גיליון מס' 911

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בשבט תשע"ד, 23 בינואר 2014

עם צרופת הכריכה של "פולטבה" לפושקין בתרגום יואל נץ.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: צַהֲ"לוּלִים. // עמוס גלבוע: המונחים "משיחי" ו"אובססיבי". // אהוד בן עזר: רומאן שלישי בטרילוגיה, הפרומושיקאים מאת משה גרנות. // הרצל חקק: געגועים ליפהפייה הלא נשכחת, על ספרו של משה גרנות "הפרומושיקאים". // משה כהן: הנדון: הצד השני של המטבע. // שמאי גולן: הערה בעקבות מאמר על סיפורי "הסתלקותו של ברוך ניילבן". // דרור אֵידָר: 1. על קדושת חופש הביטוי. 2. 'ידיעות אחרונות' וגיוס החרם. [ציטוטים]. // נעמן בלקינד: מכתב למערכת "הארץ". // אלי מייזליש: החרם על ישראל? המצאה כוזבת. // אורי הייטנר: צרור הערות 22.1.14. // רון וייס: תשובה לאורי הייטנר. // ד"ר גיא בכור: דגל שחור: הקריסה האמריקנית בעיראק – ואנחנו. [ציטוט]. // יואל נץ: כרך שלישי ל"טרילוגיה" – פושקין. // ישראל זמיר: גר צדק, פרק מתוך הרומאן החדש "דייג ברשת". // מתי דוד: איך שהגלגל מסתובב לטובתנו "בעזרת" אויבינו. // שמואל הוגו ברגמן: סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת [1966]. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, הוצאת עם עובד 1986. // אוריה באר: היכן הסולידאריות? //  צבי י' כסה: להוקיע אותם – מגוש אמונים ועד תג מחיר. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק שמונה-עשר: עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

צַהֲ"לוּלִים

הרבנות הראשית טוענת כי לבָנוֹת דתיות קשה עד בלתי אפשרי לקיים אורח-חיים דתי במסגרת צבאית. אך מחקר חדש ומפתיע מגלה כי חיילות דתיות בצה"ל דווקא מתחזקות בקיום מִצווֹת הדת במהלך שירותן הצבאי יותר מהצעירות הדתיות שבחרו בשירות הלאומי. נתונים אלה מתפרסמים בַּספר "הכיפּה והכּוּמתה" שיצא מטעם המכללה האקדמית לחינוך "מאורות ישׂראל" באלקנה.

(מן העיתונות)

בְּדֶרֶךְ כְּלָל רוֹמֶזֶת הַמִּלָּה "צַהֲלוּלִים"

עַל יִלְלוֹת-שִׂמְחָה מִזְרָחִיּוֹת

שֶשּוּם קִרְקוּר לֵגָטוֹ הָעוֹלֶה מִן הַלּוּלִים

שֶל חֶבֶר אֲוָזִים אוֹ פַּרְגִּיּוֹת

אֵינֶנּוּ מְסֻגָּל לְהִתְחָרוֹת בְּעָצְמָתוֹ

וְלֹא בְּחֶדְוָתוֹ הַקּוֹלָנִית

וְאֵין עוֹד בִּמְסִבָּה אוֹ חַאפְלָה צְלִיל כְּדֻגְמָתוֹ

לְגִיל וַעֲלִיצוּת צָהֳלָנִית.

אֲבָל הַיּוֹם לַצַּהֲלוּל שֶלִּי יֵש מֵרְכָאוֹת

מַמָּש כְּמוֹ בַּשֵּם צַהַ"ל –  וְשָקֵט

הַסָּאוּנְדּ הַמַּרְנִין שֶלּוֹ עַל אַף כָּל מְחָאוֹת

צִבּוּר הָרַבָּנִים, וְהוּא נוֹקֵט

צְנִיעוּת מֻפְלֶגֶת מִסִּבּוֹת-אִפּוּק מִדָּתִיּוֹת

לַמְרוֹת שֶשִּׂמְחָתוֹ הַלֹּא מֻסְוֵית

הִיא שֶבַח לְרִבּוּי מִנְיַן בְּנוֹת-חַיִל דָּתִיּוֹת

הַמַּמְחִישוֹת תְּמוּרָה הַמִּתְהַוֵּית

בְּקֶרֶב נְעָרות שוֹמְרוֹת-מִצְווֹת שֶגִּיּוּסָן

גּוֹבֵר יוֹם-יוֹם, שֶלֹּא כְּפִי שֶנִּדְמָה

כִּי הַצִּבּוּר הָאוֹרְתּוֹדוֹכְּסִי כְּלָל לֹא מְחֻסָּן

מֵאִלּוּצֵי הַזְּמַן וְהַקִּדְמָה.

וְאִם כָּתוּב בִּ"תְהִלִּים" "כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה"

זֶה לֹא אוֹמֵר שֶצַּהַ"ל הוּא בַּחוּץ

כְּמוֹ בַּשָּנִים בָּהֶן עוֹד שוּם בַּת-מֶלֶךְ לֹא הִפְנִימָה

אֶת הָעֻבְדָּה שֶטּוֹב וְשֶנָּחוּץ

שֶצְּבָא הָעָם יֻכַּר כִּצְבָא כָּל מִגְזָרָיו גַּם יַחַד

וְכָל מִגְזָר יִתְרֹם לְפִי כּוֹחוֹ

לְבִטְחוֹנָהּ שֶל אֶרֶץ שֶגַּם כָּךְ הִיא מְפֻלַּחַת

בֵּין סֶקְטוֹרִים שוֹנִים בֵּין כֹּה וָכֹה.

וּבִפְרָט

שֶיֵּש אַסְמַכְתָּא בַּתַּלְמוּד וּבַמִּשְנָה

שֶכָּתוּב בָּהּ בְּשָחֹר עַל גַּב לָבָן

כִּי כָּל פַּעַם שֶלָּעָם הַזֶּה שְעַת-חֵרוּם יֶשְנָהּ

אָז חוֹבַת-גִּיוּס מֻטֶּלֶת כַּמּוּבָן

עַל כֻּלָּם, וּבְנִדּוֹן זֶה שוּם תֵּרוּץ אֵינָם מוֹצְאִים

גַּם גְּדוֹלֵי הַחַכְמוֹלוֹגים, שֶכַּיּוֹם                 

תּוֹרָתָם הִיא פְּטוֹרָתָם – כִּי בֶּעָבָר הָיוּ יוֹצְאִים

(בְּלִי לִרְאוֹת בְּכָךְ שוּם דִּין-גְּזֵרָה אָיֹם)

לְהָגֵן עַל עַם וָאָרֶץ בְּמִלְחֶמֶת הַמִּצְוָה

כַּנָּהוּג בְּאֶרֶץ זוֹ מִקַּדְמוּתָהּ

שֶחָתָן מִתּוֹךְ חַדְרוֹ יָצָא וּלְצִדּוֹ נִצְּבָה

גַם כַּלָּה מַמָּש מִתַּחַת חֻפָּתָהּ.(*)

וְלָכֵן בְּלֵב שָׂמֵחַ, בְּלִי סְיָגִים וְעַכָּבוֹת

יֵש לוֹמַר לַמִּתְגַּיְּסוֹת שוֹמְרוֹת הַדָּת

הָעוֹשׂוֹת אֶת חוֹבָתָן הַלְּאֻמִּית: כָּל הַכָּבוֹד!

וּלְוַאי שֶעוֹד תִּרְבֶּינָה בַּעֲדַת

הַבָּנוֹת הָאֱמוּנוֹת עַל מִטְעָנָן הָאֱמוּנִי

מִתְנַדְּבוֹת אוֹתָן שֵרוּת זֶה לֹא מַטְרִיד

כִּי כְּכָל שֶיִּתְלַכְּדוּ כַּיּוֹם דָּתִי וְחִלּוֹנִי

סְבִיב כָּל מָה שֶמְּאַחֵד, לֹא שֶמַּפְרִיד

כָּךְ נָבִין כִּי מוּל אוֹיְבִים מִחוּץ וּמַשְמִיצִים מִבַּיִת

חִיּוּנִי הוּא שֶבְּיַחַד וּבְלִי חַת

כָּאן נַחְתֹּר בְּאוֹתָהּ רוּחַ וּמַמָּש בְּאוֹתוֹ שַיִט

כִּי סוֹף-סוֹף כֻּלָּנוּ בְּסִירָה אַחַת.

______

(*) מסכת "סוטה" ח. ז.

* * *

עמוס גלבוע

המונחים "משיחי" ו"אובססיבי"

המונחים "משיחי" ו"אובססיבי" שבהם השתמש יעלון בתארו את מאמציו של קרי להביא להסכם ישראלי-פלסטיני, נראו לי מאוד מוכרים. הלא אלו בדיוק המונחים שבהם השתמש דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, כלפי אהוד ברק ונתניהו בנושא האיראני. לכנות את ברק כמשיחי היה לדעתי הבל הבלים. ברם, דברי דיסקין זכו לקריאות עידוד ומחיאות כפיים תקשורתיות וציבוריות. כאשר אובמה דאג שיפיצו בכל העולם את התצלום בו הוא נראה משוחח עם נתניהו, רגליו מונחות על השולחן וחיוכו זחוח ומזלזל – לא שמעתי ולא קראתי אצלנו ולו מילת ביקורת אחת על התנהגותו המשפילה של נשיא ארצות הברית. אבל, בואו ונתרכז בשני המונחים הללו  מבחינת המהות ומה באמת עומד מאחוריהם.

השרה ציפי לבני, שמיהרה לגנות את יעלון, אמרה בין השאר כי "קרי מחוייב לביטחון ישראל."

ובכן, לדעתי אין לקרי שום מחוייבות לביטחון ישראל. אולי יש לו דאגה, אולי הבנה, אבל שום מחוייבות. המחוייבות היחידה שלו היא לנשיא ארה"ב, לאינטרסים האמריקאים שמגדיר הנשיא ולמדיניות שהוא מכתיב. לא מכבר, מול הכישלונות של המדיניות האמריקאית ברחבי העולם, נכתבו באחד מכלי התקשורת האמריקאית  (דומני שהיה זה US TODAY) הדברים הבאים, לערך:

כשם שלקרי אין שום אחריות לירידה בערך המניות של חברת הקטשופ הידועה היינץ (שאשתו טרזה ירשה מבעלה הראשון), כך אין לו אחריות לירידה שחלה במניות של ארה"ב ברחבי העולם, כי האחריות היא של אובמה.

קרי הוא עושה דברו הנאמן והחרוץ של אובמה במדיניות החוץ שלו, הרבה יותר מאשר קודמתו העצמאית הילרי קלינטון. יש לו לבטח הרבה אמביציות אישיות, אך קודם כל הוא  משרתו של אדוניו אובמה. אם יצליח, וכולנו תקווה– אדונו יגרוף את החלק הארי של התהילה; אם ייכשל– הוא יספוג את הכישלון, אך בכל מקרה יוכל תמיד לבלות היטב את ימיו בחמשת הבתים המפוארים  שיש לו ולאשתו ברחבי ארה"ב.

לאובמה, הרבה יותר מאשר לקרי, מתאימים המונחים "משיחי ואובססיבי". הוא עלה לשלטון לפני 5 שנים כמשיח, עם הסיסמה המשיחית: YES WE CAN; האידיאולוגיה שלו גבלה בחזונות משיחיים: ארה"ב מצויה בעולם של כבשים, שבו אין מקום לזאבים ולהפעלת כוח; ארה"ב אינה פועלת לבדה, אלא רק במסגרות בינלאומיות ובמרכזן האו"ם; אם ארה"ב תדבר יפה לעולם האיסלאמי ותכה על חטא הקולוניאליזם, כי אז הוא יחדל לשנוא אותה; ולכן אסור לדבר על "טרור איסלאמי"; הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מקור כל הבעיות של המזרח התיכון וסביבותיו.

כמעט הכול קרס והתמוטט, אך אובמה ממשיך באובססיביות לדגול בחזונות האידיאולוגיה שלו. הוא פשוט נאמן להם – ולעזאזל המציאות.

בנאומו האחרון בעצרת האו"ם הוא קבע שהמדיניות שלו תתמקד בשני דברים מרכזיים, מכל שאר בעיות העולם ומעשי הטבח הזוועתיים שמתחוללים בו: הנושא האיראניהוהנושא הפלסטיני. אז נכון יהיה לדעתי להגיד: הקול הוא קולו של אובמה והידיים הן ידי קרי. 

ומילה לבוגי, שקוטנו עבה לדעתי ממותני מבקריו המתלהמים: מי כמוך יודע שלא עולים על שדה מוקשים שאותר בתצ"א. לא היו באות לעולם כל עלילות בכירי המשטרה אם לא היו פוקדים את חצרו של הרב המשיח פינטו במין עבודת אלילים מבחילה ומשחיתה; ולא היתה ניתנת הזדמנות לאמריקאים וליריביך באשר הם, אלמלא זכרת את האמת המצערת: פסו אמונים בישראל הפוליטית. אך מעבר לכול: מול סרבנות פלסטינית תמידית, יפה לאמץ בשינוי קל את הפסוק: "כי בתחבולות תעשה לך מולם מאבק מדיני."

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 20.1.14.

ברכותינו לעמוס גלבוע, שספרו "מר מודיעין" על אהר'לה יריב [שעליו כתבנו רשימת ביקורת משבחת כאן] – זכה בפרס מקום ראשון של אוניברסיטת אריאל לספרות ביטחון.

* * *

אהוד בן עזר

רומאן שלישי בטרילוגיה

הפרומושיקאים

מאת משה גרנות

ספרי עיתון 77 תל אביב 2014, 178 עמ'

חריצותו של הסופר משה גרנות מעוררת פליאה לא פחות מכישרונו. עם צאת ספרו האחרון, "הפרומושיקאים" (2014) דומה שהשלים, בתוך שלל ספריו, טרילוגיה שתחילתה בספרו "קרנטינה בקונסטנצה" (2007) והמשכה ב"שחזורים" (2009).

"קרנטינה בקונסטנצה" מבוסס כנראה לא במעט על קורות משפחתו ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחריה. אחד הסיפורים המרכזיים בקובץ, שגם נתן לו את שמו, סיפר על שני אחים, הירשל החייט העני, הנשוי ללוצה הגיבנת, אך יחסית מאושר בחלקו, ומולו אחיו אלברט, שהתעשר בארה"ב ושואף להביא לשם את הירשל ומשכנע אותו לנטוש לשם כך, בינתיים, את לוצה והבנות בעיירה ברומניה. הירשל מתחרט ימים אחדים לפני עלותו על האונייה בקונסטנצה, וחוזר למשפחתו. לימים עוברות על הירשל הרדיפות של תקופת השואה ברומניה וסופו שהוא מת בטיפוס.

גם לאחיו אלברט המזל לא שפר (אף כי הוא נראה תחילה כבן-דמות של הדוד המצליח, האגדי – ב"מות הסוכן" לארתור מילר). אלברט היה הולל ותאב חיים ולעיתים גם עשיר בדולרים, ואולם לאחר מעלות ומורדות שהזמן וגם אופיו גרמו אותם, ולאחר כמה וכמה נשים יהודיות רומניות דשנות, יפות וראויות להתכבד, מגיע גם הוא לישראל וחי כעולה חדש חסר כל ופאתטי. בשעתו העתיק ודיקלם שירי משוררים נודעים באידיש וניסה לשכנע שהוא כתב אותם ואף הותיר בצוואתו למוני, המספר, נכדו של אחיו הירשל – "אוצר" בכספת ישנה בבנק בחיפה, המתגלה לאחר שנים רבות – ובה כתב-יד של שירי אחרים באידיש ו-150 לירות כדי להוציא לאור את ה"שירים" שלו.

אלברט מסיים את חייו בארה"ב בתאונת דרכים. הוא ברח לישראל מפני הנושים, אבל לבסוף חזר חסר כול לארצות הברית, ושמה ביטח את עצמו כדי שיוכל להשאיר ירושה לרעייתו הצעירה.

הרחבתו והמשכו של "קרנטינה בקונסטנצה" (2007) נמצא בקובץ "שחזורים" (2009), החוזר וגם מתחיל באותם סיפורים, שניראים קרובים מאוד להיות סיפורי משפחה אוטוביוגראפיים או לפחות נאמנים לתקופתם, עד כי תחילה נדמה שגרנות ממש ממחזר את סיפורי "קרנטינה בקונסטנצה".

ואולם ניכרים דבר אמת דווקא במיחזורים ובחזרות ובהידרשות שוב ושוב למחוזות ילדות ונעורים ולעולם משפחתי רב-דמויות, שהפעם לבש מתכונת רומאן שלם, בנוי היטב – גם אם הוא ביוגראפי, כלומר מעין כרוניקה של פגעי הזמן. אגב, רומאן שנטוע בביוגראפיה, כמעט אף פעם אינו מספר את כל הביוגראפיה, ומצד שני, כמעט אף פעם לא כל מה שהוא מספר – הינו ביוגראפי.

הרומאן "שחזורים" פרש בין השאר את פרשת חייו של הנער מוני, נכדו של הירשל, שילדותו עברה עליו בעוני ובמחסור, ובסכנות רבות, תחילה בתקופת המלחמה, כאשר בניגוד לדיעה הרווחת, מתואר כאן כיצד יהודי רומניה סבלו נוראות מפוגרומים ומרדיפות, וסבלם נמשך אחר-כך גם תחת השלטון הקומוניסטי; למשל, מוני הנער נסחף בשיכרון ההשתייכות לנוער הקומוניסטי ומלשין לפי תומו על אביו המבקש לעלות לישראל. מזלה של המשפחה שהצליחו לצאת מרומניה בטרם באו לאסור את האב.

אך גם החיים בארץ, בשנות ה-50, היו חיים של עוני ומחסור, בדירה עלובה בעיר וגם לימים במושב חקלאי של עולים חדשים. עבודה קשה ועוד עבודה קשה אבל כל זאת ללא הבכיינות המרוקאית של ה"קיפוח" ושל ה"מגיע לי", שהרי מדובר ברומנים, באשכנזים, אלה שחיי המעברות והסבל שלהם בשנות ה-50 אינם נחשבים מאחר שהם הצליחו להיחלץ מהקשיים, בכוחות עצמם ובתבונתם כי רבה – זאת במקום להתרפק על ה"קיפוח" ולהמשיך להאמין בעבודת האלילים ובמעשי הכשפים של ה"באבות".

הרומאן לעיתים עצוב מאוד ויש בו תיאורים קשים, בייחוד באשר לרדיפת היהודים. תיאורים של עוני ושל מסכנות, של חוסר יכולת להימלט מגורל מר. אך בסופו של דבר ישנה גם גאולה, והיא מתמצית בעיקר בדמותו של מוני הילד, המספר, שהצליח לגדול בתוך כל הקשיים הללו ולהגשים את עצמו בישראל המודרנית. העברית, וגם לראות את חיי הבוגרים במשפחתו, וחייו הוא, מזווית ראייה שהיא גם משעשעת, סרקסטית וקומית, כמו בפרק הסיום של מציאת צוואתו של הדוד אלברט.

וכמו המשך לשני הרומאנים-הסיפורים הקודמים, בא ספרו החדש של משה גרנות "הפרומושיקאים", הקרוי על שם העיירה הקטנה פרומושיקה [פ"א רפה], וממשיך לטוות את חיי היהודים ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה, לאחריה בתקופת הקומוניזם, ועד לעלייה לישראל. כדבריו של המחבר:

"ומדוע אני מרבה להג על אותה עיירה קטנטנה בצפון הנידח של רומניה, ומשבח את עברה? שתי סיבות לי: ראשית משום ששמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה עלה בגורלי להיוולד בה, ב'יפיפיונת' הזאת, שהיו אין בה אפילו יהודי אחד, ולא נותר בה סימן שהיה בה אי פעם יישוב יהודי פעיל ותוסס; שנית, פגשתי בנתיבות חיי רבים מבניה ובנותיה של העיירה הזאת, וסיפוריהם (ביידיש, ברומנית, קצתם בעברית) מילאו את ליבי געגועים למקום שבו נולדתי, אך לא היכרתי, כי כשהייתי בן שנתיים וחצי, ביוני 1941, גורשה משפחתי יחד עם כל יהודי העיירה, לעיר המחוז בוטושאני." (עמ' 9).

ספרו של גרנות נפרש כמו "שירת המקהלה", הוא מסופר בגוף ראשון מפי משתתפים רבים, אשר המשותף לכולם שהם יוצאי אותה עיירה שכוחה, וכמו ב"שחזורים" מי שזוכה להינצל לאחר כל אותם פרקי-חיים עכורים בצל הנאצים והקומוניסטים ברומניה, הוא הנער העולה לישראל עם משפחתו, ומתיישב בכפר בעמק יזרעאל.

"יצאתי החוצה וראיתי בחלקה שלנו שורות שורות של נבטי צנונית. העלים היו קטנטנים, והגיחו כאילו בהיסוס מתוך רגבי האדמה. קרני השמש הראשונות כאילו החיו את האדמה, כשכל עלעל, כל קור עכביש, כל טיפת טל, בורקים באור זהוב, ועל היופי הזה, וכל היפעה הזאת, איכשהו קשורים בי ובמשפחתי – אנחנו התכופפנו על התלמים האלה וזרענו.

"בנתיבות חיי הזדמן לי לא אחת לראות מראות נפלאים, מראות שהפעימו את ליבי: ראיתי את הכרמל מסיפון האונייה, ראיתי את מצדה בזריחה, ראיתי את החרמון בשקיעה סגולה – אך לא המראות האלה, ואף לא מראות מדהימים אחרים ששזפה עיני ברחבי העולם – אף אחד מהם לא הפעים את ליבי כמו חלקת הצנוניות בבוקר שטוף שמש בעמק יזרעאל." [עמ' 171].

ויש לנו רק שתי הערות על חוסר המקצועיות של ההוצאה. עמ' 2 היה אמור להיות ריק, ואילו תוכנו היה צריך להיות, כמקובל, בעמ' 4. וכמו כן במקום השימוש התקני בקו מפריד – גדוש כל הטקסט במקפים קצרים בתור קווים מפרידים, אמנם באמצע השורה ועם רווחים משני הצדדים, אלא שזו "מחלה" של מי שאינם יודעים להבחין בין שני סימני הפיסוק החשובים האלה.

* * *

הרצל חקק

געגועים ליפהפייה הלא נשכחת

על ספרו של משה גרנות "הפרומושיקאים"

הוצאת עיתון 77, 178 עמודים, 2014.

סיפורה של העיירה פרומושיקה, סיפורה של הקהילה היהודית, ההווי, האופי המיוחד של המקום, הגירוש, הטלטלות בדרך, סיפור שסוחף את הקוראים, ולרגעים יש תחושה שזה סיפור שלא נגמר. ספרו של משה גרנות "הפרומושיקאים" מציג לפנינו גלריה של דמויות המתמודדות בין גולה לגאולה, אך אין המדובר בהתמודדות רוחנית בלבד, קשיי הקיום ותלאות החיים הם לב לבו של הרומן. היכולת של משה גרנות לדלות מחייהם של החלכאים והנדכאים ניצוצות של חיים, תובנות קיומיות, סוחפת אותנו לאורך כל העלילה.

הרומן של גרנות הוא מלאכת מחשבת של בניית פאזל אנושי: פרקי הספר מוצגים דרך זוויות ראייה שונות של דמויות בספר – וכך אנו מתוודעים לאותם אירועים דרך פריזמות שונות. גרנות כמספר על טווה את החוטים מלמעלה, ואנו חשים את האמפתיה שלו לעולם הרחוק, לדמויות הסובלות, לחלום ושברו.

כל פרק הוא, אפוא, תיאור המאורעות מנקודת ראות ממוקדת, קרוב ברוחו לאחת הדמויות, והסיפור שנרקם לעינינו אנושי מאוד, מרגש מאוד. הפרק הראשון הוא מעין פרק מבוא של המספר הראשי, ופרק מיספר 2 שמובא בשם פרומה הוא מעין אקספוזיציה לכל העלילה. סיפור המחבוא של קופסת העץ בלב היער ילווה מכאן ואילך את פרקי העלילה, ישמש מעין בריח תיכון לאירועים שונים. קופסת האוצר, מטמון הכסף, אפשר לראות במוטיב זה גם מוטיב על, שכן החיים הקשים בעיירה הופכים את הנהירה אחר ההיחלצות הכלכלית מן הביצה הטובענית, למטרה. למשימת חיים.

פרומה היא שחקנית מרכזית בסיפור הזה: יש תחושה, שגורלה של פרומה הוא ציר מרכזי, גם משום ששמה הוא כשם העיר כולה. וכך כותב המספר בפרק הראשון: "את המלה פרומושיקה לא ניתן לתרגם לעברית, כי בשפתנו אין כמעט תבנית של שם תואר עם הקטנה של חיבה. בתרגום חופשי הייתי חותם על המלה 'יפהפיונת', כלומר היפהפייה הנדבקת ללב." עמ' 7).

בתום הפרק הראשון, חושף המספר את המניע להעלאת הרומן הזה על הכתב, את השנה שבה נולד בעיירה הזו ואת הסיפורים שכה ביקש להעלות על הכתב: "פגשתי בנתיבות חיי רבים מבניה ובנותיה של העיירה הזאת, וסיפוריהם...מילאו את לבי געגועים למקום שבו נולדתי, אך לא הכרתי, כי כשהייתי בן שנתיים  וחצי, ביוני 1941, גורשה משפחתי יחד עם כל יהודי העיירה לעיר המחוז בוטושאני."

פרומה ואביה הירשל הם הדוברים המרכזיים של הסיפור, וקורות חייהם הם בקליפת אגוז סיפור שחושף בפנינו פרקי חיים של עיירה, של יהודים הקלועים בתווך בתוך חברה זרה שאורבת להם. אנו מתוודעים לסיפורו של הירשל ורואים עד כמה היה הקיום היהודי בגולה כעלה נידף ברוח. כך כותבת פרומה על אביה:

"אבא לחם כחובש במלחמת העולם הראשונה. על השידה בביתנו היה תצלום שלו לבוש מדים, עונד דרגות של רב טוראי, ועל השרוול צלב גדול, בוודאי אדום, שסימל את כוחות הרפואה של הגדוד שבו הוא שירת" – וכאן מביאה פרומה ציטוט של אביה מאותם ימים: "אז נלחמנו נגד הגרמנים… כמה בחורים נפלו… קיבלנו את בסרביה, בוקובינה, טרנסילבניה…  רומניה הגדולה!" (עמ' 15).

קטע זה מבליט את מצבם הדו-ערכי של היהודים בגולה, את האשליות שתתנפצנה בהמשך הדרך. הדרך שבה פרומה מציגה את אביה אומרת הכול:

"אבא דיבר כמו פטריוט רומני, כאילו מישהו עדיין נזקק לפטריוטיות שלו."

כל פרק חושף מסכת יהודית אחרת. נלו צ'יזמרו מספר על הדרך שבה שפטו את אימו בבית דין צבאי כשניסתה להציל מידי הפורעים מערכת של כלי כסף, ונחשדה באיום בסכין. אביו נשלח למחנה עבודה טארגו ז'יו שבו נכלאו יהודים קומוניסטים לפי פקודת הגנרל יון אנטונסקו. אביו נמצא במחנה כלוא עם ניקולאי צ'אושסקו, ולייזר צ'יזמרו מגניב לו מדי פעם פרוסות לחם. לימים כאשר צ'אושסקו משתחרר מן הכלא, בשנת 1945, וממונה למזכיר הנוער הקומוניסטי ולשר החקלאות, הוא אכן גומל ללייזר היהודי במענק כספי נאות.

הזרמים בקֶרב היהודים נחשפים כאן לאור האמת הקשה: "אבא היה באמת קומוניסט בהכרה, וייחל לבואם של הרוסים, אך לא נעלמה ממנו עובדה פשוטה אחת – לא חשוב אם השלטון הוא ירוק או אדום, פשיסטי או קומוניסטי, האשם בכל הצרות הוא תמיד היהודי." (עמ' 24).

בנותיו של הירשל גולדלבלט מוסיפות גוונים של אהבה ותשוקה לרומן המשופע בגזירות ובצרות. משפחת גולדבלט היא קומדיה אנושית בפני עצמה, סיפור שמהול בשמחה ובעצב, בחלומות ובשברון לב, באהבות וביצרים – ובחיים נטולי ניצוצות ואש. 

הפרק שבו מספרת סילביה את מעלליה מציג מערכות יחסים שחושפות את סולם הערכים שהשתנה בעקבות ההשכלה, בעקבות הנהירה אחר אותם רומנים שתיארו בחופשיות אהבות.  פרקי חייהן של שלוש האחיות סילביה, סימה ופרומה יכולים לאכלס סדרת טלוויזיה בנוסח 'נשים קטנות' – וכאן מדובר בבנות כפר שתקופת ההשכלה הובילה אותן לעולם חופשי, לטיפוח שאיפות לעצמאות נשית, למרד בהווי החיים הישן של האימהות הכלואות בבתיהן.

סילביה היא הדוגמה המובהקת, וכך היא פורשת בפני אימה את מגילת העצמאות שלה: "אם לא אטעם עכשיו את החיים, זה לא יקרה לעולם" – וכאשר אימה מנסה להציג לה את החזון הישן, היא מתמרדת. האם משוכנעת שזו הדרך "הרי תתחתני ותאהבי את בעלך, תלדי ילדים ותגדלי אותם למצוות ולחופה ולמעשים טובים" – וסילביה מוחה: "כלומר, להיות כמוך, לעבוד כל היום כמו שפחה חרופה, וללדת ולדות... להיות המשרתת של הבעל ושל הילדים, בלי לזכות לרגע של אושר אמיתי ושל שמחת הלב." (עמ' 31).

משה גרנות מצליח להצליב עובדות בהציבו בכל פרק עמדה אחרת, ומי שמגיע לסיום הספר מרגיש שהיה בעיצומו של משחק פאזל רב אירועים, רב דמויות – ובאותו כישרון של במאי על, מצליח המספר לחבר את כל העלילות.

ראינו טכניקה דומה בספר 'קרנטינה בקונסטנצה'. שם הסתפק גרנות בבניית הפאזל מסדרת מכתבים, שיצרו יחד סיפור כולל מחיבור כל הקטעים והשברים. מבעד לשחקנים על הבימה, מורגשת רוחו של המספר המזדהה, המלווה כל צעד, הנותן לכל נשמה את זכות הדיבור שלה, המאפשר לשטף הגעגועים שלו לבוא אל מיצויו.

סיפורה של סילביה משקף את סולם הערכים שהשתנה בעקבות ההשכלה, את חלומות האהבים שנספגו באותם צעירים כאשר ז'אנר הרומנים הרומנטיים כבש את הקהילות.

בסיפורו של יונל, לדוגמה, אנו נחשפים למבט על הקהילה מזווית אחרת, מנקודת הראות של יונל, הגוי מן העיירה. יונל נפעם מהעושר של הקהילה היהודית באותם ימים, גם בתי כנסת, גם מרכזי תרבות: "בבוטושאני היו שבעים בתי כנסת ובתי תפילה, בתי ספר יהודיים, מועדוני תרבות, תיאטרון ביידיש" (עמ' 65).

כמו לצעירים היהודים שרוצים לפרוץ דרך, גם ליונל יש חלום, להגיע לארץ ישראל ולהתעשר מן האופקים החדשים הנפתחים שם. הוא אכן מצליח להגיע לארץ ישראל באמצעות קבלן כוח אדם שמשבץ אותו ככוח עבודה – ויש לו חלום לחסוך את הכסף כדי לשוב לפרומושיקה לבנות לו בית. גרנות חושף אותנו כאן לקומדיה אנושית משני הכיוונים – יהודים המנסים למצוא מימוש חלום בגולה, ומנגד צעיר גוי שעולה על העגלה 'הציונית' ומגיע לארץ, אך לא בשל חלום משיחי, אלא ממניעים כלכליים, לשוב לעיירה מבוסס יותר, לבנות בה חיים טובים יותר.

זה דור שנחשף באזמל חד: הרצון לצאת מן החלכּאות, מן העוני. מדובר בצעירים ללא אידיאולוגיה, אלא רצון לצאת מחיי העוני של הקהילה היהודית. כך נוכל להשוות את סיפורו של יונל הגוי לסיפורה של סילביה היהודייה. אף היא מחפשת לפרוץ ממעגל החיים לפי כללי המשחק של העולם הישן, לחיות בעוני ובדלות: היא יודעת שהדוד העשיר כבר סייע לדודנית שלה לקבל בית דירות שלם, רק משום שהתמסרה לו – והיא בוחרת באותה דרך. הדוד העשיר משלם את סכום הנדוניה, כדי שתוכל, לאחר חיים כפילגשו, לזכות בבעל הגון, אותו חיים בירשטיין שכה חפצה בו. הוא מעניק לה נדוניה גבוהה ומסייע לסילביה ולבעלה הטרי לבנות עסק משלהם.

סימה אחותה מתבססת בכפר כשהיא נשואה לבעל טחנת קמח, ומרגישה שנחלצה מגורל אימה, ששברה את הגב בשטיפת רצפות, בכביסה, בהסקת התנור ובבישול. כך היא חשה כמי שהגשימה חלום, אבל די מהר היא מבינה שחסר לה התוכן הרוחני. בלב כבד היא מתוודה:

"אבל ריבונו של עולם, איך אני, שהייתי רגילה לפגוש יודעי ספר בספרייה, שהייתי רגילה להשתתף בערבי הספרות במועדון הנוער, ואף להופיע בהצגות שחיים בירשטיין היה כותב ומביים, איך אני יכולה להתרגל לחיות בכפר, שמרבית יושביו אינם יודעים לחתום את שמם." (עמ' 53).

על כל מעשי האהבה פרושים החוטים המובילים לסיפורי גירוש ופגיעה ביהודים. לכאבי העקירה – נוספים כאבי אי המימוש של החלומות. אי היכולת להגשים עולם אמיתי. סיפורו של חיים בירשטיין הוא דוגמה מובהקת לאיש רוח, שמוכר את חייו ואת עתיד בשל אותה מלכודת של חיים בקרב קשי יום, בשל הרצון לבסס עצמו כלכלית.

משאלתה של סילביה שמוצאת מפלט בחיק הדוד, מצטלבת עם גורלו של חיים בירשטיין. מדובר באמן, שהיה הקול התרבותי, האיש שהיה בתוך תוכו 'איש העולם הגדול' החי בקרב קהילה בקשיי קיום פיזי וכלכלי. בירשטיין מוכר את נשמתו עבור נדוניה יקרה ונישא לסילביה חסרת המעצורים, והזיווג ביניהם  הוא תמונת ראי לכל העלילה: בפרק הווידוי שלו הוא חש ונוכח לדעת, שחייו הם החמצה.

מוטיב ההחמצה, עובר כחוט השני בכל פרקי הספר. איש אינו משיג את שלו. היציאה מחיי הקהילה הישנים והעשירים רוחנית היתה לא קלה. כללי המשחק הישנים התפרקו, הרוח חיפשה לה אפיקים אחרים, השלמות מדורי דורות נסדקה, הנהירה אחר ההשתלבות עם האוכלוסייה הלא יהודית אינה מסתיימת בשוויון זכויות אמיתי. מימוש החלומות נכזב הן מבחינת החיים בגולה כחיים בטוחים – והן החיים בגולה כדרך לממש משאלות לב.

ברגע של אמת מרגיש חיים בירשטיין, שהכול התנפץ:

"כל זה עבר כל כך מהר... רק אתמול הובלתי את צעירי פרומושיקה ליער, ישבנו בצוותא, שרים שירי מהפכה על הימים שיבואו בהם כל ילודי אישה יהיו שווים, ישרור שלום עולמי, ואהבה תחבר עמים זה אל זה. חלוימעס, חלומות! זה לעולם לא יקרה, כפי שאני לעולם לא אשוב להיות מי שהייתי. חיים בירשטיין הבחור היחיד שסיים בית ספר תיכון בבוטושאני. היתה לנו בבית ספרייה ענקית ביידיש וברומנית, מיטב הסופרים, ואני השאלתי ספרים לחברים... הקמתי חוג דרמטי, ובעצמי הייתי מחבר את הטקסטים להצגות... איך התפוגג כל זה?" (עמ' 80).

הכול מתנפץ, ויום אחד הוא מוצא עצמו שליח אצל הירשל החייט, כשהעסק שבנה כושל ומתפרק. החלומות על שוויון זכויות מתנפצים כאשר הוא נשלח למחנה עבודה בשל העבר הקומוניסטי שלו. לימים כשהמפלגה הקומוניסטית עולה לשלטון העבר שלו כבוגר מחנה טארגו ז'יו מסייע לו לזכות בפרנסה ובדירה, והוא מנסה לגמול לחותן שלו הירשל גולדלבלט שפירנס את בתו סילביה, סילביה שהיתה אשתו של  חיים בירשטיין.

בספרו של גרנות הגורל היהודי מורכב מאוד, ולרגע אין הם יודעים מה ילד יום. גם חיים בירשטיין מבין זאת די מהר. כאשר הקומוניסטים מגלים כי בצעירותו היה פרק ציוני הוא שוב נאסר ואנו מתוודעים לסיפורו דרך מהנדס בניין המשרת במחנה העבודה. בסיועו של אותו מהנדס נוצר קשר עם האב הכלוא, וכעבור זמן עולה המשפחה, ב-1961, לישראל, ושנים אחר כך גם חיים בירשטיין משתחרר ממחנה הכפייה ועולה לארץ.

סיפורי גירוש, סיפורי מחנה כפייה, סיפורי שאיפות לעושר שלא התגשמו – וכל אלה מתנקזים בקשיי קליטה במדינה ישראל. כך אנו מתוודעים גם לסיפור של הקמת מושבות שמוכיח כי עליות המצוקה מניבות גם זרמים של ציונות ורצון ליישב את הארץ.

בסיפורו של שרגא אנו מתוודעים לגוון הזה: "דוד שוב יצא מרומניה לארץ ישראל ב-1875 כדי לבדוק אפשרות של התיישבות שם. אתם מתארים לעצמכם – זה קרה לפני למעלה משבעים שנה! כמה שנים אחר כך בשנת 1882, התכנסה בפוקשאני... הוועידה הציונית הראשונה בעולם... פוקשאני הקדימה את קטוביץ ואת הקונגרס של הרצל."

קטע זה נרמז כבר במבוא של המחבר שבו צייר את יופיה של העיר פרומושיקה: "מסתבר, שהוועידה הציונית הראשונה בעולם לא היתה בקטוביץ, אלא שנתיים קודם בעיר פוקשאני ברומניה, בינואר 1882."

כל החוטים מובילים לחזון הציוני, אך הפלונטר בין הגולה לגאולה קשה ומתפתל בין דפי הספר. הסיום אכן נותן כבוד למפעל הציוני, ואותו נוגה שעולה מן החיים החדשים ומן החזון המתגשם בארץ כמו נותן קריאת כיוון לכל אותם יהודי גולה, שחשו דיירי משנה, שנכזבו מן האמונה של קיום הוגן בגולה.

אסיים בווידוי שנותן פרספקטיבה לכל המתח הזה בין גולים לבין חלוצים:

"הייתי אז בן שלוש עשרה או ארבע עשרה כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי  העלייה השנייה והשלישית. עמדתי משתאֶה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת וחתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש..." (עמ' 168).

אכן ראינו כמה קשה הדרך עד לניסיון לברוא כאן יהודי חדש.

* * *

"הַפְרוּמוּשִיקָאִים"

רומן סיפורים מאת משה גרנות

 שזכה פעמיים בפרס אקו"ם על יצירות שהוגשו בעילום שם

"הַפְרוּמוּשִיקָאִים" "ספר מרטיט לב."

"אני אוהב מאוד את הספר הזה" – דן מירון

מחיר הספר 65 שקלים

ניתן להשיגו ברשת "צומת ספרים"

או בטלפון – 03-5494915

 [דבר המפרסם]

* * *

חתום והעבר הלאה

עצומה – העם בעד פרופסור דן שכטמן לנשיאות
http://www.atzuma.co.il/shechtm 

* * *

משה כהן

הנדון: הצד השני של המטבע

מכובדי,

השר משה יעלון אמר את אשר על ליבו בדבר "תהליך השלום" ועל תפקידו של השר ג'ון קרי, בדלתיים סגורות, דבריו דלפו באופן נבזי ועוררו תגובה חריפה בציבור: "שומו שמיים, הוא הצליח להרגיז את ידידתנו הגדולה ולפגוע ביחסים ההדדיים."

רגע, מה בדבר הצד השני של המטבע, האגף השני של המשוואה?

האם פטורים אנו מלשאול את עצמנו מה מעולל לנו ולמדינתנו מכבש הלחצים ששר החוץ האמריקני  מפעיל על מדינת ישראל כדי לוותר על האינטרסים הבסיסיים ביותר שלה?

במחשבה שנייה תגיעו למסקנה שהנזק מהלחץ האמריקני הוא לאין ערוך חמור יותר מזה של דבריו של שר הביטחון שלנו. אדרבא, יש לשבח אותו ולחזק את ידיו על אומץ ליבו לומר את הדברים כהווייתם בלי כחל וסרק. לולא כן, נאבד את ריבונותנו ונהפוך למדינת חסות, ואיננו רחוקים משם.

יישר כוח, בוגי. 

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

שמאי גולן

הערה בעקבות מאמר על סיפורי

"הסתלקותו של ברוך ניילבן"

הריני מודה לתקוה וינשטוק על מאמרה על סיפורי, "הסתלקותו של ברוך ניילבן", שהופיע ב"חדשות בן עזר" לרגל 40 שנים למלחמת יום הכיפורים. עם זאת, קשה לי להימנע מלהעיר על עניין אחד עקרוני.

כוונתי כאן להערתה של וינשטוק בסוגריים, לקראת סיום המאמר, בדבר "מוטיב דומה של יחסים אסורים בין גבר לאשת בנו לשם קיום השושלת, מופיע גם בספר 'מולכו' של א. ב. יהושע," וממנה עשוי להשתמע כביכול הושפעתי במוטיב זה מסיפרו של יהושע. ובכן, לא רק שאין כל דמיון בין שני המקרים הללו של היחסים האסורים, לא ברקע המשפחתי ולא ברקע התקופתי, לא במניע ולא במימוש ולא בתפיסת העולם – אלא שהסיפור שלי הופיע ב"מאזניים" כבר ב-1978 וזכה ב"פרס וואלנרוד", כסיפור הטוב ביותר שנדפס בירחון זה באותה שנה. לאחר מכן כונס בקובץ הסיפורים שלי "חופה", שהופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בשנת 1983. וכידוע, "מולכו" הופיע בשנת 1987 בהוצאת "הספרייה" (החדשה).

אהוד: היה עליך לדעת כי כאשר מדובר ב"השפעות", לא התאריך קובע אלא חשיבותו של הסופר. סופר חשוב מאוד כ-א.ב. יהושע "משפיע" גם לאחור על סופרים שקדמו לו, כי הם פחות ידועים ממנו גם אם הם כתבו טוב יותר ממנו. ככה אלתרמן, למשל, "השפיע" על שלונסקי.

* * *

דרור אֵידָר

1. על קדושת חופש הביטוי

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (22.1.2014)

בחיי ששמעתי את ח"כ הד"ר שמעון אוחיון משתמש בנימוק "סולידריות עם הקהילות היהודיות" בבואו לסנגר על הצעת החוק האוסרת שימוש במילה "נאצי", "על כל הטיותיה", או "מילה בעלת צליל דומה" וכן איסור להשתמש בסמלים נאציים. אכן, נימוק מקורי.

חופש הביטוי הוא הבסיס להתנהלותנו כחברה מגוונת והוא כולל – מה לעשות – גם ביטויים מתועבים עד הקצה. כשמבקשים לפגוע ביסוד כה עמוק צריך נימוק משכנע. פגיעה ברגש או סולידריות הם עניינים הראויים להתחשבות אבל אינם טיעון מספיק לפגיעה בזכות יסוד דמוקרטית. החוק יביא לזילות השואה מכיוון שיגרום למציאת תחליפים לשוניים איומים לא פחות, ולאחרים – להעסיק את הפרקליטות ב"הלשנות" מגוחכות על אמנים או מרצים בשיעור.  

זה הזכיר את הוראת השר לביטחון פנים "לחקור את גילויי השמחה" על מותו של אריאל שרון כי הם תורמים "לפילוג והקצנה העם." סליחה, אתה השר למשטרת המחשבות ולאחדות העם? אמירות מתועבות כלולות בגבולות חופש הביטוי. הגבול היחיד הוא אמירה כעובדה או קריאה לאלימות.

עד לא מכבר השמיעה התקשורת כמעט רק את קולה של קבוצה פוליטית קטנה, ועוד טענה  לפלורליזם. כולנו זוכרים כיצד נרדפו אלה שמחו והפגינו נגד הסכם הדמים באוסלו – כמעט באין מוחה; כיצד סגרו את תחנת הרדיו ערוץ 7; כיצד השתיקו את מתנגדי ה"התנתקות" כמסוכנים לדמוקרטיה. לא השמאל צריך להתנגד לחוק הרע הזה, אלא דווקא המחנה השמרני שהוא השומר העקבי על חופש הביטוי (השוו בין שלטון מפא"י לליכוד).

אני מזדהה עם תחושות הכעס והתיעוב למשמע ולמראה שימוש שקרי בסמלי שואה. גם אני מקבל "איחולים" ונאצות המשוות אותי ושכמותי לחבר'ה ההם מהרייך השלישי. לפני מיספר שנים לימדתי שירה באקדמיה לאמנויות "בצלאל". בישיבת מורים בשנתי הראשונה, קם אחד המרצים ויצא נגד ראש המחלקה שדיברה בזכות שמיעת דעות אחרות (היא התכוונה אליי, שכן הייתי הכופר היחיד בחדר שלא סגד לעיקרי השמאל). אותו כסיל אמר שהוא מתייחס למדינת ישראל כאל "פלנטת הכיבוש במובן של פרימו לוי," ואז הפליג ודיבר על ישראל כ"פלנטת אושוויץ" ושאל: "האם בפלנטת אושוויץ היינו נותנים לקצין ס"ס להרצות על שירה?"

המגוחך הוא שאיש מהנוכחים לא העמידו במקומו.

ועדיין, עם כל הרגשות הגואים, זה מחיר החירות. ראוי לזכור – מדינות רבות קמו במאה האחרונה; רבות מהן לא כוננו דמוקרטיה. זה לא מובן מאליו. כחברה יהודית אנחנו מחריגים את השואה בשיח הציבורי וההיסטורי, ובצדק. דווקא משום כך, השואה נוכחת בעוצמה בדיונים רבים – מדיניים, פוליטיים, תרבותיים, אמנותיים והיסטוריים. אי-אפשר להימלט ממנה, בוודאי לא ממרחק של פחות ממאה אחת. אסור לסרס את הנוכחות הזאת – גם במחיר ביטויי תועבה. אסור לגרום לאנשים לפחד מלהכניס את השואה, לקחיה וסמליה אל לב הדיון הציבורי. החוק אינו אמור לענות על הצורך בחינוך ובדיון. נשאיר את השיפוט לציבור.

2. 'ידיעות אחרונות' וגיוס החרם

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (21.1.2014)

הרוצה להבין פרק בהלכות הכת הפוליטית שהשתלטה על התודעה הציבורית, ילך לגיליון "ידיעות אחרונות" אתמול. "מאה בכירים במשק מזהירים מחרם על ישראל" זעקה הכותרת וכיוונה מיד: "חייבים להגיע להסכם עם הפלסטינים."

בשבוע שעבר "ידיעות" פירסם שיחה שלא לציטוט עם שר הביטחון. יעלון אמר דברים נכוחים, ו"ידיעות" ביקש לצלוב אותו ולהחליש עמידתנו מול התכניות להכנעת ישראל (המכונות "הסדר מדיני"). בוויכוח בינינו לארה"ב, "ידיעות" מייצג את האמריקנים ובעקיפין את הפלסטינים.

בפנים העיתון נאמר: "לא רק ג'ון קרי מאיץ בנתניהו... (גם) צמרת הקהילה העסקית של ישראל... עם מסר תקיף, 'חייבים להגיע להסדר מדיני – דחוף'."

בחזית העיתון ובתוכו צורפה תמונתו של איש העסקים רמי לוי. זה לא הסתדר לי עם דעותיו הידועות של לוי. התקשרתי אליו.

"לא חתמתי על שום דבר," אמר, ואיש לא שאל אותו כששיבצו תמונתו. "אני לא בא להחליף" את רה"מ. ההפך, "באנו לחזק" את רה"מ ולא להאיץ בו. "אנחנו רוצים שלום, הפלסטינים צריכים להוכיח שגם הם רוצים." לוי העיר שרוב האנשים בקבוצה חושבים כמוהו.

אז "ידיעות" השתמש לרעה בתמונה של רמי לוי כדי לגייס את "עמך" ישראל? 

בצד הידיעה סיפק סבר פלוצקר פרשנות. הזכיר שבספטמבר 1993, לפני החתימה הראשונה בין רבין לערפאת, פירסמו אנשי עסקים מודעה: "רק המעז מנצח" בקריאה לרבין לא לעכב החתימה. לא צריך להזכיר לאנשי העסקים כיצד הניחו כספם על קרן הצבי ותמכו בהסדר מלא חורים; חוזה שאף דירקטוריון לא היה מאשר, לוּ היה הדבר קשור לפעילותם העסקית. מדוע יסכימו הפלסטינים לחתום על קץ הסכסוך, כי "דחוף" לנו? עסקה שבה צד אחד להוט ומצהיר ש"אין לו ברירה" – מחירה ינסוק מעלה.

מילא תמימותנו אז, נאיביות שהוטבעה בים שטיפת מוח. אחד האחראים לה היה "ידיעות" שביחד עם השמאל דיכאו קולות שפויים שהתנגדו למרקחת העוועים שנבללה באוסלו והוגשה להקאה בוושינגטון במסווה של נקטר אלים חד פעמי. אבל עכשיו? אחרי עשרים שנה, לאחר שנפלתם גם בתמיכה בהתנתקות למרות האזהרות?!

מה דעתכם על שותפות עם חברה כושלת, שנתפסה בשקרים, הפעילה סוכנים שרצחו עובדים שלכם ועד היום מפזרת השמצות נגדכם וטוענת שאין לגיטימציה לקיום החברה – נכון שהייתם רצים לחתום, שלא תחמיצו הזדמנות "לעשות מכה"? 

ונניח שהדברים נכונים, עם מי נעשה שלום? את מי מייצג אבו מאזן? אפילו הוא ה"מתון" מכחיש את ההיסטוריה של היהודים במולדתם. מדבריו עולה שבארץ ישראל קם העם הפלסטיני לפני אלפי שנים, בטרם עוצב הקוסמוס, ועל ההר לא שכן מקדש יהודי. אינכם מבינים שאין שלום עם מכחישי היסטוריה, שכל הישג יהיה נדבך בתורת השלבים בדרך לתביעות נוספות? 

מה האינטרס של "ידיעות" בהצבת הידיעה בכותרת הראשית? מילא "הארץ". אבל "ידיעות" טוען שהוא "העיתון של המדינה," לא? נכון, מדינת תל אביב. למעלה  מחצי יובל משמש "ידיעות" ראש חץ של השמאל הישראלי ובמסווה של עיתון עממי מקדם סדר-יום פוליטי של כת קטנה, שפעם הובילה וכיום נדחקה לשוליים. חלק מדחיקתה, כמו ירידתו של "ידיעות", קשור לענייננו: אמונה פנאטית במקסם שווא המוביל פעם אחר פעם למלחמה. זה לא מונע מהחבורה הזאת להמשיך ולדחוק אותנו לתהום הוויתורים, כאילו השיגו משהו עד כה.

לקראת הסוף קבע פלוצקר: "המגזר העסקי מתעורר כעת מהאשלייה של כלכלה צומחת בלי שלום."

האם הכלכלה הישראלית לא צמחה עד כה, למרות שאין שלום?  ומה זה "המגזר העסקי" – כמה עשרות אנשים ש"ידיעות" ניפח לכלל תופעה.

הנה בתמצית שיטת הפעולה של העיתון הזה. "הארץ" פורש בגלוי את האידיאולוגיה שלו. ל"ידיעות" אידיאולוגיה דומה, אבל מסווה אותה מאחורי עשרות חותמים שהחליט כי הם מייצגים את "המגזר העסקי".

ממש לא. הם מייצגים את עצמם ואת שאיפות העוועים חסרות הכיסוי של השמאל. הרוב הישראלי אינו נמצא בסירה הזאת. התפכחנו מאז אוסלו, האינתיפאדה השנייה וההתנתקות. אנחנו ב-2014, לא ב-1993.

נא להתעורר.

* * *

נעמן בלקינד

מכתב למערכת "הארץ"

שלום רב,

ברק רביד מקונן על כך שראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר נאם אמש בכנסת בנאום חגיגי, ובנאומו העז לשבח את מדינת ישראל על הישגיה, ולא תקע בוהן בעיניהם של חברי הכנסת באמצעות דברי ביקורת.

הכותב חושב שהוא סמכות גבוהה יותר מהרפר לגבי מדיניות קנדה, ואף נוזף בו על שב                        דבריו לא גינה את ישראל בהתאם למדיניות זו.

כאשר עיתון "הארץ" נותן במה לדברים כאלה, הוא מוכיח שהוא עיתון מגמתי פוליטי וזול לא פחות ממקבילות בקצה האחר של הקשת הפוליטית: העיתון "ישראל היום".

ל"ישראל היום" יש לפחות יתרון בזה שהוא מחולק חינם.

בברכה

נעמן בלקינד

* * *

אלי מייזליש

החרם על ישראל? המצאה כוזבת

רשימת הכותבים במכתב העיתי הזה  נגד "הארץ" בפרט ונגד התקשורת בכלל היא מרשימה ומעלה את השאלה: מי זו רשימת הכותבים ב-2-3 העיתונים היומיים? מי הם? האם קיבלו סמכות והרשאה מהרבש"ע לאמר לעם את דברו? בשם מי לעזאזל הם מדברים וכותבים? הרי אנו מצפים מכל איש מקצוע שיראה לנו את כתב סמכותו. בכל קליניקה של רופא או משרד מהנדס תולים על הקירות את הדיפלומות שלהם. ורופא או מהנדס באותו יום מסוים קובע גורל של אחד או שניים אולי שלושה: תרופה לחולה או תוכנית בניין. והנה העיתונאים הללו, יש להם הסמכה? הרי הם לעיתים קובעים גורל לא של איש אחד או שניים, אלא גורלו של עם שלם: 'האתרוג' למשל, ואיני רוצה להוסיף בשל כבוד המת.

ראו! הרי אין בעולם אף פקולטה שמסוגלת לתת הסמכה לשטויות, להבלים ולכתיבה של ערימות קש וגבבה שנפלטות מהמקלדת של העיתונאים האלה  – שם ב"הארץ" וכנ"ל גם בעיתון השני ומעט אצל השלישי.

צעיר אחרי צבא שרוצה ללמוד עיתונאות, ילמד מה גודל הפונט של הכותרת או כמה שורות צריך להיות בטור, אבל לא מלמדים שם אם ישראל חייבת לסגת לקווי 67' אחרת לא נקבל סיוע מארה"ב או שמדינות העולם יעשו עלינו  חרם. אין פקולטה כזו. בשום פקולטה עד היום לא לימדו את המילה 'חרם' או 'מצורעת' שעיתונאים אלה מאיימים בכל יום שוב ושוב שאם לא נסוג לקווי '67 נוחרם ונחטוף צרעת,

והאיתן הבר כותב בכל טור ככה: [ציטוט] "אם האמריקנים מתרגזים מאוד, יכולה למשל טייסת F-16 ישראלית להפוך לערימת גרוטאות."

ולפני שבוע כתב "תוך רבע שעה תשותק טייסת של חיל האוויר!"

תגיד הבר, זו שבשמיים או זו שבהאנגרים-עדיין? למה רבע שעה? למה אינך כותב 18 דקות למשל. טמבל. וככה, מאז שאובמה נבחר, כל שבוע וכל יום, לא נמאס לך? 

לכתוב כך זו המצאה שלהם בלבד. המצאה כוזבת, מרושעת, מחליאה, נואלת, מחרידה, וגם מטופשת על סף השפיות. יראו לי חולי נפש אלה מדינה אחת בעולם, לא מדינה מתוקנת כישראל, אלא אפילו קריקטורה הנקראת 'מדינה' – כמו סומלי או סודן, ששם הורגים בני אדם כמו זבובים, שמישהו שם, כמו אצלנו, או נרחיק לברלין – איים עליהם בחרם? אז על מדינה כמו ישראל מישהו יעז לאיים בחרם? הרי כל מומחה פיננסי יודע שמצבה הכלכלי [תמ"ג פר נפש] הוא מהגבוהים בעולם, ושמאז היווסדה, ולמרות ששימשה טרף למדינות ערב שעטו עליה להחריבה ושרק שלשום ואתמול ירו עליה רקטות – היא לפלא ברשימת המדינות האיתנות מבחינה דמוקרטית וכלכלית, ללא פגע.

חוץ מזה, שאף אחד אצלנו לא יטעה, חרם הוא מצב הדדי. למשל, אם יפן תחרים מכירת טויוטה והונדה, בעוד שהיא קונה אצלנו מתגים אלקטרונים שבלעדיהם הטויוטה אינה נוסעת – מישהו כאן ירחם עליהם וימכור להם? או שכל הטויטות יישארו במחסנים.

זאת דוגמית, כי אכן יש באיזה מפעל של 'ישקר' חלקיק שבלעדיו אף מטוס לא ימריא. וככה זה הולך. אז אם נדמה כאן למישהו שלא נסתדר בלי טויוטה טועה.

האיומים הללו, אפילו אם חלקיק מהם יוגשם, אינם מהותיים אלא בסה"כ הטלת רפש בממשלה או באחד משריה, שלא ממהרים לתת מתנות לערבים. אלה חושבים כך: רק נמסור את הגדה לערבים, מיד כל ישראלי יקבל 2000 ש"ח תוספת למשכורת ואז מחיר הקוטג' כבר לא יזיז לו.

קטנוניות בגרוש. כל 'מומחה' דמיקולו המגוייס להיות 'עזר כנגדו' באולפני הטלוויזיה מסכם כך [בדיוק כמו תקליט]: החרם עלול לפגוע בכלכלה שלנו ולהוריד את רמת החיים כאן. כאילו הפועלים הסינים יפסיקו לבנות לנו גורדי שחקים.

אנשים אלה, המתקבצים כאסופת מתגודדים בקולוסיאום לפני 2000 שנה, רוצים כבר לראות את ביבי ואנשיו כחבורת פגרים מרוטשת. אינם מתאמצים לרגע אחד ולחשוב; אם אכן אירופה מאיימת בחרם למה שלא נשיב מלחמה. מה קרה? היהודים הפכו לפתע לטיפשים ומקבצי נדבות? אין אף אחד מהם עם מעט יושרה לומר: רק תנסו אותנו. אתמול אחד מהפוצים הללו פירסם כי בנק הולנדי החליט לא להשקיע בבנק ישראלי. ביג דיל. נו אז מה? מישהו צריך כאן את ההשקעה שלו, שרק עושה לו רווח? וכי סעודיה עם מאות המיליארדים שלה משקיעה בבנקים שלנו? או שמסתדרים די טוב בלי הדולרים מסעודיה?  

הביטחון העצמי שחבורה זו מפגינה הן בעיתון המודפס והן בימי שישי באולפנים, הוא קריקטורה; הוא העתק מרושל של המציאות. בסופו של יום לא נותר להם כדור אחד באקדח המעשן שהתרוקן, אבל ממשיכים לנופף את האקדח כאילו הוא יורה.

ימים יגידו, ויכול להיות שאלה יהיו ימים רבים, וכל מדקלמי הכזב הללו פשוט ייעלמו מהנוף. בינתיים נכה אותם ללא הרף.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 22.1.14

* המו"מ עם הפלשתינאים מלווה בלוחמה פסיכולוגית נגד ישראל, שבראשה עומדים כלי תקשורת, פוליטיקאים, טייקונים וידוענים ישראלים. במרכז הלו"פ – איומי סרק בחרמות ושאר הבלים. החרם הערבי מלווה את מדינת ישראל מיום הקמתה, וכפי שלא נכנענו לו בעבר, לא נכנע לו היום.

* טייקונים טייקונים, הקשיבו היטב! מבצע שדרוג בחצי חינם, רררררררררק היום! חִתמו על מכתב המפחיד את הציבור מפני חרם כלכלי אם הממשלה לא תיכנע לכל תביעות הפלשתינאים, ומיד תשודרגו למעמד של "בכירי המשק הישראלי", בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". אפילו אם תלכו לרב פינטו יסלחו לכם.

* ניצב ארביב. מי שהולך לישון עם... אל יתפלא כשיקום עם...

* פרשת המורה לאזרחות אדם ורטה, מעלה לדיון סוגיות עקרוניות של גבולות חופש הביטוי, של עד כמה מותר למורה להשתמש בבמה החינוכית להטפה פוליטית ובשאלת זכותו של תלמיד להתנגד למורה בלי להיפגע.

אולם לפני השאלות העקרוניות, ניצבת מחלוקת עובדתית. אין גרסה מוסכמת לגבי העובדות, שעליה ניתן לנהל מחלוקת, אלא ניצבת גרסת התלמידה מול גרסה שונה לגמרי של המורה. אם גרסת התלמידה נכונה – האיש אינו ראוי להיות מורה בישראל, ולו בשל השפלתו אותה והתנכלותו לה, כאשר סירבה להתיישר עם דעותיו. אם גרסת המורה נכונה – הוא פעל באופן לגיטימי ואין כל מניעה לכך שימשיך ללמד.

לכן, לפני קביעת עמדה, יש לדעת מה קרה. אלא שכמקובל בשיח הישראלי, מיד נחלקו הדעות, כאשר הימין קיבל את גרסת התלמידה כעובדה והשמאל – את עמדת המורה כעובדה. זהו שיח לא רציני.

* האמת אינה בהכרח אחת הגרסאות, אלא כל נקודה ברצף שביניהן.

* מן הראוי שמשרד החינוך יערוך בירור לעומק של הדברים, ישמע את הגרסאות השונות ויחליט – לא על פי הלחצים של התקשורת, לא על פי ההתלהמות של אור קשתי ו/או מיכאל בן ארי, לא על פי הפגנות בעד צד זה או אחר, אלא על פי העובדות.

* אבל באווירה שנוצרה, עם ההתלהמות התקשורתית וההפגנות "להגנה על הדמוקרטיה", ברור לי שלא תהיה בדיקה אמתית.

* כאשר עיתונאי "הארץ" אור קשתי, מי שהוביל ציד מכשפות מקארתיסטי, אלים, סותם פיות ומרושע נגד ד"ר צביקה צמרת, כשהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, כיוון שהעז לפעול להכנסת תכנים ציוניים למערכת החינוך, הופך למגן... חופש הביטוי וה... דמוקרטיה, מותר לי להתייחס לכך קצת בחשד.

* כשהייתי תלמיד בכיתה ט', בבית הספר "בליך" בר"ג (1978), היה לי מורה להיסטוריה, אבי גלזרמן, איש "שמאל" רדיקאלי, אנטי ציוני קיצוני, חבר "מצפן". את שיעורי ההיסטוריה הוא הפך במה להנחלת הנראטיב הפלשתינאי האנטי ישראלי. הוא היה מורה צעיר, רהוט, כריזמטי, חתיך, תלמידות התאהבו בו.

לרוע מזלו הוא מצא מולו אגוז קשה לפיצוח, בדמותי. לא אצטנע, ואומר שכבר אז הידע שלי בהיסטוריה לא נפל משלו. והשיעורים הפכו לבמת התנצחות בין שנינו.

התלבטתי האם להתלונן עליו, כי הוא באמת מסוכן. מצד שני... חיבבתי אותו. וגם הוא חיבב וכיבד אותי, אולי דווקא בשל מרדנותי, דעתנותי והעובדה שמצא בי פרטנר ראוי. לא התלוננתי.

בשנה שאחריה הוא כבר לא לימד. ככל הידוע לי, הוא עבר לאקדמיה. יתכן שדרכו הרדיקאלית גרמה לכך שיירמז לו, בצדק, הכיוון של שער היציאה. את שמו מצאתי לא פעם בעצומות של ה"שמאל" הרדיקאלי.

* ההבדל בינו לבין אדם ורטה, היא שהוא באמת היה דמוקרט, ונתן פתחון פה בגדול לתלמידים שהתנגדו לדרכו. ורטה, אם נכונה גרסת התלמידה, סתם פיות, השפיל את התלמידה והתנכל לה.

* גל ההתלהמות כלפי התלמידה, ספיר סבאח, הדיף ריח רע של התנשאות עדתית, אם לנקוט לשון זהירה.

* אחד מראשי המתלהמים (פשיזם... מקארתיזם... זה יגמר ברצח... עלילת דם... ודברי הסתה קשים נגד שר החינוך) הוא אורי משגב. איך לא? משגב הציג את הייחוס המשפחתי של המורה אדם ורטה. אכן, ייחוס מרשים ביותר, סלתה ושמנה של הציונות. אבל מה זה אומר? נכדו של מנחם בגין ובנו של בני בגין הוא אנרכיסט קוסמופוליטי אנטי ציוני. בנו של משה ארנס הוא מצפניסט. נינו של טרוצקי הוא כהניסט. השאלה אינה מה הייחוס של המורה, אלא האם הטענות נגדו נכונות.

* העדויות המזעזעות על הברוטליות הנוראית של אסד, אינן צריכות להשכיח מאיתנו את העובדה המצערת, שהאלטרנטיבה לשלטונו היא אל-קאעידה.

* ביד הלשון: את פינתי הקודמת הקדשתי לשקדיה, והזכרתי בה את שירם של ישראל דושמן ומנשה רבינא "השקדיה פורחת".

עץ השקד מופיע תחת השם שקדיה בשיר נוסף – שירו של מרדכי זעירא (מילים ולחן) "הודיה", שנפתח במילים "ליווית אותי, ארצי, בלובן שקדיה". השיר נכתב ב-1945. זעירא, לוחם בבריגדה היהודית, חזר מחופשת מולדת, והתפעל מיפי ארץ ישראל שאותה סימלו בעיניו עצי השקד ("שקדיה"). השיר "הודיה", הוא מעין פיקדון שא"י הפקידה בידיו, "להשמיעו הרחק, הרחק מגבולותיך," לחבריו הלוחמים וליהודים אותם יפגוש באירופה.

השיר הזה "שמור בלב... וברחבי נֵיכָר מולדת יעטפנו / ורבבות אחיי, בניך הטובים / יקשיבו לו דומם ויירגעו ממנו." הפיקדון יוחזר, עם שוב הלוחמים למולדת. "ועת נשוב, ארצי, שבעי געגועים / צמאים לחמתך, לשפע טובותיך / יוחזר לך אז השיר מלב בנים גאים / וטוב יהיה לצעוד ברחבי שדותייך."

* * *

רון וייס

תשובה לאורי הייטנר

סופר נידח שלום,

אורי הייטנר מפגין שוב את חוסר הידע שלו בגיליון מס' 908 (צרור הערות 12.1.14).

כך הוא כותב: "אך מה נלין על שקרי הפלשתינאים, כאשר הטלוויזיה הממלכתית של ישראל, ממחזרת את השקר, על פיו האינתיפאדה השנייה פרצה בשל ביקורו בהר הבית. היתה זו מתקפת טרור מתוכננת בידי ערפאת, שפרצה לאחר שהפלשתינאים דחו את ההצעה מרחיקת הלכת של אהוד ברק, ששברה את הקונצנזוס הלאומי והתבססה על נסיגה מכל השטחים כולל חלוקת ירושלים,"

ראשית, אהוד ברק לא הסכים לנסיגה מכל השטחים ודרש לספח למדינת ישראל כ-11% מהגדה בלי לתת לפלסטינים תמורה בשטח ישראלי.

בכירים במערכת הביטחון הביעו את דעתם שהמהומות בשטחים התחילו בספונטניות ולא היו מתוכננות. בפברואר 2006 שידר ערוץ 10 קטעים מהרצאה של יובל דיסקין – ראש השב"כ. הוא דיבר במכינה הצבאית בהתנחלות "עלי" וטען שהמהומות בשטחים לא היו מתוכננות וכי לא תוכנית מגירה של ערפאת היא שהפעילה אותן.

עמוס מלכא, ראש אמ"ן בזמן פרוץ האינתיפאדה, נשאל ב-30.6.04 ב-YNET – "האם אפשר לומר בוודאות כי ערפאת הצית את האש בספטמבר 2000?"

עונה מלכא: "אין לכך עדות חד-משמעית. סביר יותר שהאש פרצה מלמטה."

עמי איילון, שהיה ראש השב"כ כשפרצה האינתיפאדה, אמר לעיתון "הארץ" ב-30.5.04: "ההתפרצות האלימה היתה תגובה ספונטנית."

מתי שטיינברג שהיה יועץ לראש השב"כ לענייני פלסטינים אמר ל"הארץ" ב-16.6.04: "האינתיפאדה לא היתה פרי של החלטה מגבוה, אלא תוצאה של הלך רוח שהשתלט על הציבור הפלסטיני."

המזרחן עמנואל סיוון טוען ("הארץ" 14.6.04) כי מהחקירות של מארגני המהומות עלה בבירור כי בעשרת הימים שלאחר ביקורו של אריאל שרון בהר הבית היו המהומות ספונטניות לחלוטין.

עמוס מלכא, שהיה ראש אמ"ן מאמצע 1998 עד סוף 2001, אמר בריאיון ב"הארץ" ב-11.6.04: "הצמרת הביטחונית הישראלית תרמה לליבוי האש... העליתי את הסוגייה בדיונים במטכ"ל, אבל מופז הלך על הקטע המיליטנטי מהיום הראשון של העימות ולאורך כל הדרך."

רון וייס

רמת-גן

* * *

ספר שירים שלישי של איליה בר זאב

"מכתבים מאוחרים" – הוצאת "קשב לשירה" ינואר 2014

דבר המפרסם על גבי הספר:

"ילד חוץ בקיבוץ גינוסר, שאביו משרת בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, מקבל מכתבים מאימו שבירושלים ומאביו שבצפון אפריקה ובאיטליה. מסכת חיים שלמה של אהבה וגעגוע שחוצה זמנים ומרחבים וממנה עולה דיוקנם המרתק של פרטים וקבוצות על רקע תקופה היסטורית סוערת.

באיחור של שבעים שנה משיב איליה בר זאב על מכתבי הוריו בשירים בשלים, נוקבים בכנותם, שירים המשלבים באופן יוצא דופן תודעה ילדית ובוגרת. שורות השיר שבספר, המביא פרקים ממכתבי העבר, מושיטות בפעם הראשונה והאחרונה יד אל הורים וחברים, אל מקומות ואירועים, אל ימים אחרים."

הספר מכיל 31 שירים ותמונות מהתקופה המיוחדת

לרכישת הספר אפשר לפנות ישירות אל המו"ל והעורך, המשורר רפי וויכרט

דוא"ל אלקטרוני –

rafiweichert@gmail.com

נייד –  0522564345

ניתן גם להתקשר לאיליה בר זאב ולהזמין את הספר תמורת 50 שקל

ולקבל בדואר חוזר. דוא"ל אלקטרוני-

ilyabarzeev@gmail.com

או בנייד – 050-4792278

[דבר המפרסם]

* * *

ד"ר גיא בכור

דגל שחור: הקריסה האמריקנית בעיראק – ואנחנו

  בשבוע שעבר פרצה במלוא היקפה מלחמת האזרחים בעיראק, בין הסונים לשיעים. עד אז היה מדובר "רק" במכוניות תופת עם כ-8,000 הרוגים בשנת 2013. המלחמה הרחבה פרצה כאשר אלפי לוחמי אלקאעדה כבשו בסערה את השליטה על הערים הסוניות של מערב בגדאד, פלוג'ה, רמאדי ובכלל חבל אלאנבאר הענקי, בואכה הגבולות עם ירדן וסוריה. הם עשו זאת בשיתוף פעולה של השבטים הסוניים של עיראק, שקצו בשלטון השיעי מבגדאד, אותו האמריקנים כוננו, ואשר בפועל מקבל כיום הוראות מטהראן.

כך התאחדו הסלפים של עיראק וסוריה לישות ענקית של אלקאעדה, והיא עוד תתחבר עם הסלפים של צפון ירדן והרשות הפלסטינית, זו שאלה של זמן בלבד. הצבא העיראקי השיעי יורה עליהם, ומפציץ מהאוויר. המראה של דגלי אלקאעידה השחורים, המתנוססים מעל מבני הציבור בערים הסוניות של עיראק הוא מדהים, משום שעל ערים אלה נלחם הצבא האמריקני בשנים 2003-2011, תוך שהוא מקריב כ- 4,500 חיילים אמריקניים, שמצאו את מותם בעיראק. ועכשיו שולט שם ארגון אלקאעידה.

האמריקנים הרי ראו את עיראק החדשה כניסוי לדמוקרטיה, שוויון ושיתוף פעולה בין העדות, הם ראו אותה כמודל חיקוי למזרח התיכון הערבי כולו, והנה, גם היא עכשיו עמוק במלחמת אזרחים, שתהיה חמורה עם הזמן כמו זו של סוריה, ללא פיתרון. בכך קרסו השקעות המיליארדים של האמריקנים בעיראק, קרסו החלומות, האובססיות, התוכניות הצבאיות והפוליטיות, ועוד מדינה ערבית נעלמת.

הנפת דגל אלקאעידה בפלוג'ה אינה פחותה מן הקריסה האמריקנית בווייטנאם. נכון שהחלום על עיראק היה בעיקר של הנשיא בוש, אך חלום היציאה המהירה היה של אובמה, ושני החלומות האלה קרסו עכשיו – עכשיו זו הקריסה של משטר אובמה.

בסיוע שקט של איראן, קיווה אובמה שיחלוף זמן מאז הוציא בבהילות את חייליו מעיראק, בדצמבר 2011 , כדי שיוכל לומר שארצות הברית אינה אשמה בקריסה.

אלא שהאשמה היא עכשיו כולה שלו.

בשבוע בו קרסה התוכנית הביטחונית של האמריקנים בעיראק, הם הציעו גם לנו אחת כזאת. אנחנו גם מבינים כיצד פועל המשטר הזה של אובמה: לחתום על הסכם סתמי, העיקר שיהיה איזה נייר, ולברוח מהר, תוך סתימת אוזניים, שלא לשמוע את הקריסה המוחלטת אחר כך.

זו היתה ארצות הברית שהחריבה את עיראק לפני עשור, וזו ארצות הברית שגרמה עכשיו לפרוץ מלחמת האזרחים, שלא יהיה לה סוף. עכשיו מציעים לנו גנראלים אמריקניים "תוכנית ביטחונית" ביהודה ושומרון, לאור הצלחתם המדהימה בעיראק.

כשם ששם התוכנית עבדה נהדר, כך תעבוד גם זו שהם מייחדים עבורנו. איזו אירוניה של ההיסטוריה: בדיוק בשבוע שבו קרסה התוכנית "הביטחונית" בעיראק, בידי סלפים וג'יהאדיסטים אוחזי טילי כתף ואר-פי-ג'י, הם מציעים לנו מן התוכניות הביטחוניות המופלאות שלהם גם כן.

על פי התוכנית האמריקנית, צה"ל לא יהיה כלל בשטח ביהודה ובשומרון, או יהיה רק באופן חלקי. זה מבטיח השתלטות סלפית מהירה של אלקאעידה תוך כמה ימים, מעל לנתב"ג, המוצא היחיד של ישראל, תל-אביב, חיפה וירושלים.

ובכן, עיראק היא באמת מודל: די עם התוכניות הביטחוניות האמריקניות, ישראל לא תהיה בשום פנים ואופן עוד עיראק. לא נסכים לחורבן אמריקני גם אצלנו, וזהו עניין קיומי.

פורסם בידיעות אחרונות, 16.1.14

* * *

יואל נץ

כרך שלישי ל"טרילוגיה"

זה עתה יצא מתחת למכבש הדפוס של ההוצאה לאור "גוונים" ספר חדש ובו תרגומיהן של ארבע פואמות מאת א. פושקין ללשון עברית בת זמננו, ספר שהוא, למעשה, כרך שלישי המשלים (לפי שעה) את שני הכרכים שקדמו לו – "יבגני אונייגין" ו"רוסלן ולודמילה", לכדי מפעל תרגום רחב למדיי ליצירותיו של המשורר הרוסי הדגול. כמה מיצירותיו החשובות שרואות אור בכרכים אלו לא תורגמו מעולם קודם לכן ללשון העברית.

הכרך הנוכחי כולל את  תרגומיהן של ארבע פואמות:

"פולטבה". מידת מורכבותה של פואמה זו הקדימה את הקונוונציות הספרותיות של זמנה, שכן, נכרכו בה יחדיו שלושה נושאים:

1. עוצמתה וגדולתה של רוסיה בקֶרב ארצות אירופה ותיאורו המרתק של קרב פולטבה בראשית המאה ה-18, בה הביס הצאר פטר את מלך שוודיה קרל הגדול.

2. פושקין היטיב לשלב בפואמה ולתאר בה את עולם התככים של המערך הפוליטי הבינלאומי בימים ההם. המשורר התמקד בדמותו האכזרית, חסרת המעצורים של מזפה, ההטמן האוקראיני.

3. נושא הומאני, שמשתלב באורח אורגני להפליא בעלילת הנושאים חובקי העולם – סיפור אהבתה  הטרגי והבלתי אפשרי של מריה היפה למזפה הזקן.

"השבוי הקווקזי" הוא סיפורו של קצין רוסי שנשבה בידי לוחמים עזי נפש, אנשי ההר, בימים שקדמו להכנעתם בידי הצאר הרוסי. על רקע התיאור הנפלא והססגוני של אורחות חייהם, מגולל המשורר את סיפורה של צ'רקסית צעירה ויפה שמצילה את השבוי ממוות, מתאהבת בו עד כלות נשמתה, בעוד השבוי איננו אלא צעיר טיפוסי בן המאה ה-19 שנפשו מסוכסכת בסתירות רומנטיות. יש הסוברים, שהוא האב-טיפוס לדמותו של "יבגני אונייגין" העתיד להיכתב.

"פרש הנחושת" הוא הפֶסל המפורסם בדמותו של פטר הגדול רכוב על סוס, אותו הציבה הצארית קטרינה ה-2 בכיכר, אשר קרויה כיום "כיכר הדקבריסטים" בסנקט-פטרבורג. השם "פרש הנחושת" דבק בפסל בעקבות הפואמה הפוליטית החשובה מאת פושקין, בה הוא מספר את סיפור השיטפון הגדול של שנת 1824, בו עלה על גדותיו נהר הנבה, והציף את העיר פטרבורג. כלתו של יבגני, גיבור הפואמה, פקיד זוטר ואביון, נמנתה על קורבנות השיטפון. דעתו של יבגני נטרפת עליו, והוא מדמה בנפשו הנסערת, כי פרש הנחושת הוא כביכול האשם באסון שפקד אותו. לילה אחד הוא בא אצל הפסל ושופך עליו מזעמו ומררתו:

...מַבָּט עוֹיֵן, זוֹעֵם, שׂוֹטֵם

נָעַץ הַיְשֵׁר בִּפְנֵי הַפֶּסֶל,

הִדֵּק אֶגְרוֹף, גִּדּוּף פָּלַט.

חֵמָה שְׁפוּכָה, מַבָּע שֶׁל רֶצַח –

"רָאֹה תִּרְאֶה, בַּנַּאי שֶׁל נֶצַח!.."

פָּלַט בְּזַעַם לֹא נִשְׁלָט – 

וּלְפֶתַע סָב, הֵחֵל נִמְלָט

בְּכָל הַכּוֹחַ, כִּי דִּמָּה הוּא,

שֶׁזָּעוּ פֶּתַע פְּנֵי הַצַּאר:

לָבְשׁוּ מַבָּע קוֹדֵר, אַכְזָר –

פִּתְאֹם לִקְרַאת יֶבְגֶנִי נָעוּ.

וְהַכִּכָּר רֵיקָה, אֵין אִישׁ.

הוּא רָץ, שׁוֹמֵעַ וּמַרְגִּישׁ

קוֹל צְעָדִים כְּבֵדִים כְּמוֹ רַעַם,

צְלִיל מַתַּכְתִּי הוֹלֵם בְּזַעַם,

וְרוֹטְטוֹת אַבְנֵי הַכְּבִישׁ. (...)

"גבריאלידה" היא אחת מיצירותיו המוקדמות והמחתרתיות של א. פושקין, שבעטיה היה המשורר צפוי אפילו לעונש מוות. הפואמה ראתה אור לראשונה רק בשנת 1918 בימי שלוט הבולשביקים. א. פושקין הצעיר טווה כאן שתי עלילות אלטרנטיביות לברית הישנה והחדשה, והן פרועות, מופלאות ומשולבות זו בזו, האחת – נרטיב שונה כביכול על החטא הקדמון והאחרת – נרטיב שמציג את הסיפור האוונגלי המקובל והמקודש על הולדת ישו, כחוכא ואטלולא, קבל עם ועדה. 

[דבר המפרסם והמתרגם]

* * *

ישראל זמיר

גר צדק

פרק מתוך הרומאן החדש "דייג ברשת"

בהוצאת ספרי מקור, 2013

תחילתה של שנת לימודים חדשה באולפן. מחזור חדש של תלמידים הגיע. המורים נהגו לפגוש כל אחד מן הבאים ולשמוע מהו שהניעו לבוא לקיבוץ וללמוד עברית. היו תלמידים יהודיים, ממשפחות מתבוללות, שלא ידעו דבר על יהדותם וחיפשו אחר שורשיהם. אחרים, נקעה נפשם לחיות כמיעוט בארצם וביקשו לקשור את גורלם עם עמם והיו בנות, שנשלחו על-ידי הקהילה היהודית בתקווה שימצאו חתן יהודי.

אחד התלמידים היה כומר צעיר מהולנד בשם הנדריק ואן-הלניק, שלדבריו, החליט ללמוד עברית, כך יוכל לקרוא את התנ"ך בשפת המקור ולהעמיק את השכלתו הנוצרית. הוא היה בראשית שנות העשרים, גבה קומה, בהיר פנים, עיניים כחולות, אף נורדי ושיער גזוז מעל המצח, תספורת האופיינית לכמרים.

"כל אימת שגרשון הזכיר שם של מקום בארץ, הנדריק מיהר לצטט פסוק מן התנ"ך או מן 'הברית-החדשה'. הנערות אהבו אותו בחשאי."

"גם את?" רון שאל, ומוניקה סיפרה כי הרומן בינה לבין דוד החל בשבוע השני לאולפן, כשגרשון הזמין את דוד לאולפן ללמד שיר עברי.

"את זוכרת את שם השיר?" רון שאל מתוך סקרנות ומוניקה לרגע עצמה עיניה, חייכה והחלה לשיר:

"באה מנוחה ליגע / ומרגוע לעמל. / לילה חיוור משתרע / על שדות עמק-יזרעאל..."

"הו, אני מכיר את השיר הזה עוד מהימים שהייתי חניך בקן-מסדה בברוקלין," העיר רון.

גרשון דפק על הדלת ונכנס.

"הו, יופי שבאת, אני מספרת לרוני על הנדריק מהאולפן שלנו."

גרשון מזג לעצמו כוס מיץ מן הקנקן שהיה על השולחן והתיישב בכורסה.

"גרשון, תרגיש עצמך חופשי להשלים פרטים שאיני זוכרת," אמרה מוניקה.

"בסדר, בסדר, המשיכי."

"הנדריק הבריק בלימודיו וביקש ללמוד על עיקרי היהדות יותר ממה שהאולפן היה מסוגל ללמד אותו."

"זה לא מדויק," התערב גרשון. "לקחתי את הנדריק לספרייה וסיכמתי עם הספרניות כי הוא יוכל לשאול ספרי-קודש כאוות-נפשו, והנדריק הסביר כי ספרי-קודש מצויים גם באקדמיה לכמרים. הוא ביקש לחוות תפילות בבית-כנסת יהודי ולשוחח עם יהודים מאמינים. התקשרתי לאחד מידידיי בטירת-צבי והוא הסכים לארח אותו בלילות-שבת, בשבת בבוקר ולדאוג לכול צרכיו. 'זו מצווה לחשוף תלמיד אקדמיה לכמרים לדת שלנו,' אמר המארח, והנדריק נסע."

 "מוניקה, אנה, המשיכי."

לדברי מוניקה, מדי יום ששי, אחר הלימודים, הנדריק נסע לטירת-צבי, כדי להשתתף בתפילות ליל-שבת בבית-הכנסת המקומי ולמחרת-היום בתפילות "שחרית-לשבת". הוא התארח אצל אחת המשפחות, ואלה התפלאו על בקיאותו בכתבי-הקודש. במוצאי-שבת, לאחר ה"הבדלה" דאגו להסיעו בחזרה לקיבוץ. הנדריק עבד בפרדס ורכז-הענף ליבל'ה כינה אותו: "אחד מל"ו הצדיקים."

"מקץ שישה חודשים, לימודי האולפן הסתיימו ורוב התלמידים שבו לארצות מוצאם." הנדריק שב להולנד, אל האקדמיה לכמרים להשלמת לימודיו. בשנים הראשונות, מדי תחילת שנה חדשה, שלח איגרת ברכה, שפורסמה על לוח-המודעות בקיבוץ.

שנים חלפו והם לא שמעו על הנדריק דבר. גרשון הוסיף, שיום אחד הגיע מכתב מהוריו, ששאלו אם יש להם מושג היכן הנדריק. גרשון השיב שאינם יודעים דבר.

מוניקה סיפרה שבאחד מימי הסתיו, הוזמנה לסמינר של בוגרי אולפנים שהתקיים במכון ואן-ליר ועלתה לירושלים. בזמנה הפנוי שוטטה להנאתה באתריה ההיסטוריים של העיר-העתיקה והגיעה להר-הזיתים. מראה מוזר התגלה שם לעיניה: אדם גבה קומה, בהיר פנים, אף סולד, שיער שיבה סרוק בקפידה לאחור לבוש חליפה הדורה ולידו אשתו הבלונדינית בשמלה שחורה ועל צווארה שרשרת-זהב שבמרכזה צלב. הם עמדו ליד קבר והתייפחו:

"'הו הנדריק בני,' ייבבה האם מצער.

"זמן-מה עמדתי לידם ומבלי שאהיה מסוגלת להסביר זאת לעצמי, לפתע פניתי אליהם באנגלית:

'סליחה, האם מדובר בהנדריק ואן-הלניק?'

"האיש נדהם ופניו חוורו. זמן-מה הציץ בי ולבסוף נענע ראשו לחיוב ושאל אם הכרתי את בנו. סיפרתי לו שלמדנו יחד באולפן לעברית בקיבוץ. הוא הופתע עד דמעות והפציר בי שאלך עימם אל אחד הספסלים. לא התאפקתי ושאלתי:

"'מה להנדריק הנוצרי האדוק ולבית-קברות יהודי?'

"האב שלף מטפחת מגוהצת מכיס מקטורנו, הסיר את האבק מאחד הספסלים והזמין אותי לשבת. אישוניו שוטטו בין הקברים ותוגה עמוקה על פניו. לאחר שהתאושש קמעה, סיפר –

"'לאחר שהנדריק סיים את לימודיו באולפן, הוא שב לאמסטרדם, אל האקדמיה לכמרים שבה למד, אך היה זה אדם אחר. השקט והשלווה, שאיפיינו אותו כל השנים נטשוהו. הוא הציק למורים בשאלות, התווכח עימם, כשהוא מביא מובאות מכתבי-הקודש, הסותרים את הנאמר בברית-החדשה. בקיצור, הוא הפך לטרדן בלתי נלאה וכמה מן המורים פנו אלי בבקשה שאדבר על ליבו. הייתי באותה עת פקיד בכיר במשרד-החוץ ההולנדי ושוחחתי עמו.'

"הנדריק טען כי יש יותר מדי אי דיוקים בכתבי הברית-החדשה והחל לצטט פסוקים, ובין-היתר גם אף העלה את נושא השואה והאשים את הכס-הקדוש, את פיוס השנים-עשר, בשתיקת הכנסייה שלא התריעה על השמדת היהודים.

"מה עשיתם לו? איזו מין שטיפת-מוח הוא עבר אצלכם? לולא הכרתי יהודים, ממכובדי הקהילה היהודית באמסטרדם עלול הייתי למצוא עצמי נסחף לרגשות אנטישמיים," אמר האב ונימת רוגז על פניו.

"הוא למד עברית והצטיין בלימודיו," עניתי בלי להתנצל," הפטירה מוניקה.

הנדריק סיפר לאביו, כי ביקר בבית הקהילה-היהודית באמסטרדם וביקש לדבר עם רב הקהילה. ידידות נרקמה ביניהם ומדי שבוע, הוא נהג לבוא אליו עם שאלות שהתעוררו בשיעורים. הרב ניסה ליישב סתירות ולא אחת הדגיש בפניו, כי גיורו אינו בא כלל בחשבון, בשל מעמד משפחתו.

עד מהרה, הנדריק התאכזב מלימודיו באקדמיה לכמרים, בשל התשובות המתחמקות שקיבל מן המורים, עזב את הלימודים והודיע להוריו, כי הוא יוצא לטייל במזרח-הרחוק כיתר צעירי העולם. ההורים שמחו וקיוו, כי נופים מסעירים ופגישות על פסגות ההימליה ידחקו הרהורי כפירה.

הנדריק טייל, נהנה מאוד, שלח גלויות מרהיבות, אך כעבור שמונה חודשים הקשר נותק. הם חששו מאסון והתקשרו לקונסוליה ההולנדית בקאטמנדו, בירת נפאל, והללו שכרו משרד בילוש, שחיפש אחריו בשבילי ההרים. תמונתו נתלתה בהוסטלים ובמרכזי מטיילים. כעבור חצי שנה הודיע להם הקונסול, כי חברת-החקירות סבורה שהוא עזב את הארץ או שנרצח וגופתו נקברה באחד הג'ונגלים.

אחותו יוליאנה, שהתגוררה בניו-יורק, ערכה חקירה אישית על סמך שיחות-נפש שניהלה עם אחיה בטלפון במשך לימודיו בישראל ולאחר-מכן בהולנד, והגיעה למסקנה, כי קיים סיכוי קלוש שהוא מסתתר באשרם הודי כלשהו ואולי בישיבה יהודית. היא פרסמה את תמונתו בעיתונים ולא זכתה לתגובות.

יום אחד החליטה לנסוע לבית חב"ד בברוקלין ולתדהמתה, נודע לה, כי הנדריק התגייר, הצטרף לכת חסידי לובאביץ' ונשלח לקזחסטאן, לעיר בשם אלמה-אטה.

"האם אחותו נסעה בעקבותיו?" שאל רון.

"לא בדיוק," השיבה מוניקה. לדבריה, אחד מידידי אביו עבד בשגרירות הולנד במוסקווה והאב טלפן אליו, סיפר לו על בנו, וזה הבטיח להגיע בהקדם לאלמה-אטה. כעבור שבועיים נסע ואיתר אותו שם. לאחר הפגישה טילפן וסיפר, שהנדריק מגדל פאות ארוכות, זקן, לבוש קפוטה ונראה יהודי לכל דבר. שמו, כשם כל גרי-צדק, אברהם בן-אברהם. הוא נשוי לגיורת ולהם שני ילדים קטנים.

אותו פקיד שאל את הנדריק אימתי תסתיים שליחותו והנדריק הסביר, שהכול תלוי בַָּרֶבֶּע מלובּביץ. הָרֶבֶּע דיבר על עוד שנתיים. בסיום שליחותו הם מתכוונים לבקר בהולנד ולהיפגש עם בני המשפחה. לשאלה, מדוע לא כתב עד כה – לא היתה בפיו תשובה סבירה. יתכן שרצה למחוק את עברו הנוצרי. לדבריו, בהגיעו לקזחסטאן מצא באלמה-אטה מספר זעום של יהודים מתבוללים, שבקושי ידעו על יהדותם. המשטר הקומוניסטי מחק תרבות יהודית שלימה. כיום מונה קהילת חסידי לובאביץ' באלמה-אטה כשלושים חסידים והוא גאה מאוד בהישגיו. ילדיו הקטנים דיברו יידיש. אותו ידיד של אביו, הציע לו סכום כסף להקלת מצבו הכלכלי, כולל: התקנת טלפון בביתו, אך הנדריק דחה בתוקף:

"'יש לנו פה הכול ברוך-השם.'"

"החלטנו אשתי ואני, יהי אשר יהי, אנו נוסעים אליו," המשיך האב לספר. "טסנו למוסקווה ומשם, בטיסות-המשך, לאלמה-אטה. הרפתקאות הטיסה למזרח-אסיה הם מ'סיפורי אלף-לילה-ולילה'. הנדריק נדהם כאשר דפקנו על דלת ביתו, החוויר עד מוות, אך לא התנכר. בזמן הארוחה אימו ניסתה להאשים את הרבנים, אך האב הבין לאן שיחה זו עלולה להידרדר והתייצב לימינו. הנדריק אינו תינוק שנשבה וכל שעשה – מתוך אמונה עשה. הבן היה אסיר-תודה לי, אביו. מששאלנו אותו, מה הלאה? ביקש שניתן לו לחיות בדרכו והבטיח אחת לחודש להתקשר. הצענו להתקין טלפון בביתו, אך הוא סירב בתוקף.

"'והצנע לכת עם אלוהיך' נאמר בספר מיכה ואין בדעתו לשנות ממנהגו. האישה שעימו גיורת, אמריקנית מקסימה. פנים אריות מובהקות, לראשה מטפחת המכסה את ראשה הגלוח ולגופה שמלה בעלת שרוולים ארוכים. היא נהגה עימנו בנימוס ובידידות רבה. שני הילדים הבלונדיניים, כיפות לראשיהם ופאות מסולסלות שנעו מצד אל צד.

"שבנו בהקלה רבה הביתה," סיפר האב. "הבן אמנם אינו נוהג כפי שהיינו רוצים שינהג, אך הוא חי וקיים. שמרנו בסוד את דבר התגיירותו. חשנו מעין בושה, כאילו נכשלנו בחינוכו. מדי חודש הגיע הטלפון המיוחל והחיים זרמו בדרכם. יום אחד שאלתי את הנדריק אם לא קשה לו להיות יהודי והוא ציטט פסוק כי 'קשים גרים לישראל כספחת,' אך לגביו הפסוק אינו תופס. הוא התקבל ליהדות בזרועות פתוחות, שלם עם עצמו וגאה ביהדותו."

"מקץ שלוש שנים, הם סיימו את שליחותם, והרבי מלובאביץ' ציווה עליהם לעלות לירושלים. האב סיפר שהם שהו בביתם, פרוור מחוץ לאמסטרדם, כשבוע ימים והמשיכו בדרכם לישראל.

"הוא ביקר בקיבוץ?" שאל רון.

לדעת גרשון, "בשל סגנון חיינו החילוני, הנדריק העדיף את טירת-צבי, ולקיבוץ הגיעה גלויה מטירת-צבי על ביקור קצר שערך בקיבוץ."

"אתקשר עימם ואשמע את גרסתם," העיר רון.

"איחרת, המארחים כבר נפטרו," הפטיר גרשון.

 "מה קרה להנדריק בארץ?" שאל רון ומוניקה המשיכה: לדברי האב, לאחר שנים אחדות, הנדריק התמנה לראש ישיבה של חוזרים-בתשובה ועשה חייל בהוראה.

 "לבסוף, החליט להתגייס לצה"ל. לטענתו, 'אם יהודי – אז עד הסוף.' הרבנים לא ראו זאת בעין יפה. לדברי גרשון, הקצין שעמו ההורים נפגשו בתום ההלוויה, שיבח מאוד את בנם, שרומם את רוחם של חיילי היחידה. הוא סיים את הטירונות כחניך-מצטיין ועל-פי בקשתו נשלח לקורס-חובשים."

 מוניקה זכרה שלפתע האב הפסיק לספר ודממה השתררה. מרחק-מה מהם נראתה אישה רכונה על קבר בנה, שבכתה מרות. האב בלע דמעות וגרגרתו עלתה וירדה. האם התייפחה אל תוך מטפחתה.

"הנדריק נפל באחת התקריות בלבנון," סיפר גרשון. "התבקשתי לבשר על-כך להוריו, התקשרתי למשרד-החוץ ההולנדי ודיברתי עם אביו. ההורים מיהרו ארצה ובאתי לקבל את פניהם בנמל-התעופה. נסענו ללוויה לירושלים."

גרשון זכר, שהרחוב נצבע בשחור ובחאקי – אברכים וחיילים. מפקדו ציין את הנדריק כלוחם אמיץ-לב, שבזמן הפגזות לא נרתע מן הסכנה ורץ מפצוע לפצוע.

 לשאלת האב, כיצד נפגע, הקצין סיפר, כי הנדריק היה בתוך טנק והם הגיעו לאחד הכפרים. הטנק נע קדימה ונערים בני עשר רצו מול הטנק, כשעל כתפיהם מטולי אר.פי.ג'י. – הנדריק פקד על חבריו לא לירות בהם, ירד מהטנק, כדי לדבר אל לב הילדים וכך נפגע.

 גרשון סיפר שהאם והאב פרצו בבכי מר, ולאחר שנרגעו, הפטיר האב:

"רבים מקדושי הדתות הגדולות: נוצרים, מוסלמים ויהודים קבורים כאן, באדמת-הקודש, וביניהם בני – קרבן שווא של שנאה מקוללת. צחוק הגורל," הוסיף האב בסארקזם:

"ילד מוסלמי שילח טיל נוצרי בבני ה... יהודי..."

 מוניקה פרצה בבכי ורון חיבק אותה.

* * *

באבל על מותה של טליה פלג (גבעולי)

שהיתה בת כפר סבא

וחברת גרעין "שדמות"

הלווייתה התקיימה אתמול

אנחנו היכרנו גם את אימה הממושקפת

הגננת הוותיקה שרה גבעולי

שניהלה את גן הילדים בקומה הראשונה

של בית הספר בצופית

* * *

מתי דוד

איך שהגלגל מסתובב לטובתנו "בעזרת" אויבינו

כל השנים היה מקובל אצל מעצבי דעת הקהל בקרב רוב העיתונאים וחלק מהפוליטיקאים בארץ ובעולם שהיעדר פתרון הבעייה הפלסטינית, "באשמת" ישראל, גורם לחוסר יציבות במזרח התיכון.

האומנם?

אירועים דרמטיים בלתי צפויים במזרח התיכון, שינו לחלוטין את המצב הגיאופוליטי, הרסו את כל התחזיות של המומחים והפרשנים, וביטלו את כל הערכות המצב של המדינאים, הדיפלומטים ומכוני המחקר. כל החבורה הזו מוצאת את עצמה במבוכה של חוסר הבנת המצב החדש, ללא שום יכולת "להסביר" מדוע זה קרה וכיצד יש לפעול אחרת מעתה.

מהפכת "האביב הערבי" וגלי ההדף שלו שינו את המציאות בכל מדינות ערב, בתחומים הלאומיים, הצבאיים, החברתיים והכלכליים. סוף סוף התנפצה העלילה שישראל תמיד "אשמה" בחוסר היציבות במזרח התיכון. נוצר סדר חדש של תוהו ובוהו בכול, למעט היציבות בישראל הדמוקרטית.

השלטון המצרי החדש מגביר את הפעילות נגד "האחים המוסלמים" במצרים ונגד החמאס בעזה. "האחים המוסלמים" הוצאו מחוץ לחוק. הנשיא מורסי הודח ויעמוד למשפט. התקבלה החוקה החדשה.

החמאס בעזה פגוע ומבודד, לאחר שאיבד תמיכתם של מצרים וטורקיה. המצרים הורסים את המנהרות ומגבילים את התנועה במעבר רפיח ונלחמים לחיסול הטרור האיסלאמי בסיני שזוכה לסיוע של החמאס.

החיזבאללה בלבנון מאבד השפעתו ושליטתו בלבנון, בגלל המעורבות שלו בלחימה בסוריה לטובת אסד. אפילו צבא לבנון העז לפרוץ לרובע דאחייה, שהפך ל"בירה" של חיזבאללה.

בסוריה, מוסלמים רוצחים מוסלמים, ללא קשר לכיבוש הגולן.

בעיראק, שיעים רוצחים סונים, וסונים רוצחים שיעים – ללא קשר לכיבוש השטחים.

הסעודים, תומכים במורדים באסד, ללא קשר לירושלים המאוחדת.

המשטרה הטורקית אסרה את פעילי הארגון המוסלמי הקיצוני HHP – שאירגן את המשט לעזה, ללא קשר לתגובת ארדואן.

הנושא הפלסטיני הפסיק לעניין את מדינות ערב, כולל את הליגה הערבית, שעסוקה בעימותים האלימים בתוך ובין המדינות.

* * *

שמואל הוגו ברגמן:

סינתיזה ישראלית של הומאניזם ודת

 [חלק זה של השיחה נדפס ב"מאזניים" בחודש מאי 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

הספר אזל ולא יידפס פעם נוספת כי להוצאת עם עובד יש ספרים חשובים יותר לעסוק בהם

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האין אנו משלמים מחיר רב מדי בעד הגשמת הציונות – מחיר אובדן רגישותנו? אובדן החוש לסאטירה, להומור, אובדן ה"זרות" האינטלקטואלית היהודית, אותה "תלישות" פורייה, אשר איפיינה ומאפיינת את מעמדו של האינטלקטואל היהודי בגולה?

הוגו ברגמן: אם אתה שואל על ההערכה של מצבנו בגולה, ועל ה"מחיר" ששילמנו, אני מוכרח לומר שאינני מעריך כלל וכלל את תפקידנו כאינטלקטואלים בגולה באותה מידה של הערכה הנשמעת מדבריך.

התפקיד שלנו היה פאראזיטי. לפני עיניי כל אותם היהודים שפעלו בגרמניה לפני מלחמת-העולם הראשונה ובייחוד אחריה, בשנות העשרים; אולי היתה להם, ובוודאי היתה להם, פונקציה מעוררת כלפי העם הגרמני בשעתו, אבל כביטוי של עם, של העם היהודי וכתרומתו לתרבות האנושית – דומני, כי הסיכום הוא שלילי מאוד. תפקידנו אז בגרמניה, וכנראה כיום באמריקה ובאנגליה (אך איני מומחה לכך) – אינו עושה עליי כלל רושם חיובי.

קשה להסביר זאת למי שלא חי באותה תקופה שבאה, בין-היתר, לידי ביטוי בולט בכתב-העת של שווארצשילד "Tagebuch" וב-"Weltbuhne" של זיגפריד יעקובזון – מעל דפיו זרקו היהודים מדי שבוא בשבוע איזו זריקה של שלילה ושל רוגז לתוך דמו של העם הגרמני. הם, היהודים, ראו הרבה, ומתוך מצבם נטול-האחריות יכלו להרשות לעצמם לגלות את כל הצדדים השליליים שבחיי העם הגרמני; והם יכלו לצחוק על הקצין הגרמני, על הבורגני הגרמני ועל הבית הגרמני – ולגלות בהם את כל הצדדים השליליים. הדבר התחיל כבר עם היינה.

ייתכן כי בשביל העם הגרמני היה בזה מין סם מרפא ומחיה על-ידי גרימת כאבים וגם בצורה של הלעגה, אך דומני שאנחנו הציונים, ובצדק, סלדה נפשנו מן התפקיד הזה. מובן שהיו אנשים, גם מבין הגויים, שראו בתפקיד זה שליחות של עם ישראל; אך אם כישרונו מספיק רק לידי-כך – אני מעדיף את התרומה החיובית הקטנה ביותר שאנו תורמים, או מקווים לתרום כאן, על כל הדבר המרעיש הזה.

אבינאריוס, שהיה עורכו של Kunstwort (כתב-עת שמילא תפקיד חשוב גם בהתפתחותו של קאפקא ואשר כעת מרבים להזכירו בביוגראפיה שלו), כתב פעם: "היהודים הם האדמיניסטראטורים של הספרות הגרמנית." וזה היה נכון. חלק גדול מן הספרות הגרמנית היה תלוי ביהודים. בפראג, עיר-מולדתי, היה תיאטרון גרמני שמנהלו היה יהודי (איש בעל השראה בשם אנג'לו נוימן), השחקנים היו בחלקם הגדול יהודים, והקהל היה כמעט כולו יהודי], כי לא היו בעצם בפראג גרמנים רבים שהלכו לתיאטרון; ובעיר היתה רווחת ההלצה: המנהל הוא יהודי, השחקנים יהודים והקהל הוא יהודי – וביחד קוראים לכך "תיאטרון לאומי גרמני".

וההלצה היתה מרה מאוד. בעיני הצ'כים היתה מכאיבה התופעה שתיאטרון גרמני, ודווקא בעל רמה גבוהה, מתקיים בעיר הבירה הצ'כית. היהודים עשו בכך שירות לאומי גרמני, וכמובן שהתכחשו כלפי חוץ וכלפי פנים לעובדה שהם יהודים. התיאטרון, במקרה המסופר כאן – זוהי תרומה חיובית. אך התרומה הכוללת של היהודים היתה תרומה של ביקורת (כמו, כנראה, בספרות האמריקאית כיום) ובעצם היה בכך עניין של פאראזיטיות.

אהוד בן עזר: ההינך סבור אפוא שקיימת אנאלוגיה בין מעמדה התרבותי של יהדות גרמניה וצ'כיה לתפקידה של היהדות בארה"ב כיום?

הוגו ברגמן: עד כמה שאני קורא ומכיר, ושופט על-פי ידיעתי זו – דומני שיש אנאלוגיה רבה. וכאשר אתה שואל אם לא שילמנו מחיר גדול מדיי בכך שוויתרנו בבואנו לארץ-ישראל על תפקידנו זה – אני סבור שמה ששילמנו כשוויתרנו על תפקיד זה של מבקרי הגויים, לא היה כל כך הרבה, אם כי מובן שבעולם נודע בעיקר תפקידנו הקודם, ולא, באותה מידה, עבודתנו כאן בארץ.

מה עוד שאותו "תפקיד" יצר ביהודים של אז (ואיני יודע בבירור אם זה כך גם באמריקה כיום) איזה מין התנשאות, מין רגש של עליונות לגבי הגויים, אף-על-פי שלמעשה אנחנו נהנינו מן העבודה הפיזית והרוחנית שלהם. עובדה שהיתה אז בגרמניה ספרות גרמנית-גויית שהיהודים כלל לא קראו אותה – למרות שהיינו תלויים בלשון זו; היו סופרים שתיארו את חיי האיכרים הגרמניים והדבר כלל לא עניין את היהודים, כך שבעצם היו שתי ספרויות: אחת שהיהודים מעוניינים בה והאחרת שאין הם שמים אליה לב. והבלתי-בריא והמסוכן ביחס הזה בין גרמנים ויהודים היה בכך, שהיהודים היו בעלי העיתונים הגדולים והוצאות-הספרים הגדולות ושלטו באופן זה על הספרות הגרמנית.

אהוד בן עזר: "מחיר הציונות" פירושו, בין היתר, שהדורות האחרונים של ילידי הארץ, שהעברית היא שפתם היחידה ואשר הקשר עם העולם המערבי בא להם רק אחר מאבק ממושך בשפה ובתרבות זרות – אולי יתקשו לשמור על דיוקן חייה הרוחניים של ישראל. לפני שאלת המחיר הזה לא עמד כלל דורך, משום שמראשיתכם הייתם מעוגנים בשפה ובתרבות מערבית, לכן אולי לא הרגשתם בחומרתו של התהליך?

הוגו ברגמן:  הדברים ודאי נכונים אך מה אפשר לעשות? תפקידנו יחד אתכם, הדור הראשון שחי באווירה היהודית ובשפה העברית בישראל – תפקידנו הוא לתרגם עד כמה שאפשר. ופה ודאי שנגעת בנקודה מכאבת מאוד. אלא שדומני כי זהו תפקיד העומד בפני כל עם קטן.

באוניברסיטה הצ'כית בפראג היה בתחילת המאה פרופסור לגרמנית, יהודי צ'כיה מתבולל בשם ארנושט קראוס (וגם אחריו היה הפרופסור לגרמנית המשורר היהודי אוטוקאר פישר. ומעניין שעד היום היהודים הם בשביל הצ'כים מביאי התרבות הגרמנית, כמו הפרופסור גולדשטיקר המשמש בכהונה זו עתה, והוא ממבשרי תורתו של קאפקא. והיה בשעתו ציר של צ'כיה בישראל).

א. קראוס זה ייסד, בערך ב-1900, מין ברית שהוא קרא לה בשם "בבל" – ברית של עמים קטנים לשם סיוע הדדי, לא-פוליטי. הוא עצמו הגשים את הברית על-ידי-כך שמדי שנה בשנה נסע עם קבוצה של איכרים צ'כים לדניה כדי לקשור קשרים בין שני העמים, ובייחוד כדי ללמד את הצ'כים על בית-הספר העממי הגבוה בדניה מיסודו של גרונטוויג.

 סוונד גרונטוויג (1872-1783) היה הוגה-דעות לאומי דני, פילוסוף ותיאולוג, והוא יסד תנועה שעד היום נשארה בחשיבותה בכל ארצות סקאנדינאביה – תנועה של השכלה למבוגרים. בגיל 20-22 מפסיקים האיכרים את עבודתם בשדה והולכים לתקופות של כמחצית-השנה ללמוד בבית-הספר למבוגרים מסוג זה.

קראוס – ודאי גם מתוך תודעה יהודית עמוקה – ייסד את התנועה של קשר בין שני העמים הקטנים, דניה וצ'כיה. הוא ראה שכל עם קטן מוכרח למצוא לעצמו דרך אל עמים קטנים אחרים, דרך שלא תביא לידי התבוללות אלא להיכרות הדדית, ועל-ידי-כך ייפתח חלון אל העמים האחרים ויגבר הסיכוי להילחם בהצלחה בסכנה של הקרתנות.

חשיבותו של מאסאריק מבחינה תרבותית (והיא עולה על הבחינה הפוליטית) נעוצה בכך שהוא הטיף תמיד למה שהוא קרא בשם: "פתיחת חלונות". ובייחוד פתיחת חלונות לעבר תרבויות שהיו די רחוקות מן הצ'כים, כמו האנגלית והרוסית. הוא עצמו חיבר הרבה ספרים בנושא הזה וגם דירבן לכך את תלמידיו שילכו בדרכו ויקרבו את תרבויות העמים האחרים אל העם הצ'כי.

דומני שעלינו בישראל ללמוד מכך; מה גם שהיום הדברים קלים הרבה יותר למגע עם הרחבת דרכי הקומוניקאציה שהביאה עימה תקופתנו גם בשדה התרבות.          

אהוד בן עזר: האם תיתכן, לדעתך, התחדשות דתית בארץ? כיום ההכרעה אצל אדם חילוני בישראל לקבל על עצמו אורח-חיים דתי כמוה כמעבר למחנה אחר – כה קשוחה החלוקה בין המחנות בארץ. הייתכן כי יש מקום לקבל השפעה מניסיונה של יהדות ארה"ב, על זרמיה הדתיים המרכזיים, כגון: הקונסרבטיבים והריפורמים, העונים לצורך זה של המציאות? ושמא יש ניצנים לתהליך זה כאן בארץ, באתגר שמדע-היהדות, שהוא "חילוני" ברובו – מעמיד בפני היהדות ואף בפני היהדות התורנית. כמו, למשל, התביעה ההיסטוריוסופית לראות את היהדות           כדינאמית ורב-צדדית; האם אפשרי כי השקפות אלה, בצירוף דרישותיה של המציאות – יביאו לתקופה של התחדשות פורייה במחשבה הדתית ובהלכה?

ברנארד לווין כתב בשעתו ב"ניו-סטייטסמן" מסה בשם "האם אני יהודי?" בה הוא מעלה את הדעה, כי כיום ישנן רק שתי אפשרויות לקיום יהודי – קיום יהודי-דתי (בתפוצות) וקיום יהודי (גם חילוני) בישראל. כל היתר, כמוהו – המתבוללים, או בלשונו: אלה שאינם מוצאים כל קשר ליהדות, אינם יכולים עוד לחוש עצמם כיהודים. בכך הוא עומד באופן פאראדוכסאלי בדעה אחת עם אותם "כנענים" השואפים להכחיש את יהדותם (בזהותם יהדות עם דת) ולהתבולל בתוך "ישראליותם" או "עבריותם". האם אחדות-הדעות המתמיהה בין יהודים אלה שם וכאן, מבשרת קץ לבשורתה ולשליחותה של היהדות בתור שכזו בקרב עמנו ובעולם כולו?

הוגו ברגמן: היתרון הגדול של היהדות הוא בזה, שהיא ממשות לאומית מוחשית ולא אמונה מופשטת, ועל-יד-כך אבר אורגאני של האנושות, חלק מן ההיסטוריה הכוללת של האנושות. ואילו חסרונה וסכנתה היא המתיחות בין האוניברסאליזם ובין הפארטיקולאריזם הלאומי. היתרון הגדול של הדתות הבינלאומיות, כגון הנצרות והאיסלאם, הוא בזה שבתוך הכנסייה בוטלו ההבדלים בין העמים השונים. אולם יתרון זה נקנה על-ידי-כך, שהכנסייה אינה ממשות חברתית מלאה, כדרך העם; שהיא אינה מקיפה את כל מחוזות-החיים; שהיא מנותקת במידה רבה מן המוחשיות והאחריות של החיים ההיסטוריים. ואותה המתיחות בין האוניברסאליים והפארטיקולאריזם הועתקה שם מן הקרקע הלאומי אל הקרקע הדתי על-ידי שקיים שם כעת ההבדל, קיימת התהום, בין "המאמינים" ו"הבלתי-מאמינים". על זה הצביע לפני שנים יצחק היינמן. אך אין זה מענייננו לפרט כאן את ההבדלים, או לשאול את השאלה מה הם התפקידים האקטואליים המוטלים על "התאים" השונים של האנושות ברגע זה לגבי הסכנה המאיימת על האדם ועל ההומאניזם.

רק לגבי יהדותנו חייבים אנו לומר מילה אחת: מאז ומתמיד נאבקות בתוך אמונתנו, בתוך עמנו, שתי השאיפות שהזכרנו, האוניברסאלית והפרטיקולארית. מתיחות זו היא בריאה ופורייה כל עוד קיים שיווי-משקל דינאמי בין שתי השאיפות, ואין זו מחניקה את זו. תולדותינו הקשות בין העמים הביאו פעם בפעם לכך, שהמגמה הפארטיקולאריסטית התגברה במידה מסוכנת. מושגים כמו "גוי", "אדום", "עמלק" השתלטו על נפש היהודי, ואבותינו סלדו מפני עולם הגויים "סלידת פחדים וסלידת כאב" (כמו שכתב בשעתו בנימין תמוז ב"הארץ", י"ט אדר תשט"ז, במאמרו "סיוט").

ברגע שבו נעשינו מדינה, עם במשפחת העמים, התחזקה אמנם במידת-מה השאיפה האוניברסאלית, אך התחזקו מן הצד השני גם השאיפות לקראת התבדלות ובדידות. כאן אורבת סכנה איומה לנו ולעמדתנו בין העמים. אנו צווינו למחות את זכר עמלק, אך אל נרים בארצנו את חומות הגיטו במו ידינו. נהיה מה שכינה א.ד. גורדון בשם עם-אדם, ואז יהיה מקומנו ניכר במאבק האדם על הומאניזם חדש. ומי יודע אם מצבנו הגיאוגראפי, ההיסטורי והנפשי כאן בארץ, בין המזרח והמערב, אינו מכשירנו למלא תפקיד חשוב במאבק זה.

אהוד בן עזר: האם הסינתיזה אפשרית?

הוגו ברגמן:  השאלה היא מה תהיה התפתחותה של דת-ישראל? אם צודקים אלה הרוצים לבנות חומה בינינו לבין העולם, ואם אלו יהיו פניה של דת ישראל – אז כל השאיפות לשבץ את עם ישראל במשפחת העמים תעלינה בתוהו. קראת בחג חנוכה האחרון את מאמרו של ש. שניצר ב"מעריב" בו, בין היתר, הוא יוצא מנקודת הטיעון שהמכבים לא קראו את סופוקלס ואוריפדס, ואם אנו ממשיכים להדליק נרות חנוכה לכבודה של אותה תנועה – עלינו להוציא מסקנות עקיבות.

ואכן זוהי השאלה – האם עם ישראל רוצה להיות "עם לבדד ישכון"? ומהי "בדידות" זו בין העמים, לשם מה אנו מתבודדים, האם התבודדות זו היא אמצעי או מטרה? אני כמובן נגד התבוללות, אבל לצערנו אנו רואים אצלנו תופעה אחרת – רבים הם העושים את האמצעי למטרה. תכליתה של דת ישראל היא להיות דת הומאניסטית ולגאול את האדם – ואנו התבודדנו כדי שנוכל להיות יותר נאמנים לבשורתנו – אך אל לנו לשכוח, כי בשורתנו היא בשורה אנושית-כללית. אמצעיה של דת ישראל אינם מטרה לעצמם אלא אמצעי למטרה נעלה ובעלת משמעות דתית ואנושית מקפת יותר.

כל קיומה של הפרטיקולאריות הדתית בישראל כיום הוא בלתי-אפשרי מעיקרו, מאחר שהיא בכל-זאת קיימת, היא מביאה שלא בטובתה, לידי ריאקציה כנענית. אלא שגם הכנעניות היא פרטיקולאריות, אם כי מסוג אחר.

ואכן, מסוג גרוע יותר, ריק יותר. אינני סבור שבזמננו, כאשר עמים מתקרבים והמרחקים אינם עוד מה שהיו – שבזמן הזה אנו יכולים להתפרנס מבחינה רוחנית מעצמנו בלבד ולראות בכל התרבות של האנושות רק כמין "פרחים", כמאמר יהודה הלוי, "שאינם נותנים פרי."

לצערי, אין אני מכיר את הפרטים אך אינני מתאר לי שהחינוך בישיבות, כשנותנים חמש או שבע שעות ביום לתלמוד – שהחינוך הזה יכול ליצור אדם בריא. זוהי דיספרופורציה בין התרבות האנושית הכללית לתרבותנו שלנו. וכאן הבעייה מאוד קשה: למצוא סינתיזה. כי באופן אחר אנחנו באמת נהיה שני עמים מבחינה תרבותית: אלה שרואים את עיקר הווייתם כהווייה אנושית, ואלה שבזים לתרבות האנושית הכללית. ואין המדינה והשפה העברית המשותפת די חזקים כדי לגשור מעל התהום.

כאן אני רואה את מקומו של בובר בתרבותנו, אם ניתן לקחת את האיש כסמל – איש שהיה מצד אחד כה מושרש בתרבות היהודית, ומן הצד השני היה כולו מושרש באנושות עד-כדי-כך שהביא בשורה לאנושות. אני נוקט בשמו, כי אני רואה כאן את הסמל של השאיפה לסינתיזה. השאלה היא, אם אפשרית סינתיזה כזו. בכך לדעתי תלוי הכול. גילויים שונים אינם מעודדים. ונראה, שבית-הספר הממלכתי שלנו לא הצליח למצוא את הדרך. כל העניין אולי תלוי בבית-הספר אם הוא יכול להקנות לתלמידים את הידיעות הללו. עניין התודעה היהודית, כנראה, לא הצליח. ואולי לא הצליח מטעם מאוד יסודי: לא רק שאין לנו מורים היודעים ללמדה, אלא שאי-אפשר ללמד יהדות כאובייקט, מבלי שהתלמיד יחיה את יהדותו. זו אינה תרבות-יוון שאפשר ללמדה כחומר לילד יהודי, אלא כאן צריך להימצא איזשהו דבר העושה אותה כסובייקט. בלי קיום המצוות אין, כנראה, אפשרות ללמד את תוכנן של המצוות.

מצד שני, אין, כנראה, בית-הספר הממלכתי-דתי מצליח להקנות את הערכים האנושיים, כך ששני טיפוסים אלה של בית-הספר שיש לנו בישראל כבר מכריזים בעצם קיומם על כך שאיננו מצליחים, ואולי אף איננו רוצים להצליח, בסינתיזה זו. והסינתיזה הזאת הרי היא-היא המטרה שמוטלת על הדור שלנו ושלכם, הצעירים, כאחד.

לפני קום המדינה השלינו את עצמנו שרעיון המדינה והציונות הוא הגשר שיגשר על התהום הזאת. ומכאן מידה של אכזבה מייסוד המדינה, המובעת בשאלותיהם ובתהיותיהם של בני-הדור.

אהוד בן עזר: יש האומרים כי ה"כנעניות" מנצחת בארץ לא רק כתנועה רעיונית אלא בתוך הפריפריה הרחבה של השטחיות והסתמיות. אנשים מתעלמים מעברם ההיסטורי לא מסיבות אידיאולוגיות אלא מפני שכך קל יותר. מהי דעתך על הסיכוי שההשקפה הזאת, ביודעין ושלא-ביודעין, בפוליטיקה ובחיי-הרוח – תקנה לעצמה הגמוניה של כיוון התפתחותה העתידה של ישראל?

הוגו ברגמן: קשה לי לתאר כי דבר ממין זה יכול לעמוד בפני איזה מבחן שהוא. אם הכנעניות תצא מנצחת אצלנו – ואני מנסה לתאר לעצמי את שאלתך אך איני חפץ להעלות אפשרות זאת על שפתיי – דומני, שאם נעמוד אי-פעם לפני מבחן צבאי רציני נוסף, לא תוכל ההשקפה הזאת לשמש דבק ממשי לעם. קשה לקוות ולתאר, שמישהו יקריב קרבנות גדולים למען העדר זיקה תרבותית ממין זה.

אהוד בן עזר: אך טענתה של ההשקפה הכנענית הפוכה היא. על-פי גירסתה נוצר "עם עברי" חדש בארץ-ישראל ובישראל, אשר קיומו וצרכיו מחייבים מערכת-מושגים חדשה, שאינה קשורה עוד בעם היהודי ובעברו ההיסטורי. גישה זו תחייב את העדפת האינטרס הישראלי בכל שטח שהוא על-פי האינטרס היהודי, כמו, למשל, בשאלת היחסים עם גרמניה, עם המרחב הערבי, שלא לדבר על המומנט התרבותי בו קיימת תביעה "עברית" לאוטונומיות ול"התחלה חדשה". מכאן שהפטריוטיזם הכנעני עשוי לתבוע לעצמו מעמד של עדיפות על-פי הלאומיות היהודית, שהיא בעיניו "תלושה" וקוסמופוליטית.

הוגו ברגמן: מהי לאומיות כנענית זו – בת שלושים שנה או חצי-מאה שנה? במלחמת-העולם השנייה נכנעו האיכרים הצרפתיים לגרמנים מכיוון שתודעתם הלאומית היתה כה קטנה שאמרו בליבם: מוטב לחיות תחת שלטון הגרמנים מאשר למות כצרפתים. ואז כתב סימונה וייל ספר בשם: "השתרשות", והתיזה של הספר היתה: עלינו ללכת עד השורשים כדי לגלות את הסיבה של מפלתנו. ומכאן היא בנתה תכנית לרפורמה שלמה של חיים צרפתיים. כדאי היה לקחת פעם את הספר ולהשוותו למצבנו אנו.

לי נדמה שברור כאור-היום שאנחנו יכולים לחיות כאן רק אם דת-ישראל תדע להשתחרר מאותם הכבלים של גטואיות, כך שתהיה דת הומאניסטית שתוכל לספוג לתוכה את כל האידיאות של האנושות, וכפי שידעה לעשות זאת בזמן המשנה. ומן הצד השני קיימת התביעה  שאלו הקרויים "חילוניים" יעשו תשובה – אם לומר זאת באופן פשוט. מבחינה זאת אנו עומדים לפני אתגר ענקי. והוא תפקיד גדול לגבינו ולגבי האנושות כולה.

אהוד בן עזר:  אך האם האתגר הזה משמש באמת אתגר לצעיר היהודי בישראל? וכלום יש בו כדי לקסום לצעיר היהודי בגולה? הנה רואה נוער יהודי תוסס ואידיאליסטי בארצות-הברית בהליכה לעזרת הכושים למיסיסיפי משום אתגר, בעוד הציונות, או הדת, דומה שאינם אומרים לו כמעט ולא כלום, לא כאן, וגם לא שם. האתגרים של הציונות ושל דיוקן היהדות בארץ איבדו כנראה את חיוניותם וכוח-משיכתם. ואם אמנם ישנה, ודומה שישנה, התעוררות יהודית או אנושית-כלכלית בקרב יהדות ארצות-הברית וצעיריה – מנין לנו שאפיקה יפנה בכיוון שלנו?

הוגו ברגמן: התפקיד הזה למצוא סינתיזה והתחלה חדשה של חיי הדת בעם ישראל, התפקיד הזה הוא לא פחות מושך מאשר התפקיד לצאת להפגנות לטובת הכושים (האם אין גם אצלנו אפשרויות של "הליכה אל העם", של ההזדהות עם הנדכאים והנעלבים, כמו שהן קיימות בצפון-אמריקה? שאל את יעקב מימון בירושלים ויגיד לך).

אינני יודע באיזו מידה יכולה יהדות אמריקה לעזור לנו בשטח ההתחדשות הדתית – ההתחדשות הדתית על-פי תקדימיה, כפי שהזכרת בשאלה הקודמת. יש לי הרבה סימפאטיות לתנועות הרפורמיות והשמרניות בין יהודי ארצות-הברית, אך התפקידים המוטלים עלינו כאן בישראל הם הרבה יותר קונקרטיים, והבעיות מסכנות הרבה יותר את קיומנו הממשי. שם, אחרי ככלות הכול, אין בכך משום סכנת קיום.

לכן, אילו היינו מצליחים באתגר הזה, במציאת הסינתיזה – היתה הצלחתנו הרבה יותר חשובה, פורייה ומשמעותית, אם גם קשה יותר מאשר אצל יהודים בכל מקום אחר.

אהוד בן עזר: מדינת ישראל, השאלה הערבית וסיכויי השלום כרוכים יחדיו בקשר הנראה חסר-מוצא. כיצד הנך משקיף על הבעיה בכללותה כיום?

הוגו ברגמן:  בהתחשב בקצב המהיר של ההיסטוריה נדמה לי שעלינו להעלות על הדעת כבר היום את האפשרות שבעוד זמן מועט יהיה המזרח, אפילו הרחוק, קרוב מאוד. רוסיה מצוייה כבר באזורנו. ומחר-מחרתיים אולי גם סין. כיום מהלך כאילו החשש, או הסיכוי, שהערבים הם שייהנו מן התהליך הזה. אך האם באמת כך יהיה?

השאלה הביטחונית, עם כל ההשפעות המזיקות שהיא עשויה לגרום וגורמת בחיי-פנים – עדיין נשארת ממילא הראשונית במעלה, ואינני רואה תפישה שהיתה יכולה לשנות זאת.

לגבי העבר – הרי יצירת המדינה היתה מעבר לתקוותיהם של החולמים הקיצוניים ביותר, וזה מראה עד כמה אנו עיוורים לגבי ההיסטוריה. נעשה פה דבר ששום ציוני לא חלם על כך. היו בינינו חילוקי-דעות כאשר "ברית שלום" פעלה – לגבי הערכת הלאומיות הערבית. המנהיגים הציוניים ראו עדיין באותה תקופה את הערבים כאלמנט שאפשר לקנותו. אך איש לא חלם על כך שהערבים יעזבו את הארץ. כל הדברים הללו רק מראים שההיסטוריה אינה נעשית על-ידי בני-האדם בלבד. רק במידה קטנה מאוד יש לבני-האדם השפעה על יצירת העתיד, לכן כה קשה לדבר על העתיד. אנו צריכים לעשות את הכול כאילו העתיד תלוי בנו, אבל יחד עם זאת עלינו לדעת שהעתיד תלוי סוף-כל-סוף בכוחות עליונים. אם תרצה לומר – הקדוש-ברוך-הוא.

לותר אמר פעם מלה על היחס בין תפילה ובין עבודה, והוא אמר בערך כך: אתה חייב לעבוד כאילו לא היה אלוהים בעולם והכול תלוי בעבודתך, ואתה חייב להתפלל כאילו עבודתך לא היתה קיימת כלל. כך גם אנו צריכים לחשוב, להתאמץ ולחשוב על העתיד, אבל יחד עם זאת לנסות לדעת שמחשבתנו בכל-זאת איננה המכריעה.

מובן שכל בנייה של גשרים אל שכנינו היא צו-השעה; ואולי עם הזמן ועם הימשך קיום המדינה – דור חדש של ערבים וישראלים יהיה רחוק יותר מאותו הניצחון שלנו ואותה המפלה שלהם – ואז יהיה קל יותר למצוא את הגשר. אך במידה רבה אנחנו תלויים בכוחות היסטוריים שאינם ברשותנו ובשליטתנו. אני סבור, שאין אנו יכולים לעשות הרבה, אך מה שאפשר לעשות – צריך לעשותו. וקודם-כול, הדבר הפשוט ביותר, לקרב את הערבים שבארץ אל מדינת ישראל. לנקוט פוליטיקה כזאת שהערבים יהיו מוכנים לראות בקיום המדינה גם את עניינם הם. התקווה אינה גדולה אך כל מה שניתן לעשות – צריך להיעשות.

ברור לי שהעניין הביטחוני איננו יכול להיות, לטווח ארוך, הערב לקיומנו. אי-אפשר לבנות קיום של עם קטון על כידונים.

אהוד בן עזר: והרי אחת מטענותיה של הציונות היתה, כי היא מביאה עמה הביטחון של הקיום היהודי.

הוגו ברגמן: הציונות טעתה לגמרי. היא הצילה כמובן אותנו, אותי ואת בני-משפחתי, במידה שעלינו לארץ. אבל בטווח רחב יותר – קיומנו ככלל לא נעשה יותר בטוח. פראנץ רוזנצווייג אמר, שעם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק צעד אחר צעד, ומבחינה זאת ראה את הציונות כהבטחת קיום לזמן קצר בלבד. ערכה – שהיא מבטיחה את קיומנו לעוד דור. הוא חשב שעם ישראל יכול להבטיח את קיומו רק בדרך זו – דור אחר דור, מתוך הפיתרון הספציפי לכל תקופה. אך זו היתה, כמובן, תפישה מאוד לא-ציונית.

[חלק זה של השיחה נערך בחודש אפריל 1970]

אהוד בן עזר: כיצד נראה בעיניך מחיר הציונות ועתיד היחסים בין יהודים לערבים לאור המציאות שנוצרה אחר מלחמת יוני 67'?

הוגו ברגמן: אני לא חדלתי להאמין שהיחסים בין יהודים לערבים יהיו פעם יחסים נורמאליים. יתר על כן, יחסים של עזרה הדדית וקואופראציה אמיתית ונאמנה, יחסים כמו שחזו אותם נביאי ישראל לא רק בעבר הרחוק, אלא גם בזמננו. אנו לא באנו אל ארץ-אבותינו כדי להיות בה כובשים ואדונים שולטים, אלא כדי לבנות את עצמנו מתוך נאמנות ליהדות הומאניסטית.

כשהוקמה מדינת ישראל, כתב הוגה הדעות הדתי-נוצרי Van Passen שארץ-ישראל צריכה להיות, ותהיה, מעבדה שבה יפתרו היהודים את הבעיות של חיי שיתוף המעיקות על האנושות כולה. ואילו אצלנו כתב א.ד. גורדון, שאנחנו מחויבים על-ידי ההיסטוריה שלנו להגשים בארץ-ישראל את האידיאל של עם-אדם, היינו שהעמים יחיו ביניהם חיי שיתוף כמו שחיים אותם בני-אדם יחידים.

המלחמה של 1967 לא החלישה בי את האמונה הזאת. די לי להזכיר את ההדים שעוררה המלחמה בליבותיהם של צעירינו ששבו מן המערכה ללא שמץ של שנאה (ראה את הספר "שיח לוחמים" ובו דברי עדות של צעירי-הקיבוצים ששבו מן המלחמה).

ובאשר לשנאת הערבים ליהודים: מי שראה את הערבים מן העיר העתיקה שבירושלים, כשנפתחו השערים, אחרי מלחמת יוני 67', כשהם זורמים לאלפיהם אל העיר המערבית, לראות את שכניהם היהודים, לחבקם ולהתנשק עמהם, אינו יכול להאמין ששורשי השנאה בין שני העמים היו עמוקים.

אנו חייבים להישאר נאמנים לאידיאל של נביאי ישראל. איני רוצה להביא כאן פסוקים זולים, שדופים. אביא רק פסוק אחד: "ביום ההוא יהיה ישראל שלישייה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ. אשר בירכו ה' צבאות לאמור ברוך עמי מצרים ומעשה ידיי אשור ונחלתי ישראל." (ישעיהו, יט 25-24).

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאת תפקיד חיובי בישראל בימינו אלה, או שמא היא פונה לפסים מסוכנים, כמו – קידוש הכוח הצבאי, "שלמות הארץ", וכפיית הלכות דתיות באמצעים חילוניים על רוב העם שאינו דתי? כמו למשל בקבלת ההחלטה בכנסת בשאלת "מיהו יהודי?"

הוגו ברגמן: לצערי צדקת בשאלתך. אבל כדי לתת תשובה צודקת ונכונה על השאלה שלך לא די להסתמך על אירועים פוליטיים ועל צירופים של קולות קואליציוניים. קומבינאציות פוליטיות חולפות ועוברות. הסכנה האמיתית האורבת למצב הדתי בישראל היא הניהיליזם הדתי שאינו מאמין בשום דבר ומקבל מן העולם את הנוסחאות הלאומניות כתחליף-לדת; דת שאיבדה את כוחה ואת חיוניותה, שוויתרה על האידיאל המשיחי של אחדות כל בני-האדם, שהוא הרעיון היסודי של התחלת ספר בראשית.

"אם אין אלוהים, אזי הכול מותר" אמר דוסטויבסקי, וזו היא האווירה הצינית שבה אנו מחנכים את הדור הצעיר בישראל, ולא רק בישראל כי אם בעולם כולו. סכנת הציניזם הזה היא הסכנה האמיתית האורבת לאנושות כולה ובייחוד לישראל. בהשוואה עם הסכנה הזאת, הרי מלחמתנו באורתודוכסיה היא דבר חסר-חשיבות, או, על-כל-פנים, חשיבותו היא קטנה. שהרי כאן, כמו שאמרתי כבר, יש לנו עניין בצירופי-מפלגות מקריים וחולפים, אבל אותו הניהיליזם איננו חולף, מכיוון שבן-האדם אינו רואה את הסכנה והוא בולע עם כל נשימה ונשימה, את הרעל אשר עשוי להמיתו.

דרך אגב: רואה אני בכל קשירת קשר בין דת וגזע אנאכרוניזם הסותר את התפתחותו הרוחנית של האדם כיום. אין מכחישים שקשר זה היה מוצדק בזמנים קדומים, אך כיום הוא מתנגד לדרגה רוחנית שאליה הגיע האדם בעלייתו. דבר זה בא לידי גילוי, הברור לעיני כל אדם, בחוקי-הגזע הגרמניים. כל מי שמחזיק, בצורה זו או אחרת, בקשר בין דם ודת, מן ההכרח שיגיע לידי מסקנות חומרניות השמות לאל את החיים הדתיים.

רואה אני את הקשר בין דת ופוליטיקה לאסון גדול מאוד, אסון גדול למדינת ישראל ואסון גדול לדת ישראל. העובדה ששיקולים פוליטיים, שיקולים של קואליציה וכדומה, שואפים לכך (או מסכימים לכך), להנחיל לחוגי-הדת עמדה או פונקציה פוליטית-אדמיניסטראטיבית במדינה, מן-ההכרח שתפלג את העם. התפתחות זו, ההולכת ומתחזקת אצלנו, היא הרת-אסון ליהדות ולמדינתנו. אך אני מדגיש, שכל זה נאמר כאן "דרך-אגב". איני מאמין ב"סכנה" האורבת לנו מן המפלגות הדתיות. הסכנה היא באווירה הניהיליסטית שבה אנו חיים – יחד עם העולם כולו.

הרבה תודות ללאה שורצמן לבית בן עזר, שהקלידה עבורנו את הראיון מהספר הנדפס.

* * *

אוריה באר

היכן הסולידאריות?

ככל תושבי ישראל, חזיתי אף אני בהפגנות המחאה של המסתננים ומבקשי המקלט מאפריקה. הבטתי והשתאיתי.

כולם בריאים, כולם חסונים, כולם בעלי חיוניות שופעת. הלוואי שלרבים מאיתנו תהיה אותה בריאות שיש להם.

מבקשי מקלט? אנא, הפסיקו להצחיק אותי. דיברתי בשעתו עם כמה מהם באילת. כולם באו לכאן כדי לעבוד. לשלוח מכאן כסף לבני משפחותיהם, שם באריתריאה ובסודן. בודדים הם באמת נרדפים פוליטיים. דומני שאפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת.

ואולם הייתי סולח לחלקם, אילו שמעתי מהם שהם רוצים באמת ובתמים להיות איתנו. רוצים לחלוק עימנו את גורלנו בארץ הזאת. מתייחסים באהדה למאמצינו ומאמץ ילדינו להילחם בטרור הפלסטיני, ולהיות כאן עם כל הקשיים.

לא שמעתי אחד מבין אלה שדיברו ודיברו, שיאמר בפירוש: אני מוכן להתגייס לצה"ל. גם לשרת ביחידה קרבית. או, אני מוכנה להתגייס, או לחלופין לשרת שירות לאומי של שנתיים. כן, אני אוהב, אוהבת את העם היהודי. מתעניין ביהדות, מוכן גם להתגייר, כדי להיות באמת ובתמים חלק מכם. חס וחלילה...

מה כן שמענו? בכי וטענות בלי סוף על שהם פליטים, על שמגיע להם מקלט, על כך שהם רוצים עבודה ודיור וזכויות. הרבה זכויות. "כי מגיע לנו."

אם היתה לי אמפטיה, ולו גם שמץ בעבר, לחלקם, הרי שאחרי ההפגנות המחוצפות וחסרות הטעם היא נמוגה בעשן.

לדעתי, יש לתת להם, לא שלושת אלפים וחמש מאות דולר, כנהוג כעת, אלא עשרת אלפים דולר. העיקר  שיגידו שלום וילכו מכאן. תועלת כלשהי לא תצמח מהם. הבודדים שיוכיחו שהם כאן מסיבות של רדיפה פוליטית, שיתכבדו וישבו כאן, אך עם כל הזכויות והחובות.

* * *

צבי י' כסה

להוקיע אותם – מגוש אמונים ועד תג מחיר

כל הפעמונים מצלצלים: הלגיטימיות של מדינת היהודים בסכנה. והיהודים הישראלים מניחים לחבורת אדוקים לאומנים, שכמותם ידענו במלחמות החורבן, בבית היהודי ובליכוד ובכנסת – להשליט על ההווייה החברתית והתרבותית והאמונית את הצדדים המכוערים שכל ציביליזציה מתוקנת מחביאה במרתפים – את השנאה לזרים ולזכויות אדם ולישראליות האזרחית ואת חרדות הגלות ואת הבדידות הגטואית ואת הצדקנות היהודית ואת העולם נגדנו ונסמוך על עצמנו בלי ארה"ב ואירופה, וכך הם דוחקים אותנו לקוראלס, לאפארהייד ולשחוק עוד ועוד את הלגיטימיות של מדינת היהודים.

ולפתע חברה פיננסית מהולנד מושכת את השקעותיה מהבנקים. לפתע האיחוד האירופי מכתיב גבול לקולוניות בשטחים. לפתע ממשלת גרמניה מנמיכה תמיכה. באנגליה וגם בארה"ב מתארגנים לחרם עלינו. מזכיר המדינה קרי מבהיר לנו שללא הסכם הלגיטימיות והבידוד יסכנו אותנו. שר ישראלי לא יכול להיכנס לאוניברסיטה בארה"ב. לפתע אומרת הסנטורית היהודייה דיאן פיינשטיין שישראל לא יכולה להכתיב לאמריקה מתי לצאת למלחמה.

על חוט השערה

מוח ימני כושל להבין שנותרנו עם שניים: עם דימונה כאן  ועם יהודי ארה"ב שם, שבזכותם נשמרת תמיכת ארה"ב. ועורך הדין דרשוביץ מזהיר שאנחנו מרחיקים מהמדינה את היהודים הצעירים בארה"ב,

מה עוד צריך לקרות כדי שהמחנה של האחראים יסתער לעצור את הדהרה הלאומנית הקנאית הזאת? לימין יש רק 61 מנדטים ובציביליזציה היהודית אין גזירת גורל.

בשנות המאה הקודמת ישראל הייתה למיגדלור לאנושות הנאורה. חיים ברנר ניסח בארבע מילים את התקומה: "תחי העבודה העברית האנושית." טובי עולם באו לראות את יציאת מצרים של ימינו. ומאז הניצחון בששת הימים התחלפה אט אט "העבודה האנושית" של ברנר "בעבודה לאומנית קנאית" בקולוניות של גוש אמונים ועד תג מחיר.

אחרי הניצחון

אחרי הניצחון מציע משה סנה לראה"מ אשכול: תושיט יד למלך חוסיין להסכם.

עונה אשכול: "אני אושיט יד, יבואו הטרוריסט מצד אחד ואבו ג'ילדה מצד שני (בגין ודיין) ויחתכו לי את היד."

וכך היה. השניים אילצו להחזיר את האיגרת לנשיא ג'ונסון שבה נמסר שישראל מוכנה כנגד שלום להחזיר את השטחים. והשניים היפנטו את הציבור.

מפות הביטחון

דיין הטקטיקן העילאי מציג תורה: "כובש נאור". שטות בסיסית: מה זה כיבוש נאור, אם הכבושים יתקוממו יורים בהם וקץ לנאורות. כלומר, המפתח הוא בידי הכבושים עד היום. ומיגאל אלון ועד אריק שרון משרטטים את מפות הביטחון – אלון במינימום (בקעת הירדן) ושרון במקסימום: מהרו תיפסו כל גבעה כי זה הביטחון. שניהם סותרים את הדוקטרינה הביטחונית שהציב בן גוריון: הרתעה – התראה – העברת המלחמה אל שטח האוייב. אם ההתנחלות בשומרון היא ביטחון, הפירוש הוא שהמלחמה אם תבוא תתנהל בשומרון. לאמור, צה"ל ימתין לצבא ממזרח עד שיעברו את הירדן.

האופוריה של אותם הימים עיוורה את הציבור מלהבין את השטות הזאת. והתחילה קללת ההתנחלויות של השמאל וטירופה בידי הימין לאחר יום הכיפורים. וזו המוליכה אותנו אל אותו הקוראלס לשחיטת הלגיטימיות של מדינת היהודים שבהעדר הסכם שוקעת לאפארטהייד. ולא צריך מאמץ גדול לעורר אנטישמיות כבושה לפעילה.

להוקיע אותם מגוש אמונים ועד תג מחיר

הישראלים המדינתיים שאינם שומעים קולות ואצלם המדינה איננה פרוזדור לגאולה אלוהית אלא היא ארצם "לעבודה האנושית" של ברנר, היום בעת שארה"ב – שבזכותה אנחנו מתקיימים – מנסה להביא הסדר עם הפלשתינים, אין להם זכות לשקוט ויש להם חובה לקום ולהוקיע את ההתנחלות הקנאית על הרעלת ההוויה הישראלית בשנאה (נובמבר 1995), בפריעת חוק בינלאומי וישראלי. בשיבוש נורמות הממשל האזרחי והמשפטי והצה"לי ממתוקנות להערמה וקריצות עין וגזל גרים ועדויות אי אמת לבית המשפט. ועל המוטציה תג מחיר שנולדה מהם ועל המוטציה האורבת לנו בארגון נאמני בית המקדש המכינים את אסוננו הבא. על כל אלה ועל המניע האמיתי למפעל ההתנחלויות: למנוע סיכוי להסדר. על כל אלה יש להוקיע אותם ואת קנאי החבורות הימניות הלאומניות המקדמות מהלך ממדינת יהודים למדינת שני הלאומים. קנאי המרד הגדול ואחריו בר כוכבא ורבי עקיבא דחפו להילחם במעצמה אחת אלה דוחפים אותנו להילחם בכל העולם.

אהוד: אתה צודק. מצבנו המצורע באמת נורא לעומת כל שכנותינו ה"לגיטימיות"! וברור שכל מה שבא עלינו הוא באשמתנו ובאשמת התנחלויותינו וללא שום קשר לשנאת הערבים והמוסלמים ואי-קבלתם אותנו כמדינה יהודית במזרח התיכון! אכן אשמנו, בגדנו! שהרי רק בגלל פעולות "תג מחיר" אין שלום ואין מקבלים אותנו במזרח התיכון מאז 1878!

* * *

5,000 דולר פרס לאֵידָר ולבכור

ד"ר דרור אידר וד"ר גיא בכור הם זוכי הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ' לשנת תשע"ד. כך הודיעה (יום א', 19.1.14) האגודה לזכות הציבור לדעת. הפרס, בסך 5,000 דולרים לכל זוכה, מוענק עבור תרומה אמיצה, איכותית ומשמעותית במיוחד לביקורת התקשורת בישראל.

מתוך נימוקי ועדת השופטים:

ד"ר גיא בכור ניחן בכושר אבחנה מזהיר, בכתיבה רהוטה ובאומץ לבטא דעות שאין בהן הליכה בתלם. האיש יוצא בחריפות רבה כנגד המניפולציות של התקשורת, תוקף את הרשעות שבה, החשיבה האחידה ממנה היא סובלת, כוחה המוגזם וחוליים נוספים. באופן ביקורתי, חד ועקבי פעם אחר פעם, ד"ר בכור שב ועומד על זכות הציבור לקבל תקשורת אוביקטיבית, דמוקרטית ונטולת אינטרסים.

ד"ר דרור אידר ידוע בטוריו הבלתי מתפשרים בכל הנוגע לתקשורת, ממשלה, כלכלה ופוליטיקה. כתיבתו משקפת עמדות שונות מהמקובל בעיתונות הישראלית ועל כך הוא סופג לא פעם ביקורת קשה. במאמריו הוא אינו מהסס לתקוף גורמים בעלי מעמד והשפעה בציבוריות הישראלית וכן את התקשורת לאור נטיותיה הפוסט ציוניות אשר לטעמו, לעיתים קרובות מדי, מוציאה את דיבת הארץ רעה. בכתיבתו, ד"ר אידר משמיע קול שונה, רענן ואמיץ בתחום ביקורת התקשורת הישראלית

בוועדת הפרס חברים: עו"ד ד"ר מאיר רוזן (יו"ר), זלמן שובל, אורן שחור, ד"ר מור אלטשולר, ד"ר דליה זליקוביץ', המשורר ארז ביטון ופרופ' אלי פולק.

טקס הענקת הפרס צפוי להתקיים ב-16 בפברואר בבית סוקולוב בתל אביב

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות וברשתות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[לרשת סטימצקי הוא טרם הגיע]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יצחק אורפז (94) לאהוד בן עזר (77), אחרי שקרא את "והארץ תרעד": "רצית לכתוב 'שׁוּנְד' ויצא לך קלאסיקה!"

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק שמונה-עשר:

עם טיה זהובת-השיער מהמושבה והילד שלה

עברו שנים, חייתי חיי רווק פרועים למדי בתל-אביב, בחוגים ספרותיים של משוררות ומבקרות ספרות. הנה שיר שכתבתי על אחת מהן:

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית

לא קבועה

קצת מבוגרת ממני

עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים

אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד

על גבי על גבה מה שבא ליד

מגורה מכל פתחיה

וממה שהיא מרשה

אבל יפה היא לא היתה

וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד

כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות

אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור

מתרוממים באוויר

את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה

אולי יום אחד היא תתחיל לספר

לתלמידים שיבואו לבקר

ובאותה תקופה, ערב אחד, אצל חברים,  נכנסת אישה תל-אביבית צעירה, יפה ובהירת שיער, שמתברר – נשואה ואם לילד, בעלה נמצא בפריס בנסיעת עבודה ולכן באה לבד. ומה מתברר? היא בת המושבה שלנו! טִיָה שמה! – שם בדוי, כמובן, את שמה האמיתי לא אגלה אפילו יסרקוני במסרקות ברזל.

מיד מצאה חן בעיניי, מה עוד שהמראה שלה הזכיר לי מאוד את ג'ני – והתקשרה בינינו שיחה. יש לנו מכרים משותפים. סבא שלה היה האיכר-הפרדסן אליפלט סוסנוביץ! תארו לעצמכם! – עברתי לשבת לצידה וסיפרתי לה – היא תלתה בי עיניים מעריצות, אולי מפני שאני סופר ומתברר שכבר שנים היא רוצה להכיר אותי – סיפרתי איך במושבה שלנו היו מצטטים את סיפורי סבא שלה. "צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא היה מסביר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה..."

"כזאת עברית היתה לו, תחלקנה..." התמוגגה.

"כן כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. והוא נהג לספר שאחיו הגדול היה ממש מדלג על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחייהם ראו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. אח של סבא שלך אליפט עלה על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח את רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים, ניסה לעוף עד אמצע החצר – ושבר את רגלו."

לשעשע אותה סיפרתי לה כיצד סבהּ אליפלט סוסנוביץ האשים את ראש השומרים של המושבה אברהם שפירא, שוא עושה יד אחת עם השומרים הבידואים של המושבה, שהם עצמם גנבים. ועל כך סטר לו שפירא על לחיו. וסבא שלה תבע אותו לבירור בוועד המושבה.

"מה אני נתתי, בסך-הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?" טען שפירא בישיבת הוועד כשהוא מגמגם קצת, כדרכו, ואני חיקיתי את דרך דיבורו בפני טיה. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכוּל-כול השיח'ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? אתם יודעים? – במקל! בשוט! – ואני? הלא לא השיח' שלכם! וכבודי, לא כבודכם? וכוחי, לא כוחכם? אז איך אתם רוצים שהערבים יכבדו אותי אם ייוודע להם שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות-ערך שכזה? איזה כּוּבֵד, כבוד – יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם סטרתי לחווג'ה אליפלט, למען הביטחון של המושבה!"

"אוי אני כל כך מרגישה אותך," היא שמה בחביבות, על אמת ידי את כף היד הנהדרת שלה עם טבעת הנישואים והציפורניים האדומות, המטופחות, בקצות האצבעות הארוכות והאיתנות, "אתה כולך שורשים... היית רוכב על סוסים?"

"אוה, לא. אבל אנחנו, צאצאי העליות הראשונות..."

באותו רגע מישהו בחדר פנה אליה בשאלה טיפשית, ונקטעה השיחה, ועוד קודם לכן היא משכה את כף ידה שליטפה אותי קלות, ויכולתי לחוש את הפס הקריר הדק של טבעת הזהב, שנגע לי עד קצה הנמר המדברי שלי כאילו כבר נכנסתי למשפחה, ובעלה, שאינני מכיר, ואני, משתכשכים יחדיו בשער הערווה הזהוב שלה ומחפשים את הדגדגן שכבר שייך לשנינו...

כך קורה לי בחברה כאשר הנוכחים חדלים לעניין אותי ואז אני שוקע במחשבות פראיות ומתבונן במחוגי השעון. חברי בן התשעים יצחק סיפר לי כי פעם ישב אצלו על הגג בתל אביב חברנו פנחס, ובחורה אחת התנפלה עליו בטענות – איך הוא יכול להצדיק את היטלר!  – פנחס לא ענה לה אלא השפיל את עפעפיו, היו לו עיניים יפות וגבות עבותות מאוד, שקע בנמנום, ושאל את יצחק אם הוא יכול להיכנס לחדר פנימה ולישון, וכך אכן עשה.

בשעה מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה, יצאנו שנינו ואני ליוויתי את טיה. לפני הבניין שבו גרה, ברחוב סמוך, הציעה לי לעלות לדירתה כדי שתיתן לי את הספר הישן שכתב יוסף חנני, שעליו סיפרה לי שירשה מסבהּ, "בנתיב הייסורים" – ואני גיליתי לה שאחת המשפחות הוותיקות במושבה קנתה את כל העותקים של הרומאן ושרפה אותם – כי חשבו שהוא מחלל את כבוד בתם. היא סיפרה לי שיש לה גם את הספר "חולמים ולוחמים" של יערי-פולסקין שהוציא לאור בפתח תקווה איכר בשם גיסין.

עלינו ונכנסתי. הדירה מרוהטת בטעם, בתמונות וברהיטים יפים, וגם המיטבח והקירות מתוכננים בסגנון מקורי. ישבנו ושוחחנו. היא נשמעה מאוד מעונינת להמשיך לשוחח. ישבתי על הספה הרכה והיא בכורסה. ובאמצע ביקשה סליחה והלכה לרגעים אחדים, וחזרה, נודפת ריח טוב, והתנצלה שהזיעה ושמה דיאודוראנט בבתי-שחייה. אני בינתיים הספקתי לעיין בספרים שירשה מסבהּ המפורסם. היתה לי הרגשה שמצאתי חן בעיניה. כי מן ההתחלה קראה לי בפשטות – חיימקה. כבר התרגשתי ממנה, חכמה, סוערת, נשית מאוד. ממש על קצה הזין שלי הרגשתי אותה, בכל מאודךָ, כמו שאומרים, כשהגוף כולו חושב אותךְ. והנמר המידברי שלי מעין-גדי היה אז עדיין גמיש וחזק. פעיל ומשחר לטרף.

שאלתי אותה אם היא מכירה את הבדיחה על פינוקיו ושלגיה.

"לא," אמרה, "חיימקה, ספר לי. אני כל כך אוהבת שמספרים לי, והבן-זוג שלי ישראל, מה לעשות, שתקן. כל היום הראש שלו נתון רק בעסקים ובטיסות שלו."

"שלגיה רוכבת על האף של פינוקיו ומפצירה בו: 'תתחיל לשקר... תשקר..."

היא לא צחקה.

"זה מה שסופרים מספרים?" העירה באכזבה. "ואתה אפילו לא רכבת על סוסים?"

רציתי לומר לה שיש לי נמר אבל לא הלך, הדיבור, וניסיתי לספר לה על משפחות במושבה, וגם כן לא הלך. אז סיפרתי על ג'ני במאפייה בעין-גדי, ועל סוג אחר של רכיבה במלון "מוריה" בירושלים, רק לא ציינתי את התשלום. וגם לא שלמחרת התלונן ד"ר סו שגנבו לו כסף מהקופה המשופת של הוצאות המשתלמים שאותה החזיק אצלו. אני המשכתי אז לעבוד במלון "מוריה" עוד תקופת זמן ואיש לא חשד בי בסטירה, שאפילו אירעה מחוץ למלון.

טיה גיחכה בעצבנות כלשהי כאילו היא שומעת משהו שאסור לה לשמוע, ואמרה שאם גבר ואישה שניהם רוצים, היא מתמסרת לו בכל המיצים שלה, ועל המשתלם האפריקאי  השחור של אותה ג'ני זה היה כמו לסחוט תפוז. "איזה מסכן היית!" אמרה בקול מפתה.

המיצים. הרגשתי שאולי על עצמה ועליי היא מדברת. אולי היא כבר מרטיבה. קמתי, כאילו ללכת, והיא נישארה לשבת בכורסה ולא ניראתה ממהרת. המשכנו לדבר, ועכשיו במיוחד היא, היא דיברה כל הזמן כאילו כדי לא לתת לשתיקה של פרידה להשתרר בינינו.

פתאום הייתי צריך פיפי. כל הערב לא התרוקנתי. היא הורתה לי בתנועת-ראש את הכיוון למסדרון והוסיפה באותו טון דיבור:

"רק תיזהר מהנמלים שלא ייכנסו לך לתחת!"

והגיבה בצחוק משחרר. לא צפוי.

"מה?"

"היתה לנו פה בדירה התקפה של נמלים קטנות, שחורות, שבאות לשתות בשירותים. אני אפילו חושבת שאחת מהן נכנסה לי לתחת, ואל תשאל איזה גירוד זה היה. עד שהצלחנו לשטוף את הנמלה החוצה." ולאחר שתיקה קלה מצידה עוד הספקתי לשמוע: "כשישראל שלי רוצה ארוחה טובה והמטבח שלי לא מספק אותו הוא עולה על טיסה לפריס..."

חזרתי מהשירותים. לא היו נמלים אבל התחיל גם לי לגרד בתחת רק מהמחשבה כיצד היא וישראל בעלה מוציאים לה משם נמלה שחורה קטנה. ובאמבטיה זהרה, על רקע לובן האמייל – שערת-ערווה ג'ינג'ית, סלילית, קפיצית – שאותתה כי טיה היא לא בעלת-בית הכי קפדנית, כי הרי ישראל שלה טס לפריס לאכול כדי לאכול טוב.

 לא חזרתי לשבת. הייתי נרגש אבל גם לא העזתי להתקרב אליה. רק התבוננו בעיניים מלאות, לבסוף קמה והשילה את סנדליה על המרבד. היו לה כפות רגליים יפות, ממש לשים את הנמר המדברי שלי ביניהן, ושתתחיל לשפשף. אצבעות ללא פגם, ציפורניים אדומות כדם. הנחתי את כפות ידיי על זרועותיה, והיא אמרה, אך לא ברוגז אלא בחצי חיוך:

"בלי ידיים. אל תשכח שיש לי ילד!"

אבל לא סירבה ברצינות. עמדנו עוד כמה רגעים. ושוב חיבקתי אותה והפעם נענתה. התגפפנו ונישקתי אותה על צווארה וחלקת חזה ועורפה. ושוב נרתעה. השעה היתה כמעט שלוש בלילה. תוך כדי יציאה אספתי את חפציי, המקטרת, המצית, כיס הטבק והעט, והיא הביאה לי את "בנתיב היסורים" של חנני ורשמה בפתק את כתובתה והטלפון, ואני הוספתי את כתובתי והטלפון שלי לרשימת ספריי שנתתי לה.

ושוב לא מיהרה לשלח אותי, ונמצאנו עדיין עומדים בחדר הגדול ומשוחחים. הנחתי הצידה את חפציי המעטים, שהיו בתיק עור קטן, ושוב חיבקתי אותה. הפעם מאחור, וחפנתי את שדיה שנתרגשו וקשו בידיי, היא קצת סירבה ואני לחשתי לה:

"כל כך נעים לי, אני נורא נרגש. אני רוצה רק להרגיש אותך קצת," – והחלקתי בידי על מפשעתה, מבעד לשמלה שהיתה עליה, שמלה אשר גילתה יותר משהסתירה. היא הניחה לי ללטפה שם קצת, ואני, שדווקא מאז גירושיי נעשיתי מומחה לדגדגנים, ליטפתי אותה בנקודה ההיא, כמחפש אליה דרך במיפתח הזה. ולחשתי לה בטיפשותי:

"עכשיו תגידי, נשך אותי נחש האשכים..."

 "הכיש..." תיקנה ושוב התגברה על עצמה, סירבה והפצירה בי להניח לה פן לא נעמוד שנינו בניסיון. הסתובבה אליי ושוב חיבקתי אותה וליטפתי את אחוריה ותקעתי שם אצבע מבחוץ ואמרתי בצחוק שאני אוהב תחתות ובייחוד כאלה שנמלים טיילו בהן.

על כך ענתה שיש לה דונם של תחת, ואמרתי שבכלל לא, ואינה שמנה. ובאמת יש לה גוף נאה.

ושוב הרפינו וליוותה אותי לדלת ושוב הנחתי את החפצים שלי וחיבקתי אותה כמו כדי להיפרד. החיבוק התהדק, לחצתי אותה לקיר, בפינה ליד הדלת, והיא היתה רכה לגמרי בזרועותיי, הרגשתי שתאוותי חומרת בקירבי, ותוך כדי הידוק ולחיצה אל הקיר, ושנינו בבגדים, הרגשתי כיצד הזרע נפלט ממני מול הקוס האימהי שלה שהיה נדמה לי שגם הוא מפרפר, ומיד לאחר שנרגעתי, נפרדתי ממנה והלכתי, מתבייש לעמוד לעומתה פן יראו כתם על מכנסיי מלפנים.

הייתי כמובן טיפש גמור ומגורה מדי. היא ודאי חיכתה שארים את שמלתה, אפשיל קצת את תחתוניה ואבעל אותה בעמידה כי היתה ודאי לחה וקרובה לגמור, כמוני, ואולי גם גמרה מולי מבלי שהרגשתי. יכולתי לזכות בה, בלונדית כה יפה וחושנית, ומגורה מאוד מקירבתי אליה. אחרי לידת הילד היא ודאי פתוחה מאוד ולא היה קשה לי לחדור לתוכה, אלא שמרוב התרגשות בטח הייתי גומר מיד, אולי אפילו בחוץ ומכתים אותה, ולא מביא אותה לסיפוק מלא. לדפוק אימא!

באתי לדירת הרווקים שלי נרגש מאוד. אף פעם לא קרה לי כדבר הזה. והכול היה כה יפה. קראתי לה במחשבתי – מאדאם בובארי, והיה לי רושם שדווקא היותה אישה נשואה ואם לילד עורר בי רצון עמוק שיהיו לי ילדים וגם כאילו להיות עוד ילד שלה. כאילו "נידבקתי" ממנה ברצון למשפחה. והרגשתי כי ההתרגשות שעברה עליה איתי הוציאה אותה מתקופה ארוכה של הסתגרות או חיים במבוי סתום. פתאום נישקו אותה בהתלהבות ורצו בה, ואני מתאר לעצמי שהרגישה כמוני, כאשר באתי בפעם הראשונה לאילונה בעלת החזה הגדול, בחורף שלפני פרוץ משבר הגירושין, ופתאום הייתי, לאחר הרבה שנים, נמצא לבד מול בחורה שחשקתי בה, ואשר בגלל זוג שדיה הצחורים, הזקופים, נישואיי נשכחו ממני לגמרי.

התרחצתי והלכתי לישון. היה חם מאוד וכבר שלוש וחצי בלילה. קשה היה לי להירדם. לבסוף נפלה עליי תנומה קלה, ופתאום צלצל הטלפון. התעוררתי. חושך. הדלקתי את האור והרמתי את השפופרת – "ג'ני?"

"לא! זאת אני, טיה, קשה היה לי לישון אחרי שהלכת. אני מאוד נרגשת. זה היה כל כך יפה. והסיפורים מהמושבה. ועל הזין השחור של ד"ר סו שראית. אני ממש מגורה. לא ידעתי ש'בנתיב הייסורים' הוא כזה אוצר. אחרי שתקרא אותו תחזיר לי וגם אני אקרא. בטח עוד קודם תכתוב עליו רשימה. אני עדיין מרגישה אותך, מסכן שלי. סליחה שנתתי לפינוקיו שלך להתיז במכנסיים ולא הכנסתי אותך אליי כי גם אני בוערת עכשיו ולא מפסיקה..."

וכאן צחקה ואמרה: "חכה לי רגע על הקו..." והתנשמה.

אמרתי לה שקראתי לה במחשבתי "מאדאם בובארי" וכי גם לי היה כה יפה ומרגש – מיד בראשית הערב מצאה חן בעיניי.

היא סיימה את התנשמותה ב"להתראות..." וגם אני אמרתי "אז להתראות..." ופלטתי בלי קול: "אימא... אימא..." – כמו כשרואים בחורה נאה חולצת שד ומניקה בו תינוק, שאז זה לא סקסי אלא ממש אימהי, כמו בתמונות קלאסיות.

 אחר-כך הצטערתי שלא הצעתי לה לעלות אליי. נדמה לי שהיתה מוכנה אפילו להגיע אליי עוד הלילה או שאני אחזור אליה במכנסיים יבשים שהרי ישראל בעלה אוכל ודאי בפריס קוס של זונה צרפתייה.

ואני בערתי כולי בתאווה לגופה והתחלתי לשפשף את הנמר המדברי שלי שהתנודד כמו חיית פרא רעבה, אבל לא היה נעים לי לצלצל אליה בשעה כזו ועמדתי והשפכתי בעונג רב עוד פעמיים זרע טרי לזיכרה באמבטיה כמו שהיא שיפשפה ודאי בדגדגנה במיטתה כאשר שוחחה איתי בטלפון – ואחר כך עייפתי ונרדמתי ובחלומי באותו לילה נסער הופיעו כולם – האילם שפירא, אלכסנדר גלפרין עם המורה רחל אהובתו, וסבא של טיה, אליפלט סוסנוביץ.

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* סופר נידח שלום, אלי מייזליש מעוות את הצעותיו של ג'ון קרי לגבי בקעת הירדן. במאמרו: "לבסוף כולם ידעו שיעלון צדק...." (גיליון 910), מייזליש מציג את ג'ון קרי כטמבל הסבור שחיישנים ופרופלורים (?) על אנטנות ימנעו מעבר של מחבלים מירדן לגדה ולישראל. החיישנים הם רק תוספת עזר למניעת חדירות. ההצעה העיקרית של קרי היא שצה"ל ישלוט בבקעת הירדן (ממזרח לכביש 90) במשך עשר שנים, שלאחריהן תידון המשך שהות צה"ל בבקעה. אבו מאזן הגיב להצעת קרי ושלח לברק אובמה מכתב נזעם בו הביע את התנגדותו הנחרצת להצעת קרי. בניגוד לאלי מייזליש, אבו מאזן סבור שהצעות ג'ון קרי הן פרו ישראליות ובלתי קבילות. רון וייס. רמת-גן.

אהוד: ואולי עמדת אבו מאזן אינה סותרת, אלא דווקא מחזקת, את העובדה שג'ון קרי הוא אכן טמבל!

* איראן עצרה הבוקר (שני, 20.1) את העשרת האורניום לרמה גבוהה (20%), בהתאם להתחייבותה בהסכם הביניים שחתמה עם שש המעצמות על תוכנית הגרעין שלה. פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) אישרו בדו"ח כי זו הפעם הראשונה זה עשור שהאיראנים בולמים את תוכנית הגרעין שלהם. ["הארץ" באינטרנט, 20.1.14].

בוקר טוב למאמינים לשקרנים הפרסיים!

* אחד מכתבי הפלסתר המנוולים ביותר, ממש עלילת דם, פרי עטו של "משורר" שינאה בשם שלמה חתוכה, שהתפרסם כמובן ב"תרבות וספרות" [17.1] של עיתון "הארץ":

"...תקשיבו תימניות,

שלסבתות שלכן בהיותן אימהות חטפו תינוקות

מחיקן

כאילו הסירו

מן העולם את השמש."

תראו לנו "תימני" אחד שיודה שבאותן שנים שום משפחה ישראלית אשכנזית או יהודית אמריקאית לא היתה מוכנה לאמץ וגם לא אימצה תינוק תימני "חטוף" – ותראו לנו "ילד תימני" אחד(!) – כבן 65 ויותר כיום, מאותם חטופים! אבל אין! – אותם תינוקות חולים אומללים מתו בבתי-החולים, חלקם הוריהם לא באו לדרוש אחריהם, חלקם נקבר ללא שם, וכל העניין התעורר כאשר לאחר שנים הגיעו למשפחות צווי התייצבות לצה"ל כי לא דווח לרשויות על מותם, בהיעדר שמותיהם המלאים, רק מיספרים שניתנו להם לשם תעודות-זהות שלהם בעתיד, כנראה נרשמו בשעתם!

וזיכרו את מאמיניו ההזויים והפליליים של "הרב" עוזי משולם, שרכב על גלי ההסתה של "חטיפת ילדי תימן"!

* "כששולחים חמור לשוק, הסוחרים שמחים." אימרה עממית, שלעיתים נאמרת מפי נשים כביקורת על קניות שערכו בעליהן.

* איננו יודעים כיצד זה קורה, אך במקביל להופעת ספרנו "והארץ תרעד" – נוחת עלינו בימים אלה מבול של ספרים חדשים שאיננו מספיקים להתמודד עם כולם, ואשר מצדיקים מה שאנחנו טוענים כבר הרבה זמן – שיש בארץ עודף ייצור של ספרים. רובם ספרים טובים, ראויים ומעניינים אך דומה שפשוט אין די קהל קורא כדי לעכל את כולם! אנחנו סובלים ממש מהתפוצצות תרבותית שדי היה בה לפרנס קהל של 100 מיליון קוראי עברית ללא תוספת של אפילו סופר עברי אחד!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,562 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,448 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-79 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל