גיליון מס' 901

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בכסלו תשע"ד, 19 בדצמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְנִשְמַת רָסָ"ר שְלוֹמִי כֹּהֵן זָ"ל. // עמוס גלבוע: טקס אשכבה כמפגן של זיוף וצביעות. // נורית גוברין: טביעת אצבעותיו, דברים בטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה לישראל כהן. // שולמית אלוני: לעבור את תקופת המשבר מבלי להיות פאנאטיים.  [השיחה נערכה בחודש מאי 1970]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. // תמר יינן: על שיר מולחן של אסתר ראב ששודר. // משה גרנות: לא ממש קצר ולא ממש תולדות, על ספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות". // עמוס אריכא: 1. הנשיא האחרון של מדינת ישראל. 2. כוכב שביט גדול נבלע ברקיע. // יוסי אחימאיר: איש התגרות הגדול. // אורי הייטנר: צרור הערות 18.12.13. // רביבה בן זאב: צו השעה: להשתלח! //  רות ירדני כץ: תודה וגם... // יהודה גור-אריה: הערת שוליים [41] סופה עיתונאית. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק שמיני, הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְנִשְמַת רָסָ"ר שְלוֹמִי כֹּהֵן זָ"ל

אֵין תַּנְחוּמִים עַל מוֹת אָדָם נִרְצָח לְפֶתַע,

אֵין הֲקָלָה, לֹא בְּדִבּוּר וְלֹא בִּכְתָב,

אֲבָל שֶלֹּא כְּמוֹ הַמִּלִּים בְּלוּמוֹת הָרֶתַע

עוֹלֶה הַזַּעַם, כְּצוּנָאמִי, עַל גְּדוֹתָיו.

וְהוּא מֵטִיחַ בְּתוֹבְעֵי אִפּוּק-הַדַּעַת

אֶת הָאֱמֶת הַמְּנַפֶּצֶת בִּקְבִיעוּת 

אֶת כָּל כִּזְבֵי הַתּוֹקְפָנוּת הַמְּרֻשַּעַת

וְתֵרוּצֶיהָ הַשְּקוּפִים שֶל הַצְּבִיעוּת.

אַתָּה שוֹמֵעַ אֵיךְ כָּזָב כְּלָל לֹא תָמִים כָּאן

מוּל הִתְגָּרוּת בּוֹטָה שֶאֵין לָהּ הַשְוָאָה

וְהִתְנַכְּלוּת שְנִיָּה תוֹךְ עֲשָׂרָה יָמִים כָּאן

פּוֹרֵשׂ מִיָּד אֶת כָּל רִשְתוֹת-הַהַסְוָאָה

וּצְבָא בֵּירוּת, הַמִּתְיָרֵא מִתְגוּבַת צַהַ"ל

וְיוּנִיפִי"ל שֶזֶּה מִכְּבָר תָּקְפּוֹ אָבַד

מְגַמְגְּמִים כִּי אֵש אוֹתוֹ חַיָּל בְּלִיַּעַל

שוֹפֵךְ הַדָּם, נוֹרְתָה "עַל דַּעֲתוֹ בִּלְבַד".

דְּהַיְנוּ: שוּם פְּקוּדָה, מֻגֶּדֶת אוֹ נִרְשֶמֶת,

לוֹ לֹא נִתְּנָה עַל כָּךְ בְּדֶרֶךְ כָּלְשֶהִי,

אוּלָם אֲנַחְנוּ הֵן יוֹדְעִים וְלֹא מֵאֶמֶש

אֶת הָעֻבְדָּה הַמְּאַפְשֶרֶת זֹאת, וְהִיא:

שֶכָּל אַרְצוֹת עֲרָב, בְּהַתְמָדָה רוּטִינִית

שוֹטְפוֹת בַּמַּאדְרָסוֹת, בָּרְחוֹב, בַּמִּסְגָּדִים

אִם בִּלְבָנוֹן אוֹ בָּרָשוּת הַפָּלֶסְטִינִית

מוֹחוֹת מִילְיוֹנִים בְּשִׂנְאָה לַיְּהוּדִים.

וְהֵן, שֶעַד הַיּוֹם אֶצְלָם פְּלִיטֵי הַנַּאקְבָּה

לא אֻזְרְחוּ בָּהֶן, לְהַנְצָחַת מַחְשַךְ

הָאִיגְנוֹרַנְטִיּוּת שֶעֹנִי וּמַחְנָק בָּהּ

שוֹמְרוֹת אוֹתָם בִּסְטָטוּס זֶה מֵאָז תָּשָ"ח

וּמַלְעִיטוֹת זֶה כְּשִשִּים שָנָה וָמַעְלָה

אֶת רִבְבוֹת רְעֵבֵיהֶם בִּמְקוֹם בְּפַת

בַּהֲסָתָה פְּרוּעַת גִּ'יהָאד בִּשְמוֹ שֶל אַלְלַהּ

שֶהַ"סָּלָאם" מִן הָאִסְלָאם שֶלּוֹ נִשְמַט.

כִּי בְּאוֹקְטוֹבֶּר שְנַת תַּשְמָ"ה פָּתַח לְפֶתַע

"עַל דַּעֲתוֹ בִּלְבַד," בְּאֵש, חַיָּל מִצְרִי

לְיַד עֵין-בּוּרְקָה וְהוֹתִיר שְׂרוּעוֹת בַּשֶּטַח

שֶבַע גְוִיּוֹת שֶל אֶזְרָחֵינוּ, תוֹךְ יְרִי.

וְכָך מַמָּש הוֹרְתָה כְּבָר אֶצְבַּע מַאֲשֶמֶת

בְּמֶרְץ שֶל שְנַת 97' אֵיךְ כָּבַד

רִצְחָן שֶל שֶבַע בְּנוֹת בֵּית-סֵפֶר מִבֵּית-שֶמֶש

אוֹתָן קָטַל כְּבָר אָז "עַל דַּעֲתוֹ בִּלְבַד"

חַיָּל יַרְדֵּנִי, שֶכָּבְדּוֹ שֶל אוֹתוֹ פֶּשַע

לֹא עַל כְּתֵפָיו בִּלְבַד מֻטָּל כִּי אִם עַל כְּלָל

מַנְגְּנוֹנֵי הַהַשְמָצָה וּזְדוֹן הָרֶשַע

שֶל הַ"חִנּוּךְ" הַפָּאן-עַרְבִי הַמְּהֻלָּל.

וְאֵין שוּם צֹרֶךְ לְאַשֵּש זֹאת כִּמְדֻמַּנִי

בְּשוּם מֶחְקָר יִשְׂרְאֵלִי וְאִזְכּוּרָיו,

דַּי אִם קוֹרְאִים מָה שֶכָּתַב רָסָאן כַּנְפָאנִי

עַל לְבָנוֹן וּשְאַר מִרְמוֹת אַַרְצוֹת עֲרָב

הַנִּזְעָקוֹת שָנִים רַבּוֹת עַד לֵב שָמַיִם

עַל גָּלוּתָם הָאֻמְלָלָה, הַתְּלַת-דּוֹרִית

שֶל "אֲחֵיהֶן", אוֹתָם פְּלִיטִים פָּלֶסְטִינָאִים

הַנְּמֵקִים בַּחֲצֵרָם הָאֲחוֹרִית.

אֲנִי חוֹשֵב כָּעֵת עַל שְלוֹמִי שֶאֵינֶנוּ

וְלֹא הִכַּרְתִּי וְגַם לֹא אַכִּיר לָעַד,

אֲנִי חוֹשֵב עַל כָּל הַשַּכּוּלִים בֵּינֵינוּ

שֶנֶּהֱרְגוּ "עַל דַּעַת רוֹצְחֵיהֶם בִּלְבַד."

אֲנִי חוֹשֵב כָּאן עַל יְתוֹמָתוֹ, עַל שַחַר

וְעַל שִבְעַת חָדְשֵי חַיֶּיהָ שֶפִּצְּלוּם

קְלִיעָיו שֶל בֶּן-עַוְלָה לְתוֹר יַלְדוּת נִשְכַּחַת

מוּל כָּל יִתְרַת שְנוֹתֶיהָ, בָּן רַק בְּתַצְלוּם

תִּרְאֶה אֶת פְּנֵי אָבִיהָ הַצָּעִיר לָנֶצַח,

זֶה שֶאָהַב אוֹתָהּ כָּל-כָּךְ וְשֶשִּׂמְחַת

לִבּוֹ בְּאִמָּא מַעֲיָן זֶה אַךְ הֵנֵצָה

עַד שֶרִשְעוֹ שֶל צְמֵא-דָמִים בָּהֶם הֻנְחַת.

אֲנִי חוֹשֵב כָּאן עַל הוֹרָיו מֻכֵּי הַצַּעַר

וְעַל אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ הַהֲמוּמִים,

עַל הַכְּאֵב הַלֹּא נִרְפָּא, הַחַד כְּתַעַר

שֶבּוֹ רַבִּים מִסְּפוֹר אֶצְלֵנוּ מְשַלְּמִים

עַל קִיּוּמֵנוּ עַל הַר-גַּעַש זֶה שֶלָּנוּ

עַל סִּכּוּנָיו וְאִיּוּמָיו וְזַעְפּוֹ

וַאֲנִי חָש, עָמֹק בִּפְנוֹכוֹ, כְּמוֹ כֻּלָּנוּ:

שֶיּתְפַּקְּעוּ –

אֲנַחְנוּ לֹא נָזוּז מִפֹּה...

* * *

עמוס גלבוע

טקס אשכבה כמפגן של זיוף וצביעות

כשם שטקס האשכבה לנלסון מנדלה היה מפגן עולמי אדיר של חלוקת כבוד לאיש ודרכו, כך לדעתי היה בו משום מיקרוקוסמוס לכמה מהדברים המאפיינים כיום את הפוליטיקה  הישראלית והעולמית ושופרות התקשורת: זיוף, צביעות, העמדת פנים, מצגי שווא, שחיתות בדרגות הכי גבוהות.

אז להלן  שש המחשות.

1. ההסבר של נתניהו כי החיסכון הכספי הוא שעמד לנגד עיניו בבטלו את נסיעתו לטקס האשכבה, מזכיר לי את הסיפור הבא: יום אחד פרץ הווזיר הגדול בצחוק רם שעה שהסולטאן טייל עם אימו האהובה. נעלב הסולטאן ומיד ציווה להוציא להורג את הווזיר החוצפן. התחנן הווזיר על נפשו.

"אחון אותך," התרכך הסולטאן, "אם תסביר לי מדוע צחקת."

"אחוריה של אימך הזכירו לי אבטיח עסיסי," מהר הווזיר  להגיד.

"להמיתו באלף מיתות!" הזדעק הסולטאן.

ללמדנו שישנן פעמים בהן ההסבר גרוע שבעתיים מהמעשה  עצמו.  ההסבר של נתניהו  וכל הנימוקים שבאו אחריו מטעם "המקורבים" ועיתונאי החצר, רק העצימו את הסכלות שבהסבר, ורק צבעו בצבע עז יותר את  הקומדיה-טרגדיה של "עלילות  הבזבזנות של שרה וביבי."

2. אבל, ראה זה פלא:  בעת טקס ההשכבה הכרוז באצטדיון הכריז  על נוכחותו של נתניהו, כמו גם של פרס. ללמדנו שבעולמנו הווירטואלי הכול ייתכן. וכאן ישנו פלא נוסף. על פי פובליציסט ישראלי, מהוותיקים שבוותיקים, נשמעו בקהל, באותו רגע, קריאות בוז, ללמדנו עד כמה שנוא נתניהו בדרום אפריקה, ששרת החוץ שלה אינה ישנה בלילות, כדבריה, מחמת דאגתה לגורל הפלסטינים. ואכן, היה חשש שנתניהו יתקבל בשנאה גלוייה בדרום אפריקה. אבל, לפי מספר דיווחים זרים, כאשר הושמע שמו של נתניהו, באה הדגשה שלא נשמעו קריאות בוז, ולא הדהדו מחיאות כפיים. אז היכן האמת?

אינסטינקטיבית אני מאמין יותר לדיווחים הזרים.

3. וזה מביא לפלא נוסף: טענו אצלנו בחום, כולל מומחים לדרום אפריקה, שאי הופעת נתניהו תהיה בגדר עלבון לדרום אפריקאים וזה יהווה עוד פגיעה במעמדה של ישראל, מה עוד שכל ראשי העולם יבואו לטקס. ובכן, ראינו שמבחינת הדרום אפריקאים נתניהו היה שם, ולמען האמת הרושם שלי הוא שלא הרגישו שם בהיעדרו. יתר על כן, למעלה ממחצית ראשי המדינות בעולם לא נכחו בטקס; כמחצית מראשי החברות באיחוד האירופי; למעלה ממחצית חברות הליגה הערבית. בלטו מאוד בהיעדרם הרוסים, התורכים, המצרים. בו בזמן, חלק גדול מהנוכחים ייצג את המדינות הדיקטטוריות, חלקן מהאכזריות ביותר.

זה עולמנו כיום.

4. והנשיא אובמה, ראש ממשלת בריטניה וראש ממשלת דנמרק, והצילום המפורסם. עבורי זה לא היה רק עניין של חוסר טעם. עבורי זה סימל בצורה המוחשית והפשוטה ביותר את הצביעות  המערבית, את הזיוף שבהם. הדנית הסבירה שהצחוק והשמחה שלה נבעו מכך שכל ההמונים הדרום אפריקאים חגגו ולא בכו, אז היא השתלבה בזה. אולי, אבל זה לא מסביר את הצחקוקים. זה מה שבלט! זה לא שמחה ולא בטיח. הצחקוק בעת האבל, הצחקוק כאשר אלפים נרצחים בסוריה ובארצות האסלאם, הוא הפנים האמיתיות של העולם הנאור, כביכול.

5. ואיך אפשר בלי המתורגמן לשפת הסימנים לחירשים. כל הזיוף והרמאות שאנו עדים להם  מדי יום ביומו במסדרונות האו"ם וועדותיו, קיבלו ביטוי ע"י אותו אדם דרום אפריקאי עגלגל.  וההסבר שלו: מלאכי שרת ירדו אליו משמיים נוכח האירוע האלוהי של טקס האשכבה והסיחו דעתו.

6. ואם היו קריאות בוז באצטדיון הרי שהן כוונו  נגד נשיא דרום אפריקה, בעל 6 נשים, ובית שלצורך שיפוצו הוא הוציא מכספי הציבור 20 מיליון דולר.

עולמנו במיטבו!

* * *

נורית גוברין

טביעת אצבעותיו

דברים בטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה לישראל כהן

יום ראשון, י"ב בטבת תשע"ד (15.12.2013), שעה 18:00

בניין עירית תל-אביב, קומה 12 אולם האירועים

כבוד ראש העיריה רון חולדאי, אהרן ידלין, פרופ' אורציון ברתנא, פרופ' אברהם בלבן, הסופר אהרן מגד, משפחתי היקרה לדורותיה, ידידַיי וחברַיי!

זכות גדולה וחובה נעימה היא לי, לדבר כאן, במעמד זה, על אבי ישראל כהן. שלט ההנצחה שהוצב בשנה שעברה, על ידי עירית תל-אביב, על המדרכה (מכיוון שהשכנים לא הסכימו להציבו בפתח הבניין),  ברחוב ריינס 54 בתל-אביב,  שנים לא מעטות לאחר פטירתו בשנת 1986, חשוב למשפחה ולי במיוחד. זו אחת הדרכים שבה מכבדת העירייה את תושביה בכלל ואת ישראל כהן בתוכם. הוא  גר בעיר מאז תרצ"ד/1934 ותרם להפיכתה למרכז התרבות והספרות במדינת ישראל. זאת בנוסף על בחירתו בשנת תשמ"ב/1982 ליקיר תל-אביב.

אחותי, חגית הלפרין,  ואני זכינו בילדות מאושרת, בתל-אביב בבית ההורים  צִבְיָה וישראל כהן. היה זה בית מלא ספרים, ספוג תרבות עברית. סופרים ומשוררים, ידידיו הקרובים של אבי, היו בין באי הבית. זכיתי להכיר את כולם מילדותי המוקדמת ולאורך כל חיי, ועד היום אני מתברכת בכך.

אבי, ככל האבות הכותבים, כתב גם בבית, בחדרו מלא הספרים, ליד שולחן הכתיבה הֶעמוס שלו, בכל רגע פנוי. אבל תמיד היו דלתו פתוחה לקראתי ולקראת אחותי, ותמיד היה ליבו פנוי להשיב על שאלותיי ולסייע לי. ספרייתו הענקית היתה משוש חיי מרגע שהתחלתי לקרוא.

הייתי בת שהתעניינה מ"שחר ילדותה", במעשיו של אביה, בתולדות חייו ובכתיבתו. הפצרתי בו לספר עוד ועוד על העיירה שבה נולד ועל קורות המשפחה. כשגדלתי קראתי את מה שכתב, הערתי את  הערותיי, לפעמים גם הרגשתי שותפת. רכשתי בקיאות ביצירתו ובעולמו. בהזדמנויות שונות אני מצטטת מכתביו, ופה ושם גם נלחמת את מלחמותיו,  ובעיקר – בשִכחה ובהתעלמות.  בחייו הוצאתי שני ספרים עליו ושלו שהוקדשו ליובל ה-75 שלו וליובל ה-80. לפני שנים אחדות, עם העברת ספרייתו לאוניברסיטת סטנפורד שבארה"ב, פִירסמתי מחקר מקיף ומסכם על פועלו: "חשבון הדורות וחשבון הדור – מדיניות התרבות של ישראל כהן."

ישראל כהן שייך לדור אנשי העלייה השלישית, שעלו לארץ במטרה להגשים את החזון הציוני הלכה למעשה. הציונות היתה בשבילם דרך חיים, בבחינת מובן מאליו. כחבריו בני דורו, הקדיש את חייו לטיפוח הספרות העברית והתרבות העברית, הלאומית החילונית.

ישראל כהן היה איש אשכולות. כבני דורו האחרים, ביניהם ידידו וחברו מנוער ולאורך כל חייהם, דב סדן, היה אוטודידאקט. את ידיעותיהם המופלגות בתחומי התרבות, הספרות, הלשון העברית ותרבות אירופה וספרותה רכשו בכוחות עצמם. כחניכי החדר המסורתי, בעיירות מזרח אירופה, הוכשרו ללמוד בכוחות עצמם.

למותר להוסיף, כי אישיות רבת תחומים כמותו, הולכת ונעלמת מן הנוף התרבותי בארץ ובעולם. ההתמקצעות באמצעות האוניברסיטאות היא כיום דרך המלך. מבלי לפגוע בה ובהישגיה, הולך ונעלם כיום איש הרוח שהוא בן בית בתרבותו ובתרבות העולם הגדול וידיעותיו אינן מצטמצמות לתחום צר אחד בלבד. אישיותו ספוגת התרבות, החוכמה וההגות היא זו המקנה חשיבות לדבריו, המבוססים על רוחב היריעה ויכולת הביטוי.

טביעת אצבעותיו של ישראל כהן בחיי התרבות והספרות ניכרת עד היום. תקצר היריעה מלפרט את תרומתו ומִיפעלותיו. מימוש יוזמותיו הרבות והחשובות בתחום החיים הספרותיים במדינת ישראל ובתל-אביב התאפשר, לא רק בשל אישיותו בעלת המזג הטוב ואופיו הנוח והמאיר פנים לבריות, אלא גם בשל היותו המקשר בין אנשי הרוח לבין אנשי השלטון.

בתוקף תפקידו כעורך "הפועל הצעיר", ביטאונה של מפא"י, הכיר מקרוב את מנהיגי היישוב והמדינה ובעלי התפקידים בממשלה, בחברה ובעירייה. לא רק שהיה  מקובל עליהם מאד אלא  היה גם ידיד-נפש לרבים מהם. הם הכירו את יושרתו, חכמתו, ניסיונו וסגולותיו כאיש ציבור, כאיש רוח וכסופר. בעיקר הקשיבו לו ולעצותיו הטובות בנושאי תרבות וספרות. הוא היה המתווך, המקשר, האוזן השומעת והפה הדובר למי שהתמנו לַמִשרות החשובות ביותר במדינה ובעיר: ראשי ממשלה, שרים, ראשי עיר, פעילים במוסדות שונות. הם סמכו עליו בַּיוזמות שהציע לפניהם, שיהיו לברכה לתרבות ולספרות ולא פחות גם להם, כמי שיוציאו אותן מן הכוח אל הפועל וייקראו על שמם. 

כעורך 'הפועל הצעיר' תר אחר צעירים מוכשרים, והיה הראשון שפרסם את דבריהם מעל דפי עיתונו. הוא גם הדריך אותם בכתב ובפגישות פנים אל פנים בכתיבתם. במסגרת מדיניות עריכה זו, דאג במיוחד לתת הזדמנות לנשים כותבות ויוצרות. רבים זוכרים לו "חסד נעורים" שהיה שושבינם הראשון בדרכם הספרותית.

מבין יוזמותיו בחיי התרבות והספרות, אזכיר כאן אחדות בלבד, הקשורות למדינת ישראל בכלל ולתל אביב בפרט.  רובן קיימות ופועלות עד היום: 

* הקמת בית הבראה לסופרים בזיכרון יעקב (1947).

* הקמת מועדון מִלו"א – מועדון לסופרים ולאמנים (1952), ברחוב בילינסון 9  בת"א,  שניהל אותו כל השנים.

* היה בין היוזמים והפעילים בהקמת בית הסופר ע"ש טשרניחובסקי (1956), ברחוב קפלן בת"א.

* בשם אגודת הסופרים וביוזמתו הוקמה על ידי שר השיכון מרדכי נמיר, קרן הלוואות לשיכון סופרים ואמנים, ששימש בה כיו"ר (1958).

* מיוזמי הקמת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות על ידי שר החינוך זלמן ארן (1959).

* מיוזמי הקמת המכון לתרגום ספרות עברית ללועזית בתקופתו של שר החינוך זלמן ארן (1961).

* היה חבר ועדת השמות של עירית תל-אביב (1963).

* הקים, בתקופתו של לוי אשכול, כראש הממשלה את "קרן פרסי יצירה", המעניקה מאז ועד היום, פרסים שנתיים לסופרים עבריים (1968).

* בין הספרים הרבים שערך אזכיר אחד בלבד: בסִדרה "ידיעות גנזים", ערך את הכרך שהוקדש ל"סופרים עברים שנִספו בשואה" (1973). היה זה, קרוב לוודאי, הריכוז הראשון המשמעותי של סופרים שנספו בשואה, שנכללו בו עשרות סופרים, עם כל החומר התיעודי שאפשר היה להשיג אז עליהם: תולדות חייהם, רשימת ספריהם, צילומי ספריהם. הייתי עדה למאמציו בכל רחבי העולם, לאיסוף פרטים אלה. כמנהג אותם ימים, לא נרשם שמו כעורך על ספר זה, שטרח בו הרבה מאד. היום מעתיקים ממנו מלוא חופניים, מבלי לנסות לברר מי העורך...

ולא הזכרתי את עשרות חוברות "ידיעות גנזים" שערך לאורך שנים, שוב ללא ציון שמו כעורך; את היותו יו"ר "גנזים"; יו"ר אגודת הסופרים ועוד הרבה מאוד.

למותר לציין, שברבות הימים, נשכח מי שיזם מפעלים אלה, ונראה לדורות הבאים, כי הם היו קיימים מאז ומתמיד. מעטים הם אלה המתעניינים מתי נוסדו ועל ידי מי.

חשיבותם של מפעלים אלה היא רבה עד מאוד. אבל עיקר חשיבותו של ישראל כהן היא בכתביו ובספריו שהשאיר בדורו ולדורות.

הביבליוגרפיה של כתביו היא עצומה. היא  כוללת מאות רבות של מאמרים ומסות, עשרות ספרים שערך, ובמיוחד עשרות ספרים שלו. עיון ב"לוח השמות" של הביבליוגרפיה של כתביו, שערכה חיה הופמן, מגלה, את המספר העצום של היוצרים שבהם עסק, בני כל הדורות, המשמרות, הזרמים, הכתות, המפלגות. סופרים עבריים וסופרים בלשונות אחרות. מסותיו ודברי הביקורת שלו יוצרים פסיפס צבעוני של הספרות העברית לדורותיה.

אזכיר כאן כמה דוגמאות בלבד, כדי להמחיש את חשיבותו ותרומתו לספרות ולמחקרה.

הסוג הספרותי המובהק ביותר של ישראל כהן הוא ז'אנר המסה. המסה הייתה בשבילו כלי ביטוי אישי, לירי, שבאמצעותה הביע את הרגשותיו, מחשבותיו והשקפת עולמו: "המסה בתחום הפרוזה היא מעין הליריקה בתחום השירה" – כתב במסתו "כבשונה של מסה" (תשי"א/1951).

כל ימיו נלחם את מלחמתה של הביקורת, שראה בה סוג של יצירה, ענף מענפי הספרות היפה, שווה ערך לפרוזה ולשירה. "אני מאמין", אישי ועקרוני, זה שלו, בא לידי ביטוי במסתו: "הביקורת בחינת יצירה" (תשי"ג/1953).

הדוגמה השלישית למסותיו היא זו שנכתבה בשנותיו האחרונות ששמה מעיד עליה: "האקולוגיה בתחום הביקורת" (תשמ"ד/1984). במסה זו סיכם את "האני מאמין" שלו בביקורת וקבע את כלליה:

א. אֲמת-מידה ספרותית-אסתטית; ב. אמירת האמת אפילו היא קשה; ג. יחס של דרך ארץ לסופר המבוקר וליצירתו, בין שההערכה היא חיובית או שלילית.

עוד חשוב להזכיר את  ז'אנר הביוגרפיה, שבו תרם ישראל כהן תרומה חשובה וניכרת. כדרכו, תאר במסותיו את עקרונותיו של ז'אנר זה, ולמעשה, את דרכו שלו בחיבורו. כיוון שנאה דרש ונאה קיים, גם בתחום זה. פִרסם ארבע מונוגראפיות. הראשונה: על יצחק אדוארד זלקינסון (תש"ב/1942), המתרגם הראשון לעברית מאנגלית, במיוחד משקספיר, זה שעִברֵת את שמותיהם של רומיאו ויוליה ל"רם ויעל" אבל תרגומיו משמשים מופת עד היום. היתה זו אז העזה גדולה לכתוב עליו כיוון שהיה "מומר" ותרגם לעברית את "הברית החדשה". והדברים ארוכים.

השנייה: על מתתיהו שוהם (תשכ"ה/1965), שנודע במחזותיו התנ"כיים האקטואליים, ובלשונו העברית שהיא שילוב של לשון המקרא ועברית חדשה, גבוהה מאוד. שניסה להיקלט בארץ ישראל (1930) ולא הצליח וחזר לפולין, ונפטר כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מעטות ודלות היו הידיעות עליו, והייתי עדה למאמציו של אבי להשיג כל בדל אינפורמציה מכל מקור בארץ ובעולם, שאפשר היה להגיע אליו.

השלישית: על יעקב שטיינברג (תשל"ב/1972), שהיה ידידו הטוב, ופתח בפניו את סגור ליבו, מאז נפגשו לראשונה: סופר ותיק, שזכה לשבחיו של ביאליק, וסופר צעיר, בשנת 1931. בספרו זה תאר את דמות דיוקנו, כפי שהכירה מקרוב, יחד עם יצירתו על שלושת ענפיה: שירה, סיפור, מסות. למותר להוסיף, שהיה זה שנים רבות לפני שנתן זך טען ברבים ש"גילה" את ביאליק, חשף ישראל כהן את יעקב שטיינברג האיש ויצירתו בפני הקהל הרחב המעוניין. על ספרו זה זכה בפרס ביאליק.

הרביעית: אהרן מגד (תשל"ו/1976), ספר, שבו הושיט מבקר ותיק יד אוהבת ומחבקת לסופר מדור צעיר ממנו. בספרו זה עקב אחר התפתחות יצירתו של אהרן מגד מראשיתה. היה זה "סיכום-עראי" ליצירתו של מגד לאורך למעלה מ-25 שנים. למותר להוסיף, כי בספרי: 'אהרן מגד – חסד החיים: דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי',  שהופיע לפני כשנתיים, המשכתי מתוך חידוש ושינוי את ספרו זה של אבי.

בסיום דברי אני מבקשת לצטט מדבריו של ישראל כהן, שנאמרו עם פרישתו מעריכת 'הפועל הצעיר' (תש"ל/1970). דבריו קשורים ל"חופש הביטוי" ובלשונו: ל"חופש ההכרעה של עורך עיתון מפלגתי," והם בניגוד מוחלט לתדמית השלטת היום בציבור. אנשים בטוחים, אמר ישראל כהן, "שעורך כזה מקבל כל בוקר הנחיות מאת המזכיר, ואת אשר ישים בפיו יגיד. כוותיק בקרב עורכי העיתונים בארץ יכולני לומר שהכול תלוי בעורך עצמו, לפי מה שהוא. [ - - - ] העיקר הוא האימון ההדדי והיסודי, והוא היה, לשמחתי. מפא"י על כל גילגוליה הייתה מבחינה זו ממלכת-החירות." והוסיף: "ואם קרה המקרה ולא הייתי שלם עם איזה עניין או החלטה, ביקשתי שמישהו אחר יכתוב על כך ולא אני."

תודה לרון חולדאי, על הכול, תודה מיוחדת לברכה נאמן, אשר כשמה כן היא, יקרה, מסורה ונאמנה, ששקדה על ביצוע השלט, על אף כל הקשיים והמכשולים, ועל קיומו של טקס יפה זה, וכן לנגה אשד, על שירתה היפה ברוח מורשתו של אבינו.

תודה לקהל הנכבד הזה על ההקשבה ועל השתתפות בטקס הנצחה זה. אני מזמינה את כולכם לצפות בשלט ההנצחה ברחוב ריינס 54 בתל-אביב.

* * *

שולמית אלוני

לעבור את תקופת המשבר

מבלי להיות פאנאטיים

 [השיחה נערכה בחודש מאי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

הספר אזל ולא תהיה הדפסה נוספת

כי להוצאת "עם עובד" יש ספרים חשובים יותר לעסוק בהם

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית בישראל ממלאה כיום תפקיד חיובי?

שולמית אלוני: הפוליטיזציה של הדת מביאה למצב חמור. למדינת ישראל אין חוקה ואין קביעה ברורה בדבר הסייגים להתערבות הרשות בתחום האמונות והדעות; בו בזמן משמשת הדת כאמצעי פוליטי להשגת עמדות של כוח ושלטון. אחד מנימוקיו של בן-גוריון נגד קבלת חוקה היה שאינו רוצה במלחמת-תרבות, ומקווה שבעיות-יסוד ביחסי דת ומדינה, כמו שאלת נישואין וגירושין, תידחה הכרעתן. הוא חשב שבאמצעות מאניפולאציות פוליטיות יוכל להקטין את השפעת הדתיים. אך לא כך קרה. כושר-הסחיטה של המפלגות הדתיות עלה מפני שאין נורמות קונסטיטוציוניות ואין מפלגת-רוב היכולה או הרוצה להביא לידי הכרעה. והתוצאה היא שיש בישראל כפייה דתית באמצעות כנסת חילונית. מצב זה יצר תיאבון עצום אצל הציבור הדתי, וגם לסלידה גוברת והולכת כלפי הדת הממוסדת מצד הציבור הלא-דתי.

ביטוי לתיאבון הכפייה המתגבר אפשר היה לראות בשעתו בניסיונה של הממשלה, בלחץ המפלגות הדתיות, למנוע את פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית בלילות שישי; הניסיון סוכל לאחר פנייה של אזרח ישראלי לבית-הדין הגבוה לצדק. לחצים דומים הופעלו לשם קבלת חוק "מיהו יהודי?" בכנסת. שמירת הכשרות בישראל משמשת אמצעי-פרנסה ל"אנשי שלומנו" מטעם המפלגות הדתיות: הפיקוח על הכשרות כמקור למשרות רבות, והתקנות המוזרות, הפיאודאליות, לפיהן אין אטליז בעיר אחת רשאי למכור בשר משחיטה כשרה בעיר אחרת, משום שכל מועצה דתית עומדת על כך שאישור הכשרות לאזורה יבוא ממנה בלבד, וברור שלא השיקול של ההלכה הדתית קובע כאן.

 אפשר להוסיף על כך את השימוש בתקציב הממלכתי למטרות מפלגתיות על-ידי מינויים של "כלי-קודש" למיניהם בממסד הדתי. העובדה שלמעלה מ-80% של מצביעי המפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל) הם גם חבריה, אחוז העולה בהרבה על היחס הקיים במפלגות אחרות בין מיספר חברי-המפלגה למיספר הקולות שהיא מקבלת בבחירות, ומוכיח על תלות הבוחר במפלגה. אדם הקונה דירה בשיכון "הפועל-המזרחי", הנבנה על אדמת הלאום ובכספי-ציבור בחלקו הגדול – חייב להביא אישור מרב שהוא אדם דתי, ואישור מן המפד"ל על חברותו במפלגה, וגם לתרום כסף למפלגתו. תופעות אלה הסלידו את הדת על הציבור הרחב.

הצלחותיהם של הדתיים גרמו לכך שגמישותם קטנה ודרישותיהם גדלו. וכך נעשתה הדת בישראל למשהו שאינו קשור ליחסים שבין אדם לאלוהיו או בין אדם לחברו, גם לא לשאלות מוסר – אלא למכלול עניינים פולחניים וממסדיים, כשההקפדה היא על הקליפה ולא על התוך.

אהוד בן עזר: יש האומרים כי כיום פונה הדת לפסים מסוכנים כמו קידוש הכוח הצבאי ומתן הצדקה אלוהית לקיומה של ישראל הגדולה.

שולמית אלוני: לאחר מלחמת ששת הימים ניסו חוגים דתיים וחילוניים כאחד לנצל את המשקעים הסנטימנטאליים המיסטיים והמשיחיים של היהדות, וכן את ה"היסטוריה" היהודית, לצורך מתן ביסוס אידיאולוגי לדעות לאומניות קיצוניות. הצלחתם של חוגים אלה התבטאה בעיקר בקרב הציבור המבוגר והנחשל, ופחות בקרב הציבור המשכיל וכן בקרב ציבור ילידי-הארץ הצעירים. וזאת מפני שבני הדור המבוגר גדלו על מסורת יהודית בגולה וחסרה להם תחושה של ביטחון עצמי, ואילו מי שנולד כאן יש לו יותר הרגשת שייכות ופחות הרגשת פחד.

ארבעים אחוז של החינוך היסודי בבתי-הספר שלנו הוא ממלכתי-דתי, ושם יש אינדוקטרינאציה מוחלטת בכל הנוגע לביסוס זכויותינו ההיסטוריות על הארץ על-יסוד הבטחה אלוהית, תוך עוינות לעמי הארץ וליושביה הזרים. אין לך בתוכנית-הלימודים של בתי-ספר אלו יסודות הומאניסטיים כלליים, היכולים לשמש משקל-שכנגד למגמות הלאומניות. אינך מוצא שם אפילו את מגילת העצמאות המבטיחה שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחי הארץ ללא הבדל דת, גזע ומין.

גם בבית-הספר הממלכתי-כללי מלמדים את ספר יהושע, את ההבטחה האלוהית להתנחלות בארץ – מתוך הדגשה רבה יותר מאשר זו המוקדשת לשוויון הזכויות של כל אזרח בארץ, ונוצרת השפעה שלילית. גם הלימודים המספרים על שוויון האדם מנותקים לפעמים ממציאות ריאלית וממוסר השכל המעשי המחייב לגבי כל אדם במציאות שלנו.

כאשר גילה המלך יאשיהו את ספר-התורה, בימי בת ראשון – ביטל את כל הבמות בארץ, ואילו בזמן האחרון אנו עדים לעניין חמור ביותר והוא חידוש הבמות, כמובן לצרכים פוליטיים. קח לדוגמה את מערת-המכפלה בחברון, קבר-רחל בבית-לחם, הדיבורים על בית-אל, השימוש הזה בקדושה ביחס למקומות ולקברים הוא למעשה יצירת במות, תוך פנייה מסוכנת לציבור הפרימיטיבי שהגיע מארצות-האיסלאם, ותוך ניצול אמונות טפלות.

החוק שנתקל בכנסת בפרשת "מיהו יהודי?" קובע כיום שאב וילדיו בישראל, באם האם לא התגיירה – שייכים לשתי קבוצות אתניות-דתיות-לאומיות שונות, בניגוד לרצונם, להשקפת-עולמם ולאורח-חייהם. האבסורד בחוק, שהוא קובע לך במפורש חובת היזקקות לממסד דתי במדינה דמוקראטית, לצורך הגיור של האם, כדי ליישב את האבסורד ביחסים שבין האב לבנו.

גם נישואי כוהן וגרושה אסורים עד היום בישראל, ואין שום אפשרות לעקוף את האיסור אלא על-ידי נסיעה לחוץ-לארץ לשם נישואים אזרחיים (שאינם קיימים בישראל). ההיזקקות לחליצה קיימת עד היום בתור דין וחוק, אשר אליו כפופה האישה היהודייה בישראל.

אתה רואה כיצד משתמשים בהיסטוריה ובדת היהודית לשם כפיית מצוות פולחניות הגובלות בהתערבות ברשות-היחיד, כמו בשאלות של השבתת עבודה, אפילו חיונית, והשבתת תחבורה – בשבת. ומאידך קיימת התעלמות מוחלטת מכל שאלות המוסר והפילוסופיה שביהדות, שהם אוניברסאליים במהותם, וגם מתעלמים מהלכות-היסוד שנקבעו במגילת העצמאות של המדינה, ברוח חזון הנביאים ועקרונות הדימוקראטיה המערבית.

אהוד בן עזר: מה השפעת התופעות שהזכרת על דיוקנה העתיד של החברה הישראלית?

שולמית אלוני: אנו עומדים על פרשת-דרכים. בעיני ראשוני התנועה הציונית שבאו לארץ, בייחוד הללו שהשתייכו לתנועת-הפועלים, קדמו טיב ומהות החברה שנו עומדים להקים – אפילו לעצם הקמת המדינה. היום חל שינוי, למרות שהערכים הקודמים עדיין ישנם, ויש נהייה באנשים צעירים לחזור אליהם. באיזו מידה תקבל נטייה זו עידוד מספיק, כדי שנוכל לעבור את תקופת המשבר הריאקציוני מבלי להיות פאנאטיים – זו שאלה פתוחה.

אם מנהל בית-ספר תיכון מכובד בתל-אביב אומר לתלמידיו, בתשובה לקושיות המתעוררות אצלם בקשר לבעיית הפליטים, כי הסבל של הערבים הוא הרבה יותר קטן מסבלם ההיסטורי של היהודים, ואם דברים ברוח דומה אומר גם נציג נבחר של הסטודנטים בישראל – מראים דבריהם על התעוררותו של הלך רוח מסוכן. מצער לראות כי דווקא אנו, היהודים, שהיינו תמיד נרדפים ומעונים, אין לנו מספיק עכבות ברגע שאנו חזקים.

בספרו של לורנץ "טבעת המלך שלמה" יש תיאור של עד-ראייה למלחמה אכזרית בין שני זאבים. כאשר מתגבר החזק מביניהם על החלש, ועומד עליו לכלותו, מפנה החלש לעברו את צווארו מצד העורק הראשי – ומול אפשרות קלה זו של חיסול האויב נרתע החזק ומרפה מקורבנו. הסופר, שהוא חוקר חיות, מסכם ומראה כי דווקא לחזקים יש עכבות. הוא ממשיך ומספר על חיות הנחשבות לחלשות ולנטרפות, כמו צבאים, או יונים, שהושמו יחד בכלוב ונלחמו כל אחד בבן-מינו באכזריות שאינה יודעת גבול. ומכאן המסקנה שאולי דווקא לחלשים אין עכבות, מפני היותם רגילים לחיות במצב של נרדפים.

הפסיכולוגיה של היותנו תמיד נרדפים מונעת מאתנו לראות היכן אנו משתמשים בכוח שלא כדין. יש מבינינו התומכים היום ביישוב חברון או שכם בידי יהודים, ולהצדקתם אומרים, שאם דבר זה אסור עלינו – הרי שאסור לנו גם לשבת בערים ערביות-לשעבר כמו לוד או יפו, שננטשו לאחר מלחמת 48'.

אך האמת היא שאם הערבים לא היו בורחים מן הערים הללו – לא היינו מגרשים אותם משם. טיעוננו הוא שהתיישבותנו בערים כמו אלה באה בעקבות המלחמה. תושביהן עזבו בהשפעת מנהיגיהם הערבים, ונעשו פליטים, ואילו אנו שיכנו בהן חלק רב מן הפליטים היהודים שעזבו את מדינות-ערב, והיה כאן חילוף אוכלוסין; אך יותר מכך היו כאן תוצאות ריאליות של מלחמה שאנו לא יזמנו. במלחמת ששת הימים לא ברחו תושבי חברון ושכם.

אלה שאומרים היום שזכותנו להתיישב בליבה של חברון משום שהיא חלק ממולדתנו העתיקה – שוכחים את הזכות של תושביה הגרים בה דורות רבים, ושוכחים את טיעונם שיישוב דו-לאומי יוצר מתח, התנגשויות ושנאת-חינם. קל-וחומר כיום, שעה שכל פצעי המלחמה והאיבה פתוחים.

כך, בסיסמאות ובמליצות, הולכת ונוצרת אידיאולוגיה סביב לדברים שהם כורח המציאות והמלחמה, ונוטים לעשות אידיאליזאציה של מטרות לאומיות במקום להיות ריאליסטיים. הקריטריונים בהם אנו מודדים את עצמנו נעשים שונים לגמרי מהללו בהם אנו מודדים את הערבים. ולצידוק כל זה אנו נעזרים בהבטחה האלוהית ובסבל הנורא שעבר על יהדות אירופה.

מדוע אינני פסימית? – כל עוד יש בינינו אנשים שמוטרדים בגלל תופעות אלו, ופונים אל הראציו, יש תקווה. השאלה היא איך תפעל מערכת הכוחות, ומה תהא התוצאה. הוויכוח עם החלק הלאומני בציבור קשה מאוד, כי תשובתם אינה עניינית אלא נעשית בשיטת ה"מו!" – כאשר פרופסור מסויים מנסה לדבר דברי היגיון, הוא נאשם בכך שהוא דפיטיסט, ומפסיקים אותו בהפרעות ובנהמה.

ויש גם שיטה של פגיעה מתחת לחגורה. למשל, בעיתון "הארץ", לפני כמה שבועות, נתפרסמה מודעה, בתשלום, האומרת: גם אלה מתנגדים ליישוב חברון – המן, עמלק, בלעם, וכו', רשימת כל שונאי ישראל מן התורה. והחתום: אב ששיכל את שני בניו במלחמה, ושמו המלא. אילו חתם רק את שמו – זוהי מלחמת דעות. תוספת השכול מעבירה את הוויכוח לפסים לא-רציונאליים, ללא-ויכוח. גם הוויכוח עם ד"ר נחום גולדמן, שבא בהצעה להיפגש עם נאצר נשיא מצרים – התנהל לא בצורה עניינית אלא תוך פגיעה אישית במהימנותו מצד ישראלים שעבדו עימו ונתנו בו אמון כל השנים.

אהוד בן עזר: ג'ורג' סטיינר טוען כי שליחותה ובשורתה של היהדות כיום מיוצגות בעמדתנו האוניברסאלית של היהודי במערב, בעוד הישראלים משתקעים יותר ויותר בבעיות של מדינה לאומית. כלום אין גם בכך משום מחיר הציונות?

שולמית אלוני: אם אנחנו נאמנים לרעיונות שזכותו של כל אדם לחיות בחירות בכל מקום בו הוא נמצא – המסקנה שאנחנו יכולים להציע בפני הבחור היהודי-אמריקאי, המוטרד בנגעים בארצו – אינה לברוח ממדינתו ולעלות אלינו, אלא להילחם על מימוש זכויותיו ותיקון החברה במקום בו הוא חי. אם הוא מודע על יהדותו ומוטרד על ידה – אציע לו לבוא לכאן. אם סטיינר חושב שתפקידו לתקן את החברה במקום שם הוא נמצא – איני יכולה לערער על כך ולומר לו – עלה לישראל. אבל נדמה לי כי היהודים כקולקטיב עצמאי, בעת ובמקום שאינם נתונים במצוקה אישית, בשל מעמד של זרים, אלא כשיש להם זהות עצמית, עוגן ונמל-בית משלהם – יכולים לתרום יותר לעצמם ולזולתם.

אני חושבת שהסיבה להערכה השונה של תפקיד היהדות בישראל ובין-גויים נעוצה בעובדה שאצלנו הדת ממוסדת, ובכל מקום בו קיימת פוליטיזציה של הדת – ערכה המוסרי יורד. מאז שיש הפרדה בין דת ומדינה בצרפת, מגיעה שם הקתוליות להישגים בתחום הפילוסופיה הדתית. לכן, איבוד תוכנה האוניברסאלי של היהדות אינו מחיר שנדרש מאיתנו עבור הגשמת הציונות, אלא פשוט מחיר השותפות הפוליטית והכניעה הפוליטית למפלגות הדתיות.

הוויכוח שלי עם סטיינר הוא לא עם רעיונותיו המוסריים הקוסמופוליטיים, שאני מסכימה עימם, אלא אני חושבת שנקודת-מוצא נוחה יותר, חזקה ומשכנעת יותר, למאבק שהוא מציע, ולתפקיד היהודי בעיניו – היא כשיש לי מדינה ריבונית משלי. זו גם הערובה שכוחות רוחניים אלה יוכלו להמשיך ולהתקיים. בעוד שלושה דורות אולי לא תהיה באנגליה תופעה כמו סטיינר היהודי, תיעלם הזרות. מאידך במדינה יהודית, שם הלשון, התרבות ועולם האסוציאציות הם עבריים – אפשר להמשיך ולפתח ערכים אלה. האוניברסיטה העברית היא שצריכה להיות מדגרה לאותם רעיונות אוניברסאליים של ג'ורג' סטיינר.

אהוד בן עזר:  הופעתו של ד"ר נחום גולדמן פוצצה זה לא מכבר דווקא בנסותו לדבר בפני סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. התיאטרון הקאמרי בתל-אביב נאלץ החודש (מאי 1970) להוריד מן הבמה את "מלכת-האמבטיה", סאטירה פוליטית חריפה ומכאבת, עקב הלחצים, ההפרעות, ואווירת ההיסטריה הלאומנית שיצרו נגדה עיתוני-הערב בציבור הישראלי. שר הביטחון, משה דיין, שהלך לראות את ההצגה, אמר עליה בריאיון ב"קול ישראל":

"בזמן ההצגה חשבתי מה בעצם היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא, והיו מראים אותה במוצבים לחיילים, לחיילים המצריים בצד השני, בצידה המערבי של התעלה. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי אילו היו מראים להם את התיאטרון הקאמרי של מדינת ישראל, הנתמך על-ידי הממשלה ועל-ידי העירייה ונישא על כפיים על-ידי הציבור... אני יודע שדבריי יכולים להישמע בתור דימגוגיה... אינני מתאר לעצמי איזה שהוא דבר יותר מעודד, עצום, שיכול היה להיות לצבא המצרי לומר: זו מדינת ישראל כפי שמראים אותה, כמובן בתור סאטירה (אבל ההנחה היא שסאטירה יש לה במה להיאחז). זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם, שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העויינת את מדינת ישראל, מאשר ההצגה הזו... כאשר אני נקלע להצגה הזאת של הקאמרי אני חושב שהם חיים בעולם תלוש. אני מקווה שהעם כולו איננו חי את התלישות הזאת."

הצגת המחזה באוניברסיטה העברית בירושלים פוצצה אף היא באמצעים ברוטאליים. יכולים אולי לומר שהמפגינים והמפריעים באוניברסיטה, בשני המקרים, הם קבוצה קטנה שאופייה לאומני-דתי-קיצוני. אך העובדה שבידם לקבוע עובדות בלב הקאמפוס האוניברסיטאי הגדול במדינה, ואשר אמור להיות, כדברייך, מדגרה לרעיונות האוניברסאליים של סטיינר, – עובדה זו מדאיגה מאוד, כי היא מראה על תחילת תהליך של אי-סובלנות, תהליך העומד בסימן הגבלת חופש הדיבור וחופש הביטוי האמנותי, וליבוי יצרי הרחוב.

 שולמית אלוני: אנחנו נמצאים בתקופת מעבר. אם יצליחו ויתחזקו הכוחות הדתיים והכוחות הקיצוניים של "ארץ-ישראל השלמה", אין לי ספק שיותר משנצטרך לעסוק אז בפיתרון בעיותינו כיהודים, נצטרך לעסוק בפיתרון בעיית הערבים, לא כבעייה מוסרית בלבד המעיקה עלינו, אלא שנושא זה יעסיק אותנו יום-יום וייעשה לתכלית חיינו היחידה. יש המדברים גם על כיבוש הגלעד, במקרה שחוסיין ייפול, ויש האומרים כי עלינו לספח את דרום-לבנון, עם התגברות פעולת המחבלים משם. במצב זה תיעשה הבעייה הערבית לא רק שאלה מוסרית בשבילנו אלא הלחם והמים שלנו.

אם נתעשת ונחזור לתפיסה הציונית הקודמת של "עוד דונם ועוד עז" – ונפסיק עם פולחן הבמות והקדושה, ונהיה ריאליסטיים, ונזכור שעלינו לחיות עם וליד הערבים לעד, כפי שהיתה גישתה של מפא"י במשך כל השנים – אז אפשר עדיין להתייחס למשבר שאנו נתונים בו כאל תקופת-מעבר בלבד. אבל אני מסכימה ששאלות של תרבות, מוסר וזיקה לעולם – נדחקות היום הצידה בישראל. והן נדחקות בצורה מדאיגה. והסיבות לכך הן התחזקותם של שני אלמנטים:

הדעה שאנחנו חזקים ונוכל לדאוג לעצמנו בלא עזרת אחרים; והדעה שתמיד שנאו אותנו ואין לנו בכלל מה לסמוך על אחרים. והדעה השנייה חוזרת לנקודה הקודמת של איבוד חוש-המידה.

אהוד בן עזר:  מעמדתך משתמע שאת מאמינה כי בכוחנו לשנות את הסיטואציה בה אנו נתונים. לי יש לעיתים הרגשה פאטאליסטית כי איבדנו את האמונה בקשר אשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו, ונכונותם לכרות עימנו ברית שלום.

שולמית אלוני: אני חושבת שאנחנו יכולנו לכוון הרבה דברים. היום זה הרבה יותר קשה – כי על משגים פוליטיים יש לשלם. אך גם היום אפשר עדיין לעשות ולשנות. הרי כל הדברים שתבענו לעצמנו, או שאנו חוזרים ותובעים באוזני העולם בשם יהודי רוסיה – איננו תובעים מעצמנו.

למשל: הכרה בזכות הפלשתינאים להגדרה עצמית. עלינו להצביע על פתח לפיתרון. דבר דומה אמור בנושא הפליטים. ולא חשוב הוויכוח אם אנחנו אשמים בהיווצרות הבעייה ואם לא. חשובה העובדה כי בעיית הפליטים קיימת כמורסה מלאת מוגלה, והיא עקב אכילס שלנו.

מה הם מעשינו הטובים? – לאמיתו של דבר לא גילינו התחשבות לא במנטאליות הערבית ולא בצורכי הערבים. היום הפלשתינאים הם עם בהתהוות, ואין לנו רבותא עליהם בכך שאנחנו רואים עצמנו כצאצאי עם עתיק. אנחנו גירינו בהם, בעצם נוכחותנו והתעצמותנו כחברה לאומית, את ההתקוממות נגדנו ואת התגבשותם הלאומית. לפני מלחמת יוני 67' יכול להיות שהערבים חשבו שעם עוד דחיפה אחת יצליחו לגרש אותנו. אחרי יוני 67' היה ברור להם שלא ייתכן הדבר. אבל אנחנו לא ניצלנו במידה מספקת את הפסיכולוגיה ואת הטראומה של הרגשתם אחר המפלה, מבחינת טיפולנו וההסברה שלנו, בייחוד לא בתחום התייחסותנו לערביי הגדה והפליטים, שהם-הם סיבת הקונפליקט באזור, ולא כלפי מדינות-ערב השכנות.

אני לא פאטאליסטית. אם יש אחוז אחד של סיכוי, שעל-ידי פעולה אחרת נוכל להגיע לשלום – עלינו להיאחז בו, כי לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו מבחינה מוסרית אם לא נדע יום-יום ושעה-שעה שאנו נוהגים כפי שאנו נוהגים ביחסנו לערבים, במדיניות הלוחמה שלנו, ובמאמצים הדיפלומאטיים – רק מחוסר ברירה. וכשאני אומרת – יחס לערבים, אני מתכוונת לא למשהו אבסטראקטי אלא לאיש ואישה ובית ועץ ותרבות ורצונות וחלומות של היחיד ושל סביבתו הקבוצתית האתנית.

פניית ראש-הממשלה גולדה מאיר בוועידת-הסופרים האחרונה, לפי כחודש, אל הסופרים שישתייכו לממסד – היא סימפטום מדאיג ומדהים. אפשר לבקש מן הסופרים שלא יהיו, בתקופה כזו שלנו, נגד הממסד, או שיצליפו בו בשבט אוהב, בחסד – אך להשתייך? להיות אומרי-הן בחברה בה אין אופוזיציה ובה אין דיאלוג מפרה בחיים הפוליטיים? למנוע ביקורת מאנשי-רוח וסופרים – זו משאלה מסוכנת.

אהוד בן עזר: נדמה לי כי פניית ראש-הממשלה היתה מיותרת. מרבית הסופרים אליהם פנתה בדבריה בערב פתיחת הוועידה שייכים ממילא לממסד, ולרוב נזעקים להרים את קולם המאורגן רק בנושאים שהם חלק מן המדיניות הממשלתית, וברוח אותה מדיניות. רב חפצם להוכיח כי גם הם מועילים לממשל. חלק גדול מן הסופרים הצעירים או הבלתי-מרוצים לא הראה ממילא את פניו בוועידה. אולי מתוך ייאוש, ומפני חוסר האמונה באפשרות של שינוי. הסכנה היא שתופעה דומה תחזור גם בקרב הדור היותר צעיר.

שולמית אלוני: מזלם של בני הנוער שלנו שהיום אתה לא יכול להחזיק ציבור בבידוד גמור. העולם נעשה קטן בגלל אמצעי-התקשורת, סרטים, תיאטרון וטלוויזיה. אנשים צעירים נוסעים ורואים, והם פתוחים לא רק לאופנת לבוש ושיער ולמוסיקת פופ – אלא גם לרעיונות חדשים. רעיונות אלה מגיעים אצלנו אל בני-נוער, אשר המלה דמוקראטיה היא חלק מן החינוך הבסיסי שלהם, שהרי חוזרים ושונים באוזניהם שאנחנו חברה דמוקראטית שמוסדותיה דמוקראטיים, (לא חשוב מה הגברת גולדה מאיר מבינה במושג זה; החשוב הוא הלגיטימאציה של מושג הדמוקראטיה בישראל). לכן – פתיחות זו מאפשרת לבני-הנוער לקלוט דברים חדשים ולהביע דעתם מתוך חופש. כל עוד "היותנו חברה דמוקראטית" הוא חלק מן הצידוק העצמי שלנו, וחוזרים עליו אפילו האנשים בעלי המגמות האנטי-דמוקראטיות ביותר שבקירבנו – אזי מי שאכפת לו יכול להיאבק ללא-חשש, ויש רבים כאלה.

אהוד בן עזר: נוער יהודי בארצות המערב חדל לראות בישראל אתגר. יש הנוטים אחר השמאל החדש לפלגיו, או בכיוון ראדיקאלי אחר, או להתבוללות. מה יש לנו להציע לצעירים אלו כאתגר ציוני הנוגע לגורלם האישי ולעולמם הרוחני?

שולמית אלוני: אני לא יכולה לפנות לנוער יהודי בתביעה לבוא לכאן רק מפני שביולוגית הוא יהודי. זכותו של כל אדם להשתייך לכל מקום שהוא מרגיש כי הינו שייך אליו, והפסיכולוגיה שלנו כאן – לבוא בתביעה לעלייה, ולבזות את אלה שאינם רוצים לעלות – מקוממת אותי.

אני יכולה לפנות רק אל האדם היהודי המרגיש אי-נחת במקום בו הוא נמצא בשל יהדותו. ובשבילו יש לי אתגר, והוא להשתחרר מאותה אי-נחת ולהפוך אותה למנוף, כי כאן בישראל יש לו הזדמנות להקים חברה חדשה. נפגשתי עם קבוצות מבין ה"היפיס" ואנשי התנועה לשוויון זכויות בארה"ב, והם תמיד אומרים על חברתם – "חברה רקובה". ולדעתי ההזדמנות שלהם לחברה חדשה היא עדיין כאן. סטודנט צעיר הרוצה לתרום מיכולתו ולבנות עצמו במקצועו, יכול להתחיל פה מבראשית. יהודים צעירים שאינם דתיים מוטרדים מעובדת יהדותם, הם אינם יכולים להתכחש לאני הקולקטיבי היוצר בקרבם הרגשת שייכות, אך גם תסביכים רבים, ובישראל הם יכולים למצוא תשובה.

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. כיום יש השואלים – במה עדיף גטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על-פני קיום יהודי בפזורה, עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך ללא סכנה פיסית נראית לעין.

שולמית אלוני: נכון שכיום בארה"ב, ואפילו ברוסיה – יש יותר ביטחון פיסי ליהודי. אולם ההערכה נובעת מנקודת-המוצא. אני לא מאמינה שאנו נהיה גטו מזוין תקופה ארוכה. אני חושבת כי שנאת העולם כלפינו היא תסביך שלנו. עד מלחמת יוני 67' הבדילו אנגלים או צרפתים בין ישראלים לבין יהודים היושבים בארצותיהם; אל הישראלי התייחסו כאל בן עם וארץ נורמאליים, כאל אירי או איטלקי, ולא כאל ה"יהודי" שלהם, במובן הגלותי.

אהוד בן עזר:  כיום, שלוש שנים לאחר מלחמת יוני 67', קיימת הרגשה כי שוב ניטשטשה בעיני העולם ההבחנה בין "ישראלי" לבין "יהודי". יהודי ישראל משלמים בחייהם את מחיר מלחמת-הקיום היהודית, ואילו יהודי התפוצה מזוהים יותר ויותר עם ישראל ומוחזקים בעיני העולם אחראים למעשיה. בעתות מצוקה, בייחוד ערב מלחמת ששת הימים, נוכחו הישראלים לדעת כי יהודי העולם הם בני בריתם היחידים התומכים בהם בלא כל תנאי.

שולמית אלוני: גם היום לא נכון לומר שהעולם כולו נגדנו. אמנם נכון, כי אפילו הצעירים בישראל אינם מסוגלים לשמוע ביקורת על עצמנו מבלי ללקות בתסביך האנטישמי. אם יהודי מבקר אותנו – באים עליו בטענות של שנאה עצמית יהודית, ואם גוי – הריהו אנטישמי. גם ידידינו מבין הגויים אומרים כי קשה ביותר להשמיע שאוזנינו דברי ביקורת. והרי אפשר להיות ידידים – ולא להסכים עם כל צעד של ממשלת ישראל.

כאשר גולדה מאיר מזכירה בנאומיה את ימי ילדותה ואת אווירת הפוגרום בעיירה, אין פלא בכך שאינה מגלה אמון בגויים, שהרי היא נושאת עימה את שכבת הפחד ואי-האמון בגוי, ואולי בעולם כולו; וכך בני-דורה, ניצולי הגטאות והשואה. אבל לנו, לדור הצעיר יותר, אין משקעים רגשיים כאלה. וגם העולם לא כך מתייחס אלינו. אני חושבת כי הביקורת הנמתחת על מדיניות ישראל מצד חוגים ומדינות רבים בעולם, היתה נמתחת על מדיניותה של כל מדינה אחרת הנמצאת במצבנו. אני יכולה לא להסכים לביקורת, אך אני יכולה להבין את מניעיה באופן רציונאלי ולא לתלות את הקולר באנטישמיות של העולם.

גם הקונפליקט שלנו עם הערבים אינו על רקע אנטישמי, אלא הוא טראגדיה של התנגשות בין שתי קבוצות אתניות. מלחמה על הקיום אינה ערך אלא כורח (וזאת בתנאי שהיא באמת מלחמה של קיום) – ועל-כן אין למוד אותה בקנה-מידה של ערכים חברתיים ומוסריים. אצל איוב נאמר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו." אני רואה בצבא ובמדינה רק כלים ומסגרות העוזרים לפיתוח ערכים. מבחינה זו נתנו אנחנו, באופן עובדתי, תשובה לנושא של הקיום היהודי כערך. פה הקיום היהודי אינו רק מילים וקשר בין אנשים בעלי מוצא משותף, אלא עובדת חיים, השקפת עולם ושפה ותרבות וכל היתר. כאן יש מכלול של חינוך עברי ותרבות ישראלית המאפשר לאנשים לחיות מתוך הרגשה של שלמות ושייכות. יהודי בישראל הוא כאדם בביתו, היכול להסתובב בנעלי-בית, בעוד אשר בכל מקום אחר עליו ללכת תמיד כאילו בהרגשה שעליו לענוד עניבה, ולהסתיר חלק מן האינטימיות שלו.

האינדיקאטור הטוב ביותר להרגשת היהודי בישראל היא לעקוב אחר תגובות של תיירים יהודים הבאים לכאן מארצות אחרות, כעבור כמה שעות הם אומרים: "הלוא אלה אנשים שלנו, אונזרע מענטשן, איך בין אין הוים, אני בבית." סימן שאכן יש בישראל הרגשת שייכות ובית לכל יהודי. אינך צריך להתאמץ ולהסתגף כאן כדי להיות אתה. אתה פשוט אתה.

אהוד בן עזר: כיצד נראית לך, מבחינה היסטורית, במבט לאחור, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, אשר בזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם הפאטאליסטי והפסימי, המתכונן לגרוע ביותר, למלחמה, הוכח כצודק ונכון מבחינתנו.

שולמית אלוני: אני מסכימה שלא היינו ערים מספיק לנושא הערבי. חשוב להוסיף שהאנגלים עזרו מאוד לחדד את היחסים בין שני העמים, כמו שעשו גם בהודו. אבל, שוב – אינני מקבלת את הגישה הפאטאליסטית שלך. אחד הדברים שמטרידים מאוד את הערבים, מבחינה מילולית, הוא חוק-השבות הישראלי, המעניק באופן אוטומאטי אזרחות ישראלית לכל יהודי העולה לארץ. זוהי בעצם הריפאטריאציה של העם היהודי לארצו. כמו גישתם של הרוסים לארמנים, או של גרמניה לגרמנים. מכאן הצידוק למדינה יהודית, ויחד עם זאת למתן עצמאות לפלשתינאים והכרה בזכותם להגדרה עצמית בחלק מהארץ. הישארותנו בגבולות ארץ-ישראל השלמה תחייב אותנו להכיר בשבות הפליטים, או שנקבל על עצמנו כתר כובשים ומנשלים. אין אפשרות לשחרר שטחים כאשר חיים בהם אנשים השייכים לקבוצה אתנית שונה משלנו. כאשר נכיר בכך יבוא הקונפליקט לידי ראשית פיתרון. זה ייקח זמן, אך גם אנו, במדיניות שלנו, לא מקצרים את הזמן. קיימת גם אפשרות אחרת: אולי המעצמות הגדולות תכפינה עלינו הסדר, אשר יחלק שוב את הארץ, וכך תוצא קבוצה אתנית ערבית החיה בגדה המערבית אל מחוץ לשלטון הישראלי, ואולי כפייה כזו תביא לנורמליזאציה.

אין לי ספק שהציונות המדינית לא טעתה בעיקרה. מדינת ישראל מגשימה את הציונות ונותנת את התשובות שחיפשנו מבחינת הקיום האישי והקולקטיבי, למרות מצב המלחמה. עם זאת עשינו הרבה שגיאות, וזה קורה לכל אלה הפועלים בהיסטוריה. כיום עלינו לעשות הכול כדי שגם אם אנו צודקים – לא תיפגענה זכויות הערבים כבני-אדם, וזכותם כקבוצה להגדרה עצמית תינתן להם.

כשם שאירופה עברה את אביב-העמים במאה ה-19, ואנחנו עברנו שלב זה בסוף המאה ההיא ובראשית המאה הנוכחית – כך עוברים הערבים אותו שלב כיום. בכל מעבר מן החברה הפיאודאלית והדתית לחברה לאומית – יש גילויים לאומיים קיצוניים. למזרח התיכון הגיע כל התהליך במאוחר. לכן יש גילויים שוביניסטיים משני הצדדים, כמו באירופה לפני שנים. היום, כאשר לכל אחד מעמי אירופה יש מדינה לאומית משלו – נעשים הצעירים שם בעלי השקפות אוניברסאליות ואומרים שלאומיות היא מלה ריאקציונית.

אם מטרת הציונות הייתה להקים מדינה יהודית ריבונית – הרי שהיא הצליחה, וישראל אינה צריכה עוד להצדיק את קיומה, היא פשוט קיימת. אבל ויתור על כמה סיסמאות קיצוניות, וחזרה לערכי ראשית הציונות – יכול לעשות הרבה כדי לקרב את השלום עם הערבים.

אהוד בן עזר: קיימת דעה כי הגניוס היהודי מקורו במפגש המוצלח בין האינטלקט היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופיות העשירות. כלום אין מחירה של הציונות קיים גם בסכנת ירידת פוריותו של הגניוס היהודי בישראל, מפני סכנת ההצטמצמות במלחמת הקיום הלאומי? את יכולה לראות אישור מדאיג לכך בעובדה שאינטלקטואלים יהודים בתפוצה מאבדים את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות כלפי ישראל.

שולמית אלוני: בימי-הביניים, בתקופות בהן היהדות שיבחה את גזעה, צימצמה הנצרות את גזעה. הדרך להשכלה בנצרות היתה מטרתם היחידה, ולאחרים ניתנה ההשכלה רק באמצעות הכנסייה ומוסד הנזירות. ואילו בציבור היהודי היתה קיימת החשבה עצומה של הפעילות הרוחנית ושל הלימוד. את בת העשיר היו משיאים ל"עילוי", ומברכים אותם במצוות "פרו-ורבו". במובן זה אפשר לומר שהיהדות עסקה בהשבחת גזעה. ואילו כיום יש דמוקראטיזאציה של ההשכלה והקידום בכל העולם, ולכל השכבות, וכך המצב גם בחברה הישראלית, וטבעי הדבר שתוך כמה דורות תהיה הגאונות היהודית פחות יוצאת-דופן.

עם זאת כיום, בכל מישורי היצירה האינטלקטואלית והמדעית, שאינם קשורים לפוליטיקה, נשארה יוקרת ישראל ברמה גבוהה.

איפה נוצר הקושי? באותם תחומים של הגות ושל ספרות יפה, תחומי יצירה המושפעים בכל מדינה מן הקונפליקט בין מצבים חברתיים ופוליטיים שונים, וכנראה שהמצוקה הפוליטית של ישראל משפיעה על יכולת סופריה ואנשי-הרוח שלה להשמיע את קולם בעולם. וקיים כמובן הקושי הלשוני של מדינה קטנה. סופר עברי יכול לשאול עצמו – למי אני עמל? אבל בתחום המדע גבוהה יוקרתה של ישראל, דוגמה לכך מכון וייצמן למדע ברחובות, הטכניון בחיפה; יש ייצוא ידע ולמומחים שלנו יש יוקרה רבה בעולם. אותם אינטלקטואלים, בחלקם הגדול יהודים, המתייחסים בביטול לישראל – מבססים את כל טיעוניהם על התחום הפוליטי, שהוא תוצאה מובהקת של מציאות מסוימת בה אנו מצויים עתה.

בתי-המשפט שלנו, מקום בו מתמודדים עם בעייה מוסרית מבלי להיות כבולים על-ידי קבוצות-לחץ פוליטיות – מוכיחים עצמם ועומדים על רמה גבוהה. ובתחום הטכנולוגיה אנחנו מצליחים לאמץ ולסגל המצאות טכניות, לפתח ולשכלל אותן. זוהי פעילותו של הגניוס היהודי בישראל כיום. וכל יתר הדברים שמוטחים נגדנו הם בגדר של ביקורת והערכה פוליטית, שכמובן יש לה השלכות בתחום ההגות והמוסר.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעינייך השפעת מלחמת ששת הימים ושלוש השנים שבאו אחריה על החניך הישראלי, העומד לפני שירותו בצבא, ועל הצעיר הישראלי אשר מצב-המלחמה נעשה אצלו לפרספקטיבה כמעט יחידה של כל חייו?

שולמית אלוני: אני חושבת שהשלטון לא מציע התמודדות עם בעיות רוחניות לצעיר הישראלי. החינוך הוא יותר מדי ממוסד. הדוגמה הקלאסית היתה החתמת תלמידי השמיניות על מכתב עצומה לראש-הממשלה. לפני כחודש ימים שלחה קבוצת תלמידי הכיתה האחרונה בבית-ספר תיכון בירושלים מכתב לראש-הממשלה, גולדה מאיר, ובו כתבו:

"אנו קבוצת תלמידי תיכון, העומדים לפני גיוסנו לצה"ל, מוחים על מדיניות הממשלה בפרשת השיחות גולדמן-נאצר. עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת במשך שלוש שנים כיוון שאין בררה. לאחר פרשה זו – הוכח שגם כאשר יש בררה, ולו גם הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה. לאור זאת אנו, ורבים אחרים, חושבים כיצד להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים. אנו קוראים לממשלה לנצל כל הזדמנות וכל סיכוי לשלום."

המכתב עורר הד שלילי חזק במימסד, ובחלק גדול של הציבור, אשר התקומם בעיקר על הצעירים שהעזו להתנות את יכולתם ונכונותם להילחם – באמונתם במדיניות הממשלה. בתור תשובה החתימו מורים באופן "ספונטאני" מאות תלמידי שמיניות בבתי-ספר רבים בארץ על מכתב עצומה לראש-הממשלה, המוקיעים את מכתבה של קבוצת התלמידים מירושלים, ומצהירים על נאמנותם ועל נכונותם להילחם בכל תנאי. ההחתמה ההמונית המאורגנת הזאת זעזעה אותי. ראש-הממשלה היתה מרוצה והיא אפילו ציטטה בגאווה את העצומות ה"ספונטאניות" הללו בפגישה עם העיתונות.

פרופ' חיים אדלר, מן האוניברסיטה העברית, ערך עבודת-מחקר על החינוך לערכים בבתי-הספר בישראל, ומשרד החינוך גנז את המחקר מני תוצאותיו המדכאות, שהראו כי בנוער הישראלי יש מגמות שוביניסטיות, בייחוד בחינוך הממלכתי-דתי. וכי קיימת נטייה חזקה לדון את עצמך ואת עמך בקני-מידה אחרים מהללו שבהם אתה דן את עמו של הזולת. לדעתי נמצא החינוך שלנו בסימן לאומני מדי, ויש לשנותו. בילדותנו היה הדגש בלימוד התנ"ך, על דברי הנביאים, כיום – ספר יהושע ותקופת ההתנחלות, והזכויות ההיסטוריות הן העיקר. אני מקווה כי משרד החינוך ער לבעיות האלה, וכי מכינים תכנית רחבה יותר לחינוך לערכים אוניברסאליים.

אהוד בן עזר: האם אין סכנה לצביון הדימוקראטיה הישראלית בתופעה שאנשי-צבא ואנשי-צבא-לשעבר הם הקובעים את גורל המדינה והם המגיעים לעמדות של מנהיגות פוליטית בכירה?

שולמית אלוני: אותם אנשי-צבא שהיום נכנסים לעמדות פוליטיות ומשקיות, רובם הם חניכי תנועות-הנוער הפועליות, ומשקע הערכים הדימוקראטיים שעומד ברקע חינוכם מבדיל אותם מאנשי צבא מקצועיים במובן המקובל בעולם. הטראגדיה שלנו היא אחרת, ומקורה, בכך שהצבא הוכיח עצמו כגורם היעיל ביותר בישראל, שעה שאין בתחום הפוליטי מעוף, עשייה ומחשבה – שישוו לתנופת ההעזה הצבאית. מצב מדאיג הוא שאנשים בעלי-יכולת לא נכנסים לחיים הפוליטיים בגלל המבנה הסגור של המפלגות, המבוצרות על-ידי מנגנונים של אנשים בינוניים. רק הצבא נעשה כמין קרש-קפיצה שעוקף את דרך-הייסורים הארוכה, ומאפשר לקצינים בכירים לעבור מיד לתפקיד פוליטי רם מעלה. אנשים הבאים מן התחום האזרחי נרתעים מלעבור את הדרך הפוליטית הארוכה והאפורה, להיתקל במציאות של קבוצות-לחץ פוליטיות ושל שיטת בחירות יחסיות, בה המינויים נעשים בידי מרכזי המפלגות, ולבוחר אין השפעה על קביעת מועמדיו. בייחוד היום, עם ממשלת הליכוד הלאומי, כשאין בכנסת אופוזיציה ראויה לשמה, קיים מצב מסוכן בו הדיאלוג, במקום שיתנהל בכנסת, מתנהל בין הממסד לבין הרחוב.

אהוד בן עזר: האם את חשה מגבלות כלשהן להתפתחותה של האישה בישראל? האם החרדה אשר במצבנו הקיומי משפיעה באופן מיוחד עליה?

שולמית אלוני: נשים ממוצא מערב-אירופי יודעות לנצל את זכויותיהן. אבל יש אוכלוסייה עצומה של נשים שהגיעו מארצות-המזרח, ארצות בהן האישה היתה במצב נחות, והמסורת והדת טיפחו שמירת מעמד נחות זה. בייחוד בכל הנוגע לחוקים של חיי-משפחה. ברגישות למצב הביטחוני אין כל הבדל בין המינים. בחלק גדול מן המשפחות הצעירות האישה גם היא שירתה בצבא כמו הבעל, והנושא משותף להם במידה שווה. ואילו מבחינת אפשרויות ההתקדמות, המצב כך הוא: בשלבים הגבוהים בסולם הדרגות והמקצועות – כל הדרכים פתוחות בפני האישה. אך במשרות הבינוניות ובשכבות החלשות – התקדמות האישה היא הרבה יותר קשה. מידת החירות של האישה עולה עם מידת האינטליגנציה.

הציפיות של החברה היהודית מן האישה הן קודם כל שתהיה אם ותגדל ילדים. היום, עקב הבעיה הדמוגראפית והמצב הביטחוני – מופנות הדרישות האלה בישראל ביתר שאת אל האישה. לכן אישה שרוצה כיום לבנות לעצמה קאריירה נתונה כולה בסבך של רגשי-אשם. כמו-כן, בשל חוקים דתיים רבים, בייחוד בתחום המשפחה, נשאר יחס דו-ערכי אל האישה. סוף-סוף רבים עדיין מתפללים יום-יום "ברוך שלא עשאני אישה," ובבתי-ספר רבים, דתיים, בהם לומדים "שולחן ערוך", עדיין משננים ש"לא ילך אדם בין שתי נשים, שני כלבים ושני חזירים, ולא ישב ביניהם."

זה ודאי מקשה להכיר בשוויון האישה ובזכויותיה.

תודה ללאה שורצמן (בן עזר) שהקלידה עבורנו את הראיון מהספר, שנדפס בתקופה הטרום-מחשבית.

* * *

תמר יינן

על שיר מולחן של אסתר ראב ששודר

מר בן עזר הנכבד,

אתמול, [18.12] האזנתי לגלי צ.ה.ל. –וכאשר שמעון פרנס עמד לסיים את תוכניתו, הושמע השיר המדהים הזה, "ברוך שעשאני אישה", וכששמעון ציין שהוא נכתב על ידי אסתר ראב – דודתך האהובה עליך כל כך, והולחן על ידי אהובה עוזרי, כל כך התפעלתי ממנו ומשירתה של לימור עובד אותו, שלא היה לי כל ספק שאתה חייב לדעת עליו, לשומעו ולהתפעל ממנו, עד הגג!

והיום, דווקא היום, לא הגיע אליי המכתב העיתי שלך, שמגיע מדי שני וחמישי, ואני מחכה לשירו המופלא של יוסי גמזו, אותו אני מעתיקה ושולחת לכל מכריי ומוקיריי.

 היה בשלום והמשך בעבודת הקודש שלך,

 מעריכה ומוקירה,

תמר יינן

ברוך שעשני אישה

לימור עובד

מילים: אסתר ראב, הלחן: אהובה עוזרי

הזמרת לימור עובד מוציאה את השיר "ברוך שעשני אישה"

שיר שלישי מתוך אלבומה הראשון שעתיד לצאת בקרוב.

בשיר בעל הטקסט העוצמתי והרלוונטי היום יותר מתמיד של המשוררת אסתר ראב – ניפגש עם הלחן של אהובה עוזרי, שבסגנונה המיוחד מצליחה להביא את העומק והעוצמה של המוסיקה אל הטקסט ולהפוך אותם לאחד.

הפקה מוזיקלית של המוזיקאי המוכשר גדי סרי.

שִׁירַת אִשָּׁה

[השיר בשלמותו]

בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי אִשָּׁה –

שֶׁאֲנִי אֲדָמָה וְאָדָם,

וְצֶלָע רַכָּה;

בָּרוּךְ שֶׁעֲשִׂיתַנִי

עִגּוּלִים עִגּוּלִים –

כְּגַלְגַּלֵי מַזָּלוֹת

וּכְעִגּוּלֵי פֵּרוֹת –

שֶׁנָּתַתָּ לִי בָּשָׂר חַי

פּוֹרֵחַ,

וַעֲשִׂיתַנִי כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה –

נוֹשֵׂא פְּרִי;

שֶׁקִּרְעֵי עֲנָנֶיךָ

מַחֲלִיקִים כְּמֶשִׁי

עַל פָּנַי וִירֵכַי;

וַאֲנִי גְּדוֹלָה

וּמְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת יַלְדָּה,

בּוֹכִיָּה מִצַּעַר,

וְצוֹחֶקֶת וְשָׁרָה בְּקוֹל,

דַּק מִן הַדַּק –

כִּצְרָצַר זָעִיר

בְּמַקְהֵלַת כְּרוּבֶיךָ

הַנַּעֲלָה –

קְטַנָּה שֶׁבִּקְטַנּוֹת –

אֲנִי מְשַׂחֶקֶת

לְרַגְלֶיךָ –

בּוֹרְאִי!

1969

אהוד: גיליון 201 התאחר בגלל יציאתה של המערכת לנופשון גימלאים בים המלח במלון "ישרוטל ים המלח". הכול היה בסדר חוץ מכך שהבריכה החיצונית אינה מחוממת לשחייה. אבל זו צרת רוב המלונות בים המלח, לבד אולי ממלון "לוט", שבו מכסים כל לילה את הבריכה ביריעת ניילון גדולה, ומצליחים לשמור על מימיה מחוממים גם בחורף.

* * *

משה גרנות

לא ממש קצר ולא ממש תולדות

על ספרו של יובל נח הררי

"קיצור תולדות האנושות"

דביר 2013, 459 עמ'

אני מודה שציפיתי כי הספר ששמו "קיצור תולדות האנושות" יפרוש בפניי את האירועים החשובים שעברו על המין האנושי מהעת שנבדל מבעלי החיים הדומים לו ועד ימינו, כלומר, סיכום ממצה של קורות המשתרעות על פני 70,000 שנים. ציפייתי זאת (האם מוגזמת?) נחלה אכזבה, כי עיקרו של הספר מעקב אחר התובנות באשר למהות האנושות בשלבים שונים של קיומה על פני האדמה. יחד עם זאת, צריך לציין שהספר מעניין ביותר, והקורא בו איננו יכול שלא להתפעל מהידע הרב שהמחבר חושף בתחומים רבים מספור: ארכיאולוגיה והיסטוריה (כמובן!), אבל גם פסיכולוגיה, סוציולוגיה, מתמטיקה, ביולוגיה, מיקרוביולוגיה, חקלאות, אנטומיה, פרמקולוגיה, בלשנות וכו'.

הספר מתעכב על מיספר תופעות מופלאות ואף חידתיות שחוותה האנושות: כיצד קרה שההומו סאפיאנס, שהופיע על פני האדמה לפני 70,000 שנה, נותר לבדו, ואילו שאר מיני בני האדם הקדמונים, ביניהם האדם הניאנדרתלי, נכחדו?

כיצד קרה שהאדם בא לעולם לא מוכן לחיים, בניגוד לשאר היונקים שכמעט מיד עם לידתם מתפקדים כמו הבוגרים, והאם מצב "לא אפוי" זה הוא אשר גרם לכך שהאדם בינקותו ניתן "ללישה" בניגוד לבעלי החיים האחרים (הלא מבוייתים) שנשארים בעלי אותן תכונות ואינסטינקטים לכל ימי חייהם?

מהי תרומתה העיקרית של המהפכה הלשונית שאירעה לפני כ 30,000 שנה, שמא היא הצליחה לנתב את האדם אל דברים שאינם במציאות? שמא הובילה אל יצירת מיתוסים שמחברים בני אדם לחברות מאורגנות, ללאומים, לחברות כלכליות מאוגדות? שהרי לכל אלה אין בסיס עובדתי, הם רק פיקציה המקובלת על ציבורים שונים.

האם ביות האש, שאירע, כנראה, לפני 1,500,000 שנים הפך את האדם לאדון הבריאה, זה שפחות נאכל על ידי בעלי חיים אחרים, ולו עצמו יש מבחר בלתי נדלה של מושאי אכילה?

מה היתה תרומתה של המהפכה החקלאית שאירעה לפני 10,000 שנה? לדעת המחבר המהפכה הזאת היתה יותר אסון מאשר ברכה – חיי הלַקָּטים היו הרבה יותר נוחים מחייו של החקלאי. החקלאי עובד הרבה יותר, אבל זוכה למזון פחות טוב. הלקטים הרבה יותר חופשיים, ומזונם הרבה יותר איכותי. המהפכה החקלאית הועילה לצמחייה הראויה למאכל (חיטה, פירות, ירקות), אך הזיקה נורא לבעלי החיים המבוייתים, שהועדו לתנאי חיים מזעזעים. מסתבר שההומו סאפיאנס לא רק ביית בעלי חיים , אלאג ם הכחיד אלפי מינים מהם.

הספר מתחקה אחרי הסיבות להמצאת הכתב – מסתבר שחוק או סיפור ניתן לאגוד בזיכרון, אבל מידע מתמטי מונוטוני, ששלטון מרכזי זקוק לו לצורך גביית מיסים ותיעוד עסקאות – קשה מאוד לזכור, ולכן השומרים (לפני כ-5000 שנה) והמצרים (לפני כ-4400 שנה) צעדו את צעדיהם הראשונים אל הכתב, שבלעדיו לא היה צועד האדם אל פסגות התרבות. מסתבר שלמרות המניע העיקרי ליצירת הכתב – המידע המתמטי המונוטוני – המִסְפָּר "הערבי" (שהומצא דווקא בהודו) בא לעולם רק במאה התשיעית לספירה.

המחבר תוהה מדוע החברה האנושית מראשיתה העניקה עדיפות לגברים על פני הנשים. המחבר מביא בפרוטרוט את ההסברים המקובלים למצב עניינים זה, ומראה שיש בהם פרצות, ומצד ההיגיון אין סיבה למצב זה. מסתבר שנורמה זאת קיימת לא רק אצל בני האדם, אלא הוא מצוי אצל רוב היונקים ("זכר אלפא" השולט בקבוצת בעלי חיים ממין מסוים), להוציא בודדים מטריארכליים (שימפנזים, פילים). המחבר איננו מזכיר שאצל החרקים המצב הוא הפוך – על הרוב הזכר קטן מהנקבה, הוא טפל לה, ואצל לא מעט חרקים ההזדווגות עולה לזכר במותו, ואצל חלקם הוא אף משמש ארוחה לנקבה המופרית.

הספר עוסק בשימוש הראשון בעולם במטבע (640 לפני הספירה אצל מלך לידיה) וחשיבותו, וכן עושה מאזן של רווח והפסד מייסודן של האימפריות: למרות הזוועות שאלו ביצעו לאורך התקופות השונות – הן גרמו ליציבות שלטונית של מאות שנים, ושפותיהן הפכו לשפות בינלאומיות (אכדית, ארמית, ערבית, ספרדית, אנגלית).

המחבר טוען שהפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם הם דתות, וזה מתקבל על הדעת, אבל הוא כולל בקטגוריה הזאת גם את הליברליזם, ההומניזם והקפיטליזם, משום שלדעתו, הדת מאופיינת בכך שמאמיניה מבססים מערכת חוקים וכללים על אמונה בסדר על-אנושי. אבל בדת יש מספר מאפיינים שחסרים לחלוטין בליברליזם, הומניזם וקפיטליזם – לדת ולסמי-דת יש אלים שיראים מהם ועובדים אותם (מוסוליני, היטלר, סטלין), יש תיאוריה דוגמטית שלא ניתן לשנותה, אלא רק לפרשה, ועיקר העיקרים – יש חשש מתמיד מעין בולשת החודרת לקרביים של הנתין המאמין, וסממנים אלה בוודאי שאינם קיימים בהומניזם, ליברליזם וקפיטליזם.

מהפיכה משמעותית חלה באנושות משנת 1500 ואילך – תחילתה של החשיבה המדעית. עד אז המחשבה היתה דתית, וההנחה היתה שהדת "יודעת הכול" – חידושו של המדע: הודאת האדם שאיננו יודע, הודאה בבורות, הודאה שהובילה את האנושות לקידמה. דארווין, לדוגמה, הסביר תופעות מבלי לטעון שיש עיצוב תבוני עליון יודע-כול שגרם לתופעות. הוא ניגש אל מחקריו כמי שאיננו יודע. תהליך זה (מביטחון בידע עליון להודאה בבורות) חל בעיקר באימפריות האירופיות ששלחו ביחד עם הכובשים גם חוקרים ומדענים לחקור תופעות אנתרופולוגיות, שפות, בעלי חיים. אחת הדוגמאות המובהקות ליתרון האימפריות האירופיות על האסיאתיות היא פיענוח כתובת בהיסטון מימי דריווש בפרס. הכתובת עמדה שם בראש הצוק במשך למעלה מאלפיים שנה ואף חוקר פרסי לא ניסה לפענח אותה עד שהגיעו לשם הבריטים ושקדו על חשיפת החידה העתיקה. כנ"ל לגבי שמפוליון הצרפתי ואבן הרוזטה במצרים, וחקירת שפת הודו העתיקה סנסקריט על ידי הבריטים.

המחבר מביע לעיתים דעות שנראות על פניהן מוזרות, אבל מי יודע – אולי יש בהן ממש – שלא צריך להיבהל מהטענה שמקורות האנרגיה מידלדלים, כי לדעתו – אין גבול למקורות אלה; ועוד דבר, הוא סבור שבעוד 500-200 שנה האדם יתגבר על המחלות, יאריך את החיים, ואולי יתגבר על המוות...

הספר דן בנושאים רבים אחרים, כגון מדד האושר של האנושות בהשוואה בין תקופה לתקופה, כגון משמעות החיים (לטענתו – אין משמעות לחיים כשלעצמם – הם תוצר של תהליכים אבולוציוניים עיוורים הפועלים ללא כל תכלית; ומי שמאמין שיש לחייו משמעות – חי באשליה); כגון אופקיה של ההנדסה הגנטית.

יש בספר היגדים שאני מוכן לאמץ בשתי ידיי – הרי אחד מהם: "אילו נסע דוד המלך בזמן והגיע לבית המדרש במאה שערים של ימינו, היתה אוחזת בו פליאה. היהדות של ימיו היתה כת חקלאית טיפוסית לתקופת הברזל, שפולחנה המרכזי היה העלאת בעלי חיים קורבן כדי להבטיח יבולים טובים וניצחון במלחמה.... מה בין זה לבין אסופת תלמידי חכמים שמעודם לא אחזו במעדר או בחרב, אשר בעודם לבושים במיטב האופנה הפולנית של המאה ה-18 – מתפלספים ביניהם בניב גרמני (יידיש) על משמעותם של טקסטים ארמיים-למחצה (התלמוד), שנכתבו בבבל יותר מאלף שנה אחרי דוד?" (עמ' 197).

כאמור, ציפיתי למשהו אחר, אבל מה שמצאתי מעניין מאוד.

אהוד: לגבי ההיגד האחרון שהבאת, יש לי שאלה, האם המחבר הידען קרא מימיו את כתבי פרופ' גרשם שלום ואת ההיסטוריוגרפיה של היהדות על פיו? – דומני שלא. אבל אולי ככה זה אצל גאונים בני-זמננו, שממציאים כל פעם מחדש את הגלגל וזוכים להצלחה אצל בורים ועמי-ארצות.

* * *

עמוס אריכא

1. הנשיא האחרון של מדינת ישראל

בעוד כחצי שנה יפנה שמעון פרס את משכן הנשיא בירושלים. ניתן לבקר אותו. ניתן להתעמת אתו. ניתן לא להסכים עם דעותיו. אולם אי-אפשר להתעלם מתרומתו להחזיר כבוד למשכן החשוב לאחר פרשת מי שגר שם לפניו. לא היה ביזיון גדול מזה שהעטה מר קצב על כולנו. כלימה תכסה כל-פנים; משכן הנשיא שהיה אמור לייצג את המדינה הן בעיני הישראלים והן בעיני העולם, נראה לפתע כביתו של סוטה ואנס מהרמה השפלה ביותר. מעולם לא הסב אדם נזק מחפיר כזה לתפקיד הייצוגי הנחשב ביותר.

ברור כי מתקרב מועד להחליט אם יש טעם להמשיך בקיומו של מוסד זה שרבים לא שבעו נחת מקיומו. רבים גם הרגישו שהמוסד הנכבד עומד לעתים כמכשלה בדרכם של ראשי ממשלה, כמתחרה בהם. אך כבעבר גם בפעם זאת נמנעים הפוליטיקאים שלנו מלחרוץ דין ביטול, שכן התרגלו לראות במשכן הזה נכס פרטי שלהם; אם לא זה  אז זו, ואם לא זו אז זה. רבים מחפשים לעצמן כבוד שאינו מגיע להם.

הנשיא פרס הצליח במקום שאפילו עיזר ויצמן התוסס וכובש הלב לא עשה זאת כמותו; הוא הפך את משכן הנשיאות למשכן מוביל במדינת ישראל, בעל שם מכובד ברחבי-עולם, ואף נותן טון וצבע עז משלו למדיניות הישראלית המסוכסכת, למורת רוחם של "חוגי" לשכת ראש הממשלה. מבחינות רבות הוא נחשף מתוך הכרה צלולה כנייר הליטוש של הזוויות החדות המאפיינות את ממשלת נתניהו. ראש הממשלה צריך להיות אסיר-תודה לפרס על תרומתו הנחשבת הזאת.

במרוצת השנים הוכיח פרס כי בכוחו לסייע למדינה במצוקה כשלנו כשהוא כהן גדול בזירה משלו. אין כמו פרס בנאי מוכשר למעשים שכאלה; במתו הפכה במה לכל גדולי עולם. שוב הוכיח סגולותיו המיוחדות ואולי בשל כך עלה בידו לשקם את המשכן וייעודו, אף כי עורר פה ושם מורת רוח, הן בימין והן בשמאל.

בין היתר הוטחו כלפיו טענות על בזבזנות מושחתת כדוגמת מסיבות יום הולדתו, טיסות מיותרות, או שיקום המשכן המתפורר שכלל איננו רכושו הפרטי אלא רכוש המדינה. היתה זו טענה אבסורדית שנועדה לגרם לשוטים להאמין שמדובר בביתו הפרטי של פרס. טענות אלה ניסרו תמיד בחלל בכל עת שמעיזים לבקר את הזוג מקיסריה על בזבזנותם המדהימה. תמיד נמצאו אותם מניפי אצבע המנסים להסיט את הלהבות ממשפחת נתניהו לעבר פרס. תרגיל של יחצ"נים שכירי-מקלדות. 

כמובן שמטיחי האשמות בדבר בזבזנות במשכן, ידעו היטב כי הם מטעים ומכזבים ברשעות. שכן המשכן איננו קניינו של פרס ובבוא יום בצאתו משם לא ייקח אתו גם לא מסמר חלוד אחד. ראוי להזכיר בנקודה זו שהמשכן כבר מלפני שנים רבות נדרש למתיחת כתליו הנסדקים ושיקום מערכותיו הנרקבות והוא משמש לא רק למגוריו של הנשיא אלא גם כמקום עבודתו היומיומית.

והנה הולכת ומסתיימת עונתו של פרס במשכן הנשיאותי.

כנראה שלחול הניגר בשעונו של המשכן בירושלים יש קסם מוסיקלי הטמון בכל אחד מגרגיריו, וצליליו מתפשטים במהירות ונלכדים באוזניהם הכרויות של שורת פוליטיקאים, שמכבר נושאים בסתר או בגלוי את עיניהם למשכן, כמי שמקווים לרשת את מקומו של פרס. לדעתי איש מהם אינו ראוי למשרה הזאת לאחר שיסתיים העידן של פרס.

איש מהם לא הצמיח שיעור קומה ראוי לבוא במקום הנשיא המשלים כהונתו. אף לא אחד מהם יכול לטעון, אני ראוי, ואף להוכיח זאת במעשיו לאורך מסילתו הציבורית. היפוכו של מצב חושף תמונת פסולה שמזה שנים רבות, אפילו רבות מדי, אימצו לעצמם פוליטיקאים יהירים את ההכרה הפסולה שמשכן הנשיא שייך למישהו מחוגם. כלומר, הם אף לא טורחים לחפש מועמד מחוץ לזירת נבחרי העם, שלא מעטים מביניהם שיעורם זערורי ומוכר לנו היטב.

בעולם המדע, היצירה והתעשייה, למשל, נמצאים אנשים לא מעטים הראויים למשכן, אם רק מי מהם יהיה מוכן להקריב מהחופש האישי שלו הדרוש לעולמו ולהתפנות ממחוז הישגיו לטובת כלל הציבור. הקורבן הנדרש מאנשים שכאלה הוא מורכב וכבד עד-מאוד. אבל רק תרומה של אישיות כזאת עשויה להעניק עוד פרק של חסד למעמד הנשיאות ששוב הוכיח את ערכו וחשיבותו בתנאים פוליטיים מסוימים, הודות לשמעון פרס. בכך יודו היה לא מעט מבין מבקריו.

מבלוני ניסוי שמופרחים בעת האחרונה לחללנו, ניכר כי מישהו משתוקק לבחון אפשרות הארכת תקופת כהונתו של פרס, משיקולים שונים. ייתכן שאפילו נתניהו היה מעוניין למתוח את כהונתו של הנשיא הנוכחי, ואז בהתקרב הבחירות הבאות יכריז הוא עצמו על מועמדותו לנשיאות. מבחינתו יראה בכך הישג של מדרגה נוספת לחיים הטובים של משפחת נתניהו; שבע שנים שמנות נוספות, ככתוב.

אלה הן כמובן מחשבות נואלות הפוגעות בחוקים הקובעים סייג למשך כהונת אישים שונים. איש במישור הציבורי אינו צריך להיבחר למשרה כלשהי למשך חייו. הניסיון האווילי שנעשה לא מכבר להכפיל את עונת הרב הראשי העיד על עומק האטימות של אישי צמרת למה שמכונה מוסר בסיסי. אני משער שפרס ימנע בסופו של תהליך לתת ידו להתבזות כזאת התובעת שבירת כללי המשחק והגמשתם.

אם לא יימצא מועמד או מועמדת שמצטיינים באותה עוצמה וחיוניות פרסאית, כי אז פסולה השלמה עם המשך התקיימותו של משכן הנשיא שישקע שוב  בבינוניות משמימה עד סרות-טעם.

נקרא לבעיה הזאת בשמה: מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה חטוטרת של "משרת פיצוי" כה-יקרה לפוליטיקאים מתוסכלים המופרשים ממעגל העשייה הציבורית בכוח צנטריפוגת הזמן החולף. במצב כזה מוטב לשקול ביטולו של המשכן הזה. בכל מצב טוב יעשו חברי הכנסת החדשים אם יפעלו לשלול את הניכוס של הנשיאות על-ידי חברי כנסת תאבי כבוד שכבר רירם נוזל על תבונתם.

נשיא צריך לכבד. להשקיע מאמצים באיתורו. מחובתנו ליצור מצב בו נימנע מנשיאים בינוניים וחסרי-צבע, כאלה שאינם מייצרים לא רוח לא עננים ואחזקתם עולה הון והכבוד גלימה מטולאת. לעתים הם גם מכתימים במגבלותיהם את עצם הרעיון הייצוגי הגלום בנשיאות של ארץ העברים.

2. כוכב שביט גדול נבלע ברקיע

לעיתים אנחנו נוהגים להשתמש בביטוי "כוכב שביט", בבואנו לבטא ייחודו של אדם נדיר. אני נכנע לאבלות שהכניעה אותי לפני זמן קצר כאשר נחבטתי היום עד כאב מוחשי (יום שני, 16 בחודש דצמבר 2013), בעת שנחשפתי לידיעה על פטירתו של איש שהיה מורה ומחנך של דור שלם ואולי גם שניים. איש שהתברך בשפע בתכונות של חובק תבלים בעזרת תבונתו בלבד, ובעל היסטוריית חיים שמחזיקה את סיפורו של עם ישראל בגלות ובתקומה.

אדם בעל שאר-רוח גדולה שהוא זרקור בעל קרן ענקית שהוסיף אור בעולמנו בעצם קיומו, ונכונותו לשתף כל רוצה בכך מבור סוד שלו שמעולם לא איבד טיפה.

האיש הזה לא יזכה בפריצת רגשות המוניות של מתאבלים, כפי שראינו לפני ימים בלכתם המצער של קומיקאי כשרוני וזמר שמוטבע בו חותם של נעים זמירות. זהו גורלם מימים ימימה של גדולי ההוגים, וכזה היה, פילוסוף רב-יכולת החותר כל ימיו להבין פשרם של סודות החיים. האיש הזה התפרץ גם לתוך עולם הספרות המקומי כמטאור יוצא-דופן, בעל כתפיים רחבות של סופר מובהק שהמתין לימי זקנתו לפרוק מעליו את זיכרונותיו, והשאיר לנו חמישה ספרים, מהם שני רומאנים שקבעו לו פינה מיוחדת בכותל המזרח של הספרות.

ייתכן ושמו אינו מוכר לרבים. אבל רבים-רבים שתו מידיו תורה וראו בו מקור מידע מעורר השתאות לא רק מבחינת הידע והעובדות שעלה בידו לפרשן בבהירות כובשת, אלא בעיקר בדרך בה קלט, ניתח ופירש תעלומות תבל חיצונית ותבל פנימית, כנאמר "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד א).

תבלים של הפלאי הזה הפרו אותנו במשך עשרות שנים בנדיבות.

שמו צבי ינאי, סנדרו טות בעברו.

לא הכרתי אותו, לא ישבתי בחברתו בבית-קפה תל-אביבי. כבר שנים רבות כמעט ואינני בא במקומות שבנעוריי היו לי כבית שני. אף על-פי-כן, ראיתי בו אח ורע. התרשמתי מיכולתו האינטלקטואלית המזהירה ונהניתי לגלות בו יוצר של ספרות חשובה, מאתגרת עד כדי-כך שמבקרים מסוימים התקשו לבטא כלפיו הערכה מלאה, שמא יתפשו בחולשתם בבואם לשבח סופר "חדש", אך זקן. 

אומנם צבי ינאי נאחז בערוץ ספרותי שרבים מבין הסופרים מתפתים לו בגלל הסברה שמסגרת כזאת מקלה על המבקש לצקת את דפוסי חייו בתבנית סיפורית משכנעת באמיתותה. ניתן להגדירה כ"ספרות המכתבים". זו ספרות המכילה בתוכה סכנות לכותב הבינוני. עד נפילה המסתיימת בריסוק. אם בכתיבה חכמה מדובר, היא עשוי לטפס לפסגות. כזו כתיבתו של צבי ינאי בשתי יצירותיו הספרותיות, האחת "שלך, סנדרו" שהתפרסמה בשנת 2006 וזיכתה את ינאי ב"פרס ספיר", והשנייה, כהמשכו של הראשון, "מאוחר מדי", שהופיעה בשנת 2009.

בשני הספרים מגולל צבי ינאי את סיפור משפחתו ששורשיה נעוצים בהונגריה זו שמלפני מלחמת העולם השנייה. אביו היה זמר אופראי, קלמן טות, ואימו היתה יוצי גלמבוש רקדנית, ולהם ארבעה ילדים שהם התקשו לפרנסם. אחד מהם הוא צבי ינאי, אז סנדרו, אחיו רומולו שעקבותיו אבדו, ושתי אחיותיו שלאחר המלחמה העולמית ששרפה את אירופה באש מפלצתית, הועלו לארץ ונמסרו לחסות דודם אחי אמם שהיה חבר קיבוץ.

בן עשר היה סנדרו בבואו לארץ ואימץ לעצמו את השם צבי ואת שם משפחת דודו, שאול ינאי. שבע שנים לאחר עלותו והוא לכאורה כבר נער ארץ-ישראלי חכם ונועז, התנדב לצנחנים  והגיע למעמד של לוחם ומדריך צניחה ביחידה 101 שהתמזגה עם גדוד הצנחנים 890. בתקופת שירותו נטל חלק בפעולות תגמול ובמבצע סיני. אלא שתמיד, בכל תחנות חייו ובצמתים השונים, מתחת לקליפתו של צבי ינאי היה ונשאר סנדרו טות, הילד ההונגרי-יהודי בעל הכישרונות שנולד באיטליה.

למרות שהיה רחוק מהדת ולא מצא בנפשו קירבה אליה, חזר והדגיש פעם אחר פעם כי שלמותה של המדינה יקרה בעיניו. ניתן לומר כי מבחינה זו בוודאי שראה עצמו ציוני שלם והיה איש עברי.

הרומן הראשון, "שלך, סנדרו", מתמקד בעיקר בסיפורו של סנדרו ובמשפחתו הגדולה שנשארת בהונגריה. אינני זוכר פתיחה של רומן שנכתב בהשראה מהפנטת כמו פרק הפתיחה הדן באריות ומערכת יחסיהם עם גוריהם, לעתים עד נטישה ואף קטילה. מכאן ואילך מתחילה הדרמה האנושית להסעיר את הקורא עד להזדהות שלמה עם הדמויות השונות והצבעוניות העולות מתוך המכתבים הצהובים שבני המשפחה החליפו ביניהם. ממכתבים אלה נבנה הספר לתלפיות. כל דמות מדמויותיו, מבורכת בכל הממדים וכובשת לב לעתים עד כמירה, והמצבים השונים, מהם דרמטיים במאבק שבין חיים למוות, משורטטים ביד אמן מתחילה ועד הסוף, ומעוררים קנאת סופרים. בצדק.

בספרו השני, "מאוחר מדי", פורס צבי ינאי יריעת גורלו של אחיו רומולו אותו הוא מצליח לאתר, אך נסוג מפגישת פנים-אל-פנים דווקא ברגע בו הוא רואה אותו לפניו, במרחק של מגע-יד שמעולם לא נשלחה לגעת ברומולו. קטע זה מספרו השני כובש ביופיו וברגישותו, כתוב בידי סופר בעל כישרון מרגש ורצון עז לאהוב בני-אדם, אולם הוא חסר נכונות להיכנע לפרץ רגשנות מקלקלת שורה. אי-יכולתו להתמודד עם התחברות מחדש עם האח שכל חייו דבק בו נפשית כתאום סיאמי, הופך את חשיפת סיפור חייו של האח לפנינה ספרותית. בסיפור הזה נחשף ינאי כמי שכל חייו מתמודד עם עוצמת רגשותיו, כחושש שמא ייתפס בחולשתו.

לא פעם חשבתי שלמעשה סנדרו ורומולו חד המה.

ינאי הוכיח בשני ספריו אלה יכולת בניית סיפור כזו משובחת שבודדים בספרות המקומית מסוגלים להתחרות בו מבחינה אומנותית. שני הספרים מוכיחים כי כאשר בנוסף לכישרון היצירתי יש בכותב שפע ממינו של אדם חכם. התוצאה יכולה להיחשב ברכה לכלל. אודה כי לאור חשיבתו המקורית והמושחזת ציפיתי שמא יחליט להגיש בערבו של יום את הספר שישלים טרילוגיה מיוחדת בספרותנו; הספר בו יספר סנדרו טות על חייו של צבי ינאי בארץ העברים. קיוויתי שבשנים אלו יספיק להשלים יצירה כזו שתאפשר לנו לבחון את עצמנו ואת מדינת ישראל בארץ מסוכסכת זו בעד עיניו של האיש ההוגה המבריק, והמקורי הזה.

חבל שחלק מהמבקרים לא העריכו נכון את כישרונו המיוחד. מדדו אותו לפעמים על-פי אמת מידה של אמת או כזב. זו גישה שניתן להגדירה כשטות מוחלטת. הספרים לא רק שהם משכנעים דווקא באמת האנושית הדקה שהוא חושף בהם, רובד אחרי רובד, בסבלנות של נמלה עמלה, אלא הם מעידים כיצד אוד מוצל הופך ללפיד המאיר סביבותיו למרחקים.

צבי ינאי ראוי לכתבת תחקיר מקיפה על דרכו שהיתה מבורכת בשפע של הישגים מרתקים ואולי גם ימצא מי שירתם לשחזר את חייו במלואם. ישראל איבדה היום איש מיוחד, מבניה הדגולים, שלא ייעלם מתוכה גם לאחר מותו. אני נמנה עם אלה הרואים בו אח שימשיך להתקיים בתוכנו כחי כל עוד המסע שלנו נמשך.

כוכב שביט זה לא יכבה ולא יעלם. על כוכבי שביט קסומים אלה הציע רש"י הסבר בנוסח זה: "כוכב היורה כחץ ברקים ממקום למקום וארוך כשבט שהוא יורה ונראה כמי שפותח רקיע."

רקיעים שונים פתח לפנינו צבי ינאי. יבורך על שחילק אתנו מחילו.

* * *

יוסי אחימאיר

איש התגרות הגדול

דברי פתיחה של מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי בערב העיון: בן-גוריון והרביזיוניזם, לציון 40 שנה לפטירתו של ראש הממשלה הראשון – 15.12.13

40 שנה לפטירתו של דוד בן-גוריון, ומצאנו לנכון גם כאן, במכון הנושא את שמו של יריבו הפוליטי הגדול, לציין תאריך זה בערב עיון המוקדש כל כולו לזכרו של מי שראש-בית"ר כינה: "איש התגרות הגדול" – בן-גוריון והרביזיוניזם.

הערב הזה אנו שוב מפגישים את שני הענקים הללו, את שני היריבים הללו – את דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי, כמעט  80 שנה לאחר שנפגשו פיסית בכמה פגישות שקיימו בלונדון, כאשר ניסו להשיג, בהסכמים ביניהם, שלום בית בתנועה הציונית.

אנו עושים זאת 73 שנה לאחר פטירתו של ז'בוטינסקי ו-40 שנה לאחר פטירתו של דוד בן-גוריון. בן-גוריון הלך לעולמו ב-1 בדצמבר 1973 – כחודש לאחר מלחמת יום הכיפורים, וארבע שנים לפני המהפך הפוליטי. זאב ז'בוטינסקי נפטר בפתע, שמונה שנים לפני הקמת המדינה, ודוד בן-גוריון שהכריז על המדינה, הלך לעולמו 35 שנה לאחר כינונה, ולאחר הנהגתה במשך 15 שנה.

והיום הוא יום י"ב בטבת, שבו, על פי חוק ז'בוטינסקי שנחקק בכנסת ב-2005, על כל בתי-הספר היה להקדיש שעה-שעתיים ללימוד על האיש ומשנתו. כמה בתי ספר מילאו הבוקר אחר צו החוק? – כנראה ספורים בלבד. פנינו בנדון לשר החינוך – ולא זכינו למענה או להתייחסות.

שני מנהיגים ציוניים, שני ראשי זרמים מרכזיים בתנועה הציונית, שהשאירו אחריהם מורשת עצומה, מורשת שמעטים האישים בתולדות עמנו, שכה עז חותמם, המוטבע במאבק למען המדינה ובחיי המדינה, גם שנים רבות לאחר ירידתם מן הבמה.

באומרי מורשת – כוונתי כמובן לשתי מורשות, שהרי כל אחד משני גדולים אלה הנהיג זרם שונה ומנוגד בתנועה הציונית, ועם זאת – ההיסטוריה הוכיחה כי המשותף ביניהם עלה על המפריד. המטרה היתה משותפת, ואילו הדרכים להשגתה, קצב ההשגה, סדרי העדיפויות – על כך הם נחלקו והתקוטטו.

לתנועה הרביזיוניסטית ולממשיכותיה – תנועת החרות, גח"ל, הליכוד, ולרבים מבני המשפחה הלוחמת – כמובן יש חשבון היסטורי ועכשווי, נוקב, עם בן-גוריון, עם מפא"י, עם השמאל. חשבון אידיאולוגי-רעיוני, חשבון של מאבקים פוליטיים עיקשים, שגבלו לעיתים בהתכתשויות מרות.

די אם אזכיר את רצח ארלוזורוב, את "ולדימיר היטלר", את ה"סזון", דיר יאסין, "אלטלנה", אי העלאת עצמות ז'בוטינסקי, פרשות שבכולן מילא דוד בן-גוריון תפקיד מרכזי ואפילו אכזרי ביחסו ליריביו הפוליטיים, וכמובן חילופי המהלומות המילוליות המרות, שהיו תדירות בכנסת ישראל בשנות החמישים והשישים, בין ראש הממשלה בן-גוריון לבין ראש האופוזיציה מנחם בגין.

לי ולמשפחתי בוודאי יש חשבון נוקב עם בן-גוריון. במידה מסויימת אפשר לייחס את התקפתו המשמיצה על זיכרו של אבי, שנה לאחר מותו, ב-1963, בכנסת – והבדידות הלא-מזהרת שבה מצא עצמו באותו מעמד, גם בקרב ספסלי מפא"י שלו – ובכן להערכתי, התנפלותו על זיכרו של היריב האידיאולוגי המת, והתנועה שעליה השתייך, היתה אחת הסיבות המרכזיות שבגללן נסתיים תפקידו ההיסטורי כראש הממשלה הראשון, החלה שקיעתו, ירידתו, ממעמד "האחד בדורו".

אכן, בן גוריון השאיר אחריו צלקות הצרובות עד היום בבשרה של התנועה, שז'בוטינסקי הקים ב-1925, הוביל עד יומו האחרון, ובהיסטוריוגרפיה הציונית בכללה.

ואולם בערב זה לא באנו להתחשבן או חלילה להתנקם. בערב זה – הבה נכיר בכך – באנו במידה רבה לתת כבוד למנהיג יריב, אבל עתיר זכויות לאומיות, והגדולה שבהן היא - ההכרזה האמיצה על הקמת המדינה, ב-14 במאי 1948. דוד בן-גוריון עשה זאת באופן מנהיגותי יוצא מגדר הרגיל, מתוך הכרת חשיבות המעמד – ובן-גוריון ידע היטב לטפח את מעמדו בהיסטוריה – ובלי להתחשב ב"שד הדמוגרפי", בבדידות המזהרת של היישוב, בצבאות ערב המאיימים לפלוש ולשים קץ ליישות הציונית באיבה.

במקום הזה, במוזיאון הזה, אנו נוהגים תמיד לקיים ערבי עיון וטקסים לכבודה של תנועת ז'בוטינסקי, בית"ר, האצ"ל, ולהעלות על נס את לחימתן, הקרבתן למען שחרור הארץ ויציאת הכובש הזר הבריטי. הפעם באנו לתת את הכבוד המגיע לבן-גוריון, ובאמצעותו גם לתנועה היריבה שאותה הנהיג, שלה תפקיד מרכזי ביישוב הארץ, בהקמת יישובים וקיבוצים, שקבעו לימים במידה רבה את גבולות המדינה היהודית, וכמובן ביצירת כוח המגן המרכזי ליישוב, ה"הגנה", ובהגנת המולדת. כאן ועכשיו אנו אומרים: לשתי התנועות – תנועת הפועלים ותנועת ז'בוטינסקי – ולשני המנהיגים שלהן – זכויות גדולות ביישום הרעיון הציוני בארץ-ישראל, בהשגת העצמאות, בביסוסה ובקביעת צביונה.

במרץ 1935 כתב זאב ז'בוטינסקי אל דוד בן-גוריון, לאחר שכשלו מאמציהם להביא להסכם בתנועה הציונית:

"בן גוריון היקר, אודה, כי בקבלי את הידיעה של דחיית ההסכם, לחשה בי איזו חולשה פנימית את הדברים האלה – 'ברוך שפטרנו – ואולי גם בן-גוריון מברך אותה הברכה ברגע זה.' ואולם לא נשתנתה בי הערכה שלמדתי בלונדון, להעריך את האיש בן-גוריון. בידידות וכבוד – ז. ז'בוטינסקי."

הערב הזה גם אנחנו מעריכים את האיש בן-גוריון, מעבר למחלוקות, מעבר למשקעים הקשים, מעבר לביקורות.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 18.12.13

* הבוקר שאחרי הסערה. השמש זורחת. השמיים כחולים. ומסביב – הכול לבן, בוהק. הנוף מרהיב. יופי עוצר נשימה. אורטל יפהפייה תמיד, אולם הימים האלה הם ימי מלוא הדרה. הצירים מפולסים, אך החניות עדיין לא, ולכן לא יכולתי בבוקר לנסוע לעבודה. את כל הבוקר ביליתי עם צוותי פילוס השבילים – חברים רבים ובני הנוער. בניגוד לכבישים, פילוס השבילים הוא ידני, עם מעדרים ואתי חפירה. עבודה קשה, בעיקר כיוון שהשלג קפא. חילוץ עצמות בבוקר שאחרי. 30 שנה באורטל, ועדיין איני שבע מהימים הנפלאים האלה.

* הבעייה האמתית של השלג – סכנת המיקוש. אחרי פילוס השבילים, הכלבים מחרבנים באמצע השביל. זו סכנת נפשות. אין לנו ברירה, אלא ללכת בין השיטין.

* אגב, כבר ביטאתי את הבוז העמוק שלי לתקשורת הנרגנת? התגלמות הישראלי המכוער!

* מפכ"ל המשטרה, רב ניצב דנינו, במסיבת עיתונאים: "לא פספסתי, למרות שזה לא היה קל, את הביקורת שנשמעה ואני שומע וממשיך לשמוע בימים האחרונים, מה שנורא מאפיין אותנו כעם ישראל בכלל. אנחנו באמצע המבצע הלא-פשוט הזה של הצלת חיים וכמובן כל המומחים – זו שעתם הקלה, ובעיקר כשיש הרבה זמן מסך. אני רוצה לומר מהמקום שמכיר את העובדות: עם ישראל התברך במשרתי הציבור שלו, שהוכיחו שוב – כמו שהם עושים בכל מקום במבחן לאומי קשה – הם הוכיחו שוב שיש לעם ישראל על מי לסמוך".

אני מזדהה עם המפכ"ל. הנרגנות הזאת מגעילה. גם אנו היינו בהפסקת חשמל ארוכה. ואיני שותף לקוטראי המכוער הזה.

אין זה אומר שלא היו כשלים, שאין מקום לביקורת עניינית ושאין לקחים להפיק. מכאן ועד הספורט הלאומי – אובססיית הקיטור והנרגנות, הדרך ארוכה.

* הנרגנון ynet הוביל לאורך הסופה ואחריה את הקו המכוער הזה, כאשר הכתיר את האירוע "קריסת מערכות" – כותרת חסרת שחר וחסרת אחריות. ובתיאור מסיבת העיתונאים, נכתב ש"לפחות פעם אחת פרצו הנוכחים בצחוק. את תושבי ירושלים זה בכלל לא הצחיק." זה נשמע כמו אויאויאוי.

* בערוץ השני ראיינה רינה מצליח את יו"ר חברת החשמל יפתח רון טל, ושאלה אותו: "אולי הכשל הזה הוא בגלל שחברת החשמל היא מונופול?"

ורק ניסיתי לדמיין לעצמי מה היה קורה כאן, אילו חלילה החשמל היא מנוהל בידי חברות פרטיות המעסיקות עובדי קבלן בשכר מינימום. אז באמת הייתה קריסת מערכות.

* איני משווה אותנו למדינות השכנות. איני משווה אותנו לעולם השלישי. אבל כאשר היכתה סופת הוריקן את ניו יורק, לפני חודשים אחדים, במשך שבועיים לא חודשה אספקת החשמל לכל העיר. מדובר בארה"ב, מעצמת העל של העולם, המדינה החזקה והעשירה בעולם. אין המדובר במדינה נידחת בפריפריה של ארה"ב, אלא בניו-יורק, בצנטרום של הפיילה.

* כתב לי קורא, תושב פילדלפיה: "קראתי והתלהבתי מהחיוביות הרבה שנובעת מהבלוג שלך על השלג. ככה צריכים אנשים להגיב, ולא הקינטורים הרבים שאנו שומעים או צופים בהם במדיה הישראלית. אצלנו כרגע סערת השלג השלישית השבוע. דבר כזה עוד לא חווינו שנים רבות – שלוש סערות בשבוע אחד, ועוד בדצמבר... אצלנו העירייה פשוט חדלת אונים לטפל ברחובות הקטנים, וזה די ידוע. אנשים פשוט יוצאים החוצה עם הכלים הפרטיים ומנקים את השלג. אחרת פשוט תישאר בבית, כי אף אחד לא ינקה לפני ביתך. למי (כמוני) שיש בעיית גב, יש בעייה, וצריך למצוא מישהו שינקה. אגב, יש לנו חוק עירוני שיש לך שבע שעות מסיום השלג לנקות את המדרכה שלפני הבית. הכביש הוא של העיר, אך עד שמנקים, אתה חסום. אם יעבור פקח והשטח לפני הבית לא נקי, הוא עשוי לתת לך דו"ח וזה יעלה לך הרבה דולרים. יש גם צד נוסף – אם מישהו יחליק לפני ביתך ויוכיח שלא ניקית, אתה בצרות גדולות מאד. מדובר לעתים רבות על מיליונים." 

* גל החום באירופה בקיץ 2003, שבו הטמפרטורות עלו לגובה של יום קיץ ממוצע בגוש דן, גבה אלפי הרוגים, במדינות הרווחה המתקדמות ביותר בעולם.

* אני שב ומבהיר – איני טוען שלא היו טעויות, שלא היו כשלים, שלא היו מחדלים. תמיד יש מה ללמוד, מה לתקן, מה לשפר. תמיד יש לשאוף לטוב יותר. תמיד נכון להפיק לקחים. הבעיה היא הפרופורציות. הבעייה היא מתקפת הנרגנות הקיצונית, המכוערת, ההסתערות הזאת מלאת השנאה, הצגת תמונה שקרית, חסרת פרופורציות, כל כך שונה מהמציאות. אני, כתושב אזור מושלג, אסיר תודה לגורמים שעמלו קשות כדי להחזיר את החשמל, כדי לפתוח את הצירים, כדי להחזיר את השגרה. הם עשו מלאכתם נאמנה, בתנאים קשים, במסירות. חוסר הפרגון הזה, בליבוי התקשורת, פשוט דוחה. 

* ביום ראשון כתבתי בדף הפייסבוק שלי: "חרף כל קשיי הסופה, ולמרות שכל גורמי החירום במדינה היו עסוקים בהתמודדות עם נזקיה, ישראל נרתמה לסייע לשכניה – הרשות הפלשתינאית והרשות החמאסית. זה ראוי, זה יפה, זה נכון, זה אצילי. התודה תבוא בצורת פצמ"רים."

טעיתי. התודה לא באה בצורת פצמ"ר אלא בצורת קסאם. וזה היה כבר באותו יום.

* חוק העמותות נועד להתמודד עם תופעת הדה-לגיטימציה לישראל. אולם הוא רק מספק תחמושת לארגונים היוצרים את התופעה ורק יחריף את הדה-לגיטימציה. החוק הזה – כמוהו ככיבוי מדורה באמצעות השקייתה בשמן. לכן, אין לי ספק שנתניהו, בצדק, ימסמס אותו.

עם זאת, ראויים יוזמי החוק לשבח על כך שהעלו, גם אם בדרך שגויה, את התופעה של מימון ארגונים ישראליים-אנטי-ישראליים בידי האיחוד האירופי. זו תופעה חמורה, שיש לפעול נגדה, אך בדרכים אחרות, לא באמצעות חקיקה. החקיקציה – חקיקת היתר, הניסיון לתת מענה חקיקתי לסוגיות פוליטיות וציבוריות, פוגעת בדמוקרטיה, בדומה למשפטיזציה ולפליליזציה.

יש להיאבק בתופעה בדרכים אחרות:

א. הסברה ישראלית מאסיבית וגיוס אזרחים ישראליים, וכן יהודים וישראלים בחו"ל, למתקפת נגד; מתקפת אמת מול הפצת השקרים האנטי ישראליים. יש לקיים את מתקפת הנגד הן ברשתות החברתיות והן בקמפוסים של האוניברסיטאות בחו"ל.

ב. הוקעה ציבורית של הארגונים הללו, המשתמשים בכספי מדינות זרות כדי להילחם נגד מדינתם.

ג. מאבק מדיני דיפלומטי להפסקת ההתערבות הגסה של אירופה במערכת הפוליטית הישראלית. כדאי להזכיר לאירופה, שתם עידן הקולוניאליזם.

* הצעת החוק אינה מתייחסת ל"שלום עכשיו", כיוון שארגון זה אינו חוצה את הקווים האדומים המצוינים בה – קריאה לחרם על ישראל ופעולה להעמדה לדין של חיילי צה"ל ומפקדיו. אולם מאחר ו"שלום עכשיו" הוא בין ראשי הנאבקים נגד הצעת החוק והמגדירים אותה "סתימת פיות", ברצוני להזכיר נשכחות.

בתקופת המאבק על הגולן, שהייתי בין פעיליו המרכזיים, עמדנו לבדנו מול מכונת התעמולה המשומנת של הממשלה, כאשר התקשורת ברובה הגדול הייתה מגויסת נגדנו. את המאבק מימנו בעצמנו, בעיקר מתקציבי המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. "שלום עכשיו" עתרה לבג"ץ נגד המועצות ותבעה מבית המשפט לאסור על העברת הכסף. היה זה ניסיון נואל ואנטי דמוקרטי לסתימת פיות, להשתקת המאבק על הגולן, למניעת זכות הזעקה ממי שהם דחפו לחורבנם.

בית המשפט העליון הגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי ודחה את העתירה. אבל בכל פעם שאני שומע את אנשי "שלום עכשיו" מתבכיינים על "סתימת פיות", אני מתפלץ לנוכח עזות המצח והצביעות של ארגון זה.

* אוניברסיטת חיפה החליטה שלא להעניק תואר ד"ר לשם כבוד לחתן פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, בשל עמדותיו הפוליטיות ה"ימניות". האמת היא, שכלל איני בטוח שפרופ' אומן זקוק לכבוד הזה. הענקת התואר הייתה מכבדת בעיקר את האוניברסיטה. כנראה שאוניברסיטת חיפה אינה ראויה לכבוד הזה.

* אין לי דעה בנושא בניית מעון חדש לראש הממשלה. איני מכיר את המעון הקיים, את הקריטריונים למעון ראש הממשלה והאם המעון הקיים עונה על הצרכים. לכן, איני שותף להתנפלות האוטומטית והשלילה האוטומטית את המיזם. מצד שני, ברור שהתנהלותו הבזבזנית והראוותנית של נתניהו בכספי ציבור לצרכים פרטיים, היא הגורם המרכזי לביקורת.

לכן, אני סבור שיש לשנות את השיטה. יש לקבוע שהמדינה מקצה לראש הממשלה דירת שרד ומממנת את כל הוצאות הדירה (בציפייה לכך שראש הממשלה יתנהל בתוכה בצניעות, בחסכנות וישמש דוגמה אישית לאחריות כלפי כספי ציבור). אולם המדינה לא תקצה ולו אגורה אחת על הוצאות דירותיו הפרטיות של ראש הממשלה. קודם כל יש לחוקק חוק כזה ורק אח"כ לדון בהקמת מעון חדש.

* שמואל אליהו, רבה של צפת, מהחשוכים והמרושעים ברבני המגזר החרד"לי, יוזם פעולות הטפה לנערות דתיות, נגד הגיוס לצה"ל.

מרגיז אבל משמח. ברור למה מרגיז, אבל למה משמח? כיוון שהדבר מעיד על התופעה ההולכת וגדלה, של התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל, על אף הפטור הניתן להן.

* בתו של המתמטיקאי פרופ' אלכס לובוצקי, ח"כ לשעבר מטעם "הדרך השלישית", נשואה ליוצא אתיופיה. לאלכס יש ארבעה נכדים "אתיופים" (כלומר ישראלים יהודים, שאביהם יוצא אתיופיה, אך כך זה נקרא אצלנו, למרבה הצער).

לובוצקי כתב לי תגובה נרגשת, בה הזדהה לחלוטין עם ביקורתי על המארב המכוער של ח"כ שטה בנוגע לתרומת הדם של יוצאי אתיופיה, והתגובה הצדקנית והצבועה של הקשת הפוליטית, מימין ומשמאל, שגינתה את ה"אפליה הגזענית בין דם לדם," כביכול. לובוצקי הוא האחרון שניתן להאשים אותו כ"אנטי אתיופי", ודווקא בתור שכזה הוא כתב לי, שרק לעיתים רחוקות מאוד הוא מצטער על כך שאינו ח"כ, וזה היה אחד הרגעים, שבהם היה רוצה לעמוד בפרץ ולצאת כנגד אותה צביעות, ברוח הדברים שכתבתי כאן.

* ביד הלשון. יוזמה ברוכה – בעיצומה של סופת השלג, קמה קבוצת פייסבוק: "אומרים תודה לעובדי חברת החשמל."

וכך נכתב במטרת הקבוצה: "בסערה הכי גדולה שהיתה כאן, בשלג ובגשם שוטף, עובדי חברת חשמל עושים ימים כלילות בשבילנו. כולנו אומרים להם תודה!"

"עושים ימים כלילות"... כלומר – הם יְשֵׁנִים גם ביום?!

טעות נפוצה מאוד. הכוונה כמובן, לביטוי "עושה לילות כימים", כלומר – עובד גם בלילה כמו ביום.

ואכן, עובדי חברת החשמל עשו לילות כימים וראויים לתשבחות.

* * *

רביבה בן זאב

צו השעה: להשתלח!  

מאז פרוץ הסופה, שאיש בעצם לא חזה את מימדיה האסוניים,  נפלה לאופוזיציה הזדמנות חדשה כפרי בשל לתקוף ולהשתלח בנתניהו ובממשלתו.

בוז'י הרצוג שהיה (או לא?) מעורב בעמותות ברק, העדיף בשעתו לשתוק ולהתעלם מקריאתו של היועץ המשפטי דאז שקבע:  "יצחק בוז'י הרצוג  בשתיקתו רמס את החוק ברגל גסה." שתיקתו לא איפשרה את המשך החקירה והיא  נגנזה. לא שמענו מאז את תגובת הנמען לעניין זה. 

כמה נוח להסתמך על הזיכרון החלש של הציבור, אך לעומת הכשל האנושי האינטרנט אינו שוכח...  יש רק להקליד בגוגל ולרענן את השיכחה.

אחרי שיוזמתו המתוקשרת לעקוף את נתניהו ולהיפגש עם מחמוד עבאס כשלה ולא הצליחה להביא תוצאה כלשהי,  די היה לבוז'י ברעש התקשורתי הקצרצר והמהדהד.  הוא בחדשות וזה מה שחשוב. וחוץ מזה  העיקר "להוכיח" שנתניהו הוא המוקש לשלום לעומת הפרטנר הגמיש.  ומה לעזאזל הנזק למדינת ישראל לעומת האדרה העצמית ? – נו באמת! הרי זה פרט קטן וזניח.

עכשיו נפלה הסופה לידו כפרי בשל. כי מה נחוץ יותר ליו"ר האופוזיציה כדי להישאר בכותרות אם לא דרישה לוועדת חקירה לתפקוד הרשויות בטיפול בתוצאותיה, ואיך לדעתו, נתניהו ניצל את הטלוויזיה במקום לטפל מראש בתוצאות אפשריות עוד בטרם שלג אדיר נופל ומפיל עצים, חוסם דרכים, קורע כבלי חשמל ומשבית חיים. ובכלל, איך נתניהו העז לא לדעת מראש את מה שגם אזרחי ישראל ושאר מדינות האזור לא ידעו מראש? חוצפה!

געגועים תוקפים אותי לימים בהם אביו, הנשיא חיים הרצוג ז"ל שמר על הכבוד הלאומי וכיהודי גאה מעל בימת האו"מ קרע לגזרים את  ההחלטה להשוות את הציונות לגזענות. אפשר רק לדמיין מה היה אומר חיים הרצוג גם על התנהגות ארבעה שרים יהודים ילידי הארץ:  ציפי לבני, יאיר לפיד, יעקב פרי ויעל גרמן – שהתנגדו לחוק  שאושר בוועדת שרים לחקיקה, הקורא להטלת סנקציות על עמותות הממומנות על ידי מדינות זרות שקוראות להעמדה לדין של חיילי צה"ל  בבתי דין בינלאומיים. ציפי לבני כשרת המשפטים  אף הכריזה שתגיש ערר על ההחלטה.

דודו של בוז'י, שר החוץ אבא אבן, האינטלקטואל שנלחם על כבוד עם היהודי וזכויותיו, היה מתפלץ לו קם מקיברו ושומע את קולות השנאה העצמית שבוקעים ממחנהו. וטרם שכחנו את השוואתו לגבולות 1967 כגבולות אושוויץ, בהגנתו על זכויותינו לחיות מול אומות המשחרות להכחידנו. אלה היו ימים בהם היה המכנה המשותף הלאומי בלתי מעורער בכנסת ישראל.

מאז זרמו מים עכורים בנחלי הפופוליטיקה וכיום קשה להבחין מי לנו ומי לצרינו. מי מזדהה דווקא עם דרישות ולחצים מטעם "ידידי ישראל ודורשי טובתה", ומי לא שכח את כור מחצבתנו ודבק בה בעקשנות, למרות ואף על פי.

כן, ו-א-פרופו הסופה ותוצאותיה: אין צורך בשום חקירה שהרי האשמים ידועים. יש להעמיד לדין מיד ובאופן נחרץ את חזאי מזג האויר, שהרי בימים שעדיין השמיים היו בהירים וכחולים, חזו בזהירות ובשפה מחוייכת: "צפוי מזג אויר קר וגשום ויש סיכוי לשלג." כי זה החורף.  יש סיכוי לשלג.

לכל הדעות הם האשמים לכל הקטסטרופה!

מההה, לאאא?...

* * *

רות ירדני כץ

תודה וגם...

נכון. חברת החשמל ועובדיה עבדו ועדיין עובדים יום ולילה כדי לתת מענה לעשרות אלפי משפחות שנפלו קורבן לסערה הסוערת.

נכון. אלפי מתנדבים נרתמו לעזור, והם עזרו וכל הכבוד להם. גם נכון שמגן-דוד אדום עשה כל מה שיכול כדי להציל חיים, גם להם מגיע תודה. אבל...

חמישה ימים אחרי הסערה שידענו שהיא תגיע – עדיין אלפי משפחות בלי כלום. התחבורה בירושלים, ולא רק בירושלים, מנותקת, קשה להיכנס אליה ולצאת ממנה. ובתוך העיר אין אפשרות לצאת מהבית מפני שאין תחבורה ציבורית ועל רכב פרטי נאסר לצאת בגלל הקרח. ערמות של שלג, עצים לא עמדו במשקל השלג וקרסו ויחד איתם כבלים של חשמל נקרעו וחסמו וחוסמים כבישים ובתים.

המחותנים שלנו, שהם לא כל-כך צעירים, עברו חוויה קשה. הבעל חזר ממש-ממש יומיים לפני הסערה מאשפוז בבית-חולים, והוא סובל מקור. הם נתקעו בבית בלי חשמל. לבסוף, שלושה ימים של קור ואחרי אין-סוף טלפונים לכל "העולם" הם קיבלו מחסה בבית-אבות ליד שכונתם וזה היה ממש על גבול של להיות או לא להיות.

הסערה הנוכחית שנפלה עלינו היתה ידועה. כל החזאים ניבאו לנו שהיא תהיה חזקה וכל הרשויות שצריכות לתת תשובה ומענה לא נערכו כמו-שצריך. במקום לאחד כוחות לפני ולא אחרי, אלפים נשארו בלי מים, חשמל ואוכל.

ועכשיו הנושא שעל סדר היום הוא אם לבנות בית חדש לראש הממשלה ולרכוש לו מטוס פרטי. 

לפני שיבנו לו בית חדש, ולפני שירכשו לו מטוס אולי כדאי שהוא ישקיע מאמץ עם כל מי שצריך כדי להמעיט נזקים ולדאוג לתושבים במקרה שעוד סערה תבקר אותנו. זה יקרה מפני שאנחנו רק בתחילת החורף. ראש הממשלה שיחכה עד חלוף החורף. עד שהטראומה של אלפי משפחות תשכח. מה שחשוב ברגע זה של החיים זה ממש לא בית חדש לראש-הממשלה.

אהוד: ושכחת להזכיר את שרה, שהיא אם כל הבזבוזים והסופות שלגים בארץ, ואשר בכסף של הוצאות המניקור פדיקור שלה בלבד – היה אפשר לבנות את בית המקדש השלישי.

* * *

יהודה גור-אריה

הערת שוליים [41] סופה עיתונאית

המוכיחים בסער

במשך ימי הסופה העזה ישבו עיתונאים [בכירים] רבים ספונים באולפניהם החמים והמוארים, ופיטפטו עצמם לדעת לאורך שעות וימים ולילות על מזג האוויר ועל המתרחש בחוץ, בצפון ובדרום.

תוך זמן קצר הם החלו למתוח ביקורת על הרשויות השונות, שלא היו מוכנות מספיק ובזמן לקראת הסופה הגדולה וכל הכרוך בכך. ביקורת המזכירה את דבריו של מנחם בגין ז"ל בעקבות מחדל מלחמת יום הכיפורים: "למה לא קירבתם את הכלים?"

ואכן, טענות נכונות, מוצדקות בחלקן הופנו על-ידי העיתונאים הללו אל האחראים בחברת החשמל, במשטרה, בעיריית ירושלים, במשרד לביטחון פנים, בתחבורה, ועוד כהנה וכהנה.

באמת, טענות נוקבות, קשות. האחראים על הרשויות המבוקרות הללו התפתלו בתשובותיהם, ובפי כולם הצידוק: לא ידענו, לא התכוננו לסופה בקנה-מידה כזה.

ונשאלת השאלה: כיצד היו עיתונאים אלה, המוכיחים בסער, איך היו פועלים ומתפקדים אילו היו הם ממונים ואחראים לטיפול בנזקי הסופה? 

כיצד היו הם מפנים שלג בגובה של מטר מחוצות ירושלים וצפת, וישובים אחרים, מגגות הבתים, מן הכבישים העירוניים והבינעירוניים? איך היו משכנעים את העצים, עמוסי שלג כבד, שלא להתמוטט על כבלי החשמל ולקרוע אותם?

ושאלה נוספת: האם מי מהם – אפילו אחד בלבד – התריע בשער [בעצם – באולפן] שעומדת להתחולל סופה "היסטורית", שלא היתה כמוה זה 116 שנה, ויש להתכונן לקראתה בהתאם? האם קראו לסקרנים-טיפשים נמהרים שלא לנהור לירושלים לראות את השלג – ולהיתקע במשך שעות רבות בכבישים? או לרוץ לראות נחלים שוצפים בנגב ולהיסחף בזרם?

אך חבריהם, החזאים החרוצים [שגם הם לא ידעו לחזות את עוצמתה של  הסופה], ובעיקר כַּתָּבֵי השטח, התרוצצו ברחבי הארץ המושלגת והקרה ודיווחו בנאמנות על ההתרחשויות. מגיע להם ציון לשבח.

אך יושבי האולפנים, לא זו בלבד שהם יודעים את הכול [בעיקר בדיעבד] הם גם חכמים מכולם, במיוחד מאלה שנשלחו למשימותיהם בסופה.

וכמובן, תודה והערכה לאין שיעור מגיעות לאלפי האנשים – שוטרים, אנשי הצלה, חיילים, מתנדבים, שעמלו ללא לאות במשך ימים ולילות בחילוץ אנשים ממכוניות תקועות, מכבישים חסומים, מנחלים שוצפים. והערכה ותודה מיוחדת לעובדי חברת החשמל, שעבדו בתנאים קשים ביותר, עד כדי סכנת נפשות, כדי לחבר כבלי חשמל קרועים ולחדש את הזרם – החימום והאור לאלפי בתים שיושביהם כמעט קפאו בקור ובעלטה. [מדוע זה לקח עוד ימים ארוכים לאחר הסופה, זאת יש לבדוק בהמשך].

ובכל-זאת, אי-אפשר להתעלם מכך, שבמאות אלפי בתים ברחבי הארץ החשמל זרם כסדרו. האין זה הישׂג ראוי לשמו?

אכן התגלה [שוב] מחדל חוזר ונשנה של חוסר תיאום בין רשויות ההצלה השונות, והפעלתן תחת הנהלה ופיקוד אחיד ויעיל. אולי עכשיו, לאור הניסיון המר [והקר] האחרון יילמדו הלקחים וגוף כזה אכן יוקם ויפעל כראוי.

וכמובן, לרשות עליונה זו יש לצרף מספר עיתונאים, שיתנו עצות...

חינוך

הנערים הערבים מצור באחר, שיידו אבנים על מכוניות של יהודים ופצעו קשה את הפעוטה אדל ביטון, הסבירו את מעשיהם בפשטות מצמררת: עשינו זאת מתוך שנאה ליהודים.

כך גם הנער בן ה-16 מג'נין, [החשוד] שרצח את החייל עדן אטיאס ז"ל, הכריז בגאווה: אני לא מתחרט על מה שעשיתי.

מניין באה להם שנאה רצחנית זו?

התשובה פשוטה: מן החינוך שהם מקבלים מגיל הינקות, שהיהודים הם קופים וחזירים           ויש לשנוא אותם ואף לרצוח אותם בכל הזדמנות. והנערים הללו עושים זאת בהתלהבות, מוּנָעים על-ידי ה"חינוך" שקיבלו מהוריהם, מוריהם, מנהיגיהם, אנשי הדת שלהם.

עוד הוכחה על כוחו של החינוך.

הזורע שנאה – קוצר טרור.

עשה לך רַבַּיִים

רבי יהושֻע בן פרחיה, נשיא הסנהדרין בתקופת בית שני, טבע את האימרה: עשה לך רב וקנה לך חבר.

ואכן, לאורך הדורות שימשו רבנים כמורי הוראה ומנהיגים בקהילותיהם.

ואילו בארץ-ישראל ובישראל בימינו משמשים בתפקיד זה שני רבנים ראשיים כידוע.

לאחרונה עלה הרעיון שבראש הרבנות הממלכתית, וכן ברשויות המקומיות יכהן רב אחד בלבד ולא שניים, כנהוג. לרעיון "מהפכני" זה אני מתנגד נחרצות. זה לא רצוי ולא כדאי. כמה וכמה נימוקים בפי, שיש להשאיר את המצב הבינאלי הזה על כנו כפי שהוא:

אמנם כידוע אחד אלוהינו בשמיים ובארץ, כאמור בהגדה של פסח, ולמעשה בכל כתבי הקודש שלנו. אבל אלוהים יחיד זה יצר את האדם, ובו איברים זוגיים לרוב: שתי ידיים, שתי רגליים, עיניים, אוזניים, שדיים.

אם בטבע חיונית זוגיות זו, ברבנות – על אחת כמה וכמה.

אמנם יש לנו נשיא אחד וראש ממשלה אחד ורמטכ"ל אחד, אבל רב אחד בלבד לא מספיק לניהול חיי הדת וההלכה במדינת ישראל. חובה שיהיו שני רבנים, אולי אף יותר, כפי שיוסבר להלן:

למעשה, עמנו, על העֵדוֹת והשבטים הרבים השונים והמגוונים זקוק ליותר משני רבנים. מלבד הרב הספרדי הפוסק הלכה לכל בני עדות המזרח, יש צורך ברב מיוחד לספרדים שאינם מזרחיים לפי ההגדרה, וכמובן – רב ליוצאי אתיופיה, רב ליוצאי רוסיה, רב לעולים שהתגיירו, אך גיורם אינו מוכר על-יד הרבנים הראשיים. ואפילו רב לאזרחי ישראל שאינם יהודים: ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים, נוצרים, למה לא?

ושלישית – למה לקפח את פרנסתו של רב חשוב ומכובד, שמגיעה לו משכורת ממשלתית מכובדת? וכך גם רבני עיר ורבני שכונה ורבני בתי-כנסת. הלא גם הם ראויים לפרנסה על חשבון הציבור והמדינה.

       אמור מעתה: עשה לך רַבַּיִים.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק שמיני

הפגישה בחיפה עם מלנכולי הילדה היפה

חברי הטוב מזכיר המשק בא לקראתי בנסיעה הזו ואישר לי השתלמות בת שלושה ימים במאפייה הקואופרטיבית "אחדות" בחיפה, לא לפני שאפיתי לחם לשבוע כדי שתוצאות נסיעתי לא תורגשנה במשק ולא ירעבו. סדרנית העבודה במשק גרה איתו בחדר-משפחה ולא יכלה לסרב. איש חוץ ממנו לא ידע את מטרת נסיעתי האמיתית, וגם הוא השביע אותי לא לעשות שטויות כי פעם נוספת הוא לא יוכל לחפות עליי.

את חיפה אינני מכיר. איכשהו הגעתי באוטובוס לתל-אביב, ברכבת לחיפה ובאוטובוס לכרמל – לעמוד לפני שערו של הריאלי בסנדלים ובמכנסיים קצרים. חשבו אולי שאני מדריך-נוער שמחכה לחניכיו. לפחות הלבוש שלי התאים לסיסמה שהיתה חקוקה שם בפנים – "והצנע לכת".

עמדתי שם כמו אידיוט שעתיים. אולי כבר הלכה? אולי בכלל לא באה היום? אולי תצא רק עוד שעתיים כי יש לה חוג או שדיים? – שדיים? – מחשבותיי התערפלו קצת וגם לא אכלתי כלום מהביקור וטרם ניגשתי אפילו להציג עצמי במאפיית "אחדות" שברחוב השומר או לדאוג היכן אישן הלילה, או שבלילה בכלל לא אישן כי גם בחיפה אופים בלילה לספק לחם טרי לחנויות לפנות-בוקר.

וחוץ מזה...

מיום שאיבדתי את בתוליי אצל ג'ני בִּמְלוש המאפייה לא יצא לי לשכב פעם נוספת עם בחורה. החברוֹת בעין-גדי היו שמרניות. בפחות מלהיכנס לחדר-משפחה – בקושי יכולת לזכות בזיון, ובפרטיות של חדר לזוג זכר ונקבה, כי גרנו שניים ושלושה בחדר, בחורים לחוד, בחורות לחוד. ואני ממש מתתי להשחיל בחורה, הייתי מסוגל לזיין אפילו עיסת בצק – אך לא הייתי מאוהב באף חברת משק כדי להיכנס לגור איתה בחדר-משפחה ולקבוע בכך את גורל חיי לעתיד – אף כי הייתי בידידות כמעט עם כולן, בייחוד מאז חדלתי לשמש בתור מזכיר פנים של המשק, ונעשיתי אופה. ולכן חסכתי קצת כסף, והחלטתי שכאשר אגיע לחיפה...

"הי פִּינְצ'וּק!" שמעתי מאחוריי פתאום קול מתוק מאין כמותו, ומישהו גם משך לי בשובבות בחגורת מכנסיי מאחור וכאילו ניסה להרים אותי, אלא שהיה קל ממני!

סובבתי פניי לאחור ולא האמנתי – מלנכולי, מלכה – עמדה שם, שמנמונת וזהובת-שיער כמו נסיכה קטנה אבל במדי הריאלי, ובסנדלים מהם ביצבצו אצבעות רגליה המתוקות, ממש למצוץ, והיא ממש שמחה עליי כאילו פגשה בי אח אובד ומיד גם הציגה אותי בגאווה בפני שתיים מחברותיה, "האופה מעין-גדי," (נדמה לי שהיתה אז בארץ מאפייה מפורסמת בשם פינצ'וק) – גם הן בחולצות התכלת עם הסיסמה "והצנע לכת" על שדיהן המתפרצים, "שסיפרתי לכן עליו! – "

(עברית מצויינת, לכן ולא לכם. עדיין דיברו עברית של בני-אדם ולא של שאינם מבדילים בין זכר לנקבה, שאולי לכן התרבו בארץ הזוגות החד-מיניים).

ושלושתן פרצו בצחוק גימנזיאסטי שופע, שהאנגלים מכנים בשם גיגלינג, והרגשתי עצמי בפניהן עירום וערייה כי ידעתי שהן מקשרות במחשבותיהן את נוכחותי החיפאית לתיאור פליטתי המבישה בחדר בעין-גדי ש"סיפרתי לכן עליו," כדברי מלנכולי. והייתי בעיני עצמי כמוצג חי בשיעור ביולוגיה, וגרוע מכל היה שחששתי כי מההתרגשות למראיהן אשפיך במכנסיי הקצרים וכאשר יופיע לאיטו כתם בד החאקי הרטוב על מפשעתי ארצה לקבור את עצמי מרוב מבוכה.

"טוב פינצ'וק, אפשר לדעת מה אתה עושה בשער בית-הספר שלי? בטח לא באת להתנצל בהנהלה!"

ושוב גיגלינג של שתי החברות.

"באתי לאפות!" המצאתי בו-במקום, והצחוקים הרקיעו שחקים, "תַלוּש את מלנכולי? חה, חה, חה... תַלוֹש תַלוּש לה בְמישמוש?..."

ממוּש, סליחה – ממש נהניתי מהעברית שלהן. "לא, באמת! קיבלתי שלושה ימי השתלמות באפייה כאן בחיפה!"

"והחלטת להתחיל להשתלם כאן בריאלי?" הביטה בי מלנכולי, משועשעת.

"אני לא מכיר אף אחד בחיפה, וחשבתי, להתחיל כאן..." גמגמתי.

"ואיפה תישן?"

"אני עוד לא יודע."

"ואיפה המאפייה?"

"אני לא יודע," הושטתי לה פתק עם הכתובת.

כאילו שלא יכולתי לשאול בעצמי.

"בנות," נשמע קולה הצלול של מלנכולי, "שלום. נתראה מחר. אני הולכת להביא את פינצ'וק למאפיית 'אחדות'."

הן הופתעו ואני הייתי מאושר שהתירוץ שלי פועל בהצלחה. "רק שלא תיפלי שם לתוך שק של קמח!" איחלו לה.

"בוא איתי," אמרה מלנכולי, ואנחנו הלכנו לתחנת אוטובוס.

אני לא מכיר היטב את חיפה כך שהפרטים, כמו הנסיעה באוטובוס המתנדנד, קצת מטושטשים בזיכרוני.

"איך במשק?" שאלה כאילו שהתה אצלנו חודש במחנה עבודה ולא שעה קלה במסגרת טיול של בית-הספר הריאלי.

"ככה-ככה."

"יש לך כבר חברה?"

"ככה-ככה, ולך?"

"גם כן."

"מה?"

"ככה-ככה."

צחקנו צחוק משחרר עד שאחת הזקנות החיפאיות שישבה לצידנו במעבר העירה: "תגיד לאחות שלך שתפסיק לעשות כזה רעש! אצל דוקטור בירם ככה לא צועקים!"

ואילו הקשיש שישב לצידה לא שם לב להערתה והמשיך לדבר כשהוא מצביע על עורו הצפוד: "מה לעשות? אלה החיים. עכשיו אני בְּזִיקנה..."

"ואתה בכלל לא מכיר את חיפה?" שאלה מלנכולי כשראתה אותי מסתכל בעניין רב בנעשה על המדרכות, ובייחוד באותם קטעים בהם נגלו למטה המפרץ הכחול עם האוניות, הנמל, ורחוק יותר ה"לבניות" הגדולות של בתי-הזיקוק. שנים רבות חשבתי שהן יחידות בעולם מסוגן עד שלימים נסעתי ברכבת עם ג'ני מלונדון צפונה, פעם לאדינבורו ופעם ליורק, ובסביבות הערים לידס וגלזגו, צצו מדי פעם מבעד לחלון – הרבה "לבניות" גדולות כאלה, מעלות אד לבנבן על קו האופק.

"כמעט שלא מכיר."

"אל תגיד שלא היית כאן אף פעם!"

"כשהייתי ילד. לאימא שלי היתה כאן חברה שגרה בהדר הכרמל, ומה שאני הכי זוכר הם הכדורים הפורחים שהיו מתרוממים לפנות-ערב כמו בלונים בצבע כסף-מתכתי מעל למפרץ," וכשראיתי את הבעת התמיהה על פניה מיהרתי להסביר, "זה היה במלחמת העולם השנייה. הגרמנים הגיעו עד סטאלינגראד בצפון ועד אל-עלמיין במידבר המערבי, לא רחוק מהגבול של לוב עם מצרים. הם קיוו להתחבר בארץ-ישראל בתנועת מלקחיים מסוריה וממצרים. וכאן היה הבסיס הבריטי הגדול ביותר במזרח התיכון. הבריטים בנו באותה תקופה את רוב מחנות-הצבא, שלימים עברו לרשות צה"ל. ואצלנו כאן בארץ חגגו. קיבלו בקבלנות לצקת פלטפורמות בטון מזויין לאוהלים ולצריפים, ואחרי שהמפקח הבריטי היה רואה ששמו את כמות הברזל הנדרשת, דאגו שילך לשתות בירה או ויסקי בנאפ"י, השק"ם שלהם, ואת תבנית הברזל המרושת הרימו מתוך הבטון הרטוב והעבירו מיד לטבארה, לתבנית של פלאטפורמה סמוכה שטרם נוצקה. לימים ניבעו סדקים ענקיים ברצפות המתפוררות של הצריפים והאוהלים במחנות שנהיו של צה"ל, והעכברושים חגגו."

"תגיד לי, פינצ'וק, מה כל זה קשור לבלונים? אתה כבר יכולת ללמד אצלנו בריאלי. חשבתי שאתה יותר אחד כזה, מהחבר'ה."

היה לי קשה, מאוד קשה, כי חלק מהדרך היה עלינו לעמוד באוטובוס הנוסע בעיקולים וחשתי בשדי זהבהבונת הזקופים נוגעים בי, וכשהסתובבה להראות לי את המפרץ היו אלה אחוריה שהתחככו בי קלות. ואני אל הנערה התוססת הזו ניסיתי להתייחס בחביבות משפחתית, למנות במחשבתי את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה, המתגלה מדי פעם, להתרכז בקשקושים המלומדים מימי ילדותי שאני יודעם בעל-פה ובלבד שיצננו את הגירוי המציק לנמר המידברי שלי בגלל קירבתה, ושהזיקפה תרד, ו"אחותי" באוטובוס לא תרגיש בה.

"צינור-הנפט מעיראק עבר את הירדן בין הכינרת לבית-שאן ומשם המשיך במקביל למסילת-הברזל צמח-חיפה, עד שהגיע לבתי-הזיקוק במפרץ, לַרֵפַיינֵרים. בשנות המלחמה היה הצבא הבריטי מעלה לפנות-ערב עשרות כדורים פורחים בצבע כסף מתכתי, והם התרוממו בשקט מעל לאזור הנמל ובעיקר מעל בתי-הזיקוק. הבלונים המוארכים היו כמו ביצים ענקיות עם סנפירים לאיזון, או צפלינים קטנים, קשורים ביניהם בחבלים כמו רשת קורים ענקית על פני כל המפרץ, להגנה בפני ההפצצות של המטוסים האיטלקיים והגרמניים מנמיכי-הטוּס. המראה היה מרהיב, בייחוד כשמסתכלים עליו מלמעלה, מהדר הכרמל. אנשים היו באים מחוץ לעיר במיוחד לראות את הבלונים העולים לפנות ערב – האטרקציה של חיפה, יותר מהכותל של ירושלים."

כשהגענו לרחוב השומר, אף אחד לא שמע ולא ידע על המאפייה.

מלנכולי התעקשה: "אני יודעת שהמאפייה כאן. כשהיינו ילדים לקחו אותנו לבקר ברחוב ונכנסנו למאפייה ואפילו עמדנו וראינו את האופים בבגדי עבודה, ועל הראשים שלהם כיסוי ראש מבד לבן, קולעים חלות בזריזות ידיים מפליאה, מניחים אותן על המירדה ומכניסים לתנור הלוהט. ואפילו הירשו לנו להכין חלות קטנות ולחכות עד שתיאפנה בתנור... ואחר-כך ראינו איך מעלים אותן על המירדה הארוך ומוציאים שחומות ומניחים אותן במשיכה אחת על המדפים בצד, ממש מקצוע! וריח החלות הטריות, והלחם האפוי, הכול היה – משהו... אפילו הצטלמנו כאן..."

"בעד זה התנדבְת ללכת לקנות אצלנו את הלחם בעין-גדי?"

"הריח משך אותי. עשה אותי שיכורה..."

"...את לא תאמיני," רציתי שלא תשתפך באוטובוס ולא תתחיל לתאר בקול מה קרה במשק, "אחר-כך אָראה לך, כתבתי לָך שני שירים אחותי בתור אופה..."

 "...אחי, אבל עכשיו מה קורה? איפה המאפייה?"

המקום היה לא רחוק מהגשר הגדול בעל הקשתות מעל ואדי רושמיה, שעליו עברה התנועה בחיפה צפונה. עמדנו מול הבית שמיספרו 37 ברחוב השומר, שנראה קצת מוזנח, כאילו תיקנו אותו אחרי הפצצה, אך מלנכולי התעקשה שכאן היתה המאפייה וניסתה להיכנס לקומת הקרקע. יצאה לעומתנו אישה ואמרה: "הם כבר הרבה שנים במפרץ, רחוב העמלים תשע. כאן היה פיצוץ."

עכשיו ראינו בחצר שלט ישן זרוק: "מאפייה קואופרטיבית אחדות, מקודם מאפיית ביתנו".

"אני כבר אסע לשם ואת תחזרי הביתה, ידאגו לך."

"לא ידאגו ואני באה איתך. אתה חדש בחיפה."

באוטובוס היורד למפרץ סיפרתי למלנכולי שאת הכדורים הפורחים להגנתו ראיתי לפנות-ערב ממרפסת הדירה המפוארת של משפחת פ. החיפאית, שלאחר זמן לא רב שמעתי שבתם נ., בת עשירים מהמשפחה המיוחסת והוותיקה בארץ, זו נ. שרבים חיזרו אחריה, אולי גם למדה בריאלי – התאבדה. כל זה אירע עדיין בתקופת המנדט. מותה היכה אותי בתדהמה. ממש בכיתי, במיסתרים. ראיתי אותה רק בפעם האחת כשבאתי עם אימי וחברתה לבקר בבית הוריה של נ. היפה, היחפה, עם מחלפות השיער הארוכות, על שדיים טרם הסתכלתי אז, הייתי ילד (אבל ראיתי אותם עכשיו, ועוד איך, חבויים במיפתח חולצת בית הספר הריאלי של מלנכולי הזהבהבונת היושבת לימיני באוטובוס, ליד החלון) – "נ. קיבלה את פנינו וגרמה לי מיד להתאהב בה אף שהיתה מבוגרת ממני בעשר שנים לפחות. חלמתי עליה בלילות וקיוויתי שאבקר שוב עם אימי בחיפה ואזכה לראות אותה, את נ. היפה, היחפה. ולקבל מידיה שוב כוס לימונד קר."

"ומדוע התאבדה?"

"סוד. כמוס. שאלתי מה הסיבה ולא רצו לספר לי או שלא ידעו. נדמה לי שהסתירו כי התאהבה בקצין בריטי, חלמה להיות אשתו, אולי הרתה לו, והתאבדה בגלל התנגדות המשפחה. אבל אני לא מאמין. באותן שנים נישאה לבריטי יעל, אחותו של עזר ויצמן, והשניים חיים באושר שנים רבות, והיו עוד מקרים שלא נגמרו בטרגדיה אלא בחתונה. המשפחה דבקה בגירסה שלא היתה זו כלל התאבדות אלא נ. ניסתה להפעיל בבית את האקדח של אביה, ונהרגה מפליטת כדור."

"תשמע אחי," אמרה, "באת מהמידבר ואתה כבר יודע על חיפה יותר ממני!" 

המאפייה הקואופרטיבית "אחדות" ברחוב העמלים 9 במפרץ חיפה היתה סגורה ומקומחת. הם עובדים בלילה. אבל היה שם עובד אחד, בגיל של אבי, שהתברר שהוא חבר הקואופרטיב וכמובן אופה ותיק. הוא קיבל אותנו במאור פנים ושמח מאוד לשמוע שאני מעין-גדי ושאל אם אחותי לומדת בריאלי, ואפילו כיבד אותנו במים קרים עם מיץ פטל והירשה למלנכולי לטלפן הביתה להרגיע את וְיוֹלֶטָה. הוא לא ידע אם התקבל המכתב מהמזכיר שלנו, וגם אמר שאסור להם להעסיק אנשים שלא דרך לשכת העבודה של מועצת הפועלים, ועל העובדים להיות רשומים בסקציה של האופים, "אבל אתם, בעין-גדי, החלוצים האמיתיים, ואופי חיפה יעזרו ברצון לחברי גרעין ה'נוער העובד' מעין-גדי," ושאבוא בשתיים בלילה, ואמר לי איפה עוצר הטנדר שאוסף את העובדים, ונראה. והוא פיהק וזה היה עבורנו סימן ללכת כי הבנו שהוא עדיין לא ישן מספיק אחרי עבודת הלילה והבוקר.

"אז גם אתה מפא"יניק, פינצ'וק?" שאלה מלנכולי בדרך חזרה.

"לא. אבל כולנו במשק חברי הסתדרות וקופת חולים וכמובן שאני מצביע אל"ף."

"טוב. מפני שאבא שלי אפרים ציוני-כללי. בורגני. ולא כל כך אוהבים כאלה בחיפה. ואיפה תישן?"

"יש לי כתובת של הקומונה של השליחים של ה'נוער העובד' וימצאו לי שם כבר פינה."

"לא. אתה תהיה האורח שלי."

"הרי ההורים שלך התלוננו עליי דרך הריאלי, והיה צריך לענות שהאופה מתנדב מאוסטרליה וכבר עזב..."

"דבר ראשון הם לא בבית, נסעו לנוח במלון הרצליה בצפת. נשארתי רק עם וְיוֹלֶטָה העוזרת הרומנייה שאני קוראת לה סֶגוּלָה שהיא גם חברה טובה שלי ולא נמצאת בלילות בבית, ובי"ת, אני בכלל לא התלוננתי עליך רק סיפרתי בצחוק, וחברה העבירה הלאה לחברה עד שהסיפור הגיע להנהלה ומשם לאפרים שבייחוד התרגז שמישהו נגע בי, וממנו עבר לאימא שלי – וכבר לא יכולתי לצאת מזה בלי להיות שקרנית. זהו."

"סיפרת עליי, אחותי."

"מודה באשמה. נקנה חומוס ונעלה אליי הביתה כי אני כבר מתחילה להיות רעבה. תוכל לעשות מקלחת וקצת לישון לפני שאתה נוסע לאפות במפרץ."

"את בטוחה שזה בסדר?"

"אמרתי לך, מודה באשמה. תמיד חלמתי שיהיה לי אח גדול כמוך!"

"למדתם כבר על יום-טוב ליפמן צונץ?"

"על מה אתה מדבר?"

"על מחוכמת ישראל בגרמניה, תקופה חשובה, שֵׁם נהדר, יום טוב לִמְפּוֹן ציץ... לִמְפּוֹן ציץ... וגם גייגר... ושטיינשניידר..."

"אחי, מה איתך?"

מה יכולתי להגיד, שיש לה ציצים קטנים זקופים שאפשר לראות באלכסון מחולצת הריאלי ואני מחזיק אצבעות ימיני ביד שמאל כדי לא לתפוס בהם ככה, במושב הכפול, באוטובוס, ולכן מדבר שטויות היסטוריות ושב לספור את הקשתות בגשר הארוך על פני ואדי רושמייה. קשת גדולה מאוד על פני כל הוואדי, מחוזקת בשלוש קשתות גבוהות צרות מכל צד שתומכות בין צדדיה לבין הגשר, ועוד שלוש קשתות בינוניות תומכות נטועות בהר, אחת מצפון ושתיים מדרום, ויחד הן נושאות את הכביש. ממש הרמוניה של קשתות, וגם מסילת ברזל למטה בוואדי. וכל המיבנה הסימטרי הזה על רקע מורדות הכרמל הפרוע.

"תגיד, מתחשק לְךָ לִמְפּוֹן-צִיץ אותי?"

"מה פתאום?"

"מה פתאום, פינצ'וּק? מה פתאומְץ?" חיקתה אותי, "אחי, אל תחשוב שאני לא שמה לב שאתה מגניב לי כל פעם מבט בציצים... תגיד, מה אתה חושב עליהם? בתור אופה..." ציחקקה.

בדיוק החלפנו קו אוטובוס ונכנסתי בהדרכתה לקנות גביע קרטון גדול של חומוס לארוחת-הערב.

המשך יבוא

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* איך זה שגם המקוננים וגם המברכים על פגעי מזג-האוויר האחרונים שכחו לציין שאלה היו, בראש ובראשונה, גשמי ברכה ושלגי ברכה – שהלוואי וירבו כמותם בהמשך החורף כי הם שווים יותר מכל הנזקים, בעיקר התקשורתיים, שגרמו או אפילו גרמו-כביכול, ומי שמאשים את שרה נתניהו בסופה האחרונה צריך לתת לה גם את הקרדיט של ממטירת הגשם ומורידת השלג.

והלא יום אחד לא רק פני הכנרת עשויים לעלות אלא גם ים המלח אולי יחזור למה שהיה עד לפני כמה עשרות שנים!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,560 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל