הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 900

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג בטבת תשע"ד, 16 בדצמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סְחַרְחֹרֶף. // רוֹן גֵּרָא: גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן. // משׁה שׁפריר: הֲיִתָּכֵן? // רות ירדני כץ: מדינה ערומה. // תקוה וינשטוק: נאשא גרופא. // פרופסור אומן הכין את נתניהו למפגש עם אובאמה. // משה בר-יוסף: רפי פרנקל – גנטיקאי ואפיגנטיקאי ישראלי שהקדים את זמנו. // מרדכי קידר: ביצים עזובות. [ציטוט]. // מנשה שאול: מסורבי ביטחון. [ציטוט].  // אהרון אבי זיו: על הבדיקות הביטחונית בנתב"ג. // נגה מרון: ידידיי היקרים! // נעמן כהן: הסרט –  הקרב על ורשה 1920. // אהוד בן עזר: רוּם אִין רוֹם – הסרט "חדר ברומא".  // יהודה דרורי: האם האיסלם גרוע מהנאציזם? // איילה זמרוני: כל הפוסל במומו פוסל. // יצחק מאיר: הסתר פנים בחיפה. // מוטי הרכבי: סערת דצמבר –  עם ישראל התגלה במיטבו ובכיעורו. // אורי הייטנר: צרור הערות 14.12.13. // אוריה באר: קריסת מערכת הבריאות. // משה כהן: הנדון: אשמתו של נתניהו ושל שרה גם  (אל תשאלו למה). // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק שביעי, חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי. שירֵי אופֶה צעיר. // ממקורות הש"י.

 

הגיליון הבא, 901, יופיע ביום חמישי, 19.12.13

 

 

* * *

יוסי גמזו

סְחַרְחֹרֶף

 

הַחַזָּאִים, אִצְטַגְנִינֵי שְרִירוּת הָרוּחַ

וְגַחֲמוֹת גַּלֵּי הַחֹם וְהַצִּנָּה

נִבְּאוּ כִּי כָּל שֵדֵי הַסַּעַר הַפָּרוּעַ

שֶסּוּפָתָם צוֹבֶרֶת עֹז וּמַקְצִינָה

יֵצְאוּ הַלַּיְלָה מִגִּדְרָם בִּמְחוֹל הַזַּעַף

כְּמוֹ הָעֲנָק מִמְּנוֹרָתוֹ שֶל אַלָּדִין

וּכְמוֹ לִילִית וְסַמָּאֵל וְרַעַף-רַעַף

יַקִּישוּ כָּל גַּגּוֹת הָעִיר כִּבְיוֹם-הַדִּין

שֶבּוֹ טוּרֵי שִנָּיו שֶל כָּל נִבְרָא בְּצֶלֶם

נוֹקְשִים בְּפַחַד זֶה לַזֶּה מֵאֵימָתָם

שֶל אֵיתָנֵי הַטֶּבַע הַמַּכִּים בְּהֶלֶם

אֶת הַשָּמַיִם הַשּוֹפְכִים אֶת חֲמָתָם.

 

וְהַבְּרָקִים, בְּהֶבְזֵקֵי טֵרוּף זִיג-זָגִי

פּוֹרְמִים בְּאֵש כְּחֻלָּה אֶת רוֹכְסָנֵי הַשְּחוֹר

שֶל עֲלָטָה שוֹתֶתֶת גֶּשֶם הַנִּמְזָג עִם

שִעוּל הָרַעַם הַצָּרוּד וְהֶעָכוֹר

וְכָל הַלַּח וּשְחוּז הַכְּפוֹר מַנְחִית מִגֹּבַהּ

אֶת נִיאָגָרוֹת זַעֲמוֹ שֶהֵן בְּרָכָה

לִשְׂדוֹת הַבַּר בָּם הֶעָתִיד יַצְמִיחַ שׂבַע

אֲבָל יוֹשְבֵי כְּרַכִּים, עָמֹק בַּחֲשֵכָה

צְלוּפַת הַמַּיִם וְהַקֹּר הַזֹּאת חָשִים בָּהּ

אֶת זְקִיקוּתָהּ שֶל הַחַיָּה הָאֱנוֹשִית

לְחֹם גּוּפוֹ שֶל הַזּוּלָת וְגוֹשְשִים בָּהּ

כִּבְכִי עוֹלָל אֶל אֵם בְּדוּיָה אוֹ מַמָּשִית.

 

וְאַתְּ לְפֶתַע מְקִיצָה לְנַהַם פֶּרֶא

שֶל אֵיזֶה רַעַם הַמַּחְרִיש אֶת כָּל אֶחָיו

בְּנַהֲמַת הַדֹּב שֶלּוֹ הַמְּפַרְפֶּרֶת

אַדְווֹת הֵדִים בִּתְהוֹם שֶל לַיְלָה בְּלִי כּוֹכָב

וְאַתְּ זוֹעֶקֶת כְּטוֹבַעַת הַנִּזְרֶקֶת

מִתְּהוֹם יַמָּם שֶל מַחְשַכִּים סִיּוּטִיִּים

אֶל כְּפוֹר חוֹפָהּ שֶל הָעֵרוּת שֶאֵין בָּהּ שֶקֶט

אוֹ הַרְגָּעָה וְשוּם כְּזָבִים פִּיּוּטִיִּים

לֹא יְשַכְּכוּ אֶת מַכְאוֹבֵי הַלָּמָּה-לָמָּה

שֶל הַלְּבַד-לְבַד הַזֶּה שֶלֹּא רָפוּ  

כָּל אַכְזְבֵי וַדָּאוּתוֹ שֶלֹּא נֻחָמָה

בִּכְלוּב חַדְרֵךְ הָאַפְלוּלִי וְהַקָּפוּא

כִּבְדִידוּתֵךְ שֶהַתִּקְווֹת אוֹזְלוֹת מִמֶּנָּה

כְּגַרְגִּירֵי שְעוֹן-הַחוֹל שֶהַשְּנִיּוֹת

אַט-אַט הוֹפְכוֹת בּוֹ לְשָנִים אֶת הָאַל-מֶנַע

שֶיֵּש בּוֹ בֵּית-עָלְמִין שָלֵם שֶל אַשְלָיוֹת.

 

 

 

וְכָךְ, בַּחֹשֶךְ, לִצְלִילָן שֶל שִמְשוֹתַיִךְ

הַנִּרְעָדוֹת מֵאַרְטִילֶרְיַת רְעָמָיו

שֶל הַסְּחַרְחֹרֶף הַהוֹלֵם בְּרַקּוֹתַיִךְ

כְּאֵיזֶה דֹפֶק-אַדִּירִים שֶנַּהֲמָיו

דָּשִים בָּעִיר הַזֹּאת בְּאֶגְרוֹפֵי הַמַּיִם

הַמַּכְפִּילִים בֵּין גִּרְגּוּרֵי הַמַּרְזְבִים

אֶת פִּרְאוּתָם שֶל סִיּוּטַיִךְ וְאֵימַיִךְ

וְאֶת יַתְמוּת הַחֲלוֹמוֹת הַנִּכְזָבִים

אַתְּ לְכוּדָה כְּדַג שָכוּחַ בָּאַקְוַרְיוּם

אוֹ אָמוֹדַאי בְּפַעֲמוֹן-זְכוּכִית שָקוּף 

בִּמְצוּלוֹת יָם שֶלֹּא הֵאִיר אוֹתָן זֶה כְּבָר יוֹם

וְכֻלָּן לַיְלָה, לֵיל-תָּמִיד, שֶבּוֹ תָקוּף

לִבֵּךְ הַחַת וְהַנִּפְחָד מִכָּל כְּרִישֶיהָ

שֶל גַּלְמִידוּת הָעַד-מָתַי הַזֶּה הַמַּר

בְּמַלְתְּעוֹת תּוּגַת-הַבְּלִי וְיֵאוּשֶיהָ

וְהַחֲבָל הַזֶּה הַתָּם וְהַנִּכְמָר.

 

וְאַתְּ הִכַּרְתּ פַּעַם יַלְדָּה אַחַת פּוֹרַחַת

שֶשּוּם סַגְרִיר עַל שְמֵי חַיֶּיהָ לֹא נָחַת

וְהַחַיִּים בָּהֶם הִשְקִיפָה כְּאוֹרַחַת

נִרְאוּ לָהּ אָז כְּהַבְטָחָה גְדוֹלָה אַחַת

וְהֶעָתִיד הָיָה עוּגָה שֶל יוֹמֻלֶּדֶת

וְלֹא נֵרוֹת דָּלְקוּ בָּהּ אֶלָּא סִכּוּיִים

אֲשֶר כֻּבּוּ לֹא בִּנְשִיפָה אַחַת בּוֹדֶדֶת

כִּי אִם אֶחָד-אֶחָד בְּהִמּוּרִים שְגוּיִים

וְהַגּוֹרָל שֶעֶלְבּוֹנוֹת רַבִּים הֵטִיחַ

גִּלָּה פִּתְאֹם כְּשֶהוּא עוֹיֵן וּמְאַיֵּם

שֶלֹּא כָּל מִי שֶלִּילָדוֹת קְטַנּוֹת מַבְטִיח

שְלַל הַבְטָחוֹת יָפוֹת זוֹכֵר גַּם לְקַיֵּם.

 

וְהִיא שֶלֹּא יָדְעָה אֶת מַמְרוֹרֵי הַכַּעַס

וְאֶת בְּגִידַת הַזְּמַן חִכְּתָה לַטּוֹב אַט-אַט

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן הִיא לֹא יָדְעָה אָז:

שֶהַיַּלְדָּה הַזֹּאת

תְּהֵא אֵי פַּעַם

אַתְּ.

 

לָכֵן עַכְשָיו, כְּשֶהַסּוּפָה בַּחוּץ צוֹלֶפֶת

בְּפַרְגּוֹלֶיהָ הַקְּפוּאִים וְהַלַּחִים

וְהָאֵימָה הַיַּלְדוּתִית אֵינָה חוֹלֶפֶת

מִן הָאִשָּה שֶאַתְּ כָּעֵת – וּכְמוֹ גָחִים

מִקָּטַקוֹמְבּוֹת זִכְרוֹנֵךְ כָּל רְעָדֶיהָ

שֶל הַיַּלְדָּה מֵאָז, בַּחֶדֶר הָאָפֵל,

הַהֲלוּמָה וּמִתְבּוֹסֶסֶת בִּפְחָדֶיהָ

מִקּוֹל הָרַעַם הַשּוֹאֵג בָּעֲרָפֶל

וּמִזְדַּעֶקֶת שְנוּקַת-בֶּכִי אִמָּא-אִמָּא

רַק שֶכַּיּוֹם כְּבָר אֵין שוּם אִמָּא, אֵין אֶל מִי

לִקְרֹא לְעֵזֶר וְהַחֹשֶךְ שֶבָּךְ פְּנִימָה

עוֹנֶה לַחֹשֶךְ הַמֵּימִי וְהַשְּמֵימִי

הַמִּשְתּוֹלֵל בְּלֵיל הַגֶּשֶם הַזֶּה שָמָּה

בֵּין שְחוֹר עָבֵי הַכְּפוֹר וּכְחוֹל בִּרְקֵי הָאֵש

וְלֹא יוֹעִילוּ יְפִיחוֹת הַלָּמָּה-לָמָּה

וְקַר, עָקָר וּמְנֻכָּר הוּא כָּל הַיֵּש –

אַתְּ מִתְהַפֶּכֶת עַל צִדֵּךְ מִבְּלִי לָדַעַת

אִם יֵש לָהּ סוֹף לַטּוּנְדְרָה שֶל מִטָּה קָרָה 

וְאִם עַל אַף שֶהַבְּדִידוּת אֵינָה נִגְדַּעַת

אוּלַי צָפוּי עוֹד אוֹר בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה.

 

שֶכֵּן אוּלַי בְּרֶגַע זֶה, כְּשֶאַתְּ פּוֹגֶשֶת

אֶת הַיֵּאוּש הַמְּיַבֵּש אֶת הַדְּמָעוֹת

עוֹבֵר שָם אֵיזֶה אַלְמוֹנִי בַּחוּץ, בַּגֶּשֶם

מִבְּלִי לָדַעַת שֶאַתְּ כָּאן, קָרוֹב מְאֹד

לִבְדִידוּתוֹ שֶכְּבָר שָנִים הוּא מְחַפֵּשׂ בָּהּ

אוֹתָךְ בִּלְבַד, אוֹתָךְ שֶאֵין אַתְּ מַעֲלָה

עַל דַּעֲתֵךְ שֶהוּא עֲדַיִן מְהַדֵּס בָּהּ

בֵּין זָרֻיּוֹת רַבּוֹת מִסְּפֹר בָּאֲפֵלָה

כְּמוֹ אֵיזֶה שְלִיחַ אִינְטֶרְפּוֹל אוֹ שוֹטֵר-חֶרֶש

שֶבְּלִבּוֹ יֵש קְלַסְתֵּרוֹן שֶכָּל פְּרָטָיו

הֵם כָּל פְּרָטַיִךְ, רַק שֶלָּךְ, לֹא שֶל אַחֶרֶת

אַךְ אַתְּ פָּשוּט אֵינֵךְ עוֹלָה עַל עִקְבוֹתָיו

כְּשֵם שֶהוּא אֵינוֹ עוֹלֶה עַל עִקְבוֹתַיִךְ

אַךְ בְּנִגּוּד גָּמוּר אֵלַיִךְ הוּא אֵינוֹ

אוֹמֵר נוֹאָש, שֶלֹּא כָּמוֹךְ מִתִּקְווֹתַיִךְ

כִּי כְּמוֹ גוֹזָל שֶל קוּקִיָּה אַחַר קִנּוֹ

שֶכְּלָל אֵינוֹ קַיָּם הוּא תָר הֵיכָן אַתְּ חֵרֶף

כָּל הֵעָדְרַיִךְ שֶנִּלְאוּ מֵהַלְאוֹתוֹ

אַךְ אַתְּ יֶשְנֵךְ וְהוּא חוֹלֵם אוֹתָךְ בְּלִי הֶרֶף

כְּשֵם שֶאַתְּ עַצְמֵךְ שָנִים חָלַמְתְּ אוֹתוֹ.

 

וְאַתְּ אֶת שְמוֹ וְאֶת כְּתָבְתּוֹ אֵינֵךְ יוֹדַעַת

וְאֶת פָּנָיו עוֹד לֹא רָאִית כָּאן מֵעוֹלָם

אַךְ הוּא מוֹצִיא אוֹתָךְ כָּל לַיְלָה מִן הַדַּעַת

וּבְלִי לָדַעַת שֶזֶּה הוּא – הוּא כְּבָר נֶחְלָם

שָנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ בַּחֹשֶךְ הַנָּגוּעַ

בִּרְעַב הָאֵין שֶלָּךְ, בַּקֹּר וּבַחֲסָךְ

וְהוּא כְּאֵב וְרִיק פָּעוּר וְגַעֲגוּעַ

שֶבְּדָמֵךְ לִבְלִי רַחֵם אַרְסוֹ נִמְסָךְ

וְאַתְּ זְקוּקָה לוֹ וְהוּא לָךְ וְהוּא בָּטוּחַ

שֶהַסִּימְפוֹנְיָה הַבִּלְתִּי גְמוּרָה הַזֹּאת

שֶהַזָּרוּת תְּקוּעָה בָּהּ כְּמֶרְחָק מָתוּחַ

בֵּין בְּדִידוּתוֹ וּבְדִידוּתֵךְ הָאֲחוּזוֹת

בְּאֵיזֶה שְבִי הִסְתַּבְּרֻיּוֹת אֵינָה חֹק-טֶבַע,

אֵינָה גְזֵרַת-גּוֹרָל שֶאֵין בָּהּ עוֹרְרִים

וְהַתְּמוּרָה שֶהִיא הַקּוֹנְטְרָה שֶל הַקֶּבַע

כְּמוֹ שֶאָבִיב הוּא הִפּוּכָם שֶל סַגְרִירִים

עוֹד מְסֻגֶּלֶת לְהָנִיס כִּצְחוֹק שֶל יֶלֶד

אֶת כָּל תּוּגַת הָעֲרִירוּת בְּלֵב נֵעוֹר

וְאֶת קַדְרוּת הַפָטָלִיזְם שֶל קֹהֶלֶת

בְּאֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר מְאֹד, שֶל אוֹר

וְאַתְּ עֵדָה לִיפִיחָתָם הַמְּצַמְרֶרֶת

שֶל הַסּוּפָה בַּחוּץ וְהַיֵּאוּש בִּפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת אֵיךְ חֶרְדַּת-הַלֵּב סוֹמֶרֶת

וְאֵיךְ לֵילוֹת הַבְּדוֹד לָךְ עֹרֶף קַר מַפְנִים

וְאַתְּ יוֹדַעַת גַּם עַד מָה מְתַעֲתַעַת

הִיא אַשְלָיַת הַזָּר הַהוּא, הָאַלְמוֹנִי

וְרַק דָּבָר אֶחָד קָטָן אֵינֵךְ יוֹדַעַת:

שֶזֶּה קַיָּם

וְזֶה מַמָּש

וזֶה אֲנִי.

 

* * *

רוֹן גֵּרָא

גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן

 

גֶּשֶׁם דּוֹפֵק עַל הַמַּזְגָן,

מְיַבְּבוֹת הַטִּפּוֹת עַל הַתְּרִיס

הַיָּשָׁן.

קָרִיר  הָעוֹלָם.

נִשְׁטַף.

הַנֶּפֶשׁ שׁוֹכֶבֶת,

תְּמֵהָה כְּיַלְדָּה

אֲשֶׁר הָעֶצֶב

אֶצְלָהּ נֶחְבָּא

וְנָם.

 

* * *

משׁה שׁפריר

הֲיִתָּכֵן?

 

הֲיִתָּכֵן שֶׁזּוֹ הַדֶּלֶת לַמַּרְתֵּף,

הַמּוֹבִילָה אֶל הַמּוֹקֵד

וְאֵין זֶה שַּׁעַר לַשָּׁמַיִם?

וְגֶשֶׁם זֶה, הַמְאַחֵר לָבוֹא

אֶל בֵּין פֹּארוֹת עֲצֵי שָׁקֵד,

וְגֶשֶׁם זֶה, שֶׁהוּא כְּבָר בֶּן-יוֹמַיִם,

כְּלוּם יִדָּמֶה לַזֶּה שֶׁל אֶשְׁתָּקֵד,

אוֹ שֶׁיִּהְיֶה פֹּה לַמַּבּוּל מִסְפָּר שְׁתַּיִם,

אֲשֶׁר לַמְרוֹת הַהַבְטָחָה שֶׁל הַבּוֹרֵא –

הוּא יַהֲפֹךְ אֶת כָּל-הַיַּבָּשׁוֹת

לְקַרְקָעִית מִקְוֵי הַמַּיִם?

וְהַאִם כָּל בְּנֵי-הָאָדָם

(בְּעַצְמָם וּבְשָׂרָם וְדָמָם),

הֲבֶאֱמֶת יִהְיוּ עוֹד בָּעוֹלָם?

וְהַקַּיִץ, אִם אָמְנָם יָבוֹא,

הַאִם יִהְיֶה כְּכֹל קֵיצִים,

אוֹ קֵץ כָּל-הַקִּצִּים?

 

* * *

חדשות בן עזר לא שוכח לברך ולהודות למאות ואלפי בעלי התפקידים הציבוריים ברחבי הארץ, שעושים את עבודתם הקשה יום-יום ולילה-לילה – ובדרך-כלל רק זוכים לקיתונות של ביקורת מצד התקשורת והציבור הרחב ובקרוב גם ייחקרו על ידי מבקר המדינה! תחזקנה ידיכם!

 

* * *

רות ירדני כץ

מדינה ערומה

שבוע מאיימים עלינו שסופה תגיע. שבוע. אבל הרשויות של המדינה קיוו שזה לא מי-יודע-מה. סופה? הכול יהיה בסדר... כל שנה כאשר מגיע החורף, האיילון מוצף, איזורים שלמים מוצפים, חברת החשמל לא ערוכה, כל חברות הטלוויזיה מתפללות לאלוהים שהן יעברו בשלום, מה שלא.

העיריות מספרות שהן ערוכות אבל הן ממש לא. מדינה ערומה בלי מעיל וכובע. מדינה נצורה ואין חשמל וקשישים קופאים מקור, ומאות אלפי משפחות בלי חשמל ואי-אפשר לצאת מהבית מפני שכל אלה שאחראים עלינו לא עשו כלום כדי שנעבור את הסופה הזאת בשלום. רוב הדרכים נסגרו, אפילו שדה התעופה שלנו סגר את עצמו. מדינה ערומה בלי אחריות.

בכל מדינה נורמלית יודעים שחורף הוא חורף ויש מקדמי בטיחות. ביפן למשל, החורף הוא לא מצחיק, אבל כשהוא מגיע, כל בעלי המכוניות על פי חוק מחליפים את הצמיגים לצמיגי חורף. מפלסות עומדות הכן, והכבישים הראשיים מיד מנוקים משלג. ניסיון אישי. היינו שם בזמן אמת. לא היה מצב שביקשו את הנתינים להישאר בבית. כל העסקים פתוחים והחיים מתנהלים כרגיל.

בשוויצריה היינו כאשר היה מינוס 7 מעלות ולא היתה בעייה. כאשר היינו במוסקבה היה קר, מה זה קר והכול פעל.

לנו יש מדינה שהיא נצורה כשיש סופה. רוב הכבישים סגורים, מכוניות תקועות, בתים קורסים, אנשים בלי חימום, ומה לא? מדינה שמובילה בהרבה תחומים בעולם לא מסוגלת להתמודד עם סערה. למות מבושה. ואחרי הכל, יקימו ועדת חקירה בראשות שופט עליון לבדוק איך? למה? מדוע?

 

אהוד: זה הכול בגלל הבזבזנות של שרה. הלא היה אפשר לחמם אלפי בתים בירושלים רבתי, השרויים בהפסקת חשמל – רק מעלוּת החשבונות של החיים הטובים שלה על חשבוננו!

ובכך שעצים נופלים על חוטי החשמל – אשם ביבי. אם הוא היה מקבל את מתווה ג'ון קרי – היינו כבר כולנו עושים חיים משוגעים כפליטים פוליטיים בארה"ב!

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

נאשא גרופא

 

כל שנה, כמעט מאז קום המדינה, ב-29 בחודש נובמבר – מתכנסת "נאשא גרופא" בבית אחד החברים וחוגגת את התאריך המכונן של הקבוצה.

"נאשה גרופא" – בפולנית: הקבוצה שלנו" – הוקמה בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם, כשיהודים רבים שקעו בייאוש, התארגנו בני נוער יהודים מבנזין וסוסנוביץ שבחבל זגלמביה בפולין – לקבוצת מחתרת והחלו לפעול להצלת יהודים. היו אלה כשמונים בנים ובנות צעירים מאוד, בני 15-20 – בחלקם תלמידי תיכון שהיו חברים  ב"תנועת הנוער הציוני".

פעולתם הראשונה היתה רכישת נשק. אך מהר מאוד הגיעו למסקנה שאין תוחלת להילחם בצבא הנאצי, והחלו להתארגן לפעולות הצלה. היו שני מסלולי הצלה: האחד – שילוח גברים יהודיים ובעיקר נשים יהודיות לעבודה במפעלים באוסטריה ובעיקר בגרמניה. משלוח העובדים נעשה בצורה מאורגנת, באמצעות משרדי עבודה בעיר קרקוב. המועמדים לעבודה צוידו בתעודות זיהוי פולניות מזוייפות. באותה עת כבר כבש הצבא הגרמני את פולין והחלו גזרות הטלאי הצהוב והמגורים בגטו. יהודים נתפשו בחוצות וילדים מבני שתים עשרה ואילך נשלחו  למחנות עבודה.

 המסלול השני היה מציאת דרכי מילוט לארצות כהונגריה, שבהן עדיין היה מצב היהודים טוב יחסית. בראש הקבוצה הזו עמד יעקב רוזנברג, שנשלח לשם כך לעיירה בהרי הבסקידים שבגבול סלובקיה. רוזנברג צוייד במסמכים מזויפים כ"פולקס דויטשע" (מהגרמנים שהתגוררו מחוץ לגרמניה) בשם  ז'לזו, שכאילו עבד במפעל לייצור נשק לגרמנים, נפצע בעבודה – הוא הלך עם זרוע מגובסת – ונסע להבראה בבסקידים. רוזנברג ישב שלושה חודשים בעיירה בבסקידים וחברי "נאשא גרופא", הוריהם וכן נספחים הגיעו אליו מפולין. עם חבר, קיבל את האנשים, צייד אותם בתעודות מזויפות והמבריחים העבירו אותם דרך הגבול הסלובקי להונגריה. משם עבר חלק מהם לרומניה, תמורת כומי כסף נכבדים. יהודים שנישארו בסוסנוביץ ובבנזין, נשלחו לאושוויץ ונספו. הונגריה נחשבה אז לגן עדן. הורטי, שליט הונגריה, לא מסר לנאצים את יהודי המדינה.

גם גברת  רוזנברג, שמפיה שמעתי את סיפורה המופלא של "נאשא גרופא", נולדה בפולין וחמקה בשואה להונגריה בדרך אחרת, התוודעה שם לקבוצה, הכירה את יעקב רוזנברג בעלה-לעתיד, ומאז הייתה שותפה לפעילות המחתרתית.

הקבוצה שמנתה 70-80 חברים התגבשה ואנשיה קיימו ביניהם קשר מתמיד וסיוע הדדי. הם גם סייעו לאסירים יהודים לברוח מהכלא על ידי שיחוד השומרים. בשלב מסויים עברה הקבוצה מבודפשט הבירה לעיר מוחש בדרום הונגריה, סמוך לגבול היוגוסלבי. זאת בהתאם למדיניות של ממשלת הונגריה לפזר את הפליטים בפריפריה. כל העת  המשיכו להחזיק באזרחות פולנית ונתמכו בידי הוועד של ממשלת פולין הגולה שישבה בלונדון. הקבוצה עשתה כמה ניסיונות ליצור קשר עם הפרטיזנים של טיטו, אך אלה נתנו להם להבין כי אינם מעוניינים ביהודים, כנראה תפשו מיהם בעצם ה"פולנים" הללו. עם הכיבוש הגרמני החלו גם בהונגריה הגזירות על היהודים. ראש עיריית מוחש הודיע לרוזנברג כי רצוי שהקבוצה תשוב לבודפשט כי גובר החשד שהם יהודים.

ביום האחרון לשהותה של הקבוצה במוחש נאסרו שלושה מאנשיה באשמה שהוציאו להורג אדם שנודע כמשתף פעולה עם הגרמנים. שלושתם נשלחו לכלא טלטש ונגזר עליהם עונש מוות. הם שוחררו כשהצבא האדום הגיע למדינה. זה היה ב-29 בנובמבר 1944 – ומאז זה היום הגדול של "נאשא גרופא".

הקבוצה שבה לבודפשט והחליטה לעבור לרומניה. בפעולות לחציית הגבול נאסרו הוריו של יעקב רוזנברג וחבר הקבוצה ליאון בלאס. הם נשלחו לאושוויץ אך הצליחו להינצל. כל חברי "נשא גרופא", בלי יוצא מן הכלל, עברו את השואה ללא קרבנות. ממש נס. הם ניצלו וגם הצילו.

הם נשארו ברומניה עד קץ המלחמה. בסיומה עלו רוב חברי הקבוצה לישראל והתמקמו בעיקר בקבוץ תל יצחק ובתל אביב. חלק מהאנשים הצליח לעלות  ארצה עוד בימי המלחמה.

מאז, יותר משישים שנה, נשמר הקשר בין החברים וזו כנראה הקבוצה היחידה שהצליחה להעביר את הקירבה והידידות גם לבני הדור השני והשלישי.

הם נפגשים אחת לשנה, תמיד ב-29 בנובמבר, היום בו שוחררו חבריהם מהכלא. על מקום המפגש מדווחים באינטרנט לכל המשפחות. נפגשים  תמיד בבתי החברים. זה שנים שהפגישה מוקדשת לזכר החבר שהלך לעולמו באותה שנה – לעיתים הלכו גם שניים שלושה חברים בשנה. משמונים החברים נותרו כיום שמונה-שבע נשים וגבר אחד, וגם ביניהם יש הרתוקים למיטתם. הפגישה האחרונה, לפני כשבועיים, התקיימה בביתה של נינה רוזנברג. בעלה יעקב נפטר לפני חודשים מיספר.

הגיעו כשישים איש, רובם ילדים, נכדים ואף נינים של חברי "נאשה גרופא".

אנחנו אולי הקבוצה היחידה בארץ שהעבירה את מסורת הידידות והקירבה גם לדור השלישי והרביעי," אומרת נינה רוזנברג, בעלת תואר אקדמי באמנות. "כעת אנחנו סומכים על הילדים והנכדים שינציחו את הקבוצה. גם הדור הצעיר בא ברצון לפגישות. מאז משפט אייכמן התפתחה תודעת השואה. הילדים היום מגלים סקרנות לגבי השואה ומודעים למוראותיה. גם עבודות השורשים במסגרת בית הספר מקרבות את הילדים לשואה."

על הקבוצה ופועלה הופיעו ספרים. הסופרת מרגלית עקביא תיעדה את כל חברי הקבוצה בספרה "בדרך האחרת". רות בטיוק כתבה עליהם ספר, וכתבה גם  טושה תושיה הרצברג. יעקב רוזנברג כתב את הספר "אני ז'לזו" – השם בו התכנה כשהעביר חברים לרומניה.

וכמובן,  ה"גרופא" נתנה עדויות ל"יד ושם", גם לשורשים, והיא תועדה ל"משואה". אבל  גברת רוזנברג משוכנעת כי "נשא גרופא" טרם זכתה לתודעה הציבורית המגיעה לה: "זו קבוצה יחידה במינה – קבוצה יהודית שהתארגנה בשואה ושמה לה למטרה הקרבה והצלה ולא דאגה לאנשיה בלבד. קבוצת צעירים יהודים שגילתה תושייה והתנגדות לכובש בדרכה שלה, בעיקר בפעולות הצלה דרך ניירות מזוייפים. מי שמע על עוד התארגנות דומה? הקבוצה טרם קיבלה הכרה ממלכתית יותר. ניסינו לקבל הנצחה במסגרת  'משואה', תנועת הנוער הציוני בתל יצחק, אך לשווא. חשוב גם שהקבוצה תזכה ליותר תודעה בקהל הרחב."

 

"כלה" של אורה אחימאיר

הספר האחרון שקראתי הוא "כלה" בהוצאת "עם עובד". זה ספרה הראשון של אורה אחימאיר. השם אחימאיר היה מוכר לי כמובן, אך היה זה שמו של בעלה יעקב אחימאיר, המנווט את "רואים עולם" בערוץ הראשון בטלוויזיה. שמעה של סופרת בשם אורה אחימאיר לא הגיע אליי, אף שיתכן שפרסמה פה ושם מפרי עטה.

כישרונה היה לי בבחינת תגלית. "כלה" הוא ספר מרתק שאין מרפים ממנו. אופיו ביוגרפי, על כך יעידו הצילומים האוטנטיים. הוא שייך לספרים שנועדו להקל מועקה הרובצת על נפש הסופר, מועקה הקשורה לא פעם למשפחתו ולתקופת ילדותו הרכה, האב שאיננו, האם שנקטפה בטרם עת, הסוד המשפחתי. כתיבה כזו משחררת ומהווה מעין תרפייה חלקית. גם אחר הכתיבה נשארים שורשי הכאב עד קץ הימים.

"כלה" מספר בגוף ראשון  בעיקר על היחס בין ילדה לאימהּ. הילדה הרגישה רואה כי אימה שקועה בעולם משלה. היא מספקת לה את צרכיה אך אינה מעניקה אהבה, בעצם האם כמעט ואינה מתייחסת אליה והיא מבינה גם את הסיבה. היא ילדה שאינה ראויה לאהבה – גמלונית, מגושמת, לא ירשה מאימה את יופייה ואת חריצות ידיה. היא מסוגרת, מתבודדת בפינתה בעוד האחות והאח הצעירים ממנה שוקקים שמחת חיים.

רק ברגעי חייה האחרונים של האם, בשיחה האינטימית הכמעט יחידה בין השתיים, תופשת הילדה שאימהּ היא אם אוהבת, ועוד מעט תבין הילדה שאימהּנוצרת בלבה סוד נורא.

האם הולכת לעולמה כשהיא כבת 32 בסך הכול, והילדה בת 11-12 – ומאז מטיל המוות צל כבד על כל חייה. דפדוף באלבום המשפחתי מגלה לילדה את הסוד: היה לאימהּ בעל ראשון לפני שנישאה לאביה.מה ארע לנישואים? מי היה האיש שיכול היה להיות אביה?

במרוצת השנים גילתה מעין דרמה של רומיאו ויוליה שהתרחשה בתקופת המנדט. האם, בת למשפחה חרדית, עדיין תלמידת בית ספר, הכירה צעיר יהודי יפה תואר שהיה שוטר במשטרה המנדטורית. השניים – כך מתארת הסופרת בחיבה מאופקת – ידעו ממבט ראשון כי זאת אהבת נפש והם מיועדים זה לזה. הם נישאו חרף התנגדות של המשפחה שרצתה "שידוך" מקובל. ארבעה ימים אחרי הנישואין, כשהחלום הגדול אך התחיל להתגשם, התנקש אלמוני, ערבי  מן הסתם, בבעל השוטר והרגו, ועולמה של האישה האוהבת, שאך זה נישאה, חשך עליה.

האלמנה הצעירונת, ספק בת עשרים, עוד טיפחה תקוה כי הצליחה להתעבר באותם ארבעה ימי אושר, אבל התקווה נגוזה. על מנת שלא תישאר עגונה עד סוף ימיה, נדרש לה ייבום. לבעל שנרצח היה אח קטן והמשפחה הדתית חיכתה בכיליון עיניים ליום שיגדל ויוכל לייבם. מיד כשנעשה הילד בר מצווה, נסעו האב והבת האלמנה לפולין, למשפחת הבעל שנהרג, והטקס התקיים. אך בעודם עסוקים בכאב פרצה מלחמת העולם והשניים, ורצוצים ושבורים, הצליחו להימלט מפולניה ולחזור ארצה רק הודות לדרכון הבריטי-המנדטורי שלהם.

כעבור זמן לא רב נישאה האלמנה מחדש לגבר שהתאהב בה –"כלה" מתאר את חתונת האבלים הזו – היא ילדה שלושה ילדים אך לעולם לא הצליחה להשתחרר מאהבתה הראשונה ומאימי נישואיה הראשונים.

הדרמה מתרחשת על רקעה של צפת, עיר הקודש שיש לי אליה יחס מיוחד. בה נולד אבי ובה חיו אבות אבותיו של בעלי המנוח ירוחם לוריא, המתייחסים  על האר"י הקדוש. מאז הטרילוגיה של יהושע בר יוסף לא תוארה צפת בידע כזה, בחדירה לסמטאותיה, מנהגיה ואפילו אביזרי המטבח שרווחו בה.

על יסודות הידע והעובדות שבהם התעמקה, בנתה אחימאיר פרשה מכמירת לב – אולי במיוחד ליבן של נשים. לשון הספר מדויקת אך עדינה, והקשרים  האינטימיים מועלים לעיתים רק ברמז קולע. יש בו פיוט אך אין מלל מיותר.

אחימאיר אספה כל בדל ידיעה על אותם ימים בצפת חיטטה בספרים ובעיתונים, ביומנים של משטרת המנדט ושל החברה קדישא, ורשמה זיכרונות מפי זקני צפת. מחקר שארך שנים, שלא לדבר על הכתיבה עצמה. את "כלה", ספרה הראשון, "ילדה" כשהיא בת 72.

"כלה" הוא בין המועמדים הסופיים לפרס של מפעל הפיס. בין המועמדים ישנו ספר נוסף שחיברה אישה. אף שמו מורכב משלוש אותיות המתייחסות לאישה, אף הוא סיפור משפחתי, אבל בכך תם הדמיון בין שני הספרים.

 

 

* * *

פרופסור אומן הכין את נתניהו

למפגש עם אובאמה

לפני כשבועיים, פגש בנימין נתניהו את פרופ' אומן בבר מצווה של מכר משותף וביקש: "תכין לי בבקשה תסריט של המלחמה שתפרוץ בחלוף חמש שנים מהנסיגה שלנו מיהודה ושומרון, תוך שימוש בכל הידע שיש לך בתורת המשחקים, ושבגינו זכית בפרס נובל, אני רוצה להראות את זה לאובמה, בארבע עיניים."

יומיים לפני שהמריא נתניהו למפגש עם אובמה, הגיע פרופ' אומן ללשכתו ומסר לו אישית דו"ח המשתרע על פני 92 עמודים ובו פירוט של התלקחות מבצע "אגרוף הפלדה" המכונה "מלחמת חוסר יש"ע" בפי העם. לפי דו"ח זה שעליו עמל פרופ' אומן ללא הפסקה במשך אותו שבוע, ואותו קיבל תוך הפעלת תכנת עתידנות אותה מפתח הוא עם צוותו מזה שנים, ואשר אותה הזין בנתוני מלחמת לבנון-2 ומלחמת עזה-1 – התקבלה תחזית הבאה:

3 שנים אחרי מתן העצמאות למדינת פלסטין הירבונית בשטח של 97% מיהודה ושומרון + רצועת עזה + מסדרון יבשתי המחבר אותם, יחנכו שני נמלי תעופה:

אחד בינ"ל בין שכם לרמאללה, והשני לטיסות פנים ליד עזה.

פלסטין הריבונית תחל, אז, בתכנית חומש לבנית תשתית תעשייתית וחקלאית תוך ייבוא אווירי של ציוד כבד לצורך זה. תוך זמן קצר יתברר לשירותי המודיעין הישראלי, שבתוך היבוא התמים הזה מוברחת תשתית לתעשיית נשק, רכב משוריין, חומרי חבלה ובעיקר טילים במגוון טווחים ועוצמות פגיעה.

שנתיים לאחר מכן, חמש שנים לאחר הקמת מדינת פלסטין הריבונית, תפרוץ המלחמה בכל החזיתות: לבנון, עזה, יהודה ושומרון. האיראנים, שהסכימו בעקבות ההסכם שנחתם, חמש שנים קודם לכן, לאפשר ביקורת בינ"ל על מתקני האטום שלהם, הם אלו שדאגו לצייד את פלסטין הצעירה בציוד חקלאי ותעשייתי שבתוכו מוסווה הנשק, והם אלו שנתנו את האות להרעשה מאסיבית של ישראל לכל אורכה, לא כולל אילת.

העילה למלחמה, כפי שהובעה ע"י ראש ממשלת פלסטין – מרוואן ברגותי – היא: אי עמידת ישראל בהתחייבויותיה לזכות השיבה לקרובי ערבים אזרחי ישראל.

הדו"ח של פרופ' אומן מפרט את כל הנסיבות ואת כל מהלכי הלחימה, על הגיוס החפוז של כוחות המילואים תוך מאבק בערביי ישראל שדאגו לפקוק את הצמתים בדרך לנקודות הגיוס ולא הסתירו את שביעות רצונם מהמלחמה, על אף שגם הם נפגעו. לאחר פירוט הלחימה, שנמשכה כחודש וחצי, מציג פרופ' אומן את מאזן הדמים שהתגלה בסופה:

בישראל שילמה תל אביב רבתי את המחיר הגבוה מכולם, ולפיכך גם הופגנה לכידות מלאה מימין ועד השמאל השינקינאי, בעוצמת התגובה הישראלית.

אך אובדן חיי האדם בצד הפלסטיני היה איום שבעתיים, העובדה שישראל הועמדה במצב של לקראת חורבן בית שלישי הביאה את צה"ל, בשלב מסויים, ללחימה ללא מעצורים, שבעיקבותיה התגוללו עשרות אלפי גופות ברחובות הערים הפלסטיניות – רובם אזרחים חפים מפשע ובתוכם רבבות ילדים.

נתניהו הציג דו"ח זה, שנכתב במקור באנגלית, בפני אובמה ואמר:

"ידידי נשיא ארה"ב – ברק אובמה, מדינת העם היהודי, מדינת ישראל, שבה התכנס עם הספר לאחר אלפיים שנות גלות ורדיפות, איננה מוכנה לרדת מעל בימת ההיסטוריה כקלגס מובס. איננו מסכימים למדינה ריבונית נוספת בין הירדן לים."

 

שלח: אשר תורן

 

 

* * *

משה בר-יוסף

רפי פרנקל – גנטיקאי ואפיגנטיקאי ישראלי שהקדים את זמנו

רפאל פרנקל Rafael Frenkel – 1922-1999

 

בשנת 2011 התבשר הציבור בארץ על פרס נובל בכימיה שקיבל פרופ' דן שכטמן מהטכניון. ההישג הענק הזה זכה לתהודה עצומה לא רק בגלל ממצאים פורצי דרך ובגלל אישיותו המרשימה והצבעונית של פרופ' שכטמן אלא בגלל הדרך הקשה שפרופ' שכטמן היה צריך לעבור עד שהעולם המדעי הכיר בחדשנות  שבממצאיו.

הקושי הזה התעצם פי כמה בשנים הראשונות לפרסום עבודתו בגלל הסקפטיות והזלזול בממצאי החוקר הצעיר והלא מוכר ד"ר דן שכטמן – על ידי פרופ' לינוס פאולינג, שנחשב  בתקופה בה שכטמן פירסם את תגליתו – כפוסק האולטימטיבי בתחום הקריסטלוגרפיה של מתכות.

פאולינג זכה כידוע בשני פרסי נובל והיה קרוב  לזכות בפרס שלישי על מבנה ה-– DNA לולא הקדימוהו ווטסון וקריק, נחשב ובצדק כגדול החוקרים בתחום הקשר הכימי והקריסטלוגרפיה של מתכות, אך מעניין כי מעמדו בתחום הביולוגיה ובעיקר בתחום מדעי  התזונה והבריאות  – היה   פחות ממרשים, וזאת למרות  שהיתה לו  תזה  משכנעת לכאורה, לפיה כיוון שהאדם הקדום היה מאוכלי  העשב,  הרי שלהבטחת בריאותנו עלינו להמשיך לצרוך את כמות הוויטמינים שנמצאו במיני ובכמויות הצמחים שצרכנו בעבר.

וכך, לאחר שחישב את ריכוזי החומצה האסקורבית ויטמין C במקורות צמחיים שונים, הסיק פאולינג שהמנה היומית הנדרשת לבריאותו של האדם היא 10 גרם. יצוין כי הכמות שתאוריית פאולינג הציעה היתה גבוהה כדי פי עשר ויותר מהכמות המומלצת על ידי רשויות המזון בעולם, והיא גם  גבוהה מהכמות הנספגת  בגופו של האדם. ולכן על אף הרעש התקשורתי שפאולינג כה אהב, התאוריה הזו  לא אושרה באף פרסום מדעי מסודר מלבד אלה שיצאו ממכון פרטי שפאולינג יסד ומימן. ללמדנו כי בביולוגיה לא כל מה שהגיוני הוא גם נכון, שהרי אחרת לא היינו נצרכים למעבדות ולניסויים מדעיים.

 

ברשימה זו ברצוני לעסוק בסיפור על ממצא מדעי פחות מפורסם, של חוקר ישראלי בשם פרופסור רפאל (רפי) פרנקל, שהיה מנהל המכון לגידולי שדה במנהל המחקר החקלאי במרכז וולקני בבית דגן, ורשם פרק חשוב בתחום הטיפוח הקונבנציונלי של זני עגבניות מכלוא ואף יצר בסוף ימיו כאן בארץ ענף תעשייתי חשוב של הפקת ליקופן מזני עגבניות עשירי פיגמנטים שהוא טיפח במיוחד למטרה זו.

הביוגרפיה של רפי תואמת לזו של רבים מהטובים של דור תש'ח. רפי נולד בגרמניה בשנת 1922, עלה לארץ ב-1937 ולמד חקלאות במקווה-ישראל, שירת במחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, עבד במשק הקטן של משפחתו בפרדס חנה והמשיך כמדריך וכמורה לחקלאות.  לאחר  מלחמת השחרור,  בשנת 1952, רפי יצא ללמוד חקלאות באוניברסיטת דייוויס בקליפורניה, שם נהגו בתקופה הזו לקבל כתלמידים ארץ-ישראליים צעירים גם אם הם לא היו מצויידים בתעודות בגרות.

כבר במסגרת עבודת המסטר באוניברסיטת קליפורניה גילה רפי דבר שנגד את המקובל בתחום מדעי הגנטיקה של אותם ימים. אבל עד שאפרט את מהות ממצאיו של פרנקל ברצוני להזכיר כי חוקי התורשה של גרגורי מנדל, ראש המנזר בברן, שפורסמו בשנת 1865, לא הוכרו על ידי הקהילייה המדעית במשך 35 שנים, ורק בשנת 1900 פרסמו שלושה חוקרים – דה-פריס, קורנס ובאטסון, שפעלו בארצות שונות, מאמרים בלתי תלויים ובלתי מתואמים שאישרו את חוקי התורשה אותם ניסח מנדל שליש המאה קודם בדייקנות כה רבה עד שבשלב מסוים סטטיסקאי אמריקאי פירסם מאמר בו הוכיח את היתכנות היחסים המספריים שבין צירופי פרחי וזרעי האפונה שמנדל דיווח. עוד יצויין כי בשלב האישור וההכרה בחשיבות מחקרו, כבר לא היה המדען וראש המנזר הצנוע גרגורי מנדל המנוח בחיים (נפטר 1884) – אך בזכותו הפך התחום, שבאטסון קרא לו גנטיקה – למדע המוכר היום.

שנים מאוחר יותר,  ההיסטוריה של מדע הגנטיקה ידעה את אחד הוויכוחים הקשים המרים  האכזריים ביותר שתחום מדעי כשלהו חווה כנראה. חמור מכך, יותר משזה היה וויכוח מדעי לגיטימי היתה זו מלחמה  בין חסידי השיטה הליסנקואית, שהתפתחה בברית המועצות בשנות הארבעים תחילת שנות החמישים, בימי פולחן האישיות של סטאלין – לבין הגנטיקאים המערביים שעסקו בגנטיקה מנדלית זו, שהוגדרה על ידי הראשונים כגנטיקה ריאקציונרית כיוון שהיא קבעה כי תכונות תורשתיות מועברות מהורים לצאצאים רק באם הן כלולות במידע התורשתי שנצבר במהלך האבולוציה בכרומוזומים.

ואילו הגנטיקה הליסנקואית טענה כי המערך הגנטי – פלסטי, ומושפע בעיקר על ידי גורמי סביבה. היה זה במידה מסוימת המשך הוויכוח המפורסם בין התורה הלמרקיאנית שטענה שג'ירפה היא בעלת צוואר ארוך כיוון שג'ירפות  נצרכו לפעילות רבה כדי להגיע לענפים הגבוהים, וכיוון שהוריהם נאלצו במשך דורות רבים להרים צווארם מעלה מעלה, זוכים גם הצאצאים לצוואר ארוך – בעוד שהתיאוריה הדרוויניסטית טענה כי ג'ירפה נולדה ג'ירפה כיוון   שהוריהם בעלי הצוואר הגבוה הם שהסתדרו טוב יותר בנישה המסוימת בו מתקיימים ג'ירפות, ואילו צאצאים אחרים, שחסרו את  המוטציות להופעת הצוואר ארוך, נעלמו  מהעולם.

אחד הוויכוחים המפורסמים בתחום הזה היה סביב הסיפור של מיצורין, שגידל עץ פרי מסוים מאזור קר בסמוך או מורכב לזן של העץ הזה ממקור חם וטען כי  הקירבה הפיזית במקום גידולם של הזנים השונים ברגישותם תתאים גם את צאצאי המינים הרגישים להתמודדות טובה יותר עם הסביבה הקיצונית. בוויכוח הזה עורבבו  סיבות אידיאולוגיות שהפכו את התיאוריה המיצורינית-ליסנקואית לחביבת המשטר הסובייטי, וזאת מכיוון שהיא תמכה בהנחה הקומוניסטית שההבדלים בין אנשים הם רק סביבתיים ולו ניתנו תנאי סביבה מתאימים – כול הרוסים היו הופכים לרקדני בולשוי.

לאימוץ התיאוריה הזו על ידי סטאלין היו תוצאות הרסניות, ואפילו חוקרים דגולים כווילוב  נמקו ומתו בכלא (1887-1943). חמור מכך מלבד הקורבנות האישיים, ההתערבות הפוליטית  של ההנהגה הקומוניסטית הובילה ליבולי החיטה המאכזבים  בשנות החמישים והשישים, ובסופו של דבר אף לקריסתה של  ברית המועצות.

כרגיל גם לתיאוריות צולעות יש לפעמים רגליים, וגם אם אלה דקות בהרבה מהרגליים היציבות של התיאוריה הגנטית שאומצה במערב. ועוד כדאי תמיד לזכור כי גם שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה, אבל בין אם מדובר רק בשעון מקולקל או ברגליים דקות,  ייחודה של הפרקטיקה המדעית שתחילה יש לחפש את האמת ולצבור את המידע ורק לאחר מכן ראוי להתמודד עם השאלה האם המידע החדש תואם או אינו תואם תיאוריות מדעיות מקובלות. ועוד יש לזכור כי על אף ההצלחות המזהירות בתחום המולקולרי וההנדסה הגנטית,   ולמרות כל המידע העצום שהצטבר בשנים האחרונות על רצפי הגנים של עשרות אורגניזמים, כולל האדם, הכלב, וצמחים חשובים כאורז ומאות חיידקים – עדיין מדע הביולוגיה רחוק  מתיאוריה מקיפה וכוללת.

והנה בשיא המלחמה הקשה שבן חסידי התיאוריה הליסנקואית לבין המדע המערבי (אותה כינו הסובייטים כמורגניסטית על שם חוקר אמריקאי בשם מורגן שעסק בעיקר במחקר גנטי של זבובי פרות) הופיע מאמר קצר בעיתון האמריקאי  – SCIENCE   שנחשב אז, וגם היום, יחד עם NATURE – הבריטי, כעיתונים  המדעיים  החשובים ביותר  בעולם,  מאמר שנכתב על ידי תלמיד לתואר שני, לימים פרופסור רפי פרנקל. מנהל המחלקה לגנטיקה ומנהל המכון לגידולי שדה במכון וולקני, תיאר ניסוי לפיו צמחי פטוניה פוריים שהורכבו על כנות של זן פטוניה אחר בעל עקרות זכרית עקב גרגרי אבקה בלתי חיוניים (תכונה שהיא בעלת חשיבות רבה ביצירת זני מכלוא) – היו בעלי פרחים פוריים שיצרו זרעים בהפרייה עצמית. והנה, באופן מפתיע, בקרב חלק קטן של הנבטים שצמחו מזרעים אלה (צאצאי הדור השני לאחר ההרכבה) –     הופיעו צמחים בעלי עקרות זכרית.  היתה זו הוכחה ברורה כי במקרה הנידון  תכונה גנטית של עקרות זכרית  עברה מהרוכב לכנה בהרכבה.

להזכירכם כי עד לפני שנים ספורות מקובל היה כי כנות משפיעות על תכונות מסוימות של הרוכב, למשל גובה היבול עמידות למחלות ואף איכות הפירות – אבל אין בכך כדי להנציח את התכונות הללו, ולכן צאצאי הרוכב, שהיה מורכב בעבר על כנה כלשהי, לא יהיו שונים מצאצאי רוכב מזן דומה שגדל על שורשיו, וכך גם לגבי הכנה, גם היא לא תשתנה מבחינה גנטית בין אם הורכב עליה זן משוֹנה כלשהו או שנשארה בלתי מורכבת.

ההסבר הראשוני שייחסו לממצאים המפתיעים של רפי פרנקל היה כי מדובר בנגיף שנדד מהכנה העקרה לרוכב, ואומנם מוכרים כמה נגיפים הגורמים לעיוותים בפרחים ולעקרות זכרית, אך באם היה מדובר במעבר נגיף, השפעתו היתה צריכה להיות מידית וכבר הרוכב של הצמח הבלתי עקר צריך היה להידבק ולהראות סימני עקרות. ואילו בצירוף האמור הרוכב נשאר פורה ורק בחלק קטן מהצאצאים התגלו תופעות העקרות ולאחר שהתגלו הן התמידו גם בדורות הבאים.

לפרשה הזו יש מאפיינים מובהקים של רומן מדעי, ורק בראשי תיבות ראוי לציין כי המדריך של רפי פרנקל, שנחשב בתקופה ההיא כאחד מבכירי המטפחים של דגניים בעולם, הכיר והוקיר את סגולותיו כנסיין קפדן והיה מודע לתוצאות המעניינות האלה ואף עודד את פרסומן. אך   בניגוד למקובל באקדמיה הוא לא הוסיף את שמו למאמר, אף שהוא עודד את פירסומו בעיתון המכובד. והיתה לכך סיבה – הממצאים הללו נגדו את הדוגמא הגנטית המקובלת בתקופה ההיא, וחוקרים מבוססים לא סיכנו מעמדם בגלל מימצא בודד הסוטה מהדוגמא. ובמיוחד כבמקרה זה, כאשר בתקופה האמורה לא היו לממצאים מפתיעים אלה סימוכין תיאורטיים כלשהם.

ואכן בשלב בו רפי מצא ופירסם את ממצאו, עדיין לא היתה תאוריה מדעית מקובלת שיכלה להסביר את התוצאות הללו. כאשר חזר רפי פרנקל לארץ נמצא רק גנטיקאי צעיר יחיד  באוניברסיטה העברית, לימים פרופ' דני זוהרי, שהסכים להדריך לדוקטורט בנושא הקונטרוברסלי הזה.

ללמדנו כי השמרנות, ובעיקר הרצון לא להסתכן בפירסום ממצאים העומדים בסתירה לפרדיגמות מדעיות – מאפיינים גם את ציבור המדענים היותר טובים בעולם.  מאידך כדאי גם לזכור שלא כל תוצאה מוזרה – היא בעלת משמעות, ותוצאות רבות של חוקרים רבים אצלנו ובמקומות אחרים בעולם, בתחום הזה ובתחומים רבים אחרים, היו ארטיפקטים שמקורם היה ניסוי שלא בוצע בהקפדה או חומרים שלא היו נקיים דיים או סיבות רבות ומשונות. ואף שפורסמו לעיתים בעיתונות מדעית מהמעלה הראשונה – הן כמובן לא הצדיקו את הרעש התקשורתי שנלווה לפרסומן.

למען האמת ההיסטורית ראוי לציין כי עבודתו של רפי פרנקל לא חלפה לה לריק, וכבר כעבור זמן קצר טרחו חוקרים מעולים מאוניברסיטת פלורידה וחוקרים אחרים בעולם לחזור על הניסויים שרפי פירסם, והם הראו בבירור כי אומנם יש מעבר של תכונות מורשות באמצעות הרכבות. ויתירה מכך נמצאה אפילו חברת זרעים הולנדית שניצלה  את הממצאים הללו לקבלת עקרות זכרית בזני פטוניה נוספים ואף בגידולים אחרים.

ועדיין עומדת השאלה כיצד קרה כי תכונה גנטית שנמצאה מועברת בהרכבות כבר לפני למעלה מיובל שנים, זכתה לכה מעט התייחסות תאורטית להבנת הבסיס המולקולרי של התופעה?

פרנקל  הפעיל לאורך שנים חוקרים וסטודנטים בניסיון לחקור את הבסיס המולקולארי של התופעה שגילה. אף שמימצאי הקבוצה היו מעניינים, לא היה בהם כדי להבהיר את הבסיס התאורטי של השינוי התורשתי המפתיע.

והנה, בשנים האחרונות,  בעקבות  ההתפתחות העצומה בתחום מדעי האפיגנטיקה, העוסקת  בבחינת השפעת גורמי סביבה על הורשת מגוון תכונות בצמחים ובבעלי חיים, ייתכן  ונמצא  המפתח  לפתרון התעלומה. מבלי להיכנס לנבכי התחום החדש הזה נזכיר כי  אחד המהפכות הגנטיות האחרונות קשור  לגילוי חשיבותן של מולקולות RNA קצרות שבמשך שנים נחשבו כתוצרי משנה של פירוק אקראי של שרשרותRNA  ארוכות, ששימשו כתבניות להכנת חלבונים תאיים שונים.

והנה בעקבות השיטות החדשות של קביעת רצפי המולקולות התורשתיות – כי המחרוזות הקצרות של 21-24 בסיסים בלבד בעלי תפקיד רגולטורי חשוב והם משפיעים גם על ביטוי חלבונים ממולקולות RNA ארוכות וגם על ביטוי של גנים של DNA ולהשפיע גם על התורשתיות של גנים בצאצאים.  ועוד התברר כי מולקולות אלה  מסוגלות גם לנדוד מהכנה לרוכב  ולהפך ולהשפיע על ביטויים של גנים ברקמות שחוברו בהרכבה אל-מינית . מולקולות אלה מעורבות גם בתהליך של שינוי כימי של מולקולות ה- DNA על ידי חיבור מולקולות מתיליות לבסיסים באזורים מסוימים  בשרשרות DNA – תהליך  הגורם לשינויים הבאים לידי ביטוי בצאצאים.

ייתכן לכן כי ההרכבה על הכנה העקרה גרמה בקרב צאצאי רוכב  הפטוניה הפורה לשינוי אפיגנטי שבעקבותיו מקטעי DNA שקודדו לפוריות האבקה הפסיקו לתפקד כפי שהיה מצופה מהמידע הגנטי הראשוני שנמצא בהם, ובעקבות כך מצא רפי שחלק  מצאצאי הרוכבים הפכו מפוריים לעקרים.

אך כאמור, למרות שאיש היום כבר אינו מפקפק בתכיפות ממצאיו המפתיעים של פרופ' רפי פרנקל, עדיין חסרה ההוכחה הניסויית להבהרת ביסוסה התאורטי. ללמדנו  כי במדע הביולוגיה, הממצאים האמפיריים חשובים גם כאשר עדיין הזמן טרם הבשיל להבהרת הבסיס המולקולארי.

 

 

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

"מסעותיי עם נשים" הוא רומאן פרוע על הרפתקאותיו של משורר, חיימקה שפינוזה שמו, שנולד למשפחת פרדסנים עשירה במושבה פתח-תקווה, היה מראשוני קיבוץ עין-גדי, שימש בתור אופה, שגל בחורה בקערת המלוש, ומאז שעזב את הקיבוץ אינו מוצא מנוחה לנפשו אלא מחפש פורקן ומשמעות לחייו בכל נערה ואישה שהוא פוגש...

זהו רומאן שנשים אולי לא תאהבנה. רומאן שמעטים כמוהו בספרות העברית. רומאן פיקארסקי, לא מוסרי, גדוש ניבולי-פה ותיאורים אינטימיים שרק סופר כאהוד בן עזר, מחברם של "הנאהבים והנעימים", "שלוש אהבות" ו"המושבה שלי" – מסוגל להוציא מתחת ידיו. רומאן מצחיק עד דמעות, בעיקר קוראים שנהנים מספרות עסיסית חושנית וגסה.

כדאי להזדרז, כי המהדורה הראשונה בת 500 העותקים עומדת להיגמר, זאת חרף העובדה שהספר כמעט לא הופץ בחנויות, ובינתיים איננו יודעים אם ומתי תהיה הדפסה שנייה.

 

 

* * *

מרדכי קידר

ביצים עזובות

 

וְהָיָה כִּי יְבַצַּע ה' אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו: כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים (ועתידתיהם) וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים: וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף. (ישעיהו י': יב-יד). 

ישעיהו מתאר את דברי מלך אשור, גיבור ימיו, שהרחיב את תחום שליטתו אחרי שכבש ארצות ועמים בקלות רבה, עד כי התרברב בכך שאסף את כל העמים סביבותיו, כמי שאוסף ביצים עזובות על פני השדה.

נוכח התנהגותה של איראן בימים אלה, אין מנוס מהמסקנה שמשטר האיותאללה מתייחס כיום אל מדינות האזור כאל ביצים עזובות. אומנם ההשפעה האיראנית על המתרחש בעיראק החלה עוד כשהיו צבאות הקואליציה בארץ הנהריים, והתגברה ככל שהתקרבה נסיגת הצבא האמריקני בשלהי 2010. כיום משמשת עיראק זרוע מבצעת של המדיניות האיראנית, במיוחד בכל מה שקשור למלחמה בסוריה, שבה משתתפים כוחות סדירים של עיראק ואיראן. אבל הצמיחה המטאורית של ההשפעה האיראנית על סביבתה החלה בחודש האחרון, לקראת החתימה על הסכם ז'נבה, ובעיקר מאז שזה נחתם. קרוב ל-20 המדינות הסמוכות לאיראן מרגישות את העוצמה והביטחון העצמי שמקרינה איראן בימים אלה, ומסיקות מכך שאם אינן יכולות לנצח אותה, עליהן להצטרף אליה

 

ביצת הכסף

המדינה הראשונה שהאיראנים ממהרים לטפל בה היא אפגניסטן. בעוד כשנה אמור צבא ארצות-הברית לסגת מארץ שסועה ועשירה באוצרות טבע זו, והממשל האמריקני מנסה להגיע עם חמיד קרזאי, נשיא אפגניסטן, להסכמים שינציחו את ההגמוניה האמריקנית בארץ זו, ובעיקר יאפשרו לארה"ב להשאיר בה בסיסי צבא.

זה בדיוק מה שאיראן מתנגדת לו. בשבוע שעבר  הוזמן קרזאי בדחיפות לטהרן לפגישה עם חסן רוחאני, ובה הובהר לו שהוא "מוזמן" לחתום עם איראן על "ברית ידידות" שתכלול שיתוף פעולה אסטרטגי מדיני, ביטחוני, כלכלי ותרבותי. קרזאי מבין כבר זמן רב שארה"ב תיסוג מאפגניסטן ותישאר רחוק, בצד השני של האוקיאנוס האטלנטי, בעוד שאיראן נמצאת מעבר לגבול, ואינה הולכת לשום מקום. יכולתה של ארה"ב לפגוע בו אם יאכזב אותה מוגבלת למדי, בעוד שיכולתה של איראן להסב לו נזקים רבה, ובמיוחד אם חוצפתה תגבר בעקבות הפיכתה למעצמה גרעינית או למעצמת סף גרעינית.

בלית ברירה, נכנע קרזאי לתכתיב האיראני, ומשימת הניסוח של "ברית הידידות" בין אפגניסטן ואיראן הועברה לחתימתם של שרי החוץ, כלומר לדרגי הביצוע של המדיניות, לפני שיושלמו ההסכמים בין אפגניסטן וארה"ב. סביר להניח שהאיראנים יעמדו על כך ש"ברית הידידות" לא תאפשר לאפגניסטן להסכים להשארת "כוחות זרים" על אדמתה, ויש לכך שלוש סיבות עיקריות:

האחת היא שאיפתה של איראן להוכיח "לקרוב ולרחוק" כי היא בעלת הבית על מרכז אסיה ועל העולם האיסלאמי, וכי שום כופר לא יוכל להשתלט לתמיד אפילו על שטח קטן באזור ההשפעה האיראני. סילוקה של ארה"ב מאפגניסטן יוצג על ידי האיותאללה כניצחון אולטימטיבי של האיסלאם – ובמיוחד זה השיעי – על הכפירה. הרמז העבה הוא כלפי סעודיה, הסונית, הנמצאת עדיין בכיסה של אמריקה.

הסיבה השנייה היא שבסיסים באפגניסטן ישמשו את המודיעין האמריקני למעקב אחרי רשתות תקשורת איראניות, להפעלת סוכנים בתוך איראן, לשליחת מפגעים לפגיעה בתוכנית הגרעין האיראנית ולשמש מקום מקלט ובסיס פעילות למתנגדי שלטון איראנים הנמלטים לאפגניסטן.

הסיבה השלישית היא רצונם של אנשי שלטון איראניים להשתלט על ענף הכלכלה הרווחי ביותר באפגניסטן – תעשיית האופיום, שיש בה רווח כספי אדיר. ואם היצוא יגביר את התמכרותם של בני המערב לסמים, גם זה יהיה חלק מהניצחון האיראני על הכופרים בני המערב.

יש לציין כי קרזאי מלכתחילה לא התלהב מהישארות כוחות אמריקניים בארצו אחרי הנסיגה, ביודעו כי כל עוד יישאר אפילו חייל אמריקני אחד באפגניסטן, יהיה תירוץ לג'יהאדיסטים למיניהם ולארגוניהם להמשיך ולהילחם בשלטון "עד סילוק הכופרים, הטמאים, הכובשים, מהארץ האיסלאמית הטהורה והקדושה".

האיראנים וקרזאי רואים את הדאגה האמריקנית הגוברת והולכת לקראת הנסיגה בעוד שנה, הדאגה לא לאפגניסטן אלא לכוחות האמריקנים. החשש הוא שבתהליך הנסיגה ובמהלך החודשים שבהם יפורקו הבסיסים ועמדות ההגנה, ייחשפו הכוחות לפיגועים מצד טליבאן, אלקאעידה ושאר המיליציות הפועלות באפגניסטן, מבלי שתהיה להם יכולת להשיב מלחמה שערה.

שר ההגנה האמריקני צ'אק הייגל טרוד בעניין זה כבר חודשים ארוכים, והוא מוכן לקבל אפילו הסכם בין איראן לאפגניסטן, ובלבד שלא יוחזרו לארה"ב ארונות קבורה של חיילים אמריקניים. איראן אפילו מוכנה לסייע לאמריקנים בתקופת "קיפול הציוד", בתנאי שארה"ב תרפה את הלחץ על איראן בעניין הגרעין, וזוהי אחת הסיבות שנשיא ארה"ב ושר החוץ שלו מתנגדים ליוזמה בסנאט להטלת סנקציות חדשות על איראן.

כך, הפחד האמריקני מפני הג'יהאדיסטים מפיל את אפגניסטן כִּפרי בָּשֵל לידי האיראנים. סביר להניח שהדבר ישפיע גם על חוזים שתחתום אפגניסטן עם איראן – יותר מעם מדינות המערב – שמטרתם היא ניצול אוצרות הטבע שלה בעתיד. הרווח של איראן יהיה לא רק מוראלי ומדיני, אלא גם רווח כספי ניכר ביותר.

 

ביצת הזהב (השחור)

ממערב לאיראן, מעבר למפרץ הפרסי, שוכנות 13 מדינות חצי-האי הערבי: שש מדינות נפרדות: סעודיה, כווית, בחריין, קטר, עומאן ותימן, ושבע מדינות איחוד-האמירויות: אבו-דאבי, דובאי, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אלח'ימה, אלשארקה ואם אלקיווין.

כולן רועדות מפחד ההשתלטות האיראנית, וכולן זועמות על מדינות המערב בכלל ועל ארה"ב בפרט על כך שנטשו אותן לחסדי האיותאללה. ג'ון קרי ניסה לאחרונה להרגיע אותן בביקורו אצל חלק מהן, אך נכשל לחלוטין במשימתו זו. וחמור מכך: על רקע חתימת ההסכם בז'נבה, הגיעו קרי והייגל לסיור במדינות המפרץ, ולחצו על מנהיגיהן להסכים לדרישות האיראניות שבאו לידי ביטוי בהסכם. מבחינתן, ארה"ב – בלהיטותה להגיע להסכם בכל מחיר – הפכה למייצגת האינטרסים של איראן.

המשטר האיראני מבחין בלחצן של המדינות הללו, והוא החל בההשתלטות הזוחלת באמצעות חיוכים וביקורים. איראן מעורבת מזה זמן רב במתרחש בחצי-האי הערבי: היא מסייעת למרד השיעי בראשות משפחת אלחות'י נגד השלטון המרכזי בתימן, היא מעודדת את הרוב השיעי-פרסי בבחריין למרוד במיעוט הסוני-ערבי, והיא מעוררת מדנים בקרב מיעוטים שיעיים בכווית, בסעודיה, בקטר ובאיחוד האמירויות.

ד"ר עבדאללה אלנפיסי, איש ציבור כוויתי, חשף לפני כמה ימים שלפני מיספר שנים ביקרה בטהרן משלחת פרלמנטרית כוויתית, והוא היה בין חבריה. המשלחת נפגשה עם חסן רוחאני שהיה אז יו"ר ועדת ענייני-החוץ בפרלמנט של איראן. בפגישה אמר להם רוחאני במפורש שכל החוף המערבי של המפרץ הפרסי – מכווית בצפון עד סולטנות עומאן בדרום – שייך לאיראנים, ויבוא יום ואיראן תיקח את האזור הזה מתושביו הערבים. לדבריו של אלנפיסי, רוחאני לא גילה כל מבוכה כשאמר דברים מפורשים אלה למשלחת הכוויתית. כיום רואות מדינות המפרץ איך התוכנית האיראנית עומדת להתגשם מול עיניהם ואין ביכולתן לעצור השתלטות עויינת זו.

איראן מצידה מנסה להרגיע את מדינות המפרץ ושולחת אליהן נציגים רמי מעלה לביקורים שנועדו להוריד את מפלס החרדה שלהן באמצעות חיוכים מבית היוצר של חסן רוחאני, כמיטב מסורת התקייה – ההונאה – השיעית.

אולם מנהיגי מדינות-המפרץ אינם משתכנעים: בייאושם, התכנסו השבוע בכווית שרי החוץ של מדינות המפרץ לפגישת תיאום כשעל הפרק עומדת קריאתו מלפני מיספר שנים של עבדאללה מלך סעודיה – להעלות את דרג היחסים ביניהן משיתוף פעולה לאיחוד מלא.

אומנם כיום, ונוכח האיום האיראני שהפך ממשי יותר מאז הסכם ז'נבה, קיימת יותר פתיחות לרעיון האיחוד. אולם חולייה חשובה בו – סולטנות עומאן – מתנגדת לו בתוקף בשל כמה סיבות ובראשן – התרבותית: עומאן נהנית מיציבות חברתית ופוליטית ארוכת שנים המבוססת על מנהגים ומסורות של השבטים המרכיבים אותה. היא אינה מעוניינת להתחבר עם תימן הסובלת מפעילות אלקאעידה, ולא עם החברה הכוויתית שחלקים ממנה הם בעלי מאפיינים מודרניים מערביים. חששן של כווית, קטר, בחריין ואיחוד האמירויות הוא – שאיחוד יגרום להן להיבלע בסעודיה, אחרי שהצליחו לשמור על ייחודן במשך חצי מאה של עצמאות.

בכינוס של שרי החוץ שנערך השבוע הם בירכו על ההסכם שנחתם בז'נבה ב-24 בנובמבר בין איראן לנציגי 1+5 המדינות, לא משום שמדינות המפרץ תומכות בהסכם, אלא בשל הבנתן כי התנגדותן לו לא תשנה את להיטותה של אמריקה להפשיר את יחסיה עם האיראנים, וממילא ההסכם הוא עובדה מוגמרת. מבחינתן לא יהיה זה נבון למתוח את החבל עם איראן, לאחר שזו זכתה בהכרה בינלאומית בזכותה להעשיר אורניום, לשמור על כור המים הכבדים, לפתח טילים בין-יבשתיים וכך להפוך למדינת סף גרעינית ברישיון אמריקני.

מדינות המפרץ גם אינן מעוניינות לשרוף את הגשרים עם ארה"ב, שכן אין להן עדיין משענת אחרת. ארה"ב עלולה להגביר את מאמציה לפתח מקורות אנרגיה עצמאיים, שיצמצמו את יכולתן להשפיע עליה ועל משק הנפט העולמי. לכן הן קיבלו את הסכם הביניים בין המערב ואיראן, כשהן מקוות כי עד שתעבור חצי שנה, יתברר לעולם שאיראן מסובבת אותו בכחש והוא ישוב למשטר הסנקציות.

אלא שהשבועיים האחרונים הוכיחו עד כמה מדינות המפרץ חלשות ומחוסרות יכולת להתאחד מול האיום האיראני המפורש והברור. מנהיגי איראן קוראים את המצב ומתייחסים למדינות המפרץ כאל ביצי זהב עזובות המחכות לאיראנים שיאספו גם אותן.

 

הצהרה הזויה ומזיקה של פרס

ניתן היה לצפות מנשיא מדינת ישראל, שועל קרבות ותיק בשדה הדיפלומטיה, שיגלה יותר הבנה במה שנוגע למזרח התיכון, ובפרט ששהתיימר בשנות ה-90' להנדס "מזרח תיכון חדש", כשם ספרו. היה עליו כבר לדעת שמנהיג מזרח תיכוני אומר בתקשורת "אני מוכן לבוא לבקר במדינה מזרח תיכונית פלונית," או "אני מוכן להיפגש עם מנהיג מזרח תיכוני אלמוני," רק לאחר שביקש בחשאי רשות לבקר או להיפגש, וקיבל בחשאי גם את הרשות לומר זאת לתקשורת. אף מנהיג מזרח תיכוני המכבד את עצמו אינו מסכן את כבודו ואת שמו בהצהרת כוונות לבקר במדינה כלשהי או לפגוש מנהיג כלשהו מבלי שקיבל את הסכמתו לכך קודם לכן. שכן אם יצהיר על כוונה כזו ואחר כך יסרבו לקיים את הביקור או להיפגש עמו, הוא יביא על עצמו בכך בעיקר בושה וכלימה.

פרס מעולם לא הבין את המזרח התיכון. הסכמים שחתם – ובראשם הסכמי אוסלו – מעידים על חוסר הבנה בסיסית של המנגנונים הפסיכו-חברתיים המשפיעים על הפוליטיקה באזור. הוא ממשיך לחיות בבועה התרבותית הישראלית-מערבית שלו. וכך, בתחילת השבוע הוא הכריז כי הוא מוכן לפגוש את רוחאני. מיד לאחר מכן הצהירה איראן כי רוחאני אינו מוכן לפגוש את פרס, נשיא היישות הציונית הבלתי לגיטימית ונעדרת זכות-הקיום, וכי דברי פרס על פגישה עם רוחאני אינם אלא תעמולה זולה שנועדה להשיג כמה נקודות זכות במאבק על התיק הגרעיני שבו נחלו ישראל  ונשיאה כישלון חרוץ.

אלא שהתקשורת הישראלית, הסוגדת לפרס (החגיגות הגרנדיוזיות שחגגו לו ביום ההולדת ה-90 שלו הן רק דוגמה אחת לכך) – יודעת לעסוק באובססיה רק בראש הממשלה: באשתו, בביתו, בחווילתו, בהוצאותיו, באי-נסיעתו להלוויית מנדלה ובעניינים אחרים, חשובים ובלתי חשובים – ואילו הצהרתו ההזויה והמזיקה של נשיא המדינה על פגישה עם רוחאני – כאילו שזו נמצאת בתחום סמכויותיו של נשיא המדינה – היא כבר מחוץ לתחום העיסוק של עיתונאי ישראל. הם לא יפרסמו דבר וחצי דבר המעמיד את פרס – אלילם משכבר הימים – באור מגוחך ומביך.

 

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 271 וכן בעיתון "מקור ראשון".

 

 

 

         

 

* * *

מנשה שאול

מסורבי ביטחון

 

הסדרי הביטחון שמציעה ישראל במשא ומתן עם הפלסטינים נתקלים בסירוב מוחלט על ידם. נימוקם לסירוב הוא שהסידורים יפגעו בריבונות המדינה הפלסטינית, משום שנוכחותם של כוחות צה"ל לאורך הגדה המערבית של נהר הירדן משמעותה כיבוש ואובדן העצמאות. בכך מתעלם הצד הפלסטיני מכך שנוכחות צה"ל לאורך הירדן היא אינטרס ביטחוני מובהק לא רק של ישראל, אלא גם של ירדן והפלסטינים.

לגבי ירדן אין בכך חידוש. עוד ב-1975 אמר המלך חוסיין בבית הלבן, ובנוכחות הנשיא האמריקני ריצ'רד ניקסון, כי ירדן מבינה את הצרכים הביטחוניים של ישראל המחייבים נוכחות של צה"ל לאורך הירדן, וכי הוא מסכים לכך. זאת, משום שירדן שואפת להבטיח כי דרך גבולה ממערב לא יחדרו אליה גורמים שליליים מיהודה ושומרון במטרה לפעול נגדה, וכי נוכחות צה"ל היא ערובה לכך.

לגבי הפלסטינים, נוכחות צה"ל ממערב לנהר הירדן תבטיח שתימנע חדירתם של ארגוני טרור ממדינות ערב דרך ירדן לשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית. ארגונים אלה הם עויינים לתנועת הפת"ח ולאבו-מאזן, ועלולים להפוך את מדינת פלסטין שהם מייחלים להקמתה ביהודה ושומרון – לרצועת עזה שנייה.

יתירה מזו, מצרים, הגדולה במדינות ערב, הסכימה לסידורי ביטחון בסיני, שגודלו פי 10 מזה שבשליטת הרש"פ. חצי-האי סיני הוא שטח מפורז, מלבד נוכחותם של כוחות שיטור ומיספר מוגבל של כלי שיריון. סידורי ביטחון אלה שרירים וקיימים זה 34 שנה ומבטיחים את השלום בגבול בין מצרים וישראל.

נוכח כל אלה, התנגדות הצד הפלסטיני להסדרי הביטחון שמציעה ישראל לא רק פוגעת בפלסטינים עצמם ובשאיפתם למדינה ריבונית, אלא גם שוללת את הסיכוי לבנות אמון הדדי. הדעת נותנת שמעטים הם הישראלים הסבורים כי על ישראל לסכן את בטחונה בהפקרת האגף המזרחי, ולאפשר למחבלי הג'יהאד ולאנשי אלקאעידה להתקרב לשדה התעופה בן-גוריון בפרט ולישראל בכלל.

 

אף מילה על ההתאבדות

נדא אלקחטני הסעודית הכריזה כי בכוונתה להצטרף לארגון הג'יהאד ולנסוע לסוריה על מנת להתגייס לשורות "מדינת עיראק וסוריה האיסלאמית". ואכן, היא הגיעה לסוריה ופגשה שם את אחיה שנלחם זה כשנה באותו ארגון נגד המשטר הסורי. נדא כתבה ב"טוויטר" כי בכוונתה לבצע פיגוע התאבדות בסוריה.

נדא זכתה לגינויים חריפים בסעודיה וגם מהנהגת "מדינת עיראק וסוריה האיסלאמית". זאת, משום שנסעה לבדה לסוריה ללא מלווה מטעם משפחתה, כפי שמחייבת ההלכה המוסלמית הקנאית. אך אף מילת גינוי לא נאמרה על כך שהיא מתכוננת לבצע פיגוע התאבדות הנוגד את ההלכה האיסלאמית האוסרת על התאבדות בזו הלשון:

"המתאבד ישכון בגיהינום לנצח ויכה את עצמו במוט ברזל אשר בידו."

 

נמאס לשמוע חדשות

הקהל הבריטי אינו רואה ואינו שומע חדשות, משום שהן משעממות ועוסקות בענייני חוץ. תוצאות סקר בנושא זה זיעזעו את אנשי התקשורת בבריטניה. חלק מן הנשאלים לא ידעו מיהו ראש הממשלה הנוכחי שלהם וחשבו שזהו רונלד רייגן ולא דוד קמרון. הסקר מגלה שאומנם הבריטים מרבים לצפות בטלוויזיה בסרטים, בתוכניות בידור וחברה, אך לא בחדשות.

הסקר שערכו אגודת "הדעה החדשה" ועיתון "אובזרבר" מראה כי 41 אחוז מן הנשאלים דיברו נגד ה-BBC – המצדד לדבריהם בשמאל. כמו כן, מרבית הנשאלים אמרו כי נמאס לשמוע את החדשות החוזרות על עצמן, וכי אינם מעוניינים לשמוע במהדורות החדשות בערב את אותן חדשות ששמעו וקראו במרוצת היום בעיתונים, במשרדים ברכבת ובבתי הקפה.

 

תמריץ ששווה זהב

אמירות הנפט העשירה דובאי מצאה סוף סוף דרך מקורית להוצאת כספים. תושבי דובאי, כמו תושביהן של כל מדינות הנפט העשירות, סובלים מהשמנת יתר. בשמחות, שיחות המוזמנים מתמקדות בהורדת הכולסטרול, טיפול בסוכרת וסוגי המאכלים המוגשים. הדיון העיקרי נסב על השאלה מה לאכול ומאיזה מאכלים להימנע.

ממשלת דובאי הזמינה חברה בריטית לשירותי בריאות לייעץ בנושאי ההשמנה. עשרות מיליוני דולר הושקעו בסלילת שבילים מוצלים בלב המדבר כדי לעודד ריצה והליכה.

והנה החידוש: משרד הבריאות של דובאי הודיע כי כל שמן יקבל מענק של גרם זהב על כל ק"ג שיוריד ממשקלו. אדם ששקל 146 ק"ג קבע שיא של הורדה במשקל וקיבל 24 גרם זהב של 24 קראט.

 

היהלום שבזהב

החודש, נפתחה בדובאי תערוכה בינלאומית לתכשיטים, שבה מוצגים מיטב התכשיטים ואבני החן בשוק העולמי. 350 תכשיטים מ-39 מדינות משתתפים בתערוכה. מבין התכשיטים מוצגים בתערוכה – שעון יד מתוצרת שוויץ משובץ ביהלומים לבנים, ורודים וצהובים, שמחירו 270 אלף דולר, וטבעת סוליטר של יהלום נדיר במשקל 70 קראט, שמחירה 180 אלף דולר.

בתערוכה דומה שנערכה בדובאי ב-2012 נמכרו תכשיטים בשווי 2.7 מיליארד דולר. מעריכים כי בתערוכה הנוכחית יגדלו המכירות, בשל השגשוג הכלכלי במדינות המפרץ ותנועת התיירות לדובאי. ב-2012 נמכרה בשוקי דובאי רבע מכמות הזהב שנמכרה בכל רחבי העולם.

הצעקה האחרונה בתערוכה היא מחרוזת העשוייה מזהב ויהלומים שעיצב מעצב איטלקי בסגנון הקישוטים האיסלאמיים, ומחירה – 820 אלף דולר.

 

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 271.

 

 

* * *

אהרון אבי זיו

על הבדיקות הביטחונית בנתב"ג

גם אני רוצה לתרום משהו לשיח שפתחו עוז אלמוג ובן כפיר בנוגע ליחס המכוער לבני העדה הדרוזית.

אני, בעוונותיי הרבים, חי קרוב מאוד פיזית וגם רוחנית לכפר דרוזי. במשך השנים התפתחו כמובן הרבה חברויות. לאחד מחבריי הטובים יש בן זקונים נחמד וביישן. כשהגיע הבחור לגיל 16 הזמנתי אותו להצטרף אליי לטיול בהרי פונטוס שבתורכיה. לכבוד נסיעתו הראשונה לחו"ל הוציא הבחור דרכון חדש לגמרי. כשהגענו לנתב"ג לתור בו שואלים כל נוסע אם ארז לבד וכו', הגיש הבחור שעמד צעד אחד לפניי את הכרטיס עם הפספורט לבודקת, והיא בתנועה אוטומטית העמידה אותו בצד (אלו ההוראות) הייתם צריכים לראות את פניה של הבודקת כשאמרתי לה שהבחור הוא מטייל בקבוצה שאני מדריך, ושבאנו לנתב"ג ביחד.

כמובן שהתפתח שם דין ודברים לא נעים (הבודקים התחילו לחשוד שהיחד הזה לא כשר למהדרין אם אתם מבינים אותי), מי יכול להסביר לי למה צריך כך לבייש בחור צעיר ותמים. ועוד בפרהסיה. למה היה צריך להלבין פניו ברבים?

וכאן נדמה לי שאפשר לעבור לדיון יותר עקרוני. שאלה ראשונה: כמה מחבלים חמושים ושאר אנשי זדון כבר נתפסו בנתב"ג לפי הנוהל הזה?

כמה זמן יקר בתורי הבידוק מתבזבז בזמן שעובדי הביטחון (של חברה פרטית – זכיין יעני) בזמן שהם מבזים בני אדם אחרים?

האם עובדי האבטחה בנתב"ג עוברים איזה קורס בסיסי כדי להכיר עדות וקבוצות אחרות השותפים שלנו למדינה הדמוקרטית?

ועוד: הסיפור של בן כפיר באמת נוגע ללב, אבל אני שואל, נניח שכל בני משפחתה של אותה אישה דרוזית היו חיים איתנו היום, כלום זה מפחית ופוגע בזכויותיה האזרחיות. מה זה כאן, האם מישהו ברצינות חושב שבתוך קפלי  שמלתה היא מחביאה פאראבלום וכמה רימונים לשעת אש?

אצלנו תמיד מגייסים את "ברית הדמים" כדי לדרוש שוויון לדרוזים, ואני שואל בפשטות: אם לא היתה נופלת אפילו שערה אחת בודדה מראשו של איזה חייל דרוזי – האם זה אומר שמותר לקפח אותם.

יחסית לגודל האוכלוסייה, לקיבוץ בית השיטה יש הרבה יותר חללים במלחמות ישראל, יותר אפילו ממה שיש לבית ג'אן, האם מישהו מנסה לקשור את הדבר הזה לזכויותיהם האזרחיות הכלכליות וכו' של חברי הקיבוץ? האם באמת צריך למות למען המולדת כדי לחיות פה חיי שוויון?

בסופו של דבר, בבוא היום יפנו כל המעשים המפלים המכוערים הללו נגדנו.

הגיע הזמן לעשות למעשים אלו סוף. אני מציע שכל מי שמסכים לצאת למאבק יצרף את קולו. אני חושב שיהיה מצוין אם נתחיל להפציץ את תא"ל מיל' מר שמואל זכאי, המכהן כמנכ"ל נתב"ג, במכתבים (מנומסים) ונדרוש ממנו לשנות את הנהלים הישנים והמטופשים בנתב"ג.

 

* * *

הנה הערבים אומרים את האמת:

http://www.youtube.com/watch?v=nMtpwWObNZs

 

* * *

נגה מרון

ידידיי היקרים!

הנה הם הולכים מאיתנו, בני דורנו: זו דרכו של עולם, הבריאות הולכת ומתדרדרת עד שמסתלקים אחד אחד... בני משפחה וידידים, גברים ונשים שפעלו כאן עשרות בשנים מאז ימי נעוריהם. בתנאים לא קלים, אך ביוזמה ובאומץ בנו ולחמו וחקרו ויצרו, הקימו משפחות ענפות, ועתה הם מגיעים לסוף הדרך...

אלה חבריי וחברותיי, ואני מרשה לעצמי להעיד שרובנו מקבלים בשלווה את העובדה שאין חיי נצח, ושאף אחד עוד לא יצא בחיים מן העולם הזה...

הפחד המטריד אותנו הוא שמא נאבד את כבודנו ואת המשמעות לחיינו, ובטרם ייתמו נחווה רק ייסורים ותלות, ואף נאבד צלם אנוש. משאלתנו היחידה היא שיקירינו יזכרו אותנו צלולים ועצמאיים, כפי שהיינו רוב שנותינו. אנחנו מתקנאים במי שמת מיתת נשיקה, שכב לישון ולא התעורר בבוקר. "הלוואי עלינו!" אנחנו מייחלים...

תוכנית התחקירים "עובדה", של אילנה דיין, העלתה השבוע את המסע העצוב של מתי מילוא ז"ל, שלאחר סבל של שנים נסע לסיים את חייו בשוויץ. התוכנית הנוגעת ללב מעלה שוב לתודעה חולה סופני, אשר לרפואה אין מזור לסיבלו והוא לוחם על זכותו למות. אך את שיקוי החסד האחרון הוא יכול לקבל רק בארץ זרה, הרחק מאהוביו, ורק אם יש לו הון עתק להשקיע בזה. מסתבר שמיספר ישראלים כבר סיימו את חייהם בדרך זו, בבדידות איומה ובמחיר כבד.

נשאלת השאלה:  מדוע רק בשוויץ?  מדוע לא תהיה גם אצלנו קליניקה כזאת?

והתשובה המקובלת היא – אין סיכוי... אצלנו שולטים החרדים, אשר הפקיעו מאיתנו את הזכות לשלוט בחיינו ובמותנו.

לדעתי זה עניין שכלל אינו מצריך חקיקה. גם מיותר להכביד על רופאים ולדרוש מהם לאשר שלפציינט שלהם מותר למות. מספיק שהחולה ישאיר מכתב בכתב ידו, ובו הוא מוותר על סודיות רפואית, כי פרטי מחלתו הסופנית מצויים בתיקו בבית החולים.

ה"קוקטייל" שקיבל מתי מילוא ז"ל לא נמסר לו ע"י רופא אלא בידי מתנדב, ואין סיבה שזה לא יהיה זמין גם בארץ. כמו שם, כך גם כאן, החולה מחליט בעצמו מתי ירצה להיפרד, הוא לוקח בעצמו את השלב הראשון של התרופה בעודו בהכרה מלאה. הוא בוחר מראש את הדרך שבה ירצה להיפרד, אם מוקף באוהביו, או בדרך אחרת. את שני השלבים הבאים מגיש לו מתנדב, והוא הולך לישון בשלווה ונרדם לנצח.

אל תבהלו! אף אחד לא רץ להתאבד... כולנו אוהבים את החיים, ויש בינינו לא מעטים אשר בוחרים להפקיד את גורלם בידי שמיים. אבל יש גם אחרים שצריך להתחשב ברצונם. אנחנו מייחלים למיתת נשיקה ללא צורך בפרוצדורה הזאת, אך הידיעה שקיימת אופציה כזאת תקל עלינו לעבור את המסלול אל סוף הדרך.  

לפני כשנתיים פתחתי באינטרנט עצומה בשם "הזכות למות". זה היה בעקבות נסיעתו של השדרן עדי טלמור למות בשוויץ. לצערי מיספר החותמים עליה לא הגיע ליותר מכמה מאות. היא עדיין קיימת שם, אבל נראה שבני דורנו לא ממהרים לחתום על שום דבר, ובוודאי לא באינטרנט. הפעם פרסמתי את המכתב הזה גם בפייסבוק. ולכם אני שולחת במייל רגיל שתוכלו להפיץ  ולשתף אחרים, בתקווה שיימצא מישהו אמיץ שייענה לאתגר חשוב זה.  

חיזקו ואימצו, חברים! העיקר הבריאות!

שלכם,

נגה מרון

emarron@013.net

 

 

* * *

נעמן כהן

הקרב על ורשה 1920

Iesus Nazarenus Rex polakaeorum

Jezus Nazarejczyk Król polski

כשביקשתי לקנות כרטיס לסרט "הקרב על ורשה 1920", האישה שמאחורי הדלפק בקופה של הסינמטק החדש והמצוחצח, לא שאלה אותי כלום, ולמרות שעוד נותרו לי שנים לא מעטות עד הפנסיה, הנפיקה לי באופן אוטומטי כרטיס גמלאי. כשנכנסתי לאולם 5 הקטן הבנתי. היו שם כעשרה צופים "פולנים" בגיל ממוצע של שמונים.

קרב ורשה (פולניתBitwa warszawska ) שהתנהל ב-1920 וכונה גם הנס על הוויסלה, היה הקרב המסיים של המלחמה הפולנית-סובייטית, והתנהל בין הימים 13 עד 25 באוגוסט. הקרב הסתיים במפלה של הכוחות הסובייטיים.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה והקמת פולין העצמאית שאפו הפולנים לחזור לגבולות לפני חלוקת פולין ב-1797 ולהקים פדרציה עם אוקראינה, ליטא ובלארוס. זו היתה הסיבה שבגללה פתח יוזף פילסודסקי, בשיתוף מנהיג האוקראינים סימון פטליורה, במלחמה נגד הבולשביקים. המלחמה החלה במרץ 1919, ובתחילתה קצרו הפולנים הצלחה היות שהבולשביקים, ובראשם ולדימיר לנין, היו עסוקים במלחמת האזרחים הרוסית. ב-7 במאי 1919 נכבשה קייב.

כאשר נראה ללנין שהוא מנצח במלחמת האזרחים הוא הפנה את מאמציו לעבר פולין בכוונה לכבוש אותה, להשליט בה משטר קומוניסטי שבעקבותיו יתעוררו מהפכות קומוניסטיות בארצות אירופה ובעיקר בגרמניה. ב-24 במאי 1920 פתחו הרוסים במתקפת שבראשה עמד סמיון בודיוני ודיוויזיית הפרשים שלו. הפולנים פתחו בנסיגה וב-13 ביוני 1920 נטשו את קייב. ב-4 ביולי 1920 פתח מיכאיל טוכאצ'בסקי במתקפה רחבה, והפולנים נאלצו לסגת נסיגה מהירה שהגיעה עד 30 ק"מ ליום. ב-13 ביולי 1920 חצו יחידות פרשים סובייטיות את נהר הוויסלה כדי ללכוד את ורשה בתנועת מלקחיים. המצב נראה נואש ונראה שוורשה עומדת לפני תבוסה בטוח.

הקרב החל ב-12 באוגוסט 1920 בהתקפה של הצבא האדום על רדזימין, 23 ק"מ מזרחית לוורשה, וכבש אותה ב-14 באוגוסט, וכל השגרירים עזבו את ורשה למעט הוותיקן. פילסודסקי החליט להגיש כתב התפטרות מכל תפקידיו המדיניים ולהתרכז רק בפעולות הצבאיות. סיבה נוספת היתה שאם הוא ייפול בקרב לא תהיה הפרעה בהמשך השלטון. הוא ביקר בחזית והעלה את מוראל החיילים. ב-14 באוגוסט 1920 פתח ולדיסלב שיקורסקי, בראש הארמייה הפולנית ה-5, במתקפת-נגד, ותוך מיספר ימים הצליח להדוף את הסובייטים.

ב-16 באוגוסט 1920 פתח פילסודסקי במתקפה נגד בודיוני תוך ניצול נקודת החולשה בין הארמיות של בודיוני מדרום – וטוכאצ'בסקי מצפון. תוך מיספר ימים הצליחו לכתר את הסובייטים. רק בשלב מאוחר הבחין טוכאצ'בסקי בחומרת המצב ונתן פקודת נסיגה אך במאוחר. הצבא נסוג באנדרלמוסיה כאשר הפולנים, שהיו מצוידים גם ברכב משוריין, נעים במהירות של 30 ק"מ ליום. באמצע אוקטובר 1920 הגיעו הפולנים לקו ממנו גורשו שנה קודם. הפסקת אש נכנסה לתוקפה ב-18 באוקטובר 1920.

הביטוי "הנס על הוויסלה" הוטבע על ידי חבר הסיים ולדיסלב סטרונסקי שהתנגד ל"הרפתקה האוקראינית" של פילסודסקי. רק לאחר מכן הוא הפך למטבע לשון של פטריוטיות פולנית.

 

הסרט

סרטו האפי של הבמאי הפולני יז'י הופמן "הקרב על וארשה 1920" הינו ההפקה הגדולה ביותר בתולדות הקולנוע הפולני. מופע ראווה פטריוטי עתיר תקציב, המתאר איך הפולנים הביסו את הסובייטים והצילו את העולם. הפולנים, המתגאים כי כבר קודם לכן, הם הצילו את אירופה כולה (ואת העולם) כאשר בשערי וינה עצרו את התורכים והצילו את אירופה מכיבוש המוסלמי, חוזרים על כך במצע הרואי לא פחות.

הסרט גדוש מדי בסצנות קרב וטבח, שחלקן מתועדות באופן ריאליסטי ביותר, המוני סוסים ופרשים, וחרבות שלופות, ומתים ודם כשהכול מלווה במוזיקה הרואית.

מאורעות המלחמה מוצגים דרך עיניהם של שני גיבורים: אולה ויאן. זמרת ורקדנית קברט בוורשה, ואהובה ובעלה, קצין בחיל הפרשים, משורר המאמין ברעיונות סוציאליסטים. הוא מתגייס להציל את פולניה אבל הוא נקלע לריב על כבוד עם קצין המאשימו בקומוניזם, ועל כך הוא נידון למוות. לפני ההוצאה להורג מגיעים הסובייטים והוא ניצל ונהפך לבן חסותו של פולני המשרת כאיש ה"צ'קה" – שירות הביטחון הסובייטי הראשון, בראשות הפולני פליכס דזרז'ינסקי.

בינתיים קצין אחר מאשים את אשתו זמרת הקברט בבגידה עקב בגידת בעלה ומאיים עליה במאסר אם לא תיעתר לחיזוריו, היא מפתה אותו ונשות הקברט תופסות אותו משקות אותו ביין וכשהוא שיכור מלבישות אותו במדי קומוניסט וכך הוא נתפס ומואשם בקומוניזם. בינתיים זמרת הקברט היפה מחליטה להתגייס לצבא כאשת חייל, היא גם אחות רחמנייה וגם מפעילת מכונת ירייה. בסוף כמובן בעלה ניצל מהסובייטים, חוזר להילחם למען פולניה, נפצע ונפגש עם אשתו בבית החולים בסצנה מלאכותית שמסיימת את הסרט.

בסרט גם סצנות תיאטרליות מדי כאשר בקרמלין מופיעים לנין וסטלין וטרוצקי, ובארמון בלוודר בוורשה המרשל פילסודסקי כמנהיג פולניה שלראשונה מאז 1795 זכתה בעצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה. סצנות אלה מעניקות לסרט לעתים תחושה של מסכת דידקטית.

הסרט הופך את ההיסטוריה המתוארת בו למופע ראווה פטריוטי, המציג את חוסנו וגבורתו של העם הפולני מול היריב הבולשביקי, המלחמה אינה רק בין הפולנים לרוסים אלא בעיקר מלחמת הדת הקתולית. הקתולים מול הפרבוסלבים. הנה הכומר הקתולי העומד בראש החיילים ומקריב את חייו. הכנסייה הקתולית היא המנצחת! אין ספק ישו הנוצרי מלך הפולנים.

 

הקרב על ורשה והיהודים

הפולנים נזהרו מאד מלגעת ביהודים. בסרט לא מופיעה אף דמות יהודית. בכל ורשה המפוארת אין רואים כלל יהודים. אבל יש פה ושם יהודים ברקע ורמיזות ליהודים.

כאשר צועד הצבא הפטריוטי הפולני ברחובות ורשה נתקלים המתגייסים הגיבורים בקבוצת מפגינים הקוראת להם שלא לפגוע בסובייטים. אנשי הקבוצה הלבושים בלבוש פשוט עם זקנים, אינם מזוהים ישירות עם היהודים, אבל כל פולני מבין מי הם אויבי הקתוליות הפולנית התומכים בסובייטים.

סצנה שבה תושבי העיר חופרים חפירות הגנה סביבה מופיעים גם כמה יהודים בתלבושת חרדית עם טליתות, הנה בכל זאת יש גם יהודים פטריוטים, ולעומת זאת, כאשר מגיעים הסובייטים מראים שהם שורפים בתי עץ רבים ביניהם גם בית שעליו מצויר בצורה בולטת מגן דוד (כאילו שהיו במציאות בתים כאלו) ללמדנו שדווקא הסובייטים הם אויבי היהודים.

"הקרב על וארשה 1920". בימוי: יז'י הופמן; תסריט: ירוסלב סוקול, יז'י הופמן; צילום: סלבומיר אידזיאק; מוסיקה: קרזסימיר דבסקי; שחקנים: בוריס שיץ, נטשה אורבנסקהנטשה אורבנסקה, דניאל אולבריצ'סקי

הסרט:

http://www.youtube.com/watch?v=8S_YJnu56bA#t=45

 

מה היה אילו?

רק לאחר מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה האיומות הצליחה בריה"מ להשתלט על פולניה. קשה שלא להרהר מה היו פני ההיסטוריה לו הצליחו הקומוניסטים להשתלט על פולניה כבר ב-1920, ואחריה אולי גם על גרמניה. ייתכן שאז לא היתה מתרחשת כלל מלחמת העולם השנייה, השואה היתה נמנעת, והיהודים היו ניצלים מהשמדה. מצד שני, יתכן שמדינת ישראל לא היתה קמה, היות שהעלייה הציונית מפולניה בין שתי מלחמות עולם, היא זו שהקימה את היישוב בארץ, ובלעדיה לא היתה קמה המדינה.

 

עניין אישי

הסרט עניין אותי מבחינה אישית מפני שרציתי לראות את הנארטיב הפולני למאורע שהשפיע על חלק ממשפחתי בעקיפין. המאבק בין הסובייטים לפולנים הביא גם לפוגרום בעיר פינסק, שבעקבותיו נוסד בארץ קיבוץ גבת – הקבוצה ע"ש קדושי פינסק. הנה הפרק העוסק בכך בספרי "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק".

 

פינסק – 5 אפריל 1919 – הפולנים חזרו לעיר. מאז קבלת "כתב הזכויות היסודי" לייסוד יישוב יהודי בפינסק, שניתן ע"י נסיך פינסק – פיודור ירוסלביץ, ביום 9 באוגוסט 1506, ובו אישור להקמת בית-כנסת ובית-קברות. לא היתה אופטימיות כזו. יוזף פילסודצקי עורר תקווה. הנה הסוציאליסט הפולני שיגן על המיעוטים הלאומיים בפולניה החדשה והדמוקרטית.

לאחר המלחמה עדיין השתררו בעיר רעב ומצוקה. זה עתה החלו רבים לחזור לעיר לאחר שנאלצו לצאת ממנה עקב היותה קו החזית במלחמה. העזרה שהגיעה מאמריקה הצילה משפחות רבות מחרפת הרעב.

בבוקר יום השבת, ה' ניסן, נאספו נציגי הקואופרטיב הציוני לכינוס על מנת לחלק את הכספים לצדקה. הכינוס של ועדת התמיכה נקבע ב"בית העם". בזמן כינוס האסיפה סבבו חיילים פולנים ברחובות ותפסו יהודים לעבודת כפייה. מטרתם האמיתית היתה לקבל שוחד מאת הנתפסים, כך נהגו מאז כיבוש העיר.

בין החיילים היה חייל יהודי, קוזק שמו, שהיה ידוע בעיר הולדתו כגנב, ואשר הצטרף לצבא הפולני בכוונה תחילה לגזול ולחמוס. ליד "בית העם" עצרו החיילים כמה יהודים ולאחר שקיבלו שוחד שיחררום. צעירים אחדים, שהחיילים רצו לתפסם, נסו ונמלטו מהם אל "בית העם". קוזק וחבריו החיילים רדפו אחריהם, עלו במדרגות, ונכנסו פנימה אל האולם. כאשר ראו שם אנשים רבים נצנץ רעיון במוחם להשתמש בהזדמנות שנפלה לידיהם לשם שוד וביזה. הם מיהרו אל המפקדה והודיעו כי גילו אסיפה של בולשביקים. מיד נשלחה למקום האסיפה פלוגת חיילים רוכבי אופניים ברצון לגזול את הכספים. "יש לחסל את "הבולשביקים!" ציווה המפקד הפולני.

החיילים התפרצו והחלו לתת לנאספים מכות רצח, ותפסו את סכום התמיכה יותר מחמישים אלף רובלים. כל מתלונן הוכה באכזריות. כדי להצדיק את השוד ירה אחד החיילים וצעק: "הז'ידים יורים עלינו!"

אחד החיילים ירה בקבוצת צעירים שהסתתרה והרג את אהרון גלויברמן. החיילים תפסו צעירים נוספים ברחוב והכניסו גם אותם לבניין. פלוגת החיילים הרגלים ורוכבי האופניים אסרו את הנאספים והקיפו אותם כשרשרת מהודקת וציוו עליהם ללכת. בדרך היכו אותם מכות אכזריות בכתות הרובים. חלקם נרמסו לארץ מעוצמת הכאב.

החיילים הוליכו את האסירים לבית המפקדה במטר מכות ומהלומות. במגלבים, במקלות, בכידונים ובכתות הרובים. בדרך מקרה עבר שם צעיר, פנחס קרסילשציק, עם אהובתו, תפסו אותו והכניסוהו אל בין הנאסרים. אחד החיילים נכנס וסיפר כי תפסו אסיפה של בולשביקים, מיד הוצאה פקודה להמיתם בירייה.

בדרך מקרה נמצא במפקדה מר ריקברט, זה שהביא את הכסף שנשלח מאמריקה. בשמעו את גזר הדין הצליח לצאת ולהימלט מהעיר לוורשה.

לקחו את הנאסרים לעבר כיכר השוק, כבר היה ערב. והנה הגיעה מכונית צבאית וממנה ירדו שני קצינים פולנים. על פי פקודתם סדרו את הנאסרים מול קיר המנזר. אחר הודיעו כי על הזקנים והנשים לצאת מן השורה. לחלק מהזקנים לא הירשו לצאת. ניתנה פקודה לחיילים לטעון את רוביהם. אז הבינו האומללים כי קרוב קיצם. אחדים החלו צועקים כי נקיים הם מעוון וביקשו רחמים, אולם החיילים הפולניים השתיקו אותם במכות שוט על פניהם. נערה אחת – פרומה איזנברג, חברתו של צבי ליבמן, התפרצה כמטורפת ממקומה ורצה במרוצה פראית אל אהובה, נפלה על צווארו, חיבקה אותו בזרועותיה, וקראה בקול קורע שמיים: "אמות איתך!" – בשום אופן לא רצתה לעזוב אותו. שני חיילים אחזו בה, קרעו אותה מזרועות אהובה ובמכות סילקו אותה. היא נפלה על הארץ והתעלפה. החייל שעמד לידה אמר: "אלמלא חסתי על כדור הייתי הורג את הז'ידובקה הזאת ככלבה.|"

החיילים הודיעו לעומדים מול הקיר כי ייכונו למות. קמו צעקות נוראות, בכי ויללה. הפולנים שעמדו וחזו בנעשה הביטו אל המחזה המחריד בלעג מר. אז נשמע קולו של המורה מושקובסקי:

"אחים, נמות מות קדושים, אמרו אחריי את הווידוי." הוא התחיל: "אשמנו בגדנו גזלנו." ואחריו קראו כולם את הווידוי מילה  במילה. הצעקות היללות והצווחות יחד עם קריאת הווידוי נשמעו גם ברחובות הסמוכים.

"ירו! אש!" נשמעה הפקודה, ועשרות רובים ירו בבת אחת. כעמיר מאחורי הקציר נפלו בחירי בני פינסק ודמיהם התערבו. בין המומתים היו אחים. משה ליב פרידמן ואחיו חיים, דניאל קוטוק, ואחיו משה, שהיו יתומים מאב ואם. הגדול דניאל היה בן 16 והקטן משה בן 14. בין הנאסרים היה איש זקן אברהם הירש עלשטיין בן 60 ובנו לייב, האב הוצא מהשורה והבן נשאר ונורה לעיני אביו.

השתלטה דממת בית קברות מסביב. רק אנחות בודדות של הגוססים הפריעו לפעמים את הדומייה. בפקודת הקצין הפולני ירו החיילים בשנית בחללים ובגוססים. כל הלילה נשמעו אנחות הגוססים. עם עלות השחר באו פולנים מאנשי העיר וחלצו את נעלי ההרוגים מהגופות וחילקו אותם ביניהם, גם החיילים השומרים השתתפו במעשה הזה.

לפני עלות השחר העירו את העגלונים והקברנים והביאום אל המשטרה. משם נסעו בעגלות בליווי שוטר פולני אל כיכר השוק – מקום ההריגה. נורא היה המחזה. ערימה גדולה של גופות בני אדם. רבים מהם יחפים, נערמה ליד קיר המנזר. בגדיהם ספוגי דם ועל פניהם זוועת חרדת המוות אשר בא אליהם פתאום, וקפאה על הפנים המעוותים. המדרכה מלאה בדם. בית מטבחיים.

השוטר פקד עליהם  להעמיס את החללים על העגלות. כאשר ניגשו לעבודה הבחינו כי בין הגופות היו מוטלים הנער אברהם בנקובסקי שנפצע רק ברגלו, נחום יצחק פידלמן שנפצע קשה בבטנו, וזיסקינד פלצני שהיה לגמרי שלם בגופו.

הם החלו להתחנן לפניהם כי יצילו אותם. בנקובסקי, שהיה בן יחיד אמר להם: "אבא ייתן לכם אלף רובלים."

החייל עמד מרחוק ולא ראה ולא שמע כלום.

העגלונים החליטו לשים את החיים מעל גופות המתים, אולי יצליחו להורידם בדרך מן העגלות ולהסתירם. על העגלה הראשונה שמו שמונה מתים, ומלמעלה הניחו את פלדמן. ניגשו להעמיס את העגלה השנייה, ופתאום בא קצין פולני עם כלבו וצעק: "מי הירשה לכם לקחת מכאן את המתים?" הוא ציווה להוריד את החללים מעל העגלה ולשוב למשטרה להביא אישור.

פקודתו התמלאה והנה קם פלצני מבין המומתים וביקש רחמים על חייו "רחם עליי, אדוני, אני חף מפשע."

"המיתוהו!" קרא הקצין, והוא ירה אליו פעמיים, אבל החטיא.

פלצני ברח וחייל רדף אחריו. בקצה כיכר השוק תפס אותו חייל אחר והחייל שרדף אחריו ירה בו והמיתו. פלצני נפל מתבוסס בדמו על המדרכה.

שני נערים יהודים בני שלוש עשרה, נזדמנו למקום והקצין ציווה אותם לסחוב את ההרוג לערימת החללים. הם אחזוהו וסחבו את גופתו אל ערימת שאר החללים. רצועת דם ארוכה נמשכה מפינת הרחוב עד העגלה.

הקצין קרא: "הז'ידים עודם חיים!" הוא ניגש אל החללים והסתכל בפניהם. כאשר מצא את בנקובסקי ירה בו באקדחו והמיתו. נשאר רק פילדמן שלא הרגיש בו. הקצין הפולני שמח מאוד על המעשה הרב שעשה. הוא ציווה על כלבו לעבור הנה והנה לאורך שלולית הדם אשר בחריץ ליד המדרכה.

אז הביאו מהמשטרה תעודה המאשרת את הקבורה, והקצין הרשה לקחת את גופות היהודים. העמיסו את הגופות על שש עגלות ונסעו. את פילדמן הפצוע שמו למעלה על המתים.

הביאו את החללים אל בית העלמין הישן אשר בתוך העיר שזה כשמונים שנה פסקו לקבור בו מתים. היה כבר שבע בבוקר הרחובות היו ריקים מאדם. אחרי ליל הזוועות היהודים פחדו לצאת מביתם. ניגשו לחפור את הקבר. את המתים פרקו מעל העגלות ואת פידלמן הניחו  בצד.

האומלל הרים פעם בפעם את ראשו, והסתכל בעבודתם של חופרי הקבר. לעיניו חפרו אותו ולעיניו הורידו אל תוכו את המתים. סדרו אותם זה על זה, וכאשר התמלא כל שטח הקבר, שמו את הנשארים שכבה שנייה על הגופות התחתונות. פידלמן נאנח בלאט ואת עיניו עצם מדי פעם מעוצמת הכאב. לאחרונה הרים קצת את ראשו וביקש חרש "מעט מים."

שמע זאת השוטר שהשגיח על הקברנים ניגש אל האומלל וכשראה כי עודנו חי, ירה בו שתי יריות והשליך גופתו לערימה.

הקברנים אספו שברי לוחות וענפים יבשים וכיסו את הגופות ועליהם שפכו אדמה. בארבע פינות הקבר תקעו מקלות לסימון, ואחוזי חרדה עזבו את בית העלמין.

ב-10 באפריל התכנס הסיים הפולני לדון בטבח. מיניסטר המלחמה, הגנרל לשניובסקי, מסר הודעה: "זה היה מרד בולשביקי, אסיפה חשאית של האורגניזציה הבולשביקית, נאספו מאה קומוניסטים וכשבאו לפזר את האסיפה ירו על החיילים באקדחים, לכן נתפסו והומתו 33 איש מבין 80."

 "בראוו! צריך היה להרוג את כולם!" צעקו הצירים בסיים.

קדושי פינסק שנרצחו ע"י הפולנים ב-ה' ניסן תרע"ט 5.4.1919: ברגמן ישראל בן 23, בנקובסקי אברהם בן 17, גליברמן משה בן 27, גלויברמן אהרון 19, גוטליב צבי בן 23, גוטליב ישעיהו בן 22, הוצמן אברהם בן 26, הקלמן יוסף בן 20, היטלמן פנחס בן 29, זילברמן משה בן 21, יודביץ משה בן 21, ליבמן צבי בן 23, ליברמן מנחם בן 35, מושקובסקי דוד בן 58, מדניק משה בן 30, נטנזון משה בן 37, עלשטין ליב בן 22, פלדמן פישל בן 28, פרידמן משה ליב בן 47, פרידמן חיים בן 29, פלצני זיסקינד בן 17, פרידמן אשר זאב בן 20, פישמן יוסף בן 35, פוריצקי שמחה בן  28,  פידלמן נחום יצחק בן 23, קוזניץ גרשון דוד בן 23, קרסילשציק פנחס בן 25, קלינמן שלמה בן 18, קוטוק דניאל בן 16, קוטוק משה בן 14, ריקלין צדוק בן 28, רולניק דוד בן 20, שולמן שמחה בן 48, שטינברג יצחק בן 23, שיפמנוביץ זליג בן 52.

המשורר יצחק קצנלסון הזדעזע מאד מטבח היהודים בפינסק וכתב מיד שיר:

 

פינסק

חָלַמְתִּי

אֲנִי מוּבָל

בִּרְחוֹבוֹת עִיר

וּמֻעֲמָד אֶל קִיר

שֶׁל מִנְזָר

 

זמן קצר לפני האירוע, בחורף ,1919 הגיע הסוציאליסט והסופר האנגלי ה. נ. ברילספורד לאזור הגבול בין פולניה לרוסיה, וביקר גם בעיר הגוועת ברעב פינסק. המושל הצבאי הפולני הצעיר, אמר לו בתכלית הפשטות: "לא אוכל להשקיט את הרוחות בעיר עד שאמסור לשחיטה כמה מן היהודים ואקצץ ביישוב האוקראיני שבכפרים."

ברילספורד מיהר לשוב לוורשה והשיג בעזרת ידידים, פגישה עם פילסודסקי, שהיה המפקד העליון של הצבא הפולני ונהיה ל"ראש המדינה". ברילספורד סיפר לו על דברי מושל פינסק. ניכר היה שלא קל היה לו לשמוע את הדברים. הוא קיבל אותו באדיבות של קרח ומיד התחיל ללמד זכות על הצעיר ההוא: "אתם האזרחים," אמר, "אינכם מבינים לרוחו של צבא."

"יסלח לי, הוד מעלתו, גם אני איש צבא הייתי," ענה לו ברילספורד.

מיד נשתנתה כל מהותו של פילסודסקי. נמס הקרח; ולאחר שיחה, גילה סוף סוף את קסמו, שילב את זרועו בזרועו בלוותו אותו אל הדלת.

"נורא להוסיף," סיכם ברילספורד, "אזהרתי הייתה לשווא."

 כעבור עשרה ימים בדיוק כונסו מנהיגי הקהילה בפינסק ונורו.

 

התאריכים החסרים של שאול אריאלי –

הסיבה האמיתית לקונפליקט היהודי ערבי-מוסלמי

שאול אריאלי, איש השמאל ועסקן מר"צ (מקום 12ברשימה לכנסת) כותב ש"נקודת המוצא האמיתית של הסכסוך היא 1917 אבל הפתרון היחיד טמון "בתפישת 1967" ("הארץ" 6.12.13).

כרבים אחרים האוחזים ב"דת 1967", שאול אריאלי כותב כפוליטרוק לא כהיסטוריון, לכן הוא השמיט ממאמרו בכוונה תחילה שני תאריכים מהותיים בסקירתו ההיסטורית:

1. 624 לספירה – הקמת "האומה המוסלמית" ע"י מוחמד וחיסול יהודי ערב.

2. 1921 – קריעת עבר הירדן המזרחי מתחום המנדט הבריטי של פלשתינה (א"י)  ויצירה מלאכותית של מדינת "עבר הירדן" ו"העם העבר-ירדני" (שני שליש משטח פלשתינה (א"י), (ב-1948, עם כיבוש יהודה ושומרון, החליט עבדאללה לשנות את שם מדינתו ל"ירדן" ואת שם עמו לעם ה"ירדני".

 

המציאות

אריאלי אינו מתייחס כלל למציאות. כיום במציאות קיימות שתי מדינות ערביות מוסלמיות  פלשתינאיות בשטחי 1917: א. מדינת ירדן. ב. מדינת החמאס בעזה. הוויכוח עתה הוא על דרישת הערבים להקים מדינה ערבית טהורה ביו"ש, ומדינה ערבית נוספת (לאחר החזרת צאצאי הפליטים) במקום מדינת ישראל.

 

הסיבה לקונפליקט

מאז "שואת יהודי ערב" (חיסול היישוב היהודי ע"י מוחמד) רואים הערבים במעשהו מופת מוסרי: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב".

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

תנועת החמאס, התנועה שזכתה ברוב קולות בבחירות תובעת במצעה (אמנת החמאס סעיף 7) את הגשמת דברי מוחמד לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הקופים והחזירים:

הנה הדברים מפי המופתי של הפת"ח: (תנועתו של אבא של מאזן):

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

בניגוד לדברי אריאלי במאמר, הקונפליקט אינו על גבולות. הערבים אינם מוכנים להכיר בגבולות ישראל  של 1967, ולא רק הם. אפילו ידידתנו הגדולה ארה"ב לא הכירה בהם, ואינה מוכנה להכיר בירושלים המערבית כבירת ישראל.

מכל מקום בעיית הסכסוך הישראלי ערבי אינה כלל בעיית 1967.

עד עתה טרם נמצא ערבי-מוסלמי שרואה בדברי מוחמד, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי, ובזה נעוץ כל הקונפליקט.

 

תמיהה

האם לפי תוכנית השלום האמריקאית, שלום בין ישראל לארגון הפת"ח, יהיה על צה"ל לכבוש את רצועת עזה ולהשליט שם בכוח את אבא של מאזן, ולערוב לשלטונו שם ולא רק ביו"ש?

שאם לא כן עם מי יהיה השלום?

 

 

* * *

אהוד בן עזר

רוּם אִין רוֹם – הסרט "חדר ברומא"

את הסרט משנת 2010 של הבמאי הספרדי חוּלְיוֹ מֶדֶם ראינו במקרה בשעת לילה מאוחרת באחד מערוצי הכבלים. תחילה היססנו אם להמשיך לצפות בו, אף כי היה מאוד מגרה, אך בהמשך נכבשנו לו וראינו אותו עד סופו, כאשר כל פעם נדמה שזה סופו, ועדיין לא.

הסרט מתרחש כולו במשך ערב, לילה ובוקר בחדר אחד במלון ברומא, ומכאן גם שמו. גיבורותיו הן שתי נשים יפות וצעירות, האחת מהן, השחקנית אלנה אנאיה הספרדית, היא בסרט כבר בעלת ניסיון לסבי, והשנייה, השחקנית נטשה ירובנקו, היפהפייה הרוסית – מגלה את סודות המין עם אישה לראשונה באותו לילה עם אלנה.

למרות שהשתיים מהלכות ושוכבות ערומות כמעט במהלך כל הסרט, אין הוא סרט פורנוגרפי. למעשה אין רואים את אברי המין התחתונים שלהן, את הערוות, גם כאשר הן מנשקות זו לזו, רק השדיים מככבים רוב הזמן, שדיים טבעיים, אפילו קצת רופסים, ללא שום חיזוקים מלאכותיים. כמו בחיים.

התסריט, שהוא בעצם דיאלוג מתמיד בין השתיים, הוא מאוד מחוכם, ובנוי כך שבכל סבב שיחה מתגלה משהו חדש על אחת מהן, מפיה עצמה. בזמן אמת כמעט הן מתאהבות זו בזו אהבה חושנית ונפשית כמעט נואשת, אבל מאוד מעודנת. הן מגיעות לכמה סיבובי אורגזמות משכנעים, והכול נעשה בטבעיות, בניקיון מדהים, תוך מתן כבוד לעור גופן, ליופיין, לאופיין, כאילו אי אפשר כלל אחרת. זה סוד קסמו של הסרט. לא הלסביוּת היא עיקרו אלא האהבה, כפי שגם אומרת נטשה ירובנקו בראיון עימה. היא שופעת קסם בל-ישוער. כל יישותה קורנת וזה לא רק הסקס והעירום שלה ויופייה המדהים – אלא המשחק המעולה הקורן מכל יישותה.

ככל שהלילה מתארך, ויש בו גם לא מעט קטעים קומיים, כמו עם המלצר שמופיע עם הצעה למלפפון חם או למלפפון שלו עצמו, לשכון ביניהן, בשלישייה. [כי נטשה אומרת שהיא זקוקה למשהו שיהיה תקוע בה בפנים, כמו עם גבר, אולי ויברטור, אחרת קשה לה להגיע לאורגזם. אך אלנה מלמדת אותה שאפשר מצויין גם בלי] –

ובכן, ככל שהלילה מתארך, כן קרבה שעת היקיצה המכאיבה – האם היה זה לילה חד פעמי, אולי גם סודי, בחדר במלון ברומא? על רקע רומא, בבוקר – או שהאהבה הפתאומית, הנהדרת, תשאיר את השתיים יחדיו מעתה ואילך?

מאחר שהסרט אינו נותן תשובה ברורה על כך, רק הבזק בסופו – אנחנו פטורים מלגלות כיצד ואם נגמר הרומן בין השתיים. רק נאמר שזו היתה לנו חווייה בלתי רגילה לחזות בשתי הבחורות היפות, שאינן חדלות לאהוב זו את זו בשמחת יצרים חושנית ועם רגעים של פיכחון מכאיב ושל סיפורי חיים שמשתנים ככל שאנחנו מתקדמים במהלך הלילה.

סרט שהוא חגיגת חושים ואהבה טהורה.

 

* * *

יהודה דרורי

האם האיסלם גרוע מהנאציזם?

אני משוכנע שיהיו כאלו שיחשבו שהכותרת למאמר זה מקוממת ולבטח היא נועדה להיות פרובוקטיבית. תרשו לי לפיכך להרגיע אתכם כבר בהתחלה, התשובה לשאלה  הינה חיובית: האיסלם אכן גרוע מהנאציזם !

 

התפישה הכללית

האידיאולוגיה הנאצית והאידיאולוגיה/הדת המוסלמית  דומות ביותר בכל הקשור למי שאינו כמותם, אבל בעוד שרצחנות הנאציזם הייתה סלקטיבית וקבעה איזה עמים יושמדו ואיזה יישארו כעבדים – האיסלם מאמין בהשמדת כל מי שאינו מאמין בדתם, את כל הכופרים... דהיינו, האיסלם מאמין כיום בהשמדת יותר מ-6 מיליארד בני אדם שאינם מאמינים באללה ובמוחמד נביאו...

פה אף התעלו המוסלמים מעל הנאצים ואף הביאו את האמונה בחשיבות המוות של הרוצחים לדרגה עליונה ביותר, לרבות, בהקרבה עצמית למען רצח של "כופרים" (כופר – כל מי שאינו מוסלמי) ומבחינה זו הם נותנים לגיטימציה מלאה לכל פעילות של טרור ולרצח ובכלל זה : של אזרחים, של נשים ושל ילדים ...

 

האדרת הרצח והרוצחים

בניגוד לנאצים, היהודים אינם דווקא אלו המועדפים להיות נרצחים, אלא כאמור כל מי שאינו מוסלמי וכל מי שהאיסלמיות שלו אינה מקובלת...

בואו וראו את היסטוריית המלחמות בה היו מעורבים מוסלמים מימי מוחמד ועד היום ותמצאו שיותר אזרחים נטבחו בהן מאשר היריב החמוש... אפילו רצח העם הראשון במאה ה-20 עשו מוסלמים לארמנים. ראו מה קרה במלחמת איראן עיראק, מה שקורה כיום בעיראק, מה שקורה בסוריה, מה שקורה בסודן ובניגריה, לא היהודים הם הקורבנות אלא נוצרים או מוסלמים שאינם סונים (או שאינם שיעים). הרצח הוא לא רק במטוסים, בקניונים ובתחנות רכבת אלא גם  בעת תפילה במסגדים בחתונות ובלוויות, למעשה – בכל מקום... והרוצחים זוכים להאדרת שמותיהם ומִבצעיהם, והבטחה של חיי מין עשירים בגן עדן...

 

מהן המסקנות לגבינו?

מבחינת הפלשתינאים השייכים לזרם הסוני הקיצוני, אנחנו:  יהודי ארץ-ישראל – כופרים ואויבי האיסלם! – אנחנו צריכים להיות מושמדים כמצוות הקוראן (ואל יבוא איזה חוכמולוג וינסה לטשטש משמעות חמורה זו). לכן שלום איתנו הוא חטא חמור ומי שיעבור על כך יירצח! אין הסכם בין שווים – בין מוסלמים ולא מוסלמים בשום מקום בעולם!

אין בעולם הסכם שלום בין מוסלמים לכופרים, ומי שמאמין שיש לנו "הסכם שלום" עם מצרים או עם ירדן, שיילך להיבדק אצל פסיכיאטר... להסכמים שהם עושים הם קוראים "הודנה", שזה יעאני תרגיל שמוחמד עשה לאוייביו, דהיינו – הפסקת אש עד שיתחזק ויוכל לתקוף ולהשמיד...

נכון שקיים נשק גרעיני מוסלמי (בידי פקיסטן), אבל נשק זה נשמר כיום ע"י חיילים אמריקאיים. לא נשמרים מדעני הגרעין של פקיסטן, המוכרים את עצמם ואת הידע שלהם לכל מדינה מוסלמית... החשש העיקרי הוא שנשק גרעיני מוסלמי יימסר לכנופיות טרור ויופעל כלפי ה"כופרים", לא רק נגדנו אלא גם בפריז, בניו-יורק ובלונדון.

האם ראשי המדינות הללו לא קוראים את התמונה? האם הם מוותרים והולכים לקראת מותם?

לאחרונה שמענו את האייתולות באיראן חוזרים על המנטרה המוסלמית שהישראלים-היהודים חייבים להיות מושמדים, הם פנאטים ואני מאמין להם! אז אם תינתן להם פצצה גרעינית, האם לא יעשו בה שימוש נגדנו בהזדמנות ראשונה? מי מבטיח שזה לא יקרה?

בנימין נתניהו קורא את התמונה ומבין שאסור לו לקחת הימור במקרה קיצוני זה. כמנהיג המדינה הוא חייב להבטיח את ביטחוננו, וביטחון ישראל אינו באפשרות ל"מכה שניה" אלא במניעת ה"מכה הראשונה". יש לפיכך לתקוף את מתקני הגרעין באיראן בהקדם האפשרי!

 

 

* * *

איילה זמרוני

כל הפוסל במומו פוסל

איני מכירה את הגברת הנכבדת אילנה אדם, וגם לא את עמוס אריכא, אך אדם מדברת על הגינות, ואני תמהה:

האם הבוטות הזאת נקראת הגינות? [גיליון 899] האם זה היחס לאדם "זקן"? האם המשפטים האלה הם ביקורת או עלבון? האומנם דברי עמוס אריכא הם: "גסות רוח, 'התפוצצות' מנטלית של איש מתוסכל זקן ורע, אשר אינו יודע דבר על סדרי השלטון, ואשר שנאתו חסרת המעצורים והזדונית ניבטת מכל שורה." האומנם זה האיש? האומנם שנאתו היא "חד-צדדית ומגעילה. זקנתו מביישת את נעוריו" כדברי  אילנה אדם? 

אז כ"זקנה" אומר רק זאת: ליבי נחמץ. ואני מעיזה להפנות את גברת אדם לקטע שמצאתי בוויקיפדיה (לא נגעתי!), שאותו כתבו חכמים וטובים ממני, הלוא הם חכמי ישראל, שרובם זקנים, חז"ל: "כל הפוסל - במומו פוסל."

"כלומר, אדם שמעביר ביקורת על אדם אחר – לא מן הנמנע שהוא נגוע באותה בעייה שמפריעה לו אצל הזולת, שכן אם אותה תכונה לא היתה קיימת אצלו הוא לא יכול היה לראות ולזהותה אצל השני. לכן, בפעם הבאה שאנחנו רוצים להעיר למישהו אחר על התנהגותו, עלינו לעצור ולשאול עצמנו – האם אותה תכונה מפריעה באמת קיימת אצלו או שבעצם את עצמנו אנו רואים ושופטים..."

זה לא אני, זה חז"ל.

 

* * *

מכללת לוינסקי לחינוך

הפקולטה לחינוך מוזיקלי (המדרשה למוזיקה)

"מי יבנה בית"

התוכנית התשיעית בסדרה על חלוצי הזמר העברי והחינוך המוזיקלי

מוקדשת למלחין והפסנתרן

נחום נרדי

עורך ומנחה – אליהו הכהן

מנצח – רון זרחי

בהשתתפות:

מקהלת הפקולטה לחינוך מוזיקלי

מקהלת "המיולה"

מקהלת העפרוני הצעירה בניצוח שלי ברלינסקי

יוסי לוי – גיטרה, מאשה אדלסון וז'אנה קופילב – פסנתר

המופע יתקיים בשני מועדים:

מועד ראשון: יום ראשון, 12.1.2014, בשעה 19:30

מועד שני: יום ראשון, 26.1.2014, בשעה 19:30

באודיטוריום של מכללת לוינסקי, רחוב שושנה פרסיץ 15, קריית החינוך, ת"א.

רכישת כרטיסים – רגיל 80 ₪, גמלאי/ותיק 65 ₪, נוער 45 ₪

בטלפון 03-6901617  – אודליה שיגריס, דוא"ל:  shigris@levinsky.ac.il

 

 

* * *

יצחק מאיר

הסתר פנים בחיפה

אוניברסיטת חיפה הפכה את חתן פרס נובל לכלכלה (2005) הפרופסור ישראל אומן למסורב קידושי תואר כבוד. עמדותיו הפוליטיות, היונקות את הרציונל שלהן גם מאמונותיו הדתיות וגם ממיומנותו המפליגה בתורת המשחקים, אינן עולות בקנה אחד עם ערכיה של האוניברסיטה. כך, ציטטה העיתונות, המניע לסירוב קידושי תואר הכבוד הזה. מעתה, אין מנוס, אני מבין כי ערכי הסובלנות אינם בראש סולם הערכים של האוניברסיטה ושלב החוכמה בסולם הזה גם הוא אינו מן הגבוהים בשלבים.

אוניברסיטה אינה מחויבת להעניק תואר כבוד לאומן או לכל איש אחר. הבחירה מתוך רבים וטובים הראויים להוקרה היא בידיה. שלילת הזכות לזכות בכבוד של מוסד אקדמי מכוח עמדותיו הפוליטיות של אדם, הופכת את המוסד האקדמי לפוליטי. זה עניין של חוכמה. זאת ירייה ברגל. זה הופך את השוללים לנגועים בעוון בו הם מאשימים את החתן הדחוי. זאת שטות.

אמנם, ראוי להדגיש, חיפה אינה יכולה להתפאר בתואר הראשוניות בכישלון בדיני התערבות ממין אלה. כבר ניתנו וכבר נשללו תוארי כבוד מכוח עמדתה האידיאולוגית של הרשות המעניקה, וכבר חטאו לפני חיפה בעידוד ההחרמות של בעלי דעות פוליטיות מפני דעותיהם, או השתייכותם הלאומית, או הגיאוגראפית או מפני כל סיבה שאינה ממין הדברים שנשקלים על פי דרך הטבע במסגרת התהליך הבא לסיומו עם הענקת הפרס.

אבל חיפה היא שלנו, וכשלנו, בארץ בה בעלי דעות המאמצים דעותיו של אומן ובעלי דעות הדוחים אותן – הם כל הציבור האוטנטי כולו, מצפים ממנה לדעת בהכרה עמוקה כי אוניברסיטה של כלל ישראל היא בהגדרה אוניברסיטה הסובלת דעותיהם של כלל ישראל או, אם היא איננה עונה להגדרה הזאת, היא מטילה במו ידיה מום בכל פרס שהיא מעניקה, מפני שכשם שהפרס הנשלל הוא פוליטי, הפרס הניתן הוא פוליטי כמוהו.

אני אישית רחוק מאוד מעולם דעותיו הפוליטיות של הפרופסור ישראל אומן. מעולם לא קיבלתי את פרדוקס הסחטן בו הוא מתאר את הסצנה הפוליטית הישראלית כסצנה של הפלסטינים הסוחטים ושל הישראלים, הנחפזים להסתלק ורק עשירית ממה שמגיע להם בידם.

גם איני שותף, לא אידיאולוגי ולא מתודי, למי שעושה שימוש בתורת המשחקים כתורה שציוויה מחייבים את הקברניטים של גורלנו. הפרופסור הנכבד אינו משכנע אותי בצדקת טיעוניו כפוליטיקאי מפני גדולתו כמתמטיקאי – אפילו כוהני המדע הגדולים הכירו בתרומתו הייחודית לקידום רוח האדם. אינני מסוייג כלל ועיקר מרצונו להיות מעורב בפולמוס הקשה על עתידה הביטחוני והמדיני של ישראל, אם כי אני יותר ממסוייג מן ההדיוטות שאינם נרתעים מוסרית מלהשתמש במוניטין של האיש כחתן פרס נובל כדי להכריע במוניטין זה מחלוקת שדבר אין לה עם מומחיותו.

אבל אני רחוק עוד יותר מן החיטוט ההולך ונהיה מפוקפק יותר ויותר בכשרותם האידיאולוגית של אנשים ונשים על ידי משגיחים מימינים או משמאילים העובדים בשירות הפרובינציאליות הישראלית, יהיה מקום עבודתם אשר יהיה. ישראל תהיה סובלנית – או לא תהיה, לא בשתי מדינות לשני עמים ולא במדינה אחת מן הירדן עד הים הגדול. ישראל תדע לכבד רוחו של כל אדם – או תקרוס באי כבוד. מוסד מחקרי, מדעי, בלתי תלוי כאוניברסיטת חיפה יודע זאת ידוע היטב.

רק הסתר פנים יכול להסביר פסילתו של איש מדע, לא ראש מפלגה, לא מנהיג כיתתי, לא עסקן שכל מלאכתו היא בהקהלת קהילות לקידום השקפותיו וענייניו – רק ואך ורק בשל עמדותיו המדיניות האישיות, על ידי אוניברסיטה ליבראלית כיאה לכל אוניברסיטה בישראל. קשה הסתר פנים לישראל יותר משמשערים בחיפה...

 

 * * *

מוטי הרכבי

סערת דצמבר- עם ישראל התגלה במיטבו ובכיעורו

 

גם הפעם כמו בכל צרה שפוקדת אותנו, אנו עדים לגדולה של עם ישראל, וכמובן זוהי גם שעתם הגדולה של אותם אלה שהפכו את התעוב וההשמצה למטה לחמם. 

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=761051

עם ישראל התגלה שוב בגדלותו. מד"א, המשטרה, מג"ב, חברת החשמל, עיריית ירושלים, מתנדבים, הרבנים הראשיים ועוד רבים אחרים, נרתמו ללא כחל ושרק ועשו את כל מה שביכולתם כדי לצמצם את נזקי הסערה.

הסערה, רבותיי, באה משמיים, לא עובדי חברת החשמל הסתובבו ברחובות והפילו עמודי חשמל. עובדי חברת החשמל הסתובבו בקור העז, ביום ובלילה ותיקנו את נזקי הסערה. תודות להקרבה ולעבודה הקשה של עובדים אלה, אלפי משפחות יכלו לחזור לחיים תקינים. כמו כן תודות לעבודה הקשה של כל הגורמים שהוזכרו פונו אלפי בני אדם למקום מבטחים.

 אבל כמובן זוהי ההזדמנות לה מחכים עיתונאים קטנים ומשמיצים. הם לא יכלו להתאפק עד תום הסערה והתחילו במלאכת ההרס, בעוד אותם ראשויות ומתנדבים מקריבים את כוחם ובריאותם בהצלה. מוכרח לציין שלא כולם אבל חלקם הגדול. האסון הוא לחם חוקם וכל נפגע הרי הוא לגביהם מציאה שבמציאות.

 הגדיל לעשות אמנון אברמוביץ', ספון לו באולפן החם המשיך להצליף באותם אנשים שעבדו בקור, בלילה, ברוח – והביאו ישועה לבתים רבים. איך עיתונאי קטן ועלוב זה לא מתבייש? מה חשבת עיתונאי עלוב, לתקן קווי מתח שווה לכניסה לאולפן ולהשמיץ? 

עם ישראל חייב להוקיר ולהודות לאנשים שפעלו ועשו, ולהוקיע את העיתונאים, עלובי החיים שפרצופם מוצג שוב ושוב על גבי המסכים, ומטה לחמם זה הרוע והרשע.

 ועוד דבר, שמעתי תלונות – למה אין מספיק מפלסות שלג? למה אין השד יודע מה? – יש לי פתרון, בואו נסגור את ערוץ 10 שקיבל לא מזמן מאות מיליוני שקלים, ונפסיק את התמיכה במשמיצים נוספים, ויהיה מספיק תקציבים למפלסות וכו'. 

 

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 14.12.13

 

* ב-14 בדצמבר מלאו 32 שנה לחוק הגולן – סיפוח הגולן לריבונות ישראל. סופת השלגים הנפלאה היא מתנת חג מקסימה.

 

* השלג! אח איזה שלג! איזה כיף! כל כך יפה! בכל שנה מרגש מחדש. אבל שלג כזה לא היה כאן למעלה מעשרים שנה. ובתחילת דצמבר – מעולם לא היה כזה שלג.

 

* היה קצת מצחיק לקרוא ביום שישי שלא מתקיימים לימודים בגולן בגלל השלג. בגולן לומדים 5 ימים בשבוע, ואין לימודים ביום שישי.

 

* אני כל כך אוהב את הסערות הללו, עם הגל הפתוח בכל הערוצים – לא לפיגועים חלילה אלא למזג האוויר. האדרנלין שלי עובד שעות נוספות. אבל עיקר הריגוש הוא החדשות הלבנות הנצפות מן החלון.

 

* כן, אני יודע. יש רבים הסובלים. וגם אנו היינו מנותקים שעות ארוכות מן החשמל, עצים קרסו וללא אינטרנט זמין אני חש נכה. אבל מבחינתי – חורף, גשם, שלג, קור, ערפל; כל המרבה הרי זה משובח! (רק את שעון החורף איני סובל). ו... לא, אין לי כוונה להתבגר.

 

* עוד טרם הפשיר הקרח, וכבר החל הריטואל השחוק של קריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית. גם אילו היה מחדל, ועדת חקירה אינה נותנת לו כל מענה. ועדת חקירה משפטית היא היפוכו של תחקיר אמת. תחקיר נועד ללמוד מהצלחות וכישלונות ולהפיק לקחים. השותפים לתחקיר תורמים ככל יכולתם להפקת לקחים. ועדת חקירה משפטית היא טריבונל לחיפוש אשמים ולמיצוי דין. המשתתפים בה הם בגדר חשודים, המחפשים כל דרך לנקות את שמם ולזרוק אחריות על אחרים.

לא היה מחדל, אבל היו כשלים. יש ללמוד מהם ולהפיק לקחים. מבקר המדינה יבחן את ההיערכות לסופה ואת התיפקוד בה – זה תפקידו.

 

* הכשל האמיתי, הקשה והכבד, הוא בכל הנוגע למחוסרי דיור, לאוכלוסיות במצוקה. אבל אין זה כשל הקשור לסופה, אלא למדיניות החברתית כלכלית בישראל, וההתמודדות עם הבעייה היא פוליטית – דרך חברתית כלכלית אחרת.

 

* החדשות הרעות של הסופה – קרי האריך את שהותו בישראל.

 

* בכל פעם שאני תורם דם, אני נשאל האם אני שוקל פחות מ-50 ק"ג. ותמיד אני חוזר על הבדיחה העבשה, שגם אותי כבר מזמן לא מצחיקה, שלא נשקלתי ואיני יודע וכו'. אבל מעולם לא חשבתי שיש כאן אפלייה נגד רזים. גם אף פעם לא חשבתי שיש אפלייה נגד הומואים, כיוון שאני נשאל האם קיימתי יחסים עם גבר בעשרים השנים האחרונות. ואני גם לא רואה שום דבר גזעני בשאלה האם חייתי יותר מ-5 שנים בארצות מרכז אפריקה. ואגב, יש גם שאלה על שהייה באנגליה, ככל הזכור לי.

כל הפרשה של ח"כ שטה, מצטיירת בעיניי כמו מארב פוליטי תקשורתי, שנועד להעלות  לתודעה הציבורית את הח"כית. התוצאה היתה גל של צדקנות פופוליסטית מקיר אל קיר, בנוסח "אפליה בין דם לדם." כאילו, יש מי שאין לוקחים ממנו דם, כי הוא שחור ולא רוצים לקחת דם משחור, כי הוא מטמא את הגזע הלבן.

הבל ורעות רוח. מדובר כאן בשיקול רפואי, חשש מחשיפה למחלות. מן הראוי לבחון מקצועית האם השיקול הזה נכון, האם הוא עדין תקף, האין זו זהירות יתר שאין לה הצדקה ובוודאי אין הצדקה לעלבון שהיא גורמת, האין זו עצלנות של אי בדיקה מחדש של מוסכמות ישנות. ראוי לבדוק את הנושא באופן מקצועי, ועל יסוד הבדיקה המקצועית הזאת, במשרד הבריאות, יש לקבל החלטות. ואם מסקנות הבדיקה תהיינה שאין לשנות את הנוהל – אל ישונה הנוהל. הנשיא, יו"ר הכנסת, השרים והח"כים משמאל ומימין, אינם פונקציה רלוונטית להחלטה בנושא מקצועי כזה. ושרת הבריאות אינה מומחית יותר מאנשי המקצוע במשרדה, וחבל שהיא מיהרה לקפוץ בהצהרות, במקום להורות על בדיקה ולתת גיבוי לבודקים המקצועיים.

 

* כל הקשת הפוליטית אצה רצה להוסיף עוד קיסם למדורה המלאכותית הזאת, בתחרות – מיהו המתלהם הראשי. אנד דה ווינר איז... יאיר לפיד! התגובה המכוערת ביותר, הראויה לאחרון הטוקבקיסטים המתלהמים, היתה של שר האוצר, שהודיע שמי שצריך – יפוטר. קלות הראש, קלות הדעת, קלות הלשון והיד הקלה בדיבור על פיטורי בני אדם, היא ביטוי לחוסר מנהיגות. שוב ושוב מתעקש יאיר לפיד להזכיר לי למה מיד עם הודעתו על הצטרפות לחיים הפוליטיים כתבתי בדף הפייסבוק שלי: "אסטרא בלגינא קיש קיש קריא".

 

* השותף של ח"כ שטה למארב היה אתר ynet, שזכה ל"חשיפה הבלעדית". ובמשך שעות, הוא סחט תגובות מכל רחבי הקשת הפוליטית, מכל המי ומי בישראל. וכל המגיבים התחרו ביניהם בגינוי ה"גזענות". ynet שם את הדגש על ה... חשיפה של ynet. כל הכותרות דיברו על "החשיפה של ynet", וכל התגובות הרבות היו בנוסח: "השר אורי אריאל אמר בתגובה לחשיפה של ynet", או "בעקבות החשיפה של ynet הורה יו"ר הכנסת" וכו'. לא היה אפשר שלא להבחין בציניות.

 

* לפני כשלוש שנים, נסעתי לאורך כביש 98, הכביש הראשי של הגולן, חמוש בסכין יפני, וניקיתי את הדרך מפלריגים שכיערו אותה, תחת הכותרת "שלום עם סוריה עכשיו", בחתימת התנועה למען נסיגה מהגולן, או בשמה המכובס "התנועה למען שלום עם סוריה".

כשסיימתי לנקות את הטינופת, סרתי לתצפית קונייטרה, שם התקיימה הפגנה של אותה תנועה קיקיונית, וראיתי קומץ תימהונים סביב אלון ליאל, מייסד התנועה הזאת.

הגעתי הביתה, פתחתי את ynet, וראיתי כותרת על 300 מפגינים בתצפית קונייטרה. אילו היה שם כתב שרואה כפול, הוא היה מדווח על 30 איש. כתב לא היה שם, אבל היה דובר... תרבות השקר, נוסח אלון ליאל.

במשך שנים, אלון ליאל הטיף באובססיה מטורפת לנסיגה מהגולן, ולמעשה הוא שימש באופן בלתי רשמי שגריר סוריה בישראל; דוברו ויחצ"נו המסור של בשאר אסד ומשטרו. לאחרונה, משום מה, לא שמענו אותו בנדון.

ליאל, לשעבר שגריר ישראל בתורכיה, נוהג גם כשגריר תורכיה בישראל וכיחצ"נו של ארדואן – ראש ממשלת תורכיה, שהפך את בת בריתנו למדינת אויב.

ליאל, לשעבר שגריר ישראל בדרא"פ, קפץ השבוע לכל מיקרופון מזדמן כדי להסביר למה נתניהו לא ראוי להשתתף בהלוויה של מנדלה.

האיש הזה מעורר בי תחושות עמוקות של בוז.

איזו חרפה! האיש הזה היה מנכ"ל משרד החוץ ושגריר ישראל במדינות שונות.

 

* טל לאור תקפה ב"הארץ" בחריפות את פינתו של אבשלום קור בגל"צ, "באופן מילולי", על כך שאין הוא מסתפק בהעברת מידע בענייני לשון, אלא מכניס תכנים פוליטיים, "לאומניים" כלשונו: "שיר הלל להתנחלויות". וכך הוא כתב: "השאלה המרכזית היא אם תחנה צבאית-ציבורית, הממומנת מכספי ציבור וחוסה תחת כנפי משרד הביטחון, צריכה להלל ולשבח התנחלויות, יישובים הנתונים במחלוקת פוליטית עזה."

אכן, המאזין לפינה הנפלאה והוותיקה הזאת, פינה המעניקה מידע רב על הלשון העברית, אינו יכול שלא להבחין במסרים הפוליטיים שאבשלום מעביר בתוכה. אילו היה זה חריג בתחנה הצבאית-ציבורית, אולי היה אפשר להסכים עם השאלה המתריסה של לאור. אבל זו ביקורת צבועה, כיוון שאין ספק שהתחנה הצבאית-ציבורית רחוקה מלשמור על אובייקטיביות ולהישמר מנטייה פוליטית. מה שחריג בפינה של אבשלום קור, הוא שהיא מבטאת עמדה אחרת מהעמדה ההגמונית בתחנה. ניסיון לפגוע בה, יהיה גזל כבשת הרש. לקברניטי התחנה הפינה עשויה לשמש עלה תאנה, המאפשר להם להתהדר בפלורליזם, כביכול.

אגב, בדרך כלל מסריו האידיאולוגיים של קור אינם פוליטיים "ימניים" אלא ציוניים קלסיים. למשל, השבוע הובאו ציטוטים של ברל כצנלסון לאחר נפילת טרומפלדור וחבריו בתל-חי, כולל נוסח "יזכור". מצד שני, למרבה הצער, יש מי שבעיניהם הציונות הקלסית היא... "ימניוּת", רחמנא לצלן.

 

* ביד הלשון. אני מביט מהחלון, ונהנה, כל כך נהנה מן הלבן הלבן הזה. וגם אצלנו, בצפון הגולן, שלפחות אחת לשנה יורד שלג... השלג הזה אינו כשלג דאשתקד. כמות שלגים כה רבה היא ממש נדירה. במחצית הראשונה של דצמבר מעולם השלג לא התקרב לכמויות האלה.

הביטוי "כשלג דאשתקד", הקיים במספר שפות, מבטא חוסר חשיבות של מידע. "זה מעניין אותי כשלג דאשתקד."

אגב, לחובב מזג אוויר כמוני, השלג דאשתקד הוא מידע מעניין מאוד.

 

* * *

אוריה באר

קריסת מערכת הבריאות

לא, אינני רוצה להיות נביא זעם. אינני רוצה ברעת כולנו, אך ליבי מנבא רעות.

אם סערה נוספת תתרחש, גדולה יותר מזו שפקדה אותנו בימים האחרונים, אנו עומדים לחזות בקריסה טוטאלית של מערכת הבריאות: חדרי מיון, מרפאות, בתי חולים שלמים, ובקיצור: מערך הבריאות כולו.

הכתובת היא על הקיר, אך מזה שנים מתעלמות ממשלות ישראל ממצב הבריאות. בתי חולים כמעט שאינם נבנים, רופאים חסרים במאות, אחיות באלפים, וכוח עזר, אף הוא באלפים.

כמי שנזקק לאחרונה לחדר מיון באחד מבתי החולים, בשל בעיית גב בלתי צפויה, חוויתי לצערי את התלאות הקשות שעובר מי שלהוותו נזקק לבתי חולים בימים אלה. אל תעברו את מה שעברתי.

לטמטום אין כנראה גבולות. שורה ארוכה של מכללות למשפטים, המייצרות מדי שנה אלפי עורכי דין מחוסרי עבודה. אך מה עם פקולטות נוספות לרפואה? מה עם חוסר עצום באחיות, שלא מסייעים להן בתקופת הלימודים.

 על כך יוק.

רציתי לכתוב מאמר ארוך ומפורט יותר. אך הגב...   

 

 

* * *

משה כהן

הנדון: אשמתו של נתניהו ושל שרה גם

 (אל תשאלו למה)

מכובדי,

בימים 12 ו-13 בדצמבר התחוללה סערת השלג הגדולה בירושלים. כמויות השלג נערמו, הכבישים נחסמו ומאות אנשים נתקעו בכבישים העולים ירושלימה. זהו מחדל של ראש הממשלה נתניהו שלא נערך מראש כדי לקדם את פני התקלה. מה הבעייה להכין מראש כמה עשרות מפלסות ומשאיות גרר? מה הבעייה? אנו עלולים להזדקק להן כל עשר שנים וזו השקעה כדאית.

אז מה אם המשטרה הזהירה השכם והזהר את הנהגים לא לנסוע לירושלים בשלג, ולתושבי השפלה יש דחף שאינו בר כיבוש לראות את השלג – והם יצאו בהמוניהם בדרך לבירה ונתקעו וחסמו את הכבישים. מה,  נתניהו לא יכול לחזות זאת מראש ולהכין נגמ"ש קטן לכול משפחה הרוצה  להגיע לירושלים כדי לראות שלג? מה, לא מגיע לנו?

רבבות בתי אב נותקו מרשת החשמל בגלל קריסת עצים. אז מה אם העצים בארץ  ישראל אינם עמידים לשלג, נתניהו היה צריך לחזות זאת  מראש ולכרות את כל העצים.

לכן טוב עושה מבקר המדינה העומד לערוך חקירה של מחדלי הרשויות.

כרגיל זו אשמתו של נתניהו ושל שרה גם (אל תשאלו למה).

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים   

  

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

 

פרק שביעי

חלומות זוועה. תלונה מבית-הספר הריאלי על מין אוראלי.

שירֵי אופֶה צעיר

 

סיפורי הרכילות על חדירת עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן לנרתיקה המתוק המקומח של ג'ני, שבו כאמור איבדתי את בתוליי – הציק לי יותר מהכשת הצפע באחוריה כשנפנתה לצרכיה בלילה.

נחשים, אוכלים בצק?

התחילו לפקוד אותי חלומות זוועה. שוכב עם ג'ני במלוש ולש בה, ולפתע זוחלת בבצק ומתקרבת אליי מאחור כנחש עורלתו של ז'אן כריסטוף דה ברטראן ותוקעת את ראשה בי, ואני כבר לא יודע אם אני זכר או נקבה וכואב לי מאוד כי הארכיאולוג החופר אינו יכול לשלוף החוצה עורלתו שקורעת בי כמקוש-יד לחפירת עתיקות או כעוגן ברזל של המלוש. פתאום ג'ני מושחלת בינינו על העורלה של ז'אן כריסטוף כנתח שישליק עסיסי על שפוד במסעדת מוריס בבאר-שבע, רוכבת על עורלתו ומחדירה בי את הזרוע המתכתית של המלוש מספינת המלחמה האמריקאית ממלחמת העולם השנייה שמרביעה אותי כתחת פרה תחת פר, ואני מתהפך לצד שני ועתה גבו של ז'אן כריסטוף מחובק בזרועותיי והוא שוכב ביני לבין ג'ני וכדי לחדור אליה אני צריך לעבור דרכו, זוועה! תועבות גויים... והחלום כולו נוצר אולי רק מדלדול בצק רך שגירדתי באצבע מעכוזה הוורדרד...

ונזכרתי בדברים שאמרה, ולא בחלום, על פת איכרים בבקתה שביער, שהיא נמשכת לריח הבצל בתנור, נזכרת בבריחה ממגפי הגרמנים, בשלג... והתפילה אצל הנזירות... במיטבח של ישו...

 

לא חלפו ימים רבים ובשק הדואר שזרק מטוס הפייפר, שהמריא משדה התעופה הבריטי-לשעבר והנטוש-למחצה במבואות באר-שבע, וחג עלינו וחזר – נפל והגיע למזכירות המשק מכתב חריף בקשר אליי מהנהלת בית הספר הריאלי בחיפה. הדבר קרה זמן לא רב לאחר שאחת מחברותינו סיפרה בבעתה כי הנמר הורדוס השחור, בנה של הנמרה שלומציון מהמשפחה שמתגוררת במידבר יהודה שמעלינו, חדר בלילה לחדרה וניסה לתקוף איתה. היא חשה מאחוריה את הבל פיו המסריח, ואת מגע אברו ממש בעגבותיה. היתה לה עברית מאוד ציורית והיא אהבה לחזור על הסיפור. "לא יאומן כי יסופר. שנמר יחשוק באישה ולא למאכל אלא כדי לזמבר אותה?"

במשק כבר אמרו שחברתנו נעשתה קצת קוקו. ירדה מהפסים. נמר לא ינסה לאנוס בחורה. מקסימום יטרוף. אבל כדבר הזה לא קרה בעין-גדי. נמר גם לא תקף. אנחנו משאירים למשפחת הנמרים פעם בשבוע בשר טרי במימון החברה להגנת הטבע ולכן הם תמיד שבעים ואפילו עצלים, ככל מי שאוכל על חשבון הציבור. מקסימום יקנח נמר בתרנגולת מצוייצת מפינת החי, שזה עוף שגם דרבנים אוהבים לטרוף.

אבל לא הכול היה אצל חברתנו בעלת השפה הנמלצת בגדר הזיות נמרים. ליל שישי אחד רבצנו על הדשא המחשיך בחולצותינו הלבנות, כהרגלנו לפני הכניסה לסעודת ליל שישי בחדר-האוכל, עם שירי השבת והדלקת הנרות, "י-ר-דה ה-ש-בת, על בקעת גינוסר... ישמחו הש-מ-יים... הללויה, הללויה בצילצלי שמע... אֶ-לה חמ-דה ליבי, חוסה נא ואל נא תתעלם..." – נשמעה ירייה, כנראה של אחד השומרים, ונראו שתי דמויות חשודות בכרם שממערב, מעל לצריפי ההיאחזות שהיו לנו לבית. מיד רצנו כולנו לחדרים לקחת את הרובים הצ'כיים, לסחוט מהר את הכדורים מהמלעונים אל בתי-הבליעה. שקשוק-בריח. קליע בקנה. ואנחנו, בחולצותינו הלבנות, כבר שרועים על הבטן בדשא, וחלקנו זוחלים הלאה, באבק, בין הסלעים, לקדם את פני המסתננים שירדו אלינו כנראה מהר חברון. אחד מחברינו, שסיים קורס סיירים, כבר כיוון את הרובה לעבר הדמויות המתקרבות בחשכה ורצה לירות בהן.

מזל שלא ירה. כי מה התברר? חברתנו הנמלצת יצאה לבלות בחיק הכרם עם "ילד" יפה, צעיר ממנה בארבע שנים, שהגיע עם מחנה-העבודה מתיכון-חדש בתל-אביב. אחד השומרים גילה את הזוג יורד למשק מהכרם, קראו לשניים להזדהות (מדי שבועות אחדים היינו מקבלים מהמא"ז שלנו את הסיסמה החדשה של פיקוד דרום) ולא שמע תשובה. החבֵרָה שלנו התביישה שיֵדעו כי היא מתעסקת עם "ילד", ולא הזדהתה. השומר, שסיים קורס סיירים של נח"ל, ירה לעברם באוויר והפחיד אותם מאוד. למרבה המזל חברתנו הממוזמזת החלה לצעוק – זיהינו אותה לפי קולה, ומיד נצרנו את הנשק והתפזרנו כאילו מאומה לא קרה, כדי שלא לבייש אותה ואת "הילד"...

למחרת סיפרה חובבת הקטין לאחת מחברותיה – השתיים עמדו במחסן הפרודוקטים הצמוד למיטבח, שעה שבאתי למקרר לקחת את גלדי שומן העוף שאספו עבורי הטבחיות להכנת הקוגל שאותו אשים בטשולנט של שבת – 

"...והוא יודע לנשק כמו מבוגר ותארי לך אפילו הכניס יד לתחתונים שלי והתחיל ללטף לי את הקליסטימון..."

"קליטוריס!"

"מה?"

"את הדגדגן, טמבלית! קליסטימון הוא עץ שפורח באביב עם הרבה מברשות אדומות..."

"נכון, מברשת... כך קוראים לשפשוף אצלנו, לא?..."

"טמבלית! מברשת זה כשהגבר..."

ואת ההמשך לא שמעתי כי חלפתי על פניהן בהיחבא החוצה כשעל דעתי עולה שאולי קליטמנסטרה היא הנקבה של הקליטוריס כי בדיוק קראתי אז את הספר של אדית המילטון על המיתולוגיה היוונית, אבל...

הנמר המתכחך! – סליחה, מתחכך, ידיי רועדות בהיזכרי בסכנה הנוראה שבפניה, לא, באחוריה, שכבה, לא אלא עמדה... חברת המשק המזמזנית שלנו, שהגימנזיסט שיפשף לה בלילה את הקליסטימון... ואף שהייתי מאוהב מאוד בג'ני מלכת הנגב, המחשבה על הטמבלית השחרחורת שלנו גם היא גירתה אותי מאוד-מאוד.

שני חבריי לחדר אמרו כי לאחר שתפסנו אותה מתמזמזת עם נער זר, מבחוץ, היא צריכה לעבור במשק מחבר לחבר ולהתמזמז איתו בתורו כפיצוי.

ובאשר לנמר, בתקופה בה למדתי ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, פגשתי  נמר חרמן בשם הורדוס השחור כלוא מאחורי סורג בגן החיות התנ"כי בירושלים. ריח רע עלה מפיו (אם אני לא טועה, קראנו אז אצל סופר בשם ברנר: "ריח רע עולה מפי ולאישה לא נשקתי מימיי!") – והנמר נשבע בפניי שמעולם לא עלה בדעתו לטרוף את חברת המשק שלנו אלא שאותו לילה הסתחרר ראשו כאשר עלה באפו ריח חריף של דם שנדף ממנה ובטעות חשב שהיא המנה השבועית שנשלחה לו ולשלומציון אימו ולאחותו מרים מטעם החברה להגנת הטבע, ואילו פרופ' דב סדן התעקש על כך שנמ"ר זהו נודניק ממדרגה ראשונה.

לאחר עשרות שנים פגשתי הורדוס עומד על במת התיאטרון העברי בְּאולם הקאמרי ומראה לקהל את התחת הכהה שלו, ממש כנמר השחור ממדבר יהודה, ומסתבר כי ילדותו עברה עליו כנער מושפל מעדות-המזרח באשקלון, עדוֹת שהופיעו בהצגה שחורות כפי שהיו בעבר, לדעת המחזאית הכישרונית – העדוֹת האדוֹמית והנבטית – ולכן הורדוס הוא גם כאילו חצי-ערבי, ומלא קינאה כלפי היהודים-האשכנזים הבלונדינים היפים שהם החשמונאים בירושלים שבזו לו בנעוריו ולכן הוא יתן להם באבּוּ-אבּוּהֶם, מה עוד שמרים החשמונאית, אשתו האריסטוקראטית, בזה למוצאו הנחות, יעני – הרימה ראש מקוּס-אימה הפולני הגזעני ורצה על הבמה כמו פרֵחַה חצי-ערומה בסגנון מגרה מדוכאים עדתיים; ומאחר שידעתי כי במערכה האחרונה יִרצח הורדוס את מרים ואת כל שרידי משפחתה מפני שמחזאית ישראלית מצליחה צריכה ללמד לקח את היהודים הבלונדינים האשכנזים החשמונאים המיוחסים שניראים צהובים ויפים כמו חלום של היטלר על גזע ארי חדש, יצאתי בהפסקה ולא שבתי להצגה הנוראה, שזכתה לשבחי הביקורת התל-אביבית הנאורה והפרו-פלסטינית.

שוחחתי על כך עם ידידה שלי, פרופסור לספרות באוניברסיטה, והיא קבעה שדיעותיי מיושנות. היא אמרה שבעידן החדש, הפוסט-מודרני, אין אמת ושקר ואין הבדל בין עובדה לבדייה, כל גירסה היסטורית נכונה, כל נרטיב, סִיפֵּר, נכון הוא, ובייחוד כאשר המחזאי הוא אישה או לא-אשכנזי או הומו או הכי טוב ערבייה שכותבת בחרוזים ליברית לאופרה ישראלית על השואה ורצוי באידיש.

אמרתי לה כי בעיניי הגישה ההיסטורית הזו היא אידיוטיזם מוסרי אבל נשארתי קול קורא במידבר האקדמי. טוב, נסחפתי. אעזוב את הנמרים ואחזור לעבר, למכתב שהתקבל ממנהל בית-הספר הריאלי בחיפה, ובו נאמר:

 

"אחת מתלמידותינו, מ. ג-ץ, מפני קטינותה לא נזכיר את שמה המלא, התלוננה בשובה מהטיול השנתי למצדה ולעין-גדי כי כאשר נשלחה מטעם המדריך לקנות ככרות לחם אחדים אצל האופה של הקיבוץ, שהוא למיטב ידיעתנו חבר שלכם, בעל שפם מקומח בדרך-כלל, כפה עליה האופה מין אוראלי (בעילה בעל-פה), וגם ליטף ממושכות בחזה, משך בפטמות שבטוחים אנו כי טרם ידעו מגע יד זרה והשליך עליה כיכרות לחם יבשים ושברי סלעים לאחר שברחה מפוחדת מחדרו. אנחנו איננו יודעים מה שמו של האופה המאונן שלכם, סליחה על הביטוי הבוטה, ואיננו נוטים להתלונן במשטרה כדי שלא לפגוע בנערה שמצבה הנפשי לא היה קל גם לפני התקיפה. ואם ניוודע מכם שנקטתם נגדו בפעולות המתאימות, כולל סילוקו מהמשק, נראה את העניין כסגור. מכבדים אנו מאוד את האדם העובד, המוציא בזיעת אפו לחם מתנור [מחורמן – מחוק] מחומם, לוהט, אך לא נרשה לו לפגוע בשלום נפשותיהן ובמוצא פיותיהן של תלמידותינו הטהורות. בין אישה לבצק, הבדל בכל זאת יש."

 

למזלי מזכיר המשק היה חבר טוב שלי והסתיר משאר החברים את דבר קיומו של המכתב שהופל ממטוס הפייפר – ולכן ענה להנהלת בית-הספר הריאלי שהאופה הסוטה הוא מתנדב מאוקלנד שלמד קצת עברית, והתבקש לעזוב את המשק מיד לאחר התקבל המכתב, וכי אין צורך לומר שכל החברים מסתייגים מהמעשה המוזר ומגנים אותו בתוקף רב והוא מצידו מקווה שבית הספר הריאלי ימשיך לשלוח אלינו מטיילים וגם מחנות-עבודה בחורף, כי בקיץ חם כאן מדי.

המזכיר היה בחור רב דימיון ותושייה, שהמציא את הפסוק מהתנ"ך "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" לצורך הזמנה לחתונה. אני חושב שהוא קצת קינא בי על המציצה שהעניקה לי הגימנזיסטית הבתולית, והייתי חייב לספר לו הכול בפרטי פרטים והוא גם לא האמין לי שלא קרה בינינו יותר ממציצה, וגם השביע אותי לומר שאינני מוסיף לבצק מה שסיפרתי לה, כי אם זה ייוודע במשק, לא רק יגרשו אותי אלא גם ימרחו אותי קודם באספלט של ים-המלח ויגלגלוני על מצע של קוצי דורבנים.

צירוף המילים מחנה עבודה, שמעורר צמרמורת אצל מי שעדיין קושר אותו למחנות עבודת הכפייה של סטאלין או לאלה שהקימו הנאצים בארצות שכבשו – היה אחד מצירופי המילים הכי שמחים בארץ-ישראל שלנו כי הוא בישר יציאה מטעם תנועת הנוער לשבועות ארוכים של כיף בקיבוצים בחופש הגדול.

 

חרף אהבתי הבוערת והמקומחת לג'ני הבוגדנית, שלימים סיבכה את חיי – נכנס בי גם טירוף לנסוע לחיפה לפגוש את מלנכולי יוצאת מבית-הספר הריאלי ולדבר איתה. כתבתי שני שירים ואפילו לא הייתי בטוח אם הם מיועדים להרשים את ג'ני או את מלנכולי אבל ליתר ביטחון העתקתי אותם לנקי ולקחתי אותם בתרמילי לחיפה.

 

 

האופה שיר ראשון

מאת חיימקה שפינוזה

 

הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר

אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם.

הוּא כְּקִמְחוֹ לָבָן אֲבָל תּוֹכוֹ תַּנּוּר

וְכַף-יָדוֹ עִם הַמִּרְדֶּה עַזָּה וּמְבֹרֶכֶת.

יָפָה הָאֵשׁ בְּתַנּוּרוֹ, נָאִים כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם,

וּבְמַרְתֵּפוֹ הֶחָם בִּרְכַּת קָצִיר-קָמָה

הָאֵשׁ הַקַּדְמוֹנִית בְּזַעְפָּהּ לוֹחֶכֶת

עַד כָּל כִּכָּר קוֹרֵם עוֹרוֹ, בָּשָׂר וּנְשָׁמָה.

בָּרְכִיהוּ, בַּת, כִּי הוּא אֲבִי הַלֶּחֶם

כִּי אֵין  עוֹד אֵין  כָּמוֹהוּ לְשַׁבֵּר רָעָב –

בָּרְכִיהוּ, כִּי אוֹתָךְ רָאָה אֵלָיו הוֹלֶכֶת

יָפָה וְחִנָּנִית כְּשֶׁאָהַב.

 

 

האופה שיר שני

מאת חיימקה שפינוזה

 

וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה

הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם.

אֵיכָכָה לָשׁ וְקַד וְקָם, מַזִּיעַ וְנוֹשֵׁף

אֵיךְ חַי עֲבוֹדָתוֹ הַמְּפָרֶכֶת.

כְּגֻלְגְּלוֹת מֵתִים תּוֹפְחִים גּוּשֵׁי בָּצֵק

וּמַלְבִּינִים עַל שֻׁלְחָנוֹ כִּבְיוֹם חַג

וְעוֹד מֵחוֹרֵיהֶם נִשְׁקָף מַבַּט הַמָּוֶת הָעַתִּיק

וְהוּא, אַלִּים וְכֹל-יָכוֹל, זוֹרְקָם אֶל תַּנּוּרוֹ הֶחָם.

אַחַת חִדַּת חַיָּיו, אַחַת חִדַּת הַלֶּחֶם,

מוּל לֹעַ תַּנּוּרוֹ הֶחָם כּוֹרֵעַ הַדָּגָן לָמוּת

וּבַשֵּׁנִית נוֹלָד בִּדְמוּת כִּכָּר הַלֶּחֶם –

פִּסַּת חַיִּים רוֹטֶטֶת רֹךְ וַחֲמִימוּת.

 

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* "הרומנים שייכים להיסטוריה, ולא מפני שאין מי שיוכל לכתוב אותם אלא מפני שאין מי שיוכל לקרוא אותם." – "אתה יודע שכסופר, אתה עמוק בקקה – כשהגיבורים של הרומנים שלך הם כותבי רומנים המודאגים מכך שגיבורי הרומנים שלהם הם כותבי רומנים שיודעים שהם עמוק בקקה..." ציטוטים מספרו האחרון של הסופר היהודי-הבריטי הווארד ג'ייקובסון "זמן חיוֹת", וזאת מתוך מאמר ביקורת לא נלהב של שירה סתיו על אודות הרומאן. ["ספרים", "הארץ", 11.12.13].

 

* משה גרנות: סיפורו של ד"ר מרדכי נאור על פגישתו המשונה עם רפול, כשהיה אלוף פיקוד הצפון – מזכיר לי פגישה שהיתה לי איתו כשכבר היה חבר כנסת, כראש מפלגת "צומת": בימים ההם כתבתי ספר על ילדותו בשם "הנער מתל-עדשים" (ראה אור בהוצאת "דני ספרים", 2006). חסרו לי פרטים על ילדותו ונעוריו, ורציתי לשמוע ממנו על כך.

הוא הסכים להיפגש עימי בכנסת, ואני הכנתי מספר שאלות, שעליהן ענה בחוסר סבלנות תשובות בנות מילה אחת: "שלילי," או "חיובי."

כיוון שלא באתי על סיפוקי, שלחתי לו מכתב, ובו מיספר שאלות נוספות. הוא ענה שוב ב"שלילי" ו"חיובי", והעיר בסוף: "לקחת לעצמך משימה – מלא אותה."

ואמנם מילאתי אותה בלי עזרתו, ונדמה לי שזה היה לטובה.

 

* לאהוד הבלתי נלאה, ברכות חמות להופעת גיליון ה-900 של "חדשות בן עזר". כמדומני שיש לך זכות ראשונים בארץ בהוצאת כתב עת דיגיטלי רב גווני, המשלב נושאי ספרות, תולדות היישוב, חברה, מדיניות, תולדות היישוב, פולקלור, גסטרונומיה ולא מעט גסולוגיה.

אין זו תופעה שכיחה בתרבות הישראלית שאדם פרטי מצליח לערוך ולהוציא לאור כתב עת כזה בהתמדה לאורך שנים, פעמיים בשבוע ללא כל תשלום, ללא תמיכה ציבורית כלשהי, אלא כמפעל יחיד של סופר נידח, ולהגיע לתפוצה של מעל לאלפיים מנויים.

חזק ואמץ!

אליהו

 

אהוד: ועוד מעט, בפברואר 2014 – גם ייכנס המכתב העיתי, שהחל מופיע בחודש פברואר 2005 – לשנתו העשירית!

 

* הגיעה אלינו שמועה מצערת, שוודאי תעציב עשרות סופרים וחוקרים ישראליים, והיא:

The Oxford Center for Hebrew and Jewish Studies in Yarnton, England

עומד להיסגר. כלומר, המרכז הלימודי ימשיך להתקיים באוכספורד, שם היה לו סניף כל השנים, אבל האחוזה המקסימה בירנטון, שהיתה ביטוי כמעט יחיד לתרבות העברית והיהודית באנגליה ובאוכספורד, ומשכן לסופרים, חוקרים, מורים וסטודנטים, רובם יהודים – האחוזה החלומית בסביבה הכפרית הזו, שהזכירה לנו את ארץ-ישראל בימי המנדט – עומדת להימכר בגלל חוסר אמצעים לקיים אותה במתכונתה רבת השנים. קיום שנסמך על תרומות של יהודים עשירים.

לנוכח המפלצת האימתנית שנבנתה בכספים מוסלמיים, ודאי סעודיים – של המרכז הערבי באוכספורד, שנראה מבחוץ גם כבית חרושת מפחיד לטרור, ואשר ניבנה בשנים האחרונות ונקל לשער איזה סוג של "חוקרים" ו"מחקרים" הוא מטפח – נראה לנו עצוב מאוד שהעם היהודי אינו יכול להחזיק אפילו מרכז צנוע-יחסית, היחיד באנגליה, שהיה קיים באחוזה העתיקה והיפה בירנטון, ואשר צבר מוניטין רבים בזכות מייסדו פרופ' דייוויד פטרסון.

המרכז היה מאוד "אנגלי", לא היה לו קשר ישיר לישראל וגם לא נתמך על ידה – ואפילו את יום העצמאות ציינו בו לא בה"א אייר אלא ב-15 במאי.

ספריית המרכז בירנטון כוללת אוצרות רבים של ספרות יהודית ועברית, ובהם אוסף קטעי העיתונות העברי הגדול של הביבליוגרף ג. קרסל, אוסף שנרכש בשעתו על-ידי פרופ' פטרסון, והוקדש לו אולם מיוחד גדוש מאות תיקים מסווגים. מעניין מה יעלה בגורלו, כי האמת היא שמרבית האנשים ששהו באחוזת ירנטון בשנים האחרונות, בייחוד לאחר מותו של פרופ' פטרסון – כלל אינם יודעים עברית, והם, במקרה הטוב – באים מקרב מלומדי חוכמת ישראל בארה"ב, ששפתם אנגלית.

 

* נחשף מפעל סודי המייצר "רשע אנטי ישראלי" ויש לו הסכם סודי עם עיתון "הארץ" שכל מי ומה שנמצא ראוי לפירסום בעיתון (זולת עלי תאנה אחדים כישראל הראל) – יטפטף לתוכן דבריו כמה טיפות של "רשע אנטי-ישראלי", למשל – נגד מילת ילדים יהודים ונגד שרה, אבל בזכות קריאות הבוז שדווח כי הושמעו ביוהניסבורג, כאשר הוקראו בטקס האשכבה למנדלה שמותיהם של פרס ונתניהו – אחרת, בלי טיפות אחדות של "רשע אנטי-ישראלי" – לא יימצא הכותב ראוי להידפס בעיתון "הארץ", ויוכל לפרסם את דבריו רק בבלוג של אשתו או במכתב העיתי.

 

* אנחנו מתפלאים על כך שלמרות שהתקשורת האלקטרונית והטלוויזיונית אינה חדלה לדווח על ולשדר את פגעי אסון הטבע הקשה והמתיש שתקף אותנו לקראת סוף השבוע ובמהלכו – הרשתות והעיתונים מאשימים רק את מוסדות הציבור שלנו כגון המשטרה, מגן דוד אדום, מכבי אש, עיריית ירושלים, חברת החשמל, נשות הכותל ובעלי הכבישים – בחוסר מוכנות לקטסטרופה –

ואנחנו מתפלאים – איך זה שאף אחד מכל כלי התקשורת הללו אינו מזכיר את הסיבה העיקרית לפאשלה הצונמית – שרה נתניהו! – הלא בכסף שהיא ביזבזה על אחזקת בתי ראש הממשלה שלה היה אפשר לספק חימום לכל אלפי הבתים שנותקו מחשמל באזור ירושלים.

 

* ואנחנו גם מתפלאים שלא מדגישים בפנינו עד כמה המצב טוב יותר ברצועה, בגדה, בירדן ובייחוד במחנות הפליטים של מיליוני הסורים הרטובים והרועדים מקור בסוריה ובלבנון – ששם הם חיים בחמימות מוסלמית, ממש בגן-עדן, וגם יש מי שדואג להם כמו לבניו האהובים [למשל, ערבים אמידים קונים פליטות סוריות בנות שתים-עשרה שמבוססות יחפות בבוץ החורפי בשלוליות מחנה האוהלים, רוחצים, נושאים אותן לנשים ועושים בהן מה שצריך!] –

וכל זאת לעומת הקטסטרופות הנוראות שפקדו משפחות ישראליות, שלא שעו לאזהרות ועלו במכוניותיהן לירושלים לפני יומיים ושלושה כדי לראות את השלג! ואבוי! – נתקעו בו! ואפילו לא הצליחו לעשות מנגל בחורשות שבדרך כי הממשלה חסרת האונים הזו לא העמידה לרשותם ציוד מתאים למנגל!

ולמה לא מגלים לנו גם שביבי הוא האשם בהבאת הסערה שפקדה את אזורנו – זאת כדי לחפות על הפאשלות המדיניות שלו, על כך שהוא נותן לג'ון קרי לזיין אותנו, וגם מוותר בהשפעת קרי לפלסטינים על בקעת הירדן – לאחר שזו תושכר לנו למאה שנה! – כמו הונג-קונג הבריטית בשעתה, שהרי הפלסטינים חזקים כמו הסינים!

 וכל זאת ג'ון קרי יודע-גם-יודע ולכן הוא אופטימי כל-כך. ומחייך. ולכן הוא גם כל כך לא שונה מהמשוגע שתירגם לשפת החרשים את טקס האשכבה של נלסון מנדלה.

ולמה לא מעלים על נס את העובדה ששלטונות מדינת פלסטין-עזה שלחו קריאה דחופה לאו"ם שיבקשו מיד מישראל לעזור לפלסטינים במאבק נגד השיטפונות הפוקדים אותם! שזה מצד אחד מחזק את השלום ההזוי נוסח קרי, ומצד שני יאפשר לשחוט באופן הומאני עוד כמה ישראלים שיהיו די נואלים להיכנס לעזה כדי לעזור לרוצחים מן החמאס!

 

* אגב, במדינות אחרות כמו ארה"ב, בכלל לא קורים אסונות-טבע גדולים כאסון שפקד אותנו בימים האחרונים, אבל אם ח"ו קורה שם אסון טבע, אפילו בהיקף קצת פחות מהאסון שלנו – מיד מושיבים את האחראים על כיסא חשמלי!

 

* למיטב ידיעתנו, חוץ מאשר בבתי האבות המסודרים, במרבית משקי הבית בישראל מבשלים על גז ולא על חשמל. אז מה זה פתאום הבכי התקשורתי הכללי – שאין אוכל חם? לחמם מים לשתיית טה או קפה וגם לבשל – אפשר על כירת גז לאור נרות, ואם מישהו מעדיף לשבת כל השבת בחושך ובקור ולא להדליק אש – אז שיבושם לו כי הוא גם אידיוט ואינו יודע שפיקוח נפש דוחה שבת!

אפשר גם להשאיר את כל הלהבות של כירת הגז בוערות במשך שעות אחדות, בפיקוח, לא כשישנים, כדי לחמם במקצת את הדירה.

 

* על כל תושבי ותושבות מדינת ישראל להעריך את כל עובדי חברת החשמל מראשון המנהלים, יו"ר ומנכ"ל וחברי ההנהלה עד מרכזי  השירות קווי 103 וכל צוותי חברת החשמל שבשטח, אשר עובדים בכוחות מתוגברים ומתקנים את התקלות באספקת החשמל לעשרות   אלפי בתים במדינת ישראל במקומות שונים כולל ירושלים שנותקו, ומנסים לתקן את הנזקים. אצלנו בבני ברק ביום שישי לא היה חשמל שלוש וחצי שעות!

בכבוד רב

צביקה  שטרוסברג

בני ברק

 

* אודי היי, תודה מכל הלב. המתקת לי את "כליאתי" המאולצת בימי השלג בירושלים, עם סיפוריך הנפלאים על ראשוני פתח-תקווה.

היה ברוך,

שוקי בן עמי 

 

*

Shalom Ehud,

Not to bother you, but I particularly liked your piece on Mandela’s funeral. And it’s a delicious irony, isn’t it, that an impostor president (Obama) was being translated by an impostor translator while delivering an obituary for an impostor “man of peace”.

Hazak ve-ematz J.

Dr. Baruch Pletner

 

* שלום, בגיליון  899 כותב הד"ר ישראל בר ניר מאמר התוקף את תוכנית הבריאות של אובמה. איני בקיא בפרטי התוכנית אבל אני מתמצא מעט בתוכניות בריאות ובמחירהן. אם הדיוק בדבריו של הנ"ל מתאים לדיוק של הציטוט שלו מה"אינטרנציונל", הרי אין הרבה טעם להיכנס לפרטי מאמרו ולהתווכח עימו.

השורה הראשונה שציטט: "עולם ישן עד היסוד נחריבה" היא: "עולם ישן עדי היסוד נחרימה." ואילו השנייה (בדילוג על שורה במקור) היא: לא "עולם חדש נבנה תחתיו" אלא: "את עולמנו אז נקימה."

זה מה שנקרא "יחי ההבדל הקטן. כנראה שהד"ר היה בשומר הצעיר זמן קצר.

דובי. פ

 

* הו, איזה שבוע אימים מענג היה יכול להיות לנו אילו מיכה לינדנשטראוס היה עדיין מבקר המדינה! רכוב על נגמ"ש הוא היה מתחיל את החקירה ממש מיד! וגם מסמן לנו את האשמים! בסמכותו היה אז גם לחקור את הקב"ה!

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,560 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל