גיליון מס' 893

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח בכסלו תשע"ד, 21 בנובמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כַּרְטִיס-רַכֶּבֶת לֹא נָקוּב, רַק לְכִווּן אֶחָד  (במלאות 100 שנה להולדתו של אלבּר קאמי, בּחודש זה). // עוז אלמוג: הכיף הגדול של החברה הישראלית.// פוצ'ו: "גרפץ" בדרך לדמשק או – איך ניתן לשבור את הקיפאון במו"מ עם בני דודינו? // מדוע אנחנו מממנים את גחמות הבד"צ?! // נתי מלאכי: לִטּוּף אַחֲרוֹן. // יוסי אחימאיר: די ל"מתנות". // שלמה אראל: "יש לך עוד תרנגולות?" // משה כהן: הנדון: הפן האישי. // ד"ר משה יגר: וידויו של גרמני. // ראובן שדה: בתגובה חלקית לתקוה וינשטוק: מסע בנחלת דן הדרומי, בגיליון 892. // רוֹן גֵּרָא: קִינַת הַגֶּבֶר. // ישראל זמיר: אהרון לנסקי "משוגע" ליידיש. // מתי דוד: יש תוכנית חלופית לרעיון "2 מדינות ל-2 עמים". // משה בר-יוסף: כי האדם עץ המטע, סיפור חייו והישגיו של פרופ' פנחס שפיגל-רואי – האיש שתרם לפיתוחם של כשמונים זני גפן שקדים והדרים חדשים. // אלי מייזליש: הפעם כמה הערות. // שמעון גרובר: מה הועילו כלכלני האוצר בכלכלתם? // אורי הייטנר: 1. של מי היהדות הזאת? 2. צרור הערות 20.11.13. 3. איננו מדינת ואסאלים.  // מלצרית שטוחת חזה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: פרסום בהמשכים של הספר "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. אהוד בן עזר: פנחס מן האדמה. סוף הספר. // ממקורות הש"י.
 

* * *

בנושא האיראני אני תומך בראש הממשלה בנימין נתניהו במאה אחוז. הוא היחיד שאומר אמת – מפחידה אמנם – מול עולם צבוע ושקרן שלא שמע כנראה על תופעת הבומראנג!

אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

כַּרְטִיס-רַכֶּבֶת לֹא נָקוּב, רַק לְכִווּן אֶחָד

 (במלאות 100 שנה להולדתו של אלבּר קאמי, בּחודש זה)

בַּכְּבִיש בְּוִילְבְּלֶוֶן, עֲיָרָהמְפֻהֶקֶת בִּצְפוֹן מֶרְכָּזָהּ

שֶל צָרְפַת, נִמְהֲלוּ סִילוֹנֵי גֶּשֶם יָנוּאָר קַר בְּדָמוֹ הַקּוֹלֵח

וַעֲדַיִן חָמִים לְמַגָּע שֶל הָאִיש שֶחַיָּיו שָתְתוּ נֵטֶף-נֵטֶף

אֶל שְחוֹר רִצְפָּתוֹ שֶל הָרֶכֶב שֶבּוֹ נִתְרַסֵּק עִם רֵעוֹ הַנֶּהָג,

מִישֶל גָּלִימָאר, קְצָת לִפְנֵי שֶחוֹקְרֵי מִשְטַרְתּוֹ שֶל הַפֶּלֶךְ הִגִּיעוּ

לִמְקוֹם הִתְנַגְּשוּת הַפָּגוֹש בְּגִזְעוֹ שֶל אִילָן בְּשוּלֵי הָאַסְפַלְט

(מֻקְדָּם מִלִּרְטֹן עַל עִכּוּב רַשְלָנִי מִצִּדָּהּ שֶל מִשְטֶרֶת-הַפֶּלֶךְ

אַךְ כְּבָר מְאֻחָר, מְאֻחָר עַד אֵימָה, מִלַחְסֹךְ אֶת מוֹתָם שֶל שְנֵיהֶם).

מָה שֶגִּלּוּ הַחוֹקְרִים תּוֹךְ חִטּוּט בְּכִיסָיו שֶל הָאִיש הַנּוֹסֵעַ

לְצַד הַנֶּהָג שֶאִבֵּד שְלִיטָתוֹ עַל רִכְבּוֹ שֶסָּטָה מִן הַכְּבִיש

הָיָה כַּרְטִיס-רַכֶּבֶת לְפָּרִיס, לֹא מְנֻקָּב עוֹד,

שֶכְּבָר בַּשְּנִיָּה בָּהּ בִּטֵּל אֶפְשָרוּת זוֹ מִפְּנֵי נְסִיעָה בְּרִכְבּוֹ

שֶל בֶּן-לִוְיָתוֹ הַשָּתוּל בְּמוֹשַב-הַנֶּהָג כְּמוֹ חָרַץ בִּבְלִי דַעַת

אֶת קֶטֶל חַיָּיו הַקְּצָרִים בְּאוֹתוֹ תֵּאַטְרוֹן-הָאַבְּסוּרְד הַקָּרוּי 

חַיֵּי אָדָם, שֶכַּרְטִיסָם הַלֹּא נָקוּב עֲדַיִן

הוּא שֶהִוָּה את הַקוֹרְפּוּס דֵּלִיקְטִי שֶבּוֹ הַבְּחִירָה הַחָפְשִית

הוֹפֶכֶת, עַל כָּרְחָהּ, לְהִתְנַפְּצוּת הַקָּמִיקָאזִי

אֶל דֹּפֶן סְפִינַת שִקּוּלוֹ הַשָּגוּי שֶל הָרַאצְיוֹ, אוֹתוֹ מְהַמֵּר

בְּנֻסַּח דּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי הַשּוֹכֵחַ אוֹבְּסֶסִיבִית

כִּי כָּל הַזִּ'יטוֹנִים שֶשַּׂר-הַגּוֹרָל, הַקְּרוּפְּיֶה, שָם גּוֹרֵף לְפָנָיו

אֵינָם אֶלָּא שְבָבִים שֶל אַשְלָיָה, שֶל הֶסַּח-דַּעַת

בָּהֶם הַכֹּל צָפוּי וְהָרְשוּת לֹא נְתוּנָה.                

הוּא, שֶכָּתַב כִּי יֶשְנָהּ רַק דִּילֵמָה אַחַת רְצִינִית וְקוֹבַעַת

בְּכָל הַפִילוֹסוֹפְיָה שֶל הַמִּין הָאֱנוֹשִי:

אִם הַחַיִּים כְּדָאִיּים אוֹ לֹא, שִׂחֵק רוּלֵטָה

רוּסִית מַחֲרִידָה עִם דּוּ-פָּנָיו שֶל הָאַבְּסוּרְד:

הֲלֹא יָכוֹל הָיָה בָּהּ בְּמִדָּה בִּלְתִּי נִמְדֶדֶת

לִנְסֹעַ בָּרַכֶּבֶת שֶתִּסְטֶה מִן הַפַּסִּים

בְּשֶל מַפֹּלֶת-שֶלֶג אוֹ פִּגּוּעַ טֵרוֹרִיסְטִי

בְּעוֹד רֵעוֹ יַגִּיעַ לְפָּרִיס שָלֵם וְחַי.

הוּא, שֶמִּשְׂחָק זֶה שֶבּוֹ מִתְנַצְּחִים הָאַבְּסוּרְד, הַתְּמִימוּת וְהַמָּוֶת,

הוּא, שֶדִּבֵּר בְּשִבְחָן שֶל אוֹתָם עַקְשָנוּת וּפִכְחוֹן-רְאִיָּה

שֶהָאָדָם נִדְרָש לָהֶם (וְהוּא עַצְמוֹ הוֹכִיחַ

עַד מָה נֵחַן בָּם דַּוְקָא הוּא, תָמִיד, לְכָל אָרְכָּן

שֶל אַרְבָּעִים וָשֶבַע שְנוֹת חַיָּיו שֶנִּקְטְעוּ שָם, בַּכְּבִיש בְּוִילְבְּלֶוֶן שֶגֶּשֶם יָנוּאָר מָהַל

אֶת חֹם דָּמוֹ בְּקֹר מֵימָיו כְּהוֹכָחָה נִצַּחַת שֶגְּמוּל בְּחִירָה מֻטְעֵית הוּא נִצְחוֹנוֹ שֶל הָאַבְּסוּרְד) –

הוּא שֶזִּכְרוֹ עוֹד שוֹבֵר אֶת לִבֵּנוּ חֲצִי הַמֵּאָה אַחַר מָוֶת 

כֹּה מְיֻתָּר שֶמִּלְּבַד שֶאֵין סִיזִיפוּס קָם וּמַטִּיל לַפִּסְגָּה

אֶת כֹּבֶד הָאֶבֶן הַהִיא הַצּוֹנַחַת תָּמִיד רַק אֲחוֹרָה וָמַטָּה

אֶלָּא שֶהִיא בְּצוֹנְחָהּ מְרַסֶּקֶת אֶת מִי שֶגְּרָרָהּ אֶל הָהָר.

אֵיזֶה בִּזְבּוּז, אַלְבֶּר, אֵיזֶה מַזָּל מֻחְמָץ שֶל אִלּוּ,

אִלּוּ סָטָה שָם הָעֵץ מִמְּקוֹמוֹ בִּמְקוֹמָהּ שֶל אוֹתָהּ מְכוֹנִית.

אַךְ עֵצִים לֹא קוֹרְאִים עוֹד סְפָרִים רַק תּוֹרְמִים לַסְּפָרִים גִּלְיוֹנוֹת חֹמֶר-גֶּלֶם

שֶסּוֹפוֹ מְמֻחְזָר, מָה שֶאֵין כֵּן מוֹחוֹת מַבְרִיקִים כְּמוֹ שְלוּלִית עַל אַסְפַלְט.

הַמָּוֶת הוּא תָמִיד אוֹתוֹ פִסְפוּס עָגוּם וְחַד:

כַּרְטִיס-רַכֶּבֶת לֹא נָקוּב,

רַק לְכִוּוּן אֶחָד.

* * *

עוז אלמוג

הכיף הגדול של החברה הישראלית

באתר nana10 נכתב על התוכנית "אמבוש", המשודרת בימים אלה: "עפר שכטר מוביל תוכנית מתיחות בפורמט חדשני שמערערת את גבולות השפיות של המפורסמים בארצנו. מדובר במתיחות אקסטרים גדולות, מטורפות, מצחיקות ומפתיעות, שלוקחות את הנמתחים עד הקצה."  אכן גבולות שפיות חדשים – שפיותה של החברה הישראלית. 

אחד ממבקרי הטלוויזיה כתב בשיא הרצינות: "בזמן שהטלוויזיה מפוצצת בתוכניות יומרה נפוחות עם ערכים גדולים, דווקא תוכנית בידור 'ריקנית', 'עממית' ו'נמוכה' היא האלמנט הכי שווה בלוח השידורים. זה פרדוכסלי וזה חמוד. [...] אתמול, למשל, ישב גיא אריאלי וצפה בחברו הטוב מכה איש זר מכות רצח. הוא היה חסר אונים וזה היה כיף כי מתיחות, אם לחזור למשפט הפתיחה, הן כיף גדול."

בהחלט כיף גדול. גם כשטום קשתי נשדד באיומי אקדח, כשפיני גרשון נלכד בבניין בוער, כשקארין כהן צופה באבא שלה מנהל רומן עם החברה הכי טובה שלה – זה כיף. באופן כללי לצפות באנשים בחרדה ובמצוקה זה כיף אחד ענקי. זו כנראה גם הסיבה שהציבור מקבל בטבעיות תוכניות שבהן אלימות פיזית ומילולית היא בידור, ומוטיב ה"בואו נחשוף ונשפיל אנשים בפומבי" מעורר צחוקים.

אחרי שפירסמתי אתמול סטטוס על החווייה המפחידה שעברתי בפארק, צלצלו הטלפונים של עורכי תוכניות הבוקר כדי להזמין אותי לדבר מחר על הנושא. אבל על מה יש כאן לדבר? כאשר בבוקר המראיינים באולפן מתפלצים מהאלימות הגואה – ובערב משדרים התעללויות-צחוקים, אתה קולט שגם אדם שהותקף בריאליטי האמיתי הוא לא יותר מאייטם בידורי. אולי גם הצעיר שאיים עליי בפארק רצה לביים מתיחה. כנראה שהייתי צריך לפרוץ בצחוק גדול, כמו הנמתחים החברמנים ב"אמבוש", ולהגיד לו: "סבבה אחי, הפחדת אותי כמו שצריך."

* * *

פוצ'ו

"גרפץ" בדרך לדמשק או – איך ניתן לשבור את הקיפאון במו"מ עם בני דודינו

בשבוע שעבר ביקרתי בכפר תבור בענייני עבודה ואז נזכרתי שלפני 37 שנים, כשמלאו לכפר תבור 75 שנה, התבקשתי לכתוב להם מחזמר לחג היובל. לשם כך נפגשתי עם כמה מוותיקי הישוב ושמעתי כל מיני סיפורים על ראשית הכפר. אחד המספרים היותר מרתקים היה שמעון מטביוב שסיפר לי סיפור מופלא שהוא היה שותף לו כשהיה עוד נער צעיר. וזה הסיפור:

יום אחד הגיע למסחה סוחר מכובד מדמשק. קנה הרבה תבואות וסחורות ושכר עגלות להביא הכל לדמשק. היה זה איש נכבד ואצילי למראה וכולם חלקו לו כבוד רב. העגלות יצאו לדרך עם שחר, עברו בשיירה ארוכה את הגליל התחתון וכשהגיעו בצהריים לעליון,  עצרו  כדי לאכול ולתת מנוחה לסוסים.

אני יושב ליד יענקל מכפר תבור – מספר לי שמעון – ולידי אברמל מסג'רה, ושומע את אברמל אומר ליענקל:  "תשמע מסתובב לי בבטן גרפץ עצום ורב. מסתוב מסתובב ורוצה לצאת, אבל לא דרך הפה. מה עושים?"

אומר לו יענקל, שהיה מאלה שקוראים  ספרים: "שלא תעז להוציא אותו. אנחנו ראשוני עם ישראל שחזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנה, כדי לבנות אותה ברוח הקודש. אתה לא יכול ככה להשחיר את פנינו בעיני הדמשקאי! מה יגידו עלינו אחר כך בסוריה? מה הם ידברו על היהודים?"

 אומר לו אברמל: " אני יודע, אבל אני מוכרח. זה לא בשליטתי."

אומר לו יענקל: "אז תתאפק! מה אתה חושב שאצלי לא עומד גרפץ  עצום בקצה המנהרה? ועוד איך עומד. אבל אני מתאפק, אני לא אבייש את עם ישראל בעיני הגויים."

טוב, מה לא עושים יהודים כשכבודו של  העם נתון בסכנה? מתאפקים.

הגיע הזמן לזוז, הכל קמים בכבדות ואז מתברר שגלגל אחד ניתק מהעגלה וצריך להחזירו למקומו. מתאספים כל העגלונים להרים את העגלה ואפילו הסוחר המכובד בא לעזור בהכנסת הגלגל, ואיך שהוא מתכופף ומתחיל להרים אותו, נשמע פתאום באוויר קולו של "שיהוק" עז וארוך שנפלט מתוך מכנסיו ההדורות של הדמשקאי האציל.

היה רגע של דממת מבוכה ואז פתאום התגלגל לאוויר צליל עדין מתמשך של חליל רועים, היוצא מאחוריו של אברמל מסג'רה.

עוד זה מתנגן באוויר ואל הצליל מצטרפת מתוך מכנסיו של יענקל תרועת  שופר אדירה. שופר עצום ורב העשוי כנראה מקרני ראמים.

לא חולפות יותר משלוש שניות וכל אנשי השיירה – יהודים, ערבים, ואפילו הסוסים, ממלאים את האוויר בתרועות חצוצרה המשתלבות אלה באלה וגורפות את כל המשתתפים להשמעת קולות צחוק עזים הכוללים גם את ציחקוקיו של הדמשקאי הנכבד.

"ואני לא זוכר אף מקרה אחד," – המשיך שמעון מטביוב לספר לי – "שבו היתה אחווה ואהבת אחים כל כך גדולה ונפלאה, אהבה ששברה את כל המחיצות, כמו זו באותה נסיעה לדמשק."

זה מה ש"גרפץ" אחד יכול לעשות...

אני יודע שמי שמנהלת בדבקות ובמסירות את המו"מ לשלום, לא תאהב יותר מדי את הרעיון הזה. אני גם יודע שבכל המכללות לדיפלומטיה, לא ממליצים לאכול שעועית לפני דיונים הרי עולם וישיבות גורליות, אבל זה עשרות שנים שאנו מנסים להגיע לקירבה והבנה עם אוייבינו. ניסינו את כל השיטות האפשרויות ותמיד העלנו חרס, למה שלא ננסה פעם משהו חדש-ישן שהוכיח את עצמו כל כך יפה בדרך לדמשק?...

אהוד יקירי, נדמה לי שבן גוריון ניסה פעם את השיטה הזאת עליך. אתה יכול להזכיר לי איך זה היה?

אהוד: סיפרתי על כך כאן במכתב העיתי לא מזמן, במלאת ארבעים שנה למותו של בן גוריון. זה היה נאד אדיר של מנהיג גדול, של מייסד המדינה. והוא כנראה ידע שעליי הנאד לא יתבזבז כי רק סופר כמוני (וכמובן גם כמוך, פוצ'ו) ינציח את הנאד שלו לדורות הבאים!

אילו המנוח גרשן שקד היה חי עדיין וממשיך לכתוב את תולדות הספרות העברית החשובה, הוא היה ודאי כולל אותך ואותי בסקציה הנפלצת של סופרי הנאדות.

* * *

מדוע אנחנו מממנים את גחמות הבד"צ?!

נושא הכשרות היה תמיד חלק מהמקובל בישראל ובתחומים מסויימים כגון בתי-מלון, אולמי-אירועים וכד' – מקפידים על כשרות, על-מנת לאפשר לכלל הציבור להשתמש בשירותים ציבוריים אלו.

ראו חכמי הבד"צ כי טוב וכי בנושא הכשרות יש כסף רב, והמציאו את הכשר-הבד"צ (הכשר הרבנות הראשית, או רבנים אחרים אינו כשר מספיק).

ראו חכמי הבד"צ כי אין פוצה פה ומצפצף והרחיבו את נושא ההכשר למוצרים שמעולם לא היו נחשבים ללא כשרים כגון: מים מינרליים, נוזל למכונות כביסה! ואפילו אקונומיקה לניקוי השירותים!(בדקו בעצמכם).

לאחרונה הטילו גם על הפרות חובת אכילת מזון כשר. הפרות מחויבות לאכול אוכל כשר לפסח בחודש הקודם לפסח, שאם לא כן החלב שלהן ייחשב לחמץ!

הטירוף לא נפסק. בקרוב יטילו חובת אכילת מזון כשר על חיות-הבית וחובת כשרות על שלושה סוגי נייר-טואלט: לקקי בשרי, לקקי חלבי ולקקי פרווה (לצמחונים בלבד).

מי משלם עבור תאוות הבצע הזאת ומי מזרים את המיליונים לכיסם של חובבי הממון הבד"צניקים?

אנחנו משלמים. במחיר כל מוצר הנושא חותמת בד"צ, כלולה עלות הטרוף הזה. אנחנו מממנים את חצרות הרבנים הקיצוניים, המייצגים אחוז קטן מהאוכלוסייה, שחיתה טוב מאוד (כולל דתיים), במשך שנים רבות, עם כשרות רגילה, ואין ידיעות על כך שאלוהים התרגז.

בידינו להפסיק את הטירוף ולהוריד ממחירי המוצרים את מרכיב הבד"צ ובכך להוזיל אלפי מוצרים. עלינו להפסיק לרכוש מוצרים שעליהם חותמת בד"צ – ולרכוש תחליפים. עלינו להודיע ליצרנים: "עד כאן!" איננו מוכנים לממן את חצרות הקיצוניים (הכוונה להכשר בד"צ, ולא להכשר "נורמלי").

עלינו להודיע לחברות, שאם אוכלוסייה, המהווה 10% מהציבור, רוצה בהכשר בד"צ, שיקימו עבורם קו מוצרים נפרד ושישלמו על כך מכיסם. (אם ישיתו את עלות הבד"צ על אותה אוכלוסייה, יש סיכוי סביר שהכשר הבד"צ ייעלם בעקבות היעלמות הכספים)!

הרשימה הזו רצה באינטרנט

אהוד: מה דעת "ההתחדשות היהודית" על חידושי הבג"צ של הפרזיטים למיניהם? האין זה נפלא שאנחנו יונקים באמצעותם ממקורותינו, גם אלה המושחתים והמאפיוזיים ביותר?

* * *

נתי מלאכי

לִטּוּף אַחֲרוֹן

מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי

יָשִׁישׁ מִמַּחְלֶקֶת הַלֵּב

עִם מוֹנִיטוֹר מְצַפְצֵף

לִקְצָת שִׂיחָה

"הָיִיתִי סַנְדְּלָר רָאשִׁי שֶׁל אֵיזֶה מְפַקֵּד גֶּרְמָנִי בַּמַּחֲנֶה עֲבוֹדָה

תִּקַּנְתִּי נַעֲלֵי פְּלָדָה, תִּקַּנְתִּי לַגְּבֶרֶת הַמְּגֻנְדֶּרֶת

שֶׁעוֹד בַּחוּץ יֵשׁ רְעֵבִים, נִסִּיתִי לֹא לָגַעַת

בִַּכְּלִי הַחַרְסִינָה בַּמִּטְבָּח, אַתָּה מֵבִין? רַק תַּפּוּחַ רָקוּב

הָיוּ מְבִיאִים לִי הַמְּשָׁרְתִים שֶׁלָּהֶם, הָיָה טָעִים

דָּם הַנְּגִיסָה."

אֲנִי מִשְׁתַּתֵּק.

"אֱלֹהִים כַּמָּה הִתְחַנַּנְתִּי בַּלֵּב שבַּעֲלוֹת הַבְּרִית יַפְצִיצוּ אֶת הַמָּקוֹם

כִּי רַדְיוֹ סִימֵנְס הֶחָבוּט שֶׁעַל מַדָּף הַלֶּחֶם שִׁדֵּר בִּי בִּי סִי בְּאַקְרַאי

הֶאֱזַנְתִּי בַּחֲשַׁאי, עָשִׂיתִי עַצְמִי סַנְדְּלָר חֵרֵשׁ לִמְנֻוָּלִים הָאֵלּוּ."

הוּא מַרְאֶה לִי פִּסַּת עוֹר גּוּמִי שֶׁתִּקֵּן לַסַּנְדָּל

שֶׁל יַלְדָּה יָפָה וְאֵינֶנָּה, חֵפֶץ אִלֵּם אֱנוֹשִׁי וְדוֹמֵעַ.

"רַק אַחֲרֵי שֶׁהֵם בָּרְחוּ הִשְׁתַּחְרַרְתִּי וּבַחוּץ

הָיִיתִי בְּמִין שֶׁלְּאַף שְׁטוּנְדֶה* כָּזֶה, כְּמוֹ מִתּוֹךְ הָעֲרָפֶל

רָאִיתִי אֶת מִשְׁפַּחְתִּי הַמֵּתָה מוֹשִׁיטָה לִי יָד וּמְחַיֶּכֶת

אֶת הַוִּיקְטוֹרִי מֵעֵבֶר לַתַּיִל."

הַמּוֹנִיטוֹר צִפְצֵף

כְּנֶחָמַת הַיָּשִׁישׁ "תּוֹדָה שֶׁהִקְשַׁבְתָּ"

וְלֹא יָדַעְתִּי עַד כַּמָּה

הָיוּ אֵלּוּ דַּקּוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת, שְׂמֵחוֹת

שֶׁלּוֹ

מִמָּעוֹף צִפּוֹר כִּפְרוֹזְדּוֹר

לָעוֹלָם הַבָּא.  

* הפסקת צהריים.

* * *

יוסי אחימאיר

די ל"מתנות"

הרבה מתנות קיבל העם הפלשתיני באחרונה. לא, איננו מתכוונים למתנה שהגיש לו שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, שבראיון לערוץ 2 הצדיק למעשה את האפשרות שתפרוץ אינתיפאדה שלישית, אם לא תקבל ישראל את תנאי הפלשתינים במו"מ. כוונתנו למתנות אחרות, כפי שהגדירו זאת שני פלשתינים מאזור חברון. השניים – רוצחי אל"מ (מיל) שריה עופר ז"ל –  אמרו שהרצח הוא "מתנה" לעם הפלשתיני.

כזכור, השניים הפתיעו את עופר בביתו בבקעת הירדן והרגוהו במוטות ברזל ובגרזן. רעייתו הצליחה להימלט ולהינצל. שני הרוצחים הסבירו את המניע הלאומני שלהם, ובכך לא רק חשפו את אכזריותם שלהם – אלא את הצמא-לדם יהודי של הפלשתינים ברובם. הם ידעו שבני עמם יקבלו בלא הסתייגות את ה"מתנה" המתועבת הזאת. ואכן, לא ראינו שאבו-מאזן וחבורתו דחו-גינו אותה.

"מתנות" דומות נוספות העניקו לעצמם הפלשתינים בעת האחרונה בדמות הנרצחים תומר חזן, גל קובי ועדן אטיאס זכרם לברכה. כל "מתנה" כזו היתה פרי יוזמתו של "מפגע בודד", כפי שמסבירים אצלנו ה"מעריכים" הצה"ליים, בנסיון לרכך את גודל המכה ולדחוק את ההנחה שמתנות-מכות אלה מבשרות את בוא האינתיפאדה השלישית.

מתנות הדמים הללו הן פרי ההילולים של מערכת הסתה אנטישמית קיצונית, שמתנהלת במערכת החינוך והתקשורת הפלשתינית, בד בבד עם השיחות שמנהלת השרה לבני על קידום המו"מ לפתרון הסכסוך.

איש אינו יודע מה מתרחש בשיחות, מה מתקדם בהן, ובעצם – מה כבר יכול להתחדש? מה הן משנות, כאשר הפלשתינים ממשיכים לדבר איתנו בסכינים וגרזינים? כאשר כל אסיר משוחרר מקבל מתנה מידי אבו-מאזן, 50 אלף דולר תבין ותקילין?

הן העמדות הפלשתיניות ברורות, יציבות, בלתי מתפשרות. "לא נוותר על קווי 67" – אומר סאיב עריקאת שוב ושוב. "לא נסכים אפילו להתנחלות אחת" – מכריז אבו-עלא. "לא נוותר על ירושלים" – קובע אבו-מאזן.

הוסיפו לזה את מערכת ההסתה נגד ישראל, נגד הכרה בה, ולא רק כמדינה יהודית, הוסיפו לכך את הטרור הבלתי פוסק, ותבינו שהמו"מ הזה מוביל למבוי סתום.

אבל ג'ון קרי וציפי לבני – בשלהם. שר החוץ האמריקני מזהה כנראה חולשה בצד הישראלי, ולכן מפעיל מכבש לחצים עליו. כך יעשה גם בביקורו הנוסף בישראל. לדידו, על הישראלים לעשות את מירב הוויתורים, לחדול מהתנחלויות, להסכים לחזרה לקווי 67' ולחלוקת ירושלים.

האם שרת המשפטים שלנו אומרת אי-פעם "לא" לבני שיחה ולמתווך הלא-הוגן מוושינגטון? האם היא מעלה בשיחות תביעות ישראליות מינימליות, כגון הפסקת ההסתה ומעשי הטרור? – מסופקני.

השאלה היא, עד כמה יעדיפו הפלשתינים לקבל מתנות, בדמות חללים ישראליים, בדמות נרצחים יהודיים, תוך הונאת ישראל וארה"ב – על פני הכרה סופית וגמורה, שלא את כל מה שהם דורשים במו"מ יוכלו אי פעם לקבל?

עד כמה אנחנו ובעלי בריתנו נטמון ראשינו בחול ונעבור לסדר היום על השנאה והגרזנאות הפלשתינית?

מה חבל שישראל לא מיהרה להודיע, מיד לאחר רצח החייל המנמנם באוטובוס בעפולה, כי חסל סדר שיחרור אסירים-רוצחים – מתנה שלנו להם כתנאי להמשך השיחות. הגיע הזמן שגם ישראל תציב תנאים-בל-יעבורו ותעמוד איתן מול הצביעות הפלשתינית, בדיוק כפי שהיא עומדת איתן מול תאוות הגרעין האיראנית.

ישראל חייבת לשים קץ ל"מתנות" שגובים ממנה אויביה וידידיה.

* * *

שלמה אראל

"יש לך עוד תרנגולות?"

להלן סיפור קצר על חוש ההומור והחוכמה של יחיאל קדישאי ז"ל.

בינואר 1980 התחוללה שביתה ממושכת בצי הסוחר הישראלי שמנה אז כ 100 אוניות. התמודדות כולה נסבה, כרגיל במקומותינו, על מי שולט באוניות? – ההנהלה והפיקוד – או האיגודים. כיהנתי אז כמנכ"ל איגוד חברות הספנות ועמדתי במרכז ההתמודדות. חברות הספנות החלו למכור כמה אוניות שלא היו בנות תחרות מלכתחילה. נודע לי כי שני עסקני חרות מחיפה פנו אל ראש הממשלה בגין בהצעה להוציא את הימאים מההסתדרות הכללית ולמנות אותם כ"משכיני שלום". ביקשתי להסביר לראש הממשלה את מהות המאבק ולבקש כי יימנע מהפיכתו לנושא פוליטי. יחיאל קדישאי קיבל אותי כדרכו, בנחת ובסבר פנים יפות. לפניו היה מונח עיתון עם הכותרת:

"חברות הספנות מוכרות אוניות"

 הוא שאל (באידיש) "עוד יש לכם אוניות? עד שראש הממשלה יתפנה לקבל אותך אספר לך סיפור: יהודייה באה אל הרבי ובקשה עצה – התרנגולות מתות.

"תני להם שעורה," אמר הרבי.

שבה היהודייה ואמרה שהתרנגולות ממשיכות למות.

"אז תני להן אורז," אמר הרבי.

 שבה היהודיה ואמרה שהתרנגולות ממשיכות למות.

"אז תני להן תירס," אמר הרבי.

משחזרה אליו היהודייה ברביעית אמר לה הרבי:

"יש לך עוד תרנגולות? – עצות יש לי עוד הרבה."

עכשיו תכנס אל ראש הממשלה ותסביר לו מה שתסביר.

עליי לומר, הגעתי מתוח וחרד, ונכנסתי אל ראש הממשלה רגוע ובוטח.

כזה היה יחיאל קדישאי.

* * *

משה כהן

הנדון: הפן האישי

מכובדי,

מצטטים את יאסר ערפאת המנוח: "מה ייצא לי מהקמת מדינה פלסטינית? אהפוך לראש ממשלת פלסטין במעמד דומה לראש ממשלת קפריסין. יש לי הרבה מה להפסיד, את מעמדי כלוחם לעצמאות, עם קבלות הפנים החמות ברחבי העולם והזרמות הכספים החלומיות."

דבר לא השתנה. דברים אלה נכונים גם לגבי מחמוד עבאס ופמלייתו.

כדאי לתת את הדעת על הפן האישי של "תהליך השלום", יש למנהיגים הפלסטינים הרבה (והרבה כסף) מה להפסיד, וזה ודאי איננו תמריץ להגיע להסכם.

כדאי שכל "האנשים הנאורים", המפנים אצבע מאשימה כלפי ממשלת ישראל – יתנו דעתם גם על המניעים של הערבים לא להגיע להסכם איתנו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

* * *

ד"ר משה יָגָר

וידויו של גרמני

עמית-ידיד שלי, אקדמאי גרמני מאוניברסיטה חשובה בגרמניה, שלח לי את מכתבו הבא.  הוא הרשה לי להביאו לידיעת הציבור בארץ בתנאי שלא תתגלה זהות הכותב. להלן תרגום המכתב, שנכתב במקורו באנגלית, לעברית:

אני בן לעם הגרמני, אחד מעמי התרבות החשובים ביותר. במאתיים השנים האחרונות הצטיינו גרמנים רבים, אולי יותר מבני עמים אחרים, במדע וטכנולוגיה, ברפואה, במוזיקה, בשירה ובספרות ובתחומים אחרים ואני גאה על כך מאוד.

עם זאת, העם הגרמני הוא גם עם הרוצחים הגדול ביותר בתולדות האנושות. עוד לא קם בהיסטוריה עם רוצחים גדול ממנו. רוצחים נוראים נולדו גם לעמים אחרים, ולעמי התרבות של אירופה יותר מאשר לעמי יבשות אחרות, אך אין תופעה שתשווה לרצחנותם של הגרמנים. לא רק היטלר וחבורת שותפיו במפלגה הנאצית היו רוצחים. רובו המוחלט של העם הגרמני השתתף במעשה הרציחה השיטתי של מיליוני בני אדם, אנשים, נשים וטף, בשנות השלטון הנאצי, בפועל ממש או מתוך ידיעה, השלמה והסכמה. סבורני שאין מאמינים יותר לטענה, שגרמנים רבים ניסו להשמיעה אחר המלחמה, כאילו רוב העם הגרמני לא ידע מה נעשה בשמו.  רבים מאד מאלה שלא עסקו ברצח בעצמם, נהנו מן הרכוש שנבזז מן הנרצחים, מן הבגדים שהופשטו מהם, מן השערות שנגזזו מהם ורחצו עצמם בסבון שהופק משומן הנרצחים.

רבים היו הרוצחים גם בקרב עמי אירופה האחרים, ואין להקל באשמתם או לשכחה, אך המובילים והמנהיגים היו בני העם הגרמני.  עובדה זו לא ניתן יהיה להכחישה לעולם למרות כל ניסיונות ההכחשה הנעשים במרץ מזה שנים.

הגרמנים רצחו בכל מקום אותו כבשו. הם רצחו בני עמים רבים. אך מטרתם העיקרית, "הפרויקט הלאומי" שלהם, אם אפשר להתבטא כך, היה רצח העם היהודי. בעניין זה השיגו הישג עצום. עלה בידם לרצוח כשליש מבני העם היהודי, כשישה מיליון נפש. זה פשע בהיקף כה מונומנטלי שהדמיון מתקשה לתפסו.

מאז עמדתי על דעתי אינני מוצא מרגוע לנפשי. אני חי בהכרה המדכאת שאני בן לעם של רוצחים שלא היה כמותו מאז היות אדם על פני האדמה. רודפת אותי המחשבה שההיסטוריה של העם הגרמני איננה יכולה להתפאר רק בבאך, גתה, בטהובן, שילר, בראהמס וענקי רוח אחרים. להיסטוריה הגרמנית שייכים גם היטלר, גבלס, אייכמן ויתר הרוצחים הידועים.

אני יודע, שאי אפשר למחוק את זכרם של פושעים אלה מתולדות העם הגרמני. גם הם יהיו תמיד חלק מן ההיסטוריה של גרמניה. אני יודע שכל עוד יהיה יהודי על פני כדור הארץ הוא יישא בליבו ובזיכרונו את אחיו ואחיותיו המומתים ולא ישכחם. הייתי רוצה שכל עוד יהיה גרמני על פני האדמה יזכור גם הוא שהוא נצר לאבות-אבותיו הרוצחים, לא ישכח זאת ולא יפסיק לחפש דרכים לכפר על פשעי עמו שאין להם כפרה ולא סליחה עד עולם.

לדאבוני אינני בטוח שזה המצב. יש סימנים מעידים רבים שרק מיעוט קטן בקרב העם הגרמני מבין מה עוללו בני עמו לעם היהודי. הרוב אינם מוטרדים במחשבות אלו ולכל היותר תשמע מהם קריאה חסרת סבלנות: "די, מספיק לדבר על השואה." הנושא הוא מטרד בעיניהם המפריע את שלוות רוחם, ואת חיי היום יום שלהם.

לדעתי, כדי להוכיח חרטה אמיתית, חייב העם הגרמני לעשות לפחות את הדברים הבאים:

קודם כל חיוני לעשות פעולה סמלית בולטת שיהיה לה ערך חינוכי חשוב מאוד. על הגרמנים להחליט לציין בכל שנה את "יום השואה והגבורה" בדיוק כפי שהיהודים מציינים זאת, ולעשות זאת באותו יום. זה חייב להיות יום שבתון בגרמניה, יום בו יישמע קול הצופרים, יום של חשבון נפש, יום של עצרות, אספות עם ותפילה, יום של בקשת סליחה וכפרה, יום של אבל.  אלה הם גינונים חיצוניים, אך יש להם תכלית חינוכית שאולי תחדור לנשמותיהם של כל בני העם הגרמני, שרובם, כפי שצוין, לא תפסו עד היום, מה עולל עמם.

ברמה הממשלתית-מדינית, חייבות כל ממשלות גרמניה, מעתה ועד עולם, לראות עצמן פסולות מבחינה מוסרית למתוח ביקורת כלשהי על ישראל. הן איבדו את זכותן המוסרית לעשות זאת. לכל אחד אחר מותר.  לגרמנים – לא!

הגרמנים, שרצחו מיליונים של יהודים, אסור להם להשתתף בספורט הבין-לאומי של מתיחת ביקורת על ישראל. אי-אפשר גם לרצוח וגם להטיף מוסר לאלה ששרדו. אסור לגרמנים לגרום נזקים נוספים לבני העם היהודי. אדרבה, כל ממשלות גרמניה חייבות לקבוע את התמיכה התמידית והקבועה בישראל כערך יסודי בל-ימוט של מדיניותן הלאומית. על הגרמנים לשאוף לסייע לחיזוקו של העם היהודי, בכל תחום ובכל דרך אפשרית, כפיצוי-מה על הנזק הנורא שגרמו.

בוודאי ובוודאי שאסור לנו, הגרמנים, לעשות דבר שעלול לחזק את אויביה של ישראל, לפגוע בה או להחלישה.

אני נתקף ברגשות זוועה קשים בכל פעם שאני נתקל בידיעות שחברות גרמניות מכרו מרכיבים שונים שסייעו לארצות ערביות ולאיראן לבנות את תעשיות הנשק הכימי שלהן (ואת הכורים הגרעיניים). דווקא אנחנו?  דווקא גז?

זו צריכה להיות החלטה עקרונית גרמנית פנימית הקושרת את ידיה של גרמניה למדיניות מסוימת מאוד. על כל ממשלות גרמניה, ועל העם הגרמני, לראות עצמם אחראים לביטחון ישראל והעם היהודי. זה צריך להיות עקרון חיים מקודש על הגרמנים. המחויבות היא כולה מצד גרמניה. לישראל אין חלק בהחלטה מקוּוה זו ואין היא צד לה. ישראל איננה, ולא תהיה, בת חסות של גרמניה, היא תמשיך לנהל את ענייניה לפי שיקוליה. רק גרמניה צריכה להיות כבולה בהחלטה מוסרית קדושה זו, מבלי לצפות לשום תמורה שהיא או להכרת תודה. זו פשוט חובתה המוסרית העצמאית שלה. זו חובתה הנצחית כלפי עצמה וכלפי מצפונה הלאומי.

לדאבוני הרב ולצערי העמוק ידוע לי שרק מעטים בגרמניה סבורים כמוני. ניסיתי לשתף בדעותיי מכרים גרמנים שונים, אך נתקלתי בתגובות לא-נעימות. רק מעטים הסכימי לדעותיי "החריגות" האלה. אך אין לי ספק שללא שינוי נפשי כזה בנשמותיהם של בני עמי הגרמנים ובהתנהגותם, לא נהיה ראויים לסליחה או לכפרה. ואפילו אם יהודים רבים וישראלים שכחו לגרמנים את פשעיהם, לא יוכל המצפון הגרמני עצמו להירגע. כל עוד לא תחדור הכרה זו לנשמותיהם של הגרמנים ישמש הדבר אות שהם נותרו עם פושע. זו אמירה קשה, אך זו האמת.

גב' אנג'לה מרקל, שנבחרה עתה שוב לראשות ממשלת גרמניה, ידועה כידידת ישראל. אולי היא תבין את המשמעות הנפשית והמצפונית העמוקה של פעולת הכפרה האמיתית הנדרשת מצד העם הגרמני ותפעל להגשמתה. אינני כל כך אופטימי.

* * *

ראובן שדה

בתגובה חלקית לתקוה וינשטוק:

מסע בנחלת דן הדרומי, בגיליון 892

ראשית אכן יש לציין לחיוב את היוזמה לכלול במכתב העיתי גם נושאים של גיאוגרפיה היסטורית לרבות מקראית. יישר כוח על כך למחברת ולך.

עם זאת, רצוי שהפרטים ההיסטוריים יינתנו יותר בקפידה. למשל  מקום הולדתו של שמשון – הרי הוא צרעה בה ישבו הוריו מנוח ואשתו. ובין צרעה לאשתאול החלה לפעם בשמשון רוח גבורתו. תמנה היא העיר ממנה לקח שמשון את אחת משלושת נשותיו הפלישתיות ואליה ולשדותיה כיוון את שועליו והעלה בהם אש.

ובכלל גבולו הגיאוגרפי של שבט דן  "הדרומי", שווינשטוק משרטטת אותם ביד רחבה מן הים ועד כמעט גב ההר,  היה ברובו תיאורטי ובגדר הבטחה בעלמא. עקב לחץ הפלשתים שישבו כמובן במישורי פלשת בואכה אשדות ההר (הרי יהודה) – השבט נאלץ להצטמצם. לכן ליחס לדן את אבו גוש שהיא כה ממזרח לקו החוף ואפילו לשפלה הפנימית, הוא חסר כל עניין אמיתי.

יתר על כן, מעיון  ביהושע ובשופטים כלל לא ברור שלדן היה מיועד המקום. קרית יערים דווקא מצוינת בנחלת בנימין וגם בגבול יהודה. מקובל שהנחלה בפועל של דן ובה פעל היתה ארץ שמשון וצפונה לה – מפאתי בית שמש בדרום על גדות נחל שורק ועד אזור עמק איילון-שעלבים-אילון-יתלה. מכאן וצפונה יותר כבר החלה תפיסתו של אפרים. ייתכן ולפי שירת דבורה שבט דן אכן הצליח בזמנה לתפוס כברת חוף לשפת הים התיכון באזור יפו. אם הבנתי נכון הרי שהמטיילים יחד עם וינשטוק אכן התמקדו בביקורם באיזור זה – מאמאוס (שלמרגלות איילון המקראית) ודרומה עד להרטוב. 

 ובאשר לזמנים המודרניים –  המקומות שניטשו בגזרה זו במלחמת השחרור הם הרטוב וכפר אוריה שממערב לו. חולדה – אותה מציינת וינשטוק – איננה מושבה ולא רק שלא ניטשה,  אלא שימשה ראש גשר חשוב מאין כמוהו להובלת גייסות, תחמושת ומזון בשיירות לירושלים ולפרוזדור שבאזור קרית ענבים-מעלה החמישה. בקיבוץ ישבו מפקדות של רבים מהכוחות שפעלו באזור לטרון ובמבצעים להרחבת האחיזה הטריטוריאלית לכיוון שער הגיא. רבות מהפעולות יצאו מחולדה או מהיער הסמוך לקיבוץ.

 בגלגולה הראשון היתה חולדה אחת מהחוות הלאומיות החשובות בארץ – כמוה כבן שמן וכנרת. החווה היא אכן זו שפונתה בפקודת הבריטים – אלא שבמהלך מאורעות תרפ"ט, 1929. כך היה גם גורלם של הרטוב ושל כפר אוריה. האחרונים אכן ידעו עליות וירידות מן הקרקע עד למלחמת השחרור, אך כיום כפר אוריה הוא יישוב בר קיימא נאה, ועל המשבצת של הרטוב עומדים בתי המושב נחם. כך שהקינה על עזיבת המקום סופית איננה פרופורציונלית לעובדות ההיסטוריות.

ועוד  הערה גיאוגרפית אחת – וינשטוק מצרפת בדבריה את הכנסייה באמאוס לחבל ההר, להרי ירושלים, כלשונה. אמאוס היא בחלק הצפוני של נחלת דן בפועל שציינו קודם, על גבולו המזרחי של עמק איילון, והיא חלק מהשפלה וגבעותיה, המתפרשת גם על פארק איילון (קנדה) שבמקום. לשם הקלת הזיהוי נזכיר שהכנסייה יושבת ממש בצמוד למחלף לטרון על כביש 1. וברור מכאן, לכל מי שחולף שם, שלהרי ירושלים יגיע רק משיכנס לשער הגיא, אי אלו קילומטרים ממזרח לגבעות אלה.

כל שהבאתי כאן לא נתכוונתי אלא לכבודה של הארץ, יושביה וחלליה, ואני תקוה שתקוה תקבל את הדברים בצורה זו ולא חלילה כנזיפה.

* * *

רוֹן גֵּרָא

קִינַת הַגֶּבֶר

הַיּוֹם הוּא עָמוּס

מֵעֹדֶף מַחְשָׁבָה,

עַד לֹא מִזְּמַן קָטַף

כָּל אִשָּׁה.

מֵאָז הוֹצָאַת הָעַרְמוֹנִית

יָמִים שֶׁל בְּלִי נִמְתְּחוּ סָבִיב.

יָמִים חֲמוּרִים הָפְכוּ יָמָיו,

נָבְלוּ הַגַּנִּים

נָפְלוּ הֶעָלִים.

כָּל הַלֵּילוֹת גַּם

הֵם דּוֹמִים.

בְּיָמִים כָּאֵלֶּה מִזְדַּקְּנוֹת

גַּם הַנָּשִׁים.

עַכְשָׁו הוּא עִם אִשְׁתּוֹ

בְּמִטָּה אַחַת,

הִיא נָחָה לָהּ

בְּצֵל הַבַּעַל הַנִּנְטָשׁ.

וְהוּא נִשָּׂא אֶל הִרְהוּרָיו,

פָּנָיו חִוְּרִים בְּתוֹךְ

הַכַּר,

הָעוֹלָם כְּבָר לֹא

מֻכָּר,

יְצָרָיו עוֹד קַיָּמִים,

אֲבָל מְקֻפָּלִים

וַחֲרִישִים

כְּכוֹכָב שֶׁבְּרַק הָאוֹר

שֶׁלּוֹ

נִמְלַט

וּבֵית מְלַאכְתּוֹ

נִנְעָל.

* * *

ישראל זמיר

אהרון לנסקי "משוגע" ליידיש

אהרון לנסקי הוא ילד טוב סאוט-המפטון, מסצ'וסץ', ארצות-הברית. יום אחד הוא חלף ליד פח-אשפה של בית מגורים בעירו והבחין בערימה גדולה של ספרי יידיש  שנזרקו לאשפה והפח עלה על גדותיו. ספרים בפחי אשפה הינה  תופעה שכיחה בארצות הרווחה. לרוב, איש אינו מתעכב ליד אותה ערימת ספרים  וממשיך בדרכו.

קשיש בבית כלשהו בברוקלין נפטר ובנו עמד להשכיר את דירתו, והספרים שהאב אסף כל חייו, טיפח וקרא בהם בהנאה מרובה מצאו את דרכם למזבלה העירונית.

לא אחת מצאתי עצמי מתעכב ליד ערימת ספרים עבריים שנערמו בפח אשפה, ומתוך סקרנות חולנית, הצצתי בהם ופגשתי ספרי-ילדות, שעליהם גדלתי בשעתו והלהיבו את דמיוני, כמו: "המבול", "באש ובחרב", "נרקיס וגולדמונד", "במדים ובלא מדים",  מאת הבלש העברי הראשון בארץ-ישראל דוד תדהר ורבים אחרים. לא התאפקתי וגאלתי כמה מהם והם עמי עד עצם היום הזה. די אם אזכיר את פירוקה של ספריית "המוסד-החינוכי", עם סגירתו,  שנבלעו אחר כבוד במכונת-הגריסה...

אהרן לנסקי, בשנות העשרים לחייו, סטודנט במכנסי ג'ינס מהוהים ומחוררים, לבש חולצת טי-שירט דהויה ונחשב ל"זרוק" ככול נער אמריקני בן-גילו. בקולג' שבו למד השתתף בקורס אוניברסיטאי על "המפגש עם השואה", שבו דנו פרופסורים מכובדים על גורלם של היהודים וגורלה של תרבות יידיש. הנאצים רצחו, הסובייטים רמסו, האנטישמים שרפו והאמריקנים, בנימוס רב – משליכים הכול למזבלות.

דורות רבים של יהודים גדלו על תרבות יידיש המעורכת כבת אלף שנה. ההגירה הגדולה היהודית לאמריקה הביאה עימה ספרות יידיש. שעליה גדלה וסירבה להיפרד ממנה. 

אהרון לנסקי וחבריו החליטו לנסות להציל כמה אודים מוצלים מאותה שריפה. הם שכרו משאיות והחלו לסרוק את ה"לואר-איסט סייד", דרום-מנהטן, שבה התרכז חלק מן היהודים, והמשיכו לשכונות יהודיות: בברוקלין, ברונקס, קווינס ויתר אזורי העיר, שבהם התגוררו יהודים. סרקו כל דירה שבעליה הזקנים נפטרו והבנים התבקשו על-ידי השוכרים לפנותה ולרוקנה מספרים. הם עשו הכול כדי להקדים את משאיות איסוף האשפה העירוניות ולאסוף את הספרים. 

וכך, במשך עשרים וחמש שנה (!), חורף, שלג, כפור, מטרים עזים – וה"משוגעים-לדבר" הגיעו לבתי-הזקנים, שמעו את סיפוריהם הקשים, הבטיחו לשמור על ספריהם כעל בבת עיניהם וסייעו להם להיפרד מן הספרים. בזריזותם, הם טיפסו ל"בוידמים", עלו לעליות-גג, ירדו למרתפים טחובים, כדי לגאול ספרי-יידיש מכיליון. עם הזמן, הם פירסמו מודעות בעיתוני-יידיש וכמטורפים רצו מדירה לדירה. שום דבר לא מנע מ"צבא ההצלה" לבצע את משימותיו הקדושות, שהפכו לאובססיית חיים. יהודים העירו אותם באמצע הלילה, בשבתות, בחגים והם קפצו ממיטותיהם והתייחסו לעניין כאל פיקוח-נפש. הם סברו, שאם את היהודים לא הצליחו להציל מציפורני הנאצים – לפחות חלק זעיר מן הספרים יצילו. אהרון וחבורתו הביאו את הספרים לסאוט-המפטון, עיירת מגוריו. לעיתים הספרים היו רטובים מגשם, אחרים קפאו מכפור והתפוררו. לא להאמין, אך הם הצילו למעלה ממיליון ספרים.

אהרן לנסקי כתב על אותו "מבצע-הצלה"  ספר מרתק, שתורגם לעברית: "נגד כיוון השעון" (הוצאת "כתר") ובו תיאור מפורט של מבצעי ההצלה. עם הזמן גופים יהודיים נרתמו לעזרתם והמחסנים הזמניים בסאוט-המפטון הפכו לספרייה מודרנית באמהרסט. לידה הוקם "המרכז לספרות יידיש", שנועד לתמוך בקהילות יהודיות בכול חלקי עולם, שבעקבות פרעות ורדיפות יהודים נותרו בלי מילת יידיש אחת לרפואה. אותו "מרכז" עורך ימי-עיון על סופרי יידיש בהנחייתם של פרופסורים ואנשי-מדע ומונה 35 אלף חברים, ובכך הפך לאחד הארגונים היהודיים הגדולים בארצות-הברית.

למה אני מטריח אתכם בכול אלה?

הוזמנתי לאחרונה לאמהרסט, מסצ'וסץ'. אותו סוף-שבוע הוקדש לסופרי משפחת זינגר – שני האחים: י.י. זינגר: "האחים אשכנזי", "בית קרנובסקי", "יושע עגל" ואחרים, בשביס-זינגר: "העבד", "הקוסם מלובלין" , "שונאים סיפור אהבה"  ואחרים, והאחות אסתר קרייטמן: "דבורה", שספרה עדיין לא תורגם לעברית, וסיפורים אחרים.

חלק ניכר ממשפחתי נלווה למסע וזכה למנה הגונה של יידישקייט. בכנס סיפרתי על אבי ובאותה הזדמנות הבאתי עימי את אחד מספריה של חברתנו המשוררת הידישאית שרה שבת, ששולה ותמרה בנותיה מסרו לי. ספריה של רחל פישמן-הולדהיים הובאו לשם על-ידי אחיה שיקל פישמן. אתה מהלך בספרייה המודרנית שקמה, נובר להנאתך בספרים סדורים, כרוכים, נקיים, לוקח לידך ספר כלשהו ומגלה שהוא נכתב על-ידי רב בפולין לפני כחמש-מאות שנה.

התיאטרון תפס מקום נכבד מאוד אצל הפליטים היהודיים שהגיעו בגלי ההגירה לניו-יורק. יום אחד, כשביקרתי אצל אבי, הוא לקח אותי עמו לשדרה השנייה, ל"דאון-טאון", והצביע על בניינים מרופטים, שהיו בשנות העשרים של המאה הקודמת תיאטרוני-יידיש. הוא הגיע לניו-יורק בשנת 1935 ואחיו הסופר, י.י. זינגד הבהיר לו שאם רצונו להציע את אחד מסיפוריו לתיאטרון – עליו למהר, כי התיאטרונים פושטים את הרגל ונעלמים.

לדבריו, בתקופת השיא, היו בשדרה השנייה עשרים(!) תיאטרונים שהציגו הצגות ביידיש. הוא הצביע על בית חצי הרוס שפעם היה תיאטרון, שבו הציגו את "שני קונילמל" לגולדפאדן, "יושע-עגל", לי. י. זינגר, "דער ידישע קניג ליר" לשקספיר – מעובד ומשופר ("פארטייטש און פארבעסערט" – מבוצע ברישול וכביכול משופר). שחקנים כמו טומשבסקי שיחקו גם בברודוויי וגם בתיאטרוני יידיש. מכול זה לא נותר דבר.

לאחר שהות באמהרסט שבנו לניו-יורק. באחד הימים הוזמנו לביתה של הסוכנת הספרותית של אבי – סוזן שולמן, ופגשנו שם קבוצת שחקנים שהציגו לפנינו קטעי אופרה מתוך הצגה שאבי כתב: "מזל ושלימזל" (בעברית: "גדא וביש-גדא"). ביצוע מוסיקלי מדהים. הם מתקשים למצוא אולם, לשלם הוצאות ומסתובבים מתוסכלים.

פעם היתה באמריקה רשת של בתי-ספר יהודיים שלימדו בהם יידיש בכיתות הגבוהות. בתי, מירב לימדה בבית-ספר "כינרת", שהשתייך לזרם זה. לא עוד.     

האם בכוחם של אהרן לנסקי וחבריו להחיות שפה גוססת? מסופקני. אחד המנהלים באמהרסט שאל אותי, בין-היתר, כמה דוברי יידיש יש בקיבוצי, ולבושתי נאלצתי להודות שאריה אהרוני בן התשעים הוא היחיד. בשעתו, רבים דיברו  יידיש, אך הללו כבר אינם עימנו. אמנם אבי פעם אמר כי גם העברית היתה שפה מתה אלפיים שנה וקרה לה נס, אך כמה ניסים מתרחשים בחייו של עם?

שמענו הרצאות מפי פרופסור אניטה נוריץ' על יידיש ועל משפחת זינגר. יהודים רבים באמריקה מכירים את "המרכז" ולעיתים אף נעזרים בשירותיו. זוהי שמורת-טבע של אדם שהקדיש את חייו ליידיש והציל גחלת לוחשת מן השריפה הגדולה. הספרייה על מוסדותיה היכתה כאן שורש וזוכה להערכה רבה. כדאי מאוד לבקר בה.

וכך, בימי סתיו קפואים אלה, עומדת לה הספרייה, כשעצי אדר במערומיהם צרים עליה, לאחר שהשירו את עליהם הכמושים פרשו לרגליה מרבדים ססגוניים של עלים. אתה מהלך להנאתך, דורס עלים מרשרשים ודומה כי מן האדמה אתה שומע מין אוושוש-רשרוש, לחישה-אנחה:

"אוי ויי, היש ליידיש תקווה? הייקומו עוד מרכזים ליידיש?" 

* * *

מתי דוד

יש תוכנית חלופית לרעיון "2 מדינות ל-2 עמים"

בימים אלה מתנהלות שיחות השלום באפלה, במשא ומתן בחשכה, בין לבני לעריקאת, בחסות ג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי. על פי רוב הפרשנים, המומחים והמעורבים בסכסוך הישראלי פלשתיני, בעבר ובהווה, גם שיחות אלה ייכשלו ולא יהיו פשרה והסכם, שיגנוז את הרעיון "2 מדינות ל-2 עמים". זאת בהמשך לכישלון כל התוכניות, הרעיונות והוועידות הקודמות, שהתנהלו במהלך עשרים השנים האחרונות מאז הסכם אוסלו.

על רקע כישלונות העבר לממש את הרעיון "2 מדינות ל-2 עמים" ועל בסיס היעדר שום סיכוי להגיע לפתרון גם בשיחות המתנהלות היום, ראוי להזכיר תכנית מקורית לפתרון אלטרנטיבי של הבעיה והמדינה הפלשתינית, שהעלה האלוף גיורא איילנד:

יש חלופות אזוריות לרעיון "שתי מדינות לשני עמים"

תוכנית מפורטת ומנומקת זו, העלה לפני קרוב לארבע שנים האלוף גיורא איילנד, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. בעבר כיהן כראש המועצה לביטחון לאומי וראש אגף התכנון בצה"ל. גיורא איילנד ממשיך להביע דעותיו באופן שוטף בעיתונות ובטלוויזיה. הוא אחד האנשים בעלי החשיבה המדינית והאסטרטגית המקורית והרצינית ביותר, שכדאי וראוי להתייחס אליה. התוכנית פורסמה בחוברת, בהוצאת המרכז ללימודים אסטרטגים בס"א על שם בגין וסאדאת באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2010.

מהי תוכניתו של גיורא איילנד?

כל מי שייחשף לפרטי התוכנית – שהיא אלטרנטיבה ל"2 מדינות ל-2 עמים" – יגיב ודאי ויאמר שזו תוכנית הזויה, דמיונית ובלתי אפשרית, על פי ההיגיון הרציונאלי והריאלי של המציאות הגיאופוליטית שבה מצויות המדינות "השותפות" לתוכניתו של גיורא איילנד.

ואולם במזרח התיכון, המצוי בתהליך מהפכני של שינויים וזעזועים דרמטיים בלתי צפויים, גם תוכניתו של גיורא איילנד עשויה אולי להיהפך למציאותית בעתיד. ימים יגידו.

ניהול הסכסוך? פתרון זמני? פתרון קבע? דרושה אלטרנטיבה!

על בסיס ארבע גישות עקרוניות, התנהלו עד כה כל המגעים והשיחות לפתרון הסכסוך הישראלי פלשתיני:

א. הגישה שטוענת שאין פתרון לסכסוך והעימות יימשך.

ב. הגישה שסבורה שניתן אך ורק לנהל את הסכסוך.

ג. הגישה האומרת שניתן להתקדם רק לפתרון זמני.

ד. הגישה שמאמינה שניתן להגיע לפתרון קבע למרות הקשיים.

מסקנה: המציאות הוכיחה שבגלל פערי העמדות הבלתי ניתנות לפשרות בין הצדדים, לא ניתן להגיע להסכמות בשלב זה באף אחת מהגישות המוזכרות וצריך לחפש חלופות.

כל הניסיונות לפתור את הסכסוך הישראלי פלשתיני, במסלול "2 מדינות ל-2 עמים" נכשלו עד כה. הכול התנהל בין אופטימיות של פסגות לבין פסימיות של תהומות. ראוי לעבור לפתרון אלטרנטיבי על פי תוכניתו של גיורא איילנד.

מדוע אין סיכוי לתוכנית "2 מדינות ל-2 עמים"?

במהלך השנים נעשו שגיאות אסטרטגיות גם ע"י כל ממשלות ישראל, גם ע"י הממשלים האמריקאים וגם ע"י הנשיא אובאמה. הטעות החמורה ביותר של ממשלות ישראל היתה שישראל יצרה מסר שלפיו ישראל היא האחראית לפתרון הבעייה הפלסטינית. זאת למרות שבעבר עזה היתה בשליטה מצרית והגדה בשליטה ירדנית.

השגיאה האמריקאית היתה בחוסר הבנת והערכת הסכסוך. הם טעו בכל הנחות היסוד:

הם האמינו שהפער בין הצדדים קטן וניתן לגישור. לא נכון.

הם האמינו שכל מדינות ערב מעוניינות בסיום הסכסוך ויעזרו לפתרונו. לא נכון.

הם האמינו שפתרון הסכסוך יביא יציבות אזורית. לא נכון.

הם האמינו שפתרון הסכסוך "שלנו" יתרום לנושא האיראני. לא נכון.

הם האמינו שיש רק פתרון אחד לסכסוך – מדינה פלשתינית. אך הפתרון ל"2 מדינות ל-2 עמים" קשה ליישום ואינו מבטיח יציבות וקץ לסכסוך.  

מה יקרה אם תקום מדינה פלסטינית ?

היא תהיה מפוצלת גיאוגרפית ופוליטית בין החמאס לפת"ח.

הסכסוך לא יסתיים. החמאס ימשיך לנהל טרור נגד ישראל. בעיית הפליטים לא תיפתר. הם ימשיכו לתבוע את "זכות השיבה". המדינה החדשה – מפוצלת ומבודדת – תתקשה להתקיים כלכלית. הדרישות והטענות נגד ישראל לסייע למדינת פלסטין יתגברו. היציבות והביטחון הצפוי לא יתממשו בגלל מכלול הסיבות הנ"ל. הסכסוך יתפרץ מחדש על רקע פוליטי, דתי, כלכלי וגיאוגרפי. המדינה הפלסטינית תעלה דרישות חדשות ויחודש הסכסוך. 

"תורת השלבים" של ערפאת נגד ישראל תתחדש למרות "הסכם השלום". מדינת פלסטין תיהפך למדינה כושלת שאינה מסוגלת להתקיים "באשמת" ישראל. 

תקציר הצעתו של איילנד לחילופי שטחים אזוריים

מצרים תעביר לפלסטינים בעזה שטח של כ 720 קמ"ר מאזור סיני, כולל 24 ק"מ לאורך חוף הים התיכון. תוספת זו תרחיב פי שלוש את גודלה של רצועת עזה הדחוסה. השטח הזה של 720 קמ"ר שווה לכ-12 אחוז משטח הגדה המערבית.

בתמורה לשטח האמור שמצרים תעביר לרשות הפלסטינית בעזה, ייוותרו הפלסטינים על 12 אחוז משטח הגדה המערבית לטובת ישראל.

בתמורה לשטח שתעביר מצרים לפלסטין בעזה, תקבל מצרים מישראל שטח בגודל זהה ל-720 קמ"ר בדרום מערב הנגב.

התועלת שתצמח לכל הצדדים מחילופי השטחים כפתרון כלכלי

התועלת לפלסטין

תוספת השטח של 720 קמ"ר תאפשר פיתוח כללי וכלכלי כולל הקמת נמל עמוק ושדה תעופה בינלאומי. חיבור תחבורה מודרנית לירדן, שתגביר סחר, ספנות והכנסות מתנועה גדולה מהנמל בעזה לירדן ומשם לסעודיה ולעיראק. תוספת רצועת חוף של 24 ק"מ תגביר הסיכויים למציאת גז טבעי באזור. יגדל מאוד הפוטנציאל המעשי לתעסוקה ולבינוי אזורים חדשים, לאוכלוסיה של 1.5 מיליון תושבים שתגיע ל 2.5 מיליון כבר בשנת 2020. 

הפיתוח הכלכלי יביא ליציבות וסיכויי להפיכת רצועת עזה ל"סינגפור של המזרח התיכון".

התועלת למצרים

ישראל תאפשר חפירתה של מנהרה באורך של כ-10 ק"מ (5 ק"מ מצפון לאילת) בריבונות מצרים, שתחבר בין מצרים לירדן. בין הנמל החדש שייבנה ברצועת החוף של עזה המורחבת לבין הכניסה ל"מנהרת מצרים ירדן". ייבנו מסילת רכבת, כביש מהיר וצינור נפט. נתיב זה יהיה בצד המצרי בסמוך לגבול עם ישראל.

לפיתוח רעיון כלכלי תחבורתי זה יהיו יתרונות כלכליים אדירים. מצרים תרוויח במכסים מכל התנועה המסחרית הגדולה בין ירדן, עיראק ונסיכויות המפרץ לעבר נמל עזה. ישראל תסכים אולי לשינויים בהסכם השלום של הנספח הצבאי.

התועלת לירדן

ירדן תקבל חינם מוצא לים התיכון ולאירופה באמצעות הנמל החדש בעזה. ירדן תיהנה להיות צומת מסחרי ותחבורתי ראשי של תנועות הסחורות מאירופה לעירק ולנסיכויות  המפרץ.         יתרונות כלכליים ואסטרטגיים. יווצרו מקורות תעסוקה חדשים.

התועלת לישראל

השטח הנוסף שישראל תקבל ביהודה ובשומרון (12 אחוז) יותיר התנחלויות רבות. שטח זה יותיר בישראל מקומות בעלי חשיבות ביטחונית, דתית והיסטורית. מעורבות אינטרסנטית ישירה של ירדן ומצרים בפתרון זה יוצרת "ביטחונות" חזקים לקיום ההסכם. העימות בסכסוך הישראלי פלסטיני ידעך. לאור הפתרון הרב צדדי על בסיס כלכלי שכולם מרוויחים ממנו גם הפלסטינים.

תכניתו של גיורא איילנד עשויה אולי להוביל להקמת מדינה פלסטינית, לקץ הסכסוך, לשלום וביטחון.

* * *

משה בר-יוסף

כי האדם עץ המטע

סיפור חייו והישגיו של פרופ' פנחס שפיגל-רואי האיש שתרם לפיתוחם של כשמונים זני גפן שקדים והדרים חדשים

בשנות החמישים של המאה הקודמת הכירו אנשי ההתיישבות העובדת בארץ, ובעיקר הנוטעים שביניהם, את שמו של בורבנק. פירסומו הרב של לוטר בורבנק בעולם נבע מהיותו מטפח של זני פרות חשובים דוגמת השזיף האדום סנטה רוזה שעד היום  סוחרים רבים בשווקים מטעים את הציבור ביחסם את שמו וסגולותיו לזני שזיפים אדומים אחרים פחות טובים.

היום רק מעטים יודעים על הקשר שבין זן השזיפים העסיסי  והטעים  סנטה רוזה לבורבנק המטפח האמריקאי המפורסם. אבל כולם שמעו על רשת מסעדות מקדונלד שתהילתם צמחה   אף היא באמריקה, בחלקה בזכות הטוגנים-הצ'יפסים המצויינים המוגשים לסועדי הרשת.   והנה גם  בדוכני מקדונלד הפזורים בערי ישראל וברחבי העולם, רוב הטוגנים הוכנו מזן תפוחי אדמה בשם רסט בורבנק שמוצאו מזן שטופח על ידי בורבנק.

לוטר בורבנק בן של חקלאים אוהב וחוקר טבע שחי ופעל תחילה במזרח ארצות הברית באזור המזוהה עד היום עם גידול תפוחי אדמה, שאחד הזנים החשובים של הגידול החשוב הזה  טופח כאמור על ידי בורבנק. 

לימים בורבנק נדד ועסק בטיפוח עצי פרי בקליפורניה, מדינה שאת יישוביה הכפריים בימיו הנציח בקראו לזני השזיפים שיצר בשמות דוגמת סנטה רוזה ומריפוזה, שאף הוא עדיין זן מבוקש וכמדומני שעד היום  שמו של הזן הזה מפורסם יותר משל שמה של העיר השקטה שצמחה ביישוב  שעל שמו קרא בורבנק לזן הזה בשעתו.

הכלאות שיצר בורבנק בין שזיפים אירופיים לשזיף יפני בעל דרישות קור נמוכות איפשרו קבלת שזיפים טעימים ומבכירים, שנמצאו מתאימים גם לתנאי הגידול הים תיכוני אצלנו. בורבנק לא הסתפק בטיפוח של מין יחיד של עצי פרי אלא אסף וטיפח מאות זנים של מיני עצי פרי שונים, כולל הצבר החסר קוצים, ולא רק עצי פרי טיפח אלא גם עצי נוי ופרחים יפים. אף כי  דרכו של בורבנק היתה ייחודית,  ויש פרופסורים מסוימים להורטיקולטורה שטענו  שלא היתה מדעית דייה, הנה בכל זאת זנים מצויינים  שבורבנק טיפח לפני כמאה שנים נמצאים עדיין בשימוש  מסחרי באמריקה וברחבי העולם.

ההתקדמות הרבה בתחום הגנטיקה הקלאסית ביובל האחרון, והמולקולארית בעשורים  האחרונים, מספקים היום כלים מצויינים לקידום עבודות ההשבחה של ירקות בחברות הזרעים הלאומיות והרב-לאומיות בעולם. טיפוח עצי פרי, מאידך, מתבצע עדיין בעיקרו בתחומי מוסדות מחקר ציבוריים, וזאת מכיוון שבניגוד לירקות ולגידולי שדה, בהם אורך מחזור הריבוי מזרע לפרי נמשך חודשים ספורים, בטיפוח זני עצי פרי חדשים, יחלפו לעיתים חמש ואף כעשר שנים עד שזרע נובט מפרי מוכלא, יצמח ויתפתח לעץ נושא פירות, שניתן לאמוד את איכות צאצאי ההכלאות השונות.

מסיבה זו מיספר מחזורי הטיפוח במהלך חיי אדם שעיסוקו בהשבחת עצי פרי מועט יחסית והכלאות דחיקה, למשל, בהן המטפח מעוניין להעביר תכונות בודדות כגון עמידות למחלות או תכונות ייחודיות בתחום הצבע והטעם – יארכו עשרות שנים עד לקבלת המוצר הטיפוחי המבוקש. ואומנם היו וחיו והלכו לעולמם עשרות חוקרים מצוינים שהקדישו את חייהם לטיפוח מין מסוים של עצי פרי לתכונות חיוביות מסוימות – והם לא זכו שמאמציהם יישאו פרי. והיו מטפחים בעלי הישגים מדעיים מזהירים שהגשימו קריירות מדעיות מכובדות עם פרסומים רבים וטובים  בתחום הגנטי והפיזיולוגי – שאף הם לא זיכו את הציבור באף זן בעל  תועלת חקלאית.

והיו גם מקרים רבים בהם הזנים שפיתחו הפכו פופולריים שנים לאחר שהחוקר פרש לגמלאות, כיוון שלא רק פיתוחו של הזן והוכחת איכותו אורכת שנים אלא שלא די בכך ונדרשיותעוד שנים רבות לקליטתו של הזן חדש ולהתאמתו הגידולית והמסחרית למגוון תנאי הגידול בהם הוא יגדל.

והנה יש בקרבנו כאן בארץ פרופסור מכובד  שחגג כבר לפני שנה את גיל התשעים (עד מאה ועשרים), שרבים מהפירות המצויינים הגדלים אצלנו טופחו על ידו ועל ידי אנשי צוותו במכון וולקני.

סיפורו האישי של פרופ' פנחס שפיגל-רואי הוא סיפור של דור המחכה עדיין לסופר שיתמודד עם חלף עם הרוח, עם אובדן משפחתו המכובדת בעיר בשם מונקץ בהבל רותניה שסופחה לצ'כוסלובקיה בטרם השואה, והיה שם בית ספר ששפת ההוראה בה היתה עברית. פנחס ניצל כיוון שעזב ועלה ארצה לבדו כעלם צעיר וכיוון שידע עברית יכול היה  לאחר עלייתו   להתחיל   בלימודים, תחילה של מתמטיקה וכימיה ובהמשך, לאחר שהתערה בארץ ולמד להכיר את צרכי השעה – במסגרת שלימים הפכה לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית  בירושלים.

בסאגה של פנחס יש מלחמות ויש תקופות שלום ובעיקר עבודה קשה, תחילה בסוכנות היהודית וכמנהל המחלקה לשתלנות במשרד החקלאות, ובהמשך, לאחר שעבר לעבוד במכון וולקני, עלה פנחס בסולם הדרגות האקדמי ושימש גם כמדריך ומרצה בטכניון וכפרופסור  באוניברסיטה העברית ברחובות בה לימד את יסודות ההשבחה.888

אך עיקר פירסומו ועניינו של פנחס היה  במחקר ארוך שנים וכמנהל המחלקה לטיפוח עצי פרי וגפן במכון וולקני, אותה הקים וניהל עד יציאתו לגמלאות בשנת 1987. פנחס  שימש במשך שנים גם כסגן ראש מנהל המחקר החקלאי וכיו"ר הוועדה האקדמית של  מכון  וולקני. אבל אלה רק ראשי פרקים כי פרשות חייו תחכינה לסופר כותב פרוזה, וברשימה הזו אסתפק בפירות החדשים שנוצרו במעבדת המחקר ובשטחי הניסוי, והיום הם פרושים בפרדסים ברחבי הארץ, וזנים רבים, לאחר שהוגנו בזכויות פטנטים מתאימים, מוסחרו ברחבי העולם תוך הבטחה ברורה שיופצו רק לארצות שאינן מתחרות עם הפרות שמייצרים החקלאים הישראליים. וכך יכולים צוותי הטיפוח המקומיים, הפועלים היום במעבדות בהם פעלו פנחס וצוותו, ליהנות מכספי תגמולים המאפשרים להם את המשך המחקר בתחום – ללא היזקקות לקופה הציבורית.

פרופסור אליעזר גולדשמידט כתב לאחרונה הקדשה לפרופ' שפיגל-רואי לרגל צאת כרך חדש בשנתון מכובד העוסק בטיפוח ובהשבחת צמחים, והפירוט שלהלן הוא בעיקרו תרגום של קטעים מרשימתו של גולדשמידט:

...הגנטיקה של עצי הפרי, מנגנוני אי-התאם, פרתנוקרפיה, היעדר זרעים – נושאים חשובים אלה זכו כולם למחקר שיטתי ומעמיק בעבודתם של שפיגל-רואי ותלמידיו. אופקיו הרחבים וחשיבתו המעמיקה באו לביטוי במחקר קלאסי משנת 1975 על מהלך האבולוציה והביות של עצי הפרי בעולם העתיק, ובזיהויו של זן תפוז ה-JAFFA – שמוטי, בתור כימרה, נושא שהעסיק כבר את אהרון אהרונסון.

פרופ' שפיגל-רואי תרם רבות להשבחת עצי פרי שונים. אחד מכישרונותיו המיוחדים היה זיהוי הצרכים המיוחדים ומגמות ההתפתחות של כל אחד מגידולי הפירות:

* ענבי מאכל: חשיבותם של זנים חסרי זרעים הובררה בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, והמשביחים ברחבי תבל התאמצו להשיג יעד זה. בשיטות הריבוי הקלאסיות ניתן היה להכליא רק זני ענבים בעלי זרעים, או הורה נקבי בעל זרעים עם הורה זכרי חסר זרעים כתורם האבקה. במכלואים כאלה התקבלו כ-80% צאצאיF1  בעלי זרעים, מה שהגביל למעשה קבלת זנים חסרי זרעים.

במחקר פורץ דרך של שפיגל-רואי וצוותו פותחה שיטה להצלת ביציות ועוברי זרעים מזנים חסרי זרעים וגידולם בתרבית. שיטה זו הובילה לפיתוח של זני ענבים ישראליים ובינלאומיים על ידי שפיגל-רואי וממשיכיו, ביניהם ניתן לציין בעיקר את

 ‘Prime’ ,‘Mystery’ ,‘Rocky’ ,‘Black glory’ ,‘Big pearl’.

 – ואלה כל זני הגפן הרשומים כיום על שם פרופ' שפיגל-רואי:

 'Argaman' יין, 'Elul', 'Hod', 'Jet Black', 'Laila', 'Muscat Aviv', 'Mystery', 'Nava', 'Novonuscat', 'Odem', 'Ophelia', 'Oz', 'Pe'er', 'Prime', 'Red Beauty', 'Roy Muscat', 'Shani', 'Sivan', 'Spring Blush', 'Stavit', 'Vered', 'Black Finger', 'Camea', 'Starlight', 'Red Rise'.

* שקד: שפיגל-רואי הבין היטב שהגדלת היבולים ושיפור איכות הפרי הם תנאים הכרחיים לפיתוח ענף השקדים, ותיכנן אמצעים על מנת להשיג יעד זה. פרויקט השבחה מרכזי אחד היה פיתוח מַפְרים שיכסו את כל עונת הפריחה של זן השקד הישראלי 'אום-אל-פחם' ויפתרו את בעיית אי ההתאם העצמי שלו. כיוון אחר היה איתור זנים חדשים, פוריים ואיכותיים, בעלי התאם עצמי, שיחסכו את הצורך במפרים. פעילויות אלו הביאו ליצירת זני שקד חדשים וזני מפרים הנמצאים בבסיס מטעי השקדים בישראל כיום. עבודתו של שפיגל-רואי הובילה לרישום כמה זני שקד חדשים, בהם –

Gilad’ ,‘Kochav’ ,‘Kochva’ ,‘Shefa’, ‘Levad’.

– ואלה כל זני השקד הרשומים כיום על שם פרופ' שפיגל-רואי:

'Dagan', 'Antinem', 'Alnem 1', 'Fergil', 'Gilad', 'Grema', Kochba', 'Kogil', 'Levad', 'Neganam', 'Prof. Samish', 'Shefa', 'Solo'.

* הדרים: תרומתו של שפיגל-רואי להתפתחותו של ענף ההדרים הייתה מכרעת וניתן לראות בה את גולת הכותרת של הישגיו המחקריים. הוא זיהה בשלב מוקדם את הצורך בפיתוח זני הדר קליפים חסרי זרעים עבור ענף ההדרים לייצוא, ויעד זה הפך לעמוד התווך של עבודתו ועבודתה של ד"ר עליזה ורדי, חוקרת בעלת זכויות שהיתה שותפתו וממשיכת דרכו לאחר פרישתו.

פריצת הדרך המשמעותית בפיתוח זנים חדשים של קליפים נבעה בעיקר משילוב של שיטות השבחה מקובלות עם השריית מוטציות לסילוק הזרעים באמצעות הקרנה. מאמץ מרוכז זה הביא לפיתוח סדרה של זני מנדרינות קליפים מעוטי זרעים וחסרי זרעים – 15 מהם רשומים כפטנט וכמה מהם הפכו לזני יצוא. מקום כבוד מיוחד בסדרה זו תופס הזן המהולל 'אורי', או 'אור'. 'אורי' בורר מרכב מוקרן של הזן 'אורה', גם הוא אחד מזני הפטנט של שפיגל-רואי. 'אורי' הוא כיום זן הייצוא העיקרי של הדרי ישראל, וזן העוגן והמצוף המאפשר את המשך קיומו של הענף הוותיק הזה בארץ. את הזן 'אורי' מגדלים גם בחו"ל, כולל בספרד, תוך מגבלות על היקף הייצור שם, כדי לא להתחרות עם הייצוא המקומי. 'אורי' יוצא וגדל גם בדרום אפריקה, שם הוא מבשיל בתקופה שאינה מתחרה עם פרי מקומי.

זן זה הוא לא רק הצלחה פנומנלית מבחינה מסחרית (ועל כך כדאי להוסיף בדרכם של סוחרי פירות מביני עניין: טפו-טפו) אלא הוא מסמל גם את מאמצי המטפחים לקלוע לטעמם ורצונם של הקניינים בעולם. מאז עידן הטלוויזיה ירד במידה רבה חינם של תפוזים המצריכים סכין לקילוף ועלה ערכם של זני מנדרינות שטעמם עדין וקל ונוח לקלפם מבלי להיטרד ולהיפרד מהצפייה במסך. 'אורה', שהיה בין זני הקליפים המשובחים שפותחו באמצעות הכלאות במחלקה להשבחה בהנהגת פרופ' שפיגל-רואי, היה בעל טעם מעולה, צבע קליפה זהוב ומרשים וקילופו היה אידיאלי. עוד יתרון גדול היה ל'אורה' שהוא הבשיל לאחר גל הקליפים הגדול שנשלח כל שנה לשוקי אירופה על ידי מתחרינו הגדולים בספרד. אך למרות יבוליו הגבוהים וטעמו המצוין היה ל'אורה' חיסרון בולט – שפע של זרעים. הזן 'אור', או בשמו הרשמי 'אורי', מוצאו מ'אורה' והוא נושא עמו את כל יתרונות ה'אורה' אך ללא הזרעים הרבים.

-  ואלה זני ההדרים הרשומים כיום על שם פרופ' שפיגל-רואי:

'Moria', 'Nectar', 'Niva', 'Nora', 'Odem', 'Orah', 'Orri', 'Pazit', 'Shani', 'Tami', 'Vardit', 'Vered', 'Winola', 'Yafit', 'Yanov', 'Mor', 'Merav', 'Kedem',  'Galya',  'Edit', 'Dity', 'Dana', 'Ayelet'.

למרות הדמיון היצירתי שבין בורבנק ופנחס היה הבדל גדול במפעלם – מפעלו של בורבנק היה מפעל פרטי, וכמדומני ללא ממשיכים בחוות במזרח ובמערב ארה'ב, בהם פעל בורבנק בשעתו – ואילו המחלקה להשבחת מטעים שהקים פנחס במכון למטעים של מרכז וולקני בבית  דגן  – המשיכה וממשיכה לפעול גם לאחר שפרש לפנסיה, ולא רק שמפעלו המשיך אלא גם זנים שהיו בקנה הבשילו ומוסחרו  על ידי חוקרים צעירים שעבדו לצידו והמשיכו אחריו.

ואכן זמן קצר לאחר שפנחס הפך גמלאי – הפכו זני הגפן חסרי הזרעים ללהיטים בארצות שונות אליהם, יוצאו בכישרון רב על יד ד"ר אבי פרל, שהוא היום המדען הראשי של משרד החקלאות, וזני ההדרים ובעיקר האורי הפך ללהיט מסחרי עולמי  בתקופת עבודתה של ד"ר עליזה ורדי. גם שמם של זני השקדים התפרסם לאחר שפנחס הפך כבר לגמלאי וותיק בעקבות מחקר בו המשיך  ד"ר דורון הולנד, שפועל בתחנת הבת של מרכז וולקני בצפון, בנווה יער.

ואשריו של פרופ' פנחס שפיגל ואשרינו  שזכה לאריכות ימים ולשנים שאיפשרו לו לראות את פירות עמלו ניטעים ברחבי הארץ והופכים למטעים מניבים שנוטעים רואים ברכה בגידולם.

כדי להעריך עד כמה חשוב הזן אורי לענף ההדרים בארץ די אם נציין כי השטח הנטוע בזן הזה הגיע כבר לכמחצית מכלל נטיעות ההדרים בארץ, ובגלל התחרות הרבה בזנים המסורתיים, בעיקר בזני התפוזים, מצד ארצות מגדלות הדרים ברחבי המזרח התיכון,  סביר כי ענף ההדרים בארץ ללא יתרונו המסחרי של הזן אורי היה מתחסל כענף יצוא, וכל מה שהיה נותר ממנו הוא כדי פחות מכשליש מהשטח היום, שדי היה בו כדי הספקת  דרישות השוק המקומי לפרי הדר.

ומתבקשת השאלה כיצד קרה שהאיש ששמונים זני עצי פרי וגפן, שחלקן נחשבים מזה   שנים רבות כזנים המבוקשים ביותר על יד המגדלים והצרכנים בארץ ובעולם  –  לא זכה עד כה בפרס ישראל בחקלאות? תאמרו – הזוכים בשנים שמועמדותו הוצגה בעבר היו טובים יותר,  ספק. וגם אם חלקם היו טובים – טובים יותר ודאי לא היו. כי אין וספק באם נמצא בין כל החוקרים-המטפחים בעולם, ולא רק בארץ – חוקר ומטפח נוסף, שתוצרי מחקריו תרמו וממשיכים לתרום כה רבות למגוון כה רחב של גידולי מטע חשובים כפי שתרם פרופ' פנחס שפיגל-רואי.

אהוד: לא יאומן! איך זה שהוא עדיין לא קיבל את פרס ישראל?

* * *

אלי מייזליש

והפעם כמה הערות

לאורי הייטנר: אתה צודק שהערת על כך כשהשתמשתי בביטוי הנפוץ "ברי מזל" כמו גם "ברי סמכא" או "ברי עניין" וכד', כשפת הלשון בלבד, אבל בעברית צחה זו שגיאה. ואני? בשטף הכתיבה [מעולם איני עורך את עצמי] איני שם לב לצחות הלשון, אלא להקל על הקוראים. יכולתי בקלות לכתוב "בני מזל", אז יכולתי, ואני מודה כי להבא אדייק יותר.

לערן כהן: יש כאן עצלנים.  בבקשה ממך, אל נא תהיה תמים כל-כך, האמנם זו המציאות? "היום, לפני שבע או שמונה בערב, ההורים לא מגיעים הביתה..." – אולי בחברות היי-טק – אולי, וגם לא כולם. הנה יש לי כאן רשימה של יותר ממיליון עובדים שמגיעים הביתה בין 2-4  אחה"צ:

140 אלף עובדי הוראה [גנים, יסודי ותיכון].

20 אלף באקדמיה [שחלקם באים כבר ב-2].

15 אלף בחברת החשמל שעובדים 8 שעות.

כל פועלי התעשייה, הבניין, המוסכים, המשמרות וקרוב למיליון פקידי עירייה, משרדי ממשלה, ועוד.

אמנם כל הזבנים עובדים בחנויות הפתוחות עד 7-8 בערב, נכון. אבל 80% מגיעים בזמן סביר 4-5. הרי גם אני "בתוך עמי חי", ותראה את התורים של האוטובוסים למשל ליד התעשייה האווירית ליד נתב"ג בין 4-5. לך למשל לאיזור התעשייה של חולון, ותַּראה לי דלת אחת ממאות המפעלים שפתוחה אחרי 5.

אבל נכון! יש אכן רשימה ארוכה-ארוכה של בעלי מקצוע ש'עושים' משמרת שנייה: רופאים, מרצים, נהגים ועוד ועוד... 

אבל. זה לא העניין המרכזי, מה שחשוב הוא המורל במדינה, ואת זה מנסים ללא ליאות כמה עיתונאים לרדד עד אפר ועפר. ואינם שמים לב עד כמה הצלחנו ב-64 שנים לבנות מדינה לתפארת, אז יש תמיד את הבכיינים ללא ליאות וממש כמו טמבלים: "אבל בחו"ל החולצה הזו עולה חצי מחיר..."

ויש עיתון אחד שכל יום מפרסם השוואות בין מחיר מוצר צריכה זניח כאן למחירו בחו"ל, כמו למשל מחיר ארנק נשים. שינסה להיכנס אותו יוצמח למשרד עו"ד להתייעץ בעניין זוטר כמו תאונת דרכים, הוא ישלם שם את את כל חשבון הבנק שלו. אבל אם נניח מצלמה – ששם שילם רק 200$ וכאן היא עולה 260$ זה העניין? ולכן אי אפשר לגמור את החודש?

אז אל נא תהיה תמים, יש כאן שינויי השקפה מה אנחנו בכלל עושים כאן בארץ ולא שום דבר אחר. אם תקרא יום-יום ב"ידיעות אחרונות" במוסף "24 שעות" במשבצת בצד ימין יש מדור קטן בשם "להזדקן בכבוד" ותמיד אותן 3 שאלות אחת מהן: "הכי אוהב-ת במדינה" –ותמיד-תמיד אותה תשובה [פחות או יותר] כמו היום: "את האחווה והרעות בין האנשים" והיא בת 86, ואתמול היה בן 93, ככה: "עשיתי כמיטב יכולתי כל השנים להקים את המדינה וגאה בהישגים שלה." ואני כל כך נפעם בכל בוקר מהעדר טינה או טרוניה או סוג אחר של בכיינות אלא ורק גאווה ושכיף לחיות בארצנו.

ואילו הסוג השני, שאם חלילה בסופר עם עגלת הקניות יראה כי מחיר ה'מטרנה' עלה ב-3 שקלים זה יוציא אותו מדעתו, או כמו אז בימי העלאת מחיר הדלק ב-2 אגורות בחצות וכבר התור מ-8 בערב בתחנה למלא את מכל הדלק או להגיע לרמאללה.  

המייללים האלה, כמו קוטרים, כאלה נמצאים רק בארץ ואני נשבע: מעולם, ואני חוזר מעולם, והייתי המון-המון בחו"ל, לא שמעתי איש באף מדינה מיילל "אבל בחו"ל הדלק יותר בזול...". [או] הבירה והקפה.

פשוט אין כישראל אף מדינה בעולם שמייללים ומאיימים שירדו מהארץ. נכון שהיום באירופה יש המון שביתות והפגנות, אבל כל זה נוגע למשבר הכלכלי, והמפגינים שם דורשים [בצדק] מהממשלות בעיקר עבודה, כי האבטלה שם נוראית. אבל איש אינו מיילל שם כמו כאן שלא גומרים את החודש.

ועוד: כאמור אני מאוד-מאוד מנסה לפענח את החידה הזו – מי הוא בעצם המיילל? מה אין לו בדיוק? ולמה חושב בן אדם שמרוויח רק 6,000 ש"ח ש'מגיע' לו דירה או מכונית כמו אחר שמרוויח 16,00?

אז זה מה שאני טוען: מי שאין לו שיתאונן רק על עצמו בלבד. נקודה. או שאין לו שכל והוא כמו כל הטיפשים שלא מודעים לחסרונותיהם, או מצד שני יהירים, או חסרי מזל ונעדרי ביקורת עצמית.

והנה תיאור כללי לגבי מצבו הכלכלי של הישראלי יליד הארץ לעומת העולה חדש ואפילו 20-30 שנה במדינה. אז ככה: יליד הארץ נניח מת"א או מר"ג, שסבא שלו מת והוריש לבנו בית או רק דירה בשווי כיום של מיליון דולר, את הבית הזה או הכסף תמורתו ירש הנכד שהוא כיום בן 50-60 ומעולם לא טרח עבור קניית דירה. ויש כיום בארץ מאות אלפי נכדים כאלה שיש להם בירושה אפילו רק חלק מהבית שזה 'פור' שאין לעולה החדש אשר ע"פ הלמ"ס, שליש מהאוכלוסייה לא נולדה בארץ. כלומר, 4 מיליון יהודים כיום, שהם שני שלישים, ירשו ממון או רכוש והם-הם האליטה הכלכלית הבסיסית; למרות שכמה "עולים חדשים", כמו למשל לב לבייב שהוא עולה חדש, שעשה את הונו תחילה ב-10 אצבעותיו כלוטש יהלומים סתם, או יצחק תשובה שאני זוכר אותו אישית כשהיה עדיין נער כבן 15 או 16 רוכן על הריצפה כ'באלאצ'יק', קרי רצף – עם מסטרין משולש קטן ועם פלס-מים. ככה עלו לגדולה גם האחים נקש שהתחילו עם ג'ינסים בשם 'ג'ורדאש' כשירדו לניו-יורק כבחורים צעירים.

הארץ הזו מלאה עם אלה שהצליחו ב-10 אצבעות. אבל כיום אף נער עברי בן 15 או 16 לא יעזוב את התיכון כדי לרצף וילות עם טיט ומסטרין ופלס מים.

על-כל-פנים, כדי לתת מענה הולם והוגן לערן כהן – עלי להודות כי בכל אופן, כולנו, כל היישוב היהודי בארץ, חי ללא שלווה כבר עשרות שנים – שלווה כזו שיש לכל אזרח, למשל באירופה או אמריקה – מתום מלחמת העולם ה-2.

 וזה כל ההבדל ושום דבר אחר. היעדר שלווה, החשש מסכין של ערבי כמו זה משבוע שעבר בעפולה, או מזה שנות דור של החשש מסכין בגב, או אבן על המכונית אתמול בעפרה, או קטיושות על הגליל וקסאמים על שדרות, ולכל גבר [ישר-דרך] יש בבוידים צ'ימידאן עם בגדי מילואים והחשש מצו-8 שעלול להגיע בכל רגע – זה ההבדל, וזה גם מה שמערער את נפש האדם לצעוק וליילל ולהשוות מחירים ולרוץ לתדלק כמו אידיוט את המכל בדלק ולהרויח 3 שקלים.

לו היו בני האדם כאן מעט יותר רגועים ומפנימים את העובדה כי זהו גורלנו לחיות עם הערבים, וכשמתחשק לבן זונה קטן בן 16 כמו ההוא בעפולה לחתוך חייל, אולי צריך לשנות פאזה ואותו קצין שדרך את הרובה ואיים עליו פשוט היה מרסס אותו עם המחסנית ומחזירים אותו ככה מרוטש לכפרו ושיראו גם ברמאללה מה המחיר.

ולכן, נפנים את העובדה כי אנו חיים בארץ שאין בה שלווה ולו לרגע קט, אבל יש בכוחנו, שעד עתה תיפקד לא רע, לחיות את ה"יש" ולא את ה"אין". וכמו שאומרים; 'זה מה יש, לא טוב לא כסף.'

וכל הצעירים האומללים נעדרי השכלה או סתם בעלי מזל-ביש או המשפחות ששם באמת לא גומרים את החודש, גם ללא חוגים וללא שיעורי בלט וכד' – אפשר לצלוח כאן בארצנו את הגשר להצלחה עם שקדנות ועם סבלנות ולהפנים לא רק להיות 'שמח בחלקו' אלא לתרגם את המצב האישי לריאלי, כפי שמי שגובהו 1.60 יודע שלא כדאי לו לחלום להיות כדרוסלן בנבחרת אפילו הוא 'מת' להיות כדרוסלן. ומי שנולד להורים שלא קיבלו גרוש ירושה וכל חייהם הם תפרנים וחסרי השכלה – בל יצפה לירושה כי לא תהיה, אלא להיות ישר עם עצמו ועם סביבתו ולעמול קשה.

ואולי זה הסוד: יש כאן עצלנים.

40 שנה, עוד כשהילדים היו קטנים, אחרי שכולם הלכו לישון, ישבתי "לעבוד" – או ליד ההרמס ביבי הזכורה לטוב או עם ה"איינשטיין" ועד הוורד של היום – עד 2-3 בלילה. בסדר? ולא היה אז נורא כל-כך לישון 'רק' 4 שעות בלילה – מתרגלים.                 

* * *

שמעון גרובר

מה הועילו כלכלני האוצר בכלכלתם?

65 שנה לאחר קום המדינה הכלכלה המפא"יניקית נמשכת. הכיצד? קודם כל דואגים לאנשי שלומנו, ושכל יתר אזרחי המדינה ישברו את הראש וידאגו לעצמם. אז מה קרה, מה חדש?

כידוע, בתי החולים הממשלתיים נאנקים תחת גרעונות ההולכים וגוברים משנה לשנה. כדי להתגבר על גרעונות אלה יוזמות הנהלות בתי החולים כל מיני יוזמות ברוכות. לאחרונה שמענו שהנהלת בית חולים שיבא עמדה להתנתק מחברת החשמל הממשלתית ולהתחבר לחברת חשמל פרטית, ועל ידי כך לחסוך 5 מיליון שקלים בשנה. אלא שבהגיע השמועה לכלכלני האוצר, הם מיהרו למנוע זאת, בנמקם, כי התנתקות זו תפגע בחוסנה של חברת החשמל הממשלתית, ועל ידי כך ייפגעו גם חוסנם וגם משכורותיהם וגם החשמל חינם של עובדיה וגימלאיה.

 אשר על כן, כל עוד הכלכלנים הללו מאיישים את משרד האוצר, הדבר לא יקום ולא יהיה.

* * *

היה כאן פעם סדר חדש?

מבט עכשווי על סוגיות בתקופתו של לוי אשכול כראש ממשלה

יום ו' 6.12 – מועדון קיבוץ עין השופט

9.15 התכנסות וקפה

9.45 ברכות, הצגת המרכז על שם לוי אשכול

10.00 ד"ר ארנון למפרום ארכיון המדינה, מחבר הביוגרפיה הפוליטית על לוי אשכול שעומדת לצאת לאור בהוצאת "רסלינג": ראש הממשלה לוי אשכול – בין המשך לשינוי

10.30 ד"ר יאיר בוימל מכללת אורנים: "שיהפוך לרואה ואינו נראה" – האם שינה לוי אשכול את מדיניות הממסד הישראלי כלפי האזרחים הערבים בישראל?

11.00 הפסקה

11.15 אורי לוברני מנהל לשכת ראש הממשלה ויועץ לענייני ערבים בלשכתם של בן גוריון ואשכול: מדינת ישראל במבט מלשכת ראש הממשלה

11.45 דיון פתוח

12.15 סיום משוער

מנחה: ד"ר גילת גופר

הכניסה חופשית, הציבור מוזמן

לפרטים: yair.alberton@gmail.com

050-7266534, 052-3768112

קיבוץ עין השופט

* * *

אורי הייטנר

1. של מי היהדות הזאת?

אחת התופעות התרבותיות המשמעותיות והמרתקות בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, היא הרנסנס ההולך ומתגבר של יהדות ישראלית מתחדשת. העשרות היו למאות, לאלפים, לרבבות ואף יותר – ישראלים, שאינם  אורתודוכסיים, המתחברים ליהדותם, בבתי מדרש, בקהילות מתפללות, בקבלות שבת, בתיקוני ליל שבועות, בהתכנסויות ייחודיות בתשעה באב, בסדרי ט"ו בשבט, ביצירה אמנותית מוסיקלית, ספרותית ופלסטית העוסקת בחומרים היהודיים, בעיסוק אינטנסיבי ומגוון בפרשת השבוע, בדרישה לביעור הבערות ובהעמקת הזיקה ליהדות במערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית, במכינות הקדם צבאיות ועוד.

המהלך הזה בונה את הקומה השנייה של הציונות – הקומה התרבותית, הרעיונית, הערכית, הרוחנית; לצד תחייתו הפיסית של העם היהודי – תחייתו הרוחנית, תחיית היהדות. המהלך מערער מוסכמות כמו החלוקה הדיכוטומית בין חילונים ודתיים ומפר את האקסיומה שיהדות היא רק דת, שהדת היהודית היא רק הזרם האורתודוכסי, ושהיהדות שייכת לדתיים, ואילו החילונים מוותרים עליה, וטועמים אותה בבר מצווה, בחתונה ובאבלות. היא יוצרת אקסיומה חלופית, על פיה יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, היהדות היא של כולנו, ואיננו משתמטים מן העיסוק בה ומלימודה, איננו מתבטלים מהמשך יצירתה ואנו עומדים על זכותנו להיות בני בית ובעלי בית בתוכה. אין זה מהלך לעומתי לדתיים, אלא מהלך מגשר בין חילונים, מסורתיים ודתיים, סביב המורשת המשותפת לנו, מתוך כיבוד הדרכים השונות לפרשה, לדורשה, לקיימה וליצור בה. 

מן הראוי שישראל כמדינה יהודית תראה בהתחדשות היהודית יעד לאומי חשוב. בפועל, המדינה מתעלמת ממנה במקרה הטוב ומתנכרת לה במקרה הרע. כל עוד מדובר במס שפתיים, הכל מכירים בחשיבותה. אולם כאשר מדובר במעשים ובתקציבים, היד קפוצה לחלוטין. כל המשאבים הרבים שמדינת ישראל מקצה ללימודי יהדות ולתרבות יהודית, הולכים לחרדים ולציונות הדתית.

הסיבה לכך פוליטית. תנועת ההתחדשות היהודית לא השכילה לפעול בפוליטיקה ולהיאבק על משאבים. החרדים סולדים מן ההתחדשות היהודית, מאחר ולשיטתם "חדש אסור מן התורה." הם מעדיפים את החילונים בבורותם ובבערותם, ורואים איום בכל אלטרנטיבה ביהדות. גם הזרם החרד"לי בציונות הדתית נוטה לכיוון הזה. ואילו המיינסטרים של הציונות הדתית רואה בחיוב את התופעה, אך חושש מפגיעה בתקציבים למוסדותיו. ואילו הפוליטיקה החילונית אדישה להתחדשות היהודית. היא מממנת בגדול מוסדות האורתודוכסים, כולל חרדים שאינם ציונים ואינם תורמים למדינה, בשל צרכים פוליטיים. וההתחדשות היהודית נטולת העוצמה הפוליטית, אינה משחקת תפקיד בעבורם.

ארגוני ההתחדשות היהודית נסמכו על הפילנתרופיה של יהדות ארה"ב, אולם מאז משבר  2008, תמיכתה כמעט ופסקה. וכך, יש יחס הפוך בין הביקוש ההולך וגובר והצורך ההולך ומתעצם של הציבור בפעילות הזו, למשבר הכלכלי ההולך ומחמיר של הארגונים, עד כדי סכנה קיומית.

הבחירות האחרונות פתחו צוהר לשינוי – ח"כ רות קלדרון, מן האושיות המרכזיות של ההתחדשות היהודית, הקימה שדולה להתחדשות יהודית בכנסת. שר החינוך שי פירון הכריז על הקמת אגף להתחדשות יהודית ועל תקנות חדשות שיזרימו תקציבים לתחום הזה. הבית היהודי, לראשונה, מבטיח לתמוך בהתחדשות היהודית הפלורליסטית. אבל בינתיים הדיבורים טרם הניבו תקציבים. כנס שדרות לחברה, שבשנים שעברו העלה נושאים חברתיים וחינוכיים מרכזיים על סדר יומה של החברה הישראלית, יעלה את הסוגייה על ראש שמחתו, בכינוסו השבוע, ויש לקוות שאכן יתחולל שינוי. אני מצטרף לשאלה שהיא כותרת המושב בכנס: "של מי היהדות הזאת?" ותשובתי ברורה – של כל היהודים המבקשים אותה.

גילוי נאות – אני עומד בראש אחד מארגוני ההתחדשות היהודית, מרכז "יובלים".

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

אהוד: לקוראי המכתב העיתי ולקוראי ספריי, גישתי ידועה – אנחנו, החילונים, בעלי ההשקפה הפלורליסטים – הננו היהדות של זמננו, וגם נושאי ומבטאי ההיסטוריה והתרבות היהודית של זמננו, וזאת כבר מראשית המאה העשרים, ולכן אין לנו צורך ב"התחדשות יהודית" מבית מדרשה המשעמם של רות קלדרון ודומיה. שֶׁיִלְמדו הם אותנו, את ספרינו ושירינו – אם ברצונם לדעת תרבות יהודית ישראלית מהי.

אני למשל מעריץ את הרב יונה מצגר, עם לראשו המגבעת השחורה הגדולה שחבשו בני ישראל במעמד הר סיני – הרב העושה עבודה חשובה מאוד בכך שהוא מצליח להשניא ולהמאיס עלינו את הצביעות הדתית היהודית.

2. צרור הערות 20.11.13

* אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר בפריימריז בשלי יחימוביץ'.

ביום שלמחרת בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה, כתבתי שהיום החל מסע ההדחה שלה, בהובלת עמיר פרץ ויצחק הרצוג. מפלגת העבודה היא מפלגה אוכלת מנהיגיה. בחרת מנהיג – קפד ראשו. כמובן שכך אי אפשר לקיים מפלגה. העובדה שראשי מפלגת העבודה אינם מסוגלים לכבד את הכרעת הבוחר ואינם מסוגלים לרסן את יצר השררה שלהם, אינה צריכה לחייב את חברי המפלגה המצביעים בקלפי.

* אילו יצחק הרצוג היה משתף פעולה בחקירת המשטרה על עמותות ברק ולא שומר על זכות השתיקה, יתכן שהיה מורשע ויושב בכלא כמו עמרי שרון, שנקשר לעבירות דומות. במקרה כזה, יכול היה לטעון לאחר ריצוי עונשו ותקופת הקלון, שהוא מילא את חובו לחברה, וכעת יכול לחזור לחיים הפוליטיים, והציבור היה מחליט אם הדבר ראוי.

זכות השתיקה היא הזכות של חשוד לא להפליל את עצמו. מי שבטוח בצדקתו, לא זקוק לזכות השתיקה. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיודע שאמירת האמת תפגע בו. הזכות לא להפליל את עצמו, אף שהיא משבשת את החקירה שנועדה להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם העבריינים, היא זכות אזרח מקובלת. אולם מי שבחר בזכות זו, כאחרון העבריינים, אינו ראוי להיות איש ציבור, וככל שהוא חותר גבוה יותר במערכת הציבורית, כך הוא פחות ראוי.

מבחינה ציבורית, איש ציבור ששמר על זכות השתיקה, כמוהו כאשם כל עוד לא הוכחה חפותו. ומאחר והרצוג שמר על זכות השתיקה, וויתר על ההזדמנות להוכיח את חפותו, או אפילו להיענש, אך בעונש קצוב – מבחינה ציבורית, מן הראוי שיישא לצמיתות אות קין של עבריין מושחת.

ולכן, אין הוא ראוי להנהגה. יש להצביע בעד מי שמתמודד נגדו, במקרה הזה – שלי יחימוביץ'.

* שלי יחימוביץ', בניגוד להרצוג, היא מופת של ניקיון כפיים ושל מאבק בשחיתות. מעולם לא דבק בה רבב, וגם המרים ביריביה יעידו על כך. זו סיבה נוספת לכך שהייתי בוחר בה.

* הייתי בוחר בשלי יחימוביץ', כיוון שבשעה שהנושאים החברתיים כלכליים לא היו במרכז הבמה, אלא דחוקים לירכתי השיח הציבורי, היא ביכרה אותם על הנושאים הפופולאריים והסקסיים ודבקה בהם. היא, יותר מכל אחד אחר, השפיעה על כך שהנושאים הללו נמצאים היום ברום סדר היום הציבורי.

* שלי מייצגת יותר מכל אחד אחר במערכת הפוליטית הישראלית, ערכים של צדק חברתי, סולידריות חברתית, ערבות הדדית, שוויון ערך האדם, אחריות חברתית, הגנה על זכויות העובדים, דאגה לחלשים בחברה, מאבק בגורמים הכוחניים השולטים במשק. ולכן, אף שלא תמיד אני מסכים עם עמדותיה בסוגיות הללו, הייתי בוחר בה.

* הייתי בוחר בשלי, גם כיוון שהיא יוצאת בעקביות נגד שיח השנאה כלפי המתנחלים ונגד האשמתם המרושעת והשקרית בפערים החברתיים ובבעיות הכלכליות של מדינת ישראל. המובן מאליו הזה, הוא ממש אמירה חתרנית בחוגי ה"שמאל", ושלי עומדת על האמת הזאת בעקביות, חרף הבליסטראות שהיא חוטפת בשל כך.

* אני מאוכזב משלי יחימוביץ'. אני מאוכזב מהמסרים המדיניים שלה בשבועות האחרונים. דעותיה של שלי יחימוביץ' מעולם לא היו כדעותיי. שלי יחימוביץ' אינה דוגלת בדרכה המדינית ההיסטורית של תנועת העבודה. כמו כל מפלגתה, היא דבֵקה במהפך המדיני הקיצוני שאהוד ברק חולל בה, לפני כמעט עשור וחצי, עת עקף מ"שמאל" את מרצ ואת "שלום עכשיו".

שלי מעולם לא הסתירה את עמדותיה, והקפידה לציין שהיא מצדדת ב"מתווה קלינטון", כפי שהיא מעדיפה לכנות את מתווה ברק/אולמרט (שהרי ברק הוא מילה גסה במפלגת העבודה ואולמרט נגוע בשחיתות ואין היא רוצה להיות מזוהה עמו).

אבל כאשר היא העדיפה לדחוק אל שולי השיח את הנושא הפלשתינאי, לא היה זה כדי "להחניף לימין" כפי שסנטו בה יריביה, אלא מתוך הכרה בכך שאין פרטנר פלשתינאי ל"מתווה קלינטון", ולכן חבל שנמשיך להשחית את השיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי על מחלוקת עקרה אודות ביצה שאינה עומדת להיוולד בעתיד הנראה לעין, אלא נתמקד במה שתלוי באמת בנו – דמותה של החברה הישראלית, פני הכלכלה הישראלית.

והנה, במהלך הפריימריז, שלי שינתה את דרכה, והחלה לדקלם את כל המנטרות המדיניות השחוקות: האשמת ישראל בכך שהמו"מ תקוע. תקיפת נתניהו על שאינו פועל ברצינות להשגת הסכם (אף שהוא עומד על הרבה הרבה הרבה פחות מתנאי המינימום של רבין, שהיא מתיימרת להמשיך את דרכו). הטענה שמה שעומד בינינו לבין הסכם הוא הסרבנות של נתניהו. היא מדקלמת את המיתוס השקרי המאשים את גולדה בכך שב"סרבנותה", כביכול, גרמה למלחמת יום הכיפורים – עלילת דם מרושעת. והיא אף דקלמה בנאומה בכנסת ביום השנה לרצח רבין, את סיפור הבדים שמפיץ יגאל קיפניס, על פיו רבין התנגד למדיניותה של גולדה.

אני מאוכזב, כיוון ששלי יודעת שהיא צדקה כאשר פעלה על פי הכרת המציאות, שבה אין אפשרות בעתיד הנראה לעין להגיע להסכם עם הפלשתינאים אפילו על פי מתווה ברק/אולמרט/קלינטון. ובכל זאת, במסגרת התחרות עם הרצוג, היא אומרת דברים שאינה מאמינה בהם.

* ומדוע, חרף האכזבה הזאת, אילו הייתי חבר מפלגת העבודה הייתי בוחר בה? מאחר ובנושא המדיני אין כל הבדל בינה לבין הרצוג, הייתי בוחר בה בזכות הסיבות האחרות, אותן ציינתי לעיל.

* עמוס אריכא מצייר מדמיונו הקודח מטרת דמות, מכנה אותה "שי פירון", ואף שהיא רחוקה כרחוק מזרח ממערב משי פירון האמתי – ניחא, הצג סובל הכל וניתן להשלים עם זה. אבל העובדה שהאובססיה שלו נגד פירון מביאה אותו להתלהם ולהשתלח בו בסגנון שלא היה מבייש את איתמר בן גביר ערב רצח רבין, זה כבר בלתי נסבל ובלתי נסלח. די להסתה!

* זהותי ותרבותי היהודית, היא בין הנושאים המשמעותיים ביותר בחיי. זה המנוע לפועלי, על כך אני מחנך את ילדיי, זה מירב עיסוקי, לכך הקדשתי את לימודיי האקדמיים ואני עובד בתחום. המחויבות לעתידו של העם היהודי ולעתידה של היהדות, היא המחויבות הבסיסית שלי.

אבל מי שרוצה להתגייר כדי להיות יהודי כמוני, לא יוכל. על פי הרבנות, אני לא מקיים מצוות, ומי שאינו מקיים מצוות, אינו יכול להפוך ליהודי (יש להניח שאין מניעה להתגייר כדי להיות יהודי מקיים מצוות בנוסח דרעי, מצגר, מוטי אילון ואברג'יל).

זהו אבסורד, שאי אפשר להשלים אתו.

תהליכי גיור בימינו, צריכים לבדוק את המוטיבציה של המבקש להתגייר להיות יהודי ואת המחויבות שלו לקיום העם היהודי והיהדות. אולם יש לבחון אותו על פי אמות המידה של קיום יהודי בימינו, בתקופה שרוב היהודים בארץ ובגולה אינם דתיים אורתודוכסיים.

השירות בצה"ל וההשתלבות במדינת ישראל – מדינת הלאום היהודית והתרומה לה בתחומים שונים, הם קריטריון משמעותי (אם כי לא יחיד) לגיור בימינו.

* 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת דיכוי קשה ביותר, כאשר קיום חיים יהודיים, בכל דרך שהיא, היו מחוץ לחוק והיוו עילה לענישה קשה ביותר ולהתנכלות נוראה. העובדה שאחרי 70 שנה כאלו, יש התעוררות כזו של יהודים הרוצים לחזור ליהדותם ולעלות לארץ ישראל ולהשתלב בה כיהודים, היא הביטוי המשמעותי ביותר בדורות האחרונים למושגים "נצח ישראל לא ישקר" ו"עם ישראל חי". ודאי שבתנאים בבריה"מ, נישואי תערובת היו חלק מן הקיום היהודי למעשה. הבחירה של המשפחות המעורבות ביהדות ובישראל, היא הניצחון הגדול של היהדות. לפיכך, מן הראוי היה לקבל החלטה גורפת, המכירה ביהדותם של כל היהודים מבריה"מ שעלו לישראל על פי חוק השבות. אני משוכנע, שחז"ל היו מקבלים החלטה כזו. אלא שבימינו, אין הנהגה רוחנית יהודית אמיתית ונועזת, ולכן הקיצונים, השמרנים וחסרי המעוף קובעים את הקו והאחרים מתיישרים על פיהם.

* מרבית יהדות ארה"ב שייכת לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. אי הכרה בגיור של הזרמים הללו, שאינם זרמי אופנה חולפת אלא זרמים גדולים הפועלים כבר 200 שנה, היא למעשה אי הכרה ביהדותם של הזרמים עצמם. כלומר, ודאי שהרבנות מכירה בעובדת היותם של בני הזרמים הללו – כפרטים – יהודים, מאחר והם יהודים על פי ההלכה, אך היא אינה מכירה ביהדות שלהם. מדינת ישראל, שהינה מדינת העם היהודי, כלומר היא קיימת למען העם היהודי כולו, ורואה בכל יהודי בעולם אזרח ישראל בפוטנציה, חייבת להכיר בזרמים ובגיור שלהם.

* את כל ההערות הללו, בנוגע לגיור, השמעתי בשיחה עם הרב דוד סתיו, רב הישוב שוהם, יו"ר ארגון רבני צהר ומי שהיה מועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל. הרב סתיו הוזמן למפגש של תוכנית "גוונים בגליל" של מרכז "יובלים" – תכנית לבניית מנהיגות אזורית בתחום ההתחדשות היהודית; תוכנית המורכבת ממנהלים ובעלי תפקידים בכירים באזור, בתחומי החינוך, החברה, התרבות, הקהילה והאקדמיה, שאני עומד בראשה. לצערי, הרב גילה גישה שמרנית ולא קיבל את גישתי, אודות גיור, ששיטתו, הוא אינו גיור על פי ההלכה.

עם זאת, מצאנו מולנו פרטנר אמתי, אדם קשוב, מודע לקשיים ולמחירים של הגישה אליה הוא מחויב, מוכן לדיאלוג אמתי לצורך תיקון עולם, ומוכן לפתרונות יצירתיים לסוגיות הללו, גם אם לא ברוח הרעיונות בהם אני דוגל. חילוקי הדעות במפגש, היו בין אנשים המעריכים אלה את אלה, השותפים למחויבות אמתית לחברה הישראלית ולעם היהודי. אני רואה בזרם המתון בציונות הדתית, שהרב סתיו הוא ממנהיגיו, פרטנר אמתי, שגם כאשר יש עמו מחלוקת, יש עם מי לדבר והמחלוקת היא לשם שמיים.

* יומן הבוקר ברשת ב' הסתיים בכתבה עסיסית על פרשת "הזמר המפורסם". מיד לאחריה קרא המגיש, אריה גולן, את רשימת הקרדיטים וסיים: "כאן אריה גולן. שום קשר משפחתי." ונשאלת השאלה, האם גם במקרה הזה, כמו בערוץ הראשון, זו "פליטת פה"? האם דווקא בערוץ הציבורי מצפצפים כך על החוק? האם על כך קיבל גולן בשבוע שעבר את פְּרָס כֶּנֶס אילת לתקשורת על מפעל חיים?

* ynet ממשיך עם הקמפיין המגעיל לעידוד הירידה מהארץ. והלהיט התורן – לונדון. אין בשפה העברית מילה מספיק עסיסית כדי לבטא את הבוז העמוק שאני רוחש לקמפיין הזה ולמוביליו.

* קיבוץ משמרות חוגג 80 שנה להיווסדו. ההיסטוריה של משמרות לא פשוטה; זהו אחד הקיבוצים היחידים בארץ שנכפה עליו ועד ממונה. אבל כל אלה בטלים בשישים, לעומת תרומתו האדירה של הקיבוץ לתרבות הישראלית: מאיר אריאל, שלום חנוך וחנן יובל, שצמחו בו והוא מקור ההשראה ליצירתם.

משמרות הוא הקיבוץ שהדשא שלו היה ההשראה לכל ערמות החבר'ה של בני נוער בארבעים השנים האחרונות. משמרות הוא הקיבוץ שחלוציו ייבשו את ביצת "באס בבלון" עליה כתב מאיר אריאל את אחד משיריו היפהפיים, הנפתח בשורה הראויה לפרס נובל לשׁוּרָה:

"כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת / ענן שחור גדול עולה במערב / אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת / לראות את עמלך נחרב."

ותיקי משמרות הם הנמלה העניינית, שמאיר אריאל התלונן שאותו היא מודדת. הם החלוצים עליהם הוא סיפר:

"בא חלוץ פותח תעלה שיוכל למתוח תלם / שמש יתושים מכים אותו בחום והלם / למה בא לכאן בכלל האם הוא מגורש / ממי אם הוא בורח ועל מה אם נענש / שנה אחר שנה עונה ועוד עונה / ועד שהיא עונה."

משמרות הוא הקיבוץ עם עץ האקליפטוס הענק של ארול. הוא הקיבוץ שבו שורר הנער שלום חנוך:

"בביתני התינוקות / מייללים בהפסקות / נצבט הלב / היי אמא, עורי / אומר הלילה ושוכב."

בהגיע קיבוץ משמרות לגבורות, התרבות הישראלית קדה לו קידה, ואומרת תודה.

* בגיליון האחרון של כתב העת "כיוונים חדשים", התפרסמה מסה מרתקת של אלעד אוזן, פסנתרן ותלמיד מחקר לתואר מוסמך במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, תחת הכותרת: "כך גורשו המוסיקאים היהודים מגרמניה עם עליית הרייך השלישי".

אוזן עסק באחריות המוסרית של המוסיקאים הגרמניים להחלטה הזאת – בשתיקתם לנוכח המעשה. אולם מן המסה מסתבר, שאין המדובר רק בשתיקה או בפחד מן הצפוי להם אם ישמיעו קולם, אלא בשותפות לפשע והזדהות עמו. הנתון המצמרר ביותר, בעיניי, הוא שרבע(!) מנגני התזמורת הפילהרמונית של וינה היו חברי המפלגה הנאצית עוד בשנות ה-30, כאשר המפלגה הייתה מחוץ לחוק. ולאחר האנשלוס המספר האמיר לכמעט מחצית הנגנים.

יש לנו איזו פנטזיה, על פיה אמנים ואנשי רוח, מעצם טיבם, הנם אנשים מוסריים יותר, הומאניים יותר, מכלל האנשים. מה שגורם לנו, לעיתים, לראות בעמדות שהם מבטאים עמדות מוסריות, מעצם העובדה שהם דוגלים בהם, גם כאשר מדובר בעמדות בלתי מוסריות בעליל. אבל אין כל קשר בין הפנטזיה הזאת לבין המציאות. בשנות החמישים והשישים, חלק ניכר מן האמנים ואנשי הרוח במערב, הזדהו עם בריה"מ, גם בימיה האפלים ביותר, תחת שלטון הטרור והתופת של סטלין.

ולכן, אינני מתרשם כאשר אמנים ואנשי רוח מובילים את קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל והקריאות להחרמתה. הם אינם טובים יותר מנגני התזמורת הפילהרמונית של וינה בשנות ה-30 של המאה שעברה.

* כל אימת שאני מגנה את הסופר הנאצי גינטר גראס על שירי הנאצה האנטישמיים שהוא כותב עד היום, יש לי שני חברים בפייסבוק שמיד מזדעקים כנשוכי נחש: "סופר דגול! פרס נובל! תוף הפח!"

נאצי.

* ביד הלשון. "רוב רובו של העם היהודי לפני השואה חי באירופה," אמר מרצה שהאזנתי להרצאתו לפני ימים אחדים. ומיד המוח שלי החל לחשב:

רוב הוא 50%+1. רוב רובו, הוא רוב מתוך הרוב. כלומר – 50%+1 מתוך ה-50%+1, כלומר כ-26%. האם המרצה התכוון לומר שיהודי אירופה היו כרבע מן העם היהודי?

כמובן שלא. הוא רצה לומר שרובו הגדול, רובו המכריע, של העם היהודי חי באירופה.

איני סבור שהשימוש בביטוי "רוב רובו" הוא שגיאה. זהו ביטוי שגור, המובן לכל. אבל לי יש מחסום לוגי המקשה עליי להשתמש בו.

דרך נוספת לביטוי רובו הגדול, היא "רובו ככולו". יצחק טבנקין, המנהיג המיתולוגי של הקיבוץ המאוחד, נהג להכריז על חזונו: "העם היהודי – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה; רובו ככולו  – בקומונות" (הוא התכוון לא"י משתי גדות הירדן, יש לציין). כוונתו היתה לומר שכל העם היהודי יעלה לא"י ויישב אותו בקיבוצים, אך הוא סייג זאת במעט.

אבל משמעות הביטוי "רובו ככולו" שונה לגמרי. הביטוי מתאר את העיקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב. רובו ככולו = רובו, כמו כולו. כלומר, הרוב קובע – אם הרוב החליט, ההחלטה מחייבת את כולם, כאילו התקבלה פה אחד. היא מחייבת גם את מתנגדיה.

בגמרא, מסכת נידה, נקבע רגע הלידה כאשר רוב גופו של התינוק יצא החוצה. ושם נאמר: "כיוון שרובו – ככולו."   

3. איננו מדינת ואסאלים

ארה"ב היא בעלת בריתה של ישראל. כל הסופרלטיבים המוכרים, כמו "ידידתנו הגדולה" – נכונים. הזיקה העמוקה בין ארה"ב לישראל, החוצה ממשלים ומפלגות, היא נכס אסטרטגי אדיר לישראל, שלא יסולא בפז. שמירתה של הברית וטיפוחה היא יעד לאומי משמעותי ומרכיב מרכזי באסטרטגיה המדינית של כל ממשלות ישראל.

ברית בין מדינות – אין פירושה היעדר חילוקי דעות. בין ישראל לארה"ב יש והיו חילוקי דעות רבים לאורך השנים, ואף על פי כן, הברית רק הולכת ומתהדקת, הידידות מתעצמת והולכת. ואף שהברית הזאת חוותה משברים, והיו בה מעלות ומורדות – בראייה לאחור, גם המורדות היו על מגמה מתמדת של עֲלִיָה והמשברים לא סדקו את הברית.

סקירת היחסים בין המדינות תעיד על כך שהיו משברים חריפים יותר מהמחלוקת הנוכחית בסוגיית ההסכם עם איראן. לא פעם, כאשר מנהיגי ישראל נדרשו לבחור בין האינטרסים הלאומיים של ישראל לבין כניעה ללחץ אמריקאי, הם ביכרו את האינטרס הישראלי, והשמיים לא נפלו. להיפך, המשבר חלף והקשר התהדק.

המשבר החמור ביותר בין ישראל לארה"ב היה ערב הקמת המדינה. ארה"ב לחצה בכל כוחה לדחות את הכרזת המדינה. חרף הלחץ הזה, ולמרות ידיעתו שכל מדינות ערב תפלושנה למדינת ישראל בת יומה כדי למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי – ב"ג, שהבין שזה "עכשיו או לעולם לא," – לא נכנע ללחץ והכריז על הקמת המדינה. ארה"ב היתה הראשונה להכיר בישראל, אף שלא הסירה את אמברגו הנשק. ב"ג גם סיפח את ירושלים (המערבית) לישראל, הכריז עליה כעיר הבירה והעביר אליה את מוסדות השלטון, חרף התנגדות אמריקאית חריפה ולחץ כבד ביותר. יש לציין, שב"ג היה האיש שבחר באוריינטציה האמריקאית של ישראל הצעירה, בחירה שממש לא הייתה מובנת מאליה. אולם כאשר היה מדובר באינטרסים החיוניים למדינה, הוא לא הסס לעמוד בלחצים ואף להגיע לידי משבר.

אחרי מלחמת סיני ב"ג נכנע ללחץ האמריקאי ונסוג מסיני, תמורת הסדרי ביטחון נאותים, אולם כעבור שנים ספורות נקלע לאחד המשברים החריפים ביותר בין המדינות, לנוכח ההתנגדות הנחרצת של ארה"ב להקמת הכור הגרעיני הישראלי בדימונה. רק בראשית שנות ה-70 הצליחה גולדה מאיר להגיע להסכמה אסטרטגית עם ארה"ב על קיומו של הכור, תוך הקפדה על מדיניות העמימות. זהו אחד מהישגיה הגדולים ביותר של המדינאות הישראלית מאז הקמת המדינה. זהו בראש ובראשונה הישג של גולדה, אך הוא לא היה מושג ללא העמידה הנחרצת של ב"ג בלחץ האמריקאי הכבד.

מאז מלחמת ששת הימים, קיימת מחלוקת חריפה בין ישראל לארה"ב על גבולות המדינה. המדיניות האמריקאית מאז 1967, זולת מכתבו המפורסם של בוש הבן, דוחפת לנסיגה ישראל לקווי 4.6.67 בכל הגזרות (עם תיקוני גבול קלים) ומתנגדת להתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק. ולמרות עובדה זו, היחסים בין המדינות בשנים הללו התהדקו מאוד, והברית התעצמה. היו משברים, כמו בתקופת ג'רלד פורד ורבין (הודעת פורד על "הערכה מחדש של היחסים המיוחדים עם ישראל") ובתקופת בוש האב ושמיר.

אחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל, היה רונאלד רייגן. ודווקא בתקופתו היו משברים קשים ביותר ביחסי שתי המדינות: סביב הפצצת הכור העיראקי, מלחמת לבנון הראשונה, חוק ירושלים, תכנית רייגן לנסיגה ישראלית מוחלטת מכל השטחים, פרשת פולארד וחוק הגולן.

חוק הגולן הוא החוק שסיפח את הגולן לריבונותה של ישראל ב-14.12.81. ראש הממשלה מנחם בגין העביר אותו בכנסת במהלך בזק של שלוש קריאות באותו היום. המהלך הפרלמנטרי המהיר והנדיר זה נבע, בראש ובראשונה, מרצון לקבוע עובדה סופית, ולא לחשוף את ישראל למערכת לחצים ואיומים אמריקאיים בין הקריאה הראשונה לקריאה השניה והשלישית.

התגובה האמריקאית על החוק היתה קשה וחריפה. לא רק גינוי חמור, אלא ארה"ב אף הכריזה על סנקציות נגד ישראל ועל השעיית מזכר ההבנה לשיתוף פעולה אסטרטגי בין המדינות, שנחתם חודש וחצי קודם לכן. בתגובה, הודיע בגין על ביטולו של המסמך.

בגין, שישב באותם ימים על כיסא גלגלים, עם רגל מגובסת, זימן אליו את סמואל לואיס, שגריר ארה"ב בישראל, נשא באוזניו נאום חריף ביותר, שהשורה התחתונה שלו הייתה: "חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו." בגין נזף קשות בשגריר, ובתום הפגישה הורה למזכיר הממשלה אריה נאור לצאת לעיתונאים ולהקריא את נאומו במלואו.

היה זה נאום חריף מאין כמותו. וכך אמר לו בגין, בין השאר:

"לפני שבוע, לפי הצעת הממשלה, קיבלה הכנסת ברוב מכריע של שני שלישים, בכל הקריאות, את חוק רמת הגולן, ועכשיו אתם שוב מתפארים בכך שאתם 'מענישים' את ישראל. איזה מן דבר הוא הענשת ישראל? האם אנחנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? האם אנחנו נערים בני 14, שאם אינם מתנהגים כהלכה, מכים על אצבעותיהם? ... הודעתם שאתם משעים את מזכר ההבנה ביחס לשיתוף האסטרטגי ... אתם מנסים לעשות את ישראל בן ערובה למזכר ההבנה. את הודעתכם על השעיית הדיון במזכר ההבנה אני רואה כביטולו. שום חרב דמוקלס לא תהא תלויה מעל ראשינו. אנו רושמים לפנינו את העובדה שביטלתם את מזכר ההבנה. עם ישראל חי 3,700 שנה בלי מזכר ההבנה עם אמריקה ויוסיף לחיות בלעדיו עוד 3,700 שנה. בעינינו זה ביטול המזכר. ... הטלתם עלינו עונשים כספיים והפרתם את דברו של הנשיא. כאשר מזכיר המדינה הייג ביקר פה, הוא קרא מן הכתב את דברי הנשיא רייגן שאתם תקנו במאתיים מיליון דולר נשק ואביזרים אחרים. זוהי הפרת דבר הנשיא. האם זה מקובל ונאה? ביטלתם עוד 100 מיליון דולר, מה רציתם לעשות? להכות אותנו על הכיס?" בהקשר הזה בגין האשים את הממשל האמריקאי באנטישמיות. לא פחות.

איזו סערה פרצה בארץ! איזו ביקורת נמתחה על בגין. הוא הואשם בטירוף מדיני ובבריונות דיפלומטית. הוא הוצג כמגלומן, שאינו מבין שישראל תלויה בארה"ב. הוא כונה "העכבר ששאג". הוא הואשם כפירומן שהשליך גפרור בוער על חבית אבק שריפה (המשבר בעקבות הפצצת הכור העיראקי טרם שכך). בגין הואשם בהחרבת הברית האסטרטגית עם ארה"ב, שנבנתה בעמל רב.

ומה קרה? חלפו פחות משנתיים, שבתוכם היו משברים נוספים עם ארה"ב סביב מלחמת שלום הגליל, הטבח בסברה ושתילה ותוכנית רייגן, וב-29 בנובמבר 1983 נחתם הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות, והיחסים שודרגו לרמה שלא היתה כדוגמתה עד אז. ועד היום רייגן נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל.

אין משמעות הדבר שראוי לנהל את מערכת היחסים עם ארה"ב באופן מתריס ומתגרה, עם נאומי נזיפה בשגרירים ופרסומם. אולם משמעות הדבר, היא שכאשר מדובר באינטרסים הבסיסיים של ישראל, זכותה וחובתה לעמוד עליהם, גם במחיר מחלוקת עם ארה"ב. הברית העמוקה עם ארה"ב חזקה יותר ממחלוקת זו או אחרת ואף ממשברים. בסופו של דבר, ארה"ב מבינה שישראל היא מדינה ריבונית, וכמו כל מדינה ריבונית, האינטרס הלאומי שלה הוא המנחה את מדיניותה.

הביקורת של נתניהו על קרי ועל ארה"ב בנוגע להסכם הנרקם עם איראן, אינה מדגדגת את אפס קצהו של הנאום שנשא בגין ופירסמו בציבור. ובעוד אז ארה"ב היתה הצד שהגיב על יוזמה ישראלית שהיא התנגדה לה, הפעם ישראל היא הצד הנפגע המנסה לסכל הסכם המסכן את ביטחונה ואת שלום אזרחיה.

וכפי שטעו אלה שהפחידו את עצמנו מעצמנו לפני 32 שנים, כך טועים אלה שמפחידים אותנו מעצמנו היום.

פורסם ב"ישראל היום"

* * *

מלצרית שטוחת חזה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פנייך אני בקושי זוכר

את החזה השטוח שלך אינני שוכח

הוא מזנֶה את מחשבותיי אלייך

פטמותייך העריריות

בטח גדולות מאוד

אדומות

קשות

וכמו זרגים קטנים

הן תזדקפנה כאשר אגע בהן

בשנים האחרונות

כשאני פוסע במדרכות

מסתכל בחצרות הבניינים

אני לא מוצא קנדונים משומשים

תגידי לי

מה קרה?

הפסיקו להשתמש בהם

בתל אביב

לזרוק החוצה מהקומות העליונות

אולי אוספים אותם לתרומת זרע

להפרייה חוץ-גופית

אולי הם עשויים מחומר מתכלה

אולי בכלל חדלו להזדיין

אצלנו

תגידי לי

מלצרית שטוחת חזה

שמסתובבת זקופה

אך קעורה בין השולחנות

שמחרמנת אותי בטירוף

דווקא במה שחסר בך

האם בשבילך צריך קנדון

הרי הכול קורה לי

רק בחלום

ואשמאי זקן

יהודי

בקנדון לא משתמש

* * *

בתוך כחודשיים

עומדת להופיע הסאגה

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה הזו אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסדרת "ספרי מקור".

* * *

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ' 

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא התפרסם עד כה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: פנחס מן האדמה

באמצע שנות השישים, למדתי כבר לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום, הופיעה בחוג שלנו הסטודנטית החדשה שרי פיירשטיין.

היא היתה יפה בצורה בלתי רגילה. ילידת 1945, רזה. פני מדונה בהירות מאוד, שיער חום-צהוב ארוך, שיער שצבעו כדבש. לבושה תמיד בשחורים שהסתירו גוף ענוג שהיה מושלם כניראה; ותמיד עם מיפתח קבוע, קצת חצוף, בחולצה השחורה שלה – בצורת לב, כצוהר קטן להציץ בו, סגור למעלה, שחשף פיסת חזה שנהבי, מטריף, מהסוג המשגע גברים לתחוב שם יד ולהגיע אל שדיה הניסתרים. הייתי מכנה אותה ביני לבין עצמי "הנזירה המושחתת" – כי מצד אחד היתה לבושה כנזירה סגפנית ומצד שני הקרינה קשיחות, כמעט על גבול הטומאה, כמכריזה שהתוך שלה הוא ההיפך הגמור מדמותה הנשית והרכה.

אחיה הצעיר רמי למד בגנון של אימי בפתח-תקוה. אינני זוכר אם גם שרי הקטנה ביקרה בגנון של אימי או שרק היתה באה לפעמים בצהריים כדי לקחת את אחיה. ילדה יפה היתה כבר אז. ללבוש שחורים החלה כבר בתיכון. סיפרו שבאותה תקופה היתה מושפעת מאוד מתורתו של ניטשה; שעמדה יום אחד ברחוב ראשי בתל-אביב ומכרה אלטע-זאכן כדי להפגין פשטות, את הבוז שרחשה לעושר – ומשפחתה אכן היתה עשירה; ולימים יצאה שמועה במושבה ששרי "הלכה ללמוד מיסטיקה בירושלים והלימודים השפיעו על נפשה ועירערו אותה."

משה פיירשטיין, אביה של שרי, היה איש עשיר ובעל השכלה, מהנדס, ממשפחה פתח-תקוואית ותיקה. אביו התחיל ממכירת נפט בעגלה ברחובות המושבה, ובמשך הזמן התרחב העסק והפך לתחנת-דלק ולסוכנות למוצרי נפט ובנזין בחנות שברחוב פינסקר פינת שטמפפר.

אלי, אימה של שרי, יהודייה אוסטרית נמרצת ונאה, עלתה ארצה מווינה והיא כבר נשואה לבעלה, פלשנר, אף הוא ווינאי. במושבה סיפרו שהיה ריקא. הזוג גר בפתח-תקווה. בתקופה שבה עזבה אותו, שקעה אלי בייאוש וניסתה להתאבד. פלשנר נסע ונעלם מחיי המושבה, אבל שנים רבות עדיין כינו אותה בשם אלי פלשנר.

היא היתה מורה פרטית להתעמלות, בייחוד אורתופדית. גם אחותי קיבלה אצלה שיעורים באולם המלא מכשירים, שהחזיקה אלי בקומה שנייה בבניין שברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון.

בתקופה שבין שני נישואיה היתה אלי היתה אהובתו של דודי יחיאל, שנחשב אז לדון ז'ואן של המושבה. הוא עבד כנהג אזרחי בצבא הבריטי ומשהו מדמותו, ומדמויות שני דודים אחרים שלי, מצוי בתכונותיו ובחייו של דודי הבדוי אלכס בן-עמי בספריי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" ו"המושבה שלי".

יום אחד בילה דודי יחיאל אצל אלי בדירתה ובדיוק הופיע משה פיירשטיין, שכבר חיזר אחריה, ודפק בדלת.

אלי פתחה לו ואמרה: "אבל אני לא יכולה להכניס אותך. יש לי מישהו."

אמר לה בלעג: "הנהג הזה?"

כניראה שהעובדה שהיו לאלי מחזרים משכה את פיירשטיין ועוררה את קנאתו. וכאמור, הוא היה איש עשיר ומשכיל. למשפחתו היה רכוש גדול. ואלי אכן לבסוף העדיפה אותו על פני דודי, הרווק עליז, שהיה אז חסר רכוש ומקצוע, וכניראה גם חסר מחוייבות לאישה אחת.

 "פיירשטיין היה הגביר. יחיאל היה קבצן," אמרו אצלנו במשפחה. ואולם אלי נישארה ביחסי ידידות חמים ולבביים עם דודי, שנעשה לסוכן ביטוח מכובד, וגם עם האישה שנשא, תמר, במשך כל ימיהם, גם לאחר מותו.

לאלי עצמה היה חוש לעסקים, ובנוסף לאולם ההתעמלות, כניראה לאחר מות בעלה, נכנסה לעסקי המשפחה.

פרשת חייה של שרי ודאי גרמה לאלי, משה ורמי, ולאנשים אחרים שהיו קרובים לה, דאגות רבות וכאב, שקשה אפילו לשערו. עברו על שרי, בייחוד בשנותיה האחרונות, ייסורים וסבל שמקורם בנפש שהיתה כלואה בסבך עצמה, עד שהגיעה למבוי הסתום האחרון, ועד שאיתותיה לעזרה, שחזרו אצלה במעין משחק של גורל עם המוות, איחרו הפעם להישדר או להיקלט.

על קורותיה היה אפשר לכתוב רומאן. מהמושבה השמרנית שלנו יצאו מדי פעם "כבשים שחורות", מורדות ומורדים, עופות מוזרים למדי, החל בבריחת דודתי הצעירה אסתר ראב לקבוצת דגניה ב-1913. חלקם נחרכו כנפיהם וסופם היה טראגי, חלקם נתבייתו, חלקם נעשו סופרים מפורסמים. גם אני נחשבתי לחריג, אמנם, בעל אורח-חיים זהיר ובורגני. בשנים הארוכות שלמדתי אצל גרשם שלום, והערצתי אותו, לא חשתי מעולם השפעה "דימונית" או מיסטית שלו עליי; להיפך, ממנו קיבלתי את הגישה הראציונאלית והשיטתית ביותר להיסטוריוסופיה של העם היהודי, שמקצתה זכיתי להביא מפיו בספרי "אין שאננים בציון", בראיון עימו, שכותרתו – "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד".

למרות הקשר הפתח-תקוואי הכמעט-משפחתי – אני לא הצלחתי למצוא מסילות לליבה של שרי, ואפילו לא נעזרה בי בתחילת לימודיה. היא למדה ספרות עברית, פילוסופיה יהודית וקבלה. הייתי שמח להיות לה מדריך אבל היא היתה מאוד סגורה ושידרה ריחוק וקור. כאשר היינו נפגשים במיקרה במסדרון או בהרצאה בגבעת רם, או באוטובוס לקמפוס, והייתי מנסה להיות נחמד אליה, לחייך ולהתעניין בה ובלימודיה, היתה מגיבה תמיד באיזה קוצר-רוח ואפילו בגסות גברית, היה לה קול עבה במקצת, לכן לא המשכתי להתעניין בה.

שרי היתה מעשנת כבדה, לכן גם קולה היה צרוד מעט. נידמה לי שהתחילה בעישון עוד בהיותה תלמידת תיכון. בין האמה לזרת היו עליה כתמי ניקוטין כהים מאוד. היה בזה משהו מנוגד למראה המדונה שלה, הצחור והמושך. אם אינני טועה, ציפורניה לא היו מטופחות אלא בעלות מראה נערי ונזירי. היא גם ישבה תמיד לבדה בהרצאות, עם החלון הלבן בחולצה השחורה, כמבקשת לשדר לאחרים תחושה של ריחוק ממנה.

אלה היו השנים שבהן התחלתי בקשר הידידות עם פנחס שדה, בייחוד לאחר שעזבתי את ירושלים בשנת 1966 ועברתי לגור בתל-אביב. אז סיפר לי שאת הדמות של אביגיל ב"על מצבו של האדם" בנה מצירוף שתי בחורות. החיצוניות היא של שרי, ולכן בחר לעטיפה את ונוס העולה מהגלים של בוטיצ'לי, ואילו התוך הוא של עזה צבי. לדבריו נפשה ורוחניותה העמוקות של עזה משכו אותו מאוד, וגם העניקו לאביגיל את פנימיותה, אבל צורתה החיצונית של עזה לא היתה בעיניו די מושכת לדמותה החלומית של אביגיל, ולכן שרי סיפקה לו את המראה החיצוני היפהפה, היתה הדמות שאותה ראה מול עיניו בשעת הכתיבה. גם הוא חש בקשיחות של שרי, ולכן לדבריו לא השתמש בה לתיאור הצד הרוחני והנפשי של אביגיל, צד הרחמים.

אינני יודע אם שרי היתה אי-פעם מאוהבת בפנחס. גם האהבה שלו אליה היתה חלק מטוויית הקורים שלו לצוד ברשתו מעריצות, ובעוד הן מחפשות אצלו את הרוח והמשמעות לחיים – חיפש הוא אצלן אישור לגאוניותו ולגבריותו (חרף צורתו הפיסית הנלעגת) – בכך שתתפשטנה בפניו ותיתנה לו לשכב איתן, והן אולי חשו כמעלות את עצמן קורבן בטקס פולחני. הוא היה מעין עכביש כלפי נשים. מהפנט אותן בעיניו היפות ובמילים הנפלאות והאכזריות ששפעו ממנו ואשר לא דמו לשום דבר אחר ששמעו מימיהן.

מאחר שיום אחד טילפנה שרי אליו ואמרה שהיא מתכוונת לקפוץ ממגדל שלום, והוא בא והציל אותה, ראה בהתאבדותה גם איזה קשר לגאוניות שלו ולקשר שלה אליו, מה עוד שלא היתה המתאבדת הראשונה, גם לא האחרונה, מבין ידידותיו המתות שלדבריו היו אהובותיו. אמנם, ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר-מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות וגם בנה על כך אחר-כך תילי-תילים של פרשנות שהחמיאו כמובן לאגו שלו ורמזו שכאילו בגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו.

אינני יודע עד כמה היתה שרי מקורבת לגרשם שלום, שכבר פרש מהוראה באותן שנים, ואם הספיקה לכתוב בתחומו מחקרים בעלי ערך. שרי היתה נשואה תקופה לא-ארוכה לציון אביטל. הם נישאו ב-1970 וגרו בירושלים. אינני יודע אם עדיין היתה בקשר עם בעלה בטרם התאבדה. שרי התאבדה בקפיצה מעל מגדל כנסיית המוריסטאן, בעיר העתיקה בירושלים, בחודש יוני 1979, כניראה ביום שישי שחל ב-15 בחודש. המודעה על הלווייתה התפרסמה בעיתון ביום ראשון, ה-17 ביוני, יום הולדתו החמישים של פנחס. דברים אלה אני כותב במלאת עשרים שנה למותה ושבעים לפנחס, אילו חי עדיין. במותה היתה שרי כבת שלושים וארבע. שמעתי שכאשר מצאו את גופתה לרגלי המגדל, היה מוצמד אליה פתק בכתב-ידה ובו מיספר מכונית הפולקסוואגן שלה, ומגרש החנייה שבה היא נמצאת. עוד מספרים כי לפני שיצאה לדרכה האחרונה צילצלה לבעלה-לשעבר והוא ניסה לעצור בעדה אבל כבר היה מאוחר מדי, הוא לא הצליח לאתר את מקומה או להגיע בזמן כדי למנוע את התאבדותה.

*

פרופ' יוסף דן, מתלמידיו של גרשם שלום, והוא-עצמו אחד מגדולי החוקרים הירושלמיים שנתברכו ביושר אינטלקטואלי, אחריות מדעית, בקיאות בחומר ובהירות בניסוח, כותב לי ב-19 במאי 1999 על אודות שרי:

 "תודה על העלאת זכרה של אישה יקרה, שלמרות עשרים השנים שחלפו עדיין שמה מעורר צביטה בלב. שרי פיירשטיין היתה תלמידתה המובהקת של פרופ' רבקה שץ המנוחה, ובהדרכתה עסקה בכתיבת עבודת דוקטור על הנושא – המשיחיות בתורתו של ר' יצחק לוריא [האר"י]. בתקופה הראשונה לאחר פטירתה שמעתי מרבקה שץ דברים על ניסיון למצוא את רשימותיה על הנושא, ואולי להוציא לאור את אשר ניתן, אך לאחר מכן הדבר שקע, ואינני יודע האם משום שלא נמצא חומר או משום שלא נמצא מוכן לדפוס.

 "שרי למדה אצלי שנים אחדות, אך קשר של ממש נוצר רק בשנת חייה האחרונה, בשעה ששימשתי כראש החוג למחשבת ישראל. באותה שעה לא היו בחוג אסיסטנטים, וניסיתי לגייס כמה מטובי הדוקטורנטים, ושרי אחת מהם. דיברנו פעמים אחדות, וקבענו פגישה לסיכום העניין בשבוע שהחל ב-17 ביוני, כמדומני ביום שני [ה-18 ביוני]. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, דיברתי איתה בטלפון ביום חמישי [ה-14 ביוני], היום [הלפני] האחרון.

 "כרגיל במקרים אכזריים כאלה, גם אני סובל מייסורי מצפון. באותה שנה התיידדנו במקצת, ושוחחנו לעיתים על הא ועל דא. בין השאר, חודשים אחדים לפני כן, הודיעה לי שרי שאני עתיד להיבחר לראש המכון למדעי היהדות. שללתי זאת מכל וכל. אמרתי שאין לי כוונה כזו ולא היו ולא יהיו הדברים מעולם. היא החזיקה בדעתה. הנסיבות השתנו, ואמנם העליתי את מועמדותי לתפקיד זה. הישיבה שבה התקיימו הבחירות נערכה בבוקר ה-15 ביוני, ואמנם נבחרתי לתפקיד. מצפוני מייסרני על כך שבשיחת הטלפון ביום שלפני כן לא הזכרתי שלמחרת יתקיימו הבחירות. אני משלה את עצמי שאילו הייתי מספר לה זאת, ייתכן שהעניין בתוצאות הבחירות היה מעסיק אותה ביום שישי [ה-15 ביוני], ואולי היו פני הדברים אחרת.

 "חזרתי לביתי לאחר הישיבה, ומיד התקשרו אליי מהמכון בדאגה – יש חשש לגורלה של שרי פיירשטיין, אין מוצאים אותה. חזרתי במהירות לקמפוס בגבעת רם, ויחד עם כמה חברים נסענו העירה, לדירתה של שרי. הדלת היתה פתוחה. התרגום העברי של שירי פול צלאן היה פתוח על השולחן. מן הטלפון שבדירתה צילצלתי לכמה בתי-חולים וביקשתי לברר אם ידוע להם דבר. דומני שב'שערי צדק' ענו לי כי היא מצוייה אצלם. שאלתי האם היא בטיפול, וענו בשלילה, אך סירבו לפרט. מיד נתברר שרק גופתה נמצאת אצלם.

 "לפי מיטב ידיעתי, הדברים שכתב פנחס שדה בנושא זה הם פרי דימיונו הספרותי, ולא היה ביניהם שום קשר של ממש. שדה השתמש בזכותו כסופר לראות את הרצוי לו בבחינת מצוי. אם יש לך עניין בכך, אני יכול לפרט יותר, אבל רק בעל-פה, בגלל כבודם של הנוגעים בדבר.

 "תבוא עליך ברכה שהעלית זכרה של מי שראוייה להיזכר לטובה. ביום ההלווייה שרתה הרוח על עמיתתי רבקה שץ, ודבריה על הקבר הפתוח היו מצמררים בכנותם ובכוח הביטוי הבלתי רגיל שנתגלם בהם. אם יש דרך למצוא את הטקסט – אם היה כזה – גם הוא ראוי להיזכר."

פרופ' רחל אליאור, מן הדמויות הבולטות בתחום מחשבת ישראל וחקר המיסטיקה היהודית – מספרת שהכירה עשר שנים את שרי כאשר למדו שתיהן בחוג לקבלה ולפילוסופיה יהודית, וכל אותו זמן לא שמעה ממנה מילה על שדה. לדעתה שדה ניכס לעצמו את שרי לאחר התאבדותה, שבאה על רקע מצוקה נפשית ואישפוזים, וללא שום קשר אליו או לעניינים שטניים, כפי שהוא טוען. רחל אינה חושבת ששדה נגע אי-פעם בשרי. רחל אינה רואה עצמה רשאית לספר יותר על מצבה הנפשי של שרי, שהיתה חברה קרובה לה, ורק אומרת ששרי היתה מאוד בודדת וכי היתה עסוקה בעבודת מחקר רחבת-היקף בתחום הקבלה ופרופ' גרשם שלום רחש כלפיה הערכה רבה.

*

בראיון שערכה עימו פנינה רוזנבלום, מספר שדה: "שרי היתה הנערה הכי יפה שפגשתי בימי חיי. היא היתה בת שבע-עשרה כשבאה לבקר אותי לראשונה. נדהמתי מיופייה. במשך כל השנים, עד יום מותה, שמרנו על קשר. במשך השנים הראשונות הקשר בינינו היה רצוף, ובכל המובנים.

 "יום אחד קרה משהו מוזר. לאחר שלא ראיתיה זמן רב, היא הופיעה לפתע בביתי. היא ניראתה עדיין כנערה, אבל היתה כבר גרושה בת שלושים ושלוש, שעשתה את עבודת הדוקטוראט שלה בפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים. פתאום ראיתי אותה באור אחר, ואז חשבתי לעצמי שזאת האישה שהייתי רוצה לחיות איתה כל החיים (כבר הייתי גרוש אז). נידברנו להתחתן, וכיוון שלונדון היא עיר חלומותיי, העליתי רעיון שניסע לחיות שם. היא, מצידה, רצתה לחיות באחד מאיי יוון.

 "ביום הולדתי, החל ב-17 ביוני, עיינתי, במקרה, בגיליון של עיתון-ערב, ופתאום לא ידעתי אם אני חולם או מה. לנגד עיניי ראיתי מודעת תנחומים שפירסמה משפחתה על מותה. זו היתה מתנת יום-ההולדת שקיבלתי, מתנה ארוזה במסגרת שחורה.

 "היא קפצה ממגדל של כנסייה, בעיר העתיקה בירושלים. אני חושב שהקפיצה עצמה לא הפחידה אותה, היות שהיא עברה קורס צניחה.

 "ראיתי אותה פעם אחרונה כשבוע לפני שהתאבדה. לא היה בינינו ויכוח. לא ריב. לא. אפילו בחלום הכי פראי אי-אפשר היה לדמיין, שיקרה מה שקרה. הדראמה התרחשה בתוך נפשה.

 "המקרה של שרי לא הטביע עליי רושם חזק, מפני שאמרתי לעצמי, שאם היא העדיפה למות וללכת לעולם אחר, במקום לחיות איתי, לאחר שמגיל שבע-עשרה חזרה וביקשה זאת ממני, הרי זו הבחירה שלה, ובכך נסתיימה הפרשה בשבילי." ("לאשה", 12 במרס 1884).

*

דיוקן נוסף של שרי מצטייר בשיר מצמרר של דבורה אמיר, בספרה "בעירה איטית" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1994).

שבים ונזכרים בו דמיונה של שרי לוונוס העולה מן הגלים של בוטיצ'לי, ציור ששימש שער ל"על מצבו של האדם", לימודיה בקמפוס של גבעת רם, בתוככי הטרמינולוגיה הקבלית של נר"ן ח"י – נפש, רוח נשמה, חיה ויחידה, האצבעות המוכתמות ניקוטין מטבק וירג'יניה החריף של קופסאות "נלסון" הירוקות, החפתים הלבנים לשמלותיה השחורות, כלבוש נזירה, נסיונות ההתאבדות הקודמים, וקפיצתה האחרונה.

מחשבות על הקפיצה של שרי

צללית אישה עולה במוחי כמו מתוך מסך שישה עשר מילימטר.

דמות צלולואיד בשחור לבן, פסקול צרוד ורך, הקרנה גרועה

של סרט ישן. נערה מציורי בוטיצ'לי.

פניה כפני הנערות בציור "הדיבה", גופה עטוף שחורים,

סגוף וצנום מגופן הדשן. והיא מהלכת על גבעת רם.

פעם, ב"ספר המעשיות" קראנו יחד על הזיכרון המופלא

של מי שזוכר עצמו עוד כשהיה טיפה בעת הזיווג.

את אמרת, "הייתי רוצה שיכחה גדולה כגודל זיכרונו,"

כי מי שזוכר לא כלום, "הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו

מה שקודם לנפש-רוח-נשמה."

אלוהים, מנין הדחף הזה למשש את המוות ברטט אצבעות

שהצהיבו מ"נלסון" רקוב.

וכך, בקצה החפתים המעומלנים, המושלמים כל-כך,

נחשפו מיפרקים חבושים והיא כציפור שהוטבעה בטבעת.

בבוקר הודיעה שהיא קופצת ונסעה אל העיר העתיקה.

כנפי בגדה השחור נפרשו רחב באוויר.

*

כמסופר בדפים האלה, שמונה שנים, מ-1965 ועד 1973, נמצאתי בידידות הדוקה עם פנחס שדה, כתבתי ודיברתי הרבה על ספריו הראשונים, ריאיינתי אותו והגנתי עליו מפני מבקריו.

כאשר הייתי מגוייס בפלוגת חובשים של חטיבה 10 שהיתה פרושה בחורשה ליד בית-נבאללה, בימי הכוננות של יוני 1967, שלח אליי בדואר הצבאי את ספרו החדש "על מצבו של האדם" ודאג מאוד לשלומי במלחמה פן לא אספיק לכתוב עליו את הביקורת לעיתון.

לטרמינל הנטוש של שדה התעופה קלנדיה, עטרות, שבו חנינו לילה ויום כבר בעיצומה של המלחמה, הגיע אליי בדואר הצבאי מכתבו של בנימין תמוז, עורך מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", שבו הוא מבקש ממני לכתוב ביקורת על הספר. את הכתובת קיבל משדה.

אולי בזכות תפילותיו יצאתי ללא פגע מן המלחמה ההיא.

ב-1966 עברתי מירושלים לתל-אביב, ומאז הייתי מבקר לעיתים קרובות אצל שדה בדירתו הקטנה ברחוב יונתן 3 ברמת-גן, הוא בכורסה ואני בכורסה ממול, שני ספלי קפה שהכין לנו בתחילת הערב, כוננית ובה כתבי הסופרים שאותם העריך, רובם לא עבריים, ערימת מכתבי המעריצים ובעיקר המעריצות, שצמחה וגבהה מביקור לביקור, ציוריו התלויים על הקיר. עשן המקטרת שלו שממלא את החדר. יושבים שעתיים, שלוש ולעיתים ארבע שעות רצופות ומדברים, בעיקר הוא – עליו, על הנשים בחייו ועל הזיונים (פעם התפאר בפניי ששכב עם בחורה שבאה לביתו מבלי להוריד את נעליו. הוא היה נמוך-קומה ונעליו החצאיות המגושמות הוסיפו לו קצת גובה. אף פעם לא ראיתי אותו יחף או בסנדלים, גם בקיץ) – על ספריו ומשמיציו, על השקפת עולמו המיטאפיסית, אך גם רבות על אודותיי.

במידה רבה היו לי השיחות עימו גם מעין פורקן למצוקות נפשיות, והיה בו כוח עידוד עצום. חרף שינאתו הנוראה לפסיכולוגים ולפסיכולוגיה, שימש פנחס מעין פסיכולוג מעשי לבאים אליו. בעת שישבת אצלו יצר בך הרגשה שרק אתה והוא בעלי ערך, הוא – קצת יותר ממך, וכל שאר העולם נחות, זבל, חוץ מכמה יצירות אלמוות וגאונים מן העבר ובהם ישו, ניטשה, יעקב פראנק, הלדרלין, צ'ינגיס-חאן, האמסון, דוסטוייבסקי והיטלר.

יחסו הדו-ערכי לפסיכולוגיה דמה ליחסו המתחסד לתקשורת. בכל הזדמנות בז לה ולכותבים בה והעמיד פנים שאינו לא מוכן לרדת לרמתם. את עיתוני-הערב כינה בשם "עכברושים". מצד שני לא היה בדורו בארץ סופר שידע כך להשתמש בעתונות ובטלוויזיה כדי לפרסם את ספריו ולפאר את עצמו, לכוון אל עצמו את הזרקורים. הוא היה אמן ותחמן של תקשורת. עשרות ראיונות עימו התפרסמו בדפוס, ברדיו ובטלוויזיה, ותמיד ידע "לספק את הסחורה" והיה פרובוקאטיבי ומהמם באמירותיו הנועזות. לעיתים היה נידמה לי שמדי בוקר או צהריים, כשהוא קם משנתו, הוא אומר לעצמו: "מה אפשר עוד לעשות היום למען פנחס שדה, ואני טרם עשיתי?"

רוב שנותיו התפרנס שדה מכתיבה בעיתונים: בשבועון-לנוער "הארץ שלנו", שבו שימש תקופת-זמן סגן-עורך, פירסם כתבות וסיפורים רבים. הוא נהג לחתום גם בשם יריב אמציה, ותחת שם זה פירסם ספרים לילדים ולנוער ובהם "ידידי", "נער הייתי", "אידה" ו"הגנב" או "מטמון הזהב של ששונקין הזקן", רובם אם לא כולם בהוצאת מ. מזרחי. הסיפורים נדפסו קודם לכן בהמשכים בשבועון, והוא מכר את זכויותיהם בספר תמורת סכום חד-פעמי כי לא ייחס להם חשיבות רבה ודומה כי מעודו גם לא כלל אותם בפרטים הביוגראפיים על אודותיו בספריו, ולא הדגיש את עובדת היותו סופר פורה לילדים ולנוער.

לימים, ב"ידיעות אחרונות", חתם בשם פ. עשהאל ורחבעם צור וגם בשמו המלא. כתבותיו היו מיוחדות ומרתקות, ולא פעם ליווה אותן ברישומים שלו. ואולם אם מישהו היה מכנה אותו בשם עיתונאי, זה היה עבורו בגדר עלבון נורא, בל יסולח.

כבר באותה תקופה החלו נשמעים קולות ביקורת וליגלוג על "החיים כמשל" – דווקא מפי אנשים שהיו ממעריציו בנעוריהם, חלקם התברג בינתיים באקדמיה, ועכשיו טענו שהספר אינו רציני וכי הוא מתאים רק לגיל ההתבגרות.

 "אני שואל אותך, אהוד, האם הספר השתנה במשהו מאז שקראו אותו לראשונה והתפעלו ממנו? האם הדפים הם אחרים? האם האותיות אינן אותן אותיות? – לא, הספר לא השתנה! – הקוראים הם אלה שהשתנו! הם ברחו מהשאלות החשובות על משמעות החיים, שהעסיקו אותם בנעוריהם, ועכשיו, לאחר שהתכחשו לחלומות שלהם – שב ומזכיר להם הספר שבגדו בייעודם, ובמקום להאשים את עצמם – הם באים בטענות אליי!"

מאוחר בלילה, כבר לא היתה תחבורה ציבורית – הייתי חוזר ברגל ממנו לצפון תל-אביב. תקופה מסויימת נעשו השיחות כה אינטנסיביות, שבבואי הביתה, או למחרת, הייתי יושב וכותב אותן ביומני, זוכר כמעט כל מילה שנאמרה.

אחת השיחות היחידות שאותן לא כתבתי, ועד היום אינני סולח לעצמי על כך, התרחשה בלילה שבו סיפר לי פרטי העלילה שתתרחש בחלק השני של "על מצבו של האדם", ספר שאותו לא כתב מעודו, לבד מפרק הסיום "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד". ולא כתב אותו משום שהודה שהוא שונא לכתוב ספרות בידיונית, שנועדה כאילו לשעשע את הקורא, ומעדיף לכתוב רק דברי אמת על עצמו ועל התנסויותיו, וכך אמנם המשיך ונהג בשיריו ובספריו הבאים כגון "נסיעה" ו"נסיעה בארץ-ישראל".

אני זוכר שדמות דומיננטית בחלק השני של "על מצבו של האדם" היתה אמורה להיות זו של האדון, אדון רייכלין, אביהם של אבשלום ואביגיל, אשר אותו, כך אמר לי, עיצב במידה רבה לפי דמותו של גרשם שוקן, העורך והבעלים של עיתון "הארץ", (המערכת והדפוס שכנו עדין בבניין ההיסטורי שברחוב מזא"ה 56 בתל-אביב).

שוקן הוא שהחליט בשעתו לאמץ אותו ולהוציא לאור כמעט את כל ספריו בהוצאת "שוקן", החל ממהדורתו השנייה של "החיים כמשל", ולמעט, במקרה או שלא במקרה – "על מצבו של האדם" שיצא ב"הספריה לעם" של "עם עובד" ו"העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" שיצא ב"ספריית תרמיל" של פירסומי קצין חינוך ראשי וההוצאה לאור של משרד הביטחון, בעריכת ישראל הר.

דמותו של גרשם שוקן גרמה למעין תסביך לא רק אצל שדה אלא, לדבריו, לכל החוג של העורכים והעיתונאים עובדי "הארץ" באותה תקופה, דוגמת בנימין תמוז, אהרון אשמן, אברהם רימון ואחרים, ובהם כמובן שדה עצמו, שהיה משתתף קבוע ב"הארץ שלנו".

בדרך שבה דמותו והתנהגותו של גרשם שוקן נתפסו בעיני שדה, היה משהו מיחסו של יוסף ק' לאדוני "הטירה" אצל קפאקא. הכל היה מסובך מאוד. אפל ובלתי מושג. מעין "קבוצת התייחסות" תמידית שהעסיקה את מחשבותיו של שדה שעות רבות (ודאי יותר זמן משהם הקדישו למחשבה עליו) והשפיעה אולי גם על תיאור מאבקי הכוח באחדים מספריו.

העיתונאי יאיר קוטלר, שהיה עורך "הארץ" בשעתו, מספר ששוקן נהג ללכת במסדרונות מערכת העיתון כשעיניו מופנות לקיר, כמתחמק מלפגוש במבט של האדם הבא מולו. כאשר שאל אותו מדוע הוא נוהג כך, ענה שוקן: "אם אחייך למישהו ואומר לו שלום, מיד יבוא לבקש העלאה במשכורת."

לדברי שדה, תמוז סיפר לו שפעם ביקש להתקבל אצל שוקן באיזה עניין, אולי בקשר להעלאת שכר. כאשר ישב במשרדו של שוקן אזיי כדי להעליבו ו"להעמידו על מקומו" – התרומם שוקן בעודו מדבר, וכשהוא מניח את אמות-ידיו על מסעדי הכיסא, מעבר לשולחן הכתיבה – תקע נאד עסיסי, כממחיש שעד כדי כך הוא, תמוז, לא נחשב בעיניו.

הזכרת שמו של תמוז היתה כאמור מעין אובססיה אצל שדה. כמעט בכל שיחה השמיץ אותו. והרי תמוז, בעודו עורך "הארץ שלנו", לפני אהרון אשמן, הזמין את שדה לכתוב לשבועון-לנוער ולעבוד בו ובכך הבטיח שנים רבות את קיומו כסופר. תמוז אף השתדל, יחד עם אברהם רימון ויעקב אשמן, למצוא את המו"ל הראשון לכתב-היד של "החיים כמשל".

שדה כניראה מעולם לא סלח לתמוז על העזרה שקיבל ממנו בתקופה שתמוז היה כבר סופר מוכר ומקובל ואילו שדה – רק בראשית דרכו. כאשר היכרתי את שדה הוא החשיב את עצמו כבר הרבה מעל לתמוז, השרוי לדעתו ב"עולם הטומאה" וחי "חיי כלבים". ואולם ללא ספק היתה כאן גם קינאה גדולה של שדה בתמוז.

יצחק אורפז זוכר שבאותה תקופה כתב או התבטא פנחס שדה בגישה סלחנית כלפי ספר של תמוז, ייתכן שמדובר ב"חיי אליקום", שהופיע ב"הספריה לעם" ב-1965. הוא זוכר ששדה הראה לו מכתב שהתקבל מתמוז ובו יותר מרמז לכפיות-טובה מצד פנחס.

 "נידמה לי שהיה כתוב שם משהו כמו: 'גם אתה, פנחס?...'" מספר אורפז.

וייתכן שבקינאת שדה בתמוז היו מעורבים גם עסקי נשים.

שדה ואני, מעולם לא רבנו, אך כאמור, ידידותנו פקעה כאשר הכין לדפוס את ספר מכתביה של חבצלת אליו, "התמסרות" (1973). "נשבר לי" ממנו וחדלתי לבוא אליו. מבלי שנאמר בינינו דבר על כך, הוא ידע שהפסקת ידידותנו היא המחיר ששילם עבור "התמסרות". חדלתי גם להתעניין בספריו החדשים ולא קראתי אותם.

כשהופיע ספרו "נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים" בהוצאת שוקן בשנת 1974, שלח אליי בדואר את הספר ורשם לי הקדשה בדף הכותרת: "לאהוד בן עזר, בתודה על חלקך בעמודים 191-5 של הספר, פנחס שדה. 8.5.74" – בעמודים אלה מופיעות "שתי שיחות על ישראל: על המלחמה, ועל היות החיים משל"; לשיחה הראשונה, "על המלחמה", מצורפת הערה: "הדברים להלן נאמרו בתשובה לשאלותיו של הסופר אהוד בן עזר, ומהווים חלק מראיון שנערך, לבקשתו של מו"ל אמריקאי ולצורך פירסום בארה"ב, בחודש יוני 1970."

לספר צירף פתק לא חתום: "תודה על מכתבך שהגיעני היום, וכן קיבלתי את התדפיסים שהודפסו יפה." מדובר במשלוח עותק של ספרי האמריקאי Unease in Zion שיצא לאור בתחילת 1974 בהוצאת קוואדראנגל של ה"ניו-יורק טיימס" ובו התירגום שעשה עוזי נסתר לראיון עם שדה, וכן בתדפיסים של הראיון, כל אלה שלחתי לו.

עד היום אני אומר לעצמי שאילו הייתי שומע לעצתו וכולל בראיון עימו את הדברים הנוראים שאמר על יהודי ארה"ב, אולי היה הספר מעורר שערוריה וזוכה להצלחה רבה יותר משזכה.

בשנת 1986 פניתי אליו לקבלת רשות לכלול את הראיון שערכתי עימו "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" – במקור העברי של ספרי "אין שאננים בציון", שעמד להופיע בסדרת "אופקים" שבהוצאת עם עובד. וכמובן אף שלחתי לו עותק של הספר לאחר שיצא לאור.

אני זוכר שטילפן אליי, הודה לי ואמר: "כשאני מתבונן ברשימת המרואיינים שלך, נעים לי לראות שאני עדיין חי."

*

בדצמבר 1998 הגיע לידי גליון אותו חודש של "עיתון 77" בעריכת יעקב בסר, ובו סיפור מאת אלישע פורת בשם "איקונין סדוק". הוא מתאר בו את התאבדותה של סטודנטית ירושלמית לקבלה, יפהפיה, מעשנת כבדה, בעלת מכונית פולקסוואגן קטנה, והיא קופצת ממרומי המגדל של כנסיית הקבר בעיר העתיקה; ובשיר, הדומה לשיר שכתב שדה על התאבדותה של שרי ב"ספר האגסים הצהובים", פותח אלישע את סיפורו:

 "בקיץ של שבעים-ותשע, / בסתר צל, על מדרגה ברחוב / השוק, בתוך חנות של ערבי נוצרי, / כשידיי ממשמשות הילת שערותיו / של איקונין גלוף – / בקע פתאום קולו מרעיד, / קריין צעיר הפציר, חינן: מהר, מי שיכול, / מי שקרוב, שירוץ אל מגדל / הכנסיה של הקבר הקדוש – / בחרכים ניתן לזהותה: / עוטה שחורים כולה ושערה בהיר, / ומכוניתה עודה פועמת מתחתה. / וכשהגעתי – באיחור – עם מוזעקי הצלתה, / נותני ידיים, הרדיו מצעק, / וכל העיר קופאה, עוצרת נשימה – // היא כבר שכבה, מוטלת בכיכר: / חפה, יפה, ועטופה בזוהר / המאיר של איקונין סדוק."

ועוד כותב אלישע: "מה לא נתפרסם עליה לאחר מותה? שהיתה עילוי שבעילוי בין תלמידי סודות הקבלה וסמליה, ושהכינה בסתר דירתה הצנועה ספר משובח על סודות הקבלה וסמליה. ספר שכמותו לא נהגה ולא נכתב מאז ימי גבורתו של הפרופסור גרשם שלום. בלילות ההארה שפקדו אותה בזה אחר זה, – כך כתבה העיתונאית במקומון העירוני שאני ממש התקשיתי להשיגו, מפני שהוא נחטף מהדוכנים, – נתגלו להגר המנוחה סודות נוראיים וסתרי פירושים מדהימים. כאלה שאיש לפניה, לא ממורי החוג ולא מתלמידיו מן החוקרים העצמאיים, לא העלה בדעתו ובוודאי שגם לא זכה להעלות על הכתב. ועוד ידעה הכתבנית לספר, שעבודת הדוקטור שלה, שעליה שקדה מפעם לפעם, ושאותה גם הניחה מפקידה לפקידה, כדי להתמסר לאחת מגחמותיה המופלאות שעליהן לא אוכל להרחיב כאן, עבודת הדוקטור שלה משקלה היה שווה זהב. ואלמלא עניין מצער, שלא הכתבנית הזריזה ולא קוראיה התמימים הצליחו לעמוד על דיוקו ולהבין עד הסוף את מהלכו המפותל, עניין מצער מאוד שבשלו גם איבדה את עבודת הדוקטור הנדירה שלה, וספק גדול הוא אם עוד תימצא אי פעם. וספק גם אם יימצאו קוראים הנבונים דיים שיזכו לא רק להארה מתוך קריאתם השקודה, אלא גם כאלה שאולי יזכרו את תלמידת החוג המבריקה, שניחנה ביופי מדהים אבל גם מסתורי. זו שכניראה גילתה גילויים שלא היו לפי כוח שכלה, עד שהלכה והטילה עצמה למוות ממגדל הכנסיה המחודד של הקבר הקדוש, לא פחות, בתוככי הרובע הנוצרי, בלב העיר העתיקה של ירושלים."

לא התקשיתי לזהות בדמות הגר ריכנשטיין שבסיפור את שרי פיירשטיין, ובדמות "המשורר ההוזה" שהגר היפה "היתה אחת מאהובותיו" – את פנחס שדה עצמו. השם ריכנטשיין אף הזכיר לי במחציתו את שם המשפחה של אבשלום רייכלין ב"על מצבו של האדם".

שרי לא הותירה אחריה כניראה שום מחקר גמור הראוי לפירסום וגם לא יצירה אחרת בדפוס אלא, כך הולך ומתברר – רק את תיאור דמותה החידתית ביצירות של אחרים. כאילו פקעה מפרטיותה ונעשתה לדמות ספרותית המעוררת סקרנות עזה. ב-25 בדצמבר 1998 כתבתי לאלישע, הגר בקיבוץ עין החורש, מכתב וסיפרתי לו בו על פנחס ושרי וסיימתי במילים:

 "טוב, הארכתי בכתיבתי. אני חושב שאני צריך יום אחד לאסוף את כל מה שכתבתי על שדה, במאמרים וגם ביומניי, ולעשות מכך ספר עליו. לילה אחד הוא סיפר לי את כל החלק השני של 'על מצבו של האדם', שאותו מעולם לא סיים אבל הוציא בספרון את הפרק האחרון בשם 'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד' – ואני, דווקא את דבריי אותו לילה לא כתבתי אז ביומני, וככה הלכה העלילה לאיבוד."

כעבור ימים אחדים הגיעה בדואר תשובתו של אלישע:

 "תודה – תודה על מכתבך המפתיע ומאיר-העיניים. תענוג לכתוב לקוראים יודעי סוד, המפענחים בקלות כל דבר חידה. יותר מכל היו מעניינים דבריך על פנחס שדה. לדעתי, אל לך להשהות את הדברים, שהרי ב'גילנו' אין לדעת מה צופן העתיד. לדעתי עליך למהר ולגשת ולכתוב את הספר, או איזו מסגרת אחרת שקבעת לך – על דמותו המרתקת של פנחס שדה. לפעמים, בשעה שגדולי סופרינו משעממים ומייגעים אני מתגעגע לכתיבתו של פנחס שדה, השנוי כל כך במחלוקת."

עוד באותו יום ישבתי לשולחן והתחלתי להקליד את שיחותיי הליליות עם פנחס, שאותן רשמתי ביומניי, את הראיון הנרחב שערכתי עימו לספרי "אין שאננים בציון" ואת המאמרים והרשימות שפירסמתי על ספריו במשך השנים. החלטתי להוסיף עליהם גם כמה עדויות מרתקות מפי אחרים, ובהם יצחק אורפז ויהודית שדה.

באחת משיחותיו עימי, שאותה לא רשמתי, אמר לי: "אהוד, אני מצטער שבשעתו החלפתי את שם-משפחתי מפלדמן לשדה, אילו היה הדבר בידי כיום הייתי קורא לעצמי בשם פנחס מן האדמה."

בחודשים שעסקתי באיסוף, בהקלדה ובעריכה של פרקי הספר היתה לי הרגשה כאילו לנגד עיניי פנחס שב ועולה מן האדמה.

סוף הספר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לתיאור הציורי המזוויע של עוז אלמוג. כול כך נכון וכול כך עצוב לאן הידרדרנו.

אבניאל

* הלכנו לראות את הסרט "דיברנו מספיק" בכיכובם של ג'וליה לואי-דרייפוס וג'יימס גנדולפיני. סרט נחמד ואנושי מאוד. שניהם שחקנים נפלאים. את ג'וליה היהודייה האמריקאית אנחנו ממש מעריצים מתפקידה בסדרת "סיינפלד" שהיא התוכנית הכמעט-יחידה שאנחנו צופים בה בטלוויזיה. לכו לראות. מומלץ ולא נשכח במהרה.

* סופר נידח שלום. משה כהן כותב במאמרו "על חיים רמון ועל באראכ חוסיין אובמה" (גיליון 891) כי הפלסטינים הם שדוחים את ההסדר המדיני עם ישראל. כותב כהן: "עוד לא שמעתי שהפלסטינים מוכנים להסדרי ביטחון ולוויתור על זכות השיבה."

ובכן אני שמעתי גם שמעתי. במשאים ומתנים הסכימו הפלסטינים שהגדה תהיה מפורזת מנשק כבד. במו"מ בין מחמוד עבאס לאהוד אולמרט שהתחדש בוועידת אנאפוליס בסוף 2007, הסתכמו העמדות הבאות ביחס למיספר הפליטים שתקלוט ישראל: אולמרט הסכים לקליטתם של 1,000 עד 5,000 פליטים מדי שנה במשך 5 שנים, ז"א מקסימום 25,000 פליטים. עבאס דיבר על קליטה של 10,000 פליטים כל שנה במשך 10 שנים, ז"א קליטה של 100,000 פליטים במדינת ישראל תוך 10 שנים. המשמעות היא שמיליוני הפליטים הפלסטינים ייקלטו במדינה הפלסטינית, במדינות ערב ובמדינות אחרות בעולם.

ראוי לזכור שישראל לא נרתעה מהוספת 200,000 פלסטינים למדינת ישראל כאשר סיפחה את מזרח ירושלים.

רון וייס

רמת-גן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,555 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל