהדמיון, והכללים הנורמליים של המרחב התלת ממדי אבדו או נטשטשו. בכמה מהעבודות שינויים אלה במרחב מקנים לקולאז'ים ולציורים אופי חלומי-דמיוני, אך הארגון האסתטי של התמורות האלה מגן על הצופה מהבלחה של חוויית המאויים. עם זאת, פה ושם נגלה בציורים המרחב האינסופי העמוק שהחשיכה יוצרת למבט ועצירת העין על האיורים האלה, גם אם אינה מעוררת בהלה או בלהה, מראה מרחב שהצייר לא ישלוט בו לעולם, שיש בה מהנצחי חסר הגבולות."

[דבר המפרסם]

* * *

ביקור חוזר ב"אדורה"

צהריים ל-4 לפני הטיפ ב-468 שקלים

שהם 117 שקל לסועד

עלה בדעתנו לשבת עם זוג ידידים לצהריים בבייסטרו "אדורה" שברחוב בן יהודה 226 בתל-אביב כדי ליהנות מהמיטבח האיכותי שלהם, ואכן כך היה. הזמנו מקומות מראש. התקבלנו במאור-פנים. התחלנו בשלוש כוסות יין מרלו אדום – ס"ה 57 שקלים, ושליש גולדסטאר מהחבית 25 שקלים. וכן כיכר לחם שאור – 17 שקלים, פריך ולוהט, עטוף נייר ונראה אפוי במקום. הוגשו גם צלוחיות קטנות של כדורי חמאה, שיני שום בתחמיץ, מימרח [טאפנד] זיתים או ממשהו אחר, ומלח גס.

במסגרת 4 עסקיות, 69 שקלים האחת, יחד 276 שקלים – קיבלנו קודם מנות ראשונות: 2 צלחות קרפצ'יו טונה אדומה, 1 מרק גספאצ'ו עגבניות ו-1 פטה כבדים. כל המנות זכו להצלחה, ואנחנו יכולים להעיד על פטה הכבדים המעולה שהוגש לנו בצורה מקורית, קרוש כהה וקר בתוך צלוחית עגולה, שבה נוצק מלכתחילה, ולא כפרוסה מכיכר של פטה, שבדרך כלל  עטופה גלדי שומן טעים. בשום מסעדה בארץ, גם לא בצרפת, לא מצאנו צורת הגשה כזו של פטה כבד. לצד הכבד היו בצלחת ריבת תאנים, קוביות מקפא ייין, ענף זעתר טרי וערימת צנימים דקים ופריכים מאוד. זה היה תענוג בלתי-רגיל, אפילו כרסום ענף הזעתר [שכמותו קטפנו באיסור ליד אחוזת יערות הכרמל, אבל אפשר לקנות את עלי הזעתר בצורתו הגולמית הזו גם בחנות התבלינים של כוחלני, בשוק הכרמל]. הצלחת המלבנית הארוכה היתה ממש בהתאם. אנחנו לא מוותרים על מנת הפטה בביקור ב"אדורה".

ואז הגיעו המנות העיקריות. קערת קציצות ברוטב אדום סמיך, מנה ענקית שמחציתה נארזה הביתה. פרוסת דג בורי על מצע של פירה עדין, ומכוסה בפירורי לחם מתובלים. פלטה של כבדי-עוף קטנים מטוגנים ומוגשים של מצע של פיתה דקה, ומעליהם בזוק רוטב טעים הקרוי "ראס אלחנות". ואחרונים אנחנו, בתוספת 25 שקלים לַמנה – 4 שיפודי-עץ של פילה בקר רך כחמאה על מצע של פירה תפוחי-אדמה עם רוטב מצויין, תאווה לחיך.

2 מנות אחרונות של מרק סורבה מלון – תוספת 68 שקלים, מחוץ לעסקיות. ומהו המרק? כדור של סורבה מלון ירקרק-בהיר מונח באמצע הקערה של מרק קר בטעם של מלון, שבו שטות פרוסות שקדים קלויים. זו מנה שאנחנו לא מוותרים עליה בביקור ב"אדורה", למרות שהיא קצת יקרה, ובלעדיה הארוחה היתה עולה רק 400 שקלים. אכן, לא זול אבל שווה את המחיר.

[המרק מזכיר לנו את קומפוט המישמשים המבושלים שהיתה אימא מכינה בימי ילדותנו. כאשר פיצחת אז את גלעיני המשמש, קיבלתי פסיגים דמויי שקדים, לבנים מאוד ומתוקים מאוד, לא כמו במישמישים של היום ששגלעיניהם הלבנים מרים, ואין בשביל מה לפצח. אימא היתה מפרידה אותם שניים-שניים, ושמה לבישול במרק הפירות יחד עם חצאי המשמיש. והכול כמובן מצונן אחר-כך במקרר הקרח, שאותו היה מחלק יוסקה רטושנר].

ס"ה שילמנו ב"אדורה" 468 שקלים. לא כולל הטיפ שהשארנו, למיטב זיכרוננו – כ-40 שקלים, ס"ה כ-508 שקלים שהם כ-145 דולר [106 יורו] ל-4 ארוחות, כולל הטיפ, או 36 דולר [26.5 יורו] – לסועד. תשוו עם מסעדות בעלות רמה דומה בחו"ל. 

לאזרחי תל-אביב הוותיקים יש חנייה חינם בחניוני הנמל הסמוך, בימים א'-ה' בשבוע עד השעה 16.00, כך שתמיד טוב לבוא לאיזור הזה עם חברים תל-אביביים בעלי רכב ובגיל הפנסיה.

בייסטרו "אדורה", בן יהודה 226 תל-אביב, 03-6050896. מומלץ מאוד. גם כאשר צריך לארח מבקרים מחו"ל.

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר

שדה: "אילו שפינוזה היה חבר אקו"ם"

לפנות-ערב מתקיים טקס חלוקת פרסי אקו"ם לשנת תשנ"ג, 1993. אני, כעת חבר הנהלת אקו"ם מטעם הסופרים, מאלה שאחראים על תקנון הפרס ועל ביצועו התקין, פוגש את פנחס שדה, שאותו לא ראיתי זה כעשרים שנה. הוא לא השתנה הרבה, למרות שהוא חולה בסרטן ריאות. עדיין נעליו החצאיות גדולות וגבוהות-יחסית. והחיוך, והגבות העבותות, והישיבה הזקופה כמו כדי להגביה את קומתו, הכל אותו דבר.

אנחנו יושבים זה ליד זה בשורה הראשונה, לשמאלו יושבת אשתו-לשעבר יהודית, ואנחנו משוחחים מתוך קירבה, כאילו רק אתמול נפרדנו. פנחס מספיק לומר לי כי עליי לכתוב סוף-סוף את הרומאן האפי על פתח-תקוה. מה לעשות, הוא צודק.

כאשר הוא מדבר איתי ניכר בקצב דיבורו שהוא סובל מקוצר נשימה, כעומד להיחנק. אבל כאשר מגיע תורו להודות בשם מקבלי הפרס, והוא מצולם בווידאו, נעלם קוצר הנשימה והוא מדבר כימים-ימימה.

נאומו, והשיר שהוא קורא, נשמעים כנאום פרידה, אולם אין הוא מאבד את חוש ההומור המיוחד לו, ואומר בין השאר שאילו אקו"ם היה קיים בימיו של ברוך שפינוזה, לא היה על שפינוזה להשחית את ראייתו בליטוש עדשות הזכוכית. לדבריו הוא אסיר תודה על כך שלאחר שנעשה חבר באקו"ם החל לקבל סכומים שמגיעים לו ואשר איש לא טרח לגבותם עבורו קודם לכן.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 באוקטובר 1993.

כאשר אני מעתיק את הדברים האלה מיומני אני נזכר בתמונת הסיום של "סידהארתא" להרמן הסה, (שגם את "נרקיס וגולדמונד", "דמיאן" ו"פטר קמנצינד" שלו גילה לי בשעתו פנחס שדה). הכהן הגדול גווינדא גוחן על פני סידהארתא הגוסס, רעו-מנוער, לאחר שלא התראו שנים רבות. גווינדא מבקש מסידהארתא, שבאחרית-ימיו אינו אלא דוברן עני אך הגיע להארה הפנימית הגבוהה ביותר, שאליה הגיע רק בודהא עצמו – לגלות לו כיצד השיג את מעלת "החיוך של האחדות, חיוכם של המושלמים" – שלדרגתה הוא, גווינדא, לא הגיע מעודו.

אהוד בן עזר: הידיעה על מותו

לפנות-ערב מודיעים ברדיו על מותו של פנחס שדה. אילנה כבר אמרה לי לפני ימים אחדים ששמעה מחברתה יהודית שדה שהוא גוסס. בטקס חלוקת פרסי אקו"ם עדיין ניראה מאושש יחסית, ודיבר כאילו לא עברו כעשרים שנה ואולי יותר שבהן לא התראינו, מאז הוציא לחבצלת את ספרה עליו, "התמסרות", וקצת נמאס לי אז ממנו.

 "החיים כמשל" השפיע עליי מאוד בשעתו, ב-1959, בשנה הראשונה ללימודיי באוניברסיטה העברית. הייתי מהראשונים שכתבו עליו והכירו בכשרונו, עוד כאשר הספר יצא במהדורה פרטית-למחצה, בהוצאת ששת, בסיועם של בנימין תמוז, אברהם רימון ויעקב אשמן, זאת בטרם פרשה עליו הוצאת שוקן את חסותה, ונעשה סופר ומשורר קלאסי.

ביומנים שלי מן השנים 1973-1965 יש רישום של פגישות רבות עימו, כאשר הייתי מבקר אותו בדירתו ברחוב יונתן 3 ברמת-גן, וחוזר הרבה אחרי חצות, ברגל, לחדרי ברחוב רמז או לדירתי ברחוב אלחריזי 7 בתל-אביב.

בבוא היום אצטרך לטפל גם בחומר הזה, או שכבר יטפלו בו אחרים. חבל על הזמן כל זמן שאפשר ליצור דברים חדשים, ושגם טרם סיימתי את הכנת כתביה של אסתר ראב וכתיבת הביוגראפיה שלה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 29 בינואר 1994.

אהוד בן עזר: אין פנחס שדה

ברומאן האוטוביוגראפי "החיים כמשל", שיצא לאור לראשונה בהוצאת "ששת" בדפוס מל"ן בתל-אביב, בנובמבר 1958, מספר פנחס שדה על ביקור שערך, באחד מנדודיו, בחדר-הקריאה בבית ביאליק בתל-אביב. ומה ביקש שם מהספרן הקשיש, מר אונגרפלד, לקרוא? את ספר שיריו שלו, "משא דומה", שיצא לאור שנים אחדות קודם-לכן, ב-1951, בהוצאת "מחברות לספרות" של י. זמורה.

שואל אונגרפלד: "ומי מחבר הספר הזה?"

 "שם המחבר פנחס שדה," עונה שדה במעט מבוכה, לדבריו.

 "אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה." (שם, עמ' 206).

היום, כארבעים שנה לאחר התרחש הסיפור הזה, אכן התממשה מחצית נבואתו של אונגרפלד – מעתה אין בכלל פנחס שדה, איננו. מת. האדם. אבל ספריו, רובם, אם יש נצח, דומני שזכו בחיי-נצח. והסיפור הקטן הזה, שעליו היה חוזר פנחס שדה גם בעל-פה פעמים רבות, כאילו ממצה אותו: יותר משפחד פנחס שדה מן המוות – פחד כל ימיו מן האנונימיות, מן האין. יותר משפחד מן המוות, פחד מהמוות חסר-המשמעות. זוהי תמצית אחת מיצירותיו השלמות והיפות ביותר: "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אימו", שהופיעה בהוצאת שוקן, 1969. אבימלך זוכה במותו לחיי נצח, כי אלוהיו של שדה אוהב את הרוצחים הגדולים, ואת הגאונים בכל תחום, ובעיקר בהיסטוריה ובאמנות – את אלה שבחייהם ובמותם מגשימים עלי אדמות את הדוגמה העל-אנושית, בבוחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע.

ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה, כי רק אלה הם המפעלים והאנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח, וזוכים למימד המיטאפיסי. לכן הוקסם מדמותו של ישו, "בחור יהודי פשוט מן הגליל, ששינה את ההיסטוריה האנושית," כפי שהיה חוזר ואומר בהתפעלות. לכן הושפע מהנצחיות אשר לה זכו רוצחים גדולים, כג'ינגיס-חאן וכהיטלר – בעוד קורבנותיהם שקעו באנונימיות, בשיכחה גמורה, ומנקודת הראות הנצחית, העל-אנושית – השמדתם גאלה אותם מהריקנות ומחוסר-המשמעות של חייהם הבינוניים.

פנחס שדה, שלא היו לו שורשים חברתיים ומשפחתיים בארץ-ישראל, להיאחז בהם, היה, כמשכיל קטן שיצא מן העיירה – מוקסם מן האור הקר של הנצחיות אשר מעבר לטוב ולרע. הביטוי שנתן לעמדתו הקיומית הזו בשירתו ובפרוזה שלו – הפכו אותו במידה מסויימת גם למעין "רֶבֶּה" [בשני סגולים], למשפיע על נפשם של אנשים צעירים, כהשפעת הספרים "טוניו קרגר" של תומאס מאן, "סידהארתא" ו"נרקיס וגולמונד" של הרמן הסה, על צעירים.

פעם אמר לי: "אנשים קוראים את 'החיים כמשל' לאחר שנים, ומתאכזבים. ממה הם מתאכזבים? הרי הספר לא השתנה. אותן המילים. הם השתנו. בגדו בייעודם, ועכשיו הספר מזכיר להם את חלומות נעוריהם, שלא הגשימו."

האם תפיסה רליגיוזית כזו של המימד העל-אנושי שבחיים, ושל אלוהים, היא מחשבה דילטאנטית או ניצוץ של גאונות? פנחס שדה לא המציא את השאלות הללו. החל מנביאי ישראל, דרך מרבית הפילוסופיה והקבלה היהודית של ימי-הביניים, ועד להתמודדות עם השואה בדורנו – עומד במרכז המחשבה של האנשים הרליגיוזיים (לאו-דווקא הדתיים) – הניגוד שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. או, בניסוח אחר, האם גם הרע מקורו באל?

האור היפהפה שנשקף מיצירותיו של פנחס שדה, שהיו בהן גם חמלה רבה, ובדידות – היה אור קר של כוכב רחוק, וככל שהתקרבת אליו נוכחת שאין בו שמץ של חום לנשמה, אלא כולו מלא בפנחס שדה עצמו. לא היה ביצירות שלו שום תשועה לנפש, מעבר לעצם היופי שבעיצובן. הוא דיבר וכתב על הדברים הגדולים של משמעות חיינו ומותנו, אבל בפועל היה כמתכוון לעצמו בלבד. אין לפילוסופיה שלו קיום מעבר לאמנות שלו.

כאשר הופיע "החיים כמשל" באנגליה, בתירגומו של ריצ'ארד פלאנץ, בשנת 1966, נתחוללה שם מהומה בעיתונות היהודית. בעקבותיה כתבתי ב"ידיעות אחרונות" (17.3.1967): "'החיים כמשל' עתיד לקנות מקומו כאחד מנכסי צאן-הברזל של ספרות העולם." לצערי "העולם" לא גילה אותו. אבל, כפי שסיפר לי, דברים אלה, שדאג להביאם בפני גרשם שוקן, היו אחד הנימוקים להדפסת מהדורה חדשה ראשונה של הספר "החיים כמשל" בהוצאת שוקן, ב-1968, הם אף מתנוססים על עטיפתו, ומאז יצאו לאור בהוצאה זו מרבית ספריו.

את המהדורה הראשונה של "החיים כמשל" רכשתי בכספי, בהיותי סטודנט שנה ראשונה לפילוסופיה ולקבלה בירושלים, ונשביתי בקסמו. אני זוכר את ההד העצום, האחר, שעשה הספר עלי ועל חבריי וחברותיי באולמות מייזר ולאוטרמן שבגבעת-רם; את ירושלים ראינו בעיניו, את אהבתו הגדולה לאיילה – כאהבותינו-שלנו, ואת האינדיווידואליזם הקיצוני שלו – כדרך להגשמת עצמנו.

את המהדורה השנייה כבר קיבלתי מפנחס שדה עצמו, לאחר שנתיידדנו בעקבות מאמרים ותוכניות-רדיו שכתבתי עליו ובעקבותיו, משנת 1965 ואילך. לפיכך רשם לי בהקדשה, בכתב-ידו הפניני: "לאהוד בן עזר, אשר נלחם בעד הספר הזה נגד העגלונים המואביים ויתקע עטו בבטנם, בידידות, פנחס שדה, 30.5.68."

ידידותנו נסתיימה בימים שבהם עסק בעריכת ספרה של חבצלת עליו, "התמסרות". קשה היה לי לראותו בכך, והשתחררתי מהשפעתו. אבל אני חייב לו רבות בהתפתחותי הרוחנית ובאופקיי הספרותיים. כשאני קורא, כל שנתיים-שלוש מחדש, את "שדים" של דוסטוייבסקי, אני נזכר בפנחס שדה, שגילה לי אותו, ואף הגדירו, דומני בצדק, כרומאן הגדול ביותר שנכתב אי-פעם. בזכותו גם נתגלה לי קנוט האמסון, ופתחתי אז בטור "ספרי דורות קודמים", הזכור לקוראים הוותיקים של "תרבות וספרות".

לא רבנו, אך חדלתי לבוא אליו לשיחות-ליל ארוכות בדירתו הקטנה שברחוב יונתן ברמת-גן. את מרבית השיחות רשמתי אז ביומניי. פעם סיפר לי באריכות את כל מה שהתכוון לכתוב בחלקו השני של הרומאן "על מצבו של האדם", ואשר ממנו כתב לימים רק את הפרקים האחרונים, בספרון "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", שיצא לאור בספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, באפריל 1970. כל-כך היה שקוע בעצמו, עד שלא הצליח מימיו לכתוב את כל חלקו השני של הרומאן, כי קשה היה לו לבדות דמויות ומעשים שאינם הוא, הוא על שתי פניו – הטוען לגאונות, והחלכה: אבשלום, ויונה בן-דוד.

חרף ערירותו ובדידותו, שנבעו מעצם אופיו ועמידתו בעולם, ואולי דווקא בזכותן, ובזכות כשרונו הגדול – זכה פנחס שדה להגשים את עצמו באופן שרק בני-אדם ספורים זכו לו – במשך כל שישים וארבע שנות חייו, יום-יום, שעה-שעה ורגע-רגע – הוא היה במאה אחוז פנחס שדה, ולא שום דבר אחר.

*

אהוד בן עזר: הרשימה "אין פנחס שדה" נדפסה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ב-4 בפברואר 1994, שמונה ימים לאחר מותו של פנחס שדה.

[בשנים ההן טרם נדרשת להיות פרו-פלסטיני כדי לפרסם דבריך ב"הארץ" בכלל ובמוסף הספרותי בפרט].

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלמה אבינרי: "בתל אביב, שבה היה שיעור ההצבעה נמוך ביותר, מתבקשת שאלה נוספת: היכן היו עשרות או מאות אלפי הצעירים והצעירות, שזרמו לכיכרות לפני שנתיים בעת המחאה החברתית. התשובה אינה נעימה: מתברר שלהשתתף בהפגנות המוניות זה דבר אחד, ולהצביע, או לארגן הצבעה ביום הבחירות – זה דבר אחר. ההפגנות ההמוניות הן כמו הפנינג, אפשר לפגוש אנשים, וזה ממש מרגש לישון באוהלים עם החבר'ה בשדרות רוטשילד, ואפילו להופיע בטלוויזיה ולדבר אל האומה. אבל ללכת להצביע, או להתארגן פוליטית בעבודת נמלים אפורה, זה כבר משהו אחר: זה לא סקסי, זה לא קוּל, איש לא יראה אותך בטלוויזיה, ובכלל, הרי זה לא ישנה דבר." ["הארץ" באינטרנט. 31.10].

* זוכרים את החבר שלנו עם הבעיות במיטבח? עכשיו נוספה עוד בעייה. "לא יוצאים החוצה במכנסיים שהיו במיטבח," קובעת אשתו, ומאז חלק נכבד משעות היום הוא עסוק בהחלפות מכנסיים.

* לא מזמן נקלע החבר  שלנו לשיחה בה סיפר כל אחד איזו התעמלות הוא עושה, בהליכה, בשחייה, עם מדריך או מדריכה, והם שאלו גם את החבר שלנו, "ומה אצלך?"

"טאצ' ווד!" – השיב, "ההתעמלות היחידה שאני עושה היא מנוחה. שעתיים ביום. כל יום. אחרי ארוחת צהריים. ישן!"

* שרֵי ממשלת דרום-אפריקה נמנעים מלבקר בישראל בשל יחסה לפלסטינים, כך אמרה אתמול (שישי, 1.11) שרת החוץ של דרום אפריקה, מאיטה נקונה-משבנה. שרת החוץ הוסיפה כי "חברינו הפלסטינים לא ביקשו מאתנו לנתק את היחסים עם ישראל, אבל הם ביקשו שלא לנהל יחסים עימה." נקונה-משבנה, שאמרה את הדברים בכנס של איגודי המסחר בדרום אפריקה, הוסיפה כי דרום אפריקה לא מתכוונת שבלב זה לסגור את השגרירות שלה בישראל, או לעצור מהלכים דיפלומטיים בין המדינות, אלא "לקרר את הקשרים בין ההנהגות עד שהמצב ישתפר. המאבק של העם הפלסטיני הוא המאבק שלנו," הוסיפה השרה ואמרה כי "בפעם האחרונה שראיתי את מפת פלסטין, לא הצלחתי להירדם בלילה. זה הזכיר לי את מושבות השחורים בתקופת האפרטהייד." ["הארץ" באינטרנט, 2.11].

אהוד: את יודעת מה, גברת נקונה-משבנה, נסי לטייל לבדך, ללא ליווי והגנה – לילה אחד באחת משכונות הערים אצלכם – שכונה של לבנים מבוצרים בבתיהם או של "מושבות השחורים" בפרברי הערים – ואחר-כך, אם תישארי בחיים, ולא יחתכו אותך ולא יאנסו אותך – את יכולה לבוא להטיף לנו מוסר ובהזדמנות זו גם לנשק לנו בתחת! 

* עמירם גיל הוא אישיות בזכות עצמו אבל כדאי אולי להזכיר כי הוא גם נכדו של המשורר שלמה טנאי.

* במשך שנים רבות לא ידענו איך כותבים פרוזה, עד שהסופרת החשובה דורית רביניאן החלה לכתוב טור שבועי בימי רביעי במוסף "ספרים" של "הארץ". עכשיו אנחנו כבר יודעים.

* משה גרנות: הריאיון עם יונתן רטוש [גיליון 887] מרתק – זה רק מוכיח כיצד איש מלא וגדוש יכול לומר דברים חסרי שחר.

* "הושמדו כל מתקני ייצור הנשק הכימי שסוריה הצהירה עליהם. השלב הבא, שיושלם עד אמצע שנת 2014, הוא השמדת כל ארסנל הנשק הכימי הקיים. הפקחים ביקרו ב-21 אתרים מתוך 23 עליהם הכריזה סוריה." ["הארץ" באינטרנט, 31.10].

אשרי המאמין!!!

* שלום רב, תגובה ליהודה דרורי – "המאבק המתועב נגד התעודה הביומטרית" [גיליון 887]. אם אדוני היה טורח לקרוא את דעת המתנגדים ולא לדבר את דעות עצמו שוב, היה מגלה שהמתנגדים מתנגדים למאגר ולא לתעודות. יתרונן של התעודות הוא ברור וכבר העלית אותו, אולם המאגר הוא הרגיש, מאפשר גניבה כוללת ומניפולציות על ידי גורמים עוינים.

יופי לך, עוד פעם רואים לך את הקללות על השמאל-יפיפיי-הנפש (דרך אגב מה רע בזה?) – פרופסורים, חברי אגודות לזכויות אזרח (גם אדוני אזרח כמדומני), ועוד פעם רואים שאתה בעצם לא רואה דבר מלבד קצה אפך.

ושוב – מתנגדים למאגר ולא לתעודה הביומטרית – תפנים.

בברכה,

ברק טפר

אהוד: למיטב ידיעתנו אין ערך לתעודות ביומטריות ללא מאגר שבו נמצאים הפרטים על אודותיהן, ומנועי החיפוש. תפנים.

* איילת קלטר, דיאטנית קלינית: "אנשים עם משקל עודף זוכים ליתרון יחסי היות שהלב שלהם עובד יותר. עבודה זו היא תוצר של משקל כפול מרחק. לדוגמה, באותו מרחק אנשים במשקל גבוה יותר עושים מאמץ פיזי רב יותר מאנשים במשקל נמוך. בנוסף, אמנם רקמת השומן מפרישה ברובה חומרים מזיקים, אך כנראה לא רק כאלו. לדוגמה, החלבונים אדיפוקינים המופרשים מרקמת השומן הם גורם שעשוי להגן על כלי הדם כיוון שיש להם פעילות אנטי טרשתית." ["הארץ", 3.11].

* ניסינו לקרוא את "חיים יקרים", קובץ סיפורים של כלת פרס נובל לספרות אליס מונרו, בתרגום עברי של אורטל אריכה, בהוצאת "מחברות לספרות", 2013. ניסינו. ניסינו. ניסינו. איזה שיעמום! לא הצלחנו להמשיך ועזבנו את הספר. זאת כנראה "ספרות חשובה", או  גם "מיגדרית" – אשר קוראים פרימיטיביים כמונו אינם מסוגלים למצוא בה עניין. ועל זה מקבלים פרס נובל.

* אין כמעט ויכוח פוליטי על יחסי יהודים וערבים שאין מוטחת בו העובדה של טבח דיר-יאסין – וזאת כסמל הגורם הנאה לחלק מן המתווכחים, סמל לאכזריות היהודים ולאשמתם-אשמתנו במלחמה.

אבל כמה מן המתווכחים מכירים את העובדות הבאות? – ב-13 במאי 1948, כאשר יכולתם של הלוחמים לשרוד את המתקפה המסיבית החלה להיות מוטלת בספק, מגיני כפר עציון החליטו להיכנע. קיימות מחלוקות לגבי מיספר האנשים המדויק אשר נהרגו בעת הלחימה ומיספר האנשים שנרצחו לאחר שנכנעו. לפי גרסה אחת, קבוצת המגינים העיקרית, שמנתה כ-50 לוחמים, הותקפה על ידי מיספר רב של חיילים ערביים תושבי הסביבה אשר צעקו: "דיר יאסין!" – והורו ליהודים לשבת, לקום, לשבת שוב – ופתאום מישהו פתח באש על היהודים עם מקלע ובעקבותיו האחרים הצטרפו לרצח. הלוחמים אשר לא נרצחו בתחילה ניסו לברוח על אף שהם נרדפו על ידי הכוחות הערביים.

לאחר שהמגינים נכנעו, הם הניפו דגל לבן והתייצבו מול מבנה בית הספר של המנזר הגרמני. היו שם 133 איש. לאחר שהם צולמו על ידי איש עם כאפייה, הגיע רכב משוריין, שככל הנראה השתייך ללייון הירדני, שפתח עליהם באש מקלע ובעקבותיו הצטרפו לרצח גם הכוחות הערביים המקומיים. קבוצת המגינים הצליחה לזחול אל תוך מרתף המנזר, בו הם הגנו על עצמם עד אשר מיספר רב של רימונים הושלך לתוך המרתף. כתוצאה, המבנה פוצץ והתמוטט עליהם, וכמעט כולם נהרגו. רק שלושה מבין תושבי כפר עציון הנותרים ולוחמת פלמ"ח אחת שרדו את הטבח.

ואנחנו שואלים, מה היה עלול להיות גורל היישוב היהודי ב-48' [כן, אנחנו ומשפחותינו היינו כאן אז] – אילו נאלצנו להיכנע לערבים?

ואיך זה שעשרות אלפי ערבים נשארו אז לשבת בשלום ובביטחה בתוך גבולות ישראל הקטנה, שזה עתה נוסדה, ואיש לא ניסה לרצוח אותם כנקמה על טבח גוש עציון?

לבן משפחה שלנו, צדוק ראב ז"ל, ששרד את השואה, עלה מהונגריה, והיה מהמתיישבים והלוחמים של גוש עציון, שיחק אז המזל – אמנם נפל בשבי הירדני אבל לא רצחו אותו והוא הוחזר עם שאר השבויים שלנו לישראל.

בתו אסתר נישאה לימים לרב יואל בן נון.

* לחברים שממליצים על נמענים חדשים, ולנמענים חדשים שפונים אלינו – להווי ידוע לכם כי אין אפשרות להיכנס לרשימת התפוצה שלנו ללא ציון שם פרטי ושם משפחה. זו דרישה של השב"כ ואנחנו ממלאים אחריה בנאמנות...

* יישר כוח ליוסי אחימאיר על מאמרו המתייחס לפשקוויל של "עיתון" הארץ על הגיבור רחבעם גנדי זאבי הי"ד.

אבניאל לטר

* טוב עשה צה"ל שהחליט להפסיק לקנות את נעלי "בריל" היקרות המיוצרות בארץ ומעניקות פרנסה לעובדים ישראליים – ולעבור לקניית נעליים זולות יותר בארה"ב [נעליים המיוצרות בוודאי במזרח הרחוק, כי האמריקאים המפונקים הם כבר מזמן לא סנדלרים] – והרי זו היתה אחת ממשאלותיהם של הטמבלים שרכבו על גל המחאה החברתית ב"שדרות רוטשילד – תחריר" לפני כשנתיים – להוזיל את מחירי המוצרים בארץ על ידי ייבוא תוצרת חוץ! – ולעזאזל תוצרת הארץ!

* אלה ידידינו במאבק נגד הגרעין האיראני: "עבדאללה, מלך סעודיה, מתגאה ולעיתים אף מתרברב בפני אורחיו בפגיון שהוא מחזיק בארמונו, שאדולף היטלר בכבודו ובעצמו נתן לבית המלוכה הסעודי" – כך כתב היום (ראשון, 3.11) סיימון הנדרסון, מומחה לענייני אנרגיה וסעודיה במכון וושינגטון, במאמר במגזין 'פוריין פוליסי', המוקדש למתיחות החדשה ביחסים בין ריאד לוושינגטון. "המלך עבדאללה עדיין מקדש פגיון שהפיהרר בעצמו נתן כמתנה, ומדי פעם מתגאה בו בפני אורחיו. פקידים אמריקאים המבקרים בסעודיה מתודרכים מראש לשמור על קור רוח דיפלומטי אם עבדאללה מפנה את תשומת ליבם למזכרת." כתב הנדרסון. ["הארץ", 4.11.13].

* מי זה רמי פורטיס?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-70 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל