גיליון מס' 905

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, א' בשבט תשע"ד, 2 בינואר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְזִכְרוֹ שֶל סַלָּאח אַבּוּ-לָטִיף, עוֹבֵד-קַבְּלָן בְּגֶדֶר-הַמַּעֲרֶכֶת מוּל עַזָּה שֶנִּרְצַח מֵאֵש צַלָּף פָּלֶשְׂתִּינָאִי. // משה גרנות: הפוך על הפוך, על ספרו של אהוד בן עזר  "והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית בשנים 1878-1834". // עמוס גלבוע: מרבה מידע (להבדיל מדעת!) –  אינו תמיד מרבה חוכמה. [ציטוט]. // איפכא מסתברא: רק ב"הארץ" אפשר לחרבן על מרד גטו ורשה. // עפר גביש: אוסיה: "מה לי ולראש שנה זה?" // אורי הייטנר: צרור הערות 1.1.14. // רון וייס: כבר איבדנו את הרוב היהודי בא"י השלמה. // יהודה דרורי: 1. להתכונן לאוייב המסוכן שבפתח. 2. יאיר-חצי-עבודה? // משה כהן: 1. איזהו גזען? 2. על הברכיים. 3. הפלסטינים –  נער השעשועים של העולם המערבי. 4. מה עוד צריך?  // אהוד בן עזר: פנחס מן האדמה, פרסום חוזר של פרק הסיום מהספר הנידח "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", 'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2002, והפעם במלאת 20 שנה למותו של פנחס שדה. // תקוה וינשטוק: מצפה הימים. // רות ירדני כץ: כלות וחתנים, סיפור מהחיים. // יוסי אחימאיר: "לא מסרתי סמ"ר מאדמת ארץ-ישראל". // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק שנים-עשר, בחיפה בבוקר עם מלנכולי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְזִכְרוֹ שֶל סַלָּאח אַבּוּ-לָטִיף

עוֹבֵד-קַבְּלָן בְּגֶדֶר-הַמַּעֲרֶכֶת מוּל עַזָּה

שֶנִּרְצַח מֵאֵש צַלָּף פָּלֶשְׂתִּינָאִי

קוֹרְאִים יְקָרִים לִי, אֲנִי מִתְנַצֵּל

עַל שֶלַּאַחְרוֹנָה, בַּהֲלַךְ-נֶפֶש דֵּי פֵּסִימִי

אֲנִי, בְּעַל כָּרְחִי, כּוֹתֵב עַל מָוֶת, שְכוֹל וָצֵל

בִּמְקוֹם עַל קַרְנֵי-אוֹר בְּרוּכוֹת שֶל מַשֶּהוּ אוֹפְּטִימִי.

אַךְ מִי שֶכָּל חוּשָיו כְּמֵהִים לַשֶּמֶש וְלָאוֹר

אֵינוֹ יָכוֹל, אֵינוֹ רַשַּאי וְלֹא יִנְקֹט פָּסִיבִית

שוּם דֶּרֶךְ-הִתְעַלְּמוּת מִזְּדוֹן הָרֶשַע הַנֵּעוֹר

מִבַּיִת אוֹ מִחוּץ בִּתְדִירוּת פְּרוֹבוֹקָטִיבִית,

שֶלֹּא כִּיפֵי-הַנֶּפֶש שֶלִּבָּם חָדֵל לִסְעֹר

כְּשֶשֶּפֶךְ-דָּם נִתְקָל בִּרְגִישוּתָם הַסֶּלֶקְטִיבִית.

הִנֵּה, לִפְנֵי זְמַן-מָה רָצַח חַיָּל לְבָנוֹנִי

מִבְּלִי שֶהִתְגָּרָה בּוֹ קָרְבָּנוֹ וְלוּא לְרֶגַע

אֶת שְלוֹמִי כֹּהֵן זָ"ל, וְאַחֲרָיו קָרְבָּן שֵנִי:

סַלָּאח אַבּוּ-לָטִיף, צָעִיר מֵרַהַט, שֶאֵש-פֶּגַע

שֶל מְחַבֵּל מֵעַזָּה, שְכוּר-שִׂנְאָה וְרַצְחָנִי    

קָטְלָה אוֹתוֹ כְּמוֹ לְהַמְחִיש כִּי מַשְׂטֵמָה הִיא נֶגַע

שֶאֵין בּוֹ הַבְחָנָה בֵּין יְהוּדִי לְבֶדוּאִי

וְשֶצִּמְאוֹן-הַדָּם שֶל הָאִיסְלָאם הַמִּילִיטַנְטִי

הוּא אוֹת-קָלוֹן בִּלְתִּי נִמְחֶה וְכֶתֶם וַדָּאִי

עַל אִרְגּוּנֵי-טֵרוֹר שֶאִבְחוּנָם הַדִּילֵטַנְטִי

שֶל כָּל צְבוּעֵי אֵירוֹפָּה מַגְדִּירָם בְּהֶפְקֵרוּת

בִּמְקוֹם כְּחֶבֶר בְּנֵי-עַוְלָה כְּ"לוֹחֲמֵי חֵרוּת".

סַלָּאח נִקְטַל צָעִיר מְאֹד, בְּגִיל עֶשְׂרִים וּשְתַּיִם

וְטֶרֶם שֶנּוֹרָה שִפֵּץ בְּמוֹ יָדָיו יוֹם-יוֹם

אֶת בֵּית הוֹרָיו מִבְּלִי לָתֵת לֹא דַעַת וְלֹא עַיִן

עַל שֶזִּמֵּן לוֹ גוֹרָלוֹ, הָרֶצַח הָאָיֹם,

בְּעוֹד הוּא מְפַנְטֵז כֵּיצַד, אִם אַךְ הָאֵל יֶחְפַּץ,

יָבִיא אֶת כַּלָּתוֹ אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת שֶשֻּפַּץ.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּדִמְיוֹנִי עַל גַּג הַבַּיִת

טוֹרֵחַ בִּשְקִידָה בְּזִפּוּתוֹ מֵחֲדִירַת

מֵי הַגְּשָמִים וּכְבָר הוֹגֶה עַל רֶקַע שְמֵי עַרְבַּיִם

הַמִּתְאַדְּמִים כִּקְלַסְתֵּרָהּ הַצַּח שֶל נַעֲרַת-

חֲלוֹמוֹתָיו כְּשֶמַּבָּטוֹ נִתְקַל בִּיפַת-הַתֹּאַר

בְּעֵת עָבְרָהּ בִּרְחוֹב הָעֲיָרָה בְּבַיְשָנוּת

וְהִיא חוֹלֶמֶת אֵיךְ יִטֹּל אָבִיהָ אֶת הַמֹּהַר

מִכַּף יָדוֹ הַמַּרְטִיטָה מִגִּיל וְעַקְשָנוּת

שֶל מִי שֶבִּדְבֵקוּת בּוֹנֶה לָהּ שָם אֶת קֵן-חַיֶּיהָ

כְּעוֹף נֶגְבִּי מָסוּר לְכִנּוּנוֹ וְקִנּוּנוֹ

שֶל מְעוֹנוֹ וְהַשְּקִיעָה לוֹהֶטֶת כִּלְחָיֶיהָ

וְעוֹר פָּנֶיהָ מִתְחַכְלֵל מַמָּש כִּדְיוֹקָנוֹ.

וְכָל זֶה מִתְנַפֵּץ פִּתְאֹם מִקְּלִיעַ בֶּן-בְּלִיַּעַל

הַמְּקַפֵּד לַבֶּדוּאִי סַלָּאח שֶבַּדָּרוֹם

אֶת חוּט חַיָּיו וּזְכוּת מַאֲוַיָּיו לִנְסֹק מִמַּעַל

לִקְשִי-יוֹמוֹ שֶל אִיש צָעִיר הַמְּטַפֵּס לִמְרוֹם

גַּגּוֹ לְשֵם מִמּוּש חֲלוֹם הוֹרָיו לִזְכּוֹת בְּנֶכֶד

כְּשֶבֶּן-עַמּוֹ וּבֶן-דָּתוֹ רוֹצְחוֹ בְּיוֹם רִאשוֹן

לְהֱיוֹתוֹ עוֹבֵד-קַבְּלָן בְּגֶדֶר-מַעֲרֶכֶת

שֶנִּפְרְצָה בִּצְלֹף בָּהּ סַעַר-חֹרֶף בְּדִישוֹ.

אֶת הַגָּדֵר שֶנִּפְגְּעָה מִן הַסּוּפָה אֶפְשָר עוֹד

גַּם לְאַחוֹת גַּם לְתַקֵּן, אַךְ אִם בֵּין מַלְאֲכֵי-

עֶלְיוֹן יֶשְנָם עוֹבְדֵי-קַבְּלָן שֶל אַלְלַהּ – לֹא הֻכְשַר עוֹד

אַף לֹא אֶחָד מֵהֶם לִהְיוֹת מַדְבִּיק וּמְאַחֶה

אֶת כָּל קִרְעֵי הַגּוּף שֶמְּשַסֵּעַ מַר הַמָּוֶת

וְכָל קִרְעֵי הַנֶּפֶש שוֹתְתֵי הַנְּכָאִים

שֶל מִשְפַּחְתּוֹ מֻכַּת הָאֵבֶל שֶל קָרְבַּן-הָעָוֶל

שֶחִלְּלוּ לָהּ כָּךְ אֶת קְדוּשָתָם שֶל הַחַיִּים.

וְשוּב יֵש אָב שְבוּר-לֵב וְשוּב יֵש אִמָּא הַפּוֹכֶרֶת

יָדֶיָה זוֹ לָזוֹ וּמִתְיַפַּחַת רְעוּדַת

כְּתֵפַיִם בַּמְּדִינָה הַזֹּאת שֶלֹּא תָמִיד זוֹכֶרֶת

שֶכָּל אֶחָד מֵאֶזְרָחֶיהָ, בֶּן כָּל עַם וָדָת

הוּא בֵּן שֶלָּהּ וְשוּב מָקַבְּרִי הוּא חֶזְיוֹן-הַקֶּבַע

שֶבּוֹ בִּמְקוֹם עָתִיד מוּאָר מַמְתִּין לוֹ וְעָרוּךְ

אָפְלוֹ שֶל בּוֹר קִבְרוֹ שֶבּוֹ שֶלֹּא כְּדֶרֶך-טֶבַע

הוֹרִים קוֹבְרִים אֶת יַלְדֵיהֶם.

יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ. 

* * *

שנת 2014, תשע"ד

הבאה עלינו לטובה

היא שנת המאה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914, תרע"ד

אנחנו נשתדל להביא חומר

הקשור להתנהלות המלחמה בארץ-ישראל

* * *

משה גרנות

הפוך על הפוך

על ספרו של אהוד בן עזר

 "והארץ תרעד – סאגה ארצישראלית

בשנים 1878-1834"

ספרי מקור, 2014, 272 עמ'

מקובל לתת חמישה מאפיינים ביצירה טובה: אחדות, מורכבות, עצימות (מידת הריגוש שמפעילה היצירה על צרכניה), מקוריות והסיכוי לשרידות לעתיד. כיוון ש"והארץ תרעד" חובר, לפי עדותו של המחבר עצמו, במשך 39 שנים (2013-1974), ומאחר שחלק מהסאגה המתפרשת בספר כבר פורסם בהוצאת "תרמיל" (1978), סברתי שאני יכול "לתפוס" את אהוד בן עזר בחולשה באשר לאחד "המאפיינים" הנ"ל – האחדות. כי באמת יש בסאגה הזאת שלוש עלילות נבדלות, שבמרכזן שלושה גיבורים שונים: עלילה ראשונה – בשנות השלושים של המאה ה-19 בצפת, כשהגיבורה הראשית היא הנערה אפרת, הזיותיה וסופה הטראגי; עלילה שנייה – באמצע המאה ה-19, בעיקר באיסטנבול ובירושלים, כשהגיבור הראשי הוא בן-ציון לוין; עלילה שלישית – שנות השבעים של המאה ה-19 בעיקר בירושלים, וההתיישבות במלאבס היא פתח תקווה, כשהגיבור הראשי הוא יהודה ראב. אלא שבאמת במלאכת מחשבת – שלוש העלילות מתחברות זו בזו על ידי ציון הקשר המשפחתי והרומנטי, והקורא איננו חש בפערים המפירים את האחדות.

זאת ועוד: הסופר מסתופף סביב שלוש דמויות האחראיות על התוכן: אהוד בן עזר עצמו, מיודענו "הסופר העל-זמני אלימלך שפירא" והמלביה"ד (המביא לבית הדפוס).

אהוד בן עזר מספר את קורות היישוב בדרכו המפולפלת; אלימלך שפירא (שדבריו מופיעים בתחילת הספר ובסופו) ממליץ לא לסמוך על העובדות ההיסטוריות המוזכרות בספר, ואילו המלביה"ד מופיע רק בהערות שוליים, כשהוא "מתרגם" את הסופר, מעיר הערות, מבהיר סתומות, ובכלל משגיח על הכתוב בשבע עיניים.

באמת מובאים בספר אינספור האירועים שעברו על ארץ ישראל ועל היהודים שעלו אליה במשך המאה ה-19, ואני מעיד על עצמי שלא מצאתי שום אי-דיוקים – כלומר, אהוד בן עזר נוקט שיטה המכונה בעגה העממית – "הפוך על הפוך". אציין כאן חלק מהאירועים המוזכרים בספר, והנחוצים להבנת העלילה: עליית "הפרושים", תלמידי הגר"א, מסע נפוליאון לארץ ישראל וכישלונו במצור על עכו, חת"ם סופר, ישיבתו בפרשבורג (היא ברטיסלבה) ומלחמתו בהשכלה, "הדנמה" (המהופכים – בטורקית), תלמידיו של שבתאי צבי שהתאסלמו; אחמד ג'זאר ושרו היהודי פרחי; איברהים פחה המדכא את מרד הערבים בארץ ישראל; הפרעות של שנת 1834, רעידת האדמה בצפת ב-1837; התלם הראשון במלאבס היא פתח-תקווה ב-1878, ועוד.

העלילה משתרעת על פני מחוזות קרובים ורחוקים, וההווי בכל אחד ממקומות אלה מתואר ביד אמן, והקורא חש כאילו הכותב ראה בעיניו את הקורה בכל אחד מהאתרים האלה: ההווי בצפת בין יהודים לערבים, יהודי חצבאיה, המכמונת לאיברהים פחה בשכם, האתרים באיסטנבול, הישיבה בפרשבורג, המסחר בביירות, וינה המעטירה, רובע הזונות בטריאסט, כפר סנט אישטוואן בהונגריה, יפו המלוכלכת והמסריחה השורצת מתווכים ודורשי בקשיש, העולם הדקדנטי של יהודי "החלוקה" בירושלים והתנכלויות הערבים בעיקר ליהודים האשכנזים, העולם הפרימיטיבי בכפרים הערביים, השלטון המושחת של העות'מנים בארץ ישראל והסדר הנתינויות הזרות הקשורות לקונסוליות של המעצמות, הקידמה שבמושבות הטמפלרים ועוד. האותנטיות המושגת בספר נשענת גם על השפה המותאמת לכל אתר ואתר – הקורא ימצא בספר היגדים בערבית, יידיש, לדינו, הונגרית, טורקית, גרמנית – אך אל דאגה – אלה תמיד מתורגמים לעברית.

העלילה היא מאוד מפותלת, אבל למרבה הפליאה – לא מסובכת: אפרת, בתו של ר' שבתאי לוין מצפת, נערה אדמונית יפהפייה, מוצאת מקלט בימי הפרעות של שנת 1834 , יחד עם אימה ואחותה ציפורה, בביתו של הקאדי. הפרעות מתוארות בפרוטרוט מסמר שיער (גזל רכוש, אונס גברים ונשים, רציחות המוניות – לר' שבתאי ניקרו את שתי עיניו...). חסאן, בנו של הקאדי נותן החסות, חומד את אפרת, ומצליח לבעול אותה שלא כדרכה. האירוע הזה קבע את חייה – היא חשה חוטאת, ובו בזמן מתמלאת תשוקה דווקא לאנס. היא קראה בספר "חיצוני" ובעקבות כך היא החלה להזות על ייחוד עם נפוליאון שימליך אותה על מלכות יהודה, והיא לפעמים מזהה בחסאן עצמו את המיועד לה לחתן. בגלל הזיותיה ובגלל הרכילות עליה – היא גוזרת את שערה בהילולת מירון לזכרו של שמעון בר-יוחאי, מגלה את חזה ושורטת אותו. הקמיע שהיא מקבלת מידעוני אינה מועילה, ואת מנוחת נפשה היא מוצאת רק במותה ברעידת האדמה שפקדה את צפת ב-1837, אז נספים אלפים, וביניהם – כל משפחתה, חוץ מאחותה הקטנה ציפורה הנישאת לאליקים שפירא שהיה מיועד לאפרת.

מסתבר שהיה עוד חתן מיועד לאפרת – בן-ציון לוין, קרוב משפחה מווילנה. זה מחליט לעלות לארץ כדי להשתדך אליה, אלא שהוא מתעכב שנים באיסטנבול, ונושא שם לאישה את סלובה הצולעת, שיולדת לו את בנו יחזקאל. הוא מתפרנס מחייטות, ושמו מגיע עד השר יזיד ביי המבקש ממנו לתפור בגדים לנשים שבהרמונו. שם הוא פוגש את נג'ימה, נערה בת 17, המלחשת לו שהיא יהודייה, ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה ויגניב אותה מההרמון – מעשה שכמוהו כהתאבדות, אלא שמשום סוד שבין יזיד ביי ובינה, ומשום שהיא רזה מדי, ואיננה מוכנה להשמין כדי להיות מוכנה להיבעל – יזיד ביי מוכן לשחררה בתנאי שבן-ציון יישא אותה לאישה. אף רב איננו מוכן להשיא אותו לאישה שנייה (מחשש מה יגידו הרבנים האשכנזים המקיימים את חרם דרבנו גרשום), אבל המשולח סניור עוזיאל בעל שם, דמות המופיעה באתרים שונים ביצירה, והמעיד על עצמו שהיה מתורגמן של נפוליאון – מסכים להשיאם, והשלושה (בן-ציון, סלובה ונג'ימה, ששמה היהודי – מירל'ה) מחליטים להציג את נג'ימה-מירלה כאחותו של בן-ציון, וכשיגיעו לירושלים – יגרש אותה ותוכל להינשא למי שתחפוץ.

אלא שמירל'ה שראתה את הנשים "המסתוללות" בהרמון, היא מלאת תשוקה, ודורשת מבן-ציון את עונתה, "שלא כדרכה" כדי שתישאר בתולה לגבר שמיועד לה. הנסיעה לארץ באוניית מפרשים מתוארת כסיוט אחד גדול (זוהמה, קיא, מים מעופשים). הם מגיעים לביירות, וגם שם נטפלת אליו נזירה הטוענת שהיא יהודייה ורוצה להינשא לו. הוא מצליח להינצל בעור שיניו,  ויוצא עם שיירה לצפת, ומשם לירושלים. אגב, ההווי במנזר המיסיון בביירות ובמנזר היווני (נזירים מביאים עז "חוטאת" לארץ הקודש) מזכיר בזנותיות שבו את נזירי "דקמרון" של בוקצ'יו.

החלק האחרון בספר מתאר את עלייתה ארצה של משפחת לאזאר ראב, ובעיקר עלייתו של יהודה ראב, אשר יחד עם בן דודו יהושע שטמפפר, שעלה לארץ ברגל מהונגריה, ויחד עם דוד מאיר גוטמן הגביר, ויואל משה סלומון – מצליחים לאחר עמל ותלאות, הנובעים בעיקר משום ההתנגדות הנחרצת של תקיפי "החלוקה" ליישוב הארץ – הם מצליחים להשיג את הנחלה במלאבס, ומקימים שם את פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה.

כאמור, המתיישבים הללו שהתנגדו נחרצות לקבלת קצבת "החלוקה", שהיתה מנת חלקם של רוב יהודי ירושלים, עברו תלאות אינסופיות, חרמות איומים ואפילו מכות. בין השאר, עובר יהודה חווייה ארוטית חריפה עם אפרת, בתה של נג'ינה-מירלה, הנוהגת כפרוצה. את יהודה משיאים לאלמנה גרושה, ואם לבת, ומלבישים אותו בעל כורחו בבגדי אברך, אבל הוא נשאר נאמן לחזונו – תרבות אירופית עם חידוש העבודה החקלאית העברית בארץ ישראל. מאלצים אותו להתגרש, והוא נושא לאישה נערה בת 16 בשם לאה. יהודה ראב (בן עזר) הוא סבא של המספר, ועליו גאוותו, שכן הוא חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה וחרש בנחלה שלה את התלם הראשון.

אגב סיפור העלילה מביא הסופר דברים כהווייתם – רק דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון והערבי זכארי – רכבו על סוסים מיפו למלאבס, ולא כפי שכתוב בבלדה המפורסמת של יורם טהרלב.

המאפיין את הספר הזה, ואת שאר הספרים של אהוד בן עזר שקראתי, הוא שפע התיאורים של אברי המין והמשגלים (רובם "שלא כדרכה", ואפילו עם עיזים...) – והכול בפרוטרוט ובעגה הכי "עממית" שאפשר – בעברית, בערבית, ביידיש וכו'. אני מודה שאני מבכר כתיבה ארוטית ברמיזות, כי המין בעיניי ראוי לצנעה: אנחנו אוכלים, שרים, רוקדים, רבים, נלחמים וכו' בפרהסיה – אבל מין הוא על הרוב מעשה דיסקרטי, שהחוק בכל אתר ואתר אוסר על קיומו לעיני כול.

יחד עם זאת צריך להודות שמרביתנו מדמים לעצמנו כל מיני תמונות הקשורות בנושא שאינן עדינות בהכרח, וגם הספרות "פגשה" את התופעה הזאת, ואם להנרי מילר ב"חוג הסרטן" ולאדוארד אלבי ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" מותר להשתמש בכל העגה "העממית" בתחום – למה שיהיה אסור לאהוד בן עזר? מה עוד שלפחות חלק מן הקטעים האלה גדוש בהומור.

לא פשוט לכתוב רומן היסטורי ולגרום לכך שהקורא יאמין לסופר שכך קרו האירועים בעלילוּת, והרושם שלי הוא שאהוד בן עזר עשה את זה בסאגה שלפנינו.

* * *

אלי מייזליש

על נפיחה של אופה קשיש

לידידי היקר אהוד בן עזר, שלום רב,  [יום ד' הראשון לינואר למניינם 11:00]

הנני מרשה לעצמי מעתה לכנות אותך ידידי, באשר הבוקר מצאתי בתיבת הדואר את ספרך הנפלא והארץ תרעד ובו כשני עמודים הסיפור על הטאווסין של סבתי, סיפור אמיתי כפי שקרה עם ההדגשים הספרותיים שלך, ואני מקווה כי רבים יוכלו למצוא בסיפור רבדים ששזורים מחייהם כאן בארץ, בעיקר למי שיש זיכרונות אישיים מפי סבתא חכמה. [בהזדמנות אכתוב עוד סיפור או יותר על אודותיה, שהיתה נכדה ונינה של  'גדולי ישראל' מהמאות הקודמות, כמו הגאון מווילנה או אברהם דנציג, מחבר 'חיי אדם', ספר הלכות פופולרי כמו ה'שולחן ערוך'].

ע"פ התזכורות שלך חשבתי שאמצא ספר זימה קלאסי – אך ארצי באמת רועדת או נכון יותר אצבעותיי רועדות בדפדוף בדפי הספר כמו בחפץ יקר ערך.

בהזדמנות אכתוב את התרשמותי, כשאסיים לקרא אותו. בכל אופן הנני מודה לך עבור המשלוח המהיר והנני ממתין עכשיו לראות את כל גמדי הלשון העברית שינסו לבעוט לך ברגל. ותאמין לי שאינם שווים אפילו נפיחה של אופה קשיש [ועל נפיחה מעין זו גם יש לי סיפור].

בברכה,

אלי מייזליש

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

 "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

                                                       * * *

עמוס גלבוע

מרבה מידע (להבדיל מדעת!) –

אינו תמיד מרבה חוכמה

שנת 2013 היתה גדושה באירועים גדולים בארץ, באזור ובעולם. אבל, אף אחד מהם לא השפיע על  ההתנהלות היום יומית שלנו. ישנו יוצא מן הכלל. כוונתי למהפכת  הטכנולוגית של התקשורת. אני מעריך שהשנה, כמו בשנה שקדמה לה, כמות ההתקשרויות בעולם גדלה במיליארדים רבים. כיוון שכך, כמות ההאזנות להתקשרויות עלתה אף היא במיליארדים.

בא השנה פקיד זוטר בחברה אמריקאית אזרחית, העובדת כאחד מקבלני המשנה של סוכנות ההאזנה הלאומית האמריקאית, סנואדן שמו, ו"חשף" לעולם בצורה מאוד פרטנית, כי  הסוכנות האמריקאית קולטת כל יום מיליארדים של התקשרויות שונות של ידידים ואויבים כאחת.

עולה שאלה  מסקרנת: איך סנואדן השיג את הידע שלו ? איך הוא ידע דברים שרק מתי מעטים בסוכנות ההאזנה הלאומית היו אמורים לדעת? מה עם המידור וכל האבטחה של המידע? הכול פרוץ בקודש הקודשים של מערך האיסוף האמריקאי?

זאת סוגיה מעניינת, אך אני רוצה להעלות כאן את השאלה: "האם מרבה מידע גם מרבה חוכמה?" – במילים אחרות: האם בצד השינויים בהרגלי חיינו, אוקיאנוס המידע גם עשה אותנו נבונים וחכמים יותר (ואיני מדבר על מאושרים יותר)?

אני אתמקד בתחום המודיעין. 

אין כל ספק שהידע הבלתי נדלה שהאמריקאים אוספים על כל מה שזז, שוכב, עף, מדבר, מקליד ומתקתק – תורם להם בצורה בלתי רגילה לכל התחום הטקטי והאופרטיבי. זה תורם ללחימה בטרור, לסיכולים,  למבצעים מיוחדים, למשאים ומתנים, למפגשים שונים, ולעוד שורה מאוד ארוכה  של נושאים, כולל גם "רכילות צמרת" שאין לזלזל בה. כמובן שלא נעדרים כשלים ובעיות: חלק מהמידע הוא במכוון שגוי ומטעה; חלקו סתום, חלקו מקוטע, חלקו שגוי שלא בכוונה, ועוד כהנה וכהנה בעיות שהטוב שבמחשבים אינו יכול  (לפי שעה!)  לפתור. לא תמיד יודעים לנצל כראוי את המידע, ולא תמיד  הוא מגיע בכלל למי שיכול לעשות בו שימוש מבצעי מיידי. אבל, סה"כ  המידע הרב מקנה יכולות לעשייה. ארה"ב, ללא ספק,  צועדת בראש בתחום הזה, מאז ומתמיד,  עם טכנולוגית עילית.

אבל, האם המידע האדיר הזה תורם משמעותית להבנת המציאות המורכבת, להבנת התהליכים, להבנת התפניות האפשריות, להבנת הלכי הרוח, להבנת יציבות חברות ומשטרים,  להבנת "רוח התקופה" במדינה מסוימת?

במילים אחרות, עד כמה הוא תורם למדיניות החוץ של ארה"ב ולעיצובה?

על פי ניסיון העבר, התשובה היא: מעט מאוד!

מאז מלחמת העולם השנייה ועד ימינו, כמעט שלא היה אירוע גדול, תהליך מחולל שינוי, שקהילת המודיעין האמריקאית לא טעתה בו, חרף המידע שהיה בידה. גם לנו היה שפע של מידע ערב מלחמת יום הכיפורים, ששנת ה-40 לה עדין נושמת, אך הוא לא מנע מחדל מודיעיני מהדהד. והאמריקאים? מחקר ראשוני מסוגו שנעשה בארץ ע"י ד"ר אודי ערן, על המודיעין האמריקאי במלחמה הזו, ושתמציתו מתפרסמת בביטאון האחרון של "המרכז למורשת המודיעין", קובע ברורות: היה לאמריקאים הרבה מידע טוב על המלחמה המתקרבת, אך ביום שהיא פרצה, 6 אוקטובר, הסיכום היומי של ה-CIA קבע כי "אין שום הגיון למצרים לפתוח עכשיו בפעולה צבאית."

מודיעין הפנטגון קבע באותו יום: "אין עדיין אינדיקציות צבאיות או מדיניות לגבי כוונות או הכנות מצריות לחדש את מעשי האיבה נגד ישראל."

ללמדנו: מרבה מידע (להבדיל מדעת!) – אינו תמיד בהכרח מרבה חוכמה.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 30.12.13.

* * *

איפכא מסתברא

רק ב"הארץ" אפשר לחרבן

על מרד גטו ורשה

הכתבה ב"הארץ": "מרד גטו ורשה – לא היה כזה" – בה גם מואשם ה'מרד' של 700 לוחמים, כאחראי למותם של 50,000 היהודים שעבדו בייצור סחורות לטובת הנאצים – היא כתבה לדוגמה של עיתונאות אחראית. חבל שלא היתה כזו ב-1948 עת בן-גוריון האקטיביסט, המתוסבך, נמוך הקומה והמתחזה למשכיל, הכריח את שרתוק האינטלקטואל האחראי והמתון, להסתיר את דעתו ממועצת מפא"י – על שצודקים ג'ורג' מרשל וארה"ב המתנגדים להכרזה על הקמת מדינת ישראל בלב ליבו של העולם הערבי, ובכך היה שרתוק גם כן אחראי להחלטה על הקמת מדינה ליהודים בארץ-ישראל ולפלישת צבאות ערב, וכמו המורדים בוורשה, גרם גם למותם של 6,000 לוחמים במלחמת העצמאות ועוד רבים יותר במלחמות שלאחר-מכן, במקום לחיות בשלווה ובאושר ב-  PALESTINE

על "הארץ" מוטלת עכשיו האחריות למנוע אסונות כאלה, לתמוך ולחזק אותנו השפויים.

[מב"ח]

אהוד: בבעייה המוסרית הזו עוסק גם מחזהו המרתק של יהושע סובול, "גטו", והיא שעמדה גם בוויכוח בין מאיר דיזינגוף, שעמד בראש היישוב העברי בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לפני כמאה שנה – לבין חבורת הריגול למען הבריטים בראשותו של אהרון אהרונסון. לפני קרוב ל-50 שנה גם כתבתי על כך מחזה בשם "הבועזים" אך הוא נותר במגירותיי.

* * *

עפר גביש

אוסיה: "מה לי ולראש שנה זה?"

סיפור קטנטן המוסיף מבט על החוגגים את ראש השנה הלועזי כאילו היה ראשנו.

בראשית השנה (המכונה "אזרחית") 1918, שירת עדיין טרומפלדור בצבא הרוסי. מפקד מעוטר ונערץ, למרות יהדותו. בערב החג התפתח ויכוח בין המפקדים מי ילך לשתות עם החיילים במסבאה הקרובה ומי יישאר בתורנות. טרומפלדור מקצר את ההתלבטות, משחרר את כולם לבלות ולמרות תאריו ודרגותיו – נשאר, איך נקרא לזה... שומר מאהל.

ביומנו כתב: "מה לי ולראש שנה זה."

 כשידלקו במסבאותינו נורות על עצי ברוש (בתפקיד ממלא מקום אשוח), כשיוגשו השפתיים, אם אל כוסיות היין ואם אל שפתותי בני זוג בחצות השנה היוצאת, אנא, זיכרו החוגגים, גם את אוסיה שנשאר שומר המאהל...

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 1.1.14

* לפני חודשים אחדים, בעקבות כתבת טלוויזיה על מצבו הכלכלי העגום של חתן פרס ישראל, המלחין נחום היימן, מיהרו ראש הממשלה ושרת התרבות לזמן אותו לתמונת לוחמים והבטיחו לו משרה בשימור הזמר העברי, במשרד התרבות. יש לציין, שהיימן תורם רבות לשימור הזמר, בעשייה יומיומית לאורך שנים, ללא כל תמורה.

היתה זו מחווה נאה, אך במאמר שפירסמתי ב"ישראל היום" בעקבות המחווה, הזכרתי שאמנם היימן הוא ידוען ובעייתו שודרה בטלוויזיה, אולם הוא סימפטום ולא הבעייה. הוא סימפטום לבעיית האמנים הוותיקים, שתרמו תרומה אדירה לתרבות הישראלית ורבים מהם סובלים מזקנה ענייה ומנוונת. הוא סימפטום לבעיית הזקנים בישראל, שרבים מהם חווים עוני קשה ומשפיל. חשוב מאוד לפתור את בעייתו של היימן, אך חשוב יותר להתמודד עם הבעיות הכלליות.

השבוע, בכתבה על סי היימן ב"ישראל היום", התברר שהתצלום וההבטחה היו ההתייחסות האחרונה של נתניהו ולבנת להיימן. אפילו הטיפול בסימפטום לא נעשה, חרף ההבטחה.

* בעיית הקשישים בישראל, היא חלק מבעיית העוני בישראל. כפי שנוכחנו בדו"ח העוני, מיספר העניים בישראל גדול מאוד, באופן מוחלט ובהשוואה למדינות המפותחות. זוהי חרפה למדינה יהודית, שערכי הערבות ההדדית אמורים להיות תשתיתה המוסרית.

ומה עושה הממשלה כדי להקל על המצוקה? מפחיתה את תשלומי המעסיקים לביטוח הלאומי. החלטה פופוליסטית, דמגוגיה אנטי סוציאלית, המתהדרת ב"הורדת המס", כשלמעשה זו הורדה בתשלום של החזקים יותר למוסד שנועד להבטיח זיקנה בכבוד, מענה למצוקות של אבטלה, פציעה וכד'. מדיניות אכזרית.

* החלטת הממשלה לצמצם את העלייה בתקציב המדינה מ-4% ל-2.5% – תפגע בשירותים החברתיים של הממשלה לאזרחיה. הממשלה, שרוממות מעמד הביניים בפיה, ועל שכבות המצוקה היא כבר אפילו לא מדברת, פוגעת בציבור הזה באמצעות נסיגת המדינה ממחויבויותיה לאזרחיה. זהו מהלך של דה-טרכטנברגיזציה – הממשלה נסוגה בה מהדרך החיובית שעלתה עליה עם אימוץ מסקנות ועדת טרכטנברג, בעקבות מחאת קיץ 2011.

באימוץ המסקנות נהגה הממשלה בניגוד לדנ"א האידיאולוגי שלה. היא עשתה זאת בלית ברירה, כדי להרגיע את המחאה הציבורית. אולם ככל שאנו מתרחקים מן המחאה, נתניהו חוזר לסורו, כשקבלן הביצוע שלו הוא מר מעמד הביניים, יאיר "מרד העבדים" לפיד.

* בכל שנה, לאחר פרסום סל התרופות, חוזר על עצמו ריטואל קבוע – במקום לכתוב ולעניין את הציבור בתרופות החדשות שהוכנסו לסל, העיסוק התקשורתי הוא בתרופות שנותרו בחוץ, בהתייחסות שלילית לחברי ועדת הסל, המוצגים כרשעים וחסרי לב, שהפקירו את חולי הסוכרת. אך אילו אישרו את התרופה שנותרה בחוץ, היה זה על חשבון תרופה שהוכנסה לסל. ואז, התקשורת היתה חובטת בוועדה על מה שנשאר בחוץ. אני מצדיע לחברי הוועדה, שנטלו על עצמם משימה קדושה, ומעיזים לקבל החלטות קשות משאול, מתוך אילוצים קשים של מסגרת תקציבית קשוחה. אין לבוא אליהם בטענות, אלא יש לברך אותם.

את הטענות יש להפנות לממשלה, על כך שאינה מגדילה את הסל, על מנת שניתן יהיה להכניס אליו עוד תרופות. אולם הגדלת הסל, החיונית כל כך לבריאותם הפיזית והנפשית של אזרחי ישראל, ולא רק לאיכות חייהם אלא לעצם לחייהם, מנוגדת למדיניות הדה-טרכטנברגיזציה של הממשלה, המדיניות של צמצום מדינת הרווחה. כאשר הממשלה מקטינה את הגידול בתקציבה, מוותרת על העלאת מס הכנסה (אם כבר, היה צודק יותר לצמצם את מס ערך מוסף, המס הרגרסיבי, העיוור והטיפש) ומוזילה את שיעור ההשתתפות של המעסיקים בביטוח הלאומי. זו מדיניות רעה ופוגענית.

* ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אך היא גם מדינת כל אזרחיה ואין כל סתירה בין השניים. ומן הראוי, שהכנסת, תנהג כפרלמנט של מדינת הלאום של העם היהודי, אך גם של כל אזרחי ישראל. דבר לא היה נגרע מיהדותה של הכנסת, אם לכבוד אזרחי ישראל הנוצרים, היה נמצא מקום להניח עץ אשוח. ראויה היתה יוזמה כזו מלכתחילה, אך בוודאי שלא היתה סיבה שלא להיעתר לבקשה כזו, כאשר הוגשה. בדיוק כפי שנשיאי ארה"ב מציינים את ליל הסדר ואת חנוכה, כמחווה לאזרחים היהודים, כך ראוי להפגין מחוות למיעוטים בישראל.

* הנוצרים היו, עד לאחרונה, בין הקיצוניים בלאומיות ואף הלאומנות הערבית – הן הלאומיות הפאן ערבית, והן הלאומיות הערבית הפרטיקולרית. הסיבה לכך נעוצה בהיותם מיעוט דתי נרדף בידי הרוב המוסלמי לאורך מאות בשנים. בלאומיות הם ראו הזדמנות לשוויון – כעת הם ערבים, או סורים / מצרים / פלשתינאים וכו', שווים למוסלמים. היה להם חשוב להעצים ככל האפשר את הלאומיות, ולכן הם היו פטריוטים וקיצונים.

אנו מכירים זאת דרך ערבים נוצרים דוגמת הארכי-טרוריסט הפלשתינאי ג'ורג' חבש, מייסד החזית העממית לשחרור פלשתין, וח"כ לשעבר עזמי בשארה – שני לאומנים קיצוניים, מתוך רצון להוכיח שהם יותר נאמנים מנאמני הנאמנים.

זה לא עזר להם. והיום, בעיקר מאז אירועי "האביב הערבי", עולה משקלה של הדת על חשבון הלאומיות. והנוצרים שבים להיות מיעוט נרדף, במצרים, ברשות הפלשתינאית ובמדינות ערביות אחרות.

בקרב ערביי ישראל הנוצריים, נוצרת מגמה חדשה, עדיין מגמת מיעוט, אך משמעותית הרבה יותר מבעבר – של חתירה לישראליזציה, כולל גיוס לצה"ל או לשירות לאומי. במקום לעודד מגמה זו, באמצעות יחס מכבד למיעוט הנוצרי, אנו מפנים לו עורף ופוגעים ברגשותיו. חבל.

* כאשר מצבות בתי עלמין נוצריים מנותצות ומושחתות בהר ציון שבירושלים, וצעירים מטורפים יורקים על כמרים – הנחת עץ אשוח בכנסת, היתה מבטאת מסר ממלכתי המוקיע את המעשים הללו.

* הכרה בעיקרון של נסיגה לקווי 67', כמוה כקבלת הנראטיב הפלשתינאי השקרי, על פיו מלחמת ששת הימים היתה תוקפנות ישראלית לשם השתלטות על שטחים, ולא מלחמת מגן צודקת. קבלת העיקרון הזה, משמעותה – פרס לתוקפן. נסיגה לקווים הללו היא צעד מופקר ומטורף.

* עיקרון היסוד של יצחק רבין במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע היה ברור – לא תהיה נסיגה לקווי 67'. מתוך עיקרון-על זה, נבעה המדיניות של עמידה על כך שירושלים רבתי, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר וגושי ההתיישבות, יהיו בריבונות ישראל בכל הסדר קבע.

אהוד ברק, בכשל המדיני החמור ביותר בתולדות ישראל, בפזיזות וביהירות, על דעת עצמו, בעט בעקרונות הללו וקיבל את העיקרון של נסיגה לקווי 67'. לשלום הוא לא הביא, כמובן. להיפך. והוא גם הביא לכך שהביקורת הבינלאומית לא היתה על הפלשתינאים שדחו את הצעתו, אלא על "סרבנותה" של ישראל.

וזאת לתשומת לבו של נתניהו – אם אכן נכונות הידיעות על נכונותו לקבל את העיקרון הזה, ואם נכונותו לקבל את העיקרון הזה נובעת מהרצון להטיל על הפלשתינאים את האשמה בהכשלת המו"מ.

* אני רואה חשיבות הסברתית ומדינית רבה בכך שהאשמה לא תיפול עלינו אלא על הפלשתינאים, אבל לא בכל מחיר. לא בקבלת עמדה עקרונית המנוגדת לחלוטין לאינטרס הלאומי של ישראל. מה יקרה אם הפלשתינאים "יבריזו" ויקבלו הצעה כזו? נתניהו יגיד: "פוס, לא התכוונו באמת?"

* אינני יודע מה פירוש "החלת חוק על היישובים". אני יודע מה פירוש "החלת החוק, המנהל והמשפט" על תא שטח – סיפוחו של השטח לריבונות ישראל. כך נעשה במזרח ירושלים ובגולן. כך ראוי היה להיעשות גם בבקעת הירדן. ראוי היה לספחה כבר ב-1967 ובהזדמנויות רבות אח"כ. אולם החלת ריבונות היא צעד של עיצוב גבול הקבע, הן אם הוא נעשה במסגרת הסכם שלום והן – כצעד חד צדדי. ודאי שממשלה אינה יכולה לעשות כן, שעה שהיא מנהלת מו"מ על הסדר הקבע. הצבעת השרים בוועדת השרים לחקיקה בעד החוק של ח"כ רגב, להחלת החוק על יישובי הבקעה, היא התנהגות בלתי ממלכתית. היא לא תקוים, כיוון שנתניהו ימסמס אותה. ישראל תשלם מחיר מדיני ומעמדה הבינלאומי יפגע, וכל זאת ללא כל תועלת ממשית, אלא כצעד סרק.

יש להמשיך להיאבק למען סיפוח הבקעה לישראל, אך צעדים פופוליסטיים של שרים בוועדה, לא יקדמו כהוא זה את הסיפוח.

לכאורה, חשיבות ההצבעה על הצעת החוק, בהיותה איתות של השרים לרוה"מ ולעולם על מחויבותם לבקעה. אך לא זו הדרך, אלא הבהרה חד משמעית שלא יתמכו בהסכם שתִּיכָּלֵל בו נסיגה מבקעת הירדן.

* הגשתי מועמדות למשרה בשירות הציבורי, ונתבקשתי למלא שאלון אישי. יש לציין, שהשאלון נמצא באינטרנט ואף היה אליו קישור בגוף המכרז. אולם בהגיעי לשאלון, מסתבר שאי אפשר להשיב עליו במחשב ולשגרו בלחיצת מקש, אלא יש להדפיס אותו ולמלא אותו באופן ידני. מדובר בשאלון מפורט ביותר, עם מקום מצומצם לכתיבה בכתב יד קטן וצפוף. כדי לתקן טעות, היה עליי להשתמש בטיפקס, שנים אחרי ששכחתי שאין זה רק שמה של להקה.

האם מודעים בשירות הציבורי לעובדה שאנו נמצאים באמצע העשור השני של המאה ה-21, או שמא הם עוד תקועים בבאג 2000?

* אם אריק איינשטיין היה יודע מה קורה להפועל ת"א, הוא היה מת במקום.

* ביד הלשון: נסעתי מהגולן לת"א במיוחד לפגישה, וכשהגעתי נודע לי שהיא התבטלה. מסתבר שנסעתי לחינם.

חינם?! שש שעות עבודה, כמעט 400 ק"מ, תשלום על חניה... חינם? נסעתי לשווא, אך זה עלה לי הרבה.

אז מה זה "חינם"?

מילה אחת, שלה שני פירושים (הקרובים מבחינה לוגית, אך אינם זהים).

האחד, לשווא. השני, ללא תשלום. שנאת חינם (ביטוי הלקוח מתהילים) אינה שנאה ללא תשלום, אלא שנאת שווא, ללא הצדקה.

לעומת זאת, מתנת חינם (ביטוי הלקוח מן המשנה), אינה מתנת שווא, ללא הצדקה, אלא מתנה שניתנת מבלי שמקבלהּ חייב משהו לנותנהּ.

* * *

רון וייס

כבר איבדנו את הרוב היהודי בא"י השלמה

סופר נידח שלום,

משה כהן קובע במאמרו "השד הדמוגרפי" (גיליון 904) שאין ממש בטיעון העיקרי של "מחנה השלום" לפיו ללא נסיגה מהשטחים צפויים אנו לאבד את הרוב היהודי בארץ ישראל השלמה. עליי לעדכן את משה כהן שכבר איבדנו את הרוב היהודי בארץ ישראל השלמה.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בין הירדן לים יש היום 12 מיליון תושבים, מהם 6.1 מיליון אינם יהודים (5.9 מיליון יהודים), 6.1 מיליון שאינם יהודים כוללים 1.5 מיליון ערבים ברצועת עזה. על פי תחזיותיו של פרופ' ארנון סופר, יהוו היהודים בשנת 2020 רק כ-42% מהאוכלוסייה בארץ ישראל. ערבים ולא יהודים אחרים יהוו כ-58% מהאוכלוסייה בארץ ישראל. המסקנה מנתונים אלה ברורה: עלינו לוותר על מרבית הגדה המערבית ולהגיע להסכם שלפיו בגבולות מדינת ישראל יהיה רוב יהודי ברור.

רון וייס

רמת גן

* * *

יהודה דרורי

1. להתכונן לאוייב המסוכן שבפתח

יש לנו אויבים לא מעטים. אנו עומדים מול החיזבאללה, חמאס, אירן, הפת"ח, סוריה, ועוד כמה כאלה שבפוטנציה כרגע שקטים... אבל הבעייה הביטחונית העיקרית העומדת לפתחנו נקראת: "הג'יהאד העולמי" – זוהי זרוע האלימות האיסלאמית נגד כל מי שאינו מוסלמי-סוני. זהו הטרור העתידי הכי מסוכן, והנערץ ע"י כל מוסלמי....

"לגיון הזרים"

הג'יהאד העולמי אינו דבר כל-כך חדש. הוא קיים כבר כמה עשרות שנים והוא אחראי לכמה פעולות ראווה גדולות של טרור בניו-יורק (מגדלי התאומים), פריז, מדריד ולונדון (תחנות רכבת), וכיום הוא פועל בתימן, בכמה מדינות אפריקאיות, בעיראק, בסיני ובסוריה, וגם באפגניסטן ובפקיסטן (שם הוא זוכה לחסות ממשלתית ולמימון סעודי...)

קבוצת טרור זו מונה כיום כבר כמה אלפים של לוחמים, חלקם סעודים, תימנים, עיראקים וסורים, וחלקם אירופאים ואמריקאים שהתאסלמו ומחפשים הרפתקאות ומטרה בחיים. הצטרפותם של אלמנטים אלו לג'יהאד העולמי מקשה כיום לאתר ולנטרל את הטרוריזם הג'יהאדיסטי במעבריו מארץ לארץ.

טרוריזם אכזר וראוותני

לג'יהאד העולמי אין מנהיגות מרכזית, אין מטה פעילות עולמי ואין לו מרכזים לגיוס ולאימונים – (למעט בפקיסטן), מה שמקשה על המאבק בו. בכל מקום בו הם פועלים נמצא מפקד מקומי, ושיטות הפעולה מתבססות על כאוס ורצח ללא אבחנה וללא התחשבות באוכלוסייה המקומית. מי שנלחם בהם פועל ב"אותה שיטה" – דהיינו, הריגת הג'יהאדיסטים ללא שבי או ללא משפט. לאחרונה, ארה"ב נוהגת לחסלם בתימן או באפריקה בעזרת מזל"טים אלימים, אבל נתקלת בהתנגדות מבית ל"שיטה" זו, מצד פעילי זכויות האדם הטוענים שאין להרוג ללא מאסר ומשפט... כאילו המאבק פה הוא ע"פ כללי המלחמה הבינלאומיים.

המאבק העתידי של מדינת ישראל

אין ספק שמדינת ישראל הינה היחידה המנהלת מאבק בטרור המקומי והעולמי ב"כפפות של משי" – או במילים אחרות: בצורה מטומטמת!

אף שהחוק הבינלאומי לא מכיר בטרוריסטים ככוח לוחם לצורך אמנת זנבה – מדינת ישראל, בעזרת פרקליטי מדינה בכירים בעלי  אג'נדה שמאלנית-ליברלית, נותנים לטרוריסטים מעמד של שבויי מלחמה ועושים הכול כדי להקל עליהם בכלא... ולא עוד, אלא שאפילו מי שרצח אזרחים בדם קר משוחרר בסופו של דבר כמחווה לאמריקאים ולאירופאים או כסחיטה על שחרור שבוי שלנו.

כאשר תסתיים המלחמה בסוריה, אלפי לוחמי אל-קאעידה – שהם חלק אינטגראלי של הג'יהאד העולמי (כמו אלו שהתרכזו בסיני!) – יישארו באיזור, הם יתמקמו על גבולותינו ויפעלו מבלי כל התחשבות במדינות שמעבר לגבולנו. התירוץ הקבוע של מדינות אלו יהיה שהן לא מסוגלות להשתלט על כנופיות אלו.

לפיכך עלינו להכין יחידות מיוחדות לפעילות נגד כנופיות אל-קעאידה וחיסולן הפיזי בלי שבויים ובלי משפט – כמו שעושים האמריקאים והאירופאים בתימן, עיראק וקרן אפריקה.

בנוסף על הממשלה לדאוג לחידוש עונש המוות בחוק. יש להפעיל גזר דין מוות על מחבלים ולבצע זאת בנחישות ובמהירות. כי זו שאלה קיומית של אנחנו או הם...

2. יאיר-חצי-עבודה?

הטלת הפיקוח על הגבינה הלבנה והשמנת המתוקה זו אפילו לא חצי-עבודה אלא אולי אחוז אחד מהעבודה אשר נדרשת משרי האוצר והחקלאות בהקשר לפיקוח על מחירי מוצרי המזון לציבור הצרכנים.

הפיקוח על המחירים הינה המשימה החשובה ביותר כיום לשר האוצר כדי להקל על משפחות בשכבות הנזקקות בכלל וכל שכבות הביניים בפרט. פערי התיווך במחירי הפירות והירקות מגיעים כיום לממדים אבסורדיים המזיקים לכלכלה, כאשר החקלאי מקבל שקל עבור קילו עגבניות שנמכר לצרכן בסופר-מרקט ב-6 שקל לקילו או חקלאי שמקבל 2 שקל לקילו תפוחי עץ, ורואה את אותם התפוחים נמכרים ב"סופר" ב-12 שקל לק"ג.

המסחר כיום בארץ בשוק הפירות והירקות מתנהל ברובו במזומן, לא רשום, ולכן "חופשי ממס" – וזאת על-ידי מאכרים שקובעים בקרטלים קטנים את המחירים לשוק של פירות וירקות. לפיכך, פער התיווך בשוק הפירות והירקות בארץ כיום הינו הפושע העיקרי כלפי רוב הצרכנים, אלא שניתן להשתלט עליו ב-4 דרכים:

א. להכריז על מע"מ (רק של 2% למשל..) על פירות וירקות, מה שימנע סחר של מאכרים במזומנים ללא קבלות.

ב. הדבר יחייב את בעלי הסופרים והחנויות לקנות עם קבלות רק מסוחרים רשומים ומורשים.

ג. יחייב את אלה העוסקים בשווק ותיווך של תוצרת חקלאית להירשם במע"מ (ובמס הכנסה) ולדווח על עיסקותיהם.

ד. יחייבם  לפעול לפי רף תיווך שיקבע משרד החקלאות – רף שיאפשר תחרות.

למעט הכרזה על 2% מע"מ המחייבת הליך אישור בכנסת, כל שאר הפעילויות הנ"ל יכולות לבוא בתקנות שיקבעו 2 השרים. ובאשר לגבי אלו שיטענו נגד ה-2% מע"מ ניתן להביא נתונים שיראו כי ההוזלה במחירי הירקות והפירות כתוצאה מ-4 הפעילויות הנ"ל תעלה פי כמה וכמה על ההפסד המינימלי של 2% מע"מ.

באותו נושא, אבל בהקשר אחר לגמרי, נפלא ממני מדוע שר האוצר עדיין לא קבע כי כל מוצר שנמכר בישראל לצרכן (בין שהוא מייצור מקומי או מיובא), מחירו לא יעלה על המחיר הזול ביותר שהוא נמכר בו בחו"ל?

לדעת כלכלים, ניתן בצורה זו להוריד משמעותית את מחירי התמרוקים, הטואלט, הפיצוחים ודברי המתיקה, לרבות יינות קפה ותה וחומרי ניקוי. ופה המקום בו יעמוד שר האוצר על משמר הצרכן, שזה לא ינוצל ע"י גורמי ייצור זרים ומקומיים, ויזכה ליחס שווה והוגן בתמחור בשוק.

הפעילויות הנ"ל המוצעות פה אינן פוגעות חלילה בקואליציה או בתקציב המדינה, הן רק עוזרות לציבור הצרכנים אשר יכיר תודה לכך שממשלתו אכן דואגת לכיסו ולרווחתו ולא רק לפעילויות בודדות ובומבסטיות.

אהוד: מאחר וגבינות לבנות 5% תחזורנה עכשיו לפיקוח, יש להניח שגבינת קוטג' 5% תחזיק מעתה עוד יותר מים בגביע משהיו בה עד כה.

* * *

משה כהן

1. איזהו גזען?

אתמול, 29 בדצמבר, הוקרן בערוץ 1 סרט מרתק על הבדואים השחורים ברהט שבנגב. הבדואים השחורים הם צאצאי עבדים שהובאו מאפריקה על ידי סוחרים ערביים במאה התשע עשרה.

בסרט קובלים הבדואים השחורים על אפלייה קשה נגדם מצד הבדואים הלבנים. הם עדיין נחשבים לעבדים, לשמם מוצמד הכינוי 'עביד' (לאמור עבד), מעמדם החברתי נחות, והם אסורים לבוא בברית הנישואין עם נשים בדואיות 'לבנות'.

מעשה באיש בדואי שחור, המגולל את סיפורו, איש נאה וחכם, תושב רהט לשעבר, שנאלץ להימלט על נפשו לאנגליה ועדיין סכנה נשקפת לחייו, מאחר ונשא לו אישה בדואית 'לבנה'. הוא אולץ להיפרד מאשתו.

הנשים 'השחורות' בסרט ראיינו את ראש העיר רהט בנדון, ותשובתו היתה "שבענייני נישואין יש לשמור על המנהגים."

אז מי כאן הגזען?

בבואם לקרוא השכם והערב מעל דוכן הכנסת "גזענות", ראוי לחברי הכנסת הערבים לפשפש תחילה בנעשה בחצר האחורית שלהם.

אהוד: אני מתפלא עליך שאינך יודע כי לערבים ולעדות המזרח מותר להיות גזעניים כלפי ה"לבנים" לסוגיהם, אבל אוי לו למישהו "לבן" שיתבטא ב"גזענות" כלפיהם – כגון שהבדואים בישראל, חלקם עדיין פוליגמיים – אלא שהם עושים זאת באמצעות גירושין תכופים מכל אישה קודמת, ובעזרת הביטוח הלאומי. מה שלא קיים בשום מקום בעולם, ובוודאי שלא בעולם המוסלמי.

2. על הברכיים

האנטישמיות העולמית חוגגת. אומות העולם חברו יחד כדי לאנוס באמצעות סנקציות וחרמות את מדינת ישראל ולהעבירה מהעולם.

בתואנה של "תהליך שלום" הם משפילים את  ישראל, רומסים את ריבונותה, ומאלצים אותה לשחרר רוצחים שנשפטו לעונשי מאסר בבית המשפט הישראלי. כך מובטח שישראל תבוא למו"מ מושפלת ומוכה, והערבים יבואו מלאי שחץ ורהב, נושאים את הרוצחים על כתפיהם, וקיצה של המדינה היהודית כבר נראה להם באופק.

וכמו כל קורבן לאונס, מפנים את האצבע המאשימה כלפי הקורבן, ומה שנורא עוד יותר, "מחנה השלום" שלנו מפנה אצבע מאשימה אל מי... אל המתנחלים. לו רק הסכימו להקפאת הבנייה – היה מעמדנו הבינלאומי מרקיע שחקים.

רגע, עבור מה עליהם להסכים להקפאת הבנייה? כלום רוצים הערבים שלום? למה עלינו לוותר ולהיכנע מראש? איזה שלום זה?

3. הפלסטינים – נער השעשועים

 של העולם המערבי

הנה רואים אנו שהפלסטינים הפכו לנער השעשועים של העולם המערבי. מותר להם הכול, להסית, לרצוח, לחבל בתהליך השלום ואיש לא יעז לומר נגדם דבר. אדרבא, הם זוכים לאהדה, כסף ותמיכה במלחמתם נגד מדינת ישראל. את מי מגנים, מחרימים, מפעילים נגדו סנקציות? –  ישראל כמובן. וזאת בזמן שהם מכריזים שמלחמה להם בטרור הבינלאומי. אבל רצח יהודים הוא לגיטימי.

כיצד קרה הדבר, הרי האנטישמיות אינה פוליטיקלי קורקט בימינו?

 האנטישמיות לא פסה מהעולם. היא רק פושטת צורה ולובשת צורה. היא הפכה למאבק ליבראלי למען זכויות הפלסטינים הנאנקים תחת כיבוש-כביכול, והפכה לא רק ללגיטימית אלא לדוגמה ולמופת. ומקל החובלים בידה הם הפלסטינים החביבים. מכאן האהדה הבלתי נדלית אליהם. אין לצפות להתנהלות הוגנת וצודקת מ"העולם המערבי", אך ניתן לצפות למעט הזדהות עם מאבקנו המר באנטישמיות מצד "הציבור הנאור" בקירבנו. כואב לראות את אנשי "מחנה השלום" שלנו חותרים תחת אושיות המדינה, נותנים יד לרודפינו, ומוציאים את דיבתנו רעה ברחבי העולם.

לא נוכל להשפיע הרבה על האנטישמים בעולם, אך אתם, אזרחי ישראל הליבראליים, אנא מכם, הפסיקו להוציא את דיבתנו רעה ולהבאיש את ריחנו. הלא כולנו בסירה אחת על פני מים סוערים! 

4. מה עוד צריך?

אמש [31.12] נסעו להם שחקני התיאטרון הלאומי "הבימה", לאחר הצגה מוצלחת המכפישה מתנחלים וחרדים, והם שמחים וטובי לב, ופתאום ניחת על מכוניתם סלע ערבי אימתני וניפץ את השמשה הקדמית ובנס לא פגע במי מהנוסעים.

ליאה קניג החביבה, שסיפרה על כך בטלוויזיה, עדיין לא הצליחה להתאושש מהאימה.

זה באמת לא יפה, ככה עושים לאוהבי פלסטינים שכמותם? למה לא תלו שלט על מכוניתם להודיע שהם אוהבי פלסטינים, מחרימי אריאל ומציגים רק הצגות המכפישות מתנחלים וחרדים? אם כך היו עושים, לא היה סלע פלסטיני פוגע במכוניתם.

ברור שהם, כאנשים נאורים, לא ישנו את השקפתם הפוליטית הפציפיסטית בגלל אירוע פעוט שכזה.

מה עוד צריך כדי שעם ישראל יתפכח מאשליית השלום עם הערבים על חשבון היהודים? שתיפול פצצה על ראשם?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

פנחס מן האדמה

פרסום חוזר של פרק הסיום מהספר הנידח

"להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה"

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ, 2002

במלאת 20 שנה למותו של פנחס שדה

באמצע שנות השישים, למדתי כבר לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום, הופיעה בחוג שלנו הסטודנטית החדשה שרי פיירשטיין.

היא היתה יפה בצורה בלתי רגילה. ילידת 1945, רזה. פני מדונה בהירות מאוד, שיער חום-צהוב ארוך, שיער שצבעו כדבש. לבושה תמיד בשחורים שהסתירו גוף ענוג שהיה מושלם כניראה; ותמיד עם מיפתח קבוע, קצת חצוף, בחולצה השחורה שלה – בצורת לב, כצוהר קטן להציץ בו, סגור למעלה, שחשף פיסת חזה שנהבי, מטריף, מהסוג המשגע גברים לתחוב שם יד ולהגיע אל שדיה הניסתרים. הייתי מכנה אותה ביני לבין עצמי "הנזירה המושחתת" – כי מצד אחד היתה לבושה כנזירה סגפנית ומצד שני הקרינה קשיחות, כמעט על גבול הטומאה, כמכריזה שהתוך שלה הוא ההיפך הגמור מדמותה הנשית והרכה.

אחיה הצעיר רמי למד בגנון של אימי בפתח-תקוה. אינני זוכר אם גם שרי הקטנה ביקרה בגנון של אימי או שרק היתה באה לפעמים בצהריים כדי לקחת את אחיה. ילדה יפה היתה כבר אז. ללבוש שחורים החלה כבר בתיכון. סיפרו שבאותה תקופה היתה מושפעת מאוד מתורתו של ניטשה; שעמדה יום אחד ברחוב ראשי בתל-אביב ומכרה אלטע-זאכן כדי להפגין פשטות, את הבוז שרחשה לעושר – ומשפחתה אכן היתה עשירה; ולימים יצאה שמועה במושבה ששרי "הלכה ללמוד מיסטיקה בירושלים והלימודים השפיעו על נפשה ועירערו אותה."

משה פיירשטיין, אביה של שרי, היה איש עשיר ובעל השכלה, מהנדס, ממשפחה פתח-תקוואית ותיקה. אביו התחיל ממכירת נפט בעגלה ברחובות המושבה, ובמשך הזמן התרחב העסק והפך לתחנת-דלק ולסוכנות למוצרי נפט ובנזין בחנות שברחוב פינסקר פינת שטמפפר.

אלי, אימה של שרי, יהודייה אוסטרית נמרצת ונאה, עלתה ארצה מווינה והיא כבר נשואה לבעלה, פלשנר, אף הוא ווינאי. במושבה סיפרו שהיה ריקא. הזוג גר בפתח-תקווה. היא היתה מורה פרטית להתעמלות, בייחוד אורתופדית. גם אחותי קיבלה אצלה שיעורים באולם המלא מכשירים, שהחזיקה אלי בקומה שנייה בבניין שברחוב מוהליבר פינת חובבי-ציון.

פרשת חייה של שרי ודאי גרמה לאלי, משה ורמי, ולאנשים אחרים שהיו קרובים לה, דאגות רבות וכאב, שקשה אפילו לשערו. עברו על שרי, בייחוד בשנותיה האחרונות, ייסורים וסבל שמקורם בנפש שהיתה כלואה בסבך עצמה, עד שהגיעה למבוי הסתום האחרון, ועד שאיתותיה לעזרה, שחזרו אצלה במעין משחק של גורל עם המוות, איחרו הפעם להישדר או להיקלט.

על קורותיה היה אפשר לכתוב רומאן. מהמושבה השמרנית שלנו יצאו מדי פעם "כבשים שחורות", מורדות ומורדים, עופות מוזרים למדי, החל בבריחת דודתי הצעירה אסתר ראב לקבוצת דגניה ב-1913. חלקם נחרכו כנפיהם וסופם היה טראגי, חלקם נתבייתו, חלקם נעשו סופרים מפורסמים. גם אני נחשבתי לחריג, אמנם, בעל אורח-חיים זהיר ובורגני. בשנים הארוכות שלמדתי אצל גרשם שלום, והערצתי אותו, לא חשתי מעולם השפעה "דימונית" או מיסטית שלו עליי; להיפך, ממנו קיבלתי את הגישה הראציונאלית והשיטתית ביותר להיסטוריוסופיה של העם היהודי, שמקצתה זכיתי להביא מפיו בספרי "אין שאננים בציון", בראיון עימו, שכותרתו – "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד".

למרות הקשר הפתח-תקוואי – אני לא הצלחתי למצוא מסילות לליבה של שרי, ואפילו לא נעזרה בי בתחילת לימודיה. היא למדה ספרות עברית, פילוסופיה יהודית וקבלה. הייתי שמח להיות לה מדריך אבל היא היתה מאוד סגורה ושידרה ריחוק וקור. כאשר היינו נפגשים במיקרה במסדרון או בהרצאה בגבעת רם, או באוטובוס לקמפוס, והייתי מנסה להיות נחמד אליה, לחייך ולהתעניין בה ובלימודיה, היתה מגיבה תמיד באיזה קוצר-רוח ואפילו בגסות גברית, היה לה קול עבה במקצת, לכן לא המשכתי להתעניין בה.

שרי היתה מעשנת כבדה, לכן גם קולה היה צרוד מעט. נידמה לי שהתחילה בעישון עוד בהיותה תלמידת תיכון. בין האמה לזרת היו עליה כתמי ניקוטין כהים מאוד. היה בזה משהו מנוגד למראה המדונה שלה, הצחור והמושך. אם אינני טועה, ציפורניה לא היו מטופחות אלא בעלות מראה נערי ונזירי. היא גם ישבה תמיד לבדה בהרצאות, עם החלון הלבן בחולצה השחורה, כמבקשת לשדר לאחרים תחושה של ריחוק ממנה.

אלה היו השנים שבהן התחלתי בקשר הידידות עם פנחס שדה, בייחוד לאחר שעזבתי את ירושלים בשנת 1966 ועברתי לגור בתל-אביב. אז סיפר לי שאת הדמות של אביגיל ב"על מצבו של האדם" בנה מצירוף שתי בחורות. החיצוניות היא של שרי, ולכן בחר לעטיפה את ונוס העולה מהגלים של בוטיצ'לי, ואילו התוך הוא של עזה צבי. לדבריו נפשה ורוחניותה העמוקות של עזה משכו אותו מאוד, וגם העניקו לאביגיל את פנימיותה, אבל צורתה החיצונית של עזה לא היתה בעיניו די מושכת לדמותה החלומית של אביגיל, ולכן שרי סיפקה לו את המראה החיצוני היפהפה, היתה הדמות שאותה ראה מול עיניו בשעת הכתיבה. גם הוא חש בקשיחות של שרי, ולכן לדבריו לא השתמש בה לתיאור הצד הרוחני והנפשי של אביגיל, צד הרחמים.

אינני יודע אם שרי היתה אי-פעם מאוהבת בפנחס. גם האהבה שלו אליה היתה חלק מטוויית הקורים שלו לצוד ברשתו מעריצות, ובעוד הן מחפשות אצלו את הרוח והמשמעות לחיים – חיפש הוא אצלן אישור לגאוניותו ולגבריותו (חרף צורתו הפיסית הנלעגת) – בכך שתתפשטנה בפניו ותיתנה לו לשכב איתן, והן אולי חשו כמעלות את עצמן קורבן בטקס פולחני. הוא היה מעין עכביש כלפי נשים. מהפנט אותן בעיניו היפות ובמילים הנפלאות והאכזריות ששפעו ממנו ואשר לא דמו לשום דבר אחר ששמעו מימיהן.

מאחר שיום אחד טילפנה שרי אליו ואמרה שהיא מתכוונת לקפוץ ממגדל שלום, והוא בא והציל אותה, ראה בהתאבדותה גם איזה קשר לגאוניות שלו ולקשר שלה אליו, מה עוד שלא היתה המתאבדת הראשונה, גם לא האחרונה, מבין ידידותיו המתות שלדבריו היו אהובותיו. אמנם, ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר-מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות וגם בנה על כך אחר-כך תילי-תילים של פרשנות שהחמיאו כמובן לאגו שלו ורמזו שכאילו בגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו.

אינני יודע עד כמה היתה שרי מקורבת לגרשם שלום, שכבר פרש מהוראה באותן שנים, ואם הספיקה לכתוב בתחומו מחקרים בעלי ערך. שרי היתה נשואה תקופה לא-ארוכה לציון אביטל. הם נישאו ב-1970 וגרו בירושלים. אינני יודע אם עדיין היתה בקשר עם בעלה בטרם התאבדה. שרי התאבדה בקפיצה מעל מגדל כנסיית המוריסטאן, בעיר העתיקה בירושלים, בחודש יוני 1979, כניראה ביום שישי שחל ב-15 בחודש. המודעה על הלווייתה התפרסמה בעיתון ביום ראשון, ה-17 ביוני, יום הולדתו החמישים של פנחס. דברים אלה אני כותב במלאת עשרים שנה למותה ושבעים לפנחס – אילו חי עדיין. במותה היתה שרי כבת שלושים וארבע. שמעתי שכאשר מצאו את גופתה לרגלי המגדל, היה מוצמד אליה פתק בכתב-ידה ובו מיספר מכונית הפולקסוואגן שלה, ומגרש החנייה שבה היא נמצאת. עוד מספרים כי לפני שיצאה לדרכה האחרונה צילצלה לבעלה-לשעבר והוא ניסה לעצור בעדה אבל כבר היה מאוחר מדי, הוא לא הצליח לאתר את מקומה או להגיע בזמן כדי למנוע את התאבדותה.

פרופ' יוסף דן, מתלמידיו של גרשם שלום, והוא-עצמו אחד מגדולי החוקרים הירושלמיים שנתברכו ביושר אינטלקטואלי, אחריות מדעית, בקיאות בחומר ובהירות בניסוח – כותב לי ב-19 במאי 1999 על אודות שרי:

 "תודה על העלאת זכרה של אישה יקרה, שלמרות עשרים השנים שחלפו עדיין שמה מעורר צביטה בלב. שרי פיירשטיין היתה תלמידתה המובהקת של פרופ' רבקה שץ המנוחה, ובהדרכתה עסקה בכתיבת עבודת דוקטור על הנושא – המשיחיות בתורתו של ר' יצחק לוריא [האר"י]. בתקופה הראשונה לאחר פטירתה שמעתי מרבקה שץ דברים על ניסיון למצוא את רשימותיה על הנושא, ואולי להוציא לאור את אשר ניתן, אך לאחר מכן הדבר שקע, ואינני יודע האם משום שלא נמצא חומר או משום שלא נמצא מוכן לדפוס.

 "שרי למדה אצלי שנים אחדות, אך קשר של ממש נוצר רק בשנת חייה האחרונה, בשעה ששימשתי כראש החוג למחשבת ישראל. באותה שעה לא היו בחוג אסיסטנטים, וניסיתי לגייס כמה מטובי הדוקטורנטים, ושרי אחת מהם. דיברנו פעמים אחדות, וקבענו פגישה לסיכום העניין בשבוע שהחל ב-17 ביוני, כמדומני ביום שני [ה-18 ביוני]. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, דיברתי איתה בטלפון ביום חמישי [ה-14 ביוני], היום [הלפני] האחרון.

 "כרגיל במקרים אכזריים כאלה, גם אני סובל מייסורי מצפון. באותה שנה התיידדנו במקצת, ושוחחנו לעיתים על הא ועל דא. בין השאר, חודשים אחדים לפני כן, הודיעה לי שרי שאני עתיד להיבחר לראש המכון למדעי היהדות. שללתי זאת מכל וכל. אמרתי שאין לי כוונה כזו ולא היו ולא יהיו הדברים מעולם. היא החזיקה בדעתה. הנסיבות השתנו, ואמנם העליתי את מועמדותי לתפקיד זה. הישיבה שבה התקיימו הבחירות נערכה בבוקר ה-15 ביוני, ואמנם נבחרתי לתפקיד. מצפוני מייסרני על כך שבשיחת הטלפון ביום שלפני כן לא הזכרתי שלמחרת יתקיימו הבחירות. אני משלה את עצמי שאילו הייתי מספר לה זאת, ייתכן שהעניין בתוצאות הבחירות היה מעסיק אותה ביום שישי [ה-15 ביוני], ואולי היו פני הדברים אחרת.

 "חזרתי לביתי לאחר הישיבה, ומיד התקשרו אליי מהמכון בדאגה – יש חשש לגורלה של שרי פיירשטיין, אין מוצאים אותה. חזרתי במהירות לקמפוס בגבעת רם, ויחד עם כמה חברים נסענו העירה, לדירתה של שרי. הדלת היתה פתוחה. התרגום העברי של שירי פול צלאן היה פתוח על השולחן. מן הטלפון שבדירתה צילצלתי לכמה בתי-חולים וביקשתי לברר אם ידוע להם דבר. דומני שב'שערי צדק' ענו לי כי היא מצוייה אצלם. שאלתי האם היא בטיפול, וענו בשלילה, אך סירבו לפרט. מיד נתברר שרק גופתה נמצאת אצלם.

 "לפי מיטב ידיעתי, הדברים שכתב פנחס שדה בנושא זה הם פרי דימיונו הספרותי, ולא היה ביניהם שום קשר של ממש. שדה השתמש בזכותו כסופר לראות את הרצוי לו בבחינת מצוי. אם יש לך עניין בכך, אני יכול לפרט יותר, אבל רק בעל-פה, בגלל כבודם של הנוגעים בדבר.

 "תבוא עליך ברכה שהעלית זכרה של מי שראוייה להיזכר לטובה. ביום ההלווייה שרתה הרוח על עמיתתי רבקה שץ, ודבריה על הקבר הפתוח היו מצמררים בכנותם ובכוח הביטוי הבלתי רגיל שנתגלם בהם. אם יש דרך למצוא את הטקסט – אם היה כזה – גם הוא ראוי להיזכר."

פרופ' רחל אליאור, מן הדמויות הבולטות בתחום מחשבת ישראל וחקר המיסטיקה היהודית – מספרת שהכירה עשר שנים את שרי כאשר למדו שתיהן בחוג לקבלה ולפילוסופיה יהודית, וכל אותו זמן לא שמעה ממנה מילה על שדה. לדעתה שדה ניכס לעצמו את שרי לאחר התאבדותה, שבאה על רקע מצוקה נפשית ואישפוזים, וללא שום קשר אליו או לעניינים שטניים, כפי שהוא טוען. רחל אינה חושבת ששדה נגע אי-פעם בשרי. רחל אינה רואה עצמה רשאית לספר יותר על מצבה הנפשי של שרי, שהיתה חברה קרובה לה, ורק אומרת ששרי היתה מאוד בודדת וכי היתה עסוקה בעבודת מחקר רחבת-היקף בתחום הקבלה ופרופ' גרשם שלום רחש כלפיה הערכה רבה.

בראיון שערכה עימו פנינה רוזנבלום, מספר שדה: "שרי היתה הנערה הכי יפה שפגשתי בימי חיי. היא היתה בת שבע-עשרה כשבאה לבקר אותי לראשונה. נדהמתי מיופייה. במשך כל השנים, עד יום מותה, שמרנו על קשר. במשך השנים הראשונות הקשר בינינו היה רצוף, ובכל המובנים.

 "יום אחד קרה משהו מוזר. לאחר שלא ראיתיה זמן רב, היא הופיעה לפתע בביתי. היא ניראתה עדיין כנערה, אבל היתה כבר גרושה בת שלושים ושלוש, שעשתה את עבודת הדוקטוראט שלה בפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים. פתאום ראיתי אותה באור אחר, ואז חשבתי לעצמי שזאת האישה שהייתי רוצה לחיות איתה כל החיים (כבר הייתי גרוש אז). נידברנו להתחתן, וכיוון שלונדון היא עיר חלומותיי, העליתי רעיון שניסע לחיות שם. היא, מצידה, רצתה לחיות באחד מאיי יוון.

 "ביום הולדתי, החל ב-17 ביוני, עיינתי, במקרה, בגיליון של עיתון-ערב, ופתאום לא ידעתי אם אני חולם או מה. לנגד עיניי ראיתי מודעת תנחומים שפירסמה משפחתה על מותה. זו היתה מתנת יום-ההולדת שקיבלתי, מתנה ארוזה במסגרת שחורה.

 "היא קפצה ממגדל של כנסייה, בעיר העתיקה בירושלים. אני חושב שהקפיצה עצמה לא הפחידה אותה, היות שהיא עברה קורס צניחה.

 "ראיתי אותה פעם אחרונה כשבוע לפני שהתאבדה. לא היה בינינו ויכוח. לא ריב. לא. אפילו בחלום הכי פראי אי-אפשר היה לדמיין, שיקרה מה שקרה. הדראמה התרחשה בתוך נפשה.

 "המקרה של שרי לא הטביע עליי רושם חזק, מפני שאמרתי לעצמי, שאם היא העדיפה למות וללכת לעולם אחר, במקום לחיות איתי, לאחר שמגיל שבע-עשרה חזרה וביקשה זאת ממני, הרי זו הבחירה שלה, ובכך נסתיימה הפרשה בשבילי." ("לאשה", 12 במרס 1884).

דיוקן נוסף של שרי מצטייר בשיר מצמרר של דבורה אמיר, בספרה "בעירה איטית" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 1994).

שבים ונזכרים בו דמיונה של שרי לוונוס העולה מן הגלים של בוטיצ'לי, ציור ששימש שער ל"על מצבו של האדם", לימודיה בקמפוס של גבעת רם, בתוככי הטרמינולוגיה הקבלית של נר"ן ח"י – נפש, רוח נשמה, חיה ויחידה, האצבעות המוכתמות ניקוטין מטבק וירג'יניה החריף של קופסאות "נלסון" הירוקות, החפתים הלבנים לשמלותיה השחורות, כלבוש נזירה, נסיונות ההתאבדות הקודמים, וקפיצתה האחרונה.

מחשבות על הקפיצה של שרי

צללית אישה עולה במוחי כמו מתוך מסך שישה עשר מילימטר.

דמות צלולואיד בשחור לבן, פסקול צרוד ורך, הקרנה גרועה

של סרט ישן. נערה מציורי בוטיצ'לי.

פניה כפני הנערות בציור "הדיבה", גופה עטוף שחורים,

סגוף וצנום מגופן הדשן. והיא מהלכת על גבעת רם.

פעם, ב"ספר המעשיות" קראנו יחד על הזיכרון המופלא

של מי שזוכר עצמו עוד כשהיה טיפה בעת הזיווג.

את אמרת, "הייתי רוצה שיכחה גדולה כגודל זיכרונו,"

כי מי שזוכר לא כלום, "הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו

מה שקודם לנפש-רוח-נשמה."

אלוהים, מנין הדחף הזה למשש את המוות ברטט אצבעות

שהצהיבו מ"נלסון" רקוב.

וכך, בקצה החפתים המעומלנים, המושלמים כל-כך,

נחשפו מיפרקים חבושים והיא כציפור שהוטבעה בטבעת.

בבוקר הודיעה שהיא קופצת ונסעה אל העיר העתיקה.

כנפי בגדה השחור נפרשו רחב באוויר.

כמסופר בדפים האלה, שמונה שנים, מ-1965 ועד 1973, נמצאתי בידידות הדוקה עם פנחס שדה, כתבתי ודיברתי הרבה על ספריו הראשונים, ריאיינתי אותו והגנתי עליו מפני מבקריו.

כאשר הייתי מגוייס בפלוגת חובשים של חטיבה 10 שהיתה פרושה בחורשה ליד בית-נבאללה, בימי הכוננות של יוני 1967, שלח אליי בדואר הצבאי את ספרו החדש "על מצבו של האדם" ודאג מאוד לשלומי במלחמה פן לא אספיק לכתוב עליו את הביקורת לעיתון.

לטרמינל הנטוש של שדה התעופה קלנדיה, עטרות, שבו חנינו לילה ויום כבר בעיצומה של המלחמה, הגיע אליי בדואר הצבאי מכתבו של בנימין תמוז, עורך מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", שבו הוא מבקש ממני לכתוב ביקורת על הספר. את הכתובת קיבל משדה.

אולי בזכות תפילותיו יצאתי ללא פגע מן המלחמה ההיא.

ב-1966 עברתי מירושלים לתל-אביב, ומאז הייתי מבקר לעיתים קרובות אצל שדה בדירתו הקטנה ברחוב יונתן 3 ברמת-גן, הוא בכורסה ואני בכורסה ממול, שני ספלי קפה שהכין לנו בתחילת הערב, כוננית ובה כתבי הסופרים שאותם העריך, רובם לא עבריים, ערימת מכתבי המעריצים ובעיקר המעריצות, שצמחה וגבהה מביקור לביקור, ציוריו התלויים על הקיר. עשן המקטרת שלו שממלא את החדר. יושבים שעתיים, שלוש ולעיתים ארבע שעות רצופות ומדברים, בעיקר הוא – עליו, על הנשים בחייו ועל הזיונים (פעם התפאר בפניי ששכב עם בחורה שבאה לביתו מבלי להוריד את נעליו. הוא היה נמוך-קומה ונעליו החצאיות המגושמות הוסיפו לו קצת גובה. אף פעם לא ראיתי אותו יחף או בסנדלים, גם בקיץ) – על ספריו ומשמיציו, על השקפת עולמו המיטאפיסית, אך גם רבות על אודותיי.

במידה רבה היו לי השיחות עימו גם מעין פורקן למצוקות נפשיות, והיה בו כוח עידוד עצום. חרף שינאתו הנוראה לפסיכולוגים ולפסיכולוגיה, שימש פנחס מעין פסיכולוג מעשי לבאים אליו. בעת שישבת אצלו יצר בך הרגשה שרק אתה והוא בעלי ערך, הוא – קצת יותר ממך, וכל שאר העולם נחות, זבל, חוץ מכמה יצירות אלמוות וגאונים מן העבר ובהם ישו, ניטשה, יעקב פראנק, הלדרלין, צ'ינגיס-חאן, האמסון, דוסטוייבסקי והיטלר.

יחסו הדו-ערכי לפסיכולוגיה דמה ליחסו המתחסד לתקשורת. בכל הזדמנות בז לה ולכותבים בה והעמיד פנים שאינו לא מוכן לרדת לרמתם. את עיתוני-הערב כינה בשם "עכברושים". מצד שני לא היה בדורו בארץ סופר שידע כך להשתמש בעיתונות ובטלוויזיה כדי לפרסם את ספריו ולפאר את עצמו, לכוון אל עצמו את הזרקורים. הוא היה אמן ותחמן של תקשורת. עשרות ראיונות עימו התפרסמו בדפוס, ברדיו ובטלוויזיה, ותמיד ידע "לספק את הסחורה" והיה פרובוקאטיבי ומהמם באמירותיו הנועזות. לעיתים היה נידמה לי שמדי בוקר או צהריים, כשהוא קם משנתו, הוא אומר לעצמו: "מה אפשר עוד לעשות היום למען פנחס שדה, ואני טרם עשיתי?"

רוב שנותיו התפרנס שדה מכתיבה בעיתונים: בשבועון-לנוער "הארץ שלנו", שבו שימש תקופת-זמן סגן-עורך, פירסם כתבות וסיפורים רבים. הוא נהג לחתום גם בשם יריב אמציה, ותחת שם זה פירסם ספרים לילדים ולנוער ובהם "ידידי", "נער הייתי", "אידה" ו"הגנב" או "מטמון הזהב של ששונקין הזקן", רובם אם לא כולם בהוצאת מ. מזרחי. הסיפורים נדפסו קודם לכן בהמשכים בשבועון, והוא מכר את זכויותיהם בספר תמורת סכום חד-פעמי כי לא ייחס להם חשיבות רבה ודומה כי מעודו גם לא כלל אותם בפרטים הביוגראפיים על אודותיו בספריו, ולא הדגיש את עובדת היותו סופר פורה לילדים ולנוער.

לימים, ב"ידיעות אחרונות", חתם בשם פ. עשהאל ורחבעם צור וגם בשמו המלא. כתבותיו היו מיוחדות ומרתקות, ולא פעם ליווה אותן ברישומים שלו. ואולם אם מישהו היה מכנה אותו בשם עיתונאי, זה היה עבורו בגדר עלבון נורא, בל יסולח.

כבר באותה תקופה החלו נשמעים קולות ביקורת וליגלוג על "החיים כמשל" – דווקא מפי אנשים שהיו ממעריציו בנעוריהם, חלקם התברג בינתיים באקדמיה, ועכשיו טענו שהספר אינו רציני וכי הוא מתאים רק לגיל ההתבגרות.

 "אני שואל אותך, אהוד, האם הספר השתנה במשהו מאז שקראו אותו לראשונה והתפעלו ממנו? האם הדפים הם אחרים? האם האותיות אינן אותן אותיות? – לא, הספר לא השתנה! – הקוראים הם אלה שהשתנו! הם ברחו מהשאלות החשובות על משמעות החיים, שהעסיקו אותם בנעוריהם, ועכשיו, לאחר שהתכחשו לחלומות שלהם – שב ומזכיר להם הספר שבגדו בייעודם, ובמקום להאשים את עצמם – הם באים בטענות אליי!"

מאוחר בלילה, כבר לא היתה תחבורה ציבורית – הייתי חוזר ברגל ממנו לצפון תל-אביב. תקופה מסויימת נעשו השיחות כה אינטנסיביות, שבבואי הביתה, או למחרת, הייתי יושב וכותב אותן ביומני, זוכר כמעט כל מילה שנאמרה.

אחת השיחות היחידות שאותן לא כתבתי, ועד היום אינני סולח לעצמי על כך, התרחשה בלילה שבו סיפר לי פרטי העלילה שתתרחש בחלק השני של "על מצבו של האדם", ספר שאותו לא כתב מעודו, לבד מפרק הסיום "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד". ולא כתב אותו משום שהודה שהוא שונא לכתוב ספרות בידיונית, שנועדה כאילו לשעשע את הקורא, ומעדיף לכתוב רק דברי אמת על עצמו ועל התנסויותיו, וכך אמנם המשיך ונהג בשיריו ובספריו הבאים כגון "נסיעה" ו"נסיעה בארץ-ישראל".

אני זוכר שדמות דומיננטית בחלק השני של "על מצבו של האדם" היתה אמורה להיות זו של האדון, אדון רייכלין, אביהם של אבשלום ואביגיל, אשר אותו, כך אמר לי, עיצב במידה רבה לפי דמותו של גרשם שוקן, העורך והבעלים של עיתון "הארץ", (המערכת והדפוס שכנו עדין בבניין ההיסטורי שברחוב מזא"ה 56 בתל-אביב).

שוקן הוא שהחליט בשעתו לאמץ אותו ולהוציא לאור כמעט את כל ספריו בהוצאת "שוקן", החל ממהדורתו השנייה של "החיים כמשל", ולמעט, במקרה או שלא במקרה – "על מצבו של האדם" שיצא ב"הספריה לעם" של "עם עובד" ו"העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" שיצא ב"ספריית תרמיל" של פירסומי קצין חינוך ראשי וההוצאה לאור של משרד הביטחון, בעריכת ישראל הר.

דמותו של גרשם שוקן גרמה למעין תסביך לא רק אצל שדה אלא, לדבריו, לכל החוג של העורכים והעיתונאים עובדי "הארץ" באותה תקופה, דוגמת בנימין תמוז, אהרון אשמן, אברהם רימון ואחרים, ובהם כמובן שדה עצמו, שהיה משתתף קבוע ב"הארץ שלנו".

בדרך שבה דמותו והתנהגותו של גרשם שוקן נתפסו בעיני שדה, היה משהו מיחסו של יוסף ק' לאדוני "הטירה" אצל קפאקא. הכל היה מסובך מאוד. אפל ובלתי מושג. מעין "קבוצת התייחסות" תמידית שהעסיקה את מחשבותיו של שדה שעות רבות (ודאי יותר זמן משהם הקדישו למחשבה עליו) והשפיעה אולי גם על תיאור מאבקי הכוח באחדים מספריו.

העיתונאי יאיר קוטלר, שהיה עורך "הארץ" בשעתו, מספר ששוקן נהג ללכת במסדרונות מערכת העיתון כשעיניו מופנות לקיר, כמתחמק מלפגוש במבט של האדם הבא מולו. כאשר שאל אותו מדוע הוא נוהג כך, ענה שוקן: "אם אחייך למישהו ואומר לו שלום, מיד יבוא לבקש העלאה במשכורת."

לדברי שדה, תמוז סיפר לו שפעם ביקש להתקבל אצל שוקן באיזה עניין, אולי בקשר להעלאת שכר. כאשר ישב במשרדו של שוקן אזיי כדי להעליבו ו"להעמידו על מקומו" – התרומם שוקן בעודו מדבר, וכשהוא מניח את אמות-ידיו על מסעדי הכיסא, מעבר לשולחן הכתיבה – תקע נאד עסיסי, כממחיש שעד כדי כך הוא, תמוז, לא נחשב בעיניו.

הזכרת שמו של תמוז היתה כאמור מעין אובססיה אצל שדה. כמעט בכל שיחה השמיץ אותו. והרי תמוז, בעודו עורך "הארץ שלנו", לפני אהרון אשמן, הזמין את שדה לכתוב לשבועון-לנוער ולעבוד בו ובכך הבטיח שנים רבות את קיומו כסופר. תמוז אף השתדל, יחד עם אברהם רימון ויעקב אשמן, למצוא את המו"ל הראשון לכתב-היד של "החיים כמשל".

שדה כניראה מעולם לא סלח לתמוז על העזרה שקיבל ממנו בתקופה שתמוז היה כבר סופר מוכר ומקובל ואילו שדה – רק בראשית דרכו. כאשר היכרתי את שדה הוא החשיב את עצמו כבר הרבה מעל לתמוז, השרוי לדעתו ב"עולם הטומאה" וחי "חיי כלבים". ואולם ללא ספק היתה כאן גם קינאה גדולה של שדה בתמוז.

יצחק אורפז זוכר שבאותה תקופה כתב או התבטא פנחס שדה בגישה סלחנית כלפי ספר של תמוז, ייתכן שמדובר ב"חיי אליקום", שהופיע ב"הספריה לעם" ב-1965. הוא זוכר ששדה הראה לו מכתב שהתקבל מתמוז ובו יותר מרמז לכפיות-טובה מצד פנחס.

 "נידמה לי שהיה כתוב שם משהו כמו: 'גם אתה, פנחס?...'" מספר אורפז.

וייתכן שבקינאת שדה בתמוז היו מעורבים גם עסקי נשים.

שדה ואני, מעולם לא רבנו, אך כאמור, ידידותנו פקעה כאשר הכין לדפוס את ספר מכתביה של חבצלת אליו, "התמסרות" (1973). "נשבר לי" ממנו וחדלתי לבוא אליו. מבלי שנאמר בינינו דבר על כך, הוא ידע שהפסקת ידידותנו היא המחיר ששילם עבור "התמסרות". חדלתי גם להתעניין בספריו החדשים ולא קראתי אותם.

כשהופיע ספרו "נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים" בהוצאת שוקן בשנת 1974, שלח אליי בדואר את הספר ורשם לי הקדשה בדף הכותרת: "לאהוד בן עזר, בתודה על חלקך בעמודים 191-5 של הספר, פנחס שדה. 8.5.74" – בעמודים אלה מופיעות "שתי שיחות על ישראל: על המלחמה, ועל היות החיים משל"; לשיחה הראשונה, "על המלחמה", מצורפת הערה: "הדברים להלן נאמרו בתשובה לשאלותיו של הסופר אהוד בן עזר, ומהווים חלק מראיון שנערך, לבקשתו של מו"ל אמריקאי ולצורך פירסום בארה"ב, בחודש יוני 1970."

לספר צירף פתק לא חתום: "תודה על מכתבך שהגיעני היום, וכן קיבלתי את התדפיסים שהודפסו יפה." מדובר במשלוח עותק של ספרי האמריקאי Unease in Zion שיצא לאור בתחילת 1974 בהוצאת קוואדראנגל של ה"ניו-יורק טיימס" ובו התירגום שעשה עוזי נסתר לראיון עם שדה, וכן בתדפיסים של הראיון, כל אלה שלחתי לו.

עד היום אני אומר לעצמי שאילו הייתי שומע לעצתו וכולל בראיון עימו את הדברים הנוראים שאמר על יהודי ארה"ב, אולי היה הספר מעורר שערורייה וזוכה להצלחה רבה יותר משזכה.

בשנת 1986 פניתי אליו לקבלת רשות לכלול את הראיון שערכתי עימו "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות" – במקור העברי של ספרי "אין שאננים בציון", שעמד להופיע בסדרת "אופקים" שבהוצאת עם עובד. וכמובן אף שלחתי לו עותק של הספר לאחר שיצא לאור.

אני זוכר שטילפן אליי, הודה לי ואמר: "כשאני מתבונן ברשימת המרואיינים שלך, נעים לי לראות שאני עדיין חי."

בדצמבר 1998 הגיע לידי גליון אותו חודש של "עיתון 77" בעריכת יעקב בסר, ובו סיפור מאת אלישע פורת בשם "איקונין סדוק". הוא מתאר בו את התאבדותה של סטודנטית ירושלמית לקבלה, יפהפיה, מעשנת כבדה, בעלת מכונית פולקסוואגן קטנה, והיא קופצת ממרומי המגדל של כנסיית הקבר בעיר העתיקה; ובשיר, הדומה לשיר שכתב שדה על התאבדותה של שרי ב"ספר האגסים הצהובים", פותח אלישע את סיפורו:

 "בקיץ של שבעים-ותשע, / בסתר צל, על מדרגה ברחוב / השוק, בתוך חנות של ערבי נוצרי, / כשידיי ממשמשות הילת שערותיו / של איקונין גלוף – / בקע פתאום קולו מרעיד, / קריין צעיר הפציר, חינן: מהר, מי שיכול, / מי שקרוב, שירוץ אל מגדל / הכנסיה של הקבר הקדוש – / בחרכים ניתן לזהותה: / עוטה שחורים כולה ושערה בהיר, / ומכוניתה עודה פועמת מתחתה. / וכשהגעתי – באיחור – עם מוזעקי הצלתה, / נותני ידיים, הרדיו מצעק, / וכל העיר קופאה, עוצרת נשימה – // היא כבר שכבה, מוטלת בכיכר: / חפה, יפה, ועטופה בזוהר / המאיר של איקונין סדוק."

ועוד כותב אלישע: "מה לא נתפרסם עליה לאחר מותה? שהיתה עילוי שבעילוי בין תלמידי סודות הקבלה וסמליה, ושהכינה בסתר דירתה הצנועה ספר משובח על סודות הקבלה וסמליה. ספר שכמותו לא נהגה ולא נכתב מאז ימי גבורתו של הפרופסור גרשם שלום. בלילות ההארה שפקדו אותה בזה אחר זה, – כך כתבה העיתונאית במקומון העירוני שאני ממש התקשיתי להשיגו, מפני שהוא נחטף מהדוכנים, – נתגלו להגר המנוחה סודות נוראיים וסתרי פירושים מדהימים. כאלה שאיש לפניה, לא ממורי החוג ולא מתלמידיו מן החוקרים העצמאיים, לא העלה בדעתו ובוודאי שגם לא זכה להעלות על הכתב. ועוד ידעה הכתבנית לספר, שעבודת הדוקטור שלה, שעליה שקדה מפעם לפעם, ושאותה גם הניחה מפקידה לפקידה, כדי להתמסר לאחת מגחמותיה המופלאות שעליהן לא אוכל להרחיב כאן, עבודת הדוקטור שלה משקלה היה שווה זהב. ואלמלא עניין מצער, שלא הכתבנית הזריזה ולא קוראיה התמימים הצליחו לעמוד על דיוקו ולהבין עד הסוף את מהלכו המפותל, עניין מצער מאוד שבשלו גם איבדה את עבודת הדוקטור הנדירה שלה, וספק גדול הוא אם עוד תימצא אי פעם. וספק גם אם יימצאו קוראים הנבונים דיים שיזכו לא רק להארה מתוך קריאתם השקודה, אלא גם כאלה שאולי יזכרו את תלמידת החוג המבריקה, שניחנה ביופי מדהים אבל גם מסתורי. זו שכניראה גילתה גילויים שלא היו לפי כוח שכלה, עד שהלכה והטילה עצמה למוות ממגדל הכנסיה המחודד של הקבר הקדוש, לא פחות, בתוככי הרובע הנוצרי, בלב העיר העתיקה של ירושלים."

לא התקשיתי לזהות בדמות הגר ריכנשטיין שבסיפור את שרי פיירשטיין, ובדמות "המשורר ההוזה" שהגר היפה "היתה אחת מאהובותיו" – את פנחס שדה עצמו. השם ריכנטשיין אף הזכיר לי במחציתו את שם המשפחה של אבשלום רייכלין ב"על מצבו של האדם".

שרי לא הותירה אחריה כניראה שום מחקר גמור הראוי לפירסום וגם לא יצירה אחרת בדפוס אלא, כך הולך ומתברר – רק את תיאור דמותה החידתית ביצירות של אחרים. כאילו פקעה מפרטיותה ונעשתה לדמות ספרותית המעוררת סקרנות עזה. ב-25 בדצמבר 1998 כתבתי לאלישע, הגר בקיבוץ עין החורש, מכתב וסיפרתי לו בו על פנחס ושרי וסיימתי במילים:

 "טוב, הארכתי בכתיבתי. אני חושב שאני צריך יום אחד לאסוף את כל מה שכתבתי על שדה, במאמרים וגם ביומניי, ולעשות מכך ספר עליו. לילה אחד הוא סיפר לי את כל החלק השני של 'על מצבו של האדם', שאותו מעולם לא סיים אבל הוציא בספרון את הפרק האחרון בשם 'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד' – ואני, דווקא את דבריי אותו לילה לא כתבתי אז ביומני, וככה הלכה העלילה לאיבוד."

כעבור ימים אחדים הגיעה בדואר תשובתו של אלישע:

 "תודה – תודה על מכתבך המפתיע ומאיר-העיניים. תענוג לכתוב לקוראים יודעי סוד, המפענחים בקלות כל דבר חידה. יותר מכל היו מעניינים דבריך על פנחס שדה. לדעתי, אל לך להשהות את הדברים, שהרי ב'גילנו' אין לדעת מה צופן העתיד. לדעתי עליך למהר ולגשת ולכתוב את הספר, או איזו מסגרת אחרת שקבעת לך – על דמותו המרתקת של פנחס שדה. לפעמים, בשעה שגדולי סופרינו משעממים ומייגעים אני מתגעגע לכתיבתו של פנחס שדה, השנוי כל כך במחלוקת."

עוד באותו יום ישבתי לשולחן והתחלתי להקליד את שיחותיי הליליות עם פנחס, שאותן רשמתי ביומניי, את הראיון הנרחב שערכתי עימו לספרי "אין שאננים בציון" ואת המאמרים והרשימות שפירסמתי על ספריו במשך השנים. החלטתי להוסיף עליהם גם כמה עדויות מרתקות מפי אחרים, ובהם יצחק אורפז ויהודית שדה.

באחת משיחותיו עימי, שאותה לא רשמתי, אמר לי: "אהוד, אני מצטער שבשעתו החלפתי את שם-משפחתי מפלדמן לשדה, אילו היה הדבר בידי כיום הייתי קורא לעצמי בשם פנחס מן האדמה."

בחודשים שעסקתי באיסוף, בהקלדה ובעריכה של פרקי הספר היתה לי הרגשה כאילו לנגד עיניי פנחס שב ועולה מן האדמה.

* * *

תקוה וינשטוק

מצפה הימים

זה זמן רב שאני רוצה לבקר ב"מצפה הימים". שמעתי הרבה על המלון הזה, הצפוני, בליגת המלונות המיוחדים במינם בארץ.

והנה הגיעה ההזדמנות. עמותת כח לגימלאים מתל אביב אירגנה לאחרונה טיול למצפה הימים. הלוך וחזור באוטובוס, סיור מודרך בדרך למלון, שלושה ימים ושני לילות במלון בחצי פנסיון עם הצעות (בתשלום) לטיפולי גוף וספא מגוונים.

מיד נרשמנו, חברתי ואני.

בדיוק בשבוע שלפני הטיול התחוללה סופות השלגים. כבישים בגליל הוצפו ונסגרו וכבר פקפקנו אם הטיול יתקיים. אבל בסוף השבוע חזרה הארץ למנוחתה, השמש חייכה והאוטובוס יצא לדרכו בזמן, מחומם, עם כמה מושבים ריקים שאיפשרו להטיל עליהם את המעילים הכבדים.

לא לעיתים קרובות מגיעים תל אביביים לגליל, והרבה מראות יפים נתגלו בנסיעה. הנה המוחרקה בכרמל, שם התעמת אליהו הנביא עם נביאי השקר, והנה רמות מנשה. נכנסנו לכפר יהושע. מה ידוע לנו על  הכפר? לכל היותר שהוא מכונה על שם יהושע חנקין גואל אדמות העמק. כפר יהושע עודו כפר. הרפתות עדיין פרטיות, לא מופרטות. ראינו גינה של צמחי ארץ ישראל שמגדל אחד התושבים לזכר בנו, בשיתוף עם רשות הטבע; את האנדרטה לנופלים מעשה ידיה של הפסלת בתיה לישנסקי, אחותה של רחל ינאית בן צבי, ואת התחנה של רכבת העמק שבנה כאן השלטון העות'ומני. רוב תחנות הרכבת הישנות בארץ עזובות אך זו שבכפר יהושע שופצה: מבנה קטן, עשוי אבנים גסות ומכוסה רעפים ולידו מגדל מים. כך נראו כל התחנות באותה תקופה. מסילת הברזל היתה אולי המפעל הגדול ביותר שעשו התורכים בארץ.

הסיור הסתיים בראש פינה. מול הגבעות עטופות השלג שמענו מפי אריק לובובסקי על תולדות המושבה. מורה הדרך לובובסקי הינו ההיסטוריון של ראש פינה. בה נולד ובה הוא מתגורר עד  היום. הוא מכיר כל שעל אדמה במושבה, וכל ילד מילדי המשפחות הראשונות –וילדים נולדו אז למכביר אך הקדחת עשתה בהם שמות. 

מראש פינה ל"מצפה הימים" שלושה קילומטרים בלבד על הכביש לצפת, ולפנות ערב נכנסנו למלון  שבאחוזה הגדולה. מלון שונה ממלונות הקופסא הנבנים כיום. לא נראה גדול מבחוץ אף שבחלקו הוא משתרע על שש קומות ומכיל 97  חדרים. זה מבנה כפרי מיוחד עם היסטוריה מיוחדת.

הקים את המקום ד"ר יעקב ירוסלבסקי, רופא שהגיע בשנות העשרים מגרמניה עם רעייתו לוטה, אחות רחמנייה, ובנם הקטן. הוא היה מחלוצי הרופאים הצמחונים והטבעונים בארץ. רבים נהרו למרפאה שפתח בתל אביב לטיפולים טבעיים במחושים ובמחלות כרוניות. זכורה לי דמותו – איש מבוגר המדווש על אופניו בכל מזג אוויר, שערו הבן גוריוני הלבן מתנפנף ברוח.

לימים הגיעו הוריה של  לוטה לביקור בארץ וירוסלבסקי, שקיצר את שמו לירוס, ערך להם סיור בפלשתינה. כשהגיע האוטובוס לשיפולים המזרחיים של הר כנען, ביקש מהנהג לעצור והחבורה הקטנה טיפסה וצפתה בנוף הנשקף למרחקים, עד לכנרת ולגולן, והרופא הביע משאלה: "במקום היפה הזה ובאוויר הזה הייתי רוצה להקים הוספיס..."

באותם הימים קראו "הוספיס" לסנטוריום  לחולים ומבריאים.

ההורים, אנשים אמידים רכשו כאן על גבעה 120 דונם אדמה מהברון רוטשילד, וירוס התחיל בתיכנון בית חלומותיו. בדיוק אז התפנתה משרת רופא בראש פינה הסמוכה. הוא זכה במשרה וראה בכך אצבע אלוהים– המקום הזה אכן נועד לו.

חלפו שנים עד שהחלום התגשם. ממשלת המנדט לא היתה מעוניינת שיהודים יתקעו יתד באדמת הגליל, וגם ממשלת ישראל לא ראתה בעיון יפה שאדם פרטי ישתלט על שטח קרקע כה נרחב. סוף סוף החלה הבניה וב-1968 עמד בית המרפא על תלו. ירוס כינה אותו "מצפה הימים" – הוא צופה על שני הימים, ים כנרת וים החולה. כיום השם כבר אינו מדויק. החולה, ים סומכי בפי קדמונינו, יובשה לטוב ולרע ושוב אינה ים ואף לא אגם אלא אגמון בלבד.

הרופא בעל החזון והתעוזה הקים בית החלמה מודרני ומוקפד. בקומת הקרקע לובי להסבה ולמנוחה, אולם קריאה, בריכה וחדרי טיפולים ובקומות העליונות חדרי המגורים. את שטח הקרקע הגדול הועיד  לשדות תבואה, עצי פרי וגני ירק. הוא יסד רפת, לול, מחלבה ומאפייה, מפעל קטן לסבון אורגני, בית מלאכה לתיקון כלי עבודה ואפילו גלריה לאמנות. אחוזה אוטוקרטית המספקת את צרכיה, בעיקר צורכי האוכל, בעצמה ולעצמה.

ד"ר ירוס טיפל באורחים ובחווה עד זקנה ושיבה, מאמין כי משפחתו תמשיך במפעלו. אבל אחד הבנים נפטר והאחרים לא גילו כל יחס לחוות הבריאות  בגליל. התקווה היתה הנכד, שליווה את סבא בכל עניני החווה. אולם  הנכד ורעייתו נספו בתאונת דרכים בשוויץ, והמקום נמכר לקונה מבחוץ. הלה הפך את "מצפה הימים" למלון למנוחה ו"כיף", אבל ברוחו של ירוס: מלון צמחוני ואורגני עם דגש על ספא וטיפולים.

אני רחוקה מצמחונות וכמוני חברתי. אין לי עניין מיוחד במאכלים אורגניים. אורגני או לא אורגני, העיקר שיהיה טעים. אבל הייתי סקרנית לדעת מה מקבלים פה בארוחת הערב ,הארוחה העיקרית בחצי פנסיון.

מקבלים הרבה. זו ארוחת מזנון והשפע מושך מיד את תשומת הלב. לא קל להשביע קהל רעב – בירקות, להמציא חידושים ולגוון את התפריט . עם בשר הכול יותר פשוט ומשביע. על מנת שהסועדים הצמחונים ידעו בדיוק מה לפניהם, אם  מצוי למשל גלוטן במאכל, מוצמדת לכל מנה תווית המציינת את שמה, מרכיביה ומוצאה, שהוא כרגיל "תוצרת החווה במצפה הימים".

אחר סקר ראשוני של שולחנות ההיצע פתחתי את המסע הקולינרי במרק. מה טוב ממרק חם בחורף? היו שני מרקים. מזגתי ממרק הבצל עם תפוח אדמה. מעולה. לקחתי גם ממרק העגבניות. היה סביר אך קצת מימי. התחלתי להעמיס על הצלחת. מה כדאי? כדאיים בעיני מאכלים מעניינים שאינם מצויים בבית. היה מבחר גדול של לביבות – לקחתי לביבה של ארטישוק ירושלמי. עלה גפן ממולא – לקחתי, לקחתי ולקחתי  עד שידי התקשתה לשאת את כובד הצלחת. לא הסתפקתי בכך ויצאתי לסיבוב שני, להעמיס את ההחמצות מהסיבוב הראשון – ירקות צרובים, קצת מחית תפודים, גם קורט אורז חום וגם מאפה קישואים ופשטידת תפוחי אדמה עם נענה, וגם וגם, וגם הצלחת מיספר שתיים עלתה על גדותיה. בסעודה ראשונה במלון חדש רוצים לתפוש את מלוא העולם הקולינרי. אחרי יום יומיים זה עובר. רוכסן המכנסיים מתחיל לעשות בעיות.

אבל בחזרה למושבי היתה לי התגלות. בפינה ניצב שולחן עמוס דגים. יופי! המלון אינו צמחוני קיצוני. יש דגים. איך לא השגחתי בהם קודם? דגים שלמים אפויים בגריל ופרוסות דגים  ברוטב. סוף סוף בשר, אמנם בשר דג, אך הרי הוא נחשב אפילו לבריא יותר מבשר אחר. בחרתי לברק "אפוי על הגריל ברוטב טמין," ויסלח לי המלון – הוא היה טעים יותר מכל הירקות האורגניים. הדגים, אגב, הם מהמנות הבודדות שלא מתוצרת המקום. הם נקנים בחווה אורגנית אחרת. (גם הקפה אינו גדל בחווה. חליטות התה לעומת זאת עשויות מצמחים מקומיים ועומדות, חופשי, לרשות האורחים במשך היממה).

על המנה האחרונה – עוגות, גם של שוקולד וקרם, פירות וגלידה, תוצרת הבית כמובן –  ויתרתי. כבר הייתי מלאה מדי והשארתי לא מעט בצלחת. תאוות העיניים עולה בהרבה על  כוח העיכול. התנחמתי במחשבה שהשיירים אינם מושלכים הישר לפח אלא משמשים למאכל לבעלי החיים בחווה ולדישון צמחייתה.

גם ארוחת הבוקר היתה עצומה, כבכל המלונות הישראלים הראויים לשמם, אבל כאן לא נראו נקניקים, רק מוצרים צמחונים אורגניים ורק מתוצרת המקום. טעים במיוחד מיץ לימון בנענה ומיץ סלק. כל המרכיבים מפרי החווה. ציפו לנו לחמים, לחמניות וקרואסונים מהמאפייה המקומית, כמניין גבינות לבנות וצהובות רכות וקשות, ליד כל גבינה מצויין שמה ו"ממחלבת החווה". לבן, יוגורט, פודינגים ושאר מעדני החלב הוצעו בקערות גדולות מאותה מחלבה ולא בגביעים של תנובה או שטראוס. וכמובן שהירקות למיניהם להרכבה עצמית ולסלטים המוכנים נקטפו בחווה. למען האמת, לא הצלחתי לחוש שוני בין "האורגנים" לבין המאכלים הרגילים. המנות בבוקר ובערב היו טובות אך לא ניכרה בהן  טביעת יד של שף.

התאוששנו מארוחת הבוקר – מה נעשה כעת. ציידו אותנו בשני דפים  של הצעות לטיפולי גוף: טיפולים בשמן – עיסוי ארומתרפיה, עיסוי רקמות עמוק, עיסוי במבוק וגם לומי לומי (איזה שם חמוד!) עיסוי מהוואי, וכן הלאה והלאה. וטיפולים יבשים – עיסוי תאילנדי, סיני, נורבגי, רייקי, שיטת פלדנקריז. גם טיפולי פילינג לגוף וטיפול לנשים בהריון, והרשימה ארוכה.

אלא שכל האטרקציות הללו עניינו את שתינו כקליפת השום. הייתי שמחה להשתכשך בבריכה המחוממת אבל  שכחתי להכניס למזוודה בגד ים.

יצאנו איפה לסיור קצר בחצר. הגענו לבריכת ברבורים קטנה ולשולחן פינג פונג עדיין מכוסה שלג, וחזרנו למלון לראות מה חדש בעיתון ומה בספרייה – למקום ספרייה עשירה –   להמתין לארוחת הערב. לא אכלנו בצהרים אבל לא חשנו רעב ועד שעיכלנו את ארוחת הבוקר כבר הגיע הערב. אך ודאי היו שהתגעגעו לבשר והלכו למסעדת "מוסקט" בחצר.

בערב הציע המלון מופע מוזיקלי קצר ובסוף השבוע עמד להרצות כאן הסופר רם אורן. למחרת בבוקר, לפני היציאה לתל אביב, ערך לנו המלון סיור בחווה האורגנית. פה לא משמידים מזיקים באמצעות ריסוסים הפוגעים  בבריאות. את המלחמה בחרקים מנהלות ציפורים שהמלון הקים להן קנים על העצים. הן טורפות את החרקים – וזה ריסוס טבעי, אורגני. עצי הגן נשתלו  בצורה מעורבת לבלבל את החרקים. כשאלה מגיעים להיטפל לצמח מסוים, הם נתקלים בסבך של צמחים שאינם ערבים לחיכם ומסתלקים.

זו עונת ההמלטה. הטלאים והגדיים הרכים מנסים לפסוע לצד אימותיהם בחצר של המניקות. חצר שנייה נועדה לכבשים ולעיזים המספקות חלב למלון. על ערימות השחת ישבו תרנגולות והביקור היה חווייה פסטורלית מרגיעה.

כל זה היה ביום חמישי. אבל ביום רביעי היינו תקועות מתוסכלות במלון. אילו עמדה לרשותנו מכונית היינו מטיילות באזור, מגיעות לנופים וליישובים. טיול הגמלאים כלל רק סיור בדרך למלון ו"מצפה הימים" אינו מציע אפילו טיול אחד לרפואה, גם לא בתשלום.

אפשר כמובן להזמין מונית ולסייר אבל טיול פרטי כזה יקר וקשה לארגן קבוצה בלי להכיר איש. אפילו את הגמלאים עימם נסענו לא היכרנו. כולם התפזרו ליד שולחנות נפרדים בחדר האוכל. ישבנו ספונות במלון, מהרהרות באתרים המעניינים שבחוץ ועל ה"נון" הגדול של המלון. ספא וטיפולים כבודם במקומם מונח אבל איפה קצת ידיעת הארץ?

הושיע אותנו בני מורה הדרך. הוא הגיע במכוניתו וערך לשתינו סיור מקיף באזור. כל ההרים והגבעות מסביב, מהר מירון עד לחרמון, לחרמונית והר בנטל שהבהיקו מלובן. בראשית השבוע פונה השלג הכבד מצירי התנועה ועתה נח לו בתילים לצדי הכבישים. שלג צח כיסה את הגבעות ושדות הבור, זמורות גפנים הזדקרו מבין פסי שלג ליד הישוב דלתון. כבר ראינו שלג בירושלים ולעולם לא נשכח את השלג ההיסטורי בתל אביב – אבל בשלג בנופים המיסטיים של הגליל צפינו לראשונה.

עם ערב הגענו עד הר כנען הלבן ועד לצפת. לא כל השלג פונה בה והנסיעה התנהלה באיטיות. היו סימטאות שבגלל הקור וההחלקה לא נראתה בהן נפש חיה, כאילו הגענו לעיר רפאים. הקור הורגש מאוד כשהגענו לג'יש, גוש חלב, שהשלג רבץ בפינותיו. חג המולד קרב ועצי אשוח חגיגיים נראו מבעד לחלונות של התושבים הנוצרים. בחצר הכנסייה המרונית החדשה ניצב אשוח גדול עשוי אבן ובתוך הכנסייה הואר האבוס בו שכב ישו הילד. מחזה נדיר למדי לגבינו.

השלג הצחור והישובים העטופים בו היו מראה מלא הוד – ואנו כמעט החמצנו אותו. ממש "נון" של מלון נהדר לספק רק ספא וטיפולים. "מצפה הימים" היה משתבח לאין ערוך אילו אפשר לאורחיו, גם נטולי הגלגלים, ליהנות מיפי הגליל.

אהוד: כמעט בשום מלון בארץ או מסעדה כשרה אין מגישים נקניק או כל מאכל בשרי אחר [ביקון מטוגן פריך וריחני] בארוחת הבוקר וזאת כאמור מטעמי כשרות ולא מטעמי צמחונות. לכן ארוחות-הבוקר במלונות הארץ כה מפורסמות בשפע המטעמים האחרים שלהן, ואילו בחו"ל – ברצועות הביקון המטוגנות לארוחת הבוקר.

בשעתו היינו ב"מצפה הימים" ומאוד לא התפעלתי מתבשילי הדגים למיניהם בארוחת הערב. אבל אולי זה טעם אישי.

* * *

רות ירדני כץ

כלות וחתנים, סיפור מהחיים

ישבנו ארבעתנו בביתה של בתיה. כן, ים-של-חיים מאחורינו. עברנו יחד את כל השלבים של בית ספר יסודי, תיכון, צבא, נישואין, ואנחנו עדיין חברות טובות וכבר זקנות. אנחנו נפגשות פעם פעמיים בשנה, אבל הקשר בינינו הוא כל השנה. אנחנו נפגשות רק בבתים שלנו. לא במסעדה או בית-קפה כי אז אין מי שיפריע ויציק והזמן לא מוגבל.

בתיה יודעת לבשל כמה דברים. הגפילטע שלה הוא מעדן. היא גם עושה את החזרת  ויודעת איך להכין חמין משהו-משהו, וסלט ירקות טרי חריף מרוסק. השולחן היה עמוס. בתיה הציעה שנבוא אליה ביום חורפי ובשבת, כי רק בשבת חורפית אוכלים חמין.

את היין הלבן והאדום הביאה נעמי שהיא מומחית ליינות בתעודה. היא ייננית. תמזוג לה יין והיא תזהה אותו ותחווה דעה מקצועית.

אכלנו, שתינו ובהתחלה צחקנו. רבקה היא המצחיקה שלנו עד ש...

רבקה: "תשמעו סיפור. הנכד שלי בן 10 בא אלינו ועשינו כיף יחד. פתאום הוא אמר: 'סבתא למה אבא שלי לא אוהב לבוא אליכם? כשאימא מציעה שנבוא אליכם, הוא קופץ כמו שימפנזה ואני ממש לא מבין למה?'"

נעמי: "כך אמר לך הנכד שלך?"

רבקה: "כן. כך הוא אמר."

אני: "ואיך הגבת?"

רבקה: "עברתי לסדר היום. חתני לא סובל אותנו, אז לא. את האמת? גם לי לא בא עליו. אבל מה? הוא ובתי חיים באושר. אז מה? שאני אקלקל?"

נעמי: "את צודקת. את לא בחרת בו, היא בחרה בו ואם הם מאושרים, אז מי את?"

בתיה: "אם כבר מדברים על חתנים וכלות – אז כבר עכשיו אפשר לכתוב ספר. פה ועכשיו. יש לי שני בנים, כמו שאתן יודעות, ושתי כלות. אחת בלתי נסבלת והשנייה עוד איך שהוא. הן יודעות לדרוש, הן יודעות מה-הן-רוצות, והבנים שלנו הולכים אחריהן כעיוורים, ואנחנו רואים ושומעים ומבליגים. שתיהן מנצלות אותנו ואת הוריהן ללא הפסק. וזה הולך כך: 'נעמי, את יכולה לבוא ולהוציא את הילדים מבית-הספר ולהכין להם צהריים?' או: 'נעמי, הבן שלך קנה לנו כרטיסים להצגה ולא השגנו שמר-טפית, אתה יכולה לבוא?' או: 'נעמי, יאיר חולה, את יכולה לבוא?' – הבת-זונה לא שואלת אם אני פנויה, מוכנה, יכולה. היא קובעת לי את סדר היום. השנייה יותר מעודנת."

אני: "ואת רצה לכל קריאה?"

בתיה: "את האמת? אין לי האומץ לומר לה שתלך לכל הרוחות ושתלמד להסתדר. אחרי הכול, מה לא עושים למען הנכדים. אתן יודעות מה הכי מעצבן? שהיא בכלל לא עובדת!"

נעמי: "הכול בסדר אצלך בתיה? היא לא עובדת ואת מגדלת את ילדיה? מה היא עושה כל היום ואיך הם מסתדרים כלכלית?"

בתיה: "אהה! איך הם מסתדרים כלכלית? יש הורים! הקמנו קרן שנקראת  'קרן ילדינו'. כל פעם שהם במינוס בבנק, הבן בא ומבקש עזרה." בתיה העבירה מבט בין כולנו והמשיכה: "למה היא לא עובדת? שתדעו היא בעלת תואר דוקטור במתמטיקה. שאיפתה היתה להתקבל לאקדמיה וזה לא קרה. התסכול והמרירות עשו את שלהם. היא פנתה לשוק הפרטי והחליפה עבודות כל כמה זמן. למה? בגלל שבכל מקום ניסתה להשתלט ולהכתיב מי, מה ואיך. זה לא עבר והיא פוטרה או התפטרה."

אני: "איך זה שלא סיפרת לנו עליה עד היום?"

בתיה: "לכל משפחה יש החרא שלה שלא מספרים. הבונוס הם הנכדים, הם אושר אחד גדול."

בתיה: "מה? אתן חושבות שאתן לבד? יש לי בן שאתן מכירות אותו טוב מאוד. הוא כבר נשוי חמש-עשרה שנים. אשתו בחיים לא טילפנה אלינו, בחיים לא יזמה שנעשה משהו ביחד. בחיים לא התעניינה מה אני עושה או בן-זוגי. אבל מה? כמעט כל יום שישי היא באה אלינו לארוחת ערב עם הבן ושני הנכדים. אסור לשאול אותה שום שאלה והיא לא מספרת כלום." בתיה הרימה את כוס היין הלבן שלה, לגמה ואמרה: "נעמי, היין הזה ממש טוב, מתחלק, נעים כזה ולא כבד."

נעמי: "נכון, זה יין  עדין, קל ונעים לשתות אותו. אבל עזבי את היין. אתן מספרות על חתנים וכלות. אני רוצה לספר לכם על הבן שלנו. גם לנו יש צלקת ענקית, עוד יותר גדולה משלכן. הבן שלנו הכיר בחורה ספרדייה כאשר עשה את הטיול שאי-אפשר בלעדיו אחרי שהשתחרר מהצבא. הוא לא נסע למזרח הרחוק או להודו או לדרום אמריקה. רק לאירופה. בספרד הכיר בחורה גויה, ובלי להגיד לנו מילה התחתן איתה. יום אחד טלפן והודיע לנו שהוא נשוי והחליט לחיות איתה בספרד. זה היה שוק, הלם, בחלום הכי-גרוע לא חלמנו שזה יקרה לנו. מה לא עשינו בשבילו? מה? זו היתה פגיעה כל-כך..."

בתיה בשקט: "ואיך הגבתם?"

נעמי: "בעלי חטף התקף זעם ו... ו... ו... לא ישנו לילות, לא ידענו מה ואיך עושים, ולא סיפרנו לאף אחד מה שקרה, מרוב בושה. בעלי התעשת וקבע: 'זה מה שנפל עלינו אז נתמודד. זה הבן שלנו ולא נזרוק אותו לעזאזל.'"

אני: "אני מרכינה ראש בפני בעלך. אני לא יודעת איך אני הייתי מגיבה במקרה כזה. ממש לא יודעת, מכה שלא כתובה בשום מקום."

נעמי, לקחה נשימה ארוכה, הביטה בי ישר לתוך עיניי ושאלה: "ומה קורה אצלכם, אצלכם הכול דבש?"

אני: "אתן רוצות שהוסיף עצים למדורה? כמה משפחות אתן מכירות שהכלות והחתנים מתחברים עם ההורים או שההורים מתחברים אליהם? כנראה שזהו חוק בטבע. אבל יש לי בשורות טובות בשבילכן. עם הכלה שלנו יש לנו יחסים מצויינים. היא לא מדברת איתנו ואנחנו לא מדברים איתה. כאשר נפגשים היא עסוקה בשליחת מסרים וקבלת מסרים כך שאין מריבות, אין ויכוחים וגם לא יחסים. אבל הנכדים? שווים כל דקה."

נעמי: "תעשו טובה, בואו נעבור נושא. בא לבכות ולא התכנסנו כדי לבכות. בתיה תשלפי בדיחה טובה מכל האוסף האדיר ששמור בראשך."

בתיה: "יש לי חברה שבנה הוא הומו והיא ממש מאושרת."

אני: "למה?"

בתיה: "מפני שהיא לא צריכה להתמודד עם כלה."

* * *

יוסי אחימאיר

"לא מסרתי סמ"ר מאדמת ארץ-ישראל"

ברכת  לטקס קריאת בית ספר תיכון טכנולוגי של אורט בכפר-סבא

ע"ש יצחק שמיר, 31.12.13

אני מצטרף לברכות על יוזמתכם, לקרוא את ביה"ס "אורט", כאן בכפר-סבא, על שם ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר זכרו לברכה.

זכיתי לעבוד שמונה שנים לצידו, הן כיועץ, הן כדובר והן כמנהל לשכת ראש הממשלה.

ראיתי מקרוב, ראיתי בפעולה, מנהיג חדור אמונה ציונית, שאחת היתה מטרתו – לבסס את מדינת ישראל, מדינת היהודים, שלמענה לחם במחתרת ובמוסד, ולהבטיח את קיומה ועתידה.

מנהיג שלא טובתו האישית עמדה לנגד עיניו - אלא אך ורק טובת עמו.

בשבילכם, התלמידים, הוא דמות היסטורית, שהרי סיים את תפקידו בראשות הממשלה לפני 21 שנים, הרבה לפני שנולדתם. אני מניח כי רק מעטים יודעים על פועלו והישגיו.

יש לכך סיבה נוספת: את יצחק שמיר כמעט לא עניינו יחסי-ציבור, לא הכותרות בעיתונים, ולא הסקרים – או, לפחות, לא הם היו בראש מעייניו. הוא עשה ופעל מה שחשב, כי טוב הוא בעיניו למדינה. הן לשם כך נבחר להנהיג אותה.

ואכן, היו בתקופתו הישגים גדולים, שלא הכול מודעים להם:

בביטחון – מאבק מוצלח בטרור האש"פי, ניהול שקול של מלחמת המפרץ.

במדיניות – ניסיון לקדם שלום אמת בוועידת מדריד, כינון יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות.

בכלכלה – צמיחה ודאגה לחלשים.

בחברה – קידום ערך האחדות הפנימית, הלאומית, קירוב בין הניגודים – בין דתיים לחילונים, בין חבלי הארץ, בין ותיקים לחדשים, בין ספרדים לאשכנזים, בין יהודים לבני המיעוטים.

מעל לכל – הוא החשיב את נושאי החינוך, העלייה וקליטתה. בתקופתו של שמיר נקלטו בארץ כמיליון עולים ברוסיה. בוודאי רבים מכם הם בנים למשפחות יוצאות רוסיה. בתקופתו נקלטו גם עשרות אלפי עולים מאתיופיה.

ראש הממשלה שמיר החשיב מאוד את החינוך לערכים יהודיים, לאמונה בצדקת הדרך הציונית, ופעל להשרישם.

יצחק שמיר הירבה לסייר בערי ישראל, בפריפריה, ותמיד הינחה אותי לכלול בית-ספר במהלך הסיור, לשמוע את המורים, המנהל והמופקדים על מערכת החינוך המקומית.

יש ברשותי צילום שבו נראה שמיר, באחד מביקוריו בפריפריה, כשהוא יושב על ספסל הלימודים, בין התלמידים, מאזין להסבריו של מנהל בית-הספר.

ואין פלא: יצחק שמיר הוא בוגר הגימנסיה "תרבות" בביאליסטוק שבפולין, שם ספג לראשונה את מורשת ישראל, אהבת ארץ-ישראל, את השפה העברית ואת התרבות העברית.

הוא הדוגמא המובהקת לכך, כי מה שאתם, תלמידי אורט כפר-סבא על שם יצחק שמיר ובכל בתי-הספר בארץ, לומדים וסופגים בבית-הספר, ילווה אתכם, ישמש אתכם, בכל דרככם, בכל נתיב חייכם.

הוא רצה לראות את צעירי ישראל עמלים, יוצרים, מפתחים ותורמים לבניין המולדת.

לאלה, לעליה ולחינוך, הקדיש יצחק שמיר את עיקר מרצו, גם אחרי שפרש מהחיים הפוליטיים. חלומו הגדול, אגב, היה לראות גם עלייה גדולה מ...ארה"ב.

יצחק שמיר היה הצנוע בין כל ראשי הממשלות שהיו לנו. הוא התנהל בצניעות ונהג בצניעות, בענווה. אני זוכר, למשל, איך מנע בכל תוקף ניסיון של עוזריו לשפץ ולסייד את לשכת ראש הממשלה, או להחליף בה את הריהוט.

הוא גם ידע להאציל סמכויות לשריו, לנאמניו, לאנשים שהוא טיפח ועליהם סמך. הוא יותר מכל מנהיג אחר קידם צעירים לממשלתו, כדי ליצור את דור המנהיגות העתידי, וביניהם בנימין נתניהו. בדבר אחד הוא כן התפאר: "לא מסרתי סמ"ר אחד מאדמת ארץ-ישראל!"

ראש הממשלה שמיר לא חיפש כיבודים ולא כותרות מחמיאות. אני כמעט יודע מה היה אומר על ההנצחה הזאת, כאן בכפר-סבא, אבל היא חשובה, ראוייה ומבורכת, ומתאימה מאוד לאיש המאמין ולמדינאי העז הזה, הצנוע מאין כמוהו, ששמו יצחק שמיר.

אני מקווה שלצד ההנצחה והטקס – גם תלמדו על יצחק שמיר, האיש ופועלו, ותשאבו השראה מי שהיה ממפקדי לח"י, יו"ר הכנסת, שר החוץ וראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל.

תודה לך, כפר סבא, לראש העיר והנהלת העיר, לוועדת השמות, על ההנצחה הזאת והאירוע החגיגי והמושקע.

* * *

מי היה האיש ס. יזהר?

מונוגרפיה מאת ניצה בן ארי

ס. יזהר – סיפור חיים

כרך ראשון

ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל-אביב

(468 עמודים, 84 ₪)

יזהר סמילנסקי אינו רק אחד מחשובי הסופרים בישראל, הוא גם אחת מן הדמויות האיקוניות שלה: צבר, מפקד ב"הגנה", קצין במלחמת השחרור, חבר כנסת, מורה ומרצה, סופר עטור פרסים שכתביו ודעותיו גרמו אי נחת בימין וגם בשמאל—מי היה האיש הזה?

בעזרת יומנים, מכתבים, עדויות בני משפחה וחברים, וכמובן בעזרת ספריו וסיפוריו, משחזר הכרך הראשון (מתוך שניים), במונוגרפיה החדשה מאת ניצה בן-ארי, את העולם שבו עוצבה דמותו רבת המתחים והסתירות של ס. יזהר, ב-22 השנים הראשונות לחייו. הוא מתגלה כצעיר בודד ושונה, המתבונן מן הצד ויודע, משחר נעוריו, שכל מה שהוא רוצה זה לכתוב, ולכתוב נכון. לא "הצבר" בה' הידיעה, לא "הנסיך", אלא נער עני ובודד עד לכאב. הספר עוסק בשנים שבהן הוא נוצר, בבית הגידול שלו ובאנשים הגדולים והקשים שביניהם גדל. הוא מתאר את התהליך שבו הפרפר בקע מן הגולם, ואת המעבר מיזהר סמילנסקי הנער ל-ס. יזהר מחבר “אפרים חוזר לאספסת".

נעמי ויזהר עדיין "ביחד" בדרך כלשהי. יזהר רוצה לכתוב. זה כל מה שמעניין אותו. הוא אינו רוצה ללמד והוא שונא לתת שיעורים פרטיים. נעמי עובדת ללא הרף, מכלכלת את עצמה ואת אימה ובעצם גם את האח אפרים הלומד בפראג. יזהר "מפונק" מבחינה זו. בסופו של דבר מספקים לו בני משפחתו כסף לכלכלתו, גם אם בדוחק. כל רצונו עכשיו הוא לכתוב.

השניים קשורים כבר בכל מיני אופנים, ספק אוהבים, ספק לא אוהבים. הם אינם רואים את האהבה עין בעין. יזהר רואה באהבה ערך מקודש, רומנטי, שאינו זקוק למילים או למגעים. בינתיים הוא רוצה בנעמי "בטוחה" אבל רחוקה, לא מפריעה, לא תובענית, מוכנה לבוא לקריאתו, מניחה לו זמן ומקום לעצמו, לא תלויה בו. ההבדלים המאוד משמעותיים האלה ילוו את יחסיהם שנים רבות. היא מלאת מרץ, מעשית, שוקקת חיים, זקוקה לאהבה ממשית, ארוטית. הוא עסוק בחיפוש עצמי, מחטט בלי הרף בנשמה, מחפש מקום משלו לכתוב, חופשי בחברת חבריו/קרוביו, מפנטז על אהבה אמיתית ואידילית שאינה זקוקה לא למילים ולא למחוות גופניות, מתבייש להציגה כחברתו. הוא זקוק באופן נואש לשקט ולפינה משלו כדי לכתוב, כי, כמו סופרים רבים אחרים, הוא לא מסוגל, פשוט לא מסוגל, לכתוב במחיצת אחרים. הוא לא רוצה שהיא תכבול אותו באהבה "גשמית", לא רוצה תלות (דף ממכתב שנקטע, ללא תאריך):

רציתי שאהבתנו תהיה נעלה, שלא יהיה באהבה כל דבר שבבטלו תבטל האהבה, לא רעיון ולא אידיאל – שתהיה זו אהבה טהורה ונאמנה. רציתי שאת תוכלי להיות בקצה זה ואני בקצה שני ודי במבט חולף של עין להשקיטנו ולהוכיח כי יש לי ויש לך עוד משהו קרוב על אף כל הגדרות והסייגים. רציתי שכאשר יהיה לך רע או לי רע ניפגש יחד באין אומר ודברים ונפרד באין אומר ודברים ויהיה טוב. רציתי שלא יהיה בה באהבה כל שמץ לכלוך או זוהמה, שלא תשזפה עין זר שתהיה הדבר היחידי שנוכל להגיד: "זה שלי". [...]

{מתוך הספר, עמודים 297-298)

פרופ' ניצה בן-ארי היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל-אביב. תירגמה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהן פאוסט של גתה, וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום. ספריה, רומן עם העבר, ודיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930-1980" עוסקים בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות.

בן-ארי היתה העורכת של ס. יזהר בהוצאת זמורה-ביתן דביר, וליוותה את פרץ ארבע היצירות האחרונות שכתב: מלקומיה יפהפיה, צדדיים, אצל הים, וגילוי אליהו. היא גם ערכה את המפעל העצום ליום הולדתו השמונים, שכלל הפקה מחודשת וחגיגית של כל כתביו, וכרך מיוחד שנקרא דברים ליזהר. ידידותה עם יזהר ועם משפחתו העמיקה כאשר היתה מאוחר יותר לאשת בנו הבכור ישראל.

לכתיבת המונוגרפיה, בן-ארי הסתייעה, בנוסף לשיחותיה עם יזהר, במאות מכתבים, מסמכים, בראיונות עם חברים ובני משפחה, באגדות משפחתיות, בכתביו של יזהר (גם כאלה שלא פורסמו), ביומניה של נעמי, אשתו של יזהר, ובסיפורים שכתבה על סמך היומנים. כל זאת כדי לנסות ולהגיע, בחשיפה, לעיתים קשה, אל האיש. לא אל הסופר הדגול כי אם אל האדם רב הסתירות והתעלומות שמאחוריו. לא אל הדמות הציבורית, אלא אל יחסו הסבוך של האיש המאוד פרטי שמאחוריה – לשאלות הנוקבות המלוות את קיומנו עד היום, לציונות, לערבים, אבל גם ל"אהבה", לנשים. כאן, ב-22 שנותיו הראשונות, טמון הגרעין.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק שנים-עשר

בחיפה בבוקר עם מלנכולי

עוד לפני שהיכו פטישים קטנים בפעמון של השעון המעורר, שכיוונה מלנכולי לאחת בלילה כדי שאתעורר בזמן להסעה למאפיית "אחדות", התעוררתי מתוך חלום לשמע צעקותיה של אישה. קמתי בשקט ויצאתי למרפסת. רק חלון אחד היה מואר בדירה בבית ממול. ובכל הבניין חושך. ונשמעו אנחות כשל מקרה אסון. תחילה חשבתי שאלה אנקות-ייחום של אישה, אבל היה משהו קורע-לב בצעקותיה, ממש כמו קינה, כאילו קרה אסון לילד שלה.

חשתי את זרועותיה של מֶלָנְכּוֹלִי חובקות אותי מאחור, חמימוֹת, וכתונת-הלילה הדקה, הקצרה, מרפרפת עליי כפלומת אפרוח. רועדת.

"אולי קרה אסון?" דאגתי, "יש שם בן חייל?"

"מה יש לך? זאתי צורחת כל לילה אפילו בתקופה שהיא מחורבנת."

 הקולות השתתקו. מבעד לחלון ראינו גבר ערום קם, ואחרי אישה ערומה, שניהם צעירים. שיחקו קצת זה בזה בעמידה, מבלי להוציא עוד קולות, ואחר-כך צנחו וכיבו את האור. זה היה די מגרה, מלנכולי התנשפה בעורפי. עמד לי. חשקתי בה מאוד.

"ככה זה גם אצלכם במשק, בלילות, חיימקה?" חיבקה אותי מאחוריי ושיחקה בְּמָה שֶׁמִלְפָנַי, שנתגדל ונתקשח.

"ועוד איך!" אמרתי, "גגות הצריפים עולים ויורדים מרוב צעקות! והנמרים, והתנים, וחתולי-הבר והאיילים והדורבנים והציפור טריסטמית, והצפע עין-גדי – כל שוכני מידבר יהודה מתאספים סביב לשמוע!"

"מסכן שלי," דיברה באצבעותיה אל האבר, "זה מה שאני אוהבת אצלך, שאתה תמיד יודע להצחיק ולא רק סתם כזה רציני וגדול אפילו שדיברת עם אלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי. אבל אתה כבר צריך ללכת לעבודה, חיימקי, חתול-בר פראי מן המידבר, ולכן לא תוכל להיכנס אל אימא!"

פסיכית. אבל מה זה נחשקת. חשבתי שאני משתגע. נדף ממנה ריח תינוקות נקיים. בד דק כמשי וטרי. ניחוח תפנוקים. חזה ענוג ריפרף על גבי ככנפי פרפרים. בקושי הצלחתי להכניס את הזין למכנסיים ולהתלבש כדי לצאת לעבודה, ומלנכולי נישקה אותי כל הזמן ועזרה לי אפילו באבזמי הסנדלים ורק לפצות אותי שאני יוצא מגורה כל כך.

"כדאי לך למצוא [ששוב נשמע בהתפנקותה, למצוץ] איזו שרמוטה פתוחה בעיר התחתית כי אני לא נותנת עד שאתחתן! זה כלל קדוש אצלי, צוּצְקָלֶה, לַבֶּזֶרְפוּאָה שלי לא מכניס שום דבר עד שהמבוגר לא שובר את הכּוֹס החורבָּנית..."

השתדלתי שלא להסמיק, אפילו בחשכה, כדי שמלנכולי לא תגלה מה שזממתי לעשות. הכנתי כסף ונסעתי לחיפה לא רק ללמוד אפייה ולחפש אחריה – אלא בעקבות מה שסיפר לי בן-דודי עמנואל על הזונות בעיר התחתית. אבל עכשיו אני אאחר לעבודה אם אגש אליהן. עמנואל שירת בתקופת המנדט, לא לפני זמן רב, כנוטר במסגרת "משטרת היישובים העבריים" שנקראה "הנוטרוּת". הנוטרים צוידו ברובי קָרַבּין איטלקיים מהשלל של בנות-הברית במידבר המערבי בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדים שלהם היו מכנסיים ובָּטְל-דְרֶס בריטיים, נעליים צבאיות בריטיות וכובעים אוסטרליים רחבי תיתורה, כשהצד השמאלי של השוליים מקופל למעלה ומעל נקודת החיבור – משולש עור בצבע כתום. הטנדר המבריק, הנשק החוקי הגלוי, המדים הבריטיים המצוחצחים ובפרט הכובע האוסטרלי – גרמו להם להיות די מבוקשים על-ידי בנות הסביבה.

בעיר התחתית גרו בתקופת המנדט בעיקר ערבים והיו בה בתי-זונות. ערב אחד, בשנת ארבעים ושבע, הגיע עמנואל בטנדר, עם שני חבריו הנוטרים, לאחד הרחובות הצרים שהיה חשוך במקצת, ומיד נערים אחדים הקיפו אותם והציעו:

"בִּידָק בֶּנִיק? פוּרְשָיֶה?"

שפירושו – אתה רוצה לזיין? או מִברשת? – מִברשת היתה "זיון לעניים" וזה עלה פחות כי התבצע ללא חדירה, הגבר מכניס את הזין בין רגלי הנקבה ומניע אותו קדימה ואחורה, מעלה ומטה, עד לשפיכה. תנועת גוף עגול ומוארך, שבקצהו שפעת שיער, הזכירה פעולת צביעה במברשת. וגם אצלנו בתנועה, ב"נוער העובד", היו אומרים: "היא הרשתה לי רק מברשת," או "עשָׂה לה מברשת," או "בחייִךְ, נעשה רק מברשת, לא יקרה לך כלום, אני מבטיח! אני כבר לא יכול יותר, הביצים שלי מתפוצצות..."

היינו משפריצים להן בין הרגליים (כמובן, רק מי שהיתה לו "חברה" שמרשה למזמז אותה, כי סתם אחת, שנותנת לכל אחד, לא היה אפשר למצוא בקלות) והן צוחקות בגלל הדגדוג בִּמבושיהן אבל די מהר משתתקות במבוכה כי הגירוי בכל זאת פעל והן קצת כנדהמות מהפירכוסים בּפּוּסִי: הייתכן שהן מגיעות לפורקנן ומרטיבות רק מִשִֹפְ-שָׁפְ-שׁוּף מברשת מול מברשת? – ליתר ביטחון היו מבקשות סימני נשיכה בצוואר או גם נושכות, שאלה היו אותות הצטיינות של החשק גם למען יראו אחרים וִיקָנֵאוּ.

דרך שער עץ כבד נכנסו הנוטרים לחצר מרוצפת, שבקצהָ הרחוק היה ממוקם הפתח של מבנה האבן. את הפתח סכך וילון עשוי שורות אנכיות של חרוזי זכוכית צבעוניים. החדר מאחורי הווילון היה מואר באור קלוש, אם בגלל הקמצנות בחשמל או מתוך תקווה שבאור דמדומים לא ניתן יהיה להבחין בקמטים שעל פני ה"נערות". ריהוט החדר הסתכם בשני שולחנות נמוכים ובשלל מזרנים מכוסי שטיח מסביב לאורך הקירות. על המזרונים ישבו כחמש נשים ערביות, פניהן מכוסות באיפור כבד ומרוחות ב"כַּחַל" מסביב לעיניים. כל ההסוואה הזו לא יכלה להסתיר שמה שהיה מונח לפני הנוטרים הצעירים לא היה בעיניהם אלא ערימה של זקנות בלות כבדות-משקל. אם למי מהם היה חשק – הרי זה ברח כלא היה.

הם הביטו זה בזה וללא אומר עשו "אחורה פְּנֵה" וברחו כל עוד נפשם בם, והפסיקו לרוץ רק כאשר הגיעו לטנדר שחנה במרחק רחובות אחדים מהבורדֶל, והסתלקו מהעיר התחתית.

כאשר התייצבתי מותש בשתיים בלילה השני במאפיית "אחדות" קידמו את פניי מחיאות כפיים. מסתבר שרק הבוקר הגיע מכתבו של מזכיר המשק, והם כבר חושבים על טיול לעין-גדי, בפסח כמובן! – בסיוע יוסף אלמוגי מזכיר מועצת פועלי חיפה ואבא חושי ראש העיר. ובעין-גדי – כל ממזר מלך! – זאת למדנו מנחילי המטיילים שהיו מציפים את המשק ומתחננים למים, לצל, ללחם ולמקומות לינה בחדרינו או בצריפי אכסניית הנוער.

ואני, הַפֶּתִי, כל הדרך למטה למפרץ מזדמזם בי, כי לא ויתרתי עדיין על החלום מהמאפייה בחושה של שבט א-רשאיידה בעין-גדי לזיין בחיפה זונה בכסף שחסכתי לשם כך וכמעט כבר לש את עצמי בנסיעה:

"אֵיךְ הָיינוּ מְבַלִּים! / עֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת כַּשָּׁמַיִם, / זוּג שָׁדֶיהָ כְּגַלִּים, שְׁנֵי שִׁיבֶּר וּשְׁלִישׁ יַרְכָּתַיִם! / אַח, אֵיזֶה לַיְלָה! לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה, לַה / יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

חסכו ממני את מקצת עבודות השוּליוּת וקירבו אותי אל שולחן הבצק והרשו לי לנסות כוחי בַּלַּיִש כמו שמניחים לילד לשחק לצד המבוגרים. לאפות לא לימדו אותי אבל לדבֵּר תוך כדי עבודה, זאת עשו, ועוד איך!

המאפייה הקואופרטיבית "אחדות" אכן שכנה תחילה ברחוב השומר שלושים ושבע. מייסדי הקואופרטיב היו שישה חברים שגרו עם משפחותיהם בשתי הקומות העליונות בבניין, ובנו את המאפייה בקומת הקרקע. בהתחלה עבדו רק החברים. לא היו פועלים אחרים. אחר-כך הצטרפו עוד חברים לקואופרטיב וגם עובדים שכירים אחדים.

מלוש גדול הופעל ידנית ורק מאוחר יותר בחשמל. את שקי הקמח היו סוחבים בידיים אל המלוש וכך את הסוכר, המלח, השמרים. כל החומרים הוכנסו בזה אחר זה ידנית. לאחר שהבצק תפח, היו שוקלים את חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבוע, לשׁים בידיים את הלחמים או קולעים את החלות, מניחים על המרדה המקומח ומכניסים לתנור הלוהט, שהיה מוסק בקוביות גדולות של פחם ורק מאוחר יותר עברו לסולר.

מדוע לא נשארו ברחוב השומר שלושים ושבע?

בניין המאפייה שימש סליק ומרכז של ה"הגנה" אך בחורף 1948, בטרם נפלה חיפה כולה בידינו, צלפים מסימטה בשכונה הערבית הסמוכה ירו לעבר רחוב השומר ולא איפשרו לחצות את הכביש. הוקמו חומות של בלוקים ושל שקי חול, אבל הירי המסוכן נמשך. לוחמי  ה"הגנה" התמקמו בעמדות שבבניין המאפייה ברחוב השומר. בדירות היו חרכי-ירי, והמשפחות עקרו לקרובי-משפחה שגרו באזורים אחרים בהדר-הכרמל.

ב"הגנה" החליטו לפוצץ את הבתים, שמהם ירו הצלפים הערביים. הכינו מכונית נפץ וניסו לעבור איתה את הרחוב לכיוון השכונה הערבית. הבית ברחוב השומר 37, שבו שכנה המאפייה, היה הלפני-אחרון בשורת הבתים ברחוב, שגבל בבתי הערבים. המכונית עמוסת חומרי הנפץ הסתבכה בגדר-תיל ונעצרה סמוך למאפייה, ולא הצליחו לשחרר אותה. היא התפוצצה ליד המאפייה במקום שתתפוצץ בשכונה הערבית שבהמשך הרחוב, סמוך לגשר ואדי רושמייה. בפיצוץ נפגע קשה הבית וחלקו נהרס. הנזק היה רציני. חברי הקואופרטיב עברו לעבוד במאפיית "אחוזה", (לימים פינת רחוב הנטקה-הדסה ליד המגרש של מוסך אגד, ולימים "מרכז חורב"). עובדי "אחוזה" אפו ביום ועובדי "אחדות" אפו בלילה.

אחרי שחרור חיפה, בערב פסח 1948, הסתבר שלא כדאי כבר לשקם את המאפייה, והקימו את המאפייה ברחוב העמלים תשע במפרץ. חברי הקואופרטיב לא חזרו לגור ברחוב השומר. הם שיפצו את הדירות והשכירו אותן.

לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם טרי וחם כשבאוזניי מהדהדים הדברים שאמר לי ברוח טובה מזכיר הקואופרטיב, שהיה עומד ולש את הבצק עם כל חבריו ופועליהם.

"אל תחשוב שיש לך כבר ביד מקצוע של אופה. להיות אופה זאת מומחיות גדולה וצריך ניסיון של שנים. מה שאתה עושה בקיבוץ עם הבצק בתבניות-הפח זה כמו משחק ילדים. בשום מאפייה רצינית בעיר לא יקבלו אותך וגם לא באיגוד המקצועי שלנו, רק אם תעבוד שנה-שנתיים בלישה. אבל תשמע לי, אתה בחור צעיר חיימקה ויש לך ראש טוב על הכתפיים, למה לך להיות אופה? זה מקצוע שלא יימשך עוד הרבה שנים כי בקרוב המכונות תעשינה את הכול! אז שיהיה לך בהצלחה חיימקה, תלך לאוניברסיטה! הכי טוב תלמד רפואה כי אז תהיה לנו, לח'תיארים מ'אחדות' שלשנו כל שנותינו בצק – פרוטקציה אצלך בבית-החולים!"

כאשר הגעתי לבית של משפחת ג-ץ (בכוונה אני מסווה אם גרו בבית פרטי או בבית-דירות גבוה), מלנכולי ישנה עדיין ולא רציתי להפריע לה. היה לי המפתח שנתנה לי אתמול. נכנסתי בחשאי כגנב. הנחתי את הכיכרות במיטבח, התקלחתי בשקט ונכנסתי לחדרה לישון לצידה. חשבתי שתתעורר מגעגועיה אליי אבל היא היתה שקועה בשינה בריאה, עמוקה, וחיוך מלאכי זורח על פניה. שערותיה הזהובות היו פזורות סביבה על הכר הלבן כמו הילה. השחלתי עצמי בשקט מאחוריה, מחזיק קלות בשדיה מבעד לכתונת הבייבי דול הדקה שפרושה עליה כפעמון, והאבר שלי מצא לו שקע מבעד למכנסי הבייבי דול הדקים והתְפוחים שכיסו על עגבותיה הקטנות. חיבקתי אותה ונרדמתי בידיעה ברורה שכאשר השעון יצלצל והיא תתעורר, אולי אפילו קודם, היא תעיר גם אותי כדי להיפרד ממני, ובינתיים שקעתי עייף בשינה עמוקה כשאני חולם שאתעורר תקוע בה קצת, ועוד קצת, שבד המשי התחתון מוסט ואני מחליק לתוכה בקלות  את הנמר המידברי שלי ומתרוקן בה כאילו מעודה היא לא היתה בתולה וכל אותה עת אני לא יודע אם אני חולם שאני בועל או שהחדירה מתרחשת באמת.

ואכן אחרי שעה קלה התעוררתי רטוב ונודף ריח זרע ועדיין חובק בזרועותיי את הבּוּנְבּוֹנֶת הקטנה מאחור והיא שרה לי בשקט בקול רווי חמדה ומתיקות, כחולמת עדיין:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי

ממני אל תַחְשׁוּשִׁי

בַּעיר של אבא חוּשִׁי

תקעתי לך בטוּשִׁיק..."

ופתאום התעוררה: "הי! מה הרטבת אותי כל-כך!"

"אני מצטער," אמרתי, "כנראה השפרצתי בחלום."

"בטוח שלא הכנסת לי לפוסי?"

"בטח שלא. הלא את בתולה ואין שום סימנים של דם!"

"כי אני מרגישה שגם אצלי נוזל."

"זה רק השפיך מבחוץ. הַפוּרְשָׁיֶה."

"מה זה? באידיש?"

"לא, בערבית, מברשת. אני חושב שבחלום עשיתי לך מברשת."

"תגיד, מה זה מברשת... יַה, אני מאחרת, ובגללך עוד מוכרחה לרוץ להתקלח לפני בית הספר..." קפצה מהמיטה לחדר-האמבטיה, "תכין לי בבקשה סנדוויץ וכוס קקאו, בֶּזֶרְפוּאָה שכמוך..." ביקשה. "ואוי ואבוי לך אם באמת זיינת אותי כשישנתי והכנסת אותי להריון..."

"מה פתאום... זה היה קרי, קְרִי לילה..."

"תפסיק לעשות צחוק. פוּרְשָיֶה... קְרִי... מה קרה לך הקרקור הזה?"

"את יודעת שהשֵׁדוֹת הערומות באות לאדם בחלום ויושבות עליו ומגרות אותו ומתעברות מהקרי לילה שלו, ואת יודעת שמהשפיך הזה נולדים השדים שככה הזדווגה לילית אֵם השדים עם אדם הראשון ונולדו אשמדאי וסמאל, וחוץ מזה הלא את בתולה..."

לא היה אפשר לשמוע את תשובתה ברעש הטוש במקלחת. עמדה שם אפופה אדים. רציתי להמשיך להסתכל בה כדי לחרות אותה בזיכרוני כי עוד רגעים אחדים תלך לבית-הספר והיום אני נוסע חזרה למשק, אך היא האיצה בי להכין לה את הסנדוויץ' והבטיחה לבוא ערומה למיטבח אחרי המקלחת. "כדי שעוד תספיק לנשק לי את הפוסי ולבקש ממנו סליחה שהרטבת אותו!"

שטפתי את הזין בעמידה בכיור והברשתי את שיניי במברשת שהבאתי בתרמיל מהמשק.

"תן לי את המברשת שלי עם משחה!" ציוותה עליי.

מילאתי אחר בקשתה וחשבתי שתבקש ממני לצחצח לה, כמו בפעולות אינטימיות קודמות שעליהן התעקשה, אבל היא קירבה את המברשת לערוותה והחלה לשפשף בה שַׁפְשוֹף והעֲמֵק.

"השתגעת? מה זה, יש לך שיניים שם? ממתי מצחצחים במשחת שיניים את הקוּס?"

"צוּצְקֶלֶה, שיניים לא," אמרה בהיסטריה קלה כשהיא מחזיקה בידית ומכניסה את המברשת עם המשחה עמוק לתוכה, "אבל אולי ספרמטוזואִימִים שלך ממשיכים לחיות ביער של פוסי גם אחרי השפיך ונזלגים אִיחְס פנימה להכניס את פוסי להריון! ואני לא רוצה להתחתן לפני החתונה שזאת אומרת להיכנס להריון לפני... ותפסיק [צרחה] לשטוף לך שם בפה עם הפוּרְשָיֶה ותלך לעשות לי סנדוויץ', עם ביצה קשה בפלחים..."

מלנכולי נכנסה למיטבח לבושה במדים של בית-הספר ה"ריאלי", עם ילקוט, פניה ניראו מבוגרות לפתע כאילו היכו אותה בפטיש על הראש. נדמה לי שבכתה. התאכזבתי שלא אראה אותה במערומיה, כמו שהבטיחה. קשה לה להיפרד ממני. היא מאוהבת בי. עוד שנה-שנתיים היא תהיה אישתי. אביא אותה אליי לעין-גדי. לא איכפת לי שכולם יקנאו. ממילא יבואו גרעינים צעירים יותר של "הנוער העובד" להשלים אותנו, ותהיינה עוד בחורות יפות בגילה, "בשר חדש," כמו שאומרים בנח"ל.

הכנתי בתשומת-לב את הסנדוויץ' מהלחם הטרי שהבאתי ממאפיית "אחדות" ועטפתי בנייר פרגמנט. מלנכולי שתתה את הקקאו, נטלה את הסנדוויץ', נשקה לי חטופות על מצחי, פרצה בבכי וברחה כשהיא לוחשת: "אל תרוץ אחריי, אל תרוץ אחריי, אני כבר לא אוהבת אותך וכבר גם מאחרת!"

לא הבנתי אותה. הייתי גם בטוח שעוד רבות אראה אותה בחיי.

לא ידעתי מה לעשות. לחטוף עוד שעה-שעתיים שינה לאחר ליל-עבודה ואז לצאת לדרך דרומה, תל-אביב, באר-שבע, סדום, עין-גדי. בטח אצטרך לישון לילה באכסניה בסדום. אולי לעבור בדרך מחיפה לתל-אביב במושבה ולהשאיר גם להוריי מתנה של כיכר לחם "אחדות". לא שהיו נזקקים לכך אלא רק מתוך גאווה, שיאכלו ממאפה-ידיי.

ואולי לעצור בתל-אביב ולגשת למערכת עיתון "הארץ" ברחוב מזא"ה 56 ולמסור לידי העורך הספרותי ד"ר יעקב הורוביץ את שני שירי האופה האותנטיים שלי? – שהראשון מתחיל במילים: "הֲבִי נַעֲרָה כִּכָּר אֶל הַתַּנּוּר / אֶת הָאוֹפֶה חַבְּקִי כִּי עַז כֹּחוֹ בַּלֶּחֶם." והשני: "וְשׁוּב נִצָּב אֶל שֻׁלְחָנוֹ אוֹפֶה / הוֹפֵךְ הוּא בִּקְסָמָיו עִסַּת בָּצֵק לְלֶחֶם."

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

למה קוראים לדנקנר דנקנר?

 http://www.youtube.com/watch?v=zQ7SIev0uSQ&sns=fb

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* זה מאוד סמלי שברחוב קפלן בתל אביב קיימים עדיין "בית העיתונאים" ו"בית הסופר", ולא רחוק משם "בית הרופא" ו"בית מפעל הפיס" – אבל כבר לא קיים "בית האיכר" של התאחדות האיכרים בישראל, ומזמן כבר הוסרה הכתובת הירוקה שבחזיתו [והיא נותרה רק בעמוד הפתיחה של כל גיליון חדש של המכתב העיתי]:

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

* אהוד שלום, רק למען הסר ספק. את 'בעתיד הנראה לעין', כתבת אתה אחרי ביקור באוקספורד, או שמדובר במשהו שרץ באינטרנט והופיע אצלך?

בכל מקרה, זה כל כך מדוייק שבא לבכות. רק שארצות הברית תצטרך לחכות לסיום הקדנציה של אובאמה (מקווה שלא יותר), כדי לחזור ולהיות מגינת העולם החופשי.

כל טוב,

אסנת רז

אהוד: הייתי באותה תקופה סופר אורח לחודשים אחדים במרכז האקדמי היהודי-עברי של אוכספורד, באחוזה בכפר ירנטון ליד אוכספורד, ושם כתבתי בין השאר את הדברים האלה. למרבה הצער פעילות המרכז באחוזה המקסימה בירנטון הסתיימה, והמקום נמכר.

* גם אנחנו, כמו אבו-מאזן והמוני הפלסטינים בגדה, ברצועה ובישראל, שמחים על שיחרור הרוצחים הפלסטינים המתועבים, אשר במרבית ארצות העולם היו נמקים בכלא עד אחרית ימיהם. ומדוע אנחנו שמחים? כי כל "שיחרור" שכזה, והתרועות ההיסטריות הנילוות לו בפרץ של שינאה לישראל – רק מוקיע את הבלוף של קרי ואובמה בדרך ל"שלום".

עם פרימיטיבי של מעריצי רוצחים של יהודים – אינו ולא יהיה לעולם פארטנר לשלום. ואנחנו נתקיים ונשגשג, כאן, על אפם ועל חמתם.

* אהוד בן עזר: מאחר שאינני מלקק את התחת לפלסטינים כמו הסופר קניוק זיכרונו לברכה (שזכה בזכות ליקוקו לתחייה ספרותית מסויימת בשנותיו האחרונות והפך לגיבורם של אידיוטים מוסריים) וכמו סופרים אחרים שעדיין חיים עימנו כיום באותה ספֵירת ליקוק – היתה סכנה ש"הימין" והדתיים הלאומיים יאמצו את יצירותיי אל חיקם, בייחוד עם צאת הסאגה הארצישראלית שלי "והארץ תרעד" – לכן דאגתי מראש, ובעצם כל שנותיי – שזה לא יקרה לי; כמות הארוטיקה וה"תועבה" בספריי מבטחת אותי – שחוגים אלה לעולם לא יעשו ממני דגל שלהם.

לידיעת כל מי שיעסקו בספריי בעתיד.

* שגריר "פלסטין" בפראג ג'מאל אל-ג'ומאל פתח את הכספת של ה"שגרירות", הוציא ממנה קופסה, פתח את הקופסה, הקופסה התפוצצה – והוא נפצע מת.

מה זה אומר?

אולי שהדואר הדיפלומטי של "שגרירות" פלסטין, כמו של שגרירויות מוסלמיות מכובדות אחרות המופעלות בידי מנוולים-מטעם – מעביררת חומרי נפץ לטרור המוסלמי, ללא שום פיקוח של המדינות שבהן הן פועלות, כמו שגרירות איראן בארגנטינה בשעתה, פעמיים!

אהוד בן עזר: להווי ידוע לכל מן דבעי כי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, הגר על גדת הירקון הדרומית באזור פתח-תקווה, ומופיע לא פעם בשמו בספריי – הוא דמות בידיונית!

* ...לפני כמה חודשים רכשתי מאיתמר לוי את ספר שיריך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". הוא דיבר לליבי.

 בברכה,

גאולה פ.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,562 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל