גיליון מס' 895

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה בכסלו תשע"ד, 28 בנובמבר 2013

עם צרופת המחקר על מעוז צור ישועתי מאת ד"ר יוסף רוט-רותם

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: דַם הַמַּכַּבִּים. סיפור לחנוכה. // אורי הייטנר: 1.מלחמת ששת החודשים. 2. צרור הערות 27.11.13. 3. מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן. // אהוד בן עזר: באבל על מותו של אריק איינשטיין. // ברכות אברהם חלפי להולדתו של אריה. // רות ירדני כץ: שלום לך אריק איינשטיין. // איליה בר-זאב: עם הרוּח המיבֵּב, אריק אינשטיין. // בן בן-ארי: אָרִיק. // עמוס אריכא: שייקה אופיר – הפנומן מירושלים. // איתמר פרת: זיכרון לחיים. // משה גרנות: בין הריאלי לפנטסטי, על ספרו של אשכול נבו "המקווה האחרון בסיביר", כנרת, זמורה-ביתן 2013. // אודי מנור: תשובה ציונית הולמת לאווה אילוז. // יהודה דרורי: האופציה היחידה שנשארה לנתניהו. // תקוה וינשטוק: צליל של מוצרט. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק שני, חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי.// ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

דַם הַמַּכַּבִּים

סיפור לחנוכה

בַּיום שנִתאַלמנתִּי, בּחנוּכּה תשס"ג, הביאה בּתי רוויטַל מגן-הילדים בּשכוּנת מגוּרינוּ חנוּכּיה שדוּגמתה לא נזדמן לי עוד לראות, אותה עיצבה בּמו ידיה הקטנות עיצוּב מפתיע. היה זה כַּן של עץ שמעליו נִסתעפוּ תִשעה זרדים גדוּמים מִגזע מנוּסר של גפן. אראלה, הגננת הנוטה לאמנוּת, גילתה זמן קצר לפני חג-האוּרים כּי קבּלן מקומי, ניסים בַּדַש, עומד להקים בּית-קומות מפואר על מִגרש שהיה פּעם כֶּרֶם, מגרש שהיה מכוּסה כּל-כּוּלו בִּגפנים נטוּשות שקמלוּ. מי שמכּיר את הגפן יודע שהיא מִסתרחת לַרוחב, מתוך גִזעהּ האנכי צומחת לה אופקית שִפעה של שָׂריגים בִּדמוּת מנורה שֶשְלַל קנים לה וכל קנה כּזה הוּא בּפּוטנציה מין פּמוֹט. אראלה, שלמדה תכשיטנוּת בּ"בצלאל", הבינה מיד כּי מִגרש סְבוּךְ-גפנים זה טומן בּו אוצר פּדגוגי: היָּפֶה עִם המועיל, מרחיב-הדעת עִם הפּראקטי, וּבפרט שאותו חג, המִזדהר בּאור נרות, ניצב כּבר כּמעט על סִפֵּנוּ ממש וילדי הגנים נוהגים כּאן לקראת יום כ"ה בּכִסלֵו להתקין כּל אחד חנוּכּיה המפגינה מקוריוּת. היא הציעה לַקבּלן עיסקה תמוּהה אך משתלמת: בִּמקום להזמין דחפּור שיעקור את הגפנים (מה שהיה אמוּר לעלות למר בַּדַש בּבּוּכטה של כּסף) תבוא כּיתה ט', כּיתתו של בּנה גיא, וּבסכוּם שהוּא רק שליש מִשְּׂכַר-דחפּור תכשיר לו שטח לְמיפלצת הנדל"ן שלו העתידה לצמוח על קִברן הלא נודע של הגפנים העקוּרות. כּך יֵהָנֶה מר בַּדַש ממִגרש חלק וטוב, מישטח של עפר מגוּלח למִשעי משִלדֵי עִזבונו של הכּרם, וכך יתווסף לקוּפּת כּיתה ט' סכוּם של דמי חנוּכּה מִמר בַּדַש, תמוּרת הרחקת שְלַל-גפנים מיוּתר זה (שֶיֵּש בּו חומר-גלם להרבּה חנוּכּיות).

אמת, חנוּכּיה שהוּתקנה משָּׂרִיג-גפן אינה מוּצר סטנדארטי כּחנוּכּיה קנוּיה. אין בּה סימֶטריוּת, אין בּה בּרק מתכתי, אִם של בּדיל או של כּסף –  אך יש בּה עֵדוּת למידת דמיונו היוצר של הטבע עצמו. נכון, גידוּל הגפן מן הסתם אינו כּולל לימוּד תכשיטנוּת בּ"בצלאל" כּמו של אֶרְאֶלָה. אך גם פַּסָּל דגוּל כּמו הנרי מוּר או גָ'קוֹמֶטִי עוד יש לו מה ללמוד מעָרַבֶּסקוֹת פּיתוּלן של דָּלִיּוֹת הצמח המוּפלא הזה, המִיתִי, שכּבר שִׂמַּח לבב אנוש לנֹחַ וּללוֹט. מה גם שגפן נִמנֵית בּין שִבעת המינים שבּורכה בּם ארצנו ואין לנוּ חג יהוּדי שאינו מִתבּסם מיֵּינהּ המתוק.

כּך או כּך, כּאמוּר, גם בּתי רוויטל הביאה אותו יום חנוּכּיה מענפי גפן מִגן-אראלה אל בּיתנוּ בִּשכוּנת גִילֹה מבּלי שיעלה אף לשנייה אחת בּודדת על דעתה או דעתי כּי בּו-בַּזמן, הרחֵק, בּערוּצוֹ של ואדי תְּלוּל קירות גבוהים של סלע, ימצא בּעלי, סרן עוּזי עֵילָם, את  מותו  בַּמירדף הפאטאלי אחר מחבּלים, שניסה לחסל שם עִם צבי'קה, סגנו לפיקוּד.

מאז חלפוּ כּבר שש שנים, בּתי כּיום בּת עשֹר, ואני לא נישֹאתי, גם לא מתכּוונת, וּשתינוּ מְכַתְּפוֹת, כּמו משפּחות רבּות של שְכוֹל, את נטל היַתמוּת, האלמנוּת ואותו פּצע שלא מגליד אף פּעם גם אם יש מי שסבוּר שהשנים הן משַכֵּךְ-כּאב רחוּם שיֵּש בּו, כמין חוסם-עורקים נפשי, לבלום את הדימוּם. בּתי, נסתבּר, מוּסיקאלית מאוד וּבכך, גם אִם חלקית, היא מפיגה את תיסכּוּליה. נכון שצלילים (ואפילוּ אם הם ההארמוניים מִכֹּל) אינם תחליף לדמוּת של אב, אך כּמו שאני מטביעה את יגון בּדידוּתי בְּטירדות המקצוע (רופאת-ילדים בּ"הדסה" עין-כָּרֶם) כּך היא, על קְלִידֵי הפסנתר. רשמתי אותה לאקדמיה על שֵם רוּבִּין, ללמוד יסודות ההארמוניה (היא מראה סימנים של כִּשְרוֹן הלחנה וגם זאת מין תחבּושת אישית). בחופש הגדול, זה של הקיץ שעבר, לקחנוּ שתינו מין טיוּל תיירוּתי לפֶּטְרָה, היא ואני, כּמֶחְוָה לחלום נעוּריו של אביה המת. עוּזי אומנם לא זכה בּחייו להעיף בּו, בּפלא זה, עין – אך שְתֵּינוּ, אשתו וּבתו שהותיר כּאן, חזינוּ בָּאטראקציה, איך אומרים, "גם בשבילו".

עוּזי גדל, כּמו רבּים בּני דורו, על המיתוס ההירואי-אובדני ההוּא של פֶּטְרָה, זה של המאצ'ואיזם של אותם עזי-הרוּח שעברוּ לא-חוּקית את הגבוּל והגיעוּ לשם (ולרוב לא חזרוּ). אך מאז השלום עִם ממלכת ירדן, ניטלה מרבּית הנופך הרומאנטי מֵאֲתָר זה. פֶּטְרָה אמנם היא מֵעֵבֶר לגבוּל אך זה גבוּל שבְּאוטובּוּס נוח, רְפוּד-מושבים, ממוּזג וּמהיר, חוצות אותו כּיום קבוּצות-תִיוּר בּלי שוּם סיכּוּן. למען האמת לא צר לי כּלל על מות המיתוס שלא הייתי כּלל שוּתפת לו גם כּשפָּרַח. יש בּאוצר הסלֶנג שלנוּ, עד היום הזה, צירוּף-מילים מוּפרך שמקוֹמֵם אותי כל פעם. מה זה "גדול מהחיים" לעזאזל? אין שוּם דבר גדול מהחיים אני אומרת. לוּא היו כל אומות העולם מַפנימות זאת לפני כל סיכסוך בִּשְׂדֵה-קטל, אפשר מאוד ששְּׂדות-הקרב שעל פּלנטה זאת, שבּה אנו רוצחים ונרצחים יום-יום בלי הרף, זרוּעים בִּזְהַב דגן משׂבּיע לחם, לא גוויות.

פֶּטְרָה, המסוּתֶּתֶת כּל-כּוּלה בּאבן נוּבִּית, כּוללת בּתחוּמיה קאטאקוֹמבּוֹת נסתרות. כּשנכנסנוּ לאחת מהן אמרה בּתי לפתע: "אמא, עכשיו, שֶרַק שתינו לבד פֹּה, תשמיעי לי, אם לא איכפּת לָךְ, צליל בּודד של do." עשֹיתי איפוא כּרצונה וּפלטתי do שנשמע די פַאלְצֶטִי. הוּא פּרח מִשֹפתַיי כּגוֹזָל שבּקושי מצליח לעוּף מקינו.

"אַל תפסיקי!" קראה רוויטל והוסיפה לַ-do שלי, בּה-בַּשניה, גם sol מִשֶּל עצמה. שני הצלילים נִתעַמתוּ זה מול זה, מרעידים אדווֹת הד רֵזוֹנַאנסִי. ואז, בּעוד שְתֵּינוּ פּולטות, כּנזיר הינדוּאיסטי השר איזו "מַאנְטְרָה", את ה-do שלי וה-sol שלה, נצטרף בּפתאום עוד צליל. זה היה mi שָקֵט אך בּרוּר בּתכלית, אף כּי לי עצמי בּרוּר היה שמשהוּ מוזר כּאן: אִם היינוּ בַּניקרה ההיא רק שתינוּ לבדנוּ – מהיכן בּא הקול השלישי, הנוסף? מי פּלט את ה-mi ההוּא? מי?

רוויטל, שכּבר למדה בּאקדמיה על שם רוּבּין, הִסבּירה לי: "אמא, אין שוּם מיסתורין כּאן, זה מין צירוּף אקוּסטי שקוראים לו over tone. תופעה די טיבעית, אם לסמוך על דברי המורָה להארמוניה שלנוּ." והוסיפה מיד, בּקריצה ממזרית: "אִם זוכרים שהטיבעי הוא בּנו החוּקי של העל-טיבעי..."

בַּלילה, כּשחזר האוטובּוּס לירוּשלים, עצר אותנוּ מוּל חברון מחסום צבאי בַּכּביש. חייל שלנוּ ושוטר מן הרשוּת הפאלאסטינית עלוּ על כּלִי-רִכבֵּנוּ וקראוּ בּקול נִרגש: "נוסעים נכבּדים, אם נמצא בּיניכם איזה דוקטור, יואיל נא לומר זאת. יש כּאן עניין של חיים או של מוות. אם יש כּאן רופא – שיָקוּם!"

קמתי מיד, מבוהלת קימעה אך כּפוּיה בּשבוּעת-הִיפּוֹקְרָטֶס. זו הכּופה על רופא לרפּא בלי לשאול לזהוּת  נִזקקיו.

"איזו רופאה אַתּ?" שאל החייל בּחופזה והציץ בּי, מתוּח.

"רופאה פֶּדִיאַטְרִית," אמרתי מיד אבל הוּא, מִסתבּר, לא קלט. כּך שמיהרתי לזרוק לו מיד,  כּמו גלגל-הצלה לטובע,  תרגוּם-בּגוּף-הסרט: "דוקטורית לילדים."

כּאן ניאורוּ פּניו  כּמו אירע לו פתאום נֵס-פּך-שֶמֶן שכּלל לא ציפּה לו:  "יותר טוב מִזה  לא יכול כּלל להיות,"  והורה לי לבוא אחריו.

"מה עם בִּתִּי?" שאלתי, "וּמה עם האוטובּוּס?"

"שניהם יחכּוּ לָךְ כּאן עד שנגמור," נזדרז החייל להבטיח.

הִרגעתי אפוא את בּתי, שאותות-דאגה כּבר ניכּרוּ בּפָנֶיהָ ותיכף שמעתי את קול הנהג: "לא נזוּז בִּלְעָדַיִךְ, גבירתי."

זה, החייל שירד לפָנַי וצעד על הכּביש לוּט-החושך, האיר את דרכּי בּפנס שחָבַר לקרני אורות-הדרך של קדמת האוטובּוּס. כִּשלוש מאות מֶטרים מאור פּנסיו של האוטו-בּוּס נִתקלנוּ בּפתאום בִּדמוּת רועדת. משהוּ דק, גִבעולי ושביר כּמו קְנֵה-סוּף על שְׂפַת ואדי גואה. אֶת הואדי ייצגוּ דמעותיה שלא נִתלַווּ, בּמוּזר, לשוּם הגה. כּמו איזה סרט אילם עם קלוֹז-אַפּ ועם מֶתַח אך לא עִם פּס-קול. היא חיכּתה לרופא, נתחוור, כּבר קרוב לשעה, אבוּדה ונואשת (איך היה צץ לה רופא בִּשממה הררית ולילית זו פּתאום?) אבל אִם, כּדברי החייל שחיפּשׂ לה רופא וּלפתע נִתקל בּי, "יותר טוב מִזה לא יכול כּלל להיות," כּלוּם גם לה צץ בּואי כּמין נֵס?

תשוּבה ודאית לא היתה לי לכך, גם לא זמן לבירוּר התשוּבה. מה שהיה לי, היה לי מאוד, הוא לחץ-החירוּם של חובתי המדיצינית. היצצתי איפוא בְּמראֶה מכמיר-לב זה של רטט הדמוּת הדומעת. ידיה לפתוּ חבילה של סחבות כּילדה החובקת בּוּבּה. עד מהרה, כּשהחלה אותה הבּוּבּה להשמיע קול בֶּכִי, נִגלה גם תינוק חוורוור ואֲנֶמִי: יַלְדָהּ של אותה היַלְדָּה...

כּיוָן שמשפּחת הורַי זכרונם לברכה מוצאהּ ממִצְרַיִם, יכולתי לדובב את הורתו המפוּחדת של התינוק שלא חדל לִדמוע כּמו אִמו. היא מסביבות אֶל-בּוּרְג', סיפּרה. לא ממש מן הכּפר, קצת מִחוּץ לו. מה מיקוּמו של אותו ה"מִחוּץ לו"? – את זה התחמקה מִלומר. אל-בּוּרג', חור נידח, לא הרחק מסָמוֹעַ, הלא היא אֶשְתָמוֹעַ הקדוּמה, המִקראית, היא כּפר עתיק בִּדרום-מערבוֹ של הר חברון, ואיך הגיעה עד סביבות חברון מִשם –  פּליאה היא. הילד חולה וּכבר בּן אחד מת לה עוד קֹדֶם, היא סחה  בּבֶכִי. יש בּמאדינת-ח'ליל (היא חברון) אמנם דוקטור, אך לא בִּשבילה.

"למה לא בשבילֵךְ?" הזדרזתי לשאול.

"כּי בּלי כּתובת, בּלי רישוּם, בּלי תעוּדות אַתּ לא נֶחְשֶבֶת." 

"נחשבת לְמָה?"

"לאדם," היא גונחת, "ולנוּ אין שוּם כּתובת, אין שוּם בּית, כּמו חיות."

"איך זה?"

"אנחנוּ גרים בִּמערה. עם אבי ועם בּני," היא אומרת.

"וּבעל? אין לָךְ בּעל?" כּך אני, וּכבר נִכלמת.

"לא," היא עונה, "הִצטרף ל'אַל פַתְח'. ונורה. מרוֹבֵי היָאהוּד."

לכאן, אל המחסום הזה על כּביש חברון-בּית לחם, הגיעה בָּרֶגֶל, עם בּנה בּחיקהּ, בּין הרים, ואדיות, שְׂדוֹת-קוצים. מישהי, אשת בּן-דוד מִסָּמוֹעַ, הִציצה בִּבנהּ ואמרה לה: "אִיסְמַעִי מִנִּי יא סָאנָא, לפני שיָמוּת לָךְ גם בּנֵך השני – תלכי אל היָאהוּד ותשאלי על המוּסְתַּשְפָא (בּית-החולים) שקוראים לו 'הדסה', ששם מקבּלים כּל חולה. הילד משתעל וכל שיעוּל שלו משמיע צליל של קוּנְבּוּלָה (פּצצה) שיוצאת מִקָּנֶה של תותח-ראמאדאן. מי מְגַדֵּל ילדים בּניקרה אפֵלה וטחוּבה פֹּה בַּוואדי? רק מטוּמטם שמִלבד חוסר-מוח גם יש לו, מַלְעוּן, חוסר-לב."

רק שֶקַּל להיות חכם אִם יש לְךָ דירה וּכתובת. לה וּלאבּא שלה אין לא זה ולא זה, פּוצצוּ את בּיתם. כּבר כּמעט שנואשה מהצלת חיי הילד אבל אבּא הביא לה מחִירְבֶּת סוּסִיָא (ולא בלי תשלום מפוּלפּל) אחד, רופא-אליל ומכַשֵּף של הוֹקוּס-פּוֹקוּס, שלדבריו רק הוא בלבד יציל את בּר-בִּטנה. זה, הקוסם, שמִרגע ראשון לא נתנה בּו אֵמוּן, היא אומרת, הִדליק את האש בַּטַּבּוּן שעליו היא אופה את הפּיתות יום-יום. מֵעַל לאש לִבֵּן היטב פּרסת-בּרזל של פּרד, עד שדָּמְעוּ עיניו שלו עצמו מרוב החוֹם. כּשראה זיק-חֲשָד בּעיניה ציווה שתרוּץ ותביא מן הואדי דלי של מי-נחל לצורך המשך הטיפּוּל בַּתינוק האוּמלל. עד שחזרה עם הדלי כּבר מָלְאָה הסביבה שוועותיו של הילד. נִראֶה כּי ניצֵל ה"רופא" את עוּבדת הֶעֶדְרָהּ והפיק את זממו. "זממו" הוא מגע הפּרסה שלוּבּנה בּשלהבת האש הבּוערת, זו שהִצמיד מכשֵף נטוּל-לב זה לְעור הפּעוֹט האוּמלל.

"מַאכְּוֶּה (מִכְוָה) היא ריפּוּי רב-תועלת," אמר לה אדון הוֹקוּס-פּוֹקוּס (תועלת רבּה לרופא-האליל, אם לשפּוט על פּי גובה שֹכרו).

"רוצח!" צרחה על אותו מְעַנֵּה-תינוקות שעיניו רק לַבֶּצַע. אך אבּא סטר על פּניה: "שִתְקִי!" ושילם ל"רופא" את שֹכרו. הוּא בּאמת האמין ש"ריפּוּי" מסורתי זה יבריא את הילד, מה שמראֶה כי ימי-הבּיניים חלפוּ מן העולם כּוּלו אך לא מֵהַר חברון. היא עצמה, כּל הלילה, ישבה עם הילד, עֵרָה, מייבּבת כּמוהוּ. מרחה על חזהוּ מישרת-עשֹבים שרקחה ידעונית מֵאֶל-בּוּרְג': בְּלִיל של שורשי וָלֶרְיאָן ושל צמח-מַרפּא מִדבּרי, אַלוֹוֶרָה, כָּתוּש בּמכתש ומָהוּל בִּקצת סַאמְנֶה (חמאה בּיתית מוּתֶּכֶת), להקל על יסוריו.

עד שיצא שָם רופא-האליל נרדמוּ הפּעוֹט ואביה: זה –  ללא כּסף, וזה –  ללא כּוח, אפילוּ לא כּוח לבכּות. רק היא, כּחיה שאינסטינקט אִמָּהִי להציל את גּוּרָהּ מְפָעֵם בּה, בּרחה עם אור-שחר ראשון, בּעוד אבּא יָשֵן, העולל בּחיקהּ.

הוריתי לחייל שפּנסו האיר את סָאנָא להכניסם, אותה ואת ילדהּ, לָאוטובּוּס. נהג כּלִי-הרכב צוּוָה להדהיר את רִכְבּוֹ ל"הדסה" עין-כָּרֶם, איש מִנוסעיו לא גילה הִתנגדוּת והִתחלנוּ לדהור בּפוּל-גאז. לא היה איתי שָם שוּם מיכשוּר בית-חולים בּטיוּל זה שלנוּ לפֶּטְרָה, וטובת התינוק האוּמלל לא הותירה ספק: הכרחי כאן אישפּוּז. מיד בּהגיעי למחלקה הפּדִיאַטְרִית בּיקשתי מִבִּתִּי כּי תחכּה בַּמסדרון. אני עצמי עטיתי כּבר חלוּק לבן, סטרילי, גוררת אל הקליניקה את סאנא ואת בּנה. דבר ראשון מיהרתי שם למדוד את חום הילד, קורבּן "ריפּוּיו" הבּרבּרי של מר הוקוּס-פּוקוּס, רופא-האליל. לאור הניאון, וכעת מִקָּרוֹב, נחשׂפה לי זוועת אותה "מַאכְּוֶּה". כּך מחתימים אות-קִניין על גוּף תַּיִש (ותיש, כַּזכוּר, הוּא השֹעיר לעזאזל). מראֵה הכּוויה על עורו של הילד גרם לי מיד לצמרמורת. היתה זו עדוּת מחרידה של סאדיזם, אוּמצה של בּשֹר ושל דם. היא שימרה את צוּרת הפּרסה כּמו מִנהג חייתי זה את קוצר-הדעת, את כּל מחשכֵּי הטימטוּם הפּאגאני, את כּל אפֵלת הבּוּרוּת.

סאנא חַמָאמִי, זה שְמָה המלא של האֵם, התייפּחה מוּלי חֶרֶש: צביה רדוּפה, מבועתת מִמה שצפוּי לו לָעופר הרך. מִפְלַס-החימה שֶבִּי שב וירד, מִתְאַפֵּס לחמלה מתוּסכּלת. מִפְלַס-הכּספּית, בַּמדחום הקודח, טיפּס בּפי-טבּעתו של התינוק אל על. מאוּחר קצת יותר, להיבהוּב הניאון החיוור כּמו פּניה של סאנא, נִגלוּ לעינַי, בּחדוּת משוועת, גם יתר הסימפּטומים, כּמִסדַר-זיהוּי פּלילי: שיעוּל, הפרעות-נשימה, הֶעֱדֵר-תיאבון וכִחְלוֹן-השֹפתיים. יותר מִכּל אלה קרע את לבּי השיעוּל שחזר ותָכַף. הִרתחתי, מתוּחה מאוד, מחט-מַזְרֵק בּוהקת (פֶּניצילין וּסטרֶפּטומיצין) וּפיללתי, הפּעם אני, לְנֵס רפואי שיצדיק את אותה התוחלת לנֵס שתלוּ בּי, הן החייל שעצר את האוטו והן הילדונת-האֵם.

עיניה של סאנא ליווּ את יָדַי העושֹות בַּמלאכה, כּמין אמבּוּש. כּל יִחוּלֶיהָ  נִתלוּ בַּנוזל הנִגרע מֵחֲלַל המזרֵק. כשמרחתי כְּלוֹרָאם-פֶנִיקוֹל, לשיכּוּך הכּאב, על זוועת אותה "מַאכְּוֶּה", בּיקשה שאשוּב ואמדוד את חוּמוֹ של הילד, הילד בּער. אפילוּ בּרמז קלוּש, בּהסבֵּר פּופּוּלארי לְבוּר מדיציני, כּלוּם לא גיליתי לה, כּלוּם מאותה אבחנה שעלתה בּי מיד. מה שזיהיתי, זיהיתי בּרוּרות וּממנוּ יָגוֹרְתִּי בּעצם, היה מה שֶקֶרֶן-הרנטגן גילתה כּשנלקח הפּעוט לְשיקוּף. אֶמְפִיאֶמָה, מין סוּג של מִצבּוֹר מוּגלתי בּין קרוּמֵי ריאותיו של הילד. סיבּוּך מן הסוּג המוּכּר, הנפוץ בּמִקרים של דלקת-ריאות. חיטֵאתי מיד בּפיסת צמר-גפן סְפוּג-יוֹד את עורו של עולל זה, ממש בַּמקום שתחתיו נתגלה לי, בָּרנטגן, מִצבּור-המוּגלה. אף שנוּסֵיתי בּכך לא אחת ויָדִי היתה יד מיוּמנת,  עצמתי עינַי אינסטינקטיבית שעה שהמחט  חדרה לבשׂרו. שלושה CC לִידוֹקָאִין, הרדמה מקומית מאסיבית, אלה היוּ אמוּרים, אִם בּכלל, למַמֵּש את בּואו של הנֵס. עכשיו העברתי משֹמאל לימין, כּלפּיד בּמירוץ-שליחים קריטי, מזרֵק מחוּטא וארוך עוד יותר, שֶיחדור בין קרוּמי-הריאה. תיכף שאבתי אל פְּנִים-המזרק את נוזל תמציתו של החולי. גוֹן-הַמוּגלה הלבן-צהבהב כּמו נוּקַז מן הילד, אט-אט.

"זה בּטוּח," הִלחיתה לי סאנא, נפחדת, "שהוּא, המַסכּין, לא ימוּת לי?"

"סאנא," נטלתי את יד-הקטינה שלה, "אַל תדאגי, יהיה טוב."

"אני אשה פּשוּטה אני. סתם בָּאסִיטָה, יא דוקטור."

"מה זה אומר?" לא הבנתי לאן היא חותרת, רועדת כּוּלה.

"זה אומר," התאמצה לבטא זאת כּאילוּ לפלוט מגרונה איזה כִּיחַ, "שיש דברים רעים שמפחידים אותי נורא..."

"מה למשל?"

"למשל," נלחצה אליי, "עַיִן הרע, דוקטור. עונש."

"עונש על מה?"

"על החטא שחטאתי והוּא משלם עליו, הוּא..."

"הוּא. מי זה הוּא?"

"זה הילד שלי. הוּא חולה בִּגללי, גברת דוקטור. מה שעשֹיתי אני זו סיבּת הקללה שרובצת עליו."

"מה כּבר עשֹית?" לא הִצלחתי לתפּוס, "ועל מה אַתּ בּכלל מדבּרת?"

"על מה שקרה בַּשנה שעברה ורודף אחֲרַי כּל הזמן."

"סאנא, מספּיק לדבּר בּחידות, פִּתחי פִּיךְ ותגידי לי דוּגרי: מה העניין? מה רודף אחרַיִךְ? אני מקשיבה לָךְ. דַבּרי."

היא צנחה על גבי הכּיסא הסמוּך וחידשה את בִּכְיָהּ שמִקודֶם. רק לאחר שהשקיתי אותה בּכוס מים פּתחה את לִבָּהּ. היה זה, סיפּרה, בּאותה מערה של אביה, שלה והילד. פַארֶס, אביה, נחר שם בִּפְנִים נַחֲרַת-צהריים שליווה. שֶקֶט רוגע אפף את הוַאדִי, קצת קר אך לא זֵכֶר לגשם. היא עצמה בּישלה בַּאמְיָה על אש-גחלים, משגיחה על בּכורהּ שניעור. רַאמְזִי, הבּן השני שכּרגע הִזרקתי לו מה שהִזרקתי, עוד טרם נולד אותה עת אף כּי שמו כּבר ריחף בּחלל, כְּגורל. בְּשֵם זה עצמו נתקרא, היא אומרת, גם בּנהּ הראשון, המנוֹח,  זה שאיתו נפתחה הקללה הרודפת אותה עד

היום. ואז, בּלי התראה, נשמע קול יֶרִי מן הוַאדִי: צרור אחר צרור של חימה אוטומאטית מַכָּה ריקושֶטים של הֵד. "זה  הם," נִנְעַר אביה משנתו כּדֹב מוּחרד זה, "או היָאהוּד או אנשי הליגיון. מְזַנְּבִים בַּ'אַל פַתְח'. סימן נַאחְס..."

היא כּלוּם לא שאלה, היא כּבר ידעה, היתה מוּרגלת: מִשֹחַק-השׂינאה הוּא מִשֹחק עקלקל וּפתלתוֹל, כּמו שבילי הר חברון. לא רק היָאהוּד וה'אַל פַתְח' אויבים בּדם הם, גם הליגיון של מלכוּת אַל-אוּרְדוּן לא בּוטח בּזה או בּזה. זו הסיבּה, סח אביה (בִּפני בּעלה, טרוריסט חמוּם-מוח, נמנע היה מכּל פּוּלמוס פּוליטי או צבאי) שבּספּטמבּר שנת 70 הוּכּוּ הפאתאחיסטים בּאש ליגיונו של המלך חוּסיין שטָבַח בּהם בּלי רחמים. הִגיעוּ דברים לידי כּך שאנשי עראפאת שבּרחוּ מערבה חצוּ את מימי הירדן ונִשקם המוּגבּה צץ מעל ראשיהם, בּעוד שִׂפתיהם מְמַלְּטוֹת זעקות-לעזרה לָאויב שֶמִּנֶּגֶד. "אִישְׂרָאִיל!" זעקוּ אל קווי היָאהוּדִים,  כּאילוּ אישֹראיל טובה להם מֵאַל-אוּרְדוּן...

שוּב נורוּ יריות. היא חיכּתה בּאימה בּלי לדעת לְמָה לצַפּות שם. הילד לטש מוּל עיניה שתי אי-הבנות נוצצות, את עיניו. בּפֶרֶץ חמלה אִמהית, כּחיה מגינה על גוּרהּ טְרוּף-הפּחד, נטלה אותו בּין זרועותיה, חולצת לו שָד בּתקווה כּי ישקוט. אך פּתע, בּאותה פִּתאומיוּת בּה חל כּל הֶלֶם, החשיך זוּג צללים את פִּתחהּ של אותה מערה וּבְרַק נשק ניצַת. שני מחבּלים נתפּרצוּ אל הפְּנִים האפל, מתנשפים כּמפּוּח. "נַאגִ'י שולח לָךְ ד"ש," סח אחד מהם, "הוּא בּעמאן. שלומו טוב."

היא הצליחה מהר להסתיר את שָדָהּ החשֹוּף אבל לא את ההלם. מִנַּיִן ידעוּ שהיא כּאן, דווקא כּאן, הרי יש פֹּה הרבּה מערות. וּמִנַּיִן ידעוּ שאכן אשת נאג'י היא, מי הם וּמה רצונם כּאן? רגע תלתה בּאביה מבּט של תמיהה, של קריאה-לעזרה. אך פַארֶס הזקן, אָמוּן על צֹפֶן-הכָּנוּעַ – זה המחניף לֶחָזָק מֵחשש פּן תוּנחת עליו נחת זרועו – מיהר והִזמין את פּורציו שפּלשו לו כְּפיל לחנות של חרסינה: "תְפַאדָלוּ, אנא, ברוך בואכם תחת צל קורתי הדלה..."

כּאן נשמעה צעקה פּוֹלחנית, מִבַּחוּץ, מעוּמקו של הוַאדי, זה הנפתל לרגליו של ההר שאותה מערה בּצלעוֹ. "צאי מיד החוּצה, יא אשה!" שאג קול גֶבֶר, "יודעים שאַת שם, חבוּיה בּניקבּה זו ממש כּעכבּר בּחורו."

אף להסס לא היה לה סיפֵּק. או לדחות. או למחות. או לברוח. קְנֵה-מַקלֵעוֹ של אותו מחבּל שנגח בּגבּהּ מאחור, נילווה לו מיד לַחֲשוֹ הנבעת של ההוּא, בּן-זוּגו הסמוּך לו: "יאללה, תצאי אל הפֶּתַח, אשה! עִם הילד! וּתני לו לינוק!"

"הילד?" בּקעה זעקה מגרונה, אך ההוּא כּבר חסם לה את פִּיה בּמלוא כּף ידו שהִדיפה ריחות של זיעה ושל שמן-רובים.

"כּן, עִם הילד!" נהם, "למה אלה, התֶּסִים ההם, היָאהוּדִים, לא יורים על תינוק ועל אֵם, אז שניכם תשמשוּ לנוּ כּאן קיר-מגן..."  

שוּב חזרוּ הקריאות מִתחתית המידרון, מעוּמקו הסמוּי של הוַאדִי. הפּעם, שעה שיצאה עם הבֵּן אל הפֶּתַח, קלטה עוד מילים. "ראיתְ שני גברים מסתתרים בּאחת הנִּקְבּוֹת?" נצטעק אותו גבר. מכאן נסתבּר לה כּי אין הוּא בּטוּח אִם שני המחבּלים אמנם אצלה, בַּמערה.

"לא," צעקה אליו, "כּלוּם לא ראיתי. הייתי בִּפְנִים, יא חאוואג'ה..."

ההוּא שם, למטה, נמלך בּדברים עם רֵעוֹ, בִּשֹפתם הזרה. אך כּאן, בּמפתיע, הוּבהר לה שדווקא ראה, וּמבין, ויודע. "ראינוּ," צעק, "איך שניהם נכנסוּ לַנָקוּרָה שלָךְ, שקרנית..."

מכּאן, ממש מרגע זה, הוּאַץ פּתאום הקֶצֶב. קצב הדם הפּועם בִּצדעיה וקצב כּל מה שקרה. "תסתלקי מהפֶּתַח לפני שנִירֶה, לא מקום בשביל אמא וילד..." שני היָאהוּדִים, בּאצבּע על הֶדֶק, קצבוּ לה אַרְכָּה, שתזוּז.

"אין כּאן איש," עוד הספּיקה לצעוק, מבועתת, "תבוא ותבדוק פֹּה, יא סִידִי." אך כּבר היה  זה, הנחבּא בּצילו של גבּהּ, מְשַפְּדָהּ בּנִשקוֹ. מה שליחֵך את עורפּה מאחור כּפרסה מלוּבּנת, כּ"מַאכְּוֶּה", היוּ אִיוּמיו: "אִם תזוּזי, שרמוּטה, אִירֶה גם בַּילד, גם בָּךְ..."

"אמרתי לָךְ: זוּזי משם!" נשתאג היאהוּדי ההוּא, מן הוַאדִי, "תִראי, גם אני, גבירתי, אבּא. חבל לסַכֵּן גם אותָךְ, גם את בּנֵךְ..."

היא שמעה, עד צמרמורת שמעה, אבל לא את קולה שהִפְגִיעַ "רק רגע!" כּי אִם את מַפַּץ אותו צרור שֶיָּרָה בּו ההוּא המוּסתר בּגַבָּהּ.

זה, היאהוּדי, צנח פּתאום ארצה על פּני ערוּצו של הואדי בּעוד חֲבֵרוֹ משיב אש אך גם הוּא נתמוטט בּתוך רגע, יָרוּי. אִלמלא נחרטוּ בּלִבָּה מילותיו של ההוּא שאמר שהוּא אבּא, לא היתה מתייראת מנִקמת הגורל הכּרוּכה אחֲריה כְּצֵל.

"מה פּירוּש כּמו צֵל?" לא הבינותי מה היא סחה.

"ממש בּאותו ערב, דוקטור, מת לי בּני הבּכור... ניסינוּ הכּל, מכשפים, ידעונים, רופאי-אליל, עשֹבי-מרפּא, כּלוּם לא עזר, הוּא מת לי. שנה אחֲריו, בּמירדף של יָאהוּד, נהרג לי גם נאג'י, אביו. עכשיו תורו של ראמזי השני," אמרה, דומעת, "בּגלל אותה קללה שנדבּקה אלי, מאז..."

"סאנא," אמרתי לה, "סאנא, זו שטוּת. סתם אמוּנה טפלה, ואין בּין זה לזה שוּם קשר."

"קשר עִם מה?" שאלה נואשות.

"עם מות נאג'י ומות בּנֵך הבּכור. הם מתוּ בּמִקרה וכל אחד מִקרה אחֵר פֹּה. אין כּאן קללה ואין עין רעה ואין נַאכְס, זה הכּל חנטאריש."

-"אַתְּ לא תופסת, דוקטור," סיננה בּין דמעותיה, "אין בָּעולם מִקרים, הכּל מַכּתוּבּ (נִקבּע מראש). רימיתי את ההוּא, את היָאהוּדִי שצעק לי לזוּז עם הילד, שלא נִפָּגַע. 'גם אני, גבירתי, אבּא,' אמר. אפילוּ פּניו, כּשהיה כּבר הרוּג וירדנוּ למטה לַואדִי לראות אם אפשר להוציא מכּיסיו וכיסי חברו קצת שלל, הבּיטוּ עלי בּמבּט כּזה נַאכְס, האשימוּ אותי, גזרוּ עונש. עין רעה, וּבִפרט אם זו עין של מת,  מטילה בָּךְ כּישוּף..."

"איזה כּישוּף? המתים לא רואים כּבר שוּם כּלוּם," הִזדרזתי לומר לה.

"לא, גברת דוקטור. סליחה, אַתּ טועה. הם רואים וַּאַבּוּהֶם. הכֹּל. 'מַאן חַאפַר חוּפְרַאתַן,' אומר הפּיתגם, 'לֵאַחִיהִי,' (יעני, מי שחופר בּור לאחִיהוּ) נופל  שם הוּא עצמו לַבּור הזה, 'וַּאקַעַא פִיהַא'. אמרתי  לָךְ, אין בָּעולם מִקרים, הכּל מַכּתוּבּ."

"אז מה מצאתם בּכיסם של המתים?" שאלתי.

-"זה לא אנחנוּ שמצאנוּ," מיהרה לומר. "זה אלה שיָרוּ בּהם ישר מתוך הפֶּתַח שבִּשבילם אני ובני שימשנוּ קיר-מגן." רגע אחד נִשנקה בּשתיקה וגמעה לאיטה מן המיים. "רק לאחר שהשקט חזר אל הואדי ירדנוּ איתם. הם לא התנגדוּ שאני ואבי נצטרף לפשיטת-השלל שם, רק שידענוּ מראש שאִם יש שם דְבַר-ערך יקחוּ אותו הם."

"היה שם דְבַר-ערך?"

"עוד איך, גברת דוקטור. אחד מן ההם שליווינוּ מצא בַּתרמיל הצבאי של אחד היָאהוּדִים מכשיר של קסמים."

"איזה מכשיר?"

"הם קראוּ לו 'אִל קַאמֶרָה'. משהוּ לוּקסוּס. פאראנג'י. אבּא שאל אותם מה זה ואלה ענוּ לו בְּמילה כּזאת זרה: 'פּוֹלָארוֹאִיד'. אני אשה פּשוּטה אני, רק בָּאסִיטָה, יא דוקטור. אבל הבנתי שם שזה יקר, יקר מאוד."

"אז איך זה ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת קשוּרה," שאלתי, "לקסם, לכישוּף, לכל אותם ההבלים?"

"קשוּרה מאוד ואין בּזה שוּם הֶבֶל, גברת דוקטור, כּי תיכף האחד מהם לחץ שם על כּפתור בַּגוּף של ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת, מכשיר-הקסם, שמִתוכה יצאוּ סָוָּאר (תמוּנות) של המתים."

"למה היה להם צורך בִּכלל בּתמוּנות של מתים?" הִשתוממתי.

"בּשביל להראות –  כּך הסבּירוּ לאבּא –  לאלה ששלחוּ אותם, שלא שלחוּ לשווא. רק מה, זמן קצר לאחר שהלכוּ נתקלוּ שם בּאמבּוּש יָאהוּדִי, כּכה שכּמו בַּפּיתגם הם נפלוּ אל הבּור שחפרוּ בּעצמם. רק לאחר שיצאוּ היאהוּד מן הואדי וּבא כּבר הערב, הרבּה אחֲרֵי שחזרנוּ לתוך מערת-מגוּרינוּ בּהר, ירד לשם אבּא שנית בּתִקווה שימצא על גוּפות היָאהוּדִים מה שנשאר אם נשאר שם דבר-מה שעוד לא שדדוּ רוצחיהם. רק מה, אותה עין רעה ואותו מזל נַאכְס איכזבוּ גם הפּעם: שתי הגוּפות לא היוּ שם, כּאילוּ חטף אותן שֵד מיסתורי. אבּא אמר שוודאי נאספוּ על ידי חבריהם עוד מִקודם, כּך שיצליחוּ לקבּור אותם כּמו שֶדַּת-מוּסָה דורשת מהם. ואז, ממש בָּרגע שעמד לחזור הבּיתה, הִבריק דבר-מה בּאור-הדימדוּמים מוּל שתי עיניו. היה זה ריבּוּע קטן של קרטון שנִשמט לַצַּלָּם בּלי שחש בּו, למה שתיכף החשיך שם ושני היורים מיהרו לבסיסם.

"אבּא לקח אותו בּלי היסוּסים וחזר לַניקרה שֶבָּה גרנוּ (בלי להבין מה שיש לו בַּיָּד ושכּבר מנבּא לו רעות). רק בּשעה שקירבתי אליו את ה'לוּקס' השחור מרוב פּיח ראינוּ את מה שהיה בָּריבּוּע ההוּא והִתחלנוּ לרעוד. היתה זו תמוּנת הגוּפות של אותם היָאהוּדִים ששוּב לא היוּ שם, לא בַּמקום שנוֹרוּ וצנחוּ על הארץ ולא בַּחיים, רק בּאותם חלומות נוראים שפּקדוּ אותי כּל אותו לילה. 'הכּל עַלָא חְסָאבּ, יא מַלְעוּנָה,' קראוּ אלי שתי הגוּפות, 'יש  חשבּון'...

"בַּבּוקר הלכתי לַכּפר, לאֶל-בּוּרְג', אל אותה ידעונית שהִזכּרתי. זאת שלימדה אותי איך שרוקחים בִּשביל 'מַאכְּוֶּה' מישרת-עשֹבים. אמרתי לה: 'יא חַ'אלְתִּי, יש לי פּחד על הילד. שתי רוּחות-מת שחלמתי הלילה כּישפוּ לי עליו מזל נַאכְס.' תקעה ההיא עיניים בַּתמוּנה של היָאהוּדִים, זאת שקירבתי אליה בַּיָּד שרועדת לי כּאן עד עכשיו. אמרתי לה שבַּתמוּנה הם דוממים כּמו אבן אבל בַּסיוּטים שלי הם עוד חיים מאוד. ואז, כּשרק שמעה איך שהינקתי את הילד ואלה הִסתתרוּ לי שם מאחורי הגב, אמרה לי: 'יא בִּינְתִּי, שִמרי אותה טוב את תמוּנת המתים, כּמו קמיע. שוּם מזל נַאכְס לא יפגע בָּךְ כּל עוד אַת שומרת עליה חזק.' כּכה הבטיחה אותה ידעונית אך גם זה לא עזר, גברת דוקטור. עוּבדה שהבּכור וּאַבּוּהוּ כּבר מתוּ לי בּין הידיים גם הם..."

היא שלפה מִמִּפְתַח-שֹמלתה הבּלוּיה איזה צרור מלוּפּף בּחוּט-צמר. כּלוּם לא הבנתי מִמָה שבּיקשה להראות לי, כּוּלה בּעתה. בַּצרור היתה שֹקית וּבַשֹקית היה ה"פוֹטוֹ" של שתי גוּפות ההרוּגים ההם, מן היָאהוּד.

היצצתי בַּתצלוּם וכל דָּמִי קפא לפתע. עוּזי שלי, סרן עוּזי עֵילָם, שכב מת שם, עִם צבי'קה, סגנו.

הדַחַף הראשון, החייתי, האינסטינקטיבי, היה לחנוק את הניבזָה הזאת בּשתי ידַי. לא לטפּל בּו בִּבנה שוּם טיפּוּל, שיסלח לי אדון היפּוֹקְרָטֶס. רק בּגללה אין לַבּת שלי אבּא ולי את האיש של חיי. אבל תיכף זכרתי את כּל סיוּטי-האַשְמָה שלה, כּל הקולקציה. זה שגם היא אלמנה, יתומה  מאביה ואֵם שכּוּלה. אוּלי, אִם לא אנהג בּה כּרופאה, רק כּנוקמת, יוּכפּל השְכוֹל שלה גם עם הילד השני.

"אַתּ יודעת?" אמרה לי מִבּלי שתקלוט מה עובר בּי ממש אותו רגע, "שבוּע לאחר שנהרגוּ שני היָאהוּדִים על קרקעית הוואדי, בּאותו מקום ממש, יצאוּ שם מתוכו של העפר אחר הגשם פּרחים קטנים כּאלה, אדוּמים כּמו טיפּות דם. תיכף הבנתי שיש לזה קשר עִם מה שאני אשֵמה בּו: דם היָאהוּד שסָפַג העפר ההוּא רק בִּגללי, בּגללי..." היא שלתה לי, ישר מִכּיסהּ, איזה פּרח מעוּך, ואמרה: "זה הפּרח." פַּחַד נורא נסתמן בּפנֶיהָ, כּמי שממתין לעונשו.

זיהיתי את הפּרח בּנקל, מיד היכּרתי. שמו הבּוטאני, כּלומר בּלטינית נוּקשה של מגדיר-צִמחי-בּר, הוּא שֵם ארוך מאוד, שובר-שיניים, Helychrysum, ואילוּ בּעברית שלנוּ "דם המכּבּים". בּכל חנוּכּה נוהגות רוויטל ואני לקוטפו שם בַּואדי (הואדי מוּל "הדסה", לא ההוּא, עקוב-הדם), לשֹים בּאגרטל ליד חנוּכּיית-הגפן, לזכר החשמונאים של אז ושל עכשיו. עוּזי שלי הוּא אחד מרבּים, אִם כּי לי וּלבִתִּי הוּא האחד שאין תחליף לו. עכשיו, שכּאן בַּבּית, בּשכוּנת גִּלֹה שלנוּ, בִּרחוב הָאֲנָפָה שלא מִזמן ירוּ עליו, נָחוֹג אצלנוּ חג-אוּרים על רקע הקאסאמים שנוחתים כּמעט יום-יום על תושבי שֹדרות, אני מִתְקַשָּה, מתקשה עד מאוד לא לשמוט כּאותה פּיסת "פוֹטוֹ" שאבּא של סאנא מצא בַּמקום בּו נורוּ בּעלי וּסגנו – את זיק האופּטימיוּת, זה שלמרות מחשכֵּי השֹינאה היוקדת, זאת שמִשני עֲבָרָיו של הגבוּל, יפזר פּה פּרחים ולא דם. פּלא ה-mi, הוּא הקול השלישי הנוצָר מצירוּפם של do ו-sol למין הארמוניה, אותו over tone מיוּחל וכָמוּהַ שכּל הדיסונאנסים מתלכּדים בּו לְתיקווה, נלחם בּי בּקושי הולך וגובר על מימוּש אותו נס-פּך-השֶּמֶן: נס שקורטוב השְפִיּוּת (אִם נִשאר בּו עוד) איכשהוּ יספּיק, להם ולנוּ, לִזְרוֹת אור...

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

* * *

ללאל'ה היקרה

ברכות שלוחות ליום הולדתך ה-ס"ט

שתיהני ממשפחתך ובייחוד מליאם הנכד

שתהיי בריאה כל שנותייך

וכל השאר בחשיבות משנית

מאחלים לך כל אוהבייך

* * *

אורי הייטנר

1. מלחמת ששת החודשים

הסדר הביניים בין המעצמות לאיראן, בנוגע לתכנית הגרעין האיראנית, הוא חדשות רעות לישראל ולאנושות. הוא מכשיר את איראן כמדינת סף גרעינית ברשות ובסמכות של הקהילה הבינלאומית, שמחלה לה על כל מעלליה ותחבולותיה עד כה. כמדינת סף גרעינית, בטווח נגיעה מייצור פצצה גרעינית, איראן מהווה איום על העולם כולו ועל ישראל בפרט. גם אם לא תממש את הפוטנציאל ותישאר מדינת סף, הצל שתטיל איראן על המזרח התיכון, הוא הרה אסון. במזרח תיכון שאיראן היא מעצמה גרעינית בתוכו, לא ייכון שלום. במזה"ת עם איראן גרעינית, לא תהיה הרתעה נגד טרור. כל ההתנהלות המזרח תיכונית תהיה "תחת אזהרה"; תחת איום איראני של "נגיב במלוא העצמה, אם..."

ההסכם המכיר, למעשה, ב"זכותה" של איראן להעשיר אורניום, מכתיר אותה כמדינת סף גרעינית. זהו הישג חסר תקדים למשטר האייאתולות האיראני, שמצא דרך קלה יותר להשיג את מבוקשו, מהרטוריקה המתלהמת של אחמדיניג'אד. ובתמורה... איראן נהנית מהקלה בסנקציות; הקלה השווה מיליארדים.

החדשות הטובות, הן שמדובר בהסדר ביניים לחצי שנה בלבד, ומרבית הסנקציות לא בוטלו. בזמן זה ניתן לתקן את המעוות, ולעצב הסכם לפירוק איראן מיכולותיה הגרעיניות, באמצעות איום מוחשי בהחרפת הסנקציות, עד כדי חרם טוטאלי על הכלכלה האיראנית ובמתקפה צבאית במקרה הצורך.

אלא שהחדשות הרעות באמת, יותר מאשר פרטי ההסכם הרע, הן שקיעת המערב; הרוח הפייסנית, הצ'מברליינית, שנחה על מעצמות המערב בכלל, ועל ארה"ב של אובמה בפרט. חוסר הרצון והנחישות של המערב להיאבק על עולם טוב יותר, והרצון העז לפייס את הקנאות האסלאמיסטית כדי להשיג שקט עכשיו ולדחות את ההתמודדות עם הבעיות לאחרי הקדנציה שלנו, אפיינו את המו"מ עם איראן על הסדר הביניים. האם יש לנו סיבה להעריך, שזו לא תהיה רוח המו"מ על הסדר הקבע?

הסדר הביניים עם איראן הוא עובדה. לא הצלחנו למנוע אותו. אי אפשר לבטל או לשנות אותו. ובששת חודשי המו"מ על הסדר הקבע, ישראל לא תוכל לפעול בכוח נגד הגרעין האיראני.

לכן, על ישראל לנצל את ששת החודשים הללו כדי להשפיע בכל דרך על המו"מ שינוהל בידי  ארה"ב והמערב, כדי שתוצאותיו תהיינה שונות מתוצאות הסכם הביניים; לא הסדר שבו העולם מכיל את איראן כמדינת סף גרעינית, אלא הסכם שיפרק את איראן מיכולותיה הגרעיניות. אם אין פרטנר להסכם כזה – עדיף שלא יהיה הסכם.

לא הצלחנו להשפיע על הסדר הביניים וספק האם ועד כמה נוכל להשפיע על הסדר הקבע.  אולם אין לישראל ברירה, אלא לחפש כל דרך ולנצל כל פרצה כדי להשפיע. ישראל הצליחה להעלות על סדר היום הבינלאומי את האיום האיראני ולסחוף את המערב להטלת סנקציות חריפות על איראן ולאיים בפעולה צבאית. הלחץ על איראן גרם לה לשנות את הטקטיקה, להחליף את הסגנון ולשבת לשולחן הדיונים. אחרי ההצלחות הללו, ישראל לא הצליחה לשכנע את המערב לנצל את ההצלחה כדי להגביר את הלחץ על איראן ולאלץ אותה לקבל את הדין ולהפסיק את תכנית הגרעין שלה.

עם חתימת הסדר הביניים החל השלב הקריטי, מלחמת ששת החודשים – מאבק דיפלומטי להשפעה על הסדר הקבע. אובמה מנסה בכל מאודו להוכיח לישראל שהיא טועה בהתנגדותה ומציע לה הידברות בנושא הסדר הקבע. יש להיענות להצעה, אך לא כדי להשפיע בשוליים, אלא בליבת ההסכם – אין להתפשר על פחות מביטול יכולותיה הגרעיניות של איראן. על ישראל לעשות כל מאמץ להשפיע על ההסכם, אך ללוות את המהלך הדיפלומטי בהבהרה שאינה משתמעת לשני פנים: לא תהיה לאיראן יכולת גרעינית. פתרון דיפלומטי ראוי, יְיָתֵר פעולה צבאית ישראלית. פתרון דיפלומטי שאינו ראוי, יהפוך פעולה כזו להכרחית.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

2. צרור הערות 27.11.13

* שעה קלה לאחר שנודע על ההסכם בז'נבה, עלה באתר "הארץ" מאמר של אמיר אורן, תחת הכותרת "בז'נבה מוסמרה תבוסת נתניהו." מזמן לא ראיתי המחשה של פתגם, כפי שהמאמר הזה ממחיש את "אין שמחה כשמחה לאיד." אלא שלאידו של מי צוהל אורן? האם סכנת התגרענותה של איראן והתקפלות המערב בפני איראן, היא בעייתו הפרטית של נתניהו? המאמר גורס שבהסכם ז'נבה תמה הקריירה הפוליטית של נתניהו, וכעת עליו לפרוש. זהו מאמר עסקני, של מי ששנאת נתניהו מעבירה אותו על דעתו, והוא שמח על פגיעה חמורה בביטחון ישראל, כי הוא יכול להציג אותה כתבוסת נתניהו. מאמר נקלה.

אני יכול לראות בעיני רוחי את הריר בזוויות פיו של אמיר אורן, כאשר יכתוב את המאמר אחרי הניסוי הגרעיני של איראן: "יש! בבושהאר מוסמרה תבוסת נתניהו!!!".

* כאשר ראש האופוזיציה החדש יצחק הרצוג טוען שההסכם עם איראן גרוע ומאשים את נתניהו בכישלון מדיניותו, אפשר להסכים אתו או לחלוק עליו, אך לבטח זה טיעון קונסיסטנטי מבחינה לוגית. אבל כאשר "הארץ" נשפך מהתלהבות על ההסכם הנפלא, ומאשים את נתניהו בכישלון, זאת קנטרנות אוטומטית.

* שותפות האינטרסים בין ישראל לסעודיה במאבק נגד תוכנית הגרעין האיראני, מעוררת אצלנו פנטזיה על התקרבות בין שתי המדינות, אפילו ברית אסטרטגית. כדאי לזכור, שסעודיה אינה טובה בהרבה מאיראן. היא דיקטטורית יותר מאיראן. היא רודפת הומוסקסואלים לא פחות מאיראן. היא המדינה היחידה בעולם האוסרת על נשים לנהוג. היא כורתת ידי גנבים. והיא עומדת במידה רבה מאחורי אל-קאעידה.

המאבק החריף במזה"ת בין שיעים לסונים, אינו מאבק בין אויבי ישראל לידידי ישראל. המלחמה בין חיזבאללה לאל-קאעידה בסוריה, היא מיקרוקוסמוס של המאבק הכולל בין שני הזרמים באסלאם. מוטב שלא נשגה באשליות. לא תמיד אויבו של אויבי הוא ידידי.

* החברה הישראלית עברה בשבוע שעבר שבוע קשה במיוחד. היא טולטלה בין שתי פרשיות קשות ומסעירות, פרשת הרב מצגר ופרשת איל גולן.

פרשת איל גולן אינה פרשת רכילות עסיסית וצהובה על ידוען נוצץ. זו פרשה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות מרחיקות לכת, הנוגעות לגיבור תרבות ישראלי, שעשרות אלפי צעירים ובני נוער נושאים אליו את עיניהם ורואים בו מודל לחיקוי ולהערצה. והנה, אותו גיבור תרבות אינו מנצל את מעמדו לביטוי מחוייבות כלשהי לכלל, לחברה, אלא כאמצעי לסיפוק יצריו, תוך ניצול ציני ובוטה של הערצת נערות, מתוך גישה המתייחסת לנשים ולנערות כאל גושי בשר, כאל סחורה לסיפוק תאוותיו, תוך הפעלת רשת של משרתים – "הפמליה", שנועדה לספק לו את הסחורה, וגם ליהנות משאריותיה.

פרשת הרב מצגר, נוגעת למי שאמור לייצג את היהדות, את מסורת ישראל, את הדת היהודית בחברה הישראלית. האיש יושב על כיסאו של הרב קוק, הוא אמור לשמש דוגמה ומופת לחברה היהודית. ומתברר שמדובר באדם מושחת עד היסוד, שתאוות הבצע מוליכה אותו ומעוורת את עיניו, ואין הוא בוחל במעשי פשע ושחיתות, תוך ניצול מעמדו ועוצמתו, כדי להשיג עוד ועוד כסף.

בשני המקרים מדובר באנשים שאמורים להוות מופת, אבל הם דוגמה לעבודת אלילים, לפולחן הכסף, פולחן הכוח, פולחן הכבוד, פולחן השליטה ופולחן הזימה, שהעבירו אותם על דתם ועל דעתם.

בשני המקרים, גיבורי הפרשה מתחמקים מאחריות, מטילים אותה על הזולת; האחד מסתתר מאחורי אביו, האחר מנסה לשחד את עוזרו כדי שישכב למענו על הגדר "כמו שולה זקן" וייקח על עצמו את האחריות על חטאיו.

התמונה המצטיירת מהשבוע העצוב הזה, היא תמונה של ישראליות מכוערת, שטופת תאווֹת, הרוקדת סביב עגל הזהב. תמונה קשה המעוררת את החשש שפני הדור כפני הכלב.

* אך כמובן שזה רק צד אחד של החברה הישראלית. אני אופטימי מאוד באשר לעתידה של המדינה, ולו בזכות אלפי צעירים, לפני ואחרי צבא, הבוחרים להיות חלק מתכניות ערכיות, המבטאות את היפוכה המוחלט של אותה ישראליות מכוערת. הם מגלמים בחירה בדרכים ערכיות ומוסריות; ערכים אנושיים, יהודיים וציוניים – ערכים של ערבות הדדית, אכפתיות, מחויבות לחברה, יושר, הגינות, עבודה.

* אהוד בן עזר מקשה – מדוע חסידי מצגר לא הפגינו והתפרעו למענו ולעומת זאת חסידי אברג'יל כן הפגינו והתפרעו? והוא משיב על קושיית עצמו בהבדל העדתי, בין מזרחים ואשכנזים.

אין לכך שחר. הסיבה שחסידי מצגר לא הפגינו למענו, היא שאין למצגר חסידים. לעומת זאת, אילו היה מדובר באדמו"ר חסידי אשכנזי או אף גדול תורה ליטאי, אין ספק שהיינו רואים הפגנות והתפרעויות אף חמורות יותר משל חסידי אברג'יל. וכבר ראינו התפרעויות כאלו במאה שערים, כשלא היה מדובר ברב גדול, אלא באיש העדה החרדית שנחשד בטלטול בנו התינוק למוות. והמפגינים לא היו מעדות המזרח, אלא אם כן נחשיב ככאלה את בני עדות מזרח אירופה.

* על פי ההערכות, ספק אם יש די ראיות לגבש כתב אישום נגד אייל גולן, כי אי אפשר להוכיח האם הוא ידע שמדובר בקטינות, וכי עדויות הנערות מבולבלות. ואם לא יוגש כתב אישום, הוא עלול לצאת מהפרשה כמנצח, וכלי התקשורת ישחרו לפתחו וישלמו הרבה כדי לזכות בראיון הראשון עימו, רווי הרייטינג, שבו הוא יספר על העוול שנעשה לו, איך שפכו את דמו, על הימים הקשים שעבר, ואולי גם על רדיפה עדתית.

ומה עם הקורבנות שלו, שאפילו עוד אינן מבינות שהן קורבנות?

את מי זה מעניין?

* בניגוד לשמעון פרס, עמיר פרץ ועמרם מצנע, שלי יחימוביץ' הפסידה בבחירות, חטפה מכה קשה מאוד, אך קיבלה את דין הבוחר ולא פרשה למפלגה אחרת. וכך, גם בתבוסתה, היא תרמה להיגיינה הציבורית בישראל.

* הרציתי בפני צעירים יהודיים מאוקראינה (עם מתורגמן צמוד), המשתתפים בתוכנית "מבט" של הסוכנות ותנועת בית"ר. במהלך התוכנית, האורכת חצי שנה, הם לומדים עברית, יהדות וציונות. פגשתי כמה עשרות יהודים ציוניים נלהבים. חלק מן הבנים חובשי כיפה. אין לי ספק שבעקבות התוכנית, רובם יעלו לארץ (הבנתי שזאת היתה התוצאה במחזורים הקודמים).

וחשבתי לעצמי, בכאב, כמה מן היהודים הללו יגלו, אחרי עלייתם, שהרבנות אינה מכירה ביהדותם.

* לפני ארבע שנים, השתתפתי בסיור של קק"ל והמועצה הציונית, בהובלת  יו"ר קק"ל אפי שטנצלר, להצגת פעילות והישגי קק"ל בנגב המערבי. במה שהיה בעבורי גולת הכותרת של הסיור... לא ראיתי כלום.

עמדנו על דיונה בחולות חלוצה, הנקודה היחידה שאיכשהו ניתן להגיע אליה. ימין ושמאל רק חול וחול. "אתם רואים את הדיונה הזאת"? נשאלנו. "זאת חלוצית 1". "ואתם רואים את הדיונה שלידה? זאת חלוצית 2."

מיותר לציין שהדיונה נראתה כתאומה זהה של דיונית 1. "וזאת חלוצית 3." לא היה כביש, לא היתה תשתית מינימלית, שום זכר לציוויליזציה. אבל היו חזון, הייתה תכנית והיו חלוצים – עקורי גוש קטיף שאמורים ליישב את הנקודות.

השבוע חזרתי לשם עם קבוצת ירוחם. קבוצת ירוחם היא קבוצה של אנשי ציבור ומעשה ממגוון רחב של תחומי עשיה, שקובצו בידי ד"ר צביקה צמרת. הקבוצה קמה לפני 14 שנה, והרכבה השתנה עם השנים. הרכב הפורום הוא כור גרעיני של יזמות חברתית. וכך, אף שכחוג אנו רק מסיירים במקומות שונים בארץ ולומדים את החברה הישראלית, כמעט כל ביקור מוליד, איזושהי יוזמה, איזושהי היכרות, איזשהם קשרים המועילים למוקד הסיור. הסיור במועצה האזורית אשכול התמקד, ברובו, בסיור בחלוציות.

הנוף מסביב לא השתנה – הצהבהב הצהבהב הזה. אך היום יש שם כבישים, יש תשתיות והעיקר – שלושה יישובים: בני נצרים, נווה ושלומית (בהקמה). לצד קרוונים יבילים, יש כבר בתי קבע ראשונים, מוסדות חינוך, בית כנסת. ושטחי חקלאות מעובדים – פרדסים, מטעים, גידולי שדה. המחזה מרנין ומרומם נפש. אך יותר ממראה העיניים, התרגשתי מהמפגש עם המתיישבים.

הגרעין המוצק הם עקורי נצרים ועצמונה, אליהם הצטרפו עקורים מיישובים אחרים, אך רוב התושבים הם משפחות צעירות מן הציונות הדתית שהצטרפו אליהם. והיה מרגש מאוד לשמוע את סיפורם, ובעיקר את סיפורה של צורית ירחי.

אנשי נצרים בחרו להאמין עד הרגע האחרון לפני עקירתם, שלא ייעקרו. הם המשיכו לבנות, לנטוע וליצור כרגיל. ניתן לצפות שכך, ללא הכשרת הלבבות וההכנה הפסיכולוגית, העקירה תביא להתרסקות. אולם כבר בערב העקירה, עוד טרם נהרסו הבתים, ישבו העקורים, לא כדי לבכות את אסונם, אלא לדיון על מה הלאה. מה המשימה החלוצית החדשה שניקח על עצמנו? ועוד באותו ערב הם החליטו להמשיך את מפעלם החלוצי, בהקמת התיישבות ציונית חדשה בנגב. וכך, משימתיים כתמיד, נחושים כתמיד, על אף הכאב והאבל, כבר באותו היום הם היו בעיצומה של המשימה הבאה, בעיצומו של האתגר החדש.

וכך, בחולות חלוצה, סמוך למשולש הגבולות – ישראל, מצרים ורצועת עזה, קמו שלושה יישובים נפלאים.

מי יתנני במדבר מלון אורחים.

* בבני נצרים הוקמו מוסדות חינוך שונים: גנים, בית ספר, ישיבה תיכונית, אולפנה, מכינה קדם צבאית, מדרשה. וגם מוסד חינוכי לנוער קצה בשולי הציונות הדתית, נוער שנשר ממוסדות שונים וזו לו ההזדמנות האחרונה, חבל ההצלה לחזרה למסגרת, לחיים נורמטיביים, ללימודים, לתעודת בגרות, לגיוס לצה"ל.

וכך כמשיחה לפי תומה, סיפרה לנו חברת היישוב, חרד"לית וימנית לעילא לעילא, ש"זאת ההצלה שלהם לפני שיהפכו לנוער גבעות."

יש מי שמנסים להציג את "נוער הגבעות" כמייצג של ההתנחלויות או כחוד החנית שלהם. אך הנה, כך רואה אותם הציבור החרד"לי – נוער שוליים שהתדרדר, ולא הצליחו להציל אותו.

אנשי הימין הרדיקאלי, מי שדיג במים עכורים – אומנותם, מסיתים את הנוער הזה למעשים שלא יעשו.

* מבין חמשת הספרים שעלו לשלב האחרון של פרס ספיר, קראתי רק את ספרה של יהודית קציר "צילה". מאחר ולא קראתי את האחרים, איני יכול להשוות ולומר האם זה הספר הראוי ביותר. אולם אין לי ספק שהוא ראוי ביותר, כספר העומד בפני עצמו. ספר מרתק ומחכים. והוא גם ראוי ביותר לפרס היצירה הציונית.

* בפרשת השבוע, פרשת "מקץ", מלמד אותנו יוסף שיעור במנהיגות. מנהיגות אמת, היא זו המיטיבה לזהות את העתיד, ומוכנה לדחות סיפוק מיידי כדי להבטיח את העתיד. ולכן, בשבע השנים הטובות, אין היא מתבשמת מהצלחה, אלא מקבלת החלטות בלתי פופולאריות כדי להיערך היטב לשבע השנים הרעות. מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגות עם מעוף, הרואה למרחוק ומקדמת פני העתיד. בזכות ראיה זו, מציל יוסף את מדינתו – מעצמת העל של התקופה ואת העולם כולו מאסון.

היפוכה של מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגותו של אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, שאינו מסוגל לדחות את הסיפוק של הסכם עכשיו בכל מחיר. הוא ממשכן את העתיד ומסכן את האנושות כולה. מה אכפת לו? בעוד שלוש שנים זו לא תהיה הבעייה שלו...

עכשוויזם ומנהיגות הם תרתי דסתרי.

* ביד הלשון. קראתי מאמר של אורי הייטנר ב"ישראל היום" ומצאתי שם את צירוף המילים: "שאינה משתמעת לשתי פנים". מהיכרותי עם הכותב, צירוף המילים נשמע לי מוזר. ... שמא פליטת מקלדת? נכנסתי למקור, ושם כתוב "אינה משתמעת לשני פנים". כלומר... העורך הלשוני "תיקן" את דבריי.

מן הסתם, הוא חשב לעצמו, אנו אומרים "סבר פנים יפות", ומכאן שנכון לכתוב זאת בלשון נקבה.

יש שני מובנים למילה פנים. האחד – פרצוף, החלק הקדמי של הראש ובכלל – הצד הקדמי של דבר מה. דמות, מראֶה. השני – רבים של פָּן. פן = צורה, אופן.

לאיזה משני המובנים התכוון כותב המאמר? כמובן, לרבים של פן. המילה פן היא בלשון זכר. וזה אינו משתמע לשני פנים. העורך הלשוני לא תיקן, אלא קלקל.

אגב, פנים במובן של פרצוף, נכונה הן בזכר והן בנקבה.

3. מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן

אריק איינשטיין הלך לעולמו. אריק איינשטיין היה גדול זמרי ישראל. לא יהיה אריק איינשטיין שני.

גדלתי על אריק איינשטיין. משחר ילדותי אני כל כך אוהב אותו, את שירתו, את שיריו, את תקליטיו. ברשותי 33 מאלבומיו, בתקליטים ודיסקים (מתוך קרוב לשישים אלבומים).

בבואי לכתוב עליו, אחרי מות... במה להתחיל ואיפה לסיים? יש כל כך הרבה מה לומר ומה לכתוב עליו, ואיך לתמצת את כל מחשבותיי ורגשותיי להיקף של מאמר? ואיך לא לחטוא בקלישאות? הרי כמעט כל מה שאומר – אמרו את זה קודם, לפניי.

שמא אכתוב על הדיכוטומיה בין שירתו האקטיביסטית, ששיאה "אני ואתה נשנה את העולם / אני ואתה אז יבואו כבר כולם / אמרו את זה קודם לפניי / לא משנה... אני ואתה ננסה מהתחלה / יהיה לנו רע / אין דבר זה לא נורא" – והשיר "פראג" שאותו כתב בעבורו שלום חנוך לאחר הפלישה הסובייטית לפראג ב-1969, לבין שיריו האסקפיסטיים, ובראשם "יושב על הגדר / רגל פה רגל שם ... בסדר עם כולם ... דופק חיוכים לכל הכיוונים," ו"אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים."

 ואולי אין זו דיכוטומיה, אלא רצף בין שני קטבים באישיותו, כשבאמצע שיר המבטא אכפתיות וכאב כמו "ארצי מולדתי, את הולכת פייפן" או שיר המבטא את הרצון להשפיע, אך מפוכח מהאמונה ביכולת המהפכנית לשנות באחת את העולם "סך הכל רציתי לטפטף טיפה / כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה / תהיינה לים."

אולי על השניוּת בין היותו אחד היוצרים החדשנים במוסיקה הישראלית, מאבות הרוק הישראלי, להיותו אחד הנוסטלגיים בהם, הן בשירים נוסטלגיים רבים שכתב ובהם געגוע לתל אביב הקטנה ולארץ ישראל הישנה, והן בהחייאת שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" בסדרה של שישה תקליטים. או השילוב בין היותו תמלילן יוצר המרבה לשיר את שיריו, לבין מחויבותו להחייאת הקלאסיקה של השירה, בהפיכת שירת משוררים לזמר פופולארי – שירים רבים של ביאליק, אלתרמן, לאה גולדברג ובעיקר אברהם חלפי (והחשוב והמוכר מכולם – "עטור מצחך").

ניתן לכתוב על אורח חייו הצנוע, הכמעט סגפני – האם זהו פרי החינוך הפועלי שקיבל בת"א הקטנה? ואם כן, איך זה שרבים מבני דורו החולקים עמו ביוגרפיה דומה, רחוקים כל כך מאורח חיים זה?

או על אהבת הארץ שלו שבאה לידי ביטוי בשירים רבים כמו "כמה שאני אוהב אותך / ארץ ישראל / למה זה אני עצוב כל כך / ארץ ישראל," ב"פתאום אני רוצה הביתה / חזרה אל הביצה ... תן לי חתיכת תבור / תן לי חתיכת כינרת / אני אוהב להתאהב / בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת."

אפשר לכתוב על סלידתו מהתקשורת, מהרכילות והרוע שהוא מוצא בה, "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים / והוא בכלל לא ידע שהוא כזה... מה עשו לך העיתונים?" או "אז איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי / אחרי שפיכת הדם? / איך אתה נרדם?"

ואני יכול לכתוב על חוויות אישיות. על כך שזכיתי להיות בהופעה האחרונה שלו. לא, לא הייתי בהופעה המיתולוגית במועדון "קיסרית" שבקיסריה, ב-29.8.81, הפעם האחרונה שהוא עלה על במה. אבל שבועות אחדים קודם לכן צפיתי באחת האחרונות בסיבוב ההופעות האחרון שלו "חמוש במשקפיים", בקולנוע "הדר" בגבעתיים. אני יכול לספר שכאשר התגייסתי לצה"ל, הקדישו לי בנות הגרעין שלי את שירו של אריק איינשטיין "דון קישוט" – "דון קישוט אתה יכול לנוח / יש כל כך הרבה טחנות רוח / אתה לא תספיק / דון קישוט." או על כך שהטור השבועי שלי, מזה שנות דור, בעלון הקיבוץ שלי, נקרא "בעיניים פקוחות"; מילים מתוך "סיום" של אלתרמן, אותו שר אריק, ובו המילים שהן המוטו לכתיבתי: "אל תרכיבו משקפיים / לא קודרות ולא שמחות / הסתכלו נא בעיניים / בעיניים פקוחות."

בחרתי לכתוב על אלבום אחד של אריק איינשטיין, מהחשובים והיפים שבהם, אלבום מפתח בקריירה המוסיקלית שלו – "שביר". אריק הקליט אותו ב-1983. זה התקליט האישי ביותר שלו, היחיד שאת כל מילותיו כתב בעצמו, תקליט קונספט – רצף של שירים המספרים סיפור, המעבירים מסר. מבחינת הכתיבה, לדעתי בתקליט זה אריק איינשטיין הגיע להישגים האמנותיים הגדולים ביותר שלו. את התקליט הוציא יחד עם יצחק קלפטר, כמו את התקליט שקדם לו "יושב על הגדר". קלפטר הלחין ועיבד את כל השירים.

ב-1982 נפצע אריק איינשטיין קשה בתאונת דרכים. ידידה שנסעה עמו נהרגה בתאונה. לאחר פציעתו, במשך ימים שידר הרדיו ללא הרף את שיריו, ובראשם את "סע לאט". אריק איינשטיין נפצע חודשים אחדים אחרי הופעתו האחרונה. אני מאמין שיש קשר בין הפציעה לבין החלטתו הסופית לא להופיע. בתחקירים על סיבוב ההופעות האחרון מתואר איינשטיין כמי שדי סבל מההופעה, מהאורות, מאימת הקהל. אולם אלו ליוו אותו לאורך כל הקריירה. גם קוצר הראייה, שלבטח היה חלק משיקוליו, ליווה אותו מגיל צעיר מאוד (לא בכדי כתב את השיר "חמוש במשקפיים" ושיר זה היה שיר הנושא של אחד מתקליטיו ושל סיבוב ההופעות האחרון שלו). בעיית הראייה שלו החריפה בעקבות התאונה. אך בראש ובראשונה – התאונה, האשפוז וההחלמה היו בעבורו תקופה של חשבון נפש, של בחינת סדר העדיפויות בחייו, של ניפוי התפל מן העיקר. סביר להניח שבתקופה זו החליט לוותר על הזוהר והכסף של ההופעות, שלא עושות לו טוב, ולהיות הוא, פשוט הוא.

"שביר" הוא תקליטו הראשון של אריק איינשטיין אחרי הפציעה. בשיריו הוא תעד את שעבר עליו, בעיקר ברמה הפילוסופית והאמונית.

התקליט נפתח בשיר "שביר". בשיר זה מתאר אריק את שבירותו של האדם, את חולשתו. שיר פסימי למדיי, של אדם שראה איך החיים עלולים להיגמר בין רגע, בשל טעות קטנה; איך האדם "נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה". והוא חושב שזה סוף העולם. "שביר – מתפורר בקלות / מעמיס על עצמו את כל העולם / נושר כמו עלה למשב כל רוח קלה / בקיצור, שביר – מתפורר בקלות. // שביר – מתפורר בקלות / מחפש את עצמו, מחפש כל הזמן / לוקח כבד, חושב זה סוף העולם / בקיצור, שביר – מתפורר בקלות."

מנקודת מוצא כמעט מיואשת זו, יוצא אריק איינשטיין למסע חיפוש, מחפש נחמה, מחפש משמעות לחייו. בשיר השני, "אולי צריך לתת לזה עוד זמן," מחפש אריק את האור בקצה המנהרה. הפצעים עוד לא הגלידו, החיים עוד לא חזרו למסלולם, אבל זה לא סוף העולם. עולם כמנהגו נוהג, השמש ממשיכה לזרוח. "החיים עוד לא חזרו למסלולם / הפצעים עדיין לא הגלידו / אולי זה ישאר כבר לעולם / אולי צריך לתת לזה עוד זמן / מה יהיה? ימים יגידו / אולי צריך לתת לזה עוד זמן // השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן / הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם / עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים / אבל משהו בלב זועק חזק אל השמים // יום אחד ראינו אור רחוק בקצה המנהרה / נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה / התקרבנו לאִטנו מסרבים להאמין / מלאכים עמדו בפתח שרים – אשרי המאמין."

מה שמחזיק את הכותב בחיים, מה שנותן טעם לחייו, מה שפותח לפניו את הדלת להמשך דרכו בחיים, הוא האמונה. תחילה הוא "מסרב להאמין" אך בסופו של דבר, המלאכים העומדים בפתח המנהרה ומראים לו את האור שבקצה מברכים אותו – "אשרי המאמין".

השיר השלישי הוא השיר האמיוני ביותר באלבום. אריק מגלה את העולם מחדש, רואה את אפסות האדם, את השבירות שלו, את הרף העין שבין חיים למוות מצד אחד, ומצד שני – את העולם הנוהג כמנהגו גם כאשר הוא עצמו "חושב זה סוף העולם". התובנה אליה הוא מגיע, היא שיש סדר, יש הנהגה, "יד אחת עושה את זה". "את השמש והים, העצים והדגים / השקיעות הנפלאות ואין סוף המרחבים / את הפרח האדום והעז הלבנה / את כל האנשים ואת האהבה // יד אחת עושה את זה // את הלילה והחושך, חלומות בלהה / את האבל והשכול, הנשימה האחרונה, / את כל הסכנות ואת כל הפחדים / את כל הסימנים ואת הבִּלְבּוּלִים // יד אחת עושה את זה."

מתוך נקודת המבט האופטימית שהוא אימץ, בוחן אריק איינשטיין מחדש את החווייה שחווה, ומוצא בה את האור, את החיובי והמעודד. בראש ובראשונה – החברים. "כשפקחנו העיניים הם היו שם כל החברים / פנים טובות בתוך החשכה / כשעצמנו העיניים נשארו שם כל החברים / פנים טובות בתוך החשכה, פנים טובות בחשכה / סעדוני ורפאוני וחזקוני לילה ויום / ואנחנו שכואבים היינו, ראינו אותם / פנים טובות בתוך החשכה."

אור נוסף הוא האחות שטיפלה בו בבית החולים. "תודה לך אישה, מלאך בלבן / תודה על האור ועל השקט / על היד המלטפת הטובה והחמה / תודה / תודה לך אישה, מלאך בלבן / תודה על הלחם ועל המים / שהשיבו את נפשי / על הרוך שבעיניים שכל כך חיזק אותי / אלף מלאכים שרים לך, אחותי, מקהלה גדולה מאוד, גדולה מאוד / והקול עולה גבוה והקול נישא רחוק / וחודר את השמים והולך עמוק, עמוק // ומגיע למקום שהכל ממנו בא / ופותח את השער לך, אחותי הלבנה."

השירים שבציידו השני של התקליט אינם עוסקים ישירות בתאונה ובפציעה, אך גם בהם יש חשבון נפש, של אדם שחווה חוויה משמעותית ומברר מה חשוב לו בחייו, מי הוא ומה הוא. בשיר "היום אני כזה" הוא משלים עם מצבי הרוח שלו, עם הרצון שלו לפעמים להסתגר, "לברוח אל הדברים הקטנים". הוא שלם עם עצמו, משלים עם חולשותיו ומבקש מהסביבה להבין אותו ולקבל אותו כמות שהוא.

שני השירים הבאים היו נקראים היום "ירוקים" – שירים של געגוע לתל אביב הקטנה ומחאה על הלכלוך, על זיהום המים והאוויר, על הרס חלקת האלוהים הקטנה שלו. ב"לפני ע"ד שנים" הוא מתאר את ראשית העיר ת"א "והים היה נקי, הים היה כחול / זהב היה בחול / ואפשר היה ללכת / אפשר היה לשכב... והחול היה זהב."

אבל במקום פיתוח ידידותי לסביבה, "על בטון מזויין ושחור / עמדה עיר באפור / והים כבר לא נקי / הים כבר לא כחול / יש זפת על החול / וכבר אי אפשר ללכת / אי אפשר לשכב / תל אביב עכשיו נחנקת."

 בשיר "תל אביב, גדול הירקון, 1983" הוא מתכתב עם שירו "תל אביב, גדות הירקון, 1950", שכתב שנים אחדות קודם לכן. בשיר הראשון הוא מתאר בנוסטלגיה את השיט בירקון, בימי ילדותו ועלומיו. בשיר זה הירקון כבר אינו אותו ירקון: "על גדות הירקון / רגלים לא במים / על גדות הירקון / דגים מתים בינתיים / ריח של מוות סובב באוויר / אני רוצה לבכות, אדוני ראש העיר... אקליפטוסים גדולים נושמים בקושי."

בתחקירים על סיבוב ההופעות האחרונות שלו, מתואר אריק איינשטיין כמי ששתה הרבה אלכוהול באותה תקופה. הוא מתייחס לכך בשיר "כי שיכור אני". "אני לא יודע את הדרך," הוא מתלונן. "הנשמה שלי פרחה לה עפה" אבל גם "היא לא יודעת את הדרך". הוא מסיים את השיר בתפילה "אלוהים שלי / מה יהיה איתי? / היאיר האור לאיש כמוני? / היאיר האור? התשוב הציפור? / אתה היודע את הדרך."

הדרך לאן? השיר האחרון הוא מעין שיר סיכום, שיר העוסק באישי ובלאומי, שיר אופטימי המשיב הן לשיר הראשון – "שביר" והן לשיר הלפני האחרון, בו הוא מחפש את דרכו:

"שוב מתחילים ללכת, שוב הנדודים / והגלות נמשכת כבר אלפי שנים / כמה אפשר ללכת בין הפרדסים / למנוחה, לנחלה // הדרך – היא מתפתלת בין הרים כהים / איפה שהיא עוברת יש כבר סימנים / כמה אפשר ללכת בין הפרדסים / למנוחה, לנחלה."

(מבוסס על מאמר שכתבתי ליום הולדתו ה-70).

* * *

אהוד בן עזר

באבל על מותו של אריק איינשטיין

נוסיף מעט היסטוריה משפחתית לאבל הכללי: אביו השחקן יעקב איינשטיין, בבחרותו, בחוג לדרמה בפתח תקווה בראשית שנות ה-30 לערך, היה מאוהב מאוד באימי היפה דורה-דבורה ליפסקי, לימים ראב בן עזר, ועד היום שמורים עימנו מכתבי אהבה לוהטים שכתב לה, וציור דיוקן נהדר שלה שעשה מאהבה, ובמכתבים גם שיברון ליבו כאשר החליטה להעדיף על פניו בנישואים את אבי בנימין, "בן האיכרים"; ואצלנו במשפחה דיברו לא פעם על כך שאם אימי היתה נעתרת ליעקב איישטיין – אזיי אני הייתי אריק איינשטיין, או שאריק היה אהוד בן עזר. אגב גם לאימו של אריק קראו דבורה, והוריי ואחותי הצעירה לאה היו אפילו מוזמנים לחתונתו הראשונה של אריק עם אלונה, שהתקיימה בפואייה של תיאטרון "הבימה".

לי לא היו שום קשרים עימו, אבל פעם, כאשר עברתי על פניו, יושב כמנהגו בצהריים על המדרכה  במסעדה החלֶבִּית "כתר המזרח" ברחוב אבן גבירול, ששם בבניין למטה היו משרדי "לול" – עצרתי והצגתי את עצמי וסיפרתי לו את הסיפור על אביו ואימי. הוא שמע והגיב בלא-איכפתיות, שהיתה חלק מן הקסם הפושטקי שלו.

* * *

ליעקב ולדבורה אינשטין – Brvo!

עִם בּוֹאוֹ שֶׁל אַרְיֵה, זֶה הַיֶּלֶד הַקָּט,

לַאֵם וְלַאָב שֶׁעִצְבוּהוּ כַדָת,

אַנִי מְאַחֵל (וּמַה יֵש לְאַחֵל?)

הַמוֹן יְלָדִים בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

אברהם חלפי

13.1.1939

שלח: רון גרא

* * *

רות ירדני כץ

שלום לך אריק איינשטיין

אתמול בלילה שעה לפני חצות, קיבלנו את הידיעה שאריק איינשטיין איננו. לא הייתי מוכנה לידיעה זו, לא, בשום אופן לא. פתאום בלי שום הכנה הוא איננו ומאותו רגע נאמר עליו הכול, השמיעו ומשמיעים את כל שיריו, שכל שיר מרגש ונוגע. במהלך חיי כאשר הוא עוד עלה הבמה רצתי לראות אותו בהרכבים השונים שהיה שותף. פעם באמצע שנות השבעים במקרה היינו בקריית-שמונה וגילינו שיש לו שם הופעה. הצלחנו לרכוש כרטיסים. האולם היה מלא,  מלא בתושבים מקומיים שאז היתה זו עיירה והוא שר את מיטב שיריו וכולם שרו איתו. זה היה מופע מאוד מיוחד בגלל שתושבי קריית-שמונה אז רובם היו מרוקאים ומה שריגש שהם הכירו את שיריו והם עטפו אותו בחום ואהבה. 

הכול נאמר עליו. לא רק זמר, שחקן, חקיין, קומדיין ומעל לכל אדם יפה-נפש. את זה אמרו כולם בעודו בחיים. אריק איינשטיין שהלך איתנו ואנחנו איתו למעלה מחמישים שנה, שכל שיר חדש שלו מיד נקלט והושר בפי כול, ומה שמעניין הוא שכל ילד שמע את שמו והם התחברו אליו כאשר שר שירי ילדים. הם השתגעו משני שירים ששר "אדון שוקו" ו"הגברת עם הסלים" שהפכו ללהיטים. הילדים הפרטיים שלי, כשהיו קטנים, נורא צחקו כאשר שמעו שני שירים אלה וחיקו אותו וביקשו עוד פעם ועוד פעם. 

מה עוד אפשר לומר עליו? שהיה כישרון אדיר? שהצחיק אותנו עד דמעות? הכל נאמר.

כולנו נעזוב עולם זה ביום מן הימים אבל רק שיתנו לסובבים אותנו אות וסימן שזה הולך לקרות, לא ככה בפתאומיות ובבת-אחת. 

* * *

איליה בר-זאב

עם הרוּח המיבֵּב

אריק אינשטיין

3.1.1939-26.11.2013

אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל אֶל כּוֹכַב הַלֶּכֶת נֹגַהּ

בְּמַעֲבָרוֹ עַל פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ.

עִם דִּמְדּוּמֵי עֶרֶב,

בָּאוֹר הַמֻּחְזָר,

נַבִּיט זֶה בָּזֶה בְּלֹא חֲשַׁשׁ עִוָּרוֹן, נוֹגְעִים

בִּשְׁבִיבֵי הָרוּחַ הַמְיַבֵּב,

בְּסוֹף הַסְּתָו עִם

הֶעָנָן החוֹלֵף.

עִם הַזְּרִיחָה נִתְעוֹרֵר מִתְאַוִּים –

"כּוֹכַב נֶשֶׁף"* יֵעָלֵם.

בַּפַּעַם הַבָּאָה יַעַבְרוּ מֵאוֹת שְׁנוֹת חַיִּים עַד

שֶׁנְּחַשֵׁק עַצְמֵנוּ לֶאֱהֹב.

* כוכב נשף הוא כוכב ערב (ע"פ איוב ג ט). כנוי לכוכב הלכת נֹגָה כשהוא ממזרח לשמש ומופיע במערב אחרי שקיעת השמש לפני כל שאר הכוכבים, בראשית דמדומי הערב.

* * *

בן בן-ארי

אָרִיק

 הָיִיתָ גָּדוֹל  מִכֻּלָּם

 נִלְקַחְתָּ עַתָּה כָּכָה "סְתָם"

 כָּל אֶחָד כָּאן חָשׁ מְיֻתַּם

 זִמְרָתְךָ תְּכָכֵב לְעוֹלָם.

 נוּחַ  אָרִיק, שָׁם  בְּשָׁלוֹם

 אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ יִשְׂרָאֵל, לֹא חֲלוֹם.

* * *

עמוס אריכא

שייקה אופיר – הפנומן מירושלים

מלחמת העצמאות גילמה בתוכה גם קפלים מרתקים מגלימת התרבות העברית בארץ-ישראל. לעצמו זהו נושא מחקרי שעדיין נחשב קרקע בתולה,  שכן השפעת מלחמת העצמאות, דרך הלהקות הצבאיות, השירה והספרות שנוצרו בידי הלוחמים, טרם נחקרה במלוא היקפה והמשמעויות התרבותיות הנגזרות ממנה.

פריצת הלהקות הצבאיות לחיינו עשתה היסטוריה בערוץ המיוחד לבידור לוחמים בעת מלחמה עקובה מדם. הלוחמים נזקקו לבידור כלשהו המרחיק מהם את אווירת השעה הלוחצת לרגעים אחדים. דרושים היו להם צלילים המתעכלים באפרכסותיהם, תנועה בימתית משוחררת וקלילה, דמויות רעננות שאינן דומות לשחקני התיאטרונים מ"הבימה" ועד ל"המטאטא". הם התמוגגו לשמוע טקסטים בעברית-צברית שאיננה מגלגלת בריש מוסיקלית ובמבטא רוסי, וכן הלאה.

הלהקה שקצרה את מירב התהילה מבין הלהקות של מלחמת העצמאות היתה מורכבת בעיקר מיוצאי הפלמ"ח, "הצ'יזבטרון". מפקד הלהקה ואחד היוזמים לכינונה היה המשורר והפזמונאי חיים חפר והבמאי שלה שמואל בונים שנודע גם כרשם מצטיין. כוכביה היו נעמי פולני וישעיהו (שייקה) גולדשטיין שלימים ימיר שם משפחתו באופיר.

הם היו הצברים הראשונים בני הדור הראשון של מדינת ישראל העברית שנחשבו לכוכבי-על במלוא משמעותו הצבעונית וזוהרת של המושג הזה.

שייקה ונעמי. נעמי ושייקה. שני בני אלים, תרצו תכנו אותם מנסחי ההומור העברי החדש בארץ-ישראל.

תרצו תודו כי מדובר בתרומת "אוהלי פלמ"ח" לטיפוח השנינות הצברית המצטיינת בגילוי פנים, לעתים  עד בוטות צורבת. לחריפות מתסיסה זאת תרמו כמובן יוצרי הטקסטים שחשפו רבדים סוחפים נוספים בשפה העברית, דן בן-אמוץ וחיים חפר.

החודש מלאו שמונים וחמש שנים להיוולדו של שייקה שמאז מותו עברו כעשרים ושש שנים. רבים סקרו וציינו את הישגיו. מעטים נתנו דעתם כי שיא יצירתו בא לביטוי בהיותו בן עשרים וחמש, וכבר אז היה אמן בשל ובעל בגרות מפתיעה, שלם ומדהים בערוצו כפנטומימאי.

ברשימה זו אתמקד בשייקה בלבד, שנעשיתי קרוב אליו במשך שנים אחדות. חשוב להדגיש כי שייקה הוא פנומן תיאטרלי שלא היה כמותו בתולדות התיאטרון בארץ ישראל. פגישתי הראשונה אתו נגרמה בעטיו של אירוע חברתי דרמטי שזיעזע את הארץ במשך זמן רב והוכר בשם "מרד הימאים" או "שביתת הימאים".

השביתה ומה שבא בעקבותיה

כשנה וחצי לאחר שנרגעו הדי המלחמה התחלתי כנער להופיע ב"הבימה", תחילה כניצב, ולאחר זמן לא רב גם בתפקידים שונים. בחודש נובמבר 1951 פרצה שביתת הימאים הנודעת שדוכאה בכוח ובפראות על-ידי השלטונות. בראש השביתה להטבת תנאי עבודתם של אנשי צי הסוחר הישראלי עמדו רב החובל אייק אהרונוביץ ורב המלחים נמרוד אשל. בין המלחים השובתים נמצא גם סופר צעיר בשם יוש (יהושע הלוי) שכתב דרמה נוקבת על רקע מאבק זה בשם "אני רב החובל". השחקן והבמאי ישראל בקר התלהב מהמחזה וביים את הצגתו. על הבמה נבנתה אוניה מרשימה ובצוות השחקנים נמצאו שמוליק רודנסקי, שרגא פרידמן, מישא אשרוב, נחום בוכמן, חברי דאז יהודה אפרוני ואני בתפקיד אפרים נער הסיפון. הצגת הבכורה התקיימה בחודש נובמבר 1952 במלאות שנה לפרוץ המרד שהסעיר את הארץ.

דומני שהיה זה בהצגת "אני רב החובל" השלישית במספר, כשפנה אלי בהפסקה יהודה אפרוני, שחקן שכבר אז נודע בכישרונו הרב, ואמר לי כי חברו שייקה אופיר שזה עתה חזר מצרפת לאחר שעשה שם כשלוש שנים בלימודי הפנטומימה אצל אטיין דקרו, נמצא באולם ולאחר ההצגה הוא מבקש להכיר אותי. תהיתי מה לשייקה הכוכב הגדול ולי, נער בן תשע-עשרה הרחוק מלמצוא עדיין את עצמו.

המרצע יצא במהירות בסופה של ההצגה כשנקשרה שיחת היכרות בינינו. התברר שייקה כי שזה עתה מלאו לו עשרים וארבע, חזר לארץ עם אשתו אוהלה הלוי ובנם הצעיר אלעד שהיה אז כבן שנה וחצי.

לא סתם נסע לפריז ולא סתם חזר לארץ. הוא לא היה יכול בלעדי ארץ-ישראל. זקוק היה לנשום כאן את האוויר. להיות עם חבריו הלוחמים לשעבר וליצור אמנות תיאטרון במיטבה. אך בעיקר לגעת ולחבק את הטהורה מכולם, את הפנטומימה.

עדיין לא ידעתי להיכן שיחתנו זו תוביל, אף כי סקרנותי לא הרפתה ממני. בשנתיים שקדמו לפגישתנו התאפשר לי ללמוד מהי משמעות אמנות במה רבת-השראה זו, שחולפת לאורך הדורות, לעתים משנה צורה לעתים מחדשת דפוסיה, ואלה ממשיכים להדליק דמיונו של אדם. מבחינת שחקן הפנטומימה ההתמודדות מול קהלו היא כהופעה של שחקן במלוא עירומו – אין להצניע אין להסתיר. ככל שהוא חשוף ושלמותו יותר מלוטשת כך מסתברת מעלתו.

תקציר הפנטומימה המודרנית

ברבע הראשון של המאה העשרים באה הפנטומימה לביטוי מקרי אך מהפכני בידי שני שחקנים בעלי שאר-רוח, שהפכו לכוכבי הסרט האילם. האחד הוא באסטר קיטון והשני הוא צ'רלי צ'פלין. שניהם הוכיחו איש מעלתו וכל אחד מהם שונה לחלוטין בסגנונו מזה של חברו; בעוד הבעת פניו של קיטון קפואה זו של צ'פלין מלאת חיות נדירה. בעוד קיטון שומר על נקודת מוצא יציבה ורק לפתע נחשף כלוליין גמיש, הרי צ'פלין כל קיומו בתנועותיו הנפלאות, העולם במה למחולותיו, לדמעותיו ולחיוכיו.

שני אמנים אלה הגיעו למיטבם בגלל אילוצי מדיום הראינוע של אותם ימים. סגנונותיהם השונים מצביעים על האפשרויות הטמונות בפנטומימה בשיאה הודות ל"דיבור" של השתיקה. היו צריכות לחלוף שנים עד שיופיע האיש שייעצב מחדש את פני הפנטומימה באמצעות שפת סימנים שכל דרדק מבין פישרה ונקודת המוצא שלה בשפת האילמים-חרשים. איש זה היה אטיין דקרו הצרפתי, בן למשפחת קצבים וסוחרי בשר. כבר בשלהי שנות העשרים חשף את תורתו בדרך יצירת שפת פנטומימה, אותה ניתן לשמר כמורשה העוברת בשלמותה מדור לדור.

תלמידו הראשון של דקרו, שפרץ לתודעה העולמית, היה ז'אן לואי בארו בתפקיד הפנטומימאי בסרט המופת הצרפתי "ילדי גן העדן" (1945), אותו ביים מרסל קרנה. בעקבות הצלחה כבירה זו של הסרט המוערך, נודע ברבים גם שמו של דקרו שסייע בבימוי הסצנות של בארו. תלמידו האחר של דקרו שזכה בתהילת עולם, היה היהודי מרסל מרסו. לאותו מורה דגול הגיע גם שייקה אופיר.

עד שובו של שייקה לארץ כבר התוודענו כאן לאסכולת אטיין דקרו באמצעות האמן הדגול שבא להופיע בארץ עם להקתו. הלהקה של דקרו פרשה לפני הצופים בארץ את משנתו השלמה המוכתרת כיום כ"הפנטומימה המודרנית". כעבור שנה הגיע לארץ תלמידו מרסל מרסו ואיתו הפנטומימאי פייר סונייה. הצגה זו האדירה עוד יותר את התחושה של עידן במה מתחדש ועושרו העצום טמון בדממה.

ואלה תולדות שייקה אופיר

שייקה אופיר נולד כבן לדור שביעי בירושלים וניתן לאתר את הסתעפות צאצאי המשפחה המתייחסת לרש"י. מילדותו ניכר בו כי התברך בכישרונות נעלים שלעתים התערבבו זה בזה מבלי דרך להפריד ביניהם.

תפיסתו את הפנטומימה היתה מהירה כקרן לייזר משספת פלדה. בשלב זה הוא עצמו נעשה מודע ליכולותיו הנדירות שלוטשו בפריז, זירה עולמית של היצירה באשר היא. הצלחתו היתה כה-גדולה עד שמורהו דקרו מוכן היה להפוך עולם ובלבד שישאיר אותו בצידו כחבר בכיר בלהקתו. לא עבר זמן וגם מרסל מרסו, יוצרו של "ביפ" הנערץ, זיהה את סגולותיו של הגאון מירושלים והפציר בו להצטרף אליו כשווה משקל וערך.

אלא שכבר בנקודת זמן זו כשנקלעה לפני שייקה המקפצה המיועדת אך ורק לפנומנים, גברו עליו געגועיו  לרעיו ולמולדת, מילה גדולה שכיום מתמעטים יודעיה. תשוקה זו לארץ שמעולם לא התגבר עליה ונכנע לה כמאהב כנרצע, חזרה ומנעה בעדו גם כעבור שנים מלזכות בתהילה ברחבי-עולם שהיתה מציבה אותו בחברתם של גאונים כצ'פלין, בארו ומרסו. אני משוכנע כי גם בצידם של אלה היה זוהר בהילתו הקורנת.

את שנות שהותו בפריז המעטירה רצה לסכם באמירה אמנותית ברורה: "אני לא סתם מצחיקן. אני אמן."

חלומו היה להקים את תיאטרון הפנטומימה ולשם כך רצה להכיר אותי, מאחר וחשב שיוכל למצוא בי תלמיד ועמית. להשלמת הצוות גייס גם רקדנית יפהפיה שופעת מיניות שכבשה את הארץ, בשם זיוה בלכמן החיפאית, שלימים נודעה כזיוה שפיר או רודן. היא היתה מתלמידותיה של גרטרוד קראוס.

תמהני עד היום איך שייקה לא התפרק מעומס הדמויות המתרוצצות בקרבו. הייתי עד להולדתן של אחדות מדמויותיו המפורסמות שזכו לעונות עדנה בלתי פוסקות גם לאחר מותו. שייקה בורך בכישרון של מספר סיפורים שאילו נאחז בו בלבד, יכול היה גם בזירת מכשולים זו להגיע למעמד של אחד בדורו. סיפורים אלה יכלו להיוולד רק אצל אחד כמותו, יליד ירושלים. מבחינה זו התגלמה בו לביטוי שלם תכונת מיוחדת, המוכרת בכינוי "תכונת הספוג".

יכולתו של שייקה לספוג את החיים הזורמים מסביבו היתה מושחזת עד לימיו האחרונים ואופקיו בלתי מוגבלים. אולם ההשפעה הכבירה שהיתה לנעוריו על דרכו הוכחה תמיד, פעם אחר פעם, גם בכישרונו לשפות ובעיצוב דמויות מרבדי חיים שונים ונבדלים. הוא שלט כנגן וירטואוז בעברית, בערבית, בצרפתית, באנגלית, ביידיש ובשפות נוספות. בכל  אחת מהן מצא מקום של כבוד במערכוניו הקסומים שחיבר כסופר שנון, ודי עם נזכיר אחד מהם "ציונה התקלקל לה העין",  המבוסס על דמותו של רופא העיניים הירושלמי המפורסם שרעייתו היתה הרשמת המעולה אנה טיכו. מבחינה זו לאורך מסלול חייו הפרו אותו דמויות ירושלמיות צבעוניות שקלט אותן כצלם משחר ילדותו, ומקורן במערב ובמזרח.

הצגת הבכורה של תיאטרון הפנטומימה "מסיכות" התקיימה באביב 1954. מי שנוכח בערב הזה באולם התיאטרון הקאמרי התוודע לרגעי השיא ביצירתו העשירה של הצעיר מירושלים. תחלופנה שנים רבות מאז ושייקה ישלח ידו גם בבימוי והעמדה של כישרונות אחרים, אבל בלילה ההוא הציג את שיא יצירתו כאיש תיאטרון. באותו ערב התמזגו בו לחטיבה שלמה אחת כישרונו הסוחף בעיצוב דמויות עם הפגנת שליטתו בגופו כאמן מחול מודרני אחד ויחיד בדורו.

תיאטרון הפנטומימה קיים כעבור זמן עוד הצגה אחת בשם "איילות" והפעם בהשתתפותה של שחקנית נהדרת בשם מיה זיו והרקדנים שלמה בכר ויעקב ארקין. אולם אני כבר נמצאתי בתחילת התגבשותי היותר מבוגרת. כשנה לאחר שפרשתי מהלהקה התפרסם הרומן הראשון שלי, "הכומתות השחורות", זיוה נמצאה בדרכה להוליווד ואילו שייקה החליט לבחון יכולותיו בעולם הגדול והפעם בחר בניו-יורק. אך גם משם חזר למרות שקצר הצלחה והערכה מרשימה שענו על ציפיותיו.

לימים כשיבואו חוקרים לחקור את מהות הישגיו הם יתוודעו לאותו ליל הצגת הבכורה של הפנטומימה, יצירתו המושלמת ביותר של שייקה אופיר, הפנומן מירושלים.

* * *

איתמר פרת

זיכרון לחיים

חותני חיים זילבר, שנפטר בשיבה טובה בשנת 2009, הגיע ארצה כנער בודד ב-1935. היה ממקימי שדה אליהו, שירת בשנות המלחמה בצבא הבריטי. בני משפחתו, שנדדו עוד בשנות ה-30 מפולין להולנד, נספו בשואה. חיים זילבר היה מראשוני כפר מונאש ובשנות ה-50 היה מחלוצי כפר מרדכי. הוא היה דמות מרכזית בהקמת גוש ישובי גדרות, וממקימי ענף המטעים המשגשג באזור.

חַיִּים חוֹתְנִי הָיָה אָדָם קְצַר קוֹמָה,

וּכְמוֹ רַבִּים קִצְרֵי קוֹמָה, הָיָה אִישׁ אַסֶּרטִיבִי.

שִׁפְעַת שֵׂעָר עַטָר לוֹ, כִּמְעַט כְּמוֹ רַעֲמָה,

וְעִם מַבָּט שַׁלִּיט, כְּמוֹ רֹאשׁ שֵׁבֶט פְּרִימִיטִיבִי.

אַךְ קוֹל הָיָה לוֹ יְהוּדִי, נִשְׁלָט מִן הַתְּבוּנָה,

חִבּוּר יָשִׁיר לְיִידִישׁ, עִם מִלָּה לְכָל דָּבָר.

לוֹמַר בְּשִׂיא הַדַּיְקָנוּת לְמָה הַכַּוָּנָה,

וְכַוָּנָה נוֹסֶפֶת, אִם אֶפְשָׁר.

חַיָּיו שֶׁל חַיִּים-הֶרְשׁ, אֲשֶׁר נָבְטוּ בְּגָלֻיּוֹת

שֶׁל אֲרָצוֹת שׂוֹנְאוֹת, שֶׁל נְדוּדִים וְעֹנִי,

שֶׁל הַחְלָטוֹת צוֹרְמוֹת, וְלִפְעָמִים גַּם טָעֻיּוֹת –

בְּגִיל עֶשְׂרִים לְפֶתַע עָבְרוּ תְּמוּרָה וְשֹׁנִי.

חַיָּיו שֶׁהֻדְרְכוּ תָּמִיד בְּיָד אַחֵר וְזָר,

שֶׁל מוֹסָדוֹת, וּמְפַקְּדִים, וְתִסְכּוּלוֹ שֶׁל כָּל חֲלוֹם –

כְּמוֹ אִילָן אֲשֶׁר צָמַח בְּסֶלַע וְעָפָר

כָּךְ שָׁרָשָׁיו לְפֶתַע מָצְאוּ אֶת מֵי הַתְּהוֹם.

כִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נָתְנָה לוֹ כָּל שֶׁלָּהּ לָתֵת

– זֶה לֹא הָיָה הַרְבֵּה, אֲבָל לְחַיִּים זֶה הִסְפִּיק.

הָאִישׁ אֲשֶׁר לִבּוֹ אָמַר "אֶבְנֵך עוֹד וְנִבְנֵית"

הֵחֵל לִרְאוֹת כִּי כָּל חַיָּיו אֵינָם לְרִיק.

הַנַּעַר שֶׁנָּדַד תָּמִיד מֵחֵידְּר לְאֻלְפָּן,

אֲשֶׁר שִׂכְלוֹ רָעָב תָּמִיד לְהַשְׂכָּלָה וְדַעַת,

הֵחֵל פִּתְאוֹם לִפְרֹחַ בֵּין מַטָּעִים וְגַן

וְהִשְׁתּוֹמֵם לִרְאוֹת צְמִיחָה, הֵיכָן שֶׁרַק יָדוֹ נוֹגַעַת.

הַחַקְלָאוּת הַחֲדִישָׁה, הַמַּאֲמָץ הַהֲדָדִי,

תְּמִיכָה שֶׁל אֵשֶׁת נְעוּרִים, הַהַחְלָטָה הַנְּכוֹנָה,

וִירוּשַׁת בֵּית אַבָּא, הָרֹאשׁ הַיְּהוּדִי,

עָשׂוּ מֵחַיִּים וְאֶסְתֵּר אֶת מְקִימֵי הַמְּדִינָה.

בְּחַיִּים זִילְבֵּר נִתְגַּשְּׁמוּ שׁוֹאָה וּתְקוּמָה,

וְהִגָּיוֹן חֲסַר-פְּשָׁרוֹת, בּוֹ נִתְבָּרַכְנוּ שְׁנֵינוּ.

וְזִכְרוֹנוֹ הוּא לִי כִּבְרִית בֵּין הַדּוֹרוֹת,

וְכִי זָכִינוּ זֶה בְּזֶה – גַּם הוּא יֹאמַר: אַשְׁרֵינוּ.

* * *

משה גרנות

בין הריאלי לפנטסטי

על ספרו של אשכול נבו

"המקווה האחרון בסיביר"

כנרת, זמורה-ביתן 2013, 240 עמ'

הספר שלפנינו מתאר בריאליזם רווי הומור את הגיהינום שעוברים חוזרים בתשובה ב"עיר הצדיקים", ולעומתו, גן העדן שזוכים לו עולים חדשים מברית המועצות, שרובם אתיאיסטים, ואחד מהם אפילו גוי גמור ואב לבן שמשמש ככומר בנובוסיבירסק. – וכל העלילה המורכבת סובבת סביב מקווה טהרה, שאיתרע מזלו להיבנות ליד שכונה של עולים חדשים המוכנה "סיביר" ובסמיכות למחנה צבאי סודי המכונה בספר בשם "הבסיס-הסודי-שכולם-יודעים-עליו".

מסתבר שלכל אתר בארץ יש בספר זה כינוי:"עיר הצדיקים" המלאה בקברי צדיקים, ויש בה קריית אמנים – היא בוודאי צפת; "עיר החטאים" היא כנראה, תל-אביב; "עיירת הגבול" היא כנראה קריית שמונה; "עיר היין" היא כנראה ראשון לציון; "עיר החולות" היא כנראה חולון; "עיר הקודש" היא כמובן, ירושלים; "ההר הלבן לפעמים" הוא מן הסתם – החרמון, והקיבוץ שבו יש מפעל לסנדלים אורתופדיים הוא מן הסתם קיבוץ דפנה.

סיפור המעשה הוא מורכב, אבל לא מסובך מדי: הגיבורים העיקריים הם משה (מושיק) בן צוק, יתום מאב ומאם, היה ילד חוץ בקיבוץ שמתקין סנדלים אורתופדיים, איילת, אישתו של ישראל (בנו של מזכיר הקיבוץ ובעצמו מנהל מפעל הסנדלים), מפתה אותו, והם מתעלסים מאחורי גבו של הבעל ושל הקיבוץ כולו. הוא מתגייס לחיל המודיעין, ואף עובר קורס קצינים, וכמתנת פרידה לפני הגיוס הם מתעלסים בבית מלון, והיא נכנסת ממנו להריון. בן-צוק משהה את תשובתו להצעתה לברוח וללדת את התינוק, ולכן היא מפילה את הוולד, נפרדת מישראל ובורחת ליפן, להודו, מתנסה במנזר ובסמים, ובסופו של דבר חוזרת בתשובה (למרות שיש לה ביקורת קשה על מעמד האישה בהלכה). היא נישאת ליעקב בניו-יורק, ולא מצליחה להיכנס להריון. לפי עצת רב, איילת ויעקב עולים ל"עיר הצדיקים" שבארץ הקודש, והיא מקבלת על עצמה לשמש כבלנית במקווה שב"סיביר".

למקווה ב"סיביר" יש סאגה בפני עצמה: ג'רמיה מנדלשטרום, יהודי עשיר מארה"ב מבקש לתרום תרומה משמעותית ל"עיר הצדיקים" אם יבנו שם מקווה טהרה על שם אישתו שנפטרה. ראש העיר, אברהם דנינו, ועוזרו – מיודענו משה בן-צוק (שהשתחרר מצה"ל בדרגת רב-סרן, חזר בתשובה, ועבר מכרז כעוזר ראש העיר – מתלבטים קשות – העיר מלאה במקוואות, ואם ייבנה עוד מקווה זה עלול להרוס את האיזון העדין שבין הזרמים השונים. הפתרון מגיע מנציג משרד הפנים – לבנות את המקווה ליד שכונת "סיביר" (המכונה כך משום ששם גרים עולים חדשים מברית המועצות, ומשום ששם מצטבר הכי הרבה שלג בימות החורף). אמנם הרוסים הם אתיאיסטים, וגם ספק אם הם יהודים, אבל זה יכול לרצות את הגביר מארצות הברית.

משה בן-צוק מטיל את העבודה על נעים, קבלן ערבי, שהכול קוראים לו נועם. נעים-נועם הוא צַפָּר מומחה ההולך לכל מקום עם המשקפת שלו לעקוב אחרי בעלי הכנף המזדמנים לו. חיילים מהבסיס-הסודי-שכולם-יודעים-עליו חושדים בו שהוא משקיף על הבסיס, עוצרים אותו חוקרים אותו – מי הם מפעיליו? ההסבר שלו שהוא צפר, וגם ההשתדלות של בן-צוק, שהיה פעם קצין בבסיס זה – לא עוזרים, ורק התושייה של נעים עצמו, כפי שיובהר להלן, מביאה לשחרורו. בינתיים הקב"ט של הבסיס מערים מכשולים על בניית המקווה, והוא דורש תחקיר ביטחוני של העובדים החלופיים לפועלים הערבים של נעים. בלית ברירה, משה בן-צוק עצמו נרתם לעבודה ומשלים את הבניין בזמן המוקצב (לפני שמנדלשטרום יגיע לארץ).

העולים הרוסים משוכנעים שהעירייה (האדישה בדרך כלל לגביהם) החליטה להקים להם מועדון לשח-מט, לסרטים וספרים, והם מתמקמים במקווה לתדהמתו של ראש העירייה ופמלייתו. אלה מצליחים לשכנע את הרוסים להשתמש במקווה בצורה המסורתית עד שיגיע הגביר מאמריקה, ובתמורה ייבנה להם מועדון חדש.

כאן נכנסים לתמונה זוג רוסים זקנים (כל "סיביר" מאוכלסת בזקנים למגינת ליבו של ראש העיר) – אנטון (גוי) וקטיה (סבתא לנכד דניאל שבור הלב מאהבה לשוני בת כיתתו). אנטון שסובל מזה זמן מאין-אונות, חש שדווקא במקווה הוא מקבל זקפה. היות שהוא מנעולן (הסובייטים מנעו ממנו לימודים גבוהים כי אביו נחשב ל"קולאק" משום שגידל עגבניות מאחורי הבית, ואחיו של אנטון הלשין עליו), הוא מצליח לפרוץ את דלת החירום שביון מקווה הגברים לזה של הנשים, ומתייחד עם קטיה. כאן מופיע המוטיב הפנטסטי בספר הזה הכתוב, כאמור, בגישה ריאליסטית – כל מי שטובל במקווה מתמלא תשוקה – הזקנים של "סיביר", וגם שני החוזרים בתשובה – איילת שהפכה לבלנית בשם בת-אל, ומשה בן-צוק (ראו גלישה לפנטזיה בעמ' 160 ,172, 224). כיוון שהדלת בין שני חלקי המקווה נפרצה על ידי אנטון – הם מגשימים את תשוקתם העזה זה לזו ומתייחדים. איילת-בת-אל, שקיבלה על עצמה להיות בלנית כדי לזכות במצווה וללדת – נכנסת להריון שוב מבן-צוק, חוזרת עם יעקב לניו-יורק, מודיעה לו את האמת ונפרדת ממנו. בן-צוק חושב על בריחה אל בת-אל, אבל יש המון עיכובים: הבת שתיוולד בוודאי תיחשב לממזרת, הבן שלו מקבל פתאום חום גבוה וכו' וכו'.

מנדלשטרום מגיע עם המורה שלו לקלרינט לקבוע את השלט לזכר אישתו על קיר המקווה, הוא מבקש לטבול במקווה ולהתייחד שם עם זכר אישתו, ואז קורה ביזיון שהיה צפוי, ואשר לא אפרט כדי לא לפגוע בהנאת אלה שטרם קראו. מנדלשטרום מקבל התקף לב, נשאר ללא הכרה לזמן מה, ולמזלו הוא שוכח כל מה שראו עיניו בחנוכת המקווה, וכך הוא רשאי להיות מרוצה, וכבר מתכנן לתרום עבור מקווה חדש לעיר.

הספר רווי בהומור – מצרך די נדיר בספרות הרצינית שלנו. אזכיר כאן מקומות אחדים: ראש העיר חולם לקבל לעיר שלו רוסייה צעירה ובהירה שתשמש לו פילגש, וכדי לזכות בתשומת ליבה, הוא מחליט לשפר את כושרו בהליכה בין גבעות העיר. לבסוף מביאים לעיר רק זקנים (עמ' 16-14, 22); ניקיטה, מתושבי "סיביר" היה עוזר של עוזר לאיש הקולנוע הנערץ מיכאלקוב, והוא חולם על פריצת דרך גדולה בקולנוע (עמ' 50, 94); עסקנות קברי הצדיקים על הרמאות שבכך מוגחכת לאורך כל הספר (לדוגמה – עמ' 65); תיאור יועץ התקשורת ששוכר אברהם דנינו לקראת הבחירות מגחיך אותו ואת כל מי ששומע לו (עמ' 197); אנטון שראה, כנראה, את בת-אל ואת בן-צוק מתייחדים במקווה משוכנע שראש העיר שלח אותם כדי לשמש לרוסים דוגמה מה עושים במקום הזה (עמ' 211).

מי שקרא את "ארבעה בתים וגעוגוע" של אשכול נבו מודע לכך שהאהדה שלו נתונה לצאדק הפלסטינאי שיש לו קושאן על הבית בקסטל, שיש לו מפתח לבית, ושבקיר של בית זה מצויה שרשרת זהב של אימו. צאדק מופיע בספר כצודק גמור, ואילו נציגי ישראל (השוטרים, הטלוויזיה, המתגוררים ברכוש הנטוש) מתוארים כמטומטמים, מגוחכים וסנילים.

הקו הזה מופיע גם בספר שלנו: נעים-נועם הוא בחור חכם, אוהב טבע, צַפָּר מומחה, במידה מסוימת גם קצת נביא: הוא בורח מהארץ המקוללת הזאת לקוסטריקה, ויודע כי מי שינסה להביא שלום יירצח (עמ' 190). לעומתו, החיילים שעוצרים אותו על לא עוול בכפו והקב"ט הם מגוחכים ומטומטמים, ולולא חכמתו של נעים – היה נרקב בכלא הישראלי – הוא השקיף בזמנו במשקפת שלו ומצא את הקב"ט בקלקלתו, והוא מצליח בעקבות כך לסחוט אצל הקב"ט את הזכות לחופש (עמ' 137).

זאת דעתו של אשכול נבו על הסכסוך הישראלי-ערבי, לי יש דעה אחרת...

אשכול נבו משבץ מספר סמלים האמורים לשפוך אור על התנהגות הגיבורים: הוא מתעכב על דרך התנהגותו של הציפור "הפרוש המצוי" המקדים את הנקבה בנדודיו ומחכה לה, ואילו הפרוש הלא מצוי חוזר לחפש את הנקבה, ומשום כך מאבד את הדרך וגם את חייו (עמ' 117). יש כאן בוודאי רמז להסתבכויות אהבתו של בן-צוק. הציפור הדרום אמריקאית טוקאן מוזכרת פעמיים בספר: דיינה, תיירת שמתחברת לנעים, מפנה את תשומת ליבו לטוקאן, ציפור שנדדה בטעות ניווט מקוסטה ריקה לגליל (עמ' 170), ומנדלשטרום מוצא טוקאן בלינקולן סנטר (עמ' 238).

הציפור "הטועה" הזאת מקוסטה ריקה היא בבחינת אישיות מהופכת לאישיותו של נעים, העוזב את הארץ "המקוללת" ונודד לקוסטה ריקה שם יוכל לצפות בציפורים מבלי שיחשדו בו שהוא מרגל. "פתרון" הזוי דומה לצרות הארץ "המקוללת" נמצא בספר עב הכרס של אשכול נבו "נוילנד", בו רוב הגיבורים הם יורדים בפועל או בפוטנציה, ואחד הגיבורים הראשיים אף מקים מושבה יהודית הזויה באחת ממושבות הברון הירש.

ספר מעניין, כתוב היטב – אבל לא חובה לאמץ את הדוקטרינה הפוליטית הנרמזת בו.

* * *

אודי מנור

תשובה ציונית הולמת לאווה אילוז

כך ממשיכה להיות ישראל בית לכל אזרחיה ומעוז השפיות והאמת בעולם של שקר תלוש, פרי קואליציה של עוכרי-מיעוטים גזעניים ואלימים, ואינטלקטואלים בעלי עמדה פסיבדו-נאורה.

ההתמודדות עם עוד אחד ממאמרי השיטנה של אווה אילוז ["הארץ", 22.11.13] קלה למדי. היקף דבריה ושורת הנושאים שהיא מעלה, ראויים כל אחד להתייחסות ומדובר במלאכה קלה למדי. לא שיש לי אשלייה שמישהו מלהקת המעודדות של הגיבורה החדשה של 'קהיליית הטרוניה' כהגדרתו הקולעת של אלחנן יקירה ישנה במשהו את עמדתו, אבל הרוב הדומם, העומד משתאה לנוכח המבול השיטתי של שנאת ישראל המתפרסמים באופן קבוע במהדורה המקאברית של 'פראבדה' לאנשים חושבים, אולי ירווה מעט נחת מתשובה ציונית הולמת.

הרב עובדיה – סוציולוגיה101 ('מבוא לסוציולוגיה')

אילוז מתנפלת עלינו בטרוניה נוקבת: "כדאי שנשאל את עצמנו" היא מבקשת, "איך ייתכן שאדם (הרב עובדיה) שהתבטא כפי שהתבטא זוכה לכבוד מלכים."

גם לי חרה העניין הזה, אודה ולא אבוש. ניחמתי את עצמי שהלווייתו של ברל כצנלסון היתה גדולה פי שניים יחסית לזו לה זכה מרן ז"ל, אבל לא זה העניין. מסוציולוגית ידועת שם כאילוז אתה מצפה קודם כל לכבד את עצם העובדה שמאות אלפי ישראלים, בני כל העדות והזרמים, ביכו בכנות את מותו של הרב עובדיה. אבל לא. הסוציולוגיה נעצרת על מפתן הטרוניה, ולכן מבחינתה של אילוז, הכאב הרחב על הליכתו של הרב עובדיה, היא עוד הוכחה "לעובדה" (ודוק! עובדה! לא חלילה 'הערכה' או 'מגמה' או 'אפשרות'. עובדה!) "שמדינת ישראל מפנה גב לנאורות." בקורס סוציולוגיה101 מתבקש הסבר מתוחכם יותר. זאת עוד לפני שאנו נכנסים לדיון במשמעות המושג 'נאורות', שלפי השימוש בו בפראבדה שברחוב שוקן אפשר לחשוב שיש לו רק משמעות אחת, זו שמכתיבה כנסיית 'כל-אזרחיה'. ועוד נשוב לכך.

הנה הסבר סביר להערצה הגדולה לה זכה הרב עובדיה. אילוז והחברים בפראבדה לא יאהבו את זה, אבל מה לעשות, בפראפרזה על דבריו של ישעיהו ברלין: 'המציאות – בול עץ עיקש'. אילוז מציעה לקוראיה בשפות לע"ז (לא מיותר להזכיר שכמו כל העיתון לאנשים חושבים, קהל היעד הוא האינטלקטואליה הנאורה בקרן הרחובות ברקלי פינת ניו יורק טיימס) את ההסבר שההערצה לרב עובדיה היא הערצה של הגזענות הישראלית לדבריו אודות 'הערבים הנחשים' וכן הלאה. הסבר סביר בהרבה הוא שהרב עובדיה סימל – לא לבד, לא בכל הווייתו, ובכל זאת סימל – את הסולידריות הכלל-יהודית. ליהודים שומרי המצוות בשל פסיקותיו ההלכתיות הרחבות (והמקלות יחסית). ליהודים ש"סתם" מזדהים עם בני עמם (יש גם כאלו) בשל היותו איש ציבור בולט (ששלח ידו – שוד ושבר ולמרבה הבושה! – בפוליטיקה מעשית!). לאחרים בשל דמותו הציורית שאולי מסמלת עבורם נוסטלגיה לעולם תמים שהיה ואיננו. עבור אילוז וקהילית הטרוניה כל אלו מלים נרדפות לגזענות.

עניין נוסף הקשור בו, שהוא לא פחות חשוב, ואולי יותר. אכן כן, הרעיון לפיו "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית בידי אחרים", מקומם. "למה צריכים הגויים להתקיים?" מצטטת אילוז מפי הרב המנוח, שעל שאלתו הרטורית ענה: "הם יעבדו, הם יחרשו, הם יזרעו, הם יקצרו. אנחנו נשב כמו אפנדי ונאכל."

אלא שבקורס סוציולוגיה101 נדרשים הסטודנטים להביט במציאות ולא רק לשמוע את "הנרטיבים" (מילת הקסם של פראבדה של רחוב שוקן על שלוחותיו באקדמיה). ואם יביטו הסוציולוגים על החברה הישראלית יגלו שני דברים מפתיעים: האחד – שרוב רובם של מעריציו של הרב עובדיה חורשים, זורעים וקוצרים. השני – שהתנועה שהביאה את היהודים לחרוש, לזרוע ולקצור היתה – שוד ושבר! – הציונות המשוקצת.

שורשי 'הפרודוקטיביזציה' אמנם ב'השכלה' של המאה ה-18, אבל הציונות הביאה את העקרון הזה למישור תיאורטי ומעשי הגבוה ביותר עד עתה. ההצלחה מול עינינו המתבוננות (ובלבד שהן מתבוננות): כלכלת ישראל שוברת את כל השיאים. אלו העובדות. באשר למלים של הרב עובדיה – מה אנו למדים מהן בכל זאת? "גזענות" כבר אמרנו תריסר פעמים. אולי נבדוק אם כך את האפשרות שהרטוריקה של הרב עובדיה היתה בלתי נסבלת בעיני כמה אנשים (בעיניי למשל). אבל על מנת להנות מקורטוב של רטוריקה בלתי נסבלת, אין צורך להרחיק נדוד עד לשיעוריו המוקלטים של מרן. אפשר לפתוח את דף מאמרי המערכת של פראבדה.

הדת כנעליים לוחצות

אילוז מגוללת בפנינו פרק מרתק בביוגרפיה שלה. לא זכיתי להיוולד בחו"ל וגם לא בצרפת. אבל הוריי זכו להיוולד בארץ חופשית יחסית (ארגנטינה), וכמו לישראלים רבים יש לי קרובי משפחה, חברים ומכרים בתפוצות ישראל למיניהן. ולכן יכולתי להזדהות עם חלק מהחוויות. אכן יהדות אמריקה פלורליסטית בהרבה מזו הישראלית. אבל גם על זה ניתן ללמוד בקורס סוציולוגיה101 שזה בדיוק ההבדל בין ציבור של יהודים החיים כמיעוט חסר מחוייבות (מעבר למחוייבות האזרחית השגרתית) לעומת ציבור של יהודים שהחליט לקחת על עצמו את עול הריבונות.888

כיצד עול הריבונות גורם ליהדות בישראל להיות פחות פלורליסטית? מהסיבה הגלויה והידועה, שהיהודים שלא רצו לקחת חלק פעיל בקימומה של ריבונות יהודית – "הסאטמרים, הלובביצ’רים, האורתודוקסים המודרנים, הקונסרבטיבים, הרפורמים, הרקונסטרוקטיבים" (זו רשימת הזרמים שהלהיבה כל כך את אילוז במהלך שהותה באמריקה) – פשוט לא באו לארץ הזו. נקודה. אם הם היו כאן היינו כולנו חווים את הפלורליזם הנשגב עליו מבכה אילוז. אגב, גם כאן כל הזרמים הללו, "כולם כאחד" כהגדרתה הקולעת,  יכולים היו להמשיך "להתמודד עם הדילמות של מודרניות ומסורת." לא רק עם שאלות חשובות כמו "האם נשים או הומוסקסואלים יכולים להיות רבנים?" וגם "האם נסיעה בשבת לבית הכנסת עדיפה על שהות בבית כדי שלא להפר את איסור הנסיעה בשבת?" – אלא כיצד יש לבנות מערכת חינוך שתשלב את מה שנפתלי הרץ ווייזל הגדיר כבר באמצע המאה ה-18 במונחים של 'תורת האלוהים' ו'תורת האדם', ובמדינה המשוקצת הזו מוכר במושג "לימודי ליבה".

אבל במחשבה שנייה, מדוע להתמודד עם טענתה הנוקבת של אילוז כשלמעשה כל מי שמסתובב בארץ הזו, יודע ש"נעליה של הדת" לוחצות כאן לא יותר משהן לוחצות ב'חגורת התנ"ך' הפונדמנטליסטית שבארה"ב, או – אם להביט על חצי הכוס המלאה – שבישראל ניתן לחוות פלורליזם פתוח בתחומי היהדות (שהיא לא מילה נרדפת ל'דת' כפי שמנסים ללמד אותנו בפראבדה מדי שבוע ולעתים מדי יום), ואפילו להתבשם מתורתם של "הרב סולובייצ’יק, אברהם יהושע השל, נורמן לם ומרדכי קפלן" – הוגים דגולים אחד אחד ללא ספק! –  אך מעוד אישים והוגים תוצרת הארץ לא עלינו ר"ל (שבייד, זקוביץ', שגיא, שנאן, קלדרון, טאוב ועוד ועוד), שגם הם בעווותיהם "הציעו כולם תשובות תיאולוגיות מעניינות לדילמות של היהדות המודרנית."

[והיה אצלנו גם פרופיסור תמהוני נשכח אחד בהקשר הזה, ששם בכיס הקטן את כל אלה שאתה מזכיר – גרשם שלום! – אב"ע].

קשה שלא לתהות מדוע מתעקשת אילוז להמשיך ולחיות במקום בו "היהדות מכל עברַיה". שאלה דומה אפשר וצריך להפנות לכל אחד מגיבורי 'קהילית הטרוניה' המקומית שבהבל אימייל יכולים להשיג לעצמם גם דרכון אירופי וגם משרה נחשקת בברלין, אוקספורד וברקלי. בני אדם חיים עם עצמם, ופתרוניהם המוסריים עימם ועליהם. אבל בקורס סוציולוגיה101 שולחים את הסטודנטים לרחוב לבחון האם 'כצעקתה'.

"בכל מקום," קובעת אילוז, היהדות "היתה בכפייה: הייתי חייבת לאכול כשר בקפטריית האוניברסיטה; הייתי חייבת לקנות יין כשר ובשר כשר בסופרמרקט; הייתי חייבת שלא להשתמש במכונית ביום כיפור; הייתי חייבת ללכת למקווה לפני החתונה; הייתי חייבת שרב ישיא אותי; עריכת קניות בשבת היתה משימה לא פשוטה. כל הפעולות והבחירות הרבות האלה שהפכו את הדת לעניין של מצפון פרטי, נכפו באופן טבעי וכמעט בלתי מורגש, מנטרלות את מעשה הבחירה הפרטי והופכות את הדתיות לשלוחה ישירה של המדינה."

לשפשף את העיניים, לנקות את האוזניים, לשנס מתניים ולשאול – מה לשאול, לצעוק! – הלו?? יש מישהו בבית?? איפה היא חיה ואיפה אני? מי "כופה" עליי לאכול, להתחתן, לא להשתמש וכן להשתמש? אתה עומד משתאה לנוכח התאורים התלושים מהמציאות הללו עד שאתה נזכר – "לא אתה הנמען של דברים אלו. הנאורים של העולם הגדול. אלו שרוצים לשמוע שבישראל הגזענית והאימפריאליסטית של 'אקיבוש', ישנם עדיין פה ושם כמה עיתונאים דגולים, כמה סופרים, כמה פעילי שלום, וכמה אקדמאים ראויים לשמם."

לאילוז בכל אופן היתה גם "תובנה נוספת", שהביאה אותה "ברגע אחד להפסיק להיות דתייה."

מה היתה "התובנה הנוספת"?

שישראל היא מדינת לאום יהודית. כמו עשרות מדינות בעולם כולו, כולל באירופה, כולל מדינות נשגבות כמו הולנד, אירלנד, גרמניה ואיטליה. אספר לך סוד פרופ' אילוז. אני לא הפסקתי "בין רגע" להיות דתי כי מעולם לא הייתי. התפיסה לפיה יהדות היא דת היא יסוד מוסד בתפיסותיהם הפוליטיות של אישים כמו סטאלין ותנועות פוליטיות כמו אש"ף וחמאס. מדינת לאום – את זה אני לא בטוח שלומדים בסוציולוגיה101 אבל במדע המדינה101 בוודאי שכן – מדינת לאום היא מדינת לאום ומדינת אזרחיה. היא מדינת לאום של רוב מסויים (גרמנים למשל, או יוונים, או מקדונים, או אנגלים לא עלינו) אבל היא מדינת כל אזרחיה שהרי הרוב הלאומי הוא פלורליסטי (אפילו החרדים בישראל מגוונים למדי. עדינה בר שלום כבר אמרנו?) – והמיעוט לא כל שכן. וזו "התפיסה האוניברסליסטית של המדינה," של כל מדינה, כולל של ארה"ב. "האוניברסליזם" המופשט מהסוג שאת מדברת עליו, קיים במוחם הקודח של 'תלושי כל העולם'.

מדינת כל אזרחיה כאמור, גם של האזרחים (והרבנים) האורתודוקסים

את החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה הקנטרנית לרשום בתעודת הזהות שלהם את הלאום 'ישראלי', מגדירה אילוז כ"סתירה של כל עילת קיומו של הפרויקט הציוני".שוב, לקרוא ולא להאמין. אין טעם לשוב ולחזור על מה שנאמר לעיל על עקרונותיה של מדינת הלאום, אותה מערכת משונה שעליה בנוי העולם מיפן ועד הונדורס, מקולומביה ועד ויטנאם, מגאורגיה ועד ניגריה. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, והעם היהודי מתאפיין בפלורליזם רחב בכל הקשור לזהותו היהודית, ובמסגרת פלורליזם זה ישנם אפילו שונאי ישראל כמו גדעון לוי ואורתודוכסים גזענים כמו דב ליאור. ובין לבין שורה ארוכה ארוכה של זהויות שונות ומשונות, שאף משאל ושום מחקר לא יצליח להגדירן באופן משביע רצון, ושרק מי שמתאמץ לא לראותה יכול לכתוב דברי הבל כמו "ישראלים אינם קיימים" או גרוע מכך שישראל "ביססה את האזרחות על הדת."

כן, בישראל מתנהל עימות רב שנים בין בעלי גישות שונות ומשונות. לתופעה הזו קוראים 'פוליטיקה' והיא מתחייבת ממש מהתופעה שקדמה לה – הריבונות. העימות רב השנים הזה מתנהל בין 'יהודים אורתודוכסים' (חלקם ממש, לא עלינו, רבנים!) – לבין יהודים הסבורים שזהותם לאומית ומורשת יהדותם היא סוג של תרבות הכוללת גם מרכיבים של דת, היסטוריה, רגישויות שונות (כמו אצל הצרפתים, האנגלים, השבדים וכן הלאה. שלא לדבר על הסגידה של האמריקנים למורשתם, להיסטוריה שלהם, לגיבורים שלהם ולספרותם) – וכן הלאה. בינתיים, כלומר כבר 125 שנים, בעלי הגישה הלאומית ידם על העליונה, "ובגדול" כפי שנהוג לומר. סטודנט בינוני בסוציולוגיה101 יוכל בקלות להבחין בהשתרשותן של תפיסות לאומיות-תרבותיות (הכוללות מרכיבים חילוניים-מדעיים מובהקים) בתודעתם של "דתיים", לא פחות – להערכתי ועל פי נסיוני הרבה יותר! – מאשר התרומה של "הדתיים" לתודעתם של היהודים הלאומיים-תרבותיים. אבל גם אם אני טועה בהערכתי זו, דבר אחד ברור: המאבק מתנהל כבר 125 שנים. אילוז ושאר החברים הנאורים בפראבדה מוזמנים לתפוס צד.

ובעצם הם כבר עשו זאת: ממרומי מגדלי שוקן, המסר המשודר בכל יום, כל יום, כל היום, לפיה "המדינה הציונית ויתרה מרצונה על הזכות החשובה ביותר של מדינות ואומות – הזכות להגדיר אזרחים – לטובת רבנים אורתודוקסים ששלטו בחייהם בגטו," היא נקיטת צד. ישראל, מדינת יהודיה, היא מדינת הרבנים האורתודוכסים (כמעט הוספתי 'הגזענים והחשוכים' אבל הרי ביקום על פי שוקן-אילוז זה ברור מאליו).

אני מודה שבקריאה ראשונה של הטקסט של אילוז, חוויתי התרגשות למקרא השורה הבאה "ייעודה העיקרי של ישראל כמדינה שצריכה 'לשמר' את היהדות."

בקריאה ראשונה אני מרפרף על פני המילים והשורות, מחפש בשר לנעוץ בו את השיניים. הצירוף "ייעודה העיקרי של ישראל" נשמע לי מבטיח, פריצת דרך של ממש מהסוג שביקום של פראבדה מקומו לא יכירנו. חשבתי לרגע שאילוז, פורצת הדרך האמיצה של "גאולת הנפש המודרנית," מעיזה פנים מול הארכיבישופיות של הנאורות של העיתון לאנשים חושבים, ומציעה לישראל "ייעוד", ולא סתם "ייעוד" אלא "ייעוד עיקרי", ועוד כזה שמתמקד "בשימור היהדות". לא פחות. אלא שבקריאה שנייה, לא 'ביקורסיבית-מהופכת' כלומר לא בסגנון החביב על אילוז ("דקונסטרוקציה" וכן הלאה), אלא בקריאה תמה, הסתברה לי טעותי המרה. ישראל על פי אילוז קיימת בעולמנו, ממררת את חיי הפלסטינים, מדכאת את הנשים ואת המזרחים, מעמיקה את הקפיטליזם החזירי וכן הלאה, כל זה על מנת "לשמר יהדות כקטגוריה גנטית, אתנית ודתית."

רק לא לא־יהודי וליברליות זהירה כשמאלנות הזויה

יותר מאלף מילים מקדישה אילוז לתאור הידוע של ההיסטוריה היהודית. לכשעצמו מדובר בחדשות טובות, שכן ביחס למשנתו של גיבור אחר של 'קהילת הטרוניה', מסתבר שאכן היה פעם דבר כזה "עם יהודי", ושהוא לא עוד המצאה של דוד בן-גוריון. אבל לתקציר תולדות עם ישראל נועד תפקיד חשוב מלהעמיד את הזנדיזמוס במבחן העובדות. כמו דובנוב והבונדיסטים לפני 100 שנה, או כמו ישראל זנגביל (אחרי 1905) וג'ייקוב שיף בערך באותו הזמן, אילוז רומזת לנו שפעם, לפני מדינת הלאום, צה"ל ושאר ירקות, נהנו היהודים מרוע-לתפארת. מה ליהודים ולריבונות ומדוע בכלל אמור להיות קשר בינה לבין ערכים חברתיים-תרבותיים? אפילו אחד-העם הסתייג מ'מדינת היהודים' של הרצל, והדברים ידועים. מאה שנים מאוחר יותר ממחזרת אילוז את החוכמע'ס הללו כשהיא אומרת בחדשנות פורצת דרך לכאורה כי "הכלים והאסטרטגיות שהיו יאים, מתאימים ואפילו שימושיים ביותר לצורך הישרדותו של מיעוט ועיצוב זהותו של המיעוט הנרדף בהיסטוריה, אינם מתאימים ואפילו מסוכנים כאשר הוא הופך להיות רוב."

שאלה שהייתי רוצה לשמוע עליה מאילוז תשובה ברורה, או תשובה מהוססת לפחות: פרופ' אילוז, האם את בעד שעמך יהיה רוב באיזו שהיא פינה בעולם, אפילו – כמו שתאר זאת מייקל שמבון – באלסקה ולפרק זמן קצוב?

מודה ומתוודה שאני מאלו העונים על השאלה הזו באופן חיובי וללא היסוס. ואני מעדיף את ארץ ישראל, למרות החמסינים, על פני אלסקה, ואם אפשר שמדינת הלאום היהודי הנקראת ישראל לא תתקיים כל הזמן על תנאי, עוד יותר טוב. למזלי ההרצלים והז'בוטינסקים והבן-גוריונים והברל-כצנלסונים חשבו כך לפני 100 שנה כבר, והביאו ליצירתו של רוב יהודי החי במדינתו. הם פעלו בניגוד גמור לתיאור חסר השחר שהצעת, לפיו התנועה הציונית... אימצה תבנית דתית ובנתה את המדינה בדמותה." הבל הבלים שכל מי שיודע היסטוריה ציונית ויהודית ולו כזית איננו יכול שלא להכיר בכך שהצינות והמדינה שהוקמה על בסיסה היוותה ועדיין "מהווה מהפכה חילונית בעם היהודי" – חילוניות הבנוייה קודם כל על "שלטון ומוסדות ליברליים ואוניברסאליים," כמו בית המשפט העליון שמכל העולם באים ללמוד ממנו תורת משפט ומוסר, ומדע תיאורטי ומעשי המשמש לשיפור חייהם של עשרות מליוני בני אדם ברחבי העולם כולו.

אילוז מביאה "שתי דוגמאות פשוטות" האמורות להוכיח את ההפך. הדוגמא השנייה היא "הדרת היהדות הליברלית". כאמור לעיל, היהודים הליברלים הדירו עצמם ממחוייבות לריבונות יהודית. את הטענות הם יכולים וצריכים להפנות לעצמם. לנו נותר רק להצטער על ההפסד הגדול.

הדוגמא "הפשוטה" הראשונה עוסקת בערבים. לצורך כך היא מצטטת את 'מרכז עדאלה לזכויות המיעוט הערבי בישראל', המונה "יותר מ–50 חוקים המפלים ערבים, בין אם בגישה לאדמות, בחוק האזרחות, בחינוך ובמשאבים מתקציב המדינה." לא זה המקום לדון במהותם של "50 החוקים" הללו. משפטנים רציניים יודעים להבחין בין "חוק מפלה" כמו החוק המדבר על קדושת השבת, לבין חוקי הקרקע שהגיונם הלאומי מובן מאליו בכל מקום אחר בעולם.

כך או אחרת, החשוב כרגע הוא הטענה המרכזית של אילוז, לפיה "חוקים אלה יוצרים הדרה והפרדה בפועל של האוכלוסייה הערבית מן הקולקטיב היהודי."

האם צריך להיות סטודנט בחוג ללימודי תרבות כדי לשמוע את הצעקה שתקום אילו הרוב היהודי היה מנסה להפוך את המיעוט הערבי לחלק מהקולקטיב היהודי? להיכן נעלמה לפתע 'הרב-תרבותיות' או סתם הפלורליזם הישן והטוב? האם בשם ביטולו של הרוב היהודי מוכנה פרופ' אילוז לדרוש מהערבים את ביטול זהותם הנפרדת?

בהנחה שהנאורות של אילוז כוללת את זכותם של ערבים להגדרה עצמית, כך ניתן להניח שהיא אמורה לכלול גם את זכותם של היהודים להגדרה עצמית. ואחרי שביססנו את העיקרון השוויוני הזה, כל שנותר הוא לשוב למה שכבר דיברנו עליו לעיל: הוויכוח על התוכן. את הוויכוח על התוכן, אם הוא נעשה על פי כללי הביקורתיות, ההדדיות והנאורות, יש לעשות גם כלפי פנים (יהודים לאומיים-תרבותיים על כל המגוון המאפיין אותם, מול יהודים דתיים-אורתודוכסיים על כל המגוון העצום המאפיין את הקבוצה הלכאורה ההרמטית הזו) – וגם כלפי חוץ.

הנה הצעה קונקרטית: תיגש פרופ' אילוז לידידיה בארגון עדאללה ותבקש לשמוע מהם דברים ברורים ונכוחים על הגזענות החסלנית המאפיינת קבוצות פוליטיות משמעותיות מאוד בהיסטוריה הערבית ובאקטואליה שלה. תמשיך פרופ' אילוז ותבקש מידידיה בארגוני 'זכויות האדם' במגזר הערבי לשמוע דברים ברורים על (היעדר)חינוך לשלום ברשות הפלסטינית; על העובדה ש'הפרוטוקולים של זקני ציון' נמכרים בחנויות ספרים בקהיר; על העובדה שמורשת 'עלילת דמשק' (1840!) עדיין נלמדת בבתי הספר ברחבי העולם הערבי.

המבט המשווה מעסיק את הסוציולוגית אילוז, וטוב שכך. אלא שנאמנה למטרה שסימנה סביב לחץ, היא דוחה את טענותיהם של אלו "שישיבו כי הערבים או הטורקים מופלים גם בצרפת או בגרמניה, וכי ישראל אינה גרועה יותר ממדינות אלה."

לאילוז יש "תשובה פשוטה" (הכול אצלה "פשוט", אבל נניח לזה): "גזענות שמקורה באוכלוסייה, שונה מגזענות שמקורה בחוקי המדינה."

כפתור ופרח. אלא שבכך היא הפכה את "50 החוקים" הנזכרים לחוקי "גזע". ואילו הייתי משפטן בשירות המדינה, הייתי תובע אותה למשפט דיבה. אני משוכנע כי במשפט הדיבה אילוז היתה מוותרת על הוכחת הסרק הרטורית המביכה, לפיה קיומה של "התאמה גזענית כזאת" (כלומר בין גזענות חברתית 'סתם' לבין גזענות המעוגנת בחוקי המדינה), "קל יותר להכשיר" באמצעות דברי עובדיה יוסף. זו בקושי טענה מביכה. היא בוודאי לא מצחיקה. כיצד ניתן להסביר את עצם קיומה? היא בבחינת 'מצוות אנשים מלומדה' של קהילת הטרוניה: חזור על שטות חמש פעמים, ואולי היא תהפוך לאמת. כך או אחרת, הבורים והנקלים באינטלקטואליה של המערב ימחאו לך כפיים. גם זה משהו.

בין פחד קיומי לכוח ראוותני? עוד פמפלט נגד האין-סולידריות של אחת החברות הסולידריות ביותר בעולם

ברוב טובה פרופ' אילוז מוכנה להכשיר את השרץ של "הפחד הקיומי" במישור ההיסטורי, שכן "פחד וחוסר אמון שכאלה היו תגובה מציאותית הולמת ומותאמת לאנטישמיות." אלא שכאשר "אלה הופכים לממוסדים ומתפקדים כמדיניות מוצהרת, הם מייצרים אומה בדלנית ומבודדת, המתנדנדת בין פחד מאחרים לתצוגת כוח ראוותנית."

אני תוהה איזו מדינה ממשיכה להצעיד ברחובות שיירות של טילים בליסטיים עצומי מידות, שהם בסך הכל האחים הגדולים של אחיהם הקטנים שעשרות אלפים מהם מוסעים בכל יום אל מעבר לגבול הסורי והלבנוני, שם הם מוצבים ומכוונים לכל פינה בארץ, כולל למגדלי שוקן המעטירים?

אבל ביקום על פי פראבדה, מדובר באילוזיות של פחד המחייב "תצוגת כוח ראוותנית." זו ממילא חיונית לפרוייקט הדיכוי הציוני עליו כבר אין מה להוסיף.

על מרכיב חשוב אחד בדבריה של אילוז יש ויש להתעכב: "החולשה הפוליטית" של ישראל. לשם שינוי במקום לעשות חוכא ואיטלולה מטיעון הסרק המביך הזה, נפנה את הקורא לשאלה הפשוטה (אכן פה ושם יש דברים פשוטים): מנקודת מבט רחבה של המזרח התיכון על שלוחותיו הגלובליות (וזה כולל בערך את העולם כולו), ישראל היא נכס או נטל פוליטי?? תלוי את מי שואלים. בהנחה שלמרות שבסוציולוגיה101 לא לומדים תולדות האסלאם ולא קוראים את פואד עג'מי או את אתר ממר"י, אבל בהנחה שבמסדרונות מגדלי שוקן שמעו על העימות ההיסטורי והאקטואלי בין הסונים לשיעים, הרי ברור שהתשובה על שאלת מעמדה הגיאו-אסטרטגי של ישראל ברורה ופשוטה. מנקודת מבט של מדינות סוניות כמו טוניסיה, מרוקו, סעודיה וירדן, היא נכס ולא נטל. בסתר ליבו גם אבו-מאזן יודע שבלי הנוכחות של צה"ל בגדה המערבית הוא לא היה מחזיק מעמד יותר מרבע שעה, אבל מי סופר, וממילא יש דברים שלא כדאי לומר, וממילא באגף לענייני מדינאות בעיתון לאנשים חושבים סוג המחשבה הזה נקרא 'קולוניאליזם' וכל מילה נוספת מיותרת.

כל מילה, אולי חוץ מההוכחות המשונות שהביאה אילוז להוכחת "חולשתה הפוליטית" של ישראל. בראשה תנועת ה-BDS הנשגבת, הזוכה "בארצות הברית להצלחה מפתיעה."

לא לי למדוד מה היא "הצלחה" ובכל מקרה לא מדובר בשום הפתעה. הפוסט-קולוניאליזם ו'השמאל החדש' שזה לו העשור החמישי לנזקים שהביא כמעט לכל תחום בו שלח ידו (סביבה, כלכלה, פוליטיקה, אקדמיה, עיתונות ואמנות, אם רק להצביע על כמה מהתחומים החשובים והמוכרים), חזקה עליהם שייצרו באופן שיטתי גדודים של אידיוטים שימושיים שבשם "הביקורתיות" א-לה-חומסקי, ובהמשך למסורת הנוצרית הישנה (והרעה(של השנאה וההלקאה העצמית, יעריצו כל מתנגד של "אמריקה הקפיטליסטית והאימפריאליסטית" (השטן הגדול) ושל גרורותיה בכל פינה בעולם בראשן ישראל (השטן הקטן). לא כל אחד יזכה לעשות כמעשהו של הכהן הגדול חומסקי, שכיבד בנוכחותו את חנוכת מוזיאון החיזבאללה, לא לפני שהספיק לכתוב מבוא לספרו של מכחיש השואה פוריסון. ה-BDS הוא מצוות 'חומסקי לעניים' של הנקלים שבאינטלקטואלי המערב, שעליהם כבר כתב אורטגה אי-גאסט לפני יותר מ-80 שנה, שהתמחותם משולה לברבריות.

"אין שום דבר רומנטי במיעוטים," כותבת אילוז לקראת סוף דבריה, ואני משפשף את העיניים בהפתעה ואת הידיים בהנאה. זו הרי תשתית התשתיות של המוטיבציה הציונית. ואני מיד מפנה אותה כפי שהיא מפנה אותנו לרשימת קריאה: התכבדי נא פרופ' אילוז והקדישי שעה ארוכה לקריאת כמה ממחקריה של עפרה בנג'ו על היחס למיעוטים בקרב שכנינו, ואז אולי תביני טוב יותר – לא, אין לי אשליות, זו רק רטוריקה –  את ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

אם תעשי את המאמץ הקטן הזה, תגלי שאכן כפי שכתבת, "ישראל והציונות הן הרבה יותר מפרויקט לאומי: הן מספקות הזדמנות היסטורית ייחודית שיהדות תהפוך לציוויליזציה בת השוואה בדומה לזו הסינית, המוסלמית והאירופית. ציביליזציות מכילות דת, אבל מקרינות מעבר לה בכך שהן מסוגלות לאמץ תרבויות ואוכלוסיות אחרות ולכן לפתח השקפות עולם אחרות." כבר שנים רבות שלא קראתי הגדרה כל כך מדוייקת של המפעל הציוני. אלא שאצלך זו רטוריקה של ייאוש, כזו הנשענת על הנהי לפיו הציונות נכשלה בליצור ציוויליזציה כזו "כמו הסינית". עבורי, כאמור, מדובר בתיאור מדוייק למדי של ההיסטוריה הציונית בהתגשמותה (הלא-מושלמת יש לומר ולא רק לצורך נימוס, אלא כי המפעל הציוני – ומי בעצם, חוץ מהמלאכים המאכלסים את מגדלי שוקן? – לא רחוק משלמות).

כמה חבל שלא סיימת את דבריך בחזון הציוני (שכאמור אכן מומש במידה רבה על אפם וחמתם של שונאיו מבית ומחוץ, שעל זה נאמר: 'ימותו הקנאים'). כמה לא מפתיע שאת דברייך את מסיימת בעוד הגיג תלוש ומביך אך כה אופייני של "היסטוריון סוציאליסטי" המבכה את העובדה לפיה "עם השנים התחילו הנאמנויות הבלתי מסויגות האלה – למדינה, לאלוהים, לרעיון, לאדם – להפחיד אותי מאוד. הכיסוי הדק של הציביליזציה מבוסס על מה שבהחלט יכול להיות אמונה כוזבת באנושיות המשותפת שלנו. אך גם אם כוזבת היא, מוטב לנו שנדבק בה."

לא עשינו הכרות. שמי אודי מנור, ולפני כמה שנים כתבתי דוקטורט על העיתון 'פארווערטס', שהיה כהגדרת העורך הסוציאליסטי שלו, אברהם קאהאן, "עיתון למען האנושות". יהודים – וגם כמה סוציאליסטים (ואני סוציאליסט, נעים מאוד, אמנם ציוני-סוציאליסט ובכל זאת) – תמיד ניסו לדלג מעל עמק הבכא של האנושיות האלמנטארית, הפשוטה, זו המביאה מאות אלפי יהודים שונים ומשונים ללוות את הרב עובדיה בדרכו האחרונה מסיבות שונות ומשונות, זו המביאה ישראלים רבים לחוש גאווה על מה שעשו כאן הם וקודמיהם, על אפם ועל חמתם של מי שמודדים את העולם בסרגלים שמחוץ לכמה מקומות מופלאים כמו מגדלי שוקן אין ולא יכול להיות להם שימוש.

"אין דרך טובה יותר לאהוב את היהודים והיהדות מאשר לדבוק בדרישה שישראל תהפוך למדינה אוניברסלית וחילונית, שתייצג את כל אזרחיה בצורה שווה ותגלם את רעיון האנושיות המשותפת."

אמן ואמן. זו בדיוק היתה מטרת הציונות. אם לשפוט על פי מה שמתרחש כאן בפועל – שילוב מרהיב, יצירתי ומרתק (ולא מושלם, לא מושלם, ממש לא מושלם) של מודרניות ומסורת, שילוב שעדינה בר שלום ('הבת של') היא אחד מביטוייו הידועים והמובהקים, והעלייה לרגל למדינה המשוקצת הזו של עשרות אלפי להט"בים מהעולם כולו היא ביטוי נוסף שלו, זאת למרירות ליבם, חמיצות פניהם וישבנם הקפוץ של 'פעילי שלום' ו-BDS מלאים בריקנותם המוסרית – אנחנו בהחלט בכיוון. המציאות בישראל היא נאורות הלכה למעשה. סוציולוגיה101. את בהחלט מוזמנת להצטרף. אבל אז מה יאמרו בשוקן מה יזמרו בניו יורק טיימס?

אהוד: האם יהיה זה מוגזם לומר שהגברת אילוז קצת מטומטמת – או שסתם בורה ועם-הארצית, ובייחוד, בתור עולה חדשה – היא אינה בקיאה ביותר בתולדות ישראל?

דבר נוסף, מי שנסמך במחקריו על נתוני ארגון האוייב שלנו, עדאלה – הוא בדרך-כלל שונא ישראל וחפץ ברעתה או סתם פתי.

דבר נוסף, מה שאתה מכנה "אידיוטים שימושיים" אני מכנה "אידיוטיזם מוסרי", שמועיל מאוד למי שמאמריו העבריים, המתורגמים מצרפתית, מיתרגמים למהדורת "הארץ" האנגלית –וככה נפוצים להכפיש את שמנו בעולם, וגם עוזרים לתעמולת השקר של אוייבינו!

* * *

יהודה דרורי

האופציה היחידה שנשארה לנתניהו

לפני 3 חודשים כתבתי פה ש"אנחנו לבד." זה היה ברור, לכל מי שמעמיק במעט, מעבר למאמרי התקשורת הרדודים, שיכול היה לראות שארה"ב היא סוס זקן ששבע ממלחמות ואילו אירופה הינה חזיר מפוטם שבקושי זז – ואלה, כמו עמים רבים שהיו בהיסטוריה ושאינם עוד – הם מחכים להתחסל ע"י הכיבוש הזוחל של האיסלם... אלא שאין פה רק עניין שבין האיסלם הסוני לשיעי, אלא בין כל האיסלם לבין התרבות המערבית – תרבות הכופרים לדידם, שיש להשמידה. להזכירכם, איראן המוסלמית-קיצונית נשלטת עדיין ע"י האייטולות ולא ע"י הגיון צבאי מערבי...

מעולם לא היה לנו פה בישראל ספק, ולו לרגע  אחד, שאיראן החליטה לממש את האופציה הגרעינית/צבאית ולבנות נשק גרעיני. הקמת המתקנים, הרכישות, הצבת הציוד ותפעולו, הכול הצביע על הליכה ברורה לפצצת אטום. ידענו גם שהפצצה נועדה בראש ובראשונה כהרתעה לסונים ולפצצה הגרעינית הפקיסטנית שלהם, שנית הפצצה נועדה ליצור אפשרויות של לחץ כלכלי ופוליטי על שלטונות טורקיה, סעודיה ומדינות המפרץ, כאשר התקפה על מדינת ישראל הינה התירוץ הרשמי כדי למנוע פעילות מונעת נגד תוכניות הגרעין של איראן מצד המדינות הסוניות.

לפיכך, כאשר העניינים הללו החלו להתגלגל, כתבתי אז שאין לנו צורך בהתקפה על איראן כי הפיתוח הגרעיני/צבאי שלהם אינו נוגע לנו... מתי והיכן שתחושת האיום והסכנה החלה מחלחלת יותר ויותר אצלי ואצלנו – זה כאשר התברר שטהרן חברה לטרור האנטי ישראלי והעולמי, מחמשת אותו ומעודדת אותו, בעוד האייטולות חוגגים את העובדה שמעריצים אותם בעולם המוסלמי בגלל עמדתם האנטי-ישראלית התקיפה... כאן  המערכת המדינית/הביטחונית בישראל העריכה (ובצדק) כי האייטולות הללו, השולטים באיראן, עוד יחליטו יום אחד לפתור את הבעייה הפלשתינאית בעזרת הפצצה הגרעינית שיבנו.

ארה"ב ומדינות אירופה אינן חשות בסכנה ברורה. הן מדחיקות את נושא הטרור הגרעיני ("הפצצה במזוודה") כמדע בדיוני, ומסתכלות על הזירה "בגדול", ומכאן שהן מאמינות שזה בסך-הכל ריב סוני-שיעי שניתן יהיה לשלוט בו, בייחוד אם ארה"ב ונאט"ו יתנו לטורקיה ולמדינות המפרץ "מטריית הגנה גרעינית". ישראל אינה נחשבת, כי למעשה הם יודעים שישראל תדע להגן על עצמה כי ישראל חזקה פי כמה וכמה מאיראן.

מה שמדינות אירופה וארה"ב לא מבינות הוא זה: שאנחנו לא נהיה מוכנים להסתפק ביכולת ה"מכה השניה" – אנחנו לא רוצים ולא מסוגלים לספוג "מכה ראשונה" שפירושה עשרות אלפי הרוגים ופצועים אצלנו, אפילו במחיר מכת נגד שתשמיד את טהרן על מיליוני תושביה... הסכנה הקיימת מהחלטה דתית קיצונית באיראן "להשמיד את ישראל והיהודים," היא זאת שקובעת היום את האופציה של ישראל להתנהגות כלפי המשך הפיחוח הגרעיני של איראן.

אנחנו הלא מכירים ויודעים את הראש המוסלמי (שיעי וסוני כאחד) המתיר בשם מוחמד לרמות ולהונות את הכופרים (זה אנחנו וכל העולם הנוצרי). לפיכך, ההסכמים שהם חתמו עליהם השבוע שווים כקליפת השום... האופציה היחידה שנשארה לישראל היא לעקוב מקרוב אחרי הפיתוח הגרעיני הצבאי הסודי של איראן – והיה כי נגלה סיכון ברור ומשמעותי, לתקוף מיד צבאית ובכל הכוח, מבלי להתייעץ ומבלי לתאם עם אף מדינה!

הכוונה בתקיפה כזו תהיה לפגוע בכל מערך הפיתוח הגרעיני של איראן רק ולא במתקן זה או אחר (שישוקם תוך תקופה קצרה) עלינו להבהיר לכל אויב מוסלמי, שאנחנו מסוגלים לדאוג לעצמנו, לפעול בנחישות בכל מקום, ולא להתחשב במדינות העולם, שלא דאגו אפילו לזרוק ולו פצצה אחת על משרפות אושוויץ כאשר ידעו לבטח מה מתחולל שם...

* * *

תקוה וינשטוק

צליל של מוצרט

המחלות, הפגעים והגיל המתקדם גורמים לנו להיעזר בכל מיני תחליפים, השתלות ותותבים, מהם גלויים ומהם סמויים מן העין,המאפשרים לנו להמשיך בחיים פחות או יותר תקינים.

אני נעזרת במכשיר שמע. זה אינו מכשיר קלסי כמשקפיים שכמעט כל אדם מעל גיל מסוים נזקק להם ותכופות הם אף מוסיפים עניין ויופי למרכיבים אותם.

עזרי-השמע יעילים הרבה פחות ממשקפיים ולרוב הם נעשים נחלת הכלל רק בגיל מבוגר. שלא כמשקפיים, עזרי-השמע שכיחים הרבה פחות ממשקפיים וגם יעילותם אינה משתווה לזו של המשקפיים והיא חלקית בלבד. גם בסיוע המכשירים מצליחים כבדי השמיעה לשמוע רק כשהמכשיר נטוי בזוית מיוחדת וכשהמרחקים אינם גדולים מדי, לא מקצה שולחן האוכל עד קצהו. עזרי השמיעה עודם רחוקים מאד מלהיות תחליף מושלם לאוזן.

אני מחליפה תכופות  את מכשיר השמע בתקוה למצוא את המכשיר האולטימטיבי. המכשירים החדשים יותר מתוחכם ומעודכנים אך על "אוזן שנייה" מסוג עין שנייה אין מה לדבר. גם עם המכשיר, שמיעתו של כבד השמיעה, לא כל שכן החירש – אינה מאפשרת לו להשתתף כראוי בשיחה רבת משתתפים.

לאחרונה רכשתי מכשיר חדש שלדברי האודיאולוג שלי הוא המילה האחרונה בשטח. מכשיר זעיר שמשום זערוריותו הוא גם נסתר יותר וסוללתו קטנטונת ויש להחליפה תכופות.

הרכבתי  את המכשיר החדש ואכן חשתי שיפור מסוייג,למען האמת, מסוייג מאוד. אולם כעבור שבועיים שלושה גיליתי שהרכישה מצוינת, בעיקר באשר למוסיקה. מכל מיני אתרים ובתי עסק הגיעו לאוזני קטעים מוזיקליים. צלילי מוצרט. אני עוברת ליד מרכול – צליל של  מוצרט. חולפת  על פני דוכן של סנדלר – מוצרט. עוצרת ליד קצביה – מוצרט, ליד השוק, שלא לדבר על בתי קפה, ספריות ומרכזי מוסיקה. בקיצור, המוסיקה ליוותה אותי באשר הלכתי. ודווקא מוצרט הענוג .לא ג'ז, לא מוסיקה מודרנית שאינם לטעמי – מוצרט !

איזו עיר נפלאה תל אביב! חשבתי בליבי. העלייה הרוסית על אהבת המוסיקה שלה, נגניה המקצועיים והחובבים עשתה משהו לעיר הלבנה שלנו. האוויר התמלא מוסיקה. איזו עיר! איזה מכשיר! איזו הצלחה!

אבל כעבור יומיים-שלושה נאלמו ונעלמו הצלילים כשם שהופיעו. לא שמעתי יותר מוסיקה מבתי קפה ולא מבתי מרקחת ולא מאף  בית. ובדיוק אז פסק גם מכשיר השמע שלי לפעול ועתה כמעט לא שמעתי שום קול  – לא מוסיקה בחוצות, ובקושי דברי חברים. הכול נדם בבת אחת. אין קול ואין עונה.

ואז נפל לי האסימון. נזכרתי בדברי האודיאולוג כי  במכשיר החדש סוללה העומדת להיגמר אינה משמיעה את קולות הנקישה שלהם הורגלתי. במקומם נשמע צליל של מוצרט... – ואת זה שכחתי.

עכשיו הבנתי שכל קולות העיר נותרו בעינם – הקולות המצמררים של צופרי הרכב  מאופניים עד מכונית מגן דוד, המולת השוק, המוסיקה מחרישת  האוזניים של בתי הקפה (לגמנו חברתי ואני קפה בכיכר "הבימה" ומרוב המולה לא הצלחנו להחליף מילה. סיימנו את הקפה, שילמנו ועברנו לגן יעקב הסמוך. שם דיברנו בנחת באוויר הצח). כל המוסיקה היפה של מוצרט נשמעה רק באוזניים  שלי כשהסוללה עמדה להסתיים

   אז לפעמים דווקא טוב כשהסוללה נגמרת. שומעים רק דברים יפים שרוצים לשמוע.

תפרוט לי מאתיים שקל

בוקר אחד יצא י.מ., גמלאי מרמת אביב ג, למרכול במרכז שוסטר. ליד הפסל הכחול קיימת תחנת מוניות ובמקום עוצרות גם מוניות שאינן מהתחנה.

בעוד י.מ. עומד לחצות את הכביש קורא לו נהג שהיה במונית שירות, שעל גגה מעין כובע צהוב. הנהג נופף בשטר של מאתיים שקל ובקש: "אולי תוכל לפרוט לי? אני חייב לפרוט כסף ללקוח ואיני יכול לעזוב את המונית ולגשת לכספומט."

ג. פשפש בארנקו והוציא שני שטרות של מאה שקל והושיט אותם לנהג מבעד לחלון המכונית, והנהג החזיר לו שטר – אבל לא שטר של מאתיים שקל. לפתע היה בידו שטר של חמישים שקל בלבד.

"איפה שאר הכסף?" תמה מר מ. וחש שדמו עולה. "נתתי לך מאתיים!"

הנהג לא השיב, נתן גז, הפעיל מהר את המכונית ונעלם במהירות הבזק.

ברגליים כושלות, שבור עלוב וכואב על העוול שנעשה לו ועל אכזריותם של בני אנוש, נכנס  מ. למרכול, קנה מה שקנה ומיהר הביתה. לרעייתו לא סיפר מאומה. יותר משהצר על מאתיים השקל היה מלא בושה שהצליחו "לסדר" אותו.

רק אחר שלושה ימים, כשנרגע במקצת, דיווח לאישה מה קרה, ולשניהם היה ברור כי הרמאות הזו אינה מקרה בודד. רמת אביב ג מלאה תושבים קשישים המהווים טרף קל לרמאים וגזלנים למיניהם.

עברו כשבועיים. מ.י. הולך שוב למרכול כדרכו בקודש, ועל המדרכה שליד המרכול שוב חונה המכונית הצהובה – הפושע חזר למקום הפשע. ליד המכונית ניצב איש קשיש והנהג מראה לו שטר לפריטה.

"תיזהר,זה גנב! גנב!" החל מ. לצרוח בקול לא לו, הנהג לא אענה והסתלק במהירות. הפעם הצלחתי להציל מישהו מגנבה! חשב מ. בסיפוק.

חלף שבוע ו-מ. הולך לקופת חולים ועושה קיצור דרך מרחוב רקנטי, ומה ניצב מולו אם לא המכונית צהובת הגג, ונהגה מחזיק בידו שטר של מאתיים שקל וממלמל: "אולי תוכל לפרוט..."

הנהג לא זיהה את מר מ. – אולי מהיעדר זיכרון חזותי ואולי עקב ריבוי הקורבנות שבהם התעלל. אבל מ. הכיר מיד את הטיפוס הנפשע. דמותו היתה חקוקה כמחוות אש בליבו, ובלי להסס לרגע מיהר למכונית ובאומץ לא רגיל חטף את שטר הכסף מהנהג כשהוא זועק "גנב! גנב!! הסתלק מפה מהר ואם אראה אותך שוב אקרא למשטרה!"

גם הנהג התחיל לזעוק "גנב גנב!" אבל כשראה שמתאסף קהל, הפעיל את הגז ונעלם חיש מהר.

כעבור זמן מה קרא מ. בחוברת המקומית "כוכב הצפון" אזהרה של המשטרה מפני גנב המשוטט ברמת אביב ג ומרמה וגונב כספים מקשישים. ובגיליון שלאחריו הופיעה ידיעה כי האיש נתפס.

  סוף גנב לתלייה. אולי לא ממש תליה אבל ודאי יקבל את העונש המגיע לו.

מעשה במפתח

אחרי שגנבים ערכו לי ביקור פתע, לקחו מה שלקחו והפכו את כל הדירה, מיהרתי  להחליף את המנעולים של דלת הכניסה. ניגשתי למנעולן שחנותו סמוכה והוא התקין לי שני מפתחות:  מפתח עליון רגיל ומפתח ייל ליד ידית הדלת.

בוקר אחד התקשיתי לתפעל את הייל ומיהרתי למנעולן.

"אבוא בערב לראות מה קרה," הבטיח.

הוא  לא הופיע. המפתח עבד ללא תקלות  ואני לא חזרתי למנעולן.

אבל לילה אחד אני שבה מסרט מאוחר, מנסה לפתוח את  הדלת – הייל אינו נפתח. עוד סיבוב של המפתח ועוד סיבוב – לא נפתח.

    בדירת השכנים עדיין דלק אור. דפקתי קלות בדלת לבל אעיר את הילדים. אין תגובה. הגברתי את הדפיקות – כנ"ל. צלצלתי צלצול נמוך – אין מענה, גם צלצול חזק יותר לא עזר.

כבר היתה שעת חצות. מה לעשות? רק לרדת לרחוב ולחפש מישהו, רצוי גבר שכוחו עימו, שיפתח את דלת ביתי.

הרחוב היה ריק מאנשים. כולם נחים על משכבם בשלום, רק אני בחוץ. למזלי הופיע בפינת הרחוב גבר כבן חמישים נושא תיק. הוא נראה לי אדם סולידי. אצתי אליו, בקשתי סליחה, סיפרתי על מצבי העגום וביקשתי שיבוא עימי וינסה לפתוח. זה בסך הכל מרחק של צעדים ספורים .

האיש נענה מיד. ודאי שמח שלא סיפרתי לו שאבד לי הארנק ולא ביקשתי הלוואה קטנה לנסיעה במונית. עלינו במעלית. שוב סובבתי את הייל- הפעם דווקא נפתחה הדלת בקלי קלות. מבוישת במקצת הודיתי למתנדב על טרחתו ונכנסתי בשמחה הביתה.

בבוקר המחרת מיהרתי למנעולן: "אני בא!" הבטיח."רק אסגור את החנות בשמונה בערב ואני מגיע!"

כמובן שלא הגיע. למחרת בבוקר שוב מיהרתי אליו.

"אני בא מיד בצהריים!"הבטיח המנעולן, "אשתי תגיע להחליף אותי בחנות ואני אצלך!"

כשגם הפעם לא הופיע בערה חמתי להשחית. זרקתי לו: "סבתי המנוחה נהגה לאמור שבעלי מלאכה אינם באים עד שמושכים אותם באוזניים. אתה רוצה שאמשוך אותך באוזניים?"

"אני בא בלי נדר מחרתיים, יום חמישי בשמונה בערב."

הערתי שהשעה אינה נוחה לי – בדיוק מחרתיים ביום חמישי בשמונה בערב אני הולכת להצגה, וקבענו מועד אחר. הוא בא כמובן בדיוק ביום חמישי בשמונה בערב. ביקורו היה חשוב לי יותר מכל הצגה ונשארתי עד שיבדוק את המפתח ואת המנעול. הוא הניע את המפתח מצד לצד, העיף מבט על המנעול וקבע: "הכל בסדר."

אמרתי כי בדרך כלל אמנם הכל בסדר אך די בתקלה אחת ואני בצרות. אולי כדאי לשמן  את המנעול  בשמן או שמן מכונות?

   "חלילה," ענה. "הכל כבר מסודר."

למחרת, יום שישי, עוד בטרם חלפו עשרים וארבע שעות מביקורו של המומחה, אני שבה מתערוכה  רוצה לפתוח את הדלת – הייל אינו פועל.

למזלי היתה השעה אחת בצהרים, לא חצות לילה. אמנם היה ערב שבת אך חנות המנעולן עדיין הייתה פתוחה. הפעם לא הוציא המנעולן הגה, תפש פחית של שמן מכונות – שעוד אמש אסר את השימוש בה – והיה נכון ללכת.

הצעתי שלא יטרח לנעול את העסק. נתתי לו את מפתחותיי, שיתקן את המנעול, ואני אשמור בינתיים על החנות.

נשארתי בחנות כשומר חינם. התיישבתי על פח ריק והודעתי לכל הבאים שהמנעולן יבוא מיד.

"מה זה מיד?" שאלו.

הסברתי שהלך לפתוח את דלת ביתי שננעלה והבית קרוב מאוד.

כחצי תריסר לקוחות המתינו לו בתור. עסק  משגשג. כולם סובלים כנראה מבעיות עם דלתות סוררות.   המנעולן חזר חיש מהר והכריז: "תיקנתי. כעת באמת הכול בסדר."

 בינתיים עדיין בסדר.

* * *

בתוך כחודשיים

עומדת להופיע הסאגה

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מהוצאת "אסטרולוג".

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

מוקדש לזכרו של הסופר היהודי-וינאי בשפה הגרמנית,

 פליקס זאלטן (1869-1945), מחבר הספרים "ג'וזפין מונצאנבאכר, זיכרונותיה של  יצאנית וינאית", ו"במבי, חיים ביער"

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק שני

חיים חפר והברונית דה רוטשילד בעין גדי

לא עברו ימים רבים וג'ני אכן הופיעה אצלנו, בעין-גדי, רוכבת-יושבת בשיזוף ירכיים על המושב הקידמי בקומאנדקאר, ליד הנהג – ועוד בטרם ירדה, עוד כשחנתה המכונית ברחבה השיפועית המסולעת, מול חדר-האוכל הקטן, בעל החלונות המרושתים והגגונים, שהשאירה לנו בירושה היאחזות הנח"ל – סבבו אותה אחדים מחברינו בעניין רב ובמבט חקרני, והגם שאורחים היו לנו די והותר, וליבנו היה ממש גס בהם – לה הציעו חברינו טיול לסדייר, הוא נחל דויד, רחצה וביכורי תמרים לחוף ים-המלח, טיפוס במעלה הצוקים, ביצי נחשים, קרני איילים –

מה יש לומר, התחרמנו עליה כתיישים בסתיו.

ג'ני דחתה את ההצעות בחיוך תוך כדי שהיא משלשלת את רגליה הדבשיות, בסנדלים דקי-הרצועה, ומציבה אותן על הקרקע היבשה שלנו. בערב עתידה להגיע משלחת חפירות קטנה, בראשות הארכיאולוג הצרפתי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, לחפור את היישוב הקטן שנתגלה בצלע הנג'אר, מעל ואדי ערוגות, העריג'ה. וג'ני הקדימה ובאה כדי להכין עבורם חדרים באכסניית-הנוער שלנו.

חדר-האוכל רגש סביבה. החברות – בעקימת-אף, והחברים – נרשמים בתור לעבודת-חוץ, בחפירות, למרות שהפתק, המהודק זה ימים אחדים ללוח ההודעות של סידור-העבודה, היה מיותם עד שהופיעה ג'ני.

גם אני רציתי להירשם. לא מיד, כי התביישתי, אלא ניגשתי מאוחר יותר, בערב, בדרך לעבודתי במאפייה, אך הרשימה היתה כה גדושה, כאילו ניצבים כאן בתור לקבל משהו, והחלטתי שלא אעשה צחוק מעצמי. מה עוד שהיתה לי אפשרות להיספח לחפירות על חשבון שעותיי הפנויות בימים, כמתנדב. את עבודת האפייה הייתי עושה בלילות. אם אתגבר על נטייתי העזה לישון מלפנות-בוקר עד הצהריים, אוכל לצאת עם החופרים, ולישון שעות אחדות לפנות-ערב, בטרם אחזור למאפייה.

המחשבה הזו עלתה בדעתי רק לאחר ימים אחדים. כי תחילה – בוא המשלחת, בנוסף על מחנה-עבודה של תלמידי תיכון חדש מתל-אביב, שעמד להסתיים – הגבירו את צריכת הלחם היומית, והיה עליי לעיתים להכין פעמיים ביממה עיסת-בצק במלוש החשמלי. מי שיודע כמה זמן יש לחכות עד שיתפח הבצק, יבין שעבודה כזו נמשכת כפליים זמן, גם כאשר ראשי-הפרימוס של התנור בוערים כל אותה עת במלוא הקצב. התנור היה עשוי ברזל ומתחתיו מבערים, ראשי פרימוסים, שבערו על נפט או מזוט. את התנור ירשנו מהיאחזות הנח"ל שקדמה לבואנו לעין-גדי. המיבנה העשוי קירות בוץ מטוייחים וגג פח היה השריד היחיד של שבט הבידואים א-רשאיידה שישבו בעין-גדי עד שנכבש המקום על ידי צה"ל בסוף מלחמת השחרור, ליתר דיוק – בתשיעי במרס 1949.

כך חשבתי כל השנים ואולם לאחרונה קראתי בספר "שנה בעין-גדי", של שלום אילתי, את דבריו של יורם יבור (ורבר), שניהם אנשי הפלוגה המקובצת של האיחוד שנשלחו לעזור בהקמת היאחזות הנח"ל, שקדמה לקיבוץ: "...ואפילו אופה, שאפה לפלוגה לחם במיבנה מאפייה, שבנינו מבוץ."

מאחר שאינני שייך למתקני עולם ולנביאים, גם לא לנביאי שקר, חביבי התקשורת – אלא מאמין שהנצח בספרות מורכב מפרטים קטנים, אמיתיים ובדויים כאחד, היה חשוב לי להביא כאן את ההבהרה הזו, ועל כך תודה ליורם יבור.

בתקופה שבה אני במיבנה הזה, הפיקה הברונית דה רוטשילד סרט צבעוני דוקומנטארי על עין-גדי. חיים חפר קצר-הקומה, בכובע רחב-שוליים, מכנסיים קצרים ונעליים גבוהות, ליווה אותה, כתב את התסריט והיה לה גם מתורגמן. הסרטון הוצג בבתי הקולנוע בארץ אחרי יומן החדשות השבועי של "כרמל" (או של "פוקס מוביטון") ולפני הסרט עצמו. רואים את ידיי מכניסות במירדה תבניות-פח עם לחם לתנור החם בצבעי חום-אדמדמם לוהט. והאמת שכלל לא היה מחומם אלא הואר מבפנים בנורות שקבעו בו לצורך הצילום, והכנסתי לקירבו כיכרות-לחם קרים שאותם אפיתי בלילה. אילו הבערתי אותו לא היה אפשר להיכנס למאפייה מרוב חום, וסרט-הצילום העשוי צלולויד היה נשרף.

לצורך הסרט היה על אחד מחברינו להעביר מהלך שחמט במשך חמש-עשרה דקות אם לא יותר, כי כל הזמן היו עסוקים בצילום הפעולה האחת שלו. ובעלון הסטנסיל של המשק, שאני הייתי מייסדו ועורכו הראשון, השאיר לנו חיים חפר, שכבש בידידותו את ליבנו – שיר תודה שספק אם נדפס אי-פעם בכל פירסום עברי אחר:

בִּרְשׁוּת בַּת הַשִּׁיר (אִם לֹא תִּתְנַגֵּד הֵיא)

עֵת אֲנִי כְּבָר לַדֶּרֶךְ מוּכָן וְאָרוּז,

רוֹצֵנִי לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְעֵין-גֶּדִי

וּלְהוֹדוֹת לְכֻלְכֶם בְּמִשְׁקָל וְחָרוּז:

אִם הִרְגַּשְׁתֶּם לֹא טוֹב, אִם הָיָה קְצָת לֹא נֹחַ,

עֲיָפְתֶּם (וְלֹא נִכָּנֵס לִפְרָטִים) –

נָא סִלְחוּ, חֲבֵרִים, זֶה אָפְיוֹ שֶׁל קוֹלְנֹעַ

וּבְעִקָּר שֶׁבָּעֵסֶק יֶשְׁנָם צָרְפָתִים.

וּבְכָל זֹאת, הָיָה טוֹב לָחוּשׁ וְלָדַעַת

שֶׁעַל אַף הָאִמְרָה: "זֶה צִלּוּם אַחֲרוֹן,"

לֹא זוֹרְקִים אֲבָנִים כְּשֶׁאוֹמְרִים: "עוֹד הַפַּעַם – "

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם עַל חֶשְׁבּוֹן הַבָּרוֹן.

רַק דּוֹפְקִים עוֹד צִלּוּם וְחוֹשְׁבִים: "מֵילָא, מֵילָא...

מַה? שׁוּב פַּעַם? אֵלִי!" (וּנְכוֹנִים גַּם לַזֶּה...)

בְּחַיַּי, כּוֹכָבִים כְּמוֹ לְיַד יַם הַמֶּלַח

לֹא יִמְצָא שׁוּם אָדָם גַּם בַּשַׁאנְז-אֶלִיזֶה!

כֵּן הַרְבֵּה סַבְלָנוּת כָּל הַמֶּשֶׁק גִּלָּה לִי

וְעֶזְרָה פֹּה וָשָׁם, הוֹי וּשְׁעוֹת עֲבוֹדָה!

חֵי נַפְשִׁי, לוּ הָיִיתִי קְצָת סֶנְטִימֶנְטָלִי

הָיִיתִי אוֹמֵר קְצָת יוֹתֵר מִתּוֹדָה.

אַךְ כֵּיוָן שֶׁאֵין אָנוּ דּוֹבְרֵי אִמְרֵי-שֶׁפֶר

וּבָזִים בְּמִקְצָת לַמִּלִּים הַ"נָּאוֹת" –

אֹמַר רַק: תּוֹדָה. וְאֶחְתֹּם: חַיִּים חֵפֶר.

וְאוֹסִיף גַּם נ.ב. – לְהִתְרָאוֹת.

לחם מהמאפייה שלי קנו גם מטיילים שעברו בסביבה. להם הוצאתי למכירה כיכרות פחות-טריים שנותרו בארון-הלחם המרושת. כך הגדלתי בלירות אחדות את הכנסות המשק וגם הפכתי לדמות כמעט פולקלורית, מה עוד שידיי המיתולוגיות היו כבר מבחינה קולנועית לנחלת כלל הצופים בקדימונים שלפני הסרט, כי טלוויזיה טרם היתה בארץ. רבים רצו לראות את המאפייה הנמוכה בעולם וגם היחידה באיזור ים-המלח הלוהט, שעליו מסופר שאפשר לאפות בו בצק בשמש. בעלונים של בתי-ספר תיכוניים שביקרו אצלנו נדפסו רישומים של "האופה חיימקה" בסנדלים שדבקו בהם דלדולי בצק יבש, מכנסיים קצרים, וחולצה לא רכוסה מתנפנפת, בדומה לציורים שבהם הנציח נחום גוטמן את החיילים המרושלים של מלחמת השיחרור באלבומו "כאלה היו".

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עירית אמינוף: לדבריך אודות האישה המכוערת האנטישמית הזו [קתרין אשטון] יש להוסיף, שכבר בגן הילדים ידענו כי הילדה המכוערת תהיה גם הרעה מכולן ותעשה הכול כדי למשוך תשומת לב ולעמוד במרכז. כך הגב' אשטון, שכיעורה, כדבריך, הוא ודאי גם פנימי – שהרי היא אנטישמית ללא מסווה. והמסכה של אנטי ישראל אינה אלא האנטישמיות הישנה בחליפה חדשה.

דומני שהגברת באה מאירלנד, שנמנית היום על קבוצת המדינות האנטישמיות ביותר. אבל המוטיב המוביל בהתנהלותה – הוא דווקא כיעורה! שכן היכן עוד היתה יכולה לקבל כל כך הרבה חיבוקים ונשיקות, וממי?

* ברט פרלוצקי, הסטיריקן הרפובליקני היהודי האמריקאי, פירסם באתר שלו משפט על הנשיא אובמה: "אני מקווה בכנות שכאשר הנשיא ילך לבדיקה הרפואית השנתית שלו, הרופאים יבצעו בו סריקת מוח! – כי בטח יש משהו מאוד לא בסדר באדם שנראה שהוא מוטרד מיהודי שבונה בית בישראל הרבה יותר מאשר ממוסלמי שבונה פצצה אטומית באיראן..."

* ההקבלה של יוסי גמזו בין "הימים ההם" ל"זמן הזה" - ממש פנינה!

משה גרנות

* סופר נידח שלום, אלי מייזליש במאמרו "לא יהיה הסכם שלום" (גיליון 894) מסביר מדוע לא יהיה הסכם שלום בגלל העמדות של הפלסטינים. מתברר שאלי מייזליש לא מעודכן והוא כותב מהרהורי ליבו. מייזליש לא שמע שמחמוד עבאס הגיש לאו"ם הצעת החלטה שאושרה ע"י העצרת הכללית, להקים מדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה בלבד. אלי מייזליש לא שמע שכבר בשיחות עם ישראל בקמפ דייויד ביולי 2000, הפלסטינים קיבלו במהותו את עיקרון הפירוז אך דרשו כי ההגדרה תהיה ש"המדינה הפלסטינית תהיה מוגבלת בחימושה" ולא "מדינה מפורזת". אלי מייזליש לא שמע שבמו"מ שהתקיים באנאפוליס בשנת 2008 דרש מחמוד עבאס שישראל תקלוט 100,000 (מאה אלף) פליטים במשך 10 שנים (10,000 פליטים מדי שנה). התביעה שישראל תקלוט מיליוני פליטים ירדה מן הפרק. לכן, אלי מייזליש יכול להירגע. אם לא יכון שלום בין ישראל לפלסטינים יהיה זה בגלל דרישתה של ישראל לספח שטחים נרחבים מהגדה המערבית. מענין שאלי מייזליש אינו רואה בבניית התנחלויות בגדה ובחמדנות לספח עוד ועוד חלקי גדה מכשול עיקרי להגעה להסכם שלום.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אינך יכול לתאר לעצמך כמה אנחנו מצטערים שעדיין איננו קולטים מאה אלף "פליטים" פלסטינים בשנה. אולי במותו של אריק איינשטיין ננוחם, שזה לפחות פחות ישראלי אחד מול המאה אלף.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,555 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל