גיליון מס' 891

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א בכסלו תשע"ד, 14 בנובמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: זְהַב אוֹפִיר, לזכרו היקר והבלתי נשכח של שייקה אופיר ז"ל. // עמוס גלבוע: 4 הערות למטיף קרי. // נתי מלאכי: מוֹנְגּוֹלוֹאִיד. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.11.13. // שמאי גולן: הסתלקותו של ברוך נַיילָבֶּן, מתוך ספרו: "חופה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ד, 1984 [במלאת 40 שנה למלחמת יום כיפור]. // מוּקֵי אֶלְדָּד: 2 שירים. // סופר נידח: צהריים ב-BBB  רחוב הארבעה ב-152 שקל. // משה כהן: על חיים רמון ועל בַּאראכּ חוסיין אובמה. // משה גרנות: בהנחה שהשוטרים טיפשים, ואולי גם הקוראים... על "שתיים דובים" מאת מאיר שלו, עם עובד 2012, 369 עמ'. // יהודה דרורי: להפריד מאיתנו את החרדים. // אילן בושם: 9 שירים חדשים ל'חדשות בן עזר'. // מרדכי בן חורין: "ארה"ב היא הידידה החשובה ביותר של ישראל".  // אלי מייזליש: הרהורים של ישראלי יליד הארץ בן 82 דור שביעי. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. יצחק אוובוך אורפז: פנחס שדה – הבדידות, המסיכות. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

זְהַב אוֹפִיר

(לכבוד קבלת השבת שתיערך מחר, יום ו', י"ב כסלו תשע"ד – 15.11.13

במועדון "צוותא" תל-אביב בשעה 11:00

לזכרו היקר והבלתי נשכח של שייקה אופיר ז"ל)

מָחָר תִּמְלֵאנָה בְּדִיּוּק פ"ה שָנִים שֶל עֶצֶב

מֵאָז מוֹתוֹ בְּטֶרֶם עֵת שֶל גְּדוֹל הַבַּדְרָנִים

שֶהַמְּדִינָה הַזֹּאת יָדְעָה מֵאָז קוּמָהּ בְּעֶצֶם

וְשֶכְּאֵב לֶכְתּוֹ לֹא מִתְקַהֶה עִם הַשָּנִים. 

הוּא בֵּין מְשַׂחֲקִים עֲלֵי בָּמוֹת נָסַק לַגֹּבַהּ,

הוּא בֵּין מְאוֹת גּוּרֵיShow business  הִתְבַּלֵּט כִּכְפִיר,

הוּא, שֶהֶחְלִיף דְּמֻיּוֹת כְּמוֹ תִלְבּוֹשות בְּגַרְדֶּרוֹבָה

הָיָה גַם שֵם-דָּבָר וְלֹא רַק שֵם: שַיְקֶה אוֹפִיר.

וְאֶת פוֹלְקְלוֹר הָעָם הַזֶּה, שֶכְּמוֹ בְּפוֹטוֹגְרַפְיָה

הִנְצִיחַ הוּא בִּזְכוּת כִּשְרוֹן-אָמָּן בִּלְתִּי מָצוּי

בְּכָל מָה שֶנָּגַע בּוֹ – מַסְבִּירָה הַבִּיאוֹגְרַפְיָה

שֶעַל תְּלָאוֹת חַיֵּינוּ צְחוֹק הִרְעִיפָה כְּפִצּוּי.

יְשַעְיָהוּ גוֹלְדְשְטַיְן שֶנּוֹלַד בִּירוּשָלַיִם

בִּשְכוּנַת אֶבֶן יְהוֹשֻעַ שֶל שוֹמְרֵי הַדָּת

אָמוּר הָיָה בְּגִיל אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה לָתֵת כְּתֵפַיִם

לְפַרְנָסַת בְּנֵי מִשְפַּחְתּוֹ בְּדֹאַר הַמַּנְדָט.

אֲבָל בִּמְקוֹם זֶה מְזַיֵּף הוּא אֶת גִּילוֹ, כְּאִלּוּ

הוּא מְבֻגָּר יוֹתֵר וּמִתְנַדֵּב אֶל הַפַּלְמָ"ח

וּמִצְטָרֵף גַּם לַפַּלְיָ"ם וּכְשֶרוֹאִים אֲפִלּוּ

בֵּין מְלַוֵּי הַשַּיָּרוֹת כִּי כִּשְרוֹנוֹ מוּכָח

בְּזֶמֶר וּבְדַאחְקוֹת שֶהַחֶבְרֶה אוֹהֲבִים שָם

כִּי הֵם מְנוֹת-בַּרְזֶל לְחִזּוּקוֹ שֶל הַמּוֹרָאל

שוֹלְחִים אוֹתוֹ לַצִּ'יזְבַּטְרוֹן כִּגְדוֹל הַכּוֹכָבִים שָם

וְכָךְ נוֹלְדָה קַרְיֶרָה בְּחַסְדּוֹ שֶל הַגּוֹרָל.

וְאָז, כִּכְלוֹת הַמִּלְחָמָה, לוֹמֵד הוּא פַּנְטוֹמִימָה

אֵצֶל אֶטְיֶן דֶּקְרוּ וּבְחֶבְרַת מַרְסֶל מַרְסוֹ

כּוֹבֵש הוּא אֶת בִּימוֹת פָּרִיז בָּהּ גְמִישוּתוֹ הִדְהִימָה

אֶת כָּל מֻמְחָיו שֶל זַ'אנֶר זֶה – ו"Life" מְיַחֲסוֹ

לַדֶּרֶג שֶל אֶחָד מִבֵּין גְּדוֹלֵי נוֹשְׂאֵי דְּבָרֶיהָ

שֶל אָמָּנוּת אִלֶּמֶת זוֹ שֶאֵין בָּהּ שוּם דִּבּוּר

אַךְ יֵש בָּהּ וִירְטוּאוֹזִיּוּת שֶיֵּש מֵאֲחוֹרֶיהָ

הַרְבֵּה זְרִיזוּת וְחֵן הַמַּלְהִיבִים אֶת הַצִּבּוּר.

וְהוּא מַגִּיעַ לְאַרְצוֹת הַבְּרִית וְהוּא מוֹפִיעַ

עִם מַרְלֶן דִּיטְרִיךְ הָרוֹאָה בּוֹ מְבַצֵּעַ-עָל

וְשָב לָאָרֶץ בָּהּ פּוֹצָה הַפַּנְטוֹמִימָה פִּיהָ

בְּשְלַל מַעַרְכוֹנִים הַמַּקְסִימִים אֶת הַקָּהָל

כְּגוֹן "יֹפִי, נֶחָמָה" אוֹ "צִיּוֹנָה וְהָעַיִן

הַמְּקֻלְקֶלֶת" אוֹ "שִעוּר אַנְגְּלִית" וּבוֹ-בַּזְּמַן

הוּא מְבַיֵּם אֶת "הַגַּשָּש" וּמְכַכֵּב בֵּינְתַּיִם

בַּ"בַּיִת בִּרְחוֹב שְלוּש", "אַבּוּ'ל בָּנָאת" וְכַמּוּבָן

בְּשִׂיא כָּל תַּפְקִידָיו, הוּא הַשּוֹטֵר מַכְמִיר-לִבֵּנוּ

מַר אָזוֹלַאי – וְטֶרֶם כִּשְרוֹנוֹ מֻצָּה עַד תֹּם

מַכֶּה אוֹתוֹ הַחֹלִי הַנּוֹרָא, לַאֲסוֹנֵנוּ

וְהַהוּמוֹר הַלְּאֻמִּי פִּתְאֹם נִשְאָר יָתוֹם.

אַחַר מוֹתוֹ קָרְאוּ עַל שְמוֹ סִמְטָה בִּצְפוֹן אֲפֵקָה

וְגַם רְחוֹב בְּרִאשוֹן – אַךְ בֵּינֵינוּ, חֵי נַפְשִי

יֵש עַד הַיּוֹם רַבִּים שֶלְּזִכְרוֹ לִבָּם הוֹמֶה כָּאן

וְיֵש לָהֶם בּוֹ לֹא סִמְטָה כִּי אִם רְחוֹב רָאשִי.

* * *

עמוס גלבוע

4 הערות למטיף קרי

בסוף השבוע נתן קרי, מזכיר המדינה האמריקאי, ראיון פומבי לכתב פלסטיני ולכתב ישראלי. האזנתי לכל דבריו, ואף חזרתי וקראתי אותם. הוא הזכיר לי מטיף נוצרי המתאר לצאן מרעיתו את גן עדן הצפוי להם ולכל האזור והיה ויושג הסכם שלום, ומאיים על חלק מהם שמנת חלקו תהיה הגיהינום הלוהט והיה ולא יושג הסכם.

למה רק לחלק מהם? כי הוא איים רק על צאנו במדינת ישראל: תפרוץ "אינתיפאדה שלישית"; יהיה תוהו ובוהו; יגבר בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית ותתחזק הדרישה לדה לגיטימציה שלה; ובכלל כל העולם הערבי יפנה לכיוון אלימות נגד ישראל.

בו בזמן הוא נמנע מכל   איומי גהינום על צאן מרעיתו הפלסטיני, למרות שמולו ישב גם כתב פלסטיני.

ובכן, גם בעבר שרי חוץ אמריקאים, או גורמים אמריקאים בכירים אחרים, הרבו לאיים על ישראל בתחזיות שואה כאלו ואחרות – והיה ולא תסכים להתנהל כפי ש"הדוד סם" רוצה. הצטיין בזה הנרי קיסינג'ר. אבל, לפי מיטב זיכרוני, הדברים לא נאמרו בפומבי ועוד בישראל. הם נאמרו בשיחות סגורות, בלהט ויכוחים, או פעמים כהדלפות לתקשורת שציטטה "גורמים אמריקאים בכירים".  אז נכון שבעבר כאשר שר חוץ אמריקאי היה נושא דברים בפומבי, העולם האזין בהתאם לדבריו של הנביא עמוס: "אריה שאג מי לא יירא?"

אז נכון שבשנים האחרונות השאגה הפכה ליללה.

אז נכון שהיה זה קרי שממש ערב ההתמרדות בסוריה הפליג בשבחו של אסד ה"רפורמטור" והעתיד הזוהר הצפוי תחת שלטונו לסוריה ולאזור.

אז נכון שהיה זה קרי ששפך אש וגופרית על פושע המלחמה אסד הממית בגז את עמו, ולמחרתו כבר נתן לו היתר בלתי מוגבל בזמן להמשיך ולהמית את עמו במטוסים ושאר כלי משחית –

אבל בכל זאת, למה הוא לא איזן קצת את "איומיו"  ולא טרח להבטיח לפלסטינים קצת מאש הגיהינום הצפויה גם להם?

אז הנה 4 הערות לגופו של עניין:

הראשונה, כאשר קרי, כאחרון הפרשנים הזוטרים, מתנבא על "אינתיפאדה שלישית", למה הוא מתכוון? איני יודע מה יש לו בראש, ואם הוא בכלל נתן לעצמו דין וחשבון על מה שצפוי. מה שברור הוא, שהוא בא ומאיים באלימות פלסטינית קשה, מעבר לבקבוקי התבערה והסכינים  ושאר סוגי האלימות "הקרה" המתקיימת כבר עכשיו. מה פירושו של דבר? לדעתי הפרשנות ההגיונית היא שהוא מכיר בכך שהאלימות היא חלק מובנה בד.נ.א של הפלסטינים בפרט ושל הערבים בכלל. הוא מביט סביבו ורואה את האלימות משתוללת כמעט בכל חלקה טובה במזרח התיכון. הוא חוזר ואומר זאת בראיון.

ומכאן להערה השנייה. קרי מקבל זאת  כהנחת יסוד, והוא מסכים לכך שכאשר הפלסטינים לא משיגים את מה שהם רוצים במשא ומתן, הם פונים לאלימות. זאת למעשה הגישה המערבית  הגזענית והמתנשאת, שלא איכפת לה כלל כאשר הערבי הורג ערבי, או כאשר הוא גם הורג יהודי. אבל, אוי ליהודי אם יהרוג ערבי. בדבריו אלו קרי רק מעודד את הפלסטינים להקשיח את עמדותיהם במשא ומתן ולהרבות באלימות.

והערה שלישית. מעניין שבמהלך הראיון קרי התייחס לרצועת עזה כ"מדינה" אלימה העומדת בפני עצמה, הדומה ללבנון, ואינה קשורה בכלל לחזון השלום שלו. איך הוא יחברה להסכם? אף מילה!

והערה אחרונה הנוגעת לנו. הרושם המתעורר מהראיון הוא שקרי מתייחס אלינו כאל "ילידים", אינדיאנים שצריך ללמדם מה טוב להם ומה רע להם, ויודע שתמיד ימצאו יהודים שימחאו לו כף.

ליבת הבעייה שלנו היא שאנחנו לא יכולים להטיח בפניו: לך הביתה! אנחנו יותר מדי תלויים וזקוקים לארה"ב, וקרי גם אינו מייצג, לפי שעה, את כל ארה"ב!

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 11.11.13

* * *

במלאת 50 שנה להופעת הרומאן הראשון שלו

"המחצבה" 1963

הופיע הרומאן

 "מסעותיי עם נשים", 2013

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

* * *

פלסטינים מחנכים להשמדת ישראל

בחסות האו"ם וכך נרצח חייל צה"ל

כמה נחמד יהיה כשאנחנו כולנו נסולק מכאן בזכות החינוך הפלסטיני להשמדתנו, שממומן בידי האו"ם ומדינות מערב, כולל ארה"ב. נחמד יהיה גם לך, מזכיר המדינה ג'ון קרי, נכדו של המומר. הפלסטינים אפילו לא מסתירים ואינם משקרים – בתי הספר שלהם מחנכים בגלוי לזכות השיבה שתושג באמצעות השמדת ישראל!

הנער השב"ח בן ה-16 מג'נין, שדקר אתמול למוות חייל ישראלי צעיר, ערן אטיאס הי"ד בן 19 באוטובוס בעפולה – הוא תוצר מובהק של החינוך הפלסטיני בבתי הספר שלהם בחסות האו"ם ובכספי המערב הנאור! ומה כבר יקבל הרוצח? עונש מוות? מאסר עולם? לא. הוא קטין. מקסימום קצין מבחן! אפילו לא כלא, ששם היו האסירים המבוגרים יכולים לענות אותו.

בקרוב אצל האירופאים והאמריקאים כל החולירות האלה! ושימשיכו לתמוך בכספם בחינוך לשנאת ישראל של הפלסטינים! זה יפעל להם כמו בומרנג!

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=YGJajyjMCbs!

* * *

נתי מלאכי

מוֹנְגּוֹלוֹאִיד

"אֲנִי עוֹשֶׂה הַכֹּל שָׁם בַּמִּכְלָלָה, כְּאֶחָד הָאָדָם, קוֹרֵא בַּכּוֹכָבִים

מְהַנְדֵּס שֶׁמְּיַשֵּׁר קַו בַּנְּיָר פֶּרְגָמֶנְט. אֲפִלּוּ אֶת צַוָּארוֹן

הַחֻלְצָה אֲנִי מְסַדֵּר מְדֻיָּק כְּמוֹ שְׁנֵי נְקֻדּוֹת בַּקַּו יָשָׁר."

מַסְבִּיר לִי בַּיְּשִׁיבָה בָּאוֹטוֹבּוּס בֵּין נֵס צִיּוֹנָה   

לִרְחוֹבוֹת.

"רַק שֶׁאֲנִי מוֹנְגּוֹלוֹאִיד, אֲבָל אֲנִי קָרוּא אֲנָשִׁים

אִם סוֹלְדִים מִמֶּנִּי אֲנִי מְכַבֵּד. הַפַּרְצוּף שֶׁלִּי לֹא יָשָׁר

רַק נַפְשִׁי יָשְׁרָה... אֲפִלּוּ ווֹלְט ויטמן מֵבִין אוֹתִי,

אֲנִי מתקשר אִתּוֹ בַּעֲלֵי עֵשֶׂב

בֵּין צִיּוֹנָה לִמְדִינַת מִסּוּרִי."

אֲנִי לוֹקֵחַ נְשִׁימָה

בַּחֵצִי חִיּוּךְ כִּי פֶּלַח הַקְּלֶמֶנְטִינָה שֶׁהִגִּישׁ לִי

מֶתֶק שְׂפָתַי שֶׁחֵלֶק מֵהַמִּיץ זִרְזֵף הַחוּצָה

כְּמוֹ רִקּוּד שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים

בַּמְּדִינָה לֹא שְׁפוּיָה מִדַּעַת.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.11.13

* בסוף השבוע היה העולם על סף חתימת הסכם מינכן ב', הסכם כניעה של העולם החופשי לרודנות האסלאמית, שמקפיא את מצבה המסוכן של איראן כמדינת סף גרעינית, בהסכמה בינלאומית, תוך שחיקת הסנקציות הכלכליות, העשויות לגרום לאיראן לוותר על תכניתה ולייתר את ההכרח בפעולה צבאית.

שילוב של היחלצות הרואית של בנימין נתניהו, לחץ של אויבותיה הסוניות של איראן בראשות סעודיה ועמידה איתנה ומעוררת הערכה של צרפת, בלמו זאת ברגע האחרון.

זהו ניצחון בקרב, אך המערכה לא תמה. הסכנה מוחשית והסכם מינכן ב' עלול להיחתם בתוך שבועות ספורים.

* בין שנות החמישים המוקדמות לאמצע שנות השישים, צרפת הייתה בעלת הברית הראשית של ישראל. "ידידתנו ובת בריתנו," כינה דה-גול, הנשיא הראשון של הרפובליקה החמישית, את ישראל באותן שנים.

בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, דה-גול שינה את דרכו בקיצוניות, ב-180 מעלות. הוא תקף את ישראל ואת העם היהודי בבוטות, תוך שימוש בסטריאוטיפים האנטישמיים הזכורים לרע, והטיל על ישראל אמברגו נשק.

מאז חלו עליות ומורדות ביחסים בין המדינות, אולם הם מעולם לא חזרו לקדמותם. צרפת מיצבה עצמה כאופוזיציה לעומתית לארה"ב, וביטאה זאת, בין השאר, ביחסה המנוכר לישראל; במשך שנים רבות צרפת הייתה העוינת ביותר לישראל בין מדינות המערב. השפל במערכת היחסים הזאת היה הכור האטומי שצרפת בנתה בעיראק.

עמדתה הנחרצת של צרפת מול איראן וכנגד מדיניות הפייסנות של אובמה, כאשר שר החוץ פאביוס מסביר בפירוש שאחד הגורמים לעמדת ארצו היא התחשבות בצרכיה ובעמדתה של ישראל, היא הזדמנות להתקרבות גדולה וחזרה ליחסים ההדוקים בין המדינות.

בשבוע הבא יבקר הנשיא הצרפתי פרנסואה הולנד בישראל. יש לקבלו כידיד גדול ולנצל את הביקור להעמקת הקשר בין המדינות וחימומו.

* בשבועות הקרובים, על ממשלת ישראל לפעול בדבקות להכשלת מהלך הפייסנות של  אובמה, המוביל לחתימת הסכם הכניעה לאיראן – מינכן ב'. יש לעשות זאת באמצעות הידוק הקשר ושיתוף הפעולה עם צרפת, עידודה של סעודיה לקדם מצידה את האינטרס המשותף לנו ומעל הכל – לחץ מאסיבי על דעת הקהל האמריקאי ובעיקר על חברי הקונגרס האמריקאי, על שני בתיו, על שתי מפלגותיו. אסור להתייאש.

* קרי לנתניהו: "קודם שיהיה הסכם, אח"כ תתנגד." איזו אמירה גאונית. אחרי שהסוסים יברחו, אז תנסה לאסוף אותם. מאחר והמטרה היא למנוע הסכם כניעה, ההתנגדות האפקטיבית היא לפני חתימתו, במטרה למנוע את החתימה או למצער – להשפיע על תכניו. דבריו של קרי מעידים על לחץ של הממשל האמריקאי מן האמירה המוסרית שנתניהו מציג. הם מעידים על האפקטיביות של הלחץ הישראלי ועל הצורך להגביר אותו.

* "ניו יורק טיימס" בהיסטריה. סימן שהלחץ של נתניהו אפקטיבי.

* העיתונאי אלדד בק חזר מטהרן, ותיאר מציאות חדשה, של נשים בלבוש מערבי (מכנסיים צמודים), התנהגות מתירנית, אלכוהול בגלוי. הדבר מעיד על התרופפות שלטון הפחד של משטר האייתולות ומשטרת המוסר שלו. זו בשורה בהחלט מעודדת.

עם זאת, המשטר לא אמר את המילה האחרונה. אדרבא, דווקא התרופפות שליטתו עלולה לדרבן אותו לצעדי תגובה קיצוניים. ומה שמסוכן יותר – להתחמשות בנשק גרעיני, כתעודת ביטוח להמשכיות המשטר.

עובדה זו מחייבת את העולם הנאור להחריף את הלחץ על איראן, להדק את משטר הסנקציות, קודם כל כדי לבלום את תוכנית הגרעין, אך גם כיוון שהדבר עשוי למוטט את המשטר החומייניסטי.

* על פי הדלפות מן המו"מ עם הפלשתינאים, אחד מסלעי המחלוקת הכבדים ביותר במו"מ עם הפלשתינאים, הוא סוגיית בקעת הירדן. למרבה הצער, על פי הדיווחים, נתניהו קרוב היום יותר לאולמרט מאשר לרבין. רבין עמד על כך שבהסדר הקבע, בקעת הירדן "בפירוש הרחב ביותר של המושג," תיכלל בגבולות הקבע של ישראל. בקעת הירדן בפירוש הרחב ביותר של המילה, כוללת את המורדות המזרחיים של הרי השומרון ואת מדבר יהודה. נתניהו מסתפק בדרישה לנוכחות צבאית מוגבלת בזמן לאורך נהר הירדן.

והנה, שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה, מי שמתיימרת לדבוק במורשת רבין, תוקפת את נתניהו על כך שהוא אשם בקיפאון במו"מ. כלומר, הקיפאון אינו נובע מהסירוב הפלשתינאי לכל פשרה, אלא מעצם העמידה על הדרישות הישראליות המינימליסטיות.

* התביעה לשליטה ישראלית בבקעת הירדן, היא נגזרת של תפיסת הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשה של מפלגת העבודה. לכאורה, מה ההגיון בשליטה דווקא בבקעת הירדן, שאינה מקיימת רצף טריטוריאלי עם מרכז הארץ ואין לה יתרונות טופוגרפיים? זה ההיגיון של תפיסת הפשרה הטריטוריאלית, אותה הציג לראשונה יגאל אלון בתוכניתו, כבר ב-1967. אף שהממשלה ומפלגת העבודה לא אימצו רשמית את התוכנית, בשל הוויתורים הטריטוריאליים הכרוכים בה, באופן בלתי רשמי הם פעלו על פיה, והיא היתה המסד למדיניות ההתיישבות של ממשלות המערך ותנועות ההתיישבות המזוהות עם תנועת העבודה.

התוכנית תימרנה בין מימוש זכותנו על א"י, אותה הגדיר אלון כיסוד המוסרי שלה, חובתנו להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מכריע ושמירה על גבולות בני הגנה. מן הסיבות הדמוגרפיות, הציע אלון נסיגה ישראלית מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, בעיקר על גב ההר, חרף יתרונותיו הטופוגרפיים. בסיטואציה כזאת, כדי למנוע מציאות שבה ישראל היא מדינה נטולת כל עומק טריטוריאלי, שרוחבה בחלק מן המקומות הוא בן 15 ק"מ בלבד, ובכך היא ממש מזמינה תוקפנות נגדה, הוא עמד על כך שלאחר נסיגה כזאת בקעת הירדן תהיה ישראלית ותבטיח לישראל גבולות בני הגנה, בלי לסכן את צביונה היהודי.

בתהליך אוסלו, דבק יצחק רבין בדרך הזאת, עד נשמת אפו האחרונה. ברק היה הראשון, שבאופן מופקר ויתר על התביעה לבקעת הירדן, כמו על ירושלים השלמה ועוד. מסתבר שאלף אנשים אחראים מתקשים להוציא אבן שמופקר אחד זרק.

* תומכי הנסיגה מבקעת הירדן, טוענים שמאחר ועידן המלחמות הכוללות תם, חשיבות העומק הטריטוריאלי נמוכה מבעבר. אכן, מאז מלחמת יום הכיפורים לא היו עוד מלחמות כוללות. האיומים השתנו, והאיומים החדשים הם ברובם בעצימות נמוכה – טרור, טילים תלולי מסלול ולוחמת סייבר. האמת היא שיש חשיבות לשטח גם מול טרור וטילים. אולם האם עלינו לקבל כהנחת עבודה, שאיום המלחמה הכוללת חלף לחלוטין?

על צה"ל לגלות גמישות ולהתאים את עצמו לאיומים המשתנים, כולל באמצעות צמצום מערך השריון וביטול יחידות. אולם כפי שאיננו מבטלים כליל את הכוח הקונבנציונלי, כך אסור לנו לוותר על גבולות בני הגנה. שינוי מערך צה"ל הוא הפיך – אם יחזור האיום במלחמה כוללת, ניתן יהיה לשוב ולהתאים את צה"ל לאיום החדש. אולם ויתור על גבולות בני הגנה הוא בלתי הפיך, אלא במלחמה, חלילה. יתר על כן, ויתור על גבולות בני הגנה מזמין חזרה למלחמות כוללות. דווקא העובדה שהכוח הקונבנציונלי של צה"ל מצטמצם (צעד מוצדק, כיוון שתקציב הביטחון אינו מאפשר מתיחה מקסימלית של צה"ל למענה מיטבי על כל האיומים במקביל), מחזקת את הצורך בעומק טריטוריאלי וגבולות בני הגנה.

* אם אכן תתממש מדיניותו הפייסנית של אובמה כלפי איראן, גדלה הסכנה של הפיכת איראן למעצמה גרעינית. הסיבה לכך שהמלחמות הכוללות פסקו, היא הצלחת ההרתעה של צה"ל – הן ההרתעה הקונבנציונלית והן ההרתעה הגרעינית. ההרתעה הגרעינית מבוססת על המונופול של ישראל על הרתעה כזאת במזה"ת.

הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, עלולה להחזיר את מדינות ערב למעגל המלחמות הכוללות נגד ישראל, מתוך תחושה שאיראן מנטרלת את כוחה של ישראל. ומקובל על הכל שבמלחמה כוללת, יש משמעות קריטית לגבולות בני הגנה. ולכן, ישראל חייבת לעמוד על המשך שלטונה בבקעת הירדן, בכל הסדר קבע.

* במפגש של בית מדרש "מעגלים" במרכז "יובלים", שאותו אני מנהל (עד סוף דצמבר), נערכה שיחה בסקייפ עם אגאתה, אינטלקטואלית פולניה, שבמשך שנים רבות נמצאת בתהליך הולך וגובר של עניין ביהדות והתקרבות ליהדות, הזדהות עם היהדות ועם היהודים עד תחושה שהיא נועדה להיות יהודיה. בשנים האחרונות היא חיה בברלין, פעילה בתחום הנחלת התרבות היהודית ועובדת, בתחום זה, בקהילה היהודית. כעת היא גם עוברת תהליך גיור בתנועה הקונסרבטיבית.

מסתבר שהיא לא לבד. קיימת תופעה, לא המונית – אך בהחלט תופעה, של אינטלקטואלים אירופיים המתקרבים ליהדות וחלקם מתגיירים; אנשים החשים שהיהדות מעניקה להם תוכן, הממלא את הריקנות הרוחנית והתרבותית המאפיינת את החיים האירופיים.

* בשיחה הפנימית, אחרי השיחה בסקייפ, אמרה אחת המשתתפות שאינה מבינה מדוע הקדשנו מזמננו לעניין אזוטרי כל כך. תמיד יש פה ושם מישהו ששומע קולות, שמרגיש שתמיד הוא היה יהודי וכו'. אבל זה לא רציני. מה שרציני הוא שבגלל שאנחנו מדינה קובשת, יותר ויותר מתרחקים מאיתנו וכו' וכו'.

נזכרתי (וסיפרתי) ביום עיון שהשתתפתי בו, בבית התנועה הקיבוצית, לפני כשנתיים, בנושא בית הכנסת בקיבוץ. יום העיון היה מאוד מעניין ומשמעותי, והדיונים בו, בחוגי דיון ובמליאה, חרגו הרבה מעבר לשאלת בית הכנסת בקיבוץ, ועסק בזהותנו ובמהותנו כקהילה יהודית. ואז, בשיחת הסיכום, ביקש אחד הנוכחים את רשות הדיבור. "כל מה שדיברתם כל היום זה שטויות. כל עוד מתקיים אקיבוש, לכל זה אין ערך בלה בלה בלה."

הדובר הגיע ... מעין גדי. הבנאדם לקח יום חופש, השכים קום, הרחיק נדוד ליום שלם לת"א, כדי להשתתף ביום עיון המבזבז את הזמן על נושאים מיותרים רק כדי לקום בסופו ולומר שהכל שטויות וצריך לשים קץ ל"אקיבוש" וכו'. איזו אובססיה חולנית.

הנה, אנו משוחחים עם אישה הרואה עניין ביהדות, מקבלת השראה מן היהדות ומחפשת את דרכה אלינו, לעם היהודי. לא מעניין אותנו לשמוע מהו הדבר הזה בנו המהווה אבן שואבת לאישה כמוה? לא. מה שמעניין זה לגלגל שוב על הלשון את מילת הקסם "אקיבוש". צר עולמי כעולם אקיבוש. ואם מישהו רואה בנו איזה ניצוץ, שלא קשור ל"אקיבוש", אנחנו נמהר להעמיד אותו על טעותו. "והיינו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם," כפי שסיפרו עשרת המרגלים. פלא שהם מאסו בארץ חמדה?

יש קבוצה בציבור ש"אקיבוש" הוא בעבורם כבר יותר מאובססיה. הוא דת. ולפעמים אני חושב, מה יקרה לאותם אנשים אם יום אחד ייעלם "אקיבוש". הרי הם יהיו אומללים. לא יהיה להם בשביל מה לקום בבוקר.

* אני חי בשלום עם הימין ועם השמאל ולא פעם מוצא את עצמי מזדהה עם אלה ועם אלה. אבל אני ממש סולד משמאלנות ויְמָנַנוּת. מה ההבדל? כמו ההבדל בין לאומיות ללאומנות. בין סוציאליזם דמוקרטי לסטליניזם. בין פמיניזם של שוויון המינים לפמיניזם של שנאת גברים. בין "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?" ל"הטוב שבגויים הרוג" וכד'.

דוגמה עכשווית לימננות דוחה: הרשת מוצפת בביקורת חריפה, קיצונית ומכוערת, נגד משלוח סיוע לפיליפינים. "אנחנו הטמבלים של העולם... נותנים את הלחי השנייה... כשאנחנו נצטרך אף אחד לא יבוא לעזור לנו... אנחנו תמיד קופצים בראש... וקולטים את הכושים לדרום תל אביב בסיוע הקרן החדשה להחרבת ישראל... כמובן שאנחנו הראשונים לסיוע, גם סיוע לאוייב שרוצה להשמיד אותנו..." ועוד כהנה וכהנה מילים מגונות המתחברות לרעיונות מגונים.

רק השבוע קראנו את הברכה ליעקב: "ונברכו בך כל משפחות האדמה." כיהודי, אני רוצה לראות את המדינה היהודית כמעצמה הומניטרית.

* דרור פיילר הוא חלאה. ישראלי לשעבר המקדיש את חייו למלחמה נגד מדינת ישראל. הוא חי בשבדיה, עורר סנסציה כאשר יצר מיצג אמנותי המפאר את המחבלת הרוצחת שרצחה 21 ישראלים בפיגוע התאבדות במסעדת "מקסים" בחיפה. הוא עצמו השתתף בפיגוע "מרמרה" ואף נפצע בעימות עם חיילי צה"ל. בעקבות זאת הוצא נגדו, בצדק רב, צו הרחקה מן הארץ. מאחר והוא ויתר על אזרחותו הישראלית, אי אפשר לומר עליו שהוא התגלמות המושג "הישראלי המכוער". אבל הוא התגלמות המושג "הפוסט ישראלי המכוער". 

כעת הוא מבקש אישור לבקר בישראל כדי לסעוד את אמו החולה, בת ה-90, הנמצאת בביתה במצב קשה. בשל צו ההרחקה, בקשתו נדחתה. הוא עתר לבית המשפט נגד ההחלטה.

עם כל הסלידה מהאיש הנתעב הזה, אני סבור שמסיבות הומניטריות יש להיענות לבקשתו (בדיוק כפי שאני בעד מתן אפשרות לאסירים מסוכנים לצאת לחופשה מהכלא לחתונת ילדיהם, הלוויית הוריהם וכד').

* האופן הראוי לניהול משרד ממשלתי, הוא באמצעות אישיות פוליטית – שר בממשלה, העומד בראשו, קובע את מדיניותו ומוביל אותו. תחתיו פועלים משרתי ציבור מקצועיים, בראשות מנכ"ל המשרד. סגן שר הוא תפקיד מיותר, היוצר מתחים, מנפח את המנגנון (עוד מזכירות, נהג, רכב, לשכה) ומבזבז כספי ציבור. ניפוח הממשלה בסגני שרים מיותרים פוגע בעבודת הכנסת, מאחר והוא מוציא למעשה ח"כים מרכזיים ובולטים ממירב פעילותם הפרלמנטרית (על פי החוק, סגן שר, להבדיל משר, חייב להיות ח"כ).

תפקיד סגן שר מוצדק כאשר השר אינו יכול להקדיש למשרדו את הזמן הראוי לכך. למשל, כשראש הממשלה כיהן, עד לאחרונה, כשר החוץ, היה מקום לתפקיד סגן השר, אותו מילא ח"כ זאב אלקין. כהונתו של אלקין פקעה כאשר ליברמן חזר למשרד, אך הוא עומד לחזור לתפקידו. לשם מה? הרי כעת לא יהיה בו כל צורך. אין כל סיבה למנות מחדש את אלקין, או כל ח"כ אחר, לתפקיד.

* יוזמת החוק של ציפי לבני ונפתלי בנט לרב ראשי אחד, בעוד עשר שנים, היא צעד חשוב וחיובי שיצא לפועל באיחור של 75 שנים. זו הצעה המיישמת את הערך הציוני של קיבוץ גלויות. למה זה לקח, בהנחה שהחוק יעבור וייושם, 75 שנה? כי קל יותר להוציא את ישראל מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מישראל.

יש צורך ברפורמה מקיפה יותר ברבנות הראשית, שתכלול בתוכה את כל הזרמים ביהדות, שיפעלו בצוותא בכבוד הדדי.

* בשנים האחרונות יש תופעה ברוכה, הולכת וגדלה, של בנות דתיות המתנדבות לצה"ל, חרף הפטור הגורף וחרף האיסור, כביכול, בשם ההלכה. וזאת לצד התנדבות של בנות רבות לשנה ולשנתיים של שירות לאומי משמעותי. לעומת זאת, יש תופעה המונית של בנות שכל הקשר שלהן עם הדת מסתכם בהצהרת הדתיות לצורך ההשתמטות מצה"ל.

* אור ליום א' נפטר אמרי רון. אמרי הוא מעמודי התווך ומהמנהיגים הבולטים של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית. חבר קיבוץ נאמן, מאמין בכל לבו בדרך הקיבוצית, יצירתי בחיפוש דרכים חדשניות לקיום הקיבוץ השיתופי בימינו.

אמרי נולד בקיבוץ משמר העמק וכל חייו חי בו והיה מן הדמויות המרכזיות בתוכו. שירת בצנחנים בסדיר ובמילואים, עד תפקיד מג"ד. היה מזכיר הקיבוץ הארצי בשנות ה-70 וח"כ מטעם מפ"ם בסיעת המערך בכנסת התשיעית והעשירית. אמרי רון, כתלמיד מובהק של יעקב חזן, ייצג בקיבוץ הארצי ובמפ"ם את הקו הניצי, הביטחוניסטי, האקטיביסטי. הוא תמך בכל ליבו בהתיישבות בגולן, וכמזכיר תנועתו הוביל להקמת קיבוצי "השומר הצעיר" בגולן גשור ונטור. גם כח"כ היה בין הח"כים הניציים בסיעת המערך, תמך במבצע "שלום הגליל" בו השתתף, בהיותו ח"כ, כקצין מטה בחטיבת הצנחנים. לאחר הצטרפות מפ"ם למרצ פרש ממנה אמרי רון והצטרף למפלגת העבודה.

גם בתקופת מחלתו, המשיך אמרי לפעול בקיבוצו, בהנהגת הזרם השיתופי בתק"צ ובקבוצת "פנסיה בראש", הנאבקת למען הזכויות הסוציאליות של ותיקי הקיבוצים. לפני שלוש שנים הושתל לאמרי רון לב מלאכותי, והוא חזר לפעילות אינטנסיבית יותר. אמרי הוא בעל השיא העולמי של אורך חיים עם לב מלאכותי מן הסוג שהושתל לו.

אמרי היה איש חכם, ישר, חם ונעים הליכות.

הוא הלך לעולמו בגיל 77. יהיה זכרו ברוך!

* חמישה ח"כים מקיבוץ משמר העמק כיהנו בכנסת: יעקב חזן, מאיר תלמי, אשתו – אֶמה תלמי, יעקב בנטוב ואמרי רון (חתנו של בנטוב). עליהם ניתן להוסיף את אמנון לין ומשה שמיר, יוצאי הקיבוץ.

* "המשטרה השתגעה?! לעצור רב?!" הגיבו בהלם חסידי הרב יורם אברג'יל על מעצרו, בחשד לסחיטה באיומים והפרעה לבחירות תוך שיתוף פעולה עם ארגון פשע. ההלם אינו על כך שרב (!) חשוד בפשעים כה חמורים, אלא על כך שהמשטרה עצרה רב. כאשר "גדול הדור" מעמיד פושע משוחרר בראש מפלגה הנושאת את שמם של שישה סדרי משנה, איזה חילול השם עוד עלול להפתיע אותנו?

* ביד הלשון. כחיזוק לדברים שכתבתי כנגד תופעות ה"כאילו" ו"בעצם" הזכיר אהוד בן עזר את "חבל על הזמן". בעיניי, מדובר בתופעה אחרת לגמרי. ה"כאילו" ו"בעצם", מבטאים עילגות, דלות שפה והיעדר שטף דיבור. "חבל על הזמן" הוא ביטוי בסלנג. אפשר לאהוב אותו או לא לאהוב אותו, כמו כל ביטוי סלנגי. אבל באופן כללי, הסלנג מתבל את השפה ומעשיר אותה. דמיינו לעצמכם שפה נטולת סלנג?

אני דווקא אוהב את הביטוי "חבל על הזמן" ובגרסתו המקוצרת - חבל"ז. למה? אין לי תשובה.

וגם נעמי שמר אהבה אותו, וכך כתבה בשירה "המעיל": "החברים שלי עשו לי מעיל / מעיל בלתי רגיל / הוא עוטף את הכתף והוא מסתיר את הגיל / מעיל בלתי רגיל // הוא מחמם בחורף, הוא מצנן בקיץ / לפעמים הוא אוהל, לפעמים הוא בית / והצבעים שלו הם קשת בענן / מעיל שחבל על הזמן."

* * *

שמאי גולן:

הסתלקותו של ברוך נַיילָבֶּן

מתוך ספרו: חופה

בהוצאת הקיבוץ המאוחד – תשמ"ד, 1984

הדפסה שנייה: 1990

[40 שנה למלחמת יום כיפור]

והשלג יורד על ירושלים. על כל ההרים יורד השלג.

על הר-הבית והר ציון, ועל שיח ג'ראח ועל ואד ג'וז

                                                                        פנחס שדה

נעים עכשיו בבית, קלרה יקירתי. אני יושב ליד תנור הגז וכותב לך את מכתבי האחרון. האש דולקת, מפשירה את רגלי הקפואות. אני עייף מאד. וחוטא. את שאוליק בננו גירשתי אל השלג. ונטורה השכן שלנו עמד בחצר וצעק, משוגע! מגרש 'ת' בן שלו הנכה! ואני עמדתי והשלכתי בעקבותיו גם את הקביים. שיפסיק לזחול בשלג כמו תולעת. שיילך זקוף. אפילו על קביו, אבל זקוף. ונטורה צעק, הבן שלך פצוע ואתה מגרש אותו מן הבית! מול חלוני הקפוא עמד ונטורה, לחם וחלב בשתי ידיו, וצועק, תתבייש לך, ניילבן, תתבייש!

עכשיו שקט בחוץ. גם בפנים, בבית. רק קולות הלהבה בתנור. הזחל"ם כבר חלף ואסף את שאוליק. גם ונטורה הסתגר בביתו. דור חמישי בארץ ונטורה, דור שביעי מצד אימו. ילידי הארץ הזאת אינם רגילים לשלג לכן אגר מזונות רבים.

ושאוליק ודאי כבר עם ניצה, בחדרם הלבן והחם שבבית-החולים. את, יקירתי, הבטחת לבוא ארצה שנית רק ללוויה שלי. כך אמרת כשיצאת מחדר-החולים בו שכב שאוליק שלנו עטוף תחבושות. ללוויה שלך, ניילבן, אבוא שנית אפילו מקנדה. כל-כך הרבה שנאה, קלרה. הכיני לך כרטיס טיסה למחר בבוקר. שאוליק וניצה ילוו אותך, אולי אפילו עד טורונטו שלך בקנדה. וניצה יפה בבגדי האחות הרחמנייה. חלוק לבן, שביס מעומלן, מגן-דוד כמו כתר על ראשה. רחמים, אחות יקרה, רחמנות על איש זקן אומלל. הם חייבים להינשא בירושלים, מיד אחרי ה"שבעה". ואל תשכחי להזמין את ונטורה. ידידים מעטים נותרו לנו. השכנים לא אוהבים נכים. אף לא אותי עם התקפי הפצעים שלי. אך ונטורה רגיל לתלאות בארצנו. דור שביעי בארץ הזאת מצד אימו. זה גורלנו, אומר ונטורה, ובכל זאת צריך להיאבק, לא להיכנע. היום הוא רץ מחנות לחנות, הכין את ביתו לימי החירום. לחם וחלב וקמח וסוכר. בעיר נצורה עליך להתנהג כמו במצור, אומר ונטורה, והוא זוכר היטב את המצור הגדול בשנת ארבעים ושמונה. ישיבת הכנסת נדחתה, הודיעו בראדיו, מעלה הקסטל שוב חוסם את הכניסה לעירנו, כמו בימי המצור הגדול. מכוניות מחליקות אחורנית, מתהפכות. רק אני העזתי ופתחתי את החלון. והיד הלבנה, הקרה, מלטפת את פצעי. יד נעלמה, מרגיעה. והדממה מסביב. אפילו קולו של הדרור נעלם. נותר רק כתם אפל בשלג, למרגלות האורן.

שאוליק קרא, אבא השתגעת?! לצאת בשלג הזה?!

אל תדאגי, קלרה, שאוליק יסתדר. ניצה פה. ומשרד הביטחון. אם אנחנו יכולנו שם. את במנזר. אני ביער. הייתי עובר במזחלת ביער שמונים קילומטרים ביום. אחרי שהיינו מפוצצים את מסילת הברזל, פוגעים בחיילים שברכבת. והשלג יורד ללא הרף, מוחה אחרינו את העקבות. ברוך ניילבן שקבר את אימו ואת אחיו ואת אחותו בקבר האחים נוקם בגרמנים ומסתלק לו במזחלת שלגים כמו נסיך מן האגדה.

רק בירושלים מכריזים על מצור ביום שלג. מקימים מטה חירום. בלילה יוצאים הזחל"מים לפרוץ את הכבישים, לנקות את עורקי החיים. ראש העיר בכבודו ובעצמו עומד בראש הצבא הזורה מלח וחול בדרכים הראשיות. למען מכוניות האספקה, האמבולנסים הממהרים לבתי החולים, מכוניות הקבורה הדוהרות אל בתי הנפטרים, אסור להלין את המת!

מבעד לחלון עקבתי אחרי שאוליק, קלרה. תחילה שכב שם בשלג, כתם כהה, אפל, מפרפר כמו הדרור מוכה הכפור. קולו הגיע אליי. קללותיו. אחר-כך התחיל לזחול. גורר אחריו את רגליו המשותקות. כמו פרטיזן אמיתי זחל, מקדם את גופו בעזרת מרפקי ידיו. עד שהשלכתי אחריו את הקביים שלו. והוא מיד התרומם והלך אל הכביש. ד"ר שדמון הזהיר אותי שבלי כוח-רצון לא יקום בננו ממיטתו. לא כל פצוע-מלחמה הוא גם גיבור מלחמה, מר ניילבן. יש ביניהם כאלה וכאלה. רק על הגיבורים כותבים בעיתונים. על שאוליק לא יכתבו בעיתונים, אמרתי לד"ר שדמון. ניסיתי להצדיק את בננו, קלרה. כאילו הוא זקוק להצדקה. כאילו לא אני האשם שפגז מצרי חדר אל הטנק שלו.

אבל אני סיפרתי לד"ר שדמון איך עזבת אותנו פתאום, קלרה. איך פגשת את ויינברג         בן-עירך, והוא פיתה אותך לנסוע עימו לטורונטו. ואיך לא שבת, מפני שטורונטו על גדות האגמים מצאה חן בעיניך, וויינברג מייצר בבית החרושת שלו נקניקים ומוצרי בשר המספיקים לקנדה כולה.

וגם סיפרתי שלא ויתרת על שאוליק. דרשת שהילד יבוא מיד בעקבותיך. ויינברג ישמח לאמצו כבן לו. אף העמדת עורך-דין זריז שדרש מן השופט, בשם הצדק והיושר, שבננו יעזוב את אביו ויילך אחרי אימו, כדרך שאימא-טבע מצווה. הוא אף כינה אותי מטורף. הכול בשם מרשתו, כך אמר. מרשתו שלחה לו הוכחות.

המשפט נערך בחדר צר, מחניק, וסורגים על החלון, ודלת כבדה והשומר כמובן. עיניים סקרניות על הספסלים כמו בהצגה. שנאתי באותו מעמד אפילו את השופט שלא היה מביט בי אלא בנקודה סמויה בקיר, אדיש למעשיו של עורך-הדין שלך, קלרה, החושף אותי ערום וערייה נגד כולם. אותו עורך-דין אף העז וקפץ ועמד לידי, והפשיל את שרוולי וחשף את צלקות הפצעים על זרועי, ומשך בצווארון חולצתי, והיה צועק: גם פה – גם כאן יש לו פצעים. אחר-כך ניסה להסביר בלשון מלומדה שמחלתי פסיכוסומאטית, ואין לה מרפא, מן טירוף שכזה, אדוני השופט. אם, למשל, חייל שלנו נפגע בתקרית אש על הגבול, או פועל שלנו נרצח על ידי מסתננים בפרדס, או ילדים נפגעים מרימונים בבית-כנסת, או סתם מתיחות על הגבול, מייד מופיעים הפצעים אצל מר ניילבן. ומתי, אדוני השופט, אין מתיחות בגבולות ארצנו?

אני זוכר היטב את עורך-הדין שלך, קלרה. נמוך, מסורק, מרוח ברילנטין, ושפם דקיק לו, ועניבה שחורה על החולצה לבנה, וכפתורי חפתים מוזהבים, וזרועותיו הפרושות תחת גלימתו ככנפיים שחורות. באצבעות ידיו הקצרות ניסה להדגים כיצד אני קורע את בשרי בשעת ההתקף, והוא לא ידע שהצלקות נפתחות מעצמן. לבסוף עמד וסיכם בקול דרמטי, אסור, אדוני השופט, להשאיר ילד בן עשר בידיו של מטורף.

שגיאה אחת עשה העורך-דין שלך, קלרה, ובאשמתך. לא סיפרת לו שלוחם הייתי ביערות, ולוחם נשארתי בליבי. את ודאי הבטחת לעורך-דין שאכנע מיד, כי עליי להבין שטובתו של שאוליק דורשת כניעה מצדי. אבל אני לא רציתי להבין. על-כן פתחתי את פי וסיפרתי שאימו של שאוליק היא אישה מופקרת, ודינך, קלרה, דין אישה נואפת. איך זה עוזבת אימא מסורה את בנה ואת בעלה, והולכת לה אחרי איזה ויינברג שמבטיח לה בית מלא נקניקים ומשרתים ושקט בגבולות. העורך-דין שלך מרוב תימהון ועצבנות פתח את כפתורי החפתים שלו. גם סיפרתי דברים אינטימיים, קלרה, אף שופטים אוהבים לשמוע דברים מחדר המיטות. וגם סיפרתי על התאכזרותך לבננו, המכות שהכית אותו בשעת רוגז, עד ששאוליק היה בורח ממך אל אביו כי אני מעולם לא הרמתי עליו יד, אדוני השופט.

עכשיו אני מסתלק לי, קלרה, ומשאיר לך את שאוליק. כמעט חזר להיות ילד. אינו יכול ללכת, נוח להתרגז זקוק לסבלנות רבה. הרי לך ילדך, קלרה, ואני האשם, כמובן. על כן נותן את הדין, נענש על פי הדין. מפני שהעזתי וניצחתי אותך בבית-המשפט. אילו היית זוכה בו ביום ההוא היה בננו יושב לו בטורונטו שלך ומנהל את עסקי הנקניק של ויינברג שלך. סטריקטלי כושר, נקניק כשר למהדרין. מייד אין קנדה. ושאוליק שלנו מוליך את צי מכוניות הקירור מעיר לעיר, חוצה בראש השירה שלו דרכים מושלגות, נהרות קפואים, עד אלסקה, עד לקוטב הצפוני. בננו שידע להוליך את הטנק שלו על זחליו ממחסני החירום בבאר-שבע עד התעלה היה עושה חיל במסעותיו לאלסקה. לו יכולתי לחזור ולעמוד מול דוכנו של השופט, הייתי מנשק את כף-ידו של עורך-הדין שלך הקטן המצוחצח, ומודיע: אדוני השופט מרשתו צודקת, אני המטורף.

כי לולא טירופי לא הייתי נוסע הבוקר להביא את ניצה, ולא הייתי נשאר עמה לבדי במכונית עת הנהג יצא לחפש עזרה. ואולי לא כל-כך מטורף, קלרה, אולי ביקשתי לזרוע בניצה את אשר שאוליק כבר לא יזרע, מתוך ייאוש, להשאיר זכר כלשהו למשפחת ניילבן.

והרי שאוליק הוא שדרש, סע, אבא, סע מהר לבית-החולים ותביא את ניצה. בלי ניצה, אבא, אין יום הולדת. ניסיתי להתווכח עימו, אמרתי שהחזאי ניבא שלג. אבל שאוליק ליגלג עליי, ממתי הפכו החזאים לנביאים? שקע בארומטרי בטורקיה, חיקיתי את קולו של החזאי. חנטריש טורקיה שלך, נתן עליי בקולו והיכה בקביו על הרצפה, אתה תיסע ותביא את ניצה, אמר לאיטו, בורר כל מילה, איננו מביט בי כי אם ברגליו המשותקות, בזכותך אבא, כמו שאתם אומרים, הגעתי עד הלום, על כן תיסע ותביא את ניצה.

ובכן, נסעתי, קלרה, ועכשיו אני שוב בביתי, רגלי הקפואות מפשירות לאיטן. החשכה יורדת במהירות. הבית של ונטורה מסתיר את אור הדמדומים האחרון. לא נותר לי הרבה להסביר, קלרה. את חייבת להבין. הרי אהבנו פעם, שם, בין קירות האוהלים במחנה בקפריסין. את בשמלת-הג'וינט הארוכה, שערך הקצר הבהיר, תועה בין האוהלים כמו ילדה אבודה. ניסיתי לעזור לך למצוא. ואת אמרת שאינך מחפשת דבר. אני פרצתי בצחוק. ניסיתי כנראה לעזור לעצמי, אמרתי והסמקתי. ואת חייכת, ואני התפארתי בפנייך וסיפרתי שאותי לא הצליחו הגרמנים להחזיק בגיטו. פרטיזן הייתי, חופשי ביער, וגם מכאן אוכל לצאת. ואחר-כך היינו נפגשים בקביעות, בין האוהלים, ואני מספר לך על החיים ביער, ההתקפות על הרכבות של הגרמנים, המארבים, וגם כיצד הייתי מכבס במי השלג ולובש את בגדי נוקשים מן הכפור כמו שריון בימי הביניים.

ואת מספרת לי על החיים במנזר, ועל אם המנזר והמיסות בימי ראשון, ותפילותייך אל ישו מנצרת שיציל את הורייך מידי הגרמנים, וגם על שץ סיפרת לי שהוציא אותך משם, ועל אמנון השליח מארץ-ישראל, שלימד אותך קפא"פ. ימים יפים היו לנו בקפריסין, קלרה, שטופי שמש. אני הרי לא ידעתי שהפצעים יופיעו פתאום, ודווקא בארץ-ישראל.

דמדומים לבנים בחוץ. מתי יהיה האות? קשה להבחין בין דמדומים ללילה בשלג הלבן, המאיר אף בלילה. בכל זאת קבעתי לי סימן, קלרה, כאשר לא אבחין עוד באותיות שאני כותב. אז יימלא החדר בגז. מתקתק. חמים. משכר. ואת תוכלי לומר לוויינברג שלך, אמרתי שסופו של ניילבן יהיה רע ומר. רק שלא תשכחי את החתונה של שאוליק. ניצה כבר נתנה את הסכמתה. וד"ר שדמון הבטיח, זוכרת? שניים-שלושה ניתוחים נוספים, גברת ויינברג, ואנחנו בריאים ושלמים. וכשסיפרתי לרופא שבאת במיוחד מטורונטו, הוסיף ואמר, שמכסימום אחרי ארבעה-חמישה ניתוחים יוכל בננו לנסוע אפילו לטורונטו. כמובן אחרי שיישא לאשה את ניצה. הוא ידע על האהבה ביניהם. כשהביאו את שאוליק באלונקה הכיר אותו מיד. החבר של ניצה, היה קורא לו. זכר אותו סטודנט ממתין לניצה שתסיים את המשמרת שלה. לירח דבש נרשה לו לנסוע, גברת ויינברג, אמר הרופא וניענע אצבע מאיימת, אך עליו לשוב להמשך הריפוי. אחר כך פנה ויינברג ואמר שהכירורגיה בימינו היא ממש נס אלוהי, אך בכל זאת זקוקים לסיוע של בני אדם. ד"ר שדמון חייך, אך ויינברג לא השיב לו חיוך. רק עמד נשען אל המזוזה, והעניבה השחורה המנוקדת נקודות לבנות תלויה לו על חזהו, וציציות של טלית קטן מעל מכנסיו. אלא מאי? הוסיף ד"ר שדמון כמנסה למצוא חן בעיניו של ויינברג, צריכים היינו לרפא אף את אביו של שאוליק, ודווקא ריפוי פסיכולוגי, ואולי נסיי, כי הפצעים האלה הנפתחים אצלו פתאום גורמים להרעת מצבו התיפקודי של בנו. תארי לך, קלרה, ברוך ניילבן בלי הספחת הזאת, בלי הכתמים האדומים בעורי, בלי הצלקות. עור חדש, צח ונקי כמו של תינוק. ושאוליק עימנו בריא ושלם, ואנחנו שבים ומתאחדים, ומשפחת ניילבן קמה לתחייה כמו עף החול. על תבוזי לי, קלרה, הרי ילדים לא נולדו לך מוויינברג שלך ולא עזרו לו לא תפילותיו ולא נדבות הצדקה שלו ולא רופאי טורונטו המהוללים.

עדיין אפשר לראות את הפרחים שצייר הכפור בחלון. ללא ריח ממלאים הפרחים את החדר. אך קיימים לבטח. כמו הגז העלום בתוך צינורות הנחושת. זורם לו בשקט, מבטיח את השלווה בבוא העת. כך זורמים להם הדברים, קלרה, בהיחבא, נסתרים, ופתאום צצים ומכריחים אותך לפעול. כמו השלג הארור הזה בירושלים. יורד יום-יומיים בשנה. ופעמים אינו יורד. נשאר מאיים בשמיים האפורים, בתוך רוח הכפור, מזכיר את קיומו בפתיתים בודדים, בחיפושיו של ונטורה אחרי הלחם והחלב, או נמס מיד תחת כפות רגלי האנשים, תחת גלגלי המכוניות. ודווקא היום נשאר. תזכורת לכל-יכולתו. ביום בו ביקשתי לחוג את יום הולדתו של שאוליק. בן עשרים וארבע שאוליק והתעקש שאביא את ניצה. אולי ביקש להעמיד אותי במבחן? אולי ידע טוב יותר ממני את אשר יקרה. אומרים שאצל נכים מתפתח חוש אל-טבעי.

גם את אשמה, קלרה. נסעת לך לטורונטו עם הווינברג שלך והשארת אותנו הגברים לבד. לקחת את השמלות שלך הדקות, הפרחוניות שכה אהבתי, את הגרביים הדקות הנמתחות עד למעלה עד שורשי רגלייך, ולקחת עימך את בגדייך התחתונים המשיים. ולנו נשארה ניצה. כמעט האישה היחידה הנכנסת לביתנו. נערה בשישית, בשביעית, בשמינית. משנה לשנה הופכת יותר ויותר לאישה. הכתפיים, החזה, הירכיים. וכמובן הבגדים המשתנים, מכנסי ג'ינס, חצאיות מיני, מכנסיים קצרים, סוודרים הדוקים. ואחר-כך ניצה בבית-הספר לאחיות וחלוק לבן מכופתר על גוף אישה עירום, וכבר שאוליק חייל במדים, מצפה ליום שחרורו כדי להירשם בפקולטה למדעי החברה. כלכלן יהיה, אולי אפילו רואה חשבון, לא כמו אביו שנשאר כל ימיו מנהל חשבונות אצל הסוכנות היהודית. דירה ירכשו בשיכון ליד בית-החולים לנוחיותה של ניצה. הכול תוכנן. אף ילדים, נכדים לסבא ברוך ניילבן, נינים לאביו. חלומות היו לנו, קלרה. והרי כל אותם ימים אני הייתי החולה. וניצה חובשת את פצעיי במחלקה של ד"ר שדמון. חולה כרוני, אמר ד"ר שדמון, מפני שתמיד היו לנו מלחמות, ומתיחות על הגבולות. הצלקות לא הספיקו להגליד וכבר נפתחו מחדש.

אף הבוקר כך, בדרך מבית-החולים, בתוך השלג. התחלתי להרגיש את הצריבות המוכרות בבית שחיי, בין אצבעותיי, על זרועותיי, צווארי. כל הדרך גירדתי את בשרי, מותיר עקבות של כתמי חלודה. וכשדחפתי את שאוליק החוצה, אל השלג, קרא אליי, אל תיגע בי בידיים המטונפות שלך. אותו משפט שאמרת לי כאשר ניסיתי למנוע בעדך מלנסוע עם ויינברג. אחזתי בזרועך, התחננתי, ויינברג הוא סתם תייר מקנדה. אבל את אמרת, סלק את ידיך המטונפות, ניילבן. ואני נקמתי בך אצל השופט ההוא. סיפרת לו איך בלילה את יושבת פתאום במיטה, בוכה, 'ני לא יכולה עוד, ברוך, לא יכולה. הם יורים מן החומות, רבים כל-כך, המונים, מיליונים, אורבים לנו מעבר לתריסים, לדלת. גם זאת סיפרתי לשופט, קלרה. כי אדם נורמלי איננו מדבר על מיליוני ערבים שרוצים להרוג אותו. והשופט הבין אותי. אנחנו, אדוני השופט, עלינו ארצה לבנות ולהיבנות בה ואיך ניבנה בארץ הזאת בלי שאוליק? חששתי שעורך-הדין שלך יגלה לשופט איך בלילות היית מצפה לי במיטה, ואני בפיז'מה מתהלך מקיר אל קיר, מתגרד וגונח. אבל עורך-הדין לא ידע, או לא זכר, או התעצל. כל-כך בטוח היה בניצחונו. עד שהשופט הבין מי הירא ורך הלבב, על כן פסק ששאוליק יישאר לצד אביו, יתחנך ברוח ישראל-סבא ויכה שורשים בארצנו, יהודי בין יהודים. רציתי בניצחון זה מפני שקיוויתי שתשובי. כי מה לך בטורונטו בלי שאוליק, ומה לך אצל ויינברג המתפלל שלוש פעמים אל אלוהי ישראל ואת כלתו של ישו במנזר היית.

אבל את לא שבת אלא אחרי יום הכיפורים הנורא הזה. לבקר את בננו הפצוע. הכול היה פתאומי. באמצע תפילת המוסף לקחו אותו למלחמה. לוויינברג שלך ודאי יש הסברים. על חטא ועונש ופירעון השטר ועמידה בניסיון ואפסות האדם. אבל שאוליק הלך ורק השאיר פיסת נייר: קראו לי אבא מלחמה. בהפסקה שבין מוסף למנחה באתי הביתה ומצאתי את הפתק. כמו ילד אבא מלחמה. לו הקדמתי לבוא אולי הייתי עוד פוגש אותו. אבל אותו יום כיפורים שחל בשבת האריך הרב בדרשתו. לפני תפילת הזכרת נשמות, עלה ועמד אצל העמוד שלו, ודרש בקדושתן של נשמות שישה מיליון הנרצחים הטהורים בידי הנאצים יימח שמם. הנשמות הטהורות של העקודים, דרש הרב, אינן זקוקות לתפילותינו. הן כבר נמצאות אצל כיסא הכבוד. אלא שאנחנו זקוקים להן, לכן מתפללים אנו שתעמוד לנו זכותן ביום הקדוש והנורא הזה לקרוע את רוע גזר דיננו.

פעמים רבות, קלרה, ניסיתי לזכור את דברי הרב, והרי באותה שעה ממש יצא גזר-הדין על בננו שאוליק, אם כן לשם מה כל העמדות הפנים. צריך הייתי להבין, לדעת, על פי המכוניות שחלפו ברחובנו באותו צהריים של יום הכיפורים.

זירזתי את צעדי ואף התחלתי לרוץ הביתה, אך נעלי הבד שלי דבקו אל שפת המדרכה. והחום לא פג אותו יום עד שקיעת החמה. אולי ידע שאוליק שעומדים לקרוא לו לכן לא בא עימי לבית הכנסת. קראו לי אבא מלחמה, כתב על דף מתוך דפדפת הסטודנטים שלו. והיתה פתאום אזעקה, קלרה, הסירנות פתחו ביללות, כמו שם, זוכרת? ונשמע קולו של הקריין ברדיו בעצם יום הכיפורים המספר על קרבות כבדים המתחוללים על גדות התעלה, וברמת-הגולן, ועל זדוניות ההתקפה הבוגדנית של האוייב. הדברים מוכרים, לא? אלף תשע מאות שלושים ותשע. אחד בספטמבר, זוכרת? ביום פתיחת שנת הלימודים. מווארשה דיבר קריין הרדיו על ההתקפה הבוגדנית של הגרמנים. וכך חוזרת ההיסטוריה על עצמה, אלא שהפעם הזאת שאוליק שלנו בתווך.

כל אותו לילה לא ישנתי. רק ישבתי בכורסה, והרדיו הפתוח שב ומודיע על קרבות כבדים. יכולתי להרגיש את הכובד הזה הלוחץ על שאוליק. הר עצום המתגלגל על הטנק שלו. וכשהאיר השחר יצאתי. לעבודה, כביכול, למשרד. אך למעשה הלכתי אל כל אותם המקומות בהם טיילתי עם שאוליק כשהיה קטן, אל שכונות הגבול. ביקשתי להרגילו מנעוריו אל הסכנה. תלפיות ואבו-תור וממילא, ואפילו רחוב המלך ג'ורג' לאורך קיר הבטון, ושאוליק מציץ דרך האשנבים אל חומת העיר העתיקה, מתגרה כביכול בלגיונרים. וכשהיינו שבים הביתה ניחשת על פי אבק המדבר על בגדינו. שאוליק אהב לספר על העננים בשמיים הגבוהים המתים על גבול המדבר. ואת, קלרה, היית לוחשת, מטורפים. ופעם אחת חיכית לנו עם העיתון ביד. וכתוב היה בו על רצח הילדים בכפר ההוא בדרום ותצלום של כתמי דם. המסתננים באו מעבר לגבול והטילו רימוני יד לבית-הכנסת בשעה שהילדים עמדו והתפללו. ואת זעקת, ממשיכים להרוג את ילדינו, ברוך, אני רוצה לברוח מכאן, להסתלק תכף ומיד! נסעתי אל בית הכנסת ההוא, בנגב, קלרה, לראות במו עיניי, וראיתי את כתמי השלוליות, ואת הפרוכת המנוקבת, ואת ארון הקודש המחולל. וכששבתי משכתי את שאוליק והסתגרתי עימו בחדר השינה. אינני יודע מדוע. אולי ביקשתי לגונן עליו. אבל את מעבר לדלת בכית, תן לי את שאוליק, ניילבן, פתח את הדלת ותן לי את הילד. אך אצלי אותה שעה נפתחו הצלקות, והדם נספג במרבד, עד שבא ונטורה ופרץ את הדלת, ולקח אותי לבית-החולים שבהר.

וכך, אותו בוקר שלמחרת יום הכיפורים הייתי משוטט בשכונות ירושלים, אך מדי פעם מתקרב אל קבוצות חיילים בתחנות הדלק, משתעשע בתקווה אולי שאוליק נמצא ביניהם. שמעתי אותם מבטיחים שנשבור לאוייב את העצמות, ובקרוב נעביר את המלחמה אל שטח האוייב, וננצח חד וחלק ואלגנטי, הכול כמו שמפקדינו הבטיחו. הם אף סיפרו בדיחות גסות, כאילו אין מלחמה בארץ ואינם עתידים לנסוע במשאיות הצבאיות האלה לדרום, או לצפון, לאותם המקומות בהם המלחמה כבדה.

אחר-כך פניתי למשרד שלי, ביקשתי להישאר ליד הטלפון, להמתין לצלצול. אך הבניין היה ריק מאדם. המעלית לא פעלה. פקיד המודיעין הזקן התנצל שהעמידו את המעלית כדי שאנשים לא יילכדו בה. אבל אנחנו ממילא לכודים, מילמלתי, והוא לא הבין. עליתי ברגל, וישבתי אל השולחן, מרחיק את מכונת חישובי החשבונות, את הדפים הממולאים מיספרים, חיכיתי לצלצול הטלפון. בטוח הייתי שיטלפן למשרד. גופי הפך לאוזן כרויה. רק בלילות שהיתי בביתי, ליד מכשיר הטלפון. אך הוא שתק. רק קולך, קלרה, הגיע פתאום מטורונטו הרחוקה. בלילה הרביעי. ביקשת לדבר עם שאוליק. שאוליק במלחמה, צעקתי לתוך השפופרת. אך את התעקשת. ואולי לא שמעת את תשובתי. התחננת שאביא את שאוליק תכף ומיד, כי השיחה הזאת מקנדה עולה לוויינברג הון תועפות. שאוליק! שאוליק! קראת, מבקשת לעקוף אותי, להגיע ישר אל בננו. אחר-כך היתה דממה. כמו מוות פתאומי. אולי ויינברג ניתק לך את הקו.

ולמחרת טילפנה ניצה למשרד מבית-החולים. ביקשה שאבוא מיד. הביאו את שאוליק. פצוע, כמובן שפצוע. קולה היה חסר סבלנות, עומד על סף התפרצות, בוא מהר, טרקה את השפופרת. חשתי את פניי מקרישים כמו נמרחו בטיט לח. סיכות נעלמות ננעצו בצלקות. פתחתי את פי, אך האוויר פתאום התרוקן בחדר, ולא יכולתי לדבר. ונטורה הגיש לי מים. שפתיי רעדו והמים ניתזו על בגדיי. לבסוף מילמלתי, ברוך השם.

בחצר בית-החולים ראיתי מרחוק נערים ונערות דוחפים אלונקות בדרך אל ההליקופטר, וניצה ביניהם. ניסיתי לחייך אליה, ביקשתי להודות לה, כאילו בזכותה שב שאוליק חי, אך פניי נותרו קרושים. והיא עמדה שם מולי במדי האחות המרובבים כתמי חלודה, לחייה מתוחות, חיוורות. מבלי להוציא הגה מפיה הפסיעה לפניי, בצעדים מהירים, ואני בעקבותיה, רץ, מבקש להדביקה, לברר פרטים. עד שעצרה ליד מיטה אחת, ועמדה, והביטה בי ובפצוע הנתון כולו בגבס ובתחבושות, ומכוסה בסדין לבן. ואני הכרתי את בננו, קלרה. פניו החבושות לא הסתירו את עיניו החומות, השפתיים העבות שנישקתי רבות כל-כך. חנקתי את הזעקה בגרוני,             אך שאוליק הביט בי כאילו שמע את זעקתי. ראיתי דמעות בעיניו. נשקתי את עיניו, בלשוני ניגבתי את דמעותיו, ירדתי אל כפות רגליו הערומות, כמו בימים שהיינו רוחצים אותו באמבטיה, זוכרת קלרה? הוא היה מפרכס ברגליו ואני מדגדג את כפותיו, מנשקן. אף עתה כרעתי על ברכי, נשקתי לכפות רגליו, אך הוא לא הגיב. רק עיניו שוטטו פראיות, כמו לכודות. ואני בכיתי שם ליד מיטתו של בננו, קלרה, ואחר-כך יצאתי לפרוזדור מפני שבשרי שוב נפתח והתחיל שותת. בתאווה התגרדתי, פותח צלקות שהגלידו, ממשיך וחותר בבשרי. עד שניצה באה ודקרה במחט את זרועי ולא ידעתי עוד דבר.

וכשהתעוררתי ביקשתי שיתנו לי פינה ליד בננו, וכך נשארתי. מטפטף לאזניו החבושות מילים של עידוד. כגון שיחלים מהר מפני שמועד החתונה נקבע, ואין דוחים חופה רק בגלל איזו פציעה. הוא היה מחייך אליי, ואני הייתי מזכיר לו שאין הוא דומה לילדי הארץ האחרים, הרי הוא נולד מן השואה, וילידי השואה אינם נכנעים. אף הזכרתי לו איך היינו מטפסים במעלה הר ציון אל מרתף לוחות השיש. הכלבים למטה, ליד בריכת הסולטן, ליוו אותנו בנביחותיהם המטורפות, איימו לקרוע אותנו לגזרים. ואיך עמדנו וקראנו את שמות הקהילות החרוטים על לוחות השיש לזיכרון נצח, ומשם ירדנו מערבה וטיפסנו אל הר הזיכרון, לא הרחק מבית-החולים. אמרתי לו שאפשר לראות הר זה אף מחדרו ואם רק יתחזק יוכל במו רגליו לגשת אל החלון ולהיווכח. רציתי שיזכור את ההליכה הזאת, הטיפוס בהרים, חציית הוואדיות, מעמק רפאים דרך בית וגן עד להר.

את, קלרה, ודאי מאשימה אותי בהתאכזרות, בקשיחות לב. איך יכולת, ניילבן, לדבר כך אל שאוליק שלנו. בשעה שהוא זקוק היה למילים חמות, לנחמה רכה. לא, קלרה, אין לך רשות להאשים אותי. מפני שאת לא נשארת לטפל בו. רק לגזול אותו רצית, להעבירו לבית חולים בטורונטו, ובלבד שלא יישאר כאן. פצעיו עדיין פתוחים היו ולך לא היה איכפת. אני ידעתי את הכאבים שלו, קלרה. על פי שתיקותיו, מצחו הנשטף פתאום זיעה, לילות ארוכים הייתי יושב ליד מיטתו. נכון, אף ניצה היתה שם, יושבת סמוכה, ידה על מצחו כמעט נוגעת בידי, מנגבת במטלית את פניו הלחים. ופעמים קמה ורוכנת מעליו, בשפתיה הרכות מרפרפת על לחיו. וגופה סמוך כל-כך אליי, ואני בוש במחשבות החטא שם ליד מיטת בננו. בודד הייתי, קלרה, מאז שנסעת לך עם ויינברג. לא חיפשתי לי אישה אחרת. די היה לי בניצה של שאוליק. הייתי מספר עלילות גבורתי בימי המלחמה הגדולה. לשאוליק הייתי מספר, אך רק כאשר ניצה היתה יושבת שם, מאכילה את בננו בכפית, מחליפה לו תחבושות, מסדרת את מצעיו.

אף סיפרתי לו על הנס שקרה לאבי בעת פינוי השלג. צריך להאמין בניסים. את ודאי זוכרת, קלרה, את הסיפור, איך אבי זקף פתאום את קומתו מעל ערימת השלג, זו הערימה שהגרמנים ציוו את היהודים לפנותה, ויצא לו לבדו למרכז הרחוב. הוא לא הביט בשומר הגרמני החמוש, אף לא אמר שלום ליהודים שעבדו סביבו. לבדו פסע לו בין אדני הברזל של החשמלית. כאילו היה אוויר שקוף, אדי מים, ערוץ תת-קרקעי.

אגדות רבות נשמעו בגטו על הליכתו זו של אבי, ואני סיפרתי את כולן לשאוליק באזני ניצה. כיצד הסיר אבי את מעילו בעל הטלאי הצהוב וסרט ה"יודה", והלך לו מתחת לאפו של הגרמני, שאותה עת היה מצית לעצמו סיגריה כדי להתחמם באש נגד הכפור. עד שמעבר לפינת הרחוב פגע בו גוי אחד. טעית בדרך, אדון ז'ידק, אמר הפולני, ובכתפו דחק את אבי לסמטה צדדית. הוא דרש כופר נפש. מאבי שאלוהים עשה לו נס דרש הגוי כופר נפש. אך לאבי נותרה רק הנפש, ונס שני לא קרה לו. וכשביקרתי אצלו למחרת בבית-הסוהר הזקין לפתע ונראה כבן מאה. בזקנו שהלבין אותו לילה, בפיו הפצוע חסר השיניים, בפניו הנפוחים. הם היכוהו כל אותו לילה, רצו לדעת מי סייע לו לברוח. אך אבי רק נשא את עיניו למרומים ושתק, כך סיפר לי, והגרמנים לא הבינו שמלאכי עליון סייעו לאבי. ברח לך, ברוכ'ל, ביקש ממני אבי אותו יום, ספר לכל העולם, למען יידעו שיש אלוהים, ואתה נקום תיקום בהם בנכדים שתביא לי לעולם, בנינים שלי תנצח אותם. זוכרת, קלרה, כשסיפרתי לך אמרת, אני רוצה ילדים מתוך אהבה ולא מתוך נקמה. גם את בריחתי ליער סיפרתי לשאוליק באוזניה של ניצה, ההליכה על פי כוכב הצפון בלילה, על פי האזוב שלרגלי העצים ביום, פטריות היו לי למאכל, גרגרי יער, פקעות הצמחים.

וכך, ימים ולילות ליד מיטת בננו, קלרה. רגליי נשענות על הברזל המוכסף של המיטה, ידי נוגעות מדי פעם בכף ידו, בפניו. המשכתי וסיפרתי על מלחמותיי שאחרי המלחמה הגדולה. כיצד חיפשתי דרכים להסתלק לאוסטרליה, לאלסקה, לברוח, לא להיות נוכח עוד, להחליף את שמי, את זהותי. עד שגיליתי את ארץ-ישראל.

ושאוליק פתח את פיו ולחש, חנטריש הציונות שלך, אבא, אם לא הצלחת להחזיק את אימא בבית. אכן, שאוליק דיבר, ואני שמחתי לשמוע את קולו. ניצה נבהלה, גערה בו, איך אתה מדבר אל אביך. והיא בחלוקה המעומלן, הקצר, בלחייה החיוורות, בשתי צמותיה הבהירות הדקות המעטרות את רקותיה. ביקשה שאלך לנוח, להחליף את התחבושות על פצעיי. אך אני נשארתי יושב, סולח לבני כל אשר יאמר, ובלבד שימשיך לדבר. הבטתי מבעד לחלון וגיליתי שסכר עין-כרם נתמלא מים. סימן טוב לבאות, אמרתי בליבי.

אתה, ברוך, אופטימיסט ללא תקנה, היית משבחת אותי עוד במחנה בקפריסין. כי אמרתי שקפריסין היא כמעט ארץ-ישראל. באותו מקום בו הקיפו אותנו גדרות תיל, מגדלי שמירה, מכונות ירייה, אמרתי שהתפוזים והים נותנים לנו טעם של ארץ-ישראל. ליבי היה טוב עליי שם במחנה. כי היית איתי, קלרה, ואני אהבתי אותך, את קומתך הדקה, שערך הבהיר, שמלות הג'וינט שתמיד הלמו את עינייך החומות. ידעתי שנועדת לשליח מן הפלמ"ח, לאמנון שהוציא אתכם מטירת קורנה והעלה אתכם בספינת המעפילים.

אך כשהפרידו בינינו בחיפה באותו קיץ ארבעים ושמונה וגייסו אותי למלחמה, הבטחת שתחכי לי בירושלים, ובזכות קרב לטרון הגעתי לירושלים וזכיתי בך מחדש. עד היום לא סיפרתי לך על הקרב ההוא, קלרה. ביקשתי להסתיר את מוצא הפצעים שלי. כי שם זה התחיל. עם שחר יצאנו לכיוון המשטרה, וכשהאיר הבוקר גילו אותנו הלגיונרים. שכבתי מאחורי הסלע החשוף ויריתי כמו משוגע. והם הפגיזו אותנו. חשתי כאילו רסיסי הפגזים מחפשים אחריי. הקוצים בערו סביבי. ואני בודד שכבתי שם ויריתי. בודד יותר מאשר ביער, בין הגויים. כאן איש לא קרא בשמי ולא אמר לי מה עליי לעשות.

ראיתי חיילים שלנו חוזרים ועוברים על פני, ללא נשק, ללא קובעי הפלדה, הולכים בשדה גלויי ראש, חשופי גוף, מעולפים למחצה, צמאים, נופלים וקמים, כמו הצבא הפולני הנסוג דרך עירי בשנת שלושים ותשע. ואני בתוך החום הגובר, ויתושים וברחש וצימאון נורא. ידעת, קלרה, ביער אף פעם לא חסרו לי מים. תמיד נמצאו מי-נהרות, מי יובלים, ערוצים, שלג שהיינו מפשירים בשוחות. ואילו כאן נגזר עליי למות, אם לא מפגזים הרי מצמא. והלא חייל מן היער אני, מאומן. חיכיתי לפקודה, אך אלה שחלפו על פני דיברו ביניהם עברית ואני לא הבנתי את שפתם. החלטתי ללכת בעקבותיהם. אך לא קמתי ולא הלכתי גלוי בשדות כמוהם. פתחתי בזחילה לאחור כסרטן, זחילה איטית, שהאוייב לא ירגיש. תחילה יד, ושוב יד, ורגל. עד למדרון האחורי. מתגלגל למטה, הרובה בין ברכיי, עד לוואדי. ובחורשה הגישה לי מים נערה אחת ואני פתאום התחלתי להתגרד. ישבתי נשען אל האורן. שורט את גופי בתאווה, מכפות רגליי עד קדקודי. כך התחילו הפצעים, קלרה, הצלקות. הלא אמרתי לך, רסיסי לטרון בגופי, ואת, כשראית אותי בתחבושות שוכב במיטה באותו בית-חולים פרצת בבכי: לא יצאנו משם, ברוך, כדי למות פה. ואני ניסיתי להצטדק, התחלתי לגמגם שהקרב היה קשה, אפילו הגרמנים לא המטירו עלינו כל-כך הרבה אש כמו הלגיונרים האלה. זוכרת שניסיתי להצטדק? התחלתי לשיר, אנו באנו ארצה / לבנות ולהיבנות בה... כן, בימים ההם עוד היה לי חוש הומור.

אני שר לי עכשיו והחלונות סביבי סגורים. איש אינו יכול לשמוע אותי. ונטורה מקפיד לאטום אפילו את הסדקים. ירושלמי דור שביעי יודע להיזהר מפני החורף. ושלג לבן סביב. ועקבותיו של שאוליק משחירים בשלג. כפות ידיים. ברכיים. ניצה ודאי אוחזת עתה את כפות רגליו בידיה. משפשפת את ברכיו. ד"ר שדמון הבטיח, עוד שניים-שלושה ניתוחים והכול יהיה בסדר. הצעירים שלנו, מר ניילבן, משתקמים יפה מאוד, רק לאבות אין עוד תקווה. הפצעים שלכם ממשיכים ומתקיימים כאילו אין רפואה ואין רופאים ויש רק אלוהים קנא ונוקם.

ניצה באה ויושבת בקצה המיטה של שאוליק. ברכיה הגלויות מחייכות אליו, מזמינות את אצבעותיו. ריפוי מודרני, בדרך התשוקה. קדימה שאוליק, קוראת ניצה, כמו במשחק הכדורסל על מגרש בית-הספר. עמדו להינשא באביב, בל"ג בעומר, ואת קלרה היית באה לחופה במקום לבית-החולים. זוג יפה, אמרו. שאוליק דומה לאבי. גבוה, שער שחור, מקורזל. וניצה דומה לך, שיער בהיר, גופה שברירי, עיניה גדולות ירוקות.

וכך, קלרה, באת לבית החולים במקום לחופה, וויינברג עמד מאחוריך כמו שומר אישי. והמגבעת השחורה על ראשך ושוליה הרחבים עוטרים את פנייך, ופנייך יפים מתמיד. וריח השושנים המוכר. אפילו גופך נשאר דק, מכונס במותניים, כאילו לא חלפו השנים. כמו במנזר. כמו במחנה בקפריסין. כמו בימינו הראשונים בבית הנטוש במושבה הגרמנית. אולי מפני שלא נולדו לך ילדים מוויינברג, קלרה. נשקת לשאוליק על מצחו ועל לחייו, ואליי לא הבטת. וכדי להגביר את אשמתי שלפת מראה קטנה, כביכול לתקן את שערך, ובתנועת פתע כוננת אותה מול בננו. ניצה חטפה מידך את המראה, שאוליק נראה בדיוק כפי שצריך להיראות, אמרה. אחות חכמה יש לכם, לחשת בזעם. עדיין רצית להילחם בי. ואני, קלרה, כשראיתי אותך ואת שאוליק, ידעתי את תבוסתי. אף ידעתי שלא סלחת לי את אותו הלילה בשובנו מסרט אהבים. הלכת להתקלח והבטחת לשוב למיטתנו רעננה, ואחר-כך הגעת בכתונת-הלילה הקצרה, הנודפת ריח שושנים, אך מפי נתמלטה גניחה, ריבונו-של-עולם למי זה נחוץ. ואולי בגלל אותה גניחה נסעת עם ויינברג. וכשבאתם הצעתי לכם להתארח בביתנו. ראיתי את ברק ההשתוממות בעינייך, הרעידה המוכרת של שפתייך. הכול נשאר כמו שעזבת, הוספתי, מוזמנת לבוא ולראות, דיברתי אלייך בלבד.

אך ויינברג התערב בשיחה ואמר, שכבר שכר חדר במלון. את שתקת, וויינברג הוסיף, להיפך, מר ניילבן, באנו להזמין את שאוליק אלינו. את השפלת את מגבעתך על עינייך וניענעת את ראשך בהסכמה. ופתאום אמרתי, הרופאים בטורונטו לא הושיעו אותך מר ויינברג, ואיך יושיעו את שאוליק? אז ראיתי את עינייך מביטות בי בשנאה, ואת אגרופי בעלך נקמצים. שאוליק רשאי לנסוע אם ירגיש שמקומו שם, הוספתי. אט אט, כמו חש בנקמה המתוקה בדבריו, אמר ויינברג: יהודי, מר ניילבן, מרגיש את עצמו שם כמו דג במים. או דג ברשת, לא ויתרתי. אך כשהבטתי בשאוליק כבר לא הייתי בטוח בדבריי. דמעות חנקו את גרוני, האומנם שוב הם צודקים שם בטורונטו, וכל השנים כאן היו לשווא? טיפות גשם שטפו את החלון. הסכר בעין-כרם עלה על גדותיו. שאוליק התרומם פתאום במיטה וישב, משקפיו הכהים החליקו והתנפצו אל הרצפה. ריבונו של עולם, קראת קלרה, מה הם עשו לך! ראית לראשונה את ריסיו השרופים, את גבותיו המצולקות, את עיניו האדומות. ואת חשבת שתפחידי אותנו עם המראה הקטנה שלך שניצה באה וחטפה מידך. אחזתי בכתפיו של שאוליק והתחלתי לצעוק בקול לא לי, אתה תיסע אתם, אתה שומע, תכף ומיד תיסע! הייתי עייף, קלרה, ועצבי לא עמדו לי עוד. אולי מפני שאת באת פתאום, ואולי מפני שבסתר ליבי גם אני רציתי להימלט. ושאוליק הביט בנו בעיניו העירומות, השרופות, כאילו קרא את מחשבותיי, תסעו כולכם לעזאזל, אמר בשקט. ניצה באה במרוצה. כמו רדאר היתה קולטת מרחוק את קולו, אפילו את מחשבותיו. היא הניחה את כף ידה על מצחו והביטה בנו בזעם. ראיתי את ירכה קרבה אל אצבעותיו של שאוליק, בטנה סמוכה על פניו. לאט לאט רכנה והניחה את שפתיה על שפתיו.

זכרת שיום הולדת היום לבננו, קלרה? יכולת לפחות לשלוח מברק. אולי שלחת והתעכב בגלל השלג? ואני הכנתי לכבוד היום הזה עוגה מצופה שוקולד וקצפת. זוכרת איך שאוליק אהב עוגות עם קצפת? בעצמי אפיתי. חג כפול לנו היום, קלרה. יום הולדתו של שאוליק, וחופשתו הראשונה מבית החולים. פתאום שאל, יום הולדת בלי ניצה? יורד גשם, ניסיתי להתחמק, וניצה בתורנות. אך שאוליק התעקש, סע, אבא, ותביא אותה. קמתי והגשתי לו ברוגז את שפופרת הטלפון, בבקשה, טלפן אליה. הוא נשא אליי את פניו המצולקות, את משקפיו הכהים, אבא אמר, היא לא תבוא אם לא תיסע להביא אותה. שקע בארומטרי מגיע מטורקיה, דיברתי בלשונו של החזאי, הגשם ייהפך בהדרגה לשלג. מה איכפת לי טורקיה, אבא, נכנס לתוך דבריי בחוסר סבלנות, אנחנו רוצים את ניצה, כך בפירוש אמר: אנחנו.

הוא גם שחייג והזמין את המונית. הזהרתי את הנהג שהדרך ל"הדסה" קשה במזג אוויר כזה. אדוני, אמר הנהג, אתה אל תלמד אותי על דרכים בירושלים. הדרך התפתלה בתוך העננים. פנסי המכונית האירו ערפל צהוב, גיששו על הכביש המלבין. מימין ארבה לנו התהום, גבישי ברד כיסו את השמשה. שלא תברח לי, ביקשתי מן הנהג כשהגענו לבניינים הגבוהים. יצאתי, והמטריה בידי התפרשה כמו מצנח ברוח. על מדרגות בית-הכנסת מעדתי. קיפלתי את המטריה וקמתי. שבטי ישראל המצויירים על החלונות כמו השמיעו קולות בכי ברוח. כבכי התינוקות הנימולים באולם.

אוויר דחוס קיבל את פני בפרוזדור. ניצה, כהרגלה בשעה זו, עמדה מאחורי הדלפק, ראשה רכון, ואצבעותיה מעתיקות לגיליון המשבצות את הוראותיו של הרופא. הכפתור העליון של חלוקה נצץ באור הניאון. בלתי רכוס היה. ידיי ניסו להסתיר את המטריה הנוטפת.

איך מרגיש שאוליק בבית? מבלי לשאת את עיניה ובלי להפסיק מכתיבתה שאלה.

כמו דג ברשת, נזדרזתי להשיב.

היא חייכה אל הנייד שבידה. אחר-כך נשאה את ראשה אליי. אתה והבדיחות שלך, אמרה, ד"ר שדמון יבוא עוד מעט.

כקבצן עמדתי לפניה, שותק.

מה קרה? שאלה.

שאוליק מבקש שתבואי, גמגמתי.

עכשיו?

ניענעתי ראשי, יום הולדתו היום.

אני במשמרת הבוקר היום, לחשה כממתיקה עימי סוד.

עמדתי לפניה מרעיד. אני אמתין, לחשתי. ראיתי את ראשה הרכון, שפתיה, גופה התמיר במדי האחות. נבהלתי מפני מחשבותיי. צריך הייתי לברוח. אך ניצה באצבעותיה הרחמניות ניסתה להסיר את מעילי הנוטף. אתה נראה איום, א-יום, חזרה והטעימה. התעטפתי במעילי כילד סרבן.

המונית מחכה לנו, נגעתי בזרועה. בחשאי הסרתי את טבעת הנישואין שלנו, קלרה. היום נחגוג את האירוסין שלך, אמרתי. אחזתי את ידה, ובמהירות השחלתי על אצבעה את הטבעת שלנו. היא נבהלה. נסוגה אחורנית. ניסתה להסיר את הטבעת בידה הפנויה, בשפתיה, בשיניה, אך לשווא. לא יכולה, אמרה ספק בצחוק ספק בפחד. ואני גם בתפקיד, גערה בי.

ישבתי על ספסל ההמתנה. כדרך החולים ישבתי. יודע שאף תורי יגיע. חזרתי בליבי את הבטחתו של ד"ר שדמון, שאוליק אולי בכל זאת יוכל להיות אבא. אני דרשתי בטחונות, וד"ר שדמון חייך אלי את חיוכו העייף, מי נותן היום ביטחונות, מר ניילבן.

אולי התנמנמתי. עד שחשתי נגיעה קלה בכתפי. ניצה עמדה לפני, לבושה מעילה הירוק, הארוך. אמרתי למנהל שיש לי מקרה חירום, חייכה אליי.

חיוכה עורר בי רצון לבכות. קמתי וסייעתי לאצבעותיה לרכוס את כפתורי מעילה. ירדנו במדרגות החירום. שילבתי את זרועי בזרועה לתמוך בה כנגד הסופה. ניסיתי לפרוש מעלינו את המטריה, אבל חופת הניילון לא עמדה בפני הרוח. נוצות לבנות, רכות, כיסו את ראשינו, את כתפינו. הפסענו לאט, בזהירות, שלא להחליק על פני המעטה הלבן. שבטי ישראל המצוירים על זגוגיות בית-הכנסת עדיין בכו. לפתע הגיעו לאוזניי צפירות המונית. כמו אזעקה. רצנו ונדחקנו פנימה במעילינו המסורבלים. במושב האחורי ישבנו סמוכים זה לזו, מרעידים-מתחממים. אז נתמלאתי רוח קרב ונתתי קולי על הנהג: המונה שלך עובד ואני המשלם!

ניצה ביקשה לפייסו: יש לנו שמחה בבית.

שמחת זקנתי, הטיח בה הנהג.

המכונית זזה לאטה, כמהססת לדרוס את מפת השלג הלבנה. ברכיה של ניצה הבהיקו לרגע מבעד לכנפות מעילה. היא המשיכה לפייס את הנהג. הצביעה עליי: לבן שלו שיגעונות כאלה, פתאום רוצה שאני אבוא ליום הולדת שלו.

בנים תמיד מביאים צרות, נתפייס הנהג, אבל מה, שיהיו בריאים.

ישבתי ללא תנועה, מתמסר לחמימות גופה של ניצה, לקולה הרך.

הבטחתי לשוב מיד, לחשה אליי.

ניענעתי את ראשי להסכמה, לא רציתי להפר את זרימתה הסמויה בגופי. נוצות לבנות נשקו לזגוגיות החלון.

מסוכן לנסוע במזג אוויר כזה, אמר הנהג.

התמדתי בשתיקתי. אך ניצה אמרה: אדוני, החיים הם סיכון אחד גדול. השמיעה קול צחקוק. ולצאת באמצע העבודה, לעזוב את כל החולים, לא מסוכן? ומיד הוסיפה בקולה הרך, המתפנק: מופיע לו פתאום אבא של שאוליק ודורש ממני לנסוע עימו רק מפני שבטוח שהוא ובנו קנו אותי בפצעים שלהם.

ירכיה נתעגלו על מושב הפלסטיק השחור. העזתי והתבוננתי בהן. תיגע, תיגע, היתה מתגרה בשאוליק, מתקרבת עד פרקי ידיו, מבקשת לעורר תשוקה באצבעותיו הרדומות.

גלגלי המונית החליקו ועצרו פתאום בחריקה. הנהג הטיח קללה. כסוס עייף נשף המנוע. המגבים הטילו צללים כהים על השמשה הקדמית. הנהג יצא ובשרוול מעילו גרף אתך השלג מן הזגוגית. המגבים נעו מהססים, כבדים. הכול אני זוכר, קלרה, חוזר ומעביר כל רגע בדמיוני כמו בסרט קולנוע איטי. הנהג חזר וישב אל ההגה, ושוב נסענו בכביש הלבן, לאט, באימוץ המנוע, הגלגלים מחליקים מדי פעם, מייבבים, וקולו של הנהג: יום הולדת מתחשק להם באמצע יום שלג!

הבטתי בפניה של ניצה. עינינו נפגשו. פרצנו בצחוק. הנהג היפנה אלינו את פניו הזועמים. אז סטתה פתאום המכונית ימינה, במעלה המדרון. ניצה הוטלה עליי, כמעט מכסה אותי בגופה. לרגע חיבקתי את מתניה, ספק נאחז בהן. המנוע השתנק ונדם. הנהג יצא, ביקש לפתוח את מכסה המנוע, אך נואש. חזר מלא חימה, פניו אפלים, כאילו בנו האשם. הוא משך את צרור המפתחות מתוך המתנע, והטיח בנו, אני אלך להביא עזרה ואתם תישארו כאן לשמור על המכונית.

ניצה רכסה את מעילה, ניסתה לקום. צריך הייתי להרשות לה לקום, קלרה, שתלך לה עם הנהג, תשוב על החולים שלה. אך אני אחזתי במעילה, שאוליק ואת, לחשתי בהיסוס כממשיך שיחה שהופסקה, ד"ר שדמון סיפר לך?

אני יודעת, אמרה, לא איכפת לי.

אבל לי איכפת, אמרתי, את צעירה, יכולה להיות אימא...

היא החליקה אצבעה על פי, עוד יש תקווה, לחשה.

אין, פסקתי כמו גזר דין, אין תקווה, חזרתי ולחשתי טרופות.

שלג נערם על החלונות. מסך לבן, אטום. רוח נשבה מבעד לסדקי הדלת, חדרה לתוך מעילי הלח. אט לאט החלקתי את פניי אל חיקה של ניצה, כולא את נשימתי. חמימות פשטה בגופי. ידעתי שבחוץ ממשיך השלג ויורד על ההרים, על גגות הבתים, על צמרות העצים, כל שכונות ירושלים נקברות תחת השלג. וחם לי כה-חם תחת המעטה הלבן. ואצבעותיה של ניצה בשערות ראשי. אף דימיתי פתאום לשמוע את קולה מזמר אותו שיר, קלרה, שלמדנו בקפריסין מפי השליח: אלף פרחים לפתע יפרחו / יכסו את עין-המדבר. וקולה הערב של ניצה חוזר ולוחש מבעד לאצבעותיה, אלף פרחים לפתע יפרחו, וידיי עושות בתוך בגדיה, לעצמן, מתירות כפתורים, מושכות בכוח, פורמות, קורעות, מכניעות, ואנחנו כבר גוף אחד, ושום כוח שבעולם לא יתיק אותי עוד ממנה, הו אלוהים. אסור היה לי, אני יודע, קלרה, גופי נפתח ושתת. ואני קל פתאום מרחף בשלג הלבן, עייף, מנומנם, לא לדעת...

השלג מכסה את ירושלים, קלרה. השכונות בגבול המדבר מתקשטות בלבן. כמו הכלות לחופתן, כמו המתים לדרכם האחרונה. ארנונה, תלפיות, אבו-תור, סנהדריה. שאוליק ודאי יעבור בהן שוב. ד"ר שדמון הבטיח. רק אני סיימתי, קלרה. סיום עגום לברוך ניילבן. ניצה נמלטה לבית-החולים. אף אני עזבתי את המכונית שהופקדתי לשמור עליה. ברגליי הקפואות הלכתי, חוצה את ההרים מזרחה. פעמים רבות נפלתי וקמתי, מעמיד פנים של פרטיזן אמיץ.

שאוליק ארב לי בפתח. עמד שם נשען על קביו, ראשו מכונס בין כתפיו: איפה ניצה! דרש. דחפתי אותו הצידה. הוא נפל וקם מיד, איפה ניצה!

נכנסתי וישבתי וחלצתי את נעלי. אצבעות רגליי הכחילו. עיסיתי אותן לאט בידי. אך שאוליק עמד שם, קלרה, תובע תשובה. ופתאום מלמל, הכול אבוד, הכול. הכול, חזרתי אחריו כהד. נשאתי את עיניי. אז ראיתי את תנור הגז, ואת צינורית הנחושת המוליכה אל המכל, את ברז הפליז הנוצץ. חשתי הקלה. כאילו מצאתי את האבידה. אף שאוליק קלט את מבט. הוא זינק אל התנור ומשך בידית. ריח מתקתק, מבחיל, פשט בחדר. רצתי אליו ובידיים רועדות סגרתי את הברז. אחר-כך הדלקתי את התנור. חמימות באה באצבעותיי הקפואות. עוד לא הכול אבוד. ראיתי בבירור את פרקי אצבעותיו של בננו לופתות את ידיות הקביים. אותן האצבעות שניצה היתה נוסכת בהן תשוקה.

בשבילך לא הכול אבוד, אמרתי.

שנינו יודעים את האמת, אבא.

ד"ר שדמון הבטיח שהזמן... ניסיתי שוב.

אתה ידעת כל הזמן, נכנס שאוליק לתוך דבריי, לכן לא הבאת את ניצה, פחדת שנישאר לבד ושום דבר לא יקרה.

לא נכון, אמרתי, לא נכון, התחננתי.

אתה סילקת ממני את אימא, הטיח בי פתאום, כי העיקר היה בשבילך הניצחון בבית המשפט. רק את עצמך אהבת, אפילו את הפצעים שלך, הצלקות!

הושטתי את ידי לחבק את בננו, קלרה, ללטף את פניו הזועקים, לנשק את עיניו האדומות. אך הוא נסוג. מכוון נגדי את משענתו: אל תיגע בי בידיים המטונפות שלך, ניילבן. כאילו זר הייתי לו. הנה האמת שלך העירומה, ניילבן, אתה ידעת תמיד לחמוק מן הסכנה. הפצעים שלך היו לך למגן. המחלה הכרונית. בלתי-כשר-כרוני, בית-כף-כף! פטור אפילו ממילואים. פרץ בצחוק פרוע. פתאום זינק עליי. קביו התמוטטו ברעש. חשתי את אצבעותיו האיתנות נאחזות בגרוני. פניו המעונים סמוכים אל פניי ופיו ממשיך וזועק ובוכה: אתה ידעת לברוח אפילו משם... אבל אני אבוד... אבוד...

בננו התייפח על צווארי, קלרה, כמו בימים שהיה ילד קטון אבבא-אבבלה. ובאותו רגע אהבתי את ידיו האיתנות, את פניו המצולקים הלחים מדמעותיו. ידעתי שהוא חי, ושאיכפת לו. וידעתי שלא הכול אבוד. בשתי ידיי חיבקתי את מותניו, נשקתי למצחו, לשפתיו, ילדי המסכן. בכיתי יחד עומו. שאוליק שלי.

אחיזתו רפתה. הוא החליק למטה כציפור פצועה, גופו מרעיד ביפחות חרישיות. ואני ידעתי, קלרה, שעליו להסתלק.

החוצה! הרמתי עליו קולי, החוצה!

אחזתי את זרועותיו וגררתי אותו אל הסף. פשטתי את מעילי וכיסיתי בו את כתפיו, קלרה, ואחר-כך פתחתי ברגלי היחפה את הדלת ומשכתי אותו החוצה, לחצר. השלג צרב את כפות רגליי, לך-לך! קראתי אחריו. ונטורה ממול, צועק, משוגע! ניילבן משוגע! אך אני סגרתי את הדלת, וראיתי את בננו זוחל, ואחר-כך השלכתי אחריו את הקביים. מבעד לחלון השלכתי, סגרתי היטב את החלון.

אני עייף מאוד, קלרה, רוצה לנוח. עכשיו קמתי וכיביתי את האש בתנור. רק הגז ממשיך ודולף. אני שומע שוב זחל"מים. פותחים דרכים בשלג. עורקי חיים. כבר הביאו את שאוליק אל ניצה. ואני ממשיך וכותב אלייך, קלרה, וכבר אינני רואה את הכתוב. רק מריח את האוויר המשכר, המתוק.

*

סיפורו של שמאי גולן "הסתלקותו של ברוך ניילבן" ראה אור בקובץ הסיפורים "חופה" שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984, ובמהדורה נוספת בשנת 1990. הסיפור פורסם לראשונה בשנת 1978 בירחון אגודת הסופרים "מאזניים". על סיפור  זה זכה גולן בפרס ראובן ולנרוד, והוכר כסיפור הטוב ביותר שפורסם באותה שנה ב"מאזנים".

הסיפור עוסק, בין השאר בתוצאות מלחמת יום הכיפורים, שעליהן לא כותבים בעיתונות  היומית. הגיבור הראשי הוא ניצול שואה שקיווה לשקם כאן את חייו, אך מלחמת יום הכיפורים  ופציעתו הקשה של בנו, קטען את כל תוכניותיו.

 על פי הסיפור (שתורגם גם לרוסית על ידי הסופר-העולה מבריה"מ ולנטין טובלין) נכתב גם מחזה ברוסית בשם "היעלמות", וברוסית  ISCHEZNOVIENIE, כתיבה ובימוי: יורה קרדונסקי, בהדרכתו ובהנהלתו האמנותית של לב דודין הבמאי המפורסם, שאף הוזמן להציג  בארץ בפסטיבל  ישראל.

המחזה "היעלמות" הוצג לראשונה בחורף של סוף שנת 2000 , בתיאטרון האקדמי-הדרמטי  YEVROPA בסנט פטרבורג. לשם כך טסו לשם מישראל, גולן עם  רעייתו ד"ר ארנה גולן.  היתה  זו הפעם הראשונה  שתיאטרון רוסי העלה מחזה על נושא השואה, ועובדה חשובה זו צויינה ע"י לב דודין.  השחקן הראשי של ההצגה, שגילם את דמותו של ניילבן, איגור איבנוב,  כתב לשמאי גולן במכתבו, בין השאר:

"תודה לך על הכאב שנתת לי במתנה, על האפשרות לחוות מעברים דרמטיים, לחיות את החיים והמוות."

ואילו הבמאי הצעיר  יורה קרדונסקי כתב: "מאז  שהתחלתי לעבוד על יצירתך הפכתי לאדם אחר ותמיד אזכור זאת." (דברים אלה נדפסו גם בספרו של גולן "ואם אתה מוכרח ליצור", הוצאת הדים 2013, עמ'  355-360 , וכן בכתב-העת הישראלי "תיאטרון", בעריכתם של פרופ' גד קינר וד"ר חיים נגיד (גליון 10, מרץ 2003).

תודות ללאה שורצמן לבית בן עזר שהקלידה את הסיפור לצורך פירסומו כאן.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

1. הַנֶּדֶר 

אֵיךְ  נָדַרְתִּי  בִּצְעִירוּתִי

לֹא לָלֶכֶת לַזּוֹנוֹת,

אַךְ עִם בּוֹא הַלַּיִל הַמַּצִּיעַ

הַצָּעוֹת

לְגוּף בּוֹדֵד כָּמֵהַּ

וְעָזוּב,

שָׁבַתִּי  אֲלֵיכֶן אָבוּד,

נָפַלְתִּי עֲלֵיכֶן כִּפְרִי

בָּשֵׁל

אֵבֶל רָקוּב...

2. כְּתֵפַי הטְעוּנוֹת

כְּתֵפַי כְּבַר טְעוּנוֹת

 בְּשָׁנִים,

לֹא מְעַטּוֹת

שֶׁל עֶלְבּוֹנוֹת שֶׁדִּכְּאוּ

עַד עָפָר.

בְּאִטִּיּוּת חוֹצֶה אֶת הָרְחוֹב

נִכְנַס בְּדֶלֶת צְדָדִית

אֶל מְכוֹן  הַכֹּשֶׁר

הַמֻּכָּר לִי מִשֶּׁכְּבָר,

מְהַרְהֵר בַּחֵלֶק הַשָּׁמוּר

עוֹד מִלִּפְנֵי  שָׁנִים

כְּשֶׁצְּעִירִים בַּמָּכוֹן קִבְּלוּ פָּנַי,

דִּקְלְמוּ שִׁירַי,

"עַל שִׁבְעָה חֲכָמִים

שֶׁנּוֹעֲדוּ לִפְגִישָׁה

לִבְנוֹת  וּלְתַכְנֵן 

אֵבֶר  מִין  שֶׁל  אִשָּׁה"

וְהַשִּׂמְחָה עָלְתָה

עַל גָּדוֹת,

עַכְשָׁו הֵם חָשִׁים בַּצַּעַר

וּמֵיטִיבִים לִרְאוֹת.

וַאֲנִי –

אֶת  הָרַעַד  שֶׁבַּקּוֹלוֹת .

* * *

סופר נידח

צהריים ב-BBB רחוב הארבעה ב-152 שקל

התחשק לנו צהריים ברחוב הארבעה, קרוב למקום ההתנדבות של המיסתורית במשרד "השחר" באגף הסינימטק החדש. המסעדה הקרובה, BBB הארבעה – נראתה לנו מאוד מתאימה. גדולה. הרבה פרטיות. עיצוב מצויין של החלל והריהוט, וגם שירות מסור.

לקחנו שתי עסקיות. הראשונה, ב-55 שקלים, כללה פרוסת פטה כבד עם צנימים וריבה אדומה חמצמצה-מתוקה. מנה לא גדולה אבל טעימה. אחר-כך המבורגר 160 גרם עסיסי, למרות היותו לבקשתנו "וול-דאן", ועם ציפוי גבינת אמנטל, תוספת 5 שקלים, וזה הוגש עם צ'יפס, לחמניה, פרוסות עגבניה, בצל ומלפפון חמוץ. יחד עם הרטבים שעל השולחן הכול היה מעולה, לבד מהצ'יפס שלא היה מזיק לו להיטגן עוד קצת ולהשחים. אבל זו צרה של הרבה מסעדות שאינן מניחות לצ'יפס להשחים ולהיות קריספי, פריך. המנה כללה גם בקבוק קולה עם הרבה קרח. וכמובן הוגש גם בקבוק מים קרים עם כוסות נוספות.

המסתורית לקחה למנה ראשונה טוסט-חצי-לחמניה עם קוביות עוף מוקפץ וירקות, ולמנה עיקרית, 62 שקלים, פיש אנד צ'יפס, אבל עם קערית פירה ועליו בצל מטוגן, במקום הצ'יפס. הדג היה טעים ומטוגן היטב, אבל המסתורית התאוננה שהוא נוטף יותר מדי שמן. בכל זאת חיסלה את כל המנה. לשתייה היא הזמינה בקבוק ספרייט. הכול כלול בעסקית.

מנה אחרונה לקחנו פירמידת קרם ברולה, שתי קומות, למעלה זר פלחי אננס מקופסה, ובין הקומות מאפה בצק פריך מאוד כמו ביסקוויט עדין. ממש מעולה. רק שכדאי היה לתת לקרם להפשיר קצת בין הוצאתו מהמקרר ועד להגשתו לשולחן. תוספת 35 שקלים.

המלצרית הנחמדה והיעילה עדי ש. הצליחה לשכנע אותנו לרכוש כרטיס מועדון, והתפתינו, גם מתוך הנחה שבגלל הקירבה למקום ההתנדבות של המסתורית, נבקר כאן גם בעתיד. כרטיס המועדון עלה 69 שקלים, שהניבו מיד הנחה של 17 שקלים על הארוחה שאכלנו, וכך יצא החשבון הסופי 221 שקלים, כולל הכרטיס, והוספנו 30 שקלים טיפ. הארוחה נטו – 152 שקלים.

Burgus Burger Bar – סניף הארבעה ת"א, רחוב הארבעה 12, ת"א. 03-6042975. רשת ארצית. שירותים נקיים. לאחר הרכישה של כרטיס המועדון קיבלנו מתנה מרשימה – מטרייה ענקית של המועדון, שאפשר להשתמש בה גם כמקל הליכה, ולהגנה עצמית לא רק מפני הגשם או השמש. הנחנו אותה בבאגאז' של המכונית. חניון "הבימה" החדש הסמוך הוא חניון מודרני מעולה, ומומלץ לכל המבקר בסביבה. היציאה ממנו חכמה, ואין צורך אפילו לשלשל את כרטיס התשלום. מיספרך ידוע, ומרגע ששילמת, המחסום נפתח ברגע הגיעך אליו.

* * *

משה כהן

1. על חיים רמון ועל באראכ חוסיין אובמה

 מכובדי,

היום, 12 בנובמבר, התראיין מר חיים רמון אצל בן כספית בטלוויזיה. רמון טען בלהט שטובת מדינת ישראל מחייבת פתרון של שתי מדינות לשני עמים. יפה מאוד, אבל מי אמר שהפלסטינים מסכימים לכך? רמון הציג תוכנית של חילופי שטחים והסדרי ביטחון. עוד לא שמעתי שהפלסטינים מוכנים להסדרי ביטחון ולוויתור על זכות השיבה. רמון מזדרז להטיל את האשם לאי הצלחת המו"מ על בנימין נתניהו, ומתעלם מהעובדה שמי שדוחה את ההסכם הם הפלסטינים מהטעמים הנ"ל. אז סתם להאשים את נתניהו ללא הצדקה? זה פסול לדעתי.

2. הנדון: מוריד אותנו על הברכיים

מכובדי,

ידידנו הגדול, נשיא ארה"ב בּאראכּ חוסיין אובמה, שנבחר בעזרת היהודים, והבטיח "אתם לא לבד," מוריד את מדינת ישראל על הברכיים בצורה ברוטאלית בעזרת נושא כליו ג'והן קרי; מלעיט אותנו הסתה פלסטינית ארסית, כופה עלינו שחרור רוצחים, כופה עלינו הקפאת בנייה ומפקיר אותנו לטרור הערבי ולפצצת האטום האיראנית.

זה מוכיח שליהודי ארה"ב לא ממש איכפת מביטחונה של מדינת ישראל, ולגויים ודאי לא, ומה שנותר לנו זה "אם אין אני לי מי לי." הגיע הזמן שדוברי "הציבור הנאור" יחדלו להפנות אצבע מאשימה לעבר ממשלת ישראל ויבואו חשבון עם הצורר הערבי הקם עלינו לכלותנו.

רבותי הנאורים, אינכם רואים שהערבים אינם משלימים עם קיומנו? תפסיקו לטעון "אנחנו מעצמה" כי אנחנו לא.

3. הנדון: הקלות הבלתי נסבלת של רצח יהודים

מכובדי,

עוד מעשה רצח לאומני בוצע היום, 13 בנובמבר, הרצח של החייל ערן עטיה הי"ד. צפיתי בישיבת הכנסת וראיתי כמה ח"כים שהביעו צער. האם די בכך? האם לא ניתן להילחם ברוצחים אותנו?

אומר דובר צה"ל, לא ניתן לסכל פיגוע על ידי מפגע בודד כי אין לנו מודיעין עליו. אך אם לא ניתן לסכל אולי ניתן להרתיע?

לפני שנים לא רבות הייתה נהוגה הרתעה על יד ענישה סביבתית, הווי אומר הריסת ביתו של המפגע.

בג"ץ פסל את הנוהל הזה מטעמים של זכויות אדם, שהן מבחינתו ערך עליון הקודם לקדושת חיי יהודים בארץ ישראל. עם כל הכבוד לזכויות האדם, הקלות בה נרצחים אצלנו יהודים היא בלתי נסבלת. בתנאי הכליאה הנוכחים אין בה כדי להרתיע רוצחים קנאים המוסתים על ידי התעמולה הערבית.

לכן מן הראוי שהכנסת תיכנס לעובי הקורה ותבוא להציל את המצב ותחזיר לקדמותו את הנוהל הידוע של הרתעה על ידי הריסת ביתו של המפגע.

 הצילו, דמנו הפקר!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים 

* * *

משה גרנות

בהנחה שהשוטרים טיפשים, ואולי גם הקוראים...

על "שתיים דובים" מאת מאיר שלו

עם עובד 2012, 369 עמ'

ב"שתיים דובים" מסופר על חמישה מקרי רצח שבוצעו באכזריות מבהילה, כשאף אחד מהם לא פוענח על ידי המשטרה, וחלקם אפילו לא נחשף על-ידה. אביא להלן שלד של סיפור המעשה, שבו מוזכרות, ואף מפורטות הרציחות:

זאב תבורי הצעיר נוטש מושבה גלילית, שם מתגוררים הוריו ואחיו דוב ואריה (לשלושת האחים שמות של חיות טורפות), ומתיישב במושבה ליד הכרמל. אביו שולח את דוב להביא לזאב במקום מושבו החדש שור רתום לעגלה, עליו עץ תות בעציץ, רובה, פרה ואישה, הלא היא רות בלום, שזאב מבקש לשאתה לאישה. סדר הדברים הוא כזה שהרובה והפרה מקדימים את האישה לפי המושגים של בני המושבות (על הסדר הזה חוזר הסופר מיספר פעמים ברומן). לאחר שרות מסכימה להינשא לזאב, נערכת חתונה, אלא שזאב הגברתן והגיבור איננו מצליח לממש את נישואיו לא בליל החתונה ולא לאחר מכן. אביו מזמן לו זונה שתכשיר אותו לחיי אישות, אבל גם זה איננו עוזר. באין בעל של ממש, רות בוגדת בזאב עם נחום נתן השכן, וכשהיא נכנסת להריון ממנו – זאב רוצח אותו באכזריות ומסווה את מעשהו בעלילה שכביכול נחום נתן התאבד, כמו שני איכרים אחרים ששמו קץ לחייהם באותה העת במושבה. הוא מאיים על יצחק מסלינה, העד היחיד לרצח בליל סערה, שיעיד על כך שראה כיצד נחום גנב מזאב את רובה המאוזר (שקיבל מאחיו) וירה אל תוך פיו. השוטרים מאמינים לו ולעד השקר, והסופר מבקש שגם אנחנו נאמין שהמשטרה הבריטית (שנות השלושים של המאה הקודמת!) לא חקרה כהלכה את זאב ואת יצחק – למה להם לצאת בליל סערה? מניין להם הרובה האסור? – הרי אין כל ספק שיצחק חלש האופי (הסכים לשקר תמורת פרה הולנדית והמגפיים של הנרצח!) היה נשבר תוך זמן קצר בחקירה משטרתית, אלא שהמשטרה הבריטית נחשפת כאן כמטומטמת, והסופר בוודאי חושב שכך גם הקוראים.

זאב איננו מסתפק ברצח הזה, כשרות יולדת את הממזרת, בתו של נחום, הוא חוטף אותה ממיטת היולדת, נועל אותה במחסן שתגווע ברעב במשך שבעה ימים עד שקולה ידום. הרצח הזה הוא עוד יותר אכזרי מהרצח של נחום, כי התינוקת האומללה בכתה וצרחה יומם ולילה שבעה ימים, וזאב ישב בחוץ, אוכל ושותה ומבריח את כל מי שמבקש להניא אותו ממעשהו האכזרי באמצעות רובה המאוזר שלו. כשהתינוקת מתה, הוא נראה רוכב על סוס עם שק, כשהכול מבינים שהוא הולך לקבור אותה, אבל מסתבר שהוא הטעה את כולם וקבר אותה במחסן. רות מנסה לברוח מהאיש הנורא הזה, אבל זאב משיג אותה ומחזיר אותה הביתה, לא לפני שהיא מצליפה בו בענף ומעוורת אותו בעין אחת, רמז לעיוורונו של האיש ולקיקלופיות שלו.

מילא שהמושבה לא התערבה מפחד המאוזר של זאב, אבל אימה של רות שהגיעה במיוחד עם מיילדת ערבייה להיות נוכחת ומסייעת לבת בלדתה – מדוע לא מסופר עליה שהרעישה עולמות להציל את התינוקת ואת בתה? זאב מגרש אותה, והיא פשוט בורחת. הרי יש משטרה בריטית – יש חוק!  פתרונים לסצינה המופרכת הזאת יש רק לסופר.

ופתאום חלה מטמורפוזה בזאב – מרוצח ובעל אכזר ונוקם הוא הופך לבעל מסור, מוליד מרות שני בנים, שאחד מהם (לא מוזכר שמו!) הוא אביה של רותה תבורי, הגיבורה הראשית של הספר, ושל אחיה הגדול ממנה – דוביק. בנו של זאב מת כשילדיו קטנים, האם מהגרת לאמריקה, ועול הגידול של שני הילדים נופל על זאב הסבא, והוא מבצע את המוטל עליו באחריות גדולה והופך להיות נערץ עליהם, בעיקר משום היותו איש טבע ואיש שדה. דוביק (הטמבל שבין שני האחים) נושא לאישה את דליה, ונולדות להם תאומות – דפנה ודורית. דוביק מפגיש את חברו איתן עם רותה, ולימים זה הופך לבעלה. לזוג נולד בן בשם נטע. איתן מוצא חן מאוד בעיני זאב משום שגם הוא איש טבע ואיש שדה. איתן מלמד את נטע כבר בילדותו הרכה כיצד מדליקים מדורה וכיצד הורגים נחש צפע. בהיות נטע בן שש, לוקח איתן את נטע ל"טיול של בחורים", טיול מושקע מאוד בנחל ציחור שבנגב, ושם הילד מוכש על ידי נחש אפעה, ולמרות המאמצים של רעיו של איתן, אשר ארגנו אפילו מסוק להביא את הילד לבית חולים – הילד מאבד הכרה ונפטר. כאן המקום לספר שמתחילת הספר מרומז אסון שפקד את רותה ואיתן, אבל רק בעמוד 97 נודע לקורא על מה מדובר, ולקורא יש הרגשה שמותחים אותו מתיחה שאיננה מתחייבת ממהלך העלילה.

איתן מתמוטט פיזית ונפשית והופך לזומבי. האיש היחיד שהוא שומע בקולו הוא זאב הנערץ עליו, וזה מטיל עליו עבודות סבלות קשות במשתלה המשפחתית. רותה מנסה להחזיר אותו לחדר המשפחה, אך איתן הוא איתן בדעתו להעניש את עצמו על כך שהילד נפטר באשמתו. רותה הופכת לעגונה, למרות שהאיש שלה נמצא בקרבת מקום, והיא רואה אותו יום יום.

כעבור שתים-עשרה שנה, כשזאב כבר בן 92, הוא יוצא כדרכו מימים ימימה אל ואדי בתוך גבעות הכרמל, שם מצוי "החרוב שלו" וכן מערת "האדם הקדמון". למקום זה היה מוביל את שני נכדיו ומלמד אותם לזהות צמחים, בעלי חיים על הקרקע ובעלי כנף. זאב, כאמור, מגיע, כדרכו לוואדי ולחרוב כדי לאסוף זרעים של צמחי בר, ופגש שם, לרעתו, שני פושעים המבצעים הוצאה להורג של אדם שלישי כבול שנשא על כתפיו עז מתה שאמורה להיות מוטלת על גווייתו אחרי שיירצח. זאב הזקן הוא עד ראיה, ולכן הם מחליטים לחסל אותו – מרסקים את ראשו באבן, ושמים את האבן מתחת לראשו, כביכול, האיש הזקן החליק, נפל על אבן ונהרג. אחד מבין שני הרוצחים הוא הבוס, החכם, המקפיד על עברית תקנית, והשני, יותר צעיר, בריא בשר, טמבל גדול ובעל עברית משובשת המוציאה את הבוס מדעתו. מסתבר שהבוס איבד בזירת הפשע את מצית הזהב שלו, שעשוי להוות מעין ראיה נגדו, והוא שולח את הצעיר לחפש ולהביא אותו.

בינתיים דוביק שהסיע את סבו עד הפנייה אל הוואדי, תוך הבטחה לבוא לקחת אותו אחרי הצהריים, נדהם שהזקן לא עמד בהבטחתו, מכאן ועד מציאתו של הסב מת, כשמתחת לראשו אבן – הדרך קצרה. מוזמנת משטרה והמז"פ (המעבדה לזיהוי פלילי), וכצפוי, הם קודם כול מאשימים את המשפחה, שכן הם היו בקיאים יותר מדי בדרך למקום, ואחר כך מחליטים שמדובר באיש זקן שעלול היה להחליק אפילו בבית, ואילו במקרה זה הרשו לו (בחוסר אחריות!) לצאת לבד אל הוואדי הטרשי, ומצא את מותו בנפילה (286-281).

אני לא בדיוק שייך למז"פ, ובכל זאת הייתי מזהה מיד את ההבדל שבין נפילה על האבן ובין ריסוק ראשו של אדם באבן. השוטרים "הטיפשים" החמיצו את התובנה הפשוטה הזאת, והסופר היה סבור, כנראה, שגם הקורא לא ישים לב.

שוב יש מטמורפוזה: איתן, שהיה זומבי במשך שתים-עשרה שנה, מתעורר לחיים – הוא היחיד שמבין שהיה כאן רצח (זיהה שהרוצחים השלומיאלים הניחו את האבן הפוך כשהצד התחתון למעלה), ומתכנן נקמה אדירה כנגד הרוצחים, וכן דרכי הסוואה וניקוי העקבות לאחר מעשה. הוא מסווה עצמו היטב ומפתיע את הרוצח הצעיר שבא לחפש את המצית. הוא יורה בברכו, ואחר כך מבהיר לו מדוע הוא עומד להיות מומת. אחר כך הוא מתקשר מהסלולרי של הרוצח הצעיר לבוס שלו, וזה מגיע עם צלף כדי להתגבר על האיש שהרג את השליח שלו. איתן מתגבר על שניהם, הורג את הרוצח  בריסוק עצמות, אוזק את הצלף, מכסה את עיניו כדי שלא יידע מי נקם את הנקמה הגדולה הזאת. אחרי סיום הנקמה וטשטוש העקבות – איתן חוזר להיות האיש הנפלא שהיה והבעל המסור והאוהב של רותה.

כאן צריך לציין שמטמורפוזה של איתן היא אדירה: לפני האסון הוא איש מקסים, ועורו היה זהוב. כשהפך לזומבי – העור שלו הלבין וקיבל כוחות אדירים בשל עבודת הפרך בסבלות. בכוחות של הגולם מפראג הוא פירק את עצמותיהם של הרוצחים, ולמותר לציין שגם העור שלו חזר להזהיב...

לאחר מותו של זאב מחליטים איתן, רותה, דוביק ודליה להרוס את המחסן המתפורר של סבא זאב ולהקים במקומו מחסן מפלסטיק. לשם כך הזמינו פועל סיני שיחפור מקום לרצפת בטון. הפועל הסיני מוצא את עצמותיה של התינוקת שהורעבה למוות על ידי זאב (עמ' 363-360). ושוב, למרות שאיש זר ראה את הזוועה – המשפחה איננה חוששת מהתערבות המשטרה – כבר אמרנו השוטרים טיפשים... הם גם לא יקפידו ששלושה נרצחים ועוד עז קבורים בתוך בור שליד מערה בוואדי של סבא זאב. הם כנראה לא חסרו לאף אחד...

ציינתי קודם שרותה תבורי היא הגיבורה הראשית, אבל מתמצית סיפור המעשה שהבאתי לעיל – מעמדה הוא שולי לחלוטין, ובכן רותה באמת מדברת המון בספר זה, וחלק גדול מהקורות הנ"ל מגיעים לידיעת הקורא מפיה, שכן היא מתראיינת כמעט לכל אורכו אצל חוקרת מגדר בשם ד"ר ורדה קנטי שמעוניינת בתולדות תושבי המושבה (עמ' 31). רותה נחשפת כמפטפטת כפייתית, ובמקום קורות המושבה, היא מלעיטה את החוקרת בקורותיה של משפחתה, ולאורך כל הווידוי הארוך של רותה – רק פעם אחת החוקרת מסיבה את תשומת ליבה כי היא לא מספרת לה את מה שהיא רוצה לשמוע (עמ' 312). זאת ועוד: רותה מספרת לוורדה קנטי דברים אינטימיים לחלוטין שאין כל סבירות שאמנם דברים כאלה אפשר לחשוף בפני אדם זר לחלוטין: מתי ואיך שכבה עם בעלה, עם מי שכבה לפני שהכירה את איתן, איך היא שכבה עם תלמיד שלה לשעבר בתקופת היובש כשאיתן הפך להיות זומבי, מה קורה לה כשהיא מתמלאת תשוקה מינית, גודלם של שדיה וכו' (עמ'  75, 102 , 131, 135, 195, 204, 242, 245, 247, 254, 261-260, 313, 318).

המידע מגיע לקורא מכלים שונים – בראש ובראשונה, כאמור, מהווידוי של רותה, אבל סיפוריהם של זאב, של הפושעים המוציאים אדם להורג וסיפור הנקמה של איתן מסופרים מנקודת ראות של מספר כל יודע. בנוסף לכך יש גם סיפוריהם של העורבנים הרואים הכול מלמעלה (עמ' 262 ואילך), ויש גם סיפורים שסיפרה רותה לנטע כשהיה חי , וגם לאחר שנפטר, וכן סיפורים שכתבה רותה לעצמה על קורות המשפחה (עמ' 36 84-79, 129, 178, 200, 220-213, 288, 328-323, 339, 367), וכל נקודות הראות האלו מופיעות בערבוביה של זמנים, עד כי ממש קשה למצוא בה את הידיים והרגליים.

הזכרתי לעיל את תיקוני העברית של רותה ושל הפושע הבוס – סממן מאיר-שלווי מובהק. גם שם הספר נגזר מסממן זה, שהרי במילים "שתיים דובים" יש שגיאה דקדוקית, אלא ששגיאה זאת מצויה בתנ"ך (מלכים ב' ב' 24). רותה היא מורה לתנ"ך, והתלמיד החכם, עופר (נינו של יצחק מסלינה ששיתף פעולה עם זאב הרוצח), שלימים יהיה המאהב של מורתו, שואל מדוע לתנ"ך מותר לשגות בזכר ונקבה, ואילו לתלמידים אסור (עמ' 110-109, ראו גם 212, 313), ויש עוד סממן המאפיין את מאיר שלו: הרחבת הדיבור על הפלורה והפאונה של ארץ ישראל, בעיקר כשמדובר בשלושה אוהבי טבע כמו זאב, דוביק ואיתן – אנו מתוודעים לשמות צמחי בר ישראליים(ובוז לצמחים מיובאים כמו אורכידאות ובונסאי), לקולות ציפורים ולעקבות של חיות (עמ' 140, 170, 174-173, 189-188, 360, 365-362).

כאמור, אותה ורדה קנטי מומחית למחקר המגדר, ורותה מספקת לה מידע וגם דעה בנדון: מצד אחד היא מתעבת את הרֵעות הגברית ואת טיולי הגברים שאינם אלא משחק של גדולים (עמ' 98, 144). רותה יודעת לספר שכל החיות הנדרסות בכבישים הן זכרים – כי זכרים אוהבים להסתכן, ואילו הנקבות זהירות כי הן צריכות לגונן על ולדותיהן (עמ' 349-348). רותה מזכירה גם שאיתן החליף את שם משפחתו "דרוקמן" בשמה – "תבורי" והפך חלק מהמשפחה. (עמ' 70 ואילך). יחד עם זאת, רותה מתעבת גם נשים הנושאות שני שמות משפחה ומדברות על אינטליגנציה רגשית (עמ' 242), והיא מלאת הערצה כשהיא נוכחת ברעות הגברית (הקמאית!) שבין זאב הזקן ואיתן, הבעל של נכדתו רותה (עמ' 205-196).

עמל רב השקעתי בקריאת הספר הזה, ובדיעבד אינני בטוח שהיה שווה.

אהוד: איך אתה מעז להטיל ספק בגדולתו של מאיר שלו, שמלוא כל הארץ כבודו, ואשר בשעתו אפילו גילה את נחום גוטמן וממנו, משלֵו, אני העתקתי את ספרי "בין חולות וכחול-שמיים" – בלי להזכיר את שמו! – הלא קוראותיו הנאמנות של הפליטוניסט ההבראיסט  הזה מאיר שלֵו, אלה המוצצות בתאווה את העברית הנפלאה שלו, תסקולנה אותך באבנים!

* * *

יהודה דרורי

להפריד מאיתנו את החרדים

כאשר אתה רואה כיצד קהילה חילונית ודתית מבקשת הפרדה מלאה משכניהם החרדים בבית-שמש, עולה שאלת "העם האחד" – אלא שאף פעם בהיסטוריה לא היינו עם אחד. מי שקבע שכל היהודים הם עם אחד היו בעיקר האנטישמים – השונאים כל יהודי באשר הוא יהודי – שנאה שנבעה ממניעים דתיים (כמו "רצח ישו" או "הרעלת מוחמד") ובעיקר מקנאה ושנאה אישית בהצלחתם הכלכלית של היהודים. גם היהודים מצידם אף פעם לא ראו את עצמם כעם אחד אחרת היינו רואים כבר מזמן את הילדות ה"ספרדיות" מתקבלות לבי"ס יסודי "אשכנזי"...

אתה בחרתנו?

המילים "אתה בחרתנו" הינן מילות של אמונה ללא כל גיבוי. היהודים לא זכו מעולם להגנה אלוהית, להפך – הם רק נרדפו והושמדו. ישנן כיום הרבה עדויות היסטוריות על התהוות העם היהודי, הם התחילו כמשפחה, כשבט אחד, כשבטים עם שלטון עצמאי (שנלחמו מדי פעם זה בזה –כי כבר לא משפחה...) היתה תקופה קצרה שהם חיו בממלכה אחת – אלא שלאחר כמה עשרות שנים התפצלה זו לשתי ממלכות, ישראל ויהודה, שחוו הרבה מלחמות (גם אחת נגד השנייה). אינני שוכח לרגע ש"הקנאים" (החרדים של העבר) לא רק שגרמו למלחמות אחים ולשפיכות דמים של יהודים נגד יהודים, הם היו האחראים בעבר הרחוק של עם ישראל ל-3 תבוסות קשות לאשור ולרומי וליציאות לגלות בגללן... התבוסות וההגליות היו בגלל הפירוד בעם שאחראים היו לו הקיצונים הדתיים... אסור לתת להם לעשות זאת שוב.

האמונה דרך ההיסטוריה

משיצאו לגלויות למיניהן, והתפזרו בכל רחבי העולם, נוצרו קהילות גדולות שהתארגנו סביב בתי-הכנסת והרבנים. הם הפכו למן קונגלומרט אמורפי של קהילות רבות שנוהלו כל אחת בצורה שונה, (ולרוב ללא קשר בין הקהילות, אף שמדי פעם נוצרו גופי-על לקהילות, אך לאלו לא היתה השפעה רבה), שוב, לא היה עם אחד, אלא גוף מקומי ייחודי עם חוקי דת ומסורת, כאשר המקדם הלאומי-הציוני הוא זה אשר הבדיל למשל בין היהדות והנצרות ובין היהדות לאיסלם.

במאה ה-19 נמצאו היהודים מפוזרים הרבה יותר מתמיד ובמרבית ארצות העולם, עדיין עם מאפייני דת ומסורת משותפים, אבל הרנסנס, ההשכלה והחילוניות הציונית החלו לחלחל, כאשר לצידן מתפתחת חרדיות קיצונית בחצרות של "חסידים" ו"מתנגדים" בכל רחבי אירופה ובעיקר באוקראינה, ברומניה ובהונגריה, שהיו "בתחרות" לממש חוקים דתיים והלכות דרקוניות, כאשר הם עצמם חיים ופועלים לפיהם. מסתבר שאף שהכמיהה לציון היתה חלק חשוב ובלתי נפרד באמונה היהודית, הרי ברגע שהתאפשר הדבר פוליטית, ונוסדה התנועה הציונית, המגזר החרדי התנגד לתנועה זו בפראות ממש, כי לדעתם היתה זו התרסה על האמונה שהגאולה תבוא רק עם ביאת המשיח.

הציונות כאוייב

במאה העשרים, המהפכה הציונית עוד האמינה שהיהודים יתאחדו לעם אחד למען ציון. אבל כבר אז, לא חשבו כך בקהילות החרדיות בעולם ואפילו בירושלים. אפילו שרידי חצרות החסידים שהועלו לאחר השואה לארץ על-ידי התנועה הציונית, למקלט שבנתה עבורם בארץ הציונות החילונית. הם פיתחו שנאה ממש חולנית למציליהם, ואף שהחרדיות הקיצונית הזו נשענת עלינו וחולבת אותנו זה שנים רבות, הם מכנים אותנו, את כל היהודים שלא כמותם: "גויים" (כי לדידם אנחנו לא יהודים). הם ירדו כבר לשפל המדרגה כשהחרדיות הקיצונית, רואה עצמה, ורק את עצמה – כעם היהודי...

לפיכך, כיום, עם ישראל אינו לבטח עם אחד! כי הם אלו שפילגו את עם ישראל לאחר כל כך הרבה דורות, ולכן הם חיים פה כמו שחיו בגולה, הם הפרזיטים החיים פה בגיטאות שבנו לעצמם, על חשבון היישוב החילוני, המתחמנים ומשקרים ומרמים אותנו.. כי אנחנו ה"גויים" וזה מותר לפי ההלכה שלהם. ואנו בסכלותנו לא משכילים להוקיע את הקבוצה הזו ולהוציאה ממחננו. תמהני מתי תשים ממשלה ישראל קץ למצב המביש הזה. הם מאמינים כי אנחנו הכובשים הלא חוקיים של ארץ ישראל,-וכי מנענו מהמשיח לעשות את מלאכת הגאולה, ולכן חלקם מצפים למפלתנו מסתופפים בחצרות מנהיגי אויבי מדינת ישראל ונותנים להם תמיכה, הם מלעיזים ומשמיצים את המדינה בחו"ל, וגורמים נזק נוראי לכל יהודי באשר הוא יהודי.

מה יש לעשות

יש להכריז על מרבית חצרות החרדים ותומכיהם ככת דתית (שמוצאה מהיהדות כמו: השומרונים, הקראים והשבתאים), יש להתייחס אליהם כאל גוף עויין (ממש כמו לתנועה האיסלמית), לדאוג שחוק השבות לא יחול לגביהם לעתיד, ולאסור לשווק במשק את אישורי הכשרות שלהם. אין לדרוש מהם התייצבות לצבא, או לשירות לאומי. כן יש לדרוש מהם הצהרת אמונים למדינה, והמסרב יסווג כתושב, כאחד שאינו זכאי לבחור או להיבחר, וככזה שאינו זכאי לכל תמיכה כלכלית וחברתית, לא לקצבאות ביטוח לאומי מכל סוג או סובסידיות למיניהן  (למעט לאלו המשלמים מיסיהם). אין ספק שהעם היושב בציון יידע לשמר את המסורת והדת ללא החרדים.

ולכל הבלוגרים שיגיבו בשלילה למאמר זה, ברצוני להזכירכם כי מגזר זה לא רק שאינו תורם כלל לכלכלה לביטחון ולחברה, הוא גורם מעכב בנושא החינוך, ומנסה לפעול פוליטית רק לקידום ענייניו על חשבון היישוב החילוני... וכן! זה אכפת לי מאוד! אז עליי לומר כבר עכשיו שאינני מתרגש מכם מהזכרת השואה (שאגב היתה פחותה בהרבה לו הרבנים היו מעודדים את קהלם החרדי לעלות לארץ ישראל במקום למנוע זאת בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת).

לא אזיל דמעות להשתפכויות על בית סבא, והחיים בעיירה, אני גם בז לעכו"ם שבינינו עם כל השטויות על מקובלים וסוחטי כספים חרדים בכשפים ובקמיעות ואלה המתרפקים על קברי צדיקים. אני למשל מתחלחל למילה "מורשת" – ככל שזה נוגע לרב עובדיה יוסף (כמי שהעמיד 2 דורות של ילדים רק לומדי תורה ללא שירות צבאי וללא מקצוע), כל אלו לא יזיזו לי ולאנשים כמוני, חוץ מהצער הרב שאתם,"יפי הנפש", לא קולטים את הסכנה החרדית וכך גם תמותו באיוולתכם.

* * *

אילן בושם

9 שירים חדשים ל'חדשות בן עזר'

[נובמבר 2013]

ספרו החדש של חבר לעט

תּוֹשִׁיט יָד,

שִׁית כַּמָּה שֶׁתָּשִׁית,

אֲנִי אֶקְרָא וְאַגִּיד

בְּכָל הַכֵּנוּת

אִם זֶה טוֹב

אוֹ SHIT.

הלך עליו

הִזְדַּקֵּן לֹא יָפֶה הָאִישׁ הַיָּפֶה

(לֹא יָפֶה, לֹא יָפֶה)

הוּלַךְ שׁוֹלָל הָאִישׁ הַיָּפֶה

(לֹא יָפֶה, לֹא יָפֶה) –

שֶׁצִּפָּה כִּי יָפְיוֹ

יִהְיֶה לוֹ לְשָׁלָל.

עם הפנים לעתיד

הוּא אָמַר שֶׁהוּא מַרְבֶּה

לָלֶכֶת לִלְוָיוֹת;

שֶׁהוּא מְתַרְגֵּל,

שֶׁהוּא מִתְרַגֵּל.

שישה שעמדו

8 שְׁעוֹנִים הָיוּ לִי

מֵהֶם הָלְכוּ 6,

נִשְׁאֲרוּ הוֹלְכִים 2

אַךְ גַּם הֵם

מְהַלְּכִים עָלַי אֵימִים.

יתומים

הַזְּקֵנָה שֶׁשֹּׁבֶל חֲתוּלִים

הָיָה הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ

הָלְכָה.

יום רע

הָאִישׁ הִתְנַפֵּל עַל הַזּוֹנָה

בְּחֵמָה שְׁפוּכָה,

מְרֵרָתוֹ שָׁפַךְ לְתוֹכָהּ.

*

עָמַד לוֹ

אַךְ הִיא

הֶעֱמִידָה אוֹתוֹ

עַל טָעוּתוֹ.

מלצרית

כָּל אֶחָד פּוֹתֵחַ

אֶת הַפֶּה

זוֹרֵק מִלָּה

אוּלַי הִיא תִּתְפַּתֶּה

מֵאֵן לְהַרְפּוֹת

הַזָּקֵן לָחַץ אֶת יָד הַצְּעִירָה לְשָׁלוֹם,

הוּא לָחַץ וְלָחַץ וְלָחַץ...

* * *

מרדכי בן חורין

"ארה"ב היא הידידה החשובה ביותר של ישראל"

זו היא האמירה הנהוגה בכל הזדמנות. כאמירה, זה אולי טוב. כהסתמכות טוטאלית, זה מסוכן מאוד. חשוב? כן, אבל מאוד מסוכן!

איני מתכוון להעלות כאן את כל העובדות הידועות והנשכחות כמו את ההוכחות לכך, החל ברוזוולט וגו'רג' מרשל וגמור באובמה וג'והן קרי. נכון שרוב העם האמריקאי הינו [בינתיים] לצידנו וזה הגורם החשוב האמיתי והיחידי המונע מהממשל לבצע את מדיניותו, שהיא ההפך מידידות לישראל.

מי לנו טוב יותר לציטוט [בקיצורים שלי, מספרו של משה שרת "דבר דבור"] ממשה שרתוק/שרת, שפירט במרכז מפא"י ב-11.05.1948, ערב ההחלטה על הכרזת המדינה, את חתירתה של ארה"ב ל"ביטול החלטת האו"ם על הקמת המדינה היהודית, שתהווה גורם מגרה ומקומם לשטח שהוא ערבי ברובו המכריע... למה לעמוד נגד הערבים, כתומכים בעצמאות של יהודים, שהם אנשים שמוחם בקדקודם, ובכלל סומכים על עצמם בהכרה ובמחשבה..." והוסיף שרת לתאר שבעיני ארה"ב יש גם סכנה בהקמת מדינה ערבית [פלסטינית], שתשיג הכרת המדינות האיסלמיות... ויש לך התחלה של מלחמת עולם שלישית. מנוי וגמור אצל ממשלת ארה"ב למנוע ויהי מה את הדבר הזה [שתי מדינות עצמאיות]."

ומוסיף משה שרתוק את דעתו: "אין קונים ידידות במחיר של התאבדות."

* * *

אלי מייזליש

הרהורים של ישראלי יליד הארץ

 בן 82 דור שביעי

אין לי מושג ומעולם לא התעניינתי כמה מבני-דורי, ילידי הארץ – לפחות דור שלישי, עדיין חיים יחד איתי כיום בארץ – חוץ משניים-שלושה מהיסודי.

גם אלה, ברי המזל, המבוגרים ממני בשנה שנתיים או שלוש, שלא רתוקים לכיסא גלגלים או לקלנועית, ושלא בכל שני וחמישי נוסעים ל'שיבא' או ל'אסותא' לבדיקות.

רציתי לשמוע מהם אם גם להם יש הרהורים כמו שלי.

לפי המפקד הרשמי ה-1 של ממשלת המנדט ב-1922 מנה כלל היישוב היהודי בארץ 80,000 יהודים לעומת קרוב למיליון ערבים. מחצית היהודים היו בני 'היישוב הישן' בירושלים שמשפחתי נמנתה עליהם. החצי האחר היה חילוני למחצה לשליש ולרביע, שהתגורר בתל-אביב, במושבות ובקיבוצים [המעטים]. שקלול מספרים אלה יכול להעלות השערה גסה לגבי מספר הלידות של הדור השני בארץ שמנה כמה אלפים, כלומר כעשר לידות  ליום בכל הארץ. לי לפחות זכור, כי מתוך 20 ילדים בכיתה ד' רוב הילדים היו בני עולים מאירופה ורק 4-5 היו בני פתח-תקווה [שקד ודנקנר], ראש פינה [אבן חן], אבן-יהודה [בוקששתר], וזיכרון-יעקב, כפר-תבור [פייקוביץ].

עד שפרצה מלחמת תש"ח איש לא שם לב מהיכן הגיע הנער, מכפר-תבור או מווארשה; כולם לקחו רובה ולחמו נגד הערבים. חלק לא חזר, חלק נפל בקרב כחברי המחתרות נגד הבריטים או נתלו בעכו, ב'מבצע סיני' [קדש] למשל נפל ברצועת עזה הבן של ד"ר בקמן, ישעיהו, עוד נפלו באימונים, בששת-הימים ואפילו ביום-כיפור בני ה-40-45 – אז מי נשאר כבר?

וכשאני סוף-סוף נפגש עם אותם מתי-מעט מבני דורי, ילידי הארץ, אני נפעם וכמעט לא מאמין שבני אדם אלה שרדו את כל שבעת מדורי הגהינום; פרעות תרצ"ו-תרצ"ט, המלחמה בבריטים עד תש"ח כולל אותה מלחמה ארוכה ששבה נהרגו יותר מ-6,000 יהודים, אחוז מכל היישוב, מלחמה שבה ליקקנו את אצבעות ידינו, והפנמנו את העובדה כי היה זה מחיר מעורר אימה וזעם מתמיד שלא נשכח אותו, ושבא לידי ביטוי בהסתערות חסרת-רסן של הבאת עולים מכל הבא ליד למלא את השורות של הנופלים, מתוך ידיעה כי לערבים, שסבלו אבידות פי כמה, אין מאגר של עולים מקפריסין, ממחנות עקורים באירופה ומכל מדינות ערב שהתרוקנו מהיהודים.

המעברות התמלאו אז באוהלים ובדונים ופחונים וכן היישובים החדשים שקמו באישון ליל מירוחם בדרום ועד יקנעם ושער העלייה בצפון, ואלה שהוקמו במרכז הארץ; בית-ליד, מחנה-ישראל, באר-יעקב, ועוד, כולם במחנות צבא בריטים לשעבר, ואחרי תקופת התאקלמות הוקמו עשרות עיירות פיתוח בכל רחבי הארץ, מדימונה ועד מעלות שברובן הן כיום ערים בישראל.

אותה שעה התמקמו הפליטים הערבים במחנות עד עצם היום הזה והתפוקה היחידה משם היא הכשרת מחבלים. וזה אמנם ההבדל, אבל בעצם היכן אנחנו, בני אותו דור שליווינו את המדינה לכל אורכה מהצעד הראשון בתש"ח ועד היותה כיום מעצמה אזורית בת יותר מ-6 מיליון יהודים, ברובם מבוססים, שאוכלוסיותה ועוצמתה הכלכלית גדולות פי כמה מ-20 מדינות באירופה ומעוד עשרות אחרות בתבל, עם היסטוריה לאומית בת יותר מ-1,000 שנים ואולי יותר; או יותר ממחצית מדינות מרכז ודרום אמריקה שסילקו את השליטים הספרדים; אורגוואי או פנמה למשל ללא אוייב או מלחמה 200 שנה, אך שטח פי כמה מישראל אבל רק בנות 3 מיליון ותל"ג כמחצית מאיתנו.

המעיין בספר "יזכור" של חללי תש"ח, עם תמונות, תאריכי לידה וקיצור תולדות חיים של כל לוחם תש"ח, יופתע דווקא, כי מרבית החללים אינם ילידי הארץ. והסיבה היא פשוטה: מרבית בני ה-18-30 שנפלו, עלו ארצה בשנות ה-30 או תוך כדי המאבק בבריטים ומיד עם קום המדינה גיוסו, כמו רבים מחללי קרב לטרון. לא כל לוחמי  ומפקדי תש"ח היו ילידי הארץ כמו משה דיין או יגאל אלון או יצחק רבין שדווקא שרדו את הקרבות והפכו למנהיגים. ברובם הם אנונימיים עד היום, אבל כנראה בבתי אבות.

ועתה, כשעברנו את כל מדורות הגיהינום; פרעות שנות ה-30, המאבק בבריטים, מלחמת תש"ח האיומה מכל, כשלחמנו עם סטנים תוצרת-בית, מול צבאות סדירים עם מיטב הנשק; טנקים, תותחים [ראו את שרידי מגדלי המים של נגבה או יד-מרדכי או הטנק בדגניה], ומטוסים, ובעיקר אותם חולירות שחומי פנים עם חקי בהיר על גופם, שצועדים שפופים מוגנים בשריון על הקרקע ומטוסים מעל, ושלא לדבר על שרשרת ההתנכלויות של המסתננים והפדאיונים [האוטובוס לאילת 1956], והנה אנחנו כיום כששיבה בשערותינו וזקנינו או קרחת מלאה, מתבוננים מדי יום, מדי בוקר מהמרפסת – כשמאות-מאות ילדים גוררים על גלגלים את הילקוטים בדרכם אל בתי הספר המוגנים בגדרות, ושומרים עם אקדחים ואפילו משמרות של הורים-מתנדבים או שוטרי תנועה להאט נהגים פוחזים סרבני האטה; וכהשמש זורחת לקראת הצהריים, ויוצאים ל'קאנטרי' לפגוש את בני גילך האלטע קאקרס, בקושי אתה רואה איש חי מאלה של דור תש"ח. רוב-רובם הממלאים גם בתי-קפה עם 'קפה ומאפה' ב-8.90 והחינמון "ישראל היום" ביד, כבר נולדו כאן אחרי תש"ח.

ואז אני חוזר הביתה ופותח את ערוץ 99 ורואה את הינגאלאך על הדוכן, או אותה מיידאלע אדומת השיער סתיו שפיר בת ה-29 העומדת שם ומטיפה לי מוסר ולעם ישראל מתוך מאגרי האידיאלוגיה הדלילים הבתר-מפא"יניקים, אני תוהה ביני לביני: היכן אני חי? ואני שומע שצף-קצף של מבול האשמות שהיא זורקת אל הממשלה על דוחות העוני שמשפחה בישראל "לא גומרת את החודש" ובעיקר של חבריה פליטי המחאה מהשדרה שעדיין אין להם אפילו דירת חדר בתל-אביב [מול הבימה].

ובכן, חברים, הנה הסוד של "משפחה שאינה גומרת את החודש." להלן רשימה בדוקה שערכתי אצל אחת מהן, שיש לי קרבה משפחתית וכל הסודות שם ידועים לי, וככה גם אצל כל מכריהם וחבריהם, זוג צעיר בני 30 + עם 2 ילדים בגילאי 2-4, השכלה אקדמאית וחצי, 2 משרות 14 אלף נטו. אז זה הולך ככה:

דירה 4 חדרים עם מעלית, 3 מחשבים ניידים. 2 אייפונים. זוג אופניים חשמליות. 2 טלוויזיות אחת מסך 42 אינץ'. מערכת הגברה, סלון עור, פריז'דר מפוצץ עם בירות, תנור בילט-אין, מכונת כביסה, מייבש, מכונית הונדה 2009 ולא גומרים את החודש.

למה? מעון לילדה וצהרון לילד [עד 4] 5,000 שקל. משכנתא, ועד בית, ארנונה חשמל מים גז 3,000 שקל. כלכלת בית 2,000. אחזקת בית, תקשורת 1,000 ש"ח. טסט ומוסך + ביטוחים +בריאות – 4,000 שקל. ביגוד + בידור בתי קפה ומסעדות ותרבות + נופש וחו"ל + מתנות לחתונות 3,000. שונות: קורסים והשתלמויות ועוד שמגולמות כבר. סה"כ: 18 אלף. בשנה אובר של 50 אלף. מי מכסה? או. אז ככה לא גומרים את החודש.

כשאני התחתנתי והיו לנו 2 משרות והיה לנו אובר, עבדתי בבית בלילות עוד משרה ואשתי עם שיעורים פרטיים עוד משרה. ככה היו לנו 4 משרות וגמרנו את החודש ואפילו חסכנו להשכלה אקדמאית לילדים, וטיילנו בחו"ל וקנינו בגדים ולא בכינו. אז גברת ג'נינג'ית שם על הדוכן: תגידי להם שאם לא גומרים את החודש – לא מבלים בבית קפה אלא עובדים גם בלילה. ככה. לא טוב? לא כסף.

ואם עוד פעם אני אשמע בטלוויזיה או אקרא בעיתון כי "יש כבר 30% עניים בארץ ושלא גומרים את החודש..." אני אתפוצץ מצחוק.

נ"ב. – אותו מועמד לראשות  עיריית ירושלים, סיפר במכס כי בסה"כ קנה בניו-יורק 'לילדים' בגדים ב"כמה אלפי דולרים...". נניח 3,000 דולר, ולא יותר, שזה עשרת אלפים ש"ח. ריבוינו של עוילאם, כמה חולצות או טרנינגים לעזזאזל כבר אפשר לקנות בעשרת אלפים ש"ח?    

הערה לסיפור של בן-עזר על שיחה עם ב"ג בביתו, ושתקע נאד.

היה זה בשנת 1960 ובמקרה שהיתי בחו"ל וראיתי שם בטלוויזיה ראיון עם צ'רצ'יל, ולפתע קם הבולדוג מהפוטל ואני נשבע ששמעתי את הנאד.

אז ככה כולם כנראה.     

* * *

ילדה של פעם

ספר ילדים, לגדולים ולקטנים גם

מאת נילי דגן

בעריכת נורית זרחי

הוצאת אבן חושן

עיצוב: דוד מוסקוביץ' "דוד ויוסף – תקשורת חזותית"

61 עמ' 74 שקל

קשה לתאר היום איך נראו החיים אז. החברה היתה קטנה, כולם הכירו את כולם ואנשים לא נעלו דלתות. החיים הפשוטים סבבו סביב מעשה מרכזי אחד, ואף הילדים נמצאו בליבה של הרפתקה מרתקת – הקמת המדינה. הספר משלב את ילדותה של נילי דגן עם ההיסטוריה של ראשית המדינה – תקופה של פשטות, צניעות וחלוציות. רסיסים מן התקופה ההיא שזורים בשירים וסיפורים מהמשק של סבה, מהקירבה לבעלי החיים, לשדות, לטבע ולעונות השנה

"ילדה של פעם" הוא ספר שיריה הראשון לילדים של נילי דגן והוא מלווה בתמונות מאלבומי משפחתה. שירים מתוך הספר הולחנו ועובדו ע"י המוזיקאי רמי שולר, זוכה פרס ראש הממשלה להלחנה 2012.

סַבְתָּא שֶׁלִּי

כְּשֶׁהָיִינוּ מַגִּיעִים הַבַּיְתָה הָיוּ מְחַכִּים לִי עַל הַשֻּׁלְחָן שׁוֹקוֹ וְעוּגַת טוֹרְט חַמָּה

שֶׁסַּבְתָּא הִסְפִּיקָה לְהָכִין, כִּי הִיא הָיְתָה קוֹסֶמֶת וְהִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל בְּכָל מִינֵי

צְבָעִים. מֵהַמִּטְבָּח שֶׁלָּהּ הָיוּ עוֹלִים רֵיחוֹת גַּן עֵדֶן.

לִפְעָמִים בַּצָּהֳרַיִם הָיְתָה סַבְתָּא בּוֹחֶשֶׁת חֲמִיצָה בְּשַׁמֶּנֶת. שָׂנֵאתִי אֶת הַחֲמִיצָה

הַזֹּאת, אֲבָל אָכַלְתִּי אֶת זֶה כִּי זֶה הָיָה וָרֹד.

סַבְתָּא שֶׁלִּי הָיְתָה גַּם הָאִשָּׁה הֲכִי מְהִירָה בָּעוֹלָם. כְּשֶׁהָיְתָה רָצָה אַחֲרַי בֶּחָצֵר

עִם כַּף שֶׁמֶן דָּגִים, כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה חֲזָקָה, תָּמִיד הִשִּׂיגָה אוֹתִי וְשׁוּם טִפָּה לֹא

הָיְתָה נִשְׁפֶּכֶת

הָיִיתִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וּבוֹלַעַת כְּמוֹ גִּבּוֹרָה.

בַּלּוּל

לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנִי עוֹזֶרֶת לְסַבָּא

לֶאֱסֹף בֵּיצִים בַּלּוּל,

אֲנִי מַשְׁלִיכָה לָאָרֶץ בֵּיצָה

לֹא בְּכֹחַ,

רַק כְּדֵי לִבְדֹּק

אִם גָּדֵל בָּהּ אֶפְרוֹחַ.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

יצחק אוובוך אורפז:

פנחס שדה – הבדידות, המסיכות

"נסיעתי אל המגיד לא היתה תכליתה לשמוע

תורה מפיו, אלא כדי לראות איך הוא קושר

את אנפילאותיו."

 (מ. בובר: "אור הגנוז")

הוא לא דיבר על המוות. (לא איתי, בכל אופן). אבל הוא התנהג כמי שמכין את "מסיכת המוות" שלו. בביקוריי הירבה ברמזים על איזה "דבר חשוב" שהוא מכין. אישה "עם כוחות נבואיים" אמרה לו שהכל מחכים, ועד שיאמר את האמירה שלו לא ימות אפילו ירצה. האם שיחק את זה? האם האמין שאם ייטיב לשחק את זה, זה גם יתקיים? אני משער שכן. בכל אופן, לא ראיתי שום סיבה למה לא אשחק עימו, במחלתו, ואומר כן, כן.

אולי הבחין בחיוך של ספק על פניי, כי מיד התחיל לגייס נימוקים ממשיים יותר, כמו את האישה "הנבואית" שהזכרתי, או את בואה של אימו אליו בחלום. ליתר ביטחון, הציע לי לקרוא את הקטע שלפני האחרון בספרו על הרבי מקוצק. וזה הקטע: "סיפרו חסידים: רבינו דיבר כמה פעמים קודם הסתלקותו דברים שלא ידענו פירושם."

בואה של אימו אליו בחלום ניראה לו טבעי לגמרי, כמו ביקור בהקיץ. בחלומו אומרת לו אימו "איך זינג ווי א פייגאלע" והוא הבין את דבריה כהודעה. הודעה למה, לא פירש. אז למה לא באה אליו בהקיץ, כדי לא לגרום לבהלה. "תאר לך מה היו אומרים השכנים."

אני צחקתי. הוא לא. הוא כינס את פניו, כמתנצל. אבל עיניו צחקו, וניכר עליו שהוא די נהנה להבליע בדיחה בתוך עניין כה רציני. אף פעם לא ראיתי אותו צוחק בקול. ואני תוהה אם אי-פעם צחק בקול.

הוא סיפר על איש אחד שניגש אליו בשוק מחנה-יהודה והציג את עצמו לפניו כמי שחוטא במשיכה מפה ומשם ובעיקר נותן צ'קים ללא כיסוי, והוא מבקש מפנחס שדה, שהוא איש קדוש, שיעשה משהו באופן דחוף לתיקון העולם. הוא ממש החזיק בשרוולו ולא נתן לו ללכת עד שיבטיח לו שיעשה משהו לתיקון העולם.

שדה די נהנה לספר את הסיפור, והוסיף במין עצב מחוייך: "האיש יכול היה להיות גיבור בסיפור של צ'כוב. ואני מה, אני אפילו לכתוב את הסיפור הפשוט הזה איני מסוגל."

באחד מביקוריי הראיתי לו שיר שכתבתי בעקבות אהבה נכזבת. הוא חקר אותי בלהיטות על הסיפור שמאחורי השיר, ומעניין לעניין סיפר לי על אהבה נכזבת משלו. מעשה בצעירה יפה שניגשה אליו בדרכו משוק מחנה-יהודה ושאלה אותו אם הוא פנחס שדה שקראה עליו בעיתונים. והוא אמר לה כן, זה הוא, וזאת היא, בדיוק כפי שתיאר לו אותה, ואין זה מיקרה שנפגשו, ועכשיו אין ברירה אלא ללכת אל ביתו. רק נכנסו, נפלו על הרצפה והתעלסו כמו משוגעים. הוא קרא לה "המוצארט של הזיונים". כל כך התפעל מכשרון ההתמסרות שלה, שהציע לה נישואים. אבל היא – אמר באנחה ובחמלה אבהית – "העדיפה איזה מדען ממכון וייצמן."

על כשרון ההתמסרות שלה אמר: "היא לא עשתה כלום. הטבע עשה בשבילה את הכול."

פעם אחת, בדרכו אל הדלת לפתוח למישהו, ראיתי אותו מעביר מסרק קטן על ראשו ובהמשכה של אותה תנועה גם על הגבות שלו [היו לו גבות עבותות מאוד. – א.ב.ע.]. אף פעם לפני כן לא ראיתי אדם שמסרק את גבותיו. כניראה בשל אותו מיקרה נקבעה בי תחושה ששדה די אהב את צורת הראש שלו. נזכרתי בשניים מציוריו מלפני שנים רבות, שבהם צייר את עצמו בדמות איקונין, אך בלי הילה. באחד הציורים מופיעה אישה מדונה במעלה התמונה, ומן הצד פנחס שדה מביט בה במין בת-שחוק ערטילאית, כמו פראנציסקוס הקדוש המביט בגולגולת.

אמרתי לו פעם, שאחרי קריאת השיר שלו על רחוב אגריפס ("שוק מחנה יהודה, ליל חורף"), אתה אוכל את החומוס שלך אחרת. והוא תיקן אותי ואמר: "השיר נגמר בפיתות לא בחומוס."

היה לו הומור נפלא בשעות (חבל שהיו מעטות כל כך) שבהן היה משתחרר מן המטיפנות שלו.

הוא פיזר על הספה עיתונים עם התמונות שלו. הוא סיפר על אנתולוגיות שנכלל בהן. אני, שהיכרתי את שדה הנונקונפורמיסט הקנאי של שנות השישים, הופתעתי עד כדי מבוכה מניסיונותיו הפאתטיים להפגין כמה הוא מבוקש ומחוזר. אולי כדי לכסות על בדידותו הנוראה.

פעם אחת, כשיצא למיטבח וחזר והעמיד לפניי כוס תה, נרעדתי: כל תנועה שלו ממש צעקה: נטשו אותי. השאירו אותי לבד. העולם חשוך וריק!

לפני איזה ימים, סיפר, פרע צ'ק מההוצאה והיו לו בכיס איזה אלפים, והוא עובר בשוק ושואל למחירי הירקות וקונה איפה שזול. אימא שלו, אמר, היתה מסתפקת במעט ירקות שקנתה בשוק, וזה שלו יש בכיס כמה אלפים והוא יכול להרשות לו לאכול ארוחה אפילו בקינג דייוויד, זה עדיין לא נותן לו יתרון על אימא שלו.

אף פעם לא אכל במסעדות, אמר. פתאום נזכר שאכל חמין במסיבה שנערכה ב"כסית" בתל-אביב בצאת חוברת חדשה של "חדרים", חמין שהביאו מ"קיטון". כשאמרתי לו שבביקורי הבא אוציא אותו למסעדה לאכול חמין – הביט בי כחוקר אותי אם אמנם אני מתכוון לזה. וראיתי שהוא רוצה בזה מאוד.

אמרתי לו שהשירים שלו עושים דברים לאנשים. זה עושה אותם נקיים יותר. והוא שאל וחקר ולחץ כדי לשמוע כיוצא באלה דברים עוד ועוד. לא בלי גאווה סיפר שחודשיים בלבד אחרי שהגיש את שיריו החדשים לשוקן כבר הספר עומד לצאת (הכוונה לספרו האחרון "איך זינג ווי א פייגאלע"). ולא עוד, אלא שנותנים בעיתון שתי מודעות – על עניין "שתי המודעות" חזר כמה פעמים. מיכל, חברתו, אמר פתאום, נמצאת בתל-אביב, אבל היא תחזור אליו בעוד כמה ימים. לא הרגשתי שהוא בטוח בכך. שהוא בטוח במשהו. באיזו שמחה סיפר על ביקורו של חיים גורי, על חיבוקו המפתיע של דוד אבידן. הוא כבר אפילו לא ניסה להסתיר שהוא בודד מאוד. והוא פוחד.

אף פעם לא גיליתי לו שהוא (כפי שהיכרתיו בשנות השישים) שימש לי מודל לכמה מגיבורי הסיפורים שלי: נפתלי מ"מות ליסנדה" (1963), אליהו מ"שבחי האדון" (1966), סבי מ"מדרגה צרה" (1970).

הוא לא היה זקוק לסם. הוא לא היה זקוק לאלכוהול. הסם היה פנחס שדה. האלכוהול היה פנחס שדה. ההזדהות שלו עם הדמות ששיחק היתה כה שלימה, שאלף ראיונות עיתונאיים השאירו אותו שלם, בלתי-מתחלק ובלתי-מפוענח – ואני מרשה לעצמי לומר: בלתי-נודע – מאחורי המצח הקר והנוקשה שלו, ומבטו המהורהר.

פעם אחת אמרתי לו: "אתה יודע, אתה פרפורמר ממדרגה ראשונה."

הוא כינס מעט את ראשו והשפיל לאט-לאט את ריסיו היפים, תנועה שפירושה בשפת הגוף שלו: נעים לשמוע, אבל מביך.

פעם אחרת, כשציטטתי לפניו את אוסקר ויילד, שאמר שאת כישרונו הוא משקיע בכתיבה ואת גאוניותו בחיים, התכנס בשתיקה, ואחר-כך אמר בלחישה: "הדבר היחיד הטוב שעשה אותו אירי בחייו הוא ה'דה-פרופונדיס' ('ממעמקים' – וידוי שכתב בכלא) שלו. גמר מה שהיה לו להגיד, ומת."

היה ברור, שבאומרו דברים אלה הוא חושב על עצמו. על כך שטרם הגיד את דברו. שבכך שהוא עוצר את דברו, הוא לוקח לו ארכה מן המוות. הוא שיחק את זה. הוא ניראה כמי שמכין את עצמו ואת קהלו לאיזו הצגה אחרונה.

מעטים יודעים שפנחס שדה היה פדאנט כפייתי. צריך היה לראות אותו מתקן מקומו של חפץ על השולחן בשיעור של מילימטרים, כדי להבין שאין פה מה לדבר על פחות מחתירה אל הגימור המוחלט. כל חייו חתר אל הגימור הזה. גרגר האבק האחרון על מקומו האחרון, כדברי בקט. אבל דווקא היעדרה של המילה האחרונה, הגואלת, אותה הבטיח כל חייו, לא רק בכתיבתו כי אם גם בעצם הווייתו – הוא שאמור היה לתת לו ארכה. היתה זו שנה מייאשת וערמומית, אך בעיקרה – אירונית.

שלושים שנה קודם-לכן (בדיוק שלושים שנה הפרידו בין התקרבותנו המחודשת לבין שתי שנים של ידידות קרובה למדיי בשנות השישים) דיבר עימי בפליאה על "מסיכת המוות" של ברנר, המקרינה אושר שקט. בערך באותו זמן דיבר בהתפעלות על ניטשה, שידע בדיוק מתי להיפרד מן השפיות – מיד בגמר ספרו האגומניאקי "זה האיש". ברור היה שכך רוצה שדה לראות את תוכנית חייו. אם לא לגמור כמו ניטשה, אז למות כמו ברנר. וזה בדיוק מה שראיתי על חזות פניו היפה והשלווה, הכמעט-מאושרת, כפי ש"הציג" לפני כל עם ישראל בטלוויזיה ערב לפני מותו, והיא מסיכת המוות שלו.

כסגנו של אלוהים הביך אותי; כאקלקטיקן תיאולוגי לא יכולתי לקחת אותו ברצינות; כמבשל תככים ערמומי (בשנות השישים) שנאתי אותו וניתקתי עימו את הקשר. אבל הצורה הבהירה, המיסתורית-משהו, שבה הוא שולף מן החושך איזה פריט בנוף במילה אחת או שתיים באופן שעושה כל קישוט למיותר – הפליאה אותי. לא בסיפורת שלו, שניראתה לי נפוחה ומלאכותית [למעט פרקים כ"שתיקת האדמה" ו"שירת ירושלים החדשה"], כי אם בשיר, במסה, בתיאורי מסעות. הוא כותב "ושם ראיתי עץ" – והעץ הזה עומד לפניך חד-פעמי וחי וממשי יותר מכל עץ ספרותי אחר שאני מכיר. התכונה הדתית העמוקה של כתיבתו, כאן היא באה לידי ביטוי. הוא רק מצביע על הדברים, והם, באיזשהו אופן מיסתורי, מזדהרים בצורתם הראשונית.

*

יצחק אוורבוך-אורפז: הרשימה "פנחס שדה – הבדידות, המסיכות" נדפסה במוסף "משא" של "דבר" ב-25 במרס 1994, ושבה ונדפסה כאן ברשות המחבר.

המשך יבוא

* * *

צוותא בשיתוף קלאב 50 מגישים

סדרת מפגשים החוקרים את העתיד אליו אנו צועדים ואולי מתדרדרים

אנשי ציבור מובילים, אנשי אקדמיה וחוקרים, הוגים, חברי כנסת ושרים בעלי עמדות מנוגדות יערכו ביניהם עימות שבסופו  תתבקשו להצביע ולקבוע מהי העמדה המנצחת.

עורך הסדרה ומנחה: אלעזר שטורם

משתתפי הסדרה: פרופ' עוזי ארד, העיתונאי ד"ר דרור אידר, אלוף מיל' יאנוש בן גל, ח"כ צחי הנגבי, פרופ' יוסי יונה, ח"כ ד"ר עליזה לביא, פרופ' ארנון סופר, ח"כ משה פייגלין, ד"ר יורם קהתי, חיים רמון, ד"ר אוריה שביט, ח"כ אלעזר שטרן, פרופ' קרלו שטרנגר, ח"כ עופר שלח.

ימי שישי בשעה 10:30 אולם לולה

27.12.12. איך ייראה המזרח התיכון לאחר שלאיראן תהיה פצצת גרעין? האם הגרעין האירני הוא בהכרח אסון לישראל? האם ישראל תידרש לוותר על היכולת הגרעינית שיש לה? האם ניתן לחיות עם איראן גרעינית? האם תפרוץ מלחמה כוללת במזה"ת? ועוד.

מרצה פותח: פרופ' עוזי ארד, פרופ' לממשל, ביטחון ויחסים בינלאומיים, כיהן כיועץ המדיני לראש הממשלה, כראש המועצה לביטחון לאומי וכיועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי. שירת במוסד לרבות כראש אגף מודיעין.

31.1.14. מזרח תיכון החדש? ומה איתנו? האם ייתכן מרי ערבי גם בתוך מדינת ישראל? האם המהפכות במזרח התיכון מאיימות על מדינת ישראל? ואולי לא יכולה להיות דמוקרטיה במדינות ערב? ועוד.

מרצה פותח : ד"ר יורם קהתי, ד"ר למזרחנות, מומחה בינלאומי לטרור. סגן מנהל וחוקר בכיר במרכז המידע למודיעין ולטרור, עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור שבמרכז הבינתחומי הרצליה.

28.2.14. איך תיראה אירופה לאחר השתלטות האיסלאם? אירופה בשנת 2030 – האם האסלאם באמת רוצה לכבוש את אירופה? האם אנחנו כבר בתוך התנגשות התרבויות הגדולה של ההיסטוריה? ועוד.

מרצה פותח: ד"ר אוריה שביט, ד"ר להיסטוריה. סופר. עורך. מרצה בכיר באוניברסיטת ת"א, מחקריו האקדמיים מתמקדים בשאלת הדמוקרטיה בחברות ערביות ובמיעוטים המוסלמיים במערב.

28.3.14. איך תיראה מדינת ישראל כמדינת הלכה? מתי יהיה רוב דתי וחרדי בכנסת? האם ניתן לעצור את המהפכה הדתית בישראל? האם כולנו נלך למקוואות ונתכסה בבורקות? ועוד.

מרצה פותח: פרופסור ארנון סופר, פרופ' אמריטוס לגיאוגרפיה ולמדעי הסביבה, מבכירי הדמוגרפים בישראל, היסטוריון ופילוסוף, ידוע בעיקר בזכות מחקריו אודות מדינת ישראל בנושאי הדמוגרפיה והסביבה בהקשרים פוליטיים ואסטרטגיים.

כרטיסים בקופת צוותא 03-63950156/7 ובאתר   tickets.tzavta.co.il

ניתן לרכוש מנוי לכל  הסדרה או כרטיסים למפגשים בודדים. מחיר כרטיס למפגש בודד 60 שקל. מחיר מנוי  190 שקל. הנחות: למחזיקי כרטיס פלטינום וגולדמסטרקארד, לחברי מועדון זמן תרבות  ומסלול תרבות אומנות של ישראכרט, למחזיקי אמריקן אקספרס, למנויי הפיס, לדיגיתל, לחברי מועדון קלאב 50 ולידידי צוותא.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם זה נכון שנתן ז. עסוק בזמן האחרון בצחצוח נעליו של נתן א.?

* אהוד היקר, השיר של יוסי גמזו על הציונות מרנין את הלב. צריך להיות או לאומן פנטי, או שמאלני חסר פשרות כדי לא להבין שהמדינה הזאת היא נס, ושהציונות היא הישועה של העם הדווי הזה – אבל מי מסוגל לבטא זאת בצורה כל כך קולעת כמו יוסי גמזו?

נדהמתי שמיכל סנונית קראה את הרשימה שלי על אליס מונרו – מדוע? כי רוב האנשים כותבים היום, אבל לא קוראים.

הזיכרונות שלך, אהוד, מהפגישה עם בן-גוריון בשנת 1966 – זכורים לי מפרסומים קודמים בכתב העת, אבל נהניתי שוב מהופעתה של פולה עם כוס החלב, מסיפור המפגש של ב"ג עם מוסא עלמי ומהנפיחה הרועמת של האיש השופע בריאות.

שלך,

משה גרנות

* אהוד: קולה החורק  היכנאי של קרן מור, החורק יותר ויותר בפרסומות –  מעצבן אותנו. נשתדל לא ללכת להצגות תיאטרון בהשתתפותה.

* לאהוד שלום, הוצאת לי את התפריט מהפה. אם היו שואלים אותי למבחר המנות האהובות עליי הייתי מעתיק את הרשימה הטעימה שלך בעיתון האחרון ומוסיף יין אדום יבש, יחי הכולסטרול.

שלך בברכה,

אלכס סופרון

לשעבר מנכ"ל תדמור

* אלכס לכיש: מכובדי, הסופר הנידח, "האש הטורפת" של עמוס אריכא (חב"ע 890) לא זכתה ולו לבדל הערה מהעורך השנון של המכתב העיתי. מכך ניתן אולי להבין כי הקיצוניות המטורפת שבתשתית החשיבה של מאמר זה מתאימה למדיניות המכתב העיתי. אני רק שאלה על מה חשב העורך כאשר מיקם מאמר זה מיד לאחר הפואמה הנפלאה של יוסי גמזו "מכתב גלוי לאימא ציונות". במחשבה שניה ייתכן ואני טועה לגבי העורך, יתכן והמאמר "המדינה הולכת פייפן ..." של אלי מייזליש הוא תגובתו של העורך למאמר של אריכא.

אהוד: כנראה שאינך מבין את רוחו ואת פתיחותו של המכתב העיתי. אנא חסוך מאיתנו בעתיד פלפולי "מדיניות" עריכה כאלה.

* הייתי רוצה להגיב ליוסי גמזו: גם אני ציונית, אך ציונות מכילה ניואנסים רבים, כמו מרכסיזם. אם ציונות היא הציונות של מתנחלי המאחזים, נוער הגבעות ותג מחיר בעיניך, בחסות הממשלה ובגיבויה, זו לא הציונות שלי ולא הייתי אומרת כלשונך: "את הדבר הכי צודק והומניסטי" – הציונות הזו, העוקרת כפרים פלסטיניים שחיו פה מדורי דורות, לטובת ישובים דתיים-לאומיים, ועוקרת זיתים שנתנו את פריים לאוכלוסייה זו, היא הדבר הכי רחוק שאפשר מ"צודק והומניסטי", זו לא הציונות שלי, זהו פוסט קולוניאליזם במסווה של ציונות. הציונות שלי היא ציונות של הרצל, משה הס, מרטין בובר ודומיהם, שיש לה יחס הומאני לאחר, לשכן שאיתו היא רוצה לחיות בשלום זה ליד זה ולא ככובש ונכבש באפרטהייד ובגזל אדמות מתמשך ונישול פלאחים למען שטחי אש ו"גנים לאומיים", שפירושם טיהור אתני. ציונות כזו היא פשיטת רגל מוסרית ומביישת את מבשריה.

דינה ל.

* אהוד: אסור בשום פנים ואופן להוציא את זך מתוכנית הלימודים, גם אם דעתו השתבשה עליו בשנים האחרונות. הנה דוסטוייבסקי לא אהב יהודים. אז לא נלמד אותו?

* בשנה-שנתיים האחרונות הרבינו לקבוע פגישות בקפה קלמנטיין שבשדרות בן גוריון 75, פינת השדרות ורחוב אד"ם הכהן. היה שם גם סניף של חנות הציוד לתינוקות "דיאדה", ומראה עשרות האימהות עם העגלות והתינוקות המחייכים היה ממש משובב את הלב.

תחילה נעלמה החנות ושמה משכנה החדש בנמל תל-אביב. הקפה התדרדר. הריפוד יצא מהכיסאות הישנים, המתפרקים, ולמרות המרחב, וגם הגינה בחוץ, היתה הרגשה של שקיעה. עכשיו נסגר גם הקפה סופית, והבניין עומד בשיממונו. הבה נקווה שבחלליו יוקם קפה חדש שנעים יהיה לשבת בו. אם כך יהיה, אנחנו נמליץ.

* בימים אלה מסר לדפוס הסופר הנידח אהוד בן עזר את "והארץ תרעד", סאגה ארצישראלית בת 24 פרקים המתרחשת בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט. בן עזר החל לכתוב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, כבר לפני כ-40 שנה, וחלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978.

הסאגה עתידה אולי להיות פסגה ביצירתו – והיא כמובן אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מהוצאת "אסטרולוג".

נשים וגברים שנגעלו מ"מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית כלשהי גם למקרא "והארץ תרעד".

ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה – תאריך שאיש בעיר פתח-תקווה היום אינו מציין אותו וכנראה גם לא זוכר, [וגם לא זוכרים את נכדו של החורש, את מי שכתב, יותר מכל סופר אחר –  אי-אלו ספרים היסטוריים ובידיוניים על המושבה].

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. התאריך קרוב.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל