גיליון מס' 892

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו בכסלו תשע"ד, 18 בנובמבר 2013

עם צרופת הזמנה לקונצרט מיצירותיה של חנה פרומן לוי "שירת אישה" ובו גם יבוצע השיר הזה של אסתר ראב, בעין הוד, ב-7.12.13
 וצרופת התערוכה "טלאים – צורות וצבעים" בסינימטק שדרות, ובה גם עבודתה של יהודית בן עזר, ראה צד ימין למטה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ." // אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֲלוֹם-הַבַּלָּהוֹת שֶל מַר טִירַן אִירָאן חָמָנָאִי. // יוסי גמזו: זְהַב אוֹפִיר. [נוסח מתוקן]. // עוז אלמוג: כרוניקה של דקירה ידועה מראש. // יוסף דלומי: ערוץ 8 בשירות התעמולה הפלסטינית. // יוסי אחימאיר: קדישאי: חייל בשירות רעיון בית"ר. [ציטוט]. // מרדכי קידר: המאבק על הירושה. [ציטוט]. // מוקי אלדד: בת. // עמוס אריכא: זילות השם המפורש – יהוה. // יהודה דרורי: מחדל ההתייחסות לקהילה המבוגרת. // בן דרור ימיני: איפה מכתבי "ההמלצה" הנוספים של קרי? [ציטוט]. // איליה בר-זאב: דומרנוֹס. // אהוד בן עזר: על "הבתולה ממאה שערים" מאת אלי בן-ליש (אלי מייזליש). //  אורי הייטנר: 1. תעשיית ההסתה. 2. צרור הערות 17.11.13. // רוחמה אלבג: לבטל את בחינת הבגרות במתמטיקה. [ציטוט]. // ישראל בר-ניר: ארה"ב במשבר מנהיגותי – הנשיא אובמה כמשל. // לא לשכוח לחתום על טופס "אריכות ימים" כל 20 שנה בבנק.// מתי דוד: תעלומת הדחתו והחזרתו של בועז הרפז לצה"ל. // ערן כהן:  "שאלוהים יעזור ונשלם". // זיכרון כחול, מתוך רומאן חדש של ישראל זמיר: דייג ברשת. // תקוה וינשטוק: מסע בנחלת שבט דן דרום. // משה כהן: דמנו הפקר. // מלי טויב (אהרנסון): על אמרי רון במלחמת לבנון השנייה. // רות ירדני כץ: אז מי זה הזמר המפורסם? // אלי מייזליש: הציפיות המוגזמות של יצחק [בוז'י] הרצוג. // אהוד בן עזר: "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. ההלכה השפוייה והחילונות. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

חֲלוֹם-הַבַּלָּהוֹת הַנּוֹרָאִי שֶל מַר טִירַן אִירָאן חָמָנָאִי

בְּסֵפֶר וַיִּקְרָא פֶּרֶק כ"ו יֵש סְקוּפּ הִיסְטֶרִי

שֶבּוֹ מַבְטִיחַ הַבּוֹרֵא לְכָל סָכָל סוֹרֵר

כִּי הוּא, הַכֹּל-יָכוֹל, יֵלֵךְ עִמּוֹ סוֹפְסוֹף בְּקֶרִי

מָה שֶכְּדַאי לְכָל תַּחְמָן פָּרְסִי-עַרְסִי צוֹרֵר

וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ לְשַׂר-הַחוּצ(פָּנוּת) גּ'וֹן קֶרִי

לִזְכֹּר שֶכְּשֶמִּשְטָר צְמֵא-דָם בְּעָרְמָתוֹ גוֹרֵר

אוֹתוֹ וְאֶת אוֹבָּמָה וּכְסִילֵי אִחוּד אֵרוֹפִּי

לַפַּח שֶבּוֹ כְּבָר צֶ'מְבֶּרְלִין אֶת שְלוֹם אַרְצוֹ מָכַר

כְּ-dotty אִידִיוֹטִי שֶנִּפְתָּה לִבְּלוֹף אוּטוֹפִּי

שֶל פִיהְרֵר שְוִינְדְּלֶר עַד שֶכְּבָר הָיָה שָם מְאֻחָר –

הֲרֵי שֶכָּל בַּר-דַּעַת בְּהֶחְלֵט רָשַאי לִרְטֹן

כִּי בְּגִרְעוּן אִירָאן יֵש גַּם אִיּוּם עַל ווֹשִינְגְּטוֹן.

וְאִם לְמִישֶהוּ דְרוּשָה עוֹד הוֹכָחָה נֶחְרֶצֶת

לְיַחַס הָאָמֵרִיקָאִים לְטֵרוֹר אַלִּים

עַל קִיּוּמֵנוּ אָנוּ, יֵש לִזְכֹּר כֵּיצַד בְּעֶצֶם

שָנִים נִדְרַשְנוּ מִצִּדָּם – מוּל שְלַל מַטְּחֵי טִילִים

שֶנֶּעֱנְשוּ בְּתַקִּיפוּת בִּמְחִי תַגְמוּל שֶל צַהַ"ל –

לְ"הִתְאַפְּקוּת" וּלְ"רִסּוּן" וְ"הַפְעָלַת בְּלָמִים",

עַד שֶחָטַף גַּם אַנְקְל סֶם מִידֵי אִסְלָאם בְּלִיַעַל

אוֹתוֹ טֵרוֹר עַצְמוֹ בְּמִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים.

לָכֵן רָצוּי מְאֹד לְשַׂר-הַחוּץ דְּנָן, מַר קֶרִי,

לָדַעַת מָה אוֹמְרוֹת שְמוּעוֹת שֶשּוּם צִתּוּת סוֹדִי

לַטֵּלֵפוֹן שֶל מַנְהִיגֵי בְּנוֹת-בְּרִית לֹא יִשָּׂא פֶּרִי

שֶל חֹמֶר-מוֹדִיעִין כֹּה סִימְפְּטוֹמָטִי וִיסוֹדִי

כְּפִי שֶעוֹלֶה מִלַּחַש-בַּחַש זֶה שֶבּוֹ נִפְרָשׂ

עִקַּר גּוֹרְמֵי חָלְיוֹ הַקְּרִיטִי שֶל רוֹדַן פָּרַס

שֶמַּסְתִּירִים זֹאת מֵעַמּוֹ וְשֶבְּפֶה מָלֵא

אִיש בְּאַרְצוֹ לֹא מְגַלֶּה שֶהוּא אָמְנָם חוֹלֶה

אַךְ לַחַש-רַחַש-בַּחַש זֶה מַצְבִּיע כָּאן עַזּוֹת

עַל הָאִירוֹנְיָה הָאִירָאנִית הַכְּמוּסָה הַזֹּאת

כִּי לֹא רַק הָרוֹדָן חוֹלֶה אָנוּש, גַּם הַמִּשְטָר

וְזֶה מָה שֶהִדְלִיף לָנוּ סוֹכֵן "מוֹסָד" נִסְתָּר:

בְּלַיְלָה קַר מִלֵּילוֹתֶיהָ שֶל אִירָאן

עַל מִשְכָּבוֹ, בְּאַרְמוֹנוֹ בְּטֶהֶרָן

נֵעוֹר אֲחוּז מוֹרָא נוֹרָא

וּשְטוּף אֶגְלֵי זֵעָה קָרָה

חָמָנָאִי, הָאָיָתוֹלַהּ הַטִּירָן.

כִּי אִם לְאוֹר הַיּוֹם מֻקָּף הוּא בִּתְלָאוֹת

כְּשֶכַּלְכָּלַת אַרְצוֹ הָפְכָה לְקַלְקָלָה

הִנֵּה בַּחֹשֶךְ, בַּחֲלוֹם טְרוּף בַּלָּהוֹת

נִגְלֶה לוֹ פֶּתַע בְּאַּלָה וּבִקְלָלָה

הַמֶּלֶךְ כֹּרֶש, הַגָּדוֹל בְּשַלִּיטֶיהָ

שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה הַפָּרְסִית לְדוֹרוֹתֶיהָ

וּבְסִגְנוֹן "מִי שֶבֵּרֵךְ" שֶאֵין בּוֹ שְבִיב

שֶל רַחֲמִים מַכְנִיס לוֹ בַּאֲבִי-אָבִיו

וּכְמוֹ גַרְזֶן מוּנָף בְּעֹז עַל עֵץ בַּחֹרֶש

שֶשְּלַל טֶרְמִיטִים כּוֹסְסִים אֶת שָרָשָיו

מַגִּיש לוֹ דוּגְרִי מִין תִּזְכֹּרֶת (אוֹ תִזְכֹּרֶש)

הַמַּפְחִידָה וּמַרְעִידָה אֶת כָּל חוּשָיו

שֶל חֲמוּם-רֹאש זֶה, הַפָנָאט חָמָנָאִי

הַמְּתַחְבֵּל גִּ'יהָאד אָטוֹמִי קַנָּאִי

כְּנֶגֶד עַם קָטָן, קְשֵה-עֹרֶף וּמְיֻחָד

שֶכְּבָר אַלְפֵי שָנִים שָׂרַד וְלֹא נִכְחַד,

עַם שֶמַּלְכָּהּ הַמִּיתוֹלוֹגִי שֶל פָּרַס

שֶעַל אִימְפֶּרְיָה עֲנָקִית כְּנָפָיו פָּרַשׂ

לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶלֹּא נִסָּה לְכַלּוֹתוֹ

אֶלָּא תָמַךְ בּוֹ וְעוֹדֵד אֶת עֲלוֹתוֹ

מִנַּהֲרוֹת בָּבֶל הַבַּיְתָה בְּעַם רָב

אֲשֶר קוֹמֵם אֶת מִקְדָּשוֹ אֲשֶר נֶחְרַב

בְּעוֹד תְּנוּפַת שִיבַת צִיּוֹן שוֹבֶרֶת שִׂיא

בְּהַשְרָאַת הַצְהָרַת כֹּרֶש הַפָּרְסִי.

וְכֹה נָזְפָה רוּחוֹ שֶל כֹּרֶש בַּחֲלוֹם

בָּאָיָאתוֹלַהּ שֶהִצְלִיחַ עַד הֲלוֹם

בַּחֲרִיצוּת שֶאֵין לָהּ גְּבוּל וּסְיָג לִגְרֹר

אֶת מַמְלַכְתּוֹ, בָּהּ בִּמְקוֹם לֶחֶם יֵש טֵרוֹר,

אֶל תַּחְתִּיּוֹת אוֹתוֹ הַסְּטָטוּס הַמַּשְפִּיל

שֶבּוֹ כְּפוּיָה הִיא לְשַׂחֵק כָּאן אֶת הַשְּפִּיל

שֶל עִקְשוּתָהּ וְטִפְּשוּתָהּ הָאֲנוּסוֹת

בְּשֶל אֶמְבַּרְגוֹ כַּלְכָּלִי לְהִתְנַסּוֹת

בְּאִלּוּצֵי שִנּוּי הַטּוֹן: מִשְּׂפַת אִיּוּם

זוֹ שֶסִּכְּנָה בָּהּ אֶת יְכֹלֶת הַקִּיּוּם

לְנֹסַח מֶתֶק הַשְּׂפָתַיִם הָרַכּוֹת

שֶבָּהּ דִבֵּר בָּאוּ"ם בִּשְׂפַת חֲלַקְלַקּוֹת

מַר רוֹחָנִי מִשֶּהֻבְרַר לוֹ וְהֻחְוַר

כִּי כְּבָר הִגִּיעַ עֹל הַסַּנְקְצְיוֹת עַד צַוָּאר:

"חָמָנָאִי תַחְמָנָאִי, בִּמְקוֹם לִרְקֹם

עוֹד מְזִמּוֹת שֶל תּוֹקְפָנוּת," סָח כֹּרֶש, "אִם

בְּכוּר אָטוֹמִי בְּנָתַאנְז אוֹ כּוּר בְּקוֹם

כְּשֶבְּנֵי עַמְּךָ הַחֶלְכָּאִים וְנִדְכָּאִים

זְקוּקִים יוֹתֵר מִכָּל הַעֲשָרַת אוּרַנְיוּם

לְקַו פּוֹלִיטִי שֶל הַעֲשָרַת אִירַאנְיוּם

שֶבָּהּ אִירָאן, אִם זֶה בִּכְלָל עָשׂוּי לִקְרוֹת,

כָּאן תֵּחָלֵץ מִתְּהוֹם הַבְּרוֹךְ וְהַבַּנְקְרוֹט

כִּי כַּסְפְּכֶם מִיּוֹם לְיוֹם עֶרְכּוֹ פּוֹחֵת

בְּעוֹד אַתֶּם רַק מוֹסִיפִים סִכְלוּת עַל חֵטְא

כָּךְ שֶבִּמְקוֹם קִדְמָה יֵש פְיַאסְקוֹ וְדִיגְרֶסְיָה

וְכָל אַגְרֶסְיָה מוֹסִיפָה לָכֶם דִּיפְּרֶסְיָה

בְּטַפְּחְכֶם חֲלוֹם-עִוְעִים מֵגָלוֹמָנִי

בּוֹ בַּתֵּבֵל כֻּלָהּ יִשְׂרֹר אִיסְלָאם אִירָאנִי

אֲשֶר יַטִּיל אֵימָה וּפַחַד וְהִיסְטֶרְיָה

עַל הַכְּפוּפִים לוֹ כְּשֶתִּזְכּוּ לִהְיוֹת אִימְפֶּרְיָה –

בִּמְקוֹם כָּל זֹאת בָּא זְמַן לַחְדֹּל מִסִּכְלוּתְכֶם

שֶבָּהּ פּוֹגְעִים אִיּוּמֵיכֶם בְּעַצְמְכֶם

בְּהַשְׂנִיאָם אֶתְכֶם יוֹם-יוֹם בְּמֶרֶץ רָב

עַל הָעוֹלָם לַמְרוֹת טִמְטוּם המַּעֲרָב

הָאִימְפּוֹטֶנְטִי, שֶגַּם הוּא עָתִיד סוֹף-סוֹף

לְהִתְפַּכֵּחַ כְּשֶאֶת כִּזְבֵיכֶם יַחְשֹׂף.

וּבְכֵן, הַכְנֵס לְךָ, חָמָנָאִי, לָרֹאש

שֶבְּיָמָיו שֶל הַשּוֹטֶה אֲחַשְוֵרוֹש

זָמֹם זָמַם הָאָיָתוֹלָה מַר הָמָן

אֶת הַשְמָדַת אוֹתָם יָאהוּד אוּלָם תּוֹךְ זְמַן

קָצָר מְאֹד הָיָה לוֹ טְרִיק זֶה לְרוֹעֵץ

כִּי הוּא עַצְמוֹ, לֹא הַיָּאהוּד, נִתְלָה עַל עֵץ

עִם כָּל בָּנָיו, הָאַנְטִישֵמִים הַקְּטַנִּים

מִמִּשְמְרוֹת מַהְפֵּכַת הַהָמָנִים

שֶאִוַּלְתָּם שָלְטָה בָּהֶם לְלֹא הֶפְסֵק

וְלֹא תָפְסוּ שֶלֹּא כְּדַאי לְהִתְעַסֵּק

עִם עַם שֶכָּל מִי שֶנִּסָּה לְכַלּוֹתוֹ

נוֹכַח שֶכֹּשֶר שְׂרִידוּתוֹ וְחִיּוּתוֹ

גָדוֹל יוֹתֵר מִזֶּה שֶל שְלַל קֵיסָרֻיּוֹת

וּמַמְלָכות שֶנֶּעֱלְמוּ מִן הַהִיסְטוֹרְיָה

בְּעוֹד שֶהוּא מוֹסִיף לִצְמֹחַ וְלִחְיוֹת

עַל אַף קָטְנוֹ בְּתוֹשָבִים וְטֵרִיטוֹרְיָה,

אַךְ בִּשְבִיל זֶה, מַר חֲמוּם-רֹאש הַקַּנָּאִי,

צָרִיךְ I.Q. שֶל כֹּרֶש, לֹא חָמָנָאִי..."

* * *

יוסי גמזו

זְהַב אוֹפִיר

לזכרו היקר והבלתי נשכח של שייקה אופיר ז"ל

[השיר הופץ ב"צוותא" ביום שישי האחרון, 15.11, וכן הוקרא בתוכניתו הלילית של משה טימור ב"קול ישראל" באותו לילה אחר חצות. שימו לב: השורה השנייה בשיר תוקנה לעומת הנוסח שפורסם בגיליון הקודם].

מָחָר תִּמְלֵאנָה בְּדִיּוּק פ"ה שָנִים שֶל עֶצֶב

מֵאָז נוֹלַד בִּירוּשָלַיִם גְּדוֹל הַבַּדְרָנִים

שֶהַמְּדִינָה הַזֹּאת יָדְעָה מֵאָז קוּמָהּ בְּעֶצֶם

וְשֶכְּאֵב לֶכְתּוֹ לֹא מִתְקַהֶה עִם הַשָּנִים. 

הוּא בֵּין מְשַׂחֲקִים עֲלֵי בָּמוֹת נָסַק לַגֹּבַהּ,

הוּא בֵּין מְאוֹת גּוּרֵיShow business  הִתְבַּלֵּט כִּכְפִיר,

הוּא, שֶהֶחְלִיף דְּמֻיּוֹת כְּמוֹ תִלְבּוֹשות בְּגַרְדֶּרוֹבָה

הָיָה גַם שֵם-דָּבָר וְלֹא רַק שֵם: שַיְקֶה אוֹפִיר.

וְאֶת פוֹלְקְלוֹר הָעָם הַזֶּה, שֶכְּמוֹ בְּפוֹטוֹגְרַפְיָה

הִנְצִיחַ הוּא בִּזְכוּת כִּשְרוֹן-אָמָּן בִּלְתִּי מָצוּי

בְּכָל מָה שֶנָּגַע בּוֹ – מַסְבִּירָה הַבִּיאוֹגְרַפְיָה

שֶעַל תְּלָאוֹת חַיֵּינוּ צְחוֹק הִרְעִיפָה כְּפִצּוּי.

יְשַעְיָהוּ גוֹלְדְשְטַיְן שֶנּוֹלַד בִּירוּשָלַיִם

בִּשְכוּנַת אֶבֶן יְהוֹשֻעַ שֶל שוֹמְרֵי הַדָּת

אָמוּר הָיָה בְּגִיל אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה לָתֵת כְּתֵפַיִם

לְפַרְנָסַת בְּנֵי מִשְפַּחְתּוֹ בְּדֹאַר הַמַּנְדָט.

אֲבָל בִּמְקוֹם זֶה מְזַיֵּף הוּא אֶת גִּילוֹ, כְּאִלּוּ

הוּא מְבֻגָּר יוֹתֵר וּמִתְנַדֵּב אֶל הַפַּלְמָ"ח

וּמִצְטָרֵף גַּם לַפַּלְיָ"ם וּכְשֶרוֹאִים אֲפִלּוּ

בֵּין מְלַוֵּי הַשַּיָּרוֹת כִּי כִּשְרוֹנוֹ מוּכָח

בְּזֶמֶר וּבְדַאחְקוֹת שֶהַחֶבְרֶה אוֹהֲבִים שָם

כִּי הֵם מְנוֹת-בַּרְזֶל לְחִזּוּקוֹ שֶל הַמּוֹרָאל

שוֹלְחִים אוֹתוֹ לַצִּ'יזְבַּטְרוֹן כִּגְדוֹל הַכּוֹכָבִים שָם

וְכָךְ נוֹלְדָה קַרְיֶרָה בְּחַסְדּוֹ שֶל הַגּוֹרָל.

וְאָז, כִּכְלוֹת הַמִּלְחָמָה, לוֹמֵד הוּא פַּנְטוֹמִימָה

אֵצֶל אֶטְיֶן דֶּקְרוּ וּבְחֶבְרַת מַרְסֶל מַרְסוֹ

כּוֹבֵש הוּא אֶת בִּימוֹת פָּרִיז בָּהּ גְמִישוּתוֹ הִדְהִימָה

אֶת כָּל מֻמְחָיו שֶל זַ'אנֶר זֶה – ו"Life" מְיַחֲסוֹ

לַדֶּרֶג שֶל אֶחָד מִבֵּין גְּדוֹלֵי נוֹשְׂאֵי דְּבָרֶיהָ

שֶל אָמָּנוּת אִלֶּמֶת זוֹ שֶאֵין בָּהּ שוּם דִּבּוּר

אַךְ יֵש בָּהּ וִירְטוּאוֹזִיּוּת שֶיֵּש מֵאֲחוֹרֶיהָ

הַרְבֵּה זְרִיזוּת וְחֵן הַמַּלְהִיבִים אֶת הַצִּבּוּר.

וְהוּא מַגִּיעַ לְאַרְצוֹת הַבְּרִית וְהוּא מוֹפִיעַ

עִם מַרְלֶן דִּיטְרִיךְ הָרוֹאָה בּוֹ מְבַצֵּעַ-עָל

וְשָב לָאָרֶץ בָּהּ פּוֹצָה הַפַּנְטוֹמִימָה פִּיהָ

בְּשְלַל מַעַרְכוֹנִים הַמַּקְסִימִים אֶת הַקָּהָל

כְּגוֹן "יֹפִי, נֶחָמָה" אוֹ "צִיּוֹנָה וְהָעַיִן

הַמְּקֻלְקֶלֶת" אוֹ "שִעוּר אַנְגְּלִית" וּבוֹ-בַּזְּמַן

הוּא מְבַיֵּם אֶת "הַגַּשָּש" וּמְכַכֵּב בֵּינְתַּיִם

בַּ"בַּיִת בִּרְחוֹב שְלוּש", "אַבּוּ'ל בָּנָאת" וְכַמּוּבָן

בְּשִׂיא כָּל תַּפְקִידָיו, הוּא הַשּוֹטֵר מַכְמִיר-לִבֵּנוּ

מַר אָזוֹלַאי – וְטֶרֶם כִּשְרוֹנוֹ מֻצָּה עַד תֹּם

מַכֶּה אוֹתוֹ הַחֹלִי הַנּוֹרָא, לַאֲסוֹנֵנוּ

וְהַהוּמוֹר הַלְּאֻמִּי פִּתְאֹם נִשְאָר יָתוֹם.

אַחַר מוֹתוֹ קָרְאוּ עַל שְמוֹ סִמְטָה בִּצְפוֹן אֲפֵקָה

וְגַם רְחוֹב בְּרִאשוֹן – אַךְ בֵּינֵינוּ, חֵי נַפְשִי

יֵש עַד הַיּוֹם רַבִּים שֶלְּזִכְרוֹ לִבָּם הוֹמֶה כָּאן

וְיֵש לָהֶם בּוֹ לֹא סִמְטָה כִּי אִם רְחוֹב רָאשִי.

* * *

עוז אלמוג

כרוניקה של דקירה ידועה מראש

השבוע ניצלתי מרצח. אולי אני מגזים, אבל זאת תחושת הבטן – בטן שבדרך מקרה חמקה מסכין של חמום מוח.

יצאתי עם כלבי הזעיר לטיול היומי בפארק השכונתי. לפתע הגיחה מאחור חבורת נערים ונערות צעקניים, בסביבות גיל 16-17. הם נראו כמי שחזרו ממסיבה או בילוי אחר. בראשם צעד בחור צנום עם תספורת מוקפדת ופירסינג בגבה (היזהרו מהצנומים...)

"אתה מוכר את הכלב שלך?, הוא התריס בהפתעה.

"לא, הוא לא למכירה," השבתי בחיוך אדיב.

הבחור לא הרפה והנימה נעשתה מאיימת יותר: "תמכור אמרתי לך!"

בשלב הזה עדיין הנחתי שמדובר בפרובוקציה קטנה שנועדה להרשים את הבנות מסביב, והסברתי בטון רגוע: "כלב הוא בן משפחה. אי אפשר לבקש מאבא למכור את בנו."

"אבי נפטר," השיב הבחור ומבטו נעשה מזרה אימה.

"צר לי לשמוע על כך," אמרתי במבוכה, אבל זה כבר היה מאוחר.

תוך שניות התחילה סצנת ה"תחזיקו אותי!!" – ומטר הקללות ("יא בן זונה, אני אדקור אותך ואת הכלב") ותחינות האימה של הבנות ("משה תרגיע, בחייאת משה"), היד המאוגרפת כבר משכה למעלה, והר הגעש, שתודלק בתסכולים, אגו ילדותי, טיפשות ומנה גדושה של אלכוהול, עמד כל רגע להתפוצץ.

כשהבנתי שהעסק יצא משליטה, אספתי את הכלב לחֵיקי ופניתי בצעד זריז הביתה. עוד הספקתי לשמוע מאחור את צווחות הזעם: "הוא קילל את אבא שלי, אני אזיין אותו!"

רגע לפני שנבלעתי בהקלה בתוך הבניין, קלטה עיני מרחוק את הבחור עושה תנועת פרסה ושועט בצעד נחוש לכיווני, מלווה בשני חבריו. הבנות המבוהלות כבר לא נראו באופק והפתיל הקצר בער, בדרך לאסון.

חשתי שהכלב ואני ניצלנו מכרוניקה של דקירה ידועה מראש – אלימות אקראית, שמתרחשת בחטף, כמו פיגוע טרור, מבלי שהקורבן מספיק להבין מה קורה. כמו כל פיגוע, מקורה באנשים שטופי שנאה, שמחפשים קורבנות מזדמנים, בעיקר כדי לפרוק מתחים ותסכולים אישיים.

אנחנו נוטים לראות בטרור האסלאמי איום קיומי, אבל הטרור העברייני מסוכן לא פחות.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

מתוך 2,550 נמענינו רכשו את הספר 30 – שזה מראה מה רבה הערכתם למשלוח החינם של המכתב העיתי אליהם פעמיים בשבוע.

* * *

יוסף דלומי

ערוץ 8 בשירות התעמולה הפלסטינית

ב-11 בנובמבר, בשעה 9.00 בערב, הקרין ערוץ 8 סרט תעודה בריטי באורך של שעה על יאסר ערפאת. הסרט ממציא גיבור-על, לוחם חירות ללא חת, ששינה את פני המזרח התיכון במאה העשרים.

ומי בדוברים ובמרואיינים?

הדוברת הראשית היא הבלונדה סוהא ערפאת, הצעירה שהעידה כי ברגע הראשון שנתקלה באבו עמאר הבינה שהם נועדו זה לזו, חרף פער של 30 שנים בגיל. העובדה שהוא "כבר נשוי לפלסטין" כפי שהתגאה בפניה – אך אתגרה אותה.

האלמנה הגולה בפריז, מימים ימימה, יחד עם פרי בטנה, עלתה לקופה הפלסטינית על-פי הפרסומים 100 אלף דולר לחודש. מקור הכסף הוא משלם המיסים האירופי שתרם לרווחתם של מגורשי 1948 שיושבים במחנות הפליטים. היא חזרה וטענה שהיתה להוטה לחיות ליד בעלה, במיוחד בתקופה הקשה שלו במוקטעה, אך הוא סירב, ומי יעמוד בפני רצון הראיס?

האם ערפאת היה טרוריסט? האם הורה לרצוח אזרחים? נותיר לכם לנחש את תשובת הרעייה הנאמנה.

מרואיינים נוספים היו חבריו הקרובים של ערפאת בהנהגת הפתח. גם הם פיזרו שבחים ככל שיכלו. למה לא נחתם הסכם בשנת אלפיים בקמפ דיויד, הם נשאלו, לטענתם ברק וקלינטון דחקו את ערפאת יתר על המידה, בעוד שלא היה לו זמן מספיק לעכל את הצעותיהם, ולהביא אותן להכרעה דמוקרטית...

וכך ממשיכה התוכנית לספק תמונה חד צדדית להחריד, גם בסיוע ישראלי להאדרת דמותו של המנהיג. ראשון לכולם, אורי אבנרי שקיבל את כל הזמן שבעולם להציג את הגיגיו. אחריו בתור: אורי סביר, מרוקחי הסכם אוסלו, שזיכה אותו במנעמי נשיאות "מכון פרס לשלום". בהתהדרו כמומחה לטיפול במשברים קריטיים במו"מ, הוא סיפק סקופ מרתק שהתרחש במשרדו של ערפאת בתוניס. מתברר שהוא נשלח יחד עם רב אלוף אמנון שחק לפייס את אבו עמאר בעקבות הרצח שביצע גולדשטיין במערת המכפלה. המארח הנזעם פרש לחדרו אחרי מספר משפטי נימוסים. כאן נרתם סביר לחילוץ הפקק. הוא הציע לשחק להיכנס אליו כ"גנרל אל גנרל". שחק שהיה נבוך מן התואר בו זכה היריב, היסס. אך סביר המשיך ודחק בו :"אתה גנרל. תפנה אליו בתואר גנרל, ואז הוא יתרצה," ואכן בזכות הדרגה הרמה שהעניק לו אורי סביר, נאות הראיס לשוחח עם הקולגה הישראלי. האם באמת התפייס?

גם ד"ר אחמד טיבי היה בין הישראלים(?) שתרמו לחיזוק התיזה של הסרט, אך האורח החשוב מכולם היה הנשיא פרס, שיש אומרים ששתדלנותו הביאה לערפאת את פרס נובל לשלום. אין לכם מה לחשוש. שמעון פרס לא אמר ולו מילת ביקורת על ערפאת.

ישראלי אחר, מן הצד השני של המפה, היה אהוד אולמרט. כמו כדי לייצג את "האחר". במיספר שניות, שנלקחו מתוך ראיון מן העבר, הוא הבטיח שהיד הישראלית תשיג את מנהיגי האינתיפאדה. המראיין שאל "ומה עם ערפאת?" אולמרט ענה :"כולם."

האם שילובו של הקטע שירת את העמדה הישראלית או שמא דווקא להיפך? בכל מקרה הוא הבליט במכוון את מדיניות החיסול הממוקד שמפעילה ישראל, מבלי לפסוח על "מדינאים רמי מעלה" כערפאת.

בסיום התוכנית הופיעה, כמקובל, רשימת התודות הארוכה, בהן בלטה לעיניי זו המוקדשת ל"מכון פרס לשלום". אכן המכון זכאי להוקרה על סיועו להפקת תוכנית אנטי-ישראלית מאין כמוה. אך מה לא יעשה המכון של פרס למען קידום השלום?

אהוד: מוזר שלא ריאיינו בתוכנית שום חוקר רציני שהיה רומז לכך שערפאת היה לא רק  "נשוי לפלסטין" – אלא אהב לזיין נערים ערביים ולכן לא התחתן.

* * *

יוסי אחימאיר

קדישאי: חייל בשירות רעיון בית"ר

"לברית-עמים אגש אדיר, כגשת

ארי אל אריות – אחיי, לא מנצחיי:

אני חייל ביתר, חיל למוד-הקשת,

נוטר על סף תל-חי."

זהו הבית החמישי, "מגן", בשיר "הנדר" של ראש בית"ר, הבית שאותו יחיאל קדישאי אהב לצטט בכל הזדמנות. ואכן, כל חייו יחיאל ראה את עצמו כ"חייל בית"ר", חייל בשירות הרעיון הבית"רי, הפועל ומקדיש עצמו להגשמת הרעיונות של מורה-הדור זאב ז'בוטינסקי.

לפני 90 ומחצית השנה נולד יחיאל בפולין. כעבור חודשיים בלבד – הוא עשה עלייה. רעיונותיו הלאומיים של ז'בוטינסקי נקלטו אצל צעירים לא מעטים בארץ, ויחיאל ביניהם. כל חייו פעל בהשראתו - אם בבית"ר, אם במחתרת הלוחמת ואם בחיים הציבוריים והאישיים.

"הביא אותנו הרעיון" – סיפר יחיאל ב-2002, כאשר קיבל את אות ההוקרה של מסדר ז'בוטינסקי – "רעיון התקומה העברית, רעיון המדינה היהודית, שבירתם של כבלי הגלות המשפילים, הרצון הפשוט להיות עם חופשי בארצנו. ארבע מילים שכל אחת מהן אומרת הכול: להיות, להיות עם, להיות עם חופשי ולהיות עם חופשי בארצנו – ארץ ציון וירושלים".

בשנת הכרזת המרד על-ידי מנחם בגין, 1944, השתתף יחיאל, איש בית"ר והאצ"ל, בהברחת נשק ממצרים לארץ ובהתקפה על מיתקני הצבא הבריטי בחיפה. לאחר המלחמה נשלח אל מחנות העקורים היהודיים באירופה, לסייע בשיקומם ובהעלאתם ארצה.

כך זכה ופגש את ניצולת אושוויץ, אסתר, ויחד אתה הוא שב ועולה ארצה, הפעם על סיפונה של "אלטלנה", ספינת הישע של האצ"ל, אשר טובעה בפקודת ראש הממשלה דוד בן-גוריון. מאז הם צועדים, במבי ויחיאל, יד ביד. ידו לא משה מידה – עד אתמול...

את עיקר פירסומו קנה לו בשנת 1964, עת נתמנה למזכיר סיעת תנועת החרות בכנסת. נפשו נקשרה מיידית בנפש ראש התנועה ולימים ראש הממשלה מנחם בגין. וכך סיפר בעצמו: "זו היתה הזכייה הגדולה... החלו הימים המלבבים והגדולים של קיום במחיצתו של מנחם בגין – זאת היתה הזכות שאינני יודע בזכות מה זכיתי בה."

מנחם בגין ידע גם ידע. גם כל מי שנזקק ליחיאל, כל מי בא עימו במגע, ידע. לא היה עוזר נאמן, מסור, יעיל, אנושי, נוח, זמין, לראש התנועה ולראש הממשלה כיחיאל קדישאי. זכה בגין והיה לו עזר-כנגדו יוצא מן הכלל, שיכול היה לסמוך עליו בכל, בנאמנותו ובמסירותו, בצניעותו ובאנושיותו, בהבנתו את מקומו ותפקידו לצד המנהיג. איש סוד, שלעולם לא גבה ליבו, תמיד רגוע, דובר אמת, שקול, איש רעים להתרועע, נוח לבריות ועושה עבודתו-שליחותו באופן מעורר השתאות.

יחיאל היה אנציקלופדיה מהלכת על שתיים בכל הקשור במנחם בגין. הוא הרוח החיה בהנצחתו, בהקמת בית מרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, במאבק על האמת של ראש הממשלה ובפירוש הנכון של כוונותיו ודרכי הובלתו והנהגתו.

בערב שנערך ב-30 באפריל במכון ז'בוטינסקי לרגל השקת הכרונולוגיה של התנועה הרביזיוניסטית, אמר בהתרגשות: "כל פעולה שנעשתה על-ידי הרביזיוניסטים היתה במטרה אחת, להקים מדינה יהודית על שתי גדות הירדן. את הזכות הנצחית הזאת שלנו יש להחדיר לכל בתי הספר".

בגיליון "חדשות המכון" שהופיע אך לפני כמה ימים פורסמה תמונתו כשהוא מתחבק באופטימיות ובבת צחוק עם הסופרת גלילה רון-פדר. מי יכול היה להאמין שאיש אופטימי זה, אוהב החיים והאדם, ימהר לעזוב אותנו, להשאיר אחריו מחנה גדול של אנשים אבלים, בני כל המחנות הפוליטיים?

באחת מפגישותינו האחרונות סיפר לי, כי בערב לזכרו של חיים ישראלי, הוא כתב בספר הניחומים מלים אלה: "יושרה ולב יהודי." אין כשלוש מילים אלה לתמצת גם את כותבן. הלב בוכה, הראש אינו קולט, כי יחיאל קדישאי איננו עוד.

[פורסם לראשונה ב"מעריב", 17.11.2013]

* * *

מרדכי קידר

המאבק על הירושה

השבוע, ביום העשירי של חודש מוחרם, החודש הראשון של השנה ההיג'רית, חל יום "עשורא", שהחל את דרכו באיסלאם כמו יום כיפור היהודי, החל בתאריך דומה. אלא שעם השנים הפך יום זה ליום הזיכרון של חוסיין בן עלי, מנהיג השיעים, שהוצא להורג על ידי צבא השלטון הסוני בדרום עיראק בשנת 680 לספירה, לפני 1333 שנים. ראשו נערף והובא אחר כבוד לדמשק כדי להוכיח שהמשימה בוצעה. הח'ליף יזיד בן מעאויה הניח את ראשו של חוסיין על שולחנו למשך חודש, כדי שכל האנשים יראו מה קורה למורד וייראו מלעשות כמעשיו. העובדה שחוסיין היה הנכד של מוחמד נביא האיסלאם לא הרתיעה את הח'ליף מלעשות כך לראשו של חוסיין.

מה גרם לסכסוך השיעי-סוני? למה האכזריות הנוראה כל כך המאפיינת את הסכסוך הזה עד ימינו אלה?

הסיפור מתחיל ב-632, ברגע שמוחמד מת. מיד עם מותו החל מאבק הירושה על עמדת הכוח העיקרית באיסלאם – משרת הח'ליף, מחליפו של מוחמד ומנהיג האיסלאם. עלי בן אבי טאלב היה בן דודו וחתנו של מוחמד, שכן הוא נשא לאישה את פאטמה, בִּתו של שליח אללה מאשתו הראשונה, ח'דיג'ה. פאטמה ילדה לעלי שני בנים, חסן וחוסיין, ושתי בנות – זינב ואם כלת'ום.

חלום ההשתלטות על מכה ומדינה ומחירו

עוד בחיי מוחמד הסתכסכה בתו פאטמה עם עאישה, אשתו האחרונה של מוחמד, שהיתה צעירה מפאטמה במיספר שנים. לאחר מות מוחמד, התמנה אביה של עאישה, אבו בכר, להיות מנהיג האיסלאם, ומינוי זה היה למורת רוחה של פאטמה שראתה בבעלה עלי את המועמד הטבעי לרשת את מוחמד, שכן הוא היה בן הדוד של מוחמד וגם חתנו, אבי נכדיו.

הסכסוך המשפחתי על ירושת המנהיגות גרם למאבקים קשים שאיפיינו את היחסים בקרב הקבוצה שהקיפה את שלושת הח'ליפים הראשונים, אבו בכר, עומר ועות'מאן. עלי הצליח להתמנות ב-656 לח'ליף הרביעי, אחרי שקודמו עות'מאן נרצח. מתנגדי עלי ובראשם בני משפחת אומיה, האשימו אותו במעורבות ברצח עות'מאן, ובכל חמש שנות שלטונו נאלץ להיאבק במתנגדיו. הנציב של סוריה, מעאויה, מרד והכריז על עצמו ח'ליף. בנו, יזיד, היה הח'ליף שהורה לרצוח את חוסיין בן עלי.

רצח חוסיין אירע בדרום עיראק, סמוך לעיר כרבלא. הוא נרצח יחד עם עוד כמה עשרות מחבריו ובני משפחתו, ורק תינוק אחד שרד והמשיך את השושלת. הרצח – שהתרחש בשנת 680 – הוא עד היום האירוע המכונן של "שיעת עלי", "סיעת עלי", ומכאן מקור השם "שיעה" של הפלג באיסלאם התומך עד היום במנהיגותם של עלי וצאצאיו.

הסכסוך המשפחתי הזה נמשך כבר כמעט 1400 שנים. כל הח'ליפים שהיו באיסלאם במשך יותר מ-600 שנה, עד שנפלה בגדד בירת השושלת העבאסית בשנת 1258, היו משבטו של מוחמד, שבט קוריש, אך לא מצאצאיו של עלי, ועובדה זו גרמה לכך שהשיעה היתה אופוזיציה קבועה לשלטון ולכן גם קבוצה נרדפת עד צוואר לאורך כל תולדות האיסלאם.

המאבק בין שתי הקבוצות הוביל להתפתחות הבדלים גדולים בין שתיהן בכל שטחי החיים הדתיים: ההלכה שונה, התיאולוגיה שונה, ואפילו הכתבים הבסיסיים שונים: לטענת השיעים, הסונים השמיטו שני פרקים מהקוראן שבהם מובטח השלטון לעלי ולצאצאיו, ואילו הסונים טוענים כי שני הפרקים הללו זויפו בידי השיעים. המסורת בעל פה שונה גם היא, שכן כל צד המציא סיפורים על מוחמד התומכים בעמדתו הפוליטית.

השיעים בתפילותיהם מקללים את שלושת הח'ליפים הראשונים, אלה שגזלו את השלטון מעלי, ומוסיפים תוספות המשבחות ומפארות את עלי. לכן יש רבים בקרב הסונים, ובעיקר הווהאבים הסעודים, הרואים בשיעה סוג של כפירה בעיקר. השלטון בסעודיה אוסר על המיעוט השיעי לקרוא לתפילה בקול, שכן כבר בקריאה זו של המואזין יש תוספת המשבחת את עלי.

השיעים מציינים את יום העשורא – יום הזיכרון לרצח חוסיין בן עלי – באירועי "תעזיה" ("תנחומים") רבי רושם. בחלק מן המקומות הם צועדים ברחובות ומכים את גבם בסכינים ובשרשרות עד זוב דם, ובמקומות אחרים הם מתכנסים לאמירת קינות, בכי ונהי. כל האירועים הללו נושאים מסר אנטי-סוני קשה, המנציח את האיבה בין שני חלקי האיסלאם.

מוסלמים הורגים מוסלמים

רדיפת השיעים מצויה בכל מקום שהם לא בשלטון: סדאם חוסיין אסר על השיעים לציין את יום העשורא, וביום זה נאסר על השיעים להתקהל ברחובות. כל קבוצה של יותר משלושה שיעים שהייתה נתפסת ביום זה ברחוב הייתה מושלכת לכלא. בלבנון נחשבו השיעים קבוצת שוליים מדוכאת ומושפלת, וזהו הרקע החברתי להתפתחות חיזבאללה כגוף שהשתלט על לבנון כנקמה על מאות שנים של דיכוי ודחיקה לשוליים.

באחד הכפרים הערביים בצפון ישראל עברו מספר משפחות לצד השיעי של האיסלאם בעקבות "הניצחון האלוהי" של חיזבאללה ב-2006. צעד זה הביא להטלת חרם על משפחות אלה: בניהן סולקו מבתי הספר, והחנויות בכפר נעלו את דלתותיהן בפניהן.

לפני מיספר חודשים נשחטו במצרים מנהיג העדה השיעית הקטנה יחד עם כמה מעוזריו, ובאירופה יש מסגדים שנבנו בכסף סעודי בתנאי ששיעים לא יורשו להיכנס בשעריהם.

התנהגותה של איראן היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של המאבק בין השיעה והסונה: החלום המתוק של האיותאללה האיראניים, השיעים, הוא להשתלט על מכה ומדינה, לסלק מהמקומות המקודשים לאיסלאם את הסונים הווהאבים, ולהחזיר לשלטון את השיעים, ממשיכי דרכו של עלי, הח'ליף הרביעי. זה הבסיס של העויינות הגדולה בין סעודיה ואיראן, והאיום הגדול והאמיתי שמהווה תוכנית הגרעין הצבאי האיראנית על סעודיה.

גם ישראל משמשת כשק חבטות לשני פלגי האיסלאם: הסונים רואים בירושלים את המקום השלישי בקדושתו לאיסלאם, בשל הבעיות הפוליטיות של המאה השביעית, שגרמו לאימוצה של ירושלים בידי בית אומיה ששלטו בדמשק כמרכז דתי ופולחני מתחרה במרכז במכה. השיעים – באופן מסורתי – לא ראו בירושלים מקום קדוש, שכן היא "קודשה" על ידי בית אומיה, רוצחי חוסיין בן עלי, שנואי נפשם.

אלא שהפוליטיקה המודרנית מכניסה את שני הצדדים לתחרות במאבק שלהם על הלגיטימציה הדתית, שכן כל צד שואף להציג את עצמו כלוחם ג'יהאד טוב יותר נגד היהודים. כך "קודשה" ירושלים גם לשיעים: איראן הקימה את כוח "קודס" להפצת טרור בכל רחבי העולם, ומדי שנה מארגן חיזבאללה יחד עם האיראנים את "יום ירושלים".

אלא שהמלחמות הבלתי פוסקות בין הסונה והשיעה עדיין מפילות אלפים רבים של חללים: מלחמת שמונה השנים (1980-1988) בין עיראק שנשלטה אז בידי סדאם הסוני ובין איראן של האיותאללה השיעים הפילה בשני הצדדים כמיליון חללים – כולם מוסלמים שנהרגו בידי מוסלמים. מאז 2003 חזרה עיראק אל מלחמת העדות, כשג'יהאדיסטים סוניים מפוצצים מכוניות ומשאיות תופת בשכונות שיעיות ובמסגדים שיעים, ושיעים כנקמה מפוצצים כלי רכב עמוסים בחומרי נפץ במקומות יישוב סוניים. חזית זו גבתה עד היום את חייהם של מאות אלפי בני-אדם.

אירועי זיכרון שיעיים כמו יום העשורא (שיחול השבוע) ויום הארבעים שאחריו – חביבים במיוחד על פעילי הטרור הסוניים, שכן התהלוכות ההמוניות והכינוסים רבי המשתתפים של השיעים בטקסי התעזיה משמשים מטרה אטרקטיבית ויעילה לכל מי שמעוניין לפגוע בשיעים. במיספר אירועים שהיו בעבר, די היה בשמועה שמחבל נכנס לקהל השיעי כדי לגרום למנוסה המונית, כשמאות אנשים נופלים מגשרים ונדרסים למוות.

גם בפקיסטן ובאפגניסטן יש קבוצות שיעיות. חבריהן נחשבים טמאים, ומסגדים שיעיים במדינות אלו משמשים מטרה קבועה לפיגועיהם של סונים קיצוניים, בעיקר אנשי "אלקאעידה". בעבר היו נסיונות לגשר ולפשר בין שני חלקי האיסלאם, אך מלחמת הכל בכל המתנהלת בסוריה כבר שלוש שנים טרפה את הקלפים. במדינה זו השלטון העלווי, הכופר, הנתמך בנשק, בכסף ובלוחמים שיעים איראנים, טובח ללא הרף באזרחיו הסונים, והביא למותם של כ-200 אלף בני-אדם וגזר על מיליונים חיים של פליטות, סבל ואומללות.

עלי ומעאויה, הח'ליפים הרביעי והחמישי מאמצע המאה השביעית, כבר מזמן נמצאים בקבר, אבל המאבק ביניהם על השלטון באיסלאם ממשיך להפיל חללים בקרב תומכיהם וממשיכי דרכם, שכולם, כולם, הם מוסלמים.

המאמר התפרסם במגזין "מראה" 267 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

בתוך כחודשיים

עומדת להופיע הסאגה

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה מחמת צניעות גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסידרת "ספרי מקור".

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

בַּת

"הוֹרִים לֹא בּוֹחֲרִים,

לָכֵן אֲנִי שׁוֹמֶרֶת קֶשֶׁר

עִם אָבִי,

אֲבָל אַתְּ? מַדּוּעַ אֶת מֻכְרָחָה

לִהְיוֹת אִתּוֹ בְּקֶשֶׁר"?

(אָמְרָה לְבַת הַזּוּג שֶׁלִּי)

סַכִּין הֶחְדִּירָה בְּמִלּוֹתֶיהָ

הַשְּׁקֵטוֹת.

מִלִּים שֶׁנִּשְׁמְרוּ וְהֶחְבִּיאָה נִסְתָּרוֹת

בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים

הָאֲרֻכּוֹת.

בְּיַלְדוּתָהּ,

חַשְׁתִּי גַּאֲוָה בָּהּ,

מִשֶּׁגָּדְלָה וְהִשְׁתַּחְרְרָה

 תָּמַכְתִּי

בִּשְׂכַר דִּירָה,

 גִּלִּיתִי חִבָּה,

קָנִיתִי מַתָּנוֹת

הֶעֱנַקְתִּי מַעֲנָקִים

לְמַעַבְרֵי הַחַיִּים.

הַיּוֹם הֵבַנְתִּי –

הָיִיתִי לָהּ 

שׁוּלְיָה,

אַהֲבַת יַלְדוּתָהּ רָפְתָה,

פָּקְעָה לַחֲלוּטִין עִם

הַשָּׁנִים

אֶת שְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ הַפְּעוּטוֹת

הִיא אוֹהֶבֶת אַהֲבַת נֶפֶשׁ,

הַזְּמַן  הַנִּשְׂגָּב  אוּלַי יַסִּיעַ  בְּסִירַת 

מִפְרָשׂ 

אֶת אַהֲבַת הַבָּנוֹת לְאִמָּן,

גַּם הִיא אוּלַי,

תִּשָּׁאֵר, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר,

רוֹגֶנֶת

וְרוֹטֶנֶת,

כְּשֶׁתִּסַּעְנָה וְתַעֲבֹרְנָה

הַיְּלָדוֹת

לְאֶרֶץ  אַחֶרֶת.

וּתְשַׂחֵקְנָה אִתָּהּ

בְּתוֹפֶסֶת.

* * *

עמוס אריכא

זילות השם המפורש – יהוה

פיל בביבר של זכוכית: "אין לזרוק ספרי קודש"

את התשובה המגדירה מחדש מהו "ספר קודש" המציא שי פירון. אותו שר חינוך קם בכל בוקר ושואל את בוראו: "בוראי, מה חידוש נחדש בבוקר הזה לעם ישראל?" והבורא מהמהם משהו בלתי מובן כדרכו מאז בריאת-עולם, ורחש סתום זה חודר לאפרכסת אוזנו של השר ומתגלגל למוחו המבריק של מחנך הדור והופך אצלו לסימפוניה מרנינה של המצאות חדשות לבקרים.

שי פירון היה צריך להיות אשף מחדש חידושים, שכן הוא מותח גבולות של מושגים שונים כרצונו. הוא גם מושח בשמן הקודש ספרים שונים, שאינם בעיקרם "ספרי קודש" אלא מוגדרים כספרי לימוד רגילים, הקרויים לעתים "ספרי עבודה". אך אם באלה חלילה משובצת מילה מסוימת בת ארבע אותיות, הם נחשבים אצל פירון כספרי קודש. מכאן שעל-פי תפישתו גם רשימה זו המודפסת באתר ומופיע בה פסוק מועתק ובו משובץ השם הקדוש – הופכת אליבא דפירון לרשימה קדושה.

חדירתו הדורסנית חסרת הרגישות של שי פירון למערכת החינוך החילוני זכתה השבוע, לפני ימים אחדים, בצעד משמעותי נוסף החושף את הסכנות הטמונות באיש החשוך הזה מבחינת החינוך הליברלי בישראל.

לפני ימים אחדים פורסמה ידיעה בעניין זה בעיתון "ישראל היום". תחילה חשבתי ביני לביני שמדובר בבדיחה תפלה. רק לאחר עיון מסתבר כי עדיין לא ירדתי לעומק מוחו הנפתל מרעיונות עיוועים של שי פירון.

התעתוע החדש של השר המבעיר

תחילת ציטוט מהעיתון:

יהודית קדוש, מנהלת אגף א' לחינוך, שלחה מכתב פנייה למפקחים ולמנהלי בתי הספר, בו היא מבקשת מהמנהלים ליידע את התלמידים שספרי עבודה ששם השם מוזכר בהם במפורש, יש לגנוז בהתאם להלכה – ולא לזרוק.

"כידוע, קיימים ספרי לימוד שיש בהם פסוקים מהתנ"ך או מהמקורות, ובהם מופיע שם ה' המפורש," כתבה, וציינה, "הובא לידיעתנו כי לעיתים אין צורך בשימוש בספרים אלה, והם מושלכים כלאחר יד. ספרים מסוג זה טעונים גניזה, ויש בכך פגיעה ברגשות הציבור שנושא זה חשוב וקרוב לליבו. מן הראוי ליידע את התלמידים שספרים מסוג זה טעונים גניזה, ואין להשליכם סתם כך."

אחת המנהלות שקיבלה את המכתב אמרה ל"ישראל היום": "זו פעם שראשונה שנתקלתי בדרישה מסוג זה. מדובר בכפיית תפיסה של יהדות כדת. אנחנו לא מלמדים את הטקסטים מתוך נקודת מבט של קודש, ולכן לא ברור לי מדוע המשרד דורש מאיתנו להתייחס אליהם ככאלה. מה מצפים מאיתנו עכשיו? אנו אמורים לעבור על כל הספרים ולבדוק אם שמו של אלוקים מצוין? ואיזה שם הופך את הטקסט לקדוש? אם הטקסט קדוש, איפה זה ייגמר..."

סוף ציטוט.

היכן הח"כים המפוחדים של "יש עתיד"?

התנהלותם של חברי הכנסת מטעם "יש עתיד" בפרשה רעה זו מעוררת אי-נוחות, בלשון המעטה. שתיקת הכבשים של הח"כים שאמורים היו לרענן את הכנסת הכמושה באמצעות פתיחות ליברלית לרוחות חדשות, המאפיינות את המאה העשרים ואחת, והם אינם עושים מלאכתם המצופה מהם. ח"כים אלה, שאחדים מהם עשו דרך מרשימה בחייהם הקודמים, הם בגדר מפח-נפש עגום. ואילו המשכוכית בעלת התלתלים המפוארים של העדר התמוה הזה, עוד הלכה ומינתה ליצן חשוך דתי כפירון לשר החינוך. לפיד לא רוצה לפטר אותו? חמור מאוד. אבל עד שיחכוך בדעתו להבין את חומרת המצב, יש לשקול הוצאת זרם החינוך העברי-חילוני ממשרד החינוך המתפרע, כאילו מישהו ברומו איבד-דרך.

למנהלת שתוהה היכן כל הטירוף הדתי הזה ייגמר, מפני שרק בודדים מתרגשים כנראה מרמיסת דרך חינוכית הקיימת אתנו כמאה שנים – אין בלשוני תשובה, אלא שאנחנו עדים חסרי-אונים למעיכת ירושה ומורשה שהשאירו לנו אבותינו המוגדרים כ"החילוניים".

כידוע, פעם נהגו להוביל ספרים שיצאו מכלל שימוש למזבלות או לבתי חרושת לניר. מאז השתנו שיטות וישנן מגרסות קטנות וגדולות והן את גריסתן יודעות היטב, ואין פוצה פה ומצפצף – עד שהופיע פירון וההשתלטות הדתית שלו מרעילה כל באר של מים חיים בבתי הספר החילוניים.

מעתה נצטרך גם לבתי עלמין לגווילים.

אימתי גונזים? (כלומר, קוברים) – משניזוק ספר קודש במקרה או במכוון, או התכלה מרוב שימוש בו. על-כך נכתב הרבה גם בספרות חילונית שמעתה במאות אלפי עותקיהם ייחשבו גם הם לספרות-קודש.

למי שאינו יודע מהי גניזת ספרי קודש ראוי להבהיר כי נעשה מעשה של הבערתם באש באין-רואים. אבל המחמירים, אלה שאחריהם הרבים להטות, עומדים על-כך שיגנזו ספרים אלה בכלי חרס ויקיימו בהם קבורה מכובדת. תפשתם? את תפילת ההשכבה של "ספרי קודש" חדשים אלה ישמיעו בפעיות חסרות משמעות הח"כים הנודעים  באילמותם של "יש עתיד".

אומר רק זאת: טיפשות מובילה לזילות. יהוה בכתובים מעבר לקדושה המיוחסת לו, הוא בעצם גם תמצית של זמני עבר, הווה ועתיד, להטוט לשוני אם תרצו. אין לספר לימוד רגיל "אחר", בשונה מספרות-קודש, כל צורך לבחינתו אם נמצא בו במקרה השם המפורש אם לאו. הצעד המגמתי הזה שיש בו גוון מרתיע המעיד על התנוונותה של אותה דת, מעיד על הנחתום העומד בראש משרד החינוך.

במקום לקרב לבבות לרעיונות האנושיים האמורים כביכול להתגלם במשמעות השם המפורש, יהוה, עושה שר החינוך לזלזל בנו כאילו היינו נזקקי חינוך – מחמת היותנו להבנתו מוגבלי-תפישה ודעת בנושאי יהדות. בעוד הוא מבטל את ערכנו וערכינו הוא ממעיט בגבהות-ליבו מערך תפישתנו ורומס את המושג הרוחני הזה, יהוה, תוך שהוא טורח כאחוז תזזית מבוקר לבוקר להעצים את ריחוקנו. דרכו העקלקלה והבעטנית של השר הזה, נלוזה. 

אהוד: בעיניי ישרה מאוד הנהגתו של הרב פירון כי יש בה כדי להעצים את ריחוקם של תלמידי בתי הספר הממלכתי מן הדת ואת סלידתם מכל מה שבטעות ובמרמה קרוי כיום יהודי – ושייך כביכול רק לדתיים!

* * *

יהודה דרורי

מחדל ההתייחסות לקהילה המבוגרת

לצורך מאמר זה (ולעתיד), המונח "קהילה מבוגרת" מתייחס לקבוצת הגיל של 65 עד 80 (ויותר), לאנשים אשר צברו כ-50 שנות ניסיון בעבודתם ובמקצועם ומוצאים עצמם, לא כל כך לפתע, (אבל תמיד לא מוכנים), ללא עבודתם, ללא עיסוק במקצועם, ללא אחריות וללא המשהו הנוסף שכדאי להמשיך ולחיות עבורו.

אין פה רק שאלה של כסף, אף שרמת-חייהם יורדת פלאים, אבל למה לפגוע בכבודם? מה? הניסיון הגדול שצברו עשרות שנים כבר לא שווה דבר?

לפני כ-10 שנים מוניתי עם עוד 3 אנשים כדירקטורים חיצוניים בחברה ציבורית השולטת על קופות גמל. ארבעתנו היינו גם ועדת ההשקעות של החברה. בישיבה הראשונה הוצגנו בפני הצוות המקצועי בחברה (גיל ממוצע 35) – לכן והתגובה של כמה מהם היתה בסגנון של "מי צריך את מושב-הזקנים הזה?"

אגב, אני שכחתי לציין שארבעתנו עברנו את גיל הפנסיה...

התשובה של סמנכ"ל החברה לתוהים על גילנו המתקדם היתה: "ארבעה אנשים אלו מהווים יחד כ-180 שנה של ניסיון פיננסי במשק – הרבה יותר מאשר לכולכם יחד. תגידו תודה שהשגנו לכם אותם."

קשה לי להבין את אותן החברות השולחות לפנסיה את עובדיהן המנוסים ולא מתייחסות לכך כהפסד של ממש לחברה. אין הדבר אומר שלא צריך להוציאם לפנסיה, יש חוק וחייבים. אבל, ניתן לשמור, לפחות על חלקם, כעל השקעה שהחברה אסור לה לאבד. ניתן להעסיקם כיועצים גם בשכר סמלי (תאמינו לי הם יעריכו זאת...)

אני מכיר חברה שמדי שבועיים, ביום שישי, מזמינה את הפנסיונרים הבכירים שלה לישיבה עם ארוחת בוקר. בישיבה מועלים בפני המוזמנים תוכניות ובעיות כדי שה"לשעברים" הללו יעירו על כך, ויציעו הצעותיהם. תרומתם על-פי המנכ"ל, לא תסולא בפז, עד שהחברה החליטה לשלם להם 300 שקל לפגישה (בזול...)

אני לא מבין מדוע שחברה בשטח טכנולוגי מסוים לא תגייס כיועצים, פנסיונרים מאותו תחום עיסוק. ברור ומובן כי יש מה ללמוד מהם והם רוצים להיות פעילים חוץ מלהשתתף בחוגים במתנ"ס...

יותר מכך, אינני מבין מדוע שגורמים בשירות התעסוקה, בארגוני מסחר, כספים ותעשיה – לא יקימו יחידות לאיתורם של אנשים מתאימים מהאוכלוסייה הבוגרת שאין לוותר בקלות על ניסיונם.

* * *

בן דרור ימיני

איפה מכתבי "ההמלצה" הנוספים של קרי?

"מעריב", 14/11/2013

מזכיר המדינה תמך ב-2009 בגופים שהשתתפו לאחר מכן במשט המרמרה. הבלוגר הבינלאומי המפורסם טוען שמדובר בחתימה פורמלית בלבד מבין מאות חתימות. שינסה למצוא ולו עוד אחת.

פרסום מכתב "ההמלצה" שהעניק מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, בשנת 2009 למשלחת זכויות האדם האולטרה-רדיקלית של הארגון "קודפינק" שיצאה לכיוון ישראל ולשטחים הפלסטינים, העסיק אתמול (יום ד', 13.11) את המערכת הפוליטית בישראל. מדובר אחרי הכול בגוף שבו חברים כמה מראשי קמפיין החרם על מדינת ישראל, בהם עלי אבונימה ועומר ברגותי, וכן גופים שהשתתפו במשט המרמרה ובמשטים אנטי ישראלים נוספים.

קרי, אז עדיין סנטור ידוע ממסצ'וסטס שכיהן כיו"ר ועדת יחסי החוץ של הסנאט, הפציר במכתב התמיכה במדינות הנוגעות בדבר לסייע למשלחת שיוצאת לישראל ולשטחים הפלסטיניים. אולי כתודה על תמיכתו, פירסם הארגון קריאה למעצר "פושעי מלחמה" אמריקאיים, ובכלל זה הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש, תוך בקשת סיוע מ"האחים המוסלמים" "לנקות את אמריקה."

כדי להבין את המשמעות הפוליטית של המכתב, צריך לדמיין את ליברמן, על תקן של יו"ר ועדת החוץ והביטחון, מעניק מכתב תמיכה למשלחת של חברי נוער הגבעות, במסגרת ביקור לקידום זכויות היהודים בהר הבית.

ליברמן לא עשה דבר כזה. קרי עשה. למען הסר ספקות, קרי אינו תומך בדעות של "קודפינק", והארגון עצמו הפגין בשנה האחרונה נגד קרי. אבל הצעד שלו מעיד הן על רשלנות חמורה והן על שיקול דעת לקוי. איך איש כזה, בתפקיד כל כך בכיר, העניק מכתב תמיכה לקבוצה שדעותיה בענייני המזרח התיכון קרובות יותר לבל"ד ולחמאס מאשר ל"שלום עכשיו"? התהייה היא איך זה ומדוע הסנאטור הבכיר העניק לגיטימציה לטירוף הזה, שהמאפיינים הידועים והגלויים שלו היו אמפתיה לאיראן של אחמדינג'אד ולחמאס?

אז מיהו ג'ון קרי? הוא איננו עוכר ישראל אבל הוא גילה שיקול דעת לקוי. כך בנושא הפלסטיני, וכך כנראה גם בעניין האיראני. ומותר לחשוש שעדיין יש קשר כלשהו בין קרי 2013 לקרי של 2009.

הפרסום ב- nrgמעריב על מכתב קרי גרם למהומה במרחב הווירטואלי. הועלו טענות שונות על מקורות המידע, ובכלל זה ניסיון של בלוגר אנטי-ישראלי להפנות אצבע מאשימה תחילה ללשכת נתניהו, אחר כך לרון דרמר, השגריר בארה"ב, ובהמשך לגורמים פרו-ישראליים באמריקה.

ובכן, לא דובים ולא יער. בגרסת האינטרנט מתפרסם המאמר עם כל הלינקים. מקורות המידע הם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הפעילים האנטי-ישראליים עצמם. את המכתב ואת הטענה שמדובר בתמיכה פרסם אבונימה בעצמו. קרי אף פעם לא טרח לפרסם הבהרה. את הטענה על התנגדות "קודפינק" לסנקציות נגד איראן, וכן את דבר ההזמנה שקיבלו מאחמדינג'אד, פירסם הארגון עצמו.

אותו בלוגר טען גם שקרי פירסם "מאות מכתבים" מהסוג הזה. ובכן, יציג לנו אותם. לא מאות. רק עשרות. גם במכתבים בודדים נסתפק. בבקשה, האתגר מונח לפתחו.

אהוד: המשפטים האחרונים אינם ברורים.

* * *

איליה בר-זאב

דומרנוֹס

"קשר לאחד"*

הַכֹּל מִדָּרוֹם לִי, כִּמְעַט רָחוֹק. עַל גַּבֵּי קַטְנוֹעִים צִבְעוֹנִיִּים,

רוֹכְבִים רְעוּלֵי גּוּף אֶל מֵעֵבֶר לַשְּׁקִיעָה.

עִם צֵאת הַכּוֹכָבִים מַעֲלִים אֵשׁ וְגָפְרִית, נוֹֹגְסִים זֶה בָּזֶה ִכִּכְלָבִים מְשׁוֹטְטִים

וְיֵשׁ בּוֹרֵר אֶת הַדָּבָר כְּשִׂמְלָה חֲדָשָׁה –

יָמִים שֶׁל לֹא חַג.                                       

אֵין קֶשֶׁר בֵּין מַדַּד גְּבוּל הָרָעָב לְבֵין עֲלִיבוּת הַשָּׂכָר, בֵּין הֶקֵּף הַהַכְנָסָה

לְעָצְמַת הַצְּרִיכָה,

בֵּין פְּגִיעַת הַמֵּטֵאוֹר מֵעַל דְּרוֹם אוּרָל לְבֵין טַיְפוּן קְצַר מִדּוֹת.

מָה יֵשׁ בִּקְדֻשַּׁת הַעֲגָלוֹת הַמִּתְמַלְּאוֹת בַּקַּנְיוֹנִים

וּבִזְמַן קָרִיב?                                                                                                                

וְהַבְּדִידוּת, כְּצִפּוֹר פְּצוּעַת כָּנָף רוֹמֶסֶת לֵילוֹת אֶל תּוֹךְ הָאֲדָמָה

הַמַּמְשִׁיכָה לִרְעֹד –

בֹּקֶר טוֹב עוֹלָם.

* ותיקי ירושלים (גם אני) נתקלו לא פעם באישה המשונה שדיברה על החיבור בין שלמה לשולמית, על החשמל שיש ביניהם והחיבור לאלוהים. מסתובבת ברחובות העיר, משלבת אצבעות וקוראת:" קשר לאחד: קשר לאחד!" – שעות ארוכות עמדה ליד בית החולים האיטלקי ושרה שיר של אהבה במבטא גרמני כבד. ידעו לומר שהיא אחות של פרופסור מפורסם מהאוניברסיטה העברית שבהר הצופים, שדעתה נטרפה עליה מאהבה נכזבת. (מתוך האתר של אהוד בנאי כרקע לשירו "מתי תבוא").

* * *

אהוד בן עזר

על "הבתולה ממאה שערים"

מאת אלי בן-ליש (אלי מייזליש)

גולן, הוצאת ספרים, 1987

אם יש את נפשך לדעת מהו המעיין ממנו שאבה הקורבע היפהפייה הקרוייה ברומאן המשעשע של אלי מייזליש (הוא אלי בן-ליש) בשם "הבתולה ממאה שערים", אנא פתח אותו בעמוד 23 וקרא שם כיצד בשכונה החרדית מאה שערים, אחיה פותח אותה והיא רק בת ארבע-עשרה, וזאת לאחר שנים אחדות של מזמוזים בלבד:

"באחד הלילות טענתי שקר לי. ירד שלג, ובבית לא היה כל חימום. אחי ירד במהירות ממיטתו ובא לשכב לצידי. גופו היה חם והצלחתי להתחמם מעט. הפעם הוא שכב עליי, כשפניו מול פניי, ולא כפי שהיינו משחקים עד עתה, כשהוא שוכב על גבי. גופו צהל ונע בחגיגיות. שנינו נהנינו מתנועותינו והחום החל מתפשט בכל חלקי גופי. לא יכולתי לעצור את שובבות גופו. צחקנו בלחש, כדי לא להעיר את סבתא שקול נחירותיה בקע מקצה החדר. גופי לא התאפק. תנועותיי הנמרצות הסירו את מחסומי הדרך, וזרמים חמים החלו לחדור אל גופי. לא רציתי לעצור את הגלים הלוהטים שבאו אל קרבי. הנעימות שטפה כל פינה בגופי, ולא ידעתי שבעה. שעה ארוכה דהרנו בעצימת עיניים. אני לא פיגרתי מאחורי אחי. יחדיו שעטנו במרוצה מבלי לדעת לאן. אינני זוכרת מתי פסקו גופותינו לנוע. אחי נעלם לפתע ממיטתי, ונשארתי שוכבת לבד. זמן-מה שרר השקט ואחריו-כך באה התדהמה: התחלתי לחוש את הכאב, ואצבעותיי גילו את הנוזל הכהה והחמים. הבשורה פרצה בתרועה: אותו לילה חדלתי להיות בתולה." ["הבתולה ממאה שערים", עמ' 23].

מאז אותו מאורע מכונן של איבוד בתוליה – מתנהלים חייה של גיבורת הספר בכמה מסלולים. היא נחושה בדעתה לעזוב את בית הוריה בשכונה החרדית, אין לה עימם שפה משותפת, נשיותה הפורצת אינה יכולה להשלים עם מגבלות החיים החרדיים. היא מתגלגלת מפרשת אהבה אחת לשנייה, הכול בחשאי, פועלת תמיד על גברים בכוח יופייה וקסמיה הנשיים, ואיכשהו היא מצליחה לדחות את הרגע שבו יתברר שהיא כבר לא בתולה.

הצורך להסתיר, לחיות חיים כפולים, הוא חלק ממארג הספר. היא מצליחה לסיים סמינר למורות דתיות אך לא חרדיות. לקבל עבודה במושב בגליל, ליד טבריה, להמשיך שם הרפתקת אהבים עם בחור חרדי-כביכול, חיים, שכל-כולו אפיקורס ונהנתן. משם היא מתגלגלת לתל-אביב וגם כאן, בחסד גברים החושקים בה, היא מוצאת דירה ועבודה ולבסוף גם אהבה גדולה לבחור בשם אהוד, שכל חלומו הוא להגר לארה"ב.

כדי למלא את רצונו היא עושה שקר גדול בנפשה. היא משתדכת לבחור אמריקאי מבוגר ושמן ולא-מושך, בשם ברוך בירנבוים, מגיעה באמצעותו לניו-יורק ושם מתחתנת איתו, ועדיין לא הגיעו לקיום יחסים, שבהם היה אמור לגלות שהיא כבר מזמן לא בתולה, אלא שאז מתגלים בחדרה מכתבי-אהבה לוהטים שהיה שולח לה אהוד מישראל, וכל הזיווג מתפורר, ממש לפי תיכנונה, כדי לזכות בהרבה כסף ואשרת שהייה ולהביא את אהוד אהובה לניו-יורק.

את הסוף לא נגלה.

לא פעם הרגשנו כאילו אנחנו קוראים את עלילות ג'וזפין מונצנבאכר, זיכרונותיה של יצאנית וינאית, מאת פליקס סלטן, אלא שהפעם מוצאה לא מרובע עוני מרוד בווינה אלא מעוני בשכונת מאה שערים. שהרי הקור בדירה הלא-מחוממת הוא שגם דחף את אחיה לשכב איתה ולבתק את בתוליה.

על המהדורה השנייה של ספרו, משנת 2007, כתב המחבר:

"כשספר זה ראה אור לראשונה, לפני כעשרים שנה, היה עדיין תהליך החזרה בתשובה זרזיף קטן שאיש לא שיער את התעצמותו הצפויה בתוך שנים מעטות. מבחינה זו היה אז 'הבתולה ממאה שערים' חלוץ ספרותי שהאיר את שורשיה של תופעה חברתית מתעוררת.

"היום, כאשר הציבור החילוני ניצב משתאה נוכח החזרה בתשובה ומניעיה, באה מהדורתו החדשה של הספר כדי לענות על מקצת הקושיות המתעוררות ביחס לעולם לא-נתפס זה. עולם חי ורוחש מתחת לפני הגלימות ארוכות השרוולים, ספוג יצריות עזה המתקשה לבוא על ביטוייה ושאינה ניתנת לריסון. עולם שהשתיקה יפה לו, אך שבמבואותיו ובמוצאיו מנהלת ה'סיטרא אחרא' חיי חטא ומעלה קורבנות על מזבח התשוקה המינית וסיפוקיה.

"זה סיפורה האותנטי של נערה אחת שהתנסתה בשני העולמות – וגילתה כי שניהם אכזב. הבתולה ממאה שערים, ששמה עלום עד עצם היום הזה, פורצת את מחסום הדת, המקום והחטא, אך מגלה כי לא תמצא ישועה גם בדיזנגוף ובניו-יורק, מגלמי הפריצות והליברליזם הנאור. עשרים שנה אחרי כתיבת שורות אלה, על רקע התעצמות גוברת של תנועת החזרה בתשובה, נראה כי אכן, מאה שערים יש לה לשכונה הירושלמית – גם בכניסה וגם ביציאה ממנה...

המחבר, אלי בן-ליש, הוא יליד שכונה ירושלמית דתית וחניך ישיבה."

את סיפורה מספרת הגרושה הטרייה באונייה 'קווין אנה מריה', שעל סיפונה היא מגורשת מניו-יורק לישראל. לפי תיאור חייה בספר, המסתיים כאן, היא הגיעה לישראל. ומאז ודאי עברה  כאן מגבר לגבר והזדיינה לא מעט ובתאווה רבה, ובייחוד בזכות יופייה וגופה המושך גברים – עד שמצאה את הפשרה המתאימה בין עושר לאושר, נישאה, אולי גם בגדה מהצד, מה שלא הפריע לה לגדל ילדים ואפילו להיות בוועד הורים ואולי גם לעסוק בהוראה, אמנם לא בחינוך הדתי.

* * *

אורי הייטנר

1. תעשיית ההסתה

בתגובה על מאמרי מן השבוע שעבר – "מגדלור" (אותו פרסמתי, כמו את כל מאמריי, גם בבלוג שלי), שבו הצגתי חזון קהילתי חינוכי לגולן, כמופת לחברה הישראלית כולה, קיבלתי תגובה מאדם שהסתתר מאחורי השם הבדוי "חוף כרמל", בזו הלשון:

"החזון ראוי, אבל האם הגולן וקצרין בפרט הוא המקום בו יוכל להיות מוגשם? לצערי, על החינוך בקצרין מרחפת אשמת הרצח. עד שלא יינתן הסבר מניח את הדעת לא תוכלו להיות חלוץ לפני המחנה."

לא פחות. "על קצרין מרחפת אשמת הרצח." הגולן כולו וקצרין בפרט, הוכו מכה איומה ונוראה לפני שבע שנים – הרצח המזעזע של תאיר ראדה. והנה, העיר שהוכתה מוכית שנית, הפעם ברצח אופי קולקטיבי, כאשר אליה מופנית האשמה כבדה כל כך.

וכך השבתי לאיש: "דברי הבלע הנתעבים שלך נוראים ומזעזעים. הרוצח יושב בכלא. הניסיון לטפול על קהילה ומערכת החינוך שלה פשע נורא שביצע בן עוולה, היא מעשה הסתה מכוער. איני יודע מי אתה. אתה מסתתר מאחורי כינוי. אך אני בז לך עד עמקי נשמתי."

יכולתי לפטור את הדברים כדברי הבל של תימהוני או מטורף, אך אילו הייתי עושה כן, היתה זו בריחה. אלפי אנשים, אם לא למעלה מזה, מתבטאים באופן דומה. שבע שנים של הסתה שיטתית, מאורגנת, מתוכננת ומובנית, מניבה את פירותיה הבאושים.

אלפי מאמרים כתבתי בחיי, ואף אחד לא הניב תגובות רבות כמו טוקבק זניח ששלחתי ל-ynet שעה קלה אחרי הרשעת רומן זדורוב. למעלה משלוש שנים חלפו מאז, ועד היום אני מקבל תגובות. תגובות? נאצות, חרפות וגידופים.

כך כתבתי בטוקבק: "עוד לא יבש הדיו מפסק הדין הברור, החד משמעי, על פיו רומן זדורוב הוא הרוצח של תאיר ראדה, והאתר הוצף בצונאמי של טוקבקים, של אנשים שאין להם שמץ של היכרות עם הראיות, שלבטח לא קראו את פסק הדין, אך הם קובעים בנחרצות שהרוצח זכאי, שנתפר תיק וכו'. זה הפרי של ארבע שנות הסתה."

כמו בתיאוריית הקונספירציה על רצח רבין – ככל שתיאוריית קונספירציה יותר מופרכת, יותר חסרת שחר, יותר אבסורדית, כך יהיו אלפים ורבבות שיקנו אותה. כך גם במקרה זה. והשאלה, תמיד, היא מה המניע של ממציאי התיאוריה?

במקרה זה יש מספר מניעים – ניסיון להסית את ציבור העולים מחבר העמים נגד המדינה ונגד הציבור הוותיק, הסתה נגד גורמי אכיפת החוק בישראל, וניסיון להוכיח את התדרדרות הנוער בישראל לאלימות שסופה רצח.

השילוב בין שלושת המניעים, יצר תיאוריה שהמוני ישראלים נשבו בתוכה. וכך נעשה רצח אופי לתלמידי ביה"ס 'נופי גולן', שלא זו בלבד שפקד אותם אסון כבד כל כך, שמם הוכתם כשאשמה קולקטיבית כה נוראה, כאילו מתוכם יצאו רוצחים, הוטחה בהם. עכשיו, בית דין לא יעזור – תרתי משמע. ככל שהרוצח יערער וככל שערעוריו ידחו, כך מאמיני הקונספירציה יראו בדחיית הערעורים הוכחה לטענתם שבית המשפט מוּטֶה.

העובדה שניתן להסית כך חלקים גדולים בציבור, היא בעייה חברתית שיש להתמודד אִיתה. ובאשר לרצח תאיר ראדה – דבר לא יוכל להשיב את החיים שנלקחו, אולם טוב לדעת שהרוצח הנתעב, שרצח ילדה תמה ללא כל סיבה – סתם, מתוך תאוות רצח לשמה, יישב כל חייו מאחורי סורג ובריח".

איך זה ששלוש שנים אחרי פרסום הטוקבק, עדיין אני מקבל הודעות נאצה אודותיו? ברור שיש כאן ארגון. ברור שיש מי שסורקים כל מילה בנושא ברשת, ודואגים שמי שפרסם דברים שאינם לרוחם – יחטוף. ברור לי שכך יהיה גם לאחר שהמאמר הזה יעלה לרשת.

שיאה של תעשיית ההסתה הוא קבוצת פייסבוק, שמספר החברים בה מתקרב ל-20,000 איש(!) שכל כולה הסתה וניסיון לטפול את האשמה ברצח על חברותיה של תאיר, תוך אזכור שמותיהן. בכתבה בנושא באתר "נענע 10", הובאו ציטוטים מחרידים של איומים והטרדות שקיבלה אחת מקורבנות ההסתה: "'מהרגע הראשון ידעתי שאת שרמוטה, כשראיתי את החיוך המזדיין שלך בטלוויזיה,' 'תישרפי בגיהינום רוצחת,' 'איך את ישנה בלילה, אבל אל תדאגי האמת תתגלה בקרוב,' 'או שירצחו אותך ביום מן הימים או שירצחו לך ילד'." – ציטוטים איומים אלה הם יבול חלקי.

זוהי תופעה מחרידה, שאסור להשלים אתה. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה, וכאן מדובר בפירוש בהסתה לרצח. מערכת אכיפת החוק אינה יכולה להשלים עם ההסתה המאורגנת הזאת. המשטרה יודעת מי עומד מאחורי התעשייה וההסתה ואינה עושה דבר. מדוע אין דואגים לחסום את הקבוצה הזאת, להוריד את הקבוצה הזאת מהרשת?

זוהי תופעה חמורה מאוד. זוהי תופעה שמדינה מתוקנת אינה יכולה להישאר אדישה אליה. אם לא יושם קץ להסתה הזאת, היא עלולה להיגמר באסון.

2. צרור הערות 17.11.13

* בניית שכונת מבשרת אדומים (שטח 1E) הינה צעד התיישבותי בעל חשיבות אסטרטגית עליונה למדינת ישראל. שטח זה מבטיח רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים. מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, שהוקמה על פי החלטת ממשלות המערך, היא לב ליבו של הקונצנזוס הלאומי. גם על פי תוכניותיו של יוסי ביילין ואפילו על פי הצעותיו של אהוד אולמרט, במסגרת הסדר קבע עם חילופי שטחים, העיר תהיה בריבונות ישראל. ללא מבשרת אדומים, מעלה אדומים תהיה מנותקת, מובלעת בתוך המדינה הפלשתינאית. אסור לאפשר זאת ויש לקבוע עובדות התיישבותיות שתמנענה זאת.

* שטח 1E סופח לשטחה המוניציפלי של מעלה אדומים בהחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1994, אחרי חתימת הסכם אוסלו. רבין הטיל על המנהל האזרחי לתכנן שכונה ישראלית בשטח זה, שתהווה חלק ממעלה אדומים. רבין אישית אישר את התוכנית שהוגשה לו להקמת מבשרת אדומים והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר לקדם את בניית השכונה. החלטותיו אלו של רבין נועדו לממש בשטח את תוכנית הסדר הקבע שלו, שאחד מנדבכיה העיקריים היה ריבונות ישראל על ירושלים רבתי, הכוללת את מעלה אדומים, ביתר, פסגת זאב ועוד. אלמלא יגאל עמיר, מבשרת אדומים כבר מזמן היתה עומדת על תלה.

* העיתוי הוא התירוץ הקבוע של מתנגדי ההתיישבות. העיתוי לעולם אינו מתאים. אם אנו נמצאים במו"מ, העיתוי גרוע כי הוא מפריע למו"מ. אם אין מו"מ, הוא גרוע כי הוא ימנע מו"מ. בתקופה של שקט ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא עלול להפר את השקט. בתקופה של מתח ביטחוני העיתוי גרוע כי הוא מוסיף שמן למדורה. ובזמן שישראל נאבקת נגד הגרעין האיראני (כלומר בעשרים השנים האחרונות) העיתוי גרוע כי הוא פוגע במאמץ הזה.

כמובן שאלה תירוצים הנובעים מההתנגדות (הלגיטימית בפני עצמה) לעצם ההתיישבות. אך מי שמודע לחשיבות האסטרטגית העליונה של ההתיישבות במבשרת אדומים, וזו מדיניותן של כל ממשלות ישראל, מבין שיש לקבל החלטה וליישם אותה, ללא קשר לעיתוי. העיתוי הנכון היה מזמן והעיתוי היום טוב יותר מבעתיד.

* ולמרות העמדה העקרונית שהצגתי בהערה הקודמת  – השבועות האלה הם מקרה חריג שבו באמת ובתמים העיתוי אינו מתאים להחלטות על בנייה והתיישבות. אין המדובר, כרגע, במאבק המתמשך נגד הגרעין האיראני. מדובר במאבק נקודתי, בשבועות הקרובים, למניעת ניסיונו של הממשל האמריקאי ליישם מדיניות פייסנית כלפי איראן, ולחתום עימה על הסכם מינכן ב'. בסיטואציה הזאת, אסור לנו להסיט את האש לעברנו בגין החלטות התיישבותיות שנויות במחלוקת, ולמקד את כל האנרגיות בתחום המדיני לסיכול ההסכם הזה. פרסום מכרזים וקידום התכניות במועד זה, מחבלים במאמץ הלאומי העליון.

* החלטות שר השיכון בנושאי התיישבות ביו"ש ללא ידיעתו של ראש הממשלה, חמורות ביותר; חמורות כמעט כמו הובלת תהליך אוסלו בידי יוסי ביילין מאחורי גבו של יצחק רבין. לכאורה, מדובר בהחלטות שהן בסמכותו של שר השיכון. אך זוהי פורמליסטיקה של ראש קטן. בפועל, כל בנייה ביו"ש הנה בעלת משמעות מדינית, ולכן כל החלטה בנדון מחייבת את אישורו של ראש הממשלה, הנושא באחריות העליונה.

* כאשר "גוש אמונים" החל לפעול למען התיישבות ביו"ש, נאמר לאנשיו: לכו לגליל ולנגב. היום, כאשר הגליל והנגב הם יעד מועדף בציבור הדתי לאומי, הגורמים שהזמינו אותם ללכת לגליל ולנגב, נמצאים במקום אחר לגמרי. היום הם נאבקים נגד התיישבות יהודית בגליל ובנגב. הם מנהלים ג'יהאד רצוף שקרים נגד ועדות הקבלה, שהן תנאי הכרחי לקיומם של יישובים כפריים קהילתיים. הם מפגינים נגד הקמת יישובים בנגב. עצם המושג התיישבות יהודית מוצג בפיהם כ... "גזענות".

יש לברך את הממשלה, שביום השנה למותו של דוד בן גוריון קיבלה החלטה ציונית על הקמת יישובים יהודיים חדשים בנגב.

* האם גל הרציחות והפיגועים לאחרונה הוא "אינתיפאדה שלישית"? בשאלה הזאת טמונה אמירה, על פיה יש דבר ידוע ומוכר שנקרא "אינתיפאדה", היו שתיים כאלו והשאלה היא האם הסימנים מעידים על שלישית.

אין כל דמיון בין שתי האינתיפאדות הקודמות. הראשונה היתה פרץ התקוממות עממית, שתחילתה ללא ארגון והנהגה, שהפתיע גם את אש"ף. היו אלו הפגנות סוערות ואלימות בכל יש"ע, חסימות צירים ויידוי אבנים ובקת"בים כלפי התחבורה הישראלית. אט אט התגבשה הנהגה, בהמשך החלו פיגועים.

האינתיפאדה השנייה לא היתה באמת אינתיפאדה (בעברית – התנערות, כלומר התקוממות). היתה זו מתקפת טרור קשה, שעיקרה – פיגועי התאבדות, ירי על יישובים ובדרכים והיא לוותה גם בהפגנות סוערות ואלימות. מתקפת הטרור הזאת היתה מאורגנת ויזומה בידי הרשות הפלשתינאית. גורמי המודיעין הישראלי היו מודעים להתארגנותה, הזהירו מפניה ונערכו לה. היא הייתה מימוש אסטרטגיית אוסלו של ערפאת – השגת מקסימום הישגים בהסדרי ביניים שאינם מחייבים חתימה על סיום הסכסוך, כדי לזכות בעצמאות חלקית וליצור בסיס טרור ביו"ש, והסלמת המאבק המזויין מתוך יו"ש, בהנהגה מקרוב שלו ושל אנשיו. אחרי שדחה את הצעות ברק בקמפ-דיוויד, הוציא ערפאת לפועל את תוכניתו (כאשר נתלה כתירוץ בביקור שרון בהר הבית).

היום, כך נראה, מדובר בגל שאינו דומה לשתי האינתיפאדות. הפריסה המודיעינית של השב"כ ביו"ש חזקה מאוד, ומערכת הביטחון מנהלת מערכה יומיומית נגד ארגוני הטרור, עם מאסרים רבים, כמעט מדי לילה. במצב הזה, היכולת לארגן מתקפת טרור ופיגועים גדולים נפגעה באופן משמעותי. אולם ההסתה נגד ישראל של הרש"פ, במערכת החינוך הפלשתינאית, במסגדים ובתקשורת הפלשתינאית מעודדת אנשים לבצע באופן פרטני פיגועים, ללא ארגון מרכזי.

יש קושי להתמודד עם פיגועים מהסוג הזה. אולם רק לפני 11 שנה עוד שמענו שאין שום אפשרות למנוע פיגועי התאבדות. מחבל מתאבד הוא טיל מונחה מדויק המתוחכם ביותר והנחוש ביותר; אי אפשר לנצח את הטרור. עובדה שמצאנו תשובות וניצחנו. אני מאמין שצה"ל ושירותי הביטחון ימצאו פתרון גם לסוג הטרור הזה.

* ההודעה הלאקונית של המשטרה בראשיתן של חקירות, על פיהן המשטרה בודקת את כל כיווני החקירה האפשריים, היא הודעה אחראית וראויה. אולם הן במקרה של תומר חזן והן במקרה של שריה עופר, שנרצחו בידי מחבלים, ההודעה הלאקונית הזאת נישאה על כף הדמיון והרשעות לשמועות על רקע פלילי, שקשרו את הנרצחים ל"רקע". וכך, מתוך רוע לב לשמו וחיבה לסנסציות, אנשים רעים הוסיפו מכאוב לכאבן של המשפחות השכולות, לכאבם של יקירי הנרצחים.

* התעקשות השב"ס לא לאפשר לאביו של החייל עדן אטיאס, שנרצח בפיגוע בעפולה, ללבוש בגדים אזרחיים בהלוויית בנו, אלא לעמוד ליד קברו במדי אסיר, היא חוסר התחשבות וחוסר רגישות. מסתבר שרק ברגע האחרון התרצה השב"ס והסכים שהאב לא יהיה אזוק בשעת ההלוויה. חברה נבחנת ביחסה לאסירים. גם הגרוע שבפושעים – בשעה שהוא אסיר, הוא אדם חסר ישע. והוא קודם כל בן אדם. וכאשר אסיר מאבד את בנו, ברצח אכזרי כל כך, אנו יכולים להרשות לעצמנו יחס יותר רגיש ומתחשב.

* גונן גינת, בעל טור ב"ישראל היום", שאני אוהב מאוד את כתיבתו, סיפר בטור שלו שהרב הראשי דוד לאו השתתף בכנס של עמותת "אלומה" – עמותה התומכת בבנות דתיות המתנדבות לצה"ל על אף הפטור שיש להן (שמיספרן הולך וגדל בשנים האחרונות), ושבדבריו בכנס הוא אמר שהבנות הדתיות יודעות שאין אמת ב"איסור ההלכתי", כביכול, בגיוסן לצה"ל.

הדברים הפתיעו אותי מאוד. דווקא כיוון שיצאתי נגד בחירתו, ושתקפתי אותו על דבריו לאחרונה נגד "גל החקיקה האנטי דתית" כפי שהוא מכנה את החוקים שנועדו להגן על הדת מפני המונופול של הממסד הדתי הכוחני המתחרד, שמחתי מאוד על הדברים. כיוון שהעיקרון של "מעשיך יקרבוך מעשיך ירחיקוך" משמש נר לרגליי, מיהרתי לכתוב בשבח דבריו. קיוויתי שהם מוכיחים שטעיתי לגבי הרב לאו, שזאת רק ההתחלה ובקרוב אוֹכל בשמחה את הכובע.

מסתבר שגונן גינת טעה. מי שאמר את הדברים לא היה הרב דוד לאו, אלא בן דודו הרב בני לאו. בני לאו הוא דתי ציוני, אדם מתון בדעותיו, שאותו ואת דעותיו אני מכיר היטב, מכיר ומוקיר, ואני ממש לא מופתע שהוא אמר את הדברים.

לצערי הרב, מסתבר שלא טעיתי בנוגע לרב דוד לאו.

* באתר של ארגון מסוים הייתה הפנייה לעמוד הנקרא "שקיפות". כבר מצא חן בעיניי, לראות ארגון הנפתח ביוזמתו לקהל הרחב. נכנסתי לעמוד. ומה היה תוכנו? "מתנצלים. העמוד אינו מעודכן כרגע. אנא נסו שוב במועד מאוחר יותר". שקיפות.

* ביד הלשון. אלי מייזליש כתב בגיליון הקודם על חבריו "ברי המזל" שגם בגילם הנם צלולים ובריאים ומתפקדים.

ברי מזל? מן הסתם, רבים של "בר מזל". בר הוא בארמית בן. בר מזל הוא אדם שהתמזל מזלו.

בר מתקיים רק בזכר יחיד. נקבה של בר מזל אינה ברת מזל אלא בת מזל, כמו בת מצווה. רבים של בר מזל הם בני מזל, כמו בני מצווה.

ולאלי בר המזל אני מאחל אריכות ימים ובריאות טובה.

* * *

רוחמה אלבג

לבטל את בחינת הבגרות במתמטיקה

מישהו שם למעלה זומם לבטל את בחינת הבגרות בספרות, וגם משהו נלחש שם על היסטוריה ואזרחות או לחלופין על כוונה לאחד בחינות, או לקצץ, למזער, להקל, לכווץ ראשים ועוד היד נטויה.

בין כל ההגיגים הבלתי מתוחכמים, שלא לומר המיישרים קו עם מנגנון חדש ששמו אטימות, איש לא העלה בדעתו אפשרות לבטל את אחת הבחינות המיותרות, הבלתי נחוצות, העושקות את ההורים, המדירות שינה מעיני התלמידים – בחינת הבגרות במתמטיקה!

שוו בנפשכם, אתם שם למעלה "המבטלים הסדרתיים", כמה אושר יסב ביטול בחינת הבגרות המשמימה הזו. תלמידים רבים מאוד אינם זקוקים לה, וריבוי המורים הפרטיים יעיד על כך, כולל בתי הספר האקסטרניים, וכך יתבטלו גם החרדה המתלווה לבחינה, התסכול והאימה. אוי האימה! רבים מהתלמידים שאין להם מושג לשם מה נחוץ לחשב את האיבר העשירי, הגדול פי ארבעה מהאיבר השלישי, ומהו בכלל הנתון הישר, ומשוואת הישר המקביל ולאן כל זה מוביל.

ולמה לא ישאלו את פי הנערים והנערות וילכו לפי נטיית ליבם וכישוריהם באמת? "יראת המקצוע" החדירה ללבבות הילה סביב לימודי המתמטיקה, שהם כביכול "כרטיס כניסה", לאן בדיוק? אם יתברר כי הבחינה האמורה לא תהווה מכשול בלימודיהם העתידיים – היינו הלימודים הגבוהים, במדעי הרוח, משפטים, לימודי שפות ועוד ועוד – תיוחד חובת הבחינה – סינוס קוסינוס וההוא שווה צלעות – אך ורק לתלמידי מדעי הטבע. כנדרש וכראוי.

מניסיוני למדתי להכיר ששיעורי המתמטיקה עיקרו את נפשי. כמעט עזבתי את התיכון, ולא הייתי היחידה. בזכותו של מורה רגיש, הותר לי באופן מיוחד לא להשתתף בשיעורים המשמימים הללו. לא נגרע ממני מאומה, להיפך. ישבתי וקראתי בספריה ועולמי נפתח – ויתרתי על חישוב קודקודים והתוודעתי לגיבוריה האלמותיים של האנושות. התמסרתי למחשבות, לרעיונות, לעולם רוחני שהיה מתוק פי כמה ממשוואה עם נעלם אחד או שניים או כמה יש שם, לעזאזל?

לימים השלמתי את בחינת הבגרות הזו, בעל כורחי ובמימונם של הוריי. חצי דקה חלפה מתום הבחינה, ולא זכרתי כלום, כל זאת על מנת שתתאפשר לי כניסה לאוניברסיטה ללמוד ספרות עברית. היה נפלא ועדיין נפלא. יבדוק נא שר החינוך בטובו, מה משקלה הערכי, הנחוץ באמת, של הבחינה הזאת בקרב עשרות אלפי הסטודנטים שגם מהם ייבנה המקום הזה

"הארץ" באינטרנט, 14.11.2013, ד"ר אלבג מלמדת ספרות במכללת לוינסקי לחינוך.

* * *

ישראל בר-ניר

ארה"ב במשבר מנהיגותי – הנשיא אובמה כמשל

14.11.2013

המשבר הסורי, שהחל בהרבה רעש ומהומה, הסתיים בקול ענות חלושה. לרגע היה נדמה שאו טו טו הנה הולכת לפרוץ מלחמה. הרודן הסורי, שהעז לחרוג מהנורמה של טבח אזרחים בצורה "תרבותית", ישלם על פשעו. עונשו של הרודן יהיה כזה שיבטיח שדבר כזה לא יקרה להבא – לא רק בסוריה אלא גם לא בשום מקום אחר בעולם.

והנה תוך פחות משבוע מאז שהחלה הרגיעה, המשבר נמוג והיה כלא היה. לרודן לא קרה שום דבר. שום דבר גם לא יקרה.

נשיא ארה"ב, אובמה, זכה לקיטון של ביקורות מכל הכיוונים על הצורה בה הוא ניהל את המשבר, תדמיתו נפגעה קשות ולמפקפקים ביכולתו להנהיג הצטרפו רבים מבין תומכיו. שני שרי ההגנה במהלך הקדנציה הראשונה של אובמה, רוברט גייטס וליאון פאנטה, ביקרו בפומבי את האופן בו הנשיא טיפל במשבר. ליאון פאנטה ניסח זאת בלשון חד משמעית: כאשר הנשיא מותח קו אדום, אמינותה של ארה"ב תלויה בכך שהוא יעמוד בדיבורו.

במדינת-ישראל, זאת נורמה מקובלת שבכירים המסיימים את תפקידיהם, או שלא האריכו להם את המינוי, מתחילים מיד ללכלך את הממונים עליהם ובראש ובראשונה את ראש הממשלה. בארה"ב זו כמעט לא קורה. בכירים כאן נוהגים לשמור על שתיקה גם כאשר הם חושבים שנעשה להם עוול. מפיק הסרט "שומרי הסף" היה מתקשה למצוא כאן מועמדים שהיו מוכנים לככב בסרטו. הופעתם בציבור של גייטס ופאנטה היא חסרת תקדים ומעידה בראש ובראשונה על עומק הפגיעה במעמדו של אובמה.   

הצורה בה הסתיים המשבר (בהנחה שהוא באמת הסתיים) היא כישלון מחפיר לאובמה ולארה"ב, אבל זה הרע במיעוטו. אם אובמה היה פועל אחרת ונוקט בפעולה צבאית נגד סוריה, עם או בלי אישורו של הקונגרס, קרוב לוודאי שזה היה מסתיים הרבה יותר גרוע או, לחילופין, זה לא היה מסתיים, וארה"ב היתה מוצאת את עצמה תקועה בסוריה למיספר שנים בלי לדעת לאן זה מוביל.

 אובמה איננו הנשיא הראשון שנאלץ להתמודד עם אתגרים בזירה הבינלאומית. לצורך ההשוואה אסתפק במספר מקרים מהעבר:

בתחילת המאה ה-20, אזרח אמריקאי בשם פדיקאריס נחטף במרוקו למטרות כופר נפש ע"י כנופיית שודדים בראשותו של שיח' בשם ראיסולי. העיתונות האמריקאית געשה ורעשה. הנשיא טדי רוזוולט, שעמד לפני בחירות החליט, בניגוד לעמדת מחלקת המדינה, לא לעבור בשתיקה. הוא הורה לשר החוץ שלו לשגר לשליט מרוקו, באמצעות שגריר ארה"ב בטנג'יר, מברק בן שורה אחת – A live Perdicaris or a dead Raisuli!.

לאחר כמה ימים פדיקאריס שוחרר. באסיפת המפלגה הרפובליקנית, שמינתה אותו למועמד לנשיאות, רוזוולט נפנף את הדף עם הטקסט של המברק לקול תשואות הקהל. יותר מאוחר הוא נבחר לנשיאות ברוב מוחץ בבחירות של 1904. המברק הזה נכנס לספרי היסטוריה.

כמו בהרבה מיתוסים היסטוריים, המציאות היתה שונה. טדי רוזוולט באמת שיגר שייטת של שש אוניות מלחמה עם יחידת מארינס לאזור, אבל הוא קיבל את עצת המפקדים הצבאיים שלו ולא ניסה לממש את האיום. ראיסולי קיבל את מלוא הכופר שהוא דרש – 70,000$, תמורת שחרור החטוף. בדיעבד התברר גם שמעמדו החוקי של פדיקאריס, כאזרח אמריקאי, היה מפוקפק. האמת יצאה לאור בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אחרי שכל המעורבים בפרשה כבר לא היו בין החיים. בשיעורי ההיסטוריה ממשיכים עד היום ללמד את הגירסה "הרשמית".

 הפרשה זכתה לכיסוי הוליוודי (נו, איך אפשר בלי זה) וב-1975 יצא סרט על הפרשה בשם "הרוח והאריה" (The Wind and the Lion) בכיכובו של שון קונרי בתפקיד ראיסולי. הגירסא ההוליוודית שיפצה קצת את המציאות. פדיקאריס של הסרט הוא אישה והשייך החוטף הוא מעין רובין הוד מודרני. בסרט יחידת המארינס נוחתת בפועל ומשחררת את החטופה. 

משבר שעד היום מרבים לעסוק בו, הוא משבר הטילים בקובה בתקופת כהונתו של קנדי. הניסיון הרוסי להקים בסיסי טילים בקובה, בטווח של כמה עשרות קילומטרים מיבשת ארה"ב היה אתגר אמיתי, וקנדי הגיב בהטלת הסגר ימי על קובה תוך איום שכל אונייה רוסית שתנסה לפרוץ את ההסגר תוטבע. העולם עצר את נשימתו – או טו טו הולכת לפרוץ מלחמה גרעינית. ברגע האחרון האוניות הרוסיות שהיו בדרכן לקובה שינו כיוון וחזרו הביתה – כרושצ'וב היה מודע לכך שהצי הרוסי באותם ימים לא היה יריב רציני לצי האמריקאי. קנדי נכנס להיסטוריה כמי שעמד על שלו והכריח את הענק הסובייטי להתקפל.

המציאות היתה קצת פחות הרואית. סביר להניח שאם כרושצ'וב היה מתעקש ומורה לאוניות הרוסיות לפרוץ את ההסגר, האמריקאים היו פותחים באש. מאחר וזה לא קרה, אי אפשר להוכיח את זה, אבל אחרי חלוף המשבר, נוכחותן של צוללות רוסיות נושאות טילים בליסטיים בנמלי קובה הפכה להיות תופעה של קבע בלי שתהיה לכך שום תגובה רשמית אמריקאית. אלה אינם בסיסי טילים אבל זה לא כל כך רחוק מזה. זה היה סופה של דוקטרינת מונרו שאסרה על מעורבות של מעצמות אירופה ביבשת האמריקאית. נוסף על כך ארה"ב קיבלה את דרישת הרוסים לפנות בסיסי טילים שהיו לה בטורקיה. בשיעורי ההיסטוריה לומדים עד היום על קנדי הגיבור ואיך הוא "עשה בית ספר" לרוסים.

ב-1968, בתקופת כהונתו של ג'ונסון, ספינות צפון קוריאניות השתלטו על אוניית-ריגול אמריקנית בשם פואבלו (Pueblo) ולקחו את כל אנשי הצוות בשבי. השבויים הוחזקו במעצר קרוב לשנה ושוחררו רק אחרי מו"מ משפיל ומייגע. תדמיתו של ג'ונסון לא נפגעה כי הוא כבר היה בסיום כהונתו והוא ויתר על הניסיון להיבחר לתקופת כהונה שנייה. יתר על כן, דעת-הקהל בארה"ב הייתה עסוקה במלחמת וייטנאם, והמתרחש בצפון קוריאה לא זכה להרבה תשומת-לב.

לא צריך להרחיב את הדיבור על משבר בני הערובה באיראן בתקופת קרטר.

לעומת זאת אפשר להצביע על הפלישה לגרנדה בתקופת רייגן, ועל הפלישה לפנמה ומעצרו של נורייגה בתקופתו של בוש האב – אירועים המלמדים שארה"ב אף פעם לא התקשתה להיות גיבורה על חלשים. במוקדם או במאוחר גם אובמה ינסה לשקם את תדמיתו בדרך דומה – להיות גיבור על חלשים, זה תחום שגם לאובמה לא יהיה קושי להצטיין בו. המועמדת ה"טבעית" היא כמובן מדינת-ישראל.

לא כללתי בסקירה הזאת את תגובתו של רוזוולט להתקפה היפנית בפרל-הרבור או את זו של טרומן במלחמת קוריאה. מאחר, ואלו היו פעולות מלחמתיות במלוא מובן המילה, לא היתה לאמריקאים כל אפשרות להגיב אחרת. קשה לדעת איך אובמה יגיב על אתגר דומה. אבל מחוסר ידיעה יש לתת לו ליהנות מהספק.

לסיכום, בניגוד לדעה הרווחת, מדיניותה של ארה"ב איננה מאופיינת ע"י אמרתו של הנשיא טדי רוזוולט דבר בנועם ושא מקל גדול –  (speak softly, and carry a big stick)–  אלא בדיוק ההיפך – צעק בקול רם ואת המקל תשאיר בבית.

מה שנאמר כאן לא נועד לסנגר על אובמה, אלא להבהיר שיש מידה רבה של הגזמה בתדמית של ארה"ב כבעלת-ברית שניתן לסמוך עליה ביום פקודה. משענת קנה רצוץ הוא תיאור הרבה יותר הולם. כל מי שחושב שבמקרה של עימות עם איראן גרעינית ארה"ב תחוש לעזרתה של מדינת-ישראל, כדאי שיזכור את הפסוק הזה מספר מלכים. 

מה בכל זאת מייחד את אובמה לעומת הנשיאים שקדמו לו?

מראית העין. נשיאים קודמים הכירו בחשיבותה של התדמית. הם הבינו שהתדמית חשובה לא פחות מהמהות על-מנת להבטיח את כושר ההרתעה של ארה"ב ולשמור על מעמדה. אצל אובמה זה שונה. הסיבה היא – שאובמה איננו נשיא: בהשאלה מהמשל על הברווז, אובמה לא מתנהג כמו נשיא, הוא לא מדבר כמו נשיא והוא לא מתפקד כמו נשיא. נוכחותו בבית-הלבן כשלעצמה איננה מעלה ואינה מורידה.

השאלה לפיכך היא, אם הוא לא נשיא, אז מה הוא כן?

הוא תועמלן בחירות. לאור הצלחתו להיבחר פעמיים אפשר בהחלט לומר שהוא תועמלן בחירות מעולה. אבל גם היום, אחרי קרוב לחמש שנים בבית הלבן, אובמה עדיין מתנהג כתועמלן בחירות לכל דבר. הרטוריקה בה הוא נוקט, שפת-הגוף שלו והבמות מעליהן הוא בוחר לשאת את דבריו, הן של מועמד החותר לזכות בבחירות. לא של נשיא שהבחירות כבר מאחוריו.

בכל פעם שמתעורר משבר או שצצה איזו בעייה, אובמה מגיב באותה צורה – ב"נאום לאומה". במקום לנסות להתמודד עם הבעייה או להציע פתרון, הוא נואם. זה הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב – לנאום. לנאומים האלה יש מתכונת קבועה. הם נפתחים בהצהרה שהוא, אובמה, מתרגז יותר מכולם על מה שקרה, ושאם הוא רק היה יודע – זה לא היה קורה. בהמשך באה התחייבות חגיגית עם יד על הלב שזה לא יעבור ללא תגובה ושהאחראים למחדל, אם וכאשר הם יימצאו, ייתנו את הדין. למותר לציין שמילת המפתח כאן היא "אם וכאשר האחראים יימצאו." זה דבר שקורה לעיתים נדירות בלבד. הוא ממשיך וקורא לכל הקצוות הפוליטיים להתעלם מרגשות של הרגע ולהתלכד סביבו על מנת לסייע בידיו לצאת מהמשבר. לסיום הוא עובר להשתלחות חסרת רסן ביריביו הפוליטיים.

בהשאלה מסרטו של אלפרד היצ'קוק "האיש שידע יותר מדי", אובמה הוא האיש שיודע מעט מדי או, למען הדיוק, האיש שאיננו יודע כלום. פעם אחר פעם, כשהוא נשאל על התפתחות בלתי צפויה כלשהי, תשובתו של אובמה היא לא ידעתי, לא שמעתי, לא סיפרו לי, "אנשים" (מי בדיוק?) פעלו מאחורי גבי, לא הייתי בעניינים ועוד כהנה וכהנה. העיקרון המנחה את אובמה הוא מה שהוא לא יודע לא יכול להזיק לו.

 תועמלן בחירות אינו נושא באחריות למעשיו או למחדליו, ועל אחת כמה וכמה זאת לא אשמתו כאשר אנשים לוקחים ברצינות את דבריו. תועמלן בחירות יודע, בפרפראזה על אמרתו המפורסמת של לינקולן, שלא צריך לרמות את כל האנשים, וגם לא צריך לרמות אותם כל הזמן. כל מה שצריך זה לרמות מספיק אנשים עד ליום הבחירות.

הבעייה של אובמה היא שלדברים יש דינמיקה, וכשהשקר הופך להרגל אדם מתחיל להאמין לשקרים של עצמו. אינני יודע אם אובמה למד היסטוריה, אבל קרוב לוודאי שמישהו מבין מקורביו הפנה את תשומת לבו לכך שברומא העתיקה היה נהוג לומר הציבור רוצה שירמו אותו (Vulgus Vult Decipi). אובמה נענה לאתגר, ובאותה עת הוא גם משלים את חלקה השני של האמרה אם כך הבה נרמה אותו (Ergo Decipiatur).

 אי-אפשר שלא להשוות את אובמה עם מנהיג אחר בתקופה המודרנית – גורבצ'וב. בגורלם של שני המנהיגים עלה לנהל את דעיכתה של מעצמת העל בראשה הם עמדו. אצל גורבצ'וב, לפי כל מה שידוע, זה לא היה תהליך יזום. הנסיבות כפו עליו את התוצאות. זה לא היה מה שהוא רצה, אבל זה מה שיצא.

אצל אובמה המצב שונה. דוקטרינת האוריינטליזם של אדוארד סעיד, מרכיב דומיננטי בקוריקולום של אוניברסיטת קולומביה בה אובמה רכש את השכלתו, רואה את היותה של ארה"ב מעצמת-על – כמקור כל הרע בעולם המודרני. מנקודת מבטו של אובמה, לפיכך, לא רק שאין כל פגם בכך שארה"ב תהפוך למעצמה סוג ב', אלא זהו יעד שיש לחתור אליו. 

אסיים בהשוואה נוספת עם העבר. לפני קצת יותר מ-52 שנה, באפריל 1961, ארעה אחת הפאשלות הגדולות ביותר של ארה"ב, הניסיון של ה-CIA להדיח את קאסטרו באמצעות הפיכה על-ידי גולים קובניים. ג'ון קנדי, שעדיין לא מלאו שלושה חודשים לכניסתו לבית הלבן, היה יכול להתנער מכל אחריות לנעשה משום שהקנוניה תוכננה מאחורי גבו וללא ידיעתו.

אבל קנדי היה נשיא ולא צל של נשיא. לקנדי לא היה כל ספק מה פירוש להיות נשיא. הוא התייצב בפני האומה, נטל על עצמו את מלוא האחריות ונתן הוראה לנתק מיד כל מגע עם הגולים, למרות שהיה ברור שזה יביא לכישלון המשימה.

זה עלבון לשכל הישר לראות את שני האישים האלה ממלאים את אותו התפקיד.

* מאמר המשך יוקדש לפיאסקו של הרפורמה במערכת הבריאות ObamaCare שכנראה תכנס להיסטוריה כ-ObamaGate.

פורסם לראשונה: ד"ר ישראל בר-ניר, "ארה"ב במשבר מנהיגותי – הנשיא אובמה כמשל," מגזין המזרח התיכון, 14 בנובמבר 2013.

* * *

לא לשכוח לחתום על טופס "אריכות ימים"

כל 20 שנה בבנק שלכם

שלום לכולם!

שלא נדע ושלא נצטרך, אבל המציאות מחייבת להבטיח זכויות העלולות להיפגע ע"י הבנק. חייבים לדאוג לחתום על "טופס אריכות ימים" שהבנק לא רוצה שתדעו עליו, ומסתיר אותו מכם בכוונה כדי שלא תחתמו עליו.

לכן יש לגשת במהירות האפשרית לבנק, כל עוד בני הזוג עדיין בחיים, ולחתום על "טופס אריכות ימים". במקביל יש להפיץ את השמועה לכולם, ולספר לילדי הורים מבוגרים, שקיים טופס אריכות ימים בבנק ,ולמנוע מהם מפח נפש.

שימו לב, חשבון הבנק המשותף שלכם, בני זוג נשואים, עלול להיסגר בפניכם כשבן הזוג שלכם הולך לעולמו. בני זוג המחזיקים חשבון משותף, לא תמיד מודעים למצב בו אחד מהם נפטר, והנותר לא יכול להשתמש בחשבון הבנק המשותף. זאת נודע לי לתדהמתי באחד הימים האחרונים, בהם ערכתי ביקור תנחומים אצל חברתי שבעלה נפטר, והיא סיפרה לנו באכזבה רבה שלא ניתן לה למשוך כסף מהחשבון המשותף לה ולבעלה המנוח.

"מה זאת אומרת?" הקשיתי, "הרי החשבון משותף, איך אפשר למנוע ממך להשתמש בו?"

ואז סיפרה לי חברתי שהבנק הודיע לה שמאחר והיא לא חתומה על "טופס אריכות ימים" המקנה את הפריבילגיה הכול כך ברורה למשוך כסף מהחשבון לאחר מות אחד השותפים, אין היא יכולה לפעול בחשבון יותר. במצב זה יש צורך להמתין להפעלת הצוואה (עניין של חודשים), וברוב המקרים החשבון מתחלק בין האלמנה וילדיה.

זה מצב מאד לא נוח לבן הזוג הנותר.

אחרי כמה בירורים וריצות לבנק, העניין סודר לשמחתה, כי הסתבר שהיה טופס "אריכות ימים" חתום בבנק אך תוקפו פג, מאחר וחלפו מאז החתימה למעלה מעשרים שנה.

למחרת גררתי את אישי בבהלה רבה אל סניף הבנק לבדוק מה הסטטוס שלנו במקרה וחס וחלילה. ואכן פקיד הבנק הראה לנו טופס "אריכות ימים" חתום ע"י שנינו ביום שהחשבון המשותף נפתח לפני למעלה מ 20 שנה, ובו במקום חידשנו את חתימתנו והשלווה חזרה לליבנו.

האם אין זה מתפקידו של הבנק להודיע לבעלי החשבון על מוגבלות הזמן בטופס הנ"ל? האם נושא זה פורסם ברבים? כפי הנראה – לא.

ועל כן רבותיי, אוצו, רוצו אל פקיד הבנק החביב שלכם שזוכר טוב, טוב, את מיספר הטלפון שלכם כשאתם בחריגה בחשבון, אך משום מה לא דואג לביטחונכם ברגע קשה כזה כפי שקרה לחברתי. דאגו לחדש את החתימות שלכם על הטופס "אריכות ימים" ולפחות בנושא זה תוכלו לישון בשקט.

אזהרה זו נמסרה לנו באדיבות ע"י ידיד המבקש להפיץ את הידיעה לכולם.

* * *

מתי דוד

תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות

תעלומת הדחתו והחזרתו של בועז הרפז לצה"ל, מדוע בועז הרפז הודח מצה"ל?

מדוע הוחזר?

 מפקד חיל המודיעין, האלוף זאב פרקש, הדיח את סא"ל הרפז מצה"ל. ואילו רא"ל גבי אשכנזי, החזיר אותו לצה"ל כולל זכויות שנשללו ממנו.

פרשה ביטחונית זו, "נעלמה" משום מה מהשיח התקשורתי והציבורי, בתוך מכלול הדברים שפורסמו בפרשת הרפז-אשכנזי. האלוף פרקש ביטל להרפז את הסיווג הביטחוני, ואילו גבי אשכנזי החזיר לו את הסיווג הביטחוני, שאיפשר לו להסתובב בכל היחידות הסודיות.

מאחורי פרשיה ביטחונית זו מסתתרים בוודאי עובדות ומעשים חמורים, המחייבים תשובות למען זכות הציבור לדעת. מה היו מעשיו של הרפז – שמפקד המודיעין הדיח אותו. ואילו רא"ל אשכנזי חייב להסביר מדוע החזיר אותו. התנהלותו של גבי אשכנזי כסנגור של הרפז מעוררת חשדות ותמיהות.

רוח "שלום מינכן" נושבת במערב

 הסכם "הפיוס והכניעה" שבקרוב ייחתם בין איראן ומדינות המערב, מוכיח שרוח מינכן חוזרת ומנשבת בקרב מנהיגי מדינות המערב. המדובר בתרגיל הונאה של "פציפיזם" פרסי וכישלון של נאיביות מערבית. הבאזאר הפרסי הונה את הרציונל המערבי. אפילו בימים אלה, בסמוך להסכם שייחתם בג'נבה, יש הפגנות שנאה המוניות בטהרן נגד ארה"ב בסיסמה "מוות לאמריקה" בצמוד לנאום זהה של חמנאי.

מאחורי מתקפת החיוכים ונאום עלי הזית של רוחאני, מול ההתמוגגות של אובאמה, התפתח רומן מפתיע שמאחוריו נרקם הסכם סודי שחלקו נחשף עכשיו. חלקיו האחרים יתגלו בקרוב. "משמרות המהפכה" לא יהפכו ל"משמרות השלום". כוהני הדת לא יפנו מקומם. לא ייפסק הדיכוי האכזרי של האופוזיציה וזכויות האדם באיראן. הסופר המפורסם סלמן רושדי לא יוכל לחזור לאיראן. פצצת האטום האיראנית בהישג ידם. הסכם הכניעה הצפוי לדיקטטורה האסלאמית האיראנית מזכיר את צ'מברלין.

שיחות השלום באפלה, במשא ומתן בחשכה

ללא יועצים, עוזרים ומומחים וללא פרטיכלים, כנראה, לבני ועריקאת נפגשים מדי פעם בסודיות .

על מה הם משוחחים? האם לבני תכריז על הסכמה לחזרה לגבולות 67'? האם עריקאת יכריז על הסכמה לוויתור "זכות השיבה"? האם אפשר לצפות לפריצת דרך של "ויתורים כואבים" הדדיים?

לבני ועריקאת שומרים על הסודיות המוסכמת, על פי הוראת ג'ון קרי. ואולם שר החוץ האמריקאי הוא זה ששבר את קשר הסודיות כאשר הופיע בערוץ 2 ובדבריו הסביר, דרש ואיים "דיפלומטית" שאם ישראל לא תסכים לוויתורים משמעותיים תפרוץ אינתיפאדה פלסטינית.      יש לצפות בתום פרק הזמן שנקבע, לסמינר שלום נוסף באמצעות ועידה חדשה...

מדוע דווקא חסידי פולחן שלטון החוק תוקפים אותו בקיצוניות?

קבוצה מאוד מסוימת ומוכרת של עיתונאים, פרשנים ו"אנשי רוח", יצאה בביקורת חריפה נגד ראשי מערכת אכיפת החוק, בעקבות הכרעת הדין במשפטו של ליברמן. קבוצה זו הצליחה להטמיע בדעת הקהל את דעתה על קדושת שלטון החוק ונציגיו כשלמות התבונה האנושית, כחכמה עילאית, וכדפוס התנהגותי ושלטוני מחייב ובלעדי שאין עליו עוררין.

אנשי קבוצה זו, שהשפעתם (שליטתם) דומיננטית בתקשורת, תקפו תמיד בחריפות כל מי שביקר את שלטונות החוק. ואולם, במקרה הנדון של פסיקת שלטון החוק לזכות את ליברמן הם הופכים את עורם וחושפים את צביעותם, ותוקפים את ראשי הפרקליטות! מדוע?

התשובה ברורה לחלוטין. הם דרשו וציפו שליברמן יורשע. מאחר וזה לא קרה, הם היו בהלם ויצאו בזעם נגד היועץ המשפטי ולא נגד השופטים. כשמערכת המשפט מבצעת את רצונם היא זוכה לשבח והלל שלהם. כאשר מערכת המשפט פועלת בניגוד לדעתם, הם פוסלים אותו ומרשיעים אותו ותובעים להדיח ולפטר את היועץ המשפטי ויינשטיין וכל הפרקליטות.

בראש קבוצה זו של צבועים ומתחסדים ניצב כמובן עיתון "הארץ", במאמר המערכת בכותרת: "ויינשטיין הביתה." שאר חסידי שלטון החוק תרמו במאמריהם ביטויי זעם שנאה והסתה נגד אנשי אכיפת החוק, שלא פעלו לפי דעתם. זו האמת ואין בילתה.

לסיכום: השופטים ראויים למחמאות. היועץ המשפטי ראוי לביקורות, ואילו חסידי שלטון החוק המתחסדים הצבועים, ראוי שיסירו את המסכות מפניהם.

פרשת "הרפז אשכנזי" הפכה לקרב פנימי בעולם התקשורתי

במקביל לפרשה שמעורבים בה הרפז ואשכנזי, שהולכת ומסתבכת, נחשפת "פרשה" נוספת שמעורבים בה עיתונאים בכירים ומוכרים. כוונתי לקרב התקשורתי שמתנהל בתקשורת בין שתי קבוצות של עיתונאים.

קבוצה אחת מאמינה ו"מייצגת" את הגרסה של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי שממשיך להסתתר ולשתוק, למרות שהבטיח בזמנו (בנתב"ג בשובו מארה"ב) להסביר לציבור את עמדתו. ואילו הקבוצה השנייה מבקרת בחריפות את אשכנזי ולא מאמינה לו. "הסנגורים" של אשכנזי כוללים את העיתונאים בן כספית, אמיר אורן, אמנון אברמוביץ, אבי בניהו ורוני דניאל.

"הקטגורים" של אשכנזי כוללים את העיתונאים: ארי שביט, איילה חסון, דן מרגלית ורונן ברגמן. הציבור מצפה שרשויות החוק יפעלו סוף סוף, יסיימו החקירות בפרשה חמורה זו ויחליטו על ההליך המשפטי המתחייב לגילוי האמת, למען זכות הציבור לדעת, ולמען הסרת הכתם שדבק בצמרת צה"ל.

כמה עיתונאים מוכרים מנהלים מסע הפחדה ודמורליזציה

הכותרות, הפרשנויות והכתבות מתארות את מציאות חיינו בניסוחים ובהגדרות מפחידות ומאיימות על הצפוי. על פי הטקסטים של כל אותם עיתונאים ופרשנים, הכול קורס ומתמוטט במדינה. התיאורים שלהם יוצרים אווירה של דיכאון וייאוש. הם כותבים כי בארץ מתנהל אסון חברתי, כישלון מדיני, חידלון ביטחוני, ריקבון מוסרי, הון שתלתני, ביזיון שלטוני.

חבורת עיתונאים זו, המוכרים בציבור, טעונה במוטיבציה פוליטית ואישית להפיל את הממשלה הנוכחית. לדעתם זו ממשלת שיתוק של היעדר חזון ותקווה ויש להפילה בכל מחיר.

חבורת עיתונאים זו מנהלת מסע הפחדה על פי נוסחת התעמולה הקומוניסטית הישנה הקובעת: "מה שיותר רע – יותר טוב"

כדי לחולל את המהפכה להפלת הממשלה. הם חולמים על תחריר ישראלי פלסטיני. הם פוסקים שהמדינה קורסת ולכן יש להחליף את הכנסת.

המציאות טובה בהרבה ממה שהם מנסים לתאר, וליצור דמורליזציה זדונית שהיא סכנה האורבת מבפנים. הם שולטים על כלי התקשורת, בשירות אינטרסים פוליטיים ואישיים, במסווה של כביכול "שיקולים מקצועיים".

אין קשר בין מה שהם כותבים לבין המציאות בפועל. ישראל היא סיפור הצלחה אדיר, בכל קנה מידה היסטורי ועל פי כל אמות המידה המעשיות, למרות החבורה הזו המפיצה ייאוש ודמורליזציה שנכשלה בעבר ותיכשל בעתיד.

עיתון "הארץ" ומבצע "עמוד ענן" – תזכורת

 לרגל חלוף שנה למבצע "עמוד ענן", ראוי ואף חובה להזכיר פרשייה חמורה שעיתון "הארץ" היה מעורב בה. בעקבות חשיפת פרשת החיילת ענת קם, שהעבירה מסמכים סודיים של צה"ל לעיתונאי "הארץ", אורי בלאו, שברח ללונדון, פירסמתי מאמר ביקורתי על העיתון באתר ניוז1, וזאת מפני שהעיתון נתן חסות ומימון לאורי בלאו בשהותו בלונדון, שהפך בפועל לעבריין נמלט עם מסמכי צה"ל. כותרת מאמרי היתה: "השליחות העיתונאית לא גוברת על בטחון המדינה."

מאמר זה הפצתי אישית גם למיספר אנשי ביטחון בכירים בצה"ל. לתדהמתי, קיבלתי אישור ממקור מוסמך ביותר בצה"ל למידע שהגיע לידיעתי, שלפיו מערכת "הארץ" עמדה לפרסם בסמוך לפתיחת המבצע (!) מסמך מבצעי סודי של צה"ל, מאלה שקיבל אורי בלאו. הפרסום נמנע בזמנו ברגע האחרון לפני פתיחת המבצע, בזכות התערבותה של הצנזורה הראשית, תא"ל סימה ועקנין.

כוונת "הארץ" לפרסם המסמך מעידה על הפקרות, ועל חוסר אחריות מוחלטת של "שיקולי עריכה" פסולים של עורכי העיתון, שהיו עלולים לגרום לנפגעים בקרב החיילים ולפגוע במבצע כולו, לו הדבר היה מתפרסם, וכמובן היה מגיע לידיעת החמאס בעזה. מערכת "הארץ" זקוקה לריפוי בהלם תודעתי, על מנת לשנות את מדיניות העריכה.

* * *

ערן כהן

"שאלוהים יעזור ונשלם"

אהוד שלום,

הרעיון של אלי מייזליש [גיליון 891] שזוג צעיר ימצא עבודה נוספת כדי להשלים את הפערים בהוצאות המחייה הוא רעיון מצוין על הנייר. הבעיה היא שיום העבודה במשק הישראלי הוא מהארוכים בעולם. התקופה בה יום העבודה מסתיים בארבע או חמש כמעט שעברה מהעולם. היום, לפני שבע או שמונה בערב ההורים לא מגיעים הביתה. במצב כזה, כשהם מותשים מכל היום, להעמיס עליהם עבודה נוספת, פרט לטיפול בילדים (אותם לא ראו כל היום?)

רק לשם ההמחשה, קיימת רשת גנים פרטיים, המיועדת בעיקר לילדי העולים מרוסיה, בה, כפי שסופר לי, פועלים הגנים מהשעה 7:00 בבוקר ועד שבע בערב (!). ההורים אוספים את הילדים בערב מהגן כשהם כבר מקולחים ומוכנים לשינה, הכול כדי שיוכלו ההורים להתרכז בעבודה.

האם לשם כך הבאנו ילדים לעולם?

אצל זוג חברים טובים שלנו, הבעל עובד במשרה בכירה בהייטק. יום העבודה שלו במשרד מסתיים בסביבות שמונה בערב, ולאחר מכן הוא עוד עובד מהבית, זמין לשיחות ועידה עם חו"ל באמצע הלילה וכדומה.

נהיינו עבדים של העבודה, עבדים של הפרנסה.

אני מסכים עם מר מייזליש, שיש מותרות שניתן לוותר עליהם. אין צורך בשלושה מחשבים בבית, טלוויזיה לכל ילד או האייפון החדיש ביותר לזאטוט בן שש. עם זאת, רכב הוא כיום לא מותרות (בניגוד למה שהיה לפני כמה עשרות שנים), חוגים לילדים אף פעם לא מזיקים, לא לכולם יש סבתא שיכולה לשמור על הילדים אחרי הגן וביה"ס (וכך לחסוך את עלויות הצהרון), והחשוב מכל – המחייה יקרה לא רק בתל אביב, אלא גם מחוצה לה.

חבילת חיתולים עולה לפחות כ-40 ש"ח (לא מחיתולי הפרימיום). קופסה אחת של מטרנה עולה כ-55 שקל, ממוצע. כבר 100 שקל בעגלת הקניות השבועית, ועוד לא קנית כלום. סל קניות שבועי ממוצע של משפחה עם 2-3 ילדים קטנים עומד על לפחות כ-500 ש"ח, גם אם בוחרים במבצעים ובמוצרים הזולים ביותר, במקום שידוע במחיריו הזולים.

ולא התייחסתי בכלל למקרים בהם יש צורך בטיפולים רפואיים כאלה ואחרים (כמו טיפולי שיניים, שגם דרך קופת חולים יכולים להגיע לאלפי שקלים), או טיפולים פסיכולוגיים ואחרים (למי שצריך) שגם הם יכולים לעלות מאות ואלפי שקלים לחודש. באופן פרטי, כמובן שפרטי, כי אומנם אפשר לקבל אותם דרך הקופה, אך התור הכי קרוב הוא לאוגוסט 2057.

ודרך אגב, אין שום רע בלהתפנק עם זוגתך המופלאה פעם בשבועיים בכוס קפה ועוגה טעימה, בבית הקפה השכונתי. חמישים שקל (בממוצע) על שתי כוסות קפה ופרוסת עוגה טעימה לא ישפיעו באופן משמעותי על התקציב החודשי, אלא יספקו לזוג את הרגעים הבודדים של זוגיות שקטה שהוא כל כך מחפש תוך כדי מירוץ החיים היומיומי.

וכמו שחמותי אומרת – "שאלוהים יעזור ונשלם."

* * *

זיכרון כחול

פרק ראשון מתוך רומאן חדש

של ישראל זמיר

דייג ברשת

בהוצאת ספרי מקור, 2013

א

רון לא ידע נפשו מרוב צער. כל חייו עבד קשה וכשסוף-סוף הגיע אל המנוחה והנחלה, קנה דירה בשדרה המערבית של ה"סנטרל-פארק" – לב מנהטן, היה שותף למשרד עורכי-דין מצליח והחל לצבור רכוש – נפלה עליו המכה הנוראה: אשתו מיכל ושלושת ילדיו נספו בתאונת-דרכים. מיכל איבדה את השליטה על ההגה, פגעה במעקה הכביש, המכונית התהפכה והתגלגלה לוואדי. איש מהם לא נותר בחיים.

רון התהלך כסהרורי ברחובות ניו-יורק ולא מצא מרגוע. כבן ארבעים ושש: גבה-קומה, גוף אתלטי, שיער שחור, עיניים חומות וצדעיים כסופים. עמיתיו לעבודה וחבריו מימי תנועת-הנוער לשעבר באו לנחמו, שהו בביתו וניסו להקל על יגונו. הם הזמינו אותו לאירועים שונים והוא נענה באי-רצון. באחת השבתות הם נסעו למושבת-קיץ של התנועה, שבה בילו את חודשי-הקיץ בנעוריהם – עיירה בשם ליברטי, והתרפקו על עברם התנועתי. בחדר-האוכל, לפני שאכלו, נעמדו על ספסלים, שילבו ידיים ופרצו בשאגת "גִ'ימָלָיָה" ארוכה כאורך הגלות. טכס תנועתי-מסורתי.

רון שב מאותו כנס שבור ורצוץ. כל עץ וכל בקתה במחנה הזכירו לו את מיכל ואת שלושת ילדיו: ג'רי בן השבע-עשרה, יואל בן החמש-עשרה וג'וליה בת השלוש-עשרה, שהתחנכו בתנועה.

רון סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת קולומביה ולאחר תקופת התמחות, עבד כעורך-דין ונחשב למשפטן מבריק.

בלילות הוא התקשה להירדם. על-אף שבלע גלולות-שינה, רבץ על הספה, בהה בטלוויזיה, נרדם, התעורר ושוב נרדם.

"מדוע זה הגיע לי?" מלמל במרירות.

אגב שיטוט בין ערוצי הטלוויזיה, ובלי שהתכוון לכך, אצבעותיו נתקלו בערוץ הכחול. מנחה התוכנית, אדם בגיל שמונים ומשהו, שפניו חרוצים וסמוקים כעלה סלק, ערך חשבון-חיים ופירט בפני הצופים את "הישגיו" המיניים מאז התבגרותו. לדבריו, הוא רשם כל משגל, ובסך-הכול שגל שמונים ושתיים נשים.

"מדהים," הגיב רון ולפתע, שאל את עצמו: "וכמה היו לי?"

רון החל לנבור בעברו ובקושי הגיע לשמונה. אגב חיטוט נזכר במירק'ה, הראשונה שהכניסה אותו להיכל התענוגות.

ב

הכול קרה בקיבוץ עין-ההר שבעמק-יזרעאל, שבו שהה עם בני-שכבתו מהתנועה החינוכית בארה"ב, במסגרת סמינר-מדריכים שארך שנה תמימה. הם למדו עברית, היסטוריה יהודית, פרקי ציונות וטכניקות של הדרכה חינוכית.

מקץ שנה, ביום האחרון לשהותם בקיבוץ, רון עבד בכרם. מולו עבדה נערה, שבקושי החליף עימה מילה. השמש החלה לשקוע ושובל של ערפל גלש מן ההר והראוּת התעכרה. עננה של קדרות נחה על הכרם. משסיימו לבצור את השורה, הושיטה לו יד והפטירה:

"אני מירק'ה."

"רון," השיב ולחץ את ידה.

מירקה קירבה את ידו אל אפה והריחה. ריח של עלי-גפן נדף מכף ידו. היא חייכה והציעה להראות לו את סוכת-האריזה, שבה נארז הפרי, בדרכו לשוקי העולם ורון הלך אחריה. עלי גפן ואשכולות חמוצים סככו על קירות הסוכה, שקירותיה רושתו בחוטי-ברזל. אור קלוש חדר לתוכה. רון בקושי הבחין בלחייה השקועות, בסנטרה הצר ובצווארה הארוך. לבשה מכנסיים קצרים הדוקים בגומיות, חולצה סגולה שהתנפנפה ברוח וגילתה פס לבן של חזייה. היה בה משהו מסקרן, שלא הצליח לעמוד על טיבו. הוא נכנס אחריה לסוכה.

ארגזים הפוכים היו פזורים על אדמה עמוסה בעלי גפן חלודים שהשמיעו אוושות ורשרושים כשהם רמסו אותם. על הארגזים נחו חבילות נייר דק לעטיפת הפרי כשאבנים מגוננות מפני הרוח. מירק'ה הצביעה על מקום ישיבתה הקבוע. לדבריה, לעיתים עגלת-הפרי מתעכבת והיא התפרקדה להנאתה על מצע העלים הרך ומתחה את אבריה. כך עשתה גם הפעם ורמזה לו שיקרב. רון התיישב לידה ולפתע, זכה לחיבוק. מירק'ה חיבקה את כתפיו, משכה אותו לעברה, הצמידה פניה אל לחיו, הריחה ומלמלה כאילו לעצמה: "הוא ממש נועד לי," תפסה בידה את ראשו ונשקה לשפתיו. כעבור רגע קילפה אותו מבגדיו ואגב-כך התערטלה. הכול נעשה בלי מילים. היא השכיבה אותו עליה, תפסה באברו הזקור, שהחליק לתוכה. כעבור רגע הכול נגמר.

רון נותר המום ומבולבל.

לפני שנפרדו חייכה ושאלה:

"היה לך טוב?"

"מעולה. תגידי, איך הגענו לזה?"

"לא יודעת, עקבתי אחרי אצבעותיך הדקות והעדינות כשבצרת ענבים והתאהבתי בהן. לא חדלתי להסתכל בהן וחשתי מין התרגשות כזו בבטן," עיסתה את בטנה. "אף פעם לא קרה לי דבר כזה."

לרגע תפסה את שתי כפות ידיו, שילבה אצבעותיו באצבעותיה, קירבה אל אפה, הריחה ונשקה לכל אחת מאצבעותיו.

"אם היה לך טוב, אתה מוזמן לבוא הערב, אחרי מסיבת-הפרידה שהקיבוץ עורך לכבודכם. אמתין לך בחדרי, לא רחוק מקצה הכרם, בצריף הוורוד, חדר שני מדרום, ליד הפנס. להתראות רון," לחשה, התלבשה במהירות, קמה והלכה.

רון נותר נרגש והלום. הוא חש יובש בגרונו והתיישב על אחד הארגזים. עיניו גילו צינור-מים, שלקצהו חובר ברז. הוא קם, פתח את הברז והצמידו אל שפתיו.

"כשהגוף פולט נוזלים עליו למלא את החסר – " אמר לעצמו ולגם לרוויה מן המים החמים שנפלטו מצינור חשוף לשמש.

משהסתיימה מסיבת-הקיבוץ, רון הלך לצריף הוורוד ודפק חרש על דלת חדרה. מירק'ה פתחה את הדלת, לא הדליקה אור, תפסה בידו והובילה אותו אל מיטתה. הם התנשקו בטירוף. לאחר שפשקה רגליה, לחש בהתנצלות כי אין לו קונדום.

"אל תדאג, זה בסדר," לחשה בקול מרגיע, "תרגיש עצמך חופשי. סוף-סוף פגשתי גבר נטול ריח. בעצם, אתה עדיין ילד," לחשה ברוך סנוט והעבירה כף-יד על פניו החלקים. הם התעלסו כל הלילה.

למחרת שבו משתתפי הסמינר לניו-יורק.

ג

 כעבור חודשים אחדים מירק'ה טילפנה לביתו של רון בניו-יורק ולחשה לו כי הרתה וביקשה שיהא זה סודם הכמוס.

"מירק'ה, אני מוכן לממן הפלה," הציע, אך היא דחתה אותו נמרצות.

"לא, תודה. עשית את שלך במיומנות וראה זאת כְּסִפְתַח להמשך פורה של חייך."

רון היה בקושי בן שש-עשרה והתקשה להסביר לעצמו כל שאירע. הוא ניסה להעריך את גילה, אך לא עלה בידו בשל החשיכה. לא היה לו ספק, שהיא בוגרת ממנו ובעלת ניסיון.

הוא שכב על הספה בדירתו במנהטן, השקיף מבעד לחלון על גורדי השחקים שאורותיהם המנצנצים הסתירו את הכוכבים. "במנהטן, אין לכוכבים סיכוי לזהור," אמר לעצמו. כששהה במחנה-קיץ בליברטי, במעלה מדינת ניו-יורק, המדריך לימד אותם למצוא את "הדובה הגדולה", "הדובה הקטנה" ואת "כוכב-הצפון." מנהטן, בשלל פרסומותיה, בלעה את כוכביה.

רון זכר, כי במסגרת לימודי הטופוגרפיה בקיבוץ, אחד המדריכים הוציא אותם לסיורי-לילה ולימד אותם כיצד מנווטים בעזרת כוכבים. ים של כוכבים זוהרים עטה על הקיבוץ.

מירק'ה לא התקשרה, ועד מהרה רון שכח אותה.

עתה, לאחר האסון, לפתע, קלט שיש לו בן או בת היכן-שהוא על פני כדור-הארץ ויהיה למי להוריש את רכושו, אם כמובן ימצא אותם, אך היכן הם? לולא אותו זנאי בטלוויזיה ספק אם היה נזכר באותו אירוע. הוא אפילו אינו יודע מה נולד לו.

רון גלמן, יליד ניו-יורק, גדל בברוקלין, בשדרת אושן פארק-ויי ולמד בבית-ספר עממי ובתיכון אזורי. בגיל שתים-עשרה הצטרף לתנועת-נוער ציונית, יצא עם החברים למחנות-קיץ, שהה בחוות-הכשרה בסופי-שבוע, פגש במיכל, חניכת התנועה ממונטריאול שבקנדה, וחברותם, ברבות-השנים, הצמיחה נישואין. מיכל סירבה לעלות לישראל, כיוון שטיפלה באימה המשותקת בגפיה. רון נאלץ לעזוב את התנועה ונרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת "קולומביה". אביו נפטר בהיותו בן עשרים ושתיים, ואימו שנה לאחר-מכן מדום-לב. רון לא עלה ארצה עם יתר בני שכבתו, ותחושות של החמצה ליוו אותו כל השנים. לא אחת נזכר בקיבוץ, כשעבד בבריכות-הדגים, והתגעגע לנופיו ובמיוחד לשבתאי מנהל ענף המידגה.

אז איך מוצאים את מירק'ה? שאל עצמו, ולאחר מחשבה מרובה נזכר בגרשון מדריכם בקיבוץ, ששמע מפי חבריו, כי הוא מכהן כמזכיר-קיבוץ והחליט למצוא ולשתף אותו עתה בבעיותיו. הוא זכר אותו היטב בשל הרצאותיו המרתקות על בר בורוכוב, כשצייר על הלוח את הפירמידה ההפוכה של עיסוקי היהודים בגולה וכינה אותם ביידיש "לופט-מענטשן" – אנשים החיים על פרנסות-אוויר: מורים, פקידים, עורכי-דין, שופטים, עובדים-סוציאליים, במאים, שחקנים. בקיצור, כל המקצועות שאינם משולבים בענפי ייצור ראשוניים: חקלאות, תעשייה, מחצבים. לפי בר בורוכוב, בבוא משבר כלכלי, הם יהיו הראשונים שייפגעו וייפלטו ממערכת-הייצור. גרשון שאל את חניכיו במה עוסקים הוריהם, ואלה הודו כי רובם נמנו עם השִכבה העוסקת בפרנסות-אוויר. מסקנתו של גרשון היתה ברורה: בארץ-ישראל, רוב ענפי-הייצור הראשוניים עדיין פנויים ואינם נשלטים בידי ההון הפרטי. רון זכר היטב את הכיתה שבה למד, כאשר מבעד לחלון נשקפה בוגנוויליאה עבותה בעלת פרחים סגולים, שחיבקה בעוז עץ ברוש צעיר ובעזרתו המריאה לשחקים.

ד

למחרת-היום, רון טילפן לקיבוץ וביקש את גרשון.

 "מדבר גרשון, מזכיר-הקיבוץ."

רון שמע את קולו שלא השתנה, ונשם לרווחה. הוא הזכיר לו מי הוא, סיפר על התאונה הטראגית שקרתה למשפחתו ועל הבילוי עם מירק'ה בסוכת-הכרם ובחדרה לפני כשלושים שנה. לאחר זמן-מה היא בישרה לו כי הרתה. עתה, כשכל משפחתו נספתה, עז רצונו לפגוש אותה ואת פרי בטנה. אין לו ספק כי יוכל לסייע להם באמצעיו הכספיים ובבוא היום, אף להוריש להם מרכושו. לצערו, אין לו מושג אם מירק'ה בקיבוץ או שעזבה.

גרשון ביקש פרטים, אך רון לא היה מסוגל לספקם. רוב שעות הבילוי שהו בסוכה אפלולית, ובחדרה – בעלטה מוחלטת.

גרשון הופתע לשמוע את הסיפור וזכר את רון היטב. הוא הציע לפרסם בעיתוני התנועות ובעיתונים היומיים מודעה שמזכיר קיבוץ עין-ההר מחפש את מירק'ה, שהיתה בקיבוצם באמצע שנות השבעים. רון ביקש מגרשון שינסח את המודעה, יפרסמה, והוא כמובן ישלם. גרשון אמר לו, שישוחח עם שתי מטפלות ותיקות, שבשעתו עבדו בבית-התינוקות. לדבריו, אם מירקה ילדה בקיבוץ, אין ספק שהתינוק שהה בבית-התינוקות והן יזכרו אותו. לא היה אפשר אז ללדת בקיבוץ ולעקוף את בית-התינוקות.

המזכיר ביקש שרון יתקשר אליו בעוד כשבועיים, לאחר שהמודעות יתפרסמו ובינתיים הוא יחקור בנושא. שביב של תקווה הפציע ורון חש הקלה מרובה. זיכרונותיו מהקיבוץ ליוו אותו כל השנים, ואלמלא רעייתו מיכל, שסירבה בעקשנות "לעשות עלייה" – יתכן שהיו חיים בישראל ואולי אפילו בקיבוץ. רון חישב ומצא, שאם ימכור את דירתו, את חלקו במשרד, כולל חסכונותיו – יוכל לחיות את שארית חייו בישראל ברווחה. הוא עשה די לביתו.

גרשון הבהיר לרון שלדעתו, אם רצונו לאתר את מירק'ה ואת ילדו – יהיה עליו לבוא לישראל, אל – "זירת הפשע."

מאז האסון, רון איבד כל עניין בעבודתו וחש רצון עז להתמקד בחיפושים. הוא פנה אל שותפו למשרד והציע למכור לו את חלקו. לדבריו, משימה חשובה הוטלה על כתפיו – למצוא את ילדו ובכך, אולי ישקם את חייו. שותפו הציע שייטול חופשה מעבודתו, אך הוא סירב. 

על הרומאן ועל מחברו

רון גלמן, עורך-דין מבוסס במנהטן, היה בנעוריו חניך תנועת-נוער חלוצית שבמסגרתה שהה פרק-זמן בישראל. כעבור שנים רבות אירע לו אסון, אשתו וילדיו נספו בתאונת-דרכים. בשעות דכדוך, ובצפייה מקרית בטלוויזיה – הוא נזכר בהרפתקת נעורים שאירעה לו בהיותו כבן שש-עשרה, בשנה שבה בה בסמינר החינוכי בקיבוץ – נערה הרתה לו וסירבה להפיל את העובר.

בעקבות אותו זיכרון הוא מחסל את עסקיו בניו-יורק ובא לישראל לחפש את בנו או בתו ואת אימם – מירק'ה. הם היחידים שנותרו לו ועז רצונו להכירם ולסייע להם בכל דרך אפשרית. רון שב אל אותו קיבוץ בעמק, מקים מעין "מטה חיפושים", עובד כמתנדב, חוקר את בני-גילו מאותה תקופה וגם מתוודע לבעיות הקיבוץ המופרט והחברה בישראל.

הוא מתראיין לכלי-התקשורת, מגיע אפילו לביתו של הבאבא סאלי, למצוא רמז לגורלה של מירק'ה, אך לשווא. ובינתיים הקשר שלו לישראל מתהדק, והוא עובר תהפוכות במהלך סיפור מתח אנושי וצובט לב.

ישראל זמיר הוא חבר קיבוץ בית-אלפא, בנו-יחידו של חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס-זינגר, ואף תירגם חלק מספרי אביו לעברית. במרוצת השנים היה לוחם בתש"ח, עובד מִדגה בקיבוץ, עיתונאי, סגן-עורך "על המשמר", מייסד המוספים "דף-ירוק" ו"קו-למושב", מזכיר הקיבוץ ומרצה על עיתונות באוניברסיטת תל-אביב.

עד כה ראו אור ספריו "סנדל של סוס", "עגיל באוזן", "אבי יצחק בשביס-זינגר", "שוקת סדוקה" "לכבות את השמש", "ערבה בוכייה" ו"טנקים באבן-גבירול".

* * *

הנכם מוזמנים

לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה

לסופר והעורך

ישראל כהן

במעמד

רון חולדאי

ראש עיריית תל^- אביב-יפו

משפחה וחברים

יישאו דברים

אהרון ידלין

פרופ' אורציון ברתנא

בתו פרופ' נורית גוברין

בתו פרופ' חגית הלפרין

שירה ונגינה: נגה אשד

הטקס ייערך ביום ראשון, י"ב בטבת, תשע"ד, 15 בדצמבר 2013

בשעה 18:00 בבניין העירייה, באולם האירועים בקומה 12

רחוב אבן גבירול 69 תל-אביב

* * *

תקוה וינשטוק

מסע בנחלת שבט דן דרום

פעמיים בשנה מקיים בית התנ"ך בתל אביב סיור בנחלה של אחד משבטי ישראל הקדומים.  סיורים עם מדריכים מעולים, מלווים בחוברת מושקעת אודות הגיאוגרפיה וההיסטוריה של האתרים השונים. את החוברות מחבר דניאל אופיר מנהל בית התנ"ך, מורה  לתנ"ך לשעבר.

הסיור האחרון נערך, ככתוב בשער החוברת – ב"נחלת דן דרום". כבר הצירוף "דן דרום" והכינוי שהמחבר דניאל אופיר מכנה את עצמו "דן הנודד", מעידים  כי לשון החוברת עדכנית ביותר וסיפורי המקרא וחומרי הרקע כתובים בנוסח ימינו.

לכאורה חבל דן מוכר לכל – זה החבל של תל אביב והדרך לירושלים. אבל אף  שרובנו  מכירים גם את אתריו הקטנים, הסיור היה מעניין כמו לא היינו בו מעולם.

החוברת המצורפת סוקרת את תולדות שבט דן מאז נולד דן, בכורה של  בלהה שפחת רחל, ואחד מאחד עשר הבנים והבת של יעקב אבינו. סוקר את התנחלות דן בארץ בימי השופטים, שמשון הגיבור האולטימטיבי ועיר מולדתו תמנה (תל בטש); את הפלישתים שהשתלטו על גב ההר ועל חוף הים והקימו את ממלכת יפו, את מלכי יהודה וישראל, (לדן היה חלק בשתי הממלכות) עד גלויות סנחריב ונבוכדנצר והצהרת כורש וימי הביניים והעת החדשה עד ימינו ממש.

דן, השבט השני בגודלו בין שבטי ישראל, היה השבט האחרון שזכה לנחלה ונותרו לו שאריות קרקע בלבד. על נחלתו  לחץ שבט יהודה מדרום ושבטי בנימין ואפרים מצפון. ממלכת גזר נתקעה כקוץ בלב הנחלה ולא נתנה לדן להתיישב בעמק איילון. הנחלה שקיבל היתה צרה מהכיל את השבט, ובמצוקתו שלח דן סיירים לתור בארץ ולמצוא שטחי התיישבות נוספים. הם מצאו את ליש  שבצפון הארץ, עיר רחבת ידיים "יושבת לבטח כמנהג צידונים." הדנים הגיעו לעיר כבשו אותה, שרפו את בתיה והתנחלו בה "ויקראו שם העיר דן כשם דן אביהם."

ליש הוא כינוי לאריה מלך החיות ולכן נאמר בברכת יעקב "דן גור אריה יונק מהבשן." אף היום נחשבים לנחלת דן גם תל אביב וגם תל דן שליד כפר גלעדי, דן צפון כהגדרת החוברת, היה ארץ פורייה של  נחלי מים ושליטה בערים השכנות.

פרק נכבד מזווית ראייה ארכיאולוגית הקדיש הסיור לעיר הכנענית גזר אשר בנחלת דן דרום. גזר היוותה גשר אסטרטגי בין ירושלים ליפו ותחנה חשובה בדרך הים הבינלאומית. הגענו אליה מהיישוב כרמי יוסף. ישראל לא הצליחה מעולם להשתלט על  גזר אך המלך שלמה קיבל אותה כנדוניה מפרעה מלך מצרים שהשיא את בתו לשלמה. תל גזר בדן-דרום, שבגילויו החל קלרמון גונו ב-1888, ותל דן בדן-צפון, שחפר יגאל ידין – הם מהתלים הגדולים והחשובים בארץ.

חבל דן בהרי ירושלים עשיר במנזרים ובכנסיות – ראשיתם עוד בתקופה הביזנטית. ביקרנו בכנסיית אמאוס, כנסייה מיוערת ומטופחת, ממש ממלכה בפני עצמה, ככל המיבנים הנוצריים באזור.

חלפנו על פני היישובים בנחלת דן הסמוכים לירושלים. יישובים ששנים רבות היו מבודדים, מכותרים באוכלוסייה ערבית גדולה והותקפו קשות על ידה. החלטת החלוקה של האו"ם הוציאה את רוב נחלת דן מהמדינה היהודית. ליד שדה התעופה לוד כבר אמורה היתה להתחיל המדינה הערבית. במלחמת העצמאות כבשו צבאות ערב מיספר ישובים בנחלת דן, אבל בחלקה השני של המלחמה השתלט צה"ל במבצע דני על השטח שבין לוד לירושלים, ובמלחמת ששת הימים נפלה לידינו גם מובלעת לטרון. כיום לא נותרו כפרים ערביים בכל נחלת דן (למעט אבו גוש). רק שיחי הצברים שראינו בדרך מעידים עליהם.

גם בימינו חבל דן הוא החבל המאוכלס ביותר בארץ. לצד עשר ערים ותיקות כרמת גן ורחובות – קמו בה עשר ערים חדשות כבית שמש וראש העין, שרובן עולים חדשים ופליטי ארצות ערב וכן 24 מועצות אזוריות המונות שבעים קיבוצים ומושבים. גוש דן הנו המרכז הכלכלי, התעבורתי והביטחוני של מדינת ישראל.

במלחמת העצמאות פונו שלושה יישובים מחבל דן: המושבה חולדה[?], כיום קיבוץ חולדה, המושב כפר אוריה שליד בית שמש (שהחל כחווה חקלאית בשנת 1880 וידע גילגולים רבים) ומושבת הר-טוב. שני הראשונים שוקמו, גדלו והתבססו. הר-טוב לא שרדה. נציב כאן יד ליישוב האחד בחבל שהיה ואיננו.

בסיור השקפנו מרחוק על שרידי הרטוב ועל תחנת הרכבת, שלה שנוסדה בתקופה העות'מאנית. והיא שוכנת כיום באזור התעשייה של בית שמש.

הר-טוב, המושבה שאיננה

תחילתה של הר-טוב בשנת 1883, כשהמיסיון האנגלי בירושלים בראשות המומר פרידלנדר רכש 6,000 אלפים דונם מהכפר הערבי ערטוף במוצא נחל שורק. הכוונה היתה ליישב במקום יהודים ולהעבירם לנצרות.

יהודי ירושלים סבלו ממצוקה כלכלית ו-24 משפחות אשכנזיות עברו למושבה המיסיונרית. התנאים היו קשים. אדמת טרשים, מבנה מגורים אחד ארוך שחולק במחיצות. שלוש משפחות התנצרו והיתר המשיכו בחיים יהודיים והתפללו בבית הכנסת אולם נאלצו להאזין למיסת הטפה שבועית.

  הישוב היהודי החרים את "מושבת המסיתים". בלחץ דעת הקהל התרוקן המקום והמיסיון העמידו למכירה.

ב-1894 קנתה את האדמה "קבוצת אחים", קבוצה ציונית בבולגריה, ב-4,000 לירות[?] עות'מניות, וחמישים משפחות נרשמו לעלייה לארץ. הגיעה חבורה ראשונה שמנתה תריסר משפחות, כמניין שבטי ישראל. ערביי ערטוף ביקשו מהמימשל העות'מני לא לרשום את הקרקעות על שמות המתיישבים משום שאינם נתינים עות'מנים. הוצא צו לפנותם אך אלברט ענתבי ויוסף נבון טענו כי הבולגרים הם נתיני נסיכות בולגריה ומשלמים מס לממשלה העות'מאנית. הצו בוטל וב-1889 חולקה הקרקע למתנחלים, גם לאלה שעדיין נותרו בבולגריה.

המתיישבים, 58 נפשות, התגוררו במבנה שהקים המיסיון, שאבו מים במשורה מבאר עתיקה והחלו בחקלאות דלה, גידול ירקות ושדות חיטה וייצור גבינות מחלב צאן. בשנה הראשונה נעזרו בכספים מהחברים בבולגריה. כשתמה העזרה עזבו כמה משפחות. המושבה לא השתייכה לשום זרם מיישב, לא קיבלה תמיכה מהברון רוטשילד ולא זכתה לתוספת כוח אדם. היא היתה מבודדת גיאוגרפית בין כפרים ערביים, ומבודדת חברתית. בתחילה כמעט שלא קיימו אנשיה קשר עם סביבתם. הם חיו במעין קומונה, נישאו בינם לבין עצמם ודיברו לדינו. אלעזר בן יהודה קרא למושבה הר-טוב, שם הדומה במצלולו לערטוף.

ב-1897 הצטרפו שתי משפחות נוספות. התושבים מנו כעת 75 איש. כולם סבלו ממלריה וממכת הארבה. "חובבי ציון" ביפו שלחו למקום מורה, נפתח בית ספר, יק"א נתנה הלוואה, נטעה עצי פרי וטבק ושלחה בני נוער למקווה ישראל.

המושבה זכתה במפתיע לעזרה מיצחק גולדברג, מי שהיה "הנדבן הלא ידוע" של ארץ ישראל. גולדברג רכש שליש מאדמת היישוב, הקים חווה חקלאית שסיפקה עבודה ומימן את מס הקנייה של החלקות שבעליהן בבולגריה. בהלוואה מיק"א ניבנו טחנת קמח, בית בד וכבשני סיד. ב-1914 הקים כאן השלטון העות'מני משתלה ושדה ניסוי חקלאי וגם תחנת רכבת.  לראשונה נבחר ועד מושבה.

באה מלחמת העולם הראשונה ועיכבה את התפתחות הרטוב, אולם כשנסתיימה חל פיתוח ניכר במושבה. לאחר 25 שנה בבית המיסיון הוחל בהקמת בתי מגורים, בית כנסת ומרפאה, נסלל כביש לדרך ירושלים והוקמה מחצבה שהתפתחה למחצבת שמשון. המושבה פרעה את חובותיה ליק"א ונבנה בית ספר.

אחרי התקופה הטובה באו מאורעות תרפ"ט, 1929. עד אז היו היחסים עם הערבים תקינים והמושבה לא נערכה להגנה. באוגוסט 1929 נודע שערבי הכפר דיר אבאן (כיום מושב מחסיה) מתכננים התקפה, והתושבים התרכזו במיבנה אבן. הערבים שרפו את חוות גולדברג והתקרבו לבניין. הוחלט לפנות את המושבה. אנשי הרטוב עברו לתחנת הרכבת וכשהגיעה הרכבת עלו עליה וראו את מושבתם עולה באש.

בסיום מאורעות תרפ"ט הציע המופתי לקבל את שטחי המושבה תמורת קרקע ליד היישוב הבולגרי בית חנן, אך ברוב קולות הוחלט לשוב להר-טוב. חלק מהמשפחות חזר והמושבה צמחה. ב-1935 הוחל בבניית מפעל המלט "שמשון".

ואז באו מאורעות 1936-1939. בניית "שמשון" הוקפאה, הר-טוב הוקפה בגדר תיל, הלולים חוסלו בשל קשיי שווק. כיתת "הגנה" באה לעזרת התושבים המעטים, וכשהחלו התקפות על המושבה, הגיע גם צבא בריטי והוקמה משטרת טיגרט.

כמו בקרוסלה עלה וירד מצבה של המושבה. אחרי המאורעות האלו חזרו חיי הר-טוב למסלולם – ופרצה  המלחמה העולמית, התושבים חויבו למכור חלק מתוצרתם החקלאית במחירי הפסד, אולם ב 1945 החל לפעול בית החרושת למלט וחודשו הלולים וגידול הירקות.

החלה מלחמת העצמאות. המושבה, שבעים נפש, מוקפים יישובים ערביים, נכנסה למצור מהיום הראשון למלחמה. בדצמבר 1947 הותקף טנדר נוטרים בדרך להר-טוב ושלושת נוסעיו נהרגו. מאז התנהלה התחבורה למקום בשיירות משוריינות. ב-13 לינואר 1948 הותקפה המושבה ואחד מבניה נהרג. ב-18 במרץ ארע אסון שיירת הר-טוב. השיירה הביאה אספקה ליישוב אך בחזרה לירושלים נתקלה במאות מכוחותיו של עבד אל קאדר אל חוסיני. שני משוריינים נלכדו  ואחד עשר מגינים נהרגו. למחרת פוצץ מפעל "שמשון".

ב-22 במרץ 1948 הותקפה המושבה התקפה כבדה של צבא עיראקי ולוחמי קאוקג'י. חטיבת גבעתי הצליחה להדוף את התוקפים אבל היה ברור שהישוב הקטן לא יחזיק מעמד. לקראת פינוי הבריטים מהארץ החליט מטה ההגנה על פינוי הר-טוב. נפילת שיירת הל"ה שיצאה מהר-טוב לגוש עציון תרמה להחלטת הפינוי. כוח גבעתי בפקודו של שלמה להט (צ'יץ) הגיע להר- טוב והורה לתושבים לעזוב. התעוררה התנגדות אך לבסוף קיבלו התושבים את הדין, קטלו את בעלי החיים, השחיתו את הציוד, ובלילה שבין ה15 ל-16 במאי 1948 יצאו במסע מאובטח לכפר אוריה.

כעבור שבועות אחדים, ביולי 1948, שוחררה הר-טוב בידי חטיבת הראל במבצע דני אולם אחרי הפינוי השני שוב לא שבו התושבים למושבתם והיא נעזבה. כמה מבני דור הבנים ניסו להתיישב בהר-טוב וגם הם עזבו. במקום הוקמה מעברה שהפכה ליישוב בית שמש. כיום הר-טוב היא חלק  מאזור התעשייה של בית שמש. נותרו ממנה רק כמה שרידים – בית המיסיון, בית העלמין ומיספר בתי אבן. הרכבת הנידחת תל-אביב ירושלים עדיין עוצרת בתחנת הרטוב אך למעשה זו כבר תחנת בית שמש. הר-טוב נותרה פרק עצוב  בהיסטוריה ההתיישבותית.

* * *

משה כהן

הנדון: תרתי דסתרי

מכובדי,

נתונים על ממדי העוני בישראל מבהילים. מאידך מובאים לידיעתנו נתונים על עלייה ברכישות מכוניות חדשות, נסיעות המוניות לחו"ל. תרתי דסתרי? לא בהכרח.

תחי הכלכלה השחורה. 

הנדון: דמנו הפקר

מכובדי,

הרשות הפלסטינית מעודדת בכל האמצעים רצח יהודים, מאינדוקטרינאציה מגיל צעיר ועד למתן תגמול כספי לרוצחים. בצאתו מהכלא מובטחים לרוצח כבוד לאומי וביטחון כלכלי. לפיכך, אין לעונש המאסר הנהוג כיום ערך הרתעתי – ודמנו הפקר.

צה"ל מודה שאין ביכולתו לסכל פיגועים בהיעדר מודיעין. הבג"ץ היה אמור להגן על אזרחי ישראל, אך לא זה בראש מעייניו. בג"ץ מחויב בראש וראשונה לשיח זכויות של אפריקנים וערבים, וחייהם של היהודים בארץ משניים בחשיבותם. בית המשפט לא היסס לאסור את האמצעי היחיד להרתעת רצח יהודים – הווי אומר הרס בתיהם של רוצחים. על פי שיח הזכויות, בתים  ערבים יקרים יותר מחיי היהודים – לדעת שופטינו המכובדים. היות וכך, על כנסת ישראל לקחת על עצמה את ההגנה על חיינו ולהתיר הרס בתי רוצחים כפי שהיה נהוג לפני כמה שנים ונאסר על ידי כבוד שופטי בג"ץ.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

משה שרת: דבר דבור 1948

שלום רב,

העמותה למורשת משה שרת, המתמקדת בהוצאת כתבי שר החוץ הראשון (1956-1948) וראש הממשלה השני (1955-1954), ובתפעול אתר משה שרת, מבקשת ליידע אותך כי בימים אלה הוציאה לאור את הספר משה שרת: "דבר דבור 1948" – דברים שבעל-פה בחזיתות פנים וחוץ. ספר זה פורש את יריעת האתגרים המדיניים שלפניהם ניצבה המדינה שאך זה נולדה במחצית שנתה הראשונה, ומהווה למעשה השלמה לספרים המוקדשים לחזית הצבאית בתקופה זו. 

מחירו הקטלוגי של "דבר דבור 1948" (680 עמ'): 120 ש"ח. אנו מציעים אותו לך בהנחה במחיר 80 ש"ח, כולל הוצאות משלוח. המעוניינים ישלחו צ'ק לעמותה למורשת משה שרת, שד' בן-גוריון 30, ת"א 6458805. 

כן מבקשת העמותה להסב את שימת לבך לאתר שלה:  www.sharett.org.il , הכולל בין היתר את תוכנם של מרבית כתבי משה שרת, בראש ובראשונה כל כרכי "יומן אישי" שלו (1957-1953), שיצאו לאור ב-8 כרכים ב-1978, וכל 5 כרכי "יומן מדיני" שלו (1941-1936). במרוצת הזמן יהיו כל ספרי משה שרת זמינים במלואם באתר זה.

בברכה,

יעקב שרת

מנכ"ל העמותה למורשת משה שרת 

[דבר המפרסם]

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

על אמרי רון במלחמת לבנון השנייה

במלחמת לבנון השנייה,  תושבים רבים בצפון המופגז עזבו את בתיהם. קיבוץ משמר העמק  הזמין אליו את תושבי הצפון לזמן בלתי מוגבל. עשרות רבות של תושבי הצפון, בעיקר מעכו ונהרייה נענו להזמנה ועברו להתגורר בקיבוץ משמר העמק. הם  לא יכלו לעבוד במשק, גם אם רצו, מחוסר ביטוח מתאים. הקיבוץ העמיד לרשותם מגורים, אוכל ושימוש במתקני הקיבוץ, כולל בריכת השחייה. המלחמה היתה בקיץ. חלק מהתושבים שנשארו לעבוד בצפון, כגון אחיות ורופאים בבית החולים בנהריה, נסעו  מדי פעם לחופשה  קצרה של סופשבוע במשמר העמק. עם תום המלחמה, שארכה מיספר שבועות, כל אחד חזר לביתו.

הדבר נודע לי מהיכרות עם תושבים שבני משפחותיהם שהו במשמר העמק. הם היו מלאי תשבחות לאירוח וליחס החם שזכו לו מחברי משמר העמק. בפגישה עם אמרי ואורה שאלתי כיצד הגיעו לעובדה שאירחו כמות כה רבה של אנשים לזמן  ממושך, ואמרי ענה לי, בטבעיות, "במלחמת השחרור היינו, הילדים של משמר העמק מפונים למקום אחר, לא שכחתי את אותה תקופה. כעת זו  ההזדמנות להשיב  תודה באירוח מפונים אחרים."

 בישיבה שדנה בהוצאות ובהיבט הכלכלי של האירוח, אמרי המליץ חד משמעית שההוצאות כולן (מדובר בסכום של 7 ספרות) –  יחולו על  משמר העמק וכך הוחלט ונעשה.

* * *

רות ירדני כץ

אז מי זה הזמר המפורסם?

המתח והסקרנות שיגעו אותי. מי הזמר המפורסם שקיים יחסי מין עם נערה צעירה?  כל מיני שמות רצו במוחי ונורא פחדתי שהזמר המפורסם הוא אחד שאני אוהבת מוקירה ומעריכה. 

אז מי הזמר המפורסם? המדיה סיפרה שיש איסור גורף מלפרסם את שמו. יחד עם זאת, כל כלי התקשורת גילו לי שכולם יודעים מי הוא שניצל את מעמדו הרם, חוץ ממני. מה עשיתי? נכנסתי לגוגל ושאלתי: "מי הזמר המפורסם?" והתשובה היתה: "אייל גולן."

אייל גולן הגיב בסטטוס המלא שלו: "לכל מעריציי ולאנשים שאוהבים אותי. אני כותב לכם כרגע ממועדון בתל אביב. אני רואה את הרצח אופי שעושה לי עומרי חיון. אבל לא צריך להתייחס לבן אדם שכל החיים שלו סבל מאנשים. ילד כאפות שבקרוב אסגור לו את האתר מבטיח לכם. הכול בסדר אצלי ברוך ה׳. אני עובד מופיע ומבלה ומכין לכם מופע חורף שכולכם תוכלו ליהנות. אוהב את כולכם ובעזרת ה׳ נתראה רק בשמחות ובהופעות."

הנערה המעריצה שקייימה איתו יחסי-מין בכלל לא מבינה על מה המהומה. היא כל-כך רצתה, היא נענתה בשמחה ואפילו אמרה שהיא חיכתה לכל פגישה ושהיא אוהבת אותו.

לא אסחף, ואני מייחלת לו שזו סתם עלילה. אבל אם זה נכון אז זה עוד נדבך להתנהלותו. הוא חשוד גם בהעלמת מס בסדר גודל של מיליון שקל + – ועל-כך התקשורת לא התעכבה מי-יודע-מה. לגנוב את המדינה זו נורמה. זה בסדר. אבל הוא לא היחידי. גם משה פרץ וגם קובי פרץ העלימו מיליונים. האחרון מואשם בהעלמת מס בסדר גודל של חמישה מיליון שקלים!

אין לי את היכולת להעריך אותם כזמרים מפני שסגנון שירתם לא נוגע בי ולא מדבר אליי. אבל מי אני? עובדה! הם מרוויחים מיליונים ועוקפים את רשויות המס, גרים בבנייני פאר, נוסעים במכוניות פאר עם נהג  צמוד וחיים בלי חשבון ואם זה נכון שאייל גולן גם חגג עם עוד ידוענים-על ועם צעירות בדירה שכורה-מוסתרת ושילם עבור שירותי מין, זה לא יזיז כלום למעריציו. אני מוכנה להתערב שהם, שסוגדים לו, יזעקו שהוא מלאך האלוהים, כמו שקורה עכשיו עם הרב אברג'יל מנתיבות, וכמו שקרה עם אריה דרעי.

מכרה שלי פירסמה בפייסבוק שלה שמשה פרץ הזמר החמוד והחתיך שאותו היא מכירה אישית, מקיים הופעה והיא מקווה שכל חבריה ישלמו ויתייצבו. החזרתי תשובה לדף הפייסבוק שלה וכתבתי שאני לא הולכת להופעה של זמר שהעלים מיסים ביותר ממיליון וחצי שקלים. תגובתי נעלמה, נמחקה בין-רגע. היא לא פורסמה.

לאייל גולן אני מאחלת שבעזרת אלוהיו זו רק עלילה.

* * *

אלי מייזליש

הציפיות המוגזמות של יצחק [בוז'י] הרצוג

ח"כ יצחק הרצוג התראיין במוצ"ש בערוץ ה-2 והפליא בכמות האספירציות שהוא בטוח בהן. מעבר לביטחון המופרז שיביס את שלי יחימוביץ' בפריימריז, הוא שלח מעל גלי האתר הבטחות להגשים חלום של איחוד כל פלגי השמאל. לרינה מצליח אמר שהוא מסוגל לגרוף "מאות אלפי קולות" ששלי לא הצליחה מאלה שהצביעו ליאיר לפיד, לציפי לבני, לקדימה, למרצ, ואפילו מצביעי ליכוד שאוהבים אותו ולא את נתניהו.

עם מטען כה אדיר של בוחרים בחירות הבאות, הוא יביס את נתניהו. גם היום הוא יכול להביס אותו, אם רק יתנו לו צ'אנס.

מתוך דבריו מתברר כי תחילה עליו לעבור משוכה אחת בלבד, והיא להיות יו"ר מפלגת העבודה.

האמת? אני מת שייבחר לראשות מפלגת העבודה. כל חיי הבוגרים, אני חייב להודות, לא היו לימין מנהיגים עוצמתיים כמו למפא"י, ותמיד קנאתי באיפיונם של ראשי מפלגת העבודה מימי ב"ג ועד ברק, שלרובם ולכמעט כולם התאים כיסא היו"ר עם מטענים כבדים של מנהיגות פוליטית או צבאית: שני רמט"כלים, רבין וברק, ראשי ההסתדרות ב"ג, גולדה, פרץ, ושלא לדבר אפילו על שרת או אשכול שהיו אהודים על כל הציבור. כל זה שייך לעבר.   

אבל כיום? הרצוג מתעלם כנראה משקיעתה של תנועת העבודה, קרי מפא"י. היה לה למפא"י מרחב מחייה פוליטי כל עוד הוא נאחז בתקופה של המדינה בדרך, כשכל הפונקציות השלטוניות והכלכליות היו בידיה. מאותו הרגע בו החל התהליך הטבעי של חילופי הדורות והן של השינויים הגלובליים בכלכלה למשקים פתוחים [זוכרים את התקופה של פיקוח על מט"ח, ושטר של 100 דולר בארנק היה עבירה פלילית?]

למעט חסידים שוטים של שנאת הימין על מנהיגיו; בגין בעבר ונתניהו בהווה, עברה כל המדינה מטמורפוזה של נטישת השמאל המחניק.

בתקופה הקצרה של נטישת שרון את הליכוד, הפך הימין לאלטרנטיבה למפא"י. ואין שום סיכוי כי מישהו בשם מפא"י או העבודה בשמה החדש, יוכל לחדש את נעוריה, כי תמו אותם הימים.

הצהרה מגלומנית של הרצוג ג'וניור, לגרוף "מאות אלפי קולות" בשוק כאילו היה זה שדה בוטנים נטוש, לא נשמעה בארץ מעולם. נשאלת השאלה איך הוא עושה זאת? מהי אותה צפייה שהוא חוזה כמו חוזה בכוכבים? האם עלתה אל ביתו שיירה של תומכים מכל המפלגות שהוא מנה? אני לא שמעתי.

הניסיון של שרון למשוך קולות ל"קדימה" ממפלגות אחרות עלה יפה בזכות עוצמתו המשמעותית של מנהיג צבאי ופוליטי מוכח, הן כמהפכן והן בנועזות מעשיו בכל תחומי העשייה; גנרל, חקלאי, בנאי ובעיקר תככן. מה יש להרצוג מכל זה? אפס!

איני רוצה להציע כאן להרצוג עצה. אני בספק אם המכתב העיתי הזה יגיע איליו, אבל אם יש מישהו כאן שהוא חסיד שלו, ש"יעשה לו טובה", כי ככה לא בונים או יוצרים מנהיגות כשאין באמתחתך שום קבלה. לא היית אפילו עיתונאי כמו שלי או לפיד או גנרל כמו שרון ברק ורבין, או מפקד מחתרת כמו בגין ושמיר ואפילו לא מזכיר ההסתדרות כמו גולדה או פרץ רק פרקליט זניח. אז לאן אתה רץ? שמע ממני שקצת מבוגר ממך וראה במו עיניו את התהליכים הרצים העובדים כאן בלי שם חוכמות: מפלגת העבודה, וכבר לא משנה מי יעומד בראשה לאחר הפריימריז, היא מפלגה אבודה באין לה כיום שום א'נגדה אטרקטיבית זולת איבת הימין, ועם איבה לא מנצחים. כשהאיבה לנתניהו תדעך, והיא תדעך כשיתברר לעם כי הוא צדק לאורך כל הדרך, וכל פרסום הקשקוש על מיטה במטוס או בתי מלון בלונדון עם כביסה יתברר כפלופ חזירי עיתונאי להבאיש את שמו של נתניהו, יחזור הליכוד להיות משוכה מול כל אויב.

תנוח בשלום מפלגת העבודה על משכבה, ותתברך בזיו העמל שכה עמלה וחמדת השלטון שאבדה ויהיו גיבוריה חתומים לדור דור.        

* * *

האהרנסונים

בכורה: יום ד', 27.11, בשעה 21:22 ביס דוקו

שידור נוסף: מוצ"ש, 30.11 בשעה 22.40.

מסע אישי של הבמאי ניר טויב ז"ל אל הוריו ואל ילדותו במושב בן עמי בגליל המערבי הופך למסע בזמן אל תחילתה של המאה ה-20. צוואה שמתגלית ובה מתברר כי היורש החוקי של כל רכושה הרב של משפחת אהרנסון הוא הסבא רבא של ניר, צבי אהרנסון, אחיה הגדול והעלום של שרה גיבורת ניל"י – הופכת את המסע למסע של חיפוש זיכרון והכרה.

תסריטאי, במאי ומפיק: ניר טויב, עורך וצלם: גיל איזקוב, מפיקה בפועל: מוריה מויאל

חברת הפקה: ג.ן תקשורת ניר טויב בע"מ

* * *

"האומה" – הבמה למחשבה לאומית

כתב-העת העיוני-ספרותי של מסדר ז'בוטינסקי

בעריכת יוסי אחימאיר

ראה אור הגיליון החדש (מיספר 192) ובו 140 עמודים

בהשתתפות עשרות כותבים

בתחומי ההגות, המחקר, הספרות והשירה.

בתוכן – בין השאר:

ד"ר אמיר גולדשטיין – "האומה היהודית" של ז'בוטינסקי – מסמך מלפני 95 שנה

עו"ד עמנואל ויזר – התרופה של ז'בוטינסקי למשבר בחברת "טבע"

יוסי גמזו – דם המכבים (שיר – מיוחד ל"האומה")

הרב דוד סתיו – סיפור החשמונאים – מאבק באובדן זהות עם ישראל

פרופ' יואב גלבר – עודף זיכרון והיסטוריה שכמעט ואיננה

רחבעם זאבי ז"ל – מסמך: מכתב אל הרב עובדיה יוסף ז"ל

יוסי אחימאיר – בן-גוריון, בגין, רבין – ופרשת "אלטלנה"

יצחק ברמן ז"ל – זיכרונות ליברליים: מי אתה שמחה ארליך?

ד"ר יובל ארנון-אוחנה – הבריחה הראשונה של הפלסטינים מהארץ

ד"ר שלמה פרלה – אירופה אינה יכולה להיות "מתווך הוגן"

מיכאל גולדמן-גלעד – תהליך הפרת ההסכמים שהוביל למלחת העולם

ביקורת ספרים: יוסף קיסטר, ד"ר שרה אוסצקי-לזר, יהודה שלם, פרופ' גיורא גולדבר, ד"ר משה יגר

שירים, בימת קוראים, ועוד...

מחיר הגיליון – 30 ש"ח בלבד, מנוי לשנה (4 גיליונות) – 120 ש"ח בלבד

להזמנות: misdarj@gmail.com

ת"ד 21769 תל-אביב, 61217

www.ha-umma.com

* * *

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: ההלכה השפוייה והחילונות

לפני ימים לא רבים הלך לעולמו הסופר פנחס שדה, שחייו ויצירתו היו ביטוי לתחושה רליגיוזית עמוקה, שלא באה אצלו לביטוי בשום מסגרת דתית של קיום מצוות. ואולם הרליגיוזיות שלו היא אכזרית, כי אלוהיו אוהב את הרוצחים הגדולים, ואת הגאונים, בעיקר בהיסטוריה ובאמנות – אלה שבחייהם ובמותם מגשימים עלי אדמות את הדוגמה העל-אנושית, בבוחרם בחיים שמעבר לטוב ולרע.

ההיסטוריה מוכיחה, לדעת שדה, כי אלה הם המפעלים והאנשים המטביעים חותמם ורושמם על האנושות ועל תולדות הרוח, וזוכים למימד המיטאפיסי. לכן הושפע מהנצחיות שלה זכו רוצחים גדולים, כג'ינגיס-חאן וכהיטלר – בעוד קורבנותיהם שקעו באנונימיות, בשיכחה גמורה, ומנקודת הראות הנצחית, העל-אנושית – השמדתם גאלה אותם מהריקנות ומחוסר המשמעות של חייהם הבינוניים.

פנחס שדה היה מוקסם מן האור הקר של הנצחיות אשר מעבר לטוב ולרע. הוא לא המציא את השאלות הללו. החל מנביאי ישראל, דרך מרבית הפילוסופיה והקבלה היהודית של ימי-הביניים, ועד להתמודדות עם השואה בדורנו – עומד במרכז המחשבה של האנשים הרליגיוזיים (לאו-דווקא הדתיים) – הניגוד שבין כל-יכולתו של אלוהים לבין טובו. או, בניסוח אחר, האם גם הרע מקורו באל?

האם הדת היהודית בישראל עוסקת בכלל במימד הרליגיוזי? לא. היא גם אינה עוסקת במימד המיטאפיסי והפילוסופי, אף לא במימד ההיסטורי, משום שלדעת האורתודוכסיה אין היסטוריה, הכול נקבע כבר בתורת משה בסיני.

לכן, בהיעדר תחומים אמונתיים ורוחניים אלה, שהם במידה מסויימת הלב והשכל של כל דת – אין בדת היהודית בישראל התמודדות רצינית עם השואה, ואין יצירה רוחנית מקורית, ובעיקר לא יצירה ספרותית ואמנותית – במחנה הדתי בישראל בדורנו.

מה נותר אפוא? תחום ההלכה, ותחום ההיסטוריה בפעולה נוסח גוש אמונים, כלומר הלאומיות, יותר נכון, הלאומניות, שיש בה גוונים ובני-גוונים של משיחיות.

מדי שנה, בימים שלפני הפסח, אנו רואים בעיתונים תמונות של אברכים, שאינם משרתים בצבא, עומדים ומנקים במברשות את דפי ספרי-הקודש שלהם, מחשש לפירורים של חמץ. יש להם כניראה כל הזמן שבעולם כדי למלא מצווה חשובה זו.

מדי שנה, אנו מתבשרים כי במשך כל שבוע הפסח, על חיילי צה"ל, שרובם חילונים, וחלקם מוצבים במקומות מרוחקים ונידחים – נאסר לקבל חבילות בדואר מבני משפחותיהם – מחשש חמץ! – נשללת מהם זכות יסודית של אזרח, גם חייל, לקבל חבילה בדואר הממלכתי של מדינתו, לקבל לרשות היחיד שלו, שמותרת לו גם בצבא!

בישיבות של מזרח-אירופה היו אולי פחות אברכים משיש בישראל כיום, אך לרובם לא היה זמן להתקשקש במצוות של בטלנים, שתורתם אומנותם. הם כילו כוחותיהם, בעוני, ללמוד תורה. מקרב המתמידים הללו יצאו כמה גאונים, יצאו גם אנשי מדע ורוח וספרות גדולים, שרובם עזבו את הדת.

 כמה גאונים יצאו מקרב האורתודוכסיה בישראל? מתי שמענו לאחרונה מלה אחת שיש בה חיים, שיש בה חידוש, מקרב בתי-המדרש האורתודוכסים?

בשום מקום בעולם – להיות יהודי דתי זה לא נחשב למקצוע, כפי שזה הפך להיות בישראל. בשום מקום בעולם האורתודוכסיה לא מעיזה להשתולל ולשלול מזרמים אחרים את חירותם הפולחנית – ומהרוב החילוני את זכותו לחיות על פי מצפונו-שלו. רק בישראל הפכה הדת היהודית למקצוע, לקרטל, לגוף פאראזיטי, שמעז להתנהג אל היהודים הלא-אורתודוכסים, בין הם חילונים, ריפורמים או קונסרבטיבים – בהתנשאות ובחוצפה שלא היו מרשים לעצמם יהודים בשום מדינה אחרת בעולם.

כי כאשר אין ברירה, ומדובר לרוב בתקופות של גלות וכאשר אין ריבונות יהודית אלא חיים תחת שלטון הגויים – אזי ההלכה מוצאת לפתע פתרונות למרבית הבעיות. אבל כאשר ההלכה משתוללת, או מתמסדת ממלכתית, כמו בישראל – אזי ננעלים שערי-הפירוש, יש התנשאות ואטימות-לב לסבלו של היחיד, נוצרת קארטליזאציה של ההלכה, והיא הופכת לעסק ריווחי, כי כל החמרה נוספת של כפייתה במיגזר כלשהו מעניקה פרנסה לעוד יהודים.

ואני אומר לכם שאם הרצל היה שומע שבסופו של דבר לשם כך קמה עצמאות ישראל – כדי שרק כאן יהיה ליהדות האורתודוכסית והחרדית הכוח הממלכתי לכפות את עצמה, את הפירוש ההלכתי שלה – על העם העברי, היהודי, החדש בישראל – הוא היה מתהפך בקברו!

אנחנו החילונים, החופשיים – הננו יהודים במאה אחוז, ציונים במאה אחוז, ישראלים במאה אחוז, עברים במאה אחוז, אנחנו הרוב ביהדות של דורנו, אנחנו ולא המיגזר האורתודוכסי והחרדי. ותשפוט ההיסטוריה – אם אפילו רק אחוז אחד מכל היצירה התרבותית ומכל העלילה הציונית שלנו, ובה למשל אפילו גם "החיים כמשל" – ייעשה נצחי ויעבור לדורות הבאים – אזיי יאמרו עלינו שזכינו לחיות בתור הזהב היהודי של פריחת התרבות העברית והלאומיות הישראלית.

*

אהוד בן עזר: מתוך דברים שנאמרו בערב עיון לצאת ספרו של הרב משה זמר "הלכה שפוייה" בבית דניאל של התנועה ליהדות מתקדמת בתל-אביב, ביום ראשון, ה-6 בפברואר 1994.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* במקביל לפרסים המוענקים מדי שנה מטעם משרד התרבות לספרות ציונית, יסד משרד הדתות פרס לספרות של צניעות, ואומרים שיש לסאגה של בן עזר "והארץ תרעד" סיכויי טוב לזכות בפרס הזה – בגלל הרעידות.

* ערב טוב, הרבה מילים על שתיים דובים.

יבין כ"ץ

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,540 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל