גיליון מס' 890

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' בכסלו תשע"ד, 11 בנובמבר 2013

עם צרופת העטיפה לספרה החדש של נסיה שפרן "הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִכְתָּב גָּלוּי לְאִמָּא צִיּוֹנוּת. // עמוס אריכא: האש הטורפת של שי פירון. // אלי מייזליש: מדינה הזו הולכת פייפן...." // קונצרט למנויים מיספר 3 בהיכל התרבות על שם פרדריק מאן [מאן אודיטוריום] – ריי צ'ן כנר טאיוואני נהדר! // משה כהן: הנדון: הלך זרזיר אצל עורב. // מלי טויב מביאה שיר של אלישע פורת: להפרות עץ. // מיכל סנונית: מה בין אליס מונרו ליוסל בירשטיין שלנו. // צבי לפר: אולי זה כשר אבל זה מסריח. // אורי הייטנר: צרור הערות 10.11.13. // שמעון גרובר: שכונת העגלונים. // נורמן פודהורץ: כישלונו המוצלח של אובמה. [ציטוט]. // מוטי בן חורין: לרחם על מסכני ליפתא. // מנשה שאול: משבר אמון. [ציטוט]. // יעקב פדהצור: תגובה למאמרו של יהודה דרורי:  ״השד העדתי הוא אישי לחלוטין״. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [40], אוזן  קשבת. // אודי מנור: רצח קנדי. // תקוה וינשטוק: החי, הצומח והדומם. // מוּקֵי אֶלְדָּד: יַלְדִּי. // אהוד בן עזר: במלאת 40 שנה למותו, ערב עם דוד בן גוריון, 1966. // אהוד בן עזר: הארוחות החלומיות שלי. // בדרך לשואה נוספת? וולף בכנר מראיין את ד"ר מנפרד גרסטנפלד. [ציטוט, חלק ראשון]. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אי שם מסתובב הבן שלו. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מִכְתָּב גָּלוּי לְאִמָּא צִיּוֹנוּת

אֲנִי כּוֹתֵב לָךְ בִּתְקוּפָה שֶבָּהּ בָּטוּחַ

שֶמָּה שֶיֵּש לִי לְהַגִּיד לָךְ כָּאן, גְּבִרְתִּי,

לֹא יְחַבֵּב אוֹתִי עַל כַּמָּה אַנְשֵי-רוּחַ

וּבְלִי סָפֵק לֹא יַעֲשֵׂנִי אָפְנָתִי.

אֲנִי כּוֹתֵב לָךְ בִּידִיעָה שֶבֹּץ הַלַּעַג

עַל שֶאֲנִי מֵעֵז לִשְמֹר לָךְ אֱמוּנִים

לֹא יְאַחֵר לִהְיוֹת מֻשְלָךְ בִּי בִּידֵי לַהַק

הַמַּשְמִיצִים הַמְּיַדִּים בָּךְ אֲבָנִים.

וְשֶבֵּין כָּל הַמַּכְפִּישִים אוֹתָךְ מִבַּיִת

וּמַכְרִיזִים עָלַיִךְ מְכִירַת-חִסּוּל

כְּשֶמִּבַּחוּץ אוֹרְבִים לָךְ כָּל כַּלְבֵי-הַצַּיִד

אֵין גַּם חַסְלָן אֶחָד שֶלֹּא יִמְצָא בִּי פְּסוּל.

אַךְ אִם קוֹנֵן מָרָה אֶחָד מִמַּסְפִּידַיִךְ

בְּטֶרֶם עֵת, כִּי מֵאַחַר שֶאַתְּ טְמֵאָה

הַצִּפּוֹרִים כְּבָר לֹא שָרוֹת עַל גַּגּוֹתַיִךְ

אֲנִי מַצְהִיר בָּזֹאת בְּאַחְרָיוּת מְלֵאָה

שֶהֵן שָרוֹת כָּאן וְעוֹד אֵיךְ, בְּעֹז וִיטָלִי

שִירִים שֶכְּלָל לֹא נִתְיַשְּנוּ עוֹד מִשּוּם מָה

וּבֵינֵיהֶם לא רַק "אֶל הַצִּפּוֹר" שֶל בְּיַאלִיק

כִּי אִם שִירֵי צִפּוֹר-הַנֶּפֶש שֶל אֻמָּה

שֶצִּפּוֹרֶיהָ לְהַגִּיש לֹא מִתְעַיְּפוֹת כָּאן

קוֹנְצֶרְט עִבְרִי מִן הַמָּקוֹר (וְהַמַּקּוֹר)

וּבְמִין לַהַט צִיּוֹנִי מְצַפְצְפוֹת כָּאן

לֹא רַק מֵיטַב שִירֵי צִיּוֹן בְּחֹם אוֹ קֹר

כִּי אִם אֲפִלּוּ בְּצִפְצוּף מְצַפְצְפוֹת הֵן

עַל כָּל אוֹתָם שֶלֹּא פּוֹסְקִים כְּלָל לְהָלִין

בְּאָזְנֵי מִי שֶזִּקּוֹתָיו עִמָּךְ רָפוֹת הֵן

וּמַמְלִיצִים לוֹ חִיש לָרֶדֶת לְבֶּרְלִין...

אֲבָל לַמְרוֹת שֶמַּסְפִּידַיִךְ טֶרֶם-עֵת פֹּה

חוֹתְרִים לְרֵיטִינְג פּוֹפּוּלָארִיּוּת הַטְּרֶנְד

שֶל קַבְּרָנַיִךְ הָאוֹרְבִים לָךְ כְּבָר עִם אֵת פֹּה

וְאוֹטוֹטוֹ כְּבָר עַל קִצֵּךְ רוֹשְמִים פַּטֶנְט,

אֲנִי מוֹדִיעַ לָךְ בָּזֹאת בָּרוּר כַּשֶּמֶש

שֶשּוּם עָנָן חוֹלֵף לָעַד לֹא יְכַלֶּה

אֶת צִדּוּקֵךְ הַלֹּא מֻשְבָּת וְהַנּוֹשֵם-אֵש

בּוֹ אַתְּ אֶצְלִי בְּרֵיש גְּלֵי וְקוֹל מָלֵא

חַיָּה מְאֹד וְרֶלֶוַנְטִית אַף לֹא שֶמֶץ

פָּחוֹת מִפַּעַם, וְשֶשּוּם מַהְפֵּכָה

לֹא הֶאֱרִיכָה זְמַן כָּמוֹךְ בְּעוֹד הָרֶמֶץ

שֶל אֲחֵרוֹת –  אִשּוֹ מִזְּמַן כְּבָר דָּעֲכָה.

הֵיכָן כַּיּוֹם אוֹתוֹ חֲלוֹם קַפִּיטָלִיסְטִי

עַל "אֶפְשָרוּת בִּלְתִּי מֻגְבֶּלֶת" כָּאָמוּר

מוּל מַשְבֵּרִים שֶלֹּא חָזוּם שוּם אָנָלִיסְטִים

שֶל קַלְקָלָה בַּכַּלְכָּלָה וּבְּרוֹךְ גָּמוּר?

הֵיכָן חֲזוֹן הַקּוֹמוּנִיזְם שֶהִבְטִיחַ

חֵרוּת וָצֶדֶק וְשִוְיוֹן-זְכֻיּוֹת מֻפְלָג

מוּל סְטָלִינִיזְם שֶעַל רֹאש כְּלוּאָיו הֵטִיחַ

טֵרוֹר וּמָוֶת בְּסִיבִּיר וּבַגּוּלָאג?

הֵיכָן אוֹתָן סִסְמוֹת-כָּזָב קוֹרְאוֹת לַדֶּגֶל

וְהַצְהָרוֹת-תִּקּוּן-עוֹלָם שֶנִּסְתַּיְּמוּ

אַחַת-אַחַת בְּאַכְזָבוֹת וּפְשִיטַת-רֶגֶל

שֶל הַבְטָחוֹת שֶמֵּעוֹלָם לֹא נִתְקַיְּמוּ?

וְדַוְקָא אַתְּ, גְּבִירְתִּי, שֶמּוּל כָּל אוֹפֶנְסִיבָה

עוֹדֵךְ פּוֹרַחַת וּלְרֶגַע לֹא כָּמַשְתּ,

אַתְּ הָאַחַת וְהַיְחִידָה שֶלֹּא הִכְזִיבָה

וְשֶעַל אַף הַכֹּל אֶת שֶהִבְטַחְתּ מִמַּשְתּ,

כִּי אַתְּ גָּבַרְתְּ עַל הָאִינֶרְצְיָה שֶל הִיסְטוֹרְיָה

בַּת שְנוֹת אַלְפַּיִם לְלֹא בַּיִת לִשְבָטָיו

שֶל עַם נִרְדָּף, בְּלִי רִבּוֹנוּת, בְּלִי טֶרִיטוֹרְיָה

שֶשָּב הַבַּיְתָה, אֶל מוֹלֶדֶת אֲבוֹתָיו

וְאַתְּ זָקַפְתְּ לוֹ רַף-תִּקְווֹת וְגֵו שָחוֹחַ

וְהֶעֱנַקְתְּ לוֹ צְבָא-מָגֵן שֶבְּלִי פְּקוּדָיו

אִיש מִן הַפּוֹסְט-צִיוֹנִיִּים, פּוֹסְלֵי הַכּוֹחַ

לְרֶגַע לֹא הָיָה שֹוֹרֵד פֹּה בִּלְעָדָיו

וְאַתְּ הָפַכְתְּ תְּפִלּוֹת לְמַמָּשוּת מֻגְשֶמֶת

בְּלִי לְחַכּוֹת לְשוּם מָשִיחַ, בְּלִי דְחִיָּה

וְאַתְּ הֵעַרְתְּ כָּאן כְּמוֹ יְפֵהפִיָּה נִרְדֶּמֶת

אֶת שְׂפַת-קְדוּמָיו מִשְּלַל שְנוֹת coma לִתְחִיָּה.

לֹא, אֵין סָפֵק כִּי רְחוֹקָה מִן הַשְּלֵמוּת אַתְּ

וְזַיְפָנִים רַבִּים נוֹשְׂאִים אֶת שְמֵךְ לַשָּוְא

אַךְ נְחוּשָה יוֹם-יוֹם לִחְיוֹת וְלֹא לָמוּת אַתְּ

וְשוּם שִיר-אֶרֶס אַנְטִישֵמִי וּנְחָשָיו

בָּהֶם חוֹבְרִים כַּיּוֹם בְּכָל קַצְוֵי הַחֶלֶד

יָמִין פְּרוֹ-נָאצִי, שְׂמֹאל כּוֹזֵב וּמִין אִסְלָאם

שֶנִּתְקַרְנֵף, כִּי בּוֹ לְשוּם סָאלָאם אֵין חֵלֶק

בְּכָל פְּסִיכוֹזַת טֵרוּפוֹ הַלֹּא נִבְלָם

שֶל טְרַאנְס גִּ'יהָאד אַלִּים – לֹא יִמְנָעֵךְ מִצְּמֹחַ

כְּוַדָּאוּת לֹא מְעֻרְעֶרֶת חֵרֶף כָּל

מִתְכַּחֲשַיִךְ שֶאֵינָם זוֹכִים לִשְׂמֹחַ

עַל חֻרְבָּנֵךְ עָלָיו הֵם מִתְנַבְּאִים בְּקוֹל         

וְהָרוֹאִים בְּכָל טֵרוֹר עַרְבִי שְטוּף-רֶצַח

אֶת אַשְמָתֵךְ וְאִי צִדּוּק זְכוּתֵךְ לִחְיוֹת

כְּשֶמַּצְפּוּנָם הַסֶּלֶקְטִיבִי כָּאן לָנֶצַח

אֶת הָרוֹצְחִים יַצְדִּיק וְלֹא אֶת הַגְּוִיּוֹת.

אַךְ חֲמוּמַיִךְ – הַשּׂוֹרְפִים מִסְגָּד וְכֶרֶם-

זֵיתִים בִּכְפָר עַרְבִי בִּשְמֵךְ כְּבַיָכוֹל

הֵם, דַּוְקָא הֵם הַמְּסַלְּפִים אוֹתָךְ, כִּי טֶרֶם

תָּפְסוּ שֶדַּוְקָא לָךְ אָסוּר עַל כָּךְ לִמְחֹל

מִשּוּם שֶכָּל-כֻּלֵּךְ נִגּוּד אַנְטָגוֹנִיסְטִי

לְטֵרוּפָן שֶל פְּרוֹבוֹקַצְיוֹת הָרוֹכְלִים

בִּמְשִיחִיּוּת תּוֹרַת הַבְּלוֹף הַשּוֹבִינִיסְטִי

שֶל הָעוֹשִׂים אוֹתָךְ פְּלַסְתֵּר בְּאֵין מַכְלִים –

וְהֵם, בְּעֶצֶם, הַגְּדוֹלִים בִּמְסָרְסַיִךְ

גַּם בְּצָרְחָם כִּי הֵם עוֹשִׂים הַכֹּל בִּשְמֵךְ

כִּי, כְּדִבְרֵי יְשַעְיָהוּ: "מְהָרְסַיִךְ

וּמַחְרִיבַיִךְ," כָּךְ כָּתוּב, "יֵצְאוּ מִמֵּךְ".

לָכֵן, גְּבִרְתִּי, הִזָּהֲרִי נָא כְּמֵרַעַל

מִשְּנֵי פִּגְעֵי קְצוֹתָיו שֶל פָנָאטִיזְם חַד: 

מִקִּיצוֹנֵי בִּרְיוֹנוּתוֹ שֶל הָ"אַף שַעַל"

וּמִטּוֹפְלֵי דִּבּוֹת הַשְּׂמֹאל-talk כְּאֶחָד.

כִּי אַתְּ אֵינֵךְ לֹא זֶה וְאַף לֹא זֶה גַם יַחַד

וְגַם אִם שוּם מִמּוּש חָזוֹן אֵינוֹ מֻשְלָם

אוֹ חַף מִפַאשְלוֹת, אַתְּ עֲדַיִן כָּאן מוּכַחַת

כַּמּוּסָרִית בְּרֶבוֹלוּצְיוֹת הָעוֹלָם

גַּם אִם עֲדַיִן כָּאן רוֹמְסִים אֶת שְמֵךְ בַּשַּעַר

הַתָּ'אצֶ'רִיסְטִים נֹסַח כַּלְכָּלַת הַשּוּק

שֶל טַיְקוּנִיזְם חֲזִירִי שֶבּוֹ הַפַּעַר

גָּדֵל יוֹם-יוֹם בֵּין הָעוֹשֵק וְהֶעָשוּק

וְהַצְּמִיחָה שֶהֵם כָּל-כָּךְ מְנַפְנְפִים בָּהּ

הִיא בְּעִקָּר צְמִיחַת כְּרֵסָם שֶל מַכְרִיתֵי

הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי שֶנִּגָּפִים בָּהּ

עוֹד שִבְעָתַיִם, בְּאַשְמַת קַבַּרְנִיטֵי

אֹטֶם-הַלֵּב הַזֶּה שֶכְּבָר מִזְּמַן שָכַח כִּי

יֵש כָּאן אֲפִלּוּ עוֹד דַּלִּים יוֹתֵר, מֶחְדָּל

בּוֹ הַמִּמְסָד בּוֹגֵד בְּשִיר הַ"שַּׂחְקִי, שַׂחְקִי" 

שֶל טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי: "דְרוֹר לַנֶּפֶש, פַּת לַדַּל".

וּמִשּוּם כָּךְ, גְּבִרְתִּי, מוּל כָּל הַצִּינִיקָנִים

הַמִּשְתַּלְּחִים בָּךְ מֵרָחוֹק וּמִקָּרוֹב

אֲנִי אֶחָד מֵהֲמוֹנֵי הַמּוֹהִיקָנִים

שֶהֵם בִּכְלָל לֹא אַחְרוֹנִים בָּךְ וְהֵם רֹב

הַמַּאֲמִין כִּי מוּל פָשִיזְם שוֹבִינִיסְטִי

וּפְּסֶבְדוֹ-שְׂמֹאל שֶבְּאִלּוּחַ שְמֵךְ בָּקִי

אַתְּ הַדָּבָר הֲכִי צוֹדֵק וְהוּמָנִיסְטִי

בְּחֶלֶד זֶה שֶמַּצְפּוּנוֹ תָמִיד נָקִי

כִּי הוּא אַף פַּעַם לֹא מוֹאִיל לְהִשְתַּמֵּש בּוֹ

לֹא מוּל אִירָאן וְסוּרְיָה הַצְּמֵאוֹת לְדָם

וְלֹא אֶל מוּל חָמָאס וְחִיזְבַּאלְלַהּ שֶאֵש פֹּה

שוֹלְחִים שָנִים אֶל אֶזְרָחֵינוּ וְנֶגְדָּם.

כִּי לֹא שֶאֵין בָּנוּ כָּל נֶגַע וְסַפַּחַת

אַךְ גַם אִם שוּם מִמּוּש חָזוֹן אֵינוֹ מֻשְלָם

אוֹ חַף מִפַאשְלוֹת, אַתְּ עֲדַיִן כָּאן מוּכַחַת

כַּמּוּסָרִית בְּרֶבוֹלוּצְיוֹת הָעוֹלָם

וּמִשּוּם כָּךְ, עַל אַף הִיסְטֶרְיַת מִתְנַכְּלַיִךְ

מִחוּץ, מִבַּיִת, מִשְּׂמֹאלִי וּמִימִינִי

אֲנִי מַצְהִיר לָךְ, יָד עַל לֵב וְלֵב עָלַיִךְ

בְּפֶה מָלֵא:

אֲנִי עֲדַיִן צִיּוֹנִי...

* * *

עמוס אריכא

האש הטורפת של שי פירון

מכבר, ואולי מאז הקמת המדינה, לא הוצב איש רע ומסוכן כשי פירון בראש מערכת החינוך במדינת ישראל, והוא כשועל שזנבו עולה באש נצחית של טירוף חסר גבולות ומבעיר באש כל שדה מניב. בהיסח מקרה בלבד נודעה התוכנית של הפירומן המשיחי הזה, שאיננו מבין ומעכל בדעתו המסוכסכת את מידת החבלה הנוראה שהוא ו"יש עתיד" מפלגתו מחבלים בשארית הפליטה של השפיות העברית החילונית במערכת החינוך.

מעשי חיסול תרבותיים מתוכננים בלשכת השר הנודע מאז מופעו ההיסטורי על בימת הכנסת כ"השר הצוחק". אלה הם מעשי חיסול המתאימים לתפישת עולמו האמונית שגם מעליה מוצבים סימני שאלה בוערים ביחס לשווייה. מבצעים אלה, שהשר בעל המוח הקודח מתכנן לעתידנו, נועדו ראש וראשונה לבטל את זרם החינוך החילוני, להעלותו עקוד על מזבח הניוון היהודי, ולמחות אותו מעל המפה.

על היוולדה של תוכנית מוטרפת זאת, על שערוריה מקוממת זאת, אחראי איש אחד ושמו יאיר לפיד שהמציא את "יש עתיד" ואת הרב המוזר הזה פירון. הוא עצמו שתל אותו בליבו של אחד הצמתים הרגישים ביותר, בלב מערכת החינוך של הזרם החילוני. תאוותו של פירון לנגוס כחזיר נוחר במערכת מדולדלת זאת חייבת לעורר כל בר-דעת להתייצב כנגדו. ממילא כבר מעט נותר ממה שנחשב לנכס תרבותי נדיר שלנו, החינוך החילוני. נבחרי הכנסת ושרי הממשלה המפוארים לתפארת מדינת ישראל, הוציאו וסחטו בהדרגה את הנשמה של זרם זה, שהוא ולא אחר, היה מעמודי התווך של הקמת מדינת ישראל. ועדיין מפרפר להוציא מתוכו את הדור המתמעט הבא של תקוותינו.

שקרים גסים על הקלות בשיעבוד

רק איש אחד ניצב כיום בין שפיות לשיגעון, וזהו יאיר לפיד במבחנו הגדול ביותר עד-כה.  אם ייכשל בו ולא ירחיק וישלח את פירון שיעשה לביתו ולא לנו, כי אז יתברר לכל התמימים האחרונים כיצד הובלו כעדר לחצר בית המטבחיים, היכן שהמאכלות המושחזות מתנוצצות לאור השמש לשחוט את המעט שעוד נותר לחינוך החילוני. פירון במסוכנותו מבטא רק את התוכנית "הגדולה" שבברית הטמאה בין יש עתיד והבית היהודי. תוכנית המוצאת ממש ברגעים אלה אל הפועל, כמו "הגיור המרוכך".

אין שקר גדול מזה כל עוד הגיור מופקד שנית בידי חרדים, בגלל הזעם המתגבר כנגד כבלי דת הממאיסה את עצמה על רבים. "הגיור" המרוכך הזה אינו אלא פעולה מחושבת ושקולה למשול בכולנו תוך המשכת הסגרתנו הנפשעת בידי חרדים שאינם מבינים את מהותה של המדינה. את המטרה הנפסדת הזאת מנסים העסקנים הזעירים לחשיג בעזרת שימון כבלי הברזל שעלינו, בטיפות של דבש מזוייף. חובה על כולנו לזכור כל עוד המדינה מדכאה את זכויותינו כבני-אדם ואינה קובעת, בתור התחלה של מהפכה הכרחית, כי שלושת הזרמים ביהדות שווים בכל תחום של מתן שירות דתי לאזרח, כי אז אין לנו תקווה לא היום ולא מחר.

יאיר לפיד וחבריו בכנסת חייבים להתוודע לאמת המרה כי מפלגתם גנבה דעת ובגדה בעזות-חיוך-תפל בתמימים רבים וההוכחות המטרידות לכך מתרבות מיום ליום. בידיהם עדיין נתון כרגע גורל שרידי השפיות הישראלים אותם בוטש ברגל גסה אחד בשם שי פירון.

שלבים ראשונים של תוכנית פירון

ממש במקרה נודעה ההתפתחות שצריכה לזעזע כל מי שעדיין מאמין כי יש מחר ויש עתיד לארץ זו שהוסגרה שוב ושוב בידי הקיצוניים ביתר, החרדים.

לא מכבר, לפני שבועות ספורים, נתגלגלה לעיניי ידיעה כי אותו מיניסטר זר לחינוך ילדינו, שהובא ממדינת ההזיות, שי פירון, מתכנן למזג בתי ספר חילוניים עם "מסורתיים". כלומר הטמעה צינית של שארית הפליטה החילונית-ציונית בתוך מסגרות רבניות מטורפות ומעוותות, כאלה שתבלענה את ילדינו עד שאלה ייחשבו כלא היו.

עכשיו רק במקרה נחשף הכיוון האמיתי אליו מוביל שי פירון; חיסול סופי ומוחלט של הזרם החילוני, שגם הוא מכבר מוכה ומוצלף בידי בריונים קצרי-דעת כמו הרב פירון המוביל זרם זה להשמדה, לשואה תרבותית.

הרב אורי רגב, שהוא מנכ"ל העמותה לחופש ושוויון, התכתב בנושא זה עם פירון. מהתכתבות זו עולה התפתחות מצמררת של החדרת הטירוף הדתי עד לבית הספר החילוני האחרון. אומנם הרב פירון מציין כי כל הרבנים משלושת הזרמים האמוניים יעמדו לרשות הבוחרים בכל בית-ספר, וכל מוסד חינוכי יבחר בזרם ממנו יבוא רבו. אך זו זריעת אבק בעינים במגמה לעוור ולסמא גם חכמים ופקחים, בלגלוג גס. גם מבלי שנידרש להוכיח ברור כשמש בצוהרי-יום כי בסופו יהיו ילדינו נתונים בשליטת "מיסיונרים" חרדיים. מסע "ההחזרה בתשובה" ידאה לשיא מפחיד. זהו מצב של תאונת התאבדות היסטורית, בגלל העוצמה הבלתי מתקבלת על הדעת שמשרד החינוך עומד להעניק לרבני ישראל שהם כעלוקות עוקצניות על וורידינו.

לא שכחנו ולא נשכח

טרם נמחקו מזיכרוננו פסוקיו הנרגשים של יאיר לפיד שפרש לפנינו מלוא אהבתו לאותה כבשה תמה הקרויה בלשוננו, חינוך. הוא רק ייבחר וכבר יאיץ צמיחתו של חינוך לעבר פסגות. דומה היה לעתים כמאהב נסחף לגילויים הדקים ביותר הנסתרים בין קיפלי נשמתו. צאו וראו בידי איזה בריון שכונתי מבין חבריו, הפקיד את אהובתו וכבר היא גוססת, בעוד שהוא עצמו העדיף לפתע פתאום להמיר את אהובתו בפילגש המשמיעה צלצולי מטבעות מבטיחות.

 המתרחש במשרד החינוך חייב להיחשף והוא שקוף לעין כל – וחובה להפסיק מיד את "ההגות החולנית" הנילעגת והמרתיעה של השר המסוכן. אם פירון פועל כשליח מפלגתו "יש עתיד" – כי אז בצעדיו הפסולים האלה הוא מזעזע אמות סיפים, את יסודות בהתכנס עם התלמידים, ומכשיל בהינף-שטויותיו את להק חבריו בכנסת. ברעידת התרבותית הזאת ייתכן כי לא רק שלא יישאר זכר מהמפלגה הקיקיונית של לפיד, אלא יתברר כי סרטן הרבנות הקטלנית פושט בכולנו, ובשלב זה כבר ממית את תאי מוחנו המובס.

כדברי הנביא נתן לדוד המלך אסכם שורות אלה לנבחרי "יש עתיד": משכו ידיכם מכבשת הרש שלנו, אחרת ידיכם טמאות ואתם מצורעים.

* * *

אלי מייזליש

"המדינה הזו הולכת פייפן..."

האומנם?

לפני מיספר ימים באתי לבקר ידיד ילדות; בן כיתה מהיסודי שמתגורר מזה כמה שנים עם אשתו והפיליפנית שלה בבית אבות יוקרתי. אחרי 40 שנות עבודה כבכיר במוסד פיננסי מבוסס, הפנסיה שלו ושל אשתו והרכוש הרב שצברו במהלך חייהם, איפשרו להם תנאים של גן-עדן, בית-אבות זה, שאינו אלא בית-מלון 6 כוכבים.

ובעוד אנו יושבים על המרפסת ומשקיפים על נופים ירוקים מלאי הוד קדומים ונהנים מכיבוד עשיר ונזכרים במעשי שובבות מלפני 70 שנה בחצר בית-הספר, ובעיקר מוחקים מרשימת "מי עדיין לא מת" עוד ילד מהכיתה שממנה נותרו בודדים, הגענו לשוחח על הנכדים ומעשי גבורתם, הצלחותיהם ו"אַבּיסַלֶע נַאחַאס..." שיש מהם. שלא לדבר על שני בניו שאחד מהם קצין בכיר לשעבר וכיום איש עסקים שהצליח, והשני מנכ"ל בכיר, ונוסעים בוולוו או קדילאק וגרים בווילות; והנכדים עולים עליהם פי כמה. כולם עד האחרון מפוצצים עם כסף ורכוש. ולאחר שהגענו למסקנה ש"לא צריך לדאוג כבר לעתידם," הוא מבטל את כל ההצלחות ואומר, לא כפליטת פה, אלא כעבודה מוגמרת כהאי לישנא: "המדינה הזו הולכת פייפן."

על המקום נבעתתי וכמעט צרחתי "השתגעת?" הרי חצי שעה מנינו את ההצלחות של הבנים והנכדים אז מה קרה?

והוא מתעקש שזה לא העניין הכסף והרכוש אלא המוראל, החיים בצל האימה מאיראן, על אפסיותו של ביבי, שאין עדיין שלום עם הפלסטינים, על הכסף שזורם להתנחלויות, על הפרזיטים החרדים שלא מתגייסים, ובעיקר איך נתנו לדרעי לחזור לכנסת ולראש העירייה ההוא מבית-שמש – לנַצֵח. איך? ולכן: המדינה הזו לא תחזיק מעמד חמש או שש שנים והיא הולכת פייפן. והמשיך, "הרי ממילא לא אהיה כאן כבר."

לגמתי את הקפה אט-אט, מתבונן ביהודי שנולד בארץ וחי עם המדינה הזו סטפ-ביי-סטפ; מכות מחיילים בריטים בשלטון מנדטורי, פרעות עם ערבים ואובדן חיי אדם במשפחה, מלחמת עצמאות וכל השאר, למינוי לתפקיד בכיר בחברה ישראלית בדרום אמריקה, טיפוס מהיר לדרגת מנכ"ל וצעידה מהצלחה להצלחה יחד עם המדינה, מביב שופכין במחוז ערבי נידח בקצה המדבר למדינה הכי פורחת במזה"ת, עם מאות רבות של יערות, הפיכת שממה ומדבר לערים משגשגות, כבישים ורכבות כמו השיירות של הנמלים בחול של המושבה. וכשלפע מפלחים וחורשים את השמיים זוג מטוסי F-15 ומחרישים את האוזניים, ואני שואל אותו:

"אתה זוכר את ההרווארדים הצהובים וסמל חיל-אוויר כחול מלפני 60 שנה? ותראה היום. זה ההבדל. האם אתה עיוור ולא רואה את הבדל בין הרווארד מיושן ל-F-15, ואת ההישגים מאין באנו ולאן הגענו, ולא מבין כי זה כוח אינרציאלי שנע כל הזמן קדימה שבלתי אפשרי לעצור אותו? אתה לא מבין שבעוד חמש-שש שנים נהיה עם ההישגים הטכנולוגיים שלנו פי כמה מהיום? אז על איזה פייפן אתה מדבר?"

הנ"ל, משיל מבט לריצפה כמו ילד נזוף ופולט: "שמע, כבר קניתי לילדים [בני 55] וילות בלונג-איילנד, יש להם דרכון אמריקני מאימא שלהם. אני, מילא הולך עוד מעט למות אבל למה הם שימותו כאן? הם יכולים להצליח בכל מקום."

אילו היה איש זה בור ועם-הארץ, אבל זה איש שהצליח ועם השכלה רחבה? אז מיד תפסתי את העניין ולעגתי לו:

"אז מפ"איניק מסריח כמוך תמיד תישאר מפ"איניק מסריח. שאם המדינה אינה מתנהלת כמו בשלטון המפ"איניקים בשנות ה-50, אז הולכים פייפן? רק בגלל שהבית"רים בשלטון? רק בגלל שהמדינה אינה מתנהלת לפי אורח חייך שעבר עליהם הכלח? אינך חושב כי מי שחושב אחרת ממך וחי בשטחים בהתנחלות אז בגללו המדינה הולכת פייפן? וכי אין שם מאות אלפי אנשים החושבים ההפך ממך? ואולי הם צודקים ואתה לא? רק תראה איך הערבים מנהלים כיום מו"מ עם ציפי לבני ותבין – לא? הרי עוד לפני שהיא פותחת את הפה הם גוערים בה לסגת מיד מירושלים העתיקה ששם נולד אביך ומכל השטחים, אחרת לא נמשיך את המו"מ – לא כך? אז מזה אתה נבהל? מהערבי הזה שבלי כסף שלנו הוא מת מרעב?"

וכך וכך עוד ועוד ושום דבר לא עזר. המדינה הזו הולכת פייפן – הוא בשלו.       

לבסוף דיברנו על שיניים תותבות, על קילע שצריכה ניתוח, על כדורי שינה, על הנתק מהאישה שכבר עם רגל אחת שם למעלה, ונכנסתי למכונית ונסעתי מערבה לראות את הכביש החדש 22 עוקף קריות ונכנסתי למנהרה ונפגשתי במרכז הקונגרסים עם בן משפחה צעיר מנהל במפעל היי-טק, שמספר לי על פיתוח חדשני שיציג בקרוב את ישראל בשיא חדש של מחקר ופיתוח, והוא ולא אחר מנהל אותו. באותה שיחה התברר לי עד כמה פער האימה שבין אותו זקן וממורמר מלפי שלוש שעות לפנים הזורחות של האיש עם התקווה והאמונה בשל הכוח בידיים שלו תרתי משמע, שאצבעות ידיו מקלידות את הנתונים.

נסעתי הלאה לפגוש תייר מצרפת במלון 4 העונות בנתניה שבשדרות ניצה, אחת הטיילות היפות בעולם. ומשם לאורך החוף עד אותו "בית גולדמינץ", שנשאר כמעט חפור באדמה מול כל בתי-המלון רבי הקומות והבנייניים הענקיים שעל צוקי הכורכר. והסתכלתי אחורה על עבר הגליל שנשאר שם זקן ממורמר על מדינה כביכול ההולכת פייפן.

וזה כמעט כלום. מחר אני צריך לפגוש בבאר-שבע עוד אחד שבא לכאן, לעלות לגור ליד המשפחה שכבר עלתה, והוא מחפש דירה וכבר שמעתי אותו בטלפון: "אני לא מאמין מה שאתם עושים כאן!" מחר הוא יהיה כבר אנחנו ולא אתם.

אז אם אתם פוגשים עוד מפ"איניק ממורמר מאלה שהשלטון לא בידיהם – תשלחו אותו אליי.

* * *

אהוד בן עזר

קונצרט למנויים מס' 3

בהיכל התרבות על שם פרדריק מאן

[מאן אודיטוריום]

ריי צ'ן כנר טאיוואני נהדר

אנחנו בכוונה פותחים בכותרת הנושאת את שם התורם שבזכותו נבנה היכל התרבות ולא את שם המיליארדר שירש את שמו על ההיכל, וזאת משום ששמו של צ'ארלס ברונפמן מופיע כמה וכמה פעמים בתוכניה ומתנוסס כיום על ההיכל כאילו הוא יסד אותו – בעוד אשר שמו של פרדריק מאן, שבזכותו קם ההיכל – אינו נזכר בשום מקום בתוכנייה, ואם איננו טועים גם לא בהיכל המחודש עצמו!

מעניין, אם היו מוצאים את שני לוחות הברית, האם הם היו נקראים עדיין על שם משה רבנו או על שם איזה מיליארדר לא ישראלי שמימן את שיחזורם?

הקונצרט ששמענו בפילהרמונית בסדרת מוצ"ש האחרון, ב-9.11, היה קצר יחסית אך מעולה. הוא נפתח ביצירה של מלחין לא מוכר לנו, תאודור הולדהיים, שהיה חבר קיבוץ בית אלפא ונפטר ב-1985 – ורק עתה זכה לביצוע בכורה של יצירה קצרה שלו בפילהרמונית, "שקון לכלי קשת", שהיתה נעימה למשמע אוזן ולא מודרנית מדי, במובן הרע של המודרני.

המנצח האיטלקי הצעיר בעל רעמת השיער השחור, אנדראה בטיסטוני בן ה-26, שזו לו הופעתו הראשונה, ודומה גם המוצלחת – עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית – הנהיג את התזמורת בביצוע הקונצ'רטו מס' 3 בסול מג'ור לכינור ולתזמורת ק' 216, של מוצרט, עם הכנר הטאיוואני שגדל באוסטרליה – ריי צ'ן.

מה יש לומר, זו היתה חווייה גדולה והקהל הגיב בהתאם, שלושה פרקים, בכל אחד קטע סולו מרכזי לכינור, כל קטע מענג יותר מקודמו, צ'ן הואכנר גדול, לירי, שמח, שובה לב וסוחף, וגם צנוע, הן בנגינה וגם ישב בהפסקה וחתם על דיסקים שלו,  מה יש לומר? – מי שלא שמע אותו, הפסיד.

אולי בגלל קוצרה של היצירה, 25 דקות בלבד, הוא חש צורך להעתיר עוד מטובו על הקהל, והודיע בעברית על ביצוע ההדרן "מבוא לרונדו קפריצ'יוזו" של סן-סנס, תוך ששורות הנגנים מאחוריו מתמלאות בנגנים נוספים לשם הביצוע הסוחף והממושך-יחסית של הקפריצ'יוזו כהדרן! איזו שמחת חיים! איזו נגינה מופתית בכינור! הקהל ממש יצא מכליו, ובצדק! מעולם לא שמענו הדרן מתוכנן וממושך שכזה, ממש עוד יצירה!

בחלק השני ניצח בטיסטוני הצעיר על ביצוע הסימפוניה השנייה בדו-מינור אופוס 17, "הרוסית הקטנה" של צ'ייקובסקי. משך הסימפוניה לא יותר מ-32 דקות,אבל איזו עוצמה, איזו שמחת חיים, כל השורה העליונה הרחוקה בתזמורת, מהטובה והחצוצרות עד התופים, התוף הגדול, המצילתיים והגונג – כולם חגגו בקצב מהמם; והיצירה – משנת 1873, רק לפני 140 שנה – נשמעה מודרנית במובן הטוב של המילה, כאילו זה עתה הולחנה לקהל של ימינו. לא הפסקנו להתענג על הביצוע הסוחף, שאף הוא זכה למחיאות כפיים אדירות. ערב גדול.

* * *

משה כהן

1. הלך זרזיר אצל עורב

ככול שהערבים טובחים יותר אלה באלה בסוריה ובעיראק גוברת הנחישות של אומות העולם לרסק את ישראל, וכך לפתור את בעיית האנרכיה במזרח התיכון. שוב מועלית הטענה החבוטה וההזויה שכל הצרות בעולם נובעות מהסכסוך שלנו. ארה"ב בדמותו של ג'ון קרי מאיימת עלינו בגלוי בדלגיטימציה ובאינתיפאדה (היא נלחמת כביכול בטרור).

לעומת זאת החיוך לא מש לאחרונה מפניה של שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, נוכח הדיאלוג המלבב שלה עם הנציג האיראני. זו אותה קתרין שהגיבה לרצח הילדים היהודים בטולוז בצרפת – "אז מה אם נהרגו ילדים יהודיים, בעזה נהרגים ילדים ערביים." לא ייפלא, איפוא, שקתרין הזמינה את ג'ון קרי לחגוג את חידוש היחסים עם איראן. בגלל היהודים הללו לא נעשה עסקים טובים עם האיראנים ועם הסעודים? על כך נאמר "הלך זרזיר אצל עורב".  לא חסרים אצלנו דוברים "במחנה הנאור" התומכים "בתהליך השלום" מבית מדרשם של אובמה וקרי. 

אכן קשה להיות מדינה קטנה ומבודדת.

2. ידידתנו הגדולה

אין חולק שארה"ב היא ידידתנו הגדולה, אך יחד עם זאת היא ידידתם הגדולה של הפלסטינים. ארה"ב מכריזה מלחמה על הטרור, אך הטרור הפלסטיני לגיטימי מבחינתה, שהרי נהרגים רק יהודים. לוּ רק ייפתר הסכסוך שלנו, תיפתרנה כל הבעיות במזרח התיכון, לרבות הטבח בסוריה ועיראק. 

לפיכך רואים אנו שבמו"מ המתנהל עכשיו נוקטת ארה"ב של אובמה וקרי עמדה נחרצת לצד הפלסטיני ומנסה להכניע את ישראל באיומי דלגיטימציה, בידוד, סנקציות וכיו"ב. ארה"ב באה חשבון עם ישראל על ההתנחלויות מבלי להגיד אף מילה לפלסטינים על ההסתה הנפשעת שלהם, על קשי עורפם בעניין זכות השיבה והסדרי הביטחון, הגבולות וכיו"ב. כל הלחץ על ישראל, והערבים חוגגים, זה לא פייר.  

אין חולק שארה"ב היא ידידתנו הגדולה...

3. תודה, ביבי

רבותיי ההיסטוריה חוזרת. אומות העולם שוב מוליכות אותנו שולל ומפקירות אותנו לאויבינו בנפש. למה שוב, כי כך היה בכל מלחמותינו. הבעייה שיש קברניטים שלנו שלא לומדים לקח ונוהגים בנאיביות, ונאיביות היא תכונה מסוכנת מאוד לקברניטים. מעבר לוויכוח הלגיטימי (הלוקה בנאיביות) לא היססו ראשי הביטחון (מאיר דגן, יובל דיסקין) לתקוף את ראש הממשלה אישית ולהטיל בו דופי. לצערנו מסתבר שהוא צדק – שאין לתת אמון באומות העולם שיפרקו את איראן מפצצת האטום שלה.

רק לפני ימים מיספר טען היועץ הבכיר דב וייסגלס, מה, יש לנו מונופול על החוכמה, עלינו לסמוך על אומות העולם. עוד יועץ נאיבי, שהרי אין פה עניין לחוכמה אלה לאינטרסים. אומות העולם חפצות לעשות עסקים עם איראן, ולעזאזל מדינת ישראל.

ברצוני להביע את הערכתי והוקרתי לפעולתו של ראש הממשלה, הנאבק באומץ, בחוכמה ובכישרון רטורי גדול בזירה הבינלאומית נגד הגרעין האיראני. תודה, ביבי. אתה האיש הראוי להנהיג אותנו בעת צרה.

הגיע הזמן שכל המנהיגים והדוברים "הנאורים" (בעצם נאיביים) יפיקו את הלקח ולא ירוצו להפקיד (למעשה להפקיר) את ביטחונה של מדינת ישראל בידיהם של נוכלים בינלאומיים כמו חוסיין אובמה, ג'ון קרי ואבו מאזן למען "תהליך השלום". הכלל "אם אין אני לי מי לי" עודנו שריר וקיים. נמאס לשמוע את הפזמון השחוק של ציפי לבני "שמדינה פלסטינית היא אינטרס של מדינת ישראל."

4. תיירות המרפא

ביום 5 בנובמבר קיים עודד שחר בערוץ 1 דיון על מה שמכונה בלשון מכובסת "תיירות המרפא", כשהכוונה למתן עדיפות במערכת הבריאות שלנו למטופלים מחו"ל ברבבותיהם, על חשבון המטופלים הישראלים הנדחקים לסוף התור ומחכים עד בוש לבדיקות ולטיפולים חיוניים.

עצוב היה לראות את נציגי הרופאים, ד"ר אידלמן וד"ר אדאטו, מלמדים סנגוריה על השחיתות הזאת ומנסים לשכנע אותנו ש"תיירות המרפא" רק מיטיבה עמנו, הואיל והיא נעשית בשעות נוספות, שזה לא נכון. נו באמת... זו זריית חול בעיניים ודמגוגיה כדי להצדיק את רדיפת הבצע של הרופאים על חשבון המטופלים הישראליים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מלי טויב מביאה שיר של אלישע פורת

לאהוד בן עזר,

מצאתי מייל שנשלח ב-30.06.2012 ורק עכשיו קראתי אותו. 

מלי 

מלי שלום,

תודה לך על דברייך המאירים והמנהירים, שקיבלתי באדיבות אהוד בן עזר. על חלק מהם כבר דיסקסנו בשיחתנו הטלפונית. לצערי, לא היה בתוכניתי לכתוב ביוגרפיה על רינה שני. היא גדולה עליי... אבל הדברים שלך בהחלט עשויים לסייע לכותב/ת הביוגרפיה העתידי שלה.

וכעת עלייך לצאת ולהפרות את האנונה...

אלישע

ואני מצרף לכבודך שיר: 

אלישע פורת

להפרות עץ

כְּשֶׁאֲנִי בָּא בְּמִכְחוֹלִי עַל הַאֲנוֹנָה,

סֻּלָם רָעוּעַ מִתְנַדְנֵד תַחְתַּי,

נִזְרֶמֶת מִתּוֹכִי אַבְקַת-זָהָב יָשָׁר אֶל שְׁפוֹפַרְתָּהּ.

פְּרָחֶיהָ מִתְגָּרִים בִּי בַּעֲקָרוּת עִקֶשֶׁת:

סוֹגְרִים, פּוֹתְחִים, וּמְפַתִּים בִּי אֶת הַמֵיתָר וְגִיד וּנְשִׁיפָה.

וּכְשֶׁאֲנִי יוֹרֵד מִמֶּנָּה, מַחֲטִיא שְׁלַבִּים,

נִפְצַע בַּיָּד מִחִסְפּוּסֵי גִזְעָהּ, אֲנִי כּוֹרֵעַ מִתַּחְתָּהּ,

נוֹשֵׂא עֵינָי לְמַעְלָה, וְאוֹמֵר: תּוֹדָה לְךָ.

נוּ, דַּי. הֲיִיּתִי עֵץ לְרֶגַע. אֲנִי מוֹדֶה, לָקַחְתִּי חֵלֶק בַּהֲלִיךְ בְּרִיאָה.

* * *

מיכל סנונית

מה בין אליס מונרו ליוסל בירשטיין שלנו

אהוד שלום.

נהניתי, מה זה נהניתי, משתי רשימות בנושאי ספרות בגיליונך האחרון. 

ראשית, רשימתו של משה גרנות על ספרה של אליס מונרו "חיים יקרים". אינני נוהגת להגיב, ולמען האמת, רק לעיתים רחוקות קוראת ביקורות על ספרים. הפעם התעכבתי על רשימתו של משה גרנות והיה לי ממש, כמו שאומרים:  "רגע של נחת." עם פרס נובל, בלי פרס נובל, הספר משעמם בצורה מצטיינת. לא קראתי אותו עד הסוף כי הוא טרחני ומלבד פה ושם הפתעות נחמדות בשיאה של העלילה, הקריאה בו מפרכת ורחוקה מלהיות מענגת. כל הכבוד לגרנות שבחר ללכת "נגד הזרם". כנראה שאנחנו יכולים להקים מפלגה בת שני חברים של הלא מרוצים מאליס מונרו.

 [אהוד: צרפו גם אותי למפלגה כי גיליון אחד קודם הבעתי גם אני את שיעמומי ממונרו].

ושנית: רשימתו של נעמן כהן על יוסל בירשטיין, רשימה מסקרנת ומרתקת. הכרתי את יוסל ואת אשתו מרגנית, אשה מקסימה בפני עצמה, בסיור בן עשרה ימים בסין לפני שנים, לרגל הזמנה להשתתף ביריד ספרים בינלאומי. טיפוס מיוחד במינו, שובה לב, ולכל הנאות להאזין לו, מספר סיפורים נון-סטופ מבוקר עד ערב.

למקרא הרשימה, ראיתי אותו לנגד עיני מהלך על מדרכות גבת, קולט כל סיטואציה בהומור ובאהבה, ומעניק לה גוון ספרותי משלו, מקורי, מלא הומור, כשמאחורי מסך בלתי נראה פרוש דוק של אנושיות וכאב.

תגובת החברים באותם ימים הייתה אופיינית לזמן ולמקום ורק כך ניתן לשפוט אותה. כוחו של בירשטיין היה בכתיבה על אירועים כביכול טריוויאליים, חסרי כל פואנטה, אך בעלי דרמה פנימית נוגעת ומטלטלת. טוב היה לקרוא עליו עכשיו ולחשוב שאולי יימצאו עוד מיספר קוראים שיסתקרנו לקרוא את ספריו, בהם וודאי לא ישתעממו כמו בקריאת סיפורי אליס מונרו... ולא, גם אם היה עדיין בחיים, לא היה זוכה לקבל את פרס נובל לספרות.

מיכל סנונית

* * *

צבי לפר

אולי זה כשר אבל זה מסריח

לאודי שלום,

 פסק הדין במשפט נגד ליברמן בעניין השגריר ללטביה הקובע שהתנהלותו של ליברמן אינה תקינה אך אינה פלילית מזכיר לי משפט אחר שהתנהל לפני כ 60 שנה: 

ראש עיר בישראל (כמה מוזר במקרה שמו דומה לשם השר ליברמן)  הואשם בעבירות שונות ונוהל נגדו משפט ארוך ומתוקשר, ובסופו קבעו השופטים שהתנהגותו אינה פלילית ולכן הוא זכאי. 

העיר רעשה וגעשה ורב העיר נדרש לנושא. בדרשתו בשבת דיבר בין השאר על אבי סבו שהיה רב בעיירה נידחת באזור שהיה פעם בידי פולין ופעם בידי אוקראינה ושכן בתוך יערות וביצות. 

בוקר אחד הגיעה אליו  אלמנה יהודייה זקנה בשאלה. לדבריה היא גרה בקצה העיירה, ממש על גבול היער והביצה, מיבנה בית השימוש היה מרוחק מהצריף בו גרה. בלילה האחרון היתה סופה עזה מלווה במימטרים חזקים, ברקים ורעמים, היא התעוררה באשמורת השנייה שכן נזקקה לנקביה. בגלל הסופה פחדה לצאת מהצריף הדולף מחמת הסופה, מאחר שלא היה אור דולק בצריף, החליטה להשתמש בסיר הלילה. בגלל פחדה, כפי הנראה התבלבלה ועשתה צרכיה בסיר הבישול היחיד שהיה לה. שאלתה לרב היתה מה לעשות בסיר, שכן היא ענייה מרודה ואין ביכולתה לקנות סיר חדש.

הרב חשב והורה לה ללכת לבית המרחץ, לבקש מהבלנית להוציא הדוד שבו היו מגעילים הכלים לפסח, לשבור הקרח מעל הנחל שעובר בעיירה, לשאוב מים ולהרתיח אותם.

 כאשר המים רותחים לטבול הסיר בתוכם כפי שנוהגים בעת הגעלת הכלים לפסח.

למחרת  שבה האלמנה לרב, סיפרה שעשתה כדבריו, אך זה לא נראה לה מספיק. שב הרב וחשב ואמר לה לאסוף עצי בעירה, להצית מדורה גדולה להכניס הסיר לאש ולחכות עד שיאדים, כפי שנוהגים בהגעלת מחבתות, לאחר מכן לטבול אותו במים שאובים מהנחל ואז הכלי יהיה בסדר.

למחרת שבה האלמנה לרב בעניין הסיר. הרב חיפש שוב, קרא שוב בספר שאלות ותשובות ואמר לה שלדעת הפוסקים הגדולים הסיר כשר למהדרין.

אמרה האלמנה לרב אולי זה כשר אבל זה מסריח.

בתקווה שתבין את הרמז.

בברכה

צבי לפר

* * *

במלאת 50 שנה להופעת הרומאן הראשון שלו

"המחצבה" 1963

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים", 2013

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ ברוב חנויות הספרים, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 10.11.13

* השאלה האם המנהיגים מעצבים את ההיסטוריה או להיפך היא בלתי פתירה, והתשובה עליה היא גם וגם. אולם אין לי ספק, שבמקרה של בן גוריון, שאמש מלאו 40 שנה למותו, המנהיג הוא שעיצב את ההיסטוריה. נוח לנו להאמין שהקמת המדינה היתה תהליך סטיכי, שבכל מקרה היה מתרחש. אולם ברגע ההיסטורי, כשעמדה בפני ההנהגה ההכרעה בין הקמת מדינה מתוך ודאות שביום הקמתה כל מדינות ערב תפלושנה אליה על מנת להשמידה לבין דחיה של "כמה חודשים" של הקמת המדינה בתקווה שניתן יהיה להימנע מהמלחמה, רק מנהיג בעל שיעור קומה, חזון, אומץ וכושר החלטה נדיר כבן גוריון, היה מבין שזה "עכשיו או לעולם לא", בוחר בהחלטה מתוך ידיעה שמשמעותה היא אלפי הרוגים ומצליח לשכנע את ההנהגה ללכת בדרכו. וייתכן מאוד שאם זה לא היה קורה באותו יום, זה היה "לעולם לא".

לא בכדי, הפוסט היסטוריוגרפיה הפוסט ציונית כל כך מתעבת את בן גוריון.

* כאשר המערב השוקע חותר לחתימה על הסכם כניעה משפיל עם הרודנות האסלאמיסטית, גדלה הערגה למנהיגים בעלי שיעור קומה כצ'רצ'יל ובן גוריון.

* השבוע מלאו חמש שנים לבחירתו של אובמה לנשיאות ארה"ב. היה זה אירוע היסטורי, ודומה היה שאובמה ייחרט בקורות הימים כאחד המנהיגים הדגולים, פורצי הדרך של האנושות. כעת דומה שהוא עלול למצוא את מקומו בהיסטוריה לצידו של עוד מנהיג נערץ בזמנו, בעיני המוכים בעיוורון - נוויל צ'מברליין.

* נכון לשעת כתיבת שורות אלו, לא ברור האם ייחתם הסכם מינכן 2 בין מדינות המערב לאיראן. מה שאתמול היה בטווח נגיעה, היום עומד בספק. אין לי ספק, שמה שחולל את השינוי, היה הלחץ הכבד שהפעיל נתניהו. אני יודע, שיש האוהבים ללעוג לו, להציגו כמשבית שמחות, כפאניקר וכו'. גם אני מרבה למתוח עליו ביקורת בנושאים שונים. אבל בנושא האיראני, אני רוחש הערכה רבה לפועלו. הוא מחויב לשליחותו – להבטיח את ביטחון המדינה ושלום אזרחיה, ובמקרה הזה הוא גם הנאמן האמיתי לשלום העולם. הוא ראוי להערכה רבה על כך. גם אם ייחתם, חלילה, הסכם הכניעה, זהו הסכם ביניים, וניתן יהיה להמשיך ולהפעיל לחץ.

[אהוד: אני מסכים לכל מילה שלך על נתניהו!]

* מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי מזהיר את ישראל מפני התדרדרות, אם לא תגיע להסדר עם הפלשתינאים. ובעת ובעונה אחת, הוא חותר להסכם המאפשר, למעשה, לאיראן לייצר פצצה גרעינית. אולם אין דבר שידרדר את המצב במזה"ת יותר מאיראן גרעינית. איזו רוח גבית יקבלו המחבלים כאשר איראן הגרעינית תזהיר את ישראל ש"תגיב במלוא העוצמה" אם ישראל תתגונן מפני הטרור (עם או בלי הסכם עם ישראל)?

* למו"מ עם הפלשתינאים יש דינמיקה מעניינת מאוד. המו"מ הוגדר כמו"מ ללא תנאים מוקדמים. התנאי המוקדם למו"מ ללא תנאים מוקדמים היה שחרור מחבלים, כולל רוצחים, כולל אזרחי ישראל. ישראל קיבלה את התנאי הזה. ישראל, כמובן, עומדת בתנאי הזה. הפלשתינאים דרשו תנאי מוקדם נוסף למו"מ ללא תנאים מוקדמים – שישראל תקפיא את הבניה בבירתה ובגושי ההתיישבות. בדומה לרבין, פרס, ברק, שרון ואולמרט, ובניגוד לו עצמו לפני 4 שנים, נתניהו – דחה על הסף את הדרישה החצופה. ואכן, המו"מ נפתח ללא קבלת התנאי הזה. כלומר, הפלשתינאים, בעצם כניסתם למו"מ, השלימו עם כך שישראל דחתה את הדרישה. וברגע שישראל בונה, הפלשתינאים פתאום יוצרים משבר מלאכותי – מה פתאום ישראל בונה באמצע המו"מ? או במילים אחרות, מה פתאום ישראל אינה מקבלת בפועל את התנאי המוקדם שלנו למו"מ ללא תנאים מוקדמים שאותו היא דחתה? והדבר התמוה הוא, שאצלנו כרגיל יש הקופצים לתמוך באבסורד הזה.

* 67 טילים נורו השנה, בשנה שאחרי "עמוד ענן", לעבר אזרחי ישראל, תושבי הדרום. זאת, לעומת 641 בשנה שקדמה למבצע. אין ספק, שצמצום של כ-90% בירי הוא הישג משמעותי. אולם לכנות שנה, שבה היה בממוצע יותר מירי בשבוע כ"שנת השקט בדרום" (ב-ynet), זו הגזמה פראית. איזו מדינה בעולם היתה מוכנה להשלים עם יותר מירי בשבוע על אזרחיה?

מאז מלחמת לבנון השנייה, במשך למעלה מ-7 שנים, היו שני שיגורים מלבנון לעבר ישראל. 2 יותר מדי, אך זה בהחלט גבול שקט, גם אם השקט אינו מוחלט. אבל גבול שיורים ממנו על אזרחינו מדי שבוע בשבוע אינו גבול שקט. זו מלחמת התשה וישראל חייבת לשים לה קץ.

* לא יעלה על הדעת שאבי האומה, מחולל המהפכה, החתן של פלשתין, לוחם החירות המהולל, יתפגר ככה סתם. ומאחר והוא לא נפל על משמרתו בשדה הקרב, ולא נרצח בהתנקשות, וגופו אינו מנוקב מכדורים... אין ברירה אלא לייחס את מותו להרעלה. מה לא עושים כדי שערפאת יהיה שאהיד?

* קריאתה של שלי יחימוביץ' לפרקליטות לערער על זיכויו של ליברמן חסרת שחר. כאשר הזיכוי הוא מוחלט, פה אחד – על מה אפשר לערער? במקרה של אולמרט, למשל, מעבר לעובדה שהזיכוי היה מחמת הספק, הערעור מתבסס על האמירות הקשות שבית המשפט אמר על אולמרט ועל העובדות שהופיעו בפסק הדין. הפרקליטות ערערה בטענה שעל פי הכתוב בפסק הדין, השורה התחתונה צריכה להיות שונה. לא כן בפסק הדין של ליברמן. בפסק דין חד משמעי כזה, הגשת ערעור תדיף ריח של נקמנות ורדיפה.

מלכתחילה, לא היה כל עניין פלילי בפרשת השגריר, והדיון צריך היה להתמקד בפן הציבורי. זאת, בניגוד לפרשיות האחרות בהן נחשד ליברמן, שהיו בפירוש פליליות. בפרשות הללו, נותרה תחושה קשה, של עשן עם אש, למרות שכנראה לא נאספו די ראיות שיכלו להתגבש לכתב אישום.

* הלקח המרכזי, בעיניי, מפרשיות ליברמן, הוא שהפליליזציה של המאבק בשחיתות, פגעה במאבק על השחיתות. ברגע שכל מעשה וכל התנהגות נבחנים במשקפיים משפטיות ופליליות – כל מה שאינו פלילי, הוא לכאורה כשר. כאשר מבקר המדינה מפרסם דו"ח חריף על התנהלות ציבורית בלתי תקינה, השאלה היחידה המעניינת את התקשורת והציבור, היא האם הוא העביר את הטיפול ליועץ המשפטי לממשלה, כלומר להליך פלילי. כאילו אם הטיפול אינו במישור הפלילי; אין כל בעייה. הפליליזציה הזאת הדירה מהחיים הציבוריים את השיח הנורמטיבי, המוסרי. במקום להציב רף מוסרי גבוה למשרתי הציבור, הצבנו סף נמוך מאוד – אל תהיה עבריין פלילי.

מן הראוי שהגורמים שדוחפים תדיר את השיח הציבורי למישור הפלילי, כמו התנועה לאיכות השלטון, תנועת "אומץ", הפרשן המשפטי משה נגבי ואחרים, שאין לי כל ספק ושמץ של פקפוק בטוהר כוונותיהם, יעשו חשבון נפש ויבחנו האם דרכם, שנועדה לבלום את השחיתות, לא השיגה תוצאה הפוכה.    

* לצערי הרב, תושבי קריית שמונה החמיצו הזדמנות לחולל שינוי מהותי. חבל. ואף על פי כן, 47% ליורם מלול מצביעים על רצון של תושבים רבים בשינוי. למרות הכול, אני אופטימי.

האג'נדה של יורם מלול בבחירות בקריית שמונה, היתה הצורך במנהיגות אמת שתיקח אחריות לתיקונה של העיר. האג'נדה של ראש העיר נסים מלכה, היתה שכאיש הליכוד, רק הוא יכול להביא משאבי מדינה לקריית שמונה, בזכות קשריו הפוליטיים עם ראש הממשלה והשרים. כל התעמולה שלו, כמעט, נסובה סביב המסר הזה.

בסיבוב השני, "יש עתיד" תמכה ביורם מלול. בעיתונים המקומיים, פורסמה בשבוע האחרון מודעה מטעם יורם מלול ו"יש עתיד", בסגנון המודעות של נסים מלכה, ובה תמונות ארבעת שרי "יש עתיד" – אוצר, חינוך, בריאות ורווחה ואמירה שאם מלול יבחר, הוא יוכל לגייס משאבים מהתיקים החשובים ביותר.

אני מניח שהכוונה היתה למוטט את הבלעדיות של "רק נסים יכול". אך היתה זו טעות חמורה. ברגע הקריטי, מלול מצמץ ואימץ את האג'נדה של מלכה. למעשה, הוא נגרר למגרש הביתי של נסים מלכה, שבו יש לו יתרון גדול, במיוחד לאור התעמולה, לאורך חודשים, שהתמקדה בגיוס משאבי מדינה בזכות קשרים פוליטיים אישיים, לעומת היזכרות של מלול ברגע האחרון, שנראתה פאתטית. כי אם באמת ראש עיר טוב הוא ראש עיר המקושר לשרים, איזה יתרון יש לדמות בלתי מפלגתית על פוליטיקאי ותיק ומנוסה?

היתה זו שגיאה קריטית. איני יודע אם אלמלא השגיאה הזאת מלול היה מנצח, אך היא לבטח לא סייעה לו.

מי שהפסידו מכך, הם תושבי קריית שמונה.

* דברים שכתבתי לתמר מייבום, מועמדת מטעם רשימתו של יורם מלול למועצת העיר קריית שמונה, שאיימה לתבוע לדין אזרחים שהשמיצו אותה בתקופת הבחירות ("הכינו את הארנקים"): "אני מבקש להשיא לך עצה חברית. רדי מתביעות דיבה למיניהן. אל תדחקי את עצמך לפינה הזאת. אל תשחיתי את זמנך בהתעסקות המיותרת הזאת, שעלולה להימשך על פני שנים רבות. אציע לך איפיון למנהיגות, שלא תמצאי באף ספר למדע המדינה: מנהיג אמיתי לוקח באופן אישי את ענייני הציבור, אולם הוא אינו לוקח באופן אישי דברים שנאמרים עליו, בגין עשייתו הציבורית. הבליגי, ועזבי את הארנקים."

* אחד המחזות היפים בדמוקרטיה, הוא שיחת הטלפון המסורתית של המפסיד לאחל הצלחה למנצח. ומה שיפה עוד יותר, הוא הירתמות של המפסיד לסייע למנצח, למען טובת הכלל. לכן, נחמץ ליבי כאשר אחד המועמדים לראשות המועצה המקומית קצרין, אורי זכריה, ניסה ליזום, ללא הצלחה, גוש חוסם של כל הסיעות במועצה, שיהפוך את מליאת המועצה לפורום לעומתי לראש המועצה, מה שעלול לשתק את היישוב. דימי אפרצב, ראש המועצה הנבחר, זכה ברוב עצום, 43% בסיבוב הראשון, בין 5 מתמודדים, יותר מכפול מהמועמד שאחריו. זכריה כתב בפייסבוק ש"57% מתושבי קצרין הצביעו נגד אפרצב." ולכן הוא ניסה לגבש בלוק בהנהגתו, אף שלשיטתו 80% מתושבי קצרין הצביעו נגדו.

* ב"יומן" בערוץ הראשון, דווח על כך שפרס מודיע בשיחות פרטיות על כוונתו לחזור לחיים הפוליטיים בתום כהונתו. אני מציע שהוא ירוץ לכנסת בראש רשימת "צעירי מפא"י". אגב, פרס "אינו עוסק בזה", כמובן.

* ביד הלשון. נדמה שתופעת ה"כאילו" שהשחיתה את השפה העברית במשך למעלה משני עשורים, היא במידה רבה מאחורינו. ניתן לשמוע היום משפט שלם שאינו קטוע פעמיים שלוש ב"כאילו" המאוס הזה. התופעה טרם נעלמה כליל מחיינו, אך היא דועכת.

אלו חדשות טובות, אלא... שה"כאילו" הומר ביציר לשוני וולגרי חלופי: "בעצם". אנשים מתראיינים בכלי התקשורת, בכל נושא שהוא, כשהם אינם מסוגלים להשלים ארבע מילים בלי להשחיל לתוכם לפחות "בעצם" אחד. ללא שום צורך, ובעצם ללא שום הקשר, הם בעצם לא מסוגלים בעצם לומר משפט שלם בלי, בעצם, לדחוף את המילה הזאת. בעצם, המילה בעצם הפכה למאוסה.

וכבר במקורותינו נאמר: "זהו עצם העניין. לא, זה עצם של הכלב."

[אהוד: ומה על המשפט המטומטם "חבל על הזמן!"]

* * *

שמעון גרובר

שכונת העגלונים

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. בן שבע שנים הייתי כאשר עקרה משפחתי, בגלל ירידה במעמד הכלכלי, משכונת עוני אחת לשכונת עוני אחרת – משכונת מחלול לשכונת העגלונים, שבגלל קירבתה למסילת הברזל ידועה גם בשם שכונת הרכבת. אלא שבעוד שבשכנת מחלול התגוררנו בצריף בן שלושה חדרים עם מטבח, אמבטיה ושירותים, הרי שבשכונת העגלונים הצטופפנו ארבע נפשות בצריף בן חדר אחד, ללא מטבח וללא אמבטיה וללא שירותים. את הבישולים אימי בישלה באמצעות פתיליה מעשנת, מלכלכת ומסריחה מפיח ומנפט. את הצרכים עשינו בצריף ממול תמורת כמה גרושים לחודש, צריף שהיה משותף לשלוש משפחות. בצריף השירותים הזה היתה גם מקלחת, שבה התקלחנו בקיץ במים קרים. בחורף היינו מתקלחים באמבטיית מים חמים בבית שכננו, מוביל הנפט האדיב, הנדיב והחמלתי מר ירקוני (שם בדוי), שבביתו היה דוד מים שהוסק על ידי גזרי עצים, ושברוב חסדו עמד על כך שלפחות פעם בשבוע נתרחץ במים חמים, ושבכבודו ובעצמו כל יום שישי רחץ, סיבן וקרצף את עורנו המיוזע והמלוכלך.

היום, במרחק של שבעים שנה, אני יכול לכנות את עקירת מגורינו משכונת עוני אחת לשכונת עוני שנייה כירידה משמעותית ברמת החיים. ואולם כילד בן שבע לא חשתי בהידרדרות מעמדנו. הפעם האחת והיחידה שבה חשתי את משמעות עוניינו היתה, כשלאחר הפצרות ותחינות רבות הסכימה אימי לקנות חצי מנה פלאפל, לחלקו לשניים, ולתת לי רבע מנה ולאחי רבע מנה. אז רבע מנה פלאפל היה המדד למעמדנו החברתי-כלכלי.

כאמור,  שכונת העגלונים היתה אחת משכונות העוני של תל אביב. השכונה נוסדה בשנות העשרים של המאה העשרים. גבולות השכונה היו: בצפון – פרדס ערבי; בדרום – מסילת הברזל ירושלים-יפו (ועוד נחזור בהמשך למסילת הברזל הזו);  במזרח – דרך עפר, שבחורף הפכה לנחל שוצף שגובה מימיו כיסה את גלגלי העגלות, ושלימים נקרא רחוב המסגר; ובמערב – דרך פתח תקווה, ששמה הוסב לדרך בגין.

מייסדיי השכונה היו בעלי עגלות שהובילו לחם, קרח, נפט וכיו"ב. כיוון שאת רוב כספם השקיעו העגלונים קשי היום ברכישת בהמות ועגלות, הרי שמרביתם התגוררו בצריפים הבנויים לוחות עץ ומצופים ביריעות שחורות של חומר ביטומני, שבימי הקיץ הפך את בתיהם לכבשנים לוהטים.

העלובים, העניים והמסכנים ביותר מבין בעלי העגלות היו מובילי הקרח, כיוון שפרנסתם הייתה מצויה רק בימות הקיץ הלוהטים, בעוד שבימי החורף הקרים איש לא נזקק למרכולתם; אשר על כן לא אחת היו נאלצים למכור את סוסיהם, כיוון שלא היה לאל ידם לשלם עבור מזון הסוסים ועבור דמי השכירות באורווה המשותפת, ששכנה במקום שהיום שוכן לו בית הספר המקצועי "שבח".

כל בוקר היו העגלונים משכימים קום כשהיקום עדיין שרוי בעלטה, נכנסים לאורווה הענקית שהלינה בלילות את סוסיהם ופרדותיהם, רותמים את בהמותיהם לעגלות, ומתחילים את יום עבודתם. לעת ערב היו חוזרים לאורווה ומשחררים את הבהמות מהעגלות למנוחתן הליילית. באותה שנה – שנת התש"ד, 1944 – פרצה מגפת דבר-הסוסים, וכול הסוסים והפרדות חוסנו נגד המגפה. החיסון החליש והשבית את בהמות העבודה, וכדי שבעלי העגלות לא יינזקו מהשבתת מכירותיהם, הם רתמו את עצמם ואת בני ביתם לעגלות והסיעו אותן ברחבי העיר. ומי שלא ראה במו עיניו עגלות מוסעות על ידי הולכי על שניים, יתקשה להאמין לאפיזודה הכתובה הזו.

צמוד לשכונת העגלונים הוקמו שלושה מאגרי נפט ענקיים של חברות הנפט שֶל, סוֹקוֹני וואקום ומאנטאשֶפט, וכל בוקר היו מובילי הנפט ממלאים את מכליהם בנפט, ויוצאים למכור אותו לתושבי תל אביב, שלרובם לא היו כיריים ותנורים המופעלים על ידי חשמל או גז, אלא פתיליות ופרימוסים שמופעלים על ידי פתילים ספוגי  נפט.

וכאן המקום להלל, לקלס ולשבח את הפרימוסים, ולעומת זאת לחרף ולגדף את הפתיליות. כל זאת כיוון שכאמור – הפתיליות היו מפיקות חום על ידי בעירת פתילים ספוגי נפט, מחוסרי הספקת חמצן לבעירה מושלמת, שבנוסף לחום הפיקו פיח, סירחון וחד-תחמוצת הפחמן רעילה. לעומתן, הפרימוסים הפיקו חום מבעירה מושלמת של אדי נפט מחוממים על ידי מיבנה הראש המיוחד של הפרימוס, בתוספת חמצן שינקו מהאוויר, ולכן לא יצרו פיח ולא חד-תחמוצת הפחמן. בנוסף, בהשוואה לפתיליות, הפרימוסים הפיקו כמות חום גדולה יותר מכמות נפט נתונה בגלל הבעירה המושלמת.

מעברה המערבי של דרך פתח תקווה הוקם מפעל לייצור קרח, וכל בוקר בעונת הקיץ היו מובילי הקרח ממלאים את עגלותיהם בגושי קרח ויוצאים למכור אותם לתושבי תל אביב, שלרובם לא היה מקרר חשמלי אלא מקררי קרח. לטובת ציבור הקוראים, שטיבם של מקררי הקרח אינו מוכר להם, נתאר אותו כמזנון העשוי שני חללים: חלל עליון שבתוכו אוכסן בלוק הקרח, וחלל תחתון – גדול יותר מהעליון – שבתוכו אוכסנו מצרכי המזון. עיקרון הקירור במקרר הקרח היה מבוסס על החוק הפיזיקאלי שאוויר קר יורד, ולכן הקור מחלקו העליון של המקרר היה יורד לחלקו התחתון ומקרר את מצרכי המזון. בהדרגה בלוק בקרח הותך למים, שהתנקזו לתוך מגירה נישלפת בתחתית המקרר, ואשר אנחנו השתמשנו במים אלה לשטיפת רצפות.

כאשר נתה שכונת העגלונים כמה עשרות משפחות נוצר הצורך בהספקה שוטפת של מצרכי מזון. וכך, בהדרגה, קמו לא פחות משלוש חנויות מכולת, שתי חנויות ירקות ופירות וזכיינות של תנובה, ששיווקה חלב, גבינה, לבן ולבנייה. חנויות אלו סיפקו פרנסה לשש משפחות ברוכות ילדים. פרט מעניין לגביי חנויות המכולת, בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבעליהן הורשו להדפיס כסף-נייר בערכים של מיל ושני מיל (מיל היה החלק האלפי של הלירה המנדטורית), כיוון שמקביליהם המתכתיים היו עשויים סגסוגת של נחושת, שהיתה חיונית יותר לייצור אמצעי לחימה מאשר להטבעת מטבעות.

במרוצת השנים נוספו לשכונת העגלונים נפחייה, שבה יצרו ופירזלו את רגלי הסוסים והפרדות. בנפחייה זו למדתי לראשונה בגיל שבע כיצד ללבן ולרקע מטילי פלדה, וכיצד להשתמש במלקחיים, במלחציים, במשור, בפטיש ובאיזמל. לאחר הנפחייה נוספה לשכונה פחחייה, שבה נוצרו מפח מגולוון כל מיני גיגיות לכביסה ולרחצה, ופחים לאיחסון נוזלים בעלי נפחים שונים. בפחחייה זו למדתי לגזור יריעות פחים במספריים מיוחדים למטרה זו, וכן למדתי לחבר שני חלקי פח על ידי הלחמה בבדיל.

עיסוק יצרני נוסף שבו עסקתי כתלמיד בכיתה בי"ת היה תעשייה פירטית לייצור פיגיונות. תהליך ייצור הפיגיונות התבצע באופן הבא: הינחנו מסמרי בניין באורך של כעשרה סנטימטר על גבי מסילת הברזל. גלגליי הקטר וגלגליי הקרונות דרסו ורידדו את המסמרים ללהבי חדים. את הלהבים היכנסנו לתנור של הנפחיה, ולאחר שלובנו, הוצאנו אותם מהתנור בעזרת מלקחיים, ובעזרת פטיש וסדן עיגלנו את אחד הקצוות, שעליו הירכבנו את ידית העץ. לאחר מכן הישחזנו את שני צידי הלהבים בעזרת אבן משחזת חשמלית וקיבלנו פיגיונות קטנים מושלמים.

פרט נוסף הקשור עם מסילת הברזל בא לידי ביטוי בחציית המסילה פעמיים ביום: בלכתי לבית הספר ברחוב נווה שאנן (שהיום הייתי מוכן להתהלך בו רק בליווי סיירת מטכ"ל), ובדרכי חזרה הביתה בתום יום הלימודים.

להשלמת הכשרתי בעבודות המתכת הועסקתי במפעל קטן לייצור ראשיי פרימוסים, ומכאן הידע שלי ביתרון הפרימוסים על פני הפתיליות שתואר למעלה.

והיה כי ישאל השואל, הכיצד ילד בן שבע מועסק בעבודות מתכת כמו בארצות הנחשלות במקום להימצא בבית הספר? והתשובה היא, שהאירועים שתוארו למעלה אירעו באמצע ימי מלחמת העולם השנייה, שמחסור בחומריי בנייה, כגון מלט וברזל, מנע בניית כיתות נוספות בבתי הספר, כיתות שעלו על גדותיהן, ואשר לכן תלמידי כיתות אל"ף ובי"ת למדו במשמרת שנייה אחר הצהריים, וכתוצאה מכך הבקרים היו פנויים לכל מיני עיסוקים חוץ-לימודיים.

כאמור, שכונת העגלונים היתה שכונת עוני, אבל במרוצת השנים – הודות לתושייתם, חריצותם והתמדתם – שניים ממיסדיי השכונה ראו ברכה בעמלם ונעשו גבירים אמיתיים. מאי משמע "גבירים אמיתיים?" שבעוד שהגבירים בימינו הם גבירים ממונפים שמתקשים לפרוע את הלוואותיהם, הרי ששני גביריי שכונת הפועלים לא לוו מיל אחד מהבנקים, ועושרם כלל נכסים נדלניים מניבים ומפעלים ריווחיים.

הראשון שהתעשר היה פועל הבניין מר ברזילי (שם בדוי). בעודו בונה קסרקטינים בסרפנד (צריפין) עבור חיילי בנות הברית, נוכח להבין שחיילים אלה אוהבים את הטיפה המרה. אשר על כן, קנה חבית יין מאחד היקבים, ובחצר ביתו ביקבק כמאה בקבוקים, בעזרת צינור גומי שינק את היין מהחבית המוגבהת לתוך הבקבוקים.

לאחר שפקק את הבקבוקים הדביק עליהם אתיקטה (תווית) ועליה היה מודפס בעברית ובאנגלית "ברזילי הוק". את מאה בקבוקי היין הראשונים חילק ברזילי לכמה קצינים פולנים מצבאו של גנרל אנדרס, ולאחר כמה ימים נרקמה העיסקה הראשונה להספקת משאית שלימה של יין "ברזילי הוק". הביקוש ליין "ברזילי הוק" הלך וגדל, וככול שביקוש זה גדל, הלך וגדל עושרו של מר ברזילי, שאיפשר לו להגדיל את עושרו על ידי רכישת צריפים ממשפריי דיור שנטשו את השכונה, ולאחר שיפוצים קוסמטיים להשכיר דירות אלה לחלכאים ונדכאים ושאר מוכי גורל, שבקושי עלה בידם לשלם את דמי השכירות הזולים ביותר בתל אביב. כל המידע הזה נודע לי מכלי ראשון; דהיינו, אני, תלמיד כיתה בי"ת, התגוררתי באחד הצריפים העלובים הללו; ובאותה העת – לאחר שהודרכתי  כיצד לינוק יין מהחבית באמצעות צינורית גומי – לקחתי חלק בביקבוק בקבוקיי "ברזילי-הוק" ובהדבקת התוויות, ותוך כדיי עבודה נודעו לי הפרטים הביוגראפיים של מר ברזילי. אגב, שכר עמלי עבור שעת עבודה היה מטבע מחורר בערך נקוב של שני גרוש.

בגמר מלחמת העולם השניה מכר מר ברזילי את כל נכסיו והיגר לארצות הברית.

הגביר השני שצמח בשכונת העגלונים היה מר ירקוני, שהוזכר כבר לעיל בקשר למקלחות החמות בימי שישי החורפיים. מר ירקוני היה מראשוניי המתיישבים בשכונת העגלונים, ומראשוניי מוכרי הנפט. ראשית דרכו היתה מכירת נפט בשכונות הדרומיות של תל אביב. בעוד שמרבית מוכריי הנפט מכרו רק חבית נפט אחת ביום, הרי בגלל חריצותו ואנושיותו מכר מר ירקוני שתי חביות נפט ליום, ובכך הכפיל את פידיונו ואת רווחיו. משגדלו שני בניו קנה לכל אחד מהם עגלת נפט ופרדה, וכך מכרו שלושת בני משפחת ירקוני נפט בשכונות דרום תל אביב ולב תל אביב, והיקף מכירות משולש זה שילש את עושרה של המשפחה. עושר זה איפשר למשפחת ירקוני לרכוש מפעל לייצור מרצפות בגמר מלחמת השיחרור. את המפעל ניהלו שני הבנים, שלאחר שחזרו שלמים משירותם הצבאי נשאו נשים והולידו צאצאים. כתוצאה מגלי העליה לאחר קום המדינה, נוצר ביקוש למרצפות, והיקף המכירות של מרצפות ירקוני גדל משנה לשנה, ובמקביל גדלה עושרה של משפחת ירקוני, שהחלה לרכוש קרקעות, לבנות עליהם בתים, למוכרם ולהגדיל את עושרה.

בשיא עושרה של משפחת ירקוני התהפך גלגל מזלם. אחד הבנים לקה במחלה ממאירה ונפטר. כעבור שנה קרסה מערכת כלי הדם של הבן השני, וחלפו שנתיים עד שנגאל מיסוריו והחזיר את נשמתו לבוראו. בהיוותרם לבדם, מכרו מר ומרת ירקוני את כול נכסיהם והשתכנו בבית אבות עד יום מותם.

לאחר התאורים הביוגראפיים של שני גבירי שכונת העגלונים נחזור לגורל השכונה.

לאחר מלחמת השיחרור חלה נטישה הדרגתית של דיירי השכונה לאזורי מגורים משופרים יותר, ובעליהם מכרו או השכירו את הצריפים הנטושים למוסכים ולמסגריות. גם אנחנו נטשנו את שכונת העגלונים ועברנו להתגורר באזור ספר בשרון, ובזאת הקיץ הקץ על לימודיי במשמרת שנייה, ועל עיסוקיי האקס-אקדמאים.

בביקורי האחרון בשכונת העגלונים, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, לא מצאתי זכר לצריפי העץ. במקומם הורחבו והתרבו המוסכים ובתי המלאכה, שנבנו מבלוקים ומגגות העשויים פח גלי. ואולם בהתאם לתוכנית בניין ערים חדשה, יעלה בקרוב הכורת על כל מבני השכונה, ואת מקומם יתפסו גורדי שחקים עשויים בטון וזכוכית תלת-שכבתית, שתמנע את חדירת הפיח, והשאון, שנפלטים מהמכוניות ברחובות בגין והמסגר.

* * *

נורמן פודהורץ

כישלונו המוצלח של אובמה

מובן לחלוטין מדוע התנהלותו של ברק אובמה בעניין סוריה לפני מיספר שבועות עוררה  טווח של תגובות מבלבול ועד גועל. אפילו חברי מפלגתו שלו חוזרים בחוגים פרטיים בייאוש על הגינויים הפומביים המתארים אותו כ"חסר יכולת", "מפשל", חלש", "חובבני", ו"התפקיד גדול עליו" – המגיעים מיריביו הפוליטיים בימין.

כי איך אחרת ניתן לתאר נשיא המכריז מלחמה נגד מה שהוא מכנה רֶשַע גדול ודורש את השמדתו המיידית, ומיד אחר כך מכריז שישהה נקיטת צעדים לפחות למשך 10 ימים, ואז הולך לשחק גולף לפני שהוא יוצא לטיול בחלק אחר של העולם? וכאילו לא די בכך, הוא מבטיח למי שביצע את הרשע הגדול, שהפעולה הצבאית שינקוט בסופו של דבר תימשך זמן קצר מאוד וכמעט שלא תגרום נזק. זאת, אלא אם כן הוא לא יצליח לקבל את האישור הבלתי נחוץ מהקונגרס, ובמקרה כזה (לפי איש צוות לא דיסקרטי שלו) יכול להיות שהוא לא ינקוט כל פעולה צבאית אחרי ככלות הכול.

אם לסכם את ההשפעה המעשית של כל זה, כפי שצופה פיקח כמו קונרד בלק אמר ללא כחל וסרק, הרי ש"מאז פירוק ברית-המועצות ב-1991, ולפני כן נפילת צרפת ב-1940, לא היתה שחיקה כל כך מהירה בהשפעה העולמית של מעצמה כפי שקורה עם ארצות-הברית."

אבל אם אומנם זהו המסלול שאליו הוליך אובמה את ארה"ב, ואני סבור שזה אכן כך, לדעתי זה מעיד לא עד כמה שהנשיא האמריקני אינו מוכשר וחובבני, אלא דווקא כמה הוא משופשף ומיומן. מדיניות החוץ שלו לא רק רחוקה מלהיות כישלון עגום, אלא שהיא הצלחה מזהירה, אם מודדים אותה ביחס למה שהוא התכוון לכל אורך הדרך להשיג. ההישג לא היה אפשרי, לו המטרה הייתה גלויה מדי. המיומנות נעוצה ביעילות שבה השתמש בכישורים רטוריים על מנת להסתיר אותה.

המפתח להבנת מה שהצליח אובמה לעשות הוא הכרזתו המדהימה בשבוע שלפני היבחרו לנשיא:

"בעוד חמישה ימים אנו נשנה את אמריקה מן היסוד."

לאלה מאיתנו שהתייחסו ברצינות להצהרתו, המשמעות היתה שאובמה הוא באמת שמאלן קיצוני כפי שהיה נראה שהוא, אם לשפוט לפי האנשים שעימם בחר להתרועע, כמו המטיף האנטי-אמריקני ג'רמיה רייט והטרוריסט הבלתי מתחרט ביל איירס, שלא לדבר על כך שהוא הושפע אינטלקטואלית מסול אלינסקי, "המארגן הקהילתי" המקורי.

בכל הנוגע לענייני פנים, עד מהרה התברר – גם לחלק מאלה ששכנעו את עצמם שאובמה הוא מתון ופרגמטי – כי השינוי הקיצוני שאליו התכוון היה להפוך את ארה"ב להעתק מדוייק של מדינות אירופה הסוציאל-דמוקרטיות, עד כמה שתאפשר לו השיטה הפוליטית האמריקנית.

 כיוון שהיתה לו תמיכה מספקת למדיניות שמובילה למטרה זו, הרי שהמגבלות שעמדו בדרכו להשגתה היו רופפות למדי, ולהסרתן הוא נזקק לרמאות רטורית מזערית. כל מה שהיה עליו לעשות זה להכחיש שהוא עושה את מה שהוא עושה, על ידי הרעפה תכופה של שבחים על שיטת היוזמה החופשית – זו שתחתיה הוא חתר בהתמדה – הימנעות משימוש במילה "סוציאליזם", קריאה ל"הגינות" כאידיאל-על וניצול העוינות כלפי ה"עשירים".

אבל מדיניות החוץ היתה כבר עניין אחר. כשמאלני רדיקלי, מאמין אובמה שארה"ב היתה כמעט תמיד כוח מדרדר והרסני בעולם. בהתאם לכך, השינוי הקיצוני שאותו ביקש לחולל הוא צמצום בכוחה ובהשפעתה של ארה"ב. וכפי שהיה עליו להדוף את התיוג השלילי של "סוציאליסט" ביחס למדיניות הפנים, כך גם היה עליו להיזהר מן התווית הרעילה של "בדלני" במדיניות החוץ.

הוא עשה זאת על ידי הסוואת התחמקויותיו מאחריות שנוצרה מהסתבכויותיה של ארה"ב בחו"ל – כסוג חדש של "התחייבות". בו בזמן, הוא הסתמך על עייפותם של האמריקנים ממלחמות ועל נסיקת הנטייה הבדלנית (שלא העזה להזדהות בשמה) הן בשמאל והן בימין, כדי להצליח לקצץ דרסטית בתקציב הביטחון, לצאת לחלוטין מעיראק מאפגניסטן ו"להוביל מאחור" או לשלוח מזל"טים במקום חיילים בכל פעם שהוא נאלץ פוליטית לנקוט צעדים צבאיים.

השחיקה בכוחה של אמריקה כתוצאה מצעדים אלה התקדמה יפה מאוד, כאשר מה שזכה לכינוי הבלתי מוצלח "אביב ערבי", זימן לאובמה כמה אפשרויות להאצת התהליך. ראשית במצרים, שכתוצאה ממהלכיו חסרי הפשר איבדה אמריקה כל השפעה, ועתה, הודות לטיפולו במשבר בסוריה, הוא מביא לצמצום גדול יותר בכוחה של אמריקה מזה שעליו ודאי חלם בחלומותיו הרדיקליים הפרועים ביותר.

למען התגשמות זו של מאווייו היקרים ביותר, נראה כי אובמה מסכים לשלם את מחיר הכתמת שמו הטוב. במובן זה, בעיניו הוא מקריב את עצמו למען מה שהוא מדמיין כטובת האומה שהוא נשיאה, וכטובת העולם שהוא אוהב להכריז על עצמו כעל אזרח שלו.

הבעייה הניצבת בפני אובמה היא שלפחות מאז תום מלחמת העולם השנייה, אמריקנים מתגאים בהיותם במקום הראשון. אלא אם כן האזרחים האמריקנים השתנו באופן יסודי, כמו מדינתם המשתנה במהירות – הרי שהם לא יקבלו את דעיכת אמריקה בשוויון נפש. כשלפניו עוד למעלה משלוש שנים נוספות בתפקיד, האם אובמה ירצה ויוכל לעמוד בשחיקה הנמשכת של הפופולריות שלו, שכמעט בוודאות תבוא בד בבד עם שחיקת הכוח וההשפעה של מדינתו?

אין ספק שהוא יכחיש שמשהו השתבש, ואם זה לא יצליח, הוא יפנה לטקטיקה החביבה עליו של האשמת אחרים – הקונגרס, או הרפובליקנים, או שדרן הרדיו רָאש לימבו. אך מה שכמעט ודאי, הוא יסרב לשנות את דרכו ולעשות מה שדרוש כדי להשיב לארה"ב את כוחה והשפעתה.

לאמריקנים נותר רק להתפלל שהבור שהוא ימשיך לחפור לא יהיה עמוק מדי מכדי שיורשו יוכל להוציא אותנו ממנו, כמו שהצליח רונלד רייגן לעשות כשנכנס לבית הלבן אחרי הנשיא קרטר, שאובמה דומה לו להפליא.

מצוטט ממגזין "מראה" 266, המאמר במקורו התפרסם ב"וול סטריט גו'רנל"

* * *

מוטי בן חורין

לרחם על מסכני ליפתא

לאחרונה, במסגרות שונות, נערכים סיורים נוסטאלגיים עם טעם של סולידריות ורחמים לתושבי הכפר הערבי הנטוש, ליפתא, אשר בהרי ירושלים.

בהקשר לכך אני רוצה לספר על מסכני ליפתא את אשר אני מכיר מניסיוני:

ב-1948, הייתי עם עוד 6 נערים מ'ההגנה', על גג בניין [שעדיין קיים ליד המקום שהיום בנויים "בניני האומה"] בעת שהמוני הערבים  מליפתא עלו לעברנו כשהם צועקים "אטבח אל יהוד", "אטבח אל יהוד", "אטבח אל יהוד".

היו לנו רובים איטלקיים מצ'וקמקים אך מרעישים. בפקודת המ"כ נצרנו את האש עד שהליפתאים התקרבו אלינו – ואז ירינו כולנו בבת אחת "שהערבים יחשבו שיש לנו תותח" –ואכן, כולם ברחו. אחרי זמן לא רב, גם ברחו מליפתא. למזלנו!

עכשו כיף ואין סכנת נפש לטייל בכפר הערבי "המסכן" במסגרת 'בתים מבפנים'.

האם דברי-אמת כאלה, ייאמרו בסיור?

מוטי בן חורין

אהוד: לדעתי עלינו להחזיר את ליפתא לרשות הפלסטינית, שהרי הם בעלי הארץ מימי איברהים אל חליל אבינו – אחרת מזכיר מדינת ארה"ב העיוורת ג'ון קרי, צאצא הסב היהודי הצ'כי המומר פריץ כהן – יאיים עלינו באינתיפאדה שלישית!

* * *

מנשה שאול

משבר אמון

עננים כבדים מקדירים את שמי היחסים בין סעודיה, מצרים ובנות בריתן בעולם הערבי, לבין הממשל האמריקני. ניסיונו של הנשיא האמריקני ברק אובמה להתקרב לטהרן מעורר תדהמה בסעודיה ובשאר מדינות ערב. המתיחות בינן לבין ארצות-הברית גברה לאחר שנסוג אובמה מאיומיו להנחית מכה על משטרו של בשאר בשל השימוש שעשה בנשק כימי נגד עמו. מדינות ערב רואות במהפך הזה היענות לרצונו של משטר האיותאללה בטהרן. יתר על כן, מדינות ערב, ובראשן סעודיה, טוענות כי הממשל האמריקני נוטש את העם הסורי כדי לְרַצות את איראן ורוסיה, ומוסיפות כי מאז ומתמיד דגלה ארה"ב בדיאלוג עם טהרן.

אך לא זו בלבד. הזעם מופנה אל ממשל אובמ, שנוטש את רוב העם המצרי ותומך ב"אחים המוסלמים" ובנשיא המודח מוחמד מורסי, בעוד אלה מתירים התקפות טרור נגד מוסדות המדינה ונגד יעדים של צבא מצרים, הורגים אנשי ביטחון מצריים, ואיש "האחים המוסלמים" מוחמד בלתאג'י הכריז קבל עם ועדה בטרם נעצר כי "ההתקפות בסיני לא ייפסקו עד שמורסי יחזור לנשיאות."

המתנגדים למדיניותו של אובמה במזרח התיכון טוענים כי הוא להוט לייצא את הדמוקרטיה למדינות ערב, אך אינו מבין כי פתרונות אין מייבאים, אלא עליהם לבוא מבפנים ולהתאים להלכי הרוח ולמסורת המקומיים.

שר החוץ האמריקני ג'ון קרי נסע לפגוש את עמיתו שר החוץ הסעודי סעוד אלפייסל, על מנת לעצור את התדרדרות היחסים בין שתי המדינות. המפגש התקיים בלונדון במשך שעתיים בתחילת השבוע הרביעי של אוקטובר 2013. אך אין די בכך ליישב את המחלוקות הקשות.

קרי גם הגיע לאחרונה לסעודיה לאותה מטרה. סעודיה זועמת על כך שהממשל האמריקני מפגין פתיחות כלפי איראן רק בשל ההצהרות המתונות של נשיאה חסן רוחאני, מבלי שיתרחש שינוי מהותי במדיניותה של איראן השואפת להשתלט על האיזור. סעודיה גם טוענת כי מדיניותו של אובמה כלפי איראן מצטמצמת בסוגיית הגרעין, תוך התעלמות מן המעורבות האיראנית הבוטה באירועים בסוריה וממעורבות חיזבאללה בלחימה למען משטרו של בשאר לפי הוראות מטהרן. מעורבות זו מנוגדת לפרק השביעי של מגילת האו"ם. הסעודים גם טוענים כי הממשל האמריקני נשאר אדיש לשימוש בנשק כימי וקונבנציונלי נגד העם הסורי, ובכך מתנערת ארה"ב מערכיה המוסריים וממחויבויותיה הבינלאומיות.

יחסי סעודיה ומדינות הציר המתון עם ארה"ב – לאן?

ויתורה של סעודיה על חברותה במועצת הביטחון של האו"ם מבטא את זעמה נגד מדיניות אובמה, השגויה לטענתה. האמיר בנדר בן סולטן, ראש המודיעין הסעודי שבעבר היה שגריר סעודיה בוושינגטון, אומר כי "ממשל אובמה מסייע למשטרו של בשאר במעשי הטבח נגד עמו." הוא מוסיף כי האמריקנים סירבו ליידע את המודיעין הסעודי על מטרות התקיפה האמריקנית, שהיתה אמורה לצאת אל הפועל, אך בוטלה ברגע האחרון. להזכיר, סעודיה הביעה נכונות להשתתף במבצע הצבאי נגד משטרו של בשאר.

גם האמיר טורקי אלפייסל, שהיה בעבר ראש אגף המודיעין הסעודי, תוקף בחריפות את ממשל אובמה: "למה הבטיחו הנשיא אובמה ושר החוץ ג'ון קרי לסייע למורדים בסוריה ולספק להם נשק ולאחר מכן נסוגו מהבטחותיהם? האם בכך אינם משרתים את המשטר הסורי הנפשע?"

ועוד טוענות מדינות ערב המתנגדות למשטרו של בשאר, כי הפתרון הפוליטי למשבר, שהציעה רוסיה ואימצה ארה"ב, לוקה בחסר ומשווה בין רב הטבחים בשאר לבין קורבנותיו. בכך מנצל הממשל האמריקני את הקלף הסורי כדי ללחוץ על איראן בנושא הגרעין. העסקה של אובמה מבוססת על ביטול התמיכה במורדים בסוריה וביטול הסנקציות נגד איראן תמורת ויתורה של איראן על העשרת האורניום לייצור נשק גרעיני.

העיתונות הערבית המבטאת את עמדת הציר המתון מצביעה על מדיניותה השגויה של ארה"ב במזרח התיכון, כלשונה, ומזכירה במיוחד את המתרחש בעיראק, את חיסול משטרו של סדאם חוסיין לפני עשור, שהיה אויבו המושבע של המשטר הקנאי בטהרן. בכך הפכה עיראק למושבה איראנית בהנהגת נורי אלמאלכי הפרו-איראני שהוא עריץ יותר אכזר מסדאם חוסיין.

סעודיה מאיימת בהקפאת יחסיה עם ארה"ב ובחיפוש מקורות חלופיים לרכישת נשק ולחתימה על בריתות הגנה. אך הדעת נותנת, כי יקשה על סעודיה ומדינות המפרץ לנטוש את יחסיהן עם ארה"ב. היחסים בין שני הצדדים זה שבעה עשורים מבוססים על נוסחה פשוטה: ארה"ב מספקת מטריית הגנה למדינות הללו נגד תהפוכות המזרח התיכון, ובמיוחד נגד האיום האיראני, ואילו מדינות המפרץ וסעודיה מספקות את הנפט ורוכשות מארה"ב נשק בעשרות מיליארדי דולרים.

סעודיה ומדינות המפרץ מודעות לחשיבותה של הנוכחות האמריקנית באיזור. יש לציין כי ארה"ב קונה מסעודיה ומדינות המפרץ רק 15 אחוזים מתצרוכתה. אך ארה"ב מגינה על כל נתיבי הנפט מסביב למפרץ. לא נראית אפשרות סבירה למצוא חלופה להגנה של ארה"ב,; שהוכיחה את עצמה בראשית שנות ה-90' של המאה הקודמת, בסיום הכיבוש העיראקי של כוויית.

סעודיה, קטר ושאר מדינות המפרץ, משופעות בבסיסים של חיל-האוויר האמריקני, ויקשה מאוד למחוק את כל אלה בין-לילה. יתר על כן, צבאותיהן של סעודיה ושל מדינות המפרץ פועלים בעיקר על פי דוקטרינה אמריקנית, ואין זה העיתוי המתאים להחליף דוקטרינה צבאית, כשהאיום האיראני על ריבונותן של מדינות אלה גובר.

עובדה היא, שלמרות הכעס כלפי מדיניות אובמה, חתמו לאחרונה סעודיה ומדינות המפרץ על עסקות נשק עם ארה"ב בשווי 10.8 מיליארד דולר. ארה"ב לא תוותר בקלות על עסקאות הנשק ועל רווחי התאגידים הכלכליים האדירים שלה באזור המפרץ.

אי-לזאת, מציאת נוסחה של החזרת היחסים בין שני הצדדים למסלולם התקין הוא אינטרס משותף וכורח המציאות.

סעודיה זועמת על כך שהממשל האמריקני מפגין פתיחות כלפי איראן רק בשל ההצהרות המתונות של נשיאה חסן רוחאני, מבלי שיתרחש שינוי מהותי במדיניותה של איראן השואפת להשתלט על האיזור.            

מצוטט ממגזין "מראה" 266.

* * *

יעקב פדהצור

תגובה למאמרו של יהודה דרורי

 ״השד העדתי הוא אישי לחלוטין״

נדהמתי לקרוא את המשפט הבא: ״הגורם העיקרי בארץ לאפלייה בקבלת עבודה למשל הוא לא המוצא אלא רמת החינוך של המועמד, ולצערנו מסורת של לימודים גבוהים לא היתה קיימת במרוקו או בעיראק.״

מאיפה מר דרורי מביא את הדברים ההזויים האלה? בישראל מאז ומתמיד הגורם העיקרי בקבלת עבודה היה קשרים אישיים ולא רמת החינוך! בשנותיה הראשונות של המדינה, עדיין לא התערבבנו דיו, ולכן הקשרים האישיים היו גם קשורים קשר הדוק למוצא! כיום קשה להצביע על  קשר למוצא אבל הקשרים האישיים הם עדיין הגורם הדומיננטי. אפשר היה לצפות שאבי, שהיה מהנדס מים בכיר בצבא הבריטי בארץ ישראל לפני קום המדינה, היה מוצא תפקיד בחברת ״מקורות״ עם קום המדינה. אבל היה אפשר רק לצפות שכן הוא נשאר מובטל. הוא אמנם היה אשכנזי אבל לא הכיר את גרישה וסיומקה ואברשה מהעיירה בפולין. הוא בסוף הגיע ל״מקורות״ אבל בזכות קשר אישי שמישהו אחר הפעיל. שם הוא פגש את הנהג הפולני שלו מהצבא הבריטי, שבקושי סיים כיתה א׳, מוברג בתפקיד ניהולי בכיר....

מר דרורי, לידיעתך היו גם אנשים מוכשרים מאד שהגיעו מעיראק ומצאו עצמם מובטלים או שעבדו בעבודות שלא תאמו את כישוריהם. אני מכיר אדם שהיה החשב הכללי של ממשלת עיראק לפני עלייתו ארצה. ומה הוא עשה בארץ? קטף תפוזים...

מר דרורי, לידיעתך, רמת ההשכלה בקרב הקהילה היהודית בעיראק עלתה בכמה מונים על רמת ההשכלה של אלו שהגיעו מפולין. לא מכובד לבנות תזה תוך כדי פגיעה באנשים משכילים ומוכשרים שפשוט לא היו מקושרים. 

בברכה, 

יעקב פדהצור 

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [40]

אוזן קשבת

אִי-אֶפְשָׁר לוֹמַר

שֶׁאֵין בְּיָמֵינוּ

אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לַזּוּלַת.

בִּבְּסִיס מוֹדִיעִין סוֹדִי,

אֵי-שָׁם בָּעוֹלָם

מִישֶׁהוּ זוֹקֵף אַנְטֶנוֹת רְגִישׁוֹת,

כּוֹרֶה אֹזֶן סַקְרָנִית

לִקְּלֹט כָּל רַחַשׁ קַל

מִקְּצֵה עוֹלָם וְעַד קָצֵהוּ.

מַאֲזִין בִּשְׁקִיקָה,

אוֹרֵב לִלְּכֹּד שִׂיחַת-חֻלִּין

בַּטֶּלֶפוֹן

בֵּינִי לְבֵינֵךְ.

הוּא יָכוֹל לִשְּׁמֹעַ

קוֹלֵךְ-פַּעֲמוֹנִים

מְסַפֵּר שֶׁקָנִית לָךְ חֻלְצָה מַגְנִיבָה

מְ-שַׁ-גַּ-עַ-ת!

וַחֲזִיַּת  Push-up

מַזְקִירָה…

חֲבָל עָל הַזּמָן!

 וְשֶׁנִפָּגֵשׁ בַּשָׁעָה הַקְּבוּעָה,

 בְּקִנֵנוּ הֶחָם,

 הַחֲשָׁאִי,

 בְּסִיסֵנוּ הַסּוֹדִי

 בִּצְפוֹן הָעִיר,

 כָּרָגִיל.

וַאֲנִי – מַה אֹמַר

וּמַה אַגִּיד?

עוֹד יֵשׁ לִי הַרְבֵּה

לוֹמַר לָךְ.

אֲבָל מוּטָב בָּעֵת הַזֹאת

לָדֹם.

מֵחֲשַׁשׁ אֹזֶן זָרָה/קָרָה,

אֹזֶן רָעָה

מְצוֹתֶתֶת-קַשּׁוּבָה.

לָכֵן אֶלְחַשׁ לָךְ חֶרֶשׁ

מִפֶּה לָאֹזֶן,

מִפֶּה לְפֶה

דִּבְרֵי אַהֲבָה.  

מתוך ספרי "צבעי פרפר", 2006

שפה זרה

לכ'

מנהל NSA

סוכנות ההאזנה הלאומית [בינלאומית]

חטיבת המזרח התיכון

אגף ישראל [האזנה לידידים]

א.נ.

במסגרת האזנות השיגרה לאישים בישראל ידידתנו, עלינו על שיחה בין מנהיגי מפלגת ש"ס, אריה דרעי [היו"ר הנוכחי], לבין עמיתו אלי ישי [היו"ר הקודם, המודח], אבל לצערנו לא הצלחנו לפענח ולדעת על מה שוחחו ביניהם השניים. הם דיברו בשפה זרה, לא מוכרת לנו. התברר שדיברו – ביידיש...

בכבוד רב

קצין תיקשוב עברית

* * *

אודי מנור

רצח קנדי

ממש השבוע, ב-4 בחודש, ראה עוד ספר על רצח קנדי. 'עוד ספר' – כי כבר נכתבו כמה אלפים ובעוד שבועיים ימלאו 50 שנה לרצח הפוליטי החשוב ביותר במאה ה-20. הספר עליו אכתוב משהו להלן, נכתב על ידי רוג'ר סטון, וכותרתו בתרגום חופשי: "האיש שרצח את קנדי – ה'קייס' נגד לינדון ג'ונסון". כן, אין זו טעות. לטענתו של סטון ,מי שעמד מאחורי הקשר ('קונספירציה' בלע"ז) לרצוח את הנשיא קנדי היה סגן הנשיא לינדון ג'ונסון.

מתי הספקתי לקרוא ספר באנגלית שראה אור רק לפני כמה ימים? לא הספקתי. כל מה שאכתוב להלן מבוסס על ראיון שנתן רוג'ר סטון לפרשן הפוליטי הידוע דיק מוריס. מדובר בראיון קצר יחסית, 20 דקות ברוטו, לא יותר מ-16 נטו, ובהן נותן מוריס לסטון 'לזרום' עם עיקרי הטיעונים שלו, שבמידה רבה ממשיכים טיעונים שהפכו בדור האחרון למוסכמים למדי. לפחות בארה"ב, ולפחות אצל אנשים שמבינים שבפוליטיקה יש בעיקר פוליטיקה, כלומר שהואיל ופוליטיקאים בכלל – נשיאי מעצמות מרכזיות בפרט – עסוקים בלעצב את המציאות על פי שיטתם ודרכם והבנתם, הרי שפוליטיקאים אחרים המעוניינים במציאות אחרת, יעשו הרבה על מנת להפריע להם. בדרך כלל – כך בדמוקרטיה בכל אופן – 'ההפרעה' תתבצע באמצעים המשפטיים, החברתיים והפוליטיים הרגילים. אבל מסתבר שמדי פעם – ובארה"ב בכל אופן זה קרה שלוש פעמים (לינקולן, מקינלי, קנדי) – מי שרוצה לעצור את המהלכים הדרמטיים שהנשיא המסויים מוביל, מבין שאין לו ברירה אלא להרוג אותו.

אבל זה בארה"ב. כלומר בארה"ב אנשים מבינים שפוליטיקה עוסקת בפוליטיקה, ולא בפולקלור, דימויים, מאבקי כוח לשמם ושאר ירקות. ועד שספרו של סטון יתורגם (והוא לא יתורגם) לעברית; ועד שעוד ועוד סטודנטים ומומחים אחרים להיסטוריה יקראו בו (ורובם לא יקראו בו), כל שנותר לי הוא לעשות שירות קטן לקהל הזעיר של אלו שמוכנים למדוד את הפוליטיקה במונחים של פוליטיקה, ולספר על מה ששמעתי בראיון. את השורה התחתונה כבר כתבתי, היא מופיעה בכותרת המישנה של ספרו של סטון, והנה אני שב וכותב אותה שוב, ל(אי)נוחות הקוראים: מי שעמד מאחורי רצח הנשיא קנדי היה סגן הנשיא לינדון ג'ונסון.

במהלך הראיון חוזרים מוריס וסטון על מה שמוסכם על רוב החוקרים והעוסקים בנושא. בשלב ראשון, כלומר מיידית לאחר הרצח, ליתר דיוק שנה אחריו, ראה אור 'דו"ח וורן' – דו"ח ועדת החקירה הרשמית שהקים הנשיא ג'ונסון שבוע לאחר הרצח – ובו המסקנה שהפכה למוסכמה לכמה שנים: קנדי נרצח על ידי לי אוסוולד, מטורף בעל רקע קומוניסטי, באמצעות רובה שהזמין בדואר, רובה שירה שלוש יריות ממחסן בעל כמה קומות, ממנו יכול היה אוסוולד הצלף איש המארינס לשעבר, לתצפת על שיירת המכוניות של קנדי.

בשלב השני שהחל למעשה מהרגע הראשון מצד אנשים שלא קנו את האפשרות האלגנטית כל כך: מטורף מונע ממניעים אידיאולוגיים וכן הלאה. הבולט בהם היה התובע המחוזי בניו אורלינס, ג'ים גריסון שהחל חקירה בכיוון הנכון ב-1967. גם הנשיא פורד הקים ועדה ב-1975, אך היתה זו 'הועדה של בית הנבחרים לחקירת רציחות', שקבעה ב-1979 חד משמעית שלי אוסוולד לא פעל לבד, שכן ללא כל צל של ספק (כך קבעו חברי הועדה) אל עבר מכוניתו של הנשיא נורו יריות מ"תלולית הדשא" המפורסמת. לרצח בו שותפים לפחות שני שותפים – ובלבד שהאחד לא עסוק בלהזיז זבובים מפניו של חברו העסוק לכוון רובה פרימיטיבי אל עבר מטרה הנעה במכונית נוסעת – קוראים בעברית 'קשר' ובלע"ז: קונספירציה.

במלים אחרות, מאז קביעת 'תת הועדה של בית הנבחרים לענייני רציחות' מה שקבעה ב-1979, האגדות על 'המטורף הבודד' הפכו לבדיחה. לא שלא נמצאו ליצנים שהמשיכו להגן על הבדיחה, אבל כולנו יודעים שבארה"ב פועלת גם אגודה להפצת הידע לפיו הארץ שטוחה. 'התיקון הראשון' לחוקה מבטיח חופש מצפון ובמסגרתו ניתן להעלות כל טענה. האנשים הרציניים בכל אופן, המנסים לבסס דיעה על ידיעה, הבינו אחרי 1979 שרצח קנדי הוא תוצר של קונספירציה.

כאן מתחיל השלב השלישי של המאמצים לבסס תמונה היסטורית ברורה לגבי מבצעי הרצח ומניעיהם. השלב השלישי שם את המוקד על המאפיה. התיזה הרווחת היתה שהיה זה אבא של קנדי שהביא לנצחונו באמצעות הבטחות למאפיה שקנדי הנשיא ימנע מאחיו בובי, שנהיה התובע הכללי, להמשיך ולרדוף אחריהם אם יתמכו בבנו. בין אם היתה הבטחה כזו או לא, היא לא מומשה. ממשל קנדי המשיך לרדוף אחר המאפיה והיא בתמורה רצחה את הנשיא. בין לבין היו תוספות לתיזות של השלב השלישי, שליד המאפיה שמו גורמים אחרים שכעסו על הנשיא קנדי, כמו למשל גורמים ב-CIA שלא סלחו לו על כך שהוא לא שלח את כל הצבא האמריקני להציל את כשלונם ב'מפרץ החזירים'. גורם אחר קשור לסיפור הזה היו הגולים הקובניים, שברור היה להם שעל ארה"ב לפלוש לקובה ולהחזיר עטרתם ליושנה. כך או כך, קונספירציה, סליחה, קשר בין גורמים שונים לרצוח את הנשיא.

בשלב הרביעי עלו קומה, והתחילו לדבר על לינדון ג'ונסון כעל המרוויח הגדול של רצח קנדי. ככל שהתקדם קנדי ועשה לו שם של מנהיג דגול שסיכוייו להבחר שנית ב-1964 נראו טובים מרגע לרגע, הלכה השוקת של ג'ונסון ונשברה. לא רק שקנדי התכוון להחליפו בבחירות המתקרבות ב-1964 בסגן נשיא אחר, אלא שבובי קנדי, התובע הכללי הבלתי נלאה, ערך כנגדו חקירות שמיצוין קרוב לוודאי שהיה שם את ג'ונסון מאחורי סורג ובריח. שעל כך אמרו חז"ל: 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.'

במילים אחרות, וכמיטב סרטי וספרי הבלשות והפשע, לג'ונסון היה מניע חזק מאוד להיפטר מהקנדים. האלמנט הנחוץ השני גם הוא ניתן לו בשפע: החלטתו של קנדי לפתוח למעשה את הקמפיין שלו לבחירות לנשיאות בנובמבר 1964, דווקא בטקסס העויינת שנה קודם לכן. וקנדי כמו קנדי: לא ברכב סגור ומוגן, אלא ברכב פתוח עם החזה מתוח, כדי שהטקסנים (והטקסניות) יראו ויריעו. מניע – צ'ק. הזדמנות – צ'ק. כלי נשק. כלי נשק בטקסס? בערך כמו שלג בקילימינג'רו ובתי קפה בפאריז. מה נותר? חוק וסדר. כאן אנו עוברים סוף סוף לספרו של סטון.

על השלב החמישי אחראי כרגע רוג'ר סטון. על פי הראיון האמור עם דיק מוריס הלך סטון בעיקבות התיזה הפוליטית על רווחיו הצפויים של ג'ונסון מרצח קנדי, שעמדו בניגוד מוחלט להפסדיו לנוכח ניצחונו הצפוי של קנדי, והוסיף לתיזה את המימד הראייתי ('פורנזי' – זיהוי פלילי). הטענה המרכזית בראיון בכל אופן היתה, שבאותו הזמן רצח הוגדר במדינת טקסס כפשע מדינתי ולא כפשע פדרלי. במילים אחרות, מי שאמור היה לחקור את האירוע היו הטקסנים. ג'ונסון היה איש טקסס. הוא ואנשיו שלטו בכל זרועות אכיפת החוק (שממילא במדינות הדרום באותה תקופה היה בגדר המלצה בלבד). הבית ממנו נורו לכאורה היריות היה בבעלות אחד מתומכיו. כל מילה נוספת מיותרת.

בראיון מתייחסים מוריס וסטון לשאלה המובנת מאליה: כיצד יתכן שהשופט העליון ארל וורן חתם על דו"ח כל כך חסר שחר? תשובתם היא שוורן ככל הנראה רצה למנוע מהומות בארה"ב, אם ייודע שמי שעמד מאחורי רצח הנשיא היו לא פחות ולא יותר גורמים בכירים בממשל (סגן הנשיא, גורמים ב-CIA, גורמים ב-FBI, ורשויות אכיפת חוק בטקסס). במילים אחרות, על מנת למנוע "מהפכה" כלשונם, הוא העדיף להסכין עם 'הפיכה' (coup de etat כלשונם).

את המצע למסקנות ועדת וורן נתן תוך שבועות ספורים אדגר הובר, ראש ה-FBI, שגם הוא פעל בקונפליקט מתמיד עם האחים קנדי, זאת באמצעות דו"ח שהכין בחופזה. בדיקת רשימת העדים שהוזמנו להופיע בפני 'ועדת וורן' עולה בקנה אחד עם טענתם של היסטוריונים שאמרו מאוחר יותר על דו"ח ועדת החקירה שמדובר במופת של "טיוח". ואמנם, כולנו יודעים שאת האמת אפשר להסתיר על ידי שתיקה, אך אפשר להסתירה טוב יותר באמצעות הר של עובדות בלתי רלבנטיות.

עוד כמה פרטים מעניינים עולים בראיון הרדיו המדובר. ג'קי קנדי פנתה אל המודיעין הצרפתי בבקשה שיחקור את הרצח עצמאית. מסקנת הצרפתים היתה: לינדון ג'ונסון עמד מאחורי הרצח. גם ה-KGB ניהל חקירה עצמאית, אך מסיבות אחרות לחלוטין (החשש שברה"מ תואשם כעומדת מאחורי הרצח, טענה סבירה באווירה של 'מלחמה קרה' ועל רקע העבר ה'קומוניסטי' של אוסוולד). מסקנת חקירת ה-KGB היתה: לינדון ג'ונסון עמד מאחורי הרצח.

מפתיע? מקומם? מעורר שאלות היסטוריוסופיות? ייתכן. אבל מי שמרגיל עצמו לחשוב על פוליטיקה (הכוללת למרבה הצער רציחות פוליטיות) במונחים של פוליטיקה, על כרחו ימצא את טיעוניו של רוג'ר סטון סבירים, אם לא למעלה מזה.

אהוד: איך לא ידענו? הלא באותה אווירה של קונספירציה שמעון פרס עמד מאחורי הרצח של רבין. עובדה, החרא הקטן עם האקדח שעל פניו פרס עבר, לא פגע בו – כי הם היו מתואמים!

* * *

תקוה וינשטוק

החי, הצומח והדומם

החי: אירועים בספארי

מעת לעת שולחת שגית הורוביץ, דוברת הספארי של תל אביב, הודעות על המתרחש בגן החיות. על בעלי חיים חדשים ועל ותיקים ששבקו חיים לכל חי, על אהבות ושנאות ועל המטפלים המחפשים בלי הרף פתרונות לבעיות. אף שהבוליטינים מופיעים פה ושם  בעיתונות  היומית נחזור עליהם כאן לטובת קוראי "המכתב העיתי".

לא מכבר הגיע לספארי בחור חדש – מנדריל, הקוף הססגוני ביותר בעולם: ישבנו סגול, פניו תכולים עם פס אדום לאורך האף ופרוותו צהבהבה ירקרקת. המנדריל, מסאי שמו, הגיע מגן החיות ברומא, שם היה בנה של הנקבה השלטת – מעמד נכבד בהיררכיה הקופית.

בספארי היתה בשעתה קבוצה גדולה של  מנדרילים אך היא הזדקנה, והזכר העיקרי, סכירוזה, הלך לעולמו. לאחרונה הוחלט לבנות למנדרילים חצר חדשה ולהביא קופים כאלה מגן החיות התנ"כי. הגיעו ארבע נקבות וזכר צעיר. כשנסו לחבר בהדרגה את מסאי לנקבות התברר שהחתיך הזה, הזכר הבוגר היחיד בלהקה, מפחד פחד מות מהנקבות וקופץ על הגדרות כדי להימלט מהן.

אחרי כמה ניסיונות כושלים החליטו המטפלים לחלק את החצר בגדר גבוהה מרושתת המאפשרת לזכר ולנקבות לצפות זה על זה. חלפו ימים מספר וכולם החלו להסתגל. הגדר הוצאה ונערך חיבור הדרגתי בין שני הצדדים. ביטחונו העצמי של מסאי חזר אליו ובספארי כבר מצפים לגור ססגוני.

הבבון הקטן

מזל טוב! בן נולד לבבונים סיגל וספירו.

מזל בעייתי. הבבון השליט, סטינג, משוכנע שהוא-הוא אבי התינוק ולא ספירו.. סטינג רובץ ליד סיגל ומגונן עליה ועל "בנו".

סטינג אינו מודע לטרגדיה שלו. לפני מיספר שנים הוחלט בספארי לווסת את אוכלסיית הבבונים שהתרבתה מדי. סטינג עוקר ואינו מסוגל יותר להביא צאצאים לעולם.

ספירו הצליח להזדווג עם סיגל מאחורי עיניו הבוחנות של השליט, והביא עם סיגל את בנם השני. אך הוא נאלץ להסתיר את אבהותו. גם סיגל, נקבה במעמד ביניים השייכת להרמון של השליט אך אינה מהנקבות הבכירות, יודעת שעליה לשמור היטב על הגור לבל ייחטף. הנקבות החזקות רוצות אף הן גור אבל הדבר אינו עולה בידן, הן משום שסטינג מעוקר והן משום גילן הגבוה.

בית החולים לחיות בר

בספארי נחנך שלב הבנייה השני של בית החולים לחיות בר ובו אודיטוריום המאפשר צפייה במתרחש בחדרי הטיפולים והניתוח. נבנו גם חדרי אישפוז משוכללים. הטכס נערך במעמד עמיר פרץ, השר להגנת הסביבה, ובסיומו הושבו לטבע שלושה בזים שאושפזו בבית החולים והבריאו.

בית החולים משמש גם מרכז שיקומי, יחיד מסוגו בארץ. הוא פועל כל שעות היממה ומדי שנה מגיעים אליו כ-2,200 בעלי חיים – גורים וגוזלים, עופות נודדים ואף יונקים שנמצאו בטבע כשהם סובלים מהרעלות, פגיעות, התחשמלות, דריסות וכולי. לכולם מעניק בית החולים טיפול וטרינרי מתאים במטרה לשקמם ולהחזירם לטבע.

הגיעה לכאן צבייה ארץ-ישראלית שנדרסה ליד רמת הנדיב. היא היתה בהכרה חלקית וסבלה מדימומים בראש ובבטן. בצילום רנטגן התברר שהצבייה בהריון מתקדם וכי לעובר שלום. הצוות העריך שתמליט בשבועות הקרובים. אחרי יממה קשה החלה הצבייה להגיב לסביבה. במקביל לטיפול האינטנסיבי טופלה גם  הקרן שלה שנשברה, ובהליך חירורגי נקבעה במקומה. הצבייה הועברה לקבוצת צבאים המאושפזת במקום, החלה לאכול ונרגעה.

צוות בית החולים נערך להשיבה לטבע. רמת הנדיב תרמה מכשיר ג.פי. אס שנקשר לקולר של הצבייה ומאפשר לעקוב אחרי תנועותיה וגידול העופר שלה. בארגז שבו הגיעה לבית החולים הועברה הצבייה לשדה ליד רמת הנדיב שם נפגעה. הארגז נפתח במעמד חגיגי והצבייה זינקה החוצה, העיפה מבט בסביבה המוכרת וקדימה,לחופש!

הצומח: צמח  חדש חשוון: כשות השדות

לפי המאמר של ד"ר שרה'לה אורן והיועץ הלשוני אוריה אורן

כשות השדות הוא צמח טפיל ממשפחת החבלבלים, משפחה המונה כ-170 מינים, כולם טפילים מוחלטים. 13 מינים מצויים בארץ (בהם חבלבל השדה שהיה צמח החודש בגיליון קודם). כשות השדות הוא המין הנפוץ ביותר.

הצמח נובט מזרע ומתחיל בחיים עצמאים אולם כעבור זמן קצר הוא מתקשר לצמח פונדקאי ומאבד את יכולת ההזנה העצמית. הכשות נשכבת על צמח אחר, לה עצמה אין שורשים וצבעה אינו ירוק. היא מצמיחה נימים, גבעולים דקים ארוכים ובהירים הנכרכים על הפונדקאי ושולחים מצוצים המוצצים ממנו מזון ומים. הכשות נטפלת למינים רבים של צמחים, מתפשטת במהירות ובאמצעות ייחורים שיוצרים הגבעולים והנימים מדלגת מצמח לצמח תוך ניצול די מחפיר של הפונדקאי.

מזיק השדות הזה נהנה מפריחה ארוכה. ממאי עד דצמבר הוא מוציא פרחים קטנים לבנים. בפרי ארבעה זרעים כדוריים וכמה אלפי כדורים כאלה מצויים בצמח אחד. הזרעים נובטים בטמפרטורות שונות, מ-15 עד 35 מעלות, דבר המאפשר נביטה ארוכה. הקליפה הנוקשה מקנה לזרעים חיים ארוכים. עקב כל התכונות הללו, מאבקם של החקלאים בכשות קשה וממושך מאוד. בעצם אי אפשר לעקור את הכשות מהשורש כי הרי אין לה שורשים.

הבוטנאי אפרים הראובני כתב בשעתו בירחון "השדה" על תכונות הכשות והמלחמה בה וקרא לייסד תחנת זרעים "בטוחה" שבה ישיגו חקלאים זרעים נקיים מכשות. לדעתו שמה של הכשות בא לה מהנימים הנראים כשערות. בערבית נקראת הכשות "שער אל עוחלה", שער השטן.

חכמינו הירבו לעסוק בכשות. צבעה הבהיר שימש דוגמא לכשרות של... ריאה למאכל. (בתרגום מארמית): "ריאה הדומה לצבע הכשות (כישותה)  הבהיר – כשרה."

רש"י קורא לכשות בטעות  "הומלון" ומתכוון למעשה לכשות אחרת שהאקדמיה מכנה עתה  "כשותנית מצויה" המשמשת לייצור הבירה – היא מעניקה לבירה את הארומה והמרירות ומסייעת לייצוב הקצף. ההומלון, ממשפחת הקנבייס, הוא צמח מטפס כמו הכשות אך אינו טפיל ואינו מזיק לחקלאות.

   במסכת עירובין בתלמוד הבבלי מסופר שרבי זירא (נולד במאה השלישית בבבל ועלה לארץ. דור שלישי לאמוראים) "הלך וישב בפתח בית המדרש של רבי יהודה בר אמי ואמר לעצמו שכשיצאו הרבנים יקום לכבודם ואז יקבל שכר (דברי תורה). יצא תלמיד צעיר... שאל אותה רבי זירא: מה לימד אותך רבך? ענה התלמיד 'על כשות מברכים 'בורא פרי האדמה' ועל חזז (חזזית, פטריה המשולבת באצה): 'שהכל נהיה כדברו.' אמר לו רבי זירא: אפכא מסתברא, הפוך על הפוך – דוקא החזזית מתרבה מהקרקע ואלו הכשות מהאוויר" (תרגום חופשי מארמית).

רבי זירא חשב כפי שחשבו בני דורו – כי הכשות מתרבה מהאוויר. עד למאה ה-17 רווחה האמונה בבריאה ספונטנית: יצורים יכולים להיווצר יש מאין. ב-1668 הוכיח רופא איטלקי בשם רדי – בניסוי פשוט של צנצנת אטומה – שבריאה ספונטנית אינה קיימת. ואכן בהמשך קבעו חכמים כי ההלכה כדברי התלמיד והכשות אינה גדלה מהאוויר.

בדיון בצמח הפונדקאי היזמאי (צמח הינבוט) הסבירו החכמים שאם הבסיס שעליו גדלה הכשות נקטל, גם הכשות מתה. היינו שהכשות קשורה בעקיפין לאדמה דרך הפונדקאי שלה.     יש להניח שהתואר "פונדקאית" של ימינו לאשה היולדת מביצית לא שלה עבור הורים אחרים נלקח מעולם הצומח.

הדומם: המיבנה מדבר

מבנה של בית שייך כמובן לעולם הדומם, אך החברה העירונית "עזרה ובצרון", המשקמת בניינים בתל אביב, נוהגת לתת כביכול פה למבנים ששקמה.

 כך "אומר" בנין לעסקים ולמגורים ששופץ באבן גבירול 22: "החלטתי לחשוב על קריירה של דוגמן בתים..."                

ומשהו על כלבים ואנשים: קראנו על שער של חצר בבית ברחוב מלצ'ט בתל אביב: "אנשים, כלבים, עוברי אורח, חצר זו אינה משמשת כמחראה, מזבלה או מקום להתפנות. אנא כבדו את הבית ואת הגרים כאן. נבקש לא להשליך אשפה לחצר או להשאיר בקבוקים על המעקה. נא לסגור את השער. יום טוב לכולם."

ואפשר גם אחרת: על שער של בית עם גינה ברחוב ז'בוטינסקי 8: "היי כלב, למרות ששער הכניסה שלנו הוא הפינה החביבה עליך ועל חבריך בשכונה להטיל שתן, בבקשה הימנע מכך כי זה מעציב אותנו. תודה. השכנים שלך."

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

יַלְדִּי

נִשְׁמָתִי לֹא נוֹגַעַת

בִּנְשִׁימָתָם,

גַּם אִם חָלְפוּ עֶשְׂרִים

שָׁנָה,

הֵם עוֹד מְדַבְּרִים

עַל פְּצָעִים,

הַזְּמַן מְזֻעְזָע

מֵהִתְיַחֲסוּתָם,

בְּהִתְבַּטְּאֻיּוֹת שֶׁלִּי

אֲנִי מְגַלֶּה מֹרֶךְ לֵב,

מִלּוֹתַי הֶחְלִידוּ.

הַדְּבָרִים כָּל כָּךְ

עַתִּיקִים,

הֵם מִתְחַמְּקִים,

מְדַקְלְמִים אֶת הַמַּנְטְרָה

שֶׁל אִמָּם

הַשַּׂחְקָנִית בָּאוֹפֶּרָה

הָרָאשִׁית.

שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רַק

מוֹרֶשֶׁת דָּם.

הַבֵּן חַי עַל חֶשְׁבּוֹנִי

לוֹעֵג עַד לִנְקֻדַּת-סֵבֶל,

אֲנִי נִבְעָת,

מִן הַדְּחִיָּה,

מִן הַפֶּצַע שֶׁלֹּא נִגְלַד.

מִתְּבוּנָתָם הַדְּלוּחָה.

בְּאָבְדָנִי לֹא יִרְעַד

מֵיתָר,

מְנַסֶּה לִבְלֹם פִּיּוֹת

מְבַקְּרַי

וּבוֹרֵחַ לְעִיר מְרֻחֶקֶת,

ת"ק פָּרְסָה  מִן  הַדְּוַי.

הֵם בְּלַהַט נוֹשְׂאִים

אֵיבָתָם...

אֲנִי כִּבְקוֹצִים מְנַסֶּה

לְהֵאָחֵז בְּלִבָּם.

אהוד בן עזר

במלאת 40 שנה למותו

ערב עם דוד בן גוריון, 1966

[בעקבות פרק מתוך היומן. הפרק הזה לא נכלל בספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות]

ירושלים. 25 באוגוסט 1966. ט' באלול תשכ"ו. ערב עם דוד בן גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו ויצלצל אליי כאשר יסיימן.

הראיון התפרסם ב"מאזניים" בנובמבר 1966 תחת הכותרת "באין חזון ייפרע עם", וקטעים אחדים ממנו משולבים כאן.

שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות, ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.

אותה שנה, 1966, פירסמתי בירחון "מאזניים" סדרת ראיונות תחת הכותרת "מחיר הציונות" עם שלמה אבינרי, דוד בן-גוריון, שמואל הוגו ברגמן, ישעיהו ליבוביץ ונתן רוטנשטרייך. לימים עודכנו הראיונות הראשונים ונוספו עליהם ראיונות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי.

הראיונות נדפסו רובם בספרי Unease in Zion שיצא לאור בהוצאת קוואדראנגל של הניו-יורק טיימס בשנת 1974, עם הקדמה מאת רוברט (אורי) אלטר. המקור העברי, במיבחר שונה רק במקצת, פורסם בספרי "אין שאננים בציון", בספריית "אפקים" של הוצאת "עם עובד" בשנת 1986, ובו מבואי "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה", שנכתב במיוחד למהדורה העברית ומובא בו מכתב בעל חזות היסטורית חשובה שכתב לי גרשם שלום בפברואר 1976.

תולדות משפחתנו, משפחת ראב בן עזר, כל מה ששמעתי מאבא [בנימין] וקראתי על אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות – שימשו לי חומר-רקע מצויין, וכל עניין שהזכיר בן-גוריון או ששכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה. הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.

כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמאליזאציה, פרי הציונות. ההשפעה של שנאת הערבים אלינו על עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכדומה – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסידרה שלי "מחיר הציונות", התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות. לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.

שאלתי אותו מהי עמדתו לגבי הכנעניות. לאחר דבריו על כך ש"העבר הרחוק יותר קרוב לנו מהעבר של אלפיים השנים האחרונות," וכי "יש קפיצה בהיסטוריה: אברהם אבינו, בנו ונכדו, משה ואהרון, דוד המלך וצאצאיו, נביאי ישראל וכל מה שקרה להם ומה שאמרו – יותר קרובים לנו ממה שאמרו רב אשי ואלפסי והרמב"ם והאר"י ויוסף קארו. אנחנו יושבים במולדת וכל חפירה בבית-שערים ובחצור מגבירה הזיקה למולדת ולעברנו במולדת," וכן – לאחר שהגדיר את עצמו שאינו ציוני, ולכן יש הרואים בעמדתו עמדה "כנענית" מובהקת.

על כך אמר בביטול שאינו מבין מהי הכנעניות, והכחיש כל שייכות שלו אליה. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ. לדבריו לא קם בישראל עם עברי חדש, אבל קם, או יותר נכון, הולך וקם עם עברי מחודש, השואף ומחוייב למזג את הערכים העליונים, היהודיים והכלל-אנושיים, כי אין להפריד ביניהם בישראל, הערכים של נביאי ישראל יחד עם הגילויים החדשים והמתחדשים משנה לשנה של המדע והטכנולוגיה בימינו ובימים שיבואו.

לדבריו, עלייתו לארץ שינתה את כל תפיסתו בקשר לציונות, לסוציאליזם, ולבעיות בינלאומיות. כי פה הבין שכל מה שחשב שזו ציונות – היה הבל-הבלים ומילים שדופות. וכל מה שחשב כסוציאליזם היה פראזה עלובה. והפיתרונות הקלים שרווחו בציונות בקשר ליחסים שלנו עם הערבים, באו מחוסר הבנה ומאי הכרת המציאות, ומתוך "טראסק" ופטפוט.

על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב.

כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד ממש לידו, בסג'רה. כך את הבעייה הערבית הבין לא מן הספרים, אלא מהחיים. כשעבד כפועל שכיר בסג'רה בשנות 1909-1907 ראה בפעם הראשונה את חריפותה וסכנותיה של "הבעייה הערבית". זה היה בשנת 1909, בפסח. באו שני אורחים לסדר. בדרך תקפו אותם ערבים. לאחד היהודים היה בראונינג. הוא התגונן. בן-גוריון וחבריו יצאו למקום וראו כתמי-דם. ידעו שזה עניין חמור. הערבים סיפרו, שערבי אחד ירה בטעות בעצמו ולקחו אותו לבית-חולים בנצרת. כאשר מת הערבי סיפרו, שהיהודים רצחו אותו.

בן-גוריון וחבריו ידעו, שאחד מהם ייפול. הם נזהרו. לא התרחקו מסג'רה. הלכו יחד. בשביעי של פסח – לא אחד נפל, שניים נפלו. השומר ישראל קורנגולד מצא ארבעה ערבים בבית-הקברות של סג'רה. היה איתו יליד-צפת אחד. בא בריצה לסג'רה ואמר: "רצחו את ישראל!"

הם ידעו: הערבים נקמו, לא ידעו שלא יסתפקו בנקמתם. בערב התחיל לצלצל הפעמון בסג'רה שלמעלה, ומסג'רה שלמטה, מבתי האיכרים, התחילו לרוץ למעלה. איכר צעיר אחד, שמעון מלמד, רץ בלי הרובה שלו. אשתו רדפה אחריו: "קח את הרובה, שמעון!" – יותר לא ראתה אותו בחיים.

כשבאו למעלה ראו ערבים רודפים אחרי יהודים. שמעון מלמד, שפירא ובן-גוריון רצו לקראתם. צעקו להם: "בואו בחזרה! כל הכפר סג'רה (הכפר הערבי) יצא לקראתכם!"

הם התחילו לחזור. בצעדים הראשונים זעק שמעון: "אוההוהו!" קיבל כדור יש בלב. ואז, "הבנתי מה זאת שנאת הערבים אלינו וכמה היא קשה."

בהבעת התנגדות פוליטית ערבית נתקל מאוחר יותר, באביב 1915, זה קרה כבר לאחר שתורכיה הצטרפה למלחמה כבעלת-בריתה של גרמניה. לפני המלחמה למדו בן-גוריון ויצחק בן-צבי בתור סטודנטים למשפטים באוניברסיטה התורכית בקושטא, ושם היו לבן-גוריון חברים וידידים מקרב הסטודנטים התורכיים והערביים, אבל לדבריו מעולם לא דיברו על עניינים יהודיים. היה לו חבר ערבי מצויין, יחיא אפנדי, מירושלים. היו ידידים – בלי פוליטיקה.

הסטודנטים יחיא אפנדי, בן-גוריון ובן-צבי חזרו לארץ בראשית אוגוסט 1914, בימי החופש מהלימודים, ובדרך לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. הגיע אז לסוריה ולארץ-ישראל ג'מאל פחה, הממונה על הפיקוד הדרומי של הקיסרות העותומאנית. הוא החל בדיכוי התנועה הלאומית הערבית, ובביירות תלה כמה מנהיגים ערבים. בארץ-ישראל הסתער על התנועה הציונית, וכשנמצאו שמותיהם של בן-צבי ובן-גוריון בין צירי הקונגרס הציוני, הם נחקרו על-ידי אחד הקצינים התורכים, וג'מאל פחה הוציא פקודה לגרש אותם מהקיסרות העות'מאנית.

הם נאסרו בירושלים עד הגירוש, אולם מכיוון שהיו סטודנטים באוניברסיטה תורכית, התהלכו איתם בנעימות, ובשעות-היום הירשו להם להתהלך במגרש הסאראייה, אלה בנייני הממשלה, שכללו גם את בית-הסוהר. בימים היו מתהלכים חופשיים בחצר הסאראייה, ובלילות היו סוגרים אותם.

יום אחד הולך בן-גוריון בסאראייה והנה הוא רואה את ידידו יחיא אפנדי.

 "מה אתה עושה פה?" הוא שואל אותו.

 "יש לי עניינים עם הממשלה," יחיא אפנדי משיב. "ומה אתה עושה פה?" – הוא שואל.

 "יש לממשלה עניינים איתי," – משיב בן-גוריון ומספר לו, כי הם אסירים, ומדוע, וכי יש פקודה מג'מאל פחה לגרש את שניהם, את בן-צבי ואותו, מהממלכה התורכית – "על מנת שלא נשוב לעולם ועד."

ואז הערבי ענה לו: "כידידך – אני מצטער על כך. כערבי – אני שמח שמגרשים אותך."

 "ואני יודע ששני הדברים היו כנים," אומר בן-גוריון, "אנחנו דיברנו תורכית, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי תשובה כנה של אינטלקטואל ערבי. זה נחרת לי בלב, חזק-חזק."

לאחר שחזר ארצה מארה"ב, לשם הגיע בימי מלחמת העולם הראשונה, בתור גולה מארץ-ישראל, חיפש בן-גוריון את יחיא אפנדי. חיפש אותו בכל כפר, בכל שכונה בירושלים. סרק כל רחוב, שאל הרבה ערבים. ולא מצא אותו.

בן-גוריון סיפר מזיכרונותיו האישיים ואני, הצעיר ממנו בהרבה, השלמתי ממה ששמעתי במשפחה. הוא כאילו לא חש בפער הגילים בינינו והיה נידמה לו שהוא מדבר בה-בעת גם עם סבי יהודה ראב, שאותו הכיר כשעבד כפועל במושבה בתקופת העלייה השנייה, או שהוא ואני שני פועלים צעירים היושבים בהפסקת-צהריים בגומה בפרדס של סבא ומדברים על זקני האיכרים. לא פעם קורה לנו, בני העלייה הראשונה, שמתייחסים אלינו לא כאל פרטים אלא כמייצגים את ההווייה ההיסטורית העל-זמנית של המושבה.

באותן שנים היה בן-גוריון עסוק בכתיבת ספרו על העליות הראשונות. הדחף לעליית משפחותינו, וייסוד המושבה העברית הראשונה ב-1878, עניינו מאוד את בן-גוריון כי בהם ראה את ההתחלה לכל המפעל הציוני. שוב ושוב שאל:

 "אולי אתה יכול להסביר לי מה השפיע על יהושע שטמפפר הצעיר לעלות ברגל לארץ-ישראל בשנת 1869. זה חשוב לי מאוד לדעת כי זאת היתה ההתחלה. מכאן, מייסודה של פתח-תקווה, התחיל הכול."

לצערי לא היתה בידי תשובה הולמת לשאלתו. לימים חקרתי את הנושא וכתבתי עליו באחרית-דבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", ספר זכרונותיו של סבי יהודה ראב בן עזר, שהיה בן-דודו של יהושע שטמפפר (הספריה הציונית, 1988). הלכתי גם בעקבות חוקרה המובהק של יהדות הונגריה, י"צ זהבי, בספרו "מהחתם סופר ועד הרצל" (1966). מתברר שהשנים 1869-1867 היו שנות התעוררות לאומית בהונגריה ונתכונן בה פרלמנט הונגרי במסגרת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. ב-1869 ביקר הקיסר פראנץ יוסף בארץ-ישראל [כמובן שלא הלך אליה ברגל...] ומיפו נסע לנאום בטקס פתיחתה של תעלת סואץ. ב-1867 קיבלו יהודי הונגריה שיוויון זכויות וניצבו על פרשת דרכים: מכאן הדרך הריפורמית (הניאולוגית), שממנה רק כפסע להתבוללות ולהזדהות תרבותית ולאומית גמורה עם המולדת והשפה ההונגרית – ומכאן הקהילות האורתודוכסיות שהסתגרו עוד יותר בחרדיותן ושללו כל דרך של התבוללות ולאומיות מודרנית.

שטמפפר ובעקבותיו ראשוני פתח-תקווה, רובם עולי הונגריה, היו יהודים אורתודוכסים שהתנגדו לרפורמים ולהתבוללות, אך הושפעו עמוקות מן הלאומיות ההונגרית ומהדי המרד של לאיוש קושוט בשנת 1848, ובעקבותיו שאפו לכונן לאומיות גאה ועצמאית, אשר ליהודים היא אפשרית לדעתם רק בארץ-ישראל.

באפריל 1966, חודשים אחדים לפני הפגישה עם בן-גוריון, ריאיינתי בירושלים את ד"ר שלמה אבינרי לאותה סידרה ב"מאזניים", "מחיר הציונות". בין היתר סיפר לי סיפור מעניין על ה"קשר" בין התפטרותו של בן-גוריון, על רקע פרשת המדענים הגרמניים במצרים – לבין משפחתנו, משפחת ראב. מקור הסיפור הוא, לדבריו, ישעיהו בן-פורת, שהיה אז איש רפ"י.

כאשר נתקיימה הישיבה בה הִרצה "הממונה", איסר הלפרין (הראל) את פרשת המדענים ודיבר על החזית שבדעתו לפתוח, איומים, עיתונות, גילויים ופעולות הפחדה, נוכחו בישיבה בן-גוריון ומאיר עמית, ואולי עוד אדם, שכחתי את שמו. ואילו פרס היה אותו זמן בחוץ-לארץ.

 "הממונה" גמר את הצעתו ושאל את בן-גוריון לדעתו.

בן-גוריון אמר, "רגע, אני עוסק עכשיו בדיוק בתולדות משפחת ראב מפתח-תקווה, ומצאתי איזשהו ענף רחוק שלהם שקשור בהתיישבות בארגנטינה.

[ׁׁׁאני, מימיי לא שמעתי על כך, אך כניראה שהוא כותב את ההיסטוריה כמו את תולדות הפרשה...]

ׁׁוצריכים להביא לו, אמר אז בן-גוריון, מישהו ממזכיריו שחזר או חוזר משם – איזה שהן תעודות שגילה בקשר למשפחת ראב, ומדוע התעודות לא הגיעו. והדבר כניראה לא נתן לו מנוח.

העז "הממונה" להפסיקו ושאל: "מה בכל זאת עם הפעולה?"

 "טוב," אמר בן-גוריון, "אבל התעודות על משפחת ראב..."

וחוזר חלילה.

אחרי שבוע, המשיך וסיפר אבינרי, חזר פרס ארצה, והמערכה נגד המדענים לפי הנחיות "הממונה" כבר היתה בשיאה. רץ פרס אל בן-גוריון והלה אמר – "אני? כלל לא נתתי את הסכמתי."

החלו כל המשתתפים בישיבה משחזרים את הדיונים, ועמית אמר שאינו יודע, הוא בטוח שבן-גוריון דיבר על משפחת ראב, אך אינו בטוח אם נתן את ההוראה. איש מן הנוכחים לא היה יכול אפוא להתחייב לבטח ששמע את בן-גוריון נותן את הסכמתו.

על רקע זה, הפסקת הפעולה, התפטרות "הממונה", וכל שנבע ממנה – באה אחר-כך התפטרותו של בן-גוריון.

אמרתי לעצמי שלפחות עשו "רוחות-הרפאים" של משפחתנו איזשהו שירות טוב למדינה גם בשנים האחרונות. [באותן שנים הייתי אנטי בן-גוריוניסט מושבע. ראיתי סכנה למדינה בדרכם הפוליטית של דיין ופרס ושל רפ"י, ותמכתי בכל ליבי בראש-הממשלה לוי אשכול, שאותו לא חדל בן-גוריון לייסר ולתקוף].

בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי לעזוב. אך הוא, בן-גוריון, לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך.

השיחה היתה די משעשעת.

בן-גוריון: "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן... וכולי וכולי."

פולה: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"

וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."

לימים תיארתי זאת באחד מספריי כך: לפתע נכנסה לחדר פולה אשתו, במשקפיים ישנות מאוד, כוס חלב בידה, ואמרה לבן-גוריון, בהתכוונה אליי: "נו, שילך כבר!"

אמר בן-גוריון: "אבל הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה..."

 "אז אם הוא בן של בן של בן מפתח-תקוה... מותר לו לבלבל לך את המוח?"

אמרתי: "מר בן-גוריון, אני לא רוצה להפריע לך, אם צריך, אני יכול לקום כבר וללכת."

אמר לי בן-גוריון: "שב. אל תשים לב למה שהיא אומרת."

פולה יצאה, אני נישארתי והמשכנו לשוחח.

כאשר נבחר ליושב-ראש ההנהלה הציונית ב-1933, אמר בן-גוריון שמוכרחים לנסות לדבר עם הערבים. הוא חילק את הערבים לשניים: אלה שאפשר לקנותם בכסף, ואלה שאי-אפשר. החליט שלא לדבר עם אלה שאפשר לקנות, כי הרי אי-אפשר לקנות את כולם. חיפש נאציונאליסט ערבי הגון שאין לקנות אותו בכסף או בעד מישרה, וגם אינו שונא-ישראל.

סיפרו לו שיש כזה ושמו מוסא עלמי והוא מקורב למופתי, והיה באותו זמן היועץ המשפטי של האדמיניסטראציה הבריטית. ההנחה שהיתה אז מקובלת בתנועה הציונית היא שאנחנו מביאים ברכה לערבים בארץ, ולכן אין להם כל יסוד להתנגד לנו.

את השיחה הראשונה קיים עם מוסא עלמי בביתו של משה שרת, אז קראו לו עוד שרתוק, בירושלים.

בן-גוריון עדיין האמין אז בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים, ושעל כן עליהם לקבל אותנו, וחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי והתחיל "בפזמון הישן שהכנתי לו": "תיראה, היהודים יביאו ברכה לערבים, יפריחו, ישגשגו, כלכלה, בתי-חרושת..."

מוסא עלמי הפסיק אותו: "שמע, שמע, חוואג'ה בן-גוריון. לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד מאה שנה, עוד אלף שנים – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."

ובן-גוריון הבין אז שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון שאנחנו מביאים "קידמה" גם לערבים אינו עומד במיבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כמו מוסא עלמי כלפי היהודים. "ואני ידעתי שגם יחיא אפנדי וגם מוסא עלמי דיברו אמת, והציונות הקלה, הטראסק-דיבור, ניראו לי מגוחכים מתמיד."

תוך כדי שיחתנו, בן-גוריון קצר-הקומה, שהיה שרוע בכורסה עמוקה, התרומם לפתע על קצות מרפקיו, עיניו נטועות בי, נאחז במסעדים ותקע נאד, מה זה נאד – סידרה תרועתית, רבת נפח ועומק, כלאחר ארוחה דשנה, ובטבעיות גמורה, כאילו אנחנו שני פיושניקים [מעדרנים], במנוחת-צהריים שלאחר הארוחה, שני פועלים, איש והטורייה שלו לידו, נשענים על דופן הגומה בפרדס בפתח-תקווה ומתחרים בהפלצות!

מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא [שנפטר ימים אחדים לפני כן] בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.

כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.

אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משך אותו באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים בפניו אותן נעימות ודברים שבהם הוא חפץ.

על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה," ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה אליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה, בכל התמימות האפשרית – ראה בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.

ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וורת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.

יהושע כהן בשדה בוקר, הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.

המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, שהיו רוכלים לפני עלותם ארצה.

דיין שטילפן אליו באמצע הלילה של פעולת התגמול על קלקיליה (בין 10 ל-11 באוקטובר 1956) ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו שטילפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? אילו לא מצא אותי בטלפון?"

פשוט לא העלה על דעתו שאולי הטנקים נשלחו זה מכבר, וצילצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.

בן-גוריון ניראה לי אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.

לאחר ימים לא רבים באתי אליו למלון והוא הוציא לי מדלת חדרו למסדרון את הדפים של התשובות שלו לשאלות לראיון, ששלחתי לו בשעתו, ומהם בניתי את חלקה הראשון של השיחה, שפורסם ב"מאזניים" ב-1966. לימים, כאשר עמד ספר השיחות לצאת באנגלית, נתבקשתי על-ידי ההוצאה לעדכן את דברי המרואיינים לאור הזמן שעבר ומלחמת יוני 67' – ושלחתי לו שאלות בכתב וענה לי בכתב וכך נוצר חלקה השני של השיחה שעליה נאמר בספר שנערכה בחודש אפריל 1970.

* * *

אהוד בן עזר: הארוחות החלומיות שלי

לא פעם אנחנו מספרים על מסעדות, ואפילו על תבשיליה המצויינים של המסתורית, אבל פתאום בא לנו רעיון להרכיב תפריט של ארוחה שבה כלולים המאכלים האהובים עלינו, במסעדות וגם בבית.

אזהרה: הטעם שלנו מאוד המוני ופשוט, למרות השמות הלועזיים.

מנה ראשונה

כבד קצוץ מזרח-אירופי או פואה-גרא בסגנון צרפתי, בארץ – מכבדי עוף, עם צנימים, ריבת עגבניות או תאנים וקוביות מיקפא יין.

מרק צח עם קניידאלאך.

דגים ממולאים שמכינה המסתורית. עם טבעות גזר, ציר קרוש וחזרת חריפה בצד. בתוספת חלה או מצה.

מרק בצל וגבינה צרפתי,  בארץ – המרק הטוב ביותר מוגש ב"בראסרי" בת"א.

מרק סולנקה רוסי. בארץ, הטוב ביותר אצל חנוך, מסעדה רוסית עממית. דגניה 3, קריית חיים על תחנת הדלק.

מנה עיקרית

קבב, בעיקר רומני עסיסי.

המבורגר בקר עם טבעות בצל.

טבעות או נתחי סטייק פילה בקר, עשויים מידיום עד וול דאן.

ספגטי בולונז (ברוטב בשר) עם פתיתי גבינה ללא הגבלה.

דג אמנון (מושט) מטוגן בשמן עמוק כך שאפשר לכרסם את הזנב. "הסוכה הלבנה" בנמל ת"א.

קציצות בקר מטוגנות של אימא (עם לחם טחון).

תוספות: צ'יפס אמיתי. אפונה מאודה דקת גרגירים. תרמילי אפונה דקים מאודים.

שתייה

לימונדה ערבית.

בירה "גולד סטאר" מהחבית או מבקבוק.

בקבוק או כוס קולה  עם פלחי לימון, ולצידה כוס מלאה גבישי קרח.

קינוח

קרם ברולה בסגנון צרפתי.

טיראמיסו בסגנון איטלקי.

קומפוט חבושים (בומבוריֵס, של המסתורית).

מחית תפוחי עץ (כנ"ל).

פַּפַּנַש (רומני).

אבטיח קר עם גבינה צפתית קשה.

מרק סורבה מלון – כדור סורבה מלון ירקרק-בהיר מונח באמצע קערה של מרק קר בטעם מלון, שבו שטות פרוסות שקדים קלויים. מיוחד למסעדה "אדורה", ת"א.

אזהרה לכל מי שמעלה על דעתו להזמין אותנו: אנחנו אוכלים לאט, מאוד לאט.

* * *

בדרך לשואה נוספת?

וולף בכנר מראיין את ד"ר מנפרד גרסטנפלד

ספרו החדש של ד"ר מנפרד גרסטנפלד  – Demonizing Israel and the Jews "דמוניזציה של ישראל והיהודים" – היכה באירופה גלים של הלם, בחושפו את מימדיה המבהילים של האנטישמיות ושל הוקעתה הזדונית של ישראל מצד האיחוד האירופי. מאז 1938 לא היתה אירופה עדה להתפרצות ארסית כזו של שנאה כלפי העם היהודי.

יהודים עוזבים את אירופה במספרי שיא, ובעיר אחרי עיר, שבהן היתה קהילה יהודית משגשגת, אנשים אורזים את מזוודותיהם ובורחים לישראל, קנדה או ארצות-הברית. מפריז עד מלמו, בתים יהודיים ישנים עומדים בשממונם, בעוד שמשפחה אחרי משפחה עוזבת את ארץ מולדתה כשהן נמלטות מזיכרונות של רדיפות ומוות בני 1800 שנה.

לאלה הנותרים מאחור, חיי היומיום הם נטל מתמשך ותזכורת איומה לזמנים, רק לפני 85 שנה, שבהם אולצו יהודים לענוד את הטלאי הצהוב, ומיליונים מהם נדחסו לקרונות בקר והובלו למקלחות הגז ולתנורים.

עתה, בשנת 2013, שוב יורקים על יהודים ובועטים בהם כשהם מעזים לחבוש כיפה ברחובות אירופה. אמירות כמו "יהודי מלוכלך, היטלר היה צריך לסיים את המלאכה" מהדהדות באוזניהם כשהם רצים לתפוס מחסה. מצבות יהודיות עתיקות מחוללות בציורים של צלבי קרס, ודגלי ישראל נקרעים לחתיכות על ידי המון מתלהם של מפגינים הצווחים את שנאתם כלפי המדינה היהודית.

במקום להתעכב בייאוש על חייהם הנוראים של יהודים באירופה של היום, הזמין The Inquisitr  את ד"ר מנפרד גרסטנפלד (החוקר שנים רבות את האנטישמיות העכשווית נגד היהודים ונגד ישראל) להסביר כיצד קורה כל זה ומדוע, וכדי שנבין מה ניתן לעשות בעניין.

האם נותרה עדיין תקווה ליהודי אירופה, או שמא אנו מצויים על סיפה של שואה שנייה? האם ישראל עומדת בפני השמדה גרעינית או שהמדינה היהודית יכולה סוף סוף לתפוס את מקומה כשותפה שווה יחד עם שאר אומות העולם? אחרי כל נוראותיה של מלחמת העולם השנייה והשמדתה של מחצית מיהדות העולם, אנו עדים ללידתה מחדש של אותה שנאה מכוערת. מה זה אומר לנו על הנפש בני האדם ועל עתידם?

מערכת "מראה" מביאה כאן לקוראיה את הראיון המלא מה-18.10.13, בגירסה עברית – בשלושה חלקים.

רעיונות זדוניים

ש: אחת התופעות המטרידות והבלתי מדוברות ביותר במאה ה-21 היא לידתה מחדש של שנאת יהודים ארסית ואנטי-ישראליות שהפכה רווחת כיום ברחבי אירופה. בספרך החדש "דמוניזציה של ישראל והיהודים", אתה טוען טענה מפתיעה ומפחידה, כי 150 מבין 400 מיליון איש בוגרים במדינות האיחוד האירופי מאמינים שישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים. הם מאשימים את המדינה היהודית באפרטהייד ובטיהור אתני, ומתייחסים ליהודים כאל הנאצים החדשים.

כיצד הגעת לסטטיסטיקה מבהילה זו ועל סמך מה?

ת: החישוב הוא פשוט. השתמשתי במימצאים המופיעים בדו"ח מ-2011 של קרן פרידריך אברט, של המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית. המחקר נעשה עבור אוניברסיטת בִּילֶפֶלד, שהרבתה לחקור את נושא האפלייה. המסמך מכיל בין השאר תוצאות של סקר שנערך ב-7 מדינות של האיחוד האירופי, שבו נשאלו 1,000 בני אדם – כולם בני 16 שנים ומעלה – האם הם מסכימים עם הקביעה כי ישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים.

באיטליה 38 אחוז מן הנשאלים ענו בחיוב. בהולנד המספר התקרב ל-39 אחוז, בהונגריה – 41 אחוז ובאנגליה – 42 אחוזים. בגרמניה 48 אחוז ממשתתפי הסקר ענו על השאלה בחיוב, בפורטוגל – 49 אחוז, בעוד שבפולין המספר הגיע ל-63 אחוז. שבע ממדינות אלו הם כמחצית מתושבי האיחוד.

באיחוד האירופי יש 500 מיליון אזרחים. כ-400 מיליון מהם הם בני 16 שנה ומעלה. הכפלתי את המיספר באחוז הנמוך ביותר של אלו שענו בחיוב על שאלת הסקר – כלומר באיטליה. יכול להיות שההערכה של 150 מיליון אירופים בעלי רעיונות זדוניים נוטה לכיוון ההמעטה.

ש: מה למעשה עודד את החוקרים לבצע את מחקרם מלכתחילה?

ת: החוקרים ודאי הבחינו, שבסביבתם החברתית האמונה המעוותת הזאת ביחס לישראל – רווחת. אוניברסיטת בִּילֶפֶלד כבר ערכה סקר דומה בגרמניה בתחילת העשור הקודם. השאלה שנשאלה אז הייתה אפילו מפורשת יותר: האם אתה מסכים עם הקביעה כי ישראל מתנהגת אל הפלסטינים כמו שהנאצים התנהגו כלפי היהודים?

 התוצאות אז היו אף גרועות יותר. 51 אחוז השיבו על השאלה בחיוב. מוקדם יותר החודש, מתנדב ישראלי שבא לגרמניה לעזור, רואיין על ידי היומון Die Welt – כבדרך אגב הוא אמר שמציק לו שיש גרמנים הסוברים כי הפשעים שישראל כביכול ביצעה בפעולותיה הצבאיות דומות לפשעי הנאצים.

ש: אתה מתייחס לשני מחקרים גרמניים. איזה מחקרים אחרים נערכו התומכים בטענותיך?

ת: קיימים שני מחקרים נספים על מדינות אירופיות שאינן שייכות לאיחוד האירופי. המחקר המקיף הראשון בדבר הגישות של נורווגים כלפי מיעוטים התפרסם ב-2012 על ידי המרכז ללימודי השואה ולמיעוטים דתיים. המחקר, שנערך לבקשתה של ממשלת נורווגיה, מצא כי 38 אחוז של הנורווגים מסכימים עם הקביעה כי ישראל נוהגת כלפי הפלסטינים באותו אופן שבו נהגו הנאצים כלפי היהודים. מחקר שפרסם ב-2007 בשווייץ- GFS Bern  מצא כי 50 אחוז מתושבי שווייץ רואים בישראל את ה"גוליָת" במלחמת השמדה נגד הפלסטינים.

ש: כיצד ייתכן שפחות מ-70 שנה אחרי השואה וסוף מלחה"ע השנייה, הפכו שנאת יהודים ושנאת המדינה היהודית לדעה השלטת באירופה? האם הם לא למדו דבר ממותם של 6 מיליון יהודים ו-55 מיליון בני אדם אחרים?

ת: החומר האנקדוטלי העצום על אנטישמיות אירופית, ובמיוחד על הסתה אנטי-ישראלית לאורך השנים, שיכנע אותי בהדרגה להבין שאין גבול לרשעות שיכולה לצאת מאירופה העכשווית. הופעתה הציבורית המחודשת של אנטישמיות, אחרי שגרמנים, אוסטרים ובעלי בריתם הרבים רצחו 6 מיליון יהודים, היא היבט אחד של העניין. הטלת האשמה בדבר האנטישמיות בת זמננו הרווחת באירופה – בעיקר על המהגרים המוסלמים בה ועל צאצאיהם היא הסבר קל ונוח, אך מוטעה. גם לו שיעור ניכר מן המוסלמים השיבו בחיוב על שאלות הסקר בנוגע לישראל, לא ניתן היה להגיע למיספרים כה גבוהים. יחד עם זאת, אין ספק שמעט המחקרים הקיימים גם מראים כי מבחינת אחוזים, ההגירה הבלתי סלקטיבית העיקרית מארצות האיסלאם הביאה עמה אנטישמים במספר גבוה יותר ובדרגת עוצמה גדולה יותר.

 150 מיליון האירופים המאמינים כי ישראל מבצעת רצח עם בפלסטינים הם ברובם הגדול מקומיים. טענה זו נגד ישראל אינה רק אבסורדית באופן קיצוני, אלא משמיצה ביותר. במשך השנתיים מסוף 1941 עד סוף 1943 במחנות ההשמדה בטרבלינקה, בלזץ וסוביבור בלבד רצחו הגרמנים 2 מיליון בני אדם – בעיקר יהודים. מאז הרציחות ההמוניות בגרמניה, הטכנולוגיה של רצח עם "התקדמה" ביותר. אם האשמות אלו בדבר רצח עם המוטחות כלפי ישראל היו נכונות, אחרון הפלסטינים – בוגר או ילד – היה אמור להירצח מזמן.

אבל במציאות, מספרם של הפלסטינים גדל מאוד במהלך העשורים האחרונים. ילדים פלסטיניים נולדים בבתי חולים בישראל, והחולים מטופלים על ידי רופאים ישראליים. ב-2007 הישוו גונאר היינסון ודניאל פייפס את כל העימותים העולמיים מאז 1950 שבהם היו למעלה מ-10 אלפי קורבנות. הם הגיעו ל-67 עימותים כאלה. הסכסוך הערבי-ישראלי היה במקום ה-49, כשמיספר המתים בכמה עימותים היה גדול פי עשרות מונים. למרות זאת, אנטישמים רבים באירופה מן הסוג של שונאי מדינת-ישראל הצליחו לעשות דמוניזציה לישראל.

ש: מי עומד מאחורי הפצת השנאה וכיצד הם מסוגלים לקדם ביעילות כה רבה את מסר ההכפשה שלהם נגד ישראל והיהודים?

על כך – בחלק ב' של הראיון שיובא בגיליון הבא של "מראה"

מצוטט ממגזין "מראה" 266.

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: אי שם מסתובב הבן שלו

"החיים כמשל" במהדורתו הראשונה עבר אצלנו באוניברסיטה מיד ליד. ראינו את ירושלים דרך עיניו של שדה. זה היה הספר הראשון שהיכרנו בעברית שלא היה חברתי, אלא מיטאפיזי, אמין וקריא. הרגשתי צורך לקרב אחרים לספר, העברתי אותו [בין ידידים], כתבתי עליו ושידרתי עליו ברדיו בתקופה ש[שדה] היה די אלמוני, והוא שמח שיש סופר המוכן לעשות לו נפשות.

הוא היה תחליף לרעבע חסידי. אבל כמו כוכב קר. רואים את האור אבל לא מתחממים. כשהתקרבת, הכל היה הוא-עצמו. היה נעים לשמוע אותו, ללמוד ממנו, לצחוק כשהיה מבטל את כל הסופרים [הישראלים] האחרים. הוא חירף את העיתונות, אבל לא היה אחד כמוהו שידע לעשות שימוש בתקשורת כדי להגיע לקהלו. לא פעם קינא בזמרי הרוק. פעם שמע את בוב דילן ואמר: "אולי אנחנו לא במקצוע הנכון, תיראה איך הוא ממלא איצטדיונים."

שדה, אגו-מניאק לא-קטן, חי את שדה כל רגע. קודם-כל, מה שעניין אותו זה היה לזיין בחורות. עברו אצלו בחורות יפהפיות. את אביגיל ב"על מצבו של האדם" רקם על פי דמותה של שרי פיירשטיין היפהפייה, שהתאבדה, ועל פי נפשה של עזה צבי. הוא אהב לדבר על כיבושיו. היום אין זמן לדבר אפילו על זה. הוא היה הסופר העכביש – היצירה היתה הקורים, והבחורות היו הזבובים שנלכדו ברשת.

הוא גם נהג לספר על בחורה שכתבה לו שהוא אבי בנה. [היה מכנה אותה בשם "השומר הצעיר" כי היתה מקיבוץ]. היה חשוב לו להרגיש שאי-שם מסתובב בן שלו, אבל הוא מעולם לא הכיר בו ולא היה בטוח בכך.

כל עוד תהיה ספרות עברית – נוכחותו תהיה לקלאסיקה. הייתי מהמר עליו יותר מאשר על כמה מהקלאסיקאנים בני זמננו.

*

אהוד בן עזר: הרשימה "אי שם מסתובב הבן שלו", שיסודה בראיון טלפוני עם ירון סחיש, נדפסה במקומון "ירושלים" ב-4 בפברואר 1994, במסגרת נפרדת, בתוך ראיונו של סחיש עם יהודית שדה.

[לפי השמועה, אותה "השומר הצעיר" מהקיבוץ – בישרה גם לסופר אחר שהרתה וילדה לו בן, ואותו סופר היה ידיד של שדה והוא שבעצם הכיר לו אותה. ה"בן" של שני הסופרים האלה צריך להיות היום כבן 45 לפחות. אבל לדעתנו כל זה אינו אלא בדייה ספרותית].

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי מנור: אהוד, לקרוא ולא להאמין... מרוב עיוורון כנראה על "האומץ" של דיין אתה עושה את עצמך שאתה לא מבין מה הם האמצעים המיוחדים? והרי כל דרדק וזב חוטם יודע תודה לאל לדקלם מה הם: ציוד אלקטרוני כלשהו המיועד להאזנה באמצעותה ניתן ללמוד בוודאות גבוהה על כוונות צבאיות של האוייב. לשם מה ההיתממות? וקדימה, עכשיו תן קללה עסיסית כנגדי וכנגד דומיי, שהרי אתה החכם באדם. מביך ממש.

* הסורים מרמים את האמריקאים. מרמים. מרמים. מרמים.

האיראנים מרמים את האמריקאים. מרמים. מרמים. מרמים.

הפלסטינים מרמים את האמריקאים. מרמים. מרמים. מרמים.

ורק אביגדור הזכאי ניצב כצוק סלע איתן – אותו לא ירמו!

* אלכס לכיש: לדעתי, אורי הייטנר ב"תחיית ערכי היסוד" (חב"ע 889) התעלה על עצמו, מאמר יוצא מהכלל. אין לך רע שאין בו טוב. הרמב"ם, במורה הנבוכים שלו, לימד אותנו, כי בכדי לתקן תכונה מסוימת באדם, יש צורך לפנות לקיצוניות הנגדית, כך שהסך הכול יתאזן באמצע. הבעיטה במסורת היהודית שיצרה הגולה, ניקתה את הזיכרון הלאומי, מה שמאפשר לכתוב עליו היום, מסורת אחידה. ראה מה קורה בחוגים החרדים שלא ניקו לעצמם את הזיכרון הגלותי, הם נשארו בגדר עם אחד, מפוזר ומפורד, כל אחד ואחד בשטעטל הפרטי שלו.

* אנחנו מקווים שיום אחד נוכל להבין את כל הרמזים הפזורים במאמריו של אמיר אורן ב"הארץ", שדומה כי הוא לא כותב לנו אלא לקהל סגור של נרמזים ויודעי רכל "חשובים" ובעלי מידע פנימי.

* בימים אלה סיים הסופר הנידח אהוד בן עזר את כתיבת "והארץ תרעד", סאגה ארצישראלית בת 24 פרקים המתרחשת בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט. בן עזר החל לכתוב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, כבר לפני כ-40 שנה, וחלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978.

הסאגה עתידה אולי להיות פסגה ביצירתו – והיא כמובן אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס [כשם שערך והוריד לדפוס עד היום יותר מ-100 ספרים של אחרים ושל עצמו].

למרות שהמידע על "והארץ תרעד" הופיע בגיליון הקודם של המכתב העיתי, הנה למרבה הפתעתם של חבריו ושל המיסתורית – לא התקבלה שום הצעת רכישה מהוצאות הספרים בארץ, גם לא מחברות הפקה בהוליווד, לא מקדמה, שום אופציות... ולכן הסופר נידח יוציא על חשבונו את הסאגה הביזארית, בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מהוצאת "אסטרולוג".

נשים וגברים שנגעלו מ"מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית עזה גם למקרא "והארץ תרעד".

ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה – תאריך שאיש בעיר פתח-תקווה היום אינו מציין אותו וכנראה גם לא זוכר, [וגם לא זוכרים את נכדו של החורש, את מי שכתב, יותר מכל סופר אחר –  אי-אלו ספרים היסטוריים ובידיוניים על המושבה].

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. התאריך קרוב.

בנימין בן עזר (ראב) ז"ל, צעיר בניו של יהודה ואביו של אהוד, היה אומר: "פשוט את הבריות בשוק ואל תצטרך לעזרת נבלות!"

* סעודיה השקיעה כספים בתוכנית הגרעין הצבאי של פקיסטאן כדי שזו תוכל לספק לה פצצת אטום במידת הצורך – כך דיווחה לפנות בוקר (חמישי, 6.11.13) רשת בי-בי-סי. על פי הדיווח, אם הסעודים אכן יחליטו לעשות כן, לא מן הנמנע שלרשותם יעמוד נשק גרעיני עוד לפני איראן. הדיווח, אותו מביא העורך המדיני של הרשת הבריטית, מארק אורבן, מבוסס על כמה מקורות ובהם עמוס ידלין. ראש אמ"ן לשעבר אמר בכנס בשבדיה כי אם האיראנים יבנו פצצה גרעינית, הסעודים לא ימתינו אפילו חודש ויתחמשו בגרעין משלהם. לדבריו, כפי שהם מובאים בדיווח, "הם כבר שילמו על הפצצה. הם יביאו מפקיסטאן את מה שהם צריכים להביא." ["הארץ" באינטרנט, 6.11].

* נתניהו לקרי: ישראל לא מחויבת להסכם בין איראן למעצמות. רגע לפני ששר החוץ האמריקאי המריא לשיחות הגרעין בז'נבה, הבהיר רה"מ את עמדת ישראל. אתמול [7.11] אמר נתניהו כי ההסכם יהיה "טעות היסטורית!"

אנחנו מסכימים עם כל מילה של נתניהו ותומכים בדבריו.

העולם השתגע!

* שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי – הזהיר [7.11] כי אם לא נמצא דרך לעשות שלום, בידוד ישראל יגבר, ומסעות הדה־לגיטימציה יגברו: "האם ישראל רוצה אינתיפאדה שלישית?" – שאל הסכל.

אכן, איך זה שכחנו – הלא הפלסטינים מוכנים לחבק אותנו ולהכיר בנו כמדינת העם היהודי ולהפסיק את כל הטרור הרצחני נגדנו – ורק ההתנחלויות מפריעות! הרי בגללן גם רותח כל המזרח התיכון, ועשרות אם לא מאות חפים מפשע נטבחים מדי יום! אתה שמעת על כך, קרי? אתה לא שמעת מה שכל אידיוט כאן יודע? אולי יותר טוב שהיית יורש קצת שכל מסבא שלך היהודי מצ'כיה פריץ כהן, או שאימצת לך את דרכו להמיר דת ולהיטמע בצד ובצדק של החזקים? אלה היכולים להרשות לעצמם גם להיות שוטים – כי בסופו של דבר זה כמעט תמיד יהיה על חשבון היהודים! תמשיך, תמשיך לתקוף ולהאשים את ישראל, טמבל!

אוי, כמה שאתה הולם לנשיא הסכל שלך בַּארַאכּ חוסיין אובמה!

* שלום לסופר הנידח, בתגובה ל"דובר הערבית" בעניין שמו של נשיא ארה"ב אובמה: השם הוא מובארכ, ובערבית  مبارك ופירושו: המבורך, ולעצם העניין – "דובר הערבית" צודק, [מובארכ הוא] מוסלמי לכל דבר וכל ניסיונות התקשורת להלבין את השרץ לא ישנו את האמת.

ע. פלג

* האם זה נכון שהגזע הלבן, ההולך ונכחד, הוא צאצאים של קופים לבנים שירדו לא מזמן, (במונחי-זמן של תורת מוצא המינים) – מן העצים?

* מה לעשות? מה לעשות? איך נמשיך להיחשב אדם משכיל ואנחנו לא מכירים את משנתו החשובה של הפילוסוף אלן דה בוטון?

* האם זה נכון שהפילוסופית אווה אילוז המציאה את האהבה או שזה רק בצרפתית?

* יואב גלנט פסול מלכהן כרמטכ"ל של צבא ישראל. אביגדור ליברמן זכאי לכהן כשר החוץ של מדינת ישראל.

הגיעו ימות משיח ובעקבותיהם, כמו שנאמר במקורותינו – החוצפה גואה!

* אהוד שלום רב, אהבתי מאד את "הבלדה על חנה סנש"  של יוסי גמזו  [מכל הבחינות]. בברכה רבה,

בן בן-ארי

ניו יורק

* אהוד, ברכות – בהגיעך למיספר היפה 888! יישר כוח!

רותי אורן

(אחת הקוראות)

* שלום לך אהוד בן-עזר, אתה המקפיד על דיוק, על ציטוטים נכונים  ואיזכור מקורות – הבאת בגיליון האחרון 889 את " רץ באינטרנט על פרס". כביכול, אמרות מהעבר מפי "גדולי האומה". תאריכים? מניין נלקחו הציטוטים? (ספרים? פרוטוקולים? ראיונות?) –  ברור שאין, מי יטרח? בוודאי לא המפיצים באינטרנט. אבל "חדשות בן עזר"? 

רחל רדר

לרחל רדר שלום,

לא צוינו מקורות בקטע האינטרנטי הזה, ואולם מזיכרוני – נאמרו עליו דברים גם גרועים יותר, ויש לי תחושה שדברים אלה שהבאתי, באמת נאמרו, והם משקפים את יחסם של אותם אישים כלפיו. בשעתו ערכתי את ספרו האוטוביוגראפי של פרופ' סעדיה עמיאל ז"ל, ויש בו קטעים עוד יותר נוראים על פרס, שאותו הכיר עמיאל מקרוב. כך שמה שצוטט באינטרנט אינו יוצא דופן, ואינו מבטל את תיפקודו המוצלח של פרס במשרתו הרמה האחרונה בתור נשיא המדינה, שחבל שלא נבחר אליה שנים קודם, כאשר העדיפו על פניו את אותו קצב לא-יוצלח היושב בכלא מעשיהו.

אהוד

* הגיע הזמן להודות: אביגדור הצליח לטעת בישראל בזמן קצר יחסית את ערכיה של רוסיה – כפי שלא הצליחו מפ"ם הפרו-רוסית ומנהיגיה לעשות במשך כל ימיה!

* רוברט דה נרו, קלווין קליין, מורגן פרידמן ומייקל דאגלס זקנים בלאס וגאס. קומדיה אמריקאית "לאסט ווגאס" ("סוף-סוף ווגאס") שנכתבה כנראה במיוחד עבורם, ובה מרוב בחורות ערומות-למחצה לא רואים את השדיים, אם אין לכם משהו אחר לעשות, אפשר לראות ולשכוח.

* שופט בית משפט השלום בראשון לציון, מנחם מזרחי, האריך היום (ראשון, 10.11) את מעצרם של הרב יורם אברג'ל ומי שמוגדר על ידי המשטרה כראש ארגון פשיעה שלום דומרני, בחשד לסחיטה ואיומים של הרב יעקב איפרגן ("הרנטגן"). ["הארץ" באינטרנט, 10.11].

לא יכול להיות! הלא האנשים האלה הם קדושים, ויש המוני אזרחים משכילים, מקצתם צאצאי ויוצאי יהדות צפון-אפריקה המהוללת – שמאמינים בקדושים האלה וחיים על פיהם, ואילו הקדושים עצמם חיים בעוני ללא חסכונות וללא חשבונות בנק – כדי להיות דוגמה למאמיניהם המשכילים! רק מדינה גזענית כישראל יכולה להתאנות לאנשים קדושים כאלה!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל