גיליון מס' 909

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בשבט תשע"ד, 16 בינואר 2014

עם תפילת ט"ו בשבט  ועם קטע-עיתון מ"ישראל היום" על הכיס השמאלי של המסתננים, הכולל סיוע ה"קרן לישראל חדשה" –להשחיר שם ישראל .

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שְלוֹשָה שִירִים בַּחֹרֶף הַזֶּה. // עמוס גלבוע: מפגש קצוות מחריד. [ציטוט]. // דרור אֵידָר: פוחלצי פירות בט"ו בשבט. [ציטוט]. // מבט על גרמניה של היום – חוזרים לימי הנאציזם, מאת ויליאם א. גרים. // ספיר סבח, תלמידת י"ב: המורה שלי מסביר לנו שהמדינה שייכת לערבים ולא לנו. שלח: מוטי הרכבי. // אורי הייטנר: 1. ביטחון שְׂדֵה-המדינאות. 2. צרור הערות 15.1.14. // יוסי שדה: טיול מאורגן בספרד. // ד"ר אברהם וולפנזון: בלפור והאינדיאנים. [פרסום חוזר]. // מתי דוד: "הפתרון" של מאיר דגן לסכסוך עם הפלשתינים. // עדינה בר-אל: פינת ה"מרגיז אותי": פרסומות שמחנכות לאלימות מילולית ולאיומים. // הלל עומר (ע. הלל): ארץ ישראל שלי. // יואל רפל: ארץ ישראל שלי. // חנה מושיוב: ליוסי אחי. // אלכס לכיש: "טיפול נמרץ" של יוסי גמזו. // ד"ר ישראל בר-ניר: מדינת-ישראל, הערבים והאמריקאים – מו"מ שמו"מ. [ציטוט]. // אלי מייזליש: Yankee go Home! // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק שישה עשר: מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שְלוֹשָה שִירִים בַּחֹרֶף הַזֶּה

1.

הַיָּד לֹא מְלַטֶּפֶת אֶת עַצְמָהּ,

הַיָּד זְקוּקָה תָמִיד לְיָד אַחֶרֶת,

מָה שֶנִּרְעַב שָנִים, מָה שֶנִּצְמָא

בְּתַלְאוּבוֹת שֶל צִפִּיָּה נִחֶרֶת,

מָה שֶנִּקְרַע כָּאן בֵּין לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת,

מָה שֶתָּמִיד נִשְאַר בַּחוּץ גַּם כְּשֶהוּא פְּנִימָה

יוֹדֵעַ שֶבְּסַךְ הַכֹּל, אֶת כָּל הַבְּדִידֻיּוֹת

עוֹשָֹה אֵיזוֹ יַתְמוּת

שֶל אֵיזֶה בֵּן

מֵאֵיזוֹ אִמָּא.

2.

אָדָם צָרִיךְ חֲלוֹם לְהֵאָחֵז בּוֹ,

קוֹלָב שֶל אוֹר לִתְלוֹת עָלָיו תִּקְוָה,

רְעַב-לֵילוֹת-בְּדִידוּת-רַבִּים שוֹחֵז בּוֹ

אֶת מַה שֶּנִּצְטַבֵּר בּוֹ וְנִקְוָה

מִמֶּלַח הָעַצְבוּת לִסְטָלַגְמִיטִים,

זְקִיפוּת גֵּאָה שֶל אֹמֶץ וְסִידָן:

מַה שֶּנִּגְרַף אֻגְרַף. הִנֵּה, הַבִּיטִי

אֵיךְ כְּבָר שָנִים הוּא חַי פֹּה עַל צֵידָה

שֶל פַּכְסָמֵי מְנוֹת-בַּרְזֶל. הַמַּיִם

מָרִים, מְאָרְרִים בְּצַפַּחְתּוֹ

אַךְ מִדְבָּרוֹ בּוֹעֵר תָּמִיד אֵלַיִךְ

וְאִם יֵש חֵטְא זֶה חֵטְא שֶלֹּא לַחְטוֹא

בַּמֶּה שֶעוֹד מַשַּב דְּקָלִים פּוֹחֵז בּוֹ,

אוֹאָזִיס,

צְלִיל זוֹגִים בַּחוֹל,

עִקְבָה –

אָדָם צָרִיךְ חֲלוֹם לְהֵאָחֵז בּוֹ,

קוֹלָב שֶל אוֹר לִתְלוֹת עָלָיו תִּקְוָה.

3.

רֵיחַ שֶל אֲדָמָה טְרִיָּה אַחַר זִרְמַת הַגֶּשֶם,

תּוֹפַחַת, מְעֻבֶּרֶת אֵיזֶה חֶסֶד מִתְהַוֶּה.

הָאוֹר הַלֹּא-נִרְאֶה, הַמְּנֻחָש הַזֶּה שֶל קֶשֶת

שֶלֹּא בִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה כִּי אִם בַּמַּעֲבֶה

הַתַּת-קַרְקָעִי שֶל שָרְשֵי הַכְּאֵב הַיּוֹנְקִים כְּגוּרִים עִוְרֵי חֹשֶךְ 

בְּעֹמֶק קָטָקוֹמְבּוֹת הָעִוּוּת וְהַלִּקּוּי,

אֶת מֹהַל הָאַפְעַלְפִּיכֵן הַנַּרְקוֹטִי, אֶת פְּלַזְמַת הַכֹּשֶר לְאֹשֶר

שֶל גְּדוֹל הַמְּהַמְּרִים הַכְּפִיָּתִי,

שֶל הַסִּכּוּי,

שֶל הָרִי הוּדִינִי הַזֶּה הַמַּפְלִיא לְשַחְרֵר אֶת עַצְמוֹ, לֹא פָּגוּעַ,

כְּנֶגֶד כָּל חֻקֵּי הַהִגָּיוֹן הַמִּתְיַשֵּן

מִכָּל כְּלוּבֵי הַכָּכָה-זֶה כְּלוּאֵי הַגַּעֲגוּעַ,

מִכָּל הַמַּנְעוּלִים וְהַבְּרִיחִים חוֹרְקֵי הַשֵּן,

מֵאֲזִקֵּי הַהִסְתַּבְּרוּת וּמֵחָכְמַת קֹהֶלֶת,

מִצִּדּוּקֵי דִּינָם שֶל הַכּוֹמֵש וְהַבָּאוּש –

הָרֵיחַ הַזֶּה הַגָּשוּם, הַנָּשוּם

בְּחֵמֶת חֲלִילֵי אוֹתָן רֵאוֹת שֶשְּמָן תּוֹחֶלֶת

הוּא אֵת-הַקַּבְּרָנִים שֶכִּתְּתָה עִקְשוּת אַל-חֶלֶד

בַּלֵּב הַזֶּה      

לַחְפֹּר בּוֹ 

אֶת קִבְרוֹ שֶל הַיֵּאוּש.

* * *

עמוס גלבוע

מפגש קצוות מחריד

מדינת ישראל נתונה מזה זמן, בעיקר מאז ועידת דרבן  ב-2001, למסע הכפשה המיועד לצייר אותה כמפלצת אכזרית שהעולם הנאור חייב להחרימה במקרה הטוב, ולהביא לסופה כמדינת היהודים במקרה הטוב יותר.

מסע זה מגיע מחוץ לגבולות ישראל  ומתוך ישראל, בעיקר מאירגוני "זכויות" של שמאל קיצוני.  מה לא אומרים בקולי קולות על המדינה? שזאת מדינת אפרטהייד המפלה את אזרחיה.  שהיא מחוקקת חוקים המביאים עד כדי מצב שבו הדמוקרטיה נופחת את נשמתה. שהיא גזענית, שכל כולה רוע ואכזריות ותאוות רצח חפים מפשע. שצבאה מבצע השכם וערב פשעי מלחמה. שהיא מבצעת טיהורים אתניים בפלסטינים. שהיא בגדר כובש אכזר השם ללעג את החוק הבינלאומי. שמרבית ילדיה רעבים ללחם, והקשישים שבה חיים מהיד לפה.

ספרות שיטנה ענפה פורחת לה על מדינת ישראל, ותקשורת "ליברלית" דואגת כל  הזמן לתת לנו ולעולם תזכורת על  פשעי המדינה שלא יסולחו.

והנה ממש מול עינינו מתרחשים להם עכשיו שני אירועים מופלאים הקורעים באחת את  מסע ההכפשה השקרי.

האחד הוא ההפגנות של השוהים הבלתי חוקיים מאריתריאה וסודאן. מה קורה כאן? כולם  באו אלינו ממצרים. היא ארץ המפלט שלהם. אבל, איש מהם לא נשאר במצרים על מנת למצוא שם מפלט מאימת המוות המאיים עליהם כביכול בארצות מוצאם. הם הוציאו כסף, סיכנו נפשם, חצו מדבר על מנת להיכנס לארץ הקודש. למה? כנראה  שמסע השקרים על ישראל האיומה לא הגיע לאוזניהם, אלא דווקא דברים הפוכים לגמרי. לא שמדובר בארץ זבת חלב ודבש, אבל לפחות בארץ שאפשר גם ללקק בה דבש. ולא רק זה. באיזו מדינה באירופה נאספו המהגרים הבלתי חוקיים להפגנות ענק מאורגנות? האם מישהו מעלה בדמיונו את המהגרים הלא חוקיים בצרפת מפגינים בכיכר הקונקורד? האם באיזו שהיא ארץ נאורה באירופה היו ארגוני השמאל מממנים ומדריכים ומכוונים הפגנות של מהגרים בלתי חוקיים?

אצלנו כן!

 אם יש משהו ששופך אור זוהר על הדמוקרטיה שלנו, שפעמים דומה שהיא בדרך להפקרות, הרי זאת התופעה הזאת. והפלא הגדול הוא שכל אותם אירגוני "זכויות" שמייללים השכם וערב על מותה של הדמוקרטיה, יכולים רק לחגוג  בדמוקרטיה הישראלית ולזכות לחופש פעולה מלא. 

והאירוע השני נוגע לדברי ליברמן על "חילופי שטחים" עם המדינה הפלסטינית העתידית, במסגרתם ייכנסו תחת ריבונותה יישובים ערביים ישראליים הסמוכים לקוי 67', ובראשם העיר אום אל פחם. מה שמפליא כביכול הוא (מבלי להיכנס לדיון לגופה של הצעת ליברמן), שערביי אום אל פחם וההנהגה הפוליטית של "הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל" מיהרו לגנותה ולדחותה. הלא הם כל הזמן זועקים שהם מופלים, מקופחים, שאינם מכירים במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, שמניפים דגל פלסטין, שמחרפים ומגדפים המדינה, שמסרבים לשירות לאומי, שדורשים שיכירו בהם כמיעוט לאומי – ומה היה יותר טבעי מזה שישישו להיפרד ממדינת העושק ולהיות אזרחים במדינת הלאום הפלסטינית שלהם?

אבל לא! נפשם דבקה ב"מדינת האפרטהייד והדיכוי"! והשמאל הישראלי, בנביחה מוכרת זעק : "טרנספר!" – וקילל את ליברמן.

מה הן מסקנות הביניים שלי?

ראשית, כנראה שבכל זאת יש לנו ארץ נהדרת, עם כל הבעיות והעיוותים והצרות.

שנית, פעולות השמאל הישראלי רק ממחישות מדוע הוא נדחק לשוליים הפוליטיים. ככל שיידחק, כך יגבר תסכולו וייסגר הפער בין השמאל הציוני לשמאל הקיצוני האנטי ציוני.  על זה האחרון יפה הפסוק "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו." והוא יפה באותה מידה לאותם "נערי גבעות" ומבצעי "תג מחיר".

מפגש קצוות מחריד.

* * *

דרור אֵידָר

פוחלצי פירות בט"ו בשבט

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (8.2.2012)

בשבוע שעבר בתי הלכה להירשם לכיתה א'. היא חיפשה בבית הספר את פינת החי ששמעה עליה רבות מאחיה. כשחזרה משיטוטיה סיפרה שראתה את "החיות המיובשות", הגדרה יפה לפוחלצים המעטרים את המסדרונות... וגם אוקסימורון חביב המאחד הפכים: חי ומיובש בכפיפה אחת.

דומה שגם מנהגי ט"ו בשבט שהשתרשו במחוזותינו מכילים הפכים לא מעטים ובראשם – מנהג אכילת פירות יבשים – כמעט אמרתי: פוחלצי פירות – בחג האילנות! – האם מסורת הגלות היא השולטת בחג שעניינו חיבת הארץ? כן, אני מכיר את השורשים ההלכתיים שלו: תאריך המפריד בין יבול השנה הקודמת לחדשה ביחס לתרומות ומעשרות ועוד. אבל גם מצוות התלויות בארץ קשורות לחיבת הארץ ועבודתה.

מדוע פירות יבשים? פעם היינו שָם, ומאוד רצינו לאכול פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל. פירות יבשים היו אפשרות כמעט יחידה לטעום משהו מזיכרונה של הארץ שממנה גלינו ואליה חלמנו לשוב. הפירות המצומקים והיבשושיים תאמו את הימצאותנו לא בבית. לא פירות טריים, גם לא ממש גידולים עבריים – פירות יבשים.

הנביא יחזקאל, ברצותו להמחיש את קללת הגלות – השתמש במטאפורת היובש. בחזון העצמות היבשות (פרק ל"ז) האלוהים מניח את יחזקאל בתוך בקעה "והיא מלאה עצמות... רבות מאוד... והִנֵה יבשות מאוד." השאלה האלמותית העוקבת מהדהדת עד היום אל תוך חיינו: "בן אדם, הֲתִחְיֶינָה העצמות האלה?" כדי להחיות את העצמות יחזקאל מתנבא; האמירה מחיה אותן, המילה, שֵם האב: "כה אמר ה' לעצמות האלה, הנני מביא בכם רוח וִחְיִיתֶם." יחזקאל מספר שהתנבא כאשר צוּוה, "וַתבוא בהם הרוח, וַיִחיו, וַיעמדו על רגליהם חַיִל גדול מאוד מאוד."

את מי רואה יחזקאל בחזונו? "העצמות האלה כל בית ישראל הֵמָה." מדוע עצמות, ועוד יבשות? מפני הייאוש, אפסות התקווה. זהו עצם העניין: "הנֵה אומרים, יָבְשׁוּ עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזַרנו לנו." דור דור וייאושו, דור ופחדיו, דור וחידלונו. ומהו חזון העצמות היבשות, אם לא סיפור התגבשותנו הלאומית מקהילות נפרדות בארבע כנפות הארץ, לעם חי ובריא באדמתו העתיקה?

 משום כך בא החזון אל הנביא וממנו אל העם בגולָה: "הנה אני פותח את קברותיכם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל." הגלות היא קבר. גם אם הפרטים חיים, הגוף הלאומי מתפורר ובסופו של תהליך גם הפרטים ייעלמו בים העַמִים הגדול. לאחר שיעלו ארצה, מבטיח האל בפי הנביא, "ונתתי רוחי בכם וִחְיִיתֶם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתֶם כי אני ה' דיברתי ועשיתי."

שָם, רחוק מכאן – אכלנו פירות יבשים. טעמם שימר משהו שהזכיר ימים אחרים. זכר לחורבן בתקווה לתחייה לאומית. אולי בהשראת שירת הים, שתמיד קרובה לט"ו בשבט, ביקשנו לעבור "בתוך הים בַּיַבָּשה," לחצות את אוקיינוס העמים ולשוב הביתה. כדי כך התייבשנו שם.

אז אולי אפשר להמשיך עם המנהג של הפירות היבשים כזכר לגלות. אפשר גם לזכר חלק גדול מיהודי העולם המעדיפים להישאר שם ולא לשוב הביתה. היובש הזה אינו מתאים לתקופת החורף. מים אנחנו מבקשים. משום כך, אל מול קדחת יובש הפירות נעטר את השולחן בפירות טריים, שעסיסם ניכר ונייחל לגשם. 

רבים עסקו בחישובי קצים, אבל לאמורא רבי אבא הייתה פרשנות מקורית ל"קץ מְגוּלֶה". מבחינתו, הקץ הגלוי אינו עניין מיסטי וגם לא חמור לבן, אלא נראה פשוט לעין בדמות פריחת הארץ ושדותיה. כסיוע לפרשנותו, הביא רבי אבא פסוק מיחזקאל, פרק לפני חזון העצמות היבשות: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ, לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא." הנה הסימן: רק כשהילדים האובדים ישובו, תיענה האדמה לעובדיה; השממה תיעלם והארץ תיתן פריה בעין יפה.

לכן חשוב לשים בצלחת החג פירות טריים, גידולי ארצנו, פירות שנשמו את רגבי האדמה הטובה הזאת וטעמם אינו משמר תקווה עמומה: הוא התקווה עצמה.

* * *

שנת 2014, תשע"ד

היא שנת ה-120

להולדתה בפתח-תקווה

של המשוררת ה"צברית" הראשונה

אסתר ראבּ

באפריל שנת 1894, תרנ"ד

ולשמחתנו גם יופיע הקיץ בול דואר ישראל

הנושא את שמה ודיוקנה

* * *

מבט על גרמניה של היום – חוזרים לימי הנאציזם

מאת ויליאם א. גרים

סופר יליד קולומבוס אוהיו המתגורר בגרמניה

 אינני יהודי. אף אחד מבני משפחתי לא נרצח בשואה. בשבילי אנטישמיות תמיד היתה תעלומה שאיננה תופסת את תשומת ליבי כל כך. כמו טבח ברואנדה או כל דבר איום שקורה למישהו אחר.

 אבל אני מתגורר בעיירה קטנה מחוץ לעיר מינכן, ברחוב שהיה נקרא רחוב אדולף היטלר עד ששמו שונה במאי 1945. אני עובד במינכן, מטרופולין נעים של יותר ממיליון תושבים, שקיסמו הבאווארי נוטה לעמעם את העובדה שזאת עיר הולדתה ובירתה של התנועה הנאצית.

 כל יום בדרכי לעבודה אני חולף ליד דירות שבהן היטלר התגורר, בניינים שבהם הוחלט על השמדתם של מיליוני חפים מפשע, כיכרות שבהן שרפו ספרים, שם צעדו חילי האס.אס. ואנשים הוצאו להורג. לקירבה אל הרשע יש נטייה להטות את תשומת הלב ולתת הרגשה של מציאות פיזית של כל הכתוב על הזוועות שבוצעו בידי הנאצים ומסייעיהם.

 ואז מתחילים לקרות כל מיני דברים קטנים, שבמשך הזמן מתווספים למשהו מאד מרושע.

אני נוסע באוטובוס ואז אני רואה תלמיד תיכון מראה לחברו ספר של סבא שלו, "מיין קמפף" בעטיפה מהודרת עם סרט עור אדום. כשחברו אומר "וואו, קול," אז מוציא התלמיד קלטת וידאו (תוצרת שוויץ) של "מבחר נאומיו המהוללים של יוזף גבלס."

ארבע שבועות אחר כך, אני בפגישה עיסקית עם ארבעה צעירים גרמנים, מאוד מחונכים, נעימים בדיבורם ונימוסיים. כאשר השיחה עוברת לדבר על עסקים עם אדם מניו יורק בשם רובינשטיין, הם מעקמים את האף. אחד מהם אומר, ואני מצטט:

 "הבעיה באמריקה היא שהיהודים מחזיקים בכל הכסף."

הם מתחילים לצחוק ואז אחד אחר אומר: "כן, כל מה שליהודים איכפת ממנו זה כסף." 

גיליתי שסוג זה של אנטישמיות, כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל הגרמנים שאיתם היו לי עסקים, מהר מאד נהיה "ליטמוטיף" (מושג שהומצא על ידי אנטישמי, ריכרד וגנר) כלומר מוטיב מרכזי. בפגישות פרטיות עם גרמנים הם היו משתחררים קצת ומגלים דעות אישיות שחשבנו שהם נכחדו בבונקר בברלין ב-30 במאי  1945 (יום התאבדותו של היטלר).

 אולי זה בגלל שאני בלונדי ושם משפחתי הוא גרמני, אז הגרמנים חושבים שאני אחד מהם, או יכול להיות אחד מהם. זה מראה עד כמה הם לא מבינים מה זה להיות אמריקני.

משום מה, השיחה מסתכמת בדרך כלל בטענות הבאות:

היה זה ביש מזל שאמריקה וגרמניה נלחמו זו בזו במלחמת העולם השנייה, כי האוייב האמיתי היה בעצם רוסיה.

 כן, הנאצים הגזימו, אבל דברים נוראים קורים במלחמות, ובכל אופן, המימד של השואה נופח הרבה יותר מדי על ידי התקשורת האמריקנית שנשלטת על ידי היהודים.

 סי-אן-אן נשלט בידי יהודים אמריקנים והוא אנטי "פלסטיני" (כן אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל גם בקרב הגרמנים המחונכים ביותר, אפילו אלה הדוברים אנגלית שוטפת, קיימת אמונה כוללת שרשת החדשות שהוקמה על יד חברו של פידל קסטרו, טד טרנר, שהיה נשוי לג'יין פונדה, היא חזית לפרופוגנדה פרו-ישראלית).

שכמעט כל הגרמנים התנגדו לרייך השלישי וכולם לא ידעו על השמדת היהודים. אבל היהודים בעצמם היו אחראים לשואה.

 אריאל שרון היה יותר גרוע מהיטלר, והישראלים הם נאצים. אמריקה מסייעת לישראל בגלל שממשלתה והתקשורת שלה נשלטת על ידי יהודים.

בפעם הראשונה בחיי נהייתי מודע לאנטישמיות בגרמניה. ברור, אנטישמיות קיימת בכל מקום, אבל בשום מקום בעולם לא היו לאנטישמיות תוצאות כל כך קשות כמו בגרמניה.

במבט אובייקטיבי ביותר, שנת 2002 היתה שנת זוהר לאנטישמיות בגרמניה. בתי כנסת הוצתו, בתי קברות חוללו, רב המכר מספר אחד היה ספרו של מרטין ולסר "מותו של מבקר", רומן דק המכיל התקפות אנטישמיות ארסיות נגד מבקר הספרות החשוב ביותר של גרמניה, מרסל רייך-רניצקי, שהיה בעצמו ניצול גטו ורשה ומחנה ההשמדה אושוויץ.

המפלגה החופשית הדמוקרטית השתמשה בביטוים אנטישמיים כדי למשוך קולות מהקהילה הגדולה של המוסלמים בגרמניה.

היסטוריונים גרמניים החלו להעריך מחדש את תפקידה של גרמניה במלחמת העולם השנייה לא כפשע נגד האנושות אלא כמלחמה וקרבות מוקדמים (עם תוצאות טרגיות אך מובנות) נגד הקומוניזם. המצב הוא כל כך קשה, שיהודים בגרמניה מעודדים (מוזהרים) לא ללבוש שום דבר שיזהה אותם כיהודים כי אי אפשר לערוב לביטחונם.

 איך זה יכול להיות? האין זאת "גרמניה החדשה" שעברה 60 שנים ללא שואה או פוגרום, היכן שהאמת, הצדק, והדרך הגרמנית מתגברים על הכול ויוצרים הצלחה כלכלית, רמת חיים גבוהה שהיא מושא לקינאה מצד שכנותיה של גרמניה, וחוקה שמבטיחה חופש לכולם ללא קשר לגזעם, דתם או לאומם? מה השתנה?

התשובה היא: שום דבר. התיאוריה שלי היא די פשוטה. בזמן שאין לגרמניה את הכוח הצבאי כדי לממש את האידיאולוגיה הגזענית של הנאצים, ובזמן שביטויים קיצוניים של נאציזם נמצאים מחוץ לחוק, המצב הפנימי, כלומר הגישות ותפיסת העולם וההנחות התרבותיות אשר הובילו לעליית המפלגה הנאצית, עדיין קיימים מכיוון שהן מהווים את הבסיס לזהות הגרמנית.

הנאציזם לא היה סטייה, זה היה ליכוד הנפש הגרמנית על מרכיביה המרכזיים. אולי הנאציזם החיצוני נכחד ב-30 במאי 1945, נאציזם פנימי תמיד יתקיים כל עוד גרמניה קיימת כישות פוליטית.

 עכשיו חכה רגע, אני שומע הרבה אנשים אומרים, אתה לא יכול לטעון שגרמניה היא אנטישמית כמו שהיתה פעם בין 1933 ל-1945.

זה נכון שגרמניה שונה, מה ששונה הוא שבגלל הפסדה הגמור לבעלות הברית, גרמניה כיום היא מדינת ברית לאמריקה וחייבת ליישר איתה קו, אחרת זה לא טוב לעסקים.

הדבר הנוסף שהשתנה הוא שלמרות שהיטלר הפסיד במלחמת העולם השנייה הוא הצליח בצורה יוצאת דופן לממש את האידיאולוגיה שלו. גרמניה כיום, ורוב מדינות אירופה, הם באמת יודן-ריין (נקיות מיהודים) בגלל הקנאות להשמדת יהודי אירופה. בעצם, ניתן לומר שהנאציזם הוא מהמוצלחות בתוכניות הפוליטיות בכל הזמנים. הוא השיג את רוב מטרותיו ובזמן קצר ביותר, יותר מכל תנועה פוליטית אחרת, ושינה לגמרי את אופיים והמיבנה הפוליטי של כמה יבשות.

גרמניה היא עשירה, יציבה, בורגנית ללא לאות, ובהרבה בחינות נקייה מיהודים. נכון, ישנו מיעוט קטן של יהודים, מרוכז בעיקר בברלין, ונכון שכמה יהודים מברית המועצות לשעבר היגרו אל גרמניה, אך רובם הגדול אינם יהודים דתיים, ועושים מעט מאד כדי ליצור זהות יהודית-גרמנית. 

התוצאה של כל זה היא שכיום גרמנים מרגישים חופשיים ליהנות מהפירות שזרעה המדיניות האנטישמית של היטלר ולשלם מס שפתיים של "חייבים לזכור". פריץ הצעיר לא צריך להיות כל כך אנטישמי בגלל שהדור של סבא שלו עשה עבודה כל כך טובה בשואה. פשוט אין  עוד מספיק יהודים בגרמניה לשנוא אותם, וחוץ מזה, יש לגרמנים את ידידיהם הוותיקים, הערבים, לממש את השנאה נגד היהודים בשבילם.

 אפשר לקרוא לתמיכה הגדולה של ממשלת גרמניה ב"פלסטינים" כאנטישמיות דרך פרוקסי. ממשלת גרמניה שילמה לממשלת ישראל וליהודים פרטיים כדי ליישב תביעות על רצח, גזל, עינויים, עבדות בכפייה, מאסר ללא משפט, וטבח עם. אם תדבר עם רוב הגרמנים, אתה תגלה במהרה שלדעתם החשבון בין גרמניה ליהודים יושב. איך שהוא, השבה של חלק קטן ממה שגנבו הגרמנים מהיהודים זה פיצוי הוגן לטבח המכוון של מיליוני יהודים. אם אתה חושב שהגרמנים באמת מצטערים על מה שהם עשו ליהודים – תחשוב שוב. מעולם לא הוצעה "טור מיר לייד" רשמית  על ידי הגרמנים לקורבנות השואה וצאצאיהם, כדי להימנע מהודאה באשמה. גרמניה שילמה ופיצתה כל מי שתבע אותה מבלי להודות באחריות, ממש כמו שחברת הרכב פורד מטפלת בתלונות, זה הכול כדי להימנע מאחריות.

 כבר ציינתי את תמיכתם הרבה יותר של הגרמנים ב"פלסטינים" מאשר בישראלים, ושזה מייצג בעצם אנטישמיות עקיפה. הגרמנים טוענים שהם תומכים ב"פלסטינים" בגלל שהם "מדוכאים", אבל האמת היא שהם תומכים בהם ובערבים בגלל שלערבים יש את אותם ערכים כמו לנאצים. יש היסטוריה ארוכה של שיתוף פעולה בין הגרמנים לערבים; ב-1942 היטלר הבטיח למופתי של "ירושלים הקדושה" שמיד לאחר כשגרמניה תנצח את בריטניה, יושמדו יהודי פלשתינה שהיו אז תחת המנדט שנוהל בידי בריטניה.

 יש גם לזכור שהערבים שתיכננו את הטבח ב-11 בספטמבר תיכננו אותו בגרמניה. והיו לכך כמה סיבות. הראשונה היא שהבירוקרטיה הגרמנית היא כאוס, שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. השנייה היא שהטרוריסטים הערבים כוללים גם גרמנים שחולקים באותה אידאולוגיה אנטי אמריקנית ואנטי יהודית. חילי אס אס לשעבר ותומכיהם הניאו נאצים התכנסו במינכן והכריזו על אוסמה בין לאדן כגיבור ארי אחרי הטבח בתאומים.

"מיין קמפף" הוא רב-מכר בעולם הערבי בעיקר בסעודיה, "ידידתה" של ארה"ב. ובאמת אין הבדל בין קריאותיו של היטלר לבין המנהיגים הרוחניים לכאורה של אל קאעידה, חמאס, פתח וחיזבאללה. הערבים גם חבים טובה לגרמנים. היטלר השמיד את היהודים, וקונרד אדנאואר ואבותיו הליברלים החליפו אותם בטורקים. כן, הטורקים אינם ערבים, אבל הם מוסלמים. למרות שטורקיה היא חברה בנאט"ו ובעלת קשרים עם ישראל, היא מזדהה עם חבריה לדת המוסלמית. טורקיה היא עדיין דמוקרטיה שברירית כמו שהיתה גרמניה של ויימאר בשנות ה20. לא ייקח יותר מדי כדי להפיל אותה לצד האפל של איסלם קיצוני. התוצאה היא שההגירה המוסלמית לגרמניה הוכפלה.

זה נותן לגרמניה להפגין מצד אחד ליברליות וחופש ורב גוניות.

על ידי החלפת היהודים הנרצחים והשדודים במוסלמים, שלרובם דעות זהות לנאצים, הגרמנים יצרו בציניות מצב שבו גם מעט היהודים שנשארו בגרמניה הם חסרי משמעות מבחינה פוליטית.

הנקודה האחרונה שאני רוצה להעלות בעניין העלייה באנטישמיות היא נקודה שהרבה יסכימו עליה ואף תרחיב את גבולות השכל הישר. כן, אני מציע לבחון את טענותיי בכובד ראש. בהרבה מובנים, גרמניה התחמקה מעונש על פשעיה בשואה. זה נכון שהרבה גרמנים נהרגו במלחמת העולם השנייה והרס רב נגרם בארצם, אך למה הדבר דומה? לילד שטורף שוב עוגייה ממגש שרק יצא מהתנור. אם יענישו אותו אולי הוא יקבל מכה על ידו, אבל העוגה כבר נאכלה ונעלמה.

אחרי שביצעו את הפשעים הנוראים ביותר בהיסטוריה של האנושות, הגרמנים קיבלו בחזרה את הריבונות שלהם אחרי 10 שנים, התשתית שלהם שוקמה בעזרת נדיבותם של האמריקנים, יחסית רק גרמנים מעטים הובאו למשפט על פשעיהם המחרידים, וגם אלו שנשפטו קיבלו עונשים קצרים או שקיבלו חנינה כללית אחר כך.

לדוגמא, חיילים באינזצגרופן, היחידות שהוציאו להורג יהודים לפני שנבנו מחנות הריכוז ומחנות ההשמדה, קיבלו עונשי מאסר של 5 שנים. אם היה צדק אמיתי בעולם הזה גרמניה היתה מאבדת את עצמאותה והיתה נשלטת למשך זמן ארוך על ידי בנות הברית. היה זה חוסר מזל היסטורי שהמלחמה הקרה התחילה אחרי שגרמניה נקראה לשלם על פשעיה המזוויעים. הטיפול בברית המועצות קיבל עדיפות על הטיפול בגרמניה. התוצאה הטראגית היא שבזמן שקורבנותיה של גרמניה, כמו פולין וצ'כיה, נפלו לעשרות שנים של דעיכה כלכלית, גרמניה השמנה, המרוצה מעצמה, הגאוותנית, הנקייה מיהודים, נהנתה מעשרות שנים של שגשוג כלכלי שלא הגיע לה.

 אי אפשר להחזיר את השעון אחורה כדי למנוע את הפשעים שנעשו בידי הגרמנים, אך ישנם מיספר דברים שניתן לעשות על מנת למנוע מגרמניה להיות ביכולת שבה היא יכולה לאיים על העולם.

קודם כל יש להכיר שאמנם לא כל הגרמנים אנטישמיים אבל יש נטייה אנטישמית בתרבות הגרמנית המגיעה עוד מימיו של מרטין לותר. ממש כמו שהאמריקנים אוהבים חופש, ככה הגרמנים הם אנטישמים. אנטישמיות זוהי ברירת המחדל התרבותית של הגרמנים. לא משנה מה, הגרמנים תמיד יתמכו באויביה של מדינת ישראל. לכן, אמריקה חייבת להיות מוכנה פוליטית להתערב בגרמניה אם היא רואה שגרמניה נוטה לאנטישמיות.

כמו כן, אמריקה צריכה להתנגד לאיחוד האירופי ולעודד את פירוקו. יש למנוע שליטה גרמנית באירופה (מה שתיכנן ולא הצליח היטלר ברייך השלישי). בגלל העלייה באנטישמיות בגרמניה (ובצרפת גם כן), איחוד אירופי חזק הנשלט על יד גרמניה, המעודד ותומך באנטישמיות ובעל  ברית עם הערבים, מהווה את האיום הגדול ביותר ליהודים מאז הרייך השלישי, וגם איום גדול על ארה"ב.

אויביה של ישראל הם גם אויביה של ארה"ב. הבה נתאחד כולנו, יהודים ואמריקנים, ונכריז שהשואה לעולם לא תקרה שוב.

הקטע הבא הוא תגובה של יהודי למאמר:

זאת היא התמונה הראשונה של גרמניה אחרי השואה שראיתי, אשר מצליחה לתאר בדיוק רב את אופייה הנאצי של גרמניה אחרי השואה. במשך שנים כתבתי על איחוד שני הגרמניות וטענתי שהיתה זאת מהטעויות הגדולות בהיסטוריה, ובמקום זה נאצילנד היתה צריכה להיות מחולקת לארבעה חלקים, כדי שלעולם לא תוכל לקום ולהתעלל בשכניה ובעולם כולו.

טעות גדולה!

לקח לי רק כמה דקות להבין בזמן ביקורי בארץ הולדתי ששום דבר לא השתנה מאז שבני משפחתי היו בני מזל והיו היהודים האחרונים לעזוב, ממש דקה לפני חצות, לפני ששערי הגיהינום יציר האדם נסגרו, דנים את הנשארים מאחור למוות, כולל 50 איש מבני משפחתי.

 אני נזכר במילותיו של סבי כשבאנו לברסלאו כדי להיפרד ממנו, בידיעה שכנראה לא נתראה שוב לעולם. הוא רץ לאורך הרכבת העוצרת ועלה עליה, בידיעה שחתם את גורלו וגורל בנו יחידו ושאר בני משפחתו. גם אז הוא אמר שהכול יהיה בסדר, אחרי הכול הוא שירת את מדינתו ואת הקייזר כקצין, ותמיד היינו אזרחים טובים.

 אינני מכיר את מר גרים אך אני רוצה להצדיע לו על ראייתו הברורה ולהודות לו על מה שכתב, כי אם יהודי היה כותב את זה, אף אחד לא היה מאמין לזה או מתייחס לזה ברצינות. 

אירוין מיסלוין

[נדמה לנו שכבר פירסמנו בעבר גירסה של המאמר הזה. אב"ע]

* * *

ספיר סבח, תלמידת י"ב: המורה שלי מסביר לנו

 שהמדינה שייכת לערבים ולא לנו

שלח: מוטי הרכבי

במכתב שכתבה התלמידה לשר החינוך שי פירון היא חושפת את רמת המורים אליהם הילדים שלכם נחשפים מבלי שתדעו: הוא מסביר להם שהוא שמאל קיצוני, שהמדינה שייכת רק לערבים ולא לנו, הוא מתבייש בצה"ל וטוען שהוא צבא לא מוסרי. המכתב המלא לפניכם. האם שי פירון יגיב? האם אתם בטוחים שמורה שכזה לא מלמד את הילדים שלכם? פרצופה של מערכת החינוך תחת שילטון הליכוד?

לשר החינוך שי פירון שלום רב.

קוראים לי ספיר סבח ואני לומדת באורט גרינברג שבקריית טבעון, בכיתה י"ב 4. במהלך י"א, י"ב, אני מרחיבה את המקצוע מנהיגות, שלו יש שני מורים. שמו של אחד המורים הוא אדם ורטה. במהלך רוב השיעורים בשנה אני נתקלת בהמון קשיים. אדם דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מדי שיעור. הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים ושאנו (היהודים) לא צריכים להיות כאן.

בהמשך לדבריו הוא מדגיש שצה״ל הוא גוף שנוהג באכזריות ובאלימות בלתי רגילה בשונה מיתר הצבאות. הוא מסביר שצה״ל אינו מוסרי בעליל ושהוא מתבייש בצבא של מדינתנו. עוד סיפר אדם שבעבר הוא היה בכנס בחו״ל ובמהלך הכנס הוא צעק ״ויוה פלסטין״.

כאשר הבעתי את דעתי ואמרתי לו שאיני מסכימה עם דבריו הוא צחק ואמר לי: ״מבחינתך להרוג את כל הערבים – זה מה שאת רוצה.״

כמובן שזוהי לא כוונתי והסברתי לו זאת, אך הוא התעלם והמשיך להשפיל אותי ולפגוע בי כל שיעור לעיני תלמידי הכיתה. כשפניתי להנהלה לגבי העניין הזה התנהלו מספר שיחות שבמהלכן אדם הודה שצחק בעקבות דבריי ואף התנצל.

הדבר העיקרי בעיניי הוא לא הלעג ששם אותי אדם לעיניי הכיתה, אלא העובדה שהוא מהווה חלק ממערכת החינוך והוא משתמש במעמדו, על מנת להחדיר לתלמידים מחשבות שגויות כאלה על המדינה שלנו ועל הצבא שלנו. מעבר לזה, לאחר בירור שערכתי מצאתי כי למורה כלל אסור להביע את עמדותיו הפוליטיות.

בהמשך לוויכוחים הפוליטיים אדם שוב אמר לי ״את רוצה שכל הערבים באשר הם ימותו.״ שוב חזרתי והסברתי כי זו כלל אינה דעתי אך אדם התעלם. חשוב לי להדגיש שאני מקבלת את דעות האחר ומכבדת אותן. לאורך כל הזמן כיבדתי את אדם והפגנתי כלפיו הערכה אך ברגע שהוא התנהג אליי איך שהתנהג גם אני שיניתי את היחס שלי כלפיו. אני מבחינתי לא מכבדת אדם כזה, הוא יוצא כנגד המדינה שלנו וגרוע מזה מסית את התלמידים.

הייתי שמחה שהעניין הזה יטופל על ידך מכיוון שניסיתי מיספר פעמים שהעניין יטופל וללא הועיל.

תודה מראש,

ספיר סבח

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=797929

מערכת המכתב העיתי: נשמח לפרסם תגובה, גם של המורה אדם ורטה.

* * *

אורי הייטנר

1. ביטחון שְׂדֵה-המדינאות

כל אחד מאתנו יודע להבחין בין דברים שהוא יכול להרשות לעצמו לומר בביתו, בפגישה סגורה עם ידידיו הקרובים, לבין דברים שהוא יכול לומר בפומבי. כאשר דברים שמיועדים לחדר סגור יוצאים החוצה, הדבר עלול לגרום לנו למבוכה.

גם שר בכיר יודע לעשות את האבחנה הזאת, אולם דברים שהוא אומר, עלולים לגרום לא רק למבוכה, אלא גם לנזק. שר הביטחון לא היה מעלה על דעתו לומר את הדברים שאמר על קרי בפומבי. הוא לא היה אומר אותם, אילו העלה על דעתו שיינתן להם פומבי. הוא אמר אותם באוזני אנשים שהוא נתן בהם אמון. עצם העובדה ששר הביטחון אינו יכול לתת אמון באנשים, שלא ידליפו אמירות שעלולות להזיק למדינה, חמורה כשלעצמה. אולם הוא ורק הוא נושא באחריות לדברים היוצאים מפיו, ומשהם קיבלו פומבי, הוא אחראי לנזק שהם גרמו.

דבריו של יעלון על קרי, מרגע שניתן להם פומבי, הם תקלה חמורה ופגיעה ביחסים עם ארה"ב. הידידות עם ארה"ב היא נכס אסטרטגי ממעלה ראשונה, וחשוב מאוד לשמור עליו. לעתים, קיים ניגוד בין הנכס האסטרטגי הזה לנכסים אסטרטגיים אחרים. לעתים, יש לדחות את האינטרס של היחסים עם ארה"ב, כאשר האלטרנטיבה היא פגיעה חמורה יותר במטרות הלאומיות של ישראל ובאינטרסים שלה. לעיתים, אין מנוס מעימות עם ארה"ב על נושאים חיוניים למדינת ישראל, כמו הסכנה החמורה בהסכם עם איראן בנושא הגרעין ובנושאים אחרים. מוטב שהמחלוקות עם ארה"ב תלובנה בין המדינות באופן דיסקרטי, אולם לעיתים אין מנוס גם ממחלוקת גלויה, והיו דברים מעולם בכל שנות קיומה של ישראל.

סוגיית בקעת הירדן היא נושא שיש לעמוד עליו בתוקף, גם במחיר עימות עם ארה"ב. האינטרס המיוחד של ישראל בבקעת הירדן, הוא פועל יוצא מרעיון הפשרה הטריטוריאלית. פשרה טריטוריאלית, המחייבת נסיגה ישראלית מאזורים עתירי אוכלוסייה פלשתינאית ביהודה ושומרון, בשל האיום הדמוגרפי שבשליטה עליהם, מחייבת ריבונות ישראלית בבקעת הירדן, כדי שיהיו לישראל גבולות בני הגנה המבוססים על עומק אסטרטגי, ללא שליטה על פלשתינאים רבים. במצב הנזיל וההפכפך כל כך של המזרח התיכון, אין לנו כל יכולת לדעת מי ישלוט בעוד שנה בירדן ובעוד שנתיים בעיראק, ואם איננו רוצים לעמוד מול רצף בשליטת אל קאעידה מפקיסטן עד סמוך לכביש שש ולנתב"ג, יש להבטיח שבקעת הירדן, במובנה הרחב ביותר, תהיה בריבונות ישראל. אצל רבין היה זה קו אדום והוא ביטא בכך את הקונצנזוס הישראלי, עד שאהוד ברק ריסק אותו. היום, עלינו לתקן את שגיאותיהם של ברק ואולמרט, ולהוריד מסדר היום את רעיון הנסיגה מבקעת הירדן.

הריבונות על הבקעה היא סוגיה במחלוקת עם ארה"ב ואם לא תהיה ברירה, היא מצדיקה גם עימות עם ארה"ב. אולם עימות כזה, מן הדין שייעשה בדרכים דיפלומטיות ובסגנון דיפלומטי. אמירות כמו זו של יעלון, מסיטות את הדיון מן העיקר אל התפל, פוגעות בטיעון הישראלי ובתדמית הישראלית, ויוצרות מתח מיותר ומזיק ליחסים בין המדינות.

יעלון, שכבר כרמטכ"ל הבחין בצורך לנעול נעליים גבוהות בקריה, כיוון שהיא שורצת נחשים, חייב להקיש בדרך של קל וחומר, לגבי הקריה הפוליטית. עליו לקחת בחשבון שדברים שנאמרים בחדר סגור, עלולים לצאת החוצה ולהבעיר שריפות מיותרות ומזיקות. כחייל ומפקד מיומן, הוא חייב להבין שהשמירה על ביטחון שדה-המדינאות, חיונית לא פחות מהשמירה על ביטחון שדה-הקרב.

2. צרור הערות 15.1.14

* ירי הטילים מעזה בתום הלווייתו של שרון, הוא תמצית ההתנתקות ושיקוף תהליך השלום. שרון חזר והדגיש עד יום עקירת היישובים ש"לא יהיה פינוי תחת אש." היה פינוי תחת אש. הפלשתינאים זינבו בנו גם בעת העקירה. ומיד לאחר מכן, הירי הפלשתינאי, שהחל עוד קודם לכן, מאחר וישראל נסוגה מן העיר עזה וערי הרצועה כבר אחרי הסכם אוסלו, התעצם ביתר שאת. הן אחרי אוסלו והן בעקבות ההתנתקות, כל שטח שישראל נסוגה ממנו היה מיד בסיס לטרור נגד ישראל.

הירי לעבר ישראל ביום הלוויית האיש שמסר לפלשתינאים את כל רצועת עזה, נסוג מן הרצועה לקווי 49' עד המילימטר האחרון ועקר את כל היישובים הישראליים, עד היהודי האחרון, הוא סמל לתהליך כולו.

לתשומת לבו של נתניהו. לתשומת לבו של קרי.

* יאמרו מיד הסניגורים האוטומטיים של הפלשתינאים, בתוכנו: מה אתם רוצים? נכון, שרון נסוג מרצועת עזה ומְסרהּ לפלשתינאים, אבל הוא היה האויב האולטימטיבי שלהם, הוא לחם בהם, הוא הרג בהם וכו' וכו'. מה, חשבתם שישכחו לו את זה? מה, הוא עשה להם טובה בכך שאפשר להם לממש את זכויותיהם הלגיטימיות הטבעיות בלה בלה בלה?

ובכן, הנה לפנינו סוללת התירוצים, ההסברים וההצדקות לטרור שיופעל מן המדינה הפלשתינאית לאחר שתוקם, למטחי הטילים לעבר נתב"ג ולהתקפות על גוש דן.

* יש משהו יפה בנוהג של "אחרי מות קדושים אמור", ובלבד שהדברים נשמרים בפרופורציות. כאשר אתה מספיד אדם, אל תדבר בגנותו, גם אם תזכיר את המחלוקות עימו. מצד שני, אין לצבוע אדם בצבעי קיטש ככליל השלמות – זה לא אמין ולכן פוגע בזיכרו. וגם אין זה נכון לצבוע את המנוח בדמות הנראית יפה בעיני המספיד – למשל, במקרה של אריק שרון, לצבוע אותו בצבעי ההתנתקות בלבד, או להסתיר את ההתנתקות, כל אחד על פי השקפתו. עם זאת, נכון להדגיש את הקווים החיוביים בעיני המספיד, ובלבד שלא יציג מצג שווא על פיו זו חזות הכול.

כאשר מדובר באדם כשרון, שתרם יותר מכל אחד אחר לקידום שתי האג'נדות ההפוכות בנושא ההתיישבות ובנושאים המדיניים, ודאי שכל צד יכול להתהדר בו, מצד אחד, ויכול לסנוט בו, מצד שני. מן הראוי, שכולנו נשכיל לראות את התמונה המורכבת, כי יהיה זה מגוחך להציג תמונה חד מימדית של מנהיג מורכב ורב סתירות כל כך. 

* לכאורה, הספדה של אורית סטרוק היה מאוזן – היא הזכירה את תרומתו של שרון להתיישבות ואת התנגדותה הנחרצת למהלכיו המדיניים ובראשם עקירת יישובי גוש קטיף. אלא שדברי ההודיה לקב"ה על מותו וסבלו של שרון, ראויים לכל מילה של גינוי. זוהי גסות רוח והתבהמות לשמה.

* אותה ישיבה שתלמידיה פירסמו הודעת שמחה, יצאו בריקודים ולבשו לבן, מביישת את התורה ואת מושג הישיבה. אפילו על אויבים נאמר "בנפול אויבך על תשמח", ומיותר להסביר מדוע התייחסות לשרון כאל אויב היא נואלת.

ואיך קוראים לישיבה? שיא האירוניה... "תורת חיים".

* התגובה בישיבת "תורת חיים" הייתה דומה מאוד לתגובה בעזה. לא בכדי.

* עם כל הסלידה מחגיגת המוות הפגאנית הזאת, אין מקום להוראתו של השר לביטחון פנים למשטרה לחקור את האירוע. לא כל מעשה פסול, הוא מעשה פלילי. אין כאן כל מקום לחקירה, למשטרה ולפרקליטות, אלא להוקעה וגינוי ציבוריים וחינוכיים.

* כאשר הרב הצבאי הראשי, הרב רפי פרץ, מעקורי גוש קטיף, קרא פרק תהילים בהלווייתו של אריק שרון, היה זה בעיניי סמל הממלכתיות והדמוקרטיה הישראלית.

* הודעת האבל שהוציאה זהבה גלאון ראויה לשבח. מצד אחד, היא לא סיפחה את אריק שרון למחנה מרצ ולא הציגה אותו כאיש "שמאל" יוני, כפי שעשו אחרים, דוגמת אמנון אברמוביץ'. להיפך, היא אמרה בהודעתה ש"תהום פעורה בין דרכנו לבין דרכו." ויחד עם זאת, היא ידעה לומר בהספדה למי שתהום פעורה בינו לבין תנועתה: "ובכל זאת אני יכולה רק לתאר לעצמי כמה קשים היו החיים של משפחת שרון בשמונה השנים האחרונות, כשהאדם שהם אוהבים נמצא בחיים אבל לא ממש נמצא איתם. נותר רק לקוות שפטירתו, עם כל הקושי, תצליח להקל במשהו על סבלה של המשפחה ותאפשר להם להתאבל על אהובם." מכובד ויפה.

* לצד האמפתיה שאותה היא ביטאה, היא גם אמרה את האמת – ששמונה השנים האחרונות היו שנות סבל, ופטירתו של שרון עשויה להקל על הסבל.

* סילבן שלום התראיין לרשת ב' על אריק שרון. הוא ציטט את אחת מאמרותיו הסרקסטיות האופייניות: "כל הספד מתחלק לשלושה חלקים: המנוח, המנוח ואני, אני," והוסיף: "אנחנו נוותר על החלק השלישי." ומאז, כל ההספד היה החלק השלישי. אני, אני ואני. ב-99', אילו הייתי מתמודד, על פי כל הסקרים, הייתי מנצח את שרון ואת ברק... אני ואני ואני... אני יזמתי... אני הצעתי... אילו הלכתי ל"קדימה" אני הייתי ראש הממשלה, וכו' וכו'.

* הישגו החשוב ביותר של שרון כראש הממשלה, היה מבצע "חומת מגן". עד אותו רגע, דומה היה שהפלשתינאים מצאו את הנשק האולטימטיבי לשבור את רוח העם – פיגועי התאבדות. היה כמעט קונצנזוס על כך שאין מה לעשות נגד טרור המתאבדים. אם אדם נחוש להתאבד אי אפשר לעצור אותו. הוא הפצצה החכמה ביותר שיש, והוא יגיע לכל מקום שהוא רוצה ויפוצץ את עצמו.

פרדיגמה נוספת הייתה שכניסה לערים הפלשתינאיות פירושה מרחץ דמים לחיילי צה"ל.

במבצע "חומת מגן" נותצו שתי הפרדיגמות הללו. היה זה מבצע נועז, חכם וחזק, ששבר את הטרור והביא לניצחון ישראלי חד משמעי במאבק שתואר כחסר סיכוי. אל המבצע יש להוסיף את מדיניות הסיכולים הממוקדים, ובראשה חיסולם של מנהיגי חמאס השייך יאסין ורנתיסי.

כמובן שההישג אינו רק שלו, אלא גם של אישים אחרים כמו מופז, יעלון ודיכטר. אולם ראש הממשלה הוא הנושא באחריות, לטוב ולרע, הוא שנתן את ההוראה ואת הגיבוי והוא האחראי לתוצאה.

* צפיתי בעזאם עזאם מספיד את שרון, שהביא לשחרורו מהכלא המצרי. שמחתי לשמוע את עזאם מזכיר את פולארד ואת המחויבות לשחרורו. ואני רוצה להזכיר שבכלא המצרי נמק אזרח ישראל עודא טראבין, ואנו מחויבים לו, וחייבים לפעול לשחרורו.

* בכתבות על שרון, הוזכרה העובדה שנתניהו הפתיע כאשר ויתר ברגע האחרון על התמודדותו על ראשות הליכוד, שעל פי הסקרים היה מביס בה את שרון, סמוך לבחירות לראשות הממשלה בהן גבר שרון על ברק.

העובדה נכונה, אך חשוב להזכיר את הרקע. היה זה בתקופת הבחירות הישירות לראשות הממשלה. באותן שנים, הבחירות נעשו בשני פתקים, אחד לראשות הממשלה והשני לכנסת. על פי חוק הבחירה הישירה, כאשר ראש הממשלה מתפטר, נערכות בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, אלא אם כן הכנסת מחליטה להתפזר.

על רקע מתקפת הטרור לאחר כישלון ועידת קמפ-דיוויד – תבוסתו המדינית הנוראה של ברק, ברק התפטר. על פי החוק רק ח"כ יכול לכהן כראש הממשלה. נתניהו התפטר לאחר הפסדו בבחירות 99' מחברותו בכנסת, ולכן לא יכול להתמודד על התפקיד. מאחר והוא היה מעוניין להתמודד, עמדו לשנות את החוק במיוחד כדי לאפשר את התמודדותו של נתניהו. אולם נתניהו תבע שגם הכנסת תתפזר. חששו היה, שאם יבחר לראשות הממשלה, כאשר הליכוד הוא סיעה קטנה בת 19 ח"כים, הוא לא יצליח להרכיב קואליציה, לא יצליח לשלוט מול כנסת לעומתית ויסיים את הקריירה הפוליטית שלו בכישלון צורב ובמפח נפש.

שרון, לעומתו, ידע שזו ההזדמנות האחרונה שלו להגשים את חלומו, להנהיג את המדינה. הוא האמין בכוחו להקים ממשלת אחדות ולהצליח במיגור הטרור.

משהתברר לנתניהו שאין רוב לפיזור הכנסת, החליט ברגע האחרון לסגת ממועמדותו. והשאר היסטוריה.

המעניין הוא, שנתניהו היה התומך הראשי במערכת הפוליטית בבחירה הישירה לראשות הממשלה, ואף הצביע בעד החוק תוך הפרת המשמעת הסיעתית. שרון, לעומתו, היה מראשי המתנגדים לחוק. בסופו של דבר, נתניהו היה הנפגע העיקרי מהבעייה המרכזית בחוק – האפשרות של כנסת לעומתית לממשלה. שרון היה המרוויח המרכזי מהחוק. ואף על פי כן, שרון הוביל לביטול הבחירה הישירה, וכעבור שנתיים ניצח ברוב גדול, בבחירות שהתקיימו בשיטה הישנה-חדשה.

* שרון אחראי לרפורמה החשובה ביותר למשילות בישראל – אי אמון קונסטרוקטיבי. על פי החוק, ניתן להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון, רק אם 61 ח"כים תומכים במועמד חלופי. בכך, הצבעת אי אמון רגילה בכנסת, היתה לבעלת משמעות סמלית והצהרתית בלבד.

עד אז, הצבעות האי אמון בכל יום שני, סיכנו את קיומה של הממשלה, ובכל שבוע נערך מו"מ מחודש עם כל רסיס מפלגה וכל ח"כ סורר, שסחטו את הממשלות ואת ראשי הממשלה, לקראת ההצבעה. כך אי אפשר למשול. 

האי אמון הקונסטרוקטיבי שינה את המצב מהקצה אל הקצה. היום אין בישראל בעיית משילות, ומשתמשים בבעייה המדומה לשווא, כדי לקדם אג'נדות אחרות, כמו העלאת אחוז החסימה.

* לאחר התפטרותו של נתניהו, נערכו פריימריז על ראשות הליכוד. שני המועמדים המרכזיים היו שרון ואולמרט. אני הכרתי והערכתי את שניהם, מתפקידי כדובר ועד יישובי הגולן, שנים אחדות קודם לכן. שניהם היו תומכים מובהקים במאבקנו. במאמר שכתבתי ל"מקור ראשון", הבעתי תמיכה באולמרט. טענתי היתה, ששרון מעורר אנטגוניזם בקרב חלק ניכר בציבור השונא אותו שנאה עזה, ולכן אין לו כל סיכוי להיבחר אי פעם לראשות הממשלה.

נכון לאותה נקודה בזמן, הדברים היו הגיוניים. העתיד הוכיח שטעיתי בגדול. ועוד יותר טעיתי בכך שראיתי את אולמרט כאדם הראוי לראשות הממשלה.

* מערכת היחסים בין שרון לבין כל אחד ממנהיגי ישראל היו מורכבים וידעו מעלות ומורדות. כך, למשל, הוזכרה מערכת היחסים בינו לבין נתניהו. משום מה, יחסיו עם פרס צוירו בתיאורים פסטורליים, כחברות הדוקה וממושכת בת שישים שנה, ויש כאן הפרזה רבה. גם היחסים של שרון עם פרס מורכבים מאוד. שרון היה מקורב לרבין וכיהן כיועצו בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, בשיא המתח והיריבות שלו עם פרס. תקופת השפל ביחסיהם, היתה בממשלת האחדות הלאומית בראשות פרס, בה כיהן שרון כשר התעשייה והמסחר. שרון היה המגשר והמפשר בהקמת הממשלה הרוטציונית, אולם לאחר מכן התערערו יחסיו עם רוה"מ. פרס החליט לפטר את שרון, לאחר שבראיונות לתקשורת יצא נגדו. בסופו של דבר נמנעה ההתפטרות, כיוון שהליכוד בראשות שמיר איים לפרק את הממשלה אם הפיטורין יצאו לפועל, והתגבשה פשרה שהתבססה על התנצלות פומבית של שרון.

* הפרשה הזאת סימפטומטית לדפוס פעולה קבוע של שרון. פקודיו והכפופים לו, בצבא ובפוליטיקה, העריצו אותו. הם שבחו את אנושיותו, את יחסו האבהי. אולם הוא מעולם לא קיבל מרות, ועמיתיו והדרגים שמעליו מעולם לא ליקקו דבש. זו הסיבה לכך שקידומו בצבא עוכב שנים רבות ולכך שלא הגיע לרמטכ"לות הנכספת. כביצועיסט ובולדוזר הוא היה שר מצוין, אך כחבר ממשלה הוא היה הסיוט של ראשי הממשלה שתחתם כיהן – בגין, שמיר, פרס ונתניהו.

פרשת "המורדים", שהיתה הטריגר העיקרי לפרישת שרון מהליכוד והקמת "קדימה", מתגמדת למול פרשת "החישוקאים" – המרד שהוא הוביל נגד שמיר, על "תבוסתנותו", כביכול, ששיאו היה ליל המיקרופונים הזכור לשמצה, במרכז תנועת החרות.

כשמסכמים את דרכו של שרון, אין לטייח גם את הצד הזה באישיותו.

* באיזו דמות ייחקק שרון בזיכרון הקולקטיבי הישראלי? ימים יגידו. דבר אחד בטוח – בניו של שרון, שעוד טרם מותו ובוודאי אחרי מותו, יעשו הכול כדי להיות סוכני הזיכרון ומעצביו, אינם מעוניינים להבליט את שרון עוקר היישובים, אלא את שרון המיישב. אני מסיק זאת משתי עובדות. האחת, היא פנייתם לזמביש לשאת דברים בהלוויה. הם ידעו מה הוא יאמר ועל מה ישים את הדגש. ובעיקר, מההספד של גלעד שרון. גלעד מנה את הישגיו של אביו, מהקמת יחידה 101 ועד "חומת מגן". הוא הזכיר את העובדה שהקים למעלה ממאה יישובים, כולל ביהודה ושומרון. את ההתנתקות הזכיר כדרך אגב רק במשפט, בו אמר שאלה שיש על שרון בליבם בשל פינוי יישובי רצועת עזה, צריכים לזכור שהוא הקים יותר ממאה יישובים בארץ ישראל, יותר מכל אחד אחר.

* האמת היא ששרון הפסיק לחיות לפני שמונה שנים. שמונה השנים האחרונות היו מיותרות לחלוטין. ברמה האנושית, אין סיבה להצטער על כך שהתרדמת באה אל קצה.

* בעקבות הצהרותיו היוניות של ליברמן, פרשנים כתבו שהתייצבות של ליברמן לצד ויתורים אפשריים של נתניהו, יבטיחו לו תמיכה של עשרה ח"כים, חברי "ישראל ביתנו". איני מקבל את ההנחה שכל חברי "ישראל ביתנו" יקפצו דום לכל החלטה של ליברמן. לפחות שניים מהם, השרים עוזי לנדאו ויאיר שמיר, הם אנשים עצמאיים, שנכנסו לפוליטיקה כדי לקדם את הקו האידיאולוגי הנִיצי שבו הם מאמינים, והם יצביעו על פי מצפונם.

* לו אני במקום שמעון שיפר, והיה מגיע לידיי מידע על הדברים שאמר יעלון בשיחות סגורות, לא הייתי מפרסם אותם. הדילמה במקרה הזה אינה בין זכות הציבור לדעת לבין אחריות לאומית, אלא בין יצר הסקופ לאינטרס הלאומי.

* הישגו החשוב ביותר עד כה של נתניהו הוא גדר הגבול עם מצרים, ששמה קץ לצונאמי המסתננים, שהיווה פצצת זמן דמוגרפית ואיים על צביונה היהודי של ישראל. משום מה, נתניהו אינו מודע להישגו הגדול, וממשיך לנהל את המלחמה של אתמול, נגד הסכנה שחלפה.

* חברי להקת הנח"ל עמדו בשורה. על פי הסדר, כל אחד מהם הלך צעד קדימה ובפאתוס דקלם משפט פומפוזי הנפתח במילה "מחר". משפטים עמוסי חזון, אמונה ותקווה. וכששורת המדקלמים השלימה את משימתה, פרצה הלהקה בשירה של נעמי שמר "מחר".

באחת ההופעות, הריטואל הזה החל כהרגלו, עד שאחד החיילים הלך צעד קדימה, בתורו, פתח את פיו ואמר: "מכר את הרהיטים וברח לקנדה". הלהקה התפרקה מצחוק, ברחה מן הבמה ולקח זמן ממושך עד שחבריה התאוששו וחזרו להופעה.

החייל הסורר היה מנחם זילברמן. סיפור אופייני להומור שלו, לסרקזם, לפריצת המסגרות ולאהבתו את תפקיד הסיכה מפוצצת הבלונים.

מנחם זילברמן הלך השבוע לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* ט"ו בשבט, במקורו, הוא היום הקובע לתשלום מס-מעשר על פירות האילן. ולמה נקבע דווקא במועד זה? כיוון שזה המועד שעד אליו ירדו כבר רוב הגשמים.

והשנה? אוי לנו אם כבר ירדו רוב הגשמים. לפחות באזור הצפון, אגן ההיקוות של הכינרת, האזור החשוב ביותר למשק המים של ישראל, עד כה השנה גרועה באופן קיצוני. בקיבוץ אורטל ירדו עד כה 167 מ"מ משקעים – כמות עלובה ואפסית כמעט. מתוכה ירדו 156 מ"מ בשבועיים הראשונים של דצמבר ושיאם בסופה הגדולה. נייחל ונתפלל לשינוי דרסטי בכמויות המשקעים, בחלקו השני של החורף.

* ביד הלשון: כבכל שנה בט"ו בשבט, גם השנה אחד השירים המושמעים ביותר יהיה "כי האדם עץ השדה," שירו של נתן זך. גם בסדרי ט"ו בשבט שאני מנחה, נשיר אותו.

אבל כדאי לדעת, שמדובר בהוצאת דברים מהקשרם, והפסוק המקורי אינו אומר שהאדם עץ השדה אלא להיפך.

"כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?! רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא, אותו תשחית וכרת, ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה" (דברים כ' י"ט-כ').

 לא בכדי פיסקתי את הפסוק הפותח במילים "כי האדם עץ השדה" בסימן שאלה וסימן קריאה. המשתמע מן הפסוק הוא שהאדם אינו עץ השדה. הפסוק הזה מופיע בהלכות מלחמה, בהלכות מצור. התורה אוסרת על הצבא לכרות עצי פרי להם הם זקוקים לצרכי המצור. הסיבה לכך היא הגנת הטבע. "כי האדם עץ השדה, לבוא מפניך במצור?!" מה, העץ הוא אדם, שיכול לברוח ממך או להשיב מלחמה שערה?! הוא נתון בידיך. עליך לשמור עליו.

 משמעות האיסור הזה, היא שאפילו בזמן מלחמה, כאשר יש צורך מלחמתי בעצים, האדם מוגבל, אין הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, הוא כפוף לחוקי המלחמה, ובין החוקים הללו הוא נדרש לשמור על העץ, לשמור על הטבע, לשמור על איכות הסביבה. הנה, הוכחה למקומו של ערך השמירה על איכות הסביבה ביהדות, הרבה לפני שהמציאו את המושג "איכות הסביבה."

התרבות היהודית היא תרבות של מדרש – התחדשות מתמדת בפרשנות הטקסט, כדי להגדיר באמצעותו את המסרים של כל דור ודור. זה היה מפעלם של חז"ל וראוי שגם אנו נהיה חז"ל של דורנו. לעיתים, המדרש הוא אמנות הוצאת הדברים מהקשרם, ואף שינוי הקשרם. אם יש צירוף מקסים כל כך כמו "כי האדם עץ השדה", יהיה זה בזבוז משווע להשאירו רק בקונטקסט המקורי, ולא ליצור ממנו דבר.

נתן זך, בשירו המקסים, לקח את הזיהוי בין האדם והעץ למקום של מוות: "כמו אדם הוא נשרף באש... כמו העץ האדם נגדע... קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי, מר לי בפה" וכו'. ניתן וראוי, כמובן, להביאו למקום של חיים, צמיחה, פריחה ופריון.

* * *

יוסי שדה

טיול מאורגן בספרד

ככל שאני מתבגר, מצב הזיכרון שלי משתפר – הרבה יותר קל לי לשכוח דברים. יש לי ידידה, זמירה חן, הזמרת, שהתלוננתי לפניה, שאני הולך מחדר השינה למטבח, מגיע – שוכח למה הלכתי.

"זה כלום," אמרה זמירה, "גם לי זה קורה."

"כן," אמרתי, "אבל כשאני מגיע – מתברר שזה בכלל לא המטבח."

ככל שאני מתבגר, יש יותר אנשים שזוכרים אותי – אבל אני לא זוכר אותם. מפעם לפעם, מישהו, או מישהי, אומרים, "שלום יוסי, נפגשנו אצל, נגיד, שמעון."

זה שאני לא זוכר את השואל – זה קל.

אני לא זוכר מי זה שמעון.

במלון בציריך, בלובי, שם ישבתי וחיכיתי למונית, ניגש אליי איש לא מוכר, ואמר –" אהלן יוסי!"

בחתונה, זה קל. אתה יכול לשאול אותו – "אתה מצד הכלה?" וכך, כשיסביר, אולי תיזכר מי זה. אבל, במלון, בציריך. מה תשאל אותו- "באת לחתונה? של מי?"

הבטתי בו בחוסר ישע, והוא הבחין, ואמר – "אתה לא זוכר אותי?"

"לא." אמרתי. "סליחה – לא זוכר."

"וגם את אשתי אתה לא זוכר?"

"לא," אמרתי.

"אלגרה!!!", אמר, "אשתי!!! אלגרה!!"

לא רק את אשתו אני לא זוכר – אני לא מכיר אף אלגרה.

"אני שמעון," אמר האיש בטון מנצח. "עכשיו אתה זוכר?"

הייתי על הסף להגיד לו שאני בוחר חברים לפי אותיות, ולא הגעתי לאות שלו. אני באות למ"ד, והוא שמעון, זה בשי"ן...

הוא לא איפשר לי להתחמק.

"היינו יחד בטיול מאורגן בספרד. לפני עשר שנים."

חשבתי לרגע, והודיתי. "נכון," אמרתי, "הייתי בטיול מאורגן בספרד לפני עשר שנים, אבל אני לא זוכר אותך."

"ואם אני אספר לך מה עשית, תיזכר?" אמר שמעון.

הוא התחיל, ופתאום חזר אליי הטיול המאורגן, ושמעון, ואלגרה, ורינה המדריכה. בשבוע הראשון של הטיול התיידדנו מאוד,  נעמי, אשתי דאז, ואני, עם הזוג שמעון ואלגרה, מקריית אתא. ממש נפלנו איש על צווארי רעהו – גם זה קורה לפעמים בטיולים מאורגנים. לא רק שנאות. באותה עת היה ברור שהידידות הזו לא תחלוף לעולם, ונתראה ללא סוף, כשנחזור!

לרגע אפילו חשבנו, שנעבור לגור בקריית אתא.

בין לבין, אבל, נזכרתי במה שעשיתי.

הטיולים האלה הם דבר מתיש מאוד, ואם אתה עושה אותם בקיץ, בספרד, אתה חושב, מפעם לפעם – "די! די!"

אבל אז היינו צעירים, וכולם נסעו לטייל, אז גם אנחנו נסענו. המטרה – לרוץ ולספר לחבר'ה, כמנהג המקום..

והסיפור, ששמעון הזכיר לי –

אחרי בוקר מתיש, הודיעה רינה, המדריכה, שיש לנו שעה לנוח, ואז יוצאים אחרי הצהריים לסיור בארמונות אלהמברה. חוזרים בחצות. כולם להגיע ללובי בשעה 1400, לא לאחר.

אנחנו, הזוג שדה, הרגשנו שאי אפשר יותר. לא נלך לטיול. נישאר בחדר במלון, וננמנם.

הודענו, והטיול יצא בלעדינו. הם חזרו בחצות, אחרי סיור וכמובן ארוחת ערב עם ריקודים של הצוענים באלהמברה.

למחרת, האוטובוס יצא ב-9, כרגיל, אחרי ארוחת הבוקר.

המדריכה, רינה, שהפכה לגננת, אמרה בוקר טוב, ואז נפנתה אליי, ואמרה – "יוסי, אתמול לא יצאתם לטיול, ואתה בטח מאוד מתחרט. הספקנו הרבה דברים שהפסדת, ואני מבקשת שתיקח את המיקרופון, ותסביר לכולם כמה אתה מצטער על החומר שהפסדת."

היה ברור, שהנזיפה היא פומבית, ואני מועמד לחינוך מחדש בסין.

לקחתי את המיקרופון, ואמרתי את הדברים הבאים –

"חברים, אני רוצה לתת לכם חוות דעת משפטית, כי, כידוע לכם, אני עורך דין. בדקתי אתמול את החוזה שחתמנו עם אופיר טורס, והתגלה לי דבר חשוב מאוד – ואני רוצה לחלוק אותו איתכם. רק רינה, המדריכה, חייבת לצאת לטיולים. אחרי ששילמנו – אנחנו יכולים להישאר במלון, לקרוא ספר, ל'סתכל ביפהפיות בבר של המלון, ולשחות בבריכה – אם מתחשק לנו. לכן, אני לא מתחרט שלא יצאתי לטיול, וטוב שתדעו שגם אתם לא מוכרחים."

כמובן, שרינה, הגננת, היתה עויינת אליי בהמשך הנסיעה, וגם אל חלק מהקבוצה, שמימש את הזכות שלא לצאת לטיול – למי שאין לו חשק.

"רק את," אמרו החבר'ה לרינה, "חייבת לצאת לטיולים. אנחנו- לא! יש על זה חוות דעת משפטית."

חזר אליי הכול – הטיול, והמדריכה, ושמעון ואלגרה.

כמובן ששוב נפלנו איש על צווארי רעהו, שמעון ואני, והבטחנו שניפגש, עם אלגרה, בעתיד הקרוב ביתר.

חלפו שלושים שנה מאז, וזה לא יצא. אולי גם הם נושמים לרווחה, שנפטרו מאיתנו.

סיפרתי את הסיפור לאורח הקבוע שלנו, לאבא שלי, איך הטיול, והמדריכה, ומה שאמרתי. אבא צחק, ואמר – "זה כמו הסיפור על ג'וחה והחמור!"

"מה הסיפור?" שאלתי, "יא באבא, על ג'וחה והחמור?"

"האאא!" אמר אבא. הלך ג'וחה לשוק, לקנות חמור. מצא חמור טוב למשאות, וגם בריא – יחזיק הרבה זמן. שילם, אחרי ש'תווכח, שלוש לירות בשביל החמור והאוכף, והתחיל לחזור הביתה, על החמור החדש. בדרך, ראה ביצה, לא גדולה. חשב ג'וחה – למה ללכת מסביב? החמור, הלא, חזק ושמן – נעבור באמצע הביצה.

"נכנס לביצה, עם החמור. יש כאלה שעשו דבר כזה עם אוטו. פה בארץ. כמה שניכנס, החמור התחיל לשקוע בבוץ. הרביץ ג'וחה לחמור, שקע החמור עוד יותר בבוץ. ירד ג'וחה מהחמור, עמד במים, ודחף  את החמור במכות מאחורה בכוח. זז החמור קצת – אבל שקע עוד יותר. הבין ג'וחה שטעה – הלך מקדימה של החמור, התחיל לדחוף את החמור אחורה, במכות חזקות, בראש – אבל החמור שקע עוד יותר. ניסה שוב פעם מקדימה, וסחב הצידה, והחמור לא זז. כל כך היכה ג'וחה את החמור, עד שהתעלף החמור בתוך המים, ושקע במים. טבע. מת.

"לקח ג'וחה את האוכף מעל החמור, וחזר הביתה מבסוט.

"'נו, ג'וחה,' שאלה אשתו, 'קנית חמור?'

"'כן.' ענה ג'וחה.

"ואיפה הוא?' שאלה האישה.

"'ניכנס למים שבדרך,' אמר ג'וחה, 'והרבצתי לו, והוא טבע במים שבדרך, ומת.'

"'אז למה אתה צוחק ושמח?' שאלה האישה.

"'האא!' אמר ג'וחה. 'שילמתי עליו שלוש לירות, אבל הרבצתי לו לפחות בחמש.'"

"אז מי, יא באבא,' שאלתי,' ג'וחה, בסיפור?'

"אבא אמר – 'טוב ששאלת מי ג'וחה בסיפור, פחדתי שתישאל – וטוב שלא שאלת, מי בסיפור הוא החמור – "

וסלאמה עליכום!!!

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

בלפור והאינדיאנים

בעיתון "ישראל היום" מיום שישי 9.8.2013 ריאיין דרור אידר את פרופ' ארווין קוטלר, יהודי, חבר הפרלמנט הקנדי מטעם המפלגה הליברלית ואחד המומחים הגדולים בעולם למשפט בינלאומי, שהגיע לארץ [לקבל תואר ד"ר כבוד].

ראוי מאוד לציטוט משפט חשוב אחד שאמר באותו ראיון: "במזרח התיכון יש אפרטהייד – נגד זכותה של ישראל להתקיים..."

בסיומו של אותו ראיון, סיפר פרופ' קוטלר כי לאחר שנבחר לכהן כשר-המשפטים בקנדה, נפגש עם סטודנטים ילידי-קנדה, ממוצא אינדיאני, שלמדו משפטים – והם פנו אליו בבקשה שיסייע להם לחזק את זהותם ואת זכויותיהם. תשובתו היתה: "גם אני בא מעם קדום, עם שעדיין שוכן על אותה האדמה, מאמין באותה הדת, לומד את אותה תורה קדומה, מקשיב לאותם נביאים קדמונים, מדבר באותה שפה "אבאוריג'ינית" [=ילידית קדומה], נושא אותו שֵם [ישראל] כפי שנשא לפני 3,600 שנים; אז קַבְּלוּ ברכת 'ברוכים הבאים' מעם קדמון אחד למישנהו..."

דבריו היפים של פרופ' קוטלר הזכירו לי ויכוח שניהלתי עם עשרות סטודנטים פלשתינאים באוניברסיטה יוקרתית במדינת אוהיו [בארה"ב] לאחר שסיימתי להרצות שם ביום לימודים מרוכז, אליו הוזמנתי להיות פרופסור-אורח בנושאים ממדע-המדינה והיסטוריה פוליטית מודרנית. בסופו של אותו יום הזמינה האוניברסיטה סטודנטים ומרצים לקיים איתי דיון חופשי של שאלות ותשובות [מיידיות] בענייני המזרח התיכון. אולם ההרצאות הגדול היה מלא וגדוש, ואת שתי השורות הראשונות תפסו סטודנטים פלשתינאים, שהמטירו עליי שאלות רבות, ללא הפסק, במשך כשעתיים רצופות.

מאחר שעל כל שאלה היתה לי תשובה קולעת ומשכנעת [לא  לדעתי, אלא, כנראה, לדעתם של יתר המרצים והסטודנטים, שמחאו כפיים אחרי כל תשובה שנונה, לדעתם] – נוכחו הפלשתינאים לדעת שהם "מפסידים בנקודות". לפיכך התייעצו בינם לבין עצמם, והטילו על המנהיג הראשי שלהם, סטודנט ותיק [לתואר שני] שלמד כבר חמש שנים באותה אוניברסיטה, ודיבר אנגלית רהוטה – לטמון לי פח רֵטוֹרִי: הוא הציג בפני שאלה מורכבת, שנועדה להיות "שאלת ה-6 מיליון דולאר", שתכשילני.

"ברצוני להציג בפניך שתי שאלות, ואבקשך לענות על שתיהן בבת אחת" – פתח ואמר:

"1. איזה צדק ומוסר יש בכך, שלוקחים ארץ שיש בה רק מיעוט יהודי קטן – ונותנים אותה לעם היהודי, שלא הגיע בהמוניו עד אז לארץ? מה הוא חשב לעצמו אותו בלפור? מה  הצדק והמוסר בהצהרת בלפור משנת 1917?

"2. מה היית אומר, אדוני המרצה הנכבד, אילו היית אזרח ארה"ב, והיו באים 3 מיליון אינדיאנים, ואומרים: זוהי ארץ אבותינו – תנו לנו אותה כיורשיהם וממשיכיהם?"

תשובתי היתה מיידית: ב-1917 לא היתה קיימת אף מדינה עצמאית במזרח התיכון: לא מצרים, לא סעודיה, לא סוריה, לא לבנון ולא ירדן. כל השטח הגדול הזה היה נתון לשלטון תורכי עריץ. ב-1917 היה ברור, שהמזרח התיכון ייפול לידיהן של צרפת ובריטניה, מאחר שגרמניה ותורכיה הפסידו את מלחמת העולם הראשונה. השאלה היתה – מבחינת "הצדק והמוסר" ששאלת אותי – מה ייעשה באדמות אשר שוחררו מעול תורכיה. "אילו הייתי בלפור" הייתי מציע, ש-99% מאדמות המזה"ת יינתנו לדוברי-ערבית באזור – מוסלמים, נוצרים, כורדים, דרוזים ועוד – ואילו 1% בלבד מכל השטח הגדול הזה [שזה, במפה הגדולה של המזרח התיכון המוצגת פה על הבמה, ארץ-ישראל משתי גדות הירדן] – אחוז בודד זה לתת לעם היהודי, שחי בארץ הזאת, יצר בה את התנ"ך, גורש מארצו לפני 2,000 שנה, ואין לו מולדת אחרת, והחלוקה הצודקת והמוסרית תהיה: 1% לעם היהודי המתפלל בכל יום "לשנה הבאה בירושלים" – וְיֶתֶר 99% לכל דוברי הערבית [כשפת אימם, כשפתם התרבותית והלאומית היחידה או העיקרית].  אינני יודע אם בלפור חשב כך – אבל אם הוא היה חושב כך, הוא היה גם צודק וגם מוסרי....

בגמר דבריי אלה השתררה דממה לרגע, ומיד אחר כך צעקו הפלשתינאים: "ומה עם האינדיאנים? מה תשיב לילידים האינדיאנים?"

השבתי להם בנחת: "אילו הייתי אזרח ארה"ב, והיו פונים 3 מיליון אינדיאנים וטוענים 'זוהי נחלת אבותינו' – הייתי מציע לנשיא ארה"ב להקים על שטח של 1% מאדמת ארה"ב – מדינה אינדיאנית עצמאית...

הפלשתינאים השתתקו, אבל האמריקנים הנוצרים הגיבו בתשואות ממושכות – כי פתרתי להם בתשובתי את הבעייה האינדיאנית המעיקה...

אילו היתה לנו כיום הסברה לאומית ראויה [כפי שהיתה לנו לפני קום המדינה, ובזכותה זכינו בתמיכת רוב האומות בהקמת מדינה יהודית בא"י] – אולי היינו מסוגלים ללמוד משהו מועיל מן הקשר הרֵטוֹרִי וההיסטורי המוזר שבין בלפור והאינדיאנים...

אהוד: המאמר הזה רץ עכשיו ברחבי האינטרנט ללא ציון המקור, ואולם  הוא פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון מס' 865, יום חמישי, ט' באלול תשע"ג 15 באוגוסט 2013.

* * *

מתי דוד

"הפתרון" של מאיר דגן לסכסוך עם הפלשתינים

מפעם לפעם יוצאים בכירים בצה"ל ובמוסדות הביטחון בהכרזות תמוהות ולא שקולות.  לטעות זה אנושי גם בדרג המדיני וגם בדרג הביטחוני. ואולם לטעות, לא להודות ולהמשיך להשלות זה הרסני. מאחר ולמאיר דגן, כראש המוסד לשעבר, יש רקורד וקבלות של הצלחות, ראוי להתייחס לדבריו, אך תוך ביקורת עניינית. "הפתרון" של דגן לסיום הסכסוך עם הפלשתינים קובע לדעתו:

אין חשיבות ביטחונית לבקעת הירדן. יש לסגת ממנה.

הפתרון לסכסוך יבוא רק בהסדר עם הליגה הערבית.

ראוי להזכיר את העובדה, שבעבר הלא רחוק, מיספר רב של אנשי ביטחון ומומחים אסטרטגיים הטיפו לרדת מהגולן למען השלום עם סוריה. אנשים אלה הסבירו אז שלדעתם "אין ערך לשטחים" ואילו ההסכם עם סוריה יבטיח לישראל עתיד בטוח.

"החשיבה האסטרטגית" של מומחים אלה נכשלה לחלוטין לאור מה שקורה היום בסוריה.  אם היינו יורדים מהגולן, הג'יהאד האיסלמי והחיזבאללה השיעי היו יושבים היום בסמוך לכנרת, ללא שלום וללא ביטחון.

 מאיר דגן ואחרים ממחזרים את ה"תקוות" שהפכו לכישלונות גם בעניין בקעת הירדן.

הליגה הערבית משותקת. היא חסרת כל השפעה אפקטיבית ויכולת סמכותית מעשית לפתור את הסכסוכים והעימותים האלימים הקיימים בתוך ובין המדינות הערביות החברות בה כמו סוריה, מצרים, עיראק, לבנון, סודן, לוב וטוניסיה.

אין שום סיכוי שדווקא הסכסוך "שלנו" – הליגה תפתור אותו.

* * *

עדינה בר-אל

פינת ה"מרגיז אותי": פרסומות שמחנכות לאלימות מילולית ולאיומים

מזה זמן רב שאחת מחברות הכבלים משתמשת בפרסומות שיש בהן אלמנט של איום כלפי אנשים.

באחת מהן, בעבר, פלשו כמה גברים בעלי חזות תקיפה לבית של משפחה מפוחדת ו"התנחלו" בה. ועתה יש בפרסומת שכן תקיף, שמרמה ומשתלט על קו האינטרנט של שכנו רך הלבב. ויותר מזה, הוא אינו מתבייש בכך, אינו מסתיר את הדבר, אלא מגיע לדירת השכן – שרועד למראהו כעלה נידף ברוח – ומוכיח אותו בפני אשתו וילדיו, על שהוא מעז לא להיות מנוי על אותה חברת כבלים, ובכך לפגוע גם בו, הטפיל.

מצטערת, אותי זה לא מצחיק. פרסומות מסוג זה עלולות לגרום לילדים למצוא בהן לגיטימציה להתנהגויות פסולות. ואני שואלת: מה עם הכוונות והרצון שלנו לחנך את הדור הצעיר לעולם ללא אלימות מילולית ופיסית ולעולם של יושר? מה זו ההטפה הזו לאיומים מפורשים או סמויים ולפלישה למרחב האישי?!

* * *

הלל עומר (ע. הלל)

ארץ ישראל שלי

השנה היא שנת 1931 ואולי 1932, המקום, קיבוץ משמר העמק, זה מקרוב עלה על הקרקע, בקצהו הדרומי מערבי של העמק, הוא עמק יזרעאל. את הזמר – שרה מזמזמת קבוצת ילדים קטנה, יחפת רגליים, מלווה בצלילי הקונצרטינה, בה מושך המלחין הצעיר, מורה לזמרה, אחד מחברי הקיבוץ וממייסדיו, בנימין, המכונה חתולי, הוא אבי מולידי.

לפני שלוש שנים (1976 – י.ר.) הלך לעולמו האיש התם והישר הזה ונקבר בבית העלמין שביער משמר העמק, שם נחים גם אימי, סבי, סבתי, ואחי שנהרג באימוני צניחה, והוא נער, טרם מלאו לו עשרים.

לפני עלייתו על הקרקע חנה הקיבוץ בעיבורה של עיר העתיד, בירת העמק , הלא היא עפולה, זו העיר אשר כל בתיה מחוץ לעיר. שם מצאתי אל נכון להגיח מרחם אימי אל תוך הקיץ הלוהט של שנת תרפ"ו, היא שנת 1926.

מן העיר ההיא איני זוכר דבר זולת אותו לילה, ליל  ריצה ומהומה, כשאנו הילדים נחטפים ממיטותינו ומובאים בחיפזון למקום מבטחים, משמע לבניין הבטון המכונה "בניין פיינגולד". לימים הוסברה לנו אותה מהומה  וגם שם קראו לה: מאורעות תרפ"ט.

היתה זו אפוא פגישת ההיכרות הראשונה שלי עם קרובנו מצד הדודה הגר, מן הסתם עוד נשוב להיפגש עימם לא אחת ולא שתיים בעתיד הנראה לעין.

"המחנה" – כך נקרא הקיבוץ בפי החברים. המחנה אשר זה מקרוב התנחל בשיפולי גבעות אפרים (או מנשה) בין הכפרים הערביים רובייה תחתה ורוביה פוקה ממזרח, ואבו שושא ממערב. והמחנה כל-כולו אינו אלא תריסר צריפי עץ קטנים למגורים, וצריף עץ גדול, חדר האוכל, לפתחו עצי פלפלון אחדים אך אתמול נטעו. לצריף גג פחים לוהט בקיץ ורועש בחורף. בעוד שמונה-עשרה שנה יקרע הגג הזה וישוסף באחת על-ידי פצצה שתוטל בו ממטוס עיראקי (או מצרי) חולף. והנספים שלושה ילדים וצעירה בהריון.

אך אנו עדיין בימי הבראשית. בקיץ קוצרים החברים את השעורה והחיטה ודשים במורג. אני זוכר הרבה ברחש והרבה זיעה. בחורף נוטעים שתילי אורן במדרונות ההרים כשעל המלאכה מנצח יערן צעיר, עמנואל שמו (עמנואל של המנדולינה, או בקיצור – עמנדולין) – בעוד עשר עשרים שנה, מבטיח הוא, יהיה כאן יער, יער של ממש! אלא שבעוד שש שבע שנים תטרופנה שריפות ענק, מעשה ידי אדם, באילנות הצעירים, אלפים ורבבות, להותיר צלקת לאות ולעדות למאורעות תרצ"ח.

אלא שעבורנו, הילדים, תהינה שריפות אלו מחזות של הוד חגיגי ומרומם. צלצול פעמון האזעקה, מרוצת החברים להציל, לכבות, השלהבות הנישאות שמימה, – אימה וחלחלה ורוב תפארת! ובלילה יריות. לילה-לילה יורים ויורים. וממרום מגדל המים אלומת אור תרוץ תקיף את המחנה, להאיר את מדרונות הכפרים השכנים, לבלוש אחר כל תנועה חשודה. על המגדל, ליד הזרקור , רובה אנגלי על כתפו, ער יעמוד על משמרתו – השומר. עמנודלין הוא עמנואל לין כתב את המילים:

שיר השומר

מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,

עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,

אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,

הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן

גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן,

מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?

רוּחַ מִיָּם הָמָה,

בֵּין שִׁבֳּלֵי קָמָה,

מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?

סַהַר עָלָה מִן הֶהָרִים

הָעֵמֶק עָטָה עֲרָפֶל

אֵי שָׁם נוּגוֹת הַתַּן מְיַלֵּל

הוֹ, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

חֲלִיל רוֹעִים...

את השיר הזה הלחין אבי, בנימין, תרומה צנועה לחיזוק רוחו של היישוב במצור ובמצוק. ובאחד הימים יירצח חבר. גולדשלגר שמו, כדור יפגע בו מן המארב, והוא קורבן הדמים הראשון של הקיבוץ.

מה ייפלא-ישגב בעיני הילד הסקרן ההוא, אשר הייתי, מן הדימדומים היורדים על הכרמל, עת תגבה תינשא פסגתו של ההר ובראשו מצבת המוחרקה – זה המנזר העוטה הילה של קסם, או שמא אלו קרני השמש המשחקות בעננים ומדליקות את ההר, זה הכרמל אשר לימים יהווה מוקד ויעד לטיולי שבת וחג, שמחה לא תשוער לרגלינו הקטנות העולות במשעוליו. זה ההר האוצר זיכרונות אפופי הוד, מימים עברו, עת התרחשו כאן דברים גדולים ומסעירים, כמו מלחמות הנביא הזועם אליהו , בנביאי הבעל, או פגישת נערי דוד בנבל הכרמלי, והוא איש קשה ורע מעללים, וזה סופו המר והנמהר אשר משום מה נותר בעיני תמוה ואכזר מדי. אבל תיבדל לחיים טובים וארוכים אביגיל אשתו, היא אשת דוד, הלא הוא דוד המלך.

וזה גם ההר אשר לרגליו יתפתל הכביש הצר והנשכח, עליו יעשה דרכו יומיום האוטובוס הערבי, היחיד, בקו  ג'נין-חיפו-ג'נין, כשעל ההגה מושל הנהג השמן ראג'י, ומן הדלת הפתוחה – תמיד כמו דגל תתבדר הכאפייה הניצחית, החומה, של עוזרו הנאמן קימל. ובאוטובוס פנימה – סלים ושקים וערביות ותרנגולות ועבאיות, ועשן סיגריות והקיבוצניקים שניים-שלושה, ועימם, לעיתים איזה ילד אחד קטן לרפואה, זה אני, אולי.

לאן נוסעים? לקופת חולים, כלומר לחיפו.

חיפו – מה זה?

זאת העיר הקרויה היום חיפה. אבל אז – חיפו, זה העולם הגדול, עיר של ממש, בתי אבן עצומי מידות, תחנת רכבת אמיתית, נמל ואוניות שרוח חוץ-לארץ מרחפת עליהן. רחובות הומים ערבים ויהודים ושוטרים ואנשים מצחיקים שמוכרים משקה וצועקים: תמרהינדי, תמרהינדי! או קפה בספלוני נחושת מצלצלים. ובחנויות צנצנות ענק ובהן משקאות בצבע לימון, הפטל והחציל. ויש גלידה וגזוז בכל אשר תפנה. זה חיפו – עיר.888

וחיפו – הדר – זו קופת חולים ובמסדרונות שצבעם כעין המרק, צועדים נמרצות, חמורי סבר, לובשי לבן, רופאים ייקים אשר למצחיהם הקשים מראות עגולות, מוזרות, ומכיסיהם מבצבצים מקלות עץ מרושעים להגיד: "אה!"

בעוד חמש שנים, כאשר נגדל מעט ונלבש חולצות כחולות, נהיה צועדים ברחובותיה של העיר הזאת במצעדי האחד במאי, להאדיר אחוות אחים וברית עמלים, כפי שיוסבר לנו, בין החלוץ העברי, עובד האדמה, לפועל העירוני העמל, משמע – הפועל החיפאי, כי זו היא עיר הפועלים – חיפה האדומה!

וכשנוסיף לצמוח, מי אם לא ראשונים תמיד אנחנו, נרוץ להפגנות הענק של היישוב המאורגן, הפעם בחולצות לבנות, נגד הספר הלבן, כאשר בראש הצועדים רוח תזזית תשתולל, אף היא בחולצה לבנה, והכל יכנוהו בשם: בני מהרשק. אך על-כך, ראה ב"ספר המשוגע" מאת חיים גורי, ידידי.

נחזור לחיפו או חיפה של הילדות, אל יערות האורן בכרמל, עליהם [נקבצנו] למחנות התנועה הגדולים, עת לראשונה נפגשנו עם בני גילנו (וכאן חשוב להוסיף בנות גילנו) שנקבצו ובאו מכל קצוות הארץ. כאן, בין העצים ואוהלי השמיכות, בין קשרי הסבתא והמוט והדייסות החרוכות, אל הדגל היינו מגיעים ובגרונות צרודים מנעורים ואושר היינו מצריחים.

מן הסתם ילד סקרן הייתי התוהה על תופעות הטבע, כמו עלות הירח הענק על כיפת התבור או על הגלבוע, לזרוח על הרים רחוקים-קרובים אלה, אשר להם, באשר לו, נוכחות עזה ומרתקת, אולי בזכות עצמם ואולי בשל  זיכרונות העבר, הדבוקים בהם, שנתרחשו משכבר הימים, ככתוב בספר שמואל ב': "ותכבד המלחמה את שאול וימצאוהו המורים בקשת, ויחל מן היורים. ויאמר שאול אל נושא כליו :שלוף חרבך ודקרני בה, פן -יבואו הערלים האלה  והתעללו בי, ולא אבה נושא כליו כי ירא מאוד. וייקח שאול את החרב ויפול עליה."

כמו חיה ניצבת התמונה לנגד עיניי היום, כפי שחזיתיה לראשונה. ולאחר מכן הקינה ההיא – קינת דוד, אשר מאז נשמעה באוזני ועיני ראוה חזור והשמע, חזור והיקרא אין ספור פעמים, בתוך המלחמות וביניהם, שהרי זו הקינה אשר יקונן ישראל על בניו הנופלים בקרב, עד עצם היום הזה.

"איך נפלו גיבורים בתוך המלחמה! יהונתן על במותיך חלל; צר-לי עליך, אחי יהונתן נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים; איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה."

כרמל, תבור, גלבוע, הרים, הרים שלי, ובין ההרים למרגלותיהם משתרע העמק – עמק יזרעאל, אשר לדידי כמו לרבים אחרים, איננו אך ערש ילדות וארץ מכורה אלא הוא הוא ארץ- ישראל עצמה – או בקיצור: הארץ. כאז כן עתה פרוסים שדותיו מאופק ועד אופק, ירוקים בחורף, חומי–חריש בסתיו וצהובי שלף בקיץ. (לימים תשבש הכותנה את סדר צבעי העונות). כאז כן עתה טרקטורים וקומביינים יהלכו בשדות, משאיות עמוסות פרי ומכליות חלב – בכבישים. כאז כן עתה, כמו מאפסי ארץ, יעלה יזדמר השיר היפה: שדות שבעמק, שכתב לוי בן-אמיתי, חבר קבוצת דגניה ב':

שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק

קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה

בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל,

נִיחוֹחַ חָצִיר.

הַלַּיְלָה לָעֵמֶק

אֲנִי אֲזַמֵּרָה,

כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי

וְחֶסֶד הַשִּׁיר.

רָצָה גּוֹרָלִי כִּי

אָשׁוּבָה אֵלֶיךָ

מֵעֶצֶב הַמָּוֶת,

מֵעֶרֶשׂ הַשְּׁכוֹל.

מִכָּל חֲסָדִים לִי

אֻשַּׁרְתִּי בַּיֶּגַע

לִגְמֹעַ מֵימֶיךָ

פִּתְּךָ לֶאֱכֹל.

אָסְפֵנִי אֵלֶיךָ

אֱסֹף כַּשִּׁבֹּלֶת,

שִׁבֹּלֶת לַגֹּרֶן

בְּחַג הַקָּצִיר!

הַלַּיְלָה לָעֵמֶק

אֲנִי אֲזַמֵּרָה,

כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי

וְחֶסֶד הַשִּׁיר.

כאן, מעמק זה, ניבטות פניה של ארץ ישראל היפה, פנים חרושות עמל ומחשבה ופניהם החמודים של הטף – ופניהן של הנערות כבדות הצמה, אשר לעיניהן יופי תמים, עד כלות הנשמה. ואותם הנערים כאז כן עתה, בחורים בלוריתניים, שזופי גו ומשירי מבט, כמו חבריי לקבוצה, דן, המכונה דונקי. השנה היא שנת 1943, לאחר תום לימודנו במוסד, במשמר העמק, עושה קבוצתנו שנת שירות בקיבוץ מרחביה. כאן בשדות, בשלף שלרגלי גבעת המורה, רוכב לו דן-דונקי על המגוב, ומגובב את הקש ואילו אני רועה את צאן הקיבוץ. רתום לסוסה חולף המגוב על פניי, אחת הנה ואחת הנה. כשדן בכל מאודו וקולו הצרוד מזמר שיר זמר לשדות השלף, לזנבה של הסוסה ולעולם כולו.

דן-דונקי, הוא נער צעיר, נאה, מלא בדיחות הדעת ושמחת חיים, בעוד חמש שנים בקרב על כפר דרום, הוא ייהרג. אחד מבין ששת אלפי-נערי-מגש-הכסף של תש"ח. לימים כתבתי את השיר 'איל אין תחתיו' –

הרחק על ארץ חולת מדבר

ירח רם יבער,

ואיש ישראל בחלון ניצב

מול ירח יישא עיניו.

מה המראה תחתיך נשקף

ירח, מה המראה?

סיד יחוויר ירח חף

סוד מדבר תחתיו.

הו, דבר-נא ירח, בל תרהה

ויהיה המראה אשר יהיה!

שם בקצה מדבר אראה

נער-חייל כמו נרדם למראה

שם בעפר פניו.

הו, דבר-נא ירח, הכי יוכר

זה הנער, הו, הנער הזה?

כי אדבר את אשר אראה

הן, את בנך, את יחידך אשר אהבת בזה

ואין איל בסבך תחתיו.

סח ירח ויתכס עב

וילט איש ישראל פניו.

את השיר הזה כתבתי, לא בימים ההם, אלא מאוחר הרבה יותר, בעת מלחמת ההתשה , ידידי סשה ארגוב הלחינו קודש לנשמת חייל צעיר אחר, שנפל במלחמה ההיא – יורם, בנם של ידידנו הביאלרים

כשדיברתי נכבדות בחיפה כמו נתעלמתי, במזיד, מקיומה של עיר אחרת ,עיר גדולה ותוססת, עיר על-אמת! תל-אביב שמה. כי כן, בימים הרחוקים ההם היה עבורנו השם  תל-אביב, שם של עיר זרה ורחוקה, אמנם בארץ, אך לא יותר מאשר פאריס בצרפת, לונדון באנגליה, או ביאליסטוק בפולין. ועד שהגעתי לעיר הזאת חלפו עברו כמה משנות חיי הראשונות ביותר. ומשהגעתי, משמע – הגענו, הוריי ואנוכי, לביקור משפחתי, ארכה לנו הדרך, שלוש או ארבע שעות-מסע מייגעות (כהיום טיסה לפאריס)) ומשהגענו, אלוהים אדירים! מה כל זה? חולות במקום אדמה! ובחולות בתים גדולים ולבנים, ביניהם אנשים נדחפים ורצים צועקים וצוחקים, קונים ומוכרים ומצטלמים וקוראים: "אסקימו אסקימו!" ויש ים ושפת-ים. ויש מין שמחה באוויר, כמו איזו חגיגה, או הכנות לחגיגה, ומי שלא בחוץ, יושב לו במרפסת, בגופייה, ומביט החוצה, ומי שלא – סתם יושב ומזיע. והרי זו תל-אביב כמעט כמו שהכרתיה שלושים שנה לאחר מכן, כשבאתי – כדרך כל בשר – להתגורר בה, או אז גיליתיה שנית וכתבתי את שיר המרפסות שהלחין ידידי הטוב סשה ארגוב:

שחר צח שלווה וחסד

נח הפיקוס במרפסת

מטולל צינה ושקט

פתע שמש מגהקת

מרביצה קללה רוסית

אדירה ועסיסית

נפקחים ריבוא תריסים

עיר נעורה למסים

מרפסת מול מרפסת

אל בוקר טוב פורצת

שלום וד"ש פורשת

זו עיר של מרפסות

בחלוק סקנדל הבוקר

אצה לה מרת קסוקר

לתקן את התסרוקת

שעלתה כל כך ביוקר

שמש מתייבש חיתול

גברת אברבוך ממול

מוציאה תינוק ללול

פח אשפה זנב חתול

מרפסת מול מרפסת

שטיחי פרס פורשת

חובטת כר וכסת

זו עיר של מרפסות

השעה היא תשע וחצי

בנו של דוקטור מרקובצקי

מנסר כבר את הצ'לו

אלוהים מה נעשה לו

מתבדרים דגלי הלובן

גופיות גם תחתונים

בדם קר נרצח בטהובן

על פסנתר התמרונים

מרפסת מול מרפסת

קונצרטית גם קוצפת

צוחקת גם חוצפת

זו עיר של מרפסות

אחרי הצוהריים

אוטובוס חוזר אפריים

רדיו מנג'ז סינקופית

חדשות מפה סינופטית

ערב בא במקהלה

קול ציון לגולה

התינוק עיניו עוצם

ניד נדלק לו פלורסצנט

מרפסת מול מרפסת

שותה קפה נוגסת

ודו כיוף גורסת

זו עיר של מרפסות

בייביסיטר מפהקת

התינוק מרטיב בשקט

גלובוס של בחינות נושכת

במרפסת של קסוקר

משחקים עד אור הפוקר

השעות חולפות ביוקר

במזרח יורד הבוקר

מרפסת מול מרפסת

בשנת הטל רוחצת

ותם השיר בחסד

זו עיר של מרפסות.

תל-אביב. מה זאת תל-אביב? כשהוא קיץ עיר בלתי נסבלת, לא , לא למגורי אנוש, ואלמלא הלילות שקוצבים לה חיים ונשימה הייתה מזמן נעלמת ובטלה מן העולם, אך כשהוא חורף – עיר יפה לאלוהים ולאנשים, יפה בגשם וברוח, יפה בשמש ובסערה, יפה ,יפה.

ואם כן תל-אביב, ירושלים מה?

ירושלים של אז – אינה אלא אגדה, סיפור יפה, תנ"ך. ועד שלא הגעת שמה לא היית מאמין. יופי כזה, אוויר כזה, חומה כזאת ומגדלים כאלה, עיר של אבן, אורנים וכנסיות. אבל אנשים משונים: כשהם יהודים – פוסעים לאט ומסירים את הכובע זה בפני זה. כשהם ערבים – כמו בחיפה, אבל ירושלמיים. כשהם נזירים – תמונות מהלכות בשחורים. ובעיר העתיקה יש משוגע אחד שמפחיד ילדים. וכנסייה יש בירושלים הנושאת על ראשה זר בצלים של זהב, או אולי אני סתם חולם לי חלום. אולי חלום ואולי שברו. עובדה היא שכעבור עשרים שנה אבוא לחיות בעיר הזאת, עד ארגיעה. כאן נמצא משכן, אשתי ציפ, בתנו התינוקת טל ואנוכי, בחורשה שבפסגת אבו-טור. ובלילות הלבנים מה אעשה! – אצא להשקיף אל העיר העתיקה, המוכת ירח, או שאני הוא המוכה – הלום – יופי , מול העיר ההיא, הקרועה, הנכספת , האבודה. אפס, לא כן חישבו וגמרו תולדות העיתים, כי למועד 13 שנים היתה ירושלים – אחת.

המסע אל העבר הוא המסע אל המסעות, אל הטיולים, עת העיניים ברגליים תפקחנה ובעיניים יתרונן הלב. ואולי  אילו הנעורים  עצמם , הטיולים הללו, והנעורים –זאת ארץ ישראל. מכל צד ועבר תחדור היא אליי, אלינו, תפרוץ ברוח דרך כל החושים, בעד כל נקבוביות העור, היישר אל הדם, אל הבשר ואל העצמות.

ויש טיולים למדבר יהודה, לוואדי-קלט, לעין פשחה, לעין גדי – צלליות הבדואים שבמצוקים נאות לעין, אך רעות לאצטומכא; ויש טיולים לתבור, לגליל, לנחל עמוד ולמצוקי הארבל. ויש מסע נפלא אל פסגת הג'רמק – הוא הר מירון, הגבוה בהרי הארץ, 1208 מ' מעל פני הים. שם על הסלעים, בין שיחי האלה הקיסוסית, תנוח-תשתרע קבוצתנו, קבוצת איילה, לשמוע לקח דברים והסברים מפי המדריך התוסס והנמרץ ,המכונה שיגויגר. בחור צעיר ומוכשר המפליא לגלגל דברים בלשונו ומפוחית בשפתיו. בקיצור, בחור מבריק. שמו אל-נכון, אפרים ריינר.

יש טיולים ומסעות ברגל, אך יש גם מסעות ברכב, משמע טרמפים, במשאיות, בטנדרים, במה לא? – העיקר לנסוע מפה לשם ומשם להתם, בכביש הסרגל או בוואדי-ערה, בכביש השרון, לתל-אביב או לירושלים, ככה סתם לנסוע לנסוע, עם סיבה או בלי סיבה או עם סיבה שאין לה כל סיבה, העיקר בדרכים לנוע, הכול לחטוף בעיניים, באוזניים, לנשום את הארץ, לחיות!

בסיבוב כפר-סבא

וּבַחֲמִישִׁי לְחֹדֶשׁ אֲדָר פָּרַח עָלַי הָעוֹלָם בִּסְעָרָה,

וַאֲנִי זֹרַקְתִּי אֶל כֹּתַרְתּוֹ צָלוּף בַּבְּשָׂמִים הַשְּׂמֵחִים,

וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל פִּרְחֵי-הָאוֹר וְאֶת צִלְצוּלֵי-הַמַּיִם קוֹרְאִים לִי בִּשְׁמִי:

הֵנָּה, הֵנָּה!

– אֵין סָפֵק שֶׁחֲשָׁבוּנִי פַּרְפָּר, אוֹ אֶפְשָׁר הִתְכַּוְּנוּ אֶל נִשְׁמָתִי בִּלְבַד,

מֵילָא, יְהֵא כָךְ.

וְהָעוֹלָם הָיָה צָלוּל כָּמוֹנִי, אֲבָל מַבְרִיק מִמֶּנִּי הַרְבֵּה,

כִּי אֶתְמוֹל נִרְטַב בַּגֶּשֶׁם עִם כָּל אַנְקוֹרֵי הַדְּרוֹר

וְזֶה הָיָה בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר, שָׁמָּה בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא,

אוֹ אוּלַי בְּשָׁנָה אַחֶרֶת, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁמְּצַלְצֵל אַחֶרֶת – – –

הַפַּרְדֵּסִים הַנּוֹסְעִים פָּרְחוּ הֲלָצוֹת-הֲלָצוֹת שֶׁל תַּפּוּזִים,

כִּי אָמְרוּ לְשַׁגְּעֵנִי מִצְּחוֹק.

אַךְ אֲנִי בָּרַחְתִּי לִי הַשָּׁמַיְמָה אֶל הַמְּחוֹלוֹת הַתְּכֻלִּים-

הַשְּׁקוּפִים-רְבָבָה!

אֲבָל כָּל הַפְּרָחִים הוֹשִׁיטוּ לִי יָד – לָרֶדֶת –

כַּנִּרְאֶה הָיִיתִי אִישׁ-חָשׁוּב! – הוֹ-הוֹ!

אֲבָל אֲפִלּוּ תַּרְנְגוֹל טִפְּשִׁי הָיָה שָׁם מֶלֶךְ,

אֶלָּא שֶׁאֲנִי הָיִיתִי אֱלֹהִים! כִּי מְאֹד צָחַקְתִּי עָלָיו,

הוֹי, חֲסַר-שַׁחַר צָחַקְתִּי!

וְגַם צָחַקְתִּי עַל חֲמוֹר אֶחָד שֶׁהָלַךְ בַּדֶּרֶךְ וְהָיָה עִקְבִי.

שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי: אֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת עִקְבִי בְּיוֹם סְחַרְחַר כָּזֶה?

"צָרִיךְ לִהְיוֹת חֲמוֹר כְּדֵי כָךְ" – חִיְּכָה אֵלַי נַפְשִׁי מִבִּפְנִים.

וּכְשֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי הַחוּצָה, דִּמִּיתִי פִּתְאֹם שֶׁהָאָרֶץ כֻּלָּהּ רָצָה לָהּ,

כְּפָרָה אֲבוּדַת-עֶשְׁתּוֹנוֹת.

אַךְ לַאֲמִתּוֹ, אֲנִי הוּא שֶׁרַצְתִּי לִי עִם שְׁתֵּי פָּרוֹת לִכְפַר-הָרוֹאֶה

– אַחַת הוֹלַנְדִית וּשְׁנִיָּה דַּמֶּשְׂקָאִית,

אַךְ בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא תָּקְפָה עָלֵינוּ פְּרִיחַת הָעוֹלָם,

וְהַפַּרְדֵּסִים בִּלְבְּלוּנוּ בְּרַעַם רֵיחוֹתָם

הַמְּתוּקִים-הַמְּתוּקִים-הַמְּתוּקִים  –

גַּם לַהֲקַת סְנוּנִיּוֹת רָאִיתִי שָׁמָּה, שֶׁנִּטְרְפָה בְּעַנְנֵי הַבֹּשֶׂם

וּמְאֹד הִשְׁתּוֹלְלָה עַל כָּךְ.

מִיָּד הֵבַנְתִּי, שֶׁהָיְתָה זוֹ לַהֲקַת רִגְשׁוֹתַי,

הוֹי, אֵיזוֹ לַהֲקָה סְחַרְחֶרֶת!

שְׁתֵּי הַפָּרוֹת שֶׁאֵרְחוּנִי לְחֶבְרָתָן, גָּעוּ מְאֹד לָעוֹלָם

חֲסֵרוֹת כָּל נִימוּס הָיוּ.

מַה קָּשֶׁה,

מַה קָּשֶׁה הָיָה לִי שֶׁלֹּא לַעֲנוֹת לְעֻמָּתָן בִּגְעִיָּה,

הוֹי-הוֹי, כִּי כַמָּה רָצִיתִי לִגְעוֹת לָעוֹלָם שָׁמָּה, דַּוְקָא שָׁמָּה,

קְצָת אַחֲרֵי סִבּוּב כְּפַר-סָבָא.

כִּי שָׁמָּה בְּאֶחָד מֵאַגְמֵי הַגֶּשֶׁם, שָׁטָה בַּרְוָזָה גְּאוֹנִית

וְהָיְתָה מְלַעֶגֶת לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנָּפְלָה לָאֲגַם,

כִּסְבוּרָה הָיְתָה שֶׁכְּבָר צָדָה אוֹתָהּ בְּכַפֶּיהָ!

כָּמוֹנִי כָּמוֹהָ, גַּם אֲנִי סָבוּר הָיִיתִי כָּכָה.

וְזֶה הָיָה נִפְלָא. לִהְיוֹת טִפְּשִׁי וְלָדַעַת זֹאת מְאֹד.

וְלָדַעַת אֵיזוֹ אִוֶּלֶת עֲצוּמָה וְנִפְלָאָה הוּא הָעוֹלָם שֶׁאָנוּ

מְקַפְּצִים בּוֹ.

הִרְגַּשְׁתִּי מִבְּלִי-מֵשִׂים שֶׁמִּישֶׁהוּ מְחַיֵּךְ אֵלַי.

אֶפְשָׁר שֶׁהָיִיתִי אֲנִי זֶה, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה זֶה הָעוֹלָם,

וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְעַרְבַּבְנוּ שְׁנֵינוּ.

אָז רָצִיתִי כָּל-כָּךְ לִנְשֹׁךְ אֶת הַכֹּל,

אֶת עֵינַי הָרוֹאוֹת, אֶת הָאוֹר הַנּוֹגֵן, אֶת הַבְּשָׂמִים הַקּוֹלְחִים,

אֶת הַקּוֹלוֹת, אֶת נִשְׁמָתִי!

הוֹי, כַּמָּה הָיָה הַכֹּל אֶפְשָׁרִי! כָּל-כָּךְ אֶפְשָׁרִי!

בֶּטַח נִרְאֵיתִי מְגֻחָךְ בְּעֵינֵי הַסְּפָרִים שֶׁבְּיַלְקוּטִי

אֲבָל מַה יּוֹדְעִים הַסְּפָרִים עַל הָעוֹלָם בַּחוּץ, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר,

בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא!

מַה יּוֹדְעִים הֵם עַל תַּחֲרֻיּוֹת הָרִיצָה בֵּין הַקְּרֶפִּיסִים הַצְּהֻבִּים

וְהַכַּלָּנִיּוֹת הָאֲדֻמּוֹת,

בְּשׁוּלֵי מִגְרְשֵׁי-הַסְּפּוֹרְט הָרְטֻבִּים?!

מַה יּוֹדְעִים הֵם עַל מַסַּע הַחַשְׁמַל שֶׁפָּרַץ מִחוּטָיו הַדַּקִּים הַחוּצָה,

כִּי חֲסַר-סַבְלָנוּת הָיָה!

הוֹי, כַּמָּה מְגֻחָךְ לִהְיוֹת סְפָרִים בְּיוֹם כָּזֶה,

בְּיוֹם כָּזֶה נִפְלָא לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ.

וְנִפְלָא לִהְיוֹת טֶרֶף לַפְּרִיחָה הַמִּסְתָּעֶרֶת,

לִנְשֹׁם בִּמְאוֹת הַחוּשִׁים הַנִּבְהָלִים אֶת פִּתְאֹם-עֲנוֹת-הָךְ!

– כָּל מְצִלְתֵּי הָעוֹלָם!

הוֹי, בַּחֲמִישִׁי בַּאֲדָר, בְּסִבּוּב כְּפַר-סָבָא, נִפְלָא לִהְיוֹת!

וְכָכָה לִהְיוֹת,

לִהְיוֹת! וְלִהְיוֹת!

* * *

יואל רפל

ארץ ישראל שלי

שנים רבות לא ידענו על הקשר המשפחתי הישיר בינינו. הורינו, אביו – בנימין עומר (חתולי), ואבי דב רפל (רב ופרופסור) היו בני-דודים מדרגה ראשונה. מעט קשר היה בין השניים, שהפרש השנים ביניהם היה ארבע עשרה שנים. אך לשנינו, להלל עומר המוכר בשמו הספרותי ע.הלל, ולי, היה קשר אל משפחת קטוביץ, שהיא המקור לכינוי שנתכנה בו בנימין חתולי. סבא של הלל וסבתא שלי היו אח ואחות. היינו אפוא בני-דודים מדרגה שנייה.

אביו של הלל עלה לארץ עוד בטרם החל בן-דודו, הוא אבי, את לימודיו בבית הספר. כך שבארץ מוצאם, פולין, בעיר הולדתם, ורשה כמעט שלא התקיים ביניהם קשר.

בארץ היו שני בני הדודים חברי קיבוץ, משמר העמק וקבוצת יבנה, שהמרחק המפריד ביניהם, בעיקר באורח החיים היהודי, היה כמעט בלתי ניתן לגישור. כך מה שלא התקיים בוורשה, לא התממש בין שני בני משפחה חלוצים מסורים, שכל אחד מהם בחר לעצמו דרך הגשמה משלו לחיים בארץ ישראל.

במפגשים משפחתיים שהתקיימו בדרך כלל בביתנו, דובר לא פעם על חסרון הקשר עם  בני המשפחה ממשמר העמק, בנימין ושלומית וילדיהם הלל ושלמה. הבן השלישי של המשפחה, אסף, נפל בעת שירותו בצה"ל ב-1951. כך נודע לי על הקירבה המשפחתית.

בשנות ה-70 של המאה הקודמת נוצר הקשר בין הלל לביני. דומני שהחוט נקשר בעת שיחה עם חיים גורי, שסיפר על חברותם הקרובה. מכאן המרחק היה קצר, גורי סיפר לכל אחד מאיתנו על הצד השני, ותוך זמן קצר מצאתי עצמי מבלה כמה שעות עם הלל בביתו (אז) בגני-עם שליד הוד השרון. באותה שיחה הזמנתי את הלל להגיש את אחת מתוכניות 'ארץ חמדת', שהיתה תוכנית שבועית שערכתי בקול-ישראל. זמן חלף עד שהודיע לי שהתוכנית מוכנה. ביום המיועד באתי עם טכנאי להקלטה, שלוותה בשיחה ארוכה.

את מידת הקשר שנוצר בינינו ביטא הלל בהקדשה שכתב לי בספרו 'ארץ הצהרים'. כך כתב:

"טוב חבר קרוב,

וטוב יותר, קרוב-חבר קרוב."

הקשר החם נשמר עד יום פטירתו בקיץ 1990.

* * *

חנה מושיוב

ליוסי אחי

זה היה מטריף

שנולדת בצריף

במעברת מגדיאל,

בעזרת האל

ולא בעזרת אחות או רופא

ולא על סדין בוהק ונקי.

עם רדת הליל תקפו את אימא צירים

היא חשה שהיא עומדת ללדת

וכמו איילה בלי פנס בידה

היא רצה לקרוא מיד למיילדת

וכשהיא על האובניים כורעת ללדת,

בלי זירוז, הרגעה ובלי אפידורל

כי רצה הגורל

שמדובר בלידת עכוז

ואתה תקוע ולא מוכן לזוז.

ארבעה ילדיה ישנו לידה

כשהתחילה הלידה.

היא לחצה וכאבה בשקט

כדי שלא נתעורר

הדממה הופרה

כשהגחתָ ובכיתָ.

בכייך לא שמענו,

ישנו...

בבוקר קמנו

ולהפתעתנו ראינו

תינוק מתוק יונק

בזרועות אימנו חבוק

היאַך לארבעתנו נוסף

עוד אַח.

אבא בשדרות עבד

אימא היתה בצריף לבד

הוא לא היה לידה

ולא אחז בידה

ורק האל היה עֵדָה.

נולדת בקיץ.

עוד תינוק... במעברה

בלי מיטה ושידה או מגירה

בלי חיתולים, מוצץ או בקבוק,

אפילו בלי חליפה חדשה של תינוק.

בכל זאת לא ידעת רעב

כי אימא אותך הניקה חלב.

אבא לימד בשדרות

והגיע בסוף השבוע

ומה עיניו רואות?

הוא התבונן

ושמח לראות עוד בן...

שמח ומאושר

הזמין קרובים

לחגוג את ה"ברית"...

מחלקים "שאשא"

ומבשלים סלונה על הפתילייה

פותחים את המחיצה (הברזנט) בין שני חדרי הצריף

ואפשר לשיר ולשמוח "בסימן טוב בן בא לנו..."

סתם בא? אף אחד לא כאב? אף אחד לא סבל?

אף אחד לא הרגיש? אף אחד לא ציפה?

הוא פשוט בא...

ואני האחות בת החמש

מהס'לונה הריחנית לא טעמתי

פשוט עייפתי, נרדמתי...

אימא שלבד סבלה

הריון ולידה,

מחליטה לקרוא לילדהּ

על שם אביה יוסף

ואיש לא פצה פה

ואיש לא צִפצף

ולא הציע שם אחר

וזהו שמו בישראל.

אבא חזר לשדרות אחרי הברית

לאימא לא היה קל,

קשה היה לה להחריד,

ואני הקטנה הייתי לה לעזר

לערוך קניות, לטפל באחיי

ולעשות סדר.

כבובה אהובה טיפלתי

באחי התינוק המתוק

אותו נשאתי בזרועותיי,

כי לא היתה לו עגלת תינוק...

לרוב הוא היה ערום

ונטול חיתול

ואימא אמרה

שלפיפי שלו‍ֹ יש טעם

של "מי וורדים"

כזה שלא רואים.

ואני הפתייה טעמתי...

והבנתי

שאימא,

מה זה הגזימה...

אימא גידלה אותנו לבד

ולא היה מי שיושיט לה יד

ולא היה מי שלילדיה ידאג

לא דודה, לא סבתא ולא אב.

דלות איומה,

בדידות עד אימה,

רחוקה מאישהּ

במולדת חדשה.

דָלות קשה

ללא שירותים 

כיור וברז מים

מזון בהקצבה

והמון המון אהבה...

בית חנן. 31.12.2013

* * *

אלכס לכיש

1. "טיפול נמרץ" של יוסי גמזו

מכובדי הסופר הנידח, ברשותך אתייחס הפעם ל"טיפול נמרץ" של יוסי גמזו (גיליון 908). יוסי פונה לחייל הסורי הפצוע, ולילד הפצוע, על בסיס אנושי אישי, בעוד שהשנאה היוקדת כלפי הישראלי, בלב הערבי המבוגר ובליבו של הילד, היא שנאה על בסיס דתי (מוסלמי). אני בטוח במאת האחוזים כי אותו חייל סורי או הילד הסורי מכיר טובה ורוצה להחזיר הרבה אהבה לאחות ולצוות שטיפלו בו במסירות כה רבה, אך לא זה יהיה יחסו ליישות הציונית. כאשר ערבי מוסלמי מפעיל כלפינו טרור, הוא אינו עושה זאת כלפי פרט ספציפי, יענקל או ברל מסויימים. מטרתו לזעזע את הכלל, את הישות הציונית כולה. הוא גם לא עושה זאת למען טובתו האישית (אולי פרט לחלומותיו על הבתולות). הוא עושה זאת למען הציבור הערבי-מוסלמי כולו. אתה עצמך, מכובדי הסופר הנידח, הבאת עדות מפי דוד בן גוריון, בה הוא סיפר לך על חברו הערבי שלא היתה לו כל מניעה מלהיות חבר אישי של בן גוריון, אך מבחינה לאומית, הוא ראה בבן גוריון אוייב.

זו בעצם הסיבה העיקרית והבלעדית לכך שהשלום ביננו ובין הפלסטינים מתמהמה. יחסים על בסיס אישי – אין כל בעייה. יחסים על בסיס לאומי – לעולם לא.

2. ברשותך אתייחס גם ל"שרון: כף זכות"

 של אורי הייטנר (גיליון 908).

למותר לי לציין שזהו אורי הייטנר במיטבו. ולמותר יהיה לי לציין שאני מזדהה עם כל מה שכתב. ורק הערה קטנה משלי ברצוני לרשום בשולי דבריו.

הניתוח שלי לגבי הסיבה לפינוי יישובי גוש קטיף אומר שאחרי מותן של שתי החיילות ששמרו בנצרים, והצעקה שקמה בארץ עקב כך, שרון הבין כי אין לו גיבוי מהעם להקרבת חיילים ואזרחים על מזבח שמירת הגוש בידי ישראל. עוד יש לזכור, כי הגוש היה מופגז ללא הרף בפצצות מרגמה קטנות וגדולות, ואך ברחמי שמיים היו מעט נפגעים. בחושיו החייתיים הוא הבין כי לא ניתן יהיה להחזיק מעמד לאורך זמן ללא קורבנות רבים. בכדי להימנע מהפיאסקו של פינוי לבנון, הוא "אירגן" התנתקות (נסיגה בלשון צבאית) מסודרת, ללא קורבנות. (הנסיגה מהישובים בשומרון היתה כנראה חלק ממסך העשן).

נכון, הוא ניצל זאת גם בכדי להוריד מעל עצמו את הרדיפה של השמאל בגין האי היווני, אך עיקר מטרתו היתה למנוע קורבנות מיותרים מקרב החיילים והאזרחים. הוא גם הבין שלאור האווירה הפוליטית הבין לאומית, הוא לא יוכל להצדיק מלחמה על השליטה בגוש – בפני אומות העולם. רק על החלטתו האמיצה הזו הוא יזכה לשבת בין גדולי האומה, בגן העדן. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

מדינת-ישראל, הערבים והאמריקאים –

מו"מ שמו"מ

אם השלום הוא דבר שצריך לשלם עבורו מחיר כואב,

 עדיף שיכאב לצד השני.

מעבר להרים ולמדבר,

אומרות האגדות

ישנו מקום, מקום בו מתנהל המו"מ,

אותו המו"מ המתנהל על כלום.

רבים יצאו לדרך עם תקווה.

מצויידים בחלום ישן, מפת דרכים ומימיה,

אך המראה אשר אל מול עיניהם נגלה,

חיזיון שווא היה, חיזיון שהרבה בו לא היה.

מטח היריות היה קצר,

גנח האחד - "נמוג החיזיון" – ויידום,

ענו רעיו והחזיקו אחריו,

"אכן כאן המקום, אך לא נמצא בו מו"מ."

מו"מ – על מה ולמה

ממשלת ישראל מנהלת משא ומתן. משא ומתן עם מי? לא ברור. משא ומתן על מה? גם זה לא ברור. משא ומתן לשם מה? זה עוד פחות ברור.

לציפי לבני, נציגת ישראל למשא ומתן, יש תשובה – מטרתי היא להגיע להסכם. אם לא נוכל להגיע להסכם עם הפלשתינאים, אז נחתום על הסכם עם העולם (זה תרגום חופשי שלי לידיעה שהתפרסמה בג'רוזלם פוסט). ציפי לבני לא הכחישה את הדברים. היא רק אמרה ש"הבינו אותה לא נכון," וש"דבריה הוצאו מהקשרם."

נפתלי בנט, לפי אותה ידיעה, הציע לה לחתום על הסכם עם יצורים מהחלל החיצון. אין ספק שסיכוייה לקצור שם הצלחה הרבה יותר גבוהים מאשר עם הערבים

מו"מ ללא תנאים

משא ומתן, או בקיצור מו"מ, הוא תהליך בו שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. בתהליך כזה, כל אחד מהצדדים מעלה את דרישותיו ומגיב על דרישותיו של הצד השני, כשהמטרה היא להגיע לפשרה בה כל צד מקבל חלק מדרישותיו ומוותר על חלק מהן.

ככה מתנהל מו"מ בכל מקום, אבל לא במזרח התיכון. בארץ הקודש כללי המשחק שונים. מה שמקובל על כל אומות העולם איננו מספיק טוב לעם היושב בציון. במזרח התיכון, לפני שמתחילים במו"מ, מנהלים מו"מ על המו"מ. מעבר לשאלות הרות גורל כמו האם המו"מ יתנהל בעמידה או בישיבה, איזה כיבוד יוגש למשתתפים במהלך המו"מ, ומי ייכנס ראשון לחדר – ציפי לבני או שלמה מולכו, המו"מ על המו"מ צריך לתת תשובה לשאלה המרכזית – באלו תנאים הערבים בכלל יסכימו לקחת חלק במו"מ.

המילה "תנאים" צורמת באוזניו של נתניהו. אחרי ככלות הכול הוא הבטיח לבוחריו שהמו"מ עם הערבים יתנהל בלי תנאים מוקדמים. ובאמת, ישראל לא הציגה תנאים מוקדמים להשתתפותה במו"מ. אבל מה לעשות, הערבים אינם חושבים שהבטחותיו של נתניהו מחייבות אותם. הם לא התחייבו שלהם לא יהיו תנאים מוקדמים. איך יוצאים מזה?

והנה בא לציון גואל – את המילה תנאים מחליפים במילה – מחוות. ישראל תבצע מחוות על מנת לרצות את הערבים שייאותו לקחת חלק במו"מ. מחוות זה לא תנאים. מחווה זה דבר שאתה עושה מרצונך החופשי, לעומת זאת תנאי זה דבר שכופים עליך לעשותו. המו"מ על המו"מ אפשר את קיום המו"מ.

המחוות שישראל הסכימה לעשות "מרצונה החופשי" הן שחרור של אסירים ערביים. בעיני הצד הערבי הרעיון מצא חן והם הפכו אותו מיד לנושא המרכזי של המו"מ. אבו מאזן הודיע קבל עם ועדה שהמו"מ יימשך עד שאחרון האסירים ישוחרר. כדי לא לתת לערבים סיבה להפסיק את המו"מ בטרם עת, על ממשלת ישראל להכין מאגר גדול של אסירים ולפרוס את תהליך שחרור האסירים על פני הרבה פעימות. ככה אפשר יהיה למשוך את המו"מ עד אין קץ, ובינתיים, כמו בבדיחה ידועה, או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.

עד שזה יקרה, המו"מ ימשיך להתנהל כבעבר. מאידך, מאחר וישראל לא הציבה תנאים משלה, גם פיגועי הטרור יימשכו כבעבר. זאת התגשמות חזון השלום של יוסי שריד - עם קצת טרור אפשר לחיות. הוא לא טרח להגדיר כמה קצת זה "קצת".

בצד הערבי, שלא התחייב שלא יהיו לו תנאים מוקדמים, לדברים יש דינמיקה אחרת. דרישות חדשות צצות אצלם כפטריות אחרי גשם. כרגע על הפרק הצהרתו של אבו מאזן שהוא יסרב להקים מדינה פלשתינאית אם ישראל לא תוותר על בקעת הירדן, אם ישראל לא תוותר על ירושלים, אם ישראל לא תסכים לזכות השיבה, ועוד ועוד – הרשימה מתמשכת בלי שרואים את הסוף.

זה כבר השיא – אבו מאזן מאיים על ממשלת ישראל שהוא לא יקים מדינה פלשתינאית? זה מזכיר את הסיפור על הרשל'ה שאיים שאם לא יתנו לו לאכול הוא ילך לישון רעב.

נתניהו חוזר השכם והערב על הדרישה שהערבים יכירו במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. מאחר ואינני יודע מה עובר במוחו של נתניהו, אני אפילו לא מנסה להבין מה הוא רוצה להשיג. נניח לרגע שאבו מאזן יגיד שהוא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, מחר יחליף אותו אבו אחר ויגיד שהוא לא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. אז לאיזה "אבו" צריך להאמין?

מו"מ – השיטה הנורווגית

זה פיתוח ישראלי מקורי, משהו בנוסח הראש היהודי ימציא לנו פטנטים. השיטה נוסתה לראשונה בבירת ארץ הפיורדים, ומכאן הכינוי "השיטה הנורווגית". גם בשיטה הנורווגית שני צדדים נפגשים על מנת להגיע להסכמה בנושאים השנויים במחלוקת ביניהם. אבל, וזה החידוש שבשיטה, המו"מ מתנהל לא בין הצדדים, אלא בין חברי המשלחות של כל אחד מהצדדים לבין עצמם. בצד הישראלי המו"מ הוא על מה להציע לערבים, ובהשאלה מההגדה של פסח, כל המציע יותר הרי זה משובח. במקביל, בצד הערבי המו"מ הוא על השאלה אלו מההצעות הישראליות כדאי לקבל מיד, ואלו מהן יש לשמור כאופציות למימוש במועד יותר מאוחר.

לפני מיספר שנים הייתי נוכח בהרצאה של נציג של הקונסוליה הישראלית באזור מגוריי. המרצה, בחור צעיר שהיה חבר זוטר במשלחת שניהלה את המו"מ עם הערבים באוסלו, סיפר על חוויותיו מאותו אירוע. בין השאר הוא תיאר את אחד מחברי המשלחת שהיה משפטן. לדברי המרצה זה היה "מומחה שאין שני לו למשפט בין לאומי." "אשף משפטי ללא מתחרים." המומחה הזה, לדברי המרצה, סובב את חברי המשלחת הערבית על האצבע הקטנה.

השאלה מי סובב את מי באוסלו היא נושא לדיון נפרד. אבל השחצנות, הגישה של אני ואפסי עוד – אנחנו מסובבים אותם, היתה תמיד נר לרגלי עושי השלום הישראלים

מו"מ – שיטת חז"ל

בעיתונות התפרסמה ידיעה שחכם דת מצרי הציע שממשלת מצריים תתבע ממדינת ישראל להחזיר את הרכוש שבני ישראל "גזלו" בעת יציאת מצריים, כמסופר בספר שמות.

אינני זוכר את המועד המדויק בו התפרסמה הידיעה, אבל כאשר קראתי אותה, זה נשמע לי כבדיחה לא רעה ואף כתבתי על כך מאמר. להפתעתי קיבלתי תגובה למאמר מהרב אליצור סגל בה הוא כתב לי שזה לא דבר חדש, ושהסיפור מופיע בתלמוד, במסכת סנהדרין. להנאת הקוראים אני מביא להלן את הקטע המלא בנוסחו המקורי.

הנקודה המעניינת בסיפור היא גישתם של חז"ל לניהול מו"מ. היה שם אחד גביהא בן פסיסא שהתנדב לייצג את עם ישראל בדיון. הוא הסביר את זה כדלהלן – מה אתם יכולים להפסיד? אם המצרים ינצחו אותי תוכלו לדרוש דיון חוזר בנימוק שהנציג שלכם היה אידיוט, ואם אני אנצח המצרים יצטרכו לוותר.

למיטב ידיעתי הטקטיקה הזאת גלשה גם למשפט המודרני. יש מקרים בהם נאשמים שהורשעו מערערים על פסק הדין בטענה שעורך הדין שייצג אותם היה אידיוט שלא ידע איך להגן עליהם כמו שצריך.

מהיום שהתפרסם שנתניהו מינה את ציפי לבני לייצג את מדינת ישראל במו"מ עם הפלשתינאים, אני שואל את עצמי אם נתניהו מכיר את הסיפור הזה. הייתי רוצה להאמין שבבחירתה של ציפי לבני, נתניהו כמו חז"ל לפני 2,400 שנה, מכין לעצמו אליבי.

והסיפור: פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון אמרו לו הרי הוא אומר (שמות יב) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו אמר גביהא בן פסיסא לחכמים תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס אם ינצחוני אמרו להם הדיוט שבנו נצחתם ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם נתנו לו רשות והלך ודן עמהן אמר להן מהיכן אתם מביאין ראייה אמרו לו מן התורה אמר להן אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה שנאמר (שמות יב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה אמר להן אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה אמרו לו תנו לנו זמן שלשה ימים נתן להם זמן בדקו ולא מצאו תשובה.

מסכת סנהדרין, פרק י"א, דף צ"א.

[אהוד: הדיוט אין פירושו אידיוט אלא בעל דרגה נמוכה]

הכרה ומו"מ

לפני כמה חודשים זביגנייב בז'ז'ינסקי (איך הפולנים מצליחים לבטא את השם הזה?) – מי שהיה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר, פירסם את זיכרונותיו. בין השאר הוא מספר על המו"מ שקדם לחתימת הסכם השלום עם מצרים בקמפ-דייויד. בז'ז'ינסקי מספר שהמבוא לטיוטה הראשונה של ההסכם, מה שמכונה באנגלית preamble – התחיל במשפט "ממשלת ארה"ב מכירה בזכותו של העם היהודי לחיות במדינה עצמאית" (אינני ערב לנוסח המדויק שהיה באנגלית).

כשבגין קרא את הקטע הזה, הוא אמר לבז'ז'ינסקי – "תוציא את זה, תמחק את כל הקטע."

 בז'ז'ינסקי נדהם מתגובתו של בגין ושאל אותו "מה רע בזה? הרי זה לטובתכם."

בגין ענה לו: "עם-ישראל איננו זקוק להכרה מאף אחד בזכותו להתקיים במדינה משלו."

לנתניהו יש מה ללמוד.

סיכום

הפרק הנוכחי בתהליך המו"מ המזרח תיכוני מתנהל בשלושה מימדים – במקום בין שני צדדים המו"מ הוא בין שלושה – הישראלים, הערבים והאמריקאים. אבל העיקרון הבסיסי שנקבע באוסלו נשמר – כל אחד מהצדדים מנהל מו"מ עם עצמו. קשה להאמין שהפעם יצא משהו יותר מוצלח.

ד"ר ישראל בר-ניר, "ישראל, הערבים והאמריקאים – מו"מ שמו"מ", מגזין המזרח התיכון, 12 בינואר 2014.

* * *

קבלת שבת בצוותא תל אביב

שישי 7/2 בשעה 1100

קבלת השבת מוקדשת למשורר חתן פרס ישראל

טוביה ריבנר

לרגל יום הולדתו ה-90

משתתפים:

טוביה ריבנר

ישראל פנקס – חתן  פרס ישראל לשירה

פרופ' רות קרטון-בלום – חוקרת ספרות

גדעון טיקוצקי – חוקר ספרות

ד"ר אורי הולנדר – משורר וחוקר ספרות

פרופ' רפי וייכרט – משורר, מו"ל "קשב לשירה"

אליעז כהן – משורר

מוני אמריליו – מלחין

מיכל בת אדם – במאית ויוצרת

גלילה ריבנר – פסנתרנית

עמרי ליאור – יוצר סדרת הסרטים "בנוף המילים"

על פרשת השבוע "תצוה" – המשורר מירון איזקסון

שירה : יעל צבי, נתן סלור

מנחה: ליאת רגב

ניהול מוסיקלי: רמי הראל

עריכה: נילי שחור

כרטיסים מוזלים במחיר 50 שח בציון קוד קופה 2014

 בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

אלי מייזליש

Yankee go Home!

לכבוד מר פיטר ביינרט, שלום רב,

I am sorry; but this letter is in Hebrew ואני מאוד מקווה כי אתה קורא עברית, כי באחרונה הצטרפת לרשימת כותבי מאמרים  ב'הארץ'. אז הנה עבורך מספר מילים:

אני, אלי מייזליש, בן 82 ויליד ירושלים [דור שביעי], קורא לפעמים את המאמרים שלך וכן את הרעיונות ואת המחשבות שלך כפי שאתה מביא אותם לידי ביטוי בפורומים רבים ושונים בתקשורת ובאקדמיה ובחלונות הגבוהים ובמסדרונות הממשל. וזה נכון: השם שלך פופולרי יותר מהשם שלי.

אבל! – אין זה מבטיח לך כי כל הנאמר מפיך או המילים שאתה מקליד במחשב, נכונים יותר, חשובים יותר, אמינים ובדוקים יותר אפילו אם הם נסמכים על עובדות ומסמכים. הרי תסכים איתי למשל שאת הכותרת בעיתון: "יפן הופצצה בפצצת אטום" ראיתי באותו יום כאן אצלנו בארץ. הייתי אז כבר תלמיד בן 14 שידע לקרוא עיתונים. אבל אתה? לא היית שם. אני כן. ומאז ובניגוד אליך, חייתי וראיתי במו עיני דברים שאתה רק קראת בספרים. כך שכל הידע האקדמי שלך הוא מספרים ומסמכים וקטעי עיתונות מארכיונים.

ולעומתך, שלא חווית או השתתפת במלחמות, גם לא בווייטנאם או עיראק למשל, אני השתתפתי כאן במדינה שלי בהרבה מלחמות: כל מלחמות ישראל, אז אני יודע על מלחמות טוב ממך.

וככה עוד דבר, לא רק שלא נלחמת עם ערבים בשדה הקרב, אינך מכיר ערבים בכלל, בביתם, בכפריהם, בשדותיהם, אינך מדבר ואינך מבין את שפתם ולא דיברת בערבית מעולם עם אף ערבי, לא עם איש פשוט בשדה ולא עם מנהיג בלשכתו – בערבית.

אני? את הכול עשיתי כאן מאז ילדותי כאן בשְכנות לערבים מהכפר, אני דובר את שפתם ומאות רבות של שיח בשדה, בבית או בכפר או במשרד – ניהלתי עם ערבים. ולא רק עם ערבים מקומיים בישראל או ב'שטחים הכבושים' [בשפתך], אלא בארצותיהם שאיני יכול לגלות כרגע.

אז אם אין לך שמץ של מושג מי זה ערבי או מה זה ערבי, איך אתה כותב על יחסים עתידיים בין יהודים לערבים? תגיד איך? נניח למשל, שאתה מכיר בחור שרוצה להתחתן עם בחורה שאינך מכיר אותה. מעולם לא שמעת עליה אפילו מהחבר שלך. ואז אתה מתערב בחייו ואומר לו "תתחתן איתה." זה רציני?

אז דע לך כי רק מי שמכיר את שני הצדדים, יכול להתערב ולהביע דעה. הידע שלך כבחור אינטליגנטי יכול להניב מאמר למשל על יחסי כושים-לבנים בארה"ב – מדינה שאתה חי בה ומכיר את שני הצדדים, אבל ההספק שלך לגבי עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים אינו תואם במאומה את המציאות הרוחשת כאן בין שני הצדדים. איני מעוניין להיות איש רע שאינו מכניס אורחים, אבל אתה קונה ביושר את הסיסמה שהייתה שגורה כלפי אמריקנים התוחבים אפם בביזנס לא להם אז ככה אומר לך בפשטות כמו בימים ההם:

 Yankee go Home!

וזאת בהמשך לקולגה שלך מארה"ב הוגה הדעות אלן ברונפלד, שקרא במאמר נוקב נגד עליית יהודי ארה"ב לישראל בטיעון כי רק ארה"ב היא הבית הלאומי שלהם 'כהאי לישנא' בשפתו:

Israel Is Not the Homeland of American Jews

אז תישאר בביתך – שם, בשיקגו.

עבדך הנאמן,

אלי מייזליש

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק שישה עשר:

מסיפורי עין-גדי, רובם של בֶּנְדָלֶה וקצת של שלום

לא הסתפקתי רק באפייה אלא ביקשתי מאימי את המתכון לטשולנט, ובמשך השבוע, בחורף כמובן, היו החברות במטבח אוספות עבורי את שומן העוף, ולקראת שבת הייתי מעמיד סיר ענק של טשולנט עם קוגל במרכזו. כל הלילה היו השומרים באים לדווח לי על מצב הטשולנט, הריח היה עולה ברחבי המשק, ולעיתים היו מסתננים ערביים על הנג'אר, ההר שמעלינו, באים מחברון במיוחד כדי להריח אותו, ובשבת בצהריים הייתי עומד מאחורי הסיר הגדול עם תרווד בידי ומחלק מתוכנו החום מנות לחברים: בשר, שעועית, תפוחי-אדמה וחתיכת הקוגל שהתקנתי במו ידיי.

עבודתי היתה רק כאופה ובשאר הזמן קראתי ספרים, התבטלתי, וגם קצת כתבתי. החברים העבירו את סוד האפייה בתורנות מאחד לשני, ורק אני התמדתי בעבודה חודשים רבים, כי היתה נוחה לי מאוד. אך לבסוף חדלתי לאפות כי היו חברים שחשבו וגם התעקשו שאם אפייה היא עבודת יום שלם, הלחם יקר מדי ומוטב להביא לחם מסובסד מבאר-שבע. אז , בזכותם – בשלה בי ההחלטה לעלות ללמוד באוניברסיטה בירושלים. אחרת הייתי נישאר אופה בעין-גדי עד היום.

את מלאכת האפייה העברתי תחילה לחברי הצייר א. אשר לימים נעשה לאחד מגדולי המאיירים של ספרי ילדים בארה"ב. החדר שלנו בצריף, יחד עם חברנו ש., נחשב לחדר המשכיל ביותר במשק. מדי יום שישי היה מתמלא בעיתוני סוף השבוע שנערמו על קודמיהם במרכזו כך שהיה עלינו לטפס על גבעת העיתונים ולרדת כל אחד למיטתו עם העיתון שבחר. שלא לדבר על הספרים שגדשו את הכוננית ואת הפינות. היינו שוכבים איש עם עיתונו חצי ערומים, את התחתונים לבשנו הפוך כדי שהבולבולים לא יציצו החוצה, ונחשפים רק בסדקינו השעירים מאחור.

לילה אחד תפסו א. ועוד חבר, בשמירה, גנב ערבי שניסה לחדור למשק מכיוון השדות והיה מפוחד וממש רעד כולו. החבר הציע לחסל אותו בו-במקום ולומר שירו בו כאשר התקדם מולם בחשיכה. אבל א. התנגד וטען שיש לעצור אותו ולמסור למשטרה וכי הוא יִרֶה בחבר אם זה יעז לפגוע בערבי. כששמע החבר כך, הוריד כמה מכות יבשות לערבי בקת-העץ של העוזי ושלח אותו לחופשי.

"מה אתה חושב שנבזבז עליו יום נסיעה של חברים עם הקומנדקאר עד תחנת המשטרה בבאר-שבע? ממילא אף אחד לא ירצה לנסוע  לשם עם הבידואי הזה שבטח כבר משתין מרוב פחד!"

א. הצייר היה אמור למלא את מקומי במאפייה. כאשר לימדתי אותו לאפות, הוא הכניס בטעות את זרועו למלוש החשמלי ושבר אותה. זה היה נורא. לכן הוא לא היה יכול להמשיך לעבוד כחבר בעין-גדי וסיים את שירותו הצבאי בתור המאייר של "במחנה גדנ"ע".

את מקומו של א. מילא חבר אחר שלנו, עֻזי ש. – כאשר לימדתי אותו לאפות, המחשתי לו את דרגות הצמיגות של הבצק בדוגמאות מהירכיים החשופות של חברות המשק שנהגו ללכת במכנסי התעמלות. עיסה-עיסה והשם שלה: בצק ללי, בצק בנדלה ובצק דבוישה.

עֻזי לקח את דבריי ברצינות ומדי פעם היה צובט את אחת החברות שהזכרתי כדי להיות בטוח שהבצק עלה יפה כמוה, וכאשר היתה החברה הנצבטת צועקת עליו, היה עוזי עונה לה בשיא הרצינות: "אבל ח. לימד אותי שככה בודקים את הבצק!"

וגם מדי פעם, כשהיתה מישהי מהחברות באה לבקר אותי במאפייה, ואני לא התאפקתי והייתי שולח ידיים וגם נוגע פה ושם בארץ המובטחת, זכיתי לשמוע מכולן תגובה דומה: "תפסיק כבר, משוגע! כל המשק יראה עליי סימנים מאצבעות הקמח שלך!"

בֶּנְדָלֶה מספרת כי בערב פסח, ליל הסדר, כל המשק היה מרוכז בחדר-האוכל, בבגדי חג, חוגג את ליל הסדר. מבעד לחלונות הציצו השומרים, שלמגינת ליבם לא היו אמורים להשתתף בסדר, בגלל הצורך בשמירה.

פתאום נשמע קול יריית רובה, שהחריד את כולם. השומרים רצו כמשוגעים למקומות שבהם היו צריכים לשמור, כדי לברר האם חדר מישהו, מסתנן, אל המשק. הגברים בחדר-האוכל מיהרו לחדר הנשק להצטייד ברובים ולהדוף את המסתננים, אם אמנם הספיקו להיכנס אל תוך חצר המשק. שמחת החג הושבתה, חרדה ובלבול שררו בכול.

מתוך החשיכה הופיע המא"ז, חבר שלנו, א., כשהוא אוחז ברובהו.

 "אתם יכולים לחזור אל הסדר," קרא בקול, "זה אני שיריתי משום שראיתי את השומרים ליד החלונות ולא בעמדותיהם. רציתי להראות לכם מה יכול לקרות כאשר מזניחים את השמירה..."

כמעט תלו אותו באותו לילה.

החבר'ה במשק לא היו מורגלים בשתיית משקאות חריפים. בליל הסדר, לאחר ארבע כוסות, השתכר מ., התנדנד ונפל והפך למטרד. שום דבר לא הועיל, והוחלט להשכיב אותו לישון. אבל מ. היה שמח ועירני, שר כל הזמן, וסירב ללכת לישון.

י. לקח על עצמו את המשימה: תפס אותו ביד, והוביל אותו בכוח אל מיטתו.

"שכב ואל תזוז!" ציווה עליו, "אם לא אני מוריד לך את הראש!"

מ. נבהל, שכב על צידו ושתק.

אחרי כשעה נשמע קולו שואל בהיסוס: "י., מותר לי כבר להסתובב לצד השני?"

בתור אופה הייתי עובד בלילה, שאז היה קצת פחות חם ליד התנור. ואופה פיתות מבוצלות. בבוקר הייתי מספר על הפיתות הטריות שהיינו אוכלים בארוחת השומרים בחדר-האוכל אחרי חצות.

בנדלה אהבה לאכול דברים טובים וביקשה שאכין גם לה פיתות מבוצלות, חמות וטעימות. אלה היו פיתות כרסתניות, מקמח לבן. אני טענתי שהן טובות רק כשהן יוצאות חמות בלילה מן התנור. בנדלה אמרה שלא איכפת לה אם אעיר אותה בלילה עם הפיתות המבוצלות, והיא תכין קפה. וכך נוצרה אצלנו מסורת: אני הייתי בא מהמאפייה עם הפיתות, ולפעמים היו אלה לחמניות זהובות, או מקלות ארוכים זרועי סומסום, כל פעם בטעם אחר, ובשעה שתיים או שלוש בלילה הייתי מעיר את רותי, וכמובן שגם ד. בן-זוגה היה קם, והיינו מבלים במשתה ובארוחה עם השומרים, וד., שהיה רפתן, לפעמים כבר לא היה חוזר לישון אלא יוצא ישר לחליבת הבוקר.

בקיץ, כאשר בכל מקום זחלו צפעי עין-גדי, היתה תחרות: מי יהרוג יותר נחשים. היו מביאים את הנחשים אל פתח חדר-האוכל ותולים אותם על הפעמון שבו צלצלו לארוחות. היו ימים שהיו תלויים שמה שבעה-שמונה פגרי נחשים.

בשנה הראשונה בעין-גדי, היו מחממים מים למקלחות המשותפות בעזרת מבער סולר. על ההדלקה היה היה ממונה י., שזו היתה עבודתו הבולטת, פרט לציד צרעות.

הוא היה מדליק את הדוד למשך שלוש שעות בערך, ומי שאיחר להתקלח – לא נשארו לו מים חמים. לתורניות המיטבח, שהיו אחראיות על הגשת ארוחת-הערב – לא נשארו לעיתים מים חמים למקלחת, והן נאלצו ללכת לישון מלוכלכות ורטובות מניקוי המיטבח אחרי הארוחה.

כל הבקשות, ש-י. ידליק את הדוד למענן באופן מיוחד, לא הועילו, מכיוון שי. לא רצה להתלכלך עוד פעם בהדלקת הדוד המפוייח.

כאשר מ. ובנדלה היו תורניות-ערב, הן החליטו לעושת מעשה: עשו שביתה, והודיעו שלא יכינו ארוחת-ערב אם לא יבטיחו להן שיחממו להן מים באופן מיוחד. אף אחד לא האמין להן. אבל באותו ערב, לא הוגשה הארוחה. בחדר-האוכל היה בלגן עצום: החבר'ה נכנסו למחסן האקונומיה ולקחו מה שרצו: מזונות שנשמרו לאירועים מיוחדים, מטעמים, ר. עבר בין השולחנות וחילק צימוקים לכל דורש...

האקונומית, י. האדימה מכעס, וכמעט שקיבלה התקף-לב.

מאותו יום – הוטל על י. בסידור-העבודה לחמם את המים לעובדות המיטבח, ולא היתה יותר בעייה.

במסגרת התקציב האישי של כל חבר במשק, הוקצו שבע לירות לרכישת כרטיס להצגה. בנדלה החליטה לקנות בשבע לירות אלה צבע ירקרק ומברשת, לקחה "שבת", וצבעה את קירות המזוניט הכהים של חדרה בצריף, בצבע הזה.

במשק קמה ממהומה עצומה: איפה השיוויון? איך זה שאצל חברה אחת הקירות מאירים ובהירים, ואצל כל האחרים לא? ומי נתן לרותי את הזכות לקחת את כספי ההצגה ולהפוך את ייעודם למשהו אחר?

לא פחות ולא יותר, הנושא הגיע לאסיפת חברים, והצעקות והכעסים כמעט העיפו את תקרת חדר-האוכל שבו נערכה האסיפה... אבל את הנעשה לא היה אפשר להשיב: הקירות אצל בנדלה נשארו צבועים יפה משום שלמרות הגערות, איש לא היה מוכן להתנדב לקלף את הצבע מן הקיר...

לנסוע לעין-גדי בתקופה ההיא היה מבצע לא פשוט ובעיקר ארוך. הדרך היתה עוברת דרך באר-שבע, ואחר-כך הירידות לסדום, ומסדום לעין-גדי, בכביש לא סלול.

בחורף, האדמה מלאת המלח היתה סופגת הרבה מים, והדרך מסדום לעין-גדי היתה הופכת לשביל בוץ. אוטובוסים לא נסעו בקו הזה, והתחבורה היתה עם ג'יפים, ומשאיות פיאט ענקיות של חברת טיטניק מראשון-לציון, שהיו מחליקות על הבוץ ימינה ושמאלה כמו על גלי ים.

נסיעה בחורף, מסדום לעין-גדי, נמשכה לפעמים ארבע שעות. חברות-משק בחודשי הריונן האחרונים היו עולות לקיבוץ-מארח בצפון, לשהות שם עם הבעל עד הלידה, מחשש שלא יהיה אפשר להפיק להעביר אותן לבית-החולים ליולדות, בבוא שעתן ללדת.

בנדלה היתה שומרת-לילה בבית-הילדים שהכיל אז שניים או שלושה ילדים ראשונים של המשק. לילה אחד היתה סערה עם שיטפון גדול בנחל חבר. הטיטניק היה בדרך עם שתי יולדות שחזרו הביתה לראשונה לאחר הלידה. התינוקות היו בני שבוע בערך. כשישבה למעלה, במרפסת בית-הילדים, ראתה את האורות של הטיטניק מרחוק מאוד, מאירים בכל פעם את השמיים המעוננים כאשר המכונית היתה עולה בהר ופנסיה מופנים לשמיים. אבל הטיטניק נתקע, ולא היה יכול לעבור את נחל חבר, בגלל השיטפון. י., האב הטרי, חצה את הנחל והלך ברגל לעין-גדי לבקש עזרה. הדבר הראשון שהוא ביקש היה: בקבוק בירה שחורה לאשתו המיניקה, כדי שלא ייגמר לה החלב.

מהמשק נשלח ג'יפ, שהיה יכול לעבור את השיטפון, להביא את האימהות עם התינוקות. שאר הנוסעים הגיעו בבוקר, טיפין-טיפין, ברגל.

צריפי המגורים בעין-גדי, עוד מתקופת היאחזות הנח"ל – נבנו על כלונסאות. הרצפה היתה בגובה של חצי מטר לערך. אל מתחת לצריף נזרקו כל החפצים שיצאו מכלל שימוש ולא היה מה לעשות איתם. התגלגלו שם חולצות עבודה ישנות, שמיכות רקובות, כלי מיטבח ששעתם חלפה מזמן, ובעיקר גרביים ונעליים. כל מי שהתעצל לזרוק לכביסה – הלך בגרביים עד שנעשו נוקשות כמו נעליים ואז – הופ! אל מתחת הצריף. והריח שהיה עולה משם היה לעילא ולעילא.

בליל חורף אחד נפתחו ארובות השמיים מעל עין-גדי, ובבוקר למחרת, כשיצאו חברי הקיבוץ, מפהקים ומתמתחים מחדריהם – ראו לתדהמם שמעיין עין-גדי עלה על גדותיו, וגם מעליו, מהר הנגאר, זורמים שטפי מים חומים אדירים ישר אל המשק. לא עברו רגעים רבים ועין-גדי הקיבוץ – דמה לוונציה. הצריפים עמדו בתוך הזרם השוטף את השבילים, וכל מה שמתחת לצריפים – בדרכו אל ים המלח. המחזה היה ממש סוריאליסטי: מכל העברים נראו נעליים צפות בזרם, טובלות ועולות שוב, שמחות להתנקות במים, נפגשות ומתנשקות, ונפרדות שוב, בעודן משייטות אל ים המלח. כאילו היתה זו מסיבה עליזה של פרידה, לאות מחאה על שזרקו אותן לגימלאות טרם זמנן.

אבל אחרי השיטפון היה נקי במשך זמן-מה מתחת לצריפים.

"אני זוכרת שיטפון אחד, מספרת בנדלה, "שבו עמדתי על שפת נחל ערוגות וראיתי את הזרמים האדירים שוצפים אל ים המלח. אבל מה שהפחיד אותי יותר היה לראות את האדמה שבגדות הנחל: היו שם שדות שתולים בעגבניות וחצילים, וכל השורות הללו זזו וירדו אל הנחל, אל זרמי הוואדי הגועשים. זה נראה כאילו נעלמה היציבות בעולם, וכל הסביבה זורמת אל הנחל ומתנקזת אל הים.

"באותו שיטפון נתקע טנדר של המשק באמצע הזרם. היו בו שלושה חברי משק. הטנדר הלך ושקע ורק במאמצים אדירים הצליחו לחלץ את האנשים מתוכו. זרקו חבל עבה אל הטנדר, שעל גגו עמדו הלכודים, כי המים כבר נכנסו דרך החלון, ואחד-אחד משכו אותם בקושי, כשהם מיטלטלים במים וכמעט טובעים."

*

שלום א. מספר על השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמר 1954, בתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לבוא הגרעין שלנו לעין גדי:

היום היה נאה ושטוף-שמש. כיתת סיור, שיצאה למידבר יהודה, שבה מלאת-רשמים מן הנוף הכביר הנפרש לפני העולה במעלה האיסיים – נוף המשתרע עד פסגות הרי חברון. האופק היה כמעט נקי מעננים ולא בישר מאומה.

לפנות ערב התחילו השמיים מתקדרים. ברקים חצו את האפילה בתכיפות גוברת והולכת. אלומות-אש וריצודי-ברק ביתרו את שקע ים המלח. אנכית, אלכסונית ואופקית ניתכו צרורות הברקים. מאבק-איתנים נערך בין שני גושי ההרים סביבנו: משלחים היו זה בזה חיצי-ברקים ובליסטראות-רעמים. הרעם המתגלגל לא פסק לרגע מעוצמת תכיפותם של הברקים הרודפים זה את זה. האוויר המתנוצץ כולו מעוצמת הלהט החולפת בתוכו האיר פני ים אפורים, חומרים וגועשים.

משנסתכסכה האווירה וקרב האיתנים לשיאו הגיע – בא הגשם. לא בהיסוס, לא בזירזוף ביישני כבפעמים קודמות. הפעם היו טיפותיו גדולות ועגולות, כל אחת ואחת רבת משקל ונפח, וכולן יחד – מטר סוחף וגורף. הגשם הראשון של עין-גדי – גשם של ממש.

בארוחת הערב האווירה מרוממת. כל המרבה לאחר –  רטיבותו זולגת מעליו בקילוחים עזים יותר, להנאת המקדימים הזריזים ונשכרים. הופעת חיילים חובשי כובעי פלדה ולובשי שכמיות מתקבלת במחיאות כפיים סוערות ובתרועות.

לפתע עברה הצעקה –

"שיטפון!! הצריפים מלאים מים!!!"

רק משרגע במקצת המון הגשם, ניתן לצאת החוצה לקבל מושג מן הנעשה. מסביב הכול גועש וזורם. זרמי מים אדירים גולשים בכל הכיוונים מן ההר כלפי מטה ושוטפים את נקודתנו הקטנה. הם חתרו תחת הצריפים הניצבים על כלונסאות וגרפו את כל המונח שם. צריפים היושבים על הקרקע מלאו טין ומים בגובה המיטות. רעש המים המתגלגלים מילא את החלל. מלמטה בא סאון העריג'ה [נחל ערוגות] שעברה על גדותיה ומילא כל זרועות-שפכה זרמים גועשים.

במחנה הוכרז מיד על ריכוז כל היישוב בחדר האוכל מחשש מפולת וגריפה [זה חדר-האוכל של ההיאחזות ושל הקיבוץ, המשק, בראשיתו, והוא ניצב עד היום בלב הנקודה הישנה, הנטושה]. רק משתש כוחו של הגשם ומשרפתה עוצמת השיטפון נשלחו האנשים לצריפיהם. החלה עבודת ניקוי ושטיפה שנמשכה כל הלילה. גדול החשש לגורל השדות ושתילי העגבניות. חוששים, כי זרם זה עלול לפרוץ את דפנות תעלת המים מן הסכר ולשבש את סדרי ההשקאה. חלקת כרם ההר העומדת בשלבי סיקול אחרונים – חשופה כולה לסחף ולשיטפון.

אף הוותיקים אינם זוכרים שיטפון בכיוון זה. אכן היו בשנים הקודמות שיטפונות מן הצוקים לעבר נחל ערוגות, אך זוהי הפעם הראשונה שהזרם פנה לעבר הנקודה והשטחים החקלאיים. האומדנות לגבי כמות הגשם שירדה הערב נעות מ-10 ל-20 מ"מ, והערכת זרמי המים בעריג'ה היה של עשרות אלפי מטרים מעוקבים.

23.11.1954. עם עלות השחר מתקבלים מושגים ברורים על השיטפון. מסתבר שהוא תוצאה של שבר-ענן, שפקד את הפסגות הקיצוניות של מידבר יהודה ואת מקומנו. תוך שעה-שעתיים ירדו 25 מ"מ גשם. קשה היה להכיר הבוקר את הנוף סביבנו. הכול פרוץ ומבותר ומלא אבנים. משטח שהיה מוכן לשתילת דשא נהפך למרבד אבנים. משוטטים בני אדם ומחפשים, מי את נעליו ומי את בגדיו. מי ששיחקה לו השעה מצא אבידותיו רחוק ממקום היסחפן, ומי שהוא ביש-גדא נתייאש מכליו שאבדו תחת כיסוי הטין הרב. ערימות הבוץ מחוץ לצריפים מעידות על העמל שהשקיעו יושביהם כל הלילה בניקוי החדרים.

לאושרנו כמעט שלא נפגעו השדות. זרם השיטפון שפרץ מתוך המשק דרך השער ולאורך הדרך נהג בהגינות: הוא לא הציף את השדות אלא חתר בקרקע ערוץ צר ועמוק בחושפו חלקי קיר וחומה עתיקים ויצא לשפת הים.

קרבנו אל תעלת המים – והנה היא ריקה. משמע – יד השיטפון היתה בה. עקבנו לאורכה עד הגיענו אל המפל הקטן, ועדיין לא נתגלתה כל פירצה בתעלה היבשה. המפל הקטן עצמו גועש כשמימיו החומים מתיזים קצף בנפילתם לבריכה שמתחת. משהוספנו לעלות, נגלה לפנינו כבמחזה-סיוטים מראה ההרס שנגרם על-ידי השיטפון. הזהו נחל דוד, ואדי-סדייר הקסום על שפע צמחייתו, על קסמי צוקיו ועל מסתורי פינותיו החבויות?

כאישה יפה, שפרעה ראשה, נראה עתה הסדייר. צמחייתו כולה גרופה, קרקעיתו חשופה והוא פתוח ומבהיק בלובנו ובריקנותו לכל אורכו –  כחתך בבשר החי שעתה נפתח ועדיין לא נתמלא דם. שקעים בין סלעים נתמלאו טין ונסתמו, מפלים קטנים יבשו. הסוּף כולו נעקר. שטחי סלע שכוסו אדמה וירק משך שנים נגרפו והותירו אחריהם אך "רצפות-ריקודים" שטוחות ונרחבות.

מתקדמים אנו הלאה אל המפל הגדול. מפעם לפעם בוקעת קריאת-תימהון מפי אחד המזדעזעים והמשתוממים למראה השינויים הגדולים שאירעו פה. מתקרבים אנו בקניון ההולך וצר והמתקמר מעלינו בקירות אולם ענקי (אתמול לא היית עובר כאן בקלות כזו!) לעבר המפל הגדול, ובקירבנו החרדה – הנפגע גם ענק זה? הגם הוא בניזקים?

המים גולשים ממפל זה בזרם רחב ודק. אולם מה זה? הרי לא זה מקומו! זז המפל שמאלה, זנח את מסלולו הקודם במרכז הקניון והתכנס לו בנקיק צר, וממנו גולש הוא מסותר למחצה, בזרימה דלה ועלובה, מטה מעל למערת שולמית.

המערה... זוכר אני את שרכיה העדינים, את שערות השולמית שעיטרוה וכיסוה ושיוו לה אופי צנוע וביישני. עתה הכול מרוט וחשוף. הכול – לרבות סלעי הקניון שהוריקו תמיד בשפעת שרכים ומטפסים, תאנים וסוּף. הכול נתלש ואיננו. אף האדמה המעטה שנצטברה בזיזים אלה במשך מי-יודע-כמה שנים – נעלמה.

נדהמים ועצובים עמדנו כאן בהעיפנו מבט-כאב אל חישפון זה, אל העירום המפתיע. פינת החמד שוב אינו קיימת, בעיניה החולמניות של שולה הבחנתי ברק לח... שולה זו, מיומה הראשון של ההיאחזות היא כאן. קודם כמ"כית ועתה כאזרחית. רבו זיכרונותיה מסביבה זו. שפע חוויות עברו כאן עליה, והנה נהרסה פינת החלומות, איננה...

[שלום אילתי., חורף, השיטפון בעין גדי ב-22 בנובמבר 1954, מתוך ספרו "שנה בעין-גדי" שהוא יומן מתקופת היאחזות הנח"ל שקדמה לגרעין המייסד שלנו, "שדמות".

*

ובנדלה: נשים בהריון – היו מקבלות תוספות למזון. פירות מיוחדים לארוחת עשר, מנה עוף, שהיתה נדירה בתפריט הרגיל, וכדומה.

בנדלה, שהיתה אז אקונומית, החזיקה את המזונות האלה לחוד, במקרר. צריך לזכור, שלא היתה אספקה יומיומית, ומשאית האספקה היתה מגיעה רק פעם בשבוע.

לשומרים בלילה הוכנה ארוחה שכללה לחם וריבה עם שתייה חמה. אבל לשומרים נמאס מחד-גוניות האוכל והם היו פותחים בלילה את המקררים ומוציאים מה שנראה להם טוב.

וכמובן, לקחו את מנות העוף והפירות, וחגגו איתן.

למחרת, שוד ושבר, לא היה מה לתת לנשים בהריון...

סגרה בנדלה את חלונות המטבח ואת הדלתות, אבל השומרים החליטו שזה ספורט, ושהם לא ידוכאו על ידי בנדלה, והיו פורצים את המנעולים...

התחכמה בנדלה ומיסמרה את החלונות במסמרים עבים. דבר לא הועיל: למחרת – היתה מסגרת החלון מונחת על המרפסת, והאוכל איננו.

על הדבר הזה התפטרה בנדלה מתפקידה כאקונומית.

בקיץ לא היה אפשר לעבוד בחוץ בשעות הצהרים, בגלל החום. היו עושים הפסקה והולכים לישון עד שיתקרר קצת, ויהיה אפשר לעבוד. בתוך הצריפים היו מאווררים, ובחלק מהחדרים הותקן לניסיון דזרט-קולר: שכבת קש עבה ומעליה צינור מים מחורר. המים טפטפו והרטיבו את הקש, והאוויר שזרם דרכו התקרר מעט.

יום אחד נדם הגנרטור, שסיפק את החשמל למשק, באמצע הצהריים. ואז, כמו במטה קסמים, נפתחו דלתות החדרים ועל החברים מיהרו לנחל דוד. לא היה אפשר לשאת את החום בתוך החדר, ללא מאוורר. החברה התעוררו מזיעים, וברחו אל המים.

בנדלה: "אתה זוכר את החתולה שלכם? קיקי, שהיתה בודדה, עד שהכירה חתול-בר, קוטר, כי עדיין לא היו חתולים זכרים במשק – והיא המליטה ארבעה גורים פראיים ביותר. הם עשו שמות אצלכם בחדר, נשכו וקרעו בגדים, יללו כל הזמן והיו מאוד לא-ידידותיים. כדי לתפוס אותם ולהרחיקם, עד כמה שאני זוכרת המלאכה הוטלה על ש., היה צורך להיאבק קשה, וזה לא עבר בלי שריטות עמוקות.

"ואם מדברים על שידוכים, אתה זוכר איך אימא שלי רדפה אחריך לאורך כל המשק כשהיא מסבירה לך כמה זה לא יפה שבחור גר עם בחורה ביחד, ללא חופה וקידושין. וביקשה ממך, בתור מזכיר-פנים של המשק, לשכנע אותי ואת ד. להתחתן."

ליד חדר-האוכל היה דשא בכמה טראסות. בקיץ היו מקרינים שם סרטים, והזוגות היו מתפזרים בין השיחים על הטראסות "לראות" את הסרט. לא רבים היו רואים את הסרט מהתחלה ועד הסוף.

החום בעין-גדי גרם להבשלה מוקדמת של הפירות והירקות. גן הירק שכלל עגבניות, מלפפונים, חצילים ופלפל – היה מושתת על היתרון הזה. כאשר העגבניות הבשילו בשדות, היו גיוסים לקטיף לאחר שעות העבודה. חשוב היה לשלוח אותם לשוק מוקדם ככל האפשר, שכן אז הן היו העגבניות היחידות בשוק, וקיבלו עבורן מחיר גבוה.

באחד הגיוסים מצאו בין העגבניות הקטופות – הרבה מאוד עגבניות ירוקות במקום אדומות.

מי עושה את זה, ולמה?

מרכז גן הירק, נדמה לי, מ., החליט לעקוב ולראות מי החבלן הזה. והנה הוא רואה את י. קוטף בהתלהבות המון עגבניות ירוקות...

 "י. למה?"

ו-י. עונה: "אני עיוור צבעים ולא מבחין בין אדום לירוק. אמרתי את זה לסדרן העבודה, אבל הוא חשב שאני רוצה להתחמק מהגיוס..."

אחד התחביבים של החבר'ה היה ציד דורבנים. וזה, כמובן, היה מלווה ב"קומזיץ". היתה תחרות מי מבשל הכי טוב מרק ובשר מדורבן.

היו ניסיונות לפתח תעסוקה לבנות על ידי יצירת מלאכת אמנות שימושית, שחומרי הגלם שלה יהיו מן המקום. למשל: לבנות אהילים למנורות ממחטי הדורבן. על העסק היתה ממונה ח. שסיימה סמינר למורים למלאכה. זה לא הלך.

בנדלה על מרחץ השמֵנים: "הייתם יורדים לים המלח להתרחץ, כל הבטלנים שהתעצלו ללכת למעיינות הגופרית שהיו במרחק שני קילומטר מן המשק, היכן שהיום נמצאים המרחצאות. זה הפך להיות טקס קבוע, והיה צורך לבקש רשות להצטרף למועדון שלכם. לא כל אחד התקבל. אחד מן הקריטריונים היה: משקלו של הפונה..."

באחת הפעמים שהרצפלד בא לבקר במשק הוא סחף את הקיבוץ כאשר לימד ניגון חסידי, כשהוא שר אותו בדבקות יתירה, ומתנועע כבחור ישיבה.

מאז נכנס הניגון הזה, בליוויית התנועות האותנטיות של הרצפלד – לארכיון השירים של המשק, והושר בכל הזדמנות.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זו היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זיכרוני אינו מטעה אותי – כאשר הרגליים משכשכות במים.

והיה אוטו שנקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו בו פחים זה בזה.

ביקרו בעין גדי שני צלמים נורווגיים, בהירי שיער וקרי מזג. נפל בגורלו של ב. להוביל אותם בסדֵיר ולנסות להגיע לכלל הבנה איתם בעזרת האנגלית שלו.

לפתע פנה אליו אחר הנורווגים ואומר:

 "תראה, נדבר גלויות, אני רואה שיש כאן מעט בנות, ואתם בנים מבוגרים. איך אתם מסתדרים?"

ב. ענה: "אתם יודעים, אצלנו החיים קיבוציים, הכול משותף, המשק, הטרקטורים..."

מעשה ב-מ. שיצא עם שחר לשדה, להעביר קווי צינורותיו מחלקה לחלקה, כמנהגו דרך יום-יום. לפתע נעצר, ומבט של השתוממות בעיניו. על אחד הצינורות ניראו טביעות אצבעות. לא מצויירות ברפש, כי אם טבועות בפח, בעומק ניכר. מבוהל חזר, לספר למא"ז את שראו עיניו. אולם במשק הרגיעוהו בצחוק, הלא ע. עבד בהשקאה יום קודם לכן.

מעשה ב-פ. שעבד בסיקול והנה לעיניו גל אבנים, כל אחת כצורת בננה, השתומם על פלא שמיני זה, עד שהתברר לו, כי ע. ברוב צימאונו סחט מאבנים אלו כל לחלוחית שנשתיירה בהן.

בזמן הגשם הגדול נעלם ע. ואיננו. כעבור שעה חזר, קצת עייף וסיפר שעמד מתחת למפל הגדול שירד מהנג'אר, שם את הדלי תחת זרם המים ושפך לכיוון העריג'ה, עד שכלו המים, וכך הציל את המשק משיטפון.

התחבורה בין סדום לעין-גדי כללה גם סירה, ששמה היה – שך-שך. זה לקח ארבע שעות לנסוע מעין-גדי לסדום בסירה, אבל זאת היתה חווייה. נסעו קרוב מאוד ללשון, שהיתה כולה בשטח ירדן, אם זכרוני אינו מטעה אותי, כאשר הרגליים משכשכות במים.

האוטו נקרא פח-פח כי הוא היה ישן, והרעיש בקשיי הדרך, כאילו דפקו פחים האחד בשני.

בנדלה: "תמונה שצרובה אצלי בזיכרון: קיץ, יום שישי בערב. לקראת הארוחה, שהיתה כרגיל חגיגית, היינו יורדים מכל הצריפים, חברי המשק: הבנים – לבושים בחולצות לבנות ובמכנסיים בצבע כחול-כהה מתוצרת 'אתא', והבנות מתהדרות בחצאיות ובחולצות דקות ורקומות. היינו יושבים ליד השולחנות, שכוסו במפות לבנות, ועליהם חלות השבת. מישהי הדליקה נרות, בצד – היו חברינו י. או ע. עושים את הקידוש, וכולנו שרנו שירי השבת: החל ב"החמה מראש האילנות נסתלקה", "לכה דודי לקראת כלה", ועוד ועוד.

אחרי הארוחה היו מתכנסים בדשא ליד חדר-האוכל, לפעמים שרים שירים רוסיים, ושירי הלהקות, לפעמים רואים סרט, ולפעמים חוזרים לחדר-האוכל אחרי שנוקה – לרקוד ריקודי-עם. הרקדנים היו סובבים באמצע, ובצדדים היו יושבים האחרים, דנים ברקדנים, מרכלים, או עוסקים בענייני דיומא.

עוד תמונה: סיקול. בימים הראשונים של עין-גדי, היו גיוסים לעבודת הסיקול (היתה תורנות של גיוסים בשבתות, כל פעם קבוצה אחרת), היה צורך לאסוף את האבנים כדי להכשיר חלקות לזריעה ולשתילה. וכך זה נעשה: לקחו טרקטור, וקשרו מאחוריו חתיכה גדולה של פח גלי, מורם בקצוות כמו קדירה ענקית. כשהיה הטרקטור נוסע, היה גורר את הפח הזה על פני האבנים בקולות קרקוש ושקשוק צורמים. חברי המשק היו הולכים אחריו, אוספים את האבנים וזורקים אותן אל תוך הפח הזה, מה שהוסיף להרמוניה הקולית שנישאה באוויר. כשהיה הפח מתמלא באבנים – היה הטרקטור מסיע אותן לצד, שם היו נערמות, מהן בנו פועלים, דרוזים, אם אינני טועה, את הטראסות ששמרו על האדמה מפני סחף.

"ותמונה נוספת: עבודת בנות בגן-הירק. אחרי השתילה המאסיבית, שגם היא נתמכה בגיוסים, היה צורך לתחזק את גן-הירק. מה פירוש לתחזק? – לשמור שעשבים שוטים לא ישתלטו על מה שנשתל. כל יום סודרו בסידור העבודה שלוש עד חמש בנות לעבודת הניכוש. מכיוון שהבנות היו כפופות כל הזמן, הקלו עליהן, ובנו להן דרגשים נמוכים, בערך שלושים סנטימטר גובה, שישבו עליהם בזמן העבודה. ולא זאת בלבד, אלא שחוררו חורים בשני צידי הדרגש, מתחת למושב, והעבירו דרכו חבל שנקשר כמו חגורה סביב הבנות. וכך – כאשר הן קמו והתקדמו בשורה, היה הדרגש הקשור מתרומם איתן כשהוא צמוד לישבניהן.

הבנות עבדו בבגדים קצרים ומחמת החום והאבק עטפו את שערן במטפחת ראש קשורה מאחור, וחבשו על זה כובע-קש ענק. מרחוק, נראו הצלליות שלהן, עם הדרגש הצמוד לגופן, כמו חיות מן הפרהיסטוריה. זאת היתה תמונה סוריאליסטית למדיי על רקע ירוק-רענן של השדה, התכלת הבוהקת של השמיים, וחלקת פניו המכסיפה של ים-המלח למטה במזרח.

"יום כביסה: כאשר הגענו לעין-גדי לא היתה מכבסה. את הכביסה המלוכלכת היו מכניסים לדוד, שהיו מעמידים מכל למדורה כדי להרתיח מים. היו מערבלים את המים עם הכביסה בעזרת מוט עץ. לאחר שפשוף וקרצוף ביד, היו שוטפים את הבגדים ותולים אותם. לעבודה זו – תמיד סידרו בן ובת. הבן היה אחראי בעיקר על העמדת הדוד המלא מעל המדורה וההזנה של העצים לאש, והבת – על הכיבוס והניקוי."

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, שירו של יוסי גמזו על הטיפול בפצועים הסורים בגיליון 908 ממש מרטיט את הלב. ביום ו' האחרון שמעתי הרצאה של רופא כירורג, סגן אלוף במילואים שהיה במשלחת הרפואית הישראלית בהאיטי ובפיליפינים. הוא טען שאף מדינה, חוץ מישראל, לא שלחה סיוע לארץ האומללה שנספו בה רבע מיליון אנשים. הוא ציין בסרקזם שהשוודים מטיפים לנו מוסר, אבל לא העלו בדעתם לסייע לאומללים. האמריקאים אמנם הגיעו, אבל שבועיים אחרי הרעש, כשרוב הפצועים קשה כבר נפטרו והסריחו ברחובות.

לא קראתי את שירו של רועי חסן, אותו מזכיר אורי הייטנר במאמרו, אבל מיזעור אימי השואה ושנאה עזה לאשכנזים הם לא חדשים – בראשם עמד סמי שלום שטרית (לאביו, נהוראי שטרית, יש דעה מנוגדת לחלוטין לדעתו של בנו).

 אגב, גם לאמנון שמוש, שאליו פונה אורי הייטנר בזעזוע, יש אמירת אנטי אשכנזיות: "המילה 'אשכנזי' הוא סינונים לחרדי מגעיל, קיצוני ומעורר סלידה." (ראו ספרי "עסקני הקיפוח", ירון גולן 2000, עמ' 98).

עיקר שכחתי: תודה על פרסום הרשימה שלי על ספרו המשעמם של ניר ברעם.

שלך,

משה גרנות

* יוסי אחימאיר: בהלווייתו של אריאל שרון ז"ל, ייחס חברו-מספידו קצ'ה, שמעון כהנר, את האמירה הנודעת "אם חקלאות כאן מולדת כאן," כמובן לשרון.

קוראי חב"ע יודעים היטב כי זוהי אמירתו של משה סמילנסקי. אז גם אותה יש לספח לשרון?

* היי, אהוד, רציתי להודות לך על פרסום הביקורת של משה גרנות  שהגדיר את הספר "צל עולם" כשעמום מפוהק. לפני כמה שנים ניסיתי לקרוא אחד מספריו של ניר ברעם אך לא יכולתי לסיים והנחתי אותו באכזבה ומתוך רגשי נחיתות. מאז דיפדפתי מדי פעם בספרים אחרים שלו אך לא הצלחתי לשכנע את עצמי להתמסר לקריאתם... תמיד הרגשתי שאני יודעת להעריך איכות  בספרות. אני קוראת הרבה ומתענגת על ספר כתוב היטב, במיוחד אם הוא חודר לרבדים נוספים  מעבר לסיפור העלילה. ועדיין אני תמהה מה גורם לביקורת הממוסדת להכתיר את ניר ברעם כאחד הסופרים הצעירים הבולטים בשמי הספרות  העברית החדשה.

הביקורת שפירסמת החזירה לי את הביטחון העצמי. מסתבר שלא רק בעיניי ספר איכותי  חייב להיות בין היתר גם מעניין, בהיר, ונעים לקריאה.

בברכה ובתודה,

נגה מרון

אהוד: אחת הסיבות להצלחה הצנועה של המכתב העיתי – שהוא הורס פרות קדושות – ישנות וגם חדשות. למרבה הצער, חלק ניכר מהספרות ה"חשובה" שלנו, גם "רבי-המכר" – בנוי על שעמום, יחסי-ציבור, סנדקים-מו"לים – ושקר, הרבה שקר.

אבל אנחנו, במכתב העיתי, לא כאלה – גם בקשר לנושאים אחרים, לא רק בספרות. אצלנו, בד"כ, אין שקרים.

* דיפלומטים ופקחים בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית סבא"א אומרים כי עדיין אין בידיהם סמכויות מספקות לחקירת החשד שלפיו טהראן פועלת לייצור פצצה גרעינית.  ["הארץ" באינטרנט, 14.1.14].

איך האיראנים מזיינים לאמריקאים את השכל!

* שר הביטחון בוגי יעלון בשיחות סגורות: "קרי משיחי ואובססיבי. שלא ילמד אותנו, שיקבל פרס נובל ויניח לנו. אין מו"מ עם הפלסטינים, זהו בינינו לארה"ב." על אבו מאזן: "אם נעזוב את הגדה הוא  גמור." שמעון שיפר, כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות", 14.1.14.

חזק ואמץ! סוף-סוף מישהו, ולא סתם מישהו אלא שר-הביטחון של מדינת ישראל – אומר את האמת על צמד הסהרורים-הטמבלים האלה –  קרי ואדונו אובמה, אלה שמצליחים יום-יום ושעה שעה להרוס יותר ויותר את מעמדה המתערער והולך של ארה"ב במזרח התיכון, לבגוד בידידיהם וללקק את התחת לאויביהם! – תקופתם תיזכר בהיסטוריה כתקופה הצ'מברילינית של ארה"ב!

כל הכבוד לך, בוגי יעלון, אתה כמו הילד שאמר:

"המלך ערום!"

* "התקשורת בטורקיה מדווחת היום (שלישי, 14.1) כי עובד של ארגון הסיוע האיסלאמיIHH  שאירגן את המשט לעזה, נעצר בחשד שקיים קשרים עם ארגון הטרור אל-קאעדה. בדיווחים נאמר כי המשטרה ערכה פשיטות בשש ערים שונות." ["הארץ" באינטרנט, 14.1.14].

מה אומרים על כך הח"כים הערביים שלנו, ובראשם אוהדת הטרור הח"כית חנאן זועבי, מאלה שתמכו במשט ה"הומאני" של ה"מאווי מרמרה"?

יש לאחל לזועבי, לטיבי ולדומיהם – שיגיעו ביום מן הימים, ואולי גם במהרה בימינו – לארץ ערבית-מוסלמית שנשלטת בידי "האחים המוסלמים" או אל-קאעידה והדומים להם – ושם יטיפו להם דמוקרטיה, לא כמו בדיקטטורה המושחתת הקרויה עדיין ישראל!

* עברנו אתמול בכיכר רבין שהיתה מלאה עשרות אלפי שחורות, נשים, בחורות, ילדים ותינוקות, כולן לבושות בגדים צבעוניים, מרגישות טוב בקירבנו, והן נושאות שלטים: "אנחנו פליטים – לא מסתננים!" – והכול היה מאורגן היטב כאילו יד נעלמה מפקחת עליהן.

וככה ראינו לנגד עינינו את הדור הבא של ישראל. בנים של ישראלים שאנחנו מכירים ירדו ויורדים לארה"ב, ואילו אנחנו נזדקן כאן בקרב השחורים של אפריקה! – שבעקיפין גם מממשים בינתיים את זכות השיבה הפלסטינית, לפחות מבחינה מוסלמית.

מזל שקלטנו בשעתו יותר ממיליון "רוסים", שבואם גם הצית במידה מסויימת את האינתיפאדה השנייה, כי הפלסטינים נוכחו לדעת שנכזבה תוחלתם לגבור עלינו בכוח הרחם המוסלמית.

* ומתי יגיע היום שבו ארדואן יבקש מקלט מדיני בישראל בגלל ההפיכה ומלחמת האזרחים בטורקיה?

* עדינה אשל: לקרוא ולא להאמין: אודי מנור ב"הערה למוטי הרכבי" (חב"ע 908): "ובכלל מצחיק לדבר על 'כפייה' של השמאל (פאשיסטי או לא) במציאות בה כנסת ישראל וכמובן ממשלת ישראל נתונות בידי הימין זה כמה וכמה שנים."

ד"ר מנור הנכבד – על קיומן של בחירות חופשיות ודמוקרטיות בישראל במשך אותן "כמה וכמה שנים" לא שמעת?

     או שמא בחירות לגיטימיות שמעלות את הימין לשלטון, פעם אחר פעם, אינן נחשבות בעיניך, וגם אתה סבור ש"צריך להחליף את העם"? –  באמצעות יבוא של רבבות אפריקאים, למשל?

* שרון "בולדוזר"? בולדוזריסט חכם וזהיר, בודק לפני הפעלת הבולדוזר אם אין במקום כבלי חשמל, טלפונים וצנרת מים.

'אבא'

* איך ארה"ב קיבלה פליטים שברחו מהשמדה? בראשית מלחמת העולם השנייה, עדיין היו דרכים להצלה, כמה מאות יהודים אמידים רכשו ספינה במטרה להעמיס עליה את משפחותיהם ולנוס לאמריקה. אבל הם היו זקוקים לאשרות כניסה ופנו לשגריר ארה"ב בבריטניה. הדבר לא היווה עבורו שום קושי, אך הוא, בהיותו אנטישמי, סירב. חרף זאת, האנשים האלה הפליגו לאמריקה ללא האשרות.

כשהדבר נודע לשגריר ארה"ב, שהיה אנטישמי, הוא הודיע לשלטונות בוושינגטון שלחופי אמריקה מתקרבת ספינה עם מהגרים בלתי חוקיים. בארה"ב לא נתנו להם לרדת. האנשים נאלצו לשוב לאירופה, שם הם כולם נשרפו במשרפות מחנות הריכוז.

כשהטרגדיה נודעה, הרב של לונדון בא אל השגריר ואמר:

"כבוד השגריר, בגלל שבאשמתך הישירה נספו מאות אנשים חפים מכל פשע, אתה וכל בני משפחתך לדורותיהם יהיו מקוללים!"

שמו של שגריר ארה"ב היה ג'וזף קנדי. בניו ג'ון ורוברט נרצחו!

'אבא'

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,562 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל