גיליון מס' 914

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' באדר א' תשע"ד, 3 בפברואר 2014

עם צרופת פיט סיגר שר יחף בשיטפון בערבה לפני 50 שנה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל נוֹפְלֵי אֲסוֹן הַמַּסּוֹקִים. // עמוס אריכא: בנתיב אוהבים צעירים. // שמעון גרובר: קץ כדור הארץ. // יוסי אחימאיר: עוצמת הכאב האישי באושוויץ. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. השואה בשירות הדה-לגיטימציה. 2. צרור הערות 2.2.14. // ראובן שדה: פיט סיגר שנפטר השבוע – שר ומנגן יחף בערבה לפי 50 שנה. // רות ירדני כץ: מטעמים. // אהוד בן עזר: שלשום בפילהרמונית עם המנצח עומר מאיר ולבר והצ'לן מישה מאיסקי. // מרדכי קידר: האיסלאם הגואל (את פלסטין). [ציטוט]. // דן סואן: התעלמותו של דרורי מן ההבדל הבסיסי. // מנשה שאול: העבר שייך לעבר. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: ברכות לכריסמס מסולט לייק סיטי. // נחמן פביאן: סוחרים בחסות רוחאני. [ציטוט]. // ד"ר אביב עקרוני: אחרית דבר: פושקין – הגיגֵי קורא מאוהב, בעקבות צאתו לאור של הספר "א.ס. פושקין: פולטבה, השבוי הקווקזי, פרש הנחושת, גבריאלידה", מרוסית: יואל נץ. // מרדכי בן חורין: מול בעיית העולם העיוור. // קובי בילר: לקראת קונצרט: התזמורת הפילהרמונית, רקוויאם פולני. // מוטי הרכבי: יילך לעזה וילמֵד שם! // מריאן בלנקי: תשובת ישראל להודעת ג'ון קרי. // אורה מורג: לדודו אמיתי: המסתנפליטים לגבעת חביבה! // מוטי הרכבי: מדינת ישראל היהודית-ציונית נמצאת שוב במלחמה על קיומה כמדי 8-10 שנים. // אודי מנור: הבדיחליך המדיני והטרגדיה של 'הסמול'. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק עשרים ואחד, ההזרעה של אגנה וגנר. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה עַל נוֹפְלֵי אֲסוֹן הַמַּסּוֹקִים

שיר חדש זה הוּלחן בידי רן רייטר ויבוצע ביום רביעי, 12.2.14 ביצוע-בכורה בפי צוות-הווי צה"לי בבימוּיוֹ של שוּקי וגנר, בטקס-ההתייחדוּת השנתי מול אנדרטת-הזיכרון שליד קיבוץ דפנה, במלאות 17 שנים לנפילתם הטראגית של 73 לוחמי צה"ל שהיו בדרכם לרצועת הביטחון בדרום לבנון

אֱלוֹהַי הַשּוֹכֵן בַּשָּמַיִם,

אֱלוֹהַי הַצּוֹפֶה מִמְּרוֹמִים

אֵיךְ שָעָה שֶצּוֹנֵחַ כּוֹכָב לְעֵת לַיִל

מִיָּד נֶחְפָּזִים הַתְּמִימִים

לְבַקֵּש בַּקָּשָה עוֹד בְּטֶרֶם

נֶעֱלַם הַכּוֹכָב וְכָבָה –

מָה תֹאמַר לְאֻמָּה הַזּוֹכֶרֶת

בְּכָל-כָּךְ הַרְבֵּה חֹם-אַהֲבָה

אֶת שִבְעִים וּשְלוֹשָה לוֹחֲמֶיהָ

שֶזִּכְרָם לְעוֹלָם לֹא יִכְבֶּה

כִּי הָיוּ בְּצָנְחָם מִשָּמֶיהָ

לֹא כּוֹכָב אֶחָד אֶלָּא הַרְבֵּה?

              כִּי חַיֵּינוּ פִּתְאֹם הֶאֱפִילוּ

              אֲבָל גַּם בְּתוּגָה נוֹשָנָה

              לֹא הוּעַם זִכְרוֹנָם – וַאֲפִלּוּ

              הוּא גוֹבֵר מִשָּנָה לְשָנָה.

              *

הֵם יָצְאוּ בְּלֵיל סַעַר וָחֹרֶף

מוּל חוֹמַת חֲשֵכָה חֲסוּמָה

כְּשֶמַּדְחֵף כְּלֵי-הַטַּיִס סוֹבֵב כִּסְחַרְחֹרֶת,

דְּרוּכִים לְמַלֵּא מְשִׂימָה

שֶבַּלַּיְלָה הַהוּא לֹא זָכוּ לָהּ

כְּשֶפָּגְעוּ מַסּוֹקֵי הַ"יַּסְעוּר"

זֶה בָּזֶה מֵעַל עֵמֶק הַחוּלָה

וְהוֹתִירוּ כְּפֶצַע פָּעוּר

אֶת זִכְרָם הַשָּמוּר כְּקָמֵעַ

בְּלִבָּהּ שֶל מִשְפַּחַת הַשְּכוֹל

בָּהּ כָּלוּל עַם שָלֵם, עַם דּוֹמֵעַ

שֶלִּשְכֹּחַ אוֹתָם לֹא יָכוֹל.

              כִּי חַיֵּינוּ פִּתְאֹם הֶאֱפִילוּ

              אֲבָל גַּם בְּתוּגָה נוֹשָנָה

              לֹא הוּעַם זִכְרוֹנָם – וַאֲפִלּוּ

              הוּא גוֹבֵר מִשָּנָה לְשָנָה.

               *

וְכַיּוֹם, אֱלוֹהַי, אִם חָדַרְתָּ

אֶל לִבּוֹת מִשְפְּחוֹת הַנּוֹפְלִים

הָעוֹמְדוֹת כָּל שְנַת-אֵבֶל בְּצֵל הָאַנְדַּרְטָה

בִּכְאֵב אֲשֶר אֵין לוֹ מִלִּים

תֵּן לִבְּךָ לָעֻבְדָּה הַנִּצַּחַת

שֶבַּקְּרָב הַסִּיזִיפִי הַזֶּה                             

מוּל תּוּגָה שֶאֵינֶנָּה נִשְכַּחַת

מִן הַלֵּב הַנִּשְבָּר בֶּחָזֶה

הֵן עוֹמְדוֹת יוֹם וַלַיְלָה כְּפֶלֶא

שֶאוֹתוֹ הֵן בְּאֹמֶץ כָּפְלוּ

בִּגְבוּרָה שֶאֵינֶנָּה נוֹפֶלֶת

מִגְּבוּרַת יַלְדֵיהֶן שָנָּפְלוּ.

              כִּי חַיֵּינוּ פִּתְאֹם הֶאֱפִילוּ

              אֲבָל גַּם בְּתוּגָה נוֹשָנָה

              לֹא הוּעַם זִכְרוֹנָם – וַאֲפִלּוּ

              הוּא גוֹבֵר מִשָּנָה לְשָנָה.

* * *

עמוס אריכא

בנתיב אוהבים צעירים

שורות אלה מוקדשות לכל היאירים למיניהם, כל אותם אוהבים החיים בארץ ששינתה פניה עד לסף טירוף של כיתתיות מגונה, בדור שבו אנו טובעים במעלליהם של אנשי המשיחיות השקרית והאמונה המכזבת – המעוותים את צורת היהדות עד אומללות – שבידיהם הוסגרנו כולנו.

זהו דור שבו נחשפו צדדים בקרב מאמינים העושים בבורותם את היהדות לאסקופה נרמסת. אני נחרד מול ההתפרצות הצבועה שאין לה כפרה ואינה מובנת במאה ה-21. כאילו כבו בנו ומסביבנו כל מאורות התבונה. ובמקביל מעידים בימים אלה גם שני "רבנים ראשיים" עד כמה משוועת היהדות לנער אותה מאבק הדורות שדבק בה להחניקה, ועד כמה עלינו להיפטר מהם היום ולא מחר, אם חפצי חיים אנו כעם בין העמים.

רק בארץ שטופת שנאה וכיתתיות מכוערת, יכולה להתבצע התקפה כמעט אלימה על נער מאוהב בנערה, בשם צדקנות הדת שכוערה ועוותה עד לבלי הכר, ומכבר מוטב לנו בלעדי פרשניה החסודים. רק אצלנו יכול להעיז פנים ולהחציף לשון מצליפה איש בעל עבר של פושע נקלה ולהתגולל עליך יאיר כאילו חטאת. ונראה כי רק דודך יכול לחבור אליו במתקפתו הברוטלית נגדך, כאילו מגרונו מדבר אחד מסביך. בא זה ונכנס לקודש קודשי משפחתך לטמא אותו. אין ולא הייתה בידו זכות כזאת.

אל לך יאיר, לחשוש משני קנאים שכאלה והנספחים אחריהם במקהלה שטופת שנאה לכל מה שלא דומה להם, שמא התגלה בך מתום כאדם, שמא נחשף פגם כלשהו ביהדותך. לא זה ולא זה. אתה איש צעיר וליבך צעיר ואתה מתנהג בדיוק כאיש צעיר. אהבה או חיבה הן מתנות הטבע שברא את כולנו. כשזו אהבה נפלאה בין עלם לעלמה, היא נוגעת בלב כולנו, מפני שהיא רגש מרגשות-יסוד נפשו של אדם בריא, ובראשיתה מסעירה ומטלטלת אדם לשיאים נהדרים.

הרגש המשכר הזה הצומח בקרבכם מאשכול אוהבים הוא שפועם בחיבור בינך לבין ידידתך הצעירה הנאה מנורווגיה, הוא שכר היותכם עלם ועלמה. אהבתכם וידידותכם היא עניינכם בלבד ומתקיימת בברכת הטבע כל-יכול. עליך לזכור ולא לשכוח לרגע כי הטבע אוהב אוהבים, ואתם אהובים עליו גם כשנמשך מסעכם המשותף היפהפה הזה, וגם אם תרדו ביחד או בנפרד בתחנה האחרונה. זהו מסע חווייתי שיטביע בכם זיכרון מענג ועשיר, חתום בחותמת הקסומה של אביב חייכם.

אתה לומד בדרך מקוללת וגסה את פגמי החברה הישראלית, שחלקים ממנה מתנהלים כאיברים מאיימים של מפלצת קדומה. אך עדיין תמצא פה ושם בהרות אור המסבירות מדוע הארץ הזאת, למרות הבלי רבים מתושביה, עדיין כה נאהבת על ידינו. אחד מיתרונותיה הוא אביב חייו של אדם בארץ אבותינו. מתמיד הִפרתה דרך גבר בעלמה את דמיונם המרקיע של משוררים ויוצרים נוספים. האביב הפורח הזה הוא תקופה של חגיגת יצרי לב וגוף, מרטיטת לב-אוהבים. תהיה זו אהבה ארוכה או קצרה, לעולם לא תשכח את טעמיה המשכרים, הן על רקע הנופים של הארץ הרחוקה של סנדרה והן על רקע הנופים הקסומים של הארץ הזאת, העתיקה כל כך; כברת ארץ שידעה בלי סוף מלחמות על חירות האדם, אבל צמחו בה עלילות אוהבים, בין עברים לבנות עמים אחרים. גדולי העם ידעו לבחור לעצמם אהבות גדולות וסוחפות עם נשים מדהימות בעלות רקעים שונים בכנען הגדולה.

רבים רבים עוקבים אחריכם בחיבה שלמה, בהערכה על שאתם גומעים מכוס-אוהבים. כל רגע שחולף עליכם הוא קסום ובלתי נשכח. אני מדבר בשמי, אולם דומה לי שאני מדבר גם בשם בני דורי, העברים ההולכים ומתמעטים. לך בדרכך השלמה ואהוב ותהיה אהוב עד כלות, ונערתך ונעוריה איתך בברכת אנשי הארץ זו. יהיו סודותיך שמורים איתך ואל יחללם איש וישרוט את יופיים.

* * *

שמעון גרובר

קץ כדור הארץ

מוקדש למרדכי בן חורין

בשעות הקטנות של ה-24 בנובמבר, 2013, חתמו נציגי המעצמות ונציגי איראן על הסכם זמני בן שישה חודשים להקלה מסויימת בסנקציות הכלכליות המוטלות על איראן, ובתמורה הבטיחו האיראנים על האטה מסויימת בפיתוח הנשק הגרעיני. האיראנים ראו בכך, בצדק, ניצחון, אשר על כן צהלה ושימחה אחזה בשושן הבירה, ורבבות תושביה יצאו בהמוניהם לרחובות לצהול, לשמוח ולהאזין לדברי אדונם, שהכריז: "היום הזה מהווה את הניצחון הגדול ביותר בהיסטוריה של העם הפרסי, שהוכיח לכול העולם מי היא המעצמה החזקה ביותר בעולם. היום אני חוזר ומכריז, כי שורש הרעות החולות המחליאות את העולם הוא העם היהודי, העושה זאת כבר למעלה מארבעת אלפים שנה. לכן, אנחנו הפרסים מכריזים בזה קבל העולם כולו על ביטול הברית שהובטחה לאברהם לרשת את כול ארץ כנען; אנחנו מבטלים את הכרזת כורש, שהירשה ליהודים לחזור להיות עם חופשי בארץ יהודה; אנחנו נשלים את משאלתו של המן הצדיק להשמיד, להרוג, ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן ועד נשים וטף; אנחנו מבטלים את הצהרת בלפור להקמת בית יהודי ליהודים בפלסטינה; אנחנו מבטלים את החלטת ועידת חבר העמים משנת 1921 בסן-רמו המאשרת הקמת מדינה יהודית בפלסטינה; וכמו כן אנחנו מבטלים את החלטת האומות המאוחדות משנת  1947על חלוקת פלסטינה למדינה יהודית ומדינה ערבית; ובזאת אנו מתחלילים בהשמדה הדרגתית של העם היהודי, ובהשתלטות ההדרגתית של האיסלאם על כל העולם. כבר היום, אירופה היא יבשת איסלאמית. באנגליה ובדרום צרפת קיימים יותר מסגדים מכנסיות, ועוד הרחם המוסלמית נטויה לעשות כך ביבשת אמריקה. וכיוון שהאירופאים והאמריקנים בני התרבות המערבית שקועים עמוק בחיי הנהנתנות שלהם – ממש כפי שהקדימו אותם הרומאים לפני 1,500 שנה – הרי שסלולה דרכנו להשתלט על העולם ביתר קלות. אללה אכבר! אללה אכבר! אללה אכבר!"

ובעוד מנהיגי העולם רואים את המראות ושומעים את הקולות המגיעים מהבירה הפרסית, ומרוב מבוכה אינם יודעים מהו המעשה שראוי להיעשות, הרי שבישראל ראו בנאום הזה ובנאומים הקודמים הכרזת מלחמה, ולכן לא ביזבזו רגע מיותר, והחלו להתבצע המבצעים הבאים:

עם רדת החשיכה בליל ה-12 במאי, שנת 2014, השתחררו שש צוללות מרציפי עגינתן, והפליגו לעבר הים הפתוח. שתי צוללות עזבו את נמל חיפה בדרכן לאוקינוס האטלנטי; שתי צוללות עזבו את נמל אשדוד בדרכן למרכז הים התיכון; ושתי צוללות עזבו את נמל אילת בדרכן לים האדום.

ששת הצוללות היו חדישות ומצויידות בקני שיגור ובטיליי שיוט בליסטיים בין יבשתיים בעלי ראשי נפץ קונבנציונאליים ובטילי שיוט בעלי ראשי נפץ גרעיניים.

בליל ה-24 במאי, 2014 הגיעו כול שש הצוללות ליעדן, ומפקדיהן המתינו לפקודות שאמורות להגיע אליהם, בשרשור, מראש הממשלה.

באותו היום נכנסו כול מערכות כיפת הפלדה וכיפת הברזל לכוננות מבצעית, על מנת שבעת הצורך תוכלנה להקטין את ממדי ההרג וההרס שיבואו כתגובה על סירובה של ישראל להימנע מלאיים על השמדת הכורים הגרעיניים האיראניים, ועל סירובה של ישראל להישמע להחלטות מועצת הביטחון להתפרק מנשקה הגרעיני, ולסגת לגבולות 1967.

בערב ה-24 במאי, 2014, היה יציע האורחים בכנסת מלא וגדוש בעיתונאים ושדרים מהארץ ובעיקר מחו"ל. בכנסת וברחבי העולם המתינו בציפיה דרוכה לנאומו של ראש הממשלה.

בשעה היעודה עלה ראש הממשלה על דוכן הנאומים כשהוא מחזיק בידיו צרור ניירות והחל לשאת את דבריו.

"אדוני היושב ראש," פתח ראש הממשלה את נאומו, ובהמשך – "חברי הכנסת, אזרחי מדינת ישראל ואזרחי כל העולם. בתאריך 12 במאי, שנת 2014, קיבלתי אולטימאטום (וכאן הוא מנפנף בצרור בניירות שבידו) מנשיא ארצות הברית, מנשיא רוסיה, מיושב ראש מועצת האיחוד האירופי ומיושב ראש מועצת הביטחון של האו"ם, שפוקד על ישראל לחדול מלאיים בהשמדת הכורים הגרעיניים האיראניים, ופוקד על ישראל לסגת לגבולות 1967, לא יאוחר מה-25 במאי שנת 2014. והיה וישראל לא תיענה לדרישות אלו, יתחילו אומות העולם – בהוראת מועצת הביטחון – בנקיטת סנקציות כלכליות, ולאחר מכן, סנקציות צבאיות נגדה."

ראש הממשלה לגם לגימה מכוס המים והמשיך את נאומו: "לנוכח העובדה שכל העולם קם עלינו לכלותנו, לא נותר לנו אלא לממש את מילותיו של בן-גוריון: 'עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים.'

"לשם כך היצבנו מטרת הדגמה אי שם, ואשר בעוד כמה דקות נפציץ אותה בטיליי שיוט באליסטיים בין יבשתיים, נושאי ראשי נפץ קונבנציונאליים. הפגיעה במטרה תשודר לכל העולם, ותהווה הוכחה על יכולתה של ישראל להשמיד כול מטרה על פני כדור הארץ. והיה ולאחר שידור ההדגמה לא נקבל הודעות על ביטול הסנקציות, או אז אני מכריז כאן ועכשיו מעל במת הנאומים של כנסת ישראל את ההכרזה הבאה: 'ברגע שיינקט הצעד הצבאי הראשון נגד ישראל, אתן את הפקודה להפציץ בטיליי שיוט בליסטיים בין יבשתיים נושאי ראשי נפץ גרעיניים את כל הבסיסים הצבאיים שימטירו טילים על יישובים ישראליים."

ואכן, כול מי שפתח את מקלט הטלוויזיה ברחבי העולם יכול היה לצפות תחילה במבנה המטרה שמהבהב ומתנדנד על פני גלי אחד האוקיאנוסים, ומיד לאחר מכן היה יכול לראות כיצד הטילים הישראלים מפוצצים אותו לרסיסים.

ובעוד ראש הממשלה עומד על דוכן הנאומים, ניגש אליו אחד ממזכיריי הכנסת ומוסר לו פתק, שעליו היו כתובות שתי הודעות:

בהודעה הראשונה נכתב  "טיליי סקאד שנורו מלבנון פגעו בבתי הזיקוק, ומפרץ חיפה עולה בלהבות, מאות פצועים והרוגים."

בהודעה השנייה נכתב "כמה טיליי סקאד נורו מרצועת עזה לעבר קריית המחקר בנגב."

מיד לאחר שסיים לקרוא את תוכן הפתק, שלף ראש הממשלה טלפון סלולארי מכיס מקטורנו ופקד על הרמטכ"ל לפתוח במבצע גוג-ומגוג. מיד העביר הרמטכ"ל את הפקודות המתאימות למפקדיי הגזרות ולמפקדיי הצוללות. כהרף עין החלו סוללות התותחים וגדודי הטנקים להפגיז את כול הכפרים הלבנוניים שמעבר לגבול, ומטוסי חיל האוויר השלימו את המלאכה והשמידום על יושביהם. באותה צורה הופגזה והופצצה כול רצועת-עזה והיתה כלא היתה. בהמשך, ניצל  חיל האוויר הישראלי את הרוח המערבית והשמיד בפצצות גרעין את צור, צידון, ביירות, טריפולי, לטקייה ודמשק.

ביום המחרת החלו טילים בליסטים בין-יבשתיים להישלח לעבר ישראל. כיפות הפלדה וכיפות הברזל, שהיו מפוזרות בכול אזורי הארץ, והיו בכוננות מאז ה-12 במאי, 2014 יירטו את רובם, אבל לא את כולם. בתגובה, קיבלו מפקדי הצוללות פקודה מראש ממשלת ישראל להפגיז את העולם בטיליי שיוט בליסטיים בין יבשתיים נושאי ראשי חץ גרעיניים, ובכך, בגיל ארבעה-וחצי מיליארד שנים, הקיץ הקץ על כדור הארץ.

* * *

יוסי אחימאיר

עוצמת הכאב האישי באושוויץ

כאשר התבוננתי בנעליים, מבעד למחסום הזכוכית, כאשר שוטטו העיניים לעבר השמות שצויירו על המזוודות המפורקות שבעליהן נשרפו, התרגשתי. הנה, לכל מזוודה יש שם! לכל זוג נעליים, או לכל נעל יחידה, היתה כף רגל, כף רגל שהיתה לאפר המפוזר עדיין מתחת למרבצי השלג בשבילים אשר במרחבי מחנות אושוויץ-בירקנאו.

כאשר הצטופפו חברי כנסת מתחת לכתובת הנודעת, בגרמנית, "העבודה משחררת", לא חשתי בנוח, למרות שחולשתי גברה גם עליי, ואף אני הנצחתי את עצמי ניצב מתחת למה שהיה השער, הפתוח לרווחה, לגיהינום. אין מה לומר, אתר מחנה המוות היה לאתר תיירות מבוקש, ואת זאת אפשר להסיק ממספר האוטובוסים לתיירים, החונים במגרש החנייה. אבל, קשה היה לי גם להתרגש, גם למראה צריפי ושבילי וגדות התיל, וזאת בעת השיטוט המודרך באושוויץ, הביקור השלישי שלי, במקום.

מדוע? דומה כי תחושות הכאב האמיתיות והכנות ביותר, הנובעות ממעמקי הנפש, אינן יכולות לדור בחברותא ממלמלת, במיוחד כאשר אתה מוקף בעשרות מבקרים אחרים, יהיו אשר יהיו.

מתי כן התרגשתי? בביתן מס' 27, המכונה "הביתן היהודי". בצינעה, אך גם באסתטיקה, עוצב הביתן המספר את כל הסיפור: לאו דווקא צילומים של האסירים, לבושי מדי הפסים, אלא הקלטות. למשל, קולותיהם של ראשי הרייך שנאומיהם התקינו את התשתית למה שיהיו  למפעלי מוות. בביתן 27 אתה יכול להתייחד עם השואה באורח האישי ביותר: מצאתי שם את שמותיהם של בני משפחתנו שניספו. ראיתי את האותיות בשחור-לבן. הרי רשימה זו, של השמות, הנדפסים בסדר הא"ב, זו  "אחוזת-הקבר" שלי, שלנו, של משפחתנו!

ה היה המפגש הכן ביותר עם סבתא מנוחה שראתה אותי רק כתינוק. זה היה המפגש שלי עם אושוויץ. כאן לא נזקקנו למצלמות שישוטטו על עוד רבים, שדיפדפו בהתרגשות, בין טורי השמות. ואחר אתה רואה את החיוך: חיוך, על כי זיהו את שמות יקיריהם אשר לכל אחד מהם, אכן יש שם! כל אחד ו"אחוזת הקבר" המשפחתית שלו. זו ה"אחוזה", שמצויה בביתן 27, אך  רחוקה אלפי מילין מניו יורק או מחדרה, למשל. רחוקה, אך קרובה: ממש כשם שאנו מעבירים את האצבעות על האותיות החקוקות על מצבות האבן של יקירינו בבית העלמין שמקום קבורתם צויין כהלכה.

את אורי אריאל, עטוף בטלית הסבא שלו, אומר "קדיש", הייתי רוצה לראות מעט אחרת, בהשוואה למה שראינו בבירקנאו: הנה, כך אני מדמיין לעצמי: אני מסתתר, ומציץ בגניבה כיצד אדם לא קשיש, חבוש כיפה סרוגה, עומד בדד, ליד מסילת הברזל המושלגת, וקורא מספר התפילה את "קדיש" ו"אל מלא רחמים". הוא לא רואה אותי, אבל גם עשרות מצלמות לא מחדדות את המיקוד לטלית של אריאל.

ועוד אני רואה, רק בדמיוני: אריאל שב לבירקנאו, עטוף בטלית של הסבא, ואומר את ה"קדיש", ויעמוד דומם, והוא מתייחד, לא מונצח, עם יקיריו.

אכן, אינני מטיל ספק בכוונתם של מי שהגו את הרעיון, והזרימו חלק ניכר מן המימון של מימוש הרעיון, לביקורם של חברי הכנסת באושוויץ. הכוונה היתה טהורה: להפגין מעין ריבונות יהודית, ישראלית,  במחנה המוות. מי שהחליט כי למטרה זו הוא מוכן לשלשל ממון רב, הפגין נדיבות אדירה כלפי חברי הכנסת וניצולי השואה. שבעים שנה ימלאו בעוד שנה לשיחרור אושוויץ בידי הצבא האדום. שנה למחשבה: כיצד להפוך את אושוויץ למקום-התייחדות, התייחדות שתכלול בעיקרה  את ה"יזכור" האישי, וגם את לקח אושוויץ הערכי, שכל עם ומדינה עדיין חייבים להסיק ולממש בנסיבות שבהם הם מתקיימים.

[הח"מ היה אורח הכנסת במסע לאושוויץ. המאמר התפרסם לראשונה ב"ישראל היום"]

* * *

אורי הייטנר

1. השואה בשירות הדה-לגיטימציה

ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה", הוא אחד הספרים החשובים ביותר, המתמודדים עם תופעת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, שהיא תופעה אנטישמית המכובסת בהצגתה כ"אנטי ציונית", ועם תופעת הפוסט ציונות. הייחוד בניתוחו של יקירה, הוא ההצבעה על המקום שהשואה תופסת בשיח הזה.

מקובל לייחס למושג "הכחשת השואה" רק את הטענה שהשואה מומצאת. אולם בראייה רחבה יותר, התופעה מתבטאת ביתר תחכום, ולכן ביתר הצלחה ובאופן מסוכן יותר – בגימוד השואה, בהצגתה כתופעה אנושית הדומה לכל המלחמות וזוועות המלחמה. ואיכשהו הטענה הזאת מתגלגלת תמיד להשוואה בין ישראל לנאצים. הכחשת השואה וגימודה, נובעת מאנטישמיות ואנטי ציונות. נקודת המוצא שלה היא שמדינת ישראל קמה כתוצאה מן השואה. אם נוכיח שהשואה לא היתה, או נגמד את משמעותה, נבטל את ההצדקה להקמתה. כיוון שלא היתה הצדקה להקמת המדינה, והיא קמה על חשבון הפלשתינאים בפשעי מלחמה ובטיהור אתני של פלשׂתין מתושביה, הרי שבעצם הם הקורבן של הנאצים, וכעת הקורבנות ממשיכים להיפגע מממשיכת דרכם של הנאצים – מדינת ישראל. כדי להדחיק את פשעיה, ישראל מעצימה את השואה, או את "תסביך השואה" והופכת את השואה לדת חדשה, עם פולחן לאומני שנותן הכשר תיאולוגי ואידיאולוגי לפשעיה נגד האנושות.

בחלקו השני של הספר, מצביע יקירה על השתקפות הלופ הלוגי הזה בשיח הפוסט ציוני בישראל. כתיבתו של אברהם בורג בשנים האחרונות, מאששת את התזה של יקירה. וכך גם מאמר שכתב לאחרונה אורי משגב ב"הארץ", לקראת נסיעת משלחת הכנסת לאושוויץ, תחת הכותרת הצינית: "אושוויץ, חזרנו אליך שנית." מאמר ציני ארסי זה לועג ל"דת השואה", ובנימה פוגענית ומרושעת, משתמש במושגים כמו "טוב אושוויץ בלי שלום משלום בלי אושוויץ" לתיאור ה"פולחן" של הדת הזאת, ומציג אותה כ"תהליך מתמשך של אובדן שפיות קולקטיבי" ש"מסע הראווה" של הכנסת הוא "ביטוי מזוקק" שלו.

ובדיוק על פי התרחיש של יקירה, היחס הציני לזכר השואה, מוביל את הכותב לפסקה הבאה, המשתלבת היטב בסינדרום הכחשת השואה כחלק מהדה-לגיטימציה לישראל: "הדמוקרטיה הישראלית טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת: סגידה לכוח ולצבאיות; פופוליזם; גזענות; שנאת האחר; העצמת אויבים ממשיים ומדומיינים לממדים שטניים; הסתה נגד מיעוטים; מציאת שעירים לעזאזל; רדיפת מתנגדים רעיוניים; סתימת פיות, וכמובן גם חקיקה, כולל האיסור להגיד 'נאצים'."

איך ראוי להתייחס לתופעה הזאת? לי יש כלל ברזל אחד – לא להיגרר לוויכוח עם מי שעורכים את ההשוואה המרושעת בין ישראל לנאצים. הרי עצם הוויכוח עם הטענה הזאת, נותן לה לגיטימציה, כאילו זו טענה הראויה לדיון. ברגע שמנסים להוכיח את ההבדל, התשובה הצינית היא: "נכון, אצלכם/אצלנו אין תאי גזים, אבל..." ובעצם ההבדל אינו מהותי אלא כמותי. לכל מי שעושה את ההשוואה הנואלת הזו, יש להבהיר בפשטות, שאינו אלא מכחיש השואה.

טענה שחשוב להתייחס אליה היא שישראל נוצרה כתוצאה מן השואה. זו טענה המנוגדת לעובדות ההיסטוריות, אך היא השתרשה עמוק בתודעה, עד שאפילו הנשיא אובמה ביטא אותה (אך בביקורו בישראל לא חזר עליה, אלא דיבר על זכותו של העם היהודי לא"י).

חשוב להבהיר, קודם כל לעצמנו, שהקושאן של מדינת ישראל אינו השואה. הקושאן של מדינת ישראל הוא זכותו של כל עם להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו וזכותו של העם היהודי על א"י. בלשון מגילת העצמאות, מוגדרות הזכויות הללו "זכותנו הטבעית" ו"זכותנו ההיסטורית", שבתוקפן "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל."

חלקה הראשון של המגילה, הוא התשתית האידיאולוגית המצדיקה את הקמת המדינה. אף שההכרזה על המדינה היתה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, השואה תפסה בה מקום מינורי בלבד. המגילה נפתחת באמירה שבא"י קם העם היהודי. כבר המשפט הראשון נפתח בתיאור הזיקה בין העם היהודי למולדתו. הסעיפים הבאים מדברים על כך ש"העם הוגלה מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית."

כלומר, המדינה היא הגשמת התקוות והתפילה של העם ששמר לה אמונים בגולה. המגילה מזכירה את חתירת היהודים "לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה" ומעלה על נס את היהודים ששבו לארצם בהמוניהם. המגילה מזכירה את הקונגרס הציוני הראשון שהכריז על "זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו." המגילה מציינת שהצהרת בלפור, שאושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, הכירה בזכות זו, והמנדט "נתן במיוחד תוקף בין לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי."

רק בסעיף השישי, מוזכרת השואה. היא אינה מוזכרת כהצדקה להקמת המדינה, אלא כהוכחה למשמעות ולתוצאה של אי מימוש הזכות הטבעית למדינה יהודית. השואה "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בא"י, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים."

הפיסקה הבאה, העוסקת בשארית הפליטה שניצלה מן השואה, לא כציבור שאין לו פתרון וראוי לאיזשהו פתרון, אלא כיהודים ש"לא חדלו להעפיל לא"י, על אף כל קושי מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם." גם הסעיף הנוגע להחלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, מסביר שההחלטה מכירה "בזכות העם היהודי להקים את מדינתו," ומציינת שזכות זו "אינה ניתנת להפקעה."

מעניין, שאלה הלועגים ל"דת השואה" ועושים כל מאמץ להמעיט מערכה וממשמעות לקחיה לחיינו, הם הראשונים ללעוג לשימוש בזכותנו על א"י. כי אם אין לנו זכות היסטורית על א"י, כנראה שהשואה היא הקושאן שלנו. ואם השואה היא פולחן לאומני מגויס, מה נשאר? להציג את ישראל כמדינת כיבוש ואפרטהייד אתנוקרטית וגזענית ה"טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת." את האתנוקרטיה הזו מן הראוי שתחליף מדינת שקשוקה קוסמופוליטית, לא יהודית – "מדינת כל אזרחיה."

במאמר נוסף, שפרסם אורי משגב לאחר המסע, הוא לעג למסע ולמשתתפיו, כינה אותו "קרקס אושוויץ" וטען שהמסע גורם לאזרחים רבים להתבייש במדינתם ובבית המחוקקים שלהם. תוך הגחכת משפטים שאמרו המשתתפים, אותם הוציא מהקשרם, כולל הלעגה לשגיאת הקלדה של אחת הח"כיות, ביטא את אהבת ישראל שלו במשפט הבא (המתייחס לשהייה הממושכת של הח"כים במטוס, בשל תקלה): "בתמונה ... נראה האח נפתלי כשהוא כורך על עצמו תפילין. אם אי אפשר להדק חגורות, אז לפחות רצועות."

מה הפלא שאותו משגב כתב לאחרונה מאמר הטפה נגד ברית המילה, בו גם סיפר שלא מל את בניו? הרי המילה היא ביטוי לזהות היהודית כזהות נבדלת, וכל יישותו של משגב היא מחיקת הזהות הזו. באופן בלתי מפתיע, מגייס משגב למסע מחיקת הזהות את השואה, כמקובל במסע הדה-לגיטימציה לישראל.

2. צרור הערות 2.2.14

* למחרת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בא"י המערבית, התנפל היישוב הערבי על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. למחרת הכרזת המדינה, פלשו מדינות ערב לישראל בת יומה, על מנת להשמידה ולהטביעה בדם. התוקפן הוא האחראי הבלעדי לכל תוצאות המלחמה הזאת. לכן, אין כל סיבה שבעולם, שישראל תסכים להוציא ולו אגורה אחת לפיצוי ה"פליטים". שהליגה הערבית תפצה אותם.

ישראל יכולה וצריכה להיות שותפה, מסיבות הומניטריות, בפעולה לפתרון בעיית הפליטים, באמצעות יישוב הקבע שלהם בארצות מגוריהם, אולם בשום אופן לא כפיצוי.

* אין כל סימטריה בין סוגיית הפליטים הפלשתינאים לסוגיית יהודי ארצות ערב. על מדינות ערב לשלם פיצויים ליהודי ערב על הפוגרומים שערכו בהם בתקופת מלחמת העצמאות ועל בזיזת רכושם.

* אין לכנות את יהודי ארצות ערב שעלו לישראל "פליטים". הם לא פליטים, אלא יהודים שעלו למולדתם והיו שותפים לבניית מדינתם, המדינה היהודית.

* הטיפול הרפואי שישראל מעניקה לפצועים סוריים, נעשה מסיבות הומניטריות, כפי שישראל מסייעת לנפגעי אסון בכל העולם. אולם מן הראוי שנמנף את הדבר לצרכי הסברה. שעה שהעולם שטוף תעמולת זוועה אנטי ישראלית, במסגרת מתקפת השקר ומסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מן הראוי שנצא במתקפת נגד, מתקפת אמת. 

* הדבר הרחוק ביותר מהתנצלות אמיתית, הוא התנצלות פוליטית. התנצלות אמיתית היא בעיקר צורך של המתנצל, המבין שפגע בחברו ומבקש לפייסו. יש בכך צעד של קתרזיס. אין שום משמעות אמיתית ל"דרישת התנצלות". מי שמתנצל מתוך "דרישה" או איום בפיטורין – לא מתנצל באמת. היתה זו התגוששות פוליטית כוחנית, שנועדה לאלף את בנט באמצעות "זובור" משפיל, ואקט של "למען ירְאו וירָאו."

* בנט הרוויח ביושר את הזובור. חבריו שקפצו, טרם ההתנצלות, כדי להסביר שתפקידו של מנהיג מפלגה להיאבק על עמדות מפלגתו והציבור ששלח אותו, התחמקו. הבעייה לא היתה בהבעת התנגדות להצעה שהודלפה מלשכת רוה"מ, אלא בהשתלחות המכוערת ברוה"מ. מאז ימי "החישוקאים", לפני שנות דור, לא היה כדבר הזה ואין כל סיבה שנחזור לנורמות הקלוקלות הללו.

* כיוון שלא היתה זו התנצלות, אין זה פיוס. הדם הרע בין שני האישים ימשיך לפרנס את חנן קריסטל, עמית סגל, יואב קרקובסקי ועמיתיהם.

* מן הבחינה הלאומית, נאומו של שר האוצר יאיר לפיד בכנס הביטחון הלאומי חמור יותר מנאומו של בנט. שעה שהממשלה בה הוא חבר מנהלת מו"מ מדיני קשה וקשוח, מול יריב סרבן שאינו מוכן לוותר על תג מעמדות הפתיחה שלו ומסרב להכיר בזכות קיומה של ישראל, הוא מהלך אימים על ישראל במקרה של כישלון המו"מ, ומראש מאשים בכך את ישראל. דבריו על התוצאות הכלכליות של היעדר הסכם הנם אליבי מראש לכישלונו כשר האוצר.

* אין ישראלי המזוהה יותר עם הפוליטיקה, על צדדיה היפים והמכוערים, כמו שמעון פרס. כשפרס אומר שצריך לקבל החלטות "היסטוריות ולא פוליטיות," כלומר שהחלטות על פי עמדתו הן היסטוריות והחלטות המנוגדות לעמדתו הן פוליטיות, זה... קצת מוזר.

* פרס תקף את בנט שהזהיר מפני הרג יהודים. "ב-1948 היה מקום לדיבורים על הרג יהודים, לא היום." למרבה הצער, הקמת המדינה לא שמה קץ להרג יהודים. ומי כפרס, שהסכם שהוא היה קברניטו הביא לרצח של כ-1,500 יהודים – צריך לדעת זאת.

* ההתנפלות על נתניהו בגין חברתו הגויה של בנו, היא חדירה מכוערת וגסה לתחום הפרט. אך גם תגובת הנגד, המזלזלת בחשש מהתבוללות ובהתנגדות לנישואי תערובת ומציגה אותם כ"גזענות", בעייתית לא פחות. יש לנו אחריות לעתיד העם היהודי. זוג המקים משפחה, אינו מממש רק את האהבה בין איש ואישה כפרטים, אלא גם מקים בית בישראל. זו תפיסתנו והיא תפיסה ראויה בהחלט. במקרים כאלה, ראוי לקרב את בן/בת הזוג כדי שיצטרפו לעם היהודי. המכשול הגדול ביותר לכך, הוא הרבנות הנשלטת בידי חרדים צרי אופק המערימים קשיים מיותרים, ומצפים ממי שמצטרף לעם היהודי, להיות יהודי בדרכם. את המונופול הזה יש לשבור.

* שמעתי את קובי אריאלי מדבר בשידור נגד גיור מטעמי אהבה וזוגיות, שהוא בעיניו גיור לא אמיתי. אלה דברי הבל. אין גיור אמיתי יותר, מאשר הצטרפות לעם היהודי כדי להקים משפחה יהודית. מן הראוי שיבין, שמשפחה יהודית אינה רק משפחה המתנהלת כמו המשפחה שלו, אלא באותה מידה משפחה המתנהלת כמו המשפחה שלי.

* אף אחד לא חשב באמת שוורטה יפוטר. גם אלה שקפצו והצטלמו עם פלסטרים על הפה, לרגע לא חשבו שבאמת מישהו מתכוון לפטר אותו. הרי עברנו את ימי החושך של יולי תמיר.

* הצד היפה של פרשת ורטה, היא עצם העובדה שדיון בסוגיות החינוך תופס מקום מרכזי כל כך בהווייתנו ומעורר כאלה רגשות ויצרים. הצד השלילי, הוא שהדיון התמקד בשיח הזכויות, חופש הביטוי של המורה וכיו"ב. עכשיו, כשזה רשמי, וכפי שהכל ידעו – ורטה לא פוטר, יש להתמקד בדיון האמיתי, בשיח זהותי חינוכי, על תכני החינוך בישראל. אילו מסרים החברה הישראלית רוצה להנחיל לילדיה?

* אם מורה ישב בכלא בגין גניבה, הוא יוכל לחזור לתפקידו החינוכי?

* אם מורה ישב בכלא בגין סרבנות, הוא יוכל לחזור לתפקידו החינוכי?

* מי שיטען שיש הבדל בין המקרים, יאמר שבמקרה השני מדובר בעניין אידיאולוגי. אלא שחייל אינו נשפט ונדון על דעה פוליטית, לא על הבעת דעה פוליטית ולא על האידיאולוגיה שלו, אלא על המעשה העברייני. לעבריינים אין מקום במערכת החינוך.

* יאמר העבריין הפוליטי: "אני מוכן לשלם את המחיר על בחירתי המוסרית." אם אתה מוכן לשלם את המחיר, אז אל תתבכיין כאשר אתה נדרש לשלם את המחיר.

* אבל את חובו לחברה הוא החזיר בישיבתו בכלא. למה הוא צריך להיענש פעמיים ולקפח את פרנסתו?

חינוך אינו סתם פרנסה. גם הגנב מחזיר את חובו לחברה בישיבתו בכלא, אך הוא אינו ראוי לעסוק בחינוך. הוא הדין בסרבן.

* סרבן = כינוי מכובס לעריק מלחמה.

* אם מה שאמר אדם ורטה הוא רק שבצה"ל נעשים מעשים בלתי מוסריים, כטענתו – אין כל בעייה באמירה הזאת. גם אני אומר זאת. צה"ל עצמו אומר זאת.

* נתן אלתרמן היה מגדולי הציונים והפטריוטים שיצרו ופעלו כאן, ועד נשמת אפו האחרונה האמין בכל מאודו בצדקת הדרך הציונית. בשירו האחרון, מעין צוואה רוחנית, הוא טען שהדבר היחיד שעלול להחריב את המדינה הוא אובדן האמונה שעימנו הצדק. ודווקא מתוך אמונה יוקדת זו, אלתרמן זעק נגד עוולות ומעשים בלתי מוסריים שנעשו בידי חיילים, בשם צה"ל. בעקבות פשע מלחמה במלחמת השחרור, הוא כתב שיר חריף ביותר נגד המעשה: "על זאת." ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הורה להדפיס את השיר ולהפיץ אותו בכל יחידות צה"ל, על מנת שיגיע עד אחרון החיילים. צה"ל היה ונותר צבא מוסרי, שאין ולא היה כמותו בעולם. ובתור שכזה עליו להילחם במעשים הסותרים את רוחו – רוח טוהר הנשק ומוסר הלחימה.

* האם אדם ורטה עומד במקום התודעתי של אלתרמן ובן גוריון, או של אלה המציגים את בן גוריון כמקור הרשע (דוגמת הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים)?

* פרשת יולי תמיר – פיטורי המורה ישראל שירן בשל עמדות פוליטיות לגיטימיות שהביע,  לא בכיתה אלא במכתב למורים, אינה יורדת מהפרק. לאחר שהשרה לשעבר שבה והעלילה בשידור ברדיו על ישראל שירן את השקר הגס כאילו הוא הסית לרצח רבין, הטיף לכהניזם וכד', הוא תבע אותה על לשון הרע, כפי שדיווחתי בצרור הקודם.

וכעת, מתרוצץ ברשת סחריר, לפיו יולי תמיר כלל לא היתה קשורה לפיטורין, והיא, הרודפת, בכלל קורבן, נרדפת. כך, למשל, כתב לי מ' בבלוג שלי: "מדהים איך שקרים מוחלטים שנאמרים בסמכותיות הופכים לאמת. אני מניח שאת האגדה על יולי תמיר שרת החינוך שגרמה לפיטוריו של ישראל שירן קיבלת באופן ישיר או עקיף מהמאמר של בן דרור ימיני מ'מעריב'. מאז, בכל מקום שנכתב משהו על העניין הזה טורחים לציין ששרת החינוך יולי תמיר יצאה כנגד המורה ישראל שירן. זה נכון שישראל שירן היה מורה ופוטר בעקבות דבריו. זה נכון שבית המשפט קבע שפיטוריו של שירן לא היו חוקיים ופסק לו פיצויים. זה נכון שיולי תמיר היתה שרת החינוך. אבל, הסיפור עם ישראל שירן קרה ב-2001. פסיקת בית המשפט ניתנה ב-2004. יולי תמיר היתה שרת החינוך ב-2006. ב-2001 יולי תמיר היתה השרה לקליטת עלייה. היא דיברה בתור אישיות פוליטית. היא לא היתה השרה הממונה מקצועית על שירן ולא יכלה לגרום לפיטוריו. היא היתה פוליטיקאית שדיברה בהתלהמות מיותרת, בלי שום הצדקה, ואמרה דברים שלא היו נכונים. אם כל פוליטיקאי שעושה כזה דבר היה משלם מכיסו, היתה לנו כנסת של פושטי רגל ויד. ושים לב, אני לא יוצא להגנתה. פוליטיקאי שמדבר בצורה פופוליסטית ומסיתה זה חמור בעיניי. אבל אגדת 'שרת החינוך שפיטרה מורה ימני' כתגובת נגד לפרשת אדם ורטה – היא ניסיון מרגיז במידת הצלחתו של זיהום הדיון הציבורי בשקרים המוצגים כאמת. לפחות על העובדות נסכים, גם אם על הדעות נחלוק."

עד כאן דבריו של מ'. אני מסכים עם שתיים מקביעותיו. האחת היא שמדהים איך שקרים מוחלטים שנאמרים בסמכותיות הופכים לאמת. השנייה, לפחות על העובדות נסכים, גם אם על הדעות נחלוק.

ומה העובדות? בעת פיטוריו של שירן, לא היה שר חינוך קבוע (לאחר התפטרות שרי המפד"ל ובהם שר החינוך יצחק לוי). ברק כראש הממשלה היה ממלא מקום שר החינוך. לשרת הקליטה יולי תמיר המקארתיסטית הגיע מכתב של שירן למורים, שבו אמר שיש להפריד בין הרצח אותו יש להוקיע ולחנך להוקעתו, לבין הדרישה לחנך על משנתו של רבין, אותה הוא שולל. היא יזמה את פיטוריו, היא דחפה לכך. ולאחר מכן, כשרת החינוך, מנעה את חזרתו לעבודה בניגוד לפסיקת בית המשפט, ולכן היתה המשיבה במשפטים הבאים. הוא ניצח בכל המשפטים, כיוון שללא כל ספק נעשה לו עוול חמור. והנה, המקארתיסטית הזאת יצאה בראיון בגל"צ נגד הביקורת על ורטה, בטענה שיש לחנך לביקורת וחופש הביטוי וכו'. שאל אותה המראיין על פרשת שירן. והיא, במצח נחושה, בניגוד מוחלט לעובדות שהיא מכירה היטב, שהרי היא היתה המשיבה במשפטו, טענה שהוא הסית לרצח רבין, שדבריו הם הסתה, שהוא הטיף לכהניזם, שההשוואה היתה במקום אילו ורטה היה קורא לתלמידיו לצאת החוצה ולרצוח חיילי צה"ל. שקרנית עלובה, מקארתיסטית וסותמת פיות.

וכך השבתי למ': "עכשיו, אחרי שאמרת את שקריך בכזו סמכותיות, אני ממליץ לך להיכנס לאתר 'תקדין לייט' ולעיין במסמכים הבאים.

 1. עת"מ 8068 ישראל שירן ואח' נגד משרד החינוך ואח', ישראל שירן נגד שרת החינוך יולי תמיר 29.6.08.

2. עת"מ (חיפה) 4337/07 ישראל שירן נ' משרד החינוך ואחרים. ישראל שירן נגד שרת החינוך יולי תמיר. 25.10.07.

3. בג"צ 6908 ישראל שירן נ' משרד החינוך ואח'. ישראל שירן נגד שרת החינוך יולי תמיר. 23.9.07."

אגב את כל הדברים הללו כתבתי לראשונה בדף הפייסבוק שלי, עוד לפני בן דרור ימיני, ביום הראיון בו חזרה והעלילה בגל"צ את עלילת הדם נגד שירן, וכעבור שלושה ימים כתבתי זאת ב"חדשות בן עזר".

* עמדותיו הרדיקאליות, הגזעניות, של אריאל זילבר הן בלתי נסבלות. מה פירוש בלתי נסבלות? שעקרון הסובלנות אינו חל עליהן. אולם עקרון הסובלנות מחייב הפרדה בין זילבר האמן לבין עמדותיו הפוליטיות. אריאל זילבר הוא מוסיקאי ענק, שמעטים תרמו כמותו למוסיקה הישראלית, במשך 40 שנה. הוא ראוי לפרס אקו"ם על מפעל חיים, והעובדה שאמני ישראל, שרובם הגדול נמצאים בצד ה"שמאלי" של המפה הפוליטית, העניקו לו את הפרס, היא אות כבוד לאמני ישראל ולחברה הישראלית.

* אני מעריך את אחינועם ניני על הנכונות לוותר על פרס של 10,000 שקל מסיבות אידיאולוגיות, אך לא מכבד את העובדה שהאידיאולוגיה היא החרמת אמן אחר בשל עמדותיו. בוודאי לא מצד מי שאינה בוחלת בבני דמותו של אריאל זילבר בצד הפלשתינאי.

* ביד הלשון: הביטוי "אין נביא בעירו", מדבר על הקושי של נביא או בכלל של בעל בשורה, בעל רעיון, מנהיג או אמן, לפעול ולהצליח דווקא בסביבתו הקרובה.

מניין לקוח הביטוי? מן התנ"ך? מן המשנה? מן התלמוד? ומיהו הנביא? משה? ירמיהו? ישעיהו? עמוס? יונה?

הביטוי הזה שגור בשפתנו, אך מקורו הוא דווקא בברית החדשה (ואין זה הביטוי העברי היחיד שמקורו בברית החדשה). הנביא הוא ישו הנוצרי, והוא גם הדובר, המסביר את הצורך שלו להרחיק נדוד כדי להביא את בשורתו, כיוון שבכל מקום הוא מצליח, זולת עירו נצרת. "אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ, וְלֹא עָשָֹה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם." (הבשורה על פי מתי, יג).

אולם אף שהמדובר בברית החדשה ובישו, האמור כן מתייחס לנביא מקראי, מנביאי ישראל. כדי להסביר את הקורה לו, מדבר ישו על אליהו הנביא, שנאלץ לנדוד צרפתה אשר בצידון, ושם כלכלה אותו אישה אלמנה (מלכים א', י"ז).

על פי האמונה הנוצרית, אליהו הוא הנביא שהביא לישו, על הר התבור, את הבשורה על מותו הקרב.

אגב, המושג "עיר" בתקופת בית שני והמשנה, מתייחס לכפר חקלאי גדול. עיר, כמקובל בימינו, נקראת כרך. המושג כפר, מדבר על יישוב כפרי קטן, של מספר משפחות בודדות.

* * *

ראובן שדה

פיט סיגר שנפטר השבוע והוא בן 95

שר ומנגן יחף בערבה לפי 50 שנה

לפני חמישים שנה, בדיוק ב-31.1.64 הוא ביקר בערבה, לאחר הופעה באילת. המונית בה נסע  נתקעה בנחל שהחל בו שיטפון. הידיעה בעיתון [ר' צרופה] על כך מופיעה מיד ומתחת לה תמונת הקומנדקר של היאחזות גרופית (קיבוצו של בוגי יעלון) המחלץ את פיט  סיגר, אשתו וילדיו שישבו במונית.

התמונות לקוחות מהאתר של אהוד בן פורת. למיטב ידיעתי הן מופיעות בסרטון של צה"ל  הי דרומה לאילת. הצלם הוא דבוש מכפר עזה. יש שם גם תמונות על שירה של סיגר יחד עם אנשי ההיאחזות משך כל הערב ועד השעות הקטנות של הלילה. 

בתמונה שבגזיר העיתון – סיגר שר ומנגן יחף (בכפות רגליים רטובות) בפני חיילי ההיאחזות שחילצו אותו. 

* * *

מערכת המכתב העִיתִּי מברכת בשמחה את משתתפה הקבוע

המשורר יוסי גמזו

לרגל קבלת פרס אקו"ם למפעל-חיים

על תרומתו לַזֶּמֶר הישׂראלי

* * *

רות ירדני כץ

מטעמים

עוז אלמוג, אהבתי את רשימתך על אותה ארוחה בבית-המלון. אנחנו הישראלים יש לנו עיניים גדולות, הרבה יותר גדולות ממה שאנחנו יכולים להכיל. כולנו כבר למודי ניסיון, רוצה לומר, ראינו עולם, התאכסנו בבתי-מלון, ביקרנו במסעדות יותר ועוד יותר, ותמיד הזמנו או הערמנו על הצלחת הרבה הרבה יותר מפני שאנחנו לא יכולים לפספס שום דבר. ארוחות הבוקר בבתי-מלון בכל מקום הן עשירות ומלהיבות. רק לראות מה שמוצע מקבלים סחרחורת וכל ששת החושים עובדים שעות נוספות.

בוא יש לי סיפור. פעם, השף הראשי  של מלון המלך דוד בירושלים הזמין אותנו לארוחת בוקר. הוא קיבל אותנו והוביל אותנו לחדר האוכל  והמזנון היה עמוס לעייפה, כל היופי שבעולם, מה לא היה שם, הכול! חדר האוכל היה מלא בדיירי המלון מכל העולם שאין להם בעייה לשלם כמה אלפי שקלים ללילה עם ארוחת בוקר. הבטנו ימינה ושמאלה וראינו איך האורחים מעמיסים על הצלחת מכל טוב, והוא אמר: "חצי ממה שהם שמו על הצלחת הולך לצוות המטבח והמלצרים, כי זה שווה הון והשאר לזבל כי יש עודף."

יהודית בעלת הבית של "השיפודיה" בשוק מחנה יהודה, שארוחת צהריים עולה אצלה בערך כ-60 שקלים, מניחה על השולחן שורה של פתיחות שאי-אפשר לעמוד בהן יחד עם פיתות אש-תנור שיוצאות ישר מהטאבון. אחר-כך מגיעות המנות העיקריות ענקיות שחצי מהן הולך לזבל, ואני שואלת אותה כל פעם, "יהודית למה?"

ותשובתה היא: "לישראלים יש עיניים גדולות ואם המנה לא גדולה, הם מתלוננים."

זהו עוז אלמוג אתה לא היחיד, אבל כדאי לשים לב מה שמים בצלחת וכמה.

אחינועם ניני לא הולכת לקבל את הפרס מאקו"ם בגלל שאריאל זילבר לא מתאים לה בשל דעותיו. נו באמת, אז הוא לא מתאים לה, זאת סיבה? ודני דנון מתאים? וגברת מירי רגב מתאימה? ובנט?

גברת ניני, מותר וצריך שיהיו דעות שונות, זו כוחה של הדמוקרטיה, אם זה מוצא חן בעינייך או לא. אוי לנו אם נחרים כל אחד שלא בדעתנו.

אייל גולן היקר שכל הופעה שלו עולה עשרות אלפי שקלים לא מבין את גודל פשעו וזה ממש לא חשוב אם הוא ביקש למצוץ לו מנערה בת  16 – 18 – או 20. אביו סיפק לו צעירות כדי שהוא יהנה מתענוגות מין תמורת תשלום, ולזה קוראים זנות.

אהוד: זה לא זנות – אם לזמר קוראים אייל ביטון. ואת סתם ממשיכה, בדברייך הנלוזים את מסורת האפלייה והקיפוח העדתי של צאצאי המרוקאים, דור עשירי – בידי "אשכנזים" [אנחנו] בישראל!

* * *

אהוד בן עזר

קונצרט נהדר שלשום מוצ"ש בפילהרמונית

עם המנצח עומר מאיר ולבר

והצ'לן מישה מאיסקי

פואמה סימפונית מס' 7, "התרת נדרים" – של המלחין הישראלי מיכאל וולפה, פתחה את הערב המופלא, ושבתה את ליבו של קהל המאזינים בהיכל. רגילים אנו לא פעם ליצירות ישראליות "מודרניות" שמנגנות גם על העצבים ועל מידת הסובלנות שלנו, כאשר הקהל מחכה בנימוס לסיומן, ושש על היותן קצרות כל כך.

הפעם זה היה אחרת. התזמורת ניגנה בהרכב מלא שבמלא. זה היה ביצוע בכורה עולמי של היצירה. הצלילים היו סוחפים ומרהיבים. דברי ההסבר של המלחין לפני הביצוע היו מעניינים ורהוטים וקשרו אותו ואת משפחתו למסורת האירופאית המפוארת של מוסיקה ושל ספרות. הייתי אומר שהיה בביצוע הזה משהו מאוד ציוני. שהנה בלב האיזור השסוע במהומות דמים של העולם המוסלמי, שחלקים ניכרים ממנו מפגרים ומתפגרים – ישנו אי של מוסיקה ישראלית מקורית, בהלחנה כמו גם בביצוע – וולפה, ועימו המנצח הצעיר והמוכשר כשד, עומר מאיר ולבר, ועימ התזמורת הפילהרמונית, שהיא אולי אחת הטובות והמקצועיות ביותר בעולם כיום. היתה התרוממות-רוח אמיתית בקהל, שגם התבטאה במחיאות כפיים נלהבות שלא הירפו מהמנצח, ומהמלחין שעלה לבמה וקיבל את התשואות להן היה ראוי ביותר.

היו ב"התרת נדרים" – מצד אחד המשך למסורת המוסיקה האירופאית במיטבה, ובייחוד של מלחינים שפעלו במאה הקודמת כמו מאהלר ושוסטקוביץ, ומצד שני שורשים ישראליים כמו אצל שני המלחינים, מוריו של וולפה שישבו באולם ואשר להם הודה אישית – צבי אבני ונועם שריף.

לא ננסה להסביר את היצירה, למרות שזאת עשה וולפה בעל-פה בפתיחת הקונצרט, וגם בתוכנייה. נאמר רק שהיינו נרגשים ומלאי גאווה שיש לנו מלחינים, מנצחים ומבצעים כאלה, כולם ברמה עולמית וכולם שלנו – וזאת בלב המזרח המתפורר, המתרחק כל יום יותר ויותר מהתרבות המערבית. ואם זו לא ציונות במיטבה, והתגשמות חלומו של הרצל ב"אלטנוילנד" – אז אני מיסב כדורי [קוגלאגר]!] – ויסלחו לי כל החברים והחברות רואי השחורות, כל הקוּטרים, שסבורים כי אנחנו אחת המדינות המושחתות והמפגרות ביותר בעולם!

היצירה השנייה בת שלושה הפרקים, שנוגנה ברצף אחד, היתה הקונצ'רטו בלה מינור לצ'לו ולתזמורת אופ' 129 של רוברט שומאן, שחוברה באמצע המאה ה-19. הצ'לן מישה מאיסקי, "שלנו", ושל העולם כולו, בחולצת תכלת מבהיקה, זקן ושפם מלבינים שופעי שיער, ומנצל כל הפוגה קצרה לנגב פניו המזיעים במטפחת שחורה הצמודה לצ'לו מאחור – שבה את לב הקהל למן הצליל הראשון והעניק לו ביצוע מופלא ונקי שהיה מרגש למן הרגע הראשון. מחיאות הכפיים הנלהבות גם גבו ממנו הדרן, שבמהלכו יכולת לשמוע את השקט בהיכל. ואכן, קוראינו זוכרים כיצד חששנו שהרס ההיכול הקודם על שם פרדריק מאן יפגום באקוסטיקה המופלאה שלו, אך התברר שהמיבנה התגבר על כל מחדשיו, והאקוסיטקה נותרה מצויינת כשהיתה.

היצירה השלישית, שנוגנה אחרי ההפסקה, היתה הסימפוניה מס' 5 ב-רה מינור, אופ' 47, של דמיטרי שוסטקוביץ', וכמובן בניצוחו של עומר מאיר ולבר הצעיר הצנום והמזוקן. זה היה ביצוע! מחמם את הלב לראות שלא רק גאונים מן העבר כמו ליאונרד ברנשטיין ז"ל – ויבדל"א זובין מהטה או ג'יימס לווין ופזיל סאי – לא רק הם מפיקים מן התזמורת את מיטבה, אלא קם דור צעיר של מנצחים, בארץ ובעולם – שאינו נופל מקודמיו אף כי השמות עדיין לא מפוצצים את המודעות.

על הסימפוניה בת ארבעה הפרקים אין מה להכביר במילים. לשמוע אותה זוהי חווייה סוחפת, מרנינה, וממש מקפיצה לעיתים את היושבים בקצב שלה. כל המנגנים היו מעולים, ובייחוד הצוות המיומן של כלי ההקשה. זכורות במיוחד חמש או שש ההקשות הקצובות האחרונות בתוף הענק, המסיימות את הסימפוניה.

יצירות אלה הן משיאי היצירה האנושית, שכבר קנו להם חיי נצח. ואי-אפשר שלא להיות גאה שאצלנו מתרחשים ביצועים שלהן, מעולים – כאלה!

* * *

מרדכי קידר

האיסלאם הגואל (את פלסטין)

בימים האחרונים נחשפה פעילות אינטנסיבית משותפת בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט, שניהלו פעילי חמאס ופעילי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. עצם שיתוף הפעולה בין שתי תנועות "האחים המוסלמים" הללו, הישראלית והפלסטינית, חייב להדאיג מאוד כל אזרח ישראלי, ערבי כיהודי. שכן הפעילות המשותפת נותנת רושם כי לשתי התנועות יש מטרה אחת – להביא את קץ המדינה היהודית היחידה בעולם.

מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שייח' ראאד צלאח, טוען מזה שנים כי החזון העתידי של התנועה האיסלאמית הוא דמוקרטיזציה של המדינה באמצעות יצירת "מג'תמע עצאמי", כלומר חברה ערבית מוסלמית החיה בתוך עצמה, מפרנסת את עצמה, אינה מסתמכת על השלטון ומנותקת תרותית מן הרוב היהודי.

"האיסלאם תקֵף בכל מקום ובכל זמן"

האומנם זהו החזון? תשובה חיובית על השאלה היא תשובה נכונה, אבל חלקית. כדי להבין לאשורה את המטרה האמיתית של התנועה האיסלאמית, אני מתבסס על מקורות מחמישה סוגים:

(א) שבועון התנועה, "צות אלחק ואלחריה".

(ב) ירחון הנשים "אִשראקה".

 (ג) ספרים שנכתבו בתנועה, כמו שני ספריו של המייסד, עבדאללה נמר דרוויש, "אלאיסלאם הו אלחל" ("האיסלאם הוא הפתרון") שנכתבו עוד כשישב בכלא (בשנים 1981-1984).

(ד) דרשות.

(ה) שיחות עם ראשי התנועה שאני מנהל מדי פעם בפעם והן המקור העיקרי שעליו אסתמך.

התנועה האיסלאמית מחולקת לשני פלגים – הצפוני והדרומי. אין מדובר בחלוקה גיאוגרפית, אלא בציון מקום מגוריהם של מנהיגי כל פלג: ראשי הפלג הצפוני הם תושבי אזור הצפון – שייח' ראא'ד צלאח הוא תושב אום אל-פחם ושייח' כמאל ח'טיב מתגורר בכפר כנא. מנהיגי הפלג הדרומי מתגוררים מדרום לאזור האמור: שייח' אבראהים עבדאללה צרצור הוא תושב כפר קאסם ושייח' כאמל ריאן מתגורר בכפר ברא השכן. שני פלגי התנועה פרוסים על פני כל הארץ, מערבּ אל-עראמשה שבצפון ועד יישובי הבדואים בדרום.

הרמז למטרותיה של התנועה נמצא בשני ספרים שכתב מייסד התנועה, שייח' עבדאללה נמר דרוויש, "אלאיסלאם הו אלחל". שורשיה האידאולוגיים של התנועה האיסלאמית נעוצים בשנות ה-20 של המאה הקודמת במצרים, בתנועת "האחים המוסלמים" שהקים חסן אלבנא. האידאולוגיה של התנועה בארץ על שני פלגיה – בלא הבחנה בין המשתתפים בכנסת ובין שאינם משתתפים בה – היא אידאולוגיה "אח'וואנית" טהורה. תנועות האיסלאם הפוליטי כיום עומדות על שלושה יסודות

א. סילוק הכיבוש הזר, הכיבוש הפיזי – במצרים היה כובש בריטי, בסוריה רואים את השתלטות העלווים ככיבוש, כיוון שאינם שייכים לאזורים הסוניים, ופלסטין נכבשה בידי הציונים.

ב. סילוקן של תרבות הכיבוש הזר והתרבות הזרה שנכנסה לעולם האיסלאם באמצעות הזרים וסוכניהם החיים בקרב החברה המוסלמית – ארגונים ממשלתיים ולא-ממשלתיים, ארגונים מקומיים ובינלאומיים, פוליטיקאים, בתי משפט, אמצעי תקשורת – הפועלים להחדרת תרבות המערב אל החברה האיסלאמית. יש למגר חדירה זו.

ג. השאיפה להחיל את האיסלאם – התנועה האיסלאמית שואפת להפוך את השריעה לחוק ולהשליט את החשיבה האיסלאמית על התחום המדיני, הכלכלה והתרבות. לאיסלאם יש מענה בכל תחומי החיים, כיוון ש"אלאיסלאם הו אלחל"; האיסלאם הוא הפתרון לכל בעיות המין האנושי. סִיסמת התנועה היא "אללה הוא מחוז חפצנו, הנביא הוא מנהיגנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג'יהאד הוא דרכנו והמוות למען אללה הוא תקוותנו."

דוגמה נוספת לקשר האידאולוגי בין התנועה האיסלאמית בישראל ובין "האחים המוסלמים" במצרים היא עמוד שכולו כבוד ותהילה לסיד קֻטֻב – אחד ממנהיגי האחים במצרים – ולפועלו, שפורסם בבטאון התנועה צות אלחק ואלחריה ב-30 באוגוסט 2002, למחרת יום השנה ה-36 לעלותו לגרדום במצרים. שייח' כמאל ח'טיב ביסס את מאמרו השבועי, שהתפרסם בצות אלחק ואלחריה ב-16 במאי 2002, על דברי קטב. משמעות הסִיסמה היא, שהאיסלאם מספק למאמיניו פתרון הוליסטי, כוללני, לכל בעיותיהם, ולא רק תשובות על הבעיות של המשפט, הכלכלה והחברה. האיסלאם נותן תשובה אחת כוללת על כל השאלות, והכל כתוב במקורות האיסלאמיים.

התנועה גם גורסת כי האיסלאם רלוונטי לכל זמן ולכל מקום, בין שהמאמין נמצא במדינה ערבית ובין במדינה איסלאמית, אם ב"גלות" באירופה אם במדינה כמו ישראל, שבה כבשו היהודים האירופיים את הארץ והפכו את תושביה המקוריים למיעוט בתוך מדינתם. אין צורך לברוח, אלא לנקוט צֻמוד – עמידה איתנה מול גלי הזרים, אם אלה כובשים זרים ואם זו תרבות הזרים. זוהי תמציתו של הרעיון הבסיסי של תנועות "האחים המוסלמים" ושל התנועות הנקראות בכינוי הכוללני "האיסלאם הפוליטי". רוח כללית זו שורה בכתבי התנועה ובאה לידי ביטוי באמירה השגורה בפיהם: "אלאיסלאם צאלח לכל מכאן וזמאן" – "האיסלאם תקף בכל מקום ובכל זמן."

במקום במונח "איסלאם פוליטי", עדיף המונח "איסלאם אנטי-ממסדי", משום שתנועות אלה פועלות בעיקר נגד הממסדים של העולם הערבי היום, "המשטרים", הפועלים על פי ההנחיות של המערב ועל פי דפוסיו הפוליטיים והארגוניים, כגון פרלמנטים, ממשלות, בתי משפט ומוסדות שונים.

תנועות "האחים המוסלמים", כל אחת במקומה, נועדו לעמוד נגד הכיבוש הזר ונגד תרבותו ולהחיל את האיסלאם. כשהתנועה עולה לשלטון והופכת לממסד – כפי שעשה חמאס ברצועת עזה – היא הופכת לממסד סטנדרטי כמו הממסד שבו נאבקה קודם לכן, וכך קמה תנועה איסלאמית חדשה ונאבקת בה. לכן הקו הקבוע של תנועות אלה הוא הקו האנטי-ממסדי.

"מי ראוי יותר להבטיח – אללה או בלפור?"

מה מתרחש בארץ?

 האירוע השנתי הקבוע, עצרת "אלאקצא בסכנה", עשויה ללמדנו רבות. עצרת המונים זו מאורגנת על ידי התנועה האיסלאמית הצפונית בכל שנה באמצע ספטמבר באצטדיון אום אל-פחם. היא נערכה לראשונה בשנת 1996, כשהתנועה התפלגה: אנשי הפלג הדרומי פנו לירושלים, לכנסת, ואנשי הפלג הצפוני פנו גם הם לירושלים, אבל לאלאקצא. כל אחד מהזרמים מבסס את הלגיטימציה שלו על בסיס אחר: הדרומיים – על המושבים בכנסת, על המשרות, על ההטבות שהם משיגים לחבריהם ועל כך שהם מייצגים בכנסת את המגזר הערבי-איסלאמי.

ואילו האחרים מעוניינים לקרוא תיגר על המדינה דרך אלאקצא, ביודעם כי המשמעות של אלאקצא מבחינת היהדות היא מקום המקדש, וכוונתם היא לעקור ממדינת היהודים את המקום הקדוש להם ביותר ולרוקן את היהדות מתוכנה היהודי. הרעיון הזה להיצמד לאלאקצא נושא מסר אנטי-ממסדי חד, ברור ומוכר, שבאמצעותו אפשר להלהיב לא מעט אנשים ולגייסם.

רעיון אלאקצא בעיני התנועה האיסלאמית עוטה שכבות רבות, וככל שחודרים לעומקן, מתבררת האמת הפנימית של אידאולוגיית "האחים". כאמור, היסוד הראשון של רעיון התנועה האיסלאמית הוא שלילת הכיבוש הזר. במדינת ישראל מדובר בכיבוש הציוני, שבמסגרתו הגיעו יהודים מכל העולם, החליטו שהם עַם ולקחו את פלסטין מן האיסלאם. המסר העולה מפרסומי התנועה הוא שמדינת ישראל – "הכיבוש הזר" – אינה מדינה לגיטימית וזאת משלוש סיבות:

הסיבה הראשונה נוגעת לדת. דוברי התנועה מתארים את המאבק בין היהדות לבין האיסלאם כמאבק בין "דין אלחק", הדת האמיתית, האיסלאמית, לבין "דין אלבאטל", הדת הבטלה, שהיא היהדות. הדברים באים לידי ביטוי במסורת של "אלאסראא' ואלמעראג'" (הנסיעה בלילה והעלייה לשמיים) ובמסורות אחרות. האיסלאם רואה את עצמו כדת שבאה לעולם לא כדי לחיות כתף אל כתף עם היהדות ועם הנצרות, אלא כדי לתפוס את מקומן. הקוראן קובע כי "הדת הראויה בעיני אלוהים היא האיסלאם" (סורה 3, פסוק 19). מאז ומעולם אין אללה מכיר בדת אחרת אלא באיסלאם. על פי שיח זה, מאז שנגלה האיסלאם לעין כל, איבדה היהדות את משמעותה ואת תוקפה, ולכן אין לה עוד דבר קדוש כלשהו, גם אם היה לה בעבר.

רוח כללית זו שורה בדבריהם של "האחים המוסלמים", ונאמרת לעיתים בצורה מפורשת יותר או פחות בדרשות יום שישי במסגד אלאקצא. ליהודים יש זכות לחיות תחת חסות (ד'מה) של האיסלאם, המגן כראוי על חייהם ועל רכושם. עם זאת, על פי הפסוק האמור, היהדות והנצרות חדלו להיות תקפות, וכל הנכסים הממשיים (בתי כנסת, כנסיות, אתרים מקודשים) והאמוניים (נביאים, תיאולוגיה, מצוות) שהיו לשתי הדתות הללו – הפכו להיות איסלאמיים בדיעבד: כך, על פי הגישה האיסלאמית, אברהם אבינו הוא המוסלמי הראשון, והמלך שלמה בנה בירושלים מסגד.

הסיבה השנייה היא המושג "העם היהודי". על פי גישת התנועה, העם היהודי אינו עם, אלא קהילות יהודיות הנמצאות במקומות שונים והשייכות לעמים שונים. בעיראק, מוסיף הטיעון, יש מוסלמים, נוצרים, סבאאים, מנדאים, בהאאים ואחרים – וגם יהודים – וכולם עיראקים, כולם בני העם הערבי העיראקי; בתימן חיים מוסלמים וגם יהודים; במרוקו יש מוסלמים ויש יהודים, וכולם מרוקאים; בפולין חי העם הפולני וחלק מבניו נוצרים וחלקם יהודים. כך גם בארה"ב ובכל מקום: יהודים הם קהילה מקומית השייכת אתנית לעם שבקרבו הם יושבים – הם נראים כבני עם זה ונשמעים כמותם; שפתם, תרבותם, מלבושיהם, מאכליהם וכל שאר מאפייניהם התרבותיים הם כשל העם שבקרבו הם שוכנים, ולכן הם קהילה יהודית השייכת לעם שבתוכו הם יושבים.

התנועה גורסת, שבנקודת זמן מסוימת החליטו כמה אליטות ציוניות שהן "עם", שיש עם "יהודי", ובסיוע כמה מדינות קולוניאליסטיות, החליטו לקבץ מכל העמים את אותם יהודים שנפלו ברשתה של התעמולה הציונית הטוענת שיש "עם יהודי". יהודים אלה באו לפלסטין, נלחמו בבני הארץ המקוריים, הרגו את חלקם, שלחו אחרים לגלוּת לחיי פליטות והקימו פה מדינה.

האם מדינה זו לגיטימית מלכתחילה? האם היהודים הם עם? האם קהילות שעד היום לא התאחדו – יש בהן אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים – הן עם?

תשובת התנועה היא כי אין זה עם של ממש, כי אם עם מלאכותי. לכן למדינה זו אין כל זכות להיות מדינתו של העם היהודי, שהרי זה אינו קיים כלל. זהו עם מדומה שהמציאו כמה אנשים, וכיוון שאין "עם יהודי" – אין הוא זקוק למדינה.

גישה זו הביע שייח' כמאל ח'טיב, סגן ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, במאמרו "מי ראוי יותר להבטיח – אללה או בלפור?" שפורסם ב"צות אלחק ואלחריה" ב-1 בנובמבר 2002. במאמר הוכיח הכותב כי ישראל אינה אלא תוצאה של שיתוף הפעולה בין הפונדמנטליזם הנוצרי (בלפור) ובין זה היהודי (רוטשילד). אך אללה יעשה את הנחוץ כדי לפטור את האומה המוסלמית מן הצרה שנבעה מהצהרת בלפור. ראוי לציין שבמסגרת הדה-לגיטימציה והדה-הומאניזציה שעשה שייח' ראא'ד צלאח לישראלים, הוא כינה אותם "טטארים" ("צות אלחק ואלחריה", 17 מאי 2002), ותיאר אותם כ"רוצחים, שוחטי נשים הרות ויונקים, פושעים, ממלאים את כל העולם בשחיתות, גזלנים, חיידקי כל הזמנים" ("צות אלחק ואלחריה", 4 בינואר 2002).

הסיבה השלישית להיעדר הלגיטימיות של מדינת ישראל נוגעת לטריטוריה, לארץ. מנקודת המבט האיסלאמית, פלסטין היא ארץ איסלאמית, כמו אלאנדלוס (ספרד) וכמו סיציליה ואף כמו חלקים גדולים של הבלקן שהם איסלאמיים. זאת, משום שבעבר הם היו תחת שלטון האיסלאם, ועל פי התפיסה האיסלאמית – על פי חלקה לפחות – מרגע שארץ נכנסת תחת כנפי האיסלאם, אין דרך להוציאה משם. ארצות יכולות רק להצטרף לארץ האיסלאם אך לא להינתק ממנה.

 יתר על כן, על פי המסורת האיסלאמית, עמר בן אלח'טאב, הח'ליף השני שכבש את הארץ בשנות ה-30 של המאה השביעית, הכריז על הארץ הזאת – מהים עד הנהר – כארץ ווקף איסלאמי מקודש, וכך פלסטין מקודשת לאיסלאם משתי בחינות: הן בקדושת הכיבוש והן בקדושת הווקף. היהודים, שאינם עם ודתם אינה רלוונטית, אינם רשאים לקחת את פלסטין המקודשת לאיסלאם, ולמדינת ישראל, כמדינת הכיבוש הזר, אין כל לגיטימיות להיות כאן.

הדברים באו לידי ביטוי במאמר שפרסם ח'טיב ב"צות אלחק ואלחריה" ב-6 בספטמבר 2002, בכותרת "חולצת עת'מאן והכותל הדרומי". במאמר זה הוא טען, בין השאר, כי ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל מזויפת, ומי שהגיעו מאתיופיה, ארגנטינה ורוסיה אינם יכולים לטעון שהם בעלי הארץ הזו. לעומתה, ההיסטוריה האמיתית היא זו האיסלאמית, הגורסת שאת אלאקצא בנה אדם הראשון 40 שנה אחרי בריאת העולם ובניית המסגד במכה. אלא שהארץ נכבשה, נגזלה ונטמאה בידי אומות ועמים רבים; למרות זאת, הארץ אינה שייכת להם אלא למוסלמים לבדם.

גם שייח' ראא'ד צלאח, מנהיג הפלג הצפוני, הציג את אי-הלגיטימיות של מדינת ישראל במאמרו "האם יש להם אומץ להתנצל?" ("צות אלחק ואלחריה", 31 במאי 2002), בהעלותו על נס את הסולטן עבד אלחמיד השני שסירב לבקשת תיאודור הרצל להרשות ליהודים להגר לפלסטין. לעומתו, מגנה ראא'ד את השליטים הערבים שהניחו למפעל הציוני – "טריז בתוך העולם הערבי והאיסלאמי," כלשונו – להתגשם, ואומר כי "הם תקעו את המסמר בארון הקבורה של פלסטין."

"בנינו בסכנה"

הדברים באים לידי ביטוי גם בעצרת השנתית "אלאקצא בסכנה" שמארגן הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית וגם בפרסומיה השונים. חוט השני העובר בשיח התנועה הוא שלילת הלגיטימיות של הכיבוש הזר בפלסטין.

הדברים משתמעים היטב מהנאומים, מהשירים ומהמערכונים המועלים מדי שנה בשנה בעצרת השנתית. ח'טיב כתב במאמרו "אם עאמר וכפיות הטובה" ("צות אלחק ואלחריה", 26 ביולי 2002): "...כוונתי באופן הברור ביותר היא להזכיר לכל היהודים, מממשלת ישראל עד האיש הבודד, שהימים הם כמו גלגל: יום אתך ויום נגדך. אני מזכיר להם שאנו בטוחים שהעתיד הוא של האיסלאם, והמדינה האיסלאמית – מדינת הח'ליפות – מגיעה בעזרת אללה... אני מזכיר להם את מה שיהודים רבים בטוחים בו, שהאיסלאם ישלוט על האזור הזה, ואני רואה את זה בקרוב, בקרוב מאוד."

הרעיון שהאיסלאם גאל את פלסטין ויגאל אותה שנית, מובע גם בדמותו של צלאח א-דין אלאיובי, המככב בעצרת השנתית "אלאקצא בסכנה", ושניתן לחוש במרכזיותו בקלטת שמפיצה התנועה לאחר כל אחת מהעצרות הללו הכוללת את הנאמר בעצרת כולה.

גם מוסף הילדים של "צות אלחק ואלחריה" (24 במאי 2002) מציין את צלאח אדין כאחד מגיבורי "מולדתי". מיתוס צלאח א-דין כגואל פלסטין וכמכריע מדינת-הצלבנים המודרנית – ישראל – מתואר היטב בספרו של עמנואל סיון, מיתוסים פוליטיים ערבים (עם עובד: תל-אביב, 1988, עמ' 15–52).

כאמור, היסוד השני של תנועות האיסלאם הפוליטי הוא ההתנגדות לתרבות הכיבוש הזר. על הסִיסמה "אלאקצא בסכנה" נוספה בשנת 2002 סִיסמה אחרת, "בָּנֵינו בסכנה". זאת במסגרת מבצע של התנועה הצפונית לסילוקן של תופעות שליליות שחדרו לחברה הערבית: סמים, אלכוהול, סרבנות הנוער להאזין להורים, המשבר הבין-דורי, חברים המסיתים את הנוער לתרבות רעה, התקשורת המתירנית ובמיוחד ערוצי הפורנוגרפיה בלוויין הנקלטים כמעט בכל בית ערבי בישראל; הטלפון הסלולרי המאפשר לכל בחור ובחורה לנהל שיחות כאוות נפשם בכל עת שירצו, בלא פיקוח משפחתי, בלא אפשרות להאזין לשיחות אלה בשלוחה השנייה שבבית –  עניין חמור ביותר בכל חברה מסורתית, גם זו היהודית.

כל התופעות הללו, שהתנועה האיסלאמית רואה אותן שליליות מאוד, חדרו בקצב מהיר למגזר הערבי, אם בשל הקִרבה לחברה היהודית ואם באמצעות סוכני תרבות אחרים, כמו עיתונים. לוטפי משעור המנוח, למשל, שהיה עורך "א-צִנארה", הוציא לאור בזמנו ירחון נשים בשם "לַילַכּ", שעסק במגוון נושאים המאפיינים עיתונות נשים בכל העולם. לדברי משעור, רק באום אל-פחם נמכרו בכל חודש 800 עותקים של "לַילַכּ". משמעות הדבר היא, ש-800 נשים קנו את העיתון, אלפי בנות קראו אותו, ואלפי בנים וגברים נחשפו לו גם הם. לכן מוציאה התנועה האיסלאמית את הירחון "אשראקה", כדי לתת תשובה איסלאמית לאתגרים מסוגו של "לַילַכּ". זוהי דוגמה למאבק נגד תרבות הזר.

היסוד השלישי, החלת השריעה, יתממש לאחר שיתממשו בהצלחה שני השלבים הראשונים: סילוק הכיבוש הציוני וטיהור הציבור האיסלאמי מטומאת התרבות המערבית, הזרה.

פחד תיאולוגי

לסיכום, המסר של התנועה האיסלאמית – ובעיקר של הפלג הצפוני שלה – הוא, שמדינת ישראל אינה לגיטימית ויש להיאבק בה ובתרבותה. לדעתי, רעיון "אלמג'תמע אלעצאמי" – החברה העומדת בזכות עצמה – שפיתח שייח' ראא'ד הוא פתרון זמני, שנועד להיות חלופה למדינה ולליברליזם שהיא מחדירה לציבור האיסלאמי, כל עוד המאבק המעשי נגד הכיבוש הציוני אינו אפשרי.

נושא אלאקצא הוא עיקר העיקרים, ויסודו בחשש לגורלו של האיסלאם.

על פי השקפתה של התנועה, היהודים חזרו לארצם החל מסוף המאה ה-19, ב-1948 קמה המדינה וב-1967 הצליחו היהודים לקחת את ירושלים מידי האיסלאם. מבחינת התנועה, יש בכך איום ממשי: מה יהיה השלב הבא?

האם ירצו היהודים לבנות את בית המקדש?

ואכן המסר הקבוע של שייח' ראא'ד הוא, כי ישראל עומדת להתחיל לבנות את בית המקדש. כך למשל בריאיון עמו ב-16 בינואר 2010 שהתפרסם באתר איסלאם און-ליין, התריע צלאח כי הקמת בית המקדש על חשבון מסגד אלאקצא למעשה כבר החלה, ואחד הצעדים הראשונים בביצוע תוכנית זו הוא הקמת בית כנסת "החורבה", שנפתח מחדש ב-16 במרץ 2010. עוד אמר השייח' כי הבנייה אושרה בכל הוועדות; יחד עם בניית 1,600 דירות ברמת שלמה ייבנה בדרך אגב גם בית המקדש. זהו המסר הקבוע של שייח' ראא'ד והמסר נקלט. רבים האנשים המשוכנעים שהוא צודק.

מה כוונתו של שייח' ראא'ד בעניין זה?

לדעתי, דבריו על בניית המקדש נובעים, ככל הנראה, מפחד גדול, שהרי בעיניו האיסלאם (דת האמת) בא לתפוס את מקומן של היהדות ושל הנצרות שבטלו מן העולם (דת השקר), ואילו שיבת ציון של היהודים, כיבוש הארץ, הקמת המדינה, כיבוש ירושלים ובניית בית המקדש מוכיחים, לדעת צלאח, שהיהדות חוזרת להיות דת רלוונטית. היא יוצאת מהגלות, קמה מן האפר שבו כיסה אותה, לדבריו, האיסלאם לדורותיו עד המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ב-1944, והיא שבה להיות דת רלוונטית ותרבות רלוונטית. טמונה בכך סכנה חמורה לאיסלאם, כי מיד עולה שאלה תיאולוגית: מה יהא על האיסלאם בעולם אם היהדות שבה להיות דת רלוונטית, אחרי שהאיסלאם "איסלם" את משה, את אברהם ויצחק ואף את ישו?

המיתוס של אלאקצא נמצא בעין הסערה, כי במקום הזה תשוב היהדות להיות רלוונטית, כשיבנו היהודים את "אלהַיכַּל אלמזעום". המסר בדבר החלטת ישראל לבנות את בית המקדש על חורבות מסגד אלאקצא נמצא דרך קבע בדברי שייח' ראא'ד צלאח (כך לדוגמה מאמרו "מאחורי הקלעים", ב"צות אלחק ואלחריה", 4.10.2002).

אנשי התנועה מצמידים דרך קבע את התואר "מזעום" ל"אל-הַיכַּל", במשמע ההיכל הווירטואלי שהיהודים טוענים טענת שווא שהיה (משמעות המילה "מזעום" היא 'שלא היה'). לדבריהם, לא היה בית מקדש, לא ראשון ולא שני, וכך הם מבטלים את כל טענות היהודים על קדמותם בארץ הזאת בפרט ובעולם בכלל. הפחד הוא תיאולוגי יותר משהוא טריטוריאלי, לאומי או ציבורי.

דוברי התנועה האיסלאמית צודקים באומרם כי התנועה מתכוונת להיות "חברה העומדת בזכות עצמה." זהו אומנם יעדה של התנועה, אבל אין זה אלא יעד ביניים בדרך אל המטרה האמיתית, שהתנועה אינה מסתירה אותה: להקים על חורבותיה של ישראל היהודית, הציונית – ח'ליפות איסלאמית שבירתה ירושלים. מסקנה זו מבוססת על דברים שאמרו לי במפורש ראשי התנועה, והם עולים בעיקר מנאומיהם, משירים שחיבר שייח' ראא'ד וממערכונים המועלים בעצרות התנועה. מדובר ברוח כללית הנושבת מן השיח בתנועה, כפי שמראות המובאות שהוזכרו לעיל.

הפעילות של התנועה האיסלאמית יחד עם זו של חמאס בהר הבית שנחשפה בימים האחרונים מראה ששתי התנועות האחיות לא רק מאוחדות בתיאוריה אלא גם במעשה.

* המאמר במקור פורסם בשם "החזון העתידי של התנועה האסלאמית", ונכלל ב-אלי רכס ואריק רודניצקי (עורכים), מיעוטים מוסלמיים במדינות רוב לא-מוסלמי: התנועה האסלאמית בישראל כמקרה מבחן. (אוניברסיטת תל-אביב: תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, 2011, עמ' 117-124).

כאן הובא המאמר מהמגזין "מראה" 276

* * *

דן סואן

התעלמותו של דרורי מן ההבדל הבסיסי

ניסיונו של דרורי (ברשימתו זכות הדיבור או זכות הביזוי? – גיליון 913) – לעשות מיקשה אחת מ-190 האקדמאים "הצועקים בראש חוצות כי אנחנו, ישראל, מדינת אפרטהייד," ומפעילות נוער הגבעות ואנשי תג-מחיר, יותר משהוא נוגע אל הלב הוא מקומם מיסודו.

מן הצד האחד מדובר בחבורה של אנשי אקדמיה (שבין אם תסכים לדעתם ובין אם תסלוד ממנה) אינם מסתתרים  ואינם מעלימים את שמותיהם. הם פועלים (מילולית) במסגרת החוק, גם אם הדבר אינו נעים, כאמור לאזני רבים ואולי אפילו רבים מאוד.

מן הצד השני מדובר  בחבורה אלמונית-במתכוון וגדולה בהרבה של פורעי חוק מוצהרים, הפועלים באלימות ברוטלית וגורמים נזקי גוף ורכוש, שעליהם גאוותם, ושלהם הם מטיפים בריש גלי.

התעלמותו של הכותב דנן מן ההבדל הבסיסי הזה מעידה יותר מכל על הלאקונה הבסיסית של גישתו, שלמרבה הצער אינה נחלתם של מתי-מעט.

וזאת, בלא לומר מילה על סיגנונו...

* * *

מנשה שאול

העבר שייך לעבר

"ההגות הדתית ואתגרי העידן המודרני" הוא שם הספר שכתב מי שהיה שר ההקדשים המצרי, הוגה הדעות מחמוד חמדי זקזוק. הספר שופך אור על המשבר הפוקד בימים אלה את העולם המוסלמי בכלל ואת זה הערבי בפרט, ובעיקר על מאבק הדמים המתנהל בין מוסלמים למוסלמים ובין ערבים לערבים.

זקזוק מפנה את ביקורתו בעיקר לאנשי הדת העוסקים במדרש ואינם מעזים להשתחרר מכבליהן של השמרנות, הקנאות והמחוייבות לעבר, וכך אינם מגיעים לפריצת דרך אל הקידמה, העלאת רמת-החיים והבטחת חיים טובים יותר לדור הזה ולדורות הבאים.

לדבריו, "הגיע הזמן שהחינוך הדתי המודרני יעסוק בבעיות החברה, בזכויות האדם, בקידום מעמד האשה, בחינוך למדע, בדו-קיום עם הזולת, בבריאות, בטיפוח הביקורת העצמית וביכולת להבחין בין טוב לרע – כדי להגן על החברה מנזקי הקיצוניות.

המחבר מתייחס לתופעה הנפוצה אצל הערבים, הלא היא הגעגועים לעבר והישגיו: "חבל לבזבז זמן ומאמץ על דברי הלל למה שהיה. בעשותנו כך אנו רק מעלים את גירת הזכרונות. ערכו של האדם הוא בהישגיו ולא בהישגי אבות אבותיו."

זקזוק מזכיר סיפור מתחילת המאה ה-20 המספר על הוגה הדעות האיסלאמי שכיב ארסלן שנפגש עם המטיף הדתי ג'מאל אלדין אלאפג'ני. השיחה ביניהם נסבה על הסיפור ההזוי שהערבים הקדימו את כריסטופר קולומבוס, חצו את האוקיאנוס האטלנטי וגילו את אמריקה. אמר אלאפג'ני: "כשהערבים מנסים לכסות על מחדליהם ופיגורם בימינו אלה, הם טוענים כי אבותיהם עשו כך וכך. וזוהי הבעייה. במקום שהם יעשו למען הגשמת שאיפותיהם, הם נאחזים בעברם."

זקזוק מתייחס לפיגור שממנו סובל העולם האיסלאמי והערבי, וטוען כי זה נעוץ בהזנחתם של החינוך והמדע, שאינם בראש סולם-העדיפויות של המוסלמים. די להזכיר כי אחוז האנאלפאביתים מבין המוסלמים מגיע ל-46, וזאת לפי נתוני הארגון האיסלאמי לחינוך ולמדע. ברור אפוא כי הבערות גוררת אחריה את האשליות, הניוון, הקיצוניות והשמרנות הדתית.

הטרור בעולם הערבי נשען על הדת. הדת היא מעין טַבּוּ, ואין מתווכחים עם הטיעון הדתי שהוא הנימוק המצדיק את מעשי הטרור – רוצחים למען האל ומזכירים אותו בשמו: "אללה אכבר".

לכן, מסיק המחבר כי על הטיפול בבעייה להישען על חינוך דתי נכון. על פי השקפתו, המשימה מוטלת לא רק על מערכת החינוך, אלא גם על התקשורת. הטרוריסטים סומכים על העובדה שמרבית האנשים אינם מודעים לתכנים הדתיים הנכונים. חינוך נכון כזה הוא המחסום שימנע את שטיפת המוח שעושים הטרוריסטים ומנהיגיהם.

זקזוק היה בעבר גם סגן דיקן אוניברסיטת אלאזהר, בוגר אלאזהר ואוניברסיטת מינכן ובעל תואר דוקטור בפילוסופיה. הוא חיבר עשרה ספרים בתחום הפילוסופיה האיסלאמית, האיסלאם בעיני המערב ועיונים בפילוסופיות המודרניות.

כששימש בתפקידו כשר ההקדשים, פנה זקזוק לערבים לא להחרים את ישראל ולבקר בירושלים. הוא גם קרא לדיאלוג בינדתי עם רבנים. בספרו האחרון קורא המחבר להילחם בקיצוניות על ידי טיפוח ערכים של סובלנות, שהיא אחד מיסודות האיסלאם, שיאפשר להילחם בפירושים המוטעים של יסודות האיסלאם.

"אין זכר למדע ולקידמה האנושית בלקסיקון האומה האיסלאמית," אומר שר ההקדשים לשעבר במצרים בספרו.

המאמר מתוך המגזין "מראה" 276

* * *

 תקוה וינשטוק

ברכות לכריסמס מסולט לייק סיטי

(מתוך הסדרה "תכשיטים למזכרת")

היינו בעיצומו של טיול בדרום ארצות הברית. עשינו אותו ב"גרי האונד", האוטובוסים הנודעים שעל הפגושים שלהם פסלון של כלב אפור דוהר. יעדנו באותו יום היה סולט לייק סיטי", "העיר של אגם המלח", בירת מדינת יוטה. רצינו לחזות ב"שראיין", ההיכל הגדול של המורמונים. לא ידענו הרבה על המורמונים. רק שהם כת דתית פוליגאמית המתירה לגברים להיות נשואים לכמה נשים בעת ובעונה אחת.

תיכננו לבקר בעיר ועוד באותו יום להמשיך הלאה. אך בבוקר איחרנו לאוטובוס. הנסיעה היתה ארוכה וכשקרבנו לסולט לייק סיטי כבר ירד הלילה ונאלצנו ללון בעיר. לכך לא התכוונו. לא ידענו באיזה תחנה לרדת ולא היה בידינו שום מען של מלון.

מאחורינו ישב זוג שנראה סימפטי. גבר ואישה בשנות השלושים שלהם, היא עגלגלת וחייכנית, הוא גבוה ודק, נושא תיק של פקידים. פנינו אליהם, ביקשנו סליחה וסיפרנו שאנו תיירים מישראל ואיננו מכירים את העיר. אולי הם יודעים כתובת של מלון לא יקר אבל נוח?

השניים הסתודדו ביניהם רגעים מספר והגבר אמר: "למה שתלכו למלון? אנו מזמינים אתכם ללון בביתנו!"

לתשובה כזו לא פיללנו. נפעמים, אמרנו מה שאומרים להצעה כזאת: "תודה רבה, מאוד יפה מצידכם! אבל נלך למלון ולא נהיה עליכם לטורח."

"לא תגרמו שום טורח. ההצעה שלנו היא מכל הלב, כעת חופש והילדים הגדולים שלנו בטיולים של בית הספר, ואת הקטנים הבאנו לסבא וסבתא. כעת חזרנו משם ואנחנו פנויים," המשיך הגבר לבקש.

"יש לנו המון מיטות פנויות ונשמח מאד לארח אתכם," הוסיפה האשה והציגה את עצמה: "אני סוזן וזה בעלי, גארי דיקסונס."

גם אנחנו אמרנו את שמותינו ולחצנו ידיים. הדיקסונים המשיכו להפציר ואנו המשכנו לסרב, אך רק מתוך כללי הנימוס. ההצעה החלה לקסום לנו. לא רק שבני הזוג נראו אמינים והזמנתם רצינית – זו היתה הזדמנות להיכנס לבית אמריקני ועוד בית מורמוני, משהו ששנית לא ייפול בחלקנו. טיעונינו נחלשו וגארי נטל את   מזוודותינו, מעיר כי מכוניתם חונה בקרבת מקום.

עד מהרה הגענו לסטיישן ארוך ובאנו לשכונה שקטה, שם, בבית קטן בן קומה, התגוררו מארחינו.

נכנסנו לחדר האורחים, חדר מאוד צנוע, תפוש ברובו בשולחן גדול המיועד לסועדים רבים. עם מגבות לנטילת ידיים הובלנו לחדר הרחצה ומיד התכבדנו במשקה קל, "עד שתגיע הארוחה."

הסתבר שדתם של המורמונים אוסרת משקאות חריפים יותר, קפה ותה. סוזן החליפה בגדים, חגרה סינר ונעלמה במטבח. גארי נשאר איתנו, סיפר שהוא עובד כרואה חשבון, הם מורמונים אדוקים והאל בירך אותם בשישה ילדים, מגיל ארבע עשרה עד תשע.

סוזן חזרה נושאת מגש ארוך ועליו ארוחת ערב פשוטה עם נופך חגיגי – לחם, חמאה, גבינות וביצים וגם מרק תירס חם ועוגה לקינוח.

היינו רעבים אך המתנו בסבלנות עד שעקרת הבית תתיישב ותפתח את הארוחה. סוזן אכן התיישבה אבל לא התחילה לאכול ומבטה כוון לבעלה. גארי שיכל את ידיו על השולחן ובירך, באנגלית כמובן: "השבח לך האל על האוכל הטוב שנתת לנו ועל האורחים מארץ הקודש המסובים עימנו הערב. יהי שלום עלינו וברכה על כולנו," והתחלנו בסעודה.

ברכת מזון אישית כזו טרם שמענו. לא קריאה מהסידור כנהוג בבתים דתים ומסורתיים אצלנו. ברכת מזון שאך זה חיבר בעל הבית, מותאמת לארוחה ולאורחים. היא ריגשה אותי מאוד.

אחרי ששבענו פרשה סוזן למטבח ואני סייעתי לה בניגוב הכלים. בינתיים שקעו גארי ובן לווייתי בשיחה על התנ"ך, ספר הקדוש גם למורמונים. בזה אחר זה צטטו שניהם פסוקי מקרא אהובים עליהם. בן לוויתי הדגיש כי לא די לקרוא בספר הספרים רק פעם – יש לשננו שוב ושוב. גארי הסכים עימו והודה על הזכות  לשוחח עם יהודי על ספר הספרים, וסוזן הביעה את שמחתה לארח אנשים מארץ הקודש והעירה כי לא רק סולט סיטי נקראת על שם ים המלח. לישובים רבים ביוטה שמות תנכיים.

גילינו אנשים נעימים, משכילים ורחבי דעת. הדיקסונים נראו כזוג אוהב כמובן, ללא זכר לריבוי נשים. למעשה הפוליגמיה נאסרה על המורמונים לפי חוק עוד ב-1890.

היינו עייפים מהנסיעה, והשינה על המצעים הצחים נעמה לנו מאוד.

למחרת בארוחת הבוקר עוד המשיכו הגברים לעסוק בתנ"ך. מארחינו לקחו אותנו ל"שראיין", ההיכל – המקדש-המורמוני שלמענו הגענו לעיר. מבנה מרשים, מלכותי, שהמה ממתפללים. אחד העובדים במקום הדגים לנו את הפלא האקוסטי של המקדש: הוא הפיל ארצה סיכה קטנה – והנפילה נשמע כרעם.

הדיקסונים ליוו אותנו לאוטובוס. החלפנו כתובות וקיבלנו במתנה את הספר הקדוש להם "ספר מורמון". סוזן ואני התנשקנו.

מהספר למדנו שהדת המורמונית הוקמה רק במאה השמונה עשרה. הכת מאמינה כי התגלות האלוהים היא מתמדת. מייסד הדת היה ג'וסף סמית (1805-1844), בן איכרים ממדינת ניו יורק. שליח האל הינחה אותו ללוחות זהב שהכילו את הברית הישנה – עם התגלויות לאברהם ולמשה שאינן בתנ"ך – וכן הברית החדשה, לפיה ישו, שקם לתחייה, ביקר באמריקה ומצא שתושביה... יהודים. רעיון מעניין.

סמית ועדתו נתקלו בעוינות במדינת ניו יורק ועברו לאוהיו. גם שם שנאו אותם "הגויים" (כך מכונים בספר מי שאינם מורמונים) והם עברו לאילינוי, בה נקבעו עקרונות דתם: שיבה לנצרות הקדומה, איסור משקאות חריפים וריבוי נשים, ככתוב בתנ"ך. שוב נרדפו, בעיקר עקב ריבוי הנשים. סמית נרצח ובמקומו נבחר בריהאם יונג לראש העדה. יונג, מנהיג כריזמטי, העביר את המורמונים ליוטה וליד אגם המלח הקימו את בירתם. מסע המורמונים ליוטה היה המסע הגדול ביותר במאה ה-19. המורמונים נדרשו לבטל את הפוליגמיה ויוטה נעשתה אחת ממדינות ארצות הברית.

ביקרנו בסולט לייק בחודש יוני. בדצמבר ציפתה לנו הפתעה: גלוית כריסמס צבעונית ממשפחת דיקסון. בשמה ובשם בעלה כתבה סוזן כי עודם נפעמים מביקורנו, מההיכרות המעמיקה עם בני העם שיצר את התנ"ך. לכולם שלום והיא עומדת ללדת את ילדם השביעי.

שלחנו אף  אנו גלוית כריסמס, הודינו שוב על הכנסת האורחים ברוחו של אברהם אבי שני עמינו, ואמרנו כי האירוח שלהם היה משיאי הטיול שלנו.

חברים ששמעו על ההרפתקה המורמונית שלנו העירו: "נו טוב... המורמונים מנסים למכור לכם את דתם. ידוע שהם מיסיונרים!"

גם אנו חשבנו כך לפני הטיול. מאז עברנו מהפך. לא מצאנו שמץ מיסיונרי באירוח או בגלויה. מארחינו גילו יחס אוהד לישראל והעירו שהם רואים בה אות להתגשמות הנבואות, ואירוע של אחרית הימים.

מאז, מדי שנה בשנה אנחנו מחליפים ברכות. סוזן, כנראה אשת יחסי הציבור של המשפחה, שולחת גלויות ניטרליות ללא דמויות קדושים, ואני מחפשת גלויות כריסמס בעיר הרגילה לברכות של ראש השנה, וגלויות חג המולד אינן שכיחות בה.

סוזן, המוסיפה תמיד ד"ש מגארי, אינה מסתפקת בברכה המודפסת. בכתב יד ברור ובסגנון ישיר – בבתי הספר בארה"ב מקפידים ללמד כתיבת מכתבים – היא מספרת על המתרחש במשפחתה ומסיימת תמיד בברכות למדינת ישראל. בעיתות מלחמה ואי שקט בארץ כתבה ששניהם מתפללים לשלומנו.

בשנים הראשונות התעכבה על לימודיהם של הצאצאים. מאוחר יותר דיווחה על הבן הבכור, אדם, שיצא לאפריקה השחורה כמורה מתנדב והוא "מאושר מאד להביא בשורה של תקווה."

חלפו עוד שנתיים-שלוש וגם הבן ג'רלד מתנדב ועובד במיסיון המורמוני בבואנס איירס בארגנטינה ו"כמה הוא מאושר." מעקרונות הדת המורמונית – שלפחות ילד אחד, ומוטב יותר, בכל משפחה, חייב להתנדב למשימה אלטרואיסטית כלשהי בתבל.

גלויית כריסמס אחרת סיפרה כי הבת מלני סיימה את הקולג' בהצטיינות ומוניקה לומדת מזרחנות באוניברסיטה ברבת עמון. הזמנתי את מוניקה לבוא לארץ ונארח אותה. לצערנו לא הגיעה.

 והתקבלה גם הזמנה: "אדם נושא אישה ונשמח מאד לראותכם..."

לא נסענו, כמובן – והחמצנו חווייה יחידה במינה, אך קיבלנו צילום של הזוג הצעיר ומכתב מסוזן: נפשה כבר יוצאת לנכד...

עוד כריסמס – ומגיע צילום של תינוק חייכן.

השנים חולפות. עבר נצח מאז ביקרנו בסולט לייק סיטי. כבר שכחתי את מראה פניהם של הדיקסונים. אולם הכנסת האורחים שלהם זכורה לי היטב.

עוד שנים. עוד גלויות ברכה מיוטה. "הילדים כבר יצאו מהקן... נשארה איתנו רק קימברלי שנולדה אחרי ביקורכם. אנו מאושרים בה מאוד."

בגלויית הכריסמס האחרונה, מלפני כחודשיים, כותבת סוזן: "לידידינו  שאנו נזכרים בהם לא פעם," כי גם קימברלי בת ה-21, בת הזקונים, כבר יצאה מהבית. היא מגשימה חלום ולומדת אמנות בפירנצה שבאיטליה. הילדים האחרים, שלושה בנים ושלוש בנות בשנות השלושים לחייהם, מפוזרים ברחבי המדינה – בסן פרנציסקו, נבדה, נשוויל. זה מוסיקאי, זו בעלת חווה וזו עיתונאית-תרופות. "כולם מרוצים מאוד," מעירה סוזן בשמחה וכבר העניקו שלושה נכדים. היא וגארי בבריאות טובה. גארי עובד עדיין. בקרוב יעברו לבית קטן יותר בשכונה: "המיטות בחדרי הילדים ריקות ועל שולחן האוכל מונחות שתי צלחות בלבד... אבל יש לנו ידידים חדשים ואנו נהנים מהפרק החדש הזה בחיינו."

אף אחד מהילדים לא נשאר בסולט לייק והמשפחה נפגשת בכריסמס. "אנחנו, ההורים, מתגעגעים אך רואים שהם מאושרים – וטוב לנו," כותבת סוזן, אופטימיסטית נצחית, ומדגישה תמיד את האושר שבאמונה. בין השיטין מתגלה כי אחת הבנות הנה אם חד-הורית, שאחד הבנים התגרש ושכמה צאצאים, כבר בשנות השלושים לחייהם, טרם נישאו וגם הנשואים אינם ממהרים להביא צאצאים. גם למורמונים הגיעה המהפכה החברתית הלא-דתית. אולם הדיקסונים ביוטה דבקים באמונתם ומודים לאלוהים "על הברכה הגדולה שנתן לנו. ליבותינו מלאים  אהבה ותודה לו."

"הזמן חולף אך יש דברים שאינם משתנים" – זו הסיסמה של  גלויות הברכה. "הידידות אתכם נחשבת מאד בעינינו," מדגישה סוזן תמיד. "אנחנו שומרים את זיכרכם כאוצר בליבותנו ונושאים תפילה לשלום בארצכם."

הברכות כתובות ביד, כמו פעם. כאילו לא בא האינטרנט לעולם ולא שאר פלאי הטכניקה. ישנה רק היד האנושית הכותבת על הנייר בחום, ללא תווך של מקושים קרים.

   כבר 25 שנה שאני נזכרת בהכרת תודה באותו לילה בסולט לייק סיטי שמעבר לאוקינוס, מעבר לאמונות ולדעות.

כרגיל, בכל ארץ שאני מתיירת אני רוכשת עדי, בגד או חפץ נוי כלשהו. ביוטה רכשתי ידידים.

* * *

נחמן פביאן

סוחרים בחסות רוחאני

נשיא איראן חסן רוחאני הפך לאחרונה כוכב מבוקש על ידי אנשי עסקים רבים שהשתתפו בוועידה הכלכלית בדאבוס. זאת, בזכות הכרזותיו על שאיפותיה של איראן לשיתוף פעולה כלכלי עם כל העולם, להוציא את ישראל. השבוע, הוא זכה למתנת פרידה מצידה של המדינה המארחת נושאת דגל הנייטרליות.

לאחר פגישה בין נשיא שוויץ לרוחאני, הזדרז דובר משרד החוץ  השוויצרי להודיע כי משרד האוצר של מדינתו יבקש מממשלתו להסיר רשמית את הסנקציות על איראן כבר בשבועות הקרובים. ארה"ב והאיחוד האירופי הודיעו קודם לכן על הסרת חלק מהסנקציות של שוויץ נגד איראן שכללו איסור על יצוא של ציוד למפעלים פטרוכימיים, רכיבי תקשורת שונים ואיסור על ממשלת איראן לרכוש בשוויץ מתכות יקרות ויהלומים.השוויצרים מצפים לשגשוג מחודש בסחר עם איראן שיבוא שיתבטא גם במאזניהם של חברות התרופות, הבנקים וספקי מוצרי-אנרגיה. ואילו רוחאני יוכל להמשיך להתהדר בפני בני עמו בהישגיו בתוקף הסכם עם המעצמות, המעורר התעניינות רבה בהשקעות של תאגידים בינלאומיים באיראן. הצדדים יוצרים מציאות שלפיה הסכם הביניים בין המדינות P5+1  – שתוקפו לשישה חודשים, מאפשר קיום עסקים כרגיל, ולאורך זמן. ההכרזה על הסכם הביניים הייתה אומנם בסוף נובמבר אשתקד, אך איראן התירה רשמית לפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית סבא"א לבקר בנתנז ובפורדו כדי לוודא שאיראן אכן החלה ביישומו רק כחודשיים אחרי ההכרזה, כלומר ב-20 בינואר השנה.

החודשיים האחרונים הוקדשו לדיונים מסכמים על התנאים שעליהם לכאורה כבר הוחלט בסוף נובמבר בז'נבה, בשל מחלוקת על הגרסאות השונות של הסכם הביניים. כפי שפורסם בשעתו בוושינגטון בשם קבוצת ה- P5+1ובטהרן, המחלוקת על הגרסאות רחוקה מסיום. גם כיום, הסדר ביניים, או בשמו המקורי "תוכנית הפעולה המשותפת", הוא זמני במטרה להקפיא את פעילויות הגרעין הבעייתיות של איראן לפרק זמן קצוב לצורך משא ומתן להשגת הסכם סופי ומקיף. רק עם חתימתו אמורים היו להסיר חלק מהסנקציות הנושכות שנועדו להביא לתוצאות קונקרטיות ומניעת נשק גרעיני מאיראן.

הסכם הביניים הושג לפני שארצות-הברית וישראל, ביחד או כל אחת בנפרד, הודיעו כי הן עומדות להחליט "לקחת את העניינים בידיים" בדרך של איום גלוי על טהרן.

איום הווטו של הבית הלבן

ד"ר אמילי לנדאו, העומדת בראש תוכנית בקרת-הנשק במכון למחקרי ביטחון לאומי, גורסת כי הסכם הביניים קיבל לפתע בימים אלה חיים משל עצמו ויצר עובדות חדשות בשטח, או ליתר דיוק מציאות חדשה ותפיסות חדשות של המציאות. באלה ניתן לכלול את המצב הכלכלי שכבר הולך ומשתפר באיראן ואת התחושה שארה"ב תהיה פחות נחושה להפעיל יד קשה נגד חברות שיפרו את הסנקציות. זאת, משום שהמסר העקיף הוא שיש כיום אינטרס אמריקני ברור מצד הממשל, הנתמך על ידי הנשיא אובמה, להמשיך את התהליך הדיפלומטי עם איראן.

חרף הסכם הביניים והאשלייה של תקוות חדשות לגבי שינוי בעמדותיה של איראן בתחום הגרעין, מסתבר כי חותמי ההסכם הותירו עד כה ללא פתרון את המחלוקת לגבי זכותה של איראן להמשיך במחקר ופיתוח של דורות חדשים של צנטריפוגות. איראן מבקשת לשכנע את מדינות העולם כי תוכנית הפעולה המשותפת מבטיחה את זכותה לעבוד על כל היבט שתבחר בפיתוח צנטריפוגות מתקדמות. כמו כן מגבילה התוכנית את הסמכויות של המעקב והחקירה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על ההיבטים הצבאיים האפשריים של תוכנית הגרעין האיראנית, ובכלל זה על ביצוע ביקורת שוטפת בפורצ'ין במטרה לגלות סטיות אפשריות.

איראן מסתמכת על כך שההיבטים הצבאיים לא הוזכרו במפורש בהסכם הביניים, ולכן יש סכנה שהיא תוכל לטעון כי היא פועלת "על פי ההסכם" כשהיא מוסיפה לפתח ולייצר ללא הפרעה מתקני נפץ גרעיניים וראשי נפץ – לקראת השגת יכולת גרעינית צבאית. לפי ההסכם, מותר לאיראן לעסוק במחקר ובפיתוח בנושא הסרקזות, אך לקראת חתימת הסכם הביניים, הסכימו נציגיה על הגבלות בדבר התקנת סרקזות חדשות. נראה כי הישגיו הכלכליים של רוחאני גרמו להנמכת קולו של המנהיג העליון של איראן האיתוללה עלי חמינאי, שהצהיר זה מכבר כי המו"מ על תוכניתה הגרעינית של איראן חושף את העוינות האמריקנית כלפי העולם המוסלמי.

התקדמותם המהירה של הגורמים הכלכליים האצים לבצע עסקים עם איראן אינו מרתיע אותם סנטורים בארה"ב התומכים בחוק שיטיל עיצומים חדשים על איראן, אם זו תפר את התחייבויותיה על פי הסכם הביניים. הנשיא האמריקני הודיע כי יטיל וטו על החקיקה, אם זו תתקבל בסנט ובבית הנבחרים, בטענה כי כפיית סנקציות חדשות עלולה להפוך את הסכם ז'נבה לאות מתה.

הצעת החוק הנקרא "החוק לאיראן ללא נשק גרעיני" שסנטורים רבים תומכים בה, מתייחסת לא רק להטלת עיצומים על איראן אם זו תפר את התחייבויותיה, אלא מאיימת בנקיטת צעדי ענישה אם איראן תתחמק מחתימה על הסכם קבע כולל תוך פרק זמן סביר. יש להניח כי עיקרי הצעת-החוק, שטרם נדונה, ישמשו בסיס להמרצת איראן לחתום על הסכם קבע, שיביא את טהרן לוותר על חלומותיה להפוך למעצמה גרעינית ויבטיח פיקוח בינלאומי נאות על הנעשה בשטחה.

מצידה של ארה"ב נושבת רוח של תקווה. בנאום בפני הקונגרס על מצב האומה, הודיע כאמור הנשיא אובמה כי יטיל וטו על כל יוזמה חקיקה של סנקציות נוספות חדשות נגד איראן. לדעתו של הנשיא האמריקני, הגיע הזמן שטהרן תשכנע את העולם כי לא תבנה פצצה גרעינית, ולצורך זה מפעילה וושינגטון מערכת פיקוח חסרת תקדים הן על פיתוח הגרעין והן בשמירה על המגבלות הפיננסיות.

בדיון על הגרעין האיראני שהתקיים בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי ציינו גב' ג'יין הרמן, שכיהנה עד לאחרונה בקונגרס של ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית ובמהלך תשע קדנציות רצופות בוועדות שעסקו בנושאי צבא, מודיעין, לוחמה בטרור, ביטחון והגנה, והגנרל (בדימוס) ג'יימס קרטרייט, לשעבר סגן הרמטכ"ל של צבא ארה"ב – כי יש לתת סיכוי להסכם עם איראן שימנע ייצור נשק גרעיני, כשעל מקבלי ההחלטות בארה"ב מוטלת החובה לנהוג בחשדנות מירבית כלפי איראן. לדעתם, במקרה של הפרת ההסכם, בידי ממשלת ארה"ב מצויים כל הכלים הנדרשים להפעלת הסנקציות ולפעילות צבאית נגד איראן אם זו תידרש, כמוצא של הרגע האחרון.

סגן ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר של גרמניה, יושקה פישר, מצדד אף הוא בהסכם עם איראן, כיוון שהוא יכול לשמש לריסון ולפיקוח על הפעילות של טהרן בזירה האירופית ובכלל בזירה הבינלאומית.

לעומתם, לדעת ראש הממשלה בנימין נתניהו, הסכם הביניים הוא רע, ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון סבור כי ההסכם הוא בבחינת החמצה היסטורית, שכן הוא משחרר את איראן מן הבידוד הכלכלי והמדיני ומאפשר לה להמשיך ולהגשים את שאיפותיה להגמוניה באזורנו המבוססת על טרור.

המאמר מתוך המגזין "מראה" 276

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד, קראתי את ספרך "והארץ תרעד" ואין לי מה להוסיף על כל הביקורות שנכתבו והופיעו בעיתון שלך. אני מסכימה עם כולן!

רות ירדני כץ

* * *

פוצ'ו: אני לא יודע אם אמרתי לך שמאוד נהניתי מ"והארץ תרעד", וכרגיל היו כמה פעמים שגם המיטה שלי רעדה יחד עם הארץ, כשקראתי בספר קטעים שמשום מה הצחיקו אותי.

בייחוד נתפסתי לחלקו השני של הספר, שממש ריתק אותי, והדמות הזו של סבא שלך כבשה את ליבי. האם אתה הספקת להכירו מקרוב?

רציתי לכתוב ביקורת אוהבת על הספר, אבל אחרי כל מה שמשה גרנות כתב, היה נראה לי שאין לי מה להוסיף. תתאר לך שאפילו הסכמתי עימו שהפעם החדירה לפרטי פרטים של החדירות לא כל כך הזקיפו את קומתי.

אהוד: גדלתי על ברכי סבי יהודה ראב בן עזר. הוא נפטר כשהיה קרוב לגיל תשעים, ב-1948, כאשר אני הייתי בן 12 – ואני זוכר אותו היטב ובאהבה רבה.

* * *

ד"ר אביב עקרוני

אחרית דבר: פושקין – הגיגֵי קורא מאוהב

בעקבות צאתו לאור של הספר

א.ס. פושקין

פולטבה, השבוי הקווקזי, פרש הנחושת, גבריאלידה

מרוסית: יואל נץ

אחרית דבר: ד"ר אביב עקרוני

גוונים, 2013, 160 עמ'

ליצירתו המופלאה של א.ס. פושקין התוודעתי לראשונה בימי נעוריי המאוחרים, כאשר מצאתי בספריית דירתנו את תרגומו של אברהם שלונסקי ל"יבגני אוניגין" (בידי – הוצאת ספרית פועלים, תש"ה. הנוסח האחרון הוא משנת 1971). הוקסמתי תחילה מן המקצב הדוהר וממכלול התיאורים המפורטים, ואחר כך מן המערכת המקיפה של רומן  בחרוזים המפענח כה יפה את עולמם הנפשי של גיבוריו על רקע רוסיה של אותם ימים רחוקים בשליש הראשון של המאה הי"ט.

כחובב שירה וככותב שירה בתחילת דרכו, התענגתי על הווירטואוזיות הלשונית, על בריאת מילים וצירופי מילים שלא היו כמותם בעברית ואף לקרוא בקול בתים רבים, שהיו משובבי נפש בעליל.

ברבות הימים והשנים התוודעתי גם לתרגומו של אברהם לוינסון משנת 1937, שראה אור זמן קצר לפני תרגומו של שלונסקי.

והנה, לאחר כשבעים וחמש שנים שחלפו מתרגומיהם הראשונים של לוינסון ושלונסקי, הגיע לידיי הרומן בחרוזים של פושקין – "יבגני אונייגין" בתרגום חדש פרי עמלו של יואל נץ. שמחתי, כי אכן הגיעה העת לתרגום מודרני, שבו יבואו לכלל ביטוי התמורות שחלו בשפה העברית מבלי לוותר על רובדי ההבעה של הדורות הקודמים.

בעקבות "יבגני אונייגין" המשיך יואל נץ במבצע התרגומים משירת פושקין. אחרי שתירגם את "רוסלאן ולודמילה" (הוצאת "גוונים" 2012) הוא מגיש לנו כעת ארבע פואמות ידועות – "פולטבה", "השבוי הקווקזי", "פרש הנחושת"  ו"גבריאלידה".

בפואמה "פולטבה", שנכתבה בסוף שנת 1828 התרשמתי במיוחד מן השילוב היפה של האישי והלאומי. בעוד אירועים הרי גורל מתרחשים במשולש ההיסטורי של רוסיה, אוקראינה ושבדיה, מוצאים אנו משולש אחר, אנושי, שיכול היה להיווצר בכל אתר ואתר שבו חיים בני תמותה – מריה, מזפה ההטמן ואביה של מריה, קוצ'וביי.

בתרגומו של נץ אנו מתוודעים להתלבטותה של מריה – "כמו יעלה אשר נצמדת מפחד נשר אל הצוק, כך העלמה עצות אובדת בחרדה מסוף פסוק." וככל שמתחזקת סלידתו של פושקין ממזפה החובר לשבדים ("אויב של רוסיה", "יהודה איש קריות"), מתעצמת ההערצה לצאר המנצח: "צאר פטר מרחוק נראה / כל הצבא רעם 'הורה' / חולף על פני גדודיו בוטח / שופע חוסן ושמחה / מבט חודר סביבו שולח / פמלייתו אחריו כרוכה."

את ליבנו מושכות גם שורות ההקדשה בתחילת הפואמה, המתייחסות לרצונו של המשורר לא רק להשמיע את שירתו לאוזני המאזינים, אלא בעיקר לחדור לעמקי נשמתם ולנסות לפענח את נפשו שלו – "רק לך – אם אך אמנם מגעת / למו אוזנייך בת השיר / האם בנפש מצטנעת / תביני את משאת נפשי."

ב"השבוי הקווקזי" (1820-1821) מצא חן בעיניי תיאורו של השבוי המתעורר משנתו, כאשר המציאות המרה טופחת על פניו: "נזכר העלם בשביו, חשב אני חולם עדיין, עד שרעם לפתע צליל כבלי רגליו בנחושתיים." על רקע זה מתחיל פושקין לספר על חייו של גיבורו כאיש צעיר שחווה חוויות של אהבה על דבשה ועל עוקצה ("כקן צרעות"), לומד להכיר את נכלולי הבריות, מרמה, בגידה, צביעות ואווילות. והקורא חש ששורות אלה הן מעין הקדמה לשורות אחרות הדומות בסגנונן ובאפיונן ל"יבגני אונייגין".

בהמשך מופיע תיאורם של הרי הקווקז ("נופים שאין כמותם לשגב"), האאול (הכפר הצ'רקסי) והצ'רקסית הנאה שריחמה על השבוי והתאהבה בו: "הסהר את דמותה מכסיף / חיוך חמלה קורנות פניה / כרעה וכד קומיס [חלב סוסות] אל פיו / בצימאונו המשווע / יד ענוגה לאט קרבה." יפה השכיל פושקין – במילותיו העבריות של נץ, לתאר את הדואליות בנפש השבוי – בין ההסתגלות לשבי לבין התקווה להינצל.

בחלקה השני של הפואמה ניתן להתרשם מעוצמת אהבתה של הצ'רקסית לשבוי ומאי נכונותה להימסר לאדם זר תמורת זהב, למרות רצונם של אביה ואחיה. אמנם השבוי אינו משיב לה אהבה. ליבו נתון לאחרת. ובכל זאת הצ'רקסית מחליטה לשחררו, והוא נענה ברגישות:  "בבת אחת ליבו הרקיע / אל הצ'רקסית הזכה / חותם של אהבה הטביעה / נשיקתו הארוכה."

היתה זו נשיקת פרידה, שאחריה זינק לנהר בדרך אל החופש והיא התאבדה בטביעה.

"סוף דבר" של הפואמה פונה אל בת השיר של המשורר, אך מתייחס בעיקר לאירועים היסטוריים, שעיקרם ניצחונה של רוסיה על עמי הקווקז – "כיצד המריא אל הרקיע / נשרה של רוס הדו-ראשי / עמי קווקז בדם הכניע." נראה לי, שמוטב היה לסיים את הפואמה ללא סוף-דבר מלחמתי (אם כי ברור לי מדוע החליט פושקין להביאו) ולהסתפק בשורות המתייחסות לבת השיר בלבד.

במבוא ל"פרש הנחושת" (1833), שאותו אהבתי במיוחד, מספר פושקין על הקמתה של פטרוגרד על-ידי פטר הגדול, כדי שתהיה "מול פני השוודי צמא החרב / נגזר הדין, אשר לכן / תוקם אל מול אירופה קרת / על חמתו ועל אפו / יהא חלון כרוי מפה." הוא אוהב את העיר שנבנתה על ביצות, את יפי הכרך, את בהירות הלילה, את "רשעותו של חורף." "את חן הנערות בקור." את מפגן הפרשים והרגלים ואת רעמי התותח מן המבצר לרגל אירועים מיוחדים, אם כי "מזג אוויר כל כך נורא עודו טרי בזיכרוננו."

הקורא פוגש בדמות האנושית המרכזית של הפואמה, יבגני, ששמו מוכר לנו היטב, וללא ספק הוא גם אהוב על המחבר – "עם זה השם הסכין עטי / מזה זמן רב שמור איתי – / נעים הוא גם ערב לאוזן."

יבגני הוא אדם פשוט המתפרנס ממשרה בלתי חשובה ורוצה שהאל ייטיב עימו, שהרי הוא מיטיב עם אחרים. שאיפותיו האישיות אינן מרחיקות לכת – הוא חולם להקים משפחה עם אהובתו ולהוליד ילדים. אולם חלומו נטרף כאשר בבוקר החלה סופה נוראית, נהר הניבה עלה על גדותיו ו"הנה-הנה שקעה הקרת," סירות עפו באוויר, קירות וגגות קרסו ובית העלמין הוצף. את כל זה ראה הצאר ממרפסתו, אך ידו קצרה מלהושיע. יבגני חרד לגורל אהובתו ואימה, המתגוררות בבקתה קטנה. בשלב זה מצרף פושקין לדמותו של הגיבור האנושי את הדמות השנייה של הפואמה – דמותו של פטר הגדול, המגולמת בפסל הידוע של פרש הנחושת, שהוקם על-ידי קתרינה השנייה בשנת 1782. למעשה קיימת כאן גם דמות שלישית, נהר הניבה, שהמחבר מדמה אותה לשודד הפושט על כפר בראש כנופייתו, שהרי כך נהג הנהר בעיר. בכך מסתיים החלק הראשון של היצירה.

כאשר קלו המים הגיע יבגני למקום שבו גרה אהובתו וגילה שהבקתה נעלמה. מרוב ייאוש פרץ בצחוק שמבשר את טירופו: "הוא נע ונד על פני הקרת / רדוף סיוט בכל חושיו... / עם איש כבר אין לו שיג ושיח."

בגדיו בלויים ומיידים בו אבנים – "ספק חיה ספק אדם / דומה לרוח רפאים." הוא עומד לנוכח הפסל ולעומת חלכאותו  – "דמות הפרש אליו ניבטת / ניצב יהיר, ידו מושטת / על סוס נחושת, האליל," אך יבגני – בעטו של פושקין – סולד מן האיש בעל ראש הנחושת. הוא מקיף את הפסל, נועץ בו מבט עוין, זועם, ופולט גידוף: "ראה תראה, בנאי של נצח!" הוא מתחיל לברוח, אבל שומע קול צעדים ודהירות פרסות נחושת אחריו.

מאז, בכל פעם שהגיע אל הכיכר שבה מוצב הפסל (כיכר פטרוב, שנקראת עכשיו "כיכר הדקבריסטים"), אינו מעז לשאת אליו את עיניו.

נראה לי, כי בשלב זה יכול היה פושקין להוסיף משפט המספר על מותו הצפוי של יבגני ולסיים בכך את הפואמה מבלי להוסיף בית שלם בן י"ח שורות, שמפקיע מן הקורא את שיאה הדרמטי.

"גבריאלידה" היא פואמה שונה לחלוטין משלוש הפואמות הקודמות. היא נכתבה בשנת 1821 בקישינב, בירת בסרביה (כיום מולדובה), כאשר פושקין היה בן כ"ב שנים בלבד. (אגב, כמאה שנים אחר-כך, וללא כל השוואה פיוטית, פעל בעיר זו המשורר היידי, הֶערְש אקרמן, שהוא אבי, צבי עקרוני).

לאחר שפושקין משלם מס שפתיים לנצרות בתחילת הפואמה, הוא עובר לתאורה של מרים, אמו העתידית של ישו כ"חתיכה": "גבות כהות, זוג גבעתיים נע [הברקה נאה של המתרגם], / מליט הבד תנועת חמודותיה."

ואז נאמרות מילים נועזות ביותר – האל משגיח ב"חיק בתולי" של שפחתו ומתרגש! אולם מרים נמשכת דווקא אל המלאך גבריאל – "כסותו הדר, כובעו נוצות שופע, גאון אברותיו ותלתליו זהב." אכן, כדברי המשורר, "יש וקורה שהשליש בסתר יקסים את רעיית הגנרל." הוא ידע, כי הוא מסכן את חייו בכתיבת פואמה זו, ובכל זאת האניש את הבורא וייחס לו חשקים עזים ותאווה ארצית  ללא מצרים: "אטוסה אל מרים ובחיק יעלת החן רוחי תנוח."

לשתי הדמויות דלעיל הוא מוסיף עתה את הצלע השלישית במשולש – השטן שמופיע בדמות נחש. מפיו מושמעת גירסה שונה מן הגירסה המקובלת על אדם וחווה בגן עדן בתחילת ספר בראשית: "יש שוני בין שני הנרטיבים. משה השמיע סיפורי בדים." במילים אלה הוא כופר בעמדת הכנסייה וקובע, כי "אל יהודים אכזר ושלוח רסן מאשת איש [אשתו של אדם] כלל לא הסיר מבט."

הנחש מבהיר למרים, כי בזכותו ידעו אדם וחווה (לאחר שייפקחו עיניהם) את מתק האהבה, ולכן לא יהיה זה נכון לומר שהוא אימלל אותם. מרים סוברת, שאולי אמת בפיו, והיא מתפתה לתנות אהבים עם השטן שמתחלף בדמותו של עלם נאה.

בנימה הומוריסטית מתאר פושקין מאבק פיסי בין המלאך גבריאל לשטן (בדמות השד) שמוכרע רק לאחר שגבריאל מושיט ידו אל איבר מינו של השטן ונוגע "בזה האיבר בו חטא" קודם לכן עם מרים.

לאחר הניצחון מודיע לה גבריאל, כי מן הרקיע שלוחה אליה ברכת אלוהים ופרי בטנה "יציל את התבל ואת השאול יימח," אבל תוך כדי העברת המסר האלוהי הוא גם מנשק אותה ונוגע בה במקומות מוסתרים.

שיאה של הפואמה מגיע רק כאשר האל – בדמות "יון חמוד לבן כנפיים" נוחת בין ברכיה של מרים, מקיים אתה יחסים והיא תמהה – "ראשון, שני, שלישי ירדו הלום."

מנקודת ראותם של בני התקופה, הכנסייה והמלוכה – היה זה חילול השם שדינו מוות, ואין להתפלא על כך שפושקין התכחש לפואמה, וזמן רב לא הודה שהוא אביה-מולידה. למזלו, לאחר שהתוודה זכה למחילה מן הצאר.

סיומה של הפואמה מגיע בנעימה מפויסת, אך עדיין סרקסטית – יוסף הנגר מכיר בבן שנולד (בן האלוהים) ואוהב אותו, אבל המלאך גבריאל אינו מוותר על העונג וממשיך לבקר את מרים!

כאן נראה בית נוסף, שבו פושקין מתחרט על מעשיו ומוכן לשנות את אורחות חייו, להינשא לאהובת ליבו ולקוות שאף היא תאהב אותו.

לדעתי, זו תוספת שפוגמת ביצירה, אבל ניתן להבין את פחדיו ולהיזכר – בהשוואה רחוקה – כיצד הסתיים ספר קהלת שסיסמתו "הבל הבלים," אך מילותיו האחרונות אף הן אנטי תזה מובהקת: "סוף דבר הכול נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם."

נהניתי מאוד לקרוא את ארבע הפואמות בתרגומו הבהיר והקולח של יואל נץ, ונותר רק לקוות שעוד רבים כמותי יזכו להכיר את עולמו הפיוטי המופלא של גדול משורריה של רוסיה באמצעות תרגום זה.

* * *

מרדכי בן חורין

מול בעיית העולם העיוור

תיאורים כוזבים ומוטים בכוונה מהאמת ומהעובדות – מביאים את דעת הציבור למסקנות שגויות המאפשרות לממשלות לגרום לשפך דם ולמלחמות איומות במקום שהאמת אמורה לייצב חברות קיצוניות ובעלות חלומות בהקיץ – לדרך הריאלית והחכמה של שלום אמת ויציב. וכוונתי לתקשורת המעוותת בארצנו כמו "הארץ", "ידיעות אחרונות", וכן לאיחוד האירופי ולשונאי ישראל האחרים בעולם.

הבורות באי ידעת העובדות ההיסטוריות ואי הבנת המציאות המסובכת של המזרח התיכון לדורותיו ולשבטיו – מביאה למסקנות ולהחלטות תמוהות, מוזרות והזויות, שגוררות את כל כוחות הרשע לשפך דם איום ונורא. וכוונתי לנשיא ארצות הברית ושליחיו אשר הביאו את המוסלמים, החל בתוניס דרך לוב ומצרים עד לסוריה, עירק ואפגניסטאן ואולי גם בקרוב  לפקיסטאן – לתוצאות הנוראות, ואלה שעוד שתהיינה, חו"ח.

אהוד: לפחות המכתב העיתי עושה ככל יכולתו להציג את העובדות נכוחה וגם מחפש כל מאמר שיכול להאירן נכוחה, שעל כך הוא נחשב "ימני". כי מי שלא מוכן לרמות את עצמו הוא בימינו "ימני" – וכך חושבים עלינו גם מרבית חברינו.

אני מניח שאילו סבא-רבא שלנו, לאזאר ראב, היה רואה את המציאות כיום, הוא ובניו – סבך משה-שמואל וסבי יהודה – הם היו כולם בדעתנו אף כי לא היו חולמים שאנחנו נחיה כיום במדינה עצמאית וחזקה שיש בה שמונה מיליון תושבים, מהם יותר משישה מיליון יהודים!

* * *

קובי בילר

לקראת קונצרט: התזמורת הפילהרמונית

רקוויאם פולני – מאת פנדרצקי ובניצוחו

הפירסומת ברדיו חוגגת: גדול המלחינים בני זמננו, כריסטוף פנדרצקי, מגיע לנצח על היצירה "הרקוויאם הפולני".

מי שקורא את האותיות הקטנות רואה שהוא מלחין מוערך, ומיועד גם להיות שופט בתחרות הפסנתר הקרובה.

הקונצרט הראשון הוא ב-10 בפברואר. מי שלא מכיר את היצירה, צפוי לתסמונת סטרווינסקי. הרעש הבלתי צפוי והסולמות הכרומטים והבלתי מתפשרים אינם נחלת היום יום, וההאזנה קשה למי שאינו רגיל.

יש לי הזכות להיות חלק מהמקהלה המבצעת את היצירה, ונחשפתי לרבדים היותר עמוקים שלה ברמה שהיא הרבה מעבר לזו של המאזין המזדמן.

למי שפוגש את היצירה ללא הכנה מוקדמת, התגובה הראשונית היא "אוי ואבוי". לאחר שצולחים את השוק הראשוני, נכונה הפתעה של ממש. היצירה בנויה מהכבד אל הקל. ההרמוניות הבלתי רגילות המופיעות בפרקים הראשונים הולכת ומתעדנות, וככל שמתקדמים והאוזן מסתגלת לסולמות הבלתי שיגרתים של היצירה, המוסיקה מתקדמת לקראת עידון ומגיעה למקומות שהמאזין יכול אפילו להתחבר אליהם. הפרק ההרמוני Agnus Dei לקראת סוף היצירה מהווה את השיא עם 8 עד 24 קולות ומרגע זה כל היצירה מתחברת להרמוניה החדשה המנחמת.

לא במקרה הזכרתי את סטרווינסקי. לפני שבועיים שמענו את סטרווינסקי בפילהרמונית, ולאחר שאני כבר לומד תקופה ארוכה מאוד את הרקוויאם הפולני של פנדרצקי, היתה זו הפעם הראשונה שהבנתי את ההתנהלות המוסיקאלית של סטרווינסקי. זו היתה כעין הקדמה וכמו שמיעת חובה לפני פנדרצקי. זוהי מוסיקה בת זמננו  ואני מאחל למי שיגיע לקונצרט שימצא בה את המוסיקה הקלאסית של המחר.

המעבר למוסיקה שאנו צפויים לשמוע בקונצרט זה, בניגוד לזו של המוסיקה הרומנטית עליה גדלנו, הוא כקפיצת מדרגה ממוסיקה ערבית למוסיקה קלאסית. הסולמות שונים, המקצבים לא מקובלים וההרמוניות רעשניות.

מבחינתי כזמר במקהלה, זו היצירה הקשה ביותר אליה נחשפתי, ואני משוכנע שבסיום כל הקונצרטים תהיה לי ולחבריי במקהלה תחושה של חווייה ייחודית והתעלות בלתי רגילה.

מי שמגיע לקונצרט הזה, חשוב שידע כי זו עומדת להיות חווייה ייחודית. לא כולם יוכלו לרדת לעומק העניין – אבל לאלה שיעשו שיעורי בית ויאזינו ליצירה לפני הקונצרט (יש הקלטות באינטרנט ב- Youtube) מובטחת חווייה ייחודית.

* * *

מוטי הרכבי

יילך לעזה וילמֵד שם!

ציטוט של אורי הייטנר: "במערכת החינוך. אין זו מערכת דמוקרטית מעיקרה והתלמידים הם קהל שבוי. יש היררכיה בין מורה ותלמיד. התלמיד אינו יכול לזפזפ כשהמורה שלו אומר דברים שהוא אינו רוצה לשמוע. הוא אינו יכול להעביר תחנה וגם לא ללחוץ על כפתור אדום בשלט. הוא חייב בנוכחות בכיתה, הוא נבחן אצל המורה שגם קובע את הציון שלו; ציון שיכול להשפיע על חייו ועל עתידו. המורה מבוגר יותר מהתלמיד, משכיל יותר ונחשב כמקור הידע בכיתה. המורה הוא האוטוריטה בכיתה." [גיליון 913].

אכן, אם המנוול כל כך שונא את ישראל וצה"ל, למה שלא יעשה מעשה, יקום ויעבור לעזרת המדוכאים בעזה וילך וילמד שם! עד איזה שפלות יכול אדם להגיע לגור בישראל, ליהנות מהפרות של ה"דיקטטורה והאפרטהייד" – ולהמשיך לנסות לפגוע בנו ובמשפחותינו!

 מעניין כיצד הוא וחבריו לשמאל מצליחים להסביר, בעיקר לעצמם, איך קורה שהערבים המסכנים שחיים בדיקטטורה הישראלית ונתונים לשריריות ליבה של המשטרה הישראלית הנוראה והצבא שמבצע "פשעי מלחמה" כל הזמן – איך קורה שמסכנים אלה מזדעזעים וצועקים לשמיים כשמישהו מציע להם לעבור לשלטון ערבי פלסטיני דמוקרטי ונאור.

* * *

אורה מורג

לדודו אמיתי: להיות יותר ענווים ופחות צודקים!

או – המסתנפליטים לגבעת חביבה!

בתור נערה, חברת השומר הצעיר גדוד הראל קריית חיים, עברתי שבוע קסום בסמינר גבעת חביבה. המקום רחב ידיים ירוק ומשרה שלווה.

התסכימו אתה ורעייתך טובת הלב לקלוט במקום רק למשל 10,000 מסתננים, מהגרי עבודה, פליטים – הם וילדיהם האומללים?

בטוחה אני שבגבעת חביבה הם לא ייאלצו להצטופף שישים ילדים בשני חדרים. למיטב זיכרוני שם ימצאו להם חדרים רבים נוחים ומרווחים.

בגדים גם אני יודעת לאסוף. 

אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

* * *

מוטי הרכבי

מדינת ישראל היהודית-ציונית נמצאת שוב במלחמה על קיומה כמדי 8-10 שנים

מדינת ישראל היהודית-ציונית נמצאת שוב במלחמה על קיומה כמדי 8-10 שנים, אלא שהפעם זו מלחמה מסוג חדש – לא עוד הסתערויות של חטיבות שריון וח"יר אלא הסתערויות תקשורתיות, הצפת הארץ בפולשים אפריקאיים בעיקר, שימוש קיצוני במערכות הדמוקרטיה, התקשורת והמשפט שלה, חרם והסתה נגד המדינה ואזרחיה, ועוד. 

נשמע הזוי? לא, ממש לא. האמת המרה היא שהסכנה לנו אנו חשופים כעת גדולה מכל הסכנות להן נחשפה מדינת ישראל בכל שנות קיומה. כשמורים נוסח המורה מטבעון ורטה, מלמדים את הדור הצעיר שאין לנו מקום בארץ הזאת. כשנציגי הקרן, שממומנים ממקורות זרים, תופסים עמדות מפתח בפרקליטות, במערכת המשפט ובעיקר בתקשורת. כשחברת הכנסת מירב מיכאלי (נכדתו של קסטנר למי ששכח) קראה בגלי צה"ל לאימהות לא לשלוח את בניהם לצבא. כשנציגי הקרן מעודדים אריתראים וסודנים להגיע לישראל ולהתנחל בה. הכיוון ברור ומובן: הרס המדינה היהודית.

השאלה שאנו, הישראלים, אלו שישלמו את המחיר, חייבים לשאול את עצמנו – מה המחיר ומי ישלם. לא צריך להיות ראש מוסד לשעבר, כדאי לדעת מה המחיר שנשלם, הסתכלו מה קורה בסוריה, במצרים, בעיראק, בלבנון בלוב – ובשאר גני העדן של האסלאם. האם באמת הם יתייחסו אלינו אחרת. מה שעומד על הפרק זה חיינו וחיי ילדינו ועצם קיומנו. וכל ההוזים – שמרוב רדיפה אחרי רייטינג וכוח כבר שכחו על מה מדובר, לא, לא לאלו אנו צריכים להקשיב, גם אם הם כותבים שדבריהם מיועדים לאנשים חושבים.

אז את המחיר אנו יודעים מי ישלם, זה אני ואתה, לא נציגי הקרן לישראל חדשה או שתיל השלוחה המקומית של הקרן. להם יש מקום לסגת. לא הקרן ולא שתיל הם חברות או עמותות ישראליות הן תמיד תוכלנה לברוח חזרה לארה"ב.

ולאלו שיושבים על משכורת העתק של הקרן, כשיגיע היום, כל כספי הדם של הקרן לא יעזרו – "הצעירים" עם הסכינים אינם מבחינים כל כך בינינו, לדידם אנחנו כולנו יהודים צאצאי  קופים וחזירים ולכולנו גורל דומה.

* * *

מריאן בלנקי

תשובת ישראל להודעת ג'ון קרי

אחד השבטים האינדיאניים הגדולים בארה"ב – האנדיאנים משבט לאקוטה, תובע עצמאות. אולם, וושינגטון הרשמית, מתעלמת מן החוקה של ארה"ב ודוחה באורח מוחלט את ניהולו של משא ומתן עם נציגי האינדיאנים. בהקשר זה, הטילה ממשלת ישראל על מריאן בלנקי לנסח את המסמך הבא:

התנאים, אשר מאפשרים לארה"ב ביטחון יחסי, ואין רובץ עליה איום של משבר כלכלי, עשויים להשתנות בכל רגע. כישלון המשא ומתן לשלום עם האינדיאנים יגרור אחריו תוצאות חמורות לבית הלבן. אין ספק, כי כישלון השיחות יעורר תגובות שליליות מצד העולם כולו עד לכדי אלימות. כבר כיום, רבים הם המדברים על חרם נגד ארה"ב והמצב עוד יוחמר במידה ניכרת במקרה שתהליך השלום ייכשל. הכישלון ימנע מארה"ב להוסיף ולהיות מדינה דמוקרטית, ושלטונות וושינגטון ייאלצו להעניק זכויות שוות לכל אזרחיה ובהם גם לאינדיאנים.

ישראל מוכנה בהחלט לסייע לשני הצדדים למצוא פשרה, משום שהאפשרות  לכישלונו של הדו-שיח לא באה כלל בחשבון.

תרגום מרוסית: י.נ.

* * *

אודי מנור

הבדיחליך המדיני והטרגדיה של 'הסמול'

ככל שמתקרב והולך לו אפריל הדרמטי, הולכת ומתחזקת התכונה בשני צידיו של המטבע המדיני הישראלי התלוש. כמו לפני 40 שנה, גם היום המטבע הזה נראה די דומה: מצידו האחד יהודים שמשוכנעים ש'אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים,' שמבחינתם כל 'ויתור' משמעותו 'חולשה', כל צעד מדיני פירושו התבזות. מצידו השני 'מחנה השלום' כפי שהוא מוכר בעיני עצמו וכפי שלמרבה הצער הוא ידוע גם בציבור.

אין סימטריה בין שני צדדיו של מטבע התלישות. לכאורה בתור איש שמאל אמור הייתי להשתלח בצידו הימני.  זה הרי מה שמתבקש מאדם (אני במקרה הזה) שמקבל את זכות ההגדרה העצמית של זולתי (הפלסטינים במקרה הזה) ותומך במתינות מדינית בליבה שני עקרונות ידועים (שימוש מדוד ושקול בכוח צבאי וקבלה עקרונית של פשרות טריטוריאליות ואחרות). מי שאוחז בעמדות כאלו אמור לתקוף את בעלי העמדות המנוגדות. לא? 

אז זהו, שלא. אני מאלו המשוכנעים שהבעייה הגדולה יותר היא עם התלישות המדינית משמאל. דווקא בשל ערכיו המורכבים, המשלבים אוניברסליות עם לאומיות; שלום עם בטחון; הסדר ביניים עם הסדר קבע; עצמאות מדינית והתחשבות במערכת הבינלאומית.

ערכים אלו לא הומצאו כידוע (?) במשכנות השאננים של שריד-שוקן-ביילין, אלא היוו יסוד מוסד של הזרם המרכזי של ההנהגה הציונית מראשיתה.

היכן הבעייה אם ככה?

אם נציגי שריד-שוקן-ביילין עלי אדמות בסך הכל ממשיכים את הקו של הרצל-וייצמן-ברל-שרת, מדוע הם הבעייה?

התשובה יחסית פשוטה והיא קשורה בדיוק למה שהופך את המילה 'תלישות' למשמעותית, אם כי במהופך: המציאות. 

באחת, בשונה לחלוטין מהרצל-וייצמן-ברל-שרת, הידוע בציבור בשם 'מחנה השלום' פשוט מתעלם מהמציאות. בעצם גרוע מכך: הוא בוחר להביט רק במרכיבים הפחות חשובים שלה (חרמות, נידויים ושאר ירקות). לא זה המקום לעמוד על כל הביטויים של הדבר. נסתפק בהצבעה על שלטי הרחוב עליהם חתום ארגון בשם BTI, המייצג לא פחות מאשר את עופרה שטראוס ורמי לוי, המסבירים לנו בימים האחרונים, כי ללא הסכם מדיני אי אפשר יהיה להוריד את יוקר המחייה. שעל זה אמר כבר חכם סיני: "אם תחיה מספיק זמן תספיק לראות ולשמוע הכול."

אני בדרך הנכונה. כך או כך: BTI, 'מגזין צד שמאל', 'תנועת כחול לבן', אישיות ציבורית כזו או אחרת, גנרל לשעבר וכו', באמת עם כל הכבוד לכוונות הטובות והנלהבות, המציאות המדינית פשוטה בתכלית:

א. ההנהגה הפלסטינית הנוכחית בראשותו של אבו-מאזן, נשיא הרש"פ כבר עוד מעט עשר שנים למרות שנבחר לקדנציה בת ארבע, לא מסוגלת ולא מוכנה ולא רוצה להגיע להסדר שלום. נקודה. 

ב. על הבית הלבן וחבורת ליצניו המצמררת כבר נכתב הכול. נזקי מדיניות החוץ הזו ימשיכו ללוות את האנושות עוד שנים ארוכות. החדשות הטובות הן שב-20 בינואר 2017 נשיא אחר יישב בבית הלבן. יותר גרוע לא יכול להיות. סבלנות, נותרו פחות משלוש שנים.

ג. על התהליכים המרנינים העוברים על המזה"ת כולם יודעים. פעם זה היה רק סונים ושיעים, היום זה אל-קאידה וסלפים. אושר גדול.

ד. מצרים, שהיתה עוגן לתהליך המדיני, עסוקה במצרים, ואלו חדשות טובות לכשעצמן. אבל ללא עוגן לא ייתכן הסדר מדיני ראוי לשמו.

כמה פשוט. מדכא אולי, אבל פשוט. וגם הדיכאון מיותר. כי יחסית לסכסוכים אחרים בעולם בהווה ובעבר הלא-רחוק, הסכסוך היהודי-ערבי הוא באמת סכסוך מתון מאוד.

מה נותר? שר חוץ אמריקני שאכן בדיוק כפי שתיאר זאת שר הבטחון שלנו – נוהג באובססיביות משיחית. ג'ון קרי לא המציא שום דבר. גם אובמה לא. היה כבר נשיא שפעל ברוח דומה. קראו לו ג'ימי קרטר. מה שהציל אותו ב-1977 היה מנהיג מדינה שהיה נחוש שלא ליפול במלכודת המשיחיות האובססיבית של ממשל שקיבל רעיונות ממכון מחקר תלוש במיוחד בשם 'מכון ברוקינגס'. קראו לו אנואר סאדאת.

היום כאמור אין במצרים שום אנואר סאדאת, וגם בקרב הפלסטינים כמעט ונדמו בימינו הקולות שדיברו בין 1977 ל-1983 בגאון ובגלוי נגד הגישה הסרבנית מבית מדרשו של המופתי, אביו הרוחני של יאסר ערפאת, דמות המופת לכפל הפנים ולערמומיות המדינית מהסוג שהוביל אש"ף מיומו הראשון: ארגון מדיני שזרוע הטרור שלו נועדה לעשות רושם על הערבים ('מוקאוואמה בלה בלה) ואילו על ידי זה שהוא הקפיד בדרך כלל לרצוח רק יהודים, יכול היה להציג עצמו כ"תנועת שחרור לאומית" בפני הכסילים מהמערב.

הטקטיקה הזו, או האסטרטגיה, נכתבה במפורש בכתבי אש"ף למיניהם. לא הרבה השתנה מאז. בשנות ה-70' אידיוטים שימושיים בשירותו של ערפאת, ב-2014 אידיוטים שימושיים בשירותו של אבו-מאזן הצוחק כל הדרך אל בנק הדימויים בו הוא יקצור את כל פירות 'כישלון התהליך המדיני'.

יש נסיבות מקלות לפעולתם הנמרצת של האידיוטים השימושיים בימינו. נתניהו הוא באמת ראש ממשלה מאוס, לא רק בשל השחיתות האישית הנהנתנית שלו, אלא בשל המדיניות הכלכלית שהוא מוביל והקואליציה המטרידה שאסרה עוד מלחמה על מה שעוד נשאר כאן ממדינת הרווחה: יעל גרמן שוקדת על הרס מערכת הבריאות הציבורית, שר החינוך פירון עסוק בהפקת תשדירי שירות וג'ינגלים ועל יאיר לפיד באמת כבר נכתב הכל.

נסיבה-מקלה חשובה לא פחות: המתנחלים, שמאפשרים לפרחחים האלימים והפשיסטים של 'תג מחיר' לחגוג באין מפריע, תוך גלגול עיניים צדקני לשמיים: 'אי אפשר לשים עליהם את היד' וכיו"ב שקרים ותרוצים.

כל אלו (ועוד) נסיבות המסבירות את התלהבותו של 'מחנה השלום' מהבדיחליך-המדיני הנוכחי, שמראש נועד לאפשר לממשל אובמה להראות ש'הוא עושה משהו'; לנתניהו להתאמץ ולהטיל את אשמת 'הכישלון' על הפלסטינים; ולהפך.

כל זה לקראת השלב הבא – מבחינת הפלסטינים שימוש ב'אשמת הכישלון' להגברת הלחץ הבינלאומי על ישראל בכלל, והגברת תופעת החרם והדה-לגיטימציה בפרט. בשתי מילים המטרה היא לעשות לישראל 'דרום-אפריקיזציה'.

אבל הסבר איננו צידוק. תמיכת 'מחנה השלום' בבדיחליך-המדיני לא רק פוגעת בסיכויים לתהליך מדיני ראוי לשמו מתישהו בעשור הקרוב (אולי אחרי שאבו-מאזן ימות; אולי אחרי ינואר 2017; אולי אחרי שירד כאן גשם; באמת שאין לי כדור בדולח, דבר אחד ברור: הפתרון הסביר היחיד הוא פתרון ישראלי-פלסטיני-ירדני); היא לא רק פוגעת במעמדה המדיני של ישראל בעולם (על חשבון חיזוק מעמדם של נביאי 'מחנה השלום' בעיני חבריהם באקדמיה ובתעשיית התרומות לעמותות הישראליות! ומה יותר חשוב מזה?? כלום!); היא לא רק מתעלמת מהחיבור ההכרחי שבין אמת לשלום. פגיעתה וניזקה העיקרי של התמיכה העיוורת, המשיחית והאובססית של 'מחנה השלום' בבדיחליך-המדיני הוא פנימי: ההחלשות האקטוראלית של השמאל בישראל.

כן חברים יקרים ב'מחנה השמאל': נמרצותכם התלושה היא ההסבר היסודי לעובדה המשונה, שלמרות שדרכו של השמאל-הציוני ניצחה בנוקאאוט מוחץ את כל הדרכים הציוניות האחרות (שהרי כולם, כולל ליברמן, בעד פשרה טריטוריאלית וכולם כולל לפיד, מבינים שאי אפשר לנהל כלכלה בלי מעורבות של המדינה במשק. הוויכוח הוא כמובן על התכנים...) הנה בקלפי כוחו הולך ודועך, הולך ויורד.

מה שמוביל אותי להתבוננות עוד יותר פנימית: מפלגת העבודה. במקום שראשיה וחברי הכנסת שלה (לפחות אלו שמבינים מימינם ומשמאלם בענייני מדינאות וסכסוך) יעמדו באומץ מאחורי דרכה הקלאסית של המפלגה – האחרון שביטא אותה היה יצחק רבין שיחסית אליו נתניהו הוא פשרן מדיני 'סמולני' חסר אחריות – הם מנסים לחקות את מרצ בפיטפוטי סרק תלושים (אבל צדקנים לעילא!)

מי יודע, בבחירות הקרובות מפלגתי היקרה סוף-סוף תצליח להגיע למקומה של מרצ ולזכות בחמישה מנדטים שכל כולם צדקנות טהרנית מלאה בעצמה, מופת בעיני כמה 'פעילי שלום' בקמפוס אמריקני ובריטי כזה או אחר, אך חפה מכל כוח לעצב את המציאות.

"אז מה אתה מציע?" אני שומע שאלות מהקהל...

כרגיל,  קודם כל לומר את האמת. לומר את האמת. כמה פשוט.

"האם יש לך מונופול על האמת?" אני שומע עוד שאלה.

לא. אין לי. אבל אני יודע שהיא קיימת וזה כבר חידוש גדול מאוד יחסית לאנשים אחרים שנוח לומר שאין דבר כזה אמת, גם כדי לקבל פטור מחיפוש האמת וגם כדי לחסוך מעצמם מצבים מביכים בהם העובדות מפריעות לאידיאולוגיה, או הידיעות לדיעות. 

את עיקרי האמת המדינית כתבתי כאן בכמה סעיפים. יש טובים וחכמים ממני מהם אני מקפיד ללמוד. למשל מאנשי ממר"י, שבשונה מרוב אנשי 'מחנה השלום' באמת עסוקים בלהקשיב לצד השני, לדווח על מה שהם שומעים, ולא פחות חשוב מכך להציג את הדברים בפני הציבור.

עוד אחד ממנו אני לומד המון הוא עיתונאי פלסטיני בשם חאלד אבו-טועמה, שכנראה רק בזכות העובדה שהוא חי במזרח ירושלים הוא יכול להרשות לעצמו – כמה אירוני, לא? הפאקינגקיבוש הזה מה שהוא מייצר: תנאים לעיתונאות פלסטינית חופשית (אולי הגיע הזמן לכבוש את מתחם שוקן או לפחות את המשרדים של גדעון לוי?) – לכתוב בין השאר דברי בלע כאלו, אני בלהקת המעודדות ומדביקי הסטיקרים העמוקים 'כן לשלום!' – אני עושה הכל על מנת להתעלם מהם.

ומה הלאה? כאמור, עניין של זמן ובעיקר של שינוי התנאים. 'מחנה השלום' רוצה להועיל במשהו? שיכתוב כמה תוכניות לימוד בערבית שכותרתן היא משהו בסגנון "למרות סרבנות השלום של העם השכן (היהודי אם זה לא ברור) הבה נכיר בעצם קיומו ובזכותו להגדרה עצמית בפלסטין (ארץ ישראל בפי העם השכן), זכות שלשם מימושה העם הזה עשה כמה דברים חמורים, אבל עכשיו פנינו לשלום ולכן עד שיבשילו התנאים, בואו נחנך את עצמנו לשלום ולדו-קיום." או משהו כזה.

אבל כן, הרבה יותר קל – בשם הפחד (המוצדק) מכנופיות 'תג מחיר', ובשם הסלידה (המובנת) מנתניהו ומממשלתו – להדביק סטיקרים ולהתחנחן בפני כמה אידיוטים עוד יותר שימושיים באמריקה ובאירופה.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק עשרים ואחד

ההזרעה של אגנה וגנר

בנתב"ג, לפנות-ערב, בטרמינל 2 לטיסות מקומיות, פגשתי את מאיר פעיל. הוא טס לאילת להרצות בפני מועדון רוטרי ובני ברית המקומי. בילינו בשיחה את כל שעת הטיסה וביקשתי ממנו חומר בעברית על מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל הוא המליץ בעיקר על ספרו של ויוול.

באילת התחלפנו בכרטיסים. עליו היה לחזור במטוס של 9.20 בבוקר לשדה דב, ועליי ב-7.30 לנתב"ג. לי זה היה מוקדם מדי ואילו הוא השאיר את מכוניתו בנתב"ג. וכך היה נוח לשנינו להתחלף, ונפרדנו לשלום.

מכונית של הקיבוץ חיכתה לי ותוך מחצית השעה היינו בקיבוץ. מאחור ישבו כמה נערות, אולי בנות תשע-עשרה, ושרו שירים כל הדרך, ואני נזכרתי, עשרים וכמה שנים לאחור, בתקופת הנח"ל ועין גדי. הגענו למשך בשעה שמונה לערך. ארוחת הערב כבר הסתיימה והבחורה שהזמינה אותי להרצאה, סימה, עבדה בחדר-האוכל והיתה עסוקה. ראיתיה למשך מחצית הדקה ויותר לא ניראתה לעיניי במשך כל הביקור. הבחור שהביא אותי לקחתני לדירה של בנות, רונית, רזית, דורית, נירית ועוד שמות כאלה, כולן פרגיות כבנות תשע-עשרה, מגרעין השלמה של הנח"ל למשק, אשר האזינו למוסיקה מעל גבי תקליט של זמר ששמו אינו מוכר לי, ופטפטו במרץ רב על בעיות של רפת וקטיף ושיווק פרחים, בצחקוקים ללא ספור, מבלי לשאול את עצמן אם אותי זה מעניין. הגישו כוס תה וכמה טוסטים עם גבינה, לכולנו, וזו היתה ארוחת-הערב היחידה שלי. אמנם, היו שם כמה נערות יפות להפליא, אשר למראן נעצרה נשמתי. ובייחוד אחת, בעלת עור שחום, שיער שחור ועיני דבש, תימניה כנראה, שהופיעה במעיל פרוות כבשים לבן כשלג, וניגוד שני הצבעים, השחור והלבן, היה מופלא. והיו שם גם כמה פרות קטנות, מגושמות. ולרובן עיניים קצת תוהות, מטופשות, ומלאות תהייה והערצה לא אמיתית למראה הסופר הזר והמבוגר שבקירבן.

כך ישבתי למעלה משעה. עייף וחושיי גרויים. תוהה לדעת אם מישהי מן הנערות תמצא עניין בי גם לאחר ההרצאה. ולבסוף ניגשנו למועדון. היו שם לא יותר מחמישה-עשר בחורים ובחורות, מה שעשה את כל הוצאות נסיעתי והרצאתי, יותר מחמש מאות לירות, למגוחכים. דיברתי על סידהארתא. על הגשמה עצמית. על פר גינט.

השעה היתה אחת-עשרה לערך. הרצאתי נסתיימה. בחורה אמריקאית אחת ביקשה את כתובתי לשם קבלת רשימה של ספרים עבריים שאדם מסויים, אספן מדטרויט, מבקש לקנותם. ולידה ישבה עוד בחורה מגודלת ושמנה, צחת פנים, אשר שאלה כמה שאלות נירגשות בסוף ההרצאה על הציונות וטעם החיים.

מתברר כי היא המארחת שלי, אגנה. ולקחה אותי לחדר בו אישן. התברר כי החדר הוא – חדרה. "אגנה וגנר" היה רשום על דלת הדירה בת שני החדרים, והיא אמורה לישון בחדר השני. החלה להציע את המיטה, ודיברה בהתרגשות רבה. הרגשתי שאגנה עדיין מבקשת להישאר ולשוחח איתי. שאלה אם ברצוני כוס טה, והסכמתי. הפסיקה את סידור המיטה, הכינה טה, פשטה את מעילה ואת קבקביה ונותרה בשמלה ערבית ארוכה אשר הסתירה את גופה הגדול, וישבה בשילוב רגליים על מיטתה, על השמיכה שהוציאה עבורי, ואני במיטה ממולה. ומעיי מקרקרים מדי פעם מאחר וזה לי כמה שעות שאני כל הזמן בחברת אנשים אחרים.

חדרה היה מרוהט בסגנון בעל טעם – שטיחים, תמונות במסגרות, שיר בכתב יד, שמלות תלויות על הארון, תאורה עמומה, ספרים, כוננית, פרחים. חדר של בחורה רגישה החפצה לבנות לעצמה עולם נאה משלה ולייחד עצמה בפני החוץ. מתברר שהיא רק בת שמונה-עשרה, בתקופת הצבא, אביה וגנר טייס והספיקה לטייל הרבה בעולם, ללמוד, אך לא סיימה בגרות, כבר חיתה עם חבר ועזבה אותו, ולפי כל דיבורה היא Blaze. כאילו הכול כבר מאחוריה, ואינה מוצאת את הטעם בחיים, לבד מאשר בעבודתה בתור מטפלת ילדים במשק.

האווירה בחדר נעשתה סמיכה וקרובה. עיניה של אגנה היו גדולות ויפות ומדי פעם הביטה בי כמתחננת. והורידה ראשה בצניעות מעושה, כמחכה שאגש אליה. והיה ברור כי שנינו מוצאים עניין בהמשך הישיבה יחד, ובאותה שיחה מגומגמת, נפשית ורבת רמזים למה שעתיד להתרחש בינינו.

היתה לי הרגשה שאני רועד במקצת, אולי מפני הקור בחדר, אולי מהתרגשות למחשבה שהנה אגש אליה, אחבקה, אפשיטה בעדינות ואשקע במפלי בשרה הצחים והרכים ככרים לבנים. וגם היא היתה נירגשת ויש שדיברה לא לעניין, והיתה לי הרגשה שהיא חושבת, כמה זמן עוד יישב הבטלן הזה מולי מבלי לקום ולגשת אליי.

לבסוף קמתי. היא ישבה והורידה ראשה. התכופפתי ונשקתי אותה על מצחה. היא נאנחה קלות ולא עשתה כל תנועת סירוב. רגע רציתי לכרוע ולהשקיע ראשי בחיקה, אך חשבתי שזה יהיה מגוחך. גם לחבקה לא רציתי, כי היה בי רצון לתת לה את הבחירה – לקבל אותי או לא, ולא להיאבק עימה. הרכנתי ראשי על חלקת צווארה, בצד ימין שלה, ונשקתי אותה בלטיפת פי פעם ועוד פעם מתוך הרגשה של הקלה, כשאני בטוח כי מעתה הכול ברור ואנו עתידים לבלות ליל תענוגים ממושך, מופלא וחד פעמי.

שלחתי ידי לעבר ירכיה והרמתי את שולי השמלה הערבית הרקומה הארוכה שלה. היא עצרה את נשימתה. אמרה: "לא..." ו"עוד לא..." אבל אני כבר משכתי את תחתוני הקיבוץ הגדולים הלבנים מטריקו שלה בבת-אחת מעבר לכפות רגליה היחפות, היפות שהיו בתוליות כשל נערה-ילדה. היא נשמטה קצת לאחור והתפרקדה על המיטה. שמנה מאוד היתה אבל הכול בה היה כל כך יפה כל כך וצעיר. עוד תהיינה לה מספיק שנים להשמין, חשבתי, ועכשיו היא נהדרת, וחוץ מזה כל נמל טוב בשעת סערה, שיחקתי בתוכה קצת ובזר שערות הערווה הרכות שלה כשהיא דוחה אותי ממנה בידיה כממאנת ואז עליתי עליה, פתחתי את ה"חנות" שלי ובבת-אחת חדרתי  והשפרצתי בתוכה עלה ושוב עלה ושוב את כל מה שהצטבר אצלי במשך השיחה הארוכה כשאני נזהר שלא להפליץ ולא לחרבן בגלל המעיים המלאים שטרם היתה לי הזדמנות לרוקן אותם ואשר הדאגה להם הפריעה את הנאתי, שלא הושלמה, כי לפתע קמה, כל זה לא נמשך יותר מרגעים אחדים דחוסים מאוד, נשלפתי ממנה בגללה למרות שהפות שלה היה נרגש כולו, יתרת הזרע נשפכה בחוץ והיא רצה לקראת הדלת, יחפה. חשבתי, היא מבקשת לנעול את הדלת. וכך גם אמרה קודם – שיש ימים בהם היא נועלת על עצמה את דלת חדרה. אך היא לא נעצרה בדלת החדר אלא המשיכה בטיסתה להול, חשבתי – סוגרת את דלת המבוא לדירה. אך היא פתחה את דלת המבוא, יצאה, סגרה בטריקה, ונעלמה, כך כפי שהיא, יחפה בכפות רגליה היפות ובשמלת הבד הערבית הרחבה, הארוכה, בלי תחתונים לבשרה וממנה נוזל ודאי זרע טרי שלי בקור הערבה ומצנן את רגליה.

הייתי נידהם, וקצת חשתי רגש אשמה. הנה תצעק בחוץ שאנסתי אותה! הנה תבוא חזרה עם כמה בחורים ויתברר לי שהיא בחורה לא יציבה בנפשה ואני ניסיתי לנצל אותה. יצעקו עליי ויעליבו אותי. חששתי – הנה תרוץ אל הגבעות החשופות שמסביב ותאבד עצמה לדעת, ובבוקר ימצאו אותה, יחפה, ויתברר כי אני האדם האחרון שראה אותה, ויחקרו מה היה בינינו. (כל זה, כניראה, בהשפעת רצח רחל הלר וחקירת ביכונסקי, וכן שוחחתי עימה ארוכות על "על מצבו של האדם", אבשלום ואביגיל, ועל פרשת רצח דני פקטורי. והיא אמרה: "אינני יודעת מה רע ביחסים בין אח לאחות. הנה יש אצלנו במשפחה מקרה של אח ואחות, שקיימו יחסים בתקופת השואה. עד היום הם שומרים על קשר ביניהם. הוא  התחתן ויש לו חמישה ילדים, ואילו היא, רופאה, נישארה רווקה כל ימיה.")

הסתובבתי הנה והנה בחדרה. נירגש. כמין כובש זר ורטוב ומסריח. אני יודע שגם היא היתה נירגשת, שהרי כל הערב הניעה מולי את ירכיה בעסק רב על מיטתה, כשהן שלובות, ולא מצאה לה מנוח, ומדי פעם נתגלו חלקים צחים מהן לעיניי – ואם אני לא טועה היא הגיעה לאורגזם מיד עם ההתרגשות שבנגיעת שפתיי בצווארה, ולכן מצאתי אותה מוכנה כבר, ולכן ברחה, מבויישת ומלאת רגשות אשמה.

ואולי רק ניגשה לברר את הסעתי למחרת בבוקר, ועוד מעט תחזור והלילה יימשך מופלא כמו שחשבתי?

השעה היתה שתים עשרה וחצי. הלכתי לבית השימוש ופרקתי בני מעיי. היה נידמה לי שאני שומע דפיקה קלה בדלת החיצונית וקראתי – "יבוא! בבקשה להיכנס!" – אך כשיצאתי לא היה איש בדירה.

קראתי קצת. חיכיתי. השעה היתה אחת, אחת וחצי. לצאת לחפש את אגנה לא היה כל טעם. השעון המעורר היה מקולקל. לא ידעתי באיזו שעה בדיוק עליי לקום בבוקר כדי שלא לאחר למטוס. היתה בחדר רק שמיכה דקה אחת. כשהשעה התקרבה לשתיים בלילה הרגשתי שעליי ללכת לישון, אחרת לא אישן כל הלילה, ולמחרת עוד טיסה לפניי. פרשתי את הציפה, שמתי עליה שמיכה דקה, התפשטתי, לבשתי פיג'מה, ניגבתי את כתם הזרע, כיביתי את האורות והשארתי רק את האור האדום בהול, ושכבתי לישון, ושעה ארוכה התגלגלתי על מיטתי, מחכה שמא בכל זאת תיפתח הדלת ואגנה תופיע, ובעצם גם כועס עליה, שהרי היה עליה לדאוג לי, כמארחת, ולחשוב גם על כך שעליי לישון ולקום מחר ולנסוע בזמן למטוס.

לבסוף נירדמתי. אינני זוכר אם ומה חלמתי. היה לי קר ופרשתי את המעיל שלי על השמיכה הדקה. הצצתי החוצה בחלון שמא היא עומדת שם, יחפה וקפואה. עוד רגע עבר. לפני כן פתחתי את הדלת החיצונית, שמא היא עומדת בחדר המדרגות. לא היה איש.

לפנות בוקר נכנס השומר להול וקרא בקול: "אגנה!" – "אגנה!" – הוא בא להעיר אותה, חשב שהיא ישנה בחדר השני. אך היא לא היתה. הוא יצא. קמתי. במשך הלילה עשיתי חשבונות לגבי האוטובוס שצריך, לפי דברי אגנה, לעבור בבוקר בגרופית בדרכו לאילת. היא אמרה בין שש וחצי לשבע, אך לי זה נראה מוקדם מדי, וחשבתי כי השעה הנכונה היא שבע וחצי. התלבשתי ויצאתי. לא סידרתי את המיטה ולא השארתי שום פתק ואות תודה. גם נזהרתי וגם כעסתי.

פגשתי שני מתנדבים בחוץ אשר הסבירו לי כי אולי ברגע זה בדיוק מגיע האוטובוס. השעה היתה סמוך לשבע. אך חשבתי שאין זה נאה לקום כך ולברוח. ניגשתי לחדר האוכל. אכלו שם ארוחת בוקר והיו כמה בחורים ובחורות מאלה שראיתי אתמול. היפהפיות ניראו עייפות ומגושמות, בבגדי עבודה. שאלתי על תחבורה לאילת ואף אחד לא ידע. שאלתי על סימה ואמרו שהיא ישנה. לא הזמינו אותי לאכול. יצאתי והסתובבתי כה וכה. מישהו אמר שתבוא אולי מכונית מהיאחזות שכנה ותיקח אותי. ראיתי שבמשק הזה אין כל יד מארגנת. שאלתי בחור אחד, והתברר כי הוא איש מילואים השומר במקום, והוא יעץ לי לרדת לכביש ולתפוס טרמפ לאילת, אחרת איש לא ידאג לי.

ירדתי איתו לשער, ואחר המשכתי לבד בדרכי מן הגבעה לכביש הראשי. במורד. היה בוקר והדרך אצה לי. הגעתי לכביש. הרמתי כמה פעמים יד למכוניות ה"מק" הענקיות הנושאות קרון נוסף מאחור, צהובות, ואף אחת לא עצרה. לבסוף עצרה מכונית ענקית אחת ונסעתי בה במשך שלושת רבעי שעה לאילת. זו היתה חווייה מעניינת כשלעצמה. מעולם לא נסעתי במפלצת כזו על פני הכביש. הנהג היה בחור צעיר מדימונה.

הספקתי לאכול ארוחת בוקר במזנון תנובה באילת, וטסתי במטוס היראלד לשדה דב, כשאני מתבונן כל הזמן למטה. מעל לעננים טסנו, על פני הנגב והדרום.

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

אדם הוא פקעת של סתירות

עיון בספרו החדש של נתן שחם

 "חשבון רדום"

הוצאת זמורה-ביתן 2013, 272 עמ'

גם אם בעצמו לא היה סופר פעיל, זכאי מוציא-לאור להיחשב לסופר, אם במכתב לסופר מתחיל היה מסוגל לייעץ לו את העצה הבאה: "בקסת של דיו נמצאת כל החוכמה שבעולם, צריך רק להיזהר שלא לשפוך דיו רבה מדי במקום שדי בטיפה אחת" (עמ' 212).

נתן שחם, שכתב משפט ציורי זה וייחס אותו לגיבור ספרו החדש, המו"ל אהרון צבי מורגנשטרן, הפריז הפעם, בסיפור על חייו ופועלו, בהתזה מיותרת של דיו, במקומות אחדים בעלילה שבהם היה עליו לחסוך בה.

כמו בספריו הקודמים – כגון: "סדרה" (1993), "צילו של רוזנדורף" (2001) ו"קרן אקסודוס" (2006)* –  בנה שחם גם את עלילת ספרו הנוכחי, "חשבון רדום", על-פי תבנית סיפורתית החביבה עליו ביותר – תבנית הבילוש והחקירה. תבנית זו מתמקדת בקבוצה חוקרת (הכוללת בדרך כלל סופר ותחקירנים) שנשכרה על-ידי בעל-עניין, כדי שתאסוף מידע על אדם, שבזכות פעילותו בתקופה היסטורית קודמת היה מפורסם ומשפיע, ותשלים ספר על חייו. מניעיו החיוביים של היזם והמממן של הספר אינם מתיישבים תמיד עם מסקנותיו של הסופר שנשכר למלאכה זו, כי מסמכים ועדותם של בני דורו של הנחקר חושפים לו מידע נסתר עליו ואלה מעמיקים את ספקותיו אם ראוי לכתוב עליו ביוגרפיה שתנציח אותו ואת תרומתו בתחום שבו פעל והתפרסם.

תבנית סיפורתית זו מאפשרת פיתוח עלילה שהמתח נשמר בה בהתמדה, בזכות המידע המפתיע על הנחקר שנוסף בכל פרק חדש, ובזכות דמויות המשנה המצטרפות לעלילה בתפקיד מוסרי העדות עליו. שחם נוהג להתפיח מאפה ספרותי וריאליסטי מוצלח זה שהוא התמחה בו על-ידי שילוב מסמכים בדויים בו. מסמכים אלה הם מסוגים שונים (יומנים, מכתבים, פרקי סיפור, טיוטות וגם פרקים גמורים מהביוגרפיה בשלבים השונים של השלמתה) והם נדפסים באותיות חריגות המבליטות אותם בתוך היריעה של "המספר". שחם הוא רב-אמן ביכולת ליצור אשלייה משכנעת שהמסמכים האלה הינם אותנטיים, על-ידי חיקוי לשוני וסגנוני של שפת מחבריהם השונים.

סוחר ומו"ל

גיבור עלילת "חשבון רדום" הוא מוציא-לאור שפעל בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, המאה העשרים, שהמחקר הספרותי מגדיר אותם כתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית. אף שהעניק למו"ל הזה את השם אהרון צבי מורגנשטרן, בדה אותו שחם על-פי דמותו של מו"ל נודע אמיתי, אברהם יוסף שטיבל (1946-1885), שלמזלה של הספרות העברית פעל לתחייתה של השפה העברית וספרותה בשנים שבהן כמעט הוכרעה על-ידי שפת היידיש וספרותה, אחרי שרוב סופרי התקופה העדיפו לכתוב בה מאחר שהבטיחה קהל גדול יותר לספריהם. שחם לא כתב, כמובן, ספר על שטיבל, אלא השתמש בעובדות הידועות מפעילותו המו"לית של שטיבל כבסיס לרומאן עלילתי על הגיבור הבדוי שלו.

הרבה לפני שהעלילה מגשימה את אחד מכללי היסוד של תבנית החקירה והבילוש, ומגישה לקורא נתח עסיסי מחייו הנסתרים של מורגנשטרן, היא מציגה ניגוד מעניין על חייו: אף שקיבל חינוך תורני והוסמך לרבנות, הבין שלא יפיק פרנסה למשפחתו ממנה, ופנה למסחר. עד מהרה הפך ל"אחד מגדולי הסוחרים של ורשה, וסחר בקפה, בתבואות, בעצים, בעורות, בבשר קפוא ובכל סחורה שבה ההיצע נמוך מהביקוש." (עמ' 213). לכן, עורר השתוממות כאשר ייסד בוורשה בשנת 1905 את בית ההוצאה "כל-קורא" והשקיע בה חלק ניכר מרווחיו בחברת "אוריון", החברה המסחרית שהניבה לו את עושרו הגדול. מאחר שהדפיס בהוצאה זו רק ספרים בעברית, תחילה תרגומים ממיטב הספרות האירופית ואחר-כך גם ספרות מקור, היה ברור שלא למטרות רווח ייסד אותה.

סוחר אינו משקיע כספים בעסקים שלא יניבו תוספת לנכסיו, אלא אם כן חבוי בנשמתו חזון אנושי או לאומי בעל ערך המצדיק הפסד לעושרו. הדפסת ספרים בשפה העברית, ועוד במהדורות יפות ומוקפדות ובתשלום הוגן למתרגמים ולכותבים, שעליהם הקפיד מורגנשטרן כל ימיו, סתרו כל שיקול מסחרי, שהרי מדובר בשנים שבהן לא היה ביקוש רב ל"סחורה" כזו. לכן עמיתיו במסחר וגם הסופרים שהתפרנסו ממפעלו המו"לי חשדו במניעיו דווקא משום שחזונו של מורגנשטרן לא התיישב  עם הפתרונות המעשיים יותר שהוצעו בתקופתו לרעיון התחייה בתקופת המעבר מתנועת "חיבת ציון" הצנועה לתנועה הציונית המסועפת: המדינית של הרצל, הרוחנית של אחד-העם והמעשית של מנהיגי שלוש העליות הראשונות לארץ-ישראל.

בעוד שמנהיגי התקופה ביססו את השקפתם הציונית על "שלילת הגלות" וזיהו את התחייה הלאומית עם השיבה אל הטריטוריה הלאומית בציון, הניח מורגנשטרן, בניגוד להם, שהיהודים ימשיכו לחיות בגלות ושקיומם בעת החדשה, החילונית, יובטח במדינות השונות של אירופה ואמריקה רק אם תהיה שגורה בפיהם הלשון הלאומית. בעזרת ההוצאה שייסד, כדי "להביא מיפייפותו של יפת לאוהלי שֵׁם," קיווה "שהלשון העברית תהיה הטריטוריה הניידת של העם היהודי, מעין מולדת רוחנית שהיהודי נושא על גבו מארץ לארץ כמו את ספר הספרים ואת השקפה ההומאנית" (עמ' 19). מטרה זו תיכנן להגשים באמצעות הספרות, כי "האמין בלב שלם שהספרים החדשים יכולים לעבוד את השֵׁם טוב יותר מהספרים הישנים" (עמ' 195).

מניעיו של הנכד

מנשה שחר, "המספר" של הרומאן "חשבון רדום", החליט לסיים את הפעלתו של הסניף הכושל של בית ההוצאה "כל קורא" בארץ ישראל, בפרסום ביוגרפיה על חיי סבו המיתולוגי. סבא מורגנשטרן הקים סניף זה במיוחד למען בנו חסר הכישרון למסחר, ש"לא הביא תועלת בשום מקום אחר" (עמ' 98) ולמען אשתו הגיורת מרתה, שהצטרפה מאהבה אליו לארץ הנוכרייה ומוכת החמסינים.

מנשה, בנם היחיד, גייס לכתיבת הביוגרפיה על סבו את חברו מילדות, הסופר גד נבו, אשר הקדיש עשור שלם להשלמתה. הביוגרפיה הופיעה ב-2002. במהלך העשור הזה זכה מנשה לא רק להכיר פרטים שלא ידע על חיי סבו, אלא גם לגלות פרטים על הוריו שמהם התייתם בטרם מלאו לו שנתיים, כי ב-1938 נסעו שניהם מהארץ לפרנקפורט, כדי למכור במועד את מלאי הנייר של ההוצאה לפני שרכושה הולאם, אך השתהו שם יום אחד יותר מדי. הבריונים של היטלר לכדו אותם, הפרידו ביניהם והם נרצחו בשני מחנות השמדה שונים (עמ' 217). 

למזלו של הסופר גד נבו יכול היה ל הסתייע במקורות מהימנים להשלמת הביוגרפיה על מורגנשטרן. החשוב בהם היה אוצר המסמכים של הסבא והמייסד של ההוצאה, אוצר שהועבר במועד לסניף הארץ-ישראלי של הוצאת "כל קורא". אך לרשותו עמדו מקורות חשובים נוספים: פרקי הזיכרונות שפירסם סבא בעיתוני יידיש שונים, מֶמוּאָרים שנכתבו על סבא על-ידי סופרים שזכו לתמיכתו או לדחיית כתביהם ופרקים שנדפסו בספריהם של אנשים שונים שהיו בקשר איתו בגרמניה (מועילים מכולם היו הפרקים של המומר ד"ר הופמן – רופא-נפש שטיפל במורגנשטרן). מהמקורות האלה שאב גד את מסקנותיו על הסיבות שהביאו את סבא להעביר את עסקיו לגרמניה.

גרמניה נחשבה בעיני מורגנשטרן כנאורה שבמדינות (עמ' 82), ולכן בחר בה להיות "הבסיס הקדמי של עסקיו" (עמ' 84). בכך העצים את עסקיו המסחריים, אך גם הגשים את המטרה שלמענה ייסד את הוצאת "כל קורא": כדי ש"תוציא את הספרות העברית מבית המדרש - - - ותפתח בפניה את השער לאירופה" (עמ' 198).

אמנם קיומה של האנטישמיות בגרמניה לא נעלם מעיניו, אך זו לא הרתיעה אותו, כי הוא סבר שהיהודים עצמם מעודדים אותה על-ידי הבלטת עצמם והישגיהם בחברה הגרמנית "בכל תחומי החיים – ספרות, שירה, תיאטרון, בנקאות, תעשייה ומסחר (עמ' 223). תחילה התכוון מורגנשטרן להעביר את עסקיו לעיר ברלין (עמ' 192), אך כדי להסתיר מעיני בניו הבוגרים את קשריו בברלין עם זמרת קברט צעירה ממנו בשנים שהכיר בעיר זו, העדיף על פניה את פרנקפורט (עמ' 89).

אף שהגשים את החלק המרכזי בחזונו, זה שגאל את הספרות בשפה העברית ממעמדה השפל מול הספרות ביידיש בתחילת המאה העשרים, לא שיער מורגנשטרן שיסיים את חייו באחד ממחנות המוות שהקימו הנאצים בפולין. הללו לכדו אותו בוורשה המופגזת, שאליה נסע משוויץ בסוף אוגוסט 1939 כדי לחלץ משם ארגזים של מסמכים ו"את כל התלויים בו לקיומם, בני משפחה וסגל העובדים בחברה שבבעלותו, ושתיים-שלוש ידידות" (עמ' 230). דאגתו זו לעובדיו ולבני משפחתו חרצה את גורלו. כי גם הוא "נשאר בוורשה יום אחד יותר מדי" (עמ' 203).

אדם בסתירותיו

כמו ברומאנים הקודמים שלו, הציב שחם גם בפתח הרומאן הנוכחי בפני הסופר, שנבחר לכתוב את הביוגרפיה על מורגנשטרן, את השאלה החשובה מכולם – האם ראוי היה הגיבור שלו שתיכתב ביוגרפיה המספרת על חייו ועל פועלו?

על כך עונה גד נבו בחיוב: "אם קודם לכן חשד בעצמו שמטעמי ידידות (עם חברו מנשה שחר) קיבל עליו מלאכה שאינה לרוח, שמח להיווכח שהסבא, גם אלמלא הצליח בעסקים ומילא תפקיד מעניין בתולדות המו"לות העברית, הוא דמות ראויה לביוגרפיה" (עמ' 93). וכך נימק את דעתו זו באוזני מנשה: "דמות כל כך מורכבת ורבת-סתירות כמו סבא שלך לא הייתי יכול לברוא מהדמיון" (עמ' 94). 

אף שגם בספריו הקודמים הסביר שחם, מדוע הוא מעדיף כמעט תמיד להעניק את תפקיד הגיבור המרכזי ל"דמות  מורכבת ורבת-סתירות," מצא שחם דרך מיוחדת להסביר זאת שוב בספר הנוכחי. באחד המסמכים הבדויים משיא הסבא את העצה הבאה לסופר מתחיל: "עליך לאהוב או לתעב את הנפש הפועלת. אם אתה אדיש כלפיה דע כי האדישות היא מחלה מדבקת. הקורא ייטוש את הזירה שבה לא משתתפים יצרים... - - - האדם הוא אגד של סתירות שאינן מתיישבות זו עם זו" (עמ' 211).

 הסבר זה מתיישב היטב עם אמירה דומה של כותב הביוגרפיה ברומאן "קרן אקסודוס": "ברומאן חייב להיות קשר בין אופייה, התנהגותה, השקפותיה וצורת הדיבור של הדמות. הביוגרף פטור מזה, לדמות מותר להיות פקעת של סתירות" (שם, עמ' 354). ואכן לא הסתפק שחם בחשיפת הסתירות הפסיכולוגיות בין תכונות האופי של גיבוריו בעלילות הספרים שחיבר על-פי תבנית החקירה והבילוש, אלא שקד להבליט בהן גם את הסתירה החברתית בין דמותו הציבורית הגלויה של הגיבור לבין דמותו הפרטית הנסתרת מעיני הציבור.

אשר לסתירות הפסיכולוגיות – אותן קל יותר להציג לקורא, אם בעזרת בידוי אירועים בסצינות סמוכות שבהן התנהג הגיבור באופן מנוגד ואם על-ידי סיכומן ברשימה. למען הקיצור נסתפק בהדגמת רשימה כזו שכלל גד נבו בביוגרפיה הנוכחית, כדי לנמק בעזרתה את החלטתו לכלול בספר על סבא כל מסמך שמורגנשטרן גנז, גם כאלה שדיברו בגנותו: "אספנות כפייתית זו של כל ניירת מכל-סוג-שהוא מקילה על הביוגרף לצייר בפרוטרוט את דמותו ההפכפכה של האיש התקיף, טוב המזג, הערמומי, התמים, הנדיב, הקמצן, העקשן, הוותרן, הנלהב, האדיש, אוהב הכבוד ושונא החנופה, המסור למשפחתו וליריביו" (עמ' 204). שבע סתירות פסיכולוגיות פורטו ברשימה זו, והן מוכיחות שמורגנשטרן היה אדם בלתי צפוי לרבים מסופרי תחילת המאה העבריים, בה בעת שהחלטותיו קבעו את קיומם הכלכלי ואת גורלם הספרותי.

לעומת הקלות היחסית שבה ניתן להבליט סתירות פסיכולוגיות, דורשת הצגתה של הסתירה החברתית פיתוח מדורג שלה לאורך העלילה השלמה. משום כך, בעוד שהעניין בסתירה הפסיכולוגית מתפוגג אחרי שהקורא מאתר אותה, מרתקת הסתירה החברתית את הקורא לחידתיות של הגיבור עד לסיום העלילה, כי הקורא ממתין לרמזים נוספים על הכפילות בחייו של הגיבור, ואת הרמזים אלה ניתן לפזר ממש עד לפרק הסיום של הספר. נתן שחם חוזר ומוכיח זאת גם ברומאן הנוכחי. אמנם הרבה קודם לסיום כבר גילה שגיבורו הסוחר, שהוכשר בבחרותו להיות רב, התאהב בזמרת פרועה ופרובוקטיבית שהכיר בקברט בברלין, אך את זהותה ואת הזיקה אליה של מריאן, התחקירנית שגד נבו תחילה הסתייע בה בכתיבת הביוגרפיה ואחר-כך גם נשא אותה לאישה, שמר שחם ממש עד לפרקים האחרונים של הרומאן.

"פרשת מרטין"

בפתיחת המאמר הזה כבר נרמז ששחם הפריז פה ושם בספר הנוכחי, במקומות שבהן רופף את ההיצמדות שלו לליבת העלילה, בהתזת מיותרת של דיו מהקסת שלו. חבל שבהגיעו לגבורות לא התמיד לפעול גם בספר הזה כפי פעל ברוב השנים הקודמות, שבהן כבש לעצמו מעמד כה מרכזי בסיפורת של שנות המדינה – גם ברומאן הנוכחי היה עליו להדק את העלילה סביב גיבור הביוגרפיה ולהתמקד בשני הנושאים שביקש להעלות באמצעותו: תחיית השפה העברית ופריחת הספרות העברית כספרות חילונית בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. במקום זאת גלש בשלושה פרקים, המקיפים ביחד כמאה עמודים (157-55), לבירור היחסים בין יהודים וגרמנים כיום, עשרות שנים אחרי שנת הירצחו של גיבור הביוגרפיה, המו"ל מורגנשטרן, באחד ממחנות ההשמדה בפולין.

הפרה כה בולטת של החשוב בכללי עלילה הנכתבת בתבנית החקירה והבילוש, התחילה ברומאן הזה בהכנסה מאולצת של דמות נשית חדשה לעלילה, אליזבת, אחרי שקצת קודם לכן נכנסה לעלילה באופן דומה גם הדמות נשית הקודמת, מריאן. אך בעוד שלשילוב מריאן בעלילה ניתנה לפחות הצדקה בפרקי העלילה המאוחרים, פרקים שבהם התבררה סוף-סוף זיקתה לגיבור הביוגרפיה, לא נמצאה הצדקה דומה להכנסתה של אליזבת לזירת הסיפור, שנועדה אך ורק כדי לאפשר את הסטייה מהביוגרפיה של מורגנשטרן אל "פרשת מרטין". לכן גם התאדתה אליזבט מהסיפור מיד אחרי שהשלימה את תפקידה זה בעלילת הרומאן. 

אליזבת היא גרמניה ובתו של מו"ל גרמני, והיא הגיעה אל מנשה שחר, הנכד של מורגנשטרן, בשליחות אביה מרטין. המו"ל גרמני הטיל על בתו למצוא מו"ל ישראלי כדי להפיק ביחד סדרת כרכים דו-לשונית על תרומתם של ענקי הרוח היהודיים לתרבות הגרמנית (עמ' 136). מנשה התאהב בבת הארית של מרטין, ולפיכך נענה להזמנת אביה, טס לגרמניה וגם התארח באחד מאגפי טירתו. במלחמת העולם השנייה שירת מרטין בוורמאכט בתפקיד מינהלי, באחד ממחנות ההשמדה בפולין. באמצעות השותפות עם בית ההוצאה הישראלי "כל קורא", ביקש מרטין לטהר את גרמניה "מהאשמה שהרייך השלישי היה הביטוי הנאמן ביותר של הטבע הגרמני" (עמ' 131).

ואכן, במשך ימים אחדים התאמץ מרטין לשכנע את הנכד של מורגנשטרן, שאת תעשיית הרצח "ניהלה חבורה קטנה של מטורפים - - - הפיהרר ועושי דברו" (עמ' 135) והם שהמיטו את האסון על העם הגרמני. ולכן טועים אלה המדברים על "גרמניה האחרת", גרמניה לא חייבת להיות אחרת, הסביר מרטין, די לה שתחזור להיות כבעבר: הנאורה במדינות והמולדת של גדולי המוזיקאים, הפילוסופים, הסופרים ואנשי המדע – רבים  מהם יהודים או בניהם של מומרים ממוצא יהודי.

לא רק שלא סביר שמו"ל גרמני, המחפש שותף לפרויקט גדול בין המו"לים בישראל, יבחר את הכושל מכולם מביניהם, אלא שפרקי "פרשת מרטין" גם קוטעים את העלילה המרכזית, עלילת חייו הדינאמית של מורגנשטרן, על-ידי סצינות שיחה סטאטיות מהסוג שיזם מרטין עם אורחו מישראל. ולכן לא היה צריך לצרף את פרקי "פרשת מרטין" להשקפתו המעניינת של מורגנשטרן על יחסי יהודים וגרמנים, אשר שיקפה את תקוותו של יהודי בעל חזון ממזרח אירופה בתחילת המאה לפריצת התרבות הלאומית מסגירותה במשך דורות. ואילו מאמצי הגרמנים כיום, שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, למחות את כתם הנאציזם מעצמם כבר אינה נוגעת בסבא ובחזונו הלאומי. אלמלא גלש שחם ל"פרשת מרטין" לא היה צריך כה להאריך גם במחלוקת שהתלקחה בין מנשה ובין גדי נבו בנושא היחסים שיהודים אמורים לקיים עם הגרמנים כיום – ועוד להעמיס על מחלוקת זו את הפסקת יחסי החברות שהיו ביניהם מילדות. אין ספק שכאן התיז שחם הרבה דיו מהקסת החכמה שלו שלא לצורך. 

עוד נמשכת השושלת

פרשה רופפת למדי בעלילת הרומאן קשורה גם בדמותה של מריאן. היא הגיחה לחייו של מנשה שחר בלי מסמכים המעידים על סיבת התקשרותה אליו, ואף-על-פי-כן אסף מנשה אותה לדירתו, תחילה כמזכירתו ואחר-כך גם כאהובתו. אחרי כניסתה של אליזבת לעלילה, הפסיק מנשה את יחסיו עם מריאן, אך חיבר אותה אל חברו, גדי נבו, כדי שתעזור לו כתחקירנית להשלמת הביוגרפיה על סבא מורגנשטרן. עד מהרה הפכה מריאן לאהובתו של גדי. בשלב הזה נדחקה מריאן מבימת הסיפור על-ידי פרקי "פרשת מרטין", אך הוחזרה אליה, והפעם כדמות מרכזית בעלילה, אחרי שהתברר כי בחשבון הרדום של מורגנשטרן בבנק בשוויץ נותר סכום גדול שניתן להורישו לצאצאיו.

איתור הצאצאים מדור הנכדים והנינים נקטע כאשר נמצאו פתאום במשרדי עליית הנוער המסמכים שאבדו למריאן בעלותה לארץ כיתומה. מסמכים אלה הם "השפן" ששלף שחם מכובעו בפרקים האחרונים של הרומאן כדי לפענח את טיב הקירבה המשפחתית של מדלן לסבא מורגנשטרן – מריאן היא פרי אהבת הסתרים שהיתה למורגנשטרן עם איזידורה מגנוס, זמרת קברט פרובוקטיבית ממוצא יהודי, שאותה הכיר בביקורו הראשון בגרמניה ב-1921. ולכן מוכרזת מריאן כיורשת היחידה לכספי הפיקדון שהיו בחשבון הרדום של אביה. מאחר שמריאן וגדי נבו החליטו עוד קודם לכן להינשא, זכה סבא מורגנשטרן לא רק לכך שגם אחרי מותו סייע כספו לביסוסו הכלכלי של סופר עברי, אלא גם לכך שהסניף הארץ-ישראלי של בית ההוצאה שלו ימשיך להתקיים על-ידי בתו. מריאן וגדי רכשו את בית-ההוצאה מידי מנשה שחר וימשיכו להגשים את חזונו של המו"ל העברי אהרון צבי מורגנשטרן – לתרום להתפתחותה של הספרות העברית. ולכן, לפחות מנקודת ראות זו העניק שחם בצדק לסיום הזה של עלילת הספר את הכותרת "צדק פיוטי".

* מסות על ספריו הקודמים של נתן שחם כללתי בכרכים הבאים של הסידרה "תולדות הסיפורת הישראלית" בהוצאת "יחד": "הסיפור הישראלי הקצר", "זהויות בסיפורת הישראלית", "הספרות הישראלית – לאן?", "הקול הגברי בסיפורת הישראלית" ו"משמרות בסיפורת הישראלית".

(מחבר המאמר הוא חוקר ומבקר ספרות, שזכה פעמיים בפרס היצירה ע"ש ראש הממשלה לוי אשכול ופעמיים בפרס הביקורת ע"ש המו"ל מרדכי ברנשטיין).

* * *

לכל קוראי המכתב העִתִּי אוהבי הזֶּמֶר הישׂראלי

לרגל הענקת פרס אקו"ם למפעל-חיים

למשורר יוסי גמזו על תרומתו לַזֶּמֶר הישׂראלי

הערב, 3.2.14, באולם תיאטרון "גשר" ביפו

יקדישו היום גלי צה"ל את תוכניתם "ארבע אחרי הצהריים"

למִיבחר מתוך להיטיו הרבים

כולכם מוזמנים להאזין וליהנות

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* הזכירו לי בבקשה מי היא שרת הבריאות? האם זאת הגברת ממר"צ שנחתה היישר ל"יש עתיד"?

והאדון לפיד, הבוס שלה, שר האוצר בקואליציית נתניהו, כבר הספיק להזהיר אותנו מפני ההתעקשות על ארץ ישראל שתוביל אותנו לחורבן כלכלי!

משמעות הצהרתו היא שכדאי למהר ולמען נזיד עדשים וירטואלי עדיף לוותר על הבית הלאומי.

היאומן? 

ממש קן הקוקיה!

רביבה בן-זאב

* סוריה פינתה פחות מחמישה אחוזים מארסנל הנשק הכימי שלה, והיא צפויה להחמיץ את תאריך היעד לפינוי כל הכימיקלים שנקבע לשבוע הבא. מקורות המקורבים להסדר הפינוי אמרו לסוכנות הידיעות רויטרס כי שני המשלוחים שהוצאו החודש מנמל לטקיה כללו רק 4.1% מכ-1,300 טונות של כימיקלים שעליהם הצהירה דמשק בפני הארגון לאיסור על נשק כימי (OPCW). "זה לא מספיק ואין סימן שיהיו עוד," אמר מקור המעורה בפרטים. מבצע פירוק ארסנל הנשק הכימי של סוריה נמצא בפיגור של 6-8 שבועות בלוח הזמנים, והמקורות אמרו לרויטרס כי כעת צריכה דמשק להראות כי היא עדיין עומדת בהצהרתה לוותר על הנשק הכימי שלה.

אכן, כפי שכבר כתבנו כאן מיד לאחר שהתגלו מראות הזוועה של הקורבנות המעוותים בפרבר דמשק, והאמריקאים בראשות נשיאם המטומטם לא הפציצו מיד את מצבורי הנשק הכימי של סוריה – כל ההסדר לחיסול ארסנל הנשק הכימי הסורי, בתיווך הרוסים – אינו אלא עבודה בעיניים.

לא רק שהסורים לא רוצים בו וגם מערימים עליו, בעידוד הרוסים, אלא שכנראה הם גם לא מסוגלים להוציאו לפועל במדינתם המתפוררת במלחמת אזרחים עקובה מדם – וכל הארסנל הכימי הזה, שנאגר בראש ובראשונה כדי להשמיד אותנו – עוד עתיד להתפוצץ כאן, אצלם – באזורנו, חלקו אולי בפעילות מונעת של חיל האוויר שלנו, כאשר תידרש.

* מדיניות העריכה של "הארץ" היא לתת פומבי יותר ויותר בכותרות על יחסם של גופים במדינות אירופה כלפי ישראל, וללקק להם את התחת בסגנון של: "החרם מתרחב!"

וזה די ברור, מדובר במדינות כמו הולנד, דנמרק ונורווגיה, שאחוז המוסלמים בהן הולך וגובר באופן מדהים, ובעוד שנים לא רבות הן תוכלנה להיות חברות בליגה הערבית! – כך שאין מה לקנא בהן! – העונש כבר מובנה בתוכן כמו הסכין הצמודה לעורו של החזירון–  העומד להיות צלוי, בציוריו של ברויגל האב.

* מה זה ישראלי נרגן? מטייל בעולם, בייחוד באירופה, מוציא הון על כל כריך קטן, שלא לדבר על ארוחות במסעדות, ובתי מלון, ואחר כך חוזר ארצה ומתבכיין על יוקר המחייה בישראל – משווה מחירים ומלכלך אותנו!

* סייד קשוע: "אני לא מבשל, את זה למדתי מאשתי." ("הארץ", 31.1).

* הנוהג לתת רעש-רקע בתוכניות תעודה כאשר לכל מילה יש משמעות, גורע מהיכולת לקלוט את מלוא הדברים ועל כך יש לתת את הדעת ולהפסיק את ההפרעה המוסיקלית המיותרת הזו שרק גורעת מאיכות התוכנית, ואלמלא הכתוביות, הייתי עובר לערוץ אחר.

בתכנית "עובדה" הנפלאה "מסע החזרה בתשובה", לא יכולנו להבין את המראיין רוני קורבן כאשר הוא דיבר בלי כתוביות וברקע נשמע הפסנתר. היה לי ממש עינוי. מאז המלחמה בה נפגעה שמיעתי באוזן אחת, אני סובל מכך.

לאחרונה הסתבר לי שאני לא יוצא דופן ורוב האנשים הבוגרים, וכמעט כל הזקנים, סובלים מאוד מהמטרד הזה. התוכניות נערכות על ידי צעירים שאינם מתחשבים בנו. זה לא טוב ולא אנושי. יש להפסיק עם השיטה הקלוקלת הזו. אם אני רוצה לשמוע מוסיקה, איני מצפה שברקע מישהו ידבר. וכך גם להפך...

מרדכי בן חורין

סביון

* מנפלאות האביב הערבי: "מאכזב שדווקא המהפכה, שחגגה בשבת שעברה את יום השנה השלישי לקיומה, ביטלה את המכסה [לנשים] שקבע הפרלמנט בתקופת מובארק. בשנת 2009 הורה הנשיא לכלול לפחות 64 נשים מתוך 518 המושבים בפרלמנט. הסעיף הזה בוטל כאשר נבחר הפרלמנט הראשון אחרי המהפכה, והתוצאה היתה שלעומת 12% מן המושבים שהוקצו לנשים בתקופת מובארק, נכנסו לפרלמנט הראשון אחרי המהפכה רק 2% נשים, מחציתן מתנועת החירות והצדק של האחים המוסלמים. זהו שיעור נמוך במיוחד בהשוואה לתוניסיה, שם תופסות הנשים 23% מן המושבים, או ללוב, שבה הן מחזיקות ב-17%."

[צבי בראל, "הארץ" באינטרנט, 31.1.14].

* חיים אנלין: שטחים "כבושים" או "נתונים במחלוקת" – מאחר שהעולם (פרט לבריטניה ופקיסטן) מעולם לא הכיר בסיפוח הגדה המערבית לירדן ב-1950, הרי שעם כיבוש הגדה ע"י ישראל ב-1967 לא הפכו השטחים הללו, על פי החוק הבינ"ל, ל"שטחים כבושים", אלא ל"שטחים הנתונים במחלוקת", (או כפי שקראנו להם אז "שטחים מוחזקים") – שעליהם מותר להתיישב, להתנחל, להקים מפעלי תעשייה וכו'.

זוהי האמת המתחילה להיות מוכרת גם בעולם ע"י מדינות כמו אוסטרליה וקנדה. (שלא לדבר על מיקרונזיה). אז רבותי, "העולם הנאור", במטותא, אל תבלבלו, לא את המוח ולא את הביצים. כל פעולותינו  ב"שטחים" חוקיות וכשרות למהדרין מן המהדרין!

* הסרט הסעודי "וואג'דה" מספר על ילדה נחושה בת 10 ועל מאבקה להשיג לה אופניים ירוקים. הסיפור מתרחש בפרוורי ריאד, מקום שבו נשים אינן יכולות להתנייד בקלות, ורכיבה על אופניים נחשבת לאיום על תומתה של ילדה. וואג'דה מקווה לזכות בחידון ה"קוראן" (שכלל לא מעניין אותה) בבית הספר – ולקנות לעצמה זוג אופניים בפרס הכספי שיוענק לה.

מבעד לעיניה של הילדה המרדנית והמקסימה – שנועלת נעלי קונברס שחורות עם שרוכים סגולים, אוהבת מיקסטייפים ולק טורקיז לציפורניים, ועוטה רעלה שלא נשארת במקום לרגע – הקהל נחשף לפן של החיים בסעודיה, שזרים המביטים מן החוץ ממעטים לראות.

חייפא אל־מנסור ביימה וכתבה את הסרט המעולה הזה, ובתפקיד הראשי מככבת ואאד מוחמד הנפלאה. אחד המעמדים המרתקים בסרט הוא שלאחר שוואג'דה זוכה בחידון הקוראן בסכום שיאפשר לה לקנות את זוג האופניים שחשקה בו, ובתשובה לשאלה היא מכריזה על כך – מודיעה מורתה הצבועה (ואולי גם המתהוללת בסתר) כי סכום הפרס ייתרם לעזרת אחינו הסובלים בפלסטין!

סבורים הייתם שהסרט הנהדר והמרגש הזה יהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרטים הזרים?

לא!

במקומו יהיה מועמד הסרט התעמולתי הפלסטיני האנטי-ישראלי "עומאר", שזכה למאמר אוהד, אנטי-ישראלי – שכתבה מישהי בשם רעיה מורג, ושנדפס כמובן – במוסף "ספרות ותרבות" של "הארץ", מיום 31.1.14, מוסף שכל חרא פלסטיני מעניין אותו יותר מאשר התייחסות לרומאנים חדשים של סופרים עבריים.

חומר למחשבה לחוקרי התרבות העברית בעתיד.

* בעצב שמענו על מותו של השחקן פיליפ סיימור הופמן בגיל 46, כנראה ממנת יתר של סמים. דמותו כבחור צעיר זכורה לנו מאחד הסרטים הנפלאים ביותר, שאותו ראינו פעמים אחדות, "ניחוח אישה", בכיכובם של אל פאצ'ינו בתור הקצין העיוור פרנק סלייד, כריס אודונול הצעיר בתפקיד צ'ארלי סימס, שנשלח לעזור לו, גבריאל אנוואר המקסימה, שעימה רוקד פרנק סלייד העיוור, וכמובן ג'ורג' ויליס ג'ו, בן העשירים המפונק והשחצן, שאותו משחק בכישרון רב פיליפ סיימור הופמן, שהיה אז בחור צעיר מאוד.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,573 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל