גיליון מס' 899

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט' בטבת תשע"ד, 12 בדצמבר 2013

עם הצרופה של צילום יוסף לואידור הי"ד

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עוֹף-side קָנָדִי אַמִּיץ וְשָפוּי. // עמוס גלבוע: לזעוק בפומבי! [ציטוט]. // מנפרד גרסטנפלד: היפוך השואה – ישראל כמדינה נאצית. [ציטוט]. // אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר'. // הרצל חקק: התייתמנו, פרופסור דב לנדאו הלך לעולמו. // אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור, פרשה מוזרה מן העבר [בזכות מחקר של דב לנדאו]. // אורי הייטנר: 1. לפיד, בנט והפוליטיקה הישנה. 2. צרור הערות 11.12.13. // אהוד בן עזר: ווג'דה – סרט סעודי מקסים, משעשע ועצוב! // יהודה דרורי: מבוכה: המתורגמן בטקס האשכבה למנדלה – מתחזה. // עמוס אריכא: משחקי מופרעים בקיסריה. // אילנה אדם: קודם כל בעד הגינות!!! // מרדכי נאור: "רדיו חזק" – פגישה משעשעת עם רפול. // ד"ר ישראל בר-ניר: ObamaCare   – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. [ציטוט]. // בן כפיר: מכתב תגובה למאמרו של עוז אלמוג בגיליון 897. // רביבה בן זאב: חבורת חסמב"ה. // יוסף אורן: סיפור הוא לפעמים יותר מחתול (ב'), גבריאלה אביגור רותם, "כל סיפור הוא חתול פתאום". // מיכל הלפרין: דמעות התנין של הוצאות הספרים. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק שישי, אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי.  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עוֹף-side קָנָדִי אַמִּיץ וְשָפוּי

כָּל חוֹבֵב-כַּדּוּרֶגֶל יוֹדֵע לָבֶטַח

כִּי הַ-off-side שֶשְּמוֹ הָעִבְרִי הוּא "נִבְדָּל"

הוּא מַצָּב שֶשַּׂחְקָן הַנִּמְצָא בּוֹ בַּשֶּטַח

שֶכָּשְרוֹ לְתַמְרֵן בּוֹ מֻגְבָּל הוּא וְדַל

בִּשְהוֹתוֹ מֵאַחְרֵי הֲגָנַת הַנִּבְחֶרֶת

שֶנֶּגְדָּהּ מְשַׂחֵק הוּא (וְזֹאת – אִם הוּא לֹא

הִשְתַּתֵּף בְּמִתְקֶפֶת רֵעָיו וְאִם טֶרֶם

אָץ אֵלָיו הַכַּדּוּר בִּמְרוּצַת גִּלְגּוּלוֹ)

חָל עָלָיו לְמַרְבֵּה הַתִּסְכּוּל וְהַצַּעַר

הָאִסּוּר הֶחָמוּר עַל פִּסְגַּת הֲנָאוֹת

כָּל גְּבַרְתָּן-בַּעֲטָן: תְּקִיעַת "גּוֹל" לְתוֹךְ שַעַר

הַיָּרִיב, שֶאֵלָיו הוּא מָנוּעַ לִבְעֹט.

אַךְ הִנֵּה, רַבּוֹתַי, בַּפּוֹלִיטִיקָה אֵין לוֹ

לְ"נִבְדָּל" זֶה שוּם תֹּקֶף – וְכָךְ תָּקַע "גּוֹל"

שַׂר-הַחוּץ הַקָּנָדִי, שֶצַּ'אנְס הִזְדַּמֵּן לוֹ

לְהַצְלִיף קֳבָל עַם וְעוֹלָם כְּפַרְגּוֹל

בְּאוֹבָּמָה וּשְאַר אוֹתָהּ כַּת צֶ'מְבֶּרְלִינִית

שֶל כְּסִילֵי הָאִחוּד הָאֵרוֹפִּי אֲשֶר

שָכֲחוּ אֵיךְ הוֹנְתָה הָעָרְמָה הַבֶּרְלִינִית

בִּימֵי מִינְכֶן אֶת מִי שֶנָּתַן לוֹ הֶכְשֵר

לְהֶסְכֵּם-הַמִּרְמָה שֶבּוֹ הִיטְלֶר הִבְטִיחַ

גַּם שָלוֹם גַּם כָּבוֹד לַשּוֹטֶה שֶהִמְלִיץ

עַל חוֹזֶה לֹא כָּשֵר אַךְ לְגַמְרֵי מַסְרִיחַ

שֶעָלָה לִבְרִיטַנְיָה בְּהֶלֶם הַ"בְּלִיץ".

וְכֵיוָן שֶהַשָּׂר הַקָּנָדִי, בֵּינֵינוּ,

שְמוֹ ג'וֹן בֵּירְד (הַיְנוּ: ג'וֹן הַצִּפּוֹר) – מִסְתַּבֵּר

שֶצִּפּוֹר נְדִירָה כָּזֹאת יֵש בְּיָמֵינוּ

רַק בְּאוֹטָוָה, בָּהּ בִּדְבָרָיו הוּא חִבֵּר

בֵין רֵיאָל פּוֹלִיטִיק וּבֵין לֶקַח הִיסְטוֹרִי

בְּקָרְאוֹ מוּל אִירָאן עַתִּירַת הַנּוֹכְלוּת

וּמוּל כָּל רְפִיסוּת הַבְּלָה-בְּלָה הָרֵטוֹרִי

שֶל אוֹבָּמָה וּשְאַר שֻתָּפָיו לְסִכְלוּת

כִּי הַתְּנַאי הַיָּחִיד, הָרָאוּי וְהַטַּקְטִי

לְחִזּוּי הֶעָתִיד, אִם מִלְּגֵו אוֹ מִלְּבַר

הוּא הֶסֵּק מַסְקָנוֹת מֵאוֹתוֹ שִעוּר פְּרַקְטִי

הָעוֹלֶה בְּבֵרוּר מְעֻבְדּוֹת הֶעָבָר.

וּמִשּוּם שֶנִּתּוּחַ חוֹדֵר, אָנָטוֹמִי

שֶל צִפְצוּף הָאִירָאנִים כְּבָר אָז, בֶּעָבָר

עַל סוֹכְנוּת בֵּינְלְאֻמִּית זוֹ לְאֵנֶרְגִּיָּה אָטוֹמִית

שֶחָשְׂפָה אֶת פַּרְצוּפָם הָאֲמִתִּי וְלֹא מִכְּבָר

צִפְצוּפָם הַלֹּא פָּחוֹת גָּלוּי לָעַיִן עַל מוֹעֶצֶת

בִּטְחוֹנָם שֶל מוֹסְדוֹת אוּ"ם גַּם הוּא מוֹכִיחַ בְּפֵרוּש

כַּמָּה אִי אֶפְשָר לִסְמֹךְ עַל דִּבְרָתָם – לָכֵן בְּעֶצֶם

מֶמְשַלְתִּי תוֹסִיף לִנְקֹט," אָמַר מַר בֵּירְד זֶה, "כַּדָּרוּש

אֶת אוֹתָם הָעִצּוּמִים שֶקָּנָדָה אָמְנָם הִטִּילָה

עַל מִשְטַר הָאָיָתוֹלוֹת וְשֶאֵין לָהּ כַּוָּנָה

לְחַדֵּש עִמּוֹ כָּל קֶשֶר דִּיפְּלוֹמָטִי כָּאן חָלִילָה

כִּי נוֹכַחְנוּ שֶאִירָאן הִיא מְדִינָה לֹא אֲמִינָה."

כֹּה אָמַר שַׂר-הַחוּץ הַקָּנָדִי וְכָך

הוּא נִצָּב כְּגוֹרֵם יְחִידִי מְפֻכָּח

וְאַמִּיץ וְשָפוּי מוּל מוֹחָה הָאָטוּם

שֶל סִיעַת צֶ'מְבֶּרְלִינִים מֻכִּים בְּטִמְטוּם

הַזּוֹכִים לְשַׂחֵק בִּבְלִי דַעַת, פָּשוּט

לִידֵיהֶם שֶל רָאס פּוּטִין וְאַסַד וְשוּת'

הַשָּׂשִׂים לְסַפְסֵר, בְּזִלְזוּל צִינִי, בְּ-

בִטְחוֹנָם שֶל יוֹשְבֵי יִשְׂרָאֵל וְהַרְבֵּה

אֶזְרְחֵי מְדִינוֹת אֲחֵרוֹת, שֶכֻּלָּם

מוּעָדִים לְאִיּוּם זֶה עַל שְלוֹם הָעוֹלָם

מִצִּדָּהּ שֶל אִירָאן מְגֻרְעֶנֶת, כְּשֵם

שֶדּוֹד סֶם, זְחוּחַ-דַּעַת, כְּלָל לֹא הִתְרַשֵּם

מֵעֶשְׂרוֹת אַזְהָרוֹת יִשְׂרָאֵל (אֶלָּא מִי?)

שֶהִתְרוּ בּוֹ שָנִים מִטֵּרוֹר מֻסְלְמִי

שֶיָּרָה גַם קָאסָאם, גַּם קַטְיוּשָה, גַם גְּרָאד

עַל בָּתֵּינוּ, אַךְ אַנְקְל סֶם כְּלָל לֹא נֶחְרַד

וּבְקֹשִי נָתַן לַדָּבָר אֶת לִבּוֹ

שֶהֲרֵי זֶה פָּגַע כָּאן רַק בָּנוּ, לֹא בּוֹ

עַד שֶשְּנֵי מִגְדְּלֵי תְּאוֹמָיו קָרְסוּ יַחַד

עִם זְחִיחוּת-דַּעֲתוֹ הַמֻּחְלֶפֶת בְּפַחַד.

וְכָעֵת מִתְבָּרֵר שֶנַּסְרַאלְלַהּ מֵבִין

מָה שֶמִּיסְטֶר אוֹבָּמָה עוֹד כְּלָל לֹא תָפַס

כְּשֶמַּנְהִיג "חִיזְבַּאלְלַהּ" מִתְרַבְרֵב בְּדָאוִין

מִסִּתְרֵי מַחְבּוֹאוֹ הַהֵרוֹאִי וְשָׂשׂ 

לְהַצְהִיר בְּסַרְקַזְם אוֹהֵד סַרְכָּזוֹת

כִּי לְנֹכַח תּוֹצְאוֹת הַקּוֹמֶדְיָה הַזֹּאת

הָאִירָאנִים הִשִּׂיגוּ בַּשִּׂיחַ וָשִׂיג

בְּזֶ'נֶבָה אֶת כָּל שֶרָצוּ לְהַשִּׂיג

וְאִם מִי שֶלָּחַץ אוֹתָם יֵש בּוֹ שִׂמְחָה

כִּי גִרְעוּן כּוּרֵיהֶם נִתְבַּטֵּל אוֹ נִדְחָה

שֶיִּשְׂמַח לוֹ עַד בֻּכְּרָא פִיל מִישְמִיש, שֶכֵּן

כְּבָר אָמַר הַנָּשִׂיא רוֹחָאנִי שֶרוֹקֵן

כָּל שִׂמְחָה שֶכָּזֹאת מִסִּכּוּי לְמַמְּשָהּ

שֶאַרְצוֹ מִגִּרְעוּן כָּזֶה כְּלָל לֹא פָּרְשָה,

מָה שֶשָּב וּמוֹכִיחַ כִּי כְּסִיל הַנּוֹקֵט

בְּלִטּוּף פַּרְוָתוֹ שֶל הַ-Persian cat

בְּלִי לִזְכֹּר מָה יוּכְלוּ צִפָּרְנָיו לְעוֹלֵל

לְעֵינֵי מְלַטְּפוֹ כְּשֶהַ-cat יִשְתּוֹלֵל,

אַל יָבוֹא בִּתְלוּנוֹת עַל כּוֹחוֹ וְעָצְמוֹ

שֶל פָּרְסִי עַרְסִי זֶה – אֶלָּא רַק אֶל עַצְמוֹ...

* * *

עמוס גלבוע

לזעוק בפומבי!

ראש הממשלה לשעבר, אולמרט, ייצג נאמנה את הגישה בארץ שתקפה בשצף קצף את מדיניותו והתנהגותו של נתניהו מול הסכם ג'נבה בעניין הגרעין האיראני. תמציתה של מדיניות נתניהו היתה: לצאת בפומבי נגד ההסכם, לצאת בפומבי נגד הנשיא אובמה ושר החוץ שלו, לטעון ולנמק שההסכם הוא "טעות היסטורית", ולא שום "הישג היסטורי" ההופך את העולם למקום בטוח יותר.

לדעת  גישת אולמרט (בסיוע ישיר של ה"ניו יורק טימס") זאת טעות קשה וטיפשית; זאת הכרזת מלחמה על ארה"ב; זה מחבל קשות במערכת יחסי ישראל עם בעלת בריתה הגדולה היחידה; זה מביא לכך שאנחנו מפסידים את תמיכתה של ארה"ב. במקום לצעוק בפומבי, ישראל היתה צריכה לנהל דו-שיח שקט, דיסקרטי, עם הממשל על מנת לנסות ולקדם את האינטרסים שלה בנושא האיראני.

מדובר בדילמה מהותית, העשויה לחזור בעתיד בצורות שונות,  ודעתי העקרונית היא כי בנושאים בעלי עניין ביטחוני לאומי ממדרגה ראשונה, שלא לדבר על עניינים קיומיים, עדיף לזעוק בפומבי (במקביל לדו-שיח דיסקרטי בכל דרגי העבודה) מאשר לשתוק פומבית ולהסתפק במגע השקט.

שלושת נימוקיי לכך הם אלו: האחד, ניסיון העבר. וניסיון זה מלמד כי מאז  המחצית השנייה של שנות ה-60,  כמעט כל ממשלות ישראל לא נרתעו מלהיכנס לוויכוח פומבי סוער עם הממשל האמריקאי בנושאים שבהם נראה היה כי ארה"ב פוגעת באינטרסים ביטחוניים ומדיניים של ישראל. ישראל יצאה נגד תוכניות אמריקאיות להסדר מדיני, ישראל נהלה "קרב" של ממש עם ממשל ניקסון שהתכחש להזזת הטילים המצרים לעבר תעלת סואץ לפני מלחמת יום הכיפורים; ישראל תקפה את הכור הגרעיני העיראקי חרף התנגדות הממשל האמריקאי, והדוגמאות רבות. אכן, מפעם לפעם הממשל האמריקאי העניש אותנו על כך, בעיקר ע"י השהיית אספקת מטוסים ואמצעי לחימה. אולם, כל אלו היו בבחינת משברים זמניים, שלא היה בהם כדי לערער את הבסיס האיתן של "היחסים המיוחדים" בין ישראל לארה"ב מאז נשיאותו של קנדי. לכן, כל הדיבורים על כך "שהפסדנו" עכשיו את ארה"ב הם ככל הנראה לא יותר מאשר משאלות לב תמוהות.  

הנימוק השני  נוגע לדרך ההתבטאות של מנהיג מדינה בנושאי ביטחון ומדיניות מהותיים (להבדיל מנושאים שגרתיים שוטפים). הכלי המרכזי הוא הפומביות, לא השתיקה. לא שהמנהיג משלה את עצמו כי יצליח לשנות את המדיניות לה הוא מתנגד בתוקף (ובמקרה שלפנינו המדיניות האמריקאית כלפי איראן) ,  אבל המנהיג הוא פוליטיקאי, הוא חרד לדימויו, הוא חייב להסביר לעמו, בודאי לתומכיו, וגם למתנגדיו, מה היא דרכו.  איש לא יוכל לבוא אליו בטענות בעתיד: "היכן היית? למה לא צעקת?"

דרך אגב, ובהקשר אחר, כל מי שממליץ למנהיג להסתפק בדיאלוג הדיסקרטי בנושא מהותי, בלי זכות הצעקה, למעשה יוצא גם נגד זכות ההפגנה של העובדים!

ולנימוק השלישי. נניח, לרגע, שאנחנו מנהלים את כל הדיאלוג רק  באורח דיסקרטי, ובן שיחנו כביכול מתרשם מהנימוקים שלנו, מבטיח הבטחות, אומר ש"ישקול" וכיוצא באלו. והנה, עובר זמן, ומה שמתרחש בפועל שונה בתכלית ממה שהובטח לנו. זהו המצב הגרוע ביותר שיכול להיות.

אני רוצה להביא דוגמה קשה ל"שתיקה" יהודית. במלחמת העולם השנייה, כאשר זוועות השואה כבר התבררו, יהדות ארה"ב, מחשש לאנטישמיות, לא הרימה קול זעקה פומבית. המנהיגות שלה הסתפקה בדיאלוג דיסקרטי עם הממשל האמריקאי , שלא עשה דבר. ודרך אגב, ה"ניו-יורק טיימס", שהמו"ל שלו היה יהודי, "קבר" את זוועות השואה בדיווחים המזקיקים זכוכית מגדלת. לגבי עיתון זה מתאימה  האמרה הצרפתית: "ככל שהדברים משתנים ככה הם נשארים אותו הדבר."

נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 9.12.13

* * *

מנפרד גרסטנפלד

היפוך השואה – ישראל כמדינה נאצית

במרבית המדינות ישנה מטאפורה המייצגת את ה"רוע המוחלט". בחברה המערבית העכשווית, המטאפורה הנפוצה היא התנהגות בצורה נאצית או לחילופין, ביצוע רצח עם.

ישראל עומדת בימים אלה במרכזה של מתקפת שנאה, הנובעת ממקורות שונים. האשמות, שישראל מתנהגת כלפי הפלסטינים בצורה שמזכירה את מדיניות הנאצים כלפי היהודים, הפכו לנפוצות מאד. כמה מחקרים שנערכו במספר מדינות אירופיות, מוכיחים כי הרבה מתושביהן אימצו דעות אלו.

במחקר שערכה בתחילת העשור הקודם אוניברסיטת בילפלד בגרמניה, התבקשו יותר מ-2,500 מרואיינים להביע את מידת הסכמתם עם ההצהרה הבאה: "מה שמדינת ישראל עושה לפלסטינים אינו שונה עקרונית ממה שהנאצים ברייך השלישי עשו ליהודים." 51 אחוז מהנשאלים השיבו על ההצהרה בחיוב.

היפוך השואה, הטענה כי מדיניות ישראל זהה לזו של גרמניה הנאצית, חילחלה עמוק לחברה האירופית העכשווית. המחקר המקיף הראשון על יחס הנורווגים כלפי מיעוטים נערך בשנים 2011 ו-2012 על ידי המרכז ללימודי השואה והמיעוטים הדתיים לפי הזמנת הממשלה. המחקר גילה, כי 38 אחוז מהנורווגים מסכימים עם הקביעה שישראל נוהגת כלפי הפלסטינים באותו האופן שבו נהגו הנאצים כלפי היהודים.

מחקרים נוספים באירופה

במחקרים נוספים שנערכו באירופה נשאלו המשתתפים האם ישראל מנהלת מלחמת השמדה כלפי הפלסטינים. כך למשל, מחקר שפרסם ב-2007 מוסד המחקר GFS ברן גילה כי 50 אחוז מאוכלוסיית שוויץ רואה בישראל את "גוליית" הנלחם מלחמת חורמה בפלסטינים.

מחקר נוסף של אוניברסיטת בילפלד בגרמניה, מטעם קרן פרידריך אברט הסוציאליסטית, שנערך ב-2011, כלל אלף משתתפים בני למעלה מגיל 16 בכל אחת משבע מדינות האיחוד האירופי. החוקרים גילו כי מספר גדול של נשאלים הסכימו שישראל מנהלת מלחמת השמדה נגד הפלסטינים. קביעה זו שישראל אחראית לרצח עם דומה להשוואה לנאצים. אלה שענו בחיוב, הביעו דעות אנטישמיות מובהקות על פי הגדרת האנטישמיות, כפי שנקבעה על ידי האיחוד האירופי.

השיעור הנמוך ביותר של אלה שהסכימו עם הקביעה, נרשם באיטליה ובהולנד עם 38 ו-39 אחוזים בהתאמה. בהונגריה שיעור המסכימים עמד על 41 אחוז, בבריטניה – על 42 אחוז, בגרמניה 48 אחוז ובפורטוגל 49 אחוז. בפולין עמד מספרם של אלה שענו בחיוב על 63 אחוז. יצוין, כי שבע המדינות הללו מייצגות למעלה ממחצית אוכלוסיית האיחוד האירופי.

מאחר שקרוב ל-80 אחוז מ-500 מיליון תושבי האיחוד האירופי – קרוב ל-400 מיליון אירופים – הם בני למעלה מגיל 16, ניתן להניח כי לפחות 150 מיליון איש מתוכם מחזיקים בדעות שטניות על ישראל ורואים בה מדינה נאצית, או כזו האחראית לרצח עם.

האשמות נוצריות

הבקיאים בהיסטוריה של האנטישמיות מזהים בתפיסות אלו ביחס לישראל גירסה עדכנית של היחס הדמוני ליהודים במשך מאות שנים. בימי הביניים ייצגו היהודים עבור חלק גדול מהאוכלוסייה הנוצרית את הרוע המוחלט. היהודים הואשמו באשמה הכוזבת של רצח מי שהוא בעיניהם בן האלוהים, והנוצרים שהחזיקו בדעות אלו זיהו לעיתים קרובות את היהודים עם השטן.

תפיסה אנטישמית קיצונית זו, של הרוע המוחלט, יצרה טרמינולוגיה משלה. היהודים הואשמו ברצח האל, בהיותם בני שטן או השטן עצמו והאנטי-משיח. יהושע טרכטנברג בספרו:

 "The Devil and the Jews" (Cleveland: Meridian, 1961)

סיכם (ע' 159) כי בימי הביניים נתפסו היהודים על ידי הנצרות כמכשפים, רוצחים, קניבלים, מרעילים ומקללים.

הברית החדשה

פיטר ון דר הורסט, מומחה לנצרות הקדומה, אומר כי "הברית החדשה מכילה מספר קטעים אנטישמיים, שניתן למצוא בכתבים המאוחרים. הדוגמה הבולטת ביותר היא בבשורה על פי יוחנן, שנכתבה לאחר הקרע בין הנוצרים ליהודים. הרגשות האנטי-יהודיים חלחלו לכל החלקים של הספר, והוא מכיל גם את הפסוק האנטישמי ביותר בברית החדשה.

"יוחנן הרחיק את ישו לחלוטין מהעם היהודי. הוא מאפשר לו לדבר אודות היהודים, חוקיהם ומנהגיהם כאילו הוא עצמו כבר אינו אחד מהם. הגרוע מכל, במחלוקת בין ישו והמנהיגים היהודים, יוחנן נתן לו לומר 'השטן הוא אביך.' בספרות הנוצרית, המאוחרת יותר, הביטוי כבר התפתח.

"להערה הקצרה הזאת היו תוצאות קטלניות במשך למעלה מאלפיים שנה," קובע ון דר הורסט, ולדבריו "והיא עלתה בחייהם של עשרות אלפי יהודים במהלך ההיסטוריה ובמיוחד בימי הביניים. פסוק זה אומץ על ידי נוצרים שונאי יהודים בכדי להצדיק רצח יהודים. הרוצחים האמינו, כי 'אם ישו אמר שיהודים הם בני שטן, עלינו לעשות ככל יכולתנו כדי למגרם.'"

ואן דר הורסט מציין, כי האשמה ברצח האל מנוגדת לאמת. ליהודים לא היה הכוח לרצוח איש. "כל מה שאנו יודעים ממקורות אחרים מוכיח כי פילטוס היה חסר מצפון וחסר רחמים. הרעיון שניתן היה להציל נידון למוות חף מפשע מנוגד להיסטוריה ומגוחך. לדבריו של ון דר הורסט אפשר להוסיף שהרעיון שאנשים יכולים להיות אחראים למעשיהם של אבותיהם – ובמקרה הספציפי הזה למעשים שאבותיהם לא עשו – לפני דורות רבים, מערער את תפקודה החוקי והמוסרי של החברה.

הרוע המוחלט בנאציזם

הנאצים פיתחו קונספט חדש של הרוע המוחלט. היהודים הפכו לתת-אדם או לחילופין "שרצים", "חיידקים" וכיוצא בזה. הדימוי השטני של היהודים שאותו אימצו רבים ברחבי אירופה, הוביל להשמדה המונית במהלך השואה.

היהודים תרמו תרומה נכבדה במהלך המאה ה-20 למערכת הבריאות ולחיי הכלכלה, התרבות ולתחומים רבים אחרים בגרמניה שלפני המלחמה, והיהודים נלחמו כחיילים בצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה. למרות זאת, נושלו היהודים מזכויותיהם הבסיסיות על ידי המשטר הנאצי, איבדו את עבודתם, גורשו ונרצחו.

באופן דומה, גם ההאשמות הנוכחיות כלפי ישראל כמייצגת ה"רוע המוחלט" הן דמוניות ביסודן. הטענה שישראל שואפת להשמיד את הפלסטינים היא הוצאת דיבה נפשעת. בין 1941 ל-1943 רצחו הגרמנים במחנות ההשמדה טרבלינקה, בלז'ץ וסוביבור כ-2 מיליון יהודים. מאז טכנולוגית ההשמדה "התקדמה" מאוד, ואם הטענות שישראל עוסקת ברצח עם היו נכונות, כבר מזמן לא היה נותר אף פלסטיני בחיים. המציאות מוכיחה בדיוק את ההפך: מספר הפלסטינים רק גדל בהדרגה, ילדים פלסטינים נולדים בבתי חולים ישראלים, וחולים פלסטינים מטופלים בידי רופאים ישראלים.

הרוע המוחלט מתפתח

השלכת ה"רוע המוחלט" על היהודים התמקדה בחברות נוצריות באלמנטים הדתיים. באנטישמיות הלאומנית והאתנית, שהגיעה לשפל העמוק ביותר בגרמניה הנאצית, ההתמקדות היתה ביהודים כבני אדם. התפיסות הדמוניות הנוכחיות של ישראל, לעומת זאת, מופנים כלפי המדינה היהודית.

ניתן להסיק מסקנות רבות מן המימצאים בדבר מאפייני האנטישמיות שהתגלו כיום באירופה והיקפה. מסקנה אחת היא שאירופים רבים מחזיקים בדעות לא רציונליות, בדיוק כמו אבותיהם בימי הביניים. מסקנה נוספת היא, שישראל הפכה למעין חיישן המצביע על הליקויים המוסריים והנפשיים של אירופה. ניתן רק לתהות מדוע ממשלות ישראל לא עימתו את הנהגת האיחוד האירופי ואת המדינות החברות בו עם הנתונים המדאיגים.

המטיפים

את מסע הדמוניזציה הקיצוני נגד ישראל מובילים גופים ואנשים ממגזרים שונים. הם תוקפים את ישראל מילולית בדרכים רבות ועושים שימוש מאסיבי באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות.

מרבית ההשוואות בין ישראל לנאציזם מקורן בעולם הערבי. החברה הפלסטינית, במובן זה, אינה שונה ממדינות ערב האחרות. אמנת יסוד החמאס היא אחת משורה של מקורות ערבים, המקדמים את הרעיון של יישום שואה חדשה על היהודים ובו בזמן גם היפוך-השואה, כאילו היהודים הם מביאים על הערבים שואה.

האמנה קוראת להשמדת עם וסעיף 7 מניח את היסוד לאידיאולוגיה רצחנית: "החמאס מצפה ליישום הבטחתו של אללה, ללא הגבלת זמן. הנביא, שהשלום והברכה עליו, אמר: העת לא תגיע עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים (ויהרגו אותם), עד שהיהודים יסתתרו מאחורי העצים והאבנים, שיצעקו: או מוסלמים יש יהודי שמסתתר מאחורי בואו והרגו אותו."

סעיף 20 קובע: "הנאציזם של היהודים אינו פוסח על נשים וילדים ומפחיד את כולם. הם נלחמים במקורות הפרנסה של אנשים, גוזלים את כספם ופוגעים בכבודם. במעשיהם הנוראים הם מתעללים באנשים כמו פושעי המלחמה הגרועים ביותר."

הדברים מוצאים ביטוי נוסף בסעיף 31 הקובע כי: "השיטות הנאציות הציוניות בהן נעשה שימוש נגד העם שלנו לא יימשכו עד סיום הפלישה שלהם, מאחר שמדינות הבנויות על דיכוי שורדות רק שעה אחת. מדינות המבוססות על צדק יתקיימו עד תחיית המתים."

היפוך השואה בחברות מערביות

הבלשן ג'ורג'-אליה צרפתי טוען כי המשוואה העיקרית בדמוניזציה של ישראל היא ש"הציונות שווה לנאציזם". הסוגים השונים של תעמולה אנטי-ישראלית הופצו וחזרו עליהם בלי סוף, "והיא הצליחה לחלחל לחברה הכללית רק בגלל התשתית האנטישמית שלה." הוא מציין, כי הדבר נעשה בשילוב עם משוואות אחרות כגון "המדינה הציונית הפשיסטית, הגזענית או הקולוניאלית." בהקשר זה ניתן לציין גם את הקביעה כי ישראל היא מדינת אפרטהייד.

המחקרים מגלים כי ההאשמות שישראל מתנהגת כמו הנאצים רווחות בקרב אירופים רבים. ייתכן כי רבים מאלה שמסיתים נגד ישראל אינם מאמינים בעצמם בהאשמות אלה. אבל הם סייעו ליצור אווירה שבה מיליונים אחרים מוכנים לקבל את הדברים כאמת לאמיתה.

מיספר פוליטיקאים אירופים מובילים הישוו בין ישראל לנאצים, כשבולט בתוכם מספרם של הסוציאל-דמוקרטים כמו נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, ראש ממשלת שוודיה אולוף פלמה וראש ממשלת יוון אנדראס פפנדראו. ההבדל היחיד בין הטיעונים שהשמיעו הנאצים על היהודים לטיעונים הפוליטיים האלה הוא שהנאצים חזרו עליהם פעם אחר פעם, בעוד שהפוליטיקאים הסוציאליסטים בדרך כלל עשו זאת רק פעם אחת.

בעוד שהאשמת ישראל ברוע המוחלט על ידי השוואתה לגרמניה הנאצית היא דבר נדיר יחסית, סוציאל-דמוקרטים רבים מאשימים את ישראל בהיותה "מדינת אפרטהייד". כך למשל, סיגמאר גבריאל, העומד בראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, קבע בדף הפייסבוק שלו כי ישראל היא "משטר אפרטהייד."

באפריל 2002, פרנקו קוואלי, ששימש ראש הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השוויצרית, שהיתה חברה בממשלה, נאם בהפגנה פרו-פלסטינית. הוא טען בפומבי כי "ישראל מבצעת בכוונה מעשי טבח בעם שלם" וגינה את "ההשמדה השיטתית של הפלסטינים." ההצהרות הללו לוו בשריפת דגלי ישראל.

דמות מוכרת יותר המלבה שנאה כלפי ישראל היא הנשיא האמריקני לשעבר ג'ימי קרטר, שפרסם ב-2006 ספר שכותרתו "שלום ולא אפרטהייד". הספר מלא בטעויות עובדתיות שכבר נחשפו ברבים.

קריקטורות ערביות

קריקטוריסטים המפרסמים בכלי תקשורת המוניים חייבים להשתמש בסטריאוטיפים שיזוהו בקלות על ידי מרבית הקוראים. בחברה המודרנית, שבה הידע שטחי ביותר, קריקטורות הן כלי מצוין להעברת דעות, כולל מסרי שנאה בצורה תמציתית. הדבר נכון בעיקר במדינות שבהן שיעור יודעי הקרוא וכתוב נמוך יחסית, כמו בעולם הערבי.

יואל קוטק, שפירסם רבות בנושא קריקטורות שנאה אנטישמיות ואנטי-ציוניות, כותב כי "זמן רב לפני שאריאל שרון עלה לשלטון, הצגת הישראלי כנאצי הופיעה בהרחבה בקריקטורות הערביות. המוטיב החוזר הוא שכל הישראלים, מפרס וברק ועד שרון, שואבים השראה מהשיטות הנאציות. הפרדוקס ברור לכול כשנזכרים בתמיכה הערבית בנאציזם במהלך מלחמת העולם השנייה והתמיכה של אינטלקטואלים ערבים בולטים בהכחשת השואה. מנקודת ראותם פשעי הציונים עולים בהרבה על פשעי הנאצים."

קוטק מציין, כי ב-28 בדצמבר 1999, הרבה לפי האינתיפאדה השנייה, "אל חיית אל ג'דידה", ביטאון הרשות הפלסטינית הרשמי, פירסם קריקטורה ברוח זו, המציגה איש זקן בגלבייה, המייצג את המאה העשרים, הנפרד מבחור צעיר בחולצת טי, המייצג את המאה העשרים ואחת. בין שני האנשים עומד יהודי קטנטן עם מגן דוד על חזהו, שחץ מופנה לכיוונו ועליו כתוב "המחלה של המאה."

קוטק מסכם כי המוטיב החוזר בכל הקריקטורות הללו הוא "היהודי השטני".

נורווגיה

מדינות ערב אינן היחידות המשוות בין ישראל לנאציזם. מוטיבים דומים ניתן למצוא בקריקטורות המתפרסמות באירופה ותורמות ל"נאציפיקציה" של מדינת ישראל. נורווגיה, מדינה שבה כמה משרי ממשלת סטולטנברג ליבו שנאה כלפי ישראל, היא דוגמה בולטת.

ב-2002 פירסם הקריקטוריסט ממוצא גרמני פין גראף קריקטורה של אריאל שרון לבוש כנאצי ביומון הנורווגי הנפוץ דאגבלאדט. בקריקטורה נוספת מפרי עטו ב-2006, הציג גראף את ראש הממשלה אהוד אולמרט כמפקד מחנה ריכוז מהסרט רשימת שינדלר. ב-2011 אותו הקריקטוריסט הציג את החזרת גלעד שליט כאילו האסירים הפלסטינים מועברים לבית כלא חדש, עזה, ועליו הכיתוב מהשלט במחנה הריכוז בוכנוולד: "לכל אחד מה שמגיע לו."

יצוין, כי ב-2007 זכה גראף על עבודתו באות המלכותי הגבוה ביותר מידיו של מלך נורווגיה הארלד החמישי. המזכ"ל הפורש של מפלגת העבודה הנורווגית, האקון לי, כתב בזיכרונותיו, כי "מפלגת העבודה תקפה את ישראל בצורה רצינית ועשתה שימוש בקריקטורות של פין גראף, שהזכירו את הציורים האנטישמיים שהופיעו בשטירמר בתקופת היטלר ובתנין במוסקבה."

התפיסה מימי הביניים של היהודי כשטן הופיעה גם היא בקריקטורות שראו אור בנורווגיה. כך למשל, את השטן היהודי ייצג אריאל שרון עם קרניים בקריקטורה שאייר אודמונד מיקלסן בעיתון המקומי "האמר ארביידרבלאד".

גם המוטיב של היהודי כמרעיל בארות חוזר לחיים בתקשורת. קריקטורה שפורסמה ב"שטוטגרטר צייטונג" הגרמני באוגוסט 2013 הציגה את ראש הממשלה בנימין נתניהו מרעיל את תהליך השלום. בתמונה רואים את ראש הממשלה יושב על ספסל בפארק ומאכיל את יוני השלום מתוך בקבוק רעל שעליו הכיתוב "בנייה בהתנחלויות".

ב-2002 פרסם היומון היווני "אתנוס", המזוהה עם מפלגת השלטון דאז פאסוק הסוציאליסטית, קריקטורה שבה רואים שני חיילי צה"ל לבושים כנאצים עם מגיני דוד על הקסדות כשהם דוקרים ערבים. הכיתוב מתחת קבע כי "אל תרגישו אשמה. לא היינו באושוויץ ודכאו כדי לסבול אלא כדי ללמוד."

בכלי תקשורת אירופיים מרכזיים חזר גם המוטיב הקלאסי של עלילת הדם. קריקטורה המציגה את שרון כשהוא אוכל תינוק פורסמה ביומון "אינדפנדנט" הבריטי. האיור זיכה את המאייר דייב בראון בפרס הקריקטורה הפוליטית הבולטת של השנה, שהעניקה לו חברת הפרלמנט ממפלגת הלייבור ושרה לשעבר, קלייר שורט, במשרדי ה"אקונומיסט" בלונדון. בעקבות תלונות שהוגשו בנושא, החליטה ועדת תלונות התקשורת הבריטית כי הקריקטורה לא פגעה באתיקה העיתונאית.

המוסלמים כנאצים

ניתוח שטחי מגלה כי ההשפעה העיקרית העכשווית של האידיאולוגיה הנאצית היא על חלקים של העולם המוסלמי. השפעתן של תנועות ניאו-נאציות בעולם המערבי מוגבלת מאוד בהשוואה לנוכחותה של חשיבה דומה לנאציזם בחברות מוסלמיות. בעוד שבאירופה, למעט הונגריה ויוון, תנועות בעלות אידיאולוגיה ניאו-נאצית נדחקו לשוליים הפוליטיים, הרי שבעולם המוסלמי הן חלק מהזרם המרכזי.

הדוגמה הבולטת ביותר היא נשיא איראן לשעבר, מחמוד אחמדינג'אד, שאיומי ההשמדה שלו כלפי ישראל וההסתה יונקים משורשיו באיראן הפונדמנטליסטית ומדמויות רדיקליות אחרות בעולם המוסלמי.

אמנת חמאס שכבר הוזכרה היא דוגמה נוספת. ההסתה הפלסטינית הקוראת להשמדת היהודים החלה כבר לפני מלחמת העולם השנייה. המופתי הירושלמי חאג' אמין אלחוסייני הנהיג את הקיצונים הערביים הפלסטיניים ואף זכה לסיוע כספי וצבאי מגרמניה הנאצית בסוף שנות ה-30.

גם מנהיגם של הערבים "המתונים" באותה התקופה, ראג'ב ביי אל נשאשיבי, שהיה ראש עיריית ירושלים, תמך בפומבי בהשמדה המונית של יהודים. לאחר המהומות ב-1929 שאל הסופר הצרפתי אלברט לונדרס את נשאשיבי מדוע נרצחו יהודים זקנים בחברון ובצפת, שעימם לא היה לערבים שום סכסוך?

תשובתו של נאשאשיבי היתה: "אתה נוהג כמו במלחמה, אתה לא הורג את מי שאתה רוצה, אלא את מי שאתה מוצא. בפעם הבאה כולם ייהרגו, צעירים וזקנים."

בפגישה מאוחרת יותר, כשלונדרס היקשה עליו ואמר כי אינו מאמין שהם מסוגלים להרוג 150 אלף יהודים, השיב נשאשיבי כי ניתן לרצוח את כולם תוך יומיים.

הדברים משקפים הלך רוח נרחב בהרבה בחברה הערבית כפי שהגדיר זאת בתמציתיות עזאם פאשה, מזכיר הליגה הערבית, שהכריז במהלך המלחמה ב-1948 כי "זו תהיה מלחמת השמדה וטבח רחב ממדים, שידברו עליה בעתיד כמו שמדברים על הטבח של המונגולים והצלבנים."

דעות מומחים

ההזדהות האידיאולוגית עם המחשבה וההתנהגות הנאצית, כפי שזו מוצאת את ביטויה בחלקים של העולם המוסלמי, זוכה לתשומת ליבם של מומחים בתחום. חוקר השואה פרופ' יהודה באואר אומר כי "כיום, בפעם הראשונה מאז 1945, יהודים מאוימים שוב בגלוי על ידי אידיאולוגיה איסלאמית רדיקלית הקוראת לרצח עם. את הרטוריקה הרצחנית יש לקחת ברצינות גדולה יותר מזו של הנאצים לפני שני עשורים ויותר. הקשר הישיר בין השואה לקריאות והפעולות לרצח עם, יותר מברור. השואה היתה חסרת תקדים, אולם עכשיו נוצר תקדים ויש כאלה שפועלים בהתאם."

ההיסטוריון רוברט ויסטריך כותב כי הגרעין הקשה של אנטישמיות בעולם הערבי והמוסלמי ניתן להשוואה רק לזה של גרמניה הנאצית. ויסטריך מסביר כי השנאה המוסלמית לישראל וליהודים היא "אנטישמיות בעלת מימד של רצח עם." בהתייחסו לקווים המשותפים לאנטישמיות המוסלמית והנאצית, מציין ויסטריך את הפנאטיות, פולחן המוות, קריאה ניהיליסטית להשמדה ותאווה מטורפת להגמוניה עולמית.

במאמר שפרסם ב-2012 ריצ'רד פראסקוויר, יו"ר הקריף, ארגון הגג של הקהילה היהודית הצרפתית, הוא השווה בין האיסלאם הקיצוני לנאציזם וציין שני מרכיבים זהים חשובים.

הראשון הוא, שהיהודים הם האוייב העיקרי של שתי התנועות, ושהאנטישמיות היא מרכיב חשוב באידיאולוגיה.

השני הוא, ששתי האידיאולוגיות עושות דמוניזציה ליהודים.

ההיסטוריון האמריקני, ריצ'ארד לנדס ציין כי "היסטוריונים בעתיד יגלו ודאי שהאנטישמיות הנוכחית בחברה הערבית והמוסלמית, הגיעה אפילו לרמות גבוהות יותר מאשר בקרב הנאצים."

כיצד נלחמים בדמוניזציה?

אין פתרון פלא למאבק בדמוניזציה של ישראל. הדבר דורש מאבק ממושך במגוון רחב של חזיתות. הצעד ההכרחי הראשון הוא חשיפת מקורות השנאה, המסרים המועברים ואמצעי ההפצה שלהם. הנתונים על מיספרם העצום של האירופים המאמינים כי ישראל מתנהגת כמו הנאצים, או שהיא אחראית לרצח עם, אינם ידועים לציבור הכללי. חשיפתם המקסימאלית הכרחית למאבק בתפיסות מרושעות אלו.

המנהיגים הפוליטיים והחברתיים האירופיים מעוניינים בהסתרת המידע מאחר שהוא מערער את הדימוי הכוזב, שהאיחוד האירופי ורבים אחרים יצרו במהלך השנים. האיחוד האירופי מוצג לא פעם כפועל לקידום זכויות אדם, משפט בינלאומי והגינות ומרחיק עצמו מההיסטוריה הרצחנית של אירופה הנאצית של המחצית הראשונה של שנות ה-40'.

עוד זמן רב לאחר סיום המלחמה, היתה עסוקה היבשת האירופית במירוק עברה. אחת הדוגמאות הבולטות לשינוי בתחום היא שמנהיגי מדינות מוכנים היום להודות באחריות קודמיהם לפשעים שביצעו בתפקיד, כמו למשל בהצהרתו של נשיא צרפת ז'אק שיראק כי צרפת של וישי היתה היורשת הלגיטימית של הרפובליקה הצרפתית השלישית. מרבית המדינות האירופיות, למעט הולנד, התנצלו על התנהגות הממשלות בתקופת המלחמה, או כמו בצרפת, הכירו באחריותם לרדיפת היהודים על ידי הממשלה והבירוקרטיה המקומית.

פרסום נתונים על תחושות שליליות הרווחות אצל תושבי אירופה לגבי ישראל פוגע בדימוי ההומאני שמנסה אירופה להציג. אלה המאשימים לשווא אחרים בביצוע פשעים קיצוניים, הם בעלי דפוסי חשיבה פליליים. 150 מיליון האירופים, או יותר, המאמינים שישראל היא מדינה נאצית, מייצגים גיבוב מכוער של אנשים בעלי כוונת זדון. בתקופתנו, הנחשבת למתקדמת, הם ממחזרים את הדעות הדמוניות כלפי יהודים שהיו לאבותיהם בימי הביניים.

חשיפה שכזו לא רק שפוגעת בדימויה של אירופה, אלא שהיא גם מעלה את השאלה, מי הם אלה שיצרו ישירות או בעקיפין את הדימוי הזה. היא גם תאלץ את האיחוד האירופי לבדוק את הנושא, מה שיוביל בהכרח להושטת אצבע מאשימה כלפי חלק מההנהגה, ופוליטיקאים בולטים, ותדרוש התמקדות בשנאה המופצת על ידי מערכות פוליטיות אירופיות, התקשורת, ארגונים לא ממשלתיים, כנסיות, אוניברסיטאות, בתי ספר, איגודים מקצועיים וכיוצא באלה.

חקירה כזו, אם תבוצע כראוי, תוביל לתוצאות הרסניות, מאחר שהיא תדרוש נקיטת עמדה. היא תעלה את השאלה, מה לעשות עם המסיתים בגופים הממשלתיים של האיחוד האירופי ועם העובדים במטות האיחוד? היא גם תחייב את הפסקת ההסתה.

לאחר מכן, יהיה צורך בגיבוש תוכניות חינוכיות ואחרות ובפעולות נוספות כדי להביא לשינוי הדרגתי בדפוסי החשיבה של כ-150 מיליון אירופים או יותר. ההימנעות מפתיחת תיבת פנדורה זו מאפשרת לאיחוד האירופי להימנע מעריכת חשבון נפש.

מסקנה

העיוות הידוע ביותר של השואה הוא הכחשת השואה. זהו גם השקר האנטישמי העכשווי הגדול ביותר. המטרה העיקרית של הכחשת השואה היא להציג את היהודים כנבלים חסרי מצפון. האנטישמים טוענים למעשה, שהיהודים המציאו רצח המוני בידי הנאצים ובעלי בריתם, שמעולם לא התקיים במציאות. למרות הסכנות הגלומות בהכחשת השואה, היפוך השואה והשוואת ישראל והיהודים לנאצים מסוכנת בהרבה.

הנתונים שהובאו פה מעידים כמה עמוק חלחלה הדמוניזציה של ישראל ושזו הגיעה גם ללב הזרם המרכזי האירופי. מדובר בסכנה עצומה למדינת ישראל, גם אם נראה שמדובר בתפיסות עולם רדומות. הדמוניזציה של היהודים בשנות ה-30' של המאה ה-20 הובילה בסופו של דבר לשואה. ניתן רק לשער למה יובילו הדעות השליליות הקיצוניות על ישראל בעתיד.

ההימנעות מחקירת ההיקף המבהיל של האנטישמיות האירופית מאפשרת לאיחוד האירופי להימנע מעריכת חשבון נפש ולהמשיך להתקשט בנוצות של הומניטריות.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 269.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

*

לִפְעָמִים שִׁירַי

גְּדֵלִים פֶּרֶא

 וּמִתְפָּרְעִים

*

הֶרְגֵלִים

חוֹרְצִים

חֲרִיצִים

שיר ירושלמי

אֲנִי מַמְשִׁיךְ לֶאֱכֹל פָלָאפֶל

אֵצֶל שֶׁבַח זַ"ל

יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ,

"הָאַבָּא שֶׁל הַפָלָאפֶל וְהַשָּׁוַוארְמָה"

וּמַרְגִּישׁ יָתוֹם.

לצאת מזה (שתי וריאציות)

(א) עליה לְקבר

קֹדֶם נִתְחַזֵּק

נִשְׁתֶּה קָפֶה

אַחַר כָּךְ נִתְפַּלֵּל

לָאֵל שֶׁאֵינוֹ גּוֹאֵל

שֶׁנִּגְמֹר עִם זֶה

וְנִשְׁתֶּה יַחַד עוֹד

כּוֹס קָפֶה

(ב) תחיית המתים

הוּא וְהִיא

בְּתַכְרִיכִים

קְבוּרִים זֶה מֵעַל זֶה

בְּתִקְוָה שֶׁיּוֹם אֶחָד

יֵצְאוּ מִזֶּה.

יקנה או לא יקנה

הַקְּטַנָּה רָצָה אֲחֻזַּת אָמוֹק

בַּחֲנוּת צַעֲצוּעִים

(חֲלוֹם, חֲלוֹם...)

עַל מַה יַּסְכִּים אַבָּא

וְעַל מַה לֹּא

(סִיּוּט, סִיּוּט...)

חתול שחור בבוקר

חִכָּה חִכָּה חִכָּה

וְחָתַך אוֹתִי בְּדִיּוּק כְּשֶׁעָבַרְתִּי!

(עַכְשָׁו לֵךְ תִּחְיֶה עִם זֶה

כָּל הַיּוֹם...)

איזה מזל

חָצִינוּ הַיּוֹם זֶה מַסְלוּלָהּ שֶׁל זוֹ

פְּעָמִים מִסְפָּר.

הֶהָיִינוּ חֲתוּלִים שְׁחֹרִים

זֶה לָזוֹ

אוֹ לְבָנִים?

פעם

יַחַד הֵם הָלְכוּ יָד בַּיָּד

(נֶחְמָד)

וְלֹא רָאוּ וְלוּ אֶחָד.

הַיּוֹם, כְּשֶׁהֵם לְבַד

הֵם תָּרִים אַחַר הָאֶחָד

וּבֵינְתַיִם עוֹשִׂים בַּיָּד.

* * *

הרצל חקק

התייתמנו, פרופסור דב לנדאו הלך לעולמו

איבדנו חבר יקר, חוקר דגול, איש רוח שידע להיאבק על ערכים ועל זהות. סיפורו של דב לנדאו הוא סיפור לאומי, סיפור שמתחיל בקהילה יהודית בגולה, בחינוך דתי בחיידר ובישיבה – ובכל תלאות הגולה: דב עבר את המסלול הנורא ועבר תקופה לא קלה במחנה ברגן בלזן, בעלייה לא לגאלית לארץ ישראל. כאן בארץ הייתה דרכו כאיש לוחם וחולם: ישיבת בני עקיבא, שירות בצבא הגנה לישראל, וכמובן, מסלול ספרותי תרבותי שהציג כישרון והתמדה ומקוריות.

דב לנדאו למד אצל גדולים, אצל הרב משה צבי נריה, אצל פרופסור ברוך קורצוויל ופרופסור נחמה ליבוביץ. ואצל רבים וטובים. במשך שנים לימד במוסדות חינוך, במכללות, באוניברסיטת בר אילן, דב לנדאו כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטאות בחוץ לארץ, ספריו המחקריים עשו לו שם ומוניטין.

במשך שנים קיבלנו ממנו 'דפי עבודה' לאגודת הסופרים, ולנדאו לא הניח לאיש. הוא שקד והכין מתווה ודפי עזר – והיה חשוב לו כל העת לקדם את הנושאים שהיו כאש בוערת בעצמותיו. דב שלח הצעות כיצד לקדם את הספרות העברית, כיצד לחזק בנוער את הזהות היהודית. דב לנדאו לא הסתגר במגדל השן, וניסה לתרום בערוצי החינוך השונים, הן במינהל החינוך הדתי, הן באגף המכללות של משרד החינוך, הן בפיקוח ובהצעת שינויים. לרגע לא נח ולא שקט.

דב לא הסתפק בכך וכתב בכל מקום, ומצא לו נתיבים לדיון בכך שניהל את הפורום למורי ספרות באתר "דעת". כתיבתו התפרשה על פני תחומים שונים – הן ספרות, הן תיאטרון, עקרונות של פרשנות, עקרונות של חינוך, על הערכה ועל ביקורת.

במותו איבדנו חוקר מן השורה הראשונה, איש רוח בעל חוט שדרה מיוחד, יהודי בכל רמ"ח אבריו שפעל ללא לאות למען חיזוק הזהות היהודית והציונית.

יהי זכרו ברוך.

[הרצל חקק הוא יו"ר אגודת הסופרים]

* * *

אהוד בן עזר

אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור

פרשה מוזרה מן העבר

המאמר אינו כלול בסיפור חייה של אסתר ראב "ימים של לענה ודבש"

כי נכתב לאחר צאתו של הספר הזה לאור

יום רביעי, 2 במאי 2001, סוגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף-חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו-כביר על גבול יפו ותל-אביב.

יום שבת, 5 במאי 2001, סוגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו-קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח-תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים "אומץ" כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 123 השנים של פתח-תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח-תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ-ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי "גדע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים "עם צבי שץ", "אביב 1921 בפתח-תקווה", "התנפלות הערבים על פתח-תקווה" ו"האסיר" (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך החדש "אסתר ראב, כל הפרוזה", אסטרולוג, 2001).

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה "ימים של לענה ודבש", ובספרי החדש "ברנר והערבים" (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס"א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב"ברנר והערבים".

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?

תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל-אביב, ב-18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח-תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת-משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה-75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

בשובי בדקתי בספרי "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה-2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו-כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף-חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח-תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

 "דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי 'באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח-תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.'

 "אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל'מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב-יד [של לואידור] של סיפור תנ"כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב-היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב-יד של לואידור.

 "'כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!' – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן."

 "למיטב ידיעתי," כתבתי לשושנה ברנר, "על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם 'משוררת צעירה'."

לאחר ימים אחדים, ב-4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות-אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הִרצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק "גם אהבתם גם שינאתם", שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הִרצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן "לטהר" את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור "פרשת אהבה" שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.

הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

 "באשר לאסתר ז"ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך-כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח-תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד-משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז"ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש."

התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

 "אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז"ל, שעבד יחד עם לואידור בעין-חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח-תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית". עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."

*

שמעון קושניר (1895-1986], ברשימתו הנרחבת על הספר "סיפורים מאת יוסף לואידור" ("משא", "דבר", 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים. ואלה דברי קושניר:

אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זיכרוני ולפי זיכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב-1910], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף דירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.

לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

 "עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

 "הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

 "לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'

 "פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'

 "העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."

בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]

על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:

 "בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.

 "ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

 "זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."

לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":

 "נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

 "לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'

 "אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.

 "זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."

אחי, מרדכי קושניר-שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):

 "עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.

*

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור", מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח-תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו "יואש" ובה-בעת לנער עמרם ב"שכול וכישלון" של ברנר).

והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:

[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח-תקווה

א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל-כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על-פי-רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל-כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב"הפועל הצעיר", איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל-כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

בכבוד רב

אסתר ראב

*

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו.

[המאמר פורסם לראשונה ב"עיתון 77", אין לי בדיוק מראה המקום אבל אני מניח שהפרסום היה בקיץ 2001 או קצת לאחר-מכן. – אב"ע].

* * *

אורי הייטנר

1.         לפיד, בנט והפוליטיקה הישנה

כמעט 47 שנים שבויה הפוליטיקה הישראלית בוויכוח הסרק על עתיד השטחים. למה ויכוח סרק? כיוון שאף ישראלי שפוי לא יציע לפלשתינאים יותר מהצעתו של אולמרט, אותה הם דחו בבוז. יש לחתור לשלום ולנהל מו"מ, אך כדאי להיות ריאליים – הסיכוי שנמצא פרטנר להסכם הוא אפסי.

לאורך השנים הללו, השיח הישראלי הזניח את הסוגיות שהן באחריותנו המלאה – החברה והכלכלה, החינוך, ביעור העוני, עתיד המדע וההשכלה הגבוהה, איכות הסביבה, דמותה וזהותה היהודית של המדינה, יחסי דת ומדינה, התרבות הישראלית. כל הסוגיות הללו הפכו שוליות, מעין סרח עודף בשיח הציבורי, התקשורתי והפוליטי, לנושא המרכזי שהגדיר מחדש את ה"שמאל" וה"ימין" בישראל, הנושא הפלשתינאי.

בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות העבודה תוך שהיא מעלה על ראש שמחתנו את הסוגייה החברתית ויוצאת נגד הטלת האשמה בבעיות החברה והכלכלה על המתנחלים, המחאה החברתית שהוציאה המונים לרחובות ובעיקר – הברית הפוליטית בין "יש עתיד" בראשות לפיד ו"הבית היהודי" בראשות בנט, היו ביטויים להכנסת שפיות לשיח הפוליטי בישראל, והחזרתו לנתיב של סדר עדיפויות ראוי.

החיבור בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי" סימֵן חלופה לשיח השנאה הדיכוטומי בין חילונים ודתיים. שני הצדדים חברו יחד להצבת מודל חדש, של טיפוח התרבות היהודית ישראלית והחינוך היהודי ציוני, תוך החלשת הממסד הרבני, שהוא הגורם המשניא את היהדות על היהודים וגורם בכך לחילול השם; הם יצגו פוליטיקה חלופית לשיח השנאה נוסח החרדים מצד אחד והקיצונים החילונים נוסח אביו של מנהיג "יש עתיד". השתלבות חרדים, דתיים ומסורתיים ב"יש עתיד" והשתלבות חילונית ב"הבית היהודי" היו סמל לפוליטיקה החדשה, פוליטיקה של תקווה ותיקון.

כאשר שר החינוך מעמיד בראש מעייניו חזון של תיקון עולם ויצירת חברת מופת, ולראשונה פועל לתקצוב משמעותי של התחדשות יהודית פלורליסטית ואף חילונית (מה שאף שר חינוך חילוני לא עשה), שר הרווחה בונה תכנית אב למלחמה בעוני, ושר הדתות מעביר את חוק צוהר ומקדם בחירה של רב ראשי אחד ובנאום היסטורי בפני כנסת הרבנים של התנועה הקונסרבטיבית, שהציונות הדתית החרימה עד לאחרונה, הוא פונה אליהם כאל אחים ושותפים – דומה היה שבאמת ובתמים, משהו חדש מתחיל.

והנה, המו"מ העקר עם הפלשתינאים שב ומשתלט על השיח. שלי יחימוביץ' הובסה בפריימריז במפלגתה, כיוון שניסתה לעצב חלופה לאזור הנוחות של הפוליטיקה הישנה. היא הואשמה ב"קיפול הדגל המדיני", והרצוג, מנהיג בזכות השתיקה, נבחר כדי להניף מחדש את הדגל המסמורטט הזה אל על.

הברית בין בנט ולפיד שוקעת אף היא בביצה הטובענית של הפוליטיקה הישנה. הקול החרד"לי מסנדל את בנט, ומקשיח את הקו הדתי, על סף הפונדמנטליזם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהכשלת החוק המתקן עוול חברתי ומעניק נקודות זיכוי לזוגות חד מיניים.

ולפיד מפורר את הברית הזאת, בדיבורים על שינוי הקואליציה כדי לקדם את התהליך המדיני. האם הוא כבר מצא פרטנר פלשתינאי לתפיסתו אודות השמירה על שלמות ירושלים בריבונות ישראל, "כי ירושלים אינה מקום אלא רעיון ורעיון אי אפשר לחלק," לפני שהוא מסלק את אחיו בנט מהממשלה, והורס את הסיכוי לשינוי חברתי ותרבותי וישראל?

מה חבל, שהפוליטיקה הישנה והמסואבת השתלטה מהר כל כך על לפיד ובנט. משהו ישן ממשיך.

פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום"

2. צרור הערות 11.12.13

* מן הראוי שראש ממשלת ישראל או נשיא מדינת ישראל, כמייצגי מדינת הלאום של העם היהודי, יחלקו כבוד בשם הציונות – תנועת השחרור של העם היהודי, לנלסון מנדלה, מנהיג תנועת השחרור של השחורים בדרא"פ. הימנעות מכך, כמוה כהודאה בשקר ההיסטורי הנתעב, המציג את ישראל כצד המדכא בסכסוך על א"י, שקר שלמרבה הצער מנדלה היה שותף לו.

* ישראל היתה ידידה של דרא"פ בתקופת האפרטהייד. היום, אנו מוצפים בנראטיב שקרי, על פיו "אקיבוש" גרם לבידוד מדיני. האמת הפוכה – ישראל היתה הרבה יותר מבודדת בעשורים הראשונים לקיומה. במצבה, היא קשרה קשרי ידידות עם כל מי שמוכן היה לקשור עמה קשרי ידידות. ישראל קשרה קשרי ידידות הדוקים עם מדינות אפריקה השחורה, המתעוררת, בשנות ה-60 וסייעה להן רבות בכל התחומים. שרת החוץ גולדה מאיר, היתה אדריכלית הקשרים הללו. אולם הלחץ הכבד של מדינות ערב ושל בריה"מ על מדינות אפריקה, הביא אותן לנתק את היחסים עם ישראל בשנות ה-70 המוקדמות. אוגנדה של הרודן אידי אמין הייתה הראשונה שנתקה את היחסים עם ישראל, בעקבותיה צ'אד ולאחר מלחמת יום הכיפורים – שאר המדינות. רק בשנות ה-90 חודשו הקשרים בהדרגה. עם ניתוק הקשרים, נוצרה בין ישראל לדרא"פ ברית של דחויים. ביחסים עם דרא"פ, ישראל העדיפה את השיקול הריאל פוליטי על השיקול המוסרי. בסופו של דבר, ההעדפה הזאת התנקמה בנו גם בריאל פוליטיק. עלינו להכיר בטעות ההיסטורית הזאת ולהודות בה.

* ברמה האישית, אין מתאים מיולי אדלשטיין לייצג את ישראל בהלוויה – לא רק כיו"ר הכנסת, אלא כלוחם חירות ואסיר ציון.

* נתניהו טעה כאשר ביטל את נסיעתו להלוויית מנדלה. היה עליו לנסוע כדי להצדיע בשם ישראל בפני לוחם החרות הגדול. היה עליו לנסוע, כדי לא להיעדר מאירוע בו נמצאים ראשי המדינות כמעט של כל העולם. אי ההשתתפות היא פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל, ומסר שלילי לעולם.

* ביטול הנסיעה מטעמי חיסכון, נועד לשדר קשב לביקורת הציבורית על נתניהו בגין דו"ח ההוצאות על בתיו. אולם הביקורת אינה על הוצאות בגין עשיה מדינית, אלא על בזבזנות בהתנהלותו האישית, בבתיו הפרטיים, על חשבון הציבור. 

* הימין מגונן בכל כוחו על נתניהו, מול הביקורת הנמתחת על אורח חייו הנהנתני, הראוותני והבזבזני על חשבון משלם המסים הישראלי. באמרי "הימין", אין כוונתי רק לפוליטיקאים מן הימין, אלא גם לציבור התומכים, הבא לידי ביטוי בטוקבקים וברשתות החברתיות.

זו אותה תופעה קלוקלת של אתרוגיזם. כפי שהתקשורת עטפה את שרון כאתרוג בתקופת ההתנתקות, כך עוטף הימין את נתניהו כאתרוג. זו תרבות אזרחית קלוקלת. מן הראוי היה, שדווקא תומכיו של ראש הממשלה, יהיו הראשונים לתבוע ממנו התנהלות ישרת דרך וצנועה.

* ברגע שייוודעו פרטי ויתוריו מרחיקי הלכת של נתניהו במו"מ עם הפלשתינאים, פתאום רבים מהמגוננים עליו יעוטו עליו בגינויים על התנהלותו, כפי שהם נזכרו לסנוט בשרון על שחיתותו ביום שהחל להוביל את ההתנתקות. יש משהו צבוע בתרבות הקלוקלת הזאת.

* ברגע שנתניהו ויתר על התביעה הראויה והמוצדקת לריבונות ישראלית על בקעת הירדן בהסדר הקבע, והמיר אותה בדרישה לנוכחות צבאית זמנית על נהר הירדן, הוא הזמין את ההצעה האמריקאית, שהנוכחות הזאת תהיה בינלאומית. עכשיו, אם הוא ידחה את ההצעה הזאת, הוא יוקע כ"סרבן".

* מי שעמד בכל כוחו על דרישת הריבונות על בקעת הירדן, היה יצחק רבין. בנאומו האחרון ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים, הוא דיבר על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג". כוונתו היתה לרצועה שבין נהר הירדן לכביש אלון, כלומר המורדות המזרחיים של הרי השומרון ומדבר יהודה נכללו בקווים האדומים החד משמעיים שלו.

* מי שרצח את מורשתו המדינית של רבין היה אהוד ברק. פחז כמים, יהיר ושחצן, "אני ואפסי עוד," בלי להביא את הנושא לדיון בממשלה – הביא ברק לפסגת קמפ-דיוויד, על דעת עצמו, הצעה ישראלית הסותרת לחלוטין את עמדות ישראל בין השנים 1967-2000. במחי יד הוא ביטל את כל הקווים האדומים של רבין, ובראשם – שלמות ירושלים. בהצעותיו, בעיקר בנושא ירושלים, הוא עקף מ"שמאל" את מרצ ו"שלום עכשיו". בין השאר, הוא היה המדינאי הישראלי הראשון שוויתר על בקעת הירדן. במדיניותו הנמהרת, גרם ברק לנזק מדיני בל ישוער למדינת ישראל, שעד היום אנו משלמים את מחירו. אחריו, מי שמנסה לעמוד על הרבה פחות מהקווים האדומים של רבין, שהעולם הריע לו על מתינותו, מוצג כ"קיצוני" וכ"סרבן שלום".

* הצעותיו של ברק נדחו בידי ערפאת בדם ואש ותימרות עשן – במתקפת הטרור הקשה והחמורה ביותר בתולדות המדינה. ואף על פי כן, במקום שברק יבהיר קבל עם ועדה, שעם דחיית הצעתו, היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לדקלם עד לזרא את המנטרה ש"זו ההצעה ואין בלתה." 14 שנים אחרי אותו מחדל מדיני, עדין אלף חכמים מתקשים להוציא את האבן שהוא זרק. 

* אריק שרון, שהחליף את ברק, יצר בהתנתקות שני תקדימים חמורים – עקירת גוש יישובים (אגב, גוש קטיף היה חלק מהקווים האדומים של רבין, ובנאומו האחרון הוא אמר "ולוואי ויהיו לנו עוד רבים כמותו"), ונסיגה מוחלטת לקווי 49' ברצועת עזה. אולם לזכותו ייאמר, שתמורת ההתנתקות הוא הביא לאחד ההישגים המדיניים הגדולים ביותר בתולדות ישראל – מסמך בוש. במסמך זה, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, קיבל נשיא ארה"ב חלק ניכר מן הדרישות הטריטוריאליות של ישראל ביהודה ושומרון. הוא הכיר בגושי ההתיישבות (שם קוד: המציאות הדמוגרפית שנוצרה בשטח), הוא הכיר בדרישה לבקעת הירדן (שם קוד: גבולות בני הגנה) והוא לא הזכיר ולו ברמז נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל (שם קוד: "חילופי שטחים").

* את ההישג הגדול הזה זרק לפח האשפה של ההיסטוריה אהוד אולמרט, במדיניותו ההרפתקנית והמופקרת. לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הציע אולמרט לאבו מאזן הצעה, שבה הוא, מיוזמתו, התעלם ממסמך בוש וויתר על כל ההישגים המדיניים שהשיג שרון. הוא אף הציע, לראשונה, מימוש חלקי של "זכות" השיבה – קליטת אלפי פלשתינאים במדינת ישראל, אחרי הנסיגה והקמת המדינה הפלשתינאית. את השלום הוא לא קירב בכך, כידוע. אבו מאזן דחה את הצעותיו על הסף. אולמרט גרם לנזק מדיני כבד, ולא השיג שום הישג תמורתו.

* במקום לצאת נגד אבו מאזן שדחה את הצעותיו ולהוקיע את סרבנותו, אולמרט הפך לסנגורו של אבו מאזן, החל להכחיש את העובדה שהצעתו נדחתה – הכול כדי להאשים את ישראל בסרבנות. כל זאת, כדי ליצור רושם ציבורי, שהוא המשיח הנושא בכיסו את המפתח לשלום, אם רק יחזור לשלטון. איש ציני. בכך, הוא גורם, במודע, נזק מדיני והסברתי חמור למדינת ישראל ומזיק למו"מ עם הפלשתינאים. איש ציני.

* הסקירה ההיסטורית הזאת, מצביעה על תנאי הפתיחה הקשים, כמעט הבלתי אפשריים, עמם נאלץ נתניהו להתמודד. אין ספק שהוא קיבל ירושה מדינית קשה. אולם מנהיג אמת אינו צועד באזור הנוחות של הנתיב שסללו קודמיו, אלא פורץ דרכים חדשות, גם אם הדבר קשה. מגובה בבחירה הדמוקרטית של העם, היה עליו לחזור לעמדות הישראליות המסורתיות, שקדמו לפסגת קמפ-דיוויד. למרבה הצער, נתניהו חלש, ובמקום לעשות זאת, הוא מנהל קרב מאסף על נוכחות צבאית זמנית לאורך נהר הירדן. וגם הדרישה הזאת תוצג, בקרוב, כ"סרבנות".

* מיזמים משותפים כמו צינור הימים, הם השלום האמתי. אולם מה פתאום הפלשתינאים הם צד בהסכם הזה? צפון ים המלח הוא חלק בלתי נפרד מבקעת הירדן ועליו להיות בריבונות ישראל. ים המלח שייך לישראל ולירדן. לרשות הפלשתינאית לא אמורה להיות בו דריסת רגל. צירופם של הפלשתינאים להסכם – כמוהו כהכרה בזיקתם לים המלח. זהו אות מבשר רע, לגבי הוויתורים מרחיקי הלכת של נתניהו במו"מ.

* שר האוצר מרבה לדבר, לאחרונה, על ההכרח בהסדר עם הפלשתינאים, ואולי על הצורך לשנות את הקואליציה לשם כך. ותהיתי ביני לביני – כאשר לפיד יקים קואליציה חדשה, שתקדם את התהליך המדיני, האם ימצא בה מקום ליו"ר "יש עתיד", המתנגד לחלוקת ירושלים, כי ירושלים-אינה-מקום-אלא-רעיון-ורעיון-אי-אפשר-לחלק?

* איני מתלהב מחגיגת ההון והשלטון של פורום סבן. היורד הטייקון מתהדר בכך שהוא מצליח להביא לפורום שלו את הנשיא שהוא מהתורמים העיקריים שלו. הוא "מראיין" אותו, בראיון יח"צני דביק.

* בדבריו בפורום סבן, הזכיר אובמה שבתקופתו הסיוע הביטחוני לישראל ושיתוף הפעולה המודיעיני עם ישראל התחזקו באופן חסר תקדים. הוא הזכיר את התמיכה האמריקאית במבצע "עמוד ענן". הוא הזכיר את התמיכה המדינית של ארה"ב מול יוזמות פלשתינאיות באו"ם.

הוא צודק וטוב שהוא הזכיר זאת. הטענות על פיהן אובמה עוין את ישראל, שהוא פרו אסלאמיסט, שהוא ממשיך דרכו של ג'ימי קרטר, חסרות שחר.

גם כאשר מוביל אובמה מדיניות פייסנית כלפי איראן, הפוגעת קשות בביטחון ישראל, חשוב לזכור את ידידותו של אובמה כפי שבאה לידי ביטוי באותה תמיכה. אולם גם כאשר אנו מעריכים את התמיכה ומודים עליה, אנו מחויבים להיאבק נגד מדיניותו כלפי איראן, המצטרפת לשורה ארוכה של כישלונות במזה"ת, הנובעים מאי הבנת המציאות המזרח תיכונית לצד מנטליות של פייסנות.

* התמיכה הביטחונית האמריקאית והעובדה שאובמה וקרי יוצאים מגדרם כדי להתהדר בה ולהוכיח את ידידותם לישראל, מפריכה את הפחדים מפני קרע עם ארה"ב אם ישראל תיאבק נגד מדיניות הפייסנות כלפי איראן. די להלך אימים – הידידות בין שתי המדינות חזקה יותר מכל מחלוקת, וביקורת ישראלית על צעדים המסכנים את ביטחונה לא תפגום בברית הזאת. אין מקום לשיגעון הקטנות ותסביך הנחיתות הגורם לפחד מפני עמידה איתנה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל.

* האם כאשר תיאודור לסינג כתב, לפני כ-85 שנה, את ספרו "שנאה עצמית יהודית", הוא כבר הכיר את רון וייס (גדעון לוי לעניים)?

* בצרור הקודם ציינתי שבני בגין הביא עמו כנדוניה להסדר הקרקעות עם הבדואים, את הסכמת הבדואים. כתבתי זאת על סמך המידע הידוע לי, כמי שניזון מהתקשורת. מאחר ובני בגין הוא איש אמת – אני מאמין להכחשתו.

* הטייקוניזם החזירי הוא אויב הקפיטליזם הנאור. הקפיטליזם הנאור מבוסס על עקרונות של חריצות ועבודה קשה, יושר, תחרות הוגנת, שוויון הזדמנויות, חירות. הטייקוניזם החזירי הוא חוק הג'ונגל, שבו לית דין ולית דיין – החזק יתחזק ויאכל את כל השאר. העיקרון המרכזי בו הוא רדיפת בצע שלוחת רסן, ומי שמצליח להשתלט על הכלכלה הוא גיבור תרבות ומודל להערצה. השתלטות של קומץ טייקונים על המשק, אינה מאפשרת שוק חופשי, אינה מאפשרת תחרות אמתית, אין בה שוויון הזדמנויות, היא בלתי הוגנת והיא פוגעת בחברה ובכלכלה.

רק לפני שנים אחדות היתה כאן הכחשה כללית של תופעת הריכוזיות. משביתי השמחות שהעלו זאת הוקעו בתארים כמו "דמגוגיה סוציאלית", "פופוליזם סוציאליסטי". המשבר העולמי, המחאה החברתית ושינוי מבורך בתקשורת הכלכלית, שעד לאחרונה הייתה משרתת הטייקוניזם כאילו התבסס מדע מדויק, וסגדה לטייקונים המצליחנים, הפכה בחלקה לביקורתית ונשכנית. בעניין זה יש להעלות על נס בראש ובראשונה את "דה-מרקר" ועיתונאים כמו גיא רולניק וסמי פרץ ואת התכנית "סדר יום" של קרן נויבך.

ההתגייסות של הכנסת כולה, שקיבלה כמעט פה אחד את חוק הריכוזיות, מוכיחה שהסוציאל דמוקרטיה והקפיטליזם הנאור יכולים להיות בני ברית ולשלב ידיים להגנה על המשק והחברה מפני הטייקוניזם החזירי. יש לקוות שהחוק הזה הוא רק שלב ראשון, בדרך לתיקון החברה והכלכלה, מהרוח הרעה של חוק הג'ונגל ששלט כאן בעשורים האחרונים.

* תמכתי במסקנות ועדת ששינסקי בנושא התמלוגים מרווחי הגז. אף שבעיניי הן מתונות מִדי, הן מהוות מהפיכה כלכלית וחברתית – מהחשובות בתולדות המדינה. מלכתחילה, עדיף היה שהמדינה תשקיע ואזרחי ישראל ייהנו ממלוא הרווח מאוצרות הטבע של הארץ, לקידום החינוך, הבריאות, הרווחה והביטחון של המדינה. הרי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, לא לאדם פרטי. אולם משאנשים פרטיים השקיעו, יש להגיע לחלוקה שתאפשר להם ליהנות בגדול מהרווחים; הם, בניהם ובני בניהם ועוד דורות רבים, אך באופן שרוב הרווח יהיה לטובת החברה הישראלית כולה.

בתקופת המאבק על תמלוגי הגז הרביתי לכתוב על הנושא, והבעתי תמיכה חד משמעית בהגדלה משמעותית של התמלוגים מרווחי הגז. עם זאת, איני מסכים כלל עם הביקורת על כך שמדינת ישראל מגינה, באמצעות צה"ל, מתקציב הביטחון, על אסדות הגז בים התיכון. מדובר בנכס אסטרטגי אדיר של ישראל, שתרומתו לכלכלה הישראלית ולחברה הישראלית עצומה. אין כל ספק, שאויבי ישראל יעשו כל מאמץ לפגוע בנכס הזה. אבטחת המעטפת של האסדות היא אינטרס לאומי ביטחוני מובהק. השאלה איזה אחוז מן הרווחים יגיעו למדינה ואיזה לאנשי העסקים היא סוגיה חברתית, שאינה קשורה לשאלת האבטחה. 

* האנשים שאני הכי שונא לעבוד איתם ומולם, הם הבלתי זמינים; אלה שאין להם משיבון, הם לא עונים לטלפונים, לא משיבים על סמסים ומיילים. הם "עסוקים". לא, הם לא עסוקים. הם מתנשאים, יהירים ומזלזלים בזולת.

* ביד הלשון: אספסיאנוס, קיסר רומי, הטיל אגרה על השימוש בשירותים ציבוריים. כל מי שנדרש לנקביו ונכנס לשירותים הציבוריים, השאיר מס לקופת האימפריה. בנו של אספסיאנוס, טיטוס, סבור היה שזה לא נאה. הגיש לו אספסיאנוס מטבע וציווה עליו להריח. טיטוס הריח, ולא עלה ריח מיוחד לאפו. "אתה רואה? לכסף אין ריח," קבע אספסיאנוס, וטבע מטבע לשון לדורות, בכל השפות.

אנו משתמשים בביטוי הזה, כדי לתאר את הנכונות להקריב עקרונות למען בצע כסף. מצעד העסקים הגלובליים המשחרים לפתחה של איראן וממוטטים את משטר הסנקציות, מאז הסדר הביניים עם איראן, מאשש את האבחנה הצינית של אספסיאנוס.

* * *

אהוד בן עזר

ווג'דה – סרט סעודי מקסים, משעשע ועצוב

הלכנו לראשות את סרט הקולנוע הסעודי הראשון, "ווג'דה", שביימה במאית סעודית, חייפא אל מנסור – ולא התאכזבנו. הוא ראוי לכל השבחים שניתנו לו, וקרוב לוודאי שיזכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר באוסקאר הקרוב.

הגיבורה המקסימה של הסרט, ואאד מוחמד, אמנם נראית קצת מבוגרת יותר מגיל 10, אך זה כלל לא מפריע. היא קורנת חיוניות בלתי רגילה. חוכמה. שמחת חיים. אופטימיות. אמונה בכוחות עצמה. חוצפה חיננית וצודקת. יכולת לחיות כאדם חופשי-יחסית בתוך חברה סגורה וצבועה ודתית מאוד.

 זהו סרט שנחרט ממנו בך כל פרט, ואינך שוכח, כי אתה מתרשם ממנו כל הזמן בכמה וכמה רמות. הסיפור הפשוט, המקסים אך גם עצוב. והחברה המתוארת. המנהגים. אפילו ההומור. למשל, כאשר מונעים מווג'דה את סכום הפרס שבו זכתה במקום הראשון, בתחרות הבקיאות בקוראן, וזאת משום שהיא אומרת בתמימות ובלי לשקר שתקנה בו אופניים – המנהלת-המורה הצבועה מודיע כי את סכום הפרס יתרמו בשמה ל"אחינו בפלסטין"! – וכבר אתה רואה את מלוא הצביעות שבחברה הזו, שהיא בעצם חברה מפגרת בתנאים דה לוקס!

כל הריהוט, הציוד, אפילו המותרות, שבביתה של ווג'דה הם מערביים במאה אחוז, לא פחות מבית ישראלי מהמעמד הבינוני הממוצע. לכאורה הם לוקחים חלק בקידמה והם כמונו – אזרחי המאה ה-21 ואחת – אך כל זה רק כאילו, שום דבר אינו שלהם ממש מבחינת הידע והחופש, הם רק משתמשים בצעצועים שהעולם המודרני מעניק להם, אולי בזכות רמת החיים הגבוהה-יחסית שהנפט מאפשר לסעודים, אבל אם ייקחו מהם את הנפט – לא יישאר להם משל עצמם כמעט כלום, כי החברה הסעודית, המתוארת גם כאן, היא כמגדל קלפים או כארמון על כרעי תרנגולת. פרימיטיבית. לא ממש נאורה. לא ממש פתוחה. המנהגים הישנים עדיין שולטים.

למשל, לאכול, רק על הרצפה, מסובים על כריות סביב טס מתכת גדול שעליו כל התקרובת. ואם הגבר מזמין אורחים, רק גברים, כמובן – אזיי האישה, בלבוש צבעוני, נושאת בגאווה עצומה את התקרובת על גבי טס ענק עד לדלת של חדר האורחים, שם המנוול, זה אלוף-נעוריה רב-החסד, שעדיין היא אוהבת אותו – אבל הוא עסוק לאחרונה בלקיחת אישה נוספת, כמצוות הדת – פותח את הדלת ולוקח את הטס ממנה וסוגר אחריו את הדלת. האורחים הגברים אינם רואים אותה בכלל.

כן, אני כבר רואה את התגובות – שאני גזעני, שאין בי כבוד למנהגים המסורתיים של אכילה על הרצפה כמו באוהלי המדבר, ולמנהגי הפרדה בין גברים לנשים אפילו כמטחווי-ראייה, ושהלא גם אצלנו, הפְרֵחוֹת עם חצי תחת בשרני חשוף וחצי שדיים זקופים בחוץ – מנשקות כל מזוזה הנקרית על דרכן! אולי גם כן מורשת מימי הַבֶּרְבֶּרִים? ושלא לדבר על ההפרדה בין גברים לנשים אצל שבטי החרדים שלנו!

ואולם הגיבורים האלה, בסרט, נמצאים בשלב של ימי-הביניים, הם חיים בכפייה, בצביעות ובשקרים חברתיים, ואין הם מעמד ביניים אמיתי, למרות שזוהי רמת חייהם המודרנית, אלא הם עבדים לחברה פטריארכלית-דתית סגורה ומחניקה, שבה כל פרח אנושי, דוגמת ווג'דה, עתיד לקמול.

פשוט לא יאומן, ובייחוד מצב הנשים והילדות. כיצד הבית חוגג בג'ינס ובמשחקי מחשב ובכל מיני חידושים טכנולוגיים ואינטרנטיים, המקרבים את עולמם לעולמנו – ואילו החוץ עטוף ברעלות ובשחור וכולו הפרדה בין נשים לגברים וחוקי צניעות שבטית שמסתירים כנראה יצרים פרימיטיביים של רצח ואונס – אלמלא הסתרת הגוף הנשי!

הבמאית מספרת כי בעת הצילומים לא היתה יכולה להסתובב חופשית על הסט עם הגברים, והיה עליה לשבת בקרון סגור ולתת את הוראותיה בקשר, מרחוק.

אין אף בית קולנוע בסעודיה ולכן הסרט לא יכול להיות מוצג שם. רק בקלטות, אולי בכבלים, ובטלוויזיה. ואתה פשוט מרחם על האנשים האלה, הטובעים בשפע המודרני אבל עבדים למשטר דתי מחמיר ופטריארכלי!

וצריך לציין את העדינות שבה הסרט נוצר. אולי היא פרי החשש מצנזורה, מהתערבות המשטר והציוויים הדתיים בהרשאת הפקתו של הסרט – אבל אולי דווקא משום כך אין הסרט הופך לסרט מחאה פלאקאטי, זול, אלא נותר במסגרת כמעט קאמרית של צוות שחקנים שמתארים בנאמנות את חיי היום-יום שלהם.

וכמה נפלאה היא הילדה-הנערה ואאד מוחמד בתפקיד ווג'דה! לשם משחקה בלבד, והוא עיקר הסרט – כדאי לרוץ לראות את הסרט!

כבר חלפו שעות רבות, ואפילו ימים, מאז ראינו את הסרט, והוא לא נמחק מזיכרוננו. כמעט כל פרט ופרט בו. ממש פנינה!

* * *

יהודה דרורי

מבוכה: המתורגמן בטקס למנדלה – מתחזה

 ציטוט: "יו"ר איגוד החרשים בדרום אפריקה אמר כי האיש שהיה על הבמה, שתירגם כביכול לשפת הסימנים את נאומי ראשי המדינות, בהם אובמה, הזיז את ידיו מסביב בלי משמעות... הוא היה מתחזה...

"שרשרת המבוכות נמשכת: ממשלת דרום אפריקה מסרה כי בקרוב תפרסם הצהרה בנושא."

נתאר לעצמנו שהוא היה איש אל-קאעידה שתפקידו לשחוט את נשיא ארה"ב לפני כל העולם... ואנשי הביטחון מארה"ב אפילו לא ביקשו אותו לחלוץ את נעליו לבדיקה ביטחונית...

אהוד: אל דאגה, בסוף יגלו שהמתחזה היה שכיר של המוסד הישראלי...

* * *

עמוס אריכא

משחקי מופרעים בקיסריה

אתם מבינים? אולי. אני לא. קטונתי מלהבין בחדרי-לב ומוח. למרות שמכבר אני חושד שחיינו מוטלים בכף של שני אנשים שמשהו מוזר ובלתי-ברור מתרחש ביניהם ובקומתם העליונה, קרעתי עיני מול ההסבר לביזיון הלאומי של העשור האחרון; זה הכרוך באי ייצוגה של מדינת עם העבדים בעברו, לנסיעת הזדהות עם העם המשוחרר בדרום אפריקה.

דווקא שם בדרום-אפריקה, יותר מבכל מדינה אחרת אליה טסו בני הזוג בנימין ושרה נתניהו שלובי אצבעות כמחדשים פעם אחר פעם את שבועת שמש הדבש שלהם, היה צריך להימצא או נשיא המדינה או ראש הממשלה. לא דמות אלמונית למחצה, אפורה בשלמותה המשמימה כיו"ר הכנסת, מר אדלשטיין.

מי שביקש הוכחה מוחצת שאנחנו באמת בבעייה לאומית ממדרגה ראשונה כשבראש ממשלתנו עומדת שרה נתניהו ולידה בעלה – קיבל אותה הפעם בחטיבה מזעזעת, מקפיצה ואף מקוממת כנגדם; הם ורק הם האשמים בביזיון הזה שנעדר מבין הסופדים לגדול המאה, נלסון מנדלה מאדיבה.

גם הרקע האמיתי לתגובה השערורייתית של בני הזוג המלכותי לא הוסתר מעינינו, והפעם הוא משפיל את כולנו ויותר מכולם את הזוג המוזר נתניהו.

הפרשנות המופצת בזריזות נואשת בלשונות שליחי "הלשכה המסתורית", צורבת כשהיא נחרתת במצח כולנו על שזה וכזה הוא ראש ממשלתנו ואיתו רעייתו.

אי נסיעתו של ראש הממשלה שאינו יכול להיפרד מאשתו, משנודע שנשיאנו הישיש בן התשעים חלה, נובעת מהביקורות הקשות שנחתו על בני הזוג נתניהו בכל כלי תקשורת המכבד עצמו, על התנהלותם החזירית בחווילה שלהם בקיסריה – שאיננה רכוש המדינה וכל שקל שזרם אליה מהקופה הציבורית, הוא בגדר גזל זועק לשמיים.

"החלטנו לצמצם בהוצאותינו," כך טוענים שליחים אלמונים.

אומנם שלוחיהם הזערוריים של בני הזוג כבר דאגו להפיץ שמועה שהסיבה לאי-נסיעתם של זוג האוהבים נובעת מהחלטתם המבריקה לחסוך בהוצאות כספים, נוכח קיתון של ביקורות נוקבות. "המקורבים" הם אשר שיחררו לשונות מטומטמות להפיץ במהירות את התגובה המבישה הזאת, שאינה ראויה בכל גיל.

אין עדות מוחצת יותר במושחזותה לרעידת הראשים של בני הזוג, מאשר הנימוק המעליב והמטופש הזה – פוגע בהם ואותנו הוא מכה בתדהמה. מכבר כמה וכמה אנשים מודעים להתרחשות השכלית העגומה המעידה שמשהו לא פועל כהלכה בצומת החשיבה בו צריכות להתקבל החלטות הרות-גורל הנוגעות בחיינו במישרין בגורלנו. מעתה המידע הזה אולי יחדור גם לראשי חסידים.

דווקא בדרום אפריקה, מקום בו ראוי וחשוב היה להימצא נציגו של העם שיצא ממצרים מעבדות לחרות, ייחשף אות קלון שחור אותו כבר לא ניתן יהיה להעלימו; עולם משתאה יעקוב אחר כסילותם של מנהיגי ישראל שהיו צריכים להימצא בין ההולכים בראש המלווים מרחבי עולם - ואינם!!!

ההתנהגות שהוכיחו ראש הממשלה ורעייתו בתגובה לביקורות הצודקות והנוקבות על בזבזנותם, מעידה כי המגיבים עוד נהגו במידת איפוק וריסון. שמעון שיפר פרסם אמש  ביקורת חדה על פרשת הבתים הפרטיים של האדון והגברת, ובין היתר ציין במילים מפורשות שזהו רק קצהו של קרחון. הוא הוסיף והדגיש באלו המלים: "אילו היו (המאבטחים - ע.א.) פותחים את הפה על מה שמתחולל באמת בקיסריה, והיו עושים זאת רק במסגרת של חקירה ממלכתית, האדמה היתה רועדת. איש לא יכול היה עוד להטיח בתקשורת האשמות כי היא רודפת את הזוג נתניהו, ואף אחד מאלה שהתנדבו לצאת להגנתם לא היה פוצה פה לעולם."

האזינו מצפון ועד דרום ממזרח למערב ולימדו את האמת המרה על שרה ובנימין נתניהו. בגללם, ורק בגללם לא נסע איש ראוי לייצגנו במסעו האחרון של האדם הדגול, נלסון מנדלה מאדיבה. אל תניחו לעננים המצטברים לחשרה מאיימת מעל ראשינו להיהפך לתופת בימים בהם בולט חסרונו של מנהיג חכם ושקול.

* * *

אילנה אדם

קודם כל בעד הגינות!!!

שלום רב,

רשימתו של עמוס אריכא [גיליון 898] הועברה אלי ע"י רביבה בן זאב. אני רואה ברשימה זו ביטוי עליון לגסות רוח, ל"התפוצצות" מנטלית של איש מתוסכל זקן ורע, אשר אינו יודע דבר על סדרי השלטון, ואשר שנאתו חסרת המעצורים והזדונית – ניבטת מכל שורה.

אף אחד לא עושה טובה לראש הממשלה שהוא גר בבית שרד – בית שניתן לו ע"י המדינה.

כיוון שזה לא איש שישתכנע, לא בא לי בכלל להשוות באוזניו את ההפרש בתקציבו של נשיא המדינה, בבזבזנותו העצומה, ברעב חסר המעצורים ל"כבוד" שכולנו מממנים במיליוני שקלים ובשיפוצים הנערכים שם ברמה שניתן לבנות עימה בית חדש.

לא. אין טעם להביא בפניו עובדות – כי הוא לא יקרא.

ואם יקרא לא יאמין.

ואם יאמין לא ירצה(!!!) להבין. כי שנאתו היא חד-צדדית ומגעילה.

כעיקרון, חשוב לי לומר שאני בעד שקיפות ההוצאות של כל בעלי התפקידים, שאני נגד ראוותנות ורהבתנות. ושאני בעד ביקורת.

אבל אני קודם כל בעד הגינות!!!

בביקורת שלו אין הגינות. אין הבנה ואין ידע.

ועל זה נאמר: זקנתו מביישת את נעוריו.

בברכה,

 אילנה אדם

* * *

מרדכי נאור

"רדיו חזק" – פגישה משעשעת עם רפול

בימים אלה ראה אור, בהוצאת "אבן חושן" ספרו של ד"ר מרדכי נאור, "רדיו חזק" – הסוד והקסם של גלי צה"ל,  המספר על גל"צ בכלל, ועל התקופה שהמחבר היה מפקד התחנה, בשנות ה-70.  מתוכו מובא קטע משעשע על רפול, עוד לפני שהיה רמטכ"ל.

היחסים שלנו בעבר עם רפול, עתה אלוף פיקוד הצפון, לא היו לבביים במיוחד. ביקשתי להיפגש איתו בלשכתו, והודעתי שיחד איתי יגיעו סגני צביקה שפירא, ומנהל מחלקת החדשות אלון שליו.

לאחר יומיים או שלושה הגיע האישור לפגישה, וזו נקבעה לשבע וחצי בבוקר באחד מימי השישי. נדחסנו למכונית הכרמל החורקת שלי, השכמנו קום מאוד, ובשבע בבוקר כבר היינו בפתח מחנה הפיקוד בנצרת. הגענו לחדר ההמתנה של האלוף ומצאנו שם שישה או שבעה קצינים שהמתינו לראיונות אישיים עם רפול. אלה הביטו בנו כבני אדם בחיות: מה אלה עושים כאן? לבושנו האזרחי והתנהגותנו החופשית נראתה מוזרה בנוף הצבאי המקומי. אחד מהם שאל אותנו מה הביא אותנו ללשכה. הסברנו לו שאנו מגל"צ ובאנו להיפגש עם האלוף.

ואתם חוששים? ממה יש לחשוש, התפלאנו. הם הביטו בנו כאילו איננו מבינים את מצבנו. תוך כדי ההמתנה נקראו אותם קצינים בזה אחר זה ללשכת האלוף ושמנו לב, שכל אחד שהה בחדרו של רפול לא יותר משתיים או שלוש דקות. צביקה לחש לי: "נסענו שעתיים הלוך, ניסע שעתיים חזור, והכל בשביל שלוש דקות בפנים?"

באיחור קל הוזמנו פנימה. רפול סקר אותנו כאילו הוא מתכנן כמה זמן להקציב לנו. שתי דקות? שלוש? ואולי ארבע? הוא היה מנומס דיו להציע לנו קפה. עוד לפני שהובא הקפה החלה השיחה הבאה, והיא מצוטטת במדויק:

רפול: אז אתם מגלי צה"ל.

אני: כן.

רפול: עם מי יש לי הכבוד?

הצגתי את שלושתנו ואת תפקידו של כל אחד.

רפול: אז למה באתם?

אני: אנחנו צוות חדש, שקיבל את הפיקוד על התחנה רק לפני כמה חודשים. מצאנו לנכון להיפגש עם המפקדים הבכירים של צה"ל, כדי לשמוע מהם מה הם חושבים על השידורים, מה נחוץ.

רפול: נפגשתם כבר עם הרמטכ"ל?

אני: כן.

רפול: והתלוננתם בפניו על הצרות שיש לכם בפיקוד צפון?

אני: כן.

רפול: אז אין לכם יותר צרות כאלה.

אני: טוב מאוד.

צביקה (מבקש להחזיר את השיחה למסלולה): רפול, מה היית הכי רוצה לשמוע בגלי צה"ל?

רפול: שירים רוסיים.

אנחנו (כמעט בקול אחד): שירים רוסיים?

רפול: למה לא? אלה שירים יפים. הייתי במוסקבה לפני הרבה שנים, במשלחת של הצנחנים, ומכל רדיו ואפילו רמקול בתחנת הרכבת בקעו השירים היפים האלה.

אלון: אבל רפול, אנחנו בישראל.

רפול: אז מה?

אני: אתה מתכוון לשירים רוסיים במילים עבריות?

רפול: בטח, מה חשבתם, שאני רוצה שינגנו אצלכם שירים ברוסית. מה פתאום?

אני: רפול, ידוע לך כמה שירים רוסיים יש עם מילים עבריות?

רפול: המון. אולי חמישים, אולי מאה.

אני: נניח שמאה. בשעה אפשר להשמיע לפחות 15 שירים. ביום אחד נגמור את כל השירים ולא יישארו למחר.

רפול: מחר אפשר להתחיל מחדש.

אני: האם אני מבין נכון, שכשאתה אומר שירים רוסיים, אתה מתכוון גם לשירים ישראליים?

רפול: כן. בתנאי שהם יהיו דומים לשירים רוסיים.

ראינו שלא נצא ממנו. בינתיים הביאו לנו את הקפה ופרוסות לחם מרוחות בריבה. טעמנו מהן ושתינו את הקפה, שהיה בעצם תחליף קפה. אחרי עשר דקות – נצח לפי שעונו של רפול - הוא אמר: "חברים, תנו לאלוף הפיקוד לעבוד. סעו לשלום."

יצאנו מלשכתו, הגענו למכונית ויצאנו לדרך. היינו המומים. אף אחד משלושתנו לא חווה בחייו פגישה מעין זו. כשחזרנו לתחנה סיפרנו את עלילותינו ומאז נקשרו ברפול השירים הרוסיים לבלי התר. ואולי אני טועה, והוא דיבר עליהם בלהיטות אין-קץ גם קודם לכן.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

ObamaCare   – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא

מאמר ראשון מתוך שניים שיעסקו בנושא: הנשיא אובמה וכן המפלגה הדמוקרטית ראו, במידה רבה של צדק, את הרפורמה במערכת הבריאות של ארה"ב - ObamaCare – כגולת הכותרת של שנותיו של אובמה בבית הלבן, הישג שינציח את שמו על לוח הכבוד של נשיאי ארה"ב. עם כניסת הרפורמה לשלב ביצועי ב-1  באוקטובר 2013, מתברר שהמציאות שונה באופן קוטבי מהתחזיות הוורודות של ממשל אובמה. ככל שעובר הזמן ObamaCare נראה יותר ויותר כמו ObamaGate.

 חלק מהנושאים שיידונו להלן הופיעו במאמר שהתפרסם ערב הבחירות לנשיאות ב-2012, (ObamaCare – ביטוח בריאות לאנשים בריאים). המאמר הקודם נכתב כאשר הרפורמה הייתה עדיין בשלבי תכנון, ועסק לפיכך בעיקר בעקרונות הכלליים של הרפורמה המוצעת בלי להיכנס לפרטים. עם צאת הרפורמה לדרך נחשפים פרטיה המעשיים, והציבור האמריקאי מגלה שהוא ניצב בפני מציאות חדשה, מציאות אותה הוא לא העלה בדעתו בחלומותיו הגרועים ביותר.

מבוא ורקע

הצלחתו של אובמה להעביר בקונגרס את הרפורמה בביטוח הבריאות במהלך כהונתו הראשונה היתה הישג חסר תקדים. כמעט כל הנשיאים, מימי רוזוולט, ניסו להעביר חוק כזה ונכשלו. זה לא עבר בקלות. אובמה בזבז את המחצית הראשונה של תקופת כהונתו הראשונה, תקופה בה היה לדמוקרטים רוב מוחלט בשני בתי הקונגרס, על מנת להעביר את הרפורמה. זה נעשה על חשבון פעילויות חקיקה אחרות.

למרות השליטה המוחלטת של ממשל אובמה בשני בתי הקונגרס, תהליך החקיקה בו התקבלה הרפורמה היה פגום. הדיונים על החוק התנהלו מאחורי מסך של חשאיות תוך סירוב מוחלט של הדמוקרטים לשתף בהם נציגים של הרפובליקנים. גם לכל חברי הסיעה הדמוקרטית בקונגרס לא היה מושג מה החוק מכיל. ננסי פלוסי, יו"ר הסיעה הדמוקרטית בקונגרס, זכורה בשל הצהרתה "תנו לנו להעביר את החוק ואז נגלה לכם את פרטיו" (בדיעבד מתברר שגם לה לא היה מושג על פרטיה של הרפורמה המוצעת).

עכשיו עם התגלות הפרטים מתברר שהגברת הזו ידעה מה היא אומרת, היה מה להסתיר. בבית הנבחרים החוק התקבל על חודו של קול בלי שאף חבר קונגרס רפובליקני הצביע בעדו. ערב ההצבעה בסנאט, הדמוקרטים איבדו את הרוב שאפשר להם למנוע מהרפובליקנים לעכב את ההצבעה בסנאט. הרי ריד – יו"ר הסיעה הדמוקרטית בסנאט, מצא איזה סעיף ארכאי בתקנון שאפשר לו להעביר את החוק בסנאט בלי לקיים דיון. כתוצאה מכך נמנע מהרפובליקנים להשמיע את הסתייגויותיהם ולהעלות הצעות משלהם, ולא התקיים התהליך המקובל בו שני בתי הקונגרס מלבנים את ההבדלים ומגיעים לנוסח משותף (Conference committee). לימים הדמוקרטים יטענו שהרפובליקנים "לא הציעו שום אלטרנטיבה ורק הצביעו נגד." את הטענה הזאת אובמה משמיע עד היום. 

הרפורמה לא התקבלה בהתלהבות ע"י הציבור האמריקאי (זה בלשון המעטה), והחוק המשיך להיות שנוי במחלוקת גם אחרי שהנשיא חתם עליו. ההתנגדות לחוק נותרה בעינה למרות שעד תחילת הביצוע ב-1 באוקטובר 2013, לאף אחד – לא בין המתנגדים ולא בין התומכים בחוק – לא היה מושג על ההשלכות המעשיות של החוק.

הרפורמה היתה אמורה להבטיח טיפול רפואי לכל אחד במחיר שהוא במסגרת יכולתו (Affordable). למושג Affordable יש משמעות שונה עבור אנשים שונים – רבים חושבים שזה חינם. עם כניסת הרפורמה לשלבי ביצוע מתברר שההגדרה של ממשל אובמה למושג Affordable איננה עולה בקנה אחד עם זו של המבוטח המצוי.

ג'ורג' וויל, פרשן הכותב בוושינגטון פוסט, התנבא ערב קבלת החוק בשנת 2010, "אם אתם חושבים שביטוח בריאות הוא יקר היום, חכו לראות כמה הוא יעלה כאשר הוא יינתן בחינם." תחזיתו של וויל הייה מדויקת. מיליונים של מבוטחים נאלצים להחליף ביטוח רפואי שאותו הם רכשו במחיר סביר, ביטוח שענה על צרכיהם, בביטוח נחות העולה [הרבה] יותר, עם השתתפות עצמית [הרבה] יותר גבוהה. כ"פיצוי" הם זכאים ליהנות מכיסויים שהם לא זקוקים להם, כמו אמצעי מניעה ו/או הפלות חינם לנשים שעברו את גיל הפריון.

להוסיף חטא על פשע, מבוטחים נדרשים להחליף את הרופאים שטיפלו בהם שנים וחופש הבחירה שלהם בבתי חולים לאשפוז הצטמצם באופן דרסטי. תמיכת הציבור ברפורמה צנחה פלאים ואתה גם התמיכה באובמה עצמו.

 ממשל אובמה מנסה להרגיע את הרוחות באומרו שהביטולים יפגעו בלא יותר מאשר 5% מהאוכלוסייה. 5% נשמע פחות מפחיד מ-17 מיליון, אבל זה רק קצה הקרחון, כי בשלב הנוכחי כל הנפגעים הם בודדים שרכשו את תוכניות הביטוח שלהם באופן פרטי. לאלה יתווספו בעתיד עובדים המבוטחים ע"י מעבידיהם במפעלים קטנים ובינוניים – עשרות או מאות בודדות של עובדים. יש בארה"ב עשרות אלפים עסקים כאלה (בינתיים, ב-26 בנובמבר 2013, הגיעה הודעה מהבית הלבן שהמועד בו עסקים קטנים חייבים להירשם ל ObamaCare נדחה בשנה). המכה הגדולה צפויה כאשר הרפורמה תופעל על העובדים במפעלים הגדולים. כאן מדובר באוכלוסייה המונה בין 90 ל-120 מיליון מבוטחים. אובמה, בצעד שחוקיותו שנוייה במחלוקת, דחה את יישום החוק ע"י המעבידים הגדולים לשנה הבאה. המועד המדוייק הוא בתחילת 2015. למה 2015? כי בנובמבר 2014 יש בחירות לקונגרס, לא צריך לקלקל את מצב הרוח ערב הבחירות. מעניין יהיה לראות על כמה פרייארים התחמון הזה של אובמה יצליח לעבוד.

 למעט חברי קונגרס המייצגים מחוזות בחירה בהם שליטת המפלגה הדמוקרטית היא מוחלטת (יש כמה עשרות כאלה), רוב חברי בית הנבחרים הדמוקרטיים מודאגים מאוד ממה שמחכה להם בנובמבר 2014. מנקודת מבטם של הדמוקרטים המצב בסנאט מדאיג במיוחד. הרוב הדמוקרטי הוא קטן (55 מול 45). מבין 33 הסנאטורים העומדים לבחירה חוזרת ב-2014, 22 הם דמוקרטים. למעלה ממחציתם של אלה מייצגים מדינות שהן רפובליקניות במהותן ובחירתם ב-2008 הייתה תוצאה של הגל הסוחף של התלהבות ממועמדותו של אובמה. הגל הזה כבר שכך מזמן. יתרה מזאת, בדרך כלל בבחירות ביניים השפעתו של הנשיא היא שולית. כמו כן, זאת כמעט מסורת שבבחירות-הביניים מפלגתו של הנשיא מאבדת מכוחה. כל הסנאטורים הדמוקרטים העומדים לבחירה נושאים את הגיבנת של תמיכה ברפורמה. הם יצטרכו להסביר לבוחריהם למה עליהם להחליף ביטוח בריאות ממנו הם היו מרוצים בביטוח יותר גרוע שעולה יותר ולמה עליהם להחליף את הרופא שטיפל בהם עשרות שנים. מצבם של הסנאטורים הדמוקרטים הבאים ממדינות בעלות רוב רפובליקני הוא קשה במיוחד.

 הרפורמה עדיין נמצאת בחיתוליה ויעבור זמן עד שתתקבל התמונה המלאה. נכון לעכשיו התמונה המצטיירת היא עגומה. כל הסימנים מורים שהמצב רק יחמיר. התוהו ובוהו המנהלי המלווה את ביצוע התוכנית בשלביה הראשונים הגביר את המודעות לכך שמעורבות יתר של הממשלה בחיי הפרט איננה דבר חיובי. אבל זה רק צד אחד של הבעייה, הצד הקל, שבמוקדם או במאוחר יימצא לו פיתרון. הבעיה האמיתית היא מהותה של הרפורמה. השאלות הן אם היא בכלל ברת ביצוע, ואם היא עונה על המטרות שלשמן היא נחקקה. 

מעל לכל המהומה מרחפת עננה המטילה צל כבד על הרפורמה - עננת האי אמון. במהלך חמשת שנות כהונתו כנשיא, אובמה הפגין כושר התחמקות פנומנאלי מקבלת אחריות למחדלים שאירעו במשמרת שלו. הוא תמיד הצליח להתפתל ולהיחלץ ממצבים מביכים שהעמידו בסימן שאלה את אמינותו. חלק נכבד בהצלחה הזאת נזקף לזכותה של התקשורת שנמנעה מלדווח על מחדלים, וכשלא היתה לה ברירה, הדיווח היה מינורי ביותר. אבל הציבור, במיוחד הציבור שהצביע עבורו, רוצה להאמין שהנשיא פועל בתום לב. אנשים שיכנעו את עצמם שהוא באמת לא ידע, לא שמע או שלא דיווחו לו, שעוזריו פעלו מאחורי גבו וכו' וכו' וכו'. לאמריקאי הממוצע קשה להתמודד עם מציאות בה הנשיא שלו משקר. זה משקף מידה לא מעטה של נאיביות, אבל אפילו בין מבקריו של אובמה השימוש במילה המפורשת "שקרן" הוא נדיר. הציבור מוכן לקבל בהבנה שפוליטיקאים מכופפים קצת את האמת בשעות צורך. אבל נשיא שמשקר במודע ובאופן עקבי, נשיא שגולת הכותרת של כהונתו – רפורמה אותה הוא כפה על הציבור נגד רצונו, נשענת כל כולה על מסכת של שקרים, זו תופעה חדשה.

 זאת הרגשה מאוד לא נעימה לראות את הנשיא שלך מעל מסך הטלוויזיה מביט לך בעיניים ומשקר במצח נחושה פעם אחר פעם (אחרי 30 פעמים הפסקתי לספור). עבור התומכים והמעריצים זו הייתה יקיצה מרה (rude awakening). מטה הקסם נשבר, והקוסם התגלה כמאחז עיניים. יוקרתו של אובמה ספגה מכה אנושה. במקביל, גם תדמיתו בזירה הבין לאומית נמצאת בשפל המדרגה. למעט תומכים "שרופים", אף אחד לא מאמין היום לאף מילה שלו. מאחר ואובמה איננו עומד לבחירה חוזרת, קרוב לוודאי שזה לא כל כך מטריד אותו, אבל במשרדי המפלגה הדמוקרטית הכתובת על הקיר היא נובמבר 2014, למי שייצג את הדמוקרטים בבחירות לנשיאות ב 2016 תהיה בעיה אמיתית. 

אנטומיה של כישלון

בילדותי הייתי חבר בתנועת "השומר הצעיר" (הרומן שלי איתם לא נמשך הרבה זמן). באופן קבוע נהגנו לשיר את האינטרנציונל. שורה אחת מתוך השיר הזה נותרה חקוקה בזיכרוני עולם ישן עד היסוד נחריבה, עולם חדש נבנה תחתיו. להרוס את הישן זה החלק הקל. לבנות חדש זה כבר סיפור אחר. 

למרות כל הפגמים והחסרונות שהיו, ועדיין יש, למערכת הבריאות של ארה"ב, ולמרות שהיא יקרה, האמריקאי נהנה משרותי בריאות ברמה שקשה למצוא לה מתחרים. לאנשים נדמה תמיד שהדשא של השכן ירוק יותר, ולכן במהלך המאבק בקונגרס לאישור – ObamaCare התקשורת, שמרביתה תמכה באובמה ללא סייג, לא התקשתה להפיץ סיפורי מעשיות על נפלאותיהן של מערכות הבריאות בארצות אחרות.

סרט הוליוודי בשם סיקו (Sicko) שהופק ע"י מייקל מור, ויצא למסכים כשנה לפני בחירתו של אובמה ב-2008, מתאר בצורה מאוד גרפית את "זוועות" שירותי הבריאות של ארה"ב, וכמה הם מפגרים לעומת אלה של ארצות "נאורות" כמו קובה. במהלך הסרט יש סצנה של ביקור בבי"ח בקובה. הסצנה הזאת דומה להפליא לקטע בספרו של סולז'ניצין אגף הסרטן, המתאר ביקור של משקיפים מהמערב בבי"ח במחנה מעצר ברוסיה בתקופת סטאלין. הסרט הזה היה חלק מהמערכה שהממסד ההוליוודי ניהל נגד הנשיא בוש, אבל ממשל אובמה לא היסס להיעזר בו. בין השאר, הסרט הזה הוא מקור המיתוס על 50 מיליון אמריקאים שאין להם ביטוח רפואי. לא בדקתי את ה"מחקרים" הסטטיסטיים עליהם ביססו את המיספר הזה, אבל כמו בכל מחקר עם אג'נדה, קרוב לוודאי שהוא מוגזם מאוד. בכל מקרה, מהמיספר הזה יש להוריד את מיספר הלא זכאים לביטוח רפואי – שוהים בלתי חוקיים שעל פי ההערכות השמרניות ביותר מיספרם נע בין 12 ל-15 מיליון, ואת מספרם של אלה שמרצונם נמנעים מרכישת ביטוח. 

 אין מחלוקת על כך שהיה מקום לשיפורים ולתיקונים במערכת שירותי הבריאות של ארה"ב. השינויים שנדרשו היו בחלקם מהותיים. אבל החלפת כל המערכת הקיימת היתה צעד מיותר. החלפת כל המערכת הקיימת בלי לוודא לפני כן שהתחליף המוצע עובד, הייתה צעד מטומטם. ככה זה כאשר האידיאולוגיה מכתיבה את הביצוע. ועדיין לא עסקנו בשאלה אם שירותי הבריאות המוצעים במסגרת הרפורמה הם באמת שיפור לעומת המצב הקיים.

 בעיטת הפתיחה של הרפורמה, ב-1 באוקטובר 2013, היתה אמורה להיות אירוע חגיגי, התגשמות של חלום. סטירת לחי מצלצלת לכל הסקפטיים שהעיזו להטיל ספק בגדולתו של אובמה.

זה לא קרה. מפח הנפש היה גדול. הכישלון היה במימדים שהפתיעו אפילו את רואי השחורות. הרפובליקנים חששו שאם הרפורמה תתחיל, גם אם יתברר בדיעבד שהיא לא מי יודע מה, הציבור יתרגל ולא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. הם השקיעו מאמצים רבים, ברובם טיפשיים, לבטל או לדחות את הביצוע.

היום אנחנו יודעים שזה היה מיותר. הרפורמה הכשילה את עצמה. יתרה מזאת, זה היה צפוי, אבל לרפובליקנים לקח זמן להבין את זה. למען האמת גם היום אני לא בטוח שהם מבינים מה באמת קרה. כל תשומת הלב מופנית לכישלון האינטרנטי.

נכון שכישלון בהיקף כזה לא קורה כל יום – שלוש וחצי שנות עבודה ותקציב של קרוב למיליארד דולר – כדי להקים אתר אינטרנט שלא עובד! צריך כישרון מיוחד להגיע להישג כזה. אבל כל נושא האינטרנט הוא עניין טכני בלבד, דבר שולי לחלוטין. אין לו כל קשר לבריאות ו/או לביטוח. לתקן תקלה טכנית זאת לא בעייה. זו רק שאלה של זמן. אובמה כבר מצא איזה גאון מחשבים שלקח על עצמו לתקן את מערך האינטרנט עד סוף נובמבר (לא ברור אם הוא התכוון לשנת 2013 או לשנת 2014, אבל זה פרט קטן). כמובן שמיד עולה השאלה אם הוא כזה מוצלח, איפה הוא היה לפני שלוש וחצי שנים, כשהפרויקט החל את דרכו?

 עכשיו כבר דצמבר ובבית הלבן מביעים שביעות רצון מכך שהמערכת "שופרה" תוך עמידה בלוח הזמנים (סוף נובמבר). "שופרה" זה לא בדיוק "תוקנה". יידרשו עוד הרבה "שיפורים" עד שהמערכת תתפקד כמו שצריך.

הערה מעניינת נשמעה מפי שרת הבריאות – "השיפורים בוצעו במהירות המקובלת במגזר הפרטי." זו למעשה הודאה בכך שהמגזר הממשלתי אינו מסוגל להתחרות במגזר הפרטי. אין בכך משום חידוש, כי ממשלה לא מסוגלת לנהל עסקים. היא גם לא נועדה לכך. אבל השבויים בכבלי האידיאולוגיה לא תופסים את זה. השיפורים האינטרנטיים שאובמה כל כך גאה בהם, מתבטאים בעיקר בכך שעכשיו יש אפשרות להתקשר לאתר האינטרנט, אבל לא הרבה יותר. תהליך רכישת ביטוח בריאות הוא עדיין מסלול של שבעה מדורי גיהנום, וגם זה עובד רק כאשר מתקשרים "מחוץ לשעות העומס". במילים אחרות, הדיון האינטרנטי אינו אלא הסחת דעת מהבעיה המרכזית שהיא מהות הרפורמה.

 במאמרי הקודם, לפני שידענו את מה שנחשף היום, הצגתי את השאלה העקרונית – איך חוק שאמור להוסיף כ-50 מיליון מבוטחים חדשים, איננו מתייחס, ולו במילה אחת, לשאלה מאיפה יבואו הרופאים שייטפלו בחולים החדשים, היכן תימצאנה האחיות לסעוד את החולים החדשים במצוקתם, ומה עם הוספת בתי חולים לאשפוז החולים החדשים.

חוק בריאות המשתרע על אלפי עמודים של תקנות והוראות שאף אחד לא טרח אפילו לקרוא אותן, בכלל לא עוסק במשמעות התקציבית של הצרכים הרפואיים החדשים. קרוב למיליארד דולר בוזבזו על הצד האינטרנטי שהוא בסך הכול גימיק טכנולוגי, עשרות מילוני דולרים תוקצבו לגיוס לגיונות של פקידי מס הכנסה על מנת לאכוף את החוק, ו"נווטים" (navigators) שיהיו מורי דרך לציבור שמתקשה למצוא את דרכו במבוך האדמיניסטרטיבי. אבל הכשרה של רופאים חדשים? גיוס אחיות חדשות? תוספת של בתי ספר לרפואה ואחיות? בניית בתי חולים חדשים? מי צריך את זה. 

אחד הדברים המפליאים ביותר הוא מנגנון ההדחקה של אובמה. אפילו אם הוא לא קורא עיתונים ולא מקשיב לשידורי החדשות, לא ייתכן שהוא איננו מודע להתנגדות העצומה הקיימת בציבור ל-ObamaCare. קשה להאמין שעוזריו אינם מדווחים לו. אבל הוא בשלו. בניגוד לתקוותו, ככל שלציבור מתגלים פרטים חדשים בחוק, ההתנגדות בציבור לרפורמה מתגברת. אבל הוא בשלו.

 "החוק עובד, הוא מאפשר לציבור לרכוש ביטוח יותר טוב במחיר יותר זול, ובכל מקרה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניכם, זה החוק ואין לי כל כוונה לשנות אותו." – זה הקו המרכזי של אובמה בכל הופעותיו בציבור. זו חזרה למסורת השקרים שכל כך עזרה לו בעבר – הוא יודע שאף מילה במשפט הזה (חוץ מהסיומת) איננה אמת: החוק איננו עובד, הביטוח שנכפה על הציבור הוא יותר גרוע מהמצב הקיים, ומחירו [הרבה] יותר גבוה. 

 אובמה מתנהג כאילו כל קשיי הרפורמה נובעים מחוסר הסברה הולמת. בראיון לוול סטריט ג'ורנל הוא מסביר שכל מה שנדרש הוא "לשנות את שם החוק ולשווקו מחדש." הקורבן הראשון של מדיניות ההסברה החדשה הוא הכינוי ObamaCare. בעבר אובמה אימץ את הכינוי הזה שהומצא ע"י הרפובליקנים, ואף התגאה בו. בשל הפאשלות שהתלוו לביצוע הרפורמה, הכינוי הזה ירד מגדולתו. השם הרשמי חזר להיות The Affordable Care Act. אובמה באמת חי בעולם אחר אם הוא מאמין ששינוי שם יספיק כדי לפתור לו את כל הבעיות. אובמה מתנהג כמו סוכן מכירות שמכר סחורה פגומה וכשהלקוח מגלה את הליקויים, הוא חוזר ומדקלם את אותם הנימוקים בהם הוא השתמש על מנת למכור את הסחורה מלכתחילה.

 מאמר המשך יעסוק ביתר פרוט בהשלכות הפוליטיות, הכלכליות והבריאותיות של הרפורמה.

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "ObamaCare – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", מגזין המזרח התיכון, 8 בדצמבר 2013.

* * *

בן כפיר

מכתב תגובה למאמרו של עוז אלמוג בגיליון 897

א' בתשרי, ביום הראשון של השנה, עברו כתבי קול ישראל בבתי היולדות שברחבי הארץ, ראיינו את אימהותיהם של התינוקות הראשונים של השנה ויצרו פסיפס מגוון ומעניין של החברה הישראלית. בבית החולים יוספטל שבאילת מצאה הכתבת את סלמה זיידן, אם דרוזית. סלמה סיפרה למראיינת שהיא אחות שכולה. אחיה, סאלח, נהרג בשירותו הצבאי והתינוק החדש יקרא על שמו.

בבית חיכו להם כמאל, האב ששרת כקצין משטרה בכיר במשטרת אילת והבן הבכור, פואד שהיה כבר בן ארבע.

כשהגיע פואד לגיל 18 הוא התגייס לצבא, הוצב לשרת במשמר הגבול ואחרי פחות משנת שירות אחת הוא נהרג בפעילות מבצעית בחברון. סלמה הפכה להיות לא רק אחות שכולה אלא גם אם שכולה.

סאלח גדל וכשהגיע זמנו התגייס אף הוא לצבא. למרות לחציהם של הוריו, שחרדו לגורלו, הוא הלך לקורס קצינים, סיים אותו בהצלחה ושירת שנה אחת בקבע. כשהיה אמור להשתחרר הוא הפתיע את כל בני המשפחה בשעה שחתם לשרות קבע למשך שנתיים נוספות וקיבל תפקיד של מפקד פלוגה בגולני. בשנת 1996 בעת שירותו בלבנון, נהרג סאלח כשהיה בן 24.

יום אחד, בשדה התעופה של אילת, בשעה שעמדה סלמה לטוס לתל אביב, שלפה אותה חיילת צעירה מתוך התור לבידוק ביטחוני קפדני. לא הועילה תעודת משפחה שכולה המונפקת על ידי משרד הביטחון, לא עזרו גם ההסברים. סלמה התמוטטה באולם הנוסעים היוצאים אך למזלה הכיר אותה מפקד המשטרה של שדה התעופה והציל אותה מהמשך ההשפלה.

לפני שנים רבות פיקדתי על מוצב של צה"ל בבקעת הירדן. תחת פיקודי היה בחור בדואי ששרת כגשש. יום אחד הוא חזר מחופשה ופניו נפולות. קראתי לו לשיחה ושאלתי מה קרה לו. בתגובה הוא הוציא מכיסו צו הריסה לבית בו גר עם אשתו וילדיו. מה יכולתי לעשות למענו? איך יכולתי לסמוך על כישוריו המקצועיים כשראשו עסוק באפשרות שבשעה שהוא מוביל סיור מישהו הורס את ביתו?

כשהייתי חייל הסבירו לנו לא אחת שכוחי מוגבל לכישוריי האישיים ולכוח האש שאני יכול לייצר. כקבוצה של חיילים כוחנו גדול יותר מסך כל המרכיבים הבודדים של היחידה. לכן למדנו לחפות אחד על השני, לקרוא אחד לשני "אחי" ולהיות נכונים להקריב הכול למען חברנו ליחידה. כשקראתי על התקרית עם הקצין ושני החיילים הדרוזים בקריה למחקר גרעיני כאב לי מאד עלבונם של אלו. הזדהיתי עם סירובם להיכנס גם אחרי שביקורם שם אושר. יותר מכל התפלאתי שלא מצאתי דיווח על כך שכל החיילים ויתרו על הביקור והזדהו בכך עם חבריהם המושפלים. היכן הם היו באותם רגעים? מה עבר להם בראש? והיכן היה מפקדם שהמשיך בסיור כאילו לא קרה דבר?

במו טיפשותנו, יהירותנו וגזענותנו אנו הופכים צעירים מוסלמים אלו, דרוזים ובדואים שמתגייסים לצבא ומוכנים לתרום למדינה – לפלשתינאים. אז למה אנחנו מתפלאים שבהפגנותיהם הם מניפים את דגל פלשתין?

אפשר להמשיך ולטמון את הראש בחול ולספק תירוצים כמו זה המוזכר בגיליון האחרון על חברת אבטחה פרטית ועל מקרה פרטי שאינו מצביע על הכלל ומאידך אפשר גם לעצור לרגע ולחשוב לאן אני מוליכים את הטמטום ומה אנחנו מנסים או מקווים להשיג בדרך המטופשת הזו.

* * *

רביבה בן זאב

חבורת חסמב"ה

חבורת חסמב"ה (חבורת סוד מוחלט בהחלט) כוללת כידוע את ציפי לבני, סאיב עריקאת, ואת הקיביצער עו"ד מולכו שומר הסף של נתניהו. פגישות המו"מ לשלום התנהלו עד כה בחסות הלוחצת והמאיימת ביוזמתו החד משמעית של שדכן-העל ג'וני קל הרגליים וקליל הלשון לתפארת.

החבורה כבר התכנסה כמה פעמים בחשאיות, כיאה למתכנני תחבולות, ובכל פעם במקום מסתור אחר שמא תתגלה מזימתם אצל עיתונאים חסרי מנוח שיגלו את האמת – שהכל קשקוש!

כמי שהזהיר את החבורה כי רק מפיו ייצאו דו"חות, המשיך ג'וני בדילוגיו הכפייתיים באזורנו, הפריח הבטחות סתומות אך מעודדות לעתיד השלום, שבצידן אבוי: איום באינתיפדה  באם  נתניהו הסרבן לתוכניותיו של שדכן השלום מהבית הלבן – לא יתרצה.

אמנם במצוותו בולמת חבורת משתתפי חסמב"ה את פיה, אך הציבור היהודי צמא החדשות ממהר בחוסר שקט לאומי לאינטרנט הפרוץ לכל בר בי רב, ושעליו אין צנזורה ינקית. מי שקורא ושומע את החדשות, חושש וגם מגחך. בסיום הדילוג האחרון של קרי בלשכת רוה"מ קיים כדרכו מסיבת עיתונאים עם נתניהו. מה שנאמר בה לתקשורת הוא חסר ערך חדשותי ממשי. לעומת האופוריה של דברי קרי על התקדמות ממשית (כביכול)  במו"מ, היה צריך לשים לב רק לשפת גופו ששידר מסרים הפוכים. כל שנייה משך בכנף הז'אקט, סידר את כיסיו, משך בכתפיו, נע וזע והפגין בתנועותיו חוסר שקט פנימי שהיה בניגוד מוחלט לסרנדה הנפלאה שנשמעה מפיו. 

 במוצ"ש צפינו בערוצי הטלויזיה בפורום שנערך מטעם האיש עתיר הנכסים שתרם ממון רב למפלגה הדמוקרטית. שמענו, ונותרנו מתוסכלים, עם תשובות דיפלומטיות סתמיות לאובמה ועם שאלות שלא נשאלו.

וכמו הורים מצד החתן והורים מצד הכלה שגם הם נגררו על כורחם כמעט בכפייה לטקס חתונת  בני הזוג, נאלצה חבורת חסמב"ה לשתוק בלחצו של השדכן, ביודעם שגם אם היא תיערך למורת רוחם ורצונם, סופה בגירושין מכוערים בלוויית מוסיקה צורמנית של פצצות, טילים, סירנות וזיקוקין של אש אמיתית, ובריחה למקלטים.

 ומי ירוויח מכל זה? שאלה טובה.

השדכן יגבה את התמורה בתוספת פרץ של הבטחות שווא וחיוכים לשלום הזוגיות הקצרצר, בעודו מסתיר ומתעלם במכוון מהאמת, שאותה הוא מסווה בדילוגים מהורי הכלה להורי החתן, רוקד לפניהם ריקודי 'מה יפית', מטפס בכבש מדרגות המטוס ויורד, טס וחוזר, אלא שבסופו של דבר, אין ולא תהיה לו אחריות להצלחת הזוגיות למרות שפע המלל.

בינתיים הוא מטשטש את מטרותיו בקשקושים בנוסח: "פעימות דורשי אמון," "החלטות קשות," "נישואין של אמיצים," "חתונת השלום," וכיו"ב.  מכסימום ייתן ליהודים כהגנה מובטחת כמה גאלונים מתוחכמים של מים מיוחדים לכיבוי השריפה שתפרוץ בוודאות, וכך הוא קורץ לפי שעה גם אל האורחים, התומכים בקולניות בחתונת השלום הזאת, הלא הם גם בוז'י, פרץ, זהבה, וגם טיבי וזחאלקה מהצד השני, שיודעים כמה כסף הובטח למשפחת החתן בתמורה

את האופטימיות המפוקפקת סיכמו שדכני השלום הכפייתי בפורום התקשורתי. בחיוך חושף שיניים יפות של אובמה, ובהבטחה שמטרתה להסתיר את האמת  מהחוששים  ומהמודאגים, הרגיע אובמה בסיפור סצנריו אינפנטילי: יחתמו ציפי לבני ואבו מאזן על מה שיחתמו, יביטו ויראו המתנגדים בעזה ויתקנאו בהסכם השלום הרומנטי הזה, ואז ירצו גם הם  באותה חתונת השלום. דוגמת הכלה "האמיצה" והלהוטה ציפורה-מלכה, והחתן הסרבן סאיב עריקאת שהתרצה לבסוף, כשהם נישאים בחתונת השלום באולם האירועים בגבולות 1967 ובנוכחות אורחים רבי מעלה שועי עולם ומתנות לרוב.

כך תיווכח משפחת החתן הרחוקה והמורחבת רווית השנאה והמסוכסכת  בעזה, איך צריכים להתאהב על פי מיתווה השדכן.  הללו יפנימו את השמחה, יבינו סוף סוף את יתרון ניצחון סוף המלחמות, יוותרו על דרישותיהם, ישליכו את הטילים לפח ויצאו בתופים ובמחולות שלום לוהטים על פי המיתווה של אובמה:  או לורד, הללויה! טרלללה.

בפורום המתוקשר שהועבר בערוצי הטלוויזיה, לא שכח באראכ חוסיין אובמה להזכיר את שם הגברת החשובה מבחינתו, ובסיומו כשיצא גם נשק ללחייה של ציפי. כדאי שהיא תפנים  שארוחות ונשיקות בצידן אינן ניתנות בחינם. אחרי שג'וני נשק לה באירוע קודם, אין פלא שציפי התמוגגה והיתה מוכנה ליישר קו עם כל הנחייה מצידו.  מזל שעו"ד מולכו היה בסביבה...

וכמה טוב  שנפתלי בנט בא למחרת לראיון ברדיו, והבהיר את המציאות שאותה מנעו מהתקשורת ומהנוכחים בפורום. כך  ניסה בנט לצנן את התלהבותם  של מסוממי המו"מ "האמיץ". 

שיכרון השלום ואובדן תפיסת המציאות בערב הקודם, צריך לפנות את מקומו להאנגאובר הריאלי,  ויש לחזור ולהשמיע  את התזכורת הזאת.

* * *

יוסף אורן

סיפור הוא לפעמים יותר מחתול (ב')

גבריאלה אביגור רותם

"כל סיפור הוא חתול פתאום"

הוצאת כינרת זמורה-ביתן 2013, 349 עמ'

דמויות הנשים

 כאמור, מתמקדת עלילת הרומאן החדש של גבריאלה אביגור-רותם בשתי משפחות: משפחת אליאש שעלתה לארץ מבולגריה, ומשפחת לאופר שעלתה מארגנטינה. סיפור שתי המשפחות האלה נפרש על-פני מספר דורות במתכונת העלילה הרב-דורית. פרישת הדורות במשפחת אליאש היא מקוצרת – שלושה דורות בלבד, אך במשפחת לאופר הפרישה היא של חמישה דורות: באבע באצ'ה, בתה דוריטה, ארבעת ילדיה של דוריטה: פרלה, אוריאנה, מנואל ומרתה. שהעמידו לה ביחד חמשת נכדים, והנינה תות, בתו של הנכד אביעד, בנם היחיד של אוריאנה ואלסר. כעשרים שנה מבדילות בין דור לדור בשתי המשפחות.

בשתי המשפחות מתרכזת העלילה בנשים משני דורות: בדור של קלרה אליאש ודוריטה לאופר, שנפטרו מזקנה אחרי גיל שמונים, ובדור של בנותיהן: סימה, הבת של קלרה, ושלוש בנותיה של דוריטה: פרלה, אוריאנה ומרתה, שהן בהווה כבנות שישים (פרט למרתה, שהיא עדיין רווקה וטרם מלאו לה ארבעים). וזהו בקירוב גם גילן של החברות שלהן: רוסיטה, החברה של סימה, ושלוש חברותיה של אוריאנה: איריס, יהושבע ודורונה. לפיכך, יצדק מי שיאמר, שהרומאן הזה של גבריאלה אביגור-רותם הוא רומאן המספר על הנשים, ובעיקר על נשים מתחילת ההזדקנות שלהן ועד הגיען לזקנה ממש מופלגת.

שתי הנפטרות, קלרה אליאש ודוריטה לאופר, נותרו ללא בני זוג בעשורים האחרונים של החיים. קלרה סיימה את חייה כאלמנה ממש, כי בעלה, יוסף, נפטר כעשור שנים לפניה. דוריטה לאופר לעומתה היתה כשני עשורים אלמנת-קש, כי אדורנו, בעלה, בגד בה, ואחרי שלושים ושתיים שנות נישואים ברח עם מזכירתו הצעירה לקוסטה-ריקה הרחוקה. אף על פי כן התכתבה דוריטה עם אדורנו וקיוותה שיום אחד ישוב אליה משם. לכן לא השלימה עם הזדקנותה ועד יומה האחרון טיפחה את עצמה לקראת שובו.

בנות הדור של אוריאנה, שהיא הדמות המרכזית בעלילת הרומאן, גילו שגורלן לא היה שונה בהרבה מזה של אימותיהן. עוד לפני שמלאו להן שישים, כבר נזנחו על-ידי בעליהן. הללו חמקו-פרשו מהשינה איתן במיטה המשותפת. רובן נבגדו על-ידי הבעלים עם נשים צעירות מהן, או שהבעלים השתקעו בעיסוק שהרחיק אותם אם לא מהבית אז לפעמים גם מהארץ. במצב זה הן ויתרו על בעליהן ומצאו להם תחליף, כל אחת לפי בחירתה. אוריאנה התנחמה בחיזוריו המפנקים של החתול שונרא. סימה התיידדה עם העובדת בחנות התמרוקים שלה, רוסיטה, שהיתה בעיניה תחליף מושלם לבעלה אליהו.

כישלונן של המורדות

והבודדות מבין בנות הדור של אוריאנה, שלא השלימו עם גורלן כנשים מזדקנות שהגברים הפסיקו לגלות בהן עניין, לא שיפרו בהרבה את מצבן. אפילו מרתה, הצעירה והיפה מביניהן, הפסיקה להיות מחוזרת ולכן נאחזה בתקוות השווא שאהובה הראשון, נדב, יחזור ויתעניין בה. לעומתה, הבינה דורונה בת החמישים, שעליה למצוא לעצמה בהקדם בן-זוג, אחרי שהתברר לה כי בעלה, מוני, לקה באלצהיימר והפסיק לזהות אותה. ואכן, היא הצטרפה לטיולים שאירגן אלסר, בעלה של אוריאנה, ביערות הגשם של דרום אמריקה, יותר מתוך עניין בו מאשר בגבישים שהוא ניסה לגלות שם. בצדק ציטטה מרתה את דבריה של אימה המנוסה, דוריטה, על חברות מסוגה של דורונה: "אימא אמרה שאין דבר כזה, חברה טובה, נשים תמיד עושות מלחמה אחת עם השנייה. מי שאומרת שהיא חברה טובה שלך, תיזהרי ממנה, היא רוצה לגנוב את הבעל שלך" (עמ' 236).

יוזמה נועזת יותר מימשה יהושבע. היא לא המתינה לנס לא מבעלה חיליק וגם לא מהמזל, אלא הורידה ממשקלה, ריעננה את המלתחה שלה, ביצעה ניתוח שהצעיר את פניה, הצטרפה לשיעורי מחול וחיזרה ללא בושה אחרי המרקיד, גידי, הצעיר ממנה בעשרים שנה. אחרי שנתיים בישרה לאוריאנה שמאמציה הממושכים הניבו לה סוף-סוף את המגע עם גופו.

בהשפעת יהושבע החליטה גם אוריאנה ללחום בעודפי שומניה, ואפילו הציבה לעצמה אתגר קשה יותר – היא בחרה לחזר אחרי שלהב, יפיוף בן שלושים שמכר לה מערכת תופים בחנות לכלי-נגינה שבה עבד – אך במהרה פרשה מהחיזור אחריו משום שהרגישה שהיא מגוחכת בעיניו ומושפלת בעיני עצמה. בזכות נכונותה של אוריאנה לספר בגילוי לב על הניסוי הכושל הזה שלה – ניתנה לנו, הקוראים, ההזדמנות ליהנות מתיאור קומי-אירוני של הפרשה הזו בחייה.

ספק אם הדגמה זו – ונא לזכור: שההדגמה כאן פסחה על המקבילה הגברית, שגם חייהם לא היו מעוטרים בשושנים – על המתרחש בזירה הגשמית של החיים, מעניקה יתרון כלשהו לקיומם של החיים ב"עולם הזה" על הקיום של המתים בזירתם, ב"עולם הבא". מיד נדון בכך, אך בינתיים נציין, שהרומאן הנוכחי מזכיר מאוד את הרומאן הקודם של גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק" (2007), שגם הוא התרכז בשושלת של נשים, כולן צאצאיה של צופיה ("צופקה") – האיכרה בת המאה מהכפר בגליל. בכל מקרה, לפני שחוקרת המיגדר מהרומאן "שתיים דובים" של מאיר שלו מתנפלת גם על הרומאן הזה כדי לגייס אותו למטרותיה הסוציולוגיות, אצטט פעם נוספת משפט שאמרה גבריאלה אביגור-רותם ב-1995, בשנה שבה פלישת הפמיניזם לספרות הישראלית היתה בשיאה: "אין 'ספרות נשים' כשם שאין 'ספרות גברים', יש ספרות טובה ופחות טובה. - - - ככל שנקדים לזכור שכולנו בני-אדם, כך ייטב."

סוגיית הישארות הנפש

נפנה כעת לדיון המובטח. האתגר שמציב הרומאן הזה של גבריאלה אביגור-רותם לקורא, איננו מתמצה בקשיים שפורטו עד כה – ריבוי הדמויות בעלילה, וגם שזירת סצנות בה משתי זירות מנוגדות (זירת החיים וזירת המתים) ועוד בסדר זמנים לא כרונולוגי –  אלא בתחום ההגותי. בעוד שהאקזיסטנציאליזם (הפילוסופיה הקיומית) מכחיש קיום לבן-אנוש לאחר המוות, ולכן הוא מציעה לו לחיות חיים אותנטיים בשנים שהוקצבו לנו בין הלידה לבין המוות, נוטים רבים (דתיים וחילוניים, מדענים ופשוטי-עם) להאמין בהישארות הנפש. תעוזתה של גבריאלה אביגור-רותם ברומן הזה מתבטאת בכך שבעלילתו כפולת הזירות המחישה בתערובת של רצינות והומור את שתי הזירות כזירות הממשיכות זו את זו – שכמוה כהכרה באפשרות שהגוף אמנם מתכלה, אך לנפש מובטחת הישארות.

יתר על כן: גבריאלה אביגור-רותם איפשרה לגיבוריה, הן לאלה שקיומם עודנו גשמי בעולם הזה והן למתים הקבורים בבית העלמין, להביע את השקפתם בסוגיית ההישארות של הנפש. מאליו מובן שלאחרונים יתרון ברור על הראשונים, כי הם כבר יודעים בוודאות שבמותם לא פסקו להתקיים. אמנם גופם התפרק ככל חומר אורגני, אך נשמתם ממשיכה להיות פעילה וחיונית. 

ואכן, דיירי בית-העלמין אינם כופרים בהישארות הנפש, אלא מנסים להבין מהי הנפש, ממה היא עשוייה והאם תשוב ותתאחד עם הגוף כאשר תתרחש תחיית המתים. כך משתמע מהדברים שאמרו בשיחת "הפרלמנט" שבה התאמצו לברר מהי הנפש. המורה בגמלאות שלומית הדגישה את יתרון הנפש על הגוף: "הגוף הוא רק הקנקן והנפש היא מה שמפיח חיים בקנקן, החלק החושב, המרגיש, היודע." הפסיכולוגית ליאה קוסטיינובסקי, האמא של דורונה, התקשה יותר מהמורה שלומית לנתק לחלוטין את הנפש מהגוף, ובחרה בהגדרה מטפורית: "הנשמה נמצאת על קו התפר בין הרוח לבשר" (עמ' 112-111).

הרופא ד"ר בועז גדרון התלבט יותר משתי עמיתותיו אלה, כי קשה היה לו עדיין ליישב את הסתירה בין השקפה המדעית-רציונלית, שהחזיק בה לפני פטירתו, לבין העובדה שהתבררה לו אחרי מותו. לפיכך, הציע להבדיל בין הנפש לנשמה: "הנפש היא רק אחד מתוצרי הגוף, כמו הדם או הזיעה, היא עשוייה מכימיה, פיזיקה וחשמל. כשהגוף מת, מסיימת גם הנפש את תפקידה, אבל הנשמה משתחררת  עם המוות מכלאה" (שם).

אך דוריטה לא התפעלה מאבחנה זו, המייחסת לנפש תפקיד בעולם הגשמי ולנשמה תפקיד בעולם הנפטרים, אלא ביטאה בפשטות ובלי להתפלפל את השקפתה הבאה: "המוות דומה במידה מבהילה לחיים, כי אי-אפשר שהאדם במותו יהיה מה שלא היה בחייו, רק ייסורי הגוף אין להם קיום, והגוף עצמו הולך ופוחת, אבל הנפש – אוהו – הנפש ממשיכה להבהב בו כאש בפתיליה, הנפש רוצה, מתאווה, רעבה, מתגעגעת, שוקקת לקחת חלק בחיים הממשיכים בלעדיה" (344).

בסיפא של דבריה היא גם רמזה, כי היא מאמינה שגם תחיית המתים בוא תבוא אי-פעם ותאחד מחדש את הנפש עם הגוף.

לעומת שוכני בית-העלמין, שרויים עדיין בני-התמותה בעיר באי-וודאות ביחס לסוגייה הראשונה – סוגיית ההישארות של הנפש אחרי המוות, ולכן הם מעלים השערות שונות על הצפוי לקיומם אחרי מותם. ההשקפה של אוריאנה היא היותר פסימית והיותר פסקנית: "אוריאנה מאמינה שהמוות הוא סוף פסוק, אנחנו לא נשארים כאן ולא באף מקום אחר, אנחנו הולכים ומשאירים אחרינו את הדור הבא." (עמ' 96).

סימה, שמבקרת בתדירות אצל מתקשרת, מעלה השערה מהוססת יותר, אך ללא-ספק גם אופטימית יותר מזו של אוריאנה ביחס למה שצפוי לנו אחרי מותנו: "הנשמה שלנו היא אנרגיה המפיחה חיים בגוף, וכשהגוף מת היא משתחררת ומצטרפת למאגר האנרגטי של היקום" (שם).

אך עולה על סימה באופטימיות היא יהושבע, חברתה של אוריאנה, שמאמינה לא רק בהישארות הנפש, אלא גם בגלגול הנפש בצורות קיום חדשות: "יהושבע גורסת שאנחנו נידונים לחזור לכאן בגלגול אנרגטי אחר כי שום דבר לא הולך לאיבוד וכל עוד כדור הארץ לא נבלע על-ידי השמש שהפכה לענק אדום, אנחנו שבים לעפרו וחוזרים ועולים ממנו כעץ או ציפור או גביש" (עמ' 328).

המספר הכל-יודע בוחר בסיום הרומאן להשמיע גם את השקפתו, שבאופן מפתיע דומה מאוד להשקפתה של דוריטה. הוא, כמובן, מאשר את הישארות הנפש כעובדה שאין לערער עליה, אך מוסיף עליה בסיום העלילה גם את ביטחונו בתחיית המתים – לדעתו, ממתינים רוב "המחותלים בתכריכים מתפוררים" לתחיית המתים, כלומר: הם "מוכנים ומזומנים להצטרף אל זרם החיים," אף שמהתנסותם בשתי הזירות הם "יודעים שמוטב להם באשר הם, בשאול תחתיות," במנוחה הנכונה המובטחת להם מתחת למצבה שלהם בבית-העלמין. 

סִתְרֵי הסיפור

עלילת הרומאן הזה היא אכן סיפור "הנוהר לדרכו על כפות קטיפה שקטות," שכדאי מאוד לעמוד גם בתביעותיו המבניות, ההגותיות והלשוניות הגבוהות. יהיו ודאי לרומאן הזה גם קוראים שלא יעמדו בתביעות גבוהות אלה ויסתפקו רק בתופיני ההפתעות שמוצפנים בסיפור-המעשה, כלומר: בהליכה בעקבות החתול, המפתה להתקדם "אל תוך הלא-ידוע," כדי לדעת מה יקרה לגיבורי הרומאן בהמשך.

קוראים אלה, גם אם באו על סיפוקם, ייתכן שיאמרו בסיום הקריאה, שבעצם לא מצאו חידוש ברומאן הזה, שהרי הספרים שקראו בעבר כבר עסקו בכל הנושאים האלה: הן תמיד היו משברים בזוגיות של נשים וגברים, תמיד הפכו החיים לקשים יותר בשנות הזיקנה, תמיד היו פערים בין דורות במשפחה, תמיד הצטייר המוות כסיוט שיום אחד יתממש לכולנו ותמיד מצאו בני-אדם נוחם מאימת המוות באוכל, במין ובהרפתקאות.

לקוראים אלה ייאמר: שאין אנו מצפים מסופר שיגלה לנו בספריו נושאים חדשים, אלא שיעמיד את הנושאים המסורתיים של הספרות, שדורות של סופרים כבר כתבו עליהם, לבחינה מחודשת ואמיצה, בתנאים של העת הנוכחית ובתובנות המעודכנות שלה. סופרים גדולים-באמת מעולם לא התחמקו מההתמודדות עם האתגר הזה, כי הם  יודעים – ומצניעות לא תמיד גילו לנו זאת – שסיפור הוא לפעמים יותר מחתול.

- - - - - - - -

* פירושים של המחבר לספריה הקודמים של גבריאלה אביגור-רותם נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" (בהוצאת "יחד"): הפירוש לרומאן "חמסין וציפורים משוגעות" נכלל בכרך "סוגות בסיפורת הישראלית", והפירוש לרומאן "אדום עתיק" נכלל בכרך "משמרות בסיפורת הישראלית".

* * *

הנכם מוזמנים

לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה

לסופר והעורך

ישראל כהן

במעמד

רון חולדאי

ראש עיריית תל^- אביב-יפו

משפחה וחברים

יישאו דברים

אהרון ידלין

פרופ' אורציון ברתנא

בתו פרופ' נורית גוברין

בתו פרופ' חגית הלפרין

שירה ונגינה: נגה אשד

הטקס ייערך ביום ראשון, י"ב בטבת, תשע"ד, 15 בדצמבר 2013

בשעה 18:00 בבניין העירייה, באולם האירועים בקומה 12

רחוב אבן גבירול 69 תל-אביב

* * *

מיכל הלפרין

דמעות התנין של הוצאות הספרים

["הארץ", "דה מארקר", 8.12.13]

בעוד שהמדינה מתאמצת לחשוף את המשק לתחרות – את שוק הספרים היא מצעידה בכיוון ההפוך. חוק הספרים, אחד מן החוקים האומללים שהצליח המחוקק הישראלי לחוקק עד היום, עומד להיכנס לתוקף בפברואר. והנה מסתבר לנו, "למרבה תדהמתנו," כי הוא יביא לעליית מחירי הספרים ובעקבות כך לירידה במכירות הספרים.

קשה שלא להיות ציניים למקרא "החדשה" הזאת. אך קשה עוד יותר להתעלם מחוצפתן של הוצאות הספרים, שבוכות על מר גורלן כתוצאה מן החוק הזה. הוצאות הספרים הן שדחפו לחקיקת החוק, הן שביקשו אותו והן שקידמו אותו. וכי מה ציפו הוצאות הספרים שיקרה? מטרתו של החוק מלכתחילה היתה להיאבק בתחרות. התחרות הובילה להורדת מחירים ולשחיקת רווחיהן של הוצאות הספרים. כדי למנוע תוצאה זאת, הגו הוצאות הספרים את "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל". באצטלה של הגנה על הסופר-היוצר הישראלי ועל ערכי הספרות העברית, הם שיכנעו את שרת התרבות ואת הכנסת לחוקק חוק האוסר על מתן הנחות על ספרים.

על פי החוק, ההוצאה לאור היא שתקבע את מחירי הספרים, וחנויות הספרים לא יורשו לתת הנחות על ספרים במשך 18 חודשים מיום הוצאתם לאור. רשות הגבלים עסקיים ניסתה למנוע את חקיקת החוק, אך בלהט העשייה לטובת הסופר העברי והוצאות הספרים איש לא שמע את קולה.

כך, בעוד מדינת ישראל שוקדת על הגברת התחרות בנמלים, בחשמל, במזון, בחומרי הבניין ובתחום התקשורת; בעוד מדינת ישראל משקיעה מאמצים כבירים לחשוף את המשק לתחרות שתיטיב עם הצרכן ותשפר את רמת חייו – את שוק הספרים מצעידה המדינה בכיוון ההפוך: בשוק הספרים אוסרים על החנויות לתת הנחות ולהוריד מחירים.

מי שלא הבין שכתוצאה מכך יעלו המחירים ויירד הביקוש לספרים, ראוי שיחזור וישנן את האופן שבו עובדות עקומות הביקוש וההיצע. הרי זאת בדיוק התוצאה שאותה ביקשו הוצאות הספרים להשיג – העלאת מחירי הספרים.

הסופרים העבריים, שאת שמם נשאו הוצאות הספרים לשווא, לא ייהנו מן החוק כלל. מוציאים לאור יסרבו להוציא לאור ספרים שאינם בבחינת רב מכר בטוח, שכן אם הספר לא יימכר במחירו המלא, לא ניתן יהיה לתת עליו הנחות. לכן, הוצאה לאור של ספר שאינו רב מכר בטוח תהפוך להיות פעולה כלכלית מסוכנת. הוצאות הספרים אולי יגדילו את רווחיהן ממכירת ספרים, אך לאור הירידה הצפויה בביקוש לספרים - נראה ששכרן ייצא בהפסדן.

הוצאות הספרים מפנות אצבע מאשימה לרשתות הספרים הגדולות, שמרכזות בידיהן כוח רב ושוחקות את רווחיהן. גם כאן הבכי אינו אלא דמעות תנין. עד לפני שנים לא רבות שלטה בשוק הספרים הישראלי רשת אחת בלבד. כוחה היה עצום. המצב כיום, שבו יש שתי רשתות גדולות הנאלצות להתחרות זו בזו, להוריד מחירים ולעשות מבצעים, הוא שיפור עצום לעומת המצב הקודם.

טוב היה אם היו הוצאות הספרים מבינות שהתחרות בין רשתות הספרים משפיעה גם עליהן וכי גם הן נדרשות להתאים עצמן לעולם של תחרות. ככל שתגבר התחרות בתחום קמעונות הספרים, יגבר גם הלחץ על הוצאות הספרים להיות תחרותיות יותר.

חוק הספרים חוקק כהוראת שעה. טוב יעשה המחוקק הישראלי אם יקצר את השעה ויאפשר לשוק הספרים הישראלי לשגשג ולפרוח בלי התערבותו המזיקה.

הכותבת היא עורכת דין שותפה וראש מחלקת הגבלים עסקיים במשרד מיתר, ליקוורניק, גבע, לשם, טל ושות'

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק שישי

אובדן בתוליי על תפיחת הבצק עם ג'ני בעין-גדי

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייִכי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליוו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו-יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

התעוררתי לקראת הצהריים, והגעתי לחדר-האוכל, רחוץ, נקי ומתרונן לקראת החווייה המזומנת לי הערב, כשיחזרו מהחפירות בצלע הנג'אר – נעשיתי גבר, וג'ני, מלכת הנגב, תהיה החברה שלי! – עליי עוד לספר לה על החמין שאני מכין בתנור המאפייה, לשבתות, בחורף – לכל חברי המשק, על-פי מתכון מדוייק ששלחה לי אימי, מהמושבה – והנה, איזו דממה מוזרה שוררת במשק, ניראים גם שניים-שלושה ארכיאולוגים מסתובבים בחוץ, מה? אם לא יצאו לחפור היום באתר? – גם אין רואים את הקומאנדקאר האפור שלנו במקומו הקבוע, למרות שאין זה יום נסיעתו לבאר-שבע. וכאשר יורדת הקשרית שלנו (טלפון טרם הותקן אז) – מצטופפים אחדים סביבה לשמוע מה חדש –

מה קרה? – מלחמה?

מארב? פעם נוספת, על פיתולי הדרך העולה מסדום לבאר-שבע –

לא. מספרים לי. לא ידעת? ג'ני הוכשה. מתי? הלילה.

הלחם הטרי, שאפיתי, נתקע בפי. ג'ני? הלא, אני –

למזלי, נצרתי לשוני, מבעוד מועד.

היא נכנסה בלילה לבית-השימוש (היו לנו, אז, קבינות-על-בור, פרימיטיביות) וכשכרעה, הכיש אותה, מאחור, צפע עין-גדי, כניראה – – – למזלה חיכה לה, בחוץ, הבוס שלה ז'אן כריסטוף דה ברטראן, שבחברתו בילתה – – –

 "שתוקע לה כל לילה את עורלתו," דייק שושקינד, החבר הכי משכיל במשק.

למזלי נצרתי לשוני בעוד מועד. באוזני איש מחבריי עוד טרם הספקתי להתפאר בכך שג'ני מלכת המידבר התמסרה לי בקערת המלוש.

הלאה לא שמעתי. לא רציתי לשמוע. מצידי – שתמות! איך יכלה? מיד אחרי!? עמד וגם אכל, ודאי, מן הפלצאלה שאפיתי. ואולי, אולי נמשך הצפע אל שרידי הבצק שדבקו באחוריה?

 "נחשים, אוכלים בצק?"

 "אתה יצאת מדעתך חיימקה?" אמרו לי, בין כבד-חצילים לקציצות דג פילה. "על מה אתה שואל בכלל?"

המשך יבוא

* * *

הבית אשר נחרב

מאת רובי נמדר

עורך: חיים וייס

הוצאת כנרת זמורה

 (535 עמודים, 116 שקלים)

אנדרו כהן, פרופסור ומומחה עולמי לתרבות השוואתית, גבר נאה, אלגנטי ומרשים, הוא התגלמותה של ההוויה הניו יורקית העכשווית, המצליחה והמרוצה-מעצמה: הוא מתגורר בדירת פאר המשקיפה על נהר ההדסון, מפרסם מאמרים מבריקים במיטב כתבי העת ומנהל בקלילות מערכות יחסים סבוכות עם הנשים בחייו.

אלא שלפתע פורצים לתודעתו חזיונות מיסטיים: חלומות והזיות חסרי פשר על המשכן ועבודת הכוהנים בבית המקדש בירושלים. קרעים אלה של זיכרון קדום חושפים בקעים במסכת חייו המושלמת לכאורה, ובהיעדר כלים פרשניים ורגשיים להתמודד עימם, חווה הפרופסור הנינוח והמתוחכם קריסה שממדיה פסיכולוגיים ותיאולוגיים כאחד.

ובתוך כל זה נשזרת עלילת משנה בלשון חז"ל, המתארת את סדר עבודת הקורבנות והקטורת ביום הכיפורים. שורותיה הנפתלות משמשות מפתח פרשני למהומה שאליה נקלעים חייו השאננים של הפרופסור היהודי-ניו יורקי.

השפה העברית, על תיבות התהודה ההיסטוריות המגוונות שלה, היא גיבור נוסף ברומן. דווקא על רקע אי-ישראליותה המובהקת של העלילה המתרחשת כולה בניו-יורק, על רחובותיה, מסעדותיה ודמויותיה הססגוניות, הבחירה בעברית מסמנת כי תשוקתו האמיתית של הרומן מקורה במקום ובזמן אחרים, קדומים וקמאיים.

הספר, שנכתב במשך עשר שנים, נולד כתגובה של המחבר למפגש שלו עם העושר והגיוון המדהימים של החווייה האמריקאית בכלל והניו-יורקית בפרט.

הבית אשר נחרב הוא רומן עברי וניו יורקי כאחד המציע אפשרות חדשה בספרות העברית. ראובן נמדר מנהל דיאלוג מורכב עם היצירה העברית שקדמה לו, אך בה בעת הוא גם סופר עברי גולה המתעקש לחרוג מגבולותיה הגיאוגרפיים והסמליים של הישראליות, כפי שהיתה מוכרת לנו עד כה.                                           ד"ר חיים וייס, עורך הספר

"הרומן שכתב ראובן נמדר, הישראלי-הניו-יורקי, הוא אוקסימורוני להפליא: הכל בו אמריקאי והעברית העשירה של המחבר מופיעה בתוך המציאות הזאת כיישות מפלנטה אחרת".

                    רות קרא-איוונוב קניאל, הארץ ספרים  

"הבית אשר נחרב הוא יצירת מופת. הישג כתיבה נדיר ובשורה ספרותית של ממש," ד"ר שמואל פאוסט, מקור ראשון

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/507/386.html 

ראובן נמדר, יליד ירושלים (1964) מתגורר מזה שלוש-עשרה שנה בניו יורק, מלמד ספרות יהודית ועברית, ופעיל ב LABA בית מדרש לאמנים בלואר איסט סייד שבמנהטן. סיים תואר ראשון ושני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל החל לתרגם ולפרסם תרגומים (מן המקור הפרסי) של שירה פרסית קלאסית (עומר כיאם, רומי וחאפז). לאחרונה חיבר את הליברטו לאופרה "שלושה שבועות", שהוצגה מעל במות שונות בניו יורק וסביבתה. הליברטו מורכב כולו מקטעי מקורות מקוריים מהתלמוד ומהמדרשים השונים.

"הבית אשר נחרב" הוא ספרו השני. ספרו הראשון "חביב" זכה בפרס ספר הביכורים של משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2000. בשנה זו גם נסע לניו יורק, בעקבות סיפור אהבה גדול, שהתחדש אחרי כמה שנים והפך לזוגיות ולמשפחה. שנות הנישואין וההורות, הראשוניות וההיקסמות שבהן, התנקזו אל תוך הספר "הבית אשר נחרב", והתמזגו בו עם חדוות הגילוי של העיר הגדולה.

[דבר המפרסם]

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לא מאוחר להזכיר לנמענינו, בייחוד לזוגות המבוגרים, כי יש צורך, כל עשרים שנה, לחדש בבנק את החתימות על טפסי אריכות ימים, המבטיחים כי עם מותו של אחד מבני הזוג בחשבון המשותף, אין צורך לחכות לצו בית משפט על קיום הצוואה, אלא בן הזוג הנותר ממשיך בשליטתו בחשבון. אחרת זכות זו נשללת ממנו ועליו לחכות לצו קיום הצוואה בבית המשפט.

* לנוכח מבול של פריצות לבתים, גם בשעות היום, אנחנו ממליצים לכל נמענינו להתקין אזעקה ולהתקשר עם מוקד שמירה. מהניסיון שלנו, אפילו על כל תקלה או שיכחה פתאומית של המיספר הסודי, הם מיד מתקשרים לבדוק מה קרה, ואנחנו מוסרים להם את הסיסמה הסודית הידועה רק לנו ולהם, ואז הם נרגעים. אחרת הם היו שולחים את הניידת שלהם לבדוק מה קרה.

מי שאינו מחזיק בדירתו תכשיטים בעלי ערך או סכומים גדולים של כסף מזומן, אמנם כאילו צריך לדאוג קצת פחות, אבל הבלגן שהפורצים משאירים אחריהם הוא אדיר כי הם הופכים את כל הדירה עד שלפעמים אפילו אינך יודע מה גנבו ואם בכלל לקחו.

והמשטרה? היא מועילה לך רק כדי למלא הטפסים ולקבל אישורים שיש להגישם לחברת הביטוח – על התכולה שנגנבה.

תודה לאל את יצירות רוחנו אי אפשר לגנוב כי הן נמצאות בקובצי מחשב שיש להם גיבויים גם במחשבים של אחרים.

* האם פסטיבל הצביעות הבינלאומית בהלוויה של נלסון מנדלה, שבמסגרתה זכתה לכבוד רב ולהכרה בינלאומית "מדינת פלסטין" – הוא במידה מסויימת המשך לוועידת דרבן שהוקיעה את הציונות כגזענות?

כך, על כל פנים, זה נראה מדיווחים בתקשורת הישראלית, שאינה סולחת לנתניהו על שלא ביזבז יותר ממיליון דולר על שכירת מטוס מיוחד כדי להשתתף בגשם בטקס בן ארבע השעות באיצטדיון סוקר סיטי ביוהניסבורג, וגם אולי לספוג שם יריקות וגינויים מהתקשורת ומאזרחי המדינה הנאורה המארחת – שאצלה אין כבר אפרטהייד כמו אצלנו, ורק הלבנים שלה, במקרה, לא יוצאים בלילות מבתיהם השמורים היטב [ממש כמו הבחורות בתל-אביב שלא רואים אותן כלל ברחובות בשעות הערב מחשש סכנה לחייהן!] – ואילו השחורים העניים במדינה המארחת מחטטים בזבל כדי להתקיים!

הוי דרום-אפריקה! דרום-אפריקה! – מתי יגיע היום שבו נהיה מדינה מתוקנת כמוך! – הרי מכל משטר האפרטהייד הלבן הידוע לשמצה נשארנו רק אנחנו קיימים – בעולם וגם בדרום-אפריקה!

הוי ידידנו נלסון מנדלה! הלא המוסד אולי הרעיל אותך כמו שהרעיל את ידידך הטוב יאסר ערפאת!

וכמה יפה היה יכול להיות אם אבו-מאזן, כאשר על כתפיו, מעל לחליפה האירופית, פרושה הכאפייה הסימבולית של המרחום עראפת, שהיה נוהג לגלגלה על ראשו בדמות מפת פלסטין – אילו אבו מאזן עם החליפה והכאפייה היה פוגש לאור המצלמות את בנימין נתניהו עטוף בדגל ישראל מההפגנות של "שדרות רוטשילד כיכר תחריר" שלנו!

ואיזה ארגון נהדר היה שם באיצטדיון! הלא הכרוז קרא בשמם של נשיא ישראל ושל ראש ממשלתה והודה להם כאילו הם נוכחים אותו רגע בבמת המכובדים! בטח עשרות אנשי ביטחון דרום-אפריקאים כבר היו מגוייסים שם סביבם לשמור עליהם!

ופארסה נוספת, המעידה על מידת הארגון של המדינה שכבר אין בה אפרטהייד אבל בה התקבלה ההחלטה שהציונות היא גזענות – – היא המתרגם לשפת החרשים, שעמד בטקס ליד גדולי עולם כולל אובמה ותירגם את דבריהם – ומתברר שהוא היה מתחזה, ולתנועות שעשה בשפת הסימנים לא היתה שום משמעות!

אבל ככה זה במדינה שכבר אין בה אפרטהייד והיא מטיפה מוסר למדינות אחרות כמו מדינת ישראל והמזרח התיכון החדש של שמעון פרס.

* אגב, לאן נעלמו בקיץ האחרון המפגינים מ"הפגנת המיליון" הכוזבת של "שדרות  רוטשילד – כיכר תחריר!" – האם הם כבר מתגוררים בברלין? האם כל מה שנותר מהם הם שני חברי כנסת מ"העבודה", אחת מהם ג'ינג'ית?

* שלום רב, ברשותך אהוד,  צרור תודות ליוסי גמזו, הנוסטלגיה על קפה כסית ובאי שעריו [גיליון 898] היתה פשוט נהדרת !!!

מאמרו של מרדכי קידר על הבדואים, מפחיד, במיוחד משום שהוא נכון כל כך. כל הנוסע לנגב יודע האמת, איבדנו חלק ענק מהמדינה, חייבים ומיד לשנות הגישה, אולי מי מאנשי הממשלה יקרא את המאמר ואולי (יש אולי ניסים) ינסו ליישם מדבריו?

בברכה,

משה בן ברוך

* מוטי בן-חורין: קריאת ספר שהוא בבחינת חובה בסיסית וחווייה מהממת, מאירת עיניים ופותחת מוח החל בראש הממשלה וגמור באחרון האזרחים האינטליגנטים שיש להם התייחסות לבעיות הפוליטיות של ישראל בהווה. "דבר דבור", דברים בזירות פנים וחוץ מאת משה שרת, שר החוץ וראש ממשלת ישראל, שוחר השלום המתון מול בן גוריון האקטיביסט. לא אומר מילה באשר לדעותיי בזמנו, על משה שרת. כל אחד שיענה להצעתי יסיק את מסקנותיו עפ"י הבנתו לנוכח תיאור ההתרחשויות בימים שמלפני ההחלטה על הקמת המדינה ובמהלכי מלחמת העצמאות. לא אגזים ואומר: סברתי שאני מודע ומבין הרבה במתרחש, אך הוארו עיניי ומוחי להבין כי בנפשנו להכיר את האמת. לנוחיותכם, אוסיף: את הספר אפשר לרכוש ב"עמותה למורשת משה שרת"  msharett@netvision.net.il

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,560 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,447 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-6  מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל