גיליון מס' 894

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב בכסלו תשע"ד, 25 בנובמבר 2013

עם הצרופות 1. חדר עבודה שקט לסופרים בספריית שער ציון בית אריאלה.

2. מקורותיו, תוכנו ומחברו של הפיוט 'מעוז צור' מאת: יואל רפל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּיָּמִים הַהֵם, בַּזְּמַן הַזֶּה. //  דרור אידר: שליחותו של הליצן. [ציטוט]. // מרדכי קידר: דאעש – השחקן החדש באזור. [ציטוט]. // אוריה באר: עולם של קרטינים. // אהרון חבר: סיפור מהתחת – נאד שטעה בדרך. // אורי הייטנר: צרור הערות 24.11.13. // הרצל חקק: לספר הזה יש חשמל משלו, על ספרה של מלכה נתנזון "ללב יש היגיון משלו". // מוּקֵי אֶלְדָּד: קֹצֶר רוּחַ. //  מלי טויב (אהרנסון): מדריך לסרט האוטוביוגרפי של ניר טויב "האהרנסונים". // משה כהן: 1. מה עוד חדש. 2. הזמן פועל לרעתנו? // רות ירדני כץ: ברכות ליצחק הרצוג. // אביתר נור: קולנוע סמדר בירושלים. // אלי מייזליש: לא יהיה הסכם שלום. יש להפנים את העובדה כי הסכם שלום עם הפלסטינים לא היה יכול להתקיים, אינו יכול להתקיים ולא יוּכל להתקיים. // ישראל נטע: 2 שירים: עוד בפתח הוואדי. אמצע נובמבר. // מנשה שאול: עם הפנים אל העבר. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק ראשון: הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע. // ממקורות הש"י.

* * *

האיראנים שקרנים

המערב מטומטם

הצ'מברלינים – ג'ון קרי וקתרין אשטון ובַּארַאכּ חוסיין אובמה גם

* * *

יוסי גמזו

בַּיָּמִים הַהֵם, בַּזְּמַן הַזֶּה

א. בַּיָּמִים הַהֵם

לִפְנֵי מֵאָה שְׁלוֹשִים שָׁנָה, בִּימֵי אוֹתָהּ אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שֶׁל גַּל פַּרְעוֹת "סוּפוֹת בַּנֶּגֶב", עֶרֶב חַג הַחֲנֻכָּה

הוֹדִיעַ בְּנוֹ שֶׁל רַב רָצוּחַ בְּפוֹגְרוֹם, אֵי-שָׁם בְּרוּסְיָה,

לְהוֹרָתוֹ הַמִּתְמוֹגֶגֶת בִּדְמָעוֹת, כַּחֲנוּקָה

כִּי מֵאַחַר שֶׁעַם נִבְחָר אָנוּ רַק לִרְדִיפוֹת וָרֶצַח

בִּגְזֵרָתוֹ שֶׁל אֵל אַכְזָר הַדָּשׁ בָּנוּ בְּאֵין עוֹצֵר

עַל לֹא כָּל עָוֶל וּוַדַּאי יוֹסִיף לָדוּשׁ בָּנוּ לָנֶצַח,

מָחָר יֵלֵךְ הוּא, בֶּן הָרַב, לַכְּנֵסִיָּה – וְיִתְנַצֵּר.

"הָעֶרֶב," סָחָה לוֹ אִמּוֹ, "יָבוֹא לָעִיר, לְבֵית-הַכְּנֶסֶת

מַגִּיד נוֹדָע מֵעִיר-הַפֶּלֶךְ, אִישׁ בָּקִי בְּדַת עַמְּךָ,

וְאִם תִּשְׁאַל אוֹתוֹ קֻשְׁיָה שֶׁלֹּא יִפְתֹּר אוֹתָהּ בְּחֶסֶד

לֵךְ וְחַלֵּל אֶת כְּבוֹד אָבִיךָ זָ"ל וּשְבֹר אֶת לֵב אִמְּךָ."

וְכָךְ, בָּעֶרֶב, מוּל עַם רָב, הוֹשִׁיט הַמָּעֳמָד לְשֵׁיגֵץ

שְׁנֵי אֶגְרוֹפִים קְמוּצִים וְסָח לוֹ, לַמַּגִּיד, לְלֹא דְחִיָּה:

"יֵשׁ בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי יָדַי, כְּבוֹדוֹ, צִפּוֹר – וְאִם זִיקֵי גֵּץ

חֲרִיפוּתוֹ יֵדְעוּ לִפְתֹּר הַאִם מֵתָה הִיא אוֹ חַיָּה

לֹא אֶשְׁתַּמֵּד, אַךְ אִם יִטְעֶה כְּבוֹדוֹ בְּנִחוּשׁוֹ חָלִילָה

אֵצֵא מָחָר לִשְׁמָד וְאֶת רַגְלַי לַכְּנֵסִיָּה אֶגְרֹר"

(וּבִלְבָבוֹ סָח: "אִם יֹאמַר 'חַיָּה' –  אֵתֵּן מִין קְבֶץ' סוֹפִי לָהּ

וְאִם יֹאמַר 'מֵתָה'  – אֶפְתַּח כַּפִּי וְאֲשַלְּחָהּ לַדְּרוֹר."

כָּךְ שֶׁכָּל הֶגֶה שֶׁיֵּצֵא מִפִּיו שֶׁל הַמַּגִּיד הָגוּי

כְּמַעֲנֶה עַל חִידָתִי – בֵּין כָּךְ אוֹ כָּךְ יְהֵא שָׁגוּי...)

כִּלָּה הַנַּעַר אֶת דְּבָרָיו וּבַקָּהָל – דִּמְמַת מָוֶת

וְהַמַּגִּיד מֵשִׁיב תְּשוּבָה לוֹ, לַקּוֹרֵא עָלָיו תִּגָּר:

"שָׁאַלְתָּ, בְּנִי, אִם זוֹ צִּפּוֹר מֵתָה (מֵתָה עַל לֹא כָּל עָוֶל,

כַּהֲרוּגֵי עַמְּךָ בְּכָל פּוֹגְרוֹם שֶׁבּוֹ דָמָם נִגָּר)

אוֹ אִם חַיָּה הִיא (כְּאוֹתָהּ הָאֱמוּנָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

וְאַף יוֹתֵר, אוֹתָהּ קִדֵּשׁ אָבִיךָ זָ"ל לְבַל תֹּאבַד

מִנֶּפֶשׁ בְּנוֹ), וּבְכֵן בְּטֶרֶם כָּאן תִּפְתַּח, יַלְדִּי, כַּפַּיִם

בִּלְהִיטוּתְךָ לִסְתֹּר דְּבָרַי – דַּע כִּי שְׁנֵי אֵלֶּה, בַּד-בְּבַד,

חַיֵּי צִפּוֹר זוֹ וְחַיֵּי אֱמוּנַתְךָ בְּשֵׁם שָׁמַיִם

גַּם אִם תְּלוּיִים הֵם כְּעָלֶה נִדָּף

תְּלוּיִים בְּךָ בִּלְבַד..."

שָׁמַע הַנַּעַר אֶת דְּבָרָיו שֶׁל הַמַּגִּיד וּכְבָר, בְּבֶכִי

שֶׁל חֲרָטָה גְדוֹלָה, שֶׁל נֹחַם בְּלִי גְבוּלוֹת וְנִחוּמִים

צָנַח אַפַּיִם לְרַגְלָיו שֶׁל הַמַּגִּיד וּדְמוּעַ-לֶחִי

בִּקֵּש סְלִיחה כְּפוּלָה מִמֶּנּוּ וּמֵאַב-הָרַחֲמִים

וּמֵאַחַד מֵאֶגְרוֹפָיו פָּרְחָה חָפְשִׁית וּמְכֻנֶּפֶת

אֶל תִּקְרָתוֹ שֶׁל בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַנִּרְעָשׁ אוֹתָהּ צִפּוֹר

שֶׁאוֹתוֹ רֶגַע נִמְשְׁלָה לְפֶתַע לְצִפּוֹר-הַנֶּפֶשׁ

שֶׁל מִי שֶׁחֵרֶף פִּקְפּוּקִים וָזַעַם לֹא יוּכַל לִכְפֹּר

בְּמוֹרַשְׁתָּם שֶׁל אֲבוֹתָיו שֶׁגַּם אִם לֹא אַחַת נָבוֹכוּ

מֵאִי-צִדְקוֹ שֶׁל גּוֹרָלָם הַמַּר מֵאָז בֵּית חַשְׁמוֹנַאי

הֲרֵי לַמְרוֹת הַכֹּל לֹא קָדוּ לְפִסְלוֹ שֶׁל אַנְטִיוֹכוּס

וּמַסְּעֵי צְלָב וְאִינְקְוִיזִיצְיוֹת לְאַחַר-מִכֵּן, וּתְנַאי

הִתְנוּ עִם רֹעַ-גוֹרָלָם שֶׁנִּתְמַשֵּךְ לוֹ שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

כִּי גַם אִם יֵאָלְצוּ לִכְפֹּר בָּהּ כְּלַפֵּי חוּץ, כַּאֲנוּסִים

הֲרֵי בַּסֵּתֶר, בְּחֶשְׁכַת מַרְתְּפֵיהֶם, בִּדְמִי הַלַּיִל

(אִם זֶה בְּבוּנְקֶר שֶׁבַּגֵּטוֹ אוֹ בְּמַחְבּוֹאִים כְּמוּסִים

בְּיַעֲרוֹת הַפַּרְטִיזָנִים) הֵם יַדְלִיקוּ נֵר שֶׁל חֵלֶב

לְזֵכֶר מֶרֶד מַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו הַמַּכַּבִּים

כִּי כְּמוֹ מֵרוֹץ-לַפִּיד הִיסְטוֹרִי גַם אוֹרָהּ שֶׁל הַתּוֹחֶלֶת

נִמְסָר מִדּוֹר לְדוֹר כְּאֵשׁ-תָּמִיד שֶׁאֵין לָהּ מְכַבִּים

וְשֶׁבְּרֶגַע לֹא צָפוּי, כְּעוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר

יָקוּם בָּהּ פֶּתַע לִתְחִיָּה אֵיזֶה צֵרוּף-מִקְרִים נִכְסָף

שֶׁבּוֹ תְחִיַּת-מֵתִים שֶׁל עַם נִרְדָּף תָּצוּץ עַל קַו-הַתֶּפֶר

בֵּין הַשּׁוֹאָה וְהַיְּשׁוּעָה וְתִתְדַּפֵּק לָהּ עַל הַסַּף

וּמִן הַלַּהַט שֶׁל אוֹתוֹ אַפְעַלפִּיכֵן שֶׁלֹּא דֻכָּא

אַף בְּאַלְפֵי שְׁנוֹת דָּם יֻדְלַק לוֹ נֵר זוֹהֵר שֶׁל חֲנֻכָּה...

ב. בַּזְּמַן הַזֶּה

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בִּלְבַד, מוּל סָבָתוֹ הַמִּתְחַלְחֶלֶת

(מִי שֶהָיְתָה בִּימֵי קְרָבוֹת תָּשָ"ח פַּלְמַ"חְנִיקִית עַזָּה)

אָמַר נֶכְדָּהּ הַמַּרְדָּנִי שֶאֵין לוֹ כָּל עִנְיָן וְחֵלֶק

בְּסִפּוּרֵי הַמַּכַּבִּים וְעוֹד הוֹסִיף שָם וּבִזָּה

אֶת קַנָּאוּת אוֹתָם פָנָאטִים דָּתִיִּים, בְּנֵי מַתִּתְיָהוּ

וּבִמְיֻחָד אֶת הַשָּאהִיד הַיְּהוּדִי הַמִּתְאַבֵּד

הוּא אֶלְעָזָר, שֶהִסְתָּעֵר כְּמִין בִּרְיוֹן נִבְעָר וְ-Yahoo

עַל אוֹתוֹ פִּיל רִאשוֹן בַּטּוּר אֲשֶר בִּמְלוֹא כָּבְדוֹ כִּבֵּד

אֶת זֶה שֶחֶרֶב בּוֹ נָעַץ עַד כִּי הַטּוּר נִבְלַם לְפֶתַע

וְכָל שַיֶּרֶת הַפִּילִים הָאֵימְתָנִית קָרְסָה אָחוֹר

בְּעוֹד הַפִּיל קוֹבֵר תַּחְתָּיו אֶת נֶפֶש מְשַסְּפוֹ שֶמֵּתָה

כִּי בָּחֲרָה בְּסוֹף עָקָר וְאָבְדָנִי בִּמְקוֹם לִבְחֹר

בִּקְדוּשָתָם שֶל הַחַיִּים שֶשּוּם קָרְבָּן לֹא יִשְתַּוֶּה לָהּ

לֹא בַּיָּמִים הַהֵם וְלֹא בַּזְּמַן הַזֶּה, וּלְעֵדוּת 

הִתְרִיס: "לָכֵן לֹא רַק שֶאֵין בִּי רֶגֶש פַּטְרִיוֹטִי, אֶלָּא

אֲנִי כּוֹפֵר בַּצִּיּוֹנוּת כִּי הִיא אָסוֹן וְהִתְאַבְּדוּת."

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ אַף סָח לְסָבָתוֹ שְטוּפַת הַדֶּמַע

אֲשֶר עֵינֶיהָ בִּתְמוּנַת סָבוֹ הַמֵּת, שֶעַל הַקִּיר:

"אֲנִי אֵרֵד לִי מַעֲרָבָה, לִנְיוּ-יוֹרְק, בְּלִי שוּם דִּילֵמָה

בֵּין הַמַּצְפּוּן וְהַמַּצְפֵּן, כִּי עַם שֶאֶת בָּנָיו מַפְקִיר

לַעֲקֵדַת יִצְחָק נִצְחִית, מִילִיטָרִיסְטִית, בְּלִי שוּם אַיִל

שֶיַּעֲלֶה עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּמְקוֹמָם – אֵין לוֹ כָּל זְכוּת

לִמְכֹּר לָהֶם מוֹרֶשֶת-קְרָב שֶל אֶלְעָזָר גִּבּוֹר-הַחַיִל

שֶאֵין לִי לִשְטִיפַת-הַמּוֹחַ אוֹדוֹתָיו כָּל שַיָּכוּת."

עָנְתָה לוֹ סָבְתָא: "אַדְרַבָּה, אִם בְּחַיֵּי גָּלוּת חָפַצְתָּ

לֵךְ וְסַדֵּר לְךָ גְרִין קַארְדּ וְרֵד מֵאֶרֶץ מַחְצַבְךָ,

אֲבָל כֵּיוָן שֶבְּקַלּוּת כָּזֹאת בְּהֶבֶל-פֶּה נִפַּצְתָּ

כָּל שַיָּכוּת בֵּין סִפּוּרוֹ שֶל אֶלְעָזָר זֶה וּבֵינְךָ

דְחֵה יְרִידָה זוֹ לְאַרְצוֹ שֶל אַנְקְל סֶם וְלוּא לְרֶגַע

בּוֹ אֲסַפֵּר לְךָ קוּרְיוֹז שֶהִתְרַחֵש לְמוּל עֵינֵי

קֹמֶץ זָעוּם שֶל מָגִנֵּי קִבּוּץ מֻכֵּה חֻרְבָּן וָפֶגַע

בִּימֵי תָּשָ"ח וְהוּא טָבוּעַ אֶצְלְךָ בַּ-D.N.A

בֵּין אִם תּוֹדֶה בּוֹ אוֹ תִכְפֹּר בּוֹ – כִּי הִנֵּה, סָמוּךְ לְפֶתַח

קַו חֲפִירוֹת קִדְמִי שֶל נוֹף הַחֳרָבוֹת שֶלֹּא נוֹתַר

בּוֹ אַף לֹא בַּיִת עַל תִּלּוֹ שֶכֵּן רֻדַּד בּוֹ כָּל הַשֶּטַח

מֵהַפְגָּזוֹת צְבָא-הַפְּלִישָה שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ –  כְּקַטָּר

בְּרֹאש שוּרַת קְרוֹנוֹת נִצַּב כְּבָר טַאנְק רִאשוֹן מִתּוֹךְ שַיֶּרֶת

שִרְיוֹן צְפוּפָה וַאֲרֻכָּה, שָעָה שֶרַק עִם סְטֶן בַּיָּד

עָמַד כָּל אִיש בַּחֲפִירָה מוּל עָצְמָתָם הַמְּצַמְרֶרֶת

שֶל אַרְטִילֶרְיַת הָאוֹיֵב וְטוּר הַטַּאנְקִים שֶמִּיָּד

אָמַר לִפְרֹץ אֶל חֲצֵרוֹ שֶל הַקִּבּוּץ וְאֶת הַהֶרֶס

שֶכְּבָר חָגַג אֶת נִצְחוֹנוֹ בָּהּ, לְהַשְלִים עַד סוֹף חָרֵב –

וְאָז, בְּעוֹד כַּת מָגִנָּיו שֶל הַקִּבּוּץ מַעֲלָה חֶרֶס

בְּפִרְפּוּרֵי אָזְלַת יָדֶיהָ מוּל הַקֵּץ הַמִּתְקָרֵב

זִנֵּק בָּחוּר אֶחָד מִתּוֹךְ הַחֲפִירָה וּבֵין פְּרָקֶיהָ

שֶל שַרְשַרְתּוֹ שֶל טַאנְק-הַחֹד מִהֵר לִתְחֹב, כְּמַעֲצוֹר

מַגֶּבֶת בָּהּ קִנְּחָה עֲדַת הַלּוֹחֲמִים אֶת חֲלָקֶיהָ

זְרוּיֵי הַפִּיחַ שֶל מִכְסַת נִשְקָהּ הַדַּל בֵּין צְרוֹר לִצְרוֹר

וְתַאֲמִין אוֹ לֹא: אוֹתָה פִּסַּת מַגֶּבֶת מְפֻיַּחַת

שֶנִּתְחֲבָה כִּטְרִיז בֵּין חֻלְיוֹתֶיהָ שֶל שַרְשֶרֶת זֹאת

בָּלְמָה מִלְּבַד אֶת טַאנְק-הַחֹד אֶת כָּל שוּרַת הַטַּאנְקִים יַחַד

שֶנִּתְקְלוּ לְפֶתַע זֶה בָּזֶה וְנֶחְבְּטוּ עַזּוֹת

וְיִתְרוֹנוֹ הַוַּדָּאִי שֶל הָאוֹיֵב בְּטִיב הַנֶּשֶק

וְכַמּוּתוֹ בָּטַל בָּרֶגַע בּוֹ קָפְצוּ שִרְיוֹנָאָיו

בְּפָּאנִיקָה מֵרִכְבֵּיהֶם גְּלוּיִים לְאֵש אַנְשֵי הַמֶּשֶק

וּשְׂרִידֵיהֶם בָּרְחוּ בְּפַחַד עַל נַפְשָם וְכָךְ נִכְתַּב

פֶּרֶק מֻפְלָא בִּבְלִימָתָהּ שֶל הַפְּלִישָה – אַךְ מַר הַמָּוֶת

גָּבָה בִּשְׂכַר אוֹתוֹ נֵס דְּרַסְטִי אֶת חַיָּיו שֶל הַבָּחוּר

אֲשֶר נוֹרָה מִשֶּתָּחַב אֶת הַמַּגֶּבֶת וְלֹא שָב אֶל

הַכָּרָתוֹ וְאֶל חַיָּיו, וְהוּא, לוֹחֵם זֶה הַזָּכוּר

לְכָל יוֹדְעֵי אוֹתוֹ גִלּוּי מֻפְלָא שֶל עֹז וְתוּשִיָּה – הוּא

סָבְךָ שֶלְּךָ, אֲבִי אָבִיךָ, אָז כָּעֵת, בְּאֵיזוֹ זְכוּת

אַתָּה אוֹמֵר לִי כִּי זִכְרוֹ שֶל אֶלְעָזָר בֶּן מַתִּתְיָהוּ

הוּא שְטִיפַת-מוֹחַ אֲשֶר אֵין לְךָ בָּהּ שֶמֶץ שַיָּכוּת?..."

כָּךְ סָחָה סָבְתָא וְהִבִּיטָה חֲלִיפוֹת, דְּמוּעַת-מַבָּט

הֵן בַּתְּמוּנָה שֶעַל הַקִּיר וְהֵן בִּפְנֵי נֶכְדָּהּ הָעֶלֶם

שֶגַּם עֵינָיו הָיוּ לַחוֹת פִּתְאֹם וְשֶהִדְלִיק אַט-אַט

נֵר חֲנֻכָּה בְּיָד רוֹעֶדֶת מִבּוּשָה גְדוֹלָה וְהֶלֶם

וְשֶׁמִּלְמֵל לָהּ בִּמְבוּכָה: "כָּעֵת בָּרוּר לִי בְּוַדַּאי

שֶאַנְקְל סֶם כְּבָר יֵאָלֵץ

לְהִסְתַּדֵּר שָם בִּלְעָדַי..."

* * *

דרור אֵידָר

שליחותו של הליצן

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (22.11.2013)

1

האם יש חוזה סמוי, בלתי כתוב, בינינו לאמנים? האם העובדה שהאמנים ניזונים מתשואותינו ומקניותינו, וככלל עלו בזכותנו מאנונימיות לאיגרא רמה שהכול משחרים לפתחם – מחייבת אחריות מצידם כלפינו?

אנחנו נוהגים לערבב בין ידוענים: ליצנים ופילוסופים, אנשי רוח והגות לצד כלים ריקים שהתפרסמו בזכות פרסומם. דן שילון הכיר את הנוסחה עוד בשנות ה-90. במעגל הידוע ישבו רב ויצאנית, פילוסופית ודוגמן, זמר ומנתחת לב, פוליטיקאית לעת מצוא ואחד המתגורר בצוותא עם זברה במיטתו. השאלות היו אותן שאלות. התשובות לא עניינו. כולם שימשו ליצנים במשחק. "ישחקו הנערים לפנינו." מחיר ההשתטות נקבע מראש, אבל גם התמורה. פרסום שווה מעמד וכסף רב, ולעיתים חילץ קריירה כושלת מתהום הנשייה. מעט מאוד שאלנו, מה המחיר ששילמנו כחברה לתוכניות הטלוויזיה הללו בתמורה להזניית ההיררכיה התרבותית?

אנחנו העלינו את גיבורי התרבות המעסיקים את ילדינו. בזכותנו הם שם, בפסגה. משום כך, יש לנו זכות לתבוע מהם אחריות כלפי התרבות שלנו. עוד לפני שהתפוצצה פרשת ה"זמר מפורסם" (בכוונה אינני נוקב בשמו, משום שאני מעוניין בתופעה ולא באדם המסוים), חשבתי להיפגש איתו. נחשפתי להשפעתו על הנוער באמצעות בני. רציתי לדבר איתו על האחריות העצומה שהופקדה בידו. לומר, שבצד התצלומים העסיסיים במדורי הרכילות, אפשר וראוי לתרום לחברה. אינני מתכוון לתרומה כספית או למופע התרמה, אלא, למשל, להוצאת תקליטור שירי משוררים עבריים. חשבו על ההשפעה החיובית על ילדינו – אם "הוא" שר כאלה טקסטים, סימן שחשוב וכדאי לזכור אותם בע"פ.

אני זוכר כילד את ההשפעה הרבה שהיתה לצביקה פיק, שעה שהלחין את יונתן רטוש ("על חטא"), נתן יונתן ("נאסף תשרי"), שאול טשרניחובקי ("שושנת פלאים"), אלכסנדר פן ("לא אני"), אברהם בן יצחק ("כנטות היום") ועוד. טבעי היה בעינינו לשיר את המשוררים האלה לצד טקסטים כ"מרילו" ו"אהבה בסוף הקיץ" (שניהם מאת מירית שם-אור). חשבו על הפקת תקליטור של מוזיקה ופרקי תנ"ך. לא רק יוסי בנאי שר תהילים, אלא גם "הזמר המפורסם". ולא רק הוא, אלא רבים במעמדו. רצית השפעה? קיבלת. עכשיו תן בחזרה.

2

נשמע לכם רחוק, מה? בדיוק. כדי כך התרחקנו מפשטות המחשבה. הרי לא היינו מתירים לנבחר ציבור לשרת רק את עצמו. וכי זמר מפורסם אינו נבחר ציבור? מאז ראשית המאה ה-19, עם פרוץ הזרם הרומנטי, הלכה והתגבשה דמות האמן כמין גאון מיוסר המואיל לחלוק מחוכמתו לפשוטי העם; וגם אם נראתה טיפשית להפליא, למדנו לצקצק דברי התפעלות. אחרי מלחמות העולם קרסו אלילי הזהב המודרניים והיו למושאים לגיטימיים של ביקורת ולעג. האמן ירד ממעלתו והיה לאחד האדם, אבל תקשורת ההמונים החזירה את ההילה לראשו.

הנה ההזדמנות של האמן לשוב לממדיו הנכונים: משרת ציבור. בצד ההנאה מזוהר התהילה, הוא יכול לקבל על עצמו להיות שליח ציבור, מחנך זוטא. גם האמנים הפרועים ביותר יכולים לתרום ערך מוסף למוצר האמנותי שלהם – למשל, טקסטים טובים. אפשר להרחיב את התרומה לפי הדמיון והצורך.

לא מזמן שמעתי בגל"צ את יהורם גאון בהופעה. זה לא היה מופע בידור גרידא אלא תרומה לחברה ולתרבות, לשפה, להיסטוריה ולמסורת. ממש מופע חתרני... גם להקת כוורת בזמנה, עם כל מרדנותה, תרמה תרומה כבירה לתרבות העברית.

אוהבים ללעוג לרני רהב, אבל מול שלושת השופטים האחרים (אינני זוכר את שם התוכנית – כולן דומות בעיניי), הוא היחיד שמשלב אמירות כלל ישראליות ערכיות. בתחילה זה נשמע מגוחך (בעיקר על רקע הקריקטורה שלו ב"ארץ נהדרת"), אבל הֱיוּ סמוכים ובטוחים שככל שינקוף הזמן וגם אחרים יתבטאו בכיוון דומה, ישוב לשיח הציבורי מה שאיבדנו לא מזמן.

3

אבל, וכאן האבל הגדול, גם לנו יש אחריות. אנחנו אוהבים להפיל את האחריות לחיינו על הממשלה, על מוסדות החינוך, התעשיינים, התקשורת ועל הזמרים המפורסמים. שלא כמקובל במסורתנו, אנחנו מתעקשים להכות על חזה הזולת.

באחריותנו להושיב את כל ידוען במקומו הנכון. לא לכל זמר יש כלים נפשיים מתאימים להתמודד עם המעמד הרם שהגיע אליו. רבים נולדו בלילה אחד וגילו שהם מכשפים רבי כוח;  קהלים עצומים נעים לפקודתם, נערות בנות יומן הורסות בהתרגשות פסיכוטית אל הבמה. רק אתמול היית רועה צאן, נמלטת מצרות החיים, והיום אתה משה על הר סיני. מה תבחר לעשות – להוריד לעם את לוחות הברית או להפוך לעגל זהב? 

אין צורך להמתין לזמר שיבין בכוחות עצמו. לא לכולם יכולת רפלקטיבית, כוחות נפש ואינטלקט לביקורת עצמית, לברור את הבר מהתבן של מעמדם. עלינו לעשות זאת בעצמנו עבור ילדינו. לספק להם מסננים תרבותיים בפני המציאות הניבטת מהמסך הכחול. זאת אחריות עליונה ללוות את מה שניבט מהמסך עם הערות ביקורת, כאלה המקטינות למידה הנכונה את ההילה המוקרנת. כל ביקורת שילדינו ישמעו על ההתרחשות הטלוויזיונית טובה. עדיף כמובן, לנמק, אבל חשוב לתרגם את המראות לתופעה רגילה, אנשים בשר ודם, פשוטים ומורכבים, עם פחדים ובעיות, הצלחות וכישלונות כמו לכולנו.

לפני שנים לימדתי ספרות בחט"ב ובתיכון. לא רק ספרות "רגילה" למדנו, אלא התייחסתי לכל טקסט כאל ספרות. הרעיון היה לא לספק רק דגים (טקסטים), אלא חכות – ארגז כלים לצרכנות נבונה של תרבות. כך, בצד הסופרים והמשוררים הקנוניים, למדנו שירים ששר זוהר ארגוב, פרסומות בערוץ 2, סדרות בידור, סרטי קולנוע ואפילו אופנות לבוש. אחת הנקודות שחזרתי עליה ללא סוף היתה שאסור לנו להתנהג כמו זומבים מול המסך, משום שמאחורי התוכניות נמצאים אנשים המעוניינים לשבות את תודעתנו, הרוצים שנציית לגחמותיהם, שנאהב מה שהם חושבים שצריך לאהוב, שנצפה במה שהם רוצים ולא במה שטוב. שלחתי אותם הביתה עם תרגיל – לכבות את הטלוויזיה באמצע משהו אהוב. מדוע שישלטו בכם, שאלתי, שִלטו אתם בהם. היו עצמאיים.

שוחחתי איתם על הדיבר האברהמי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"; אל תהפוך את עצמך או את מחשבותיך – ובוודאי לא מחשבות של אחרים – לפסל, לקיבעון מחשבתי שיש לסגוד לו. אברהם אבינו הבין זאת מוקדם בחייו ושבר את הפסלים של אביו. הוא היה יודע כיום להשאיר את הידוענים במקומם כליצני החצר, וחלילה לא להופכם למלכים, איקונות לסגידה. כולנו בני אברהם.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

* * *

מרדכי קידר

דאעש – השחקן החדש באזור

מבחינת המשמעות הלשונית, השם דאעש הוא ראשי תיבות של "דולת אלאסלאם פי אלעראק ואלשאם" – "מדינת האיסלאם בעיראק וסוריה הגדולה" – ארגון סוני סלפי המסונף לאלקאעידה.

הארגון נוסד ב-2004 בעיראק, בשם "מדינת האיסלאם בעיראק", וייעודו היה להקים מדינה איסלאמית בכל מקום שארגון אלקאעידה ישחרר. זו תהיה בבחינת היישום הפוליטי, המדיני והריבוני – שיבוא אחרי שהארגון הג'יהאדיסטי אלקאעידה יסיים לשחרר בהצלחה את השטח משלטון אויבי-האיסלאם – שיעים או אפילו סונים אם הללו אינם מקיימים את ההלכה האיסלאמית על כל פרטיה ודקדוקיה.

מאז שנוסד, עמד הארגון תחת מתקפת חורמה של ממשלת עיראק, המייצגת את הרוב השיעי. מלחמה זו התנהלה בסיוע אמריקני עד שחיילי ארה"ב נסוגו מעיראק בשלהי 2010. אלא שלמרות הרדיפות, נשאר הארגון מתחת לפני השטח וצבר אהדה בקרב המיעוט הסוני שנדחק לשוליים הפוליטיים והכלכליים בעיראק.

כשפרצה מלחמת האזרחים בסוריה במארס 2011, החל גם ארגון אלקאעידה להתערב בלחימה נגד השלטון הסורי, כשהוא מסייע לארגון הג'יהאדיסטי הסלפי המקומי "ג'בהת אלנוסרה לאהל אלשאם" – "חזית הסיוע לאנשי אלשאם". אלשאם הוא האזור הגיאוגרפי של "סוריה הגדולה" הכולל את סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל. המדינות המודרניות הללו אינן לגיטימיות בעיני הארגונים הסלפים, היות שהן נוסדו על ידי הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי.

בשלהי 2012 החלו אנשי "ג'בהת אלנוסרה" לחוש שפעילי אלקאעידה מנכסים לעצמם את ההצלחות בשדה המערכה, והיחסים בין שני הארגונים ידעו עליות ומורדות. אלקאעידה הביאה לוחמים מכל קצווי תבל, וייסדה יחידות בעלות שמות איסלאמיים מסורתיים. לוחמי אלקאעידה שחררו את העיר הצפונית חלב ושטחים הסובבים אותה, וכיום שולטת בצפון סוריה קואליציה של אלקאעידה, תחת השם "מדינת האיסלאם בעיראק ואלשאם", הרחבה של הארגון שנוסד בעיראק, ובראשי תיבות: "דאעש".

בעיר פועלים כמה בתי דין איסלאמיים שהשליטו על חלב את השריעה האיסלאמית בפרשנות הקיצונית ביותר שלה: נשים נדרשות לכסות את פניהן בצאתן למרחב הציבורי, ויש ידיעות על מקרים של קטיעת ידי גנבים. על פי מובאות מהמסורת בעל פה האיסלאמית, הטיל דאעש מס על מגדלי הזיתים וחייב אותם להעביר לרשויות דאעש זיתים או שמן על פי בחירתם במשקל 611 ק"ג לכל מגדל. משטרת המוסר של דאעש פושטת על מסיבות חתונה ומפזרת את הלהקה המוסיקלית ואת הזמרים, כי מוסיקה מנוגדת למסורת הסלפית. במקרה אחד חייבה משטרת המוסר את אבי הכלה ללמוד בעל פה חלקים מהקוראן כעונש חינוכי.

הארגון מרחיב את שטחי פעילותו באמצעות קשירת בריתות עם ראשי השבטים בסביבת חלב, המבינים כי בשלב זה הכוח עם הארגון, ואין טעם לצאת נגדו. דאעש נהנה מכספי סיוע סעודיים: רק לאחרונה הקציבה סעודיה 300 מיליון פטרודולרים לשיקום התשתיות האזרחיות של חלב, ודאעש יהיה הקבלן. מדי כמה ימים פורצים חילוקי דעות בין ג'בהת אלנוסרה לבין דאעש, בעיקר בשל מעורבות ה"מהגרים" – הג'יהאדיסטים שהגיעו מרבע קצווי תבל – בניהול חייהם של הסורים.

השתלטות הארגונים הסלפים על צפון סוריה גורמת לסורים רבים באזורים אחרים לשוב אל חיקו של משטר אסד, לא מאהבה גדולה לאסד ולא מגעגועים לדיכוי שסבלו תחת ידיו, אלא בשל אי-רצונם לחיות תחת רחמי הסלפים הזרים, השולטים בשם האיסלאם הקיצוני באמצעות כסף סעודי. זה אולי מסביר את הצלחותיו של צבא אסד – הנתמך על ידי חיזבאללה וכוח משלוח איראני – בהתמודדות עם הג'יהאדיסטים במיספר אזורים בדרום המדינה במהלך החודשים האחרונים.

השלטון בסוריה נערך בימים אלה למתקפה גדולה על הרי קלמון, בין לבנון ודמשק – שטח הנשלט על ידי המורדים ושדרכו זורם אליהם סיוע לוגיסטי. הצלחה של אסד באזור קלמון תקרב את היום שבו יוכל להכריז על ניצחונו על הטרור של אלקאעידה ועל גרורותיו המדיניות. זעמם של הסלפים הסעודים יהיה אז גדול כגודל השקעתם במרד בסוריה, ואכזבתם מכישלונה.

נראה כי השלטון האיראני עומד לנצח בשתי חזיתות חשובות – סוריה והסנקציות – וכשהאיראנים וגרורותיהם מנצחים, העולם מפסיד.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 268 וכן בעיתון "מקור ראשון".

אהוד: למרבה הבלהה, מתברר שאנחנו צריכים לקוות לניצחונו של אסאד הבן – על פי הכלל שבעולם הערבי הולך כל דבר מהפח אל הפחת! – ומן הגרוע אל הגרוע ביותר!

* * *

דובר החמאס מסביר מי הם הפלסטינים!

 חשוב מאוד לדעת לכל מלקקי תחת!

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=CbuM91PeSOs

* * *

אוריה באר

עולם של קרטינים

לא, לא אכתוב הרבה הפעם ואולי גם מעט מאוד, בעיקר בשל כאבי הגב הקשים שתקפו אותי לאחרונה.

באחד משיריו הידועים, כותב אלתרמן בציניות, "ועולם של קרטינים קורא את הכול." ההקשר שלי הוא אחר. אני מתכוון לחבר השוטים, שקורא כל שבוע את רשימת עשרת הנבחרים, ולפיהם הוא קונה את ספריו לסוף השבוע. זוהי כמובן שטות מוחלטת. כמה וכמה מהספרים המומלצים, הם של סופרים מהבראנז'ה, אך הם משעממים עד מוות, וכותביהם שוכחים את הכלל היסודי לפיו נבחן ספר: להיות מעניין.

וכך, וכפי שמציין מיודענו גרנות, נכלל ברשימה ספר יומרני, ומשעמם וכן ספרים אחרים, שלא אנקוט בשמות סופריהם, אך  אין הם מעניינים כלל. אציין רק שגם אני מצטרף לביקורת הקשה על ספר הסיפורים הקצרים של אליס מונרו. משעמם, משעמם, משעמם.

כדי לחסוך בזמנך ובעצביך, להלן עצה קטנה: קרא כל ספר עד עמוד ארבעים, או חמישים בלבד. אם הסופר לא הצליח לרתק אותך עד עתה, אם לא הצליח לברוא גיבורים, שאתה מעוניין לדעת עליהם יותר, פשוט זרוק את  הספר ואל תמשיך לקרוא אותו. כך אני נוהג בדרך כלל, וכל פעם שאני סוטה מכלל זה, אני לבסוף מתחרט.

עוד עצה: מבקר ספרות ידוע-שם במקומותינו, כתב פעם למרבה פליאתי: "היה קשה מאוד לקרוא את הספר, אך הוא היה שווה את המאמץ."

ובכן, לא נכון, ואל תשמעו לפרופסור הזה. ספר נועד לעניין אתכם, לבדר אתכם, להוסיף לכם משהו, אך לא בדרך של ייסורים ומאמץ. אל תקראו הכול, אלא רק מה שראוי להיות נקרא מבלי לשעמם אתכם . אל תהיו קרטינים...

* * *

בתוך כחודשיים

עומדת להופיע הסאגה

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס, בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, בסדרה "ספרי מקור".

* * *

נתניהו: ההסכם – טעות היסטורית, העולם הפך הלילה למסוכן הרבה יותר. ראש הממשלה תקף בחריפות את ההסכם שהושג הלילה [אתמול] בז'נבה, הבהיר כי ישראל אינה מחוייבת לו, ולא תיתן לאיראן לפתח יכולת גרעינית צבאית.

* * *

אהרון חבר

סיפור מהתחת – נאד שטעה בדרך

יפה וריחני הוא סיפורו של פוצ'ו בגיליון 893. אולם הוא דומה יותר מדי לסיפור המופיע בסרט הומוריסטי על המערב הפרוע של ארה"ב. שם הסרט בעברית הוא "אוכפים לוהטים" [סרטו של מל ברוקס] ובו מסופר על אחד המאבקים בין מתיישבים תמימים של עיירה קטנה, שיזם נוכל מנסה לפנות אותם על מנת להעביר במקום מסילת ברזל. לצורך הפינוי הוא שוכר ערב-רב של פושעים ובני בלייעל. לעזרת התושבים נחלץ שריף חדש שהוא גם שחור, המצליח בתחבולות להציל את התושבים.

בחזרה לסיפורו של פוצ'ו. באחד מקטעי הסרט יושבת חבורת הפושעים ובני הבלייעל לאכול. האוכל, כמקובל בסרטי המערב הפרוע הוא, שעועית. תוך כדי אכילה פולט אחד מהאוכלים נאד עסיסי. לאחר שתי שניות עונה לעומתו נאד של מישהו אחר, לצורך הדימיון נשתמש בדברי פוצ'ו ונאמר: "גרפץ". לגרפץ הזה עונה בעדינות: "שיהוק" לו עונים אחוריו של מישהו אחר עדין ומסתלסל נפיחה שקולה כ"חליל רועים", וכן הלאה, קולות שפוצ'ו בעדינות נפש, מגדיר אותם כ"תרועת שופר" – "תרועות חצוצרה" וכו', ובליל הקולות עולים ומשתלבים כמקהלה.

סופם של שני הסיפורים הוא שכל המשתתפים נהנים מאחוות האחים ומשלוות הבטן.

למען האמת כדאי שנדע ש"נאד" הוא "גרפץ שטעה בדרך". עוד כדאי לדעת ששעועית היא לא רק אוכל, היא גם אינסטרומנט מוסיקלי.

אהוד: המקור הוא דווקא ישראלי, ממסחה, ועוסק בהתאפקות – בחורה תל-אביבית ביקרה במסחה, פיתתה את המסחאים אבל הלבישה להם קנדונים לפני שתקעו לה, והזהירה אותם שלא להוריד – אחרת היא תיכנס להריון!

אחרי התאפקות של ימים אחדים נשבר להם הפיפי והם הורידו: "עלא פאטה, לא איכפת לנו שתיכנס להריון!"

ויש גם פתגם ערבי ששמעתי מאיכרי פתח-תקווה, הערבי אומר, "אם הייתי יודע שתפילה תעזור, הייתי כל היום רק מתפלל ומחרבן, מתפלל ומחרבן!"

* * *

האיראנים שקרנים

המערב מטומטם

הצ'מברלינים – ג'ון קרי וקתרין אשטון

ובַּארַאכּ חוסיין אובמה גם

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.11.13

* נובמבר 2013. מינכן 2.

* אין לי ספק שהפילוסופיה הפייסנית, שעומדת מאחורי מינכן 2 כפי שעמדה גם מאחורי מינכן 1, היא פילוסופיה שוחרת טוב, שוחרת שלום. אך כאילו על הפילוסופיה הזאת נאמר שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. למעשה זו פילוסופיה בלתי מוסרית, כיוון שהיא עורקת מן המאבק בין טוב ורע, שתכליתו היא ליצור עולם טוב יותר, ומוסרת לרע את הניצחון.

* האם חתימת הסכם מינכן 2 היא כישלון של נתניהו?

אילו חתימת ההסכם הרע הזה היתה נמנעת, זו היתה הצלחה של נתניהו. ולכן, החתימה על ההסכם הזה היא כישלון שלו. הוא נכשל במאמציו הכבירים לשכנע את המערב להימנע ממנו.

מבחן התוצאה הוא מבחן חשוב, אך אין הוא חזות הכול. לא פחות חשוב המבחן המוסרי. במבחן המוסרי, ייאמר לזכותו של נתניהו, שהוא נאבק בכל כוחו, עד הרגע האחרון, כדי למנוע את הכניעה לרֶשָׁע העולמי. כפי שיהיה מגוחך להאשים את צ'רצ'יל שהוא נכשל במניעת הסכם מינכן 1, אך מגוחך להאשים את נתניהו שהוא נכשל במניעת הסכם מינכן 2.

* לפני שבועיים, כאשר סבב השיחות לא הניב את מינכן 2, כתבתי כאן שניצחנו בקרב אך המערכה עוד לפנינו. השבוע הפסדנו בקרב, אך המערכה עדין לפנינו. כעת יש להפעיל כל לחץ אפשרי, כדי שהסכם הקבע עם איראן לא יהיה מינכן 3, כי אז זה יהיה מסוכן הרבה יותר. יש להפעיל כל לחץ אפשרי כדי להבטיח שבתום תקופת הביניים יוחרפו הסנקציות באופן משמעותי, עד כדי חרם טוטאלי על הכלכלה האיראנית, כדי לכפות עליה את ביטול תכניתה הגרעינית. זאת הדרך היחידה למנוע את ההכרח בפעולה צבאית.

* ולגבי השאלה המיתממת – מה? כל מנהיגי העולם טיפשים? הם לא מבינים?

התשובה היא – סקירה מהירה של תולדות המאה ה-20. גם אז מנהיגי העולם לא היו טיפשים אבל הם לא הבינו, והמחיר היה עשרות מיליונים הרוגים, במלחמות שניתן היה למנוע אותם. הם לא נמנעו בשל קוצר ראות והעדפת הסיפוק המיידי של "שלום עכשיו" על פני אחריות אמתית לעתיד האנושות. וחבל שההיסטוריה חוזרת על עצמה, כאשר היא מופקדת בידי אישים כאובמה – צ'מברליין של המאה ה-21.

* גם אני עומד על זכותי הטבעית וההיסטורית להעשיר אורניום.

* בזכות מה בוז'י הרצוג הוא יו"ר מפלגת העבודה?

בזכות השתיקה.

* רגע ההודעה על נצחונו של הרצוג בפריימריז של מפלגת העבודה, הוא יריית הפתיחה של הקמפיין להדחתו. המדיחים: איתן כבל ואראל מרגלית. אולי גם שלי יחימוביץ' ... ואולי גם שמעון פרס.

* אחרי עשרים שנה, הצבעתי בבחירות האחרונות למפלגת העבודה. בזכות שלי יחימוביץ'. לא עוד.

* במאמר ב-ynet "הכיבוש של הרצוג", מסביר ההיסטוריון ד"ר יחיעם וייץ את הפסדה של שלי יחימוביץ' בזניחת המסר המדיני ובהשלמה עם "אקיבוש" וה"איטנכלות". "בעולמה של יחימוביץ'," הסביר וייץ, "לא היה קשר בין המצב החברתי לבין מארת הכיבוש [שגיאת הכתיב במקור א.ה.]. היא לא הבינה שהאסון נמצא 5 דקות מכפר סבא."

דעה לגיטימית, רבים השמיעו אותה, אין בה חדש. אבל וייץ הוא היסטוריון, חוקר הציונות ותולדות הפוליטיקה הישראלית. לכן, מוזר לקרוא בדבריו את האמירה השקרית הבאה: "יצחק הרצוג לא יונה – הוא חלק מ'הזרם המרכזי' במפלגת העבודה וקודם במפא"י, כמו אביו חיים הרצוג שהיה חבר בכיר בזרם הזה." זהו שקר וכזב, וכאשר היסטוריון כווייץ משכתב כך את ההיסטוריה זוהי הזנייה של האקדמיה. אכן, חיים הרצוג היה ממנהיגי הזרם המרכזי במפלגת העבודה. הזרם המרכזי היה הזרם הניצי במפלגה. אבל הן יחימוביץ' ובוודאי בוז'י הרצוג, הרחיקו לכת ת"ק על ת"ק פרסה הרחק מעבר לקצה הזרם היוני במפלגת העבודה באותם ימים. הזרם המרכזי דגל בפשרה טריטוריאלית על פי תוכנית אלון, באחדות ירושלים רבתי בריבונות ישראל, בריבונות  ישראל על בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ועל צפון ים המלח ומדבר יהודה ועוד. הזרם הזה הקים את ההתיישבות בבקעת הירדן, בגוש עציון, במזרח ירושלים, במעלה אדומים ועוד.

פסגת הקריירה המפוארת של חיים הרצוג הייתה נאומו ההיסטורי בעצרת האו"ם, עת כיהן כשגריר ישראל באו"ם, בעקבות החלטת העצרת שגינתה את הציונות כגזענות (נובמבר 1975). בנאומו קרע הרצוג את המסווה של האנטישמיות כ"אנטי ציונות", ואמר שאילו היטלר היה יושב כאן באולם הוא היה מרגיש בבית. בשיאו של הנאום, קרע הרצוג לגזרים את החלטת האו"ם (בדומה לאביו, הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג, שקרע את הספר הלבן).

למחרת החלטת האו"ם, כינס ראש הממשלה יצחק רבין את ממשלתו להחליט על התגובה הישראלית להחלטה. המסר של רבין היה, שהתגובה הציונית ההולמת היא מעשה ציוני, המתריס – אתם מגנים את הציונות, ואף על פי כן אנו ממשיכים להגשים אותה. החלטת הממשלה הייתה להקים ארבעה יישובים חדשים בגולן. זאת דרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה. זו דרכו של הזרם המרכזי של מפלגת העבודה.

ההיסטוריון יחיעם וייץ יודע זאת, כמובן. הוא לא טועה. הוא מטעה. ביודעין.

* עוד כתב וייץ במאמרו, בהשוואה בין בוז'י הרצוג לשלי יחימוביץ': "הוא לא בת-יענה ומסוגל לנתח את המשמעות הקטלנית של התהליך המדיני העלוב שראש הממשלה נגרר אליו ממש נגד רצונו."

 האמת היא שיחימוביץ' הרבתה לאחרונה לתקוף את נתניהו על "סרבנותו" התוקעת את התהליך המדיני. אלא, שהאמירות הללו לא התחברו אליה באמת. היא לא השמיעה אותן באותו להט כמו את מסריה בתחום החברתי והכלכלי. ניכרים דברי אמת, וניכר שהאמירות הללו של שלי לא נבעו משכנוע פנימי עמוק, כמו דבריה נגד הפערים בחברה ובעד סולידריות חברתית. היא דקלמה לקראת הפריימריז את מה שהיה מצופה שתאמר. אני משוכנע שהאמירות הללו לא הוסיפו לה אפילו קול אחד. ולא מן הנמנע שהם גרעו ממנה קולות, מאחר והיתרון הגדול שלה הוא האותנטיות, והיא ממש לא נשמעה אותנטית כשהשמיעה את המסר הזה.

* אחת הסוגיות המרכזיות בפריימריז במפלגת העבודה, היתה שאלת ההצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו. מחנה שלי יחימוביץ' האשים את הרצוג ברצון להצטרף (או "לזחול") לממשלה ומחנה הרצוג טען שמדובר בספין והכחיש זאת מכל וכל.

שאלת הצטרפות לממשלה או אי הצטרפות אליה, היא שאלה פוליטית מובהקת וראוי שמפלגה פוליטית תעסוק בה. אולם הדיון בנדון במפלגת העבודה אינו פוליטי בוגר, אלא רגשי וילדותי. אפשרות ההצטרפות לממשלה מוצגת כבגידה ועריקה אל האוייב.

אין שום אידיאולוגיה בישיבה באופוזיציה ולא בכהונה בממשלה. תפקידה של מפלגה הוא להשפיע. בכל עת צריכה מפלגה, שאינה מפלגת השלטון, לבחון היכן היא אפקטיבית ומשפיעה יותר – בעשיה בפועל והשתתפות בהכרעות ממשלה, או בבניית אלטרנטיבה לשלטון באופוזיציה. זו הכרעה פרגמטית בין שתי חלופות פוליטיות לגיטימיות.

* לשם מה אדם מצטרף כחבר למפלגה, משלם מסי חבר? בעבר היו חיי מפלגה, חיי סניף תוססים. החברות נתנה משמעות אידיאולוגית ובית חברתי לחברים. היום החברות במפלגה היא בעיקר לצורך הפריימריז. ולכן, איני מבין מה גורם לאדם להתפקד למפלגה, לשלם דמי חבר, ולא להצביע בפריימריז. ובוודאי שאיני מבין זאת כאשר מדובר בכמעט מחצית חברי המפלגה, כפי שהיה בפריימריז במפלגת העבודה וכך גם בשאר המפלגות בשנים האחרונות.

כאשר אחוזי ההצבעה לכנסת או לרשויות המקומיות נמוכים, אנו מסבירים זאת באדישות וחוסר עניין. אבל מי שאדיש וחסר עניין – לשם מה הוא התפקד למפלגה?

* הנשיא לשעבר יצחק נבון הגיע לקלפי כדי להצביע בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, ומסתבר שהוא לא הסדיר את תשלום מיסיו, ולכן לאחר שטורטר זמן רב, נאמר לו שלא יוכל להצביע.

טוב להיווכח שמפלגה שהתאפיינה עד לאחרונה במפקדי ארגזים ובשחיתות בבחירות, היתה למפלגה מסודרת, עם בחירות דמוקרטיות וחופשיות באמת. ולכאורה, המקרה של נבון הוא ביטוי לערכים של שוויון בפני החוק.

ואף על פי כן, יש משהו נוקדני, לטעמי, ב"ייקוב הדין את ההר" הזה. מפלגה יכולה להרשות לעצמה, בסיטואציה כזו, לנהוג לפנים משורת הדין, ובהתייעצות מהירה של ראשיה, כולל שני המתמודדים, לאפשר לו להצביע ולהסדיר את הדרוש הסדרה לאחר הבחירות.

מדובר באיש מפלגה ותיק ומסור, שיצק מים על ידיו של ב"ג בתקופת הקמת המדינה, שהיה שליח מפלגתו בכנסת ובממשלה שנים רבות, שהיה אחד הנשיאים המוצלחים והאהודים בתולדות המדינה, וכאשר בגיל 92 בעיה טכנית מונעת ממנו להצביע – ניתן היה למצוא פתרון אנושי ומכובד יותר.

* אגב, אין לי שום מושג למי נבון התכוון להצביע. מצד שני, דומני שאני יכול להעריך למי היה מצביע מחליפו בתפקיד, אילו עוד היה איתנו. הנשיא השישי היה חיים הרצוג.

* אנקדוטה: ב-1997, במסגרת אירועי שנת השלושים להתיישבות בגולן, ערכנו מבצע מיוחד – 48 שעות שידור של "קול ישראל" מהגולן. כל הבכירים, העיתונאים והטכנאים עלו לגולן, ישנו בצימרים של אורטל, ושידרו מאולם הספורט של קצרין. אני שירתתי באותם ימים כדובר ועד יישובי הגולן וליוויתי את מבצע השידור ואת העיתונאים.

בערב הראשון, הוזמנו כל האורחים לסדנת יין של יקבי רמת הגולן, במועדון "הבזיליקום" באורטל. תוך כדי האירוע הגיעה הידיעה על כך שראש הממשלה נתניהו הוזמן לחקירה פלילית בפרשת בר-און. היתה זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שראש ממשלה נחקר. סנסציה של ממש. והעיתונאים אכלו את עצמם, שבסערה הזאת הם נמצאים בגולן, הרחק ממרכז העניינים.

יום השידורים השני התקיים, כמתוכנן, מהגולן. אולם רוב הכתבות על הגולן, שתוכננו להיות משודרות בתכניות האקטואליה, לא שודרו. החדשות המסעירות השתלטו על התכניות.

כך גם התוכנית "הכול דיבורים" עם שלי יחימוביץ'. היא ניהלה את התוכנית ביד רמה ובמקצועיות מרשימה, כל כולה מרוכזת רק בנושא אחד, חקירתו של נתניהו. ואז, באמצע השידור שלה, הגיעה הידיעה על מותו של הנשיא לשעבר חיים הרצוג. היה ברור שיש לשים בצד את חקירת נתניהו ולהתחיל לדבר על הרצוג. ברגע שהידיעה הגיעה לשלי, היא צרחה: "מה הוא מת לי באמצע השידור?"

* ההליך הפלילי בפרשת אייל גולן יתמקד בסוגיות כמו – האם ניתן להוכיח שגולן ידע שמדובר בקטינות ושאלת השימוש בסמים. על פי התשובות לשאלות אלו יקבע האם גולן יופלל או לא.

אולם אותי מעניין הפן המוסרי והחברתי לא פחות מהפן הפלילי. בפרשה הזאת אנו רואים יחס לנשים ולנערות כאל גושי בשר; כאל סחורה שאותה "ספקים" דואגים "להשיג" עבור ה"כוכבים", לסיפוק תאוותם. מעבר לעניין הפלילי, זו התנהגות של בהמות.

* עבודת האלילים של סגידה לסלבס, היא פגע רע בפני עצמו. כמובן שאין בכך כדי להמעיט כהוא זה מחומרת הניצול הבוטה של ההערצה הזאת בידי מי שאמור להיות המבוגר האחראי, השקול. אבל החברה הישראלית ומערכת החינוך צריכים להתמודד עם עבודת האלילים הזאת. להציג לנוער ערכי אמת מול הפולחנים האליליים הללו.

* כאשר נערך קמפיין לעידוד הקריאה, זמרים, ספורטאים וידוענים כיכבו בו, סיפרו על אהבתם לקריאה. ההנחה היא, שאם יש לאנשים השפעה על ילדים ונוער, מן הראוי שהם יגייסו זאת לטובת הציבור. כמה דוחה שהאיש הנקלה הזה מגייס את מעמדו ואת הערצת בנות טיפש עשרה, לסיפוק יצריו ותאוותיו.

* "אתה שונא עשירים," הפטיר כנגדי ד.י., אחד מחבריי בפייסבוק. הלהיט של הדמגוגיה האנטי סוציאלית של אנשי "מסיבת התה" הישראלית, הוא הגדרת כל קול ביקורתי כלפי הטייקוניזם החזירי, כלפי כלכלת הג'ונגל של "חטוף ככל יכולתך" שבה החזק אוכל את החלשים; כלפי אותו עיוות של הקפיטליזם, המוחק למעשה את התחרותיות, שאינה יכולה להתקיים ללא רגולציה חזקה של המדינה כ... "שנאת עשירים" ואף כ"קינאה בעשירים". כן, אותו ד.י. ושכמותו, מרשים לעצמם להטיח בי – מי שהדבר האחרון בעולם שמעניין אותו הוא כסף ורכוש, ב... "קינאה" בעשירים.

איני שונא עשירים. אני שונא את עבודת האלילים של הסגידה לכסף, לעגל הזהב.

אני דוגל בציונות הקונסטרוקטיבית המעשית, שדגלה תמיד בשילוב בין הון לאומי והון יצרני פרטי, בין שוק חופשי ומדיניות רווחה, למען פיתוח הארץ, בניין המדינה וחיזוק החברה.

* דב לאוטמן הוא התגלמות הציונות הקונסטרוקטיבית הזאת. נכון, הוא היה איש עשיר.  הוא היה איש עשיר, שבנה את הונו ביושר בעשייה ציונית יצרנית אמיתית של בניית הארץ ופיתוחה, באמצעות קידום התעשייה, הקמת מפעלים בפריפריה, יצירת מקומות עבודה רבים. ולצד העשייה הזאת, הוא פעל למען החברה הישראלית, למען החינוך לכל, למען צמצום פערים חברתיים, לחיזוק אוכלוסיות מוחלשות.

יהי זכרו ברוך!

* שי ניצן, המועמד לתפקיד פרקליט המדינה, הוא פטריוט וביטחוניסט ממדרגה ראשונה. קשה למצוא בפרקליטות ביטחוניסט מובהק ממנו לאורך שנים. ללא מורא, הוא עמד בבית המשפט העליון וייצג שם את המחויבות העמוקה לביטחון המדינה, שאינה עולה תמיד בקנה אחד עם דקדוקי עניות משפטיים ועם הרוח הבזה לביטחון בשם השמירה על זכויות האדם.

והנה, דווקא הוא מוקע בידי הימין הקיצוני. למה? בדיוק מאותה סיבה. בהיותו ביטחוניסט ופטריוט, הוא פעל למיצוי הדין נגד גורמי ימין רדיקאלי הפוגעים במעשיהם בביטחון ובחוק. הוא פעל נגדם בתקיפות, ללא משוא פנים, ללא פחד. וכך הוא הפך לאויבם. 

גורמי הימין הקיצוני מנסים להטיל חיתיתם על כל מי שפועל נגד חטאתם. ובמיוחד הם מנסים להטיל חיתיתם על משרתי ציבור השייכים לציונות הדתית או גדלו בתוכו, כמו האלופים יאיר נווה, גרשון הכהן ואלעזר שטרן ומסיבה זו הם מקצינים את פעולתם נגד שי ניצן.

ההתנגדות של ברית הקיצונים – אנשי השמאל והימין הקיצוני, למינויו של הפרקליט הביטחוניסט שי ניצן לתפקיד פרקליט המדינה, מדברים בעיקר בזכותו ומצביעים על התאמתו לתפקיד.

* נקודה אחת בעברו של ניצן מעוררת בי ספקות לגבי התאמתו לתפקיד – היותו בין רוקמי עסקת הטיעון עם האנס הסדרתי משה קצב. אני שולל עקרונית עסקאות טיעון עם אנשי ציבור. לא כל שכן, כאשר מדובר בבכיר כל כך כמו נשיא המדינה, ובוודאי כאשר מדובר בעבירה כה חמורה כאונס.

יש לקוות ששיקול הדעת הלקוי שהפעיל ניצן בנושא זה, לא יאפיין את תפקידו כפרקליט המדינה.

* טענה אחת של מבקרי המינוי של שי ניצן ראויה לעיון ולדיון – הביקורת על כך שרק מועמד אחד מוצג בפני הממשלה, וכך היא מהווה למעשה חותמת גומי. מן הראוי לבחון את הצורך להגיש לבחירת הממשלה יותר ממועמד אחד. אולם יש לזכור שהגשת מועמד אחד הוא הנוהל המקובל במינוי בכירים, כמו הרמטכ"ל, המפכ"ל, נגיד בנק ישראל, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. יתכן שיש לשנות זאת, אולם אין הדבר קשור ספציפית לבחירתו של ניצן, ולכן אין שחר לטענה על הליך לקוי בבחירתו.

* כל אימת שנעשה ניסיון להגדיר את הטרור של "תג מחיר" כטרור, קופצים סייעני הזוועה הזאת בהיתממות: "טרור?! בסך הכול גרפיטי..."

גרפיטי... האם כאשר בני דמותם של פורעי "תג מחיר" כותבים כתובות "מוות ליהודים" על בתי כנסת, זה גרפיטי?

והנה, בשבוע שעבר מחבלי "תג מחיר" הציתו בית בכפר סינג'יל. בבית ישנו אותה שעה שני ההורים ושלושת ילדיהם, שנצלו בנס. האם יש הגדרה אחרת לזוועה הזאת, זולת טרור?

התירוץ לפשע הזה הוא רצח עדן אטיאס. וכך, המחבלים הפלשתינאים והמחבלים היהודיים, "נוער הגבעות" משני הצדדים, משתפים פעולה זה עם זה. חוק המחבלים השלובים.

* על חומת בית הקברות בזיכרון יעקב, חרוט משפט מדברים שאמר החלוץ מאיר ליב הרשקו במפגש עם לנציאנו, נציג הברון הירש: "באנו לארץ אבותינו לשם מטרה קדושה. שום בית אחר אין לנו בכל העולם כולו. פה נחיה ופה נמות."

וכך, לפני 130 שנה, כשבאמת היה כאן קשה, הו כמה קשה, די לראות את שורות קברי התינוקות בבית העלמין בזיכרון כדי להבין עד כמה קשה, השיב החלוץ הרשקו לקמפיין הירידה מהארץ בתקשורת הישראלית 2013.

* בצרור הקודם סיפרתי על המפגש של תוכנית "גוונים בגליל" עם הרב דוד סתיו. חרף חילוקי הדעות בינינו, היה זה שיח דיאלוגי – ברוח טובה של כבוד הדדי, הקשבה אמתית; לא שיח סטיגמטי, לא התנצחות. היה זה מפגש שהותיר טעם של "יש עם מי לדבר ויש על מה לדבר," וגם אם המחלוקות אינן קלות ליישוב, ואולי חלקן אינן ניתנות ליישוב, זוהי מחלוקת לשם שמיים שסופה להתקיים.

בדברי הסיכום שלי ציינתי את העובדה הזאת. הזכרתי שיש לא מעט "חילונים" שהאיום הגדול ביותר בעיניהם הוא רבנים דוגמת הרב סתיו, ומזהירים אותנו מפני "מלכודת הדבש ומתק השפתיים בלה בלה בלה." הם יעדיפו רבנים קנאים, פונדמנטיליסטים, מושחתים, עם אש זרה בעיניהם; נוח להם עם הסטיגמה. ובאותה מידה, בקרב ה"דתיים" יש לא מעטים שמעדיפים את החילונים בבורותם, בבערותם, בניכורם ואדישותם, אולי אף בשנאתם, על פני "חילונים" כמונו המהווים איום על עולמם הסטיגמטי, המסודר היטב.

לא חלף יום, וקראתי את דברי ההערכה של אהוד בן עזר ל"רב" מצגר, על כך שהוא משניא את הרבנות על הציבור.

זו הגישה הבולשביקית הידועה לפיה ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר.

* אפרופו מצגר – הוא משלים את הסדרה המושחתת שחווינו בשנים האחרונות: נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר, רב ראשי. הנהגה לאומית הנושאת מאחוריה בנק של שרצים.

* בפרשת השבוע, פרשת "וישב", העוסקת בעיקר במכירת יוסף וראשית דרכו במצרים, מופיע סיפורם של יהודה ותמר.

מפאת קוצר היריעה לא אספר כאן את הסיפור. מי שאינו מכיר או אינו זוכר מוזמן לקרוא את בראשית ל"ח. אני רוצה לעמוד על נקודה אחת – "צדקה ממני," אמר יהודה כשנתפס בחטאתו ולקח אחריות מוחלטת. לקיחת האחריות היתה נקודת התיקון שלו. לאחר גלות ממושכת הוא חזר אל משפחתו, היה למנהיג הבלתי מעורער של המשפחה והוכיח בפרקים הבאות מנהיגות מופתית. ומזרעו יצאה המלוכה – דוד ושושלתו הם משבט יהודה.

מעשה אבות – סימן לבנים? השבוע נוכחנו בשפל מוסרי ומנהיגותי, ממי שלכאורה עמד עד לאחרונה בראש ההיררכיה הדתית בישראל, הרב הראשי. הוא הוקלט מציע שוחד לעוזרו כדי ש"ישכב למענו על הגדר כמו שולה זקן," וייקח על עצמו את פשעיו. מעבר לשפל העבריינות והשוחד, יש כאן שפל של בריחה מאחריות, ציפייה מעוזרו להיות השכפ"צ והמגן האנושי. אין ביטוי נפסד יותר מזה, לחוסר מנהיגות.

* ביד הלשון: רציתי בניצחונה של שלי יחימוביץ' בבחירות לראשות מפלגת העבודה ואני מאוכזב מהתוצאות. אולם לפחות מדבר אחד אני מרוצה – לא נשמע יותר את הביטויים המעצבנים "ראשת מפלגת העבודה", "ראשת האופוזיציה".

אני יודע, זאת החלטה של האקדמיה ללשון. אבל זה לא עושה את זה פחות צורם.

אין חיה כזאת "ראשה". זה לא שרה, לא אלופה, לא קצינה. ראש הוא ראש. יש ונכון שתהיה "יושבת ראש". ואל תאמרו לי שבתנ"ך נכתב "אבן הראשה" – הראשה מתארת כאן את האבן.

ובינתיים נצטרך להמשיך לסבול את "ראשת" מרצ. נדמה לי שהיא גם תהיה "ראשת" האופוזיציה האמיתית.

* * *

הרצל חקק

לספר הזה יש חשמל משלו

על ספרה של מלכה נתנזון

"ללב יש היגיון משלו"

הוצאת עקד, 2013, 288 עמודים

ללב יש היגיון משלו, ולספר הזה יש כוח ועוצמה מחשמלת משלו. לפנינו סיפור אישי מרגש שהופך להיות משל לכולנו, לסיפור לאומי רב עוצמה.

במבט ראשון, זה סיפורם של הלומי הקרב, זה מעבר לכל זה, סיפור אנושי שמהדהד ללא הרף, סיפורה של מציאות שחוטפת מהלומה. ככל שאתה נסחף אחר הדמויות ואחר הרגשות הנקרעים, אתה חש את הכבוד לסבל האנושי, לגבורה שקשה לתאר במלים. זה סיפורם של בני אדם שנידונו לתת את התשובה שלהם לשבר הגדול, להתמודד בתוך הוויה נפתלת שמסרבת לשוב לקדמותה.

מלכה נתנזון משוררת נפלאה חוצבת מילים מתוך סלעי חייה, מילים שהן שברים, שברי לַבּה מתוך האדמה הבוערת. הסיפור מגיע אלינו כווידוי איש, מחזה עם פרולוג וכמה טלטלות מסעירות: זה המחזה שנורה ככדור אש מערכה אחר מערכה. מלכה יודעת שסיפורה האישי, שסיפורו של בעלה, הם הסיפור של כולם. ואנו מיטיבים לקלוט, שכל זה אינו רק נחלה שלה. הדרמה הזו אינה דרמה פרטית, והלב הרועד למקרא שיחות הנפש העמוקות שוזר שורה לשורה. הכול ארוג במסכת החיים שלנו, של המציאות הישראלית.

ובכל זאת, מלכה ניצבת במגדל הפיקוח הפרטי שלה, מעל לכל שדות הקרב, מעל לכל ההיסטוריה המיוסרת שלנו – ומשם היא יושבת וכותבת את נקודת התצפית שלה. הצופה לבית ישראל – כך קראו לנביא בימי קדם, והנה לנו צופה לבית ישראל. רואה מה שהיה, ומנסה לשרטט לנו מה רגשותיה כלפיה העתיד.

מלחמות אינן רק זרי דפנה ומנצחים, וסיפורו של אמנון הוא סיפור של הלום קרב במלחמה שלא זכתה אפילו לעיטורי קרב מפוארים, מלחמת ההתשה. וכאן אנו מתוודעים למלחמת ההתשה של אמנון ומלכה, למלחמה שמטילה אלומת אור על חיינו, על כולנו. מדובר במציאות הלומה, שמכה בהלומי הקרב ומסרבת לעזוב אותם. וכך מתארת מלכה את הטלטלה הזו שנראית כסבל סיזיפי, מכאוב שאינו חדל לעולם:

"נמרוד התקבע בתוך שאול שאיננה שלו, וזו מושכת אותו פנימה," כך אומרת הרעיה ריקי (עמ' 10). כמה שורות לאחר מכן היא מאירה את הטלטלה הזו במלים אלה:

"איזה כוח מחזיק כבר למעלה מארבעים שנה בשטר חוב חתום על ידי נמרוד ולא משחרר אותו, אמרה ריקי."

 ובהמשך: "זה הוא עצמו," אמר רונאל, חברו מן הטנק השני, שהצטרף אליהם כדי לסייע לנמרוד, "זה המצפון שלו."

מצד אחד שטר חוב, מצד שני מצפון. האם באמת אפשר לצלול למעמקים, להבין מתחת לרקמת העור את סוד ההלם, אותו הלם קרב מתיש ובלתי נגמר? המשבר אינו קל, הוא שב וחוזר, ומלכה נתנזון חושפת באומץ רגעים אינטימיים לא קלים, הרצון לשוב לאותם רגעי אהבה שאינם נכנעים להלם הקרב.

"באחד הלילות, ולאחר שחדל במשך תקופה ליטול את התרופות, שב וביקש את קרבתה. אצבעותיו המגששות ברכות וניחוח תשוקתו העבירו בה רעד."

היא מתארת ניסיונות חוזרים, מאבק משותף לשוב ולנצח גם במישור האינטימי, והיא מתארת זאת כתחייה של בריאה, כתמורה מימי בראשית:

"לשון בלשון, לשון בבשר, בשר בבשר – כנשל נחש נשרו המתח, התוקפנות והעגמומיות, ועלה הגרעין הפנימי – זך וענוג, כניצן שעלה כפורח, בבואו במגע עם השמש. ומתוך והפיוס והחמלה, באה ההסתערות המחודשת על החיים, וקיבלה תוקף מועצם." (עמ' 13).

המאבק הופך להיות סיפור מתח, שעוצר את נשימתנו, ואנו עוקבים אחר הרטט הבלתי נפסק, אחר הרצון העז שלא שלוותר.

ולעיתים זו תחושה של עמידה בפני הבלתי ידוע, בפני הפחד להיות מובס. באחד משלבי המאבק אומר נמרוד, בן דמותו של אמנון בספר:

"המלחמה מחזיקה אותי בגרון, לא משחררת. אילו לפחות יכולתי לומר שמה שקרה היה אבן בוחן בשבילי, ניחא, משהו שאפשר להיבנות ממנו... אבל לא! אפילו לא להתנחם בדבריו של גורודיש 'אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו'..." (עמ' 76).

הסיסמאות ניצבות מול הפרטים הקטנים, השאיפה הגדולה מול ההלם שמסרב להרים ידיים.  והמדריכה לחשיבה חיובית מנסה לחזק את נמרוד:

"חשוב על החיים. אתה חייב לחשוב על החיים, נמרוד. כדי שיהיה לך כוח להילחם, תשנן כמו מנטרה 'בחיים יש דברים טובים וכדאי לחיות למענם...' כאילו שאני לא יודע."

מלכה נתנזון, כצופה בנקודת התצפית שלה, יודעת לתת לכל המסופר נופך נוסף, מתכונת ציורית שנותנת לכול מעטה אלגורי, סיפור שהוא משל לחיי כולנו:

"עין בעין, ריקי ונמרוד, כשתי ציפורים אבודות, הנאחזות זו בזו לרגע אחד של חמלה מטהרת, שני פרפרים נמלטים מאימת הצייד, מלופפים ונלפתים, במחזור קצר של חסד מזכך, אחר הטלטלה."

ובהמשך המילים הקשות, ברגעים של חוסר תקווה:

"אחר כך הבדידות. בדידות גדולה סוגרת כקיר חומה, בלא פתח מילוט. ונותרים, איש בפחדיו, איש בכאבו, איש בספקותיו." (עמ' 77)

גם מראות הטבע שמשולבים בתיאור ניסיונותיהם של ריקי ונמרוד לצאת מן הקטסטרופה –  הם דרך ספרותית לתת נופך אחר לכל המסופר, לשוות למאבק מאבק באיתני הטבע, לתת לכל החיים בצל ההלם – רובד של חיים הקמים מתוך הכאוס, חיים הצומחים מתוך התוהו ובוהו.

וכך היא כותבת:

"יום אפור. קווים אדמדמים דקיקים, נגלים ונעלמים חליפות. הגשם זה אך סיים  לשטוף את אבק האתמול. הרחובות לבשו דממה חושנית..." (עמ' 215).

ובהמשך, במבט של ריקי, אנו למדים על הכמיהה להתחדשות ולשינוי, דרך הצפייה בטבע החושף את יופיו לפניה:

"ריקי הביטה מבעד לחלון המטבח. כשלהבת אש בהקו פרחי אודם הצאלון, יוצרים חופה אדומה קסומת מראה. בעוד חודש ישתרעו הזרועות המשורגות לארבע כנפות שמיים, כמניפה נכלמת, עירומות כביום היוולדן. והשדרה תימלא משטח מרהיב של תלתלי אודם. פירות נטולי אוויר יתנודדו כנטולי נשימה..."  (שם).

 מעבר לעלילה הפיזית נפרשת כאן עלילה רוחנית, והתמורות שעוברות על ריקי ונמרוד מתחברות לתהליכים קוסמיים, לשבר בעולם הטבע, והתקווה היא להתחדשות בראשיתית. לבריאה חדשה.

המחלה של נמרוד אינה מוצגת רק כבעייה פרטית, ובדרמה הזו הכול מקבל ממדים של אלגוריה, מחלה של חברה שלמה, של מציאות שמובילה לכאב ולטרגדיה.

נמרוד הנסער מציג כתב אשמה באחד מרגעי המשבר: "המדינה הזו חולה... צריך למצוא לה את איש המדיצינה שיעשה סדר בדברים, אחרת היא עוד תמות לנו, כמו סבא שלי."

ברקע של הדרמה הזו מהדהדים כל הזמן הבזקים ממלחמת ההתשה, סיפוריהם של גלי המחאה ששחקו את העורף הישראלי בדמות "מכתב השמיניסטים" ו"מלכת האמבטיה". הרומן של מלכה נתנזון אינו עוצר בתיאור השבר הפיזי והמחלה הפרטית אלא מחפש את המטרייה הרוחנית שמעבר לכול, את הרבדים הנסתרים. מלכה נתנזון יודעת לעטוף את הכאב ואת הסבל ברובד סמלי, בסיפורי אגדות שיתנו מבט אחר לחיים, לסבל. כך בתיאור הטיול בעין עבדת. סיפורי האגדות כמו 'שערות השולמית' ותיאור המעיין והמערה, התמורה שחלה בשערותיה של הנסיכה, השערות שנצבעו בירוק. מתוך האגדות אנו למדים על המשמעות של אהבתם: אהבה מייסרת, אהבה שלעתים הופכת להיות, כלשון נמרוד, "ריחיים על הצוואר."

מעבר לסיפורים נחשף הקושי של נמרוד להטיל על ריקי את ההתמודדות הלא נגמרת עם מצבו: "זה לא הוגן כלפייך, ריקי, את לא חייבת לסבול בגללי." (עמ' 274).

מן האגדות, מן הטבע, מן הניסיון להבין את רזי הבריאה, שואבים חייהם כוחות אחרים, כוחות מחזקים. "תראו את בור המים הזה ששרד כל כך הרבה שנים, וכאן ערוצי הנחלים העמוקים... תראו איזה כוח יש למים, איך הם חוצבים בסלע." (עמ' 277).

סיפור אהבה שנקשר בכוח המים לוקח אותנו לסיפור של רחל ורבי עקיבא, כאשר הוא צופה בכוחם של המים לשחוק את האבנים. רק אז הוא מגלה את הכוח של האדם להשתנות, לחזק את עצמו.

סיפור אהבתם של ריקי ונמרוד לא פחות חזק, והיכולת לשרוד וללכת קדימה, שואבת מכל המעגלים סביב: טבע, ספרות, מדרשים, כל מקורות הרוח.

מעבר לעולם החיצוני יש עולם רוחני שנותן פשר לכול, שיודע לאחות את השברים, שמחבר בין הלבבות.

והווידוי של ריקי אומר הכול:

"כל יום אני מגלה מחדש את היקום, מתחברת אליו... כאן זה המקום הכי נפלא לעשות זאת. זה העולם האמיתי... זו פינת אלוהים הקטנה שלי." (עמ' 283).

מוראות הקיום הישראלי, סיפור השואה שמהדהד בחייה של ריקי, שהיא בת לניצולי השואה  – הכול מתנגן בין שורות הספר. מן המוות והייסורים צומחים חיים חדשים, תובנות אחרות, הרוח לא תיכנע לעולם.

ככל שאנו רוטטים למקרא העדות והווידוי, אנו משכילים להבין: יש משמעות אחרת לכתיבה בעקבות שבר גדול, בעקבות סיפור שחובק בתוכו את הטראומה של השואה, את פצעי המאבק לקיום של מדינת ישראל – והסיפור של הלום הקרב הוא דרך למלא חלל גדול, מחסור נורא, תחושה שהחיים נעצרו לרגע, שאיבדת את היכולת לחיות חיים מלאים. מלכה נתנזון כותבת לנו איגרת, שממוענת לכל אחד מאיתנו, זו דרכה לעצב היגד על החיים עצמם, על חשיבות המלים.

כשקראתי את פרקי הפרוזה הכה-פיוטיים, מיד עלו לפניי השורות הנצחיות של חנה גונן בפתח הספר "מיכאל שלי". משהו מרוח הדברים כמו מהדהד כאן. משהו מרוח הבקשה המיוסרת לכתוב ולהעלות מציאות מחדש, להחיות את הכול. חנה גונן פותחת את הספר "מיכאל שלי" במלים אלה:

"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות."

הרצון של מלכה לכתוב הוא כדי לתת לחיים כוח לנצח, ועצם המאבק שלה ושל אמנון הוא עדות לעוצמה הזו: שניהם ימשיכו לאהוב, הספר הזה הוא עדות למאבק שלהם לשמור על הכוח לאהוב, לשרוד את הייסורים הנוראים, וסיפורם בא להעיד עדות: שניהם לא יוותרו, שניהם בחרו בחיים.

הכוח לחיות מקבל חיזוק באותה אגדה על מעיין מים, באותם מדרשים קדומים על כוחם של המים לשנות, לרפא. ואכן הכתיבה של הספר היא מעיין מים חיים, היא גנראטור אדיר. לספר הזה יש עוצמה חשמלית שלא מרפה מאיתנו. הכתיבה היא דרך להתגבר על התוהו ובוהו, ליצור עולם מחדש, לברוא הכול באמצעות הרוח והמילים.

לפנינו היגיון מיוחד של הלב, זה הניסיון הנואש להיאחז בחיים, לתת לכול פשר אחר, עמוק יותר. בריאה חדש. יקום שמכיר בערך האנושיות, בערך האהבה, בערך החיבור בין המציאות לבין הנפש.

הכתיבה נותנת משמעות לכל מה שהיה, לכל המאבק, לדמיון, להכרת המציאות ולהתמודדות שמאחה בין השברים, הכתיבה רוצה לחבר הכול. הכתיבה יוצרת אחדות בין כל העולמות.

* * *

החבֵרה החדשה שלנו – סעודיה!!!

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

קֹצֶר רוּחַ

לְפֶתַע, הַלֵּב מִתְמַהְמֵהַּ,

הַפֶּה אָמַר,

אֶת  שֶׁהַמּוֹחַ חָשַׁב

לָלֶכֶת לְצוּר יִצְחָק.

דָּחַף,

קֹצֶר רוּחַ,

הַרְחֵק מִן הַיְּלָדִים

הַמִּתְנַתְּקִים,

אֶל הַבִּלְתִּי בָּטוּחַ,

מַשְּׂאַת לֵב עֲמוּמָה.

לְפַעְנֵחַ אֶת עַצְמִי,

אוֹתָם

לְפִי דַּרְכִּי.

אֶת הַשְּׁאֵלָה עַל

כְּתֵפִי אֶטְעַן.

אֲנִי הַסָּפֵק

אֲנִי הַחֲרָטָה.

הַדִּירָה בְּצוֹר יִצְחָק

מוּכָנָה.

עַל לִבִּי עוֹטָה

עֲלָטָה.

יָדַי  מוּרָמוֹת

לִתְפִלָּה.

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

מדריך לסרט האוטוביוגרפי של ניר טויב "האהרנסונים"

הסרט יוקרן בסוף נובמבר 27.11.2013 ביס דוקו – ערוץ 8. בשעה 21.22

ובתאריך 30.11.13 בשעה  22.40

היוצר הדוקומנטרי טויב ניר בן למשפחת אהרנסון החליט, לאחר שהפיק וביים 30 סרטים דוקומנטריים, שהגיע הזמן לערוך סרט אישי דוקומנטרי. תוך כדי התחקירים המשפחתיים שערך, נסחף יותר ויותר לפלג של משפחתו – משפחת אהרנסון. משפחה ידועה בציבור ובמיתוס הישראלי. רבות נכתב ונחקר לגביה לטוב ולרע. מה כבר אפשר לחדש לאחר שעברו יותר מ-90 שנה, לאחר ששרה אהרנסון התאבדה (1917) ואהרון אהרנסון טבע במימי תעלת הלה-מאנש (1919)?

ראשית, נעשתה ההפרדה על ידי ניר בכך שהסרט לא יעסוק במחתרת ניל"י ובשרה ובאהרון אהרנסון.

שנית – ניר הינו נין לצבי אהרנסון (אחיהם של שרה ואהרון, שמואל [סם], אלכסנדר ורבקה) והתחקירים מרוכזים בפלג זה של המשפחה, הדמויות במשפחה והאירועים שליוו אותה בעבר, בהווה ואולי גם בעתיד.

וכאן במקביל אירעו מיספר אירועים שהשפיעו על מהלך הסרט  שיוקרן בקרוב בטלוויזיה.

ניר עסק בסרט כ-4 שנים, במהלכן נאבק במחלת סרטן הריאה שהתגלתה בו בדרגה חמורה ביותר. קצבו לו 3 חודשי חיים והוא הצליח במאבקו לשרוד 4 שנים, במהלכן היו לו תקופות ארוכות של הפוגה מהמחלה, עם הרבה תקוות להאריך ימים למרות המחלה. הוא המשיך כל הזמן  בעבודתו כיוצר, פעיל לזכויות היוצרים, איש משפחה וחבר טוב. ניר מראש  ובמודע לא כלל בסרטו האוטוביוגרפי עובדה זו. במקביל עבד על סרטו "ובחרת בחיים", בו תיעד את מאבקו במחלת סרטן הריאה.

סקופ גרר סקופ. לאחר עשרות שנים התגלו חומרים חדשים ומרעישים בתחקירים על המשפחה. במקביל החלו להתפרסם ספרים חדשים שעסקו במשפחת אהרנסון. החל מרכילות וכלה במחקרים משפטיים לגבי התקופה ודמויות מרכזיות במשפחת אהרנסון. בזכות היו-טיוב אפילו נזכה  לראשונה לצפות באהרון אהרנסון צועד  בתהלוכה  בשנת 1919. דמויות כגון האח אלכסנדר אהרנסון, הועמדו במרכז, ולצידו אחותו רבקה אהרנסון, מנהלי משק אהרנסון ניסן רוטמן, יורם ואבישי אפרתי ועוד ועוד.

עד יומו האחרון ניר עסק בסרט, ובימיו האחרונים אמר לי: "אני סיימתי את הסרט והתחקיר, נותר  להשלים כתוביות ודיבוב. תעשו עם התחקיר מה שתרצו."

מבחינתי הסרט של ניר הושלם. אהבתי אותו מבחינה אמנותית, את היכולת המרשימה של ניר לדובב אנשים שהתראיינו אצלו, ובניגוד לכל סרטיו האחרים – הוא עצמו מופיע הרבה בסרט.

כשהוא התעקש על סקופ מסוים, שלא רציתי שייכלל בסרט, מסיבות אישיות משפחתיות – ויתרתי לו, כי הוא ערך אותו ברגישות רבה וברמיזה ולא בבוטות.

נותרו שאלות פתוחות שלא נחקרו עד תומן בגלל פטירתו של ניר.

עם מותו של ניר, העורך גיל איזאקוב, שעבד עם ניר 20 שנה, נקרא להשלים את הסרט להקרנה בערוץ יס דוקו. הסרט, שיוקרן בסוף אוקטובר, הינו הגרסה והעיבוד של העורך לסרטו  המקורי של ניר.

בהקרנה פרטית של הגרסה בפני מקורבים, התברר שאנשים הולכים לאיבוד בשפע הדמויות, המקומות, התקופות והאירועים. טיבו של סרט שמוקרן בטלוויזיה במשך 73 דקות – שאינו חוזר ומוקרן שנית. לכן ברצוני לערוך  היכרות קצרה טרום-הקרנה לקוראי "חדשות בן עזר" ולצופים אחרים.

חלק ממשתתפי הסרט או המוזכרים בסרט נפטרו במהלך 4 השנים בהם ניר עסק בסרטו.

המרואיינים בסרט שאינם בני משפחה (לא לפי סדר הופעתם בסרט)

1. הסופר אהוד בן עזר, בן למשפחת ראבּ מפתח תקווה. דודו ברוך ראב עבד בתחנת הניסיונות בעתלית עם אהרון אהרנסון והכיר אישית את שרה אהרנסון ושאר חברי ניל"י. ברוך ראב כתב יומן באידיש ואביו של אהוד, בנימין – תירגמוֹ  לעברית. זהו חומר  מקורי. היומן פורסם בהמשכים במכתב העיתי באינטרנט – "חדשות בן עזר". בשעתו אהוד בן עזר כתב מחזה [שנותר גנוז] בשם "הבועזים" ולשם כך ערך תחקיר על משפחת אהרנסון. במסגרת עיסוקו בתולדות הישוב מגיעים אליו עדיין חומרים – כגון ספרו [במהדורה אלקטרונית כיום] של אלכסנדר אהרנסון – "עם התורכים בפלשתיין" –

   "With the Turks in Palestine" Alexander Aaronsohn

2. הסופרת גבריאלה אביגור רותם, מתגוררת במצפה אבטליון. כתבה את הספר "אדום עתיק" שעוסק רבות גם במשפחת אהרנסון. הספר הינו רומן ואינו ספר היסטורי. גבריאלה ערכה תחקיר היסטורי יסודי במשך 4 שנים לקראת כתיבת ספרה, גם על משפחת אהרנסון – וחשפה חומרים רבים  שתדבר עליהם בסרט.

3.הסופר הלל הלקין. מתגורר בזיכרון יעקב משנת 1970 למאה הקודמת. דודו הוא הסופר והחוקר שמעון הלקין. מגוריו בזיכרון יעקב הביאו את הלל הלקין לחקור את ההיסטוריה של המושבה, ובעקבות זאת הוציא לאור את ספרו "מיתה משונה" (A Strange Death) – רומן מתח דוקומנטרי על פרשת ניל"י. הספר עדיין לא תורגם לעברית. בטלוויזיה הוקרן בשעתו  בערוץ 8 הסרט " מיתה משונה".  היוצר – שחר מגן.

 הלל הלקין לא רק שחקר את התקופה אלא  גם הספיק לראיין אישית  חלק מוותיקי זיכרון יעקב, כולל את רבקה אהרנסון.

4. עופר רגב, היסטוריון וביוגרף. חוקר מומחה ומרצה על תולדות היישוב. כתב ספר מוזמן על משפחת רוטמן בחדרה. לפי הוויקיפדיה, עופר רגב, "סופר ומוציא לאור ישראלי, חוקר תולדות ארץ ישראל, מורה דרך, מתגורר בצור יגאל..." מומחה לתולדות הישוב ולמשפחות אהרנסון ורוטמן.

5. הסופרת נוגה טרבס. חיברה קובץ סיפורים בשם "הר האושר". הסיפור  האמצעי "רומן למשרתות" הינו סיפורה האוטוביוגרפי של אימה, שהיתה קשורה  לאלכסנדר ורבקה אהרנסון ואף עבדה בבית אהרנסון בזיכרון יעקב.

6. נינה רודין לבית חפץ, מנהלת מוזיאון ה"חאן" בחדרה. מוזיאון החאן הוא מוזיאון לתולדות העיר חדרה השוכן במבנה החאן ההיסטורי של העיר. (כילידת חדרה אני ממליצה לבקר בו).

7. עו"ד יהושע רזניק, לשעבר המשנה לפרקליט המדינה. ניר התיידד עימו בעת העבודה על הסרט "ממלכת הסוד" שעסק בגיבור הסרט – יאצה. עו"ד רזניק היה פרקליטו של יאצה – כינוי ליצחק יעקב. (יאצה נפטר בשנה האחרונה).

8. הזוג חסדייה, מתגוררים בכפר פורידיס השכן לזיכרון יעקב. היישוב נוסד בשנת 1880. תושביו – ערבים. (זיכרון-יעקב נוסדה כמושבה בשנת 1882 על ידי עולים מקבוצת "חובבי ציון" מרומניה וכונתה זמארין, ע"ש כפר ערבי סמוך).

שם האשה – אמנה. שניהם עבדו מגיל צעיר בבית אהרנסון בזיכרון יעקב אצל רבקה אהרנסון. הבעל אף היה  שנים מספר שחקן כדורגל  בקבוצת הכדורגל הייצוגית של זיכרון יעקב.

9. הפסיכולוגית מירי טיקוצקי היתה תחקירנית של ניר בסרטו הראשון באורך מלא על התפוררות הקיבוץ "כרם שלום". מירי מנעוריה התעניינה ואספה חומרים על משפחת אהרנסון  והעמידה אותם לרשותו של ניר. בסרט זה היא משתתפת כבעלת מקצוע בפסיכולוגיה.

10. קולה סמסונוב – בנה של מנהלת משק בית אהרנסון במשך 60 שנה – מלכה סמסונוב.

11. המשפטן נתן ברון. מחבר הספר, בהוצאת מאגנס "שופטים ומשפטנים בארץ ישראל –  בין קושטא לירושלים, 1900-1930". מופיע רק בגרסה להקרנה.

מרואיינים שהופיעו בסרט "מיתה משונה"

סרטו של שחר מגן "מיתה משונה" מבוסס על ספרו של הלל הלקין "מיתה משונה".

1.2 קולה וג'ומיק סמסונוב – בניה של מלכה סמסונוב, אם הבית ויד ימינה של רבקה אהרנסון במשך 60 שנה.

3.4 הדסה בקר ובנה  מודי – הדסה בתם של טובה וניסן רוטמן.

5. חולדה גורביץ – בת-בית בבית אהרנסון. הכירה אישית את רבקה ואלכסנדר אהרנסון. מלכה סמסונוב היתה דודתה של חולדה גורביץ, מכאן הקשר לאלכסנדר ולרבקה אהרנסון. כיום, חולדה גורביץ  מתנדבת בבית חולים רמב"ם וקרויה בפי פצועי צה"ל – "המלאך בלבן" או "אם הפצועים".

מרואיינים בני משפחת אהרנסון המקוריים ובני משפחתו

 האחרים של ניר

1. ד"ר רן אהרנסון – נכד לשמואל [סם] אהרנסון, בן לתמר וארל'ה אהרנסון. מתמחה בתולדות הישוב בכלל ובמשפחת אהרנסון בפרט. ד"ר רן אהרנסון מנהל מרכז צ'ריק, המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. חיבר ספרים על תולדות היישוב.

2. 3. תמר ואהרון אהרנסון, בנו של שמואל אהרנסון. (שניהם נפטרו לאחרונה) אהרון הינו   בנו השני של שמואל . בסרט  מוזכר בנושא הפספורטים  האחיין של אלכסנדר, הכוונה לידידיה ז"ל. שמואל היה אחיהם של אהרון, צבי, שרה, אלכסנדר ורבקה אהרנסון. בניהם של אפרים פישל אהרנסון ורעייתו מלכה.

4. שושנה (סנקה) אהרנסון ז"ל – סבתו של ניר טויב מצד אימו – מלי טויב.

5. גלי אדר – אחותו של ניר טויב. לא מופיעה בגרסה להקרנה, מופיעה בגרסה המקורית.  עבודתה  של גלי במסגרת עבודת גמר, בייעוץ ביוגרפי, הייתה על שרה אהרנסון במבט רוחני נפשי; תחקיריה וצילום ספרים ישנים ביותר היוו בסיס לעבודתו של ניר ולתחקיריו. עבודתה שימשה בחלקה את הסופרת גבריאלה אביגור רותם.

6. מלי טויב – אימו של ניר טויב.

7. אהרון טויב, ארל'ה – אביו של ניר טויב.

8. ריתה אהרנסון (נפטרה לפני שנה) – אחותה הבוגרת של מלי טויב. דודתו של ניר טויב.

9. נילי יניר – אחותה  הצעירה של מלי טויב. דודתו של ניר טויב.

בני משפחה  המופיעים בסרט

1. ניר טויב – עורך ובמאי הסרט (נפטר לאחרונה).

2. אבנר אהרנסון – סבו של ניר. (בסרט ישן של 8 מ"מ).

3. בני דודים  של מלי טויב ונשותיהם – מופיעים  באזכרה לשרה בזיכרון יעקב ובהר הרצל בירושלים. האחים צביקה, אפרים, עידו (נפטר לאחרונה) ושרה ( בעלה נפטר לאחרונה).

4. נכדים ונשותיהם של מלאכי, האח התאום של דניאל אהרנסון – מופיעים  בהר הרצל באזכרה לאהרון אהרנסון.

5. אהרון מוסקוביץ – נכד לקלמן אהרנסון, אחיו הצעיר של אפרים פישל אהרנסון. קלמן אהרנסון עלה עם אחיו אפרים פישל אהרנסון לארץ מרומניה בשנת 1882.

מופיעים בסרט שאינם בני משפחה

1. אבישי אפרתי – מנהל קרן אפרים פישל אהרנסון וחברת אפרים בע"מ ( נפטר לאחרונה).

2. מוריה – מזכירה ותחקירנית של ניר טויב. חברת גן תקשורת בע"מ.

3. אסתר דקל– האחראית על הכניסה לבית אהרנסון מאז היותה נערה צעירה, עוד בחייה         של רבקה אהרנסון.

4. הזמרת שלומית ליבנת – אימה של לימור ליבנת.

5. דויד יגר – לא מופיע בגרסה להקרנה. מופיע בגרסה המקורית. חבר של קולה סמסונוב מזיכרון יעקב. דויד יגר אחראי לכך שעיזבון מלכה סמסונוב התקבל בארכיון הציוני בירושלים.

6. הר הרצל בירושלים – אבנר שאירגן את האזכרה, בני ובנות נוער דתי המתעניינים במשפחה, חברים, ידידים וקרובי משפחה.

דמויות המוזכרות בסרט

1. ד"ר הלל יפה –  רופא המושבה זיכרון יעקב, טיפל בשרה אהרנסון.

2. אלכסנדר אהרנסון –  בנם של אפרים ומלכה אהרנסון. אח לאהרון, צבי, שמואל, שרה, 

ורבקה.

3. מרי פלז – אלמנתו של יוסף פלז והידועה בציבור של אלכסנדר אהרנסון. ( היתה מבוגרת ממנו ב-22 שנים).

4. ניסן וטובה רוטמן. ניסן היה מנהל משק בית אהרנסון בתקופתם של אלכסנדר ורבקה. ורבקה לבית גלברג היתה אחותה של שרה הינדה, שהיתה נשואה לצבי אהרנסון. סבא רבא של ניר טויב.

5. יורם אפרתי – מנהל משק בית אהרנסון לאחר תקופתו של ניסן רוטמן כמנהל המשק. היה לו מעמד מיוחד  במינו מכל הבחינות אצל רבקה אהרנסון. (דודתו של אבנר אהרנסון, סבו של ניר. יורם אפרתי היה בן גילו של אבנר אהרנסון.) ניר מצא בעיזבון מלכה סמסונוב סימוכין רבים לכך.

6. רבקה אהרנסון – הבת הצעירה של אפרים ומלכה אהרנסון. האריכה ימים. נפטרה בשנת 1982.

7. מלכה סמסונוב – אם הבית של בית אהרנסון במשך 60 שנה. יד ימינה של רבקה אהרנסון.

8. כיום – מנהלי קרן אפרים פישל אהרנסון, וחברת אפרים בע"מ המוזכרים  בכינוי  "הם", (מלי טויב: "...הם מוחקים אותנו...") הם – הינם  צאצאי יורם ואבישי אפרתי, ויורשי צילה שוהם ז"ל, בנה דויד שוהם ז"ל ובתה תמר אשל (תבדל"א ). הם מורישים זכות זו לעצמם מדור לדור. אין להם שום קשר משפחתי לבני משפחת אהרנסון המקוריים – צאצאי אפרים פישל ומלכה אהרנסון.

9. אפרים פישל אהרנסון – מייסד המשפחה עם אשתו מלכה. מכונה בסרט גם "זיידה" (ביידיש, סבא). ההורים של אהרון, צבי, שמואל, שרה, אלכסנדר ורבקה אהרנסון.

דמויות היסטוריות המוזכרות בסרט

אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי, אהרון אהרנסון, שרה אהרנסון, רבקה אהרנסון.

קולות בטלפון

1. יוסי הרגיל – בנה של הדסה בקר, בתם של ניסן וטובה רוטמן.

מקומות שהוזכרו בסרט

בית אהרנסון, מוזיאון אהרנסון – ארכיון משפחת אהרנסון בזיכרון יעקב.

תחנת הניסיונות של אהרון אהרנסון בעתלית.

קרן אפרים פישל אהרנסון.

חברת אפרים פישל אהרנסון בע"מ.

בית האריזה בחדרה בו הוחזק העיזבון של ניסן רוטמן.

החאן בחדרה.

בתי הכלא של התורכים בנצרת ובדמשק.

בית העלמין בזיכרון יעקב.

מיס לנדאו – בית ספר תיכון בירושלים.

שכונת טלביה בירושלים.

הארכיון הציוני בירושלים.

יזכרון יעקב – מושבה ( כונתה עם היווסדה בשם זמרין).

כפר  פורידיס – בשכנות למושבה זיכרון יעקב.

מסמכים, שירים  וספרים שהוזכרו בסרט

הצוואה הראשונה של אפרים פישל אהרנסון – 1917.

הצוואה השניה של אפרים פישל אהרנסון – שנת  1938.

הצוואה של רבקה אהרנסון.

העיזבון של מלכה סמסונוב בארכיון הציוני בירושלים.

העיזבון של ניסן רוטמן בחאן בחדרה.

הספר "בגן המחשבות" מאת  אלכסנדר אהרנסון.

השיר "אלף נשיקות" – למי נכתב?

השושלת המשפחתית של ניר טויב המוזכרת בסרט

לאפרים פישל אהרנסון בזיכרון יעקב היו 6 צאצאים– אהרון, צבי, שמואל, שרה, אלכסנדר, רבקה. (שתי בנות, ויטיה וליבה, מתו בלידתן בשנת 1888, ככל הנראה מקדחת).

צאצאים היו רק לשמואל [סם] ולצבי אהרנסון.

לשמואל ולמרי – ידידיה ואהרון.

לצבי ולשרה הינדה – ירדנה, אבנר, התאומים דניאל ומלאכי ואסתר.

לאבנר ושושנה (סנקה) אהרנסון – 3 בנות: ריתה, מלי ונילי.

למלי ואהרון טויב – גלי, ניר ורועי.

* * *

משה כהן

1. הנדון: מה עוד חדש

מכובדי,

השבוע הביע ראש הממשלה שלנו זעזוע עמוק מדברי השנאה וההסתה של נשיא איראן חמינאי, שהכריז קבל עם ועדה שהיהודים הם חזירים וכלבים שוטים ויש להכחידם, ועוד כיו"ב...

ראש הממשלה ציפה לתומו שגם העולם "התרבותי והנאור" יזדעזע ויגנה את דברי הנאצה של נשיא איראן בכול תוקף. נאיבי שכמותו, מה פתאום? מה בסך הכול קרה? אז מה אם אחד השליטים מסית נגד היהודים? הרי זה דרכו של עולם מקדמת דנא. אנשים רגילים לכך.

דוברה של ידידתנו הגדולה, ארה"ב, אף הביע מורת רוח על שראש ממשלת ישראל בא לקלקל את הידידות המופלאה המתחילה בין "תרבות המערב" והתרבות האיראנית. אז מה אם האיראנים מתחמשים בנשק להשמדה המונית? הכתובת שלהם היא בסך הכול מדינת ישראל ואין מה לדאוג. נא להרגיע. עסקאות הנפט הדשנות עם איראן כבר יצאו לדרך, ולא ניתן לזוטות כמו קיומה של מדינת ישראל לקלקל לנו את החגיגה.

רק לפני שנתיים כאשר נרצחו ילדים יהודים בטולוז בצרפת, הגיבה שרת החוץ של האיחוד האירופי, "מה אתם מתרגשים, ילדים נהרגים גם בעזה. זו אותה קתרין אשטון המנהלת עכשיו את המו"מ עם איראן וכך נסגר המעגל, או אם תרצו טבעת החנק סביב צווארה של ישראל.

אהוד: כשאנחנו רואים את פרצופה של קתרין אשטון המנוולת בטלוויזיה בא לנו להקיא. מעניין מאיפה היא ינקה את שנאת ישראל. יצחק נוי כינה אותה בשידורו השבועי "שבת עולמית" בשבת האחרונה: "האישה המכוערת בבגדים המוזרים. אולי מכוערת גם בתוכה."

אגב, הסכנה הגרעינית אינה בכך שאיראן תשמיד את ישראל בפצצה, אלא שהמזרח התיכון, ובראשו סעודיה – יתגרען אחרי איראן, והניטרול הגרעיני ההדדי האזורי – ימנע מישראל להגן על עצמה, וכך, האיראנים מקווים – ישראל תתנוון ותתפורר מאין יכולת להגן על עצמה.

2. הנדון: הזמן פועל לרעתנו?

מכובדי,

דוברי "מחנה השלום" נוהגים להאיץ בנו להתקדם בתהליך השלום (קרי לסגת לגבולות 67') מהר ככול האפשר כי "הזמן פועל לרעתנו."

ואכן, ההתפתחויות האחרונות באזורנו מוכיחות כמה הם צדקו. רק לפני שנתיים יצא ראש ממשלת טורקיה בתוכנית רבתי ליצור טבעת חנק סביב מדינת ישראל. הוא עשה ברית עם סוריה, לבנון, מצרים, בצרוף החיזבאללה והחמאס – כדי לכתר אותנו, ונראה היה שהדבר עולה בידיו.

אך חיש מהר התהפך הגלגל, טורקיה הפכה אוייבת של סוריה, מצרים סוגרת על רצועת עזה, חיילים מצריים נהרגים בסיני, החיזבאללה מסובך מעל הראש במלחמה בסוריה, והנה התבשרנו עכשיו שמצרים מגרשת את השגריר הטורקי מקהיר.

כן יאבדו כול אויביך ישראל.

ולמרבה הפליאה, התפוררות החזית האנטי ישראלית התרחשה ללא "תהליך שלום" עם הפלסטינים. האומנם פועל הזמן לרעתנו? אינני בטוח בכך. לפעמים מוטב לא להזדרז ולא לתת שטחים לערבים למען "תהליך השלום". כמו שאומר הפתגם הערבי "החיפזון מהשטן." קחו את הזמן, אל תמהרו כול כך למסור חלקי מולדת. מה שלא עושה השכל עושה הזמן. (סליחה על הקלישאה).

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

האיראנים שקרנים

המערב מטומטם

הצ'מברלינים – ג'ון קרי וקתרין אשטון

ובַּארַאכּ חוסיין אובמה גם

* * *

רות ירדני כץ

ברכות ליצחק הרצוג

בחירתו של יצחק-בוז'י הרצוג לראשות מפלגת העבודה היתה הפתעה דווקא נעימה. האיש הצעיר, רק בן 53, שיש לו כבוד ונותן כבוד, המתמיד שקנה לו מקום של כבוד במפלגתו הצליח לכבוש את המקום הראשון. הוא זכה לתארים כמו: "ילד טוב ירושלים," "חנון" ו"יורם". תארים שיש בהם הדגשה לנאיביות. הוא עצמו אמר פעם בערך כך, שהוא יודע שהוא נראה כמו "חנון" אבל הוא ממש לא כזה. הוא  גדל במשפחה מפוארת שהולכת אחורנית הרבה שנים, ומאז שהצטרף למפלגת העבודה הוא מילא תפקידים רבים וחשובים ואם אני לא טועה תמיד התנהל בצורה מכובדת. הבחירות לרשות המפלגה הוכיחו שאפשר לנהל אותם עניינית והוא ושלי יחימוביץ' התנהגו כמו גדולים. לא היתה שום השמצה, לא היו פגיעות אישיות ועובדה זו עוררה התפעלות. הצלחתו הנוכחית היא תוצאה של התמדה, "של אני מאמין שאני יכול" והוא הבקיע גול ענק. ברכות ליצחק הרצוג שעשה זאת בגדול ועכשיו מחכים להמשך. 

לשלי יחימוביץ' שולחים תנחומים.

[אהוד: עכשיו חכי שיתחילו לעלות עליו ולנסות לרסק אותו בגלל "זכות השתיקה" בפרשת העמותות שהביאו לבחירתו של ברק. מדוע לא הלך אז לכלא כמו עמרי שרון, שהגן על אביו בפרשות דומות?]

האבא של אייל גולן

האבא של אייל גולן מעורר בחילה. מה-זה בחילה, למות. והבן שלו, הזמר המפורסם שיתף פעולה והתענג על נערות במצוקה – ושלא יספר לנו שלא ידע  ושגם לא ידע שאבא שלו הזנאי, החרמן וחסר המצפון אסף אותן מאין שאסף אותן ושילם להן במתנות ובכסף מזומן – והוא אייל גולן, לא ידע מה קורה סביבו. אף אחד לא יאמין לו, חוץ ממעריציו העיוורים. כבר לא מדובר רק בקטינות, מדובר על ניצול מיני של חבורה מופקרת ובראשם אבא שמצא לעצמו עיסוק: לספק לבנו ולחבריו זיונים ועוד כמה דברים על-יד שיהיה מושלם. 

* * *

אביתר נור

קולנוע סמדר בירושלים

קוֹלְנוֹעַ סְמָדַר – בית קולנוע בבניין אבן בן קומה אחת, ששימש בעבר את 'קולנוע ריג'נט' המנדטורי, בשכונת עמק רפאים (המושבה הגרמנית), בדרום העיר [רח' לויד ג'ורג' 4].

בפי הירושלמים הוא מכונה כ־'סֶמָדָר', ונקרא כיום 'קולנוע לב סמדר', ע"ש רשת לב המפעילה אותו. קולנוע סמדר הוא הוותיק בבתי הקולנוע בירושלים, הפועל עדיין בימינו. המבנה, המצוי ברחוב לויד ג'ורג' 4 בעמק רפאים, בירושלים – נבנה על ידי האדריכל הטמפלרי גוטלוב בוירלה (Bäuerle) הבן, בסמוך לבית משפחתו – בית בוירלה, בשנת 1928. המיבנה, בשונה מיתר מיבני השכונה מאותה עת, נבנה מלבני סיליקט לבנות, בסגנון אר־דקו, בדומה לבתי תל אביב מאותה עת. בבית הקולנוע פועל גם בית קפה (קפה סמדר).

בשער הכניסה למבנה מצויים שני פנסי אר־דקו ייחודים.

את מוסד בית הקולנוע פתחו שלטונות המנדט למען החיילים הבריטיים, ורכשו לשם כך ב־1935 את המבנה שהקים הטמפלרי בוירלה והתאימוהו לאולם קולנוע שנקרא במקור 'קולנוע אוֹריֶינט', אשר היה אהוד על חיילי המנדט הבריטי ששהו בירושלים. אך יש טענה שיש לה רגליים, כי האדריכל בוירלה, שהיה כאמור גם בעל המיבנה, הוא שהתאים את המבנה להסרטה ופתח את בית הקולנוע בשמו 'קולנוע אוריינט', בשנת 1935, להקרנות מסחריות.

בשל היות המקום במרכז הבריטי שבדרום העיר, היה אהוד על החיילים הבריטיים שהתגוררו אז בסביבה זו ('מחנה אלנבי' ו'מחנה טאלוורה'), אך אלו קיבלו כרטיסים מוזלים מה'נאפי' במחנותיהם, והקולנוע הרוויח עליהם אך מעט כסף ומה שהעבירו לצד הריווחי היה שהגיעו לכאן גם יהודים ממרכז העיר.

כמה חודשים אחר כך, היהודים בארץ הטילו חרם על עסקים גרמניים בתגובה לחרם שהטילו הנאצים על עסקים יהודיים בגרמניה. כדי למנוע את סגירתו, הבעלים הגרמני בוירלה העביר את הקולנוע לניהול יהודי ותחתיו המשיך בהפעלתו. התרגיל הזה כלל לא מצא חן בעיני ראש סניף המפלגה הנאצית בירושלים שאף איים לפגוע בו.

לאחר הקמת המדינה התארגנו ארבעה חיילים משוחררים מצה"ל והקימו קואופרטיב וקיבלו את הזיכיון להפעלת בית הקולנוע ובשנות ה־50' שונה שמו ל'קולנוע רֶגְ'נט'. ברבות הימים ויתרו שלושה מהם על חלקם בשותפות, והשותפים שנותרו היו דוד ולאה ביטרן ואריה צ'צ'יק. בשלב מאוחר יותר קנה צ'צ'יק את חלקם של דוד ולאה והפך לבעלים הבלעדי של בית הקולנוע. צ'ציק ביקש מהמבקרים הקבועים להציע שמות לקולנוע שלו, ומתוכם נבחר השם 'סמדר'. דוד ביטרן הבעלים הקודם, שימש בתפקיד המקרין לסירוגין במשך כעשרים וחמש שנה עד לפרישתו ב־1973. אריה צ'צ'יק, שרכש את המקום משותפיו, הפעילו בעצמו, ונודע בכך שהפעיל את בית הקולנוע בהצלחה ניכרת למרות היותו בשכונה נידחת בעיר. כאשר המקרין נעדר, פעל כאן מפעל משפחתי שלם, כשאריה צ'צ'יק משמש מוכר הכרטיסים, הסדרן והמקרין, אשתו מכבסת את המסך ושתי בנותיו מנקות את האולם, ומפעילות גם את בית הקפה.

 על בית הקולנוע ואריה צ'צ'יק בשנים ההם מספר העיתונאי מיכאל דק, שבשנות ה-50' גר בבית הסמוך לקולנוע: "זו היתה הצגה של איש אחד, הוא היה מוכר כרטיסים ואז רץ לעמוד ככרטיסן בפתח, ואחר כך היה מטפס בסולם לחדר המקרין." לדבריו, בהפסקה אשתו הגיעה מביתה ועמדה בקיוסק.

קרנו של הנער מיכאל דק עלתה בעיני חבריו, כי הוא נחשב לדובר שפות רבות (חלקן שלא בצדק), ואריה צ'צ'יק, שכולם כינו אותו אז 'צ'רצ'יל', הסכים שיתרגם את הסרטים, וכך הסכים ברוחב ליבו – יוכל לראות בחינם את הסרטים! אבל היה כאן עוד צ'ופאר – כך היתה לו גישה לפילמים שנחתכו בעריכה, וברחוב של הילדים סחורה חמה ביותר.

כהכנה מקדימה לסרט, צ'צ'יק היה מתקנו, וגוזר חלקים פגומים בסרט ומדביק את השאר – מה שכמובן לא פגם בהנאה מהסרט. מסביר דק: "היינו עושים החלפות בחלקים הללו." הקהל היה ברוב המקרים סלחן, חוץ מאשר במקרה שהסרט לא היה יושב טוב על המסך. אז, נשמעו קריאות הגנאי הקבועות "צ'רצ'יל בן זונה!" – שכעבור כמה קריאות בודדות היו מושמעים כמחאה במקהלה קצובה. "אבל צ'צ'יק לא לקח ללב," אמר דק, "הוא לא היה מסוג הדמויות שחשבת שתתגעגע אליהם," הוסיף.

לדברי דק, צריך להבין את הקסם של 'סמדר' על רקע זמנים נטולי טלוויזיה, ואפשרויות הבילוי העלובות של ירושלים. "אפשר היה או להסתובב בעיר או ללכת לקולנוע. זה היה מעין מועדון נוער. יורמיות במיטבה. וגם הפושטקיוּת היתה לייט. יש משהו מאוד אינטימי עד היום בשכונתיות של הקולנוע הזה, שאין במקום אחר. אינטימי, כמו שאפשר למצוא רק בירושלים".

לאחר מותו של האב אריה צ'צ'יק, הסתכסכו האחיות נאווה צ'ציק ושרה חריש על הירושה בסיכסוך בעייתי שהידרדר לבתי משפט ופירנס את המקומונים הירושלמיים במשך תקופה ארוכה בכתבות סוחטות דמעות, ואילו הניהול של הקולנוע והבלעדיות להפעלתו עברו לרשת בתי הקולנוע 'לב' (ר' בהמשך). ב־2009 קבע בית המשפט המחוזי בעיר שיש למכור את הנכס כדי לחלק את התמורה בין שתי האחיות והפך את האיום על קיום הקולנוע למוחשי ביותר. בהמשך מתה במפתיע נאווה צ'ציק, אולם כונס הנכסים מטעם בית המשפט, עו"ד ראובן יהושע, אמר כי מותה אינו משנה דבר מהבחינה המשפטית והוא עדיין מחויב למכור את הנכס למרבה במחיר, והמינהל הקהילתי תומך ופועל למען המשך קיום בית הקולנוע וכנגד מיזם נדל"ן על מקומו.

על 'קולנוע סמדר' דיבר בנוסטלגיה ב־2008 תושב המושבה הגרמנית אריאל הירשפלד (למרות שהקולנוע קיים – אך לא במתכונתו המקורית): "קולנוע "סמדר" דומה לבתי הקולנוע במושבות ובערים קטנות: מבנה בטון קשוח, מין האנגר, אשנב קופה זעיר וקיוסק קטן ותו לא. בשנים האחרונות הפך הקיוסק לבית קפה. קישוטיו היחידים היו פוסטרים ומודעות ישנות. קירותיו אפורים וקודרים ותמיד היו בהם כתמי רטיבות. עד לפני כמה שנים היה בו קר בחורף עד שהבל הנושמים היה נראה באוויר.

אבל המושבה הגרמנית בירושלים איננה כפר קטן. היא היתה ועודנה שכונה ירושלמית יחידה במינה. אין דומה לה, לא רק ביפי הרחובות והבתים, בעצים העבותים והגנים, אלא בחיי הרחוב שלה – עמק רפאים. גם לפני העידן הזה, שבו הוא הפך לרחוב הזלילה הגסה בירושלים ולמחוז חפצם של יהודים עשירים מעבר לים, היו בו חיי קהילה אמיתיים ובתי קפה מצוינים. וחלק חשוב בחיים האלה היה תמיד קולנוע "סמדר". צורתו הגולמית, כסאותיו החורקים, השורטים (עד שהוחלפו בטקס גדול לפני כעשרים שנה), הקור המצמית בחורף, לא מנעו מתושבי בקעה, המושבה וטלביה, ועוד כמה מבני העיר לבוא דווקא אליו. אהבו אותו באמת.

אהבו אותו ואוהבים אותו כי מי שבא אליו בא לראות סרט באמת. הוא היה ונשאר קולנוע אמיתי. זה קולנוע. כך צריך להיות קולנוע. הוא אינו אגף של קניון והוא אינו חדר במבוך אולמות כמו בבתי הקולנוע העכשוויים שבהם אתה ממוין ונשלח לחדר 6 או 7 כדי לראות את הסרט שבחרת, תועה בפרוזדורי חללית, יושב באולם שכולו פועל בשלט רחוק בידי מפעיל נסתר.

ב"סמדר" הקולנוע כולו עסוק בסרט אחד, והסרט חשוב. אנשי בקעה והמושבה באים בבגדי הבית. הקולנוע הוא שלהם. אורות הניאון העייפים שלו ומבנהו הישן, שכל השיפוצים לא יכלו לו, שומרים על ביתיותו. חייו אינם זקנים כלל; הוא מלא צעירים והוא שוקק חיים, אבל כולם הופכים בו למין שכנים. הדינמיקה האופיינית לבתי הקולנוע שבקניונים – הרעש הרב, הזוהמה, המנהג להשליך את אריזות הפופקורן והארטיקים על הרצפה – לא הגיעו אליו. השכנות הרוחשת בקהל, גם אם אינו באמת מורכב רק מתושבי המושבה, הופכת את כולם לשקטים יותר".

האדריכל וההיסטוריון דוד קרויאנקר, שעשה תחקיר מעמיק עבור ספרו "ירושלים – המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים" (הוצאת כתר בשיתוף מכון ירושלים לחקר ישראל,  2008) הקדיש בו פרק לתולדות הקולנוע. "'סמדר' הוא אחד ממחוזות ילדותם וזיכרונותיהם של אנשים בשנות ה־60 וה־70 לחייהם," אמר קרויאנקר בריאיון. כבן אותו דור הוא כמובן דיבר גם על עצמו.

בית הקולנוע סמדר, לדברי קרויאנקר, נחשב תמיד למעוזם של אשכנזים בורגנים ובעלי השכלה. אבל בשנים שפעילותו היתה בשיאה, שנות ה־50' וה־60', הוא לא היה קולנוע אליטיסטי, אלא "קולנוע של ילדים", כלשונו. "זה היה קולנוע פרימיטיווי ממש. התנאים היו קשים. הכיסאות היו כיסאות עץ מתקופת המנדט, העותקים שהוקרנו היו ממש גרועים. אריה צ'צ'יק, בעל הקולנוע, היה משיג אותם בזול רק לאחר שעברו בכל בתי הקולנוע בארץ. כדי למשוך קהל היו מוכרים שני סרטים במחיר אחד. מי היה בא אז? רק ילדים."

בקולנוע הקרינו לרוב מערבונים, וגם סרטי אבירים ואפוסים. "אלימות, מלחמות, הרבה דם, זה מה שהלך. לא סקס. זה לא היה במושגים אז," אומר קרויאנקר. בשלב מסוים "צ'צ'יק החליף את הכיסאות והחלו להקרין גם סרטים צרפתיים."

עמנואל הלפרין, שהגיע לארץ לראשונה לביקור מפאריס ב־1957, זוכר שראה גם סרטים הודיים. "לא ידעתי מילה בעברית והתארחתי אצל דודי שלא ידע מילה בצרפתית," סיפר, "הוא לקח אותי לראות סרט ב'סמדר'. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי סרט הודי. לראות מישהו מגלגל את הטקסט של התרגום בכתב יד לצד המסך, זו חוויה שאי אפשר לשכוח. ובשביל מי שבא מפאריס, גם כיסאות העץ."

בעלות בית הקולנוע, בנותיו של צ'צ'יק, הסתכסכו והקולנוע הלך והידרדר וב־1993, כשהקולנוע נרכש על ידי נורית שני מרשת בתי הקולנוע 'לב' – למעשה היא הצילה אותו, נערך בו שיפוץ הגדול, מה שהפך אותו לבית קולנוע מודרני לכל דבר. כיום (למן 2007) נקרא הקולנוע בשם 'קולנוע לב־סמדר' ושייך לרשת בתי הקולנוע 'לב', והוא פועל  כמרכז תרבות מהחשובים בעיר.

באולם הקולנוע (היחיד במתחם) הותקנו מערכות הקרנה וסאונד מהמשוכללות בתחום, ופרט לסרטי האיכות המוקרנים בו מדי ערב, כמיטב המסורת של 'סרטי שני' ו'רשת בתי קולנוע לב', מתקיימים באולם אירועים והרצאות בשיתוף מוסדות תרבות נוספים בירושלים.

בכניסה לאולם הקולנוע פועל בית קפה אשר פתוח כל ימות השבוע, ומהווה נדבך נוסף לחווייה אותה מספק המתחם (ניתן להכניס משקאות ומאכלים אשר נקנו בבית הקפה לאולם הקולנוע). בנוסף לכל זאת יש במקום חנייה בשפע, והוא ממוקם באחד מהאיזורים היפים ביותר בעיר.

את הביקורת הבאה נתנה עדי, כוכבת האתר 'קולנוע': "בניגוד לרופאי שיניים רבים, שמו של קולנוע לב־סמדר הולם מאוד את אופיו של המקום. מבין כל בתי הקולנוע שאני מכירה (ואני מכירה הרבה), סמדר הוא הלבבי מכולם! ביום רביעי שעבר היה לי הכבוד להתלוות ל'מבקרת' בעבודתה ולצפות עימה בסרט 'כיפור' (של עמוס גיתאי). כשיעל התעניינה בדבר אפשרות חגיגות יומולדת לאתר, מולי, מנהל הקולנוע שמתפקד גם כקופאי לעת מצוא, הביע עניין ואף הפגין בקיאות בפסיכולוגיה התפתחותית. פרויד היה מתהפך בקברו מרוב אושר! (מסתבר שהאתר נמצא בתקופה ה"אנלית" שלו היות שהוא בן שנתיים וחצי...)

לפני הסרט, ישבנו על הבר ושתינו קפה הפוך. למי שרגלו טרם דרכה במקום, נסביר שיש ב'סמדר' בית קפה קטן ומקסים, המעוצב בקווים פשוטים ונעימים ומציע מגוון אפשרויות שתייה ומאכל. בעודנו שותות קפה (ובעיקר מתחרות זו בזו על הקצף), התחוור לי כי אחת ממשאלות ליבי מתגשמת במקום קדוש זה: ב'קולנוע לב־סמדר' מותר להכניס שתיה חמה לתוך האולמות!!! הייתם מאמינים? יש קולנוע בישראל שמאמין, באמת ובתמים, שקהל הצופים שלו מנומס ובוגר מספיק בשביל שיוכל לשתות קפה בתוך האולם מבלי להכתים את הכיסאות! מיד הזמנתי עוד כוס קפה, הפעם על מנת לנצל את ההזדמנות... (חוץ מזה שיעל שילמה, אז מה אכפת לי)."

הערה: למי שמתקשה בהליכה עלולה להיות בעייה להגיע למקום שכן האולם ממוקם בתוך סימטה ירושלמית יפהפייה, אך צרה מלהכיל הרבה מכוניות. עם זאת, קיים חניון עפר די גדול במרחק של כ־100 מטר מהמקום.

מבנה בית הקולנוע: תלול 

מושבים: לא נוחים 

מסך: גדול

מזנון: יש בית קפה/מסעדה בקולנוע

אופי הקהל: שקט 

חניה: רחוקה 

פרסומות: אין. הפסקה: יש. הצגות יומיות: יש. סרטי ליל שישי: יש.

במשך השבוע יש הנחה לחברי אגודת הסטודנטים וסרט עולה 15 ש"ח בלבד.

בשישי, הצטערנו לגלות, זה לא כל כך משנה לאיזה אגודה אתה שייך. כמו כן, בסמדר יש בית קפה חצי פתוח ומאוד נחמד, ויש אקוסטיקה שמאפשרת שיחה בין אנשים. מומלץ! (שיחה בין אנשים)."

קולנוע לב־סמדר, המושבה הגרמנית טל: 02-5618168.

* * *

אלי מייזליש

לא יהיה הסכם שלום

יש להפנים את העובדה כי הסכם שלום עם הפלסטינים לא היה יכול להתקיים, אינו יכול להתקיים ולא יוּכל להתקיים

מבוא

יכול הייתי לכתוב מאמר זה בסגנון אחר; אקדמי, עם המון הערות שוליים ממוסמכים מארכיונים יוקרתיים כמו למשל ה-PRO Public Record Office – הארכיון הלאומי הבריטי, שצילמתי שם יותר מאלף מסמכים בעניין PALESTINE או הצהרת בלפור, הקמת עבר-הירדן 1922 וכד' – ולעייף את הקורא, אבל העדפתי 'ללכת' על הפופולרי ושפת הדיבור האמיתית. ככה יוכלו גם הערבים 'להבין'. יכול להיות וכמה קוראים יחלקו עליי ועל המסקנות שאני מביא, אבל איש אינו יכול להזים את העובדות כאן, במאמרי. 

הפלסטינים: גם אנחנו רוצים

הגישה של ערביי פלסטינה מאז סיום כיבוש הארץ בידי הבריטים ב-1918, בשלהי מלחמת העולם ה-1 – לא השתנתה עד עצם היום הזה, והיא: "אתם הבריטים, ששיחררתם את ערביי המזה"ת מעול השלטון העות'מני שנמשך 500 שנה, והבטחתם לנו, לערביי האזור עצמאות מדינית כפי שאכן קיימתם בעיראק, בירדן, בכל האמירויות במפרץ, ובעיקר למלך חיג'אז –שממלכות הערבים תשתרענה מחצי-האי ערב ועד לגבול טורקיה לפי הסכמי סייקס-פיקו ומכתבי מק-מהון, ושגם הצרפתים יממשו עצמאות לסוריה ולבנון  –  כך אנחנו, ערביי פלסטין, נכללים בהסכם זה ובאותן הבטחות, ומה שהיה נכון לסוריה או עיראק או ירדן, נכון גם לנו, לערביי פלסטין [فلسطين]. על כן, אנחנו, ערביי פלסטין נמשיך במאבקנו הצודק נגד הפולש הציוני לסלק אותו מאדמות פלסטין הקדושה עד למילימטר האחרון."

זהו הדיבר הפלסטיני ואין בלתו; לא עשרה ולא חמישה – רק אחד ובודד: אין לציונים [ליהודים] דריסת רגל בפלסטין.

והפלסטינים עקבים עם דרישה זו.

נתלו בהבטחות מק-מהון

תחילה הם העלו דרישות אלה כבר ומיד עם כניסת הבריטים ארצה כלפי שלילת "הצהרת בלפור" שכללה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה.

ומיד, אחרי שהם פרסמו ברבים את דרישתם, הם החלו בכנסים המוניים בערים הגדולות; יפו וחיפה שהיו בהן עדות נוצריות-פלסטיניות דוברות הערבית, והן שהיו למעשה הדומיננטים בשל רמת השכלתם הגבוהה.

בנוסף, הם אירחו את שר המושבות דאז ווינסטון צ'רצ'יל בכנס בחיפה, מיד כשהגיע ארצה לאחר ועידת קהיר ב-1921, ודרשו זאת גם ממנו [אך צ'רצ'יל דחה אותם].

וכשלא נענו החלו מיד בסידרת פרעות נגד היישוב היהודי הנמשך עד היום.

יחד עם זאת, לאחר שהתברר להם כי כוחם דל לעומת כוחות ההגנה של היישוב היהודי –ולאחר הקמת המדינה, כוחו העדיף של צה"ל על כל צבאות ערב, הקימו הפלסטינים יותר מ-20 ארגוני טרור תחת שמות בדויים שונים במעטה "לוחמי שחרור" כמו אש"פ בעצמו: "הארגון לשחרור פלסטין" [איל דאולה אל תחריר איל פלסטין].

במהות, נשמתו של ארגון זה חיה ופועמת בכל ערביי פלסטין, ואין זה משנה אם הוא חי בישראל או בגדה או בירדן או בגולה הפלסטינית המונה 8 מיליון ברחבי תבל, וכך גם בנשמת חלק מערביי ארצות-ערב או הארצות האיסלמיות לעשרותיהן. ואין זה משנה אם הוא דוקטור להיסטוריה כמו אבו-מאזן או דרעק מחוצף בן 16 שחותך חייל יהודי בעפולה. כבר משחר ינקותו מתהלך כל פלסטיני עם הצו: לרצוח יהודים באשר הם. 

וממול – אצל היהודים, קיימת מהות שונה בתכלית. בסתר נפשו של כל יהודי באשר הוא, החלום כבר התקיים עם  "לשנה הבאה בירושלים" או "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" עם שבירת הכוס תחת החופה או כפי הנאמר בתפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון..." וכך הלאה בעשרות פסוקי תפילה או מזמורי תהילים "על נהרות בבל... בזכרנו את ציון..."

מהות זו, שהיתה  ערגה רוחנית כמעט 2000 שנה, התחלפה בפעילות חלוצית מעט לפני ומיד אחרי הופעתו של החזונאי הרצל  ב"אם תרצו אין זה אגדה," ומזה כ-100 שנה ומעט יותר היא אינה פוסקת וגוברת ללא ליאות.

כך גם היהודי באשר הוא ברחבי תבל, מארגנטינה ועד אסטוניה, מחר בבוקר, או בעוד שנה, או בעוד 100 שנים, האם ימחק את התפילות האלה? הרי אלה תפילות-נצח בנות אלפיים שנים ויותר.

אצל הערבים מדובר בהבטחה בריטית או צרפתית שולית בת 90 שנה, ואילו אצל היהודים זאת הבטחת-נצח אלוהית – וזה ההבדל. הם נושאים עיניהם לאללה בשמיים בהבטחת השבועה "דין מוחמד בסיף" – קרי: החרב היא החוק – ואילו אנחנו מתנחלים ובונים כמו בתל-חי, אז ב-1920. 

אז איך יוכל היהודי למחוק הבטחה אלוהית למען מימוש הבטחת פקיד בריטי בשם מק-מהון?

הקנאה אוכלת אותם

קנאת אחים: קין להבל. קנאת האחים הפלסטינים מול האחים בירדן או בסוריה שלהם יש מדינה ואילו לפלסטינים אין, מעוררת אצל ערביי פלסטין קנאה ללא גבול, כל עוד הגזלן הוא יהודי ולא האח הערבי, שמאז ימי קדם הורגים איש את אחיו [כמו היום בסוריה] כדי לזכות בשלל הארץ, למשל: השיח' איבן-סעוד שהיה שליט נג'ד בלב המדבר, סילק מחיג'אז את המלך חוסין איבן-עלי, ובניו ירשו את ארצו עד היום הזה תחת השם ממלכת סעודיה על שם כובש המדינה איבן-סעוד. כלומר, ערבי יכול לסלק ערבי מארצו אם אמנם יש לו את הכוח. או כמו למשל שסאדאם חוסיין ניסה לכבוש את כוויית, ולולי צבא ארה"ב היה משלים את זממו עד היום הזה ואף ערבי לא היה בא להגן על הכווייתים, או כמו שהחיזבאללה השתלט על דרום לבנון, או כמו שהחמאס סילק את אש"פ והפת"ח מהרצועה.

על-כן, יש להבין את הערבי כפי שאנו רוצים להבין את היהודי – למרות הפער האדיר שבין שתי המהויות עם התהום שמפריד ביניהן, הערבי עד דור אחרון ימשיך לחוש כי היהודים גזלו את אדמתו ואת יומרתו לעצמאות מדינית בארצו כמו שאר הערבים באזור – אפילו אם בראש המדינה עומד דיקטטור כמו אסאד או מלך שיובא מהחוץ, מחיג'אז, עבדאללה מירדן שמשפחתו היא האשמית מחצי-האי ערב ולא ילידי עבר-הירדן או פלסטין, וכל עוד הוא ערבי אז "הכול בסדר..." עִם ולמרות מסעי הרציחות.

לובשים מדי צבא כמו ילדים בפורים

עראפת אהב מדי צבא והציג עצמו כ'גנרל'. כשאובמה הגיע לרמאללה קיבלה את פניו פלוגת חיל-הים פלסטינית, עטויית מדי ייצוג לבנים מגוהצים ובוהקים עם שרשראות מוזהבות מהכתפיים לכיס החולצה, כמו שאידי אמין או קדאפי היו מתחפשים. מדים יש, אבל חיל-ים אין. וככה ההתחפשות גם לעם פלסטיני.

מאז הקמת אש"פ בידי עראפת, עבר הארגון מטאמרפוזות אין ספור; מארגון טרוריסטי חסר המעצורים ושליחו "ספטמבר השחור" ברצח הספורטאים במינכן, עבור למדינאים מחוייטים כמו סאיב עריקאת וסרי נוסייבה בהסכמי אוסלו או ביוזמת ז'נבה, להסיח את דעת כמה מובילי דעת-קהל בישראל, שהפלסטינים נטשו את הטרור ועברו לנהל מו"מ לשלום.

המכסימום שהפלסטינים ניאותו לרמוז לגבי הדרך שישראל חייבת לעבור למימוש ההסכם, שנתחייב לסגת לקווי 67' כולל בירושלים ולפנות את כל ההתנחלויות, תנאי שרוב הישראלים אינם יכולים לעמוד בו. אולם, זו רק ההתחלה, כי לאחר שישראל – ע"פ החלום הפלסטיני, אכן תתחייב לסגת לקווי 67', יערימו הפלסטינים הררי תנאים בלתי נסבלים אפילו לאחר שישראל תיסוג כבר לקווי 67'.

 תחילה יהיה זה עניין מיספר הפליטים שישראל תהיה חייבת להחזיר אל בתים בערים ערביות כבושות ואל כפרים פלסטינים נטושים, עיקרון שאף ממשלה ישראלית תסכים. והנה המכשול הראשון. עוד לא היתה נסיגה של מילימטר מהגדה או פירוק התנחלות אחת, וכבר נערם סבך בלתי פתיר של עניין הפליטים. ועוד לא הוחזר אפילו פליט אחד, וכבר עלה מחסום שני על הדרך לשלום; הרובע היהודי בעיר העתיקה ולאו דווקא השכונות היהודיות ליד גבעת התחמושת למשל וכל השאר שמחוץ לחומה. איזו ממשלה תסכים להעניק במתנה מחדש לערבים את בית כנסת 'החורבה' המשוחזר לאחר שהם שרפו את המקורי ב-48? או שהערבים ישלטו בכותל והיהודים יוכלו לבא להתפלל עם ויזה פלסטינית בדרכונים לפי מצב רוחו של השוטר הפלסטיני באותו יום.

אבל אלה רק מחסומים עם עניין רגשי ולאומי, אבל יש ים שלם של מחסומים מעשיים שאין להם פיתרון כמו למשל היחסים המדיניים בין שתי המדינות. הפלסטינים לא יסכימו לעולם כי ישראל תטיל מגבלה פרוצדורלית מינימלית על חופש הפעולה של הפלסטינים במדינתם בכל ענייני המשילות:

הפלסטינים ירצו להקים צבא-סדיר בכל הרמות עם שיריון וארטילריה, חיל-אוויר וחיל-ים [בעזה]. הם ירצו לחתום הסכמים עם כל מי שהם רוצים כולל אויבים של ישראל. הם יוותרו על יחסים דיפלומטים ויתחילו להציף את האו"ם עם דרישות להחיל את החלטה 181, החלטת החלוקה מ-1947 – עד שישראל תדמם באוספים של גינויים ודמה יוקז בבניין האו"ם ללא הרף. הם יקימו בכפרים הערבים בישראל מפלגות פלסטיניות שידרשו איחוד עם פלסטין, כך ששליש של ישראל: הגליל הערבי, ואדי ערה, המשולש, הנגב הבדווי ובאר שבע יסופחו לפלסטין. כך תצמצם ישראל ללא מלחמה ל-2/3 משטחה היום ויהיה זה בלתי אפשרי להגיע מחדרה או פרדס-חנה לעפולה וצפת ומטולה מוואדי ערה.        

השלב הבא יהיה לקבל את יפו ואת לוד ורמלה, קריית-מלאכי קריית-גת אשדוד ואשקלון.

השלב הבא יהיה לדרוש את נצרת ואת מחצית חיפה ועכו, כך שישראל תצתמצם למחציתה, והשלב הבא יהיה איום צבאי של ממש.

ואין זה חלום רע. ככה הם רואים את עתידם, איך הם נוגסים בישראל דונם אחר דונם עד סופה.

משלה את עצמו מנהיג ישראלי כי הערבים רואים את עתידם אחרת. אם לא הצליחו בכוח הזרוע הם יצליחו בכוח הסבל. בכוח הערמה. בכוח הפנטזיה. בכוח השקרים. ובעיקר בדו-הפרצופיות ומתק השפתיים של "שתי מדינות לשני עמים".

באותו יום שבו כל עם-ישראל ישתגע ויעמוד בתור ארוך במיון של בתי המשוגעים יחד עם ראש-הממשלה שיצעק כמו ההיא בירושלים "קשר לאחד" – יעניק אחד הפלסטינים לראש הממשלה 'עט' פיילוט 'ב-4 שקל' שיחתום על ההסכם, ואחרי זה יתקרב ללחוץ את ידו אבל ראש הממשלה בצחוק יניף את ידו אחורה בתנועת "אההה, סידרתי אותך? הא? חשבת שיש לך עסק עם משוגעים? כן? אז שק בתחת.." – וישליך להוא בפרצוף את הפיילוט בחזרה.

אז זהו חברים, הערבים יכולים לנשק לנו בתחת, מה הם חושבים שאנחנו באמת משוגעים? 

ומי שהקים בצד השני את הארגון לשחרור פלסטין, שימשיך לשחרר את פלסטין עד צאת נשמתו. נשמתו תשתחרר מהר יותר מאדמת פלסטין.

ואם יש עדיין אצלנו שמאלן בודד סטייל גדעון לוי שעומד על-כך וחולם בסתר ליבו כי הארגון הנ"ל עוד יקום מעפרו, שימשיך לחלום. כנראה כי גם חלומו יגיע אל אותו קץ סטייל פלסטין. הערבים פשוט אינם מבינים עדיין עם מי יש להם עסק. זה הכול. הם חושבים שהם יכולים פשוט להוציא לנו את המיץ מהחיים, למרר לנו אותם כאוות נפשם ללא קץ. אז לא, יא שאבב! תתפלאו כי גם אנחנו יכולים להוציא לכם את הנשמה – הרבה טוב יותר מכם. ועיניכם הרואות: גז יש אצלנו ואצלכם אוכלים חרא. אצלנו יש למשל מפעלי ענק כמו אינטל שאין סיכוי בעולם שתוכלו להקים אחד כזה. ולולי אותו חרא יהודי-אמריקני, סגן היועץ לביטחון לאומי שם, שהכריע על ביטול ייצור ה'לביא', היינו כיום מעצמה מס' 1 בעולם בייצור מטוס-הקרב המתקדם ביותר, לעומת זאת, אתם יכולים להתחרות על אליפות העולם בייצור ג'ארות או בגניבת עדרי כבשים ומכוניות מישראל.

"אנחנו כאן מלפניכם" – הם אומרים לנו

יש בארץ שרידים מופלאים של כ-100 בתי-כנסת עתיקים דוגמת זה בבית-אלפא, או בכפר-נחום או בעין-גדי או ביריחו, בגמלא וקצרין וכך גם בירעם [ברעם] שהם מהמאות הראשונות ועד העשירית; 1000 שנות חיים יהודיים לאחר החורבן; תקופות המשנה והתלמוד, הביזנטית, הכיבוש הערבי שהמיט חורבן סופי על שרידי היישוב ששרד 1000 שנים. הייתי עד לביקור בברעם של משפחה ערבית, סבא רבא, סבא וסבתא וכ-20 צאצאים. אומר הסבא רבא לילדים, שזה ביקור ראשון שלהם בהריסות הכפר, ומורה על בית-הכנסת ואומר שאלה שרידים של כנסייה נוצרית.

ההכחשה של היותנו כאן כיישות ממלכתית לפניהם, היא חלק בלתי נפרד ממהות אמנותם כי פלסטין היא יישות היסטורית טבעית בת 5000 שנה ויותר, כמו המצרים והפרעונים. הם מתעלמים ודוחים לגמרי כל פרק היסטורי על ארץ-ישראל, למעט זה שמזכיר אותם. חלקם מצביע ללא רעד ביד על הכותל המערבי וסימני הבנייה של הורדוס כיסודות של אל-אקצה. המדריכים הפלסטינים, למשל, בסבסטיה, כשהם מלווים קבוצות נוצריות, עושים חוכא ואיטלולא משרידים בני 2700-2800 מתקופת אחאב ועד 2000 בערך של בניית הורדוס – כשרידים של שליטים ערבים.     

אימוץ ההיסטוריה של הארץ כמהות פלסטינית נטו, כאילו איש אחר זולתם לא למד היסטוריה, וביטחונם כי לעולם לא ייתפסו כשקרנים, הוא נדבך בסיסי לכל הטיעונים שלהם על היותם כאן ראשונים, ואפילו אם נתפסים, הם מחייכים בזלזול ומשלחים את ההיסטוריונים לביתם בלעג.

אין לנו אלא להעמיד מול ערימת השקרים שלהם את האמת שלנו – אמת פשוטה שאין לנו צורך בשלום שלהם – שהוא מלל חלול, ונמשיך להעצים את אחיזתנו מאז תל-חי 1920.

* * *

ישראל נטע

עוד בפתח הוואדי

בפתח הוואדי חיים אמר שמע את המזל"ט, עוד איזה ערבי הולך למות. רכבנו בשקט, מנסים להתחמק משלוליות החול. השני מילימטר גשם אתמול לא הרשימו את הוואדי בכלל, וריחות הקיץ הרעים עדיין מילאו את האוויר. ליד גדר המערכת שמענו את הפצצה, הציפורים נבהלו, כבר בין ערביים, ומהומת אלוהים בחורשות, והמואזינים – אולי הפצצה הפעילה את המערכות האוטומטיות של המסגדים – כל נוציראת התייללה מעבר לגדר. מרחוק נשקף אלינו התל העתיק – הוא כבר ראה כמה דברים בחיים. חיים אמר: אני זוכר את המשלחת של הארכאולוגים, אמריקאים, גרו בקיבוץ בקיץ, בחום הגדול, עם הפרופסור הזקן ואשתו הבלונדה שכל הצעירים בקיבוץ קלפו ממנה את השכבות, בחזרה, ליד השדה של התפוחי-אדמה-סתיו, חנה הקרוואן של מפעילי המזל"טים. אזרחים עובדי צה"ל. מושיבים איזה ייבגני שיהרוג ערבים, חיים אמר. כמה כבר אפשר להתחפר בזה היא אומרת לי. תתקדם. כל הזמן עם הערבים שלך והתל העתיק והפצצות.

אמצע נובמבר

אמצע נובמבר, המרחבים העצובים של אמצע נובמבר, טרקטורים ילכו מעדנות על מרחביו של אמצע נובמבר, מתי כבר הגשם יבוא. האם בכלל הגשם יבוא. אי פעם. אני נוסע לאסוף את עיינה מהפיקוד. כבר לא ישנה שבועיים. כל הצרות של החיילות בתצפית מתנקזות אליה. אוקסנה מסרבת לקום, רוצה להישאר בחדר חשוך ולא לשמוע דבר. חיילת בודדה. אבא מת ואימא חולה והבעל החדש של אימא הוא בכלל הסיבה שהיא כאן והאחים הקטנים אצל סבתא. שירה אטדגי חייבת לצאת – אימא שלה עיוורת לבד בבית. כלומר, אנחנו קצת חושדים, אולי לא כל כך עיוורת ואולי לא כל כך לבד. איך אני אדע אבא. שמענו מאיר אריאל, שיר כאב עובר ושב. רק רציתי לראות עם עיינה את המרחבים של נובמבר. נרדמת לצידי. שְׁני ילדה שני, תני לעולם להסתובב קצת. ואחר כך, בבית, בין מטע הזיתים הישן לחלון הנובמברי, להקה של חמורים מלחכת את שארית הקוצים של הסתיו ונער השכנים האוטיסט ביניהם, כחוש כל כך, נוגע בפלא החמורי. כמה אושר יזרום אליו מהחיה העתיקה. שני ילדה שני, תני לעולם להסתובב קצת.

* * *

מנשה שאול

עם הפנים אל העבר

תגידו אתם, לאן ישובו

הסופר הלבנוני סמיר עטאללה מתייחס לתופעה של בריחת מוחות מארצות ערב שמהן גלו בשל הדיכוי, האלימות והעושק, ומצאו מקלט במדינות המערב.

הסופר דן באפשרות שאותם נמלטים ישובו לארצות מולדתם ויתרמו להעלאת רמת-החיים בהן, אך מציב סימן שאלה גדול באשר לסיכויי התממשותה ("אלשרק אלאווסט" 7.9.13).

"השאלה היא לאן ישובו? האם ישובו לאיותאללה ולמשטר המולות באיראן התולה יומיום את מתנגדיו על עמודי חשמל? לדיקטטורה האיסלאמית של ארדואן? לשריעה של "האחים המוסלמים" במצרים? למעבדות הנשק הכימי ולמשטר הטובח את עמו בסוריה? לטרור הקטלני של אלקאעידה והחות'ים בתימן? לזירת המוות של הפיצוצים ההדדיים בלבנון? לגיהינום מכוניות-התופת בעיראק?

"תגידו אתם לאן ישובו המוחות שנטשו את ארצות מולדתם ומצאו מקלט ונחת במערב? האם ישובו למדינה שנשיאה ושר התעמולה שלה מאיימים להבעיר את המזרח התיכון באש תופת אם מישהו יחשוב לפעול נגד חיסול העם הסורי בנשק כימי וקונבנציונלי?

"לאן ישובו? לאן?"

מה קורה לערבים?

שואל ממדוח אלחמיני מעל דפי העיתון "אלשרק אלאווסט" (27.10.2013) ומסביר:

"מנהיגיהם מחוסלים בבורות, בצינורות הביוב ועל עמודי התלייה. ילדיהם מושמדים בשנתם בנשק כימי. הוגי הדעות שלהם נרדפים וגולים ממולדתם. קנאים דוחפים את צעיריהם אל מותם בכל מקום. המובטלים טובעים בחופי אירופה. האנרכיה חוגגת. קווי העוני מזנקים וקווי הרווחה צונחים. החינוך גווע ורמת הלימוד האקדמי – בירידה. האמנים משמיעים אותם שירים בלחנים חדשים. הכול מתלוננים על הועדר חוק וסדר. יש פיצוץ אוכלוסין. הרחובות עמוסים, הערים מלוכלכות ומצב הרוח קודר.

"מה קורה לערבים? זוהי השאלה החשובה ביותר המעסיקה את כולם, ועליה משיב הכותב:

"המצב הקריטי נעוץ בחינוך. החינוך הוא המניע העיקרי לקידמה וגם לפיגור. תור הזהב של האנושות הוא בעתיד ולא בעבר. הדבקות בעבר גורמת לתסכול וחוסמת את יכולת היצירה הפונה אל העתיד.

"הכול תלוי בחינוך. ואם הערבים רוצים לדעת מה קורה להם, עליהם להביט פנימה אל עצמם."

מי יגן על השיט בתעלת סואץ?

תעלת סואץ – תעלת המים המלאכותית העוברת במצרים ממערב למדבר סיני – משמשת למעבר אוניות ממזרח אסיה, האוקיינוס ההודי וים סוף לים התיכון ולאירופה. אורכה של התעלה 162.5 ק"מ והיא נמתחת בין הערים פורט סעיד ופורט פואד מצפון, אל העיר סואץ מדרום. רוחבה של התעלה נע בין 100 ל-200 מ', ועומקה – בין 10 ל-20 מ'. כרייתה נמשכה 10 שנים, והיא נפתחה רשמית לשיט ב-16 בנובמבר 1869  במשט חגיגי בן שלושה ימים מפורט סעיד לפורט איברהים שבסואץ. (ויקיפדיה).

מדי יום עוברות בתעלת סואץ כ-80 אוניות שהן למעלה מ-20 אלף אוניות בשנה. התעלה מהווה מקור שני בגודלו להכנסות המדינה, אחרי התיירות, וב-2011 הגיעו ההכנסות שהתקבלו ממנה ל-8 מיליארד דולר.

לאחר מהפכת ה-25 בינואר, החלו גורמי טרור להתפשט ברחבי סיני, וכיום מדובר ב-15 ארגוני טרור – מרביתם ג'יהאדיסטים. על שלטונות מצרים מוטל להתמודד עם הסכנות האורבות לשיט בתעלה, ואכן בספטמבר 2013 הודיעה רשות תעלת-סואץ כי בלמה ניסיון של ארגון טרור לפגוע בתנועת האוניות. הארמיה השלישית של צבא מצרים מופקדת על הגנת התעלה.

מקורות ביון מערביים הודיעו לאחרונה כי לשם הגנה על התעלה, שכרה מצרים את שירותיה של חברת אבטחה זרה ששמה לא צויין. אין מדובר באנשי ביטחון שיתפרסו לאורך התעלה, אלא במיכשור אלקטרוני לעריכת תצפיות ולהרתעה.

טעויות האיסלאם הפוליטי

במאמר בעיתון "אלערב" (8.11.13) מונה הסופרת המצרייה אמל מלסא ארבע טעויות קולוסליות, לדעתה, שעשו "האחים המוסלמים" במצרים ותנועת "אלנהדה" בתוניסיה – שגרמו להם להפסיד את השלטון במצרים ולהיחלש בתוניסיה:

להיטותן של שתי תנועות איסלאמיות אלו להגיע לשלטון. הן ראו בכך את יעדן העיקרי, והזניחו את מה שהן אמורות היו להגשים אחרי הגעתן לשלטון. בעיניהן, השלטון הוא מטרה סופית ולא אמצעי.

הן התרכזו בענייני הדת. בד בבד הן סמכו על גורמים חיצוניים שיחזקו אותן ויצילו אותן בשעת מצוקה.

הן ניצלו את הבחירות הדמוקרטיות על מנת לעלות לשלטון, אך הבנתן את הדמוקרטיה הצטמצמה להטלת פתקים לקלפיות ולא למשילות דמוקרטית.

האלימות היא דרכן למשול. כך פעלו אנשיהן טרם עלייתן לשלטון, גם כשתפסו אותו, והן ממשיכות את דרכן האלימה גם אחרי שהורדו מהשלטון.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 268.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945), מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", ו"במבי, חיים ביער"

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק ראשון

הופעתה של ג'ני במסעדת מוריס בבאר-שבע

ישבנו במסעדת מוריס בבאר-שבע. אלה היו ימיה היפים של המסעדה שהיתה בשעתה המפורסמת ביותר ברחבי הנגב והערבה. האולם המזרחי הגדול וגבה-התקרה על קירותיו ועמודיו העבים היה קריר בקיץ ושמר על חום בחורף. המלצרים הזריזים, בבלוריות שחורות ובסינרים לבנים, נשאו קעריות חומוס טרי, ערימות של פיתות, צלחות עמוסות שישליק, קבאב והררי צ'יפס זהובים. קוקה קולה טרם היתה אז בארץ בגלל החרם הערבי, והסתפקו בסודה, בתסס ובגזוז. סביב השולחנות הרחבים ישבו נכבדיה של בירת הנגב ומיטב אנשי האזור, ומבקרים מצפון-הארץ שחנו במסעדה בדרכם לעין-גדי, סדום, מצפה-רמון, עין-חוסוב חצבה, עין-רדיאן יוטבתה, ואילת, או עשו דרכם חזרה.

התקרה הגבוהה בלעה שיחות של קציני-צבא מאובקים במשקפי-רוח על מצחם, של אנשי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בסנדלים סגורים ובגרביים, של מהנדסי מע"צ, של עובדי מפעל האשלג, של נהגי משאיות הענק בירוק-כהה תוצרת אוטוקאר, אלה שהחליפו בדרכי הנגב והערבה את משאיות הפיאט הישנות של חברת "טיטניק", בעלות פני הבולדוג, ואת נהגיהן האיטלקיים, וגם של חבורת בידואים אמידים, במקטורניהם הכהים, המפוספסים, בחלוקיהם הרחבים ובכאפיות צחורות עם עקאל לראשיהם.

אותם צהריים נפלה דממה בחלל המסעדה, ששררה בו בדרך-כלל המולה של ארוחה מתמדת משעות הבוקר המאוחרות ועד לפנות-ערב –

 – כי בפתח הקרוע לרווחה, באור-יום המידברי המכה על בתיה הצהבהבים-עתיקים של באר-שבע הישנה, הערבית, שהיתה כמעט ללא עץ, ללא צל, כולה אבק – נכנסה מוארת מאחוריה בהילוך מתרונן, כנאקה צעירה שמעבירה גמלים על דעתם – נערה צהבהבת, יותר נכון בחורה, שבאור-צל המסעדה כבר נראתה אדמונית-למחצה ונמרצת. מכנסי-חאקי צבאיים היו הדוקים לחריץ התחת המושלם שלה ולמורדות ירכיה, בהתרסה גלוייה, שגרמה גם לשיח'ים הבידואים להגניב מבט לעברה בליוויית קול חרחור שמשמיע הגמל [דגש בגימ"ל] המנהיג את גמליו.

חולצתה היתה משובצת ועל כתפיה הונחה ברישול כאפייה צחורה, כצעיף. משקפי-רוח מוסטות על רום מיצחה, וככה פסעה פנימה בסנדלי-עור דקי-רצועה שצילצלו קלות באבזמיהם, סנדלים חוגיסטיים, להבדיל מהסנדלים התנ"כיים רחבי-הרצועות החומות ובעלי האבזם אחד, המשעמם, הנרכס מאחור.

"מי זאת?" שאלתי.

"חיימקה, מה אתה עושה את עצמך שאתה לא יודע? זוהי ג'ני, מלכת הנגב!"

לא ידעתי. הייתי תמים אז ושקוע בעצמי. גם חיי המשק הצעיר, עין-גדי, שהייתי חבר בו – העסיקו אותי אך מעט. רוב הזמן הפנוי קראתי ספרים, חלמתי, אהבתי, וסבלתי ממצוקה מינית ממושכת אשר הכוח לעמוד בה בא לי אולי רק מכך שהנערה שאהבתי לא באה אף פעם לבקר אותי במשק, וכך יכולתי "לשמור" את עצמי למענה מתוך איזה מושג מסולף על נאמנות חד-צדדית שמתבטאת בשירים ובמכתבי אהבה ששלחתי לה. וכך גם לא נמשכתי רגשית אל אף אחת אחרת, למרות שהייתי מגורה לעיתים עד כדי שיגעון, וגם היתה לי תכונה מדהימה שיכולתי להבחין מי מהן בהריון עוד לפני שאפילו הבעלים שלהן ידעו.

עתה נזכרתי שכבר ראיתי את ג'ני פעם ואולי פעמיים חולפת על פנינו רכובה על ג'יפ מעלה-אבק של אלוף הפיקוד, בגבעות היבשות של ערד, שעליהן אמורה היתה לקום העיר החדשה – זאת כאשר פסענו, טירוני-הנח"ל, במסע רגלי מפרך אל פסגת מצדה, לקבל את סמל חיל-הרגלים עם התג הקרבי האדום על הכומתה. ופעם שנייה בחג העלייה על הקרקע, בפמליה של מנהל חבל הנגב, או של מחלקת ההתיישבות, או של סגנו, בחור צעיר עב שפתיים ונמרץ, שעורר מאוד גם את דימיון חברותינו במשק.

ג'ני באה הפעם בחבורה שכללה שני קצינים, בחורים אחדים שניראו סטודנטים שעובדים במדידות מתוך כך שאחד מהם נשא על גבו ניוויליר, ועימם כניראה מהנדס, ועוד דמות מיסתורית של איש-מעשה מבוגר כהה-שיער, עב-גבות ועסוק, במעיל-רוח ובמשקפיים שהביעו חשיבות. החבורה הזו, כך ידענו אז, עסוקה באיתור המקום להקמת מפעל טכסטיל גדול ליד דימונה, שהיתה עדיין בראשיתה, עיירת בלוקונים ללא-צל שאיכלסו אותה יוצאי מרוקו ופולין. לימים התברר לנו כי אותה משלחת יהירה וקצת חשאית איתרה ומדדה את מקומה של קריית המחקר הגרעיני בנגב, הקמ"ג, הוא הכור האטומי בדימונה.

ג'ני!

חשתי מעין פיק-פיק ברכיים בעודי בוצע פיתה בפה מלא חומוס. מין רעד ארוטי. האם תשגיח בי? מי אני שאתחרה עם נשיאי הנגב שסבבו אותה, שסבבה סביבם, שסיבבה אותם בניע תחת קטן שלה? חששתי מאוד פן ההתרגשות תסגיר אותי. חסר לי שיצחקו עליי, במשק, גיבור גדול לא הייתי, ועם אישה טרם שכבתי מעודי.

ג'ני חלפה עם חבורתה ליד שולחננו, גדילי הכאפייה הצחורה שלה וקצות צמתה הצהובה, הארוכה, דיגדגו את צווארי בעוברה לידי. הוחלפו עימה מילים אחדות, לא מצידי. ג'ני הבטיחה לחזור ולבקר אצלנו במשק בקרוב, ומיד התרחקה כדי להשיג את חבורתה, שהתיישבה באגף המזרחי המרוחק של האולם. עמוד עבה, מאלה התומכים את התקרה הגבוהה, הסתיר מעתה את מרביתה ממני, לבד מאצבעותיה הבוצעות פיתה פריכה בתנועת תלישה רכה, נהנתנית, ונותרה חקוקה בי רק תנועת ירכיה מאחור, במכנסיים הצבאיים, בחאקי-בהיר, בהתרחקה משולחננו – השוויתי אותה קודם לנאקה? – עתה ניראתה בעיניי כסוסת-מידבר גזעית, ללא רוכב, המרחרחת לבחור מבין כל הזכרים את החזק ביותר שירביע אותה.

המשך יבוא

* * *

האיראנים שקרנים

המערב מטומטם

הצ'מברלינים – ג'ון קרי וקתרין אשטון

ובַּארַאכּ חוסיין אובמה גם

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סיפור קורותיה של שָׂרִי נוגע ללב.

מנחם

* בכיר [קרי? אובמה?] אומר לשמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות" [21.11.2013]: "אנחנו לא חייבים לנתניהו שום דבר. להיפך, מצפוננו נקי. ההסכמים עם איראן מבטיחים את האינטרסים שלנו – ולנו זה מספיק."

אכן צודק ה'בכיר': אם הפצצה האיראנית תחסל את נתניהו, הדבר לא יהיה על מצפון אמריקה – כי זה תואם את האינטרסים שלהם. אבל מה אם הפצצה תחסל גם אותנו ולא רק את נתניהו? המצפון יישאר נקי?

כן! עובדה שגם כשהוקמה מדינת ישראל, ב-1948, זה נגד את האינטרסים שלנו, וכשהותקפתם, אתם 600,000 יהודים עלובים בתוך העולם הערבי האציל בן מאות המיליונים, על-ידי כל מדינות ערב – החרמנו אתכם, היטלנו אמברגו עליכם, קיווינו שבכך תחוסל הבעייה העלולה לגרום לנו הרבה כאבי ראש במזרח התיכון. הצרה היא שהיהודים הממזרים נלחמו על חייהם וניצחו את ידידינו הערבים, שרק בטיפשותם הם יורקים עלינו. כנראה שהם צודקים.

שאלה של פסיכולוג: האם שנאת שמעון שיפר ו'ידיעות אחרונות' לבנימין נתניהו מעבירה אותם על דעתם?

מרדכי בן חורין

 * "ברק אובמה שואף להירשם בהיסטוריה כמי שהיה ראוי למקדמת התקווה שהעניק לו העולם: פרס נובל לשלום. מול איראן יוצא אובמה להרפתקת הוכחה, חסרת סיכוי, שהוא היה ראוי [לפרס]. במקרה הטוב, הוא מהמר על גורל המזרח התיכון, במיוחד במעמד של ישראל בו ובעתידה. הסכם האשליות, שעתיד להיחתם בימים הבאים, יפיל אותו עם כל הצועדים עימו במצעד האשליות – לבור שכורה לו איראן." דברי ישראל הראל, "הארץ" באינטרנט, 21.11.13.

* האם אייל גולן היה מצליח, נוסק, מתבסס וגם קרוב להתרסק כאחד מגיבורי התרבות הישראליים אילו שמר רק על שם המשפחה שבו נולד, ביטון, ולא אימץ לעצמו את השם העברי החדש של הורי אימו, שאצלם גדל לאחר גירושי הוריו – משפחת ג'מיל-גולן?

* מדוע עבודת האלילים, הקרוייה בטעות בשם דת יהודית, נפוצה בעיקר אצל אחינו יוצאי גלויות צפון אפריקה – ועוברת אצלם מדור לדור ללא שום סימן של יציאה מתורשת הבערות ושל כניסה למאות ה-20 וה-21?

ומדוע המשכילים מבני אותן עדות נצחיות אינם הופכים עולמות כדי לגנות ולשנות את המצב הפרימיטיבי שלהן ושל צאצאיהן, השב ומתגלה לעינינו?

האם קורה הדבר בזכות הרבנים המפוקפקים מחוגי ש"ס – שמפרנסים עשרות אלפי גברים "חרדים" שהשתמטו משירות בצה"ל, מהשכלה כללית ומעבודה יצרנית – וחיים על חשבון הקופה הציבורית ממש כאחיהם החרדים האשכנזיים? כלומר, להיות "מזרחי" חרדי זו ממש פרנסה לכל החיים! תפסת את אלוהים בזנב!

ומה, אתם מתרשמים מיציאתם בהמונים להפגנות תמיכה ברבניהם? מה הפלא! הלא בלי חתימתם של "רבנים" ו"ראשי ישיבות" אלה, המקורבים לאלוהים – האברכים המזוקנים והמתלהמים האלה, שכוחם רב להם באלות ובקללות – היו כבר מזמן נשלחים לשרת בצבא וגם לא מקבלים הקצבות מהקצבות שונות שמאפיינות קיומה של חברה טפילית ששום דבר אלוהים חדש לא יצא ממנה, חוץ מדברי פושעים חובשי כיפות בבתי המשפט שלנו! 

איפה הגאונים שיצאו מהסקטור הצרחני, הפרזיטי והלא-משכיל הזה? אולי הרב יורם אברג'ל, החבר של דומרני, ה"יורש" של הבאבא מרן עובדיה יוסף?

תגידו, אתם לא מתביישים?

* ולנו "האשכנזים" יש יונה, יונה מצגר! – אמנם הוא שירת בחטיבה 7 של חיל השיריון כתותחן טנק בגדוד "עוז 77" תחת פיקודו של אביגדור קהלני, ובמלחמת יום הכיפורים נטל חלק בקרבות הבלימה בצפון רמת הגולן כנגד התקפות הצבא הסורי. ורק בהמשך עבר הסבה לשירות ברבנות הצבאית כרב צבאי והגיע לדרגת סרן [ויקיפדיה].

אבל – למה מאות אברכים אשכנזיים לא יצאו להפגין עבורו כאשר נעצר!? למה? למה רק אוכלי קטניות בפסח הם במעלת קדושים גם כשהם פושעים!

* ראובן שדה: שתי הבהרות קצרות  בהמשך ל"משה בר-יוסף: כי האדם עץ המטע", גיליון 893.

ידידי משה (ג'וזף) ביכר להכתיר את הזכויות הייחודיות שהוענקו לזני הפירות שפיתח פרופ' שפיגל במונח "פטנט", אולי לסבר את האוזן למי שאינו מקורב לטיפוח זנים. החוק בישראל ובמדינות רבות אחרות מאפשר רישום זכויות בלעדיות קנייניות בזנים חדשים שטופחו ושמם הפורמאלי הוא זכויות מטפחים (BREEDERS RIGHTS). כך גם במקרה זה, הזנים החדשים הוגנו בזכויות מטפחים. פטנטים עוסקים בהגנה על אמצאות (כן כך האיות בחוק הישראלי) שמשמשות בתחום התעשייתי ובלשון אחר – רעיונות טכנולוגיים.

הבהרה שנייה מתייחסת לבעלות בזכויות המטפחים שתיאר משה – תוצרי המחקר והפיתוח של כל עובדי מכון וולקני (משרד החקלאות) הם כמובן בבעלות מדינת ישראל, המעסיקה של עובדים אלה, לרבות החוקרים הבכירים. לפיכך גם הבעלות בזכויות על פי חוק ההגנה על תוצרי מו"פ אלה  – הזכויות שייכות למדינה ונרשמות על שמה, לרבות  זכויות מטפחים, כפי שבמקרה שלפנינו. כשמשה ציין שהזכויות נרשמו על שם פרופ' שפיגל – התכוון  ככל הנראה שהרישום נזקף לטובתו של המטפח בפועל ואפילו נקב בשמו כמי שטיפח בפועל. אך לא במובן הרכושי. וכבר נאמר מכבר: "את אשר לקיסר תן לקיסר."

* אם יש משהו שמגעיל אותנו בימים האחרונים במיוחד – הרי זו צהלתם של עכברושי העיתונות והתקשורת הישראליים על "תבוסת" נתניהו במאבקו נגד הסכם הגרעין האיראני!

* במשך שנים אחדות נהגנו לפרסם במכתב העיתי את מאמרי הפרשנות המצויינים של ד"ר גיא בכור על הנעשה באזורנו. לימים התחכם והחליט שרק מי שמשלם לו דמי מנוי, יקבל את מלוא המאמרים, אחדים מהם אמנם יישלחו לכל דכפין, אבל בתוכנה שאינה מאפשרת את הורדתם והעתקתם.

אנחנו לא עשינו מנוי על האתר של ד"ר גיא בכור כי איננו מוכנים לקרוא חומר שאיננו רשאים להעבירו לנמענינו. בינתיים גילינו את מגזין "מראה" ואת מאמריו המצויינים של הפרשן ד"ר מרדכי קידר, הניתנים שם חינם לכל קורא.

לדעתנו ד"ר גיא בכור, מאז שהתמסחר – הפסיד בגדול את תפוצת הענק החינמית שהיתה לו, לפחות אצלנו – ואיבד אולי את מקומו המרכזי בפרשנות על המתרחש באיזור.

* מפי אווה אילוז יסדת עוז:  "כך הפכה ישראל ממקום מפלט לנרדפים למדינה מתבדלת, כוחנית וגזענית. --- אין דרך טובה יותר לאהוב את היהודים והיהדות מאשר לדבוק בדרישה שישראל תהפוך למדינה אוניברסלית וחילונית, שתייצג את כל אזרחיה בצורה שווה ותגלם את רעיון האנושיות המשותפת." תרגום: מרב שמבן. ["הארץ", 22.11.13].

בקיצור – נותנים להגיגים הצרפתיים שלה מקום מרכזי ב"הארץ" כי היא כמו אחמד טיבי וכנראה גם עמוס שוקן – בעד ישראל כמדינת כל אזרחיה, אחרת אנחנו "גזענים".

אולי, גברת אילוז, תתחילי ללמוד עברית ולהיקלט כאן ממש – במקום הבלונים החלולים שאת מפריחה ב"הארץ"? את פשוט לא יודעת איפה את חיה, או שאת עושה את עצמך כלא-יודעת – מטעמים אופורטוניסטיים?

* יהונתן ליס: "רק לפני שמונה שנים פרשה [שלי יחימוביץ] מתפקידיה העיתונאיים בחדשות ערוץ 2 וחברה אל פרץ, שבועיים בלבד לאחר שערכה עימו ראיון אוהד במיוחד ב״פגוש את העיתונות״. ["הארץ" באינטרנט, 22.11.13.].

אכן, צדיקת הדור. כך היא נכנסה אז מיד לרשימת העבודה לכנסת שבראשה עמד פרץ!

* לעורך שלום, נהניתי מרשימתו הציורית של ישראל זמיר – אהרן לנסקי "משוגע" ליידיש (חב"ע 893). שם ספרו של לנסקי Outwitting History בתרגומו לעברית הוא "נגד כיוון ההיסטוריה" (ולא נגד כיוון השעון), בהוצאת "כתר". לכאורה, מה כבר יכול להיות מעניין בתיאור התהליך המייגע של איסוף "אלטע זאכן" – ספרי יידיש ישנים שאין להם דורש ובהצלתם מכיליון? ובכל זאת, זהו ספר מרתק, כתוב בכישרון רב ובהומור, ומומלץ לא רק לחובבי יידיש, אלא לכל מי שיודעים להעריך "משוגעים לדבר" שלא רק נאה דורשים אלא גם נאה מקיימים.

בברכה,

עדינה אשל

* בדרך כלל אנחנו נמנעים מללכת לסרטים שאורי קליין, מבקר הסרטים של "הארץ", ממליץ עליהם, ומעדיפים סרטים שהוא קטל, וככה אנחנו חוסכים מעצמנו שיעמום בסרטים פלצניים. הפעם הקדמנו, לפני הביקורת, ללכת לסרט "דיברנו מספיק" עם ג'וליה לואיס-דרייפוס וג'יימס גנדולפיני, ונהנינו מאוד. אם כי קצת התבלבלנו בין הבנות היחידות של הנשים הבודדות.

 והנה, להפתעתנו – גם אורי קליין נהנה מהסרט, מכנה אותו פנינה, מייחס לו דיאלוגים משובחים והופעה שוברת לה של גנדולפיני. מה לעשות, גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה. והפעם דעתו החיובית על הסרט לא קילקלה לנו לאחור את ההנאה.

* בנתיבות קדושים וטהורים: "לפי טענותיו של דומרני, הרבנית ברוריה זבולוני – אחותו של הרנטגן, הידועה כ'בוררת' של העולם התחתון – הפילה אותו ואת אברג'ל בפח כדי לסגור עימו חשבון." ["הארץ" באינטרנט, 22.11.13].

* "מהדורת השבט" של "לאטמה" בדרך למסך? "האגודה לזכות הציבור לדעת" השתתפה השבוע (18.11.13) בדיון של ועדת החינוך בכנסת בנושא אי הכנסת תוכנית הסאטירה של "לאטמה" ללוח השידורים של הערוץ הראשון, בהצעה לדיון מהיר של חברת הכנסת איילת שקד. אנו [האגודה הנ"ל] יזמנו את הבקשה לדיון, לאחר ששמנו לב כי על אף אישורים חוזרים ונשנים של ההתקשרות ע"י הנהלת רשות השידור, ישנם גורמים פנימיים אשר מתנכלים ומחבלים בחתימת החוזה. מהלך הדיון בוועדה לא היה מבייש שום תכנית סאטירה או מערכון של קישון. השורה התחתונה נראית חיובית, רשות השידור התחייבה לחתימה של החוזה עם "לאטמה" עד ה-1.1.14 – סופסוף אחרי שנים – יש חוזה באופק.

* הרמה של מרק הבצל הצרפתי המוקרם בגבינה צהובה ב"בראסרי" באבן גבירול בתל-אביב נשארה מצויינת, אפילו בהשוואה למסעדות בפאריס. הבעייה הפעם, ולא פעם ראשונה, היתה בצ'יפס. היו תקופות שהצ'יפס של ה"בראסרי" היה ראוי למקום הראשון בעיר. שחום, מקלוני דק, ובעיקר פריך. אחר-כך היתה תקופה שהם לא הגישו צ'יפס, לטענתם כי לא מצאו זן של תפוחי-אדמה מתאימים, ולהכין גרוע שלא לפי הרמה שלהם, לא רצו. למרבה הצער הם נכנעו לשימוש בתפוחי-אדמה שאינם מתאימים לצ'יפס, והתוצאה היא מקלונים רכים, ספוגי שמן ולא טעימים, ממש כמו בשווארמת דאבוש הסמוכה, פינת צייטלין – וחבל.

* יש בעולם כל כך הרבה בעיות הרות עולם ואתה לא מתבייש, סופר נידח, לדווח לנו על הצ'יפס הרך של ה"בראסרי"?! אלה הבעיות שלך? לא פלא שאתה לא נחשב לסופר חשוב! הם אולי אידיוטים מוסריים, כדבריך – אבל אתה אדם שהקיבה שלו היא נר לרגליו. אתה כמו איזה חזירון קטן המתפלש באשפת האוכל.

בטח כבר שכחת ממני,

אבל הנקבים שלי מתגעגעים אל עלומיך,

אגנה וגנר

* כל החַיות עצובות אחרי המִשגל חוץ מאגי משעול.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,555 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל