גיליון מס' 913

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בשבט תשע"ד, 30 בינואר 2014

עם הצרופות תאונת זין וכנס פטרה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְזִכְרָהּ הַיָּקָר וְהַטָּהוֹר שֶל עַצְמוֹנָה פִינְקְלְשְטַיְן זָ"ל, מוֹרָה, מְחַנֶּכֶת וּדְמוּת-מוֹפֵת. // ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין  ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר. // דוד מלמד: מסעות עם נשים לארץ הרועדת, אהוד בן עזר, "והארץ תרעד". // עוז אלמוג: חווית הגורמנחוס. // אורי הייטנר: 1. חופש הביטוי ואחריות המחנך. 2. צרור הערות 29.1.14.  // עמוס גלבוע: הרי לא מדובר בישראל וביהודים! [ציטוט].  // מגיבים: יוסי לנגוצקי, איצ'ה (יצחק גדיש), יצחק מאיר. // נועם פורר ויעל געתון, "תזה" – לאן התדרדרו ה"אליטות" האקדמאיות במדינת תל-אביב? // ד"ר גיא בכור: שלושה בוקסים ישר לפנים: האם הרשות הפלסטינית נכנסה לסחרור? [ציטוט]. // עזי שטרן: אשתו השלישית של ר' עקיבא. // איליה בר-זאב: רחובות חסֵרים. // עדינה בר-אל: יופי וכאב בירושלים: על ספרה של שרית ישי-לוי "מלכת היופי של ירושלים". // מרדכי בן חורין: לא יעזור כלום. לא תשנה דבר! // דודו אמיתי: להיות יותר ענווים ופחות צודקים. // ד"ר עירית אמינוף: 1. עזריה אלון ז"ל. 2. לְאורה מורג. // יהודה דרורי: 1. זכות הדיבור או זכות הביזוי? 2. ראיתי ב"מעריב". // משה כהן: 1. דחף שאינו בר כיבוש. 2. מסתורי התבונה. 3. חזיון תעתועים. // מתי דוד: תגובה למאמרו של אורי משגב "אושוויץ שבנו אליך שנית" ("הארץ," 24.1). // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק עשרים: המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פנחס ו-שׂ. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְזִכְרָהּ הַיָּקָר וְהַטָּהוֹר שֶל עַצְמוֹנָה פִינְקְלְשְטַיְן זָ"ל

מוֹרָה, מְחַנֶּכֶת וּדְמוּת-מוֹפֵת

כָּל הַמִּלִּים נֶאֱלָמוֹת מוּל כֹּבֶד צַעַר

הֵעָדְרוּתָהּ שֶל נֶפֶש אֲהוּבָה לַכֹּל

כִּי בְּשָעָה שֶהַכְּאֵב חוֹתֵךְ כְּתַעַר

נוֹתָר גְּרוֹנְךָ חָנוּק בְּלִי הֶגֶה וּבְלִי קוֹל.

אַךְ אִם צָרִיךְ לוֹמַר מִלָּה אַחַת אוֹ שְתַּיִם

בְּשֵם כֻּלָּנוּ כָּאן הַכּוֹאֲבִים כָּל-כָּךְ

יַתְוֶה הַשִּיר הַזֶּה, רוֹטֵט וּדְמוּעַ-עַיִן

כַּמָּה קַוִּים לִדְיוֹקָנָהּ הַלֹּא-נִשְכָּח.

כִּי נֶאֱסַפְנוּ כָּאן שְבוּרִים וּמֻכֵּי עֶצֶב

לְעִלּוּיָהּ שֶל נֶפֶש נְדִירָה כָּזֹאת

שֶכָּל זוֹכְרֵי אִישִיּוּתָהּ זָכוּ בְּעֶצֶם

בִּזְכוּת גְּדוֹלָה אוֹתָהּ לִרְאוֹת וְלַחֲזוֹת.

מִי שֶנּוֹלְדָה מוּל הַר עַצְמוֹן וְנִקְרְאָה לָהּ

עַל שֵם הָהָר יְפֵה-הַנּוֹף הַזֶּה בִּשְׂפַת

שוֹמְרֵי מוֹרֶשֶת צְפַת שֶל מַטָּה וְשֶל מַעְלָה

וְנִתְקַיֵּם בָּהּ גַּם הַשִּיר "אֲנִי מִצְּפַת".

מִי שֶטִּפְּחָה אֶת הָעִבְרִית בְּיָד אוֹהֶבֶת

בֵּין תַּלְמִידֶיהָ הָרַבִּים וְהַקְּשוּבִים

כְּפֶרַח-בַּר בִּלְתִּי מוּגָן שֶהִיא, נִלְהֶבֶת

תָּמִיד הִרְחִיקָה מֵעָלֶיהָ כְּאוֹיְבִים

אֶת הַבּוּרוּת וְהָעִלְּגוּת הַמִּשְתַּרְבֶּבֶת

לִגְבוּלוֹתֶיהָ, בְּדִבּוּר אוֹ בִּכְתוּבִים.

בַּת-זוּג חַמָּה, נֶאֱמָנָה וְאֵשֶת-סֵפֶר,

אֵם לְמוֹפֵת וּבַת לְמִשְפָּחָה שָרְשִית

שֶתּוֹלְדוֹתֶיהָ רְקוּמוֹת בָּהּ תֶּפֶר-תֶּפֶר

בְּעִיר גְּלִילִית זוֹ, יְהוּדִית וֶאֱנוֹשִית

וְשֶעַל פִּי מָסֹרֶת שֶשְּנוֹתֶיהָ רַבּוּ

וְנִתְקַדְּשָה בְּהִלּוּלַת תְּפִלָּה וָרֹן

כָּל לָ"ג בָּעֹמֶר מִמִּפְתַּן בֵּיתָהּ, בֵּית עַבּוּ

יוֹצְאוֹת שַיְּרוֹת לֵיל בַּר-יוֹחַאי עַד לְמֵירוֹן.

יֵש אֲנָשִים שֶהֶחָלָל שֶהֵם הוֹתִירוּ

וְהַכְּאֵב שֶהוּא אֶל לֵב זוֹכְרָם מַצְמִיד

לֹא מִתְקַהִים עִם הַשָּנִים, הֵם רַק יַגְבִּירוּ

אֶת יְגוֹנוֹ שֶל הֵעָדְרָם הַלֹּא מַגְלִיד

שֶכְּמוֹ נֵרוֹת שֶל נְשָמָה יוֹם-יוֹם יָאִירוּ

בָּאַהֲבָה שֶהוּא רוֹחֵש לָהֶם תָּמִיד.

(הוּקרא בטקס האזכּרה בבית-העלמין של צפת)

* * *

ד"ר ארנה גולן

מהי באמת משמעותו של המין

 ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

לפני הכול, יש להקדים ולומר כי הרומאן החדש של אהוד בן עזר, "והארץ תרעד", הוא הישג ספרותי הראוי לציון. ההישג הוא קודם כל בהיבט של "הרומן ההיסטורי", כלומר – בשיחזורן של תקופות הרחוקות מאיתנו, בהן שלושה פרקי זמן במאה ה-19 – ולמעשה, בבנייה של מציאות בדיונית, הנסמכת רק בחלקה על מסמכים תיעודיים או על היכרות של המחבר עם  העולם המתואר כפי שהוא בימינו.

יתר על כן, בנוסף להישג "בשיחזור" ההיבט הפוליטי, הכלכלי הציבורי והקהילתי של אותן תקופות, כמו גם של היבטים נוספים, כמו אופני הבנייה, התחבורה, הנוף והאקלים,יש לציין את ההישג החשוב בהקמתם לתחייה של חיי הפרט האנושי. הודות לכך נבנים חיי הדמויות  על רקע סביבתן, ומוקמים לתחייה לבושן, מגוריהן, מזונן, דרכי חשיבתן, חיי המשפחה וחיי האישות ואפילו גווניה של השפה. וכך גם קמה  לתחייה – או נבנתה כך שתיראה מהימנה – התודעה האנושית של אותה תקופה שהיא רחוקה וזרה לנו, בייחוד בצפת, בקושטא ובירושלים.

אין תימה, אפוא, שכל כך ארך זמן כתיבתו של הספר. שהרי מתוארות בו שלוש עלילות נבדלות בזמן, במקום, בדמויות הפועלות ובאירועים ההיסטוריים המתרחשים בהן. ורק להזכיר: הראשונה – עניינה בצפת, באפרת לוין, ובגורלה ובגורל משפחתה המר בפרעות שהתרחשו בצפת וברעידת האדמה הקטלנית שאירעה שלוש שנים מאוחר יותר (בשנת 1837). העלילה השנייה – עניינה  בחייט בן-ציון לוין, קרוב המשפחה, ובדרכו המפותלת מווילנה  לארץ ישראל מתוך כוונה להינשא לאפרת. חלק ניכר בעלילתו מוקדש להרפתקאותיו האקזוטיות בקושטא ובהרמון של יזיד-ביי, המוליכות לצירוף אישה שנייה ופתיינית למשפחתו הקטנה, והגעתו לירושלים.

ואילו החלק השלישי כבר מתאר את עלייתה של משפחת לאזאר ראב, ובייחוד של בנו יהודה, לארץ ישראל מכפר בהונגריה, ואת הגעתם ליפו ולאחר מכן לירושלים שבין החומות, שם כבר מצוי בן הדוד יהושע שטמפפר. תיאור חייהם הבלתי נסבלים שם מסתיים ביציאתם, עם חברים השותפים לדעה, לייסד את פתח תקווה (בשנת 1878).

ד"ר משה גרנות ["חדשות בן עזר" גיליון 905, 2.1.14] – היטיב במיוחד לתאר את ההישג הזה, ולהראות כיצד אוחדו בו שלוש הסאגות הללו הנבדלות, על דמויותיהן השונות כל כך זו מזו, כמו גם שלוש הדמויות האחראיות למסופר. הוא גם עמד על בניית הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המהימן, אשר שזורים בו אינספור אירועים היסטוריים שאירעו ליהודים במהלך המאה ה-19, ללא שום אי דיוקים בפרטיהם, והראה איך הפכו בידיו של בן עזר למציאות ממשית מקומות קרובים ורחוקים, ואפילו השפה הותאמה להם ולתקופה. גרנות אף פירט בדבר היחס שבין המספר, המביא לבית הדפוס ו...הסופר (הבידיוני, כמובן) אלימלך שפירא, והדגיש כי שיאם של האירועים נוגע בשורשי משפחתו של המחבר בארץ ושעליהם גאוותו, הלא הם בני משפחת ראב, וליתר דיוק – סבו של בן עזר, יהודה ראב, שהיה בין הראשונים שייסדו את  המושבה הראשונה בארץ.

עם פרסום מאמרו המקיף של גרנות, חיזקו, באופן זה או אחר, את דבריו עוד טובים ורבים, שהביעו את הערכתם לספר – מי בקיצור רב ומי ביתר הנמקה. אך בכל אלה משכה את תשומת ליבי תופעה רבת עניין, הלא היא התייחסותם של הקוראים והמבקרים למין השזור בספר. שהרי המין  אחוז  בכל  חלקיו ובכל פיתוליה של העלילה ואף בכל התפניות המפתיעות שחרצו את גורלם של הגיבורים (ובייחוד של הנשים). המין הזה, ובייחוד אופן הפירוט של מימושו במגעים מיניים, הפריע, גרם לאי נוחות ובמקרים לא מעטים להסתייגויות וגינוי ולנזיפות במחבר, שהתבקש להיטיב את דרכיו הנלוזות, וסוף סוף, כיוון שהתופעה הזאת הרי שבה וחוזרת על עצמה בספריו השונים של המחבר, להפוך לאדם מן היישוב ולא להתבזות עוד ב"גסויות" הללו.

תיאורי המין נתפסו כעין התגרות בקורא, כשעשוע או בקשת סנסציה, בדומה לתמונתה של האישה העירומה המופיעה על העטיפה הקידמית וגורמת לקורא (וזה די בצדק...) להחביא את הספר מפני ילדיו הקטנים (או נכדיו).

במקרה הטוב, נשמעו טיעונים להגנתו, כגון שכולנו חוטאים בשגיונות דמיון או שטובים שבסופרים כתבו כך כיו"ב.

ואפשר להבין את המגיבים. שהרי המין המתואר הוא נטול כל רומנטיקה, ולא מתלווים לו רגשות אהבה מעודנים וצחים העשויים להעניק לו הילה של יופי ופיוט. זהו לרוב מין בוטה, פיזי, לרוב ללא רגש ונשמה, מפורט בתיאורי איברי המין הגבריים והנשיים, שפעמים רבות הם  אף כעורים, ספק מבחילים ספק מעוררי גיחוך (ועל כן דומה שאין בהם כמעט נטייה ל"פורנוגרפיה"). המין כאן כולל גברים ונשים, לרוב עזי תאווה, נטולי סייגי צניעות, ומימוש תאוותם נעשה כמין בכחנליה לטוב או לרע, לשמחה או לכאב, "כדרכה" או "שלא כדרכה", כסטייה או כמצווה וכיו"ב. אכן, כך זה לרוב. אך יש להדגיש – לא תמיד. ועוד נראה מדוע.

ובכל זאת, ודווקא לאורם של הטיעונים הללו, עמדתי שונה.

אני סבורה שיש למין בספרו זה של אהוד בן עזר (כמו גם בספרים אחרים) משמעות רצינית ועמוקה, והוא לא בא לשם התגרות או סנסציה (אם כי בהחלט ייתכן שהמחבר הצניע לו בשעת הכתיבה איזה חיוך של הנאה למראה המשוער המזועזע שלנו), אלא נובע מתפיסת עולם. יתר על כן, נדמה לי שאל מול מקטרגיו אימץ לו בן עזר טקטיקה של התגוננות מתריסה, האומרת שאינו אלא משחק בקוראים ונהנה מתגובותיהם הנרעשות להתגרויותיו, ובכך הוא נתן צידוק לנוזפיו. נכון, לא תמיד נעים לקרוא את הקטעים הללו, אבל להבנתי תמיד הם  בעלי משמעות של ממש.

ובכן, מהי בתמצית משמעותו של המין בספר הזה?

מהי המשמעות של המגע הפיסי, המיני, שבין גבר ואישה (ולפעמים גם בין גבר לגבר ואפילו ל...עז) בעולמו של הרומן "והארץ תרעד"?

לדעתי, הריהו  בראש וראשונה  אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם, לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היותו אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו.

ולכן, אם נתייחס לאווירה הקבלית האופפת את תיאור צפת, הרי אפשר לומר שהעולם  המתואר ברוב חלקי הרומן מצוי, לתפיסת המחבר, במצב של "שבירת הכלים" הקבלית, שהמין הוא מרכיב מהותי בה, ועד שלא יתוקנו הכלים השבורים והמרוסקים הללו – שבאים לגילוי  במימדים היומיומיים של הקיום (כגון הבית, הרחוב, יחסי אדם ושלטון ועמים, שממה וטבע אלים) גם המימד המיני המעוות, האכזרי, הנצלני או יצרי ללא סייג – לא יתקון.

זה הטעם לכך – נקדים ונאמר זאת כבר כאן –  שאם נעיין היטב בחלק האחרון של הספר, נגלה שהדמויות שהגיעו לכאן מן החלק השני והן מגלמות את המין המעוות ו"השבור" (נג'ימה-מירל'ה ובתה אפרת) כבר "שבורות" בעצמן ונדחקות החוצה מן הסיפור. ואילו יהודה, שפורץ את הקיום המעוות בירושלים והולך עם החבורה היוזמת והנועזת להקים את המושבה החדשה – ומתנתק מן הדמויות הללו ומן העולם המעוות שבו הן חיות, נעלם מחייו גם העיוות המיני, והוא בונה נישואין שבחברות ובשותפות לדעה עם נערה צעירה ותמה במקביל להיאחזות באדמה ובחיים מתוקנים בטבע ובחופש.

כאן אפשר לטעון, שגם ברומן הקודם, "מסעותיי עם נשים", שבו תוארה דווקא חבורת צעירים המקימה היאחזות נח"ל בעין גדי, כלומר בעולם ההולך ונעשה "מתוקן", היה המין תמיד כתאווה פרועה. אבל שם, כך ראוי לענות, היה אופיו של המין שונה. היתה זו גבריות צעירה ושמחה, משוחררת מכבלי המוסר של החברה הבוגרת, לטוב ולרע, ולא היה זה עיוות אכזרי וגס. המין אף לא רוסן שם, כי העולם סביב, כולל  הטבע, עדיין היה במצב היולי וזקוק לאיחוי חלקיו.

מכל אלה עולה, אפוא, כי טיבו של המין  מהווה עדות, כמו גם תולדה, למצבו הקיומי של האדם ברגע היסטורי נתון. ומכאן – שהמין נתפס כמימד מהותי ומרכזי בקיום האנושי, ולאו דווקא מבחינה פסיכולוגית ובוודאי לא לשם הסנסציה, אלא כיוון שהאדם הפרטי הוא חלק מכלל היקום, וזרוק לתוך תנאים היסטוריים שקובעים את קיומו. אפשר לאהוב את תיאורי הסקס ואפשר לסלוד מהם,ואפשר אפילו לחשוב שנחצו כאן גבולות הטעם הטוב בספרות העברית. אפשר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם מושתתים על תפיסת עולם רבת עניין, שאינה זרה כלל לעולם היהודי.

וביתר פירוט: כבר בעמוד הראשון של הרומן, "חוטף" הקורא את ההלם הראשוני. נמסר בו על חברותיה הילדות-הנערות של אפרת, שהושאו בצפת בגיל רך ו"צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו בליל חתונתן" (כינויים אחרים לאבר המין הנשי לא יחסרו בהמשך), והתיאור הבוטה וה"דוחה" הזה מסמן, להבנתי, את המצב "הקרוע" והזועק של האישה בצפת כמו גם את גורלה של אפרת, העתידה להיאנס על ידי בן הקאדי.

ההמשך מביא את נישואי היתום והיתומה והמגע המיני הכושל ביניהם, הגורר אסון. תוך כך גם נמסר הרקע התרבותי והחברתי שבצפת באותו זמן היסטורי, ולפי תפיסת המחבר מיצויו הוא במין. אין תימה, שלתיאור יופיה של אפרת ואברי גופה הנאים נלווים דברים על גורלן המר של היפות "בארץ הקודש הפרועה והמבודדת" שהוא "אינוס ואבדן הבתולים" ותיאור "גס" ובוטה של האפשרות האחרת, כפי שתופסים אותה גברי צפת, שתימק ברווקותה "מבלי שתדע זין של גבר." זה המצב האכזרי והפוגעני בקהילה היהודית, אבל זה המצב וביתר חומרה גם בעולם הערבי הסובב ואפילו הטבע אכזר ורק המעיין טהור (מים כיסוד טהור יופיעו גם בסיום).

לעומת זאת, באותו עולם, בגורלו של סניור עוזיאל המשולח המסתורי, נמסר גם גורלו המר של הגבר חסר המעמד, הכסף והכוח החברתי, כשמאיים עליו האיום להיאנס בספינה או להיכלא או שיסרסו אותו ויעשוהו משמש בייפוי ערוותן של הנשים בארמון השולטן, בעוד הגברים השליטים מביאים את עוצמתם השלטונית והכלכלית לביטוי באינוס הנשים או  בריבויין וכיוצא באלה השפלות וניצול.

לנוכח עולם דורסני זה, אין תימה שאפרת הוזה על עולם אחר, שיהיה נהדר ומלכותי עם בוא המשיח או... נפוליאון, שימנה אותה לשרת צבאו ולמלכתו. אין גם תימה, שהזיותיה באות לגילוי מובהק במימד המיני המעוות, כמו בחלומה הגס על המגע המיני עם נפוליאון המתגלה לפתע בדמות אישה (עמ' 23-24). ומאלף הדבר, שסמוך לכך בא הפרק על "פרעות צפת, 1834", פרעות אכזריות ופרועות, המעצימות את ההיבט האכזרי והמעוות של הקיום האנושי בצפת. מעניין גם שלאחר מכן יובאו הזיותיה המיניות הפרועות, הקשורות גם לחסן בן הקאדי, שאנס אותה שעה שכביכול הציל אותה, ואילו לתיאור המגע המיני המעוות, "שלא כדרכה", המתואר במלים בוטות (עמ' 63-65), והוא מגע שנועד למרבה האבסורד לשמור על בתוליה, נלווה תיאור גסותו ובהמיותו של המגע המיני של רשיד עם פטמה, הפלאחית הערבייה העוזרת בבית לוין, ולאחר מכן עם נער ערבי (עמ' 72-74). ואלה אך דוגמאות בודדות.

אין אולי פלא, למרות שהמחבר אינו מכוון לכך במפורש (ואינו יוצר קישורים סיבתיים מפורשים בין האירועים), שלאחר הילולת מירון, שגם בה בא לגילוי "מקולקל" המימד המיני, מגיעה שנת 1837 "והעיר היתה לחרדת אלוהים." צפת נהרסה ואפרת ובני משפחתה נהרגו, לבד מאחותה ציפורה. למרות שתחילה נדמה כביכול ניצלה אפרת ממפלי ההרס, מתברר שהיא  מתה שקועה בהזיותיה. המציאות הקשה – שגילוייה המובהק במין – ניצחה את צפת, וההמשך חייב להיבנות בירושלים.

והנה לכאורה הפתעה. תיאורים בעלי אופי דומה, גם אם שונים בפרטיהם אך עולים על קודמיהם בעוצמתם, ניתן למצוא גם בחלק השני של הספר, שעניינו כבר ב"חייט בן ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ ישראל" (פרקים 8-13) ואף מגיע לירושלים, האמורה להיות עיר הקודש. לא נרחיב בדיון בחלק זה מקוצר המצע, אך עצם הזכרת "שתי נשותיו" כבר מרמזת לעיוות המיני, שעדיין אין הקורא יכול לשער את מימדיו המפתיעים והמדהימים. כל אלה שזורים בהרפתקאותיו של החייט, העובר ושוהה בקושטא בארמונו של יזיד-ביי רווי החטא, וגואל את נג'ימה-מיר'לה, המתחננת להצילה ונעשית בדרך שאינה כשרה לאשתו השנייה, הנוספת על רעייתו ואם בנו.

גם בביירות נמשכת הבכחנליה, ושם, שיאו של החטא המיני המוזר הוא בקיום מגע מיני עם הנזירה המפתה המתגלה כ... גבר (עמ' 142-143). כלומר,  כל דרכו של בן ציון לוין לירושלים רצופה פיתויים מיניים מוזרים ומעוותים, אך הם מתגלים בחברות הדתיות כולן, ודווקא במקומות המקודשים להן. הרי זה עולם המשווע לתיקונו.

ומה קורה בחלק האחרון של הרומאן, הנפתח ברגע יציאתו של  יודה (יהודה) ראב בן ה-17  לדרך מהונגריה לארץ ישראל עם אביו, אחיו הצעיר ושתי אחיותיו? החלק הזה – החל בפרק 14 – ראוי לדיון מיוחד, כיוון שכולו מונע בכוחה של כמיהה לחיי כפר ואדמה ולהקמת מושבה באדמת ארץ הקודש. כמיהה זו לחיי חופש וטבע ועבודה באדמה היא שתביא בסופו של דבר גם לתיקון, לשיפור המצב הקיומי של יהודה ומשפחתו וחבורתו, ועל כן גם לתיקונה של המיניות בנישואין "שבקדושה" אנושית. הכמיהה הזאת אינה מוצגת בספר ככמיהה לתיקון לאומי כולל ואינה מובעת בנאומים של אידיאולוגיה ציונית נוסחאית וקלישאית. בעיקרו של דבר זו כמיהה לתיקון חיי הפרט, לשיפור קיומו של האינדיבידואום, שחייו וחיי הקרובים לו היו פגומים גם בגולה וגם בירושלים המנוונת. 

אין תימה, איפוא, שיהודה נתקל – במהלך מסעו לירושלים ובתוכה של העיר – בעיוות המיני, ומאוחר יותר גם מסתבך בו, וההסתבכות הזאת מתוארת בתיאורים בוטים ו"נועזים".  ראשית היתקלותו מתרחשת כשהוא עדיין תמים לחלוטין, בטרייסט, שם זונה מנסה לפתותו במשיכת כובעו מעליו דרך חלון, אך הוא, כלל אינו מבין את המתרחש. רק כששוטר מפרש לו את הדברים, עולה בו כמיהה לאגנש ההונגריה מן הכפר, אך שיא מגעו עימה היה בריקוד של פיתוי בכרם, בכפר הולדתו.

לעומת זאת, העיוות המיני החמור מתגלה דווקא בירושלים, כיוון שהקיום בה – המשוחזר בפרטי פרטים באופן מרשים – בעיר הקודש הנכספת, כולו פגום, מוכה עוני וקיום על כספי החלוקה, כניעה לשליטי הקהילה ולנורמות הקיום הבטלני והלימוד בישיבות.

אי לכך, ההיחלצות מתוך חומות ירושלים תביא גם למיניות חיובית. שהרי בעוד יהודה מוסיף להיות יוצא דופן לטובה בירושלים בלבושו האירופי ובנוהגיו, נכנע בן דודתו, יהושע  שטמפפר למנהיגי "כולל אונגארן" גם בלבושו וגם בנישואיו הכפויים לדייכע הנערה ולמנהגי החלוקה. אולם, שעה שנגנבים בגדיו של יהודה הנועז והוא נאלץ ללבוש את הקפטן הידושלמי ושאר בגדים – מצליחים להשיא אותו להדסה, האלמנה המבוססת אך משועבדת לנורמות הפסולות של הקהילה. הנישואים, כמובן, אינם נקשרים במין מעבר לחובה המקובלת, ובמקום יצריות מינית בא הפריון, ההריון. אבל הנישואין הללו, המחייבים היטמעות בקיום הפגום, מתפרקים ויהודה משתחרר מהם בהעמדת פנים של מחלל שם שמיים ומאמין בכישוף שדים.

פריצת הגדר הזאת מכשירה את הקרקע לפריצת הגדר המינית, המתחוללת עם היתקלו של יהודה, באופן מקרי לכאורה, באפרת (השנייה), בתה של נג'ימה-מירל'ה, שהיתה גילומו של המין הסוער, חסר הסייגים והמעוות בחלק השני של הספר. ההיתקלות עצמה מתחוללת על רקע של ספק-אונס ספק-מין-פרוע ומסליד של אפרת עם נער ערבי בשדה, בין הסלעים, כשיהודה המזועזע "מציל" אותה ממנו. מעתה הוא נגרר להרפתקה מינית גסה ופרועה עם הבת בנוכחות אימה, שעתה היא כבר זקנה ועיוורת, ותיאורי המגע המיני המפורטים, הנועזים ואף דוחים במידה לא מבוטלת (שאין בהם כל רומנטיקה, כמובן) מסמנים את חדירת היסוד הפגום לקיומו של יהודה. האם ייחלץ ויוסיף לפעול עם החבורה?

הוא נחלץ, כמובן, בהיצמדו לחבורה ובנישואיו ללאה הנערה התמה והנבונה, בתו של אחד מהחבורה, כאילו צריך היה לרדת למעמקי הטומאה על מנת לעלות ולהגיע לראשיתו של תיקון. גם הרקע להיכרותם מסמן את המגמה הזאת: שירתה הזכה של הנערה, הנשמעת באסיפת החבורה לאחר שנמצאה חלקת האדמה של מלאבס, שתיעשה פתח תקווה. אין תימה שמין אין כאן. יש תיאור של חגיגת נישואין צנועה של השניים הכה צעירים, כמיהתם למרחבי הטבע ולחיים במושבה החקלאית, ונמסר על היחס הזהיר והמתון של יהודה לכלתו בכל הכרוך ב"חיי אישות".

 עתה, כשהמציאות כבר בראשית תיקונה, נפתחת הדרך למצב קיומי חדש, המתגלם ב"חפירת הבאר הראשונה" ומלווה בתיקון חברתי וערכי, ההופך את העולם המדברי הפרוע והפרוץ לראשיתו של עולם שיש בו מים, עולם מרוסן בחיי אמת. עתה  כבר ניתן גם  לחרוש את "התלם העברי הראשון" וללוותו בריקוד עם ספר התורה המקודש.

 "אז מה תגידי, למשל,  על הספר 'המושבה שלי', המתאר כבר את המושבה שנבנתה, שכאן תוארו רק שלבי ייסודה, ואף על פי כן כולו מלא תיאורי מין 'גסים' ו'זימה', אולי אף במידה רבה מאשר ברומן זה?"

כך ודאי ישאלוני כאן קוראיו הנאמנים של אהוד בן עזר. ועל כך אענה, והפעם בקצרה:

אם תקראו היטב תראו את פגמיה הקשים של המושבה המתוארת, ולסימונם וכתוצאה מהם בא גם המין הפגום. בין כה וכה, נובעים הדברים מאותו מקור, מאותה תפיסת עולם בדבר המין כסמן המהותי לקיום האנושי.

אהוד: בשום מקום ב"המושבה שלי" לא נזכר שם פתח-תקווה, אף כי ההווי האמיתי והבידיוני שלה נמצא רבות ברומאן. האנשים של "המושבה שלי" אינם צדיקים. הם בעלי יצרים, כמו למשל גיבוריו של בשביס-זינגר שהם אנשים בשר-ודם – לא מריונטות ולא סמלים. כל זה מעיד על החיוניות העזה של המושבה, ומתואר במידה רבה של פארודיה (לא פורנוגרפיה!) – ומהווה המשך טבעי ונורמאלי לאותה חוויית ראשית של ייסוד המושבה, המתוארת בטהרתה בסוף "והארץ תרעד" – כאילו לא צפויות לה עדיין שום צרות בעתיד. והיו כמובן, ועוד איך!

מאמרה של ארנה גולן מתאר ומנתח את "והארץ תרעד" מתוך דיוק מדהים של חתירה לעומק הסיפור. זהו אחד המאמרים הנכונים ביותר שנכתב אי פעם על ספר שלי. ארנה גולן הבינה ופירשה את הסאגה בדיוק כפי שאני רואה אותה, אף כי אולי לא התכוונתי לכך מראש – אלא הדברים נוצרו מתוך עצמם ותקופתם, ואני מעדיף לא להאריך בכך כי מי יודע – אולי בשנים הבאות יְיחסו משקל-יתר לכל מילה שאגיד כאן על דרך היווצרותה של הסאגה.

* * *

דוד מלמד

מסעות עם נשים לארץ הרועדת

אהוד בן עזר, "והארץ תרעד"

ספרי מקור, 2014, 272 עמ'.

לקוראיו הוותיקים של אהוד בן עזר צפויה הפתעה למיקרא ספרו החדש "והארץ תרעד", השונה לגמרי מספרו הקודם "מסעותי עם נשים" שהופיע לפני מיספר חודשים ובו הוקדש מקום נרחב להרפתקאותיו המיניות של גיבור הספר עם נשים, ומקום מצומצם לחוויותיו בקיבוץ עין-גדי בימי בראשית. בספר החדש השתנה היחס בין שני המוטיבים.

העטיפה הקדמית של "והארץ תרעד", צילום אמנותי של אשה עירומה, יכול להטעות את הקורא. אלא שהפעם  מתגלה אהוד בן עזר אחר. רובו של הספר עוסק בארץ-ישראל במאה ה-19 החל מצפת בשנת 1834 ועד לחריש התלם הראשון באדמת מלאבס היא פתח-תקווה בדצמבר 1878. הקורא נחשף להתרחשויות בצפת, במירון, באיסטנבול, בטרייאסט, בווינה ובירושלים – כשהן מתוארות בכישרון ספרותי ובידע היסטורי מרשים, המכניס את הקורא אל סימטאות צפת, אל רעידת האדמה הקשה בשנת 1837, אל הווי ירושלים של ה"חלוקה", ואל הדמויות הססגוניות שגדשו ערים אלו לאורך הדורות.

הקורא רואה לנגד עיניו כבסרט-קולנוע דוקומנטרי את צפת ושאר הערים, חוזה במוראות רעידת האדמה לפרטיה, נכנס לנפש גיבורי הסאגה, מתוודע לחיכוכים עם ערביי צפת וירושלים, וכל זאת על רקע גחמותיו של השלטון התורכי, וזאת מבלי לפסוח על היצרים והתשוקות של הגברים והנשים המתוארים בספר בלשונו המשוחררת של אהוד בן עזר.

הספר שנכתב לסירוגין במשך שנים רבות, מאז 1974 ועד 2013, הוא אכן סאגה המתפתחת ומתגלגלת מתוך מתח פנימי שאינו נקטע אף לרגע. רעידת-האדמה בצפת הופכת בספר מאירוע היסטורי מרוחק לשיקוף של טרגדיות אישיות ומשפחתיות נוגעות-ללב.

חלקו השני של הספר נראה מלכתחילה מנותק מן החלק הראשון. הוא מתאר את סיפורם של אבות משפחת ראב החל מילדותם בכפר בהונגריה ועד לחריש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה, סיפור השזור בכתביו של אהוד בן עזר לאורך כל שנות יצירתו הספרותית וההיסטורית. רק בסופם של הדברים מתחברים סיפורי צפת ודמויותיה אל ראשוני פתח-תקווה, מחדשי הישוב היהודי בארץ-ישראל.

אהוד בן עזר יורד אל פרטי האירועים, מתאר את הדמויות שהובילו את המעשה ההיסטורי, ויוצק בקורא אמון מלא בכל המתואר מבלי שניתן להבחין בין אמת היסטורית מוחלטת ובין דימיון ספרותי פרוע.

להנאת שוחרי כתיבתו של אהוד בן עזר מסייע הפעם המינון הנכון בין המוטיב ההיסטורי והספרותי ובין המוטיב היצרי-המיני שהוא חלק בלתי-נפרד מההווייה האנושית.

"והארץ תרעד" הוא מסע מהנה בארץ-ישראל מצפת עד פתח-תקווה במנהרת הזמן ההולך ומתרחק.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עוז אלמוג

חווית הגורמנחוס

הוזמנתי להרצות בכנס מדעי באיזו מדינה רחוקה. בדרך כלל בכנסים מהסוג הזה הארוחה כוללת איזה לאנ'ץ בוקס מאכזב עם סנדוויץ' ותפוח, אבל הפעם חיכתה הפתעה. המלון המפואר שבו ניתנו ההרצאות הזמין את הדוברים לארוחת ערב חגיגית. זה היה בוּפֶה מהחלומות שלא תראו במאסטר שף, בחתונות של הטייקונים ואפילו לא במסיבות של רני רהב. מה לא הונח על הדלפקים? מיני בשרים ומאכלי ים, עם תוספות מעניינות מכל היבשות והאיים. ואם זה לא הספיק, בצד האולם המְפוּנְפָּן צלה טבח חייכן שיפודים מתובלים ומפיצי ריחות קמאיים. צלוחיות המתאבנים, המנג'טים הממולאים והסושים הצבעוניים פוסלו ביד אומן וטעמם המתיק סוד. וכמובן גם סלטים של ירקות ופירות טריים, מקושטים ברטבים אקזוטיים שחבל לכם על הזמן (בעצם בכלל לא חבל). ולקינוח מגוון מאפים פריכים ומתוקים, קוביות מרשמלו נִמוֹחַ ושוקולדים חומים ולבנים מעשה בית. הביאו גם את שר המשקים, שפרש מבחר קפה ותה משובחים, מיצים טבעיים, לצד בר פאסיבי-אקטיבי של אלכוהול יקר.

כיוון שאני גרגרן וגם ישראלי, נהגתי כפי ש-99% מאיתנו היו נוהגים, כלומר: שעטתי למדף הצלחות והתחלתי להעמיס. בראש הדהדה המחשבה הטורדנית: אינעל העולם, חבל שאכלתי ארוחת בוקר. ומיד אחר כך מסקנה מתבקשת: נוותר הפעם על הלחם הכפרי והאורז הריחני, כדי "לא לבזבז מקום."

כשהמבחר עצום והרשות נתונה, אתה עובר בסך ולוקח דגימות. מה, לא נטעם מהכול? לפני הנגיסה הראשונה אתה שולח צילום קטן בוואטסאפ למסכנים במולדת הדוויה, כדי לקבל תשובה ישראלית מפרגנת: "פששש יפה לך, יא זבל."

חברים יקרים, לפני שאתם מקללים אותי ונשרפים מקנאה, דעו שיש תפנית צפויה בעלילה, כי בדיוק במקום שבו מתחיל החטא, מתחיל גם עונשו. המעבר התזזיתי ממאכל למאכל מבלבל את הראש והלשון והופך אותך לסועד מגורה עד זרא. הנינוחות הנחוצה להנאה הקולינרית מוחלפת בחוסר שקט מעיק.

הבטן מתחילה להתערבל, הן משום שהמוח נדרש לפענח טעמים, מרקמים וריחות במהירות גבוהה מדי והן משום שהקולאז' לא תמיד נדבק טוב בפה ובקיבה. ומה שיותר גרוע, אחרי שגמרת לדרג את המבחר ונערכת להתרכז במאכל האהוב עליך ביותר, אתה מגלה לחרדתך שאתה כבר שבע. ואם זה לא מספיק מבאס, הקינוחים העשירים והמתוקים שדחסת בסוף באמוק עושים לך בחילה. במקביל מחלחלים רגשי האשמה על הקלוריות המיותרות, ועל היותך חזיר קפיטליסטי, שזורק לפח שאריות גורמה, בזמן שהאפריקאים גוועים מרעב. בקיצור, מה שהתחיל בטוב נגמר ברע. עכשיו אני שוכב במיטת המלון, הבטן נפוחה מהעומס והראש כואב מהידיעה שהייתי חלש אופי ומטומטם. שוב הסתבר שהישראליות היא דחף בלתי נשלט ושהיציאה לחו"ל לא בהכרח מוציאה אותך מהפרובינציה.

* * *

אורי הייטנר

1. חופש הביטוי ואחריות המחנך

חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה וראוי להגן עליו מכל משמר. מבחן חופש הביטוי הוא דווקא כאשר מדובר בדעות קיצוניות ואף מעוררות סלידה. ראוי לגנות אותן, להוקיע אותן אך לאפשר את השמעתן.

אולם לחופש הביטוי יש גם צד נוסף – חופש הבחירה. כאזרח, יש לי החופש לבחור אם לקרוא מאמר, אם לשמוע הרצאה, אם להאזין לראיון עם אדם זה או אחר. יש לי חופש הזפזופ ואף כפתור אדום בשלט שבו אני רשאי לכבות את הטלוויזיה.

לא כן, כאשר מדובר במערכת החינוך. אין זו מערכת דמוקרטית מעיקרה והתלמידים הם קהל שבוי. יש היררכיה בין מורה ותלמיד. התלמיד אינו יכול לזפזפ כשהמורה שלו אומר דברים שהוא אינו רוצה לשמוע. הוא אינו יכול להעביר תחנה וגם לא ללחוץ על כפתור אדום בשלט. הוא חייב בנוכחות בכיתה, הוא נבחן אצל המורה שגם קובע את הציון שלו; ציון שיכול להשפיע על חייו ועל עתידו. המורה מבוגר יותר מהתלמיד, משכיל יותר ונחשב כמקור הידע בכיתה. המורה הוא האוטוריטה בכיתה.

לכן, חופש הביטוי של מורה בבית הספר אינו יכול להיות בלתי מוגבל. הוא צריך להיות מוגבל בעיקר באחריות המחנך, במשמעת העצמית שלו, אך גם ברגולציה של משרד החינוך. 

ראוי לעודד את התלמידים למעורבות ציבורית, לעניין בפוליטיקה, לבטא את עמדתם. ראוי לקיים בכיתה דיונים פוליטיים. תפקידו של המורה לאפשר זאת, לתת מקום לביטוי עמדות התלמידים, לעודד ויכוח ער, ביקורתי והגון. מן הראוי שהמורה יצמצם את מקומו בדיון כזה, ואם הוא מחליט להביע דעה, לעשות זאת ברגישות, באחריות ותוך הבהרה שזו עמדה פרטית, שאין לה כל עדיפות על כל עמדה אחרת שנשמעה בדיון.

אולם האם כל דעה של מורה יכולה להיות מקובלת במערכת החינוך? האם דעות רדיקליות של מורה, החורגות ממערכת הערכים של מערכת החינוך ושל מדינת ישראל, יכולה להיחשב לגיטימית?

בשום אופן לא הייתי מוכן לקבל מצב שבו מורה ילמד את ילדיי (או ילדים אחרים) יהדות ברוח ספר התועבה "תורת המלך". בית ספר ממלכתי בישראל אינו יכול לאפשר בתוכו חינוך כהניסטי וגזעני.

באותה מידה, אין מקום בבית הספר לחינוך אנטי ציוני. בשום אופן לא הייתי מוכן להשלים עם מורה שילמד שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וגזענית, שאין מקום למדינה יהודית, שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, שקיומה של מדינת ישראל היא עוול.

אין מקום במערכת החינוך למורים התומכים ב"תג מחיר" ולא למורים התומכים במסרים של "זוכרות". אין מקום למורים עם האידיאולוגיה של איתמר בן גביר, אך גם לא עם האידיאולוגיה של גדעון לוי.

אולם כדי לקבוע מה לא, יש לקבוע, בראש ובראשונה, מה כן: מהם הערכים שעליהם מערכת החינוך מחנכת את התלמידים. על מערכת החינוך לחנך על ערכי הציונות והדמוקרטיה. כאשר אני מדבר על ערכי הציונות, איני מתכוון לגישה פוליטית מסוימת, אלא למגוון הרחב, לספקטרום הדעות הגדול שבין קצה השמאל הציוני לקצה הימין הציוני. ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, ויש לחנך את התלמידים ברוח זו. יש לחנך את התלמידים לתרום לחברה ולמדינה ולשרת שירות משמעותי בצה"ל.

אדם ישר שאינו מאמין בערכים הללו ובאורח חייו אינו מגלה דוגמה אישית (למשל, משתמט משירות בצה"ל, מתוך בחירה), לא יבחר ללמד במערכת החינוך הישראלית. ואם אינו אדם ישר, ממילא אינו ראוי להיות מחנך.

[פורסם לראשונה ב"ישראל היום"]

2. צרור הערות 29.1.14

* אילו יולי תמיר נדרשה לשלם מכספה את הפיצויים שבית המשפט פסק לטובת ישראל שירן, המורה שהיא הביאה לפיטוריו, כיוון שבמכתב שהפיץ למורים ביקש להפריד בין החובה ללמד את חומרת רצח רבין, עימה הוא מסכים, לדרישה לחנך לדרכו הפוליטית של רבין, לה הוא מתנגד, היא לא היתה חוזרת על העלילות והשקרים המכוערים כפי שעשתה בראיון לגל"צ.

בעקבות אותו ראיון, בו שבה והעלילה עליו שהסית תלמידים לרצח רבין, שהסית לגזענות וכהניזם וכו', הוא החליט להגיש נגדה תביעת דיבה. בדרך כלל, איני חסיד של הבאת הדיון הציבורי לבתי משפט ושימוש יתר בתביעות דיבה. במקרה הקיצוני הזה, שבו תמיר ממשיכה לאורך שנים להעליל עלילות נוראות על אדם שכבר גרמה לו עוול חמור (כפי שפסקו כמה בתי משפט) ולשקר במצח נחושה בלי למצמץ, אין מנוס מהצעד הזה. אולי מה שלא נכנס לראשה של הפרופסור המסיתה דרך הראש, יכנס דרך הכיס.

* מעולם לא קיבלתי לעבודה אדם שלא שירת בצה"ל. הסיבה לכך, היא שקיבלתי עובדים לעבודה חינוכית.

* רכז תנועת הנוער בגולן, בתקופה בה ניהלתי את המתנ"ס, היה מ"פ ביחידה קרבית, שנעדר המון מן העבודה בשל שירותו במילואים. תרומתו החינוכית בהיעדרו היתה גדולה מאוד, כי אין חינוך כמו דוגמה אישית.

* בתקופת המאבק על הגולן, התארגנה אצלנו קבוצת אנשים, מוותיקי הגולן, שהכריזו שאם תהיה נסיגה, חלילה, הם ידבקו בביתם ונחלתם, תחת כל ריבונות. הם אף החלו להיפגש עם פוליטיקאים כדי לקדם את הרעיון. הם כינו את עצמם "קבוצת מטולה". למה מטולה? הם ראו עצמם כאיכרי מטולה, שדבקו באדמתם תחת שלטון תורכי, ואח"כ תחת שלטון צרפתי ותחת שלטון בריטי ובסוף קבעו את גבולה של ישראל.

מקימי הקבוצה היו פעילים מרכזיים בוועד יישובי הגולן. הם קיבלו את ברכת הוועד, אך לא אימצנו את הרעיון. ראשית, ראינו בו רעיון תבוסתני – עצם הנכונות לדבר על מה שנעשה אם חלילה תהיה נסיגה. הרי אנו, כולל קבוצת מטולה, נאבקנו בראש ובראשונה להבטיח שהגולן יישאר בריבונות ישראלית. אני שללתי את הרעיון גם מסיבה עקרונית. לא עלינו לגולן רק כדי להקים את ביתנו הפרטי, אלא קודם כל כשליחי עם ישראל, למען הבית הלאומי; כדי להביא את מדינת ישראל לגולן ולעצב את הגבול. מה הטעם בשבתנו בגולן כפרטים, ללא המדינה?

הוא הדין באשר לרעיון של הישארות יישובים יהודיים תחת שלטון פלשתינאי. מבחינת המתיישבים – איזה טעם יש בכך?

* אולם במובן המדיני והעקרוני, ההצעה נכונה. איזה מין שלום זה, אם הוא מחייב עקירת אנשים מיישוביהם? במלחמות נעשים פשעים כאלה, אבל בשלום? כתושב לא הייתי מקבל זאת, אבל כמדינה – זה צריך להיות תנאי לשלום. עצם דרישת העקירה היא הוכחה שלא מדובר בשלום.

* מה עמדת הפלשתינאים במו"מ? שום פשרה טריטוריאלית אלא נסיגה ישראלית עד המ"מ האחרון ("חילופי שטחים" אינם פשרה). המדינה הפלשתינאית תהיה נקייה מיהודים.

מדינת ישראל תוצף במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה, וכך תחוסל. שלום נוסח הפלשתינאים.

* ולמי שמספר לעצמו לפני השינה את הסיפור חסר השחר כאילו הפלשתינאים אינם מתכוונים באמת ל"זכות" השיבה, זה הכל בכאילו, הנה סיפור ששמעתי בימים האחרונים מחברי יהודה הראל.

שעה שיהודה היה ח"כ, הוא קיים פגישות רבות עם בכירים פלשתינאים ובהם ערפאת. באחת הפגישות, כשערפאת עוד ישב בעזה (טרם המעבר לרמאללה) ערפאת היה בישיבה שהתמשכה, והיה על יהודה להמתין לו כשעה. בינתיים, האחראי על התכנון ברש"פ הזמין אותו למשרדו, כדי להציג בפניו את תכניות הפיתוח של הרש"פ. הוא פרש מפה גדולה על השולחן, והציג לו את התוכנית. התוכנית היתה מרשימה, אך דבר אחד חסר בה. מחנות הפליטים נעלמו, אך לא הוצג בתכנית כל פתרון ל"פליטים".

כשיהודה שאל על כך, בן שיחו השתומם. "מה זאת אומרת, כל הפליטים יחזרו לבתים שלהם."

יהודה: "אתם חושבים שישראל תסכים לזה?"

ועל כך השיב הפלשתינאי: "למה לא? אני לא מדבר על היום. אני מדבר על שלום. אם יהיה שלום, ודאי שכולנו נחזור לבתים שלנו. אחרת איזה מין שלום זה?"

יהודה משוכנע שהוא דיבר בכל הרצינות. בעבורו ובעבור הפלשתינאים, מימוש "זכות" השיבה הוא מובן מאליו. הם לא יחתמו על הסכם שלום ללא מימוש ה"זכות" הזו, ואם הם יחתמו, זה יהיה הסכם טקטי, כדי להמשיך את המלחמה בתנאים משופרים.

"יש למשפחתי אדמות ברמלה. ודאי שנחזור אליהם," אמר הפלשתינאי.

יהודה שאל אם יהיה מוכן להמיר את האדמה בפיצויים.

"קודם כל נחזור לאדמות. אחר-כך, אם מישהו ירצה לקנות ממני את האדמה שלי, נדבר."

* אין סיכוי להסכם שלום עם הפלשתינאים. עלינו לצאת מהקופסה, ולהרחיב את השטח שבו תהיינה שתי מדינות לשני עמים, כך שיכלול את שטחי ממלכת ירדן. וכך, האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ביו"ש, יסופחו לירדן. בירדן גם יישובו ה"פליטים".

במסגרת המצומצמת של ארץ-ישראל המערבית – אין מקום לשתי מדינות ואין אפשרות לכל הסדר.

* במו"מ על הסכם השלום בין ישראל לירדן, היו מחלוקות בין שתי המדינות לגבי המיקום המדויק של הגבול, בעיקר בנקודות מסוימות בערבה. כל המחלוקות נפתרו בהסכמה. בכמה מקרים, התברר ששטחים חקלאיים של יישובים ישראליים נמצאים מעבר לקו הגבול. מאחר שהיה זה הסכם שלום אמיתי, הוא ביטא העדפה של החיים והצמיחה על פני החורבן והעקירה. לכן נמצאו פתרונות יצירתיים מחוץ לקופסה. שטחים חקלאיים של עין יהב וחצבה, שהיו בשטח ירדן, הוחלפו בשטחים ישראליים בקנה מידה של 1:1. שטחים חקלאיים בצופר, שהיו בשטח ירדן, הוחכרו לישראל. גם אי השלום בנהריים, הוחכר לישראל. הבעייה היא שהחכירה היתה ל-25 שנים בלבד, שזה כהרף עין. כבר חלפו 20 שנה, בלי שהרגשנו. אני מקווה מאוד שהממשלה נערכת כבר עתה להבטחת המשך החכירה גם בתום התקופה, ומן הראוי שהפעם תהיה זו חכירה ארוכת טווח (100 שנה, למשל) או עדיף – הסכם חילופי שטחים, שיסיר את העננה מן העתיד.

* הדיקטטורה של א-סיסי לא תהיה פחות אכזרית וחשוכה מהדיקטטורה של מובארק, אך היא עדיפה אלף מונים על הדיקטטורה של האחים המוסלמים.

* השלום עם מצרים תחת הדיקטטורה של א-סיסי, לא יהיה חם יותר מכפי שהיה תחת הדיקטטורה של מובארק. אולם כמו בימי מובארק, יישמר הנספח הביטחוני והגבול יישאר שקט. אילו האחים המוסלמים נשארו בשלטון, גם הנספח הביטחוני היה קורס.

* שלטון א-סיסי הרואה בחמאס אויב, עדיף לאין ערוך על שלטון "האחים המוסלמים" שהיו שותפים ובני ברית של חמאס. אולם הגבול הפתוח בין מצרים לרצועת עזה בעידן מורסי, עדיף על הגבול הסגור היום. האינטרס הישראלי הוא גבול פתוח בין מצרים ורצועת עזה, כדי לאפשר התנתקות טוטאלית של ישראל מן הרצועה.

* פייסל אלקאסם, עיתונאי בכיר ברשת אל-ג'זירה: "מדוע צבא סוריה לא לומד מהצבא הישראלי, שעושה מאמצים כבירים על מנת להימנע מהפצצה של אזורים המאוכלסים באזרחים בלבנון בפלשתין ... ישראל מפזרת הפגנה במים, לא ברקטות כמו בסוריה."

מה? הוא לא קורא "הארץ"?

* מפעל הבשר של אייל גולן, אביו ומקורביו, מוכיח ש"מותר האדם מן הבהמה – אין."

* ביד הלשון: מהי עצת אחיתופל? השימוש המקובל במושג הוא עצה רעה, המכשילה את מי שקיבל אותה ופעל על פיה. אבל האמת היא, שעצת אחיתופל היתה עצה טובה. אחיתופל היה יועצו של דוד המלך ולאחר מכן חצה את הקווים והיה יועצו של בנו אבשלום, שמרד בו.

"וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-(אִישׁ), בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם" (שמואל ב' ט"ז, כג). הפסוק מעיד על חוכמת היועץ ונכונות עצותיו.

עצת אחיתופל המפורסמת היתה עצתו השנייה לאבשלום. אבשלום קיבל את עצתו הראשונה, לשכב עם פילגשי המלך בפומבי, כדי לקבוע עובדה שלטונית וכדי להשפיל את דוד. את עצתו השנייה – לרכז כוח גדול ומיומן ולהתנפל על צבאו העייף של דוד, דחה אבשלום וקיבל את עצתו של חושי הארכי, לעצור ולהתארגן. אילו קיבל את עצתו הנכונה של אחיתופל, היה הורג את דוד, מביס את צבאו, חיילי דוד היו עורקים אליו והמרד היה מצליח. חושי הארכי היה נאמנו של דוד, ועצתו נועדה לאפשר לדוד ולצבאו להתארגן. כך היה, והמרד נכשל. כשעצתו נדחתה, אחיתופל התאבד.

מוזר מאוד, שמשום מה עצת אחיתופל התאזרחה בשפה כעצה רעה. הרי נאמר בפירוש שעצתו הייתה טובה: "וַיהוָה צִוָּה, לְהָפֵר אֶת-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם, אֶת-הָרָעָה". דוד, שהכיר את חוכמתו של אחיתופל ואת חוכמת עצותיו, חשש יותר מכול מן העצות שישיא לבנו המורד. תפילתו לאל היתה שיסכל את עצות אחיתופל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְהֹוָה" – אולי התפילה הזאת היא שיצרה בתודעה את עצת אחיתופל כעצה רעה, שראוי כי תסוכל. אך האמת היא, שעצת אחיתופל ראויה לסיכול, כיוון שהיא עצה טובה לאוייב.

* * *

אנחנו אמרנו וכתבנו מהרגע הראשון:

החוק "לעידוד הספר והספרות הישראלית"

הוא חוק מטומטם, הוא חוק לא ישׂים

וגם "חוק" שלא יעמוד במיבחן הבג"צ

רק ספרים בודדים, שהם ממילא רבי מכר

יחזיקו מעמד על המדפים 18 חודש

שאז יהיה מותר למוכרם בהנחה!

גם אי-אפשר להתערב בהסכמים קיימים בין סופרים למו"לים

מה עוד שסופרים ומוסדות משלמים למו"לים עבור הדפסת ספריהם!

ניצן הורביץ, מיוזמי החוק, אינו מבין, בטיפשותו – את נזקיו!

אהוד בן עזר

* * *

עמוס גלבוע

הרי לא מדובר בישראל וביהודים!

יום אחד, בהיותי יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, הגיע למשרדי גבר גבה קומה, פניו מצולקות, ידיו רועדות, ללא עין אחת. "שמי הוא כך וכך," הוא פתח בדבריו, "אני הייתי בכלא תדמור בזמן הטבח הגדול ב-1980, שרדתי, ואני רוצה שתשמע את סיפורי."

שמעתי והזיכרונות הציפו אותי. באחד הימים, באישון לילה, כוח קומנדו של רפעת אסד (אחיו של חאפט' אסד, אביו של בשאר) הונחת בבית הסוהר הזה השוכן במדבר, ובלילה אחד נרצחו שם למעלה מאלף אסירים "ביטחוניים". למה?

אולי אסד נתקף ברחמים והחליט לגאול הרבה אסירים מעינויי התופת שעברו במקום. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לברוטאליות הסורית החייתית. אם  רוצים לתת סימנים בסורים, הרי שאחד מהם הוא  החייתיות המצמררת שבה הם מתייחסים לבני אדם: בני עמם  וזרים כאחד. אנחנו כישראלים חווינו זאת ביחס לשבויים שלנו. היו לנו שבויים בלבנון, בירדן, במצרים. אבל באף אחת מהמדינות הללו – ההתאכזרות כלפי השבויים לא התקרבה לזאת הסורית. העיראקים, לפחות בזמן סדאם חוסיין, היו ידועים באכזריות שלהם, אך דומני שהסורים עולים עליהם בהרבה. אם ישנה אכזריות חייתית מקבילה לזאת הסורית, ואף עולה עליה, הרי שלדעתי היא היתה בקמבודיה בזמן שלטון החמר רוז' ב-1975-1978. אולי גם בכמה ממדינות אפריקה.

בואו נזכור עובדה מרכזית אחת: במצרים מובארק נפל, מכיוון שהצבא לא היה מוכן לירות באש חיה על המפגינים. כך היה גם בטוניסיה; ובלוב המערב התערב בנימוק שקד'אפי עלול לטבוח באזרחים.

בסוריה הכול התחיל במרץ 2011, כאשר 2 נערים שציירו סיסמאות, נתפסו, עונו, עברו התעללות מינית (חביבה מאוד על המענים הסורים), נרצחו וגופותיהם הושלכו לרחוב.

ואז, כאשר התחילו ההפגנות של האזרחים, קרה בסוריה מה שלא קרה במקום אחר: הצבא הסורי וכוחות הביטחון לא היססו לרגע ופתחו באש חיה על המפגינים. חד וחלק. זה התחיל באש רובים וחיש קל עבר לטנקים, תותחים וחיל אוויר. אם המשטר חושד שבשכונה מסוימת נמצאים , למשל, 20 מורדים חמושים, הוא משמיד את כל השכונה על יושביה ובתיה. ואם צריך להפחיד עד מוות, אזיי משתמשים גם בנשק כימי (לפחות עד לפני מיספר חודשים). זה ההבדל התהומי בין סוריה לכל שאר המדינות הערביות בהן היו הפגנות "האביב/החורף הערבי".

 כאשר האכזריות המפלצתית הסורית מתחברת למשטר שלא מוכן בשום אופן לוותר על השלטון בשל שלל סיבות, ויש לו את כל כלי המשחית והעינויים והסיוע הרצוף וההחלטי של רוסיה, איראן וחיזבאללה, ומולם ניצב המערב המהסס, הצבוע, חסר ההחלטיות – התוצאה היא הרס שיטתי של סוריה ורצח עם, פשוטו כמשמעו.

כאשר לכך מצטרפת האכזריות של חלק מהמורדים, הרי שלפנינו מצב הנראה כלקוח  מחזיונות הגהינום. ואין דבר יותר אבסורדי, יותר מנותק מהמציאות, לדעתי, מאשר אותה ועידה בינלאומית, הקרויה "ז'נבה 2" – שהחלה בסוף השבוע שעבר במטרה המוצהרת להביא לפיוס וקץ המלחמה בסוריה. שום דיפלומטיה ושום מילים גבוהות לא יכולות להביא לקץ הגיהינום הסורי, הצפוי להתמשך לדעתי בשנים הבאות.  מלחמת האזרחים הלבנונית ארכה 15 שנים!

מה שמדהים הוא האדישות והפסיביות של כל "דורשי הטוב והצדק והזכויות" בעולם. הייתי מצפה שבכל הבירות האירופיות יהיו הפגנות קבועות מול הנציגויות הסוריות, שברחובות הערים יפגינו נגד פשעי בשאר אסד. מה עוד שגם אלפי פלסטינים נהרגו ועשרות אלפים הפכו פליטים.

אבל, כלום, שקט. ואולי אפשר להבין את האירופאים. הרי לא מדובר בישראל וביהודים!

* * *

עמוס,

מדוע "נטפלת" דווקא לסורים? מדובר בתופעה "תרבותית" המאפיינת את העולם הערבי (ולצערנו לא רק אותו). להזכירך: הירדנים שחטו 20,000 פלסטינים בספטמבר השחור. להזכירך: הנוצרים שחטו פלסטינים בסברה ושתילה. ועוד ועוד ועוד.

יוסי לנגוצקי

* * *

שלום עמוס,

קראתי – והזדעזעתי!

אודה ולא אבוש כי תיאור כזה ריאלי של מעשי זוועה ממלכתיים סורים לא קראתי מעודי. וטוב עשית שכתבת – ובכך פירסמת זוועה זו. וגם אם לא יעשו דבר – הרי לפחות ישמעו ואולי יראו... אם לא הם – אז אנחנו!

והאומנם זה אשר מאפיין את המוסלמים בכל מקום?

מי פחות ומי יותר. ואולי מן הראוי לפלוש לתחום זה ולומר בקול רם:

הלא המוסלמים אינם אוסרים על הרג, על רצח...

הדתות היהודית, הנוצרית (שירשה זאת מהיהדות...) קובעים חד משמעית בשם ה' (לא בשמם של ישו ו/או משה...) שאסור להמית, אסור להרוג! (לה' עצמו אולי מותר בתנאים מסוימים... אבל אפילו לא לנביאיו, הדוברים בשמו. אסור!

ואילו אין דבר כזה באסלם.

זו דת שאם אתה אינך משתייך אליה – דינך מוות.

המוות באסלם אינו אסור בשמו של האלוהים, נהפוך הוא: הוא אמצעי כדי לכפות את הדת, הוא מותר למען 'כבוד המשפחה', ובכלל הוא 'ספורט לאומי מותר...' ואם כך: אם מותר להרוג, אז מה הפלא שמותר לענות?

בררר... נורא לחשוב על כך.

ואלה הם שכנינו, אלינו הם בינתיים רק מדברים...

איצ'ה (יצחק גדיש)

* * *

אני זוכר, לפני שנים הרבה, בעודנו עולי ימים, שוחחנו על אימי השואה והיה מי בתוכנו שאמר כי אילו היתה אז טלוויזיה בעולם, והיו רואים בה את פרצופיהם הגרוטסקיים של ראשי הרייך לא כפי שתועמלניהם צילמו אותם בהנחיית גבלס, אלא לפי האתיקה העיתונאית של תחנות שידור מערביות "נאורות", והיו רואים את האומשלגספלאץ בסלונים ואת הרכבות ואת הרציפים ואת הסלקציה ואת עשן המשרפות שעיתונאים בני חורין היו מביאים לידיעת אנשים ונשים בארצות תבל כולה – לא היתה השואה יכולה להתרחש.

זאת היתה תזה. היו שחלקו כי היא נאיבית. הרוב הסכימו כי היא מעוררת אמון באדם באשר הוא אדם, כי היא מנחילה תקווה. לו היינו רואים אז את שידורי הטלוויזיה עתירת הטכנולוגיות של תקשורת מופלאה המביאים לכל בית את הזעווה ואת נוראות הגוויות המעונות ואת העדויות המצולמות למשטרי תליינים בעיניים בהן מתבונן באלה העולם היום – היינו מבינים, כי אין כוח ביד מראה עיניים של פשעים דמוניים ושטניים להניע את מה שנקרא "האנושות" להכריז מלחמת עולם על פשעים נגד האנושות. מייאש... ובמקום שהעולם בוער, אין אשד של גינויים יכול לכבות את הלהבות העושות את אפר הנשרפים כחול אשר על שפת הים אליו הולכים כל הנחלים של הגינויים וכל הוועידות של נהרות צדקנות.

יצחק מאיר

* * *

נועם פורר ויעל געתון, "תזה" –

לאן התדרדרו ה"אליטות" האקדמאיות

במדינת תל-אביב?

מאות סטודנטים ערביים מילאו את כיתה 223 בבניין הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה, הממוקמת בכפר פלסטיני ידוע. תוך דקות ספורות נפתח באולם ההרצאות הגדול כנס בנושא "מיתוס הגבורה העזתית", אותו כיבד בנוכחותו השיח' ראאד סאלח – מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל, אשר נאם נאום חוצב להבות בו חיזק את תושבי עזה במאבקם נגד ישראל וניבא להם ניצחון, טען שהציונות היא מקור כל הסבל האנושי והצהיר שבניהם של הרוגי מבצע "עופרת יצוקה" ינקמו בבגרותם את מות הוריהם.

הנאום זכה לתשואותיו הרמות של הקהל, אשר התחלק, כמובן, לגברים ונשים שישבו בנפרד זה מזה.

הכפר הפלסטיני בו ממוקמת אותה אוניברסיטה מכונה רמת אביב; הכיתה בה נשא השיח' סאלח את הדברים היא אולם ההרצאות השני בגודלו בגילמן; והאוניברסיטה בה התקיים האירוע אינה, כפי שניתן היה לסבור, ביר זית – אלא אוניברסיטת תל אביב.

ביום שלישי ה-20.1.09, בשעה 18:00, קיים תא "אקראא", השולט בוועד הסטודנטים הערביים ומזוהה עם הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, את הכנס האמור בלב האוניברסיטה. זאת, לאחר שקיבל אישור לכך מפרופ' יואב אריאל – דקאן הסטודנטים והאיש שאפשר לתא "אקראא" לשוב ולפעול בתחומי הקמפוס, לאחר שסולק ממנו בתקופת האינתיפאדה השנייה עקב פעילות בלתי חוקית. על דלת האולם שמרו ארבעה מאבטחים חמושים מטעם האוניברסיטה, ולצד סאלח עמד גבר גדל ממדים שנראה כשומר ראשו.

קודם להרצאתו של סאלח עלה על הבימה עו"ד חסן טאבג'ה, אשר הדריך את שומעיו כיצד להימנע מלסייע לשירות הביטחון הכללי בעת חקירה.

כהפוגה אמנותית, הוצג בפני הקהל מחזה יחיד של האמן מחמוד חאג', אשר בא ככל הנראה להמחיש את סבל האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. בשיאה של ההצגה אחז האמן בחלקים מדממים לכאורה של בובת תינוקת ובבקבוקון שתייה של עוללים.

לאחר מכן עלה לבימה השיח' סאלח עצמו, אשר אמר, בין היתר, כי "הגיעה עזה, בעמידתה הגיבורה והאיתנה, על מנת להוכיח כי המפעל הציוני, במידה ועומד מולו גבר, הרי שהוא כקורי עכביש ותו לא. המפעל הציוני – במידה ויעמוד לנגדו גבר – הוא מובס וכלה בעזרת אללה ריבון העולמים."

סאלח לא נמנע גם מלהציע הסבר מעניין לסבלה של האנושות כולה: "אפילו הדגים בים ואפילו העופות בקיניהם סובלים מהציונות. אין מדינה בעולם שלא סובלת מהציונות העולמית. עזה, בניצחונה, איחתה לבבות שבורים בכל העולם! איחתה לבבות שבורים בכל העולם! עזה סבלה ועודנה סובלת משחיתות עולמית אותה מנהיגה הציונות העולמית."

השיח' סיפר גם על ראיון טלוויזיוני שהותיר עליו רושם חיובי במיוחד. "במהלך הפגנה, ערוץ אלג'זירה שידר ראיון שנמשך שניות אחדות עם סטודנט זר, שלומד בביירות. הכתבת שואלת אותו – 'מה דחף אותך להשתתף בהפגנות?' שמעו מה הוא ענה – 'הציונות היא לא מלחמה במוסלמים. הציונות היא מלחמה באנושות.' תיק זה נפתח ולא ייסגר עוד. הכיבוש הישראלי פתח על עצמו גיהינום שלא יינעל לאחר יום זה."

את נאומו חתם השיח' סאלח בשיעור היסטוריה קצר על מצביא מוסלמי קדום שנהרג בקרב מול הצלבנים, וכעבור שנים נקם בנו את מותו והביס את הכובשים הנוצריים. "הכיבוש הישראלי," אמר, "ייצר לפחות מאה אלף נפשות, בקרב הילדים, כנפש אוסאמה בן זיד (אותו מצביא, נ.פ). יגיעו ימים בהם הם ילמדו על קרב עזה אשר התרחש בסוף שנת 2008, ימים בהם הם ימלאו את התפקיד אותו מילא אוסאמה בן זיד לאחר מות אביו. אכן, אין טעות בדרכי אללה."

בתגובה לדברים אלו, הריע הקהל בקריאות "אללה אכבר!"

דוברת אוניברסיטת תל אביב אורלי פרומר אישרה כי "אכן התקיים בקמפוס אירוע מטעם סטודנטים, שאליו הוזמן השיח' המדובר. האירוע התקיים באישור האוניברסיטה ומחלקת הביטחון. לא ידוע לנו על הסתה כלשהי באירוע."

תודה לתנועת "אם תרצו", שסייעה בהכנת הכתבה, ולחברת ביירון שתרגמה את הדברים.

במי מדובר?

הפלג הצפוני, שבראשו עומד השיח' סאלח, נחשב לקיצוני מבין פלגי התנועה האיסלמית, וידוע כמעודד ואף כאחראי ישירות לפעולות טרור אלימות נגד מדינת ישראל ואזרחיה היהודים. חברי התנועה ומנהיגיה הדתיים לא היססו בעבר לקרוא להשמדת מדינת ישראל ולהפעלת אלימות נגד אזרחיה. ראשי התנועה נעצרו על ידי כוחות הביטחון מיספר פעמים, משרדי התנועה נסגרו וכספיה הוחרמו. "כל האמצעים כשרים בדרך למטרה – בעיקר עידוד התקוממות, כמו בשטחים באינתיפאדה הראשונה," התבטא לא מזמן אחד מראשי התנועה בתגובה לגילוי לפיו ילדים שיידו אבנים על מכוניות בגליל, קיבלו בתמורה כסף מהתנועה.

בשנת 2000 מצאה ועדת אור את סאלח אחראי לשיבוח האירועים האלימים, האשמות כוזבות כלפי מדינת ישראל, שלילת הלגיטימיות שלה וליבוי האש בקרב ערביי ישראל קודם לפרוץ אירועי אוקטובר.

בשנת 2003 נעצרו סאלח ומנהיגים אחרים של הפלג הצפוני בחשד לסיוע לתנועת החמאס, מגע עם סוכן זר והעברת ידיעות לאויב, חברות בארגון טרור ועבירות כלכליות שונות.

בין יתר המעשים בהם יכול סאלח להתפאר ניתן למנות כתיבת שיר לביטאון התנועה האיסלמית "סוות אל-חק", בו כינה את היהודים "חיידקי כל הזמנים" ש"הבורא גזר" עליהם "להיות קופים מפסידים" וטען ש"הניצחון שייך למוסלמים, מהנילוס עד הפרת"; התפרעות ויריקה על שוטר במהומות שהקימו המתנגדים לחפירות ההצלה באזור הר הבית; והספד נרגש שנשא למחבל הערבי-ישראלי שחטף אקדח ממאבטח בירושלים ונורה למוות, בו אמר: "אנחנו מברכים אותך, הצטרפת לשאהידים."

* * *

ד"ר גיא בכור

שלושה בוקסים ישר לפנים:

האם הרשות הפלסטינית נכנסה לסחרור?

[המאמר רץ ברשת האינטרנט באופן חופשי]

זה לא מופיע בתקשורת, אך מאחורי הקלעים מתרחשים דברים מסוכנים לאבו מאזן בתוך "הרשות" שלו. מהם, ולמה הם קורים? האם זה יגרום לו להתקדם מול קרי, או לסגת? עד כמה זה סוגר עליו? מה הם חושבים על "הסכם המסגרת", ומי היכה שלושה "בוקסים" בפנים של מי? המאמר הזה מאפשר להבין דברים, שעל פניהם אינם ברורים כלל, כמו למשל "פרדוקס המדינה הפלסטינית במשא ומתן".   

סיבה מרכזית ששיכנעה את אבו מאזן ל"חזור" לשיחות עם ישראל (חוץ מהלחץ האמריקאי הכבד) היתה שחרור אסירים, מתוך תקווה שזה יביא לו פופולאריות בקרב תושבי הרשות שלו, כפי שחמאס זכתה לפופולאריות לאחר שחרור גלעד שליט, אלא שזה לא קרה. לטכסים הליליים שלו, עם חזרת האסירים, מגיעים רק בני המשפחות, וההד הציבורי לכך קלוש. זה ממש לא סוחף את הרחוב הפלסטיני, ותקוותו של אבו מאזן, שבקרוב יהיה בן 79, לאיזו פופולאריות מאוחרת, נגוזה. כל ההתלהבות שמציגים קשישי פתח על הבמה בניסיון לשלהב את הקהל, אינה עובדת. ההיפך, הרשות צונחת לסחרור, שעלול להיות קיומי מבחינתה. זו הרי מורשת המקסימליזם הפלסטיני זה עשרות שנים.

איבוד שליטה צבאית: בשבועות האחרונים נסגרים מחנות פליטים מרכזיים ברחבי יהודה ושומרון בפני המשטרה של אבו מאזן, שכבר אינה מעיזה להיכנס פנימה, ומשטרה היא הריבונות. כשם שחיילי צה"ל נתקלים בקושי גובר במעצר מבוקשים בתוך מחנות הפליטים, שכן יורים לעברם וזורקים רימונים, כך קורה גם עם משטרת הרשות. המחנות המרכזיים, בעיקר באיזור שכם, כבר אינם מצייתים להוראות הרשות ולמרותה, בבחינת מרד של ממש. יש במחנות האלה הרבה נשק, וכרגע לא ברור מי נטל עליהם פיקוד, וזו שאלה של זמן עד שנראה את המרד הזה בבירור. המחנות מנותקים זה מזה, מה שאומר יריבות גם בינם לבין עצמם.

חוסר הציות קיים גם בערים גדולות, כמו טול כרם, כאשר לאחרונה יצאו עשרות צעירים לרחובות והחלו ליידות אבנים על פקידים של הרשות, שביקשו להתקין מוני חשמל בבתים. עד היום איש לא ממש שילם על החשמל הזה. הפקידים נסוגו.

נוסף, צפון הגדה, איזורי ג'נין וקבטיה, מתחילים לצאת משליטת הרשות, בשל הסיבה הפנימית שמיד נראה. לפני כמה חודשים ניסתה הרשות של אבו מאזן לשלוח לשם כוח שיטור לעשיית סדר, אך הכוח אויים, ונאלץ לחזור על עקבותיו. ג'נין חוזרת לאט לאט להיות איזור שאינו שייך למישהו ברור. זו גם הסיבה לעליית המתח הביטחוני שם מול ישראל. במילים אחרות, השטח עליו שולט אבו מאזן מצומצם מאוד. אבו מאזן, המודע היטב למצבו, אינו מדבר על כך, ג'והן קרי אינו מדבר על כך, וישראל אינה מדברת על כך, שכן אז יתברר שבכלל אין לרשות הזו יכולת לשלוט בשטח, וכל תוכניות הביטחון המפוארות של האמריקנים אינן שוות את הניירות עליהן נכתבו. אם המציאות תיוודע, צונחים בכלל סיכויי הקמת מדינה מלאכותית זו. ישראל מעוניינת להמשיך בהצגה, משום שהיא רק מערערת עוד יותר את שרידותה של הרשות הזו, כפי שנראה להלן. זהו פרדוקס מכושף: ככל שמתקרבים יותר לעבר מדינה כזו במשא ומתן, כך פוחתים הסיכויים להגיע אליה. ככל שהולכים קדימה, צועדים אחורה.

שנאה ויריבות בתוך תנועת פתח, שעלולה להתפרק – שורה ארוכה של תקריות מעידות על מתח הולך וגובר בתוך התנועה המזדקנת, שאיבדה את הרלבנטיות שלה מבחינת הציבור הרחב. ב-18 בדצמבר 2013, כאשר ג'יבריל רג'וב, מקורבו של אבו מאזן, המתין בלובי של מלון "גראנד פארק הוטל" ברמאללה לשר החוץ הסיני, הגיח לפתע מולו בכיר הפתח, ג'מאל אבו רוב, והיכה אותו באגרופו בפניו שלוש פעמים. רג'וב נראה המום, ורצה להכות את אבו רוב בחזרה, אך מקורביו עצרו בעדו.

אבו רוב טען שרג'וב התגרה בו כמה שבועות קודם לכן, כאשר שומרי הראש של רג'וב העליבו אותו, וטענו שיש לעשות סדר באיזור ג'נין, איזורו של אבו רוב. הוא עצמו בכיר גדודי חללי אלאקצה בצפון הגדה, למעשה המוכתר של האיזור, שמעורבות אנשי ג'יבריל באיזורו לא נראתה לו כלל. ג'יבריל רג'וב מגיע מן הצד השני של הרשות, איזור דורה שבהר חברון, ואלה שני איזורים לעומתיים.

אבו רוב גם טען שאנשי ג'יבריל תקפו את אשתו. בשל זעמו של רג'וב על האגרופים בפרצופו, הורה אבו מאזן לגרש את אבו רוב משורות ארגון פתח.

כאשר אנשי אבו רוב שמעו על כך, מאות מהם הגישו את התפטרותם מארגון פתח. "זהו, מהיום לא יהיה יותר פתח בקבטיה," אמר מזכ"ל הפתח בקבטיה, כפר הולדתו של אבו רוב, מחמוד זכארנה. היו שמועות ששני הניצים קיימו סולחה ביניהם, אך העויינות נשארה, ופתח מנוע מלהיכנס לצפון הגדה. אנשי פתח סולקו מקבטיה, וזה המצב גם היום, שעלול להידרדר שוב למלחמת כנופיות אלימה, שכן לשתי הכנופיות יש נשק.

אבו רוב מכונה בגאווה רבה "היטלר" אצל הפלסטינים גם כיוון שהוא דומה לטענתם לצורר הנאצי, וגם בשל אכזריותו כלפי סייענים-לכאורה עם ישראל. היה ותפרוץ מלחמת כנופיות, היא עלולה להיות קשה. כיוון שרג'וב שנוא על ידי רבים בגדה, הפך אבו רוב הזה בן לילה לגיבור ההמונים, שהביעו את גאוותם בו, וכיוון שאבו רוב הוא בעצם פתח בצפון הגדה, איבד אבו מאזן את השליטה על האיזור.

זו אינה התקרית היחידה, כאשר הרשות שנואה על יותר ויותר. ב-10 בדצמבר נכנסו חמושים לתחנת משטרה של הרשות בתקוע הערבית, ירו למוות בשוטר, ונמלטו. אלה הם קודים שהמשטרה הזו אינה רצויה שם.

אבו מאזן הצהיר שלא ירוץ לעוד קדנציה כ"נשיא", וכבר מתחיל המאבק בין היורשים האפשריים, וכל התרחישים אפשריים ביניהם, גם אלימים. היה זה מרואן ברגותי דווקא, מריר בכלאו, שקבע שעבאס והפרלמנט שלו סיימו את הקדנציה שלהם, ואין להם תוקף עוד, אך הוא אינו מועמד, בשל מצבו.

השניים שמוזכרים כיורשים הם ג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן, בני דור הביניים באש"ף. דחלאן הוא אוייב קשה של אבו מאזן, וממקום גלותו בנסיכויות המפרץ אין הוא מפסיק להשמיץ אותו ואת השחיתויות הכלכלית שלו ושל בני משפחתו. האשמות קשות מאוד, בבחינת עלבון מר.

בשל כך, כל מי שמזוהה לכאורה בשטח עם דחלאן – מאויים. צריך לזכור שדחלאן הוא מרצועת עזה, ובאנשים שהגיעו ליו"ש מן הרצועה – אין בוטחים. בנובמבר ירו אלמונים ברמאללה 20 יריות רובה לעבר מכוניתו של בכיר פתח מעזה-במקור, סופיאן אבו זיידה. הוא לא היה במכונית. קודם לכן נורו יריות לעבר עזתים נוספים שעברו ליו"ש כמו חוסין ח'אדר ומאג'ד אבו שמאלה. אבו זיידה פרסם מאמר בו טען שאבו מאזן הוא "רודן" ו"דיקטטור", והירי בא להזהיר אותו לשתוק, אחרת ישתוק לעד.

בניסיון להרוויח פופולאריות נזקק רג'וב למילים ארסיות כנגד ישראל, למשל שאם היה לפלסטינים נשק גרעיני, היו זורקים אותו על ישראל, ודברים מעין אלה, אך זה לא מביא לו שום פופולאריות.

יש ברשות דור צעיר שממש לא מוכן לקבל עוד את זקני אוסלו, בטענה שהם חטפו את הפלסטינים לתועלתם האישית, למשל עם השלום עם ישראל, וגם רג'וב וגם דחלאן נמנים על אנשי אוסלו.

לאבו מאזן יש בסיס תמיכה באירופה ובחלק מן המשטרים הערביים, אך אין לו בסיס תמיכה כלל בציבור שלו. אין לו בעלי ברית, וזה מסוכן.

ארגוני הג'יהאד האסלאמי וחמאס מערערים מיום ליום על הלגיטימיות של הרשות, מתוך כוונה לפרוץ יום אחד כנגדה. בנובמבר האחרון קרא מרמאללה בכיר הג'יהאד האסלאמי (בעידוד איראן) שייח' ח'אדר עדנאן לפלסטינים לפתוח במרי אזרחי נגד הרשות, ולא להיענות, למשל, לצווי מעצר של המשטרה. זאת כיוון שהפכה ל"משטר עריצות של יד ברזל," שבה המתנגדים לרשות "גומרים כמו ערפאת," לדבריו, רמז שמי שחיסל לכאורה את ערפאת הוא אבו מאזן. "הם מכוונים 70 אלף רובים נגד העם הפלסטיני, ולא נגד הכיבוש," כלומר ישראל, הוסיף. כל שחרור נוסף של בכירי פתח רק גורם לחמאס ולג'יהאד להיות עצבניים ודרוכים יותר. הם יודעים שמשוחררים אלה יכולים לעמוד יום אחד נגדם.

חמאס מבין ששעת הכושר שלו מתקרבת, וכדי להסוות זאת מדבר אסמאעיל הנייה בעזה על "שנת פיוס". תקוות חמאס היא שאבו מאזן יעשה את הטעות הגדולה ויסכים לבחירות, ואז חמאס, הג'יהאד והסלפים ישתלטו בקלות גם על יו"ש, אך אבו מאזן כנראה אינו טיפש. זה יוצר לו בעייה, שכן מתחילים להישמע קולות בעולם את מי הוא בעצם מייצג, אם הקדנציה שלו נגמרה כבר לפני כמה שנים. לכן אנשי אבו מאזן טוענים שאת הבחירות יעשו אחרי שתקום המדינה הפלסטינית, אך אבו מאזן הולך ומזדקן.

שמנו לב, עד כה, שכל הזעזועים האלה אינם קשורים כלל בישראל, בשר החוץ קרי או בתהליך המדיני. כרגיל, האינטרסים אישיים וארגוניים, והשלום עם ישראל הוא כלי הקיבול ותיבת התהודה. אך כאן מתחילים להישמע איתותים שאמורים להדאיג את אבו מאזן. השבוע קיימו מאות מחברי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" של נאיף חוואתמה הפגנה קולנית ברמאללה נגד ג'והן קרי ובעצם נגד עבאס, שנבלמה בידי שוטרי אבו מאזן, חמושים במגינים בסגנון המשטרה המצרית חסרת הלגיטימציה. לכאורה זו חזית התנגדות קטנה וזעירה, אולם השמאל הפלסטיני תמיד היה זעיר, אך חשוב. הוא העניק לגיטימציה או שלל לגיטימציה ממהלכים גדולים, וזה היה חשוב לערפאת כמו גם לעבאס, ש"החזית הדמוקרטית" תהיה לצידו. עכשיו הם התייצבו נגדו, וזהו איתות ברור.

בעצם, חוץ ממרכז תנועת פתח, וגם זה כלל אינו בטוח עוד, כל הפלגים הפלסטיניים הם נגד המשא ומתן עם ישראל, ובוודאי נגד הסכם מסגרת. לדבר איתם על "מדינה יהודית" זה עבורם כמו צלם בהיכל. לעולם לא יעבור. כל קירבה לישראלים תוקעת את אבו מאזן עוד יותר, כל דיבור בישראל על "פרטנר" קובר אותו עוד יותר באדמה, ולחשוב שנתניהו השתעשע בו, והזמין אותו לנאום בכנסת...

אין לגיטימציה לדבר אפילו עם "הכיבוש", כך הם מכנים אותנו בשטחי הרשות, קל וחומר הסכם. אין נכונות לחתימה עם ישראל על כלום, ומי שיחתום ייענש.

ההפגנות ברמאללה מתרחבות, בעיקר של השמאל הפלסטיני, תחת הכותרת "קרי החוצה החוצה". ככל שהסכם מסגרת מתקרב, עוצמת ההפגנות עולה. הפגנות בישראל נגד קרי, עדיין מצומצמות.

הסלפים – הכוכבים החדשים של המזרח התיכון אינם שוכחים את הרשות הפלסטינית. ראשית, יותר ויותר פלסטינים בלבנון ובסוריה נוטשים את פתח וחמאס, ועוברים לתמוך בסלפים. בכך הם משתחררים מן המעטפת הכולאת אותם, של "פלסטינים", והם הופכים להיות "מוסלמים" כמו כולם סביב. הסלפיות היא מכנה משותף גואל. בשאר אלאסד תוקף את מחנה הפליטים הפלסטיני אלירמוכ, שהוא למעשה שכונה של דמשק, משום שתושביו כבר סלפים, ותומכים באוייביו הסלפים. כך המצב גם במחנות פליטים בלבנון, דבר המדאיג את אבו מאזן, שתומכיו מתמעטים.

ברשות עצמה יש עשרות אלפי סלפים, שמגיעים לכינוסים אדירים של 30-40 אלף איש בכל פעם, בכל רחבי יו"ש. הכינוסים האלה מלחיצים מאוד את פתח. אם יפעל נגדם, הם יפילו אותו בלי קשיים רבים, ואם לא יפעל נגדם, הם ימשיכו ויגדלו. בינתים הוא לא פועל.

אלא שחלק מן הסלפים כבר אוחזים נשק, והחיסול של חולייה סלפית טרוריסטית, שנעשה בידי כוחות הביטחון שלנו, ב-26 בנובמבר האחרון, הוא עדות לכך. אותם צעירים בשנות העשרים לחייהם התכוונו לבצע פיגועים נגד ישראל, אך גם נגד הרשות הפלסטינית. ארבעה ימים לאחר מכן עצרה הרשות 20 פעילים סלפיים, דבר שגרר ביקורת פנימית קשה כלפיה. הסלפים טענו שהיא מבצעת את המעצרים בהוראת ישראל, מה שמציג אותה כמשת"פית.

פרדוקס המעצרים: ככל שתעצור הרשות הזו יותר, כך היא דווקא תיחלש יותר, והיא יודעת זאת. אך גם אם לא תעצור – תיחלש.

לכך יש להוסיף את המצב הכלכלי הקשה ברשות, הקשה בצורה כרונית, כאשר חלק מן הכספים המועברים מן האיחוד האירופי, ארצות הברית או ישראל נבלעים אצל המנגנונים הביטחוניים או פשוט נעלמים בידי הבכירים. הציבור הפלסטיני זוכה לשאריות, והוא סולד סלידה עזה מן הרשות. צעירים רבים נוטשים ומהגרים, וכפרים הופכים לכפרי זקנים בשל כך. העתיד של הציבור הפלסטיני הזה בוחר להגר, ולכן מהומות בקנה מידה רחב אינן מעשיות. עשרות אלפי צעירים שהיו אמורים לבצע אותן, נמצאים כבר בחו"ל, ולא יחזרו. אפילו באירופה מתחילים לשאול לאן הולך הכסף שלהם?

כאשר אנו קוראים את הנתונים המדאיגים האלה מבחינת אבו מאזן, נשאלת השאלה האם זה דוחף אותו להסכם עם ישראל או מרחיק אותו? הערכת האתר שבמצב כזה לאבו מאזן אין מרחב תמרון כלל. במצב כזה, כל הליכה שלו לעבר ישראל, למשל בהסכם מסגרת, משמעה התפרקות מיידית של הרשות, ופרוץ אלימות קשה, והוא יודע את זה. כל חתימה על כל הסכם עלולה להיות חתימה על גזר דינו. ההסתה שהוא מפעיל נגד ישראל, כמה אירוני, הפכה לאקדח המכוון נגד רקתו.

לקבל מדינה באו"ם זה המהלך אליו חתרו הפלסטינים, ובו הם רק מקבלים, עם מינימום זעזועים. להיכנס למשא ומתן עם השטן מבחינתם, תחת מכבש לחצים של קרי, זה כבר אסון.

בפועל קרי סוגר על אבו מאזן במלכוד אכזרי: אם לא יסכים לויתורים, יחטוף, ואם יסכים לויתורים גם יחטוף. מה מסכן אותו יותר? שיחטוף מבני עמו.

ברצותו לברוח מן הדילמה זעק אבו מאזן לליגה הערבית שתחלץ אותו, והיא אכן חישקה אותו, ומנעה ממנו כל ויתור:

לא ל"מדינה יהודית", בשום אופן,

לא למדינה פלסטינית מפורזת,

לא לוויתור כלשהו בירושלים,

לא לחיילים ישראליים על שטח המדינה הפלסטינית,

לא להסכם ביניים,

לא לוויתור בנושא בקעת הירדן,

ולא לוויתור בנושא "הפליטים".

הם מוכנים רק לחילופי אדמות "זהים ומתאימים מבחינת האיכות" (נושא האיכות, זו החמרה חדשה), ונסיגה ישראלית מלאה תוך פרק זמן של עד שלוש שנים. זו הסיבה מדוע אבו מאזן מתרוצץ בעולם הערבי בעצבנות: הוא צריך שישמרו עליו מפני קרי. הוא צריך לחץ ערבי. הוא מחפש מפלט מהמלכוד.

זה אומר שמאמצי קרי, בינתיים, נתקעו, ובאשמת הצד הערבי. קרי ציפה שדווקא הליגה הערבית תעזור לו, מבלי שהבין שהליגה הסונית הזו נוקמת בו דרך הפלסטינים על תמיכתו בשיעים באיראן, עיראק וסוריה. הדבר האחרון שבא להם זה לעזור לו. עוד הוכחה ש"התהליך המדיני" לא מנותק מן השריפה בחוץ.

עכשיו ניתן להבין מדוע נתניהו וליברמן דווקא מעודדים את קרי, שכן בכך הם סוגרים עוד יותר על אבו מאזן, וכולאים אותו בתוך הדילמה הקשה בה הוא נמצא. ככל שהדילמה שלו תגבר, כך יתרסק יותר. זהו משחק ישראלי מתוחכם אך מסוכן, שכן גם הוא עלול להסתבך. הוא יכול להיות כרוך בהתרסקות הקואליציה בישראל, ובזעזועים כלכליים ובטחוניים.

עדות ללחץ הפלסטיני הגובר היא קריסת העצבים שם: אם עד היום התנגדו אנשי הרשות לקרי בצורה מנומסת, זה נגמר עכשיו, ודוברים כמו יאסר עבד ראבו מפליאים את התקפותיהם נגדו.

"אם הוא חושב שבהפעלת לחץ עלינו הוא יצליח, הוא חולם חלומות," אמר עבד ראבו. "מה יש לו עוד לחפש כאן? הוא רוצה לקחת מהפלסטינים אדמות? שייקח אדמות מוושינגטון, לא מאצלנו!"

לא קל לשני הצדדים, זו מורשת קרי, אבל הסחרור הפלסטיני נמשך.

* * *

אנחנו תומכים במועמדות פרופ' דן שכטמן לנשיאות!

* * *

עזי שטרן

אשתו השלישית של ר' עקיבא

לעורך שלום,

בגיליון חב"ע 909 כתב קובי בילר רשימת ביקורת על סיפרה של יוכי ברנדס "הפרדס של עקיבא". נאמר שם בין השאר – "גם הסיפור על אשתו השלישית של ר' עקיבא אין לו על מה להסתמך."

אביא דברים בשם אומרם. לפני מיספר חדשים שאלני ידיד: "הקראת את סיפרה של יוכי ברנדס על ר' עקיבא?"

"לא," אמרתי, "לא את סיפרה זה וגם לא את ספריה הקודמים."

ידידי הזכיר לי, שהוא יודע שלאחרונה "שמעתי" קורסים וקראתי ספרות על תקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, וספר זה בוודאי יעניין אותי מכיוון שהמחברת מתבססת על מקורות.

כשלקחתי לידיי את הספר ראיתי, כי אכן צויינו שמותיהם של מיספר מורים וחוקרים מהאקדמיה כמי שעברו על כתב היד וסייעו למחברת.

אף שלמדתי במערכת החינוך החילונית הרי שעל ר' עקיבא סיפרו לנו כבר בגן הילדים ובכיתות הנמוכות של בית-הספר העממי (למד קרוא וכתוב רק בגיל ארבעים), בכיתות הגבוהות של העממי ושוב קשרו את שמו למרד בר-כוכבא בכיתות הגבוהות של ביה"ס התיכון.

בקוראי את הספר הכרתי גם מספר מדרשים ואגדות שקשורות לתקופה ולר' עקיבא, אך רובם לא היו מוכרים לי וסברתי שהוא פרי דמיונה של מחברת הספר.

כשסיימתי את קריאתו החלטתי לבדוק את אחד הסיפורים, הסיפור אודות אשתו השלישית של ר' עקיבא.

מספרת יוכי ברנדס, שנציב רומי ביהודה היושב בקיסריה – טיניאוס רופוס, שלח את אשתו רפינה, הידועה כיפה בנשות האימפריה הרומית, אל ר' עקיבא, על מנת שתפתה אותו ותפילהו בפח. כשהגיעה רפינה לביתו/ביתה של רחל (ביתו של כלבא שבוע) הכניסה אותה רחל לחדרו של ר' עקיבא. לאחר מיספר ביקורים כאלה הודיע ר' עקיבא לרחל כי הוא מציע לתת לה גט כריתות ולשאת לאישה את רפינה לאחר שיגיירה (ללא עזרת הרבנות הראשית).

ולנו, ילדי ישראל, לא מספרים שר' עקיבא, חוץ מגאון בתורה, היה דון ז'ואן, רודף שמלות, מתעסק עם שיקסעס?

פניתי אל פרופ' אביגדור שנאן בתמיהה ועל כך השיבני באימייל:

"הנה המקור: תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א: אף ר' עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה [ = עתידה להתגייר ולהינשא לו], בכה – דהאי שופרא בלי עפרא!"

למעונינים, ניתן גם לעיין בכתב העת "מסכת",  בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, המרכז לחקר האישה ביהדות, מאמרו של א' שנאן בחוברת ב' תשס"ד. ומאמרה של טל אילן בחוברת ג' תשס"ה.

בברכה,

עזי שטרן

* * *

איליה בר-זאב

רחובות חסֵרים

בַּלַּיְלָה אֲנִי סוֹפֵר חֲשֵׁכוֹת, גָּדֵל מֵהֶעָפָר. בַּעֲרוּצֵי נְחָלִים

צוֹעֵק מֵצִפָּרְנֵי רַגְלַי.

אַתְּ מְחָפֶּשֶׂת סֶדֶק חֶבְרָתִי, נִיחוֹחֵי גֶּבֶר בָּעֶרֶב,

נִיחוֹחַ עֲבוֹדָה זָרָה בַּבְּקָרִים.

בֵּין בָּתִּים לֹא לָךְ מְטַלְטֶלֶת דַּעְתֵּךְ בְּמַרְתְּפֵי הָאַלְכּוֹהוֹל.

לִקְרַאת חֲצוֹת, בִּרְחוֹבוֹת חֲסֵרִים,

מְדַדָּה חַסְרַת אוֹנִים בְּמִגְרְשֵׁי הַחֲנָיָה אֶל שׁוּם מָקוֹם.

אוֹרות מִתְהַבְהֲבִים, קוֹל הַמּוּסִיקָה בָּאֲפֵלָה –

שָׁלוֹשׁ דַּקּוֹת שֶׁל מִלִּים בְּ"בִימַת שִׁיר",

טְבִילַת אֵשׁ.

עֵינַי מְשׁוֹטְטוֹת,

מְחַפְּשׂוֹת מִקְלָט בֵּין אַזְעָקוֹת פִּתְאוֹם.

* * *

עדינה בר-אל

יופי וכאב בירושלים:

על ספרה של שרית ישי-לוי

"מלכת היופי של ירושלים"

הוצאת מודן, 2013

הכותר מושך את הקורא לקחת את הספר לידו ולקרוא, ואכן, הוא לא מאכזב. הסאגה המשפחתית גורמת לקורא לא להניח את הספר מידו מתחילת הקריאה ועד סופה.

האהבה – או היעדרה לעיתים קרובות – היא הנושא המרכזי. אבל הסיפור נטוע בתולדות ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט, ירושלים על מנהגיה ושלל דמויותיה, בעיקר דוברי הספניולית. בספר מתוארת משפחה יהודית שחיה בשכונת "אהל משה" בירושלים, החל מהתקופה בה שלטו התורכים בארץ ועד ימינו. בכתיבה קולחת, נאה, אמינה, מתובלת בביטויים בספניולית, מתואר הווי החיים בבית הצר בשכונה, ב"גיחה" למגורים ברחוב המפואר המלך ג'ורג', (כאשר רווח לה כלכלית), והחזרה אל הבית הישן בלית בררה.

החנות הגדולה של אבי המשפחה בשוק "מחנה יהודה" מתוארת על סחורותיה, עובדיה והקונים הפוקדים אותה, עד כי ניתן להריח את ריח התבלינים שמונחים בשקים לפתחה.

תל-אביב מתוארת בספר מנקודת מבטן של הנשים הירושלמיות, כעיר חדשה, תוססת, מודרנית, מנוגדת לגמרי לשכונות ירושלים.

האירועים ההיסטוריים בארץ הם מנקודות מבט של בני המשפחה, הווה אומר: משולבים היטב בעלילה בתפרים עדינים ובלתי נראים, ולא נשתלו שם באופן מלאכותי. בעיקר יש הרחבה לגבי תקופת המנדט, בפעילויותיהן של המחתרות השונות כנגד האנגלים ובמאבקים הפנימיים המרים ביניהן. לא נפקד מקומו של כעס על בנות יהודיות שמתיידדות עם חיילים אנגלים, עד שבאחד המקרים זה מסתיים בטרגדיה – בנקמה.

יש כאן רצף של סיפורי זוגות, החל מסבתה של לונה היפה, אשר משותף לכולם: הבעל לא אוהב את רעייתו, אלא נושא בליבו זכר של אהבה ישנה, לא מושגת. הסיבות שונות, בין אם זה איסור של שידוך בין אשכנזייה לספרדי ובין אם זה קשר אסור בין אישה איטלקייה לבין חייל יהודי שהזדמן לאיטליה.  בכל אופן, הרעייה תמיד מודעת בעומק ליבה להיותה לא אהובה, אך היא ממשיכה את חייה, מגדלת את ילדיה ונושאת בעול במרירות ועצב; ודאגתה הגדולה היא שהשכנות לא תדענה.

רק לונה היפה מרשה לעצמה למצוא חלקת אושר מחוץ לביתה. תחלואי הגוף והנפש נחשפים אט אט בפני הקורא באופן כרונולוגי בתוך סיפור מסגרת, שיוצרת הנכדה בת תקופתנו. בסופו של דבר יש בספר אהבה גדולה נוספת על זו של גבר ואישה – זו מתבטאת בקשר ובנאמנות של שלוש אחיות זו לזו, וזאת על אף השוני הרב ביניהן בחיצוניותן ובאופיין.

קטע קצר מתוך הספר: "ואני מצאתי את סבתא יושבת מהורהרת על הכיסא של סבא. 'בוקר טוב, קירידה מיה,' קראה לעברי. [...] אחת לכמה זמן, כשהייתי ישנה אצל סבתא, היא היתה אופה בורקיטס במיוחד בשבילי ומכינה לי את הסוּטלאץ' עם המגן דוד בדיוק כמו שאהבתי. 'ואף מילה לאימא שלך, גבריאלה, שלא תתרגל! שתמשיך להכין לכם בורקס ולא תבקש ממני להכין.' סבתא, כמו שאר בני המשפחה, לא ידעה שאימא קונה בורקס מוכנים מקדוש, והאמינה שאימא אופה את הבורקס בעצמה, ואני, שאימא שלי השביעה אותי והזהירה אותי לא לגלות לעולם שהבורקס מוכנים, שתקתי כמו דג ולא טרחתי להעמיד את סבתי על טעותה." (עמ' 31).

* * *

מרדכי בן חורין

לא יעזור כלום. לא תשנה דבר!

אני קורא ב"חדשות בן עזר" כתבות מקוריות, מעניינות, חכמות, ישירות, מלאות הגיון. נהנה-מתרגש-מתפעל-מסכים-מתווכח אבל אני יודע כי לדברים יש משמעות רק בעיני ולמי שכמותי – ולא למי שהן מיועדות. לא יעזור כלום. לא תשנה דבר אצל אלה שהייתי מגדירם בגדול: "מרביתם-לא כולם – המקובעים כקוראי וככותבי 'הארץ'." זו בעייה שהטיפול בה מתאים לחוקרי הנפש ולא לתמימים כמוני המקווים לשכנע אחרים בהגיון, בידע ובעובדות.

יש המתווכחים על דברים שכותב יריב אופנהיימר מנכ"ל "שלום עכשו": "קרן אור [!] יצאה מממשלת ישראל: 'מדינת פלסטין תקום בין הירדן לים'."

איזה אושר: עוד מדינה פלסטינית תוקם בנוסף לזו שממזרח לנהר הירדן. באירוניה מתבדחת הייתי אומר שהדבר הטוב הוא שהן תוכלנה להצטרף לאג'נדה של מלחמה ושחיטה הדדית ביניהן כמו בסוריה וכו'. הוא, אופנהיימר ואחרים, הממומנים על-ידי האיחוד האירופי העויין לישראל, מפרסמים ברחובות ישראל, לא חו"ח בגדה ובעזה, סיסמאות שעם ההסכם תיפתרנה בעיות יוקר המחייה [מדברים אל כיסם של היהודים, כדברי הגנרל בארקר בעת המנדט]. וטיפשים לא יקלטו – שזה לא מכוון להסכם שלום אמת, אלא ל'הסכם'... כחלק מתוכנית השלבים לצמצום ולחיסול ישראל. וגם ש"עם ה'הסכם' יבוטל יוקר המחייה."

לי ברור שלאלה המתיימרים להיות צאצאי ישמעאל, יש קשר לאזורנו עוד מתקופת התנ"ך. איני נכנס אף פעם להארת העובדות שמרבית הפלסטינים הם כל דבר פרט למה שהם מתיימרים להיות. וזאת למה? כי אני גם משלים עם העובדות שגם אנו היהודים הישראליים, מקורותינו בגזעים ובעמים שונים ומשונים ולא בדיוק צאצאי 12 השבטים. אבל זה לא משנה כי האמת אינה צריכה לעמוד בפני שלום אמת לנו ולשכננו ובימינו.

ועל העניין האפוקליפטי של קיומנו: אברהם תירוש מתאר ב"מעריב" את סבלות היהודים מאנטישמיות באוקראינה. היהודים שם אומרים לו ש"אם יעזבו, אז לא לישראל כי מי אומר שישראל בכלל תוסיף להתקיים? הישראליים עצמם בורחים מהארץ!" [הם ניזונים מ"הארץ" במהדורתו האנגלית].

הם גם אינם מוכנים לשמוע את דברי המדריכה במוזיאון לגבורה באוקראינה: "בוגדן חמלניצקי ידע, עוד לפני היטלר, מה צריך לעשות עם היהודים."

אני לא מוסיף מילה כי קוראי עיתונך הם אינטליגנטים ומשכילים ודי להם ברמז.

יהודים אוקראינים אלה מזכירים לי איך פרט לחברי תנועות הנוער בפולין בעיקר ובאירופה בכלל, אף אחד מהמיועדים להשמדה לא רצה לעזוב או לעלות לארץ, כי לעג לז'בוטינסקי שהתרוצץ [ולבסוף, ליבו התפוצץ] – להזהירם שאם לא יחסלו את הגולה, הגולה תחסל אותם.

לפעמים אני תוהה מה חשבו המסכנים והלועגים האלה בעת האיומה שרצו עירומים לבורות ההריגה או בכניסתם לתאי הגזים?

היום אני חש כך כלפי אלה הלועגים לאזהרות נתניהו בפני איראן – ובראשם, ברק אובהמה וקתרין אתון.

אני לא מעלה על דעתי קיום יהודי עם מנטליות של חופש וזקיפות קומה בגולה לאחר השמדת ישראל, חו"ח, ישראל שלא תהיה בארץ אלא רק מאוימת ב"הארץ" – ה"גויים" יודעים טוב מאוד כי הפעם ניקח איתנו לשואה גרעינית את העולם כולו – כשמשון בשעתו... ולזה הם לא כל כך כמהים.

* * *

דודו אמיתי

להיות יותר ענווים ופחות צודקים

אהוד ואורה מורג שלום,

בת זוגי אוספת באמצעות "אליפלט" בגדים, שמיכות, תנורים, משחקים וחומרי יצירה עבור גן ילדים של ילדי הפליטים. 60 ילדים בשני חדרים קטנים בדרום ת"א. אנשים טובים ללא הרבה מילים וחשבונות (ביניהם גם אחותי נעמי המרכזת שנים בהתנדבות מרכז עזרה לשיעורי בית במתנ"ס ב"מורשה") מעבירים לה את מה שאפשר, שאחרת היה נזרק ושהוא כ"כ לא מובן מאליו או בהישג ידם של ילדי הגן.

אם אלוהים לא מרחם אולי אנחנו נוציא עבורם את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אימא (אימא שלי בוודאי) כדי שאושרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים. אין צורך לחתום על עצומות ולהרבות מילים קשות כבליסטראות. אפשר לבוא, להתרשם, להלביש את האנונימיות היבשה בפנים ובפרצופים, ואז להחליט מה נכון לעשות.

ועוד מילה לסיום: כאשר ראשי המגרשים והאוסרים מחד מבקשים להביא עוד עשרות אלפי עובדים זרים מאידך, עדיף לכולנו להיות ענווים יותר ופחות צודקים כפי שדייק כל כך (שוב) לנסח עמיחי ז"ל.

בברכה

דודו אמיתי

גבעת עדה וחביבה

* * *

ד"ר עירית אמינוף

1. עזריה אלון ז"ל

עזריה חברנו, ונכון יותר לומר: רות ועזריה חברינו. מיום בואנו לעמק – 1980 – נקשרנו אל רות ועזריה, קודם רות – אחר כך עזריה.

רות כיהנה כמרכזת התרבות של המועצה האזורית "גלבוע", שבמסגרתה נתבקשתי על ידי ראש המועצה דאז, נחום שריג ז"ל, לתת קורס אזורי במקורות היהדות. הקורס שהתקיים במשך 15 שנה רצופות בקיבוץ גבע, משך אליו אנשים מכל הסביבה, ולאט לאט במשך השנים, הצטמצם לחברי גבע ומולדת ונשאר במתכונתו זו  15 שנה  נפלאות, נפלאות!

רות היתה מבקרת מדי שנה פעם או פעמיים – ותמיד אירגנה אותנו למפגש בבית השיטה לאחר מכן. כשפגשנו בעזריה – הוא כבר היה בגדר ה"חצי השני" של רות.

עם פרישתה של רות מעבודתה נתבקשתי לשאת דברים לכבודה, בכנס הפרידה ממנה, ואני זוכרת היטב איך ניגש אליי עזריה ולחץ את ידי בחום מבלי לדבר.

פגישותינו היו נפלאות!

תמיד דיברנו על עניינים שברוח, שבטבע, שבחכמה, מעולם לא על דברי זוטות.

עזריה ורות כיבדונו בכל אירוע משמח, בכל הזדמנות שהיתה לברך ולהיות נוכחים. וגם סתם כך בחזרה מהצגת תיאטרון בביתנו, או בפגישה בביתם, תוך ביקור בחדר העבודה, והחלפת חוויות על הנושאים הקרובים ללב ארבעתנו.

אלבומי מלאים בפתקים בכתב ידה של רות, אשר צורפו למתנות הספרים שלו.

ביום הולדתו ה-80 של עזריה טיילנו יחד עימו ועם קבוצת חברים קרובים בתל יזרעאל, ועזריה במכנסי החקי הקצרים עמד על ראש הגבעה והסביר לנו את מהלכי המלחמה של אחאב, ואת מה שראה מארמון החורף שלו. לאחר מכן ישבנו במסיבת רעים ב"מרחב" של בית השיטה ורחב ליבנו.

בערב הפרידה החגיגי מאהרן ביום הולדתו ה-70 – בדיוק לאחר 30 שנה על כס המשפט, אמר לו עזריה בזו הלשון: "אהרן אתה עוד צוציק!"

באותו שבוע מלאו לעזריה 90 שנה. עזריה וה"צוציק" נולדו באותו שבוע בהפרש של 20 שנה.

על שאלות שהיו לי במחקרי אודות צמחים מסויימים או בעלי חיים של ארץ ישראל, היתה לי כתובת קבועה. כמו גם מדף ספרים של עזריה בספרייתי.

באחד הימים הבעתי תרעומת בפניו על כך שמישהוא בחברת שטראוס [מן הייקים] החליט שהבצלצלים הדקים הקרויים בגרמנית : "שניטלאוך" – ישאו מהיום והלאה את השם "עירית". מישהו סיפר להם כי לעירית יש בצל גדול ומעובה ואכן נכון הדבר. כך הפכה לה העירית בן לילה, מפרח בר ישראלי מוגן ויפה ממשפחת השושניים: ממשפחת העיריוני, והחצב, לבצל ירוק דקיק.

עזריה הרים את הכפפה וישב לכתוב תוכנית על ה"עירית" [הקרויה בלטינית "אספודלוס מגנה-קרפוס"], והיא אופיינית לכל איזור הים התיכון.

הוא כתב תוכנית אשר שודרה ברדיו פעמיים – שבת בבוקר, ויום נוסף במשך השבוע, ושנינו קיווינו שהנה יבוא הגואל ועם ישראל יפסיק לכנות את הבצלצלים הדקיקים בשם "עירית".

התקשרנו מיד לאחר התוכנית ושנינו צחקנו ואמרנו שככל הנראה יישאר כבר לעולם "עירית קצוצה", "עירית מתובלת" ו"עירית בגבינה", מאחר שהחיים הם כאלה ו"שבשתא כיוון דעל – על" [פסחים קי"ב ע"א, בבא בתרא כא' ע"א]

כלומר: שיבוש – כיוון שנכנס – נכנס.

הגזע הזה שנקרא במשך 95 שנה עזריה אלון – ישאר תמיד גזע מגזעי היער הפרטי שלי. ותפרחתו – רות – מן היקרות בחברותיי.

2. לְאורה מורג

ישר כוח על רשימתך וסירובך לחתום על עצומה למען המסתננים מאפריקה. רבים מאיתנו חשים בדיוק כמוך! היית פה לרבים! לא רק אנשי דרום תל אביב זקוקים להגנה מפני הפלישה הזו, עוד מעט קט וכל תושבי ארצנו יהיו זקוקים להגנה מפניה. ההשוואה עם השואה היא גסות רוח וירידה מאוד מאוד נמוכה. "וכל המוסיף – גורע" [ירושלמי יומא, פ"ו ה"ג, מג' ע"ג]. 

* * *

אורה מורג

לחבריי וחברותיי סופרי וסופרות הילדים

לא חתמתי על העצומה שלכם!

כי  אני מרחמת על ילדי הגן ופחות על מסתנני אפריקה

לפני מיספר חודשים כתבה ילדה בת 13 הגרה בדרום ת"א לשופט גרוניס וסיפרה שאיננה יכולה לצאת מהבית בגלל שכניה מסתנני אפריקה.

את מאבקי אני שומרת לאותה ילדה ואותה אני רואה לנגד עיניי.

אני מצפה מסופרי הילדים שמכתב כזה יזעזע אותם שאת מרצם וחמלתם יפנו לפתור את בעייתה של אותה ילדה קודם שיעלו על בריקדות לשפר את איכות חייהם של אותם האחראים למצוקתה.  בעולם אידילי אולי ניתן להיות נחמדים עם כולם. 

 אך המציאות לצערנו לא מאפשרת להיות נחמד גם עם מהגרי העבודה, גם עם המסתננים  גם עם הפליטים וגם עם ילדי שכונות דרום תל אביב.

מודה באשמה: הם קרובים יותר לליבי. הם קרובים יותר אפילו מהצעיר החסון שלא עצר במצרים כי שם אין עבודה.

אומללות עם אחד לא יכולה להצדיק הרס עם אחר.

חבריי הסופרים באצטלה של 'אהבת האדם באשר הוא אדם' מרחמים על החלשים ומתאכזרים לחזקים.

מדינת ישראל איננה יכולה לקלוט 80,000 זרים המהווים אחוז מאוכלוסייתה, וזוהי רק ההתחלה. גם הם יולדים ילדים וגם ילדיהם יולידו בעזרת השם. מספרם יוכפל וישולש. ומה תגידו אז? 

ומה עם הגבול הפרוץ בירדן? גם משם ניתן להגיע  ומה עם פליטי סוריה המסכנים ואפילו יותר. הם הרי שכנינו. מה תגידו כשהם יעברו את הגבול ויכנסו לטבריה? ברוכים הבאים!

ומה עם פליטי תש"ח? הבה נקלוט גם אותם ובדרך גם נשכין את השלום המיוחל.

 להם לפחות יש כאן בתים הבה נקום ונפנה להם אותם...

והרי פליטי עירך קרובים? הבה נקלוט את כל נדכאי ואומללי העולם כולו: מאסיה, מאפריקה, מדרום אמריקה מאנטארקטיקה. כי עם ישראל הרי עם חנון ורחום הוא עד כדי התאבדות. 

מקוממת אותי במיוחד ההשוואה לשואה.

 הדמגוגים משווים סיטואציה בה משפחות שלמות, בהם זקנים נשים גברים ילדים ותינוקות עם מזוודה אחת בידיהם – נמלטים משליחה לתאי הגזים, משווים לאותם מסתנני העבודה חסונים?

אותם דמגוגים משווים משפחות יהודיות אומללות שביקשו 'מקלט לילה' ממדינות גדולות עשירות רבות אוכלוסין כדי לשהות בהן עד עבור זעם – לאותם בחורים צעירים שבורחים מגיוס ארוך?

 נו באמת?

אתם משווים את הסבא שלי, שרק ביקש לשבת במדינה הקרובה למדינתו ללא בקשת עבודה, ללא פשיעה, ללא הצקה לאדם ובטח לא לילד – לפולשים הצעירים שהפרו חוק מדינה כדי לעבוד ולשלוח כסף למשפחתם.

אותם אתם משווים לפליטי השואה?

מדינת ישראל, על שלל בעיותיה, החברתיות הביטחונית והכלכליות לא מסוגלת לפתור את בעיות העולם כולו.

אומרים לי חבריי מדושני העונג מצפון תל אביב:

"אבל יש גדר?  הבעייה נעצרה נקלוט את אלה שכבר נמצאים כאן."

על כל גדר של עשרה מטרים ימצא סולם בן 11 מטרים שלא לדבר על מנהרה מתחת או פרצה בגדר.

 מדינת ישראל היא ייחודית. אין עוד דוגמא בהיסטוריה למדינה הקמה מתוך  כוונה מוצהרת למתן מקלט  ובית בטוח לעם שעבר שואה. לא הייתי ממהרת להרוס אותה גם לא בשם פתרון מצוקת עם אחר.

 חבריי בצאתם להפגין בכיכר או לחתום על עצומות – מתעלמים מאותם אומללים מוכי גורל הגרים בדרום העיר הנאלצים להסתגר בבתיהם הדלים למען לא ייפגעו מהתעללות שכניהם החדשים.

   ובסוד אגיד למסתנני העבודה שברחו מהמלחמה בארצם – גם כאן יש מלחמה. גם כאן נופלים טילים. גם כאן אתם עלולים למצוא את מותכם, האם גם מכאן תברחו כשלא יהיה כאן כל כך בטוח? 

אני מחזקת את מהלכי הממשלה במלחמתה כנגד הישארות מהגרי העבודה בארץ.

אהוד: גם אליי פנו שאחתום על אותה עצומה מתחסדת של הסופרים, ודחיתי ללא היסוס את הפנייה. כמעט במקביל גם ראיתי את המסכנים השחורים הצעירים הבריאים האלה מפגינים בכיכר רבין תוך שידוע לכולנו שהם מטילים חיתיתם על שכונות דרום תל-אביב. אני חושש שאירגונים אנטי-ישראליים תומכים בהם ובהפגנותיהם כדי להשחיר את שמנו!

[פורסם לראשונה בגיליון הקודם 912]

* * *

יהודה דרורי

1. זכות הדיבור או זכות הביזוי?

דמוקרטיה אינה אנרכיה! וכל מי שחושב ההפך שלא יקרא מאמר זה כי הוא פשוט אידיוט... גם לדמוקרטיה ישנם כללים, אלא שכללים אלו לא מקובלים על  השמאל (בכל מקום בעולם) כאשר הדמוקרטיה לא תואמת למטרותיו...

אצל השמאל, הניזון אצלנו מקרנות אנטישמיות מחו"ל, אין זה מתבטא רק בדיבורים, רק בהשמצות ובהסתה כנגד כל מי שלא מאמין באג'נדה שלהם, כמו גם יצירת הפגנות "ספונטניות-מאורגנות" כנגד מדיניות הממשלה הנבחרת וכנגד דעתם של רוב אזרחי המדינה (למשל: הרצתם המאיימת של  20,000  מבקשי עבודה מאפריקה ברחובותינו...)

עלינו לזכור שוב  כי חופש המחשבה וחופש הביטוי בדמוקרטיה יהיה קיים כל זמן שזה לא מתבטא בביזוי, בהסתה או בהשמצה... לא ברחוב, לא בתקשורת ובעיקר לא אצל מורים שצריכים לחנך מוחות צעירים. לפיכך, הניבזות בהתבטאויותיו של המורה ורטה, כלל אינה שאלה של דמוקרטיה, אלא לכלוך מפיו של אנרכיסט מתועב  שיש לבעוט אותו מה שיותר רחוק ממערכת החינוך. לא יעלה על הדעת ששונאי המדינה או צה"ל יקבלו במה בתוך כתות בית-הספר כמו שעמיתיהם מקבלים ברמאללה ובשכם...

שתיקתו של שר החינוך איננה חוכמה – היא פשוט מדאיגה ומעלה את שאלת כשירותו לעמוד בראש מערכת החינוך. הוא כנראה יעשה שימוע ושם ורטה יעני יסביר שהוא "בסך הכל ניסה לעורר תלמידים לחשוב" – זה ימצא מאוד חן בעיני הנוכחים בשימוע ואז הם יטפחו לו על השכם ביד אחת וביד השניה האצבע המראה תעשה: נו..נו..נו.. תיזהר בדיבוריך להבא... והוא יוחזר כמנצח לכיתותיו והשמצותיו.

כל זה מזכיר לי שכ-190 אקדמאים ישראלים בארץ ובעולם מסיתים יום-יום נגד המדינה (המשלמת את משכורתם) וצועקים בראש חוצות כי אנחנו, ישראל, מדינת אפרטהייד  כי אנחנו לא נותנים זכויות שוות לאוכלוסיה הפלשתינית כמו לאזרחי ישראל... השקר השמאלני הזה מפיץ פרופוגנדה המתארת את ארץ ישראל  באופן חד-צדדי  ושיקרי כמדינה דו-לאומית (ולא מדינה יהודית...) – מה שעולה בכמה דרגות על פעילות נוער הגבעות ואנשי "תג מחיר" המנסים גם הם חד-צדדית ליצור לנו באלימות "מדינה אחת"... הקצוות הקיצוניים הללו פסולים בהחלט מבחינה דמוקרטית ויש לפעול נגדם בכל דרך חוקית קיימת – ויפה שעה אחת קודם...

2. ראיתי ב"מעריב"

ראיתי ב"מעריב" (28/1) מודעה של  "שלום עכשיו" המזמינה את חבריה ואוהדיה לסיור ביו"ש "בעקבות תג מחיר."

מצד אחד זו פרסומת טובה לפרחחים המעטים שבהתנחלויות, ומצד שני נשאלת השאלה מדוע לא עושים סיור "בעקבות מסע הרציחות של הפלשתינים בישובינו?"

במחשבה שנייה אולי בעצם הגיע הזמן ש"שלום עכשיו" יעשו סיור לאנשיהם באירופה כדי לנשק את ידי האנטישמים שם, המממנים אותם ואת יתר המוטציות של השמאל הישראלי.     

* * *

שדה, שמיר, א"ב יהושע, עוז, דה בובואר ובן עזר לפני 30 שנה ב"קול ישראל"

בשבת 1.2.14, ב-4 אחה"צ, ברשת א' – שידור מן הארכיון של "קול ישראל", גיליון של המוסף לספרות בעריכת הדסה וולמן שהוקלט ושודר לראשונה ב-1983, ובו ראיון עם פנחס שדה על "ספר הדמיונות של היהודים" שהופיע באותה שנה, מפגש עם תלמידים שערכו משה שמיר וא"ב יהושע, ראיון של עמוס עוז עם כלת פרס ירושלים סימון דה בובואר, שיחה של יעקב סימטוב על ספרה "מוות קל מאוד", ראיון עם אהוד בן עזר על ספרו לנוער "בעקבות יהודי המידבר", ועוד.

* * *

משה כהן

1. דחף שאינו בר כיבוש

השרה ציפי לבני חוזרת השכם והערב עד לזרא על הפזמון השחוק שלה ש"מדינה פלסטינית היא אינטרס שלנו," אשר על כן עלינו להזדרז לחזור לגבולות 1967. היא לא תיתן לזוטות חסרות ערך לעמוד בדרכה אל שאיפתה העזה הזאת. מה לה ולמדינה יהודית, מדינה פלסטינית מפורזת, הסדרי ביטחון בבקעת הירדן, ויתור על זכות השיבה, דרישות ישראליות שאין הערבים מוכנים לקבל מכול וכול. לא דרישות קטנוניות כאלו יסיטו אותה מריצת האמוק שלה אל המדינה הפלסטינית.

לדחף שאינו בר כיבוש זה יש אבחנה קלינית – הפרעה כפייתית-טורדנית, obsessive-compulsive disorder.

שאלוהים יהיה בעזרנו אם גורלנו מופקד בידי הגברת הסהרורית הזאת. היא משמשת מנוף בידי שר החוץ האמריקני לכפות על ישראל נסיגות ללא הסדרי ביטחון.

מי יפטור אותנו מעונשה של זו, ויפה שעה אחת קודם.

2. מסתורי התבונה

משאבים רבים, גדולי המומחים וטובי המוחות – מושקעים במכון הישראלי ללימודים אסטרטגיים בראשותו של ראש אמ"ן לשעבר האלוף ידלין.

תפקידו של המכון לחקור את בעיות הביטחון שלנו להציע לנו פתרונות מושכלים.

והנה, התבשרנו שאכן נמצא פיתרון מושכל כזה מבית מדרשו של האלוף ידלין: נסיגה חד צדדית מהשטחים...

איזה יופי, אינני חוקר גדול, אך גם אני יכולתי להמציא פיתרון מבריק כזה, וגם הסבתא שלי. רעיון כזה באמת מעודד את הערבים להידבר איתנו.

לאן הולכים כל המיליונים למימון המכון המפואר הזה? אכן מופלאות דרכי החוכמה.

3. חזיון תעתועים

"התהליך המדיני" המתנהל בימים אלה מצית את דמיונם של "מחנה השלום" ומפיח תקווה בליבם לשלום עתידי עם הערבים. זו גם הזדמנות פז ליהנות מהלקאה עצמית חסרת רסן תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה שלנו, המכשיל כביכול בהתנהלותו את הזדמנות הפז הזו לשלום. מובן שאין איש בא בטענות לערבים, כיוון שרצונם לשלום ונכונותם לפשרה אינם מוטלים בספק.

רבותיי, הפסיקו להשלות את עצמכם. אני מצטער לקלקל לכם את חגיגת השלום ואורגיית ההלקאה העצמית. אתם שכחתם פרט קטן אחד. הליגה הערבית ומנהיגי מדינות ערב הבהירו בכול ההזדמנויות שסוגיית פלסטין נוגעת לאומה הערבית הגדולה והמפוארת כולה, ואין מנהיג בעולם שיכול לעשות ויתורים כלשהם ללא ייפוי כוח של הליגה הערבית, מדינות ערב והאומה הערבית כולה. לשון אחר, כל הסכם שיעשה אבו מאזן אינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. ברור שאבו מאזן מודע לכך ולא יסכים לשום ויתור. אחרת דמו בראשו. כבר התנסינו בכך עם יאסר ערפאת.

אין עדיין סיבה למסיבה ולא לאורגיה של הלקאה עצמית. כאשר ישב מולנו מיופה כוח של האומה הערבית כולה, אולי יהיה על מה לדבר. אבו מאזן אינו כזה.

על כן רבותי, אולי בינתיים תתפכחו ותירגעו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: אל דאגה, חוץ מהתגברות הטרור הפלסטיני, שום דבר לא ייצא מהבבל"ת של קרי ושות' המבינים במזרח התיכון כמו חמור במרק פירות. זה הכול "כלאם פאדי", דברים בטלים. ראה גם את מאמרו המבריק של ד"ר גיא בכור בגיליון הזה על ה"שלום" ההזוי של קרי – בין המוקטעה לציפי.

מה שקורה בינתיים הוא רק התכתשות מטומטמת בין ישראלים לבין עצמם!

* * *

ביום שישי, ה-28.2.2014

שהוא יום השנה השלישי למותה

של יקירתנו

מינה גוטרמן ז"ל

נעלה לקברה שבבית הקברות

(ממערב למדרשת בן גוריון)

בשעה 3 אחה"צ.

* * *

מתי דוד

מכתבים למערכת "הארץ"

תגובה למאמרו של אורי משגב

"אושוויץ שבנו אליך שנית" (24.1)

לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יצאה השבוע לאושוויץ משלחת ובה 60 שרים וחברי כנסת וגם ניצולי שואה ומכובדים נוספים.  המשלחת קיימה טקסי זיכרון ומפגש מיוחד עם חברי הפרלמנט הפולני.

בתגובה לאירועים סמליים והיסטורים אלה, כתב העיתונאי אורי משגב מאמר פוגע ומקומם של דברי לעג וציניות בלתי ניסבלים. אדם שאין לו כבוד, רגישות, והבנת חשיבותם של האירועים הללו, גם עבור חינוך הדורות הבאים אחרינו.

לדעתו, מדובר במסע ראווה של המשלחת לאושוויץ, שהוא סימפטום של אובדן שפיות קולקטיבי. הוא ממשיך בלעג הציני ושואל האם טוב אושוויץ בלי שלום מאשר שלום בלי אושוויץ?  האמנם המדינה הוקמה כדי לרוץ בחזרה למשרפות העשנות?

הוא מבטל את חשיבות האירוע מאחר שלדעתו בישראל מתפשטות כל התופעות המאפיינות משטרים פשיסטיים.

כניצול שואה שהדריך עשרות קבוצות נוער ומבוגרים למחנות ההשמדה, אני בז לעיתונאי הזה, שאיננו מבין את חובתנו לשמר את תודעה השואה ולזכור את אשר כתבו בשלט במחנה מאיידנק: "גורלנו אזהרה לכם!"

אני גאה להשתייך לעם שקם מחורבנו כדי להקים מדינתו במולדתו העתיקה.

אהוד: כל המשתין על ישראל ועל היהודים ב"הארץ", ואפילו בנימה אנטישמית-נאצית, הרי זה משובח!

לפני חודשים אחדיםח ביקשו ממני ממערכת "הארץ" רשימה על ספר שהרשים אותי, למישאל במוסף ראש השנה. כתבתי על "לבד בברלין" של הנס פאלאדה, ואמרתי שבחברה הישראלית זה לא היה קורה כי אנחנו לעולם לא נהיה כמו הברלינאים המתוארים ברומאן.

לא הדפיסו ולא התנצלו – מאחר שפגעתי כנראה בכבוד הגרמנים.

לידיעת הכותבים בעיתון. לקקו לגרמנים. לקקו לפלסטינים, שילפו את הזין והשתינו על השואה –  ותפורסמו בכבוד ב"עיתון לאנשים חושבים"!

* * *

מפגש עם כותבי ביוגרפיות

בהנחיית העיתונאי: אריה אבנרי

משתתפים:

פרופ' מיכאל  בר זוהר –

כותב הביוגרפיות של: דוד בן גוריון, שמעון פרס

פרופ' נורית גוברין –

כותבת הביוגרפיות של: ג. שופמן, דבורה בארון, שלומית פלאום, אהרון מגד

תא"ל ( מיל) עמוס גלבוע –

כותב הביוגרפיה של: האלוף אהרון יריב

פרופ'  גבי שפר –

כותב הביוגרפיה של: משה שרת

אריה אבנרי –

כותב הביוגרפיות של: פנחס ספיר, דוד לוי, יעקב לוינסון, אברהם  שפירא, ד"ר ישראל כץ

בית הסופר, תל אביב, יום ראשון , טז' באדר א' תשע"ד,  9.2.2014 , בשעה 19:30

הכניסה חופשית

* * *

אהוד: אם אינני טועה – את הביוגראפיה של אברהם שפירא מפתח תקווה כתבתי אני, אהוד בן עזר, בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" עם עובד 1993, וכן כתבתי את סיפורי חייהם של נחום גוטמן, אסתר ראב, יהודה ראב, חיימקה שפינוזה, משה דיין ושרגא נצר.

* * *

כדאי לראות ולשמוע עד כמה הפלסטינים אוהבים אותנו!

http://www.youtube.com/watch?v=nMtpwWObNZs

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק עשרים:

המשך על גג מגדל שלום עם טיה בעקבות הסיפור על פנחס ו-שׂ.

לאחר ימים אחדים לא התאפקתי וצלצלתי לטיה. היא נשמעה נחמדה וחופשית. ישראל טס מפריס לטוקיו. היא מדברת עליו קצת באירוניה וקצת בטרוניה. היא הספיקה לקחת בספרייה את ספר השירים שלי ולקרוא בו, וקיבלה ברצון את הצעתי שניפגש, אלא שהיתה מוזמנת לארוחה וביקשה ממני שאצלצל אליה מחר.

והנה ערב. צלצלתי שוב לטיה, והיא עומדת לבוא לכאן בעוד שעה קלה, ואני נרגש, מחזיק ביד אחת את הנמר המדברי הזקור שלי ובשנייה כותב ביומני. ומרחף בזיכרוני הרומאן "מאדאם בובארי", שמאוד לא אהבתי אותו ואפילו כתבתי עליו רשימה לועגת, ואילו עכשיו...

עם הנמר מתעורר הסופר שבי – אולי אכתוב על טיה את הרומאן הגדול על החברה התל-אביבית, אשר ראשיתו היא כמובן במושבה הפרובינציאלית – אישה נשואה, אם לילד, מתאהבת בבחור צעיר צעיר ממנה, סופר. והוא נקלע בין תשוקתו הפראית אל הטעם האסור שהיא משדרת, לבין אהבתו לנערה צעירה וטהורה האוהבת אותו ומייצגת את כל הטוב והיפה שבעולם.

חצות. טיה באה והלכה. שזופה באה, היתה הבוקר בים, והקדימה לבוא והפסיקה את כתיבתי  וניראתה יפה ומושכת. ישבנו בחדר ושוחחנו. הראיתי לה את דירת הרווקים שלי, את ספריי וכמה משיריי שהיו מוקדשים לג'ני וסיפרתי לה כיצד עמדתי לילה שלם בשכונת רחביה בירושלים מול חלון חדרה של ג'ני, שכבר חיתה אז בגלוי עם הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן – וראיתי מבעד לדלת המרפסת המוארת, מבעד לווילון, את הצלליות של שניהם וכיצד הוא מחזיק בה ומתחכך בה מאחור, ואני רציתי לצעוק ולבכות ולשבור משהו ולזורק משהו ולבסוף אכן הרמתי אבן וידיתי אותה בדלת-החלון של הדירה וברחתי משם שצליל הזכוכית הנשברת מלווה אותי...

טיה סיפרה על עצמה ועל ישראל ואני על אהבותיי. כיבדתי אותה בקפה קר וב"מוס" שוקולד שהכנתי אתמול בעצמי משוקולד, קצף ביצים וקוניאק, לפי מרשם של עוגניה שמחוני מהרדיו שמסרה לי באופן פרטי. הכנתי גם כריכים אחדים מפרוסות באגט, עם זיתים. והיא אמרה:

"אני אוהבת את הזיתים שאתה מכין. הם מזכירים לי את טעם הילדות במושבה עד שעברנו לגור בתל-אביב."

אחר-כך התפנקנו. ליטפתי אותה כשישבה בתוך הכורסה, ונשקתי לה. היא קצת נהנתה וקצת סירבה. לדבריה היתה בתולה כאשר החלה לחיות עם מי שעתיד להיות בעלה, ישראל. ורק פעם אחת, לאחר הלידה, נסעה לבדה לחופש בחוץ לארץ והיה לה פלירט עם סטודנט צעיר ממנה שתקע לה כל הלילה והוציא ממנה צעקות אדירות ובבוקר היו המצעים רטובים לגמרי, ואני האדם הראשון ששומע זאת ממנה. הוא לא היה נימול והיא שיחקה בעורלה שלו כמו בפלא טבע. רק אצל כלבים ראתה דבר כזה.

האם היא תמימה או מיתממת? לא רציתי לחקור יותר מדי כדי שלא להביכה. התפלאתי כאשר אמרה שאינה יודעת אם היו לישראל פלירטים מחוץ לנישואים או לא. היא לא נראתה כמי שמעשי בעלה נסתרים ממנה. או שהיא יודעת משהו ורוצה להסתיר, או שאינה יודעת ורק חשה אי ביטחון, והוא באמת "ממזר רציני," כדבריה, ויודע לכלכל מעשיו בחשאי.

כבר קמה ללכת ושוב התפתתה לשבת בכורסה השנייה. [לא היתה לי ספה בדירת החדר וחצי. ורק בחצי היתה המיטה]. ושוב ליטפתי אותה וגהרתי עליה. אמרתי לה:

"טיה, אל תיעלבי ממה שאומר לך עתה."

"מה?"

"את יפה ומושכת. את בגילי או צעירה ממני?"

"אני בת כך וכך," ענתה. "ותודה על המחמאה."

"את יפה ומושכת, אבל מה שהרגשתי בך, ביום שישי בלילה, מה שמשך אותי, היה שאת אימא. שיש לך ילד. לא שאני רואה בך אימא שלי. את רחוקה מלהיות דומה לה. ואינני חש שאת מבוגרת ממני. מה שהתכוונתי לומר שלא היה לי עד כה קשר עם אישה שיש לה ילדים. כשאני שומע על בחורה עם ילדים, אני נרתע, כי אני אומר לעצמי שהרבה יותר קל להתחיל עם בחורה בלי ילדים. וכאלה לא חסר. אבל לבסוף קורה שהרווקות שאני מכיר, ההווייה שלהן היא של נשים בלי ילדים. ומשהו חסר להן. הן נוירוטיות, מסובכות בתוך עצמן. או מורעבות מינית, כאילו ליהנות מן הרגע מאחר וכבר אין להן מה להפסיד. ואילו איתך, יש לי רצון להיות ילד, חלק ממשפחה, או אולי מקנא בך שאת משפחה – "

"מרגישים שאני שופעת פוריות..." חייכה.

"כן."

ליטפתי את גבה ובטנה ושדיה. וכמעט שכבתי עליה כשהיא אפרקדן בכורסה. היא קמה בינתיים. ניסיתי להטותה למיטה הנוחה שבחצי-חדר, ולא נענתה. ביקשתי שתחזור לשבת בכורסה ותהיה רכה כמו קודם. ונענתה.

"טיה, את יודעת מה קרה כשלחצתי אותך לקיר, בליל שישי, לפני שהלכתי?"

"לא. מה?" עשתה עצמה כלא זוכרת.

"כל כך התרגשתי, עד ש..."

"מה? עד כדי כך גיריתי אותך?" קיבלה זאת כמחמאה לעצמה. "פחדת שתתאכזב שאבוא הערב?"

"ממה?"

"שלא אהיה מושכת כמו אז?"

"לא. אבל פחדתי שאותה התרגשות מוזרה, שעברה בין שנינו, לא תחזור הערב."

"והיא חזרה?"

"כן," שיקרתי. זו לא היתה אותה התרגשות, ובכל זאת הייתי נרגש, גם בגוף. ואילו טיה היתה פחות נירגשת מאשר באותו לילה, כאשר טילפנה אליי לאחר שהלכתי, בארבע לפנות-בוקר, משום שלא יכלה לישון וכנראה אוננה באפרכסת שאשמע.

"תרדי קצת," ביקשתי אותה, הידקתי את ירכיה לגופי, אברי נוגע בשלה מבעד למכנסי ג'ינס כפולים, שלה ושלי, ואז באה עליי ההתרגשות. תפסתי וחיבקתי אותה בכוח, פניי בצווארה, ידיי לופתות את גווה, ובעלתי אותה בלי לגעת בה, כמו נער ונערה בתנועת הנוער, מבחוץ, בתוך הבגדים, אבל ההתרגשות, וההשתוללות הקצרה שלי מעליה, היו ממש בתוך אורגזם גמור שלי, ונהניתי אולי יותר מאשר עם אחרות, כאשר הכול כמו שצריך, וההתרגשות הגופנית ישנה, אבל ההתמכרות איננה.

ונרגעתי. והייתי חופשי מאוד. וישבתי על כר הקש לרגליה. מכנסיי רטובים מעט. ושוב הרגשתי כמו ילד שמתחטא בפני אימו לאחר שמילא מכנסיו. וכמעט היה לה לומר:

"שוב עשית במכנסיים?"

אך היא אמרה:

"אף פעם לא קרה לי דבר כזה. נורא מוזר."

והיתה נירגשת וגאה. "כל כך הצלחתי לגרום לך להתרגש?"

"יא אללה, הרטבתי..." צחקה. "אבל לא בגדתי בישראל, נכון? אם לא נכנס זה לא נקרא?"

"אבל תודי, זה קרה לך גם בפעם הראשונה שהשתפשפנו..."

"אני חושבת שאתה צריך למצוא לעצמך בחורה צעירה..."

"אל תדאגי. רק הערב דחיתי בחורה שצלצלה..."

"באמת? למה רצית שדווקא אני אבוא?"

"אולי סקרנות. יש לך טעם של פרי אסור. מושך נורא."

"ואני מזכירה לך את ג'ני?"

"איך את יודעת?"

"בטח גם היא היתה בלונדית. "תכתוב סיפור. תקרא לו בשם 'ג'ני או – לא ידעתי שבמושבה שלנו גידלו כל כך הרבה דגדגנים'!"

"כבר כתבתי."

"אני לא רוצה שתתאהב בי."

"אל תדאגי."

"באמת אין מה לדאוג לך. אתה רווק מבוקש."

וקמה ללכת. עוד פיטפטנו קצת, ולבסוף אמרתי:

"ובכן, לסיכום הערב: לך זה יהיה 'ריענון תחושת הנישואים' (לפני כן סיפרתי לה על המקרה שקרה לי עם אילונה בטרם פרץ משבר נישואיי), לי זה ייתן השראה לסיפור, ושנינו יחד נישאר ידידים!"

"ידידים בדגדגנים!" היא צחקה. שאלתי אם היא רוצה שאני אלווה אותה. לא ידעה. אמרתי שמוטב שלא. אחרת, הידידים שהכירו בינינו עוד עלולים לפוגשנו ברחוב, אם יחזרו במקרה מקולנוע.

ונפרדנו ליד דלת דירתי.

למחרת בצהריים צלצלה וקבענו שתבוא אליי בערב ותאכל אצלי. יש לה בייבי-סיטר לילד. הכנתי מרק טרטו קר. סלט חצילים בתחמיץ, ונישארו לי שני גביעים עם "מוס" השוקולד שבו כיבדתי אותה אתמול.

טיה באה בזמן. שמענו את הפרק האחרון של התשיעית לבטהובן. טיה ישבה בכורסה, ליד ארון הספרים, היכן שאתמול בשעה זו, בלילה, השתוללתי על פני גופה הלבוש. ליטפתי אותה והיא היתה רכה ונחמדה וליטפה אותי ונענתה לי. ופתאום קמה וביקשה שנעבור לשכב במיטה, אבל לא יותר.

בלי לבגוד בישראל אפילו שאולי הוא בוגד בה.

סגרתי את התריסים ושכבנו יחד, בבגדים, על הכיסוי. פינקתי אותה וליטפתי אותה. היא היתה רכה וכה צמאה לליטוף וחיבה. ביקשה שאחבקנה חזק. ורק כל אימת שנתרגשה, עצרה בעד עצמה. כיסיתי את פניה וצווארה וחלקת חזה בנשיקות. שכבתי עליה וכינסתי אותה בזרועותיי והיא נראתה כפרפר, כאפרוח רך, מוגנת ומוקפת בי. אפילו כיום, לאחר שנים רבות, עוברת בי התרגשות כשאני מקליד ונזכר ברגעים האלה וכאילו מבקש שלא ייגמרו לעולם...

ליטפתי אותה על שדיה, ולאט הרמתי את חולצתה ואת חזייתה.

עתה שכבר על גבה, ולעיניי נגלה השד היפה ביותר שראיתי מימיי. פיטמתו עגולה, בולטת, וצורתה מושלמת, ממש כמין הרמוניה של תואם מידות מכל צד. מצחיק לתאר זאת במילים. משהו כה עגול והרמוני. וליטפתי ונשקתי ובלעתי והיטבתי לה ותאומי חזה תפחו ותפחו ומלאו חיים. מימיי לא הרגשתי כך חזה של אישה ולא מצאתי יופי ורגישות וחושניות כאלה גם בצעירות ממנה.

היא חששה פן אצא מגדרי וארצה לשכב איתה ממש, ולכך לא היתה מסוגלת, מתוך נאמנות לישראל. אך התאפקתי ורציתי רק להיטיב לה ולא להתנפל עליה מתוך איגואיזם. רגע התהפכה על בטנה וגהרתי עליה, וכמעט התפרקתי אך סטיתי מעליה. ואחר-כך המשכתי ללטפה את בית סתריה מבעד לתחתונים, ולאט-לאט, בהרבה עדינות וסבלנות, כאילו הוצאתי מתוכה דמון של לחץ ששאף להתפרץ החוצה, בעלתי אותה באצבעותיי. פניה התעוותו לפתע ומלאו קמטים נוראים והיא נראתה לרגע ישישה בת שמונים. כשנגעתי בלשונה נפער פיה כאילו בעווית, והיא נאנחה נורא וכל גופה נתקף בעווית וכמו ביקש להשתחרר מדבר נורא, מדיבוק שמציק לו. היא הגיעה לאורגזם ממגע אצבעותיי, אבל לא בגדה בישראל, ונרגעה לבסוף.

הייתי כה סבלן אליה, וויתרתי על תענוגי, לו עדיין לא היתה מוכנה, שאחדור אליה – וככה היא תבגוד בישראל – והענקתי לה בעדינות וכמו ביחידות את פורקנה שלה. ובאמת היתה לי הנאה עמוקה מכך שהיא בידי, ואני כמו מנגן בה, פורט על שדיה הנפלאים ביופיים, ובבית סתריה, ומוציא מקירבה אנקות של חמדה ותענוג, ומרגיש ויודע כל הזמן מה קורה לה, ולא נסחף.

אבל כשגמרה נתקפתי פתאום בולמוס, היא נתהפכה על בטנה ואני, בבגדים, כמעט באתי על פורקני מעליה, בפראות. מוזר שהיא אוהבת כך, מאחור, וזה מה שמושך אותי בצורה נוראה  לנשים. וצרחתי ושרתי כמו אז כששכבתי עם ג'ני במלוש הענק על הבצק וחברנו זיכרונו לברכה עבר בחוץ ושר:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!"

היא נבהלה וביקשה: "חיימקה, חיימקל'ה, את השוואנץ שלך רק ברקטום שלי, בבקשה, לא בווגינה, שזה לא יהיה כמו בגידה!"

"כמו בגידה בישראל!" – שלפתי את הנמר המדברי מפתח מכנסיי ותקעתי לה אותו מאחור בכל כוחי, היא אפילו היתה קצת יבשה שם, ברקטום, בהתחלה – ונבהלה מההשתוללות שלי, המוזרה, ונאבקה מתחתיי להשתחרר. האורגזמה שלה הרי התרחשה כבר והיא היתה פחות מגורה ממני. אבל אני לא הרפיתי ממנה עד שלא התרוקנתי לגמרי ברקטום, שפתאום התחיל להגיב לתנועות הקצביות של הנמר המדברי שלי – ושפכתי בו, ונרגעתי.

הזענו. היא הסתובבה לשבת בפאת המיטה. קצת רגועה וקצת מבוהלת, ורטובה. הלכה להתקלח. נתתי לה מגבת. סגרה את הדלת על מפתח. וגם אחר-כך התרחצה בדלת סגורה. ישבתי בכורסה וחשבתי – עכשיו נאכל ארוחת-ערב במצב-רוח טוב.

לאחר שיצאה, התקלחתי גם אני. ישבנו לאכול את מטעמיי והיה נעים כל כך. טבעי.

כאשר נפרדנו הודתה לי, על שנהגתי בה כל כך בסדר, "רק מאחורנית, שזה לא נקרא." ואמרה שזה בדיוק מה שהיתה זקוקה לו.

"היו לי מורות טובות" – התלוצצתי, והיא נעלבה קצת. אחר-כך ביקשתי ממנה שלא תירתע ממה שקרה ושתמשיך לבוא.

היא הבטיחה שלא תירתע, צחקה ואמרה: "ועכשיו תחזור הביתה ותכתוב על כך סיפור ותקלקל את הכול! בטח תכתוב שיש לי ילד אבל הייתי בתולה מאחור..."

היום לפני הצהריים קפצה, בלי להודיע, טיה עם הילד הקטן שלה. ישבנו כשעה ושוחחנו ואני שיחקתי עם הילד, אשר מוצץ אצבע ומשחק בטבורו. קשה לי לדעת מה יחסה אליי כי כבר הייתי מאוהב בה אבל ידעתי שהדבר לא אפשרי. היא לא תעזוב את ישראל למעני. והיא לא תוותר על הילד.

אני לא חושב שהיה לי סיכוי רציני להינשא לה, ואפילו לא לבעול אותה או להפשיט אותה מבגדיה ולראותה ערומה ואולי גם את ערוותה זהובת שיער. העובדה שבכל הפעמים היינו שנינו לבושים, וללא "חדירה אמיתית", נתנה לה מעין "אליבי", שלמרות שהתרגשה ממש כמוני והגיעה לאורגזם, היא לא ממש "בגדה" בישראל ובילד שלה, ומצפונה נותר שלם ושקט גם כדי להכחיש כל חשד של בגידה, אם תצטרך לכך. ויחד עם זאת יכלה לחוות רגעים של הרפתקה סוערת, כאילו בגדה.

*

"תפתיע אותי..." ביקשה טיה ערב אחד. "אני רוצה להיכנס לאווירה של הספרות והשירה העברית שבה אתה חי... שמעתי שיש הרבה מתאבדים ואתה אפילו סיפרת לי שכתבת עבודה על כך..."

"ניסע לגג של מגדל שלום," הצעתי, "ושם אני אספר לך מה קרה לחבר שלי פנחס עם שׂ. היפהפייה, שהיה לה יופי של מדונה חיוורת, כמעט מושחת, יופי שאלוהים בזבז עליה."

"גם את זה שמעת מאלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי כאשר כרעת כדי לאונן?"

"לא. את זה פנחס שמע. יש לו קשר יותר טוב לאלוהים מאשר לי, כי אני משורר לא רוחני.  כל חיי רציתי להיות משורר רוחני כמוהו ולא הצלחתי, כי אני בן-איכרים פשוט ממשפחת שפינוזה. אמנם עשירים אבל בָּארֶדִים. מצד שני, יש לי בעייה שכל מה שאני מספר מאמינים לי שזה קרה. ואל תשתמשי במה שסיפרתי לך כדי ללעוג לי."

"לא מוּצְקָלֶה," חפנה לי לרגע את הקטן, מבעד למכנסיים, "אתה הופך את חיי לסטוץ נפלא קצר אחד של אושר! כמה חבל שעד היום לא היכרתי, בזמן הנסיעות של ישראל לחוץ-לארץ, עוד משוררים תל-אביביים, אם כולם זיינים טובים כמוך!"

עניתי בצניעות: "טיה, אני מרגיש כאילו הצלתי אצלך את כבוד הספרות העברית! ואני לא חושב שהמשוררים האחרים מזיינים כל כך טוב כמוני."

"איך אתה יודע?"

"לפי השירים . אין להם זרמת סוסים כמו שיש לי!"

"ומה זה בארדים?"

"פרדים. בערבית."

"אבל פרדים הרי לא..."

"די, לא חשוב..."

נכנסנו למכונית של טיה ונסענו ועלינו לגג המגדל שאותה תקופת היה פתוח לקהל בערבים והיה שם בית-קפה נחמד משקיף מגבהים. סיפרתי לה קצת ממה שסיפר לי חברי פנחס. הסטודנטית הצעירה שאהב, שׂ. שמה, טילפנה אליו מירושלים. היא שאלה אם הוא מוכן להיפגש איתה בתל-אביב, בקפה שעל "מגדל שלום" למעלה.

"כאן, איפה שאנחנו יושבים."

הוא ענה: "את באמת רוצה להיפגש איתי?" ואמר שאין לו חשק לנסוע מרמת-גן לתל-אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.

הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. ש. הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב"מגדל שלום" למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.

מאחר והבין שהיא מתמכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.

היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.

 "ולא לקחת טכסי ספיישל?" שאלתי.

 "לא." ענה. "מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס."

אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר-כך התברר לו כי מ-ש. לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.

כאשר הגיע למיצפה למעלה – בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: "אני שונא את תל-אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו דבר." – נכנס לקפה ולא מצא את ש. אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות "נלסון" מטבק וירג'יניה חריף – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן.

הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית-שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: "או שהיא כבר למטה." אך מאחר שלא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה. ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.

על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לה היה בה מיופייה הקודם. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצוי שתהיה בחורה יפה.

והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל-אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים.

היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.

הוא שאל אותה – "את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?"

על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. "ככה-ככה." אמרה. "הכל בסדר."

 "הכל בסדר. אז למה באת?"

ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.

כן. היה רץ.

למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?

וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית-משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. פחדה הגדול ביותר הוא כפול – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו בשיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.

עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.

עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכאשר ניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: "אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה?"

וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי-אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים-שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.

היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.

נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. שׂ. התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.

כבר סיימנו לשבת בקפה שבמרומי "מגדל שלום", שהיה מואר בצמצום כדי שלא להפריע למראה של קו החוף. אני שילמתי, וירדנו מדרגות אחדות, שאותן אני זוכר עד היום – מבימת הבטון המוגבהת של הקפה, והלכנו לצד המערבי, של הים, לראות את האורות מיפו ועד לארובת רידינג.

"תראה, אם יקרה משהו..." אמרה טיה.

"ואולי בכל זאת..." אמרתי.

"אז אנחנו..."

"נתחתן!"

ופרצנו שנינו בצחוק משחרר.

"אני לעולם לא אקפוץ..."

"לכן אם לא היית נשואה הייתי מתאהב בך..."

"כי יש לי אחריות..."

"ולי יש בינתיים את הפוסי שלך..."

כי עמדנו שנינו עם הגב לגג והפנים לים, צמודים, והיד שלי היתה על המקום שממנו מתפלגים מכנסיה.

שתקנו.

"איך זה שאם רק אין שולחן בינינו אתה..."

"היה לי חבר, ע. לימים פרופסור ידוע בירושלים, וידוע שכל הזמן היו הידיים שלו מטיילות על כל בחורה שעמדה או ישבה לצידו, והכול בחביבות שרמנטית מאין כמותה, כי היה בו ניצוץ של גאונות. פעם ביקרתי אותו בחדרו כשעוד היה סטודנט. באתי עם אחת הבחורות היפות ביותר בירושלים, ע. הוא ישב על הספה כשהוא מחזיק בידו מנורת שולחן ללא סוכך ולא הפסיק ללטף את הנורה כשהוא עוגב בהתפנקות על האורחת היפהפייה כאילו הוא מלטף את שדה... ידיו לא יכלו להפסיק ללטף כל מה שהיה בהישג ידו... כמובן, לא גברים."

"ומה היה הסוף שלו?"

"הרביץ מכות לאשתו השנייה וחטף סטרוק ויצא מהמשחק..."

ושוב שתקנו מול הים, שרק השמיע המייה.

"טוב, עכשיו אתה יכול..." אמרה, כאשר בכל זאת הכנסתי את היד, "הבטן שלי שטוחה," צחקה. "חכה, תיכנס גם לתחתונים, אני מרשה, אל תהיה כזה פחדן, אני התרחצתי... לא יסריח לך..."

בקפה מאחורינו עוד ישבו אנשים אחדים אבל אנחנו היינו בחשכה ופנינו אל הים השקט שהיה נושב מלוח בעדינות.

הכנסתי אצבע והרגשתי שהדגדגן שלה משתגע לח וכבר ממש רטוב וככה הכול שם בפנים פועם כמו לב. היא גמרה מהר ונאנחה בחשאי כמו יונה הומייה כדי שלא לעורר תשומת-לב בקפה מאחורינו. אבל אחרי רגע, ומתוך התחשבות נפלאה – משכה את הרוכסן שלי כלפי מטה, שלפה את הקטן מבעד לתחתונים, ושיפשפה עד שהתזתי קדימה על המעקה של הגג של מגדל שלום.

"יא-אללה..." אמרה בהתפעלות, "טוב שלא הרמתי אותו יותר, שאז היית מתיז החוצה על האנשים והמכוניות למטה..."

"אם תהיי פעם פנוייה, טיה, אני רוצה להתחתן איתך. את מעריצה משוררים. את משפשפת להם. על כל תל-אביב הייתי יכול להתיז בזכותך, כמו זרנוק. אני אכתוב לך שיר על מכבי אש בפעולה. ואני יודע שאם היינו לבד בטח היית כבר מתכופפת ומוצצת. את אישה אידאלית בשבילי."

"נראה," היא אמרה. "ישראל עוד מסוגל יום אחד להודיע לי שמצא מישהו אחרת, אני לא כל כך סומכת עליו עם כל הנסיעות שלו, או הוא יכול סתם למות בתאונת דרכים כי הוא נוהג כמו משוגע." והכניסה לי את האבר הרפוי למקומו בתחתונים וסגרה עליו את הרוכסן כמו אם דאגנית לתינוק שלה. גם הכניסה יד לכיס שלי, הוציאה מטפחת וניגבה אותי.

"אני יכולה לשמור אותה אצלי?" הכניסה לארנק. "שתהיה לי מזכרת מטיפות אחרונות של משורר!"

"אוי כמה הייתי רוצה להתחתן איתך אם רק היית חופשייה... את האישה האידאלית בשבילי..."

"לא בגדתי בישראל במה שעשינו עכשיו, נכון?"

"נכון."

"אבל מה הוא מחפש שם בטוקיו? כל פעם שהוא חוזר מהמזרח-הרחוק הוא רוצה שנעשה את זה באלכסון!" פרצה פתאום בצחוק פראי. "ועכשיו תחזר אותי הביתה. אני אישה הגונה. סבא שלי סוסנוביץ. מהמושבה."

אבל לא התחתנו.

וכאשר ישראל חזר מטוקיו היא חדלה לבוא אליי. מעולם לא היתה לי אישה נפלאה כמוה, מעריצה וגם מוצצת.

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* המנוולת קתרין אשטון נשאה נאום לרגל יום השואה הבינלאומי מבלי להזכיר בו במילה אחת את המילה – יהודים!

על כך יש קללה מתאימה בערבית, ואשטון ודאי תשמח לקנח בה: "חַרָא עֲלֵיְכִּי!"

* אם תהיינה שתי מדינות הרי שבישראל יישארו ערבים-ישראליים ומנגד, בפלסטין יהיו יהודים-פלסטינים, מאזן של בני ערובה לשלום. או שמוטב בעיניי, שכל הערבים יהיו אזרחי פלסטין וכל היהודים יהיו אזרחי ישראל. ואף אחד לא ייעקר מביתו.

מוטי בן חורין

* מחקר פוסט-היסטורי פוסט-ציוני חדש העומד להתפרסם בימים אלה מוכיח כי טרומפלדור כלל לא היה גידם ורק העמיד פנים שיש לו יד אחת כדי לעשות רושם על נשים, וכן שבי"א באדר תר"פ, 1920, לא היה שום קרב על תל חי אלא היו אלה חזרות להצגת פורים של כפר גלעדי. החוקר-ההיסטוריון הזה, י. ל. פוץ, הוא מועמד לפרס ישראל השנה על חשיבה מקורית ולמידה משמעותית.

* "בניגוד לנושא האיראני, מיעט אובמה להתייחס לעניין הפלסטיני, מלבד תשלום מס שפתיים לתביעת ישראל להכרה כ"מדינה יהודית" ונוסחאות סתמיות על זכות הפלסטינים למדינה. אובמה, כך נראה, ממשיך לשמור על מרחק דיסקרטי משר החוץ הבלתי־נלאה שלו, אם מתוך הערכה שסיכויי הצלחתו קלושים ואם מתוך הכרה שלבוחריו ולתומכיו לא באמת משנה אם היהודים והערבים יגיעו להסכם או מעדיפים פשוט להרוג זה את זה." [חמי שלו, "הארץ" באינטרנט, 29.1.14].

* צה"ל הוא צבא לא מוסרי. עיתון "הארץ" הוא עיתון מוסרי. ככה זה בתקשורת – העומדת בסימן של אידיוטיזם מוסרי.

* אהוד היקר, ב"24 שעות", מוסף של "ידיעות אחרונות" מהיום (28.1.14) – יש כתבה גדולה של סמדר שיר בשם "הבריחה מהגיהינום" ו"סוף סוף חופשיות", בה מסופר על שתי אחיות מתימן, שאביהן השיא אותן בכפייה כשהיו בנות 12, לפני שהיה להן בכלל מחזור, לשני אחים, "עסקה" שבעקבותיה נחסך המוהר.

השתיים נאנסו על ידי בעליהן, והוכו לפני, בזמן ואחרי האונס. אחד הבעלים רצה לדרוס את הבת שנולדה להם – מי צריך בנות? ההורים לא היו מוכנים לתת להן מקלט, כי הן שייכות לבעלים. אחד הבעלים נשא עוד אישה – שיהיה! למותר לציין שלא הרשו להן ללמוד בבית ספר. בדרכים לא דרכים הן הגיעו ארצה, עגונות, כי הבעלים לא נותנים להן גט. לאחת מצאו איזה פתרון, אבל לא לשנייה.

ואני שואל אותך: מה יש לאשכנזים המנוולים האלה שאינם מוכנים לאמץ אל ליבם את התרבות המפוארת הזאת של עדות המזרח? לך יש פתרון לחידה הזאת?

שלך,

משה גרנות

* איילה זמרוני: גיליון 912 היה מרתק. הכול מהחיים העכשוויים, כולל ה"גשם" הנהדר של אסתר ראב, סיפורי תקוה וינשטוק שהם תמיד בגובה העיניים, (וההערות/הארות הענייניות שלך).

אהוד: ואכן, באותו יום שני, שלאורו פורסם "גשם" של אסתר ראב – החל, לאחר שעות אחדות, גשם של ממש לאחר תקופת יובש ארוכה. כנראה שגם הקב"ה, שאין אתר שהוא איננו שרוי בו – קורא את המכתב העיתי.

* "אני אין לי אימא יש לי רק אבא וביצית." מיומנו של ילד לאב חד-הורי. 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,565 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל