גיליון מס' 912

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בשבט תשע"ד, 20 בינואר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר רַאבּ: גשם. // יוסי גמזו: מָה שֶלֹּא נֶאֱמַר בִּנְאוּם רוֹחָנִי בַּכִּנּוּס הַכַּלְכָּלִי בְּדָּאבוֹס. // שולמית אלוני: לעבור את תקופת המשבר מבלי להיות פאנאטיים  [מאי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון" שיחות על מחיר הציונות עם עובד 1986. // נגה מרון: על חברתי לכיתה שולמית אדלר, לימים אלוני. // עוז אלמוג: פאזל היומיום. // יובל כהן: געגועיי לאבו-עמאר. // אורה מורג: לחבריי וחברותיי סופרי וסופרות הילדים, לא חתמתי על העצומה שלכם – כי  אני מרחמת על ילדי הגן ופחות על מסתנני אפריקה!  // אורי הייטנר: 1. עזריה לא מאבד את הארץ הזאת. 2. צרור הערות 26.1.14. // מיכה לימור: קונצרט ופוליטיקה באודיטוריום מרכז-הכרמל. [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: נתניהו נכס לאומי. // מוטי הרכבי: עובדות היסטוריות. // מרדכי קידר: כשאללה לוחם נגד מאמיניו. [ציטוט]. // מתי דוד: 1. מדוע "הארץ" לועג לראש ממשלת קנדה התומך בישראל? 2. כרמי גילון הפך לסוכן הפצה של סרט "הוליוודי-פלסטיני". // אורי נוי: דורון זהבי סלח לנו. // תקוה וינשטוק: תאילנדית, סינית ויפנית גם. // אלי מייזליש: על נחום ברנע [שמאיים]: "200 אלף טילים מכוונים היום  למטרות בישראל!" // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק תשעה-עשר: החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר רַאבּ

גשם

אָנָּא, פְּתַח אֲרֻבּוֹת-שָׁמַיִם –

אֲרֻבָּה אַחַת!

סוֹעַת עֲנָנִים תְּפוּחִים, לַחִים –

לָהֶם כָּל הַזֵּרְעוֹנִים צְמֵאִים.

שְׁלַח טִיפּוֹת גְּדוֹלוֹת,

עֲגֻלּוֹת וּמְתוּקוֹת –

לַאֲדָמָה אֲדֻמָּה צְחִיחָה.

גָּרֵשׁ רוּחוֹת רָעוֹת מִשְׁתּוֹלְלוֹת

וַחֲרוּלִים מְרַשְׁרְשִׁים יְבֵשִׁים.

הַעֲלֵה לָנוּ סַבְיוֹנִים רַכִּים,

צְהֻבִּים כְּחֶלְמוֹנִים,

עַל צַלְעוֹת הַגְּבָעוֹת;

וְכַלָּנִיוֹת מְחַיְּכוֹת בַּוָּאדִיוֹת

וְחַמְצִיץ וְצִבְעוֹן

בֵּין שִׂיחֵי רֹתֶם יְרַקְרַק,

וְתִנְבַּט הַחִטָּה וְתוֹרִיק הַשְּׂעוֹרָה

וְלֶחֶם יִהְיֶה לָאָדָם וְלַבְּהֵמָה.

וּדְשָׁאִים גַּם לְאַנְקוֹרִים

אֲפוֹרִים, רְעֵבִים –

בְּאָבָק מִתְפַּלְּשִׁים וְצוֹוְחִים.

פְּתַח פִּתְחֵי שָׁמַיִם נְעוּלִים,

שְׁלַח טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת מְתוּקוֹת

עַל לֵב-אָדָם וַאֲדָמָה.

נדפס לראשונה ב"דבר לילדים" מיום 6.12.1958 בצירוף איור של נחום גוטמן. לימים נכלל השיר עם האיור במחזור "שירי ילדים" בכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, עמ' 483, בהוצאת אסטרולוג 2001, 509 עמ'. המהדיר: אהוד בן עזר.

באפריל 2014 תימלאנה 120 שנה להולדתה של אסתר ראב, 1894, בפתח תקווה.

* * *

יוסי גמזו

מָה שֶלֹּא נֶאֱמַר בִּנְאוּם רוֹחָנִי

בַּכִּנּוּס הַכַּלְכָּלִי בְּדָּאבוֹס

רַק מְעַטִּים זוֹכְרִים אֶצְלֵנוּ, אִם בִּכְלָל

כִּי בִּמְרוֹמֵי הָעִיר דָּאבוֹס שְטוּפַת הַשֶּלֶג

(שֶנֶּעֱרַךְ בָּהּ הַכִּנּוּס הַכַּלְכָּלִי הַמְּהֻלָּל

שֶאוֹדוֹתָיו שָמַעְנוּ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה)

שוֹכְנִים כַּמָּה בָּתֵּי-מַרְפֵּא מְפֻרְסָמִים

שֶבְּאֶחָד מֵהֶם הִנְצִיחַ תּוֹמָס מָאן

בֵּין שְלַל דַּפֵּי רוֹמָן שֶלּוֹ, "הַר הַקְּסָמִים",

מִשְפַּט-מַפְתֵּחַ הַחוֹזֵר מִזְּמַן לִזְמַן

וּמְצֻטָּט בְּפִי יוֹדְעֵי סִפְרוּת טוֹבָה

שֶבָּהּ קוֹלוֹ שֶל תּוֹמָס מָאן עוֹד לֹא נָדַם

כְּהוֹכָחָה לִתְפִיסָתוֹ הַמְּפֻכַּחַת שֶל כּוֹתְבָהּ

אֶת הַחִידָה שֶשְּמָהּ הוּא טֶבַע-הָאָדָם.

כִּי בָּרוֹמָן הַזֶּה קוֹבֵל גִּבּוֹר-הַסֵּפֶר

(שֶשְּמוֹ הַנְס קַסְטוֹרְפּ) בְּאָזְנֵי אָדָם אָמִין

עַל הַתְּמוּרָה הַמְּאַכְזֶבֶת הַנֶּחְשֶׂפֶת

בְּיַחֲסָם שֶל יְדִידָיו שֶהֶאֱמִין

בִּידִידוּתָם עַד שֶעָרְפָּם אֵלָיו הִפְנוּ

וְהוּא גוֹנֵחַ: "אוֹי,  כַּמָּה הֵם הִשְתַּנּוּ."

אֲבָל עַל כָּךְ, עַל נָהֳגָם וְעַל אָרְחָם

שֶל "יְדִידָיו" אוֹמֵר אוֹתוֹ אָדָם חָכָם

לְקַסְטוֹרְפּ זֶה הַמַּאֲזִין לוֹ בְּרֹב קֶשֶב

כְּמִתְבּוֹנֵן בְּלֵצָנִים מִתְעַרְטְלִים

מִמַּסֵּכוֹת בְּסִיּוּמוֹ שֶל אֵיזֶה נֶשֶף:

"הַנְס, אֲנָשִים לֹא מִשְתַּנִּים, הֵם מִתְגַּלִּים..."

וּבַהֶקְשֵר הָאַקְטוּאָלִי הַמֻּקְרָן

אֶל הָרֵאַלְיָה מֵאוֹתוֹ רוֹמָן מַרְשִים

שוֹאֵל עַצְמוֹ קוֹרֵא-הַסֵּפֶר הַסַּקְרָן:

אֵיךְ מִתְגַּלִּים סוֹף-סוֹף אוֹתָם הָאֲנָשִים?

הֵם מִתְגַּלִּים גַּם בְּדִבּוּר וְגַם בְּמַעַשׂ

כְּמוֹ גַם בַּפַּעַר הֶעָרוּם, הַתַּחְמָנִי

בֵּין זֶה לָזֶה כְּשֶהַצְּבִיעוּת פִּתְאֹם גּוֹאָה אָז

כְּפִי שֶהִדְגִּים נְשִׂיא אִירָאן, מַר רוֹחָנִי.

כִּי בְּטָרְחוֹ שָם לְהַלְעִיט וְלֶאֱבוֹס

בְּנֹפֶת-צוּף-כְּזָבָיו אֶת מִתְכַּנְּסֵי דָּאבוֹס

הוּא בְּחֶלְקַת-לָשוֹן הִרְעִיף מִלִּים בְּשֶפֶךְ

אַךְ מָה שֶלֹּא אָמַר הָיָה מַמָּש הַהֶפֶךְ.

כִּי בְּאָמְרוֹ: "אֲנִי מוֹשִיט הַיּוֹם כָּאן יָד

לְכָל עַמֵּי תֵּבֵל" (מֶחְוָה שֶכֻּלָּהּ תֹּם הִיא),

הוּא לֹא הִזְכִּיר מָה שֶשּוֹמְעָיו זָכְרוּ מִיָּד:

שֶרַק לְעַם אֶחָד מוֹעִיד הוּא בְּרוֹךְ אָטוֹמִי.

וּבְדַבְּרוֹ עַל כָּךְ שֶאֵין לָהּ לְאַרְצוֹ

שוּם שְאִיפָה לְנֶשֶק גַּרְעִינִי רַב-רֶצַח

הוּא לֹא הִזְכִּיר מָה שֶהִסְתִּיר בְּרֹב מִרְצוֹ:

שֶהִיא רַק עַם אֶחָד כְּמֵהָה לִמְחוֹת לָנֶצַח.

וּבְקָרְאוֹ כִּי שוּם אַקְלִים-אֵיבָה הוּא לֹא

עֻבְדָּה תְּמִידִית (בִּפְרָט אִם סַנְקְצְיַת-נֵפְטְ תָּפוּג עוֹד)

הוּא לֹא הִזְכִּיר מָה שֶמְאֹד מַתְמִיד אֶצְלוֹ

בְּכָל כּוּרָיו: תּוֹסְפוֹת יוֹם-יוֹם שֶל צֶנְטְרִיפוּגוֹת.

כָּךְ שֶלַּשֶּקֶר אֵין רַגְלַיִם אֲבָל יֵש לוֹ

זוּג שֶל פְּרוֹטֵזוֹת שֶהָאוֹרְתּוֹפֵּד אוֹבָּמָה

שֶכְּבָר בִּימֵי כִּכַּר תַּחְרִיר לֹא הִתְבַּיֵּש לוֹ

לִרְאוֹת בְּמוּרְסִי אוֹת לְדֵמוֹקְרַטְיָה קָמָה

וּבְאוֹטִיזְם הַגּוֹבֵל בְּחֹלִי קְלִינִי

בָּדָה מִין בְּלוֹף-תַּעֲתוּעִים גַּם בְּעִירָק

וְכָךְ מַמָּש, בְּעִוְרוֹנוֹ הַצֶּ'מְבֶּרְלִינִי

נוֹהֵג מוּל אַסַד שֶלִּתְהוֹם-דָּמִים זָרַק

אַלְפֵי בְּנֵי סוּרְיָה כְּרוֹצֵחַ-הֲמוֹנִים   

שֶעַל אָבִיו עוֹלֶה בְּכָךְ עֶשְׂרוֹת מוֹנִים

מָה שֶמַּמְחִיש כִּי יֻקְרָתָהּ שֶל וּוֹשִינְגְּטוֹן

אִם הִיא עוֹלָה בִּכְלָל – זֶה רַק עַל הַשִּׂרְטוֹן

שֶמֵּעָלָיו חִיש לַמִּדְרוֹן מִתְגַּלְגְּלִים

כִּי אֲנָשִים לֹא מִשְתַּנִּים, הֵם מִתְגַּלִּים...

* * *

שולמית אלוני

לעבור את תקופת המשבר

מבלי להיות פאנאטיים

 [השיחה נערכה בחודש מאי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האם נראה לך כי הדת היהודית בישראל ממלאה כיום תפקיד חיובי?

שולמית אלוני: הפוליטיזציה של הדת מביאה למצב חמור. למדינת ישראל אין חוקה ואין קביעה ברורה בדבר הסייגים להתערבות הרשות בתחום האמונות והדעות; בו בזמן משמשת הדת כאמצעי פוליטי להשגת עמדות של כוח ושלטון. אחד מנימוקיו של בן-גוריון נגד קבלת חוקה היה שאינו רוצה במלחמת-תרבות, ומקווה שבעיות-יסוד ביחסי דת ומדינה, כמו שאלת נישואין וגירושין, תידחה הכרעתן. הוא חשב שבאמצעות מאניפולאציות פוליטיות יוכל להקטין את השפעת הדתיים. אך לא כך קרה. כושר-הסחיטה של המפלגות הדתיות עלה מפני שאין נורמות קונסטיטוציוניות ואין מפלגת-רוב היכולה או הרוצה להביא לידי הכרעה. והתוצאה היא שיש בישראל כפייה דתית באמצעות כנסת חילונית. מצב זה יצר תיאבון עצום אצל הציבור הדתי, וגם לסלידה גוברת והולכת כלפי הדת הממוסדת מצד הציבור הלא-דתי.

ביטוי לתיאבון הכפייה המתגבר אפשר היה לראות בשעתו בניסיונה של הממשלה, בלחץ המפלגות הדתיות, למנוע את פתיחת שידורי הטלוויזיה הישראלית בלילות שישי; הניסיון סוכל לאחר פנייה של אזרח ישראלי לבית-הדין הגבוה לצדק. לחצים דומים הופעלו לשם קבלת חוק "מיהו יהודי?" בכנסת. שמירת הכשרות בישראל משמשת אמצעי-פרנסה ל"אנשי שלומנו" מטעם המפלגות הדתיות: הפיקוח על הכשרות כמקור למשרות רבות, והתקנות המוזרות, הפיאודאליות, לפיהן אין אטליז בעיר אחת רשאי למכור בשר משחיטה כשרה בעיר אחרת, משום שכל מועצה דתית עומדת על כך שאישור הכשרות לאזורה יבוא ממנה בלבד, וברור שלא השיקול של ההלכה הדתית קובע כאן.

 אפשר להוסיף על כך את השימוש בתקציב הממלכתי למטרות מפלגתיות על-ידי מינויים של "כלי-קודש" למיניהם בממסד הדתי. העובדה שלמעלה מ-80% של מצביעי המפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל) הם גם חבריה, אחוז העולה בהרבה על היחס הקיים במפלגות אחרות בין מיספר חברי-המפלגה למיספר הקולות שהיא מקבלת בבחירות, ומוכיח על תלות הבוחר במפלגה. אדם הקונה דירה בשיכון "הפועל-המזרחי", הנבנה על אדמת הלאום ובכספי-ציבור בחלקו הגדול – חייב להביא אישור מרב שהוא אדם דתי, ואישור מן המפד"ל על חברותו במפלגה, וגם לתרום כסף למפלגתו. תופעות אלה הסלידו את הדת על הציבור הרחב.

הצלחותיהם של הדתיים גרמו לכך שגמישותם קטנה ודרישותיהם גדלו. וכך נעשתה הדת בישראל למשהו שאינו קשור ליחסים שבין אדם לאלוהיו או בין אדם לחברו, גם לא לשאלות מוסר – אלא למכלול עניינים פולחניים וממסדיים, כשההקפדה היא על הקליפה ולא על התוך.

אהוד בן עזר: יש האומרים כי כיום פונה הדת לפסים מסוכנים כמו קידוש הכוח הצבאי ומתן הצדקה אלוהית לקיומה של ישראל הגדולה.

שולמית אלוני: לאחר מלחמת ששת הימים ניסו חוגים דתיים וחילוניים כאחד לנצל את המשקעים הסנטימנטאליים המיסטיים והמשיחיים של היהדות, וכן את ה"היסטוריה" היהודית, לצורך מתן ביסוס אידיאולוגי לדעות לאומניות קיצוניות. הצלחתם של חוגים אלה התבטאה בעיקר בקרב הציבור המבוגר והנחשל, ופחות בקרב הציבור המשכיל וכן בקרב ציבור ילידי-הארץ הצעירים. וזאת מפני שבני הדור המבוגר גדלו על מסורת יהודית בגולה וחסרה להם תחושה של ביטחון עצמי, ואילו מי שנולד כאן יש לו יותר הרגשת שייכות ופחות הרגשת פחד.

ארבעים אחוז של החינוך היסודי בבתי-הספר שלנו הוא ממלכתי-דתי, ושם יש אינדוקטרינאציה מוחלטת בכל הנוגע לביסוס זכויותינו ההיסטוריות על הארץ על-יסוד הבטחה אלוהית, תוך עוינות לעמי הארץ וליושביה הזרים. אין לך בתוכנית-הלימודים של בתי-ספר אלו יסודות הומאניסטיים כלליים, היכולים לשמש משקל-שכנגד למגמות הלאומניות. אינך מוצא שם אפילו את מגילת העצמאות המבטיחה שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחי הארץ ללא הבדל דת, גזע ומין.

גם בבית-הספר הממלכתי-כללי מלמדים את ספר יהושע, את ההבטחה האלוהית להתנחלות בארץ – מתוך הדגשה רבה יותר מאשר זו המוקדשת לשוויון הזכויות של כל אזרח בארץ, ונוצרת השפעה שלילית. גם הלימודים המספרים על שוויון האדם מנותקים לפעמים ממציאות ריאלית וממוסר השכל המעשי המחייב לגבי כל אדם במציאות שלנו.

כאשר גילה המלך יאשיהו את ספר-התורה, בימי בת ראשון – ביטל את כל הבמות בארץ, ואילו בזמן האחרון אנו עדים לעניין חמור ביותר והוא חידוש הבמות, כמובן לצרכים פוליטיים. קח לדוגמה את מערת-המכפלה בחברון, קבר-רחל בבית-לחם, הדיבורים על בית-אל, השימוש הזה בקדושה ביחס למקומות ולקברים הוא למעשה יצירת במות, תוך פנייה מסוכנת לציבור הפרימיטיבי שהגיע מארצות-האיסלאם, ותוך ניצול אמונות טפלות.

החוק שנתקל בכנסת בפרשת "מיהו יהודי?" קובע כיום שאב וילדיו בישראל, באם האם לא התגיירה – שייכים לשתי קבוצות אתניות-דתיות-לאומיות שונות, בניגוד לרצונם, להשקפת-עולמם ולאורח-חייהם. האבסורד בחוק, שהוא קובע לך במפורש חובת היזקקות לממסד דתי במדינה דמוקראטית, לצורך הגיור של האם, כדי ליישב את האבסורד ביחסים שבין האב לבנו.

גם נישואי כוהן וגרושה אסורים עד היום בישראל, ואין שום אפשרות לעקוף את האיסור אלא על-ידי נסיעה לחוץ-לארץ לשם נישואים אזרחיים (שאינם קיימים בישראל). ההיזקקות לחליצה קיימת עד היום בתור דין וחוק, אשר אליו כפופה האישה היהודייה בישראל.

אתה רואה כיצד משתמשים בהיסטוריה ובדת היהודית לשם כפיית מצוות פולחניות הגובלות בהתערבות ברשות-היחיד, כמו בשאלות של השבתת עבודה, אפילו חיונית, והשבתת תחבורה – בשבת. ומאידך קיימת התעלמות מוחלטת מכל שאלות המוסר והפילוסופיה שביהדות, שהם אוניברסאליים במהותם, וגם מתעלמים מהלכות-היסוד שנקבעו במגילת העצמאות של המדינה, ברוח חזון הנביאים ועקרונות הדימוקראטיה המערבית.

אהוד בן עזר: מה השפעת התופעות שהזכרת על דיוקנה העתיד של החברה הישראלית?

שולמית אלוני: אנו עומדים על פרשת-דרכים. בעיני ראשוני התנועה הציונית שבאו לארץ, בייחוד הללו שהשתייכו לתנועת-הפועלים, קדמו טיב ומהות החברה שנו עומדים להקים – אפילו לעצם הקמת המדינה. היום חל שינוי, למרות שהערכים הקודמים עדיין ישנם, ויש נהייה באנשים צעירים לחזור אליהם. באיזו מידה תקבל נטייה זו עידוד מספיק, כדי שנוכל לעבור את תקופת המשבר הריאקציוני מבלי להיות פאנאטיים – זו שאלה פתוחה.

אם מנהל בית-ספר תיכון מכובד בתל-אביב אומר לתלמידיו, בתשובה לקושיות המתעוררות אצלם בקשר לבעיית הפליטים, כי הסבל של הערבים הוא הרבה יותר קטן מסבלם ההיסטורי של היהודים, ואם דברים ברוח דומה אומר גם נציג נבחר של הסטודנטים בישראל – מראים דבריהם על התעוררותו של הלך רוח מסוכן. מצער לראות כי דווקא אנו, היהודים, שהיינו תמיד נרדפים ומעונים, אין לנו מספיק עכבות ברגע שאנו חזקים.

בספרו של לורנץ "טבעת המלך שלמה" יש תיאור של עד-ראייה למלחמה אכזרית בין שני זאבים. כאשר מתגבר החזק מביניהם על החלש, ועומד עליו לכלותו, מפנה החלש לעברו את צווארו מצד העורק הראשי – ומול אפשרות קלה זו של חיסול האויב נרתע החזק ומרפה מקורבנו. הסופר, שהוא חוקר חיות, מסכם ומראה כי דווקא לחזקים יש עכבות. הוא ממשיך ומספר על חיות הנחשבות לחלשות ולנטרפות, כמו צבאים, או יונים, שהושמו יחד בכלוב ונלחמו כל אחד בבן-מינו באכזריות שאינה יודעת גבול. ומכאן המסקנה שאולי דווקא לחלשים אין עכבות, מפני היותם רגילים לחיות במצב של נרדפים.

הפסיכולוגיה של היותנו תמיד נרדפים מונעת מאתנו לראות היכן אנו משתמשים בכוח שלא כדין. יש מבינינו התומכים היום ביישוב חברון או שכם בידי יהודים, ולהצדקתם אומרים, שאם דבר זה אסור עלינו – הרי שאסור לנו גם לשבת בערים ערביות-לשעבר כמו לוד או יפו, שננטשו לאחר מלחמת 48'.

אך האמת היא שאם הערבים לא היו בורחים מן הערים הללו – לא היינו מגרשים אותם משם. טיעוננו הוא שהתיישבותנו בערים כמו אלה באה בעקבות המלחמה. תושביהן עזבו בהשפעת מנהיגיהם הערבים, ונעשו פליטים, ואילו אנו שיכנו בהן חלק רב מן הפליטים היהודים שעזבו את מדינות-ערב, והיה כאן חילוף אוכלוסין; אך יותר מכך היו כאן תוצאות ריאליות של מלחמה שאנו לא יזמנו. במלחמת ששת הימים לא ברחו תושבי חברון ושכם.

אלה שאומרים היום שזכותנו להתיישב בליבה של חברון משום שהיא חלק ממולדתנו העתיקה – שוכחים את הזכות של תושביה הגרים בה דורות רבים, ושוכחים את טיעונם שיישוב דו-לאומי יוצר מתח, התנגשויות ושנאת-חינם. קל-וחומר כיום, שעה שכל פצעי המלחמה והאיבה פתוחים.

כך, בסיסמאות ובמליצות, הולכת ונוצרת אידיאולוגיה סביב לדברים שהם כורח המציאות והמלחמה, ונוטים לעשות אידיאליזאציה של מטרות לאומיות במקום להיות ריאליסטיים. הקריטריונים בהם אנו מודדים את עצמנו נעשים שונים לגמרי מהללו בהם אנו מודדים את הערבים. ולצידוק כל זה אנו נעזרים בהבטחה האלוהית ובסבל הנורא שעבר על יהדות אירופה.

מדוע אינני פסימית? – כל עוד יש בינינו אנשים שמוטרדים בגלל תופעות אלו, ופונים אל הראציו, יש תקווה. השאלה היא איך תפעל מערכת הכוחות, ומה תהא התוצאה. הוויכוח עם החלק הלאומני בציבור קשה מאוד, כי תשובתם אינה עניינית אלא נעשית בשיטת ה"מו!" – כאשר פרופסור מסויים מנסה לדבר דברי היגיון, הוא נאשם בכך שהוא דפיטיסט, ומפסיקים אותו בהפרעות ובנהמה.

ויש גם שיטה של פגיעה מתחת לחגורה. למשל, בעיתון "הארץ", לפני כמה שבועות, נתפרסמה מודעה, בתשלום, האומרת: גם אלה מתנגדים ליישוב חברון – המן, עמלק, בלעם, וכו', רשימת כל שונאי ישראל מן התורה. והחתום: אב ששיכל את שני בניו במלחמה, ושמו המלא. אילו חתם רק את שמו – זוהי מלחמת דעות. תוספת השכול מעבירה את הוויכוח לפסים לא-רציונאליים, ללא-ויכוח. גם הוויכוח עם ד"ר נחום גולדמן, שבא בהצעה להיפגש עם נאצר נשיא מצרים – התנהל לא בצורה עניינית אלא תוך פגיעה אישית במהימנותו מצד ישראלים שעבדו עימו ונתנו בו אמון כל השנים.

אהוד בן עזר: ג'ורג' סטיינר טוען כי שליחותה ובשורתה של היהדות כיום מיוצגות בעמדתנו האוניברסאלית של היהודי במערב, בעוד הישראלים משתקעים יותר ויותר בבעיות של מדינה לאומית. כלום אין גם בכך משום מחיר הציונות?

שולמית אלוני: אם אנחנו נאמנים לרעיונות שזכותו של כל אדם לחיות בחירות בכל מקום בו הוא נמצא – המסקנה שאנחנו יכולים להציע בפני הבחור היהודי-אמריקאי, המוטרד בנגעים בארצו – אינה לברוח ממדינתו ולעלות אלינו, אלא להילחם על מימוש זכויותיו ותיקון החברה במקום בו הוא חי. אם הוא מודע על יהדותו ומוטרד על ידה – אציע לו לבוא לכאן. אם סטיינר חושב שתפקידו לתקן את החברה במקום שם הוא נמצא – איני יכולה לערער על כך ולומר לו – עלה לישראל. אבל נדמה לי כי היהודים כקולקטיב עצמאי, בעת ובמקום שאינם נתונים במצוקה אישית, בשל מעמד של זרים, אלא כשיש להם זהות עצמית, עוגן ונמל-בית משלהם – יכולים לתרום יותר לעצמם ולזולתם.

אני חושבת שהסיבה להערכה השונה של תפקיד היהדות בישראל ובין-גויים נעוצה בעובדה שאצלנו הדת ממוסדת, ובכל מקום בו קיימת פוליטיזציה של הדת – ערכה המוסרי יורד. מאז שיש הפרדה בין דת ומדינה בצרפת, מגיעה שם הקתוליות להישגים בתחום הפילוסופיה הדתית. לכן, איבוד תוכנה האוניברסאלי של היהדות אינו מחיר שנדרש מאיתנו עבור הגשמת הציונות, אלא פשוט מחיר השותפות הפוליטית והכניעה הפוליטית למפלגות הדתיות.

הוויכוח שלי עם סטיינר הוא לא עם רעיונותיו המוסריים הקוסמופוליטיים, שאני מסכימה עימם, אלא אני חושבת שנקודת-מוצא נוחה יותר, חזקה ומשכנעת יותר, למאבק שהוא מציע, ולתפקיד היהודי בעיניו – היא כשיש לי מדינה ריבונית משלי. זו גם הערובה שכוחות רוחניים אלה יוכלו להמשיך ולהתקיים. בעוד שלושה דורות אולי לא תהיה באנגליה תופעה כמו סטיינר היהודי, תיעלם הזרות. מאידך במדינה יהודית, שם הלשון, התרבות ועולם האסוציאציות הם עבריים – אפשר להמשיך ולפתח ערכים אלה. האוניברסיטה העברית היא שצריכה להיות מדגרה לאותם רעיונות אוניברסאליים של ג'ורג' סטיינר.

אהוד בן עזר:  הופעתו של ד"ר נחום גולדמן פוצצה זה לא מכבר דווקא בנסותו לדבר בפני סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. התיאטרון הקאמרי בתל-אביב נאלץ החודש (מאי 1970) להוריד מן הבמה את "מלכת-האמבטיה", סאטירה פוליטית חריפה ומכאבת, עקב הלחצים, ההפרעות, ואווירת ההיסטריה הלאומנית שיצרו נגדה עיתוני-הערב בציבור הישראלי. שר הביטחון, משה דיין, שהלך לראות את ההצגה, אמר עליה בריאיון ב"קול ישראל":

"בזמן ההצגה חשבתי מה בעצם היה מתרחש אילו לקחו את ההצגה הזו כמו שהיא, והיו מראים אותה במוצבים לחיילים, לחיילים המצריים בצד השני, בצידה המערבי של התעלה. איזו הנאה עצומה היתה לצבא המצרי אילו היו מראים להם את התיאטרון הקאמרי של מדינת ישראל, הנתמך על-ידי הממשלה ועל-ידי העירייה ונישא על כפיים על-ידי הציבור... אני יודע שדבריי יכולים להישמע בתור דימגוגיה... אינני מתאר לעצמי איזה שהוא דבר יותר מעודד, עצום, שיכול היה להיות לצבא המצרי לומר: זו מדינת ישראל כפי שמראים אותה, כמובן בתור סאטירה (אבל ההנחה היא שסאטירה יש לה במה להיאחז). זה מה שאני הרגשתי בשעה שישבתי באולם, שלא יכולה להיות הצגה יותר מעודדת לערבים בראייתם העויינת את מדינת ישראל, מאשר ההצגה הזו... כאשר אני נקלע להצגה הזאת של הקאמרי אני חושב שהם חיים בעולם תלוש. אני מקווה שהעם כולו איננו חי את התלישות הזאת."

הצגת המחזה באוניברסיטה העברית בירושלים פוצצה אף היא באמצעים ברוטאליים. יכולים אולי לומר שהמפגינים והמפריעים באוניברסיטה, בשני המקרים, הם קבוצה קטנה שאופייה לאומני-דתי-קיצוני. אך העובדה שבידם לקבוע עובדות בלב הקאמפוס האוניברסיטאי הגדול במדינה, ואשר אמור להיות, כדברייך, מדגרה לרעיונות האוניברסאליים של סטיינר, – עובדה זו מדאיגה מאוד, כי היא מראה על תחילת תהליך של אי-סובלנות, תהליך העומד בסימן הגבלת חופש הדיבור וחופש הביטוי האמנותי, וליבוי יצרי הרחוב.

שולמית אלוני: אנחנו נמצאים בתקופת מעבר. אם יצליחו ויתחזקו הכוחות הדתיים והכוחות הקיצוניים של "ארץ-ישראל השלמה", אין לי ספק שיותר משנצטרך לעסוק אז בפיתרון בעיותינו כיהודים, נצטרך לעסוק בפיתרון בעיית הערבים, לא כבעייה מוסרית בלבד המעיקה עלינו, אלא שנושא זה יעסיק אותנו יום-יום וייעשה לתכלית חיינו היחידה. יש המדברים גם על כיבוש הגלעד, במקרה שחוסיין ייפול, ויש האומרים כי עלינו לספח את דרום-לבנון, עם התגברות פעולת המחבלים משם. במצב זה תיעשה הבעייה הערבית לא רק שאלה מוסרית בשבילנו אלא הלחם והמים שלנו.

אם נתעשת ונחזור לתפיסה הציונית הקודמת של "עוד דונם ועוד עז" – ונפסיק עם פולחן הבמות והקדושה, ונהיה ריאליסטיים, ונזכור שעלינו לחיות עם וליד הערבים לעד, כפי שהיתה גישתה של מפא"י במשך כל השנים – אז אפשר עדיין להתייחס למשבר שאנו נתונים בו כאל תקופת-מעבר בלבד. אבל אני מסכימה ששאלות של תרבות, מוסר וזיקה לעולם – נדחקות היום הצידה בישראל. והן נדחקות בצורה מדאיגה. והסיבות לכך הן התחזקותם של שני אלמנטים:

הדעה שאנחנו חזקים ונוכל לדאוג לעצמנו בלא עזרת אחרים; והדעה שתמיד שנאו אותנו ואין לנו בכלל מה לסמוך על אחרים. והדעה השנייה חוזרת לנקודה הקודמת של איבוד חוש-המידה.

אהוד בן עזר:  מעמדתך משתמע שאת מאמינה כי בכוחנו לשנות את הסיטואציה בה אנו נתונים. לי יש לעיתים הרגשה פאטאליסטית כי איבדנו את האמונה בקשר אשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו, ונכונותם לכרות עימנו ברית שלום.

שולמית אלוני: אני חושבת שאנחנו יכולנו לכוון הרבה דברים. היום זה הרבה יותר קשה – כי על משגים פוליטיים יש לשלם. אך גם היום אפשר עדיין לעשות ולשנות. הרי כל הדברים שתבענו לעצמנו, או שאנו חוזרים ותובעים באוזני העולם בשם יהודי רוסיה – איננו תובעים מעצמנו.

למשל: הכרה בזכות הפלשתינאים להגדרה עצמית. עלינו להצביע על פתח לפיתרון. דבר דומה אמור בנושא הפליטים. ולא חשוב הוויכוח אם אנחנו אשמים בהיווצרות הבעייה ואם לא. חשובה העובדה כי בעיית הפליטים קיימת כמורסה מלאת מוגלה, והיא עקב אכילס שלנו.

מה הם מעשינו הטובים? – לאמיתו של דבר לא גילינו התחשבות לא במנטאליות הערבית ולא בצורכי הערבים. היום הפלשתינאים הם עם בהתהוות, ואין לנו רבותא עליהם בכך שאנחנו רואים עצמנו כצאצאי עם עתיק. אנחנו גירינו בהם, בעצם נוכחותנו והתעצמותנו כחברה לאומית, את ההתקוממות נגדנו ואת התגבשותם הלאומית. לפני מלחמת יוני 67' יכול להיות שהערבים חשבו שעם עוד דחיפה אחת יצליחו לגרש אותנו. אחרי יוני 67' היה ברור להם שלא ייתכן הדבר. אבל אנחנו לא ניצלנו במידה מספקת את הפסיכולוגיה ואת הטראומה של הרגשתם אחר המפלה, מבחינת טיפולנו וההסברה שלנו, בייחוד לא בתחום התייחסותנו לערביי הגדה והפליטים, שהם-הם סיבת הקונפליקט באזור, ולא כלפי מדינות-ערב השכנות.

אני לא פאטאליסטית. אם יש אחוז אחד של סיכוי, שעל-ידי פעולה אחרת נוכל להגיע לשלום – עלינו להיאחז בו, כי לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו מבחינה מוסרית אם לא נדע יום-יום ושעה-שעה שאנו נוהגים כפי שאנו נוהגים ביחסנו לערבים, במדיניות הלוחמה שלנו, ובמאמצים הדיפלומאטיים – רק מחוסר ברירה. וכשאני אומרת – יחס לערבים, אני מתכוונת לא למשהו אבסטראקטי אלא לאיש ואישה ובית ועץ ותרבות ורצונות וחלומות של היחיד ושל סביבתו הקבוצתית האתנית.

פניית ראש-הממשלה גולדה מאיר בוועידת-הסופרים האחרונה, לפי כחודש, אל הסופרים שישתייכו לממסד – היא סימפטום מדאיג ומדהים. אפשר לבקש מן הסופרים שלא יהיו, בתקופה כזו שלנו, נגד הממסד, או שיצליפו בו בשבט אוהב, בחסד – אך להשתייך? להיות אומרי-הן בחברה בה אין אופוזיציה ובה אין דיאלוג מפרה בחיים הפוליטיים? למנוע ביקורת מאנשי-רוח וסופרים – זו משאלה מסוכנת.

אהוד בן עזר: נדמה לי כי פניית ראש-הממשלה היתה מיותרת. מרבית הסופרים אליהם פנתה בדבריה בערב פתיחת הוועידה שייכים ממילא לממסד, ולרוב נזעקים להרים את קולם המאורגן רק בנושאים שהם חלק מן המדיניות הממשלתית, וברוח אותה מדיניות. רב חפצם להוכיח כי גם הם מועילים לממשל. חלק גדול מן הסופרים הצעירים או הבלתי-מרוצים לא הראה ממילא את פניו בוועידה. אולי מתוך ייאוש, ומפני חוסר האמונה באפשרות של שינוי. הסכנה היא שתופעה דומה תחזור גם בקרב הדור היותר צעיר.

שולמית אלוני: מזלם של בני הנוער שלנו שהיום אתה לא יכול להחזיק ציבור בבידוד גמור. העולם נעשה קטן בגלל אמצעי-התקשורת, סרטים, תיאטרון וטלוויזיה. אנשים צעירים נוסעים ורואים, והם פתוחים לא רק לאופנת לבוש ושיער ולמוסיקת פופ – אלא גם לרעיונות חדשים. רעיונות אלה מגיעים אצלנו אל בני-נוער, אשר המלה דמוקראטיה היא חלק מן החינוך הבסיסי שלהם, שהרי חוזרים ושונים באוזניהם שאנחנו חברה דמוקראטית שמוסדותיה דמוקראטיים, (לא חשוב מה הגברת גולדה מאיר מבינה במושג זה; החשוב הוא הלגיטימאציה של מושג הדמוקראטיה בישראל). לכן – פתיחות זו מאפשרת לבני-הנוער לקלוט דברים חדשים ולהביע דעתם מתוך חופש. כל עוד "היותנו חברה דמוקראטית" הוא חלק מן הצידוק העצמי שלנו, וחוזרים עליו אפילו האנשים בעלי המגמות האנטי-דמוקראטיות ביותר שבקירבנו – אזי מי שאכפת לו יכול להיאבק ללא-חשש, ויש רבים כאלה.

אהוד בן עזר: נוער יהודי בארצות המערב חדל לראות בישראל אתגר. יש הנוטים אחר השמאל החדש לפלגיו, או בכיוון ראדיקאלי אחר, או להתבוללות. מה יש לנו להציע לצעירים אלו כאתגר ציוני הנוגע לגורלם האישי ולעולמם הרוחני?

שולמית אלוני: אני לא יכולה לפנות לנוער יהודי בתביעה לבוא לכאן רק מפני שביולוגית הוא יהודי. זכותו של כל אדם להשתייך לכל מקום שהוא מרגיש כי הינו שייך אליו, והפסיכולוגיה שלנו כאן – לבוא בתביעה לעלייה, ולבזות את אלה שאינם רוצים לעלות – מקוממת אותי.

אני יכולה לפנות רק אל האדם היהודי המרגיש אי-נחת במקום בו הוא נמצא בשל יהדותו. ובשבילו יש לי אתגר, והוא להשתחרר מאותה אי-נחת ולהפוך אותה למנוף, כי כאן בישראל יש לו הזדמנות להקים חברה חדשה. נפגשתי עם קבוצות מבין ה"היפיס" ואנשי התנועה לשוויון זכויות בארה"ב, והם תמיד אומרים על חברתם – "חברה רקובה". ולדעתי ההזדמנות שלהם לחברה חדשה היא עדיין כאן. סטודנט צעיר הרוצה לתרום מיכולתו ולבנות עצמו במקצועו, יכול להתחיל פה מבראשית. יהודים צעירים שאינם דתיים מוטרדים מעובדת יהדותם, הם אינם יכולים להתכחש לאני הקולקטיבי היוצר בקרבם הרגשת שייכות, אך גם תסביכים רבים, ובישראל הם יכולים למצוא תשובה.

אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. כיום יש השואלים – במה עדיף גטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על-פני קיום יהודי בפזורה, עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך ללא סכנה פיסית נראית לעין.

שולמית אלוני: נכון שכיום בארה"ב, ואפילו ברוסיה – יש יותר ביטחון פיסי ליהודי. אולם ההערכה נובעת מנקודת-המוצא. אני לא מאמינה שאנו נהיה גטו מזוין תקופה ארוכה. אני חושבת כי שנאת העולם כלפינו היא תסביך שלנו. עד מלחמת יוני 67' הבדילו אנגלים או צרפתים בין ישראלים לבין יהודים היושבים בארצותיהם; אל הישראלי התייחסו כאל בן עם וארץ נורמאליים, כאל אירי או איטלקי, ולא כאל ה"יהודי" שלהם, במובן הגלותי.

אהוד בן עזר:  כיום, שלוש שנים לאחר מלחמת יוני 67', קיימת הרגשה כי שוב ניטשטשה בעיני העולם ההבחנה בין "ישראלי" לבין "יהודי". יהודי ישראל משלמים בחייהם את מחיר מלחמת-הקיום היהודית, ואילו יהודי התפוצה מזוהים יותר ויותר עם ישראל ומוחזקים בעיני העולם אחראים למעשיה. בעתות מצוקה, בייחוד ערב מלחמת ששת הימים, נוכחו הישראלים לדעת כי יהודי העולם הם בני בריתם היחידים התומכים בהם בלא כל תנאי.

שולמית אלוני: גם היום לא נכון לומר שהעולם כולו נגדנו. אמנם נכון, כי אפילו הצעירים בישראל אינם מסוגלים לשמוע ביקורת על עצמנו מבלי ללקות בתסביך האנטישמי. אם יהודי מבקר אותנו – באים עליו בטענות של שנאה עצמית יהודית, ואם גוי – הריהו אנטישמי. גם ידידינו מבין הגויים אומרים כי קשה ביותר להשמיע שאוזנינו דברי ביקורת. והרי אפשר להיות ידידים – ולא להסכים עם כל צעד של ממשלת ישראל.

כאשר גולדה מאיר מזכירה בנאומיה את ימי ילדותה ואת אווירת הפוגרום בעיירה, אין פלא בכך שאינה מגלה אמון בגויים, שהרי היא נושאת עימה את שכבת הפחד ואי-האמון בגוי, ואולי בעולם כולו; וכך בני-דורה, ניצולי הגטאות והשואה. אבל לנו, לדור הצעיר יותר, אין משקעים רגשיים כאלה. וגם העולם לא כך מתייחס אלינו. אני חושבת כי הביקורת הנמתחת על מדיניות ישראל מצד חוגים ומדינות רבים בעולם, היתה נמתחת על מדיניותה של כל מדינה אחרת הנמצאת במצבנו. אני יכולה לא להסכים לביקורת, אך אני יכולה להבין את מניעיה באופן רציונאלי ולא לתלות את הקולר באנטישמיות של העולם.

גם הקונפליקט שלנו עם הערבים אינו על רקע אנטישמי, אלא הוא טראגדיה של התנגשות בין שתי קבוצות אתניות. מלחמה על הקיום אינה ערך אלא כורח (וזאת בתנאי שהיא באמת מלחמה של קיום) – ועל-כן אין למוד אותה בקנה-מידה של ערכים חברתיים ומוסריים. אצל איוב נאמר: "עור בעד עור וכל אשר לאיש ייתן בעד נפשו." אני רואה בצבא ובמדינה רק כלים ומסגרות העוזרים לפיתוח ערכים. מבחינה זו נתנו אנחנו, באופן עובדתי, תשובה לנושא של הקיום היהודי כערך. פה הקיום היהודי אינו רק מילים וקשר בין אנשים בעלי מוצא משותף, אלא עובדת חיים, השקפת עולם ושפה ותרבות וכל היתר. כאן יש מכלול של חינוך עברי ותרבות ישראלית המאפשר לאנשים לחיות מתוך הרגשה של שלמות ושייכות. יהודי בישראל הוא כאדם בביתו, היכול להסתובב בנעלי-בית, בעוד אשר בכל מקום אחר עליו ללכת תמיד כאילו בהרגשה שעליו לענוד עניבה, ולהסתיר חלק מן האינטימיות שלו.

האינדיקאטור הטוב ביותר להרגשת היהודי בישראל היא לעקוב אחר תגובות של תיירים יהודים הבאים לכאן מארצות אחרות, כעבור כמה שעות הם אומרים: "הלוא אלה אנשים שלנו, אונזרע מענטשן, איך בין אין הוים, אני בבית." סימן שאכן יש בישראל הרגשת שייכות ובית לכל יהודי. אינך צריך להתאמץ ולהסתגף כאן כדי להיות אתה. אתה פשוט אתה.

אהוד בן עזר: כיצד נראית לך, מבחינה היסטורית, במבט לאחור, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, אשר בזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם הפאטאליסטי והפסימי, המתכונן לגרוע ביותר, למלחמה, הוכח כצודק ונכון מבחינתנו.

שולמית אלוני: אני מסכימה שלא היינו ערים מספיק לנושא הערבי. חשוב להוסיף שהאנגלים עזרו מאוד לחדד את היחסים בין שני העמים, כמו שעשו גם בהודו. אבל, שוב – אינני מקבלת את הגישה הפאטאליסטית שלך. אחד הדברים שמטרידים מאוד את הערבים, מבחינה מילולית, הוא חוק-השבות הישראלי, המעניק באופן אוטומאטי אזרחות ישראלית לכל יהודי העולה לארץ. זוהי בעצם הריפאטריאציה של העם היהודי לארצו. כמו גישתם של הרוסים לארמנים, או של גרמניה לגרמנים. מכאן הצידוק למדינה יהודית, ויחד עם זאת למתן עצמאות לפלשתינאים והכרה בזכותם להגדרה עצמית בחלק מהארץ. הישארותנו בגבולות ארץ-ישראל השלמה תחייב אותנו להכיר בשבות הפליטים, או שנקבל על עצמנו כתר כובשים ומנשלים. אין אפשרות לשחרר שטחים כאשר חיים בהם אנשים השייכים לקבוצה אתנית שונה משלנו. כאשר נכיר בכך יבוא הקונפליקט לידי ראשית פיתרון. זה ייקח זמן, אך גם אנו, במדיניות שלנו, לא מקצרים את הזמן. קיימת גם אפשרות אחרת: אולי המעצמות הגדולות תכפינה עלינו הסדר, אשר יחלק שוב את הארץ, וכך תוצא קבוצה אתנית ערבית החיה בגדה המערבית אל מחוץ לשלטון הישראלי, ואולי כפייה כזו תביא לנורמליזאציה.

אין לי ספק שהציונות המדינית לא טעתה בעיקרה. מדינת ישראל מגשימה את הציונות ונותנת את התשובות שחיפשנו מבחינת הקיום האישי והקולקטיבי, למרות מצב המלחמה. עם זאת עשינו הרבה שגיאות, וזה קורה לכל אלה הפועלים בהיסטוריה. כיום עלינו לעשות הכול כדי שגם אם אנו צודקים – לא תיפגענה זכויות הערבים כבני-אדם, וזכותם כקבוצה להגדרה עצמית תינתן להם.

כשם שאירופה עברה את אביב-העמים במאה ה-19, ואנחנו עברנו שלב זה בסוף המאה ההיא ובראשית המאה הנוכחית – כך עוברים הערבים אותו שלב כיום. בכל מעבר מן החברה הפיאודאלית והדתית לחברה לאומית – יש גילויים לאומיים קיצוניים. למזרח התיכון הגיע כל התהליך במאוחר. לכן יש גילויים שוביניסטיים משני הצדדים, כמו באירופה לפני שנים. היום, כאשר לכל אחד מעמי אירופה יש מדינה לאומית משלו – נעשים הצעירים שם בעלי השקפות אוניברסאליות ואומרים שלאומיות היא מלה ריאקציונית.

אם מטרת הציונות הייתה להקים מדינה יהודית ריבונית – הרי שהיא הצליחה, וישראל אינה צריכה עוד להצדיק את קיומה, היא פשוט קיימת. אבל ויתור על כמה סיסמאות קיצוניות, וחזרה לערכי ראשית הציונות – יכול לעשות הרבה כדי לקרב את השלום עם הערבים.

אהוד בן עזר: קיימת דעה כי הגניוס היהודי מקורו במפגש המוצלח בין האינטלקט היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופיות העשירות. כלום אין מחירה של הציונות קיים גם בסכנת ירידת פוריותו של הגניוס היהודי בישראל, מפני סכנת ההצטמצמות במלחמת הקיום הלאומי? את יכולה לראות אישור מדאיג לכך בעובדה שאינטלקטואלים יהודים בתפוצה מאבדים את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות כלפי ישראל.

שולמית אלוני: בימי-הביניים, בתקופות בהן היהדות שיבחה את גזעה, צימצמה הנצרות את גזעה. הדרך להשכלה בנצרות היתה מטרתם היחידה, ולאחרים ניתנה ההשכלה רק באמצעות הכנסייה ומוסד הנזירות. ואילו בציבור היהודי היתה קיימת החשבה עצומה של הפעילות הרוחנית ושל הלימוד. את בת העשיר היו משיאים ל"עילוי", ומברכים אותם במצוות "פרו-ורבו". במובן זה אפשר לומר שהיהדות עסקה בהשבחת גזעה. ואילו כיום יש דמוקראטיזאציה של ההשכלה והקידום בכל העולם, ולכל השכבות, וכך המצב גם בחברה הישראלית, וטבעי הדבר שתוך כמה דורות תהיה הגאונות היהודית פחות יוצאת-דופן.

עם זאת כיום, בכל מישורי היצירה האינטלקטואלית והמדעית, שאינם קשורים לפוליטיקה, נשארה יוקרת ישראל ברמה גבוהה.

איפה נוצר הקושי? באותם תחומים של הגות ושל ספרות יפה, תחומי יצירה המושפעים בכל מדינה מן הקונפליקט בין מצבים חברתיים ופוליטיים שונים, וכנראה שהמצוקה הפוליטית של ישראל משפיעה על יכולת סופריה ואנשי-הרוח שלה להשמיע את קולם בעולם. וקיים כמובן הקושי הלשוני של מדינה קטנה. סופר עברי יכול לשאול עצמו – למי אני עמל? אבל בתחום המדע גבוהה יוקרתה של ישראל, דוגמה לכך מכון וייצמן למדע ברחובות, הטכניון בחיפה; יש ייצוא ידע ולמומחים שלנו יש יוקרה רבה בעולם. אותם אינטלקטואלים, בחלקם הגדול יהודים, המתייחסים בביטול לישראל – מבססים את כל טיעוניהם על התחום הפוליטי, שהוא תוצאה מובהקת של מציאות מסוימת בה אנו מצויים עתה.

בתי-המשפט שלנו, מקום בו מתמודדים עם בעייה מוסרית מבלי להיות כבולים על-ידי קבוצות-לחץ פוליטיות – מוכיחים עצמם ועומדים על רמה גבוהה. ובתחום הטכנולוגיה אנחנו מצליחים לאמץ ולסגל המצאות טכניות, לפתח ולשכלל אותן. זוהי פעילותו של הגניוס היהודי בישראל כיום. וכל יתר הדברים שמוטחים נגדנו הם בגדר של ביקורת והערכה פוליטית, שכמובן יש לה השלכות בתחום ההגות והמוסר.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעינייך השפעת מלחמת ששת הימים ושלוש השנים שבאו אחריה על החניך הישראלי, העומד לפני שירותו בצבא, ועל הצעיר הישראלי אשר מצב-המלחמה נעשה אצלו לפרספקטיבה כמעט יחידה של כל חייו?

שולמית אלוני: אני חושבת שהשלטון לא מציע התמודדות עם בעיות רוחניות לצעיר הישראלי. החינוך הוא יותר מדי ממוסד. הדוגמה הקלאסית היתה החתמת תלמידי השמיניות על מכתב עצומה לראש-הממשלה. לפני כחודש ימים שלחה קבוצת תלמידי הכיתה האחרונה בבית-ספר תיכון בירושלים מכתב לראש-הממשלה, גולדה מאיר, ובו כתבו:

"אנו קבוצת תלמידי תיכון, העומדים לפני גיוסנו לצה"ל, מוחים על מדיניות הממשלה בפרשת השיחות גולדמן-נאצר. עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת במשך שלוש שנים כיוון שאין בררה. לאחר פרשה זו – הוכח שגם כאשר יש בררה, ולו גם הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה. לאור זאת אנו, ורבים אחרים, חושבים כיצד להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים. אנו קוראים לממשלה לנצל כל הזדמנות וכל סיכוי לשלום."

המכתב עורר הד שלילי חזק במימסד, ובחלק גדול של הציבור, אשר התקומם בעיקר על הצעירים שהעזו להתנות את יכולתם ונכונותם להילחם – באמונתם במדיניות הממשלה. בתור תשובה החתימו מורים באופן "ספונטאני" מאות תלמידי שמיניות בבתי-ספר רבים בארץ על מכתב עצומה לראש-הממשלה, המוקיעים את מכתבה של קבוצת התלמידים מירושלים, ומצהירים על נאמנותם ועל נכונותם להילחם בכל תנאי. ההחתמה ההמונית המאורגנת הזאת זעזעה אותי. ראש-הממשלה היתה מרוצה והיא אפילו ציטטה בגאווה את העצומות ה"ספונטאניות" הללו בפגישה עם העיתונות.

פרופ' חיים אדלר, מן האוניברסיטה העברית, ערך עבודת-מחקר על החינוך לערכים בבתי-הספר בישראל, ומשרד החינוך גנז את המחקר מני תוצאותיו המדכאות, שהראו כי בנוער הישראלי יש מגמות שוביניסטיות, בייחוד בחינוך הממלכתי-דתי. וכי קיימת נטייה חזקה לדון את עצמך ואת עמך בקני-מידה אחרים מהללו שבהם אתה דן את עמו של הזולת. לדעתי נמצא החינוך שלנו בסימן לאומני מדי, ויש לשנותו. בילדותנו היה הדגש בלימוד התנ"ך, על דברי הנביאים, כיום – ספר יהושע ותקופת ההתנחלות, והזכויות ההיסטוריות הן העיקר. אני מקווה כי משרד החינוך ער לבעיות האלה, וכי מכינים תכנית רחבה יותר לחינוך לערכים אוניברסאליים.

אהוד בן עזר: האם אין סכנה לצביון הדימוקראטיה הישראלית בתופעה שאנשי-צבא ואנשי-צבא-לשעבר הם הקובעים את גורל המדינה והם המגיעים לעמדות של מנהיגות פוליטית בכירה?

שולמית אלוני: אותם אנשי-צבא שהיום נכנסים לעמדות פוליטיות ומשקיות, רובם הם חניכי תנועות-הנוער הפועליות, ומשקע הערכים הדימוקראטיים שעומד ברקע חינוכם מבדיל אותם מאנשי צבא מקצועיים במובן המקובל בעולם. הטראגדיה שלנו היא אחרת, ומקורה, בכך שהצבא הוכיח עצמו כגורם היעיל ביותר בישראל, שעה שאין בתחום הפוליטי מעוף, עשייה ומחשבה – שישוו לתנופת ההעזה הצבאית. מצב מדאיג הוא שאנשים בעלי-יכולת לא נכנסים לחיים הפוליטיים בגלל המבנה הסגור של המפלגות, המבוצרות על-ידי מנגנונים של אנשים בינוניים. רק הצבא נעשה כמין קרש-קפיצה שעוקף את דרך-הייסורים הארוכה, ומאפשר לקצינים בכירים לעבור מיד לתפקיד פוליטי רם מעלה. אנשים הבאים מן התחום האזרחי נרתעים מלעבור את הדרך הפוליטית הארוכה והאפורה, להיתקל במציאות של קבוצות-לחץ פוליטיות ושל שיטת בחירות יחסיות, בה המינויים נעשים בידי מרכזי המפלגות, ולבוחר אין השפעה על קביעת מועמדיו. בייחוד היום, עם ממשלת הליכוד הלאומי, כשאין בכנסת אופוזיציה ראויה לשמה, קיים מצב מסוכן בו הדיאלוג, במקום שיתנהל בכנסת, מתנהל בין הממסד לבין הרחוב.

אהוד בן עזר: האם את חשה מגבלות כלשהן להתפתחותה של האישה בישראל? האם החרדה אשר במצבנו הקיומי משפיעה באופן מיוחד עליה?

שולמית אלוני: נשים ממוצא מערב-אירופי יודעות לנצל את זכויותיהן. אבל יש אוכלוסייה עצומה של נשים שהגיעו מארצות-המזרח, ארצות בהן האישה היתה במצב נחות, והמסורת והדת טיפחו שמירת מעמד נחות זה. בייחוד בכל הנוגע לחוקים של חיי-משפחה. ברגישות למצב הביטחוני אין כל הבדל בין המינים. בחלק גדול מן המשפחות הצעירות האישה גם היא שירתה בצבא כמו הבעל, והנושא משותף להם במידה שווה. ואילו מבחינת אפשרויות ההתקדמות, המצב כך הוא: בשלבים הגבוהים בסולם הדרגות והמקצועות – כל הדרכים פתוחות בפני האישה. אך במשרות הבינוניות ובשכבות החלשות – התקדמות האישה היא הרבה יותר קשה. מידת החירות של האישה עולה עם מידת האינטליגנציה.

הציפיות של החברה היהודית מן האישה הן קודם כל שתהיה אם ותגדל ילדים. היום, עקב הבעיה הדמוגראפית והמצב הביטחוני – מופנות הדרישות האלה בישראל ביתר שאת אל האישה. לכן אישה שרוצה כיום לבנות לעצמה קאריירה נתונה כולה בסבך של רגשי-אשם. כמו-כן, בשל חוקים דתיים רבים, בייחוד בתחום המשפחה, נשאר יחס דו-ערכי אל האישה. סוף-סוף רבים עדיין מתפללים יום-יום "ברוך שלא עשאני אישה," ובבתי-ספר רבים, דתיים, בהם לומדים "שולחן ערוך", עדיין משננים ש"לא ילך אדם בין שתי נשים, שני כלבים ושני חזירים, ולא ישב ביניהם."

זה ודאי מקשה להכיר בשוויון האישה ובזכויותיה.

הרבה תודות ללאה שורצמן לבית בן עזר, שהקלידה עבורנו את הראיון מהספר הנדפס.

הראיון מופיע כאן מחדש ימים אחדים לאחר פטירתה של שולמית אלוני ב-24.1.14.

* * *

מסע לארץ האסירים – ערב השקה במכון

60 שנה לאחר שיצא ספרו לאור (ברוסית) – מופיע סוף-סוף בעברית הספר "מסע לארץ האסירים" מאת הסופר ד"ר יולי יהודה מרגולין ז"ל.

ד"ר מרגולין נקלע לבריה"מ ב-1940 ונהפך לאסיר במחנות העבודה של המשטר הסובייטי למשך חמש שנים. בכישרון רב באותנטיות נוגעת ללב הוא מתאר את חייו כאסיר במחנות העבודה הנוראים בצפון בריה"מ לשעבר.

הסופר שלמה אבן-שושן פירסם ב-1977 ב"הארץ" מאמר ענקי על הספר הזה, בגירסתו הרוסית, והכתירו בכותרת: "הסופר מתל-אביב שקדם לסולז'ניצין".

הסופר ד"ר יהודה מרגולין הקדיש את חייו לחשיפת פשעי המשטר הקומוניסטי, הן בספרו זה והן במאמרים שפירסם בעיתון "חרות", בשבועון "המערב" וכן בחו"ל, עד לפטירתו בשנת 1971. הוא לחם למען שיחרור יהודי רוסיה, והזדהה עם מאבק תנועת "מעוז" שפעלה להסיר את קשר השתיקה על הנעשה מעבר למסך הברזל ולמען "שלח את עמי".

מכון ז'בוטינסקי, שבו היה ד"ר מרגולין המנוח בן-בית בזמנו, עורך ערב השקה חגיגי לספר, שראה אור בהוצאת "כרמל", בתרגומה של עירית שקד ובסיוע מישה שאולי ודליה טסלר. יצויין כי זוהי הגירסה המלאה של כתב היד, שהופיע זה עתה בעת ובעונה אחת גם בצרפתית ובגרמנית.

הערב יתקיים ביום חמישי, י"ג אדר א' תשע"ד, 13.2.2014, בשעה 19.00, במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב.

ישתתפו: פרופ' שמעון רדליך, פרופ' ליאונה טוקר, עו"ד אפרים מרגולין (שמגיע במיוחד מארה"ב)  ויוסי אחימאיר. כן יוקרן סרטון בן כ-12 דקות על חייו של יולי מרגולין

הזמרת שעלתה מרוסיה לאריסה גרשטיין, רעייתו של אסיר ציון לשעבר אדוארד קוזניצוב ולשעבר סגנית ראש עיריית ירושלים, תשמיע בערב כמה משיריה.

הכניסה לאירוע ללא תשלום, מיספר המקומות מוגבל.

לפרטים נוספים: טל' 03-5287320, שלוחה 4, בשעות העבודה.

הספר המופלא "מסע לארץ האסירים", יימכר בערב במכון ז'בוטינסקי במחיר הנחה.

* * *

נגה מרון

על חברתי לכיתה שולמית אדלר, לימים אלוני

למדנו יחד בסמינר בית הכרם בירושלים כמעט שנתיים. בתום מלחמת העולם השנייה באו להכשיר עצמם להוראה יוצאי פלמ"ח בוגרי גימנסיות,  נושרי ישיבות, ניצולי שואה, וגם חיילים משוחררים מהבריגדה, שממשלת הוד מלכותו כיסתה את הוצאות לימודיהם. שולה הגיעה כמה ימים לאחר פתיחת שנת הלימודים. במסדרונות ריחפה שמועה שהמזכירות סירבו לקבל אותה באין לה תעודת בגרות. אולם היא  דרשה בתוקף להיפגש עם המנהל ד"ר דינבורג (לימים די-נור, שר החינוך) והצליחה לשכנע אותו שלא יצטער על שקיבל אותה ללא תעודה. ואכן  היא הייתה תלמידה למופת!

שולה בלטה משכמה ומעלה תרתי-משמע. יפהפייה בלונדית מתולתלת ושזופה,  יוצאת דופן בביטחונה העצמי, רהוטה ולעיתים בוטה, מעזה לחלוק על המורים ומביעה דיעה בכל עניין. היא היתה בקיאה בכל המקצועות ההומאניים: בתנ"ך ובלשון ובהיסטוריה ובספרות, וכאשר פתחה את פיה הרגשנו כחגבים לעומתה. לפני קום המדינה עדיין לא דנו בענייני דת ומדינה וזכויות אזרח, אבל כבר אז, בהיותה בת 18, שולה חייתה על פי מצפונה וציפצפה על "מה יגידו". היא גרה עם החבר שלה מוטקה ליפקין, וכאשר נפל במלחמת השחרור נסענו כולנו להלוויה שלו.

הלימודים נפסקו ואנחנו גוייסנו והתפזרנו ליחידות שונות. אחדים מאיתנו לחמו בעיר העתיקה ונפלו בשבי הירדנים. הסמינר הפך למעין בסיס צבאי, ומשם יצאו ל"ה הבחורים ממחלקת ההר לעזרת גוש עציון. עם העלייה ההמונית נשלחו בוגרי הסמינר ללמד ילדי עולים במעברות והקשרים בינינו ניתקו לשנים רבות. 

בשנים בהן עלתה שולה לגדולה עקבתי מרחוק בהערכה רבה אחר פעילותה הנחושה למען הצדק והדמוקרטיה. עם פרישתה מהפוליטיקה התחדש הקשר בינינו והיא אירחה אותי פעמים אחדות בצריף הישן והצנוע שלה בכפר שמריהו. היה מכאיב לראות את האישה היציבה והמרשימה הזאת דועכת לאיטה. מספידיה ציינו את נאמנותה לדרך שהציבה לעצמה, את צניעות הליכותיה ואת דבקותה במטרה, אולם בכך היא לא היתה יוצאת דופן. תכונות אלה איפיינו לא מעט  מבני דורה. דור תש"ח ההולך וכלה.  

* * *

עוז אלמוג

פאזל היומיום

שמונה חיילות במדים ירוקים יורדות מהרכבת בתחנה קטנה. צועדות בחבורה ומפטפטות בקול צווחני ומאנפף. אחת מצביעה על מבנה קטן בצד הרציף וצועקת, כמו מורה בטיול שנתי:

"יש שם שירותים, תעשו עכשיו כי לא יהיה אחר כך."

חברותיה נעמדות לרגע ומבטן משדר: "אני צריכה או לא צריכה?"

אחת שואלת ברצינות: "להשתין כאילו?"

ההתלבטות לוקחת פחות משנייה, כי חברותיה כבר מסתדרות בשורה בדרך לפיפי. אני עוקב בתימהון איך הן נדחקות כולן לתוך המיבנה. כל כך צפוף שם שהדלת נחסמת. אישה מבוגרת, שיצאה הרגע מאחד התאים, מבקשת לעבור החוצה. אף לא אחת מהחיילות מפנה לה דרך. הן לא רואות מסנטימטר. מרוכזות בעצמן ובחברותיהן.

צילמתי את הדלת החסומה עם הסמרטפון שלי. למה מצלם? כי אני אספן כפייתי של אירועים קטנים, שמרכיבים לי פאזל גדול.

* * *

יובל כהן

געגועיי לאבו-עמאר

אחמד קריע, או בכינויו המוכר יותר "אבו-עלאא", נתפס ביום שבת כשהוא דוהר במהירות מטורפת של 145 קמ"ש על כביש מעלה אדומים. משנלכד, סירב ראיס-אל ווזארה אל פלסטיני א-סאבק לפתוח את דלתות מכוניתו, ושוחרר לדרכו אחר כבוד מלכים בהתערבות מתאם הפעולות בשטחים, האלוף איתן דנגוט.

בתמונות  באתר Ynet נראית מכונית המרצדס של אבו-עלאא, בניולה אדירת מימדים בצבע שחור מבריק, כשסביבה ניידות משטרת התנועה וג'יפי מג"ב. המישמש המבולגן, הכה-מוכר של מדים, נשקים, פלאפונים ומצלמות – מקיף אותה מכל עבר. אנשי כוחות הביטחון נראים מתקרבים למכונית בחשדנות מהוססת, כמו דייגים שזה עתה לכדו לוויתן אשר היתל בהם במשך שבועות ארוכים. בפנים, כשהוא חנוט במעיל לבד וצעיף בסגנון מאפיוזו, היה ספון ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר. לפי המראה המרושל של שוטרי וחיילי עמך ישראל, אפשר היה בטעות לחשוב שהנשיא פרס עוכב במחסום שהקימו שוטרים פלסטיניים, בדרכו לבקר את אימו הערבייה.

 לא יודע מה איתכם, אבל אני קיבלתי פלאשבק מימי אוסלו. הימים העליזים בהם צמרת אש"ף, שנבעטה קיבינימט לתוניס רק עשור אחד קודם, עשתה בישראל כבשלה. אין מה לעשות, הימים הללו לא יחזרו. הטרחנות האיסלאמית המשתדלת מדי של ח'אלד משעל והחיוורון המגומגם של אבו מאזן כראיס – פשוט לא מספקים את הסחורה, במונחים של בידור ראוי לשמו. היכן אבדו התיאטרליות, ההומור, המקוריות והסטייל. אותה ההפתעה של הרגע האחרון, השטיק, הגימיק, זה שנשלף משרוול חליפת המדים או מהכאפייה המחודדת. אותה כריזמטיות ערסית חמקמקה שגרמה לי כילד לשבת על קצה הספה, דבוק לטלוויזיה, בתקווה לא לפספס את התעלול הממזרי הבא של האיש שדומה ללטאה.

מי יגול עפר מעיניך יא אבו-עמאר (חוץ מחוקרי פולוניום צרפתיים, כמובן). המופוואדאת כה יבשים בלעדיך!

* * *

אורה מורג

לחבריי וחברותיי סופרי וסופרות הילדים

לא חתמתי על העצומה שלכם!

כי  אני מרחמת על ילדי הגן ופחות על מסתנני אפריקה

לפני מיספר חודשים כתבה ילדה בת 13 הגרה בדרום ת"א לשופט גרוניס וסיפרה שאיננה יכולה לצאת מהבית בגלל שכניה מסתנני אפריקה.

את מאבקי אני שומרת לאותה ילדה ואותה אני רואה לנגד עיניי.

אני מצפה מסופרי הילדים שמכתב כזה יזעזע אותם שאת מרצם וחמלתם יפנו לפתור את בעייתה של אותה ילדה קודם שיעלו על בריקדות לשפר את איכות חייהם של אותם האחראים למצוקתה.  בעולם אידילי אולי ניתן להיות נחמדים עם כולם. 

 אך המציאות לצערנו לא מאפשרת להיות נחמד גם עם מהגרי העבודה, גם עם המסתננים  גם עם הפליטים וגם עם ילדי שכונות דרום תל אביב.

מודה באשמה: הם קרובים יותר לליבי. הם קרובים יותר אפילו מהצעיר החסון שלא עצר במצרים כי שם אין עבודה.

אומללות עם אחד לא יכולה להצדיק הרס עם אחר.

חבריי הסופרים באצטלה של 'אהבת האדם באשר הוא אדם' מרחמים על החלשים ומתאכזרים לחזקים.

מדינת ישראל איננה יכולה לקלוט 80,000 זרים המהווים אחוז מאוכלוסייתה, וזוהי רק ההתחלה. גם הם יולדים ילדים וגם ילדיהם יולידו בעזרת השם. מספרם יוכפל וישולש. ומה תגידו אז? 

ומה עם הגבול הפרוץ בירדן? גם משם ניתן להגיע  ומה עם פליטי סוריה המסכנים ואפילו יותר. הם הרי שכנינו. מה תגידו כשהם יעברו את הגבול ויכנסו לטבריה? ברוכים הבאים!

ומה עם פליטי תש"ח? הבה נקלוט גם אותם ובדרך גם נשכין את השלום המיוחל.

 להם לפחות יש כאן בתים הבה נקום ונפנה להם אותם...

והרי פליטי עירך קרובים? הבה נקלוט את כל נדכאי ואומללי העולם כולו: מאסיה, מאפריקה, מדרום אמריקה מאנטארקטיקה. כי עם ישראל הרי עם חנון ורחום הוא עד כדי התאבדות. 

מקוממת אותי במיוחד ההשוואה לשואה.

 הדמגוגים משווים סיטואציה בה משפחות שלמות, בהם זקנים נשים גברים ילדים ותינוקות עם מזוודה אחת בידיהם – נמלטים משליחה לתאי הגזים, משווים לאותם מסתנני העבודה חסונים?

אותם דמגוגים משווים משפחות יהודיות אומללות שביקשו 'מקלט לילה' ממדינות גדולות עשירות רבות אוכלוסין כדי לשהות בהן עד עבור זעם – לאותם בחורים צעירים שבורחים מגיוס ארוך?

 נו באמת?

אתם משווים את הסבא שלי, שרק ביקש לשבת במדינה הקרובה למדינתו ללא בקשת עבודה, ללא פשיעה, ללא הצקה לאדם ובטח לא לילד – לפולשים הצעירים שהפרו חוק מדינה כדי לעבוד ולשלוח כסף למשפחתם.

אותם אתם משווים לפליטי השואה?

מדינת ישראל, על שלל בעיותיה, החברתיות הביטחונית והכלכליות לא מסוגלת לפתור את בעיות העולם כולו.

אומרים לי חבריי מדושני העונג מצפון תל אביב:

"אבל יש גדר?  הבעייה נעצרה נקלוט את אלה שכבר נמצאים כאן."

על כל גדר של עשרה מטרים ימצא סולם בן 11 מטרים שלא לדבר על מנהרה מתחת או פרצה בגדר.

 מדינת ישראל היא ייחודית. אין עוד דוגמא בהיסטוריה למדינה הקמה מתוך  כוונה מוצהרת למתן מקלט  ובית בטוח לעם שעבר שואה. לא הייתי ממהרת להרוס אותה גם לא בשם פתרון מצוקת עם אחר.

 חבריי בצאתם להפגין בכיכר או לחתום על עצומות – מתעלמים מאותם אומללים מוכי גורל הגרים בדרום העיר הנאלצים להסתגר בבתיהם הדלים למען לא ייפגעו מהתעללות שכניהם החדשים.

   ובסוד אגיד למסתנני העבודה שברחו מהמלחמה בארצם – גם כאן יש מלחמה. גם כאן נופלים טילים. גם כאן אתם עלולים למצוא את מותכם, האם גם מכאן תברחו כשלא יהיה כאן כל כך בטוח? 

אני מחזקת את מהלכי הממשלה במלחמתה כנגד הישארות מהגרי העבודה בארץ.

אהוד: גם אליי פנו שאחתום על אותה עצומה מתחסדת של הסופרים, ודחיתי ללא היסוס את הפנייה. כמעט במקביל גם ראיתי את המסכנים השחורים הצעירים הבריאים האלה מפגינים בכיכר רבין תוך שידוע לכולנו שהם מטילים חיתיתם על שכונות דרום תל-אביב. אני חושש שאירגונים אנטי-ישראליים  תומכים בהם ובהפגנותיהם כדי להשחיר את שמנו!

* * *

אורי הייטנר

1. עזריה לא מאבד את הארץ הזאת

אתר "זמרשת", המתעד את הזמר העברי המוקדם, מראשית הציונות עד הקמת המדינה, אוסף הקלטות ישנות של אותם שירים. וכשאין הקלטות? עזריה אלון, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, הוא התחליף להקלטות. הוא מכיר את השירים, ו-37 מהם הוקלטו בקולו לאתר.

אחד השירים הוא "לא נזוז מפה" של המשורר אביגדור המאירי, שהכותרת מתמצתת את מסריו הציוניים. עזריה שר את השיר בהתלהבות, כאילו הוא עדין נער בתנועת הנוער.

למחרת מותו, השמיע רזי ברקאי את ההקלטה בשידור בגל"צ, ובראיון עם בנו גלעד, הזכיר לו בחצי נזיפה את החטא הכבד של אביו – תמיכתו בתנועה למען א"י השלמה לאחר מלחמת ששת הימים. הבן מיהר להבהיר שאביו מזמן התפכח והסביר, לשביעות רצונו של המראיין, שזו הייתה אפיזודה שנבעה מהאופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, אך מהר מאוד אביו הבין שיש כאן עוד עם וכו'.

אכן, אחרי המלחמה תמך עזריה בתנועה למען א"י (אף שלא הצטרף אליה רשמית), ואכן, כעבור שנים אחדות הוא חזר בו ותמך בפשרה טריטוריאלית. אולם ההסבר הזה, שמדבר על התלהבות של רגע בשל האופוריה של המלחמה, אינו רציני, ואינו מכבד את עזריה. מן הראוי, לכבודו של עזריה, למען הדיוק ההיסטורי ומאחר ויש לדברים השלכות גם לימינו, להעמיד דברים על דיוקם.

תמיכתו של עזריה אלון בא"י השלמה לא היתה אפיזודה ולא טריפ כתוצאה מאופוריה. היתה זו אמונה עמוקה באחד היסודות הרעיוניים המרכזיים של תנועת הקיבוץ המאוחד, אליה השתייך עזריה. אי אפשר להבין את ההיסטוריה של הקיבוץ המאוחד, של מנהיג הקבה"מ יצחק טבנקין ותלמידיו, של תנועת הנוער "המחנות העולים" בה התחנך עזריה ושעד יומו האחרון ליווה אותה והיה ממעצבי דרכה, ושל קיבוץ בית השיטה, קיבוצו של עזריה ובכור קיבוצי "המחנות העולים", ללא האמונה והערגה לארץ ישראל השלמה.

יצחק טבנקין לא חתם על הכרוז של התנועה למען א"י השלמה. אף שהוא היה ממורי דרכה, הוא סירב לחתום על מסמך שהמשפט השני שלו הוא "ארץ ישראל היא עתה בידי העם היהודי," כאשר הבשן והגלעד, עבר הירדן המזרחי, אינם בידינו... אבל בניו – המשורר משה טבנקין ומפקד חטיבת "הראל" בתש"ח יוסף טבנקין – חתמו על הכרוז. וכך גם תלמידיו והקרובים לו ביותר – מפקדי מרד גטו ורשה צביה לובטקין ואנטק צוקרמן והפוליטרוק של הפלמ"ח בני מרשק. עזריה לא חתם על הכרוז, אך הוא היה שייך לאותה סביבה רעיונית.

שלמות הארץ היתה אחד מיסודות הליכוד הרעיוני של הקיבוץ המאוחד, שנוסח ב-1958. מפלגת "אחדות העבודה" – הזרוע הפוליטית של הקבה"מ (אף שהיה לה גם אגף עירוני) דגלה בשלמות הארץ. יגאל אלון וישראל גלילי, המנהיגים הפוליטיים של התנועה, הטיפו לשלמות הארץ. יגאל אלון, שבמלחמת השחרור תיכנן את שחרור יהודה ושומרון ושאף לכך בכל מאודו, לא חדל לְבָכּוֹת את המחדל של ב"ג, שמנע זאת בתש"ח.

יגאל אלון עצמו, היה הראשון להציע פשרה טריטוריאלית, כבר למחרת מלחמת ששת הימים. הדבר היה מנוגד בתכלית לדרך בה חונך ועליה חינך לאורך שנות דור, אולם משנוכח שבניגוד למלחמת השחרור, שבה השטחים שצה"ל שיחרר נעזבו מתושביהם הערביים, לא כך היה בששת הימים – הבין שהמציאות השתנתה.

אלון, שהבין את המשמעות הדמוגרפית, יצר את תוכנית אלון, הדוגלת בנסיגה מן האזורים הצפופים באוכלוסייה פלשתינאית, אך מציעה לספח לישראל את בקעת הירדן רבתי, את ירושלים וסביבותיה ועוד. חבריו לקיבוץ המאוחד התקשו לעכל את התפנית הדרמטית הזאת, אולם בהדרגה, רובם אימצו את דרכו, ובהם עזריה אלון.

חשוב לציין, שבכל הצגה של תוכניתו, הקפיד יגאל אלון להעמיד בראש את היסוד המוסרי – זכותנו על א"י אינה ניתנת לערעור. הוא היה מוכן, כדי להבטיח את צביונה היהודי דמוקרטי של ישראל, לוותר על שטחים בא"י. אולם הוא מעולם לא הציג את ישראל ככובש זר בחבלי ארץ ישראל.

תנועת "המחנות העולים" הציבה את שלמות הארץ במרכז הווייתה. בעת פולמוס החלוקה ב-1937, בעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, נערך המחנה הארצי של "המחנות העולים" בקיבוץ גבת. בסיום המחנה, יצאה חוברת התנועה שנקראה "בבריתךְ" – ובה תורת שלמות הארץ של התנועה.

למעלה מ-60 שנה מאוחר יותר, התכנסו ותיקי "המחנות העולים" למפגש של חשבון נפש בבית השיטה: "כיצד נפרדנו מחלום א"י השלמה?"

עזריה אלון נאם פעמיים במפגש הזה. אביא מעט מדבריו:

"... גדלתי על המושג ארץ ישראל, שלא היו לה גבולות; היתה מפה, שכללה את שתי גדות הירדן ובה החרמון, היה בה הר הדרוזים והיו בה הגלעד, מואב ואדום ... ערב מלחמת העצמאות, כל הרכוש הקרקעי של היהודים היה 7% מארץ ישראל המנדטורית. כולם, חוץ מזיכיון החולה, היו דונמים שנקנו 'דונם, דונם בכסף מלא' ... אבל היתה לנו איזו הרגשת בעלות לא מוסברת על כל הארץ, שהיא היתה תוצאה של תפיסה היסטורית כלשהי. אנחנו, ב'המחנות העולים', ניסינו לממש את התפיסה הזו בטיולים לכל מקום... היתה לנו הרגשת שייכות מוחלטת לגבי הארץ, מבלי שיכולנו לומר מתי אי פעם נהיה בעלים של חלק כלשהו כאן."

עזריה תיאר את ההשלמה עם תוכנית החלוקה כעובדה, אבל ללא שמחה. "יש ביטוי 'וגילו ברעדה,' אז הרעדה היתה, הגילה לא היתה; מי שהכיר את הארץ, מי שחי את הארץ, ידע שהוא מוכרח לקבל את ההחלטה הזאת ושלא יכול להיות פתרון אחר. אבל לשמחה – מה זו עושה? ... ואני חוזר למפה הזאת [מפת החלוקה א.ה.] ושואל את עצמי ואותנו: מה תיארנו לנו שיהיה בארץ עם היהודים שיישארו בתוך הטלאים האלה? איך יעברו מאזור לאזור, איך נחיה עם אוכלוסייה שחציה יהודים וחציה ערבים? מה יהיה גורלן של נהריה, של קדמה ושל ירושלים? לא חיפשנו פתרון לזה. אמרנו: נראה מה יהיה. והערבים הגישו את הפתרון שאנחנו מכירים: מלחמה. אז קמה המדינה." גבולות המדינה עוצבו במלחמה, ובהסדרי שביתת הנשק.

עזריה טוען שאף אדם רציני לא תיכנן שינוי של גבולות מדינת ישראל בכוח, אבל לא ויתרו על החלומות.

"מעולם לא איבדתי את ארץ ישראל. לא חשבתי שהמדינה אינה מדינה ויש רק ארץ ישראל. חייתי במדינה עם הגבולות שנקבעו, ומעולם לא איבדתי את ארץ ישראל. בלי לדעת איך, אם ומתי תדרוך עוד פעם רגלי במקומות האלה. הכול נשאר כשייכות רעיונית, אולי כמו אצל אותו יהודי שישב במקום שישב והיתה לו ארץ ישראל באיזשהו מקום בחלק האחורי של המוח. מדינת ישראל היתה מציאות, ארץ ישראל היתה בעולם הדמיון. הצטערתי מאוד על התמונה שנוצרה במערכת החינוך, שמחקה לגמרי את השטחים שמחוץ לקו הירוק. ...אני ומי שחושב כמוני, לא יכולנו לוותר על א"י, גם כאשר חיינו במדינה מוגדרת ששמה 'ישראל'."

על היום האחרון של מלחמת ששת הימים, סיפר עזריה: "נסעתי מבית שאן לירושלים. ואז פגשתי מחדש את ארץ ישראל; פגשתי מחדש משהו שלא נפרדתי ממנו אף פעם. ביום העצמאות, ברוב השנים שבין 1959 ל-1967, הייתי מקדיש את השיחה שלי ברדיו לאחד האתרים והנופים הזכורים לי מעבר ל'קו הירוק'. זה הרגיז אנשים. ב-1967, שבועיים לפני פרוץ המלחמה, דיברתי על ואדי קלט. מישהו בא אלי בכעס גדול ושאל אותי למה אני מדבר על מקומות כאלה. שבוע מאוחר יותר הוא בא ואמר לי: 'אתה ידעת...' – ואני נוסע דרך ג'נין, דרך בקעת הירדן, עולה לירושלים ונכנס בפעם הראשונה דרך 'מעבר מנדלבאום' לירושלים. אחר כך באו המסעות על פני יהודה ושומרון עם השחרור, ואני הייתי 'שיכור', חזרתי למקומות שהכרתי ולמקומות שלא הכרתי. ... המחשבה הראשונה היתה, שאנחנו לא נוכל להחזיק בהכול. צריך יהיה לתקן את הגבולות... אבל תוך כמה חודשים התברר שאין מה לתקן ואין עם מי לדבר."

ומדוע בסופו של דבר הגיע עזריה למסקנה שאין מנוס מפרידה מחלק מחבלי המולדת?

"אני... כן ראיתי את הערבים, כל השנים. אני מדבר בשפתם, אני קורא, אני כותב, אני חש אותם, אני לא שונא אותם. הם תמיד היו בתודעה שלי... היתה לי מחשבה: תהיה עלייה, גם בעם היהודי היתה גאות, אנחנו נגיע למיספר כזה, שנוכל לקיים כאן מדינה עם מיעוט ערבי, לא עם מיעוט ערבי שדורכים עליו, אלא עם אזרחים. זה היה הרעיון שהאמנתי בו הרבה זמן, וכואב לי מאוד שלא הצלחנו להגשימו."

מה שהביא לשינוי בעמדתו של עזריה, לא היה שגילה לפתע את הערבים, אלא שהיהודים לא עלו לארץ בהמוניהם. הוא הגיע למסקנה שאי אפשר יהיה לקיים מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי מאסיבי ומיעוט ערבי בתוכה, מן הים עד הירדן. אולם הוא מעולם לא הסיק מכך שיש לסגת לקווי 49'.

"כואב לי מאוד מיעוט ההתיישבות ברמת הגולן ומיעוט ההתיישבות בבקעת הירדן." ולגבי האזורים שהבין שניאלץ להיפרד מהם אמר: "לא נפרדתי אף פעם מארץ ישראל. אף פעם לא ראיתי את המקומות שהערבים יושבים בהם כמקומות זרים לי: לא את חברון, לא את שכם, לא את ג'נין, לא את יריחו. לא כואב לי שערבים יושבים שם, כי הם חלק מהארץ ... אני לא נבהל מזה שיש ערבים, אני יודע שהם ישנם. אבל עם השנים מתרחשת התמורה, כאשר העלייה איננה מגיעה ארצה, והיהודים מתיישבים בחולון, בראשון לציון בפתח תקווה ואינם הולכים אל המקומות שחשבתי שצריך להתיישב בהם. והערבים מתרבים ונעשים עם. כאשר גולדה אמרה שאין עם פלשתינאי, משפט שכולם מנופפים בו, לא היה עדיין עם פלשתינאי; הפלשתינאים חשבו אז את עצמם לחלק מסוריה הגדולה... אנחנו גיבשנו אותם. אנחנו יכולים לבוא בטענות אל עצמנו. היום ברור לי שיש עם פלשתינאי והוא יושב כאן ואי אפשר לקיים מדינה דו לאומית... לאט לאט פיעפעה ההכרה שצריך לחלק. איך לחלק? הלוואי והייתי יודע. מדובר על יישובים. אני חושב שמחלק מהיישובים שהקימו ביהודה ושומרון צריך ללכת, וצריך יהיה לקבוע קווים ברורים."

עזריה מוכן לוותר על מימוש הזכות על חלקים מן הארץ, אך בשום אופן אין הוא מוותר על הזכות, על הזיקה, אף לא בעבר הירדן המזרחי. אחרי הסכם השלום עם ירדן הוא ערך מסעות לירדן. "אני לא נפרד מארץ ישראל, בין שאוכל להתהלך בה ובין שלא אוכל להתהלך בה. כאשר נחתם החוזה עם ירדן הגעתי לשם, הסתובבתי בירדן, הרגשתי את עצמי כמו בבית. הלכתי עם תנ"ך ממקום למקום, קראתי בשמות המקומות. הרגזתי כמה מהמטיילים שהיו איתי ושאלו: 'מה יש? עוד פעם הולכים לכבוש את מואב ואת הגלעד?' כשאני בא למידבא, לחשבון ולארנון, אני מרגיש את עצמי בבית, כמו בכל מקום אחר בא"י. הרגשתי טוב מאוד בעבר הירדן, לא כמו בארץ זרה, מבלי שיהיה לי צל של מחשבה שאנחנו נהיה אי פעם בעלי בתים שם. לא נהיה בעלי בתים שם. אבל התפיסה שלי את ארץ ישראל היא דבר בן אלפי שנים, שהוא מעבר לשינויים ולתמורות דמוגרפיים ופוליטיים."

את דבריו חתם עזריה במילים: "אנחנו נהיה מוכרחים להתחלק בארץ הזאת. יחד עם זאת אני לא מאבד את הארץ הזאת – היא נשארת הארץ שלי."

לא תחושת אופוריה של ניצחון הביאה את עזריה לרעיון שלמות הארץ, אלא קשר עמוק לארץ על כל חלקיה. ואף שהגיע לאט לאט להכרה שאי אפשר לממש את הזכות הזאת במלואה, לא נסדק ולו סדק צר בקשר זה.

ומדוע אמרתי שיש לעמדה הזאת משמעות פוליטית בימינו?

כמי ששותף להשקפת העולם שעזריה מייצג, כולל ההכרה שאין מנוס, כדי לשמור על צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה, מוויתור על חלקים מסוימים מארץ ישראל, אני נתקל לא אחת בהתייחסות צינית לעמדה הזאת. אני רואה הבדל תהומי בין נכונות לוותר על חלקי ארץ שאני מאמין שהנם ארצי, מתוך כאב של אובדן כאובדן איבר בגוף, לבין הרצון והתשוקה לסגת מתוך תחושה שאנו גוזלים וכובשים ארץ לא לנו. גישת "הכיבוש" מביאה לרצון לוותר על כל שטח, גם אם אין בו פלשתינאים כלל ואין בו כל איום דמוגרפי. גישת "הכיבוש" מביאה לקלות ראש בוויתור על אזורים חיוניים ביותר לביטחון, כי אם אנו כובשים וגוזלים, באיזו זכות אנו דורשים את ביטחוננו על חשבון הנכבשים והנגזלים.

מי שרואה בנו כובשים בארץ ישראל, לא יוכל להסביר, קודם כל לעצמו ולילדיו, באיזו זכות אנו יושבים במקום כלשהו בארץ. ניתן לחלק את השלטון המדיני על הארץ, אולם הזכות על הארץ אינה ניתנת לחלוקה. אם אין לנו זכות על אזור כלשהו בארץ – אין לנו זכות על כל אזור אחר. ומכאן המדרון התלול המוביל אותנו לאובדן האמונה בצדקת מאבקנו, לפוסט ציונות, לחוסר היכולת להסביר לעולם ולעצמנו את צדקתנו. כאשר הפלשתינאים טוענים בשם הצדק ואנו רק בשם הביטחון, אנא אנו באים?

2. צרור הערות 26.1.14

* בקרב מחנה השנאה העצמית בישראל, אחד החטאים הגדולים של מדינאים בעולם, הוא תמיכה בישראל. הרי יש "לעולם" תפקיד – ללחוץ על ישראל, לאיים עליה, להחרים אותה. תפקידם לתת שירות למחנה השנאה העצמית.

וכך, כאשר יש מדינות ומנהיגים אמיצים, שאינם מתקרנפים אלא נאמנים למצפונם ולערכיהם ותומכים בישראל, הם הופכים ללעג ושנינה בקרב מחנה השנאה העצמית.

אחת הבדיחות האהובות על מחנה השנאה העצמית בישראל, הוא "מיקרונזיה". תגיד "מיקרונזיה" ליד אותם אנשים, ואין צורך להוסיף דבר. הם כבר יתפקעו מצחוק. מי זאת המיקרונזיה הזאת? מדינה קטנה, לא חשובה, עלובה. "עם מי נשארתם? רק עם מיקרונזיה".

וכשמדובר בקנדה? כאן יש בעיה למחנה השנאה העצמית. הרי היא מדינה חזקה, חשובה, עשירה, יציבה, דמוקרטית, שייכת ל-G8.

ולכן, ביקורו של ראש ממשלת קנדה הרפר, נדחק אל ירכתי עמודי החדשות בעיתונים המתאימים. נאומו הציוני בכנסת הושתק. ונעשה כל מאמץ להגחיך את הרפר ואת קנדה ולהמעיט מחשיבותה.

אמנון אברמוביץ' אמר בשידור בטלוויזיה: "אז מי נשאר לנו? רק קנדה, צ'כיה, אוסטרליה ו... מיקרונזיה." חחחח מיקרונזיה. מיקרונזיה...

* רמי לוי פתח את "ידיעות אחרונות" והופתע לקרוא שהוא חתום על מכתב של מאה "בכירי המשק" המנהלים לוחמה פסיכולוגית נגד ישראל באיומי "חרם אירופי". הוא מיהר להכחיש את הדברים.

וכך, רמי לוי הודר באחת ממעמד "בכירי המשק" למעמד של טייקון. ולטייקונים, כידוע, אסור להתערב בפוליטיקה, כי אז זה הון-שלטון-עולם תחתון.

* אני מתנגד לחוק האוסר את השימוש במושג "נאצי". אני מתנגד לחקיקיזציה – חקיקת יתר, המנסה להתמודד באמצעות חוק, משפט ופלילים עם תופעות חברתיות. החוק שגוי, אולם בתופעה הנואלת הזאת, של השוואת ישראל וצה"ל לנאצים, יש להילחם באמצעות הוקעה. עורכי ההשוואה הזאת הם מכחישי השואה.

* דוגמה להכחשת השואה. בימים האחרונים מתרוצצת בפייסבוק מודעת תועבה – תמונה של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, ועליה נכתב: "אסור לבקר את הצבא ואסור להשוות."

מכחיש השואה שעיצב את הזוועה, ומכחישי השואה המפיצים אותה, רומזים לאמירה המיוחסת למנכ"ל רשת "אורט" צבי פלג שאסור לבקר את צה"ל (אני בספק האם הוא אמר זאת. זה נשמע כסחריר) ולהצעת החוק האוסרת שימוש במושג נאצי. אין כל הבדל, ולו קל שבקלים, בין המודעה הזאת, לבין הפוטומונטאז' של רבין במדי אס.אס. התמונה של רבין במדי אס.אס. נחשבת כביטוי השיא של ההסתה נגד רבין וכהתרת דמו.

* ועוד מהנעשה ברשתות החברתיות – מופצת הידיעה המרעישה שמנכ"ל רשת "אורט" התפקד ל"הבית היהודי". המקארתיזם בהתגלמותו.

* ולגופו של עניין: מראשית פרשת המורה ורטה, יצאתי נגד הגורמים הקופצים בראש, בלי להכיר את העובדות, ועל פי עמדתם הפוליטית טוענים שהתלמידה/המורה דובר/ת אמת והשני/ה משקר/ת ואף יוצאים להפגין ומסיתים על פי העמדה הקדומה שלהם. עדיין איני יודע מי דובר אמת בנוגע למה שהיה בשיעורים, אבל דבר אחד ברור כעת, לשמע ההקלטות מהשימוע – מנכ"ל רשת אורט שיקר בשידור בגל"צ, כאשר טען שהמורה אישר את טענותיה של התלמידה.

* על פי כתבה במוצ"ש ב-ynet, ורטה סיפר למקורביו שצעק "ויווה פלשתין" ושלא שירת בצה"ל. האם אתה רוצה שהאיש הזה יהיה המורה לאזרחות (!) או ל... מחשבת ישראל (!!!) של הילדים שלך?

* הלקח המרכזי מפרשת ורטה הוא – הטובים לחינוך. אם איננו רוצים לגדל כאן דור הגדל על אינדוקטרינציה אנטי ציונית, שמוריו יעודדו אותו להשתמט מצה"ל, אנו חייבים לקחת אחריות על עיצוב עתידה של מדינת ישראל. נכון, הכסף הגדול הוא במנהל עסקים, בעריכת דין  וכד', אך השליחות הגדולה והחשובה ביותר היא החינוך. הטובים – לחינוך!

* שרת החינוך לשעבר, שרת החינוך הכושלת, יש לציין, יולי תמיר, התראיינה בגל"צ בפרשת ורטה ובגלגול עיניים אופייני דיברה על החשיבות בביקורת, עד כמה חשוב שהתלמידים ייחשפו לעמדות ביקורתיות וכו'.

המראיין, יועז הנדל, שאל אותה את השאלה המתבקשת. הוא הזכיר לה את המורה ישראל שירן, שפוטר לאחר שכתב שיש להפריד בין רצח רבין למורשת רבין, ושאין לחנך על מורשת רבין שהינה שנויה במחלוקת והוא עצמו מתנגד לה.

מי שהביא לפיטוריו הייתה יולי תמיר, הליברלית, מעודדת הביקורתיות. בלי למצמץ ובלי לגמגם, היא השיבה בנאום על האבחנה בין ביקורת להסתה וטענה שאותו מורה פוטר כיוון שדבריו היו דברי הסתה מהסוג שהביא לרצח רבין. זאת, אחרי שבתי המשפט בישראל דחו את השקר הזה על הסף, הורו למשרד החינוך להחזיר את המורה לעבודתו ולשלם לו פיצויים בסך של מאות אלפי שקלים.

יולי תמיר, שהיתה לה הזדמנות פז להתנצל ולהכות על חטא, הוסיפה חטא על פשע, שיקרה בשידור במצח נחושה ושבה והעלילה על המורה עלילת שווא. אמר המלך ינאי לאשתו, שלומציון המלכה, סמוך למותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס." הוא הכיר את יולי תמיר?

* אני שב ומדגיש שיולי תמיר משקרת במצח נחושה, כיוון שהיא יודעת היטב על מה הפסידה במשפט, שהרי היא אישית היתה המשיבה מס' 2 בתביעת הנזיקין (משיב מס' 1 היה משרד החינוך, שהיא עמדה בראשו). כאשר היא שבה וטענה ברדיו, שהאיש כתב דברי הסתה מן הסוג שגרמו לאנשים לרצוח את רבין, היא עשתה זאת למרות שהיא יודעת, שבמכתב שבעטיו הוא פוטר, הוקיע שירן את רצח ראש הממשלה, הביע זעזוע מן המעשה, והדגיש את החובה לדון במערכת החינוך במעשה הרצח על השלכותיו. יחד עם זאת, הביע שירן במכתב את השקפתו החולקת באופן נוקב על דרכו הפוליטית של יצחק רבין ז"ל ועל השלכותיה עד ימינו אלה, וביקש להפריד בין הנצחת יום הזיכרון ליצחק רבין ז"ל ובין דיון חינוכי ברצח ראש הממשלה ובהשלכותיו, לבין הנצחת מה שקרוי בציבור "מורשת רבין" – היא משנתו הפוליטית של יצחק רבין כאחד מיוזמי הסכמי אוסלו – בשל היותה שנויה במחלוקת.

בשידור אמרה תמיר שאין כל מקום להשוואה בין דברי ורטה לדברי שירן, בין ביקורת לגיטימית להסתה, וציינה שאילו ורטה, כמו שירן, היה קורא לתלמידיו לצאת החוצה ולרצוח חיילי צה"ל, זאת היתה הסתה וצריך היה לפטר גם אותו.

מצח נחושה, כבר אמרנו? האישה הזאת הייתה שרת החינוך (!) של ישראל. אוי לבושה!

* עוד מכחיש שואה הוא עיתונאי "הארץ" אורי משגב: "הדמוקרטיה הישראלית טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת: סגידה לכוח ולצבאיות; פופוליזם; גזענות; שנאת האחר; העצמת אויבים ממשיים ומדומיינים לממדים שטניים; הסתה נגד מיעוטים; מציאת שעירים לעזאזל; רדיפת מתנגדים רעיוניים; סתימת פיות, וכמובן גם חקיקה, כולל האיסור להגיד 'נאצים'."

* פרדוקס הנשיאות: ככל שהנשיא יותר מנהיגותי, יותר חזק, יותר מוערך כך הוא יותר בעייתי ומסוכן. הטעם בתפקיד הנשיא הוא בהיותו סמל הממלכתיות. כאשר נשיא מעורב מעל הראש בפוליטיקה ובמדינאות ומשמש ראש ממשלת צללים המנהל מדיניות חוץ פרטית, לעומתית למדיניות של הממשלה החוקית והנבחרת, הפגיעה בדמוקרטיה קשה ביותר.

כל יום של פרס בתפקיד הנשיא, מביא למסקנה המתבקשת, שיש לבטל את מוסד הנשיאות, שאבד עליו כלח.

* בדיבור הפומבי, המלך עבדאללה ייתן גיבוי מוחלט לתביעות הפלשתינאיות, אולם במגע החשאי הוא מתרה בישראל לבל תמסור את בקעת הירדן לידי הפלשתינאים. לא, עבדאללה אינו חובב ציון ולא פטריוט ישראלי. הוא חושש לעתיד ממלכתו. אם תקום מדינה פלשתינאית, הוא מעוניין בחיץ ישראלי בינה לבין ירדן, מאחר והמדינה הפלשתינאית עלולה להוות גורם מתסיס עבור הפלשתינאים בירדן, שהם רוב אזרחי הממלכה. בנושא בקעת הירדן יש היום הלימה בין האינטרס הישראלי לאינטרס הירדני.

* ולטווח הרחוק, האופציה הריאלית ביותר לפתרון הסכסוך, היא האופציה הירדנית, שבה האזורים צפופי האוכלוסיה הפלשתינאית ביו"ש יסופחו לירדן. השאלה האם זה יהיה תחת שלטון האשמי או פלשתינאי, אינה מעניינה של ישראל.

* אם ישראל תיסוג לקווי 49' עד המילימטר האחרון, ולמחרת הפלשתינאים ישתמשו בשטח שיקבלו כבסיס לירי טילים על גוש דן ועל נתב"ג, רון וייס יוציא מהבוידם מזוודה עם הסברים, ציטוטים סלקטיביים והצדקות, המוכיחים שאנחנו אשמים בכך. ודאי שאנחנו, אלא מי?

* מלחמת האזרחים בסוריה – ספירת מלאי: הרוגים – 135,000. פליטים – 4 מיליון. ועידות בלה בלה בז'נבה – 2.

* העובדה שרוצח ההמונים, הפושע נגד האנושות בשאר אסד הוא עדיין נשיא סוריה, היא חרפה לאנושות. ועם זאת, כדאי לזכור שהאלטרנטיבה גרועה יותר – אל קאעידה.

* המציאות בסוריה היא תרכיז ההוויה המזרח תיכונית. מה תפקידה של ישראל במציאות הזאת? להתבדל מסביבתה ולהתחזק כמדינה יהודית דמוקרטית, לבנות חברה צודקת, כלכלה משגשגת, חינוך מתקדם, מדע מפותח ותרבות עשירה. כדי להבטיח את כל אלה,  ישראל נדרשת לצבא חזק ולגבולות בני הגנה. ולא פחות חשוב, מדינאות חזקה וחכמה, שלא תאפשר רצף של המציאות הזאת מפקיסטן עד גוש דן.

* יחסי לשולמית אלוני תמיד היה אמביוולנטי. מצד אחד, התנגדתי בחריפות לרוב עמדותיה. ודאי לעמדותיה המדיניות הקיצוניות כל כך, שהלכו והקצינו עם השנים בעיקר אחרי פרישתה מן הפוליטיקה, וזלגו לעבר הפוסט ציונות. ודאי שהתנגדתי לתמיכתה באקט האנטי דמוקרטי, המרדני, של סרבנות. התנגדתי לאנטי דתיות הקיצונית שלה. הערכתי את בקיאותה במקורות ישראל, אך מאוד לא אהבתי את העובדה שהבקיאות הזאת לא תורגמה להשראה ערכית מהמקורות לחיינו, אלא בעיקר כבקיאות "מודיעינית", על מנת להשתמש בה כנגד שנואי נפשה, הדתיים.

מאוד לא אהבתי את הדרך בה סילפה את מגילת העצמאות, כאשר הוציאה מהקשרו משפט אחד מתוכה כדי להציגה כמניפסט של מדינת שקשוקה לא יהודית. כעסתי מאוד על מסע רצח האופי לגולדה מאיר, שהיא הציתה והובילה. ועם זאת, תמיד הערכתי אותה כאדם אידיאולוגי, כמי שדבקה בערכיה ובעקרונותיה ולוחמת עליהם ללא פשרות, בלי לכופף אותם על פי אופנות פופוליסטיות, תוך נכונות לספוג ביקורת, חרפות ונאצות. הערכתי את העומק הפילוסופי והספרותי שעליו ביססה את משנתה, תופעה נדירה בנוף הצחיח, השומם, של הדיון הפוליטי הרדוד, אז ועתה. ויש נושאים בהם תמכתי בעמדותיה ומאבקיה, כמו למען שוויון האישה, הגנת הצרכן וזכויות האזרח. יהי זכרה ברוך!

* יוסי שריד פתח מאמר הספד לשולמית אלוני בפסקה הבאה: "אף אחד לא היה מורי בחיים הציבוריים, בוודאי לא רבי, רק שולמית אלוני היתה מורתי, המורה הגדולה שלנו. אין דבר שמכאיב לי יותר מכריכת שמי בהשתלשלות פרישתה מהפוליטיקה, אך לא היום אעמיד את ההיסטוריה על דיוקה. אולי בהזדמנות אחרת, ואולי לא."

מן הדברים ניתן להסיק, שאנשים זרים ורעים טענו נגד שריד שהוא דחק את רגליה של שולמית אלוני והביא לפרישתה מן הפוליטיקה, בעוד האמת היא שהיתה אידיליה בין השניים.

מעניין מה גירסתה של שולמית אלוני בנדון. את דעתה היא השמיעה באוזניה של עדית זרטל, בספר המרתק "לא יכולה אחרת – שולמית אלוני משוחחת עם עדית זרטל (עמ' 115-117).

"במערכת הבחירות הזאת, ב-1992, נשברו היחסים שלי עם יוסי שריד. במערכת הבחירות הזאת היה משבר גדול, כל כך גדול עד שאני חושבת שאז התחילו פעולות ההרס, ובלוטות הארס התחילו להתמלא בקצב שופע ובסילונים ארוכים. כל הדברים האחרים הם המשך של אותה מערכת בחירות ... יוסי הסתכסך קשה עם חברת הפרסום שעבדנו אִיתה. היה צריך להחליט מהר. הוא דרש את סילוקם. כיושבת ראש המטה החלטתי שהם ממשיכים... יוסי הוזז הצידה, ועל כך כמובן, לא סלח לי. מה עוד שזו נחשבה בעיניו להזדמנות הגדולה להוכיח את כישוריו. כידוע, ההצלחה של מר"צ בבחירות ההן היתה רבה. זכינו בשנים עשר מנדטים... בראש רשימת מפלגת העבודה עמד יצחק רבין ובראש מר"צ שולמית אלוני, ובמערכת הבחירות יוסי, לא זו בלבד שלא היה הרוח החיה, הוא פשוט היה חסר השפעה ועל כן פגוע מאוד ונעלב. אח"כ היה עניין הכניסה לממשלה. בשלב הראשון נקבע מפתח של שר על כל ארבעה חברי כנסת. יוסי לא מונה לשר וראה את עצמו קורבן. הוא טען לפני מועצת מר"צ, בפומבי ובנאום נרגש, כי הושאר 'פצוע בשדה', ואני מכריזה בזה, וכולם ידעו זאת, שעשיתי כל מה שאפשר כדי לתת לו מהר מאוד עירוי דם. הלכתי ליצחק רבין, ויש עדויות כמה נדנדתי לו. הוא לא רצה את יוסי בממשלה, כי היתה ביניהם מערכת יחסים עכורה. המשפט הראשון שאמר לי יצחק רבין היה: 'מה את רוצה? הוא עוד יעשה לך מה שהוא עשה לי. תניחי לי.' הכוונה הייתה לדמות השיכור שיוסי בנה לו. הבטחתי לרבין, שברגע שיהיה שר הוא יהיה נאמן לו הרבה יותר משהיה אי פעם נאמן לי."

בהמשך מספרת אלוני שוויתרה למען שריד על מקומה בוועדת השרים המלווה את המו"מ המדיני. "אני רציתי לעשות את העבודה שאני עושה כראוי וחשבתי שבזה גם אוריד קצת את יוסי שריד מהגב שלי; הוא יירגע ויהיה לו עיסוק בעל חשיבות והרבה תקשורת. אנשים אומרים שזה היה המשגה החמור שלי, מפני שזה אִפְשֵׁר ליוסי שריד ליצור רושם שהוא האיש הבכיר, העוסק בדברים הכי חשובים, מה עוד שהוא התחיל להציג את עצמו ברבים כמנהיג האמיתי של התנועה וכאיש סודו של ראש הממשלה ... עצוב לי שכך אני פורשת, שהרי בלאו הכי לא חשבתי להמשיך קדנציה נוספת, אבל חשבתי שאפרוש בדרך אחרת. כשרה וכחברת כנסת יש לי הישגים מרשימים. גם הצלחתי במה שרציתי מאוד, לאחד את השמאל הישראלי, או מה שנקרא שמאל, לרשימה אחת. לא חשבתי שאהיה קורבן למאבקי כוח ולמצ'ואיזם גברי גס וארוגנטי... הלב שבור בגלל הצורה שבה קרו הדברים."

כזכור, אחרי פרישתה של שולמית אלוני שריד החליף אותה, ומר"צ בראשותו איבדה רבע מכוחה.

* יש לציין שלצד החתרנות של יוסי שריד ודחיקתו את שולמית אלוני אל מחוץ לפוליטיקה, לפחות בנושא אחד היתה ביניהם מחלוקת עקרונית, שבה הצדק היה לחלוטין עם שריד – אלוני תמכה במארת הסרבנות ושריד התנגד לה.

לא אופתע אם עמדתו של שריד היום שונה, כיוון שבשנים האחרונות הוא מצטייר, במאמריו ב"הארץ", כזקן מר ונרגן שעמדותיו הולכות ומקצינות, ונעדרת מהם נימת האחריות והביטחוניזם שהיו מנת חלקו כח"כ.

* זמן קצר אחרי הסכם אוסלו, העיתונאי אורי דן, מקורבו של אריק שרון, שופרו, מעריצו ונושא כליו – ביקר בגולן ולן בצימר באורטל. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והוא ביקש להיפגש איתי. באותו לילה שמרתי בשער היישוב, ואירחתי אותו בבודקה השמירה. בשיחתנו הוא ביטא עמדות קיצוניות ביותר, שלא יכולתי לשאת. בין השאר הוא אמר, שאחרי שנחליף את השלטון, רבין ופרס יעמדו לדין על בגידה.

אמרתי לו: "אני מבין שיחד איתם יש להעמיד לדין גם את מי שעקר את היישובים בסיני." ותשובתו: "אי אפשר, כי הוא יהיה אב בית הדין."

* מועדון גיל-עד, הוא מרכז יום לקשישים חולי דימנסיה, במרכז הרפואי "שיבא" תל השומר. אבא שלי מבלה שם מידי יום. השתתפתי השבוע במסיבת יום הולדת לילידי ינואר במועדון, והתרגשותי היתה ונותרה עצומה. איזה צוות מקצועי, מסור וותיק! כמה חום, כמה אהבה, כמה שמחת חיים הם מפיקים מעצמם, למען המטופלים במועדון. ואיך הם מצליחים למצות מהמטופלים כל טיפה של חיוניות ושל שמחת חיים. ואיך המקום תמיד נעים, תמיד נקי, תמיד רגוע ושלו. צדיקים אמיתיים.

* ביד הלשון: ועידת ז'נבה, ועידת השלום בסוריה, היא ועידת סרק. אין אדם אחד מבין המשתתפים בה, שאינו יודע ומבין שהיא לא תקדם את השלום כמלוא הנימה. ולמה הם נפגשים? למראית עין של עשייה. למעשה, הוועידה הזאת היא אוויר חם ותו לא.

כולם מדברים על שלום, אבל ... "שלום שלום ואין שלום."

מה מקור המשפט הזה? זהו פסוק המופיע פעמַיִם וחצי במקרא, בדברי נביאים.

פעמַיִם אומר זאת ירמיהו. בפרק ו': יד – וַיְרַפְּאוּ אֶת-שֶׁבֶר עַמִּי עַל-נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.

בפרק ח': יא – וַיְרַפּוּ אֶת-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי עַל-נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם...

ועוד חצי פעם, בספר יחזקאל, פרק יג: י – יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת-עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם..."

יש הבדל מהותי בין ועידת ז'נבה לנאומי הנביאים. בעוד בז'נבה התכנסה ועידה של שקר מוסכם, הנביאים מתריעים דווקא מפני האמונה של הציבור בנביאי שקר המסממים אותם בהבטחות שלום שלום. ואין שלום.

נשמע מוכר?

* * *

מיכה לימור

קונצרט ופוליטיקה באודיטוריום מרכז-הכרמל

מתוך יקינתון 262 – ינואר 2014 – דברים שרציתי לומר

חידודים גלשו במורד גבי ומחנק קל אחז בגרוני. צלילים של וולפגנג אמדאוס מוצרט ריחפו באודיטוריום של מרכז הכרמל בחיפה, עלו מעלה לתקרה האקוסטית ונשרו בחמדה אל האולם הגדוש. אך לא רק בשל היצירה הקסומה התלחלחו עיניי.

היה זה הקונצ'רטו במי במול מג'ור לשני פסנתרים ולתזמורת. ניגנו שני פסנתרנים נדירים מלווים על-ידי התזמורת הפילהרמונית של ישראל. לפני שאגיע לעיקר הדברים שרציתי לומר, כמה מילים על היצירה וימחל לי וולפגנג היקר על התפקיד המשני שאני מועיד לו וליצירתו. את הקונצ'רטו חיבר מוצרט בתקופה עגומה למדי של חייו, לאחר מות אימו האהובה, בעת שהותו בזלצבורג כמשרתו האמנותי של ארכיבישוף קנאי. מרבית היצירות שכתב אז הלמו את מצב רוחו הדיכאוני ואת תכתיביו הכנסייתיים של איש הדת האפל. הקונצ'רטו לשני פסנתרים חרג מעגמומיות יצירותיו בעת ההיא. האלגרו והאנדנטה הפגינו שמחת-חיים והצבתם של שני פסנתרים בחזית הבמה היוותה חידוש דרמטי ומהפכני. חוקרי יצירותיו ומומחים למוסיקה של העת ההיא אומרים כי בניגוד לרעיון הסוליסט הבולט, כאן, ביצירה זאת הוליד מוצרט "שני סולנים התומכים זה בזה, לאורך הקונצ'רטו כולו, משלימים זה את זה ושואפים להתמזגות, אך לעולם לא מאפילים זה על זה." (פלינה קדם).

עכשיו לעיקר. את שני הפסנתרנים שביצעו באותו ערב את היצירה, רומם וגידל המנצח המיתולוגי של התזמורת הפילהרמונית זובין מהטה. הוא הפגיש ביניהם בקונצרט למען השלום שיזם המאסטרו ושהתקיים באוסלו ב-2011. מאז חברו השניים וייסדו דואו מוסיקלי קבוע. הם מופיעים יחדיו עם תזמורות נודעות באולמות החשובים סביב העולם, ובהצלחה יתירה. הם קוצרים ביקורות נלהבות, בהמבורג, ברלין ובייג'ינג, במלבורן ובניו-יורק, אוספים פרסים בין-לאומיים מן החשובים בעולם המוסיקה. שמו של האחד – ירון קולברג, יהודי, ישראלי. שמו של השני, בישארה הרוני, ערבי, בן נצרת המגדיר עצמו, פלשתיני. ירון בן 30 נולד וגדל בירושלים, להורים ילידי תל-אביב. האב פרופסור איתן קולברג, מרצה בדימוס לספרות ושפה ערבית. אימו, בת-שבע סבלדי-קולברג, נגנית כינור ידועה. בישארה אף הוא בן 30, גדל בנצרת ולמד נגינה בחיפה. הם מציגים עצמם בארץ ובעולם כדואו אמאל (תקווה), צמד ישראלי-פלשתינאי.

מרגע שעלו השניים לבמה נזרקה דריכות באולם. נוצקה אווירה מיוחדת. לא היה אפשר לטעות בהם, מיהו מי, שעה שפילסו את דרכם דרך הנגנים המחויטים אל קדמת הבמה ואל שני פסנתריהם הכובשים את מחצית הבימה. ירון, הנמוך בין השניים, חליפה ספורטיבית אפורה, צווארון פתוח, חיוך לבבי רחב שאינני יכול אלא לכנותו חיוך ידידותי, ישראלי. ואילו בישארה, בחליפה כסופה זוהרת ונעליים בהירות, פנים כחושות כהות, בלא צל של חיוך. הסטראוטיפ קרן עד לשורה האחרונה ביציע. אם היו באים כך מולנו בעיר זרה היינו פוסקים מיד: זה ישראלי. זה ערבי. הנה לכם הגימיק-ישראלי ופלשתינאי מנגנים יחדיו. תרגיל דניאל בירנבוימי או זובין מהטהי קלאסי. קלישאה מוכרת – המוסיקה והשלום. האם ביקשו או נתבקשו השניים להבליט את הסטראוטיפ מתוך כוונה תחילה? אין לדעת.

וחרף הסטראוטיפ והקלישאה, מרגע שהחלו לנגן התחולל קסם. כבר באלגרו שבפתיחה נטפו הצלילים העליזים מאצבעותיהם של שני הפסנתרנים, מפסנתרן אחד אל רעהו ואחר-כך כהד משוח בשמן זית זך אל הלבבות המחישים פעימות באולם, למצער בליבי שלי. השניים דיברו זה אל זה בצליליו הנפלאים של מוצרט ואותי שבה הדו-שיח. מדי פעם בפעם הרימו עיניהם כל אחד ממקלדותיו אל עיני עמיתו היושב ופורט מולו, החליפו מבע של הזדהות טמירה, של הבנה עמוקה בשפתם המיוחדת, תיבלו ברמז של חיוך כמצפינים סוד.

בקטע השני, באנדנטה, הפך הדו-שיח המנוגן לדיון מיושב, מושכל. מין משא ומתן המתנהל בין שניים בקצב הליכה. האחד טען, השני השיב, האחד קבע, השני ערער. בקטע הזה החל הצימרור בגבי, המחנק בגרוני, העירפול בעיניי. רציתי לזעוק: תנו להם! תנו להם לנהל כך את המשא ומתן בין ישראלים לבין פלשתינאים. עד סיום הקונצרט הם סוגרים עניין. הם מקיימים דיאלוג מופלא. האחד ממריא בטונים והשני נוסק, האחד קוצב והשני מנדב, הרמוניה מושלמת. הנה הגבולות והנה הביטחון, הנה האמון וכאן החשדנות, העוצמה והחולשה, הכל מותווה ואיש מחזיק בנפש רעהו, מבין לנפש רעהו, שומר על נפש רעהו. הקהל הכרמליטי חש בקסם. הריע עוד ועוד. והשניים קדו והתחבקו עד דמעות.

נזכרתי במרטין בובר ובמשנתו הדיאלוגית לפיה מגשים האדם את עצמו דרך זולתו, דרך הדיאלוג. וגם במאמריו לפיהם מקור הרע ביחסים בין עמים הם הפוליטיקאים.

תנו למוסיקאים לשאת ולתת.

אהוד: שמעתי את שני הפסנתרנים האלה בקונצרט בהיכל התרבות בתל-אביב, ובלשון המעטה אומר שמאוד-מאוד לא התפעלתי. אין די בגימיקים כדי ליצור מוסיקה מעולה, גם אם הגימיק הוא לטובת השלום בין ישראל לערבים.

* * *

משה כהן

הנדון: נתניהו נכס לאומי

מכובדי,

לרגל ועידת דאבוס, שוב הוכח איזה נואם ומסביר מעולה הוא ראש הממשלה שלנו. אחד המעולים בעולם. האזנתי לנאומו בדאבוס וממש רוויתי נחת ומלאתי גאווה להיות ישראלי. 

מעבר לחילוקי דעות פוליטיים, עלינו להתברך בנכס הלאומי הזה ולחזק את ידיו של בנימין נתניהו בהופעותיו בפני אומות העולם, המביאות כבוד והערכה למדינת ישראל. איש לא ייקח זאת ממנו. כול הכבוד לך, אדוני ראש הממשלה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

מוסלמית ציונית ערבייה:

ttps://www.youtube.com/watch?v=5qd94c5_LLA&list=UUauYT94mZMKYxCFIgBzfq0

הנה הפסיעה הראשונה לקראת דו-שיח שפוי!

* * *

מוטי הרכבי

עובדות היסטוריות

מייל זה נועד לשמאלנים, אני כישראלי שרוצה לחיות לא צריך עובדות היסטוריות אלו כדי להשתכנע שזכותי לחיות בארץ הזאת. אני לא צריך מייל זה כדי לשכנע אותי שאינני רוצה להפקיר את משפחתי בידיהם של הרוצחים שמסביבנו. די להסתכל במה שעבר על משפחתי באירופה, ולהביט במה שקורה היום בסוריה, לבנון, לוב, עיראק ובעצם בכל מדינה בה שולט האיסלם. אבל לשמאלנים שזורקים סיסמאות ו"עובדות היסטוריות" שעברו סינון, הסתכלו וראו:

מי מהמנהיגים ישראליים או הפלסטיניים נולדו בפלסטין?

מנהיגים ישראליים: בנימין נתניהו, נולד ב-21 באוקטובר 1949 בתל אביב. אהוד ברק, נולד ב-12 בפברואר 1942 במשמר השרון, מנדט בריטי בפלסטין. אריאל שרון, נולד ב-26 בפברואר 1928 בכפר מל"ל, מנדט בריטי בפלסטין. אהוד אולמרט, נולד ב-30 בספטמבר 1945 בבנימינה, גבעת עדה, מנדט בריטי בפלסטינה. יצחק רבין, נולד ב-1 מרס 1922 בירושלים, מנדט בריטי בפלסטינה. יצחק נבון, נשיא מדינת ישראל בשנים 1977-1982. נולד ב-9 באפריל 1921 בירושלים, מנדט בריטי בפלסטינה. עזר ויצמן, נשיא מדינת ישראל ב-1993-2000. נולד ב-15 ביוני 1924 בתל אביב, מנדט בריטי בפלסטינה

מנהיגים פלסטינים ערביים:יאסר ערפאת, נולד ב-24 באוגוסט 1929 בקהיר, מצרים. סאיב ברקת נולד ב-28 באפריל 1955, בירדן. יש לו אזרחות ירדנית. פייסל עבד אל קאדר אל חוסייני נולד בבגדד, עיראק ב-1948. סרי נוסייבה, נולדה בשנת 1949 בדמשק, סוריה. מחמוד אלזהאר, נולד בשנת 1945, בקהיר, מצרים.

לכן, מנהיגים ישראליים, שנולדו בפלסטין, הם "מתנחלים" או "פולשים" בעוד מנהיגים ערביים פלסטיניים שנולדו במצרים, סוריה, עיראק, תוניסיה הם "פלסטינים ילידים"!

אלה העובדות בקיצור אודות המאבק בישראל היום.

לאום וירושלים? ישראל היתה למדינה ב-1312 לפנה"ס, אלפיים שנים לפני קום האיסלאם.

פליטים ערביים בישראל החלו להזדהות כפלסטינים ב-1967, שני עשורים אחרי הקמת מדינת ישראל המודרנית.

לאחר כיבוש הארץ ב-1272 לפנה"ס, היהודים שלטו בארץ אלף שנים והיתה להם נוכחות רצופה בה במשך 3,300 שנים.

השליטה הערבית היחידה לאחר הכיבוש ב-635 לספירה נמשכה רק 22 שנה.

במשך יותר מ-3300 שנים ירושלים היתה הבירה היהודית. ירושלים מעולם לא היתה בירתה של ישות ערבית או מוסלמית. אפילו הירדנים, כשהם כבשו את ירושלים, לא עשו אותה לבירתם ומנהיגים ערביים לא ביקרו בה.

ירושלים נזכרת יותר מ-700 פעמים בתנ"ך ואף לא פעם אחת בקוראן.

דוד המלך יסד את העיר ירושלים, רגלו של מוחמד לא דרכה בה.

יהודים מתפללים עם פניהם מופנות אל ירושלים, מוסלמים מתפללים כשפניהם למכה. אם הם נמצאים בין ירושלים למכה אז פניהם למכה ואחוריהם לירושלים.

פליטים ערבים ויהודים? ב-1948 מנהיגי ערב עודדו את התושבים הערביים לצאת מישראל בהבטיחם לטהר את הארץ מיהודים. שישים ושמונה אחוזים מהם ברחו בלי לראות חייל ישראלי בכלל.

פליטים יהודים נאלצו לברוח מארצות ערביות בגלל אלימות, רדיפות ופוגרומים מצידם של הערבים.

מיספר הערבים אשר יצאו ב-1948 מישראל מוערך ב-630,000. מיספר הפליטים היהודים מארצות ערב מוערך באותו מיספר.

הפליטים הערבים בכוונה לא נקלטו בארצות הערביות, למרות שטחן הענק. מתוך 100,000,000 פליטים בעולם מאז מלחמת העולם השנייה, הם מהווים הקבוצה היחידה שלא נקלטה או השתלבה בארצות עמם. הפליטים היהודים נקלטו כולם בישראל, מדינה לא יותר גדולה מניו ג'רסי.

המאבק הערבי-ישראלי? לערבים יש שמונה מדינות, לא כולל פלסטין. יש רק מדינה יהודית אחת. הערבים יזמו את כל חמש המלחמות והפסידו. ישראל התגוננה כל פעם וניצחה.

אמנת הפת"ח עדיין דורשת השמדת ישראל. ישראל מסרה לפלסטינים את רוב שטחה של הגדה המערבית, אוטונומיה תחת הרשות הפלסטינית, וסיפקה להם נשק.

בזמן השלטון הירדני, אתרים יהודיים קדושים נבזזו ומהיהודים נשללה זכות הגישה אליהם. בשלטון הישראלי כל האתרים המוסלמיים והנוצריים נשמרו ונפתחה הגישה אליהם למאמיני כל הדתות.

ישראל והערבים באו"ם? מתוך 175 החלטות מועצת הביטחון עד 1990, 97 היו נגד ישראל.

מתוך 690 החלטות העצרת הכללית עד 1990, 429 היו נגד ישראל.

האו"ם שתק כאשר נהרסו 58 בתי כנסת בירושלים ע"י הירדנים.

האו"ם שתק כאשר הירדנים בשיטתיות חיללו את בית הקברות היהודי העתיק בהר הזיתים,

האו"ם שתק כאשר הירדנים אכפו מדיניות אפרטהייד שמנעה מיהודים להגיע להר הבית ולכותל המערבי.

אלה הם זמנים נוראים. אנו חייבים לשאול את עצמנו מה צריך להיות תפקידנו. מה נספר לנכדינו שעשינו כאשר היתה נקודת מפנה בגורל היהודים, הזדמנות להשפיע?

אמת ושלום הינם ערכים משותפים לכולנו, וכולם חייבים לדעתם.

* * *

אנחנו אמרנו וכתבנו מהרגע הראשון:

החוק "לעידוד הספר והספרות הישראלית"

הוא חוק מטומטם, הוא חוק לא ישׂים

וגם "חוק" שלא יעמוד במיבחן הבג"צ

רק ספרים בודדים, שהם ממילא רבי מכר

יחזיקו מעמד על המדפים 18 חודש

שאז יהיה מותר למוכרם בהנחה!

גם אי-אפשר להתערב בהסכמים קיימים בין סופרים למו"לים

מה עוד שסופרים ומוסדות משלמים למו"לים עבור הדפסת ספריהם!

ניצן הורביץ, מיוזמי החוק, אינו מבין, בטיפשותו – את נזקיו!

אהוד בן עזר

* * *

מרדכי קידר

כשאללה לוחם נגד מאמיניו

מאז אמצע המאה ה-19 נחשפו משכילים ערביים לרוחות הלאומיות שנשבו באירופה, למדו אותן, אימצו אותן אל ליבם וניסו ליישם אותן בארצות המזרח התיכון. כך קמו תנועות פאן-ערביות שדגלו בהקמת מדינת לאום אחת ממרוקו במערב עד עיראק במזרח, מסוריה בצפון עד תימן בדרום. במקביל, נוסדו מדינות מקומיות על ידי הקולוניאליזם הבריטי, הצרפתי והאיטלקי, שניסו לבסס את קיומן על יצירת תודעה מקומית – סורית, עיראקית, ירדנית וכולי – על חשבון התודעה הערבית הכוללת, שנותרה ליישום ב"ליגה הערבית" בלבד.

התדמית החיובית שהיתה לברית-המועצות באמצע המאה ה-20 הביאה גם לפריחת תנועות שנגזרו ממנה כמו הסוציאליזם הערבי של גמאל עבדול נאצר ומפלגות הבעת' ששלטו בסוריה ובעיראק. אחרים נהו אחרי הליברליזם המערבי וניסו לחקותו, לעומת נוספים שאימצו דווקא את המודל המלוכני, שהתבסס על המסורת המקומית ושילובה בחוקה פסאודו-מערבית.

המשותף לכל האידיאולוגיות הללו היה שכולן ניסו למצוא תוכן חדש ומשמעות מודרנית לקולקטיב הערבי, במקום התוכן המסורתי שלו, שהיה שילוב בין השבטיות והאיסלאם – שני המרכיבים העיקריים של התודעה הקולקטיבית במזרח התיכון. הבסיס לכל האידיאולוגיות החדשות היה שמדובר באומה ערבית אחת, בעלת מאפיינים מיוחדים המצריכים את התאמתן של האידיאולוגיות המערביות לתנאי המזרח הערבי.

אלא שמה שנבנה לאורך השנים היה מגדל קלפים, סיסמאות נבובות ורעיונות שדופים, שלא הצליחו באמת ליצור תודעת-יחד חדשה בעלת תוכן רעיוני מוצק ומקובל, שתתנחל בלבבות ההמונים ותחליף את נאמנותם הבסיסית, החזקה, למסורת השבטית והדתית. את ההוכחה אנו מקבלים – ובצבע אדום עז – במהלך שלוש השנים האחרונות, שהביאו לקריסת הרבה מהרעיונות הריקים שהציפו את המרחב הציבורי עשרות שנים.

ציפורי המוות של אלקאעידה

הלאומיות הערבית, שהתבטאה בליגה הערבית ובמוסדותיה, כולל הפסגה הערבית, התבררה כלא יותר מעלה תאנה לכיסוי ערוותן של הפלגנות, התככנות, הנקמנות, השנאה, הקנאה והתחרות – שהעיקו על כל פעולה קולקטיבית של מדינות ערב. הסולידריות הערבית התגלתה כסיסמה שדופה וחסרת משמעות, כשמדינות ערביות לא רק שלא סייעו זו לזו כשהותקפו על ידי זרים, אלא אף לחמו זו נגד זו, בניגוד מוחלט למגילת היסוד של הליגה הערבית. רק בשלוש השנים האחרונות ראינו את מעורבותן הצבאית הגלויה של קטר, סעודיה ומדינות אחרות – בלוב, בסוריה, בבחריין ובתימן, כשבחלקן הסיוע הזר היה לשם חיזוק השליט ובחלקן יועד למתנגדיו. לכך יש להוסיף את התככנות הקבועה של ערוץ "האחים המוסלמים" "אלג'זירה" המשדר מקטר, ואת הג'יהאד התקשורתי שהוא עורך נגד השליטים הערביים מאז שהחל לפעול בשלהי 1996.

במהלך הדור האחרון, השליטים, או נכון יותר הדיקטטורים – מגמאל עבדול נאצר עד סדאם חוסיין, מקדאפי ועד אסד האב והבן – טובחים, בשם הלאומיות והאינטרס הפטריוטי כמובן, מאות אלפים מנתיניהם. רוצחים אלה היו אורחים מקובלים בוועידות, בכנסים, בקבלות פנים ובמסדרונות, וכל פוליטיקאי נדחף כדי לזכות בתמונה איתם. אפילו כמה פוליטיקאים מבין אזרחי ישראל הערביים רצו ללוב לפני כמה שנים כדי להצטלם עם רוצח ההמונים ששלט בה 42 שנה. התנהגותם הוציאה שם רע ללאומיות ולפטריוטיות שעלו משופרות התעמולה שלהם, ונפשם של אזרחיהם נקעה מהם ומן המסר שניסו להעביר.

האמון שהאזרח הערבי מייחס למדינתו נמוך להפליא, בהשוואה לזה של אזרחי מדינות אחרות. האיש ברחוב הערבי משוכנע כי השלטון במדינתו מושחת, מסואב ופועל אך ורק לתועלת מי שמקבל משכורת רשמית של המדינה ומנצל את משרתו וסמכותו לעשיית רווחים אישיים באמצעות שוחד ושלמונים. התחושה הכללית ברחוב הערבי היא של ייאוש מאי-יכולתם של ערבים לנהל מדינה מודרנית, מסודרת, בעלת שקיפות שלטונית והגינות כלכלית. האלימות שנוקטים השלטונות במדינות ערב מזה עשרות שנים מרחיקה מהם את מרבית האוכלוסייה ויוצרת עוינות מבנית קשה בין השלטון והאזרחים.

במקביל, קיימת גם תחושה שבעולם הערבי, ללא אלימות שלטונית – לא ניתן לקיים מערכת מסודרת ויעילה לאורך זמן. האלימות השלטונית שוררת במישור הלאומי המדינתי, כולל בגופי המדינה כמו משרדי ממשלה, צבא ומשטרה. אך זו קיימת גם במישור העירוני מוניציפלי, ובמסגרות המשפחתיות. רמת האלימות במשפחה המזרח תיכונית גבוהה מזו שבאזורים אחרים של העולם, והאישה הערבית היא המדוכאת ביותר מכל נשי העולם.

גם הנאמנות הערבית לפלסטינים התבררה כסיסמה נבובה. מה עשו מדינות ערב כדי להפחית את סבלם של פליטי 1948 שנכלאו על ידן ב"מחנות פליטים"? אפילו הפלסטינים ביהודה, שומרון ועזה מחזיקים את אחיהם במחנות פליטים! מה עשו השלטונות הערביים עם המיליארדים שקיבלו למען הפליטים מהעולם במשך 65 שנים? האם מדינות ערביות כמו מצרים וירדן לא עשו שלום עם ישראל בלי שבעיית הפלסטינים נפתרה? נראה שהאינטרסים הפרטיקולריים של מדינות אלו גברו על סיסמאות הסולידריות הרעועה עם הפלסטינים. אירועי הימים האחרונים במחנה הפליטים "ירמוך" בסוריה מוכיחים עד כמה הפלסטינים יקרים לליבם של אחיהם הערבים.

אפילו האיום האיראני, שהחל להיות יותר ויותר משמעותי בתקופה האחרונה בעקבות הסכם ז'נבה, אינו מצליח לאחד את הערבים. לכן, בצר להם, הם מפתחים מאחורי הקלעים את יחסיהם עם ישראל, אולי זו תושיע אותם מהאיראנים. חסן נסראללה כינה אותם "דמויי גברים", ואין בלקסיקון הערבי כינוי גנאי גרוע יותר.

יותר מ-100 מיליון ערבים חיים הרחק מתחת לקו העוני – חולים, בורים ומוזנחים. מצד שני פלח צר מאוד של ערבים חי חיי מותרות של מיליארדרים במדינות הנפט, אבל לא רק בהן. הסולידריות הכלכלית בקרב "האומה הערבית" שואפת לאפס, והדאגה האמיתית לעני, ליתום ולאלמנה כמעט שאינה קיימת. היעדר הסולידריות הכלכלית הוא תוצאה של חולשת הסולידריות החברתית. ערכם של חיי אדם בעולם הערבי נמוך מאוד, ולכן גם הדאגה לאיכותם מוגבלת למדי.

בשלוש השנים האחרונות, כתוצאה מהתדרדרות האידיאולוגיות המודרניות וחולשת המשטרים הערביים, החלו ציפורי המוות של אלקאעידה לנקר את הגוף החלש והחולה של האומה הערבית. האדם יצא מעמדת ההנהגה, ואליה נכנס אללה כשקלצ'ניקוב בידו. לכל מקום שבו חדלה המדינה לתפקד, מגיעים טרוריסטים מכל רחבי העולם ומקימים בו "מדינה איסלאמית". כך זה בעיראק, בסוריה, בלוב, בתימן ובסיני – בנוסף לסומליה, מאלי, ניגריה, אפגניסטן ופקיסטן. המטרה הראשונה של סוכני המוות הללו היא האומה הערבית. מיספר המוסלמים שהם הרגו גבוה בהרבה ממספר "הכופרים" שנהרגו באש בכל מקום שיש באפשרותם להצית. אלקאעידה הפכה את אללה ללוחם בשדה הקרב, הלוחם נגד מאמיניו המוסלמים.

מול עינינו, העולם הערבי הולך ושוקע אל מעמקיה של ביצה טובענית של דם, דמעות ואש, כשתרבותם של עמי המזרח התיכון מביאה 300 מיליוני ערבים, ועוד מוסלמים רבים שאינם ערבים, אל תוככי הגיהנום. אם ישראל תודיע היום שהיא פותחת את שעריה לרווחה להגירת ערבים ומוסלמים אליה ללא הגבלה, המוני ערבים היו שועטים אל ישראל, המדינה היהודית והציונית, כדי למצוא בה חיים חדשים.

אחד העיתונאים המצריים אמר לפני כמה שנים שהאומה הערבית היא גופה קפואה בתוך מקרר, שלאף אחד אין אומץ למלא את תעודת הפטירה שלה.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 275 וגם בעיתון "מקור ראשון"

* * *

עם פרישתו לגימלאות של ויקטור בן נעים

מנהל המחלקה לספריות במשרד החינוך/התרבות

ציבור הסופרים בישראל

חייב לו תודה מיוחדת

על שפעל במסירות ליישום ההסדר

של התשלומים לסופרים

על שאילת ספריהם בספריות הציבוריות

מראשיתו ובמשך שנים רבות!

* * *

מתי דוד

1. מדוע "הארץ" לועג לראש ממשלת קנדה התומך בישראל?

ראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר, שסיים לאחרונה ביקור בישראל, הביע בנאומו בכנסת הזדהות ותמיכה נילהבת בישראל, ללא שום הסתיגויות. דבריו היו ממש סיפור אהבה של חיבוק ציוני ממנהיגה של מדינה מהגדולות בעולם. כל אדם שהאזין וקרא חש שדבריו היו כנים ואמיתיים, ולא נימוסים דיפלומטים שיגרתיים.

דברי התמיכה בישראל של ראש ממשלת קנדה: "מדינת ישראל הוקמה כדי שיהודים יוכלו למצוא בה מקלט. זו רשעות לכנות את מדינת ישראל מדינת אפרטהייד. אנו לצד ישראל באש ובמים. קנדה תומכת בישראל כיוון שזה הדבר הנכון לעשות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שאיום על קיומו של העם היהודי הוא איום על כולנו. החרם על ישראל הוא אנטישמי. קנדה תנקוט עמדה (לטובת ישראל) יהיה המחיר אשר יהיה."

"הארץ" לועג ומסתייג מדברי ראש ממשלת קנדה

מדיח אותו מ"מחנה השלום" ומצרף אותו לליכוד

עורכי עיתון "הארץ", הרגילים להלל ולשבח אך ורק מדינאים אורחים שמבקרים ומאשימים רק את ישראל, הופתעו ונדהמו מדברי התמיכה של סטיבן הרפר. דברים אלה לא מקובלים על "ההגיון האידיאולוגי" של מדיניות העריכה של "העיתון לאנשים חושבים".

נאום כל כך נילהב למען ישראל, ללא שום הסתיגויות וביקורות, היה בלתי ניסבל בעיני "הארץ". חיבוק ציוני מראש מדינה אחת הגדולות של ה-ג'י 8, גרם למבוכה ולאכזבה לאנשי הארץ. העיתון "הדיח" את ראש ממשלת קנדה "ממחנה השלום" ושיבץ אותו כאוהד של הליכוד, כפי שאחמד טיבי קרא לעברו, במהלך נאומו בכנסת, "מקומך בספסלי הליכוד!"

ממש זהות דעות בין אחמד טיבי לעיתון "הארץ".  העיתון לא ידע כיצד להגיב לידיד ישראל כמו קנדה וחשב בטעות שזו מיקרונזיה שאפשר ללעוג לה. לא קשה לדמיין כיצד "הארץ" היה מגיב אם ראש ממשלת קנדה היה קורא ל"סיום הכיבוש".

זו תגובת "הארץ" לראש ממשלת קנדה ("הארץ" 21.1.14): הפרשן המדיני של הארץ ברק רביד, והערות שלי בסוגרים:

"נאומו היה חף מכל ביקורת של ממשלת נתניהו. (חוצפה!). הוא הביע תמיכה רפה בהקמת מדינה פלסטינית. (בושה!) הוא העניק לישראל זכות וטו בסוגיה הפלסטינית. (עלבון!). תמיכתו של הרפר במדיניות ממשלת ישראל היא עיוות. (מחדל!). "הרושם הוא שהרפר חבר של נתניהו יותר משהוא ידיד אמת של ישראל" (לא יתכן שלנתניהו יש חברים!) הרפר קנה לעצמו תא במחלקה הראשונה של הטיטניק הנקראת ממשלת ישראל. ("הארץ" מתימר להיות "פוסק הדור" הקובע והקובר גם את ממשלת ישראל וגם את ראש ממשלת קנדה). הרלבנטיות שלו בקהילה הבינלאומית (קטנה מאוד) ביחס הפוך לשטחה של ארצו (גדולה מאוד).  ("הארץ" מתיימר להיות הגוף המוסמך לדירוג מעמדם של מנהיגי העולם!)

פעם נוספת נחשפת פרצופו האמיתי של "הארץ". אף מילה של הערכה לראש ממשלת קנדה, אך ורק לעג, זלזול וביטול דברי תמיכתו בישראל. זאת רק בגלל שהוא חבר שתומך בנתניהו, בממשלתו ובמדיניותו. השנאה הבלתי נישלטת של חלק מעורכי ועיתונאי "הארץ" כלפי נתניהו, מעבירה אותם על דעתם בכל נושא ובכל עניין, כולל במקרה זה ורבים בעבר.

"הארץ" הפך לבטאון פוליטי של השמאל הקיצוני והאנרכיסטי, שמנהל מדיניות עריכה, המבוססת על הנוסחה "בעד הנגד". נגד כל מה שמבטאים התכנים והסמלים הציוניים, הלאומיים, הביטחוניים, היהודיים והפטריוטים.

2. כרמי גילון הפך לסוכן הפצה של סרט

"הוליוודי-פלסטיני"

שלוש פעמים הגיע שמו של כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר, לכותרות העיתונים.

פעם ראשונה כאשר יצחק רבין נרצח, בעת כהונתו כראש השב"כ.

פעם שנייה לפני כשנה, כאשר הוא ושאר חמשת ראשי השב"כ לשעבר הפכו ל"שחקני קולנוע" בסרט הוליוודי-פלסטיני, "שומרי הסף" שהיה מועמד לאוסקר.

ופעם שלישית בימים אלה, כאשר הוא הגיע לקופנהגן כדי "לקדם" פרסומו של "הסרט" המסייע בפועל לתעמולה הפלסטינית נגד ישראל.

כרמי גילון ברח מקופנהגן, לאחר שהיתה סכנה שייעצר "כפושע מלחמה" בעקבות תלונה של פעילים פרו-פלסטיניים.

הסרט "שומרי הסף" הוא מסמך פוליטי במסווה "קולנועי אמנותי", שמעביר מסר לעולם שאפילו ראשי שרותי הביטחון הישראלי שותפים ל"כתב האשמה" נגד הכיבוש ונגד ממשלת ישראל.

הבמאי של הסרט, דרור מורה, הצליח בפרובוקציה שיעדה פוליטי ולא קולנועי. הוא הודה שהצליח להשיג חומר נפץ שיעורר את העולם נגד הכיבוש, באמצעות ששת ראשי השב"כ שהסכימו לבקר בפומבי את הדרג הפוליטי הממונה עליהם, באמצעות "הסרט", שגם כרמי גילון הפך לאחד מסוכני הפרסום שלו.

רק בישראל, בניגוד לכל שירותי הביטחון בעולם, קיימת הפקרות. רק בישראל מתראיינים ומצטלמים לסרט ראשי שרותי הביטחון שבו הם מספרים בגלוי ובחופשיות כמעט על כל דבר הכרוך בתפקידם ובעיסוקם הסודי, לאוזניו של כל העולם, כולל לאוזניהם של שונאי, אויבי ויריבי ישראל.

כל שירותי הביטחון בעולם, כולל הבריטי MI-5 והאמריקאי CIA – לא מצטלמים ולא מתראיינים על עבודתם בסרטים.

מידע סודי זה כוח. אינפורמציה חסויה זו עוצמה. מי שמפקיר אותה בסיסמה של האליבי השקרי – זכות הציבור לדעת הכול, מפקיר את ביטחוננו.

אהוד: איך אפשר לזכות בהצלחה ובפרסום בעולם אם לא משתינים על ישראל?

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אורי נוי

דורון זהבי סלח לנו

חשבתי שצריך לבקש סליחה מדורון זהבי, אבל האמת היא שכולנו בעצם דורון זהבי, וכולנו נפגעים מן העריצות המשפטית והתקשורתית, שכופה את ערכיה הלא-מציאותיים על מציאות חיינו בישראל.

דורון זהבי היה קצין בחיל המודיעין שבתפקידו כחוקר שבויים חקר יחד עם עמיתיו ומפקדיו את המחבל מוסטפא דיראני – שהחזיק את קצין צה"ל רון ארד כשבוי "פרטי" שלו בלבנון. מטרת החקירה הייתה לגלות מה אירע לרון ארד ואיפה הוא. כידוע, המידע הזה לא הושג, ורון ארד לא איתנו ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו.

דיראני טען בבית המשפט הישראלי שזהבי אנס אותו במהלך החקירה. מובן מאליו לכל ישראלי סביר שמדובר בשקר מוחלט. אבל נערכה חקירה בכל זאת, והוברר שלא היה שום דבר כזה. הלחץ שהופעל על דיראני בחקירתו היה רובו פסיכולוגי, ולא חרג ממה שמתיר במפורש החוק הישראלי, ואף הוכח מאוחר יותר שזהבי לא עשה או אמר לדיראני דבר שלא נעשה או נאמר על ידי מפקדו הבכיר.

אבל רק אצלנו לשבוי יש עורך דין שמעליל בשמו על קציני צה"ל (לרון ארד כמובן לא היה בלבנון עורך דין, ולא זכויות כלשהן). רק במדינה שלנו יכול טרוריסט להאשים את החוקר שלו בעינויים שלא היו, או להאשים אותו בכלל במשהו. רק אצלנו המדינה מעדיפה להאמין לשקר של טרוריסט, ואפילו לשלם לו פיצויים במיליונים על דבר שלא קרה, גם אחרי שהתברר שמדובר בשקר ולמרות זאת. (כמו עם ה"פליטים" האפריקניים כיום, אף שהם פשוט לא פליטים, אבל השקר הזה מוטח בנו בהתמדה בתקשורת שיודעת היטב שזהו שקר).

רק במדינה שלנו מעדיף הצבא לזרוק משורותיו קצין מצוין ורב הישגים, שעשה את מה שמדינת ישראל פקדה עליו לעשות, באמצעים שניתנו בידיו, כדי להציל חיים, וזאת לא כי הוא אשם במשהו, אלא כי אינו מוצא חן בעיני התקשורת, הוא "סומן", ולכן הוא "נעשה בעייה" לצה"ל.

רק במדינה שלנו לא רק שזורקים אותו מהצבא באשמת שווא שהופרכה, אלא גם משקרים לו ולבית המשפט, כדי להסתיר את מה שהתקשורת עוד יותר לא תאהב לשמוע. לא משהו לא תקין, אלא רק עוד מאותו דבר, שהתקשורת עוד יותר "תחגוג" עליו, על גב כולנו ועל גבו של צה"ל בפרט (ורק הודות לחקירה עיתונאית, ומישהו עם קצת יושרה מוסרית בתוך צה"ל, האמת יצאה לבסוף לאור, מצולמת, עובדתית.

אין זו פעם ראשונה שקצין בצה"ל נזרק מהצבא, לא כי הוא אשם במשהו, אלא כי הוטחה בו האשמה "בעייתית", שהופרכה לאחר חקירה. אבל בעיני התקשורת, שמו של האיש כבר הוכתם, ולכן הוא "שרוף", וצריך לעוף מצה"ל. כך קרה לתא"ל רן פקר, שנזרק מצה"ל כי מישהו סיפר שהוא רצח שבוי, ולמרות שחקירה משפטית יסודית ניקתה אותו לחלוטין מאשמה, שר הביטחון דאז לא העז להחזירו לתפקידו בצה"ל מחשש שהתקשורת "תסמן ותשפוט" אותו, את השר. לכן תא"ל פקר נזרק מצה"ל. אתה זכאי, לחלוטין, אבל תיענש בכל זאת כי "סומנת", ועם התקשורת איננו מעזים לריב.

המקרה של דורון זהבי דומה למקרה של פקר. ישראל שלחה את שניהם במשך שנים רבות להילחם למעננו, וזה לא משנה אם בתא הטייס או בחדר החקירות. כי להפחיד טרוריסט שבוי כדי להציל חיים של חייל שלנו זה לא פחות מוסרי מלהרוג אויבים בפצצות כדי להציל חיים, או מכל תפקיד אחר. בשני המקרים זה היה כדי להציל את חיי כולנו, שכן אלה ישחטו את כולנו אם רק יוכלו.

בשני המקרים הוטחה האשמה שקרית, זדונית, במטרה לנצל את אופיין המקולקל של התקשורת ומערכת המשפט שלנו. ובשני המקרים (אלה רק שתי דוגמאות), אופורטוניזם בלתי נסבל של בכירים פחדנים גרם להם להפקיר ולזרוק מצה"ל פקודים ותיקים נאמנים ויעילים, רק כדי שמפלצת התקשורת לא "תסמן ותשפוט" אותם, במקום את הפקוד שלהם שכבר "סומן" על ידה.

כולנו משלמים את המחיר ברמת הביטחון שלנו, ברמת בטחון הפנים שלנו, ברמת היעילות של הממשלה והשירות הציבורי שלנו, שעקוד על ידי "יועצים משפטיים" שאיש אינו מעז עוד שלא לציית אוטומטית ל"עצתם", פן יסומן ויסולק בבושת פנים, ומכווץ מפחד פן יסומן על ידי התקשורת, ויירדף עד שיסולק.

שלטון הפחד.

והערה לסיום: הסיבה שבגללה דיראני הגיע בכלל לבית משפט ישראלי, היא שהוא נחשב כאן "משפטית" לפושע (טרוריסט), ולא לשבוי מלחמה. והסיבה שאינו נחשב לשבוי מלחמה היא שמדינת ישראל לא הכריזה כלל על מצב מלחמה, גם לא כשיורים עליה במטרה מוצהרת להשמידה. והיא אינה מכריזה על מצב מלחמה, כי אנו בוחרים לשקר לעצמנו ולדבר על "טרור" ועל "פיגועים" ועל "מבצע", ועל ארגון טרור כזה או אחר, ועל רקטה מסוג כזה או אחר, כדי לא להכיר במציאות. שכן הכרה בה לא תאפשר לנו להמשיך עוד באשליות של שלום חוזי ו"דו-קיום" שטיפחנו, ונצטרך להשיב לעצמנו תשובה כנה, או יותר נכון להזכיר לעצמנו, מי אנו, למה אנו כאן בכלל, מי משכנינו הוא אוייב ומי לא, ולמה. ואם נכריז שישראל מצויה במלחמה, הרי נצטרך לנצח בה, ניצחון אמיתי, ולא רק "להשיב את השקט (הזמני והחלקי) בעוטף עזה", וביטויים דומים שכל מילה בהם היא זנות מושגית וערכית, גם אם הורגלנו לשמוע אותם מכל ערוץ אינספור פעמים.

כולנו משלמים את המחיר של זהבי, שאת מיספר חיילי-צה"ל שהציל ממוות ואת מיספר הפיגועים שסיכל לא נדע לעולם.

המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 275.

* * *

בהמשך להרס חוף גורדון וציפוי חלקו בבטון – עיריית תל אביב ממשיכה להרוס את רצפת טיילת להט היפה – דרומה מגורדון, טיילת שעלתה ודאי הון תועפות, ועדיין מתפקדת מצויין אבל העירייה תוקעת במקום הטיילת הקיימת מרצפות שחורות מכוערות שמתאימות לחוף כמו כתם קפה שחור על שמלת כלולות לבנה – בזבוז מטומטם של מיליוני שקלים!

* * *

תקוה וינשטוק

תאילנדית, סינית ויפנית גם

תל אביב היא עיר בינלאומית מאוד בכל הנוגע למסעדות. יש בה הכול מכול כול בשטח הקולינרי: מסעדות יהודיות כמובן, מסעדות ערביות, בלקניות-יוניות, בולגריות וכדומה, שפעם היו שיא הבליסה וכיום נדחקו לדרום העיר ולאזורי התעשייה. מסעדות מרוקאיות, בוכריות, מצריות,,גרוזיניות, אתיופיות. וגם מסעדות א,רופיות, איטלקיות, צרפתיות, וינאיות – כל תפוצות ישראל מפגינות במסעדות את מטעמיהן ורבים מחפשים את התבשילים מבית אימא. וישנן כמובן גם המסעדות מהמזרח הרחוק –מסין עד הונג קונג, מיפן עד אינדונזיה ועד למסעדות אסיתיות-ישראליות.

תוך שמירת אמונים למסעדות של כבד קצוץ ורגל קרושה אני סקרנית להכיר גם מאכלים חדשים ולטעום מהבלתי מוכר. כשמופיעה בתפריט כלשהו מנה בעלת שם משונה קשה להיגוי – אני הקליינטית. בשנה האחרונה סעדנו, חברתי ואני, בשלוש מסעדות אקזוטיות מהיבשת האסיאתית. למעשה עם ריבוי המסעדות הללו ועם ריבוי הוותק שלהן בארץ, הן נעשו פחות אקזוטיות. מה גם שישראלים רבים כבר ביקרו בארצות הללו וטעמו ממאכליהן.

   לכל המסעדות הגענו בצהרים והזמנו ארוחה עסקית.

הבית התאילנדי

למסעדת "הבית התאילנדי" ברחוב בוגרשוב פינת בן יהודה בתל אביב, גג מלוכסן היוצר מיד אווירה מעניינת. המסעדה קיימת כבר שלושים שנה ומבשלת בנוסח חבל איסן שבצפון מזרח תאילנד. על השפית המנהלת את המטבח נאמר שהיא מקפידה על האוטנטיות של המאכלים. מציעים כאן שפע נודלס ותבשילים עשויים בחלב קוקוס. קיימת גם אופציה צמחונית וטייק אווי.

"העסקית" כוללת שלוש מנות לבחירה והמחיר גזור מהמנה העיקרית ומסתכם ב-67 או 75 שקל. ההגשה נעשית בעיקר על ידי מלצריות ישראליות חביבות מאוד. המתנתי ארוכות לחברה שאיתה נדברתי, והמלצריות ניגשו מפעם לפעם, הציעו שתייה ואף סלולרי, שאצלצל לחברה. היא לא הגיעה ולבסוף סעדתי בגפי.

כרגיל הזמנתי מרק למנה ראשונה. מה טוב ממרק מהביל בחורף? בחרתי במרק קוטיאו גאי – מרק עם נתחוני עוף, אטריות אורז, ירקות, מעט שום וכוסברה. הוצעו גם מרק ירקות ומרק תירס אבל את אלה יש לי בבית. מרק העוף נעם לחיכי.

בחירת המנה העיקרית היתה קשה למדי. מה כבר אני מבינה במאכלים תאילנדים? מוכר לי בעצם  מאכל אחד – פפאיה. אך דווקא הוא נעדר מתפריט העסקית. אז בחרתי במנה ששמה מצא חן בעיני: גאי-פאד-קון. יש שאוכלים בעיניים. אני אוכלת בשמות. כשעלי לבחור בין מאכלים לא מוכרים ולא ברורים בתפריט, אני בוחרת מנה ששמה ערב לאוזניי.מחירה 72 שקל, כמחיר שאר העיקריות כאן (להוציא שתי מנות העולות 86 שקל – צדפות וכן תבשיל חלב קוקוס בקארי.

"מנה רגילה או חריפה?" שאלה המלצרית.

בקשתי רגילה.

הגיעה "רגילה". בתפריט נאמר שהמנה מורכבת מרצועות חזה עוף, 'גינג'ר, פטריות יער שמפיניון, פלפל, בצל ובצל ירוק. למרות הפירוט לא הצלחתי לברר מה באמת הערו לתוכה ואפילו איני יודעת מה היה טעמה, אם טוב ואם רע. אני יודעת רק שהיתה חריפה ובוערת, כאילו תחבו לפי מדורה שלמה של ל"ג בעומר. ניסיתי לכבות את האש בשתי כוסות מים, בלימונדה הכלולה בארוחה, במים נוספים – השריפה עדיין בוערת. גם הגלידה התאילנדית שקיבלתי לקינוח (רגילה למדי. כמוה כגלידות המקומיות) לא גברה על האש.

 שילמתי 72 שקל מלבד התשר. חלק ניכר מהעלות נבע ודאי ממחיר שקית הפלפל או התבלין החריף האחר שגדש את המנה.

לא ברור לי אם רוב המנות במקום חריפות כל כך או שדווקא בחלקי נפל ביש המזל. שאר הסועדים ישבו בנחת ונראו מרוצים. מה לעשות, הימור הוא הימור. לפעמים הצלחה, לפעמים כישלון גמור.

הסינית האדומה

לא נואשתי מהמזרח הרחוק וניסיתי את מזלי במסעדה סינית. "הסינית האדומה" בסוף רחוב דיזנגוף אכן אדומה. הדלתות, החלונות, חיפויי העץ על הקירות, כולם באדום לוהט, כיאה למסעדה מארצו של היו"ר מאו. כאן אין אולם גדול אלא חדרים קטנים, אינטימיים למדי. התיישבנו בחדר הכניסה. לשולחנות הסמוכים הסבו כמה זוגות צעירים שעדיין אין להם מטבח משותף, גברים שנראו אורחי קבע, כנראה עובדים מן האזור וכן אם וילד תלמיד כיתה א' או ב'.

שירת אותנו סיני רזה וגבוה. בלי להוציא הגה הביא תפריט בעברית ובאנגלית וכן קנקן משקה. אולי הוא אילם. מלצר  סיני נוסף, דומה מאוד לזה שלנו, גם פניו חתומות. הם עשו את מלאכתם במהירות ובזריזות, בלי שום התייחסות אישית או קורטוב חיוך. שניהם נראו בגיל העמידה אבל אולי היו קשישים ממש ואולי דווקא צעירים בהרבה ממראיהם. לכי דעי אצל הסינים האלה!

למנה הראשונה היה שפע הצעות מבוססות בעיקר על אורז, נודלס ומרקים. הזמנו ואן טון, מרק שעליו שמענו מחברים וגם נתקלנו בו בספר על סין. קבלנו מרק עוף עם קרעפלאך במהדורה סינית.

אחרי המרק הופיע אגרול תאילנדי כמנת ביניים. הפתעה. לא הזמנו את המנה הזאת. האגרול, מנת הדגל של המטבח הסיני, מוגשת "און דה האוז", על חשבון הבית.  

עתה החלו לבטי המנה העיקרית. בשר בקר, בשר עוף, גם בשר לבן (כך רשום בתפריט). החלטתי ללכת על עוף. כידוע הסינים אוכלים כל מה שזז, ומי יודע מה יזוז אצלי בצלחת. עוף הוא תמיד עוף. מה שבטוח בטוח.

  ממיני העוף – עוף סצואן, עוף ברוטב לימון, עוף באגוזי קשיו – בחרתי בברווז צלוי נוסח סצ'ואן: מנה מאתגרת: מתי בא ברווז לפי?

הגיע נתח רציני שנשמר חם על מתקן מיוחד. קשה לומר שהבחנתי בייחודו של הברווז הזה לעומת שאר חבריו בלול. כנראה איני מספיק אנינת טעם. בקערית הופיע טארי טארי ואולי אני טועה וזה היה סלט קושיאקי או אפילו פאד תאו, אטריות אורז דקות מוקפצות – התפריט נלקח מאיתנו לפני שהספקתי לקרוא שוב את שם התוספת. סך הכול, מנה טעימות בטעם מתון, לא חריף מדי. חברתי בחרה עוף ברוטב ויאטנמי עם דף אורז מאודה במילוי עוף וירקות בסויה והיתה מרוצה למדי.

המנה האחרונה היתה גלידה, או ליצי או פירות מטוגנים – בננה, אננס, תפוח עץ. חברתי הזמינה אננס מטוגן ואני בננה מטוגנת עם שומשום. בשעתו, בסין, הזמנתי בננה מטוגנת והיא הופיעה בלהבה במחבת לוהט. פה לא היתה להבה אך בכל מקרה בננה מטוגנת היא מעדן. קיבלנו גם תה סיני בקומקום סיני מעודן עם עוגיית מזל.

    המחיר קבוע. 68 שקל לסועד, ונוסף התשר. סביר בהחלט עבור ארבע מנות וקנקן שתייה הפוטר מהזמנת משקה.

יקימונו

יקימונו היא מסעדה יפנית. למעשה רשת מסעדות יפניות בתל אביב, ירושלים וגם אילת, עם סניפים כשרים במלונות הילטון.

ביקרנו ביקימונו שבהתחלת שדרות רוטשילד בתל אביב. מסעדה הדורה. חלל גדול מעוצב, מירווחים בין השולחנות המאפשרים לשוחח בנחת בלי שאון השכנים. כעת, בצהריים, סעדו כאן בעיקר אנשי הסיטי של העיר. בערב זו מסעדת יוקרה. מסתבר שלמסעדה אין שף ראשי. כל אחד מהטבחים – כולם יבוא מיפן – מתמחה בשטח קולינרי מסוים והוא שף לעצמו. מאחורי הדלפק נראתה שורה של יפונצ'יקים, ראשיהם עטורים בבנדנות, עמלים בקיצוץ ופריסה ובעיקר בסידור האסטטי של המנות.

שתינו הזמנו את מרק המיסו הידוע. גמענו אותו בכף חרסינה קטנה, כמעט כפית. טעים. כל המרקים שאכלנו במסעדות האסיאתיות ראויים לשמם. גם פה כללה העסקית מנה שנייה, בעיקר סלומון או סושי. אינני מקהל חסידי הסושי, אותן שקיות ממולאות אורז וירקות. התרכזתי בסלומון, דג שלעולם אינו מאכזב. הזמנתי קונוס של סלומון פקין – חידוש. מימי לא אכלתי סלומון בדמות קונוס. חברתי הזמינה סלומון באבוקדו. 

עד כאן הסתדרנו בעצמנו. עתה קיבלנו מקלוני  אכילה – ויתרנו עליהם מיד – והבנו שהגיעה השעה הקריטית: בחירת המנה העיקרית הקובעת את מחיר הארוחה. הבדל המחיר בין המנות אינו גדול – המנה הזולה ביותר עולה 85 שקל והיקרה ביותר 95 שקל – אולם הבחירה קשה. מה  לקחת, נינוקו יואקי מאשי, או טורי מאקי מושי, או אולי מנה אחרת, ששוברים את השיניים בהגייתה? היו אמנם סלומון  וסושי במהדורה נרחבת אך אותם כבר טעמנו במנת הביניים.

מבין שאיננו ילידות אוסקה או נגסקי, חש אלינו המלצר כמורה נבוכים ועד מהרה הגיעה גם  מלצרית, עזר כנגדו.

אחרי התייעצות מעמיקה הכרעתי: טורי טארי. רצועות פרגיות ברוטב טארייקי, רוטב מקובל במסעדה זו. המנה חמודת השם הגיעה בכלי עגול בעל תחתית במבוק מרושתת שנכנס לכלי עגול אחר, מחרס. המסעדות מהמזרח הרחוק מצוידות בכלים מעניינים. נוסף לעוף אורז מאודה וכרוב סיני שהגיעו בכלי אובלי. רצועות העוף ניתנו בנדיבות. טעמם היה מתקתק במקצת, כמעט משכר.

חברתי הזמינה דג  עם ירקות טופו, אצות ובצל ירוק.

לקינוח היה אספרסו או תה יפני בקומקום קטן שחור.

בביקורי ביפן סעדתי במסעדה מקומית אוטנטית. בישיבה על כריות על הרצפה הסבנו לשולחן שגובהו מתאים לגן ילדים. הכל היה מיוחד וחד פעמי אולם ברכינו כאבו וידינו ניסו לשווא להעלות משהו במקלונים. האוכל הוגש בצורה יפהפייה, היה פשוט חבל לגעת בו ולקלקל את התמונה. אבל מה אכלנו ומה היו הטעמים איני זוכרת. כנראה לא הרשימו  במיוחד. בתל אביב ישבנו בנעימות ואכלנו מאכלים יפנים מותאמים לחיך הישראלי.

לא מסעדות שחוזרים אליהן בקביעות, אך מרענן לבקר בהן מפעם לפעם.

אהוד: אנחנו ממליצים מאוד על צ'יינה קורט, מסעדה סינית. שלום עליכם 14, תל אביב, ובייחוד על הקריספי דאק או גם בשמו דאק פקין שלה, שזה טקס שלם לאכול אותו, והוא אצלם יותר טוב ממה שאכלנו בפקין (בייג'ין) בביקורנו בסין. המחירים סבירים, ועסקית בצהריים ממלאה אותך היטב. טל. 03-5178454.

* * *

אלי מייזליש

על נחום ברנע [שמאיים]:

"200 אלף טילים מכוונים היום

 למטרות בישראל!"

בטור השבועי שלו במוסף "ידיעות" [שהפך להיות כלי שיקוץ ולא כלי תקשורת] מאיים עלינו נחום ברנע שלא רק 200 אלף טילים מכוונים עלינו אלא ש"כל יום המספר שלהם גדל... והטווח שלהם גדל... [לאן? לסיני?] והדיוק שלהם משתפר." [כלומר, שאין להם כיום עדיין טילים מדוייקים].

הנה, ככה בלהוציא מיספר של 200 אלף מהשרוול [תגיד בדקת 200 אלף בדיוק? איך אתה יודע? היית בבנוקרים באיראן וספרת אחד-אחד, הרי לא היית באיראן וגם לא בבונקרים של חיזבאללה?]

יש אמנם בארץ כמה מטומטמים שגם בלי ברנע, אלא מהטפטפת הנמשכת מאז ימי אסאד האב, כמו שאול מופז ככה: 60 אלף טילים של אסאד מאיימים עלינו [אם לא ניסוג מהגולן]. אחרי שבוע הוא מת. וכיום? תגיד מופז, היכן הם ה-60 אלף הטילים מסוריה?

ככה גם היום ברנע עם תוספת של 140 אלף.

אנשים אלה, שאיש לא הסמיך אותם לפרסם סודות צבאיים של האוייב, ושאיש לא הסמיך אותם להיות המפחיד הלאומי, ורק בשל ההפסד בבחירות אין להם שום כוח להשפיע, עומדים הם ומאיימים כי: מחר חרם, מחר יכריז העולם עלינו כמדינת אפרטהייד, מחר נהיה מדינה מצורעת, וכשאיש אינו נבהל אז יללה טילים עליך ישראל; מבול של 200 אלף. לא גשם, מבול. לא מבול, צונאמי.

לו היה ברנע איש צבא רק עם דרגת סמל, היה יודע כי שעתיים לפני שאיזה דרעק באיראן ינסה לחמם מנועי טיל לירות על ישראל, המכה המונעת כבר בדרך. ואם התכוון הברנע לטילי חיזבאללה, הרי נסראללה יותר חכם מברנע, כי כל לבנון תבער, כולל מעוזיו.

אז אולי לעזה התכוון? אז זה חדשות? עזה?

אלא שברנע לא התכוון בכלל לעזה. הוא התכוון רק להבעיר מדורות בין השר ארדן לבין בוגי.       

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק תשעה-עשר:

החלום על אליפלט סוֹסנוביץ, סבהּ של טיה, עם פרח היסמין בדש בגדו

ובחלומי היה עליי להגיע לאזכרה של אבי, ולשם כך באתי למושבה בשעת צהריים, אך לא הספקתי להכין מה אומר מפני שאני בא ישר מטיה והיא החזיקה אותי בין רגליה עד הרגע האחרון. והנה אני נמצא בדרך לבית-הקברות סגולה, בשורת המצבות שבה בבוא היום איקבר גם אני, פוסע ועולה לקראת מצבתו של אבא, ואימי צועדת לידי.

בעודי הולך אני נוכח לדעת ששכחתי בבית את ספר השירים ממנו רציתי לקרוא שיר על אבא, ואת השיר שכתבתי על המשפחה, ושכחתי את הדף המודפס עם ה"קדיש", עליו אני מקפיד לשמור משנה לשנה. ועתה כבר מאוחר. אפילו את הכיפה שכחתי. אני שולח יד לכיסי, ולהפתעתי מוצא שם כיפה שחורה, ואינני יכול להיזכר מתי הנחתיה שם לאחרונה. אני פונה לבן-דודי ושואל אולי אצלו נמצא נוסח התפילה. ואני מתבייש על שאיני יודע על-פה אפילו תפילה כה פשוטה וקצרה.

בן-דודי מושיט לי קלף ועליו מסולסלות מילים שחורות, ככתב איגרת על נטיעת עצים ביערות הקרן הקיימת.

"קדיש" ביקשתי ולא "קושאן", מתבלבלות מילים על לשוני, – ושניהם אינם בידי.

 והנה כבר מסדרים שולחן בין המצבות, אליו מסובים על כסאותיהם בני-המשפחה, וביניהם גם בן-דודי יצחק, הסופר. מעגלם דומה למעגל האחים של לשכת "הבונים החופשים" במושבה, כאשר שילבו זרועותיהם סביב קברו הטרי של אבא ביום קבורתו, הידקו בנעליהם את העפר החפור, אמרו מילים פולחניות אחדות והתירו את הקשר; ואותה דממה שאחרי המילים הסודיות שנאמרו בטקס כמו עומדת עדיין, קטועה כצמרתו של ארז הלבנון אשר על קברות משפחת פסקל, בראש הגבעה.

בני-המשפחה מחכים לי, העומד מן הצד, שאתחיל לומר את ה"קדיש". על השולחן פרושה מפה לבנה כמו לקראת סעודה, דבר אינו מונח עליה. השולחן מכסה את הקברים ואוסף תחת כנפיו את המצבות השטוחות.

קרובי המשפחה מזמזמים:

"שם שועלים יש, בחור טוב שלי..."

ואני בורח בהרגשה שעוללתי דבר נורא אשר לא ייסלח לי. פגעתי בזכר אבא ובכבוד בני-המשפחה שנתאספו ובאו לאזכרה.

והנה אני נמצא ברחוב חובבי-ציון, מרכז המושבה, ברחבה אשר לפני בית הכנסת הגדול. מקום שהיו החתונות נערכות בצל עצי פיקוס כבירי נוף. וכשהיו רואים מרחוק את עננת האבק הקלה, העוטפת כהילה את בני-הזוג והמחותנים, היו יוצאים מן הרחבה, קודם התזמורת ואחריה כל בני-המושבה, לקבל פני חתן וכלה; וחוזרים יחד איתם אל הרחבה, לערוך חופה ולקבל את ברכתו של רב המושבה, הרב אורלנסקי, ואחרי מותו – הרב ציטרון; הוא הרב ציטרון אשר בהרבה בתים בארץ-ישראל היה אפשר למצוא במשך שנים תלוייה על הקיר תמונת צילום שלו יחד עם מושל מחוז ירושלים הבריטי סר רונלד סטורס, כששניהם משחקים בשחמט. הרב היה אומר שבמשחק הזה הוא מחליף כוח.

על רחבת בית הכנסת הגדול עומדת ג'ני הבהירה שאליה התגעגעתי שנים רבות. שערה הדוק לראשה בחומרה נזירית. ואני זוכר את גופה חושני ואין בו שמץ רכות כפי שהיא היתה במלוש במאפייה בעין-גדי. והיא מדברת אליי ממרחק ובאקצנט צרפתי-אשכנזי ומבקשת שאבוא לקראתה. אני עולה במדרגות החרבות ומתקרב אליה – והיא מתרחקת אל צל הסימטה הצרה, במערב, ליד בית בית-המדרש הקטן על שם דינוביץ, ההומה תמיד ממתפללים. עימה הולכים אחותה ובעליה, הארכיאולוג הצרפתי הגוי ז'אן כריסטוף דה ברטראן, ובן-זוגה האחרון שאינני יודע מיהו אבל אני חושד שהוא ישראל, בעלה של טיה המיוחמת בבדידותה – והכול כדי להטביל אותה, את ג'ני, בשוקת הבהמות של המושבה, בקצה הרחוב.

כך היה המנהג, בימי הפורים, כטוב לב האיכרים ביין, בלכתם חוגגים מבית לבית, עד שלא ידעו להבחין בין פרדס לרפת ובין עיישה למאשה – ומטבילים בשוקת את ראשו של השיכור למען יתפכח מיינו.

אני לא אגש אליה בגלל הקהל הרב המקיף אותה. שני הרבנים של המושבה, והמוכתר והפלטשר, החובש, וראש-הוועד וראש-השומרים ובנו האילם, אשר קד לעומתה ומורה לה בידו השלוחה לצאת ראשונה –

"פראו..! פראו..."

הוא מדבר בגרמנית מקוטעת אשר לימדוהו בברלין לפני מלחמת העולם הראשונה. דודי ברוך פגש בו בדמשק ביום בו תלו את יוסף ונעמן על המרג'ה, בכיכר מרכז העיר. האילם התגולל ברחוב בבגדים מזוהמים, נתקע בדרכו לארץ-ישראל, איש לא ידע מיהו ולאן הוא שייך, והערבים התעללו בו. דודי גאל אותו מחרפתו, קנה לו חליפת בגדים, נתן בידו כסף ושלחו לבית-אביו במושבה. ביום מותו של דודי זרק האילם עצמו על גופתו הקרה וזעק בקול שבור, כחיה, ומאז הוא מופיע בבית-הקברות ביום השנה ומניח בגבגום זר-פרחים על הקבר, וקורא בגרמנית: "פאטר, פאטר... אבא... אבא..." ומנשק ידו ומפריחה לעומת הקבר. תמונת דודי נמצאת יחידה על הקומודה הישנה בחדרו של האילם. אפילו את דמות אביו, ראש השומרים, לא הציב לנגד עיניו בחדר.

עיניו של האילם נוצצות, ובעבור אהובתי על פניו, בדרך למקווה טבילתה, הוא צובט באחוריה.

באותו רגע יש לי הרגשה של הפרשה היוצאת ממני ונשלחת לעברה, חרוזים-חרוזים נוצצים והם מועברים בינינו בריתמוס קבוע ומהנה של התפרקות אורגאנית. ואני מתבייש מאוד על שהדברים בינינו הגיעו עד כדי כך, בפרהסיה.

אך עד מהרה ג'ני נסחפת קדימה באמצע רחוב חובבי-ציון, ומרחוק אני שומע כיצד מטבילים אותה בשוקת והיא מזוררת, כבהמה דקה, ואחוריה הרגישים טהורים מעתה מכול קקה.

עכשיו אני עומד בפינת רחוב הרצל ורוטשילד ביום קיץ שטוף שמש. כל הבתים הישנים ברחוב הרצל ובמורד רחוב סלומון נהרסו ושרידיהם פונו. המגרשים ריקים ולי יש הרגשה כאילו המושבה התפשטה מבנייניה, ולתקופה קצרה של חסד ניתן לי לראות את נופה מלפני עשרות שנים. נוף גבעות כפרי, וגדרות עץ מטפסות עליהן, שדות צהובים וחורשה ירוקה במזרח. ואני אומר לעצמי שעליי להתבונן היטב על סביבותיי ולראות את העבר ברגע זה של חסד כדי שאוכל לתארו אחר-כך בספר.

במקום בו ניצב הבניין של ישיבת לומז'ה, ברחוב הרצל, בנוי עתה בית קומות חדש. את הקרקע לישיבה תרם חיים משה סלור המודד, הוא אשר היתווה את כל פרשות דרכיה של המושבה ללא צורת צלב, ומאז סוגרים הרחובות זה על אופקו של זה, ואופייה של המושבה נוצר כלוא בתוכן. את הכסף לבניין הישיבה תרם הגביר גולדנהירש.

ואני עולה במדרגות הבית החדש, ועוצר לפני דירה בת שני חדרים אשר הדלתות שלה פתוחות לעבר חדר המדרגות. רואה מיטות, וצעירים וצעירות יושבים עליהן, מסתובבים במעברים, לבושים בגדים מרופטים ומשוחחים אנגלית. אני מתפלא מה עושים כאן צעירים יהודיים מאמריקה. והנה ניגשת אליי בחורה ומסבירה לי כי הם קומונה, ושכרו את הדירה יחד. מצויים ביניהם כמה זוגות, החיים יחד עם הרווקים באותם חדרים, ומזדווגים בפומבי ללא הפרעה. ואני מתפלא:

"איך אתם מסתדרים יחד, לא מפריע לכם הרעש בלילות?"

היא צוחקת. אינה יפה וגם לא מוכרת לי. אני אומר לה שברצוני להצטרף לקומונה כי אני בן-המקום. והיא משיבה לי שאי-אפשר, צריך לשמור מקום לעלייה השנייה מרוסיה, והללו פרים ורבים כצפרדעים.

"אתה נשוי?" היא שואלת.

"כן."

"ואיך אתה חי עם אשתך?"

"כמו שתי יונים. כל אחת בשובך אחר."

"אם לא אישה, לא רווק, לא עולה חדש, אז לא מקבלים אותך לקומונה." היא דוחה בתוקף את השתדלותי.

"אבל אני חבר בליגה להגנת ניני האיכרים!"

"אז תחזור לבוסטון, מייפלאואר שמוק גזעני!" היא אומרת בהברה אמריקאית ולרגע חושפת בפניי את השד הלבן האמריקאי שלה, ללא חזייה, כמו כדי לגרות אותי.

אני יורד אל אולם גדול וחשוך במקצת, בקומת הקרקע של אותו בניין. המושבים, הקירות והבמה מזכירים את פנימו של בית הכנסת הגדול. נמצאים שם אחדים מדיירי הקומונה, אך רוב הקהל אנשים זקנים, לא יפים, הנראים כקבצנים ממושב הזקנים שברחוב מונטיפיורי. באולם נשמע רחש המולה עמום. אולי מתפללים. אליפלט סוסנוביץ, והוא איש זקן לבוש בלואים, ופרח יסמין נעוץ בדש בגדו החום, פניו כהים, חורשי קמטים ועצב, ואפו ארוך כשופר, קם לנאום באסיפה:

"צריך לחפש בין ענפי העצים את קיני הדרורים ולאסוף את הביצים," הוא אומר, "למרוח בחלבון של ביצי-הציפורים את כפות הרגליים כדי שלא תחלקנה שעה שמטפסים על העץ. אחי הגדול היה מחולל נפלאות בדלגו על פני הצמרות. זה היה בתקופת המלחמה. לראשונה בחיינו ראינו אווירון שהביא איתו הצבא הקיסרי הגרמני לשדה-התעופה הקטן על יד רמלה. עלה אחי על גג הרפת עם שתי מטריות שחורות, מרח רגליו היחפות בחלבון של ביצי ציפורים וניסה לעוף עד לאמצע ההחצר ושבר את רגלו.

"ובשנה השנייה למלחמה, תקופה של מצוקה ומחסור ורעב, אחרי הארבה של 1915, נשלחנו אחי ואנוכי להביא בהשאלה את הסטוּפּקה. מה זה סטופקה? מכתש-עץ גדול, עם עלי מעץ, בצורת נבוט, אשר שימש לכתישת המצות כדי להכין קמח-מצות עבור הקניידעלאך. רק בבתים בודדים שמרו כלי כזה, מפני שהיה עשוי עץ ואסור היה לו לגעת בחמץ במשך כל השנה. הכלי נמצא אצל קופלמן הזקן.

"אנחנו באים, הוא שוכב חולה במיטה, ואשתו איננה. הוא אמר לנו לשבת לחכות. מחכים עשרה רגעים, רבע שעה, האישה לא באה, ובינתיים הוא אומר:

"'מה אגיד לכם, קינדער, דו אִיז דוך געגאנגען דה צֵ'רֵדֶה, אפְשר איז די פארקרוכען מיט דה צ'רדה! – עבר פה לא לפני זמן רב העדר (אז היו נוהגים לאסוף את הפרות מהחצרות למקום מרכזי, והרועה היה בא ומוציא את העדר למירעה) – ייתכן שהיא טעתה והלכה עם העדר!'"

אני צוחק עם הקהל ורושם בפנקס את דברי אליפלט סוסנוביץ, ולפתע הוא מכירני, משקיט את קולות הצחוק, ומכריז ברצינות חגיגית:

 "עכשיו ידבר אלינו הסופר חיים שפינוזה, בן המקום, אשר הואיל לכבד אותנו בנוכחותו!"

אני מסרב. עיני הזקנים מופנות אליי. הם מצפים שאדבר ומפצירים בי. אני עונה:

"פעם אחרת. באתי לכאן אינקוגניטו. במקרה, לאכול ארוחת-ערב אצל אימא..."

והם אינם מניחים לי. מסירותם נוגעת ללב. כאילו אני נכדם. ואז אני נעתר וקורא להם שיר שרציתי לקרוא בבית הקברות, הפותח במילים:

מָה נִשְׁאָר מִמִּשְׁפַּחַת שְׁפִּינוֹזָה? הָאֲוִיר בַּמָּקוֹם

שָׁם עָמְדוּ בָּתֵיהֶם. רֵיחַ פְּרִיחָה בְּפַרְדֵּסִים שֶׁאֵינָם

שֶׁלָּהֶם. יְרֻשַּׁת מֵאָה שָׁנִים שֶׁל חַמְסִין בְּעוֹרְקֵי

נִינֵיהֶם. חֻפַּת עֲנָנִים...

אני שומע קולות מלחשים בקינטור:

"יש להם בתים חדשים נאים למדי!"

"מכרו מגרשים והתעשרו!"

"וגם פרדסים, בלי עין הרע. רואים את שמם בכל מקום!"

"ואבא שלו שוכב את גברת חיה..."

"ברח מחלון המיטבח ביום ששמואל בעלה נכנס הביתה מהבנק כי היתה לו מיגרנה קשה..."

"והיא הדביקה גם את אבא שלו במיגרנה..."

ועד מהרה מתגברת ההמולה ומשסעת אותי.

"גם השיר לא נכון!"

"צריך לתקן אותו!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"הוא אוהב ערבים!"

"ולא מכיר אותם!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"גידול סוטה שצמח מן האילן המפואר של משפחתו!"

"תפוח שנפל רחוק מאוד מהעץ של סבו!"

"והרקיב!"

"אל תספרו לו זיכרונות," והם ממלמלים ביניהם, "כל מה שהוא כותב – זה נגד המדינה!"

"גם אימא שלו חושבת ככה!"

"הוא משמיץ את המושבה!"

"א פרענק אִיס א חייע אונד פרנקינע אִיס אַ מחייה!"

מה פתאום? אני פרענק? מה, הם מטומטמים?

"צא החוצה," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין נעוץ בז'קט הבלוי שלו, עצוב כמוהו, "ואני אצילך מחמתם."

ואני יוצא, פוסע במעבר השמאלי כלפי הפתח המואר בנגוהות השקיעה, לבוש גלימת משי דמשקאי, חומה ולא חדשה, ושרווליי מתבדרים כנביא קדמון, פוסע מעדנות בהרגשה חגיגית מאוד, כמו רוקד מרוב חשיבות עצמית. ושוב אני עומד בפינת רחובות הרצל ורוטשילד, שולי גלימתי הרכה מלטפים אותי ומתבדרים ברוח הקלה, ורגליי מרחפות כאילו נמרחו גם הן בביצי-הציפורים ההן...

ואני אצל החצר של אלכסנדר גלפרין ברחוב רוטשילד, מול בית-הספר פיק"א, בו למדתי ובו למדו הוריי אצל אותו מורה אליהו ירקוני. הבית של גלפרין עזוב וצפוי להריסה. במקום בו היו תריסים, פעורים עתה חורים בקירות, והסיד הוורוד מתקלף. גם חומת הגדר הרוסה. רק שדרת הדקלים נשארה. לא יעבור זמן רב ויבנו גם כאן בית רב-קומות. אבל עתה מסתובבים אנשים רבים בחצר הגדולה. ובמרכז החצר ניצב בית ישן בן שתי קומות, בנוי עץ ומולא עפר, כביתו של ר' דוד נוביק הנגר (שהציל את המושבה במאורעות 21' בהזעיקו את החיילים ההודיים מראס-אל-עין), בית בסגנון ראשית המאה. והוא כמחסן גדול ומפחיד. ואני שומע אנשים קוראים בשמי:

"חיימקה שפינוזהּ! חיימקה שפינוזה!"

ואני יושב בצל אחד העצים השגיאים של השדרה, דקל ואשינגטוניה, את הדקלים הללו הביא אהרון אהרונסון לארץ-ישראל בראשית המאה, ונטע מהם שדרה לתלפיות מבית תחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית ועד לשפך ואדי דוסטריי, סמוך לשפת הים. ויש אומרים כי ראשונים הביאו אותם איכרי מושבות הטמפלרים בעמק בית-שאן ועל שפת הכינרת.

ואני מרגיש שהללו שקוראים לי בשמי רוחשים כלפיי דבר לא טוב. אני לא יודע אם אלה שמחפשים אחריי הם אנשי צבא, משטרה, או עובדים בבית מחסה. אני רואה את השער הגדול של החצר, הפונה לרחוב רוטשילד, וכל רוחבו מלא בגופים המוצקים של ארבעה או חמישה בריונים. הם לבושים בגדים אדומים. הייתכן שהם תורכים? או נידונים-למוות שברחו מכלא חאן-אל-באשה שבדמשק? אני מרגיש שכוונתם לקחת אותי עימם בכוח ולשלול ממני את החופש שלי. הם שליחים של מישהו. קשורים לרשת.

מה מוזר, אני אומר לעצמי, כי הנה מתרחש בי במציאות סיפור כמו-חלומי. אני בורח. מסתתר מאחורי הבית. עולה במדרגות האחוריות לקומה העליונה של אותו בניין גדול, שהוא ספק בית ספר מחסן. אני פותח דלת עץ כבדה היוצאת למרפסת. סוגר את הדלת היטב מאחוריי. נכנס לאולם הפנים אשר רצפתו עשוייה יציע של לוחות-עץ עבים ורפויים. הלוחות אינם הדוקים במסמרים אלא מתנודדים למגע כף-הרגל באופן מסוכן. מבעד לחור הפעור ברצפה אני רואה את הקומה הראשונה, ופתח המרתף עם חביות היין הריקות וקורי העכביש; ואת החצר והגינה, שם מסתובבים עתה פועלים רבים בהמולת יום עבודה חקלאי רגיל, ובהם גם הפועל העברי שלום ליִש, נוהג בזוג פרדות, והאם אינם שמים לב אליי ואל רודפיי.

אך הרודפים באים בעקבותיי. אם אפול במנוסתי מהם – אשבור את מפרקתי בתהום הפעורה לפניי. באומץ של שעת ייאוש אני קופץ על פני הלוחות הרופפים, אשר נעים ומתרווחים תחתיי. רק מפני מהירות הדילוג אינני נופל למטה, לתהום הקומה הראשונה, אלא מגיע אל הקיר המערבי של הבית. זהו קיר פנימי, אשר צידו החיצוני פונה, ככל הזכור לי, כלפי הגן ושדרת הוואשינגטונית. ובקצה השדרה, זאת אני רואה בבהירות מפתיעה, למרות מרחק השנים – רחוב רוטשילד כפי שהיה בראשיתו, בתים בני קומה אחת עם מרפסות מזוגגות, להן מעקה עץ עשוי לוחות מגולפים ככדים, ארוכי צוואר, ועמודים נושאי כותרות משולשות ומשוננות, ובהן קרועים חללים כפיתוחי צורות לב ועלה באוויר; ואשנבים צבעוניים מעל משקופי הדלתות; וגינות רבות-חן מעוטרות בשיחי טוייה וסוכות יסמין וגפנים; וביתנו העומד בכרם עצי הזית שנטעו הגננים, אלה האגרונומים, של הברון, מול בית-הספר פיק"א; והמשכו של הרחוב הנבלע בלב הפרדסים הירוקים הסובבים את המושבה מכל עבריה; וקולות מנועי הבארות עם גבעות החול הזהובות ושדרות איקליפטוסים הנבלעים באופק הריק.

בקיר אין דלת, ואין אני יכול לדעת מאום ממה שמתרחש עתה מעבר לו. מאחוריי תהום פעורה, הקרשים הוזחו ונידרדרו ממקומם בקול חריקה רפה של רקב שנים מתפוקק, ואבק תולעים יבשות. ואני עומד על בלימה, חובק בזרועותיי את הקיר החלקלק, מחפש לעצמי מקום אחיזה. אני חושש כי הרודפים ימצאו דרך לבוא בעקבותיי. התהום שנפערה בינינו לא תשמש להם מכשול. ברגע זה אני נזכר כי למשפחת גלפרין מוכרח להיות מחבוא, בו החביאו את יוסף לישנסקי מפני התורכים, ובוודאי נשמר המחבוא עד עצם היום הזה. אני מכה בקיר, הטיח מתפורר בנקל, ונפתחת דלת-סתרים, אשר נראה בעליל כי לא השתמשו בה שנים רבות. ממש כמו "סליק" הנשק אשר ברצפתו הכפולה של "בית האיכר" ברחוב נורדאו הסמוך.

ושם בתוך החדר יושב, הפלא ופלא! – אדון אלכסנדר גלפרין הזקן, הוא בכבודו ובעצמו. יושב בכורסה ומרכיב משקפיים בהירים ועל ברכיו אהובתו, המורה הצעירה רחל, שהיתה חברתה הטובה של בתו לורת, ועל פי המצב אשר בו השתמר נראה בעליל כי עודנו חי ומסתתר כל השנים מפני התורכים, ואילו המורה רחל, שלא נישאה מעולם, בשמלה רחבה, חומה – היא כבר יבשה אבל עדיין לופתת את אברו, שנזדקף מאוד בזכות הטיפול בזריקות אשכי קופים בשוויץ. על דעתי עולה כי זה בהחלט המחבוא אשר הכינו ליוסף לישנסקי.

אדון גלפרין אינו מגיב כלל לנוכח כניסתי, וגם לי אין זמן לגשת אליו ולנסות לשוחח איתו. לרגע הוא נראה בעיניי כמין חנוט, אך מצד שני, כאילו חי עדיין. הוא גוץ, ממש כפי שאני זוכרו מילדותי, וגילו כבן שישים או שבעים. להפתעתי דולק אור חשמל בחדר, ושוררת בו דממה של אחוזת קבר. זה חדר מלבני ארוך. רהיטיו: שולחן נמוך, כוננית, דרגשים עשויים עץ צהוב ופשוט. נקל להבחין כי שנים רבות לא השתמשו בהם. עיצובם נראה כעבודת נגרות גסה, ללא פוליטורה, כאילו הרכיבו אותם מארגזים, בשנות המלחמה. באור החשמל מתבלט צבע העץ הצהבהב והמחוספס. חלון רחב מאוד, צרפתי, מכוסה בווילון עשוי בד דמשקאי, פונה לצד מערב, כלפי רחוב רוטשילד.

אני מתפלא על אור החשמל בחדר. הלא על-פי ההגיון ההיסטורי צריכות רק מנורות-נפט מתקופת התורכים לשרוד בו. אני ממהר לכבות את החשמל, למען לא ישתקף האור בחלון ולא יוכלו הרודפים לגלות את החדר הנסתר. אני פוחד פן כבר הם מתדפקים מבחוץ על פני דלת-הסתרים אשר הברחתי מאחוריי. על כן אני מתרוצץ בחדר מקצה אל קצה ומחפש מדרגות חיצוניות באמצעותן אוכל לחמוק מן המחבוא אל הרחוב ולנוס בהסתר מן הרודפים, אשר מחפשים אחריי עדיין בתוך הבית. אני מוצא את המדרגות. אני מנסה לצאת מן המחבוא אל אור היום אשר בחוץ, ומחשבה מפליאה מהבהבת במוחי:

הלא אדון אלכסנדר גלפרין המנוח נמלט למצרים עוד בטרם פרצה מלחמת העולם הראשונה. ערבייה צעירה מהפועלות בפרדסו הלכה למלא את כדה מים מן הבריכה שבפרדס,ומעדה ונפלה אל הבריכה, ומשום שלא ידעה לשחות ואיש לא היה במקום לעזור לה ולמשותה, טבעה הצעירה בבריכה. רק הג'ארה נותרה צפה על פני המים. פלחי הכפר יהודייה, העלילו על גלפרין, שהוא הטיל את הערבייה לבריכה, ואחריה – הג'ארה. וכל זאת מפני שהרתה לו, בפרדס. יפה היתה ומספרים שהוא חרש בה ודש בה שוב ושוב והיא היתה נפתחת לו, בבגדיה, מתוך כניעות ועוני אך גם גאווה על שהחוואג'ה היהודי בחר רק בה מכל הפלחיות הצעירות בעלות השדיים החומים שהיו מאושרות להזדווג עימו בבייקה, בית-האריזה, שבפרדס, או אפילו תחת גומה של עץ שמוטי, כשהן מתכופפות לנכש עשבים והוא מפשיל שמלה ובא עליהן מאחור, לפעמים ליתר ביטחון בתחת, אחרי שקצת שוטף את החור שלהן, כדי שמשם הן לא תיכנסנה להריון ממנו. אבל כל זה כמובן לא קרה והיה רק בגדר רכילות מרושעת, ושנה שלמה נפתל גלפרין בעלילה הזו ולבסוף נאלץ להסתלק באונייה לאלכסנדריה של מצרים.

ומה הוא עושה עדיין במחבוא?

אך לא, הוא אינו במחבוא. עומד בחצרו אדון גלפרין, עימו הבויארג'י הערבי ובידו חבילה של רפייה, מזמרה וסכין חרמשי, דוגמת אלה שבידי הערבי, ואיתם הפועל העברי שלום ליִש עם העגלה ושתי הפרדות. השלושה עולים לעגלה, חוצים את הרחוב ונכנסים לפרדס.

"ליִש, בוא איתי," אומר אדון גלפרין (המכונה בפי הערבים בשם חוואג'ה פארֶס) ביידיש הרומנית שלו, "עץ האוראנג' אינו דומה לעצי פרי אחרים. עץ זה יש לו נטייה להיות שיח, ולא עץ בעל גזע אחד. יש בו בעץ האוראנג' תכונות משני הסוגים הללו: גם של עץ וגם של שיח. הזמירה אינה משנה אותו הרבה. לפיכך יש להעמידו על שלוש זרועות יסודיות, ולשמור שיגדל ישר ולא בגובה רב, אלא בהסתעפות רחבה, ושבין הענפים יהיה מרחב מספיק לחדירת קרני השמש והאוויר."

והוא מלמד את הפועל העברי שלום ליש, הוא שלמה לביא, כיצד קובעים סמוכה לעץ, מחזיקים מזמרה ביד, ונזהרים מלפתוע את העץ בסכין החרמשית. ואך באותה שעה מצלצל פעמון המושבה מחצרו של צוֹעָר ברחוב הרצל, שלום ליש רוחץ ידיו והולך אל קלוב הפועלים, שם קופץ עלרגליו מולו הלפרין הזקן, מרים ידו הימנית ומתחיל לשיר ברעם את הימנונם של "פועלי ציון":

"מיר הייבען די הענד געגען מזרח און שווערען...

(ידינו למזרח נרים ונשבעה...)"

ואחריו קופצים על רגליהם מן המחצלת עוד כעשרה צעירים וצעירות אשר ישבו יחפים, והם מתמתחים ומרימים ידיהם, ויחד מייסדים מפלגת פועלים חדשה.

"טובאריצ'י!" מתרגש הלפרין ברוסית, "כולנו כאחד נצא עם הדגל ביד, לא ניתן לערבים לעבוד, נוציא את כליהם מידיהם ואנחנו נחפור. זאת היא אדמתנו הקדושה, ואנו נחרף עליה את נפשנו!"

שעה של ערב, נדמו צלילי הפעמון ושירם של הצעירים בקלוב הפועלים, ועליי להגיע לבית אימי ובעלה. ועוד בטרם אגיע אני רואה בעיני רוחי את אבי יושב אצלה בכורסה אשר בחדר האורחים, ופניו מביעים את שמחת השיבה, כחוזר מחופשה ארוכה, ותמיהה על הימצאו בבית שאינו שלו. אימי מחפשת מקום להניחו ואינה שקטה, כי הנה בעוד שעה קלה יחזור בעלה החדש הביתה מעבודתו. ולי הרגשה שכבר עברתי אותה פעמים אחדות בחלום: אבא מופיע. הוא כלל לא מת. מותו לא היה אלא טעות. שהה זמן ממושך במקום אחר ועכשיו חזר. והוא מתפלא על שאיננו מקבלים אותו בטבעיות. ואילו אנו מסתירים ממנו את פליאתנו.

אני גם קורא ביומן הנעורים שלו: "...דרך שארית שדות המזרע והבור שעוד נשארו לפליטה בין הפרדסים הרחבים. ואביב בארץ. וריח העשב הרענן כריח בצק תופח ועולה, כריח בשר זרועות נערה שנחשפו לראווה אחרי היותן כלואות ומכוסות במשך החורף. האין יש את נפשך להתפלש בעשב ו... לאכלו? אבל מרחוק עומדת וקוצרת קבוצת קוצרים, ערבים דווקא, ורוח הצפון היבשה שהתחוללה ויצרה ענני 'כבשים' בשמיים – מבשרת חמסין ליום המחרת... ואם גם בכנפיה הריחות המפנקים של לבלוב תפוחי-הזהב...

"ריח התורמוס, הירוק-מיצי, מהו, מהו? לח, חמצמץ, רווי, בריא? בריא! התפלש בעומקו באביב ו... הזדווג...

"פרחי הדבש הקטנים, הגמדיים, הצומחים בחולות, בחצי החורף הראשון, וריחם, דבש דליל, רך ודק. ריח הזעטר, על גבעות החוסמס האדום, מעורר תיאבון למאכלים שחורים, פשוטים ומבריאים..."

שכרתי מונית מיוחדת כדי להגיע בזמן לבית אימי ובעלה לארוחת הערב. המונית נוסעת לצד מערב, במשעולי אדמות החול של חורזרזור, כדי לעלות ולהגיע משם לביתם הנמצא בדרום המושבה. אנחנו תועים שעה ארוכה במשעולי הפרדסים, ולבסוף עוצרים נער-פועל כבן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, לבוש בסחבות של טוז'ורקה אירופית ומעדר ישן על כתפו, והוא מסביר לנו בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברורה, דגושה ורוויית-עצב – את הדרך היוצאת מערבה.

אנו ממשיכים ועוברים את פרדס זאבלאווי ואת פרדס שלושת האחים ביירותי, מישל, נג'יב ואמיל, ואת פרדסו של חאפז בק, אשר בחצרו התגוררה משפחת יצקר, ואת פרדסו של סלים איוב, בו נתגלה לראשונה תפוח-הזהב מהזן שאמוטי המהולל, ובו התגוררו הביל"ויים הראשונים כאשר הגיעו ארצה להקים מושבה שנייה אחרי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח תקווה; ואת פרדס ה"מוסקוביה" ובו עומד בניין המנזר הרוסי ששימש אכסניה לצליינים ובו נמצא קבר שמייחסים אותו לאישה הקדושה טביתא; וממשיכים בכיוון דרומי-מערבי ומגמת פנינו המסעדה של יוניס ברובע הערבי של יפו. אנחנו טועים בסימטאות הרבות אשר בין המסעדה לים ואיננו מצליחים להגיע. גדול ורחב הוא הרובע ומלא ערבים לבושים אירופית, ועל כל הדוכנים המוארים תמרים לחים לכל מלוא האופק, עד שפת הים, וביניהם מסתובבים מוכרי משקאות קרים. עיר ערבית עשירה אשר שלוות ערב קיץ קריר פרושה עליה, בנייניה מרובעים, בנייני מלט לא חדשים ולא ישנים, הרבה מוסכים ושטחי אדמת בור וקוצים ביניהם.

"אל תאמין," לוחש לי מן המושב האחורי אליפלט סוסנוביץ, "הם אנשי עולם-תחתון. למקום הזה הביא אותם בן-גוריון."

"זה מחיר הציונות." אני אומר בביטחון.

"מחיר הגלות. ואיום ונורא הוא." הוא משיב לי.

 "אבל היום זה כבר לא רציני." אני אומר. "יפו היא רק סמל וקצת נוסטאלגיה."

"אתה עוד תראה," הוא משיב, "גם מגן-דוד זה רק סמל, והצלב, וה'תג מחיר'... אתה תראה שגם בישראל לא נגמר עדיין תור הפְּרעות..."

ואנחנו יוצאים מהמונית ומטפסים ברגלינו מזרחה לעבר המסעדה. כמה אנשים מפוקפקים סובבים אותנו, גם החשיך בינתיים, ומצבנו נעשה לא נעים. הנהג, אליפלט סוסנוביץ ופרח היסמין בדש הז'קט הבלוי שלו, ואני – ממשיכים ועולים בטראסה גבוהה ורומסים בדרכנו עשבי-בר יבשים, ואת המסעדה של יוניס איננו מוצאים.

"כאן הדרך לפתח-תקווה." אני מתעקש. "והדגים הממולאים מחכים לנו, עם חזרת טרייה, בבית אימי ובעלה החדש. אם רק נמשיך ללכת..."

"אתה השתגעת," אומר לי הנהג, "אני לא יכול להמשיך בלי מונה."

"סבא שלי היה מחזיק בזנבו של הסוס וחוצה בשחייה את נחל המוסררה, העולם על גדותיו ביום חורף סוער, ומגיע ליפו, וחוזר באותו יום למושבה, עם שק הקמח."

"אם נשאר לך זנב של סוס מהסבא שלך," אומר לי הנהג, "אז לך ותציל את נפשך לבד..." והוא מתחיל לרדת חזרה למונית. "אני לא פרימיטיבי! אתה לא שומע את קריאות המואזין ברמקולים, המכוונים שיהיה הכי חזק? יפו חוזרת לידי הערבים, והילדים שלהם זורקים אבנים על כל יהודי שעובר בלילה ברחוב!"

"לך אחריו," לוחש לי אליפלט סוסנוביץ הזקן, "ואני אציל אותך מחמתם." ובקושי אנו מוצאים בטראסה פרצה שאפשר לרדת בה בלי סכנת נפילה מגובה רב. ובהתקרבנו למונית כבר רודפים אחרינו, בחשכה המעובה, כמה וכמה אנשים. הנהג מתניע את המונית מיד לאחר שהוא פותח את הדלת, ואני קופץ לתוכה יחד עם אליפלט סוסנוביץ, ובדי עמל אנחנו מצליחים לסגור מבפנים את הדלתות ולנסוע צפונה בסימטאות לעבר תל-אביב, ואנחנו מוקפים באנשים שעיניהם היוקדות מתבוננות בנו ודוקרות מבעד לחשיכה.

"איפה אתה גר?" אני זוכר לשאול את אליפלט סוסנוביץ בטרם ארד מהמונית אל רחובי בתל-אביב.

"בבית ר' אנשל רוזוב, ברחוב פינסקר בפתח-תקווה. שם עכשיו בית זקנים. זה היה הבית הכי אריסטוקראטי במושבה, אוהו, רק רוסית דיברו שם. ואת טורגנייב קראו. וטרומפלדור את פירה רוזוב אהב ובוודאי שעליה חשב גם כאשר הערבים הפשיטו אותו ערום ושדדו את נשקו בחמארה, ימים אחדים בטרם הרגו אותו בתל חי. ואתם, אנשי תל-אביב, גם תודה חייבים לנו,  כי בימי ההגירה, ב-1917, את ביתו העמיד ר' אנשל לרשות הוועד שלכם, ודיזנגוף בראשו..."

"אני לא מאנשי תל-אביב," אני מתחיל לענות לו, "אני..."

אבל הוא כבר נסע ונגמר החלום. חבל. יכולתי לשאול אותו עוד כמה שאלות היסטוריות כמו למשל כיצד פוטר סבי מצד אימי ממשרתו כמנהל החשבונות במועצה הכפרית ומה היו השחיתויות שגילה, ושבגינן ציווה שלא יקברו אותו במושבה אלא בתל-אביב?

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ישראל הראל, "הארץ", 23.1.14 – "מעטים הישראלים היודעים, שבמטה הפעולה של ג'ון קרי פועל צוות, שבמסווה של יחסי ציבור עוסק בלוחמה פסיכולוגית. תכליתו: החלשת הרצון של ישראל – עמה וממשלתה – לעמוד על דעתה בסוגיות קריטיות שבהן היא חולקת על שר החוץ האמריקאי. קיים כמובן גם הצוות הגדול של השגרירות בתל אביב. דרכי הפעולה רבות: קירוב אנשי תקשורת, יצירת קשרים עם אנשי ציבור, אנשי אקדמיה, רבנים ואנשי כלכלה. יעד חשוב במיוחד הוא אנשי צבא וביטחון בדימוס (וגם במדים). ואכן, אחדים, בהם אלופים, ראשי ארגונים בעבר, שינו לפתע את התנהלותם והם מתנבאים במנוגד למה שניבאו – ובעיקר פעלו – בעבר."

* אבא שלי היה מביא לי לזיין רק בחורות מעל גיל 18, והסימן שכבר לא היו להן חצ'קונים (ולפעמים הקוּס שלהן היה מגולח כמו זונות) – וככה שמרנו על השם הטוב במשפחה שלנו.

אהוד בן עזר (ביטון)

ממשוררי עֲרְשׂבּוֹאֶטיקה

חוקר תולדות השירתיות העבּרית

* לפי מודעות האבל המתפרסמות ב"הארץ" – כמעט מדי יום העיתון מאבד קורא חושב אחד או שניים; לא ברור לנו אפוא מדוע החליטה המערכת לפרסם את המוסף "ספרים" בימי שישי במתכונת ממוזערת, כך שגם "קוראים חושבים" בגיל הביניים, לא רק קשישים – זקוקים לזכוכית-מגדלת כדי לקרוא בו!

* דברים לזכרה של שולמית אלוני: המתיימרים ללכת בדרכה של שולמית אלוני, על סגולותיה ותכונותיה למיניהן, יושרה, קיבעונה הפוליטי השגוי וצדקתה בנושא המפלגות הדתיות, במר"צ ועיתונם "הארץ", הינם, שלא כמוה – מתבסמים בצדקנות המייחסת לעצמם את כל המידות הטובות והחוכמה של יודעי הכול, שופטי הכול, מסדרי הכול, ההומניים מכול, החכמים מכול, המשכילים מכול, התרבותיים מכול ומנהלי המדינה הטובים והראויים בכול.

מרדכי בן חורין

* מה עוד האסטרטג הטיפש אמר בדאבוס? – קרי הדגיש כי שלום עם הפלסטינים "יעשה את ישראל חזקה יותר." הוא התייחס לתוכנית הביטחונית שאותה גיבש הממשל האמריקאי לגבי הגבול בין הגדה המערבית לבין ירדן. הוא הודה כי אמצעים טכנולוגיים לבד אינם ערובה לשמירה על הביטחון, אבל הם יכולים לתת תרומה משמעותית, כמו זו שנתנה מערכת "כיפת ברזל". לדבריו, בשיתוף פעולה עם ירדן, ישראל והפלסטינים ניתן ליצור את הגבול הבטוח ביותר בעולם. ["הארץ" באינטרנט, 24.1].

* אצלנו בבית יש שאוהבים לשמוע ולראות את פטפטן האוכל, אבל אנחנו, כל פעם שעוברים ליד הטלוויזיה והוא בפנים – מקבלים צמרמורת של גועל. מה שמראה שיש גרפומניה גם בגסטרונומיה.

* יש לתמוך במאה אחוז בכל מורה המשמיץ את צה"ל בכיתה ומכנה אותו "צבא כיבוש" כי אנחנו דמוקרטיה – וכל החארות שבעולם לא יוכלו למוטט אותנו, לא בדיבורים וגם לא במעשים. ובמקרה הכי גרוע – יש לנו נשק יום הדין שהוא מעוזו של העם היהודי בישראל. לא. אין אלוהים לסמוך עליו. בייחוד לא אחרי אושוויץ.

* אם תחרבן על צה"ל בכיתה, שזו זכותך הדמוקרטית בתכלית – יש לך סיכוי לקבל פרסום ארצי בתקשורת וגם תוכל לפנות לפוליטיקה.

* בשעתה כתבה גברת אקדמאית אחת עבודת מ"א מבריקה, או דוקטוראט – על 3 סופרים מזרחיים, סמי מיכאל, שמעון בלס ואהוד בן עזר. היא שלחה טיוטה לסמי מיכאל והוא העמיד אותה על טעותה, היינו, שאינני "עיראקי", וחרף "המחצבה" אי אפשר למנות אותי על הסופרים ה"מזרחיים".

עד היום אני נוטר לו על התיקון, ששינה כליל את מחקרה. הלא ייתכן שאילו הייתי נחשב אף אני לסופר "מזרחי", לא הייתי סופר נידח כפי שהנני כיום, כאשר אין לי כלפי מי להפנות את רגשות הקיפוח שלי אלא כלפי עצמי ה"אשכנזי"! – כן, אני סופר "אשכנזי"! – לא ידעתם? זה כתוב לי על המצח.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,565 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל