גיליון מס' 906

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בשבט תשע"ד, 6 בינואר 2014

עם צרופת ההודעה על האירוע בפתח תקווה ב-16.1 במלאת 120 שנה למשוררת הארצישראלית הראשונה בת המושבה – אסתר ראב [1894-1981]

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהִתְעוֹרֵר לִפְנֵי שֶיִהְיֶה מְאֻחָר מִדַּי. // מרדכי קידר: 1. שמור האל את רוסיה. 2. סיסי – 1, אובמה – 0. [ציטוט]. // מתי דוד: זרקור אשמה על הבנקים, הרגולטורים והתקשורת בפרשיות דני ונוחי דנקנר – שני בנקים ושני עיתונים נתנו גיבוי לשני הדנקנרים. // רמי בר אדון: הסיפור על שלוימה בלגולה. //  מרדכי נאור: השיגעון לסלע האדום, על ספרה של נסיה שפרן

"הסלע האדום – המסעות האסורים לפטרה". [ציטוט]. // עוז אלמוג: גם שר החינוך מרפרף. // אורי הייטנר: 1. מבחן שלמה. 2. צרור הערות 5.1.14. // איליה בר-זאב: יוסף דן,  עזה צבי, פנחס שדה ושנות ה-50. // עירית [מלברגר] אמינוף: עוד על שרי פיירשטיין. // מ. גנן: מיומני על פנחס שדה, 3.1.2014. // מוטי הרכבי: נלסון מנדלה וישראל. // אוריה באר: השטות תוצרת עיתון "הארץ". // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק שלושה-עשר, עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה. // הסופר שמאי גולן והרימון. // ממקורות הש"י.

* * *

שנת 2014, תשע"ד

היא שנת ה-120

להולדתה בפתח-תקווה

של המשוררת ה"צברית" הראשונה

אסתר ראבּ

באפריל שנת 1894, תרנ"ד

ולשמחתנו גם יופיע הקיץ בול דואר ישראל

הנושא את שמה ודיוקנה

* * *

יוסי גמזו

הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהִתְעוֹרֵר לִפְנֵי שֶיִהְיֶה מְאֻחָר מִדַּי

"אתם, המושלים בנו, הבאתם את המדינה למקומות מבישים בממדי הצדק החברתי

ורווחת האזרחים בקרב המדינות המתוקנות בעולם. יצרתם חברה של טפילים

יונקי ממון מצד אחד ושל עניים שלא גומרים את החודש, מצד אחר."

(הסופר סמי מיכאל)

"לֹֹא בָּרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,

דְּרוֹר –  לַנֶּפֶש, פַּת –  לַדָּל."

(שאול טשרניחובסקי: "אֲנִי מַאֲמִין")

1. זִהוּי נֶעֱדָרִים

הַמִּשְטָרָה מִזְּמַן אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶת

אֶת עֶזְרָתוֹ שֶל הַצִּבּוּר בְּחִפּוּשָהּ

אַחַר הַהִיא שֶנֶּעֶלְמָה לָנוּ כְּמוֹ שְלַל צִבְעֵי הַקֶּשֶת

מֵרָקִיעַ דְמוּעַ-גֶשֶם, שֶכֻּסָּה

בְּהִצְטַבְּרוּת אִטִּית, כִּמְעַט בִּלְתִּי מֻרְגֶּשֶת

שֶל זִהוּמֵי אֲוִיר וְאֹטֶם נְשִימָה

אֲבָל חִידַת הֵעָלְמוּתָהּ נוֹתְרָה עִקֶּשֶת

כִּי כְּמוֹ בָּלְעָה אוֹתָהּ פִּתְאֹם הָאֲדָמָה.

הַמִּשְטָרָה, בְּעֶצֶם, כְּלָל עוֹד לֹא הִתְחִילָה

בְּשוּם חִפּוּשֹ בְּעִקְבוֹתֶיהָ וְסָבִיר

לְהַאֲמִין שֶלֹּא תַתְחִיל גַּם, כִּי חָלִילָה

אִם הִיא תַחְלִיט סוֹפְסוֹף כּוֹחוֹת לְהַעֲבִיר

מִמַּחְסוֹמִים, מִפִּגּוּעִים, בְּקַו-הַתֶּפֶר

וּמִן הַקֶּטֶל בַּכְּבִישִים, אֶל חִפּוּשֵׂי

אֵיזוֹ יַלְדָּה שֶנֶּחְטְפָה וְהִיא וַדַּאי כְּבָר תֵּל שֶל אֵפֶר

אוֹ גְוִיָּה בְּאֵיזֶה וַאדִי מְכֻסֶּה

בְּמֵי גְּשָמִים שֶכְּבָר הֻשְחַת בָּהֶם כָּל זֵכֶר

לִיפִי פָּנֶיהָ (אִם נוֹתְרוּ בִּכְלָל פָּנִים) –

הֲרֵי כֻּלָּנוּ נֵאָלֵץ פִּתְאֹם לָלֶכֶת

אַחַר כִּבּוּי הָאוֹר בְּלֹד, עִם דַּרְכּוֹנִים

שֶל יְהוּדִי נוֹדֵד אֶל אַנְשֶהוּא אוּטוֹפִּי

(אִם יֵש מָקוֹם כָּזֶה בִּכְלָל) בּוֹ בְּנֵי-אָדָם

שֶלֹא לָקוּ בְּמָזוֹכִיזְם מִיזַנְטְרוֹפִּי

אֵינָם רוֹצְחִים אֶת חֲלוֹמָם בְּמוֹ יָדָם.

אַךְ כְּמוֹ הַחֹר שֶבָּאוֹזוֹן, כְּמוֹ הַגְּרָפִיטִי

עַל קִיר בֵּיתוֹ שֶל בֶּלְשַאצַּר ("מְנֵא מְנֵא"),

כְּמוֹ חֶסְרוֹנָהּ הַלֹא-נִמְלָא שֶל מַאסָה קְרִיטִית

שֶלּא יִתֵּן לוֹ לַבַּרְדָּק שֶיִּשְתַּנֶּה

זֶה לֹא נִגְמָר, זֶה כְּמוֹ אוֹבְּסֶסְיָה לֹא נִבְלֶמֶת,

זֶה לֹא חָדֵל, זֶה רַק גָּדֵל, גַּם בְּאֶלְמָהּ

שֶל הַשְּתִיקָה הַזֹּאת שֶהִיא שְתִיקָה רוֹעֶמֶת

זֶה לֹא פּוֹסֵק לִשְאוֹל: לְאָן הִיא נֶעֶלְמָה?

יוֹדְעֵי-דָּבָר (אִם יֵש דָּבָר כָּזֶה בְּאֶרֶץ

שֶשּוּם דָּבָר אֵינוֹ יָדוּעַ בָּהּ בַּזְּמַן

וְרַק אַחַר שֶאֲסוֹנוֹת פּוֹרְצִים בָּהּ פֶּרֶץ

יֵש וַעֲדוֹת שֶל חֲקִירָה וְיֵש יָזְמָה

שֶכָּל חָכְמַת-בְּדִיעֲבַד שֶלָּהּ כְּבָר אֵין בָּהּ

גַם שְבִיב-סִכּוּי לְהַחֲיוֹת אֶת הַמֵּתִים)

יוֹדְעֵי-דָּבָר שֶנִּזְכְּרוּ לְהִתְעַנְיֵן בָּהּ

רַק מִשֶּכְּבָר הִתְעַנְיְנוּ בָּהּ הָעֵיטִים

אֲשֶר דָּאוּ בַּמִּדְרוֹנוֹת סְחוּפֵי הַנֶּגֶר

וּבַבְּקָעוֹת, שְלוּפֵי טְפָרִים וּמַקּוֹרִים,

בְּצִפִּיָּה לְזַהוֹתָהּ בְּאֵיזֶה פֶּגֶר –

יוֹדְעֵי-דָּבָר כָּאֵלֶּה עַד הַיּוֹם אוֹמְרִים

שֶיֵּש עֵדִים שֶעוֹד רָאוּ אוֹתָהּ דוֹהֶרֶת

בִּמְשֻרְיָנִים בְּדֶרֶךְ-בּוּרְמָה בְּתָשָ"ח

וּמַפְרִיחָה גָלִיל וָנֶגֶב לְתִפְאֶרֶת

וּמַעֲלָה עוֹלִים בָּאוֹר וּבַמַּחְשָך

וְאִם קָשֶה – חוֹרֶקֶת שֵן וּמְהַדֶּקֶת

אֶת חֲגוֹרַת כֻּלָּם בְּלִי שוּם יַחְסָן נִבְדָּל

וּמְעַצֶּבֶת כָּאן חֶבְרַת-אָדָם צוֹדֶקֶת

שֶיֵּש בָּהּ יֹשֶר וְחֶמְלָה וּפַת לַדַּל.

אֲבָל עֻבְדָּה: אִם מֵחֲמַת עֲווֹנוֹתֵינוּ

אוֹ טִיּוּחָם הַסִּיסְטֶמָתִי שֶשֻּכְלַל

הִיא כְּבָר מִזְּמַן אֵינָה נִרְאֵית בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ

שֶכְּבָר אֵינָם מְחוֹזוֹתֶיהָ כְּלָל וּכְלָל

וְחֶסְרוֹנָהּ אוֹכֵל בָּנוּ כְּמִין גַּנְגְּרֶנָה,

כְּבִיב נִרְפָּש בּוֹ נִדּוֹנִים אָנוּ לִרְבֹּץ

וְעִם כָּל יוֹם וְיוֹם נוֹסָף שֶהִיא אֵינֶנָּה

שוֹקְעִים כֻּלָּנוּ

קְצַת יוֹתֵר עָמֹק

בַּבֹּץ.

2. מִסְדַּר-זִהוּי

בְּמִקְרֶה, מִקְרֶה גָמוּר, תּוֹךְ הַפְעָלַת צִיּוּד מֵכָנִי

בְּחִלּוּץ שֶל מִיצוּבִּישִי שֶצָּנְחָה מִמַּעֲקֵה-

הַבְּטִיחוּת שֶל כְּבִיש רָעוּעַ בִּסְבִיבוֹת צֹמֶת גּוֹלָנִי 

הֵם גִּלּוּ אוֹתָהּ: גוּפָהּ הַמְּעֻפָּר וְהַמֻּכֶּה

עוֹד נָשַם אֲבָל בְּקֹשִי, מְלֻפָּף בְּבֹץ וָעֵשֶׂב

וַאֲחוּז דִּמּוּם אָקוּטִי בְּאֵזוֹר הַמִּפְסָעָה

וְהַדֹּפֶק הֶחָלוּש-קָלוּש קִרְטֵעַ לָהּ בְּקֶצֶב

שֶהִזְכִּיר כְּלִי-נְגִינָה לֹא-מְכֻוָּן, וְהַסָּעָה

מְהִירָה שֶל אַמְבּוּלַנְס שֶהֻזְעֲקָה לְשָם הִסְפִּיקָה

לְהָבִיא אוֹתָהּ עִם שַחַר לַמִּיוּן שֶבּוֹ עָתִיד

הָיָה צֶוֶת הַחוֹקְרִים לִפְסוֹק בְּיַחַד, כָּל הַקְּלִיקָה,

שֶהָיְתָה קָרְבָּן לְשֹד אַלִּים וְאֹנֶס סִדְרָתִי.

כַּמָּה זְמַן הָיְתָה שְׂרוּעָה שָם, מְאֻשְפֶּזֶת בֵּין אִינְפוּזְיָה

מְטַפְטֶפֶת דָּם וּפְּלַזְמָה וּבֵין זִיק-תִּקְוָה רָהוּי

בּוֹ סִלְסֵּל הַמּוֹנִיטוֹר, בֵּין מְצִיאוּת וּבֵין אִילוּזְיָה,

גְרָף רוֹטֵט עַד שֶזִמְּנוּהָ לְאוֹתוֹ מִסְדַּר-זִהוּי –

לֹא בָּרוּר, אַךְ כְּשֶיָכְלָה כְּבָר לַעֲמֹד עַל הָרַגְלַיִם

וּקְצִינֵי מָזָ"פּ בָּהוּ בִּקְלַסְתֵּרָהּ הַחִוַּרְיָן

שֶהֵצִיץ נִבְעָת, מֵעֵבֶר לַזְּכוּכִית, בִּתְשֹוּמֶת-עַיִן,

בְּשוּרַת הַחֲשוּדִים, לָדַעַת מִי הָעֲבַרְיָן,

הִיא שָתְקָה כְּשֶשָּאֲלוּ: "אַתְּ מְזַהָה אוֹתוֹ?" וְהֶגֶה

לֹא הוֹצִיאָה מִשְּׂפָתֶיהָ כְּשֶהֵרִימוּ אֶת קוֹלָם:

"אַתְּ רוֹאָה כָּאן מִי אָנַס אוֹתָךְ?" וְאָז, רַק אָז, לוֹעֶגֶת

לִתְמִימוּת הַשּוֹאֲלִים, פָּלְטָה מִלָּה אַחַת: "כֻּלָּם…"

וְהִצְבִּיעָה בְּיָדָהּ עַל הָרִאשוֹן בַּטּוּר, מִשְֹּמֹאל,

חוּלִיגָן שֶהִתְעַלֵּל בָּהּ בְּלִי לָחוּס וּבְלִי לַחְמֹל,

שֶסֵּאֵב אֶת כָּל סִסְמוֹת הָעֲבוֹדָה בַּת הַשָּמַיִם

לְקוֹמְבִּינוֹת שֶעוֹבְדִים בָּהֶן (עוֹבְדִים רַק  בָּעֵינַיִם)

וְשָרִים "קוּם הִתְנָעֵרָה" בְּשֵם "עַם מְזֵי-רָעָב"

מִמְּרוֹמֵי שִכּוּן-יֻקְרָה, בְּפֶה מָלֵא שִנֵּי-זָהָב

וּמוֹכְרִים אֶת אַדְמָתוֹ שֶל הַלְּאֹם לְכָל קַבְּלָן

שֶל שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט וּטְרַנְזַקְצְיוֹת שֶל נַדְלָ"ן.

וְאִתְּרָה, מִצַּד יָמִין, מִי שֶאַף הוּא לֹא נֶעֱדַר

וְאִפְשֵר, מֵרֹב "הָדָר", לְכָל מַפְיוֹזוֹ שֶחָדַר

לַמֶּרְכָּז וְלַצַּמֶּרֶת גַּם לַחְלֹש גַּם לְהַכְרִיז   

עַל קוֹנְצֶרְט הַמִּנּוּיִים בְּכָל קַמְפֵּין וּפְּרַיְמֶרִיז

וּבְאֶצְבַּע לֹא פָּחוֹת מַאֲשִימָה מִכָּךְ הוֹרְתָה

עַל עוֹשֵׂי-קַרְדֹּם-לַחְפֹּר-בּוֹ אֶת הַדָּת וּמָסָרְתָּהּ

וְעַל אֵלֶּה שֶהָפְכוּ כָּאן צְלִילוּת מַיִם וַאֲוִיר

לִגְרוֹטֶסְקָה רְעִילָה שֶכָּל בִּיּוּב מוּלָהּ מַחְוִיר

כְּמוֹ עַל אֵלֶּה שֶאֶת טֹהַר הַמִּדּוֹת רָמְסוּ עַד כְּלוֹת

וְאֶת שִיר הַמַּעֲלוֹת הָפְכוּ לְשִיר הַמְּעִילוֹת.

וְעַל חֶבֶר מַלְבִּינֵי שְחִיתֻיּוֹתָיו שֶל הַמִּמְסָד

הַזּוֹרְקִים אֶת הַשִּי"ן-גִימֶ"ל לְצִינוֹק, מַחְבּוֹש וָסַד

אַךְ סוֹגְרִים גַּם פֶּה, גַם עַיִן, גַּם תִּיקִים מִשְפָּטִיִּים

שֶל רֹאהַ"מ וּבְחִירֵי-עַם בְּתֵרוּצִים תְּחִקָּתִיִּים

וּמַסְוִים בְּכָל פָדִיחָה אֶת הַטִּיחַ הַנּוֹשֵר

כִּי עֶרְכִּית זֶה דֵי מַסְרִיחַ אַךְ חֻקִּית זֶה דֵי כָּשֵר...

וְאוֹתָם שֶהַבְטָחוֹת-בְּחִירוֹת שִלְּמוּ בְּצֶ'ק דָּחוּי

וְהָפְכוּ לָנוּ כָּאן בַּיִת לְאֻמִּי לְבֵית-תַּמְחוּי

בּוֹ הָעֹשֶק וְהַפַּעַר מִתְנַפְּחִים מִיּוֹם לְיוֹם

עַל חֶשְבּוֹן עָרְלַת-הַלֵּב וְהַצִּינִיזְם הָאָיֹם

בָּם הָעֹנִי, הָרָעָב וְהַחֶרְפָּה כּוֹתְשִים אֶת צֶלֶם-

הָאָדָם עַל פִּי מִשְנַת חַכְמֵי הַקַּלְקָלָה שֶל חֶלֶם

הַפּוֹטְרִים בֵּין הַלִּשְכָּה וּבֵין הַווֹלְווֹ, כִּבְדִיחָה,

אֶת הַפְיַאסְקוֹ וְהַטְּרַאסְקוֹ בְּיַלְקוּט כִּזְבֵי "צְמִיחָה"

וּתְמֵהִים כִּי שֹד וָרֶצַח חוֹגְגִים בְּרֹאש חוּצוֹת

וְרָמַת חִנּוּךְ יֵש לָנוּ כַּפְּחוּתוֹת בָּאֲרָצוֹת

וּכְבִישֵינוּ שְׂדוֹת-שְחִיטָה וְגִמְלָאֵינוּ חַסְרֵי-יֶשַע

וְאִם מַשֶּהוּ אֶצְלֵנוּ מְאֻרְגָּן – זֶה רַק הַפֶּשַע.

וְנָטְלָה לַיָּד אֶת טֹפֶס-הַזִּהוּי הַמִּשְטַרְתִּי

וְחָתְמָה כְּקָרְבָּנוֹ שֶל אוֹתוֹ אֹנֶס סִדְרָתִי:

"יִשְׂרָאֵל יָפָה שֶל פַּעַם" (וּמִתַּחַת שֵם הָאָב

רַק הוֹסִיפָה עוֹד חָמֵש מִלִּים פְּשוּטוֹת בְּלֵב נִכְאָב

שֶלַּמְרוֹת דִּמְעוֹת עֵינֶיהָ עוֹד יָכְלָה בָּהֶן לִקְרֹא:

"הַחֲלוֹם הַצִּיּוֹנִי הַמִּתְהַפֵּךְ כָּאן בְּקִבְרו.ֹ"

נ.ב.

כָּל תּוֹפְעוֹת חַיֵּינוּ כָּאן שֶאֻזְכְּרוּ בְּלֵב כּוֹאֵב

לֹא בְּיַד אוֹיֵב חָלִילָה נִכְתְּבוּ, בְּיַד אוֹהֵב

אֲבָל כָּל כּוֹרֵם יוֹדֵעַ שֶאִם יֵש אֶצְלוֹ בַּכֶּרֶם

בְּאוּשִים (יְשַעְיָה ה', ב') חַיָּב כָּל בַּעַל-רֹאש

לְהַפְנִים כִּי כְּבָר הִגִּיעַ זְמַן לְהִתְעוֹרֵר בְּטֶרֶם

מְאֻחָר יְהֵא מִדַּי וְהַתִּירוֹש יְהֵא לְרוֹש...

* * *

מרדכי קידר

1. שמור האל את רוסיה

שני פיגועים יום אחר יום הפילו 32 הרוגים וכמאה פצועים בעיר וולגוגרד (לשעבר סטלינגרד) בדרום רוסיה. כמה ימים קודם התפוצצה מכונית תופת בפיטיגורסק, ושלושה בני אדם נהרגו. שמו של דוקו אומרוב – צ'צ'ני שהכריז על עצמו כאמיר האמירות האיסלאמית של צפון הקווקז – מוזכר כאחראי לגל הפיגועים הנוכחי, שנועד לקלקל את אולימפיאדת החורף האמורה להיפתח בעוד כחודש בעיר סוצ'י שבדרום רוסיה, שסך ההשקעה בו יעמוד על לא פחות מ-50 מיליארד דולר.

אומרוב נטל אחריות על מיספר פיגועי המונים שבוצעו מאז 2010 בתחנות רכבת ובשדה התעופה של דומודדובו, שבהם נהרגו 76 בני אדם. במקביל, מימש איום של ארגון המתקרא "אנונימוס קווקז" לערוך מתקפת סייבר על רוסיה בשל עריכת משחקי החורף "בקווקז הכבוש". הרוסים מתכננים אמצעי ביטחון רבים ומגוונים כדי להגן על השחקנים והצופים, אך טרוריסטים יודעים למצוא נקודות תורפה גם בחגורות ביטחון צפופות. חוץ מזה, רוסיה מספיק גדולה בשביל להעניק לטרור הזדמנויות לפגוע לא רק בסוצ'י.

כשמוסלמי רוצה לומר "ישמרנו אללה" הוא מבטא זאת במילים "אללה יוסתור" – אללה יסתיר אותנו מהצרות. נראה שכיום הפדרציה הרוסית צריכה לומר זאת בכוונה גדולה, שכן היא עומדת במוקד של פעילות טרוריסטית איסלאמית מרוכזת. הטרור האיסלאמי ברוסיה אינו חדש: כולנו זוכרים את הפיגוע ההמוני בבית הספר בבסלאן שבצפון אוסטיה ב-1 בספטמבר 2004 עת השתלטו עליו כ-20 ג'יהאדיסטים צ'צ'ניים בהנהגת שאמיל באסייב והחזיקו בו מאות בני ערובה – תלמידים, מורים והורים. הצבא התערב, ונהרגו 186 מבני הערובה. הדרמה נמשכה אז שלושה ימים כשכל העולם עומד מרותק לאמצעי התקשורת וצופה בזוועה. המחבלים פיזרו ברחבי בית הספר מטעני חבלה, שהפילו חללים רבים בין בני הערובה ואנשי הצבא.

כבר ב-1995 תפסו ג'יהאדיסטים צצ'ניים יותר מ-1,500 בני ערובה בעיר בודנבסק שבצפון הקווקז, והמדינה בהנהגתו של בוריס ילצין נאלצה להיכנע לדרישותיהם. הכניעה העלתה את חמתם של רוסים רבים, והדבר סייע בהמשך לפוטין, חסיד היד החזקה, להחליף את ילצין ולפתוח במלחמת חורמה נגד חבל צ'צ'ניה הסורר.

מלחמה זו נחלקת לשתי תקופות. הראשונה בין 1994 ל-1996, והשנייה בין 1999 ל-2009. עיר הבירה של צ'צ'ניה – גרוזני – הפכה לעיי חורבות, חלק גדול מערי החבל וכפריו נהרסו, אלפי אנשים נהרגו, וחיילי רוסיה לא חשו כל בעייה לחטוף ולענות נשים, זקנים וילדים. עד היום מתחבאים בהרי צ'צ'ניה ג'יהאדיסטים רבים, הפוגעים מדי פעם בחיילים רוסים ובצ'צ'נים הנחשדים בשיתוף פעולה איתם.

ב-2002 השתלטו ג'יהאדיסטים צ'צ'ניים על תיאטרון במוסקווה ותפסו 916 בני ערובה. כ-170 בני אדם נהרגו באירוע זה. לאורך השנים ביצעו מחבלים מוסלמים פיגועים רבים ברוסיה, כנקמה ברוסים על דיכויים לאורך שנים רבות, מתחילת ימי הקומוניזם שזילזל באיסלאם כמו גם בדתות אחרות. קרל מארקס, האב הרוחני של הקומוניזם, הרי כבר קבע שהדת היא "אופיום להמונים". אחרי שהתפרקה ברית-המועצות, אומנם השתחררו הרוסים משליטתם באוכלוסיות איסלאמיות גדולות, אך הם הידקו את הצבת על צווארם של המוסלמים שנשארו בתחומי הפדרציה הרוסית.

התפרקותה של בריה"מ איפשרה לכמה עמים מוסלמיים בדרום המדינה לקבל עצמאות, וכך קמו במרכז אסיה מדינות מוסלמיות עצמאיות כמו קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, טאג'יקיסטן ואזרבייג'ן. עמים מוסלמים אחרים – צ'צ'נים, טטארים, אינגושטים, פאמירים, דאגסטנים, אווארים, לזגינים, דרגינים, קומיקים, לאקים, נוגאים, אגולים, רוטולים, טבסאראנים, מונגולים ועוד – לא זכו בעצמאות ונשארו תחת המגף הרוסי. רבים מבני העמים הללו התאכזבו, וחלקם ממתינים לשעת הכושר לדרוש עצמאות.

מתוך כ-143 מיליון אזרחי הפדרציה הרוסית, מספר המוסלמים נאמד בין 14 ל-20 מיליון, כלומר 10 עד 14 אחוזים. רובם מרוכזים באזורים שמדרום לנהר הוולגה, בצפון הקווקז ובמערב סיביר. רבים מהם היגרו לערים, ושכונות מגוריהם מהוות בסיסים לטרוריסטים. המדינה מנסה לדחוק אותם מהערים החוצה, בעיקר אחרי פיגועים, אך הם שבים לעיר כדי לעבוד אצל מעסיקים תמורת שכר נמוך. הצבא הרוסי אינו מפרסם נתונים רשמיים על הדת של חייליו, אבל קיימת הערכה שמרבית החיילים בעלי הדרגות הנמוכות בצבא רוסיה הם מוסלמים.

במשך 70 שנות בריה"מ שלטה במדינה סיסמת "אחוות עמים" שלא היתה אלא כיסוי להכפפת העמים האחרים להגמוניה הרוסית. המצב הוליד מתח בין הרוסים למוסלמים, שרבים מהם ראו ברוסים נוצרים השולטים במוסלמים – מצב המנוגד לחלוטין לאיסלאם. מתח זה הוחמר לכדי עוינות בשל מגמת הרוסיפיקציה של האוכלוסייה, שבמסגרתה העבירו הרוסים מיליונים של דוברי רוסית לאזורי המוסלמים.

בתקופת בריה"מ עברו שמות רבים בקרב העמים המוסלמים שינוי לרוסית, אבל מקורם ברור: קאדר הפך לקדירוב, עומר נהיה אומארוב, מוחמד קיבל את השם מגומדוב ועבד אללטיף הפך לאבדולטיפוב. עטייה היה לאטייב, דאוד הוא דאודייב, סעדאללה נהיה סאדולייב, אבראהים הוא איבראהימוב, ורק רמדאן נשאר רמזאן כשם חודש הצום. רק מעטים בקרב העמים המוסלמיים ברוסיה אימצו שמות רוסיים, הן בשל הגאווה הלאומית והדתית, והן בשל החשש שהרוסים יחשדו בהם כבעלי כוונה להסתנן אל תוך הציבור הרוסי.

בנוסף, קיים היום בקרב הרוסים חשש מן המגמה הדמוגרפית הפועלת לרעתם: הילודה בקרב המוסלמים גדולה בהרבה מזו שאצל הרוסים, ורבים מהרוסים חשים כי המוסלמים משתלטים על מדינתם. לא עובר יום בערי רוסיה שבו בחורים גלוחי ראש ושתויי וודקה אינם תוקפים מוסלמים הנקרים בדרכם. מנגד, שתיית האלכוהול, האסורה באיסלאם, מורידה את ערכם של הרוסים בעיני המוסלמים.

האיסלאמיזציה בקווקז

לאורך ההיסטוריה היתה התודעה האיסלאמית של תושבי הקווקז המוסלמים חלשה למדי, ומעטים מהם הכירו את כתבי הקודש של האיסלאם. היתה זו תוצאה של העובדה שרוב המוסלמים בקווקז אולצו להתאסלם תחת איום בשחיטה בימי האימפריה העותומאנית. אך בעשרים השנה האחרונות התגברה פעילותם של תועמלנים איסלאמיים שפעלו בהשפעה ובכסף סעודיים בקרב האוכלוסייה בקווקז, ואימאמים מקומיים עברו הכשרה בבתי מדרש סעודיים כדי לחזק את ידיעותיהם באיסלאם. בסעודיה הם למדו את הגרסה הווהאבית, הקיצונית, של האיסלאם, ושבו למולדתם כדי להפיץ את הרעיונות הקיצוניים שקלטו בסעודיה. כיום מממנת סעודיה את פעילות הג'יהאדיסטים בסוריה, נגד האינטרסים של רוסיה.

בעניין זה רוסיה אינה לבד: מזה שנים רבות מלבה סעודיה את האש האיסלאמית במדינות רבות באפריקה, באסיה, באירופה, באוסטרליה, בצפון אמריקה ובדרומה. נדמה לי שמכל יבשות העולם, רק באנטארקטיקה אין פעילות איסלאמיסטית סעודית. גם התקוממות האיסלאמיסטים האויגורים במערב סין מיוחסת לפעילות סעודית.

בשנים האחרונות נוספה לפעילות הסעודית גם האפשרות של שימוש באמצעי התקשורת לשם הפצת האיסלאם. ערוצי טלוויזיה בלוויין, אתרי אינטרנט בשפות רבות, וספריות איסלאמיות שלמות שניתן להורידן בקלות ובחינם מהאינטרנט – במימון סעודי נדיב ושופע – תרמו, תורמים ויתרמו רבות להפצת האיסלאם הווהאבי בכל רחבי העולם.

המרחק מאיסלאמיזציה לעיסוק פעיל במאבק למען האיסלאם אינו גדול, ומסביר מדוע האיסלאם – שדוכא על ידי הסובייטים – יוצא כיום אל פני השטח בצורה אלימה כל כך.

בשלוש השנים האחרונות מזוהה רוסיה עם המלחמה המלוכלכת והאכזרית שמנהל בסוריה השלטון העלווי הכופר נגד המוני המוסלמים הסונים, בסיוע הקואליציה שיעית של איראן, עיראק וחיזבאללה. רוסיה הגנה על משטר אסד במועצת הביטחון ומנעה הטלת סנקציות בינלאומיות עליו. רוסיה מספקת לצבא אסד נשק ותחמושת, מערכות הגנה אווירית וימית, ציוד קשר וייעוץ טכני.

כמה קבוצות של ג'יהאדיסטים צ'צ'ניים נלחמות בסוריה, ואנשיהם נודעים באכזריותם ובברוטליות שבה הם מתייחסים לאנשיו של אסד הנופלים לידיהם. ברשת נמצאים כמה סרטונים שבהם נראים ג'יהאדיסטים בעלי מראה קווקזי – אחד מהם ג'ינג'י – שוחטים אנשים שנאמר עליהם שהם משתפי פעולה עם השלטון הסורי. בימים האחרונים נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה בין הקבוצות הצ'צ'ניות לביןארגוני ג'יהאד ערביים הפועלים בסוריה כמו "אלקאעידה" ו"ג'בהת אלנוסרה".

ברוסיה תיווצר בעיה חמורה אם וכאשר תסתיים הלחימה בסוריה, והג'יהאדיסטים הצ'צניים הללו יחזרו למולדתם. קיים סיכוי סביר שהם לא ישובו למחרשה ולחרמש, אלא להמשך הג'יהאד נגד המדינה הרוסית, והניסיון שהם צברו בסוריה יעמוד לצידם במלחמתם ברוסיה.

גם הסיוע שמעניקה רוסיה לאיראן השיעית אינה מעלה את חן הרוסים בעיני הג'יהאדיסטים הקווקזים שהם ברובם הגדול סונים. לאחרונה נודע שמתקיימים מגעים בין רוסיה לאיראן על מכירת ארבעה כורים גרעיניים לייצור חשמל, וזאת בנוסף להגנה המדינית שמעניקה רוסיה למשטר האיותאללה.

2. סיסי – 1

אובמה – 0

על התוכנית האמריקנית וסיבותיה להשליט את "האחים המוסלמים" על מצרים ועל כל מדינה שבה יתאפשר הדבר, כתבנו כבר לפני כחצי שנה. בינתיים מתבסס שלטונו של עבד אלפתח א-סיסי במצרים, ו"האחים המוסלמים", חביבי האמריקנים, הוצאו אל מחוץ לחוק, הם וארגוניהם הרבים, לאחר שהוכרזו "ארגון טרור". נאסר עליהם לקיים הפגנות ועצרות, להפיץ כרוזים, ואפילו בתוך האוניברסיטאות מתערבת המשטרה כדי לדכא את פעילותם.

אפשר לחלוק על הקביעה של א-סיסי ואנשיו ש"האחים המוסלמים" הוא ארגון טרוריסטי. אבל לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהשלטון המצרי נחוש בדעתו לטאטא החוצה אל מחוץ למגרש הפוליטי את הארגון, למרות שעשרות מיליוני מצרים מזדהים איתו ועם מטרותיו. אפשר לחלוק על התנהגות השלטון המצרי ולכנות אותה "בלתי דמוקרטית", אבל יש להודות כי היא זוכה לתמיכתם של מיליונים רבים במצרים. אפשר גם לגנות את האלימות שנוקט השלטון המצרי נגד המתנגדים לצעדיו, אבל חייבים להודות שבמזרח התיכון יש משטרים אלימים הרבה יותר, לדוגמה סוריה ועיראק (הדמוקרטית)!

א-סיסי גם יודע היטב את עמדת הממשל האמריקני, ובעיקר את יחסו השלילי של נשיאה ברק אובמה כלפי צעדיו נגד "האחים", אך הוא אינו מתרגש מאובמה, וגם לא מג'ון קרי, אינו משנה את מטרתו ואינו נסוג מהאמצעים שהוא נוקט נגד "האחים". נראה כי א-סיסי כבר אינו מחזיר טלפון לקרי או לאובמה כשהם מצלצלים על מנת לשכנעו להקל את הלחץ על "האחים", בדיוק כפי שאינו נכנע להפצרותיהם להחזיר את מוחמד מורסי אל כס הנשיאות. יתר על כן, א-סיסי אינו נרתע להכניס את מורסי אל כלוב הנאשמים באשמת רצח, היכולה להביא עליו גם עונש מוות.

אם בית המשפט יטיל על מורסי ומנהיגי "האחים" עונשים כבדים – ואולי אף עונש מוות – הממשל האמריקני יגנה וידרשו להקל בעונשו, אך כלל לא בטוח שא-סיסי ייענה לדרישות האמריקניות, גם אם הללו תלווינה בצעדי ענישה כמו צמצום, או ביטול, של הסיוע הצבאי והאזרחי למצרים.

יהיה על האמריקנים להחליט מה הם עושים מול הנחישות המצרית: האם יקטעו לחלוטין את הקשר עם מצרים ויניחו למדינה זו לעבור למחנה הרוסי, או שמא, כדי למנוע זאת, הם יבלעו את הצפרדע וימשיכו לתמוך במצרים, בעיקר במישור האזרחי. נראה כי אובמה וקרי נכנעו וימשיכו להיכנע נוכח הנחישות של א-סיסי ויקבלו – תחת מחאה – את מדיניותו.

המתרחש במצרים מוכיח שאובמה וצוות עוזריו הם חסרי אונים מול נחישות של מדינות מזרח תיכוניות. כך זה עם איראן, עם עיראק ועם סוריה. הם אינם יכולים להתעמת עם משטרים נחושים בדעתם ומוצקים בעמדתם, ובסופו של דבר אובמה מקבל את החלטותיהם, גם אם אינו מסכים איתן.

המסקנה שנתניהו יכול וחייב להסיק מכך היא שכלל אין צורך להגיע להסכם עם הפלסטינים. קרי יכול לבוא הנה בשליחותו אובמה שוב ושוב, הוא יכול להעלות אלף ואחד רעיונות, אבל הוא אינו יכול לקחת מהעם היהודי את זכותו על ארץ ישראל שהוקנתה לו לפני אלפי שנים ושוב בשנת 1920 בוועידת סן-רמו. אובמה וקרי אינם יכולים להבטיח לישראל שמדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי לא תהפוך מתישהו למדינת חמאס, נוספת על חמאסטן שקמה בעזה לפני שש שנים וחצי, ולכן על ישראל להתייחס לדרישותיהם בדיוק כפי שא-סיסי מתייחס אליהן.

כניעה אינה מובילה להסכמה של הצד השני אלא להקשחת עמדותיו. על ישראל לעשות את מה שהאינטרסים הישראליים – לא האמריקניים – מכתיבים לה, ובשלב היסטורי זה, האינטרס המיידי של ישראל הוא להביא את הרשות הפלסטינית אל קיצה, ולהמשיך את מה שחמאס התחיל: להקים על חורבותיה של הרשות את האמירויות הפלסטיניות על בסיס הערים הערביות ביהודה ושומרון. על ישראל לשמור לעד את המרחב הכפרי ולהציע לתושביו אזרחות ישראלית.

מדינה פלסטינית בעלת רצף טריטוריאלי-טרוריסטי תהיה איום קיומי על ישראל, ולכן ישראל רשאית, יכולה וחייבת לומר לאובמה ולקרי: לא! אם נתניהו יהיה נחוש כמו א-סיסי – הוא יצליח מול אובמה וקרי, בדיוק כמוהו.

* * *

מתי דוד

זרקור אשמה על הבנקים, הרגולטורים והתקשורת

בפרשיות דני ונוחי דנקנר – שני בנקים ושני עיתונים נתנו גיבוי לשני הדנקנרים

כישלון הבנקים והרגולטורים

כל מנגנוני הבקרה והפיקוח המקצועי והציבורי נכשלו בתפקידם בפרשיות של נוחי דנקנר ב-IDB ודני דנקנר בבנק הפועלים. הדירקטורים וההנהלות של בנק לאומי ובנק הפועלים, נתנו לשני אנשים אלה אשראי במאות מיליונים, ללא ביטחונות וערבויות המתחייבות.

כל מנגנוני הבקרה והביקורת הפנימית והחיצונית של רואי חשבון, המפקח על הבנקים, הרשות לניירות ערך, היו שותפים לקשר התמיכה בהפקרות של החגיגות העסקיות, בכספי הציבור והבנקים. פרשיות אלה לא היו באות לעולם לו כל הרגולטורים וכמה עיתונים היו חושפים, חוקרים, ומפרסמים מידע על ההתנהלויות הפליליות והפסולות כבר לפני שנה.

כישלון התקשורת

התקשורת היתה שותפה לקשר תמיכה במעלליהם של דני ונוחי דנקנר. "ידיעות אחרונות" ו"גלובס" טיפלו בדמויות עסקיות אלה בכפפות משי, בהבנה, בתמיכה ובהאדרת שמם וגאוניותם. עיתונים אלה, במקום לבצע תחקירי עומק על הדירקטורים, המנהלים ובעלי השליטה – שתקו והתעלמו מחובתם. שני הדנקנרים זכו לתקשורת אוהדת במקום לתקשורת חוקרת.

גם ערוצי הטלוויזיה לא ביצעו שום כתבות ותחקירים בעסקיהם של נוחי ודני דנקנר.  התלות  בין הון לעיתון פעל, אך הציבור לא ידע.

הנגיד סטנלי פישר, ח"כ שלי יחימוביץ, עיתון "דה מרקר"

בזכותם של אלה הפרשות של הדנקנרים נחשפו, נחקרו, נשפטו והוטלו עונשים. נוחי דנקנר איבד את השליטה על הקונצרן הכלכלי הגדול במדינה. דני דנקנר נישפט והורשע לשנת מאסר בכלא.

הגיעה השעה שגם האחראים לשערוריות ולנזקים הכספיים שנגרמו לציבור ולחוסכים, יהיה עליהם לתת את הדין, להיענש, להתפטר.

מנהלי הבנקים שנתנו אשראי ללא ערבויות וביטחונות, שגרמו לחובות אבודים של מאות מיליונים – דינם להתפטר. גם התקשורת שמבקרת את כולם אך לא את עצמה – חייבת בחשבון נפש ובשינוי מדיניות העריכה.

מתי דוד

עובד משרד מבקר המדינה לשעבר

* * *

רמי בר אדון

הסיפור על שלוימה בלגולה 

בתאריך: 11.12.2013 פורסם ב-ynet: "מבוכה לממשלת דרום אפריקה בטקס האשכבה לנלסון מנדלה. האיש שתירגם לשפת הסימנים את נאומי המדינות, בהם נאומו של ברק אובמה, היה מתחזה... יו"ר איגוד החרשים של דרום אפריקה אישר שהמתורגמן לשפת הסימנים הזיז את ידיו ורגליו בלי כל משמעות..."

אני קורא את הכתבה המדליקה הזו ולא יכול שלא להיזכר בשלוימֶה בָּלֶגוּלֶה מכפר סבא. שלוימה בלגולה דנן היה מפגר. אבל לא מפגר כזה שיורק לקילומטר ומפלבל בעיניו. שלוימה בלגולה היה מפגר "לייט".

הכול בעצם התחיל במוסד של איזק לוי אללה ירחמו.

איזק לוי אללה ירחמו דנן, היה איש מקסים, רחב גוף ובעל קול רועם, שהקים וניהל במשך שנים בית מחסה פרטי למפגרים. בית המחסה שכן אחר כבוד לא רחוק מבית הקברות הישן של כפר סבא.

לוי אללה ירחמו, שכני לשכונה הקטנה שלנו בכפר סבא, היה דמות יוצאת דופן. טברייני, איש המושבה מגדל, שחלם כול חייו איך להיטיב עם אומללי ארצנו, ועל הדרך גם איך להיטיב מעט עם חשבון הבנק הרעוע שלו. חשב שבוע, חשב שבועיים, קם ועשה מעשה. הגיע לכפר סבא והקים בה בשארית חסכונותיו בית מחסה למפגרים, או כפי שקוראים להם במחוזותינו: "חוסים". בית המחסה שהקים איזק שכן אחר כבוד בדיוק מול מוסד ממשלתי ישן  ורעוע לחוסים, שמרוב צפיפות לא היה באפשרותו להכיל יותר קליינטים.

הרעיון היה כל כך פשוט שאפשר לכנות אותו גאוני.

איזק אללה ירחמו יצר קשר עם משרד הרווחה וביקש שיעבירו לו למוסד שבהקמה איזה מפגר שירצו ובתנאי שלא יהיה סיעודי, אלים, או בלגניסט לא עלינו.

"כול מי שמרותק למיטה, ו/או יורק, ו/או צורח, ו/או עושה את צרכיו במיטה, ו/או מלבישים עליו כותונת משוגעים - תשאירו אצלכם," כך הבהיר להם ברווחה איזק לוי. "את כול החבר'ה הקלים תעבירו בבקשה מעבר לכביש ישר אליי."

וכך צבר לו איזק אללה ירחמו מיודענו מפגרים לרוב מכול קצות הקשת הפיגורית הקלה, ושיכן אותם אחר כבוד בתוך שטח המוסד שהקים.

הרעיון הכלכלי היה פשוט מאוד: משרד הרווחה משלם לאללה ירחמו עבור כול חוסה סכום כזה וכזה, ככה וככה, משהו בהחלט נאה. זה מצידו מעניק בתמורה לחוסה את כול צרכיו. מה שנשאר, וזה לא מעט, מטייל חופשי לחשבון הבנק שלו שהלך ותפח מחודש לחודש כמו עוגת שמָרים בְּריוֹש.

לזכותו הגדולה של איזק לוי אללה ירחמו ייאמר שאת כול מרצו ונשמתו השקיע על מנת להעניק לאומללים פיסת חיים בכבוד. בנה להם בתים קטנים ויפים, עטופים בגינות ירוקות סביב לכול בית, הלביש אותם בגדים נקיים מדי יום, ובכלל עשה עימם חסד גדול. שמעו של המוסד של איזק יצא למרחוק ושימש מקום עלייה לרגל לכול המאעכרים ממשרדי הרווחה והסעד, הבינוי, הבריאות והשיכון.

בין חוסי ביתו של איזק לוי אללה ירחמו היה גם אדון שלוימה בלגולה. איש קטן קומה, בשנות החמישים המוקדמות, עוטה זקן קטן וחובש תמיד מגבעת לֶבֶד אפורה בסגנון אדי קונסטנטין. כזאת המוטה בקלילות בזווית ראשו המזוקן.

שלוימה בלגולה דנן, מעצם היותו מפגר לייט, יעני אחראי למעשיו בע"מ (בערבון מוגבל), הורשה לקום מדי בוקר, לצאת חופשי משטח המוסד וללכת לעבוד באיזו מסגריה קטנה שהעסיקה אותו תמורת שכר סמלי. בדרכו אחר הצהריים ממקום עבודתו בחזרה למוסד, היה מתעכב שלוימה דרך קבע במשרדי החברה קדישא ששכנו בכניסה לבית הקברות הישן ודורש בשלום חבריו הקברנים.

"יש אולי איזה הלוויה היום?" היה חוקר אותם שלוימה בלגולה.

"חלש היום שלוימה, תבוא מחר." היתה עונה לו מקהלת הרבנים וחוזרת לגום כוס תה ועוגיות עבודי מתוקות של פייב-או-קלוק.

וכך מדי יום מסיים אדון שלויימה בלגולה את עמל יומו, שם פעמיו למשרדי חברה קדישא ומברר אם יש פרנסה. ופרנסה ברוך השם היתה לו בשפע...

יום אחד מתקשר אלינו, החבר'ה בשכונה, איזק לוי אללה ירחמו,  ומאיץ בנו להגיע דחוף בשעה ארבע אחר הצהריים לשער בית הקברות.

"איזק, מה קרה, מי מת?!"

"יש הלוויה, תגיעו." מנתק בקול מסתורי.

אנחנו מתייצבים אחר כבוד כבר בעשרה לארבע בשערי בית הקברות, חסרי מושג בסיסי מה הולך להיות. מסביבנו מתחילים להיאסף מפה ומשם אנשים, נשים וטף, הבאים לחלוק כבוד אחרון לנפטר היומי. תוך חמש דקות חצר בית הקברות מתמלאת בערב רב של פרצופים עצובים לאללה. לפי כמות האנשים ברור לנו שהנפטר היה כנראה אישיות חשובה ביותר. או "גרויסע מעכר", כפי שאימי ז"ל היתה נוהגת לומר על כול החבר'ה ממפא"י.

"עכשיו תצא הלווייתו של המנוח..." מתפרץ הרמקול מעל משרדי חברה קדישא ומחריש באחת את מלמולי ההמון.

הקהל הקדוש מתאסף מתחת לסככה הגדולה, מסביב לשולחן השיש שעליו מניחים שני לובשי שחורים את הבר-מינן. חזן אלמוני מתחיל למלמל בקול בוכים מלאכותי את מחרוזת התפילות המקובלת במקרים מצערים כמו זה שלפנינו. תוך עשר דקות מסתיימות כל התפילות המתבקשות, המנוח מורם אחר כבוד, מונח על עגלת ברזל חורקת ומסע ההלוויה יוצא לדרכו לחלקת הקבר החפורה.

"חכו חכו... עוד רגע זה קורה..." לוחש לנו באוזן איזק לוי אללה ירחמו.

וכמו לפי פקודה מגיח פתאום מעבר לפינה שלוימה בלגולה כשעל פניו הבעת צער רצינית ביותר. דוחף עם מרפקיו בכוח את כול מי שנקרה בדרכו, ומתייצב קוממיות בראש מסע ההלוויה. מסתובב אל ההמון, מרים את ידיו גבוה לקבלת שקט ופותח את פיו בקול של חזן קונטרה-טנור.

"תקשיבו, תקשיבו איך שהוא מתפלל," מגחך לכיווננו איזק.

ואכן, משהו מוזר קורה... אדון שלוימה בלגולה פותח בצעקות מחרישות אוזניים ובקול בוכים שולח לחלל האוויר פסוקים שונים ומשונים שמקורם אינו ידוע... אנחנו מתקרבים להיטיב ולשמוע ולוקח לנו בדיוק חצי דקה להבין שבכול ערימת המלמולים, הצעקות ושברי המשפטים שיוצאים מפיו של שלוימה בלגולה דנן, אין שום קשר בין מילה למילה...

אני מפלס דרכי בין ההמון, מתקרב לשלוימה בלגולה ומביט בפניו. האיש קריר כמו קרפיון. אפילו דמעה אחת לא מזיל בשביל הנימוס.

"הכול ג'יבריש!" מליט איזק לוי אללה ירחמו את פניו בשתי ידיו, שהקהל הקדוש לא יראה שהוא מתפקע מצחוק. "זה הדפקט של הבן אדם," מסביר לנו באריכות לאחר שנרגע מעט מהתקף הצחוק. "ככה כל יום כמו שעון. שלוימה בלגולה מגיע לבית הקברות, מחכה בשקט בצד שמסע ההלוויה ייצא לדרכו, ומיד מתייצב בראש ההמון וזועק כול מיני מלמולי מלמולים בלתי מובנים כל הדרך עד הקבר... מסיים ורץ מיד למשרדי חברה קדישא להלווייה הבאה..."

"והקהל לא מרגיש?" אנחנו תוהים בקול,

"איזה מרגיש? זה נשמע כול כך אמיתי שלאף אחד אין מושג שמי שמוביל את התהלוכה הוא בעצם מפגר מהמוסד שלי..."

"תגיד איזק," אני שואל אותו מחוץ לבית הקברות, לאחר שהכול הסתיים ונרגענו קצת. "מי הדביק לשלוימה הזה את הכינוי בָּלֶגוּלֶה?"

"אהה, זה בקטנה, הדפקט המשני שלו." מסביר איזק בחיוך גדול. "הבן אדם הולך לי כול היום במוסד וכול בחורה שעוברת הוא מיד מתייצב מאחוריה וצועק: 'דִיוֹ, דִיוֹ, אוֹייסָה!'"

אהה, שכחתי לספר מדוע הדבקנו לאיזק לוי, חברנו מהשכונה, את התוספת אללה ירחמו...

ובכן, יום אחד חוזר לו איזק שמח וטוב לב מסיור לימודי במוסדות של חוסים בחו"ל, הוצאה מוכרת לעילא ולעילא. יורד בפנאן מהמטוס ומרגיש פתאום לחץ בחזה. מצליח עוד למלמל משהו לזוגתו שתחייה ומתעלף. בבית החולים עולים מיד על זה שהאיש המגודל והטוב הזה חטף מפרצת באבי העורקים. מחלה די פופולרית היום.

לקח לו בדיוק שלושה ימים לאיזק לוי אללה ירחמו עד שהמפרצת הכריעה את גופו הגדול.

תנחשו מי הלך בראש התהלוכה ובכה הפעם כמו ילד כשהובילו את איזק לוי אללה ירחמו למנוחת עולמים...

* * *

מרדכי נאור

השיגעון לסלע האדום

על ספרה של נסיה שפרן

"הסלע האדום – המסעות האסורים לפטרה"

 הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2013, 516 עמ'.

ב-22 במרס 1957 פורסם בעלון בית הספר היסודי "הר נבו" בתל-אביב, מאמר מפרי עטו של המנהל דוד אלוני. היה זה בעקבות מסעם של ארבעה צעירים שניסו להגיע לפטרה – ונהרגו מכדורי חיילים ירדנים. ההליכה לפטרה בעת ההיא נתפסה כמעשה גבורה כמעט לאומי, ואלוני היה אחד הבודדים ששלל אותו. הוא טען כי המעשה של הארבעה היה למעשה התאבדות, שאותה יש לגנות, וסיים במשפט חריף וטעון במיוחד: "אם כי אין מדברים רעות על מתים – הרי הפעם נחרוג מהמסורת המקובלת ונשלח אחריהם קללה... בכדי לבזות זכרם ובכדי להזהיר אחרים מללכת בדרכם."

דבריו של אלוני זכו לביקורות ולגינויים מקיר אל קיר. חיים גורי הגדיר אותם: "פסוקים מפלצתיים." העיתונאי אליהו עמיקם כתב כי אלוני אינו ראוי להיות מחנך בישראל. המשורר אברהם שלונסקי פנה לשר החינוך וביקשו שיגיב על דבריו הבוטים של אלוני, וזה אכן נזף במנהל, ומורי בית הספר "הר נבו" קיבלו הוראה להסביר את הפרשה ב"אור חדש" ולטהר את זכרם של הארבעה.

הפרשה הזאת היא רק אחת משורה של פרשיות, עדויות ותובנות הגודשות את ספרה רב הכמות והאיכות של נסיה שפרן, מורת-דרך במקצועה, החוקרת זה שנים את נושא הטיילות הישראלית בכלל ואת המסעות האסורים לפטרה בפרט.

המסקנה הראשונה העולה מהספר היא, שבשנות החמישים היתה מדינת ישראל הצעירה נגועה במחלה שתבעה קורבנות לא מעטים – פטרַמאניה: שיגעון לאתר הנבטי פטרה, בדרום ממלכת ירדן, שהיה מחוז-חפץ של צעירים, חיילים ואזרחים, שעשו הכול, לרבות הקרבת-חייהם, כדי לראות במו עיניהם את האתר המרשים, החצוב בסלע האדום, עשרות קילומטרים מגבול ישראל.

12 מההולכים לפטרה בשנים 1953 עד 1957, בארבעה מסעות שונים – לא חזרו. העיתונות דיווחה על המסעות, לרוב בהתפעמות ובהתפעלות. לאחר המסע הראשון שהביא למותם של חמישה יוצאי פלמ"ח – שלושה גברים ושתי נשים, הכתיר "מעריב", אז העיתון הנפוץ ביותר בארץ, את הכתבה על הנופלים במילים: "חמישה שנפלו בשל אהבת המולדת." כותרת המשנה אמרה: "מטיילים מובהקים, פלמ"חאים ועובדי אדמה, שדמם נשפך בארץ אדום" (31.8.1953).

בשבועון "אגרת", ביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים, כתבה מכבית, סופרת מקיבוץ חניתה: "יודעת אני: הליכתם של החמישה – נטולת אחריות. אולם, הילוכם במרחבי הערבה הוא מעבר לתחומי הגיון מפוכח... כיוון שהלכו – קדוש הדם. אהבת המולדת נרצחה ביד זרים".

הפטרמאניה לא התבטאה רק בכמיהה הבלתי-נשלטת כמעט לפטרה. גדולים וטובים שיבחו את ההולכים. צה"ל, שמבין חייליו וקציניו יצאו חלק מההולכים לפטרה, התייחס בסלחנות לתופעה.  כאשר הועמד לדין חייל שהלך לפטרה עם סמל בצנחנים וחזר בלעדיו, כי עמיתו נורה למוות על-ידי הירדנים, העידו קצינים כי מדובר היה במשימה צבאית, דבר שלא היה נכון. בית המשפט הצבאי זיכה את הנאשם, וכך עשה גם בית המשפט הצבאי לערעורים.

מי שכעס על ההולכים חסרי האחריות היה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. שפרן מספרת, כי לאחר שנפלו ארבעה מטיילים נוספים לפטרה, בשנת 1957, סירב צה"ל לערוך לוויה צבאית לשלושה מהם, שהיו חיילים. אביו של אחד מהשלושה, עובד בכיר במשרד החקלאות, הלך אישית לביתו של בן-גוריון, וזה הטיח בפניו: "איך אתה מחנך את הילד שלך? איך הרשית לו? אומרים לי שזה יעורר את הנוער וזה יהפוך לסמל."

האב השכול השיב: "הוא יצא עם הקצין שלו, עם נשק ותלבושות צבאית לאן שהלך. אתה בא אלי בטענות? אני תובע אותך לדין!"

   לבסוף נקברו השלושה בלוויות צבאיות.

   צה"ל הקים ועדת חקירה לברר מי אִיפשר לארבעה לעבור את הגבול. אף שנמצאו חשודים, לא ננקטו נגדם כל הליכים משמעתיים.

   בן-גוריון הנרעש הזמין אליו את ה"מנטור" של כל ההולכים לפטרה, קצין הצנחנים מאיר הר-ציון, בעצמו סייר שהלך לפטרה, יחד עם רחל סבוראי, לוחמת פלמ"ח וסיירת מושבעת, ותבע ממנו לא ללכת שוב לפטרה ולא לשכנע אחרים לעשות כן.

הר-ציון היסס ולבסוף הסכים והשניים סיכמו בתקיעת-כף על התחייבותו. ועם זאת, הר-ציון המשיך לחשוב שיש בהליכה לפטרה מן החיוב. לעומתו, רחל סבוראי סברה שההליכה מסוכנת ויש להפסיקה. ברשימה שהופיעה בעיתון הנוער העובד "במעלה" במרס 1958 פנתה לצעירים הישראלים בקריאה: "אל תלכו בדרכי!"

נסיה שפרן חקרה לעומק את נושא פטרה, ההולכים אליה, הנופלים, וכל מי שהיה קשור אליהם או היה בתקופה זו או אחרת בסוד העניין. לפי הנתונים המופיעים בספר היא ראיינה מאז תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת כ-150 איש ואישה. היא גם כתבה בהרחבה על יצירות שנכתבו על פטרה ובהשראתה, שהנודעות ביותר בהן היו שירם של חיים חפר ויוחנן זראי "הסלע האדום", שנפסל לשידור והסרט "חולות לוהטים", שהצנזורה לסרטים ומחזות נתבעה לאסרו, ולמרבה הפלא סירבה לעשות כן.

אשר לפסילת השיר, מפתיע לקרוא בספר שחיים חפר עצמו צידד בהפסקת השמעתו של השיר. לימים סיפר, כי בעת טיול למצדה ניגש אליו קצין וסיפר לו כמה התרגש מהשיר, ושהוא שוקל לצאת בעצמו אל הסלע האדום. "באותו רגע ידעתי, שאני נותן יד לחרם. היתה זו הפעם היחידה שהסכמתי לדבר כזה, כי האיסור [להשמיע את השיר ברדיו] נועד להציל חיי אדם."

רוב הנופלים בדרך לפטרה היו אנשי ההתיישבות העובדת, בוגרי הפלמ"ח וחיילים בצנחנים ובנח"ל. שפרן מסבירה, כי האתוס החלוצי עודד את אנשי המסגרות האלה, לצאת למסעות קשים ומאתגרים. הטיילות נתפסה כאקט של כיבוש הארץ. המשפט המיוחס לבני מרשק, ה"פוליטרוק" של הפלמ"ח – "איש הפלמ"ח מצייר את מפת הארץ על סוליות נעליו," השפיע גם על צעירי שנות המדינה הראשונות. כמי שבגר בשנות החמישים, יכול כותב טורים אלה להעיד, שבאותה תקופה, לפחות בקרב החוגים החלוציים והצבא, אדם נמדד במספר הפעמים שהעפיל למצדה או צעד רגלי במשך ארבעה ימים ממכתש רמון לאילת, רצוי יותר מפעם אחת.

ההליכה לפטרה נבעה מהצורך להרחיב את יעדי הטיולים, לאחר ש"נחרשו" כל שבילי הארץ. נסיה שפרן מגלה בספרה, שעזי-נפש והרפתקנים, נוסח הר-ציון, ערכו סיורים חשאיים בשטחי הגדה המערבית שהיו אז בידי ירדן, בירדן עצמה, בלבנון, והיו אף תוכניות להגיע למֶכָּה. שפרן מציינת, כי באותן שנים לא היתה משיכה לאתרים היהודיים המרכזיים שמעבר לגבול, כגון הכותל המערבי, מערת המכפלה וקבר רחל – אולי משום שאתרים אלה היו ממוקמים באזורים בנויים ומיושבים בצפיפות באוכלוסייה ערבית. הטיילים והסיירים נמשכו כדבריה, אל "שיכרון המרחבים" של המקומות האסורים מעבר לגבול, ופטרה היתה היעד המועדף.

לאחר 1957 שוב לא נהרגו ישראלים בדרכם לפטרה, אם כי הכמיהה לא נעלמה והיו מיספר ניסיונות נוספים להגיע אליה. הנודע ביניהם היה של שמעון רימון ("כושי"), שהגיע לפטרה ב-1959 ברכב או"ם גנוב, הסתובב ברחבי ירדן, בחברתו של ישראלי נוסף, ויקטור פרידמן. השניים חזרו בשלום ונשפטו למאסר.

גם בשנים הבאות, עד לחתימת הסכם השלום עם ירדן, שפתח לרווחה את השערים לביקורי-תיירים באתר המסקרן של פטרה, נמשכו הניסיונות של ישראליים להגיע למקום, אך ללא אבדות וכמעט ללא הד ציבורי.

נסיה שפרן עשתה מאמץ גדול להגיע לכל פיסת נייר, ספר, גזיר עיתון ועדות ישירה או עקיפה הקשורים למסעותיהם של ישראלים לפטרה, בעת שהדבר היה אסור ומסוכן. התוצאה היא ספר מקיף, המרחיב את היריעה ועוסק לא רק בהולכים לפטרה, שגורל 12 מהם היה רע ומר, אלא גם מנסה לעמוד על הכמיהה הישראלית לפרוש כנפיים ולהגיע אל יעדים מרוחקים ולעיתים מסוכנים.

הטיילוּת לדעתה, היתה יסוד באתוס-העל הציוני. התרמילאות, שראשיתה בתחומי הארץ, חרגה בעשרות השנים האחרונות מגבולות המדינה. אלפי מטיילים ישראלים "חורשים" מדי שנה את הודו, נפאל, ארצות אפריקה ואמריקה הדרומית. "בטְרֶק התרמילאי אפשר למצוא את הקווים המאפיינים של המסע הארצישראלי," כותבת שפרן בפרק הסיום של הספר. שמו של הפרק – "מפטרה עד מאצ'ו פיצ'ו" [אתר תרמילאי נודע במיוחד בפרו] – הוא לא מקרי, שכן בשנות החמישים היוותה פטרה תחליף לאוורסט: בלתי מושגת לרוב בני האדם ויעד לאמיצים, לחולמים, שכולם, לא במקרה, היו גם לוחמים.

   זו היתה ההרפתקה פרטית, אך גם לאומית. לקראת חג העשור (1958), עם ראשית הופעת סימני הבגרות של המדינה, הלכה ונמוגה ההילה סביב פטרה, אם כי היא לא נעלמה כליל. הספר "הסלע האדום" מתאר נאמנה את הפטרמאניה ואת עקבותיה עד היום הזה.

* * *

נסיה שפרן

רם פרגאי

פרק מתוך ספרה החדש

 "הסלע האדום – המסעות האסורים לפטרה"

באדיבות הוצאת הספרים יד יצחק בן צבי

רם פרגאי גילם באישיותו בצורה מוקצנת את הערכים אשר טופחו בשנות החמישים בקרב עילית הנוער. ספר הזיכרון שהתפרסם אחרי מותו – "צבר ושמו רם" – הוא אכן ביטוי נאמן לצבר האולטימטיבי אשר החצין בצורה קיצונית את סמלי הצבריות. המסע לפטרה, פולחן הצבריות המובהק של שנות החמישים, קסם לו כבר בהיותו נער.

ילדות ונעורים

רם פרגאי נולד בשנת 1937 בתל אביב וגדל לא רחוק מן הים. זו היתה ילדות תל אביבית של מטקות על החוף, התפלחויות לבריכת גן-הדסה וטיולים להר נפוליון ולשבע הטחנות בירקון. משפחת פרגאי היתה אמנם מעורה בארץ, לאב היה תפקיד חשוב במדפיס הממשלתי, אך זה היה בית מובהק של הורים ילידי מזרח אירופה, בית בו לא הופנמה עדיין התרבות הארצישראלית החדשה. 'זה היה בית אפלולי, "פולני", שונה מהבתים שהכרתי בעמק,' זכרה תמי איתן, בת כיתה מכדורי שגדלה במושב בעמק יזרעאל. 'במושבים הוותיקים בעמק אנשים התיישבו בשנות העשרים ואפילו קודם – וגם ה"פולנים" נעשו ישראלים. בתל אביב אפשר היה לשמור על ה"פולניות" הרבה יותר זמן.'

עיתונאי שפגש את אביו של רם פרגאי שנים רבות לאחר האסון, תהה אם אכן נוצרה פה מהפכה גנטית: ההורים הפולנים הנמוכים, והבן הגבוה עם הזקן הבלונדיני, שהיה מטייל לבד במדבר, יורה על בדואים ליד עין-גדי, ובסוף מת בפטרה מול ארמון נבטי. לא ברור איפה החוליה המקשרת את ורשה ופטרה – ואיך בדור אחד קורה הכול.

כבר מילדותו היה רם הילד השובב ביותר בשכונה. הוא היה ילד שלא ידע פחד. בהיותו בן ארבע קפץ מבניין שבנייתו לא הושלמה. הוא קפץ לתוך מי הסחנה העמוקים עוד בטרם ידע לשחות. הוא היה שוחה אל אוניות הדייגים האיטלקים שעגנו בשפך הירקון, ופעם אף יצא עימם למסע דיג ממושך וחזר מאוחר בלילה – לחרדת הוריו.

לאחר ההפצצות של מטוסים מצריים על תל אביב, כשכולם ישבו עדיין ספונים במקלטים, הוא הלך לשחות בים. כשנכבשה יפו הוא שיכנע ילד בן גילו ללכת איתו לשם, והשניים חזרו עם רימונים ופגזי מרגמה. 'לא היה קל לגדלו,' כתבה אימו לימים.

'רם עשה את המוות להורים שלו. הם היו באים לבית הספר כל פעם אחרי שהוא זרק איזה ילד מקומה שנייה, או שפך את הקקאו על המחַלקת. הוא היה פרא אדם. הוא תמיד היה מוכן להתכתש, אבל רק עם מישהו גדול ממנו, אף פעם לא עם מישהו קטן. על ילדים חלשים נטה דווקא לגונן,' זכר מיכה שגריר, חבר מבית חינוך צפון. 'רם הלך תמיד שני צעדים קדימה ממה שאנחנו החשבנו למשובות נעורים. בבית ספר עממי היתה לי תמיד איזו קנאה כלפיו. הוא היה בורח מהבית – מין תום סוייר כזה.'

רם לא היה תלמיד מצטיין, שכן חלק ניכר מן הזמן בילה על חוף הים או בהצגות יומיות. הוא למד לתופף כדי שיוכל לצעוד בראש מצעד ה-1 במאי עם תזמורת 'התנועה המאוחדת'. הוא לא היה מן הפעילים הבולטים בתנועה, אלה שמארגנים ערבי תרבות, יוצאים להדרכה, או מתעניינים בסוגיות אידיאולוגיות. רם היה איש החבורה הקטנה, זה שמלקט סביבו קבוצת חברים הנהנים כמוהו לצאת למעשי הרפתקאות: לגנוב תרנגולות לקומזיץ, לבצע תעלולים למיניהם, ומעל לכול – לטייל. 'ההורים לא עצרו אותו בשום דבר. היה מותר לו לעשות מה שהוא רוצה. ההורים שלו חשבו שזה נחמד, עבאדיאת כזה, שהוא יכול להשתולל בים, לרוץ, לשחק, ללכת לטיולים,' זכר ניסן אלטשטוק, חבר מהשכונה.

המציאות הייתה מורכבת יותר. ההורים היו אולי מוקסמים מן הצבר החמוד והשובב שצמח להם בבית, אך התקשו להתמודד. רם אפילו נשלח למוסד בירושלים לזמן קצר – דרך מקובלת באותם ימים לטפל בילדים בעייתיים. רוב הילדים במוסד באו ממשפחות הרוסות, וכאשר התחיל להביע חששות שהוריו עומדים להיפרד, כמו הורי שאר הילדים במוסד, החזירוהו הביתה. מן הזיכרונות שכתבה אימו ניכרת הדאגה התמידית שליוותה את גידולו, ואפילו הקנאה באימהות שהמורים היללו תמיד את ילדיהן.

גם ביומן הטיולים שכתב רם יש הדים לחיכוכים שהתגלעו בינו לבין אימו לפני כל יציאה לטיול: לפני הטיול הראשון שלו לנגב עם עדה בוגרת יותר בתנועה: 'בבית, כמובן, בעיות: לא תקבל כסף ולא פרודוקטים, אתה עוד ילד וכבר רוצה לצאת לנגב.'

לפני טיול תנועה למכתשים: 'הבעיות הרגילות של הבית: תישאר בחופש, לא תקבל אוכל וכסף.' וכשחזר: 'אימא עושה צעקות על הבגדים המטונפים.'

'אימא, כרגיל, כל כך כועסת עד שהיא שותקת,' כתב לפני 'התמרון הגדול' שערך לפני המסע לפטרה. 'זהו הדבר הכי מרגיז. אבל אני כבר מחושל בנוגע לדברים אלו והעלמתי עין.'

קשה לומר אם היו אלה חששות של אם 'פולניה' דאגנית שלא הפנימה עדיין את הערכים הצבריים, או דאגות של אם אשר הכירה היטב את 'הסחורה' שלה. 'אשרי האם שבנה מפחד. הפחד הוא רגש טבעי, אגואיסטי, המקיים אדם עלי אדמות, הוא שומרו מפגעים,' כתבה לאחר מותו. 'לבני לא היה רגש זה, וחבל! בשעתו התפעלנו ממנו, היתה איזו התפעלות מלאת חרדה, משהו פנימי בקרבי היה נוקפני על התפעלותי זו מבני, וכנראה שחוסר רגש זה היה בעוכריו.'

את אהבת הטיולים שלו יכול היה רם לממש במלואה רק לאחר שעזב את תל אביב בגיל חמש עשרה כדי ללמוד בכדורי.

בשנת 1952 היה כדורי אחד ממוסדות החינוך הנחשקים ביותר בארץ. אלפי נערים מתבגרים חלמו להגיע אל המוסד המיתולוגי הזה. באותה שנה חלו בכדורי התמורות הגדולות ביותר בתולדותיו: בפעם הראשונה התקבלו בנות, לראשונה התקבלו תלמידים ערבים, ותקופת הלימודים התארכה משנתיים לשלוש שנים. בדיעבד, זו הייתה התחלת השקיעה של כדורי כמוסד שתפקידו להכשיר את תלמידיו כעילית משרתת של היישוב היהודי, במיוחד בתחומי הצבא והחקלאות – אך את התהליך הזה ניתן לראות בבירור רק ממבט לאחור. בתחילת שנת הלימודים תשי"ג היה עדיין המוניטין של כדורי מוצק ואיתן והתלמידים שהתקבלו לשורותיו חשו עצמם נבחרים.

אין שום פלא בכך שנער כמו רם, שחי את זמנו ומקומו באינטנסיביות כה רבה, חלם להגיע לכדורי. רם, שאהב טקסים וגינונים, נתפס מיד לכל סממני המסורת שהתגבשו במוסד הוותיק. היו תלמידים שהגיעו לכדורי בראש ובראשונה כדי ללמוד חקלאות, אבל היו גם כאלה שנקראו 'כדוריסטים בדם', אלה שידעו את שירי כדורי והכירו את כל עסקי המסורת ממש ככמרים של פולחן. רם לא הסכים לוותר על שום סממן מסממני המסורת הכדוריסטית, בין אם מדובר היה במכות ל'אליפים', או בעונשים החמורים שניתנו למי שהעתיקו בבחינות והפרו בכך את שיטת הכבוד שהייתה נהוגה בכדורי. את היחס הפולחני אל סמלים ואל גינוני מסורת יבטא רם גם בטיוליו – ולימים בצבא.

בכדורי היתה חשיבות מכרעת לבחינות בקביעת ההישגים. הידענים היו מקבלים על עצמם לעזור ולקדם את החלשים, הכיתה הייתה נחלקת לשם כך לקבוצות, וניתנו גם שיעורים פרטיים לתלמידים מתקשים. רם, שלא היה תלמיד מבריק ומהיר תפיסה, נעזר בתלמידים טובים ממנו ובעיקר במנחם בן-דוד, החבר הקרוב ביותר שהיה לו. ועם זאת, רם לא התייחס אל הלימודים בקלות דעת, ובעיקר חשוב היה לו להשלים את חוק לימודיו ולזכות בתעודה, כדי שלהוריו תהיה פעם נחת ממנו: 'אני רוצה לעשות להם את התענוג הזה. ואעשה להם!'

במשך שלוש שנות לימודיו בכדורי הסתבך רם בבעיות משמעת רבות. פעם אחת כמעט הורחק מן המוסד לאחר שיצא עם חבר לטיול בעמק בית-נטופה על גבי שתי פרדות שנלקחו ללא רשות מן האורווה. למרות כל הקשיים, קשיי הלימודים וקשיים שנבעו מאופיו, עלה בידיו לסיים את חוק לימודיו בהצלחה. רם פרגאי תרם תרומה משמעותית לכדורי בעצם אישיותו המיוחדת, ואין זה מקרה שהוא אחד מבוגרי כדורי אשר שמם נזכר לעתים קרובות בספרים ובמאמרי עיתונות שנכתבו לאורך השנים על המוסד ההיסטורי הזה.

אנשים שהכירו את רם במהלך חייו אמרו לימים: 'הוא היה ילד נחמד. פרא אדם כזה. בכל מקום שהוא היה תמיד צעקו: רם רם רם. היתה לו איזו מרכזיות כזו,' זכר אמנון ליפצין, שהכיר אותו ממשחקי כדורסל של 'הפועל' עוד לפני שהלך לכדורי.

עוזי רווה, חבר מכדורי, זכר: 'רם היה מין אגדה כזאת – מטייל בכל מיני מקומות, בא ונעלם, הוא כאילו היה איש מסתורין.'

'הוא היה איש של שליחות, של תעוזה. היה לו פוטנציאל להיות גנגסטר או להיות נזיר. להיות סוחר יהלומים, מדען גרעין, או קילֶר במוסד,' אמר לימים מיכה שגריר. 'היו כמה פראי אדם כמוהו בבית הספר. אחד מהם הפך לאחד מגדולי הכלכלנים, אחד היה ראש אגף המבצעים במוסד, ואחד נהיה סוחר יהלומים. מעניין שגם הם הלכו ללמוד בכדורי.'

מבקר שהתרשם מדמותו של רם כפי שהשתקפה בספר הזיכרון 'צבר ושמו רם', כתב: 'צריך היה להיוולד בתקופה המתאימה לו: הוא יכול להיות אחד מכובשי המערב הפרוע בארצות-הברית, מין גשושי המשוטט בדד בערבות; יכול היה להיות איש השומר, איש ניל"י או סייר בפלמ"ח'. דומה שמבין הולכי פטרה, להוציא את מאיר הר-ציון כמובן, נותרה דמותו של רם פרגאי הקרובה ביותר ל'אגדה'."

טיילות

אל ספר הזיכרון 'צבר ושמו רם' מצורפת מפה בה משורטטים כחמישים מסלולי טיולים אותם ערך – חלקם מסעות יחיד. עם בואו לכדורי מצא מיד בן זוג לטיולים – 'בחור נחמד, נמוך, מתולתל, מנחם שמו – מנחם בן דוד.'  במחברת הטיולים שלו כתב: 'כולי מלא הירהורים על טיולים בעתיד בנגב ורצוני שיהיה לי בן-זוג קבוע לטיולים.'

 יכולתו כטייל זכתה להכרה מיד והוא הוביל קבוצת תלמידים אל פסגת הג'רמק כדי להעלות משואות לכבוד יום העצמאות. בשנתו השנייה בכדורי השתתף בקורס סיירים. הוא השתתף גם בכמה מסעות של התנועה, אך רוב טיוליו נערכו במסגרת החבורה הקטנה. הם היו מטיילים בשבתות – יוצאים בבוקר וחוזרים בלילה. הטיולים בגליל התחתון נערכו ברגל, ולגליל העליון היו מגיעים בטרמפים. רם התבלט בלהיטותו לטייל, והיה דוחף את האחרים, שהעדיפו לפעמים לישון בשבת בבוקר.

'רם אהב בעיקר את הרגשת החופש,' זכר ניסן אלטשטוק, שהשתתף בטיולים האלה. 'האחרים יצאו לטיולים בעיקר בשל הכיף-של-ההליכה, העונג שבא בעקבות המאמץ הגופני, בעוד שרם אהב יותר מכול את הרגשת החופש המוחלט, את זה שאף אחד לא אומר לו מה לעשות, את ההנאה של להיות בחוץ, בשטח הפתוח.'

אופן טיוליו מבטא את השתנות טעם הדור. טיולי 'שורת הנמלים' בנוסח הפלמ"ח לא קסמו לרם. בטיול תנועה בנגב, בו הזדחל טור של מאות אנשים, הוא איבד את סבלנותו, עזב את כולם וניסה לרדת מכיוון אחר: 'ניסיון ראשון נכשל ובשני כמעט נהרגתי.'

הוא המשיך ללכת לבדו והגיע לעין-ירקעם לאחר שהטור כולו כבר היה שם. 'זה שוב הגביר בי את הרצון לטייל ולא ללכת בשורה הארוכה הזאת שאין לפנות בה לא שמאלה ולא ימינה אלא רק לראות את ישבן חברך,' כתב ביומן הטיולים שלו. ואמנם הוא טייל בנגב גם במסגרת החבורה הקטנה. להור-ההר (ג'בל מדרה) הגיע עם מנחם ועם חבר נוסף, שכושרו הגופני היה פחות משלהם. הוא שיכנע את החבר הנחשל לחזור צפונה והמשיך לטייל עם מנחם. בטיולי התנועה חשוב היה לו שכולם ידעו שהוא כבר היה במקומות האלה קודם לכן: 'למכתש הקטן מצפים החברה מאוד, כי עדיין לא ראו אותו ואני מבטיח קבל עם ועדה בקול גדול רבות על המכתש הקטן, ותיק או לא?!'

רם לא היה מטייל 'אידיאולוגי' כדוגמת רחל סבוראי ואחרים כמותה מבני דור הפלמ"ח, אשר הטיילות לגביהם היתה במידה רבה ביטוי לתחושת הבעלות על הארץ. אהבת הטיילות היתה כמובן חלק בלתי נפרד מן האתוס עליו גדלו בני דור המדינה, אך רם הירבה לטייל לא רק מפני שזה היה הדבר הנכון לעשותו באותן שנים. הוא לא היה סייר 'טכני' בלבד, כזה שמעניינים אותו רק הניווט וההגעה למטרה, כדוגמת רבים מבני דור הצנחנים, שהמסעות היוו לגביהם המשך ישיר של האימונים בצבא. הוא גם לא היה איש ידיעת הארץ מובהק, כזה שמתעמק בהיסטוריה ובארכיאולוגיה, חוקר בספרים ומצוי היטב בתולדות המקומות אליהם הגיע. אין ביומנו ציטוטים מן התנ"ך, ואין כמעט התייחסות להיסטוריה של המקומות אליהם הגיע. גם בצמחייה לא התעניין במיוחד.

מבחינות רבות הטמפרמנט שלו כטייל מזכיר את זה של מאיר הר-ציון: אהבה עצומה, חייתית כמעט, לעצם ההימצאות בשטח. דברי מורו עמנואל שחראי תופסים היטב את הצופן הטיילותי של רם: 'אהבת רם את מולדתו היתה אהבה בלתי אמצעית, טבעית. היא באה לא מתוך התהדרות, לא מצוות אנשים מלומדה ילידת הספר או המאמר, היא היתה טבועה בנפשו אורגנית, כשם שטבוע יצר הנדידה אצל בעלי כנף.'

מתוך יומן הטיולים שלו ניתן ללמוד מה היו הדברים שהכי קסמו לו בטיוליו. בראש ובראשונה קסם לו האתגר. אם היה מקובל שאפשר להיכנס למכתש הקטן משלושה מקומות בלבד, הרי 'אנו רצינו להפריך סברה זאת, והחלטנו לעלות 2 ק"מ מערבה משביל זה.'

במערת סדום ניסה להשפיע על האחרים לזחול בדרך חדשה, שמישהו סיפר עליה ורק מעטים ניסו אותה.

בתל-אל-קאדי שמע שאפשר לשהות במים הקרים 17 שניות בלבד: 'כמובן שאני בפנים 21 שניות. לאושרי לא היה גבול, אם להודות על האמת, הדם כמעט והפסיק לזרום בי.'

הוא נמשך למראות טבע ונוף ולא למקומות מיושבים. לאחר טיול בגליל כתב: 'מטולה נראתה מסכנה בעיניי, כמו בגלות. וממנה צפונה – החרמון, מה נשגב מלבין הוא בכיפתו. חכה, חכה, עוד נתראה...'

החרמון, כמובן, היה מעבר לגבול. התיאורים ההיסטוריים מצומצמים וכמותם גם תיאורי הצמחייה, אבל התיאורים הטופוגרפיים נרחבים. בעיקר מתוארים במפורט הוואדיות בנגב: התפרשות, אגן ניקוז, התחברות עם ואדיות אחרים.

המעיינות והגבים זוכים אף הם לתיאור מפורט: עין פוקרה, שם מצאו 'מין בוץ מבוצץ שמצצנו ממנו את טיפותיו האחרונות.' בורות שהתמלאו מים לאחר שמישהו חפר באדמה ביציאה מהמכתש, מים עכורים 'אולם מים זה מים ואחרי סינון בכפיה זה ריווה את הצימאון.'

בעבדת גילה בור מים אשר 'ספק אם רבים יודעים עליו, מלבד הבידואים.'

בערים הנבטיות הוא מתעניין בעיקר במפעלי אגירת המים העתיקים.

במערת סדום מדהימה אותו עוצמת המים: 'זו תופעה נהדרת עד כמה המים מסוגלים לעשות צורות, כוח אדיר יש להם.'

במסע היחיד שלו לעין-גדי הוא רואה את השיטפון הראשון בחייו: 'מראה אדיר. כמויות המים הן פנטסטיות. הוואדי מלא על גדותיו. המים מתקדמים כקיר, מדי פעם מתנפצים גלים.' הוא משנה מיד את תכניותיו ומחליט ללכת למחרת לאורך הוואדי כדי לראות את הזרימה.

היקסמותו מפולחני הצבריות למיניהם ניכרת היטב בטיוליו. כמעט בכל מקום אליו הגיע הנציח את שמו או את שם המחזור: בהר תבור 'שמי הופיע כמעט בכל מקום.' בטיול לעין-מהל: 'כמובן ששמנו הופיע על קירותיו של הבית.' בהור-ההר 'כתבנו את שם המחזור שלנו, י"ח, באותיות אבן.'

פולחן הטיילות שהכי קסם לו היה פולחן היחפנות. ביומן הטיולים שלו הוא מייחד קטעים רבים לעניין זה: 'את הטיול שלנו להור-ההר מנחם לא רצה לעשות על סנדלים, היסס קצת, אולם אני – על סנדלים ולא רק זאת, אלא שאת הדרך להור ההר ובחזרה עשיתי על גרביים וזה היה ממש כייף.' מתפתחת מעין תחרות בינו לבין מנחם: 'מנחם לא הוריד את נעליו בנקב-אל-יהוד ובעלייה מהמכתש וניצחוני שם היה שלם.'

בטיול למצדה, כאשר מתברר לו שמנחם הלך יחף רוב הדרך, הוא מציין כי זהו 'מעשה ראוי לשמו.' הוא עצמו השאיר באותו טיול את סנדליו במשאית כדי שלא יתפתה לנעול אותם. במהלך הדרך התעלף, וחבריו נאלצו לשאת אותו כברת דרך ארוכה. היחפנות, הוא כותב ביומנו, אינה נובעת מ'שוויץ', אלא מפני ש'אני מרגיש כל זיז אם הוא יציב או לא, דבר שלא ייתכן או שזה מאוד שטחי בנעליים.' אין ספק שהיחפנות הזאת הרשימה את החבר'ה: 'התפלאנו כולם איך הוא יכול ללכת כך יחף על החמדות החדות,' זכר חבר.

מיומן הטיולים מתעורר הרושם שמסלולי ההליכה לא תוכננו בקפידה. ככל הנראה נקבע יעד מסוים, אך לא היתה דבקות קפדנית בתוכנית כלשהי. בהכנה המעשית בוודאי לא הושקע תכנון קפדני. הוא לא תמיד הצטייד בכמות סבירה של מים והסתמך על גבים ומעיינות, שלא אחת הכזיבו. למסע הגדול מלהב לעין-גדי, למעשה מסע הכנה לפטרה, הוא שכח להצטייד בלחם. היתה בו נטייה לרשלנות שנבעה מזלזול בקטנות. הוא היה מסוגל לצעוד שעות ארוכות כאשר שרוך חסר בנעלו.

מבין הולכי פטרה היה רם אחד הטיילים המובהקים ביותר. אפשר לומר שהטיילות עמדה במרכז חייו – כך ראו אותו האחרים, ובעיקר כך הוא נתפס בעיני עצמו. הוא היה שדאי בעל חושים מחודדים, חייתיים אולי, והיתה בו אהבה עצומה לשטח הפתוח. יכול היה לישון בשדה, ללכת בגשם, ולצעוד קילומטרים רבים מבלי להתעייף. הוא הבין היטב את הטופוגרפיה של השטח. השרידים ההיסטוריים, הצמחייה והאנשים היו לגביו חלק מן הנוף – מעמדם היה שווה לזה של הרים או ואדיות והוא לא הקדיש להם תשומת לב מיוחדת. היו בו הרגישויות של בני דורו, אך אולי בצורה יותר מחודדת: כמיהה עזה למראות נוף יפים שגבלה בסגידה ליופי; חיפוש בלתי נלאה אחר נופים חדשים; אהבה עזה למדבר והתלהבות מפולחני המים המדבריים; ומעל לכול: משיכה לאתגרים גופניים שמצאה ביטוי בעיקר בטיולי המדבר. לצד כל אלה אפיינו אותו גם הרשלנות וחוסר ההקפדה על הפרטים הקטנים – גם אלה תכונות אופייניות לצברים.

המשך יבוא

* * *

עוז אלמוג

גם שר החינוך מרפרף

"סטטוסים מצייצים" היא במת השיח הישראלית הפופולאריות ביותר בפייסבוק. הפרסומים בה, ובעיקר התגובות, הם שיקוף מרתק לאופני החשיבה וצורות הביטוי השכיחים היום בקרב צעירים. רבות מהתגובות משעשעות ושנונות, אבל רבות עוד יותר פשטניות ואלימות באופן מבהיל. הן חושפות את דפוסי הקריאה החדשים, שממחישים עד כמה הרדידות נעשתה אופנתית.

רבים מהמגיבים אפילו לא מרפרפים, אלא נתפסים למילות מפתח "מהבהבות" ומקטלגים את הטקסט באופן אוטומטי. המוח שלהם עובד כמו תוכנת חיפוש עם באגים, שמביאה תוצאות שגויות. הם לוקים בהבנת הנקרא גם משום שקריאת הטקסט באינטרנט הפכה לאחרונה לאמצעי במקום למטרה. הקיטלוג האוטומטי מאפשר לגולשים לחרף ולגדף בכיף, ללא קשר לכתוב, כמו האוהדים האלימים שבאים לאצטדיון בעיקר כדי להביע שנאה ליריביהם.

לפני ימים אחדים בישרו הכותרות על תלמידת תיכון, שניצלה את בחינת הבגרות בספרות לכתיבת מניפסט ביקורתי נגד מערכת החינוך. זה היה מסמך מבולבל, שכלל טיעונים מוצדקים לצד אוסף אמירות מביכות ומקוממות, המשקפות בורות, ילדותיות, עצלות ונרקיסיזם. בין השאר נכתב שם: "למה אני צריכה להיבחן במבחנים זהים לאלה של חבריי אם אני כשלעצמי אדם שדומה לחבריי לכיתה בכל כך מעט דברים?" – "אין לי ולא יהיה לי מה לעשות עם המידע שאני לומדת בספרות, אלא אם אגריל שאלה על 'חפץ' ב'אחד נגד מאה'."

כיצד הגיב שר החינוך? הוא פירסם סטטוס נרגש של הזדהות, הודה לה על המעשה ואף התקשר וביקש להיפגש איתה.

אז מה לנו כי נלין על המתלהמים השטחיים בפייסבוק, אם שר החינוך שלנו מרפרף על טקסט.

* * *

אורי הייטנר

1. מבחן שלמה

שלמה המלך היה חכם מכל אדם, נאמר בתנ"ך, והמופת לחוכמתו הוא משפט שלמה. שתי נשים זונות טענו לאימהות על תינוק, והנושא הוגש להכרעתו של המלך. המלך פסק שיש לחתוך את הילד לשניים ולפצלו בין האימהות. האחת הסכימה לכך, ובלבד שהילד לא יהיה אצל רעותה. השנייה סירבה וביקשה לתיתו לאחרת ובלבד שיישאר בחיים. המלך פסק שהאישה השנייה היא אימו של הילד, וזאת על סמך דאגתה לחייו.

סיפור מוזר. זאת חוכמתו הרבה של שלמה?! מה כל כך חכם ומה כל כך מתוחכם בפסיקה? הרי כל בר דעת מבין את האבסורד שבגזירת התינוק וחלוקתו בין הנשים. איזה מסר יש בסיפור מוזר כזה?

אלא שאין לראות את הסיפור כפשוטו, אלא במשמעותו העמוקה. משמעות משפט שלמה, היא הכרעה מי האם, על פי מי שראויה להיות האם. ההורות לא נקבעה בבדיקת דנ"א, אלא בבחינה של עובד סוציאלי של הכשירות ההורית. כאשר אחת הנשים עלולה לסכן את חייו של הבן, אין היא ראויה לאימהות.  לעומתה, האישה האחרת, הרוצה כל כך בילד ומוכנה לוותר על חלומה, ובלבד שלא יאונה לו כל רע, מעידה בכך על כשירותה ההורית.

חוכמתו פורצת הדרך של שלמה, היא בחינת הכשירות ההורית והעמדת טובתו של הילד מעל הכול. שלמה אינו יודע מי באמת האם הביולוגית, אולם הוא יודע שאצל אישה א' הילד יהיה בסיכון והוא מכריע שהילד יהיה בחזקת אישה ב'.

ברור שהלקח לימינו אינו שיש לבחור את הורי התינוק במכרז. ודאי שהתינוק צריך להיות אצל הוריו הביולוגיים. זאת טובתו. אלא שבמקרים החריגים שבהם הוריו מסכנים את שלומו, את ביטחונו, את בריאותו ובמקרה החמור ביותר אף את חייו, על החברה להתערב, באמצעות גורמי המקצוע והמערכת השיפוטית, כדי להגן עליו מפני הוריו, גם במחיר הוצאתו מחזקתם והעברתו לאנשים ראויים יותר.

בשבועות האחרונים, עומדים העובדים הסוציאליים העוסקים בשלום הילד תחת מתקפה תקשורתית קשה. עובדים סוציאליים מוצגים כ"חוטפי ילדים", כמי שנוטלים על עצמם סמכות לא להם ופוגעים בדרך הטבע, שבה תינוק גדל בבית הוריו. "מי שמכם?" אומרים המבקרים בנימה פופוליסטית של מגיני המשפחה מפני הפקידים ערלי הלב, כביכול.

התקשורת הסונטת בעובדים הסוציאליים, היא אותה תקשורת שלאחר כל מקרה של רצח ילדים זועקת באותיות קידוש לבנה ש"הכתובת היתה על הקיר!" – "עוד מקרה שיכול היה להימנע, מצטרף לסטטיסטיקה האיומה," אומרת השדרית בקול נכאים, והשדר מחרה מחזיק אחריה בסמכותיות: "איפה היו גורמי הרווחה? איפה הייתה העירייה? איפה משרד הרווחה?"

תפקידם של העובדים הסוציאליים ושל שירותי הרווחה הוא להגן על הילדים. ילד אינו נרצח לפתע פתאום. הרצח הוא הסוף הנורא של מסכת התעללות ואלימות קשה וממושכת. כל מקרה של רצח ילד בידי הוריו, הוא כישלון של החברה, ושל גורמי המקצוע שלא הצליחו למנוע את האסון, ולעצור את הפגיעה בילד בשלב הרבה יותר מוקדם. הכישלון נובע, לרוב, ממחסור בעובדים סוציאליים, מהעדר סמכויות או מהססנות בהוצאת הילד מחזקת הוריו. האמירות על "הקלות הבלתי נסבלת" של לקיחת ילד מידי הוריו, חמורות מאוד, כיוון שהן מחבלות במאמץ להגן על ילדים מפני הורים מתעללים ואלימים.

מן הראוי שהחברה הישראלית תוקיר את עובדיה-שליחיה, העושים מלאכת קודש, בשכר זעום, להבטחת שלומם של ילדי ישראל, ולא תיידה בהם אבני בליסטראות.

2. צרור הערות 5.1.14

* פרס על מפעל חיים בגיל 45, זה קצת מוזר. הרי הגיל הזה הוא אמצע החיים. ובכל זאת, אין לי ספק שחתן פרס סוקולוב למפעל חיים, מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק, ראוי לפרס זה. "דה מרקר" הוא מפעל בסדר גודל של מפעל חיים. רולניק יצר עיתון כלכלי ברמה גבוהה מאוד, אך בשפה שווה לכל נפש, להבדיל מהג'יבריש הכלכלי, המיועד ליודעי ח"ן שהיה מקובל עד "דה-מרקר". השפה המקצועית יצרה ערפל, ששירת את מוקדי הכוח ששלטו במשק, מתוך יצירת מצג שווא שהכלכלה מתנהלת על פי עקרונות אובייקטיביים, מדעיים.

השינוי שחולל רולניק, הנגיש את הכלכלה לשיח ציבורי עם אוריינטציה חברתית. "דה מרקר" הצליח להשפיע בצורה בלתי רגילה על סדר היום הציבורי, במאבקו בריכוזיות, בטייקוניזם, בתופעה הבעייתית שבה קומץ קטן מאוד של משפחות השתלטה על המשק הישראלי. ללא פועלו, ספק אם היינו מגיעים לתוצאה הברוכה של פסיקת בית המשפט בנוגע לנוחי דנקנר ולהחלטות היסטוריות כמו חוק ששינסקי בנוגע לתמלוגים על אוצרות הטבע של הארץ וחוק הריכוזיות. "דה מרקר", ורולניק בראשו, מציעים חלופה של דרך שלישית בין סוציאליזם וקפיטליזם, שעיקרה שוק חופשי תחרותי באמת, עם רגולציה חזקה המבטיחה את התחרותיות ומונעת השתלטות – שבעצם היותה השתלטות, היא עוינת. הוא נאבק בכלכלת "המחוברים", לא רק בקשרי הון שלטון מצד הטייקונים, אלא גם בוועדים הגדולים הנוקטים לא אחת במאבקים חזיריים ובגישה חזירית הפוגעת הן בתחרותיות והן ברעיון הנשגב של העבודה המאורגנת.

רולניק ראוי לשבח, על כך שבאופן עקבי הוא יוצא נגד העלילה השפלה המנסה להאשים את המתנחלים והחרדים במצוקות החברה הישראלית. אמירה כזאת, דווקא ב"הארץ", אינה רק חשובה אלא גם אמיצה, כמעט חתרנית.

רולניק הוא בעיניי העיתונאי הישראלי החשוב ביותר בעשור האחרון.

ביקורתי על רולניק, היא על כך שהעניק לעיתון שלו שם לועזי. מה רע בשם עברי, כמו למשל "הַסַּמָּן"?

* באחד הצרורות האחרונים, הבעתי את התנגדותי להצעה להטיל סנקציות פליליות על חרדים המשתמטים מצה"ל, למרות שזו הצעה צודקת, כיוון שהיא תשיג תוצאות הפוכות מהמטרה של גיוס חרדים לצה"ל.

אולם איני יכול לסבול את הדמגוגיה של יו"ר ש"ס אריה דרעי, המדבר נגד ההצעה "להפוך את לימוד התורה לעבירה ואת לומדי התורה לעבריינים." הרי זהו שקר נתעב. העבירה אינה לימוד תורה אלא השתמטות מצה"ל. השתמטות מצה"ל אינה רק עבירה על החוק, אלא גם התנקשות בערכים יהודיים כמו "ישראל ערבין זה בזה," "לא תעמוד על דם רעך," "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?" "פיקוח נפש דוחה שבת" (ובעצם כל מצווה) ועוד. וכאשר משתמטים מצה"ל בשם לימוד התורה, כביכול, זוהי גם עבירה חמורה של חילול השם.

* היכולת להחזיק אדם במשך שנים כאבן שאין לה הופכין, כבר לא חי אבל עוד לא מת ולמעשה – חשוב כמת, אינה הישג של הקידמה המדעית אלא מחיר של הקידמה המדעית. וכשאני שומע בסיטואציה כזו את צירוף המילים "חשש לחייו," אני מפרש את זה כחשש ש"חייו" ימשכו עוד.

* שגריר הרש"פ בפראג נהרג במהלך פעילות דיפלומטית אופיינית לנציג של רשות טרוריסטית.

* מתוך הכותרת הראשית של העיתון "סופהשבוע", בציטוט ממאמר של בן כספית: "אפילו גדעון סער, שאמור להיות שפוי, נגרר לבקעת הירדן והצהיר שאינו מאמין שנתניהו ייסוג מהבקעה."

כלומר, מי שמתנגד לנסיגה מבקעת הירדן, אינו שפוי, אליבא דהנאד הנפוח בן כספית. כלומר, יצחק רבין, למשל, נרצח בגין מדיניות בלתי שפויה – מדיניות של פשרה טריטוריאלית שאחד מאבני היסוד שלה היה ריבונות ישראלית על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג." בעצם, הקונצנזוס הלאומי עד הפיגוע המדיני של אהוד ברק ב-2000, הוא קונצנזוס בלתי שפוי. ולבקעת הירדן, כמובן, רק "נגררים". בן כספית – פתולוגיה של יהירות ממארת.

* אם בן כספית יעלה פעם לשלטון, חלילה, אני מבין שמי שתומך בבקעת הירדן ישראלית, יאושפז בבתי חולים לחולי נפש. יש משטרים כאלה.

* לפני שבועות אחדים, לאחר מותו של נלסון מנדלה, פרסם יוסי שריד מאמר ב"הארץ" בו תיאר, בהגזמה רבה, את יחסי הידידות בין ישראל לדרא"פ בתקופת האפרטהייד, והסביר שהדבר נבע מקרבה אידיאולוגית ותמיכה ישראלית באפרטהייד. הוא הוכיח זאת באמצעות ציטוט נידח של משפט מפי רפול, שהביע הבנה לאפרטהייד. גם אם הציטוט נכון, ודאי שהוא רחוק מלייצג את דרכה של ישראל.

באותו גיליון התפרסם מאמר מלומד ומעוגן בעובדות מיספריות, המפריך את נראטיב "היחסים המיוחדים" בין ישראל לדרא"פ ומוכיח שהיקף יחסי הסחר בין המדינות בטל בשישים לעומת היחסים של דרא"פ עם ארה"ב ומדינות אירופה.

הקשרים בין ישראל לדרא"פ נבעו מהמדיניות הישראלית ששאפה ליחסים נורמליים עם כל מדינות העולם, בשל הבידוד המדיני ממנו סבלה. אולם האוריינטציה האפריקאית של ישראל, היתה דווקא תמיכה בארצות אפריקה השחורה המתעוררות. ישראל סייעה רבות למדינות אלו, בחקלאות, בכלכלה ובביטחון, במדיניות שהובילה שרת החוץ גולדה מאיר. באותו גיליון שבו פרסם שריד את מאמרו, התפרסם מחקר על פיו ישראל אימנה את נלסון מנדלה בראשית דרכו. אלא שבראשית שנות ה-70 אותן מדינות הפנו עורף לישראל וניתקו עימה את הקשרים הדיפלומטיים, בלחץ מדינות ערב.

כאן אני מגיע למסר המרכזי במאמרו של שריד. לטענתו, ישראל היא ידידתם של המשטרים החשוכים ביותר, עד שכמעט ניתן לראות בידידות עם ישראל סימן לרודנות. לצד דרא"פ הוא הצביע על משטרו של פינושה בצ'ילה.

דברים אלה הם הבל ורעות רוח. למעט מקרים חריגים, ההיפך הוא הנכון. ככל שמדינה דיקטטורית יותר, כך סביר יותר להניח שהיא עוינת יותר לישראל, ולהיפך. לא בכדי, בריה"מ והגוש המזרחי נתקו את יחסיהן עם ישראל ועיינו אותה, ורק לאחר שהפכו לדמוקרטיות חידשו את יחסיהן עמה והמירו את העוינות בידידות.

פרשת ניתוק היחסים מצד מדינות אפריקה היא הוכחה נוספת לכך. את המהלך הוביל אידי אמין, רודן אוגנדה, מי שהשליך את יריביו לנהר שורץ תנינים (ובין יריביו ניתן למנות גם את הקרובים אליו ביותר, כאשר הפרנויה המטורפת שלו גרמה לו לחשוד בהם בחוסר נאמנות). החרו החזיקו אחריו, וניתקו את יחסיהם עם ישראל, רודנים אפריקאיים, האחראים לפשעים נוראים נגד האנושות ולמעשים של רצח עם.

השבוע נודע איך העניש רודן צפון קוריאה את דודו – הוא הושלך עירום לכלוב ובו 120 כלבים מורעבים, שטרפו אותו חי. לא בכדי, צפון קוריאה היא אחת המדינות העוינות ביותר לישראל. לא בכדי, צפון קוריאה היא אחת הידידות הגדולות ביותר של אויבי ישראל, ובראשן איראן וסוריה. הברית הזו טבעית, כפי שהעוינות לישראל של משטרים כאלה היא טבעית.

* מה יעשה פרס לאחר פרישתו מהנשיאות? על פי הערכות, הוא מתכוון למנף את יוקרתו כנשיא, להפיכת מכון פרס לממשלת צללים שתנהל מדיניות חוץ חלופית למדינת ישראל, במקביל למדיניות הממשלה הנבחרת. רבין הכיר אותו כל כך טוב, והגדיר אותו כל כך מדויק.

* אם במקום להמחיז את גדעון סער מסמן מיספרים על ידי מסתננים, היו מצלמים פוטו-מונטז' שלו במדי SS, היו מבינים את החומרה שבדבר?

* הדוגמנית עמית מכטינגר נעצרה בעוון נהיגה בשכרות. בזכות עובדה זו היא זכתה לכתבת שער ב"7 ימים".

* הסלוגן של קמפיין להעלאת המודעות נגד "סם האונס" הוא: "תשמרי על הכּוֹס שלך." ונשאלת השאלה, האם באמת הסלוגן נועד לקדם המטרה, או שהמטרה היא אמצעי להתהדרות בסלוגן ולקידום הקופירייטרים שהגו אותו?

* ביד הלשון: אריה דרעי בראיון ל"קול ישראל": "רוצים להפוך את לומדי התורה לעבריינים. זה בלתי יסלח."

בלתי יסלח... איזו עילגות. מילת השלילה "בלתי" מיועדת לשמות תואר. בוודאי שאי אפשר להשתמש בה לפעלים בעבר ובעתיד. אפשר לומר "בלתי צודק", אך לא "בלתי יצדק" ולא "בלתי צדק".

הדמגוגיה הבלתי נסבלת של דרעי, היא בלתי תקנית בעליל, גם מבחינה לשונית.

אהוד: עילגות לשון עברית היא תופעה נפוצה בחוגים חרדיים אשכנזיים וכמו קופים מחקים אותה גם חוגים חרדיים "ספרדיים".

* * *

איליה בר-זאב

יוסף דן, עזה צבי, פנחס שדה ושנות ה-50

שלום  אהוד,

קראתי את הכתבה המרתקת (החוזרת) לפגישותיך עם פנחס שדה, הזוכה בימים אלו לעדנה/הערצה/קנאה עם פרסום היומנים שלו. בין השמות שהוזכרו בכתבה אתה מציין את עזה צבי ז"ל (עזקה). הכרתי אותה שנתיים שלוש לפני מותה, כאשר היא ראתה טיוטות משירי ומיד החלה לעודד אותי לכתוב ואף קבעה איתי פגישה בשיתוף עם פרופ' מנחם ברינקר בירושלים, במושבה הגרמנית, באחד מבתי הקפה. יחדיו הם בחנו שירים לא מעטים והתפלאו כיצד בגיל כה מבוגר נוצרים שירים כאלה, טובים לטעמם. היא המשיכה לשוחח איתי באמצעות הטלפון מדי פעם.

שם אחר הוא שמו של חתן פרס ישראל, פרופ' יוסף דן. הישגיו הענקיים בתחום בו התמחה ידועים לבעלי עניין בתרבות  היהודית לדורותיה. באתר שלו (ובוויקיפדיה) נמצאים כל תולדות חייו והישגיו. חסרה רק תקופה אחת, כמו נמחקה מתודעת הציבור - תקופת היותו ראש בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי, בשנות ה-50) בירושלים. כתלמיד מצטיין בתיכון ליד האוניברסיטה (בו גם אני למדתי שנה או שנתיים מתחתיו) נעזרתי בחומר שכינס ורשם כדי להתכונן לבחינות. חברי זרח אפשטיין ואני, היינו גם חברים באותה תנועה עם הקולקטיביות הרעיונית, הביקורת העצמית, הערצת בריה"מ וכל תנועה קומוניסטית אחרת.

בכיתה י' או י"א החלטנו לנתק קשר עם התנועה, ויוסף דן קרא לנו לשיחה אישית ובסופה, לאחר שלא קיבל ביקורת עצמית מאיתנו, הכריז בקול רם: "עוד מעט הסובייטים יכבשו את המזרח התיכון ואת ישראל ואתם תועמדו לדין..."

מאז לא נפגשנו. י. דן פנה ובהצלחה לכיוונים אחרים והפוכים, והפך לפרופיסור נערץ בארץ ובעולם. זרח אפשטיין קיבל עיטור העוז בקרב בארמון הנציב במלחמת ששת הימים ועשר שנים אחר כך נפטר מסרטן. בחדשות בן עזר 237 נמצא שיר לזכרו.

בכבוד רב,

איליה בר-זאב

* * *

עירית [מלברגר] אמינוף

עוד על שרי פיירשטין

שלום לך אהוד בן עזר,

קראתי את דבריך על שרי פיירשטיין. היא למדה איתי בחוג לספרות עברית, וידעתי כי למדה גם בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה. אני למדתי בחוג לתולדות המחשבה היהודית. שרי היתה מוזרה מאוד, תמיד לבושה באותם השחורים, ומתבודדת, או מדויק יותר לומר, מתנכרת. ראיתיה לעיתים באולם הקריאה של יהדות בו ישבתי וכתבתי את עבודת הדוקטור שלי.

באותו יום שישי נוראי, ישבתי באולם הקריאה, וכשסיימתי ויצאתי דרך הדשא הגדול ללכת  לכוון תחנת האוטובוס, ראיתי התגודדות על הדשא. גם פרופ' יוסי דן [מורי] היה שם, וכולם שאלו את כולם, "ראית הבוקר את שרי, ראית הבוקר או אתמול את שרי?"

פרופ' דן היה מודאג מאוד. אמרתי כי דומני שראיתיה יום קודם בספרייה, אולם באותו בוקר לא נראתה. לאחר  שעה נודע לנו כי קפצה מאחת הכנסיות בעיר העתיקה. כולנו היינו נרעשים, לא בכל יום קופצת חברה ללימודים בת גילנו אל מותה.

המשכנו לדבר עליה לאחר מכן עוד זמן מה, וכולם הבינו שהיתה במצוקה קשה על רקע לימודי הקבלה. [דיברו על כך רבות בחוגים לספרות עברית ובאחרים הקרובים].

אני זוכרת אותה מצויין וזוכרת עוד יותר את הבוקר [לקראת שעת צהריים] בו נודעה לנו הידיעה המעציבה על מותה של שרי. [גם אני ילידת 1945, ובמשך לימודינו המשותפים היתה רק אומרת לי שלום, מנידה ראשה, מחזיקה את הסיגריה בידה, ותו לא]. ונזכרתי ביום העצוב ההוא, בעקבות כתבתך.

עירית [מלברגר] אמינוף

* * *

מ. גנן

מיומני על פנחס שדה, 3.1.2014

פנחס שדה נפטר ביום 29.1.1994. היום, כעשרים שנה אחר פטירתו, הופיע כרך יומניו, בעריכת יהודה קורן ואילת נגב. אני תכננתי פעם לערוך אותו. היום אינני יודע אם לא טובה עשתה לי מיכל שין שלמרות ציפיותיי, בקשותיי וייחוליי – לא מסרה את כתבי היד לידי.

היומן פותח במה ששדה כתב ב-1955, בהיותו בן 26. שורותיו נכתבו בטרם שלח ידו ב"חיים כמשל".

אינני יודע מה היה יכול להיות יחסי אל הכתוב – מה שקראתי עד כה, וזה עדיין בתחום 1955 – אבל אין הדברים קרובים אליי יותר. אולי יש להם מרכז – הרוח, הנשמה – אבל אחרת הדברים נשמעים לי מלל של מתבגר – ההאשמה שאחרים האשימו בו את שדה. ומה חבל שעזקה כבר איננה – הייתי יכול לדסקס עימה מעט את העניינים.

1955. איפה הייתי אני אז? הוא כבר היה אז בקיבוץ כינרת: הוא היה ראשו ורובו ביעל אהובתו, בניטשה, בשיריו: איפה הייתי אני אז? – כדי להתוות קו זהות. הייתי אחר ימין משה, אחר מגוריי הדלים: בדומה לשדה, שגר היה אחר מלחמת השחרור ברחוב ראשית חוכמה בירושלים. הוא מתאר את "ריהוט" דירתו בן החדר – החדר הבודד, ללא חשמל ומים ובית שימוש וכו' – שהיה דומה לשלי – אם כי יש לציין שדרתי בעושר רב ממנו, כי שולחנו היה קטן ושלי עשוי מקרשי מיטה (אצלו המיטה היתה עשויה מקרשים לא מהוקצעים), אבל פנס הרוח שהאיר את ערביו ושימש לו תאורה לכתיבת שיריו היה דומה לשלי. ונראה שגם הוא היה בודד, וזועק לשמיים לחפש חברותא.

כל זה נמצא בדפי היומן, אם כי בקיצור. וגם הוא היה נתון להגות, לקריאה בכתבי הוגים, גאוותו. (לעולם אזכור: שכן חדש בא לגור סמוך אליי, והתנאיתי לפניו בספרייתי הענפה. הוא נדהם, בבואו לבקרני, ולו פעם, כי אמנם היו על שולחני כ-60 ספרים... אוצרי).

כל זה אני מעלה כאן על הנייר רק כדי למתוח כאמור קו שיתוף, אך האמת שכבר כתבתי על כך פעם, איפשהו.

הקורא בקטעי יומניו אלה של פנחס שדה משנת 1955 – שנים מוקדמות למדי בתולדות התהוותו – יכול לעמוד על יושרו, על בעיותיו, כולל המיניות, נטיותיו הפילוסופיות, דרכי חייו, היותו אבוד בחברה הקיבוצית שאיננה מבינה אותו, כמו שחשתי אני שלא הובנתי והייתי זר בנוף לא-לו, בנוף לא לי: והרבה לי עם שדה משותף, למשל שבקטעים שאני קורא כעת ובתקופה אליה אני משווה את שאני קורא אין שדה מתייחד עם זכר הוריו ואין הוא מזכירם: גם העניות המנוולת שנפלה בחלקו, ההסתפקות במועט בענייני מגורים אך גם בענייני צורכי אוכל, מהווים בחיינו קווים משותפים.

גם הוא היה מסובך בהגיונות – חיפושי דרך בעולמות הרוח, כמונו – אם כי לי היתה מדריכה שעל הנחייתה הנאמנה והבוטחת סמכתי. אמנם בכך לא היה הדבר יותר קל – תהיות, חיפושים, אכזבות, טעיות, מה לא. והאהבה בסופי שבוע – כשיכולתי להגיע מירושלים לחפצי-בה. אולי גם שדה ייחד רק סופי שבוע לאהבתו...

היו אפוא הרבה קווים משותפים ביני לבין שדה, אף אם לא הכרנו ולא המתקנו זה עם זה מסודות חיינו: אבל בעיקרם חיינו חוויות דומות – בירושלים, בשיטוט ברחובותיה, בפגישות בערב עם הקירות הקרים (את אלה הוא מתאר בעיקר בדמותו של יונה בן דוד בספרו "על מצבו של האדם").

והיה כמובן בחיינו גם הרבה מן השוני – הוריו חיו, אם כי היחסים בינו לבין אביו היו מקולקלים: ואת אימו לא כיבד, כנראה, או לא העריך. אך בקטעים שעד כה קראתי אין הוא מתייחס, כאמור, אליהם.

הוא כותב שבביתו לא היו ספרים. על כך קראתי כבר במקום אחר, בו הוא מתאר את שתי חוברות "גזית" שדוד אחד זנח בביתם, והשפעתם על כתיבתו. ושלא ממש למד; אך אין הוא בדפי יומן אלה מתאר כיצד בכל זאת הוא השיג את השכלתו.

שדה היה מבוגר ממני בשנתיים, שנתיים-וחצי. אפשר להעלות שאלה מה היו יכולים להיות יחסינו לו יצא לנו להיפגש ולקשור קשר. זה כמובן מוטל מעצם עניינו בספק, הוא היה ידוע כשונא אדם – דעה מוטעית עליו מכול וכול: על כל פנים הוא שמר מכל משמר על עצמיות, שונותו, בדידותו. לו נפגשנו, הוא היה מעליי לא רק מפאת גיל, אלא גם בגלל עמידתו על עצמאותו. איך אתאר זאת. כדרכי, הוא היה נעמד מעליי בכול. היה דורש ממני במפגיע, אולי היה צודק בדרישותיו ואולי גם בלתי נסבל.

מכל מקום, בקוראי עתה אותו נדמה כאילו אני קורא ביומניי מאז: כאילו עיקרי הדברים הם בוסר. הדברים רוכבים על יושר ואמת והרבה בוסר, הגות לא מרוכזת, אולי לא מבוטאת באורח תמציתי.

נכון, כל זה שאמרתי וכתבתי פה הוא עצמו בוסר, כי במה שכתב – בספרו "החיים כמשל" הביטוי צח, מגובש, עשיר, תמציתי, נכון. אולי מה שכתב כאן ביומניו היו תרגילי סגנון מקדימים, שעצם כתיבתם עזרה לו אחר כך לתמצת וגבש את הדברים.

אני עורך מאזן – מן הסתם אין לכך הרבה מקום כאן, כי הרי למרות כל דמיון שניתן למצוא בחיי שני אנשים, הרי הם שונים? למשל, שדה למד בבית ספר בארץ: אני, כשהגעתי ארצה הייתי מחוץ לכל בית ספר כבר 5-6 שנים. הוא ביקר (אף אם לא בהצלחה ניכרת, כפי שהוא מודה) בבית ספר עברי, ולמד עברית ומסתמא גם ספרות עברית. בגיל 16 הוא הגיש לשלונסקי את שירו לפרסום, ואכן איתרע מזלו ושלונסקי פירסם אותו. אני, בהגיעי ארצה באוגוסט 1947, כמעט בן 16 בלבד, עדין לא ידעתי די עברית כדי לנסות להעלות על הדף שיר. ואם כי ביתו היה זר לו – (עם אביו שעימו לא הסתדר) אף על פי כן היה לו לאן לחזור לשעה, בצר לו בצינוק הרוחני של הקיבוץ.

מה עוד משותף? אני נפלתי לתוך קיבוץ חפצי-בה, קיבוץ סוציאליסטי, ושדה לשריד, קיבוץ של השומר הצעיר. בהתאם לכך הוא היה קרוב יותר לקריאה במרקס ואנגלס – ועל התמדתו ולמדנותו תעיד העובדה שאכן הוא ישב ורשם קטעים מספריהם.

קוראים ביומניו של שדה ולומדים על חייו

נכנסתי לכתיבת השוואה זו בין חיי – השנה היא 1951 בערך – לבין חיי שדה. הרקע לתיאורי חייו ביומנו – מלבד כינרת, שריד, וכו', אך באשר נוגע לירושלים – הוא רחוב ראשית חכמה 5, ביתם של הזוג הדתי הקפדן, בו ביקרתי לימים עם עזה צבי, אך גירשו אותנו מהבית: וזאת בעיקר אחר שניסינו לדבר על לב בעל הבית הדתי הזקן שאנו מחפשים להתבסם מרוחו של סופר מישראל... "

"מי?" שאל אותנו.

 "פנחס שדה."

"לא מכיר, אולי ביאליק?"

"מישהו שלפחות בדרגת ביאליק."

"אם כן תסתלקו מכאן – שם ביאליק לא ייזכר בבית הזה." וכמעט בקצות מטאטא גירש אותנו.

זה היה רקע חייו של שדה, ורקע חיי אני היה ימין משה.

היום השכונה מאכלסת כנראה עילית של אמנים, ציירים וכו'. אז גרו כאן עניי העם, שלא היה להם די צרכי מגורים בשכונה אחרת בירושלים, שלא לרגלי החומה, שכונה המאוימת מחיילי הלגיון, נתונה לסכנת יריות מעל החומה השכם וערב. זו לא היתה שכונת יוקרה גם לפני מלחמת השחרור, אך אחריה בתיה היו נתוצים: מתחת למפלס מסוים אבן לא נותרה בה על אבן – ולא היו בבתים מים, חשמל, שירותים: לא היו כאן חנויות כמעט, מלבד אחת. המוכר היה איש זקן עם תרבוש בראשו, בעל מבטא מוזר. אצלו יכולתי לקנות לי כיכר לחם, סודה לשתייה וקופסת סיגריות "לטיף". כיון שכל משכורתי לחודש היתה 6 לירות שהרווחתי ממכירת – או חלוקת – עיתון "הארץ" לבתי ירושלים, בואך מרחוב הרב קוק, שם בקומה הראשונה שכנו משרדי "הארץ", אֱלֵי ישיבת עץ-חיים – ואם הרחקתי גם בתי בית כרם – ממילא הלא לא היה לי יותר להוצאות מיותרות: עד כי – ברוח הווידויים של פנחס שדה ייכתב וייאמר – עד כדי כך הייתי יום אחד רעב שלא התביישתי, נכנסתי למסעדה ברחוב שמאי וביקשתי לאכול משהו – חינם.  – המסעדה עוד קיימת, אולי התחלפו הבעלים, אינני נכנס לשם יותר מחשש שמא יזהו אותי וירצו לגבות ממני מחיר מרק שהגישו לי כמתת חינם בסתר. כי בדחילו אכן הם חמלו עלי וכיבדוני במרק – בתוספת הערה – "טוב, הפעם, אבל אל תבוא לכאן יותר." 

 כאמור, שמעתי בקולם.

ימין משה היה אם כן מקומי העליז הראשון בארץ – אחר הקיבוץ שהקיא והוקיע אותי מקרב שורותיו. כמו ששדה כותב – הם לא הבינו אותי, הארץ היתה בנויה לא על מבלי יומם שביקשו ללמוד ביום ולכתוב שירה בלילה, אלא על עמלים שהשכימו קום ויצאו בבוקר לעבוד לשדות.

עולה על דעתי – בקוראי את ששדה כותב ביומנו (עמ' 36 בספר) שהשוואת ימים אלה לא תהיה שלמה אם לא אזכיר עוד דבר משותף לי ולשדה – הרחצה.

 אינני יודע מנין ירשתי בבואי לגור בין קירותיו הקמורים, העבשים מעט של דירתי החדשה בימין משה מין קערה מזוגגת, לבנה, שדפנותיה היו כחולים, ובה מים לרחצה: אבל איזה מים? מים שֶׁבְּמוֹ ידיי שאבתים– בקופסת פח מרובעת ששימשה לפנים כמיכל פכסמים של  הצבא הבריטי בעודו שוהה בארץ – מיכל שהיתה לו קריירה גדולה גם ככלי נגינה לימים בידי אחינו בני תימן – פחים מרובעים גדולים שחוטי ברזל שוזרו באזניותיהם ובהם שאבנו מים מבארות שנפתחו על גגות הבתים של ימין משה. המים עצמם – צהובים למראה – הכילו גושי זפת, שהיום אין בידי לברר מקורם, ובאלה התרחצנו.

שדה אמנם איננו מתעכב על קטנות כאלה, כמו גם לא על העובדות מנין מצא פרנסתו ואיך לא מת מרעב – הרי הוא לא הלך לחברים למצוא אצלם שאריות דברי מאכל, לבניה שנשכחה על אדן החלון למעצבה, אינו מזכיר שנמצאה לו מאי- אן חברה מהמשק שנזדמנה במקרה לעיר והתארחה אצל ידידתה, והזמינה גם אותי אצלה לאכול חביתה, וזאת תמורת חצי ככר לחם שקניתי באותה חנות שכבר הזכרתי וחלקתי אותה איתה, כי – כדבר משורר הונגרי, יוסף אטילה:

 מִבְּלִי הַקֵּשׁ בַּדֶּלֶת

אִם תֹּאהֲבִינִי, לְלֹא הַקֵּשׁ בַּדֶּלֶת

תּוּכְלִי לְהִכָּנֵס אֵלַי; אַךְ שִׁקְלִי הֵיטֵב;

עַל הַמִּזְרָן אַשְׁכִּיבֵךְ,

בַּחֲשָׁשׁ יְלַחֵשׁ וְיִרְחַשׁ הַקַּשׁ.

מַיִם זַכִּים אָבִיא לָךְ בַּקַּנְקָן,

נַעֲלֵךְ אֲנַגֵּב בְּטֶרֶם לֶכְתֵּךְ מִמֶּנִּי,

פֹּה לִשְׁנֵינוּ אֵין אָדָם מַפְרִיעַ;

עַל בְּגָדֵינוּ כְּפוּפָה, תּוּכְלִי תַּקְּנָם בְּשֶׁקֶט.

כִּי תִּדֹם הַדְּמָמָה – אֶקְרָא גַּם לָךְ –

אִם עָיַפְתְּ – אוֹשִׁיבֵךְ עַל כִּסֵּא יָחִיד

מִטְפַּחְתֵּךְ תָּסִירִי בְּחֹם יוֹם

וְאִם רָעַבְתְּ, נְיָר נָקִי אֶפְרֹשׂ לָךְ לְצַלַּחַת

בְּאֵין דָּבָר טוֹב מִזֶּה;

אַךְ אָנָּא, הַשְׁאִירִי גַּם לִי מְעַט, כִּי גַּם אֲנִי

תָּמִיד רָעֵב.

אִם תֹּאהֲבִינִי, לְלֹא הַקֵּשׁ בַּדֶּלֶת

תּוּכְלִי לְהִכָּנֵס אֵלַי; אַךְ שִׁקְלִי הֵיטֵב;

אַחַר כָּךְ

אֵין צַעַר כְּצַעַר הַפְּרִידָה.

במהרה התברר – ונראה לעין – שגם היא היתה רעבה. היא לא היתה חברה שלי אלא חברה של חברה שלי מהמשק, אך השיר – כאילו לה נתפר.

ימי ימין משה – היינו רעבים, עניים מאוד, עזובים לנפשנו, בודדים – ומאוהבים. לגופנו – הבגדים שמחסן הבגדים בקיבוץ הנפיק לנו, חאקי כחול, חולצת אתא – והמכנסים היו מתפוררים, לכבד את הקהל שבא לראותני במשרד מס הכנסה שעם הזמן הצלחתי להתקבל אל בין שורות פקידיו. לאכול לא היה הרבה מה, ההסקה בחורף התרחשה הודות לתנור "פרידמן" שאביזר מרכזי, החלק המפיץ, או היוצר החום אבד, מסתמא נגנב בעת שהוצאתיו לחצר.

כשעלה בידי לצבוע את החדר, מקום מגוריי. ואין צורך לומר כי זה היה האביזר העיקרי בתנור, מקור החום בחורף. לו שדה היה אז חברי הייתי יכול להזמין אותו אלי ויחד היינו מתחממים.

כך, באין חבר כזה, הייתי עולה במדרגות הרעועות של הרחוב אל הרחוב הראשי – זה שהיום חוצה אותו רחוב בשם רחוב היינריך היינה, שאת שיריו זכיתי לאחרונה מעט לתרגם. מאז השכונה השתפרה בהרבה, אז – זכורני, היה לרוחב הרחוב מתוח חוט ועליו פנס מצהיב בודד.

היינו עניים, אך – עשירים באהבות. היינו אוהבים וגם אהובים – ולא אחת פקדו את נווי זה ידידות וחברות (אעיר: כמו את נווהו של שדה). אני לא זכיתי לישון באותו לילה עם שתיים – כמו פנחס שדה – אך הדבר כמעט קרה. התביישתי, וכשהשנייה הגיעה – ללא הזמנה – לא הכנסתי אותה. על כך נקפני מצפוני – נערה נאה באה אליך בלילה ואתה נמנע מלהכניסה. שדה היה לו עוז רב יותר ממני והכניס.

שדה לא היה אם כן היחיד – היחיד במינו – שהיו לו כמה אהובות בעת ועונה אחת. אני אהבתי אותן בשלשות – מאז ימי הילדות – והן היו שלי בדרגות שונות של אהבה. ככה כנראה העולם בנוי – מידת החופש מביא בעקבותיו גם מקרים כאלה. ככה זה וככה זה היה מעולם. (גם שדה איננו מסתיר: הוא מזכיר שורת שמות סתמיים של נערות מסתמא ליד שם אהובתו, יעל, באיזה מקום בספר. המוצא הישר יבוא על שכרו.

אך אולי שמותיהן לא לגמרי סתמיים: ביניהן אחת ששמה רחל, לפחות – וזה מזכיר את יעקב שגם לו היו שתיים, אם לא ארבע, נשים.. ואחת ביניהן, מה עושה הדיבוק, שמה היה רחל... אבל מה נעשה, יעקב היה אחד מאבותינו, ופנחס שדה לא.

ואמנם גם יעקב התחרו על מיטתו – רחל ולאה – היה ממי ללמוד. ושדה למד – הוא חי הרבה עם האבות – ואם לא שרי וקטורה, אחרות, ששמותיהן פזורים בכתביו.

גם היינה – ממנו למדנו – היו לו אהובות אחדות כמדומה, בו זמנית.

היום – כל הדברים האלה הם נחלת העבר, ובאין זוכרם או אין מעוניין עוד בזיכרונם, במידה רבה אבד עליהם הכלח. ככה זה, דברים שהיום ברומו של עולם שוקעים אט אט בנשייה וערכם אובד.

[הערה לנאמר למעלה] זה איננו דבר הנטול באופן מוחלט מן הדמיון. הוא עצמו [שדה] מעיד שהיו מקרים כאלה – שבאו אליו זרים מן הרחוב. והנה עדותו של אדם, עדות ממקור ראשון, שמצאתיו אי-שם, וכותבו הוא מישהו שאינני יודע מי הוא ושמו שלום שמואלוב (זוהר):

"כשהייתי בן 15 קיבלתי מהאהבה הראשונה שלי את הספר 'החיים כמשל' של פנחס שדה. הספר מאוד השפיע על החיים שלי כנער. זמן קצר אחרי שקראתי אותו כתבתי מכתב להורים שלי, שהציפור חייבת לפרוש כנפיים ולעוף מהקן. לקחתי תרמיל, שמתי כמה דברים בפנים ויצאתי מהבית בכוונה לא לחזור. לשוטט לי. התחנה הראשונה שלי היתה פנחס שדה, המשורר. פשוט דפקתי אצלו בדלת ואמרתי לו שאני מתכוון לישון אצלו בלילה ובבוקר להמשיך הלאה. הוא פתח לי עם גופיה וכפכפים ואמר לי: 'אי אפשר שכל אחד ידפוק לי ככה בדלת. שלום'.

אני עוד הצלחתי להשחיל משפט אחד: 'אני אשן פה, על המדרגות'.

הוא נכנס הביתה ואני נשארתי על המדרגות. אחרי כמה זמן הוא פתח את הדלת שוב וניסה לשכנע אותי ללכת. מאחוריו הציץ הראש של יותם ראובני, סופר ועיתונאי. הוא אמר לפנחס שדה: 'תכניס אותו ואני אטפל בו.'

נכנסתי. כמובן שזה היה אחד הערבים הקסומים בחיי. היתה שם שיחה מדהימה על שירה, ספרות, אמנות, על החיים, על אלוהים, על מצבו של האדם. הם שתו המון יין ועישנו בשרשרת וכמעט לא התייחסו אלי כל הערב. בשלב מסויים, בלילה, יותם שאל את פנחס שדה אם זה קורה לו הרבה שבאים אליו ילדים שהושפעו מהספר ודופקים סתם ככה על הדלת, והוא אמר שכן. ואז הם אמרו: 'נראה אותו בגיל 40, איזה בורגני הוא יהיה. כמה יעניין אותו שירה, שירים, רוחניות.'

זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג 'בורגנות' בהקשר לא כל כך חיובי... היום, כשמדברים על בורגנות, מדברים על פחד. על השלמה עם בינוניות. על אנשים רדומים, שלא יזיזו את התחת שלהם לשום כיוון, שמעדיפים את הנוחות על פני האמת."

* * *

מוטי הרכבי

נלסון מנדלה וישראל

לא, אינני מעריץ גדול של מנדלה, למרות שטיפת המוח. אבל מסתבר שיחסית לתקשורת הישראלית, אפילו אותו ליצן בשפת הסימנים היה אמין יותר.

נלסון מנדלה וישראל: כמה תפיסות מוטעות לגבי יחסו של מנדלה לישראל הסתובבו כאן בימים האחרונים. החלטנו לתקן אותן. שלא במפתיע, מותו של נלסון מנדלה גרר מבול של מאמרי דעה בימים האחרונים, המנסים לנתח את יחסו של מנדלה לישראל. במקצתם נפלו טעויות עדינות.

 אולי החריף מבין כותבי מאמרי הדעה, גדעון לוי, פתח את טורו ("אין לכם זכות להספיד את מנדלה", 8.12) בציטוט של מנדלה, אשר מוזכר לא פעם בידי פעילים פרו-פלסטינים, הרוצים לשייך את מנדלה למאבקם. וכה אמר נשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה בנאומו לרגל יום הסולידריות הבינלאומי עם העם הפלסטיני, ב-4 בדצמבר 1997: "אנחנו יודעים שהחירות שלנו אינה שלמה ללא חירותם של הפלסטינים."

הציטוט רומז כי מנדלה מוצא הקבלה ישירה בין הסכסוך הערבי-ישראלי ובין המאבק במשטר האפרטהייד. אלא שלוי לא הביא את הציטוט במלואו:

 But we know too well that our freedom is incomplete without the freedom of the Palestinians; without the resolution of conflicts in East Timor, the Sudan and other parts of the world.

תרגום: אנחנו יודעים שהחירות שלנו אינה שלמה ללא חירותם של הפלסטינים; ללא פתרון הסכסוכים במזרח טימור, סודן ובשאר העולם.

 בציטוט המלא ישנו ניואנס שנשמט על ידי לוי (ועל ידי רבים אחרים). מנדלה, אשר אמר את דבריו ביום הסולידריות עם הפלסטינים, לא סימן את הסכסוך הערבי-ישראלי כמקביל לסכסוך בין הלבנים לשחורים בימי האפרטהייד, אלא ציין כי החירות השלמה תופיע רק כאשר כל הסכסוכים בעולם יגיעו אל קיצם.   

בניגוד ללוי, שלמה אבינרי פרסם מאמר דעה ("מנדלה והציונות", 9.12) בו הוא ניסה להבין את יחסו העוין של מנדלה לציונות. המאמר התחיל בכך שאבינרי סיפר כיצד מנדלה סירב בנימוס להזמנתו של א.א אורבך ז"ל לבקר בישראל:

"תשובת מנדלה היתה, כדרכו – מכובדת ומנומסת, אך ביסודה מתחמקת: הוא מודה על ההזמנה, אך הבהיר, שמבחינתו טרם הגיע הזמן לבקר בישראל. סתם ולא פירש ומעולם לא ביקר בארץ." 

אבינרי כמובן טועה. מנדלה ביקר בישראל בשנת 1999, ובמהלך הביקור אף הציג עמדה מורכבת בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי אותה נדגים מיד. בינתיים "הארץ" תיקן את הטעות הנ"ל באתר האינטרנט בעברית טרם פניית "פרספקטיבה", אך רק בעקבות פניית "פרספקטיבה" תיקן העיתון את הטעות גם באתר באנגלית.

אבינרי סובר כי סירובו של מנדלה לבקר בישראל היתה אופיינית ליחס הקריר והמסתייג של מנדלה כלפי ישראל והציונות. אפשר לתת להסתייגות זו פירושים מרובים: ביקורת על שיתוף הפעולה של ישראל עם משטר האפרטהייד, וגם אהדה לתנועה הלאומית הפלסטינית. ייתכן שלו אבינרי היה יודע על ביקורו של מנדלה בישראל, וגם על מקצת הדברים שאמר במהלך ביקורו, הוא היה משנה מעט את דעתו בנוגע ליחסו של מנדלה כלפי ישראל והציונות. במהלך ביקורו בישראל מנדלה התייחס לשטחי יהודה ושומרון ואמר:

 אני מבין לחלוטין מדוע ישראל כבשה אדמות אלו. היתה מלחמה. אבל אם יהיה שלום, ישראל צריכה לסגת מכל השטחים.

לא רק שמנדלה גילה הבנה לסיבת כיבוש יהודה ושומרון, אלא שגם ביחס לנסיגה, מנדלה ביטא עמדה הנחשבת היום מעט ניצית:

אני לא יכול לדמיין כי ישראל תיסוג, אם המדינות הערביות לא יכירו בישראל, בגבולות בטוחים.

אבינרי במאמרו העלה השערה כי יחסו העויין לכאורה של מנדלה לישראל נגרם בין היתר בשל  שיתוף הפעולה בין ישראל לבין משטר האפרטהייד. גם כאן, דווקא מנדלה המעיט בעניין בראיון שהעניק בשנת 1998 לאבישי ברוורמן, (היום ח"כ במפלגת העבודה):

שאלה: האם יש בליבך עדיין מרירות בגלל קשריה של מדינת ישראל עם משטר האפרטהייד?

מנדלה: "לא. בהחלט לא. לא רק לישראל היו יחסים עם המשטר הקודם בדרום אפריקה. למדינות רבות בעולם היו יחסים כאלה. בהן ארצות הברית, בריטניה, צרפת ועוד. ישראל לא היתה יוצאת דופן."

* * *

שנת 2014, תשע"ד

היא שנת ה-100 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914, תרע"ד

אנחנו נשתדל להביא חומר

הקשור בעיקר למלחמה הזו בארץ-ישראל

* * *

אוריה באר

השטות תוצרת עיתון "הארץ"

אכן כן, גם אני התפלאתי מאוד למקרא האמור בעיתון "הארץ" על גטו ורשה. נראה שבעיתון המכובד לא למדו דבר משואת יהודי אירופה ומשיטות הנאצים לרצח יהודים שיטתי, כפי שהתרחש באותן שנים נוראות.

השיטה הנאצית היתה פשוטה. הוא פותחה על ידי נבלים דוגמת הימלר, היידריך ואייכמן עצמו. היא התבססה על שקר, מרמה, הולכת שולל והבטחות שווא, כדי להוביל את היהודים למחנות המוות ולמשרפות לא שום התנגדות.

ליהודים נאמר שמובילים אותם ליישובים חדשים במזרח, כדי שיתיישבו שם, כביכול. לנשלחים לתאי הגזים נאמר שהם הולכים למקלחות בלבד, ולילדים נאמר  שהם נשלחים לקבל ממתקים בתא הסמוך...

כך גם היה עם בן דודי ארנולד, עליו כבר סיפרתי. לו ולחבריו נאמר שהם נשלחים לבצע עבודות של ביצורים במערב צרפת להגנה בפני בנות הברית. ארנולד לא האמין. הוא ברח, הסתתר ללא הרף עד שהצטרף לרזיסטנס והשתתף בכיבוש טולוז ופאריז. חבריו, שהאמינו לנאצים ולאנשי וישי – סיימו את חייהם באושוויץ.

לנאצים לא היתה שום כוונה להשאיר בחיים את  חמישים אלף היהודים שנותרו בגטו ורשה. הם היו מוצאים להורג לאחר ניצול עבודתם בשרות הנאצים. מי שלא מבין זאת, כנראה שאינו מבין מאומה משיטות הנאצים ומההיסטוריה העגומה של השואה. טוב עשו השבע מאות שמרדו. הם הרגו לפחות כאלף רוצחים נאצים ואוקראינים. גם זה משהו בתולדות השואה העגומים.

* * *

האם סופר ויוצר יכול להיות

גם פעיל חברתי ולהשפיע?

ספר המאמרים "ואם  אתה מוכרח ליצור" – על יצירתו של שמאי גולן, נותן תשובה!

לכבוד הגעתו לגבורות של הסופר שמאי גולן, כונסו  בספר חדש, שהופיע בימים אלו בהוצאת "הדים", דברי הביקורת הספרותית, המאמרים העוסקים ביצירתו לאורך כל השנים, וראיונות עימו.  בין המשתתפים סופרים, אמנים, חוקרים ואקדמאים כמו ירון לונדון, רוני סומק, פרופ' הלל ברזל, אהוד בן עזר ועוד.

בספר גם משתקפת העובדה שבנוסף ליצירתו פעל גולן למען הסופרים ולקידום מעמדם ורווחתם, בייחוד כאשר כיהן במשך שנים כיו"ר אגודת הסופרים וכשהיה בדירקטוריון אקו"ם. בנוסף היה פעיל חברתי שליווה, למשל,  את שובתי הרעב, העולים מברה"מ בשנות ה-70. הוא  שילב בחייו מסה ומעשה, יצירה ופעילות למען הזולת, והרומנים שלו, וסיפוריו – זכו לשבחים רבים ולפרסים ספרותיים.

שמאי גולן, חתן פרס ש"י עגנון, פרס אשר ברש, פרס רמת גן, פרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול ועוד פרסים ספרותיים, נולד בפולין ב-1933, עלה ארצה אחרי השואה, התחנך ברמת הכובש, שירת בצבא הקבע ולמד באוניברסיטה העברית.

בכתיבתו הספרותית הענפה, הכוללת רומנים, סיפורים ומאמרים, החל בשנות ה-60, והוא מוסיף ליצור עד היום (לאחרונה הופיע הרומן, "ואם אתה מוכרח לאהוב"). הנושא המרכזי  ביצירתו הוא השואה, וניסיונותיהם של הניצולים להיאחז בארץ – בצד דמויות, מצבים ושאלות קיומיות בחיי הוותיקים והדור השני.

מספריו: "באשמורת אחרונה", "אשמים", "מותו של אורי פלד", "בריחות למרחקים קצרים", "חופה" ועוד.

לאתר של שמאי גולן ולפרטים נוספים:

http://www.shammaigolan.com/

"ואם אתה מוכרח ליצור", הוצאת הדים. 550 עמ'. מחיר: 89 ₪.

ליטל מאירי, דיוניסוס יחסי ציבור, טלפון 050-3477735. מייל dp@null.co.il

 [דבר המפרסם]

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק שלושה-עשר

עדיין בחיפה עם הרומנייה וְיוֹלֶטָה והחוקן. אני נזכר באִילוֹנָה.

בעודי יושב במיטבח שמעתי את דלת הדירה של משפחת ג-ץ החיפאית נפתחת. ליבי פירפר. מלנכולי שבה! גברו עליה געגועיה אליי וגרמו לה לוותר על שעות הלימוד הראשונות ב"ריאלי"!

הדלת נסגרה. נשמעו צעדי עקבים מתקרבים. אכזבה. זו היתה וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה.

"מה, אתה עוד כאן?" לא נראתה נלהבת לנוכחותי, והניחה על כיסא תיק מלא מיסמכים.

"אל תדאגי. עוד מעט אני יוצא."

"ומלנכולי?"

"הלכה לבית-הספר. כבר נפרדנו."

"כבר נפרדים?" חשתי צליל זלזול והקנטה בקולה.

"לא ממש. תבוא לבקר אותי בעין-גדי."

"אם אפריים מרשה לה. הבאת פּוּינֶה טרי."

"מה?"

"לחם. לחם ברומנית. ועכשיו אני יכין לך מִיקוּל דֶג'וּן..."

"מה?"

"זה ארוחה-בוקר ברומנית, אני רואה אתה עוד לא אכלת?"

"רק הכנתי סנדוויץ' למלנכולי, מהַפּוּינֶה..."

"אני רואה אתה מתקדם בַּרומנית. אוֹפֶתָ כל הלילה?"

"כן."

"מסכן. אולי  תלך תישוֹן קצת."

"אני כבר אישון באוטובוס."

"טוב, רק יחליפה בגדים, ואני יִחוֹזֶרֶת להכין לך אוֹמְלֶטָה. נכון יש למשפחה שלך פרדסים, ציטרוס?"

מחלון המיטבח נראתה מרפסת צרה, סגורה בשמשות גדולות, דרכן היה אפשר לראות את הנעשה בחדר-האמבטיה, את התחת הערום של וְיוֹלֶטָה שעומדת ליד הכיור, גבה אליי, ואינה ממהרת להתלבש אלא בוחרת בגד. פעימות-ליבי הואצו. נלחמתי עם עצמי שלא להסתכל שמה פן תגלה שאני מציץ אל התחת הגדול שהיה לבן והאיר כירח את חדר-האמבטיה החשוך מעט. לרגע פישקה את עגבותיה, הושיטה ידה לכיור, אחוריה התלכסנו כלפיו כשהיא משתמשת בכף-ידה להביא פעמים אחדות מים מהברז כדי לשטוף את החריץ. כנראה צרב לה שם, עמוק בפנים כלומר בתחת.

עד מהרה שבה במצב-רוח טוב. לא שיערה שאני מנחש מדוע. שרה-זימזמה לה רומנסה רומנייה או צוענייה. מבעד לשרווליה הקצרים ביצבצו הפוכות צַמְרות שְׁחוֹר בית-השחי הגוחן עליי וכבר מהבוקר ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרָה של שיער נשי. מגרה לתחוב שם את האף ולרחרח. כנראה הלכה ברגל כברת דרך והתחמם גופה עד שעלתה לכאן. ויולטה-סגולה טיגנה את הַאוֹמְלֶטָה משתי ביצים. פלחה עגבניות ומלפפונים. הביאה לשולחן פלפלים חריפים אחדים כמנהג הרומנים, אולי כדי לבדוק את הגבריות שלי וגם לטפחה. שפתה קפה "בוקארשטי" שחור חזק. הוציאה צנצנת לבן. פרסה קִירְנָאץ, נקניק סאלאמי רומני נקוד שומן שמריח גויים, ולדבריה אפרים קונה אותו ברחוב המלכים בעיר התחתית בחנות הברחות של מלחים.

"איך הם ישנים באונייה עם הריח הזה?"

היא לא הבינה. אולי לרומנים ריח לא מפריע? אם היתה מרוקאית לא הייתי יכול ללגלג עליה. אבל על נקניק קִירְנָאץ מסריח של רומנים מותר לצחוק כי הם בכל זאת גם אשכנזים. פעם ישבתי עם מזכיר המשק, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי" – במסעדה רומנית שהיתה מלאה רומנים שדיברו בקולי-קולות, והמזכיר אמר: "פעם ראשונה שאני מרגיש מיעוט בין אשכנזים!"

"אולי המלחים מאחסנים את הנקניקים בשירותים?" אמרתי לעצמי.

עכשיו נגע בי החזה שלה מאחור כאשר התקרבה עם האומלטה שלי לשולחן.  נגע? – חבט! שדיה היו מסה רצינית ומוצקה. "פָּרְדוֹן," התנצלה. ואני לא בדיוק הבנתי. היא צוחקת עליי? על הכפרי. הקיבוצניק מהמידבר. אבל החיכוך חזר ונשנה עם הגשת כל מנה. לא חששה מרעידת הקפה בספל ולא ביקשה "פרדון" אבל אני לא נרמזתי אפילו מפיטמתה שהיתה זקורה אולי רק בגלל קרירות הבוקר במיטבח. כה שוגה הייתי באהבה למלנכולי.

"שָׁפשָׁה אותך הרבה, הקטנה, אבל לא נותנָה לך?"  קראה את מחשבותיי.

"מה נותנה?"

"לָה וִירְגִ'ינָה שלה, מוֹן שֶׁרי. אתה לא אָ-פוּטֶה אֶת בונבון של הילדה. מה שאתם אומרים הַפְתוּלָה."

"מה לאפוֹת? את הבתולה?!"

"את הפְתוּלָה. את וִירְגִ'ינָה, לא מבין כבר הַפְתוּ לה הַפִּיזְדָה, כמו שאנחנו אומרים ברומנישטי – אָ פוּטֶה! מָבין?"  

לא. שתקתי. עדיין לא ידעתי שֶׁאָ פוּטֶה בשפתה – להזדיין.

"מרעיבה אותך הַדְרָאגָה קטנה?"

"מה זה דראגה?"

"הַיָּקָרָה, זאתהי הַמָכּוֹאֶבת לך בביצים, ככה עושֶׂה גם מָאמֶה שלה לאפרים."

"אפרים לא אבא שלה?" עשיתי עצמי כלא יודע.

"לא סיפרה לך? יתומה. אבא שלה אפרים הוא כמו אוטו חוֹדָש משוֹמש אבל במצב טוב, יותר מדי טוב..."

"בטח ממשמש גם אותך, ויולטה..." פלטתי בטיפשות מחורמנת.

על כך מיד חטפתי סטירה מידה, אך לא רצינית. רק של הקנטה והתגרות. ומצאתי את עצמי תקוע בגובה הבטן התחתונה שלה, נושם את מכנסיה וחובק את התחת, שחזיתי בו קודם כארץ המובטחת אשר רק מרחוק אראה אותה ואליה לא אבוא.

"די, די, ציטרוס!" אמרה. "אתה לא מנגב הפה במכנסיים שלי. קודם גומר לאכול אבל לא יותר מדי כי אתה לא טוב אם אתה מזדנזן על גופת שלי בבטן מלא. גְרֶעְפְּצְ לא טוב לְפּוּלֶה."

"מה זאת פּוּלֶה?"

"שמוק רומנישְׁטִי."

בקושי גמרתי לאכול. השתדלתי לא להשפיך מההתרגשות על עצם המחשבה שנסיעתי לחיפה לא היתה בסופו של דבר לשווא והנה אני עומד להכניס לה עד העצם, כמו שמזכיר המשק אומר, שהפסוק "עצם, עצם תרדוף" בא מלהכניס עד העצם כמו שאומרים גברים, שיש שם עצם, עצם החיק, כשאתה מרגיש אותה כמו מחוך מותקעת בשיפולי הבטן שלך סימן שהכנסת עמוק עד הסוף.

ויולטה הג'ינג'ית חקרה אותי על פרדסי משפחת שפינוזה המפורסמת, שגם משווקת הדרים לכל רחבי עולם, ככתוב במודעות בעיתונים. איך ייתכן שאני עובד בתור אופה בקיבוץ אם יש לי משפחה כל-כך עשירה בפרדסים? איך ייתכן שקרובי-משפחה שלי לא דואגים לי שאצא מהקיבוץ לעבוד במשהו יותר טוב?

לא הבנתי את הלהיטות שלה. עוד לא סיימתי את הקפה וכבר קראה לי מחדר-השינה של אפריים ואימא של מלנכולי. כשנכנסתי היתה שרועה על המיטה הזוגית בחזייה בלבד.

"מה יהיה אם פתאום מלנכולי תבוא?" אמרתי. "אני לא יכול לעשות לה את זה."

היה לוויולטה גוף מוצק, גדול, עגלגל ולבן-עור, במרכזו המשולש האדמוני של סלסולי זר הערווה,  ומעליו הזקנקנים הקטנים של בתי-השחי וכמובן שפע שערות ראשה הפזור על אחד הכרים הלבנים שפרשה – ואילו שאר אבריה חלקים מכל חותם שיער, לא רגליים ולא זרועות.

היא לא ענתה על שאלתי מפני שאני לא יכולתי להתאפק. מעודי לא ראיתי ערווה כזו ערומה גדולה ועוד ג'ינג'ית – מיד פשטתי את בגדיי וקפצתי עליה, עוזר לה להשתחרר גם מהחזייה וחופן בידיי את שדיה המלאים ובפי את הפטמות העבות, הכהות, זו אחר זו.

היא הסתובבה על בטנה, "תכה אותי," אמרה, "אני צריכה קודם מכים אותי בַּפוּנְדוּל בשביל להתחמם."

"מה זה פוּנְדוּל?"

"אומרים אותו – תחת!?" הציעה.

החלקתי לה בנימוס על לחי הַפוּנְדוּל התפוח, והכיתי בו בעדינות. אפילו קצת ליטפתי וגהרתי לנשק.

יש בי תשוקה עתיקה לנשק נשים יפות בתחת.

זה קורה להרבה סופרים אבל רק מעטים כותבים על כך, והחשובים – בכלל לא, כי התחת שלהם חשוב להם יותר ממה שהיו יכולים לכתוב על תחת בכלל ובפרט – אם התחת שלהם לא היה חשוב להם יותר.                                                      

"יותר חזק!" צעקה, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל ציטרוס!"

"זה גם כן פוּנְדוּל?"

"לא! את לא יודע מה זה?"

"לא."

"זה נשים רומניות יכולים למוצצות לך את הנשמה, ציטרוס!"

הבנתי שהתכוונה – פָּרְדֵסַנְט או פרדסן. פרדסנטים נקראו במושבה אלה שרכשו פרדסים מבלי להבין דבר בהדרים ומבלי לעסוק בעצמם בעבודת הפרדס אלא ראו בו כהשקעה כספית בלבד והניחו לאחרים לעבדו למענם.

יש בי גם תשוקה עתיקה לדיוק היסטורי, שהיא לא פחות מושכת מנישוק נשים יפות בתחת.

וסטרתי לפוּנְדוּל באופן חלש מדי, עדין מדי, מתברר, כי –

"יותר חזק! יותר חזק!" צעקה, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות!] בָּאץ! בָּאץ! – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר!] בָּאץ! אפרים אומר על פוּנְדוּל שלי: 'יש לך בֶּק-אָקְס חמישה דונם. בָּאץ! אני יוֹקֵחַ אוֹתַחַת בְּלילה לְתחת ים, לְחול, ושמה יעשה לך..." השתתקה כמחפשת מילים, "'שְׁלָיִיף סוּפָּפִּים יעשה לך!..' – אולי אתה יודע מה זה, כמו אָ פוּטֶה?"

הפלקתי חזק על הלחי של הַפוּנְדוּל פעם,

הפלקתי על הלחי עוד פעם כרוכב על סוסה, משתמש בכף-ידי כשוט ומסתכל בזווית העין על צילומיהם של מלנכולי ואפריים ואימא של מלנכולי הפזורים בחדר-השינה ובקרבת המיטה הזוגית,

"עכשיו אני מָבינה – ככה אפרים רוצה מכניס-מוציא מכניס מוציא פִּיסְטוֹנים בַּצִילִינְדֶר של הַפִּיזְדָה..."

"מה, את מציצה להם?"

"מה מוֹצְצָה? אתה מה, בּוּלֶה?" – רק מאוחר יותר הבנתי שֶׁבּוּלֶה זה אידיוט ברומנית, "צילינדר זה כמו ויולטה... אומרים, כמו חוֹרָה..."

דהרה על ארבעתיה, מדי פעם היא משתוחחת ומשפשפת את ביטנה במיטה, ושוב מתרוממת, סימני אצבעותיי שהיכו ניכרים על אחוריה הצחים,

מסובבת פניה אליי לדבר, ואני רוכב על אחוריה הצחים, הבשרניים, מוורידי הכתמים מהסטירות –

אחוריה שמשגעים אותי ואני כבר מנסה לחדור לכלבתא שלה, אבל היא:

"לא, לא, קודם צריך אתה לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

והשמיעה אנחה כבדה ועמוקה כאילו שיפוד כבר ננעץ בה, הסתובבה על גבה כששדיה הגדולים מופשלים לצדדים ודחפה את ראשי אל בין ירכיה כדי שאנשק לה שם ואלקקה, מה שהיה לי לא נעים ביותר כי ריח הערווה הג'ינג'ית ששכנה קרוב למחבת כשהכינה לי את האומלטה – היה חריף אפילו יותר מזיעתה תחת בית-השחי, שהזכירה במקצת את ריח נקניק הקִירְנָאץ המתובל בהרבה שום. כן, נשים מזיעות שום אם אוכלות שום כמו גברים מסריחים שום, וגם המופתי הגדול של ירושלים, החבר של היטלר – חג' אמין אל-חוסייני, היה ג'ינג'י ובטח גם לו הסריח מהזין.

"בוא," תפסה בי, שדיה מתרוצצים באוויר, חותרים קדימה כשני בלונים, ויחפים וערומים נמשכתי אחריה בזוג לחדר-האמבטיה, שבו עברו עליי רגעיי הנפלאים עם מלנכולי הבתולית אתמול, או שלשום? איבדתי את תחושת הזמן בהרמון בחיפה האדומה עם הילדה החושנית הבלונדית ועם הקוּרְבֶה הג'ינג'ית הרומנייה, שגופה הגדול ממלא עתה את האמבטיה בעומדה תחת הטוש, וכל קווצות שערותיה הלוהטות נוטפות מים כאלו מבקשות לצנן במקצת את התבערה שבתוכה.

 היא שלפה מארגז הכביסה את חוקן האמאיל הלבן, מילאה את המכל מים עם מעט סבון, התכופפה, וכשהיא מחזיקה בשולי האמבטיה פנימה ביקשה שאתקע את הזרבובית השחורה של הַקְלִיסְמָה בתחת שלה וארים גבוה את המכל הלבן כדי שהמים יזרמו לתוכה פנימה. "פוּנְדוּל," אמרה, "צריך יהיה נקי בשביל פּוּלֶה שלך, אם הולך בדרך אחר שגם כן לפעמים בריא מאוד וגם לא עושה תינוק מהפונדול! נכון משפחה שלך עשירים, ציטרוס?"

טוב. התקנתי לה את הקליסמה בחלחולת, וטוב שהמקצוע הצבאי שלי היה חובש, שככה כבר יצא לי ערב מלחמת ששת הימים בחורשה שבה הקמנו מחנה זמני בבן שמן – לטפל בעצירות של חיילת ממוצא תימני, שצרחה כמו משוגעת, והחזיקה את היד שלי אחר-כך, אחרי החוקן, כשחירבנה את האורז הצה"לי, ואני שמטתי ממנה את ידי הלכודה וקפצתי החוצה להקיא בסתר על שורת אבנים לבנות אשר למחרת התברר שהיא נמצאת מול משרדו של גאנץ הרס"ר – ועד מהרה קפצה ויולטה וישבה על האסלה, ערומה אדמונית ונוטפת, ורוקנה את מעיה בטבעיות גמורה כאילו היא מצחצחת שיניים בחברתי, וגם מרביצה לי מדי פעם ליטוף כדי לשמור על עירנותי אך גם לא יותר מדי, מחשש שהשפשוף יגרום לי פליטה מוקדמת.

"עכשיו צריך לַחֲנוֹקֶן בְּפוֹנְדוּל שלך," קמה הג'ינג'ית מהאסלה הלבנה, "שאני יוֹלכת יְנָקוֹת גם אותו בֵּקְליסמה!"

"מה? את השתגעת? אני אופה בעין-גדי..."

אני לא מכסה מכם דבר. כל המסופר כאן, כך קרה. הייתי מבולבל ופלטתי שטויות. ואיך לא?  כשמתעסקים עם גינג'וחה רומנייה ועוד ערומה שמחזיקה מולך בידה קְלִיסְמָה לַרֶקְטוּם!

"מה אתה בּוּלֶה [אידיוט]? גם אתה צריך תהיה נקי כי אני יָכוֹלְתֶ אָ פוּטֶה אותך בצִיצֶה שלי, תראה, כמה עבָה... ככה, תְפוֹס לי ציצֶה..."

זקרה הדדנית מול פניי אחת מפיטמותיה הגדולות, שהיו עשויות מאותו אודם-כתום שטבוע בג'ינג'יוּת שלה וניראו כאברי זכר קטנים. סיפרה שהיה לה חבר נמוך בשם יוֹן-ניקולא שצוואר שלו הגיע עד לפוֹנְדוּל שלה וזה היה נעים מאוד "בשביל שבבית שמנשק אותי בתחת בְּבְּלִי שאני צריכה להתכופף, וחזה שערות שלו מדגדג לחיַיִם של פונדול," אבל היא לא יכלה לצאת איתו לרחוב כי אנשים היו מתלחשים וגם צוחקים. והוא צ'מפיון – "אָרֶה טֶסְטִיקוּלֶה מָארֶה," יש לו ביצים גדולות, אמרה, כמעבירה ביקורת סמוייה על שלי.

הרגשתי לא נעים. וכי היתה לי ברירה? מי אני ומה תוארי לעומת הביצים של הגמד שעיר-החזה הגברי יוֹן-ניקולא ודווקא הייתי אז מאוד בכושר. צעיר.

נכנסתי לאמבטיה. השתופפתי כפי שעשתה קודם ויולטה, תחילה תחת הטוש החמים ואחר כך על מעקה האמבטיה, כשאני מרגיש קודם את האצבע הפותחת שלה ולאחריה את הזרבובית השחורה, העשוייה בקליט, הולכת וחודרת אותי ומזריקה לחלחולתי תמיסת מי סבון חיפאית מצינורית גומי אדומה שלפי הכיתובית על המכל הלבן מצופה האמאיל למעלה, אולי שירתה בשעתה חיילות עבריות של ה-אי.טי.אס, הצבא הבריטי.

ניסיתי לחשוב אפילו על מאפיית "אחדות" ועל אבא חושי כדי להעסיק את מחשבותיי בדברים אחרים, שאחרת הייתי משפיך מיד מהתרגשות על כך שוויולטה מזיינת אותי עם מי הסבון החמימים בפומית החוקן של משפחת ג-ץ העשירה, חוקן שאותו התקינו לא רק לאפריים ולאימא הפסנתרנית של מלנכולי אלא ודאי גם לרקטום העגלגל והמתוק של הילדה כאשר היתה סובלת מעצירות ואני חושב שגם אז הייתי יכול לנשק לה בחרדת קודש את התחת.

וככה אני ממשיך וחושב מחשבות לא משפריצות. כנראה בחיפה האדומה אנשים סובלים מאוד מעצירות. אולי בגלל השיעמום. אולי בגלל ראש העיר אבא חושי, מקודם שְׁנֶלֶר, כאילו מה זה בכלל חשוב השם הקודם שלו לחוקן שמתקינים לי עכשיו? – (אוי!) – שכתב לזכר יוסף טרומפלדור את השיר: "בגליל, בתל-חי, טרומפלדור נפל / בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל / דרך הרים (אוי!) דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל חי / לאמור לאחים שמה: / (אוי!) לכו בעקבותיי, לכו בעקבותיי..." – החוקן שהתקינה לי ויולטה האדומה (אוי!) היה לא רק פעולה מטהרת אלא גם מגרה מאוד. "מה אתה שר?" שאלה אותי – כי אני בחוקן משתדלתי לחשוב על הרבה דברים אחרים כדי לא לבזבז את הזיקפה על השפרצה סולו באוויר האמבטיה אלא לאצור הכול עד שאזכה לתקוע את הנתקע בוויולטה הסוערת.

עניתי: "טרומ-פל-דור נפל! – אוֹי..." 

חזרנו יחפים לחדר-המיטות כשהדָדִים שלה והביצים שלי מתנדנדים לחים לאורך המסדרון בקול שקשוק מבטיח מאוד, וויולטה תופסת מדי פעם במְקָפֵּץ שלי, בנמר המדברי הגמיש, והיא צוהלת: "קִירְנָאץ! קִירְנָאץ!" [נקניק סלאמי] – ודוחפת אותי לאחור ביד בוטחת עד שאני פרוש אפרקדן על המיטה הזוגית ורק הקִירְנָאץ שלי מזדקר כתורן ניצול מסערה, והג'ינג'ית הערומה הדדנית תאבת החיים עומדת מעליי בעיניים נוצצות:

"עכשיו תגיד: מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה!"

"מה זה?"

"תמצוֹצִי לי, תאכלִ לי זין!"

"אוֹפֶּן סֵזָמִי!" אמרתי, "יָנְתִי פָּרָזִי מָנָנְקָה-מִי פּוּלָה, מפה עד עפולה!"

מיד רכנה עליי ובלעה את תורן ספינתי השורד-להפליא (כנראה כשל יון-ניקולא הגמד בשוכבו על הגב והגיבנת תקועה במזרן) כששפעת שערותיה האדומות פרושה על מותניי.

"תגיד – סָה-מִי סוּגִי פּוּלָה... תמצוצי לי את שלי פיפי," תגיד, "רוֹמוּנְצִ'י פוֹטֶה סֶץ סוּגֶה סוּפלֶטוּל," ליעלֶהָה והרימה את ראשה. [רומניות יכולות למצוץ לך את הנשמה!] היו לה שפתיים בשרניות ופה גדול, שתסלחו לי, הזכיר לי את הפה של יפה הג'ינג'ית מהמשפחה הבוכארית העשירה במושבה שלנו, שאמרו עליה שהיא מפגרת כתוצאה מנישואי קרובים הנהוגים במשפחתה מדורי-דורות כדי שהכסף והרכוש שלהם לא יפלו בידי זרים. הם עלו ארצה ברגל דרך המידבריות הגדולים שבמרכז אסיה כשהם נוהגים עימם עדר כבשים אשר על חלבן ובשרן התקיימו עד בואם למושבה.

"עכשיו דְרָאגוּל [יקירי] – לִינְג-מִי פִּיזְדָה!" הרימה בקול טפיחה את הלקקן שלה מקצה המָמְצוֹצֶה שלי.

"לא נמאס לָך לתת לי שיעורים ברומנית? כאן לא אולפן. אחרת הייתי יכול לתקן לך את העברית."

"באמת תודה אבל בבקשה מון שרי, דראגוּל, תנשק עכשיו שלי פיזדה כי אצלי לְתחת [למטה] כבר ממליגה."

והיא פיזדה, כלומר, סליחה, היא פרשׂה עצמה אפרקדנית כהר עם שני מגדלי פיזה כל אחד לצד אחר עם צריח וערווה קרירה בצבע שיער לוהט.

 מה אני יכולתי לעשות? עוד לא ידעתי אפילו מה זה דגדגן אבל הרגשתי כמו בפיזדת רוֹמָנְיָה והתחלתי לשרוק אקורדים מסיום הסימפוניה מן העולם החדש כדי להרגיע את המלוקק שלי שעד כה עמד בכבוד תרתי משמע ולא השתפך מרוב התרגשות. קיבלתי את הדין ורכנתי עליה למרות שמעולם לא הייתי שם, במקום כזה, גם לא בחלומות הרטובים ביותר. מי בעין-גדי העז בכלל לחשוב על כך. אפילו תנוחה מיסיונרית נחשבה נועזת ולפעמים בלי להוריד בגדים שמא מישהו יפתח פתאום את דלת החדר בצריף הארוך שניצב עוד מימי היאחזות הנח"ל. "נח"ל, נח"ל היכון, / עוד שוחז להבו, / האוייב במבוא, / נח"ל, נח"ל היכונה היכון!" – ומאחר ששפם כמו ליון-ניקולא הגמד לא היה לי, התחלתי לזמזם את "אורני רומא" של רספיגי כדי שמשהו ירשרש. השכלה מוסיקלית כלשהי היתה לי ואני הסתרתי אותה מפני מלנכולי כדי להעניק לה הזדמנות לשפר אותי.

כשאני חושב עכשיו על הימים ההם הם נראים לי אגדה.

"מָאמֶה, אוי מָאמֶה!" התחילה להיאנח, "לִינְג-מִי פִּיזְדָה..."

הוצאתי לרגע את פניי מבין ירכיה ותרמתי את חלקי ובקול רם: "פִּיזְדָמַאטִי..." קראתי כשאני מנגב ממיציה את שפתיי וסנטרי. חסר רק שיידבק לי זקן אדמוני ושפם מעליו. איך יצחקו עליי בעין-גדי! – "שלחנו אותך ללמוד לאפות ואתה חוזר לנו עם שפם של פות!" – "אבל חקרתי מבפנים את הנפש של העולות החדשות מרומניה!" הייתי מצטדק. "ככה לומדים לאפות בחיפה! מה רציתם, שאתלמד ללוש בפלוגות 'הפועל' המרביצות של אבא חושי?"

סגולה-ויולטה נפתחה אל פי כמעיין המתגבר עד שחשבתי שחבל שלא הבאתי איתי בגד-ים למרות שהיינו ערומים ולא התבוששנו.

רציתי להרים את הראש אבל היא לחצה בשתי ידיה על קרקפתי והידקה אותה לשפתיה דֶלְתָתָא, ומַאי קָא מַשְמַע לָן? – של למטה. גיליתי אברון חי בולט במרום הגבעה דלמטה ועם כל נגיעה קלה שלי או נשיכה היא קיפצצה על מיטת משפחת ג-ץ וצרחה במוצצי לה את הזין הקטן המתנפח שלה בקצה ערוותה:

"מָאמֶה, מָאמֶה! לִינְג-מִי פִּיזְדָה!"

ואני לא הבנתי מפני מה היא קוראת לאימא שלה כשאני הוא הנושא בנטל ומעסה בשפתיי את ערוותה הג'ינג'ית אשר, לומר את האמת – לאט-לאט נפוגה ממנה השפעת המקלחת והסבון המשובח ועלה הריח הרטוב של הג'ינג'יוּת שעד עכשיו חשבתי שזו רק אגדה שמפיץ מזכיר המשק שלנו בעל הדימיון, שהמציא את "כציץ יפרח בכרמי עין גדי" ואולי גם מצא בתנ"ך משהו על אדמוני עם יפה עיניים כי גם דוד המלך היה ג'ינג'י ומזיע באשכים כשראה עברייה מגרה וכבר פתוחה כמו בת-שבע וכמו ששרים בחנוכה "אז אגמור בשיר מזמור", טוב, התבלבלתי, כי כל אותה עת הייתי משתדל לחשוב על דברים אחרים כדי שלא אגמור בחוץ, ואז שמעתי מלמעלה את ויולטה פוקדת עליי:

"אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! צִיטְרוּס!" [עכשיו אתה מזיין אותי, עץ-הדר!]

ואיך הצלחתי לפענח את הרומנית ששמעתי בנבכי היער האדמוני עם קוס יְפֵה שפתיים?

אחרי עין גדי, באוניברסיטה בירושלים, היכרתי סטודנטית שעלתה מרומניה, אילונה, שהיתה בעלת חזה גדול ופנים תמימות ועגולות כאילו אינה יודעת מה מעוללת המרפסת שלה לגבר העומד מולה. עוד באוטובוס, בשובי מחיפה לעין-גדי, הצלחתי להעלות מהזיכרון את רשימת המילים של ויולטה, ובירושלים, אולי כדי להעלות את ערכי כמי שעתיד להיות סופר וגם לגרות את אילונה בדיבורים מיניים שעשויים להרטיב את בית סתריה, אז כשהייתי מבקר אותה בערבים בדירתה, היא גם ידעה לבשל טוב, הפצרתי בה לפענח ולתרגם עבורי את רשימות ויולטה ששמרתי אצלי מהביקור בחיפה.

לעיתים הסמיקה, פעם אחת ממש התרגשה, וכאשר הסבירה לי על הפטמות, נגעה קלות בשלה וזקרה אותן מולי בחיוך מתגרה שהרעיד את אשכיי, והיא אפילו התנועעה לרגע קט קלות על אחוריה, כמקפצת בכורסתה, עיניה פעורות וכך גם שפתיה העבות, שהתנשמו בכבדות – אבל שום כלום מעבר לזה. הייתי אידיוט. לא הבנתי שאולי היתה לה אורגזמה עצמית – ובלבד שלא תצטרך ברוב צניעותה להתערטל ולהתמסר לי. ואולי רק דימיינתי שכך קרה? הספרות העברית הרוויחה. אני הפסדתי, אולי גם הספרות. כל כך צנועה היתה אילונה הדדנית.

אחרי שנרגעה ביקשה אילונה ממני להסביר לה, כי היא למדה בחוג לספרות, את תורת הספירות של ספר הזהר על פי התרגום העברי של פרופ' ישעיה תשבי בכרך "משנת הזוהר", מוסד ביאליק. אני התפתיתי כי חשבתי שאני יכול לַפּוֹת אותה כאשר אתאר את ההזדווגות בין ספירת יסוד, שהיא כזכר, לבין ספירת מלכות, הנקבה מתחתיו, וכיצד זורם ביניהן מלמעלה השפע האלוהי שהוא זרע שמיימי – וברוב טיפשותי אף הערתי לה, אני תמיד חשבתי את עצמי לחכם גדול – ש"יש נשים שאינן צריכות חדירה של ספירת יסוד מבחוץ כי יש להן דגדגן גדול!"

לימים פירסם הסופר ישראל רינג, חבר קיבוץ עין המפרץ של השומר הצעיר, רומאן מאוד ארוטי, והוא קרא אותו על שם הגיבורה – "אילונה", אבל זו כמובן לא אילונה הסטודנטית שעליה אני מספר כאן. אילונה הוא שם ארוטי. הספר של רינג עורר שערורייה ואני הייתי אחד היחידים שסינגר על הספר וגם פירסמתי עליו רשימת ביקורת מפרגנת ב"על המשמר" והרציתי על הרומאן במועדון "צוותא" שבחיפה התחתית בנוכחותו של רינג ושמעתי הערות מטומטמות מהקהל, כי חיפה רגילה לסופרים רציניים וגם סירבה בשעתו לתת דירה לפנחס שדה, וכמובן שלא סיפרתי באותה הזדמנות ארוטית על החוויות שלי כחבר קיבוץ צעיר שדפק בתחת בחיפה עוזרת בית רומנייה, ויולטה, כפי שאספר מיד, וזאת למרות שעוד שנים רבות כל ביקור שלי בחיפה ומבט לעבר הכרמל ששם צפה הבית של מלנכלולי אל המפרץ – היה מעמיד לי את הקטן.

חוזר לחיפה. מילאתי את פקודת ויולטה, התרוממתי ותקעתי את עצמי בערוותה הפשוקה לרווחה וגם חבטתי בירכיה החובקות אותי מאחור כמזרז סוסת-מרוץ בדהרתה, והיא היתה שרועה על הכר מוקפת זר שערותיה האדומות, עיניה נעוצות בי כחיה פראית וצועקת לי בַּזיון:

"מָאמֶה! מָאמֶה! – וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ! [אני צריכה מכות] – לוּבְשְטֶה מָאי טָארֶה! [תכה אותי, חזק יותר] – אָקוּמָה וְרָאוּ סֶה מֶה פוּץ! [עכשיו אתה מזיין אותי] –  "

והיא מגרגרת בהנאה, "אני רוצה אָ פוּטֶה! [להזדיין] – " ותוך כדי כך מכניסה אצבע לפוּנְדוּל הנקי שלי ובועלת את בתוליי המחוקנים מאחור אלא שהייתי מוכרח להפסיקה כי הציפורניים שלה שרטו אותי ומי יודע איזה חיידקים הן נושאות מהדגים והבשר שטיפלו בהם, והתהפכנו –

היא על בטנה ואני רוכב על אחוריה –

והיא המשיכה בקריאות מלחמה של זיון, רומניות, "וְרָאוּ סֶה מֶה בָּאץ!" – שאני אכה אותה, ו"ציטרוס!" – שכך היא קוראת לַפּוּלָה שלי שהיא מכניסה לפּיזְדָתָה וכאשר ההנאה שלה מתקרבת לשיא היא חוששת כנראה שאכניס אותה להריון, כי אין עליי פרזרוואטיב, ובקריאות ייחום פראיות: "אני פֶמֶיֶה רֶיָה!" [אישה רעה] היא משחילה את הפולה שלי לפונדול המנוקה שלה מהחוקן של משפחת ג-ץ שאותו מתקינים גם למלנכולי כשיש לה עצירות –

וזהו –

מילאתי את חלחולתה בתנובת נעוריי ובתום בתוליי, שמעולם לא בעלתי אישה בעכוזה ולא שמעתי צעקות אביונה כשאגות שלה, שכמו שאומרת מלנכולי, שעכשיו היא תדע טוב יותר תנ"ך וגם אני אדע את התנ"ך הרומני של עוזרות הבית הגסות שפותחות לך את-התחת כדי שתרגיש גועל ותרוץ למקלחת לשטוף היטב את עצמך לאחר שסיימת להזריע והשארת להן מעיים ממולאים זירעונים שיכלו להפרות ביציות ולהיות ילדיך... בתחת... אריה שאג, מי לא יִרא? אוי וֵי, כמה זה נורא...

אבל – זה היה זיון! – פְּנים חוץ. פנים חוץ. בזה הקצב נשאנו אלונקה בצבא. פנים חוץ. פנים חוץ. כאילו הצילינדר של הרומנייה מלא גריז. בחיים לא היה ולא יהיה לי עוד זיון אחד כזה. אבל לא כל כך רציתי לראותה כאשר יצאתי נקי מחדר-האמבטיה, מה עוד שהתחת שלה השמיע קולות מוזרים כשנחלצתי ממנו, כאילו חרף החוקן היסודי שהתקנתי לה עדיין היא משחררת אווירה-של-פסולת...

זוועה.

ולחשוב שככה הצליחה לפתות אותי לבגוד במלנכולי. ושאני התפתיתי רק בגלל הגאווה הגברית המטופשת – שיהיה רשום ברקורד הגברי שלי שבנסיעה לחיפה עשיתי את זה!

מה עשיתי? הלא בשביל שזה ייחשב לזיון אמיתי לא הייתי צריך לצאת אלא לגמור לה בקוס, כך הסביר לנו מזכיר המשק שבקיא בתנ"ך ומבין בנשים.

סיימתי לארוז את תרמיל החאקי הצבאי הלא-גדול שלי, שעליו עוד היה רשום באנגלית בכתב-יד מימי מלחמת העולם השנייה: "פרייבֵט פורד",  וניגשתי למיטבח כדי לומר לה שלום. היא די הגעילה אותי אחרי שהתפרקתי בתוכה כמו ניאגרה, אבל לא רציתי שתחשוב שאנחנו, בעלי הציטרוסים, הפלנטאטורים – כפי שפרץ פסקל הפרדסן המומחה היה מכנה את משפחותינו בלעג עצמי – איננו מנומסים לעומת הרומנים. הוא עצמו היה ממוצא רומני.

ויולטה לבשה חלוק רפוי וענדה סינר כפרי. על פניה הבעה של חתול שסיים ללקק את השמנת. היא חייכה במלאכותיות וולגארית ולא התביישה לדרוש מיד את האתנן – פרשה על שולחן האוכל את ניירות המשכנתא, והגישה לי עט לחתימה. "צָרִיכָה אני בחיים פְּיֵיד אַ-טֵר," אמרה דווקא בצרפתית.

"קה סה?"

"מקום אפשר תמיד לשים את הרגל. לא נשארת באוויר. לא בא שוטר לגרש אותך מבית."

"אני נורא מצטער אבל אסור לי," התנצלתי, "אני חבר קיבוץ ובלי אישור המזכיר שלנו אני לא יכול לחתום על שום דבר כספי שיכול לחייב גם את עין-גדי."

"מה? איזה מין גברים אתם, קקטוסים? אפילו לעזור חֲברה אסור?"

"אסור. ואני לא קקטוס ולא ציטרוס, שמי חיימקה שפינוזה מעין-גדי ולא מ"פרדסים שפינוזה משווקים!" איך היא מתנהגת! הלא אם היתה אומרת קודם שתגבה תשלום, הייתי מוותר, "אני סָבְּרֶה וחבר-קיבוץ!"

"אה, זְרוּמְּבַּבּוּל קוראים אותך? חבר-קיבוץ מזיין בתחת עולה חדשה עוזרת באה מרומניה לעיר יפה אבא חושי ומשפחה שלו עשירה שלו מפרדסים מצ'ווקים ציטרוסים – לא יכולים חתוֹם לה משכנתא קטנה פִּיזְדָמַנְטָא?"

"אני רק חיימקה, חיימקה שפינוזה מעין-גדי! לא חלק מהם..." הסמקתי. עוד הרגשתי ברקטום שלי את שריטות ציפורניה. והיא הלא הבטיחה שתכניס לי שם פיטמה. לך סמוך על רומנייה שאבא שלה היה חצי צועני.

"טוב, לָרֶוֶודֶרֶה..." [שזה להתראות, בפרידה] – אמרתי בשפה רפה, כמתנצל. והאמת, צר לי, כה צר לי שאין לסיפור ויולטה שלי משמעות מיטאפיסית, סימבולית או נטועה בהווייה יהודית ובהיסטוריה ישראלית. יש לי חברים טובים שאומרים שבלי משמעויות רוחניות הם לא מסוגלים לכתוב או לקרוא דבר ספרות.

לימים נסעתי לבקר בעיר סאנטיאגו דה קומפוסטלה כי חלמתי להתמזג באווירה הצליינית ששמעתי שהיא שוררת בה ומרוממת את כל הבא בשעריה. אתעלם מעבודת האלילים הקתולית של נגיעה בחפצים קדושים – שלמענה עמדו בכיכר הכנסייה בגשם בתור ארוך אנשים בעלי חזות פנים אירופאית. גם אני נרטבתי מאוד בגשם עד שנכנסתי לקתדרלה הענקית, שנערכו בה מיסות בזו אחר זו, לקהל הצליינים. לאורך הקירות היו תאי וידוי עשויים עץ כהה, ובהם ישבו כמרים שמוודים נשים בזו אחר זו. נשמעה מוסיקה של עוגב. גובה הקתדרלה הוא עצום. יש לי חבר שאומר בכוונה קַתַדְרֶלָה במקום קַתֶדְרָלָה, וזה חודר לזיכרוני כתולעת ומקלקל לי כל פעם שאני מבקר בקתדרלה.

בקומה למעלה נמצאת אכסדרה גדולה שמחזיקה שלושה צדדים הפונים למזבח, ובה היו ישנים עולי הרגל בבגדיהם המסריחים ובגופם הלא רחוץ. כדי להסיר את הריח התקינו בחלל הכנסייה העצומה מחתה עגולה ענקית הקשורה בכבל ארוך לתקרה, ובה קטורת מודלקת כדי לגרש את הריחות. והמחתה נמשכת בחבל לתנועת הלוך וחזור בכל חלל הכנסייה העצומה כמו מטוס קטן.

אבל מה שהרשים אותי ביותר בעיר היפהפייה היו גבינות מנצ'גו משובחות, וצעירות ערומות-למחצה שזרמו אליה מכל העולם, ואני נסחפתי אחריהן בסימטאות, מחנות לחנות, כדג נוצרי בחכה של שטן ואפילו כתבתי שיר:

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

שדה הכוכבים של הקדוש יעקב הזבדי

עברי ערוף ראש

שהוּשט אלייך מירושלים

בספינת האבן

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה

עיר קדושה עיר יפה

משאת נפשם של עולי הרגל הקתוליים

מגבעת חומה מקל גבוה דלעת-מים סנדלים

שפם עבות זקָן

ומבט קצת מטומטם בעיניים

הו מי יתנני משוטט בסימטאותייך

הו מי יתנני שוב מיטלטל בחנויותייך

בקרב מאות הכּוּסיות המשגעות

שיכלו להיות נכדותיי

מתבונן בכפות רגליהן היפות בסנדלי אצבע

מהלכות יחף גם בגשם

בשדיהן הבולטים בלבושן המועט

באחוריהן החשופים

לוּ לפחות אצבע לתקוע

ופניהן היפות להפליא לנשק

הו סנטיאגו דה קומפוסטלה עיר קדושה

חצופה

עיר עולי הרגל הקתוליים

עיר ניסים

בקתדרלה שלך יבש מעילי מהגשם בין-רגע

בריח קטורת מיסה בושם

ערווה צעירה

וידוי קתולית לח נלחש בירכתייך

כורעת ואצבעותיה שלובות בכומר

זִכרֵך מעמיד לי

את הקדוש לי ביותר

בזכות מאות הכּוּסיות

שהתחככו בי מכל עבר

ונעצתי בהן רק עיניים

הו עיר חריצי הגבינה בצורת שד ופיטמה

במחאה על כתיתת חזה שיש ערום של פסל הבתולה

הו סידרה

שיכר התפוחים שלך

התוסס בדמי עדיין

אני חוזר לחיפה.

דבריי הרגיזו את ויולטה עוד יותר, ולאחר שנוכחה סופית שלא אחתום לה על הערבות לקבלת ההלוואה לקניית הדירה שלה ושל אימה – לקחה הזונה הרומנייה בידה את המטאטא ואיימה להכות אותי אם לא אסתלק מיד מן הבית, וכך גירשה אותי מקן החלומות של משפחת ג-ץ כשהיא שופכת אחרי שטף של קללות נוראות, שכאמור רק לאחר שנים הצלחתי לתרגם אותן בעזרת הידידה הרומנייה שלי אילונה, שהייתי מביא לה פרחים בהיותי סטודנט בירושלים ושלימים נעשתה שר בממשלה אבל המקסימום האירוטי שהגעתי אליו איתה היה שפעם אחת, לפני היציאה מדירתה, הצמדתי אותה בגבה לקיר ונדחקתי בתאווה לא מרוסנת בין הירכיים השמנמנות שלה וגמרתי בתנועות משגל במכנסיים שלי. ואם יש דבר שאני מתחרט עליו הוא שלא הצלחתי לזיין אותה, לשכב איתה לפחות פעם אחת כשהיא ערומה במיטתה או לפחות לראות את הציצים שלה ערומים ולמשש וללוש אותם ולנגוס בהם וגם לבעול אותה ביניהם. בכיף.

הגוף של אילונה, ובייחוד החזה הגדול, גירה אותי בצורה פראית. המחשבה איך היא ניראית ערומה ואם היא יכולה למצוץ את הפטמות שלה בזו אחר זו כשהיא מחזיקה את שדיה הגדולים בשתי כפות ידיה ואם יש סיכוי שפעם תרשה לי לזיין אותה – הפריעה לי בכל השיחות האינטלקטואליות המרתקות שהיו לי איתה, שבהן תמיד העמידה פנים כאילו הנשיות שלה לא קיימת ולא פועלת עליי, אלא אנחנו נמצאים בספירה דיאלוגית מהרמה הגבוהה ביותר, וכמובן גם אני לא הפסקתי לדבר אבל הרגשתי כל הזמן את הזין שלי כי אני כזה, מופרע. התחת של אילונה בלט בצורה מרשימה והזמין דפיקה בהמית מאחור דווקא בגלל הקוקטיות הזו, האינטלקטואלית שלה, שכמו הכחישה שיש בה חורים. אני הייתי עלול להשפיך במכנסיים רק מנוכחותה המגרה, מנעלי-הבית הפרוותיות שבהן התפנקה.

אותו ערב שביקרתי את אילונה היא נראתה בודדה מאוד וגם השמינה. כאילו הבלוטות שלה מתחילות להתפרע משום שעדיין אין לה ילדים וכניראה גם לא חיי מין סדירים.  הופיעו פצעי בגרות אדמדמים אחדים על לחיייה החלקות, השמנמנות. שוחחנו שעה אינטלקטואלית ארוכה, על פילוסופיה וקבלה, על עשר הספירות [זה היה עוד בטרם זנתה הקבלה והפכה לתורת רחוב מטומטמת שמטפחיה בורים ועמי-ארצות] – שעה ארוכה שבמהלכה, ובצחוקים, היא המשיכה גם לתרגם לי את המילים הרומניות של ויולטה. ועם כל מילה חדשה ציחקקה על ויולטה והביעה תמיהה על הגסות, ואיך יכולתי בכלל, עם בחורה כזו...

ובצחקקה בצדקנות קוקטית התפרקדה והתגלגלה בכורסתה כאילו הגוף השמנמן שלה הוא שותף לדבר עבירה שמדבר ישירות עם התותח המתוסכל שלי מתחת לרובד הרוחני שממנו ניתקנו מדי פעם כדי לתרגם את המילים הרומניות, הגסות, כבר אמרתי?

והיתה לי פתאום הארה קבלית מצד הב"א שעשיתי אצל פרופ' גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים, ותפסתי בכוח בשד הסטודנטיאלי שלה, שהיה גדול ככד וכבד מעט אבל חי מאוד וניסיתי לסחוט אותו, נרגש כאילו כבר התחתנו –

"אם נלך פעם יחד לים, אילונה," דיברתי מוכה טירוף אל השד שמבעד לבד, "נגיד, בחוף גורדון, בתל אביב, כל הבחורים שיראו איתך איתי יתפוצצו מקינאה, ואנחנו לא נתקלח אחרי השחייה, ואת תרשי לי ללקק את העור המלוח שלך, את העור המתוח הלבן, האירופאי, החלק, על השד הנהדר שלך..."

אך היא הסירה בעדינות תקיפה את האצבעות שלי, התיישרה ואמרה: "בוא נשכח מה שקרה אבל אני מוכרחה לספר לך איך היה ברומניה במלחמה. לא כמו שאתם הישראלים שנולדו בארץ חושבים, שמצב היהודים שם היה טוב... ככה תבין, חיימקה," פינקה אותי בקולה, עדיין של עולה חדשה, "גם מדוע אני סולדת מכך שיגעו לי בחזה לא רק מפני שזה בכלל לא מנומס, ואני לא מתכוונת אליך, מזה שכחנו...

"עכשיו תשמע, זה קרה שם, במלחמה, בבוקארשט, פתאום הבית שלנו הזדעזע מדפיקות רצופות וחזקות בדלת, בלב שלנו, אבא, אימא ואני, החסרנו פעימה. החלטנו לא לענות ושתקנו. הדפיקות התגברו. קולות הזעם של בעל-הבית שלנו, סיריון אנטונסקו, ליוו אותן: 'פתחו מיד את הדלת אחרת אני פורץ פנימה. פתחו מיד!'

"לאחר התייעצות משפחתית קצרה החלטנו שלא נותרה ברירה אלא לפתוח. אבא ניגש, פתח את הדלת, וסיריון פרץ פנימה כרוח סערה כשאגרופיו קפוצים.

"'אתם יודעים מה עובר עליי כשיודעים בחוץ שאני מאכסן אתכם בבית שלי? אתם יודעים באיזה סכנות אני מעמיד בגללכם את בני המשפחה שלי?'

"מעולם לא ראינו את סיריון כל כך כועס ועויין. הוא דחף את אבא בזעם והצמיד אותו לקיר כשידיו אוחזות בגרונו.

"'לא עשינו דבר כדי להזיק לך, סיריון,' אמר לו אבא, וסיריון, מבלי לתת לו שהות להמשיך, הנחית על פניו מכת אגרוף חזקה, ואפו של אבא החל לדמם. אימא פרצה בבכי היסטרי. התחננה שיניח לו. הבטיחה שנציית לכל דרישותיו. שנפצה אותו ככל שנדרש. בינתיים ניסיתי לחלץ את אבא מאגרופיו המונפים של סיריון, אך הוא תפס בי בזעם חייתי, והשליך אותי על הרצפה בנסותו למחוץ אותי במגפיו המסומרים.

"'אם משמרות הברזל יגלו יהודונים כמוכם בביתי,' המשיך לזעוק ולאיים מתוך שיגעון, 'אותנו יעמידו לקיר ראשונים בעוון בגידה. אני דורש מכם שתעזבו את ביתי, מיד... ברגע זה... בלי תירוצים ובלי חוכמות, אחרת אני אחסל אתכם במו ידיי... אני לא רוצה יהודונים מלוכלכים בביתי, ברור לכם?'

"'אנחנו נעזוב, נעזוב... בבקשה סיריון תן לנו רק כמה שעות להתארגן ולחפש מקום מגורים אחר... רק כמה שעות...' התחנן אבא בקול רפה, ולי היה קשה לשאת את מראהו האיתן והסמכותי, שותת דם, מוכה ומושפל.

"ואז פרצתי בבכי בלתי נשלט והרגשתי את האצבעות של סיריון צובטות בחוזקה בפטמות של החזה הילדותי שלי, והמשכתי לצרוח כאילו אני מבקשת עזרה מאלוהים – 'אני יהודייה!'

"'עד שתים-עשרה בצהריים.' הודיע לנו סיריון, ופניו כבר לא היו פני אותו סיריון נינוח, חביב ונעים-הליכות שהיכרנו, אלא פני חיה טורפת שנכונה לעוט עלינו בין רגע. 'אם תאחרו תמצאו את חפציכם בחוץ!' קבע לפני שטרק את הדלת ויצא כועס ומקלל.

"שעה ארוכה נותרנו המומים מהצרה הבלתי צפוייה שנחתה עלינו אך היינו חייבים להתעשת במהרה. רק עכשיו הבנו שהאידיליה ארוכת השנים ששררה בינינו לבין משפחת אנטונסקו היתה חזיון שווא, אשלייה שהתפוגגה בין רגע. עתה לא נותר לנו אלא לחפש בדחיפות מקלט חלופי על מנת לשרוד.

"שעות ספורות לאחר מכן מצאנו מקלט זמני בביתה של דודה סופיה. לעת ערב, באיחור של כמה שעות ממועד הפינוי שקבע לנו סיריון אנטונסקו, שבנו לביתנו ומצאנו את כל חפצינו מושלכים בשלג בדיוק כפי שהבטיח, ועל דלתות הכניסה האטומות תלוי שלט מאיר עיניים:

"'המקום הזה טוהר מיהודונים!'

"בחיפושינו בשלג גילינו שספרי תפילה עתיקי יומין, תשמישי קדושה בעלי ערך רגשי, תכשיטים, כלי כסף וחרסינה, מפות רקומות, מזכרות מבית סבתא וכלי עבודת החייטות של אבי – נגזלו כולם. מהמעט שנותר ללא פגע, הצלחנו ליטול עימנו פריטי לבוש מעטים שהיו נחוצים לנו מיידית לשימוש בקור העז, מעט תמונות משפחתיות מזמנים אחרים, אף שהתקלקלו קצת בשלג, ואת מפוחית הפה הקטנה שלי, בה ניגנתי לפעמים בימים הקשים.

"כאשר חיפשנו בקור העז, התחיל לרדת שלג. הרוח הדפה אותנו לכל עבר. אספנו את המעט שיכולנו לשאת, בעיניים צרובות מבכי. העפנו מבט אחרון לעבר ביתנו הנטוש, הסגור והמסוגר, וידענו כי לכאן לא נשוב יותר. לפני שנטשנו את המקום הזה לנצח, ראינו את סיריון אנטונסקו עוקב אחרינו מחלון ביתו כשחיוך שטני ומרושע נסוך על פניו, שהאדימו משתייה.

"המראות האלה ממשיכים לרדוף אותי בסיוטים עד היום, הצביטה בחזה, אבא המושפל. הנה שתי תמונות שהצלנו."

שתקנו.

הו כמה רציתי לצבוט בה שוב את הפטמות כמו שעשה לה אנטונסקו! התמונות המשפחתיות לא עניינו אותי כי הייתי נעול על שדיה הסמוכים אליי שלא היה בהם רמז לשואה. להפך, סמל הבריאות והיופי. הסתכלתי בתמונות מתוך נימוס. בכל זאת, אנטישמיות, שואה. דברים כל כך רחוקים ממני. ולא היה לי מה לומר לאילונה. שדיה הדיפו ריח טרי, נפלא.

השתיקה נמשכה.

כאשר קמתי ללכת היה נדמה לי שאני חש ערגה עמוקה בעיניה של אילונה, ואפילו רואה בהן דמעות. שוב ניצתה בי תקווה. אולי בכוח השואה והדמעות היא התרככה ותרטיב גם למטה? –

היתה לנו מעין אקסיומה, בין הסטודנטים, שאם הצלחת לגרות בחורה שתרטיב בתחתוניה, היא בידיך וכבר לא תוכל להתנגד! – כך שכל הבעייה היא בטכניקה של השקייה, למשל, בריקוד צמוד לדחוף את הרגל שלך בין השוקיים שלה ולהתחכך עד שהיא תתחיל לפרפר! –

התחבקנו התנשקנו פה אל פה, שפתיה חלקות ובשרניות, גם עכשיו כשאני כותב עומד לי ואני מתחליל לשפשף. היא היתה כה רכה, מתוקה וטעימה. אבל חששה ללכת עימי למיטה. "חיימקה, לא," התנצלה במיבטאה הרומני-עדיין. הבנתי שגם הערב אין לי למה לצפות ואפילו גילוי-הלב הפתאומי שלה על אנטונסקו, והמילים של ויולטה שהבאתי לה במחברתי, והנשיקה – לא הצליחו להרטיב אותה למטה עד כדי כך שתתמסר לי.

כל הדבר לא ארך זמן רב אבל לפני צאתי, כאשר התגפפנו במסדרון, מול שדיה הגדולים וגופה הרך – נתקפתי פתאום בולמוס, ואז זרעי נפלט מולה בתנועות קצובות של משגל. נורא התביישתי בגבריות הנחפזת שלי, בפגם, בשפיכה המוקדמת – ומיהרתי להיפרד ממנה בטרם ימלא הריח שלי את המסדרון החשוך-למחצה. ואילו אילונה צחת העור עוד נשקה לי ביציאה והיתה נירגשת ורכה, אולי כבר גם חל בה מהפך והיא הרטיבה מולי, בתחתוניה, "חיימקה אולי..." לחשה לי, "פעם אחרת..." – ואני, "ימח שמו של סיריון אנטונסקו..." לחשתי באיוולתי, אך בגלל הרטיבות כבר לא יכולתי להישאר אצלה, למרות שהתחילה לבכות מאוד כאילו כדי להשאיר אותי בדירתה.

בבית רחצתי היטב את מכנסיי. הייתי נרגש מאוד כאילו באמת שכבתי עם אילונה הנכספת, ישבתי וליטשתי וכתבתי ומחקתי שוב במחברת את הדיאלוגים הרומניים שלי עם ויולטה כאילו אחרי אילונה זה הדבר החשוב ביותר בעולם, וזה כל כך גירה אותי שהלכתי לחדר האמבטיה, ובתוך פחות משעה השפרצתי שוב והפעם באוויר החופשי שני מטר עד לקיר עם החרסינות הלבנות שעליהן הטיפות כמעט לא נראו.

חוזר לחיפה. בבוקר. לאחר לכת מלנכולי הקטינה לבית-הספר.

ועוד היה כתוב במחברת שרשמתי מפי ויולטה, ושאותה הבאתי עימי לאילונה הדדנית ופיענחתי בעזרתה, וחלק מהביטויים הסבירה לי, מחמת הבושה, רק באנגלית, ועד היום אינני מבין איך נפשה החסודה עמדה בזאת. כאילו היו בה שתי נפשות. ואולי ככה זה אצל כל הרומניות?

ויולטה אמרה: "דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף]. פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי! – [קוס אימך, דפוק את ערוות אימך, פאק יור מאדר'ס פוסי]. סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה! – [פאק יור מאדר!] – פוּטוּ-טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי! – [דפוק את קרוביה המתים של אימך!] – מָה קָק פֶּה טִינֶה! – [אני אחרבן עלֶיךָ] – "

והנחיתה עליי, במיטבח, את המטאטא.

וזה כָּאב.

"מָה פִּיס פֶּה טִינֶה זרומבּבל – " [אני אשתין עלֶיךָ  חיימקה] –

תפסה בסיפוֹן הסודה, כיוונה אותו כלפי והפעילה, מה שהרטיב גם את ניירות המשכנתא שלה והעלה את חמתה כפליים.

"דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך],  פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי – " [דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדרס פוסי].

מה יכולתי לעשות? צעקתי לה: "אני יודע וְיוֹלֶטָה! אבא שלך בכלל לא-יהודי, הוא חצי צועני וחצי רומני!"

"אתם שונאים עולה חדשה! אתם רק רוצים לֵמֵזָיֵין אותה בתחת, ככה יפה? ככה עושה בעל ציטרוסים זהב של מיליונים!"

"ואת מזדיינת עם אפרים! – אז שיחתום לך הוא על המשכנתא!"

היכתה אותי על הראש במטאטא.

"מלנכּולי ישמח שומעת מה עשה פּוּלָה שלך בַּסֶגוּלָה!"

"פִּיזְדָמַטִי..." קראתי. "חבל שלא זיינתי אותך גם בין השדיים הגדולים!"

שוב היכתה, אבל – טראחחח... בתנופת המטאטא נפלו כלי-חרסינה מהמדף ונשברו. זה הוציא אותה בכלל מדעתה והיא צרחה עליי בפנים סומקות מכעס מוקפות זר שיער ג'ינג'י פרוע: "בּוּלֶה! פיזדה שלה פָּתוּחָה כמו שלי, בּוּלֶה! בּוּלֶה!"

"קוּס-אֶמָּכְּ אַת וְקוּס-אֶמָּכְּ הַפָּפָּנַשׁ שלָך ג'ינג'ית מסריחה! שקרנית... זה לא נכון, זה היה רק בחוקן, בקליסמה!.. מלנכולי המותק היא עוד סגורה. היא בתולה... היא בתולה... היא בתולה..."

ויולטה צחקה. "סגורה פיזדה שלה כמו נמל קונסטנצה... בּוּלֶה בּוּלֶה אבל לא קון זְרוֹמְבַּבּוּלֶה... אתה טעותה לה בתחת... נאיב..."

עכשיו עף לעברי כל המטאטא מלווה קולות צחוק אכזרי, היסטרי, כאילו כל מה שעשיתי לא כיבה את בעירת התאווה בחלציה.

טרקתי אחריי גם את דלת הרשת ובא לי לבכות. ככה בחיפה, בחוץ. פיתו אותי. צחקו עליי. סיפור האהבה נעשה מכוער כל כך. מלנכּולי, פתוחה? – אצלה בבית? נמל קונסטנצה? עם מי? עם מי? עם מי...

אבא חורג?

אפריים...

לא יכול להיות.

אני אחנוק אותו אם בתק את מלנכולי שלי.

ולא תאמינו, מעבר לדלת שנסגרה אחריי שמעתי את ויולטה פוצחת בבכי ממש כמו אילונה הדדנית בשעתה, כשנפרדתי ממנה. מה יש להן לרומניות שהן בוכות אחרי שהן צועקות כאשר עוזבים אותן? האם אני זיין גדול כל כך או סתם שיאן זימתי של שפיכה מוקדמת ממשפחה פרדסנים עשירה במושבה שחושבת שהכול מותר לבניהָ וגם לזה שהלך לקיבוץ?

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הסופר שמאי גולן והרימון

קישור לסרט כפי שהוא מופיע באתר הסיפורים

http://www.mesaper.co.il/Default.aspx?ID=aecf108f-cd2a-4cdd-a7c5-3a5054b4396d

הוא מופיע גם ב'יוטיוב' באינרטנט.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום רב, יפה עשה ונאה דרש עפר גביש, בהביאו מדברי אילן גדול וגבוה, אשר שפת אימו והתרבות ממנה הוא בא ובה הוא חי רוב ימיו, אכן קיימו וחגגו את חגיהם ותאריכיהם של בני עם אחר, ואעפ"כ, זכר וקיים את מועדי עמו שלו. דווקא כשבני העליות השונות היו פה הרוב, נצמדנו יותר לשפתנו, לתרבותנו, לחגינו ולמורשתנו. ודווקא, בהתבססנו כאן, יש שאיפה להיות "ככל הגויים" ולא לשמר תרבותנו שלנו... עד לפני שנים מעטות, לא שמענו על קדוש אנטישמי זה, בארצנו, וכמובן שלא חגגנו וסגדנו לו ולמנהגיהם... 

אורית ברנר

(נכדתו של איש תל-חי מאנשי השומר, ועמית של יוסף טרומפלדור וחבריו)

* כמה יפה שצרפת מתמלאת במוסלמים שמהגרים אליה וגם פרים ורבים בה, בעוד יהודי צרפת ממשיכים לעלות לישראל במיספרים גדלים והולכים. ילדי היהודים הצרפתיים יוכלו ללמוד אצלנו עברית ותולדות ישראל, ואילו ילדי המוסלמים בצרפת ילמדו כיצד הסגירו הצרפתים במלחמת העולם השנייה את יהודי פריס לידי משתפי-פעולה צרפתים, ולידי הנאצים הגרמנים, שקלטו אותם בשמחה באושוויץ והעלום בעשן – כפי שכל מוסלמי שונא ישראל היה מאחל לנו.

* ציטוט מהגיליון הקודם: אהוד בן עזר: מאחר שאינני מלקק את התחת לפלסטינים כמו הסופר קניוק זיכרונו לברכה (שזכה בזכות ליקוקו לתחייה ספרותית מסויימת בשנותיו האחרונות והפך לגיבורם של אידיוטים מוסריים) וכמו סופרים אחרים שעדיין חיים עימנו כיום באותה ספֵירת ליקוק –

 היתה סכנה ש"הימין" והדתיים הלאומיים יאמצו את יצירותיי אל חיקם, בייחוד עם צאת הסאגה הארצישראלית ה"ציונית" שלי "והארץ תרעד" – לכן דאגתי מראש, ובעצם כל שנותיי – שזה לא יקרה לי. כמות הארוטיקה וה"תועבה" בספריי מבטחת אותי – שחוגים אלה לעולם לא יעשו ממני דגל שלהם.

וזאת לידיעת כל מי שיעסקו בספריי בעתיד.

אהוד, ועל כך עליי להוסיף: וכמובן היתה גם סכנה שהספר "והארץ תרעד" ייכנס לתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים מאחר שהוא נותן דיוקן די מפולפל ומרתק של ארץ-ישראל במאה ה-19. אך אל חשש. כמות הזרגים, הפותות ושאר סממני התועבה שבספר – מבטחים אותו לנצח מפני היכללותו בתוכניות לימודים.

אבל אולי בישיבה של הרב חיים דרוקמן יוכלו בכל זאת ללמד את "והארץ תרעד" במסגרת שינון מעללי הרב מוטי אלון.

* לאהוד בן עזר שלום רב, רציתי לידע אותך כי בספר החדש "תרפ"ט שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי" של ד"ר הלל כהן מהאוניברסיטה העברית, מובאים ציטוטים מספרך "צל הפרדסים והר הגעש" (בנוגע לגישתו של ברנר כלפי הערבים) ואף מ"חדשות בן-עזר".

 בברכה,

 דורון גולדברג

אהוד: תודה על המידע. "צל הפרדסים והר הגעש" לא הופיע מעולם בצורת ספר מודפס אלא כסדרת שיחות ב"קול ישראל" בהנחייתה ובקריינותה של עוגניה שמחוני, וכן כקובץ מחשב בוורד עברי של השיחות האלה, בעריכתי, הנשלח על ידי חינם לכל דורש ומתעניין.

נושאים מה"ספר" "צל הפרדסים" מופיעים בהקדמה לספרי הנידח "ברנר והערבים", במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקתי, אסטרולוג 2001.

* ג'אנג סונג תאק, דודו וסגנו של קים ג'ונג און, נמצא אשם בניסיון להפיל את השלטון – נאסר, הושלך בעירום אל כלוב ונאכל על ידי 120 כלבי ציד שהורעבו במשך חמישה ימים.

למפלצת זו, יש עוצמה אדירה של נשק להשמדה המונית ומולה עומד UBEHEMA.

מפחיד.

אבא גוריון

ירושלים

* חמישה אסירים ערבים-ישראלים ממזרח ירושלים, שרצחו ישראלים ושוחררו השבוע לפי ההסכם עם הפלשתינים, במסגרתו שוחררו 26 רוצחים ערבים, יקבלו קיצבה מהמוסד לביטוח לאומי. כך עולה מהחוק. שחרורם של חמישה אסירים פלשתינים ממזרח ירושלים – על-אף מדיניות ישראל שלא לכלול בעסקות עם הפלשתינים שחרור אסירים בעלי אזרחות ישראלית – נכפה בפועל על ישראל, בעקבות לחצים מצד הממשל האמריקני, שביקש להתניע תהליך מדיני בין ישראל לרשות הפלשתינית. אלא שמתברר עתה, כי לאותם משוחררים-רוצחים יינתנו זכויות כספיות. חוק הביטוח הלאומי, סעיף 3.23.1 (פיסקה 9), קובע: "מי שמלאו לו 18 שנים וריצה במשך תקופה של שישה חודשים לפחות מאסר... זכאי לגמלה שלא תעלה על שני חודשים רצופים." משמעות הדבר: על-פי החוק, זכאים הרוצחים ששוחררו לקבל קיצבה מהביטוח הלאומי. נודע, כי הנהלת המוסד לביטוח לאומי כבר נערכת לבצע את התשלומים, כפי שמחייב החוק, וזאת על-אף המשמעות המדינית והביטחונית החמורה הנובעת מכך, לרבות: מימון רוצחים, דבר שבפועל עלול לעודד טרור.

* עברנו אתמול לפני הצהריים בכיכר רבין והיה קשה לראות את המרצפות מרוב שחור של עשרות אלפי מסתננים צעירים ובריאים שגדשו את המקום ונענו בהתלהבות לנאומים שנישאו באוויר. היו שם אולי יותר מפגינים מאשר בהפגנות ה"צדק חברתי", אבל התקשורת המעיטה במיספרם – לעומת ההגזמות שעשתה בשעתו לטובת "הפגנת המיליון" [שמעולם לא היתה] –  ושאר הצ'יזבאטים של הפגנות "הצדק החברתי".

פשוט היה קשה להאמין שכל עשרות ומאות אלפי המפגינים השחורים, חלקם עם נשים ותינוקות שחורים אף הם, הסתננו לישראל המוקפת אויבים ונשמרת מכל מסתנן פלסטיני רוחש רע. השחורים האלה נראו לבושים לא רע. בעלי ביטחון עצמי בזכותם לחיות בארץ. מתוקשרים היטב, וכמו אחמד טיבי – הם מלמדים אותנו איך על הדמוקרטיה שלנו לנהוג בהם, כי הם הטובים ואנחנו הרעים.

אמרנו לעצמנו שאולי בעוד שנים אחדות הם יהיו חלק מן המירקם החברתי הקבוע שלנו, ויהיה אפשר לגייסם לא רק לעבודות שחורות במסעדות אלא גם לצה"ל, לצד גדודי הנח"ל החרדי. כי ישראל הקטנה היא במידה מסויימת פח אשפה שכולם רוצים להסתופף בו מתוך אמונה שהוא כיום אחד המקומות הטובים ביותר בעולם לחיות בו, אפילו מבחינת מזג האוויר ביום חורף שמשי – לעומת ארה"ב המושלגת; זו אשר בה, על גבול מקסיקו, גם הורגים את המסתננים אליה.

הו, הלוואי והיינו גדולים ורחבים כמו אפריקה, כדי לקלוט את כל הפליטים חסרי-העתיד של יבשת אפריקה. ואולי, למה לא? של העולם כולו! – הלא "זכות השיבה" הבעייתית ממש הולכת ומתגשמת לנגד עינינו!

* כחלק ניכר  מאזרחי ישראל ישבנו גם אנחנו לראות בליל שישי האחרון את תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת". והנה, למרות שישנו היטב את שנת אחר-הצהריים, תפסה אותנו התקפת פיהוק נורא שממש סתמה את תעלות האוזניים והאף, ובקושי החזקנו מעמד עד תום התוכנית המשעממת. זה הספיק לנו לכל העונה.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,562 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל