גיליון מס' 910

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בשבט תשע"ד, 20 בינואר 2014

עם הצרופה של כריכת הרומאן החדש "הפרומושיקאים" של משה גרנות

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אורי הייטנר: 1. מר ארץ ישראל, לזיכרו של עזריה אלון. 2. צרור הערות 19.1.14. // עמוס אריכא: 1. דן שכטמן – האיש שבא להצילנו מהתבזות. 2. בין טייקונים לרבנים ומכשפים. 3. קרקס המועמדים ההזויים. 4. על חברי הכנסת להתעשת. 5.  נקודת נתניהו. // יוסי גמזו: אֵיךְ מִתְבַּזֶּה אִרְגּוּן שֶשְּמוֹ "אוּנֶסְקוֹ" וּמִתְקַרְנֵף כְּקַרְנַפֵּי יוּנֶסְקוֹ. // הסוד המשפחתי השמור של משפחת שרון: האחות הגדולה דיתה. [מקור הכתבה אינו ידוע]. // מתי דוד: מעקב: מה הם כותבים ב"הארץ" נגד מה שקורה בארץ? // ד"ר אברהם וולפנזון: דמותו ה"חינוכית" של "הארץ". //  רביבה בן זאב: קשה כשאול שנאה. //  נכבים האורות במוחות: מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה בר-יוסף: ט"ו בשבט – חג של געגוע. // הרצליה רז: לזכרה של אסתר שטרייט-וורצל. // אלי מייזליש: 1. הלוזרים מכים במוראל הלאומי. 2. השיגעון של 'הרב' פינטו וכל השאר. 3. לבסוף כולם יודו שיעלון צדק: כי צריך תמרים מהבקעה. 4. איל-קעידה: התחנה הבאה פלסטין. // יהודה דרורי: הטרור המתוחכם של נתמכי הקרן החדשה לישראל. // אהוד סתת: על טליק ושרון. // ברוך תירוש: שרון: המניעים למבולקה. // קובי בילר: "הפרדס של עקיבא" ליוכי ברנדס. // תקוה וינשטוק: הסתלקותו של ברוך ניילבן. // משה כהן: הנדון: להתחבק עם חשוד. // עוז אלמוג: עזריה אלון. // מרדכי קידר: שמור האל את רוסיה. [ציטוט]. // ראובן שהם, מלכה נתנזון: על "והארץ תרעד". // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, פרק שבעה-עשר: אני פוגש את ג'ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ. // ממקורות הש"י.
 

* * *

אורי הייטנר

1. מר ארץ ישראל

למעלה משלושים ספרים כתב עזריה אלון – ספרים עתירי מידע על ארץ ישראל ונופיה, פרחיה, ציפוריה, בעלי החיים שבה, ספרי ילדים וספרי צילומים ואף ספר אוטוביוגרפי, ספרו האחרון "טבע ואדם". אחד הספרים, קובץ מאמרים, מבטא בשמו את דמותו של עזריה – "כישרון לארץ ישראל".

אין מי שניחן בכישרון הזה יותר מעזריה. הוא היה אנציקלופדיה לארץ ישראל – בוטניקה, זואולוגיה, היסטוריה, תנ"ך, זמר עברי, התיישבות, מה לא? בכל מה שקשור לארץ ישראל, הוא מאגר מידע בלתי נדלה. אין מי שמזוהה יותר ממנו עם אהבת הארץ, עם ידיעת הארץ, עם הגנת הטבע. הוא יסד את החברה להגנת הטבע, הוא הגה והוביל את הקמפיין נגד קטיף פרחי הבר; קמפיין שסוכניו היו הילדים שחינכו את הוריהם – אחד הקמפיינים המצליחים בתולדות המדינה.

היכרתי את עזריה אלון לפני 32 שנים, בקיבוצו בית השיטה. בית השיטה היה הקיבוץ המאמץ של קיבוצי – אורטל. לעזריה אלון עצמו מקום חשוב בתולדות אורטל – הוא האיש שהציע את שם הקיבוץ.

כצעיר בן 18 זכיתי לפסוע בשבילי הגלבוע בהדרכתו. מצד אחד, חשתי שאני צועד בעקבות דמות מופת. מצד שני, דומה היה שאני פוגש מכר ותיק, שהרי הקול הרדיופוני הזה, בדיוק באותה אינטונציה, היה לחם חוקי מדי שבת ב-9:50 בבוקר, משחר ילדותי, שכן אבי הקפיד להאזין לפינתו ברדיו, ובמשך שנים כמעט ולא החסיר שידור.

ההיכרות העמוקה יותר עם עזריה, היתה בעשור האחרון. במשך עשר שנים רצופות, הובלנו יחד סדרי ט"ו בשבט בגולן ובגליל. בנימין יוגב – בוג'ה ממכון "שיטים" ואני, הנחינו את הסדר, ועזריה אלון ישב לצידנו, והשתלב בהנחייתנו בסיפורי שבעת המינים. אחד מספריו היה על שבעת המינים, והוא שיתף אותנו בידע היסטורי ובוטני על שבעת המינים כמכלול ועל כל מין ומין בנפרד. הוא גם סיפר על מצוות "לא תקטוף" והקמפיין נגד קטיפת פרחי בר. והוא סיפר כיצד החברה להגנת הטבע הוסיפה בשנות ה-60 נדבך נוסף לט"ו בשבט – חג הגנת הטבע. ובהגיענו, במסע בין שבעת המינים, לגפן – עזריה שר סולו, בקול רועם וחף מרעד, בחי"ת ועי"ן גרוניות, את השיר המיוחס לשלמה אבן גבירול "שבעים המה הגיבורים", וכבש את לב הקהל.

כך עד שנתו ה-95. גם השנה תיכננו סדר משותף, בקריית שמונה, אולם לפני שבועות אחדים מצבו הבריאותי של עזריה התדרדר, והוא לא נטל חלק באירוע.

למותר לציין איזו זכות גדולה נפלה בחלקי, להנחות לצידו של עזריה את הסדרים. עזריה הוא בשבילי ענק, גדול מהחיים, וגם בשנה העשירית לצידו, עצם המעמד גרם לי להתרגשות גדולה.

עזריה אלון מופיע בספר השיאים של גינס כמגיש הוותיק ביותר של תוכנית ברדיו. הוא הגיש את תכניתו "נוף ארצנו" ברציפות לאורך 53 שנים. עזריה, שזכה בעשרות פרסים בארץ ובעולם, הוא אחד משני האישים היחידים שזכו פעמיים בפרס ישראל. פעם אחת הוא זכה בשם החברה להגנת הטבע בפרס על מפעל חיים, ולפני שנתיים הוא זכה באופן אישי בפרס על תרומה ייחודית לחברה הישראלית. ואכן, תרומתו הגדולה לא תסולא בפז. אך עם כל ההוקרה, ההכרה והערכה, שמר עד יומו האחרון על אורח חיים קיבוצי צנוע, חיים פשוטים בדירה פשוטה ולבוש צנוע, כולל מכנסיים קצרים וסנדלים, גם בחורף.

יהי זכרו ברוך!

2. צרור הערות 19.1.14

* על פי גירסת פינטו, הוא העניק טובות הנאה בלתי חוקיות, למעשה – שוחד, לניצב ארביב.

על פי גירסת ניצב ארביב, פינטו קָשַׁר קֶשֶׁר לתפור לו תיק, כדי להשיג מעמד של עד מדינה ולשחרר אותו מכתב האישום הצפוי לו על שוחד – הניסיון לשחד את ניצב ברכה. ואולי, ניסיון להלך אימים על מי שמופקד על חקירתו ואולי גם קצינים בכירים אחרים.

על פי גירסת ארביב, פינטו הוא פושע וארביב חף מפשע. על פי גירסת פינטו, ארביב ופינטו פושעים.

על פי שתי הגירסאות, פינטו פושע. עצם הרעיון שבעסקה זו או אחרת הוא יימלט מהדין, הוא בלתי נסבל ואינו מתקבל על הדעת.

אגב, יש לזכור שהניסיון לשחד את ניצב ברכה צולם ותועד.

* עסקאות טיעון, עדי מדינה וכו', הם עניין בעייתי מאוד, הפוגע בצדק ובאמון הציבור במערכת המשפט ואכיפת החוק. אולם לעיתים, זהו רע הכרחי. לעיתים, אין מנוס מעסקה או מעד מדינה, כדי להרשיע את האשם העיקרי. לעיתים, האינטרס הציבורי מחייב מעמד של עד מדינה לעבריין מסויים, כדי להרשיע בכיר שסרח, שבעצם תפקידו, בכירותו, מעמדו וכוחו – העבירה שעבר פוגעת בציבור, במדינה, באמון האזרחים במדינה. לכן, למשל, נכון לתת מעמד של עד מדינה לאיש עסקים מפוקפק, כדי להרשיע ראש ממשלה, אם הוא קיבל ממנו שוחד.

אין ספק שיש הצדקה לעסקה מן הסוג הזה, אם היא עלולה להוכיח שניצב במשטרה, האיש העומד בראש היחידה החוקרת שחיתויות, הוא עצמו אדם מושחת שקיבל שוחד. אולם אין לכך הצדקה כאשר מדובר בפינטו, שאינו אזרח מן השורה, אינו דג רקק – הוא אחד האנשים החזקים והעשירים בישראל. בכלל כאשר מדובר ברב שאנשים רבים הולכים אחריו, מאמינים בו, פועלים על פי הנחיותיו – אם הוא עבריין ואדם מושחת, יש אינטרס ציבורי מובהק בהרשעתו. לא כל שכן, כאשר מדובר במי שהאנשים החזקים בישראל, טייקונים, אנשי תקשורת וקציני משטרה משחרים לפתחו, כמו פינטו הנ"ל.

* כיהודי מסורתי, שיש בעיניו משמעות רבה לתואר רב – איני מסוגל להצמיד את התואר "רב" לטיפוסים כמו פינטו הנ"ל.

* בצדק רב אנחנו מזועזעים עד עמקי נשמתנו מעצם החשד שראש היחידה האחראית על חקירת שחיתות ציבורית חשוד בשוחד. אבל העובדה שהפסקנו להזדעזע מחשדות נגד רבנים, היא חילול השם נורא, ולא מעט רבנים (ובהם מצגר, דרעי, מוטי אלון וכן אלה שנתנו להם גיבוי, כינו אותם זכאים, מינו אותם לתפקידי הנהגה, נתנו להם להמשיך ללמד) אשמים בכך.

* בשירו "ג'ו כפרה" קובי אוז טיפל בתופעת הרבנים השרלטנים, הפינטואים למיניהם. "בין הרים ובין סלעים / חי צדיק מלאך בחסד / מכונית ושני בתים / השכינה אצלו זה עסק / תור ארוך כל העדה / מבקשים ברכה או שתיים / גם בריאות גם עבודה / הרבי ג'ו כפרה... כל עיוור עכשיו רואה / להיכן זורם הכסף / כל כבשה צריכה רועה / שנואם יפה ברצף / הוא שואל ויש תשובה / מטלפן אל השמיים / הוא נותן לך תקווה / הקדוש ג'ו כפרה."

אני אוהב את האופן המתוחכם והעדין בו הציג אוז את הזיוף וחילול השם, באופן בו ביטא את שם ה' (ואולי רק חדי אוזן יבחינו בכך): "אגוני מגינם הוא..."

* כמובן שלא אבזבז שנייה יקרה מחיי כדי לצפות ב"בייבי בום", ובכל זאת אני מרשה לעצמי להקדיש מזמני כדי לקטול את התוכנית שלא אראה. איך אני מרשה לעצמי לכתוב על תוכנית שלא ראיתי? איך אני פוסל תוכנית מתוך "דעה קדומה"?

העניין אינו ה"איך" אלא ה"מה". כלומר, עצם הרעיון של תוכנית כזו, פורנוגרפיה בזויה של הרגע הקסום של יצירת חיים, הוא רעיון עוועים. גם את "האח הגדול" ו"הישרדות" קטלתי על סמך הקונספט של התוכניות, בלי לצפות בהן, אך כל מה ששמעתי עליהן רק חיזק את דעתי הקדומה. את "אימא מחליפה" ראיתי פעם אחת, כאשר למרבה הבושה השתתפה בה משפחה מהקיבוץ שלי, ולא זו בלבד שמה שראיתי אישש את הדעה הקדומה שלי, הוא אף חיזק אותה.

פורנוגרפיית "בייבי בום" היא תמצית הטעם הרע של "האח הגדול", "סופר נני" ו"אימא מחליפה". אלה החדשות הרעות, אך יש גם חדשות רעות עוד יותר: אפשר לרדת עוד יותר נמוך. השלב הבא יהיה תוכנית המתעדת את הרגע הקסום הקודם בתשעה חודשים ל"בייבי בום". המתמודדים יציגו את מרכולתם בשידור חי, והקהל יסמס את בחירותיו ואת הדחותיו. השלב הבא יהיה פורנוגרפיה נקרופילית – ז"ל נולד. המתמודדים יתעדו את רגע המוות של הוריהם, ואנו נדרג במסרונים ונדיח את המנוח שלא ירגש אותנו מספיק.

תעשיית הריאליטי, היא המיץ של הזבל של תת התרבות בישראל. התעשייה הזאת מנצלת את תאוות הפרסום של אנשים עם תאוות המציצנות של הקהל למען תאוות הבצע של בעלי הערוץ המסחרי. בשילוב התאוות הללו, אין גבול עד כמה נמוך ניתן לרדת.

* איך בתי החולים מוכנים לשידור התועבה הזו? אין גבולות של אתיקה? הכסף יענה את הכול?

* אני רוצה לראות את פרופ' רות גביזון כנשיאת המדינה, אך לצערי היא אינה מועמדת. בין המועמדים המוזכרים במרוץ, אני תומך בשרנסקי. אך מועמדותו של חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן היא בהחלט רעיון מעניין. מי אמר שהנשיא חייב לבוא משטח הפוליטיקה? מאז הנשיא הרביעי פרופ' אפרים קציר, כל הנשיאים היו פוליטיקאים, והגיע הזמן שהנשיא יהיה מתחומי התרבות, החינוך או המדע.

* איני חושב שהיה סיכוי רב למועמדותו של בנימין בן אליעזר, פואד, לנשיאות. לא רק, אך גם בשל עילגותו. אולם אם היה למועמדותו סיכוי כלשהו, "ארץ נהדרת" סיכלה אותה. היא עושה לפואד מה ש"החרצופים" עשו לדן מרידור בשנות ה-90.

* מבין כל המועמדים, השם המביש ביותר הוא של דליה איציק, שעסקנותה אומנותה. היא היתה בדיחה כיו"ר הכנסת, והיא תהיה בדיחה כנשיאה. בעצם, היא לא תהיה בדיחה כנשיאה, כי היא לא תהיה נשיאה.

* השינוי הגדול שחולל "האביב הערבי"  – הצבעות של 98%.

* בין המשתתפים בהלווייתו של אריק שרון, זיהיתי את אבי פרחן. אבי נעקר פעמיים בידי שרון – מביתו בימית ומביתו באלי סיני שבתוחמת הצפונית של רצועת עזה. היכולת שלו להתעלות ולחלוק לשרון כבוד אחרון, מעידה על אצילותו וגדולתו.

* לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, רואיינו לעיתון "הקיבוץ" – בטאון התק"ם, שני המתמודדים, אריק שרון ואהוד ברק. מזכיר התק"ם נתן טל התקשר לעורכת העיתון והשתולל. "מה פתאום ראיינתם את שרון?" הוא צווח באוזניה ואיים לפטר אותה.

הייתי אז חבר הרשות הציבורית של עיתון "הקיבוץ", והעליתי את הנושא, בדרישה שהרשות תגבה את העורכת, אורה ערמוני, ותגנה את התנהגות המזכיר. טל שלח לישיבה את דוברו, כמשגיח כשרות, וחברי הפורום השתפנו ולא פרסמו את ההודעה. ראיתי בכך מעילה של הרשות בשליחותה הציבורית, והתפטרתי מחברותי בה.

נזכרתי בכך השבוע, כאשר קראתי את העיתונות הקיבוצית. שני העיתונים יצאו מגדרם בכתבות אבל על שרון. זה היה רבה יותר מיציאה ידי חובה של "אחרי מות קדושים אמור." שרון הועלה על נס כמנהיג דגול, כאיש ביצוע מעולה וכמודל לחיקוי ולהערצה. שרון הוזכר, בצדק, כתומך המרכזי במערכת הפוליטית בהתיישבות העובדת ובתנועה הקיבוצית, בכל תפקידיו המיניסטריאליים, גם בשיא השנאה וההסתה של "השמאל" כלפיו. הכותבים לא חסכו בסופרלטיבים אודות שותפות הגורל של אנשי האדמה. עמוד השער של "הזמן הירוק" הציג את תמונתו של שרון, בסוודר העבודה הגס, בדיר שבחוותו, תחת הכותרת "בחזרה למשק," מילים הפורטות על נימיו של כל קיבוצניק.

מה קרה? איך, מי שאסור היה לראיין אותו לפני 13 שנה, הוא מושא הערצה היום?

הסיבה העיקרית לכך היא עקירת יישובי גוש קטיף. מה שהפך את שרון ליקיר התנועה הקיבוצית וההתיישבות העובדת, לא היה עשייתו ההתיישבותית הגדולה, אלא עקירת יישובים.

* ביד הלשון: איזה עץ נקרא כל השנה בזכר ויום בשנה בנקבה?

מדי שנה אני מנחה סדרי ט"ו בשבט, ותמיד חד את החידה הזו. התשובה היא שקד, שרק בט"ו בשבט נקרא שקדיה, בשל שירו של דושמן "השקדיה פורחת".

כך סיפרתי גם בסדר אזורי שהובלתי בקיבוץ דן לפני שלוש שנים. ידידי ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, באותם ימים יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שנכח בסדר, ניגש אליי לאחר סיומו, וסיפר לי שלא היתה זו סתם הבלחה של דושמן. היתה זו הצעה של ביאליק. ביאליק הציע להבחין בין שם העץ לשם הפרי שהוא נושא. למשל, עץ הדובדבן – דובדבניה. עץ השקד – שקדיה וכן הלאה.

ואכן, בשירו "קומי צאי" כתב ביאליק "הדובדבניה הלבינה."

ומאז, בכל סדר ט"ו בשבט, אחרי שאני חד את החידה, אני מספר את גרסתו של צמרת.

(ועוד על השקדיה – בצרור הבא).

* * *

עמוס אריכא

1. דן שכטמן – האיש שבא להצילנו מהתבזות

לפני יותר מחודש פרסמתי את רשימתי "הנשיא האחרון בירושלים", ובה התמקדתי בגורל בית הנשיא לאחר ששמעון פרס ששיקם אותו ואת יוקרתו, יסיים משימתו המוערכת בעיצומו של הקיץ הקרוב. תהיתי כבר אז על מידת הצורך במוסד זה שקודמו של פרס בעט בו ברגל גסה ודרדר אותו לרמה של פריצות יצרים מביכה. ראש וראשונה סברתי שאל לכנסת לנכס לעצמה כפרס-פיצוי על שירותם של מי מחבריה. אולם כבר אז התחילו להופיע רק שמות עסקנים כמועמדים, לפחות מטעם, עצמם למשרה הנכספת.

איש מבינם ולא מבין אלה שהצטרפו אליהם בימים האחרונים – ראוי לבוא בנעליו של הנשיא היוצא. חשבתי באמצעות המקלדת שלי שאולי ניתן יהיה לנצל שעת חשבון-נפש זה ולקרוא לביטולו של המוסד שפארו נופל בכל מכל מהדרו של צריף הנשיאים הצנוע בשנותיה הראשונות של ישראל. אבל הארץ השתנתה ככל שכרסו של האלפיון העליון התרחבה בלי גבול, ואנחנו הולכים ונחנקים. חשבתי שצריך לסגור את המישכן, להפכו לדיור לנזקקים. אך הנה דווקא ברגע מעיק זה הבליחה בשורה מרנינה – כברק חוצה חשרה מטילת קדרות. נמצא מי שרוחו עמדה בו להתמודד עם האתגר הקשה הזה.

2. בין טייקונים לרבנים ומכשפים

מכבר דמינו לארץ הטייקונים המשמימים בעוד נפשנו יוצאת לשמר מעט מרוח העבריות שפעם, לא מכבר, מילאה את הארץ. כיום אדם קם בבוקר ומעשה ראשון שהוא עושה זה לפשפש אם במרוצת הלילה לא התגנבה יד של מי משרי ישראל, כמו שר הפנים או שר האוצר, לתוך כיסנו לעשוק אותנו מאגורות מתבטלות ושחוקות. אדם פותח את חלונו ורואה ארץ כמו מודרנית ותוססת, מלאה חן ויופי, ואיננה אלא גטו ענק ששכבת רבנים מושחתים מושלת בו עם נכליה, עם רמיית אלוהיה. מקובליה עושים נסים כמכשפים מעלים באוב. כבר יש שושלות פינטואיסטיות, סבא, אבא, בן, נכד, עושקי תמימים ושוטים, ורוזני ארץ ונכבדיה נושקים לקצה זקניהם וכפות ידיהם, והיועץ המשפטי כזוחל על גחונו.

ועוד לא אמרנו שיש בנו מאותן תכונות 'מימשל נחוש', כל-כך דמינו לסדום ועמורה. אפילו הקמנו לנו גולם שיעמוד עלינו בבוא יום לרמוס אותנו. גולם לוגם ושואב בשיגעון משאבים כבירים שבהם יכולנו לפתור את כל מצוקות הדיור ברחבי הארץ, לתקן עוולות חינוך, לשפר מערכת בריאות קורסת. אני מתכוון לאותה 'מדינת יהודה' המייצגת היום את מהפכת ההלכה בתוכנית הגדולה להשתלט על מדינת העברים שתכרע תחתיה. הגולם הנורא הזה הוא ששתה עד שיכרון חושיו את מעיינות הכספים של המדינה ואותנו, תושבי הארץ, ייבש עד מצוקת לב וכיס.

אנחנו שקועים במלחמת אור בחושך, ואחד המבחנים בקרב הזה הוא מי ישכון בבית הנשיא בירושלים. ראש הממשלה נדרש כעת לתמוך במועמד הראוי. ראש הממשלה חייב לפתוח צוהר לתקווה.

3. קרקס המועמדים ההזויים

רק כעת ייפול פור אם גם משכן הנשיאות יצורף למעגל המטורף הזה של אנשים זעירים המושלים בנו, ואינם אלא דמויות הזויות והרסניות. שערו בנפשם שהנשיא סטיב והנשיאה ג'ודי המתוזזת ומחליפת הצבעים, ימלאו את חיינו במשך שבע שנים בבדיחות-דעת, כצמד סטנדאפיסטיים חסרי טעם וריח. גרוע מזה, התייחסותם הרצינית לעצמם מעידה על חרפת חוש ההומור המגוחך שהתברכו בו. או שמא נזכה סופסוף בנשיאה שרימתה את שלטונות המדינה והצהירה על עצמה כפסולת גיוס מחמת הקדושה הדתית שעטפה אותה. אותה דליה שמשרכת בקושי שולי שמלתה מחמת הקשרים 'הכבדים' שמחוברים לשוליה ומעולם לא נחקרו כהלכה.

או שמא יהיה לנו נשיא בשם פואד, לקרב אותנו לממלכות הגויים המקיפים אותנו. גם הוא אינו נמנה עם בעלי ההישגים הפורשים לפניו שטיח אדום, ודעתו של מובארכ עליו עדיין מרחפת כצל כבד. ואחר-כך מתייצב איש הגון בשם ראובן ריבלין, שמשקלו כמשקל דמות וירטואלית מתנדפת בעפעוף-עין.

לבסוף, כמו החליט מישהו לנסות לסמא אותנו בדובדבן מקסים בשם נתן שרנסקי. מה הוא יודע על עבודה עברית? בארץ הזאת לפחות לא עבד יום אחד בבנייתה, כל כולו מאותרג מבואו. מה הוא יודע על היותנו בני העם העברי שבנה את הארץ הכואבת הזאת ושילם בחייו ובדמו. מעט. אם בכלל. וגם תארו לעצמכם אותו במשכן, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש – לעזאזל, כך ניראה בעיני העולם, כנתן שרנסקי?

4. על חברי הכנסת להתעשת ולאחוז בידו

וכך כתבתי ברשימתי על הנשיא האחרון בירושלים: "בעולם המדע, היצירה והתעשייה, למשל, נמצאים אנשים לא מעטים הראויים למשכן, אם רק מי מהם יהיה מוכן להקריב מהחופש האישי שלו הדרוש לעולמו ולהתפנות ממחוז הישגיו לטובת כלל הציבור. הקורבן הנדרש מאנשים שכאלה הוא מורכב וכבד עד מאוד. אבל רק תרומה של אישיות כזאת עשויה להעניק עוד פרק של חסד למעמד הנשיאות ששוב הוכיח את ערכו וחשיבותו בתנאים פוליטיים מסוימים, הודות לשמעון פרס. בכך יודו לא מעט מבין מבקריו."

פלא פלאים. הנה קם ונמצא האיש שדרך חייו והישגיו אכן הם בגדר מופת חברתי מכל זווית מכל בחינה. קוראים לו דן שכטמן. קם ומנדב עצמו למשימה לאומית שהיא לא מענגת, והיא תובענית עד-מאוד, בעיקר מאנשים מסוגו של חתן פרס נובל שלנו, פרופ' שכטמן. הוא ראוי לכל ברכה על שהושיט ידו לאפשר למוסד הנשיאות שלנו 'לקחת אוויר' טהור, באמת אוויר פסגות. לנקות, לזכך, לטהר שמץ מהאוויר הדלוח שלנו וליישר קומתנו השפופה.

אל תקבלו את החלטתו של דן שכטמן בקלות ראש. אני משער כי איש זה הקדיש הרבה מחשבה על הוויתורים הנתבעים ממנו בגילו, בשנות הזהב שלו, בכדי לבוא ולסייע בהיכל הזכוכית הממורקת שלנו, בית הנשיא; השער בו יבואו אורחים נכבדים לבקרנו. דן שכטמן ראוי לתודת כולנו על עוז רוחו. הוא לא בא לחפש כבוד. הוא לא נזקק לשלוח ידו ברכוש הציבור. הוא פשוט בא לתרום תרומה חשובה ביותר, ומתחילתו הוא מביא עימו סוג של שיעור קומה מעורר הוקרה עמוקה בזכות הישגיו.

אני פונה לחברי הכנסת אלה שמסוגלים להיות ברגע נדיר זה כנים עם עצמם, לעשות מעשה ראוי גם למען כבוד המשכן שלהם, ולעשות לבחירתו של דן שכטמן לנשיא הבא של מדינת ישראל. אני מזעיק חברי כנסת מקצות המליאה להתאחד ולהתעלות מעל לפנקס החשבונות הזעירים ולעשות מעשה שרבים יהיו מברכים עליו ואז נשיא ורוחו יביאו עלינו גשמי ברכה.

5. נקודת נתניהו

רבים מטילים ספק ביכולת הצדדים, הישראלי והפלשתינאי, להגיע לתמימות-הבנות בנושאי יסוד של העימות הטראגי הקיים למעלה ממאה שנים. כל מפקפק ונימוקיו המשכנעים אתו. כל ספקן מציג סיבותיו כבעלות-משקל, משני עברי המתרס.

במהלך השנים הרבות שאנחנו עושים בחריש שדה המילה העברית שלום, סחטנו ממנה את נשמתה עד שהיא נשמעת כמלה רצוצה ומצחינה. רבים סבורים שיהיה עלינו להסתפק בהסכמי ביניים, כאלה חרורים שיאפשרו לפלשתינאים להתנער מהם בכל רגע שירצו ויתאפשר להם להמשיך להשמיץ אותנו כשטן האחרון שנותר בעולם הצדקני. הפלשתינאים גם אינם מצניעים את כוונות הזדון שלהם אף לא שמץ מהן. הם נאחזים בפסוקי הקודש המנחים אותם והמצדיקים "חוזים על תנאי", כשלב הערמומיות במלחמה עם האוייב – קרי, אנחנו.

הפלשתינאים חותרים לשלבי ביניים בלבד, כאלה שמיועדים לאפשר להם להגיע ביום מימים להכחדתה של מדינת ישראל. אין צורך לחפש ביטויים מתונים להדגשת המחשבה המבצעית הזאת היצוקה בכל תשתיות מעשיהם, ונמצאת בשורש תגובותיהם השכם והערב.

מוטב שנודה בגלוי במפלה ההסברתית שספגנו מידי אויבינו המושבעים. מבחינה זו, באמצעות עזרה מתורת גבלס ואנשי השמאל הקיצוני בישראל ובעולם, הפלשתינאים הביסו אותנו שוק על ירך, הציגו אותנו במלוא איוולתנו, דווקא בשנים בהן עומד בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שנחשב, לפחות על-פי דעתו, כמומחה להסברה. דומה ומישהו כאן חי בין עולם מציאותי שאינו מאיר לנו פנים לבין תעתועי תוכנית ריאליטי בזויה ופרימיטיבית.

נתניהו קרוב מאוד לאבד מקום של חשיבות בדפי ההיסטוריה שלנו הנפתלת והצהובה מזוקן. כמובן שכל עוד אדם מכהן בתפקידו צריך לקוות כי עוד ימצא דרכו להבנת כתב ברייל בראשי אצבעותיו. הכוונה היא לגבי כתב העיוורים של ההיסטוריה בעבר ובהווה שרק בודדים מסוגלים לפענח מקצתו, בעודם בתנופת מנהיגותם.

בינתיים, האיש נתניהו נקרע לגזרים ובזלזול מקומם בידי המתנחלים האריאלים העושים בלשכתו ובמשרדי הממשלה כרצונם, בעוד נציגיהם בכנסת מעפרים על ראש כולנו הצעות הזויות שנועדו להכשיל כל משא ומתן. בנוסף לצרות המעיקות מבית, האיש נתניהו כורע תחת לחץ אדיר של אירופה שחזרה ליושנה, ושל ארצות-הברית שחולשתה היא בושתה, שתיים שעשו יד-אחת לאלצו להשלים עם תכתיב כוחני בתנאים שכנראה ימיטו עלינו תקלות רוויות דם לאין סוף.

אני משער, נוכח אין ספור סימנים זעירים, כי נתניהו מנסה לתמרן בין התקפי מזג האוויר הפוליטי המסובך, ולנסות לצאת שלם. אך מצב זה עדיין רחוק מלהתגשם. הבעייה מתחדדת בעובדה כי רבים סבורים בנאיביות כי שלום עושים עם אויבים. משפט חלול זה מעיד עד כמה התרחקנו מלהודות בקיומה של סיטואציה בלתי-נסבלת, כאשר המנצחים הם שמובלים לחצר בית המטבחיים, למאכלתו של השוחט, וביציע יושבים הפלשתינאים.

שלום אמיתי, גם בהיותו כרוך בוויתורים כואבים, יכול להיות מושג רק כאשר שני הצדדים חפצים בו בלב-שלם. אולם לא תיתכן כריתת שלום בין שני עמים, כשהמנוצח מרגיש עצמו שווה משקל למנצחו ואף יותר מכך, תוך זכייה ברוחות גביות מתעצמות, ויהירותו גוברת על הגיונו והוא מכתיב את תנאיו. במצב כזה ליליפוטים נתפשים בעיני עצמם כגוליברים. נראה, איפה, כי לא תיתכן כריתה כזו כאשר הפלשתינאים הפכו היסטוריה על פניה, שחור נהיה ללבן ולבן לשחור, והכזב נהיה לאמת.

מכאן לאותה הנקודה היהודית של נתניהו. בדומה למיוחס לארכימדס שטען כי אם יתנו לו נקודת משען יניף את העולם, כך ברוח זו יש להתייחס לנקודה היהודית באמונתו הצודקת של נתניהו שאסור לו להרפות ממנה, אף לא לוותר על מקצתה. הנקודה היהודית שנתניהו עומד על קבלתה בידי הפלשתינאים, זו הכרה בקיומה של מדינת הלאום העברי, היא שעשויה להטות משא ומתן עקר למשהו ממשי לטובת שני העמים.

אני מודע לעובדה שישראלים לא מעטים מקלים ראש בערך נקודה עקרונית זו שמציג ראש הממשלה וכנראה ממשיך להתעקש עליה מתוך הכרה נכונה במשמעותה ההיסטורית ומאידך הוא מודע יותר ויותר לגבי טיבו של העתיד האורב לנו מעבר לפינה. הלב נחמץ להיווכח מה רבים הישראלים שתרמו איש מסיבותיו לניצחון ההסברתי המדהים הזה של הפלשתינאים.

גישה זו של המוותרים בקלות-ראש בלתי-נסבלת על הנקודה הגורלית הזאת היא בגדר טעות נוראה, שכן נקודת נתניהו היא-היא ורק היא ליבת הסכסוך ההיסטורי מתחילתו; זהו סירובו העקשני של העולם הערבי להשלים עם קיומה של מדינת בני העם האחר קרי, אנחנו. מנקודה זאת צמח והתפתח סכסוך הדמים שאינו משנה גם ברגע זה טיבו ואופניו.

אי-קבלת תביעתו של נתניהו בידי הפלשתינאים משאירה על האבניים את הקדרה בה ימשיך לבעבע לב הסכסוך הרותח. במלים אחרות, בכל רגע של שינוי דמוגרפי, למשל, יוכלו הפלשתינאים לחדש מאבקם לביטול קיומו של הבית הלאומי הישראלי בטיעון של 'מדינת כל תושביה.' בכדי לבטל איומים עתידיים מסוג זה נתבעת כיום ההודאה הפלשתינאית ב'נקודת נתניהו', שהיא חשובה גם לעתיד מערך יחסינו עם העולם כולו, היום, מחר ומחרתיים. 

אנחנו נדרשים להתאחד סביב תביעתו זו של נתניהו. על כל אחד מאיתנו, מימין ומשמאל, לתמוך ברגע זה בראש הממשלה בהתעקשותו על הדגשת לב קיומה של מדינת ישראל. בלי הנקודה הזאת יתברר המסמך, אם יהיה כזה, כנייר לקמוס שאפילו אינו ראוי לשימוש במחראות.

אם ישיג נתניהו את ההכרה הפלשתינאית הזאת, כי אז אולי באמת יסומן צומת היסטורי חשוב שיעיד כי נתניהו הוא זה שמצא נקודת משען להרחיב אמון שאיננו מזויף בין הצדדים; הכרה פלשתינאית בנקודה היהודית הזאת עשויה להתגלות כאבן פינה אמיתית למינוף משא ומתן שאיננו ריק מתוכן. זהו מבחן היסטורי אמיתי לעוצמת שדרתו של ראש הממשלה. מדובר ברגע נוקב לגבי ערך הצהרותיו, אבל גם לגבי העתיד שכולנו אחראים לו במידה שווה. זהו רגע נכון בו על כל אחד מאתנו להתבונן במצפונו ולהשמיע את קולו בדבר חובת הפלשתינאים לומר במילים מפורשות כי ישראל היא מדינת הלאום העברי.

* * *

יוסי גמזו

אֵיךְ מִתְבַּזֶּה אִרְגּוּן שֶשְּמוֹ "אוּנֶסְקוֹ"

וּמִתְקַרְנֵף כְּקַרְנַפֵּי יוּנֶסְקוֹ

זֶה יוֹמַיִם מֵאָז צָצָה מִפָּרִיז

יְדִיעָה שֶבְּטִיבָהּ הַמְּבָאֵס כֹּה

אִי אֶפְשָר כְּלָל לְהַגְזִים וּלְהַפְרִיז

וּלְפִיהָ שָם פִּרְסֵם אִרְגּוּן "אוּנֶסְקוֹ"

הַחְלָטָה שֶבִּלְחָצִים הָיְתָה כְּרוּכָה

מִצִּדָּם שְטוּף-הַשִּׂטְנָה שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ

לִדְחִיַּת מוֹעֵד פְּתִיחַת תַּעֲרוּכָה

עַל הַקֶּשֶר הַהִיסְטוֹרִי שֶעוֹדֶנּוּ

מִתְקַיֵּם כַּיּוֹם כְּפֵנוֹמֵן תְּמִידִי

כְּפִי שֶכְּבָר אַלְפֵי שָנִים הוּא חַי בְּרֶצֶף

בֵּין אַרְצֵנוּ וְהָעָם הַיְּהוּדִי

וְלָכֵן אוֹתָם עַרְבִים, בְּשֶצֶף-קֶצֶף

מְאַיְּמִים שֶאִם אוֹתָהּ תַעֲרוּכָה

תִפָּתַח –  מִיָּד הַיּוֹ"ר, מַחְמוּד עַבָּאס,

יְטַרְפֵּד אֶת יָזְמַת קֶרִי הַבְּרוּכָה

כְּשֶיַּרְעִים קוֹלוֹ שֶל אַבּוּ-מַאזֶן: "בַּאס!"

כֵּן, אוֹתוֹ מַכְחִיש-שוֹאָה שֶכְּבָר הוֹדִיעַ

בְּאוֹתוֹ אוֹטִיזְם דְּרַסְטִי וְרָעִיל

כִּי לַמְרוֹת כָּל שְבִיתַת-אֵש וְתַהֲדִיָּה

לְעוֹלָם הוּא לֹא יַכִּיר בְּאִישְׂרָאִיל

כִּמְדִינַת-הַיְּהוּדִים נִתְקַף הִיסְטֶרְיָה

פֶּן פְּתִיחַת תַּעֲרוּכָה כָּזֹאת תָּבִיא

לְחִשּׂוּף שִפְעַת כִּזְבֵי הַבּוּכְהַלְטֶרְיָה

שֶל שִכְתּוּב-הִיסְטוֹרְיָה בְּסִגְנוֹן עַרְבִי.

לְמָשָל, שֶלָּעַרְבִים מֻכֵּי הַנַּאקְסָה

(הַתְּבוּסָה שֶל 48') יֵש

בַּ"קֻּרְאָן" תִּזְכֹּרֶת עַל מִסְגָּד אֶל-אַקְסָה

בְּאֶל-קוּדְס, לַמְרוֹת שֶפַאקְט דֵּי מְבַיֵּש

הוּא שֶכָּל אוֹתָהּ אֶל-קוּדְס אֵינָה נִזְכֶּרֶת

בַּ"קֻּרְאָן" וְלוּא גַם פַּעַם יְחִידָה

(מָה שֶאֵין בּוֹ לְחַזֵּק, וְלוּא כְּזֶרֶת

שוּם טִעוּן כִּי בִּירָתוֹ הַיְּעוּדָה

שֶל הָעָם הַפָלַסְטִינִי, חֵי שָמַיִם

וְחֵי אַלְלַהּ שֶהִנְפִּיק לָהֶם קוּשָאן

כִּבְיָכוֹל עַל כָּל מִזְרַח יְרוּשָלַיִם

רְשוּמָה אֶצְלָם בַּטַּאבּוּ הַיָּשָן

שֶל דִּבְרֵי יְמֵי דָּתָם) וְאִם לֹא דַי בָּהּ

בְּעֻבְדָּה זוֹ מִסְתַּבֵּר לִמְבוּכָתָם

כִּי בְּדוּתָה זוֹ שֶהַרְבֵּה דִבְרֵי-הֲבַאי בָּהּ

הֻפְרְכָה כְּבָר עַל אַפָּם וַחֲמָתָם

בַּגִּרְסָה בָּהּ בְּלוֹף זֶה לְגוֹרְמָיו פֹּרַק, כִּי

הִיסְטוֹרְיוֹנִים מֻסְלְמִים מְפֻרְסָמִים,

אַל-וַּיְקִידִי וְכָמוֹהוּ אַל-אַזְרָקִי

כְּבָר הֶרְאוּ בְּקַ"ן פְּרָטִים וּטְעָמִים

שֶאוֹתוֹ מִסְגָּד אֶל-אַקְסָה שֶבְּלַהַט

קְפִיצַת-דֶּרֶךְ עַד אֵלָיו בִּיעָף נִזְרַק

(עַל פִּי "סוּרַת אַל-אֶסְרָאָא" הַנּוֹדַעַת)       

הַנָּבִיא מֻחַמַד עַל סוּסוֹ "בּוּרָאק",                                           

לֹא הָיָה כְּלָל בְּאֶל-קוּדְס – מָה שֶמַּרְאֶה כָּאן

אֵיךְ טָעוּת-פֵּרוּש-הַטֶּקְסְט נִתְקָעָה בָּה –

אֶלָּא רַק מִסְגָּד בִּקְצֵה (אֶל-אַקְסָה) מֶכָּה,

עֲשָׂרָה מִילִין מִתְּחוּם הַ"קַּעֲבָּה"...

וַאֲשֶר לַטְּעָנָה הַפָלַסְטִינִית

כִּי לָעָם הַיְּהוּדִי אֵין כָּל שִיּוּךְ

לְאַרְצָם שֶל אֲבוֹתָיו, בְּדִיחָה רוּטִינִית

שֶבְּכָל בַּר-דַּעַת מַעֲלָה חִיּוּךְ,

עוֹד זְכוּרִים דִּבְרֵי פְּרוֹפֵסוֹר בֶּרְנַרְד לוּאִיס (*)

מִזְרְחָן רַב-מוֹנִיטִין, כִּי הַכִּבּוּש

הָעַרְבִי שֶבְּמֵאָה שְבִיעִית גִלּוּי הִיסְ-

טוֹרִי מִקְצוֹעִי מֵבִיא לִידֵי גִּבּוּש

אֶת הַפַקְט שֶל הַזְנָחַת יְרוּשָלַיִם

וְרִמּוּם קַרְנָן שֶל טְבֶרְיָה, רַמְלֶה, לוּד

בְּיָדָיו שֶל הָאִסְלָאם שֶיּוֹם וָלַיִל

מְטַרְטֵר כַּיּוֹם כְּפָּטֵיפוֹן חָלוּד

עַל עֶרְכָּהּ הַתֵּאוֹלוֹגִי וְהִיסְטוֹרִי

שֶל אֶל-קוּדְס שֶעַל זְכוּתוֹ בָּהּ הוּא מַכְרִיז

בְּקוֹלֵי-קוֹלוֹת שֶל דֵּמָגוֹג רֵטוֹרִי

בְּאָזְנֵי אַנְשֵי "אוּנֶסְקוֹ" בְּפָּרִיז

שֶאֵינָם בּוֹשִים לְהִשְתַּפֵּן מִלַּחַץ

הַכָּזָב הַפָלַסְטִינִי שֶבִּשְמוֹ

הֵם יוֹרְדִים לַשֵּפֶל כְּשֶשּוּרַת-הַמַּחַץ

הִיא: "אוּנֶסְקוֹ" כָּאן אוֹנֵס כֹּה אֶת עַצְמוֹ

לְאוֹתָהּ דַּרְגַּת-חֶרְפָּה שֶבָּהּ שָפוּט

כָּל חוֹלֶה בְּנֶגַע הַהִתְקַרְנְפוּת...

____________

(*)International History Review, January 1980

* * *

שנת 2014, תשע"ד

היא שנת ה-120

להולדתה בפתח-תקווה

של המשוררת ה"צברית" הראשונה

אסתר ראבּ

באפריל שנת 1894, תרנ"ד

ולשמחתנו גם יופיע הקיץ בול דואר ישראל

הנושא את שמה ודיוקנה

* * *

הסוד המשפחתי השמור של משפחת שרון:

האחות הגדולה דיתה

[מקור הכתבה אינו ידוע]

במשך שנים היתה יהודית (דיתה) מנדל, אחותו של אריאל שרון, הסוד השמור במשפחה. הוא כעס כשהחליטה להגר לארה"ב, וניתק עימה את הקשר. היא מצדה נעלבה כשאימה הורישה לו את הנחלה, והסתגרה שנים בביתה עד שנפטרה לפני כשמונה חודשים.

ימים אחדים אחרי שאריאל שרון קרס בעקבות האירוע המוחי הראשון מבין שניים, התקשרה אחותו דיתה מנדל, שהתגוררה בארצות הברית, לקרובת משפחה בישראל. הן לא שוחחו שנים ארוכות, אבל מנדל המודאגת התעניינה בשלומו של אחיה.

"היא שאלה אם ביקרתי אותו בבית החולים," נזכרת קרובת המשפחה. "רצתה לדעת איך הוא מרגיש ואם יש סיכוי שיבריא."

קרובת המשפחה תהתה מדוע מנדל אינה מבקרת את אחיה. "בניו עמרי וגלעד יארחו אותך בחווה," אמרה לה.

מנדל השיבה: "טיילתי בכל העולם, אין לי יותר כוח להגיע לישראל. אני אישה מבוגרת."

מאז התקשרה מנדל בכל יום שישי לקרובת המשפחה, אולם לפני שנתיים הקשר נותק אחרי

שמנדל נמצאה מעולפת בדירתה הקטנה בניו יורק והועברה לבית אבות. לפני שמונה חודשים, בגיל 87, היא נפטרה ונקברה בבית העלמין ניו מונטיפיורי בלונג איילנד. רק קומץ קרובי משפחה מניו יורק השתתפו בהלוויה. למנדל לא היו ילדים. בעלה, רופא הילדים סמואל מנדל, נפטר לפני עשר שנים.

באתר החדשות היהודי "סטאר אוף דיוויד" נכתב שמקום השבעה אינו ידוע, ובאתר האינטרנט של "ניו יורק טיימס", במדור מודעות האבל, נכתב שהמידע על מותה הגיע מהביטוח הלאומי האמריקאי. עוד פורסמו באתר תאריך הלידה שלה ותאריך פטירתה, ונכתב שכל מי שיודע פרטים נוספים מוזמן לדווח.

זמן קצר אחר כך קרובת המשפחה הישראלית שהייתה עם מנדל בקשר קיבלה מייל קצר ממאיה ראיין, בת דודתה של מנדל בניו יורק. "אני מצטערת לבשר לך שבת דודתי האהובה דיתה מנדל נפטרה ב-25 באפריל." כתבה ראיין, וביקשה מהקרובה הישראלית שתשמור על סודיות ולא תחשוף את דבר מותה.

"דיתה היתה פצע משפחתי", אומרת קרובת המשפחה. אריאל שרון, כמו גם הוריו, כעסו כשהחליטה להגר עם בעלה לארצות הברית. מנדל, מצידה, כעסה על אימה, שהורישה את הנחלה בכפר מל"ל ואת חסכונותיה לשרון ולבנו עמרי. לימים הקשר בין בני המשפחה נותק. אפילו בהלוויית אימה, ורה שיינרמן, חשבו בני המשפחה שמנדל לא השתתפה. אולם באחת השיחות האחרונות עם קרובת המשפחה הישראלית, שתהתה מדוע מנדל בחרה לא להגיע להלוויה של אימה, אמרה מנדל, שבניגוד למה שחושבים בני משפחתה, היא היתה בהלווייה רבת המשתתפים בכפר מל"ל, אך איש לא ראה אותה. "היא בהחלט יכלה להיות שם בלי שאיש יזהה אותה," אומרת קרובת המשפחה. "הם לא התראו שנים לפני כן, וכשדיתה רצתה להתחבא היא ידעה איך לעשות את זה."

לא תפתח את הדלת

דיתה מנדל היתה אחד הסודות השמורים ביותר במשפחת שרון. רק מעטים הכירו אותה. אפילו עוזריו הקרובים ביותר של שרון לא ידעו שיש לו אחות שגרה בניו יורק, והוא עצמו דיבר עליה לעתים רחוקות בלבד. לקרובת משפחה ישראלית שביקשה לבקר אותה בניו יורק נאמר שאין טעם שתגיע – מנדל ממילא לא תפתח לה את הדלת. ניסיונותיה של קרובת המשפחה להשיג את כתובתה של מנדל עלו בתוהו, ומכריו של שרון אמרו שהם אינם יודעים היכן היא גרה. אפילו בתיק בית המשפט המחוזי בתל אביב שדן בקיום הצוואה של ורה שיינרמן, אמו של שרון, לא מצוינת כתובתה של מנדל.

"דיתה ואריק היו טיפוסים שונים," אומרת קרובת המשפחה. "הוא היה חקלאי, הוא סייע להוריו במשק החקלאי בכפר מל"ל מאז שהיה ילד קטן, היא היתה ילדה מפונקת, הפרימדונה של המשפחה שמעולם לא עבדה בשדות, תמיד ישבה בבית וקראה ספרים."

יהודית (דיתה) שיינרמן, המבוגרת מאחיה בשנתיים, נולדה ב-27 בינואר 1926 בכפר מל"ל. מכריה במושב זוכרים אותה כילדה יפה ומתבודדת שהעדיפה לקרוא ספרים מאשר לבלות עם חברותיה. בספרו "הלוחם" כתב שרון שהוריו אהבו מאוד גם אותו וגם את דיתה אחותו, "אבל לא הייתה זו דרכם להפגין את אהבתם, בוודאי לא באמצעות חיבה גופנית." קרובת המשפחה זוכרת את הצניעות שבה חיה המשפחה, בבית ללא רצפת אבן. "בשנים הראשונות אריק ודיתה גרו בחדר אחד. אחר כך אביהם שמואל בנה חדר קטן נוסף בשביל דיתה."

מנדל למדה בבית הספר לילדי עובדים בשרון על שם י. אהרונוביץ' ובגימנסיה גאולה בתל אביב. זמן קצר אחרי שסיימה את לימודיה ביקרה את אביה שאושפז, בבית החולים בילינסון. "היא ישבה על ספסל במסדרון ומיררה בבכי," נזכרת קרובת המשפחה. "אחד המתמחים במחלקה הכירורגית ניגש אליה כדי לנחם אותה ונשאר לצידה כל ימי חייו."

המתמחה, ד"ר סמואל מנדל, שהיה מבוגר מדיתה ב-15 שנה , הגיע לארץ עם הצבא הפולני של ולדיסלב אנדרס ונשאר לעבוד בבית החולים בילינסון. בטפסים שמולאו ב-47', לקראת נסיעתו לאיטליה כאחד מרופאי ארגון ההגנה, תיאר את עצמו מנדל כדובר יידיש, איטלקית, צ'כית, גרמנית ופולנית. עיניו היו כחולות, שיערו שחור, גובהו קצת פחות מ-1.70 מטר. הוא היה חבר בהסתדרות ותחת הסעיף "השתייכות מפלגתית" רשם מפא"י.

הזוג הצעיר נישא בחתונה צנועה בבית הורי הכלה בכפר מל"ל, בהשתתפות קומץ קטן של קרובי משפחה. דודתו של אריאל שרון, סנה ירדני (אחותו של אביו שמואל שיינרמן), שהיתה צלמת חובבת, לא הצליחה להגיע לחתונה, ובשל היעדרה נותרו מהאירוע תצלומים ספורים בלבד.

הלוחם נגד היורדים

ב-47' נשלח מנדל לרומא כאחד מחמשת הרופאים של ההגנה שהיו אחראים על בדיקת מצבם הבריאותי של הפליטים היהודיים במחנות העקורים טרם עלייתם לארץ. מנדל היתה אז בת 21, ובטופסי השליחות כתבה שהיא בוגרת סמינר למורות ושולטת בעברית, ברוסית, באנגלית ובצרפתית. כמו אחיה, היא אהבה להדהים את מכריה בשליטתה בשפה הרוסית. בשיחות הטלפון האחרונות עם קרובת המשפחה הישראלית היא נהגה לומר כמה מילים ברוסית, במבטא כבד, לקול צחוקה של קרובת המשפחה.

עם תום שליחותו של מנדל באיטליה, הזוג נשאר באירופה. מנדל למדה עיצוב פנים, ובעלה השתלם ברפואת ילדים בבית חולים שווייצרי. כל חייהם דיברו על הנס שקרה להם כשהיו אמורים לטוס מאיטליה לבולגריה במטוס שהתרסק וכל נוסעיו מתו. ברגע האחרון החליטו לבטל את הטיסה, וחייהם ניצלו.

באמצע שנות ה-50 חזרו לארץ, קנו דירה בגבעתיים על גבול רמת גן, וסמואל מנדל ניסה להשתלב, ללא הצלחה, בעבודה בישראל. קרובת המשפחה זוכרת את מנדל יפה וקורנת. "היא נכנסה לקפה רוול בתל אביב, וכולם הסתכלו עליה."

אחרי כמה חודשים עברו לניו יורק, למגינת לבם של בני המשפחה. במשך חודשים ארוכים אחרי נסיעתם ורה שיינרמן עדיין ניקתה את הדירה בתקווה שבתה תחזור לארץ. האב שמואל, שנפטר ב-56', הביע בצוואתו את כאבו על העובדה שבתו בחרה לחיות בארצות הברית והאשים את עצמו. "לולא מחלתי היא לא הייתה פוגשת את הרופא," היה נוהג לומר.

באוטוביוגרפיה של שרון, "הלוחם", שנכתבה יחד עם העיתונאי דיוויד שאנוף, שרון תוקף רופאים שמעדיפים להגר לארצות הברית. "לרופאים רבים נדמה שאין להם כאן אפשרויות ביטוי, המדינה נראית להם קטנה מדי, והעולם היום הוא כמו צדפה פתוחה. מבחינה מקצועית הם יכולים להגיע למקומות שבהם האתגרים וההזדמנויות גדולים יותר. כתוצאה מכך, אנחנו שומעים לעיתים קרובות פזמון עצוב: הוא ישראלי, אבל הוא לא גר כאן יותר. הוא גר בניו יורק, וזה עצוב מפני שאנחנו יודעים שהדור הבא כבר לא יהיה ישראלי."

לא רבים ידעו ששרון הביע את כעסו על גיסו שבחר לעבוד כרופא בניו יורק. החשאיות סביב דיתה מנדל היתה כה גדולה שאפילו שאנוף, שבילה עם שרון במשך עשרות שעות בכתיבת הספר, אמר לי שאינו יודע מה עלה בגורלה.

מצווים לאהוב

חייה של מנדל בניו יורק היו נוחים. ד"ר מנדל עבד כרופא ילדים בברוקלין, והם גרו בדירה קטנה בפארק אווניו פינת רחוב 72. הם טיילו בכל העולם, והגיעו מדי פעם גם לישראל, לביקורים נדירים. מנגד, אימה, שביקשה לבקר אותה בניו יורק, נתקלה בדלת סגורה.

בסוף שנות ה-70 ביררה מנדל אפשרות לחזור ולגור בישראל ורצתה לבנות בית בנחלת המשפחה בכפר מל"ל. במינהל מקרקעי ישראל הבהירו לאם ורה שאי אפשר לפצל נחלה חקלאית לשניים וכי רק בן אחד יוכל לגור בה. ורה העדיפה את שרון.

בצוואתה שנחתמה ב-15 ביולי 1987, עשרה חודשים לפני מותה, כתבה האם: "לאחר בדיקה יסודית התברר לי שלא ניתן לפצל את המשק לשניים מבחינה חוקית ולא מבחינה משקית. עז רצוני שמשק שבו עברו עלינו מיטב שנותינו ימשיך להתקיים ולפעול כמשק חקלאי, יוחזק על ידי משפחתנו ויהיה זכר מעט לתרומתנו ליישובה של ארץ ישראל ולמאבק על עצמאותה. כדי לקיים, להפעיל ולשמור את המשק כמשק חקלאי החלטתי להעביר את המשק בשלמותו לאחד מנכדיי, בנו בכורו של אריק (עמרי שרון, של"ד), ובתי תפוצה באופן הולם. זו היתה החלטה קשה. אהבתי לילדיי דיתה ואריק שווה, אך זה הפתרון האפשרי המתאים היחיד שמצאתי."

את כל תכולת הבית, "וכל הכספים, ניירות הערך וטובות הנאה כלשהן שיש לי," כנאמר בצוואה, הורישה האם לבנה אריאל שרון. מנדל קיבלה 25 אלף דולר מעיזבון, שנאמד בכחצי מיליון דולר.

"בסכום זה לא התכוונתי לבטא את רגשותיי לבתי," כתבה שיינרמן בצוואה. "אהבתי לה אינה ניתנת למדידה בכסף, אלא ביטאתי בו את רצוני לשתפה בעיזבוני. את גובה הסכום שישולם לבתי יהודית מנדל קבעתי בשיקול העובדה כי בני אריאל שרון מסייע בידי, מחודש ינואר 84' ואילך, בהחזקת המשק ונושא לבדו בכל הוצאות מחייתי והחזקת העזרה במשק הבית והוציא לשם כך סכומי כסף גדולים [...] אני מצווה את בני אריק ואת בתי דיתה ואת משפחותיהם שיחיו ביניהם בהבנה, בידידות, באהבה, באחווה ובשלום כל ימי חייהם."

אם להתבטא בעדינות, מנדל לא מילאה אחר בקשת אימה. היא ניתקה את קשריה עם רוב בני המשפחה, ואפילו את דודתה סנה, שהיתה קרובה אליה יחסית, סירבה לפגוש. בת דודתה מניו יורק, מאיה ראיין, העבירה לעיתים מסרים בין דיתה לשרון. אט-אט מנדל הלכה ונסגרה בביתה, יוצאת ממנו לעיתים רחוקות בלבד, בדרך כלל בחברת בעלה. הם נסעו לטיולים בניו יורק עם קרוב משפחה של בעלה, יצאו לפעמים להצגות תיאטרון, אבל את רוב זמנם בילו בבית. ב-2001, זמן קצר לפני שנבחר לראש הממשלה, הגיע שרון לבקר אותה בדירתה. דיירים בבניין זכרו אותו מגיע עם שלושה מאבטחים לביקור יחיד בבניין.

בנובמבר 2004 סמואל מנדל נפטר. אלמנתו סיפרה לקרובת משפחתה הישראלית שבתקופה שקדמה למותו הפכה את משכנם לבית חולים כדי לטפל בו. "יש לי כאן כל מה שצריך." אמרה.  "הבית נראה כמו בית חולים." היא התקשתה להיפרד ממנו. מכריה סיפרו שסירבה לפתוח את דלת הדירה הקטנה כדי שיהיה אפשר להוציא את גופתו. חרדה לפרטיותה, היא מיאנה לפרסם מודעת אבל על מותו, ורק במסמכי הביטוח הלאומי האמריקאי היה אפשר למצוא את תאריך המוות.

הירושה לבנים

לפני שמונה שנים, ימים ספורים אחרי קריסתו השנייה של שרון שממנה לא התאושש, נסעתי לניו יורק להתחקות על עקבותיה. יחד עם בעז גאון, שהיה אז כתב "מעריב" בניו יורק, הגענו לקליניקה שבה עבד מנדל בברוקלין ושוחחנו עם השוערים בבניין המגורים המהודר שבו התגוררה, ועם העובדים בסופרמרקט השכונתי. כולם סיפרו שמנדל לא יוצאת מהבית. שוער הלילה ג'ו סיפר לנו שב-12 שנות עבודתו בבניין הוא ראה את מנדל פעם אחת בלבד, כשפתחה באקראי את דלת דירתה בקומה העשירית. השוער פרנקי אמר שכשהשוערים מצלצלים לדירה, היא לא עונה. "היא לא מדברת איתנו ולא מדברת עם השכנים," אמר. הוא הוסיף שהיא לא נוהגת להעניק טיפים לעובדי הבניין לקראת חג המולד, כמקובל.

עובדים בסופרמרקט "דאגסטינו" שבשדרת לקסינגטון סיפרו שמנדל מזמינה באופן קבוע מצרכים בטלפון ואוספת את הארגז לדירתה רק אחרי שהשליח מסתלק. "חמש שנים אני מביא לה מצרכים," אמר השליח המקסיקני דני, "ומעולם לא ראיתי את גברת מנדל."

יו"ר ועד הבניין סיפר לנו שהיא מתקשרת אליו לעתים רחוקות כדי לדווח על תקלה בדירה.

כשהתעניין אצל מאיה ראיין, שעה שהגיעה לביקור אצל מנדל, כיצד השפיע עליה מות בעלה, ענתה ראיין ש"בת דודה שלי גדלה בחווה, היא מאוד קשוחה."

לפני כשנתיים, לאחר שלא ענתה לשיחות הטלפון של קרובי משפחתה בניו יורק ולא אספה את עיתון "ניו יורק טיימס" שהונח בסמוך לדלת דירתה, הוזעקו קרובי המשפחה לדירתה ומצאו אותה מעולפת. היא הועברה לבית אבות, והדירה נמכרה כדי לממן את השהות שם. שנה לפני כן, במאי 2010, כתבה מנדל צוואה. היא הורישה את רכושה לעמרי ולגלעד שרון, לבנות דודותיה הישראליות נתנה לוין ואחותה מיקה שי, לבת דודתה מאיה ראיין ולקרוב משפחתה ג'פרי וואולו.

באפריל האחרון נפטרה. כמה חודשים אחר כך, בספטמבר, עורך הדין דיוויד קוטון פתח בהליך לקיום הצוואה בבית הדין לירושות של מחוז ניו יורק. ההליכים בתיק מספר 1863-2013 עדיין בתחילתם. קורדליה ראיין, בתה של מאיה, היא האחראית על קיום הצוואה.

נתנה לוין כואבת את מותה של בת דודתה האהובה. "עד יום מותי אזכור אותה כפי שהיתה בצעירותה," היא אומרת. "יפה וחכמה וחברותית ותרבותית. היא נולדה בט"ו בשבט. אם היתה חיה, היתה בשבוע הבא בת 88. חבל שלא אוכל לשאול אותה איך הפכה מנערה תוססת ואהובה לאישה מסתגרת, אבל ככה אנחנו במשפחה, לא נכנסים לחיים של אחרים ולא שואלים שאלות. כל אחד מונח בשקט במקומו עד שמת."

* * *

באבל על מות

ברוך (בכקה) כהן

בן כפר סבא

ממייסדי קיבוץ עין גדי

כדורגלן בבחרותו

וחקלאי במושב רמות

יהא זיכרו ברוך

נזכור תמיד את בת-שחוקך המלבלבת

גם מבין אוהלי הסיירים הנמוכים

בסדרה בחורף בבסיס הטירונים

* * *

מתי דוד

מעקב: מה הם כותבים ב"הארץ"

נגד מה שקורה בארץ?

מיטב הכותבים ברוח הדעות המקובלות ב"עיתון לאנשים חושבים" מתארים את ישראל כמדינה גזענית ופשיסטית, שהכול בה מתפורר ומתרסק, בגלל המנהיגות שהיא אסון, כישלון, אבדון, חידלון וריקבון בעיניהם.

הלעג, הציניות, האיבה, ההתנשאות והביקורת, עטופה לרוב כביכול בסגנון אקדמי ואידיאולוגי של אנשי רוח נאורים בעיני עצמם שמשוכנעים כי יש להם התבונה הנעלה.

במאמרים קודמים שפרסמתי בעבר, בבלוג שלי באתר News1, הבאתי מקבצים של דוגמאות וציטטות בנדון.

הפעם ליקטתי דברים שפורסמו ב"הארץ" ביום אחד בלבד! (5.1.14) – זאת למען זכות הציבור לדעת, עבור כל אלה שלא קוראים "הארץ".

מדובר במאמריהם של גדעון לוי, רוגל אלפר, אמיר אורן, ברק רביד, נעמה שפי, אליה ליבוביץ, דרור אטקס ומורן שריר. ראוי בהקשר זה לא לשכוח את שאר הכותבים הקבועים ב"הארץ", המאופיינים בדעות קיצוניות פוסט ציוניות כמו יצחק לאור, ספי רכלבסקי, אורי משגב ונוספים. מאמר מעקב נוסף יפורסם בקרוב.

"מחדש השפה העברית" – גדעון לוי

עוד לפני שנודע על מותו של שרון ולפני שנערכה ההלוויה, גדעון לוי מקדים את כולם ועורך לשרון "הספד" אישי בסגנון אישי. "אריק מלך ישראל" לדעתו של גדעון לוי הוא שר המלחמות. הוא עיצב את השפה היחידה השגורה בפיה של מדינת ישראל: שפת הכוח, המלחמה, הכיבוש והאלימות. דיין ושרון האמינו רק בשפה הזאת. ההיסטוריה תזכור את שרון כמי שעיצב את דוקטרינת הכיבושים, המלחמות וההשמדות. שרון דגל בכול פעולה אלימה של טבח אזרחים, הרס וגירוש, נקם ושילם. הוא לא האמין בפלסטינים ובמשא ומתן איתם. דיין ושרון – האיכרים האכזריים – שכנעו (את ישראל מ.ד) לחשוב שאין שפה אחרת.

"לא היה לו אלוהים" רוגל אלפר

רוגל אלפר לא פיגר אחרי גדעון לוי. בביטויים של שנאה לאריק שרון ולמורשתו השלילית והמסוכנת לדעתו. "לאריק שרון" היה מעמד ייחודי שמחוץ לתחום השיפוט והמוסר. לשרון היה מותר לשקר במערכת הבחירות , לבגוד בבוחריו. לו היה מותר הכול, היתה לו פריבילגיה שהאמת היא דבר גמיש. פילוסופיית החיים שלו הייתה ניהיליסטית. לא היה לו מושג של צדק. בשבילו הכול היה יחסי. הוא מסוגל היה לקרוע לגזרים מוסכמות נצחיות בלי להניד עפעף.

"ערוץ 2 התשובה לאוייבי ישראל" – מורן שריר

בתגובה לידיעה חשובה בדבר הניסוי המוצלח של מערכת "חץ 3" להגנה על ישראל מפני טילים, ששודרה בראש מהדורת החדשות של הערוץ השני, כתב מבקר הטלוויזיה של "הארץ", מורן שריר, דברי לעג וציניות. הוא השווה את ישראל עם הדיקטטורות של המשטרים בצפון קוריאה וברית המועצות.

"במשטרים טוטליטריים נוהגים להצעיד טנקים וטילים בשדרות ובכיכרות העיר כדי שהעולם יראה את העוצמה ולא יעז להתעסק איתה. אנחנו (ישראל מ.ד) מתוחכמים ומתקדמים יותר מצפון קוריאה. לנו יש טלוויזיה שנרתמת למאמץ." הכותב ציטט בלעג את כל המילים ששודרו להסברת חשיבות הניסוי, מפיהם של המנחה והכתב הצבאי.

לו עיתון "הארץ" היה מנהל את חדשות ערוץ 2, בראש החדשות היו משדרים בוודאי ידיעות "חשובות" יותר מניסוי חץ 3, כמו ההפגנה של קומץ אנשי "די לכיבוש", נאום של מז"כל שלום עכשיו ודברי ביקורת של חברת הכנסת חנין זועבי.

ראוי להזכיר שלפני מיספר שנים, ביום השואה, "הארץ", בניגוד לכל שאר העיתונים, נתן כותרת ראשית מקוממת על התנחלות חדשה במקום לתת כותרת התואמת את חשיבות קדושת יום השואה לכולם.

"ההתפרצות של נתניהו" – ברק רביד

ברק רביד, הכתב והפרשן המדיני של "הארץ", לא היה נוכח בחדר בו התנהלו השיחות בארבע עיניים, בין ג'ון קרי לנתניהו. ואולם הוא יודע פרטים על מה שהיה בפגישה. אם אפשר לבקר את נתניהו, גם אם לא יודעים את האמת, חייבים לעשות זאת ברוח "שיקולי העריכה" של הארץ. זו דעתו של "הפסיכולוג" על נתניהו.

"הפגישה בין נתניהו לג'ון קרי התחילה רע. האווירה הייתה עכורה ומתוחה. נתניהו הגיע עצבני ומדוכדך. הוא פרץ בנאום חוצב להבות נגד מחמוד עבאס. רק אחרי יותר משעה נירגע והסכים לדון בצורה קונסטרוקטיבית."

"סירוב מהפכני" – דרור אטקס

אטקס כתב מאמר להצדקת החלטת אוניברסיטת חיפה שלא להעניק לאדם שקיבל פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, תואר דוקטור לשם כבוד "בגלל דעותיו הימניות". דרור אטקס עוסק כל חייו בשליחות מעקב על ההתנחלויות, מטעם שלום עכשיו וגופי שמאל נוספים.                       מאמר זה ודעה זו מותאמים למסורת של "הארץ" שלפיה כל דעה ימנית, לאומית או ציונית, שלא ברוח "השמאל המתקדם" דינה להיפסל. זה לא "סירוב מהפכני" אלא קיבעון מחשבתי שמרני קיצוני במסווה ליברלי.

האוניברסיטאות לא זקוקות למושל – אליה ליבוביץ

בתגובה לראש הממשלה ושרי האוצר והחינוך, שהקימו ועדה ציבורית "בנושא הסדרת המשילות של ההשכלה הגבוהה", כתב מחבר המאמר הנאור, דברי ביקורת ולעג תמוהים מבולבלים וקיצוניים נגד השרים ונגד הוועדה, ברוח המקובלת ב"עיתון לאנשים חושבים", שלפיו יש לבקר ולתקוף כל נושא וכל יוזמה של הממשלה הגזענית.

הוא "מאשים" ומחשיד את השרים שכוונתם לבנות מנגנון פיקוח ממשלתי על ההשכלה הגבוהה כדי שתייצג את מדיניות הממשלה. חשדות נגד כביכול ממשלה דיקטטורית פשיסטית. המחבר מפגין מאפיינים של פרנואיד חולני וקובע שלוועדה האמורה יש "צללים אפלים ומוקשים טמונים בהקמתה."

"אין זה מפתיע ששלושת השרים מעוניינים למשול באוניברסיטאות בישראל. הגברת המשילות באוניברסיטאות בישראל. כמו בכל משטר כמו באיראן, במצרים, בארה"ב או בצרפת (הוא החשש מ.ד) שהן עשויות להיות חממות של אופוזיציה לשלטון. בדרישה של מקימי הועדה מסתתרת אזהרה של איום קטן."

"העמימות כאשליה" – אמיר אורן

אמיר אורן מביא אסמכתאות מדעותיהם של כמה מדינאים ודיפלומטים אמריקאים, כדי לנסות לשכנע את המנהיגות הביטחונית והפוליטית בישראל לבטל את העמימות והאיסור לפרסם כל מידע בנושא הנשק הגרעיני שיש כביכול לישראל על פי מקורות זרים. מאמר זה מצטרף  למאמריו הרבים של העיתונאי ראובן פדהצור בנושא זה. פדהצור כותב ומטיף מזה שנים רבות לבטל את העמימות בעניין הגרעין.

שני עיתונאים אלה של "הארץ", פדהצור ואורן, מבטאים את המדיניות המופקרת של "הארץ", שלפיה יש לנהל בפומבי "דיון ציבורי" בכל נושא ביטחוני סודי(!) למען "זכות הציבור לדעת" עד לאיבוד הדעת. ראוי להזכיר בהקשר זה את פרשת אורי בלאו, ענת קם ועיתון הארץ.

"חיוכים בשדרות" – נעמה שפי

אפילו נושא אזרחי חיובי שלא במוקד השיח הציבורי, כמו חנוכת קו הרכבת לשדרות, שיחבר את תושביה למרכז הארץ במהירות ובנוחיות למטרות עבודה, לימודים ובילויים – לא זוכה להערכה ולפרגון של כותבת המאמר. במקום לברך על ההישג, כל מה שיש לנעמה שפי לומר זו ביקורת ברוח עיתון "הארץ".

וכך היא כותבת: "מדובר בפיצוי מזערי של ניכור ונתק, של גרירת רגליים וחוסר אכפתיות."

מדיניות "הארץ" היא תמיד "בעד הנגד". נגד כל יוזמה של הממשלה.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

דמותו ה"חינוכית" של "הארץ"

בשנות ה-40' וראשית שנות ה-50' היה הקורא העברי חייב לדלג על תצלומיו של "אבי-העמים" סטאלין ב"על המשמר" וב"קול העם", כדי ליהנות מהעריכה הספרותית של שלונסקי ומפיוטיהם של אלכסנדר פן ודויד אבידן.

במקביל לכך, יש בעיתון "הארץ" של ימינו שכיות-חמדה עיוניות, היסטוריות וספרותיות, הבולטות בעיקר בסוף השבוע כשושנה רבת-חן בין החוחים החד-צדדיים, המגמתיים והמסלפים של עמודי החדשות והפרשנות הפוליטית היומיומית המתיימרים "לחנך" את הקורא, ש"הארץ" קורא לו, בחנופה, בשם "האדם החושב" – אבל, למעשה, מנסה להכתיב לו מה לחשוב, וכיצד להתאים את עצמו להשקפותיו של אדון שוקן, המוכתבות על-ידו, במישרין או בעקיפין, לנושאי-כליו העיתונאים.

אולי לא חידשתי הרבה בדברַיי אלה – אבל מכיוון שיש עוד קוראי "הארץ" המתייחסים אל הנכתב בו כאילו היה מקור השראה ומַעֲיין-התבונה-הטהורה – אפתח בשאלה יסודית אחת: מה היא מטרתו המדינית של העיתון? מה הוא מנסה להשיג? אל איזו מטרה "חינוכית" ומעשית הוא משתדל להוביל את קוראיו?

בכדי להשיב ביסודיות ובקצרה לשאלה זו, הנני מציע שנציץ יחדיו בגיליון של "הארץ" מיום ראשון 19.1.2014 – ונתבונן בכל הידיעות והמאמרים הקשורים בממשלה ובמדיניות של ישראל, בכל שלושת העמודים הראשונים של העיתון. לא נפסח אף על ידיעה אחת העוסקת בישראל – ואלו הן 90% מהידיעות והפרשנויות בשלושת העמודים הראשונים, והם "נותנים את הטעם" ואת המשמעות להמשך הקריאה:

בעמוד הראשון אנו עוסקים בשערוריית המשטרה [פינטו וארביב] וגם בשר-הביטחון לשעבר, אהוד ברק, אשר חוטא באספקת תחזיות בתשלום על משבר עם איראן, ובכך שמועצת המתנחלים באזור בנימין שוקדת על מימון התנחלויות בכספי ציבור. זוהי "המנה הראשונה" או "הַמְּתָאֲבֵן" שמגישים לנו טבחי-הארץ לקראת המנות העיקריות של הסעודה הרוחנית המצפה לנו:

נעיין בעמוד 2 – עמוד המאמרים, המיועדים ל"אדם החושב", כדי שיחשוב "בעצמו" מה שהמערכת מכתיבה לו: קודם-כל מאמר ראשי נגד שר-החוץ וראש הממשלה המוקיעים את "העמדה החד-צדדית נגד ישראל" של מדינות אירופה. ומי שלא שוכנע ע"י המילים – עוזרים לו להבין ע"י תמונות: קריקטורה, המציגה את בני "הזוג המלכותי" [ביבי ושרה] כשהם מבריחים מטמון של מטבעות כסף או זהב לאי ג'רסי, כדי למצוא בו מקלט בפני מסים.

מתחת לקריקטורה – מאמר של גדעון לוי, התומך בעמדה ה...ערבית [אלא מה?] נגד היותה של ישראל "מדינה יהודית"; מאמר של קובי ניב "יהודי דקר תינוקת" – כהצעה לכותרת חלופית [נוסח גבלס?] לידיעה הנייטראלית המקורית "נדקרה תינוקת אריתריאית" – ומתחת לכל הפרשנויות הללו מודפסת יצירה – או יציאה – של רוגל אלפר נגד הסרטים הישראליים הראשונים, ה"ציוניים", שבהם "הסרטים נעשו לעיתים על ידי אשכנזים שהשפילו את המזרחיות" – ובצמוד ל"מסה החינוכית" של עמוד 2 – מופיע עמוד שלם [עמוד 3] המוחה על כך, שתלמידה התחצפה כלפי המורה שלה לאזרחות, אשר – לדבריו – "אמרתי כי צה"ל ... עושה מעשים לא מוסריים, ובהם אני מתבייש."

אם קיטרוג זה [נגד התלמידה ה"חצופה"] אינו מספיק – מופיע בשולי אותם גילויים של הוויכוח בין התלמידה למורה גם מאמר מיוחד נוסף באותו עניין, ובו כַּתַּב-החינוך של "הארץ", אור קשתי, מתלונן על כך, ש"בסוף כל שיעור ממתין תלמיד עם מכתב תלונה – שיישלח תחילה לבית הספר ולמשרד החינוך, ובהמשך גם ימצא דרכו לאינטרנט..." – איזה אסון!!! התלמידים מנסים לחנך את המורים לציונות ולפטריוטיזם... ובכדי ש"האדם החושב" של "הארץ" לא יתבלבל – מספק לו מר קשתי גם כותרת פרשנית: "חינוך כבגידה"...

עברנו על שלושת העמודים הראשונים של "הארץ". זהו "הצד האפל" של האור המאיר באיצטלה של אובייקטיביות בדיווח ובפרשנות. הקורא לומד, שמדינתנו כולה שרויה במצולת החטאים והשגיאות – ורק "הארץ" הוא כליל השלימות. האמנם? בניגוד לנהוג ב"הארץ", אני משאיר את המסקנה לקורא של "חדשות בן עזר" בעצמו...    

* * *

  רביבה בן זאב

קשה כשאול שנאה

"מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב" – יהודה עמיחי.

בשבועות האחרונים קשה לשמוע את הנימוקים הבלתי הגיוניים רוויי השנאה שדוחקים בנתניהו להיכנע ללחצים בלתי סבירים. בוגי יעלון התבטא ואמר את האמת: "ג'ון קרי אובססיבי." מה קרה? האין זה נכון? הרי ציפי לבני כבר גילתה לכל העולם שאצל ג'וני קרי כישלון אינו אופציה... ואם זו אינה אובססיביות, אז מה זה בעצם?! ומי מצמרת אמריקה אינו משתוקק בסתר ליבו לזכות בפרס נובל?

בוגי יעלון הוא שר הביטחון של מדינת ישראל ולא של אמריקה או של הפלסטינים. תפקידו לדאוג לביטחוננו ולשם כך נבחר. לא פלא  שרבים כבר התפכחו ומגבים אותו, למורת רוחו של שר החוץ האמריקאי המעופף.

קשה להבין את מניעי הפוליטיקאים היהודיים הישראליים הצודקים מבחינתם באופן נחרץ וחד משמעי והצדקניים עד לזרא מהצד ה"הנכון" של המפה הפוליטית.

וקשה עוד יותר לקבל את פשר השנאה היוקדת מכיוונם לכל מה שבשנים רבות ובכל ממשלות ישראל היה קונסנזוס על אותם העקרונות שעתה הם רומסים בחוסר אחריות. כמה מהם מפרשים ונשמעים ממש כמשאלת לב של מחמוד עבאס! נוהגים כאילו הוכו בסנוורים ומסרבים לקלוט שבתגובותיהם הם תומכים למעשה באופן נחרץ ברוח הפוליטית הנושבת מהבית הלבן שהיא אינטרס אמריקאי מובהק ולא ישראלי.  

ח"כים כמו נחמן שי, בר לב, חברי מר"צ, "יש עתיד" וכוכבי "התנועה" – בחוסר אחריות לאומית נותנים ידם לכופף את ממשלת ישראל ולכפות עליה החלטות שהן בניגוד גמור למורשתנו ולביטחון כולנו.

המשפט חסר הפשר הלאומי, איתו פותחת ציפי לבני את יומה: "לטובתנו, וזה אינטרס ישראלי שלנו, וכדי שנשמור על מדינת הלאום מדינה יהודית ודמוקרטית,  עלינו לדאוג להקמת מדינה פלסטינית  לצד מדינת ישראל" – מעורר סימני שאלה.  בייאושי להבין  את משמעות האמירה הזאת וההקשר התמוה שבו, שאלתי כמה וכמה ידידים ואף הם הרימו כתף וגבה.

שומעים זאת הפרטנרים למו"מ  ומקשיחים את עמדותיהם. הם בטוחים כל כך בעיקשותם ובעקשנותם, כי מאחוריהם עומדים גופים שמספקים להם את הגיבוי הנדרש. לפי שעה רק אנו ויתרנו כפתאים עד שכלו כל הקיצין,  ולא עוד!

לא קשה להבין את צפונותיו של אובמה. הבן אדם שונא ומתעב את נתניהו לא מהיום. אם בגלל פקחותו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, ואם בגלל יכולתו להימלט מהמהמורות שלפניו. זה מקפיץ ומקומם את הבית הלבן  מאז היבחרו לראשונה לתפקידו. בחירתו החוזרת ונשנית לתפקידו היא בבחינת מהלומה חוזרת לאובמה,  ועובדי הבית הלבן  עשו ועושים הכול בגלוי ומאחורי הקלעים  כדי לערער את כיסא ראש ממשלת ישראל. לא אתפלא אם "הגילוי" האחרון על  החשבון של נתניהו באי ג'רסי מלפני שנים רבות, כשהיה אדם פרטי, מקורו אצל חוקרי הבית הלבן. 

ג'ון קרי, שכבר מסוחרר מדילוגיו במקומותינו, בייאושו מנתניהו נפגש עם אריה דרעי ובוז'י הרצוג כדי לבדוק אפשרות של הקמת קואליציה אחרת שתהיה נוחה לדרישות הבית הלבן.

כמה עלוב!

הנשיא אובמה, שביקר לאחרונה ביקור שארמנטי בישראל, הכריז  שהאמונה של מרטין לותר קינג שכל בני אדם שווים עומדת כנר לרגליו. מסתבר שגם השיוויון הזה הוא בערבון מוגבל כאשר מדובר באזרחי מדינת ישראל. ולא שכחנו איך בסלקציה מעליבה הורשו להיכנס לאולם בנייני האומה בירושלים, שבו נאם – אך ורק סטודנטים מאוניברסיטאות בתוך הקו הירוק.  ברוח השיוויון של אובמה, סטודנטים מאוניברסיטת אריאל לא הורשו  להיכנס לאולם. מסתבר שעל פי הבית הלבן השיוויון מתייחס רק למי שאומר "אמן" אחרי אובמה.

ככל שהשנאה יוקדת יותר והצודקים מכים שורשי איבה "צודקים" יותר, כך מתרחק והולך השלום המיוחל. הפרחים לא יפרחו באדמת המריבה של הצודקים האובססיביים,  וסכנת מלחמת אחים ישראל וישמעאל כבר אינה בלתי אפשרית,  ואפילו מחלחל  החשש להתלקחות אזורית קרובה, שסופה מי ישורנו.

* * *

נכבים האורות בְּמוחות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לאט לאט נכבים האורות

במוחות חבריי הטובים

אני זוכר אותם

זוכר גם עבורם

זוכר מי הם

מי הם

מי הם

הם עדיין חיים

אבל שוקעים באפלה

עוד בטרם נפלה עליהם

תרדמת הנצח

כמו בנשף מסיכות ריקות

מעט מאוד נשאר בהם

ממה שהם היו

הם היו

הם היו

והעולם שלנו אתמול

נותר רק בזיכרוני

בטרם יִכְִבו האורות

ויתפוגג האדם

ואל עפר ישוב

ינואר 2014

* * *

הרצליה רז

לזכרה של אסתר שטרייט-וורצל

נולדה ב-25.7.1932 נפטרה בשבת 20.12.2013

אסתר נולדה בפתח-תקווה, והיתה זו שהגשימה את חלום אביה הסופר והמבקר (דור ביאליק-טשרניחובסקי) שלום שטרייט. היא השתמשה תמיד בשני שמות משפחה. בשם נעוריה – שטרייט ובשם בעלה הרופא ד"ר מרדכי וורצל, שהיה המלאך המושיע שלה לאורך כל דרך הייסורים שלה לקראת הסוף.

נוסף לספריה הנודעים מאוד, כמו "אורי" ו"אליפים" כתבה ספרים רבים בעיקר לבני נוער. בספר "מאורי ועד אדי" שיצא בהוצאת "עמיחי" (בלי ציון שנת הוצאה) היא כותבת על עצמה ועל דרכי יצירתה כך:

"איזה עונג וסבל יש ביצירה. מהי מתנת האל שבלעדיה אין יצירת אמת? השתדלתי מאוד להשתית את עלילת הספר על אותם יסודות שעשויים למשוך ליבם של בני הנעורים, על עלילה מרתקת, עלילה זורמת וקולחת, מלאה הרפתקאות, הפתעות וחילופי מקומות וזמנים. הגיבורים רובם חיוביים, מסקרנים, מהיותם נוצרי-סוד. חלקם גיבורים בפועל ממש וכולם אנושיים במחשבותיהם וברגשותיהם, בגדולת נפשם ובחולשותיהם. על כן קל לקורא הצעיר להזדהות עמהם. הקטעים הדרמטיים מרובים, כשבכל דרמה הם סובבים סביב עימותים ומעמדים מרגשים של חשיפה, של זיכרונות ותגליות בלתי צפויות. בתוך המרקם הזה מתפתחות מערכות יחסים ושזורים גילויי אהבה וידידות אך גם הרס ומוות. כל מה שמאפיין את חייו של האדם באשר הוא אדם." (עמ' 125).

"אני מביאה לכתיבה את כל כולי, את כל מה שהאני שלי מכיל. זיכרונות, חלומות ושאיפות. השכלה, ניסיון חיים, אהבות, שנאות. בזמן הכתיבה אין כל חיץ ביני ובין גיבוריי. כל גיבור הוא אני, ואני הנני כל גיבור ואין זה משנה אם הוא ראשוני או משני, חיובי או שלילי, גבר או אישה – הוא בשבילי יצור חי. (עמ' 137).

בספרון זה "מאורי עד אדי" היא גם חוזרת ומספרת על הקשר שלה להוריה. איך אביה וידידיו הסופרים השפיעו עליה בילדותה ובראשית נעוריה. איך אימה עזרה לה לאורך הדרך בנועם דרכיה. באלו דמויות טוותה אותה ביצירתה. היא אהבה את מקצועה כמורה והפכה להיות ידידת אמת לתלמידיה ותלמידותיה.

אני, כאחת מידידותיה של אסתר, היכרתי בנועם הבית. הם גרו שנים רבות בבית ההורים ולאחרונה עברו לבית חדש ומרווח בכפר גנים בפאתי פתח-תקווה.

אסתר כתבה תמיד ספרות ריאליסטית וספריה קשורים בעלילותיהם עם המציאות בארץ, המאבק טרם קום המדינה, ההעפלה, השואה והתקומה, ובספריה האחרונים כתבה גם על ההתיישבות מעבר לקו הירוק. רוב ספריה נכתבו באמצעות הדמיון, ורק אחדים מהם הם פרי הזמנה. ספריה יצאו כולם בהוצאת "עמיחי", שאימצה אותה. את הכריכות של ספריה בהוצאה זו צייר והכין בנה האמן אבי וורצל.

אני רואה את עצמי גאה להיות חברה של המשפחה המופלאה של אסתר.

יהי זכרה ברוך!

* * *

"הַפְרוּמוּשִיקָאִים"

רומן סיפורים מאת משה גרנות

 שזכה פעמיים בפרס אקו"ם על יצירות שהוגשו בעילום שם

"הַפְרוּמוּשִיקָאִים" "ספר מרטיט לב."

"אני אוהב מאוד את הספר הזה" – דן מירון

[דבר המפרסם]

* * *

משה בר-יוסף

ט"ו בשבט – חג של געגוע

 טענות רבות השמעתי בעבר נגד הנוהג המקובל במחוזותינו ללוות  את מסיבות  ט"ו בשבט באכילת פירות יבשים  מיובאים. וכי איזו סיבה למסיבת תמיכה בנוטעים  האיראניים מגדלי הפיסטוק? או בסוחרים הטורקיים המתווכים בינם לבין יבואני הפירות היבשים, הדואגים שהפירות האיראניים יגיעו בשפע לדוכני המרכולים אצלנו? 

 ולמה עלינו לתמוך במגדלי המשמש המיובש והדבלים מאיזמיר, וביצרני הרהט-לקום  הטורקיים, במיוחד בשנים האחרונות, כאשר ראש ממשלתם משביע אותנו במשך כל השנה מרורים דווקא. 

אבל תמרים יבשים, ובעיקר את  המג'הול המצויין ועוד זני תמרים מצויינים,  הגדלים  לשפת הכינרת,  בבקעת הירדן ובערבה – ודאי ובוודאי שראוי לאוכלם,  והם ראויים לברכה מיוחדת בחג  הזה – כי אלה הם הפירות היבשים היחידים ברוב שווקי הארץ, שגודלו בארץ וכל שרשרת היצור מהמטע דרך בתי האריזה ועד השווקים והמרכולים כולם מתוצרת הארץ. 

כי  זאת לזכור, ט"ו בשבט או בשמו היידישאי חמישעושר, היה בעיקרו חג הגעגוע  של יהודי הגולה וגם של יהודים שחיו בארץ בתקופה בה הארץ נשלטה בידי זרים. געגוע לימים אחרים של עצמאות לאומית, כאשר הנוטעים ישבו על אדמתם, ואת הזיכרון המתוק הזה הם שיחזרו מידי שנה על ידי טעימת צימוקים וחרובים שיובאו לערי וכפרי הגולות השונות מארץ הקודש.

ואכילת הפירות הללו, שסביר אגב שברוב התקופות הקדומות הגיעו לגלויות הרחוקות לאו דווקא מארץ ישראל אלא מארצות אחרות במרחב, שאקלימן היה דומה, הטעימו את אבותינו בטעמם המתוק והאקזוטי של פירות ארץ ישראל.

וגם אם התפוחים והאגסים המקומיים היו טובים פי כמה, אכילת התמרים והדבלים והחרובים היבשים, שלוותה בברכות ובתפילות ובתקווה גדולה לשיבת ציון ולגאולה קרובה – נטעה בהם געגוע עמוק לארץ אבות, למקום-חלום בטעם מתיקות התמרים והדבלים ולמקום מעניין ואקזוטי כשל תרמילי החרובים. למקום בו יתגשמו כל התקוות וייפסקו כל הצרות ותתחיל תקופת פריחה חדשה של חדש ימינו כקדם, של שיבה לארץ שתחזור ותיתן חלבה ומתיקותה כדבש הפירות בה התברכה ארץ ישראל.

 והנה זכינו ושבנו לארץ חמדת, והנוטעים הקימו כאן מטעים לתפארת והעצים מניבים פירות טובים וטעימים – והשאלה האם היום, לאחר שחזרנו לארץ ישראל, למה אנחנו ממשיכים במנהג הזה של אכילת פרות יבשים בט"ו בשבט?

האם מתוך געגוע ואם כן למה אנחנו מתגעגעים? לימי הגולה? לתקופה בה התגעגענו לארץ ישראל בימים אפלים בהם חיינו בגולה.  ואם חלילה כך היה הדבר – מה לנו להתפלא על תופעה מוכרת אחרת של נהירת ההמונים לקברו של ר' נחמן, לאומן, העיירה ההיא באוקראינה, שהרי מפורסם וידוע כי  ר' נחמן עצמו כל ימיו התגעגע  לארץ ישראל ואף ניסה לעלות ולהיקלט כאן, והנה בשנים האחרונות אלפים מבני ארץ ישראל חוגגים את ראש השנה שהוא כולו חגה של  ארץ ישראל – ליד קבר הנמצא בחשכת אוקראינה.

 ונראה לי כי אין כל דמיון בין הגעגועים הללו, ואף אל פי שלכאורה המנהג הזה מאוחר מבחינה היסטורית שהרי באף אחת מהמסכתות התלמודיות שזמן חיבורם בין השנים 200 ועד לכ-600 למניינם) – אין כל איזכור למנהג הזה של אכילת פרות יבשים בט"ו בשבט אף כי   אכילת  פירות יבשים  בתקופה הזו היה נוהג קדום מאוד בארץ ישראל.

אך היתה לקדמונינו סיבה טובה להשמטה הזו. כי בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, וגם קודם, לא נמצאו בעונת החורף בזמן בו חל ט"ו בשבט פירות טריים אלא יבשים בלבד. כי זאת לזכורי עד להגעת האתרוג לארץ ישראלי ולפי סמנים שונים  זה קרה בימי בית שניי גידלו אומנם  בארץ עצי פרי רבים אבל ממינים מעטים יחסית ובוודאי יחסית לימינו.

 ועוד הבדל היה – תכלית  גידול הפירות בארץ בימים ההם היתה שונה מהמקובל בימינו, ועיקר הגידול לא יועד ליצור פרי טרי וכפרפרת למזון אלא כמקור קלורי חשוב וכמזון בר-קיימא. גידלו כאן על הטרסות בהרים ובשטחים רבים אחרים גפנים ששימשו להפקת יין, שניתן היה לשמר לתקופה ממושכת ולימי החורף והקיץ עד לעונת היין החדשה, וגידלו זיתים ששימשו בעיקר להפקת שמן שגם אותו ניתן היה לשמר לתקופות ממושכות, וכך התמרים היבשים וכך התאנים שיובשו לדבלים וכך גם החרובים והשקדים והאגוזים. הרימון היה מעט יוצא דופן וסביר כי גם אותו נהגו לשמר לתקופות ממושכות.

ואת כל הפירות הללו סיימו לקטוף לפני חג הסוכות או במהלכו, ובמשך כל תקופת החורף אכלו רק פירות יבשים. הגעת האתרוג, שלמרות צורתו המהודרת אינו מהפירות המשובחים למאכל כפרי טרי – שינתה רק במקצת את המצב, ואומנם למדנו שרבי עקיבא  קטף  פרי אתרוג בט"ו בשבט, והגמרא  דנה איזה מעשרות הוא הפריש, כי ט"ו בשבט במקורו היה חג שציין את קו ההפרדה בין הפירות שנקטפו בשנה הקודמת – שצריך היה להפריש מהם מעשר עוד קודם למועד קובע זה – לפירות החדשים שייקטפו לאחר ט"ו בשבט, ואותם ניתן יהיה לעשר עד ט"ו בשבט הבא, שהוא מועדו של ראש השנה הבא לאילן.

וברור לכן כי בימים קדומים בארץ ישראל אכילת פירות יבשים לא היתה בבחינת אירוע חגיגי כי גם בימים שלפני ט"ו בשבט, החל מסוף אריית התאנים ובציר הענבים וליקוט התמרים ואיסוף פירות הקיץ ותרמילי החרובים בתחילת הסתיו – לא גודלו כאן בתקופת החור,ף כנראה עד לימי  הכיבוש הערבי והעות'מאני – פירות טריים עד שהוכנס כאן גידול הבננות והתפוזים המתוקים.

והחזרה למנהג אכילת פירות יבשים, שמהם נהגו להפריש בט"ו בשבט את המעשרות לשנה הקודמת, חזר והתעורר על ידי האר"י הקדוש ותלמידיו בתקופה מקבילה להתרחבות הגידול של עצי פרי שפירותיהם היו טריים גם בעונת החורף.

 ואומנם המקום הראשון בו מוזכר המנהג של אכילת פירות בט"ו בשבט הוא ספר חמדת הימים שמחברו עלום שם  והוא מפרט את מנהגים של גורי האר"י שהיו כנראה מהמחדשים  הבולטים   של חג הגעגוע לימים אחרים. לימים  בהם הסופרמרקטים לא מכרו עשרות זני תפוזים ומנדרינות שנקטפו בשבוע החג, ולא מלאו השווקים בפירות טריים של  אנונה, אפרסמונים, תפוחים ואגסים מאוסמים בתנאי קירור, והפירות היחידים שהיה ניתן היה להמתיק בהם את סוף הארוחה היו צימוקים, דבלים, תמרים וכמה שקדים ואגוזי מלך.

ואנחנו נזכור כי רק המג'הול וזני התמרים  המקומיים האחרים הינם פירות יבשים משלנו ורק עימם ניתן לשחזר את עיקרי ההיסטוריה של החג הזה, שהרי מעשרות חלים ומוגבלים לפירות ארץ ישראל.

ואגב, לפני זמן נודע לי על יוזמה חקלאית לגדל וליצר בארץ צימוקים דבלים ועוד פירות יבשים, במיוחד לט"ו בשבט –זו נישה מסחרית מעניינת, אבל עדיף להתרכז בגידול בו ניתן להצליח גם בתנאי תחרות גלובאלית.

* * *

אלי מייזליש

1. הלוזרים מכים במוראל הלאומי

כמו כל עם ועם שפועל ללא ליאות משחר הקמתו להגביר ולחשל את המוראל הלאומי כך אצלנו. ללא מורל זה היינו מובסים בקלות בתש"ח מידי צבאות ערב שבאו לכאן כאילו לטיול שנתי. וכך זה היה כאשר כל היישוב היהודי מילד ועד זקן לחמו בחירוף נפש כשמוראל אדיר פועם בו. ללא המוראל בהגנת קיבוצי הדרום והצפון מנגבה ועד דגניה, היינו מאכל לטרף קני הטנקים שחדרו מעבר לגבול הבינלאומי. כך התקבץ העם בשלושת שבועות 'הכוננות' בערב ששת הימים, ועם מוראל זה חצו הצנחנים את התעלה ביום כיפור. 

אבל מזה כמה שנים, מאז השקט היחסי לאחר 'חומת מגן', החלו לפעול במדינה אוחזי פטישים ומכים ללא הרף מבוקר ועד ליל בקיר הבטון של המוראל הלאומי בניסיון לנתץ אותו ויהי מה –

השיחות עם הפלסטינים? הרי ישראל מעכבת את המו"מ ובונה התנחלויות.

איזה סיטונאי העלה את מחיר הפלפל האדום בגרוש? – מחירי המזון בארץ יותר יקרים מאשר בחו"ל?

מגיע פקיד הולנדי מה-OECD עם דו"ח של הלמ"ס [שלנו] על העוני שאומר: למה הדו"ח שלכם בארץ מראה שיש לכם יותר עניים מבריסל? אז הנה יש עוני, ואין לך שום דבר בארץ שאתה קם בבוקר עם הקפה ויכול לומר אל נוף הגליל; 'ווהאו, איזו ארץ יפה יש לנו...' – לא. הכול יקר כאן, הורסים את השלום עם הערבים, שליש מהילדים הולכים בבוקר לבית ספר בלי שוקו ולחמנייה ועוד שליש הולכים עם כיפה שחורה ועם גמרא ומשניות אבל בלי ילקוט נגרר ששוקל 20 ק"ג מלא ספרי חשבון ודפי ציור. הכול-הכול חרא כאן ויאללה נטוס לברלין, שם בקבוק בירה 89 סנט ואין חרדים.

רק מה? אלה שבכל זאת נשארים, לא נותנים מנוח אחד לשני ומכים ללא הרף זה בזה וזו בזו. זו עם דו"ח העוני, וזה עם קלטת של יעלון על קרי, שמיד הבית הלבן מקבל חררה, זו שואלת את ציפי לבני למה אין שלום עם אבו-מאזן, וזה צורח שנתניהו ברח פעם עם מזוודה לאי ג'רסי, ואין לך טור אחד בעיתון שאינו ממרמר ומברבר ומקרקר ומטרטר למה שאין למדינה הזו 'פרופיל' של מדינה נאורה כמו...

מה? ומביטים אחד לשני בעיניים ושואלים: בעצם אל איזו מדינה נאורה אנו רוצים להידמות? גרמניה? האדירה ביותר במערב אירופה ושהאנטישמיות שם גואה?

או שמא דנמרק הצנועה שמוציאה על ביטחון שני גרוש?

ועכשיו נתחיל לחפש, ואני שואל את עצמי: מה קרה? מדוע יש לפוצץ את המוראל הלאומי זה בפרצופו של זה כבר על הבוקר ב-5 כשהעיתון נזרק לדלת ביתך בידי מחלק העיתונים. האומנם ככה נראית היום המדינה שלנו? זו שעם רובה איטלקי שנלקח שלל בידי הצבא הבריטי בלוב ב-1941 ואלה נתנו אותו לגפירים שלנו שיהדפו את ה'נמר הנוראי' עוד לפני שהפך נמר והיה קוטל יהודים עם ה-2 פאונדר פגז אחר פגז עד שנפל בשבי – זה העניין?

או שיש לכמה אצלנו טבע מחורבן עד שלא רואים את הבן אדם חוטף אירוע מוחי לא נותנים לו מנוח? יקר כאן ובחו"ל זול, לא מוכנים לסגת לקווי 67', לא מוכנים להוזיל את מחיר המים, לא בונים דירות זולות לזוגות צעירים, והמכנה המשותף לכל הטרוניות זה כסף, אפילו ההלשנה על יעלון, כי עכשיו? הרי כל מטוס F-15 יעלה לנו יותר ואולי אפילו הקוטג' יתייקר שוב ב-2%.

יש לי רק משפט אחד לומר לכל הורסי המוראל הלאומי: זה לא הלך ולא הולך וגם לא יילך. היו כבר לפניכם. אלא מאי? אולי לא אמרו לכם את זה חזק. אז הנה אני אומר לכם: לוזרים! 

2.  השיגעון של 'הרב' פינטו וכל השאר

יותר מ-3/4 שעה הוקדשו שידורי ליל השבת לתופעת 'הרב' פינטו. אני בכוונה מדרג את 'הרב' עם מרכאה אחת ולא כפולה כי בעיני אותו בחור מזוקן עם המגבעת השחורה הענקית אינו משמש כרב בישראל אלא מדלג לארצות שונות ומנהל שם פסטיבלים מאגיים בלי שאיש הסמיך אותו להיות מאגיסט. אחת מן התגובות הביזאריות הללו ראיתי על המסך כשהוא מנהל חבורת מסכנים שבאו איתו לעלות לקברו של רב אחד בבולגריה. על אומן שמעתי, וכך על עוד כמה קברים, למשל בתחתית הר ביריה, בעמוקה, שם שוכן קבר עוזיאל [תנא שחי לפני 2100 שנה ולך תדע אם זה קבר] שרווקות תימהוניות ומזדקנות באות לסובב את הקבר 7 פעמים כדי ל'זכות' אטומטית בשידוך או פרי בטן לעקרות.

עם ישראל כולו נותן כבוד למתים, אלה בעיקר שנפלו על משמרתם בצבא וביום הזיכרון מלאים בתי הקברות בני משפחה להתייחד עם זכרם, אבל זהו נוהג אינטימי משפחתי שראוי להערכה ועניין זה הוא אישי. כך יום הזיכרון הכללי או למנהיגים, שזהו עניין ממלכתי אבל איש אינו מבקש אצל קבר הרצל סגולה לשידוך או כניסה להיריון.

הסיפור שמבהיל אותי יותר מכל זה לראות באחד הלילות אלפי נשים זורקות נרות [חבילת נרות עולה 8 שקלים] נר אחד נר במשך שעות לתוך מדורות ענק של נרות שאלפי נשים כבר זרקו קודם וזה נקרא "הילולה", ויש המון הילולות ויש המון באבות: בבא סאלי, אבו חצירה, והילולות רבי שמעון בל"ג בעומר [במירון] ששם, בנוסף לנרות, שוחטים גם כבשים למנגל. ויש 'סתם' כישופים בלי הילולות ומרוצים אחר 'רבנים' לנשק להם את היד.

אחד המראות הביזאריים הוא לראות אילי הון או שרים וחברי כנסת מנשקים יד לצוציק שאין לו 40. מאין לו החוצפה והיהירות, לאותו ברנש עבדקן, לתת את היד שינשקו לו? מאין? מיהו? ליידי גודייבה? ולך תדע מי העניק להם תואר 'רב' כמו זה עם התרבוש התימני ששמו אמנון יצחק שלא מצחיק אותי בכלל, ויש את ה'רנטגן', ולך תדע למה הוא לא מוכר את המכשיר שלו ל-IBM, ויש סתם מוכרי בקבוקי מים או שמן וקמיעות.

עכשיו ברצינות, ואל תחשבו כי אני גזען או שונא ספרדים, אדרבא שיבואו הספרדים ונראה איך הם מסבירים למה כל השמות הללו לפי אל"ף בי"ת רק ספרדים. איפרגן המכונה רנטגן, ועוד אחד מומחה CT, והנה הבאבא ברוך הידוע, וגם באבא סלי ועד 3 באבות כולם אבו חצירה, אמנון יצחק התימני, והיה פעם הרב כדורי והכוכב העליון כיום פינטו.

ועוד שאלה: למה הם אינם עוסקים ברבנות. הרי רבנות זה עיסוק הלכתי לברר שאלות כשרות ולא מכירת נרות ובקבוקי מים לסגולה? ולמה הם מתירים השחתת נרות, האם אין זו עבירת "בל תשחית"?  ומכירת בקבוקי מים שאין שם טיפה אחת של 'מי סגולה' חוץ מסתם מים מהברז?

אין לי תשובה רציונלית זולת זו העוסקת בתורת פרויד שעניינה משוגעים. ועל זה כבר נאמר בספר שמואל מפי אכיש מלך גת: "החסר משוגעים אנוכי?" הנה לך סיפור קדמוני מלפני 3000 שנים שכבר אז היו משוגעים ושאפילו מלך פלישתי לא זיהה אותו, אז בתולות המחפשות שידוך כן יכולות?

כנראה שאין פתרונות בנושא זה כפי שאין פתרונות לגבי עוד כמה בעיות שעולות כאן על הפרק במכתב העיתי חדשות לבקרים. לכן, אנו כאן נאמר להם בפשטות: משוגעים. ואני ממליץ למשרד הבריאות לאשפז כל 'רב' זה לאיבחון פסיכיאטרי או לחייב כל רנטגן או סי-טי עם זקן שחור לעבור את מבחני הסיום של הפקולטה לרפואה, ללא זה על המשטרה לעצור את כולם בעוון התחזות.

3. לבסוף כולם יודו שיעלון צדק:

כי צריך תמרים מהבקעה

 איני חנפן ולא בנו של חנפן, אבל אלה משרי הממשלה או כמה עיתונאים מלאי חרדה שהנה דווקא עכשיו יראו לנו האמריקאים את התחת ויפסיקו את התמיכה בישראל, שיקשיבו היטב היטב לסיפור האמריקאי כאן, שמעולם לא הכיר בירושלים המזרחית כי היא מעבר לקווי 67'. אפילו כשסללו מחדש בסיוע אמריקאי לפני 30  שנה את כביש מס' 1 לירושלים וקטע בן 3 קילומטר עבר ליד לטרון – על קווי שביתת הנשק מ-49', עבור אותו קטע, שילמה ישראל את כל המחיר, והאמריקאים עשו חשבון לכל קילומטר מהכביש וקיזזו מהחשבון מחיר אותם 3 קילומטר.

וככה אותו קרי – אינו מחדש שום דבר בעניין הבקעה. אצל קרי והאמריקאים היא גרועה מ-3 קילומטר כביש לירושלים, וצה"ל לא יהיה שם בהתאם להצעה שלו. נקודה. 160 מומחים שלו קבעו כי סנסורים ופרופלורים על אנטנות יעצרו בלילה את אנשי אל קאעידה לזחול 20 מטר במים הרדודים של הירדן ולהיבלע עם כלי הנשק שלהם ביריחו. מי שרואה בסרטוני וידאו את השיירות שלהם בהרי אפגניסטן בגבול פקיסטן סוחבים בזוקות ו-RPG ומרגמות ומקלעים, ובעיקר את החיוך הזחוח שלהם: "חכו חכו... עוד מעט תחטפו..." – וספר את שיירת מטוסי התובלה האמריקאים עטופים בדגלי הלאום שנוחתים ליד בית הקברות בוושינגטון, ושאחרי ההלוויה מוסרים את הדגל לאלמנה – יודע מה שווה ההגנה של מומחים אמריקאים בבקעה או מה שקורה עכשיו בעיראק, כשארה"ב אומרת כיום חבל על כל חייל שנהרג בעיראק, או כמו שהבריטים סירבו להבין את מהות המאבק היהודי להקמת מדינה עברית והסתלקו עם זנב בין הרגליים במאי 1948. 

כך גם היום בעניינו, לא סנסורים אלא מי שעצרו את המחבלים בבקעה ושילמו בחייהם הם קציני ולוחמי הצנחנים  אל"מ אריק רגב וגדי מנלה, סא"ל משה סמל [סטמפל], סא"ל צביקה עופר ועוד עשרות צנחנים – עד לחיסולם של המחבלים בידי חוסיין בירדן ביולי 70'.

ומאז – הגבול ליד הירדן כבר מוגן במערכת מרושתת ומשולבת ניידות ועוד אמצעים המונעים חדירות. אבל קרי אינו רוצה לשמוע על גידול התמרים, וזה העניין.

ואילו את יעלון, שראה אותם גבוה-גבוה בקיבוץ גרופית – דווקא מאוד מעניין תמרים של הבקעה ולא סנסורים.       

4. איל-קעידה: התחנה הבאה פלסטין

כיבוש והשתלטות של אל-קאעידה על שליש עיראק וכמחצית סוריה, הביא את דובריהם לומר כי התחנה הבאה היא פלסטין ברגע שצה"ל יפנה את הבקעה.

אהוד: אוי כמה שאתה צודק בכל דבריך! – טוב שיש לי מכתב עיתי לפרסם בו אותם לכמה אלפי אנשים, כי חלק ניכר מהתקשורת שלנו אינו מסוגל לעכל דברים נכוחים כאלה שלך. אתה ואני נחשבים בעיניהם "ימניים" ו"פאשיסטים" – כי כידוע אנחנו, ישראל, אשמים בכול! – ומי שאינו חוזר כמו תוכי על הטמטום הזה – הוא "ימני"!

* * *

יהודה דרורי

הטרור המתוחכם

של נתמכי הקרן החדשה לישראל

התמיכה הכספית והאירגונית שהקרן החדשה לישראל ואירגוני שמאל מקומיים כיום נותנת להתארגנויות הגיס החמישי האפריקני וחיזוקו במדינת ישראל מצביעה לנו שוב, עד כמה צודקים אותם חברי כנסת הדורשים לשים קץ בחקיקה להעברת כספים פוליטיים מחו"ל לעמותות בישראל – לכאלה החותרות נגד אושיות המדינה ונגד מדיניותה, וניזונות מכספי שונאינו מחו"ל.  חוקים כאלו  קיימים  כיום בהרבה מדינות דמוקרטיות.

הפרופגנדה כחלק אינטגרלי של הטרור האלים

כל טרור פוליטי אלים מתחיל ב"הכשרת  קרקע" תעמולתית, במערך פרופגנדה המוביל להסתה ולבסוף לרציחות. הקרן החדשה לישראל  מוכרת לכולנו כבר זמן רב כמכשיר להזרמת כספים מחו"ל לכל אותם גופים ואירגונים אנטי-ציוניים בארץ ובשטחים, בעיקר לכאלה שעוסקים בפרופגנדה הדוגלת בחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – וכל זאת במסווה של "זכויות אזרח", "רפואה" וכיו"ב.

להזכירכם כי מאז תחיית הציונות הופעל טרור ערבי ואירופאי על המפעל הציוני, שהתבטא בפרופגנדה ארסית ושיקרית ובהסתה לשמה שהביאה במרוצת השנים  לאלימות  ולרצח של אלפי יהודים. המפעל הציוני הוקם למרות הטרור המתמשך הזה ולמרות מלחמות לא מעטות שהביאו לתבוסתם בשדה הקרב של כל המדינות הערביות שקמו נגדנו.

השקר הגדול של "שתי מדינות"

הכסף המוסלמי והאנטישמי לא חדל לרגע מלהמשיך ולנסות לפגוע במדינת ישראל, ואף שזה זמן רב, כל מי שמכיר את המצב בזירה הישראלית-פלשתינית יודע כי מה שמוצע כפתרון "שתי מדינות לשני עמים" – לעולם לא יתגשם. התעמולה למען פתרון זה הינה מתק שפתיים להסתרת הכוונות האמיתיות. בעוד שממשלת ישראל מחפשת פתרונות אוטונומיים וזמניים ליו"ש עד שאזור זה יתאחד עם מדינת ירדן הפלשתינית – הפלשתינים כבר החליטו שהם רוצים את כל ארץ-ישראל ומנהיגיהם אף מצהירים על רצונם זה בפומבי.

"דוגמא קלסית" להתנגדות זו מוצגת כאשר הפלשתינאים, בהוראה מגבוה מנסים שוב ושוב לפגוע, להרוס ולחבל בגדר ההפרדה גם במקומות בהם גדר זו חופפת לגבולות 67'. מערכת הפרופגנדה נגד מדינת ישראל הנשענת הן ע"י השמאל הישראלי והן ע"י השמאל האירופאי האנטישמי (ונתמכת ע"י הקרן החדשה לישראל), מנסה בשנתיים האחרונות להציג את מדינת ישראל כ"מדינת אפרטהייד"  (כי אנחנו לא נותנים לפלשתינאים זכויות כמו לתושבי ישראל) – מכך תבינו שהנבלים כבר קבעו שיש ארץ-ישראל אחת ולפיכך הפלשתינאים אזרחי ישראל...

כישלון הפרופגנדה ותיסכול השמאל מוליכים לאפריקאים

אפילו שכ-180 אנשי אקדמיה ישראליים משוטטים בעולם בסיוע מילגות מ"קרנות בלתי ידועות" וחלקם אף במימון המדינה (דרך האוניברסיטאות) – ומשמיצים את המדינה, צווחים "אפרטהייד" בכל אתר – הרי שכל היודנראטים המודרניים הללו לא הצליחו עד היום לחבר את מדינת ישראל והעולם לקונספט ה"אפרטהייד", ולכן גישתה של המדינה לנטרל את אסון ההגירה האפריקאית הבלתי חוקית, נותנת בידי השמאל הישראלי והאירופאי המתועב (בסיוע הקרן החדשה לישראל) הזדמנות להתגבר על תסכולם ולחדש עלילה זו של אפרטהייד נגד המדינה.

להקיא את הרע מקירבנו

מרבית ממדינות אירופה נתונות זה זמן רב במצב כלכלי קשה, קורבנות מרצון של הגירה מוסלמית בלתי מבוקרת, וסובלות מאבטלה נוראה.

מדינת ישראל פורחת לעומתן וזה מקשה עליהן את החיים. זו כבר אקסיומה אנטישמית עולמית – כאשר אנחנו מצליחים יותר, השנאה אלינו גוברת (כי קינאה ושנאה הולכות יד ביד).

אני מבין לפיכך מדוע האירופים מנסים כיום לגרום לנו למשבר כלכלי עם 100,000 דורשי עבודה בלתי חוקיים המפריעים לכלכלתנו, ולכן הם תומכים כספית בהפגנות ובטרור הפרופוגנדיסטי  שהם מנסים להלך עלינו!

מי שיותר קשה לי להבין הוא את השמאל היהודי-הישראלי, שפועל לכרות את הענף עליו כולנו יושבים. לפיכך הגיע הזמן לחוקק את חוק איסור המימון הפוליטי של עמותות ויחד עם כך גם לסמן לציבור בתקשורת את הארגונים הללו ומנהליהם – ושירגישו  מה חושב רוב העם עליהם.

* * *

אהוד סתת

על טליק ושרון

במלחמת ששת הימים שירתי, כמפקד טנק איי.אמ.איקס 13, בגדוד 52 של חטיבה 14 בפיקודו של מוטק'ה ציפורי. הכוח העיקרי של הגדוד – 2 פלוגות טנקי 'שרמן' דגם M-51 –היוו את כוח השיריון העיקרי [אולי הבלעדי] בעוצבה הרב-חיילית שתקפה את מתחם אום כתף וסביבותיו.

אנו, עם הטנקים הקלים שלנו, היינו חלק מגדוד סיור שהורכב מאנשי/ותיקי סיירת שקד עם אנשי חרמש, רגמים, טילאים, אנשי מפקדה ועוד. הגדוד איבטח את האגפים של אוגדת שרון והיה כל הזמן בתנועה, מאתר איומים, מבצע חסימות, מתמנע הגעת תגבורות והעיקר – מזנב בשיירות נמלטות [לא תמיד בהצלחה, למען הגילוי הנאות].

אך גולת הכותרת של הפעילות שלי עם אריק, שכללה קשר אישי קרוב, אירעה בחורף של סוף 65' או תחילת 66', באתה עת הייתי, אני והפלוגה שלי, במסגרת אימונים בגזרת צאלים, דומני בקורס מפקדי טנקים. מאחר שבאותו בוקר היו כמה 'שעות מתות', פוזרו חיילי הפלוגה בין הביתנים [הבודדים] והאוהלים [הרבים] ששימשו "אולמות" הדרכה, על מנת לנקותם ולארגנם. אני ועימי יואל ברג [ד"ר יואל ברג, פסיכולוג] "שובצנו" באחד האהלים וצווינו [אז חיילים לא "נתבקשו"] – לנקות במברשות דלות שיער עזרי אימון מלאי חול שניצבו על מדפים מצ'וקמקים. עבדנו לאט, 'איזי', שום דבר לא בער, וגם הפיקוח עלינו היה, איך אומרים – די 'חפיף'. עמדנו והברשנו, הברשנו והתבטלנו.

לפתע הוסטה כנף האוהל ונכנסו פנימה שני אנשים ש'מיקומם' הצבאי היה מרחק אלפי שנות אור מאיתנו – הטוראים. שניהם, ואיש זולתם. האחד מהם נמוך קומה, לראשו כומתה שחורה עם סמל מוכסף של חיל השריון ועל כותפותיו דרגות אלוף. ישראל טל, המג"ס. מפקד גייסות השריון בכבודו ובעצמו. הוא ולא אחר.

השני, איש מלא גוף, בהיר שיער שגונו ב'תפר' שבין כסוף לבלונד, אל"מ לפי דרגתו, חובש כומתה אדומה, עם נעליים אדומות, ולגופו 'דובון' לא כ"כ תקני בראייה השיריונאית הסבונית.

יואל ואני קפאנו על עמדנו. התגלות. ראינו את האור. מדבר, סנה ואנחנו בוערים כאש. יואל הצדיע כשמברשת בימינו ואני עם מפתח שבדי. חובש הכומתה האדומה התעשת ראשון, הוא היישיר אלינו את מבטו העז ושאל אותנו  בתקיפות...

"מה אתם עושים? חיילים?"

כשנרגענו, משחזר האוויר לריאותינו ולחץ הדם שלנו התייצב – השבנו בלי לכחד דבר ...

"מנקים!"

השניים יצאו מגדרם מאושר ויצאו ביעף מהאוהל. בדיוק כמו שנכנסו. כל ה'עסק' נמשך ברוטו 53 שניות ונטו 42 שניות. חובש הכומתה האדומה לא היה מוכר לנו. כשביררנו לאחמ"כ מי היה ... "הקצין שהיה עם טליק," נענינו ... "אריק שרון." הוא שימש אז ראש מחלקת הדרכה בצה"ל. הנה כי כן, אירוע כה קצר שרישומו כה עז.

יהי זיכרם של 'אריק' ו'טליק' ברוך, ויבושו ויידומו כל האוררים הארורים, כל אלו שכל ייעודם הוא לרקוד על הדם.  

* * *

ברוך תירוש

שרון: המניעים למבולקה

לאהוד, שלום ויישר כוח!

יוסי אחימאיר מתפרס בחב"ע 908 במסה בת מילים רבות בניסיון לתיאור עלילות חייו של אריק שרון. ומעמדותיו כעמיתו במפלגה ובממשלה, הוא מנסה לפתור את חידות תהפוכותיו של 'אריק' בהנהגת צה"ל והמדינה.

לא היה צורך בהעלאת אלפי המילים, והיה אפשר להסתפק באמירת האמת, והיא: 'אריק' סבב אותנו בכחשוהבטיח בקנאות את שליטת ישראל במקומות שמשה דיין הכריז עליהם: "חזרנו לקדושים שבמקומותינו על מנת שלא להיפרד מהם לעולם."

הוא עלה לגדולה ונבחר לכהן כשר הביטחון וכראש הממשלה, מעצם הופעתו הממושכת כלוחם נחוש נגד התוקפנות הערבית, אולם בצוותא עם קודמו הגדול, הוכיח את נכונות האימרה: "רק הליכוד יכול."  

בצוותא התחייבו להחזיר את הזכויות הלגיטימיות של הפליטים הפלסטיניים ומיהרו למסור ב'נזיד עדשים' את חצי האי סיני למצרים, למרות שהאזור לא היה בריבונות המצרים עד לבריחת הבריטים.  בכך יצא 'אריק' מדרכו והרס את העיר ימית ואת אופירה ובנותיה, וגירש את יושביהן לתחומי מדינת ישראל.  

בצוותא הם לא האזינו לדברי אנוור סאדאת בכנסת, שאמר: "למרות שתיתנו לי כל גרגיר מסיני ולמעלה מכך – השלום לא ייכון כל עוד לא תחזירו את כל האדמות שלקחתם מהפלסטינים."

כבר אז אותרגו השניים ע"י ציבור 'שוחרי שלום הערבים', ומאוד ייתכן שדברי מנחם בגין "אינני יכול עוד" והסתגרותו תוך עזיבת השררה והחיים, נבעה מהתפכחותו מהילת מסירת חבלי ארץ ללא תוחלת לשלום בר קיימא.

'אריק' לעומתו הלך מחיל לחיל בסיוע וכנראה במימון חוגי 'מחנות השלום', עד לבחירתו כראש הממשלה.

כאן החלה, כתמיהת יוסי אחימאיר, התפנית המוחלטת ב'אריק' – מן האלוף שהיה אימת אויבי ישראל, למי ש"ברח" מעזה בלא תמורה.

מן השר שהיה מחולל ההתיישבות המאסיבית ביש"ע, עד לראש הממשלה שקם עליה לעוקרה.

כיצד מ'חישוקאי', המקים התנחלויות על כל גבעה, היה למנהיג המתאכזר לעשרת אלפים מתיישבים יהודיים בחבל עזה ובצפון השומרון, ללא חמלה ורגש?

המניעים למבולקה אולי נהירים לאמנון אברמוביץ, ואולי הגיע הסיוע והמימון לכך דרך הקבלן דוד אפל, והטייקונים סיריל קרן ומרטין שלאף.

* * *

קובי בילר

"הפרדס של עקיבא" ליוכי ברנדס

ספר בא וספר הולך, אבל עם הספר הזה החלטתי גם לשתף אתכם, וזאת רק לאחר הפעם השנייה שקראתי אותו.

דמותו של רבי עקיבא שהכרתי לפני שקראתי את הספר התבססה על שברי פסוקים אמרות ושירים שנחשפתי אליהם במשך השנים: "ר' עקיבא איש צנוע," "ירושלים של זהב," "ואהבת לרעך כמוך."

הספר הקודם של יוכי ברנדס שהרשים אותי היה "מלכים ג'". גם אותו קראתי מיספר פעמים. בפעם הראשונה לשם הסיפור, בפעם השנייה בשביל התקופה – ובפעם השלישית בכדי לבחון איזה מהעובדות אינן נכונות.

בספר הזה – "הפרדס של עקיבא" – ויתרתי על השלב השלישי. החלטתי שאני מאמין לסופרת ומבסס את הכתוב על סיפורי האגדה כפי שהכרתי מכתבי ביאליק ורבניצקי והידע הכללי שלי על תולדות מלחמת היהודים ברומאים לפי  פלביוס. החלטתי שאני מאמין ליוכי ברנדס החוקרת– אך חשדן. הגישה הפמיניסטית הבסיסית מלווה כחוט השני את החלק הסיפורי שבספר ומציגה את העוצמה הנשית החבויה – מנקודת מבט החולשה של האישה בזמן הקדום.

מעבר לסיפורה של רחל אשתו של עקיבא, שבא להדגיש פעם נוספת שמאחורי כל אדם מצליח עומדת אישה, מכיל הספר את מה שאנחנו יודעים על התקופה שבין חתימת התורה למשנה. ביד קלה מכניסה אותנו הסופרת למערכת האירועים של ימים אלה. הוויכוחים והמריבות האין סופיים שבין חכמי הדור מתוארים ביד אמן ומובילים לדברים המוכרים לנו היום ומהווים את החותמת היהודית של כל אלה שאינם שומרים את כל המצוות: סדר פסח, ארבע הקושיות, ההסבה בליל הסדר וכלה בסיפור שהוא המקור לשמו של צומת מסובים בכניסה לתל-אביב הקרויה על שם בני ברק העתיקה שהיתה, בו התקיים אותו סדר פסח שבו היו מסובין גדולי הדור.

עלילות המשנה בספר חשובות לפחות כמו העלילה המרכזית בו. הצגת נושא "הלכות הקשואים," "מעשה המרכבה" וה"פרדס" הכרוכות גם ב"קבלה מעשית" הכרוכה בעשיית ניסים וראיית העתיד נותנת הצצה לעולם הנסתר ו"הקבלה".

הוויכוחים בין הפלגים השונים ביהדות על היחס לנוצרים (ה"נצרנים" אנשי נצרת) והתפקיד שמילאו מובאים בצורה עניינית וללא משוא פנים. אהבתי את הקטע על שאול התרסי – המוכר לנו יותר בשמו הנוצרי –פאולוס, ואת המקור הנוצרי למשפט "ואהבת לרעך כמוך" שתרומתו של ר' עקיבא היא בכך שפסק כי זה כלל גדול בתורה.

כמו ב"מלכים ג'" מציעה לנו הסופרת אפילוג המחבר את ר' יהודה הנשיא עורך המשנה לסיפור הנוכחי. זה לא חשוב אם יש בזה שמץ של אמת או רמז בלבד, גם הסיפור על אשתו השלישית של ר' עקיבא אין לו על מה להסתמך – אבל זו כוחה של ספרות. הכול מותר.

ומעל לכל, נותנת יוכי ברנדס טעימה ממהות הפילפול התלמודי למי שלא נחשף אליו.

אני הגעתי לספר הזה מאוחר, אבל לא מאוחר מדי.

אהוד: ממתי היו "קבלה" ו"קבלה מעשית" בתקופת ר' עקיבא?

* * *

תקוה וינשטוק

הסתלקותו של ברוך ניילבן

 על שולחני מונח הספר "ואם אתה מוכרח ליצור" מאת שמאי גולן. אודה ואבוש: הספר מונח אצלי חודשים רבים מבלי שעיינתי בו. אולי עוביו, 550 עמוד, הרתיע אותי, ושמא – מצחיק לגלות... גם שם מחברו, שמאי, שנודע כחכם קיצוני ומחמיר שלא כבן זוגו הלל הזקן רודף השלום. אך הסיבה העיקרית היתה שהספר מכיל מאמרי ביקורת על יצירותיו של גולן – ואת היצירות עצמן לא הכרתי, לצערי.

אולם בגליון 891 של המכתב העיתי הלילי התפרסמה "הסתלקותו של ברוך ניילבן", נובלה חזקה של שמאי גולן, שנגעה לליבי וחשתי צורך לכתוב אודותיה.

ברוך ניילבן גיבור הסיפור מגלם את כל מה שארע לעם היהודי בימינו: השואה והתקומה, מלחמות עם ישראל, יהודי הארץ ויהדות התפוצות. כנער הוא קובר את אימו, אחיו ואחותו בקבר אחים, ואביו נרצח נגד עיניו. הוא לוחם כפרטיזן, מפוצץ רכבות, עולה ארצה ולוחם במלחמת השחרור, עובר ייסורי קליטה ומצליח להקים משפחה בישראל. אבל נוסף לטרגדיה של הכלל, חווה ניילבן טרגדיה אישית הגורמת לו בסופו של דבר לפתוח את ברז הגז ולצפות למוות הגואל.

ניילבן יוצא חי מקרב לטרון אך לוקה בחולי פסיכוסומאטי: פצעים קשים נפערים בגופו מדי פעם, כשהארץ נכנסת לסכנה ולפיגועים. אפילו מתח קל בגבול – פצעיו נפתחים והוא מגרד אותם עד זוב דם. הפצעים הם הקש השובר סופית את יחסה של אשתו קלרה אליו ומרחיק אותה ממנו גם בשעות האינטימיות ביותר. קלרה, המתקשה להתערות בארץ רבת הקורבנות, נוטשת את ניילבן לאנחות ונישאת ליהודי קנדי עשיר, יצרן נקניקים.

נילבן, שעודו מאוהב בקלרה, בודד ואומלל. נחמתו האחת – שאולי, הבן היחיד. הילד שנשאר בחזקתו אחרי משפט מכוער ומאוד כואב שמגישה האם הרוצה לקחתו אליה. הילד הוא הטרגדיה הגדולה של הסיפור, בכל המובנים.

שאול גדל, יש לו חברה, ניצה, אחות בבית חולים המטפלת בפצעי אביו. הזוג הצעיר מתכנן חיים משותפים – ופורצת מלחמת יום כיפור. שאולי נפצע אנושות, מאושפז חודשים רבים בבית החולים, וניצה שומרת לו אמונים וסועדת אותו. הוא שב לביתו נכה רגליים. מגיע יום הולדתו ה-24 ושאולי מבקש מאביו שיביא אליו את  ניצה שתחגוג עימו.

זה יום שלג כבד בירושלים. לשלג תפקיד מכריע, פסיכולוגי ומעשי, בעלילה. אנשים מסתגרים בבתים, דרכים נסגרות והתעבורה סכנת נפשות. אולם כדי לשמח את הבן, נכנס ניילבן לתוך סופת השלג, מוצא בקושי מונית, נוסע לניצה ומשביע את הנהג להמתין להסיעם בחזרה.

השניים נוסעים אל שאולי. המונית מתקשה מאד לפלס נתיב בשלג, מקרטעת וגונחת, נעצרת שוב ושוב עד שנעצרה כליל בטלטלה עזה המשליכה את ניילבן ואת ניצה איש על רעותו והופכת אותם לגוש אחד. הנהג יוצא לראות מה ארע והגבר הקשיש השרוי זה שנים ללא אישה, מוצא לפתע בין זרועותיו א,שה צעירה ונאה שעוררה את חושיו עוד כשרכנו זה ליד זו ליד מיטת הבן הפצוע. ואז מתרחש במפתיע הבלתי נמנע, כמעט גילוי עריות.

ואולי לא במפתיע. השלג הנערם מזכיר לניילבן את יום השלג הטראומטי בו ראה את אביו בפעם האחרונה. האב צווה לפנות את השלג ומצליח לחמוק מהשומר הגרמני אך נתפש בידי פולני ומוצא להורג. הוא עוד מספיק לומר לבנו: "אתה תיקום בהם בנכדים שתביא לי לעולם,                                                                                                                                                                          בנינים שלי!"

אלא שברוך יודע כמעט בבירור כי לא יזכה לנכד מבנו הנכה, ואביו לא יזכה לנין. גם שאוּלי יודע זאת, גם ניצה האוהבת יודעת וטוענת שלא אכפת לה. והנה נופלת ממש לידיו של ברוך ההזדמנות להציב יד למשפחת ניילבן, ורדוף כוחות כמעט קמאיים נעשה המעשה אשר לא ייעשה.

ניצה נמלטת למשמרתה בבית החולים וניילבן חוזר רצוץ לביתו. הבן פולט מיד: "לא הבאת את ניצה – פחדת ששום דבר לא יקרה..." – ובלי לדעת מה התרחש, הוא מטיח באביו את המילים האכזריות שהטיחה בו אשתו לשעבר: "סלק את ידיך המטונפות!" – המטונפות מהפצעים.

האב נזכר בדברי הרופא כי לשאולי סיכוי להשתקם רק כשיגלה כוח רצון ויקום ממיטתו – לשאולי אין הכוח הזה והאב פועל במקומו ומטיל את בנו לשלג, שיתחיל ללכת! וכשהבן מתפתל, כתולעת זורק לו את הקביים. שאולי נעמד על רגליו ונאסף לזחל"ם המפנה את השלג, והאב, שאינו מסוגל לחיות יותר לא רק עם הבן אלא בראש וראשונה עם עצמו, פותח את ברז הגז.

הצעירים משתקמים. רק לאבות אין עוד תקומה. ברוך ניילבן כותב מכתב אהבה אחרון לגרושתו השונאת אותו, מגולל את כל פרשת חייו ומצר בין היתר שנמנע מלשלוח את שאולי אליה. בקנדה, באין מלחמות, היה יכול הבן להיות איש מצליח – והוא מבקש, והקורא מבין למה, ששאולי וניצה יינשאו מיד.

(מוטיב דומה של יחסים אסורים בין גבר לאשת בנו לשם קיום השושלת מופיע גם בספר "מולכו" של א.ב. יהושע. הבן נהרג והאב המגיע ממרחקים ומגלה כי בנו התרחק מאהבת נשים ולמשפחת מולכו לא צפוי דור המשך – בועל את כלתו).

"הסתלקותו של ברוך ניילבן" פורסם לראשונה בירחון "מאזניים" וזכה בפרס וולנרוד. הסיפור הומחז והיה המחזה הראשון על השואה שהוצג בברית המועצות.

שמאי גולן נולד בפולין בשנת 1933. התגלגל בשואה בבתי יתומים ברוסיה ובפולין והגיע לארץ בגיל 14. היה עצור בקפריסין, קצין בצה"ל, מורה, יו"ר אגודת הסופרים בישראל, נספח תרבות בשגרירות ישראל במוסקבה, וכן בשליחות חינוכית במקסיקו ונציג המחלקה לחינוך בארגנטינה. הוא פירסם כמניין ספרים על המציאות במלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות ומלחמת יום כיפור, ספרים המגשרים בין הגולה לארץ. זכה בפרסים ספרותיים רבים. ספרו האחרון הוא כאמור "ואם אתה מוכרח ליצור" – הערה שהשמיעה לו רעייתו, חוקרת הספרות ד"ר אורנה גולן.

* * *

משה כהן

1. הנדון: להתחבק עם חשוד

מכובדי,

ראיתי בטלוויזיה את ניצב ארביב מתחבק עם הרב פינטו, ולפי דיווח המגישה, הרב היה באותה עת בחקירה משטרתית. תמוה מאד שקצין משטרה מתחבק עם חשוד בתחקירה. תמוה מאד.

עלי להודות שהאמון שלי במשטרה נפגע מכך.

2. הנדון: מי צריך נאצים

יש ח"כים המתנגדים להצעת החוק לאיסור השימוש בלשון "נאצים".

אני מבין את הצורך של החרדים לקרוא לשוטרים "נאצים" בהפגנות, אך אינני מבין את הצורך של מפלגות השמאל ברטוריקה הזו.

חברים נאורים, לשם מה דרושה לכם הלשון "נאצים"? זה לא ברור, אנא הסבירו לנו.  

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

עוז אלמוג: עזריה אלון

עזריה אלון, איש בית השיטה, עזב אותנו היום [19.1] לתמיד. הוא היה איש מיוחד מאוד ורב פעלים. העשיר את חברתנו במאמרים, ספרים, צילומים ויוזמות נפלאות ואמיצות לשימור הנוף והטבע הארץ ישראלי. היתה לי הזכות לראיין אותו על במה סמוך לפטירתו. הראיון התקיים במסגרת תערוכת צילומים ויום עיון שערכנו לכבודו באוניברסיטת חיפה. מדהים עד כמה הוא היה חד וצלול בגיל כה מופלג. נזכור אותו בחיבה ובהערכה.

מצ"ב לינק לראיון:

http://www.youtube.com/watch?v=E_lnjp9KEYI

* * *

מרדכי קידר

שמור האל את רוסיה

שני פיגועים יום אחר יום הפילו 32 הרוגים וכמאה פצועים בעיר וולגוגרד (לשעבר סטלינגרד) בדרום רוסיה. כמה ימים קודם התפוצצה מכונית תופת בפיטיגורסק, ושלושה בני אדם נהרגו. שמו של דוקו אומרוב – צ'צ'ני שהכריז על עצמו כאמיר האמירות האיסלאמית של צפון הקווקז – מוזכר כאחראי לגל הפיגועים הנוכחי, שנועד לקלקל את אולימפיאדת החורף האמורה להיפתח בעוד כחודש בעיר סוצ'י שבדרום רוסיה, שסך ההשקעה בו יעמוד על לא פחות מ-50 מיליארד דולר.

אומרוב נטל אחריות על מיספר פיגועי המונים שבוצעו מאז 2010 בתחנות רכבת ובשדה התעופה של דומודדובו, שבהם נהרגו 76 בני אדם. במקביל, מימש איום של ארגון המתקרא "אנונימוס קווקז" לערוך מתקפת סייבר על רוסיה בשל עריכת משחקי החורף "בקווקז הכבוש". הרוסים מתכננים אמצעי ביטחון רבים ומגוונים כדי להגן על השחקנים והצופים, אך טרוריסטים יודעים למצוא נקודות תורפה גם בחגורות ביטחון צפופות. חוץ מזה, רוסיה מספיק גדולה בשביל להעניק לטרור הזדמנויות לפגוע לא רק בסוצ'י.

כשמוסלמי רוצה לומר "ישמרנו אללה" הוא מבטא זאת במילים "אללה יוסתור" – אללה יסתיר אותנו מהצרות. נראה שכיום הפדרציה הרוסית צריכה לומר זאת בכוונה גדולה, שכן היא עומדת במוקד של פעילות טרוריסטית איסלאמית מרוכזת. הטרור האיסלאמי ברוסיה אינו חדש: כולנו זוכרים את הפיגוע ההמוני בבית הספר בבסלאן שבצפון אוסטיה ב-1 בספטמבר 2004, עת השתלטו עליו כ-20 ג'יהאדיסטים צ'צ'ניים בהנהגת שאמיל באסייב והחזיקו בו מאות בני ערובה – תלמידים, מורים והורים. הצבא התערב, ונהרגו 186 מבני הערובה. הדרמה נמשכה אז שלושה ימים כשכל העולם עומד מרותק לאמצעי התקשורת וצופה בזוועה. המחבלים פיזרו ברחבי בית הספר מטעני חבלה, שהפילו חללים רבים בין בני הערובה ואנשי הצבא.

כבר ב-1995 תפסו ג'יהאדיסטים צצ'ניים יותר מ-1500 בני ערובה בעיר בודנבסק שבצפון הקווקז, והמדינה בהנהגתו של בוריס ילצין נאלצה להיכנע לדרישותיהם. הכניעה העלתה את חמתם של רוסים רבים, והדבר סייע בהמשך לפוטין, חסיד היד החזקה, להחליף את ילצין ולפתוח במלחמת חורמה נגד חבל צ'צ'ניה הסורר. מלחמה זו נחלקת לשתי תקופות. הראשונה בין 1994 ל-1996, והשנייה בין 1999 ל-2009. עיר הבירה של צ'צ'ניה – גרוזני – הפכה לעיי חורבות, חלק גדול מערי החבל וכפריו נהרסו, אלפי אנשים נהרגו, וחיילי רוסיה לא חשו כל בעייה לחטוף ולענות נשים, זקנים וילדים. עד היום מתחבאים בהרי צ'צ'ניה ג'יהאדיסטים רבים, הפוגעים מדי פעם בחיילים רוסים ובצ'צ'נים הנחשדים בשיתוף פעולה איתם.

ב-2002 השתלטו ג'יהאדיסטים צ'צ'ניים על תיאטרון במוסקווה ותפסו 916 בני ערובה. כ-170 בני אדם נהרגו באירוע זה. לאורך השנים ביצעו מחבלים מוסלמים פיגועים רבים ברוסיה, כנקמה ברוסים על דיכויים לאורך שנים רבות, מתחילת ימי הקומוניזם שזלזל באיסלאם כמו גם בדתות אחרות. קרל מרקס, האב הרוחני של הקומוניזם, הרי כבר קבע שהדת היא "אופיום להמונים". אחרי שהתפרקה ברית-המועצות, אומנם השתחררו הרוסים משליטתם באוכלוסיות איסלאמיות גדולות, אך הם הידקו את הצבת על צווארם של המוסלמים שנשארו בתחומי הפדרציה הרוסית.

התפרקותה של בריה"מ איפשרה לכמה עמים מוסלמיים בדרום המדינה לקבל עצמאות, וכך קמו במרכז אסיה מדינות מוסלמיות עצמאיות כמו קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, טאג'יקיסטן ואזרבייג'ן.

עמים מוסלמים אחרים – צ'צ'נים, טטארים, אינגושטים, פאמירים, דאגסטנים, אווארים, לזגינים, דרגינים, קומיקים, לאקים, נוגאים, אגולים, רוטולים, טבסאראנים, מונגולים ועוד – לא זכו בעצמאות ונשארו תחת המגף הרוסי. רבים מבני העמים הללו התאכזבו, וחלקם ממתינים לשעת הכושר לדרוש עצמאות.

מתוך כ-143 מיליון אזרחי הפדרציה הרוסית, מספר המוסלמים נאמד בין 14 ל-20 מיליון, כלומר 10 עד 14 אחוזים. רובם מרוכזים באזורים שמדרום לנהר הוולגה, בצפון הקווקז ובמערב סיביר. רבים מהם היגרו לערים, ושכונות מגוריהם מהוות בסיסים לטרוריסטים. המדינה מנסה לדחוק אותם מהערים החוצה, בעיקר אחרי פיגועים, אך הם שבים לעיר כדי לעבוד אצל מעסיקים תמורת שכר נמוך. הצבא הרוסי אינו מפרסם נתונים רשמיים על הדת של חייליו, אבל קיימת הערכה שמרבית החיילים בעלי הדרגות הנמוכות בצבא רוסיה הם מוסלמים.

במשך 70 שנות בריה"מ שלטה במדינה סיסמת "אחוות עמים" שלא היתה אלא כיסוי להכפפת העמים האחרים להגמוניה הרוסית. המצב הוליד מתח בין הרוסים והמוסלמים, שרבים מהם ראו ברוסים נוצרים השולטים במוסלמים – מצב המנוגד לחלוטין לאיסלאם. מתח זה הוחמר לכדי עוינות בשל מגמת הרוסיפיקציה של האוכלוסייה, שבמסגרתה העבירו הרוסים מיליונים של דוברי רוסית לאזורי המוסלמים.

בתקופת בריה"מ עברו שמות רבים בקרב העמים המוסלמים שינוי לרוסית, אבל מקורם ברור: קאדר הפך לקדירוב, עומר נהיה אומארוב, מוחמד קיבל את השם מגומדוב ועבד אללטיף הפך לאבדולטיפוב. עטייה היה לאטייב, דאוד הוא דאודייב, סעדאללה נהיה סאדולייב, אבראהים הוא איבראהימוב, ורק רמדאן נשאר רמזאן כשם חודש הצום. רק מעטים בקרב העמים המוסלמיים ברוסיה אימצו שמות רוסיים, הן בשל הגאווה הלאומית והדתית, והן בשל החשש שהרוסים יחשדו בהם כבעלי כוונה להסתנן אל תוך הציבור הרוסי.

בנוסף, קיים היום בקרב הרוסים חשש מן המגמה הדמוגרפית הפועלת לרעתם: הילודה בקרב המוסלמים גדולה בהרבה מזו שאצל הרוסים, ורבים מהרוסים חשים כי המוסלמים משתלטים על מדינתם. לא עובר יום בערי רוסיה שבו בחורים גלוחי ראש ושתויי וודקה אינם תוקפים מוסלמים הנקרים בדרכם. מנגד, שתיית האלכוהול, האסורה באיסלאם, מורידה את ערכם של הרוסים בעיני המוסלמים.

האיסלאמיזציה בקווקז

לאורך ההיסטוריה הייתה התודעה האיסלאמית של תושבי הקווקז המוסלמים חלשה למדי, ומעטים מהם הכירו את כתבי הקודש של האיסלאם. היתה זו תוצאה של העובדה שרוב המוסלמים בקווקז אולצו להתאסלם תחת איום בשחיטה בימי האימפריה העותומאנית. אך בעשרים השנה האחרונות התגברה פעילותם של תועמלנים איסלאמיים שפעלו בהשפעה ובכסף סעודיים בקרב האוכלוסייה בקווקז, ואימאמים מקומיים עברו הכשרה בבתי מדרש סעודיים כדי לחזק את ידיעותיהם באיסלאם. בסעודיה הם למדו את הגרסה הווהאבית, הקיצונית, של האיסלאם, ושבו למולדתם כדי להפיץ את הרעיונות הקיצוניים שקלטו בסעודיה. כיום מממנת סעודיה את פעילות הג'יהאדיסטים בסוריה, נגד האינטרסים של רוסיה.

בעניין זה רוסיה אינה לבד: מזה שנים רבות מלבה סעודיה את האש האיסלאמית במדינות רבות באפריקה, באסיה, באירופה, באוסטרליה, בצפון אמריקה ובדרומה. נדמה לי שמכל יבשות העולם, רק באנטארקטיקה אין פעילות איסלאמיסטית סעודית. גם התקוממות האיסלאמיסטים האויגורים במערב סין מיוחסת לפעילות סעודית. בשנים האחרונות נוספה לפעילות הסעודית גם האפשרות של שימוש באמצעי התקשורת לשם הפצת האיסלאם. ערוצי טלוויזיה בלוויין, אתרי אינטרנט בשפות רבות, וספריות איסלאמיות שלמות שניתן להורידן בקלות ובחינם מהאינטרנט – במימון סעודי נדיב ושופע – תרמו, תורמים ויתרמו רבות להפצת האיסלאם הווהאבי בכל רחבי העולם. המרחק מאיסלאמיזציה לעיסוק פעיל במאבק למען האיסלאם אינו גדול, ומסביר מדוע האיסלאם – שדוכא על ידי הסובייטים – יוצא כיום אל פני השטח בצורה אלימה כל כך.

בשלוש השנים האחרונות מזוהה רוסיה עם המלחמה המלוכלכת והאכזרית שמנהל בסוריה השלטון העלווי הכופר נגד המוני המוסלמים הסונים, בסיוע בקואליציה שיעית של איראן, עיראק וחיזבאללה. רוסיה הגנה על משטר אסד במועצת הביטחון ומנעה הטלת סנקציות בינלאומיות עליו. רוסיה מספקת לצבא אסד נשק ותחמושת, מערכות הגנה אווירית וימית, ציוד קשר וייעוץ טכני. כמה קבוצות של ג'יהאדיסטים צ'צ'ניים נלחמות בסוריה, ואנשיהם נודעים באכזריותם ובברוטליות שבה הם מתייחסים לאנשיו של אסד הנופלים לידיהם. ברשת נמצאים כמה סרטונים שבהם נראים ג'יהאדיסטים בעלי מראה קווקזי – אחד מהם ג'ינג'י – שוחטים אנשים שנאמר עליהם שהם משתפי פעולה עם השלטון הסורי. בימים האחרונים נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה בין הקבוצות הצ'צ'ניות וארגוני ג'יהאד ערביים הפועלים בסוריה כמו "אלקאעידה" ו"ג'בהת אלנוסרה".

ברוסיה תיווצר בעיה חמורה אם וכאשר תסתיים הלחימה בסוריה, והג'יהאדיסטים הצ'צניים הללו יחזרו למולדתם. קיים סיכוי סביר שהם לא ישובו למחרשה ולחרמש, אלא להמשך הג'יהאד נגד המדינה הרוסית, והניסיון שהם צברו בסוריה יעמוד לצידם במלחמתם ברוסיה.

גם הסיוע שמעניקה רוסיה לאיראן השיעית אינה מעלה את חן הרוסים בעיני הג'יהאדיסטים הקווקזים שהם ברובם הגדול סונים. לאחרונה נודע שמתקיימים מגעים בין רוסיה ואיראן על מכירת ארבעה כורים גרעיניים לייצור חשמל, וזאת בנוסף להגנה המדינית שמעניקה רוסיה למשטר האיותאללה.

המאמר התפרסם לראשונה במגזין "מראה" 274.

* * *

ונתתי להם יד ושם

60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך

מאת: בלה גוטרמן

הוצאת יד ושם

 (335 עמודים, 148 שקל, פורמט אלבומי )

לרגל 60 שנה ל"יד ושם", רואה אור האלבום "ונתתי להם יד ושם" , הסוקר בקצרה, עשור אחר עשור את כברת הדרך הארוכה שעשה הרעיון להנציח את זכרם של קרבנות השואה ולהקים את רשות הזיכרון לשואה ולגבורה.

חזונו של אדם ששמו אינו מוכר בציבור – מרדכי שנהבי מקיבוץ משמר העמק – הוא שהניע את הפעולה להקמתו של מפעל הנצחה בארץ-ישראל לקורבנות השואה. בכך הקדים שנהבי את הממסד הציוני בארץ ובעולם, שכן הוא העלה את הצעתו כבר באוגוסט 1942, בשעה שגרמניה הנאצית הוציאה אל הפועל את הפתרון הסופי של השאלה היהודית, ומאות אלפי יהודים הובלו בטרנספורטים מזרחה אל מחנות ההשמדה.  שנהבי  הקיבוצניק הוא האיש שהגה ודחף להקמת רשות "יד ושם", המציינת השנה מלאת 60 שנה לקבלת "חוק יד ושם" בכנסת ישראל. אולם "מפעל יד ושם" מציין למעשה 71 שנים של עשייה להנצחת זיכרון השואה.

האלבום "ונתתי להם יד ושם – 60 שנות הנצחה, תיעוד, מחקר וחינוך" סוקר בקצרה את כברת הדרך הארוכה מאז נהגה הרעיון ועד להיותו כיום קמפוס, התורם גישה מחקרית מקורית, מאגרי מידע עצומים ודרכי הוראה להבנת המורכבות של נושא השואה, ומשתף בכך תלמידים ומורים מהארץ וממדינות רבות בעולם, הרואים בו מרכז שיביא לדורות הבאים סולם ערכי מוסר קוסמופוליטיים ויחנכם לשאוף ולפעול לקיומו של עולם מתוקן ונקי משנאה ודעות קדומות.

[דבר המפרסם]

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ראובן שהם על "והארץ תרעד"

בוקר טוב אהוד,

אני קורא עכשיו את ספרך החדש, "והארץ תרעד", ופרט לכמה השגות על הסצנות שמתחילות באות זי"ן, אני מאוד נהנה. אפשר שאני מעט "יפה נפש".

זכורני שבעודי בגיל בית ספר קראתי את "ז'רמינל" של זולה, והופיע שם תיאור של כמה חברה שיצאו ממסבאה ועמדו להשתין בצד הדרך, ההשתנה הזו, שהיתה כה יוצאת דופן בנוף הרומנים שקראתי בגיל העשרה, השאירה אותי המום. מ"ז'רמינל" כבר אינני זוכר הרבה אבל הסצנה הזו עדיין חקוקה בזיכרוני.

אני מתפעל מעבודת החקר הגדול והמקיף שביצעת כדי להכניס את המאה ה-19 ואת צפת של אותם ימים לרומן, ומן המאמץ הנטורליסטי שלך לדייק בפרטי הריאליה של עולם שאיננו עוד.

מבחינות מסויימות אפשר לומר על צפת שלך את מה שאמרו על העיירה היהודית של מנדלי, שניתן לשחזר אותה רק על פי הרומנים שלו, גם אם לא היה נותר כל חומר תיעודי אחר.

יום טוב,

ראובן

לראובן שלום,

אף אני הושפעתי מאוד מקריאת "ז'רמינל" של זולא, והרומאן חיזק כנראה את היסוד הנאטוראליסטי המובהק – בסופר שאהיה בעתיד. כאשר כתבתי לימים את סצינת הרדיפה אחר ניסים לוי ברחוב בכפר העולים שליד "המחצבה", זכרתי את הסצינה ב"ז'רמינל" שבה קהל זועם של נשות העיירה נושא בהפגנת זעם על גבי מוט את אברו הכרות של החנווני השנוא שהתעלל בהן. כבר כשישים שנה עברו מאז קראתי את הרומאן, והוא השפיע עליי רבות.

באשר לצפת, היא לא עיר מולדתי, אבל אם יש עיר, שהיתה פעם מושבה – ואשר אפשר לשחזר את חלקה על פי ספריי ועל פי הפרוזה של דודתי אסתר – אני לא צריך לומר לך איזו עיר היא. אמנם אנשי אותה עיר כמעט שאינם מכירים אותי ואת ספריי. אבל בעולם הבידיוני שבו אני חי רוב ימיי אין לכך חשיבות רבה.

שלך

אהוד

מלכה נתנזון על "והארץ תרעד"

אהוד היקר,

אני קוראת בספרך ונהנית מכל שורה – אתה פשוט ממציאן של שפה – מדהים כמה מילים ניתן לרשום ולזקוף לזכותך בתוך דפים אחדים בלבד שקראתי... אני רושמת לי אותן באהבה גדולה.

תודה תודה.

להתראות,

מלכה

* * *

אודי,

את הספר קראתי והוא מעניין ביותר ורציתי להעבירו לילדים ולנכדים אך תיאורי הזיונים המפורטים מנעו זאת וחבל. אני לא מבין עדיין מה זה מוסיף, ואפילו זה אמיתי וככה זה, אבל יש רבים ואני ביניהם, שאצלם יש דברים שהצניעות יפה להם. וזה לא אומר דבר על המציאות האינטימית.

'אבא'

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק שבעה-עשר

אני פוגש את ג'ני בירושלים רוכבת על זנבו השחרחר של ד"ר סוּ

שנים עברו.

עזבתי את עין גדי שבה פגשתי את אלוהים בוער בחום הנורא בסנה בין השיחים ונהגתי כעצתו ונעשיתי סטודנט בירושלים.

אותו ערב עמדתי והעליתי ברק, באמצעות שיפשוף אמיץ במגבת-מיטבח, בגביעי זכוכית דקים, כרסתניים, עד שניראו כעשויים אלגביש. היתה זו העבודה האהובה עליי ביותר במשמרת-הערב שלי, כעוזר-הגשה בבית-המלון הירושלמי "מוריה" בתקופה שבה למדתי ספרות באוניברסיטה העברית בגבעת רם. ומאחר שאני נוטה להזיע, לעיתים קרובות, אולי מן התקופה שבה הייתי אופה, ליד התנור בחום הלוהט של עין-גדי, ושותה לימונדה בכדים – היו דמי כביסת החולצות הלבנות, שלא לדבר על עצם רכישתן – סעיף נכבד בהוצאותיי שאיים להשתוות להכנסותיי.

מבחינה רגשית עדיין הייתי אידיוט גמור. הסטודנטית שאהבתי מאוד ולה עדיין שמרתי את ליבי – ציפצפה עליי עד כדי-כך שערב אחד, כשבאתי לבקרה ללא הודעה מוקדמת, ארזה בתיקה את מברשת-השיניים והמסרק, לקחה שניים-שלושה ספרי-לימוד, והניחה לי ללוותה עד לפתח הדירה שבה גר הבחור שעימו "למדה", ואשר אמנם חשדתי כי הוא החבר שלה, באותו זמן, אך לא רציתי להאמין כי היא מסוגלת להישאר לישון אצלו. איך ייתכן, שהיא – הקדושה! – תעשה דברים כאלה?

היינו אז כולנו חולי אהבה. חבר שלי, סטודנט, שלא היה מסוגל להשלים עם כך שהבחורה שאותה אהב סירבה להינשא לו – והוא אפילו לא זכה לשכב איתה יותר מפעם מקרית אחת כששתתה קצת יותר מדי יין ופתחה לו את את רגליה על רצפת חדרה והוא אפילו אז לא הביא אותה לאורגזמה אלא גמר אצלה מיד מרוב התרגשות – והוא היה כה מיואש, שהזמין בשארית כספו מודעה בעמוד הראשון מצד שמאל של עיתון "הארץ" ובה שמה ושמו ובאמצע למטה "נשואים" ותאריך אותו יום, יום הולדתה. כך למדנו בימים ההם מהמודעות מי נישאו ומי "חובקים" כבר בת או בן. המודעות היו מעוררות עניין רב יותר מכל דבר אחר שנדפס בעיתון כי מהן נודע לנו מי כבר (לדעת הפסימיסטים) יצאו לתמיד משוק הרווקים והרווקות או (לדעת האופטימיסטים) זמנית עד לגירושין. היו באוניברסיטה בחורים ובחורות שלא יכלו להפסיק לאהוב עד שלא ראו שחור על גבי לבן מודעה מכאיבה בעיתון.

בבוקר עוד הספיק חברי לקנות את העיתון וצנצנת לבן ולראות את מודעת הנישואין שהיתה חלום חייו ובטרם הצליח מישהו לדבר איתו על השערוריה שחולל, וכבר ירה לעצמו בראש. למוחרת נדפסה מצד ימין בעמוד הראשון של "הארץ" מודעה על מותו ב"נסיבות טראגיות" ועל מועד הלווייה. הרבה אנשים היו סבורים שנהרג או התאבד למוחרת החתונה, וכמובן שה"כלה" לא באה ללווייה שלו. זה היה נורא. עצם ההיזכרות בו מדכדכת אותי, קוּס-אֶמָה וקוּס אֵם-אם-אֶמָה שגרמה לו לגמור כך את חייו!

העבודה במלון "מוריה" הביאה לי פורקן-מה מייסורי אהבתי. הלא ממילא אני עסוק כל ערב. וזה ודאי טוב יותר ממיון מכתבים בדואר המרכזי ברחוב יפו, עבודה שאותה הציעו לסטודנטים נזקקים, ואשר שכרה-לשעה היה פחות ממחצית ממה שקיבלה עוזרת-בית, אז.

לאט-לאט התקדמתי בעבודתי, התחלתי לעסוק גם בהגשה ממש, לא רק בניקוי ובסידור השולחנות לפני ואחרי הסעודה. ולעיתים גם עוזר לצוות ניקוי החדרים. באותה תקופה עבדו עדיין בעיקר יהודים בכל העבודות האלה, אבל עם צוות-העובדים לא היה לי קשר אמיץ. רב-המלצרים הירושלמי המפורסם פיני לוביאניקר הציע לי פעם הצעה מגונה, או כך היה נידמה לי, כי הוא שאל אותי, מאוחר בלילה, אם אני רוצה פיפי. אבל לאחר ימים אחדים הוא עבר למשמרת-הבוקר, ואחר-כך עזב. שמעתי שעלה לעבוד על האונייה "שלום", פאר צי-הנוסעים הישראלי, עם שני מיטבחים בשרי וחלבי, בית כנסת אחד ומיטב יצירותיהם של אמני ישראל. חרף היותו ירושלמי, הטלטולים הקלים בים עשו לו טוב.

אותו ערב ישבה בחדר-האוכל קבוצת משתלמים ממאלי, שהתגוררו במלון. עם אחד מהם, ד"ר סו, אף התיידדתי, ונתן לי את תמונתו במתנה. שחור רזה ומשכיל מאוד. אך דמי-שתייה, טיפ – סירבתי לקבל מהם, מתוך איזו גאווה משונה, להראות להם שאני ישראלי, ונוהג אחרת. אך האמת שגם לא רציתי להסתבך. מישהו משירות הביטחון ביקש ממני לפקוח עין עליהם, פשוט לדווח, שהם בסדר. לשם כך אף מילאו שאלון מפורט על אודותיי, וחקרו ושאלו עליי אצל ידידים ובני-משפחה, עד שאבי, במושבה, התמלא גאווה משונה כי היה נידמה לו שלאור בדיקה מקיפה כזו עומדים להציע לי תפקיד נכבד במשרד החוץ. דבר אחר טוב יצא מכך והוא שמאותה תקופה יש לי תיק מהימנות אישי במדור חשאי כלשהו במקום בטוח – ומעולם לא הוטרדתי בנושא זה, גם כאשר עמדתי, לימים, בראש הפגנות סוערות נגד הממשלה. והאמת שגם נעלבתי לא מעט על כך שלעולם, לעולם לא מחשיבים אותי כמסוכן-באמת למישטר.

והנה, מי יושבת אותו ערב בחברת המאלים?

ג'ני!

מפטפטת צרפתית בהיגוי משובח משלהם, כמדריכת תיירים, אולי? הם דיברו על הטיול למחר. מטעם משרד החוץ, התיירות, או הבריאות? מי שהזמין אותם.

עיניה הבורקות, שערה הדיבשי. יצקתי את המרק לצלחתה בעיניים מושפלות-מעט. לא רציתי להעמיד אותה במבוכה. אמת, אולי גם חשתי עצמי אשם, במעט, על מה שקרה לה לפני שנים לא-רבות בעין-גדי, כאשר הכיש אותה הצפע. שמרתי את רגע ההתוודעות למועד מאוחר יותר, אולי לאחר שיצאו.

הם הזמינו יין. ניראה שהפעם החליטו להאריך שבת, בחברתה. מזגתי לאיטי את היין הוורוד לגביעה, שאותו הברקתי במרץ, במגבת-המיטבח, רק לפני שעה קלה.

כאשר הגישה את הגביע לשפתיה היה נידמה לי שהיא נושקת לאצבעותיי. רעדתי. עתה כבר ניסיתי לצוד, בגלוי, את מבט עיניה. היא התעלמה ממני. היתה איזו רתיעה סמוייה בתגובתה. כאילו היא מייחסת את התנהגותי לגינוי שאני מגנה אותה על כך שהיא מבלה בחברת שחורים.

בצעה את הלחמניה הזהובה, הקלועה, ממאפיית אנג'ל. לחמניה צהובה כמו השיער הקלוב שלה – טבלה ברוטב הבשר. המאלים היו מוסלמים, ובכל זאת שתו איתה בהשמיעם צהלות שמחה.

כאשר הצטלבו לרגע מבטינו, הבחנתי – ג'ני כלל לא מכירה אותי, ממש לא!

שתויים-במקצת הם יצאו לבלות את המשך הערב, ולפי שהבנתי מדבריהם – לכיוון "מַי באר", שהיה מאוד אופנתי בירושלים. טומי הקטן היפה, מהגליל, היה עוזר בבר הזה בהגשה ומדי פעם מקבל טלפון ויוצא להשכיר את התחת שלו וחוזר בהליכה קצת מוזרה עד שהיה מתאושש מהווזלין.

המאלים השחורים התנודדו הלומי-יין בעוד ג'ני בהירת-העור צולעת ביניהם קלות על רגלה שאותה הכיש הצפע בעין-גדי לפני שנים. רק אני הרגשתי בצליעתה. היא פסעה על נעלי עקב כהות שהיו בעלות מחשוף נדיב – הסדק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל הצטייר כקו מפתה בין זוג שדיים הדוק או ראשיתה של גבעת ערווה בעלת שפתיים תפוחות. אני הייתי כל-כך מגורה שממש עמד לי למראה שלה. הייתי מוכרח להפסיק את מלצרותי בחדר-האוכל וללכת לשירותים של המלון, שם עמדתי כשאני לוחץ את נמר המדבר של עין-גדי בין אצבעותיי ומעביר אותו בדימיוני על החריץ המתפשק בין הקמיצה לזרת בכף-הרגל המשגעת המגרה של ג'ני ומתיז ממני אל נעל-העקב הכהה שלה במקום לאסלה, מה שבאמת קרה.

המשמרת שלי הסתיימה בחצות. עליי הוטל לסיים את עריכת השולחנות לארוחת-הבוקר ואת ניקוי המיטבח. המאלים טרם חזרו. למרות עייפותי (מזגתי את היין שהותירו לגביע של ג'ני ושתיתי) חיכיתי, יותר נכון, צעדתי במעגלים רחבים בסימטאות שבסביבת המלון, כמעט עד טחנת-הקמח עם כנפי הרוח של ימין משה וחזרה, כדי לראות אם ג'ני תחזור איתם. הייתי מוכרח לשוחח איתה. לא ידעתי איך. לא ידעתי על מה.

ירושלים כולה היתה שתוייה, סביבי, כאילו היין מפכה ומפכפך ברחובות.

בשתיים בלילה חזרו, לבדם ל"מוריה", מתנודדים-עליזים ומשוחחים ביניהם בקולות בכייניים ובשפה מוזרה שאת צליליה לא הבנתי.

לא נתנה להם! – אמרתי לעצמי בסיפוק, וחשבתי לחזור לחדרי השכור והקר להתכונן לסמינר של הפרופסור איזידור לבונה, אצלו למדתי ספרות ואותו הערצתי עד מאוד וקיוויתי שאולי בזכותו אהיה יום אחד סופר מקובל בישראל, כשאר המטופחים שלו שהתמחו בחיקויים של עגנון שהיה באותו זמן מחקה את קאפקא וכל אחד מהם חלם שיהיה לו קורצווייל משלו וששוקן יוציא את כל כתביו ואולי גם יממן משכורת חודשית כל חייו.

ופתאום היא הופיעה! כמו בחשאי! אולי בכוונה כדי שלא ידעו שהיא מתעסקת עם אחד מהשחורים. היא נכנסה למלון באותה צליעה קלה-קלה שרק אני ידעתי להבחין בה ומה מקורה – ואני אחריה. לפי הקומה שאליה עלתה במעלית שיערתי להיכן היא הולכת. ידעתי את מיספר חדרו של ד"ר סו. ואכן, מיד שיצאתי מהמעלית נשמעה טריקת הדלת של חדר מאותו כיוון.

הלכתי לאט, עדיין היו מדי המלון עליי כך שיכלו בנקל לשער שנקראתי לשירות כלשהו. וגם היה ברשותי מפתח פותח-כל לחדרים, כאשר הייתי במשמרת של ניקיון או ריענון לקראת ערב, ולא היתה תשובה מהחדר, סימן שדייריו אינם בו.

ניגשתי לדלת. שמעתי קולות צחוק מבפנים. פתחתי אותה בחשאי ועמדתי בצל המסדרון. שניהם היו על המיטה. הוא כבר ערום על גבו. אולי כך חיכה לה או שהתפשט בזריזות כדי להתפאר בגבריותו? היא היתה עדיין לבושה אבל כבר החזיקה בידה את הזין השחרחר שלו וסיפרה לו בצרפתית כי באחת החפירות בעיר דוד מצאו את הזין של דוד המלך והוא נראה שחור וצמוק ועלוב מאוד לעומת מה שהיא מחזיקה.

והתכופפה לנשק אותו.

אני חשבתי שאני משתגע. ומה יהיה עם מישהו משניהם ירצה לשירותים ואני לא אספיק אפילו לחמוק מהמסדרון החוצה ולסגור אחריי את הדלת – וזמזמתי לעצמי בלא קול את השיר "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים..."

אבל לא הייתי צריך לחשוש פן אתגלה כי הם היו שקועים כל כך במעשיהם. ג'ני צהובת השיער כפי שהיכרתי את תאוותה במלוש שבמאפייה בעין-גדי, כבר ישבה על הזין השחרחר של ד"ר סו, שנראה ענק כמו עמוד טוטם אפריקאי, נימול. אף פעם לא ראיתי נימול שחרחר. ועכשיו גם היא התפשטה לגמרי וזרקה למיטה ועל הרצפה את בגדיה תוך כדי המפגש הסוער. קפצה ועלתה וירדה עליו בקצב שאני ממש שרתי בתוכי  "... מגדלים בירושלים, ויחזקם... ויחזקם..." – וכל פעם הוא קלע שוב את הזין שלו לתוך ערוותה הזהבהבה, ובכפות-ידיו, השחרחרות-מבחוץ, תפס פעם את לחיי התחת שלה הלבנים ופעם את צמד שדיה הלבנים וסחט אותם בקריאות הנאה אפריקאיות שעזרו לו כנראה לשמר את זקפת הטוטם.

זקפּה?

זָקוּפָּנְיָה!

שניהם היו כה מגורים שהסצינה לא נמשכה יותר מדקות ספורות, שבהן ג'ני כבר הגיעה לשיא וצייצה כבאה על סיפוקה, והוא מצידו בישר בצעקותיו שהוא גומר עד שהיו דפיקות מהחדר השכן שיפסיק להרעיש.

ואצלי הנמר המדברי עבד בתחתונים והתיז בפראות כמו עבד שחור משוחרר! רציתי לברוח מרוב בושה; ריח הזרע שמילא את החדר לא היה שונה משלי רק שהכמות שלו אצל ד"ר סו היתה ודאי פי כמה וכמה מזו שלי.

ואז קרה דבר מדהים –

עוד  יותר מהמגדל השחרחר שעדיין לא קרס אלא עבר לתנוחת-ביניים של מגדל פיזה –

ד"ר סו, גבו השחרחר מבריק מזיעה, הסתובב למחצה אל הארונית שליד המיטה, הגיע לארנקו המונח עליה, פתח ושלף ממנו צרור של שטרות, לא יכולתי להבחין אם אלה דולרים או כסף ישראלי,

ונתן אותם לג'ני!

תוך שהוא מנסה לחדור אליה בשנית באותה תנוחה, כשהיא יושבת עליו – כאילו בכך קנה לו את מקומו בקוס שלה.

ברחתי.

רטוב.

ברחתי כל עוד נפשי בי. אמנם מה לי ולה שלא ראיתיה שנים והיא אפילו לא זוכרת אותי. אבל להתנהג כך, כמו זונה! מילא אם היתה עושה זאת רק מתוך תאווה. או במסגרת "הסבר פניך לתייר!" כדי שיהיה לו רושם טוב מישראל. אבל תמורת תשלום!

חיכיתי למטה בסימטה, כי תיארתי לי שהיא לא תישאר לישון אצלו. ואכן אחרי שעה לערך, כבר היה ממש מאוחר, אחרי שלוש בלילה, היא ירדה, וכנראה הזמינו לה מונית בקבלה. אבל כשיצאה מפתח המלון בצליעתה הקלה, שלא היה אפשר לטעות בה, ועמדה רגע לחכות למונית, עברתי שם כרוח סערה, עצרתי מולה, הפלקתי לה סטירת לחי שהוציאה קול צעקה חייתי מפיה, אמרתי לה, בצרפתית מלעילית:

"זֶ'ה סְוִי לְ'בּוּלָנְזֶ'ר דְ'עין-גדי, אֶה סֶה מָה פְּטִי קָדוֹ פּוּר ווּ!"  – אני האופה מעין גדי וזה האתנן שלי לָך.

וברחתי למטה, לכיוון תחנת הרכבת, מבלי שאיש היה יכול לזהות אותי או לרוץ בעקבותיי. וזה לא קל לרוץ בתחתונים מלאים זרע, זו הפעם השנייה באותו לילה. כן, הייתי מטורף. ואת שלוות הלילה הֵפר קטר שנדמה כי תמרן סיבוב שלם בקצה הפסים, על מתקן עגול גדול גדול ומיוחד, כי הפסים הסתיימו בגדר ולא הובילו לשום מקום. והרעש אולי בלע גם את צרחת הסטירה.

למחרת, בבואי לעבודה במלון "מוריה", שמעתי שהיתה גניבה. ד"ר סו טען שמישהו נכנס לחדרו ולקח סכום כסף גדול בדולרים מהקופה המשותפת של המשלחת שעליה הוא היה נאמן. אמרו שיקחו טביעות אצבעות מכל עובדי המלון. אני לא חששתי משום שבתור עובד היו טביעות אצבעות שלי יכולות להימצא על ידיות של דלתות רבות. ובאמת לא מצאו כלום שקשור אליי.

חיכיתי עד סוף החודש והחלטתי להתפטר. השתדלתי גם שלא להימצא בקרבתו של ד"ר סו או מי מחבריו למשלחת. האם ייתכן שכל מה שראיתי בחדרו היה הזייה? הייתכן שג'ני אכן כייסה אותו או גנבה מחדרו?

לא רציתי לחשוב על כך.

אני מקווה שלעולם לא אפגוש פעם נוספת את הזונה. יש לי אהבות אחרות. אמנם אצלי – אהבות נכזבות לחוד וזיונים לחוד.

לימים כתבתי על כך שיר שרובו מהדימיון שלי:

לקחתי את בתוליה מאחור

כאשר אהבתי אותה

הערצתי אותה כמו אלוהים

חלמתי לשכב איתה

וכל פיסה בגופה היתה לי

מחוז חפץ קדוש

כאשר נעתרה לי לבסוף

וכבר לא היתה בתולה

כמו שחלמתי

לא התאפקתי ולקחתי

את בתוליה השניים מאחור

כדי להיות בכל זאת

ראשון אצלה במשהו

והיא הזדעזעה וזרקה אותי

כמו כלב טמא

אחרי ימים רבים

חזרה אליי גרושה ומושפלת

אבל אני כבר מאסתי בה

מזדיינת בתחת!

*

לימים נזכרתי במכתב שקיבלתי מחבר שלי, רופא בעל כשרון כתיבה בלתי-רגיל, דווקא לא מהקיבוץ:

"שלום רב אהוד היקר, במלחמת סיני התגלגלנו לשארם-א-שייך אך חלקנו הגיעו לשם בכוחות עצמם בהיותם בחופשה בעת שנורתה הירייה הראשונה. כמובן שדבר ראשון הגענו לבאר שבע הקטנה והמדברית שבמרכזה שני  מוסדות: מסעדת מוריס ו"הנגרייה", ממש כמו בעיירות הנידחות שרואים בסרטי המערב הפרוע. זו האחרונה שימשה כבית זונות של הדרום (כי העסק  המקורי פשט בינתיים רגל מהיעדר לקוחות!) – לחלק מהחיילים זו היתה הזדמנות אחרונה להתרוקן לפני מי יודע מה עלול לקרות להם... המוסד השלישי בעיר היה משרד קצין העיר, שהדריך אותנו היכן לעמוד ולבקש טרמפ."

והאם ייתכן כי ג'ני, הזונה הזאת, עבדה שם ב"נגרייה"?

לא. בשום אופן לא. אלה הן רק הזיותיי הפרועות, פרי האכזבה.

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

"המלאכיות" של אָגוּר שיף

אגור שיף: "המאחרים"

הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2013, 369 עמ'.

באיחור ניכר, אחרי שאר סופרי "מחנה השלום", נזכר לפתע גם אגור שיף לחשוף לנו את הסיבה לכל צרותנו: "החברה הישראלית כולה מלמטה ועד לצמרת נשלטת על ידי מה שנקרא 'ביטחון'. כל מה שחושבים כאן, רוצים, חווים, מתכננים ועושים מתחיל ונגמר בצבא ובביטחון. העבר, ההווה, העתיד. השפה, התרבות, החינוך, הבידור. החגים. ימי האבל. הזיכרונות. החלומות. התקוות. הכול." (עמ' 222-221). כה חבל שהחשיפה הזו נדפסה בספר רק אחרי למעלה ממאתיים עמודים, כי קודם לכן לא ניתן היה להבין כלל את הקשר בין מה שסופר בהם ובין שם הספר. ורק כעבור חמישים עמודים נוספים הוסבר הקשר הזה ואפילו במילים מפורשות יותר: "בעצם כולנו - - - אפשר להגיד שאנחנו תמיד מאחרים – איחור כרוני, איחור בלתי נמנע – מאחרים להגיע לעתיד." (עמ' 277).

כאמור, חבל שהסוד הזה על התנהלותה של מדינת ישראל שלא לצורך כמדינה מיליטריסטית נחשף ברומאן הזה בשלב כה מאוחר, כי אילו הקדים והציג אגור שיף את השקפתו זו על החברה הישראלית ועל מנהיגיה בחלקו הראשון של הרומאן, היה הקורא יכול לחסוך לעצמו את קריאת השליש האחרון של הספר. בעמודי שליש זה מסופר כיצד תיכננו וביצעו בשנת 2006 שלוש "המלאכיות" של אגור (צ'רלי) שיף התנקשות ברמטכ"ל של צה"ל, האיש שכל תפקידו הוא "לגרום כמה שיותר נזק, סבל, חורבן ומוות בכמה שפחות זמן." (עמ' 223).

ליאורה ומיקי

מה אם כן מצפה לקורא במאתיים העמודים הראשונים של הספר? בצד פרקים שאת תוכנם ואת מועדם לא יבין תחילה, ימצא הקורא בעמודים אלה פרקים מובנים יותר ובהם סיפור-מעשה שהתרחש בשנת 1967 המספר על זוג צעיר, ליאורה ומיקי כרם, שניהם יפים ומוכשרים ובעיקר אוהבים מאוד, שחייהם כזוג השתבשו במהלך מלחמת ששת הימים, אחרי שמיקי, יוצא קיבוץ בצפון, סטודנט בפקולטה למשפטים וסגן במילואים, נפגע בראשו מכדור של צלף בתחילת יוני 1967, במערכה לכיבוש ירושלים המזרחית.

אחד-עשר שבועות אחרי שהקליע הוצא בניתוח, התעורר מיקי מתרדמת כשהוא שלם בגופו אך לא דומה כלל למי שהיה. קודם פציעתו היה מיקי גבר פעיל ומוקף חברים, אך השתחרר כגבר מהסס המתקשה לבצע פעולות פשוטות – גבר אדיש ליופייה של אשתו, ליאורה, ומסתגר מפני אנשים. ואף שלא נמצאה שום סיבה רפואית להשתנותו, נכשלו כל יוזמותיה של ליאורה לחדש את יחסיהם ולממש את התוכניות שרקמו ביחד לעתידם המשותף.

בעוד שפציעתו של מיקי זיכתה אותו, בשנה שבה נפצע, בהערצת החברה כאחד מגיבורי מלחמת ששת הימים, התמודדה ליאורה עם האמת המרה, שהגיבור שלה איבד את גבריותו. כל מאמציה לעורר מחדש אצל מיקי תשוקה אליה נכשלו. הוא פרש ממנה ועבר לישון בחדר שנועד לילד שתיכננו להוליד. ובמשך שלושים השנים הבאות, עד יום פטירתו ב-1998, כמעט שלא עבד, אלא הסתגר בחדרו, בהה בסובב אותו וצפה בסרטים. תחילה שיתפה ליאורה בבעיית אין-האונות של מיקי הן את הרופא כסוף השיער שניתח את מיקי (עמ' 99), הן את חברתה הוולדנית ומעוררת הקנאה מחיפה (עמ' 177) ואפילו זונת רחוב מת"א הבקיאה ממנה בנושא מיניותם של הגברים (עמ' 253), אך לבסוף ויתרה, כי הבינה שלא תצליח להחזיר למיקי את גבריותו.

אף על פי כן לא נטשה ליאורה את מיקי ומאהבה אליו גם לא בגדה בו עם גבר אחר. כמו כן לא נענתה להצעתו של מיקי, שתיפרד ממנו ותממש את כיסופיה הנשיים בנישואים לגבר אחר (עמ' 314). לעומת זאת שינתה שלוש פעמים את יחסה אליו. בהתחלה התגעגעה ליאורה אל מיקי הראשון "גבר חזק, חכם, יפה ומצליח." אח"כ השלימה עם מיקי השני "א-סקסואל, נזיר, מתבודד, מיזנתרופ, צמח." ולבסוף הרגישה תיעוב אל מיקי הראשון, הגברי: "תיעבתי את הזחיחות ואת השאפתנות, ואת הביטחון העצמי, ואת היוהרה, ואת האגוצנטריות שלו. אבל גם את עצמי שנאתי, על זה שאהבתי אותו, על זה שכל כך רציתי (בעבר) להסתופף בצלו הגברי." (עמ' 282-281).

האפשרויות שהוחמצו

סיפור-מעשה כזה פתח בפני אגור שיף מספר אפשרויות, שכל אחת מהן היתה יכולה להניב רומאן ריאליסטי מעניין על רקע החיים בישראל בין השנים (1998-1967). הראשונה – לספר על נישואי הזוג במשך שלושים השנים שחלפו מאז שמיקי חזר ממלחמת ששת הימים כגבר חסר-אונים ועד יום פטירתו ב-1998. השנייה – להתמקד בליאורה, אישה יפה ותאבת חיים, ולספר על חייה במשך אותן שלושים שנים בחברתו של גבר, שאחרי פציעתו במלחמה התנתק ממנה כבעל וכבן-זוג פעיל בחיים. והשלישית, והיא נועזת משתי האפשרויות הקודמות: להתרכז במיקי ולפצח את בועת עולמו, שאיש מאלה שהקיפוהו קודם לא הצליחו להבקיע אליה – לא ליאורה ולא בני משפחתו מהקיבוץ וגם לא חבריו מהצבא ומהאוניברסיטה.

אגור שיף לא מימש אף אחת מהאפשרויות הללו לפיתוחה של עלילת הרומאן כעלילה אנושית, אלא דילג בפתאומיות משנת הפציעה של מיקי במלחמת 1967 לשנת פריצתה של מלחמת לבנון השנייה ב-2006 (שהתרחשה בכלל תשע שנים אחרי פטירתו של מיקי ב-1998) – היא השנה שבה ביצעו "המלאכיות" שלו את ההתנקשות ברמטכ"ל. אגור שיף הצדיק את הדילוג הזה ממלחמת ששת הימים, שבה נפצע מיקי והפך לגבר חסר-אונים, למלחמת לבנון השנייה, שבה התנקשו "המלאכיות" ברמטכ"ל, לא באמצעות הדמויות שלו, אלא באמצעות דיון אובססיבי בנושא הגבריות, שהיא מילת הקוד שבחר בה אגור שיף כדי לציין את ההתמכרות של החברה הישראלית לביטחון ואת אשמתה בהתאחרות "להגיע לעתיד" כתוצאה מכך.

מאליו מובן, שהדילוג הזה מוכיח, כי ההתמקדות באובדן הגבריות אצל מיקי לא נועדה לעורר אמפטיה לא כלפי מצבו של מיקי אחרי הפציעה וגם לא כלפי הסבל הנשי של ליאורה במשך שלושים השנה אחר-כך, אלא כדי לשרת את המטרה הפוליטית שהמחבר הציב לעצמו ברומאן הזה. מטרה זו משתמעת מקביעתה של הזונה מרח' הירקון האומרת לליאורה: "לבעלך קרה משהו נהדר - - - את צריכה לשמוח בשבילו." (עמ' 253), שהרי פציעתו שיחררה אותו מהחובה של הגברים להוכיח את גבריותם על-ידי נאמנות לביטחון, היא הנאמנות שאפשרה לביטחון להשתלט על כל תחומי החיים בחברה הישראלית.

כלומר: שתי צורותיה המנוגדות של הגבריות, זו הפגועה של מיקי, אשר איבד במלחמת ששת הימים את האונות הגברית שלו, וזו השחצנית של הרמטכ"ל, שהתגלתה במלחמת לבנון השנייה, היא שהצדיקה, לדעת אגור שיף, להקפיץ את עלילת הספר מסיפור הפציעה של מיקי ב-1967, לסיפור ההתנקשות של "המלאכיות" ברמטכ"ל ב-2006, תשע שנים אחרי מותו של מיקי.

ואכן, בעזרת הקפצה זו ביטא אגור שיף את המטרה הרעיונית-פוליטית שהועיד לספרו זה – מטרה שכבר גייס להצגתה בעבר גם שניים מרומאנים הקודמים שלו: "מה שרְציתם" (2007) ו"בָּחוֹל" (2010)*. את המטרה הזו אפשר לסכם בקצרה כך: כל עוד לא נסרס את "הגבריות" של בכירי הקצינים בצה"ל ושל המפקדים בשאר זרועות הביטחון, לא נצליח להיות חברה אזרחית נורמלית.

עירוב הפרקים

למשמעותה של "הנורמליות" הזו עוד נגיע בהמשך, בסיום המאמר הזה, אך קודם נבהיר שאגור שיף מנע מהקורא לזהות את מטרה הפוליטית שהועיד לספרו זה במאתיים העמודים הראשונים שלו על-ידי ניצול תחבולת העירוב של הפרקים – תחבולה ספרותית שבגלל ניצול יתר, ורק כמיפגן לתחכום הכותב ולמורכבות של הטקסט, הפכה לפגע בסיפורת הישראלית.

אף שאירועי השנים 1968-1967 שעסקו בפציעתו של מיקי ובעובדות שהתבררו אחר-כך לליאורה מסופרים כרונולוגית, לא רוכזו הפרקים יחד בתחילת הרומאן. הוא הדין ביחס לפרקים משנת 2006, גם הם לא סופרו ברציפות, אף שהינם משני זמנים שונים באותה שנה. קבוצת הפרקים הראשונה מספרת את האירועים מהצטרפותן של שתי "המלאכיות" מהצפון המופגז לדירתה של ליאורה בתל-אביב ועד ביצוע ההתנקשות ברמטכ"ל. קבוצת הפרקים השנייה מוסרת את השיחות המוקלטות שקיים הפסיכולוג ד"ר ירמי בלוך עם ליאורה אחרי ביצוע ההתנקשות ברמטכ"ל (וגם אחרי שכבר נחקרה קודם על-ידי חוקר המשטרה, פקד יוסי לוי), אך לכל שיחה הוצמד גם פרק שבו חשף הפסיכולוג פרטים על עצמו (על גירושיו מאשתו ועל מות בתו בת השבע-עשרה בתאונה) ואת מחשבותיו בעקבות הדברים ששמע מפי ליאורה בפגישותיהם.

ועקב כך כבר אחרי 20 העמודים הראשונים, המספרים על הפציעה של מיקי בשנת 1967, מגיחים לפתע שני הפרקים התאומים מסוף שנת 2006 (עמ' 32-21) שהיו אמורים להיות מוצבים בסוף הספר, אחרי ביצוע ההתנקשות ברמטכ"ל. ומיד אחרי פרקים תאומים אלה של ד"ר בלוך, מוצב הפרק שמתרחש אמנם בשנת 2006, אך לפני ההתנקשות ברמטכ"ל (עמ' 37-33). עירוב זה של פרקים מזמנים שונים חוזר על עצמו בהמשך, אף שאינו מוסיף לא מתח ולא עומק לעלילת הרומאן, אלא רק מכביד שלא לצורך על הקורא.

הגזמה בפרקי שיחות

למרבה הצער, לא הסתפק אגור שיף בעירוב הפרקים בלבד, אלא הכביד על הקורא גם בסצינות שיחה חסרות דמיון ומייגעות, שבהן ביטאו הדמויות באופן אמירתי-פלקטי נתחים ממשנתו הפוליטית. אפילו למיקי, שאחרי פציעתו מיעט לדבר, שמר התבטאות אחת כזו. וכך אמר מיקי לחברי הקיבוץ שבו גדל והתחנך, שרבים מבין חבריו הקיבוץ אהדו אז, ב-1967, את רעיון שלמות הארץ, כאשר התבקש להשמיע דברים באוזניהם: "עכשיו אני רוצה - - - שבמקום להסתכל עלי תביטו לשמיים, הנה שמה, תראו את הירח המלא. - - - פעם בחודש הוא שלם לגמרי. תראו כמה הוא יפה. ותסלחו לי, חברים, אבל לכם, רק לכם, אני מרשה לעצמי להגיד, שהירח השלם יותר חשוב לי מירושלים השלמה..." (עמ' 108).

אך את הנתחים הברורים ביותר ממשנתו שמר אגור שיף ל"מלאכית" חווה, שהיתה בתש"ח לוחמת בפלמ"ח. וכך אמרה בסצינת השיחה שלה עם ד"ר ירמי בלוך: "גברים לא יוצאים למלחמה לבדם, על דעת עצמם. חברה שלמה יוצאת למלחמה, ובחברה הזאת לנשים יש אחריות גדולה מאוד. - - - אבל בעיקר לאימהות. תראה איך הן שולחות את הבנים לשדה הקרב, עם נשיקה, עם נפנוף מטפחת, עם סנדוויצ'ים וחתיכות עוגה. כמו לטיול של בית ספר." (עמ' 275). וכדי להשלים את תלונתו נגד הנשים שמר גם לד"ר ירמי בלוך פיסה דומה של הגיג ביקורתי על הסיוע העקיף שמושיטות הנשים לחיזוק מעמדה של "הגבריות" בחברה הישראלית: "הן תמיד מתאהבות בגבוהים, מסוקסי השרירים, רחבי הכתפיים, מרובעי מלסת, גדולי החוטם, כבדי האשכים. אלה המשקיפים עליהן מתחתית העפעף." (עמ' 217).

בעטיין של סצינות שיחה רבות אלה, שנדרשו לאגור שיף כדי להשלים את הצגת משנתו הפוליטית, נדחה פרק הפעולה היחיד שקיים בספר באופן מאולץ לסיומו, והוא, כמובן, הפרק שבו מתואר איך ביצעו שלוש "המלאכיות" שלו את המשימה שהטיל עליהן – את התנקשות בחייו של הרמטכ"ל – משימה שכנראה גם הפסיכולוג, ד"ר ירמי בלוך, בתור "מלך מלכי הפחדנים" (עמ' 52) אהד בסתר לבו.

ההתנקשות ברמטכ"ל

תחילה לא התכוונה ליאורה כלל להתנקש ברמטכ"ל. משנודע לה כי הרמטכ"ל שוכב בבית-החולים, אחרי שעבר התקף לב בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, ניסתה להתגנב אל חדרו כדי לומר לו את הדברים הבאים: "שהיה לי פעם בעל שהיה קצת כמוהו, בעצם מאוד דומה לו, מין רמטכ"ל כזה, יפה ומוכשר, אהוב ונערץ, ובעיקר בטוח בעצמו - - - עד שיום אחד פגע בו כדור והוא הפסיק להיות רמטכ"ל" (עמ' 231) – וגם כדי לבקש ממנו, "מהאיש היהיר הזה," שיוותר, "שהטירוף ייפסק," "כי עכשיו כבר ברור לכולם שמתרחש כאן אסון שאת ממדיו קשה לשער." (עמ' 195-194).

בניסיון הזה נכשלה ליאורה, כי הורחקה מהקומה של הרמטכ"ל על-ידי שומרי-הראש שהוצבו לפני חדרו.

ההחלטה להתנקש בחייו של הרמטכ"ל התגבשה בדירתה של ליאורה רק אחרי שחמותה הקשישה, חווה, נמלטה מהקיבוץ בצפון למצוא מחסה אצלה מההפגזות מלבנון, והצטרפה לנמלטת קודמת מהצפון שכבר היתה אצלה: צוף – בחורה שהפכה זה מקרוב לאם חד-הורית אחרי שהרתה מחוץ לנישואין לחייל בשירות חובה. משתיהן היתה חשובה ביותר לליאורה תמיכתה של חמותה הפלמ"חניקית, שתמכה ברעיון ההתנקשות (עמ' 235), בנימוק ש"אנשים לא עושים שום דבר" (320) נגד אלה שגוררים אותם למלחמות מסכנות-חיים כאלה. נימוק זה שיכנע סופית את ליאורה לבצע את ההתנקשות, אך לא כדי "להשפיע על מהלכים מדיניים, לשנות את ההיסטוריה" (עמ' 188-187), אלא כדי להבהיר לבחורים "שעדיף לבחור בקריירה של מטאטא רחובות מלהיות רמטכ"ל" (עמ' 224).

באופן מאולץ כזה השלים אגור שיף את ליהוק שלוש "המלאכיות" שלו, ועליהן (על קשישה הנתמכת על-ידי פיליפינית, על גמלאית בת 64 ועל בחורה המחזיקה תינוקת בזרועותיה) הטיל את משימת ההתנקשות ברמטכ"ל צה"ל. תפקידן של חווה וצוף בהתנקשות עצמה היה להסיח את דעתם של שומרי הראש כדי לאפשר לליאורה לירות (לראשונה בחייה) שני כדורים לכיוונו של הרמטכ"ל מתוך המארב במכוניתה. בסיום האירוע התברר כי לא פגעה ברמטכ"ל, וכי משלושתן רק היא שנלכדה תישפט על ביצוע התנקשות הנפל הזו.

מורשת "השאננים לציון"

לפיכך, מוצדק לסכם את הדיון ברומאן "המאחרים" באופן הבא: אגור שיף כתב את "המאחרים" כתגובה פוליטית על מלחמת לבנון השנייה, שהיתה מלחמה מוגבלת במטרותיה וגם בהיקפה. אף שהציע בו לכולנו לזנוח את "הגבריות" ולהעדיף "קריירה של מטאטא רחובות" על-פני קריירה של רמטכ"ל, אין הרומאן "המאחרים" מתקשר כלל לרומאנים הפציפיסטיים, שנכתבו אחרי מלחמות גדולות ששינו את פני ההיסטוריה, בדומה לאלה שכתבו הסופרים באירופה ובאמריקה אחרי שתי מלחמות העולם במאה העשרים, ובדומה לאחד כזה שנכתב אצלנו אחרי מלחמת השיחרור ("ימי צקלג" של ס. יזהר, 1958).

לעומת זאת ממשיך הרומאן הזה של אגור שיף את מורשת "השאננים לגורל ציון", מורשת המגלמת תופעה קבועה בסיפורת הישראלית – תופעת הכתיבה של רומאנים פוליטיים, המגיבים בטווח של כעשור אחרי סיומה של כל מלחמה, על המלחמות שהעולם הערבי כופה על מדינת ישראל, מנקודת המבט הפוליטית של "מחנה השלום"**.

כלפי מלחמה לבנון השנייה משמיע אגור שיף ברומאן הזה את השקפתו הפוליטית הבאה: רק גברים יהירים וחסרי-אחריות, מסוג הקצינים שפגשה ליאורה בקפה "קליפורניה" בסיום מלחמת לבנון השנייה (ראה הסצינה הרשלנית והמביכה הזו בעמ' 211-208), יכלו לחשוב שצריך להגיב במלחמה על חטיפת החיילים בהר-דוב – מלחמה שסיבכה את המדינה ב-34 ימי לחימה, בהרוגים ובפצועים מבין הלוחמים ובחשיפת העורף האזרחי למטחים של טילים של חיזבאללה מלבנון. אם זה כל מה שמשתמע מעלילתו הקלושה של "המאחרים", ואם בנוסף לכך כה חמורות הן מגרעותיו, מוטב היה לו גנז אותו אגור שיף בעצמו עוד לפני שהעבירו לפרסום.

למען האמת, אין הקורא רשאי להטיל את כל האשם להופעת הספר הזה רק על מחברו. אשמה בכך לא פחות הוצאת עם עובד / ספריה לעם שקיבלה מאגור שיף כתב-יד כה גרוע מבחינה ספרותית וכה מסוכן מבחינה רעיונית, ואף על פי כן פירסמה אותו. הן לא ייתכן שהוצאה כה מכובדת, המעסיקה לקטורים, שהם אנשים מן היישוב ומביני עניין, וגם מערכת המורכבת מאנשי-ספרות רציניים, לא תפסול על הסף כתב-יד של סופר ישראלי, שהעז אחרי רצח רבין ב-1995, להעלות בעלילת הרומאן הבדוי שלו רעיון מסוכן כזה, המסית בעקיפין לרצח, הפעם את רצח רמטכ"ל צה"ל.

- - - - - - -

* פירוש לרומאן "מה שרציתם" כללתי בספרי "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008)

** ראה עיונים ברומאנים פוליטיים נוספים גם בספריי הבאים: "העט כשופר פוליטי" (1992), "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" (2005) ו"השאננות לציון בסיפורת הישראלית" (2010) – שאף הם הופיעו בהוצאת "יחד" במסגרת הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית".

אהוד: תודה, הרבה תודה לך יוסף אורן, אשר כדרכך חסכת לנו את קריאת הספר. דווקא את ספרו הנשכח של האב, מידד שיף, "שמעון צהמרא" – אהבנו.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בגיליון 909 חלה טעות בצירוף הצרופה, הטעות תוקנה לאחר שעות אחדות והצרופה הנכונה נשלחה בנפרד לכל הנמענים.

* שלום לכולם, שמחה להודיע לכם שהיום, 20 בינואר, יראיין אותי דן מרגלית בתוכנית "ערב חדש". התוכנית היא בערוץ 1, בשעה 5 לפנות ערב. בתוכנית תופיע גם רחל סבוראי, שהלכה לפטרה עם מאיר הר-ציון ב-1953 (וחזרה!).

מקווה ש"ניפגש" שם!

נסיה שפרן

* בקשר ל"רב" החצי-יורד יאשיה פינטו, ולחבריו במשטרת ישראל – לא מוזר שלא מעטים בחבורה הזו, כולל הרב עצמו, הם בעלי שמות ממוצא מרוקאי?

אבל אולי אלה אינן המשפחות המיוחסות  של יהודי מרוקו מצאצאי האנוסים היהודים של ספרד – אלא צאצאי השבטים הברברים שהתגיירו, וכלל לא היו יהודים במקורם?

אם להיות חרדי, ודתי – פירושו להיות מזוהה עם אנשים מפוקפקים כמו הרב פינטו וחסידיו ה"תמימים" ו/או בעלי-העניין, בלשון המעטה – אז טוב שאנחנו יהודים חילוניים, יהודים חופשיים מכל הזבל הדתי הזה, ורק חבל על משטרת ישראל, שהגבולות בה בין דת, עדה ופשע כנראה טושטשו קצת, והשוחד וטובות-ההנאה מעוורים עיני רבים.

אם זה היה קורה במדינה אחרת היו אומרים שיש כאן צירוף של פרימיטיביות, בערות ושחיתות.

* עם זאת בל נשכח – המשטרה אינה עוסקת [רק] באנשים ישרים, היא עוסקת בקקה, ולצורך כך גם מתיידדת עם קקה, כלומר טווה מעצם טבעה קשרים עם מלוכלכים בעולם התחתון, אחרת תהיה מנותקת מן המציאות הקשה שבה עליה לטפל. קשרי קח-ותן הם מעצם טבעו של מודיעין משטרתי ושל העיסוק בפושעים כדי להפלילם. אינכם רואים בטלוויזיה סרטי-פשע אמריקאיים?

* המשותף לנו ולחתן פרס נובל בפיסיקה פרופ' דן שכטמן, שאותו איננו מכירים אישית, הוא ששנינו למדנו בנפרד בפתח-תקווה אצל אותו מורה לפיסיקה יוצא עיראק, צדקה: אנחנו בגימנסיה "אחד העם" ושכטמן (חמש שנים צעיר מאיתנו) למד אצלו בתיכון ברנר. אנחנו חטפנו סטירת לחי בכיתה מהמורה לפיסיקה צדקה, סטירה שהיתה בהמשך אחת הסיבות לגירושנו מהגימנסיה לאחר תקרית נוספת, עם מורה אחר שהרביץ לנו ואנחנו החזרנו – ואילו המורה צדקה סיפר לימים בראיון עימו בעיתון, שאינו זוכר במיוחד את שכטמן כתלמיד מבריק בפיסיקה.

דודתו של דן שכטמן היתה בת-דודי שמחה שכטמן-שוחט לבית בן עזר ראב, בתו של ברוך בן עזר ראב, נכדתו של יהודה ראב ואחייניתה של המשוררת אסתר ראב.

שמחה היתה נשואה לצבי שכטמן-שוחט, דודו של דן. בנם של שמחה וצבי – רן שוחט, נפל בזחל"ם בסיני במלחמת יום הכיפורים ועל שמו ישנה חורשה בכניסה המערבית לערד, שם גרו כל שנותיהם האחרונות שמחה וצבי, שהיו מבעלי המלון "נוף ערד".

ברור שאנחנו תומכים בהחלטתו של דן שכטמן להציג את מועמדותו לנשיא, עליה נודע לנו לראשונה מהריאיון בטלוויזיה עם איילה חסון, ומקווים שיתעורר הלך-רוח גורף בציבור, שיתבטא גם במישאלים ובסקרי דעת הקהל – שיחייב את חברי הכנסת לאפשר לו להציע את מועמדותו ובהמשך גם יצביעו רובם עבורו.

להציב בעולם נשיא חכם בעל פרס נובל – מול אויביי ישראל, זה אולי לא פחות חזק מהאופציה האטומית שלנו, שהרי לא מעט משונאינו משוכנעים כל השנים ש"הפרוטוקולים של זקני ציון" אמת הם, וכי היהודים החכמים הם המנהלים את העולם. פרופ' דן שכטמן הוא כיום נכס לעם ישראל, לפחות כפי שהיה פרופ' חיים וייצמן בשעתו!

* כמה טוב שהמרגלת הצעירה ענת קם משתחררת לאחר עונש קל יחסית, שעליו בארה"ב אולי היתה יושבת שנים רבות כמו פולארד. עכשיו על מעשיה האמיצים יהיה אפשר לחנך את הנוער ואת החיילות בנות השמונה-עשרה. עונשה הקל ושיחרורה המהיר מבטיחים לה קריירה של ידוענית שמאלנית שתהיה אולי בעתיד הקרוב עיתונאית, וברחוק – חברת כנסת. אם חנאן זועבי יכולה להיות, למה ענת קם לא?

* הלכתי לראות את הסרט "הזאב מוול סטריט" עם לאונרדו דה קפריו בקולנוע גת. המסתורית נהנתה ואילו אני סבלתי כל השלוש שעות הארוכות. לא התפעלתי מהסרט ולא מהשחקן הראשי. כל ההווי האמריקאי הזה מעורר בי סלידה. בסופו של הסרט הארוך נותרה בי אפילו הרגשה של גועל. הסרט ממש מתפוצץ מרוב "ריאליזם" עשוי בטעם רע. אין בו שמץ של הומור. השוו אותו למשל לסרט "המפיקים" של מל ברוקס, שגם שם הפושע חוגג בסוף.  

* בעקבות הצרופה מ"ישראל היום", שמספרת על תמיכת ארגונים הנעזרים ב"קרן לישראל חדשה" כדי לארגן את הפגנות המסתננים השחורים לישראל, כותב לנו גד חכלילי:

"למה אתם שוכבים יומוליל על הגדר של המפה הימנית בפינה, למה ???"

ובכן, התשובה היא כי מקומנו המוסרי הוא לשכב שם לצד פרשנים כמרדכי קידר וגיא בכור, ועוד רבים אחרים (לא טיפשים כמוכם) – ובמקרה האחרון גם לשכב ליד שר הביטחון בוגי יעלון; אנחנו ישראלים שרואים את המציאות בעיניים לא משוחדות ויודעים את האמת, ואומרים אותה, ואנחנו לא "ימניים", אנחנו לא כמו החברים שלך ששוכבים יומוליל על הגדר המתגמלת היטב של המפה השמאלית בפינה המוארת יפה בתקשורת ומפריחים סיסמאות נבובות של "שלום".

ועוד תגובה על אותו מאמר על הפגנת המסתננים השחורים בכיכר רבין בתל אביב, ששלח לנו ד"ר משה בר-יוסף:

"זה לא מפליא. רבים מהם  מוסלמים  המתגוררים   בכפרי הגליל,  כאשר ערבים  מקומיים משמשים להם ראיסים המפעילים אותם בעבודות חקלאיות  בחברות עיבוד מקומיות.

הצדקנים בינינו עיוורים למציאות  שהיא תמיד מורכבת  יותר מפתרונות  השלום העכשווניקיים.

ומומלץ גם לקרוא את המאמר הבא ב"קומנטרי" בזכות דברי יעלון, שכה הושמץ בתקשורת לוקקת התחת הישראלית:

http://www.commentarymagazine.com/2014/01/16/yaalons-not-alone/

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,562 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל