הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 908

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בשבט תשע"ד, 13 בינואר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי אחימאיר: שרון – איש החידות הבלתי פתורות. // יוסי גמזו: טִפּוּל נִמְרָץ. // אורי הייטנר: 1. שרון: כף זכות. 2. צרור הערות 12.1.14. 3. המקום שבו שורפים את ספרי נתן זך. // ברוך תירוש: בעזרת האויבים שבתוכנו. // רון וייס: לא נרדפים כי צבע עורם לבן. // מוטי הרכבי: 1. על הצעת ה"טרנספר" של ליברמן. 2. מהגרי העבודה מסודן ומאריתריאה. // משה כהן: הנדון: 1. הלקאה עצמית. 2. בני שיח לשלום. // יהודה דרורי: ארנון סופר על המסתננים. // מרדכי מרטין בובר: ציונות אמתית וציונות מדומה, מתוך ספר הראיונות של אהוד בן עזר  "אין שאננים בציון", ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. סוף הראיון. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש שבט: סביון אביבי, לפי ד"ר שרה'לה אורן ואוריה אורן. 2. "נשים יפות וחכמות במקרא". // נעמן כהן: מסתננים עליך ישראל. // משה גרנות: שיעמום מפוהק! על ספרו של ניר ברעם "צל עולם". // 9 שירים ל"חדשות בן עזר" מאת אילן בושם. // אוריה באר: רם-"מחבל" // נסיה שפרן: תשובה למלי טויב (אהרנסון) בעניין רם פרגאי. // ד"ר יעקב איציקוביץ, מתי דוד: אבו מאזן אינו מנהיג נבחר, אבו מאזן איננו לגיטימי לייצג את כל הפלשתינים. // אודי מנור: הערה למוטי הרכבי. //  דניה מיכלין עמיחי: "לאט לאט הכיתי" (אגרת / אלתרמן). // הפילהרמונית במוצ"ש,  עם המנצח ג'נאדראה נוזדה והכנר יוליאן רחלין, שוסטקוביץ וברליוז מהממים,  קונצרט נפלא! // יעקב זמיר: גם אם לא יביא לך ערימות של מרשרשים. // עדינה בר-אל מסכימה עם נורית גוברין. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרסום בהמשכים, פרק חמישה-עשר: "הטיטניק בא" של שלום אילתי שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני. // ממקורות הש"י.

 

* * *

יוסי אחימאיר

שרון – איש החידות הבלתי פתורות

שבוע לפני פטירתה, והיא מאושפזת בבית-חולים, עוד התעניינה אימי המנוחה בשלומו של אריאל שרון. כמה ימים קודם לכן לקה ראש הממשלה בשבץ מוחי ואיבד את הכרתו. זה היה בתחילת 2006. זה היה ארבעה חודשים לאחר עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, ושלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת ה-17.

אימי, שברגעי הכרתה האחרונים כה התעניינה בשלומו של ראש הממשלה "שלה", שוכנת כבר כשמונה שנים במעלות קדושים וטהורים. ואילו אריק שרון – שהעניק לה בשנת 2000 את אות "יקירת נשות הליכוד" – הוסיף "לחיות" מאז על מיטת חוליו ב"שיבא", שרוי בתרדמת בלתי הפיכה, מנותק כליל מן העולם, עד לניתוק הסופי.

כגורלו של כל פוליטיקאי ומנהיג, אפילו שרון ה"כל יכול" נשכח מהרה מאז אחזו השבץ, ירד מן הכותרות כמי שלא השפיע עליהן עוד באופן ישיר ומיידי, ונחשב למת-חי, עד לפעימת הלב האחרונה. מפעם לפעם נזכרו בו, בדרך כלל כאשר התרחשו תהפוכות פוליטיות ("מעניין איך שרון היה פועל במצב זה?") – או כאשר יצאה הודעה כלשהי מבית-החולים משנפוצו שמועות כאלה ואחרות על שינוי במצבו הרפואי ("מיצמץ בעינו," "הזיז אצבע"), או כאשר הבן גלעד התראיין והילל ואף פירסם עליו ביוגרפיה מייגעת.

החיים כדרכם זרמו, קצב האירועים הואץ והורע. "קדימה", מפלגתו החלופית של שרון, ניצחה אמנם בלעדיו בבחירות לכנסת ה-17, אך במסיפר מנדטים קטן מזה שהיה צפוי לה כנראה, אילו מי שחולל אותה היה מוסיף להובילה. בעקבות אותן בחירות קמה ממשלה חדשה בראשות יד ימינו של שרון, אהוד אולמרט. התוצאה: המצב במדינה החמיר. תוך זמן קצר התדרדר המצב הביטחוני. ישראל מצאה עצמה בשני מבצעים צבאיים כושלים: מלחמת לבנון השנייה ו"עופרת יצוקה" בעזה. צצו תוכניות מדיניות-אסוניות, נשמעו דיבורי סרק על ויתורים פרועים, השחיתות והאלימות גאו.

שרון, הזוכה עתה, משאיננו עוד, לתשפוכת של מאמרי-געגוע-ושבח, השאיר אחריו עם קריסתו לפני שמונה שנים בדיוק ירושה קשה: שלטון קצר-מועד, כושל ומושחת, בראשות יורשו העומד-לדין אהוד אולמרט, שלושה שרים שהורשעו על עבירות מוסר (שניים מהם נשלחו לכלא), שתי מלחמות צודקות אבל מנוהלות באופן אסוני, בידוד מדיני בזירה הבינלאומית וניהול חובבני-ותרני של מו"מ לשלום. מפלגתו החליפה מנהיגים, שהוא עצמו היה בז לשלושתם, עברה שורה של גילגולים, ונתגמדה לשני מנדטים בלבד באופוזיציה, בכנסת ה-19.

שרון הותיר אחריו שורה של סימני שאלה, שעד היום טרם נמצאו להם מענים ברורים: מה פשר התפנית המוחלטת שנתחוללה באיש – מן האלוף שהיה אימת אויבי ישראל, למי ש"ברח" מעזה בלא כל תמורה? מן השר שהיה מחולל ההתיישבות המאסיבית ביש"ע, גיבור המתנחלים, ועד לראש הממשלה שקם עליה לעוקרה?

מה פשר המעבר הקיצוני שנתחולל בקירבו למן היותו "חישוקאי" שמקים התנחלויות על כל גבעה ובכל אתר פנוי (וגם מחולל-צרות סידרתי לקודמיו בגין ושמיר), ועד להיותו המנהיג המתאכזר כל-כך לעשרת אלפים מתיישבים יהודיים בחבל עזה ובצפון השומרון, בלא טיפת חמלה ורגש? ושאלת השאלות: האם יש קשר בין מהלך ההתנתקות – מן האידיאולוגיה-כביכול, בראש וראשונה – לבין החשדות הכבדים בשחיתויות שהיו כרוכים בשמו ובמעשים שלו ושל שני בניו, שיחיו?

שאלות אלה מתקשרות ללבנון, ליתר דיוק – למלחמת "שלום הגליל" בשנות השמונים של המאה הקודמת, שאותה הנהיג שר הביטחון שרון ואשר בגינה ספג קיתונות של הפגנות, השמצות ונאצות מפי השמאל הלא-פטריוטי בישראל ("שרון רוצח"), ו"כרטיס אדום" (שלא בצדק) מוועדת כהן. האם אירועי המלחמה ההיא, ובמרכזם הטבח שפרעו הנוצרים במוסלמים בסברא ושתילה, ניקרו כל השנים במוחו והוא חיפש דרך, הזדמנות, לתיקון מעמדו בהיסטוריה?

 

האם העובדה שסובב את עצמו בשורת יועצים שאפתנים, תאבי שררה וממון, "הזיזה פיוז" במוחו, שינתה את קו מחשבתו ואמונתו ועודדה אותו "לעשות היסטוריה", אבל היסטוריה שמנוגדת בתכלית הניגוד לאידיאולוגיה שבשמה פעל עשרות שנים – אם בצבא ובמלחמות, אם בתנועת הליכוד ובפוליטיקה, ואם בכנסת ובממשלות ישראל?

כי מה לא התרחש במדינה שהשאיר אחריו ראש הממשלה שרון – בשמונה השנים שחלפו מאז צנח לתרדמת הבלתי-הפיכה ועד למותו? הן בלי שהיה מודע  לכך, כל עולמו – כל מה שבנה או הרס בעשרות שנים, כדי לקדם מטרות לאומיות ואישיות, חרב עליו, וליתר דיוק – עלינו.

מרגע שחזר בו מהכרזתו "דין נצרים כדין תל-אביב," הונה את בוחריו והרס את נצרים ובנותיה, מרגע שלא קיבל את ההכרעה הדמוקרטית הפנים-תנועתית, דין מתפקדי הליכוד, והלך להקים מפלגה יריבה חלולה, נעדרת אג'נדה, "קדימה" שמה, עם חבורת אופורטוניסטים שנהו אחריו בעיניים עצומות, שרון נהיה לפתע לחביבו של מחנה השמאל.

כך זכה למהפך בל ייאמן בהתייחסות התקשורתית כלפיו, ל"איתרוגו" בהבל פיהם של עיתונאים כאברמוביץ וחבריו. הללו תפסו באופן מיידי את התפנית שמאלה שנתחוללה בגנרל, עודדו אותו, קראו לשמור עליו מכל משמר כעל אתרוג, על אף החשדות הקשים בשחיתות שבהם נכרך שמו. הם ביכו ומבכים את ירידתו הפתאומית מן הבמה כבר לפני שמונה שנים, מתוך שקיוו שאת מעשה עקירת עזה יבצע גם ביו"ש ויכונן מדינה פלסטינית.

אריאל שרון כראש הממשלה הסיג בסוף דרכו את ישראל לקווי 67' ברצועת עזה, בלא הסכם ובלא תמורה. "אני משוכנע כי ההתנתקות תחזק את ישראל באחיזתה בשטח החיוני לקיומנו ותזכה בברכתם ובהוקרתם של קרובים ורחוקים, תפחית איבה, תפרוץ חרם ומצור ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלשתינים ושאר שכנינו" – כך אמר בטרם ההצבעה בכנסת על "חוק ההתנתקות" – והוסיף: "אומרים לי כי הנסיגה תתפרש כנסיגה מחפירה תחת לחץ ותגביר את מתקפת הטרור, תציג את ישראל ברפיונה ואת עמנו כעם שאינו נכון להילחם ולעימוד על שלו. אני דוחה על הסף את האמירה הזאת."

היום מבחן התוצאה של המהלך השרוני הזה סותר את כל נימוקיו בטרם ההתנתקות: הנסיגה החד-צדדית לא העלתה אותנו על דרך השלום. נהפוך הוא: המצב הביטחוני והמדיני מחמיר והולך. שלטון איסלאמיסטי-חמאסי, שלוחה של איראן, השתלט על הרצועה, והחל לאיים על ישראל.

הנסיגה הביאה עלינו את ירי מאות טילים ורקטות, ואת טרור המינהרות שרק מתעצם. שדרות היתה הסובלת העיקרית מהטילים, אך עד ללב אשקלון ולפאתי גדרה הגיעו הנפילות. כתוצאה מכך נאלצה ישראל לחזור ב-2008 לרצועה במלוא העוצמה, לכתוש את ה"חמאס", לספוג את טיל-דו"ח-גולדסטון וביקורת הגובלת באנטישמיות באו"ם ובעולם המכונה "נאור", ואת משטי הפרובוקציה לפריצת ה"מצור" על עזה תוך דירדור היחסים עם תורכיה, והגברת תהליכי הדה-לגיטימציה של ישראל באירופה. ממש עם מותו נתבשרנו גם כי החמאס הצליח לפתח טילים המגיעים מעזה עדי חדרה.

אכן, רק מנהיג כוחני כמוהו, כאריזמאטי וחסר מעצורים, שאפתן ותאוותן, יכול היה להוציא אל הפועל  את הימור העקירה הנוראה, חסרת התכלית, בנימוקים שהתבדו עד מהרה, בהיעדרו. מנגד – רק היעדרו גרם לטיפול המתייגע באלפי העקורים ולסבלם הנמשך עד עצם היום הזה.

 שרון "נרדם בשמירה" מאז קודמו, אהוד ברק, הסיג את צה"ל מדרום לבנון חמש שנים קודם לכן, לקול מצהלות "ארבע אימהות". הוא לא ראה, לכאורה, את ההתבצרות המאסיבית בשטח של "חיזבאללה", התחמשותו באלפי טילים ומשגריהם, גם לא כשדגלי אירגון רצחני זה כבר התנוססו בהתרסה סמוך לגדר המערכת ועמדותיו חלשו על מטולה, אביבים ושתולה. הוא לא היה בשטח, כאשר יורשו החובבן, קל-הדעת, יצא למלחמה בלי להכינה כלל וכלל.

בתרדמתו נחסכו ממנו מראות הפגיעות הקטלניות וההרסניות בדרום ובצפון, הלוויות חיילים ואזרחים, מראות רחובות נטושים, חורבות בתים, שיתוק החיים באזורים שלמים לימים רבים, ומעל לכל – מראות יחידות צה"ל שנלחמו שוב בתוככי רצועת עזה הדחוסה ("עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן")  ובכפרי דרום לבנון ("מלחמת לבנון השנייה"), כשהן מקיזות דם רב, גם של חפים-מפשע בצד השני.

אריאל שרון היה בזמנו התקווה הגדולה של מאות-האלפים שבחרו בו (ואני בתוכם). הוא היה גאוות הליכוד על הניצחון שהנחיל לתנועה ב-2001 בבחירות לראשות הממשלה (מול ראש הממשלה המכהן אהוד ברק) ועל כושר המנהיגות שניחן בה. מנהיגות שהזכירה לרבים מנהיגים ברמתם של דוד בן-גוריון ומנחם בגין זכרם לברכה.

עלייתו המתריסה כמה שבועות קודם לכן להר הבית, כדי להפגין את ריבונות ישראל על המקום המקודש ביותר לעם היהודי, בוודאי הועילה לו לנצח במערכת הבחירות האישית וליהפך לראש הממשלה, הגם שתרמה לפרוץ האינתיפאדה השנייה. בספטמבר 2000 – והוא עודנו רק יו"ר האופוזיציה – היה שרון בשיאו כמנהיג הימין העשוי ללא חת ואינו מתפשר, כביכול.

טבעי היה שבמערכת הבחירות הבאה, לכנסת ה-16, בינואר 2003, הוא הוביל את הליכוד לניצחון סוחף עם 38 מנדטים (אהוד אולמרט הגיע ברשימה רק למקום ה-32, ציפי לבני למקום ה-13). שלחתי לו מכתב ברכה, ו-"א. שרון" כדרכו החיובית השיב אישית – ואני מצטטו: "אני מודה לך על דברי התמיכה החמים המחזקים אותי בשעה זו. מול האתגרים שעוד נכונו לנו, אני מבטיחך כי אמשיך לפעול באחריות, בשיקול דעת וללא לאות למען אחדות בעם ולהשגת ביטחון ושלום שהכול רוצים בהם."

לא במערכת הבחירות ההיא ולא במכתב הפרטי אליי –- לא היה רמז למה שאמר כעבור ימים אחדים מעל בימת "כנס הרצליה". להמוני בוחריו התחוור אז, כי המנהיג הנערץ הוליכם שולל, כאשר הודיע בציניות שאין מושלה על תכניותיו המדיניות, ההפוכות ב-180 מעלות מהנאמר במצע הליכוד, שבשמו זכה בתמיכת העם.

ואולי בעיוורונם של הליכודניקים, אלה שהעלו את שרון לפיסגה, ואני בתוכם, האשם? איך הודה אחד מעריקי הליכוד, מאלה הנוהים אחרי שרון, צחי הנגבי (שבינתיים שב לליכוד), ברגע של גילוי לב, או של התפכחות:

"תומכי הליכוד לא הצליחו לפענח את המוטיבאציות האמיתיות של שרון... הוא לא חלם לרגע לכבד את תוצאות משאל המתפקדים," והביא, כדברי הנגבי ל"תוצאות הקשות של ההתנתקות."

צריך לומר את האמת גם "לאחר מות" ולנוכח תשפוכת הגעגועים ודברי הערצה: שנותיו הלא רבות של שרון בראשות הממשלה ייזכרו כתקופה של הרס ההתיישבות, הרס הביטחון, הרס המערכת הפוליטית, הרס העקרונות, הרס הדמוקרטיה, הרס המוסר הציבורי – וגם הרס החיבה שפיעמה בנו לאדם ולמנהיג.

אכן – חיבה, אכן – הערכה, אכן – הוקרה, לאיש שידע לגמול לנאמניו. כי לצד הכוחנות והנהנתנות, האנוכיות והשחיתות, היתה בשרון מידה לא מבוטלת של אנושיות ורכות.

סיפור אחד מני רבים – ימחיש. בטקס הסבת שמה של דרך פתח-תקווה בתל-אביב לשמו של מנחם בגין, היה ראש הממשלה שרון הנואם המרכזי. נתבקשתי על-ידי אנשי לשכתו לכתוב בעבורו את הנאום. שרון קרא אותו בלי לשנות פסיק. בתום הטקס, בצאתו לכיוון רכבו, קלט אותי במבטו. הוא סטה מהדרך ומחבורת מלוויו וניגש אלי ללחוץ ידי: "יוסי, אני מודה לך על הנאום שכתבת לי."

שרון ייזכר כמנהיג עוצמתי, כאחת הדמויות המרתקות ביותר ושנויות-המחלוקת ביותר שפעלו בחיים הציבוריים בישראל. שמו יהיה חקוק לעד, לטוב ולרע, בקורות ישראל, מאבקיה ומלחמותיה. ביוגרפיות נכתבו עליו ועוד ייכתבו על הישראלי הזה אשר ביקש לעצמו כל ימיו – שלטון, לגיטימציה, הכרה.

מטרה זו כנראה קידשה אצלו את כל האמצעים, והוא אכן השיג את מבוקשו, את ראשות הפירמידה השלטונית ("מי שלא רצה אותו כשר ביטחון, יקבל אותו כראש ממשלה" – ניבא וצדק נאמנו-עד-להתנתקות, העיתונאי אורי דן המנוח), כפי שהשיג יעדים אחרים לאו דווקא אישיים בחייו עתירי האירועים. עם כל הביקורת עליו, עם כל האכזבה מתפניתו ומדורסנותו, היתה ונשארה בלב פינה חמה אליו.

כמו מנחם בגין ז"ל לפניו, משאיר אחריו אריאל שרון ז"ל חידות רבות בלתי פתורות. איש החידות מחוות השקמים. בגין עזב מרצון, לפתע, את ראשות הממשלה ופרש להסתגרות בת שמונה שנים, שבמהלכן לא הוסיף דברים על שלוש המלים שסיימו את הקריירה שלו: "אינני יכול עוד."

שרון, שלא חלם לפרוש והיו לו תכניות רבות לעתיד בראשות הממשלה, צנח לפתע לתרדמת בת שמונה שנים, בלי שיכל עוד. נדם סופית המנוע של הבולדוזר הכול-יכול הזה, שכמוהו לא היה ולא יהיה לה עוד לישראל.

כשנעלה, בני משפחתנו, בעוד כמה ימים לפקוד את קברה של אימנו ז"ל, שכה חרדה לשלומו של ראש הממשלה לפני שנעצמו עיניה לעד, נספר לה: היה אריק שלך – ועתה, סופית, כעבור שמונה שנים, הגיע לסוף דרכו.

 

 

* * *

יוסי גמזו

טִפּוּל נִמְרָץ

 

"עוד ארבעה ילדים סוריים פצועי מלחמת-האזרחים

אושפזו השבוע בבית-החולים 'זיו' בצפת, בין סורים

מבוגרים, שמספרם מאז החלו להגיע נפגעי המלחמה

הסורית לבתי-חולים ישראליים, מגיע היום למאות"

("קול ישראל")

 

מָה עוֹבֵר (אִם בִּכְלָל זֶה עוֹבֵר) בְּרֹאשוֹ הַכָּרוּךְ בְּתַחְבֹּשֶת 

שֶל אוֹתוֹ חַיָּל סוּרִי פָּצוּעַ שֶכְּלָל לֹא מֻכֶּרֶת לוֹ שְׂפַת

מְטַפְּלָיו וְרוֹפְאָיו הַזָּרִים, כְּשֶאֵינֶנּוּ מַצְלִיחַ לִכְבֹּש אֶת

פְּלִיאָתוֹ עַל יִגְעָם וְטָרְחָם בּוֹ בְּבֵית-הַחוֹלִים "זִיו" בִּצְפַת?

 

מָה נֵעוֹר (אִם בִּכְלָל זֶה נֵעוֹר)  בְּאוֹתוֹ הַמִּפְגָּש הַמַּכְרִיעַ

בֵּין אוֹתָהּ יַלְדָּה סוּרִית פְּצוּעָה וְאִמָּהּ הַפְּגוּעָה לְיָדָהּ 

הַזּוֹכוֹת לַטִּפּוּל הַנִּמְרָץ שֶל אַחְיוֹת בֵּית-חוֹלֵי-נַהֲרִיָּה

הַצּוֹפוֹת לְאוֹתוֹת הַחְלָמָה אַךְ אֵינָן מְבַקְּשוֹת שוּם תּוֹדָה?

 

מָה נִדְלָק (אִם בִּכְלָל זֶה נִדְלָק) בְּגוּפוֹ הַמֻּטָּל עַל יָצוּעַ  

שֶל יַלְדוֹן מֵעִיר חוֹמְס שֶחֻלַּץ מִקְּרָבוֹת בְּנֵי עַמּוֹ הַטּוֹבְחִים

זֶה בָּזֶה כְּבָר שְנָתַיִם יָמִים בִּשְׂדוֹת קֶטֶל אַרְצוֹ שֶחָצוּהָ 

לְאָרְכָּהּ וְרָחְבָּה דָם וָאֵש בַּטֵּרוּף שֶל מִלְחֶמֶת-אַחִים?

 

הֵן בְּעוֹד הוּא בִּשְבִי יִסּוּרָיו מִתְאוֹשֵש מִפְּגִיעַת הַקָּלִיעַ 

וּמַחְלִים בְּמוֹחוֹ הַקָּטָן מֵאֵימַת נֶשֶק כִּימִי רָעִיל

הוּא קוֹלֵט כִּי סוֹף-סוֹף הוּא נִמְצָא בַּמִּטָּה בָּהּ אֻשְפַּז בְּמַפְתִּיעַ

לֹא בְּסוּרְיָה כִּי אִם (מָה מוּזָר!) בִּמְדִינַת הָאוֹיֵב, אִישְׂרָאִיל...

 

מִן הַסְּתָם אִם מַבְזִיק שָם דְּבַר-מָה בֵּין מַדְוָיו שֶל הַגּוּף הַפָּגוּעַ

זוֹ אוֹתָהּ עֲתִירָה דְמוּעַת-עַיִן לְאַלְלַהּ: "הַמְצֵא לִי מָזוֹר!"

אַךְ אוּלַי בְּשוּבָם לְאַרְצָם, אִם עוֹד יֵש בָּהּ אֵזוֹר לֹא נָגוּעַ 

בְּעִיֵּי חֳרָבוֹת (וְאִם יֵש לָהֶם בַּיִת אֵלָיו עוֹד נִתָּן לַחֲזֹר) –

 

כֵּן, אוּלַי, רַק אוּלַי, לֹא יוֹתֵר, כְּעֻבְדָּה שֶאוֹתָהּ אֵין לִשְכֹּחַ 

יִקְרֶה נֵס וְנִיצוֹץ שֶל תְּבוּנָה יְפַלַּח אֶת עִוְרוֹן הָאֵיבָה

וּלְפֶתַע, בִּתְהוֹם חֶשְכָתָן שֶל שָנִים רְצוּפוֹת שְטִיפוֹת-מוֹחַ

וּדְרָשוֹת מִסְגָּדִים מֻרְעָלוֹת-הֲסָתָה מִגִּיל אֶפֶס וְעַד גִּיל שֵׂיבָה

 

יִזָּכְרוּ אוֹתָם סוּרִים בְּסֵתֶר לִבָּם אֵיךְ בְּלִי הֶרֶף חָזְרוּ וְטִפְּלוּ בָּם

בִּמְסִירוּת כֹּה רַבָּה יְדֵיהֶם הַבְּטוּחוֹת שֶל רוֹפֵא שֶאֵינוֹ בִּדְיוֹנִי 

וְאָחוֹת מַמָּשִית בְּיוֹתֵר הַסּוֹתְרִים אֶת כָּל מָה שֶטָּפְלוּ בָּם

הַמּוֹרְדִים וְדוֹבְרֵי הַמִּשְטָר כְּאֶחָד עַל הַשֵּד הַקָּרוּי "צִיּוֹנִי"... 

 

וְאוּלַי אִם יֵדְעוּ כִּי מְאוֹת פְּצוּעֵי קְרָב בְּנֵי אַרְצָם, כְּבָר מֵעַל לִשְנָתַיִם 

שֶל אֵש סוּרִים בְּסוּרִים (גּוֹרְמִים הַצְּפוּיִים שָם לִרְאוֹת זֶה בָּזֶה אָח אָהוּד)

אֻשְפְּזוּ בְּבָתֵּי-הַחוֹלִים עַל אַדְמַת אִישְׂרָאִיל אוֹיַבְתָּם, וַעֲדַיִן

מוּבָלִים חֵרֶף כָּל מַטְחֵנוֹת-הַשִּסּוּי לְרִפּוּי בִּמְדִינַת הַיָּאהוּד –

 

כֵּן, אוּלַי אִם יֵדְעוּ זֹאת יַבְזִיק גַּם הִבְהוּב-הַסָּפֵק בְּלִבָּם מוּל חֲרֹשֶת- 

הַכְּזָבִים שֶמֻּלְעָט בָּם כָּל סוּרִי שָעָה שֶאַרְצוֹ כֻּלָּה הֶרֶס נֶחְרָץ

וּלְרֶגַע נָדִיר גַּם יוֹאִילוּ לִזְכֹּר מִי חָבַש אֶת גּוּפָם בְּתַחְבֹּשֶת,

כָּךְ שֶחוּץ מִכּוֹחָם יְשֻדְרַג גַּם מוֹחָם בְּפִלְאֵי הַטִּפּוּל הַנִּמְרָץ...

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. שרון: כף זכות

 

ב-6.1.06, יומיים לאחר אשפוזו של שרון, כתבתי את המאמר הזה, שפורסם ב"שישי בגולן". אני שב ומפרסם אותו היום, בעקבות מותו של שרון. יהי זכרו ברוך!

 

לפני 11 שנה, באביב 1995, ביקר בגולן אריק שרון, אז ח"כ בכיר באופוזיציה, בלוויית רעייתו לילי. בתוקף תפקידי כדובר ועד יישובי הגולן התלוויתי אליו.

מיספר דברים הרשימו אותי מאוד. ההיכרות עם הגולן, הידע הרב אודות כל גבעה וכל פיסת קרקע. סיפורי מעורבותו האישית בהקמה ובפיתוח יישובים ומפעלים בגולן. וברמה האישית – נועם הליכותיו (בניגוד לתדמיתו אז) והיחסים הנפלאים עם לילי.

ירדנו למעיין במצוק שמתחת למבוא חמה, שם שבת באותם ימים שביתת שבת אמיתי שלם, מוותיקי ההתיישבות בגולן ומי ששרון הכיר עוד בשירותו הצבאי, במחאה על הכוונה לסגת מהגולן. שרון היה אז מהבולטים במתנגדי הנסיגה במערכת הפוליטית. השיחה שהתפתחה בביקור, התמקדה בחברו של שרון, ראש הממשלה יצחק רבין. מה קרה לרבין? שאלנו. איך אדם שתמך כל כך בגולן, שינה את גישתו בפתאומיות כזו, מן הקצה אל הקצה.

שרון לא ידע להשיב. הוא אמר שזו חידה גם בעבורו. הוא העלה השערה – ייתכן שגיוס נכדו לצה"ל השפיע עליו ועל עמדותיו. התקשיתי לקבל הסבר זה. חזקה על מנהיג וראש ממשלה, שאחריותו לשלומם של נכדי כלל סבי ישראל לא תיפול מאחריותו לשלום נכדו. החידה נותרה סתומה בעיניי עד היום.

היום נשאלת שאלה דומה – מה קרה לאריק? איך שרון, האיש המזוהה יותר מכל אדם אחר עם מפעל ההתיישבות בשטחים, שתרם יותר מכל אדם אחר להתיישבות זו, שקרא "לתפוס כל גבעה", החישוקאי שאיגף את יצחק שמיר (!) מימין – דווקא הוא מוביל לחלוקת הארץ, ועקר את יישובי גוש קטיף?

ערב בחירתו לראשות הממשלה ב-2001, נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, בלשכתו במצודת זאב. שרון אמר דברים חמים וחד משמעיים בנוגע למחויבותו לגולן. באותה שיחה, אמר שרון (דברים אותם השמיע גם בפומבי) שהטעות הגדולה ביותר בחייו, עליה הוא מתחרט, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני ותפקידו בעקירה זו. הוא אמר שאסור שעקירה זו תהווה תקדים, ושאין לעקור יישובים בארץ-ישראל. איך זה, דווקא הוא עקר את גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, שהוא תרם כל כך להקמתם?

איני מקבל בשום אופן את תאוריות הקשר בין פרשיות השחיתות, שנקשרו לשמו, לבין ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות. פרשיות השחיתות קשות מאוד וקשה לומר ששרון תרם תרומה חיובית לטוהר המידות בחיים הציבוריים בישראל. אך לא היה כל קשר בין השניים.

איני מקבל גם את הגישה לפיה מדובר באדם ציני חסר עקרונות שמוכן לבצע כל מדיניות. אני שולל גם את הגישה ששרון שינה את עורו ועבר לקצה השני של הסקאלה הפוליטית (אני כבר מריח את "מורשת שרון" שינסו ליצור, בדומה ל"מורשת רבין" השקרית, שתנסה להפוך אותו ליונה קיצונית, דוגמת יוסי שריד או ביילין). ולכן, לא הייתי שותף לחששות בתוכנו, שאנו הבאים בתור, וששרון עלול להביא לנסיגה מהגולן.

למיטב הכרתי, חרף עמדתו האידאולוגית הבסיסית אודות השליטה הישראלית בכל רחבי ארץ-ישראל, והתיישבות רחבה בהם, הוא הגיע להכרה ששליטה על 3.5 מיליון פלשתינאים מסכנת את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. כראש הממשלה וכאדם אקטיביסט, ראה את אחריותו למנוע סכנה זו, וכאדם מפוכח המבין שאין לנו פרטנר לשלום, החליט לעשות כן  באמצעות התנתקות חד צדדית (ואני מעריך שהוא תיכנן התנתקות גם ביו"ש). אני סבור שהכרה זו היא נכונה, אף שתוכנית ההתנתקות והעקירה הגורפת של היישובים, היתה דרך שגויה, בעיניי, להשגת המטרה הראויה, של היפרדות חד צדדית מן הפלשתינאים וקביעת גבולות המדינה (ובוודאי שהדרך בה הוביל את תהליך ההתנתקות אינה תקינה במדינה דמוקרטית).

מאחר שהסוגייה הדמוגרפית היא הגורם לשינוי בעמדתו, ובגולן אין כל בעיה דמוגרפית, האמנתי ואני מאמין גם היום, שלא היתה לשרון כל כוונה לפגוע בגולן. עובדה – בחמש שנות כהונתו כראש הממשלה, הוא דחה כל ניסיון לחדש את המו"מ עם סוריה, גם אל מול מתקפות "השלום" של בשאר אסד וגם בניגוד מוחלט לעמדות בכירים במערכת הפוליטית בישראל, כמו של הנשיא קצב, שר החוץ סילבן שלום, שמעון פרס ואחרים.

בכך שמר בעקביות על הקו שאיפיין אותו כל השנים. עם התמנותו לתפקיד שר החוץ בממשלת נתניהו, הוא בלם את יוזמתו של ביבי למסור את הגולן לסוריה. בתפקידיו כשר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות, שר הביטחון, שר המסחר והתעשייה, שר השיכון ושר התשתיות הלאומיות, סייע רבות לפיתוח הגולן. מחויבותו לגולן לא נפגעה ולא נסדקה כהוא זה.

עמדתי כלפי שרון לאורך השנים ידעה שינויים רבים. כילד, גדלתי על סיפורי וספרי יחידה 101 והצנחנים, על "אריק מן הצנחנים". לאחר מלחמת יום הכיפורים וחציית תעלת סואץ, היה שרון גיבור נערץ עליי. עם השנים שיניתי את דעתי אודותיו. אחרי מלחמת לבנון, ראיתי בו מנהיג בלתי אמין, ברוטאלי, שהמטרה מקדשת בעיניו את האמצעים ולכן התייחסתי אליו כאל סכנה לדמוקרטיה. עמדתי זו התרככה לאורך השנים והשתנתה. הכרתי אותו בתקופת המאבק על הגולן והערכתי אליו גברה. תמכתי בכל לבי בבחירתו לראשות הממשלה ב-2001 (ומאחורי הקלעים אף הייתי שותף בכתיבת נאומים בעבורו). הערכתי מאוד את תפקודו בקדנציה הראשונה ואת התמודדותו עם מתקפת הטרור. בשנים האחרונות שוב התנגדתי לדרכו, בהתנתקות ובמדיניות הכלכלית ובעיקר ראיתי בהתנהלותו המושחתת בעייה לאומית קשה.

בבוקר היום בו אושפז שרון, התפרסם ב"מעריב" מאמר פרי עטי, בו תקפתי את עמדתו המעורפלת של שרון בנוגע לבקעת הירדן והבעתי חשש שהוא ויתר על הבקעה. באותו ערב, כתבתי מאמר לטורי השבועי באתר האינטרנט bsh, בו תקפתי את שרון בחריפות רבה ביותר, בשל פרשיות השחיתות שלו ושל משפחתו. מאמר זה עלה לפרסום באותו ערב, והוסר כעבור דקות אחדות, עם היוודע דבר אשפוזו של שרון ומצבו הקשה.

ניתן להסיק מכאן שעמדתי כלפי שרון אמביוולנטית ומורכבת. אך במאזן הכולל של האיש, אין לי ספק שכף הזכות כבדה לאין ערוך מכף החובה. מדובר בפטריוט אמיתי, שלאורך עשרות שנים תרם תרומה גדולה למדינת ישראל ולביטחונה, ליישוב ארץ-ישראל ולפיתוחה. מדובר באדם שתרם תרומה גדולה להתיישבות בגולן, לפיתוחה ולחיזוק ריבונותנו בגולן.

שרון היה אדם קונטרוברסלי. מנהיג שנהנה מקונסנזוס מלא, אינו מנהיג אמיתי. החלטות של מנהיג אינן יכולות להיות מקובלות על כל הצדדים. עם זאת, מעטים האישים בתולדות המדינה, שעוררו תגובות כה קיצוניות של שנאה והסתה, מצד מתנגדיו משמאל ומימין, כמו שרון. עובדה זו מעידה על תקיפותו הרבה, אך לא פחות מכך, על השונאים והמסיתים עצמם. גם אם מדובר בקבוצות קיצוניות, תרומתם הרעה והמזיקה להשחתת השיח הציבורי בישראל רבה.

בתקופת מלחמת לבנון, כמעט על כל תחנת אוטובוס בארץ הופיעו כתובות נאצה והסתה בנוסח "שרון רוצח". בתקופת ההתנתקות הופיעו אין ספור כתובות בנוסח "שרון בוגד". אני זוכר את מדריך הגרעין שלי, לפני 23 שנים, קורא באוזנינו את שירו של בוב דילן, בתרגומו של יהונתן גפן "אדונֵי המלחמה". שיר זה מביע כמיהה למותם של "אדוני המלחמה". הוא מסתיים באמירה, שהוא יעמוד ליד קברם כדי לוודא שלא יצאו מהקבר. ואז הוא אמר: "את השיר הזה אני מקדיש לשרון, שר הביטחון." דברים אלה זעזעו אותי, והגבתי עליהם בחריפות.

והנה, למחרת אישפוזו של שרון, שמעתי על גורמי ימין קיצוני שכל הלילה קראו פרקי תהילים והתפללו למותו של ראש הממשלה. קשה לי למצוא מילים לביטוי שאט הנפש מתפילה אנטי  יהודית זו ומחילול ספר תהילים.

אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו."

 

2. צרור הערות 12.1.14

* יצחק שמיר, יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו – אלה ראשי הממשלה של ישראל ב-23 השנים מאז ועידת מדריד. שרון הוא היחיד מכל הגלריה הזאת, שלא קיים מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן – לא מו"מ ישיר, לא עקיף, לא גלוי ולא חשאי. שמיר ניהל מו"מ אך לא העלה על דעתו נסיגה. כל האחרים, ובהם נתניהו, הסכימו לנסיגה. האובססיבי שבהם היה ברק. אילו הצליחו, חלילה, היום אל-קאעידה היו יושבים על חוף הכינרת. שרון הבין זאת, ובעקשנות חד משמעית, לא היה מוכן לכל צעד שעלול להביא את ישראל לאסון כזה.

 

* הישגו הגדול של שרון כאיש ביצוע, היה כשר השיכון בממשלת שמיר, בקליטת העלייה מחבר העמים. שמיר נתן את האות, ושרון הביצועיסט מצא את הדרכים היצירתיות להתיר את כל סבכי הבירוקרטיה, והבטיח שתהיה קורת גג לכל עולה. הוא חטף ביקורת גדולה, על כך ש"לא פעל על פי הנהלים", אך האלטרנטיבה הייתה עלולה להיות קטסטרופה חברתית.

 

* הישגו המדיני הגדול ביותר של שרון היה מסמך בוש. התנגדתי להתנתקות וגם היום אני רואה בה טעות, אולם אין זה נכון שהיתה זו נסיגה ללא תמורה. התמורה היתה המסמך הפרו ישראלי והחשוב ביותר בתולדות יחסי ישראל ארה"ב. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, נשיא אמריקאי לא תבע נסיגה ישראלית לקווי 49', ותמך בפשרה טריטוריאלית ברוח עמדותיה של ישראל. במסמך הסכים בוש לשינוי הגבול בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים שחלו עם השנים – שם קוד לשמירה על גושי ההתיישבות בידי ישראל ובגבולות בני הגנה לישראל – שם קוד לשלטון ישראל על בקעת הירדן, וללא רמז כלשהו ל"חילופי שטחים" – הקוד המכובס לנסיגה משטחים ריבוניים של ישראל בתוך הקו הירוק.

מי שנטש את מסמך בוש לא היה אובמה, יורשו של בוש, אלא אולמרט, יורשו של שרון. לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הוא הציע לאבו מאזן הצעה שבה מחק את כל הישגי מסמך בוש.

 

* הפלשתינאים חגגו את מותו של שרון וכינו אותו "רוצחו של ערפאת". גם אלף חקירות עם תוצאות חד משמעיות, לא יגרמו לפלשתינאים להאמין שגיבורם הלאומי מת מוות טבעי, כאחד האדם. הנראטיב על פיו "שרון רצח את ערפאת", יהיה חלק מהאתוס הלאומי הפלשתינאי לדורות, לצד שקרים נוספים.

 

* אך מה נלין על שקרי הפלשתינאים, כאשר הטלוויזיה הממלכתית של ישראל, ממחזרת את השקר, על פיו "האינתיפאדה" השנייה, פרצה בשל ביקורו בהר הבית. היתה זו מתקפת טרור מתוכננת בידי ערפאת, שפרצה לאחר שהפלשתינאים דחו את ההצעה מרחיקת הלכת של אהוד ברק, ששברה את הקונצנזוס הלאומי והתבססה על נסיגה מכל השטחים כולל חלוקת ירושלים. הם דחו את ההצעה במתקפת טרור רצחנית. ביקורו של שרון, היה העילה לכך שמתקפת הטרור נפתחה ביום זה, ולא שבוע קודם לכן או שבוע מאוחר יותר.

 

* פליטים או מהגרי עבודה? מדובר בהגדרות ברורות ואין כל סיבה להתבלבל ביניהם. הבעייה היא שאין אצלנו דיון רציני, המבוסס על עובדות. במקום שהשפה תעניק את הכלים לדיון מושכל ועובדתי, היא משמשת למניפולציות של הצדדים בוויכוח. אלה מציגים את כולם כפליטים ואלה מציגים את כולם כמהגרי עבודה; כל צד באופן שיחזק את דעתו הסובייקטיבית האידיאולוגית.

יש לבחון ברצינות רבה את כל הבקשות, ולהגדיר כל אחד מהאנשים הנ"ל, על פי ההגדרות הכתובות באמנות עליהן ישראל חתומה.

 

* כל עוד לא נעשתה הבחינה הזאת, ההגדרה המדויקת ביותר היא מבקשי מקלט. אובייקטיבית, הם מבקשי מקלט, מהסיבה הפשוטה, שהם אנשים המבקשים מקלט. מי מהם באמת זקוק למקלט? זאת יש לבדוק באופן אמיתי. מה פירוש "באופן אמיתי"? לא כדי להוכיח שהם מהגרי עבודה ולא כדי להוכיח שהם פליטים, אלא כדי לדעת מה הם באמת.

 

* לכאורה, גם המונח מסתננים הוא נכון אובייקטיבית, הרי הם הסתננו לישראל בניגוד לחוק. אלא שבשיח הישראלי, המושג מסתננים מתחבר אסוציאטיבית למחבלים שחדרו לישראל בשנות ה-50 למטרות טרור וביזה, והוגדרו "מסתננים". השימוש באותה מילה כלפי מבקשי המקלט, נועד להאיר אותם באור שלילי ומפחיד.

 

* לפני כשנתיים, עמדנו בפני איום דמוגרפי קיומי. העובדה שישראל היא מדינה מערבית, דמוקרטית, מפותחת ומשגשגת יחידה בתוך אוקיאנוס של עולם שלישי, בטווח הליכה ברגל, זימנה צונאמי של מהגרים שעמדו להציף את ישראל ולאיים על זהותה היהודית ועל מצבה הכלכלי. החלטה על הקמת הגדר התעכבה זמן רב מדי, אולם משהוחלט עליה, היא הוקמה ביעילות רבה ובקצב מהיר מאוד. הקמת הגדר בלמה את הצונאמי הזה. כעת ניתן להרגיע. אין עוד כל איום דמוגרפי.

מול האיום הדמוגרפי נכון היה להתגונן, גם בצעדים חריפים כמו מחנות מעצר, התייחסות למהגרים כאל מסתננים וכד'. משהסכנה חלפה, יש להתייחס אליה בפרופורציות.

מהי התייחסות בפרופורציות? קודם כל הבנה ש-54,000 איש, קצת יותר ממחצית האחוז מכלל האוכלוסייה, אינה מהווה כל איום דמוגרפי.

במצב הזה, ניתן לבחון כל מבקש מקלט לגופו, על פי הקריטריונים המקצועיים המקובלים, לתת מקלט לכל פליט, ולגרש כל מהגר עבודה בלתי חוקי. גם אם יתברר שהרוב הגדול הם פליטים, אין בהם איום על זהותה היהודית של המדינה.

 

* מבקשי המקלט עובדים בעבודות שישראלים אינם מוכנים לעבוד בהם. החלופה שלהם היא... עובדים זרים. לכן, יש לגרוע את מספרם ממכסת העובדים הזרים ולאפשר להם לעבוד. ככל שיעבדו יותר, כך הם יהיו מעורבים פחות בעבריינות ופשע. וכך גם לא תהיה כל משמעות דמוגרפית להימצאותם בישראל.

 

* הריכוז של מבקשי המקלט בשכונות דרום ת"א, הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית, שכיוונה אותם לשם. יש לשנות לחלוטין את המדיניות הממשלתית, ולפזר אותם בכל רחבי הארץ, ולא נודע כי באו אל קרבנו.

 

* הפליטים שייקלטו בישראל בכבוד ויזכו לתנאים הראויים, יהיו שגרירים של רצון טוב של מדינת ישראל, כשתסתיים פליטותם.

 

* החלטתו הראשונה של מנחם בגין כראש הממשלה, שניות ספורות לאחר השבעתו לתפקידו, הייתה לקלוט פליטים וייטנאמים שנמלטו מארצם ואף מדינה לא הסכימה לקבלם. הוא ראה בכך מחויבות מוסרית – לא בשל היותנו מדינה דמוקרטית, אלא בשל היותנו מדינה יהודית. 

 

* אני משוכנע, שגם אילו דעתי בנוגע למבקשי המקלט הייתה הפוכה, הייתי מתקומם על כך שלא אפשרו לנציגיהם כניסה לכנסת. זו החלטה מבישה.

 

* באירוע בכפר קוצרה – הרעים הם הפראים שחדרו לכפר כדי לבצע מעשי ונדליזם, במקרה הטוב, ובני דמותם הפלשתינאים שתקפו אותם. הטובים הם תושבי הכפר שגוננו עליהם ומנעו לינץ'. יותר משמטורפי "תג מחיר" (איזה ביטוי מכובס) הם אויבי הפלשתינאים, הם אויבי היהודים ובראש ובראשונה – אויבי המתיישבים ביהודה ושומרון. דיבוק צא!

 

* מבצעי הפיגוע נגד רכב של מח"ט בצה"ל ביצהר, הם גיס חמישי. הם בוגדים ואויבים. הם ראויים לכל לשון של הוקעה, גם כשהם מפגעים בפלשתינאים ובנוצרים. אבל הם לא נעצרים שם. הם נלחמים בצה"ל. אויבי צה"ל הם אויבי מדינת ישראל. אויבי מדינת ישראל הם אויבי העם היהודי. תג מחיר = אויבי העם היהודי.

 

* כשניגשתי לבחינה הפסיכומטרית, לקראת לימודיי האקדמיים, הופתעתי לגלות שיש ספרי הכנה לבחינה ואנשים מתכוננים אליה. אם כך, חשבתי, מה הטעם בבחינה?

היום, אין כמעט מי שניגש אל הבחינה ללא מכינות וקורסי הכנה, שבה התלמידים לומדים שיטות כיצד להצליח. ואלה שיש להם, יכולים להרשות לעצמם את הקורסים שיבטיחו להם את ההצלחה הגדולה ביותר. אם כך, באמת, מה הטעם בבחינה?

הכיוון של הרפורמה שהציג שי פירון חיובי, אך היה עליו ללכת צעד אחד נוסף – ביטול הבחינה הפסיכומטרית. יש לאפשר לכל אחד להתקבל לשנה א'. אם לא יצליח בשנה הראשונה ללימודיו, לא יוכל להמשיך. אבל תינתן לו הזדמנות אמתית והמבחן בו יידרש לעמוד הוא אמתי ורלוונטי.

 

* הגורם העיקרי להתנגדות לרפורמה, הוא שמרנות – התנגדות לשינוי באשר הוא. קראתי מאמר ב"ישראל היום" של מנכ"לית משרד החינוך לשעבר רונית תירוש, המצדדת בהמשך הבחינות הפסיכומטריות כמות שהן. לא היתה בדבריה שום התייחסות לתמונה האמיתית של הבחינות הללו – מה קורה שם באמת. היא אמרה שאלו בחינות שוויוניות, כיוון שהן מציגות רף שווה לכל, בניגוד לבתי הספר השונים זה מזה. שוויוניות? עם תעשיית ההכנות לפסיכומטרי, שמי שיש לו מקבל הכנה נקודתית איך להצליח?

 

* מורים: "אם הבחינה תהיה רק 70% מהציון, ויתרנו על 30% מהחומר." זו אותה גישה שמרנית, הדבקה בקיים – בחינת הבגרות היא חזות הכול, ומה שלא נלמד לבחינה, כאילו לא נלמד. הסרגל שקם על יוצרו, הפך את בתי הספר לתעשיית ציוני בגרות, במקום לבית חינוך והרחבת דעת. יש צורך ברפורמה תפיסתית, שתשנה את תובנת מהותו של בית הספר.

 

* שר הרווחה הקים צוות לבחינת מענקי עבודה מועדפת לחיילים משוחררים. שינוי הכרחי, הוא הכנסת עבודה בחינוך למסגרת הזאת. יש לשים קץ לעיוות, שבו חייל משוחרר הבוחר להיות מדריך נוער או מדריך ספורט לא ייהנה מהמענק, ממנו נהנה חייל משוחרר הבוחר להיות מתדלק בתחנת דלק.

אם החינוך אינו עבודה מועדפת, אין משמעות למושג עבודה מועדפת.

 

* איני יודע אם כך הדבר גם היום, אולם כאשר אני הייתי מזכיר הקיבוץ, צעירים שעבדו אצלנו בחינוך קיבלו מהקיבוץ מענק בשווי מענק עבודה מועדפת.

 

* כשמאמינים במשהו, אף פעם אסור להרים ידיים. בשעה טובה, נחתם הסכם בין המועצה המקומית קצרין לרשת "סטימצקי", על פתיחת חנות חדשה במרכז קצרין. החנות כרגע בשיפוצים ותפתח בעוד כחודשיים.

* אחת ההדלפות אודות מסמך קרי, שהכעיסה אותי במיוחד, טענה שבמקביל להכרה בישראל כמדינה יהודית, תהיה התחייבות ישראלית לשמור על זכויותיהם של ערביי ישראל, על פי אמות המידה הבינלאומיות המקובלות.

דרישה כזו היא שיא החוצפה. אף מדינה בעולם לא העניקה זכויות אזרח מלאות לבני הלאום שנמצא עימה במלחמת קיום, לאורך כל שנותיה – כפי שעשתה ישראל. איזו עוד מדינה בעולם היתה מאפשרות תופעה מן הסוג של טיבי וזועבי, למשל?

ערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת שהנם באמת ובתמים אזרחים, ולא נתינים. הם הערבים היחידים שנהנים מדמוקרטיה אמיתית ומלאה, ואינם מדוכאים בידי הרודנות של הדיקטטור התורן השולט בהם. הם הערבים היחידים במזה"ת החיים במדינת כל אזרחיה, כי אף מדינה אחרת במזה"ת אינה שייכת לאזרחיה, זולת ישראל. לא בכדי, כאשר מציעים לערביי ואדי ערה את ההצעה האידיאלית לכאורה – להמשיך לחיות ביישוביהם, אך כאזרחי מדינת הלאום שלהם, הם דוחים זאת מכל וכל, ודבקים במדינת הלאום היהודית, שהם כה אוהבים להשמיץ אותה.

יש לדחות על הסף כל ניסיון להכניס למו"מ את סוגיית ערביי ישראל.

 

* יאיר לפיד: בנייה בירושלים היא רעיון רע. כי ירושלים אינה מקום אלא רעיון. רע? ולכן נעשה הכול כדי לסכל את הבנייה בירושלים בירת הנצח של עם ישראל שאסור לחלק אותה כי היא רעיון רע. ואו! אני חייב לכתוב על זה סטטוס.

 

* אם רוצים לפתוח סתימה, אין ברירה אלא להכניס את היד לביוב. ודאי שמוצדק להכניס את היד לביוב, אם יש בכך כדי להציל חיים. שהרי כל המקיים נפש חיה, כאילו קיים עולם מלא. המלחמה בטרור מחייבת הכנסת היד לביוב. זה מסריח, לא כל אחד מסוגל לכך, אני למשל איני מסוגל לכך, ולכן אני מצדיע לאלה שעושים כן. אני שמח שיש אנשים המוכנים להיות החוקר קפטן ג'ורג', לסכל פיגועים ולהציל חיים.

 

* השבוע קיבלתי, בערב אחד, שתי תגובות כמעט זהות, של אנשים שהגיבו על דברים שכתבתי, באמירה שהפעם, באופן חריג, הם מסכימים עם כל מילה. האחד, מתנגד לרוב דבריי כי לטענתו אני "שמאלני" מדי. השני – שאני "ימני" מדי. ואילו אני משתדל ככל יכולתי להיות משוחרר מהכבלים המנוונים והמסרסים של ימני / שמאלני, דתי / חילוני, אשכנזי / מזרחי וכו', שאמורים לקבוע עבורי מה לחשוב. הבחירה הזאת מאפשרת לי חירות אינטלקטואלית לבחון כל דבר בעיניים פקוחות ובראש פתוח.

 

* לפני שנה וחצי השתתפתי במסע לפולין. טרם המסע, ביקרה הקבוצה בבית לוחמי הגטאות. בתום הסיור נפגשנו עם ניצולת שואה, שהייתה קשרית במחתרת בגטו – חווקה פולמן רבן, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות. אישה זקנה בגילה אך צעירה ברוחה, חיונית, מלאת חיים והומור, שבתה אותנו בקסמיה ובישירות שלה. ראיתי בחיוּת שלה את הניצחון הגדול על הצורר. הצטערתי לקרוא שחווקה הלכה ביום חמישי לעולמה. יהי זכרה ברוך!

 

* ביד הלשון: בין הרפורמות שעליהן הכריז השר שי פירון, הוא דיבר על "חובת התנדבות". הוא לא המציא את הגלגל. כבר היום קיימת חובה של "מחויבות אישית". אני סבור שמערכת החינוך צריכה לחנך לעשייה למען הכלל, ושעליה לחנך להתנדבות ולעודד אותה. וגם עשייה למען הכלל מתוך חובה, עשויה להדביק את התלמיד לרעיון העשייה ולהביא אותו לידי התנדבות.

אבל... "חובת התנדבות" היא אוקסימורון... כמו שלג חם או מים יבשים. אם זו חובה, אין היא התנדבות. אם זו התנדבות, היא אינה יכולה להיות חובה. התנדבות היא פעולה הנעשית מתוך רצון חופשי, מתוך בחירה אמתית, מתוך נדיבות.

 

 

3. המקום שבו שורפים את ספרי נתן זך

ב-1817 נערכה בהר וארטבורג שבגרמניה עצרת של סטודנטים לאומנים, לציון 300 שנה להופעתו של מייסד הדת הפרוטסטנטית מרטין לותר. העצרת לוותה בקריאות לאומניות למען איחוד גרמניה ונגד הזרים והיהודים. בסופה של העצרת, הועלו באש ספרים שנחשבו לבלתי פטריוטיים.

האירוע הזה זיעזע את המשורר הגרמני היהודי (אמנם הוא הוטבל לנצרות, אך כל חייו ראה עצמו כיהודי) הדגול היינריך היינה עד עמקי נשמתו. הוא כתב בעקבות האירוע את המחזה "אלמנסור" שפורסם ב-1820. המחזה עוסק בשריפת ספרי קוראן בידי נוצרים במאה ה-16, אך היה ברור לכל שמדובר באלגוריה, ושהמחזה עוסק באירוע וארטבורג. במחזה הזה כתב היינה את המשפט המפורסם: "מקום שבו שורפים ספרים – הוא מקום שבו ישרפו גם בני אדם."

היו אלה דברי נבואה של ממש. 113 שנים מאוחר יותר, ב-10 במאי 1933, הועלו באש בכיכר האופרה בברלין 20,000 ספרים יהודיים; ספרי קודש וספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים. לא חלף עשור, עד שנבואתו של היינה התגשמה בהובלת היהודים אל המשרפות.

מקום שבו שורפים ספרים, הוא אחד מתהומות השפל העמוקים ביותר של האדם. אין להקל ראש בשריפת ספרים ויש להוקיע שריפה כזו והתהדרות בשריפה כזו.

"שָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ" התפאר המשורר הצעיר רועי חסן בשירו "במדינת אשכנז", שהתפרסם בנובמבר 2013 במוסף התרבות וספרות של "הארץ". חסן ניחן בכישרון בלתי מבוטל לכתיבת שירה, ואת כישרונו הוא מגייס לשנאה נוראה, שנאה עקרה.

על מה ולמה שרף חסן את ספריו של נתן זך? בשירו "על מי ועל מה (או סגירת חשבונות)", שפורסם אף הוא ב"הארץ", כעבור כחודש, הוא כותב על "הַתַּרְבּוּת שֶׁלָּכֶם, לֹא שֶׁלִּי / וְלֹא שֶׁל הוֹרַי / הַתַּרְבּוּת הַיִשְֹרְאֵלִית שֶׁהִיא / הַתַּרְבּוּת הַאֵירוֹפֶּאִית שָׁנָּתַן זַךְ נוֹשֵׁם אֶת נְשִׁימוֹתֶיהָ הַאַחֲרוֹנוֹת."

אני רחוק מדעותיו הפוליטיות של נתן זך כרחוק מזרח ומערב, וסולד מהטפתו לאחרונה לירידה מן הארץ. אולם נתן זך הוא משורר דגול, ענק, אחד הגדולים ביותר שבין משוררינו. על מה ולמה שונא אותו חסן שנאה תהומית כל כך? על מה ולמה הוא שורף את ספריו? מסיבה אחת ויחידה. הוא אשכנזי. חמור יותר; בעיני רועי חסן, הוא אחד מסמלי התרבות האשכנזית. ומאחר וחסן יוצא למלחמת קודש נגד האשכנזיוּת (אם יש דבר כזה) ונגד האשכנזים – במלחמה כמו במלחמה, הכל מותר. גם לשרוף ספרים. והמקום שבו שורפים ספרים, הוא המקום שבו ישרפו גם בני אדם.

לא רק לעברו של נתן זך מכוונים חצי השנאה של רועי חסן. "לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק", שהרי מותו של אשכנזי, ועוד סופר אשכנזי, ועוד סמל תרבות אשכנזי (האומנם?) אינו סיבה לאבל אלא לשמחה, במקום שבו שורפים ספרים.

ל"דוד אבידן המת" הוא נותן הנחה: "הִשְׁאִיר אַחֲרָיו כַּמָּה שִׁירִים טוֹבִים" אבל מיד מסייג "תַּעֲלוּלֵי מִלִּים וְהַרְבֵּה / בִּלְבּוּלִי בֵּיצִים וְלֶגִיטִימַצְיָה / לְשִׂנְאַת נָשִׁים. / וּבְכָל זֹאת מְלַמְּדִים אוֹתוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר / כְּבָר שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה / וּמְטַפְּחִים דּוֹר חָדָשׁ שֶׁל שׂוֹנְאֵי נָשִׁים." הרי שנאה זה רע... ולמה שלא ילמדו בבתי הספר את שיריו של רועי חסן ויטפחו דור חדש של שונאי אשכנזים? ועל רפי לביא הוא כותב: "רָפִי לָבִיא הָיָה צַיָּר גָּרוּעַ // הַטַּעַם שֶׁלִּי הוּא הַקּוֹבֵעַ." ולמה רפי לביא הוא צייר גרוע? הרי זה ברור. כי הוא אשכנזי.

בשיחה עם המשורר והסופר אמנון שמוש, יוצא חלב, ואחד מהיוצרים שתרמו יותר מכל להשתלבות התרבות המזרחית בתרבות הישראלית, בעיקר בסדרת הטלוויזיה המבוססת על ספרו "מישל עזרא ספרא ובניו", הזהרתי אותו שחסן ישרוף גם את ספריו. אמנם הוא אינו אשכנזי, אבל הוא "משתכנז", הרי הוא קיבוצניק.

שמוש הסכים איתי.

איני מכיר את כל שירתו של רועי חסן. אני מכיר שני שירים בלבד. שני השירים הללו נוטפי ארס, שנאה ומרירות נוראית כלפי מדינת ישראל, אותה הוא מגדיר "מדינת אשכנז". "לֹא אוֹדֶה לְהוֹרַי / שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתִי לְעוֹלָם הַמְּקֻלָּל שֶׁלָּכֶם." הוא מתריס. "לֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת / עֵד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה."

 אין לו מדינה, כי ישראל אינה מדינת היהודים, אלא מדינת אשכנז. הוא רוצה מדינה משלו – לא מדינת היהודים, מדינת המזרחים.

מדינת ישראל, שקמה אל תוך מלחמה קשה ונוראה, בה איבדה אחוז מאוכלוסייתה (80,000 הרוגים בסדר גודל של ישראל היום), בעודה מלקקת את פצעיה, ובעיצומו של משבר כלכלי קשה ביותר, הכניסה את עצמה למשטר של צנע, כדי לאפשר עלייה המונית שיותר מהכפילה את אוכלוסייתה, של ניצולי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות ערב שעברו פרעות קשות באותם ימים. היה זה צעד הרואי, אולי חסר תקדים בתולדות האומות, ביטוי עילאי של הערבות ההדדית היהודית, של "כל ישראל ערבין זה בזה". במהלך ההיסטורי הגדול הזה נעשו טעויות, גם טעויות קשות, שיש ללמוד מהן ולהפיק מהן לקחים. יש מקום לביקורת ואף לעלבון. אך השנאה היוקדת הזאת ... מאיפה היא באה? הרי זה דבר נורא.

רועי חסן אינו יחיד. הוא אחד מחבורת יוצרים המכנים את עצמם "עַרְס פואטיקה". הם רואים עצמם כמשוררי מחאה. אך אין הם, אלא משוררי שנאה. אני סולד מהקיצוניות הנוראה הזאת, הקיימת בכל מחנה. היא קיימת בימין הקיצוני (כהניזם, תג מחיר) ובשמאל הקיצוני ("זוכרות", האנטי ציונות, הכחשת קיום העם היהודי), בחרדיות הקיצונית (נטורי קרתא, חסידי סאטמר) וכך גם בפמיניזם הקיצוני ואפילו בטבעונות הקיצונית. כן, יש גם פנאטיות עדתית מזרחית רדיקאלית. והיא מכוערת בדיוק כמו אחיותיה באידיאולוגיות האחרות. הקיצוניות האלימה הזאת אינה הקצנה של האידיאולוגיה – היא היא האידאולוגיה. זוהי אידיאולוגיה של שנאה, הצבועה בצבעים שונים, אך השנאה היא אותה שנאה.

ובשנאת האשכנזים, רועי חסן אינו מוצא מקום להזדהות עם השואה, שהרי זו אינה השואה שלו, זו השואה של האשכנזים (כביכול). ולכן הוא חובט במערכת החינוך הישראלית, כלומר האשכנזית, "כִּי הָיִיתִי חַיָּב לָדַעַת מָה שֶׁיֵּשׁ לַיֶּלֶד מֵהַגֶּטוֹ לְהַגִּיד." ו"חָשַׁבְתִּי עַל אִמָּא שֶׁלִּי בְּטִקְסֵי יוֹם הַשּׁוֹאָה / כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לִבְכּוֹת." כי לא בוכים על אשכנזי שנשרף, רק על מי שחווה שואה אמתית – אימא שלו, שחוותה את השואה שעשו בה האשכנזים.

"אני חייב ליצור קשר איתו, לשוחח איתו," אמר לי אמנון שמוש. אדרבא, תמיד טוב לדבר. אך האמת היא שזה דיבור סרק. כי אדם המצוי כל כולו בשפל כזה של שנאה, והבונה קריירה על שנאה – שנאה שהביאה אותו כבר פעמיים לראש מדור התרבות והספרות של "הארץ", אינו פתוח לשיחה.

איך ניתן להתמודד עם התופעה? סור מרע ועשה טוב. יש להתרחק מהשנאה הזאת ומהיצירה הזאת ולהמשיך במפעל הציוני, של קיבוץ גלויות ובנייתו של העם היהודי, ובנייתה של תרבות יהודית, ציונית, ישראלית, מתוך כבוד לכל מקורותיה התרבותיים, שכולם – מפולין וממרוקו, מגרמניה ומאתיופיה, מתימן ומרוסיה; כולם שלנו, כולם מקורותינו, כולם המעיין שמימיו הם התרבות היהודית שלנו. ולהמשיך להתחתן בינינו ולהביא לעולם ילדים שלא ידעו מה זה אשכנזים ומה זה מזרחים והאם הם כאלה או כאלה, ושלא ידעו שהם אמורים לדעת, כי זה פשוט לא חשוב.

והשונאים ישנאו.

 

אהוד: על פי שיריו שפורסמו בעיתון, רועי חסן הוא גרפומן שמנצל בעורמה את שנאת ישראל, שחוגגת בעיתון "הארץ" ובמוספו הספרותי, והיא גם כרטיס כניסה לפרסום בו, כמו ליקוק התחת לפלסטינים.

בקרוב יפרסמו שם ודאי "יצירה" אנטי-ישראלית של "משורר"-מסתנן סודני או אריתראי, כשם שמפרסמים שם את הגרפומניה הפרו-פלסטינית של נתן זך, שהיא בושה למשורר שהיה חשוב-בשעתו.

 

 

 

* * *

שנת 2014, תשע"ד

היא שנת ה-120

להולדתה בפתח-תקווה

של המשוררת ה"צברית" הראשונה

אסתר ראבּ

באפריל שנת 1894, תרנ"ד

ולשמחתנו גם יופיע הקיץ בול דואר ישראל

הנושא את שמה ודיוקנה

 

 

* * *

ברוך תירוש

בעזרת האוייבים שבתוכנו

ליריב אופנהיימר ואדם קלר, ברכה להבנה ולרגיעה!

קראתי בעיון תוך הכרת החומר וברגשות מעורבים, את דבריכם בנושא הסכסוך הערבי, ואת התגובות להם של כמה ישראלים; וברשותכם אני מעביר לכם העתק מהבנותיי בהקשר לפעילותכם.

ואכן, הלב כואב על שבמחיצתנו נמצאו ורוחשים יושבי קרנות התומכים בשאיפות אויבינו, מבינים ומצדיקים את מניעיהם לאלימות ולשפיכות דמים. האם תפילת כמה עשרות יהודים ליד הכותל המערבי הצדיקה בשנות ה-20 טבח הרבה מאות יהודים בצפת ועין זיתים, בירושלים ובמוצא, בחברון וביפו? מאידך, אני מכיר בתרומה הגדולה שחוגי המתנכרים הרימו ומרימים לקידום מגמות הציונות באשר להקמת המדינה, לביסוסה ואף להרחבת גבולותיה. שהרי אלמלא חתירתם ייתכן והערבים היו מסכימים בעבר לקיום המיעוט הציוני בקהילותיו, בצד הרוב הערבי הגדול, ולא היו מתפתים לפתוח באלימות שהביאה, החל משלהי שנות ה-20, להתארגנות הגנתית יעילה ומכאיבה, ובסיכום להסתלקות מאות אלפי ערבים ממאות כפרים ועיירות בארץ.

הרי בכל עת היתה יכולה ההנהגה הערבית להפסיק את מעשי האיבה, כאשר הם מהווים עדיין רוב, ואנחנו מיעוט.  אולם הסתת אנשי 'ברית שלום', כמו הסתת אנשי 'שלום עכשיו' כיום – סינוורה את עיניהם והקשיחה את דעתם והביאה לאלימות שכאמור הביאה להקמת המדינה, לביסוסה ואף להרחבתה !

לכן לא הסכימו הערבים לפשרות 1937 ו-1947, ובהמשך מנעה מהם הסתת יושבי הקרנות הסכמה לגבולות הסכמי שביתת הנשק בשנת 1949, והם המשיכו במעשי האיבה כלפי ההתיישבות בגבולות אלה, המקודשים כיום כ'גבולות שנת 1967', שההתכנסות אליהם מבטיחה לנו כביכול רגיעה ושלום.

לכן, ובגלל ההסתה המתמשכת מטעם 'שוחרי השלום' במחנה היהודי, ומעל דפי 'הארץ' – לא הסכימו הערבים לפשרות אולמרט, ברק ושרון, שהותוו ע"י ביל קלינטון וג'ורג' בוש; וכנראה שגם לא יסכימו לפשרות נתניהו, המותוות כיום באמצעות ג'ון קרי.

השאלה המכרעת כיום היא האם חוגי יושבי הקרנות, יהודים ואחרים, המתנכרים במחיצתנו – יגברו, ויתישו את החוגים הממלאים את חובותיהם האזרחיים ומפעילים את מערכות המדינה. או, האם בכל זאת הם יתמזערו, ונשכיל כבעבר להתעצם מולם תרבותית וכלכלית, להתגונן בנחישות מכרעת מהטרור הערבי, ולשדרג את איכות החיים במדינה באורח שיאפשר שילוב חיובי של בני המיעוטים בעשייה ובחיי החברה. או אז יהיה ניתן גם לשכנע את הנהגות ערב לנהל איתנו מו"מ אמיתי לרגיעה ולתיחום סביר של הגבולות, והעיקר, להביא לשלום בר קיימא.

 בהערכה ובתקווה, 

ברוך  תירוש

הקטן בשבטי ישראל.  

 

* * *

רון וייס

לא נרדפים כי צבע עורם לבן

סופר נידח שלום,

רוב המסתננים השחורים הבלתי חוקיים נמלטו מאריתריאה, משום שלא רצו לשרת עשרות שנים בצבא האריתריאי. הם נחשבים לעריקים וצפויים לשנות מאסר רבות באריתריאה. ברור שהם פליטים הזקוקים להגנה. ישראל לא ביצעה תשאול פרטני לגבי כל מסתנן שחור בלתי חוקי כדי לקבוע את מעמדו. המטרה היא לפעול להחזרת כל 53,000 השוהים השחורים הבלתי חוקיים לארצותיהם או למדינות שלישיות כאשר הדבר יתאפשר.

בינתיים אפשר להעסיקם בתשלום בעבודות חקלאיות, במקום 24,000 עובדים תאילנדים שהממשלה החליטה לייבא כדי לספק רווחים לחברות כוח אדם. בנוסף לשוהים הבלתי חוקיים מאפריקה, יש עוד בין 80,000 ל-130,000 שוהים בלתי חוקיים מאירופה (רומניה, מולדובה וכו') ומאסיה. הם לא נרדפים כמו השוהים מאפריקה כי צבע עורם לבן, וקשה לזהותם. קל לזהות ולהסית נגד השחורים מאפריקה.

ההצעה של שר החוץ אביגדור ליברמן להעביר את היישובים הערביים בוואדי ערה לריבונות פלסטינית במסגרת הסכם שלום, אין בה כל תועלת. הערבים שיהיו תחת ריבונות פלסטינית יישארו אזרחים ישראליים וייתכן שתהיה להם אזרחות כפולה (כמו לישראלים החיים בארה"ב). אי אפשר לשלול את אזרחותם. הם יוכלו לחצות את הגבול ולהצביע בבחירות לכנסת.  

רון וייס

רמת גן

 

* * *

מוטי הרכבי

1. על הצעת ה"טרנספר" של ליברמן

איך קורה שההצעה היפה, ההוגנת, הדמוקרטית, האנושית ואני יכול להוסיף עוד סופרלטיבים – שניתנה אי פעם לאיזשהו עם בכל ההיסטוריה האנושית, הופכת שוב למזימה ציונית. אז מי נגד ולמה. ומה באמת מלמדת העובדה שהערבים דוחים אותה

 ליברמן, איום ונורא, רוצה שהפלשתינאים יהיו פלשתינאים. 

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=793819

אז הבה נבין איזו מזימה גזענית חדשה מארגן ליברמן. בואו נתחיל מעובדות היסוד.

 

1. יש קונפליקט בין פלשתינאים לישראלים, ופלשתינאים רוצים להקים מדינה פלשתינאית משלהם, נקייה מיהודים, בשטחי יהודה ושומרון, לא אכנס כרגע למה הם מוכנים לתת בתמורה, לא הבנתני אבל בינתיים וכרגע זה לא רלוונטי לוויכוח בנושא הצעת ליברמן. גם אתעלם מעזה כדי לא להוסיף קשיים.

 

2. ישראל כבר מזמן מוכנה לתת להם מדינה כזו (הכרזת נתניהו שני מדינות לשני עמים). לישראל יש דרישות "ימניות קיצוניות" כמו הכרה בזכות שלנו לחיות, ואבטחת מצב שבו יהודה ושומרון לא יהפכו  לעזה, דרום לבנון, סוריה, עיראק, לוב ושאר המקומות שאין בהם גזענות ואפרטהייד, וזאת ע"י הצבת כוח ישראלי בבקעת הירדן.

 

3. השמאל, אולמרט, ואחרים – דורשים מישראל לא להעמיד קשיים ולקבל את הדרישות הערביות, הם טוענים בחום  שאין צורך בהצבת כוחות בבקעה, ובקעת הירדן אינה הכרחית  לביטחון ישראל.  בסה"כ יש לנו דוגמאות מצוינות. הצלחת שלום מסחררת בעזה ובלבנון (נסיגה מעזה כבקשת השמאל אכן הביאה שקט ושלווה כפי שהובטח, נסיגה מלבנון גם ע"פ דרישת השמאל לא רק שהביאה שלום ושלווה לישראל אלא גם שלום ושלווה ללבנון). אז בואו לא נבלבל את השמאל בעובדות חסרות משמעות. מהן עובדות לעומת מזרח תיכון חדש.

 

עכשיו מה מציע "הגזען" ליברמן.

 ליברמן מציע שנצרף למדינה הפלשתינאית את האזרחים שקוראים לעצמם פלשתינאיים. כלומר אותם אזרחים שדוגלים בהקמת מדינה פלשתינאית. יקבלו מדינה פלשתינאית כבקשתם וכבקשת השמאל. זאת ועוד נצרף לאותה מדינה את הפלשתינאים על ביתם אדמתם ורכושם. הם יהפכו חלק מאותה ישות ערבית פלשתינאית ויתרחקו מהיהודים הנוראים, הגזענים, המנצלים, צאצאי הקופים והחזירים בקיצור אלה שיצרו מדינת אפרטהייד. 

אינני היסטוריון, אולם אני יכול להכריז בביטחון שעוד לא היה מקרה בהיסטוריה האנושית שצד אחד מציע שטחים רוויי אוכלוסייה של הצד השני, לצד השני. והצד המקבל מסרב. לא רק שמסרב, אלא בעזרת החברים מהשמאל מציגים הצעה זאת כהצעה גזענית. איך קורה שההצעה הנדיבה ביותר בהיסטוריה האנושית מצליחה בעזרת תעמולה ממומנת להפוך להצעה קיצונית. לוקחים אזרחים שדורשים בעוז הקמת מדינה פלשתינאית, ואומרים להם OK הצטרפו למדינה זאת. העם שלכם, התרבות שלכם, השפה שלכם האחים והאחיות שלכם כפי שאתם טוענים.

בכל ההיסטוריה והפרהיסטוריה, בכל דוגמא בה קונפליקט הסתיים בפשרה בוצעו חילופי  אוכלוסייה. במקרה שלנו כבר בוצע טרנספר, ללא הנד עפעף וללא כל התרחש  טרנספר של יהודים. אך כמובן בארץ ישראל טרנספר וגזענות מותרת רק כלפי יהודים. את הערבים לא מזיזים ממקומם ולטובתם מזיזים את הגבול! 

אז מי נגד ולמה? 

השמאל שדוגל בדמוקרטיה סלקטיבית, כלומר דמוקרטיה היא טובה רק אם היא תואמת את קו ההבנה שלהם. כל דבר אחר הוא דיקטטורה, ואם הרוב חושב אחרת, זה עדיין דיקטטורה. כי הם יודעים מה טוב, מה נכון מה חייבים לעשות. ההבנה והיכולת לדעת הכול ניתנה לשמאל משמיים (לא, לא מאלוהים, להאמין באלוהים מותר רק לפלשתינאים) אלא ישירות מהשמיים, וכמובן בעזרת מימון שמן מהקרן שהשד יודע מאין הן משיגים את הכסף. 

אז בגלל הממשל הלקוי בישראל, בו הרוב קובע את שיטת הממשל (חלק מהדברים כבר מזמן יצאו מידי הרוב נשאר בינתיים נושא הבחירות) צריך רוב בכנסת. וכדי להשיג כמה שיותר מושבים, כדי לכפות דעת מיעוט יהודי על רוב יהודי, צריך ערבים במדינת ישראל ולא בפלסטין.

 ערבים רגילים, ללא נטייה פוליטית חזקה. אלה פשוט יודעים מה פרוש ההצטרפות למדינה ערבית. לא צריך להיות חכם גדול או נביא כדי להבין מה פרוש חזרה לשליטה ערבית נאורה. אבל לא רק דמוקרטיה (נשכח לרגע את סיסמאות השמאל גזענות, אפרטהייד וכו') – בל נשכח את הביטוח הלאומי, החופש לבצע פשע ולהיקרא צעיר, שירותי הרפואה והמצב של כל הזכויות בלי חובות. לא, הם לא מוכנים לוותר על זה. אז הם צועקים בגרון ניחר מדינת פלסטין אך לא בבית ספרנו. 

ערבים שרוצים בחיסולנו המיידי. לא, זה לא אומר שהקבוצה השנייה רוצה בקיומנו, אבל אלה רוצים חיסול ישראל וכמה שיותר מהר. אלה מבינים שהרבה יותר קל לחסלנו מבפנים, ולכן הם מעדיפים להישאר בישראל. זמנית כמובן, שעד שכל השטח עד הים ינוקה מיהודים כפי שזה נעשה בכל הארצות המוסלמיות הנאורות. 

ההצעה של ליברמן היא ההצעה היפה, ההוגנת, הדמוקרטית, האנושית ואני יכול להוסיף עוד סופרלטיבים שניתנה אי פעם לאיזשהו עם. העובדה שהם מסרבים אומרת הכול!

 לצערנו גם הפלשתינאים הלא ישראלים לא ששים לשלום. מטה לחמם וקיומם מותנה בקונפליקט זה. אם יהיה שלום והם יפסיקו להיות "פליטים" ותיפסק המלחמה עם ישראל והם יצטרכו להפסיק את הטרור – ממה לכל הרוחות הם יתקיימו? מנהיגיהם יצטרכו למצוא פתרונות לבעיות שהם מעבר לגיוס כספים ושהידיים. זה שורש הבעייה.

 

2. מהגרי העבודה מסודן ומאריתריאה

אמנם יש לנו בעיות יותר בוערות ויותר קשות מאשר מהגרי העבודה מסודן ומאריתריאה. בחרתי לשלוח חומר נוסף בנושא, כי עצם התמיכה הבלתי מסויגת והממומנת היטב של הקרן לישראל חדשה וחלקים מהשמאל (אני מקווה שלא כל השמאל) מצביעה על המגמה האמיתית של הקרן.

בכל הזדמנות שאפשר להביא נזק לישראל, צריך להביא נזק. מרגע שהם זיהו מטרה שיכולה להביך את ישראל, לחבל בישראל, ולהוציא דיבת הארץ, הקרן תקפוץ על הזדמנות זאת ותממן ותשמן את כל הדרך. 

הקרן טרחה ושלחה נציגים לסודן ולאריתריאה כדי לעודד ולכוון את מהגרי העבודה, ולמה?  התשובה ברורה מהשם של קרן הרשע "הקרן לישראל חדשה" – איך מקימים ישראל חדשה, ראשית הורסים את ישראל הקיימת ואז מקימים חדשה. ואם רק יצליחו להרוס את הקיימת בלי להקים ישראל חדשה, יוכלו להתנחם שהצליחו לפחות לעשות חצי עבודה. 

הרשו לי לצטט את חדווה רדוביץ סמנכ"ל הקרן לישראל חדשה 2011 – "היעלמותה של המדינה היהודית לא תהיה טרגדיה." אם תעלם המדינה היהודית יוכלו נציגי הקרן שחלקם הגדול,  כמו המימון, יהודים אמריקאיים – לחזור לארה"ב ולחפש מטרות נעלות חדשות להרוס. 

ח"כ רגב פנתה ליועץ המשפטי כדי שיחקור מי עומד מאחורי מימון גל הפגנות של הימים האחרונים. היא מנעה  את כניסתם של המסתננים הבלתי חוקיים לתוך הכנסת והרתיחה את כל מפלגת מר"ץ, בנוסף היא גם דרשה מהיועץ פתיחה בחקירה.

דני דנון הגיב על הבכי של מר"ץ בעקבות המעשה של רגב. צפו בסרטון שחושף מי עומד מאחורי גל ההפגנות ומשלם עליהן:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=792380

הקרן עומדת מאחורי מחאת המסתננים של תחילת 2014. למי שעדיין לא ברור איך עובדת הקרן לישראל חדשה NIF – היכנסו לסרטון 3 דקות ולימדו מי מארגן את ההפגנות, מי משלם עבור ההפגנות, מי מסית, מי מייעץ, מי מחבל בארץ ישראל ה''דמוקרטית'' לכאורה, והכול נעשה מתחת לאף של כולנו ובתמיכה שקטה של בג''ץ וממשלת ישראל, התשקורת והמשטרה.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=792621

אם לא הבנתם מי מארגן לנו את זה, זוהי אותה חבורה שממומנת היטב ע"י הקרן. השמות שונים המוטיב אחיד. חלק מהשמות: נשים שחור, נשות הכותל, נשות ווטש, בצלם, שוברי שתיקה, ובנוסף כל אלה שהגיעו לעמדות כוח במדינה (פרקליטות, תקשורת, בג"צ וכו') – במימון הקרן. ממש אותה חבורה!

 

 

* * *

משה כהן

הנדון: 1. הלקאה עצמית

מכובדי,

הלקאה עצמית היא התחביב הלאומי של דוברי השמאל והתקשורת במקומותינו. לא, הם לא יחמיצו שום הזדמנות להאשמה עצמית. ואין הזדמנות טובה מזו משיחות השלום עם הפלסטינים.

למה שיחות השלום תקועות, בוודאי, בגלל נתניהו שאינו מקפיא את הבנייה ואינו יוצא חד משמעית נגד אנשי ארץ ישראל השלמה.

רגע, אין לכם אף מילה להגיד על הטרור הערבי, ההסתה, הערצת הרוצחים, סרבנותו של אבו מאזן להתפשר כהוא זה על תביעותיו? רק בנו האשם?

הגדיל לעשות ח"כ איתן כבל, בדיון טלוויזיוני עם אופיר אקוניס ביום 9 בינואר, שהגיב לטענותיו של אקוניס "עזוב אותי עם הערבים, לא מעניין אותי מה עושים הערבים, אותי מעניין מה אנחנו עושים למען תהליך השלום."

זהו אכן טיעון מבריק, בבחינת, כשאני משחק שח, לא מעניין אותי מה עושה היריב, אני משחק ומנצח במשחק עם עצמי. זה לא הולך ככה.

זו המצאה ישראלית גאונית מבית מדרשם של כבל ומרעיו, המדרדרת אותנו במהירות ובבטחה להתאבדות מדינית.

רבותיי הנאורים, לא יעזור, צריך שניים לטנגו, הלקאה עצמית כפייתית לא תביא להסכם שלום בשום צורה שהיא ללא היענות מהצד השני.

 

2. בני שיח לשלום

מכובדי,

נטוש אצלנו הוויכוח הלוהט האם יש לנו בני שיח (פרטנרים) לשלום בצד הפלסטיני. תשובה חלקית לכך קיבלנו בשבוע שעבר, בצורת ידיעה שולית ובלתי חשובה בשולי החדשות. התבשרנו שהתקיים ברמאללה מפגש לדו-קיום פלסטיני-ישראלי (כולם אנשים נאורים כמובן). חשבנו שהנה-הנה ימות המשיח הגיעו וזו יכלה להיות ידיעה מרעישה, עד ששמענו באותו הקשר – שהעוברים והשבים ברמאללה, כשנודע להם על נוכחותם של הישראלים, נתקפו זעם קדוש, ידו אבנים, קראו "איננו רוצים ישראלים!" – ניסו לפרוץ לאולם ולעשות שפטים בישראלים (נאורים כמובן). בקושי עלה בידם של כוחות הביטחון [הפלסטיניים] למלט אותם כול עוד נפשם בם.

התקשורת לא הבליטה את האירוע הזניח הזה, שהרי שאיפתם העזה של הפלסטינים לשלום איננה מוטלת בספק. אגב, מי שמע את הידיעה השולית ששני בתי כנסת חוללו באשקלון? על כך הגיב אחד ממנהיגי המחנה הנאור, איתן כבל, בהכרזה נרגשת, "איני רוצה לשמוע מה עושים הערבים, אלא מה אנחנו עושים למען השלום."

חככתי בדעתי למה בדיוק מתכוון איתן הנאור, והגעתי למסקנה (תקנו אותי אם אני טועה) שמר כבל שואף שמדינת ישראל תיסוג מיד מכול השטחים (ללא הסדרי ביטחון), לרבות ירושלים, תגרש מיד את כול המתנחלים (לרבות בגילה וברמת אשכול בירושלים), תקלוט את כול הפליטים הפלסטינים, ואז אולי תנוח דעתם של אבו מאזן ושל מר כבל – שישראל עושה די "למען השלום" (עוד שלום כזה ואבדנו).

עד שחזונו יתגשם, מסתפק מר כבל בהצעת חוק שריסוס כתובות על קירות ערבים הוא פעולת טרור הגוררת עונש מאסר של 20 שנה. לעומת זה יידוי אבנים על כלי רכב ישראלים הוא מחאה לגיטימית.

מי אמר שהיהודים נגועים ביצר לשנאה ולהלקאה עצמית? 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

יהודה דרורי

ארנון סופר על המסתננים

הדמוגרף פרופ' ארנון סופר: ''תרגיל יזום של קרטל ארגוני זכויות האדם". הדמוגרף פרופ' ארנון סופר טוען כי בעקבות הפגנת הענק של המסתננים, סוף סוף גם הצפון תל אביביים גילו את הבעיה ועם הרבה חרדה. פרופ' ארנון סופר, ראש קתדרת חייקין לאסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, קורא לכוחות הביטחון לערוך מעצרים המוניים ולפתור אחת ולתמיד את בעיית המסתננים

לדבריו, דבר אחד טוב יצא מכל ההפגנות האלה, בפעם הראשונה ש-25 אלף מסתננים אפריקאיים עזבו את שכונת שפירא לצפון תל אביב. סוף סוף גם הצפון תל אביביים גילו את הבעייה, ועם הרבה חרדה, כי כפסע היה בין פוגרום בין יהודים לאפריקאים, אבל אוי ואבוי ליתרון שכזה, אומר סופר. לדבריו צריך לסלק את כל אותם ארגוני זכויות אדם שמארגנים את ההפגנות האלה, "האפריקאים לא יכלו לקיים דבר כזה לבד, אתמול ראינו את כל הנערות הלבנות עם הטלפונים שמארגנים את ההפגנות. יש כאן תרגיל יזום של קרטל ארגוני זכויות האדם. מדינת ישראל לא מעניינת אותם, לחלקם יש אג'נדה לחלקם זו פרנסה, אחדים מהם זה השמאל הרדיקלי שרוצה לראות כאן מדינה חד-לאומית ויש גם נאיבים. הם אלה שאירגנו והם אלה שאספו אותם להפגנות."

לדבריו, חייבים לסלק את כל עשרות אלפי המסתננים, "מאז שהוקמה הגדר אכן השיטפון נעצר ובזה ניצחנו, אבל מה עושים עם 55 אלף שנותרו כאן? לו זה היה תלוי בי הייתי הערב פותח במעצרים המוניים, ומעביר אותם לסהרונים ולחולות במהירות האפשרית. הייתי גם נכנס לכל אותם בתי הקפה של היהודים הלבנים שנאלצו לשטוף כלים כי העבדים שלהם הפגינו.

"מדובר בילדים צפוניים שלא משרתים בצבא ויש להם את החוצפה להגן על המסתננים העבדים שלהם," טוען סופר, "תופעת המסתננים לא היתה ולא נבראה, זה שקר קלאסי. אולי עשרה מהם ברחו מדארפור, כל השאר באו לכאן כדי לעבוד בגן עדן של המזרח התיכון, אבל אני מאמין שלאט לאט כולם יֵצאו מכאן."

 

 

 

* * *

מרדכי מרטין בובר:

ציונות אמתית וציונות מדומה

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

 

החלק השני של השיחה מבוסס על מאמרים של בובר, שנכתבו במשך יובל שנים, ואשר עוסקים בשאלות הציונות והיחס לערבים.

 

שאלה: מה הוא השינוי שעשויה להביא הציונות בלב בני-הנוער? 

 

מרטין בובר: הדבר שעלינו לשאוף לו, אסור שיהיה פחות משינוי-צורה ממשי של כל החיים בכלל. כלומר, שהחיים הפנימיים המשתנים יתבטאו ויציגו את עצמם בשינוי-הצורה של החיים החיצוניים, חיי-האיש וחיי-הציבור.

אמנם גם להפך, ששינוי סידורם של החיים החיצוניים ישפיע מדי פעם בפעם השפעה מחדשת על החיים הפנימיים. בחשיבותה של פעולת-גומלין כזו לא הכירה עוד כל צורכה תורת הציונות. הפריזו לרוב על כוחו של השינוי החיצוני. אבל כמובן אין גם להעמיד פשוט נגד הפרזה זו את האמונה בכוחה של הרוח. רק מי שמפקיד עצמו בידי הרוח והאדמה גם יחד, הוא בן-בריתו של הנצח.

 

שאלה: קשה לאנשים כמונו להיעשות מאמינים. לשנות. להשתנות.

 

מרטין בובר: האדם הטיפוסי של זמננו אינו יכול עוד להאמין באלוהים, אבל גם בעצמותו הוא, בעצמותו שאין לה כן ובסיס, אין הוא יכול להאמין. והוא מחזיק באמונה באני המורחב שלו, בעמו, כבמציאות העליונה שניתנה לו.  ומפני שאין לו יחס אמתי וחיוני לאמת שלמעלה מן העם, למעלה מן העמים, לאמת הדורשת מן העמים להגשימה, הוא עושה את עמו לאליל, הוא מציג את אישיות עמו בבחינת אלוהים, הוא מהפך את השר, מלאך-השרת, לאלוהים. ואם אין דרגה למעלה מן העמים, אם אין בית-דין-של-ערעורים למעלה ממשפטי עם ועם, הסוף הוא שהעמים ושריהם נלחמים זה בזה בכל האמצעים ובלי להירתע משום דבר, עד לכיליון. ואותם הכוחות הסודיים, השרים, עכשיו אינם עוד אלא האידיאולוגיות הלאומיות, אותו המיתוס המדיני, שבו משתמשים מנהיגי העמים ומדיחיהם, כדי לחמם את אנוכיותם בהזיות והשליות של אידיאליזם מדומה. זוהי השעה ששרים שוכחים מי הם ומה תפקידם ומתייהרים וכל אחד מהם מדמה בנפשו שהוא-הוא הריבון. אבל יד ריבונם עליהם.

 

שאלה: האם אספקט שלילי הוא לציונות, שהיא נעשתה תחליף לאומי לדת אמתית?

 

מרטין בובר: מראשיתה של הציונות החדשה מצויות בה שתי מגמות-יסוד, המנוגדות זו לזו ניגוד הנוקב ויורד עד לעמקי ההוויה האנושית. זמן רב לא הורגש ניגוד זה אלא בתחום הרעיוני בלבד. אבל עם גידול ממשותו של המצב הפוליטי, והצורך בהכרעות המתעורר על-ידו, היה ניגוד זה הולך ונעשה ריאלי יותר ויותר, עד שהגיע לאקטואליה מדהימה בשנים האחרונות.

יכול אתה לתפוס את שתי המגמות במקורן כשני פירושים שונים למושג התחייה. המגמה האחת בתפיסתו של מושג זה כוונתה היתה לשוב ולקומם את ישראל האמיתי שהרוח והחיים שוב לא יהיו שרויים בו זה בצד זה, כעין תחומים נפרדים שכל אחד מהם כפוף לחוק משלו, כדרך שהיו שרויים בימי מסע המדבר של הגלות, אלא שהרוח תבנה לה את החיים בחינת בית, אף בחינת בשר. תחייה – משמעותה כאן לא סתם קיום מחוסן של העם במקום קיומו הבלתי-מחוסן של עכשיו, אלא הווייה של התגשמות במקום הווייה של עכשיו, שבה אידיאות ערטילאיות מרחפות בחללה של מציאות נטולת אידיאות.

ואילו המגמה האחרת תפסה את מושג התחייה פשוטו כמשמעו: נורמליזאציה. עם "נורמאלי" זקוק לארץ, לשפה ולעצמאות. ובכן אין אלא לשוב ולקנות את הקניינים האלה, וכל השאר יבוא ממילא. איך יחיו הבריות זה עם זה באותה ארץ, מה יגידו האנשים באותה שפה, מה תהא זיקתה של אותה עצמאות אל שאר העולם האנושי? – כל השאלות הללו אינן עניין לפרשת התחייה. היה נורמאלי,  וכבר קמת לתחייה!

מעודנו לא היו הרוח והחיים כה רחוקים זה מזה כמו שהם עכשיו, בתקופה זו של "התחייה". או שמא תכנו בשם "רוח" את האנוכיות הקולקטיבית, שאינה יודעת כל קנה-מידה שלמעלה ממנה ואינה נכנעת לכל צו מגבוה? היכן קובעים צדק ואמת את המעשים, כלפי חוץ וכלפי פנים? (אמרתי "כלפי פנים", שהרי התפרעות כלפי חוץ גוררת בהכרח התפרעות כלפי פנים). "ציונות" זו מחללת את שם ציון. היא אינה עוד אלא אחת מצורות הלאומנות הגסות של ימינו, שאינן מכירות בכל מרות שממעל לאינטרס – המדומה! – של האומה. הווה אומר, שהיא מתגלה כצורה של התבוללות לאומית, שהיא מסוכנת יותר מכל טמיעה פרטית. שהרי זו לא קילקלה אלא את היחידים והמשפחות שנטמעו, ואילו ההתבוללות הלאומית מפוררת את גרעין עצמותו של ישראל.

ציון – משהו גדול יותר מאשר כברת-ארץ במזרח הקרוב: משהו גדול ממדינה יהודית בארץ זו. ציון – פירושה זיכרון, תביעה, ייעוד. ציון היא אבן-השתייה, יסוד מוסד לבניין המשיחי של האנושות. ציון היא תעודתה האין-סופית של נפש העם.

 

שאלה: בן-גוריון אומר שהעבר הרחוק של העם העברי יותר קרוב לדור הצעיר בישראל מן העבר של העם היהודי באלפיים השנים האחרונות, בגלות.

 

מרטין בובר: נכונים דברי בן-גוריון, שהדור הצעיר בארץ מעוניין יותר בחלקים מסויימים של המקרא, ובמיוחד בסיפורי כיבוש הארץ ובסיפורי המלכים הגיבורים וגם בכמה מדברי הנביאים. אבל בשום פנים אין לראות את מציאות הנביאים בהיסח-הדעת משליחותם זו ההיסטורית, שנשלחים הם אל האנשים התופסים את הגה המדינה, כדי להזמינם לדין אלוהיהם, שהמליכם על-תנאי,

 ומהו בעצם הדבר שהנביאים מותחים עליו ביקורת, כשהם פונים אל המושלים? הם האמצעים שבהם השתמשו הללו לשם השגת מטרתם העליונה, שאין הנביאים חולקים עליה, מטרת גדולי ישראל, משום שהאמצעים סותרים את המטרה. אחד מעיקריה הבלתי-מובעים של הנבואה הוא, שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים; אדרבא, האמצעים שמהותם מנוגדת למהות המטרה מחללים אותה ומרעילים אותה והופכי אותה על פיה.

בצדק רואה בן-גוריון בחזון המשיחי את אבן-הפינה השנייה של היהדות החיה. אבל גם כאן רצויה מוחשיות גדולה מזו. לא די להעמיד זו ליד זו את "גאולת העם" ואת "גאולת המין האנושי". בשורתם המשיחית של הנביאים מיוחדת היא בדרישה, שהאל דורש מעמי בני-האדם, לממש את מלכותו ולהשתתף בדרך זו בגאולת העולם. והיא פונה בייחוד לעם ישראל ודורשת ממנו להתחיל התחלה מופתית במעשה מימוש זה, עם שהוא מקיים צדק ואמת הן במוסדותיו והן בפעולותיו. על-כן מוסיף ישעיהו להכרזתו על הגויים, שינהרו אל הר ציון כדי לקבל שם את תורת הר ציון, התורה האוניברסאלית, את הקריאה לבית יעקב ללכת לפניהם באור ה'.

 

שאלה: לדעת בן-גוריון הפסיד השם "ציונות" את משמעותו העיקרית והמפרה, ואינו אומר עוד לדור היהודי הצעיר, בארץ ובגולה, מה שאמר למייסדי הציונות בשנים שעד הקמת מדינת ישראל. בן-גוריון מעמיד לעומת המונח – "ציונות", את תפקיד "החזון המשיחי בתולדות עם ישראל."

 

מרטין בובר: מאחורי כל מה שאומר בן-גוריון עומד, כמדומני, הרצון להעמיד את מרותו של היסוד הפוליטי. הריהו אחד ממצדדי אותו סוג של סיקולאריזאציה, המטפח במרץ רב "רעיונות" ו"חזיונות", עד שמרחיקים הם את בני-אדם מקולו של אל חי. וסיקולאריזאציה זו נעשית בצורה של פוליטיזציה מופרזת. הפוליטיזציה של החיים נוגעת כאן ברוח עצמה. הרוח עם כל חזיונותיה משתפלת ונעשית לפונקציה של הפוליטיקה. גם תופעה זו, השוררת כיום בכל העולם כולו, שורשים עתיקי-ימים לה, והרי על כמה מבין מלכי ישראל מסופר שהעסיקו אפילו נביאי-שקר, שנבואתם היתה כולה בחינת פונקציה של המדיניות.

קשורה קשר אמיץ בכל מה שאמרתי היא בעיית הציונות שבימינו. אמר בן-גוריון, שנתרוקנה זו מכל תוכן חיובי וממשי, ושבעיני הדור הישראלי, אשר בן-גוריון מדבר בשמו, נעשתה לאנאכרוניזם אידיאולוגי. ציונות, כך בערך טוען הוא, הרי משמעה שאיפה לציון, ושאיפה זו הרי השיגה את מטרתה, לכן אין עוד תוך וטעם לציונות. אבל אלה שכתבו על דגלם את השם ציון, חובביה תחילה ואחריהם מי שקראו את עצמם בשם ציונים, לא התכוונו לדבר שהוא כבר בנמצא ושאין אלא לרכשו מחדש. עדיין זוכרת נפשי מה שהרגיש במבע שם זה אותו חוג של צעירים ציוניים, שנמניתי עליו לפני כשישים שנה. אילו שאל אותנו אז השואל: "האם שואפים אתם למדינת יהודים בארץ-ישראל?" עונים היינו: "אנו שואפים לציון, וכדי שתקום ציון, אנו רוצים לקנות לעמנו עצמאות בארצנו." ואף בימינו יש עוד כמה וכמה ציונים המרגישים כך, ולא זקנים בלבד, ואפילו מכיר אני כאלה, שעלו ארצה וממשיכים כאן לחלום את החלום שלא נתגשם עד כה, חלום ציון. מקווים הם בכל מאודם, שמדינה זו כמות שהיא מהווה הצעד הראשון בדרך לציון. אותה ציונות מדומה, שלא שאפה אלא למדינה, הגיעה לקצה על שום שהגיעה למטרתה. אולם הציונות האמתית, אהבת ציון, הרצון להקמתה בבחינת "קריית מלך רב" (תהילים מח, ג) שהוא "המלך" (ישעיהו ו, ה) חיה וקיימת. הבה נעורר אותה בלבות שלא ידועה, הן בגולה והן בארץ. כי מצטרכים אנו גם בארץ לתנועה שמטרתה ציון, כלומר שאיפה לכך, שמן החומר הזה שבידינו תעלה ציון הבנויה.

והנה בא בן-גוריון וטוען, שאמנם מת הוא הרעיון הציוני, אבל הרעיון המשיחי חי ויחיה עד לימות-המשיח. ואני עונה לו בשאלה: בכמה לבבות של הדור הזה בארצנו חי הרעיון המשיחי בצורה שונה ממיעוטו הלאומני, המצטמצם בקיבוץ גלויות? רעיון משיחי שנעלמו מקרבו הכמיהה לגאולת האנושות והרצון להשתתף בהגשמתה אינו זהה עוד כל-עיקר עם חזונם המשיחי של נביאי ישראל.

 

שאלה: אבל איך אפשר להגשים את הרעיון המשיחי הטהור, של נביאי ישראל, במציאות בה אנו נתונים בישראל?

 

מרטין בובר: אנשי המדיניות סבורים שאין להם אלא לשקוד על מה שהוא לפי דעתם תועלת המדינה באותה שעה. אין הם מתכוונים למרוד במוסר דווקא. אדרבא, אם יבוא מישהו ויאמר להם, שהתנהגותם לא-מוסרית היא, יסתמו את פיו וישיבו לו שדווקא שאיפתם והתנהגותם מצוות המוסר היא, משום שהיא משרתת את חיי האומה; כאילו מוסרית היא אנוכיות הכלל מן האנוכיות של הפרט. כנגדם של אלה עומדים אנשי העקרונות. הם באים בשם הנחות כלליות, הקובעות מהו צדק ומהו עוול, ומסיקים מהנחות אלו מסקנות על המצב של השעה, ואין הם חוזרים ובודקים בכל יום ויום, מה ניתן להגשמה בתנאיו של אותו יום, בלא לגרום נזק לחיי האומה. בדיקה זו צריכה שיתוף של שני גורמים, של מצפון שאין להתעותו ושל מבט מהימן לתוך המציאות.

הפוליטיקאים אין להם כיוון על-פוליטי, שהוא לבדו יכול היה להורותם, מעבר לחשבונותיה הפעוטים של השעה, מהו עניין-החיים האמתי של האומה לדורות הבאים. ואילו הפרינציפיוניים יש להם הכרת הכיוון ואין להם הבחנת המידה והאפשרויות של מה שניתן לעשות ורצוי לעשות בכיוון זה בשעה זו. הם רואים במדינאים מעין עריצים שיכורי שלטון, שאינם יודעים שום צו שהוא למעלה מרצונם; והמדינאים שוב רואים בהם באלה אידיאולוגים עבדי הדיבור הנעלה, שמסוגלים הם לשכון בעננים ולא על האדמה מלאת הסתירות. ובין שני המחנות אובד הסיכוי להגשים בשעה זו אותה מידה של הישר והנכון שהמציאות מניחה להגשימו.

 

שאלה: כל שנותיך בארץ נודעת כאחד ממנהיגיו של המחנה השוחר שלום בכל כוחו, הפאציפיסטי. כיצד אתה רואה את יחסנו לערבים?

 

מרטין בובר: בתקופת מפעל-התיישבותנו, שהיה למעשה כיבוש בדרכי שלום, לא התכוונו הטובים שבינינו להישאר זכאים בעיני עצמם במלחמת-קיום לאומית זו שלנו. לפי שבאנו להבטיח מקום לדורותינו הבאים, נאלצים היינו לצמצם את המקום לדורות הבאים של העם הערבי. אלא שהתכוונו שלא לחטוא יותר ממה שהוטל עלינו מטעם משימתנו. אותה שעה שההיסטוריה אילצה אותנו להחליף את שיטת הבררה וההכשרה של העולים בשיטת עליית ההמונים, ואחר-כך לשאוף לביטוחם הבינלאומי, עוד היה סיפק בידי הנהגתנו המדינית להשתתף בהכרעה של צורתו של ביטוח זה. חייבים היינו ליטול ממידת הצדק את המאכסימום שהחיים יכולים לדור עימו בכפיפה אחת (לדבר זה נתכוונו התוכניות של מדינה דו-לאומית ושל פדראציה של המזרח הקרוב). כיוון ששעה זו חלפה בלי שנעשה דבר בכיוון זה, הוכשר הקרקע לשאלת הפליטים, ועל-ידי-כך להתרבות עצומה של אשמתנו האובייקטיבית.

מספרים כי נורדוי בא פעם אל הרצל בבהלה וקרא: "שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערביים. אם כן הרי אין הצדק על צידנו!"

אם נכונה אימרה זו מתגלה בה נאיביות מופלאה. החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול. אנכסימנדרוס היה סבור אפילו, כפי הנראה, כי עצם העובדה של מציאותנו האישית יש בה עוול כלפי הווייתו של "הכול", ושאנו חייבים כפרה עליה לכל שאר הברואים. על-כל-פנים אין חיים בלא השמדת חיים. אם נתבונן היטב, נראה כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את "מרחב מחייתו", וכל אשר ייטיב להתבונן כראוי, לא יוכל עוד לשאת את חייו. היותנו אדם מתחיל בזה שהחל מממדים מסויימים נשווה לנגדנו את תוצאות פעולותינו, ומתוך שיקול זה לא נגזול מברואים אחרים יותר מאשר אנו מוכרחים. מה היא מידת "ההכרח" הזה בכל מקרה ומקרה – זאת לא קל כמובן להכיר, כי כאן מתערבים בכוח-כזב נמרץ יצרים איתנים – יצר הקניין ויצר השלטון; אבל אפשר תמיד לשוב ולהגיע להכרה זו. אין אנו יכולים להימנע מעשיית עוול. אבל ניתן לנו החסד הזה: שאין אנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח. במלים אחרות, אין זה אלא אותו החסד שניתן לנו: להיות אדם.

 

שאלה: מה ההשקפה הפוליטית והמעשית של המחנה אליו אתה משתייך?

 

מרטין בובר:  כנגד ההשקפה הפוליטית בלבד של הנהגת המדינה, שהיא על שום כך השקפה פגומה גם מבחינה פוליטית, אנו מעמידים השקפה מוסרית-מדינית. ברם, מעבר לכך קיים במחננו חילוק ניכר. יש בתוכנו שמכריזים על עקרון מוסרי ודורשים את מימושו. מימוש זה, אם נתפוס אותו תפיסה עקיבה, עלינו לקבל על עצמנו, לא רק הפסקת עלייה בלבד, אלא גם גירוש יהודים בשעת הצורך.

כנגדם יש מאיתנו שאינם מתייצבים בפני הקהל כחפים בפני חוטא. אינם מעלים לעיני העם עקרוניות טהורה ואינם דורשים ממנו לציית לה; הם דורשים לתקן מה שניתן לתקן בתנאים הנתונים ולא פחות מזה. תנאים אלה יש לבדקם בדיקה קפדנית, ועל-סמך בדיקה זו יש לעבד תוכנית התיישבות מבוססת יפה, בה יש להבהיר, כמה פליטים אפשר ליישב, אילו סוגים, והיכן ואיך. תוכנית זו עשויה תהיה להתקבל בבחינת פרק אחד, כלומר הפרק שאנו כותבים אותו, בתוך תוכנית כללית לפיתרון שאלת הפליטים. תוכנית כללית כזו לא תוכל לעלות אלא מתוך שיתוף כל הגורמים המעוניינים. ולשיתוף כזה, וקודם כול להתייעצות מכינה, עלינו ליטול את היוזמה בידינו, ולא נוכל לעשות כך אלא אם נחליט להרים את תרומתנו למפעל ונתקין תכנית לשם כך.

מי שאומר לעבוד את הרוח באמת ובלב שלם, מצווה עליו להשתדל לתקן את כל שעיוות עד כאן; מצווה לעמול כדי לחזור ולפנות את הדרך להבנה הדדית עם העם הערבי, דרך שנסתרה לפי-שעה. עתה רבים הסבורים שכל מי שעודו הוגה – וכל-שכן לאור המצב הנוכחי בקרב הערבים עצמם – בהשתתפות יהודית בברית עם הערבים, אינו אלא רועה-רוח; ברם, אפשר שמחר, עם שינוי גורמים בינלאומיים מסויימים שאין לנו שליטה עליהם, אפשרות זו תימצא פתאום חיובית ביותר. שומה עלינו, עד כמה שבנו תלוי הדבר, להכשיר את הקרקע לשעה כזאת. כיום לא ייכון שלום בין יהודים לערבים שאינו כל-עצמו אלא פסיקת המלחמה; לא ייכון אלא שלום שבשיתוף בין שני העמים. עם כל הקשיים הנערמים עלינו במסיבות של היום, עדיין מצוותו של הרוח במקומה עומדת: לסלול את הדרך לשיתוף בין עם לעם.

 

סוף

 

תודה ללאה שורצמן לבית בן עזר שהקלידה עבורנו את השיחה מהספר הנדפס.

 

 

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש שבט: סביון אביבי

לפי ד"ר שרה'לה אורן ואוריה אורן

לא יאומן – חודש שבט כבר הגיע וט"ו בשבט קרוב והאביב הנה בא – ואנו חשבנו לתומנו כי לפנינו לפחות עוד חודשיים של חורף. השנה הכול מוקדם כל כך... השקדיה כבר עומדת לפרוח ומרבדי הצמחים קרבים, ובהם הסביון.

הסביון הוא מכר ישן. פרחיו מילאו את שדות הבור של פתח תקוה – ושל הארץ כולה – וצמחו פרא בחצרות ובפינות הדרכים. הפרחים עדינים למראה אך מעולם לא חשבתי אותם ליפים במיוחד. הם אינם עומדים בתחרות עם החרציות העטורות למשל, שותפותיהן למרחב הצהוב. פרחי החרציות גדולים בהרבה מאלה של הסביון, עמידים ומרשימים יותר. גם העובדה שהסביון שכיח כל כך תורמת לקורטוב זלזול בו. הוא נפוץ מאד ואינו צפוי להכחדה ולכן אינו צמח מוגן. עם זאת פוגע הנדל"ן קשות גם בסביון ושטחי המחייה שלו הולכים ומדלדלים משנה לשנה.

הסביון שייך למשפחת המורכבים. פרחיהם של בני משפחה זו אינם פרחים בודדים. כשמסתכלים בזכוכית מגדלת מגלים שכל פרח הנו בעצם תפרחת של פרחים קטנים רבים המורכבים בצפיפות על בסיס אחד. שיתוף הפעולה הזה מבליט את הפרחים הזעירים וההופעה המשותפת הופכת אותם לאטרקציה לחרקים המאביקים. אלה מעבירים את האבקנים בין הזכרים והנקבות של הסביון ו"משדכים" אותם ונוצר הדור הבא של הסביונים.

לסביון  תכונה מיוחדת: על סף כמישתו מלבינה התפרחת שלו ומתפזרת חיש מהר לכל עבר. כל ציצה בתפרחת מחוברת אז לזרע קטן והרוח נושאת אותו למרחקים, למחוזות אחרים ולבתי גידול חדשים. בילדותנו אהבנו לגעת קלות בסביון ולפחת עליו מעט הבל פה ומיד התעופפה מסביב עננה קטנה לבנה שעטפה גם אותנו.  

בגלל התפרחת הלבנה הזו הדומה לשער שיבה לבן של סבא-סב נקרא הצמח "סביון". בנגוד לצמחים אחרים ששמם מהוה חידה והגייתם שוברת שיניים, "סביון" הוא שם חמוד, מובן לכל נפש, גם לילד קטן.

בלטינית קרוי הצמח "סנקס" שפרושו "זקן" (מכאן "סנט", בית הנבחרים בארצות רבות ולהבדיל, "סנילי", חסר דעה). בערבית הוא מכונה "זהרת אלשיח'", שם המציין זקן-שיח', וגם  חוכמה ואחריות.

הצמח נפוץ בכל ארצות הים התיכון ובמערב אסיה ובעצם הוא גדל בכל היבשות פרט לאנטרקטיקה. קיימים אלפי מינים שונים של צמח הסביון, כולל סביונים דמויי קקטוס ואפילו סביונים מטפסים. בארץ הוא מצוי בחבל הים תיכוני של הארץ, מהחרמון עד למדבר. בישראל נפוץ בעיקר הסוג "סביון אביבי". גובהו עשרה עד עשרים ס"מ והוא חד שנתי. זרעים שלו הופצו שוקעים בתרדמה עד לגשמי השנה הבאה. נוסף לסביון האביבי קיימים בארץ ארבעה מיני סביון נוספים: סביון יפו הגדל באזור החוף שעליו בשרניים ותפרחתו גדולה יחסית; סביון צהוב, סביון הערבות הגדל באזורים מדבריים ומקומות עזובים וסביון ההרים הקיים באזור החרמון בלבד.

את השם "סביון האביב" קבל המין הנפוץ מאפרים וחנה הראובני, בוטנאים מאנשי העלייה השנייה, עוד בשנת 1917. הזוג ראובני העניק כ-135 שמות לצמחים. כשליש מהם התקבל על ידי ועד הלשון.

בשירו "הסביון" כותב  המשורר לוין קיפניס, בעצמו מין סבא טוב: "סב-סב-סב, יון-יון-יון / ראש כל פרח–סב קטן, / ראש הדור,'קדקד-כדור / כסף שערות עטור / ...צץ מארץ בהמון / בשדה, מגרש, חצר / אצל בית וגדר / סב-סב,סב,יון-יון-יון / אם תוכל  תספור מיליון."

 

"נשים יפות וחכמות במקרא"

"נשים יפות וחכמות במקרא" – זה היה נושא ההרצאה שנשאה לא מכבר תמר גולדנר בבית התנ"ך בתל אביב. בית התנ"ך פועל כרגיל בבית דיזנגוף אך הבית עובר שיפוצים וההרצאות של בית התנ"ך הנקרא על שמו של בן גוריון הועברו לבית בן גוריון.

ההרצאה היפה והפיקנטית גלשה גם לגברים חכמים ויפים ומסתבר שמספרם אינו קטן.     בדרך כלל ממעט המקרא לעסוק במראה של גיבוריו. אין לנו מושג איך נראה למשל, אברהם אבינו – ההיה רזה או שמן, גבוה או נמוך קומה. המקרא מספר משהו על החיצוניות כשיש לכך סיבה מיוחדת. על השופט אהוד בן גרא נאמר כי "היה "איש איטר יד ימינו" וזאת על מנת להסביר איך הצליח להרוג את עגלון מלך מואב. כאיטר, חגר אהוד את חרבו על ירך ימינו ולא על ירך שמאל כרגיל. מימין גם שלף את החרב ועוד בטרם הספיק עגלון להתאושש מהשליפה המפתיעה תקע אהוד את החרב בבטנו – והתנ"ך טורח להסביר כי עגלון היה "בריא מאוד" וגם בטנו ודאי היתה גדולה "ובריאה" ביותר.

הגבר הראשון שהמקרא מציין מפורשות את יופיו הוא יוסף, בנה של רחל היפה – "יפה תואר ויפה מראה," עובדה שהיתה לו דווקא לרועץ, הן במשפחתו והן בימיו הראשונים במצרים.

על שאול נאמר "בחור וטוב ואין איש בישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבוה מכל העם." בכך מדגיש המקרא פן נוסף של כישוריו: גם קומתו של שאול ראויה לקומת מלך. דוד המולך אחריו הוא "אדמוני עם יפה עיניים." לצד הגבורה והחוכמה מוערך גם המראה המלכותי.

אבל היפיוף מספר אחד בכל התנ"ך הוא ללא ספק אבשלום בן דוד. "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל, להלל מאוד מכף רגלו ועד קודקודו לא היה בו מום." והמקרא אינו מסתפק בסופרלטיב  ומוסיף "ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו, ושקל את שער ראשו במאתיים שקלים."

למה להתמקד בשיער אחרי התיאור "לא היה יפה מאבשלום בכל ישראל"? משום שהשיער הארוך והיפה יביא למותו של אבשלום במלחמה שהכריז על אביו דוד. "ואבשלום רוכב על הפרד ויבוא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויותן בין השמיים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר."

יואב שר צבאו של דוד תוקע שלושה שבטים בלב אבשלום ו"עשרה נערים נושאי כלי יואב יכו את אבשלום וימיתוהו."

גם אחיו הצעיר של אבשלום, אדוניהו בן חגית, המורד אף הוא בדוד אביו הזקן בתקווה למלוך אחריו, הינו "טוב תואר מאוד."

 

מדרך הטבע הנשים היפות בתנ"ך מרובות פי כמה מהגברים היפים. אבל המקרא אינו מגלה דמיון רב בשטח זה. הוא מסתפק  באמירות קבועות:" "יפת תואר" ו"טובת מראה". פה ושם הוא מוסיף לתארים אלה את הבונוס  "מאוד": "טובת מראה מאוד" ונמנע מתיאורים מפורטים ומעניינים יותר...

ספר בראשית משופע ביפות. כל שלושת אבותינו נשאו נשים נאות .יופייה של שרה היה גדול עד כדי כך שאברהם חשש כי יעלה לו בחייו. כשהקריב לבוא מצרימה אמר לה: "...אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיון. אמרי נא 'אחותי את' למען ייטב לי עבורך."

ואכן "ויראו המצרים את האישה כי יפה היא מאד..." מאותה סיבה טוען אברהם גם בארץ גרר כי "שרה אחותי היא."

על רבקה אשת יצחק מעיד המקרא בראש וראשונה "והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא ידעה." טובת מראה וגם מכניסת אורחים.

על רחל אימנו נאמר כי "היתה יפת תואר ויפת מראה ויאהב יעקב את רחל." ואילו על אחותה הבכירה נאמר רק "ועיני לאה רכות" – כינוי סתום. לא ברור האם כוונתו  ליפה או למכוער. אם לפרש את המילים על דרך ההנגדה של הפסוק, לא נראה כי הכוונה לעיניים יפות במיוחד.

מגילת אסתר ומגילת רות וכמובן שיר השירים הם הלל ליפי האישה. יופייה של רות המואבייה אינו מוזכר במפורש אבל לאור הצלחתה אצל בועז מדמיין אותה הקורא בעיני רוחו כיפה. במגילת אסתר מופיעות שתי מלכות יפהפיות: הראשונה – ושתי, שבעלה מלך פרס ומדי חפץ "להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא." ושתי מסרבת להתייצב ובארץ נערכת תחרות יופי בה זוכה כידוע הדסה-אסתר "הנערה יפת תואר ויפת מראה..." המלך נושא אותה לאישה ועדת היהודים ניצלת בגין יופייה.

תחרות על הנערה היפה הראויה למלך מככבת גם בספר מלכים א. המלך דוד "זקן מאוד" וקר לו. על מנת לחממו "ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל וימצאו את אבישג השונמית והנערה יפה עד מאוד."

תיאורים מפליגים של יופי נשי וגם גברי מצויים כמובן ב"שיר השירים". אין גבול להדמיות היופי שהכלה והדוד מרעיפים זה על זה ("כסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי," "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים.")

כרגיל מספר המקרא על גברים המבטאים תשוקה לאישה עקב יופייה. בשיר השירים מהללת גם האישה את יפי הגבר.

  הבת היפה היא נכס לאביה. יופייה יביא לה שידוך מכובד. במקרא מופיע לא פעם המהלך יופי-נישואין, או יופי-אהבה-נישואין (סיפור יעקב ורחל). גם נשים נשואות יפות מעוררות תשוקה ואהבה במקרא (ולא בו בלבד...). דוד נושא לאשה את  אביגיל אשת נבל הכרמלי הזוכה לתואר החד פעמי "טובת שכל ויפת תואר". דוד חושק כידוע גם בנשואה נוספת, בת שבע, אותה ראה מתרחצת על הגג  והיא "טובת מראה מאוד." מסנוור מיופייה אין המלך נרתע מלצוות להרוג את בעלה אוריה החיתי-ובלבד שיוכל לשאתה לאישה.

היופי מופיע גם כמשחית ומחטיא ומערער עולמות. אמנון אוהב את תמר היפה, אחותו מצד אביו, דוד המלך. הוא מענה אותה ושוכב איתה. ניאוף המביא לרצח במשפחה ובעצם  למלחמת אבשלום בדוד.

אגב, גם תמר שנייה, בתו של אבשלום – לא אחותו, נחשבת "אשה יפת מראה," ועל  בנות איוב נאמר: "לא היו נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ" ויש עוד ועוד נשים יפות...

חז"ל ניסו לעשות סדר ולדרג את מצעד היפות. לטעמם של חכמינו ארבע הנשים היפות מאז ומעולם היו  שרה, אביגיל, אסתר ו...רחב. אכן הפתעה. גם רחב ביפהפיות! – ואנחנו  ידענו רק על המקצוע שלה.

 

 

* * *

נעמן כהן

מסתננים עליך ישראל

לפני כחצי שנה אני פותח את דלת דירתי בשבת בבוקר, ועל מפתן הדלת שרוע אפריקאי. איך הגיע לשם, למרכז ת"א, למרות האינטרקום והקומה הגבוהה – לא ברור. ניסיתי להעירו ללא הצלחה, הוא שכב שיכור כלוט וריח האלכוהול פשה באוויר. מה עושים? לא ניתן להיכנס או לצאת מהדירה בלי לקפוץ מעליו. נאלצתי לקרא למשטרה לעזרה. לאחר ארבע שעות הגיעה המשטרה ולקחה אותו. למותר לציין שספגתי גינויים מכמה "הומניסטים" ממכריי על כך שקראתי למשטרה.

עד אז אודה על האמת נתקלתי בבעיית המסתננים רק בעיתון או בטלוויזיה, וידוע שהצרות של אחרים תמיד קלות יותר.

השבוע ראינו כולנו בטלוויזיה את הפגנת הענק של המסתננים כאשר עשרות אלפי אפריקאים רצו ברחובות לכיכר רבין בצעקה "פרידום!" בקלות יתרה יכולה היתה ההפגנה לגלוש לאלימות, הריסת חנויות ורכוש, ונטילת חיי אדם, ומן הסתם זה גם יקרה בעתיד אם לא תיפתר הבעייה.

יום לאחר ההפגנה יצא לי לנסוע בקו 5 מהתחנה המרכזית וליד גן לוינסקי ראיתי הפגנה נוספת של עשרות אלפים שמלאו את האזור כולו ולרגע דומה היה שאנו נמצאים באפריקה.

ב-2012 נולדו בבית החולים איכילוב בתל אביב כ-700 תינוקות למסתננות אריתריאיות וסודניות שמהווים כעשירית ממספר הלידות שם‏. אם הקצב יימשך, בעוד זמן קצר יגיעו המסתננים לסך של שלושים אחוז מאוכלוסיית תל אביב.

בראיון עם אחד ממנהיגי הפגנת המסתננים, אמר מועתסם בן ,27 ערבי-מוסלמי מדרפור, סודן: "לא נפסיק עד שיהיה פתרון אנחנו מוכנים למות בשביל הזכויות שלנו." ("הארץ" 10.1.14).

 כן, הם אינם מוכנים למות למען חופש בארצם, אלא רק כדי להישאר בארצנו, והם אכן ימותו תוך כדי רציחת המוני יהודים. ודוק: מרבית המסתננים הם ערבים-מוסלמים. מסתנן ערבי-מוסלמי הרואה בארץ את ארצו שניתנה לו ע"י אללה:

http://www.youtube.com/watch?v=_x94fcnogNE

 

בעיית המסתננים והכחשת השואה

השוואת מצב המסתננים מאפריקה עם שואת יהודי אירופה היא כוזבת ויש בה משום הכחשת השואה. הלוואי וליהודים היתה בזמן השואה מולדת אליה יכלו לגרשם.

 

המסתננים ושואת יהודי ערב (חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד)

האנאלוגיה ההיסטורית הטובה יותר היא ההשוואה לשואת יהודי ערב (חיסול יהודי ערב על-ידי מוחמד):

מחמת שיטפון גדול בתימן, שהציף את האזור, נמלטו במאה השישית לספירה שני שבטים ערביים, אוס וחזראג', לישוב היהודי ית'ריב אל מדינה. המהגרים הללו התקבלו על-ידי היהודים, שדאגו למחסורם. זמן לא רב לאחר שהתבססו שם הגיע לעיר מוחמד כפליט ממכה, שני השבטים אוס וחזראג' חברו אליו במלחמתו נגד היהודים ועזרו לו לחסל את הישוב היהודי כולו. הגברים נרצחו והנשים והילדים נמכרו לעבדים. עד היום לפי החוק חייבת אל-מדינה להיות "יודן ריין".

למרבה הצער רוב רובם של המסתננים הם ערבים-מוסלמים הדוגלים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.

יש לדעת כי כל הארגונים התומכים בהישארותם הם ארגונים האוחזים במדיניות גזענית לפיה יש לחסל את מדינת היהודים ולהקים במקומה עוד מדינה ערבית-מוסלמית.

 

האלוהים של היהודי הוא הממון תאוות הבצע

קל מאד להיות "טוב" על חשבון אחרים. כפי שאמר מרקס: ההוויה קובעת את ההכרה והממון הוא אלוהי היהודים. כמה שהוא צדק! תאוות הבצע של הישראלים עלולה להוביל את כולם לאבדון. בעלי מסעדות בתל אביב העושים כסף על גבם של המסתננים מפגינים לטובתם במסווה של הומאניות. קל להם מאד להיות טובים על חשבון אחרים, הם הרי לא מזמינים את עובדיהם לגור בשכנותם, ומה אכפת להם מגורלם של תושבי דרום תל אביב, וחוסר האפשרות של השכבות הנמוכות בארץ להתפרנס בכבוד? לדידם הכסף יענה את הכול. (לשיא הגיע השף אייל שני, שעודד את המסתננים אותם הוא מעסיק לצאת להפגנה, בעוד הוא נתבע על-ידי עובד שלו על הלנת שכר בסכום עתק).

 

הפתרון הערבי-מוסלמי

לאחר שנתיים בהם התיישבו מסתננים מאפריקה בכפר הערבי מנדא אשר בגליל התחתון, ולמרות היותם של המסתננים גם הם ערבים-מוסלמים, ולמרות שהם חולקים את האמונה שדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים הם מופת מוסרי, באישון לילה התנפלו עליהם תושבי הכפר, וההמון הזועם דרש מהם שיעזבו את הכפר לאלתר. בעימות קשה ואלים הושלכו עליהם, כמיטב המסורת הערבית – אבנים, ורבים נפצעו. חייהם של המסתננים ניצלו בעזרת כוח של 150 שוטרים שבקושי הצליחו לחלצם בחיים מהכפר.

"הם פוגעים בנו בפרנסה," טענו ערביי הכפר.

כמצופה לא נשמע קול מהארגונים המכונים "ארגוני זכויות אדם".

http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-88ec763f4fbe731018.htm

 

הפתרון הישראלי קליטת פליטים והחזרת מסתננים

כדי לפתור את בעיית המסתננים יש לעשות את הדברים הבאים:

 

א. נתינת מעמד פליט בארץ: יש להתייחס בהומאניות לכל פליט המוכיח כי יש סכנה לחייו אם יגורש לארץ ממנה הגיע – מצרים. אם למשל הוא גיי, או נוצרי שנשקפת סכנה לחייו במצרים. מתוך הנחה שרוב רובם של המסתננים הם ערבים-מוסלמים ואין שום סכנה לחייהם במצרים, שיגישו שם את תביעתם למעמד של פליט.

 

ב. מבני מגורים בדרום הארץ: יש להקים למסתננים מבני מגורים בדרום הארץ בהם יינתן להם מזון וטיפול רפואי, ורק שם יורשו לגור עד חזרתם לארצם, או לארץ שלישית שתסכים לקלוט אותם.

 

ג. היתר עבודה: יש להתיר להם לעבוד ובלבד שיחזרו למקום מגוריהם בדרום.

 

ד. מס מעסיקים: יש להטיל על מעסיקי המסתננים מס חודשי בגובה אלף שקל שיינתן להם ברגע שיעזבו את הארץ. (נראה אם גם אז ימשיכו המסעדנים מנצלי המסתננים אורי גוטליב, אילת לטוביץ, ודומיהם להמשיך ל"אהוב" את המסתננים? שהרי יש הבדל בין אהבה התלויה ברווח אותו מקבלים מהמסתננים לאהבה המחייבת נתינה להם).

 

פתרון הומאני – הוראת קבע לטובת המסתננים שיחזרו לארצם

יש לזכור כי המסתננים הם בני אדם ויש להתייחס אליהם במלא ההומאניות גם לאחר חזרתם למדינתם, לכן יש לתבוע מכל "ההומניסטים" דורשי טובתם כגון גולדה שניפיצקי – (זהבה גלאון), מיכל רוזין, ובמיוחד מחברי הארגונים שמרוויחים מהמסתננים כספים בצורת משכורת חודשית שמנה, כגון א.ס.ף. ארגון סיוע לפליטים הממומן ע"י האיחוד האירופי ושאר גורמים אנטי ישראליים שמטרתם הפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית, לחתום על הוראת קבע בסכום של מעשר ממשכורתם לטובת המסתננים בארצם. ישלמו הם את המחיר, ולא יטילו את התשלום על אחרים. רק בתשלום אישי זה הם יוכיחו אם באמת הם הומאניים, וטובי לב, או צבועים.

 

יוסי שריד Grumpy רטנני

בשילגיה ושבעת הגמדים מופיע גמד זקן הרוטן על כל דבר, שזכה לכן לשם רטנני grumpy, בדומה לו בטורו ב"הארץ" מופיע יוסף שניידר (יוסי שריד) כזקן נרגן ורטנן, בייחוד נגד בנימין נתניהו, ממש כרטנני. והנה יוסי שריד מגלה את סיבת הרטננות שלו. הוא מספר שבתור ראש האופוזיציה אריק שרון היה מחייב להיפגש עימו כראש האופוזיציה פעם בחודש והנה אמר לו אריק: "בוא נפר את החוק וניפגש פעם בשבוע... וכמה הוא נהנה מהרכילות ההדדית. לעומת זאת "עם בנימין נתניהו לא החלפתי מילה אפילו פעם אחת..." – עכשיו הכול ברור.

 

הגזענות האנטי-אשכנזית המשך – ללא מילים

מלך מרוקו, המלך מוחמד השישי, אחד המלכים האבסולוטיים האחרונים בעולם, מכונה "המלך הגזלן", (LE ROI PREDATEUR) בספר בשם זה מאת קתרין גרסיט ואריק, לה רוא. בספר מתוארת שליטתו המלאה של המלך בבנקאות, בביטוח, במערכת התחבורה, בטלקומוניקציה, בסחר החוץ ובחקלאות, כמו גם היותו בעל נכסי הנדל"ן הגדול ביותר במרוקו.

"מאז עלייתו לשלטון של מחמד השישי ב-1999," מדגישים המחברים, "הוא השתלט על הכלכלה של מרוקו בדרך השרירותית ביותר." מוחמד השישי, שהוכתר למלך מרוקו בכינוי "המלך של העניים", ריבע את הונו האישי תוך עשור והפך, לטענת המגזין פורבס, למלך השביעי העשיר ביותר בעולם, הרבה לפני חלק משליטי המפרץ הפרסי. כיום הוא מכונה "מלך העסקים", כאשר כ-20 אחוז מנתיניו מובטלים, 15 אחוז חיים מתחת לקו העוני ומרוויחים פחות משני דולר ליום, העוני שולט בחלקים רבים במדינה ושכונות הפחונים הפכו למאפיין של ערים מרכזיות.

 

על הגזענות האנטי אשכנזית של רועי חסון

ועל שריפת ספרים על ידיו כבר כתבתי בגיליון 889 של חב"ע:

 והנה הוא מביא בטורו השבועי במקומון "תל אביב" שיר מאת סמי שלום שטרית:

 

סמי שלום שטרית תנו לי מלך מרוקאי

תנו לי מלך מרוקאי אחד, מרוקאי עם כבוד,

וקחו את כל הבנגוריונים, בגינים, גולדות, רבינים, שמירים, פֶרֶסִים, ושרונים,

ולכו תחגגו לכם קוממיות ועצמאות.

אסתפק במלך מרוקאי שלשונו לשון אימי –

ארכין ראשי ואנשק את ידו ואשבע לו אמונים

"אללה יברכ פי-מולאי סידי."

או לכל הפחות קפטן בטיסה טרנס אטלנטית

המברך את נוסעיו בשלוש שפות רהוטות במבטא מרוקאי

ואין צוחק (כמעט, אשתי האשכנזייה לצידי לא מתאפקת ואני בעקבותיה).

 

והנה, סמי שלום שטרית כל כך שונא את התרבות המערבית האשכנזית, וכל כך מעריץ את התרבות הערבית-מרוקאית עד ש... ירד לאמריקה.

 

 

* * *

משה גרנות

שיעמום מפוהק!

על ספרו של ניר ברעם "צל עולם"

עם עובד, 2013, 482

אני מתחיל לחשוב שאני לוקה במזוכיזם חשוך מרפא – אחרת קשה לי להבין כיצד לא למדתי מהניסיון, וחזרתי לקרוא ספר של ניר ברעם. בפעם הקודמת קראתי את ספרו "מחזיר החלומות" (כתר, 2006), והענקתי לרשימה שכתבתי על הספר את השם "עינוי!" (חדשות בן עזר, גיליון 455, 22.6.2009), ובין השאר כתבתי אז: "אינני זוכר שאי פעם יצאתי מקריאת ספר כל כך מנוער מכל ערך מוסף, וכל כך מותש מהתמודדות עם מאות (!) חידות שאינן מובילות לשום מקום."

כאמור, החלטתי לתת לסופר הזה בעל הייחוס הזדמנות נוספת (מדוע? מדוע?) – והתיישבתי לקרוא את 482 העמודים המתישים (בספר הקודם היו רק 408 עמודים!) – והגעתי לתובנה שהעונש שקיבלתי – הגיע לי!

הספר מציע מספר מרכזים עלילתיים שהקשר ביניהם די רופף, ולעיתים אפילו מלאכותי, כדלקמן:

גבריאל מנצור, בנו של אלברט מנצור, סופר צללים של גוססים המבקשים להשאיר על עצמם תיעוד. גבריאל נושא חן בעיניו של מייקל ברוקמן מחברת "ברוקמן-סטנסטון-בארנס", שמקבל אותו תחת חסותו. גבריאל הופך להיות מנכ"ל של קרן המטפלת בארגון קייטנות של ילדים עניים מישראל וילדים מבוססים מארצות הברית. הוא מתעשר, ולא נותן דעתו על כך שמייקל ברוקמן עומד בפני פשיטת רגל, ומפיל את כל החובות עליו. גבריאל יוצא מהתסבוכת בעונש קל, ומצליח לשמור מעט מהונו אצל גרושתו וילדיו.

תאגיד MSV, ובו חבורה של כחמישה מועסקים בכל העולם, שפעילותו מתרכזת סביב ייעוץ עבור הרצים לבחירות. הם מריצים מועמדים בכל העולם – קונגו, בוליביה, ארצות הברית, בריטניה וכו', והם מעורבים בעסקאות מפוקפקות.

חבורת אנרכיסטים שמחליטה לחולל שביתה עולמית ב 11.11, ובינתיים הם מחוללים מעשי ונדליזם נוראים ומעודדים צעירים מתוסכלים בכל העולם לשרוף גלריות ומוזיאונים לרסק משרדים של בנקים ושל חברות ביטוח. בראש הקבוצה הזאת עומד ג'וליאן, ו"הנביא" הוא כריסטופר, שכל האנדרלמוסיה העולמית נובעת מפרשנות של חלום שחלם. מתחוללות התנגשויות דמים בכל רחבי העולם, ובעיקר בבריטניה בכיכר טרפלגר שבלונדון. כל אנרכיסט כזה שנהרג על ידי השוטרים מבעיר אש חדשה והתנגשויות חדשות עם החוק הגורמות לקורבנות נוספים. בסוף הספר נראה עולם כמו אחרי מלחמה.

דניאל קיי היה חבר ב-MSV, אבל בעקבות מעורבותו של תאגיד זה בעסקאות מפוקפקות (נשק להוטו שטבחו בטוטסי ברואנדה, סיוע לבחירת נשיא בוליביה שמסר את זיכיונות למכרות הכסף לחברה זרה תמורת שוחד וכו' – הוא מתפטר (או מפוטר – שום דב ר איננו בטוח בספר זה), והופך להיות היועץ של ג'וליאן, מנהיג חבורת האנרכיסטים, ובאמצעותו הוא נוקם ב-MSV המתפרקת.

חבורות "אחריות אישית" שקמה, כנראה, בעקבות הפעילות של האנרכיסטים – הם נטפלים למנהלי בנקים, מנהלי חברות ביטוח שלא פיצו תובעים וכד', מפשיטים אותם, צובעים את כל גופם בצבע ובהפרשות שונות, ודורשים מהם להתוודות מול מצלמת וידאו. מי שאיננו מתוודה – זורקים אותו מהחלון. בטיפול הזה זוכים כאלף איש בכל העולם, ביניהם – ראשMSV  וגבריאל עצמו, אשר הואשם במעילה של כספי החוסכים בקרן שהוא היה מופקד עליה.

 

כאמור, הקשר בין חמשת מרכזי העלילות שצוינו כאן הוא רופף, למדי והמחבר עושה כל מאמץ אפשרי, שגם מה שניתן לשער – יהיה מעורפל. יחד עם זאת הוא מרחיב את הדיבור עד לעייפה בתיאור העסקאות של החברות והמדינות השונות – לפרטי פרטים תוך שימוש במונחים מקצועיים הברורים רק ליודעי ח"ן. כן מפורטים הנשפים של אנשי העסקים, הקוקטיילים, ההתכנסויות האי-מיילים האינסופיים שהם שולחים, פרוטוקולים מהישיבות, ציטוט מאמרי העיתונות וכו' וכו'.

ניר ברעם סבור כנראה שזה מתוחכם מאוד לענות את הקורא. בעמ' 98-88 מסופר שכריסטופר (שצץ לך פתאום בפריים בלי שום אזהרה מוקדמת) נהרג. לא ברור למה, לא ברור מדוע קפץ פתאום לאחר שמונים עמודים המתרכזים בגיבור אחר, הלא הוא גבריאל. רק בעמ' 380 נודע לקורא, שכריסטופר, שהיה חבר בחבורת האנרכיסטים של ג'וליאן, ושנחשב בגלל חלומות לנביא החבורה, ונביאם של כל אוהדי השביתה והוונדליזם – נהרג במכת אלה מצד שוטר (הקבוצה התפרצה לבנק, הרסו אותו ואיימו לזרוק את המנהל דרך החלון). 300 עמודים של ברבורים נאלץ הקורא לספוג לפני שיתברר לו מה נרמז בתחילת הספר.

דוגמה נוספת: בעמ' 461 מסופר על גיבור שמהלך ברחובות לונדון ההרוסה ומחפש את ג'וליאן – אין לגיבור שם, וזה יכול להיות כל אחד מעשרות הגיבורים המופיעים בספר. רק בעמ' 470 מסתבר ש"הוא" זה דניאל. למה לא לענות את הקורא אם אפשר?

אני התעניתי בקריאת הספר הזה כמו בקודם שקראתי, אבל צריך להודות שמדובר בסופר בעל לשון רהוטה מאוד, ובעל ידע חובק עולם בכלכלה, ביחסים בינלאומיים, בהיסטוריה. יש בספר גם לא מעט הברקות: פירוש השם כריסטופר הוא הרי קורבן המשיח, הלא הוא ישו, ואמנם כריסטופר הופך להיות עבור האנרכיסטים מעין ישו שכל רליקווה שלו שווה המון כסף: את התחתונים שלו מכרו ב 10,000 פאונד, ואת השרבוט שלו עם חתימתו ב 25,000 פאונד. את החלום שלו תירגמו ל-45 שפות. אני מניח שמדובר כאן ברמז אירוני כלפי הדת, רמז מוסווה היטב.

מצאתי גם מספר היגדים שמצאו חן בעיניי: "ישן טוב כמו אלוהים בשואה" (עמ' 62); "אודיסאוס נלחם על זכותו להיעלם" (עמ' 212); "כמה מתוכנו היו חותמים על החוזה בחיוך של פדופיל שנתנו לו לנהל גן ילדים" (עמ' 312).

הנה, בכל זאת סיימתי את הרשימה במספר מילים טובות.

 

אהוד: תודה לך שחסכת לי קריאת ספר של סופר, שאנחנו, הסופרים הנידחים, הננו עפר תחת כפות רגליו התקשורתיות. וזהו כיום חלק מהתופעה של תעשיית רבי מכר מקוריים (וגם מתורגמים) מספרים שהם בלתי-קריאים ומשעממים, תוך הסתמכות על טיפשות ציבור הקוראים והקוראות.

 

* * *

9 שירים ל"חדשות בן עזר"

מאת אילן בושם

 

*

מִשֶּׁאֲנִי פּוֹתֵחַ עִתּוֹן

אֲנִי לֹא מְחַפֵּשׂ אֶת

הַקּוֹנְקְרֵטִי וְאֶת הָאַקְטוּאָלִי,

אֶלָּא אֶת מַה שֶּׁגַּם סִינִי יָבִין

בְּעוֹד מֵאָה שָׁנָה –

אֶת הַשִּׁירִים.

 

שירי ארוחה

 

פַּעַם

הוּא מְחַכֶּה וּמְחַכֶּה

לַאֲרוּחָה.

אֵין לוֹ מַה לּוֹמַר לָהּ.

פַּעַם חִכָּה וְחִכָּה

לִגְמַר הָאֲרוּחָה

לוֹמַר לָהּ.

 

בֵּיצָה "קָשָׁה"

עַל כָּל כַּפִּית בֵּיצָה

שֶׁהִצְלַחְתִּי לְהַכְנִיס

לְתוֹךְ פִּיהָ שֶׁל הַקְּטַנָּה

הִבְטַחְתִּי שֶׁאֲצַיֵּר לָהּ

פַּרְצוּף...

 

מְצִיצָן

נִשְׁעָן בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּעוֹת,

מַבִּיט לְמַטָּה בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת

עוֹבֵר מִשַּׁד לְשַׁד

עַד הַלְּשַׁד.

 

בַּוִּיטְרִינוֹת

יְפֵהפִיּוֹת בִּתְנוּחוֹת מְפַתּוֹת

מַזְמִינוֹת לִקְנוֹת

וְאַתָּה בּוֹחֵר לְךָ מִי מֵהֶן

תַּפְשִׁיט בְּדִמְיוֹנְךָ.

 

תפילה

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם

הַסְּטֵק עַל הַדָּם

וְשִׁיר

וְ"הָפוּךְ"

וְאִשָּׁה בְּהִפּוּךְ

בְּתוֹךְ שְׂמִיכַת פּוּךְ.

 

על חתולים ואנשים

 

א'  יָצָא מִן הָאָרוֹן

חֲתוּלִי דַּוְקָא אוֹהֵב

לִהְיוֹת בָּאָרוֹן,

נִכְנַס וְיוֹצֵא

מָתַי שֶׁבָּא לוֹ.

 

ב' חתלתול

בַּעֲלוּת עַל כָּל

שְׁטוּת.

 

ג'

גַּם לֶחָתוּל לֹא תָּמִיד קַל

לָרֶדֶת

מֵעֵץ

גָּבוֹהַּ

 

* * *

אוריה באר

רם-"מחבל"

קראתי בעניין את  הקטעים על ספרה החדש של נסיה שפרן, המספר את סיפורם של הנוהים אחרי פטרה, ועל הגורל המר של מרביתם. אכן, ספר מרשים ועוד אקרא אותו בעיון.

הקטעים על רם פרגאי הם מרתקים והולמים כראוי את אישיותו ודמותו של רם, כפי שהיכרנוהו.

אכן, לא הייתי חברו הקרוב של רם, ולא מבאי ביתו ובוודאי לא נמניתי עם ההולכים בדרכו, או הנוהים אחריו. אך אני זוכר אותו היטב. רם היה כמוני חבר התנועה המאוחדת, בסניף צפון, ששכן ברחוב ארלוזורוב, מול רחוב ארבע ארצות של ימינו. אני וחבריי היינו בקן "ימייה", ששכן בשדרות נורדאו, מול הקיוסק המפורסם של אחיו של דוד בן גוריון. מפעם לפעם היו לנו מפגשים משותפים, ומפעם לפעם ראינו את רם פרגאי בפעולתו.

הוא היה נער חביב, מלא הומור, אך פרא אדם ללא רגע אחד של שקט, ובעל שאיפה עזה להתבלט, כמעט בכל מחיר. הוא עסק רבות במעשי קונדס למיניהם וראשו לא היה נתון לפעולות עיוניות כלשהן. ועם זאת, היתה בו חינניות רבה. הבנות חיבבו אותו מאוד, וקראו לו "רם מחבל", כשאת המילה מחבל ביטאו במלעיל. לימים הלך רם ללמוד בבית הספר כדורי, ורק בחופשותיו היה בא לפעולות.

רם היה ידוע כחובב טיולים מושבע, ואפילו טיולים מסוכנים. לא פעם הביע את רצונו לערוך טיולים מסוכנים, ונתקל במבט ספקני, גם של הבנות שחיזוריו נעמו להן. אך איש מאיתנו לא חשב שיבצע טיול הרפתקני לפטרה, כזה שיסכן את חייו.

היה זה בעת שירותי בצבא. יום אחד הופיע אחד החיילים, מחברי הטובים דאז, ונפנף בידו בעיתון הערב. הוא הפנה תשומת לבנו לידיעה על ארבעה שנהרגו על ידי הירדנים בדרכם לפטרה, או בחזרתם ממנה. הפרטים לא זכורים לי היטב. הצטערתי עמוקות על כך.

מותו של רם נגרם במידה רבה בשל הסלחנות הרבה מדי שגילו בצה"ל של אותם ימים לגבי טיילי פטרה למיניהם. שכן הצבא של אותם ימים פעל בשניות מוזרה. מחד משמעת השריון המוגזמת, אם לא המטומטמת, שהנהיגו מפקדים כמו ישראל טל וגורודיש, ושרק גרמה לנזק –  ומאידך גיסא הסלחנות כלפי פורצי גדר שסיכנו את חייהם בהרפתקאות "פטרה".

גם יחסם הנוקשה והאכזרי של הירדנים לא זכה לתגובה מתאימה. נכון, היתה זו עבירה, ואפילו חמורה, לחצות את הגבול בניסיון להגיע לפטרה. אך מדוע לירות  בהם ככלבים שוטים? מה היה קורה אם היו עוצרים אותם, שופטים אותם ומחזירים אותם לישראל רק אחרי ריצוי עונשם?

אך באותם ימים איני זוכר שראש הממשלה או אפילו אחד השרים, או  אפילו אחד מראשי הצבא – דרש לנהוג במידת הרחמים באותם "עברייני פטרה" חסרי ההיגיון.

לפני כחמש עשרה שנה ביקרתי בפטרה. מקום מרהיב ביופיו. ללא  צל של ספק. אך בהחלט  לא מצדיק להקריב את החיים  כדי לראותו.

 

* * *

נסיה שפרן

תשובה למלי טויב (אהרנסון) בעניין רם פרגאי

לאהוד ולמלי טויב (אהרנסון) שלום,

אני מודה למלי טויב (אהרנסון) על הערותיה בהקשר לפרק שפורסם בגיליון 906 מתוך ספרי החדש "הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה."

כמה תיקונים לגבי המידע שצויין במכתבה של מלי: רם פרגאי השתתף בכל פעולות התגמול בירדן בספטמבר 1957 (א-רהווה, ג'רנדל, חוסאן). הוא נפצע בכף ידו בפעולת קלקיליה.

הקומנדקר שהסיע את הארבעה לדרכם האחרונה חצה את הגבול והסיע אותם כברת דרך ארוכה בתוך שטח ירדן. בזמן אמת הפרט הזה לא היה ידוע. ישנם גם פרטים אחרים שאינם מדויקים.

באשר לשאלה, שלדעת הכותבת הייתי צריכה לשאול (היכן היו חבריו של רם פרגאי בעת שהתכונן להליכה לפטרה?) – אני שואלת את השאלה הזו כמה וכמה פעמים לאורך הספר – וגם מנסה להשיב עליה. ללא ספק זוהי שאלת מפתח. הרבה אנשים ידעו על מסע הארבעה (וגם על מסע החמישה ב-1953) ולא עשו דבר כדי למנוע אותו.

התשובה לשאלה זו נעוצה בראש ובראשונה ב"רוח הזמן" – ומשום כך אני מקדימה גם הסברים על רוח התקופה לפני תיאורי המסעות הידועים לפטרה.

אני מציעה לכותבת לקרוא את הספר, שאפשר להשיגו ישירות בהוצאת יד יצחק בן צבי.

ולסיום, אני מודה למלי על תגובתה ועל העניין שגילתה בנושא.

 

 

* * *

ד"ר יעקב איציקוביץ, מתי דוד

אבו מאזן אינו מנהיג נבחר

אבו מאזן איננו לגיטימי לייצג את כל הפלשתינים

כל המעורבים, במישרין ובעקיפין, בשיחות השלום המתנהלות בימים אלה, בחסותו ובתיווכו של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, מעלימים ומשכיחים מהציבור מידע חשוב בסיסי וקריטי. לכל המעורבים במו"מ, כולל גם לאבו מאזן, יש אינטרס להעלים ולא להתייחס בפומבי למידע הזה. זה חלק מ"תעשיית השלום" שעובדת במשנה מרץ ושאינה מייצרת שלום. יצוין שלמרות שהשיחות מתנהלות באפלה והמשא ומתן בחשיכה, זכות הציבור לדעת עובדות אמת, המפורטות בקצרה במאמר זה.

עם מי מהפלשתינים נציגי ישראל מנהלים מו"מ ועשויים לחתום הסכמים? האם עם נציגות נבחרת, מייצגת ומוסכמת על כל הפלשתינים?  כולל עזה? או עם ארגון בלבד? או עם אישים פרטיים?

איזה תוקף יהיה להסכם שייחתם רק ע"י אבו מאזן? מה יקרה אם הוא לא ייבחר שוב?            מה תהיינה ההשלכות והתוצאות להסכם שכזה מצד החמאס ?

מה תהיינה ההשלכות והתוצאות על ישראל ?

 

מדוע אבו מאזן אינו מנהיג מייצג ולגיטימי של הפלשתינים ?

הוא מייצג רק את הפת"ח, שהוא בקושי שליש מהפלשתינים. אבו מאזן אינו מייצג מיליון וחצי פלשתינים בעזה, בה שולט הארגון היריב החמאס. אבו מאזן לא מקיים את החוקה הפלשתינית, המחייבת בחירות כל 4 שנים לנשיאות ולפרלמנט. אבו מאזן לא מקיים בחירות לשני המוסדות האלה מאז 2009, שנה שבה ניבחר  לנשיאות, לאחר מותו של ערפאת.

אבו מאזן והפת"ח מהווים מיעוט בפרלמנט, ולכן הוא מושבת זה שנים. בפרלמנט הנבחר יש רוב לחמאס, 76 נציגים. לפת"ח ולאבו מאזן יש 43 נציגים. לשאר הקבוצות הקטנות יש 13 נציגים. סה"כ הפרלמנט מונה 132 חברים. יודגש שאבו מאזן והפרלמנט נבחרו בזמנו ב-2009 בפיקוח של 800 פקחים מהעולם בראשותו של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר ובסיוע צה"ל. הפרלמנט וגם היו"ר אבו מאזן, היום אינם חוקיים, אינם לגיטימיים ולא מייצגים. אבו מאזן לא מקיים בחירות חדשות לפרלמנט מחשש ודאי שהוא, כנציג פת"ח – יפסיד בהן לחמאס, כמו שהפסיד בבחירות 2009. אבו מאזן לא מקיים את הבחירות לנשיאות כיון שהוא יודע שלא ייבחר שוב. המידע הזה ידוע גם למזכיר ג'ון קארי ולנשיא אובמה.

 

מה תהיינה ההשלכות אם ייחתם הסכם רק עם אבו מאזן ?

אם ולאחר הקמת המדינה הפלשתינית, בעקבות הסכם כלשהו, בתוכניות החמאס להשתלט על הגדה המערבית ועל הרשות, אם בבחירות ואם בכוח, כמו שעשה בעזה. תומכי פת"ח שברשות בראשם של אבו מאזן, שיחתמו על ההסכם, יברחו לישראל מאימת שלטון החמאס ויוגדרו כ"פליטים" או "מבקשי מקלט". הסכם לא יהיה, קץ הסכסוך לא יהיה. התוצאה תהיה תקופה של סכנה וטרור ברחבי מרכז הארץ.

החמאס בעזה ביחד עם תומכיו הרדומים בערי ובכפרי הגדה עשויים לפתוח באינתיפאדה  נגד ההסכם, נגד אבו מאזן והרשות וכמובן נגד ישראל. תוך כך עשוי להתפתח מאבק אלים כמו בעבר בין הרשות לבין החמאס עד כדי מלחמת אחים בדומה למה שקורה בסוריה. במזרח התיכון של היום זו אפשרות ריאלית ולא דמיון. התדמית מתממשת לתרמית. התדמית של אבו מאזן שהוא כביכול מייצג את כל הפלשתינים, היא למעשה תרמית שכל המעורבים בתהליך מעוניינים לשמר.

ובסופו של יום על מי תפל האחריות?

ומי יסבול מכך?

ומה יהיה עם ההסכם?

יהיה אפשר רק למסגר אותו אך לא לקיימו.

ומה יעשו אז ג'ון קרי ונשיאו אובאמה?

הנכסים האסטרטגים (נסיגות וויתורים) שישראל תמסור על פי ההסכם לא יהיה ניתן להחזירם.

"התמורה" שישראל תקבל עבורם תהיה דומה למה שקיבלנו אחרי הנסיגה מעזה – טרור ופיגועים!

 

* * *

אודי מנור

הערה למוטי הרכבי

לעורך חב"ע שלומות,

הערה קטנה למוטי הרכבי המלין על "הכפייה" הצפויה לנו מצד "השמאל הפאשיסטי" הפועל "בניגוד לחוק."

 נו, והרי זה כל הסיפור: שאין חוק, ואם יש חוק – מדינת ישראל (ולא רק בתחום חשוב זה) לא מיישמת אותו או עוברת על החוקים שהיא עצמה חוקקה.

ובכלל מצחיק לדבר על "כפייה" של השמאל (פאשיסטי או לא) במציאות בה כנסת ישראל וכמובן ממשלת ישראל נתונות בידי הימין זה כמה וכמה שנים.

ועוד הערה קטנה: לא, מוטי הרכבי, לפחות אני "לא הבנתי מי מארגן לנו את זה." אכן כן, "השמות שונים" אבל "המוטיב" רחוק מלהיות אחיד, כי בעולם בו אני חי (עולם מורכב הדורש התבוננות זהירה ואחראית) "נשים בירוק" זה "נשים בירוק", וכך גם "בשחור", שלא לדבר על "נשות הכותל" שבסך הכול רוצות לממש את המצווה הכתובה בהמנון שלנו: "להיות עם חופשי בארצנו." ההיסטוריה של עמנו בדורות האחרונים לימדה אותנו לפחות דבר אחד: אפשר (ולהבנתי חייבים) להתבונן במציאות באופן אחראי ורציני, ואפשר להמציא סיפורי מעשיות מהסוג של 'הפרוטוקולים של זקני ציון". בתפקיד "הזקנים" הפעם בתסריט האימים של מוטי הרכבי, מככבת "הקרן החדשה" שבאמצעות כספה מסתבר קונה פרקליטים, עיתונאים, שופטים וכו'.    

 

* * *

דניה מיכלין עמיחי

"לאט לאט הכיתי" (אגרת / אלתרמן)

במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", מיום שישי האחרון, 10.1, מוקדשת הכתבה הראשית לביקורת של פרופ' דן מירון על הביוגרפיה החדשה של פרופ' דן לאור "אלתרמן".

היות שרק התחלתי לקרוא את הביוגרפיה עבת הכרס, שאוחזת כמעט אלף דפים, אין לי זכות להיכנס לעומקה של הביקורת, אבל אני חייבת לציין כי ביקורת מרושעת כמותה לא קראתי מזמן, אם בכלל. נראה שמירון טבל את עטו בתהומות של רוע בניסיונותיו לגזור כלייה על הביוגרפיה שזה עתה ראתה אור.

שניהם, פרופ' מירון ופרופ' לאור היו מוריי לתואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ואת עבודותיהם בחקר הספרות העברית אני מכירה מקריאה מרובת שנים. 

מירון מאשים את לאור במילים קשות בכותרת הכתבה: "לא הבנת השירה, לא הבנת האידיאולוגיה, לא הלשון, לא הריתמוס, לא הרוח, לא הנפש."

הוא מקדיש חלק נכבד מהכתבה שלו על היעדר הצד הפסיכולוגי בביוגרפיה, תוך  כדי שהוא מראה באריכות את הידע שלו בנושא, למרות שלאור הצהיר בראיונות בע"פ ובעיתונות כי במודע אינו שם דגש על הצד הפסיכולוגי, כפי שנקט גם בביוגרפיה המוערכת שלו על עגנון משנת 1998.

מכל כמעט אלף הדפים של ביוגרפיה זו לא מצא בה מירון דבר, מלבד ציון  שיעור עובדות פרטי חייו של המשורר ואיסוף חומרים עליו. משפט כגון "...אלתרמן של לאור הוא פחות או יותר לוח חלק, גיבור ש'עוביו' כעובי הדף שעליו כתוב סיפורו," אינו מוכיח על ביקורת אובייקטיבית שאינה מהולה באיזה רוע לא מוסבר.

בשנים האחרונות דיבר מירון סרה בטובי סופרינו וזכורה לרע הביקורת הנוקבת שלו על לאה גולדברג.

את כתבתו מסיים מירון במשפט: "הרובד החיצוני של האיש והתופעה אלתרמן מתועד כאן בשפע עובדות ואיורים. מה שמתחתיו נותר בלתי ידוע ובלתי מושג לכותב, וממילא בלתי קיים בכתוב."

סיום כזה משאיר טעם רע על המבקר ועל הביקורת שלו.

 

אהוד: למרות שאני קיים בפרוזה העברית זה יותר מ-50 שנה, דומני שדן מירון מעולם לא קרא ספר מספריי ולפחות מעולם לא הגיב עליהם – כי הוא בחושו הפוליטי-ספרותי כנראה הרגיש מההתחלה שאני סופר נידח. אבל אולי מוטב כך. לפחות כתב בזכות דודתי אסתר ראב.

 

 

 

* * *

הדר ופני החברה הישראלית – במועדון המכון

מועדון המכון של מכון ז'בוטינסקי מחדש את פעילותו בסידרת מפגשים סביב הנושא: הדר ז'בוטינסקאי ופני החברה הישראלית כיום.

זהו הנושא שהמועצה הציבורית להנצחת אישיותו ופועלו של ז'בוטינסקי, שליד משרד ראש הממשלה, קבעה כנושא המרכזי שלה לשנת 2014, לנוכח המצב החברתי הירוד בישראל, שבא לידי ביטוי בפשיעה, באלימות בחוסר סובלנות והכבוד לזולת וכו'.

מתוכננים שמונה מיפגשים בנושא זה, כאשר הראשון שבהם יוקדש להדר ואתיקה בכנסת ישראל. שלושה ח"כים – עמרם מצנע, פנינה תמנו-שטה, ישראל חסון – ידונו בהנחיית מנכ"ל המכון יוסי אחימאיר, על התנהלות הכנסת והחבריה, והדוגמא שהם משמשים לטוב ולרע לכלל הציבור בישראל.

הערב יתקיים ביום ראשון, י"ח שבט תשע"ד, 19.1.2014,

בשעה 19.00 במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב, רח' במלך ג'ורג' 38, קומה א',

הכניסה ללא תשלום.

על מועדי המפגשים הבאים תבוא הודעה בבוא הזמן.

 

 

* * *

הפילהרמונית במוצ"ש

 עם המנצח ג'נאדראה נוזדה והכנר יוליאן רחלין

שוסטקוביץ וברליוז מהממים

איזה קונצרט נפלא!

מאחר ומוצ"ש האחרון היה יום פטירתו הסופית של אריאל שרון, נאמרו דברים אחדים לזיכרו מטעם התזמורת, גם על כך שהיה מנוי שלה וביקר בהופעותיה. הקהל התבקש לקום לדקת דומייה, שכללה את כל הנוכחים, ועברה אכן בדומייה מוחלטת. אחר-כך ניגנה התזמורת לזיכרו סוויטת אבל מיספר 3 של באך, שמוכרת מהזדמנויות-אבל שונות. היתה זו נגינה מצויינת ומעוררת כבוד.

היצירה הראשונה בתוכנית היתה הפתיחה לאופרה "הנסיך איגור" של בורודין. היא נוגנה בהרכב גדול מאוד של התזמורת ועל אף קיצורה, כעשר דקות בלבד, סחפה את הקהל.

ומכאן לקונצ'רטו מס' 1 לכינור ולתזמורת אופ' 99 של דמיטרי שוסטאקוביץ. כדברי התוכנייה, "זוהי יצירה רחבת היקף וממדים, בעלת עוצמה פיוטית ודרמטית, עם קשת מגוונת של ניגודים המשתרעת מעצבות טרגית, מכאב וספקנות, ועד לעליצות שובבה, הומור ותקווה – שילוב של רצינות ושמחה. זו גם יצירה אינטנסיבית המציבה אתגרים ממשיים בפני הסולן ומגיעה לשיאים אל ריכוז, זמרתיות וטכניקה מזהירה. אולם בו בזמן יש ביצירה כוח פנימי משכנע המסוגל לרתק ולכבוש לבבות."

 את היצירה כתב המלחין לידידו הכנר איגור אויסטראך, ויוליאן רחלין הצנום עמד בכבוד ביצירה הארוכה הזו, כ-39 דקות, שברובן הוא מנגן. אחד הקטעים המרשימים ביותר היה הקדנצה בסוף הפרק השלישי, שמסתיימת, אם זיכרוננו לא בוגד בנו, בסולו של הכינור עם ארבעה מתופפים על כמה וכמה תופים לבנים למעלה, בירכתי הבמה. זו היתה חווייה בלתי רגילה. נגינתו של רחלין נשמעת תחילה שקטה מאוד, לא מתנשאת, לא וירטואוזית-כביכול, אך מרגע לרגע אנחנו מעריכים יותר את התמודדותו הארוכה ורבת ההשראה והיכולת עם התפקיד הקשה והסוחף הזה.

לא פלא שחרף התשואות הנלהבות ביותר של הקהל, הוא לא נתן הדרן. איך היה יכול להיות לו כוח לכך אחרי נגינה ממושכת כה מתישה, אבל יוצאת מן הכלל, כל הזמן.

בחלק השני של הקונצרט נוגנה הסימפוניה פנטסטית אופו' 14 של הקטור ברליוז. זו היתה חווייה אדירה. מה עוד שבתוכנייה  חזר הסיפור על כך ש"העלמה סמית'סון [שחקנית אירית, שהיתה אמורה להיות נוכחת] בעת ביצוע הבכורה של היצירה [בשנת 1830, בהיות ברליוז בן עשרים ושש בלבד, ולמענה הוא כתב מתוך אהבה את היצירה!]... שנתיים אחרי כן, כששבה לפריס, נכחה בביצוע היצירה, קראה את התוכנית... וניאותה לפגוש בו. שנה לאחר מכן נישאו השניים. הנישואים לא עלו יפה, אך הסימפוניה זכתה, ועודה זוכה, להצלחה מסחררת."

אכן, זוהי אחת הסימפוניות הנהדרות  והמסעירות ביותר שאני מכיר. די היה במראה שתי הטובּות הנוצצות בתוך ההרכב הענק של התזמורת, וקטעי החליל הנפלאים של יוסי ארנהיים שנידמו לעיתים כפסק-זמן של קונצ'רטו ענק לחליל ולתזמורת – לסחוף את הקהל, שנכבש כולו במוסיקה המדהימה והמלודית הזו.

בפרק החמישי, "חלומות על שבת של מכשפות" משמיעות שתי הטובות הענקיות את נעימת "יום הדין" הקתולית, דיאס אירה, ומולה צלצול הפעמונים, ושלל צלילים פרועים מתבכיינים ודמוניים של כלים אחרים, הפורצים-פולשים מהתזמורת, זה היה ממש שיא. רגעים שלא מן העולם הזה. וגם כל ההערכה מגיעה למנצח, שקצת קשה לזכור את שמו, אבל הוא הוביל את כל חלקי הקונצרט הארוך הזה ללא רגע של ריפיון או שיעמום. ממש חגיגה למוסיקה! מי שהחמיץ, הפסיד. אני כבר בטוח שזה היה אחד הקונצרטים הגדולים של העונה.

 

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

יעקב זמיר

גם אם לא יביא לך ערימות של מרשרשים

שלום רב אהוד היקר,

איזו הפתעה נעימה היתה לנו בקבלנו את ספרך "והארץ תרעד". קודם כל ברכות להוצאת הספר מוקדם ממה שציפיתי.

הנאה מרבית יש לי בקריאה בו. התיאורים היפים של התקופה על כל מה שהתרחש בה, וכן המאורעות ההיסטוריים, שבחלקם הם חידוש בשבילי, השפה היפה והריאליסטית, תיאורי מעשיהם של בני ערב לדורותיהם והיחס שלהם במשך כל הזמנים ליהודים. כיליד המזרח הארור הזה אני יכול לאשר את אמיתות הדברים כפי שראינו במשך הדורות כאשר חיינו בתוכם.

גם העריכה מוצלחת ותודה על הפרשנויות שהביא המלביה"ד, הכול סדור במקומו.

כתיבתך יפה ומרנינה והקריאה בספר מושכת ומעניינת מאוד.

גם אם לא יביא לך ספר זה ערימות של מרשרשים, עדיין עשית מעשה טוב בהוצאת הספר היפה הזה. תודה לך על כך.

בברכה חמה

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

 

* * *

עדינה בר-אל מסכימה עם נורית גוברין

לאהוד היקר שלום,

הפעם אני נתלית באילן גבוה. מה שכתבה פרופ' נורית גוברין על ספרך החדש "והארץ תרעד" [גיליון 907] – הוא בדיוק-בדיוק מה שאני חושבת. כנראה לא סתם למדתי אצלה ספרות באוניברסיטת תל-אביב לפני כך וכך שנים...

תהיה בריא ותמשיך לספק לנו ספרים ועיתון מעניין פעמיים בשבוע. מעטים מאוד היו עומדים במשימה כזו.

כל טוב,

שלך,

עדינה בר-אל

 

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

 

פרק חמישה-עשר:

"הטיטניק בא" של שלום אילתי שהביע גם את אהבתי הנכזבת לג'ני

 

בשנת 1953 הוקמה היאחזות הנח"ל עין-גדי, שאוישה במסגרת צבאית על ידי פלוגה מקובצת של בני-קיבוצים. כעבור כשלוש שנים, ב-1956, הם הוחלפו על ידי גרעין "שדמות" של  "הנוער העובד", שאני נמניתי על חבריו. אחדים מהמקובצת נשארו עוד פרקי זמן להעביר את הידע המשקי שהצטבר. אז היכרתי לראשונה את שלום אילתי מתל-יוסף.

הקשר היחיד עם ישראל "למעלה" היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום, ומשם בדרך עפר שחלקה קרקע מלוחה ובוגדנית, ובנסיעה קשה ומטלטלת – עד עין-גדי. לאחר זמן לא רב החליף ה"מֶק-דיזל" האדום, הגדול והחדש של קיבוץ עין-גדי הצעיר, את ההסתמכות הבלעדית על משאיות הפיאט הכרסתניות, שבסיסן היה בראשון-לציון, נהגיהן איטלקים, והן שגם החזיקו באותן שנים את עיקר התחבורה לאילת.

באוקטובר 1957 הגיעה אלינו לעין-גדי חוברת "ניבים" של איחוד הקבוצות והקיבוצים, ובה סיפורו של שלום אילתי "הטיטניק בא". שלום כבר לא היה בעין-גדי, אבל הערגה והאהבה שעלו מסיפורו היכו בי כמכת ברק והזדהיתי איתו במאה אחוז כאילו הוא מספר עליי ועל ג'ני, שבגדה בי ולא חזרה לבקר בקיבוץ.

חלמתי והפצרתי בה שוב ושוב שתבוא לבקרני בעין-גדי, ולא באה, והיום כבר אינה בחיים. ואני, בכל הזדמנות שהייתי לבד, שיפשפתי לזיכרה כאילו אני נכנס שוב לקוס הפעור בעל השיער הזהבהב והמקומח שלה, שדבקו בו פירורי בצק אחדים, שזו היתה הפעם היחידה שנתנה לי.

 

שלום אילתי

הטיטניק בא

מבשרים ראשונים התגלו כבר בשעות הצהריים בדמות ביסקוויטים צבאיים שתפסו על השולחן מקום הלחם שאזל.

מתחייכים החבר'ה: "יופי חי! אין לחם ­ סימן שהטיטניק חייב לבוא היום."

כאילו מפקפק בכך איש. הלוא יום שלישי היום, שמצלצול ההשכמה ועד לחצות הליל עומד בסימן ציפייה ומתיחות-של-דבר-אחד – לטיטניק!

האקונומית מחכה לירקות, למרגרינה וללחם. המחסנאית עיניה כלות לכביסה מחצרים – זה שבוע שלישי שלא הוחזרה, ואנשי הפלוגה המקובצת נותרו ממש ללא בגדים. האפסנאי מקווה שמיפקדת הגדוד מילאה במידת הרחמים את משאלות ליבו, הגנוזות בתריסרי טפסים ששוגרו לפני עידני-עידנים. מחכים המכונאים לחלקי חילוף והשרברבאי לצינורות... הכול מחכים. מצפים למכתבים ומנחשים למפרע את תוכנם. מנבאים: השלחו לי השבוע חבילה? משערים: מי יחזור היום מחופש? חושבים: יבואו אורחים? ואולי בנות חדשות? לכל אחד ואחד כמה תקוות לתלות בבואה של מכונית זו, בין תקוות כלליות ובין אישיות.

שכן, יום שלישי, הוא יום בואו של הרכב היחידי, הטיטניק, המגיע הנה משך השבוע מ"האדמה הגדולה", – והוא עורק-דמה של עין-גדי, – תוחם תחילתו וסופו של שבוע, מהווה בריח לימי עין-גדי השבים ובאים, שממנו מתחילה ספירתם, ואליו נוהה סיומם.

במעגל פזורים עובדי הסיקול. האבנים המועפות בקשת נמשכות לעבר ערימת האבן הגדלה והולכת. ומחשבות האנשים בשעת מעשה, אף הן נמשכות לעבר ציר אחד ומשותף – בואו של הטיטניק. אחד הוא דוד מלך שאינו רוצה ברצון הכלל. הוא מקמט מצחו בתחבולות-דימיון לא מלאכותיות-כלל! איזו תקלה נוספת יכול הוא לזמן לו לטיטניק? כבר הירהר ומנע ממנו העמסת אספקה בבאר-שבע (הספק חלה בטיפוס ואין מי שייקח את המזון); כבר פינצ'ר את כל גלגלי האוטו ליד דימונה, דירדר אותו תהומה במעלה-תמר. הוא כבר חסם המשך דרכו במפולת קיר-המלח בסדום, השקיעו בשיטפון נחל צאלים (בחברון ירד גשם הלילה). אך בזאת לא די לו, – משום מה חש הוא שעל אף הכול הטיטניק מתקרב ובא. הוא מתגבר על כל המכשולים שדוד מלך עורם לו על דרכו ומדי רגע ורגע קטן המרחק בינו לכאן. תקווה אחרונה: אולי עוד יתנפלו עליו מסתננים על יד נחל-חבר בחשיכה? וכל-כך למה? – כי אם יבוא, הדבר ברור וחמור: מלך הולך מחר ל-35 ימי כלא. דבר לא יעזור. משסגרה הכרתו את מעגל האשליות הבלתי מתגשמות התעשת חיש מהר: "טפו, שיהיה כך. מוטב חודש מאסר משבוע אחד של סיקול."

פני גדעון מתוחות. ידיו תרות אחר אבנים, לשלחן אל הערימה ומבטיו תלויים אי-שם בחלל בינות לצוקים שמעל לראש. רוחו רחוקה מכאן, רודפת היא אחר מסלולו של הטיטניק פחוס האף, עוקבת אחר סיבוביו של הכביש תחת הגלגלים הרחבים הדוהרים בדרכם הנה. מנסה רוחו להציץ אל תוך האוטו – הישנה שם יעל? ההושיב אותה הספק לידו בקבינה מיד בצאתם את באר-שבע – כפי שביקשו גדעון? ואולי לא באה כלל? צמרמורת חולפת בגבו. דבר ארור שכזה, בזה הרגע כבר נחרץ אי-שם למעלה, מרחק 150 ק"מ ממך, גזר דינך ואין אתה יכול לדעתו בטרם רדת הלילה. לא לפני זה. ועד אז חכה כשוטה, אזל-ידיים, בלא שתוכל לעשות מאומה לשינויו או המתקתו של גזר-הדין הנעלם, אשר משמעותו גורלית מאוד. כי אין ביקורה הצפוי של יעל שיגרתי, דבר יום ביומו. הרבה חייב היה להפציר בה, ביעל שלו, כדי שתסכים לבוא הנה הפעם.

כשבא לבקרה לפני שבועיים, בחופשתו הדו-חודשית, מצאה לא כתמול שלשום – קרירה יותר, מסתייגת. מיד חש שמשהו אינו כשורה. האם סתם כך, רפו כוחות אהבתה מלהתגבר על תחומי מרחק וזמן שביניהם, או-כי מישהו הוא זה אשר התייצב לו בדרכו? מישהו המנצל את בדידותה של יעל בהיות גדעון שלה בשליחות למטה, בעין-גדי... (הרי לך – חשב – ממש כבסיפורי המלחמות. החבר בחזית והג'ובניק בעורף מנצל את המצב...)

לאחר ערב של היות-יחדיו לא עצרה יעל עוד, פתחה לפניו את סגור לבבה הנבוך ולאטה לאוזנו: "אמור לי, גדעון, הייתכן לאהוב שניים בבת אחת?"

ונאמרו הדברים במבוכה כנה, בכאב עמוק. שתק גדעון. לא ידע להשיב לה תשובה. חשש כי הנה נשמטת היא ממסלול חייו וניסה לעשות הכול כדי לא לאבדה. כאיש אשר שם את כל שארית הונו על קלף יחיד ואחרון, החל לדלות ולהערות לפניה מגינזי בית-היקרות אשר להם, את כל אשר הפקידו בו יחדיו; כל מירקם חלומותיהם הצנועים, משאלותיהם הכמוסות אשר הטמינו בו בשנות רעותם הרבות. הזכיר לה דברי אהבה וחיבה שלאטו איש בחיק רעותו, מילות יקר ועדנה, שבועות שנשבעו; זיכרונות וחוויות שנחרזו בתוך חייהם לבלתי היעקר, נכסי רחשים ותחושות שזכו להם במשותף, לבלתי נטוש. ואף שהקשיבה לו יעל, הקשה היטב, חש שאין בידי פרץ רגשותיו הגואים כדי להכריע את כף המאזניים האחרת, החדשה וזרה. חש שעדיין לא כבשה מחדש, עדיין לא הבטיח כי יעל שלו תהיה ושלו בלבד תישאר. לו יכול היה לשהות לידה שבוע-שבועיים והכול היה בא מחדש על תיקונו! בטוח היה בכך.

ואז נצנץ הרעיון הנפלא: "יעלי, כל כך רצית תמיד לבוא לעין-גדי. עכשיו השתפר המצב הביטחוני ויש אפשרות לבקר במקום. התבואי?"

ככל שרצה בה, תמיד דחה את רעיון ביקורה במקום. חשש למבטי הלגלוג של חבריו שיינעצו בגבו, למילות עקיצה וגנאי שיזכה בהם אחר נסיעתה – ולא העז להביאה. הפעם לא היסס, חש שאם תיאות לו הפעם – שלו תהיה, מחדש ולעולם. ולא – איבדה וללא תקווה. את פינות החמד שבנחל-דוד יראה לה, למערה הסינית יעלנה, למצדות. סודות מקומות-הסתר האהובים עליו יחלוק עימה, "פינותיו הפרטיות". בקסם נופה של עין-גדי יחדשו ברית אהבתם, וזו לא עוד תופר.

– "התבואי?..."

לרגע היתה שתיקה, וכל תפילות-עולם המו בלב גדעון; כל נדרי-חיים מוכן היה ברגע זה להעלות, לוּ רק יעזור הדבר לשכנע את יעל. ויעל, יעלי שלו, ניאותה. טוב! בעוד שבועיים היא תיקח חופש ותבוא.

שבועיים אלה התהלך גדעון כסהרורי. שיכור מבושמם של פרחי-תקווה אשר מחדש הנצו. חזר והסביר לספּק (בקושי עלה לו להתגבר על קולו המתגמגם במבוכה...): ביום ג' הקרוב, בשעה 12, תיגש אליו במסעדת השק"ם נערה אחת, עיניה ירוקות וצמותיה שחורות, ותשאל אותו האם הוא יוסי מעין-גדי. שיטפל בה כהלכה, יאמר לה בדיוק באיזו שעה יזוזו והיכן עליה לחכות. דרך אגב – שמה יעל. ובדרך ישתדל נא להסביר לה את מראות הנוף, היא מאוד מתעניינת באיזור הזה ומעולם לא הזדמן לה עוד לבקרו... כשמבטיו מופנים הצידה, ביקש משכנו לעבור לימים אחדים לחדר אחר היות ואורחת תבוא אליו מחר. ירד אמש למליחה וליקט בה תפרחות-פלומה צהבהבה של קני-סוף ארוכי-גבעול והציבם על הרצפה באגרטל מאולתר. מאותה שעה שניצבו תפרחות אלה בחדרו ניטלה לחלוטין שארית שלוותו. כאילו הפעיל במו ידיו רמקול שאינו פוסק מלהדהד בסגנון שעון דובר של טלפון: "בעוד 23 שעות ו-49 דקות תבוא יעל. בעוד 23 שעות  ו-47 דקות תבוא יעל, בעוד..." כמעט ולא ישן הלילה מרוב צפייה ויום זה – כשהגיע סוף סוף – באיזו איטיות צמיגה עובר הוא! דרך כל גופו של גדעון מפעפעת וחולפת כל דקה, כל שנייה של יום ארוך זה.

התבוא או לא תבוא?

צללי ערב החלו לנטות על עין-גדי המתכנסת לשעת בין-ערביים ארוכה בחיק צוקים רמים. תיבת "הדואר היוצא" המתגדשת והולכת, הטילה משקל שיפעת מכתביה הלא-מבויילים, לחיזוק שורת האותות והמופתים המבשרים בואו של הטיטניק. ארוחת ערב דלה ואביונית הצטרפה ובאה לתמוך איתנות באמיתות הבשורה. ומשנתלה פתק "התורנות לפריקת האוטו" היה ברור כבר אפילו למפקפקים וחוששים כי מעתה אין לו לטיטניק כל ברירה אלא לבוא. בא קרול והוציא אחת מנורות חדר-האוכל וקבעהּ בחוץ מעל דלת המטבח, לצורך הארת מקום הפריקה, ובכך חרץ סופית את ודאות העובדה כי הטיטניק בוא יבוא הערב.

ובערב – דממה במחנה. רק הגנרטור מטרטר קצובות ואוזן-כל מתאמצת לנפות מבין צלילי טירטורו את פעימתו הרחוקה והברוכה של מנוע הפיאט פחוס האף. גדעון מנסה להעסיק עצמו בחדרו, ולשווא. לכאורה מאזין הוא ל"תיבת נוח" ולמעשה פרושות אוזניו לצוד רמז מאותם צלילי מנוע מיוחלים. היכן הם עתה? הלקחו כבר את הרופא מסדום? אולי כבר עברו את מעלה היעלים?

לפתע – קול זעקה: "טיטניק!" – ומיד עוברת הקריאה את המחנה כולו ובמלרע צרפתי דווקא: "טיטניק!!!" – פורצים כולם מהחדרים כבאזעקה-של-אמת ודוהרים לעבר חדר האוכל. העיניים ננעצות בחשיכה, בכיוון ל"סיבוב האורות" [מדובר במתחם הראשון של היאחזות, ולימים קיבוץ עין-גדי, בטרם עבר – דרומה לנחל ערוגות – למקומו כיום על ה"פּלטו" הגבוה. – אב"ע] – בו צפויים להתגלות לראשונה צמד פנסיו המרוחקים זה מזה של הטיטניק, והאוזניים נזקפות במתיחות – היכן הוא? (גדעון אינו שומע ואינו רואה. פטיש ענק הולם בתוכו, מסנוורו ומחרישו).

עוברים רגע, שניים – וכלום. איפה הטיטניק? הקהל מרוט העצבים מתחיל לרגון "מי זה מתח אותנו, הא?"

מסתבר כי גם הפעם היה זה אחד אשר עצביו פקעו בטרם זמן והחל לקרוא כתרנגול על לא דבר. חמומי המוח רוצים לטרוף אותו חי. כל פעם קורה אותו קונץ בגלל מישהו אחר!... מרומים ומאוכזבים פונים שוב לחדרים ופתאום – חי ראשי! זה הוא! הוא בא!! הפעם נשמעות היטב לאוזן כולם גניחותיו ופעימות טרטוריו הקטועים, עת מתאמץ הוא להביא משאו דרך נפתולי הוואדי המסולע לעבר פיתחו של המשק.

נוהר היישוב כולו בצהלה וקריאות שמחה לעבר פתח המטבח, הוא מקום הפריקה המיועד, וגדעון איתם. לא הספיק הטיטניק לקרב אחוריו המגושמים לקצה מדרגת האבן וכבר נושרת מלמעלה, תוך קריאות שלום והידד, שכבה עליונה של חבושי מטפחות וכפיות, פרועים ומאובקים, (האגש קרוב? הארוץ ישר לקבינה? לא – אפתיענה כבפגישותינו מאז. כבכיכר דיזנגוף אתן לה להסתובב רגע נבוכה ואזיי אתגנב מאחורי גבה, סמוך-סמוך לה ותוך חיבוק מותניה אשאלנה בקול אדיש להפליא: "חברה, את מחפשת כאן את מישהו?"). המהומה רבתי – צעקות לא פוסקות מלהדהד, קריאות התרגשות וברכה. שיכבת-נוסעים שנייה ושלישית נחלצת מבינות לארגזי לחם ועגבניות. דלת הקבינה נפתחת וחמש-שש דמויות נושרות מתוכה, מנסות ליישר אבריהן המכווצים מישיבה שחוחה בסמוך לתקרה. (היכן היא? היכן היא!!) וכבר נתפס גדעון לבהלה. בעצבנות גדלה והולכת תוקע פרצופו בפניו של כל אחד מהבאים. כבר שכח את תוכנית ההפתעה, את כיכר דיזנגוף, את הקול האדיש להפליא. רק למצוא אותה, למצוא מהר... זה לא ייתכן – אינו רואה אותה בשום מקום!– זיעה קרה מתחילה לבצבץ על מצחו. והלב – דומה, כולם זונחים המולתם ומפנים ליבם רק לעבר קול חבטות האימים הבוקעות מתוך קרביו של גדעון.

יוסי הספּק מפלס דרכו לעבר חדר האוכל. הדואר! הדואר! כולם עטים עליו. בדרך זורק יוסי קריאה לבני מזל אחדים: "יש לך חבילה בקבינה." עיניו היגעות נתקלות בדמותו של גדעון הנטועה במקומו.

"הי, גדעון, מה מתחת אותי סתם, אה? את כל הצעות הישיבה על ידי דחיתי בגללך ובסוף אף אחת לא באה." התלוצץ ופנה לדרכו.

(אף אחת לא באה זה ברור).

סביב – מהומה ומרוצה. כיתת התורנות משתלטת על המשא ומנסה להיפטר ממנו בשיא המהירות. הבאים נוהרים לחדר האוכל לארוחה חטופה וסביבם המחנה כולו. הרס"פ מנסה לתת קולו בגערות המכוונות "לכל מי שמיותר כאן." תימהוני שכמותו – וכי מי זה מיותר במאורע זה? והכול נדחקים סביב לפקידה המתחילה בחלוקת המכתבים.

(מה זה יכול להיות? התחרטה? נרתעה? ההיתה שוב ידו של ההוא על העליונה? רגע – אולי חלתה? כטובע נתלה גדעון בקש אחרון זה – ודאי חלתה, לא ייתכן אחרת. ואם כך – ניצוץ התקווה התלקח – ודאי שלחה לו מכתב בהול של-רגע-אחרון או אפילו מברק. הרי מתארת היא לעצמה כיצד מחכה הוא לבואה. איפה הדואר, הדואר!). עד שנכנס לחדר האוכל הסתיימה זה כבר חלוקת המכתבים והשאון נמוג. בפינות המתיקו אנשים סוד עם מכתביהם, בולעים תוכנם בתאווה גלוייה. ממדור "דואר נכנס" ביצבצה שארית של מכתבים ממורטים אשר כמה ממחוסרי המזל, שעוד לא איבדו תקוותם, היו עומדים מחטטים וחוזרים ונוברים בהם. עוד ועוד יהפכו בערימת המכתבים, יבדקו היטב – שמא בכל זאת? הצטרף גדעון אליהם. אצבעותיו רעדו קימעה בעברו על הכתובות. מכתבים ממרוקו וצרפת לחיילים שכבר השתחררו, חוזרי אירגון הפלחה ליוגבים, שאלון סטטיסטי על גודל שדות החציר; עוד מכתב, ועוד אחד – והנה פיסת הנייר האחרונה – ופס מברק! (עצר נשימתו – זהו זה?) למזכירות המשק, ביקור ועדת המטבחים נדחה מסיבות בלתי... (זה הכול? יותר אין...)

 

בחדרים התחילה החינגא. מאן דהו קיבל חבילה מהבית – עוד לא הספיק לפתחה ולהנות עיניו מזיו תוכנה וכבר היא נחטפת ונטרפת בקול המולה וששון בידי הסבים עליהם סביב. ומאחר ש"דברים טובים" יש – מעמידים כבר את הפינג'אן להרתיח קפה, וממילא כבר יושבים מצופפים ודחוקים ותוך צחוק, שירה ופיטפוטים מבלים עד מאוחר בלילה. הבאים – והם טרם הספיקו אפילו להתקלח או להחליף בגדים – פיהם מלא סיפורי ניסים-ונפלאות מעלילות הרפתקאותיהם "שם למעלה". חדשות ממשקיהם וחדשות חברתיות טריות ביותר על הנושא "מי-עם-מי". כולם נאספו כאן לחוג בצהלה ושמחת התפרקות את ליל המשתאות הגדול, ליל בוא הטיטניק. רק אחד נעדר, משוטט בשבילי השדות ככלב נזוף וליבו עומד להתפוצץ, דעתו להיטרף. (האומנם נוצח, האומנם איבד לעולם את יעל? האם זה "פייר"? לך התחרה נגד מישהו כשאתה כאן וההוא לידה, שם. סמוך על מכתבים ולו להוטים ומדובבי לב, צפה לבשורות חסד וידיך כבולות באזיקי מרחקי-ענק).

ובמחנה לא פסקה ההתרוצצות כל הערב. מארחים עוסקים בחיפוש אחר שמיכות ומיטות; הזוכים במכתבים דחופים ממהרים לשבת ולענות. מקבלי הוראה-של-רגע-אחרון לצאת לקורס תרים אחר תרמיל ומזוודה. הפקידה טורחת על הכנת מיסמכים, צווי תנועה ושוברי נסיעה (טופס-מאסר, שישוגר בידי דוד מלך עצמו, מגוון מלאכתה השגרתית); הספּק מתרוצץ בתורו אחר אריזות וקרטונים; עם שחר מפליגים ועליו להתקין כבר עכשיו את מערכת האספקה שלו. ואף שהפעם כובה הגנרטור מאוחר מהרגיל, לא החניקה אפילת הפתע את פעילותו והמולתו של המחנה, שקלחו הלאה לאור פנסים ונרות.

לאיטו דעך הרעש, נמוגו קולות, כבו אורות ולילה הגדול של עין-גדי קרב לסיומו. אחד היה גדעון שלא יכול היה להירדם בדממת חדרו הריק. אור הירח האיר קלושות את החדר, את אגרטל קני הסוף... אם עד לערב דומה היה לנאשם המחכה להקראת גזר דינו – לחיוב או זיכוי, להצלה או אבדון, – עתה היה כנידון למוות הכלוא בתאו, מחכה לביצועו הוודאי של פסק הדין הקטלני. היקבל גזר דין זה? הייכנע? דמדומי אורו של ירח שיוו לתפרחות קני הסוף פני קהל פרצופים לועגים, שולחי לשון לעברו. פקעת ארורה נתקעה בגרונו, עד כי – דומה – מתלחלחות עיניו במאמצי בליעתה. – – –

 

*

כלאחר נשף מסיכות סוער, שקועים בהירהורים שבעקבות גל החוויות הגדול, קמו האנשים עם בוקר, עייפים ומחוסרי שינה. העיפו עינם לעבר הרחבה הריקה שעל יד המטבח, הירהרו אודות השבוע הארוך המשתרע לפניהם, עד יום שלישי הבא, עת שוב יבוא הטיטניק – ושותקים יצאו לעבודה.

ועל הטיטניק הדוהר דרומה לאורך חופו של ים המלח, עמד נסמך אל גג הקבינה, כשעיניו מצומצמות, ארשת פניו קפואה ומבטו תקוע אי-שם בחלל שלפניו, גדעון.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* נודע לנו ממקור חשאי –  כשני מיליון סינים מוסלמיים עומדים להגיע אלינו בקרוב בתור פליטים פוליטיים שנרדפים בארצם. אירגוני סיוע הומניטאריים הפועלים לחיסול ישראל כבר נמצאים בקשר איתם כדי לזרז את בואם ארצה ולהציג אותנו כגזענים בעיני העולם הנאור.

המקור מדווח על ישראלים שמוסריות היא מקצועם ופרנסתם – שעומדים לנסוע בקרוב לסין כדי לזרז את בואם של שני מיליון הפליטים המוסלמים להשתכן בקירבנו. כאן גם יוכלו הסינים להוליד לא רק ילד אחד למשפחה אלא גם שלושים.

 

* אהוד ידידי. קניתי את ספרך "והארץ תרעד". היו שני עותקים בתוך המדף ב"צומת ספרים" לידי בדיזנגוף. עכשיו נותר אחד... אמרתי להם שיזמינו עוד. זה מאוד חשוב.

שלך

מיכל

 

אהוד: תודה. עברנו ב"צומת ספרים" בגן העיר ולהפתעתנו מצאנו שם ערימה גבוהה של עותקי "והארץ תרעד" יחד עם עותקים של "מסעותיי עם נשים". היו שהזהירו אותנו שלא להוציא במרווח-זמן קצר-יחסית ספר אחר ספר, והנה – ספר דווקא תומך בספר!

אגב, את הספר הראשון שלנו, "המחצבה" (1963) כתבנו במשך שלושה וחצי שבועות, ואת האחרון, "והארץ תרעד" (2004) במשך 40 שנה.

 

* דומני שהיה זה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, שהזדמנו לקונצרט של הפילהרמונית בהיכל התרבות ע"ש פרדריק מן – שבו נכחו גם אריק שרון ואשתו. בתום הקונצרט מצאנו עצמנו במקרה פוסעים בסמוך, במדרכה ברחוב הוברמן. לילי, שהכירה היטב את המסתורית, האירה לה פנים ופתחה בשיחה לבבית עימה. אני, שכל כך הייתי מחומם אז על שרון – נשארתי בצד ואפילו לא ניגשתי אליו מתוך נימוס, אלא חיכיתי בקוצר רוח לסוף השיחה.

 

* באשר לנשק הגרעיני של איראן, שום הישג משמעותי אמיתי לא הושג עד כה. הכול בבל"ת בסגנון השוק הפרסי של טהראן – מול הטמבלים האמריקאים, השמחים להיות מולכים שולל.

 

* אין יוגוסלביה.

מי אשם?

חשבון המים של שרה נתניהו בקיסריה.

 

* באשר לנשק הכימי של סוריה, מאחר שלא הופצץ בשעתו מן האוויר מיד לאחר הזוועות של השימוש בו – כל ההצגה של פינויו עכשיו היא "כלאם פאדי", דברים בטלים –  בשוק התגרנים של דמשק. השאלה היא לא כמה מן הנשק הוצא-כביכול – אלא כמה נשאר ברשות משטרו של בשאר אסד, שירש אותו מאביו כדי להפעילו נגד ישראל, או, כך מסתר – כנשק אחרון, של יום הדין, גם נגד אזרחיו שלו.

 

* סופר נידח מתחיל את הסאגה שלו "והארץ תרעד" בתיאור מעשי הרצח, האונס והביזה שעשו הערבים ביהודי צפת בשנת 1834 – מעשים שאירעו שנים אחדות לפני ה"נכבה" ו"אכיבוש" – ששני אלה הם כידוע סיבת האסון שהמיטו הציונים על ערביי ארץ-ישראל השלווים, אלה הערבים שואפי השלום, שלא היה בהם שמץ של רצחנות כלפי יהודים.

מומלץ לקריאה גם לאבו-מאזן, שלדבריו נולד בצפת.

 

* הסתדרות האבוריג'ינים באוסטרליה פתחה במבצע לעידוד הגירתם לישראל. כל התנגדות ישראלית לכך תיחשב גזענות משפילה ונתעבת וגם תפגע קשות ביחסי ישראל עם אוסטרליה, שכידוע מכניסה אליה ברצון מהגרים מכל רחבי המזרח הרחוק.

 

* אנחנו מכירים כמה ישראלים נאורים ואמידים שאינם מפסיקים להשמיץ את הנהגת המדינה על השחיתות ועל כובד המיסים ועל שאר ההתנכלויות הפיסקליות לאזרחים, ובייחוד הטיפול היקר שקיבל ראש הממשלה לשעבר שרון "על חשבון הציבור" ­– אבל כל מכרינו אלה הם בדעה אחת – שעל ישראל לקלוט את עשרות אלפי הפליטים [אסור להגיד "מסתננים"] מסודאן ומאריתריאה – ולתת להם על חשבוננו את כל הזכויות והטיפול הנחוצים להם!

 

* שמענו על ישראלים שביקשו להרים כוס "לחיים" בשבת בצהריים, עם היוודע דבר מותו של שרון.

 

* במסגרת תוכנית הקנטוניזציה של ישראל, יהיו קנטונים ערביים בגליל ובמשולש, קנטון בידואי בנגב, וקנטון שחורי בדרום תל אביב, שבירתו תהיה התחנה המרכזית החדשה. במקביל נערכת הממשלה להעברת תושביו היהודים של דרום תל-אביב – לחבל דארפור על מנת לפנות כאן את המקום לשחורים.

 

* רשות המיסים מעבדת הצעת חוק לפיה יוחזרו לכל ישראלי כך וכך שקלים שנגבו [כלומר ­– נגנבו] ממנו במהלך שמונה השנים האחרונות כדי להחזיק בחיים את שרון המת-החי.

 

* יש לשנות את חוק השבות: לא רק לכל יהודי בעולם יש הזכות לבוא לישראל ולקבל בה אזרחות, אלא לכל אדם בעולם ישנה הזכות הזו, אחרת אנחנו גזענים!

 

* יש לנו חבר שנעשה מכור לאגוזי הקאשיו הקלויים במלח, בוקר וערב ובין הארוחות. הוא אמנם מעדיף את תוצרת תאילנד המשובחת, אך באין ברירה אוכל גם את הנמכרים בארץ, שאיכותם נמוכה יחסית.

 

* הלב נחמץ כאשר קוראים על מחנות הפליטים הסוריים בירדן. יחפים בבוץ, בחורף, ללא תקווה. מה עוד שאתה יודע היטב מי אשם בכל אלה – חשבון המים של שרה נתניהו בקיסריה.

 

* מוטי הרכבי: לצערי לא אני כתבתי את המאמר על נלסון מנדלה [בגיליון 905], אני רק הפצתי. הדבר היחידי שכתבתי זה את המשפט הפותח לגבי הליצן עם שפת הסימנים.  מצטער שהטעיתי אותך.  כותב המאמר הוא גדעון שביב, שפירסם את המאמר ב"פרספקטיבה". הנה הלינק:  http://www.presspectiva.org.il/cgi-webaxy/item?326

 

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,562 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,060 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

 

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל