גיליון מס' 898

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בטבת תשע"ד, 9 בדצמבר 2013

עם עטיפת הסאגה "והארץ תרעד", גלוייה צרפתית מהמאה ה-19 מאוסף מוזיאון ד'אורסיי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כֶּנֶס בּוֹגְרֵי "כָּסִית". // מרדכי קידר: קול המידבר קורא. [ציטוט]. // מוּקֵי אֶלְדָּד: חַיִּים בִּמְכוֹן הַכֹּשֶׁר. // מוטי: נלסון מנדלה הלך לעולמו. // עוז אלמוג: המשגיח שבלב. // יוסי אחימאיר: "מיקום חדש" ב... ברלין. // משה כהן: 1. הנדון: מחיר החולשה. 2. הנדון: גועל נפש. // אופירה רהט: ועוד לעניין הביאליסטוקים, ותשובת אהוד בן עזר. // אלכס לכיש: יושבי ההר ויושבי השפלה. // איליה בר-זאב: קַלְדֶּרָה. // בועז ארד: חוק באלף יובנק בישראל, כרונולוגיה של התערבות ממשלתית – חוק הספרים. // מנשה שאול: "אלוהים! רחם על הכסילים!" [ציטוט]. // יהודה דרורי: חסר לנו בורג?... // מתי דוד: אברום בורג חוזר. // מתי דוד: "השטן הגדול" הפך לידיד של "האיטוללה הגדול". // אורי הייטנר: 1. ארץ יפה. 2. צרור הערות 8.12.13. // רון וייס: ערביי ארץ ישראל, הפלסטינים, ירשו את זכויות הריבון שגורש, ירדן. // עמוס אריכא: המועמד החדש לראשות הממשלה. // ד"ר עירית אמינוף: "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב." // רות ירדני כץ: הזוג נתניהו ממשיך לחגוג. // אלי מייזליש: מענה לעמוס אריכא ושות'. // דְּבוֹרָה קוזוִינר: חֹרֶף. // רוֹן גֵּרָא: לִפְעָמִים. // יוסף אורן: סיפור הוא לפעמים יותר מחתול (א'), גבריאלה אביגור רותם,"כל סיפור הוא חתול פתאום". // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק חמישי, לפני אובדן בתוליי בתור אופה. // ממקורות הש"י.

הגיליונות הבאים: 12.12; גיליון 899; 15.12 גיליון 900; 19.12 גיליון 901.

* * *

באבל על מותה של הסופרת בת פתח-תקווה

אסתר שטרייט-וורצל

בתו של הסופר שלום שטרייט

ואהובת ילדים ונוער בספריה

אסתר נטמנה אתמול, יום ראשון

בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה

כבוד למכורתה

חבריה בסומליו"ן אבלים אף הם

* * *

יוסי גמזו

כֶּנֶס בּוֹגְרֵי "כָּסִית"

אָמְנָם כְּבָר חֲנֻכָּה מְעַט מֵאֲחוֹרֵינוּ

וְכֶנֶס-הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה בּוֹ כָּל שָנָה חוֹזֶה

צִבּוּר קְשִישִים שֶלֹּא מֻכָּר לִצְעִירֵינוּ

קוֹרֶה מִדֵּי כִּסְלֵו דַּוְקָא בַּחַג הַזֶּה,

אַךְ אַף כִּי הֶנְדֶּל לֹא מַרְבִּיץ כְּבָר אוֹרָטוֹרְיוֹת

עַל יְהוּדָה הַמַּכַּבִּי (וּמִסֻּפְגָּנִיּוֹת-

הַחַג וּלְבִיבוֹתָיו נוֹתַר רַק שְלַל קָלוֹרְיוֹת

הַמְּחַיֵּב דִּיאֵטָה רַצְחָנִית שֶל הַרְזָיוֹת), –

בְּכָל זֹאת יֵש בְּעֶצֶם הַמִּלָּה "מָסֹרֶת",

גַּם אִם אֵינָהּ דָתִית בְּכָל מוּבָן שֶהוּא

מִין צֹרֶךְ עַז שֶל בַּעַל-זְכְרוֹנוֹת לִמְסֹר אֶת

הֵדֵי זִכְרוֹנוֹתָיו שֶלֹּא קָהוּ וְלֹא דָהוּ

לְמִי שֶלֹּא הָיָה שֻתָּף לַזְּמַן הַכְּרוֹנוֹלוֹגִי

שֶבּוֹ זוֹכְרִים אוֹתָם קְשִישִים כֵּיצַד בִּמְלוֹא כּוֹחָהּ

פָּרְחָה בְּבֵית-קָפֶה אֶחָד קָטָן אַךְ מִיתוֹלוֹגִי

תַרְבּוּת הָעָם הַזֶּה שֶלְּזִכְרָהּ וְנִיחוֹחָהּ

אַחַת בְּכָל שָנָה, בַּחֲנֻכָּה, נוֹעֶדֶת

כְּמוֹ לִפְגִישַת מַחְזוֹר אוֹ הֲרָמַת כּוֹסִית

מִין שְאֵרִית פְּלֵטָה נוֹסְטַלְגִּית אַךְ שֹוֹרֶדֶת

שֶל מוֹהִיקָאנִים אַחְרוֹנִים בּוֹגְרֵי פִּקּוּד "כָּסִית".

וּמֵאַחַר שֶהַנּוֹסְטַלְגִּיָּה כַּיּוֹם, בֵּינֵינוּ,

גַם הִיא, כִּדְבַר סִימוֹן סִינְיוֹרָה (אֵשֶת אִיב מוֹנְטָאן)

לֹא בְּדִיּוּק מָה שֶהָיְתָה אֵי-פַּעַם, בִּזְמַנֵּנוּ

שֶכֵּן אֲפִלּוּ בָּהּ חָל פִּחוּת-עֵרֶךְ לֹא קָטָן, –

הֲרֵי שֶהָרוֹמַנְטִיקָה (שֶבְּיָמֵינוּ אֵלֶּה

יוֹשֶבֶת כְּמוֹ בְּבֵית-אָבוֹת עַל תֶּקֶן שֶל passé

וְכִישִישָה has-beenית, אָנַכְרוֹנִית וּמְזֻלְזֶלֶת

נִדּוֹנָה כָּל יְמוֹת הַחֹל לְאֶפֶס מַעֲשֶׂה)

זוֹכָה כָּאן פַּעַם בְּשָנָה בְּהוֹקוּס-פּוֹקוּס מִיסְטִי

לְמִין זְרִיקַת וִיאַגְרָה בְּסִגְנוֹן "זֹקֵף כְּפוּפִים"

וּמַעֲלָה בָּאוֹב כְּפֶלֶא סְפִּירִיטוּאָלִיסְטִי

"כָּסִית"וּאַצְיָה הֲזּיָה כְּמַעֲשֵֹה-כְּשָפִים:

פִּתְאֹם נִמְחָק הַגְּבוּל הַחַד וְהַקָּשוּחַ

בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא,

פִּתְאֹם גַּם הַהוֹוֶה לְרֶגַע כְּמוֹ מָשוּחַ

בְּסַם-פְּלָאִים וְאִיש אֵינוֹ מֵרִים גַּבָּה.

פִּתְאֹם בְּמִיטִינְג זֶה נוֹחֶתֶת כְּרָקֶטָה,

כְּמִין צִפּוֹר גַּן-עֵדֶן מִן הָעֳפָאִים

רוּחָם שֶל הַנֶּעֱדָרִים מִכֶּנֶס זֶה, וּפֶתַע

הֵם נוֹכְחִים מְאֹד פֹּה כְּמוֹ רוּחוֹת שֶל רְפָאִים.

וְכָךְ, בְּתוֹךְ הַפוּאָיֶה שֶל "תֵּאַטְרוֹן בֵּית לֶסִין"

בּוֹ מִתְמַקֵּם לָאַחְרוֹנָה אוֹתוֹ כִּנּוּס מַחְזוֹר

בּוֹקֵעַ קוֹל קוֹרֵא בְּיִידִיש: "חֶבְרֶה, קוּמֶען עֶסְן!"

דְּהַיְנוּ: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי לַלַּאטְקֶעס וְיִגְזֹר

גְּזֵרָה שָוָה בֵּין 'בַּיָּמִים הַהֵם' שֶל מַכָּבֵּינוּ

(עִם נֵס אוֹתוֹ פַּךְ שֶמֶן שֶהִתְמִיהַ כָּל חוֹזֶה

כְּשֶהַמִּקְדָּש הוּאַר שְמוֹנָה יָמִים לִמְשֹוֹשֹ לִבֵּנוּ)

וּבֵין שַמְנָן שֶל לְבִיבוֹת הַחַג 'בַּזְּמַן הַזֶּה'."

וְעוֹד צְלִילֵי הַקּוֹל הַהוּא מְהַדְהֲדִים בְּעֹז עֵר

פּוֹרֶצֶת לַמָּקוֹם כְּרֵסוֹ שֶל חַצְקְל אִיש "כָּסִית"

וְאַחֲרֶיהָ הוּא עַצְמוֹ שוֹעֵט כְּמִין בּוּלְדּוֹזֶר

וְעָט אֶל הַמִּטְבָּח חֲגוּר סִינָר לָבָן כַּסִּיד

וְתוֹךְ שָעָה קַלָּה הוּא שָב, אֲפוּף אֵדֵי הַקֶּסֶם

שֶל נִיחוֹחוֹת הַלַּאטְקֶעס וּמַצִּיב מַגָּש עָמוּס

יָשָר עַל שֻלְחָנוֹ שֶל מְשוֹרֵר "מַגַּש הַכֶּסֶף"

וּבָאַקְצֶנְט הַפּוֹלָנִי שֶלּוֹ, בְּרֹב נִימוּס 

הוּא סָח לוֹ: "יִתְכַּבֵּד נָא פְּרוֹשֶם פַּאנְיֶה אַלְתֶּרְמַנְיֶה."

וְאַלְתֶּרְמַן מֵשִיב לוֹ: "לֹא טוֹעֵם גַּם בִּיס זָעִיר

בְּלִי אֵש הַמְּסַיַּעַת שֶל קְצָת שְנַאפְּס." – "רוֹצֶה שַמְפַּאנְיֶה?

אוֹ בְּרֶנְדִּי?" שוֹאֵל חַצְקְל, "אוֹ קְצָת גִּ'ין? אוֹ הוֹק מָהִיר?

אוֹ וֶרְמוּט, וִּיסְקִי, סְלִיבּוֹבִיץ'?" וְאַלְתֶּרְמַן, קָשוּב

נוֹהֵם מִתַּחַת לְאַפּוֹ: "הַסֵּדֶר לֹא חָשוּב..."

וּשְלוֹנְסְקִי מְשַׂחֵק שַחְמָט עִם פֶּן וְכָאן נִדְחֶפֶת

עַלְמוֹנֶת עִם קֻפַּת-תְּרוּמוֹת, סִכָּה וְתַג-נְיָר

עִם לוֹגוֹ שֶל הַלִּיגָה הַנִּלְחֶמֶת בַּשַּחֶפֶת

(פֶּרַח לָבָן) וְאֶת הַתַּג הַזֶּה, הַמְּצֻיָּר

עַל רֶקַע שֶצִּבְעוֹ תָכֹל כִּתְכֵלֶת שְתֵּי עֵינֶיהָ

הַנִּנְעֲצוֹת בּוֹ כְּאוֹתָהּ סִכָּה בְּדַש בִּגְדוֹ

הִיא מְלַוָּה בְּאַלְטוֹ סֶקְסִי: "פֶּרַח!" – "כֵּן, יוֹדֵעַ,"

סָח שְלוֹנְסְקִי הַמַּבִּיט בְּפִיהָ, "פֶּה רַךְ..." אַךְ נֶגְדּוֹ

נִזְעֶקֶת הָעַלְמָה: "זֶה לֹא בְּכָ"ף, זֶה רַק בְּחֵי"ת!"

וּשְלוֹנְסְקִי הַמּוֹדֵד אוֹתָהּ מִמֹּתֶן עַד חָזֶה

מֵעִיף אֶל פֶּן הַדּוֹן ז'וּאָן מַבַּט-קִנְאָה סוֹחֵט-

דְּמָעוֹת וְסָח לוֹ: "הַלְוַאי עָלַי מִין חֵטְא כָּזֶה..."

אַךְ פֶּן, כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ, עֵינָיו סוֹקְרוֹת

כְּבָר שְׂדֵה-מִרְעֶה רָחָב יוֹתֵר: שוּרַת מִזְדַּנְגְּפוֹת שֶ-

הִגִּיעוּ כָּאן מִחוּץ לָעִיר וּבְלִי בּוּשָה זוֹקְרוֹת

אֲגַב עִנְטוּז בַּמִּדְרָכָה אֶת שְלַל הַתּוֹעֲפוֹת שֶ-

חָנַן אוֹתָן הַטֶּבַע בְּאוֹתָן מִדּוֹת גְּדוּשוֹת

בָּהֶן מֻבְלָט בַּלְקוֹן מִקִּיר כָּל בַּיִת, בִּמְחִילָה,

וְסָח לִשְלוֹנְסְקִי בִּלְשוֹנוֹ הַמַּצְלִיפָה כְּשוֹט:

"הֲרֵי הַחֲדָשוֹת, אַבְרָם, וְעִקָּרָן תְּחִלָּה..."

וְיוֹסְקוֹבִיץ', הוּא יוֹסִיפוֹן, זֶה שֶחָרַש פֹּה תֶלֶ"ם

שֶבּוֹ מַגִּיעַ תֵאַטְרוֹן לְכָל מַעְבָּרָה         

צוֹפֶה בָּהּ בְּתַהֲלוּכַת הַבִּכּוּרִים הָאֵלֶּה

וּמִתְפָּעֵל: "חָזֶה רְאֵה נָא וְקַדֵּש וּקְרָא

מוּל כָּל רֹאש הַר וָרֶכֶס שֶכָּאֵלֶּה שָד וָשֶבֶר

לְמִי שֶמִּסְתַּפֵּק בַּהֲצָצָה בַּנּוֹף בִּלְבַד

כִּפְרַאיֶר אַפְּלָטוֹנִי שֶפָּשוּט אֵינֶנּוּ גֶבֶר

בִּמְקוֹם לִבְצֹר בְּמֶרֶץ כָּל אֶשְכּוֹל אֲשֶר כָּבַד..."

אַךְ כָּאן נוֹזֵף בּוֹ חוּנֶא שֶמִּסְפַּר הַנַּעֲלַיִם

שֶעַל רַגְלָיו גָּדוֹל מִמִּסְפָּרָם הָאוֹפְּטִי שֶל

כָּל מִשְקָפָיו שֶל הַקָּסוֹקֶר יוֹסְקוֹבִיץ': "בֵּינְתַּיִם

חַג חֲנֻכָּה הַיּוֹם וְאוֹי לְמִי שֶיִּכָּשֵל

בַּעֲבֵרָה שֶל מַה שֶּכְּבָר חָזָ"ל כִּנּוּ דְבַר-בֶּלַע:

'הַנְּעָרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶש הֵן' וּבַד בְּבַד

גַּם אֵין לָנוּ רְשוּת לְהִשְתַּמֵּש בָּהֶן כְּלָל, אֶלָּא

לְרֹעַ מַזָּלֵנוּ, נֶעבֶּעךְ, 'לִרְאוֹתָן בִּלְבַד'..."

וְרוֹבִינָא שוֹלַחַת בּוֹ בְּפֶּן מַבָּט סַרְקַסְטִי

כְּמִי שֶאָץ לִנְעֹץ בְּחֹטֶם פַּר אֶת קְצֵה חַחוֹ

וּכְשֶמַּפְצִיר בָּהּ אוֹרְלַנְד הִיא פּוֹצָה בִּטְרַאנְס פַנְטַסְטִי

אֶת פִּיהָ בְּשִירוֹ "עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ".

וְאַף עַל פִּי שֶעֵץ רִמּוֹן אֵינוֹ נוֹתֵן שוּם רֵיחַ

וּמַגָּשֵי הַלַּאטְקֶעס נֻסַּח חַצְקְל דַּוְקָא כֵּן,

מַתְחִיל מִבְּלִיל הָרֵיחַ וְהַצְּלִיל לִהְיוֹת שָׂמֵחַ

וְהַמּוֹרָאל מַצְעִיר גַּם אִם הַגּוּף קְצָת הִזְדַּקֵּן.

וּמֶסְקִין הַמַּדְלִיק חֲנֻכִּיָּה וְהָעוֹטֶה לוֹ

בִּמְקוֹם גְּלִימָה שֶקְסְפִּירִית סְוֶדֶר צֶמֶר אַפְרוּרִי

מַרְעִים בְּבָּאס בִּמְקוֹם בְּמוֹנוֹלוֹג מִתּוֹךְ "אוֹתֶלוֹ"

בַּזֶּמֶר הָרוּסִי "הָיֹה הָיוּ שְנֵי חֲבֵרִים."

וּמוֹיְשֶה בֶּרְנְשְטַיְן קְטַן-הַקּוֹמָה וּגְדוֹל-הַלַּהַט

מַקִּיש אֶת הַ"בִּים-בָּם" הַחֲסִידִי שֶל בֵּית אָבִיו

עַל כָּל הַשֻּלְחָנוֹת וּבַשִּׂמְחָה הַזֹּאת נִבְלַעַת

כִּמְעַט כָּל הַבּוֹהֶמָה הַקְּשִישָה שֶל תֵּל-אָבִיב

כּוֹלֵל כָּל דְּמֻיּוֹתָיו שֶל יוֹסְל בֶּרְגְנֶר עַל הַכֹּתֶל

הַמַּשְקִיפוֹת מִתּוֹךְ צִיּוּר-הַקִּיר מִבְּלִי לַחְדֹּל

עַל גֵּיא הַחִזָּיוֹן הַזֶּה שֶבּוֹ מְרֻתָּקוֹת אֶל

הָאוֹר וְהָאֶכְּסְטָאזָה נִשְמוֹתָיו שֶל דּוֹר גָּדוֹל

שֶאֵין לוֹ לֹא סוֹכְנִים, לֹא יַחְ"צָנִים, לֹא "look" וְ"sound"

וְלֹא עָגִיל בָּאֹזֶן וְתִסְפֹּרֶת-פַּאנְק לְאוֹת

שֶהוּא תָמִיד "בָּעִנְיָנִים" ,and always been around

"רַק" כִּשְרוֹנוֹת-עֲנָק וְצִיּוֹנוּת בְּלִי מֵרְכָאוֹת.

אָז גֵרְשוֹן הַמֶּלְצָר מַגִּיש צַלַּחַת וְסַכּוּ"ם

לְכָל יוֹשְבֵי הַפְרֶעסְטוֹרָן הַזֶּה הַמִּיתוֹלוֹגִי

שֶל חַצְקְל הַתּוֹפֵס כִּסֵּא וּמִתְקַשֶּה לָקוּם

מִמֶּנּוּ כִּי נִתְקַף בִּחְרוֹפּ דּוֹמֶה וְאָנָלוֹגִי

לָזֶה שֶל חוֹנִי שֶנִּרְדַּם שִבְעִים שָנָה תְמִימוֹת

אֶלָּא שֶאֵצֶל חַצְקְל, כְּמִשְמֶרֶת עֵרָנִית

עַל כָּל הַמִּתְרַחֵש כָּאן בַּסִּפְרוּת וְעַל בִּימוֹת

נִפְקַחַת מִדֵּי פַּעַם אֵיזוֹ עַיִן תּוֹרָנִית

בְּעוֹד שֶהַשְּנִיָּה הַמּוֹסִיפָה לָנוּם בְּנַחַת

סְגוּרָה גַם מְסֻגֶּרֶת כִּירִיחוֹ וְרַק הֲמִי

אוֹתָה שְלַאף-שְטוּנְדֶּה מוּסִיקָלִית (אַרְיָה לֹא נִשְכַּחַת!)

תּוֹקֵעַ פוֹרְטֶה: "נַחֲרוּ נָא נַחֲרוּ עַמִּי..."  

אַךְ כָּאן, כְּמוֹ סִינְדֶּרֶלָה לְמִשְמַע צִלְצוּל חֲצוֹת

בּוֹ תֵהָפֵךְ הַמֶּרְכָּבָה לִדְלַעַת קָלָוָסָה

וְהַסּוּסִים לְעַכְבָּרִים וְכָל הַמַּחְלָצוֹת

לִשְמַאטֶעס שֶל הַלִּכְלוּכִית שֶמִּן הַנֶּשֶף נָסָה –  

חוֹזְרוֹת רוּחוֹת הָרְפָאִים אֶל הָעוֹלָם הַבָּא

שֶבּוֹ וַדַּאי יֶשְנָהּ גַם אֵיזוֹ מִין "כָּסִית" שֶל מַעְלָה

וְהַמְּסִבָּה כְּבָר, כָּךְ אוֹ כָּךְ, אֵינֶנָּה מְסִבָּה

בְּלִי אוֹתוֹ קַאסְט שֶהוּא הַ-must בַּהַצָּגַת-הַגָּאלָה

הַנָּ"ל. אַךְ מַה נֹּאמַר כָּאן עַל תְּקוּפָה שֶהִתְפַּיְּטָה:

אֲפִלּוּ הַנּוֹסְטַלְגִּיָּה כְּבָר לֹא מָה שֶהָיְתָה...

* * *

מרדכי קידר

קול המידבר קורא

בסוף השבוע שעבר ראתה ישראל סידרה של הפגנות, חלקן אלימות, ברחבי המגזר הערבי במסגרת "יום זעם" על החלטת הממשלה להפעיל את "מתווה פראוור" לפתרון בעיית הקרקעות בנגב. דוברים ערבים – שכולם אזרחי ישראל –  הפריחו סיסמאות כמו "אינתיפאדה שלישית", "יום האדמה השני" ו"מרד הבדואים". פוליטיקאים ואנשי התנועה האיסלאמית ניסו להלהיט את הרוחות בקרב הציבור הערבי בישראל המהווה חמישית מאזרחי המדינה נגד המדינה והחלטותיה בעניין התיישבות הבדואים על אדמות המדינה בנגב.

הרושם הוא שהבעייה היא קרקע, שכן הבדואים היושבים בפזורה בנו בתים על קרקע השייכת למדינה ללא רשות, ללא היתרי בנייה, ללא תכנון וללא תשתיות. עכשיו המדינה מבקשת להסדיר את העניין, ועולות שאלות כמו כמה יקבל כל בדואי במסגרת ההסדר וכמה פיצוי כספי יקבל על השטח שעליו יוותר, למרות שלאף בדואי אין ולא היתה שום הוכחה לבעלות על הקרקע שלה הוא טוען. עד היום, כל התביעות המשפטיות של הבדואים שהגיע לבית המשפט נכשלו בשל עובדה זו, ולכן המדינה מעוניינת לפתור את סוגיית ההתיישבות הבדואית הבלתי חוקית באמצעות הסדרה בחוק.

אלא שלאמיתו של דבר הבעייה אינה רק עניין קרקעות והתיישבות בלתי חוקית של בדואים על אדמות המדינה, אלא רחבה יותר ועמוקה יותר. רחבה יותר, מפני שקיימות בעיות קשות נוספות בין המדינה ובין הבדואים, ועמוקה יותר, שכן כל הללו נובעות מהבדל תהומי בין התרבות הבדואית ותרבות של מדינה.

בעייה נוספת הקשורה עם הבדואים היא בעיית הפוליגמיה. לפני כארבע שנים (21.4.2009) פרסמה מירב ארלוזורוב במוסף הכלכלי של "הארץ(The Marker)" כי בנגב חיו אז 5,829 נשים הרשומות כאימהות חד-הוריות, ולהן 23,855 ילדים. ל-155 נשים מתוכן היו אז 10 ילדים, והשיאניות היו שתי נשים עם 17 ילדים לכל אחת. כל מי שיש עיניים בראשו מבין שאין מדובר באימהות חד-הוריות, אלא שכל אחת מהן היא אשה שנייה, שלישית או רביעית הנשואות על פי השריעה האיסלאמית לגבר אחד, וחיות עמו במשק בית אחד. אם זה היה המצב לפני כארבע שנים, מה המצב כיום?

שני מניעים, התרבותי והכלכלי, מאפשרים את הפוליגמיה ותוצאותיה. התרבות הבדואית המסורתית מצפה מגבר לשאת יותר מאשה אחת כדי להוכיח את גבריותו. גבר החי עם אישה אחת בלבד נחשב חלש ועלוב. בנוסף, גבר ישאף להגדיל את משפחתו ככל שניתן, כדי שיהיה לה משקל כלכלי, חברתי ופוליטי גדול במערך הציבורי של החברה הבדואית. לדוגמה, מספר הקולות של משפחתו בבחירות למועצה המקומית יהיה גדול, ולכן כל המועמדים ישחרו לפתחו.

המניע הכלכלי לפוליגמיה הוא שהביטוח הלאומי מממן באמצעות קצבאות הילדים כל אישה בנפרד, בלי קשר אם היא נשואה או פנויה, וכך הבאת ילדים לעולם היא עסק מניב. השנה (26.7.2013) פרסם יהודה יפרח (מוסף "צדק" של "מקור ראשון") כי משפחות בדואיות מקבלות מאות מיליוני שקלים בשנה מהביטוח הלאומי באמצעות גירושין פיקטיביים בבתי הדין השרעיים, הפוסקים ל"גרושות" (הממשיכות בדרך כלל לחיות עם בעליהן) דמי מזונות אפסיים במטרה לחייב את הביטוח הלאומי לשלם להן דמי הבטחת-הכנסה.

הפוליגמיה בנגב מעלה תמיהה גדולה, שכן על פי החוק בישראל זו אסורה, ונשאלת השאלה מדוע המדינה אינה אוכפת אותו על הבדואים, ומדוע היא מממנת את הפוליגמיה אצלם באמצעות קצבאות הילדים והבטחת הכנסה? התשובה היא כי המדינה רואה זאת כעניין תרבותי הקשור למגזר הבדואי, ולכן היא מעדיפה לשלם להם על חשבון המשאבים העומדים לרשות מגזרים אחרים, ובלבד שהבדואים יהיו בשקט, לא יפגינו ולא יחסמו דרכים.

עניין אחר קשור לנישואי קרובים. מרבית הזוגות בנגב הם קרובי משפחה, וכתוצאה מכך ילדים רבים סובלים ממחלות גנטיות, שחלקן קשות ומסובכות. תמותת התינוקות הגבוהה במגזר הבדואי נובעת בחלקה מסיבה זו. המדינה נאלצת להקצות משאבים רבים כדי לטפל באותם ילדים הסובלים מפגמים גנטיים. גם נישואי קרובים הם עניין תרבותי הקשור לתרבות השבט.

עניין תרבותי אחר הקשור עם הבדואים הוא רצח על רקע חילול כבוד המשפחה ועל רקע של נקמת דם. גם בנושא זה המדינה מעדיפה להתייחס בסלחנות לעבירות החמורות המתבצעות במגזר הבדואי. זאת, הן בגלל הקושי בהשגת ראיות, שכן בדואי לא יעיד נגד בדואי אחר, והן בגלל יחסם הסלחני של גורמי אכיפת-החוק (משטרה, פרקליטות, בתי משפט, בתי כלא ומנגנון החנינה) למעשי רצח אלה. החוקרת מנאר חסן חשפה יחס זה במאמרה "הפוליטיקה של הכבוד: הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה" ("מין, מגדר ופוליטיקה" בעריכת דפנה יזרעאלי).

השבטיות עברה לעיירה

בעיות נוספות הקשורות למגזר הבדואי שפורסמו בשנים האחרונות הן תרבות גביית דמי-חסות באתרי בנייה ובאזורי תעשייה, והברחות של סמים, כלי נשק, נשים ועובדים זרים מסיני ומירדן.

התנהלות זו – בנייה לא חוקית על אדמות מדינה, פוליגמיה, נישואי קרובים, רצח, נקמת דם, פרוטקשן והברחות – הקשורה למגזר הבדואי, מוכיחה כי אין מדובר באירועים בודדים, אלא בתרבות שבעיניה חוק המדינה אינו חל עליה. בעניין זה, הבדואים בישראל אינם שונים מהבדואים בכל רחבי העולם הערבי, החיים חיים מקבילים ונפרדים מחיי המדינה, במערכת חוקים אחרת, של "מנהגים ומסורות", המבוססת על התחושה ש"אנו כאן והמדינה שם."    ההתנהלות הקבוצתית מקנה להם כוח, אך למדינה נוח לקבל אותה היות שזו לכאורה פוטרת אותה מהתמודדות עם כל בדואי בנפרד. אבל בפועל היא עומדת מול שבט מלוכד ואלים שלא יהסס לנקוט באלימות אם יחוש שהאינטרסים שלו עומדים בסכנה.

תרבות השבט היא הבסיס לכל הבעיות הקשורות עם הבדואים לא רק בישראל אלא בכל המזרח התיכון: בלוב, בעיראק, בתימן, בסוריה, באלג'יריה, במצרים (סיני) ובמקומות רבים אחרים, שבטים נאבקים במדינה כדי לשמור על תרבותם, חוקיהם, מנהגיהם ומסורותיהם, המנוגדים בדרך כלל לחוקי המדינות והכללים החלים בהן. לשבט יש מנהיגות משלו ומערכת משפט משלו, ובעניינים רבים הוא מתנהל כישות עצמאית ונפרדת מהמדינה. המדינה נחשבת בעיני הבדואים ישות עוינת שכן היא שואפת להחיל את חוקיה על השבט.

 מאז הקמתה, מדינת ישראל אינה מתמודדת באופן נכון עם העניין. החל משנת 1968 היא מנסה ליישב את הבדואים בעיירות שנבנו עבורם: רהט, תל שבע, כסייפה, לקייה, חורה, ערוער ושגב שלום. חלק ניכר מן הבדואים אכן עבר לגור בעיירות הללו ושינו את אורח חייהם במידה ניכרת. אך השבטיות עברה מן המדבר אל העיירה: השכונות בעיירה מיושבות בדרך כלל על פי מפתח שבטי, וההתנהלות וההתנהגות של תושביהן נותרה בעלת מאפיינים שבטיים מסורתיים: באחד מיישובי הבדואים בנגב נדרס ילד על ידי בן שבט אחר, וכל ילדי שבטו של הדורס חדלו ללכת לבית ספר של היישוב, כי כל אחד מהם הפך לקורבן בכוח לרצח, כנקמה על דריסת הילד. הם דרשו מהמדינה לבנות בית ספר במיוחד עבורם, כיוון שהדרך לבית הספר הכללי הקיים עוברת דרך השכונה של הילד שנהרג, ולכן אינם יכולים ללמוד בו.

המעבר לעיירה לא פתר את בעיית הפוליגמיה, שכן גם בעיירות יש משפחות שבהן גבר אחד חי עם כמה נשים על פי השריעה האיסלאמית, למרות שבכך הוא עובר על חוקי המדינה. בדואים רבים ממשיכים גם בעיירות להתפרנס מעיסוקים שאינם חוקיים. המדינה מהססת להחיל את חוקיה על המגזר הבדואי, והדבר בולט בהיעדר אכיפה של חוק התכנון והבנייה. הפוליטיקה המקומית בעיירות הבדואים מבוססת על השבט, וסכסוכים בין-שבטיים מקשים על תפקודן של הרשויות המקומיות. במקרים רבים, על מנת לנהל את העיירה, נאלץ שר הפנים לפזר את מועצת העיירה הבדואית, לפטר את ראש המועצה המקומית ולמנות לה ועדה קרואה וראש מועצה.

המדינה לא ניסתה להתמודד עם הבעיה בכללותה, אלא ניסתה לפתור את בעיית הדיור בלי קשר להתמודדות עם הבעיות האחרות. היעדר מדיניות מצד המדינה פתח את הפתח להתערבות גורמים זרים כמו "התנועה האיסלאמית", המנצלת את מבוכתם של מוסדות המדינה ומנהלת תנופת בנייה בלתי חוקית על אדמות המדינה במבצעים הכוללים אלפי אנשים המובאים לנגב לשם כך. המבצעים הללו מתנהלים בגלוי תוך פרסום רב לפניהם ואחריהם, והמדינה משותקת נוכח הנחישות של התנועה האיסלאמית.

הפתרון: אזרחות שווה

תרבות השבט הבדואית היא המחסום הגבוה המפריד בין הציבור הבדואי ובין החיים במדינה מודרנית המתנהלת על פי חוק שווה לכל האזרחים. אם המדינה מבקשת להפוך את הבדואים לאזרחים נורמטיביים, עליה לא רק להוציא אותם מהמדבר, אלא להוציא את המדבר מתוכם. הפתרון לבעיית הבדואים בנגב אינו יכול להצטמצם בטיפול בסוגיית המגורים, שהיא רק חלק קטן מן הבעייתיות שיוצרת תרבות השבט. כדי לפתור את הבעיה משורשה, על המדינה לטפל במכלול. הטיפול חייב להיות הוליסטי, כוללני, ולהתייחס לכל שטחי החיים: מקום מגורים, תעסוקה, חינוך והתנהלות המשפחה. בנוסף, על המדינה להתייחס לעבריין הבדואי כמו לכל עבריין אחר, ואם הוא עבר על החוק, אסור שהמדינה תתייחס אליו בסלחנות רק כי הוא נולד לשבט בדואי גדול וחזק היכול להפעיל מנופי לחץ על רשויות האכיפה.

מקום המגורים של הבדואים חייב להיות מתוכנן, ועליו לכלול תשתיות מים, ביוב, חשמל ותקשורת, מוסדות ציבור, שטחי תעשייה ותעסוקה ושירותים חברתיים. על המדינה להשקיע בבנייה זו את כל המשאבים שישוו את ערי הבדואים בנגב לכל עיר במדינת ישראל. מנגד, יש להתייחס לבנייה פרטית בפזורה, מחוץ ליישובים, כאל עבירה חמורה על חוקי המדינה, ועל העבריינים להישפט ולהיענש, בדיוק כפי שנענשים על מעשים כאלה אזרחי המדינה בתל-אביב או בהרצליה.

המדינה חייבת להקים בערי הבדואים בנגב מקומות תעסוקה ושטחי תעשייה כדי לפתח יזמות ולהקנות לאזרחיה הבדואים יכולת להתפרנס בכבוד במקצועות נורמטיביים. על מוסדות החינוך הגבוה במדינה להיות פתוחים ונגישים לבדואים ולבדואיות המעוניינים ויכולים ללמוד בהם. מנגד, על המדינה למצות את הדין במלוא החומרה עם כל מי שעוסק בהברחות, בפרוטקשן או בכל עיסוק בלתי חוקי אחר.

יש לדאוג לכך שמערכת החינוך תקנה לדור הצעיר של הבדואים את מושגי האזרחות שיחליפו את חוקי השבטיות. בת בדואית תלמד לדעת שיש לה, על פי חוק המדינה כמו גם על פי הדין האיסלאמי, זכות לבחור בעצמה את שותפה לחיים, גם אם הוא משבט אחר, ולהינשא לו בתנאי שלא יישא אשה אחרת על פניה. על מערכת החינוך להקנות לנוער במגזר הבדואי מידע על הסכנות הגנטיות הכרוכות בנישואי קרובים, ולהחדיר את ההכרה כי לכל אחד – אישה כמו גבר – יש זכות ללמוד, להתקדם ולפתח קריירה מקצועית.

מערכת החינוך תקנה לצעירים במגזר את הכרה בדבר החובה להישמע לחוקי המדינה ובפרט אם הללו מנוגדים לחוקי השבט. האיסור לנקוט אלימות חייב להיות נר לרגלי כל אזרח, כולל הבדואי. החינוך גם ידגיש את אי-החוקיות של הפוליגמיה ומכאן – את האיסור עליה. המסר החינוכי חייב להקנות לדור החדש של הגברים הבדואים את התחושה ואת ההכרה שגבריותם אינה נובעת ממספר הנשים שיש להם, אלא מהאופן שבו כל אחד מהם מתייחס לאשתו האחת, וכי מספר הילדים חשוב פחות מהחינוך שלהם וממתן האפשרות לכל ילד וילדה לקבל מהוריהם את מה שכל ילד מודרני אמור לקבל מהם.

על אנשי החינוך במגזר הבדואי לחוש כי משימתם היא להקנות לדור הצעיר את הרצון והיכולת להיות אזרח שווה זכויות וחובות, ואת ההכרה כי הוא אדם אוטונומי בעל זכות לקבל החלטות באופן עצמאי בכפוף לחוקי המדינה, וכי אינו נתין של אף קבוצה בתוכה.

על המדינה לאכוף את חוק ולמנוע מן המוסד לביטוח לאומי לסבסד עבירה על החוק האוסר פוליגמיה. המדינה חייבת להגביל את קצבאות הילדים לפי בית אב, באופן שכל גבר יוכל לקבל קצבאות רק עבור אשה אחת שהוא נשוי לה כחוק, וילדיה. על המדינה להפסיק לתת קצבאות לנשים שיובאו לנגב מהר חברון, מירדן, מסעודיה או מרצועת עזה, כולל אחותו של איסמאעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס ברצועת עזה.

מדיניות הממשלה כלפי המגזר הבדואי חייבת להיות עקבית ולטווח ארוך, ולא להיות מותנית בחילופי השלטון. שינוי תרבותי אינו מתרחש בן-לילה, והוא מצריך השקעה גדולה לאורך זמן. על המדינה להקצות את המשאבים הנדרשים להכנסת שינוי תרבותי במגזר הבדואי כדי להביאו את המאה ה-21, שאם לא כן, יישאר מגזר חשוב זה במדבר התרבות השבטית של המזרח התיכון.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 269 וכן בעיתון "מקור ראשון".

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

חַיִּים בִּמְכוֹן הַכֹּשֶׁר

הִיא כְּבָר מִתְקָרֶבֶת לְשִׁבְעִים

שׁוֹבֵבָה,

בַּתַּאֲוָה הִיא רָצָה

עַל הַהֲלִיכוֹן

כְּמַמְתִּינָה

לַגֶּבֶר שֶׁעוֹד יִגְאַל

אֶת יְרֵכֶיהָ.

חֲבֶרְתָּהּ עָבְרָה מִזְּמַן אֶת הַשִּׁבְעִים

עַל הַסְּקִי נָעוֹת

רַגְלֶיהָ,

גַּם עַל פָּנֶיהָ צוֹמֵחַ חִיּוּךְ

אוֹצֶרֶת בְּתוֹכָהּ נְשָׁמָה,

שֶׁזֶּה עַתָּה סִיְּמָה

לִפְרֹחַ.

מִנֶּגֶד מְהַלֶּכֶת אִשָּׁה כְּבֵדָה,

דַּעְתָּנִית וַעֲשִׁירָה,

בַּעֲלַת אֶסְטְרוֹגֶנִים לְמַכְבִּיר,

עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ הִיא בּוֹכָה,

וּמְאֻשֶּׁרֶת עַל יֶרֶק הַזְּרָעִים

הַנִּקְלָטִים בָּעֲרָבִים

בְּאַדְמָתָהּ הַצְּחִיחָה.

מִתְנַחֶמֶת בַּנִּצָּנִים שֶׁעוֹד

מַצְלִיחָה לִקְטֹף.

אֵי שָׁם רָצָה וּמְעַכֶּסֶת

בְּצַל הַמַּנְגִּינָה

אִשָּׁה  נָאָה,

אֲשֶׁר

בַּשֵּׂעָר שֶׁלָּהּ עָצוּר כְּאֵב וְחֹלִי 

וּמִסְּבִיבָהּ נִגּוּן פָּרוּעַ

שָׂרוּעַ

בַּחֲמִימוּת עֵינֶיהָ לוֹהֲטוֹת

לַקְּרָב.

אַחַר כָּךְ הֵן נִפְגָּשׁוֹת

אַרְבַּעְתָּן

לוֹגְמוֹת מִן הַתֵּה,

לוֹחֲשׁוֹת מַשֶּׁהוּ  לֹא מוּבָן

וְדוֹעֲכוֹת כְּאֵשׁ אֶל תּוֹךְ

עַצְמָן.

* * *

מוטי

נלסון מנדלה הלך לעולמו

למנדלה: לחימתך באפרטהייד היתה נפלאה,

תמיכתך וטעויותך כלפי הנעשה כאן הן חרפתך,

לא ישראל יצאה למלחמה נגד אוכלוסיה אזרחית.

לא ישראל נישלה מיליוני פלסטינים. הם ברחו כי טעו לחשוב שאנו נעשה להם את מה שהם היו עושים לנו.

לא ישראל רצחה ילדים באוטובוסים ובגני ילדים.

ציטוטים:

אובמה: "חייו העניקו השראה למיליונים."

נתניהו: "מדמויות המופת של תקופתנו."

פרס" "מורשתו חקוקה בדפי ההיסטוריה."

לנשיא מדינת ישראל שמעון פרס, וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו - בזמן שאתם מלקקים לזכרו, אל תשכחו מה היתה דעתו עליכם ועל מדינת ישראל. מדבריו של מנדלה:

"אפרטהייד הוא פשע נגד האנושות. ישראל נישלה מיליוני פלסטינים מחירותם ומרכושם. היא הנציחה מערכת של אפלייה גזעית ואי שיוויון. היא אסרה בשיטתיות ועינתה אלפי פלסטינים, בניגוד לכללי החוק הבינלאומי. ובפרט היא יצאה למלחמה נגד אוכלוסיה אזרחית, בפרט נגד ילדים." (מכתב לתומאס פרידמן, 2001).

מנדלה ראה ביאסר ערפאת אח למאבק ושמר לו אמונים עד יומו האחרון, הערכתו ליהדות וליהודים לא עמדה בהכרח לזכות ישראל, שהצטיירה בעיניו כמדינה השוללת את חירות הפלסטינים...

* * *

עוז אלמוג

המשגיח שבלב

בעולם הישיבות החרדי, "משגיח" או "מנהל רוחני" הוא האיש האחראי על הלימוד והמשמעת של תלמידי הישיבה. בישיבות רבות המשגיח הוא דמות כריזמטית והשפעתו רבה על עולמם הרוחני והערכי של התלמידים ועל דמותה של הישיבה. בעבר היו לא מעט משגיחים מפורסמים, שדרשותיהם הוצאו לאור בכתובים על ידי תלמידיהם (לרוב לאחר פטירתם) והפכו לנכס צאן ברזל.

בשנים האחרונות דור המשגיחים הולך ופוחת. למעשה, לא רק דמויות המשגיחים הגדולים נעלמות מהאופק, אלא כל סגנון ההשגחה הישן מתרופף מחישוריו. זה עדיין לא "הבלגן" המקובל בבתי הספר החילוניים, אבל גם בעולם החרדי, רבים מבכים את אובדן הסמכות.

השבוע שוחחתי עם חבר חרדי על הסוגיה הזו. הוא למד בשנות השבעים בישיבת "קול תורה" בירושלים, שהונהגה על ידי אחד מחשובי פוסקי ההלכה במאה העשרים – הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (תר"ע-תשנ"ה). המשגיח בישיבה הזאת היה גם הוא דמות ידועה וכריזמטית: הרב גדליה אייזמן זצ"ל (תר"ע-תשע"ב).

להלן הסיפור המעניין שסיפר לי החבר (השתדלתי להיות נאמן למקור):

"אחד מתפקידיו של המשגיח אייזמן, היה להעביר שיחת מוסר ובקיצור 'שיחה' לתלמידי הישיבה. השיחה הועברה בבית המדרש פעמיים בשבוע וארכה כשעה. התלמידים נהגו לעזוב את מקום לימודם הקבוע ולהסתופף בסמוך לארון הקודש. כחמש דקות לאחר תחילת השיחה, היו ננעלות דלתות בית המדרש, אין בא (למאחרים) ואין יוצא.

"בשיחה עצמה, נאסר על התלמידים לשוחח ביניהם, לפתוח את הספרים שעל השולחנות ואפילו לחייך (סימן לחוסר רצינות וזלזול). בקיצור הם נתבעו למאה אחוזי קשב. אם היה חוטא מי מהתלמידים בפיזור דעת, הוא היה חוטף 'מקלחת' מהמשגיח, כלומר ננזף בפומבי על שאין בו דרך ארץ.

"כמו בכל אולם הרצאות אחר, 'החוטאים' התרכזו בפאתי בית המדרש ולכיוונם נשלחו בדרך כלל דברי התוכחה. כאשר מי מהיושבים בחזית היה מסתובב לאחור כדי לראות מי חטף הפעם, המשגיח היה נוזף בסקרן: 'מה זה עניינך.. מדוע אתה מסתובב?!'

"כך נוצר מראה טיפוסי שלא ייאמן. המשגיח מוכיח בשבט לשונו מָאן דְּהוּא היושב אי-שם בירכתי האולם, ולפניו למעלה ממאה תלמידים בגיל העשרה, שאינם מסבים את צווארם לאחור.

"עד היום, כאשר אני נמצא בשיעור תורני או בהרצאה ומאחורי חורקת הדלת, איני מסוגל להסב את פניי כדי לראות מי נכנס לאולם. מסתבר שהרב אייזמן משגיח עליי גם היום ממקום מושבו בשמיים. וזו הצלחתו של מחנך טוב, שהוא נוטע הרגל של נימוס, כבוד ומשמעת עצמית, שנשארים טבועים בתלמידיו, עד שכבר אין  צורך בהשגחה (חוץ מהשגחה עליונה כמובן)."

* * *

יוסי אחימאיר

"מיקום חדש" ב... ברלין

הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו זה לא כבר, העלו על ראש שמחתנו את ערי ישראל ובראשן כמובן ירושלים. הקרב על הבירה מיקד תשומת לב מיוחדת, הגם שפחות ממחצית בעלי זכות הבחירה הטריחו עצמם לקלפיות כדי להשתתף בהכרעה. בירושלים, כמו בשתי הערים הגדולות האחרות – תל-אביב וחיפה – לא הוחלפו ראשי הערים. ניר ברקת יוסיף אפוא להיות ראש עיריית הבירה גם בחמש השנים הבאות. כמוהו כרון חולדאי (תל-אביב) ויונה יהב (חיפה).

ואולם לא ירושלים היא "השם החם" ביותר בשיח-ושיג הציבורי, בתקשורת, בימים אלה – אלא ברלין, שנהפכה להיות "עיר ואם" לכ-20 אלף ישראלים, צעירים ברובם, שכבר מתגוררים בה. רובם של אלה ורבים אחרים ביקשו וקיבלו אזרחות גרמנית, והם חיים בבירה הגרמנית בלא כל רגשי אשם או צורך להתנצל.

העובדה שזו היתה "בירת הרייך", שבה לפני 75 שנה (9 בנובמבר 1938) אירע פוגרום "ליל הבדולח" – יהודים נרצחו, רכושם נבזז, בתי כנסת וספרים הועלו באש – שממנה יצאו פקודות ההשמדה לעם היהודי, שמתחנת הרכבת שלה נשלחו אלפי יהודים ברכבות משא להשמדה באושוויץ – אינה מרתיעה, כמסתבר, צעירים חסרי שורשים וזיכרון היסטורי, מחפשי נוחות כלכלית, שיעזבו לשם כך את מולדתם ישראל.

תופעת הירידה, זו "הנפולת של נמושות" בפיו של יצחק רבין, ותופעת האזרחות הכפולה, אינן מטרידות כל-כך את ממשלת ישראל ואת העם בישראל. "טובי הבנים" חיים כיום מחוץ לגבולות המדינה, רובם בברכת או בהבנת בני משפחותיהם. הם עובדים ומתפרנסים, חיים ומגדלים את ילדיהם, אי שם מעבר לים – במספרים מבחילים של מאות-אלפים.

האומנם הירידה היא רק תוצאה של מצוקה כלכלית, יוקר המחייה, אי-שביעות רצון כזו או אחרת מתנאי החיים בישראל? האומנם זו רק החלפת מקום זמנית במסגרת מקום העבודה, המתפרש על פני הגלובוס, או מה שקוראים בשפת לע"ז "רילוקיישן"?

ישראל פורחת, משגשגת, מעוררת קנאה, ונכון – גם יקרה, אבל אותם צעירים מפונקים מבקשים לחיות מחוץ לגבולותיה. יהיו מהם שיסבירו, כמתנצלים, שאנו חיים בעולם גלובלי, אינטרנטי, כי הקשר אינו ניתק, הוא מיידי, חי, מקוון, וכי הנסיעה היא "לנסיון", "לזמן קצוב", ו"עוד נשוב". ברוב המקרים אין זה כך. הירידה הזמנית מתחוורת אט-אט כקבועה, והנתק מתקבע.

לירידת ישראלים יש סיבות עמוקות יותר מהאמתלות הכלכליות. היא ביטוי לתכונת "היהודי הנודד", ומבטאת היחלשות ההכרה הלאומית, דעיכת החינוך לערכים ולמסורת יהודית, דלדול הרוח הציונית-הערכית, זיכרון קולקטיבי קצר, ואף רגשות גוברים של שנאה עצמית. פחות מאמינים שכאן ורק כאן, בארצנו, טמון ביטחונו ועתידו של העם היהודי.

והרי לשם כך קמה המדינה, כדי שהעם היהודי יהיה נורמלי, ככל העמים, ריבון על ארצו, עצמאי בניהול אורח חייו. אבל ישראלים רבים, חסרי חינוך ומנוח, נמשכים אל הגלות, לחיי הנדוד.

כלי התקשורת שלנו תורמים את חלקם לכך. מרבים לראיין אישים הבועטים במדינה, המבקרים אותה קשות, וצריך להודות שיש מקום לביקורת. אבל חלקם של המרואיינים עושים זאת מתוך שנאה עצמית של ממש, כמו המשורר חסיד הגלות נתן זך, שאין גבול לעויינות שלו למדינה, להווייתה, עד כדי קריאה לצעירים: "תסתלקו מפה!"

בתקשורת גם מרבים לספר על "נפלאות ברלין" ואחיותיה, על "מצליחנים" ישראלים ש"הגשימו חלום", שחיים שנים רבות באמריקה, באוסטרליה, בדרום אמריקה, באירופה (בגרמניה!), והיכן לא? ממש יח"צנות לירידה. סיפורי יורדים מוגשים בלי נימת ביקורת, בלי שעזיבתם טורדת איש מן הנשארים.

לדאבון הלב, מערכת החינוך אינה נותנת מענה הולם לתופעת הירידה. צעירי ישראל, תלמידי בתי-הספר, אינם מתחנכים כראוי על ערכים ציוניים-יהודיים. היסטוריה יהודית, מקרא, מורשת – מעמדם נחלש גם במוסדות להשכלה הגבוהה. הטלוויזיה – ובזה דווקא צדק נתן זך – ירדה לשפל המדרגה בתוכניות ה"ריאליטי" המופקרות, המעודדות אלימות והתבהמות.

כאשר הרוח הציונית נמצאת בנסיגה, מיפלס הגאווה הלאומית בירידה, אחוזי ההצבעה בבחירות נמוכים – מה פלא שתופעת ה"מיקום החדש" של ישראלים נעשית שכיחה?

הממשלה ומערכת החינוך חייבות לתת דעתן לתופעה הזו של רפיסות בהכרה הלאומית ובזיכרון השואה. עליהן להבין, שהפקפוק הגובר בתוך החברה הישראלית בצדקת הציונות, היעדר ערכים יהודיים-לאומיים-בסיסיים בתודעת הנוער, מביאים לא רק לנטישת הארץ על-ידי "טובי הבנים", אלא גם להחלשת כושר העמידה שלנו בחזית המדינית-ההסברתית.

תופעת הירידה נעדרת הבושה, פרי מחדלי החינוך וקשיי הכלכלה, מגבירה את הדה-לגיטימציה לישראל, ואת הלחצים עליה במו"מ המדיני לוויתורים חד-צדדיים לשונאינו.

מן ההכרח לעורר מחדש בתוכנו את הרגש הלאומי, את תחושת הגאווה בגבורות ישראל, בהישגי מדינתנו, בעצמאותנו, וגם לעורר מחדש את רגש הבושה כלפי תופעת הירידה והיורדים. עוד לא מאוחר לבלום הגשמת שאיפתם של נתן זך ודומיו "להיות שוב יהודי גלותי."

ובינתיים לא נותר אלא להמתין עד להתפרצות האנטישמית הראשונה – אשר בוא תבוא – נגד "המתנחלים" הישראלים בברלין המעטירה או באוסטרליה הרחוקה.

אהוד: אם איני טועה, דווקא עניין השירות במילואים של טובי בנינו במקצועות המסוכנים ובתנאים המטרידים ביותר – הוא שיקול דעת נכבד, שאין מדברים עליו, בהחלטת צעירים, שדווקא אינם "נפולת של נמושות" – לרדת מהארץ אל חיים ללא חובת צבא ומילואים. את התשלום הם ישלמו בעתיד הלא-רחוק, כאשר ילדיהם כבר לא ידברו עברית וגם לא יהיו אזרחים-ממש בהיסטוריה של מדינת הגלות שלהם – אלא יחיו בטרנזיט מתמיד.

הסופר המוכשר יצחק קרונזון מתאר באחד מסיפוריו כיצד בילדותו בחיפה הוא התבייש מפני חבריו ה"צברים" במיבטא הגלותי של הוריו, והשתדל להסתיר אותם כדי שחבריו לא ילגלגו עליו. (חברנו המנוח משה נתן היה מסתיר כך את הוריו הזקנים מפנינו). ואולם לאחרונה, מספר קרונזון, בתו הקטנה שגדלה כאמריקאית לכל דבר, מתביישת להביא לביתה את חברותיה וחבריה – לבל ישמעו את המיבטא הישראלי-האמריקאי הנלעג של הוריה!

* * *

משה כהן

1. הנדון: מחיר החולשה

מכובדי,

מדינת ישראל לא גילתה רצון פוליטי ולא אזרה כוח לכפות את חוקי הבנייה על כול אזרחיה. המגזר הערבי נהנה מחסינות ועושה ככול העולה על רוחו, תופסים קרקעות ובונים איך שבא להם והשלטון עומד מנגד ומבליג. כך הם למדו שלית דין ולית דיין ואיש הישר בעיניו יעשה. לכן כשהממשלה מנסה ליישם חוק להסדר הקרקעות בנגב – פורקים הערבים כול עול ופורעים פרעות בישראל. זה הרגלם מימים ימימה.

כעת משלמים אנו את מחיר הרפיון ואזלת היד באכיפת החוק. אזרחי המדינה הערבים אינם מוכנים לקבל על עצמם את חוקי המדינה. הם מדינה בתוך מדינה שדגלה אש"פ, הדגל שהם מניפים בהפגנותיהם. אכן יש לנו בעייה. מדיניות הוויתורים וההטבות בתגובה לאלימות – מניבה פרי באושים. חולשת השלטון היא מדרון חלקלק וסופה מי ישורנה. אנארכיה אמרנו?

2. הנדון: גועל נפש

מכובדי,

ראש הממשלה שלנו עושה ימים כלילות בשירות המדינה ומייצג אותנו ברחבי העולם. מדינת ישראל נתונה במאבק גורלי נגד האיום האיראני. עלינו להתייצב כאיש אחד מאחורי ראש הממשלה ולחזק את ידיו. האם זה הזמן להציק לו עם חשבון הכביסה וחשבון האיפור. מה, האם צריכים ראש הממשלה ורעייתו לקבל את פניו של נשיא צרפת ורעייתו בלי בגדים מכובסים וללא איפור?

אביב דרוקר רמז אתמול, 4 בדצמבר, על עשרות מיליוני שקלים המוצאים בבית הנשיא, והמכונים השונים ע"ש פרס ללא הפרדה וללא בקרה, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף. מי שאל כמה שילמה המדינה להחזקת חוות השקמים של שרון? האם הוצאות ראש הממשלה מנופחות בהשוואה למשכורתו של מנהל בנק המזרחי (2 מיליון שקל לחודש)? גם כספי הבנקים וחברת "טבע" הם ברובם כספי ציבור בעלי המניות, והמנהלים מרוויחים החל במיליון שקל לחודש וצפונה, ואיש אינו מחטט בחשבון הכביסה שלהם.

איש עם כישורים כשל נתניהו, בשוק הפרטי יעמדו בתור להציע לו משרות בשכר של מיליונים.

כול כך ברור שיש פה רדיפה לשמה של בנימין נתניהו מתוך שנאת חינם וצרות עין, שזה פשוט גועל נפש.

לא חסרים ערוצים דמוקרטיים מכובדים לביקורת ולהחלפת השלטון.

לכן תקיעת מקלות בגלגליו של ראש הממשלה הממלא את תפקידו היא חבלה באינטרס הממלכתי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אופירה רהט

ועוד לעניין הביאליסטוקים

לעניות דעתי אפשר לסמוך, בלי צל של ספק, על ה"סטאטיסטיק מתושבי יהודית אשר לחברת פתח תקוה" תרמ"ה.  (1885)

מספר התעודה 541,  בעמ' 165 אצל דרויאנוב בהוצאת הקיבוץ המאוחד. צילום התעודה נמצא בעמ' 150 ב"זכרונות איש פתח תקוה".

בין שמות 39 התושבים ביהוד, במספר 26, אבא למפרט. ומצורפת לשמו הערה (מס' 10) בשולי הדף. וזה לשון ההערה: 

"אבא למפרט -- נמנה עם קבוצת הביאליסטוקאים, שקנו אדמה בפתח תקוה. עלה ליהוד ב-1883 ואחר כך עבר לפתח תקוה."

הלמפרטים כבר חיו ביהוד ב-1883. לדברי סבתי שסיפרה על הימים ההם, בחודשי החורף הראשון המשפחה "בילתה" ברפת הדולפת של דינביץ (תשע נפשות, כולל תינוק בן שנה בערך וסבתא). זאת אומרת שהביאליסטוקים עלו בסוף 1882 ובחורף של אותה שנה הם היו בארץ. אני לא יכולה להישבע אם הרפת הייתה במושבה או ביהוד, אבל שאר העובדות מבוססות. 

מידע מסייע נוסף נמצא בעמ' 152 ב"זכרונות": הערה מס' 2 לתעודה 736:

"פנחס מֶר (המאירי) יליד פוניביז' עלה ארצה ב-1883 עם קבוצת הביאליסטוקאים. התיישב ביהוד ואחר כך עבר לפתח תקוה." 

ט.ל.ח. נזכרתי שאת כל התעודות הלקוחות מדרויאנוב, גם מהמהדורה החדשה אז, צילמתי, ולא הקלדתי. להגנתי אציין שעברו מאז 20 שנה.

אהוד: מכל מקום, ב-1882 לא עלו הביאליסטוקים. הם עלו בשנת 1883 ולא לפתח תקווה אלא ליהוד, אבל חלקותיהם שניקנו היו בפתח תקווה. הרפת הדולפת של דינוביץ לא היתה יכולה להיות בפתח תקווה ב-1882 אלא אולי ב-1883 ביהוד – ואולי מדובר על תקופה מאוחרת יותר, כבר בפתח תקווה. אם את זוכרת, הרפת של יינע דינוביץ עמדה מדרום לבית הספר פיק"א, על גבול כרם הזיתים, מאחורי הבית של דינוביץ ברחוב רוטשילד. בילדותנו היא כבר היתה ריקה.

* * *

אלכס לכיש

יושבי ההר ויושבי השפלה

לסופר הנידח שלום,

בזכות המודעה במכתב העיתי 896, מצאתי את עצמי יושב הערב (מוצאי זאת חנוכה) באחת השורות הקדמיות של אולם ההרצאות של מכון ז'בוטינסקי בישראל, כך שאוזניי, כבדות השמיעה, לא תפסדנה אף מילה.

לאחר דברי הפתיחה של מר יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון, ושל מר מוזי ורטהיים, האזננו בקשב רב להרצאתו של ד"ר דן שיפטן, שעיקר הדגש בדבריו היה על אמונתם ותקוותם העקשנית של בני דודינו כי יום יבוא, והם יצליחו להכחידנו מגוי. כל זאת למרות מודעותם והבנתם, כי מדינת ישראל, חזקה בכל הבחינות מכל צבאות ערב גם יחד.

זו הסיבה, כך לדברי ד"ר דן שיפטן, שהם זנחו את התקווה של ניצחון בקרב קונבנציונאלי (טנקים מול טנקים) ועברו ללחימה של טילים מול אוכלוסיה אזרחית במטרה לשבור את רוחה. אך גם בדרך זו אין הם בטוחים כי תתחולל הכרעה.

מה הוא אם כן סוד תקוותם ואמונתם?

מאחר ולא ניתנה שם, בסיום ההרצאה, האפשרות להציג לנואם שאלות, אני מנצל במה זו לעשות זאת.

א. ידוע כי למוסלמי יש סבלנות, שווייה,שווייה כמו שהיו אומרים במקומותינו, שום דבר לא בוער.

ב. התקווה כי יום יבוא, והם יצליחו לחתוך את הקשר הגורדי ביננו לבין אמריקה. ואז – הכול פתוח. זה כוחנו אך זו גם חולשתנו. לעניות דעתי זו הסיבה העיקרית להורדת מבני התאומים מרום גובהם לקרקע. הם פשוט רצו ללמד את האמריקאים את עובדות החיים.

ד"ר יובל ארנון-אוחנה שם את הדגש בדבריו על הצורך בהבנה נכונה של הסכסוך. הוא הסביר כי הפלשתינאים, החיים בין הים והירדן, מתחלקים לשתי קבוצות. יושבי ההר ה"וותיקים" והשורשיים – ולעומתם יושבי השפלה, "העולים החדשים" שהם ערב רב שהתאסף מכל ארצות ערב השכנות. מי שברח בזמן מלחמת השחרור היו יושבי השפלה. מי שנותר במקומו (רובם ככולם) היו יושבי ההר. לכן הפתרון היחיד האפשרי מבחינת אש"ף, המייצג את  פליטי השפלה, הוא להחזיר את הפליטים למקומם. וזהו לב הסכסוך.

עד כמה שהבנתי מדברי ד"ר יובל ארנון-אוחנה, הסכסוך הוא רק ביננו ובין הפליטים (אש"ף) וברגע שלזה ימצא פתרון, יבוא הגואל.

לעניות דעתי עדיין נותר הסכסוך הדתי שמעמיד נגדנו את כל העולם המוסלמי כולו. עצם הכיבוש והשליטה הריבונית של מדינת יהודים על אדמה שהיתה בעבר תחת שלטון מוסלמי, היא עלבון למוסלמי ולדתו. וזאת, שום מוסלמי אינו רשאי לבלוע.

* * *

איליה בר-זאב

קַלְדֶּרָה*

אָנוּ מְחַפְּשִׂים אֲגַמֵּי לֹעַ נְעוּלִים.

זְרִימַת לַבָּה מַרְהִיבָה רוֹתַחַת כָּאן וָשָׁם –

בְּנֹגַהּ,

בַּמַּאֲדִים,

בַּיָּרֵחַ הַמְּלַוֶּה אֶת צְעָדֵינוּ בַּמַּחְשָׁךְ.

הָרֵי גַּעַשׁ מִתְפּוֹצְצִים וְאוּלַי נִגַּע סוֹף סוֹף בַּמַּגְמָה,

בַּיְּקוּם שֶׁקָּם עָלֵינוּ

בַּעֲרֹב הַיְּמָמוֹת

שֶׁנָּטַשְׁתְּ.

CALDERA*  – לוע התמוטטות שקוע ועגול שנוצר לאחר קריסת תאי המאגמה המצוי מתחת להר געש. נמצא גם בכוכבי לכת אחרים ובירחים כגון – נוגה, מאדים, הירח ועוד. סוגים נוספים – קלדרת התפוצצות, זרימה. אגמים בקלדרה – טאופו, ניו זילנד. ילוסטון, ויומינג. לונג ואלי, קליפורניה. ובישראל – בריכת רם.

* * *

בחודש הקרוב עומדת להופיע הסאגה

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס, בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה,  מסדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים יהיה מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

השיקים ייפדו רק לאחר שהעותקים הראשונים ייצאו מהדפוס

ויישלחו למזמינים

נא לצרף את שם הספר להזמנה

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

בועז ארד

חוק באלף יובנק בישראל

כרונולוגיה של התערבות ממשלתית –

חוק הספרים

"זאת בעיה חברתית גדולה, אישית, אני מאמין כי החוק לשוויון הזדמנויות יהיה הפתרון, אם יישמו אותו על עולם הספרות," הוא מסביר: "התרבות שלנו שקעה במדמנה של חומרנות. אנשים איבדו את כל ערכיהם הרוחניים במרדף אחר ייצור חומרי ותכסיסנות טכנולוגית..." (באלף יובנק, מרד הנפילים, עמ' 119).

חוק הספרים ("חוק סטימצקי") עבר השבוע ברוב קולות. החוק קוּדם על רקע התחרות העזה שהתחוללה בין רשתות הספרים הגדולות, כאשר "סטימצקי" הלכה ואיבדה את ההגמוניה שלה בשוק למתחרה הצעירה והצומחת "צומת ספרים". התחרות הובילה להורדת מחירים חסרת תקדים ולריבוי המבצעים ("ארבעה ספרים במאה"), למסעות פירסום טלוויזיוניים, ולריבוי חסר תקדים של קונים וקוראים. הבשורה אותה נושא החוק היא ייחודית: כנסת ישראל העבירה חוק שפוגע בחופש העיסוק והדיבור, יוצר קרטל בשוק הספרים ומעודד התייקרות ועלייה של יוקר המחיה, כל זאת "למען התרבות" – לכאורה.

סטימצקי, שירדו ממעמדם המונופוליסטי, היו אלו שקידמו את החוק בכנסת בכוונה לפרק את מתחריהם מנשקם העיקרי, השילוב בין בית הוצאה לרשת חנויות – שהוזיל את הספרים לצרכן.

בשנת 2008, פניות סטימצקי וחברי כנסת מגוייסים מטעמה – לממונה על ההגבלים העסקיים בתלונות נגד "צומת ספרים", לא הועילו, שכן הממונה על ההגבלים העסקיים מצא דווקא כי "השוק מאופיין במגוון וזמינות הצומחים ביעילות." ופניות אישיות של חה"כ יחימוביץ לממונה – נענו במכתב מפורט האומר שלא נדרשת כל  התערבות בשוק. או אז פנו אנשי סטימצקי לערוץ החקיקה על מנת לרסן את הרשת המתחרה, משביתת השמחה והמונופול.

השדולה הנמרצת בראשות השרה לימור לבנת ובעזרת חה"כ ניצן הורוביץ, זבולון אורלב, נחמן שי ושלי יחימוביץ – החלה לקדם את החוק, ובשנת 2010 הוגש החוק כשהוא כולל את הסעיף הנכסף הדורש לפרק את המתחרה המאיים "צומת ספרים" ולמנוע בעלות משותפת של מוציא לאור עם רשת הפצה.

נייר עמדה שנכתב במסגרת עבודתי במכון ירושלים לחקר שווקים "חקיקה בשוק הספרות והסופרים בישראל, ההצעה להקמת קרטל בשוק הספרות," תיאר את מה שמהללי החוק הצניעו במצגות השונות שהוצגו למחוקקים ולציבור: השוק בישראל נמצא במצב טוב ואינו זקוק לכל התערבות מצד המחוקק.

שווקים בעולם בהם נחקקו חוקים דומים נפגעו מכך, וההתערבות הגסה שמציעים יוזמי החוק תוביל לנזק. הצגת הנייר בפני השרה לימור לבנת בשנת 2010 זיכתה אותי באמירה שעוד תחזור מטעמם של דוברים שונים: "אני בעד שוק חופשי אבל כאן יש כשל שוק ושוק פרוע," התחושה היתה שהשרה ליבנת גמרה אומר להעביר את החוק ויהי מה ושום טיעון לא ישכנע אותה.

השר יוסי פלד, שגם עימו נפגשתי, מונה אז ליו"ר ועדת שרים שבחנה את החוק המוצע. הוועדה הזמינה עבודת ניתוח עצמאית מפרופ' חיים פרשטמן מאונ' תל אביב, שחזר באופן כללי על הממצאים של הנייר הנ"ל, ובסופו של דבר, כנראה בזכותו של השר פלד, החוק לא עבר בכנסת הקודמת.

בכנסת הנוכחית השתתפתי בשתי ישיבות של ועדת החינוך שהובילה השרה לבנת. עימה קידמו את החוק יו"ר ועדת החינוך חה"כ עמרם מיצנע בסיוע של פרופ' יוג'ין קנדל שהעניק חוות דעת מוזמנת לפי הדרישה. בישיבת הוועדה בה השתתפתי נראה היה כי המתנגדים לחוק מדברים לפרוטוקול בלבד, חברי הכנסת שישבו בוועדה לא התענינו בהשלכות החוק, והצגת מצגת שלי, שתואמה לאחת מישיבות הוועדה, נמנעה על ידי היו"ר מצנע. המצגת עסקה בניסיון הבינלאומי הממחיש את הנזקים של חקיקה דומה בעולם.

כאמור החוק הועבר.

אבל בסופו של דבר כל השחקנים בשוק יפגעו מהחוק. גם סטימצקי שדחפה את החוק נותרה עם הנזקים בלבד, לאחר שהוצא ממנו הסעיף התפור בגסות – הדורש את פירוק המתחרה

מחירי הספרים שנרכשו ב-25 ש"ח במבצעים עומדים לעלות לסביבות 60-90 ש"ח.

אנו צפויים כעת להפחתת הגיוון שכן מוציאים לאור יחשבו פעמיים אם להוציא לאור סופר צעיר ולא מוכר שלא ניתן להעניק על ספריו הנחה או לשלבו במבצע,  וספריו עלולים להעלות אבק במחסנים או להיגרס.

עליית המחירים תוביל גם לסגירת חנויות הספרים בפריפריה, שכן אוכלוסיות שהפרוטה לא מצויה בכיסן ימעטו לפקוד את החנויות לאחר ההתייקרויות הצפויות.

"מטרת החוק היא לטפל בכשל הכה חמור שקיים בשוק הספרות הישראלי, ממנו נפגעו כל העוסקים בשרשרת היצירה הספרותית. ספר הוא לא עוד מוצר מדף – הוא אוצר תרבותי," הסבירה השרה לימור לבנת . (תוך שהיא פוטרת מן החוק הוצאות של מוסדות אקדמאיים וספרי "קודש" מחלקם ב"ברכה התרבותית").

אכן, יסכים עם דברי השרה גם מר באלף יובנק, הלא הוא הסופר המוביל של הדור בספר "מרד הנפילים" שתיאר את מצב הספרות כך:

"זאת בעייה חברתית גדולה. אישית, אני מאמין כי החוק לשוויון הזדמנויות יהיה הפתרון, אם יישמו אותו על עולם הספרות," הוא מסביר: "התרבות שלנו שקעה במדמנה של חומרנות. אנשים איבדו את כל ערכיהם הרוחניים במרדף אחר ייצור חומרי ותכסיסנות טכנולוגית..."

ואיך מציע יובנק להתמודד עם הבעייה התרבותית הקשה?

"יהיה חוק שמגביל את מכירתו של כל ספר... זה יפתח את השוק לכישרונות חדשים, רעיונות טריים וכתיבה בלתי מסחרית..."  (מרד הנפילים, עמ' 119).

במהלך דיוני ועדת החינוך בחוק סיפרה השרה לבנת כי אהבה את ספרי איין ראנד, מה חבל שמכל התובנות בספר היא בחרה ליישם דווקא את גישתם של באלף יובנק ושותפיו.

* * *

מנשה שאול

"אלוהים! רחם על הכסילים!"

תורת הקונספירציה נפוצה בעולם הערבי, כשהיא מספקת הסברים נוחים למחדליהם של המנהיגים ולכאוס ולאנרכיה השוררים במרבית מדינות ערב. אין קל יותר מלהאשים את הזולת במה שקורה, ובדרך זו להופיע זך ונקי מכל אשמה.

עיקר היעדים שאליהם מופנית אצבע מאשימה הם האימפריאליזם, הציונות, ישראל, ה-סי.אי.איי ולפעמים מופנית אצבע מאשימה אף לעבר משטרים בארצות ערב

הסופר סעיד נאשיד מתייחס לתופעה בעיתון "אלערב" (27.11.2013).

"אני מזדעזע לשמוע מאדם המתווכח עימי, כי המוסד הישראלי הוא שתיכנן וביצע את הפיגוע במגדלי התאומים בניו-יורק ב-2001, במטרה להכתים את המוסלמים ולסכל תמיכה כלשהי בפלסטינים.

"אני גם נאלם דום בשומעי מישהו הטוען ללא בושה כי הביון האמריקני, ה-סי.אי.איי, הוא המבצע את הפיגועים באתרים הדתיים בעיראק, כדי לזרוע פירוד ולהשתלט על אוצרות הנפט בעיראק.

"אני גם נדהם בשומעי אנשים משכילים הטוענים כי הודו היא זו שמבצעת פיגועים נגד אתרים דתיים בפקיסטן כדי לזרוע תוהו ובוהו.

"אני גם נבוך בשומעי את אלה שקובעים בוודאות כי הציונים הם ששורפים את הכנסיות במצרים כדי לזרוע פירוד ואנרכיה בארץ הנילוס.

"אותה תחושה יש לי כשאני שומע את הטענות שהביון הצרפתי הוא שרצח את מנהיגי האופוזיציה בתוניסיה שוקרי בלעיד ומוחמד אלברהמי, במגמה להכתים את שמם הטוב של המוסלמים.

"אני שומע גם את אלה הטוענים כי צבא מצרים הוא שרוצח חיילים מצריים בסיני כדי להכתים את הקבוצות האיסלאמיות.

"אני שואל את עצמי, איזה דמיון חולני מסוגל להמציא הבל הבלים כזה?

"אני מסתחרר נוכח הטענות שכל מעשי הטרור בסיני, אלאוקצר, באלי, מדריד, לונדון, ניירובי – הם מעשי ידיהם של שירותי הביון של אותן מדינות, וכי מטרתם היא לכער את תדמיתם של המוסלמים. זה מזכיר לנו עובדה היסטורית: המוסלמים תמיד ייחסו את פשעיהם ושיגעונותיהם לאחרים, וזאת כדי להתחמק מייסורי מצפון ומאחריות, וכדי לקבור את רוח הצדק.

"אלוהים, רחם על הכסילים!"

תיעוד תרומת היהודים לתרבות

חוקרים שהתכנסו במרוקו מתעדים את המרכיב העברי בתרבות האנדלוסית. בכך מוכיחה מרוקו לקהילה הבינלאומית, כי היא חברה איתנה, מודרנית ובוגרת.

יחסי הגומלין בין הספרות העברית לספרות הערבית-איסלאמית לא זכו למחקרים ראויים, למרות שמחקר כזה הוא חיוני להבנת התרבות הערבית. זו היתה מגמת הכנס הבינלאומי שהתקיים במרוקו בנובמבר 2013 באוניברסיטת סידי בן עבדאללה בפאס.

נשיא האוניברסיטה עומר אלסבחי הכריז בפתיחת הכנס כי הכנס הוא עדות לכך שמרוקו מייחסת חשיבות רבה להערכה והתיעוד של מרכיבי התרבות במרוקו, כולל המרכיב העברי. אלסבחי הוסיף כי התרבות היהודית תרמה רבות עוד מימים ימימה לתחומים רבים של התרבות המרוקנית – המוזיקה, השירה, התיאטרון והקולנוע – וכי היוצרים, הסופרים, הוגי הדעות והאמנים היהודיים תרמו לקידום התרבות המרוקנית.

רקטור האוניברסיטה המרוקנית עבד בלמליח התייחס לתרומתם של היהודים לתרבות האנדלוסית והוסיף כי תרומה זו הפכה לסימן היכר. הרקטור הציג יצירות של יהודים בפילוסופיה, השירה, הבלשנות והספרות.

אנדרי אזולאי, יועצו של מלך מרוקו, אמר כי "מרוקו יכולה לשמש מופת כחברה פתוחה ורבגונית בתרבותה, וזאת בעולם הנוטה להתנתקות והתבודדות, וכי העם המרוקני תמך ב-2011 בחוקה המכירה במרכיב העברי כאחד מיסודות הזהות המרוקנית."

יש לציין כי אירוע כזה התרחש בה בעת שמנהיגה הרוחני העליון של איראן עלי חמינאי הצהיר כי הישראלים הם כלבים שוטים, ואינם בני אדם, וכי ישראל תימחק מן העולם.

מה לובשת נכדתו של חומייני?

בראיון לעיתון "אלשרק אלאווסט", תוקפת נכדתו של חומייני זהרה אישרקי את הבגדים השחורים שכופים הקנאים השמרנים באיראן על הנשים. זהרה עצמה, הלבושה בגדים צבעוניים, שרוול ומכנסי ג'ינס, אומרת בתשובה לשאלת העיתון כי משפחתה דומה לה. אחיותיה, אימה וגם סבתה העדיפו בגדים צבעוניים. אפילו רעייתו של חומייני היתה אישה נאה והתלבשה בהתאם לצו האופנה. זהרה, כמו סבתה, מתנגדת ללבוש הרשמי השחור שעל עובדות המוסדות הרשמיים ללבוש, והיא לועגת לשמרנים הרוצים להפיץ את האיסלאם על ידי הלבוש השחור. היא מצטטת את סבה חומייני שתמיד היה אומר כי הצבע השחור שנוא עליו וכי אין להתעטף בו. "אני מקווה שהנשיא החדש רוחאני, וגם שר החוץ החדש, המקפידים על לבוש נאה, יחוללו שינוי בתחום זה."

זהרה תוקפת במיוחד את דוברת משרד החוץ, המתעטפת בשחור, וקוראת לה להתלבש בצורה שתקרין אופטימיות וזוהר. זהרה מדגישה כי הבנות האיראניות אוהבות להתלבש, ובעניין זה הן מתחרות עם הנשים האירופיות.

השמרנים הגיבו בחריפות נגד דבריה של זהרה, מגדפים אותה ומטילים ספק בהיותה נכדתו של חומייני.

האמנות מנצחת

במשך שנת שלטונם של "האחים המוסלמים" במצרים, שקעו חוגי האמנות והתרבות בארצם בדיכאון. משוררים, סופרים ומוזיקאים ראו את עתידם בחו"ל ולא במולדתם, וכמעט הפכו חלק מן התופעה של בריחת המוחות הנפוצה במדינות ערב.

קנאי האיסלאם דוחים את הזמר והשירה, ובמיוחד את שירת הנשים – תופעה שאינה זרה לנו. הם גם הולכים בעקבות הקוראן המתעב משוררים: "המשוררים תועים בכל עמק – ורק התמהונים נוהרים אחריהם."

בטרם הספיק מוחמד מורסי לחמם את כס הנשיאות במצרים, כבר פירסם צו סגירה לבית האופרה המפורסם של מצרים, ופיטר את מנהלתו הנושאת תואר דוקטור באמנות.

עם קריסת משטרם של "האחים המוסלמים", הוקל למרבית המצרים. בית האופרה נפתח מחדש, המנהלת הוחזרה לתפקידה, והבית חזר לשקוק חיים באירועים מוזיקליים. בחודש שעבר התקיים פסטיבל למוזיקה הערבית שבו השתתפו אמנים מארצות ערב.

גם ערוצי טלוויזיה שעסקו בנושאי אמנות ונסגרו על ידי "האחים המוסלמים" חזרו לפעול. ולא זו בלבד: גדולת רקדניות הבטן פ. עבדו תחנוך ערוץ טלוויזיה שישדר ריקודי בטן וגם שיעורים בתחום זה.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 269.

* * *

יהודה דרורי

חסר לנו בורג?...

לאחרונה התפרסם כי אברום בורג, שלקח אזרחות צרפתית (ואף הצביע שם בבחירות לנשיאות), אדם מתועב שקפץ מהימין הדתי לשמאל האתיאיסטי, איש מתוסכל ושואף פרסומת שנפלט מכל תפקידיו בעבר, החליט להיות מומחה לנושא הגרעין, לדרוש בפומבי שישראל תפסיק את העמימות ותתפרק מהנשק הגרעיני שבידיה!

כאדם שנשא בעבר בתפקידים בכירים, ניתן לחקור האם אינו מגלה סודות מדינה ויש לעצרו בשל כך, אבל אף אחד כנראה לא רוצה לגרום נחת רוח כזו לפרחח הפוליטי הזה, שחיבק את אולמרט בבית המשפט אף שזה הורשע... הטוען שאינו מאמין באלוהים וחובש כיפה...

מצאתי להלן מאמר שכתב ידידי מתי דוד לפני יותר מ-3 שנים [17.8.10], ודומני שכל המוסיף – גורע...

* * *

מתי דוד: אברום בורג חוזר

לאחרונה אברום בורג מתרוצץ בין כל מערכות העיתונים ומסכי הטלוויזיה, בניסיון נואש להפגין נוכחות ולומר: "אני קיים. אני חוזר!"

לאחר שנפלט ופרש מהכנסת, מהסוכנות וממפלגת העבודה, הלך כמקובל לעשות לביתו, כשותף בכמה עסקים פרטיים שכולם נכשלו. ואולם למרות זאת חייו מתנהלים במנעמים ללא שום מצוקה ודאגה, בזכות פנסיה שמנה מהכנסת ובזכות ג'יפ ונהג מהסוכנות היהודית.

לאחר שנשכח ונעלם מהזירה התקשורתית והציבורית, מצא את מקומו בהנהלת הקרן החדשה ובהפגנות השמאל בשייח ג'ראח בירושלים.

האיש החריג והמוזר הזה, שנהיה לשוחט פרות קדושות, הפך בפועל לדמות של אנרכיסט שאיבד את השליטה על עצמו ויוֹרֶה הגיגים של אֶרס והֶרס נגד כל סביבתו. בכל ראיון עיתונאי וטלוויזיוני הוא מייצֵר שיטפון של מילים ורעיונות, שכולם הֶבֵל הבלים שאין להם קונים.

המסלול הציבורי והפוליטי שלו החל ב"שלום עכשיו" ונִמשך בהנהגת מפלגת העבודה, ובתפקידי יושב-ראש הכנסת ויושב-ראש הסוכנות היהודית. בכל התפקידים האלה לא החזיק מעמד, נכשל ונפלט, פרט ל"שלום עכשיו", תחנתו הראשונה ואולי האחרונה.

יש לו שיגעון גדלות שהוא גאון מדיני, לאומי ומפלגתי. הוא חי בפנטזיה הזויה שהוא נועד לשלטון להוביל את ההמון. הוא מאמין שרק הוא יכול להוביל את השמאל ולנצח בגדול.

בימים אלה יצא בורג ב"הכרזה דרמטית:

הקמת מפלגה יהודית-ערבית חדשה. מפלגת התקווה לשלום ולשוויון.

להלן כמה מהרעיונות החדשים של בורג:

מפציר ביהדות ארה"ב לנתק קשר עם ישראל הרשמית (בארה"ב מתעלמים ממנו).

המערכת הפוליטית בישראל בפשיטת רגל (כי הוא נפלט ממנה).

בישראל לא קיימת דמוקרטיה אמיתית (היא היתה דמוקרטית כשהוא היה בה)

חופש הדעה נעלם בישראל (למרות שהוא מופיע על כל הבמות).

לא מאמין באלוהים (הולך עם כּיפָּה ועושה פוזה של דתי).

לא מתנגד שראש הממשלה תהיה מוסלמית – חנין זועבי (ירד מהפסים הנורמליים).

ישראל היא מדינה מיליטריסטית שמידרדרת לפשיזם (הצטרף לתעמולה הערבית)

תובע לשנות את חוק השבות (לטובת הגירה של זכות השיבה הערבית).

טוען שהמון אנשים תומכים בו וברעיונותיו (אפילו מרצ וחד"ש לא מספקים אותו).

אהוד: בקרוב ייערך בחיפה סימפוזיון על פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, כאשר הכוונה היא כמובן לדרוש קודם כל את פירוק האופציה הגרעינית של ישראל. הסימפוזיון ישודר ב"אל ג'זירה" וישתתפו בו ראש עיריית הירושימה לשעבר, ראש עיריית חיפה יונה יהב, נשיאת הקרן לישראל חדשה לשעבר, ח"כ לשעבר נעמי חזן, הנשיא-לשעבר ג'ימי קרטר, ואברום בורג – שפירסם ב"הארץ" מאמר שמשמעותו הצעה שישראל תתפרק מהנשק הגרעיני שלה למען פירוז כל האיזור!

* * *

מתי דוד: "השטן הגדול" הפך לידיד של "האיטוללה הגדול"

איראן מנצחת. הדמוקרטיה נכנעת. העסקים גוברים על המנהיגים.

בעוד שכולם עסוקים בניתוח פרטי ההסכם בג'נבה, בטהרן חוגגים ניצחון, בישראל מעכלים כישלון, בארה"ב ובאירופה מתאמצים לשווק אופטימיות מגוייסת ומזוייפת של "הישגים" דיפלומטיים. ראוי לערוך את המאזן האמיתי ולא הדיפלומטי של ההסכם, במונחים מעשיים של תמונת המצב הגיאופוליטי החדש הבלתי צפוי שנוצר כתוצאה מהחתימה:

האיראנים ניצחו וזכו בכל הקלפים.

המשטר האיראני זכה להכרה וללגיטימיות כמשטר רציונאלי מכובד.

המהפכה האסלאמית זכתה להכרת המערב כעובדה בלתי הפיכה.

איראן תוכל להמשיך לייצא את הטרור של המהפכה האסלאמית.

איראן תוכל להמשיך לדכא באכזריות את האופוזיציה ואת המיעוטים.

משמרות המהפכה, בחסות חמינאי, ימשיכו לשלוט בפועל במדינה.

ההסכם לא מגביל את יכולת שיגור הטילים ארוכי הטווח.

יימשכו המעצרים, העינויים, ההוצאות להורג ודיכויי זכויות האדם.

תעשיית הגרעין לא תיפגע, למרות ההסכם שנחתם.

מנהיג איראן "המתונה והפציפיסטית" ממשיך גם לאחר חתימת ההסכם לקלל ולאיים על ישראל: "ישות לא חוקית שנגזר עליה להיעלם מהעולם."

פרטי ההסכם מוכיחים כי איראן לא תתפרק מתוכנית הגרעין שלה.

איראן תמשיך במתן סיוע צבאי וכספי לסוריה ולכל ארגוני הטרור השיעי, לחיזבאללה, לחמאס, לג'יהאד, וכן לשיעים במדינות המפרץ ואפריקה.

ההישג הגדול של איראן הוא בהסרה של הסנקציות, ("חלקיות").

היכולת והפיתוח של תעשיית הגרעין ימשיכו להתקיים עד הפצצה.

השוק האיראני ניפתח לכל החברות ולכל העסקים מהמערב.

סימנים ראשונים להמשך ההונאה האיראנית

חלפו ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם והאיראנים פתחו כבר ב"פרשנויות" והכריזו כי ימשיכו בפעילות בכור המים הכבדים באראק!

דוברים אמריקאים הגיבו ב"פלפולים דיפלומטים", של בגידה והונאה. ההונאה האיראנית יצאה לדרך במסלול ההונאה של צפון קוריאה.

הדוקטרינה החדשה של אובמה ברוח "שלום מינכן".

המערב ואובמה נמצאים במסלול פייסנות. העולם המוסלמי במסלול תוקפנות.

הבזאר הפרסי הצליח להונות את הרציונל הליברלי של אובמה. פציפיזם שקרי של דיקטטורה דתית קיצונית הכניע את אובמה. אובמה ועמיתיו הפכו לסרבני התפכחות מאשליות ואסונות עבר.

האיראנים ממשיכים לייצא את המהפכה האסלאמית ללא הפרעה.  

אובמה נכנע והחליט להפסיק לייצא את המהפכה הדמוקרטית.

ההססנות של אובמה לפעול בהחלטיות גרמה לניצחונות תעמולתיים של איראן, רוסיה וסוריה. תמיכתו הפייסנית כלפי איראן גרמה לאובדן אמון בו ובמדיניותו של בני בריתו באזור, סעודיה, מצרים והמפרציות.

אובמה קיבל בפועל את דעתו של פוטין שיש להשלים עם דיקטטורות דתיות (איראן) ודיקטטורות חילוניות (מצרים) ולוותר על הדוקטרינה הדמוקרטית, שלפיה אסור היה לנהל יחסים מדיניים וקשרים מסחריים, איתן.

עסקת ג'נבה היא ההוכחה לכניעת הדמוקרטיה לדיקטטורה האסלאמית.

הנשיא האמריקאי במסלול אובדן הפופולאריות, בגלל כישלון חוק ביטוח הבריאות ("אובמה קר") וסידרת כישלונות של מדיניותו הבינלאומית והאזורית במזרח התיכון, שמשמעותה בגידה בערכים המוסריים והפקרת בני בריתו. כישלונות אלה הובילו אותו לחתום על הסכם ג'נבה, בניסיון אבוד לזכות בפופולאריות מחודשת.

אובמה והמערב בגדו בערכים ובעקרונות הדמוקרטיים שלהם – "השטן הגדול" הפך לידיד "האיטוללה הגדול".

הסכם ג'נבה הוריד את המסכה של הצביעות הפוליטית של רבים מהפוליטיקאים. העסקה עם משטר האייטולות בעבור עסקים, השכיחה מהם את כל העקרונות, והערכים של זכויות אדם ושל דמוקרטיה שלהם הם מטיפים.

80 מיליון איראנים ימשיכו לחיות בדיכוי ובהשפלות תחת משטר דיקטטורי דתי קיצוני, לא לגיטימי (בעיני המערב הליברלי ההומאני), משטר המפיץ טרור אסלאמי בעולם כולו ואחראי ישירות להרג ההמוני בסוריה ולתמיכה בחיזבאללה, בחמאס ובג'יהאד.

שוחרי החופש והדמוקרטיה באיראן ימשיכו לחיות בפחד ובדיכוי של "משמרות המהפכה", בסיוע של אובמה והמערב, שנכנעו והסכימו לבטל את הסנקציות, שיכלו אולי להפיל את האייטולות, לו המשיכו להפעילן.                    

* * *

בצער רב הנני מודיע

על פטירתו של חברנו עזרא ארואטי

הלווייתו התקיימה אתמול יום ראשון

 בבית עלמין הירקון בשעה 10:30

הרצל חקק

יו"ר אגודת הסופרים

* * *

אורי הייטנר

1. ארץ יפה

לפני חודשים אחדים, ערכו צירי ועידת מפלגת העבודה סיור בגולן. הם הזמינו אותי לשאת באוזניהם הרצאה בסוגייה המדינית, ואת ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, לשאת דברים על הגולן היום. בדבריו, הציג אלי פריסה רחבה של העשייה הגולנית בעשור האחרון. בשלב השאלות, ביקש אחד האורחים את רשות הדיבור ושאל/התריס: "בדרך לכאן עברנו בכביש הראשי, ולכל האורך נתקלנו בהזנחה. עד שולי הכביש, הכול מלא קוצים. למה אתם לא עושים משהו עם הבעייה הזאת?"

מה, לדעתכם, היתה תשובתו של אלי?

הוא היה יכול לומר: "אתה צודק, הנושא יטופל."

הוא היה יכול לומר: "בסדרי העדיפויות שלנו, דברים אחרים קודמים, וטרם הגענו לכך."

הוא היה יכול לספר כמה השקענו בטיפוח אתר זה ומקום אחר, ולהבהיר שאין אפשרות להגיע בכל עת לכל פינה, ובוודאי עוד נגיע גם לשדות הקוצים הללו.

אולם תשובתו היתה אחרת. הוא הציג תפיסה ערכית אודות חשיבות השמירה על השטחים הפתוחים, על ערכי הטבע בגולן; על המחוייבות שלנו לא להתערב מעבר לנחוץ במה שעושה הטבע. על כך שתושבי הגולן באו לחיות בטבע ולא להילחם בטבע. הוא דיבר על כך שהאזור המקסים הזה נמצא בידינו כשליחי הציבור הישראלי כולו, ואנו נושאים באחריות עליו לטובת כל המדינה ולמען הדורות הבאים. והוא סיים באמירה ברורה, שהמדיניות שלנו היא להשאיר את הקוצים הללו, כי זה הטבע של הגולן, הוא יפה בעינינו ואנו נשמור עליו.

דבריו של אלי נענו במחיאות כפיים מצד הנוכחים. ואני, כתושב הגולן, חשתי גאווה גדולה.

התפיסה הישראלית המקובלת, היא תפיסה של מאבקי כוחות בין בעלי עניין. כך בסוגיות החברתיות-כלכליות, וכך גם בסוגיות האקולוגיות. יש ירוקים, שלהם אכפת העניין האקולוגי. יש אנשי עסקים, ולהם אכפת רק מעסקיהם. יש צבא, והוא בעל עניין בקיומם של שטחי אש גדולים כדי לאפשר לצה"ל להתאמן. יש מתיישבים, שהעניין שלהם הוא פיתוח מקסימלי של ההתיישבות. כל גורם במקבילית הכוחות הזאת מקדם את עניינו. במקרה הרע – מי שחזק יותר, זוכה ועל פיו יישק דבר. במקרה הטוב – כל אחד נלחם על האינטרס שלו, והיד הנעלמה מבטיחה שסך כל הלחצים של בעלי העניין יתאזן באופן סביר.

על פי תפיסה זו, ניתן לצפות מראש המועצה שיהיה נציג המתיישבים ויקדם את אינטרס הפיתוח המקסימלי, למען חיזוק היישובים, הגברת יכולת הקליטה והצמיחה הדמוגרפית והבטחת פרנסת המתיישבים. אין ספק שאלה אינטרסים חיוניים וחובתו של ראש המועצה לדאוג להם ולקדם אותם.

אולם הרוח הגולנית, אותה ביטא אלי בדבריו, מנוגדת לעצם התפיסה של מאבק הכוחות בין בעלי העניין. הגישה שאלי הציג, היא גישה של אחריות כוללת. האינטרס של פיתוח ההתיישבות הוא אינטרס שלנו – לא רק מן ההיבט הלוקאלי אלא בראש ובראשונה מההיבט הציוני, אך גם האינטרס של שמירת הטבע הוא שלנו וגם האינטרס של ביטחון המדינה והיכולת של צה"ל להתאמן הוא אינטרס שלנו. ומתוך אחריות כוללת זו, האינטרס העליון שלנו, הוא מציאת האיזונים הראויים בין הצרכים והרצונות השונים, כמי שרואים עצמנו אחראים על הגולן, כנאמני עם ישראל והדורות הבאים.

הכנס "יש טבע בגולן" לזכר אורנה אשד, שנערך בחנוכה, הוקדש לסוגיית השטחים הפתוחים בגולן. הכנס הסתיים בשולחן עגול של בעלי העניין השונים, שהם גם שותפים במנהלת המשותפת לניהול השטחים הפתוחים, הנמצאת בהקמה. הרב אביה רוזן, חבר הנהלת המועצה, הנחה את הרב שיח, והיה מעין נציג הציבור בין הגורמים השונים.

בדיון התגלעו חילוקי דעות בין גורמים שונים, כמו המחלוקת בין קק"ל לרט"ל (רשות שמורות הטבע והגנים) בסוגיית ייעור הגולן. אולם מה שבלט, היה התובנה המשותפת לכל הגורמים, ולא רק של נציג המועצה (קובי גביש), בדבר האחריות המשותפת על מכלול הצרכים והאינטרסים. כנראה שהרוח הגולנית מדבקת גם בעלי אינטרס, כאשר הם עוסקים בענייני הגולן.

חתן פרס ישראל, הסופר ס. יזהר (יזהר סמילנסקי) כיהן כח"כ בשש הכנסות הראשונות, בין השנים 1949-1967, מטעם מפא"י ולאחר הפילוג בה – מטעם רפ"י. אחד הנושאים המרכזיים בהם פעל יזהר, ובמידה רבה הקדים את זמנו, היה איכות הסביבה, או בלשון התקופה – הגנת הטבע.

בנאום שנשא בכנסת ביוני 1962, אמר יזהר: "ארץ נושבת בלי פרחי בר – מחנק בה. ארץ שאין בה משב רוח פתוח, בלתי מופרע – תהיה מלון ולא מולדת. ארץ נושבת שהכול בה כביש ומדרכה והרגשת הכל-גמור-לי-כאן, תאכל כל חלקה טובה בלב צעיריה. ... אין תמורה לעץ עתיק. המשמיד עץ כזה עוקר שורשי אדם. אין שום בניין או חשמל חשוב יותר מעץ אקליפטוס עבות, שִיקמה ישנה, חורש אלונים. הם שורשי אדם. בניין תוכל להקים כאן או שם ולעץ בן מאה אין תמורה. אין זו רק ונדליות, אלא ערעור העתיד. ... למי הוא חוף הים בארץ זאת? לכורי הזיפזיף המשחיתים את קו החוף הקצר שלנו לבלי רחם ולבלי תקן? לפרטים או לחברות הסוגרים נתח אחר נתח ורואים רשות הים כרשות הפרט וגובים מס על חופש הכניסה לים? קו ים כה קצר אצלנו – ורובו כבר סוגר או מושחת או בלתי כשר לרחיצה מעיקרו. האין זה עיקר הרגשת חירות האזרח – רשותו לבוא ולצאת כרצונו ולטבול בים, לשחק ולבלות על שפתו בלי לשאול פי איש?"

כעבור כחצי שנה, בדיון על חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע, אמר יזהר: "ארץ מכוערת תוליד אנשים מכוערים, אנשים מכוערים יולידו עולם מכוער, ועולם מכוער לא יוליד עוד, אלא יחנוק."

אנו תושבי הגולן, הרואים עצמנו אחראים על יישוב הגולן, אחראים לא פחות לשמירה על השטחים הפתוחים ועל הטבע בגולן. אנו מחויבים לגולן כחבל ארץ יפה, שיוליד אנשים יפים, שיולידו עולם יפה.

2. צרור הערות 8.12.13

* בראיון ל"7 ימים" אמר ראש האופוזיציה, יו"ר מפלגת העבודה יצחק בוז'י הרצוג, שיש משמעות גדולה עבורו לעובדה שהוא חי בבית שהיה בית ילדותו, מול הדקל ששתל אביו. "אני אוהב רציפות."

* רציפות...

את גבולותיה של ירושלים המאוחדת, קבעה הממשלה ב-1967 על פי המלצה של ועדה בת שלושה אלופי צה"ל, בראשות חיים הרצוג. בראיון ל"7 ימים" מטיף בנו, יצחק בוז'י הרצוג, לחלק את ירושלים ולהקים במזרחה את בירת המדינה הפלשתינאית.

חומץ בן יין.

* לא רק את מורשת אביו נטש הרצוג, אלא גם את מורשת רבין. בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בו הציג את תכנית השלום של ישראל, פירט רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ. נקודת המוצא של מורשתו המדינית היתה "לא נחזור לקווי 4.6.67". בכפוף לעקרון-העל הזה, הוא פירט את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג. "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל." חיים הרצוג ויצחק רבין הם תנועת העבודה. ברק וממשיכיו הם פירות באושים שנפלו רחוק מן העץ.

* כדי לממש בפועל את חזונו – מעלה האדומים כחלק מירושלים, יזם רבין, אחרי הסכם אוסלו, את הקמת מבשרת אדומים, ליצירת רצף התיישבותי ישראלי יהודי בין ירושלים ומעלה אדומים, בשטח A1. לאסוננו, יגאל עמיר טִרפד את תוכניתו ועצר את תנופת ההתיישבות הזאת. היום, כאשר אורי אריאל מוציא, באיחור של 18 שנים, מכרזים לקידום תוכניתו של רבין, קופץ הרצוג כנשוך נחש, ומציג את מימוש מורשת רבין כ"סרבנות שלום", "חבלה במו"מ" וכו'.

* הראיון עם הרצוג, היה כתבת השער של "7 ימים". ראיון מקיף, שישה עמודים, עם תמונות של הרצוג היום ובילדותו ותמונות של אביו נשיא המדינה חיים הרצוג, דודו שר החוץ אבא אבן, סבו הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג.

ולכל אורך הראיון לא נשאל הרצוג, ולו ברמז, אף שאלה על פרשת עמותות ברק ועל זכות השתיקה עליה שמר בחקירת הפרשה, ואיך הדברים מתיישבים עם ערכים של טוהר מידות, של שלטון החוק, של מאבק בשחיתות. אפילו לא שאלה אחת. איזו מין עיתונות היא זו? כלב השמירה של הדמוקרטיה חייב וטרינר דחוף.

* אני שולל מכל וכל את הקריאות לקבוע בחוק תקופת צינון לאפשרות הביטוי של בכירי מערכת הביטחון, עם סיום תפקידם. הפגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי, אם הצעה כזו תתקבל, גדולים מכל נזק שאותם בכירים עלולים לגרום לו בדבריהם.

* האם דני דנון היה מציע הצעה כזו, גם אילו אותו בכיר היה אומר דברים שהוא מסכים איתם? למשל, האם הוא מציע  להחיל את הצעתו גם על יעקב עמידרור, שסיים לאחרונה את תפקידו כראש המועצה לביטחון לאומי?

* מה שמטריד אותי בדבריו של ראש השב"כ לשעבר דיסקין, הוא שאדם מנותק כל כך מהמציאות, שירת כראש השב"כ. מי שמדבר על "קואליציה של שלום", מאשים את ישראל בקיפאון המדיני ומזלזל באיום האיראני, הוא אדם שכנראה לא ביקר בסביבה בעשרים השנים האחרונות. או שהיה כאן ואינו מבין את המציאות בה אנו חיים.

* צודק דיסקין בביקורתו על שחרור המחבלים, אולם במקום לתקוף את הנושא העקרוני –עצם ההשלמה של הממשלה עם הדרישה שישראל תשלם מחיר תמורת נכונותם של הפלשתינאים להואיל לשבת עמנו למו"מ, הוא סבור שהתשלום לא צריך להיות שחרור מחבלים, אלא הקפאת הבנייה. על ישראל לעמוד על כך שכל מו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. ואכן, כך הוגדר המו"מ הנוכחי. אולם התנאי המוקדם לקיום המו"מ ללא תנאים מוקדמים, הוא תשלום ישראלי של מחיר מדיני וביטחוני כבד ביותר. שחרור המחבלים כתנאי מוקדם הוא בהחלט "עסקה מבחילה" כלשונו של דיסקין. אולם הקפאת הבנייה בבירת ישראל, בגושי ההתיישבות ובכלל מעבר ל"קו הירוק", זו עסקה מעוררת קבס ופלצות. היא חמורה אף יותר משחרור מחבלים, כיוון שמשמעותה הוא כניעה מדינית בטרם מו"מ. רבין, פרס, ברק, שרון ואפילו אולמרט (!) לא היו מוכנים לתנאי חצוף כזה. היחיד שהסכים לכך היה נתניהו, שהקפיא את הבנייה במשך קרוב לשנה. והפלשתינאים לא חזרו לשולחן הדיונים.

* מי שנאבקים נגד התיישבות יהודית בגליל ובנגב ותומכים במאבק נגד הסדר הוגן לבדואים בנגב בשל תמיכתם בהשתלטות בדואית חסרת גבולות על הנגב – אל יספרו לנו שהם תומכים בחלוקת הארץ מטעמי ציונות, ולמען מדינה יהודית, כביכול. הם משקרים.

* פעם הם אמרו, כנגד ההתיישבות ביהודה ושומרון: לכו לגליל ולנגב. על מה הם יאבקו אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון? נגד ההתיישבות בגליל ובנגב? אבל הם אינם יכולים להתאפק, וכבר עתה הם מנהלים את המאבק הזה. "המייהדים", הכתיר יהונתן גפן את מאמר שטנה נגד ההתיישבות בגליל ובנגב, ונגד החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית הפועלת להקמת התיישבות יהודית בגליל. את עיקר חצי הארס שלו הוא מפנה נגד ליברמן, תוך שימוש גזעני במוצאו, והשוואת ההתיישבות היהודית בנגב, לא פחות מאשר... לפוגרומים בקישינב, עיר הולדתו של ליברמן. ויוסי שריד מקלל את מתיישבי הנגב, בלשון הקללה שקילל אורי צבי גרינברג את משמר העמק בשנות ה-30: "אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף." שניהם ב"הארץ", אם למישהו זה לא היה ברור.

* מעניין איפה שריד, גפן וחבר מרעיהם מתכוונים ליישב את היהודים שייעקרו, על פי חזונם, מיישוביהם ביהודה ושומרון.

* מתווה פראוור-בגין להסדר הקרקעות עם האזרחים הבדואים בנגב, מלבין השתלטות פיראטית סיטונאית על אדמות מדינה, ששינתה לחלוטין את פני הנגב בעשרים-שלושים השנים האחרונות. התוכנית מקצה לבדואים הרבה יותר מן הנדרש לפי כל אמת מידה אובייקטיבית.

אולם התוכנית הזאת אמורה היתה להביא עימה נדוניה רצינית – הסכמת הבדואים. מה שעמד מאחורי קבלת התוכנית הבעייתית הזאת בידי הממשלה והכנסת, היה הנכונות לשלם מחיר כבד כדי להסיר מהחברה הישראלית מורסה, שחלקה נובע מהזנחה של המדינה, וכדי לפתור בהידברות ובדרכי שלום בעייה חברתית מעיקה. אם אכן הבדואים היו מקבלים את התוכנית, כפי שבני בגין הבהיר בעקבות מגעיו הרציניים, היסודיים והממושכים עם הנהגתם – היתה הצדקה למחיר המופקע של העסקה, מעין נדיבות והוגנות יתר של המדינה למגזר של אזרחים בתוכה.

אך כאשר הבדואים דוחים את ההסדר ולוחמים נגדו באלימות, וגם אם הסיבה לכך היא ההסתה של גורמים רדיקאליים (כולל גורמי שמאל רדיקאלי יהודיים) ושל הח"כים הערביים, הרי שאין כל מקום לנדיבות מרחיקת הלכת הזאת. אם אין הסכמה עם הבדואים, יש לדחות את חוק פראוור, ולחוקק חוק מידתי יותר, שאמנם נותן מענה הוגן לבדואים, אך לא מעבר לכך.  

* סוגיית הבדואים בנגב היא מבחן לריבונותה של המדינה. האם ישראל יכולה להשלים עם מציאות שבו מגזר שלם מצפצף על כל חוקי המדינה, אזור שלם הופך לאקס-טריטוריה אוטונומית שלשלטון החוק אין בו דריסת רגל? האם ישראל תתקפל מפני אלימות של מגזר, המוסת בידי גורמים עוינים, השוללים את קיומה, ובידי גורמים אנרכיסטיים המבקשים לפגוע בה?

* הגיאוגרף האנטי-ציוני אורן יפתחאל, פירסם במוסף "הארץ" מאמר נגד המגמה המרכזית של הציונות של מדינת ישראל – "ייהוד" פלשתין. זהו פרוייקט קולוניאליסטי מובהק – זו הציונות מראשיתה, שיאה ב"נכבה" והמשכה עד היום, למשל בהקמת יישובים יהודיים בנגב. חלוקת הארץ בין העמים, כלומר הקמת מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים בקווי 49', תיתן לבעיה הזאת "מענה חלקי". למה חלקי? כי עדיין יישאר שריד לפרויקט הייהוד הקולוניאליסטי ממערב לאותו קו, ויש להילחם בו.

ומה הפתרון הסופי שמציע יפתחאל? "אם היו האוכלוסיות מתערבבות, ניטל היה העוקץ מתהליך הייהוד והיתה נוצרת זהות אחרת, מעורבת... רק כך יוכלו חומות ההפרדה להתחיל להתפורר, והמקום המסוכסך הזה יוכל לכונן זהות ישראלית משותפת, שתכלול דתיים וחילונים, יהודים וערבים."

כלומר, הפתרון הסופי שמציע יפתחאל, הוא המרתה של הזהות הלאומית היהודית, בשקשוקה זהותית "ישראלית". הנה כי כן, מה שעומד מאחורי הפוסט ציונות, הוא התובנה שהציונות היא המקיימת את העם היהודי ומבטיחה את קיומו בעתיד. אנשים הרוצים לברוח מיהדותם, הסולדים מיהדותם ומתביישים בה, הרוצים לשים קץ ללאומיות היהודית, מבינים שעליהם להילחם בציונות. מבחינתם הם צודקים.

* נשיא סוריה בשאר אסד פירסם הודעת אבל על מותו של נלסון מנדלה, ואמר כי חייו היו השראה עבור לוחמי חירות ושעל רודנים להפיק לקח מהם. תודו שיש לו חוש הומור.

* סוגיית מימון הבתים והנהנתנות של נתניהו בידי משלם המיסים הישראלי, הפכה כמקובל אצלנו לדיון פוליטי אישי, ולא לדיון נורמטיבי מוסרי. מי שמתנגד לנתניהו השתמש במידע שהתפרסם כדי לנגח אותו ומי שתומך בו התעלם ממנו והציג את הביקורת עליו כרדיפה. חוסר היכולת להפריד, מצביעה על חוסר בגרות של החברה הישראלית.

אני תומך בנתניהו בתחומים מסויימים ובראש ובראשונה במאבקו הנחוש נגד מדיניות הפייסנות של ארה"ב כלפי איראן. בתחומים אחרים אני פחות תומך בו ופחות מרוצה ממנו. אבל מה הקשר? למה אנשים אינם יכולים להתנהג כאזרחים, ולהתנגד לשימוש לרעה במיסיהם לצורך הנהנתנות האישית של מנהיג שבו הם תומכים? אילו הצבעתי לנתניהו, הביקורת שלי עליו היתה חריפה הרבה יותר, כי הייתי מרגיש שהוא מנצל לרעה לא רק את מיסיי אלא גם את קולי.

* כאשר אהוד (מעטפות) אולמרט (!) מרשה לעצמו לבקר את נתניהו על נושא ההוצאות על בתיו, הוא שובר את שיאי הציניות. כאשר התקשורת, שבצדק ביקרה את נתניהו בנושא הבתים, עוברת על כך לסדר היום ואינה מזכירה לאולמרט שלפחות בנושא הזה מוטב שישתוק, היא מועלת בתפקידה ומוכיחה שביקורתה הצודקת על נתניהו, אינה עניינית, אלא ניצול הזדמנות. וכך, היא פוגעת באמינות של עצמה, ודוחפת את תומכי נתניהו, הראשונים שהיו צריכים למחות על התנהלותו הקלוקלת והבלתי נורמטיבית, לגונן עליו.

* נתניהו ראוי לגינוי ולתוכחה, על חוסר רגישותו החברתית ואי הבנתו את החומרה בכך שכאשר אנשים עובדים אינם מצליחים לאורך הרבה שנות עבודה ומאמץ להגיע לדירה, הם נדרשים לממן במיסיהם את שלוש דירותיו על הוצאותיהן המנופחות עד טירוף, שלא יכול להיות להן כל הסבר ואין להן כל הצדקה.

* מעבר לביקורת על התנהלותו האישית של נתניהו, יש לשנות את החוק. יש לקבוע שהמדינה מממנת רק את דירת השרד שהיא מקצה לראשי ממשלה, ואינה משקיעה אגורה בדירותיו הפרטיות, אולי זולת אבטחה. לשכת ראש הממשלה הסבירה שנתניהו מארח אישים מחו"ל בביתו הפרטי. תחקירים עיתונאיים מוכיחים שהדבר אינו נכון, וכאשר נתניהו נמצא בקיסריה, הוא מקיים את פגישותיו בבתי ידידים או במלון שמשלם המיסים שוכר לשם כך. אבל גם אם נקבל את גרסתו של נתניהו בנדון – אין לכך כל הצדקה. יש לו דירת שרד, ושם עליו לארח את אורחיו. אם הוא בוחר לארחם בביתו, שיעשה זאת על חשבונו.

* לשם מה אנו משלמים משכורת לראש הממשלה, אם אנו מממנים את כל הוצאותיו, המוצדקות ושאינן מוצדקות?

* צל"ש לכתב "הארץ" ברק רביד. רביד יצא בחריפות נגד עמיתיו העיתונאים, שניאותו להצטרף למסעו של פרס במכסיקו, על חשבון כספי גבירים יהודיים במכסיקו, שלשכת הנשיא גייסה. כמובן שסוללת העיתונאים הזאת היתה לסוללה של יחצ"נים, והפכה את המסע למסע יחצ"נות של פרס, לקראת חזרתו הקרובה לחיים הפוליטיים עם תום תפקידו. הדבר הגיע לשיא, כאשר התקשורת כמעט העלימה את התמוטטותו של פרס במהלך הביקור. רביד תקף את העיתונאים ואת לשכת פרס. הוא אמר, בצדק רב, שאילו היה מדובר בנתניהו, הנושא כבר היה מטופל בידי מבקר המדינה, ואילו היה מדובר בליברמן, הוא כבר היה מטופל במשטרה. רביד ועיתונו אינם חשודים באהדת נתניהו ובטח לא באהדת ליברמן. אך רביד היה מספיק הוגן כדי לומר אמת.

* קרימינסלב ב"וויינט" – כתבת צבע עתירת תמונות על חתונתו של דרור אלפרון, עבריין עם ייחוס מכובד בעולם הפשע. תמונות של האמנים והידוענים שבאו לחתונת הצמרת. כתבה ללא כל ביקורת מוסרית, ככל כתבה שגרתית על עולם הסלב. כסדום היינו? לעמורה דמינו?

* הרבה זמן לא צחקתי כל כך, כפי שצחקתי בימים האחרונים, אחרי מותו של ספי ריבלין. ויותר שצחקתי מהמערכונים שלו, צחקתי מהראיונות איתו, כיוון שהוא היה מצחיק בעיקר כמשיח לפי תומו, וכמספר סיפורים גאוני. אין דרך טובה יותר לבטא את הצער על לכתו, מאשר הצחוק הזה, שכל בית ישראל נסחף אליו. כל חייו ריבלין הצחיק ושימח אותנו, ואי אפשר לזכור אותו, אלא בשמחה ובצחוק.

* התראיינתי לתוכנית טלוויזיה של מגמת התקשורת במכללת "כינרת", שהוקדשה לזכרו של אריק איינשטיין. לקראת תום הראיון, נשאלתי מה לדעתי היה רוצה אריק איינשטיין לומר לחברה הישראלית, אילו הייתה לו עוד הזדמנות.

כמובן שאיני יודע מה הוא היה רוצה לומר, אם בכלל. אבל אני בחרתי לצטט דברים שהוא אמר, שנראים לי כמסר הרלוונטי ביותר לחברה הישראלית היום. ציטטתי משירו "סן פרנציסקו על המים". הוא ביקר בסן פרנציסקו, והתפעל: "כל כך יפה בסן פרנציסקו על המים... גשר הזהב יפה כמו בסרט" וכחובב ספורט מושבע הוא התפעל ממשחק ה-NBA, בו צפה בכוכבי שנות ה-70: "ד"ר ג'יי קורע רשתות וקרים עבדול ג'אבר נוגע בשמים."

ובכל זאת, הוא הרגיש רחוק. "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כינרת. אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת."

בימים אלה של קמפיין תקשורתי המעודד את הירידה מהארץ בכלל ולברלין בפרט, המספר כמה המדינה הזאת מחורבנת וצריך לברוח ממנה, ראוי לצטט את שירו של אריק איינשטיין, האומר שזאת הארץ שלנו, זה הבית שלנו, זה המקום היחיד שבו עלינו לחיות. רק כאן אני ואתה נשנה את העולם.

* איפה אריק איינשטיין ואיפה נתן זך...

* ביד הלשון: אחד משיריו היפים ביותר של אריק איינשטיין הוא שירם של יחיאל מוהר ויוחנן זראי "רוח סתיו". "רוח סתיו" הוא השיר הראשון באלבומו של אריק איינשטיין מ-1973 "ארץ ישראל הישנה והטובה", הראשון משישה אלבומים בסדרה זו.

18 שנים קודם לכן, היה זה שיר הסולו הראשון של אריק בלהקת הנח"ל. אלא ששם, משהו התפקשש. במקום "לַנַעֲרָה שוב אין אומרים, היי בובה מותק, בואי לרקוד," הוא שר – "לנְעֲרָה  וגו'"... עם שווא מתחת לנו"ן.

בספר המשותף לו ולעלי מוהר (בנו של מחבר השיר יחיאל מוהר), "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים," מספר איינשטיין: "שם עשיתי את הנזק ושרתי 'לַנְעֲרָה שוב אין אומרים' במקום 'לַנַעֲרָה'. מה שהפליא אותי אחרי שגיליתי את הטעות הזאת, כמה שנים אחר כך, זה שאף אחד לא אמר לי שום דבר, לא העיר שנְערה זה הקול שמשמיע החמור ... אולי זה חטא השטחיות."

הטעות נובעת מכך שברבים אנו אומרים "נְעָרוֹת" ולעיתים בשפת הדיבור אנו משליכים מלשון רבות ללשון יחידה (ולהיפך).

בדרך כלל אריק איינשטיין הקפיד על השפה, על הגייה נכונה, על הבלטת כל המילים וכל ההברות. פה ושם היו לו שגיאות קלות. שיר אחד שיש בו שגיאות צורמות הוא "אבישג", אך להערכתי הן מכוונות; נובעות מכך שהשיר הוא פרודיה (על שירי אהבה בומבסטיים ומלאי פאתוס). שם כתב ושר איינשטיין (וזה גם אחד משני השירים היחידים – השני הוא "עוד יהיה", שאריק איינשטיין הלחין בעצמו): "איני יכול עוד בלעדֵיךְ... אני נכסף להיות אִתֵךְ". בלעדֵיך במקום בלעדַיִךְ ואִתֵךְ במקום אִתָךְ.

* * *

רון וייס

ערביי ארץ ישראל, הפלסטינים, ירשו את זכויות הריבון שגורש, ירדן

סופר נידח שלום,

דרור אידר קובע במאמרו "המשפט הבינלאומי שלנו" (גיליון 896) כי דיני הכיבוש אינם חלים בגדה המערבית, היות ו"אנחנו טוענים לבעלות מלאה על כולם (כל השטחים) מתוקף החלטת 'מדינות ההסכמה' (הגוף שקדם לאו"ם) בסן רמו באפריל 1920. בוועידה הוטל על בריטניה להגשים את הצהרת בלפור להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל."

אינני מומחה למשפט בינלאומי ולכן אסתמך על מומחים בתחום זה כמו פרופ' יורם דינשטיין, אייל גרוס ואחרים. הם רואים את שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה כשטחים כבושים לכל דבר, שאמנת ז'נבה הרביעית חלה עליהם כחובה, ולא בהתנדבות כפי שטוענת ישראל. החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם (החלטת החלוקה) – מבטלת משפטית ומעשית את כתב המנדט של חבר הלאומים, משום שהבריטים החזירו את המנדט לאו"ם, שירש את חבר הלאומים. סירובם של הפלסטינים לקבל את התוכנית לא הביא לביטולה, והיא תקפה עד אשר יממשו אותה, כי האו"ם מאשרר את זכותם כל שנה מחדש.

החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם דורשות מישראל במפורש לסגת משטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים. ערביי ארץ ישראל, הפלסטינים, ירשו את זכויות הריבון שגורש, ירדן. ירדן העבירה את זכויותיה לפלסטינים באמצאות הכרזת המלך חוסיין, ב-31 ביולי 1988, שהתירה את הקשרים המשפטיים והמינהליים של ירדן עם הגדה המערבית.

כל מדינות העולם והגופים הבינלאומיים אינם מכירים בריבונותה של ישראל על שטחים אלה, ורואים בהם שטח כבוש שחלה עליו אמנת ז'נבה הרביעית.

ראוי להוסיף כי בחוות הדעת המייעצת שניתנה ע"י בית הדין הבינלאומי בהאג ביחס לתוואי גדר ההפרדה שבנתה ישראל מעבר לקו הירוק, נקבע כי קווי שביתת הנשק מ-1949 הם הגבולות הריבוניים של מדינת ישראל המקובלים על הקהילה הבינלאומית.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אכן, אילו היינו סומכים על האו"ם  ועל בית הדין הבינלאומי בהאג, לא היינו צריכים כלל להילחם על עצמאותנו ועל ביטחוננו ולשפוך דם בנינו במשך 65 שנות המדינה – כי האו"ם והבית דין הבינלאומי היו מסדרים עבורנו את הכול בגבולות המוסכמים של 1949 של ג'ון קרי. היה אפשר אז גם לבטל את שירות החובה בצבא.

* * *

עמוס אריכא

המועמד החדש לראשות הממשלה

מדי יום אני נשאל על-ידי קוראיי, אנשים טובים מכל החוגים, גברים ונשים, מי יכול לבוא במקומו של נתניהו. שאלה זו מוכוונת לבחון את משקל ביקורתי החריפה על ראש הממשלה שלדעתי עלול להוות בעייה לישראל, בימים בהם נדרשת לנו מנהיגות מסוג שונה. כזו שאין בכוחו לספק אותה.

אם תטרחו במשהו לסרוק את פועלו של בנימין נתניהו בשירות הציבורי, מתחילת דרכו כמטאור ועד לתפקידו כראש ממשלה זו הפעם השלישית, ותתאמצו לאתר במסלולו איזשהו צעד של מדינאי בעל חזון אמיתי שהוא נקט בו אי-פעם, תתוודעו לתמונת הישגיו האמיתית שהיא דלה עד מאוד. תתקשו להסיר בפניו את הכובע. חוששני כי לא תמצאו אירוע משמעותי המצדיק שאפו שכזה. שנותיו הרבות כראש ממשלה מתאפיינות ברפיסות המעידה על היותו האיש הפחות מתאים לעמוד בצומת היסטורי.

הוא התגלה במיטבו כעסקן רב-רושם המחלץ בתחבולות מסכנות את הכיסא הדבק בעכוזו. אין לו גבולות בבואו להציל את מעמדו בטענה הלעוסה שלו שהוא נמצא לגונן על כולנו. מחר הוא יבעט מממשלתו את האחים המפורסמים, ובמקומם יכניס לממשלתו את הנוכל הנודע לשימצה אריה דרעי, יחד עם היו"ר החדש של העבודה, מר בוזי הרצוג, שבגד במפלגתו ובחבריו כשהשתפן ורץ בעקבות אדונו אהוד ברק לממשלת נתניהו. היה זה בזמנו צעד שהלם כקורנס בחברים רבים בעבודה.

לנתניהו היו חלום אישי שעשה את כולנו שותפיו בו: שניווכח כי בא למלא ייעוד נשגב כשליח היסטורי. במסגרת תפישה זו את עצמו תמיד עורר רושם שהוא מאמין כי אכן טבועה בו מגדולתם של אישים נדירים כמו וינסטון צ'רצ'יל ודויד בן-גוריון. אולם לכל היותר הוא יכול לשים על פניו מסווה המזכיר את וינסטון צ'רצ'יל בסיגר, אבל לעולם לא ידמה לו; הוא יכול לפרוע את שרידי שערותיו המוקפדות בכדי להידמות לדוד בן-גוריון, אבל מעולם לא יגיע לשיעורו.

היו לפני נתניהו כמה וכמה הזדמנויות בקריירה שלו לנפץ את תקרת הזכוכית שלנו שמתחת לה הצטברה כמות כה-גדולה של טמטום, שגרמה להקמת שתי מדינות יהודיות בנקניק הצר שלנו, מדינה יהודה של "החלוצים החדשים", ומדינת ישראל, במקום לשמר את התהליך המכונה, "עם אחד, גורל אחד." ניפוץ התקרה הזאת היה משחרר את הלחץ של חלק מהטמטום הזה, ואולי היה מאפשר לנו לגלות מחדש מהי מנהיגות נחושה באמת, המביאה כשהם כרוכים זה בזה ביחד, לחם וחזון.

לדאבוננו, נתניהו לא ניצל את ההזדמנויות האלה לקנות לעצמו מקום של כבוד בדפי רישום ההיסטוריה הקצרה שלנו. במקום זה נעשינו חלולים ורדודים, שבויים בקסמו הבלתי מובן של האיש מקיסריה. משום-כך חוזרת השאלה בה פתחתי את רשימתי מהיכן ישועתנו תבוא, מי יכול לבוא במקומו. בינתיים לא מעטים תוהים מה יקרה בשעת מבחן שצלצוליה נשמעים בלי הרף.

אין ספק כי ישראל מתמודדת כיום עם כמה בעיות פנים חמורות ושערורייתיות לעצמן, ומתעמתת למצוא דרך לפתור בחוץ את הסכנה האיראנית ולמצוא פיתרון לבעייה הפלשתינאית. אבל הזמן אינו עומד על מקומו כדרכו מאז בריאת-עולם. ואילו נתניהו נשאר לדשדש במקומו כאילו היתה זו דרכו מאז ומעולם.

ייתכן שאם היה מקדיש לבעייה הפלשתינאית עשירית מכמות האנרגיה מזו שהוא מקדיש לבעייה האיראנית, במסעות של טיולים ברחבי עולם עם רעייתו, היינו קרובים היום למצב הרבה יותר מעודד ומבטיח.

אבל לא. לא עם נתניהו בראשנו. אם יתאושש אראה בכך תפנית פלאית. אולם נתניהו כנראה ימשיך כדרכו להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית שהעניקה לו באמת את התפקיד הקשה והנכבד ביותר, בכדי שיפעל לצקת דפוס חדש למחר של כולנו.

על רקע זה התעורר עימות חריף בין יובל דיסקין שהיה ראש השב"כ עד לפני שלוש שנים, איש צעיר באופן יחסי, לבין ראש הממשלה נתניהו. דיסקין מכבר זיהה את הסכנה היותר גדולה, להבנתו, בבעיה הפלשתינאית, מבחינת טווח הזמן המתקצר עד חנק. דיסקין מבין לדעתי כי עלינו להשיג גבול מזרחי מוסכם על דעת כולם. בלעדי גבול זה יורע מצבנו המדיני יותר ויותר.

הדרך היחידה להשיג את הגבול החשוב הזה היא באמצעות הסכם עם הפלשתינאים. אני מודע לכך שהפלשתינאים במשך הדורות הבאים ימשיכו למצוץ את דמנו בכל המישורים. אבל אין לפנינו דרך אחרת. הטיפול בבעייה זו לפחות אינו נופל בחשיבותו מהבעייה האיראנית, וראש ממשלה מתאים לתפקיד רב-אחריות זה יידע לנתב ערוצו הן כאן והן שם, במקביל.

בתגובה לתזה של דיסקין מגיב חוג יועציו של נתניהו בביטול מוחלט, כמעט מנסים אלה בעילגות להציגו כילד מפונק וחסר איזונים. כך הם נוהגים בו מהיום הראשון בו פצה פה כשהחליט לחשוף את דעתו על הסכנות הטמונות בנתניהו. מחשבותיו על ראש הממשלה רחוקות מאוד מלהחמיא לו. תגובות אנשי לשכת ראש הממשלה מעידות כי ייתכן שהם בעלי ראשים מפוחלצים בקש בלבד; לא נמצאה בהם אפילו נקודה מכובדת אחת של התייחסותו של נתניהו לטענותיו הנוקבות של יובל דיסקין.

פוזת הביטול המטופשת הזאת פועלת כבומרנג. לפתע פתאום מתחילים יותר ויותר אנשים בעלי משקל וערך בחיינו, לחשוף את האפשרות המרתקת הזאת שאיש מסוגו של דיסקין יכול בהחלט להיחשב כמועמד רציני לראשות ממשלת ישראל. עדויות לכך רבות. אומנם דיסקין לא הציג עצמו ככזה, אבל התגובות מכיוון בני חוגו של נתניהו מסמנות עיגול אדום זוהר מסביבו. תחשבו על-כך.

האם דיסקין הוא המועמד היחיד? דומני שזו שאלה רטורית בלבד, שכן ניתן להגיש לקוראים רשימה של עוד אנשים אחדים. אבל דיסקין איננו חדל מלבקר באופן יסודי ומוכח את פעולותיו או חוסר פעולותיו של נתניהו. הזלזול המופגן והמגוחך בדיסקין והכוונה לפגוע בו בחיצי לעג אינפנטילי המשוגרים מלשכת ראש הממשלה, מיקדו רבים בפעם נוספת דווקא בסגולותיו המוכחות של דיסקין. הוא מצטייר יותר ויותר כבעל התכונות שאיפיינו את מיטב המנהיגים שהיו לנו, מימין ומשמאל.

אישית, אני סומך על דיסקין. מבחינתי הוא עשוי מחומרים שאחד הבולטים בהם שהוא מעורר אמון בניתוחיו השקולים, והוא ממוקד בהם לאורך השנים. ניתוחיו את המצב בו אנו שרויים מעידים על יכולת חשיבה אסטרטגית צלולה הנובעת גם מניסיונו המקצועי העשיר. הישגיו הרבים כמנהיגו המבריק של שירות הביטחון הכללי מבטיחים כי מדובר באיש שרחוק מאוד מלהיחשב אפיזודה. ייתכן שדיסקין אכן חותר להדריך ולהנהיג. אם כך בכוחו יהיה להביא רוח חדשה שתנער את האבק מעל המוח הקולקטיבי המנוון שלנו, שבקושי פועל כיום.

* * *

ד"ר עירית אמינוף

"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" [גיטין מ"ה ע"א]

ממש ממש לא חשוב מה חשב או מה אמר אריק איינשטיין ז"ל  על ביבי ושרה נתניהו. גם אני נמנית על אוהביו של אריק איינשטיין עוד מראשית צעדיו בשנת 1958, אבל אריק ז"ל אינו מבקר המדינה, וכל מה שחשב או אמר חשוב בדיוק כמו מה שאומר או חושב עליהם כל אחד מאתנו- לא פחות ולא יותר.

מה שכן חשוב הוא, שכולנו נתקפים גועל נפש למשמע ולמקרא עלילותיהם של הזוג נתניהו הנהנתן והבזבזן ביותר במדינה, אשר חי על חשבון מאמציו של הציבור – פשוטו כמשמעו!

אמת שכבר הבינו חכמינו ז"ל  כי "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" – לא העכבר הוא שגונב אלא החור הוא שגונב, והחור הוא שמאפשר לזוג הזה ל"חגוג" חגיגות של שחיתות ציבורית חסרת שחר, על חשבון הציבור. מי שמאשר  לזוג נתניהו הוצאות מטורפות מכספי המדינה הוא הגנב. חברי וועדת הכספים של הכנסת הם האשמים, חברי וועדת המכרזים של  לשכת ראש הממשלה הם האשמים, כל חברי הכנסת שיודעים את רוב הפרטים ושותקים – הם האשמים, אבל גם אם החור הוא הגנב, וכל המאפשרים זאת אשמים – היכן הזוג הזה? מהיכן הם שואבים את החוצפה לחיות ולבזבז בטירוף על חשבון תושבי ישראל  שלרבים מהם אין, פשוט אין.  לאן נעלם המושג הישן "ייסורי מצפון",  היכן הם ערכים כמו צניעות וענווה?

לאן נעלמה המילה אחריות? למי ולמה הם חושבים את עצמם?

כבר ידענו ראשי ממשלות, נשיאים ואורחים רמי מעלה בארצנו. מתוך העובדה שנולדתי לפני ביבי ושרה, וידעתי כמו כל אזרח בישראל  ראשי ממשלה לפניו, נראה לי שדוד בן גוריון, או משה שרת, או לוי אשכול, או גולדה מאיר, או יצחק רבין, או שמעון פרס, או מנחם בגין, או אהוד אולמרט – לא נפלו בערכם ובחשיבותם מבנימין נתניהו, לא הם ובוודאי לא נשותיהם.

אף הם אירחו את גדולי העולם בבתיהם או בבית ראש הממשלה בירושלים. לא זכור לי שגדולי עולם הפסיקו להעריך את גולדה מאיר שקבלה רבים מהם בביתה הצנוע וב"מטבחה" הקטן המפורסם. כל חשובי העולם היו מוקירים דווקא התנהלות של צניעות היאה לראש ממשלה של מדינה קטנה וענייה, ולא מרוץ מטורף של סיפוק כל תענוגות החיים, שמישהו אחר עבד עליהם קשה מאוד.

איש אינו דורש מראש הממשלה לחיות על פי כללי הצניעות של יצחק בן צבי  ורחל ינאית ז"ל, לא נבקש משרה נתניהו להכין עוגיות ותה לאורחיה במטבחה הקטן,

אבל לכל הגזמה יש גם גבולות – ובמקרה זה נחצו כל הגבולות.

רוגז נורא וגועל נפש תוקפים אותי למקרא פירוט הוצאות של  83,000 ₪ על סידורי פרחים לביתם של הזוג שנוהג כאילו היו נסיכים מארץ האגדות. 83,000 ₪ אלה יכולים להאכיל משפחות רבות  במשך ימים רבים מאוד.

מי שמע על כביסה במחירים של 42,000 ₪, האם זה טירוף? איך אפשר לכנות בזבוז משווע זה?

מי יסביר הוצאות של עשרות אלפים על פרחים, על נרות ריחניים, עשרות אלפים על כלים חד פעמיים, הוצאות מים בסך 83,000, שהם ליישוב שלם, כל זאת עבור בית פרטי שמגיעים אליו בסופי שבוע בלבד? ניקיון ואחזקת בית בסכום של  125,000 ₪, האם עיננו רואות נכוחה? או שמא התערבבו לנו הספרות?

ולמה בכלל צריך להחזיק בית נוסף לראש ממשלה כשעומד לרשותו בית שרד ובו עובדי נקיון, גננים, טבחים וכל סוגי העוזרים למיניהם?

מעל לכל מרעים אותי הסכום של 148,000 ₪ עבור קייטרינג לבני הזוג הנוהג כבני מלכות במלכות על ים ערפלי, האם אין מטבח בבית ראש הממשלה? יש מטבח ויש טבחים ויש אוכל! הרבה אוכל. אם הזוג נתניהו רגיל לאכול פסיונים צלויים מבוקר עד ערב, שישלמו על כך מכיסם הפרטי, האם כל ראשי הממשלות שקדמו לביבי נתניהו ושרה לא אכלו? האם הם צמו כל ימי כהונתם? 

ואין להתעלם ולשכוח את הדרישות המופרזות המטורפות בליקוק גלידות, במיטות זוגיות במטוסים, בטיסות הרבות מספור, ובטיולים בעולם הגדול.

על כולם כבר קראנו די והותר.

לבני הזוג נתניהו יש משכורות! תמהני להיכן נעלמו כל הסופרלטיבים על עבודתה החשובה של שרה בייעוץ פסיכולוגי לילדים "מבוקר עד ערב" האם אינה מקבלת משכורת על עבודה חשובה זו? האם ראש ממשלת ישראל אינו מקבל משכורת מן המדינה? מדוע אינם מחזיקים את ביתם הפרטי והוצאותיהם הפרטיות ביותר, ממשכורתם כמו שאר תושבי ישראל? מדינה מתוקנת היתה דורשת מהם לחיות על חשבון משכורותיהם להוציא החזרי תשלום על הוצאות מיוחדות של בית ראש הממשלה בתפקיד.

נדמה כי הזוג הזה אינו קורא עיתונים, אינו יודע מה קורה במדינה, אינו פוגש אנשים נורמליים שמקצצים בקניותיהם בשופרסל ומהדקים ומהדקים ומהדקים, כי הזמנים דורשים זאת. ובמילים אחרות – אינם חלק מאתנו. 

וגם אם אנו האשמים – הם ממשיכים לחגוג, מתעלמים מן הקולות  ו"מצפצפים" עלינו.  ואנו מה אנו עושים? קוראים עוד כתבה ועוד כתבה ועוד אחת  ושותקים. ציבור הגון היה מרחיקם מעל פניו, ואילו אנו נתקפים גועל בוז ורוגז – וממשיכים!

יש לנו מבקר המדינה?  יש מבקר למשרד ראש הממשלה? ויש שר אוצר! שישימו מגבלות על פריטי תקציב כאלה שאין דומה להם בשום מדינה מתוקנת.

כל הגבולות והגדרות נחצו ב"מסע התענוגות והנהנתנות" של הזוג נתניהו.

עפולה

* * *

רות ירדני כץ

1. הזוג נתניהו ממשיך לחגוג

פעם הייתי נוכחת בפגישה של תלמידי תיכון כיתות י"א וי"ב עם עזר ויצמן, שאז היה שר הביטחון. בסוף הרצאתו נשאלו שאלות.

אחד התלמידים שאל: "אדוני, למה אתם השרים לא מראים לנו דוגמא אישית, ונוסעים במכונית וולוו?"

ויצמן השיב: "אתה רוצה שניסע בקורקונט?"

התלמיד: "לא, אבל בין קורקונט לוולווו יש הרבה מקום." (זאת לא פעם ראשונה שאני מספרת אירוע  זה.)

גם עזר ויצמן זכור לנו כנהנתן ואוהב את תענוגות החיים. כן, היו לנו כמה מנהיגים שנהנו הנאה רבה ממעמדם ותפקידיהם. אבל הזוג נתניהו הגדילו לעשות. הם ממשיכים לחגוג על חשבון כולנו, הם לא קלטו שאורח-חייהם הראוותני, המושחתני מושך אליהם הרבה כעס. הם קנו בצדק וביושר את השנאה של רוב הציבור כלפיהם והם העזו לצטט את אריק איינשטיין. הלוואי שהם היו חיים כמו שאיינשטיין חי בדירה בת שניים וחצי חדרים, בקומה שלישית. ומה שהוא אמר, אמר על הבגידה של נתניהו באשתו האחת והיחידה. גם אני הייתי בוגדת בה.

המפחידן הלאומי שלנו, זה שלא נותן לנו לנשום יום ולילה, בוקר וערב מאיים עלינו בנושא איראן והוא שיגע את עצמו, את הממשל האמריקאי ואת מי לא? יש לו זמן ליהנות מבריכת השחייה הפרטית שלהם בקיסריה, מנרות ריחניים שעלותם 6,000 שקלים. שאלתי את עצמי באיזה ריח הנרות? יסמין, ורדים, אירוסים, לבנדר? וזה עוד כלום לעומת טיפוח הגינה הפרטית שלהם, רק 18,000 שקלים. ומי עושה חשבון על חשבון המים שלהם?

הלזוג הזה חסר הרגישות, החמדן, הזלזלן וחסר המצפון שאנחנו פשוטי העם נר-לרגליהם משלמים עבור ריח הוורדים ואת התענוג  שלהם לשחות בבריכה הפרטית בקיסריה. מה שיש לי לומר להם: פויה, בושו והכלימו. 

2. הרצוג ודרעי?

יצחק הרצוג יושב על כיסא היושב ראש מפלגתו פחות משבועיים וכבר התחבר לקרימינל אריה דרעי, ויחד הם הולכים להפיל את הממשלה. כבר אמרנו מזמן שהפוליטיקה ירדה לזנות, אמרנו. אז מה? הרצוג כבר רוקח קומבינות ועוד עם מי? עם אותו דרעי העבריין  ש"הומלך" אחרי כל מה שעולל וישב בכלא – על ידי רבו, וזרקו את אלי ישי לכל הרוחות, אותו דרעי שאין לו אלוהים למרות התחפושת של חרדי.

הרצוג בחר בו להפיל את הממשלה. למה לא התחבר ליאיר לפיד או לציפי לבני? או לשניהם? הוא כבר רואה עצמו כראש מפלגה שיש לו הכוח להפיל את הממשלה? יש להם רק 15 מושבים! לפיד ולבני, יותר קרובים אליו בדעותיהם מאשר דרעי. הרצוג כבר הפסיד הרבה נקודות. הפתיח שלו ירחיק הרבה בוחרים מלהצטרף למפלגתו ולבחור בה בבוא העת. אני בטח לא שם.

3. אריק איינשטיין וספי ריבלין,

שירו לנו ותצחיקו אותנו מלמעלה.

באמת מגיע לנו.

* * *

אלי מייזליש

מענה לעמוס אריכא ושות'

ב'התנהלות חזירית בקיסריה' [חב"ע 897] השתמשת, כדי להעכיר את דמותו של ראש הממשלה, מאיחולים "לא אצטער אם תחוש ברע" ועד ל"דיל מחורבן" שהוא כנראה הסכם קואליציוני.

כל השאר הוא פונקציה והשלכות של ניבול פה, ואני מתפלא עליך כאיש ספרות ואמנויות, הרי יש באמתחתך שפע ניכר של יכולות ביטוי איכותיות יותר לקנוס במילים את ביבי ואת אשתו.

אומר לך רק זאת; אם כאיש קשיש כמוך, בן 80, ציינת כלפי ראש-הממשלה כי "בגילי כבר מותר לי להיות דובר אמת מכאיבה..." – ולכן הכול מותר לך, אז 'על דאטפת אטפוך', כי הנני קשיש ממך בשנתיים ובכל זאת אמנע עד סוף ימי משימוש בכלים מהסוג הזה להלבין פני אדם.

ובכן, בכל אופן מצאתי בתוך דבריך געגוע עמוק למנהיגות אמיתית שתוביל את העם בימינו, ונתת צ'אנס לנתניהו אם:

א. כל הוצאות הווילה שלו בקיסריה ימומנו מכיסו הפרטי.

ב. ישנה את דרכו בכך שיתנצל על טעויותיו, יחזיר את הכספים לקופת המדינה ויהיה דוגמא ומופת באורח החיים –

ובאלה השתיים: הגינות וצניעות, הוא יוכל לשמש דוגמה לדור הצעיר ולְעַם-הַסֶפֶר כמנהיג, כדי להתמודד עם "מלחמת העצמאות שלנו הרחוקה מלהסתיים..."   

אבל! בהתאם לשלל העלבונות שהטחת בו, אני בספק אם באמת היית מצביע עבורו בבחירות הבאות, לו היה נוהג כדבריך עד תום. הרי בעת שכתבת "אתה חי בעולם הזוי שאין בו שמץ של ישראליות אמיתית..." – ועוד חמור מכך: "אתה מתנהל בערוץ הגובל בשחיתות נפשעת... התנהלות אותה גינו נביאי ישראל בספר הספרים..."

הרי את העיקר דווקא הדגשת לא בענייני כספים ורהב אלא בהתנהלות הפוליטית הימנית והמתנחלית ואתה ממליץ או דורש ממנו: "בעט בעכוזו של המחבל מההתנחלויות, אותו אורי אריאל המשמש בבוטות המחוספסת שלו כסמל האמיתי של מדינת יהודה... אורי, שמצפצף עליך ועלינו.."

ככה? מתי אי-פעם בהיסטוריה וב-65 שנות המדינה מישהו דרש מראש ממשלה לבעוט בתחת של מיניסטר, ובעיניי, תחת, היא מילה יותר מעודנת מעכוז. תספר לי על כך, עמוס. בעיטה בתחת, אפילו מם-כף אינו יכול לתת לטירון שמפשל באימונים. אז ראש ממשלה רשאי? היכן במחזות שכתבת השתמשת בחיזיון כה מעליב? היכן?

הדרור הלשוני שלך ודרור העט או המקלדת שלך לשים בפה או על משטח האצבע ולשלוח ב-send אינו משחרר אותך מאחריות לכבוד אנשי ציבור.

ההתנפלות שלך על נתניהו [ואשתו] באה לך על מגש הכסף שהניח לסף דלתך העיתון "ידיעות אחרונות", שהעלה מהבוידים כותרות על 5 עמודים: חשבון מים, פרחים ונרות ריחניים וקפה ב-90 אלף שקל בווילה שלו בקיסריה. במקום שהכסף הזה יכול היה לפתור בעיית "עשרות משפחות צעירות המתחננות לקורת-גג..."

 נניח אפילו אם המדובר ב-3 מיליון, אז איך ב-3 מיליון תעשה קסם לעשרות משפחות לאחר שמחיר 2 דירות בנתניה זה 3 מיליון?

אלא מאי? מהי השיטה של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ונושא כליהם עמוס אריכא וחבר מרעיו? מה? אז ככל שנבאיש את ריחה של משפחת נתניהו, ובעיקר מה שעושָה שם בבית אשתו, כך נרחיק אותו מהשלטון, ולראש הממשלה ייבחר בוז'י, שמיד יבעט בתחת של אורי אריאל ובעוד 400 אלף מתנחלים ויעשה שלום עם הפלסטינים.

לא ככה? הרי  לבוז'י החנון אין מענה לשון כה מלוכלך כמו שלך, ואתה כבר בעברך כאילו התנדבת להיות דובר המשטרה – לא? דובר? תעשה לי טובה. הרי מאסת בעבודות האחרות שלך כאיש ספר שחייב לכתוב וכאן הפכת לדברן – מלאכה קלה יותר, מפנקת יותר, אפילו מדים של קצין בחינם. 

לא אכנס איתך כאן להתווכח לגבי מציאות שאתה רחוק ממנה – מה 'מותר' לראש-ממשלה לעשות עם כספי ציבור ומה שייכת אשתו לסיפור? האם בתפקידך כדובר משטרת תל-אביב סיפרת אי פעם לציבור איך פולה, אשתו של ב"ג, קונה קילו תפוחי אדמה בחנות הירקות בפינה בבן-יהודה? 

תעיין בספרו של נצ"מ יוסי סוויד [אתה מכיר אותו מתחנת דיזינגוף]  "סיפורו של שוטר" [עמ' 58-59], בתקופה שהיה שוטר רגיל בבודקה של ב"ג בשדרות קק"ל [דאז] ופולה מתפרצת החוצה וצורחת לעברו [ציטוט]:

 "שוטר, תיגש לחנות ירקות ותביא לי קילו תפוחי אדמה.... אני מכינה ארוחת צהריים לבן-גוריון.."

וכשהוא סירב לעזוב את הבודקה, איך הגיעה ניידת עם עמוס בן-גוריון והעיפה אותו מהתפקיד בבודקה!

דובר המשטרה דאז לא הוציא על זה הודעה לעיתונות. ואתה? היית מוציא? אז מה כתבו על-כך בעיתונים? ש"אשתו של ב"ג צורחת על שוטר שיביא קרטופלאך..." – או שכולם ידעו מי זו פולה ושתקו.

ומה כתבו על אשכול לאחר שהתאלמן בגיל 70 וחשקה נפשו באבישג השונמית, ספרנית רווקה בת 35 ששמה מרים? והאם מרים אינה זכאית להסעה ברכב ממשלתי עד היום?

כל ענייני הנשים – כולן, מאז פולה ועד עליזה בגין, לא עוררו סקנדלים בעיתונים אפילו שהולכי רכיל יכלו לעשות מהם 'מטעמים' – אבל הציבור נקעה נפשו מכך. לא זה הדין עם שרהל'ה ['בואי הביתה'], או עם ביבי עצמו – זוג, שאיני יודע אם אלוהים שידך אותו. ואם עמוס אריכא מחפש זוגיות מופלאה בין מפורסמים – שיתחיל עם הסיפור התנ"כי ולא ימצא זוג נורמלי אחד.

ולביבי עצמו, הנהנתן, מה זה שייך? מה שייך נהנתן מסוג אחר בבית הלבן, שאחת מוצצת לו מתחת לשולחן ליכולות שלו [כולל היום] להנהיג את העולם כולו? לא כך? מישהו בדק כמה עולה האוכל של שני הכלבים של אובמה? מישהו בדק איזה נזק תדמיתי ומדיני גרם ב"ג כשנסע למשך שבוע להתבודד במנזר בודהיסטי בבורמה? או שפרישתו לשדה בוקר היתה הדובדבן שבקצפת פעילותו המנהיגותית. איש כיום אינו זוכר את מסעי השטויות, שלו רק זוכרים לו את הקמת המדינה.

כיום, עיתון "ידיעות אחרונות", הבועט בקרסולו של ביבי בכל בוקר עם כותרת ענק  30 אלף חשבון או 300 אלף חשבון מים לבריכות השחייה שלו, והגברת שעל הבית קונה נרות צבעוניים וריחניים של בתי זונות – זה העניין ב-5-8 עמודי חדשות. ואנשים כמו עמוס אריכא מיד קופצים על החדשות ועושים מזה מטעמים ספרותיים.

ולבסוף, המישְמַשְ שעשית בין חשבון המים ל"דיל מחורבן" – שכך נבחר איש זה לראש-ממשלה – לצערך, ואפילו שזה גורם לך לחררה ולא לנחת רוח, מעיד שאתה מנותק מהמציאות, כי אם אתה רוצה שאזרחים יגיעו לקיסריה לומר לנתניהו משהו, אז תשכח מזה. איש לא יבוא. אתה באמת חושב כי הוא גר בוורסאי וחושב כי צריך לאכול עוגות?

תסתכל על המפה, עמוס, וראה היכן אתה חי. תראה כי מסביב יש את סוריה [רצית פעם לתת להם את הגולן?] – ואתה יודע מה קורה שם.

תראה את לבנון [תצפה בטלוויזיה שלהם ותלמד איך היא לפני מפולת ומלחמת אזרחים].

תראה את עיראק שבכל יום מתפוצצות שם משאיות תופת.

תראה את מצרים, בעיקר את סיני, ותראה את הרצועה, שאין בה כיום מים ולא חשמל ומחר מה?

ותראה את איראן בעיקר.

ותסובב את הראש לכאן, לכביש 6, ותשאל את כל הנהגים "לאן"? האם גם הם נוסעים "לסגור דיל מחורבן"? או כמו אותו מנהל מכירות של מפעל ענק שסגר דיל על 2 מיליון דולר. וככה כל האחרים.

האם אתה עיוור ולא רואה איך ישראל משגשגת היום כפי שלא היתה מעולם? כי נתניהו, בעוד היותו שר-אוצר, הביא את המשק היום לאן שהגיע עם תמ"ג וייצוא שעובר רבות ממדינות אירופה, נומינלית ולא יחסית. לדוגמא: פורטוגל – בעבר הלא רחוק עדיין אימפריה, עם תמ"ג כללי ופר-נפש נמוך משלנו ב-10% – שלא לדבר על כל מדינות מזרח-אירופה והבלקן. תראה רק מה קורה היום, למשל, באוקראינה.

האם אותם 3 מיליון שנתניהו ביזבז במאפייני חזירות על פרחים נרות וקפה או מים – היו מביאים מזור ותשועה לכמה מסכנים שאין להם כסף לדירה ולכן צריך לבעוט לאורי אריאל בתחת?

האם המוח אצלו יתחדד לקראת תקיפה באיראן כש-3 מיליון ש"ח שביזבז היו מונחים באוצר המדינה?

מה הקשר בין מחט לתחת?

ולו נתניהו היה סגפן ולא מוציא אפילו אגורה מאוצר המדינה – היה המוח שלו חד ושקול ונסוג לקווי 67' ומקים מדינה פלסטינית? ורק בגלל שהוא בזבזן אין שלום? או שהערבים חארות?

עמוס אריכא: באשר לתגובתו של אלי מייזליש, בוודאי שאקרא אותה. אבל אתה, אהוד, כבר כעת יכול להוסיף בשולי תגובתו משפט קצרצר אחד מטעמי, כתגובה: "ישפטו הקוראים בינו לביני."

* * *

דְּבוֹרָה קוזוִינר

חֹרֶף

כִּפָּה קְטַנָּה שֶׁל שֶׁלֶג,

רֹאשׁ הַחֶרְמוֹן לָבָן.

וְזֶה סִימָן בָּטוּחַ

הַחרֶף סוֹף-סוֹף כָּאן.

מַמָּשׁ לְפִי הַלּוּחַ,

כְּמוֹ כָּל מוֹעֵד וְחַג.

הַחֹרֶף שׁוּב אִתָּנוּ

וְהַחֶרְמוֹן מֻשְּׁלָּג.

* * *

רוֹן גֵּרָא

לִפְעָמִים

לִפְעָמִים הָיִיתִי מַעֲדִיף

לִהְיוֹת חָתוּל

הַמִּתְכַּרְבֵּל בַּאֲדוֹנִיתוֹ

הַמְּכֻרְבֶּלֶת בְּיוֹם

חֹרֶף,

לְהִתְלַקֵּק מִן הַזִּבְדָּה

שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת.

בָּאָבִיב

לִבְרֹחַ אֶל הַחֲתוּלוֹת,

לַחְזֹר אֶל הַבַּיִת.

אֲבָל אֵין לִי אֲדוֹנִית,

גַּם לֹא אָבִיב מִתְחַלֵּף

רַק הֶמְיָה יְחִידָה שֶׁחוֹלֶפֶת.

* * *

יוסף אורן

סיפור הוא לפעמים יותר מחתול (א')

גבריאלה אביגור רותם

"כל סיפור הוא חתול פתאום"

הוצאת כינרת זמורה-ביתן 2013, 349 עמ'

שמו המוזר של הרומאן נלקח מתחילת המשפט הראשון בספר. בהמשך המשפט הזה מדומה הסיפור לחתול בזכות מספר תכונות המשותפות לשניהם: כמו החתול גם "הסיפור מִתְמַחֵשׁ (נהפך למוחשי) יֵשׁ-מֵאַיִן, נוֹהֵר לדרכו - - - קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא-ידוע, אל היִתְבָּרֵר בהמשך, כי לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות."

בנוסף לכך שההשוואה הזו של הסיפור לחתול היא הגדרה של המחברת על מהותו של הסיפור, היא בה-בעת גם הבטחה שהרומאן הזה מגשים אותה בכישרון נדיר, שרק כותבים מעטים התברכו בו בסיפורת העברית בדור הזה – הכישרון לכתוב במשיכות מכחול רחבות ובוטחות עלילה רבת-דמיון ובעלת ערך המבררת את חידת הקיום: מה קורה לנו אחרי המוות?

על מנת שלא לחשוף כבר בשלב הזה את כל תוּפינֵי ההפתעות שממתינים לקורא ברומאן המשובח הזה, נתחיל במְתַאַבְנִים שבהם מקדמת העלילה את פנינו, והם החתולים. "חתול האשפתות" שבו מדובר הוא חתול שחור חסר-שם, שאין לאיש בעלות עליו, המתהלך לו באַדְנוּת בין גדרותיו של בית-עלמין עירוני גדול. ניגודו של החתול השחור הוא שונרא, "חתול הבית" של אוריאנה, בתה של דוריטה, שבסצנה של לווייתה נפתחת עלילת הרומאן. לשונרא פרווה מוכית בצבע הענן, והוא הקובע בבית את סדר יומה של אוריאנה. שני החתולים יסייעו לקורא לנווט בין שתי הזירות שבהן מתרחשת עלילת הרומאן.

שיח המתים

הזירה של "חתולי האשפתות" היא מקום משכנם של המתים היותר חיוניים שאפשר היה לעלות על הדעת. גופם אמנם מתפרק ומתכלה מתחת למצבות השיש ככל חומר אורגני, אך נשמתם ממשיכה להיות פעילה כפי שהיתה לפני פטירתם. הוותיקים מביניהם (חלקם ממש מדור תש"ח) מקדמים בסקרנות כל נפטר חדש המצטרף לחלקה שלהם, חלקה מס' 1 בגוש א' של בית-הקברות, כי הוא מביא להם מידע חדש על מה שהתרחש בעולמם של החיים מאז שנפטרו. תחילה עובר הנפטר החדש תקופה של הסתגלות למצבו החדש, ועד מהרה הוא מצטרף לשיח המתים – לדיוני "הפרלמנט", שבהם ממשיכים הנפטרים להשמיע את השקפותיהם בנושאים שהעסיקו אותם קודם למותם גם בעולם החיים. לפיכך גם כאן נדירות ההסכמות בין המשוחחים, אלא אם כן מוסב הדיון לנושא המוות. בנושא הזה הם מגיעים להסכמה מלאה, שהרי לא שיערו לפני מותם מה שהתברר להם במותם על הצפוי להם בעולם הבא.

שיח המתים הזה מתחדש בתנופה רבה יותר בתחילת כל חודש אזרחי, כי אז נוהגים הנפטרים לרכז בשיחתם את כל האירועים החשובים שהתרחשו באותו חודש בדורם וגם בדורות הקודמים. איסופי-מידע אלה של הנפטרים תורמים נקודת-מבט אירונית-קומית הן לשיפוט אירועים שבעבר, במועד התרחשותם במשפחה, הוערכו באופן מוגזם כטרגיים ביותר, והן לשיפוט אירועים שיקיריהם מציגים אותם בהווה כדרמטיים, בהגיעם לפרוק על לוח השיש של הקבר את מועקות חייהם.

בנוסף לנקודת-מבט משעשעת זו על החיים בעולם הזה, תוחמים ריכוזי-מידע אלה את עלילת הרומאן בגבולות שנים-עשר חודשי שנה אחת, שנת 2010 או זו הסמוכה אחריה. כמו כן מייצבים איסופי מידע חודשיים אלה את הפרקים המספרים על המתרחש בזירת הנפטרים, ובה-בעת גם תורמים רקע תקופתי לאירועים המתרחשים בזירה האחרת – זירת האהבות והשנאות, היצרים והבגידות, הנימוסים והצביעות, המסעות וההרפתקאות – שהיא זירתם הזמנית של אלה אשר יום אחד יחותלו גם הם בתכריכים וייטמנו לנצח מתחת ללוח שיש כבד בבית העלמין העירוני.

כפי שחתול האשפתות השחור סייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת המתים, כך "חתול הבית" בהיר הפרווה של אוריאנה יסייע לקורא לזהות את הפרקים מזירת החיים. פרקים אלה יקדמו את סיפורי המשפחות של שתי נפטרות: משפחתה של קלרה אליאש ומשפחתה של דוריטה לאופר. העובדות שיסופרו בפרקים אלה על שלושה דורות מצאצאיהן (בנים, נכדים ונינים) יצדיקו להגדיר כטלנובלה את סיפורה של כל משפחה. בדומה לטלנובלות המופקות בארצות דרום-אמריקה, שמיליוני צופים בעולם מתמכרים להן, גם האירועים במשפחות של שתי הנפטרות הם אירועים מוקצנים, קורעי-לב וסוחטי-דמעות.

לא הייתי מעז להגדיר כטלנובלות פרקים אלה, הגדרה הנחשבת ללא מחמיאה בתחומי הספרות היפה, אלמלא השתמשה בה גבריאלה אביגור-רותם עצמה, מספר פעמים במרחב הטקסט (למשל, בעמ' 296), כתזכורת להגדרה שלה, כבר במשפט הראשון של הספר, למהותו של סיפור, שבדומה לחתול מפתח "יש-מאין" סיפור-מעשה המפתה את הקורא "ללכת בעקבותיו אל תוך הלא ידוע, אל ה"יתברר בהמשך", וגם כקריצה מתגרה שלה בקורא, על כך שלבו נמשך לדעת מה יקרה הלאה לצאצאי שתי הנפטרות בסיפורים משפחתיים אלה.

הפואטיקה של "הסיפור הנוהר"

אחרי שהובהר כי שני חתולים מזהים לנו שהעלילה נפרשת בשתי זירות מקבילות ושהיא נשענת על תשתית כרונולוגית של חודשי שנה אחת – נוסיף עוד עובדה המייחדת את הרומאן הזה. גבריאלה אביגור-רותם הצליחה להצמיד בו שתי סוגות-תוכן מנוגדות של הסיפורת.

הפרקים אשר מספרים על זירת המתים בבית-העלמין ("העולם הבא") מתבססים על ההנחות של הסיפור הפנטסטי, הנוהג לקבוע לקורא כללים משלו לעולם הנברא בו. ואכן, זירת המתים מתבססת על ההנחה שקיימת הישארות לנפש. והנפשיות הזו של הנפטרים היא לא רק פעילה מאוד, אלא גם ממשיכה את קיומם הקודם.

ואילו הפרקים מזירת החיים של בני-התמותה ("העולם הזה") מיוסדים על ההנחות של הסיפור הריאליסטי – (כי מה יכול להיות יותר ריאליסטי מעלילה של טלנובלה?) – לפיהן סיבות קונקרטיות (פיזיקליות, פסיכולוגיות, חברתיות, כלכליות אידיאולוגיות וכדומה) מסבירות את אופיים השונה של הגיבורים, את מושגי-הערך שלהם בנושאי החיים השונים ואת מעשיהם.

כמו-כן תועיל מאוד לקורא ההבהרה הבאה: פרקי שתי הזירות אינם מופרדים זה מזה, אף שחלקם הינם פרקי סיפור פנטסטיים וחלקם פרקי סיפור ריאליסטיים. אני משער שבהוצאה התחננו בפני גבריאלה אביגור-רותם שתתיר להם להפריד את הפרקים בעזרת שורת רווח ביניהם, ואולי גם לחלק את מאות עמודי הספר למספר חלקים, כדי להקל על הקורא לזהות את המעברים מפרקי זירה אחת לפרקי הזירה השנייה, וגם כדי לאפשר לו לקטוע את הקריאה מדי פעם, והיא (בצדק) לא ויתרה להם, כי אילו ויתרה היתה הורסת בעצמה את הנחת היסוד של היצירה, ששתי הזירות ממשיכות זו את זו ושהן פעילות וחיוניות באותה מידה.

 בהתעקשותה על דרישה זו, מזכירה גבריאלה אביגור-רותם עקשן ודעתן קודם בסיפורת הישראלית – את יעקב שבתאי. יתר על כן: היא, יותר מכל מושפעיו האחרים של יעקב שבתאי, ראויה להיחשב כממשיכת הפואטיקה שלו – זו של "הסיפור הנוהר", אשר זורם בלא הפרעה מתחילתו ועד סופו – שהיתה כה תובענית מהקורא בשני הרומאנים המופתיים שכתב "זיכרון דברים"  ו"סוף דבר". ואשר לאילוצי הקורא לבצע מדי פעם הפסקות בקריאה, הן למטרה זו הומצאו הסימניות – חוצצים בין דפים, שנועדו להחליף את המנהג המגונה של אלה אשר מסמנים לעצמם את מקום ההפסקה בקריאה על-ידי קיפול פינתם של הדפים.

קומפוזיציה מורכבת

עדות למבנה המגובש של הרומאן היא גם העובדה, שהעלילה מתחילה בלוויה (של דוריטה לאופר) וגם מסתיימת בלוויה (של אלסר שירן – לשעבר: שרשבסקי – בעלה של אוריאנה). אך בין שתי הלוויות, שהתקיימו בהפרש של כשנה זו מזו, נמסר המידע על שתי המשפחות, משפחת אליאש ומשפחת לאופר, לא רק מפי המספר היודע-כל, אלא גם מפי דמויות אחדות בלשונן (אוריאנה ומרתה). המידע שהמספרים האלה מספקים לקורא הוא מזמנים שונים. לפיכך, אמור הקורא להציב במוחו את האירועים הללו בסדר הזמנים הקווי-כרונולוגי שבו התרחשו במציאות.

המלצה זו תופסת גם לגבי החלק האחרון בעלילה, המתחיל (בעמ' 287) בתלאות נסיעתה הבהולה של אוריאנה אל קוסטה-ריקה, כדי לשחרר את בנה אביעד מהכלא, ומסתיים במותו הטראגי של בעלה, אלסר. חלק זה מצטייר לחלוטין ככרונולוגי, ואף על פי כן יופתע הקורא, שגם בו כלולים אירועים מזמנים שונים קודמים (כגון: מקורה של טבעת היהלום שהועבר לדוריטה כשי אהבה מבעלה אדורנו, שאחרי שלושים ושתיים שנות נישואין בגד בה עם מזכירתו הצעירה וברח איתה לקוסטה-ריקה, ובאלו נסיבות מצא אדורנו את מותו שם).

האבחנות האלה על הקומפוזיציה של הרומאן המרתק הזה – קומפוזיציה המתירה לסיפור "לנהור בדרכו" ובלי עיכובים מזירה לזירה, ממשפחה למשפחה ומדמות לדמות – משקפות את טיבו של הרומאן כיצירה תובענית ביותר מהקורא. ולפיכך הרומאן "כל סיפור הוא חתול פתאום" הוא לא רק הספר הטוב ביותר במדפה המוקפד של גבריאלה אביגור-רותם, מדף שצבר עד כה ארבעה כרכים, אלא גם ראוי להיות בחברתם של רומאנים תובעניים אחרים שהיו פורצי דרך הן בתוכנם שטופל בעמקות והן בדרכי כתיבתם שהיו נועזות: "ימי צקלג" של ס. יזהר (1958), "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי (1977), "התגנבות יחידים" של יהושע קנז (1986), "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע (1997) ו"חדר" של יובל שמעוני (1999). ברמתם הספרותית הגבוהה הציבו רומאנים אלה את אמות-המידה שעל-פיהם אמורים להישפט הן כרכי הסיפורת האחרים שהתפרסמו בעבר והן הכרכים שיתפרסמו בעתיד במסגרת הסיפורת הישראלית.

- - - - - - - -

* פירושים של המחבר לספריה הקודמים של גבריאלה אביגור-רותם נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" (בהוצאת "יחד"): פירוש לרומאן "חמסין וציפורים משוגעות" נכלל בכרך "סוגות בסיפורת הישראלית", והפירוש לרומאן "אדום עתיק" נכלל בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית".

המשך יבוא

* * *

"הזמן איננו מחכה לאיש"

מתוך הספר "כל סיפור הוא חתול פתאום"

 מאת גבריאלה אביגור־רותם

מצוטט במוסף השבועי של "הארץ", 6.12.13

בתוך כתבת ענק בת 6 עמודים עם תמונות של הסופרת החשובה שרק מעטות כמוה קיימות בספרות העברית

"אכן, רוב הטמונים כאן לא נערכו לקראת יום מותם, עד מותם לא האמינו בו; מוכנים ומזומנים היו למשוך עוד יום, עוד חודש, עוד שנה, בעזרת הליכון, על כיסא גלגלים, עד הבר מצווה של הנין, עד החתונה של הנכד המתבגר בשאננות מפחידה ואיננו ממהר לשום מקום כי טרם גילה שהחיים עוברים, שהזמן איננו ממתין לאיש, שגם הוא עצמו עתיד להגיע לכאן במוקדם או במאוחר, למרות היותו צעיר ובריא ועובד שמונה עשרה שעות ביממה ונמנע עקרונית מלהתייצב לבדיקות של שגרה כי כל בדיקה היא פִרצה בחומת הבריאות, והחשש ממחלות הוא־הוא המחולל אותן בגוף, שאחרת היה ממשיך להתנהל לפי טבעו, להזרים את הדם בעורקים, לנשום ולנשוף, להחליף חומרים ותאים, להתפתח ולצמוח ולשגשג בעזרת כמוסות הפלא שזה עתה הותרו לשימוש על ידי האף.די.איי וזריקות שנרקחו משליות עוברים או מחבל טבור אנושי - אבל יבוא יום וגם הם יזדקנו - ששים שוכני העפר למִשְבָּתָם כי תבוא, והחתול השחור מטלטל את זנבו לימין ולשמאל - גם הם - ומי לא? מי לא? מי, מי, מיאו לא? - גם הם ימצאו את מותם מידי האויב השוכן בם פנימה - עורק מתבקע, לב מפרפר, קריש דם תועה - אם לא מידי האורב בחוצות - שפת מדרכה גבוהה, משאית פתאומית, חורף קשה - גם הם יובלו לקבורה בצהרי היום כשהשמש נועצת ציפורניים בעורף ומכה את הפנים בסנוורים, בצהרי היום, אמרנו, ולא בשעה כזאת - מי עורך לוויה בשעה כזאת, מי, מי, מי, זאת שעת החתולים הרוחפים בין הקברים גמישים וחרישיים, נוגעים ולא נוגעים, לא כרגלי המלווים המתנגפות במצבות של גוש אלף חלקה אחת באפלולית המתעבה, מה, מה, מה בוער, מדוע לא ניתן היה לדחות את הלוויה הזאת לאחת משעות הגיהנום שבין שתים־עשרה לשלוש כדי לאלץ את המתאבלים להפסיד חצי יום עבודה ולהגיר זיעה, אם לא דמעות; הרי זאת נקמה פורתא של הנמקים מתחת לאבן, זאת ידם השקופה המורטת בבגדי־החיים־אחריהם כדי לא לתת להם מנוחה, לקונן, להקניט, לרגוז, להעיר, זה מריח רע, כך קלרה אליאש, שחיכתה שלושה שבועות בקירור עד שקיבצו את נכדיה - מתן ועידו ונדב ונמרוד ותדהר ועירד - שהתפזרו קלי צעד וכבדי תרמילים במעבי יערות הגשם ועל מדרונות עוטי קציפת עננים - אלה גם אלה נטולי אינטרנט וטלפון וקונסוליה - או הפליגו על פני מים רבים כדי לצלם לווייתנים מתהפכים תהומה או לשוטט על חופי איים בני־בלי־שם על מנת לפענח בחול הזך כתב טפרים של איגואנות, סרטנים וצבי ים, בלי להתקשר ובלי להתעניין ובלי לדעת מה קרה, מה קורה, מי מת, אדישים כאילו נולדו מן הרוח, רחוק מן העין - רחוק מן הלב – אוז'וס קה נו ון - קוראסון קה נו דואלה; אבל בנה של קלרה, אל דדיקו, שיהיה בריא, לא ויתר; הוא איתר אותם - את בניו שלו ואת בניה של סימה אחותו - בכל מקום על פני הגלובוס והחזיר אותם ארצה בזה אחר זה, רק עם עירד זה הסתבך, התעכב, עירד הגיע לגילוי המצבה וגם זה קרה במקרה, הוא לא תיאר לעצמו קה יה בולו, כבר עף כל החיים של קלרה, הלך קפוט, איך אפשר חמישה שבועות בלי להתקשר הביתה, לא מבינה קלרה גם בין רגבי עפרה, שוכחת כמו חלק מהקבורים - לא כולם - שכבר נתהפכו היוצרות וחשכו הרואות ונשתנו הדאגות, יש מלחמה, אין מלחמה, את מי זה מעניין כאן, אבל שם, בארץ החיים, זה מעניין מאוד, אני לא יודעת מה לעשות עם כל המעטפות החומות האלה של הצבא, קוננה באוזניה אפרת, כלתה האהובה, תדהר אמר לי, מה את דואגת אמא, כשאני אחזור אני אסגור את הפינה הזאת עם הקב"ן? הקמב"ץ? הרשל"ץ? קלרה לא יכולה לזכור מה שלא ידעה גם אז, ומתי הוא חוזר? היא שאלה אותה, אבל אפרת נאנחה, גם אני הייתי רוצה לדעת, כן, ככה זה, כשאתה צעיר אתה בטוח שתחיה לנצח, מוות קורה רק לאחרים, אבל לא לך, אף פעם לא לך, לך מחכים חיים שלמים בממתינה, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון."

המבקר יוסף אורן: "...הבטחה שהרומאן הזה מגשים אותה בכישרון נדיר, שרק כותבים מעטים התברכו בו בסיפורת העברית בדור הזה..."

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק חמישי

לפני אובדן בתוליי בתור אופה

וכל אותה עת מילאה הווייתה של ג'ני את המשק, חולפת במכנסיה הקצרים שמבליטים חריץ תחת משגע, טופפת ברגליים ארוכות וחטובות ובסנדלים דקי-רצועה. האצבעות בכפות-רגליה תואמות להפליא, ללא פגם, ממש לנשק אותן מהאחת לשנייה כמו שמנגנים בהרמוניקה, שכך קראנו אז למפוחית-פה. הכאפייה של ג'ני מתנפנפת כצעיף ועליה, ולפעמים במקומה, מתנוסס כובע אוסטראלי רחב-תיתורה עם רצועת-עור דקה. לפעמים היא פורמת את צמתה ומפל שערותיה משתפך לאחור עד עגבותיה ומכסה גם אותן.

ג'ני מחזיקה קרדום ברזל דק בידה. החופרים שלנו מאוהבים בה במיסתרים, מנשקים בחלומותיהם את קימוריה ומרטיבים גם בלילות הקיץ החם והיבש כשלנו, לחופו של ים המלח. אולי כך חשים שני חברינו החתנים בהתגנבם בחשאי אל פינת הקנדונים המוסתרים לכל דורש בקופסה שעל הארון הגבוה, בסככה מאחורי המכבסה? אולי בעלו בליל החתונה את נשותיהם כשתמונת ג'ני מרחפת בעיניהם העצומות והם מתכסים בשערותיה הארוכות?

שניהם התגרשו לאחר שנים.

לבסוף התמלאתי אומץ וניגשתי גם אני אליה. מיד הכירה אותי. האופה חיימקה! – הבולקלאך שלי מצויינים לדעתה, וגם הלחם שאני אופה – פריך ונקבובי, נמס בפה כעוגה. טוב. זה משום שהייתי אופה את הכיכרות בתבניות-פח משומנות, ומוסיף מדי פעם ביצים טריות, סוכר ושמן, כדי להשביח את הטעם. זאת כמובן לבד מהשמרים והמלח. אני רציתי שהיא תכיר אותי דווקא מצידי האחר, כסופר-לעתיד וכמשורר במקום הנמוך ביותר בעולם. אינטלקטואל מידברי בעל ערך לא מקומי בלבד. לספר לה כיצד אירחתי טייס-גרמני לשעבר, רדוף אשמה ובקשת כפרה, שהתגלגל אלינו מאשראם בהודו, אוסקאר שמו, ואני טיילתי איתו בנחל דויד כשאנו מדברים על קאפקא, היידגר וקירקגור, כיצד –

אבל את כל זה לא סיפרתי לג'ני אז בקצה המידשאה, לפנות-ערב, מול עיניה הבורקות בתאוות-חיים עזה ופניה הדבשיות, שכמו התמזגו עם צהבהבות צלע הר הנג'אר, שגבהה מעלינו במעלה מעיין עין-גדי, ממערב, בחצי-חושך. כל כך הייתי נרגש כשדיברתי איתה שפניי הסמיקו ותחתוניי... אוטוטו היו נרטבים.

"אתה באמת מוכן להצטרף אלינו, בהתנדזבות?" שאלה ג'ני בקולה המיוחד.

המשק דרש שכר יומי עבור כל חבר חופר. רציתי לענות לה שאני מתעניין בתולדות כת האיסיים שישבה באיזור. שבשיתוף חברי הטוב שושקינד הכנו תוכנית לשינוי פני החיים בעין-גדי מיסודם על פי חיי הקדמונים – נלבש שלמות-בד לבנות, רחבות. איש-איש יעבוד לפי רצונו ויכולתו ולא על פי צלצול הפעמון. ארגז ובו שטרי-כסף יהיה מונח בפינת חדר-האוכל וכל חבר יקח ממנו על פי צרכיו. לעת ערב נשב עטופים בשלמותינו ונקרא ספרים בשלווה. אבל ציחקוקים עלו מסביב, ואני הייתי כה נרגש על כך שג'ני עומדת ומדברת איתי בעברית הגרונית שלה, בעל המיבטא הזר הקל, ושהחברים היורדים מן הצריפים לחדר-האוכל לארוחת-הערב רואים אותנו – שהשתתקתי. כן, עוד פלטתי משהו במבוכה, הזכרתי את המחמצת-לבצק התופחת במאפייה, והסתלקתי.

והאמת, גופי, גופי שלי תפח עד כדי שיגעון ממכוות מבטה החקוק בי, ורק התחלתי ללוש כדרכי את הכיכרות שניים-שניים, אחד בכל יד, כזוג שדיה – היתה לי התזה רצינית מהבולבול של נמר המידבר שלי, והוכרחתי לחמוק לחדר לקחת בגדים נקיים ומשם למקלחת-הפח המשותפת ולחזור ללישה בתחתונים יבשים. זאת מקלחת-הפח וכפכפי-העץ שממנה נחקק בנו כל אחד מראה כל הזרגים של שאר החברים, עד שהמבקרת בעלת החוש הבלשי הדה בושס, שלא סמכה על בקיאותה בזרגים או על דימיוני, ציינה לימים ברשימה ב"מוסף הארץ" על אחד מספריי כי בכתיבתי מורגש שקיבלתי השראה במקלחות ציבוריות של גברים.

*

ולימים אכן כתבתי שיר בשם "לנגד עיניי עומדים הזרגים של חבריי" והוא כלול בכרך שיריי אשר לימים הוצאתי לאור לאחר עונה מוצלחת במיוחד של חברת עיבוד הפרדסים המשפחתית שלנו "ב. שפינוזה ובניו, משווקי הדרים" שמתמחה בייחוד בייצוא תפוחי-זהב מהזן שאמוטי-דם "שרה" לאירופה:

לנגד עיניי עומדים

הזרגים של חבריי

במקלחת פח משותפת

בעין גדי לפני יותר מחמישים שנה

מסתבנים D9 יוז'י ועזרא

מסתבנים פּוֹדי שמיל ומייק

זוהר שונדא יורם אודי

עוזי עוזי ועוזי גם

רטובים בקבקבי עץ

לא מציצים לחברות

חרף החורים בפח

כי אנחנו קיבוץ מוסרי

אני יכול לזהותם

לפי הזרגים בלבד

כל ערווה ובעליה

חברי גרעין ומשק

ככה הצטלמנו בטירונות

ערומים עם חגור ונשק

על חוף הים בחולות אשדוד

ברומאן "דרך גבר"

יגאל מוסינזון מתאר בעל

רואה במקלחת המשותפת בקיבוץ

את הזרג של המאהב של אשתו

וזכרתי ערב שישי באולם היכל

ס. יזהר נואם עברית על הבמה

הלוך וחזור הלוך וחזור

בפני כל חברי תנועות הנוער

בהם גם הנערה מצהלה שאהבתי

ואנחנו לא מבינים מילה מדבריו

וזכרתי ערב בבית ההסתדרות

יגאל מוסינזון חוטף על הראש

מחברֵי גבעת השלושה ומדוֹבְקָה

על מה שכתב ב"דרך גבר"

והוא נהנה מכל רגע

תוקע להם בחזרה

ואפשר להבין כל מילה

ואני חושב אם להיות סופר

רק כמו יגאל

ואני מתנצל כאן

בפני החברים ששמותיהם לא הוזכרו

ברשימת הזרגים

וגם בפני נשותיהם

לכל החברים בעין גדי

היו מכשירים רציניים

*

אבל לא. אותו בוקר לא הופעתי לפגישה בחדר-האוכל עם היוצאים לחפור. ראשית, לא התעוררתי. זו האמת. ושנית – מבעוד ערב צדה עיני מודעה חדשה בדבר גיוס לקטיף העגבניות, ואני – מהיותי עסוק באפייה בשעות שונות ומשונות ובעיקר בלילות, פטרתי עצמי מגיוסים. אם יראו עתה שזמני פנוי להתנדב לחפירות – מיד ירננו: "מדוע לגיוס לא באת? כניראה שיש לך זמן פנוי למכביר!"

לא קרדום-חופרים ולא ג'ני, אפוא. הסתגרתי לי במאפייה, וכדי לפייס את עצמי הכנתי, בלישת-יד, בצק מקמח לבן, מועשר בביצים ושמן וקצת סוכר, לבד משמרים ומלח, ואפיתי ממנו פלצאצלאך, כך כינו החברים את הפיתות העבות, המוארכות, עם בצל, שהייתי מפנק בהן את המאחרים ללכת לישון ואת השומרים, והנותר היה הפתעה למשכימים בבואם לחדר-האוכל, ליד קנקני התה, הקפה, הריבה ופרוסות לחם טרי של שחרית, בטרם יציאתם לעבודה.

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שהו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.

כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון-הגג של הקהילות היהודיות בניו-ג'רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין-גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המוחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג'ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב-אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.

הזמנתי את ג'ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד על עין-גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.

ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.

ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקציה החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות-הבצל המושחמות באפייה וגרגירי-המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.

"מה עשית?" נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.

"חזרתי לחדר," סיפרתי, "לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכל ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין."

ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.

"נחמד אצלך, חיימקה – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת."

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.

אך לא.

ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.

(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

"מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

"ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."

ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

"שלך גמיש – " גימגמתי.

"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

"טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

"כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול "ירדני" צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* פתי מאמין לכל דבר: "ישראל מדורגת במקום ה-36 יחד עם  טייוואן שקיבלה ציון זהה. השחיתות (שלפי הארגון מוגדרת כשימוש לרעה בכוח שניתן לנבחרי ציבור, התנהלות שאינה שקופה או/ו שימוש בזבזני בכספי ציבור) בישראל נתפסת כגבוהה יותר מאשר בפורטו ריקו, פורטוגל (מקום 33), וקפריסין (מקום 31). גם ממלכת בהוטן (מקום 31), קטאר (מקום 28), איחוד האמירויות הערביות (מקום 26) נתפסות כמושחתות פחות מאשר ישראל. ["הארץ"].

אהוד: מה, לא הבנתם? טֵסִים שכמותכם! זה הכול בגלל השחיתות של שרה ובֵּנימין. אחרת היינו באחד המקומות הראשונים במדד העולמי המדוייק של האי-שחיתות!

* יואל נץ: מה פתאום נרתמתי לתרגם ספר מן הלשון האנגלית? האנגלית לא נמנית על השפות שהן הכי שגורות על פי; תרגמתי לעברית בעידן הגמלאות שלי שירה ופרוזה מן הלשונות הרוסית והפולנית; אבל איזי [אברהמי] פנה, משום מה, דווקא אליי, וביקש שאתרגם לעברית את ספרו "עיוני". אי-אפשר היה לסרב לאיזי. מי שהכיר את האיש והיה מיודד אתו – לא ירצה לצער או לאכזב אותו. מה עוד שהוקסמתי מכתב היד. איזי רקח שם סיפור הרפתקאות מרתק על בסיס חוויותיו בפלמ"ח בהומור מקסים, בהתלהבות נעורים ובמיטב דמיונו הפרוע.

אבל איזי לא הסתפק ברקיחתו של עוד ספר הרפתקאות חינני. האיש היה אנרכיסט מושבע בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו; הוא סלד מכל סממן של שררה, שלטון וממסד. לא שהייתי קרוב ולו במעט אל השקפת עולמו, אלא שבכל אורחותיו ובדברים שהיה משמיע לא היה בו באיזי ולו שמץ של עוינות או מרירות; הוא היה, אדרבא, מקרין על סביבותיו רק אהבת אדם ורדיפת שלום. ולכן, מן הנמנע היה לחוש כלפיו משהו מן היריבות הפוליטית. אבל, איזי שילב אל תוך סיפור העלילה של ספרו, מעשה אמן, הצלפות סרקסטיות ללא רחם על עכוזיהם של המנהיגים השונים בלא הבחנה, החל בבן גוריון, המשך בשליטים הערביים וכלה בצ'רצ'יל. אריגת שתי וערב שכזו של סיפור העלילה המקסים עם הגיגיו הבוטים על אנשי השררה למיניהם – יצרה יריעה אמנותית חד פעמית ומיוחדת במינה. איזי הלך לעולמו זה לא מכבר... חבל על דאבדין ולא משתכחין. אני ממליץ לכל שוחרי הספר הטוב לקרוא את "עיוני" של איזי. לא תצטערו...

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר כותב במאמרו "צרור הערות 4.2.13" (גיליון 897) על המאבק של הבדווים כי: "אין כאן מאבק אמיתי על זכויות הבדווים. זהו מאבק על הארץ, בין היהודים והפלשתינאים." תוכנית פראוור – בגין משמעותה פינוי של כ-30,000 עד 40,000 בדווים ממקומות מגוריהם בנגב – ליישובים אחרים שיוקמו בעתיד (אין תוכניות מפורטות). מתברר שבעיני הייטנר פינוי של עשרות אלפי בדווים בניגוד לרצונם, זה דבר קל ערך. זכור המאבק העיקש שנוהל נגד פינוי כ-10,000 מתנחלים מרצועת עזה והעתקתם לתוך מדינת ישראל, תוך מתן פיצויים מוגדלים למפונים. כשהבדווים מוחים ומפגינים נגד התוכנית לפנותם מיישוביהם, אורי הייטנר טוען כי מאבקם אינו ענייני, אלא מאבק לאומי נגד מדינת ישראל.

מיכאל מעוז אינו מבין את ה"ארץ" והאגודה לזכויות האזרח המתנגדים להצעת חוק "זכויות תורמים למדינה", שתפלה לרעה ערבים שאינם משרתים בצה"ל במתן שירותים. לדעתי, התגמול של מי ששירת בצה"ל או בשירות אזרחי צריך להיות ישיר: משכורת הרבה יותר גבוהה לחייל סדיר, ומענק שחרור גבוה לחייל שסיים שירותו. תגמול ישיר ולא הפלייה-לרעה של מיעוטים במתן שירותים.

רון וייס

רמת גן

* במסגרת הייעול והקיצוצים בתקציב ההוצאות של ארמונות ראש הממשלה בנימין ומלכתו שרה, הוחלט לחדול לקנות נייר טואלט יקר – ולחתוך לריבועים קטנים את העיתונים המגיעים לארמונותיהם ולתלותם על מסמרים בבתי השימוש ברחבי הממלכה שלהם, [כמו שהיינו מנגבים את התחת בקיבוץ עין גדי לפני יותר מחמישים שנה]. החיסכון באמצעות התחת יביע גם את יחסה של משפחת המלוכה לעיתונות.

העיתון היחיד שאותו לא יחתכו לשם ניגוב התחת אצל בנימין ושרה הוא החינמון "ישראל היום" התומך בנתניהו, ואשר בעליו, המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, לא הסכים שינגבו בדפי החינמון שלו את התחת.

דרך נוספת לחיסכון בארמונות ראש הממשלה ורעייתו [המוצצים כידוע את דם כולנו כמו שמצצו היהודים בימי-הביניים את דם הגויים] – היתה עשוייה להיות ששלדון אדלסון ידידם יטיס להם מדי שבוע את השיירים ממסעדות הפאר במלונות בתי הקזינו שלו. אבל הפרוייקט הזה, שהיה יכול לחסוך למדינה מאות אלפי דולרים, נפל בגלל הכשרות. מתברר שלא היה אפשר לשחד את המשגיחים לקבוע כשרות על מאכלי הגויים העשויים שרצים, זוחלים, שבלולים, צדפות וחזירים, ואשר מערבבים בהם גדי בחלב אימו.

* לכתבתו של פרופ' אלמוג, מידיעה אישית ומשיחה עם אדם אשר שנים רבות היה ממונה על הביטחון בכור, לא היתה הנחייה של גורמי הביטחון ולא של קצין הביטחון במקום למנוע כניסת חייל דרוזי. ההחלטה נעוצה באחת מהשתיים: החלטה שגויה של איש הביטחון במקום, או החמרה חדשה, אשר כמובן איננה במקום.

שלא נדע.

אבניאל לטר

* אהוד היקר, אהבתי את "המסקנה" של נעמן כהן לגבי הערבים משפרעם שמצדיקים לינץ' ברוצח. לפי דרך החשיבה הערבית – צריך להרוג מחבל אזוק. אצלנו זה לא יילך – ראה פרשת קו 300. רק לערבים מותר לעשות לינץ' – זה עניין של תרבות.

אין לך מושג כמה אתה צודק בעניין חוק הגנת הסופר – מי יהיה המו"ל המטומטם שיוציא ספר לסופר מוכשר חדש – אם יצטרך לשמור את מחירו שנה וחצי!

ובאשר לבלדה של יורם טהרלב – הרי אתה יודע שמיטב השיר כזבו.

שלך,

משה גרנות

* פסטיבל השמצות נתניהו נמשך! אין לכם מושג כמה רשימות של השמצה ולגלוג אנחנו מקבלים נגד ראש הממשלה שלנו בעקבות החשיפה התקשורתית של הוצאותיו. כמעט את כולן פירסמנו עד כה, למרות שהן חוזרות על אותם דברים.

אנחנו לא מחסידיו, אבל לאור תיפקודו, שנראה לנו בסדר גמור ואפילו צודק ומעולה, ולאור הניסיון לקבור גם אותו חיים כפי שקברו את קודמיו, וכל זאת שעה שהוא נושא באחריות כה גדולה לעצם קיומנו, אז בקיצור – אנחנו תומכים בו!

* שמתם לב שעיתון "הארץ" הולך ונעשה מיום ליום יותר מרושע, יותר מלא שמחה לאידהּ של מדינת ישראל – ויותר ויותר מזדהה עם מבקריה ואויביה?

* זמן-מה לאחר שייקבר, תוצא גופתו של נלסון מנדלה מן הקבר ותישלח לרופאים השוויצרים המומחים, אלה הגאונים הניטראליים שקבעו בביטחון כמעט-טרוריסטי כי יאסר ערפאת מת מהרעלה רדיואקטיבית, והם לבטח יקבעו כי גם נלסון מנדלה בן ה-95 מת מהרעלה כזו – כאשר סוכני המוסד, מחופשים לכושים במשחת נעליים שחורה – השתמשו להרעילו בשאריות של חומר רדיואקטיבי שנותרו בדרום-אפריקה מהתקופה שבה שלטון האפרטהייד הלבן שיתף פעולה עם מדינת ישראל הציונית הגזענית המושחתת!

* ליברמן בפורום סבן: "לא מאמין באפשרות להגיע להסדר עם הפלסטינים." – שר החוץ אמר עוד כי ביהודה ושומרון אין כיבוש. "להגיע להסדר כעת," אמר, "זה כמו להניח יסודות של בית באמצע רעידת אדמה." ["הארץ" באינטרנט, 7.12.13].

ליברמן נראה לנו עדיין חשוד, חרף כל זיכוייו המהדהדים בבתי המשפט שלנו. מעולם לא היינו מחסידיו ולא הצבענו עבורו – אבל מה לעשות, האיש הזה אומר דברי אמת, אמנם מאוד מחוספסים, אבל נכונים. לקרי היהיר והטיפש יש עוד הרבה מה ללמוד מליברמן.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,560 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל