גיליון מס' 904

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז בטבת תשע"ד, 30 בדצמבר 2013

עם ההודעה על כנס ספרות ילדים במקסיקו-סיטי בספטמבר 2014,  ועטיפת הספר החדש "והארץ תרעד"

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כְּסִילבֶסְטֶר... // אהוד בן עזר: בעתיד הניראה לעין, נכתב בירנטון, אוקספורד, באפריל 2003, ופורסם מאז ללא שינוי פעמים אחדות, והפעם – לקראת שנת 2014. // איליה בר-זאב: האם זה טוב ליהודים? // אלי מייזליש: פתרון הישועה לפלסטינים יגיע [רק] מירדן. // אודי מנור: תגובה לדבריו של רון וייס. // דניאל דורון: עיוות מוסרי של פתרון הסכסוך. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. חופשי מתככים ומבֶּצַע. 2. מסע הפחדה היסטרי, תגובה ל"הסוכנות היהודית", "הארץ", 27.12.13. 3. צרור הערות 28.12.13.  // עוז אלמוג: רמת גן – השכנה המוזנחת של תל אביב. // מרדכי קידר: "הטרור השחור". [ציטוט]. // ד"ר ישראל בר-ניר: 1. אובמה קֶר – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – חלק שני. [ציטוט]. 2. על תקינות פוליטית באקדמיה. // משה כהן: 1. השד הדמוגראפי. 2. גמאל זחאלקה. // צבי גבאי: לא כל הסכם יש לקיים. [ציטוט]. // מתי דוד: התנפצה העלילה שישראל תמיד "אשמה". // נאום פוטין בדומא נגד האיסלאם ברוסיה. // מנשה שאול: שנה עצובה. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק אחד-עשר, עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כְּסִילבֶסְטֶר...

אִם בְּלֵיל מָחָר תִּתְקֹף כָּאן רוּחַ עַלִּיזָה

אֶת רוּחָם שֶל חוֹגְגֵי סִילְבֶסְטֶר בְּאַרְצֵנוּ

נָא לִסְלֹחַ לָנוּ אִם נַרְבִּיץ אֵיזוֹ גְמִיזָה

עַל הַטְּרֶנְד הַזֶּה הָעָט עַל כָּל מוֹשְבֵי לֵצֵינוּ.

אֵין לָנוּ דָבָר כְּנֶגֶד חוֹגְגָיו שֶל רֹאש

הַשָּנָה הָאֶזְרָחִית, מִנְהָג הַמִּתְחַיֶּה פֹּה                   

כָּל שָנָה. הֵן כָּל צַדִּיק, כְּפִי שֶמַּרְבִּים לִדְרֹש,                        

בֶּאֱמוּנָתוֹ (אוֹ אִי-אֱמוּנָתוֹ) יִחְיֶה פֹּה.

וַאֲפִלּוּ לֹא כָּל-כָּך צַדִּיק  –  גַּם אִם בִּלָּה

בִּמְסִבַּת רֵעִים מְמֻסְטָלִים מִשְּלוּק אוֹ שְנַיִם

יֶעֱרַב לוֹ וִיבֻסַּם (מִשְּנַאפְּס). אֵין כָּל עִלָּה

לְעוֹרֵר עָלָיו כָּאן סְעָרָה בְּכוֹס שֶל מַיִם.

אַךְ לַמְרוֹת שֶאֵין, סְטָטִיסְטִית, אַף סִכּוּי קָטָן

שֶמָּא גַּם פְּרוֹמִיל אָחוּז מֵחוֹגְגֵי סִילְבֶסְטֶר

מוּדָעִים לְזֶהוּתוֹ שֶל זֶה אֲשֶר נִתַּן

שְמוֹ לְחַג זֶה – לֹא אֲנַחְנוּ נִבְחֲנֵם כְּטֶסְטֶר.

אֶלָּא שֶאוֹתוֹ סִילְבֶסְטֶר אַפִּיפְיוֹר הָיָה

וְרָחוֹק, כְּיֶתֶר עֲמִיתָיו לַכֵּס בְּרוֹמָא,

מֵחִבַּת צִיּוֹן וּבְנֵי עַמָּהּ, וְלוּא חָיָה

בְּיָמֵינוּ וְהִפְלִיג מִשָּם מִזְרַח-דָּרוֹמָה

עַד לַ"טֶּרָה סַאנְטָה" וְרָאָה פִּתְאֹם, בְּצַ'אנְס,

אֵיךְ אוֹתָם הֶבְּרֵאוֹס, כְּמוֹ בַּחַאפְלָה בִּכְפַר קָאנָה

(יוֹחָנָן ב', פָּסוּק א') חוֹגְגִים בִּטְרַאנְס

אֶת חַגּוֹ –  מִיָּד הָיָה חוֹזֵר הַוָּתִיקָנָה

וּמוֹדִיעַ לִנְתִינָיו בַּ"קוּרִיאָה רוֹמָאנָה",

הֶגְמוֹנִים וּבִישוֹפִים וּשְאַר צֹאן מַרְעִיתָם:

"רַבּוֹתַי, לֹא יְאֻמַּן, מַמָּש פָאטָה מוֹרְגָאנָה,

הַכּוֹפְרִים, שֶשְּנוֹת אַלְפַּיִם לֹא קֵרְבוּ אוֹתָם

אֶל דָּתֵנוּ הַקְּדוֹשָה וְנֹעַם מִנְהָגֶיהָ

וְלֹא פַּעַם, בְּשֶל כָּךְ, נִצְלוּ עַל הַמּוֹקֵד –

דַּוְקָא בְּאַרְצָם, בֵּין מוֹעֲדֶיהָ וְחַגֶּיהָ,

מַתְחִילִים, שֶבַח לִכְּרִיסְטוּס, פֶּתַע לְרַקֵּד

כְּמוֹ אֲבוֹתֵיהֶם סְבִיב עֵגֶל-הַזָּהָב מִקֶּדֶם

בֶּחָגָּא שֶלָּנוּ הַקָּרוּי סוֹפְסוֹף בִּשְמִי.

לֹא, כְּשֶאֻכְלוּסְיָה זוֹ מִתְבַּסֶּמֶת וְרוֹקֶדֶת

בְּלֵיל-חַג זֶה, גַם אִם הוּא אֶצְלָם לֹא חַג רִשְמִי

אֵין זֶה מִסִּבָּה דָתִית (שֶלֹּא תְהֵא אִילוּזְיָה

מִיסְיוֹנֶרִית מֵעֵין זֹאת מַטְעָה אֶתְכֶם, בָּנַי),

אֶלָּא מַאי? לְאַט-לְאַט, כְּמִין טִפְטוּף אִינְפוּזְיָה

זֶה חוֹדֵר לָהֶם לַוְּרִיד וּכְבָר רוֹאוֹת עֵינַי

אֵיךְ צְעִירֵיהֶם אֵינָם יוֹדְעִים אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

שֶל אֲבוֹתֵיהֶם וְעִבְרִיתָם הִיא פְּגָם וּצְרָם

שֶל "כָּזֶה" וְשֶל "כְּאִלּוּ", מִין פַנְטַזְמָגוֹרְיָה

שֶל בּוּרוּת וְשֶל תְּלִישוּת מֵעֹשֶר עֲבָרָם,

אֵיךְ יַהֲדוּתָם מִיּוֹם לְיוֹם פּוֹחֶתֶת, Gloria

 in Excelsis Deo(תְּהִלָה לָאֵל הָרָם),

אֵיךְ יוֹצְאִים הֵם מִגִּדְרָם, כַּמִּתְיַוְנִים שֶל פַּעַם,

כְּמֻכֵּי דִּבּוּק: לְהִתְאַמְרֵק, לְהִתְאַנְגְּלֵז,

אֵיךְ הֵם מְחַקִּים כְּתֻכִּיִּים כָּל חֹסֶר-טַעַם

רַק מִשּוּם שֶגַּ'אנְק זֶה מְיֻבָּא מֵעַם לֹעֵז.

אֵיךְ כָּל טְרֶנְד ווּלְגָרִי כָּל חֶלְקָה טוֹבָה בּוֹלֵעַ

בְּעִתּוֹנוּתָם הַמַּצְהִיבָה מִדְּחִי לִדְחִי,

אֵיךְ הַטֶּלֶוִיזְיָה שֶלָהֶם בְּזִבּוּלֶיהָ

מַלְעִיטָה אוֹתָם שָם בַּקְּלוֹקֵל וּבַשִּטְחִי.

לֹא שֶעֶצֶם הַמּוּתָג 'נִשְפֵי סִילְבֶסְטֶר' פְּרוֹפֶּר

בִּמְקוֹמוֹ שֶל 'לֵיל סוֹף הַשָּנָה הָאֶזְרָחִית'

יֵש בּוֹ נְטִיָה נוֹצְרִית, אַךְ שִׂימוּ עַל הַסְּטוֹפֶּר

עַיִן צוֹפִיָּה וּתְגַלּוּ כַּמָּה מַפְחִית

כָּל שָלָב כָּזֶה שֶל חַקְיָנוּת קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִית,

כָּל סִימְפְּטוֹם כָּזֶה שֶל הִתְבַּטְּלוּת בִּפְנֵי הַגּוֹי,

אֵיךְ הוּא מְקַזֵּז בָּם עַד בִּטּוּל כָּל מָאסָה קְרִיטִית

אֶת עַצְמִיּוּתָם שֶקּוֹדְמֵיהֶם סֵרְבוּ – אֲבוֹי! –

לְוַתֵּר עָלֶיהָ בִּסְפָרַד, פּוֹלִין וְרוֹמִי

וְשִלְּמוּ עַל כָּךְ מְחִיר יָקָר עַד בְּעָתָה

בְּמַסְּעֵי-הַצְּלָב, בָּאִינְקְוִיזִיצְיָה, בַּפּוֹגְרוֹמִים,

בִּדְבֵקוּת שֶגַּם אוֹתָנוּ, רוֹדְפֵיהֶם, הִכְּתָה

לֹא אַחַת בְּתַדְהֵמָה עַל אֹמֶץ קְשִי-הָעֹרֶף,

עַל גַּאֲוָתָם עַל כָּךְ שֶהֵם זֶה מַה שֶּהֵם,

עַל הַהַקְרָבָה הַזֹּאת, דּוֹרוֹת, שֶלֹּא לְצֹרֶךְ

שוּם עִנְיָן חָמְרִי, רַק הִצָּמְדוּת לְשָרְשֵיהֶם.

וְכַיּוֹם, שֶכָּאָמוּר רוֹקְדִים הֵם סְבִיב כָּל עֵגֶל,

לֹא רַק שֶל זָהָב, גַּם שֶל הַזּוֹל הַמְּסַנְוֵר

בְּאָרְחוֹת זָרִים וּמְאַמְּצִים שַלָּט וָהֶגֶה

שֶל סִגְנוֹן-חַיִּים בְּאוֹקְסְפוֹרְד סְטְרִיט אוֹ טַיְמְס סְקְוֶר

וְטוֹפְחִים עַל שְכֶם עַצְמָם בְּנַחַת: הוֹפָּה-הוֹפָּה,

שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעֵינוּ, מַה נָּאֶה וּמַה קּוֹסֵם

כָּאן לִהְיוֹת סְנִיפָהּ הַלֶּבַנְטִינִי שֶל אֵירוֹפָּה

וּשְלוּחָה בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט שֶל מַר אַנְקְל סֶם, –

מִסְתַּבֵּר כִּי גַם אִם הֵם אֵינָם עוֹד אֶוַנְגֶּלִים

מַשֶּהוּ מִקְּשִי-עָרְפָּם שֶל קוֹדְמֵיהֶם נוֹשֵר,

מַה שֶּיְּאַפְשֵר לָנוּ בְּבוֹא הַיּוֹם, נִדְמֶה לִי,

לַהֲפֹךְ אוֹתָם לַעֲרֵלִים מִזַּן כָּשֵר.

כָּךְ שֶגַּם אִם אָנוּ סַבְלָנִים מְאֹד אֵינֶנּוּ

וְאִם עַד שֶיִּשְתַּמְּדוּ כָּלִיל יִקַּח עוֹד זְמַן

אַל יֵאוּש, בָּנַי, מְלַאכְתֵּנוּ, לְשִׂמְחַת לִבֵּנוּ,

נַעֲשֵׂית שָם, מָה אִירוֹנִי, בִּידֵיהֶם עַצְמָם..."

* * *

בשעה טובה

ברכות להולדת ג'סי עמנואל בן עזר

בנם של אורית (מיליגר) ורזי בן עזר

נכדם של ג'ודי ועמנואל בן עזר

נינם של בלה ואלעזר בן עזר

חימשם של יהודה ולאה ראב בן עזר

כל המשפחה משתתפת בשמחתכם

ומאחלת לכם רוב אושר עם הבן החדש

המבקשים תמונה טרייה של אורית עם ג'סי עמנואל

יכולים לפנות אלינו במייל ותישלח לכם

* * *

אהוד בן עזר

בעתיד הניראה לעין

נכתב בירנטון, אוקספורד, באפריל 2003,

ופורסם מאז ללא שינוי פעמים אחדות, והפעם – לקראת שנת 2014

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמדינות "העולם השלישי" יצליחו לשפר בהרבה את מצבן. עשרות ומאות מיליוני הרעבים והחיים על סף העוני והבערות, או המשועבדים לעריצות, בעיקר במדינות אפריקה ואסיה, לא יצליחו לשפר את מצבם וזאת בגלל הגידול הטבעי המהיר, היעדר מעמד-ביניים חופשי, מבוסס, יצרני ומודרני, ובגלל שחיתות ההנהגות ואכזריותן.

בעתיד הניראה לעין אין סיכוי שמישטרים דמוקרטיים מבשרי עתיד טוב יותר יתקיימו במרבית המדינות האלה. להיפך, תגבר בהן הפלגנות השבטית, הקנאות והחינוך הדתיים, דיכוי הנשים וכל התופעות החשוכות של חברות מפגרות שאינן מסוגלות להושיע את עצמן ואינן משכילות דיין כדי לקבל סיוע מן החוץ.

לא תחזור התופעה המדהימה של התאוששות יפן אחרי מלחמת העולם השנייה, של שגשוג קוריאה הדרומית, של המתרחש בסין בסוף המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 – כל אלה חברות לא-אירופיות שהיו במידה רבה זרות לציביליזאציה המערבית – בשפות, בדתות ובאורח החיים, אך השכילו לאמץ את הישגי הציביליזאציה הזו מבלי לוותר על ייחודן הלאומי והתרבותי. והרי גם הן יכלו להשקיע את עצמן באותו סוג של פיגור שקיים באפריקה ובחלק ממדינות ערב, אלא שמשהו הטבוע בתשתית האנושית שלהן, ברצון החיים הלאומי, בחריצות, בפתיחות הרוחנית לחידושים, בהתמקדות בבניין מדינתך ובנטישת הדרך של הרס מדינות ועמים אחרים – הציל אותן מגורל דומה.

בעתיד הניראה לעין, מי שירצה למלט עצמו ומשפחתו מגורל החיים במדינות חשׂוכות עתיד ועתירות אוכלוסין, ואפילו במדינות שאינן במצב קטסטרופאלי, כגון הודו (שבגלל היעדר פיקוח על הילודה עתידה לעבור את סין בגודל אוכלוסייתה), פאקיסטן, מצרים, אינדונזיה, בנגלדש, פיליפינים וכדומה – מי מאזרחיהן שירצה לחיות אורח חיים מערבי במדינה דמוקרטית מסודרת במאה ה-21, יהא עליו להחליט –

אם הוא מקדיש את חייו להעלאת ארצו-שלו למדרגה הזו,

או נישאר בארצו מהיעדר ברירה או גם מתוך שהוא נהנה מהמותרות המערביים של שכבה דקה עליונה ולעיתים קרובות מושחתת מאוד ואנטי-דמוקרטית,

או שהוא מהגר למערב.

בעתיד הניראה לעין, גם אם מדינות מסויימות באפריקה ובעולם הערבי והמוסלמי תזכינה, או כבר זכו בדמוקרטיה ­(כביכול) ­– לא רק שהדבר אינו עתיד לשפר את מצבן אלא הוא עלול לדרדר אותן למלחמת אזרחים מתמדת. העולם המוסלמי ובייחוד הערבי אינו יכול להיות דמוקרטי. רק מנהיג גדול כאתא-טורק הצליח להציל את בני-עמו מחזרה אל חיק המדינה הדתית האיסלאמית בכך שקטע אותם מהכתיב הערבי והכריח אותם לעבור לכתיב לטיני, והציב את הצבא לשמור על כך שלעולם, גם לא בהליך "דמוקרטי" – לעולם לא יחזור האיסלאם לשלוט בטורקיה המודרנית ולא תחזור תקופת החליפות.

צל-של-צל של בדיחה היה סאדאם חוסיין. הוא לא רדף את שלושת רבעי מיליון הנוצרים החיים בעיראק, אבל לאחר נפילתו הם מפוחדים עד מוות מן העתיד המצפה להם במדינה ה"חופשית". הוא כֵּן רדף את השיעים, שהם שישים אחוז ממדינתו, החזיק אותם ביד ברזל, הרג בהם, אסר עליהם את פולחניהם, את תהלוכות ה"עשׂורה" שבה הם חובטים עצמם עד זוב דם בשרשראות ובחרבות בדרכם לקברי הקדושים שלהם – והנה לאחר נפילת משטרו, כאשר השתחררו מעריצותו והחלו צועדים ומפגינים – השתחרר השד הכלוא מן הבקבוק, ושישים האחוזים השיעיים מבטיחים בשם ה"דמוקרטיה", אם תתממש ותעניק להם רוב – כינון עיראק מוסלמית בתכלית שבה נשים תלכנה ברעלות, וכל השאר השיפורים לאחור ודיכוי המיעוטים, כמו באיראן.

בעתיד הניראה לעין ילך ויגבר זרם המהגרים מהארצות העניות, המדוכאות וחסרות העתיד אל הארצות העשירות, המפותחות, החיות כבר היום את העתיד של המאה ה-21. טובי האנשים מאותן ארצות, הלומדים במערב, חלקם אף נשלחים ללמוד בו, עומדים בשלב מסויים בפני משבר בחייהם – אם לחזור למדינות המפגרות שלהן ולחיות שם לעיתים ללא חופש אמיתי ולשרת בארצותיהם מישטרים מושחתים עד היסוד, או לעשות ולביתם ולמצוא תעסוקה בארצות המארחות אותם ללימודים. יש להניח כי כמעט כל מי שיכול להסתדר בעבודה, נשאר במערב ללא היסוסים.

בעתיד הניראה לעין, תהליכי ההגירה מהעולם המפגר לעולם המפותח יגבירו את אי-השקט הבין-גזעי בעולם המפותח – וזאת ככל שאחוזי המהגרים יהיו גבוהים יותר. ויש לזכור שמרבית ההגירה אינה דווקא מהעשירון העליון והמשכיל אלא מעובדי-הכפיים, שנדרשים למלא עבודות פשוטות במדינות העשירות. באופן פרדוכסלי, ואולי כלל לא פרדוכסלי, ככל שנדידת האוכלוסין העולמית תגבר, היא תצבע את החלק העשיר של העולם באותם סימפטומים של החלק העני. לא מיד. לא על פני השטח. אבל האזרחים המקוריים של המדינות העשירות והמבוססות במערב לא כל-כך יאהבו את המחשבה שיום אחד הם עלולים לאבד את הזהות האתנית והתרבותית שלהם בהיותם מוקפים בשלל מיעוטים מרחבי העולם, שרובם אינם רוצים להיטמע בתרבות ארץ המקור, (ואלה שכן נטמעים, הופכים אותה לעיתים למשהו אחר, אולי פורה מאוד, אך גם אחר ומוזר). ולכן, ככל שיגבר תהליך נדידת העמים, שהוא בעצם בריחת כל מי שיכול ממקום שאין סיכוי לחיות בו למקום שיש סיכוי – יתגברו האיסורים על ההגירה, ויגבר המתח הבין-גזעי.

בעתיד הניראה לעין, אותו חלק לא-מפותח בעולם האיסלאמי, החלק ה"פרימיטיבי", השומר על קנאות דתית ומשתמש בהישגי המערב כדי ללמוד כיצד להשמיד ולא כיצד לבנות – חלק זה ילך ויגביר את מלחמתו באלה שיש להם "חיים טובים" – כלומר טרור, טרור ועוד טרור, וזאת כדי שישרור צדק עולמי נוסח בן-לאדן:

א. גם לנו גם לכם (המערביים) לא יהיו חיים טובים או לא יהיו חיים כלל!

ב. כדי להפחיד את אלה מבני עמו ואמונתו הסבורים שימצאו מקלט לעצמם וחיים חדשים במדינות חופשיות מן העריצות הדתית של האיסלאם, ואילו עתה, בעידן של טרור, רק על פי מראה פניהם הם ייחשדו מיד כמשתפי-פעולה פוטנציאליים עם הטרור האיסלאמי.

בעתיד הניראה לעין, שקט לא יהיה. רק אחריותה הגלובאלית של ארה"ב, ואומץ הלב של אנגליה, הקטנה יחסית, לעומת מדינות כצרפת, כגרמניה וכרוסיה – עמדו בשנים 2001-2003 בין תחילתה של הידרדרות עולמית כללית של האנושות – לבין צל של תקווה שאולי לא יהיה יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע כי לפחות יש מי שדואג כל הזמן לא רק לכבות את האש אלא גם לנסות וללכוד את מציתיה ולאסור עליהם מלחמה מתמדת.

בעתיד הניראה לעין לא מסתמנת הופעתו של מגן אחר לסדר העולמי זולת ארה"ב. במאה ה-20 חזינו וחזו הורינו בנפילתן, ובעלייתן ובנפילתן של ממלכות ומדינות שניראו בשעתן שוות-כוח לארה"ב: האימפריות העות'מנית, האוסטרו-הונגרית והבריטית, הרייך השלישי, הקיסרות היפנית ורוסיה הסובייטית. היעלמותן לא היוותה סכנה לשלום העולם, להיפך, קריסתן של גרמניה הנאצית ויפן ב-1945 היתה הצלה לעולם. ואולם אם ארה"ב תחדל להיות מדינת-על, מדינת-עולם ­– שום מדינה אחרת לא תוכל לבוא במקומה בעתיד הנראה לעין. לא אירופה המאוחדת באגואיזם ובפחדנות שלה. ולא סין, שהיא אמנם ענק מתעורר אך לא ענק חזק, דמוקרטי ומוסרי-דיו, שייקח על עצמו אחריות לעולם כולו. בקושי מתמודדת סין עם גודל ועם קיום אוכלוסייתה שלה-עצמה.

בעתיד הניראה לעין יתברר שהעתיד החל ב-11 בספטמבר 2001. עד אז חשבו גם האמריקאים, חרף אזהרותיה של ישראל, שאפשר להימנע ממלחמה כוללת בכוח הסהרורי והקטלני שהוליד מתוכו האיסלאם, כוח של ארגונים ומדינות המשתעשע במחשבה להשמיד בנשק מודרני, גם לא קונבנציונאלי, את מעוזי הכוח של הציוויליזאציה המערבית, וזוכה על כך לתשואות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי לתפוצותיו – כמי שהשיב להם בכוח ההרס את גאוותם וכבודם, החשובים בעיניהם יותר מן החיים ומן החמלה והאנושיות.

בזכות כוח הטרור הדמוני הזה, אשר כאש בשדה קוצים  מלהיב את עצמו והופך את מנהיגיו הפאנאטיים והפרימיטיביים למוכי שיגעון גדלות – נעשה נשיא אמריקאי נלעג, אלכוהוליסט-לשעבר, איש עסקים כושל, בור בפוליטיקה העולמית, שעל חודם של קולות מפוקפקים נכנס לבית הלבן – לאחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב, אשר קנה את מקומו כמגן העולם החופשי מפני שלטון העריצות והרוע, תפקיד היסטורי שמילאו צ'רצ'יל ורוזוולט במלחמת העולם השנייה.

עם היבחרו, איש לא היה מאמין שכך יקרה לו, גם לא הוא עצמו.

בעתיד הניראה לעין, הדוגמה של העם האמריקאי, שנוצר וקם מהגירתם של עמים אחרים, היתה צריכה להיות פיתרון לעולם כולו: ארצות-הברית של אירופה, של אפריקה (לפחות של דרום-אפריקה), של העולם הערבי, של ברית-המועצות בשעתה, ואפילו אצלנו, חזון הסהר הפורה של רטוש, אבי הכנענים, מדינה חילונית רב-לאומית ורב-דתית בכל המזרח התיכון.

למעשה, חזון "כור ההיתוך" של ארה"ב הצליח-בחלקו רק במדינה זערורית אחת, ישראל, ורק בקרב אזרחיה היהודיים. בכל שאר ארצות העולם לא ניראה סיכוי שהגיוון הרב-גזעי והרב-דתי, הגדל והולך, ייפתר על ידי היווצרות עם חדש אחד במדינה דמוקראטית גדולה אחת ושוות זכויות לכול. ואי-אפשר לומר שאין בעיות גם בארה"ב כיום. הם מאוד מקפידים על חוקי ההגירה, ויודעים לבחור היטב מכל ארץ את הטובים ביותר כדי לתת להם, ולא בקלות, זכות אזרח. לא פעם לרעת אותן ארצות שגידלו את הצעירים האלה והשקיעו בהם ויוצא שהן סיבסדו את מערכת הרפואה או את תעשיית המחשבים של ארה"ב.

אבל אולי ארה"ב היא כן פיתרון לעולם כולו בכך שבזכות העובדה שקמה מעמים רבים, רובם אירופאיים, הרי היא כבר קרוב למאה שנה ושתי מלחמות עולמיות (ועם לא מעט חריקות), הכוח המציל את העולם מן הכוחות הקמים עליו להורסו. לא לחינם היתה הבדיחה הנפוצה, ערב מלחמת עיראק: מָה רוצים מהצרפתים שאינם עוזרים לאמריקאים בעיראק? הרי הם גם לא עזרו לצבא האמריקאי לשחרר את פריס מהנאצים!

בעתיד הניראה לעין אין כל סיכוי לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הדיבורים על ההסכמים, וההסכמים אם ייחתמו, והצעדים אם יינקטו – כל שליחי הנשיא האמריקאי לא יכבו כהוא זה את התבערה הגלוייה והעוממת של שנאת הערבים לישראל.

אם תהיה מדינה פלשתינאית עצמאית, לא יהיה שלום אלא היא תהיה ראש גשר למלחמה נוספת.

ואם יהיה שלום-כביכול,  אזיי המדינה הפלשתינאית לא תהיה עצמאית אלא מפורזת ובת-חסות של ישראל, (ושל ישראל בלבד, כי אי אפשר לסמוך על שום גורם כאשר מדובר בביטחון ישראל), והתוצאה מצידם תהיה אותה תוצאה – עוד טרור ועוד מלחמה.

כל זמן שיימצאו פלשתינאים צעירים מתוסכלים, יימצא מביניהם המתאבד-המתפוצץ הבא. ולא ייתכן שלא יהיו מתוסכלים כל זמן שעצם קיומה של ישראל מרגיז אותם ומטריף עליהם את דעתם. ולא ייתכן שלא יהיו, כל זמן שהוריהם הפרימיטיביים מייצרים אותם באחוז הילודה הגבוה בעולם כדי להגביר את הייאוש ואת חוסר התקווה של הדור הפלשתינאי הצעיר וכדי לגבור מיספרית על היהודים בתקווה שכך יכריעו אותנו. וככל שיתקרב השלום (האמיתי או המדומה), כן יגבר הטרור, שגם בימים רגילים אין מנוח ממנו – ויטרפד אותו.

בעתיד הניראה לעין עדיין כדאי לזכור כי בשנת 1938 הגדיר נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, את האיום של היטלר לפלוש לצ'כוסלובקיה: "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים שעליהם איננו יודעים דבר."

* * *

איליה בר-זאב

האם זה טוב ליהודים?

הִתְעוֹרַרְתִּי לִפְנֵי חֲצוֹת, אִיֵּי סָמוֹאָה הֵזִיזוּ עַצְמָם

מִקַּו הַתַּאֲרִיךְ הַבֵּין-לְאֻמִּי הַיְשֵׁר אֶל הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה.

קַמְתִּי בְּבֹקֶר קַר אֶל "אָבִיב" בַּחֹרֶף,

לִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם טוֹבְחִים זֶה בָּזֶה.

בְּלוּחַ שְׁנַת 2012, רָחוֹק מִכָּאן, בְּוַרְשָׁה, לַהֲקוֹת

עַכְבְּרוֹשִׁים בִּמְנוּסת חֶרֶב – הַפּוֹלָנִים צוֹהֲלִים.

בְּבֵית שֶׁמֶשׁ אֵין כָּל חָדָשׁ. לִפְנֵי הַמַּחֲנֶה,

בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִסְתַּתֵּר יָרֵחַ חִוֵּר.

מִשָּׁם יָצְאוּ פַּעַם ל"ה בַּחוּרִים.

מתוך "טיסה נגד השעון" הוצאת קשב לשירה 2012

* * *

אלי מייזליש

פתרון הישועה לפלסטינים יגיע [רק] מירדן

מאז ביקורו של וינסטון צ'רצ'יל בחיפה בשלהי 1921,  בתפקידו כשר המושבות הבריטי, והמענה שלו למתקפת הטרור הערבי ביפו במאי אותה שנה – בחלוקת הארץ, הפנימו ערביי הארץ כי שלטון ערבי נטו ללא מנדט בריטי יתקיים רק בעבר-הירדן תחת שלטון אוטוריטה ערבית ידועה.

וכשהבריטים החליטו להעמיד בראש עבר-הירדן את האמיר [נסיך] עבדאללה [בנו של חוסיין מלך חיג'אז] ולא מנהיג פלסטיני ממערב לירדן, נסתם הגולל על משילות פלסטינית כלשהי בארץ. לו היו ערביי הארץ [אז וגם היום] מחנכים דור מנהיגותי נורמטיבי דוגמת האחים ההאשמים שליוו את הצבא הבריטי במשמעת מופתית נגד הטורקים עד הניצחון ובתמורה קיבלו כשי מלוכה בעיראק וירדן, היו מגלים כי גם בצד המערבי של הירדן יכולים היו לקבל נסיכות ולמשול בה עד היום.

אבל! ערביי הארץ, שמאז ומתמיד היו מפוצלים לבלילי הנהגות ושבטיות משפחתית קנאית, נמאסו על קציני הצבא הבריטי שמשלו כאן לפני הגעתו של הנציב העליון והכלת המנדט האזרחי על הארץ, והדירו את ההנהגות המקומיות למשילות בפלשתינה נוסח עבר-הירדן.

LOW&OEDER ככישלון חרוץ

העדר משמעת אזרחית מופתית נוסח פייסל, ופתיחה באש ללא היגיון הן על יהודים והן על המשפחה היריבה, שם קץ למשאלתם של ערביי הארץ לקבל כאן את השלטון. וכשהבריטים תחת ססמתם הנואשת שלLOW&OEDER  נכשלו כישלון חרוץ בהשלטת סדר בארץ בשל הקנוניה עם הערבים שהתלהבו תחת הסיסמה 'איל דאולה מענה' [השלטון עימנו] – והחלו במסע רצחני נגד היישוב היהודי, כלתה רעתם, הן מהזרוע היהודית עברית וכוחות המגן בארץ והן מהשלטון שספג גם הוא את מנת הרצח מידי הכנופיות.

קנה הקש ששבר לבסוף את הבריטים, היה, אי-הבנת תרבות המזרח הדו-פרצופית שנדמה היה להם כי 'הפרד ומשול' הן בין הערבים והן בין היהודים לערבים ימנף את שלטונם לעד – ולא היא.

היות שעם הצהרת בלפור ביד, טענו היהודים לבית לאומי, קרי מדינה, ומצד שני עם מכתבי מק-מהון ושולי הסכם סייקס-פיקו, טענו הפלסטינים לעצמאות מדינית בגדה המערבית כולה מהנהר ועד לים, ובכך רוקנו הפלסטינים מכיסם בבת אחת את מלוא תחמושתם כי היישוב היהודי התכונן היטב והביס את הפלסטינים.     

כיום, שנים רבות לאחר התבוסה וכך גם באובדן המשילות בעבר-הירדן, ממאנים עדיין הפלסטינים לראות את המציאות – כי מהיהודים לא תגיע הישועה אלא רק בעבר-הירדן שברובה פלסטינית כמותם. הירדן אינו אלא נחל דקיק וכמעט ללא מים וכוחו רק בשמו; הירדן שיש בו עדיין כוח מיתולוגי לחלק את הטריטוריה שבין שני צידיו ליהודים ולפלסטינים, למרות שדווקא נין חיג'אזי של הנסיך עבדאללה מושל בעבר-הירדן. מעולם, ואלפי שנים לפני בואם של הבריטים למזה"ת ללחום בטורקים, לא משלו בעבר-הירדן לא ערבים ולא פלסטינים אלא כובשים אירופים ואסייתים: יוונים, רומאים, פרסים, טורקים ובריטים – שחמסו שטח זה דווקא מהיהודים צאצאי אברהם. סיפורי חנוכה אינם תנ"כיים וצליבתו של ישו גם אינה תנ"כית ועדות להריסת המקדש בידי טיטוס יש את אבני הורדוס הענקיות בכותל המערבי.

4 מיליון פלסטינים חיים כיום בירדן. המלך שם הוא תוצאה של ייבוא בריטי מחצי-האי ערב, ועל-כן אין כל רע, שמלך זה יארוז מזוודות בדיוק כמו סב-סבו, המלך חוסין איבן-עלי, שב-1926 נאלץ לארוז את מזוודותיו בגלל מסר חד-משמעי של איבן-סעוד – ולהפליג מג'דה ללא שוב. ואין כל רע שהעם הפלסטיני ימצא סוף-סוף שלווה וישועה בחצי המזרחי של נהר הירדן, ובתנאי שישכון שם בטח כמו המשפחה ההאשמית כבר 90 שנה ולא יחתור מערבה לעולם. וההיסטוריה תעיד שכך אכן יקרה.  

* * *

אודי מנור

תגובה לדבריו של רון וייס

אודות התעקשותו של נתניהו על הכרה פלסטינית במדינה יהודית-דמוקרטית. ראשית, סאדאת בנאומו בכנסת ב-20 בנובמבר 1977 עשה זאת במפורש. עוד לפני שקיבל גרגר חול בחזרה הוא הבין שאת התועבה של חרטום ('שלושת הלאווים' מה-1 בספטמבר 1967) יש להסיר אם באמת רוצים להגיע לשלום.

שנית, הפלסטינים הם השכנים הישירים שלנו בתוך ומחוץ לגבולות מדינת ישראל ולכן איתם, בכלל ובפרט לאור ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות, יש להתעקש באופן נמרץ וברור.

אי-הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, היא לא רק תועבה מוסרית שהרי בשם מה פועלים הפלסטינים וסוכניהם באמריקה, אירופה, בית שוקן וחב"ע? בשם עקרון ההגדרה העצמית לפיו יש ויש דבר כזה עם פלסטיני. ואם יש עם פלסטיני (ולא ניכנס לויכוח הסרק הזה) הרי שבוודאי שיש גם עם יהודי (למרות מסקנותיו המדעיות של פרופ' זנד המייחס להרצל, וייצמן, ברל, הרב קוק, ז'בוטינסקי ובן-גוריון יכולות גבוהות יותר אפילו משיחסו מחברי הפרוטוקולים של זקני ציון, שכן אלו, הזקנים, בסך הכול רצו להשתלט על כלכלת העולם ועל השלטון בו. הנהגת הציונות המציאה עם שלם ושיכנעה באמצעות חלילי קסם מסתוריים מיליוני פולנים, מרוקנים, גרוזינים, עירקים, אתיופים וברזילאים שהם 'יהודים' רחמנא ליצלן).

עד כאן באשר לתועבה המוסרית של העמדה הפסיבדו-מוסרית שמציג וייס ומכאן למשמעות המעשית שלה מנקודת מבטו של השלום הנכסף.

הוויתור על הכרה בישראל כמדינתו הדמוקרטית של העם היהודי ושל המיעוט הלא-יהודי שחי בה בשוויון אזרחי מלא, היא המשך המציאות של ההסתה השיטתית המתקיימת  ממש ברגעים אלו במערכת החינוך ובעיתונות הפלסטינית.

מי שרוצה שלום של ממש, לא יכול לוותר על החינוך לשלום. כך הרי מטיפים לנו מבוקר עד ערב אבירי 'מחנה השלום' לשמע כל נפיחה המושמעת מצידו של אוהד בית"ר כנגד ערבי. "גזענות!!" ו"לא יעלה על הדעת," וכמה "מכוערים" אנחנו וכן הלאה. וטוב שכך. חשוב מאוד לחנך לשלום ולסובלנות.

אך מדוע הפלסטינים פטורים מהעניין הזה?? לא ברור.

בעצם אני מוכן לוותר על חינוך לשלום ולהסתפק בהכנסת שורה אחת קצרה לתוכניות הלימודים של בתי הספר הפלסטיניים:

"תלמידים יקרים, בעולם כולו ישנם מאות עמים ולכל אחד מהם מסורת ותרבות. כך הוא עמנו העתיק בן 9000 השנה שמקורו בפלישתים, וכך הוא העם השכן ששורשיו רופפים יותר ומשתרעים רק 3000 שנה, אך שלמרות זאת הוא עוד עם כמו העם הערבי במרוקו, העם התורכי והעם האוזבקי והיפני. מרכיב חשוב במסורת של העם השכן המוכר בשם 'העם היהודי', הוא זיקה לארץ ישראל המוכרת אצלנו בשם העתיק 'פלסטין'. כידוע לכם תלמידים יקרים, לעמנו הפלסטיני הגאה יש סכסוך עם העם היהודי השכן על כמה וכמה נושאים, אך אינשאללה, כפי שלימדנו מוחמד הנביא, שלום הוא ערך עליון ועם קצת רצון טוב אפשר לפתור את כל הבעיות." או משהו כזה שבערבית מן הסתם נשמע יותר טוב.

לא ברור לי מדוע נאורים כמו וייס חושבים שחינוך לשלום הוא בעייה של יהודים בלבד? אולי גם חלק מנאורי ארצנו לוקים בסוג מהופך של גזענות לפיה מהערבים אין לדרוש חינוך לשלום ולסובלנות כי הם לא מסוגלים, לזה נעבעכים שכמותם?

לסיכום, אין צורך לתמוך בכל צעדיו של נתניהו בכדי להגיע למסקנה שלפחות בעניין המסויים הזה הוא פשוט, במילה אחת: צודק.

* * *

דניאל דורון

עיוות מוסרי של פתרון הסכסוך

פורסם לראשונה בחינמון "ישראל היום" מיום 10.10.2013

לאחרונה נערך במוזיאון הארץ בתל אביב (או ב"שיח' מואניס", כפי שנכתב בהזמנה), כנס ארגון "זוכרות" שהוקדש ל"צדק מעברי". הכוונה היא לטרנספר שיש לבצע ליהודים מאותם אזורים שבהם ישבו עד 1948 ערבים, אשר גורשו בלהט המלחמה או ברחו.

משתתפי הכנס תיכננו איך לשקם יישובים אלה כדי להחזיר אליהם את צאצאי הפליטים, והכול על בסיס של עיוות היסטורי ומוסרי של מה שקרה.

הנה לכם עוד דוגמה כיצד הקיצוניות והציניות של רבים מהשמאל מעודדות את ההנהגה הערבית לקוות שבמלחמת התשה מדינית, כלכלית וצבאית הם ישמידו את ישראל. אז למה להתפשר ולעשות שלום?

אין דרך עדינה לומר זאת – השמאל, ולמעשה כל מי שתומך בהקמת מדינת פשע פלשתינית, הם בבחינת מכשול בדרך לשלום. רבים מאותם תומכים – מעודדים, ולפעמים אף מסיתים, את המנהיגים הפושעים של הערבים, ונותנים להם הכשר מוסרי לנהל נגד ישראל מלחמת שמד ב"אמצעים אחרים", דוגמת החזרת הפליטים לשטחי ישראל.

השמאל – מנביאיו עמוס עוז, א.ב יהושע ודוד גרוסמן ועד הקיצונים בפעילי "הקרן החדשה לישראל" ועשרות ארגוני הקש שהקימה – מאמין באמונה שלמה שמדינה פלשתינית עצמאית היא תנאי הכרחי לשלום. הוא מתעלם מהעובדה שהקמת מדינה כזו, שתונהג, כמו שאר מדינות ערב, על ידי שליטים עריצים המדכאים עד עפר את אזרחיהם וגונבים אפילו מסיוע מהחוץ הניתן להם – תדון גם את הערבים הפלשתינים לחיי עוני וסבל רב, לחיי שנאה ולמלחמות. בשנאה הם משתמשים כדי להסיח את דעת תושביהם מהאומללות שהם גורמים להם ואת זעמם הם מנתבים בעזרת תעמולה בוטה למלחמת חורמה נגד ישראל.

גם אם היתה אמת בטענה של השמאל שהכיבוש הוא שורש כל רע, בשם איזה עיקרון מוסרי הם מעזים להטיף ל"פתרון" שתוצאותיו הן החרפת השעבוד הנורא והאומללות של האנשים שלטובתם הם פועלים לכאורה?

כיצד הם מקווים להיטיב עימם אם הם נותנים תו כשרות של "הגדרה עצמית" למנהיגות פלשתינית גזלנית המלבה שנאה לזר ולאחר, ומטיפה למלחמת שמד דתית? כיצד הם מצדיקים פתרון הפוגע, בראש ובראשונה, פגיעה אנושה בזכויות הפרט הפלשתיני?

האם הלאומנות שהשמאל שונא, כאשר היא מהצד היהודי, מוצדקת בעיניהם כשמדובר בפלשתינים? האם האידיאל הקולקטיביסטי הוא כל כך נעלה בעיניהם – כמו בימים שבהם סגדו לסטליניזם – עד שהם מתעלמים לחלוטין מהפגיעה הנוראה שפתרון המדינה הפלשתינית יפגע בזכויות האנוש הבסיסיות ביותר של אזרחיה, ובייחוד בזכויות של נשים וילדים ושל קבוצות מיעוט, שהשמאל טוען בלהט שהן בראש מעייניו?

ה"אין זה מענייננו," כפי שטוען א"ב יהושע? האין זה מעניינו של מי שגר בבית משותף אם שכנו מרכיב בדירתו נשק כימי? והאומנם מפני שיש סכסוך קשה בינינו לבין הפלשתינים אנו פטורים מהאחריות האנושית שלא להסכים לפתרון שיפגע קשות באנשים חפים מפשע, בין שבמעשה ובין שבמחדל, כי יהודי אינו אמור "לעמוד על הדם," גם לא של שכנו, ואפילו הוא רע ומסוכן?

ומה על הצו המוסרי של "ונשמרתם לנפשותיכם תמיד"? האם רק עוולת "הכיבוש" לכאורה צריכה להעסיק אותנו? זאת אף על פי שהכיבוש הוא אולי הרע במיעוטו, מפני שהכיבוש לא רק שהיטיב למעשה את תנאי חייהם של הערבים כיחידים בצורה מדהימה, אלא שהוא יותר מטאפורה ממציאות.

 רוב תושבי השטחים השנויים במחלוקת אינם חיים תחת כיבוש, אלא אם כן מדובר בכיבוש בידי הטרוריסטים שהבאנו מטוניס בעקבות הסכמי אוסלו, כדי שיעשו בשבילנו את העבודה המלוכלכת של דיכוי הטרור החמאסי ("בלי בג"ץ ובצלם").

הכול, כמובן, בשם השלום והצדק והאמת; גם אם זו אמת המתעלמת בקפידה מסבלם של יותר ממיליון יהודים שנאלצו באיומי רצח להימלט מארצות ערב ומתעלמת מאיום ההשמדה על יהודי ארץ ישראל.

זאת אף על פי שבשורה התחתונה – הניסיון של ערביי פלשתין ובעלי בריתם לבצע ביהודים טבח עם הוא האחראי לכל המלחמות הנוראות ולסבל האיום ולאסונות שנגרמו להם ולנו.

* * *

אורי הייטנר

1. חופשי מתככים ומבֶּצַע

עמדה נערה מול הכותל / שפתיים קרבה וסנטר. / אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן, /
אבל השתיקה עוד יותר..." / אמרה לי: "ציון הר הבית" / שתקה לי: "הגמול והזכות", / ומה שזהר על מצחה בין ערביים / היה ארגמן של מלכות. // הכותל – אזוב ועצבת, / הכותל – עופרת ודם. / יש אנשים עם לב של אבן, / יש אבנים עם לב אדם.

"הכותל" הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. ולצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.

עמדה בשחורים מול הכותל / אימו של אחד מן החי"ר. / אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן / ולא הנרות שבקיר." / אמרה לי: "אינני רושמת / שום פתק לטמון בין סדקיו. / כי מה שנתתי לכותל רק אמש, / גדול ממילים ומכתב."

אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאבדו את היקר להם ביותר.

גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו הטמון כאן בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.

עמד הצנחן מול הכותל, / מכל מחלקתו רק אחד / אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר – / תשעה מילימטר בלבד..." / אמר לי: "אינני דומע," / ושב להשפיל מבטים, / "אך סבא שלי, אלוהים היודע, / קבור כאן בהר הזיתים."

את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמתית של דורנו.

עמד מול הכותל עִמָנוּ / הרב הישיש בתפילה. / אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו" / ושב, ונזכר, לא כולם. / עמד בדמעה מנצנצת / יחיד בין עשרות טוראים. / אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם, / כולכם כוהנים ולווים.

את השיר הנפלא הזה כתב יוסי גמזו, רב אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.

ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב, חזרו ממנו שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג הלם קרב לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו "ילדי איננו ילד", אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש"ל (1970).

גמזו כתב את השיר מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר, "איננו ילד עוד, ידיו נגעו בפלד ... הוא שב אליי אחר כל כך ... שותק אבל זוכר כל כך / מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש... ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד / עשן ימינו אלה מעיניו נשקף / עיניים תכלת / כן, הוא שב עם חול נודד / אבל את ילדותו איבד / אי שם במוצבים ובמרדף // ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד / עשן ימינו אלה מעיניו נשקף / עיניים תכלת // לו נשאר כמו לפנים / אותו הילד ששנים / צמח פה על ידי / אבל לשווא אין כל תועלת כבר / ידיו נגעו בפלד כבר / ילדי איננו ילד כבר.

אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "איפה הן הבחורות ההן", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "ירושלים האחרת" ועוד רבים וטובים.

אני אוהב במיוחד את "השעות הקטנות של הלילה". השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך, וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.

השעות הקטנות של הלילה / הן אולי הגדולות באמת. / בשעות הקטנות של הלילה / העולם את ההגה שומט. // וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע / ותמים כתינוק בן יומו / הוא דולה מאוקיינוס הנצח / המוני אלמוגי חלומות.

יוסי גמזו אינו רק פזמונאי. הוא משורר לירי נפלא. הוא משורר ילדים. הוא חוקר הספרות העברית, הוא מתרגם, הוא עורך, הוא מרצה. ובשנים האחרונות הוא מפרסם פעמיים בשבוע, בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר", שיר אקטואלי מחורז, ברוח "הטור השביעי" של נתן אלתרמן.

יוסי גמזו הוא תושב הגולן, תושב קצרין, מאז הגיע לפני שנים אחדות כמרצה לספרות עברית במכללת אוהלו.

 חבורת הזמר של מתנ"ס הגולן, "קול ברמה", בהדרכתה של אירית ישראלי ובניצוחה, ערכה לפני שנים אחדות מופע מקסים משיריו היפים של יוסי גמזו. יוסי עצמו השתתף במופע וסיפר על שיריו.

בשבוע שעבר התבשרנו שהמשורר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו יקבל את פרס אקו"ם למפעל חיים. יש לקוות, שזו תחנה בדרך לפרס ישראל.

2. מסע הפחדה היסטרי

תגובה ל"הסוכנות היהודית", "הארץ", 27.12.13

מדוע עיתון "הארץ" מפרסם מידי שבוע טור על פרשת השבוע? האם זה עיתון "דתי"? האם הוא "מחזיר בתשובה" את קוראיו? כמובן שלא. הדיון בפרשת השבוע הוא ביטוי של תרבותנו הלאומית, כיהודים. אין אומה ללא תרבות, אין אומה יהודית ללא תרבות יהודית, התרבות היהודית יונקת ממקורות עמוקים ועתיקים ויש בה יסודות דתיים רבים. אולם היא הרבה יותר מ"דת".

כתבת ההפחדה "הסוכנות היהודית" במוסף "הארץ", יוצאת מנקודת מוצא השוללת כל עיסוק בתרבות יהודית ומפעילה את צופרי האזעקה של "כפייה דתית", "לאומנות" ו"הקשר בין אורתודוכסיה ומיליטריזם". כוכב הצפון שלה הוא בתי ספר שבשם אידיאל ההפרדה בין דת ומדינה, לא ילמדו יהדות, לא יחנכו ליהדות, ידירו מהתלמידים את יהדותם וידירו אותם מיהדותם.                       

בתאוות ההתנפלות, מערבבת הכתבה בין מחלוקות בשאלה איך ללמד יהדות לבין התנגדות גורפת ללימוד יהדות. כאשר גורמים המייצגים את ההתחדשות היהודית ואת הפלורליזם ביהדות מבקרים התנהלות של אפלייה תקציבית לטובת מוסדות אורתודוכסיים, או כניסה של ארגוני "מחזירים בתשובה" לבתי הספר, הם מקבלים מן הכתבה רוח גבית. אולם רוח הכתבה, יוצאת חוצץ נגד המפעל החינוכי והתרבותי של אותם גורמים עצמם – התחדשות יהודית, העמקת הזהות היהודית התרבותית בחברה הישראלית והשתתתה על ערכים יהודיים וציוניים. בכל תכנית פלורליסטית, מוצאת הכתבה דופי והוכחה שבעצם היא לא באמת פלורליסטית. שהרי על פי השקפת כותבי הכתבה, כל מה שמריח יהדות הוא שלילי.

דו"ח שנער, מלפני למעלה מעשרים שנה, הציף את הבעיה הלאומית העמוקה של בורות נוראית הקיימת בציבור החילוני באשר ליהדותו. אין ספק שהמודעות היום לבעיה גדלה באופן משמעותי וכך גם הצמא ליהדות בכל שדרות החברה. ואף על פי כן, ביסודם של דברים, הבורות עדין קיימת. אני נפגש לעתים קרובות עם בוגרי מערכת החינוך במכינות הקדם צבאיות ומופתע מהבורות הקשה, מהיעדר מידע בסיסי, מאי היכולת לקרוא טקסט מקראי; וחניכי המכינות הם העילית שבין בוגרי המערכת וצמאי הדעת שביניהם. לא אחת אני שומע מהם, שבשלושת החודשים הראשונים שלהם במכינה, הם רכשו הרבה יותר דעת מאשר בי"ב הכיתות במערכת החינוך הפורמלי. לכן, איני יכול שלא לגחך בקוראי את הכתבה ההיסטרית, המעוררת פאניקה בקורא מפני "כפייה דתית" ו"החזרה בתשובה" במערכת החינוך, רחמנא לצלן.

הכתבה יוצאת חוצץ נגד כניסת גורמים דתיים ללמד יהדות בבתי הספר הממלכתיים. ההתנגדות לכך נובעת מהחרדה ההיסטרית מפני החזרה בתשובה. גם אני סבור שהמורים החילוניים המלמדים באותם בתי ספר צריכים ללמד יהדות, אך מסיבה אחרת לגמרי. אני חותר לכך שהתלמיד יזדהה עם יהדותו, יחוש שזו תרבותו, יהיה בן בית בתוכה ובעל בית עליה. לפיכך, יש לנתק בתודעתו את הזהות בין יהדות לדתיים, כאילו "היהדות היא של הדתיים," וכיוון שגם אנחנו קצת יהודים, יבואו היהודים האוטנטיים ויתנו לנו לטעום קצת יידישקייט. כדי שהתלמיד יחוש ביהדות כבתוך שלו, עליו לזהות את היהדות עם היהודים מכל הגוונים, גם מן הגוון שלו. לשם כך, מן הראוי שילמד יהדות מיהודים שאורח חייהם קרוב לשלו.

הבעייה היא, שעשרות שנים של בוריינות – מערכת חינוך שטיפחה את הבורות וייצרה דורות של בורים ועמי ארצות, גרמו למחסור ביהודים שאינם חובשי כיפה הבקיאים דיים כדי ללמד יהדות. זה האתגר הדורש שינוי – הכשרת מורים, מרצים ומנחים בקרב המגזר ה"חילוני" לתחומי היהדות. במקום להתבכיין על כך ש"הם" פולשים לבתי הספר "שלנו" ומעבירים את ילדינו הרכים על דתם ועל דעתם, פשוט לקחת על עצמנו את האתגר. זאת אחת המשימות החשובות של דורנו – בניית הקומה השנייה של הציונות; הקומה התרבותית-רוחנית.

3. צרור הערות 28.12.13

* מה פתאום אנשים מברכים אותי בשנה טובה, כשאנחנו כבר בסוף טבת?

* בערב חג המולד, במכללת תל-חי, סטודנטים נוצריים חגגו את חג המולד, התחפשו לסנטה קלאוס, צלצלו בפעמונים, וזה היה מראה מלבב, נעים ואפילו מרגש. אבל כשיהודים מברכים אותי ב"שנה טובה"... נדמה לי שהם קצת התבלבלו, שכחו מי הם.

* ברכה שממש, אבל ממש מעצבנת אותי, היא "שיהיה לך אחלה סופשבוע" וכד'. יש לנו ברכה כל כך יפה: שבת שלום!

* כמעט כל היהודים בישראל, למעלה מ-98%, מלים את ילדיהם. אין כמעט יהודים בישראל הנוסעים ביום הכיפורים. רוב עצום ומוחלט מבין היהודים בישראל חוגגים את ליל הסדר ומדליקים נרות חנוכה. אין אף חוק המחייב זאת. ומאחר ואין חוק המחייב זאת, אין כל תחושת כפייה המתקשרת לאלה ולכן גם אין לכך התנגדות. זאת, בניגוד להתנגדות העצומה המעוררת החקיקה הדתית.

ניסיונו של בית דין רבני לחייב אישה למול את בנה, בליווי של קנס על כל יום שאינה עושה זאת, הוא צעד אווילי ההופך את ברית המילה לשנויה במחלוקת ומעורר התנגדות לעצם האקט הזה.

פסק הדין האומלל הזה, מעצים את ההתנגדות שהינה שולית שבשולית שבשולית לברית המילה, בטענות ותואנות שונות ומשונות, והופך אותה לדגל במאבק חילוני נגד כפיה דתית. איזו איוולת!

* גניבת הבחירות בבית שמש בידי ש"ס – זו דרכו של הפושע אריה דרעי להחזיר את חובו לחברה.

* הדבר היפה ביותר בבחירות בבית שמש, היה שילוב הכוחות הציוניים בעיר – דתיים וחילונים כאחד, כדי להציל את העיר. לנציג הציונים בבחירות אלי כהן, היו כל הסיכויים לנצח. אלא שקואליציה של רמאים וזייפנים גנבה את הבחירות. בית המשפט הגן על הדמוקרטיה, ההגינות והיושר מפני הרמאים הגנבים. אני מאמין שהבחירות החוזרות תהיינה דמוקרטיות, ואלי כהן, נציג הציונות והדמוקרטיה, יהיה ראש העיר של בית שמש.

* מלכתחילה, שחרור המחבלים הוא צעד מוטעה: הן מבחינה מוסרית, הן מבחינה ביטחונית והן בחינה מדינית – קבלת תנאי מוקדם למו"מ. אולם אם כבר הוחלט לשחרר מחבלים, עדיף היה לעשות זאת בפעימה אחת, ולמנוע את ההכפלה פי ארבעה של תמונות הניצחון של המחבלים המשוחררים, הצער והכאב של המשפחות השכולות, הוויכוח הפוליטי המתעורר לשווא. הסיבה היחידה שמצדיקה את החלוקה לארבע פעימות, היא היכולת להשתמש בביצוע הפעימות הבאות כמנוף לחץ וכדי שנוכל לחזור בנו, בנסיבות מיוחדות. אם כך, אלו נסיבות פחות מתאימות לרוויזייה כזאת, מגל הטרור בשבועות האחרונים? 

* מכל כיוון שנבחן זאת, ועל פי כל אינטרס לאומי, פוליטי ואפילו אישי של צד כלשהו במערכת כלשהי – ההצמדה של מכרזי הבניה בהתנחלויות לשחרור המחבלים היא טמטום.

* אני נגד שחרור מחבלים ובוודאי מחבלים אזרחי ישראל. אך אם יש אמת בפרסום בערוץ עשר על הצעה אמריקאית לשחרר את פולארד תמורת שחרור מחבלים אזרחי ישראל, אני תומך בכך. זהו מחיר כדאי, כדי לשים קץ לסבל הזה (מה גם שנתניהו כבר הסכים לשחרורם, וייתכן שזה הסולם לאמריקאים לשחרר את פולארד).

איך עמדה זו מתיישבת עם התנגדותי לעסקת שליט? שמא דמו של פולארד סמוק יותר משל שליט? לא. ההבדל הוא ששחרור שליט היה כניעה לחטיפה של ארגון טרור המדרבנת טרור. אני מקווה מאוד שאיש אינו חושב עוד אצלנו להפעיל מרגלים בארה"ב, חלילה. הרי אין ריגול בין ידידים, כידוע.

* שמעון פרס הצהיר שיקדיש את התקופה שעד סיום תפקידו למטרה אחת – שחרורו של פולארד. אם אכן כך יעשה, יהיה זה הסיום הראוי והנאות ביותר לקדנציה שלו. 

* מודעה של "גוש שלום" ב"הארץ": "יונתן פולארד היה צריך להשתחרר כבר מזמן. הסכם עם הפלסטינים היה צריך להיחתם כבר מזמן. אם אפשר לחבר בין שני הדברים – מה טוב!"

נשמע מעניין ומפתיע. שימו לב – ל"גוש שלום" אכפת מיונתן פולארד! מה קרה? הוא נהיה מחבל פלשתינאי בכלא הישראלי? לא. הם בסך הכול רוצים לומר שאסור לשחרר את פולארד לפני שיחתם הסכם עם הפלשתינאים, כלומר לפני שישראל תיכנע לכל תביעות הפלשתינאים.

* מדוע כתבתי פעם אחת "פלסטינים" ופעם אחת "פלשתינאים"? ה"פלסטינים" הופיע כציטוט מהפשקוויל של "גוש שלום". כך הם נוהגים לאיית, מאז ימי מצפ"ן.

[אהוד: אתה טועה. פלסטינים הוא השם הנכון, הבא להבדיל את השם הערבי המוסלמי ה"לאומי" – "פלסטין", מהשם ההיסטורי "פלשתינה" שהוא מלפני כבוֹש הערבים את הארץ, שם שכולל גם רבים מאיתנו שנולדו בתקופת המנדט. אבל הערבים עושים הון תעמולתי מכך שבאנגלית אין הבדל בין פלסטיני לפלשתינאי, ואנחנו מתוך טיפשות נגררים אחרי התעמולה הערבית ומכנים אותם בשם פּלשתינאים גם בפ"א דגושה, מה שלא קיים כלל בשפתם. אני משתדל ככל יכולתי לתקן לפלסטיני כל מקום שכתוב פלשתינאי, אבל יש כותבים כמוך שמתנגדים לכך!]

* החלטת בית משפט בתורכיה לדחות תביעה נגד ישראל של משפחת אחד מהרוגי פיגוע מרמרה, היא ביטוי להיחלשות שלטונו המושחת של ארדואן. לפני שנה זה לא היה קורה.

* אורוגוואי היא המדינה היחידה (הראשונה?) בעולם המתירה לגדל ולשווק מריחואנה. הרעיון העומד מאחורי ההחלטה, הוא שהסחר הבלתי חוקי בסמים הוא המנוע של עולם הפשע בעולם. עדיפה לגליזציה של הסם, גביית מס על גידולו ומכירתו והפניית המשאבים המבוזבזים על מלחמה בסם, שלאורך עשרות שנים נחלה כישלון בכל העולם – להסברה וחינוך נגד השימוש בו ובעיקר ללוחמה נגד הפשע.

יש הרבה מאוד היגיון מאחורי הרעיון הזה (אגב, אותו עיקרון נכון גם לגבי סמים קשים), אבל הוא יכול להיות ישים רק בהתארגנות עולמית, באמצעות האו"ם. כאשר בכל שאר העולם הדבר אסור, הלגליזציה של הסם באורוגוואי עלולה להפוך אותה למרכז הסם העולמי ולמרכז הרכישה הזולה בידי ארגוני הפשע הבינלאומיים לצורך הגברת עסקיהם הנוראים בעולם כולו. ההחלטה האמיצה ואף ההגיונית של אורוגוואי, עלולה להמיט אסון על המדינה, דווקא בשל הייחודיות שלה, כמדינה היחידה שקיבלה החלטה כזו. הכוונות הטובות של מנהיגי אורוגוואי עלולות לרצף את הדרך לגיהינום.

* כאשר יצחק שמיר ז"ל היה ראש ממשלת ישראל, חיים הרצוג ז"ל היה נשיא המדינה, דן שומרון ז"ל היה הרמטכ"ל, עוד לא הכרנו את המייל והתפעלנו מהפקס – פאר הטכנולוגיה המתקדמת, החל יואל מרשק יבל"א את תפקידו כמרכז חטיבה גינ"ה בתק"ם ומאז הוא מכהן בתפקיד, הנקרא היום ראש מחלקת המשימות הלאומיות בתק"צ, בלי שחלים עליו חוקי הרוטציה והגרביטציה. בתקופת כהונתו, כיהנו בתנועה שישה מזכירים, כולל אחד שכיהן שתי קדנציות. בתום הקדנציה ה... מי סופר? החליט מזכ"ל התנועה איתן ברושי להחיל על מרשק את חוקי הטבע. שמא בכל רחבי התנועה הקיבוצית ניתן למצוא אדם נוסף הראוי לתפקיד?

מאז, מוצפת העיתונות הקיבוצית במכתבי מחאה על ה... "הדחה". יואל עצמו, בצניעות אופיינית ומיוחצנת היטב, הודיע לכל תפוצות הנאט"ו שלו, שלא יגיע למסיבת הפרידה שאורגנה לכבודו. הוא לא זקוק למסיבות.

* אלכס לכיש הבין אותי, משום מה, באופן משובש לחלוטין, כאילו ביקורתי על הרב מוטי אלון היא על נטייתו המינית. נטייה מינית היא עניינו הפרטי של כל אדם וכל נטייה היא לגיטימית. הבעיה אינה נטייתו המינית של מוטי אלון, אלא העובדה שכפה עצמו על תלמידיו וניצל מינית קטינים שסרו למרותו. זו עבירה חמורה באותה מידה כלפי בנות או כלפי בנים.

* אחרי הבחירות המוניציפליות, כתבתי כאן שאורי זכריה, שהפסיד בהתמודדות על ראשות המועצה המקומית קצרין ונבחר כסיעת יחיד למועצה, פועל להקמת גוש חוסם נגד ראש המועצה הנבחר דימי אפרצ'ב. אורי התקשר אליי השבוע והכחיש את הדברים. לטענתו, הוא דחה פניות של אחרים להקמת גוש חוסם. ראיתי לנכון, מן ההגינות, להציג את תגובתו.

* ביד הלשון. בישיבת פורום המנהלים במכללת תל-חי, אמר המנכ"ל: "מנוי וגמור עם ראש הממשלה להקים אוניברסיטה בגליל."

במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.

ומה פירוש "מנוי וגמור"?

זהו ביטוי המבטא נחרצות. "כלה ונחרצה." ראש הממשלה החליט סופית והוא נחוש בדעתו.

ולמה "מנוי"? מה משמעות המילה?

מנוי - פירושו סָפוּר. מנו אותו, ספרו אותו.

ספרו את מי? ואיך זה קשור לנחרצות ונחישות?

מקור הביטוי הוא המִשְׁנָה: "נמנו וגמרו." התנאים, חכמי יבנה, בתעוזתם הגדולה, לא דבקו בתורה הכתובה, אלא דרשו אותה, וקבעו את ההלכה בהכרעה שכלית, אנושית, תואמת את ערכיהם ואת תקופתם, לא אחת כפרשנות הנוגדת את פשט המקרא. ואיך הם החליטו? בהכרעה דמוקרטית, בהרמת אצבע, ברוב קולות. "אחרי רבים להטות."

אחרי שהקולות נמנו והרוב היה בעד עמדה מסוימת, היא היתה להחלטה הסופית, הגמורה. ונכתב במשנה: "נמנו וגמרו ..." כביטוי משפטי הנותן תוקף חוקי להחלטת הרוב.

* * *

עוז אלמוג

רמת גן – השכנה המוזנחת של תל אביב

רמת גן היא תל אביב מודל שנות השמונים. לפעמים אני מטייל שם כדי להיזכר בימים שבהם אנשים הלכו לישון עם פיג'מת פסים מבד עבה. כשהערב יורד אפשר להציץ בנחת בשלטי רחוב ובחלונות ראווה שהזמן קפא בהם מלכת. חתיכת נוסטלגיה. העבר שולח דרישת שלום גם דרך השמות. למשל, "פרפורמריה איתן ונירה".

המקומות הכי מלהיבים ברמת הן הבוטקות הכתומות של מפעל הפיס. גם המוכרים נראים וינטאג'. הרמת גני חולם לזכות בלוטו ולקנות דופלקס עם מרפסת שמש בתל אביב. רק ברמת גן לבית קפה יש שם של רב (קפה הרא"ה) וגן ציבורי קרוי על שם קבלן (ג'ורי סלם). ראיתי חנות שמתמחה במחזיקי מפתחות (מאמייל) ושתיים אחרות שמוכרות חותמות דיו. גם שירותי פקס. שלט אחר הציע "מתנות מדליקות לשבוע המשפחה" (פעם קראו לזה "יום האם"), כגון "צווארון חימום חממית."

רמת גן היא אימפריה שנתקעה בעידן האקרשטיין. הצעירים שוכרים כאן דירות מוזלות כדי לעבוד ולבלות הרחק בעיר השכנה. רמת גן לא מציעה מבחר פינוקים אפילו לבני הגיל השלישי. חנויות של כסאות גלגלים ומקלות סבא דווקא יש כאן. גם מכוני כושר רבים. זה מתבקש, כי לרוץ על המדרכות המתפוררות די מסוכן. סביח עם שניצל בבאגט (עם "כל סוגי החביתות") גם מסוכן.

יש ברמתגניות איזה קסם צנוע של חתוליית שאוורמות, אבל לא יזיק קצת מתיחת פנים ברוח הזמן. רק ברמת גן למועמד לראשות העיר קוראים כרמל שאמה (הוא לא נבחר). גם בכנסת לא הבנתי מה בדיוק הקטע שלו.

ערי הלוויין הן בדרך כלל תמהיל עממי בסגנון הבורקס. "עצור תופרת במקום!" נכתב על חלון ראווה של גַּלֶנְטֶרְיָה בבעלות רוסית. בסמוך נפתחה דלת לאיזה חור שמכנה עצמו "טברנה יוונית" (אם זאת טברנה אני פוליקר).

הבורקס אופנתי (או יותר נכון אנטי אופנתי) גם בתוך החנויות. ראיתי אחת שמוכרת "צעצועים, מכשירי כתיבה, מתנות וביטוחים 'לכל הענפים'." חנות אחרת מציעה תמרוקים (מילה נוסטלגית מגניבה) לצד כלים חד פעמיים.

מעל משרד אדריכלות נתלה שלט זוהר (יעני) עם השם "מנהטן". קצת התבלבלו. המודל של רמת גן צריך להיות ברוקלין. בינתיים היא אפילו לא ברונקס.

* * *

מרדכי קידר

"הטרור השחור"

ביום שלישי ה-24.12.13 התעוררו תושבי העיר אלמנצורה הנמצאת במחוז אלדקהליה שבצפון הדלתא לקול פיצוץ עז שנשמע עד למרחק 20 ק"מ ממרכז העיר. מכונית עמוסה בעשרות ק"ג של חומר נפץ תקני התפוצצה סמוך לבניין מינהלת-הביטחון של המחוז, הרגה במקום 14 אנשי ביטחון ופצעה יותר מ-100. הנזק הגדול שנגרם לבניינים בכל הסביבה העיד על עוצמת הפיצוץ. עד רגע כתיבת שורות אלה לא קיבל עליו שום ארגון אחריות לפיגוע, אך יום לפני הפיגוע פירסם ארגון סלפי בשם "אנצאר בית אלמקדס" ("תומכי ירושלים") אזהרה לאנשי ארגוני-הביטחון שהם כופרים כי הם משתפים פעולה עם שלטון חילוני. על כל פנים ברור שהפיגוע היה מעשה ידיה של קבוצה ג'יהאדיסטית מקצועית, מאומנת ובעלת תשתית מודיעינית וטכנית מוצקה.

כתגובה מיידית העלתה ממשלת מצרים לרמה העליונה את הכוננות בכל תחנות המשטרה, מרכזי הביטחון ומוסדות הממשלה בכל רחבי המדינה. זאת משום שסגנון הפעולה של ארגוני הג'יהאד הוא להוציא לפועל מספר פיגועים בסמיכות זמנים כדי להעצים את אפקט הפחד בקרב האוכלוסייה. עם זאת, ברור שהמדינה אינה יכולה להקנות ביטחון מוחלט למוסדותיה מבלי לשבש קשות את יכולת התנועה של האוכלוסייה. אם יוחלט להטיל עוצר בשעות החשיכה כפי שהיה בעקבות מהפיכת ינואר 2011, יהיה זה על חשבון רוכלי הרחוב העניים הנהנים דווקא בשעות הערב המאוחרות מתנועת קונים גדולה, והממשלה אינה מעוניינת לעורר אצלם עויינות כלפיה.

מי אחראי לפיגוע? יש שני מועמדים טבעיים. האחד הוא קבוצת הג'יהאדיסטים שהתבססה בסיני וספגה בחצי השנה האחרונה מכות קשות מידי הצבא המצרי, אך לא חוסלה. השני הוא ארגון כלשהו במצרים, לא בסיני, המוחה באלימות על סילוקו של מורסי מכס הנשיאות.

תנועת "האחים המוסלמים" גינתה את הפיגוע. יש המתייחסים ברצינות לגינוי, שכן התנועה אינה מעוניינת להסלים את המאבק בשלטון כדי לא להיות מוגדרת כארגון טרור ולכן גם חשופה לצעדי ענישה מצידו. ויש הסבורים כי הגינוי הוא מן השפה ולחוץ, שכן התנועה זועמת על השלטון בשל סילוק מורסי והעמדת ראשי התנועה לדין בהאשמות שווא, לדבריה.

מכוניות תופת הן אמצעי מקובל בכל רחבי המזרח התיכון – מעיראק ועד החוף האטלנטי, מסוריה עד סומליה – להביע זעם ותרעומת נגד השלטון או נגד כל מי שאינו מוצא חן בעיני הזועמים רק כי הוא בן לדת אחרת, עדה אחרת, קבוצה אתנית או שבטית אחרת. מכונית תופת מאפשרת למפגעים להעביר כמות גדולה של חומרי נפץ אל מקום סמוך מאוד ליעד בלא לעורר חשד, והאפקט המתקבל – בנזק לגוף ולרכוש ובהשפעה מוראלית – גדול.

מכונית תופת כשיטת פיגוע אינה חדשה גם במצרים: לפני כשלוש שנים, בליל ה-1 בינואר 2011, התפוצצה מכונית עמוסה בחומרי נפץ מול כנסייה באלכסנדריה וכ-30 נוצרים שיצאו ממיסת ליל השנה החדשה נהרגו. אלא שהפעם מכונית התופת הוכנה לא כדי לפגע בנוצרים אלא במוסלמים, לא במיעוט דתי אלא בסמל שלטון – מבנה מנהלת-הביטחון של מחוז אלדקהליה.

מאז הפיגוע התגייסו אמצעי התקשורת המצריים למלחמה, ו"במלחמה כמו במלחמה": הקבוצות האיסלאמיות מ"האחים המוסלמים" ועד ארגוני הטרור במצרים ובסיני הוגדרו כאוייב, ודתם – על פי דוברי הממשל – אינה איסלאם, כיוון שהאיסלאם אינו מרשה להרוג מוסלמים. אין בתקשורת הרשמית המצרית מי שמנסה להביע הבנה למניעי המפגעים או למצוא צידוק כלשהו לפעילותם נגד המשטר. הם הרוע בהתגלמותו, "טרור שחור" במינוח המצרי. התקשורת המצרית אינה נותנת במה ליפי נפש, כי אנשיה יודעים היטב שמצרים – כחברה וכמדינה – תתמודד בהצלחה עם הרדיקליזם האיסלאמי רק אם תושביה יהיו מוכנים – נפשית ומעשית – לצאת נגדו במלחמת חורמה כשהם נחושים לנצח אותו ולחסל אותו פיזית.

במסגרת המלחמה התקשורתית נגד "האחים המוסלמים" ותומכיהם, עלה שייח' אלאזהר לשידור ברדיו ושם חזר על פסיקה מלפני כעשר שנים שעל פיה מי שמפוצץ את עצמו כדי להרוג אחרים אינו שהיד אלא רוצח שמקומו בגיהינום לנצח נצחים. פעולתו אינה "אסתשהאד" (היות שהיד) אלא רצח שעליו הוא יעמוד לדין במלוא החומרה. הרדיו המצרי מצטט גם את חכמי הדת של סעודיה, הנחשבת כמובילת הזרם הסלפי של האיסלאם, כתמיכה בגישה האוסרת פיגועים בכלל, ופיגועי התאבדות בפרט.

המאבק בין תומכי האיסלאם הפוליטי, ובראשם "האחים המוסלמים", ובין מתנגדיהם הוא מאבק על כל הקופה: לא רק שהם הודחו מהנשיאות שבה זכו בבחירות הגונות ודמוקרטיות, אלא גם מאות מתומכיהם שנעצרו בהפגנות בכיכר ראבעה אלעדויה הושלכו לבתי הכלא, והיחס אליהם קשה ומשפיל: הם מוחזקים בצפיפות רבה, אינם רואים את אור השמש, ורבים מהם שובתים רעב. אם השלטון מתייחס אל "האחים המוסלמים" ותומכיהם כאל טרוריסטים, למה שהם לא יתנהגו ככאלה?

להשתתף או לא?

הרקע ההיסטורי של הפיצוץ חשוב גם הוא: באמצע ינואר אמור להתקיים במצרים משאל עם לאישור החוקה החדשה שניסחה ועדה בת 50 אינטלקטואלים ושנועדה להחליף את החוקה הנוטה לאיסלאם שהתקבלה בימי מורסי. הפיצוץ נועד להרתיע אנשים מלעמוד בתורים אל נקודות ההצבעה כדי לא להיות חשופים פיגועים.

הגופים האיסלאמיים חלוקים בגישתם למשאל העם: "האחים המוסלמים" וארגונים אחרים התומכים בהם – מתנגדים לעצם ההשתתפות במשאל העם, שכן זו מעניקה לממשל הנוכחי ולמעשיו חותמת הכשר. בנוסף, "האחים" מתנגדים לסמכויות הרחבות שמעניקה הצעת החוקה החדשה לצבא ולנשיא על חשבון הפרלמנט – לסמכות התביעה להעמיד אזרחים לדין בפני בתי דין צבאיים ולאיסור להקים מפלגות על בסיס דתי או אתני. הם סבורים, ובמידה רבה של צדק, שחוקה זו תחזיר את מצרים לימי מובארק האפלים, וכך יחוסלו הישגיה של מהפכת 25 בינואר 2011 שאיפשרה להם להשתלט על הפרלמנט והנשיאות.

הסלפים, "מתנגדי האחים", סבורים לעומתם שיש חובה להשתתף במשאל ולאשר את החוקה, וזאת במטרה לקעקע את מעמד "האחים המוסלמים". שני הצדדים מגייסים חכמי דת כדי שיוציאו פסקי הלכה התומכים בעמדותיהם.

עם זאת, חשוב לציין שגם בקרב הציבור הליברלי החילוני יש רבים המתנגדים לחוקה עקב המגבלות שהיא מטילה על זכות ההפגנה, הדיבור והפרסום. לאחרונה נשפטו כמה פעילי זכויות אדם – בחורים ובחורות – למאסר על שהפגינו נגד השלטון ופרסמו מאמרים ברשת בעניינים שלא היו לרוחו. ברור שגם אם תאושר החוקה ואחריה ייבחרו פרלמנט ונשיא, יהיו רבים – ליברלים ואיסלאמיסטים כאחד – שלא יקבלו את המצב, יטענו לזיופים ויפעלו בדרכים חוקיות ולא חוקיות לערעור המצב במדינה.

חרושת השמועות

בימים האחרונים מתגלגלות שתי שמועות ברחוב המצרי.

האחת היא שיש גופים המפזרים ברחבי המדינה נוסחים מזויפים של טיוטת החוקה, כדי לגרום לאזרחים להצביע באופן שונה מזה שהיו מצביעים על הנוסח האמיתי.

השמועה השנייה היא שהגנרל אסיסי נהרג בפיגוע לפני כחודשיים והשלטון הציב במקומו כפיל הנראה כמוהו ונשמע כמוהו. שמועה זו חשובה במיוחד לאור האפשרות שאסיסי יעמיד את עצמו כמועמד בבחירות לנשיאות.

המעטפת הערבית

אין להפריד את הפיגוע באלמנצורה מן המתרחש ברחבי העולם הערבי: ההרס הנורא והסבל הבלתי נתפס שנפל על אזרחי סוריה, הפיגועים ההמוניים המתרחשים כמעט מדי יום בעיראק, המלחמה הבלתי פוסקת בין השבטים בלוב, ובימים האחרונים גם המלחמה – בין שבטים – ברפובליקת דרום-סודן. כל אלה מציפים את אמצעי התקשורת שמהם משתקפת תמונה כי "כל העולם זירת קרב וכל האנשים לוחמים."

במצב פנימי משברי ההולך ומתדרדר במצרים, ובמצב חיצוני רב-משברי ההולך ומחמיר במעטפת האזורית, הסיכוי שאנשים יחשבו בהיגיון קר הולך ונמוג. הרגשות מתעצמים, יצר הנקמה מתגבר, והרצון "לשרוף את המועדון" הולך ומשתלט על כל מי שיכול להזיק לאחרים. "האביב הערבי" חיסל שכבות אליטה שיכלו לנהל את המדינות הללו והפקיר את אוכלוסייתן לבעלי אג'נדות קיצוניות שאינם בוחלים באמצעים כדי להשליט את רצונם על האחרים.

על ישראל לשמור מרחק מן הבִּיצה הרותחת של המזרח התיכון. המציאות שוב מוכיחה כי לא ישראל היא הבעייה של המזרח התיכון, אלא תושביו ותרבותם. על כך כבר נכתב בקוראן: "אללה לא ישנה את מה שבנפשות האנשים, אלא אם ישנו הם את אשר בנפשותיהם" (סורה 13 פסוק 11).

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 273 וכן גם ב"מקור ראשון".

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

1. אובמה קֶר – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא –

חלק שני

מבוא

רפורמת ObamaCare היא תרגיל ההונאה הגדול ביותר בתולדות ארה"ב. כבר, על-פי שמה של התוכנית The Affordable Care Act הוא הטעיה. הביטוח הרפואי המוצע במסגרת הרפורמה רחוק מאוד מלהיותAffordable  – גובה הפרמיות וסכומי ההשתתפות העצמית שמבוטחים נדרשים לשלם נוגסים נתח נכבד מהכנסתה של משפחה ממוצעת מהמעמד הבינוני. זה לא יגרום בהכרח לפשיטת רגל, אבל הרבה משפחות תיאלצנה להוריד את רמת חייהן.

תהליך החקיקה התנהל מאחורי מסך של חשאיות ונשען על מסכת של שקרים שהסתירו מהציבור את מה שמצפה לו.  סובבו בכחש גם את חברי הקונגרס שלא כולם היו שלמים עם היוזמה. קבוצה של כ-20 חברי קונגרס מהסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים היתנו את תמיכתם בחוק בכך שהחוק לא יאפשר לבצע הפלות שאינן הכרח רפואי במימון ממשלתי. קולותיהם של חברי קונגרס אלה היו חיוניים לקבלת החוק. יו"ר הסיעה הדמוקרטית, ננסי פלוסי, הבטיחה חגיגית שהדרישה תתמלא.  אובמה התחייב לחתום על צו נשיאותי שיאסור הפלות במימון ממשלתי.  אחרי שהחוק התקבל בבית הנבחרים על חודו של קול, ההבטחות האלו נשכחו.  היום מציגים את אובמה כמי שהוציא את הנשים משעבוד לגאולה בכך שהוא איפשר לכל אחת שרואה את ההיריון כמטרד, להיפטר ממנו על חשבון משלם המיסים.     

 קבלת החוק עוררה את השאלה אם לקונגרס יש סמכות לחוקק חוק המחייב אזרחים לרכוש מוצר (ביטוח בריאות) שהם אינם חפצים בו, ולהטיל עליהם קנס במקרה של סירוב.  בית המשפט העליון, בפסק דין שנוי במחלוקת, הכריע את הכף וקבע שהחוק תקף.  מסך הטעייה יצר את האשליה שהחובה לרכוש ביטוח רפואי תחול רק על אנשים שאין להם ביטוח כזה.  זה היה שקר במודע שאובמה עצמו חזר עליו פעם אחר פעם.  כל ההכנות לביצוע החוק, כולל החלק האינטרנטי שעלה לכותרות לאחרונה, נעשו בחשאי מאחורי מסך של סודיות מוחלטת.  

אף אחד לא העלה בדעתו שאנשים שהיה להם ביטוח בריאות, יחויבו לבטל אותו ולרכוש תחתיו ביטוח אחר – יותר גרוע ויותר יקר.  אני חייב להודות שבנקודה הזאת הצליחו לרמות גם אותי.  עד לחודש אוקטובר האחרון הייתי משוכנע שהחובה לרכוש ביטוח חדש תחול רק על אלה שמסיבה כזאת או אחרת לא היה להם ביטוח בריאות. 

החוק התקבל בקונגרס בתחילת 2010, ואובמה חתם עליו בחודש מרץ של אותה שנה,  אבל הביצוע נדחה ביותר משלוש שנים.  זו לא היתה החלטה מקרית.  אם מה שקרה ב-1 באוקטובר 2013 היה קורה ב-1 באוקטובר 2012, או בתאריך מוקדם יותר, מיט רומני היה יושב היום בבית הלבן. 

בהשאלה מהאימרה "בתחבולות תעשה לך מלחמה", אצל אובמה זה "במרמה ובכחש תבצע את מדיניותך". 

משאלי דעת קהל מראים שיש התנגדות רבה בציבור ל ObamaCare.  לעומת זאת יש יחס יותר חיובי ל  Affordable Care Act, בייחוד כשלא מסבירים לנשאלים שזה אותו הדבר.  בעקבות המשאלים האלה המונח ObamaCare נעלם מכל המסמכים וההודעות הרשמיות של הבית הלבן, וכן מכל ההודעות של חברי הקונגרס הדמוקרטיים. 

ההיבט הכלכלי

ה-Affordable Care Act, או ObamaCare בכינויו העממי, מבטיח לכל אמריקאי ביטוח רפואי ללא כל הגבלות.  ביטוח הוא פעילות כלכלית וככזה הוא כפוף לעקרונות הכלליים של הכלכלה.  חברת ביטוח היא עסק ולא מוסד צדקה.  מטרתה של חברת ביטוח היא להרוויח.  אם היא לא תרוויח לא יהיה לה ממה לשלם משכורות לעובדיה ומה שיותר חשוב, לא יהיה לה ממה לשלם למבוטחים.  תוכניות ביטוח אינן מיועדות ליישם אג'נדה פוליטית או אידיאולוגיה חברתית. 

 אדם משלם לחברת ביטוח תמורת התחייבות לכסות את הנזק הכספי שייגרם לו במקרה של אירוע בלתי צפוי.  אדם מבטח את עצמו כנגד נזקים בסכומים שהם מעבר יכולתו לעמוד בהם.  אין שום היגיון כלכלי ברכישת ביטוח נגד אירוע שכרוך בנזק אפשרי של עשרות בודדות של דולרים.  יש הבדלי יכולת בין אנשים שונים בהתאם למצבם הכלכלי.  אנשים יכולים להעריך לא נכון את יכולתם ולעיתים השיקול של "לי זה לא יקרה" גורם לאנשים להימנע מרכישת ביטוח.  בביטוח רכב, למשל, רכישת ביטוח צד שלישי היא חובה ולא משאירים לפרט להחליט אם הוא יוכל לכסות את הנזק שייגרם לאחרים במקרה של תאונה.  זה ההיגיון עליו מתבססת הדרישה של ה-Affordable Care Act לחייב את כולם לרכוש ביטוח בריאות.  אחזור לנקודה הזאת להלן.  

תוכנית ביטוח בנויה על שלושה אלמנטים עיקריים – פיזור הסיכון על מיספר גדול של מבוטחים, הערכה נכונה של הסיכוי שהאירוע הביטוחי יקרה, והערכה נכונה של מידת הנזק הצפוי אם וכאשר האירוע אכן קורה.  בניגוד לסוגי ביטוח אחרים, ביטוח בריאות הוא מה שמכונה open ended (בתרגום חופשי – צ'ק פתוח).  אין שום אפשרות להעריך מראש את היקף ההוצאות הכרוך בטיפול במקרים של מחלות חמורות. מצב דומה קיים בביטוח פנסיוני, אבל זה נושא לדיון אחר.  

חברות ביטוח חותרות להגדיל כמה שיותר את מיספר המבוטחים, וכן הן מטילות הגבלות על מבוטחים המהווים סיכון מיוחד.  ההגבלות מתבטאות בדרך כלל בתוספות תשלום ובמקרים קיצוניים בסירוב לקבל את המבוטח. 

הסכנה העיקרית ליציבותן הכלכלית של חברות ביטוח היא אנטי סלקציה – מצב שבו רק אנשים שזקוקים לביטוח רוכשים אותו.  ביטוח הוא מוצר שנרכש שלא על מנת להשתמש בו – אויף נישט צו בדארפן, כמו שנהוג לומר באידיש.  הרעיון הבסיסי של ביטוח הוא ההנחה שרק חלק קטן מאוכלוסיית המבוטחים ייפגע. זה מאפשר לחברת הביטוח לשלם תביעות בסכומים גבוהים למרות שהפרמיות הנגבות ממבוטחים בודדים הן נמוכות. חברת ביטוח לא תוכל להחזיק מעמד אם כל הבתים שהיא מבטחת יעלו באש, או שכל המכוניות שהיא מבטחת תהיינה מעורבות בתאונות.  האנלוג בביטוחי בריאות הוא מצב בו כל המבוטחים, או הרוב המכריע מביניהם, הם חולים.

מאמצי חברות הביטוח להגדיל את מאגר המבוטחים, מכוונים בעיקר להגיע לכמה שיותר מבוטחים שאינם זקוקים לביטוח, או לפחות אינם זקוקים לו מיד.  המנטאליות של "לי זה לא יקרה" היא תופעה נפוצה, במיוחד אצל אנשים צעירים שמצב בריאותם תקין.  אנשים כאלה יש לשכנע לרכוש ביטוח.

  הדרישה של ObamaCare לחייב אנשים כאלה לרכוש ביטוח בריאות נובעת מהעובדה שחדרי החירום של בתי החולים חייבים לקבל כל אחד, גם אנשים שאין להם ביטוח, ולכן אנשים כאלה, אם וכאשר הם נזקקים לטיפול רפואי, נופלים למעמסה על הציבור. את אותו הדבר אפשר לומר על אדם שמת בטרם עת ללא ביטוח חיים, והותיר אחריו אלמנה וילדים ללא מקור פרנסה, או על אדם שאיבד את ביתו בעקבות שיטפון או רעידת אדמה בלי שדאג לביטוח מתאים. אין לזה סוף.

 הארכיטקטים של ObamaCare מבינים אולי בפוליטיקה, אבל אין להם מושג איך ביטוח עובד, ומה ההיגיון הכלכלי מאחוריו.  הם בנו מוצר התפור לפי אג'נדה פוליטית שהוכתבה ע"י אובמה, אבל אין לו שום סיכוי להגיע למטרה אותה הוא היה אמור להשיג. בחלק הבריאותי של התוכנית, שגם הוא כישלון בדרך, אעסוק בפרק הבא.  

למעצבי התוכנית נראה שהדרך הנאותה להגיע לאוכלוסייה גדולה של מבוטחים היא באמצעות איומים. "אתה חייב לרכוש את הביטוח, ואם לא תעשה כן, אז..."

אז מה?  זה איום מהסוג של "דני'לה, אם לא תאכל את הבננה, יבוא שוטר וייקח אותך." החוק קובע "חובה לרכוש ביטוח בריאות," ואפילו קובע את גובה הקנס שיוטל על סרבנים.  אבל לא הגדירו איך לאכוף את זה.  בביטוחי רכב אין בעייה, כי ללא ביטוח אסור לנהוג.  מה יעשו לסרבן ביטוח בריאות?  לא יטפלו בו?  חדרי החירום בבתי החולים חייבים לקבל אותו תמיד – עם או בלי ביטוח.  נותר הקנס.  

האמצעי היחיד שיש למס הכנסה, האחראי לאכיפת ObamaCare, לגביית הקנס – הוא לנכות אותו מהחזרי המס שמגיעים למבוטח הסרבן. לא קשה להגיע למצב בו לא מגיעים לך החזרים. סכום הקנס הוא מגוחך לעומת גובה הפרמיות אותן על המבוטח לשלם, וזה בלי לקחת בחשבון את סכומי ההשתתפות העצמית בסך אלפי דולרים. גובה הקנס אמור לעלות בכל שנה, אבל הוא לא אמור לעבור תקרה של 1% מהכנסתו של המבוטח הסרבן. אי רכישת ביטוח עדיין משתלמת. מי המטומטם שיסכים לשלם פרמיה שנתית היכולה להגיע לאלפי דולרים לשנה (ליחיד) בתוספת של השתתפות עצמית שגם היא בגובה של כמה אלפי דולרים, במקום לשלם קנס שהוא בסביבות 100$. האם צוות הארכיטקטים שעיצב את התוכנית כלל גם מי שהוא שמבין בכלכלה?  

הכשל הגדול של התוכנית – אבי אבות הכישלונות שמאפיל על כל היתר, הוא שהם ירו לעצמם ברגל.  חייבו את חברות הביטוח לקבל כל אחד, ללא כל הגבלות גיל ו/או מצב בריאותי. יתירה מזאת, אסרו על המבטחים לגבות תוספות תשלום ממבוטחים שמצבם הבריאותי לא תקין.  המבוטח הפוטנציאלי יודע שהוא לא צריך למהר.  אם וכאשר יתעורר הצורך בביטוח יקבלו אותו ללא כל הגבלות.         

ממשל אובמה מנהל מסע שיווק חסר תקדים.  כוכבי רוק מקפצים ושרים בסרטוני פרסומת מטופשים המנסים לשכנע צעירים בריאים לחתום על הצטרפות ל-ObamaCare.  הסרטים ממחישים מה אובמה חושב על  האינטליגנציה של ציבור בוחריו. 

 מיספר ה"מצטרפים" החדשים לתוכנית ObamaCare עד עכשיו הוא כ-360,000, לעומת צפי של כ-3,300,000 מצטרפים עד לסוף השנה (בפועל המיספר הרבה יותר קטן כי ממשל אובמה רושם כל מי שהצליח להתקשר לקבלת מידע כ"מצטרף").  מבין אלה הרוב הם קשישים וחולים. 

 הבסיס הכלכלי של ObamaCare בנוי על תזרים מזומנים בו פרמיות של מבוטחים בריאים מכסות את התביעות של מבוטחים חולים. כדי שההנחה הזאת תתממש, כ-7,000,000 צעירים בריאים צריכים להצטרף עד סוף מרץ 2014.

 אין שום סיכוי בעולם שזה יקרה.   

אם ObamaCare לא תעבור רוויזייה יסודית – היא תהיה פצצת זמן כלכלית מתקתקת.  בטווח הקצר תידרש העלאת מסים מאסיבית. יותר מאוחר – אף אחד לא יודע.

ההיבט הבריאותי

חברת ביטוח איננה נותנת שירותי בריאות או עוסקת בתיקוני רכב. תארו לכם את התרחיש הבא. אדם ביטח את מכוניתו ובבוא היום הוא מגיש תביעה. חברת הביטוח מודיעה לו "קח את הרכב למוסך X הנמצא במרחק של 300 ק"מ ממקום מגוריך, כי זה המוסך היחיד איתו אנחנו עובדים ואת המכונאים שלו אנו מאשרים, כדי לחסוך בהוצאות אנו מאשרים רק שימוש בחלקי חילוף מחודשים ולא בהכרח של היצרן המקורי, ובגלל קיצוצים בכוח אדם את התיקונים לא יבצע תמיד מכונאי מוסמך אלא לפעמים עוזר מתלמד." 

נשמע מופרך, לא?  ובאמת זה לא קורה כי אף חברת ביטוח לא תעז לנהוג כך אם היא רוצה להמשיך להתקיים. 

 בקווים כלליים זה מה שתוכנית ObamaCare מציעה. 

 "מציעה" זה אולי לא המושג המתאים, כי נכון לעכשיו, בהשאלה מרב המכר "הסנדק", תוכנית ObamaCare היא בבחינת הצעה שאי אפשר לסרב לה.  

בשלב הנוכחי, יותר אמריקאים איבדו את הביטוח הרפואי שהיה להם כתוצאה מ-ObamaCare  מאשר חסרי ביטוח שזכו לביטוח. לאלה שנפגעו זאת מכה קשה. בנוסף לנזק הכלכלי שנגרם להם, עליהם להשלים עם ירידה ברמת השירות הרפואי לו הם היו רגילים, ובהרבה מקרים עליהם להחליף רופאים ובתי חולים. אלו פגיעות קשות, אבל אם לשפוט מהעבר, יהיו לא מעט פראיירים שיבלעו את הגלולה וישלימו עם המצב החדש, ובלבד שלא יצטרכו להודות שהצבעתם עבור אובמה ב-2012 הייתה מקח טעות. 

הבעייה האמיתית היא ההרכב הדמוגרפי של אוכלוסיית המצטרפים החדשים ל-ObamaCare.  מרביתם הם מבוגרים (גילאי 50 ומעלה) שמצבם הבריאותי בכי רע. לחברות הביטוח זאת התממשות הסיוט של אנטי סלקציה. המחויבות לכסות תביעות גדלה בקצב מסחרר ומה שיותר חמור, היא מיידית. ההכנסות מהפרמיות של מבוטחים חדשים רחוקות מלכסות אפילו חלק קטן של התביעות הצפויות. עם הזמן הדמוגרפיה תשתנה ומיספר המבוטחים הבריאים יגדל, אבל לחברות הביטוח צפויה תקופה ארוכה בה עליהן יהיה לספוג תזרים מזומנים שלילי.

רפורמת ObamaCare מבטיחה כיסוי ביטוחי לכול, אבל אף אחד לא הבריא כתוצאה מזה שהיה לו כיסוי ביטוחי. אדם מבריא כתוצאה מטיפול רפואי. מבוטח שיפנה לחברת הביטוח במסגרת ObamaCare לקבלת טיפול רפואי יגלה שהוא במצב דומה מאוד לתרחיש שתיארתי בתחילת הפרק. על מנת להתמודד עם המחסור ברופאים ירחיבו את הסמכויות של אחיות בכירות המשמשות כעוזרות רופא (doctor's assistants) מעבר לכתיבת מרשמים. יש לי מלוא הכבוד וההערכה לאחיות כאלה שעם כמה מהן היה לי ניסיון טוב, אבל במהותו זה כמו לתת למ"כ לפקד על חטיבה או, מה שיותר אקטואלי, לתת למנהל מתנ"ס לנהל את ממשלת ארה"ב. 

הנס הכלכלי שאובמה הבטיח – ירידה בהוצאות הבריאות במקביל להוספה של כ-50 מיליון מבוטחים חדשים, אמור להיות מושג באמצעות "קיצוץ בהוצאות ומניעת בזבוז."  בראש ובראשונה קיצצו כחצי מיליארד דולר מתוכנית MediCare המכסה שירותי בריאות לקשישים. 

ומה עם ההוצאות של MediCare? 

לאובמה יש תשובה.  הוקם גוף מייעץ המונה חמישה עשר חברים בשם: Independent Payment Advisory Board  או  – IPABשתפקידו יהיה להבטיח "ייעול וחיסכון" בשרותי MediCare.  אף אחד מחברי הגוף הזה איננו רופא, אבל זאת הסמכות שתקבע את ה"כדאיות הכלכלית" של טיפולים יקרים בחולים קשישים.  

עם כל החסרונות והליקויים שלה, מערכת שירותי הבריאות הקיימת בארה"ב היא מהטובות בעולם אם לא הטובה שבהן. אנשים נוהרים מכל קצווי תבל לקבל טיפול רפואי בארה"ב. מיטב הרופאים, בתי חולים בעלי שם עולמי, ומיטב החידושים הטכנולוגיים – אלה המאפיינים של שירותי הבריאות האמריקאיים. הם יקרים, אין חולקים על כך, אבל כמו תמיד, "מה שלא עולה כסף לא שווה כסף." 

הרפורמה של אובמה תביא לכך שהגישה למערכת הזאת תהפוך למותרות שרק בעלי יכולת (במיוחד המיליונרים מהוליווד שעוסקים במרץ במסע השיווק שלObamaCare) יוכלו ליהנות משירותיה. הציבור הרחב, שמעכשיו יהיה מכוסה כולו ע"י ביטוח בריאות ללא הגבלות, ייאלץ לעמוד בתור ולהסתפק בשירותי בריאות ברמה יותר "עממית".   

ההיבט הפוליטי

הדיון בפוליטיקה של ObamaCare יהיה בשני מישורים.  ראשית נעסוק בשאלה מה תהיה השפעת הרפורמה על הבחירות לקונגרס העומדות להתקיים בעוד כעשרה חודשים, ויותר מאוחר על הבחירות לנשיאות ב-2016.  אח"כ נעבור לשאלה מהו הסיפור האמיתי המסתתר מאחורי הרפורמה.

להתנבא על תוצאות בחירות זה עיסוק חסר תכלית.  נכון לעכשיו קשה לראות איך הדמוקרטים יוכלו להתגבר על המכשלה של ObamaCare, אבל הרפובליקנים הוכיחו יותר מפעם בעבר את יכולתם לירות לעצמם ברגל ולהפסיד בחירות שהיו בחזקת ודאות. קרוב לוודאי שהם ישמרו על הרוב שיש להם בבית הנבחרים, אבל זה בכלל לא בטוח שהם יצליחו לקחת את הסנאט.

באשר ל-2016, עדיין מוקדם לתת תחזית שתהיה יותר מספקולציה טהורה. הרבה תלוי בשאלה מי יהיה המועמד הדמוקרטי ויותר מזה, מי יהיה המועמד הרפובליקני. קרוב לוודאי שהילארי קלינטון תחליט סופית על מועמדותה רק אחרי שתיוודענה תוצאות הבחירות לקונגרס ב-2014. אחרי מפח הנפש של 2008, היא לא תיכנס למרוץ כדי להיכשל. ניצחון רפובליקני ב-2014 יהיה רמז ברור. זכייה של מועמד ממפלגה שזכתה פעמיים בנשיאות היא תופעה נדירה. במחצית השנייה של המאה ה 20 זה קרה רק פעם אחת – כשבוש האב נבחר אחרי שתי כהונות של הנשיא רייגן.

עד לבחירות לקונגרס נותרו קצת יותר מעשרה חודשים (מועד הבחירות הוא תחילת נובמבר).  עשרה חודשים בפוליטיקה זה הרבה זמן, והרבה דברים שנראים היום בחזקת ודאי יכולים להימחק מהזיכרון עד ליום הבחירות. האסטרטגיה של הדמוקרטים בתקופה הזאת תהיה הסחת הדעת (Distraction). כל המאמצים של הדמוקרטים, ואובמה בראש, יוקדשו להרחיק את הדיון כמה שיותר מרפורמת ObamaCare ולהסיט אותו לנושאים אחרים. לאור העובדה שנושא הבריאות נוגע לכל אמריקאי באופן אישי, זו לא תהיה משימה קלה, אבל הסחת הדעת היא תחום בו אובמה הצטיין בעבר. מעניין יהיה לראות אם הוא יצליח גם הפעם.

 הגדרת הרפורמה כתרגיל הונאה איננה מצטמצמת לסדרת הרמאויות והפרות ההבטחה שליוו את הליכי החקיקה ושמתגלות היום בשלבי הביצוע. ההונאה היא בעצם המטרה לשמה הרפורמה הונהגה. לכאורה המטרה היתה לסגור את הפער במערכת הקיימת, שהותיר מיספר גדול של אמריקאים ללא ביטוח בריאות. מטרה נוספת שזכתה לכותרות היתה להוריד את מחיר שירותי הבריאות לרמה שתהיה בהישג ידה של משפחה ממוצעת מהמעמד הבינוני.

אבל זה היה רק מסך שנועד להסתיר את המטרה האמיתית – שהיתה הנהגת שירות בריאות ממלכתי, או Single Payer System, כפי שמקובל לכנות את זה כאן. זו משאת נפשו של האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית משכבר הימים. באופן מעשי המשמעות היא הלאמת שירותי הבריאות. הנושא עלה במהלך מסע הבחירות של 2008. אובמה, שידע שרוב הציבור האמריקאי לא "נדלק" על הרעיון, אמר שהוא מתנגד לזה. אבל אובמה אמר הרבה דברים. במהלך הדיונים שהתקיימו לקראת חקיקת הרפורמה עלה פעמים אחדות המושג "אופציה ציבורית", שהוא מילת קוד לשירותי בריאות ממלכתיים. ננסי פלוסי, יו"ר הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, היתה מהמובילות, אבל היא נאלצה לרדת מהנושא בעקבות התנגדות עזה שהוא עורר בין חברי הסיעה. עכשיו זה חוזר בדלת האחורית. האידיאל של שירותי בריאות לכול, הממומנים מהמיסים, נשמע יפה (לא ניכנס כאן לדיון על העלויות), אבל צריך לזכור ששליטה בשירותי הבריאות מאפשרת לממשל להפלות לטובה סקטורים שהוא חפץ ביקרם (האיגודים המקצועיים למשל).

עבור חסידי הרעיון של שירות בריאות ממלכתי, המצב השורר באנגליה, בה שירותי הבריאות מסופקים ע"י הממשלה וממומנים מהמיסים שהציבור משלם – הוא המודל אותו יש לחקות. הבעייה היא שמרחוק הדשא של השכן נראה תמיד יותר ירוק. האמריקאי הממוצע יודע מעט מאוד על מה שבאמת מתרחש במערכת הבריאות הבריטית. למעשה יש באנגליה שתי מערכות בריאות. אחת היא הציבורית, בה כל אחד יכול לקבל טיפול חינם, כולל אשפוז. לאנשים בריאים זה שירות יוצא מן הכלל. אנשים הסובלים מבעיות מינוריות גם כן יקבלו טיפול משביע רצון, אם כי לא תמיד בתנאים אידיאליים (חצי תריסר מיטות בחדר, לפעמים גם במסדרון). 

מי שסובל מבעיות המחייבות טיפול יקר וממושך, וגישה למיכשור מתקדם – זה כבר סיפור אחר. גורלו של חולה כזה הוא בידי וועדות מהסוג של IPAB שהוזכר למעלה. הוועדות האלה פוסקות ע"פ שיקולים "רפואיים" כמו עלות ומשך הטיפול, וכמה שנים נותר לחולה לחיות Error! Hyperlink reference not valid.גורם חשוב ביותר כשמדובר בקשישים), אם הטיפול כדאי ומוצדק, או אם אפשר לחילופין להסתפק במשככי כאבים.

ישנה מערכת מקבילה אליה פונה כל מי שיכול להרשות לעצמו. כמו שהעיתון "וול סטריט" בניו יורק מציין את מרכז העסקים, ב-Harley Street בלונדון מרוכזים מיטב הרופאים בכל תחומי ההתמחות. מי שמגיע לשם נהנה ממיטב השירות הרפואי, כשהמגבלה היחידה הוא הכסף. במאמר מוסגר, לרופא המחזיק קליניקה ב-Harley Street – אתה לא פונה בתואר דוקטור – זה עלבון. רופא כזה הוא מיסטר. עוד שיגעון בריטי.

בקנדה המצב דומה לזה הקיים באנגליה,  בהבדל אחד. מי שסובל מבעיות המחייבות טיפול יקר וממושך, וגישה למיכשור מתקדם – יכול לקבל אותו תוך שעתיים אם הוא גר במרחק של שעתיים נסיעה מהגבול האמריקאי. למעלה מחמישים אלף קנדים חוצים בכל שנה את הגבול לארה"ב על מנת ליהנות (תמורת תשלום מלא) משירותי הבריאות האמריקאיים.

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "ObamaCare – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא – חלק שני", מגזין המזרח התיכון, 26 בדצמבר 2013.

2. על תקינות פוליטית באקדמיה

הראיון של פרופ' אומן עם יעקוב אחימאיר היה חווייה מרנינת לב. במישפט אחד הוא העמיד את עלובי הנפש מאוניברסיטת חיפה במקומם. לאוניברסיטת חיפה יש מסורת רבת שנים של פעילות חתרנית מאחורי המסך של "חופש אקדמאי". המוסד הזה מתפאר בכך שהוא איננו "אוניברסיטה ציונית", אבל כאשר זה נוגע לקבלת תקציבים מהממשלה הציונית, הוא בראש התור.

התקינות הפוליטית במוסד הזה איננה נעצרת בחלוקת תוארי דוקטור כבוד. היא גולשת גם לתחומי הפעילות האקדמאית.  באוניברסיטת חיפה נהוג להעניק תארים, לא תארים של כבוד, על עבודות "מחקר" מפוברקות, עבודות מחקר שאין להן כל בסיס עובדתי. לפני מיספר שנים אוניברסיטת חיפה העניקה תואר בהיסטוריה לאדם שפיברק סיפור על אירוע שלא היה ולא נברא במלחמת העצמאות. המקרה זכה לכותרות בעיתונות. הטעות היחידה של אותו "חוקר" היתה שהוא התייחס בסיפורו לאנשים חיים, ובכך הוא חשף את עצמו לתביעה על הוצאת דיבה.  הוא החליט שהמחיר אותו יהיה עליו לשלם קצת גבוה עבור פיסת הנייר בה חשקה נפשו, ולכן הוא פירסם התנצלות בה הוא הודה שכל המעשה היה פרי דמיונו.

לא טרחתי לבדוק כמה מקרים נוספים כאלה היו באוניברסיטה הזו, אבל הסיפור לא נגמר כאן. כשהנושא היה בחדשות סופר שה"מחקר" הזה זכה לציון 97. זה כבר גרה לי את הסקרנות – אני בא מהמדעים המדוייקים, וגם שם לא תמיד אפשר לדייק בציון עד כדי אחוז אחד.  פניתי בדוא"ל לראשת החוג (אינני זוכר כבר את שמה), ושאלתי אותה מה הביא לכך שה"חוקר" קיבל רק 97. איזה פגם מצאו בעבודתו שמנע ממנו לקבל את הציון 100?

למרבה הפלא קיבלתי תשובה. בתשובתה היא אמרה ש"הציון שיקף את שיטות המחקר" (אני מצטט מהזיכרון). נו, באמת. לפי הנחיותיו של ועד הלשון, לראש חוג ממין נקבה יש לפנות בתואר ראשה, אבל אם לשפוט ע"פ התשובה הזו, מה שיש לגברת הזאת מעל הכתפיים הוא באמת ראשה ולא ראש.

על כל פנים, למיטב ידיעתי את התואר לא שללו מאותו חוקר והוא ממשיך להתגדר בו עד היום הזה. זמן קצר לאחר המעשה ראיתי את שמו באיזו כתבה בעיתון "מעריב". שם הוא הוגדר כ"היסטוריון שנוי במחלוקת".

שתי הערות לסיכום. קראתי שבתפקיד נשיא אוניברסיטת חיפה מכהן עמי איילון, אדם בעל עבר צבאי וביטחוני מפואר. לא ברור מה הוא הרקע האקדמאי שלו המכשיר אותו לכהן כנשיא אוניברסיטה. נשיא אוניברסיטה איננו עוסק במחקר ו/או הוראה, והוא גם לא המנהל האדמיניסטרטיבי של המוסד. תפקידו הוא בעיקר לגייס כספים ולמצוא תורמים. לשם כך נהוג למנות לתפקיד כזה אדם בעל מוניטין בעולם האקדמאי, אדם שהרקע שלו מעיד על איכות המוסד בראשו הוא עומד. מינויו של עמי איילון לתפקיד הזה נראה כמו סידור ל"מי שהיה" שלא הצליח למצוא תעסוקה הולמת.

והערה שנייה, אני מוכן להתערב שאם יוצע להעניק לשמעון פרס תואר דוקטור כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה, הוא לא יהסס לענות בחיוב.

* * *

משה כהן

1. השד הדמוגראפי

מכובדי,

הטיעון העיקרי של "מחנה השלום" הוא שללא נסיגה מהשטחים צפויים אנו לאבד את הרוב היהודי בארץ ישראל השלמה.

והנה, ביום 28 בדצמבר, בתוכנית "רואים עולם" של יעקב אחימאיר, ראיין המגיש מלומד אמריקני מומחה לדמוגראפיה, הקובע שהאיום הדמוגראפי האסלאמי חלף עבר מן העולם, ושלא צפוי איום לרוב היהודי בארץ ישראל. זאת משום שמתחוללת ירידה תלולה בשיעור הילודה בארצות האסלאם. הוא גם קובע שהדחליל הדמוגראפי, שבו מנפנף שר החוץ האמריקני, כדי להלך עלינו אימים ולשכנע אותנו למסור שטחים, אין לו על מה לסמוך.

לכן, רבותי, הגיע הזמן להפסיק לרדוף אחר מקסם השווא של מדינה פלסטינית ולפעול לביצור הרוב היהודי בארץ על ידי עידוד הילודה של היהודים, כמו בקרב החרדים למשל. החרדים הם המגזר שהתברך בשיעור הילודה הגבוה ביותר ומגדל את מיספר הילדים הגדול ביותר. בכך הוא נושא בחלקו בנטל ביטחון המדינה וכול הטענות נגדם על אי שוויון בנטל משוללות יסוד וזדוניות. ואני קובע זאת כאדם חילוני למהדרין ששירת בצבא וגם בני עשו כן.

קיצורו של דבר עזבו אתכם כבר ממסירת שטחים. אין כול צורך בכך.

[אהוד: הבידואים בישראל והמיגזר החרדי בה – הם שיאני הריבוי הטבעי בעולם!]

2. גמאל זחאלקה

מכובדי,

ראיתי לאחרונה את נאומו של ח"כ גמאל זחאלקה בכנסת. כה אמר האיש: "היינו פה לפניכם ונהיה פה אחריכם." בעיניי זו שלילה מוחלטת של זכות קיומה של מדינת ישראל. ציפיתי שייפתחו נגדו הליכים, וחבר הכנסת שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל יודח מהכנסת.

לתימהוני, הכרזה עוינת זו עברה ללא תגובה משפטית. הכיצד?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

צבי גבאי

לא כל הסכם יש לקיים

הקהילה היהודית בעיראק מנתה במחצית השנייה של המאה ה-20 כ-150 אלף נפש. בבגדד, עיר הבירה, חיו כ-80 אלף יהודים והיוו כרבע מאוכלוסיית העיר. הקהילה ניהלה את עסקי המסחר במדינה. יחזקאל ששון היה שר האוצר הראשון, ולאחר מכן גם שר המסחר של עיראק העצמאית; את חיי התרבות והמוסיקה הובילו צאלח ודהוד אל כווייתי – ממלחיניה הבולטים של המדינה. ראשיתה של הקהילה החלה עם הגלות הראשונה לבבל בשנת 597 לפני הספירה, כ-10 שנים לפני חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס). בין אלפי הגולים הראשונים היו הנביא יחזקאל ואשתו. קברו של הנביא יחזקאל בעיירה אל צ'פל מדרום לבגדד היה אתר קדוש ליהודי עיראק.

מהקהילה הגדולה הזו נותרו חמישה יהודים עריריים החיים בבגדד. היהודים נסו על נפשם בעקבות הפרעות – "הפרהוד" – של יוני 1941 שנעשו בהשראה נאצית, וההתנכלויות ליהודים שאירעו עם הקמת מדינת ישראל ולאחר מכן במהלך משטרו האכזרי של סדאם חוסיין. היהודים הותירו את נכסיהם, ספריהם הקדושים ומסמכיהם האישיים בבתיהם ובבתי הכנסת שנעזבו.

בימי שלטונו של סדאם חוסיין, פשטו אנשיו על בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, משרדי קהילה ועל בתים פרטיים ושדדו את תכולת הספרים, המסמכים ודברי היודאיקה. כעבור שנים, עם כיבושה של עיראק ב-2003, התגלה האוסף, הידוע כיום כארכיב היהודי מעיראק, במרתף מוצף מים מעופשים, בבניין המוחאבראת (שירותי הביטחון) – על ידי יחידה מצבא ארצות-הברית שחיפשה נשק להשמדה המונית. הארכיב נפגע קשות מהמים שחדרו אליו, כתוצאה מפיצוץ בצינור המים הראשי

לא כל הסכם יש לקיים

ד"ר הרולד רוד, מזרחן הבקיא בעברית ובערבית שהוצב עם הכוחות האמריקניים, זיהה את מקורם היהודי וערכם ההיסטורי של הספרים שחלקם מן המאה ה-16. האוסף כולל חלקי ספרי-תורה ממאה ה-16, ספרי קודש (חלקם מדפוס ליווורנו) – תלמוד בבלי, סידורים ומסמכים של הקהילה – תעודות של בתי ספר והתכתבויות של רבני בגדד עם בני הקהילה בכלכותה ועם ועד העדה הספרדית בירושלים.

בין המסכמים נמצאו מכתבים מראשית המאה ה-20 שנשלחו לרב יעקב, בנו של הרב יוסף חיים "הבן איש חי". באוסף ישנן התכתבויות בעברית, ערבית, אנגלית וצרפתית שיהודי עיראק ניהלו במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 עם אחיהם בניכר. באופן אירוני נמצא בין ארגזי הארכיב במרתף המוחאבראת המוצף שלט שעליו נכתב : מי ישגר את הטיל ה-40 ? (במלחמת המפרץ ב-1991 סדאם חוסיין שיגר לעבר ישראל 39 טילים!

ד"ר רוד פעל במהירות להציל את המסמכים הספוגים מים, התקשר לממונים עליו במשרד ההגנה וליו"ר הסוכנות היהודית, אז נתן שרנסקי.  שרנסקי פנה לסגן נשיא ארה"ב לשעבר דיק צ'יני שנענה לסייע להצלת הארכיב. בסיועו של אחמד צ'לבי (שיעי), מראשי האופוזיציה לשלטונו של סדאם חוסיין, ובתרומה (15 אלף דולר) של הנדבן הרווי קרוגר, הוטס הארכיב לארה"ב לשיקומו. אז, בלי להתייעץ עם יהודי עיראק בארה"ב, סוכם עם המימשל הזמני בעיראק, כי בתום עבודות השיקום יוצג האוסף לציבור ולאחר מכן יוחזר לבגדד.

בימים אלה מוצג הארכיב המשוקם, הכולל מאות ספרי קודש ומסמכים קהילתיים ואישיים, בארכיון הלאומי בוושינגטון. בינואר הקרוב יוצג הארכיב בניו-יורק. מעיון במוצגים ניכרת ההשקעה הגדולה בשיקום המסמכים שביצעו האמריקנים, ועל כך הם ראויים למלוא ההערכה.

האמריקנים מתכוננים לנהוג על פי הסיכום עם העיראקים, למרות שמדובר ברכוש שדוד מבני הקהילה היהודית, שנאלצו לעזוב את עיראק עם מעט מטלטלים אישיים בלבד. ההחלטה האמריקנית עוררה תרעומת רבה בקרב יהודי עיראק, ודבריה של מזכירת המדינה לשעבר הילרי קלינטון ב-2010 כי הארכיב המשופץ "ישמר את פניה השונות של ההיסטוריה העיראקית ויכיר בתפקידה של הקהילה היהודית בהתפתחותה של המדינה," נתקבלו בספקנות רבה. לכן הם פעלו באמצעות הארגון העולמי של יהודים יוצאי עיראק, בראשות מוריס שוחט היושב בוושינגטון ובסיוע הארגונים היהודים בארה"ב, למנוע את החזרת המסמכים, השייכים אישית ליהודי עיראק הפזורים ברחבי העולם. הארגונים היהודיים החתימו עצומה נגד החזרת הארכיב ו-47 חברי קונגרס טענו ב-13 בנובמבר בפני מזכיר המדינה ג'ון קרי שאין היגיון שממשלת עיראק תירש את מורשתה של יהדות עיראק, כאשר כל צאצאיה חיים מחוץ לעיראק.

הפריטים בארכיב מעולם לא היו שייכים לממשלת עיראק, אלא ליהודי עיראק. "האוסף הוא מטען אבוד של אוצרות עבר שנתגלה, והוא זכר לחיים שהותירו מאחוריהם יהודי עיראק," כתבה (ב-7 בנובמבר ב"ניו יורק טיימס") ד"ר סינתיה קפלן-שמש, חברת ועד הארגון העולמי של יהודים יוצאי עיראק. ד"ר קרולין בסון-זלצמן מקנדה, שזיהתה באוסף את תעודת הסיום שלה מבית הספר העממי "מנחם דניאל", מבקשת להחזירה לידיה. היא טענה כי החזרת הארכיב לעיראק היא כאילו הוחזר לגרמניה הרכוש היהודי שבזזו הנאצים. שר החוץ הקנדי ג'ון ביירד הצטרף למחאה למניעת החזרת הגנזך לעיראק ואמר כי "לרוע המזל עיראק פשוט אינה מוכנה לתעד את ההיסטוריה הטראגית כמונומנט לעם העיראקי."

דרישתה של ממשלת עיראק להחזיר לידיה את הארכיב היהודי המשוקם והבטחתה לשמור עליו היא מגוחכת, נוכח ההרג המתרחש בכל פינה במדינה השסועה מהמלחמות בין הסונים והשיעים, הגובות עשרות אלפי קורבנות. כיצד תדע עיראק לשמר את מורשתו של המיעוט היהודי שחי בתוכה, שהיא זו שפגעה בו, לא ידעה להגן עליו ואילצה אותו לנוס ממנה? להחזיר עתה את הארכיב היהודי פירושו להצדיק את ההרס שחוללו שנאת הזרים והאנטי-יהדות הערבית. איש בעיראק לא ידאג כיום למסמכי הארכיב, כפי שאיש אינו דואג לעשרות ספרי-התורה שנלקחו מבתי כנסת והם עדיין מצויים במרתפי המוזיאון בבגדד.

בינתיים, ביום ראשון (15.12.13), נערך טקס מרגש של קבורת 49 גווילי ספרי תורה ומגילות אסתר, שהוכרז עליהם כעל פסולים. גווילים אלה נפגעו באופן חמור במרתף המוחאבראת, ועל פי ההלכה אין לקרוא בהם וצריך לקברם. הטקס נערך בבית הקברות היהודי של קהילת יהודי עיראק בניו יורק – מונטיפיורי בבבל המערבית, בנוכחות השגריר העיראקי בוושינגטון.

לגבי יתר הארכיב המשוקם, צדק חייב להיעשות עם היהודים שנאלצו לעזוב את בתיהם בעיראק ובמדינות ערביות אחרות, בהותירם את רכושם האישי והקהילתי מאחוריהם. יש להחזיר להם את מסמכיהם האישיים ואת ספריהם העתיקים, ולהותיר בידיהם זכר היסטורי מעברם. נקווה שההיגיון והשכל הישר יגברו על השנאה והנקמה, ושלטונות עיראק יוותרו על דרישתם להחזרת הארכיב המשופץ לבגדד.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 273.

* * *

מתי דוד

התנפצה העלילה שישראל תמיד "אשמה"

קבוצה מסוימת מאוד של עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה בארץ ובעולם, הצליחה לעצב דעת קהל שלפיה ישראל תמיד "אשמה" בהיעדר פתרון לסכסוך עם הפלשתינים, שבגללו יש חוסר יציבות מתמיד במזרח התיכון. העלילה הזו התנפצה לעיני העולם כולו לאחר מהפכת תחריר של "האביב הערבי" וגלי ההדף שגרמו לתבערה של מלחמות דתות ועדות בכל מדינות ערב, ללא שום קשר עובדתי ונסיבתי לישראל ולפלשתינים. סוף סוף נחשפה האמת. הבעייה הפלשתינית לא מעסיקה יותר את מדינות ערב המסוכסכות בתוכן וביניהן.

 מוסלמים רוצחים מוסלמים בסוריה לא בגלל הכיבוש הציוני.

הצבא המצרי מחסל את "האחים המוסלמי" לא בגלל ההתנחלויות.

מלחמת הטרור בין סונים לשיעים בעיראק לא בגלל ממשלת נתניהו.

חיזבאללה נילחם נגד המורדים באסד לא בגלל כיבוש הגולן.

הסעודים תומכים במורדים בסוריה לא בגלל "ירושלים המאוחדת".

המצרים מפוצצים את המנהרות של החמאס בעזה לא בגלל "התוקפנות הישראלית".

אפילו שערוריית השוחד והמשבר הפוליטי נגד "השולטן ארדואן" – לא בגלל ישראל וה"מרמרה". מסתבר שלמרות כל התחזיות שהתנפצו, הזמן כן פועל לטובתנו "בעזרת" אויבינו, לאכזבת יריבינו.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא תופיע בשום הוצאת ספרים "מכובדת" ולא תעבור עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם יוריד אותה לדפוס, בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נאום פוטין בדומא נגד האיסלאם ברוסיה

ברביעי באוגוסט 2013, ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, נאם בדומא, (הפרלמנט הרוסי), על המתחים עם מיעוטים ברוסיה:

"‏ברוסיה צריך לחיות כמו רוסים. כל מיעוט, מכל מקום, אם הוא רוצה לחיות ברוסיה, לעבוד ולאכול ברוסיה, צריך לדבר רוסית, וצריך לכבד את החוקים הרוסים.

אם הם מעדיפים את חוק השריעה, ורוצים לחיות כמוסלמים – אנו מייעצים להם ללכת למקומות שבם זה חוק המדינה.

רוסיה לא צריכה מיעוטים מוסלמיים. המיעוטים הם שצריכים את רוסיה, ואנחנו לא נעניק להם זכויות מיוחדות, או ננסה לשנות את החוקים שלנו כדי שיתאימו לרצונות שלהם, לא משנה כמה שהם צועקים בקול רם 'אפליה' .

אנו לא נסבול חוסר כבוד לתרבות הרוסית שלנו. אנחנו לומדים טוב יותר מההתאבדויות של אמריקה, אנגליה, הולנד וצרפת, אם ברצוננו לשרוד כאומה. המוסלמים משתלטים על מדינות אלה והם לא ישתלטו  על מנהגים רוסיים.  ‏רוסיה ומסורותיה אינן תואמות לחוסר התרבות או הדרכים הפרימיטיביות של השריעה – והמוסלמים.

כאשר גוף מחוקק נכבד זה חושב על יצירת חוקים חדשים, הוא צריך לזכור את האינטרס הלאומי הרוסי ראשון – שהמיעוטים המוסלמים הם לא רוסים."

חברי הדומא מחאו לפוטין מחיאות כפות סוערות במשך חמש דקות.

הקטע הזה רץ באינטרנט, ושולחו שואל: מה היה קורה אילו ביבי היה נואם נאום כזה אצלנו? מה היו התגובות פה ובעולם?

* * *

מנשה שאול

שנה עצובה

תחזיות הייכל

הסופר המצרי חסנין הייכל, שהיה שר ההסברה בתקופתו של גמאל עבד אלנאצר, מתייחס לשנה החדשה בראיון לערוץ הטלוויזיה המצרית C.B.C – ואלה מקצת דבריו

מצרים והמזרח התיכון בכללו חוו במרוצת העשורים האחרונים אירועים מכוננים כגון השלום הנפרד עם ישראל, המלחמות עם לבנון, המהפכה באיראן, המלחמה באפגניסטן והמלחמות בעיראק. ובנוסף – אירועי "האביב הערבי" שהותירו אותנו באזור מותש העלול ליפול.

מצבו של המזרח התיכון קשה ביותר. מצרים עדיין מחזיקה מעמד. עליה לצעוד קדימה במרוצת השנה החדשה, אחרת אני חושש מהתדרדרות באזור כולו שמצבו מבחיל נוכח ההרס והחורבן השוררים בכל מקום.

אם נביט לכיוון דרום – סודן מתפרקת, מערבה – לוב בוערת, ולכיוון מזרח – חזית מתחממת בגבולות עם איראן. ואילו מצבה הכלכלי של מצרים הוא על סף תהום, כמו גם מצבה המדיני והחברתי.

שר ההגנה במצרים הגנרל אסיסי, האיש החזק במדינה, טרם החליט אם יגיש מועמדות לנשיאות. בפניו ניצבת דילמה קשה. כך התרשמתי מפגישתי האחרונה עימו. כי אם ייבחר וייכשל במימוש השאיפות המצופות ממנו, הדבר ישפיע לרעה על הכוחות המזויינים.

ביקרתי בלבנון ונפגשתי עם נסראללה ועם אישי ממסד לבנוניים. חיזבאללה הוא גורם דומיננטי בזירה המזרח תיכונית ויש להתחשב בו. זאת משום שהוא בבחינת מפלגה לבנונית ויש לו קשרים עם איראן.

בסוריה קיימת אופוזיציה חזקה הדורשת שינוי. המשטר הפך אלים יותר. הנשק זורם לצדדים, וזה מחמיר את מצבה של סוריה. אסד יגיש שוב מועמדות לנשיאות ב-2014, ונראה  שהוא יצליח להיבחר. הדבר מהווה בעייה, כי המלחמה לא תסתיים.

לגבי איראן, איני סבור כי ארצות-הברית תתקוף את איראן. גם ישראל לא תתקוף את איראן לבדה, בשל המרחק בין שתי המדינות והתנאים הגיאוגרפיים

דברי הייכל.

צרות באות בצרורות

גם בלבנון יש התפתחויות. חיזבאללה ומנהיגו נסראללה מבוזים במישור הבין-ערבי, אך בעיקר בזה הפנימי. זאת בשל הסתבכותו של הארגון במלחמה בסוריה לפי צו של חמינאי. לא עובר יום שבו אין מתפרסמים מטעם הנהגת חיזבאללה הספדים על לוחמיו בסוריה. גם אי-אפשר יותר להסתיר את גופות ההרוגים ואת טקסי הקבורה. ואילו נסראללה מכריז כי מלחמתו בסוריה היא למען לבנון, סוריה וההתנגדות לישראל.

הממשלה בלבנון היא ממשלת מעבר, ובעצם – ממשלת שיתוק. חיזבאללה הפך למרכיב יסודי בקואליציה והוא דורש תשעה שרים שיבטיחו לו רוב בכל הצבעה ויכולת לטרפד את הצעות יריביו. הסונים ותומכיהם הנוצרים מתנגדים להרחיב את השפעת חיזבאללה במערך השלטון במדינה.

נראה כי ההתרחשויות במדינה קטנה זו תואמות את הפתגם הערבי האומר כי אסונות אינם באים אחד אחד, אלא בצרורות. כך, בית הדין הבינלאומי הכריז כי משפטם של הנאשמים ברצח אלחרירי ייפתח ב-16 בינואר 2014. יש 4 נאשמים אנשי חיזבאללה, אך נאשם חמישי, חסן מרעי שגם הוא איש חיזבאללה – ירד למסתור. הממסד הלבנוני והמדינה כולה מחכים למשפט הממומן בחלקו על ידי הממשלה הלבנונית ב-58 מיליארד לירות לבנוניות, שהן 49 אחוז מכלל הוצאות המשפט.

גם הקדנציה של נשיא לבנון מישל סולימן עומדת להסתיים, אך  אין סיכוי שהבחירות יתקיימו במועדן, וזאת בגלל מחלוקת מי יהיו המועמדים.

המתח בין הסונים והעלווים תומכי המשטר הסורי גובר בעיקר באיזור טריפולי.

ואחרון אחרון וכלל לא חביב: לבנון מוצפת בפליטים הזורמים מסוריה, שהסיוע הדל של ממשלת לבנון והאו"ם – מותיר אותם טרף לגל הקור, השלג והרעב.

ידן תמיד על התחתונה

הנשים במצרים אינן מרוצות מן החוקה החדשה שתעמוד למשאל עם ב-14 וב-15 בינואר 2014, ואת מחאתן הן מביעות בהפגנות ובאסיפות. זאת למרות תמיכתן במהפך השלטוני ובעומד בראשו גנרל א-סיסי. לטענתן, החוקה המתוקנת אינה שונה מן החוקה שחיברו "האחים המוסלמים", וייצוגן של הנשים במוסדות המדינה אינו הולם. זאת, למרות השתתפותן של הנשים בהפיכת ה-25 בינואר וגם במאבק נגד "האחים המוסלמים".

הנשים המצריות גם מוחות על כך שאין עונשים מרתיעים על ההטרדות המיניות הפושות במקומות ציבוריים, בתחבורה הציבורית ובמוסדות הלימוד.

בהפגנות הנשים בימים אלה משתתפים גם אנשי דת ליברליים מאוניברסיטת "אלאזהר". המשטרה מגלה יחס סלחני כלפי המפגינים ונמנעת מפיזור ההפגנות.

תקציב שאומר הכול

תקציבה של סוריה משקף את מצבה הכלכלי. מדובר בתקציב זעום שמחציתו מיועדת לסובסידיות. נשיא סוריה, בשאר, קבע כי תקציבה של מדינתו לשנת 2014 יעמוד על 1.39 טריליון לירות סוריות שהן 9.26 מיליארד דולר. 49 אחוז מן התקציב מיועדים לסובסידיה לדלקים, אורז, קמח וסוכר.

כדי להסביר את חומרת המשבר הכלכלי שבו נתונה סוריה, למרות המיליארדים המגיעים מאיראן, ראוי להשוות את תקציבה של סוריה לתקציב השנתי של ישראל, גם אם השוואות בתחום זה הן בדרך כלל בלתי רצויות. תקציבה של ישראל לשנת 2013 מגיע ל-360 מיליארד ש"ח, כלומר כ-102 מיליארד דולר. זאת, בעוד שאוכלוסייתה של סוריה גדולה כמעט פי שניים וחצי מזו של ישראל.

לדעת אנליסטים כלכליים, יקשה על המשטר להעביר תקציב כלשהו ולממשו הלכה למעשה, בשל מצבה העגום של המדינה והעדר המשילות השוררת בה.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 273.

* * *

קבלת השבת בצוותא ב-10/1 בשעה 11.00

אירוע מיוחד לרגל יום הולדתו ה- 75 של יורם טהר לב

יורם טהר לב, יליד קיבוץ יגור,  מחשובי היוצרים בזמר העברי. פזמוניו הרבים הם חלק בלתי נפרד של פסקול חיינו. סופר שכתב כמאה ספרים, ביניהם ספרי ילדים, ספרים הסוקרים את הזמר העברי, ספרי שירה ודרשות לפרשות השבוע ועוד. יוצר פורה שקשה לתאר את חיי התרבות הישראליים ללא יצירתו. טהר לב עבד עם טובי המלחינים בארץ. קיבל אות הוקרה למפעל חיים לזמר העברי מטעם נשיא אוניברסיטת בר־אילן.
באירוע יושמע מבחר משיריו: ההר הירוק תמיד, בפרדס ליד השוקת, קום והתהלך בארץ.

בהשתתפות: יורם טהר לב, דן אלמגור, רוביק רוזנטל, נורית זרחי, אפי נצר, יורם רותם, מירי אלוני, רוחמה רז ואורחים נוספים . יהיו הרבה סיפורים, יהיו הרבה שירים, יהיה שמח ומרגש... וגם אתם מוזמנים להגיע.

כרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל.

 יש לציין קוד 2013 לקבלת ההנחה בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק אחד-עשר

עם פילגש תאית קטנה בנסיעה מִפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

למהנדס אביהו מרגוליס שלום,

נודע לי ממכתב ששלחה לי אשתך העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסָלֶה-מרגוליס שנהנית מהפרקים הראשונים של כתב-היד של הרומאן החדש שלי ששלחתי להוצאת הספרים החשובה שבה היא עובדת, ושהוא לדבריה שייך לקטגוריה "ספרות של בנים" שכמוה אפשר למצוא בעיקר על קירות של בתי שימוש ציבוריים –

ועלה בדעתי להתקשר איתך בנושא שונה, הקשור למקצוע שלך. אשתי שתאריך ימים הגיעה למסקנה שהדירה שלנו זקוקה לשיפוצים. אני שונא שיפוצים. הסכמתי לנסוע איתה פעמיים בשנה לחו"ל ובלבד שתעסיק את עצמה במשהו אחר ולא בשיפוצים. קנינו אפילו מצלמה אלקטרונית והסכמתי לנסוע לתאילנד, למרות שטרם היינו בדרום-ספרד ובסקנדינביה, ובלבד שנדחה את השיפוצים. אבל הוצאנו כבר יותר מדי כסף על טיולים ואזלו לי התירוצים לדחיית השיפוצים. אולי היית יכול לבוא לדירה שלנו ולייעץ לה שלא כדאי לעשות שיפוצים. מקסימום להחליף את האסלה, לסייד את המטבח והשירותים ורק לא את חדר-העבודה העמוס ספרים עד לתקרה. אני מוכן לנסוע אפילו לסין ורק לא שיפוצים. יש אנשים אלרגיים לשיפוצים וצריך להתחשב בהם. אבל אנשים שמנים צריכים אסלה גדולה יותר, שרזים נופלים בה, ועל דא כבר נאמר, "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו."

אני מצרף כאן פרק מרומאן מסע הרפתקאות חדש שלי בשם: "מסעותיי עם נשים", שעשוי אולי לעזור לפנות-בוקר לזוגיות שלך, ואם קשה לך לדמיין את גיבורת הפרק, שוודאי שונה מזוגתך העורכת הספרותית שתחיה – אוכל להמליץ לך על ערוצים בכבלים שבהם מביאים לא פעם מבחר יפהפיות ערומות מהמזרח הרחוק, דקות גו וקִטְנות שדיים, עורן צח, פטמותיהם כהות מאוד וקל לכוון אליהן את הצביטות וְהַשְּׁפִּיךְ. שיער שחור למעלה ולמטה, עיניים מלוכסנות שמסגירות מיד את מוצאן, וחיוך שפחתי אך גם ילדותי מאוד ועם הַכּוּס צר ומחכה לפותח.  

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה

הנסיעה מפּוּקֵט לְקוֹ-פִּיפִי

יוצאים בשבע ורבע בבוקר ממלון הילטון ארקדיה, פוקט, במכונית שאוספת אותנו לנמל הנמצא בחלקו המזרחי של האי – כדי להפליג לאיי פיפי.

בדרך אוספים גבר צרפתי, בן-גילנו ואולי יותר, בסוף שנות השישים שלו. לידו מתיישבת בת-זוגו, מקומית יפה וצעירה, שחומת עור, דומה ליפנית בפניה הגדולות, הבובתיות, אך נראית יצרית מאוד. שקטה וראויה לזיון, כפנתרה אורבת בעיניים בורקות. הצרפתי מספר לגבירתי כי לפני ארבע שנים עזב אחריו בצרפת את הכול ועבר לגור בצפון-מזרחה של תאילנד, ומעולם לה היה מאושר כל כך בחייו. בת-זוגו התאית, בעלת פני הבובה הגדולות, היפניות, והעור השחום כשפחה ילידית שחורת-שיער בציור של גוגן – שותקת ורק מחייכת כל הזמן כמסכימה עם הצרפתי שלה-שהיא-שלו. היא מצליחה להיראות אשתו הנאמנה, המאוהבת בו. זוגות כאלה רואים לא מעט בתאילנד, ובמיוחד בפוקט. גברים אירופאיים שחיים עם צעירות מקומיות שיכלו להיות בנותיהן או נכדותיהן.

עולה למכונית ה"ואן" זוג רוסיות, לא צעירות, לא מבוגרות ולא סימפטיות. אחת יושבת לצידי ומתחככת בי כל הזמן. יש לה אצבעות רגליים מיובלות ומכוערות נורא. כל כך שונה מהיופי של המקומיות.

עוד עולה ויושב מאחור זוג צעיר, "אשכנזי".

נוסעים כחצי שעה ועולים על ספינה בנמל של פוקט-סיטי. שבע ספינות מטיילים הולכות ומתמלאות ומחכות להפלגתן ממש באותו שעה. אנחנו מתמקמים בכיסאות פלסטיק לבנים על הסיפון העליון. יום שמש יפה. מקבלים קפה וקרואסון.

ההפלגה נמשכת שעה ארוכה. עוברים על פני איים יפהפיים, שלעיתים מזדקרים מן המים כצוק סלע חום-צהוב, עוטה כתמי שיער ירוק; שוליו הנוגעים במים נשחקו במשך השנים עד שיש לו מראה של פטריית-סלע, הבסיס צר, וראש הצוק גבוה ורחב. גלויות התיירים מלאות בהם.

גבירתי ואני בסנדלים ובבגדי-ים, אצלי גם השנורקל ומשקפי-הצלילה הפרטיים. אני לא אוהב להכניס את הראש למים עם מסיכה שסותמת את האף, וזרים השתמשו בה.

לא רחוק מאיתנו יושב זוג ישראלי צעיר, לבביים, לא יפים ביותר, וכל חפציהם עימם. הם נישארים לישון בפיפי איילנדס. במעבר בין הכיסאות, לימיני, יושבת בחורה תאית רזה, כמעט ילדה, ומאחוריה גבר "אשכנזי" מבוגר, בעל עור מחוספס ומגעיל שאינו סובל שמש. היא מנסה להכניס פילם למצלמה ואינה מצליחה. מעבירה לו וגם הוא לא מצליח להכניס. עם מידת מיומנות כזו, קשה לשער שהוא בועל אותה. אולי מישהו אחר יעזור להם להכניס. אין לה כמעט חזה. בקושי יש לה גוף, שחום, אבל מגרה מאוד ומעורר יצרים פדופיליים. לא ברור עד כמה יש להם שפה משותפת. היא נראית כבתו או נכדתו.

אני מוקסם מאצבעות רגליה הנתונות בסנדלי-עור פתוחים בצבע כחול-זהב מקושט. אצבעות ילדותיות, שחומות. סקסיות. ללא פגם. חסרות מנוחה. כשהיא חולצת אותן מסנדליה, הנותרים על הסיפון הלבן, ומשפשפת את כפות-רגליה השחומות אלה באלה, בצל, תחת כיסא הפלסטיק הלבן – אני יכול לדמות את הזין שלי מתחכך ביניהן, וממש בא לי. היא מדברת בנייד שלה. ולפי הקול, עם חברה. מדי פעם מוציאה בקבוקון, שניראה כתרופה סינית, מורחת ממנו על שפתיה ושואפת לאפה. נגד יובש, או אולי היא מצוננת? אצבעות רגליה מתנועעות רוב הזמן חסרות מנוחה. כאילו היא צריכה להתחכך עם עצמה. יש בהן משהו בתולי, ללא לק. והבוסר שלה מגרה אותי נורא, חרף השמש והחום.

הגבר המבוגר שלה, בעל העור הגרוע, הלבן, היבש כקשקשים, יורד לסיפון התחתון, המוצל, ולא חוזר לסיפון כל זמן ההפלגה. השמש מסוכנת לו. אבל העור שלה חלק, בצבע שוקולד בהיר. אני יכול ללטף בידיי את אצבעות רגליה, לנשק אותן. אם הייתי מקרב אותן לאברי, הייתי משפיך לה בין כפות הרגליים מרוב התרגשות. אני חושב שהיא חשה בתוכה כל מה שאני חושב: על הגבר המבוגר שקנה אותה בכספו. על המחוייבות שלה כלפיו, לטפל בו ולהעמיד לו את אברו האגזמטי, העתיק כמו סבא שלה, לתת לכפות ידיו הנגועות למשש את גופה הבתולי ולתקוע אצבעות בחורים שלה, לגרום לה לצחוק ולהיאנח ולזייף אורגזמות מאצבעותיו המחוספסות בעוד היא אולי מצליחה בקושי רב לסחוט טיפות אחדות מאברו המדולדל. וכל זה חרף, ואולי בגלל – הפרש השנים והשוני העצום ביניהם.

היא מרגישה שאני חומד אותה ובוודאי חושב שהיא נראית כזונה שאפשר לקנות אותה למיטה. וזה לא מוצא חן בעיניה ויחד עם זאת מחזיק אותה כל הזמן בעירנות כלפיי, בהרגשה שאני אורב לה והיא לא שקטה, כי היא מגורה כאילו היא יושבת על זין סמוי מתחתיה בכיסא. 

לפנינו יושב זוג גברים אמריקאים כבני חמישים או יותר. המדריך המקומי, שמלווה אותנו ודואג שנהיה "מחלקה ראשונה", משוחח עם שני היָפיוּפִים וחוזר במיבטא תאי על שם ארצם: "קָלְפוֹלְנִיָה." – זה זמן רב לא ראינו גברים יפים כל כך, בייחוד הימני – ניראה כשחקן סרטים מבוגר-במקצת, מה שרק מוסיף לקסמי אישיותו הגופנית והאינטלקטואלית גם יחד. אנחנו אפילו קולטים את שם משפחתו: "פַּאפֶּל." השניים ניראים כזוג פרופסורים מאוניברסיטה יוקרתית. כבר קצת מקריחים. השמאלי פחות יפה, אולי יהודי, לפי האף, אבל לשניהם אצבעות ידיים ורגליים, ובכלל – מיבנה גוף, ועור – ממש מושלמים. לעיתים נדירות פוגשים גברים יפים כאלה, שגופם כה מושלם. ויש להם סטייל, סגנון. רזים. שותים רק מים. לא קמים ולא מסתובבים בין הפלבאים שעל הסיפון. מביטים בסבלנות ימינה ושמאלה כאילו הם בדרך לאוניברסיטה, ואינם מניחים אפילו לשמש להכות בהם יותר מדי. אבל מורגש שהם זוג. נשים יכלו ליהנות מהם מאוד-מאוד אלמלא היו מתאווים, חרף כל הווֹסְפִּיוּת המתנשאת והמתבדלת שלהם, וגופם האריסטוקראטי – לזיין אחד את השני בתחת. לא אתפלא אם אחרי כל אחד מהם יש שורה של פירסומים וספרים בתחומו.

מאוחר יותר, כאשר אנחנו אוכלים צהריים בפיפי איילנד, במסעדה, בסככה פתוחה של שירות עצמי פשוט למדי ולא הכי טעים, השניים מסתפקים בקצת פירות ומים, כאנשים ששולטים על מזונם ולא המזון שולט בהם. הם לא משוחחים עם אף אחד ולא מסתכלים על אף אחד, ודאי שלא על נשים – ונוצר סביבם מעין דיסטאנס, ריחוק, של מורמים-מעם, כך שאף אחד לא מנסה אפילו לדבר איתם ואילו הם, אין בהם שמץ של סקרנות או פתיחות לסביבה האנושית.

עוד נמצאים על הסיפון, בין כשלושים אנשים ויותר, זוג בחורות סקנדינביות השרועות בשורה הראשונה מימין, בביקיני קצרצר, עורן שזוף מאוד, במקומות אחדים אפילו אדום-מתקלף טרי. מדהימות בגופן הבריא אבל גסות וגדולות מדי לעומת הפילגש התאית העדינה וחסרת-המנוחה, שיושבת לידי ומתנועעת כל הזמן באורגזמון, אבל אולי אלה הן ויבראציות מנוע הדיזל החזק של הספינה – שגם תוקעת מדי פעם בצופר מחריש-אוזניים ממש מעל ראשינו, מחרידה אותנו ומרעידה את האוויר סביבנו על הים הכחול – והן שמקפיצות את התחת הקטן והמתוק של התאית שאליו אני מתאווה.

קצת לאחור מצד ימין, על בימה מוגבהת שנובעת ממיבנה הסיפון, משתרעת משפחה סקנדינאווית בהירה. זוג הורים צעיר. האב חתיך, בעל גוף ספורטיבי, ושיער ראשו בין בלונד לשיבה. באֵם ניכרים עקבות יופייה בצעירותה, אבל היא כבר קצת בלה, נפולת חזה, ונראית מעט מבוגרת מבעלה. ילדון בלונדי חמוד, שממש מאדים בשמש ולעיתים קצת בוכה ומקבל ממתקים ושתייה, וגבירתי אומרת שהם לא מבינים שצריך להגן עליו מפני החשיפה. וביניהם שלושתם נחבא החלק היותר משובח ומושך של המשפחה – שתי אחיות חתיכות, האחת אימו של הילדון והשנייה מתבגרת, שמנמונת, לא יפהפייה, אבל טרייה כחלה וחלבית כבתולה, מנשקת את אחיינה הקטן ומטפלת בו, ושתיהן רובצות בביקיני שממנו מתפרצים שדיים כרסתניים ועור שהאדים בשמש.

רואים הרבה משפחות צפוניות כאלה. לעיתים רק בת מבוגרת אחת, ללא נכד אלא עם אח קטן. לפעמים גם בן בשנות העשרה שמגדל שיער ארוך ויפה כישו בתמונות ובסרטים – רזה, בלונדי ועיניים מלאות הבעה. הוא עוד לא שתה מספיק בירה כדי שמבטיו ייטשטשו. אבל תמיד-תמיד, הנזר של השפחה היא הבת הצעירה היפה, המשגעת בטריותה, כאילו כל השאר אינם אלא הקליפות או העלים של הפרח המצודד. ואם יש שתיים, אזיי לרוב אחת מכוערת וגם היא כקליפה ליפה.

לאחר כשעה וחצי של הפלגה על הים אנחנו מתקרבים לחוף מאיה שבאיי פיפי. כאן מתפצלת חבורת הנוסעים שמילאה את שלוש קומותיה של הספינה. הרוב נשאר בספינה וממשיך בדרכו ישירות למעגן שבפיפי איילנד, שם יֵרדו לחוף, ואילו המיעוט, ואנחנו בתוכו, עובר לספינה קטנה יותר, סירת מוטור גדולה שכולה שני טורים של מושבים וסככה מעל, ובה אנחנו מגיעים לקטע ימי שורץ דגים צבעוניים בחוף מאיה שבאיי פיפי.

התאית הקטנה, עתה בודדה' כי בן-זוגה הקשיש בעל העור המקושקש נשאר בספינה הגדולה – יושבת ממש מאחורינו ועיניה עדיין יורות כל הזמן לכל עבר ברקים של ניכור כאילו אני אשם לה שהיא מה שהיא ושעכשיו היא לבד. היא אמנם כבר בבגד-ים שני חלקים, אבל מתעטפת מיד היטב במגבת כדי שלא אראה את מה שאין לה.

אחד-אחד אנחנו יורדים למים, גברים ונשים, באמצעות מדרגה שמשתלשלת מהספינה הקטנה. אני משתמש בשנורקל ובמשקפיים שהבאתי מהארץ, אבל חייב, ככל היורדים למים, ללבוש חליפת הצלה שנסגרת בסרט מלפנים. אכזבה. הקטנה שוחה לצידי ואני משתדל להביט בגופיף הנחשק שלה במים הצלולים, מה שמעניין אותי יותר מהדגים הצבעוניים, אבל לא קל לראותה בגלל חליפת ההצלה הנפוחה, שמקשה להביט קדימה במים, כי הראש מזדקר-להרגיז למעלה, ואפשר להביט רק מפני המים ישירות כלפי מטה, לא יותר. גבירתי מצלמת אותי מהסיפון למעלה, ורואים בתמונה את הגב עם חליפת ההצלה הצהובה של הקטנה ששוחה לידי, ועל המים הכחולים צף השיער שלה בצבע חלודה כהה. ואכן, לרגע היא חולפת ממש לצידי, תופסת בכף ידי הימנית כנתקלת בי וכמבקשת להיעזר כדי שלא לטבוע, לוחצת את אצבעותיי אל הפטמות הזקורות בחזהּ חסר השדיים. שפשוף חפוז. כל זה קורה כהרף-עין, ונעלם. מלמעלה זורקים פירורי לחם כדי לרכז את להקות הדגים הצבעוניים, ובצילומים אפשר לראותם משתכשכים סביבי במים. הם לא משתווים ליפי להקות הדגים של שארם א-שייך, שאני זוכר מתקופות שירות המילואים כמרצה מטעם מפקדת קצין חינוך ראשי.

אני לא נהנה מהשחייה כי הרצועות של חגורת ההצלה משפשפות לי באצילי הידיים, מעל בית השחי, וצריך כל הזמן להילחם בחליפה כדי לטבול את הראש במים תוך כדי שחייה. המצב מחמיר כאשר אני משתדל לעלות חזרה לספינה הפרימיטיבית.

הספינות היותר-גדולות, העוגנות סביב, מצויידות בסולמות היורדים לים. השוחים עולים ויורדים בהם בלי שום בעייה, ואילו כאן עליי להעלות את גופי, השוקל יותר מתשעים וחמישה קילו, בכוח זרועותיי בלבד! – והגוף נעשה כבד פי כמה ככל שאתה מזדקר מהמים.

גבירתי עומדת למעלה  בירכתיים ואני קורא לה ואומר שצריכים לעזור לי לעלות. בינתיים, כשאני ליד המדרגה, מחזיק בקצהָּ, שני "ספנים" תאילנדים עוזרים לאיזו "אשכנזייה" מבוגרת ובריאת בשר לעלות, כשהיא מפנה אליהם את גבה והם מושכים אותה כלפי מעלה בחגורות חליפת ההצלה שלה, וטראאחח! – הגברת נשמטת מידיהם ונופלת... התחת שלה ישר על הראש שלי! – מזל שלא נשבר לי הצוואר, ובזכות שעות השחייה הרבות יש לי כושר לא רע וגמישות לרכך ולקלוט את תנופת ההתנגשות בדרך של צלילה רגעית תחת עגבותיה הכבדות, ושוב לעלות.

אסון כבד נמנע.

בקושי מושכים ומעלים אותי אל פנים הספינה ואני כועס, מדוע רק להם אין סולם? איך הם חושבים שאנשים יוכלו לצאת מהמים? והם מתנצלים שהיה סולם, ונשבר.

ממשיכים לשוט בנוף מרהיב של ים כחול וירוק-אזמרגד, ומצוקי-איים ששוליהם שמעל המים רחבים מבסיסם, כפטריות מחוספסות – פרי עבודת הגלים במשך אלפי שנים. למעלה צוק סלע חום-אפור וצהוב, ומְצמֵח ירוק – ולמרגלותיו הים הכחול-אזמרגדי העמוק, וספינות בצבעים שונים, וכולן מלאות שוחים ומבקרים, והקטנה נגועת החזה עדיין יושבת אחרינו, ואולם היא התלבשה בחולצה לאחר שהתנגבה היטב במגבת לבנה.

מגיעים לסירה קבועה, כמין מזח באמצע המים, שיש בה גם תא-לחץ שאפשר לרדת בו אל תוך הים כמו בצוללת. גבירתי, שאינה שוחה בים, יורדת בתא, ואילו אני שוחה בשנית מול מושבות אלמוגים ודגים צבעוניים. שכחתי לשים עליי את נעלי-השחייה מגומי שהבאתי מהארץ, אך למזלי לא נדקרתי מהקוצים השחורים של הקיפודים המתחבאים למטה בחגווי הריף. כל מה שאני רואה, ואשר למענו באים תיירים מקצווי תבל – אינו דומה ליופי הנדיר ולעושר של חופי ים סוף מאילת ועד שארם א-שייך, לבד מהקיפודים. יש כל כך הרבה סירות וספינות מוטוריות במפרץ, ותנועת תיירים, שהם הולכים ומזהמים את האוצר הטבעי שאותו התיירים באים לראות, והאוצר עצמו נופל בהרבה מהשוניות המקסימות של שארם א-שייך. אין אותו עושר צבעוני ורבגוניות של צבעי מניפות האלמוגים בהתהוותן.

הפעם אני מצליח לעלות חזרה בכוחות עצמי כי יש שתי מדרגות אל תוך המים ואני יכול להתיישב על התחת. אבל השפשוף מתחת לאצילי ידיי התחזק מהשחייה הנוספת בחליפת ההצלה.

הקטנה לא צוללת בשנית אלא נשארת בסירה. הגבר שלה נשאר בספינה הגדולה, הנוסעת ישר לחוף של אי פיפי הדרומי. ברשימותיי היא יושבת מאחורינו כל הזמן. מרגישה שאני שם לב אליה אבל אינה מוכנה לשום אות של קירבה, אף לא חיוך קטן. כאילו מתביישת שהיא יודעת מה אני חושב עליה."

גבירתי מספרת לי כי כאשר שחיתי במים היא שוחחה עם הספן האחראי על הסירה. לאחר ששאל היכן אנחנו מתאכסנים, סיפרה לו שבהילטון ארקדיה, הגדול והמפואר, והוא אמר:

"גם הילטון ארקדיה שייך לראש-הממשלה שלנו."

"זה מותר?" שאלה בתמימות, מושפעת מהאתיקה של העיתונאים בישראל כלפי ראשי השלטון במדינה.

האיש ענה בצחוק מריר: "גם הילדים של ראש-הממשלה ימשיכו להיות הבעלים של המלון ואילו אני, אבי היה ספן פשוט ואני ספן פשוט ואין סיכוי שמישהו מהילדים שלי לא יהיה ספן אלא יתקדם ויהיה כאחד העשירים האלה."

היתה זו היתה פעם יחידה, ומאוד לא אופיינית, שנתקלנו במישהו שמעז להעביר ביקורת חברתית ופוליטית על המישטר. כל היתר היו מאוד זהירים בדבריהם גם כאשר הבנת שיש בליבם ביקורת. הכי הרבה שמישהו העז לומר הוא שהאנשים מתפללים לאריכות ימיו של המלך כי חוששים שיורש-העצר לא יגיע למעלת אביו.

לאחר שיוט קצר אנחנו מגיעים למזח של פיפי איילנד שנראה כלקוח מסרט על שודדי הים בימים עברו. יורדים בכבש-הנוסעים אבל עיקר המזח מוקצה לפריקת מטענים שהגיעו ללכאן בספינות קטנות מהאי הגדול פוקט. דברי מזון. הרבה-הרבה שקי פלסטיק גדולים, שקופים, מלאים קוביות של קרח לבנבן. כנראה שאין אפשרות לייצר קרח בקו-פיפי. את הסחורות מעלים במנוף-יד, שבעזרת מערכת גלגיליות מגדיל את כוח ההרמה שלו, והכול בעבודת-יד, מעלים ופורקים לעגלות-יד דו-גלגליות שאותם מסיעים לעבר אזור החנויות הקטנות של האי. החריצות הציורית והעסקנות של עבודות-הכפיים מזכירות ציורים של נחום גוטמן שמתארים את בני-ישראל עובדים בהקמת הפירמידות במצרים.

מהמזח דואגים המקומיים לזרוק למים פרוסות לחם ישן, שמרכזות סביבן נחילי דגים שונים אלה מאלה, חלקם צבעוניים, והם נלחמים ביניהם על המזון. מראה ממש מרהיב אף כי המים כאן מזוהמים בשיירי סחורות ואריזות שנפלו מהמעגן.

בעוד שלושה שבועות אראה ברשתות הטלוויזיה העולמיות את המזח הגבוה, הניצב על עמודי העץ, כשהוא סחוף וחבוט מכל צד, והכול ריק סביבו, ורק עליו מצטופפים בגוש-אדם אחד עשרות פליטי הצונאמי ששטף את קוֹ-פיפי, עומדים בתור לעלות לספינה שעוגנת שם, כדי שתחזיר אותם לאי פוקט, ומשם ימשיכו חזרה לבתיהם, ואראה גם את החוף הנפלא והים הרדוד במפרץ שהפכו למיצבור גדול וצפוף של גרוטאות ואולי גם של גופות אדם, ומי יודע אם שקי הקרח השקופים, המובאים דרך קבע, לא שימשו גם כדי לשמר את גופות הנטבעים.

יורדים לחוף ועולים לאכול צהריים באזור המעגן, במסעדה המונית-למדי, תחת סככה פתוחה, במקום קצת גבוה, וממנה נשקף החוף המופלא שבחלקו המזרחי-צפוני של האי. שני המפרצים כמעט משיקים זה לזה ומפרידה ביניהם רצועת חוף מלאה עצים, צריפי-עץ, בניינים לא רבים ושוק סואן שאותו חצינו זה עתה בסימטה. מהמפרץ האחד באנו, והשני מתגלה לעינינו עתה בצידה השני של רצועת החוף הצרה-יחסית.

שני היָפים, שהאחד קלטתי שמו פָּאפֶּל, טועמים רק קצת פירות וירקות ושותים מים, כדי לשמור בניקיונם את המעיים העדינים שלהם, שאינם מסוגלים לעכל אוכל שהוכן בכמויות גדולות ומחומרים פשוטים, ואולי חוששים שהמזון הגס יגרום להם להפליץ בלילה או לשלשל ויפריע להם לקיים מצוות בעילה הדדית ונקייה.

אנחנו סובבים את הגיגיות הגדולות עם אורז, אטריות, ומיני תבשילים, חלקם חריפים וחלקם פרי-ים. לא משהו מיוחד. רק לשבור את הרעב, אבל לעומת שני היָפְיוּפִים אנחנו נראים כבני זולו (שזופים) שזוללים אוכל פלבאי.

גבירתי רוצה מאוד לרחוץ בים, מה שטרם עשתה במשך כל היום, ואנחנו אוספים את תרמילינו ויורדים לחוף המזהיב, המרהיב, רחב-הידיים, המתמשך לאורך כל המפרץ, ומקו המים ועד לקו העצים, הדקלים, וצריפי הבונגלו. גבירתי מניחה את המגבת החומה-בהירה של המלון על החול, ומה אני רואה לצידה? זוג סנדלים לכפות-רגליים קטנות בצבע כחול-זהב עם קישוטים! סנדליה של התאית הקטנה, שוודאי לא תיארה לעצמה שאנחנו נתיישב לידה.

ואיפה היא? עומדת בקצה החוף, בים, בביקיני, והחולני הקשיש שלה מצלם אותה! פעם, ועוד פעם, וכל פעם היא עושה מולו "פוזה" אחרת, פורשת ידיים, מניפה רגל, כילדה קטנה. מאושרת! תנועות מלאכותיות ופאטתיות – ומאושרת!

הקשיש חולה-העור אינו יכול לעמוד זמן רב בשמש והוא עוזב אותה כשהמצלמה בידו, לא עוצר ליד הסנדלים שעל החול לידינו, וחוזר לסככה הגדולה שבה אכלנו צהריים.

ואילו היא – כילדה שקיבלה חופש פתאומי, רוקדת במי-רגליים, דווקא ליד סירה, בשטח האסור לרחצה, רצה כמעופפת בעשותה תנועות מתיחת אברים מצחיקות וכמו ציפור נכה המבקשת לעוף היא מפלרטטת עם הים באושר רב. כולה עליזה. קופצת פעם ועוד פעם למים אבל לשחות אינה שוחה, ועד מהרה יוצאת מהים, מתעטפת במגבת, לוקחת את הסנדלים שלה תוך שהיא יורה מבט מופתע לעברי, ונעלמת גם היא לעבר הסככה.

אנחנו כבר בדרכנו לרחוץ בים. גבירתי אינה שוחה הרבה, מה עוד שאלה מי-ברכיים וצריך ללכת הרבה בחול הטובעני והמגובנן כדי להגיע למים קצת יותר עמוקים, מהם היא חוששת. אני שוחה לבד במקביל לחוף. על מצופים ומזרונים שקופים משתרעות בים יפהפיות צעירות ערומות חזה, תאווה לעיניים. אני שוחה צפונה לאורך המפרץ וחוזר ברגל  ובעיניים מהופנטות למראה הנערות והבחורות הרבות השרועות לאורך החוף הרחב, על החול הבהיר, חשופות חזה וגם האחוריים כמעט לגמרי ערומים, לא נשאר הרבה מה לדמיין על התחת, הכול מוגש, מיטגן ונעשה אדום וחוּם בשמש. והים כחול-איזמרגד, וברקע סירות לבנות, ורוחצים, וקצה המפרץ שסוגר על פינת הים בקשת צוקים, שהאחרון בהם נפרד מהאי עצמו במיצר ים, ומזדקר ירוק, אובאלי ותלוי על בלימה כמו בתמונה בידועה של הצייר הבלגי מגריט, הנמצאת במוזיאון ישראל בירושלים.

אני מטייל ורק בגד הים לעורי ומסתכל בצעירים ובצעירות השרועים על החוף, מאחוריהם שורת הבונגלוס ששם הם ישנים, ומרגיש שהגעתי לגן העדן. אילו הייתי צעיר יותר מה היה מונע ממני להשתרע לידם, לשכוח מאין באתי ולאן אני הולך, ולחיות רק את ההווה המדהים הזה. בלילה, שאין בו קור, מתקרבים הגופות החמימים רבי החמוקים זה אל זה ומזדיינים בחופשיות ואולי רק לא הולכים עד הסוף בגלל סכנת האיידס, אלא אם אלה זוגות קבועים שבאו לתפוס שלווה על החוף בקו-פיפי. מה עוד הבן-אדם צריך? אגוזי קוקוס ירוקים גדולים צומחים על העצים. עצים אחרים נותנים צל. המזון זול. הבגדים פשוטים, עשויים בד דק, חליפה צבעונית בשני חלקים לבחורה עולה חמישה-עשר באט, פחות מארבעה דולר. ומיתווספים מדי שעה שדיים ואחוריים חדשים על החוף. אפילו הבחורות המשכילות ביותר הן כאן רק על תקן של קוּסִיוֹת, מטפחות את שיזופן ומציגות עצמן לראווה לשמש ולחרמנים, חזה חשוף שטוח צלוי-אדמדם בשמש והפטמות רפויות מאוד, וקצת שער ערווה זהבהב מבצבץ לצדדיו של תחתון החוטיני. אווירה רפוייה, ודאי גם אצל הזכרים – עומד רק הזמן מלכת. 

הגעתי לגן העדן! – ים שקט, חול עמוק ונקי, שמיים כחולים, שמש, גופות צעירים ערומים כמעט לגמרי, מזג-אוויר חם תמיד, אשכולות של אגוזי קוקוס ובננות על העצים, להיות שרוע כך עשרים וארבע שעות ביממה! חושב רק גוף. מתמזג. חבל שאני כאן רק לשעה קלה. היו ודאי מסתכלים עליי בעין עקומה אילו נטיתי אוהלי בין העצים על רצועת החוף, בקרב הנוער. היה עליי לבוא לכאן לפני חמישים שנה או להיות צעיר בחמישים שנה. יושב בין שתי נערות חשופות ומספר להן על קרבות שהשתתפתי בהם, מראה צלקות, עיניי נמלאות דוק לחלוחית של דמעה כשאני מספר על הנער הערבי שכנראה הרגתי, שאחרת היה מפוצץ את ראשי באבן. אני מוזמן לחלוק עם אֶנִי ולוֹרִי את רצפת הבונגלו שלהן, שבנוי על עמודים. ועם רדת השמש אנחנו עולים מהחוף ושותים אגוזי קוקוס אחדים שהקוף קוטף במרומי הדקל ומביא לנו (תמורת אגוזי קאשיו שממש מצויינים בתאילנד והם קלויים בטעמים רבים, מדבש ועד פלפלים חריפים) –ושאני מפצח בשלוש מכות סכין-פטיש [הַאק-מֶסֶר, שבו היו כותתים במושבה כבד קצוץ ודגי קרפיון] ושותים אותם בקשית ואוכלים את תוכם הלבן, הטרי והרך, וגם בננות קטנות ולא מדליקים אפילו נר אלא מתפתלים בחשכה על מזרנים פשוטים של עשב ים ריחני והן ממששות שוב ושוב את הנטול-העורלה שלי ומציינות שהמילה היא באמת היגיינית יותר כי לא נאסף לכלוך ובוודאי היהודיות אינן מפסיקות למצוץ (הן אומרות – לרדת או לראשׁרֵש, to head) לבני-זוגן הנימולים, יום ולילה, המאושרות, בנות לצ'וּזְן פִּיפְּל (לעם הנבחר) להימצץ.

"נכון," אני מאשר את דבריהן, "אבל גם המוסלמים נימולים," ומחמיא לדגדגנים שלהן ומסרב בעדינות למריחוואנה או מה שזה לא יהיה כי כישראלי יש לי תודעה ביטחונית שלא אמצא פתאום את עצמי חטוף ושבוי בביירות כמו איזה טננבאום מיסתורי. לכן אני ממעט להצטלם, שלא תהיה בשום מקום דמות דיוקן שלי לעקוב אחריי, כי אינני שוכח לרגע את עבודתי הסודית במכון שבצומת מסמיה, שאינה מאפשרת לי להישאר כאן לנצח כי מחכֶּה לי המפגש בבנגקוק עם הסוכן הפורמוזי צ'אנג קאי צ'ק. "הֵי, יש לכן דגדגנים גדולים הרבה יותר מאשר ליהודיות, למרות שאנחנו לא מָלים את הנערות," אני מחמיא לְאֶנִי וּלְלוֹרִי, והן שואלות אם אני רוצה שתבעלנה אותי בתחת בעזרת דגדגניהן הבשרניים כי גם אותן זה מגרה נורא ואף פעם הן לא בעלו יחד יהודי כשאחת מהן סנדוויץ', מתחככת משני הצדדים בעת-ובעונה-אחת... "אני מעדיף את התנוחה המיסיונרית," אני עונה, ודופק אותן בחשכה זו אחר זו שלוש פעמים כי ככל שהן יותר מסוממות כך הן יותר פתוחות ורכות ומניחות לי לעשות בהן כאוות נפשי. ואני אומר לעצמי שכדאי לי להיעלם בחוף קו-פיפי מבלי להותיר עקבות וגם לא להיפגש עם צ'אנג קאי צ'ק, אבל המצפון אינו מניח לי כי אני יודע כמה מאמצים ישקיעו חבריי-למדור לאתר אותי מחשש שנחטפתי, וכיצד ישפיע הדבר על המערכת המחקרית שלנו בתעשייה האווירית, על מפעל 5 הסודי ממש כמו אניגמה בשעתה, מכונת ההצפנה הגרמנית במלחמת העולם השנייה, ומפצה את עצמי בְּאֶנִי וּבְלוֹרִי המסוממות כליל ומבקשות: "סטור לנו חזק על התחת ועל הירכיים כי זה עוזר לנו להמריא ולרחף כל פעם שאנחנו חשות שאנחנו עומדות לצנוח מהגבהים..." ואני מכה. ומכה אותן כבר גם על שפתי ערוותיהן הבשרניות, הלחות. ומכריז: "הַפֶּנִיס שלי הוא גדול כמו של טְרוֹל!" ומתהולל שאני עומד לשאת אותן לנשותיי בטקס בודהיסטי ושוכח שהשארתי בבית אישה יהודייה עם תינוקת - - - 

שיטוט נוסף בסמטת החנויות של האי הקטן פיפי וחזרה לנמל פוקט בספינה גדולה יותר מזו שבה באנו. הפעם יושבים בסיפון התחתון, הממוזג, ומנמנמים קצת, מה עוד שהשמש מסנוורת ממערב. במהלך ההפלגה מחלקים לנו ממחטות נייר לחות לריענון, רבעי אננס עסיסי על שיפודי מקלות קטנים, ופלחי אבטיח קרים וטעימים מאוד, עם חרצנים שחורים. ממש לקנא בתאילנדים שמגדלים אבטיחים טעימים כפי שהיו לנו פעם. אף חורף לא אכלנו אבטיחים נהדרים כאלה! כל היופי הטבעי שראו עינינו, בגוף האנושי ובנוף, נשטף לאחר שבועות אחדים בגל הצונאמי שסחף והטביע והרס...

בהפלגה אני לא מזהה את מקום ישיבתם של השחומה הקטנה ובן-זוגה הקשיש בעל העור-הנגוע, שהיה יכול להיות סבא שלה והוא גם קצר-ראייה. אך בהגיענו לנמל פוקט-סיטי, בעוד הנוסעים יורדים מכל הסיפונים ומצטופפים במעבר הצר שבירכתי הספינה כדי לצאת לרציף הנמל, וגבירתי, כהרגלה חסרת סבלנות, כבר חותרת קדימה ממני, מרחק כמה אנשים –

פתאום, כמו שאומרים באידיש, "אֶר אִיז דוֹ!" – היא כאן, התאית השחומה, הנמרצת, קצרת-הרוח אך גם חסרת-הכוח לדחוף קדימה את האירופאים, וזה גם מאוד לא מנומס – והיא נסוגה קצת לאחור, אליי – עדיין מתעלמת ממי שאינה מכירה בקיומו אבל היטב מבחינה בי במבט אלכסוני, והתחת הקטן שלה נלחץ מולי בהתרסה ומתחכך בכף-ידי הימנית – פעם, ועוד פעם. אני חש היטב בטופוגראפיה של הסדק הצר, בין שתי הגבעות הרכות, נדחף אליי כאילו במקרה ברגע קצר של צפיפות אנושית, מבקש את הנמר המידברי הגדול שלי, ביציאה מהספינה הדחוסה, עד לפיזור על הרציף – גוף אל גוף, סדק-תחת גמיש נלחץ אל כף-ידי המוצקה וזורם אליי כמבקש לאונן עליי, כְּשָׁר: "שייפתח עליי, שייפתח, אני שלך, שייתְקע-פח!" – וברגע שנדמה לי כי הגבירה את החיכוך ואת קצב נשימתה, ואו-טו-טו תיפער התחת לקלוט קצת יותר מכף-ידי ולהרטיב מרוב התרגשות שאני בועל אותה מאחור, אולי גם בנמר המידברי עצמו – מפליג התור קדימה והקטנה נעלמת מחיי לנצח.

מכונית הטרנזיט לוקחת אותנו לעיירה קָרוֹן ולחוף קרון, אוֹ-קָרוֹן, שעליו בנוי מלון הילטון ארקדיה. בחדר מחכה לנו הודעה מודפסת מההנהלה: בשעה שבע, עוד כחצי שעה, יתקיים טקס בן רבע שעה לציון יום הולדתו של הוד רוממותו המלך בְּהוּמִיבּוֹל אַדוּלְיָאדֶז'. תמונתו הגדולה ניצבת מיום בואנו לרגלי הפואייה הגדול של הקבלה, והערב גם קושטה ופרחים והוארה.

חרף עייפותנו אנחנו ממהרים להתרחץ ולהתלבש באופן חגיגי.

חשבנו שכל האי פוקט, שאותו חצינו לרוחב פעמיים היום, ילבש חג לרגל יום ההולדת ויוצף הלילה בזיקוקין די-נור, אבל ככל שמתרחקים מבנגקוק, חוגגים פחות, ולבד מהתמונות הרגילות של המלך והמלכה בכל גיל ובכל מקום, לא ראינו תכונה מיוחדת. התאילנדים מאוד קשורים למלך כי הוא מסמל להם שנים של שלווה יחסית והתקדמות כלכלית. הטקס צנוע. מתאספים בחשיכה-למחצה מול תמונת המלך המוארת, שניצבת על במה לא-גבוהה ולצידה מכשיר טלוויזיה שמעביר תוכנית כלשהי הקשורה ביום ההולדת. המלך, שנראה בכל תמונותיו אדם צנוע מאוד, מרכיב משקפיים, וכאן בז'קט לבן ומצווארו משתלשלת חגורת מצלמה שאותה הוא אוחז בידו כמתכונן להרימה לצילום. הוא חובב צילום, ודמותו כאן באה לעודד את התיירות. במקומות אחרים רואים אותו לבוש מדי צבא.

לפני התמונה ניצבים מקצת עובדי המלון בשורות כמו במיסדר, כולם במדים, איש לפי תפקידו, ובולטים עובדי המיטבח בסינריהם הלבנים ובכובעים הלבנים התפוחים. בצד שמאל עומדים אנחנו יחד עם מקצת מאורחי המלון. על רקע תמונת המלך הניצבת על הדשא, מעל לבמה הלא-גבוהה, עטורת זרי הפרחים והפנסים הצבעוניים, נואם קצרות מנהל המלון באנגלית ובתאית. מחלקים פרחי לוטוס צבעוניים מפלסטיק ובתוכם נרות שאותם אנחנו מדליקים. חילקו גם דף כתוב בתאית, ובתאית באותיות לטיניות, ובו כנראה המילים של ההימנון הלאומי ועוד שיר של בית המלוכה, שניהם קרויים – שירים מסורתיים של משפחת המלוכה. לאחר נאום המנהל שר הקהל את שני השירים. השיר הראשון "סָן-סֶרְן-פְּרָא-בָּה-רָה-מִי" נפתח בשורה: "קְהָה-ווֹ-רָה-פּוּט-טָה-זָ'אוֹ," והשני "סָא-דוּ-דִי-מָה-הָה-רהָ-צָ'ה" נפתח בשורה: "קוֹר-דֶה-צָ'ה-אוֹנְג-פְּרָה-פְּרָה-מוּק-בּוּהִימְבּוֹל" – כאשר הנעימה המונוטונית שלהם, הדומה לתפילת מתמשכת או לקריאת קינות, נשמעת שונה מכל הימנון לאומי שפגשנו מעודנו. השירה בציבור נשמעת מתאימה לאופי הבודהיסטי שוחר השלום והמתנגד לאלימות של אזרחי המדינה ואולי גם לכניעותם הטקסית למלך.

הסתיים הטקס. שמנו איש-איש את גבעול הפלסטיק שבראשו גביע הלוטוס ובו נר הבוער – באחד מקני-הסוף שנתקעו מבעוד יום בשורה, כחיילים, לפני המלך, ואלה נשארו בוערים עוד שעה ארוכה לאחר שעזבנו את המקום. הייתי גאה שזו פעם ראשונה בחיי שחגגתי יום הולדת של מלך. אמנם, מילדותי זכרתי יום של קיצור לימודים ועצרת בבית-הספר לרגל יום הולדתו של מלכנו ג'ורג' השישי, אביה של לימים-המלכה אליזבת השנייה.

בערב אוכלים במסעדת המלון המופלאה "סיילס". מרק עגבניות נהדר בטעם אנגלי שאפילו באנגליה לא זכיתי לטעום כמוהו. סאטה עוף מצויין עם רוטב חריף על בסיס של חמאת בוטנים, עם קערית זעירה של סלט עשוי עיגולי בצל ומלפפון בחומץ בהיר ומלח, עם טבעות זעירות של פלפל אדום חריף, שכל אחת מהן יכולה להעיף אותך לתקרה, ואילו המקומיים תופסים ובולעים אותן בפה כמו פיסטוקים. אחד משבעת פלאי המזרח הרחוק.

בפינת הפירות ניצב אבטיח עשוי כפרח מדהים בצבעי ירוק אדום ולבן. זוהי אמנות מאוד נפוצה בתאילנד, פיסול או חריטה בפירות. החרט השתמש בשלוש השכבות, הקליפה הירוקה בחוץ, החלק הלבן שלה בפנים, והציפה האדומה – כדי לחתוך בפני האבטיח מקלעת פרחים בצבעי לבן ואדום עם קצוות ירוקים ומסגרת ירוקה. חריטה מדהימה. אנחנו שואלים מי עיצב את הפרח, ומופיע הטבח התאי הצנום במדיו לבנים עם סמל הילטון על הכיס, וכובע טבחים לבן גבוה כמו בסרטי שחור-לבן ישנים, שמתחתיו בולטות לצדדים אוזני הטבח המפסל. גבירתי מצלמת אותו עומד מאחורי קערת פירות כאשר מצידו האחד האבטיח החרוט ומצידו השני פסל צבעוני מקושט ומוזהב של אלה צעירה ערומה למחצה, שדומה לתאית הקטנה שפערה את פלחי עגבותיה והתחשקה על אגרופי רק לפני שעות אחדות, איזו בושה היתה נגרמת אילו התחככה מול כֵּלִּי המגורה המזרח-תיכוני הנמר עין-גדי שלי חובב הסדקים בכבודו ובעצמו.

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* האם נכונות השמועות כי ארדואן ביקש מישראל רשות מעבר לרצועת עזה, שם הובטחו לו מקלט מדיני וגם שמיכות חמות אחדות שנותרו מהסיוע של ספינות המשלחת של ה"מרמרה" וארגון הטרור הטורקי, וזאת אולי גם בסיוע ח"כ חנאן זועבי, שתוכל להתחבר אליו מכוח חסינותה?

* האם זה נכון שמחמוד אחמדיניג'אד חזר עתה לעסוק בחקירת שבויים אמריקאיים באמצעות עינויים, מה שעשה הסאדיסט הזה בראשית דרכו כאשר השתייך לכוחות האיראניים שהחזיקו בבני-הערובה האמריקאיים בשגרירות ארה"ב בטהראן?

* בגיליון מיספר 542, במודעתו של מר ״משה ברק״, מוזכר המושג ״פלדלת״ פעמיים. אודה מעומק ליבי אם תסכים לקשר מהמושג ״פלדלת״ אל העמוד הרלוונטי באתר רב-בריח (http://www.rav-bariach.co.il/about.aspx?id=5) המתאר את המותג וסוקר בקצרה את היסטוריית החברה.

* באשר לאהוביה מלכין זיכרונו לברכה, שהיה מ"צעירי מפא"י" הנצחיים, ונפטר לאחרונה והוא בן 96 – היה לנו ניסיון מעניין.

כאשר סיימנו את הכנת ספר הראיונות "אין שאננים בציון, מחיר הציונות", לבקשת הוצאה אמריקאית שגם שילמה לנו מקדמה נאה, הבאנו לאהוביה את כתב-היד העברי. הוא היה אז עורך סדרת "אופקים" של "עם עובד", המקום הטבעי ביותר לספר. זה היה בשנת 1970 – אהוביה קרא את כתב-היד ופסל אותו לפרסום באומרו – "הראיון שערכת עם רטוש אינו שווה את הנייר שנכתב עליו, וגרשם שלום אינו מתמודד עם השאלות שהצגת בפניו בראיון."

וכך נותר כתב היד העברי גנוז. ב-1974 הופיעה המהדורה האמריקאית שלו באנגלית בהוצאת "קוואדראנג'ל" שליד ה"ניו יורק טיימס", ורק ב-1986, בהשתדלותו של אברהם (פצ'י) שפירא מקיבוץ יזרעאל, שידע את ערכו של ספר הראיונות החשוב הזה וגם היה אז במערכת "עם עובד" – הספר הופיע בסדרת "אופקים" של "עם עובד" בעריכת אותו אהוביה מלכין, בשם "אין שאננים בציון". אהוביה לא זכר, או מעולם לא דיבר על כך – שהוא פסל את אותו כתב-יד שש-עשרה שנים קודם לכן!

* ירון זליכה  ["דה מארקר", 27.12.13]: "למה אנחנו לא אירופה? – כי אנחנו מושחתים." – ובכן, מתחסד שכמוך, לֵך, למשל – אל איטליה, וַחכמת! – שלא לדבר על מדינות מושחתות לא פחות באירופה וגם בארה"ב [משבר המשכנתאות]! אבל אתה לא נותן לעובדות לבלבל אותך! – האם פתחת במקרה עיתון בימים האחרונים בקשר לשחיתות הנוראה בטורקיה, שאם איננו טועים מחציתה באירופה? או אולי זו המחצית הלא-מושחתת על פי הידע הגיאוגראפי שלך?

אבל לא, כולם בעיניך באירופה מלאכי עליון טהורים בהשוואה ל"שחיתות" בישראל, כולל גם, אם אינני טועה, בעלי תפקידים רמים במיגזר הממשלתי באירופה – שכידוע אינם משמשים במקביל במשרות הוראה אקדמיות נכבדות.

* מכובדי, הסופר הנידח, הקטע הבא מוקדש בהוקרה לצדיקי עליון: מר אורי הייטנר ומר נעמן כהן (גיליון 903). אחת לשנה או לחודש או ליום או לשעה, כותב דרור אידר, יוצא לו הטהרן-הצדקן הישראלי התורן, לחבוט על החזה החבוט מזה שנים, של הדוס התורן שנתפס ב"קלקלתו". מצויד באש היוקדת שיצאה מגרונו של רבו הגדול ישעיהו לייבוביץ, ובדברי הנביא ישעיהו מפרק א', הוא שורף באישו הגדולה את פושעי ישראל שכשלו בעוונותיהם הרבים. כביהודי (או שמא היה זה פלסטינאי?) ההוא, לאורך הווייה דולורוזה, הם חובטים בלי רחם, בכדי להחזירו כביכול למוטב.

ממי למד מיטב הנוער הישראלי על משכבי נקבה ועל משכבי זכר? – הלא רק מהסוטים החרדיים האלה המשחיתים את נפש הנוער הזכה והרכה. והחרדים האלה, למרבה החרפה, עוד מנסים להשליט את דתם המיושנת והעבשה על כלל האזרחים הנאורים במדינה. על אפם ועל חמתם, היו לא יהיה כדבר הזה. נתן ראש ונשוב למצרים.

רבותי הנכבדים, הציבור הדתי במדינה בוגר דיו, יודע היטב מה עליו לעשות במקרים שכאלה וכלל אינו נזקק להתערבותכם. שימרו על עצותיכם לעצמכם.

איש לאוהליו ישראל.

אלכס לכיש

* הצלף אבו-עמשה מבית חנון, התקשה, בגלל בעיה בעיניו, לירות בחיילי צה"ל בגבול רצועת עזה המשוחררת, אז הוא יצא לבית החולים [בישראל] לקבל טיפול רפואי שיאפשר לו להמשיך במשימתו.

זו לא בדיחה.

מרדכי בן חורין

* ציטוט: "תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג בטבת תשע"ד, 26 בדצמבר 2013. היום מלאו 135 שנים לחריש התלם הראשון בפתח תקווה על פי התאריך הכללי – 26 בדצמבר 1878. בפתח תקווה לא שמעו על כך! – ואיש גם לא הזמין את נכדו של חורש התלם הראשון לספר על כך!"

 מוטי בן-חורין: מה אתה מצפה מהאפסים האלה?

* פרופ' שטרן שרוצחו משתחרר היה קרוב משפחה של אשתי, אביבה. הרוצח יקבל 50,000$ ומשכורת לכל חייו. גם מסיבות עורך אבומאזן לרוצחים [''לוחמי החופש''].

אני הוזה?

יש להפסיק את המרדפים אחרי הרוצחים. אם לא ייאסרו, אזיי לפחות יסבלו ממחסור כספי...

חרפה בהתגלמותה.

אני לא כותב את כל מה שאני חושב.

מוטי

אהוד: אל תדאג, ג'ון קרי מכין מקומות לכולנו בספינות הפינוי לארה"ב. שם גם נקבל קצבה נאה בתור פליטים. לא ייתכן שהמזרח התיכון יתפורר ושישראל תישאר שלימה. לכן אובמה וקרי, חסידי הדמוקרטיה, ה"האחים המוסלמים" והאידיוטיזם הפוליטי – ידאגו לפורר גם אותנו, והערבים הדפוקים עולזים ושוחטים אלה את אלה.

* אהוד, שלום רב . מעניין מתי כתב דידי מנוסי את מכתבו אל הרב אורי זוהר – לפני שבנו ניר מנוסי היה לרב שמופיע ומרבה לכתוב?

אסתר ג.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,560 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,071 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-78 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל