גיליון מס' 902

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ' בטבת תשע"ד, 23 בדצמבר 2013

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: תקוה וינשטוק: אסתר וורצל לבית שטרייט. // יוסי גמזו: שְנֵי שִירֵי כְּפוֹר וָשֶלֶג: א. יְרוּשָלַיִם בַּשֶּלֶג. ב. הַקֶּסֶם שֶל צְפַת. // מוטי הרכבי: צה״ל בגד בסא״ל שלום אייזנר. [עצומה]. // אורי הייטנר: 1. הספורט הלאומי – נרגנות. 2. פוסט סטימצקי. 3. צרור הערות 22.12.13. // ברכות חג המולד שצייר אורי שולביץ היושב בניו יורק. // לאה טרן: אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת אַפְרִיקָה בּוֹכָה. // הופיע הסאגה הארצישראלית שעליה עבד מחברהּ 40 שנה! –  "והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר. // מנשה שאול: כולם נגד כולם. // דְבוֹרָה קוּזְוִינֵר: אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה –  מַחֲוֶה לביאליק. // מוקי אלדד: לךָ, עמוס אריכא, אני מצדיע. // מוּקֵי אֶלְדָּד: בְּחִירַת מִטְבָּח מִקַּבְּלָן. // יהודה דרורי: על דידי מנוסי ז"ל. // אלי מייזליש: איומי החרם של טלי ליפקין-שחק ואיתן הבר. // מתי דוד: עיתון "הארץ" ומבצע "עמוד ענן", תזכורת. // יוסף אורן: תרומת "המאחרים לפרוח" לספרות, על קובץ שיריו השלישי של עצמון יניב,  "ציפור על בד". // משה כהן: הנדון: חוצפת השמאל. // מלכה נתנזון: כל חפצך היה בית, לגדעון ז"ל, באהבה. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק תשיעי, אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה) בתלתלי הערווה של בתוליהָ. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים, 2014.

* * *

תקוה וינשטוק

אסתר וורצל לבית שטרייט

      הסופרת אסתר וורצל  שטרייט הלכה לעולמה. תוך שנה אחת אבדו לנו שתי סופרות ילדים דגולות. תחילה דבורה עומר לבית מוסינזון ועתה אסתר וורצל לבית שטרייט. שתיהן נולדו באותה שנה, 1932, ונפטרו באותה שנה, בראשית שנת השמונים לחייהן. שתיהן נולדו לאבות שאחזו בעט סופרים ושתיהן התייתמו בגיל צעיר – דבורה בגיל 11 מאימה, אסתר בגיל 14 מאביה – ושתיהן התגוררו בקרבת מקום: דבורה בכפר מעש ליד פתח תקווה ואסתר נולדה וחיתה כל ימיה בפתח תקווה. [אביה של דבורה, משה מוסינזון, היה בן שנה בעלותו עם הוריו והם התיישבו בעין-גנים, המושב שהיה צמוד לפתח-תקווה. – אב"ע].

את אסתר ז"ל הכרתי עוד כששתינו למדנו בגימנסיה "אחד העם" שיסד אביה בפתח תקוה, אז עדיין מושבת פרדסים. בהפסקות הייתי רואה את אסתר הקטנה משחקת בארגז החול בכניסה לבית הספר, רגלה נתונה בסד ברזל. יושבת לבד. תמיד לבד. ספק אם בני כיתתה העזו להציק לבת של המנהל. הם פשוט לא ספרו אותה.

באוטוביוגרפיה שחיברה "מאורי עד אדי" (הוצאת עמיחי, שנת 2000) אין אפילו רמז לנכות בה נאבקה כל חייה. הספר מכונה "קורות ספריי" ומתייחס לדרכה הספרותית בלבד ואינו מסגיר את הוויה דולורוזה שעברה. אבל חייה הפיזיים ראויים אף הם לכתיבה. הם סיפור התגברות על מגבלות, מופת לכוח הרצון וכוח האימונים.

אסתר לא דיברה על הסבל. על שפתיה שכן חיוך טבעי טוב לב ותמיד השרתה אווירה נעימה. אולם לידידתה הטובה תחיה גלין מוסל, ילידת עין גנים, סיפרה כי נפגעה בפוליו בגיל שנתיים-שלוש, הרבה לפני ששיתוק הילדים נעשה מכת מדינה, והתקשתה מאד בהליכה. אימה נסעה אתה לניתוח ברומניה. הניתוח לא עלה יפה והילדה צלעה  קשות. עד גיל 12 ליוותה אותה האם בדרך לגימנסיה וממנה, וכשביקשה אסתר פעם ללכת ללא ליווי, נפלה.

למזלה הגיעה לפתח תקוה מורה מעולה להתעמלות. אלי עלתה מגרמניה והביאה עימה שיטות שיקום מודרניות. היא שמה לה למטרה "להעמיד את אסתר על הרגליים," פשוטו כמשמעו. רוב שרירי רגליה, הסבירה, שותקו במחלה והשרירים שנותרו והשוקיים הדקים אינם מסוגלים לשאת את משא הגוף (אסתר היתה גבוהה וגדולה כהוריה).יש לחזק את השרירים שנותרו, שיצליחו לתפקד  גם במקום אלה שהתנוונו.

[אלי פלשנר, לימים פיירשטיין, שעלתה דומני מאוסטריה, היתה אימה של שרי פיירשטיין. פעם אחרונה שראיתי את אלי היתה כשיצאה מהיכל התרבות לאחר קונצרט, יחד עם אסתר שטרייט-וורצל. – אב"ע].

הפיזיותרפיסטית העבידה את הילדה בפרך. ציוותה עליה, בין היתר, לעלות ולרדת מכיסא אלף פעמים ביום. היא לימדה את אסתר ללכת, לשחות, אפילו לרקוד. בתרגולים המשיכה תלמידה של אסתר, שהתמחתה בפיזיותרפיה. אסתר המשיכה בתרגילים כל ימיה. היא היתה צולעת אך לא ויתרה על בילויים וטיולים בארץ ואף בחו"ל.

משפחתי, בעיקר דודתי הפסנתרנית נדיה אטינגון רייכרט, היתה מיודדת עם הוריה של אסתר. יום אחד, כעשור לאחר שסיימתי את הגימנסיה, הזמינה אימה של אסתר אותי ואת בעלי ירוחם לוריא ז"ל, מזכיר המערכת של הוצאת הספרים "עם עובד", לארוחת שבת בביתה. האב שלום שטרייט כבר לא היה בחיים. אסתר היתה כבת שלושים, מורה, נשואה לחברה לכיתה ד"ר מרדכי וורצל, קרדיולוג, לימים מנהל מחלקת הלב בבית החולים "בילינסון", ואם לילדים.

גברת לוטה שטרייט הצטיינה בבישול ואחר הארוחה הטעימה ניגשה לעצם העניין: אסתר, אמרה, מגלה מילדות כישרון כתיבה. זה עתה הופיע ספרה הראשון והיא זקוקה לקצת פרסום והכרה, אולי אוכל לכתוב משהו על הספר? ותודה רבה מראש.

הייתי חברת מערכת "מעריב", אז העיתון של המדינה. עורכו, ד"ר עזריאל קרליבך, היה העיתונאי מיספר אחד בישראל, והאיפכא מסתברא שכתב היה הנושא העיקרי ליד שולחן השבת. מי שקרא את "מעריב" – ומי לא  קרא? – הכיר יפה גם  את כתבי "מעריב" ואני ביניהם.

 נטלתי את הספר והבטחתי לכתוב. הידידות הבין משפחתית, האב הסופר מנהל הגימנסיה והאחווה הבלתי כתובה בין  ה"מלבסים" – לא הותירו לי ברירה.

בספרה "מאורי עד אדי" מספרת אסתר על סעודת השבת הזו ומציינת כי שתינו היינו בהריון – היא עם ילדה השלישי – וחלקנו הרבה נושאים משותפים. היא מציינת את התרשמותה מירוחם "אדם אציל יפה מראה ויפה נפש. מצא חן בעיניי גם האופן שבו התייחס לרעייתו ההרה. ממש היה תענוג לראות." והוסיפה כי הוזמנה לברית של בנם "ואני שעדיין פסעתי את פסיעותיי הראשונות בעולם הספרות ראיתי בכך כבוד גדול. עד היום כשאני פוגשת את תקוה אני שמחה בה כי אני זוכרת לה את חסד נעוריי."

לימים כבר ראיתי אני לי לכבוד להיות מוזמנת לסופרת המחוננת כל כך.

הספר שקיבלתי, ספרה הראשון, נקרא "מן המיצר", בעקבות  פסוק התהילים "מן המיצר קראתי יה ויענני במרחב יה." הוא מתבסס על עדותה של אם במשפט אייכמן  שהועמדה לפני הבחירה הנוראה: להציל אחד מבניה – ושאר הילדים יישלחו לאובדן. נושא שהופיע לימים בספר ובסרט  "בחירתה של סופי". משפט אייכמן זעזע את אסתר עד כדי כך שהחלה לראות את עצמה נודדת עם ילדי ישראל ליערות ולמחנות ההשמדה.

היא מתארת בספרה חיים יפים של משפחה בעיירה עד שבאו הנאצים והעבירה אותה לגטו. נחמתם היתה כי כולם יחד, אבל עד מהרה נלקח הבעל לאקציה ולא שב. האם עשתה ככל יכולתה לספק מזון כלשהו לילדיה, מאמינה  שסוף המלחמה קרב. אבל באקציה נוספת נדרשו האימהות היהודיות לבוא עם ילדיהן  לכיכר העיר, הילדים  נקרעו מזרועות האימהות והושלכו לכלובים. האם האומללה, גיבורת הספר, רואה קצין נאצי בדרגה רמה, פורצת מחסומים, מנשקת את מגפיו ומתחננת שיחוס על הילדים. הוא אכן "חס" ופוקד לשלחה לכלוב הילדים. שם תבחר באחד מילדיה – אחד בלבד, שיינצל, והיתר יושמדו.

האם אינה עומדת בברירה הנוראה ואינה מסוגלת להעדיף אחד מפרי בטנה ולהיות מלאך המוות של הילדים האחרים, והיא נמלטת מהכלוב בלי מילת הסבר. היא ניצלת, עולה לארץ, משתקמת כביכול, אך לילה-לילה מופיעים הילדים ומבקשים על נפשם.

אסתר שינתה מעט מהעדות במשפט. כיאה לספר נוער מגיעים גם הילדים לארץ. לצד אנשי הרשע מצויות גם דמויות המסתכנות ומצילות יהודים.

כבר מהדפים הראשונים ידעתי שהילדה מתיבת החול היא סופרת. סופרת רבת יכולת שעתידה לפניה. הספר הופיע בהוצאת "חידוש"  ולאחר מכן ב"הוצאת עמיחי" שהרבה מספרי אסתר  הופיעו בה, וזכה לקהל קוראים עצום. הוא היה מאד לרוחי – ספר חינוכי עם אהבת אדם. כל  יצירותיה של אסתר שופעים אהבת אדם, אהבת ישראל ומולדת ודמויות מופת ציוניות.

"אורי הוא הנער שרציתי להיות," אמרה "קוצני מבחוץ ורגיש מבפנים."

היום יש הסולדים מספרים "דידקטיים"-חינוכיים ופטריוטיים כאלה. לדידי זו הספרות בה"א הידיעה לבני הנעורים, העשויה אף להקהות  יצרי אלימות.

כישרונה של אסתר לא יצא מן השרוול. אביה שלום שטרייט היה סופר, מחבר מסות ספרותיות  ומבקר ספרותי בר סמכא. בגימנסיה  שיסד לימד הסופר נתן גרינבלט-גורן, והסופר יעקב רבינוביץ נהג לפקוד את רעיו בגימנסיה. לא פעם נראו השניים ולעיתים השלושה יוצאים בצוותא אחר שעות הלימודים, גורן בעל הגוף והקומה פוסע פסיעות רחבות, ורבינוביץ שתום העין, הקטן והמצומק, משתדל להדביקו. מעין לורל והרדי, חשבתי, הזוג ההוליבודי שעצם מראהו כבר מעורר שחוק.

שלום שטרייט עלה לארץ ב-1908 עם אחיו הבכור ישעיהו. הם רכשו אדמות מהשיח' אבו קישק והתעתדו לעבוד את האדמה. עד מהרה נעשה ישעיהו עסקן ציבורי בפתח תקווה והקים בה בנק ["קופת מלווה חקלאית". – אב"ע], ושלום, ממייסדי עין חי (כיום כפר מל"ל) פנה לספרות ולחינוך והקים בפתח תקווה גימנסיה ["אחד העם"]. על שמם רחוב האחים שטרייט בפתח תקווה.

אסתר, וכן אחיה (הסופר שמואל יריב. שניהם, אגב, כתבו על הגירוש מגוש קטיף – שמואל בספרו למבוגרים "כשנשים אוהבות" ואסתר בספרה לנוער "כתום") – הושפעו מאוד מהאב. בספרה "קורות ספריי" כתבה: "אבא, כמובן, קרא כל מה שכתבתי והעיר לי את הערותיו החכמות שמהן למדתי רבות. ממנו קיבלתי לא רק את סוד הכתיבה המדויקת, המעמיקה, המנוסחת כהלכה, אלא גם את סוד השתיקה והמחיקה. תמיד אמר לי: 'לפעמים מה שלא כותבים מהדהד חזק יותר מכל המלים הכתובות.' ועוד אמר והקפיד על כך מאוד 'מחקי בתי, מחקי. כל מה תמחקי יותר, כך הכתיבה שלך תהיה טובה יותר'."

שלוש פעמים נפגשתי עם אסתר בשנתיים האחרונות. תחילה בחנוכת הבית שעשתה לידידות סופרות, כשעברה לבית דירות חדש בשכונה חדשה ב"מושבה", שכבר שנים רבות הנה עיר גדולה. עד אז התגוררה עם משפחתה בבית שעמד על המגרש של אביה ואחיו ברחוב בן יהודה, לא הרחק מהגימנסיה.

הפעם השנייה היתה בתערוכה רטרוספקטיבית של בנה אבי – צייר ותפאורן – בהיכל התרבות של  פתח תקווה, שם ראיינתי אותו. אסתר, שאך זה החלימה מדלקת ריאות, נלוותה אל בנה והפניתי גם אליה מיספר שאלות, בין היתר האם אחר 25 הספרים מפרי עטה צפוי לנו ספר חדש. היא אכן שוקדת כעת על נושא, השיבה, אך לא גילתה מה תוכנו: "איני אוהבת לדבר על ספר לפני שסיימתי אותו."

היא לא סיימה את הספר ואת סודו לקחה עמה אלי קבר. מי יודע, אולי עוד יתפרסמו חלקים ממנו.

הפגישה האחרונה היתה במסיבה שערכה אסתר בקיץ שעבר ליובלה השמונים. מסיבה שהשתתפו בה מאות בני משפחה, ידידים ומכרים. היא נערכה באולם של כפר המכביה ונישאו בה נאומים על אסתר ויצירותיה – גם אסתר נשאה דברים – קטעים מספריה, סרטים מחייה. הטכס נראה לי תמוה במקצת, לא תואם לדמות הצנועה והשקטה שהכרתי.  

עתה עולה בדעתי כי המסיבה הגדולה היתה בעצם נשף פרידה מהאנשים האהובים עליה. כבר הגיעה לגבורות, היתה רדופת חולי – מחלת פוליו חוזרת, דלקות ריאות – והסתייעה במקל ואחר כך בהליכון. כנראה חשה שלא נכונו לה עוד ימים רבים עלי אדמות ורצתה להיפרד מאהוביה, אוהביה ומוקיריה.

כשהתאוששה מדלקת ריאות הלכה עם חברה לחוג בבית קפה. היא לא הצליחה לעבור בזריזות בדלת האוטומטית, נחבלה ומפרק ירכה נשבר. הניתוח שעברה הסתבך. כשישה חודשים טופלה בבית החולים וכן בבית בידי בעלה הרופא. אך רוב הזמן שקעה בתרדמה.

ועתה נפרדה גם מקהל אוהדיה הרב, מבני הנעורים הקוראים את ספריה כיום וראו  את סדרת "האליפים" בטלוויזיה, וגם מהוריהם והורי הוריהם שקראו את "אורי" ואת "אדי מלך המסטולים" מיד עם הופעתם והם נוצרים בלבם את היצירות ואת אסתר יולדתם. 

* * *

יוסי גמזו

שְנֵי שִירֵי כְּפוֹר וָשֶלֶג

א. יְרוּשָלַיִם בַּשֶּלֶג

חֻרְשוֹת הָאֹרֶן יָדְעוּ שֶתַּגִּיעוּ,

חֻרְשוֹת הָאֹרֶן תָּמִיד מְחַכּוֹת.

וּכְפוֹר וָחֹשֶךְ לַשְּנַיִם הִשְמִיעוּ

עַל פְּנֵי הַשֶּלֶג פְּסִיעוֹת רַכּוֹת.

בַּמִּסְגָּדִים לֹא קָרְאוּ מוּאַזִּינִים

וְכָל דִּנְדּוּן כְּנֵסִיָּה שָב לִשְקוֹט.            

וְהוּא לָחַש לָךְ פִּתְאֹם: "הַאֲזִינִי 

אֵיךְ גַּם לַשֶּקֶט, יַלְדָּה, יֵש קוֹל..."

  יְרוּשָלַיִם – כַּלָּה שֶל חֹרֶף וְלֹבֶן שֶלֶג – כְּהִנּוּמָה

  וְאַהֲבָה הִיא תָמִיד סְחַרְחֹרֶת שֶרַק בִּשְנַיִם נִשְמָר חֻמָּהּ.

  אַךְ גַּם זִכְרוֹן צַמָּה מֻפְשֶלֶת וְגֶבֶר שֶנִּלְאָה חַכּוֹת

  סוֹפָם לְהִנָּמֵס כַּשֶּלֶג בִּשְתֵּי יָדַיִךְ הָרֵיקוֹת.

וְאַתְּ הָיִית רְחוֹקָה וְנִכְסֶפֶת

גַּם כְּשֶהָיִית בְּיָדָיו חֲבוּקָה

וִירוּשָלַיִם קְסוּמָה וּמְכֻשֶּפֶת –

אַרְמוֹן שֶל בְּדֹלַח, וְאַתְּ – מַלְכָּה.

אַךְ לַמַּלְכָּה הָיָה לֵב קַר כַּקֶּרַח

וְלָאַבִּיר הָיָה לֵב חַם כָּאֵש

וּתְשוּקָתוֹ שֶהֵנֵצָה כְּפֶרַח

כָּמְשָה, כָּמְשָה עַד שֶנִּתְיָאֵש.

  יְרוּשָלַיִם – כַּלָּה שֶל חֹרֶף וְלֹבֶן שֶלֶג – כְּהִנּוּמָה

  וְאַהֲבָה הִיא תָמִיד סְחַרְחֹרֶת שֶרַק בִּשְנַיִם נִשְמָר חֻמָּהּ.

  אַךְ גַּם זִכְרוֹן צַמָּה מֻפְשֶלֶת וְגֶבֶר שֶנִּלְאָה חַכּוֹת

  סוֹפָם לְהִנָּמֵס כַּשֶּלֶג בִּשְתֵּי יָדַיִךְ הָרֵיקוֹת.

מֵאָז, הָרוּחַ כָּל חֹרֶף מוֹחֶקֶת,

אַךְ אַתְּ חוֹזֶרֶת  כָּל חֹרֶף לִזְכּוֹר

כֵּיצַד שָבַרְתְּ לִרְסִיסִים אֶת הַשֶּקֶט     

וְאֶת לִבּוֹ שֶקָּפָא מִקֹּר.

וְהוּא מָצָא לוֹ אַחַת, מְשַגַּעַת

וְאַתְּ בִּתְהוֹם-חֲרָטָה נִשְתַּקַעְתּ,

אַךְ חֲרָטָה בְּאִחוּר, אַתְּ יוֹדַעַת,

הִיא כְּמוֹ הַשֶּלֶג שֶל אֶשְתָּקַד... 

  יְרוּשָלַיִם – כַּלָּה שֶל חֹרֶף וְלֹבֶן שֶלֶג – כְּהִנּוּמָה

  וְאַהֲבָה הִיא תָמִיד סְחַרְחֹרֶת שֶרַק בִּשְנַיִם נִשְמָר חֻמָּהּ.

  אַךְ גַּם זִכְרוֹן צַמָּה מֻפְשֶלֶת וְגֶבֶר שֶנִּלְאָה חַכּוֹת

  סוֹפָם לְהִנָּמֵס כַּשֶּלֶג בִּשְתֵּי יָדַיִךְ הָרֵיקוֹת.

ב. הַקֶּסֶם שֶל צְפַת

שוּב רוּחַ-סְתָו

פּוֹרֶטֶת צְלִילִים

בֵּין צַמְּרוֹתָיו

שֶל עֶרֶב גְּלִילִי,

שוּב נוֹף הָרִים פֹּה

כְּמוֹ פֶסְטִיבַל-כְּלֵיזְמָרִים פֹּה

שָר לִי אֶת שְׂפַת

הַקֶּסֶם שֶל צְפַת.

שוּב לַתְּרִיסִים לוֹחֵש שַׂר-הַמָּטָר

סוֹד כְּמוֹ מִתּוֹךְ תּוֹרַת הַנִּסְתָּר,

שוּב עַל הַגֶּ'רְמַק

סַהַר בָּשֵל וְזוֹהֵר נָח

וּבְמֵירוֹן –

בָּשְׂמֵי זַעְתָּר.

שוּב צָץ כְּחֶסֶד

בֵּין הֶהָרִים

אוֹר בֵּית-הַכְּנֶסֶת

שֶל הָאֲרִ"י,

שוּב בַּר-יוֹחַאי כָּאן

קָם לִי פִּתְאֹם וּכְמוֹ חַי כָּאן

שָר לִי אֶת שְׂפַת

הַקֶּסֶם שֶל צְפַת.

שוּב גַּם לַ"זֹּהַר" וְגַם לַתְּפִלָּה

יֵש קַבָּלוֹת וְיֵש "קַבָּלָה",

כְּמוֹ שֶכְּבָר שָרוּ

גַם אַלְקָבֵץ וְגַם קַארוֹ:

"לְכָה, דוֹדִי, לִקְרָאת כַּלָּה."

שוּב הַפַּלְמָ"ח

בּוֹלֵם בְּתָשָ"ח

אֶת הַתְקָפַת

אוֹיְבֶיהָ שֶל צְפַת,

שוּב, בִּזְכוּת קֹמֶץ,

סְטֶן הַגְּבוּרָה וְהָאֹמֶץ

שָר לִי אֶת שְׂפַת

הַקֶּסֶם שֶל צְפַת.

שוּב נוֹסָף חֹרֶף מַקְפִּיא וּמַרְטִיט

עַל זִכְרוֹנָהּ שֶל הִיסְטוֹרְיָה צְפָתִית,

שוּב, מִבֵּית עַבּוּ,

עִיר שֶנִּסֶּיהָ כֹּה רַבּוּ

שָבָה לִרְקֹם אֶת נֵס הֶעָתִיד.

* * *

לכל קוראי המכתב העיתי בצפת ובצפון הארץ:

ביום חמישי הקרוב, כ"ג טבת תשע"ד,

ייערך בשעה 18:30 במוזיאון בית המאירי בצפת

מופע-זֶמֶר וצ'יזבטים על נסיבות הוּלדתם

של להיטי-זֶמֶר פרי עטו של פרופ' יוסי גמזו

בהשתתפות הזמרת ליא פלג-ויינר

והמוסיקאי הירש זילבר.

כל אוהבי הזֶמֶר העברי מוזמנים בחמימוּת.

* * *

מוטי הרכבי

צה״ל בגד בסא״ל שלום אייזנר

עיקור צה"ל ומפקדיו הוא אחד הנושאים המרכזיים, שאם לא יטופל יביא אותנו לחידלון. כספי הדם שמגיעים ממקורות עלומים. כספים אלה משמנים מערכת שלמה שעושה הכול כדי לפגוע בביטחוננו. קצינים ואנשי משטרה שעושים את תפקידם משלמים לבדם את מחיר החופש. מאבקו של סא"ל שלום אייזנברג הוא מאבקנו. ברוני הקרן לישראל החדשה, שיושבים על משכורת ענק ומיקמו את בובת הסמרטוט שלהם בעמדות הכוח במדינה, ממשיכים יום יום לשטוף את מוחנו ולשחק בביטחוננו

הפרקליט הצבאי (שיושב במשרד, מדושן ומקודם בדרגותיו), הגיש כתב אישום נגד הקצין שביצע משימה ולא ברח. צה״ל הדיח קצין מסור שהקדיש את מיטב שנותיו להגנת המדינה ועוד העניש אותו בעונש משפיל של חודשי שירות.

המסר הוא: למען ״יראו וייראו!״

מעכשיו כל קצין שרצה קידום, יברח מהזירה, ייתן לאוייב להשתולל על הכביש ולכבוש את הארץ שלנו!

לתמיכה, ולהחזרתו של סא"ל שלום אייזנר, הצטרפו לעצומה:

http://www.atzuma.co.il/shalomaizner

* * *

אורי הייטנר

1. הספורט הלאומי – נרגנוּת

כתושב צפון הגולן, גם אני מ"נפגעי סופת השלג".

ומדוע הכנסתי את "נפגעי סופת השלג" למרכאות? כי סופת השלג היא בראש ובראשונה מתנה. תענוג גדול.

"אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות את יפי העולם, ולהלל את היופי הזה שאין בו דופי כלל," שורר נתן זך, המשורר הגדול, בטרם החל לראות רק רע. השלג תמיד יפה, אך אין להשוות את המראה של מעטה שלג קל המכסה את שבילינו, להררי השלג, הים הלבן שמסביב, ערימות השלג המכסות את גלגלי המכוניות, ענפי העצים המעובים בעשרות סנטימטרים לבנים. ובלילה, כשמערכת החשמל נפלה, הבתים היו חשוכים ובחוץ – הילת הכוכבים שחדרה בעד העננים ופגשה את השלג הלבן, יצרה תאורה טבעית קלה, גוון זהבהב ורדרד, מרהיב ביופיו.

והכיף... איזה כיף!!! חג גדול לילדים! ילדים – ללא הגבלת גיל, כמובן. משחקי השלג, מלחמות השלג, בובות השלג, איגלו, גליצ'ות, אכילת שלג, רקיחת "ברד" משלג עם תרכיז פטל... חוויה של ממש!

נכון, היו גם תקלות. גם אנו סבלנו מהפסקת חשמל שנמשכה כמעט יממה שלמה. בעבורי – לחיות יום שלם מנותק מן האינטרנט, זו ממש תחושת נכות. אבל... איפה הפרופורציות? ראשית, הנזקים והקשיים מתגמדים לעומת גודל החווייה. ושנית, במצב קיצון שכזה, אך טבעי שיהיו נזקים.

ולנוכח הנזקים – כולי התפעלות מההתארגנות, מהתפקוד ומהמסירות של המשטרה, צה"ל, הרשויות המקומיות (אני יכול להעיד על המועצה האזורית גולן, ייתכן שיש מקום שבהם התפקוד לקה בחסר), מד"א ובראש ובראשונה עובדי חברת החשמל, שבשלג ובגשם עשו לילות כימים, לא ראו את הבית, לא בילו עם ילדיהם בשלג – במסירות נפש ממש תקנו את התקלות. כאזרח "פגוע הסופה" כביכול – אני חש תודה עצומה לכל העושים במלאכה.

לא היה מחדל. מן הסתם – היו כשלים. יש ללמוד מהם, להפיק לקחים, להשתפר. יש למצוא את הדרכים להיערך טוב יותר לסערה הבאה (סביר להניח שיחלפו כמה עשרות שנים עד שתהיה סופה כזאת, אך יש להיערך לכך שהיא תהיה גם בעוד שבוע. ב-1992 היו שלוש סערות, הרבה יותר חריפות).

מה שהעכיר את החווייה, היה מתקפת הנרגנות, הקוטראי וחוסר הפרגון שבאו לידי ביטוי בעיקר בכלי התקשורת. יותר ויותר  מצטיירת התקשורת בדמות הישראלי המכוער. הנרגנות הזאת היתה לספורט לאומי, המובל בידי התקשורת.

"קריסת מערכות" זעקו הכותרות. "משטרת התירוצים..." "לפחות פעם אחת פרצו הנוכחים בצחוק. את תושבי ירושלים זה בכלל לא הצחיק."

לא ראיתי את מסיבת העיתונאים, אך כתושב צפון הגולן "הנצורה", רחמנא לצלן, אני מודה שבסוף השבוע הסוער הזה צחקתי וצהלתי כפי שלא צהלתי זמן רב, למרות הפסקת החשמל, למרות הצירים החסומים, בזכות חוויית הסערה, ומתוך הבנה שהתקלות הן חלק בלתי נפרד מהחוויה והידיעה שידיים טובות ומסורות מטפלות בתקלות.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. פוסט סטימצקי

חנות "סטימצקי" בקצרין נסגרה. מוסד יפה ואהוב, חנות קטנה ומטריפה, מקום שהיה הרבה מעבר לחנות, שהיה מרכז קהילתי לאוהבי הספר בגולן, לא יפעל עוד.

הייתי שותף למאבק נגד הסגירה, שהוביל לניצחון קצר מועד – דחיה של שלושה חודשים בביצוע ההחלטה, אך לא השפיע על התוצאה הסופית.

מנכ"לית "סטימצקי" התחייבה לבוא לקצרין, לבחון את הסוגיה, לנהל מו"מ – והפרה את התחייבותה. המועצה המקומית קצרין הקצתה אתר חלופי, בתוך קצרין עצמה, בעלות זולה יותר של שכר הדירה. אך מנכ"לית סטימצקי התעלמה מכך.

איני מאמין שהחנות הזאת באמת מפסידה. אולם כאשר רשת של ספרים מקבלת החלטות כמו כל עסק רגיל, ללא כל שאר רוח המצופה ממי שעוסק בתרבות, נשקל השיקול הבא: לקוחותינו בקצרין, ברובם המכריע, הם קהל שבוי. אם נסגור את החנות בקצרין, הם יעברו כאיש אחד לקנות בחנויותינו בקריית שמונה, בצמח ובטבריה. וכך, אפשר לחסוך את שכר העובדות, שכר הדירה, עלות שינוע הספרים וכד'. וכך נרוויח יותר.

ובכן, לפחות לקוח קבוע אחד, "סטימצקי" הפסידה. אני אמשיך לקנות ספרים, דיסקים ועיתונים, אך לא ברשת "סטימצקי", אלא רק אצל מתחריה השונים. אני מקווה שאיני היחיד שיעשה כן.

ובמהרה בימינו, אני משוכנע, תפתח מחדש חנות ספרים בקצרין. היא יכולה להיות של רשת מתחרה. אני אשמח אם תהיה פרטית, ואשמח יותר אם תהיה קואופרטיבית.

3. צרור הערות 22.12.13

* אף אחד לא נפל מהכיסא כאשר התברר שארה"ב מרגלת אחרינו. לא כי זה לא חמור, אלא כי זה לא מפתיע. מדינות אירופה וברזיל מחו נמרצות על הפרת ריבונותם ועל הפגיעה בידידות. אנחנו צריכים להתמקד בתגובתנו בדבר אחד – לחץ מאסיבי לשחרורו של אסיר ציון יונתן פולארד. כעת, משעובדת הריגול האמריקאי נגדנו היתה לגלוייה, אפילו התירוץ האחרון להתעמרות הזאת אינו רלוונטי עוד.

* ראש הממשלה עמד בפני דילמה מדינית ומוסרית קשה. מצד אחד, מחויבות למלחמה הכלכלית בטרור ובבנקים והמוסדות המסייעים לו. המלחמה הזאת היא אינטרס ישראלי ביטחוני ומדיני מובהק. מצד שני, מניעת פגיעה חמורה במערכת היחסים בין ישראל לבין סין, המעצמה העולה.

זו דילמה קשה מאוד, מסוג הדילמות הקיומיות הניצבות בפני מנהיגים, שהן לעולם לא דילמה בין טוב ורע (שהרי אז אין זו דילמה).

נתניהו הכריע בעד היחסים עם סין. החלטה לגיטימית והגיונית בהחלט. לדעתי, החלטה שגויה, כיוון שישראל אמורה להוות דוגמה לעולם במאבק הכלכלי בטרור, וכאשר היא משתמטת ממנו, היא מעניקה אליבי לאחרים להשתמט ממנו. מכל מקום, אני יודע, שאילו נתניהו היה מחליט על פי עמדתי, המחיר עלול היה להיות מחיר מדיני וכלכלי כבד – פגיעה משמעותית ביחסים עם סין.

לשמחתי, לא אני צריך לקבל את ההחלטה. גם נחום ברנע ושמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות" אינם צריכים לקבל את ההחלטה. אבל הם תפסו, כדרכם, את עמדת הזקנים מ"החבובות". מצג השווא שהם מציגים, הוא שנתניהו פגע במאבק בטרור למען טיול שלו עם שרה והילדים בסין.

דבר אחד בטוח – אילו נתניהו היה מקבל החלטה הפוכה, וביקורו בסין היה מבוטל, ברנע ושיפר היו קורעים אותו לגזרים.

* ומצד שני, אילו ראש ממשלה אחר היה מקבל בדיוק אותה החלטה שקיבל נתניהו, נתניהו כראש האופוזיציה היה קורע אותו לגזרים.

* אילן לוקאץ', כתב התרבות של הערוץ השני, ירד על נתניהו, על כך שהוא גילה זחיחות במסיבת העיתונאים בעת הסופה. לעומתו, הוא הציג כמופת את המלך הירדני עבדאללה, שהצטלם מסייע בדחיפת רכב שנתקע בשלג.

וחשבתי, מה היה קורה, אילו נתניהו היה מביים, כמו עבדאללה, השתתפות שלו בחילוץ רכב. כמובן, ששעתיים מראש, 200 מאבטחים ושוטרים היו מופקעים מהטיפול בסופה ומגוייסים כדי ליצור קמ"ר של שטח סטרילי סביב הרכב שביימו את תקיעתו בשלג, ומזמינים את התקשורת לעבור שם, לגמרי במקרה, ולסקר את החילוץ. הרי התקשורת, בצדק, היתה קורעת אותו לגזרים. ובראש ובראשונה הערוץ השני.

* האריה והשועל ישבו משועממים וחסרי מעש.

"יש לי רעיון," אמר השועל. "בוא נלך לארנבת, ונקרע אותה במכות."

"אבל..." שאל האריה, "סתם ככה... להרביץ... בלי שום תירוץ?"

"אין בעייה," השיב השועל. "הארנב יפתח את הדלת. אם הוא יחבוש כובע, נצעק עליו: 'למה אתה חובש כובע?' ונקרע אותו לגזרים. אם הוא לא יחבוש כובע, נצעק עליו: 'למה אתה בלי כובע?' ונקרע אותו לגזרים."

הלכו האריה והשועל לארנב והקישו על דלת ביתו. יצא הארנב, ועל ראשו כובע. "למה אתה עם כובע?" צעקו עליו וקרעו אותו לגזרים.

למחרת, שוב ישבו האריה והשועל משועממים וחסרי מעש.

"מה נעשה היום?"

"נרביץ לארנבת."

"ככה סתם? בלי תירוץ?"

"אין בעיה," אמר השועל. "נבקש ממנה סיגרייה. אם היא תיתן סיגרייה בלי פילטר, נצעק עליה 'למה בלי פילטר?' ונקרע אותה לגזרים. אם היא תיתן סיגרייה עם פילטר, נצעק 'למה עם פילטר?' ונקרע אותה."

טוק טוק טוק. יוצאת הארנבת, והאריה פונה אליה בנימוס:

"אפשר לקבל סיגרייה, בבקשה?"

"בחפץ לב," השיבה הארנבת. "איך אתה רוצה אותה, עם פילטר או בלי פילטר?"

אופס...

השועל: "למה את בלי כובע?!"

והם קרעו לה את הצורה.

* מלחמת הבוץ בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" ילדותית, מכוערת, משעממת ומתנהלת על גב הקוראים.

* את נאומו בוועידת הליכוד, פתח נתניהו במחווה נאה – מילות תודה לאנשים שפעלו במהלך הסופה, הצילו חיים, הקלו על האנשים, סייעו לסובלים. הוא חלק שבחים לצה"ל, למשטרת ישראל, למד"א, לארגונים החברתיים. רק לעובדי חברת החשמל לא נשאר. הם, הראויים יותר מכל אחד אחר לתודה ולשבחים, לא נמצאו ראויים בידי נתניהו לפרגון. שנאתו לחברת החשמל ולעובדיה מעבירה אותו על דעתו, ומוציאה ממנו ציניות ורשעות, במפגן של חוסר ממלכתיות.

* בקיבוץ אורטל שררה הפסקת חשמל במשך כמעט יממה, בשיאה של סופת השלגים. בלול של אורטל, רק כעבור יממה נוספת, חובר החשמל. עובדי חברת החשמל סיימו את עבודתם בשעת ערב מאוחרת. יובל, הלולן שלנו, הציע להם לשבת, לשתות קפה. הם הביטו בו משתאים, לא מאמינים. "אתה הראשון שמציע לנו קפה. מראשית הסופה אנו מתרוצצים ומטפלים בתקלות, ומקבלים רק צעקות וקללות."

נראה לי שהעלמתם של עובדי חברת החשמל מרשימת התודות של ראש הממשלה, מעליבה יותר מכל הנאצות והצעקות.

* אין מי שגורם נזק חמור יותר למהגרים מאפריקה, מאשר אנשי השמאל הרדיקאלי המסיתים אותם להפגין ולהתפרע ברחובותינו; אלה המשתמשים בהם כבשר תותחים במאבקיהם הפוליטיים, אך משניאים אותם על הציבור, שלבטח לא יסכים לייבא לישראל פורעי חוק מפירי סדר.

* בשאר אסד הוא אחד הדיקטטורים הרצחניים והאכזריים ביותר בעולם. מדובר ברוצח המונים, באדם שביצע פשעים חמורים נגד האנושות. עוד טרם מלחמת האזרחים, בהמשך לדרך אביו – דיקטטור ורוצח המונים בפני עצמו, הוא עמד בראש מדינה תומכת טרור, וסייע מאוד לחיזבאללה, לג'יהאד האסלאמי ולחמאס.

ואף על פי כן, הוא עדיף על האלטרנטיבה. האלטרנטיבה לאסד, אם האופוזיציה תנצח במלחמת האזרחים, היא אל-קאעידה.

זאת עמדתי האישית. אולם כמדינה – עלינו לשמור על נייטרליות מוחלטת, ולהיזהר מכל מה שעלול לגרור אותנו למלחמת האזרחים הזאת.

הערכתי היא שתוצאת מלחמת האזרחים תהיה התפרקות סוריה לגורמים. זה יקרה אחרי עוד כמה מאות אלפי הרוגים וכמה מיליוני פליטים.

* מה שהכי מטריד אותי בפרשת מוטי אלון (אחרי הפגיעה בקורבנות, כמובן), אינו מוטי אלון האיש. סוטי מין היו תמיד, ותמיד יהיו. אפילו העובדה שרב גדול וחשוב כזה הוא סוטה מין אינה הדבר שהכי מפריע לי, והרי כבר נאמר שאין אפוטרופוס לעריות.

מה שאותי מטריד יותר מכול, הוא אלפי חסידיו השוטים, שממשיכים להעריץ אותו ומתעקשים לאטום אוזניהם בפני העובדות, ואת ליבם – לסבל הקורבנות. זו כבר לא תופעה אישית. זו תופעה חברתית קשה.

אין בכך, כמובן, כדי להצדיק את מעשיו של מוטי אלון ואף לא לגרוע כהוא זה מחומרתם, ואני מקווה שדבריי הבאים לא יתפרשו כך. אבל אורח החיים הגורם לאדם להדחיק את נטיותיו המיניות, מוביל אותו לשפל שבו הוא עושה מעשים כאלה.

* אחמד טיבי? ממש לא כוס התה שלי.

* ביקורי הראשון בכותל המערבי, היה מיד לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים, בהיותי ילד בן 4.5. כעבור חצי שנה, נסעתי לראות את ירושלים והכותל בשלג. מאז פקדתי את הכותל אינספור פעמים, ומאז שאני אבא – גם עם ילדיי. בכותל נשבעתי אמונים לצה"ל. והביקור המשמעותי ביותר, היה בעלייתי לתורה בבר המצווה שלי. נצמדנו למחיצת ההפרדה, כדי שגם אמי ואחותי תוכלנה לשמוע. וכלל לא הייתי מודע למשמעות החמורה של הדרתן מהטקס עצמו. ונדמה לי שאימא שלי בעצמה, ראתה בהדרה הזאת מובן מאליו, מעין חוק טבע.

שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה. השבוע זכיתי לבקר ב"עזרת ישראל" בכותל המערבי – הרחבה שאינה מיועדת לגברים או לנשים בנפרד, אלא לכלל ישראל. וכך, זכיתי להיות אצל הכותל יחד עם אשתי, עם בתי ועם בניי. כראוי.

אני מבין את התסכול וההתנגדות הקיימת למתחם שהוקצה ל"עזרת ישראל". אכן, השטח הצמוד לכותל – מצומצם מאוד. רחבת התפילה מרוחקת מעט מהכותל. המתחם כולו, מרוחק מרחבת הכותל המוכרת. היא מחוץ לאזור הכותל המקורי – נמצאת בחלק של הכותל שנחשף בחפירות הכותל.

אז מה? למרות הכול, זאת מהפיכה יהודית משמעותית ביותר. כל עוד רוב היהודים הבאים לכותל רוצים להתפלל בהפרדה, רחבת הכותל המקורית תתנהל בהפרדה. יום יבוא, אני משוכנע בכך, שרחבת הכותל תהיה מעורבת, על פי רצון הרוב המכריע של היהודים, ותוקצה רחבה קטנה, צדדית, למי שיתעקשו להדיר ולהפריד. אך עוד חזון למועד.

הקמת "עזרת ישראל", היא התגלמות החשיבה "מחוץ לקופסה". הרי החפירות חשפו את מלוא הכותל המערבי, למה צריך לריב על חלק מהכותל, כאשר ניתן להקצות שטחים נוספים שאף הם חלק בלתי נפרד מהכותל?

יוזם הפשרה נתן שרנסקי ומיישם הפשרה נפתלי בנט ראויים לשבח. אך עיקר השבחים הם לאותן נשות הכותל, שבמסירות נפש יהודית, במשך שנות דור, בקור ובחום, חרף קיתונות השנאה, ההסתה, הבוז והאלימות המילולית ולעתים אף הפיזית, התמידו לקיים את תפילת ראש החודש, וחוללו את התיקון החשוב הזה. וברגע הנכון, הן היו חכמות, גמישות ורגישות דיין כדי להתגמש ולהסכים לפשרה.

* רוצו לראות את תערוכת הורדוס במוזיאון ישראל. רוצו, כי היא עומדת להיסגר. תערוכה מרתקת, מושקעת, יפה ומקצועית וגולת הכותרת שלה – שחזור קברו של הורדוס שהתגלה בהרודיון. יש לציין, שמאחר ועל הקבר שנמצא לא כתוב שם, אוצרי התערוכה הקפידו לציין שאין הוכחה חד משמעית לכך שאכן זה הקבר, אך הם בהחלט משכנעים באמונתם שזה הקבר.

* התערוכה מוקדשת לזכרו של הארכיאולוג הדגול פרופ' אהוד נצר, גדול הארכיאולוגים חוקרי הורדוס, מי שהקדיש שלושה עשורים מחייו לחפירות בהרודיון ולחיפוש קברו של הורדוס; מי שזכה למצוא את קברו, ולמרבה הצער והאסון – מעד אל מותו באתר עצמו. אהוד עצמו יזם את התערוכה והיה שותף מלא לתכנונה, בשלביה הראשונים. צר מאוד שהוא לא זכה לראותה, אך אילו ראה הוא היה גאה ומרוצה. שמחתי להיווכח במקום הראוי שקיבל אהוד נצר בתערוכה.

* התערוכה מציגה יחס אמביוולנטי להורדוס. מצד אחד הוא מוצג כגדול בנאי א"י אך מצד שני כדיקטטור אכזר, איש דמים, שרצח אף את אשתו בחשדנותו המטורפת, וציווה לרצוח את מנהיגי היהודים בארץ ביום מותו, כדי שלא יהיה זה יום שמחה ליהודים, אלא יום אבל. היחס שלי להורדוס אינו אמביוולנטי כלל. חרף העובדה שהוא בנה את בית המקדש במלוא הדרו ותפארתו, עיקר מפעלו הבנאי היה מפעל של טירוף מגלומני חולני, שהפך את הארץ למוזוליאום הורדוס. עריצותו ומפעל הבנייה שלו, הם שני ביטויים של אותה מגלומניה מטורפת.

[אהוד: ראוייה היתה התערוכה שתישאר פתוחה עוד שנה לפחות!]

* דידי מנוסי היה בראש ובראשונה עיתונאי וסטיריקן. אולם הסאטירות המחורזות טובות לשעתן וחולפות עם הרוח. הנכס התרבותי שנשאר לדורות, הם פזמוניו הנפלאים, ובהם "שיר הוא לא רק מילים", "לי ולך", "בת שישים", "קול אורלוגין" ו"כוכב הצפון".

אך מעל הכול ראוי דידי מנוסי להיחקק על כותל המזרח של התרבות הישראלית, בזכות שירו הנפלא "מי שחלם".

"מִי שֶׁחָלַם לוֹ, וְנִשְׁאַר לוֹ הַחֲלוֹם / מִי שֶׁלָּחַם לוֹ, לֹא יִשְׁכַּח עַל מַה לָּחַם / מִי שֶׁנִּשְׁאַר עֵר כָּל הַלַּיְלָה עוֹד יִרְאֶה אוֹר יוֹם / מִי שֶׁהָלַךְ הוּא לֹא יִרְאֶה זֹאת לְעוֹלָם."

 יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון. "הגעתי אליך ב'פיצוחים'," סיפרה לי בשמחה בת הקיבוץ שלי. לא הבנתי. שמא היא סימנה בשלג שביל אל ביתי באמצעות קליפות של פיסטוקים?

"אתה לא יודע מה זה פיצוחים?!"

באמת בושה. ובכן, "פיצוחים" הוא ביטוי המתאר את הסיטואציה שבה שני ישראלים מוצאים מכרים משותפים. איפה היית בצבא? באיזה מחזור? וכו' – עד שמגיעים למכרים משותפים. כמו אצל אחינו הדתיים – "חוק הדתיים השלובים."

כל הצעירים שישבו סביבה הכירו את המילה. כך גם הילדים שלי, כששאלתי אותם על כך.

וכך למדתי שני דברים: א. את הביטוי החדש בסלנג הישראלי, "פיצוחים". ב. עד כמה אני לא בעניינים.

* * *

ברכות חג המולד שצייר אורי שולביץ היושב בניו יורק

להוצאת מקמילן

By Uri Shulevitz for MacMillan…(FSG - Uri's publisher)

http://realdesignmedia.com/mac/holiday2013/index-flash.html

* * *

לאה טרן

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת אַפְרִיקָה בּוֹכָה

מנדלה מנ ד לה מנ ד לַה

אַפְרִיקָה מַשְׁמִיעָה קוֹל יְלָלָה

מִיְּבָבוֹת הַנָּשִׁים בַּכְּפָרִים

הַגְּבָרִים עִם הַלֵּב הַשָּׁחוֹר

הַגִ'ירָפוֹת אַרוּכּוֹת הַצַוָואר

מַבִּיטוֹת מַעֲרָבָה

גַּם צִפֳּרִים מְדַבְּרוֹת

הַחוֹפֵשׂ הָכְתִיב לָהֶן אֶת שִׁירָן

עֵינֵי הַחַיּוֹת בַּסַוָאנָה הוֹפְכוֹת

יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֱנוֹשִׁיּוֹת

הָיָה לְךָ אומץ לְחַלְחֵל

לְתוֹךְ דָּמָם שֶׁל הָאֲנָשִׁים

לְתוֹךְ רְאִיָּתָם

אוֹר אָמַרְתָּ חַיָּב

לְבַקֵּר בָּעוֹלָם.

הוֹשָׁטַת יָדֶךָ

מִבַּעַד לְסוֹרְגִים בְּשֶׁקֶט

לֶאֱחוֹז בִּשְׁפִיּוּת הָרוּחַ

הַצִּפֳּרִים שֶׁיָּשְׁבוּ עַל חוּטִים

נִפְרָדִים קְרוּעִים

בִּמְדִינִיּוּת הַאַפָּרְטֶהַייד

יְלַוּוּ אוֹתְךָ כָּעֵת

לְקֶבֶר אַרְבַּע אַמּוֹת

לְהָפִיץ בִּמְקוֹרָן מִשְּׁנָתְךָ.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס, בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה,  מסדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים יהיה מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

מנשה שאול

כולם נגד כולם

ראש הצוות הפלסטיני למשא ומתן, סאיב עריקאת, אמר בכנס שהתקיים בדוחה בירת קטר בנושא המו"מ בין ישראל לפלסטינים כי "הסכנה האמיתית באזור זה נובעת מן הכיבוש הישראלי."

אין חולק על כך שקיים סכסוך פלסטיני-ישראלי המצריך פתרון. זה שני עשורים מתנהל מו"מ כדי להגיע לפתרון שיניח את דעתם של שני הצדדים. אך הטענה כי הסכנה האמיתית באזור נובעת אך ורק מסכסוך זה יש בה לא רק הגזמה, אלא גם אבסורד והתעלמות מוחלטת ממה שקורה סביבנו.

איך אפשר להתעלם מסכסוכי הדמים במזרח התיכון ולהתייחס אך ורק לסכסוך הפלסטיני-ישראלי ולטעון כי הוא מקור כל הצרות? כיצד ניתן להתעלם משאיפות ההתפשטות האיראנית המופנות כלפי העולם הערבי, ומהחתירה האיראנית בבחריין, תימן, סעודיה ובכל מדינות המפרץ? איך אפשר לעצום עין מן הסכסוך השיעי-סוני? מן המלחמה העקובה מדם בסוריה או מפיגועי הטרור היומיומיים בעיראק? כיצד אפשר לא לציין את הטרור של אלקאעידה נגד מדינות האזור או את השמדת העם בדרפור בסודן או את הכאוס השורר בתוניסיה ולוב, שלא לציין את הפיגועים בלבנון בין תומכי אסד ומתנגדיו?

האם זה הגיוני להתעלם מן המציאות הקשה הזאת ולטמון את הראש בחול כבת-יענה?  או שזה פשוט נוח להאשים את ישראל?

הסלפים נגד "האחים המוסלמים"

הסלפים במצרים, שהם יותר פונדמנטליסטים מן "האחים המוסלמים", ואשר זכו ברבע מקולות הבוחרים, תומכים במהפך החדש בשלטון ובשר ההגנה שלה עבד אלפתח אלסיסי. על עמדתם זו הם הכריזו למן היום הראשון של הדחת "האחים המוסלמים" מן השלטון – שהחלה ב-30 ביוני 2013. בתמיכתם בשלטון החדש, הצטרפו הסלפים למחנה החילונים ולמוסד "אלאזהר".

בימים אלה מגייסים הסלפים את כוחם למען ההצבעה על החוקה החדשה שתחל בימים הקרובים. סגן מנהיג הסלפים יאסר ברהמי הכריז כי: "ההתנגדות לחוקה המתוקנת פירושה מלחמה פנימית, קריסה כלכלית ושחיתות פושה."

ברהמי גם תקף את הנהגת "האחים המוסלמים" הקוראת להמונים להצביע נגד החוקה. דובר הסלפים שריף טהה הוסיף על הדברים באומרו כי "'האחים המוסלמים' תוקפים את המסגדים ואת בתי מתנגדיהם בתקווה לפלס את דרכם חזרה לשלטון." יתר על כן, הסלפים מאשימים את "האחים המוסלמים" במעשי הטרור נגד כוחות הביטחון המצריים בסיני ובעריה של מצרים.

יש לציין כי המפלגות הדתיות במצרים אינן מצטמצמות ל"אחים המוסלמים" ולסלפים. יש עוד 7 מפלגות דתיות. החוקה החדשה אוסרת את השתתפותן בבחירות והוציאה אותם אל מחוץ לחוק.

הרס וחורבן

הוועדה הכלכלית-חברתית של ארגון "אסקו" פירסמה ב-12.12.2013 דו"ח על הנזקים הכלכליים בסוריה, הנושא את הכותרת "אלף ימים למלחמה בסוריה" – בעקבות המלחמה המתנהלת בה זה שלוש שנים. בדו"ח נאמר כי "אם המלחמה תימשך עד 2015, יהיו נזקיה הכלכליים של סוריה שווים לצמיחה כלכלית של שלושה עשורים. המדד ירד ב-45 אחוז; מיספר המובטלים מגיע ל-3 מיליונים מסך 5 מיליון עובדים, ובעקבות המלחמה, מצבה הכלכלי של סוריה התדרדר לדרגה השלישית מתחתית הסולם של מדינות ערב." הדו"ח מוסיף כי "אם תסתיים המלחמה, שיקומה של סוריה אינו בלתי אפשרי. לסוריה אין חובות חוץ גדולים, והעם הסורי מתאפיין בחריצות ובגילוי יוזמה."

ואילו דו"ח בינלאומי אחר מציין כי שיקומה של סוריה מחייב השקעה של 200 מיליארד דולר.

25 אלף דולר ללילה

מי שיש לו 25 אלף דולר מיותרים, יכול לבלות לילה אחד במלון "בורג' אלערב" – מגדל הערבים בדובאי. מה ניתן לקבל בסכום זה במשך 24 שעות:

הסעה משדה התעופה לרחבת המלון במכונית רולס רוייס או במסוק.

סוויטה שגודלה לפחות 170 מ"ר.

ארוחת בוקר לפי טעמכם.

והנה כמה נתונים המצדיקים עלות זו של 25 אלף דולר ללילה:

המגדל שוכן על אי מלאכותי במרחק 280 מטר מן החוף. המגדל נחשב לגבוה ביותר בעולם.

המלון נושא דירוג של 7 כוכבים, אם כי הדירוג המרבי המוכר בתחום זה הוא 5 כוכבים.

המלון שומר על פרטיות אורחיו, ולא ניתן  להיפגש איתם אלא בהסכמתם.

הכניסה ללובי מותרת רק לאורחי המלון ואורחיהם/

המיליארדרים הסיניים והרוסיים תופסים את המקומות הראשונים בטבלת האורחים. במחצית הראשונה של 2013 התארחו במלון למעלה מאלף סינים!

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 271

* * *

דְבוֹרָה קוּזְוִינֵר

אִמִּי זִכְרוֹנָהּ לִבְרָכָה / מַחֲוֶה לביאליק

אִמִי זִכְרוֹנָהּ לִברָכָה הַיְתָה

צַדֶּקֶת גְּמוּרָה בְּדַרְכָּהּ שֶׁלָּהּ.

עֲנִיָּה מְרוּדָה – היא לֹא הַיְתָה

גַּם לֹא מִשּׁוֹעֵי הַמָּמוֹן.

דְּמָעוֹת שֶׁזָּלְגוּ מֵעֵינֶיהָ

(וְהָיָה לָהּ הָמוֹן מִן הַחֹמֶר הַזֶּה)

לֹא כִּבּוּ אֶת נֵרוֹת הַשַּׁבָּת

בְּפָמוֹטֵי הַכֶּסֶף, מַתְּנַת אִמָּהּ. 

יְרֻשַּׁת סָבָתָהּ, לִפְנֵי שֶעָלוּ

הִיא וְאַבָּא, אֲנִי וְאָחִי, פְּעוּטִים,

מִשְׁפַּחַת חֲלוּצִים קְטַנָּה,

לְאֶרֶץ חֶמְדַת.

אַךְ כָּל שְאַר הַמִּשְׁפָּחָה

נִשְׁאֲרָה בְּאֶרֶץ "שָׁם",

לַעֲלוֹת, כַּעֲבוֹר שָׁנִים, בַּאֲרֻבּוֹת עָשָׁן.

צָעִיף שָׁקוּף שֶׁל עֶצֶב

עָטַף אֶת כִּתְפֵי זִכְרוֹנָהּ

וּמְכַל הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ יָדַע

לְהִתנַפֵּץ בְּעִתּוּי רָאוּי שֶׁל

תַאֲרִיכֵי "זֵכֶר לְחֻרְבָּן"

אוֹ לִפְרוֹץ בְּעִתּוּי תָּמוּהַּ

וּמַבְהִיל יַלְדָּה קְטַנָּה, אוֹתִי,

בְּעַרְבִי שִׂמְחָה שֶׁל "אִם אֶשְׁכָּחִךְ"

ולִשְלוֹחַ אַנְחוֹת גַּעְגּוּעַ חֲשָׁאִיִּים,

לִרְחוֹקֶיהָ שֶׁאֵינָם עוד,

לַחְלֹק אִתָּה

פְּרוּסוֹת קְטַנּוֹת שֶל נַחַת.

וְצָעִיף מְעֻטָּר אֹשֶר

חִבֵּק אֶת כֻּלָּה כְּשֶשָמְחָה

בַּהֲנָאָה מְתֻקָּה עִם נְכָדֶיהָ

אֲנִי מְפָעֲנַחַת אֶת גַּעְגּוּעֶיהָ

בְּגַעְגּוּעַי אֵלֶיהָ.

* * *

מוקי אלדד

לךָ, עמוס אריכא, אני מצדיע

אהוד שלום,

לאחרונה אני קורא את מאמריו של עמוס אריכא וגם את התייחסויותיו הבוטות במאמריו לראש הממשלה ולרעייתו.

זכותו של כל אדם להביע את דעתו באופן חופשי, גם אם מדובר בביקורת על ראש ממשלה.

נכון שראש ממשלתנו עושה ימים ולילות למען המדינה, ונכון, שאולי, אין בנמצא, כרגע, מישהו שיכול למלא את החלל, באם ביבי נתניהו יחליט לפרוש על דעת עצמו. אך ביקורת יכולה להיות ואני בהחלט מסכים עם הביקורת על הבזבזנות שעליה כתב ואליה התייחס עמוס אריכא.

לא אהבתי את ההשתלחות של הגברת אילנה אדם בעמוס אריכא, ולא אחזור ואצטט את ביטויה המעליבים.

גם אם אני לא מחסידיו של הנשיא שמעון פרס – אך אין להתעלם מן העובדה שהאיש הכניס למוסד הנשיאות את הכבוד שמזמן נלקח ממנו. שמעון פרס בנה מחדש את התפקיד הנשיאותי המכובד, וראה כמה האיש מקובל, אהוד ותורם למדינה, ולעיתים גם בעצה נבונה "קטנה" ומיטיבה לראש הממשלה.

מאמרו של עמוס עריכא על צבי ינאי – ראוי לכל שבח.

ברור שהמקטרגים פועלים על מה שכבר חז"ל אמרו בנושא בלעם: "אהבה מקלקלת את השורה" ו "השנאה מקלקלת את השורה." ואסיים בציטוט משירו של אברהם ברוידס:

"יבוא הריצוי החונן

ליושב אל שטנה ועקרב..

יפוגו מרירי הדברים

וחסל."

לך, עמוס אריכא, אני מצדיע.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

בְּחִירַת מִטְבָּח מִקַּבְּלָן

קִיר הַזְּכוּכִית הָיָה

צָחוֹר כָּל כָּךְ

בָּהִיר כָּל כָּךְ,

עַד שֶׁנִּכְנַסְתִּי בּוֹ

וּפִצַּחְתִּי אֶת הָאַף.

הַמִּטְבָּח הָיָה מְכֹעָר

כָּל כָּךְ,

עָלוּב כָּל כָּךְ,

אַף אֲנִי עִם אַפִּי הַמְּדַמֵּם,

הַמְּעֻוָּת,

לֹא נִרְאֵיתִי טוֹב יוֹתֵר

מִן הַמִּטְבָּח

הָאָפֵל,

לֹא יָדַעְתִּי אִם מִמֶּנּוּ

אוֹ מֵעַצְמִי

עָלַי לְהִבָּהֵל.

* * *

יהודה דרורי

על דידי מנוסי ז"ל

הכרתי את דידי מנוסי באופן אישי בנסיבות שונות, הן בגבע והן לאחר מכן בתל-אביב.  אני מוכרח לציין שההתרשמות הראשונה שלי היתה שהוא מאוד מתרשם מעצמו... במשך הזמן למדתי להבין שהיתה לו סיבה טובה לכך... הוא היה אדם ברוך כישרונות, לא רק בידע כללי, בפוליטיקה, בספרות ובשירה אלא גם בהומור ופיליטונים, במערכונים  בפזמונים וב...שירה!.. כן שירה... כי הערכתי אליו נבעה בראש ובראשונה מכיוון שקראתי את שיריו – שעד למותו  לא נתן להם פרסום מכיוון שחשב שאינם טובים מספיק – אבל אני זוכר שבשעתו הוא נתן אחדים משיריו לקריאה לאחותי תמר (ז"ל), שאחריה הוא חיזר תקופה קצרה (לפני 60 שנה...) וניסה להרשימה בכך.

היא העתיקה לעצמה חדים משיריו במחברת המיוחדת שלה, אשר בה רשמה שירים שאהבה ממשוררים ידועים, והראתה לי. השירים של דידי הביעו נשמה אחרת  לגמרי מזו שדידי הציג כלפי חוץ. אגב, אני עדיין חושב ששירו "מי שחלם" הוא שירה הנמצאת בקלאסה אחת עם שיר הרעות של חיים גורי.

אישית, אני עד היום חייב לו תודה מיוחדת על שבגללו הפכתי לכותב הפזמונים בלייג'ר  של כדורי, זאת לאחר שידעתי בע"פ כמה משיריו שכתב לגבעטרון בראשית היווצרה, לפי מנגינות פופולאריות זרות.

כבר אמרתי את שיבחו של האיש הזה כאדם מלא ידע, פיקח, חכם, אבל הוא היה גם בוטה בהתנהגותו כלפי אנשים, בייחוד בכאלה שלא היו לרוחו, או שלא הסכימו עם דעותיו – לפיכך ההתייחסות אליו בברנז'ה היתה מאד לא אחידה... כמו שהיו לו חברים טובים, היו לו לא מעט שונאים...

הוא היה מראשוני בני גבע שעזבו את הקיבוץ, בעצם הוא לא עזב, הוא פשוט לא חזר לאחר הדרכה בתנועה ולאחר קרבות תש"ח (הוא היה מ"מ בפלמ"ח). הוא לא התאים לקיבוץ והקיבוץ לא התאים לו, ולקח לאנשי גבע לא מעט זמן להבין זאת ו..."לסלוח לו", אבל הוא תמיד ראה בגבע את ביתו.  השיר שכתב לגבע "בת הששים" הייתי מכנה כ"שיר אהבה לעמק בכלל ולקיבוצו בפרט."

השבוע ייקבר לצד הוריו בבית הקברות המקסים של גבע, לשם הוא חזר סוף סוף לנצח –  לצור מחצבתו.

אהוד: היכרתי את דידי מנוסי הרעשן, ולעיתים כמעט בלתי נסבל, מישיבות ההנהלה של אקו"ם בשעתן, וכאשר יצא לי לבוא במקומו על תקן של סופר, נשמו שאר חברי ההנהלה לרווחה כי היה להם קשה להסכין עם הקולניות שלו.

 עם זאת, במשך כול אותן שנים, וגם שנים רבות לאחר מכן, דידי מנוסי שימש כחבר מרכזי בוועדת הכספים של אקו"ם, זו שקבעה את מדיניות ההשקעות של הכספים הפנויים, ודווקא הוא, בן קיבוץ גבע, היה מומחה ממעלה ראשונה בתחומים הללו, וכך היה משרתם הנאמן של חברי אקו"ם, שחייבים לו הרבה תודה גם מבלי לדעת את חלקו בשמירת כספי החברה שלהם.

* * *

"אילן שיינפלד וחברים" – מופע שירה חגיגי לכבוד צאתו לאור של "אוצר שירים", מאסף השירה של אילן שיינפלד (502 עמ')

יתקיים במרכז ענב לתרבות, ביום רביעי 22.1.14 בשעה 21.00

מחיר כרטיס: 50 ש"ח. כל ההכנסות לטובת "בית דרור"

מופע השירה החגיגי "אילן שיינפלד וחברים" לכבוד צאתו לאור של "אוצר שירים" מאסף השירה של אילן שיינפלד, יתקיים במרכז ענב לתרבות, בגן העיר בתל אביב, ביום רביעי 22.1.14, בשעה 21.00.

משתתפים (לפי סדר ה-א'-ב'): אמיר אור, שולמית אפפל, מיקי בן כנען, דנה ג. פלג, יואב גינאי, איתמר דוידוב, ניצן הורביץ, סי היימן, רפי וייכרט, גיא ויינגרטן (עיבודים וקלידים), אסתי זקהיים, בני כהן (שירה), נעה מנהיים, רוני ניניו, יחזקאל נפשי, תמי סירקיס, מיכל עדן, גואל פינטו, ערן צור, יגאל רביד, מסקי שיברו, אילן שיינפלד ודליה שימקו.

מחיר כרטיס: 50 ש"ח. ההכנסות ייתרמו ל"בית דרור", הוסטל לבני נוער מן הקהילה הלהט"בית. כרטיסים ניתן לרכוש רק דרך משרד הכרטיסים "פשבר" בכתובת האינטרנט הבאה:

http://mapa2.pashbar.co.il/show.php?id=2787

"אוצר שירים" מכנס ארבעים שנות שירה, מכל ספרי השירה של שיינפלד, שנדפסו עד כה, ואזלו זה מכבר: "לטאה מכושפת" (עקד, 1981), "עושים אהבה בלשון" (דביר, 1984), "טורים לרע בפרידה" (אלף, 1986), "וראשיתו באהבה" (הקיבוץ המאוחד, 1989), "ארעי" (תמוז ואגודת הסופרים, 1992), "תשליך" (תג, 1994), "כרת" (שופרא, 1997) ו"המדריך לתייר" (שופרא, 2003).

הוצאת הספר לאור התאפשרה בזכות סיוע מאקו"ם ומקרן רבינוביץ' לאמנויות. כינוס שיריו יחד מאפשר להיווכח בשינויים שעברו מצד תכניהם וצורותיהם, משירי הדימוי הפשוט והשיר החופשי, עד השירים המורכבים יותר, רגשית ואסתטית, היונקים ממסורת ישראל וספרותה.

אילן שיינפלד, יליד 1960, הוא אב לתאומים, סופר ומורה לכתיבה, מחבר רבי-המכר "מעשה בטבעת" ו"כשהמתים חזרו" ועוד שורה ארוכה של ספרי שירה וסיפורת, ספרי הדרכה וספרי ילדים, מחזות ותסריטים.

[דבר המפרסם]

* * *

אלי מייזליש

איומי החרם של טלי ליפקין-שחק ואיתן הבר

דומה שבהיסטוריה של תנועות שמאל בעולם, מעולם לא קמה תנועת שמאל חברתית כמו שלום עכשיו בישראל או מפלגת שמאל פוליטית כמו מרצ שיש לה מטרה אחת: למסור חלקי מולדת לאוייב. ולראייה; ממשלת ישראל חתמה ביום 20/8/1993 עם הפלסטינים את הסכם אוסלו להלן "המכיר באש"ף כנציגו החוקי של העם הפלסטיני", שלמעשה מכיר בארגון סילוק היהודים מארץ-ישראל, ואמנם מיד נמסרו לארגון שתי רצועות; עזה ויריחו, ומאז אותו יום בו נחתם ההסכם המשיכו אותם ערבים שחתמו, לרצוח אלפי יהודים תחת מעטה זדוני של שמות בדויים כמו ג'יהאד או חמס, שמתנערים כביכול מההסכם שאש"פ חתם... כמו הילד שמפריע בכיתה אל המורה "זה לא אני... זה הוא..." ועושים צחוק מאיתנו ככלומניקים.

בגידת מעצמות אירופה בצ'כיה [ועידת מינכן 29/8/1938], שנה לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2, כשחלקים מצ'כיה נמסרו לגרמניה, זירזה את פרוץ מלחמת העולם ה-2 שבה נהרגו יותר מ-60 מיליון בני אדם, חיילים ואזרחים, כולל 6 מיליון מבני עמנו. האם אחרי שמסרנו שטחים לערבים הם הפסיקו להכות בנו או שהגבירו את מסעות הרצח כדי שנמסור עוד ועוד. 

השמאל כופר באנלוגיות שכאלה. הערבים, הם טוענים אינם היטלר, והסודטים אינם פלסטינה אלא טריטוריה שיש לערבים זכויות שוות בדיוק כמו ליהודים ועל כן יש לחלק את הארץ. טיעון כזה יכול היה רק סטלין לטעון כשפלש לפולניה ממזרח בהסכם מולטוב-ריבנטרופ שבוע לפני פרוץ המלחמה [זה שלנו מזמן הצאר, אמר סטלין].

עוד לפני חתימת ההסכמים הבזויים באוסלו, ידעו כולם כי אינם שווים אגורה, והכול נעשה רק כדי לרצות צד אחד, הצד המאיים במלחמה. כי זה מה היה בראש של ביילין [או של צ'מברלין]? האם הוא אינו יודע כי א"י היא ארצו רק של העם היהודי? אלא מאי? "אם ניתן לערבים חצי ממה שהם דורשים, נאמר לו כי גם אנחנו ויתרנו על החצי ורק בפשרות כאלה ניתן לחיות בשלום..."

זו מהות הסכם אוסלו או מינכן.

כיום? בפגישות של נציגים ישראלים עם אותם פלסטינים מאוסלו, אבל לא תחת ממשלת שמאל אלא ימין, נבלמה דרישת הערבים האלה.

והיות ועדיין קיימים בתוכנו אנשי שמאל נאיביים ותנועות קיקיוניות כמו שלום עכשיו, שהפסידו בבחירות אבל אינם נחים לרגע מלחדול להפיל את הממשלה, הם מגייסים כסף ותמיכה פוליטית מאירופה, ומאיימים בכל עמוד בעיתונים כי אם לא נוותר לערבים יחרימו אותנו בעולם וכך יבא הקץ על המדינה.

הם התייאשו מלנקוט את עמדתם הפוליטית כי בפוליטיקה הם הפסידו, אז נוקטים בדרכים נלוזות של הפחדה; שאם לא נוותר לערבים העולם יחרים אותנו. ומאז, המילה 'חרם' מלווה באופן קבע כל מאמר עיתונאי או כששמאלן רוצה להביע עמדה. אז יש לו את נשק ההפחדות: חרם. מי? מה? מו? איך? מתי? מי בכלל בעולם, אישיות מכובדת התבטא ככה אי-פעם? האם אפילו ראש ממשלת סלובניה או אלבניה, מהקטנות באירופה, הוציאו אי פעם מילה כזו מהפה? "חרם"! – או רק בארץ סוחרים במילה הזו כמו בשוק הכרמל עם ירקות: יללה חרם יללה בשקל בשקל. בשקל.    

האיומים של טלי ליפקין-שחק:

במלאת שנה לפטירתו של אמנון ליפקין שחק, שהסתובב אז לקראת הבחירות בשווקים: "נתניהו מסוכן לישראל..." – ניאותה אשתו טלי להתראיין לסימה קדמון במוסף שבת האחרון של  "ידיעות".

וכך היא אומרת שם:

"הוא [אמנון] תמיד אמר, שאם לא יהיה פתרון ולא תהיה התקדמות – תהיה כאן מדינה דו-לאומית... נהיה נתונים לחרמות כלכליות. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו... שיסגרו בפנינו שווקים... ושנהיה בבידוד כלכלי שהוא אסון... ושהממשלה מהתלת באזרחיה."

אני תוהה אם היא בעצמה, בבית על הספה, לא כעיתונאית אלא כאדם ישר, אדם בוטח בעצמו נוכח המציאות של מדינה משגשגת כפי שלא הייתה מעולם: עם תמ"ג [פר נפש] גבוה מזה של רוב ארצות אירופה, וייצוא של 100 מיליארד [כולל לארצות ערביות], עם ייצור עודף של מים ועם גז טבעי ועם חיסול פוטנציאל קרבי-מלחמתי נגדנו של כל מדינות ערב – העסוקות כבר כמה שנים רק בלספור את ההרוגים, שבכל יום-ויום במשך שנים רבות כל-כך חלמנו על היום הזה שמדינות ערב כולן יעסקו בענייניהם הפנימיים כשהם הורגים זה את זה ולא חולמים יותר להילחם נגדנו, מי בכלל צריך מצב טוב יותר? לא כך גברת?

גברתי, ישראל – היום, היא מעצמת-ענק אדירה המייצרת מדע מדוייק יותר, הרבה יותר ושימושי יותר מכל ארצות המזה"ת + דרום ומרכז אמריקה + כל ארצות אפריקה ו-2/3 מארצות אירופה למעט גרמניה-צרפת-בריטניה-רוסיה.

אז דעי לך, שהמכונה הזו ששמה מדינת ישראל היא מכונה שאיש כיום בעולם, כולל אלה שלפי דברייך "יסגרו בפנינו שווקים..." – לא יוכל לה. כי הם כולם ליליפוטים בנושא. רק על 4 דונם, כאן בפינה ליד מגוריי,  בקריית המדע של נס-ציונה, יש יותר מדע  – שהוא רק שלנו, וללא מדע זה, כל העולם המדעי עלול לקבל שיתוק. שיתוק. אינך יודעת?

אז על איזה "שווקים" שייסגרו בפנינו את מדברת מול הקוראים? איזה? תגדירי. תצייני. תפרטי. שנדע בדיוק-בדיוק אל מה ואל מי התכוונת? מי לא ימכור לנו מה? איזה פריט? סוכר? או קמח? או אולי מכשירי טלוויזיה? למה סתם להלך אימים על קוראי העיתון, שאחד מהם, הבן שלי אומר: "אז אבא, אולי כדאי להתחיל לחשוב לרדת לאמריקה... הנה עוד מעט יעשו עלינו חרם..."

ועוד, הרי את יודעת היטב כי שום דבר ממה שאמרת לא יקרה. נכון? הרי כל מה שאמרת הוא לצורך הפחדה שהמצביעים בעוד 3 שנים לא יצביעו נתניהו. ככה. להכניס להם לראש: חרם! מדינה דו-לאומית!

ואם זו כיום פוליטיקה של השמאל, הרי שנהפכתם אתם, כולכם, נוגדני נתניהו –  לליליפוטים קטנוניים נעדרי אידיאה, נעדרי אמירת אמת ונעדרי יושרה ומוסר. כי מילים אלה  הן צביעות, בעלות מגמה מניפולטיבית לקלקל לממשלה ולעומד בראשה את מסעה הנוכחי לפתרון שאינו באג'נדה שלכם.

כי אצלנו לא פוחדים מאמירה שטחית ורדודה. 'דו-לאומית'. זה קשקוש. לעולם – לעולם לא תהיה כאן מדינה דו-לאומית. לא בגלל שאת והחברים שלך מקשקשים כך בשנים האחרונות ללא הרף – רק כדי להפחיד את האומה ולהתחנף לאובמה, אלא בשל נתונים אובייקטיביים לגמרי. הדמוגרפיה הפועלת מזה 100 רק לטובתנו שנה אחר שנה סטפ-ביי-סטפ ללא הרף. אז רק כדי להפחיד, אתם מבלבלים את המוח עם דו-לאומית...

מי סיפר לך שהערבים בכלל רוצים לחיות עימנו במדינה כזו – מי? הרי הם חותרים מזה 100 שנים רק למדינה ערבית נטו –  נקייה מיהודים, וללא תקווה, וללא יכולת הכרעה: לנצח אותנו. כי הם הפסידו במערכות אלה זו אחר זו – לנצח. זאת עובדה, ולא ההפחדה שלכם באין לכם כבר 'נשק' יעיל יותר.

לצערי הרב, יש הרבה ישראלים שההפחדה הזו אכן מריצה אותם לרדת מהארץ בהיותם נעדרי תובנה כלשהי מה אנחנו עשינו בארץ הזו מזה 100 שנים! וכבכיינים עלובים, בורחים. זה מה שאת רוצה? להפחיד ולהבריח מכאן ישראלים לניו-יורק וברלין?

פעם, שנים הרבה, היו הישראלים שואלים עולה חדש [צעיר] מניו-יורק: "השתגעת? לאן באת? אתה לא יודע כמה מסוכן כאן? כמה ביוקר כאן? ודווקא מניו-יורק?..."

ואילו כיום? כשבניו-יורק 'על הפנים' כלכלית, שואלים את ה'יורד' לשם: "השתגעת? דווקא עכשיו? כשאין עבודה? כשהמצב כאן על הפנים?" – ובכלל, מזג האוויר עם כל הסערות הטייפונים וההוריקנים?

אז אמנם לא במאות אלפים, אבל המגמה היא עלייה בעלייה. יותר אלפים באים ועולים משם לכאן מאשר מכאן היורדים לשם. 

ישראל, גברת טלי ליפקין-שחק, מתחזקת כל שנה בהליכים היסטוריים ליניאריים בכוח האינרציה הטבעית של עם השב למולדת. שום סאיב עריקאת לא יקלקל לנו את החגיגה הבלתי נגמרת.

איך? אבי נולד כאן ב-1904 כשבארץ כולה היו 4000 חלוצים ועוד כמה אלפים מהיישוב הישן, בירושלים בעיקר. וכשאני נולדתי ב-1931 היו כבר בארץ 180 אלף חלוצים ועולים, וכשהבנים שלי נולדו במדינה היו אז בין 2 ל-3 מיליון יהודים, והיום כשהנכדים שלי נולדים יש כבר יותר מ-6 מיליון וככה זה נמשך. ואילו הערבים רק בנסיגה. ואין להם קריית מדע ברמאללה וגם לא יהיה להם כמו בנס ציונה. [וגם גז].

אין לי שום כוונה לשכנע אותך להצביע ליכוד. לא. תמשיכי להצביע 'עבודה' או כל פלג אחר שאינו ליכוד ואינו 'ימין' – אבל!! – תלכי לקלפי ושימי פתק וזהו. ואל תחשבי כי עם מילים כנ"ל 'חרם' ו'דו-לאומית' תשיגי משהו זולת חרפה ובושה. הרי את בחורה אינטליגנטית – לא?

החרם שאיתן הבר מייבא:

ואתה, איתן הבר, לא פחות. יומיים קודם, בטור שלך באותו עיתון. אתה כותב מהמיית ליבך ככה: "מבול החרם מתקרב", וההסבר כך, "לא יהיה דלק למכוניות!"

לא יהיה דלק למכוניות? מתי? תגיד איתן מתי? באיזו שנה? בשנה הבאה אולי? ואולי בעוד שנתיים? אז תגיד שנדע בדיוק כדי למלא כמה ג'ריקנים בחצר – או שאתה מדבר שטויות, כי אף גורם [מתוך עשרות] שמוכר לנו כיום דלק, לא יפר את החוזה שממנו הוא נהנה, ולא יוותר בגלל איזה נציג באו"ם ממלזיה או מאוריטניה שאולי יבקש הצבעה באו"ם. ואתה יודע מה? גם זה לא יקרה אלא בשל המליצה שבדבר כתבתי; ש'אולי'... כמו שזקנה שהולכת ברחוב ואומרת לעצמה בברבור, 'אולי אמצא היום חתן...'         

הצורך והדחף של כתבים מסוגו של איתן הבר, שאיבד את משרתו הנחשקת ביום שרבין נרצח, הוא להבהיל את הציבור, ומאז אינו נח לרגע בקריאתו: 'חרם' 'חרם' או אז עם ה'מרמרה' כשכעס שצה"ל עצר אותה, וצרח ברדיו בשידור חי: "אז יבואו עכשיו שש מרמרמות, שש? שישים מרמרות יבואו..."

כן איתן, 60 מגרדי ביצים באו מטורקיה.

חברים. לא חרם ולא מדינה דו-לאומית הם מצרכים בשוק. לא רק שאין קונים למצרכים אלה אין גם מוכרים. אלא מאי? עוד מעט או קצת יותר ממעט, איני יודע בדיוק, אבל התאריך אינו חשוב אלא המגמה והתהליכים מתקתקים כמו בשעון עוד רגע ועוד שעה ועוד יום – אבל עתידות שתי התרחשויות לקרות:

האחת היא הגרעין האיראני שממנו נצטרך להיפטר ויהי מה, והשנייה, זו העניין עם הפלסטינים, שאם הם ימשיכו לטרטר אותנו, ואיני מתכוון לחמאס בעזה, ששם הם יכולים להתפגר, אלא ללובשי החליפות מרמאללה, אלה הנקראים 'הרשות הפלסטינית', שבעידוד כמה שמאלנים ישראלים וכמה אנטישמים מאירופה, מעודדים אותם לעשות לנו את המוות באו"ם או בזירות שונות, כשרואים באירופה תהלוכה של כמה עשרות פרו-פלסטינים עם הדגל שלהם צורחים: "בויי-קוט יזרעאל!" – ואז אצלנו בטלוויזיה מיד מעתיקים ומפחידים: הפגנות נגד ישראל...

אז כמו שהערבים בעצמם אומרים: כול כאלב ביג'י יומו. כמו אצל אליהו לאיזבל – לא יישאר שם אלא כלב משתין בקיר.

* * *

מתי דוד

עיתון "הארץ" ומבצע "עמוד ענן"

תזכורת

לרגל חלוף שנה למבצע "עמוד ענן", ראוי ואף חובה להזכיר פרשייה חמורה שעיתון "הארץ" היה מעורב בה. בעקבות חשיפת פרשת החיילת ענת קם, שהעבירה מסמכים סודיים של צה"ל לעיתונאי "הארץ", אורי בלאו, שברח ללונדון, פרסמתי מאמר ביקורתי על העיתון באתר ניוז1, בגלל שהעיתון נתן חסות ומימון לאורי בלאו בשהותו בלונדון, שהפך בפועל לעבריין נמלט עם מסמכי צה"ל. כותרת מאמרי היתה: "השליחות העיתונאית לא גוברת על ביטחון המדינה".

מאמר זה הפצתי אישית גם למיספר אנשי ביטחון בכירים בצה"ל. לתדהמתי, קיבלתי אישור ממקור מוסמך ביותר בצה"ל למידע שהגיע לידיעתי, שלפיו מערכת "הארץ" עמדה לפרסם בסמוך לפתיחת המבצע (!) מסמך מבצעי סודי של צה"ל, מאלה שקיבל אורי בלאו.

הפרסום נמנע בזמנו ברגע האחרון לפני פתיחת המבצע, בזכות התערבותה של הצנזורית הראשית, תא"ל סימה ועקנין.

כוונת "הארץ" לפרסם את המסמך מעידה על הפקרות, חוסר אחריות מוחלטת של "שיקולי עריכה" פסולים של עורכי העיתון, שהיו עלולים לגרום לנפגעים בקרב החיילים ולפגוע במבצע כולו, לו הדבר היה מתפרסם וכמובן מגיע לידיעת החמאס בעזה.

מערכת "הארץ" זקוקה לריפוי בהלם תודעתי, על מנת לשנות את מדיניות העריכה.

* * *

יוסף אורן

תרומת "המאחרים לפרוח" לספרות

על קובץ שיריו השלישי של עצמון יניב

 "ציפור על בד"

ספרי עיתון 77, 2013, 147 עמ'

דברים בערב ההשקה של הספר,

שהתקיים בבית הסופר בת"א ב-17/12/2013

בכינוי "המאחרים לפרוח" נוהגים להגדיר כותבים שמפרסים את ספרם הראשון בהגיעם סמוך לשנת החמישים בחייהם. בניגוד לכותבים בני גילו שהספיקו להנכיח את עצמם בספרות לפחות שני עשורים לפניו, וסומנו בה כמשתייכים לקבוצה ספרותית בעלת סימנים משמרתיים משלה, מתחיל "המתאחר לפרוח" את פעילותו בספרות הדור כאלמוני שאינו משתייך למשמרת של בני גילו וגם אי-אפשר לשייכו למשמרת החדשה שהצטרפה לספרות סמוך למועד שבו פירסם את ספרו הראשון. לכן יתקשה מאוד "המאחר לפרוח" לזכות בהכרה, שהרי ספרו מתחרה הן עם ספריהם של בני גילו, אלה שפרחו במועדם לפחות שני עשורים לפניו, והן עם ספריהם של כותבים שהינם צעירים ממנו שאף הם פרחו במועדם.

דווקא משום כך חשוב לסייע לראויים מבין "המאחרים לפרוח" להשתלב בספרות הדור, כי דווקא הם מטהרים בהצטרפותם המאוחרת את האווירה העכורה ששוררת בספרות כתוצאה ממאבקים בין משמרות, ואפילו בין יחידים בתוך משמרתם, בתחרות הקשה על תשומת הלב של הקוראים. "המאחר לפרוח" יודע שעליו להדביק את ההישגים שהיה יכול להשיג בעשורים שהפסיד בגלל התאחרותו, ולכן הוא מרכז את כוחותיו בכתיבה עצמה, בלי לבזבזם על המאבקים הללו. יתר על כן: הוא חף מיומרות השכיחות בספרות כאמצעי להתפרסם, כי הוא פטור מנאמנות לתיאוריות ספרותיות שצצות לבקרים וננטשות בשקוע יומם, וגם אין הוא מתפתה להאמין שניתן באמת לחולל מהפכה בספרות באמצעותם.

אצל "המאחר לפרוח" קיים דחף בעל עוצמה להתבטא, שהוא צורך חזק לשתף אחרים בניסיון החיים וברגשות חזקים שהבשילו אצלו בעשורים שבהם אגר אותם בשתיקה. וכעת, כאשר התברר לו ש"הוא שירים", כהגדרתו של ס. יזהר ב"ימי צקלג" למהותו של משורר, מתמקד "המאחר לפרוח" רק במתן פורקן לדחף הזה. מכאן הכֵּנוּת בשירתם של הראויים מבין "המאחרים לפרוח", ומכאן גם הפשטות והישירות שבה הם מבטאים את עצמם.

אין לצפות להפתעות סנסציוניות מהכותבים ש"התאחרו לפרוח", לא בתכנים ולא בדרכי-הביטוי, שהרי כה רבים הקדימו אותם בשתי האפשרויות האלה בדורות הקודמים וגם בדורם. אך גם תרומת "המאחר לפרוח", תיחשב לראויה אם יוסיף מכוח דמיונו ומכוח ניסיון חייו אינטרפרטציה משלו לחוויות אנושיות שכבר בוטאו לרוב בספרות לפניו, ואם יבטא אותן בדרכי הביטוי ההולמות אותן ביותר מבין האפשרויות שהשפה, כמאגר של מילים שניתן לצרפן באין סוף דרכים אכספרסיביות, מעמידה לרשותו.

מורשת המשפחה

בשתי התביעות האלה עומד היטב עצמון יניב בקובץ שיריו החדש "צפור על בד", שקדמו לו הקבצים  "לרוץ מלוא רוחב העין" (2001) ו"כמו דחליל אצל גדר" (2012). אך לפני שתוכח עמידתו של עצמון יניב בתביעות של שירה ראויה, הנה מספר פרטים ביוגרפיים עליו.

הופעת הקובץ הראשון שלו, בשנה שבה מלאו לו חמישים, העידה שבנוסף לעיסוקו כעורך-דין כתב שירים בסתר במשך שנים. בכתיבתם המשיך במעשיהם של כותבים בדורות הקודמים של המשפחה, שתמיד הוסיפו את הכתיבה לעיסוקיהם בפרנסה ובעשייה ציבורית.

הבכירה במשפחה זו היא נחמה פוחצ'בסקי (נפ"ש), מספרת בת העלייה הראשונה ופעילה ציבורית במושבה ראשון לציון ובישוב. נפ"ש אמנם הספיקה לכנס שני קבצים מסיפוריה בחייה, אך החשוב בכתביה, הרומאן "במדרון", היה שמור במשפחה בכתב-יד, עד  שניניה, עצמון יניב ואורה עשהאל, הוציאוהו לאור ב-2004. משימתם המשותפת הבאה גאלה גם את שיריו הגנוזים בכתב-יד של סבם, עשהאל פוחצ'בסקי, ואלה הופיעו בקובץ "גחלת" ב-2012. השנה הופיע במאמץ משותף של צאצאים נוספים מהמשפחה ובשיתוף פעולה עם מכון "יד בן-צבי" גם אוסף זיכרונותיו ומאמריו של יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי, בעלה של נפ"ש – כרך ששמו מעיד על חשיבותו: "מהתם להכא – סיפור חיים של עובד אחד."

ביתם של נחמה ומיכל פוחצ'בסקי התייחד במושבה ראשון לציון לא רק כבית של איכרים שעבדו ממש בחקלאות המתחדשת בארץ-ישראל, אלא גם כאחד הבתים שהשפה העברית הונהגה בו לראשונה בכל ענייני החיים. מורשת זו ניכרת גם בעושר הכתבים של צאצאיהם, בשיריו של עשהאל ב"גחלת" ובשיריהם של עצמון יניב ושל אורה עשהאל, הנינים שאמנם "התאחרו לפרוח", אך מתמידים לפרסם קובצי שירה נוספים מאז שהחלו לפרוח.

פנים שונות לאהבה

שיריו של עצמון יניב הינם שירים ליריים, ומשום כך הם מקיימים את הכלל היסודי של סוגת השיר הזו – התרכזות ברגע מרגעי החיים, שהבחירה בו כנושא לשיר מוצדקת בשתי הצדקות: הרגשית והרעיונית. לפיכך, אין לצפות מקובץ שירים ליריים שהשירים הכלולים בו יהיו מתואמים ביניהם, אם רגשית ואם רעיונית, שהרי לא נכתבו בה-בעת ולא מתוך מחשבה להשלים זה את זה. משום כך, אין לתמוה אם ניתן למצוא בקובץ שירים, שני שירים העוסקים באותה חווייה, אך מבטאים תחושות שונות כלפיה או מציעים מסקנה הגותית מנוגדת ביחס אליה. ידגימו זאת שני שירים ליריים מהקובץ הנוכחי, העוסקים באותה חווייה – בפגישה של גבר עם אישה שאהב.

היום ברחוב פגשתי   

בְּאַקְרַאי

את מי שהיתה

בלי שידעה

מֻשָׂא אהבתי

בִּנְעוּרַי. 

אני יודע

שֶׁכְּשֶׁבָּחַנְתִּי את דְמוּתָהּ

והילוּכָהּ

שְׂרידֵי היופי

בגופהּ

ואור עיניה שֶׁכָּבָה

הייתי

כמתבונן בַּמַּרְאָה.  

("היום ברחוב פגשתי", עמ' 38)

הרגע שבו עוסק השיר הוא הרגע שבו פגש האני-הדובר, אחרי שנים, אישה בת גילו, שבנעוריו, כאשר היתה נערה יפה ומושכת, אהב אותה אהבה נסתרת ובלתי-מוגשמת. אף על-פי-כן לא ניצל את הפגישה האקראית ברחוב, כדי לגלות לה את דבר אהבתו אליה בעבר, אלא בחן את השינויים שביצע הזמן בהילוכה ובעיניה. בראותו בהווה את נזקי השנים בחזותה ("שרידי היופי בגופה") ובנפשה ("אור עיניה שכבה"), התפכח בבת-אחת מהאשליה הגברית שהיתה מושרשת בו עד פגישה אקראית ומאוחרת זו, והיא האשליה שעליו פסחו נזקי הבלאי והבלות בשנים שחלפו מאז. סימני ההזדקנות שגילה אצלה, שיקפו לו כמו במראה את עצמו המציאותי כעת. אך חשוב מכך, ההתפכחות הזו מהאשלייה הגברית הולידה במחשבתו גם מסקנה חשובה – כולנו, הן הנשים והן הגברים, כפופים להשפעת הזמן ולפגעיו הן במראנו והן בהרגשתנו הקיומית.

גם שיר האהבה הבא מספר על פגישה שהתעכבה בעבר במשך זמן ממושך עם אישה שהאני הדובר בשיר התאהב בה. החוויה היא לכאורה דומה, ואף על-פי-כן אין השיר הזה דומה במסקנתו לשיר הקודם :

עַכְשָׁו כְּשֶׁבָּאתְ

וּפִזַרתְ את עַנְנֵי השאֵלה

ואת אֹבֶךְ הַסָּפֵק

ואת עַרְפֶל התְּהִיָּה

וּמָסַךְ הַחַשָׁש,

אני יודע

שהיה כדאי

ממש כדאי

לְחַכּוֹת לָךְ.  

("לחכות לך", עמ' 87)

כמו השיר הקודם, נכתב גם השיר הזה מנקודת מבטו של הגבר. הפעם אין זו אהבת נעורים חשאית  של נער לנערה יפה, אלא אהבה של גבר בוגר יותר לאשה שחיזר אחריה כדי לקשור את גורלם בעתיד משותף. ההחלטה שניצבת בפניה היא רצינית, ופגישתם התעכבה ונדחתה. היסוסיה יכולים להתפוגג תוך פרק זמן קצר יחסית, אך הם גם יכולים להימשך שנים. בעודו ממתין לבואה ודרוך לתשובתה, היה שרוי במצב של אי-ודאות ורגשותיו נעו בין תקווה לייאוש. הפירוט של הרגשות הללו בצירופים מטפוריים, מעיד על העליות וירידות במחשבותיו בתקופת ההמתנה הזו, כי "שאלה" היא פחות מטרידה מ"ספק" ו"תהייה" היא פחות מזיקה ביחסי אהבה מ"חשש". למילים המופשטות האלה מצורפים גם ניגודים מטפוריים גשמיים וגם הם מפורטים כזוגות: "עננים" פחות מעיקים מ"אובך", ו"ערפל" מפריד אוהבים זה מזה בפחות חומרה מאשר "מסך". לבסוף באה אליו, ועם בואה נעלמו כל העיכובים כלא היו, והוא, האני-הדובר המספר על כך, נגמל על הסבלנות שבה המתין לבואה אליו.

שני השירים משקפים את נושא האהבה בגיל מבוגר ובשניהם מובלטת השפעתו של הזמן על יחסי האהבה בין גבר ואישה לאורך השנים. בכך שונים שירי האהבה שכונסו בקובץ הנוכחי של עצמון יניב משירי האהבה שרוכזו במספר גדול יותר בקובץ הראשון, "לרוץ מלוא רוחב העין", ואשר שיקפו אהבה בתקופת הנעורים והבחרות.

החיים כמסע

עריצות הזמן נדונה בשיריו של עצמון יניב לא רק בתחום האהבה, אלא גם בתחומים אחרים בגילו הנוכחי, שבו החל לפרוט את השנים של העשור השישי בחייו. מאז חווה בשנות הנעורים אהבה נסתרת לנערה יפה ואהבות גלויות לנערות נוספות, עברו עליו אירועים טראומטיים שונים, ובהם התרכז בשירים שכינס בשני הקבצים הבאים. על אחד מהם, על פציעתו במילואים כמפקד מחלקת טנקים במלחמת יום-כיפור, כתב שירים בקובץ השני – "כמו דחליל אצל גדר". ואילו בקובץ הנוכחי, השלישי שלו, הוא מתרכז בטראומה אחרת, שהתנסה בה לפני שנים ספורות, כאשר התמוטט בדירתו, וניצל רק בזכות רופא שטיפל בו במועד והחזירו לחיים. ואכן, מוקדש הקובץ הזה לשניים שהצילו את חייו, לד"ר יעקב אור ולאחיו ירון.

ככל שהדבר מתמיה, עובדה היא שרק בשיר "בקצה המנהרה" (עמ' 49) תיאר עצמון יניב את רגע ההתמוטטות עצמו. וגם בו הבהיר בעיקר, שבעצם אין הוא יכול למסור הרבה על שהותו שם, בקצה המנהרה המעבירה אדם מעולם החיים לעולם המתים:

זֹהַר לא היה שָׁם

גם לא טיסת מִנְהָרוֹת,

והאור

בִּקְצֵה המִּנְהָרה

היה עָמוּם וְדָלוּח.

לעומת זאת התעכב בהרבה משירי הקובץ הנוכחי על הלקחים שהפיק מסמיכות כה גדולה אל המוות. כל "הגדולות והנצורות" של החיים הובנו לו באופן אחר אחרי אירוע ההתמוטטות. הם קיבלו פרופורציות אחרות. הדימוי המרכזי בשירי חשבון נפש אלה הוא הדימוי של החיים למסע. כך בשיר שהודפס גם על הדש האחורי של עטיפת הספר, "הזמנתי את הזמן":

הִזְמנתי את הזמן

לְמַסָּע

ונָסַע אִתִּי

וַאֲני נָשָׂאתי אותו

ונִשֵׂאתי

על כנפיו

בְּיָדִי האחת

אוֹחֵז בְּחֶבֶל הטַּבּוּר

וּבַשניה בְּמַקֵּל

ורִגְבֵי אדמה בְּחֹם היום

כְּחֹם הָרֶחֶם

וְאֵין מְרַחֵם.

(עמ' 115)

תיאור זה המדמה את החיים למעוף, על-ידי חזרה על הפועל "נשא" בהטיות שונות, תוחם את גבולות המסע הזה במרחב המשתרע בין הלידה (חבל הטבור) לבין המוות (רגבי האדמה), שהוא המרחב שבין הרחם לבין הקבר. אך כמי שהיה פיזית בשתי קצותיה של מנהרת החיים, יודע האני-הדובר להבדיל בשיר הזה בין חום הרחם שממנו הגיח, שהיה חום פנימי, מתמיד רצוף ומעניק חיים, לבין החום של רגבי האדמה, שמעניקים חום רק "בחום היום", כי אין להם חום משלהם, אלא הם שואלים את חוּמם מקרני השמש המחממות אותם ביום. ולכן רגבי האדמה הם רחם שאינו מרחם, רחם שבו נחתמים החיים בחידלון.  

המסקנה האופטימית

היצמדות כזו לחוויות ביוגרפיות אופיינית לרבים מהכותבים "המאחרים לפרוח", אך עצמון יניב הצליח להפיק מהאירוע הביוגרפי מסקנות המשכנעות בכנותן, כי הקפיד מאוד להציגן באיפוק רב ובפשטות גדולה. כך בשיר "ומה צריך":

הַתֵּל

והבְּרוֹשׁ

והדרך הרוֹמית

ועצֵי הזַּיִת

והשָׁקֵד

והתְּאֵנָה

צִיוּץ הצִפֳּרים

הזְריחה

והשְׁקיעה

וצַפְרִירֵי הבֹּקֶר

עִם קָפֶה של שַׁחֲרית,

מה צריך אדם

לְמַעְלָה מִכָּל אֵלֶּה?

(עמ' 44)

השיר מתחיל (בשש השורות הראשונות) בפירוט רשימתי של העצמים בנוף הממשי, הסובב את ביתו של הדובר בשיר זה, אשר מתגורר בישוב קהילתי בשפלת יהודה. הרשימה הנופית הזו מתמצתת את ייחודה של ארץ ישראל, את ההיסטוריה שלה (התל והדרך הרומית), ואת המטען הסמלי והתרבותי המתקשר לעציה (הזית, השקד, התאנה והברוש). אחר-כך עובר השיר (בחמש השורות הבאות) למחשבותיו של מי שסיים את סקירת הנוף כשהוא כבר יושב עם כוס הקפה של הבוקר ליד השולחן במרפסת ביתו. המחשבות האלה מוסיפות על הרשימה הנופית את רשימת התשורות הקטנות והקבועות שהחיים מעניקים לנו חינם ובשפע בארץ הזו:

יפי הזריחה והשקיעה, המשב הנעים של צפרירי הבוקר והציוץ המגוון והמהנה של הציפורים. וביחד מצדיקות שתי הרשימות, המשלימות זו את זו, את השאלה האופטימית בשתי השורות האחרונות: "מה צריך אדם / למעלה מכל אלה?"

שירים ארס-פואטיים

האיחור בפריחה מתבטא אצל "המאחרים לפרוח" בחשש שמא לא יספיקו לשיר על כל החוויות, הרגשות והמחשבות שאגרו במהלך השנים עד שפנו לבטא אותן בכתיבה. חשש זה מניב אצלם שירים ארס-פואטיים, שבהם הם מגדירים את שאיפותיהם בכתיבה.

כזה הוא השיר "לדבר במלים פשוטות":

לְדַבֵּר במלים פשוטות

ללא כַּחַל וּסְרָק

פֶּה אֶל פֶּה

עַיִן אֶל עַיִן

גוף אל גוף

בלי וילונות מְצֹעָפים

או רְדידים מְרֻקָּמים

בלי מָסַכִּים, חֲסימוֹת

מְגוּפוֹת

להעביר את זרם התודעה

ותמצית הרגשות

בזרימת מַעֲדַנוֹת

כְּהֶמְיַת יונים

ההוֹגוֹת בְּקול נָמוּך   

עוֹלם וּמְלוֹאוֹ.

(עמ' 106)

אם בשיר הזה הצטייר הכותב שהתאחר לפרוח כבעל יומרות בהגדרת ייעודו של המשורר, לשיר במילים פשוטות "עולם ומלואו" בדומה ליונה, בא שיר ארס-פואטי נוסף, "מסתפק בכמה עפרונות" (עמ' 50), ומתקן טעות זו. מול הישגיהם של גאוני הציור שידעו "לתאר במשיכה אחת את הכול" בעזרת צבעים ומכחול, מבקש הכותב הזה בענווה רק את הזכות להשאיר אחריו משהו, ולוא גם דל-ערך בהשוואה ליצירותיהם. אין הוא מבקש לא צבעים ולא מכחול וגם לא מתיימר "לתאר במשיכה אחת את הכול," אלא מסתפק באמצעים פשוטים לחלוטין, מאלה שעמדו לרשותו של האדם הקדמון כאשר החל לראשונה לתאר בעזרתם את חוויותיו על קירות המערה שבה התגורר:

מִסְתַּפֵּק בכמה עֶפְרוֹנוֹת

חתיכת פֶּחָם

ואבן גיר

כי הכול

כבר צֻיַּר

זה מִכְּבָר

על הַקִּיר.

צנועת יומרות היא, אם כן, תרומתם לספרות של "המאחרים לפרוח", אך כדאי גם כדאי לעקוב אחרי התפתחותם, כי אף הם תורמים –  כל אחד על-פי כוחו –לספרות הדור.

* * *

משה כהן

הנדון: חוצפת השמאל

מכובדי,

יש במקומותינו אנשי רוח ואקדמיה המסיתים נגד המדינה ומוסדותיה ואף קוראים להטיל עלינו חרמות כאלה ואחרים. והם עושים זאת בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי. תארו לכם אם יעז מוסד אקדמי כלשהו לפסול את מועמדותם של עמוס עוז או נתן זך לקבלת תואר דוקטור כבוד בשל דעותיהם הפוליטיות. איזו מהומת אלוהים היתה קמה!

והנה זה בדיוק מה שעשה מוסד אקדמי ישראלי הממומן מכספי הציבור, אוניברסיטת חיפה – לחתן פרס נובל ישראל אומן, ופסלה את מועמדותו לקבלת תואר דוקטור כבוד בשל דעותיו הפוליטיות.

זו עזות מצח שאין הדעת סובלת.  ואין פוצה פה ומצפצף.

מה הולך פה? איש הישר בעיניו יעשה? האם אין פיקוח ורגולציה על מוסדות אקדמיים הסמוכים על קופת המדינה? גם מנהלים תעמולה פרו פלסטינית וגם פוסלים יריבים פוליטיים?

איפה משרד החינוך, איפה המל"ג?

משה כהן

ירושלים

* * *

מלכה נתנזון

כל חפצך היה בית

לגדעון ז"ל, באהבה

גַּם הָעֵץ נָפַל

מִכֹּבֶד זַעֲמָהּ שֶׁל הַסּוּפָה

וְהַפְּרָחִים שָׁמְטוּ רַפְרְפוֹת עַלְעֲלֵיהֶן הַנִּכְלָמִים

רַק הַבּוֹר הָלַךְ וְהִתְמַלֵּא

אוֹגֵר טוּבוֹ שֶׁל רָקִיעַ

וִיגוֹנוֹ

מִי יְרוֹקְנוֹ עַתָּה, גִּדְעוֹן?

מִי יְמַלְּאוֹ?

וּמָה עַל בְּנוֹתֶיךָ הַקְּטַנּוֹת, גִּדְעוֹן

שֶׁפְּנֵיהֶן כִּפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה וְעֵינֵיהֶן שָׁמָה?

וּמָה עַל שָׂרָה הַמֵּינִיקָה אֶת יְגוֹן בְּדִידוּתָהּ

לְפִיהָ הַזָּעִיר שֶׁל הָגָר

רֵיקָה מֵאָב

רֵיקָה מֵעֵינָיו הַטּוֹבְלוֹת בָּהּ כִּבְמִקְוֵה טָהֲרָה

וְכָל חֶפְצְךָ הָיָה בַּיִת

* גדעון, נכה צה"ל, נפל ונהרג בסופה כשביקש לתקן את גג ביתו הדולף – בית שעליו לחם למעלה משנתיים מול מערכת הביטחון ומנהל מקרקעי ישראל, וזכה בו רק באחרונה.     

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק תשיעי

אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)

בתלתלי הערווה של בתוליהָ

ביתה של מלנכולי עשה עליי רושם גדול. אני זוכר היטב את הרחוב אך לא אוכל לומר את שמו כדי שלא לפגוע במשפחת ג-ץ. את פנינו קיבלה העוזרת וְיוֹלֶטָה, שנים אחדות בארץ, מבוקארשט: חזה כבד, מיבטא רומני, עור מבריק שופע בריאות, שיער ג'ינג'י עז ולוהט ועיניים דווקא שחורות וכלל לא לבקניות כפי שקורה לפעמים אצל הג'ינג'יות, אופי לבבי מתפרץ, תיכף הרגשתי, אחת שאומרת לך מיד את דעתה עליך ועל כל נושא אחר בעולם, והיא ניהלה את משק הבית ביד רמה גם בהיעדר הוריה של מלנכולי. אני, באיפיון של בני-אדם, ממש פסיכולוג. רק שאני מאמין לכל מילה שלהם, כמו פתי.

הוצגתי כמדריך חיימקה מעין-גדי שבא לחיפה להשתלם באפיית לחם. וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית לא ידעה כנראה דבר על המכתב מהנהלת הריאלי ועל מה שקרה למלנכולי בעין-גדי, או שידעה ועשתה עצמה מופתעת. מלנכולי הבטיחה לי שוְיוֹלֶטָה עומדת לצידה בכול ומוכנה אפילו לשקר להורים למענה. הן חברות בנפש. וְיוֹלֶטָה מבוגרת ממני בעשר שנים לערך, וגילה כמעט כפול משל מלנכולי. היה נעים מאוד לפנות-ערב בבית הקריר. המרפסת צפתה הרחק עד לריפיינרים, המפרץ הלך והחשיך והחלו מנצנצים בו אורות. כך, על המרפסת של משפחת פ., שתיתי את הלימונד שהגישה לי נ. יחד עם מראה הבלונים הכסופים נגד מטוסי האיטלקים והגרמנים – וזה שנים שהם נעלמו, הבלונים ועימם נ. הצברית היפה והגזעית, כמוה לא אראה עוד, שהתאבדה. 

וְיוֹלֶטָה שמחה על החומוס הטרי והגישה לנו ארוחה ל"גזוזטרה". היא דיברה עברית  אולפנית ואילו מלנכולי אמרה: "סֶגוּלָה, תגידי בָּלְקוֹן, תגידי טֶרָסָה, תגידי מרפסת, לא חשוב מה, כי אני מאוד רעבה."

וְיוֹלֶטָה אפתה דג ים, בּוּרִי, בתנור, והסבירה לנו כיצד היא ממלאה אותו בבצל, במיץ לימון ובמלח ומשאירה במקרר למשך "שני יומיים" והתכוונה יממה. לפני שבאנו, צלתה את הדגים כשלוש דקות בגריל חזק והכניסה לחצי שעה לתנור חם. היא גם הכינה חמיצה דלילה עם מלפפונים וחתיכות ביצה קשה. יחד עם החומוס והפיתות הטריות זו היתה ארוחת מלכים. מלנכולי התעקשה שסגולה תכין לי לימונד, שארגיש כמו אז, על המרפסת של משפחת פ. הצופה אל המפרץ.

חרף הפצרותינו וְיוֹלֶטָה הג'ינ'ית עצומת השדיים לא נשארה לאכול איתנו אלא נפרדה מאיתנו ויצאה לביתה בברכת לָרֶוֶודֶרֶה, להתראות, לא לפני שהבטיחה שמחר תבשל לנו ארוחה רומנית אמיתית עם רְצ'וֹקוֹרָה, איקרָא, צ'וֹרְבָּה, קבַּאבּ, ופָּפָּנַשׁ לַדֶזֵרְט. לשמות היה טעם מסתורי, אפילו ארוטי, כשפתיה הגדולות והרחבות וכשערותיה הלוהטות. המזכיר של המשק אמר לי פעם שאצל בחורה השפתיים בפה הן בדיוק במידות של השפתיים בקוּס, והמחשבה על כך מאוד מפריעה לי כי לדעתי הבדל בכל זאת יש, אבל ויולטה נראתה כמי שיכולה לבלוע פר! בריכת שחייה שבראשה עומד מציל ורוד בשם דגדגן! (כמובן שאת מיסטר קְלִיט, כפי שמכנות אותו נשות השעשועים בשפה האנגלית, דימיינתי רק מקריאה בספרים).

הטלפון צלצל פעם ועוד פעם ולכולן הודיעה מלנכולי בקול מתפנק של משוררת חשובה שהיא עסוקה הערב ולא תוכל לצאת וגם אי אפשר לבוא אליה. חברותיה היו כנראה סקרניות לדעת אם אני נמצא אצלה או אם התפטרה ממני במאפייה ושלחה אותי לכל הרוחות, כפי שוודאי קיוו.

לאחר שסיימנו ללקק את אִדרות דג הַבּוּרִי כיבתה מלנכולי את החשמל. והאווירה במרפסת החשוכה-למחצה היתה חלומית. חיפה הלילית למטה. האור המועט שבא ממעמקי הדירה. הקרירות הנעימה לאחר הלילות הלוהטים במאפייה בעין-גדי. מלנכולי שמחה עליי כאילו קיבלה במתנה צעצוע או גור-כלבים, "אחי" כפי שכינתה אותי עכשיו בצחוק במקום פינצ'וק המעצבן שכאילו קורָא עליי על שהשפרצתי מפיני לעיניה בעין-גדי. הטיתי פניה אליי ונשקתי לה על פיה המלא ריח חומוס ודג ממש כְּפִּי שלי, ומשנינו נדף גם ריח זיעה יבשה.

"פוי! מסריח!" אמרה, "היינו כל כך רעבים ששכחנו שעוד לא התרחצנו היום!"

ובאמת, על דאודוראנט עדיין איש לא שמע, לפחות לא במשק. הלחות בעין-גדי היתה נמוכה מאוד, ובגלל היובש, למרות החום הכבד, כמעט שלא הסרחנו זיעה. חברות המשק, גם חברותינו לכיתה בתיכון, טרם נהגו לגלח את השיער מתחת לבית-השחי, והיה משהו מאוד טבעי וגם מגרה בציציות השיער הנשי הכהה או הבהיר, בייחוד אצל הג'ינג'יות והלבקניות – שהיו כשני רמזים חשופים-לעין לסלסולי הערווה הנסתרת.

זיעה, כמוה כחזה שעיר בגבר, נחשבו מאוד בסולם הערכים שלנו כי הם העידו על עבודת כפיים בריאה, על גבריות, "חלוציות" ו"תנועתיות", ולא אגזים אם אומר שריח הזיעה היה כל כך נחשב ונעים שבזכותו גם נמשכנו לא פעם אלה אל אלה, בחורים ובחורות. ואילו מי שנדפה ריח בושם נחשבה "עירונית", "סלונית" וגרוע מכך, זונה! – ריח סבון "עדין" תוצרת הארץ היה שיא הטריות והנשיות יחד עם כפות רגליים נקיות, טבעיות, נתונות בסנדלים שתי רצועות תנ"כיים או "חוגיסטים" חומים שבתנועת הנוער ובמשק נעלו בנות ובנים כאחד.

בתי-שחייה של מלנכולי הצעירה היו חלקים כמשי ונטולי שיער. הרחתי אותם מרחוק כאילו כבר נשקתי בהם שם.

"טוב בוא, אחי, מה השתקעת בחלומות. הולכים לבַּמְבָּטיָה."

"הולכים למה?"

"לבמבטיה, טמבל!"

"להתקלח?"

"איזה מקלחת, שמעת מה אומרים לך, במבטיה! בלי ים ובלי מלח!"

אמבטיה? בבית הוריי במושבה היתה אמבטיה ישנה עם צינור לְטוּשׁ שהתנוסס מעל האמבט, מחובר לקצה דוד מים גלילי גבוה שאותו חיממו, רק בחורף, במבער מזוט שֶׁיָרה אש לחלל של בסיס עשוי יציקת-ברזל למטה; שם היו מבעירים לחימום, בשנים קודמות, בולי עץ וענפים יבשים וניתן היה גם לתקוע בגחלים שנותרו קרטושקעס אחדים, תפוחי-אדמה, כמו במדורה. היו מוציאים לעיתים מזומנות את האפר שנשר למגירת ברזל תחתית, ומפזרים בגינה לטיוב הקרקע. בקיר ליד הדוד היה מהודק מכל נפט או מזוט עשוי קופסת פח לבנה, ומתחתיתה בולט ברז קטן שמווסת את הטיפות הזולגות במורד למשפך ולצינור נחושת ארוך, אל המבער. והיה צריך לווסת את הטיפות ברגישות מיוחדת כדי שלא להחניק את ה"ברנר" בעודף דלק ולא לכבותו במחסורו.

בנגיעת כף-יד בדוד מדדו את כמות המים החמים, וכל אחד מבני הבית ידע שהוא יכול להשתמש רק בחלק היחסי מהמים החמים – שליש, רבע או חמישית; לאחרון היו נשארים פחות מים חמים בחלקו העליון של הדוד, אבל הוא היה רשאי לעמוד תחת הטוש עד שהחלו לזלוף עליו מים קרים!

לא היה בית שאין בו פח נפט ומשאבת-פח חרקנית לנפט ובקבוקי נפט וריח נפט לפתילייה, לפרימוס, ל"ברנר", לחפוף ראש אם מלא כינים וגם תאונות וכוויות בגלל נפט, והיום בשום משק-בית אין נפט ואין ריח נפט וכבר אין צורך בו כלל!

בבסיס הטירונים ובמשק התרגלתי למקלחות הציבוריות עם תאי הטוש, ספסלי וכפכפי העץ, שבזכותן זוכר כל אחד מאיתנו את כלי הזין של כל חברי המשק, כאשר דווקא הנמוכים בורכו בשמוקים גדולים להפליא מהסוג של איש-קיקלופ בלי ידיים בעל עין אחת כהה מאוד ומתנודד. לימים כתבה המבקרת הדה בושס ["מה יש לך גברת לוין?"] במוסף השבועי של עיתון "הארץ" שאני מקבל השראה לספריי משהייה ממושכת במקלחות ציבוריות של גברים. אוי, כמה שהיא צדקה! – רק שכחה לציין מהצצה למקלחות ציבוריות של נשים.

ברומאן "דרך גבר" של יגאל מוסינזון יש סצינה מזעזעת. במקלחת המשותפת בקיבוץ נען רואה הבעל את הזין של הגבר שעימו בוגדת בו אשתו, ואולי אני טועה והסצנה מתרחשת ברומאן "חדר משפחה" של יהואש ביבר. אני זוכר את יגאל מוסינזון מופיע בערב ספרותי בבניין מועצת הפועלים במושבה, ובזה אחר זה עולים הקוראים, גם מהקיבוץ השכן, ומתקיפים אותו על שהעז לתאר בשלילה ובגודש סקס את הקיבוץ ב"דרך גבר" – והוא ממש נהנה מהרוגז שעורר, ומחזיר בקולו העבה לכל דברן באבי-אביו. לימים התיידדתי איתו וזכרתי לו חסד היוולדו במושב עין-גנים הצמוד למושבה שלנו, אם כי ילדותו עברה עליו בתל-אביב.

שבועות אחדים אחריו הופיע באולם הקולנוע הגדול שגגו הנוסע ונפתח בקיץ היה אחד מפלאי עולם של ילדותנו – הסופר ס. יזהר. הוא צעד הלוך-ושוב על הבמה בבלורית מתנפנפת ונאם שעה או שעה וחצי או שעתיים או שעתיים וחצי או שלוש שעות בפאתוס רב על מצב הנוער, בפני מאות חברי וחברות תנועות הנוער, לובשי החולצות הכחולות, שבאו מכל המושבות וגם מתל-אביב – – – ואיש לא הבין מילה מן העברית שלו. כלום. פַארשְׁטֵייט נישְׁט. נַאדָה. כַּלַאם פָאדִ'י. פתפותי ביצים. אם כך מדבר סופר עברי אז אני קוּגֶלָאגֶר.

ומן ההתרשמות הבתולית שלי משני הסופרים, למדתי הרבה.

הלכתי לחדר-האמבטיה אחרי מלנכולי כסהרורי. הקטנה משלה בי. הייתי עייף. יום ארוך. השכם בבוקר יצאתי מעין-גדי. עליי להספיק לישון שעות אחדות לפני שאצא אחר חצות לאפות. מדוע אינה יוצאת מחדר-האמבטיה המצופה אריחי קרמיקה לבנים, ובו תנור חימום חשמלי שוְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית דאגה להפעילו כדי שיהיו לנו מים חמים ונוכל להתקלח איש בתורו? – אבל מלנכולי אינה יוצאת. היא דוחקת בי להתפשט ונחלצת בזריזות מחולצת בית-הספר הריאלי ומהסנדלים ומהחָזִיוֹנֶת והתחתונים, שזורקת אותם מיד לכביסה בארגז המלוכלכים, וכאשר היא פותחת אותו אני רואה בדופן על וו חוקן גדול עשוי פח מצופה אמאיל לבן שמתחתיתו משתלשלת צינורית אדומה ובקצה פומית שחורה כמו נרגילה לתחת.

"מה זה עושה פה?" אני מפהק.

"אוה, שום דבר..." היא מחייכת. "אם יש למישהו בבית עצירות... ולפעמים, אני חושבת, אבא אפרים מבקש את אימא לפני שהם הולכים לישון שתעשה חוקן כדי שתהיה נקייה..." – והיא ניצבת מולי במלוא יופייה הבתולי השחום הזהבהב ומפשיטה אותי בעזרתי הרדומה ופותחת ברז מים חמים ועד מהרה אנחנו משתכשכים באמבטיית אמאיל צחורה ומסבנים זה את זה ושוטפים בטוש-טלפון – שזה בעיני פרובינציאל כמוני ממש שיא הלוקסוס שאפשר לחלום באמבטיה, "אחי, אחי, שפשף אותי, אוי, כמה אני שמחה שיש לי אח!" – ואני, בְּעייפות (כקשיש שאמר באוטובוס, "אני בְּזִיקנה,") אפילו לא ממזמז אותה, ונזהר לא לגעת יותר מדי בשדיה ובערוותה החמודה, נוטפת המים בשערות המשי הדקות, הפלומה הצהובה כשל אפרוח בן-יומו, יופי מדהים, בתולי, של עורה החלק וגופה המושלם עם הפטמות הקטנות, וגם נרתע כשהיא מנסה לשכשך לי קצת למטה עם קצף הסבון כי לא רק אני נרדם גם הפִּישִׁיק שלי עייף מאוד למרות הגירדול הזָקְפָּנִי שתקף אותי מרגע שפגשתי בה בשער בית-הספר הריאלי, ושפתיה העבות, ויותר אני לא זוכר. אולי נמנמתי. בושה. מגיע האדם לגן-עדן ונרדם. "אחי, מה קרה לך? אתה חושב שלא הרגשתי שעמד לך חזק כשהשתפשפת אליי באוטובוס ועשית עת עצמך, יָעֲנִי, שקוע בַּמתרוממים הבלונים?!" – מלנכולי עוזרת לי לצאת, מנגבת אותי ומביאה אותי מפהק למיטה שלה ומשכיבה אותי לישון כשהיא נצמדת ערומה לגבי מחבקת אותי נלחצת אליי בשדיה הקטנים מכוונת את השעון המעורר לאחת אחר חצות ועוד לפני שעיניי נעצמות אני רק חושש מה יהיה אם בלי כוונה אפליץ מתוך שינה ישר לערוותה האפרוחית שמדגדגת את עגבותיי ואצבעותיה, מתוקות, מחזיקות משחקות בַּפִּישִׁיק הנמר המידברי המנומנם שלי כדי להנעים עליי את רגעי העֵירות האחרונים?

בשתיים אחר חצות נראתה מאפיית "אחדות" כספינה יבשתית מוצפת אורות. חברי הקואופרטיב ועובדים שכירים עמדו בשרוולים מופשלים ליד שולחנות הלישה, שוקלים חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבועים, לשׁים ומעבדים אותן בשתי ידיים, גוש-גוש בכל כף-יד, מניחים לִתפיחה נוספת על מדפי-עץ המונחים זה מעל זה ליד הקיר, ומכניסים במרדה מקומח לתנור הלוהט במשיכה אחת.

נתנו לי סינר מרובב בצק יבש ומקומח, פינו לי מקום בשולחן הלישה הארוך, שמו לפניי שתי חתיכות בצק והמשיכו בעבודתם. עמדתי שם כמו גולם של בצק ולא הצלחתי ללוש צורה של כיכר לאפייה. כבר הבנתי שכל ההשתלמות שווה לתחת. לעולם לא אהיה אופה מקצועי.

"אתה פעם ראשונה במאפייה, חיימקה?" שאלו אותי.

הסברתי שמעודי לא אפיתי לחם לתנור עשוי לבנים כשלהם, אלא בתבניות-פח משומנות, בתנור-ברזל מעל למבערים, ראשי הפרימוסים שבערו על נפט או מזוט. הבצק שאני מניח בתבניות שוהה ותופח ומקבל את צורתן ואין צורך ללוש אותו לפני הכנסתן לתנור, אבל אני מבין שאופה מקצועי מזלזל בלחם שנאפה כך, וכי לחם בלישה אמיתית, גברית, מקצועית, ובלי תמיכת תבנית – נאפה שלם בתנור מבלי שהבצק ישתטח כפיתה. זו אמנות הלישה, הבצק הנכון בידיים הנכונות. צריך לכך הרבה התמחות, והרגל, וכוח רב בידיים הלשות לילה-לילה.

"אתה צודק חיימקה. לחם בתבניות יכולה כל עקרת-בית לאפות בתנור שלה כמו עוגה. עושה רושם שאתה מדבר יותר טוב מאשר אופה. ככה שָׁם כולכם במשק? מדברים יפה באסיפות? ומי מָמֵשׁ עובד?"

בכל זאת ריחמו עליי שעשיתי את כל הדרך מעין-גדי למפרץ לחינם ושאני גם מ"הנוער העובד", מפא"יניק. צריך שבועות ארוכים של עבודה מפרכת כדי לקבל שרירי לישה של אופה. עשו אותי עוזר ללָשים. מביא בצק. סוחב שקי קמח למלוש החשמלי הענק (שיכולתי לשכב בו ברווחה בין ג'ני למלכנכולי ועוד היה נותר לשלושתנו מקום להתגלגל). מטאטא את המחסן. מסדר את הכיכרות הלוהטים על המדפים ומשם לארגזי המשלוח. מביא לימונדה קרה ללָשים. בקיצור, שוליית אופה, עוזר לַלָּש. מה שטוב דבר אחד, שיכולתי לצאת מדי פעם לשאוף אוויר  חופשי ולנפוח את תסיסת החומוס שניגבתי עם מלנכולי במיטבח הערב.

יש סופרים שמנעוריהם עוזרים לְחלשים ולא לְאופים, יש אנשי-רוח רגישים שזועקים על מצוקות של עוני ובדידות, ואינם נעשים שוליות לְלָשים, כמוני; יש גם סופרים שאינם מפליצים, לא בפרוזה ולא בחיים, ויש סופרים שהפרוזה שלהם מלאה הפלצות אבל להם סולחים כי הם כבר נתקדשו להיות גיבורי תרבות ולכן את הגסויות שלהם כותבים על קירות התיאטרון כדברי אלוהים חיים.

חיי קשים. אני אדם לא רוחני. דודתי המשוררת ראתה סיבה לכך במוצאי הפולני מצד אימי, שאני קצת מטומטם. וגס. אילו הייתי מתמיד במקצוע האפייה ונעשה חבר קואופרטיב "אחדות" היתה הלישה הולמת אותי יותר מכל תואר אקדמי ספרותי. אבל היום כבר נעשית רוב הלישה, אולי חוץ מן החלות,  במכונות משוכללות. שתיים-שלוש מאפיות-ענק יכולות לספק את מרבית הלחם של ישראל.

לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם אחיד טרי וחם, ובזיכרוני מזדזם כל הדרך עוד שיר של חיים חפר: "יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

עוד הספקתי להיפרד בנשיקה ממלנכולי בחצאית כחולה ובחולצת תכלת טרייה עם ה"הצנע לכת" רקום של הריאלי, והילקוט, ולא חיבקתי כדי שלא להותיר עליה עקבות של קמח.

התקלחתי ועד מהרה שקעתי בשינה כבדה על מיטתה הסתורה החמה-עדיין של מלנכולי כשאני שומע מתוך ערפל את וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה הג'ינגית האנרגטית פותחת את דלת הכניסה ובאה אליי עם מחבט שטיחים (שאצלנו בבית במושבה קראו צֶ'פָּצְ'קָה) כדי לחבוט בישבני (אימי עליה השלום כשהיתה רצה אחריי ומנסה להכותני בו נהגה לכנותי: "בְּזִ'יק!") – ומבעד לשרוולי סֶגוּלָה הקצרים מבצבצות הפוכות צַמְרות אדום שיער בית-השחי הגוחן עליי ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרה של שיער – והצ'פצ'קה מתגלגלת בחלום למכל אמאיל לבן של חוקן שאת זרבוביתו מנסה ויולטה לתקוע לי בתחת של האימא הפסנתרנית של מלנכולי שאותה לא ראיתי מימיי – ומזכיר הקיבוץ מזהיר: "יותר טוב לאונן מאשר לשכב עם רומנייה גסה שמפשפשת לך בביצים!... "

...התעוררתי בצהריים והדירה אפופה ריחות מגרים של בישול בשום ובבצל. מלנכולי מילאה את הבטחתה וחזרה מוקדם מ"הריאלי" ונכנסה לחדרה להעיר אותי בנשיקות כפי שהבטיחה ואני עשיתי עצמי ישן והנחתי לה ללטף ולנשק אותי וכך התעוררתי-כביכול.

מהר מאוד סיימתי את רחצת הבוקר כשאני מתגלח במכונה חשמלית של אבא של מלנכולי שהחזקתי בידי לראשונה בחיים, ומלנכולי, עדיין במדי "הריאלי", מלווה אותי כל הזמן חוץ מאשר כשהניחה לי לרגעים אחדים כאשר שהיתי בבית-הכיסא – – ומביטה בי בהערצה מתמשכת כאילו הייתי אביה.

וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית הושיבה אותנו בפינת אוכל עשוייה עץ חום בהיר ופתוחה למיטבח. מעודי לא ישבתי בלוקסוס בדירת עשירים כזו. על הקיר מערכת סירים ומחבתות בגדלים שונים ובדו-צבעים כתום וברזל. היתה גם מערכת מבריקה של תרוודים, מצקות ועוד כלי מיעוך, בחישה, סינון ושליפה ממחבת ומסיר, וסוללת סכינים בגדלים שונים שגם להם ידיות בכתום-כהה.

בעודי בודק בעיניי את המיבחר, שהרשים מאוד אופה כפרי כמוני, ויולטה שאלה אותי אם אני שייך למשפחת מגדלי הצִיטרוּס (הפרדסנים) שרואים את שמם-כשמי "שפינוזה ובניו" בשלטים בכביש לתל-אביב וברחובות, ואמרתי שכן רק שהם לא אבא ואימא שלי אלא בני-דוד בדרגה שנייה.

"אבל משפחה זה משפחה!" קבעה וְיוֹלֶטָה, "בטח תִפּוּזִים לא חסר לכם," ופרסה מכיכר הלחם שהבאתי בבוקר ושעדיין שמר על טריותו, וערכה שולחן כמו אצל אריסטוקרטים בסרטים, ומאותו סרוויס גם קערת חרסינה גדולה ובה סלט כרוב, מלפפונים ועגבנייה כולם כבושים, ועוד קעריות תואמות עם שום כתוש חריף וחזרת אדומה וחריפה מעשה-בית. בקבוק בירה "גולד סטאר" מצונן עבורי, ובירה מאלט "נשר" שחורה, ללא אלכוהול, למלנכולי.

"זה רְצ'וֹקוֹרָה," הגישה וְיוֹלֶטָה מנות ראשונות בקעריות.

"סֶגוּלָה, אומרים בעברית רגל קרוּשָׁה. אימא קוראת לזה – פִּיצַ'יי," תיקנה מלנכולי, כמו לא בפעם הראשונה.

"אתן תסלחו לי שרגל קרושה אני לא אוהב," הודעתי.

וכדרכי, כדי לפזר את המבוכה, התחלתי לספר כי ה"ייקים" שהגיעו לארץ-ישראל בשנות השלושים הביאו איתם לא רק כרכים עבים של קלאסיקה גרמנית ויודאיקה וכלי נגינה אלא גם געגועים לשינקן ולכוס גבוהה של בירה באווארית. פרץ הירשברוך, יליד ברומברג שבגרמניה, הקים בשנת 1935 בראשון לציון את "מבשלת פלשתינה" וייצר בה את הבקבוקים הראשונים של בירה "נשר", ואילו בירת "גולדסטאר" בושלה לראשונה על ידיו בשנת 1950 ובעיניי היא יותר טובה מבירה "נשר". באותה תקופה טרם היכרנו שום בירה אחרת, לא "מכבי" ולא ייבוא.

הכבד הקצוץ (גְהַקְטֶע לִיבֶּר כינויו במושבה, ובעין-גדי זכינו לאכול רק כבד חצילים) – היה טעים ורך ועליו התנוססו עיגולי בצל מטוגן ומקושט בפלחי עגבנייה. ומאותו סרוויס גם צלחת קטנה ובה דג מלוח טעים שמאלץ הרינג עם עיגולי בצל חי וזיתים שחורים גדולים וצלחת איקרה לבנה שבחיים לא ראיתי קודם, שנמרחת על הלחם הטרי שהבאתי בבוקר, וכל אלה רק מנות ראשונות! – אחריהן מרק צ'וֹרְבָּה, מרק בשר רומני מבושל בטעם קצת חמוץ עם פיסות פלפלים ועגבניות, ואורז, ובו צפים כדורי בשר-ואורז קטנים שנימוחים בפה. ובמקביל הכינה וְיוֹלֶטָה במרפסת קציצות קבאב רומני עסיסיות ומעולות, חרוכות בחוץ ואדומות בפנים, והצטרפה אלינו לארוחה כשהיא מביאה קערת צ'יפס חתוך במלבנים גדולים, מושחמים מאוד בחוץ ורכים בפנים. והכול מאותו סרוויס חרסינה פרחוני!

ומנה האחרונה, המנה האחרונה! – מלנכולי הפצירה בקול רם וקצת ילדותי:

"פָּפָּנַשׁ, פּפּנַש!"

זה היה קינוח רומני, מאפה עגול של מעין כעך-סופגנייה, שהושחם היטב בשמן עמוק ועליו כדור בצק מושחם אף הוא שנלקח מאמצעיתו והוחזר גבוה למרכז, והגבעה הפריכה והחמה הזו הוצפה בנדיבות במרקחת פירות יער אדומה ובזילופי שמנת לבנה, קרה, תאווה לחיך.

איפה אני, בעין-גדי, זכיתי לאכול ארוחת-מלכים כזו! וְיוֹלֶטָה הבשרנית, אדומת השיער הכהה ושחורת העיניים,  מצאה חן בעיניי. אולי היה לה אבא צועני? זרועותיה היו מסוג הבצק הקשה, ה"יבש", שיש להניח לו לתפוח יותר זמן עד שיתרכך ויהיה אפשר ללוש אותו. גם החזה שלה היה מאותו סוג בצק, כי בהתכופפה להגיש את הצ'ורבה חשתי שפיטמתה נוגעת בכתפי נוקשה כאצבעון של תופרת!

"עכשיו את הולכת לְחדר שלך לעשות שיעורים ומדריך יכול עוד לנוח קצת או לעזור לך או יורד לטייל בעיר כי אני יוצאת אחרי שאני ישטוף את הכלים ויחזור רק מחר בבוקר."

"מחר בבוקר," אמרה מלנכולי בצער, "אני אפרד ממנו כשהוא עוד יישן או שאראה אותו רק שני רגעים, וכשאחזור הוא כבר לא יהיה כי הוא צריך לחזור לעין-גדי. אחרת הוא היה נשאר עוד יום, נכון אחי?"

"חבל שלא יישאר עוד יום. הייתי מכינה לו לַדֶזֶרְט מָמָלִיגָה."

"אם אאחר ביום יישארו החברים בלי לחם," עניתי, "גם כך בטח כועסים עליי שכבר יומיים אוכלים לחם לא טרי!"

"יש לי על זה משפט נחמד, ממש מהקישקעס של ההיסטוריה כשלמדנו מרי אנטואנט!" התלהבה מלנכולי, "תגיד לחברים שלך – אז שיאכלו עוגות!"

"אה, שוכחתי," אמרה ויולטה, "רזרבואר למעלה שופך מים... צריך לְיָבוא פְּלוֹמְבְּיֶה..."

"צוצקֶלֶה יכול לתקן, נכון? לא צריך אינסטלטור," תלתה בי מלנכולי מבט מעריץ, שמיד המיס אותי בקלות גם בזכות קולה הילדותי, שהיה מתפנק והנשי.

"תביאו מסטיק!" אמרתי, "כשהייתי ילד קטן לא ידעתי להגיד רזרבואר, והייתי קורא לו: 'בֶּזַהרְפוּאה'!"

"מה זה קשור למסטיק?"

"עוד תראו."

עלינו היא ואני לגג. באותן שנים, ולא רק בירושלים בגלל בורות המים בחצרות והמצור של שנת 48' (שאז ניקבו הירדנים בכדוריהם וברסיסי פגזיהם את החביות על גגות הבתים ופגעו במאגרי המים) – אלא בכל ארצנו, גם בחצר שלנו במושבה, היה כמעט לכל בית רזרבואר, מילה צרפתית שירשנו מתקופת הברון. זו היתה חבית ברזל גדולה, פתוחה למעלה, לעיתים עם מכסה-פח רופף, ובגובהה צינור ברזל שבקצהו מצוף ומגופה, שמספקים לה מים חיים. כאשר מָלאה, המצוף היה עולה וסוגר במגופה את הזרם. המצופים היו עשויים כדורי פח-נחושת, ריקים-כמובן, ואם ניבעו בהם חורים, לא התרוממו, והמים היו זורמים באין מפריע מחוץ לחבית וגולשים עד לחצר. בתחתית החבית היה כמובן הצינור לאספקת מים החוצה, לחדרי הבית, גם בשעות ובימים של הפסקת מים כללית או ירידת לחץ בצינורות. בבתי קומות הוצבו רזרבוארים על הגג, מכוסים קלות במכסי-פח נגד ציפורים.

סגרתי מיד את השִׁיבֶּר החיצוני, העגול, והדליפה פסקה מהחבית. רציתי לגשת להציץ אל מעבר למעקה הגג, כי הבניין התנשא לגובה במיוחד לצפון-מערב, אבל מלנכולי משכה את ידי לאחור בעודה מסומרת למקומה, מרחק ביטחון שקוף, בלתי-עביר – מהמעקה.

"אחי, אל תיגש! אפשר ליפול! חיימקה!"

"אני רוצה לראות את הוואדי..."

"זה מסוכן!" קבעה נחרצות, "אפשר לקבל סחרחורת מהגובה... לא הולכים לקצה של גג..."

 טוב. התקרבנו לדופן החבית וראינו את פנינו במים הצלולים, שהיו כהים בגלל הצל ועומק החבית. הצמדנו לחי ללחי וכך עשה גם הזוג שברזרבואר. התנשקנו, ומלנכולי בללה את ראי המים וצעקה בהתפנקות: ""אויש, קר לי באצבע..." וקצת התיזה עלינו.

כפי שתיארתי לעצמי, במצוף נִבעה חור ומילא אותו מים. הצלחתי לפרק את המצוף אך לא לרוקנו – עד שלא עשיתי בו חור נוסף במסמר, אז רוקנתי, וסתמתי את שניהם במסטיק שביקשתי ממלנכולי ללעוס למעני. היא הפיקה מהמסטיק בלונים שהתפוצצו לי בפניי ומתחה באצבעות מפיה מטליות מסטיק דקות וחמות עם הרוק שלה, שאותן קטפתי וגילגלתי לכדורים קטנים כדי לסתום את המצוף. באמצע העבודה התעקשה להעביר את המסטיק מפיה לפי ושנלעס אותו יחד "כמו בסינימה" ואפוצץ בלון, שאותו קטפה משפתיי עם הרוק וגילגלה לכדורון סותם-מצוף שתקעה במקום הנכון.

הרכבתי את המצוף העגול על מוט הברזל של המגופה, פתחתי את השיבר, ועמדנו לראות אם התיקון הצליח.

"צוּצְקֶלֶה, אחי," אמרה בהתפעלות, "כמה אתה מוכשר – גם אופה, גם יפה, גם כותב שירים וגם יודע לתקן בֶּזֶהרפואה מתוק שכמוך! נכון שתתחתן איתי עוד לפני שאני אלך לצבא?"

"אפילו מחר, צוצקִילֶה," החזקתי בידי את שערותיה הרכות ונשקתי למצחה, לגבות עיניה, לעיניה עד ששפתותינו נפגשו. "אתה הכי אחי," התחבקנו, קצת רטובים. לעסנו יחד בנשיקה את שארית המסטיק. הלבבות שלנו תופפו מבפנוכו. השמש עדיין חזקה. חיפה מהגג עוד יותר יפה. הנמל. האוניות. המפרץ. הייתי מאושר עם נערת חלומותיי. מה לי ג'ני המזדיינת מלכת המידבר? לי מלנכולי הטהורה, שוכנת בחיקי! עמד לי כמו תורן, ורגע לפני שניסיתי להפשיל את תחתוניה ולבעול אותה, שמענו רעש תריס ודיבור מבית שכן, והסתלקנו מיד, נבוכים. נחשפנו, לא רק למֶמֶש, כפי שמלנכולי מכנה בהתפנקות את השמש. מה הילדה תגיד כשהשכנים ילשינו? כיצד תסביר את מעשיה עם הבחור האינסטלטור על הגג שטוף השמש בצהרי-יום?

ישבתי במרפסת ובלעתי את מראה המפרץ והמושבה הגרמנית עם שדרות הכרמל הרחבות, הניצבות בקו ישר משיפולי ההר ועד סמוך לנמל. אתמול סיפרו במאפייה שהים הגיע עד קצה הרחוב של המושבה הגרמנית, שם נבנה לפני שנים רבות המזח שבו ירד הקיסר הגרמני וילהלם לבקר את נתיניו בחיפה (לימים ביררתי – ב-25 באוקטובר 1898, שאז גם ביקר הרצל בארץ). כאשר החלו הבריטים לבנות את נמל המים העמוקים, הם הרחיבו מאוד את רצועת היבשה, והים נסוג מפני המושבה הגרמנית ועליו נסלל גם רחוב המלכים שכיום הוא רחוב העצמאות. לאחר שנגמר צלצול הכלים ששטפה וְיוֹלֶטָה הרומנייה במיטבח, היא הופיעה במרפסת לומר לי שלום.

קמתי לכבודה מהכיסא-נוח, הושטתי יד אך היא תפסה את כולי בלבביות מהצד בזרועותיה והעניקה לי נשיקה חזקה ובה-בעת חשתי פרפור מוזר על צד הירך כמו שהיה גְדִי מוצץ לי אצבע כשרצה לינוק. מי שלא היתה לו עֵז בחצרו שממליטה גדי מדי אביב יכול רק לדמיין את התחושה: החניכיים של הגדי הן רכות עדיין. אין לו שיניים.

"תקבל אותי אֶצֵלְךָ בעין-גדי, ציטרוּס?" התנשפה קלות, לא הבנתי מדוע.

"בטח, וְיוֹלֶטָה," גלגלתי את שמה בלשוני כשהתחת המוצק שלה, שזקוק לתפיחה כדי שיהיה ראוי ללישה – מתלטף פתאום בכף-ידי הבטלנית, "עם פלצאלאך בבצל, ולימונדה... כן, סֶגוּלָה..." גמגמתי.

"בּוּנֶה דִימִינֵיאַצֶה! ציטרוס..."

"מה צֶה?" התבלבלו בי מילים בגלל פרפור השפתיים של מטה, אך ויולטה עזבה בעיניים בורקות, לא טרחה לתרגם את עצמה (לימים נודע לי – ברכת שלום לפרי עץ ההדר, ברומנית, אבל מפיה נשמע הציטרוס כרמז גס, כמו שפנחס שדה כתב בשעתו ב"על מצבו של האדם": "שבי לי על התרמוס!")

ונשמעה טריקת דלת הכניסה כתקיעת נאד לאחר שיצאה.

מה קורה? שאלתי את עצמי. אולי הרומנייה המוצקה והחושנית לא רק מבשלת אלא גם פילגש לאפרים הרומני אבא של מלנכולי? ומה כולן מוצאות בי ונמשכות אליי כאילו יש סביבי הילה מידברית? קסם עין-גדי הרחוקה? עורי השזוף? ואני עודני כמעט בתול! נכון, בחיפה הפועלית ה"אדומה" מעריצים את חברי תנועות הנוער היוצאים ל"הגשמה" כלומר לקיבוץ, את חלוצי מפא"י ואני בכללם (בינתיים קם דור שאינו יודע אפילו מה היתה הסיסמה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י!") – אז ראש העיר אבא חושי לימד אותן לאהוב אותי? יש פלוגות "הפועל" גם לבחורות חיפאיות חושניות שמתאמנות לחוש לעזרת חלוצים מטעמו של חושי? אבל ויולטה הג'ינג'ית היא עולה חדשה, אמנם באה מארץ קומוניסטית, אבל מה היא יודעת על חיפה האדומה? אולי רק כשיש לה וסת ואולי רק המחשבה שיש לָך מכר בעין-גדי שתוכלי להתארח אצלו אם תגיעי לשם – עושה אותי כל כך סקסי, ממש מְחֲשֵׁש אותה עליי? כבר אירחתי במיטתי אפילו ידידות של אימי מהמושבה, שנקלעו בטיול לעין-גדי, והלכתי לישון בחדר של חברים שאחד מהם נמצא בחופשה.

והפרפר? והגדי?

לימים, במסיבה קטנה וחשוכה עם פרחי ציירים  שלמדו ב"בצלאל" בירושלים, רקדתי סלואו עם ציירת-לעתיד, בחורה חיפאית לא יפה במיוחד שאינני זוכר את שמה אבל היה לה גוף רחוץ טרי, תמיר ונעים למגע בשמלה מבד ריחני, מפנק. תוך כדי ריקוד צמוד, כשירכי תקועה בין רגליה וממש נוגעת בערוותה ומחממת לה, פירפרה עליי פתאום כפרופלור והתנשמה קלות, כמכחישה את הפראות המשתוללת בשפתי הפות שנעשתה לה עצמאית.

אני, מתוך נימוס, המשכתי לרקוד עימה באפלולית כאילו דבר לא קורה, עד שגמרה עליי. ולא היה בינינו כלום אותו ערב, אחרי הריקוד. אף לא מילה על מה שקרה. גם לא בימים שבאו אחר-כך. פשוט הייתי לה שפשוף מגרה לאורגזמה חפוזה. נדמה לי אפילו שבמסיבה היה לה חבר.

לאחר שנים רבות חזרתי מחיפה לתל-אביב במונית שירות. כאשר הגעתי למונית, ליד התחנה המרכזית, היה בה מקום אחד אחרון בין שתי בחורות במושב האחורי. יצאנו לדרך לפנות-ערב. הבחורה מימין היתה, לא להאמין – פרח-הציירת מ"בצלאל" בירושלים, אשכנזייה, ממושקפת, מצוננת וחובשת לראשה בארט כחול של אמנים. הארץ היתה קטנה, פחות אנשים, יכולת לפגוש ברחוב פרצופים מוכרים ולא מהטלוויזיה. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז'אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היה בה שמץ של חושניות. היה לי ברור שאינה מזהה אותי.

השמאלית, בחורה מזרחית, לבשה מכנסי ג'ינס וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. ארנק שחור, רך, היה מונח על ירכיה. עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. נראתה חסרת מנוחה. פְרֵחה, אילו היה הכינוי כבר בשימוש באותם ימים.

שתיהן לא הוציאו הגה.

כאשר עברנו על פני קיסריה, הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי התרווחו כלפיהן. ואולם לאט-לאט התרחקתי מהימנית עם הבארט הכחול עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת-הלב עברה לשמאלית. מרפקי הקרוב אליה נח על קצה אגן ירכיה, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט-לאט קירבה עצמה לצידי, כאילו עם תנודות המונית, וביטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע. מעבר לעצם הירך נמצאו שיפולי ביטנה הרכים, ומרפקי השמאלי לש אותם, בחש בהם והכול על פי חוש המישוש כי לראות לא היה אפשר כלום.

בצומת חדרה התחלפו שני נוסעים במושב האמצעי לפנינו, ומיד לאחר שהנהג החשיך שוב את פנים המונית, בחוץ ממילא היה כבר חושך, המזרחייה השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו; הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה על מפשעתה, התרווחה היטב על מושבה, הרימה את ידה הימנית והניחה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי לשפשף בזרועי את שדיה. את רגליה מיתחה כשהיא מצמדת את ירכה ושוקה לאורך רגלי השמאלית, מרווחת מעט את ירכיה.

לא עמדתי בפיתוי. היסטתי יותר ויותר שמאלה ולמטה את מרפקי, עד שנח ממש על מפשעתה, ומעכתי בה בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים. הרגשתי שהיא קרובה לאורגזמה. מכתביית-העור שלי היתה מונחת עדיין על ירכיי. הרמתי אותה כמו כדי להסתיר את מעשיי. חוץ מאשר לְמרְפֵּק לא יכולתי לעשות יותר בידי השמאלית. אם הייתי מיישר אותה, היתה כף-ידי נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים לא היה אפשר להגיע בתנוחה הזו. לכן השחלתי תחת ידי השמאלית את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי את עצמות מותניה הקשות, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, מעל מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה ועיסיתי את מפשעתה. זה היה כבר לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמא מרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי ומאום לא נפלט.

אינני יודע אם הגיעה לאורגזמה מלאה, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע אם פרח-הציירים החיפאית שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. מדי פעם אמנם התנשמה קלות. כף ידי נגעה אמנם בקלות, מתחת לסוודר הדק, בבטנה החשופה של המזרחייה. אבל לתוך מכנסיה פנימה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לשם כך אקרובטיקה בלתי רגילה.

כחשה בבעייה, אספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה למעני רווח ואז הצלחתי להשחיל את כף-ידי בין הג'ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים, ולרפרף מבעדם על ערוותה, שהחלה מפרפרת. זו היתה נקודת אל-חזור. עליתי וחדרתי עתה בכף ידי הימנית כמו קודם בשיפולי התחתונים מבפנים. פחדתי ללכלך את אצבעותיי במיצי האביונה אך האמה בידי הימנית היתה תקועה כבר כוו מהופך מתחת לגבעת צמרירי שער הערווה המסולסל-תימני כצמר-פלדה רך, ולא הרפיתי מלשחק באצבע עמוק בפתחה הרטוב עד שלא סיימה את האורגזמה. קצרה, אמנם, כי חששתי שאנחנו מתקרבים לצומת מואר. השתדלתי לנגב את האצבע ביציאתי בתחתוניה, ועוד הספקתי, הכול בידי הימנית המרוחקת ממנה – לעלות תחת הסוודר הדק שלה לעבר שדיה ולגעת בכל אחד מהם פעם ופעמיים עם צביטה קלה בפיטמה,  כמו כדי להשלים את ההרפתקה המינית בכך שהייתי גם שם.

משך כל הזמן השימה עצמה כישינה ולא הסתכלה לעברי.

כשהגענו לכביש רשפון ולקראת צומת רמת-אביב, השמאלית התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. שפעה ממנה קירבה, וחמימות רבה. אילו הייתי ממשיך בנסיעה ויורד איתה ודאי היתה מתנשקת איתי ומניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה וכאמור לעיל גם השתדלה להיראות כישינה, כאילו שאינה יודעת מה מתרחש בגופה.

אחרי צומת ארלוזורוב ירדה פרח-ציירים החיפאית עם הבארט הכחול ואני אחריה ובינתיים המזרחייה נעלמה עם המונית.

היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לאונן לאלמונית שישבה לשמאלי, אם כי לא הסתכנתי. הגירוי היה מעורר מאוד, אפילו מדהים, והעיר בי כוחות חיים ממעמקים שלא שיערתי אותם קודם. פניתי באומץ אל פרח-הציירים שהשתהתה עדיין על המדרכה: "תסלחי לי, לא נפגשנו פעם במסיבה בירושלים אצל חווה, עם מוטי? שמי חיימקה."

"אני לא מכירה אותך חיימקה ולא יודעת על מי אתה מדבר," מחטה בקול רם את הנזלת מאפה בממחטתה, "אבל אל תחשוב שלא ראיתי מה עשית לַזאת שישבה על ידך בנסיעה."

"על מה את מדברת?" היתממתי.

"לא הרגשת שהיא זונה? בטח נוסעת לעבוד בתחנה המרכזית של תל-אביב ואתה חיממת לה את התחת שתהיה מוכנה לעבודה..."

"את בטח טועה, אבל אז, כשרקדנו..."

"שום רקדנו. אני לא מכירה אותך. קיבלת סיבוב בחינם?" הסתכלה בי במבט של ביטול תהומי מבעד למשקפיה, והתנשמה, "מה מצאת בזונה הזאת? הנה, תראה,"  שלפה מולי שד צח עם פיטמה זקורה מאוד, פיטמה מגורה כהה ממש פלא-טבע של גודל – מתוך עטיפות הבגדים שהיו על גופה, למרות שהיה קר בחוץ.

כל הגירוי שהתאפקתי בו מחדרה עד צומת רמת-אביב פרץ עתה למראה שדה המחודד של הציירת הצעירה, שמרבית שערותיה נחבאו תחת הבארט הכהה, והשפרצתי במכנסיי מה זה זרם, כל הפרונט נרטב וגם חלק מהַבֶּק-אָקְס והביצים. ורק חשבתי, "איזה מזל שלא בא לי הַשְּׁפִּיך במונית, איזה חוסר צדק שקוּס של בחורה יכול ליהנות מאורגזמה אנונימית בלי להרטיב ובלי להסריח זרע!"

וברחתי.

בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב-היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר-שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב-היד שהוחזר לי:

"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ-טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים,  סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד-ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!

נ.ב.

בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב-היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר  שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא  'ספרות של בנים' שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק  נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.

במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה 'רומאנים לגברים' שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי-שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."

עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות-בוקר בזכות כתב-היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: "נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – ואני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!"

רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."

הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:

"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"

מחאתי כפיים.

"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.

רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.

אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.

היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."

אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."

אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."

הסתובבה על קצה הזין שלי ופניה מתחננות אליי, מפצירה בי לגמור לי ביד ואפילו לצלול במים ולמצוץ את הנמר המידברי שלי ואני צוחק – "אחותי, את ממש אחות רחמנייה!" – והיא מתחננת: רק שלא אגמור עמוק בִּפְנִים, אבל שלי כבר נפל לא שדוד בלי להזריע, ונותרתי עם כל תאוותי כשיָדי מחזיקה בחלציי.

- - -

"תכתוב לי משהו על הגב," ביקשה להפיג את המתח.

"מה?"

"מה מה? תכתוב שאני אנחש!"

אייתתי על גבה הרטוב, אות על אות בַּאצבע עם נשיקה במקום רווח בין המילים, והיא פיענחה בקול: "אל"ף, נו"ן, יו"ד (נשיקה) – אני! – אל"ף, ו"ו, ה"א, בי"ת (נשיקה) – אוהב! –  אל"ף, תי"ו (נשיקה) – אֶת! – פ"א, ו"ו, סמ"ך, יו"ד (נשיקה) – פוסי!!! – ו"ו, רי"ש, ו"ו, צדי"ק, ה"א (נשיקה) – ורוצֶה! – אַי!!! – " כניראה שהקשת הקטנה של הה"א שרטה את גבה התפנוקי או רק חשה בקצה הציפורן נוגעת ולא כרית האצבע, כי ידללה פתאום בקול ילדותי, אפילו קצת מפגר: "אני מתפלאה שמרשים לְךָ ללוש עם ציפורניים כמו שלךָ!" –

וככה לא הספקתי לאיית: למ"ד, זי"ן, יו"ד, יו"ד, נו"ן סופית –

כי מיד קפצה מהַבָּמבּטיה נימפונת זהובה-שחמחמה, עגלגלונת וגם רזה – ועדיין מכל חמוקיה נוטפת מים, חזרה עם זוג מספריים קטנות כשהיא מדקלמת במתיקות ובהברה שנשמעה לי אפילו קצת "ייקית":

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

והחלה גוזזת אותי, תחילה באצבעות הידיים, "שיהיה לך יותר קל לשחק לי בקוּסִי," כדבריה, "אבל אחי, בלי לפגוע בבתוליים," על משקל מספריים, והתכוונה שאוכל אולי לתקוע גם אצבע מאחור בלי לפצוע את העור הרגיש. אחר-כך עברה לאצבעות הרגליים וליטפה לי אותן אחת-אחת ונישקה בייחוד את הבהונות, וגם דגדגה קצת, וכשסיימה העבירה לידי את המספריים והרשתה לי לגזוז את ציפורניה, ועכשיו תורי היה להגיד ב"ייקית" שלדבריה ככה דיברה הגננת שלה מהדר הכרמל:

"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"

עדיין היו לה ציפורניים בגיל שאין בו הבדל בין נערה לנער ויכולתי לעשות זאת בנקל כמו שאני גוזז לעצמי. ומדי פעם עשינו הפסקה והתנשקנו ארוכות. וכאשר החזקתי בידי את כפות-רגליה הרכות והחמימות הייתי מגורה מאוד. הצמדתי אותן זו לזו ביוֹשְׁבְנָה על מעקה הבמבטיה ושיחקתי בהן כאילו היו שפתי ערווה.

אני ממש מתבייש לספר כי בשובי למשק, רק הייתי שוכב ומתבונן בבוהן החשופה שמלנכולי מצצה לי, ומיד המגוּרֶה שלי היה מתרומם ומשפריץ. כן, בימים ההם הייתי זָכרן מצויין וטרם ניטשטשתי.

"עכשיו צריך להוציא את המים עם כל חתיכות הציפורניים!" ושרה: "דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"

וכך עמדנו באמבטיה וקילחנו זה את זה בטוש-טלפון, כשאני משתדל להשהותו מול פתחיה הנמוכים שהרי חיפה היא עיר המפרץ ואני מהמושבה ויש לי ניסיון בהשקאה בקִישְׁקֶה, צינור הגומי שבלחיצה על הקצה מתיז יותר רחוק –

ואז, כאשר מי האמבטיה העכורים-במקצת הולכים ופוחתים עם נשורת ציפורנינו עד שהם עושים בסוף "לופינג", סיבוב, ומשמיעים קול שאיבה גס כמו שיהוק, אבל פנימה – והבתולה לוקחת את הטוש-טלפון מידי כדי שאפסיק לדגדג לה בזרם ומתיזה בו על פניי בַּבּמבטיה – אני מצליח סוף-סוף להכניס בזהירות קצה אצבע אמה מלפנים ועוד אצבע אמה מאחור, וככה עמדה בין שתי ידיי החובקות אותה, משופדת, רועדת, כמהופנטת, ומלמלה, כלא יודעת מה קורה לה כשהיא מפרפרת בין כפות-ידיי זקורות האצבע ונאנחת, "רק לא לעשות לי חור..." ביקשה, "אחי, רק לא לקלקל את פּוּסִי... לא נמר... רק חוקן..."

גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לה. נזהרתי לא להיכנס באצבעותיי, אמנם גזוזות הציפורניים – עמוק מדי, אף כי תחת העגלגל והרטוב נפער למגע האצבע לא פחות משפתי פּוּסִי, ומרוב התרגשות השפרצתי טונה של זרע כשאני מצליח בשניות האחרונות לשלוף את שתי ידיי ולתפוס בה רק מאחור כדי להשחיל את שלי בין עגבותיה הקטנות, השזופות, ולמלא אותה עד פי הטבעת טיפות לבנות, ריחניות, כי לא התפרקתי כבר כמה ימים – ממש הסרחנו זרע, מה שחייב אותנו שוב להתקלח, הפעם בשתיקה, כאילו עבר עלינו איזה זעזוע של התגלות או תגלית שלא מן העולם הזה.

"אני חושבת שאני מרגישה כמו אישה עוד לפני שהייתי אישה..." קבעה בקולה הילדותי. "עכשיו אתה כבר לא רק אחי כי אני גם כבר כמו אישה שלך?"

לא עניתי.

"אישה מהתחת!" ציחקקה, "ואתה חיימקה שפינוזה, הבּוּבּוּ חוקן שלי כמו אפריים כשיש לי עצירות! מה זה מילאת אותי שם כשעמדנו בבמבטיה..."

"מה פתאום אפריים? מה..."

"טוב, תשכח," צחקה במבוכה, "אז כמו במשאבה של תחנת בנזין? – בּוּבּוּבּוּבּוּ שלי... ככה אתה גם מנפח את הפרימוסים במאפייה שלך בקיבוץ?" ניסתה עוד פעם לגעת לי בנמר המידברי הרטוב שטרם לגמרי נרגע. "ככה, בַּמשאבה?"

בתחנות הדלק פעלו משאבות ידניות והיה צורך להניע את הידית הלוך וחזור כדי לשאוב מלוא הגלון בנזין ולמלא את הטנק של האוטו. הבנזין הצהוב כשתן היה מבעבע ועולה, ממלא צנצנת גלילית, וכשהיתה תאומתה מתחילה להתמלא, היתה הראשונה משמיעה קול גרגור ומתרוקנת במהירות לטנק של האוטו.

פינקה אותי במלמולים מוזרים ואפילו קצת בכתה, "היה לי טוב," אמרה, "אף פעם בחיים לא הייתי כך בעננים... אוּיְשׁ, יהיה יותר טוב לי עכשיו בְּתנ"ך, אפילו טוב מאוד כי אני כבר מבינה מה זה אביונה... עשית לי רעידת-אדמה בגוף, בּוּבְּקָלֶה."

"אני, ציטרוס המרעיד מפרדסי שפינוזה ובניו, פרדסן וחבר-קיבוץ, וגם בוסתנאי – הכול ביחד!" נשקתי לה מכף רגל עד ראש, פשוטו כמשמעו. הכול ליקקתי.

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

חברים, רִשמו נא ביומניכם: 
השקה למיבחר שיריי "שָלָל" בבית ביאליק

ב-23 בינואר, בשעה שמונה
בהשתתפות:  אלי אליהו, אורי הולנדר, חדוה הרכבי, רפי וייכרט, נורית זרחי, הלית ישורון,

נעם פרתום, רות קרטון בלום, ולהקת Cut n Bass. 
את הספר, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, יהיה ניתן להשיג בחנויות מאמצע ינואר.

להתראות

אמיר אור

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, השיר של יוסי גמזו על רס"ר שלומי כהן ז"ל מרגש עד דמעות. מהראיון עם שולמית אלוני הסקתי שהיא היתה עדיין אופטימית באשר לצונאמי הדתי שהתרומם עלינו מאז. יש לה גם טענות מופרכות, לדעתי: "שנאת העולם כלפינו היא תסביך שלנו" – באמת?! והעובדה שכל העולם טובל באפלייה ובמעשי אכזריות, ושהעולם מתעלם מזה ומחרים רק אותנו – זה גם תסביך שלנו?

תודה שפרסמת את המאמר שלי על ספרו של יובל הררי בהתראה קצרה. יחד עם זאת, שלא בפעם הראשונה, אינני רווה נחת מההערות שלך בסוף: יוצא מדבריך שהתפעלותי מההשכלה הרחבה של יובל הררי נובעת מכך שאני בור ועם הארץ – האם באמת אתה חושב כך?

שלך,

משה גרנות

אהוד: סליחה שהגזמתי בדבריי לגבי טיב הקוראים המתפעלים מיובל נוח הררי, אבל נראה לי שציטטת ממנו דברים הגובלים בשטויות, וכנראה אינני לבד בתחושתי זו. ראה את תגובת אלכס לכיש להלן:

* אהוד מכובדי, תמיד ידעתי שיש לך חושים מחודדים שבעזרתם אתה מזהה מיד טיפוסים שרלטניים. כוונתי כמובן לתגובת המחץ שלך על מאמר הביקורת של משה גרנות (ב-901) על ספרו של פרופסור יובל הררי המלמד את דרדקי האוניברסיטה העברית היסטוריה מה היא, בדיוק לפי הטיוטות של הספר שבו מדובר. כל המעוניין יכול לראות ולשמוע את השיעורים בספריית "אבני פינה" של האוניברסיטה. השיעורים האלה מוגדרים כהקדמה להיסטוריה עולמית. ודאי הוא כי תבין מעצמך שבוגרי השיעורים הללו יהיו בהתבגרם קוראים נאמנים של "הארץ" ולא של המכתב העיתי.

אלכס לכיש

* לאהוד בן עזר היקר,  כקוראת ותיקה של המכתב העיתי, אני שולחת לך את ברכותיי עם חציית גיליון מיספר 900. בהתמדה, בחריצות ובמסירות אתה שוקד זה שנים להוציא  גיליונות מרתקים עם מאמרים, שירים, סיפורים ותגובות מענייני השעה בארץ ובעולם, מתולדות היישוב העברי, מעולם הספרות, ועוד, עם מגוון של כותבים ותיקים וחדשים בעלי דעות ועמדות שונות. יישר כוח! מאחלת לך המשך עשייה פורייה.

 בהוקרה ובברכה חמה,

 יערה בן דוד

*  מקווים כי את העונש הסמלי של שישה חודשי עבודות שירות בגין ביצוע מעשה מגונה בכוח בקטין – לא ירצה הרב הפדופיל מוטי אלון במוסד לבני נוער. ובמחשבה שנייה, אולי במוסד לבנות נוער – כן, כי מסתבר שתשוקתו היתה ללטף נערים ולא נערות, והיה מעוניין לגעת בזין צעיר ולא בכּוסיות קטנות!

* משתתפים בצערו של סא"ל שלום אייזנר, שנידון לחודשיים עבודות שירות וישוחרר מצה"ל בגין הכאת מפגין פרובוקטור דני "שמאלני" פרו-פלסטיני לעיני צלם או צלמת פלסטיניים, שרק ארבו לרגע שבו קצין צה"ל, שפעל בשליחות ובפקודת כולנו – יאבד את עשתונותיו וירביץ בקת רובהו מכה בפרובוקטור המצולם – וכל זאת צילמו הם לצרכי התעמולה האנטי-ישראלית בעולם.

לא רק הקריירה והכבוד של אייזנר חוּללו, אלא חוּלל צה"ל וחוּללנו כולנו בסיומה של הפרשה הזו – שמשדרת לחיילינו מורך-לב ובריחה מאחריות בתפקידיהם הקשים!

עוד מעט ישפטו גם את גיבורי מבצע אנטבה על כניסתם הבלתי-חוקית לאוגנדה, כניסה שכל בית משפט מערב-אירופאי או "בינלאומי" היה מגנה ברצון ותוך חנופה מהתחת לרודן המשוגע אידי אמין!

סליחה בשם כל מי שדעתו כדעתנו.

* ברכה לכוחות הביטחון הנושאים לילה כיום בנטל הקשה ואשר רבים מהם עלולים למצוא עצמם בדיוק במצבו שלסא"ל שלום אייזנר כאשר פעל בתוקף תפקידו הממשי.

וסלידה מכל הדיבורים ההזויים מבית מדרשו של נכד המומרים ג'ון קרי בדבר עזיבת בקעת הירדן והפיכת הגבול המזרחי של ישראל לגבול פרוץ לכל טרור מוסלמי צמא-דמים שישתק את לב המדינה.

מדינת ישראל אינה הולכת לאבד את עצמה לדעת. ואת כוונות הערבים מבין כל אידיוט חוץ מג'ון קרי והבוס שלו – באראכּ חוסיין אובמה!

וכמובן חוץ ממערכת עיתון "הארץ" והכתבנים המלקקים את אחוריה.

* אנחנו מניחים כי סרטו של ארי פולמן ["ואלס עם באשיר"] על אנה סנש, סליחה – על חנה פרנק, יוכיח מה רבה היתה אחריותה של חנה, סליחה – של אנה, לשואת יהודי אירופה, וגם ימצא חן בזכות שיטנתו, בעיני העולם, כמו שזכה בוואלס המתועב עם באשיר!

* מה חבל שהסרט הסעודי היפה "ווג'דה" לא נכלל בחמש המועמדים הסופיים לפרס הסרט הזר של האוסקאר. זהו אחד הסרטים היפים והמעולים ביותר שראינו בשנים האחרונות.

* הפצצה שהטמין המחבל אתמול באוטובוס מבני ברק לבת-ים, ושהתפוצצה ללא נפגעים, במזל – היא תזכורת לכך שהאינתיפאדה השנייה מעולם לא הסתיימה, וזו השלישית החלה במקביל כבר לפני זמן רב, וכי ככל שג'ון קרי המטומטם ייצור רושם שהוא מקרב הסכם "שלום" בברכת אדונו הסכל – כן יגבר הטרור הפלסטיני! זו אגב התזה הקבועה של ד"ר גיא בכור, הטוען שבאזורנו צעדים לקירוב ה"שלום" – רק מגבירים את הטרור.

* בגיליון הקודם כתבנו: "גיליון 201 התאחר בגלל יציאתה של המערכת לנופשון גימלאים בים המלח וכו'." וצ"ל כמובן: "גיליון 901 התאחר וכו'."

* עם צאתו לאור של ספרו האחרון של אהוד בן עזר, הסאגה "והארץ תרעד", הוא מודיע שאין בידיו כיום כתב-יד של רומאן נוסף, כך שהוא מקווה שתהיינה לו עכשיו כמה שנים שקטות, וגם פחות הוצאות כספיות – כי את ספריו הוא מוציא לאור על חשבונו וללא שום התערבות חיצונית בעריכה. כעת, בגיל 77 – הסאגה האחרונה משלימה 50 שנות יצירה, החל מ"המחצבה" בשנת 1963!

אך מהיותו סופר נידח ולא "סופר חשוב" – ייתכן שכל זה לא מעניין כמעט אף אחד.

ומי שרוצה בכל זאת לקרוא ספרים נוספים של בן עזר, הרי שכבר יצאו לאור במרוצת השנים יותר מ-40 כותרים, המחזיקים אלפי עמודים – יתכבד אפוא ויחפש אותם בספריות ובחנויות לספרים ישנים.

* * *

אהוד בן עזר / רשימת הספרים, 2014

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion, Quadrangle", 1974 (אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013).

44. "והארץ תרעד" (סאגה. ספרי מקור. 2014).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

חמש הערות:

* הספרים שיצאו בהוצאת "אסטרולוג" נמסרו להפצה בהוצאת "ידיעות אחרונות ספרים" ולמיטב ידיעתנו כבר אינם מצויים בהוצאת "אסטרולוג". הכתובת של "ידיעות אחרונות ספרים" הפצה. מחסן, המרכבה 19, חולון, 03-5584201.

* כל ספרי הוצאת "יבנה" שנתבטלה נמסרו לבונוס, הפצה והוצאת ספרים. הירדן 3, בעיר יבנה – שקנו את הוצאת יבנה עם המלאי והזכויות. הטלפון של בונוס – 08-9331170.

* הספרים החשובים שיצאו לאור בהוצאה לאור של משרד הביטחון ומילאו את האולם הענק של היקב הטמפלרי בשרונה, הקריה, תל-אביב, כולל ספרוני ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר – נשלחו כבר לאתר הגריסה של מפעלי נייר חדרה או במקרה הטוב שרידים להם בחנויות לספרים יד שנייה.

* ספרי "מסדה", באם לא אזלו – נמצאים כיום בהוצאת מודן שרכשה את המלאי והזכויות.

* ספרי הוצאת שרברק נמצאים כיום בהוצאת דני ספרים שרכשה את המלאי והזכויות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,560 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שנוסד

 ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל