גיליון מס' 896, לקראת ו' חנוכה –

במלאת 135 שנה לחריש התלם הראשון

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט בכסלו, ה' חנוכה, תשע"ד, 2 בדצמבר 2013

עם הצרופות: 1. מחקרו של אורי הייטנר: מי זה צר המנבח?

 2. מחקרו של אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף.  

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: השנים הראשונות של פתח תקווה – במלאת 135 שנה לחריש התלם הראשון בידי יהודה ראב. // יוסי גמזו: חֲנֻכִּיָּה מִתַּרְמִילֵי פְּגָזִים בְּאֶרֶץ גֹּשֶן. // עוז אלמוג: שמעתם פעם על איפוק? // מוּקֵי אֶלְדָּד: בְּנִי. // ד"ר משה כהן: הנדון: בחזרה לרפואת אליל. // מתי דוד: האמנם ערוץ 10 הוא כישלון מתמשך שקיומו בספק? // משה גרנות: בין רצח רבין לבחירות 96' – על הרומן של אשכול נבו "ארבעה בתים וגעגוע". [ציטוט]. // אהוד בן עזר: מרק כרוב ביתי לחורף. // מוטי: מה באמת צפוי לנו אם השמאל, הקרן לישראל חדשה, בג"צ, גל"צ, מר"צ ו"הארץ"  יצליחו בדיבורי הסרק שלהם על שלום – גורל הנחתכים בסוריה. // מרדכי קידר: הבגידה הגדולה. [ציטוט]. // מנפרד גרסטנפלד: הפרוטוקולים של זקני האיסלאם. [ציטוט]. // דרור אֵידָר: המשפט הבינלאומי שלנו. [ציטוט]. // מנשה שאול: הנקם הערבי מדהים את העולם. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. נערת רוק – ריקי גל. [ציטוט]. 2. צרור הערות 1.12.13.  // יוסי שדה: סודה של משפחת כהן. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק שלישי, אני הורג במאפייה צפע עין-גדי בטוּטוּ שלי // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

השנים הראשונות של פתח תקווה

במלאת 135 שנה לחריש התלם הראשון

פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים

"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.

המשלחת הראשונה שמתכוננת לראות את אדמת מלאבס, שעל גבול הירקון, יוצאת מיפו רכובה על גבי סוסים בקיץ 1878, תרל"ח. משתתפים בה רק דוד מאיר גוטמן ויואל משה סלומון, ועימם רכב ערבי בשם זאכרי, שהוא פקידו ונציגו של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טייאן. בבעלות טייאן נמצאים שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך מבטיחם המתווך חיים אמזלג, שהוא סגן הקונסול הבריטי.

שעות אחדות מסתובבים השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טייאן. האדמה מעוררת בלב גוטמן וסלומון חשק רב לקנותה. היא דשנה ופוריה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שוטפים על גבולה הצפוני ומבטיחים השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חוזרים השניים ליפו מצפה לגוטמן ולסלומון אכזבה. מתברר כי הקרקעות שרכש טייאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי, ויש חשש כי חלקן שייך עדיין לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים מודים לאמזלג, שגם מארח אותם לישון בביתו, אך מודיעים שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. גוטמן למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות שלבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך מחליט הפעם להיות זהיר יותר.

גוטמן וסלומון חוזרים לבתיהם בירושלים, מכנסים את בני החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, ומוסרים דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם מוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. סלומון, שהוא בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו, ויודע לדבר ערבית – הוא יד-ימינו של גוטמן במשא ומתן ושוקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר וסלומון, רוכש גוטמן בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3,400 דונם לערך, שרשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קאסאר – נקנה במחיר אלף ומאה נפוליון זהב. הקרקע נמצאת מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו מצטערים תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה. עתה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הקרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

פירוש המילה הערבית מלאבס הוא בגדים, מלבושים. וגם שקדים מצופים סוכר נקראים בשם מלביס. מכאן גם נובע שם הכפר. מדי תקופה היו יורדים אליו להתיישב בו פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלאבס, כלומר: מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע. אך מתיישבי פתח-תקווה מקווים כי עימם תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – אבל בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבות הטמפלרים הגרמנים שבארץ-ישראל, שרונה ליד יפו, ורפאים בירושלים.

אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, הבאר הראשונה

אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, נפרד יהודה ראב (לימים בן עזר) מלאה אשתו, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, ויורד מירושלים ליפו. כך הוא נוהג על פי ההוראה של גוטמן, שיצא מירושלים יחד עם שטמפפר, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קאסאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו מוטל על יהודה ראב לפגוש ערבי מוגרבי, שמוצאו מצפון-אפריקה, ושמו חג' סלאמה; שטמפפר שכר אותו לשומר על הנחלה החדשה וגם כממונה על התחבורה בינה לבין יפו. יהודה ראב לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר כבר מחכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים עמוסים קרשים וחומרי בנין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה אשר גוטמן ושטמפפר כבר עסוקים בה.

השניים יוצאים מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. כאשר יורדת השיירה מהגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפת לעיני יהודה ראב ערבה אפורה-צהובה שמשתרעת לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – אינם ניראים בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפת כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הוא מבצר אפק, הניצב על מוצא הירקון, ליד ראס-אל-עין, ראש העין, המעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה ראב וחג' סלאמה ממשיכים אל הגבעה שבנחלת קאסאר. שם, ליד ערימת אבנים מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, שמעליה נטוייה קורת עץ גדולה ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה וקצהו משתלשל כלפי מטה. מסביב לבאר משתרעת אדמה שחורה שמצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה בקיץ האחרון. הקנים הקטומים כבר שחורים מרטיבות הטל בבקרים ומיקוד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

עוד באותו יום משיל יהודה ראב מעל רגליו את הנעליים, יורד בחבל אל קרקעית הבאר ומתחיל חופר בה. גוטמן ושטמפפר עוזרים לו מלמעלה בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר רואה הקבלן הערבי כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, הוא מתפשר על מחיר העבודה ומסכים להמשיך בה ככל שיידרש, והפעם יחד עם פועליו על בסיס של שכר יומי.

במשך שבועיים ממשיך יהודה ראב לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאים מים בעומק של כעשרים וחמישה מטר. יום זה הוא יום חג לחבורת הגברים הקטנה שמתגוררת באוהל – גוטמן, שטמפפר, יהודה ראב, ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים מבקשים מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

לא חולפים ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם עוד עולה חדש מהונגריה, דוד רגנר. רגנר הוא איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל נסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר מקבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד מזמין אצל המתיישבים הגרמנים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אומר שאסור לחרוש את האדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה, ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערבים.

יהודה ראב וחבריו בונים רפתות לשוורי-העבודה, שאותם הם מבקשים להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מיבנה גבוה, שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, הם מתחכמים וחופרים מחפורות גדולות ומכסים אותן מלמעלה בגגות קש וחימר. הם קובעים את תוכנית המושבה שתוקם – מחלקים את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים בנחלת קאסאר, בקו עולה מן הבאר צפונה, לאורך דרך הקיץ ליפו, שלימים תיקרא בשם רחוב פינסקר. הבתים עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האורוות מסביב, לשם ביטחון.

החריש הראשון, ו' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, יורד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן מחליטים מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה, לקראת סוף חודש כסלו, הם רותמים את השוורים ויוצאים לחריש הראשון, שעליו כותב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

אותו בוקר, מתאספים רגנר, שטמפפר, מיכל, גוטמן, לאזאר ובנו יהודה ראב, ועוד מתיישבים שרואים עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש אינם יודעים עדיין. לאזאר ויהודה ראב רותמים שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יוצאים לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים ייקרא רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, מוטל על יהודה ראב (בן עזר) לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש, שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה.

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, מתהלך חגיגי ומשגיח על הנעשה. הוא מסמן ליהודה ראב בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשים תלמים אחדים, ויהודה ראב חוזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, מורה לו רגנר לעצור בשוורים, ומבקש את גוטמן להתכבד בחרישה.

גוטמן אינו מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הולך אחר המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה ראב. עד מהרה מתחילים גם הוא גם השוורים להזיע ולהתנהל בכבדות, אף שזה יום חורף קריר. החברים אינם שמים ליבם לקושי שבו מתנהלת העבודה. הם מלווים את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחר להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם מרפרפת להקת אנפות, דרורים מדלגים על רגבים לחים, טריים, ומנקרים מתוכם תולעים לבנבנות שמתפתלות חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

גוטמן משלים הקפה אחת, ויהודה ראב מעביר את המחרשה לידי בן-דודתו שטמפפר. שטמפפר נירגש שעה שהוא תופס בידית המחרשה, דמעות חונקות את גרונו בדברו: "כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחת שמים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

"אמן!" עונים בני-החבורה, שנרעשים לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הם הולכים אחריו בתופסם ובהעבירם מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים ספר-תורה בהקפות שמחת-תורה.

יחידים הם במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדה של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה, והם מתנהלים בכבדות אחר מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. הציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ההקפות נמשכות פעמים אחדות. הדיבורים משתתקים והזיעה רבה. הנאספים עייפים לצעוד בתלמים הטריים. הם מתפזרים חזרה לעבודותיהם, מי להקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ומי לטיפול במשק החי. בשדה נשארים רק לאזאר ויהודה ראב, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים. אבל המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר.

למחרת מביא יהודה ראב פרדות משרונה, והעבודה מתחדשת בשתי מחרשות. הוא חורש בזוג פרדות אחד. פועל ערבי בזוג השני. ולאזאר, לאחר שחותך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, הולך לפניהם וזורע חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעת כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-לג'ה. בינתיים חוזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.

גשמים רבים אינם יורדים בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק מצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים ממעיטים לזרוע בגלל עצירת הגשמים. השדות מוריקים, גבעולי התבואה הרכים מרימים ראשיהם ומפתחים שיבולים, שהן עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חוגגים הגברים כשהם יורים באויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שעדיין אינו אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו מובאים, בדרך החול שבין גבעות באב-אל-האווה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים, והשמחה רבה.

ככל שמוריקים השדות ויפים, כן מתרבות דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו נסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה צריך לשמור על השדות הרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זוהי תקופת האביב, רביע בלשון הפלאחים, עונה שבה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לרעות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה! וכך, עוד בטרם מבשילה התבואה, כבר יש צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.

על יהודה ראב מוטלת האחריות לשמירת המושבה

על יהודה ראב, צעיר המתיישבים, מוטלת מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום הוא מסייר, רכוב על סוסו, בשדות, מגיע עד גדת ואדי אבו-ליג'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קאסאר. בלילות כוללת השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט, והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה ראב משתתפים בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותם הוא מזעיק כאשר מתעורר חשש מפני פריצה או התנפלות.

כמעט מדי יום יש נסיונות לפלוש לשדות פתח-תקווה: ערביי מלאבס, שמתמלאים קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שוייכה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב ג'ראמנה, שמאהלם נמצא ליד הירקון והם מתקיימים על שוד בדרכים ועל גניבות. בשעות היום מתנכלים השכנים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות. יהודה ראב וחבריו מפעילים לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד מועילות. השודדים יודעים כי המתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש. אין ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבוטים, האלות, בתגרת פנים-אל- פנים עם התוקפים. כל החברים קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה ראב.

ביפו גר יהודי יליד העיר, ממשפחה מרוקאית, יעקב מימון שמו, והוא מפורסם בכוחו ובאומץ-ליבו, מסופר עליו כי מימיו לא היה חולה. הוא עבר ברגל את מידבר סיני, כשהוא נוהג מארץ-ישראל למצרים שיירות של פרדים למכירה, והדרך – מידבר שממה. הוא נדד יחידי חודשים רצופים במידבר סוריה, הרחק מעבר להרי לבנון, חדר בין שבטי בידואים פראים וקנה מידיהם סוסות אצילות מן המובחר. ותמיד חזר מן המקומות המסוכנים ההם כשהוא שלם, בריא ורענן, כאילו שב מטיול מהנה. כאשר שומע יעקב על קשייהם של מתיישבי פתח-תקווה – הוא עוזב את קשריו עם שבטי הבידואים הפראיים, מוותר על המסחר בפרדים ובסוסות, ובא אל גוטמן כדי להציע עצמו לעזרה בשמירת המושבה. גוטמן מקבלו בשמחה, בהסכמת כל החברים, ששמעו בסמטאות יפו רק טובות על אודות מימון. יעקב מבוגר כפליים מיהודה ראב, הוא כבן ארבעים, והשניים, רכובים על סוסיהם וחמושים ברובים, מתחלקים מעתה בעבודת השמירה ומוצאים עד מהרה שפה משותפת.

חג האסיף הראשון בירושלים, חג שבועות תרל"ט, 1879

התבואה של השנה הראשונה עולה יפה. המתיישבים מחליטים להעלות מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, ולהביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם מתגוררים בגופם-ממש במושבה החדשה אלא רק שדותיהם מעובדים בה במשותף, בחלקות הקרקע שניקנו בנחלת קאסאר.

לקראת חג השבועות, חג האסיף, עושה דרכה שיירה של גמלים מפתח-תקווה לירושלים, עמוסים כל אחד משני צידי דבשתו שקיים רחבים, גדושים חיטה ושעורה, פולים ועדשים, ומעליהם ירקות חיים. השיירה מעלה אבק. הגמלים מקושטים בפעמונים, בכפות תמרים ובגדילי-צמר צבעוניים. שקי התבואה נושאים כולם את הכתובת: "פתח-תקווה".

בשכונה החדשה מאה שערים, שבנויים בה רק עשרים בתים מצד אחד של הדרך, מפנים בית גדול כדי לאחסן בו את התבואות והמעשרות. יהודים רבים יוצאים מבין חומות הרובע שבעיר העתיקה ופוסעים לעבר מאה שערים, לראות את תהלוכת הביכורים, כיצד שבים ומביאים, בראשונה מאז חרב בית-המקדש, איכרים עבריים מעשר מיבול אדמתם לירושלים, ממש כבימי קדם.

השיירה מתקדמת לאיטה לעבר הבית. החמרים משמיעים קול חרחור, הגמלים נענים והם מוברכים בזה אחר זה ליד בור מים גדול שזה עתה נסתיימה בנייתו, במרכז השכונה. עיני הגמלים, המסתכלות כל אחת לצד אחר, סוקרות בהשתאות את שפעת היהודים שחובשים מגבעות שחורות, לובשים חלוקים מפוספסים, סובבים את הגמלים, הרובצים בצוואר נטוי, ובודקים וממשמשים במטענם, כלא-מאמינים. השקים הגדולים מוכנסים פנימה על כפיים, בזימרה ובריקודים, כספרי-תורה.

טרם בואם שלחו המתיישבים כרוז להודיע בחוצות ירושלים: "קול קורא לכל הכוהנים והלוויים, בואו לקחת את חלקכם קודש מתבואת אדמתה של הקולוניא פתח-תקווה, אשר בירכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפיים שנות החורבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה!"

עתה מקבל כל חבר וחבר, מאלה שגרים בירושלים והם בעלי "נומרים", חלקות, באדמת פתח-תקווה – את חלקו בתבואה. יש שמחזיקים ב"נומרים" אחדים, ומקבלים יבולם בהתאם. למשפחות הכוהנים והלוויים מקרב תושבי העיר, שבאות ומתאספות בעקבות הכרוז, מחולקים המעשרות לפי שיקול דעתם של בעלי ה"נומרים".

לאחר חלוקת התבואה, שהפעם היא אחרת מה"חלוקות" שידעה ירושלים אצל תקיפי ה"כוללים", נערכת סעודת מצווה חגיגית שהוכנה ביד רחבה. בראש השולחן יושבים המארחים, דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב, נתן גרינגארט וסלומון, ומוזמנים אליה רבים מנכבדי היהודים בירושלים. בחוץ נקהלים רבים שלא נמצא להם מקום בבית, מאזינים ומסתפקים בלעיסת שיריים מהכירה שעורכים המתיישבים, הנקראים בשם-חיבה "אחינו הקולוניסטים".

שלושה ימים רצופים נמשכת החגיגה ומושמעות ברכות, אך יש להתכנסות גם מטרה מעשית. גוטמן וחבריו לא מוותרים על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה במלאבס, נחלת טיאן, המשתרעת מהגבעה עד לירקון. הם יודעים כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, אך לשם כך נחוץ לשכנע יהודים נוספים מקרב הירושלמים, מאלה שקודם התנגדו להתיישבות, כי זו אפשרית וגם כדאית. נחוץ למשוך אותם להשקיע כספם בקניית האדמות. הצלחת יבול השנה הראשונה היא התעמולה הטובה ביותר לרעיון הרחבת המושבה.

כיצד מתייחסים יהודי ירושלים להצלחת המתיישבים? יהודי העיר חיים בעוני רב, בין השאר גם כתוצאה ממלחמת קרים, שהמעיטה את יבוא התבואה. כספי החלוקה ניתנים בצמצום ורק הקרובים לקערה יכולים להתקיים בכבוד. הצלחת מתיישבי פתח-תקווה נוטעת תקוות בלב ירושלמים רבים – הנה נמצאה דרך הפלאים להיטיב את מצבם הכלכלי. אנשים אלה רחוקים מאוד מרעיון יישוב ארץ-ישראל. הם חסרי ידע וניסיון בחקלאות. לפני חודשים לא רבים השתתף חלקם בחרם שהוכרז על העי"ש, ובהתנגדות ובלגלוג לייסוד המושבה.

אבל עתה, לאחר שמודיעים מייסדי המושבה על כוונתם להרחיבה ולמכור בה חלקות תמורת דמי-קדימה צנועים, מצטופפים אצלם רבים מיהודי ירושלים, בהם חסרי-האמצעים, ונרשמים לקניית ה"נומרים". מי שנכלל ברשימה הוא בעיני עצמו כמוצא שלל רב.

שמחים וטובי לב שבים המתיישבים אחרי החג לפתח-תקווה. הם לא משערים בנפשם כי הצלחתם זו, ששינתה את דעת הירושלמים עליהם לטובה – עתידה להיות בין הגורמים להתמוטטות המושבה הצעירה.

שנת תרל"ט, 1879, קרבה לקיצה. למרות רושם הצלחה שעשתה בירושלים תבואת המתיישבים, מצבם דחוק למדי. רוב השוורים הדמשקאיים, שעלו הון רב, מתו במגפה. מן היבול היה צורך לנכות את ה"עושר", מס המעשר לממשלה התורכית. לשחד את המא'מורים המושחתים, אלה הפקידים שחוכרים את גביית המס מטעם הממשלה התורכית, שלא יקחו יותר מן המותר וגם זאת לא מן הדגן המשובח ביותר. ובייחוד להשתדל שהם ואנשיהם לא ישהו זמן רב מדי במושבה, כי מנהגם להאביס מדי יום את סוסיהם בשעורה, ולתפוס תרנגולות ושאר דברי מזון לעצמם, על חשבון המושבה.

דרכם של המא'מורים להציק לפלאחים בהגיע עונת הדיש. מתחילת הקציר ועד ליום לקיחת ה"עושר" – הם נוהגים לשלוח את חיילי הממשלה אל כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה שלהם-עצמם ולא יעלימו אותה מהממשלה. על הבעלים, הפלאחים המסכנים שהביאו את התבואה הגורנה בזיעת- אפיהם – מוטל לכלכל כל אותה תקופה את החיילים, לספק את צורכיהם וצורכי בהמתם, וגם להשגיח שה"המשגיחים" הללו, בכבודם ובעצמם, לא יגנבו.

ליד המא'מורים פועלים סרסורים שבאים עימם לגורן ומבקשים לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, ולא – לא ירשו חוכרי-המס לפלאחים לדוש, ויהיה עליהם להתענות עד בוא הגשמים, המשחיתים את התבואה בגורן.

כך מרוויחים המא'מורים כסף רב לא רק מעסק הקבלנות עצמו, ממה שהם שוללים ובוזזים בגרנות, אלא גם מבקשישים שהם לוקחים לעצמם תמורת מתן הרשות לדיש. רע ומר גורלם של אותם פלאחים קשי-יום, שלא השתוו עם קבלני-המס ולא שיחדו אותם. עליהם לשמור על תבואתם מפני הגנבים בלילה והשודדים לאור היום, וגם לספק את מזונם של החיילים, שמוכנים לבלות בכפר עד תחילת ימי הגשמים.

איכרי המושבה הגרמנית שרונה היו הראשונים שהצליחו, בכוח החסות שהעניק להם הקונסול הגרמני – לפרוק מעליהם את העול הכבד של המא'מורים. כאשר תבואתם מוכנה לדיש – הם מודיעים למא'מורים שיבואו להשתוות עימם על הערכת היבול כולו בכסף, ומשלמים להם במזומן את ערך החלק העשירי של כל גורן וגורן. אם מסרבים המא'מורים להסדר – מזהיר אותם הקונסול הגרמני, באמצעות הפחה התורכי, כי עליהם להתיר מיד את הדיש, ויקבלו רק מאוחר יותר את חלקם בתבואות.

גוטמן מחליט לנהוג כדרך המתיישבים הטמפלרים משרונה. הוא מזמין את המא'מורים למושבה. כאשר הם מגיעים, בחברת חייליהם, וסרסוריהם מקרב השיח'ים והמוכתרים של הכפרים בסביבה – מקבלים הפתח-תקוואים את פניהם בכבוד, מאכילים ומשקים אותם, ומשתווים עימם על התשלום, בדיוק כנהוג בשרונה, מאיר להם גוטמן פניו והם נפרדים בשלום.

צרה נוספת מלווה את המתיישבים כמעט מתחילת עלייתם על הקרקע. ערביי מלאבס אינם משלימים עם מכירת נחלת קאסאר ליהודים, נחלה שאדמותיה עמדו קודם לכן לרשותם, לזריעה ולמרעה. הם עצמם היו אריסים על אדמת הסוחר היפואי טיאן. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה, שקנו את נחלת קאסאר ולא את אדמתו, מרגיזה את טיאן. הוא יודע שברצונם לקנות גם את שאר חלקות הכפר מלאבס, שהצליח להעבירן לבעלותו. הוא אדם ערמומי ורב-השפעה, ומסית את אריסיו במלאבס להציק למתיישבים; פועל בשני כיוונים מנוגדים-לכאורה: מצד אחד מחפש תואנות לסלק את המתיישבים מעל אדמת קאסאר ומנסה להוכיח שאין להם בעלות מלאה על חלקים ממנה, מצד שני הוא רוצה לדרבן אותם שירכשו את אדמותיו, ומשתדל להעלות ככל האפשר את מחירן.

במרכז המושבה, על צלעות הריבוע שפאתו הדרומית-מערבית היא הבאר הראשונה, ואשר לימים ייקרא בשם כיכר המייסדים, מתחילים להיבנות בתי המתיישבים הראשונים. הבתים עתידים להתחבר יחד, ליצור מעין חומה ולבצר את היישוב הקטן, כטירה.

התקוות הטובות מתבדות

אך התקוות הטובות מתבדות. המתיישבים מפסידים את הכסף המזומן שהשקיעו בשנה הראשונה. לקראת העונה החקלאית השנייה, בשנת תר"מ, שלהי 1879, מתפרדת החבורה ומתבטל העיבוד המשותף של אדמות המושבה. הקרקע מחולקת חלקות-חלקות וכל איכר ממשיך בעבודה על חשבונו הפרטי. חלקותיהם של השותפים מן החוץ, שלא באו להתיישב במושבה, נותרות בלתי-מעובדות או שהן מוחכרות לאריסים ערביים ממלאבס ומכפרים אחרים בסביבה. התוצאה היא שמוחרפת בעיית הגניבות וסכסוכי-הגבולות בין האיכרים שמעבדים את אדמתם לבין האריסים שמעבדים אדמת אחרים.

כך חולפת שנה ראשונה. את חג הסוכות תר"מ, שלהי 1879, חוגגים המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני-משפחה אחרים, שבאים מיפו. הם מקימים סוכה גדולה, שנתמכת במגרפות ובקילשונים, ולסכך משמשים להם צמחי קנה וסוף שהובאו מוואדי אבו-לג'ה הסמוך. הם שוחטים כבשים ואוכלים בשר רב, כדרך הערבים הזובחים בחגיהם זבח. חודשים ארוכים לא טעמו המתיישבים בשר, ועתה הם כה רעבים לו, שהם נחלים מאכילה גסה. אלה ימים שלאחר איסוף החיטה מן הגורן, הובלתה לטחינה בטחנת פרוחיה, שעל גדת הירקון, ובטרם החריש להכנת הזריעה של תבואת החורף. למתיישבים יש זמן פנוי והם מנצלים אותו כדי לטייל עם נשותיהם, ברכיבה על גבי סוסים, בסביבות המושבה, להראות להן את גבולות הנחלה, ואת הירקון ומבצר אנטיפטרוס. לאחר שמסתיים חג הסוכות לא חוזרות הנשים ליפו אלא נשארות לגור במושבה החדשה עם בעליהן.

העונה החקלאית בקיץ השני של פתח-תקווה, גרועה למדי. יבול התבואה של שנת תר"מ, 1880, אינו עולה יפה. בחורף ירדו גשמים רבים וגם שלג אבל השדות, שלא היו מנוקזים, עמדו מוצפים במשך שבועות ארוכים ודמו לביצה. גם הקור פגע קשות בחיטה ובשעורה. אך יותר מכישלון התבואה מעיקה מכת הקדחת. אלה שנחלים בה – ידיהם ורגליהם מתנפחות ככריות. פניהם מצהיבים. הם סובלים מצמרמורות קשות. מתכסים בשמיכות-צמר, אפילו באמצע הקיץ – אך הרגשת הקור נמשכת. לאט-לאט החום עולה עד ארבעים מעלות, הגוף מתכסה זיעה. את המצח מנגבים לחולים במטליות טבולות בחומץ. אז באה הרגשת הקלה מעטה אבל אבקת החינין המרה, שנלקחת כתרופה, גורמת לזמזום חזק ומציק באוזניים. במשך הזמן הגוף נחלש, וההתנגדות למחלה פוחתת.

המתיישבים אינם יודעים שחיידקי המאלאריה מוחדרים לגוף על ידי עקיצות יתושים החיים בביצה, הסמוכה לירקון. הם סבורים שהאוויר מורעל בסביבת הנחל והביצה, והוא הגורם לקדחת – כפי ששתיית מי הירקון מביאה עימה את מחלת הבילהרציה. למזלם קנו וקבעו בתחילה את מקום יישובם על הגבעה, בנחלת קאסאר, שהיא מפולשת לרוח ומרוחקת מהירקון. אילו היו קונים תחילה את נחלת טיאן, כפי שרצו, והולכים על פי הדוגמה של הכפרים באירופה, שממנה באו – היו מתיישבים ודאי על גדת הנחל המסוכן. אמנם, הם לא יכלו לדעת שגם ישיבתם באזור המרוחק מן "האוויר המורעל" – אינה מעניקה להם הגנה מספקת כנגד עקיצות היתושים, שלעיתים הן קטלניות.

מתיישבי פתח-תקווה הקודחים מובלים לבית-החולים בירושלים. מראה החולים נפוחי הידיים והרגליים, מלאי עקיצות וגרדות, מצחיהם לוהטים בחום, שפתיהם מבוקעות ביובש, מראה הסבל שעובר עליהם – מחזקים את ידי הירושלמים שמתנגדים ליישוב פתח-תקווה. כל חולה חדש, ומלוויו, שעוברים את סמטאות הרובע היהודי, המוליכות לבית-החולים, מתקבלים במנוד-ראש ובקריאות משונות על-ידי קהל לובשי החלוקים המפוספסים, המעילים והמגבעות השחורים, שיוצא לפוש מעט מתלמודו:

"אוי וי! אמרנו לכם! אוי וי! הזהרנו אתכם! גוואלד! יהודים! איזה חוסר-אחריות! לפתות אנשים לגור בחיק המוות! כמו הפלאחים ממלאבס! העראברס! אוי וי! אמרנו לכם – "

ובינתיים מתחוללים במושבה שינויים קשים והרי-אסון

ובינתיים מתחוללים במושבה שינויים קשים והרי-אסון. בסוף קיץ 1880, שנת תר"מ, באים אליה מתיישבים חדשים – רובם מירושלים, אולם יש גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר, וגם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות גוטמן, נמצאת נחלת קאסאר. חלקותיהם של החדשים הן בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה – אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא ניתנים מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכזה ביר-שוע, הבאר הראשונה, שנקראת על שמו של שטמפפר. מי הבאר זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של הפתח-תקוואים משל ערביי מלאבס נפוחי-הכרס, ששותים ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טוענים שמקפחים אותם, ודורשים אף הם מגרשים לבניין בנחלת קאסאר, ליד הבאר, בנוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן. גוטמן, גרינגארט וסלומון, קוני נחלת טיאן, תובעים מהמתיישבים החדשים לשלם קודם את יתרת מחיר שלושים הנאפוליונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה, אז יקבלו חלקם גם בגבעה. אולם רבים מהחדשים שרויים בעוני, מהם ירושלמים שקודם לעגו ובזו להתיישבות, ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים, ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה. וחלקם יהודים שהגיעו למושבה ישר מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, מצויים במצוקה קשה. הם שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה"רבע", וצפויים למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור, ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדורשים מהם השופטים בתור בקשיש, כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו הסיבה שבמצוקתם הם מוכרים חלקות לכל יהודי שמסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נובעים ההבדלים הגדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש, או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. הירושלמים זה-מקרוב-באו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח ומתנהגים כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל מושג כלשהו בחקלאות אין להם.

פרשת הירקונים

לאחר סכסוכים וטענות מתפלגים המתיישבים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב מחליט להגר לגדות הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טוענים כי כמו בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם אפשר ליהנות משפע מים לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את תזונתם בדגים שיועלו מהנהר ברשת או בחכה. כל זה היה יכול להיות יפה וטוב, אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, למודי הניסיון המר. הם יוצאים לשפת הירקון ומקימים בתי-חימר וכוכים, ולהם גגות עשויים קש וטיט.

בגלל משפט הבעלות על ה"רבע", נחלת טיאן עדיין אינה מחולקת. כל אחד מהירקונים בוחר לו בה חלקה כחפצו ומתיישב עם משפחתו כחפצו. תחילה הם חשים עצמם חופשיים כבגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם אינו יודע כיצד מעבדים את האדמה. רובם עניים מרודים ואין להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו את העבודה.

בניסיון אחרון להרתיע את הירקונים – משפיעים גוטמן וסלומון, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מזוריקה, שיבוא אל המתיישבים שעל גדת הירקון ויניא אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא יורד מעל סוסו, אוסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, מטפס ועולה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם הוא שוהה כמחצית השעה, וביורדו אליהם קורנות פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הפרובלימות הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המדיציני. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שעל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל. והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיני תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש שם ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוג'ה, המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו! ראו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? – מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע משמיע הדוקטור שריקה מוזרה מריאותיו ומסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תשיר את נוצותיה מיד!"

ד"ר מזוריקה מיטיב את כובע-השעם על ראשו, מקפל את משקפתו, עולה על סוסו ומסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים מתבוננים כה וכה, רואים ציפורים, רואים חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונישארים במקום.

בשנת תרמ"א, שלהי 1880, לקראת החורף השלישי לקיומה, פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ-ישראל, אשר מונה בקושי כמה עשרות מתיישבים – מפולגת לשני יישובים עוינים: הגבעה והירקונים. גם בשנה זו החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים מציפים את ה"בתים" של הירקונים ואת כל האדמות שבין הירקון לבין ואדי אבו-ליג'ה, שנעשות כאגם אחד, זהו כיום השטח שבין פסי-הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח-תקווה לכפר-סבא. הירקונים רעבים, מצטננים, נחלים, קודחים ומתים בזה אחר זה. יש ימים שבהם תושבי הגבעה אף אינם יכולים לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם – בגלל השיטפונות העזים. בית-קברות טרם נוסד במושבה, והירקונים – חלקם נקבר ביפו, חלקם מקום קבורתם לא נודע, ומתקיימת בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהפכו לקברותיהם; ואחרים, שמובאים חולים לירושלים ומתים בה – גם נקברים בה.

ירושלים, שהיתה עדה לפני כשנתיים לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח-תקווה במאה שערים – רואה עתה מחזות קשים. אחד-אחד מובאים הירקונים החולים העירה, ועול הטיפול בהם נופל על הירושלמים, שהם עצמם עניים מרודים. החולים מפתח-תקווה מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שמתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם מתפרנסים היטב מהיותם הממונים על החלוקה, מפרסמים הודעה פומבית:

"כל החולים של פתח-תקווה על החברה פתח-תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!"

כאשר מגיע הקיץ של שנת 1881, נשארים רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם ממשיכים לעבוד בגידול תבואה וירקות, ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצומח על שפת הנחל. האדמה פורייה מאוד. המים מצויים בשפע. המירעה דשן. אבל אנשים כמעט שלא נותרו שם. רובם ניספו בקדחת.

כך חרב יישוב הירקונים, ובסוף השנה עוברים שרידיו לירושלים או שבים לפתח-תקווה ה"ישנה", שעל הגבעה, שגם מצבה נידרדר ונעשה עד-מהרה בכי-רע: נותרות בה שלוש משפחות בלבד!

כיצד חרבה גם הגבעה?

כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שמביאים לנטישתה של פתח-תקווה כולה?

האווירה במושבה, החל משנת תר"מ, 1880, הלכה ונעשתה מורעלת ונרגנת. המתיישבים החדשים לא הסכימו לקבל את מרותה של קבוצת המייסדים, רובם מן "החבורה ההונגרית", שבראשם עמד גוטמן. במקום הקטן הדהדו צעקות על כך שבאשמתו לא הושלמה הקנייה, ועתה אין איש מהחדשים יודע היכן נמצאת חלקת אדמתו.

גוטמן, שהוא בן יותר מחמישים ועומד בגבורה בכל התלאות, בעבודה, בתנאים הקשים ובקדחת, ומנהיג את המושבה הקטנה –אינו מעלה כלל על דעתו שמפעלו הולך ונהרס לנגד עיניו, וכי תוכניתו להקים מושבה חקלאית – התפוררה. הוא מפרסם ברבים תוכנית חדשה לשיקום המושבה, שיסודותיה – הצורך להיפטר מן הקונים שלא עמדו בתשלומיהם ושאינם מתכוונים לגור בה, ניקוז השדות, ותכנון משק מעורב, כגון גפנים, פרי-הדר ופלחה. אבל פתח- תקווה היא כבר כספינה שמיטלטלת בסערה – וקברניט אין לה.

לאחר התוספת של נחלת טיאן בשנת 1880, והמכירה החפוזה של חלקות ממנה, בעיקר לירושלמים, נתברר שהבעלות על מרבית חלקות האדמה במושבה מצוייה בידי אנשים שאינם גרים ואינם מעלים על דעתם לגור בה אי-פעם!

בהשפעת בעלים-שותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של "החברה פתח-תקווה". זכות ההצבעה ניתנה לא על פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. ליהודה ראב וללאזאר אביו לא היתה זכות בחירה. הם הפסידו את כל כספם בשנה הראשונה, ולא נותרה ברשותם חלקת שדה. לירושלמים שלא גרים במושבה, אך מחזיקים בחלקות אדמה ומחכירים אותן לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד החברה שנבחר נהפכו המתיישבים בפתח-תקווה למיעוט: רק שניים – לעומת חמישה חברים המתגוררים בירושלים. בכך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכים ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי ה"נומרים" הגרים בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיגו של המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו מתרכזים אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שרובם המכריע אנשים מתונים בדעותיהם, דוגמת יהודה ראב.

לאחר כשלון הירקונים, מושפעים מאסונם רבים מקרב הירושלמים ורואים בכך הצדקה לחששות ולאזהרות שרווחו אצלם מלכתחילה כלפי מפעל ההתיישבות.

זאת ועוד, שנת תרמ"ב הקרבה ובאה, שנת 1881-1882, עתידה להיות שנת שמיטה. הרבנים הירושלמים הקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בכך מפעל התיישבות לאומית. לכן הם מחליטים ללא היסוס כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו. לרוע המזל, דעתם מחייבת את כל המתיישבים, שרובם החל נואש כבר מישיבתו במושבה, עקב שאר הצרות.

כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. מתיישבי פתח-תקווה אינם חילונים אבל יודעים כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי החלוקה – הם מצויים במיעוט ודעתם אינה נשמעת. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ה"כוללים" בירושלים יותר מחלום התחייה של שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו.

ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין מתיישבים בגבעה. לנגד עיני מייסדה הנדהם, גוטמן, הולכת המושבה בת השלוש ונחרבת. הדבר החל עם כשלון הירקונים. הערבים השכנים עוקבים בעיניים פקוחות אחר המתרחש בשני היישובים. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. לקונים שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים הוא המעבד את אדמתם!

עתה מתחילים שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן חוזרת לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, נמחים כמעט כליל.

באמצע חורף תרמ"ב, 1882 – עובר גוטמן ליפו, שם הוא ממשיך להפיץ את תוכניתו לשיקום המושבה, ואינו נואש מחיפושיו אחר קונים חדשים לחלקות, שנותרו להלכה בבעלות חברת "פתח-תקווה", אם כי למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול. הוא, הגביר, שכל אדמות פתח-תקווה רשומות על שמו, מהיותו נתין אוסטרי – שקוע עתה בחובות כבדים. וכדי לפרוע אותם הוא נאלץ למכור את מגרשיו ושאר נכסיו שבירושלים.

לימים ימסור גוטמן, האיש אציל-הנפש, שבזכותו קמה המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, את כל הרכוש שרשום על שמו – לארלנגר, הפקיד הראשי של הברון רוטשילד בארץ-ישראל. גוטמן חשוך-בנים, ואלמלא היה עושה כן – היו האדמות עוברות אחר מותו לידי הממשלה, על-פי החוק העות'מני. את החובות הרבים שחבים לו קוני הקרקעות היהודים, חלקם עניים וחלקם רמאים – הוא אינו מנסה לתבוע. ובשנים הבאות ידעו הוא ואשתו מחסור, עד כדי רעב, שעה שיתגוררו ביהוד ויתקיימו על אכילת תאנים בלבד. הוא נפטר ביפו בשנת 1894, מתוך עוני ובדידות, ומובל לקבורה בירושלים.

חבורת המייסדים אינה חדלה ממאמציה לשקם את המושבה

אך חבורת המייסדים של פתח-תקווה אינה חדלה ממאמציה לשקם את המושבה. זרח ברנט נוסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ולחזור ולהשקיעו בארץ. שטמפפר מרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בקיץ תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח-תקווה, קנו השלושה, דוד מאיר גוטמן, סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודיה, וקראו לה בשם – יהוד. בבית הדפוס של סלומון הדפיסו הוא ופינס כרוז בשם "חברת פתח-תקווה", המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, כפי שנוהגים ערביי פג'ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.

כדי לפתות קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, שולח פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי העיר ביאליסטוק שברוסיה. עיר זו היא מרכז לתנועת חובבי-ציון ובה פעילים רבים שמחפשים דרך להתיישב בארץ. פינס בוחר באברהם קופלמן, אדם שמטבעו הוא בעל נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי. באיש הזה בוחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה.

קופלמן מתארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שאטיל, שמשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שותה קופלמן תה, מקנח בעוגת ליקח טעימה, מחליק זקנו העבות, מפטם מקטרתו ונועצה בין שיניו – מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא משה מפיו והיא לו כאחד מאיברי גופו, ומספר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שואל אותו בן-ציון, שכבר עומד באריזת חפציו לשם העלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עמי את החליפה וכובע הצילינדר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" מרעים עליו קופלמן בצחוקו הסוחף. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביבי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" מקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השיטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בעיתונים." עונה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."

בשנת 1884 מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד, חידוש פ"ת

בשנת 1884, כאשר מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד, וממנה לפתח-תקווה, ורואים שהמושבה חרבה-עדיין וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, הם באים אליו בטענות קשות.

עונה להם קופלמן: "אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

בראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884 מתאחדים הביאליסטוקאים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי הגבעה בשנתם הראשונה. הם מעבדים את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם בעלי-בתים אמידים ברוסיה, ועתה לומדים הם ובניהם את עבודת האדמה, מיהודה ראב. בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – שוהים העובדים כל השבוע בפתח-תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים-למחצה, חיים על לחם יבש ומים, ורק לשבתות הם חוזרים אל משפחותיהם הגרות ביהוד.

רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרים ביהוד, הרב פרומקין, (שאינו קשור לפרומקין הירושלמי, עורך ה"חבצלת"), עובר לגור בפתח-תקווה, בה הוא מנהל ומעבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בונה בגבעה, ממזרח לבאר, בית-מידות ולו חצר גדולה ומוקפת חומה, המשמשת כמיבצר למתיישבים בעת-צרה.

וכמו בתקופת הירקונים, נופלים שוב סכסוכים בין שני היישובים. אותם ימים בא לארץ הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת חובבי-ציון, לתמוך ביישובה-מחדש של פתח-תקווה. פורץ ויכוח בין היהודאים לפתח-תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. ויסוצקי מחליט בסופו-של-דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח-תקווה – ובכך נותן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יהוד מתקיים רק עוד שנים מעטות, ולאט-לאט מתרוקן מיושביו. רובם עוברים לפתח-תקווה, והשאר חוזרים לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף הוא ניטש וחרב לגמרי.

וכך, לאחר מתיישבי הגבעה, והירקונים, ויהוד שהיתה גלגול שלישי, בא בראשית חורף תרמ"ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח-תקווה, שהתלבשה שוב במתיישביה המקוריים, שחזרו אליה ועימם חבורת הביאליסטוקאים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, אין ולא יהיה המשך, ואילו פתח-תקווה המחודשת לא תינטש עוד ולימים תיעשה לעיר וצאצאי מתיישביה, דור חמישי, שישי ושביעי – יושבים בה עד עצם היום הזה.

בסוף השנה הראשונה ליישוב יהוד התעוררה בקרב האיכרים המגמה לשוב לפתח-תקווה כדי להתגורר בה ממש. חבורת הביאליסטוקאים התפרדה, הם רכשו ניסיון חקלאי, האדמות חולקו ביניהם, וכל אחד התחיל לעבד את נחלתו על אחריותו ולבנות את ביתו בפתח-תקווה. עם יישובה מחדש נחלקה פתח-תקווה שוב לשני יישובים: ה"דמוקרטיה", האיכרים עובדי-הכפיים ומשפחותיהם ומעט הפועלים, גרים במושבה, ואילו ביהוד יושבת ה"אינטליגנציה" – יואל משה סלומון, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, דוד מאיר גוטמן אשר אינו חוזר לגור בפתח-תקווה, הרב מרדכי גימפל יפה, אליהו ספיר ואחרים. אדמות לעיבוד אין במקום, והקבוצה הזו עוסקת בלימוד ובתורה וחולמת על המשך קיומו של המושב בתור "מרכז רוחני" לכל מושבות העלייה הראשונה.

חובבי-ציון מרוסיה מתחילים לבנות בתים לאיכרי פתח-תקווה. ניבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי-ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעת בו שדרת עצי אזדרכת. צורת המושבה היא כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי-ציון, ובמרכז כיכר המייסדים, הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, תחנת הדיליג'אנסים ליפו, וצריף הפוסטה, מקום חלוקת הדואר. כל העומד בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכול להקיף במבט אחד את בתי המושבה כולה.

* * *

135 שנה לתלם הראשון

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה לפני 135 שנה – רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

מיקומו המדוייק של התלם הראשון: הזווית שבין רחוב שטמפפר ורחוב פינסקר, וממנה כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ומשם בקו ישר מזרחה, מקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך.

המלבן הזה הוא החלקה של התלם הראשון. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

על מעמד התלם העברי הראשון מספר סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים. לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

בארכיון המשפחה נמצאת הקלטה של "קול ירושלים" משנת 1943 במלאת 65 שנה לפתח-תקווה – ובה מתאר יהודה ראב בן עזר את המעמד הזה של חריש התלם הראשון.

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם סבי שהיה כבן תשעים ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" – ובל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח.

"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.

אז מהיכן צצה שנת 1882 ולא 1878 כשנת ראשית העלייה הראשונה?

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שעשו הכול כדי לקחת את כתר הראשונות מפתח-תקווה, וחברו אליהם היסטוריונים שלא יכלו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן בה מושבה חקלאית עברית ותחילתה של יישות לאומית – ולא בגלל רדיפות ופרעות. עולי הונגריה שהיו במייסדי פתח-תקווה הושפעו בין השאר מההתעוררות הלאומית בהונגריה ומהאמניציפציה שניתנה בה ליהודים באותה תקופה.

הנזק של קביעת 1882 כראשית העלייה הראשונה הוא שכאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, לומדים הילדים שאבות-אבותיהם לא החלו שבים ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה. וכי אלמלא הפרעות של שנת 1881 ואילך – היו העולים לארץ-ישראל נשארים בשקט ובשלווה בארצות מזרח-אירופה, לפחות עד השואה.

בשעתו התראיין ראש העיר ראשון-לציון דאז, מאיר ניצן, לתוכנית "הכול דיבורים" (1.1.2002), והודה כי שנת 1882, המתנוססת שנים רבות על כל הבקבוקים של יקבי "כרמל מזרחי" – היא תאריך מטעה שאין לו אחיזה במציאות. ראשון-לציון נוסדה ב-1882 כמושבת פלחה (בעקבות הניסיון החקלאי של פתח-תקווה). ואילו נטיעות הכרמים וחסות הברון רוטשילד באו בשנים מאוחרות יותר, שבמהלכן נוסד היקב. מייסדי ראשון-לציון הגזימו בקביעת תאריך ייסוד היקב כדי להקדים, לדברי ניצן, את תאריך נטיעות הגפנים ליין, ולקצר בכך את שנות העורלה שבהן הבציר אסור לפי ההלכה היהודית.

יש כנראה לאנשי ראשון ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.

* * *

יוסי גמזו

חֲנֻכִּיָּה מִתַּרְמִילֵי פְּגָזִים בְּאֶרֶץ גֹּשֶן

צילום: מיכה בר-עם   

מֵאַחַר שֶלֹּא מִכְּבָר זָכוּ רַבִּים לִפְגֹּש אֶת

זִכְרוֹנוֹת שְלַל לוֹחֲמֵי מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר

בִּמְלֹאת מֵם שָנִים מֵאָז שָהוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן

מִתְבַּקֵּש בַּחֲנֻכָּה לִשְמֹעַ אֶת סִפּוּר

הַמַּסְגֵּר הַיְּרוּשַלְמִי שְלוֹמִי לִוְיָתָן

שֶנִּמְנָה עִם סֶגֶל חֲטִיבַת יְרוּשָלַיִם

שֶצָּלְחָה אֶת תְּעָלַת סוּאֶץ וְשֶנִּתַּן

לָהּ לָחֹג חַג זֶה מִמַּעֲרָב לְקַו-הַמַּיִם.

כֵּן, לָחֹג שָם חַג-אוּרִים נִתַּן לָהּ, אֲבָל גַּם

לְמַטְּחֵי אִשּוֹ שֶל צְבָא סָאדָאת נִתְּנָה בְּלִי הֶרֶף

הִזְדַּמְּנוּת לָחוּג בְּעוֹפְפָם וּבְדַלְּגָם

עַל פָּנָיו שֶל טְוָח קָצָר בִּשְווּנְג שוֹחֵר לַטֶּרֶף

שֶנִּתְקַּל מִיָּד בִּתְשוּבָתָם שֶל כְּלֵי-הַיֶּרִי

שֶמֵהֶם פָּלְטָה חֲטִיבָתוֹ שֶל שְלוֹמִי אֵש

לְעֶבְרוֹ שֶל הָאוֹיֵב בְּשֶצֶף אַרְטִילֶרִי

כָּךְ שֶדִּיאָלוֹג-פְּגָזִים זֶה שָב וְהִתְגָּעֵש

יוֹם וָלַיְלָה עַד שֶבֵּין שְנֵי הַצְּבָאוֹת נוֹתַר

רַק שְׂדֵה תִירָס יְרַקְרַק שֶחֲמִשִּים הַמֶּטֶר

שֶל אָרְכּוֹ הָיוּ כָּל הַמֶּרְחָק שֶבּוֹ הֻמְטַר

מִכָּל צַד עַל יְרִיבוֹ הַמִּסְתַּוֶּה בְּסֵתֶר

הַפַּרְגּוֹד גְּבַהּ-הַקָּנִים וּצְפוּף-הָאֶשְבּוֹלִים

תֹּפֶת בּוֹ כָּל 'בּוּם' הִרְעִיד עָלִים וְגִבְעוֹלִים.

וְהִנֵּה, כְּשֶמְּפַקְּדוֹ שֶל שְלוֹמִי עָט כְּנֶשֶר

עַל אוֹתוֹ אֻמַּן-מַתֶּכֶת שֶמַּמָּש הֻכָּה

תַדְהֵמָה מִשֶּקָרָא לוֹ בְּמַכְשִיר-הַקֶּשֶר:

"שְלוֹמִי, מֵאַחַר שֶכְּבָר מָחָר חַג חֲנֻכָּה

מִתְבַּקֵּש כָּאן הוֹד מַסְגֵּרוּתְךָ לַמְרוֹת הַלַּחַץ

שֶל אוֹתָם חִלּוּפֵי-אֵש בֵּינֵינוּ לַמִּצְרִים

לְפַבְּרֵק לָנוּ חֲנֻכִּיָּה כִּתְגוּבַת-מַחַץ

שֶתַּמְחִיש לַמַּאסְרִים שֶשּוּם 'בּוּמִים' לֹא עוֹצְרִים

שוּם מַסֹּרֶת יְהוּדִית בִּימֵי שָלוֹם אוֹ קְרָב

כִּי מָחָר עִם נֵר רִאשוֹן יֻטְּלוּ עַל הַמֹּאזְנַיִם

בֵּין אִסְלָאם וְיַהֲדוּת גַּם אוֹר לוֹהֵט וְרָב

וְגַם זֶמֶר שֶיִּקְרַע לָהֶם אֶת הָאָזְנַיִם..."

וְלָכֵן, כֵּיוָן שֶשְּלוֹמִי לֹא רַק רַב-אֻמָּן

בְּמַתֶּכֶת אֶלָּא גַם אִיש-חֲטִיבָה קוֹרֶקְטִי

הוּא זָחַל בֵּין פִּגְרֵי טַאנְקִים שֶבָּהֶם זֻמַּן

לְאוֹתָן יְדֵי-זָהָב שֶלּוֹ אוֹצָר אֶקְלֶקְטִי

שֶל קְסָדוֹת מְפֻחָמוֹת וְתַּרְמִילֵי פְּגָזִים

וְהִרְכִּיב זוֹ עַל גַּב זֶה עַד מָחֳרָת בָּעֶרֶב

בּוֹמְבָּה שֶל חֲנֻכִּיָּה שֶבָּהּ הָיוּ חוֹזִים

כָּל אַנְשֵי הַחֲטִיבָה שֶנּוֹכָחוּ כִּי חֵרֶף

חִלּוּפֵי הָאֵש הוּא הִתְחַכֵּם לִמְצֹא מַמָּש

בֵּין שִבְרֵי כְּלֵי-נֶשֶק גַּם מַקְלֵעַ תְּרוּמַת רוּסְיָה

מִן הַסּוּג "דֶּשַאקֶר" וְעָשָׂהוּ לְשַמָּש

כָּךְ שֶדִּין הִלְכוֹת הַחַג יַרְחִיק אַנְדַּרְלָמוּסְיָה.

וְאָכֵן, מִשֶּצָּנַח הַחֹשֶךְ מֵרְקִיעָהּ

הַצּוֹנֵן שֶל אֶרֶץ גֹּשֶן עַל אַנְשֵי הַחַיִל

הֻדְלְקָה בְּאוֹר גָּדוֹל אוֹתָהּ חֲנֻכִּיָּה

שֶצֹּרַף לָהּ, כְּתִגְבֹּרֶת, נֵר נוֹסָף כָּל לַיִל

וּשְמוֹנַת הַפָּמוֹטוֹת מִתַּרְמִילֵי פְּגָזִים

חֲבוּשֵי קַסְדוֹת-פְּלָדָה מְהֻפָּכוֹת כִּגְבִיעַ-

יַיִן עֲנָקִי בּוֹ בִּמְקוֹם יַיִן יֵש בֶּנְזִין

כְּמוֹ בִּדְרוּ בְּלוֹרִית שֶל אוֹר מוּל אֹפָל הָרָקִיע.

וּכְמוֹ רַעַם הַתּוֹכֵף אֶת שַאֲגַת עֻזּוֹ

לְאַחַר הֶבְזֵק בָּרָק בַּאֲפֵלַת שְמֵי חֹרֶף

נִשְמְעָה פִּתְאֹם שִירַת הַ"מָּעוֹז צוּר" וְזוֹ

הִדְהֲדָה מִכָּל גְּרוֹנוֹת הַחֲטִיבָה עַד עֹרֶף

שְׂדֵה הַתִּירָס, שָם קָלְטוּ אוֹתָהּ כְּרוּיֵי-אָזְנַיִם

חַיָּלֵי סָאדָאת שֶלְהָבִין לִבָּם נֵעוֹר

כִּי אֲפִלּוּ אִם שׂוֹרֵר סָבִיב חֹשֶךְ מִצְרַיִם

הַיָּאהוּד שִירָם יָעוּד לָחֹג אֶת חַג-הָאוֹר.

וּמוּזָר, כְּשֶזֹּהַר הַחֲנֻכִּיָּה שֶל שְלוֹמִי

נִתְהַבְהֵב כְּמִין אִזְכּוּר לִימֵי הַמַּכַּבִּים

מוּל חֵילָם שֶל הַמִּצְרִים וּכְמוֹ אָמַר לָהּ "דֹּמִי!"

לְאִשָּם שֶל אַנְשֵיהֶם שֶזֶּה דוֹרוֹת רַבִּים

נִשְטְפוּ מוֹחוֹתֵיהֶם בְּרַעַל אַנְטִישֵמִי

הֵם פָּשוּט חָדְלוּ לִירוֹת, מֻכֵּי פְּלִיאוֹת עַזּוֹת

שֶפָּשְטוּ בְּמַחֲנָם בְּווֹלְיוּם אֶפִּידֵמִי

וְהִקְשִיבוּ לְשִירַת הַ"מָּעוֹז צוּר" הַזֹּאת

שֶאוּלַי, אוּלַי קָטָן, אֲבָל בְּפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה

שֶל מִקְסַם נֵס פַּךְ הַשֶּמֶן עוֹרְרָה וְלוּא

גַם מִצְרִי אֶחָד שָם לְדַמְיֵן אַלְטֶרְנָטִיבָה

הֲזוּיָה עַל מָה שֶמִּילְיוֹנֵי מִצְרִים יוּכְלוּ

לְהָפִיק מִשְּלוֹם-אֱמֶת עִם הַיָּאהוּד הָאֵלֶּה

הַשָּרִים מִטְּוַח חֲמִשִּים מֶטֶר, לֹא יוֹתֵר,

אֶת שִירוֹ שֶל עַם שֶלֹּא נִלְאָה וְגַם לֹא יֵלֶא

לְהַדְלִיק נֵרוֹת שֶל חַג עָלָיו לֹא יְוַתֵּר

לְעוֹלָם כְּמוֹ עַל אַרְצוֹ וּמוֹרַשְתּוֹ בְּשִׂיחַ-

מָסָרְתּוֹ בֵּין הַיָּמִים הַהֵם לַזְּמַן הַזֶּה

וּבִפְרָט שֶכָּאן שְנֵיהֶם (צֵרוּף-מִקְרִים מַפְתִּיעַ!)

שְנֵי כּוֹחוֹת-הַחֹד הַמִּשְתַּתְּפִים בַּמַּחֲזֶה

נִקְרָאִים "חֲטִיבָה6 " בְּמַאסְרִית וּשְׂפַת-עֵבֶר

וְצֵרוּף 6/6 בִּתְחוּם הָאוֹפְּטוֹמֶטְרִיָה

מַשְמָעוֹ רְאוּת חַדָּה, מָה שֶחָסֵר לְחֶבֶר

מְדִינוֹת עֲרָב הַמַּחְטִיפוֹת מַכָּה טְרִיָּה

לְעַצְמָן מִזֶּה שָנִים בְּבַעֲרוּת וָעֹנִי

בְּמִצְרַיִם, בְּעִירָק, בְּסוּרְיָה וּבִשְאַר

אַרְצוֹתָיו שֶל פוּנְדָּמֶנְטָלִיזְם בֶּן מִילְיוֹנִים

חֲשוּכִים וּמוּסָתֵי שִׂנְאָה שֶבָּהּ נִפְעָר

לֹא רַק פַּעַר-הָאֵיבָה בֵּין סוּנָה וּבֵין שִיעָה

אֶלָּא לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ בֵּין חֹפֶש וְקִדְמָה

וְאִסְלָאם צְמֵא-דָם שֶאֶת עַמָּיו אֵינוֹ מוֹשִיעַ

בְּטָבְחָם אִיש אֶת אָחִיו עַד שֶכְּבָר אָז נִדְמָה

כִּי לְמוּל חֲנֻכִּיַּת חַיָּל מִירוּשָלַיִם

עוֹד לִפְנֵי "אָבִיב עַרְבִי" כּוֹזֵב מֵרֹאש נֻבָּא

הַהֶבְדֵּל בֵּין מֻרְסָתוֹ שֶל מוּרְסִי – וּמִצְרַיִם

שֶבָּנֶיהָ מְצַפִּים לָאוֹר שֶטֶּרֶם בָּא...

* * *

עוז אלמוג

שמעתם פעם על איפוק?

אריק איינשטיין זכה לאהבה כה רבה, בחייו ובמותו, כי יצירתו היתה באמת מונומנטלית. המוסיקה חודרת עמוק לנשמה וטבעי שאנשים שבהם נגע במילותיו וצליליו מוקירים לו תודה. תכונותיו הנדירות והקסם האישי בוודאי הוסיפו לכאב על לכתו. גם הניגוד בין הליכותיו הצנועות ויצירתו העמוקה לבין תרבות האינסטנט והשופוני, טען את מותו במשמעות סמלית. הצער ההמוני מבטא מן הסתם גם געגוע נוסטלגי לעידן פחות מזוהם ומניפולטיבי וקשור לתהליך מתמשך של "אריזת העבר".

האלפים שעברו בדומייה על פני ארונו נפרדו מאריק איישנטיין בדרך יפה ומכובדת. אבל פולחן האבל התקשורתי, המתבטא ברצף בלתי נגמר של מלל דביק – רחוק בעיני מלהיות אותנטי ומכובד. המפיקים, העורכים והבמאים שמאחורי הקלעים, כמו גם אנשי המיקרופון והמקלדת בחזית, שכחו מהו איפוק ואיבדו מזמן חוש מידה. הם מזכירים לי את המקוננות הזקנות מ"זורבה היווני". עוד לפני שהגופה התקררה הן פורצות בקולולו צווחני שמזמין את הכפריים לעוט על השלל.

צפיתי אתמול ב"מעגל" של דן שילון ובמקום להזיל דמעה חשתי בחילה. ריכוז כזה של קיטש גורם לך לנוע על הכיסא במבוכה. שיח דמעות מוחצן מנוגד לכל מה שניסינו לבנות כאן בעבר. דומה כי הפער התוכני והסגנוני בין "חברים מספרים על ג'ימי" לבין "חברים מספרים על איינשטיין" מדגים את הדרך שעברנו.

האתוס הציוני הושתת על מנגנון תעמולה שמינף רגשות, אבל מי שעמד במרכז המסר לא היה היחיד אלא הקולקטיב. כל כך נזהרנו מפולחני אישיות שאפילו פסלים לגיבורי קרב כמעט ואין לנו.

מה שמדהים כאן זו הדרך שבה המרואיינים משתפים פעולה עם הציפייה הטקסית. שמעתי אתמול את המאמן הלאומי אומר בערוץ הספורט: "היתה לי זכות היסטורית שאריק דיבר איתי פעמיים בטלפון." לא נסחפת קצת?

אם אריק איינשטיין היה קם מקברו הטרי הוא היה מעווה את פניו היפות ומפטיר בחצי חיוך: חבר'ה, אתם התחרפנתם על כל הראש. הוא היה כל כך אהוב ומקסים, בין השאר משום שהיתה בו תכונת יסוד צברית: אנטי פאתוס. אולי זה גם מה שהרחיק אותו מהתקשורת.

אבל עכשיו, אחרי שהוא הלך לעולמו, התקשורת יכולה להשתמש בו לצרכיה, בניגוד לכל מה שהוא רצה בחייו. כי גם כשהיא בוכה ומחבקת, זאת הפקה. אריק איינשטיין היה אייקון של אנטי אייקוניות, אז למה להרוס?

אחד מרכיבי הקיטש בתרבות האבל החדשה זו הציטטה הידועה, שהפכה כבר לקלישאה: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?"

 אם נמשיך לאבד חוש מידה, באמת לא יישארו כאן אנשים כאלה.

אהוד: רמזתי ברשימתי בגיליון הקודם שהוא היה גם קצת פושטק. לפעמים באופן מביך, אבל תמיד חינני ושווה לכל נפש. אולי אפשר לומר על בריחתו של איינשטיין מן הכבוד את מה שאמר צ'רצ'יל על יורשו אטלי: "אטלי הוא אדם צנוע, ויש לו סיבות טובות מאוד לכך!" – אולם ברור כי יצירתו של איינשטיין, כל חייו, וגם בשלהי חייו ולאחר מותו – תהיה תמיד חלק בלתי נפרד מן התרבות העברית הישראלית, שהיא בעינינו גם התרבות היהודית החשובה ביותר של דורותינו.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

בְּנִי

הוּא כָּל כָּךְ אָהַב אֶת

אָרִיק אַיינְשְטֵיין ,

בִּצְעִירוּתוֹ קָנִיתִי לוֹ

מִתַּקְלִיטָיו,

אַחַר כָּךְ אֶת מַרְבִּית

הַדִּיסְקִים.

אִי הַשֶּׁקֶט חָדַר אֵלַי

עִם הַהוֹדָעָה עַל פְּטִירָתוֹ,

עִם מִי יָכֹלְתִּי לְשׂוֹחֵחַ אוֹדוֹתָיו

אִם לֹא עִם בְּנִי מַעֲרִיצוֹ.

כַּמָּה אָהַבְנוּ אֶת: "סְתָו יְהוּדִי",

הַשִּׁיר שֶׁל אַבְרָהָם חָלְפִי ,

הֶחָבֵר הַטּוֹב שֶׁל דְּבוֹרָה וְיַעֲקֹב אַיינְשְטֵיין .

אֲבָל בְּנִי שָׁתַק.

חַלְחָלָה עָבְרָה בִּי,

קְרוּעַ עֶצֶב,

דִּבַּרְתִּי עַל הַכּוֹכָב,

שֶׁקּוֹלוֹ דָּעַךְ

חִפַּשְׂתִּי שֻׁתָּף לַכְּאֵב,

חוֹמָה עָמְדָה,

בִּקַּשְׁתִּי  לְהַדְלִיק עִמּוֹ

נֵר חֲנֻכָּה,

חַשְׁתִּי  נִבְגָּד,

חֲרָטָה אָחֲזָה בִּי,

הַדְּמָמָה מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַקַּו.

תְּבוּסָתִי הָיְתָה כֹּה 

מוּבְטָחָהּ 

נָעַלְתִּי הַמְּבוּכָה

הֶחְלַקְתִּי אֶת יָדִי

שֶׁכֹּה

 רָפְתָה.

* * *

לליאם בן השנתיים

הרבה איחולים ליום הולדתך

אתה הנצר הנחמד לכל המשפחה

תצמח ותהיה מאושר

וברכות גם להורים

בת-אל ושי [נינו של יהודה ראב]

ולסבתא וסבא משני הצדדים

* * *

ד"ר משה כהן

הנדון: בחזרה לרפואת אליל

מכובדי,

אחד ההבדלים העקרוניים בין רפואת האליל לבין הרפואה המודרנית, הוא שהרפואה איננה מבוססת על אמונות ודעות אלא על עובדות מוכחות. זו תורה גדולה, אך אם נקצר נוכל לומר שכדי שחומר יאושר כתרופה הוא צריך להיות מזוקק ולעבור שורה של מבחני סף קפדניים, לרבות ניסויים קליניים בבני אדם.

לאחרונה מועלית אצלנו הדרישה להפוך את הקנאביס לתרופה מאושרת הנרשמת על ידי רופא, תחת הכותר של "קנאביס רפואי". פירוש הדבר להחזיר את הגלגל אחורה מאות שנים לרפואת האליל. ההרכב הכימי של צמח אינו מוגדר ולא ניתן להעבירו את מבחני הסף. איש אינו יכול לדעת בביטחה את פעולותיו השונות של הצמח.

אולם, יש ענף ברפואה, הרפואה הסופנית, שמטרתו להקל על סבלם של חולים סופניים. אם זו המטרה, כול האמצעים, לרבות קנאביס, היכולים להקל על סבלו של החולה הסופני – כשרים כמעט ללא הגבלה. יש למצוא את הדרך לספק את הצמח למטרה זו. אך אין לטשטש את הגבול בין אמצעי להקלה לבין תרופה טיפולית הנרשמת על ידי רופא.

אם רוצים להפיק תרופה מקנאביס יש לעניין חברות תרופות לחקור את הקנאביס, לזקק את החומרים הפעילים בו, לבחון ולאשר אותם.

בכבוד רב,

ד"ר משה כהן

ירושלים

* * *

מתי דוד

האמנם ערוץ 10 הוא כישלון מתמשך

שקיומו בספק?

מיומו הראשון התיימרו והבטיחו מנהלי הערוץ המסחרי הזה (שהתחלפו בתדירות גבוהה) שיצליחו להתחרות ברמה איכותית גבוהה וייחודית בערוץ 2. כל חסידי ומקדמי ערוצי הטלוויזיה המסחרית הבטיחו לנו שהתחרות "המקצועית"(?) ביניהם תעניק לציבור היצע מגוון ועשיר של תוכניות מידע ובידור איכותי.

במבחן התוצאה כל אותן תחזיות אופטימיות ההבטחות "מקצועיות" התבדו ונכשלו. מסע תקשורתי אינטרסנטי של בעלי העניין ששיווקו אשליות לציבור – הגיע לסופו.

גוף תקשורתי מסחרי חייב לקיומו להרוויח כסף שמשמעותו היא רייטינג. ערוץ 10 נכשל ברייטינג, נכשל בהפקות יקרות ומאכזבות מעל ליכולתו, נכשל בניהול עסקי ומקצועי-תקשורתי. לא הצליח בתחרות בערוץ 2. נכשל אפילו מול הערוץ הציבורי ערוץ 1, שלמרות הביקורת הלא צודקת נגדו – מפיק תוכניות איכותיות כמו: "מבט שני", "הסיפור האמיתי", "רואים עולם", "גלובוס", וכמובן בתוכניות המעולות ברדיו בקול ישראל.

כל זאת מול חלק גדול מכל התוכניות של ערוץ 10 שהן יריד ההבלים ("הרווק" ושאר תוכניות ריאליטי). רייטינג נמוך, ירידה בהכנסות מפרסומת, אי עמידה בתנאי הפעלת הזיכיון, אי עמידה בהתחייבויות הכספיות למדינה, לספקים ולמפיקים, כל אלה מובילים את הערוץ לסכנת סגירה. במסגרת שוק צרכנים קטן ויכולת מוגבלת של תקציבי הפרסום, כנראה שאיננו יכולים לפרנס ולקיים שני ערוצי טלוויזיה מסחריים.

שלושת המיליונרים שמימנו את הערוץ הגווע, שמפסיד, עייפו ממנו. הם לא מוכנים להמשיך להיות בנקומט של הפסדים ענקיים, ללא שום סיכוי עתידי, כדי להמשיך לממן חבורת עיתונאים עם יומרות ללא כיסוי – שנכשלו. בעלי המניות, יוסי מימן, רון לאודר וארנון מילצ'ן, הפסידו עד כה למעלה מ-1.5 מיליארד שקל. כל אחד מהם מעוניין למכור את מניותיו. ההפסדים יצרו ביניהם יריבויות ומחלוקות, שמקשים עוד יותר על המשך ניהולו וקיומו של הערוץ. כנראה שגם כניסתה האפשרית של הפרסומאית ג.יפית ושותפיה כמשקיעים לערוץ – לא יצילו אותו.

הערוץ מצוי כבר זמן רב בדעיכה ובמשברים ניהוליים, כספיים ומקצועיים-תקשורתיים. מצב שגרם כבר פעמיים לסכנת סגירת הערוץ, שאילצה את מנהליו ובעליו לבצע פיטורים וקיצוצים ובקשות "חנינה" מהממשלה, למרות ביקורות לא צודקות נגדה ונגד ראש הממשלה. מנהלי הערוץ ניסו להציל אותו ואת הרייטינג הנמוך ע"י רכישת כוכבים (עיתונאים ומפיקים) מהערוץ המתחרה ומאחרים, בתמורה לחוזים כספיים שמנים לא מוצדקים, שנכשלו. הבאת "כוכבים" כמו דני רופ (חזאי), המגישים שפרשו (יעקב אילון, מיקי חיימוביץ'), רפי גינת (כלבוטק), עופר שלח("המקור"), לא שינו את המצב.

"פתרון" זה היתה טעות חמורה בשיקול הדעת שעלה המון כסף. צרכני התקשורת לא "נודדים" מערוץ לערוץ בעקבות "הכוכבים". שידורי החדשות זהים בתוכנם בכל הערוצים ולא משנה מי קורא אותם. משכורות שמנות ל"כוכבים" ומשכורות עלובות לשאר העובדים גם הם סיבה למשבר היחסים הפנימיים והכישלון הכולל.                                                                                                                                                                                                                                                      

כאשר למנהלי הערוץ אין מענה ענייני לכישלונות וליכולת העמידה בהתחייבויות, הם פותחים תמיד במסע תקשורתי של איומי סגירה ב"אשמת" הממשלה וראשה נתניהו. ההסתערות הביקורתית נגד הממשלה וראשה, בליווי וגיבוי של הבראנג'ה העיתונאית האינטרסנטית, מגמתה להפחיד ולאיים על הציבור ועל הממשלה בסיסמאות שקריות מוכרות: "סכנה לדמוקרטיה." "סתימת פיות." "מקארתיזם." ו"פוליטיזציה."

מסתבר שלחץ העיתונאים על הפוליטיקאים עובד תמיד, מאחר והם תלויים בהם (מבלי להודות בכך). התוצאה היתה אמנם שהממשלה ויתרה לערוץ על חובותיו והוא ניצל גם בפעם השנייה. המדינה אפילו נתנה לערוץ הלוואה כספית להצלה זמנית.

המשבר הנוכחי מסובך עוד יותר מאחר ו"האשמים" הם בעלי המניות ולא הממשלה. האמת נחשפת כל פעם מחדש. עיתונאי הערוץ תוקפים ומבקרים את הפוליטיקאים ואת בעלי ההון כ"אשמים" במשבר, אבל אחר כך מבקשים ומתחננים לקבל את עזרתם כדי לשרוד. זאת כמובן אך ורק "למען הדמוקרטיה" כביכול, שתתקיים גם ללא ערוץ 10, בזכות כל שאר ערוצי התקשורת הרבים שימשיכו לפעול ולהבטיח את חופש הביטוי בדמוקרטיה.

* * *

משה גרנות

בין רצח רבין לבחירות 96'

על הרומן של אשכול נבו

 "ארבעה בתים וגעגוע"

זמורה-ביתן, 2004, 363 עמ'

אחד המפתחות ליצירה ספרותית הוא גילוי "עמדת המספר": יש מספר "כל יודע" שמחקה את אלוהים, וכל צפונות נפשם של גיבוריו גלויים בפניו; יש מספר "עֵד", המתוודה בפני הקורא, ועל כן הוא הרבה יותר "אמין", אבל קשה לו לחרוג מעצמו לנפשותיהם של שאר הגיבורים, וקשה לו, כמובן, להציע דעה "אובייקטיבית" על אופיו שלו ועל ומראהו; יש מספר "מתעד", ש"מצא", למשל, חליפת מכתבים, והוא מביא אותה בפני הקורא "כלשונה", ויש עוד עמדות ועמדות משנה כיד הדמיון הטובה על הסופר.

מסתבר שאשכול נבו רצה ליהנות מכל העולמות: עיקר הספר בנוי מווידויים של כל הגיבורים הראשיים, מקטעים בודדים, בהם מופיע המספר כ"כל יודע", מקטעי מכתבים ואף מפזמונים המופיעים בראשי הפרקים, עליהם מעיד הכתוב שהם של אחד מגיבורי הספר. השפע הזה של "עמדות המספר" מתנגש חזיתית עם הרצאת הרומן שהיא ריאליסטית בעיקרה: מספר "כל יודע" איננו נזקק לווידויים, ו"ריאלית" לא ייתכן שכל כך הרבה גיבורים התוודו בפני המחבר. אלא ש"חריגות" כאלו בתחום המסגרת הפכו ללחם חוקם של הסופרים בעקבות המונולוגים הארוכים וחסרי הסבירות בספריהם של א' ב' יהושע ודויד גרוסמן, ואף על פי כן, הן אינן פטורות מעיון, מהרהור, ואולי אפילו מערעור.

הרומן מתרכז באמת בארבעה "בתים": (א) נועה ועמיר, שני סטודנטים אוהבים שעוברים לגור בשכירות בדירה מיניאטורית נספחת לדירתם של (ב) סימה ומשה זכיאן, דירה המצויה בבית ערבי נטוש ביישוב מעון ציון, לשעבר "אל-קסטל". שם מתגוררים גם הוריו של משה, הלא הם (ג) ג'ינה ואברם. וכן ביתם של (ד) נחמה וראובן אבנרי, אשר שכלו את בנם החייל גידי.

העלילה נארגת בין ארבעת הבתים האלה, שכל אחד מהם עומד על סף קריסה, ורק געגועי הלב מאחים את הקרעים ומשיבים את האהבה והריעות: נועה, סטודנטית לצילום, ועמיר, סטודנט לפסיכולוגיה, אוהבים בלב ובנפש, אך הדירה הקטנה מחצינה ומקצינה את עצבותם המידבקת, הגורמת בסופו של דבר שנועה תעשה "הפסקה" ותיסע לגור בתל-אביב.

משה "שפוט" של סימה, וסימה מאושרת שזכתה בבעל אוהב ובאב מסור לילדיהם, אך בעקבות השפעת אחיו הרב מטבריה, מבקש משה "להתחזק" ולשלוח את בנו לגן חרדי. סימה, שאביה עזב את אימה משום ש"התחזק", מתעבת את אלוהים ואת כל הנוהים אליו, ומקדשת עליהם מלחמה.

נחמה וראובן היו זוג שאהב לטייל וליהנות מחייהם – האבל הנורא על נפילת בנם הפך אותם לבעלי מום נפשי מבהיל עד כדי הזנחת בנם הקטן יותם.

ג'ינה הייתה בת חמש-עשרה כשהתחתנה עם אברם בן השלושים בכורדיסטן, הם הביאו לעולם שישה בנים שהעניקו להם עשרים נכדים, וחיו בשלום בית עד שאברם לקה באירוע מוחי בעת ניתוח, שגרם לשבר גדול במשפחה.

הגברים בארבעת "הבתים" מינוריים ביחס לנשים: אברם איבד את שפיותו, וג'ינה היא המנהלת את מאבק הקיום של ביתה. סימה, הכועסת על "ההתחזקות" של משה בעלה, זורקת אותו מהמיטה, ואף מהבית בלילה חורפי ובקור מקפיא. עמיר ננטש על ידי נועה, והגם שיש לו מחזרות (בנות היישוב שאימותיהן שולחות אותן אליו עם מטעמים מאחר שנשאר "ללא אישה", וגם סימה שמפנטזת על פלירט עם הסטודנט הצעיר). עמיר גם תלוי בנאווה, המנהלת של "מועדון החברים", הוא מקום התכנסות של לוקים בנפשם ששוחררו מבתי חולים לחולי נפש. עמיר עובד שם בהתנדבות כדי לזכות בהמלצתה של נאווה, המלצה הנחוצה לו כדי להתקבל ללימודי תואר שני. התלות הזאת מדכאה אותו עד עפר ומובילה אותו אל כניעה מבישה. צאדק, הפועל הערבי שעובד אצל רמי הקבלן בבית מדמוני, הגר בשכנות ל"ארבעת הבתים", הוא "שפוט" של אימו בעלת אובססיה של "זכות השיבה" לבית באל-קסטל, שכעת גרות בו משפחות זכיאן.

ברקע יש גם "גברים גברים" כמו מנחם, אחיו של משה, הרב מטבריה, המחזיר בתשובה "בדרכי נועם" ומנהיג את משפחתו ואת הישיבה בדרכים הפטריארכליות הנושנות; והבעל של מירית, אחותה של סימה, שמרבה לו פילגשים, ואישתו סופגת ושותקת.

על רוב הדמויות אופפת אווירה של עצב, ולחלקם יש אפילו מחשבות אובדניות: עמיר כמעט ירה בעצמו בטירונות. נועה ניסתה להתאבד בבליעת כדורים. משה כמעט הרג חבר בטירונות, ורצה לשים קץ לחייו בעקבות זאת. צאדק, שנעצר על ידי השב"כ בשל אי הבנה מצערת, רוצה לגמור עם הסבל על ידי שיגרום לשומרים לירות בו בניסיון מבוים של בריחה. יותם בורח מהבית אל חושה ערבית רחוקה, ויש בבריחה הזאת כדי שמינית של תשוקה אובדנית.

שם הספר הוא "ארבעה בתים וגעגוע", אך באמת יש בספר געגועים רבים, כמניין "הבתים" ואף יותר: צאדק ואימו מתגעגעים אל העבר בו גרו באל-קסטל. מודי, המטייל באמריקה הדרומית, מתגעגע לארץ. יותם מתגעגע לאחיו שנפל, גידי, ואל הוריו כפי שהוא זוכרם לפני האסון. עמיר מתגעגע לנועה, ונועה הפרודה בתל אביב "השטוחה", מתגעגעת לעמיר, ואפילו מכינה פרויקט לבית הספר לצילום, ושמו "געגועים". ורק משפחת אבנרי בורחת מהגעגועים לבן שנפל, למקום הרחוק ביותר האפשרי – לאוסטרליה, כאשר בלבם הם יודעים שאין מפלט מהכאב.

העלילה של הרומן מתרחשת בתקופה שבין רצח רבין לבחירות 96', והדמויות נארגות בתוכה בצורה מעוררת השתאות. עיצוב הדמויות משכנע ביותר, והן נארגות היטב בתוך העלילה. למרות האירועים הקשים המפורטים ברומן (רצח רבין, פיגועים באוטובוסים בירושלים, שכול במשפחת אבנרי, מריבות ופירוד בין זוגות), בהרצאה שלו יש נימה אירונית, ולעיתים אפילו נימה דקה של הומור, המפוגגים מעט את עומס הרגשות האופף את הקורא. הישג ראוי לתשומת לב הוא תיאור הידידות הנרקמת בין עמיר, הסטודנט  הדיכאוני, ובין יותם, הבן הזנוח של משפחת אבנרי השכולה. המפגשים בין השניים מתוארים בהרבה אהבה ובהרבה הבנה לנפש האדם.

לאורך כל הרומן מוחשים אמפתיה ורחשי לב כנים מצד הסופר אל יצירי דמיונו, ורק בקטע אחד (ע' 179-197) הוא גולש לכתיבה גרוטסקית, ודווקא בקטע הדרמטי ביותר בספר, כאשר צאדק, הפועל הערבי המועסק בבניין ביישוב שפעם היה כפר הולדתו, נכנס לדירה של ג'ינה ואברם מצויד במפתח ובקושאן, שאימו הפקידה בידו, ודורש את זכותו לנבור בקיר הבית כדי להוציא משם שרשרת זהב. השרשרת עברה במשפחתם בירושה מדור לדור, ובבהילות הבריחה במלחמת השחרור / הנכבה – לא הספיקו לקחתה עמם.

לתמונה מצטרפים שלושה שוטרים חסרי אונים (הבנויים למגינת הלב בצורה סטריאוטיפית), אברם הסנילי, המשוכנע שצאדק הוא בנו המת ניסן, הטלוויזיה שמגיעה לסקר אירוע, ולמעשה יוצרת אותו (שוב, עיצוב סטריאוטיפי), וקהל השכנים הנוהג בטמטום, כמקובל בהתקהלויות. ללא ספק שרשרת הזהב (גרסה ערבית ל "די גאָלדענע קייט"), שחיכתה בקיר חמישים שנה, הוחרמה על ידי "המפקד הגמד", באה לציין את השבר בשרשרת הדורות של החברה הפלסטינית – אלא שרמזים מעניינים כאלה אובדים בתוך הכתיבה הפרודית והגרוטסקית.

כאמור, הקטע הזה הוא יוצא דופן, וממש חבל, כי הספר באמת מושקע מאוד, כתוב בכישרון רב וגורם הנאה רבה לקורא.

המאמר על "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו ראה אור לראשונה ב"מאזנים", דצמבר 2005.

אהוד: הייתכן כי אשכול נבו הוא סופר בעל השראה פלסטינית ולכך אפשר לייחס חלק ניכר מהצלחתו הספרותית?

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים, הפצה "עלים"

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

* * *

ליפה גורביץ הפתח-תקוואית

אימא של רמי [בן-כיתתנו] ואחותו כרמלה

ברכות בהגיעך לגיל 100

ב-29 בנובמבר 2013

כה לחי!

* * *

אהוד בן עזר

מרק כרוב ביתי לחורף

מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.

כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:

3-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.

חצי קילו עד 1 קילו בשר בקר חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.

5-6 עלי דפנה שלמים.

10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.

3 כפות אבקת מרק בשר [שכבר לא מייצרים] או במקומן קוביית מרק בשר OXO.

3 כפות אבקת מרק עוף.

3-4 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.

4-5 עגבניות בשלות גדולות קלופות וחתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.

מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.

לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות ואת נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם, או מצננים את הסלק ומכינים ממנו סלט סלק מגורד בפומפייה או חתוך לקוביות קטנות ומתובל בחומץ או מיץ לימון, סוכר, פלפל טחון ומלח לפי הטעם.

בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות קטנות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותו לתוך הסיר ומוסיפים:

4-6 כפות אורז שטוף.

5-6 כפות סוכר חום ו/או 5-7 כדורי סוכרזית, לחובבי דיאטה.

מיץ מסונן מלימון בינוני שלם.

3-4 כפות קטשופ או קופסית קטנה של רסק עגבניות.

כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס. לפי הטעם.

רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס.

2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק עוף או קוביית מרק בשר OXO.

מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה וחצי נוספות. יחד – כשלוש שעות בישול.

אם הבשר טרם התרכך, אפשר להמשיך לבשל על להבה קטנה עוד כשעה. לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ישחימו בתחתית הסיר.

המרק מוכן.

אפשר להתחיל לייצב את הטעם רק עם חצי לימון ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.

* * *

מוטי הרכבי

מה באמת צפוי לנו אם השמאל, הקרן לישראל חדשה, בג"צ, גל"צ, מר"צ ו"הארץ"

 יצליחו בדיבורי הסרק שלהם על שלום –

גורל הנחתכים בסוריה

בקטע המצורף תראו "מורדים" בסוריה הלוקחים בשבי עשרות מחבלים מהחיזבאללה.  הסרט ערוך עם מוזיקת רקע "מעוררת השראה" כשאת האוויר מפלחות קריאות "אללה הוא אכבאר". בחומר רקע לסרט מוסבר שהשובים עתידים להרוג את השבויים, לבתר את גופותיהם ולשלוח את החתיכות ללבנון. אל חשש – קטע כזה לא יישלח אליכם, גם אם ייקרה על דרכי לא אוכל לצפות. יש גבול למה שנפש יהודי יכולה להיחשף לו. וכחומר למחשבה... אנו עסוקים במאבק על ארץ ישראל, כועסים על היהודים המקשים עלינו, סובלים ומתייסרים, הכול ידוע ומוכר. לגבי דידי לפחות, מצאתי עצמי צופה בקטע המזוויע כשאני חושב על ילדינו, חתנינו, בנותינו, הורינו, נכדינו וכל היהודים הקדושים המקיפים אותנו. עלינו לעשות כל מה שלאל ידינו על מנת להיות חזקים. חזקים מאי פעם. נחושים, מרתיעים, מאיימים... הכול על מנת שלא ניפול חלילה בידי המפלצות הערביות בעיניהן חיי אדם כקליפת השום ובהיות היצר הסדיסטי וקידוש הדם לחם חוקם. 

מצורף הקישור: 

http://rotter.net/forum/scoops1/63361.shtml

* * *

מרדכי קידר

הבגידה הגדולה

מאז שנחתם לפני ימים אחדים בז'נבה ההסכם בין איראן לבין קבוצת שש המדינות, עסקו אמצעי התקשורת בכל העולם בהסכם – בהקלות בסנקציות, בתמורה שתיתן איראן, וביכולת, הקיימת או שאינה קיימת, לפקח על כך שהאיראנים, ששיקרו ורימו את העולם במשך שנים רבות, יבצעו בנאמנות את מה שהסכימו ועליו חתמו.

היו מי שתהו על כך שאיראן לא נדרשה לפרק את כור הפלוטוניום באראכּ שכל תכליתו היא צבאית, והיו מי שחישבו את הזמן שיידרש לאיראנים לחדש את פעילותם לקראת הפצצה. אמצעי התקשורת בעולם עסקו רבות בדאגתה של ישראל, בזעמם של סעודיה ושל אמירויות המפרץ, וכולם שואלים מה תעשה ישראל, שאינה צד להסכם.

מרבית העוסקים בסוגייה רואים רק שני צדדים – איראן והמערב – ושוקלים מי משניהם הרוויח יותר מההסכם. רוב הפרשנים מתעלמים מצד שלישי, גדול אבל שקט, כואב אבל צייתן, שלו הנחיל ההסכם מפלה קשה. צד זה הוא מרביתם של 80 מיליוני האיראנים. אין זה סוד כי הרוב הגדול של אזרחי איראן שונאים את שלטון האיותאללה בכל ליבם, ומדי פעם מביעים את שנאתם זו בהפגנות ובהתפרעויות רחוב, כמו אלו שהציפו את רחובות איראן אחרי ה"בחירות" לנשיאות ביוני 2009 ושהביאו למותם של מאות מפגינים שוחרי חופש ותאבי חירות.

הם, הצעירים והצעירות – החילוניים לחלוטין, השואפים לחירות אך חיים בדיכוי, המשכילים אך מובטלים, הסובלים מהשחיתות הנוראה שבה טובל השלטון בארצם – קיוו כי הסנקציות הכלכליות על המשטר החשוך יחנקו אותו ויביאו אל קיצו. תקווה זו לא היתה מופרכת: בדיעבד התברר כי בעיצומו של גל הפגנות-המחאה על גניבת הבחירות שבהן "נבחר" מחדש מחמוד אחמדינג'אד ב-2009, הכינו שליטי איראן שני מטוסים כדי להימלט מן ההמון הזועם אל מחוץ למדינה.

הצביעות חוגגת

עתה, בעקבות ההסכם שנחתם בז'נבה, הסנקציות מוקלות והמשטר מתחיל לנשום לרווחה. הריאל האיראני, שאיבד בשנים האחרונות כמחצית מערכו, עלה בשבוע האחרון בשני אחוזים. האופטימיות הכלכלית מזרימה דם חדש לעורקים המסויידים של המשטר, ושוחרי חופש באיראן חשים כי נמוגה ההזדמנות ההיסטורית להיפטר מהקנאים החשוכים שהשתלטו על חייהם ועל מותם. הסנקציות הן נשק לא אלים, ואילו התמידו בהן מדינות המערב, הן יכלו להכניע את אחד המשטרים האלימים ביותר בעולם.

אלא שהמערב הציג שוב את פניו המכוערות ואת היעדר ערכיו: העסקות עם משטר האיותאללה סינוורו את עיניהם של מנהיגי המערב עד כדי כך שאינם רואים את זכויותיהם של האיראנים לחיות בחירות כמו אזרחי המערב. בעבור חופן פטרו-דולרים איראניים, מעדיפים הפוליטיקאים-בפרוטה לסלק מרשימת הדרישות את זכותם של אזרחי איראן ליהנות מערכי הדמוקרטיה שמהן נהנים אזרחי המערב. בעבר היה המערב בוחן את התנהגותן של מדינות בשורה ארוכה של עניינים הקשורים לשמירה על זכויות אדם וחירויות פוליטיות ואזרחיות, ופועל כלכלית בהתאם לעמידתן של מדינות באמות מידה מוסריות.

הסכם ז'נבה הוריד את המסיכה מעל פני הצביעות המאפיינת כיום את ההתנהלות הפוליטית של רבים מהפוליטיקאים במערב. מצידם יכולים 80 מיליון איראנים להמשיך ולחיות חיי אומללות, דיכוי והשפלה תחת מגפיו של שלטון בלתי לגיטימי, אכזר וצמא דם, המפזר טרור ומוות בכל רחבי העולם, ואחראי ישירות או בעקיפין לרצח אלפים רבים בסוריה, עיראק, תימן, ישראל ומדינות רבות נוספות. נראה כי המערב איבד את אמונתו בערכים שכוננו את תרבותו ולאורם חי, והוא מוכן כיום לקשור עסקות עם רוצחי המונים למען הרווח הכלכלי שיצמח לו מהן.

הצביעות המערבית הוכחה שוב בימים אלה גם ביחסו של האיחוד האירופי כלפי ישראל. הוא כופה עליה לחתום על הסכם "הוריזן 2020" לשיתוף פעולה אקדמי, בתנאי שתיכנע לתכתיבי האירופים שאינם מכירים בזכותו של עם ישראל לחיות בכל חלקי ארצו ההיסטורית שהובטחה לו שוב בהחלטות של ועידת סן-רמו שתוקפן קיים מאז 1920 ועד היום. אך אין לאירופים שום בעייה לחתום על הסכמים עם מרוקו שנועדו לנצל את אוצרות הטבע של הסהרה המערבית, למרות אי-הכרתה של אירופה בכיבושה ובסיפוחה של מרוקו את חבל הארץ הזה.

האירופים גם אינם רואים את הכיבוש הטורקי בצפון קפריסין, שהתרחש ב-1974, וחתומים עם טורקיה על הסכמים למכביר ואינם מתייחסים לחברות ולגופים הקשורים עם כיבוש זה. מטריד את האירופים רק "הכיבוש" הישראלי ביהודה ושומרון, מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה חי כשאבותיהם של בני אירופה של היום נדדו מערבה מערבות אסיה וכבשו את יבשת אירופה מתושביה.

אף על פי שחוויית מלחמת-העולם השנייה עדיין חיה בזיכרון ההיסטורי, אף על פי שכל העולם יודע כי כניעה לדיקטטור תעלה את דרישותיו ולא תשביע את רעבונו לכוח, אף על פי ש"שלום בזמננו" המבוסס על ויתורים לעריץ צמא דם מביא "מלחמה בזמננו", אף על פי שהמערב מכריז כי הערכים הם נר לרגליו, הסכם ז'נבה מעיד כאלף עדים כי למנהיגי המדינות החתומות עליו לא באמת אכפת מזכויות האיראנים להסיר מעליהם את שלטון הדיכוי, כמו שלא מעניינת אותם זכותם של יהודים לחיות על אדמת אבותיהם. אצלם הכסף יענה את הכול.

* המאמר מתפרסם גם במגזין "מראה" 269 ובעיתון "מקור ראשון".

* * *

מנפרד גרסטנפלד

הפרוטוקולים של זקני האיסלאם

לפני עשור, בחודשים האחרונים של 2003, התרחשה פרשת מהת'יר המאלפת, גם אם למרבה הצער – הנשכחת. בכינוס הפסגה של ארגון הוועידה האיסלאמית שנערך ב-2003 בקואלה לומפור, הגדיר מארח הוועידה, ראש ממשלת מאלזיה דאז מוחמד מהת'יר, את היחסים בין המוסלמים והיהודים כחזית עימות עולמית.

הוא ציין כי "לא ייתכן שכמה מיליוני יהודים יביסו 1.3 מיליארד מוסלמים. צריכה להיות דרך כלשהי. ואנו יכולים למצוא דרך אם נעצור כדי לחשוב, לאמוד את חולשותינו ואת נקודות החוזק שלנו, לתכנן, לבנות אסטרטגיה ואז – לצאת למתקפת-נגד. אנו בעצם מאוד חזקים. 1.3 מיליון בני אדם לא ניתן פשוט לחסל. האירופים הרגו 6 מתוך 12 מיליון יהודים. אבל היום היהודים שולטים בעולם הזה בעזרת באי-כוח. אחרים נלחמים ומתים עבורם."

מהת'יר הוסיף כי "עומד מולנו עַם חושב. הם שרדו אלפיים שנה של פוגרומים לא בעזרת כוח הזרוע, אלא בעזרת השכל. הם המציאו וקידמו בהצלחה את הסוציאליזם, הקומוניזם, זכויות האדם והדמוקרטיה כדי שרדיפות נגדם ייראו כעוול, כדי שהם יוכלו ליהנות מזכויות שוות לאלו של אחרים. בעזרת אלה הם השתלטו עכשיו על המדינות החזקות ביותר, והם, אותה קהילה קטנטנה, הפכו למעצמה עולמית. איננו יכולים להיאבק בהם בכוח הזרוע בלבד. עלינו להשתמש גם בשכלנו."

דברים אלו היו רק דוגמה אחת מיני רבות של המוטיב האנטישמי, שהיהודים "מתאווים להשתלט על העולם." באי הפסגה, ובכללם מנהיגים בכירים ביותר של כל האומות המוסלמיות, הריעו למהת'יר. מאמר מערכת של היומון הצרפתי "לה מונד" ציין כי "מילים אלו הן מטבע לשון נפוצה בעולם הערבי האיסלאמי, ונתפסות כאמת לאמיתה... צורה ישירה, טהורה ופשוטה זו של גזענות, מתקבלת כ'ויכוח פוליטי' רגיל לכל דבר."

חשף את התרגיל של שיראק

הצהרותיו של מהת'יר התקבלו בתגובות מעורבות. מנהיגים מערביים רבים והתקשורת גינו אותו. באשר לעולם המוסלמי, ריצ'רד כהן, בעל טור דעה ב"וושינגטון פוסט", התייחס לתשואות הסוערות שקצר נאומו של מהת'יר: "בין מעריציו של מהת'יר נכללו יורש העצר הסעודי הנסיך עבדאללה, נשיא פקיסטן פרווז מושארף, האיש שלנו באפגניסטן חמיד קרזאי ואפילו ולדימיר פוטין, שייצג את המיעוט המוסלמי הגדול של ארצו... אך האמת היא שלא היהודים, בין אם בניו-יורק או בתל-אביב, הם המשחיתים או המחלישים חלקים גדולים של העולם המוסלמי, אלא ההנהגה הכושלת שלו הדואגת רק לעצמה – במילים אחרות, חלק מאותם אנשים עצמם שעמדו והריעו לדובר."

 דובר מחלקת המדינה האמריקנית אדם אראלי אמר: "אנו מתייחסים אליהם בבוז ובלגלוג שלהם הם ראויים."

על פי דיווח של דובר הבית הלבן סקוט מק'קללן, כמה ימים אחר כך, בפסגת מדינות אסיה והפאסיפיק בבנגקוק, אמר נשיא ארה"ב בוש למהת'יר כי דבריו על כך שהיהודים שולטים על המערב באמצעות באי כוח "אינם נכונים ויוצרים פירוד... ומנוגדים לחלוטין למה שאני מאמין בו." אך מהת'יר הכחיש שבוש אכן אמר לו דברים אלה.

   היות שבאותו זמן התכנסה ועידת פסגה של האיחוד האירופי, תוכנן לכלול ב-19 העמודים של הצהרתה המסכמת כמה משפטים המגנים את הערותיו של מהת'יר. בנוסח המוצע נכתב כי "הערותיו הבלתי קבילות מכשילות את כל מאמצינו לקדם הרמוניה בין העמים ובין הדתות, ואין לה מקום בעולם מהוגן. הערות שקריות ואנטישמיות כאלו פוגעות במוסלמים כמו גם באחרים."

אלא שנשיא צרפת ז'ק שיראק התנגד להכללת שורות אלו בהצהרה של הפסגה, והוא קיבל את תמיכתו של קוסטס סימיטיס, מי שהיה אז ראש ממשלתה הסוציאליסט של יוון. כפשרה, הוחלט כי הנשיאות האיטלקית של מועצת האיחוד האירופי תפרסם באתר האינטרנט שלה הצהרה המוקיעה את הערותיו של מהת'יר. אלא שתגובתו של מהת'יר חשפה את התרגיל של שיראק: ראש הממשלה המאלזי הודה לו על כך שמנע את הצהרת הגינוי של פסגת האיחוד האירופי.

חשיבותה של פרשת מהת'יר, שבינתיים נשכחה, היא בכך שחשפה באופן מרוכז את העמדות האנטישמיות העמוקות השוררות בחברה המוסלמית, ובכלל זה בקרב האליטות שלה. ללא בושה,מושמעים בפומבי ביטויים אנטישמיים מתועבים ביותר, כולל כאלה שהוצאו מן הפרוטוקולים של זקני ציון. כתב פלסתר שקרי זה יוצא לאור בקביעות בעולם המוסלמי.

 כך פרש מהת'יר יריעה רחבה של האנטישמיות הפושה בחוגים איסלאמיים מרכזיים, שבעבר היה על חוקרים ללקטה ממקורות רבים ושונים. פרשת מהת'יר יכולה לשמש הוכחה מרכזית לאנטישמיות זו עד היום, בעוד שהשפע הנותר של החומר האנטי-יהודי הלקוח מן העולם המוסלמי משמש ראיות מסייעות לגזענות המאפיינת את המיינסטרים שלו.

קיים היבט חשוב נוסף לפרשה. מהת'יר נשא את נאומו בפסגה איסלאמית. מוסלמים אחרים הריעו לדברים ואחר כך תמכו בהם. תגובות אלו מראות עד כמה בלתי נכונות הטענות כי הבעיות שיש לדמוקרטיות עם העולם המוסלמי מוגבלות רק למוסלמים הרדיקליים המטיפים לג'יהאד – מושג נרדף להשמדת עם. פרשת מהת'יר הראתה עד כמה בעייתי, בשביל המערב, העולם הרעיוני של הזרם המרכזי של החברה המוסלמית. מאז הצטברו ראיות נוספות המוכיחות זאת. לפחות לאלה המעוניינים להכיר בהן.

* המאמר התפרסם גם במגזין "מראה" 268 ובעיתון "ג'רוזלם פוסט".

* * *

דרור אֵידָר

המשפט הבינלאומי שלנו

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (29.11.2013)

1

יש להודות לאיחוד האירופי שדוחק אותנו פעם אחר פעם להתעקש על נחלת אבותינו. אהבת ישראל אינה הצד הבולט של קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד, שהובילה ניסוח הנחיות האוסרות מתן תמיכה כלכלית מצד האיחוד לכל "ישות" ישראלית שכתובתה: יהודה ושומרון, רמת הגולן ואפילו מזרח ירושלים. זאת, למעט פעילויות "המוכוונות... לקידום תהליך השלום במזרח התיכון," שזה אומר שמותר לתת כסף לארגוני השמאל הפועלים לנתקנו מארץ חיינו.

כמובן שמנסחי ההחלטות מעגנים אותן ב"משפט הבינלאומי" בהתאם לתפיסת האיחוד הרואה בחלקי מולדתנו "שטחים כבושים", כלומר נתונים תחת תפיסה לוחמתית ישראלית. הטענה היא שההתנחלויות "אינן חוקיות" ולכן על האיחוד לעצור מענקים ה"תומכים" בהן כדי שלא יוכתם באי-חוקיותן. זה הספיק לכל "אוהביה" של ארץ ישראל לרקוד על הדם ולהשמיץ את מפעל ההתנחלויות בפגיעה בהתקדמותה המדעית של ישראל.  

לפני שניגע בהחלטה, כדאי לחזור שוב על האמת הפשוטה, המעוגנת במשפט האומות ובמשפט הבינלאומי: יהודה ושומרון אינן שטח שכבשנו ממדינה אחרת. מאז שנת 70 לספירה, עם החורבן המדיני שלנו, לא שלטה שום מדינה ריבונית בארץ ישראל, למעט אימפריות. לאחר מלחמת העצמאות, סיפחה ירדן את האזור אבל כמעט איש אחד לא הכיר בסיפוח. עמדת המוצא של ישראל היא שבמקרה הגרוע מבחינתה, מדובר בשטחים שנויים במחלוקת. אנחנו טוענים לבעלות מלאה על כולם מתוקף החלטת "מדינות ההסכמה" (הגוף שקדם לאו"ם) בסן רמו באפריל 1920. בוועידה הוטל על בריטניה להגשים את הצהרת בלפור ל"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". המנדט כלל את עבר הירדן המזרחי, ובוודאי ביו"ש.

טענתנו לבעלות נובעת גם מזכויותינו ההיסטוריות, וגם הן הוכרו במשפט האומות. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את השטח ממי שהשטח לא היה שלו. עד אז, לא שמענו טרוניות מדי מצד ערביי האזור שהשטח כבוש, עד שהגיעו היאהוד. להם, כידוע, אסור לשלוט באדמת ההקדש (וואקף) המוסלמית, כלומר ארץ ישראל.

בקיצור, מבחינה משפטית דיני הכיבוש לא חלים פה; לא ניתן לכבוש שטח שלא שייך לאיש. הטענה שהתיישבות יהודית בשטח הזה "אינה חוקית" ע"פ המשפט הבינלאומי, אינה נכונה. מכוח הטענות לעיל יש לנו כיהודים זכות שבדין, ולכן הקמת היישובים חוקית. אם טוענים שאסור לנו לקבוע עובדות בשטח, צריך לומר כך גם לצד השני. אבל שם בונים וקובעים עובדות; אין סיבה שנחבק ידיים ונשאיר ליריבנו לקבוע את גורלנו. 

2

ואחרי זאת, באים האירופים ולא מעוניינים בצדק שלנו אלא בצדק הערבי. בהיסטוריה הארוכה של אירופה, לא התעניינו יותר מדי בצדק ליהודים. רק האמת הזאת לבדה ראויה שלא נתחשב בהשקפת עולמם אלא נפעל לפי האמת, הערכים והאינטרסים שלנו במדינת היהודים. בשם דוד בן גוריון נוהגים לצטט ש"לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים." אִמרה שראוי להעלות על נס במיוחד בחנוכה.

נתייחס אפוא לשיטת האיחוד האירופי, שאינו רוצה לתמוך בשליטת ישראל בשטחי יו"ש וגם ברמת הגולן וירושלים. ובכן, בעולם יש כ-200 טריטוריות הנתונות במחלוקת. רבות מהן נמצאות תחת "כיבוש" (תפיסה לוחמתית) או שליטה אפקטיבית של המדינה, ללא טענה לגיטימית לריבונות בהן. הנה סהרה הדרומית, עם שטח הגדול פי עשרה מישראל, סופחה ב-1979 ע"י מרוקו. האיחוד האירופי לא מכיר בריבונות המרוקנים. בצפון קפריסין הוקמה רפובליקה טורקית לאחר שטורקיה פלשה אל האי ב-1974, ובעצם מדובר בשלוחה מדינית שלה. האיחוד האירופי לא מכיר בכיבוש הטורקי. מקרה נוסף: אבחזיה, עד 2008 חבל בצפון מערב גיאורגיה. לאחר המלחמה בדרום אוסטיה, התנתקה והכריזה על עצמאות בחסות רוסיה. גם פה אין האיחוד האירופי מכיר בריבונות האבחזית.

בשלושת המקרים חתם האיחוד האירופי הסכמים לשיתוף פעולה מדיני וכלכלי עם האזורים הללו, למרות היותם נתונים תחת כיבוש. לא מזמן חתם האיחוד על הסכם דיג עם מרוקו, שבו התחייב להקצות מענקים לפיתוח תעשיית הדיג המרוקנית בתמורה לקבלת גישה למימי המדינה. ההסכם כולל גם את השטח הכבוש בסהרה המערבית.

ביחס לשטח הכבוש בקפריסין, פרסם האיחוד בשנה שעברה עלון שבו התגאה במגוון מיזמים שם. בכספי האיחוד יכולים המתנחלים הטורקים שהובאו לשם לאחר הפלישה ב-1974 (ורובם לא נושא אזרחות אירופית) לזכות במלגות לימודים, מענקים לעסקים, שיפורי תשתית כבטיחות בדרכים וטיפול בשפכים, שיפור אתרי מורשת תרבות ואפילו כסף לקונצרטים. דמיינו תמיכה אירופית בשיפור הכבישים ביו"ש, מלגות למתנחלים וארגון אירועי תרבות...

גם אבחזיה, הנמצאת תחת כיבוש רוסי, מקבלת תמיכה ישירה מהאיחוד האירופי. במסמכי האיחוד מצוין שתכניות התמיכה מחייבות "גישה פרגמטית וגמישה" בהתחשב במעמד השטח.

אלו רק שלוש דוגמאות.

3

שלא במפתיע, על שום מדינה במצב כזה לא הטיל האיחוד האירופי כללים דומים להנחיות בדבר מתן מענקים לישראל. כך קבעו האירופים סטנדרט כפול: כלל אחד עבור המדינה היהודית ואחר עבור שאר העולם. אוניברסיטאות ועסקים אירופים מקיימים פעילויות רחבות בסהרה המערבית ובצפון קפריסין. רק ביחס לישראל נוסחו הנחיות הפוגעות במימון על סמך מעמד טריטוריאלי בלבד.

 התרגלנו משחר קיומנו לסטנדרט כפול ביחס אומות העולם אלינו. אבל יש פה אירוניה, משום ש"המרכז האירופי למעקב אחר גזענות וקסנופוביה" אימץ ב-2204 הגדרות חדשות לגזענות. בין היתר, גזענות תיחשב "החלת סטנדרט כפול [ביחס לישראל] ע"י דרישת התנהגות שאינה מצופה או נדרשת מכל מדינה דמוקרטית אחרת." מעניין. במאמר מוסגר, אפשר לומר שיש פה גזענות כפולה, משום שאין לאירופים ציפיות כאלה – מוסריות או חוקיות – ביחס לערבים.

את מלוא הניתוח של החלטות האיחוד האירופי אפשר למצוא בנייר עמדה שחיברו פרופ' אבי בל ופרופ' יוג'ין קנטרוביץ, מומחים ידועים למשפט בינלאומי, מטעם "פורום קֹהלת" (זמין במרשתת).

הנה לנו דרך פעולה אפשרית לחשיפת צביעות האיחוד האירופי: הגשת עתירות נגד מדיניותו בצפון קפריסין, סהרה המערבית ואבחזיה.

כאמור, כל זה רק לשיטת האירופים. לשיטתנו, אפשר לדבוק באמת של שמעון המקבי בתשובתו לאנטיוכוס: "לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש נוכרים מָשַׁלְנוּ, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בְּעֵת מן העיתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר היתה לנו עֵת – השיבונו את נחלת אבותינו."

בימים ההם, בזמן הזה.

* * *

מנשה שאול

הנקם הערבי מדהים את העולם

מי יש להם במקום ארה"ב?

במאמר ראשי מתייחס העיתון "אלח'ליג'י" באיחוד מדינות המפרץ (22.11.13) לדבריו של שר החוץ אביגדור ליברמן, שאמר כי הקשר של ישראל עם ארצות-הברית המסובכת צבאית וכלכלית הולך ופוחת, ועל ישראל לחפש בעלי ברית נוספים עם אינטרסים משותפים, מדינות שאינן מחפשות כסף, ואינן זקוקות לעולם המוסלמי, אלא מדינות המחפשות ידע.

לדברי "אלח'ליג'", "ישראל זוכה לתמיכה מוחלטת מארה"ב שמגנה עליה בזירה הבינלאומית, ומבטיחה לה יתרון אסטרטגי ומסייעת לה במענקים נדיבים על חשבון העניים באמריקה. ובכל זאת, בישראל מעוניינים להחליף את המעיין הבלתי נדלה הזה. אלה הם דברי הבל. וכי איזו מדינה מסוגלת ומוכנה לתת לישראל מה שארה"ב נותנת? אין מדינה בעולם המוכנה לסייע לישראל כמו ארה"ב, ואין מדינה היכולה להפגין את כוחה כלפי העולם כמו ארה"ב."

 העיתון מסכם בתחזית כי "דברי ליברמן יעוררו לעג וקלס בחוגים הבינלאומיים."

חג! איזה חג?

בימים אלה חוגגת לבנון את יום עצמאותה ה-73. הזהו חג? הזוהי עצמאות?

לבנון, שנוסדה כמדינה ניטראלית ובלתי מזדהה, קיבלה את עצמאותה שנתיים לפני סוריה. היא בעלת ישות מיוחדת בשל הדו-קיום בין עדותיה המרובות. בשעתה נקראה לבנון שווייץ של המזרח התיכון, ופני המערב במזרח ופני המזרח במערב. אך מהו מצבה כיום ומה נותר ממנה?

לבנון איבדה את עצמאותה והפכה גרורה איראנית.

לבנון היא זירת קרבות, פיגועים וטרור, זירת התגוששות בין שיעים לסונים.

איראן וחיזבאללה גררו את לבנון לביצה הסורית, בניגוד לרצונו של רוב העם הלבנוני וללא החלטת ממשלה. ואילו איראן וסוריה הפכו את הלבנונים המתנגדים להן יעד לפעולות איבה.

למעלה מחצי מיליון פליטים סוריים שוהים על אדמת לבנון ומהווים נטל כבד על הכלכלה, היציבות והביטחון.

הבחירות הפרלמנטריות נדחו ב-17 חודשים בשל מחלוקת בדבר חקיקת חוק שהבטיח לחיזבאללה ניצחון ודאי בבחירות עוד לפני פתיחת הקלפיות.

הממשלה התפטרה, וראש הממשלה המיועד נג'יב מיקאתי נכשל בהרכבת ממשלה חדשה בשל הענקת אפשרות לחיזבאללה לבטל את החלטות הממשלה.

מועד הבחירות לנשיאות מתקרב (מאי 2014), אך אין ביטחון כי הללו אכן תתקיימנה. נראה כי כהונתו של הנשיא הנוכחי מישל סוליימן תוארך, כמו זו של הנשיא הקודם אמיל לחוד.

כלכלת לבנון קורסת, ותנועת התיירות, שנחשבה אחד מיסודות הכלכלה הלבנונית, כמעט שבקה חיים בגלל האנרכיה והפיגועים.

בכל זאת, בלבנון חוגגים כביכול, ויש להם יום חופשה והם צופים במצעד הצבאי הנערך מדי שנה.

על כך אמר המשורר הערבי:

"הו חג! באיזה מצב אתה חוזר אלינו?" (עיד באייתי חאל עודת יא עיד)

אשרת כניסה לגן עדן

"תבטיח את מקומך בגן עדן," היא כותרת מאמרו של הסופר אברהים אלג'בין בעיתון "אלערב" (21.11.13). הסופר מזכיר את מה שעשה בשעתו המנהיג הרוחני העליון רוחאללה חומייני בשנים של מלחמת עיראק-איראן, כשחילק ללוחמיו עותקים מפלסטיק מהמפתח לגן עדן שעליהם היה רשום: 'Made in China'

"הדבר חוזר על עצמו בימים אלה. מועמדת לבחירות הפרלמנט העיראקי הכריזה כי לא תיכנס לגן עדן אלא עם התומכים המצביעים בעדה. היא גם חילקה אשרות כניסה לגן עדן חתומות על ידה.

גם אוסמה בן-לאדן ויורשו אלד'ואהרי חילקו מפתחות לגן עדן.

גם בקרב לוחמים של חיזבאללה ושל משמר המהפכה האיראני בסוריה מחלקים דרכונים עם אשרת כניסה לגן עדן. בדרכונים אפילו צויינו את שמות החלקות בגן עדן שאליהן יופנו השהידים, כמו 'בית השלום', 'האושר', 'בית הנצח', 'החלקה הטובה' ו'הגן'.

השאלה היא, האם יסכים האל – ישתבח שמו – לחיות בשכנות עם מיליוני הטיפשים החולמים על תאוות זולות? האם אין גבול לחוסר ההיגיון?"

הנקם הערבי מדהים את העולם

היא כותרת מאמרה של הסופרת סוסן אלבטח

("אלשרק אלאווסט" 16.11.13)

"לפי הנתונים של המרכז לחקר מלחמות האזרחים באוסלו, מתברר כי הערבים בזמן הזה הם העמים האלימים ביותר והפרימיטיביים ביותר עלי אדמות. ושפיכות הדמים בזירה הערבית מאששת את הנתונים של המרכז הנ"ל.

"הזירה הערבית, בתאוותה לשפיכות הדמים ולמעשי הטבח, היא תופעה יוצאת דופן. מיספר ההרוגים שנפלו מאז 2007 בסודן, סוריה, עיראק, לוב ותימן – יעיד על כך. הערבים שוחים נגד הזרם. בזמן שעמים אחרים נשמו לרווחה בעקבות נפילת מסך-הברזל ומצאו את דרכם לעבר השגשוג הכלכלי, המדע והתרבות, הפך סדאם חוסיין את עיראק לגיהינום, ומאז שהכריז מלחמה על איראן ב-1980, לא ידעו עמי ערב ולו שנה אחת ללא שפיכות דמים.

"בגלל השאיפה העזה שלהם לנקם, כל מהפכה ערבית הופכת חיש מהר למלחמת אזרחים ולמלחמה עצמית – תופעה המשפיעה באופן שלילי על השלום העולמי.

"השבועון 'אקונומיסט' מציין כי ב-2012 נהרגו 178 אלף בני אדם בגלל האלימות הערבית. ולפי נתונים שמסר איש האופוזיציה הסורי פאיז שרה, מספר הקורבנות בסוריה מגיע ל-115 אלף במרוצת שלוש שנות המלחמה.

"מאז 1948 חווים הערבים מלחמות פנימיות וחיצוניות, ובכך רושמים הערבים שיאי גינס על התנהלותם הגרועה בטיפול בסכסוכיהם הפנימיים והחיצוניים, דבקותם העקשנית בשפיכות דמים בלי שישיגו ניצחון כלשהו.

"וזה מזכיר את אמירתו של סטלין: 'הריגת אדם אחד היא טרגדיה, אך הריגת מיליון בני-אדם היא נתון סטטיסטי.'"

החלשים כן יכולים לנצח

כיצד גובר החלש על החזק? זהו נושא ספרו "דוד וגולית" של הסופר והעיתונאי האמריקני מלקולם גלדוול שיצא לאור לאחרונה. המחבר מנתח את הסיפור המקראי הנ"ל מזווית שונה. לדבריו, דוד לא היה חלש כפי שמסופר, וגם גולית לא היה חזק ואימתני כפי שאנו מתארים לעצמנו.

הרועה הצעיר דוד ניצל את נקודות התורפה של גולית והפך אותן לנקודות עוצמה לעצמו. הוא בחר בטקטיקה שונה בקרב המתבססת על הפתעה. וזאת בניגוד לטקטיקה המסורתית של עימות צמוד בין שני היריבים. דוד הבין כי היאבקות עם יריבו הענק פירושה מוות ודאי, ואילו גולית רק ציפה שדוד ייצמד אליו – ואז גולית יחסלו.

זאת ועוד, דוד לא רצה ללבוש את שריון הקשקשים הנחושתי המסורבל, ולא רצה לחבוש את הקסדה הכבדה, שהיתה מכבידה עליו ומאיטה את תנועותיו. דוד גם היה אמן בשימוש בקלע, שהיה נשק קטלני בפוגעו במטרה. ואילו גולית היה מסורתי, כבד תנועה, וסבל מראייה לקוייה. כשראה את דוד, נדמה לו שנשא חרב. הוא הבין מכך שדוד עומד להתקרב אליו, ויהפוך טרף קל.

דוד זינק לכיוון הלוחם הענק בקלילות ובמהירות וכיוון את האבן שפגעה במצחו. גולית הסתחרר ונפל, ובטרם התאושש, התנפל עליו דוד, משך ממנו את חרבו, בה כרת את ראשו והכריז על נצחונו.

זהו בקיצור סיפור המיתוס הדתי שמשמעו ניצחון החלשים על החזקים; ניצחון הצדק על החמס, למרות היותו של החמס חזק והצדק – חלש.

מגמת הסופר מן ההיבט החדשני לסיפור היא ללמדנו כי החלשים אכן יכולים לנצח את החזקים, לו ידעו לנצל את נקודות תורפתם ולהפכן ליתרונות. אמירתו אינה מצטמצמת ליריבים בקרב, אלא גם נוכח הקשיים שעימם אנו נאלצים להתמודד בחיי היומיום. מצבים שמצטיירים בעינינו כקשיים ומכשולים יכולים להיות מקורות של עוצמה למרות שאיננו מסוגלים להבחין בכך ממבט ראשון.

* המאמר התפרסם גם במגזין "מראה" 269.

* * *

מכון ז'בוטינסקי בישראל

מתכבד להזמינכם לערב השקת הספר החדש

קו החריש והאש

150 שנות סיכסוך על ארץ-ישראל  2010-1860

מאת ד"ר יובל ארנון-אוחנה

משתתפים:

מר מוזי ורטהים

ברכה

ד"ר דן שיפטן, אוניברסיטת חיפה

ישראל וערב – פרספקטיבה היסטורית

ד"ר יובל ארנון-אוחנה, אוניברסיטת אריאל

ליבת הסיכסוך ושאלת ריבונות הפסיפס

מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון

פתיחה והנחייה

יום חמישי, זאת חנוכה, ב' טבת תשע"ד, 5.12.2013, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

הכניסה חופשית

הספר החדש יימכר לבאי הערב בהנחה גדולה – 45 שקל (במקום  98 שקל)

* * *

אורי הייטנר

1. נערת רוק / ריקי גל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 25.11.13

פרשת איל גולן פתחה לנו צוהר לצד האפל של עולם הזוהר. יש בעולם הזה הרבה שליטה, הרבה כסף, הרבה כוח – הערצת ההמונים מעניקה המון כוח לזמר הנערץ, ומעמידה אותו במבחן. מה הוא יעשה עם הכוח הזה? האם הוא יעשה עימו משהו למען הציבור, שממנו הוא קיבל את הכוח הזה? האם הוא ישתמש בכוחו לתרום לחברה?

אייל גולן השתמש בכוחו בצורה הנלוזה ביותר, כאשר ניצל את הילדות המעריצות שלו והשתמש בהן כסחורה לסיפוק תאוותיו ויצריו, תוך שהוא משתמש ב"פמליה" הדואגת לספק לו את הסחורה, ונהנית משאריותיה. על פי ההערכות, ספק אם יש די ראיות לגבש כתב אישום נגדו, כי אי אפשר להוכיח האם הוא ידע שהן קטינות, וכי עדויות הנערות מבולבלות.

אם לא יוגש כתב אישום, הוא עלול לצאת מהפרשה כמנצח, וכלי התקשורת ישחרו לפתחו וישלמו הרבה כדי לזכות בראיון הראשון עימו, רווי הרייטינג, שבו הוא יספר על העוול שנעשה לו, איך שפכו את דמו, על הימים הקשים שעבר, ואולי גם על רדיפה עדתית. והקורבנות שלו, שאפילו עוד אינן מבינות שהן קורבנות, יִשָׁכְּחוּ.

התופעה הזאת של ניצול מיני של מעריצות קטינות ופתיות, אינה ייחודית לאייל גולן. היא אינה ייחודית לזמר המזרחי ולא רק למוסיקה הישראלית. היא תופעה מוכרת בעולם הפופ והרוק. הפרשה הזאת מדליקה הרבה נורות אדומות, ומחייבת את החברה להתמודדות ערכית וחינוכית.

אנו נשמע היום את השיר "נערת רוק", העוסק בנערה שרצתה לגעת בזוהר של עולם הרוק, אך התדרדרה לחיים בזבל. כאן לא מדובר בהתחברות לכוכב מצליח, אלא לאיזו להקת רחוב, חבורת רוק, לא כל כך מצליחה. לחבורה הזאת הנערה מנסה להתקרב, וגם כאן הדרך עוברת במיטות חברי הלהקה. הנערה שרצתה לגעת בזוהר היא נערה אומללה, "עיניה ריקות או עצובות ... מטומטמות, קרות." והעיניים הן, כידוע, ראי הנפש. סוף השיר הוא פסיקה חד משמעית: "היא היתה רוצה להיות נערת רוק אבל אין דבר כזה."

השיר רווי ביטויים מיניים קשים וגסים ותיאורים פורנוגרפיים. בדרך כלל אני סולד מביטויים כאלה. אני מבכר עדינות מרומזת, דוגמת מאיר אריאל ב"סוף עונת התפוזים": "זרועות וצווארים." השאר פתוח לדמיונו של המאזין. וכשהוא רוצה להיות קצת יותר ישיר, ב"סופשבוע בכפר", הוא כותב "צחוק ועילוסין". ונעמי שמר ב"אהבה בת עשרים" שוררה "את גופך השביעו נחת."

אבל העדינות הזאת, אינה רלוונטית לשיר "נערת רוק", כי אין שום דבר עדין או שמח ביחסי המין של אותה נערה וחברי הלהקה "שלא רוצים ממנה כלום, או לא יותר ממה שהיא נותנת." הבּוֹטוּת המילולית של השיר, תואמת את הבוטות של המציאות המתוארת בו.

את השיר כתב יצחק לאור, ששמו נקשר בעבר לעבירות מין לא פשוטות. הלחן הוא של מתי כספי. שרה ריקי גל.

ריקי גל היא אחת הזמרות הטובות בישראל, לאורך עשרות שנים. בשיר הזה היא מגיעה לשיא הווירטואוזיות הקולית והמוסיקלית שלה.

זה יכול להיות גם סרט קולנוע

נערה רזה

שיער ארוך

חזה כבד

(או רק פטמות בולטות מאוד)

ואף אדום מקור (או קוקאין)

עם להקת הרוק, ברחוב ליד הפארק

חורף עוד מעט

כשהם מנגנים, היא לא אוספת כסף

היא יושבת קצת רחוק מהם על מן קופסה שחורה

(או שהיא קמה לה פתאום ויושבת פתאום

על אבן חדה מחוץ למעגל)

עיניה ריקות או עצובות

היא בכלל לא אוהבת מישהו מהם.

היא שוכבת רק עם המתופף

(או עם כולם, או עם אף אחד לא,

או לפעמים עם מי שנשאר

אִתה, לבד, במקרה)

הם לא רוצים ממנה כלום,

או לא יותר ממה שהיא נותנת.

גם עיניהם ריקות מטופשות.

היא מחכה למישהו אחר

התגלגלה אִתו עד רומא

בחזרה נסעה לבד

(או נסחבה אִתו,

או נסחבה עם מישהו אחר)

וכשנסעו דיבר אִתה על זו שעזבה אותו

שהוא אוהב אותה עדיין,

בת זונה (או שידבר אִתה

על תוכניות הנישואין שלו, על כסף

ועל נדודים קבועים).

עיניה ריקות, מטומטמות, קרות אולי

בכלל היא מפגרת ובימים קרים מאוד

הם נכנסים לאיזו אכסניה זולה ומדברים

הרבה על קוקאין ולפעמים בקור על בירה

לא קרה חולמים על נסיעה להודו

באוטובוס צפוף דרך איסטנבול וקאבול

חם שם וזול שם אפשר להביא ולמכור גם קצת כאן.

הם לא רוצים להפיק תקליט ולא אכפת להם

כמעט משום דבר

היא מזדיינת בקלות

(או כמעט לא זזה כמעט

כל הדפיקה או מסייעת

בתנועה קלה של הישבן שלה

לאקט החדירה וקופאת

או משתוללת)

היא לא אוכלת או היא כן

אוכלת או היא לא גומרת או

היא כן גומרת או היא לא מדברת

היא לא נותנת לא מזדיינת לא או כן

מאוננת אולי רק מבשלת להם אולי רק מתבוננת

בהם בשקט בשקט

בסוד הם מעשנים מריחואנה ושותקים

היא היתה רוצה להיות

נערת רוק אבל אין דבר כזה

2. צרור הערות 1.12.13

* אני עוד הספקתי לראות את אריק איינשטיין בהופעה, לפני 32 שנה. ומאז קיוויתי שהוא עוד ישוב לבמה. ורק השבוע התייאשתי סופית.

* האהבה וההערצה לאריק איינשטיין בחייו ובמותו (אפילו אוהדי "מכבי" אוהבים אותו...) מבליטים את בחירתו לא להיות "סטאר", לא להיות "סלב", לבטא את היפוכו של פולחן האלילים של הסלבריטאות.

לעיתים אני שומע הערות כמו "הצנוע הידוע", ואמירות שהענווה של אריק איינשטיין אינה אותנטית, אלא הוא ליהק את עצמו למשבצת הזאת ומשחק את התפקיד.

גם אם נקבל את הטענה הזאת, הרי שאדם ניכר בבחירותיו ובמקום שבו הוא מציב את עצמו. אדרבא, אני מעדיף מי שבוחר לשחק את הצנוע והפשוט, על פני מי שבוחר לשחק את "המלך", עם פמליה ומכוניות פאר וטיפוח תעשיית ההערצה אליו וכו'.

אולם אין לי ספק, שהצניעות של אריק איינשטיין לא היתה "פוזה", אלא הוא אכן היה כזה.

הולם אותו הפסוק מתהילים: " שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: יְהוָה, לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי." 

* חברי דיוויד, הלך כהרגלו להסתפר אצל הספר הקבוע שלו, בחצור הגלילית. במהלך התספורת, השיחה בין השניים נסובה סביב נושא אחד – אריק איינשטיין. דיוויד, בן למשפחה אירית קתולית, שעלה לארץ, התגייר וכבר שנים רבות הוא יהודי דתי, והספר שלו, בן העדה המרוקאית, מה שקרוי מזרחי מסורתי, חולקים אהבה משותפת לאריק איינשטיין. סיפר הספר, שבערב יצאו שני אוטובוסים מחצור הגלילית לתל אביב, לכיכר רבין, להביע הזדהות, געגוע וכאב עם לכתו של האמן האהוב עליהם.

אותם תושבי חצור הגלילית, אינם שייכים ל"אליטה – האשכנזית – החילונית – השמאלנית" שהתקשורת טוחנת את מוחנו בנראטיב, המנכס אליה את אריק איינשטיין כסמל מפלג. "זה בראש שלך," איינשטיין כתב באחד משיריו, וזה ממש מתאים לשטויות הללו. יותר משזה צמצום, זה טמטום.

* לשיא הצמצום, הטמטום והניכוס הגיעה הקלישאה, כמה מותו של אריק איינשטיין מזכיר את רצח רבין. איזו שטות! מה הקשר בין אמן שהלך לעולמו בדרך כל בשר למנהיג שנרצח? ובכן, זה הקשר. רבין הרי לא היה ראש ממשלת ישראל, אלא ראש הממשלה "שלנו", כלומר של "ישראל – האשכנזית – החילונית – השמאלנית". ואילו "הם", כלומר מי שאינו שייך ל"ישראל – האשכנזית – החילונית – השמאלנית" רצחו "לנו" את רבין. וכיוון שאנו רוצים לעצב את אריק איינשטיין כסמל "שלנו", אנו יוצרים את הזיקה ההזויה הזאת. איך? כמה דוברים אומרים את השטות הזאת ברדיו ובטלוויזיה, וכמה אנשים אומרים "ואללה". וזה מחלחל. וזה מגעיל.

אריק איינשטיין: "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה".

* הוא הדין בהשוואה בין האבל על מותו של אריק איינשטיין לאבל על מותו של הרב עובדיה. הרי מדובר באנשים שמעולם לא פעלו באותו מישור ובחייהם איש לא השווה ביניהם. הקשר היחיד ביניהם הוא ששניהם נפטרו בהפרש זמנים קצר. אבל הצורך האובססיבי הזה ליצור "אנחנו" ו"הם", הביא להשוואה "המתבקשת", כביכול, בין "המרן" שלהם ל"המרן" שלנו, ובין ההלוויה "שלהם" להלוויה "שלנו". 

* מתוך טורו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "ועוד אמר ראש הממשלה: 'אמרת אריק איינשטיין אמרת ארץ ישראל.' כמה טעויות במשפט אחד. קודם כל, למה 'ארץ ישראל'? למה לא 'מדינת ישראל' או בפשטות 'ישראל'?..."

הרי ארץ ישראל זה "שלהם", של המתנחלים. מדינת ישראל היא "שלנו". וברקע נשמעים שיריו של אריק איינשטיין: "כמה שאני אוהב אותך, מדינת ישראל," "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כינרת, אני אוהב להתאהב במדינת ישראל קטנה, חמה ונהדרת" ובששת האלבומים של אריק בסדרת "מדינת ישראל הישנה והטובה."

כן, "כתבו עליו בעתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה."

אגב, אם אכן נחליף את "ארץ ישראל" בשיריו של אריק איינשטיין ב"מדינת ישראל", כדי שמאיר שלו יהיה מרוצה, אני מציע להחליף את "אמא אדמה" ב"אמא חוקה".

* אריק איינשטיין היה שחקן גדול, אחד הקומיקאים הגדולים שפעלו כאן. במערכונים הבלתי נשכחים של "לול" והסרט הנפלא "כבלים" בולט אריק בכישרון קומי בלתי רגיל, כישרון משחק, כישרון חיקוי, מימיקה נפלאה.

אבל צריך להודות ש"עיניים גדולות" ובעיקר "מציצים" הם סרטים ירודים. אין דבר רחוק יותר מ"ארץ ישראל הישנה והטובה", שמותו של אריק איינשטיין מעורר בנו גלי געגוע אליה, מהדקדנט שסרטים אלה מבטאים.

* במכללת אוהלו בקצרין, נערך ביום ה' יום העיון השמיני לזיכרה של אורנה אשד, מי שהיתה האקולוגית של שמורת גמלא, וחוקרת הנשרים בגולן. כותרת יום העיון הייתה "יש טבע בגולן." עד השנה הכותרת היתה "יש נשר בשמים". הכותרת שונתה, מסיבות של פוליטיקה פנימית, בשל תחלופה בין הגופים שארגנו אותו.

"יש נשר בשמים," הוא משפט משירו של אריק איינשטיין "עוף גוזל". על כל צעד ושעל ניתן לראות עד כמה שיריו של אריק זורמים בדמנו. עד כמה במקרה שלו "הפסקול של חיינו" אינו סתם קלישאה.

* נושא יום העיון השנה היה "שטחים פתוחים בגולן: תיכנון, ניהול ושימור." כאזור התיישבות בתוך פנינה של נוף וטבע שאין כמותה בארץ, זהו נושא מהותי ביותר בחיינו, חברי קהילת הגולן. יש בתוכנו קונצנזוס בצורך למצוא את האיזונים המתאימים שיאפשרו לפתח את ההתיישבות בגולן ואת פרנסת תושבי הגולן, תוך אחריות על פנינת הטבע כנאמני החברה הישראלית כולה והדורות הבאים. אולם בתוך הקונצנזוס, יש כמובן מחלוקות בין בעלי אינטרסים שונים. יום העיון שימש במה הן לקונצנזוס והן למחלוקות.

יום העיון נעשה על רקע הקמת מינהלת משותפת לשטחים הפתוחים בגולן ובניית תוכנית אב לשטחים הפתוחים בגולן, וכחלק משיתוף הציבור בבניית ההסכמות. המחלוקת העיקרית הייתה בין קק"ל ורט"ל (רשות הטבע והגנים הלאומיים) על נושא הייעור.

הרצאתו של נציג רט"ל עמית דולב, הייתה המעניינת ביותר בעיניי, כי היא היתה החדשנית ביותר. הוא הציג תיאוריה הסותרת את האקסיומה המוכרת, על פיה הגולן היה אזור מיוער, עד שהיערות חוסלו בשל תעשיית הפחם של השלטון העות'מני ובשל המרעה הבלתי מבוקר, והיערות כמו יער אודם ויער יהודיה הם שרידיו של היער. עמית טען, והוכיח בצורה די משכנעת, שהאקסיומה הזאת אינה נכונה, שהגולן לא היה מיוער, שהיערות היו באזורים המיוערים היום ובאותה צפיפות של אותם יערות היום.

אין לי כלים לשפוט את התאוריה הזאת והיא לבטח שנויה במחלוקת בין החוקרים. אולם היה שווה להשתתף ביום העיון ולו כדי להתרענן בתיאוריה חדשנית, הסותרת את כל מה שאנו מכירים.

* תוכנית פראוור אינה תוכנית טובה. היא מלבינה בדיעבד השתלטות פיראטית אדירה של בדואים על אדמות הנגב, ומעניקה להם קרקע הרבה מעבר לצרכי האוכלוסיה. ישראל מחויבת לכל אזרחיה, ועל המדינה להציע פתרון הוגן לכל אזרח בדואי. תוכנית פראוור מרחיקה לכת הרבה מעבר לכך.

התוכנית נועדה לשים קץ לבעייה, באמצעות הליכה רבתי לקראת הבדואים. אולם הנהגת ערביי ישראל מסיתה אותם לדחות את ההצעה, כיוון שאין לה כל עניין בפתרון הבעייה. עבור אחמד טיבי וחבר מרעיו, אין המדובר במתן מענה לבעייתם של הבדואים, אלא במאבק על השליטה בנגב, כחלק מהמאבק על הארץ הזאת. ההתפרעויות האלימות של ערביי ישראל, הן כלי במאבק הפלשתינאי על ארץ ישראל.

* בדבריו הגסים והחצופים נגד ליברמן, חשף טיבי את מהות המאבק שהוא מוביל. "מהגר" הוא כינה אותו, והוסיף: "אנחנו לא באנו לכאן באניה ולא באווירון." הוא לא התכוון רק לליברמן שעלה לארץ לפני 35 שנים, אלא גם להוריי שעלו לפני 65 וצאצאיהם. כוונתו לכולנו – מבחינתו, היהודים הם מהגרים זרים ששדדו את פלסטין מידי הילידים, ועליהם לחזור לאירופה ולהחזיר את הארץ לבעליה.

כל השאר, עילות ותירוצים מתחלפים, כדי להסית ולחמם את המגזר הערבי.

* גם העונש למבצעי הלינץ' בנתן זאדה היה תירוץ להסתה לאלימות. אין בי טיפה של צער על מותו של מחבל, פלשתינאי או יהודי. מוטב שמחבל לא ייצא בחיים מפיגוע רצחני. אולם מדינת חוק אינה יכולה להשלים עם לינץ', אפילו במחבל, כאשר כבר אינו חמוש ואינו מהווה סכנה.

בית המשפט לא היה יכול שלא להרשיע את מבצעי הלינץ' ולא יכול שלא להעניש אותם. אולם העונש הקל יחסית, עד שנתיים מאסר, הוא עונש הגון, הלוקח בחשבון את הסיטואציה – סערת הנפש בעקבות הטבח הרצחני שביצע המחבל. אפילו עורכי דינם של המורשעים הודו שהעונש מידתי וראוי.

אולם הח"כים הערבים העדיפו, כדרכם, להסית את הציבור להתפרע ולצאת נגד המדינה ונגד בית המשפט.

* ישראל, מדינת העם היהודי, היא גם מדינת כל אזרחיה. היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד, המעניקה זכויות מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אולם כמדינת הלאום של העם היהודי, לא זו בלבד שהיא מדינתו של כל יהודי שעלה, לא רק לפני 35 שנה, אלא גם לפני 35 דקות – היא מדינתו של כל יהודי בעולם. כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה, וברגע שיעלה, הוא יהיה אזרח בפועל, באופן אוטומטי.

ואם זה לא מוצא חן בעיניו של טיבי, הוא מוזמן לשתות את מי הים של עזה.

* ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית. לכן, אסור שתיכנע לאלימות. אסור שאלימותם של המתפרעים תשפיע כהוא זה על קבלת ההחלטות בנושא חוק פראוור.

* כישראלי וכיהודי, חשתי בושה עמוקה על גירוש הקצין והחיילים הדרוזים מאבטחת הכור בדימונה. איזו אטימות ואיזו כפיות טובה כלפי העדה הדרוזית הנאמנה וכלפי חיילים וקצינים המחרפים את נפשם על הגנת המדינה. חרפה.

* סגנו של נסראללה: "תגובת ישראל להסכם בין איראן למעצמות מעידה עד כמה ההישג שלנו גדול." צודק.

* התוקפנות הסינית כלפי יפן, היא פועל יוצא של חולשת ארה"ב. המדיניות הפייסנית, שנועדה להבטיח "שלום בדורנו", עוד תצית הרבה שריפות בעולם. האנושות תשלם מחיר כבד על המדיניות קצרת הרואי הזאת.

* ביד הלשון: בפינתי הקודמת סיפרתי על עורך לשוני ש"תיקן" במאמרי את "משתמע לשני פנים", הנכון, ל"משתמע לשתי פנים", השגוי.

אולם פעמיים בעבר, עורכים לשוניים ש"תיקנו" לי שגיאה, "תיקנו" למעשה את התנ"ך. כתבתי: "פוסח על שתי הסעיפים", ודבריי תוקנו ל"פוסח על שני הסעיפים".

כנראה שהעורך חשב על סעיפים בחוזה, שהם באמת בלשון זכר. אולם מה הקשר של הסעיפים הללו לביטוי?

הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך. "סְעִיפִּים" הם ענפים. אליהו הנביא גוער בעם ישראל, על שהוא אינו בוחר בין עבודת ה' לבין עבודת הבעל, ומשווה זאת למי שמהסס על איזה ענף לעמוד ואינו מסוגל לבחור. וכך אמר אליהו לעם: " עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"

זה המקור היחיד לביטוי, והוא מופיע בלשון נקבה – "שתי הסעיפים".

השיבוש ההזוי ביותר של עורך לדברים שלי, לפני למעלה מעשרים שנה, היה של עורכת מקומון ששינתה את "חרב פִּיפִיוֹת" ל"חרב ציציות". כשהתקשרתי אליה להביע את תמהוני וכעסי, היא הסבירה שאינה מכירה מילה כזאת וחשבה שזאת טעות. את המילה ציציות, היא כנראה מכירה. אך עד היום איני יודע על איזו חרב היא חשבה.

* * *

יוסי שדה

סודה של משפחת כהן

יש זוגות, שמה שמחזיק אותם יחד זו האהבה.

ויש זוגות, שמה שמחזיק אותם יחד זו השינאה.

בני הזוג כהן, שמיד נספר עליהם, היו מהסוג השני. לדעתי – ככמות הזוגות – כמות הפיתרונות. ממרום שנותיי, היכרתי גם בני זוג, ששמרו על היחד שלהם בכל מחיר. הם לא גרו באותו בית, ולא באותה עיר, ולא באותה מדינה, והם ניזהרו לא להיפגש אף פעם, או להתכתב.

באחד הסיפורים של סומרסט מוהם מסופר על גבר ואישה, שגרים במוסד, בשתי קומות נפרדות, וששונאים אחד את השני. הבעל, שגר בקומה העליונה, מנגן בכינור,  והאשה, בקומה מתחתיו, שונאת את הרעש, ודופקת  לו בכוח בתיקרה במטאטא, עד שהוא מאבד את הקצב, ומפסיק. כך, שנים של שנאה יוקדת.

יום אחד, האשה, בקומה התחתונה, מתה, ואין עוד מניעה לבעל, לנגן בכינור יומם ולילה.

אבל – הבעל הפסיק לנגן לחלוטין, וכששאל אותו מנהל המוסד למה הפסיק לנגן, הוא ענה:

ITS NOT FUN ANYMORE.

זה כבר לא כיף!

כלומר – הכיף הוא לא לנגן בכינור – הכיף היה להרגיז את אשתו.

בירושלים היו אומרים – הרבה היה שוניייע אותה.

ולסיפורנו.

זוג נשוי, נקרא להם משפחת כהן, רכש אדמה, שעם הזמן השביחה בערכה מאוד. אבל, עם השנים, יחסיהם התדרדרו – הם גרו בדירות נפרדות, אבל  המשיכו לריב. היא דרשה גט – והוא סירב.

הוא, אדון כהן, הסכים לתת גט, בתנאי שתוותר על המחצית של האדמה שרכשו. הוא טען –  "למה שהיא תקבל חצי? הלוא שילמתי מכספי! זה לא שלה!"

והיא, גברת כהן, ענתה – "מה פתאום לוותר??! זה שלנו! שלנו!!!"

שניהם חיו חיי מחסור – אבל לא ויתרו.

בחלוף השנים, היה לגברת כהן, שהיתה אישה יפה, ידיד,  דתי, שרצה לשאת אותה לאישה.

החתן המיועד, איש אמיד, הציע הצעה קוסמת – לוותר לבעל, ולקבל גט. הוא הציע לתת לגברת כהן נכס, שיהיה באותו ערך של הקרקע המשותפת לה ולבעלה. אבל, היא סרבה – "שאני אתן לכלב גרגיר ממה שלא מגיע לו?" אמרה בזעם.

בשלב מסוים, החתן הדתי הבין עם מי יש לו עסק – ונימלט. עשה לגברת כהן "תשליך". לא חיכה לראש השנה.

זה, כמובן, הגביר את עקשנותה של הגברת – "פעם," אמרה, "כשהיה לי מה להפסיד, לא ויתרתי. אבל עכשיו – שאין לי מה להפסיד, ואפילו החתן נעלם – שאני אוותר?? שימות!!! ואני לא אוותר."

הניסיונות לדבר עם אדון כהן בהיגיון – גם הם כשלו. "שאני אתן לה את הרכוש שקניתי בכספי?  שהיא תחיה בעושר על חשבוני? שתמות קודם!!!"

בנושא המוות היתה לזוג תמימות דעים הדדית.

אני ייצגתי חברה שרצתה לרכוש את הנכס, במחיר גבוה ממחיר השוק. הנכס היה ממוקם בשכנות לנכס אחר של החברה. אבל – הזוג כהן היה עסוק במריבותיו.

פגשתי את בני הזוג כהן, במשך השנים של המשא ומתן, פעמים רבות – ובשלב מסוים ידעתי לדקלם את הטענות של כל אחד מהם. היה לי ברור, שמה שנותן טעם לחייהם, זאת השינאה זה לזה. היה להם פחד אחד בלבד, והוא – שהענין ייגמר בשלום, לפתע, ואז – חייהם יתרוקנו מתוכן. על מה יילחמו? את מי ישנאו? על מי יחלמו חלומות רעים, לפני השינה?

היא, גברת כהן, ראתה את בעלה דועך, במשך שנות המאבק ביניהם, מעוני וממחלה.

הוא, אדון כהן, ראה אותה מזדקנת, וליבו התמלא שימחה, כשראה עוד קמט בפניה.

 מדי פעם, בדיונים המשפטיים, אמר, בקול, לעורך הדין שלו – "תראה אותה! מי ייקח אותה עכשיו? איפה נעלם הדתי ההוא שרצה אותה? יש אלוהים, שעזר לו לברוח, לא?! היה מזל לממזר!"

ולפעמים הוסיף באכזריות – "זאת היתה יפה מתי שהיתה שותקת. עכשיו – גם כששותקת –  מכוערת!!"

השופטים ניסו למצוא פשרה – אך לשווא.

גם הם הבינו, בחוכמתם, שמה שמחזיק את הזוג הזה – הוא השינאה.

אני נזכרתי בשורות של אלתרמן –

יום יום אתפלל

שתכלי כמו נר,

שאלי תרודפי בחרב,

ויום יום בעדך על פתחים אחזר,

למען תחיי עוד ערב.

חלפו שנים, ואדון כהן, שהיה מאוד חולה, וכל פעם שהגיע לבית המשפט איים – "המחלה תהרוג אותי,"  אכן קיים את ההבטחה – והוא מת.

שוחחתי זמן קצר אחרי מותו עם גברת כהן, והיא אמרה לי בחיוך – "חבל לי שהוא מת. כל כך רציתי לראות אותו סובל, עד מאה ועשרים!! נשארתי לבד, והוא הלך טרם זמנו!"

גברת כהן לא החזיקה מעמד זמן רב אחרי מותו של בעלה – היא הצטרפה אליו, לגן עדן או לגיהינום, פחות משנה מיום מותו.

חלפו שנים, ואני חושב שהשניים האלה הגשימו חלום שליווה אותם כל חייהם – להמשיך להתעלל זה בזה. גברת כהן לא סלחה לבעלה, משום שמת – מבחינתה, הוא בגד, נטש אותה לבד, ועכשיו אין עוד טעם לחייה. עם מי תילחם? את מי תשנא? אולי מסיבה זו, היא הצטרפה אליו די מהר.

אני מדמיין אותם ניצבים לפני כיסא הכבוד, והיא טוענת לפני אלוהים – "מגיע לי מהנפטר חצי מהנדל"ן!" – ואילו הוא אומר – "היית מתה!!! לא נותן!!!"

סיפרתי לאבא את הסיפור, והוא אמר לי – "אלה, שניהם, כמו הבדווי שלפני שמת, דיבר עם הגמל."

"מה הסיפור, יא באבא?" שאלתי.

"הבדווי," אמר אבא, "הזדקן, וידע שיומו קרב למות. הלך לחבר שלו, הגמל. אמר הבדווי לגמל – 'תסלח לי. רכבתי עליך ממקום למקום, וגזזתי את הצמר שלך,  ולקחתי ממך את החלב, ולפעמים, אכלתי את בשרך, כי הייתי רעב. תסלח לי.'

"אמר הגמל – 'אני סולח על הרכיבה, ועל הצמר, ועל החלב, ועל האוכל. אבל יש דבר שלא אסלח עליו.'

"'מה,' שאל הבדווי, 'מה?'

"'כשהיינו בשיירה,' אמר הגמל, 'למה שמת בראש, שיוביל אותנו, הראשון, דווקא הראשון! – את החמור, שהוא הכי אהבאל? על זה לא סולח!!!'"

"למי התכוון הגמל, בבגדד?" שאלתי את אבא, "לאדון כהן, או לגברת כהן?"

אבא חשב רגע ואמר לי – "לשניהם, יא איבני, לשניהם."

וסלאמה עליכום!!!

* * *

אהוד בן עזר: שאלה לשופטי פרס ישראל – מתי כבר יוענק הפרס לספרות לסמי מיכאל?

* * *

בתוך כחודשיים

עומדת להופיע הסאגה

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, בסידרת "ספרי מקור".

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק שלישי

אני הורג במאפייה צפע עין-גדי בטוּטוּ שלי

בגלל הביגוד הפשוט ומזג-האוויר החם והיבש לא היה לא היה לנו מה להתגאות בלבוש ובהופעה. חברנו פ. אפילו סנדלים לא נעל אלא פסע יחף כשגופו השמן מתנדנד מצד לצד בחלקות החקלאיות ועל סלעים ובבוץ וגם בשבילי המשק ובחדר-האוכל אפילו בלילות שישי כשהוא לבוש חולצה חגיגית לבנה. פ. צימח סוליות עבות של עור טבעי שהיו שחורות ומבוקעות כמערות ההרים אשר סביבנו.

ויהי היום ו-פ. אושפז בבית-החולים שלימים נקרא על שם סורוקה בבאר-שבע ושכב במחלקה בחברת צמד בידואים משתעלים משבט אל-עזזמה, יחפנים אף הם וריאותיהם כניראה מורעלות בניקוטין.

כאשר עבר ראש המחלקה ד"ר מתתיהו דניאלי המפורסם על פניהם התבונן בכפות הרגלים הפשוטות קדימה על הסדינים הצחורים ומבלי להרים עיניו גבוה יותר שאל בערבית את פ. שלנו לאיזה שבט הוא שייך, כי עובי כפות רגליים כזה לא ראה מימיו גם אצל בידואים! – ד"ר מתתיהו דניאלי מדד אותן וציווה לצלמן למחקר המדעי שעליו שקד: "בני-אדם וֵרְסוּס בהמות, תרבות גפיים תחתונות בחברות מידבריות".

אחרי שנים נוסדה בחיפה שדולה פלסטינית שראתה במחקרו של ד"ר דניאלי דוגמה היסטורית מרשיעה לגישה גזענית. מזלו של דניאלי, שבינתיים גם נעשה פרופסור, שעלה בידו להוכיח שסוליית כף הרגל העבה ביותר שצולמה למחקרו היתה של פ. שלנו!

כאלה היינו. שלומפרים. אמנם לא כולנו יחפנים כשמרקה, אך יום אחד כאשר התחדש הוויכוח אם ירדנו לדרגת המוזנחות המידברית שנהגו לכנותה בשם "בדואיזם" סיפר חברנו אברום שיום אחד נסע לכפר-סבא, דפק בדלת בית הוריו, אימו פתחה לו ואמרה: "מה יש, בחור? מי אתה?"

אמר לה אברום: "אני מעין-גדי."

"מעין-גדי?!" בחנה אותו היטב בעיניה, "יש לך ד"ש מאברום שלי?"

"אני אברום!" ענה לה.

ומדוע אושפז פ. שלנו? בערוגה בגן-הירק דרס בכף-רגלו בעלת העור הנוקשה – צפע עין-גדי. הנחש הארסי שבר מת ושן (סליחה – שבר שן ומת) אבל ליתר ביטחון השכבנו את פ. אפרקדן בקומנדקאר והעלנו אותו לבאר-שבע. לא הצלחנו להזעיק לשם כך את הפייפר משדה-התעופה הבריטי הישן במבואותיה המערביים של באר-שבע, שהיה נוחת אצלנו פעמיים בשבוע ומביא דואר ונוסע אחד במושב האחורי. היתה רשימה מסודרת של חברים טסים, וכאשר הגיע תורי היתה זו הטיסה הראשונה בחיי והקאתי חמש דקות מעל המקום שעליו עומדת כיום העיר ערד.

גם אותי צילם ד"ר מתתיהו דניאלי, שהיה גם הרופא האזורי של חבל סדום, כאשר הגב שלי נעשה לתפרחת בצקית אדומה לאחר שריססתי את אדמת הכרם בקוטל עשבים חריף בשם סיינוקס.

לפני שהייתי אופה הייתי כורם.

חשבתי שמתאים לי להיות חקלאי, ונכשלתי. המזל של החקלאות הישראלית והאסון שלה – שכמעט איש מהעוסקים בה, הוא או אבותיו, לא נולדו איכרים ולא חיו בכפר מדורי-דורות. אילו היו כאלה היו שייכים, כמו בעמים אחרים, למעמד השמרני, חסר-ההשכלה ואפילו מפגר, שאינו מוכן לאמץ שיטות עיבוד חדשות אלא דבק באורח החיים של אבות-אבותיו. החקלאות הישראלית לא היתה מגיעה להישגים בקנה-מידה עולמי, שאותם פיתחו חקלאים משכילים שהיו פתוחים לחידושי הטכניקה והאגרונומיה. האסון הוא שרוב בניהם ובני-בניהם המשכילים של אותם חקלאים מוכשרים – לא המשיכו בעבודת האדמה אלא פנו למקצועות אחרים, עירוניים, שאיפיינו ומאפיינים את העם היהודי בגולה.

ד"ר מתתיהו דניאלי אמר שמימיו לא ראה התפרצות אלרגית כה חמורה, והלעיט אותי גלולות פִּירוֹבֶּנְזָמִין ירוקות שניראו לי יעילות עוד בטרם בלעתי מהן, ולו רק בגלל העובדה ששם אבי בנימין – והוא צילם את גבי הפורח שניראה כקציצה לפני הטיגון. אולי השתקפות האור, החום והריחוק במקום הנמוך ביותר בעולם גרמו לכך שכל דבר קטן קיבל אצלנו מימדים גדולים הרבה יותר ממידתו, ממש מיתולוגיים, כאילו היינו אנשי כת סרך היחד שנשארו חיים מתקופת המגילות הגנוזות ואולי עוד מלפני כן, מימי התנ"ך.

לימים, כשעבדתי כמורה בבית-ספר ערב למבוגרים ביישוב עולים בהרי ירושלים, ועבד אז ב"קול ישראל" קריין בשם פלטי בן-ליש. שאל אותי אחד התלמידים: "זה ששומעים ברדיו הוא אותו פלטי בן-ליש שנשאר מהתנ"ך?"

והצפע שהרגתי?

על כך בהמשך.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אלכס סוּפּרוּן: לקראת חג החנוכה קראתי כמה פרקים מ"ספר המקבים א'" הידוע גם כ"ספר החשמונאים א'", ספר שלא צורף לתנ"ך. לעומת זאת, מגילת אסתר זכתה להיכנס לפנתיאון הספרותי שלנו ומומחי הדת וההלכה בוודאי יודעים להסביר את ההבדל ביניהם והסיבות לכך.

עבורי, קורותיהם של יהודה המכבי ואחיו החשמונאים אינם נופלים בחשיבותם מאלה הקשורים במרדכי ובאסתר המלכה, כוכבי חג פורים. אמנם ספר המקבים היא יצירה ספרותית שחיבורה המקורי אבד, אבל עדויות אחרות ותרגומים בעלי תוקף מציבים את הסאגה הנפלאה של מתתיהו ובניו בין פרקי ההיסטוריה הנערצים, אם כי גם המדממים, של העם היהודי לדורותיו.

החג הפך להיות חג של לביבות, סופגניות ונרות צבעוניים כאשר עלילות המכבים נדחו אל מאחורי פרגוד דברי הימים.  חבל.

* ברכות לבּאראכּ חוסיין אובמה על הטבח החדש בסוריה, כנראה גם בעזרת גזים, בעיירה דיר עטייה, הנמצאת ברכס הרי הקלאמון – וזאת בעקבות תגובתך האמיצה להשמדת-העם הפנים-סורית שבה השתמש בשאר אסד מול בני-עמו בנשק כימי – תגובה אמריקאית בסגנון שלך שהתבטאה בליקוק התחת של אסד ופוטין – זאת במקום הפצצה מיידית של מצבורי הנשק הכימי של הסורים (נשק שהוכן כזכור נגד ישראל אך זה לא הפריע לאיש בעולם כולו, גם לך – כל עוד אנחנו, ישראל – נחשבנו ייעודו של הנשק הכימי!)

* האם ערביי ישראל, והאם הבידואים – הם אזרחי מדינת ישראל? אם כן, מדוע הם אינם מניפים את דגל המדינה הכחול-לבן בהפגנות שלהם, אלא את דגל הטרור של אש"פ ושל הרשות הפלסטינית? או-או, אם זה דגלם היחיד, בתור אזרחים במדינת ישראל – אזיי הם בבחינת גיס חמישי ואינם ראויים שנטה אוזן לטענותיהם!

* כמה זה נחמד להיות סופר עברי כמו סייד קשוע. מוזמן להופעות בעולם המערבי. מחרבן על ישראל בפומבי. "היהודים לקחו לערבים את אדמותיהם!" – שותה אלכוהול כמו כופר. זוכה לכבוד מצד נציגיה הדיפלומטיים של ישראל. מופיע בגולה בעיקר בפני יהודים. ואחר-כך כותב בעיתון "הארץ" כיצד הוא מלגלג על ישראל ומוציא דיבתה רעה, וגם מקבל על כך תשלום נאה. העולם הערבי טובע בדם ורצח – אבל סייד שלנו מנגן על הרבאבה בת המיתר האחד והיחיד שלו – היותו ערבי סובל בישראל מול הרוב היהודי שלקח את אדמות עמו!

* מאחר ואני לא ראוי לפרס על יצירותיי האדריכליות, לכן לא יהיה אפשר לומר עליי שדחיתי פרס, החל בפרס ישראל, דרך פרס תל-אביב וגמור בפרס שוק הכרמל.

מרדכי בן חורין

* אהוד: אל תצטער. גם אני לא זכיתי להיות ראוי לדחות את פרס ישראל. וכשזכיתי לכך שרה"מ יצחק שמיר לא חתם לי על תעודת המילגה לסופר ע"ש רה"מ לוי אשכול ז"ל – קמו אנשי רוח של השמאל [דומני זך או מוקד] וזעקו במה זכיתי דווקא אני – שלי הוא לא חתם! כבוד כזה לא מגיע לי, הם ודאי סברו – אלא לאנשים ממעלתם!

מוטי – שנינו הננו ניניו של אליעזר-לאזאר ראב, ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878, כעת חיה לפני 135 שנה – היש לנו כבוד ופרס גדולים מזה!

* עיתון "הארץ" עומד להוסיף כותרת-מישנה לשמו: "אל-ארד – עיתון השמחה לאיד"

* אנחנו רוצים ראש ממשלה מסריח! לנוכח חשבון המים המופקע של שלושת מעונותיו, לא נירגע עד אשר הוא ואשתו הבזבזנית יתחילו להסריח מהחיסכון במים כמו בימי המצור על ירושלים! זו הבעייה הלאומית החשובה ביותר שלנו כיום – ובצדק היא מופיעה בראש מהדורות החדשות – כי כמה אפשר לפטפט על זמר חי ועל זמר מת? וחוץ מזה הרי לא קורה שום דבר חשוב בארץ ובעולם!

לא! הם בכוונה מבזבזים המון מים כדי להסיח את דעתנו מהדברים החשובים באמת שקורים בארץ ובעולם!

* אשר תורן: שלום אהוד, צפיתי שלשום בתוכניתו של צ׳ארלי רוז בערוץ 103, בלומברג טלוויזיה, בניו ג׳רסי. צ׳ארלי רוז ראיין כמה דעתנים בנושא הסכם ג׳נבה עם איראן. שלושת המרואיינים היו בעד ההסכם. מה שתפס אותי היתה אחת מאמירותיו המאוחרות של מומחה אחד, שהסתייג לגמרי מג׳ורג׳ בוש הבן ומההרפתקנות המיותרת של ארצות הברית אחרי ספטמבר 11.2001. הוא פלט, אולי לא בכוונה, ואמר שאובמה ניהל את הסכם ג׳נבה מתוך ובעד אינטרסים אמריקאים ותו לא. אני מבין שלא כמו ישראל, ערב הסעודית ושאר מדינות המפרץ, ארצות הברית לא מודאגת מהגרעין הפרימיטיבי של איראן, אז למה בכלל להסתבך בסנקציות ואיומים, הא?

* חתונה ישראלית: סבא עם רעמת שיער על הראש. אבא עם מפרצים בשיער. החתן קירח לגמרי.

* אהבת אביו של אריק איינשטיין לאימך היפה, ממש הפעימה את הלב, וזה סיפור פשוט נהדר. והוא לא הגיב כשפנית אליו וסיפרת לו, לא בגלל "הפושטקיות לכאורה," אלא משום שאולי זה קצת כאב לו...

ארנה ג.

* מתוך מכתב לידידה בניכר: אני שקוע עכשיו כל-כולי בהגהות של הרומאן "והארץ תרעד" [שתחילתו "אפרת"] שעליו עבדתי בהפסקות במשך כארבעים שנה והוא עומד לצאת לאור על חשבוני בעוד כחודשיים. זה אמנם עצוב שאני צריך להשקיע אבל זה משמח שזה יוצא מהר ובדיוק כפי שאני רוצה, גם לדורות הבאים, ואף עורכת [או עורך] לא מתערבים לי בתוכן ולא מנסים לצנזר אותי בשם הטעם הטוב! – כך בדיוק הוצאתי גם את "מסעותיי עם נשים" ובקרוב 500 העותקים הראשונים שלו יאזלו, אף כי כמעט לא ראו או תו בחנויות הספרים.

אין לנו שום נסיעה לחו"ל באופק. טוב לי כאן בתל-אביב ואין לי צורך לנדוד ממקום למקום. ממילא בתור סופר נידח אין מזמינים אותי לשום מקום, לא בארץ ולא בחו"ל, וטוב שכך, שכך אני יכול להיפנות במאה אחוז רק לכתיבה שלי. היום סיימתי שבוע של עבודה על הגהה ראשונה של "והארץ תרעד". לדעתי זה אחד הרומאנים החזקים והמעניינים ביותר שנכתבו בעברית, אבל אין לי אשליות, גם הוא יילך לאיבוד בהווה – אבל אולי יישאר באיזה נצח של הספרות העברית כי איש לא היה יכול לכתוב אותו כך חוץ ממני. גם אין בו מונולוגים ארוכים שכותבים סופרים חשובים בספריהם רבי-המכר.

אחרי "והארץ תרעד" אין לי ספר חדש באופק וגם לא נושא מיוחד שבוער בעצמותיי לכתוב עליו. נדמה לי שכתבתי מספיק ספרים, שמאחורי כולם אני עומד, יותר מארבעים כותרים, כל אחד שונה ממשנהו, ואני משאיר מספיק חומר לדורות הבאים, ועכשיו אני יכול לנוח. ממילא אני סופר שולי, ולא חשוב מה שאני כותב כי אני לא סופר חשוב.

בשירות הבולאי עובדים על בול עם דיוקנה של אסתר ראב ואני עוזר כמיטב יכולתי. לפחות את זה אני לא צריך לממן.

מלאו בימים אלה 135 שנים לחריש התלם הראשון בפתח-תקווה בידי סבי יהודה ראב. היה יום עיון בפתח-תקווה ולא הזמין אותי להופיע, גם לא בתור קהל סתם. זה המצב. למרות ששום סופר עברי לא קשור כל כך לפתח-תקווה ולא כתב עליה כה הרבה ספרים היסטוריים וגם בידיוניים, ואינו יודע וחי כמוני את תולדותיה.

אני מצפה לצאת "והארץ תרעד", שהוא מעשה "זיוף" היסטורי מושלם, כפי שמצטטים את ביסמארק שאמר שמדינאי חכם משתמש גם באמת לצרכיו.

* אודי תיזהר, לקראת גיליון ה-900 אתה נכנס לקונצנזוס. בידידות, יורם ס.

אודי: אין חשש. תודה לאל, אני לעולם לא אהיה בקונצנזוס.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,560 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל