גיליון מס' 915

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ו' באדר א' תשע"ד, 6 בפברואר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל  s.o.s//  עמוס גלבוע: החרם על ישראל אינו חדש. // יהודה דרורי: הבריון של השכונה מאיים עלינו בחרם. // יונתן גורל:  יָם וְאָדָם. // צבי י' כסה: הרהורים על "מדינה יהודית". // יוסי מנור: מה בין זילבר אריאל לאוניברסיטת אריאל? שיעור מבוא באזרחות. // מרדכי בן חורין: לא העכבר אשם אלא החור. // אלי מייזליש: 1. כל לילה לפני שאני הולך לישון. 2. הערה לנעמן כהן בעניין המרמרה. 3. הערה לראש אמ"ן אלוף אביב כוכבי. // רון וייס: עמדת נתניהו מגוחכת. // אורה מורג: זילבר: גם לוקח ת'כסף גם שורף ת'מועדון. // שמעון גרובר: צהבת נגיפית:מחלת מין מסוכנת ולא מדוברת. // נעמן כהן: הודו 2014 – פַכִּים קטנים. // אוריה באר: המחדל שכמעט נשכח. // יעקב אחימאיר: עוצמת הכאב האישי באושוויץ. // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק עשרים ושניים: חליפת מכתבים עם סבתא ממורמרת. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל  s.o.s

שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל s.o.s זוֹעֵק לְקֶשֶב

בְּיָם שֶל חֵרְשֻיּוֹת, הִיא עֶרְגָּתָהּ שֶל מַחֲצִית

אַחַת אֶל בַּת-שִׂיחָהּ הָאַלְמוֹנִית אוֹתָהּ הִיא תָרָה

כְּמוֹ קוֹל רוֹדֵף אַחַר הֵדוֹ, כְּמוֹ גַל נוֹהֵר לַחוֹף

וּכְמוֹ הַשְּאֵלוֹת אֶל הַתְּשוּבוֹת. שוּם גֵּץ שֶל לַהַב

אֵינֶנּוּ יוֹצֵא מִן הַכֹּחַ לַפֹּעַל הַנָּם בָּהּ בְּאֶבֶן הַצֹּר

בְּלִי מַגָּעָהּ שֶל הָאֶבֶן בְּאֶבֶן אַחֶרֶת, הַשִּיר אֵינוֹ שִיר עוֹד

טֶרֶם אִמְּצוּ אוֹתוֹ אֹזֶן שוֹמַעַת וְלֵב הַנִּפְקָח לִקְרָאתוֹ.

כִּי הַקּוֹרֵא, וְזֶה קוֹרֶה

רַק אִם הַשִּיר אֵינֶנּוּ

אוֹבֵד לוֹ כַּקּוֹל הַקּוֹרֵא בַּמִּדְבָּר עֲרִירִי וְעָקָר וּבְלִי עֵד

אֶלָּא שָעָה שֶשַּוְעַת הַמִּלִּים הַפּוֹרְצוֹת אֶת סְכָרָיו שֶל הָאֵלֶם

פּוֹרֶטֶת בְּלִי הַכֵּר עַל מֵיתָרוֹ הָאַלְמוֹנִי

שֶל אֵיזֶה זָר שֶאֵיזוֹ טֵלֶפַּתְיָה נֶעֱלֶמֶת

עוֹשָׂה אוֹתוֹ עַל אַף כָּל מֶרְחַקֵּי הַנָּכְרִיּוּת

פִּתְאֹם לְאֵיזֶה אָח שֶלְּךָ, תְאוֹם שֶלְּךָ, בַּחֹשֶךְ

בּוֹ אוֹר הַהִתְוַדְּעוּת נִדְלָק בְּרֶגַע לֹא צָפוּי.

בְּפֶבְּרוּאָר 43, בָּמֵּאָה שֶעָבְרָה, מַגִּיעַ

בֵּין שְלַל חַיָּלָיו שֶל צְבָא אַנְדֶּרְס הַנָּע מִגְּבוּל רוּסְיָה וְדֶרֶךְ אִירָאן

עַד לִנְמֵלָהּ שֶל קָרָאצִ'י וּנְמֵל פּוֹרְט-סָעִיד וּמִשָּם בָּרַכֶּבֶת

זוֹ הַחוֹדֶרֶת לִתְחוּם פָּלֶשְׂתִּינָה, קָצִין פּוֹלָנִי דְלוּק-מַבָּט.

הוּא אֵינוֹ קְצִין צְבָא אַנְדֶּרְס רָגִיל, כָּךְ אוֹמְרִים חֲבֵרָיו לְתָסָ"ח וּלְבִירָה,

הוּא מְשוֹרֵר בִּשְׂפָתָם שֶל מִיצְקֶבִיץ', סְלוֹבַצְקִי וְטוּבִים וּשְמוֹ

כְּלָל אֵינוֹ זָר לְקוֹרְאֵי הַשִּירָה בְּאַרְצוֹ הַכְּבוּשָה בִּידֵי הִיטְלֶר:

וְלָאדֶק בְּרוֹנְיֶבְסְקי. הַנֹּעַר בְּוַארְשָה הוֹגֶה בְּעַל-פֶּה אֶת שִירָיו.

צְלִיל גְּעִיַּת הַקַּטָּר מְהַדְהֵד בְּאָזְנָיו, אֶל גְּלָזוּרַת הַתְּכֵלֶת

שֶל הָרָקִיעַ הַבִּיבְּלִי פּוֹלֵט הַקִּיטוֹר תַּלְתַּלִּים שֶל עָשָן.

בְּרוֹנְיֶבְסְקִי אֵינֶנּוּ מַצְלִיחַ לִדְמֹם עַל קַרְשֵי מוֹשָבוֹ, הוּא אֶכְּסְטָטִי:

אֶרֶץ הַקֹּדֶש עוֹשָׂה לוֹ דְבַר-מָה, מִסְתַּבֵּר, הוּא זוֹלֵל בְּעֵינָיו

דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַקָּרוֹן הַפָּעוּר אֶת דִּקְלֵי אֶל-עָרִיש וְרָפִיחַ

עַד פַּרְדֵּסֶיהָ שֶל יָפוֹ וְעַד לַבְנוּתָם שֶל גַּגּוֹת תֵּל-אָבִיב.

שָם, מִמּוֹכֵר-שֶל-סְפָרִים יוֹצֵא פְּלוֹצְק, עֲיַרְתּוֹ שֶל בְּרוֹנְיֶבְסְקִי, נוֹדָע לוֹ

שְמוֹ שֶל מִין כְּפָר קוֹלֶקְטִיבִי בִּמְרוֹם הַגָּלִיל הַסָּלוּע, אֵילוֹן.

"אֵין זֶה יִשּוּב שֶל מוּזִ'יקִים," אוֹמֵר לוֹ מוֹכֵר-הַסְּפָרִים, "הֵם קוֹרְאִים שָם

בֵּין סִקּוּלָם שֶל טְרָשִים לִנְטִיעַת עֲצֵי-פְּרִי וּשְמִירָה בַּלֵּילוֹת

יוֹתֵר מִכָּל הַכַּפְרִיִּים שֶבְּאוֹיְצִ'יזְנָה פּוֹלְסְקָה

(הִיא אַרְצְךָ הַפּוֹלָנִית) סְפָרִים, וּבֵינֵיהֶם

מִלְּבַד שִירָה עִבְרִית, גַּם פּוֹלָנִית, כּוֹלֵל סְפָרֶיךָ,

כָּךְ שֶכְּדַאי לְךָ כָּאן, פָּאן פּוֹאֶטָה (אָדוֹן מְשוֹרֵר) לְבַקְּרָם."

עַד שֶתַּגַּעְנָה סְפִינוֹת-מִלְחָמָה בָּן יַפְלִיג עִם רֵעָיו לְאִיטַלְיָה

אָץ הַפּוֹאֶטָה מִיָּד וּבְלִי רֶתַע בִּטְרֶמְפִּים לִפְגֹּש אֶת קוֹרְאָיו.

הוּא אֵינוֹ מִתְפַּתֶּה כְּמַרְבִּית קְצִינֵי אַנְדֶּרְס לָתוּר בָּתֵּי-בֹּשֶת בְּיָפוֹ

שָם מְשַלְּמִים הֵם בְּלִירָה אַנְגְּלִית לְשַרְמוּטוֹת קִסְמֵי הַמִּזְרָח.

אֶחָד מֵהֶם, סְלוּצְקִי, רָסָ"ר שֶהֻלְהַט בְּסִגְנוֹן אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה

שֶל כֵּיף קָרָחַאנְגִּ'י בְּחֹם כִּבְשָנָהּ שֶל גָּ'מִילָה אוֹ פַאטְמָה נֵעוֹר

עִם שַחַר לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר בִּשְכוּנַת מַנְשִיָּה,

קָם וְלוֹבֵש אֶת מַדָּיו אַךְ שוֹכֵחַ, רָדוּם, לְשַלֵּם כַּנִּדְרָש

מַס מוֹתָרוֹת וְהֶטֵּל עִנּוּגִים לִשְכֶנְתּוֹ לַמִּשְכָּב הַשּוֹאֶלֶת:

"מָה עִם מָסָארִי חָאוָּאגָ'ה רָסָ"רִי?" וְסָח לָהּ בְּחֵן וַרְשָאִי:

"פָּאנִי גָּ'מִילָה, אֶצְלֵנוּ חָלִילָה רָסָ"ר פּוֹלָנִי לְעוֹלָם לֹא

יִקַּח עַל זֶה כֶּסֶף, רַק מָה, אִם תִּתְּנִי לִי כּוֹס תֵּה – אֶתְכַּבֵּד בְּרָצוֹן..."

אֶלָּא שֶוְּלַאדֶק בְּרוֹנְיֶבְסְקִי שָפוּט עַל הַמּוּזוֹת וְלֹא עַל מִזְמוּזוֹת,

מַגִּיעַ שְטוּף גֶּשֶם גְּלִילִי לְאֵילוֹן וְשוֹלֵף מִן הַקִּיטְבֶּג שֶלּוֹ

אֶת קֹבֶץ שִירָיו הַיּוֹקְדִים וּבָעֶרֶב, מֻקָּף מְאָרְחָיו הַשְּׂמֵחִים בּוֹ

כְּמוֹ עַל פְּרִיסָה חֲמִימָה שֶל שָלוֹם מִשָּרְשָם הֶעָקוּר בַּנֵּכָר,

מַקְצִים לוֹ שֻלְחָן וְכִסֵּא בִּצְרִיפוֹ הָאֶבְיוֹן שֶל אוֹתוֹ חֲדַר-אֹכֶל

בּוֹ הוּא צוֹפֶה בְּשוֹמְעֵי שְׂפַת אִמּוֹ וְאִמָּם הַבּוֹלְעִים כָּל מִלָּה

מֵחֹם קְרִיאָתוֹ הַצּוֹבֵט אֶת לִבָּם כְּמֵיתָר שֶכֻּלּוֹ גַעֲגוּעַ,

הֵם, שֶכְּמִיהָה אֶל אַדְמַת אֲבוֹתָם קְרַעֲתָם מֵאַדְמַת יַלְדוּתָם.

וְאָז,  בְּלִי שֶמֶץ הַתְרָאָה, כָּבֶה הַגֶּנֶרָטוֹר,

חֹשֶךְ מֻחְלָט, כְּמוֹ הַהוּא שֶעַל פְּנֵי תְּהוֹמָם שֶל פְּסוּקֵי בְּרֵאשִית

קוֹטֵעַ לְפֶתַע אֶת קוֹל פָּאן פּוֹאֶטָה וְעָט עַל אוֹתוֹ חֲדַר-אֹכֶל,

הוּא מִשְתַּתֵּק בִּמְבוּכָה וְדוֹמֶה כִּי נִתָּן שָם לַחְתֹּךְ בְּסַכִּין

אֶת הַסִּינְקוֹפָּה הַהִיא שֶל שְנִיָּה בָּהּ הָאֵלֶם חוֹבֵר אֶל הַהֶלֶם

רַק שֶפִּתְאֹם, כְּמוֹ מֵעַל פִּי תְהוֹם מִתְרַחֵש אֵיזֶה נֵס לֹא צָפוּי

וְקוֹל צָלוּל כִּצְלִיל טָלוּל שֶל נַעֲרָה נִסְתֶּרֶת

בְּחֵיק הָעֲלָטָה מַמְשִיךְ לִקְרֹא שָם בְּעַל-פֶּה

פּוּנְקְט מֵאוֹתוֹ הַמָּקוֹם בְּדִיּוּק בּוֹ נִקְטַע הָאוֹרֵחַ, כְּאִלּוּ

תָם וּבָטֵל בְּנִגּוּד לְחֻקָּיו שֶל הַטֶּבַע אוֹתוֹ הַהֶבְדֵּל

בֵּין מְהִירוּת הָאוֹר לְשֶל הַקּוֹל, וְהַפּוֹאֶטָה

שוֹמֵעַ הָמוּם אֵיךְ אוֹתָהּ אַלְמוֹנִית שָם קוֹרֵאת אֶת שִירוֹ עַד תֻּמּוֹ.

"שִירָה הִיא כְּמוֹ קְרִיאָה שֶל s.o.s ," הוּא סָח בְּלַחַש,

"וְכָל תְּשוּבָה הִיא נֵס"

וְאָז נִדְלָק פִּתְאֹם הָאוֹר...

* * *

עמוס גלבוע

החרם על ישראל אינו חדש

 נושא החרם על ישראל אינו חדש. זה למעלה מ-10 שנים קיים גוף בינלאומי BDS, (ראשי תיבות באנגלית של חרם, משיכת השקעות, סנקציות) הקורא להחרים את מדינת ישראל מכיוון שהיא מדינת אפרטהייד ואין לה זכות קיום כמדינה יהודית. מדובר בגוף קטן של שמאל וימין רדיקאלים, במשולב כמובן עם גורמים פלסטינים, שלא זכה להרבה הצלחות חרם, ולמעשיו לא  היתה תהודה תקשורתית רבה.

והנה, בתקופה האחרונה, רעיון החרם של הגוף הקיקיוני הזה זוכה לתמיכה בלתי רגילה.   עיקרה של תמיכה זאת  באה מקירבנו, מתוך עם ישראל. נציבות האיחוד האירופאי אומנם יצאה לפני כמה חודשים בחרם על השקעות  מחקר בשטחים שמעבר לקווי 1967, וישנם גופים שונים בעולם המחרימים את ישראל (מול הרבה גופים שדווקא מחזקים את קשריהם עם ישראל), וסכנות חרם קיימות תמיד, בסבירות כזאת או אחרת –  אך הקולות החזקים ביותר, המפחידים  והמאיימים ביותר על חרם הממשמש ובא, באים מתוכנו.

לא מהשמאל הרדיקאלי הישראלי  הפוסט ציוני התומך ב-BDS, אלא מתוך המחנה הציוני, ומתוך ממשלת ישראל עצמה, המצויה במשא ומתן עם הצד הפלסטיני. במרכזו נמצא שר האוצר שלנו, שקבל עם ועדה הכריז שאם המשא ומתן עם הפלסטינים יכשל, ואם ישראל תואשם בכישלון, כי אז יהיה עלינו חרם אירופאי, הייצוא שלנו יפגע בכ-20 מיליארד שקל בשנה, עשרת אלפים ישראלים יפוטרו, רמת החיים של כל אזרח תצנח, כל תקציבי הרווחה והבריאות ייפגעו, ועוד כהנה וכהנה אסונות כלכליים ינחתו עלינו.

זאת תופעה חסרת תקדים. איזו מדינה, איזו חברה עסקית, איזה אדם פרטי, יבוא וילחץ על עצמו, במו ידיו, שעה שהוא מצוי בתהליך של מו"מ?

הדעת נותנת שמי שלוחץ הוא דווקא הצד השני, החפץ שעל ידי הלחץ הוא ישיג ויתורים לטובתו. ואצלנו העולם הוא הפוך! השתגענו? מה הסיבה לכך?

באים ואומרים הלוחצים והמפחידים, שכל תכליתם היא להגיד לעם את האמת בפנים ולא להסתיר אותה ממנו. הודעה רשמית בנוסח זה יצאה מלשכתה של השרה ציפי לבני. אין לי שום ספק כי לבני ולפיד ואחרים במפחידים רוצים רק את טובתה של המדינה, אך  אני רוצה להעיר:

ראשית, אין דבר כזה שהוא "אמת" ביחס לעתיד, בודאי לא בתחזיות כלכליות שונות מול מצבים דינמיים עם עשרות משתנים. למה דומה  ה"אמת" של לפיד, או ליתר דיוק של האגף הכלכלי במשרדו? לכך שראש אמ"ן, האלוף כוכבי, שהציג מצב עובדתי של 170 אלף רקטות וטילים המצויים בידי אויבי ישראל ברגע נתון, היה מוסיף ואומר כי משמעות הדבר שברגע שהם יירו אזי יהיו לנו כ-170 אלף הרוגים. כמובן שהוא לא אמר כך, כי זאת שטות גמורה.

שנית, אם כבר להגיד את "האמת" הרי שצריך היה שר האוצר להציג את המאזן המיספרי המלא, וגם לבוא ולהגיד בערך כך: אם יהיה הסדר, בעזרת השם, ונצטרך להעתיק ממקומם  כמאה אלף איש מההתנחלויות שלא בגושים, זה יעלה לנו הרבה כסף.  משהו כמו 100 מיליארד דולר.

והערה עקרונית לגבי ההתנחלויות. לדעתי, כל תוספת של התנחלות היא בגדר מהלך הרסני הפוגע במדינה, שלא לדבר על הכרזות סרק של בנייה. אם נידרש להתמודד מול האירופאים ולהגיע אתם להבנה, הרי זה בראש ובראשונה  בנושא ההתנחלויות. דהיינו, להקפיא אותן  לזמן בלתי מוגבל! לדעתי זהו צו השעה המעשי, גם מול סיכוני חרם אירופאים מעורפלים.

* * *

יהודה דרורי

הבריון של השכונה מאיים עלינו בחרם

מה כבר לא עשו ידידינו האמריקאים כדי לשכנע אותנו לתמוך ולבצע את מדיניות החוץ חסרת ההיגיון שלהם? הם עושים זאת עם ה"מקל והגזר"... ואנחנו חייבים להיות תחמנים בכדי להסכים לכאורה לגחמות שלהם במדיניות החוץ כדי להמשיך ולהינות מן הגזר ובו-זמנית להימנע מעונש המקל... אבל ג'ון קרי כיום מהלך עלינו אימים בסיסמה מאיימת של "חרם עולמי" אם לא נקבל את פתרונותיו...

על איזה חרם הוא מדבר בכלל?

הסיכויים להסדר או חרם

חשוב שנבין שהרעיון של "שתי מדינות" אינו מקובל כיום, לא עלינו ולא על הפלשתינאים, למרות זאת ארה"ב ואירופה מנסות לדחוף זאת לנו ולאבו-מאזן בכל הכוח...

קשה להבין כיצד אדם מנוסה כג'ון  קרי מתעלם מהתנאים החיצוניים של אנדרלמוסיה, השוררים כיום במזרח התיכון – מסכנת השתלטות החמאס ביו"ש ואלקאעידה בגבולותינו, ומנסה בכל כוחו לחדד את הקונפליקט הישראלי-פלשתיני ע"י כפיית "פתרונותיו", וזאת כאשר כל בר דעת מבין שניתן יהיה ליישב פה את הקונפליקטים (אם בכלל), לאט, לאט ובסבלנות אין קץ – ורק על בסיס של הסכמים קטנים פה ושם ניתן לשמור על לפיד "הסיכויים להסדר" שלא יכבה.

יש להניח שהגישה של "פתרונות קרי" תבטיח שהן אבו-מאזן והן נתניהו ישיבו לו תשובה מתחמקת להצעותיו ושום דבר לא יקרה עד אשר קרי יוחלף כאשר אובמה יסיים תפקידו...

סיכויי ההצלחה של החרם העולמי

אין זה משנה כלל אם קרי יצליח או ייכשל, אבל הוא היה צריך להתבייש לנפנף באיום של הדה-לגיטימציה והחרם זה שמנהל השמאל הפשיסטי נגדנו בארץ ובעולם. החרם החדש מבוסס על הסיסמה הפרופוגנדיסטית: "אפרטהייד", שאין בינה לבין המתחולל באזורנו שום דבר משותף, אלא שהנבלים הללו החליטו שאם הדבר הצליח בנושא דרום אפריקה, זה יעבוד גם פה.

להזכירכם  שהמוסלמים באזורנו ובעולם החלו מזמן במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל ע"י הכחשת השואה (דהיינו: "לא הייתה שואה ולכן אין סיבה להקמת מדינה ליהודים") – האם זה הצליח? לא! כי השקר פה היה כל כך ברור שאפילו ממשלות מוסלמיות במדינות מתפתחות לא העזו לקנות אותו.. (ארדואן  בטורקיה כן תמך בשקר הזה).    

"אפרטהייד" בסכסוך שלנו עם הפלשתינים הינו שקר ברור  שיש לפעול במרץ כדי לחשוף אותו ככזה. הוא מבוסס על הטעייה כאילו אנחנו שולטים על הפלשתינאים ביהודה ושומרון ומונעים מהם ביטוח בריאות, ביטוח לאומי וביטוח פנסיה – (הנבלים כבר קבעו את "ארץ ישראל השלמה" כעובדה...)

החרם שהתחיל על תוצרת מההתנחלויות (ונכשל כמעט לחלוטין), הוצמד כיום ל"אפרטהייד" (נוסח דרום-אפריקה). חלק ממחרימי התוצרות של ההתנחלויות מחו"ל, הפסיק זאת לאחר שנוכח שדבר זה יגרום לפיטורי אלפי בעלי משפחות פלשתינאיות המעוסקים בתעשיות שהקימו מתנחלים ואזרחים ישראלים.

חלוצי החרם ותומכיו

בימים האחרונים החרם הפך להיות יותר מאיים ויותר כלכלי, כאשר מיספר בנקים באירופה הודיעו על חרם כנגד חברות בנייה ישראליות הפועלות בשטחים ונגד הבנקים המממנים אותם. הבנקים הראשונים היו בשוודיה – דבר שאינו מפליא כלל וכלל אם נזכור ששוודיה היתה זו שתמכה בכלכלה הנאצית במלחמת העולם השניה... האנטישמיות השבדית מוכרת לנו...

לאחרונה הצטרפו שני מוסדות פיננסיים בדנמרק, ואין הדבר מפתיע אם מבינים ש-20% מדנמרק היא כיום מוסלמית, בעיקר עם פליטים מהמזרח-התיכון עם המון רגשי אשמה (כי הם נטשו את המערכה), ומצד שני הם התחילו לנגוש בכופרים הנוצרים בדנמרק שפשוט מפחדים מהם.

מעניין את מי יחרימו הבנקים בשויה אם חברות הבנייה הישראליות יפנו לקבל מימון מחברות אד-הוק שיוקמו פה לתת מימון לבנייה, ללא קשר ברור לבנקים בישראל?

מדוע החרם ייכשל?

ישנם דרכים רבות לעקוף או להכשיל חרם. אחת הדרכים היא לפנות לתקשורת העולמית שנשלטת בחלקה ע"י יהודים ולבקש שיספרו לכול את האמת על "פרופוגנדת האפרטהייד".      עלינו לנצל את הנדבנים היהודים בעולם, התומכים באוניברסיטאות, כדי להשפיע שם שלא לה,כנע לפרופסורים הרדיקליים האנטי ישראלים...

כאמור ניתן כיום לשנות שמות מותגים ולתחמן מקורות ייצור... אבל בעיקר אנחנו צריכים לזכור שהחרם מצד העולם המוסלמי אינו מדאיג אותנו כי קשרינו הכלכליים שם הינם אפסיים.

מצד שני ניתן לומר בבירור שמדינות רבות בעולם הרחב לא יצטערו אם הכלכלה הישראלית,  הנחשבת כיום לחזקה בעולם, אכן תיפגע (קינאה + אנטישמיות תורשתית...)

אלא שבסיכום, רוב מדינות העולם המערבי זקוקות לטכנולוגיות המומצאות והמופצות מישראל, הטכנולוגיות הנוצרות בארץ חשובות לתעשיות רבות בעולם, והיצוא החקלאי הישראלי מזין כיום את אירופה והמזרח הרחוק בשפע לא ייאמן. האם הם ירו לעצמם כדור ברגל בגלל הפאשיזם-השמאלני התומך באיסלם הקיצוני?

* * *

יונתן גורל

יָם וְאָדָם

יָם לֹא מִתְבַּיֵּשׁ לַהֲמוֹת וְלִקְצֹף

יָם אָדִישׁ לַמַּרְאוֹת וְלָאֲנָשִׁים

יָם לֹא מַכִּיר לְעַצְמוֹ בְּיָפְיוֹ

יָם לֹא מִסְתַּנְוֵר מִיִּפְעָתוֹ

אָדָם נִצָּב לְחוֹף חוֹלֵה גַּעְגּוּעִים

גַּלִּי נִשְׁמָתוֹ הוֹלְכִים וּמִתְרַסְּקִים

כְּשֶׁנּוֹגַעַת בָּהֶם שְׁקִיעָה מוּפַזָּה

דַּמָּהּ וְאַדְמִימוּתָהּ אוֹתוֹ מַכְתִּימִים

חֲלוֹמוֹת מַדְבִּיקִים מַרְאוֹת וְזִכְרוֹנוֹת

זְמַן כְּיָם לֹא עוֹמֵד מִלֶּכֶת

הֶמְיַת גַּלִּים מִתְדַּפֶּקֶת לְחוֹף

מְבַקֶּשֶׁת לְהַגִּיעַ

מְבַקֶּשֶׁת עוֹד

* * *

צבי י' כסה

הרהורים על "מדינה יהודית"

ההגדרה "מדינה יהודית" שורה עלינו כאחד המושגים הרעיוניים הבסיסיים  ולידה "יהודית ודמוקרטית" כהוויה משטרית ובעת הזאת כתביעת תנאי מדינית מהפלשתינים. אלא שבחינה למשמעות המושג מעלה בעייתיות:

שגגה נפלה אצל בן גוריון כשבמגילת העצמאות רשם "מדינה יהודית". הרצל דיבר על "מדינת יהודים" כי "יהודית" הוא מושג ומדינה קמה על בני אדם, על "יהודים" ולא על מושגם. אלא שהחלטת האו"מ, נובמבר 47' דיברה על Jewish State – וב. ג. דבק ביהודית. ומיד תיקן כדרוש: "היא מדינת ישראל", כי זה עם ישראל וזו ארץ ישראל ומדינה גזורה על אֶרֶץ.

המילה יהודית לעצמה מהי, מה הפירוש שלה. לא כשהיא באה בסמיכות למילה מדינה או למסורת אלא כשהיא  עומדת לבדה?

יהודית כעברית?

סביר שהיא איזו נגזרת משבט יהודה. לא. כי עֵשו נשא אישה בשם יהודית והיא בת בארי החִתִי (בראשית כו', לד). בשנית מופיעה המילה במלכים ב' (יח', כו'): ויאמר אליקים בן חילקיהו ושבנה ויואח אל רבשקה, דבר נא אל עבדיך ארמית... ואל תדבר יהודית...

פעם שלישית המילה בנחמיה (יג', כד') שעלה מבבל: "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם."

 אנגלית היא שפה וכך גם צרפתית. מהי המילה יהודית? האם היתה שפה לשבט יהודה או שזו מילה נרדפת לעברית או אולי זו איזו שפה ילידית אחרת? מיהו שיידע.

על אף התהייה הזאת נקבל הנחה שהיהודית היא שפה. אם כך, הפירוש של "מדינה יהודית" הוא "מדינת שפה" ואז של מי היא? אנגלית היא שפה אבל, אנגליה היא ארץ. לכן, מדינה אנגלית הזיקה היא לארץ אנגליה. ולא יאמרו English State אלאState of England .

צרפת France היא ארץ וההגדרה "מדינה צרפתית" היא גזורה על הארץ. וכך גרמנית היא שפה אבל גרמניה היא ארץ. לכן יגדירו "דויטשלאנד" (לאנד – ארץ).

במקרה שלנו כאן "יהודית" איננה ארץ ולא אפשר להגדיר "מדינה יהודית" שפירושה. כאמור, מדינת שפה או מושג אחר. כך מאותה הסיבה אין הגדרה ספציפית "מדינה ערבית". יש מצרים, ירדן, סוריה ואחרות ואין מוגדרת "מדינה ערבית" שהיא שפה נתוקה מארץ.

צריך לחזור: ראשית, להבנה כי יהודית זה מושג ומדינה איננה של מושגים אלא של בני אדם. לכן, מדינת היהודים כגרסתו של הרצל.

ושנית צריך לחזור למקור: יעקב אבינו, אבי האומה, נאבק עם אלוהים ואנשים: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל" (בראשית לב', כד'). לא נאמר לו שמך יהודי אלא ישראל. והארץ היא ארץ ישראל. והגדרת מדינה נוגעת לאֶרֶץ. ולכן, מדינת ישראל. ועל כן מדינת ישראל היא לא יהודית אלא מדינתו של עם ישראל (או של העם היהודי למי שמעדיף) כמו שאנגליה היא מדינתו של העם האנגלי וצרפת של העם הצרפתי. ומכאן שהכרה פלשתינית במדינת ישראל בהגדרה מכילה את הכרתם במדינת היהודים שהם בני ישראל אביהם.

ושלישית צריך להגדיר הגדרת אמת: מדינת ישראל היא מדינתו של עם ישראל. (ואף מי שמתעקש לומר מדינה יהודית) לא נפתרה הבעייה כי זו איננה האמת. והאמת היא  כי במדינה הזאת יש למעלה מ-20% אזרחים לא יהודים. אשר על כן מי שאינו מוסיף: "מדינתו של עם ישראל ושל כל אזרחיה" אינו אומר אמת – אפילו אם הפלשתינים יחתמו על התנאי של נתניהו...

גם לנאמני ההגדרה "יהודי", מה יותר פשוט ובסיסי ותואם אמת "מדינתו של העם היהודי ושל כל אזרחיה"?

חולק עלי טוען שאף מדינה לא מוסיפה "ושל כל אזרחיה". צודק. כי הם לא אומרים "של העם האנגלי" לו אמרו כך, היו נאלצים לתוספת "ושל כל אזרחיה."

היהודים הישראליים לא רוצים להסתפק "במדינת ישראל". לו הסתפקנו בהגדרה זאת, ברור ממנה כמו ממדינת אנגליה שהיא של כל אזרחיה. בהגדרה כזאת לנו יתרון גניאולוגי: אף אחד לא יודע מי היה האנגלי הראשון או הדני הראשון. אנחנו כן יודעים – יעקב = ישראל אבינו. הכרה במדינת ישראל תקפה יותר כי היא אמת ואין דמוקרטיה בלתה.

וראוי לספר ל-99% היהודים הישראלים שלא היו כאן לפני 48', כי אנחנו – דור המייסדים הראשון והשני – חלמנו להקים מדינה עברית, שפה עברית, ספרות עברית ועבודה עברית בניסוח המכיל כל של ברנר: "תחי העבודה העברית האנושית" – האנושית, היא המבחן של העברית-היהודית.

אהוד: בהקשר לפלסטינים, ולסהרורי ג'ון קרי, ולשליט המוקטעה המתעתע אבו מאזן – אז אנחנו לחינם מתפלפלים בינינו! לא יהיה שלום ורק הטרור יגבר אם זה ייראה שכאילו מתקרבים לאיזשהו "שלום"! חבל על הזמן המוקדש לוויכוחים העקרים האלה! אף אחד ברמאללה לא מתעניין בהם, וגם לא בטימבוקטו!

* * *

יוסי מנור

מה בין זילבר אריאל לאוניברסיטת אריאל?

שיעור מבוא באזרחות

כשהחרמתם את היכל התרבות באריאל, זה היה בסדר.

כשהתנגדתם לפתיחת אוניברסיטה באריאל, זה היה בסדר.

כשאוניברסיטת חיפה נמנעה להעניק תואר ד"ר לשם כבוד לזוכה פרס נובל, פרופ' אומן, גם זה היה בסדר.

כשקראתם, דחפתם, יזמתם והסתתם לחרם אקדמי וכלכלי על ישראל, זה היה בסדר גמור.

כשהדרתם מרצים ימניים מן האקדמיה הישראלית, זה היה בסדר גמור.

כשקראתם לבגין רוצח ולשרון רוצח, גם זה היה בסדר גמור.

מה לכם כי תלינו כעת על דעותיו של אריאל זילבר?

מה לכם כי תלינו על פיטורי אדם ורטה?

טלו קורה מבין עיניכם! צבועים!

היעלה על הדעת כי מי שחרד כל כך לחופש הביטוי של אדם ורטה יסתום פיות כשמדובר על אריאל זילבר? הייתכן כי "אבירי הצדק" יהפכו לחיות צמאות דם כשמדובר במישהו שחושב ומביע דעה שונה מדעותיהם? האם דעה לגיטימית תיחשב כזו רק כשהיא חילונית שמאלנית, אך "חשוכה ומסוכנת" כשהיא דתית ימנית?

איני מסכים, אף לא עם אחת מדעותיו של אריאל זילבר, אך אני חושב שהוא ראוי לפרס מפעל חיים על יצירתו המוזיקלית, בזכות ולא בחסד.

איני חושב שצריך לפטר מורה בשל דעותיו ותהיינה אלו אשר תהיינה. אך מי שמסית ומדיח כנגד דעות מסוימות, בל יתפלא, פן יירדף בשל דעותיו שלו. מי שמייצר משטרת מחשבות רודנית, כשנוח לו, אל יופתע, אם ימצא עצמו תחת אותה מטרייה רודנית ביום המחרת.

השמאל הרדיקלי, מבית מדרשה של אחינועם ניני ודומיה, הפך למחולל החרמות הראשי במדינת ישראל, שונא ומקלס וסותם פיות מקצועי. השמאל הרדיקלי בישראל, הפך שופר תעמולה נוטף שקרים וארס בשירות טובי האנטישמים האירופיים. השמאל הרדיקלי בישראל הפך אנטי ציוני אדוק במקרה הטוב, ואנטישמי ממש במקרה הרע.

מי שעסוק מבוקר עד ערב בייזום חרמות, בהשמצות ובדה-לגיטימציה, מי שמפיץ שנאת חינם לכל עבר וזורע רוח, בל יתפלא אם יקצור סופה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.2.14

* אריאל זילבר זכה בפרס אקו"ם על מפעל חיים. מהו מפעל חייו, עליו קיבל את הפרס? תרומתו למוסיקה הישראלית. איש לא חשד שהוא קיבל את הפרס על דעותיו הגזעניות והתבטאויותיו החשוכות.

אבל דירקטוריון אקו"ם החליט, שעות אחדות לפני הטקס, לשנות את ההגדרה מפרס על מפעל חיים לפרס על התרומה למוסיקה הישראלית. זו החלטה פופוליסטית, התקפלות בפני לחצים ואיומים. אילו מלכתחילה הוגדר הפרס כפרס על התרומה, אין כל בעיה בהגדרה. אבל השינוי ברגע האחרון, הוא מעשה מכוער. לא חייבים לתת לאדם פרס, אבל אם מעניקים לו פרס, ראוי לעשות זאת בצורה מכובדת וראויה, ברוחב לב.

* אחרי הפעולה בג'נין, במבצע "חומת מגן", כלת פרס ישראל יפה ירקוני השוותה את צה"ל לנאצים. כזכור, "חומת מגן" היתה פעולת מגן אחרי למעלה מאלף נרצחים בפיגועי טרור. בג'נין נהרגו חיילים רבים בשל דבקות מוגזמת וקיצונית בעקרונות טוהר הנשק. הדברים הללו של יפה ירקוני היו נתעבים לא פחות מדבריו הנתעבים ביותר של אריאל זילבר. מיד החלו קריאות להחרים אותה.

בתגובה כתבתי מאמר תחת הכותרת: מֶה חָטַא 'האמיני יום יבוא'"? – לצד הוקעת דבר הבלע של ירקוני, הצעתי להפריד בין דבריה לבין האמנות שלה, ויצאתי נגד החרם.

קל וחומר, כאשר מדובר באריאל זילבר, שאינו רק מבצע אלא יוצר, ושתרומתו במשך עשרות שנים לתרבות הישראלית גדולה יותר.

* דעותיו הגזעניות של אריאל זילבר בלתי נסבלות. מה פירוש בלתי נסבלות? שעקרון הסובלנות אינו חל עליהם. אולם עקרון הסובלנות תובע מאיתנו לגלות סובלנות כלפי היוצר, ולבטא את הערכתנו ליצירתו, חרף עמדותיו הבלתי נסבלות.

* יש לציין, שאריאל זילבר הוא אנטי ציוני – כן, אנטי ציונים יש לא רק ב"שמאל" הרדיקלי אלא גם ב"ימין" הרדיקלי. הוא בז להרצל ולציונות, כמו הגרועים שבחרדים ובכהניסטים. אך כפי שרדיקליות מ"שמאל" אינה מוחקת את הישגיהם האמנותיים של נתן זך ודן אלמגור, כך הרדיקליות של זילבר, חולנית ככל שתהיה, אינה מוחקת את הישגיו האמנותיים הגדולים. שיריו היפים יהיו אתנו שנים רבות אחרי שהתבטאויותיו הקיצוניות תשכחנה.

* ולמי שספק בידיו אודות האנטי ציונות של זילבר, הנה ציטוט: "סוף לציונות זו התחלת הגאולה. מי עוד לא מאס באגדה של הרצל? אנחנו כאן לא בגללו, הוא רצה שנתנצר רחמנא לצלן."

המשפט הזה הוא הכיתוב תחת שיר שזילבר העלה ביוטיוב, שנקרא "יש דין ויש דיין," שבו הוא מבטיח שאלוהים ייפרע מכל מי שהיה שותף להתנתקות. יש מי שכבר שילמו "הבן כבר הורשע והאב כבר לא שווה גרוש," ובהמשך הוא מבטיח עונש לכל השותפים, מגנרל ושופט ועד חייל פשוט, עם תמונות של הבאים בתור. שיר הסתה נורא (עם מנגינה מקפיצה, מדליקה).

ולגבי השנאה להרצל ולציונות – הנה כי כן, חוק הרדיקלים השלובים. הרצל וב"ג הם מושא השנאה של האנטי ציונים הרדיקליים, משמאל, מימין ומן החרדים. הם כל כך דומים אלה לאלה. אותו טירוף. וכל מי שלא מאס ב"אין זו אגדה" של הרצל, ימאס בתשלובת הבזויה הזאת.

* מהומת אריאל זילבר האפילה, לצערי הרב, על הענקת פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם לחתן השני, באותו טקס, המשורר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו. מלבד היותו יוצר מחונן, מהגדולים שפעלו ופועלים כאן, גמזו גם ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. הוא איש המיינסטרים הציוני, שעה שיש הרואים במיינסטרים משהו מיושן, נלעג, שאינו סקסי כמו הרדיקליות למיניה, מכאן ומכאן.

* במסמך קרי, על פי ההדלפות (בהנחה שההדלפות נכונות, וזאת איני יודע), יש מיספר נקודות חיוביות:

הכרה פלשתינאית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מאחר ואי הנכונות הפלשתינאית להשלים עם זכות קיומה של מדינה יהודית היא הגורם לסכסוך, הרי שהצהרה פלשתינאית כזו, אם תהיה, היא משמעותית ביותר.

ב. ויתור פלשתינאי על טענת "זכות" השיבה. אם אכן יהיה ויתור פלשתינאי כזה, הוא בהחלט בעל חשיבות רבה.

ג. הכרה בזכותם של יהודי ארצות ערב לפיצוי על הפוגרומים והביזה בעת מלחמת העצמאות ובעקבותיה.

* נקודות שליליות במסמך קרי:

א. נסיגה ישראל לקווי 49' (עם חילופי שטחים). אין לכך כל הצדקה, כיוון שמלחמת ששת הימים של ישראל היתה מלחמת מגן מובהקת, בה ישראל שיחררה שטחי ארץ ישראל החיוניים לביטחונה. זכותה של ישראל לספח לריבונותה שטחים ששחררה במלחמת ששת הימים, היא עקרון שאין לוותר עליו. אני מצדד בפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית, המאיימים על זהותה היהודית דמוקרטית, אך בשום אופן לא נסיגה לקווי 49' ולא ויתור על גבולות בני הגנה.

ב. נסיגה מבקעת הירדן – משמעות הדבר ויתור על גבולות בני הגנה ועל שטח התיישבות שהאוכלוסיה הפלשתינאית בו מצומצמת ואין בו סכנה דמוגרפית. נסיגה כזו עלולה לחשוף את ישראל לרצף טריטוריאלי בשלטון אל-קאעידה מפקיסטן עד כביש 6.

ג. פיצויים לפליטים הפלשתינאים – אין סיבה שבעולם שישראל תפצה את התוקפן על תוקפנותו הרצחנית. על מדינות ערב לשקם את הפליטים הפלשתינאים וארבעת דורות צאצאיהם שבניגוד לכל מקום בעולם נחשבים אף הם, משום מה, ל"פליטים".

ד. חלוקת ירושלים – אין עם נורמלי שיסכים לחלק את בירתו. בוודאי שהעם היהודי לא יסכים לחלק את ירושלים.

* הבעייה העיקרית אינה מסמך קרי (אם אכן תוכנו דומה להדלפות הנ"ל) אלא התנהלותו של קרי, הלחץ הברוטלי שהוא מפעיל על ישראל תוך איומים בחרם ובחידוש הפיגועים. בכך הוא פוגע בסיכויי השלום ומחזק את הסרבנות הפלשתינאית.

אך מה נלין על קרי, כאשר בתוכנו יש מפחידנים מקצוענים, שזריעת פאניקה – אומנותם, ואינם חדלים להלך עלינו אימים, פעם ב"צונאמי המדיני", פעם ב"ספטמבר השחור", פעם ב"קרע חסר תקדים עם ארה"ב," פעם בחרם ובבידוד. הפחדה, הפחדה, הפחדה. זאב, זאב, זאב.

ללהקת המפחידנים והמאיימים בחרם, התווסף לאחרונה שר האוצר יאיר לפיד. לפיד ביקש וקיבל מנדט מבוחריו לשמור על שלמות ירושלים. הוא נוהג להסביר בכל ראיון ש"ירושלים אינה מקום אלא רעיון, ואת הרעיון הזה אי אפשר לחלק." עמדה כשלו עלולה להכשיל את המו"מ ואז שוד וחרם וזה נשמע כמו אוי אוי אוי.

* אגב, ירושלים אינה רק רעיון אלא קודם כל מקום. הציונות אינה תנועה מטפיזית אלא תנועה הפועלת בהיסטוריה ובגיאוגרפיה האמתיים. הציונות החזירה אותנו לציון האמיתית, לא לירושלים של מעלה.

* המרכיב המשמעותי ביותר בהצעותיו של אבו מאזן, הוא הסירוב המוחלט להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית. הרי זה מוקד הסכסוך. מהסירוב הזה מתחיל הסכסוך וממנו נובע המאבק הפלשתינאי. הסירוב להכיר בזכות זו, מעיד על אי נכונותם של הפלשתינאים לשלום ולסיום הסכסוך, אלא על חתירתם להסכם שישפר את תנאיהם בהמשך המלחמה, כפי שהיה הסכם אוסלו.

* אם, כפי שאומרים אנשים בקירבנו, ההכרה לא חשובה, לא משמעותית; באמת, מה זה חשוב? אנחנו זקוקים להכרה שלהם? אם זה באמת כל כך לא חשוב, ממה נובע הסירוב העקשני כל כך של אבו מאזן, להכרה הזו? מה אכפת לו לעשות מחווה כזו כלפי הפרטנר להסכם שלום, אם היא בסך הכל הצהרה חסרת תוכן, בעוד הוא מקבל מדינה עצמאית? מדוע זה חשוב לו עד כדי כך, שיוותר על מדינה על בסיס קווי 67' אם יידרש להכיר בישראל (הרי אין דבר כזה להכיר בישראל לא כמדינה יהודית, כי אין ישראל שאינה מדינה יהודית)?

התשובה ברורה – ההתנגדות לקיומה של ישראל היא לב הזהות הלאומית הפלשתינאית. ולפיכך, הם מוכנים אולי להסכם, אך לא לשלום.

* יש מרכיב אחד משמעותי יותר מסעיפי תכניתו של אבו מאזן – הסעיף החסר. אין בו ויתור על טענת "זכות" השיבה. העדר הסעיף הזה, לצד הסירוב להכיר בישראל, אומר הכל. מבחינת הפלשתינאים, הסכם עם ישראל היום הוא שלב בתוכנית השלבים לחיסולה של ישראל. השלב שאחרי גימודה לקווי 49' הוא הצפתה במיליוני פלשתינאים, כדי להטביע אותה בדמוגרפיה.

* הרעיון על פיו נאט"ו יגן על ביטחון ישראל הוא בלתי קביל לחלוטין. ברגע שחיילי נאט"ו יתחילו לחזור הביתה בארונות, תגאה האנטישמיות לשיאים חדשים. לא בכדי השתיתה ישראל את ביטחונה, מאז הקמתה, על צה"ל, ועל העיקרון שאף חייל זר לא יפגע בהגנה על ישראל.

* עלינו להיות מציאותיים. הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים" בלתי ישים. מדינה פלשתינאית – גם בגבולות 49', לא תהיה בת קיימא והקמתה לא תסיים את הסכסוך, להיפך. יש לצאת מן הקופסה הזאת, ולחזור לרעיון הפשרה הטריטוריאלית במסגרת האופציה הירדנית.

* כלי תקשורת שלעגו לאיזכור הפוגרומים ביהודי ערב ולדרישת הפיצויים ממדינות ערב, פתאום החלו לקדם את הרעיון, ברגע שהתברר שהוא חלק מתוכנית קרי.

אבל עצם הדרישה הזאת מעוררת את מיצי הקיבה של אנטי ציונים מסוגו של פרופ' יהודה שנהב. הנ"ל כותב שהציונים מנצלים ניצול ציני את החרמת רכושם של "היהודים הערבים" על מנת להצדיק את שוד הפלשתינאים שנועד לחלק את רכושם לאשכנזים.

שאול סלע, אחד מחסידיו השוטים של המסית האנטי ציוני הנ"ל, כתב בתגובה לצרור הערותיי הקודם, בו התייחסתי לנושא, שאת הפשעים נגד משפחתו ה"עיראקית" לא ביצעו ערבים אלא אשכנזים. הנ"ל מתגעגע כנראה, לראשיד עלי אל כילאני, ראש ממשלת עיראק ושותפם של הנאצים ושל המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שההסתה שלו הביאה לפרהוד – הפוגרום נגד יהודי עיראק. שם היה טוב למשפחתו של סלע, לא כמו "אצל האשכנזים." כעת, לא נותר אלא להעסיק את האנשים הללו כמורים לאזרחות ולמחשבת ישראל במערכת החינוך הישראלית.

* על שנהב שמעתי, אך מיהו אותו סלע, שעד תגובתו, לא נתקלתי בו? מסתבר שהנ"ל מפעיל אתר הסתה אוטו אנטישמי גזעני, שכותרתו "המאבק המזרחי". כותרת המישנה שלו: "הציונות האשכנזית, אֵם לזנות ולתועבות הארץ."

 אגב, כאשר הוא אומר "הציונות האשכנזית", אין כוונתו – לעומת ציונות אחרת, נניח הציונות המזרחית. כלומר, הציונות היא אשכנזית. והאתר שלו מסית ומדיח נגד האשכנזים. ומיהם האשכנזים? לא בני העם היהודי יוצאי תפוצות אשכנז, כי את דעתו על העם היהודי, ניתן להסיק מהמוטו של אתר התועבה: "אין עובדה אחת שמוכיחה את קיומו של העם היהודי." השבוע הוא יצא בכותרת מסיתה: "אורי הייטנר גזען אשכנזי וצורר." נו, יש מתאים ממנו להיות מורה לאזרחות?

ואגב, בלי קשר להסתה של האוטו-אנטישמי הזה, אני כלל לא אשכנזי. כל החלוקה לאשכנזים ומזרחים אנכרוניסטית. אני יהודי, ציוני ישראלי, יליד הארץ. ילדיי הם דור שני של ילידי הארץ מצידי ודור שלישי של ילידי הארץ מצד אימם. הם דור רביעי של ישראלים מצידי ודור חמישי של ישראלים (או ליתר דיוק ארצישראליים) מצד אשתי. אז מה אשכנזי בהם? כמובן שמעניינת אותי ההיסטוריה המשפחתית ובהיסטוריה המשפחתית אבי גדל בעיירה רדאוץ שבבוקובינה. הייתי שם, והתרגשתי להיות שם. אבל האם אני רדאוצי? כמובן שלא. אימי גדלה בעיר רובנו בפולין. היא לא סיפרה דבר עד מותה, ואת עיקר ידיעותיי על רובנו למדתי מספרו המעולה של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", שגם הוריו באו מאותו מקום. כן, התרגשתי לקרוא על רובנו בספרו של עוז. אבל האם אני רובנאי? כמובן שלא. ואם איני רדאוצי ואיני רובנאי, למרות שרדאוץ ורובנו משמעותיות להיסטוריה שלי, קל וחומר שאיני "אשכנזי", כי הזיקה שלי ליהדות רוסיה או גרמניה, למשל, אינה שונה מהזיקה שלי ליהדות עיראק או אתיופיה, למשל. אלה ואלה תפוצות הגולה של עמי, ונוצרו בהם נכסי תרבות יהודיים אדירים. הנכסים הללו הם המורשת שלי כיהודי. ה"אשכנזיות" אינה חלק מזהותי ואין לי כל עניין בה.

* אני אמביוולנטי ביחסי לצו הביניים של בג"ץ, האוסר העברת תקציבים לישיבות שגיוס תלמידיהן נדחה. עקרונית, אני שולל את עצם התקצוב למשתמטים מצה"ל, ומקווה שחוק "השוויון בנטל" יקבע זאת באופן ברור וחד משמעי.

מצד שני, אני נגד התערבות בג"ץ בנושא. זהו אחד הנושאים הנפיצים והרגישים בחברה הישראלית, ומן הראוי שילובן במערכות הציבוריות, החברתיות, התקשורתיות ובעיקר במערכת הפוליטית. ואכן, המערכת הפוליטית יושבת על המדוכה, בדיונים על חוק השוויון בנטל. יש לעשות כל מאמץ להגיע להסכמות, ואין כל מקום להתערבות משפטית, שמעצם טבעה – נוטה להכרעות של שחור לבן, כאשר המציאות המורכבת מחייבת גישה יצירתית. המסר לבית המשפט העליון צריך להיות: אל תעזרו ואל תפריעו.

* ביד הלשון: בשבוע הבא יתכנס בראשל"צ הכנס השנתי "לשון ראשון" – כנס השפה העברית. זו השנה השנייה, שלצד פרס ראש הממשלה ע"ש אליעזר בן יהודה (אותו תקבל השנה היועצת הלשונית של "קול ישראל" רות אלמגור רמון) מחולק פרס ראש העיר ליצירתיות בשפה העברית, ע"ש מאיר אריאל.

מאיר אריאל, המשורר הענק, היה המאהב הגדול של השפה העברית. הוא לש בה ביצירתיות יוצאת דופן ואפה ממנה את טובי המאפים של המוסיקה והשירה העברית. אין ראוי ממנו, לכך שהפרס על יצירתיות בעברית, יקרא על שמו.

בפרס מאיר אריאל 2014 זכה מאהב נוסף של השפה העברית – הסופר והעיתונאי רוביק רוזנטל. רוביק, לשׁונאי אוטודידקט, הוא בעל הטור המעניין ביותר, לטעמי, בענייני השפה העברית – "הזירה הלשונית", ב"מעריב". בין 18 הספרים שכתב, ארבעה עוסקים בשפה העברית: "הזירה הלשונית", "חדוות הלשון", "הלקסיקון של החיים" – שפות במרחב הישראלי, "מילון הצירופים" – 18,000 מטבעות לשון בעברית החדשה: מקורות, גלגולים, שימושים. ניתן להוסיף עליהם את "מחברות נתיבה" – נתיבה בן יהודה ומלחמתה במשטרת העברית, בעריכתו.

הביטוי "הזירה הלשונית" מבטא את החשיבות הרבה שרוביק מעניק לשפה כמעצבת תרבות ישראלית, ולכן ראוי להיאבק עליה. "חדוות הלשון" – היא ביטוי לאהבתו של רוביק לעברית כשפה חיה. גישתו לעברית אינה מכופתרת, אינה נוקדנית, אינה חמורת סבר, אלא כאל לשון חיה ובועטת, זורמת, משתנה ומתפתחת. את דבריו הרציניים ביותר הוא כותב בקלילות והומור, ואין דבר שהוא סולד ממנו יותר מנפיחות וחשיבות עצמית יתרה. אני אוהב מאוד את גישתו ומקבל אותה.

גילוי נאות: רוביק הוא אדם משמעותי בקורות חיי. הוא העורך הראשון שנתן לי טור בעיתון יומי, עוד בשנות העשרים לחיי. הוא ערך את מדור דעות של "חדשות" זצוקללה"ה, וזה העיתון הארצי הראשון בו כתבתי. גם כעורך מדור דעות ב"מעריב" הוא פירסם מאמרים שלי, אם כי לא ככותב קבוע. לאורך השנים רוביק פרסם הערות ומכתמים רבים שלי ב"הזירה הלשונית" ופעם אף הגדיר אותי "יקיר המדור". אני אף מופיע ברשימת הקרדיטים לספרו "הלקסיקון של החיים".

"הזירה הלשונית" היא ההשראה שלי לכתיבת הטור "ביד הלשון". אני מצרף את גרסתו לתפילת הווידוי "על חטא":

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעִלְּגוּת לָשׁוֹן

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהֶרֶס הַבִּנְיָן:

עַל כִּי אֶת הָהִפְעִיל לְהֶפְעִיל הָפַכְנוּ

וְאֶת הַחִירִיק מִן הָעִבְרִית הֶשְׁלַכְנוּ

וְאֶת שִׁעוּרֵי הַדִּקְדּוּק לֹא הֶפְנַמְנוּ.

מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר, הַפַּעַם הֶגְזַמְנוּ.

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ,

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְטִיַּת גָּרוֹן

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעַצְלוּת הָהֶגֶה:

עַל כִּי הָיְתָה הַחֵית לְכָף וְהַסַּחַר לְמֶכֶר

וְהָיְתָה הָעַיִן לְאָלֶף וְהֶעָפָר לְאֶפֶר

נֶאֶלְמָה גַּם הָהֵא, לָאַשְׁפָּה תִּתְנָאֵל

וְעִמָּהּ גַּם הַיּוֹד: אֶל אֶל אִיסְרָאֵל.

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּזָדוֹן וּבִשְׁגָגָה

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּחִלּוּפֵי מִינִים:

שְׁלֹשָׁה יְלָדוֹת הָלְכוּ לַמַּתְנָ"ס,

הוֹצִיאוּ שְׁתֵּי שֶׁקֶל מִתּוֹך הַמִּכְנָס,

קָנוּ לְעַצְמָם מִינֵי תַּרְגִּימָה,

מִשָּׁמָּה פָּנוּ הֵם לְצֹמֶת הוֹמָה.

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּדְבָרִים בְּטֵלִים

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּמִלִּים רֵיקוֹת:

כִּי כְּאִלּוּ אַתָּה כָּזֶה קוּל וּמַגְנִיב,

יַעֲנוּ בַּמְּרוֹמִים מַלְאָכִים וְכָּאֶלֶּה

אֵיזֶה וָאלְלָה אַתָּה, כְּאִלּוּ דָה, כְּאִלּוּ מָה,

אֵיזֶה קֶטַע שִׁיוֹאוּ שֶׁחֲבָל עַל הַזְּמָן.

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקַלּוּת הַדַּעַת

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּהַעֲלָאַת גֵּרָה:

סַחְטִיקָה יָא בָּאבָּא, תַּגִּיד מַה נִּהְיָה

מַמַּצָּב, מַנְיָנִים, מַה נִּסְגָּר, מַנִּשְׁמָע

אָחִי, מַה קּוֹרֶה, אֲחוֹתִי, מַה נִּרְאָה

בַּבַּיי, יָאלְלָה-בַּיי, וְגַם הַלְּלוּיָהּ

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּיֶצֶר הָרַע

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּטֻמְאַת שְׂפָתַיִם:

פֵּרַקְנוּ, תָּקַעְנוּ, הִכְנַסְנוּ, דָּפַקְנוּ,

הֵבֵאנוּ לָהּ, גַּם אֶת הַשֶּׁמֶן בָּדַקְנוּ,

צָלַלְנוּ, יָרַדְנוּ, אָכַלְנוּ, שָׂבַעְנוּ,

טָחַנּוּ, עָשִׂינוּ, זִיַנּוּ, גָמַרְנוּ,

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּשִׁפְלוּת רוּחַ

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בַּחֲנֻפַּת גּוֹיִים:

מַה כְּבָר בִּקַּשְׁנוּ, יוּ נוֹאוּ, קְצָת גּוּד טַיְם,

קְצָת גּוּד פוּד, קְצָת אֶקְשֶׁן, קְצָת כֵּף שֶׁל הַלַּיְף,

חִפַּשְׂנוּ קוֹמִיטְמֶנְט, רִיסְפֶּקְט, מֶן, יוּ נֵים אִיט,

זֶה לֹא סָץ' בִּיג דִּיל, אוֹ גִ'יזֶס, לֶטְס פֵיס אִיט,

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּקֹצֶר יָדֵנוּ

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּעֹנִי שָׂפָה:

תָּבִיא לִי מַזָּל שַׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים,

תָּבִיא תַּנַּיָּד וְתָבִיא גַּרְעִינִים,

תָּבִיא יְלָדִים, תָּבִיא נְשִׁיקָה,

תָּבִיא לִי אוֹתָהּ בַּהֲפוּכָה –

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בִּנְמִיכוּת לָשׁוֹן

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּתַרְגּוּם קְלוֹקֵל:

עָשִׂינוּ מָקוֹם וְעָשִׂינוּ גַּם שֶׂכֶל

עָשִׂינוּ, תִּרְאֶה, אֶת כָּל הָהֶבְדֵּל

לָקַחְנוּ מִקְלַחַת, מִבְחָן, אַחְרָיוּת,

לָקַחְנוּ אֶת זֶה מַמָּשׁ בְּקַלּוּת

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת,

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ

עַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּדִכְאוֹן לֵבָב

וְעַל חֵטְא שָׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ בְּגַבְהוּת רוּחַ:

חַיֵּינוּ בְּאוֹפְסַיְד, הַכֹּל בֶּכְּאִלּוּ,

בְּדָאוּן, בַּקְּרָשִׁים, מְשַׂחֲקִים בְּנִדְמֶה לִי,

נַשְׁמִיעַ תְּפִלָּה בַּשָּׁאנְטִי, בַּגְּרוּב,

נֹאהַב רַק אוֹתְךָ בְּגָדוֹל, בְּטֵּרוּף

וְעַל כֻּלָּם, אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֵּר לָנוּ.

בשנת השישים למדינת ישראל, ערכתי חוברת של החברה למתנ"סים ליום העצמאות: "אנו מכריזים בזאת." – בשער שעסק בשפה העברית, פירסמתי את "על חטא שחטאנו" – גרסת רוביק רוזנטל.

ברכות חמות לרוביק רוזנטל על זכייתו בפרס.

אהוד: יורשה לי לומר שאני מאוד לא מתפעל מכתיבתו ובייחוד לא מעין-חרזנותו של רוביק רוזנטל, ורק בזכותך הבאתי את השיר הארוך והעילג הזה.

* * *

מרדכי בן חורין

לא העכבר אשם אלא החור

הקבלנים, שלמזלם הרע נתפסו בניסיון הכושל לקידום אישור תכניות הבנייה, הם השעיר לעזאזל של ההליך הפושע באישור תוכניות בנייה בארץ. כנאמר: "לא ה'גנב'-היזם אשם אלא ה'חור' – הוועדה," –  אשמים כי הזמן לאשר תוכניות למגורים נע כיום בין חצי שנה – לשנתיים, לחמש וגם לשמונה שנים. תלוי במיקום.

ניתן לצפות שאם הוועדות המחוזיות והמקומיות תתכנסנה אחת לשבוע ומשרדי מהנדסי העיר היו מתייעלים ולא מתעללים בבונים, הרי שפרקי הזמן יתקצרו לרבע שנה, הריבית שמשולמת על הכסף המיועד לבניית הדירה תקטן מ-30%-60% ל-2% – ומחירה יקטן עוד יותר כי גם קבלן לא יעניש את הקונה על מה שעבר עד לקבלת היתר הבנייה בביזויו, בהתחנפותו לפקידים, בתשלום לשתדלנים שישחדו את מעכבי אישור הפרויקטים או יסדרו "תרומה" לכמה מהפונקציונרים [כמו הקבלנים שלמזלם הרע נתפסו בחור התהליכים כנאמר לעיל: "לא ה'גנב'-היזם אשם אלא ה'חור'-הוועדה, אשמה."

עכשיו, סוף כל סוף, גדעון סער, שר הפנים, שלא כקודמיו הראויים לגינוי, הורה לוועדות התכנון המחוזיות להתכנס אחת לשבועיים במקום אחת לחודש. כי בעקבות זאת יגדל מיספר הדירות שיאושרו מ-60 אלף לכ-93 אלף.

אם היה מורה להתכנס כל שבוע, מספר הדירות היה 126 אלף ולהבנתי, המיספר 150 אלף, כי הוועדות היו מתייעלות ויזמים היו מתעודדים בחדוות היצירה והבנייה ומגישים יותר פרויקטים לאישור ומחירי הדירות היו צונחים בנפילה חופשית.

מרדכי בן חורין

אדריכל, סביון

* * *

באבל על מותו של פרופ' עזרה זהר

רופא רב פעלים

נזכיר לזכותו את ביטול משמעת המים בצה"ל

ואת קביעתו שהפלאפל המטוגן בחום עז

בריא יותר מהמיונז המשמש מצע לחיידקים

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלי מייזליש

1. כל לילה לפני שאני הולך לישון

[אפרופו הביקורות על הספר החדש של בן עזר]

אז ככה, אני מחליט על נושא ומבקש להירדם איתו. אמש החלטתי על איך נראה גן העדן. ובכן, ראיתי הרבה ציורים במוזיאון בצרפת, אבל גם כשהייתי ילד המורה בישיבה תיאר לנו איך יושבים צדיקים כמו דוד המלך ויוסף הצדיק בשורות העליונות הכי-הכי למעלה ליד 'כיסא הכבוד' ששם יושב הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כמו בציורים.

"ואז מה?" שאלתי, "נו אבל מה הם עושים? רק יושבים ויושבים?"

ואז החלטתי כי בגן-עדן שלי יהיו הרבה בחורות ערומות כמו אצל החמאס, 72 בתולות אבל יותר יפות מהערביות. כמו בחדרה או פרדס חנה. כמו ההיא מהשיר הידוע חברה... חברה... נדמה לי קוראים לה מטר שישים וחמשה או ההיא החתיכה מפנורמה. שיהיה. העיקר חתיכה. נניח כמו בחוף גורדון המיתולוגי. ואז אני ניגש אליה, סליחה, כאן בגן עדן מותר הכול? ככה בלי עניינים וזהו? ונדמה לי שאני רואה את זה המגיש המצחיק שי שטרן מהטלוויזיה בא לראיין אותי, מה אתה מחפש שם? נדמה לי הוא שואל. אבל גם הוא רוצה לראות את פתחו של גהינום. והחלום מתחיל להסתבך אני לא יודע אם היא מסתכלת עליי כמו על מופרע, מי אתה? לך קיבינמט. ואני נותר המום, הרי זה גן-עדן בלי קיבינמט ובלי קללות מה זה? אולי כדאי לעזוב ולרדת בחזרה לארץ? מה הסיפור שלה? ואז אני רואה שלט עם חץ אדום: כאן הדרך לגיהינום. גיהינום? מה קרה? אבל בכל זאת אני רוצה להציץ ולראות מה זה. הרי כל כך הרבה קללות קיללנו כשהיינו ילדים – לא, אז אני מתקרב אט אט בצעדים מהוססים רק להציץ מהצד טיפ טיפה מילימטר ואני צועד שניים שלושה מטר וסטופ. עצור! וזה השי שטרן מאחור כל הזמן מציץ עליי בפחד ומהוסס כל הזמן לאן אני הולך ואני רואה שהוא לא יודע מה לעשות. אז אני מחליט להראות יוזמה יעני אסרטיביות ומתקרב עד פתחו של גהינום ואוי הברוך מה אני רואה?

לא רחוק איזה עשרים שלושים בחורים מזיינים 20 30 בחורות מאחור באותו קצב טאך טאך טאך והבחורות לא עושות כלום. כלום. רק עומדות ובקושי אני רואה אותן כי הבחורים מסתירים והם נראים כולם אותו דבר, אותו גובה ואותו טאך טאך טאך ואני מסתובב אחורה ורואה את שי שטרן מבוהל וחיוור כמו סיד ועוד מעט מתעלף אני פונה אליו אחורה:

"שמע שטרן, מה אתה נבהל? כולו בחורים מזיינים בחורות בתחת!"

והוא מעיף עליי מבט נדהם שלא ראיתי אדם מבוהל בחיים שלי, ואז הוא אומר לי:

"תגיד, הם כולם מזיינים בתחת? למה אף אחת לא מסתובבת?"

והבחורים לא שומעים וטאך טאך ללא הרף והוא [שטרן] מסתכל ימינה ושמאלה כאילו מחפש מדריך טיולים, ואני שואל אותו: "תגיד שטרן רוצה להיכנס פנימה? אולי תראיין את הבחורות לתוכנית שלך? יכול להיות מעניין – לא?"

והוא שוב פעם מעיף עליי את המבט המבוהל:

"השתגעת? אני לא מכניס לתוכנית שלי בחורות כאלה!"

 ואני אומר לו, "יאללה בוא פנימה ונעיף משם איזה שני גברים ונזיין את הבחורות – הא?"

והוא עם המבט המבוהל: "מה? באמת? אפשר לזיין אותן?"

ואז אני אומר לו כמו מדריך טיולים: "בוא אחריי, ואני זורק הצידה שני גלמים שלא עונים לי כלום ואני שואל אותו אתה רוצה את זו או את זו?

והוא מסתכל עליי מבוהל.

"טמבל, אתה לא רואה שהכול זה מפלסטיק?"

ככה זה גם בספרים: הכול פלסטיק. כי מה זה חשוב – כן מזיינים לא מזיינים, ותמונה בעיתון של מכונית מרוסקת טוטל-לוסט תחת כותרת: "תאונה מחרידה אם ושתי בנותניה בנות השנתיים ושלוש נהרגו," יותר סטרילי?

או הבית ההוא שנהרס מהגז וכל המשפחה הלכה, מותר לכתוב?

בעיני הכי חמור זה הסופר המקראי שנון-סטופ מספר על זיונים בלשון סגינהור כאילו התורה היא קדושה, אבל הסיפור חביבי ריבוני של עוילם מלוכלך: סיפור עם לוט ושתי בנותיו? או קודם עם הקטן של נוח שהציץ במבושיו של אביו? את מי זה מעניין? וראובן מזיין את אשת אביו ["וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו..."]. מה זה וילך ראובן? סתם ככה מתהלך בארץ ומתחרמן ורואה את אימו החורגת ומזיין אותה ושום רש"י ושום רמב"ן. כלום. דממה מתחת לכתוב כמו בכל פסוק. נאלמו הפרשנים.

במקום להסביר לילדים למה רק בתורה מותר לזיין את האימא שלך ובחיים לא. כאילו היה זה עב"ם ולא ממש הבכור של יעקב אבינו. נראה לכם שהיום דבר כזה היה עובר בשקט?

ואחיו יהודה? הגרויסער גיבּר הולך בשדה ולפתע מה הוא רואה? נו? ככה: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה.." [את תמר]. מילים פשוטות ומיד עומד לו "הבה נא אבוא אלייך," – אני קוגלאגער אם לא ככה דיבר אליה. אלא שככה כותבים סופרים. ספרותית. או איך שבא להם.

בכלל, המקרא משתמש במילים סטריליות לתאר אונס [אמנון] או זיון מקרי בשדה [יהודה] ובדרך כלל זה 'וישכב' או 'ויבוא אליה' או 'וידע' כמו אצל אדם הראשון, ושמשון הגיבור הראה גבורתו אצל 3 נשים – הראשונה ההיא שהפלשתים שרפו אותה ואת בית אביה, השנייה היא הזונה מעזה שהיה אצלה "חצי הלילה" ואז עקר את השער, והשלישית הלוא היא דלילה, וכל הלאה והלאה ממלא התנ"ך את דפיו בזיונים אין סוף, ומה שהכי בולט אלה התיאורים הכי מבישים שאפשר, כמו למשל אצל אבשלום שהעלה על הגג למען תהי הצגה חצי חינם כמו פעם "הציפור הכחולה" בפ"ת ככה: "ויבוא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל."

תארו לכם עומדות 10 חתיכות פילגשי דוד אחת ליד השניה וזה אבשלום ללא בושה מזיין אחת אחר השנייה לפי תור, ואלפי יהודים צופים במחזה. תאר לך משהו כזה היום ב"מאה שערים"? הבן של ראש הישיבה מואס באביו ולוקח את אשת אביו [נניח אימו החורגת לצורך זה] על גג הישיבה וכל בחורי הישיבה עם האייפונים מצלמים.

ואין לדבר סוף, אז נגיד ששום דבר לא קרה בצפת? כלום? יהודה? כן. ראובן? כן. בנות לוט? כן. אבשלום? כן. אמנון? כן. רק בעין-גדי אסור? ושלא לדבר על מעלליו או הדימיון של מחבר שיר השירים: שני שדייך כשני עפרים תאומי צביה, היש כיום משורר שיודע לתאר משהו כזה יותר מדוייק?

אז מה נטפלים לסופרים בני זמננו. די. תנו לנו לכתוב בשקט. 

2. הערה לנעמן כהן בעניין המרמרה

מה שטוב אצל זקנים כמוני שאינם שוכחים מי נטפל אליהם ומדוע. ככה חשב גם נעמן כהן לפני 7 חודשים אז הנה מגיעה המכה, וזה מה שכתב כאן בגיליון 847:

נעמן כהן

אלי מייזליש וארדואן

אלי מייזליש לועג לביקורתי על הטעות של נתניהו בפרשת מרמרה: "רק תראה איך הסתבך היום ארדואן עם עמו ולא עם ישראל. לשם מה ההתנשאות של ראיית העתיד הזחוחה ['דימויה של ישראל ייסדק מוסרית ומדינית...']   

ובכן, ארדואן יבוא בימים הקרובים לביקור ממלכתי ברצועת עזה. האם ממליץ מייזליש לעצור את מטוסו, או לפשפש בכליו? פרשת המרמרה סדקה קשות בדימויה של ישראל והביאה ניצחון תודעתי ומדיני לחמאס.

נעמן, עברו כבר 7 חודשים מאז בישרת בעמודים אלה כי מטוסו של ארדואן נוחת או-טו-טו בעזה ועקצת אותי שארוץ מהר לעצור אותו לפני שיורד ממטוסו.

שוב נעמן, אפילו אם תזחל עם עדרי מעריצך ההזויים לעזה גם בעוד חצי שנה ארדואן לא ינחת עם מטוסו בעזה ולא בעוד שנה וחצי ובכלל. חוץ מזה, מי בכלל נוחת שם?

3. הערה לראש אמ"ן אלוף אביב כוכבי:

מוטב שדוברי הצבא יעמידו את האוייב במקומו – בבונקר

לפני שבוע עמדת על בימת "המכון למחקרים אסטרטגים" [מה זה?] ושיחררת הצהרה מקפיאת דם:

170 אלף רקטות מכוונות עלינו [הכותרת בעיתון אדומה]. זאת הכותרת [עוקפת צנזורה] ב'ידיעות' [30.1.2014].

ואשאל את הקצין 2 שאלות: איך זה באותו כנס לפני 7 חודשים על אותה בימה סיפרת לציבור: 200 אלף רקטות.... וכו' וכו'. אז –

 א' לאן נעלמו מאז 30 אלף רקטות?

ו-ב' לשם מה הצורך והדחף לגלות סודות צבאיים כל 7 חודשים?

מה איכפת למוישה קויפמן בן ה-78 שיש לו 50 שנה חנות לחומרי בניין, כמה רקטות יש בבונקרים בלבנון ובעזה אם זה רק 150 אלף – או 200 אלף?

שמע כוכבי, יש בארץ יותר מ-300 אלף קשישים כמו מוישה הנ"ל שאינם פוחדים מרקטות, כי מוישה בעצמו, שהיה במבצע סיני רגם מרגמות כבדות 120 מ"מ בגדוד 332, ירה וקטל במו ידיו מחלקה מצרית ליד א-נחל, וככה גם בששת הימים וככה גם ביום כיפור ומאז הוא הפסיק לפחד מצבאות ערב ולו יהיה להם 170 אלף רקטות. הוא סומך על הגדוד שלו שהיום כבר שודרג לסוללות רקטות משלנו, פי 10 טובות יותר משלהם, שברובם ימותו לפני המטח השני. לו אני במקומך הייתי מפנה את הפודיום למפקד חיל האוויר ומכתיב לו כך:

"חיל האוויר של ישראל עומד מוכן בכל רגע להכות ולהשמיד מיד את בסיסי ומחסני הרקטות של האויב באם מישהו מהם יפתח בירי על ישראל."

אז מה זה חשוב מה יש שם בונקרים המעלים זה מזמן חלודה?

ועוד: אני מציע ליו"ר אותו מכון למחקרים אסטרטגיים [נדמה לי ידלין] לקרוא קודם את מה שהמומחים עומדים לקרוא מהנייר. לפעמים, זה מביך.

נ"ב

לידיעת הרמטכ"ל. אולי יש ציבור מוכה מוראלית שכל רגע נתון כבר ממתין לבוא הגואל של מטח רקטות ולראות במו עיניו את תחילת המטחים של ה-170 אלף הרקטות. אבל אדוני, יש ציבור מפוכח, הרבה יותר רגוע מקציני מטכ"ל – שראה בחייו דרמות חמורות פי אלף מהאיום הרקטי על ישראל. ועל כן, שחרור הצהרות כנ"ל מעיד על מבוכה בצבא ואיני מוכן לשמוע שוב שטויות כאלה: 170 אלף.... מוטב שדוברי הצבא יעמידו את האויב במקומו – בבונקר, לנצח.

* * *

רון וייס

עמדת נתניהו מגוחכת

סופר נידח שלום,

רבים מהכותבים בגיליון הספרותי שאתה עורכו סבורים שאין שום סיכוי להסדר בין ישראל לפלסטינים. לדעתם הסיבה לכך היא, בין היתר, חוסר נכונותם של הפלסטינים לוותר על זכות השיבה, והתנגדותם להגדיר את ישראל כמדינה יהודית.

אם זוהי גם דעתו של נתניהו, לא מובן מדוע אינו מגלה גמישות מירבית בנושא הטריטוריאלי, למשל, אימוץ יוזמת ז'נבה או מתווה קלינטון, שיוצגו כעמדת ישראל במשא ומתן. הלא ממילא הפלסטינים, לדעת נתניהו, לא יסכימו לחתום על הסכם שלום עם ישראל – ואז הם יוכרו בכל העולם כסרבנים וישראל כשוחרת שלום.

העמדה של נתניהו, הדורשת מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית, היא מגוחכת. הסכם השלום ייחתם בין אש"ף – שייצג את המדינה הפלסטינית, לבין מדינת ישראל. ברור שמדינת ישראל היא מדינה של יהודים, כשם שברור שתורת ישראל היא תורה של יהודים, ועם ישראל הוא העם היהודי. כל תוספת הסבר היא מיותרת ומגוחכת.

רון וייס

רמת-גן

* * *

אורה מורג

זילבר: גם לוקח ת'כסף גם שורף ת'מועדון

צפיתי ביום שני האחרון בטקס חלוקת פרסי אקו"ם. כמו רבים הייתי חצויה לגבי הצדקת פרס מפעל חיים לאריאל זילבר: מצד אחד יופי של שירים, מצד שני דעות ואמירות דוחות ומקוממות. לא הצטרפתי לתשואות הקהל, ישבתי והאזנתי. אבל כשחתן הפרס החל לנאום התחלתי לנוע ולזוע בכסאי.

"רציתי לוותר על הפרס אבל ראיתי עד כמה הקהל אוהב אותי..."

מה הקשר?

יאהבו אותך אם לא תיקח [ואולי יותר]...

ואז מציע חתן הפרס לסגור את אקו"ם!

לא פחות ולא יותר. בשלב הזה הקהל נדם ואני קראתי לעברו מהיציע: "לא מסכימים איתך! – לא מסכימים איתך!"

הוא שלח אליי מבט מופתע: מי זה שבמגרש הביתי שלו מעז להביע דעה אחרת?

 אתה לא יכול גם לשתות את החלב וגם לבעוט בפרה.

טוב בכל זאת 30,000 שקל – כל עיקרון כנראה מתמוסס כנגד סכום שכזה, אבל ...

הוויכוח באשר לבחירה במר זילבר ולהתנהלות אקו"ם והאולטימטום של אחינועם ניני הוא לגיטימי. אף אחד לא יוצא טוב מהסיפור. אבל מכאן ועד "שריפת המועדון"? סגירת אקו"ם? מפעל כה חשוב כה מועיל ולאחרונה מתפקד בצורה מדהימה!

ראה בית היוצר, ראה מענקים והלוואות ליוצרים, ועוד ועוד.

אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

* * *

שמעון גרובר

צהבת נגיפית:

מחלת מין מסוכנת ולא מדוברת

צהבת נגיפית – לסוגיה השונים – היא מחלה מסוכנת, אשר לרוב גורמת לשחמת הכבד, ובמקרים מסויימים יכולה לגרום לסרטן בכבד ולמוות.

אמש שודרה בטלוויזיה ידיעה אודות צהבת נגיפית ודרכי ההידבקות בה. בידיעה צויין כי דרך ההידבקות העיקרית היא באמצעות עירוי דם, שנתרם על ידי נשאים של המחלה הזו, ואולם משום מה לא הוזכר בידיעה כי  צהבת נגיפית היא מחלת מין, שנדבקים בה כתוצאה ממשגל לא מוגן, בדיוק כפי שנדבקים בעגבת, בזיבה, באיידס ובהרפס.

בישראל מצויים כ-100,000 נשאים ונשאיות של צהבת נגיפית. והיה ואחד/אחת מהם/מהן משתגל/משתגלת עם בן/בת זוג שאינם נשאים, או אז נגיפי הצהבת – הזורמים בזירמת הזרע או בהפרשת הנרתיק – הופכים גם אותו/אותה לנשא. וכך הולכת המחלה ומתפשטת ברחבי כדור הארץ.

חשוב לציין כי סיכויי וסיכוניי ההידבקות בצהבת נגיפית גדולים פי 100 במקרה של משגל-חלחולתי בלתי מוגן מאשר במשגל-נרתיקי בלתי מוגן. הסיבה לכך היא כי שכבת תאי הציפוי בחלחולת דקה יותר משכבת הציפוי בנרתיק, ולכן היא חלשה ופגיעה יותר בזמן חיכוך, וכתוצאה מכך חודרים הנגיפים לתוך מחזור הדם.

ראו הוזהרתם/הוזהרתן!

* * *

נעמן כהן

הודו 2014 – פַכִּים קטנים

מטוס אל-על בטיסה הישירה למומביי היה מלא עד אפס מקום. צעירים ומבוגרים. הקברניט מכריז על מסלול הטיסה: מדרימים מנתב"ג לירושלים, ומשם דרך שטחי יהודה לממלכת ירדן, ומשם למומביי. בדקות עוברים מעל ירושלים. אין מנוס מהמחשבה שמסירת השטח לאבא של מאזן תגרום להפסקת טיסות במסלול הנ"ל. ללא ריבונות ישראלית על בקעת הירדן אין פירוז. ללא צבא ישראלי על הירדן אין שטח מפורז, וללא ישובים יהודיים בבקעה לא יהיה צבא על הירדן, וללא צבא על הירדן יהיו שם טילים, ומטוסים לא יוכלו לטוס.

טיסה ארוכה. בניגוד לחברות אחרות אין באל-על מסכים אישיים. לאחר ארוחת לילה מנסים קצת לנמנם.

מגיעים למומביי. הפתעה לא נעימה. מה שנחשב יתרון בגלל הטיסה הישירה מסתבר כחסרון גדול למי שחפץ להמשיך לדלהי. המזוודות לא עוברות ישר, אלא יש צורך לאסוף אותן, לעבור שיקוף ביציאה מהשדה הבינלאומי, ולעבור באוטובוס לטרמינל המקומי. לעבור בשנית את כל תהליך הרישום והבדיקה מהווה סיוט. (אותו תהליך גם בחזרה). לנוסע לדלהי עדיף לנסוע דרך יעד ביניים.

דלהי. מחוץ למלון הפתעה. נראה עדר חזירים משוטט. שמעתי על פרות בהודו, לא על חזירים. בהמשך נפגוש רבים מהם.

האוטובוס ההודי

לאחר מקרה האונס האכזרי של צעירה באוטובוס שאירע לאחרונה החליטו הרשויות שחובה להסיר את כל הוילונות מן האוטובוסים. אין אפשרות לפתוח חלון או להגיף וילון. לאוטובוס רק כניסה אחת ויציאה אחת מקדימה. נוסעים כמובן בצד שמאל, כמו באנגליה.

קוּטוּב מינאר –הלאה הכיבוש המוסלמי

קוּטוּב מינאר הוא המינרט הבנוי מלבנים הגבוה ביותר בעולם, גובהו 72.5 מטר, קוטר בסיסו במפלס התחתון הוא 14.32 מטרים, וקוטר הרצפה בקומה העליונה הוא 2.75 מטרים. את יסודות המגדל הניחו הראג'פוטים של הממלכה ההינדית האחרונה בדלהי, אולם את בנייתו התחיל קוטוב אוד-דין אייבק ב-1193 כסמל לניצחונו על ההודים, והוא הגדיר את המגדל כסמל לניצחון האסלאם על הכופרים. המגדל נבנה על שרידי מקדשים הינדיים שנהרסו לצורך הבנייה. הצריח לא שימש לקריאת מואזין כי גובהו לא מאפשר לשמוע את קריאתו של אדם המצוי בראשו, אבל הוא שימש כסמל פאלי כובש, שאמור להיות הגדול ביותר.

למבנה היתה משמעות פוליטית – גובהו ועוצמתו היו אמורים להראות את כוחם של האסלאם ושליחיו הסולטאנים, להראות את עליונותו של המגדל ושל האסלאם על המקדשים ההינדים ועל ההינדואיזם, סמל פוליטי למתן לגיטימציה והמחשת האחידות של המוסלמים סביב הדת והתפילות, אחידות שהיתה אמורה להעלים את העובדה שלמוסלמים אין מדינה משותפת ואף לא שפת דיבור משותפת.

לצורך הבנייה השתמשו המוסלמים בעמודים של מקדשים הינדואיים וג'איניים. מהגילופים על העמודים קל לראות את מקורם, למרות מאמציהם של המוסלמים לטשטש את תווי הפנים.

בחצר המסגד עומד עמוד ברזל מוקף שבכת ברזל, ועליו כתובת בסנסקריט מהמאה הרביעית לכבוד האל וישנו. לא ברור איך הגיע לכאן העמוד, אבל הברזל נקי כמעט מסיגים, ולא החליד במשך מאות רבות של שנים.

"זהו סמל לכיבוש המוסלמי," אני מעיר למדריך.

 "רק לתחילת הכיבוש המוסלמי," הוא משיב לי...

ראג' גהאט

גופתו של גנדי, מקים האומה ההודית שנרצח בידי קנאי הינדי ב-1948, לא נקברה לפי המנהג ההינדי, אלא נשרפה. אפרו פוזר על פני נהרות בעולם: הנילוס, הוולגה, התמזה, ואגם פושקאר.

ראג' גהאט-הגהאט (שער ירידה למים) שעל גדת נהר היאמונה, הוא גן ובו במת שיש שחור לציון מקום השריפה של גופת גנדי. אש תמיד דולקת שם. במקום נערכים מדי שישי, היום בו נרצח גאנדי, טקסי זיכרון.

אנו מגיעים משם לביתו הפרטי של גנדי, שניתן לו ע"י איל ההון בירלה. החדר צנוע, מזרון על הרצפה, שם היה טווה בנול, ומנהל את המדינה. במיטה בחדר הסמוך היה מן הסתם מבלה עם הנערות הצעירות, ביניהן אחייניתו בת ה-17. (מידע זה כמובן לא נמסר ע"י המדריך).

מחוץ לחדר סימני כפות רגליים המראות את המסלול אותו עשה גנדי עד למקום שם נרצח. במקום נמצא גם מוזיאון המפאר את פועלו ותורתו של גנדי, ובייחוד את המושגים סטיארגהה ואהימסה, מושגים המבוססים על התרבות ההודית אותם פיתח גנדי בעזרת חברו היהודי הרמן קלנבך.

אני שואל את המדריך במוזיאון היכן נמצאים מכתביו של הרמן קלנבך? מוזר, (ואולי לא), אבל אף אחד במוזיאון לא שמע שם מעולם את שמו.

חיים קלמנוביץ-הרמן קלנבך חברו היהודי של גנדי

ד"ר חיים הרמן קלנבאך (קלמנוביץ) נולד ב-1871 בכפר בפרוסיה המזרחית לסוחרים יהודים ששינו את שמם מקלמנוביץ לקלנבאך. אחד מאחיו היה יוסף קלמנוביץ, חותנו של מיכאל הלפרן. קלנבאך למד הנדסה ואדריכלות וקיבל תואר דוקטור באדריכלות.

אחרי שירות צבאי קצר החליט, להגר לדרום אפריקה. שם עבד כאדריכל וארכיטקט וזכה להצלחה מקצועית וכלכלית. באחד הימים, כאשר סעד כמנהגו במסעדה צמחונית פגש את גנדי והשניים התיידדו תוך שהם מוצאים אידיאלים משותפים של חיי פשטות וסיוע לבריות. קלנבאך הצטרף לגנדי במאבק למען שוויון זכויות לקהילה ההודית בדרום אפריקה.

יחד עם חברים נוספים הקימו קלנבאך וגנדי, במימונו של קלנבאך שרכש את האדמה ומימן את הבנייה והמחייה בשנה הראשונה, את "חוות טולסטוי" ליד יוהנסבורג בו ניסו להגשים את האידיאל של חיי פשטות שוויוניים ברוח טולסטוי. בבית זה ניסחו קלנבאך וגנדי שלושה עקרונות: כל עבודה מכבדת את בעליה במידה שווה. טובת הפרט זהה לטובת הכלל. חיי עמל הם חיים ראויים. בחווה זו פיתח גנדי, במהלך שיחותיו המתמשכות עם קלנבאך, את תורת הסאטיאגרהא ששימשה אותו במאבקו לעצמאות הודו.

בסוף שנת 1914, כאשר חזר גנדי להודו, התלווה אליו גם קלנבאך. מסעם של השניים עבר דרך אנגליה, שבה רצה גנדי להיפגש עם מספר מדינאים, הודים ואנגלים. במהלך מסעם לאנגליה פרצה מלחמת העולם הראשונה ולכן, בהגיעם לאנגליה, נכלא קלנבאך שהיה אזרח גרמני במחנה מעצר לאזרחי אוייב. לאחר המלחמה גילה כי רכושו ורכוש משפחתו בגרמניה נגוז. קלנבאך חזר לדרום אפריקה והצליח לשקם עצמו כלכלית ורק אז נסע לבקר את גנדי בהודו. ביקור אחד מתוך כמה ביקורים שערך בהודו.

בביוגרפיה של עורך הניו יורק טיימס לשעבר, ג'וזף לליוולד, נטען כי בין השניים שררה מערכת יחסים רומנטית.‏

קלנבאך, שהפך להיות ציוני במהלך שנות ה-30, בעיקר עקב יחס הנאצים ליהודי גרמניה והתנגדותו לחוקי הגזע, נשלח ע"י משה שרת לשכנע את גנדי בזכות הציונות. קלנבאך ניסה לשכנע את גנדי לסטות מדרך האהימסה לצורך מאבק בנאציזם ובגזענות, אולם לא הצליח במשימתו ואף לא הצליח לשכנע את גנדי לצאת בהכרזה רשמית בעד התנועה הציונית.

קלנבאך נפטר ב-1945 בדרום אפריקה כתוצאה ממלריה שנדבק בה בעת ביקורו בהודו. הוא קבור בבית הקברות של דגניה.‏ הוריש את כספו לציונות.

לפני כמה שנים מכר אחיינו בחיפה את מכתביו של גנדי אל קלנבך שנשמרו במשפחה, והם מוצגים בתערוכה בניו דלהי. האוסף נדיר של מכתבים שהחליפו מנהיג תנועת העצמאות ההודית, גנדי וידידו הקרוב ד"ר הרמן קלנבך היהודי, מרמזים על כך שהשניים קיימו מערכת יחסים.

"כמה מהר השתלטת על גופי והפכת אותו לשבוי שלך..."

"אני מתגעגע לשפתיים שלך, אני אוהב אותך..."

"אתה חבר במלוא מובן המילה..."

סאטיאגרהא

סאטיאגרהא Satyagraha (בסנסקריט: "כוח האמת" או "לדבוק באמת") הוא עיקרון פילוסופי ופרקטיקה של התנגדות לא אלימה, שפותחה על ידי גנדי בהשפעת כתביו של לב טולסטוי ובבסיסה התנגדות לרוע ולדיכוי על ידי התנגדות בלתי אלימה המבוססת על האהימסה. גנדי פיתח את הסאטיאגרהא במהלך מאבקיו המוקדמים באימפריה הבריטית בדרום אפריקה ולאחר מכן גם במאבק על עצמאותה של הודו.

אהימסהahimsa  הוא עיקרון דתי על פיו יש לנהוג באי-אלימות במחשבה ובמעשה כלפי כל היצורים החיים כחלק מאורח חיים כולל. מקורות האהימסה בכתבים מהמאה ה-6 לפנה"ס, אולם עיקרון האהימסה זכה להכרה ותפוצה נרחבת רק במאה ה-3 לפנה"ס כאשר הקיסר אשוקה (בסנסקריט – הנקי מצער וכאב) ששלט על הודו כולה כולל פקיסטן של ימינו, החליט, לאחר שהרג בקרב עשרות אלפים, להפוך לבודהיסט, ולנהוג בחייו לפי עקרון זה, וכתוצאה מהעלאת ערך קדושת חייהם של בעלי חיים הפך צמחוני.

מושג האמת של גנדי שונה ממושג האמת המערבי. אצלו הכוונה לערך. אנחנו מבדילים בין משפטי ערך למשפט עובדה. למשל: "גנדי נרצח ע"י לאומן הינדי בתאריך 30 בינואר 1948." אם הטיעון מתאים למציאות זו אמת אובייקטיבית המשותפת לכולם, והניתנת לבדיקה אמפירית.

למשל: "תורת אי האלימות היא  תורה מוסרית," זה משפט ערך. ערך הוא תמיד סובייקטיבי ויחסי.

אם אנו מחפשים את "האמת" (כהתאמה בין טיעון למציאות), אין מנוס מלהבחין באלמנטים הגזעניים בתפיסתו של גנדי, ולא פחות בנאיביות הגדולה שלו, אם לא לומר אווילות.

לפי הביוגרפיה של גנדי מסתבר שהיתה לו תפיסה גזענית כלפי השחורים באפריקה, אבל עיקר הביקורת שיש לנו עליו היא בגין תפיסתו הגזענית כלפי היהודים. גנדי סירב להכיר ביהודים כעם, וסירב להכיר בזכותם לריבונות לאומית. עליהם להישאר בכל מקום שם הם נמצאים, טען: "יהיה זה פשע כלפי האנושות להוריד את הערבים הגאים ממעמדם, כדי להחזיר את ארץ-ישראל, כולה או בחלקה, ליהודים."

בתקופה השואה על פי תורת "אי האלימות" – יעץ ליהודים למסור את עצמו לרוצחים וללכת למחנות ההשמדה בלא התנגדות. גם ביחס לפרעות שעשו הערבים ליהודים בארץ ישראל, הציע "להרשות לערבים שיירו ביהודים, או שישליכו אותם לים-המלח מבלי לנקוף אצבע."

אחד מביטויי הגזענות השפלים ביותר שלו היה כשבדומה להיטלר קבע שהיהודים הם האשמים במה שקרה בגרמניה: "היהודים המיטו על הגרמנים את קללת המין האנושי ורצו שאנגליה ואמריקה תלחמנה למענם בגרמניה."

למותר לציין שבגינו (כמובן גם עקב לחץ המוסלמים) הודו הצביעה נגד הקמת מדינה יהודית ע"פ תוכנית החלוקה בעצרת האו"ם.

הנה מה שפרסמתי בגיליון 75 של עיתון בן עזר 26.9.2005

"אִי אַלִּימוּת"

 "הַמָהַטְמָה", "הַנְּשָׁמָה הַגְּדוֹלָה",

לוֹחֵם לְמַעַן עַצְמָאוּת הוֹדוּ

בְּדֶרֶךְ אִי הָאַלִּימוּת.

Satyagraha

לֹא, לֹא, הוּא אֵינוֹ אַנְטִישֵׁמִי,

אוֹ סְתָם גִּזְעָן, אֲבָל 

כָּל הָעַמִים זַכַּאִים לְעַצְמָאוּת!

לֹא הַיְּהוּדִים.

מַרְטִין בּוּבֶּר, צִיּוֹנִי, (בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן 

הִצְלִּיחַ לְהִימַלֵט מְגֶרְמָנְיָה), 

כּוֹתֵב לוֹ: "הַצִּיּוֹנוּת הִיא הַפִּתָּרוֹן הַיְחִידִי!

רְאֵה מַה קוֹרֶה לַיּהוּדִים בְּגֶרְמָנְיָה..."

גָנְדִי: "הַפִּתָּרוֹן לַיּהוּדִים פָּשׁוּט,

'אִי אַלִּימוּת'! קְחוּ דֻּגְמָא מִמֶּנִּי.

עַל יְהוּדִי גֶרְמַנְיָה לִהְיוֹת נְכוֹנִים 

לָמוּת בְּגַאֲוָה וְאָז 

הָאִיּוּם עָלֶיהֶם יוּסַר,

הִיטְלֶר לֹא יַעֲשֶׂה לָהֶם דָּבָר.

מִלְּבַד זֶה," הוּא מוֹסִיף:

"זֶהוּ כֶּתֶם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ צָלְבוּ אֶת יֵשׁוּ."

בּוּבֶּר עוֹנֶה לוֹ: "תּוֹרַת אִי הָאַלִּימוּת שֶׁלְּךָ 

מְקּוֹרָהּ לָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל יֵשׁוּ. 

אֲנִי לֹא הָיִיתִי אָמְנַם נִמְנֶה עִם צוֹלְבַיו, 

אֲבָל גַּם לֹא בֵּין מְצַדְדַיו. 

כִּי יֵשׁ לְהִתְיַצֵּב בִּפְנֵי הָרַע, 

בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא נִגַּשׁ לְכָלוֹת אֶת הַטּוֹב."*

מִעוּט קִבֵּל אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל בּוּבֶּר,

רֹב הַיְּהוּדִים הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ גָנְדִי.

הָלְכוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח.

* מרטין בובר, "מכתב אל גנדי", ירושלים, תרצ"ט (1939), עמ' 15.

אי אלימות טובה אולי נגד האנגלים, אבל אינה עובדת נגד הנאצים או יורשיהם האיסלמו-נאצים, ומסתבר שאינה טובה גם לגבי ההינדים.

גנדי נשאל מה לעשות נגד סכנת מלחמה אטומית בתשובה ענה "אני לא אתחפר באדמה, ולא אתחבא במקלט. אני אצא ואעמוד תחת כיפת הרקיע, ואתן לטייס להיווכח שפניי לשלום ואין בליבי מחשבה רעה עליו. יודע אני שהוא מלמעלה לא יוכל לראות את פניי אבל גילוי לב זה שלנו ותפילותינו הכנה שלא תאונה לו כל רעה תפקח את עיניו, ותעצור את ידו ותרתיענה מללחוץ על ההדק..."

... זמן קצר לאחר שאמר דברים אלו נרצח גנדי בשלוש יריות אקדח.

הודו וסין גנדי ומאו – בודהה וקונפוציוס

פולחן האישיות של גנדי בהודו אינו יכול שלא להביא להשוואה עם פולחן מאו צה טונג בסין. אין ספק דמותו של גנדי מוסרית הרבה יותר. בניגוד למאו שטבח מיליונים, גנדי הוביל מאבק מוסרי של אי אלימות שלמרות אי השלמות שבו שונה מהותית מזה של מאו. מצד שני מאו הביא לביטול העוני המחפיר בסין, עוני שקיים עדיין בהודו.

הבדל נוסף הוא באופי התרבותי השונה בין הסינים להודים. הדמות הבולטת לגבי הסינים היא הדמות של קונפוציוס שתורתו מדגישה את הסמכות, הציות, החובה לפעולה.

לגבי ההינדים הדמות של בודהה. שלמרות שלא התקבל בהודו בכל זאת מסמל את ההודים. בודהה מסמל את האישיות הפרטית. הרצון לגאולה פרטית בעזרת איון הרצון להשיג דברים.

לשתי הגישות הללו השפעה ברורה על מבנה שתי החברות, החברה הסינית, והחברה ההודית.

הבזאר המרכזי בדלהי

ברחוב הראשי של הבזאר ההומה בהודו ישנן לא מעט כתובות בעברית.

אנחנו נכנסים לבית חב"ד.

"שלום צדיקים," מקבלים אותנו בברכה.

"אנחנו לא צדיקים," אנו עונים.

מציעים לנו שתייה ושירותים. על הקיר תמונה של אישה צעירה וכתובת "לזכר הצדקנית מירה שארף."

מירה שארף הייתה אשת השלוח של חב"ד בדלהי, והיא נהרגה מפגיעת טיל במהלך מבצע עמוד ענן.

"אתם מבזים אותה," אני מעיר לשלוח היושב ליד מסך מחשב וגולש באינטרנט (לא ראיתי לאלו אתרים), "אם כבר היא היתה צדקת לא צדקנית. יש הבדל בין צדיק לצדקן. צדקן זה כינוי שלילי."

השלוח אמר שיבדוק זאת.

מקדש הבאהיים

מקדש הלוטוס‏‏ –  אחד משבעת בתי התפילה הבהאיים ברחבי העולם, ונחשב ל"מקדש האם של תת-היבשת ההודית". עיצובו הייחודי הושפע מפרח הלוטוס, הפרח הלאומי של הודו.

המבנה הוקדש ב-24 בדצמבר 1986 בנוכחות 8,000 איש‏‏.

המבנה – כיתר בתי התפילה הבהאיים, למבנה תשע צלעות ותשעה פתחים. הוא מעוצב ממשטחים דמויי "עלי כותרת", שלושה בכל אחת מתשע צלעותיו, ו-27 בסך הכל. גובהו של המבנה מעט מעל 40 מטר. כל "עלי הכותרת" עולים ונובעים מקומת בסיס משותפת, והם מתנשאים לשלושה גבהים שונים, דבר המעניק להם את מראה הפרח. שתי שורות העלים הפנימיות פונות כלפי פנים ומכסות על הכיפה הפנימית, והשורה הקיצונית פונה כלפי חוץ, ותשעת עליה סוככים על תשע דלתותיו של בית התפילה. העלים הפנימיים אינם סוגרים לחלוטין על המבנה ומאפשרים חדירת אור לתוכו דרך הכיפה הפנימית. העלים עשויים מבטון מזוין לבן, והם מצופים באריחי שיש לבן. האולם המרכזי מוקף בתשע קשתות התומכות בשלד המבנה, ויכול להכיל עד 2,500 איש. ריצפתו המרכזית עשויה משיש לבן, בעוד שחלקה הסובב, המדרגות והמעברים עשויים מאבן חול אדומה. אל תשעת הפתחים מובילים תשעה שבילים, וביניהם תשע בריכות נוי המזכירות עלי גביע. הבריכות משמשות לצינון האוויר במבנה ובסביבתו, והוא משתקף בהן‏‏.

בית התפילה נחשב למבנה הזוכה למספר המבקרים הגדול בעולם‏‏. בכל שנה פוקדים אותו כ-2.5 מיליון איש, ובחגים הינדים עשוי מספרם להגיע לכ-100,000 איש ביום.

יש לחלוץ נעליים וללכת יחף דרך ארוכה. לפני הכניסה עומד צעיר ושואל אותנו: "מאין אתם?"

"מישראל," אנו עונים.

"האם אתם ערבים או עברים?" (Arabs or Hebreus?) הוא מביא לנו חוברות בשתי השפות ומתנצל שהוא לא מבין איזה כתב שייך לאיזו שפה. בחוברת בעברית מצוינים כל מקומות התפילה של הבאהיים בעולם בשם העיר והארץ, זולת חיפה. ומצויין שהבאב הגיע לפלסטין (כיום ישראל).

האמת, המקדש בחיפה, עם הגנים והנוף, מרשים הרבה יותר.

אגרה

סיפור טאג' מאהל הוא סיפור עצוב. מלך המתאבל על מות אשתו בונה לאהובתו שמתה בניין לזיכרון עולם. בנו מורד בו, ושם אותו בכלא ממול. עד סוף ימיו יראה המלך המודח והאבל את הבניין מנגד. כמה יפה. כמה עצוב.

הבניין היפה נבנה תוך ניצול המוני העניים, אבל כיום הוא מביא להם פרנסה בדמות המוני תיירים.

ק"ק פושקאר

פושקאר הינו כפר או נכון יותר עיירה נחמדה ולא גדולה, הקדושה להינדים במדינת ראג'סטאן, המהווה אחד ממקומות העלייה לרגל המרכזיים והעתיקים בהודו. פושקר נודעת כאחד ממקומות הפולחן היחידים, אם לא היחיד, לאל ברהמה. העיירה בנויה סביב אגם קטן וקדוש שניתן להקיף אותו בנקל. האגם הקדוש בפושקאר מכונה לעתים בתואר טירטה-ראג', (מילולית: 'מלך המקומות הקדושים'). על פי האמונה האגם נוצר במקום שבו שמט בראהמה פרח לוטוס מידו. מכאן, שמה של פושקר – שפירושה המילולי 'לוטוס כחול'. טבילה באגם, באחת הגהאטות (מקומות טבילה, המדרגות המובילות אל האגם), מרפאת הן מחלות גופניות והן ממחלות נפשיות ואף יכולה לגאול אדם מאינספור הגלגולים ממעגל חיים אחד לשני.

בפושקר נמצא המקדש הידוע ביותר לאל ברהמה (האל היוצר). פעם בשנה, במהלך לילות הירח המלא של חודש הקאריטה (מקביל בערך לחודש נובמבר), נערכת בפושקר מלה (mela), פסטיבל ויריד, של גמלים. בפסטיבל לוקחים חלק כ-50 אלף גמלים ולמעלה מרבע מיליון אנשים. שיאה של החגיגה ביום הרביעי בליל הירח המלא, שבו עולי הרגל מבקרים במקדש ברהמה וטובלים באגם הקדוש. חשיבות המקום במקדש ברהמה. ההינדים עולים לרגל לכאן לפחות פעם בחיים.

ק"ק פושקאר הינה עיירה צמחונית טבעונית. אסור להכניס לתחומה בשר, או דברי חלב. ממש הגשמת חלומו של יורופסקי. בערב שבת ניסה מישהו לעשות קידוש על היין ומיד התערבו המלצרים ואמרו שהיין אסור. אני שואל למה? הרי יין מענבים? הם עונים: "ענבים מותר, יין אסור!"

מסתבר שגם להינדים יש הלכות "שולחן ערוך". מעניין אגב אם נעשה פעם מחקר משווה, ותושבי העיירה התגלו גם כבריאים יותר.

העיירה כולה מלאה בפרות, חזירים, וקופים, שמסתובבים בכל מקום בחופשיות רבה.

בכל העיר כתובות בעברית. שמות חנויות, עסקים, ותפריטים במסעדות. דומה שהעברית הינה שפה שלישית אחרי ההינדו והאנגלית. מדוע הישראלים אינם נראים ברחובות? הם "מרחפים" בבתים הוסבר לנו.

ליד אחד הגהטות, השער לאגם, תופס אותי אחד, נותן לי פרח ואומר שאשליך אותו באגם והוא יסמן לי סימן בצבע על המצח. למרות שביקשתי חזור ובקש שיניח לי ויעזוב אותי במנוחה הוא לא עזב אותי, עד שצעקתי לו באידיש:

"די, האק נישט קיין צ'ייניק!" (אל תקשקש בקומקום!)

למרבה הפלא רק אז הוא הניח לי.

ברהמה

ברהמה הוא האל היוצר של היקום לפי האמונה ההינדית. הוא מקור כל הדברים, נצחי, אינסופי ומצוי בכול. הוא אחד משלושת האלים הראשיים בפנתיאון האלים ההינדי. האלים האחרים הם וישנו (המשמר) ושיווה (המחריב). שלושת האלים הראשיים מסמלים היבטים שונים של אותה ישות: האל ברהמה מסמל את היוצר או המארגן (אין ממש בריאה באמונה ההינדית, הבריאה, כלומר יצירת יש מאין, קיימת רק בתפיסה היהודית. גם במיתוס היווני אין בריאה, ולפי אריסטו העולם "קדמון" כלומר, לא נברא, וזה גם מה שהביא את הרמב"ם שהלך לפי אריסטו לא להוסיף את הבריאה כיסוד ביהדות בין י"ג העיקרים שניסח).

עובדי ברהמה הם מעטים ביותר, ומקדשים לברהמה נדירים ביותר. הידוע שבהם נמצא בפושקר. יש המסבירים את העובדה שאין רבים העובדים את ברהמה, משום שתפקידו הסתיים ביצירת היקום, הוא לא חזר והופיע בגלגולים נוספים, ולכן אינו נתפס כבעל השפעה רבה על המתרחש בחיי המאמינים כיום.

ביצירות אמנות ברהמה מוצג יושב על פרח לוטוס, בעל ארבעה ראשים המופנים לארבע רוחות השמים וארבע ידיים – כסמל לארבע הוודות (כתבי הקודש ההינדים), בת זוגו היא סרסווטי – אלת ההשכלה, היצירה, האמנות והמוזיקה. בציורים רבים בראהמה יושב במרכבה הנישאת על ידי שבעה ברבורים המייצגים את שבע היבשות, ולעיתים רוכב על ברבור אחד – האנזא.

על פי האמונה ההינדית, היקום נוצר מצליל האום של הברהמן והעולם נוצר אחרי התייחדות של בראהמה עם אשתו סרסווטי.

קשרים לאמונה היהודית: יש הסבורים שישנו קשר היסטורי-רעיוני בין המיתולוגיה ההינדית לבין סיפורי הקודש היהודיים. על פי אמונה זו, קיים דמיון רעיוני (ואף מצלולי) בין דמויות ברהמה וסרסווטי לבין הדמויות של אברהם אבינו ואשתו שרה אימנו. יש הקושרים זאת גם לפסוק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם (בראשית כה ו)

פולחן האל ברהמה

אנחנו חולצים נעליים ומשאירים תיקים וחפצים (למרבה הצער גם מצלמות), ומטפסים במדרגות אל מקדש ברהמה. לפני העלייה לרגל למקדש, ההינדים קונים בדוכנים מיוחדים מנחה לאל. המנחה היא שקית ובתוכה גרעינים ופרחים.

הכהן הגדול צנום ורזה, חסר מקצת משיניו, מקבל את עולי הרגל למקדש בתפילה, נוטל מהם את המנחה, לוקח לעצמו חלק מהגרעינים והפרחים, ואת השאר משיב למאמין כשהוא מברך אותו.

כמה יפה ושקט. אני מהרהר בהבדל בין הפולחן ההינדי ליהודי. אבותיי הכוהנים בבית המקדש עשו את אותה עבודה, אבל נאלצו לשחוט חיות שחלק לקחו לעצמם, וחלק חילקו. גרעינים ופרחים הרבה יותר משובב נפש.

פולחן האל ברהמה לעומת פולחן האל מנחם מנדל

בשבת אנחנו מגיעים לארוחת צהריים בבית חב"ד (על הארוחה שילמנו מראש 300 רופי, כ-18 שקל).

שימי גולדשטיין, שלוח חב"ד בפושקאר, מקבל אותנו בברכה. על הקיר תמונות רבני חב"ד כשהמייסד למטה, ומלמעלה תמונה גדולה של "המלך המשיח" מנחם מנדל שניאורסון.

אני שואל אותו אם הוא שייך לפלג המשיחי של חב"ד והוא עונה לי: "בחב"ד אין פלגים."

"תשובה דיפלומטית טובה," אני משיב לו. לא נעים לי להזכיר לו כאורח לשבת את אחת מעשרת הדיברות...

לפני הארוחה נושא שימי דרשה דתית ומשתף בפסוקים שלושה מבניו. "ברוך השם, והמלך המשיח," הוא אומר, "יש כבר בהודו 15 סניפים של חב"ד, כן ירבו!"

אני חושב בליבי שרצוי שלא ירבו הסניפים ושכולם יחזרו לארץ, כי יהודים צריכים לגור בארץ ישראל, אך כמובן איני אומר זאת בקול. שימי מזהיר מפני פולחן ברהמה שזו עבודה זרה.

ארוחת השבת היתה ארוחה צמחונית מצוינת. לראשונה אנו אוכלים סלטים בהודו, רק הצ'ולנט הצמחי היה מלוח מדי, והוא התנצל על כך שלא טעם אותו קודם. שני נערים הודים צנומים, לבושי קרעים משרתים את האורחים, מגישים ומפנים מהשולחן.

לשימי ולאשתו הנמצאת עימו יש שמונה ילדים. הוא מלמד אותם בעצמו. לדבריו יש לו כיתה לכל ילד.

לאחר סיום הארוחה, השירים והברכות, הוא ממשיך לדבר דברי תורה, ומספר מעשייה על יהודי שבא לרעבע וביקש עצה אם להשקיע בעסק. הרעבע יעץ לא שלא להשקיע, ובאמת העסק פשט את הרגל.

אני אוזר אומץ ושואל אותו: "אם הרעבע כל כך חכם ורואה את העתיד, איך זה שהוא וקודמו לא ידעו להזהיר את צאן מרעיתם מהשואה, ושניהם ברחו משם והשאיר את חסידיהם למות לבד?"

"הרעבע ידע הכול," הוא השיב לי, ולא השיב.

אני ממשיך להקשות עליו: "מה ההבדל בין הנוצרים הראשונים לחב"ד? מדוע מנחם מנדל הוא המשיח ולא ישו? מאז מותו של ישו היו הרבה משיחי שקר אבל לא מתים שהוכרזו משיח. ואם אתם מאמינים שהרעבע כפי שהוא 'אמר על עצמו שהוא הקדוש ברוך הוא כפי שהעמיד את עצמו בגוף דוגמת הנאמר בספר הזוהר,' כלומר אתם עושים אדם לאל כדוגמת הנצרות, זו ממש עבודה זרה."

 "לעבוד את ברהמה זו עבודה רזה, לא את הרעבע," השיב. "אתה בכלל מכיר את מסכת עבודה זרה?" שאל אותי ותוך כך נמנע מתשובה.

במוצאי שבת הגיע שימי למלון ועשה הבדלה. ביקש תרומה לתשלום חשבון המים של בית חב"ד. חלק מהנאספים אכן תורמים לו.

דגנרציה של התרבות היהודית-ישראלית

מה מחפשים המוני צעירים ישראליים בהודו? יותר נכון לשאול מה מוצאים המוני ישראלים בהודו? דומה שמלבד החיים הזולים, הבטלה, והסמים, הם אינם מוצאים דבר.

מה ניתן ללמוד מהודו? הודו מוגדרת "רפובליקה סוציאליסטית, חילונית ודמוקרטית". האם ניתן ללמוד ממנה סוציאליזם? הפער המעמדי העצום, העוני המנוון, שיטת הקסטות המפלה. דומה שהודו למרות הפיתוח הכלכלי המסוים שעברה, לא השתנתה הרבה מאז תוארה כה יפה ע"י עזריאל קרליבך לפני שישים שנה. הסובלנות ההודית היא מטעה במידה רבה. אין להודים מוביליות חברתית. היחס לנשים מחפיר. עקב חיסול בנות יש בהודו חוסר עצום של נשים הגורר יחס אלימות רבה כלפי נשים, ומקרי אונס רבים. להודים יש גם יחס שלילי ומפלה להומוסקסואלים. ראיתי ישראליות עטויות בבדים הודיים צבעוניים (לא סארי), הולכות אפילו יחפות, ועושות אהבה חופשית. זו לא הודו, זה המערב. נשים הודיות אינן מקיימות אהבה חופשית בנוסח ילדי הפרחים בוודסטוק. תרבות הסמים והסקס אינה הודו, למרות החומר הנפוץ והזול. גם קורסי הידע ההודי בתשלום, כגון יוגה או תורות גורוס למינהם אינם הינדוהיזם, אלא תרבות מערבית באיצטלת הודיות למען עשיית כסף.

תרבות הבזול. ישראלים צעירים שלאחר השרות הצבאי המתיש רוצים חופש, מנוחה, השתחררות מעול, והם מוצאים זאת בהודו מפני שלאנשי המערב החיים שם זולים מאוד.

למרווח הזה של "האדם מחפש משמעות" (כשם ספרו של ויקטור פרנקל) מגיעים אנשי חב"ד. בניגוד לארצות אחרות, השלוחים של חב"ד בהודו שייכים לפלג המשיחי של חב"ד. אנשי חב"ד מארחים את הישראלים אובדי הדרך הללו ונותנים להם בית חם, שירותים נקיים ואוכל, במטרה להטיף לאלו המחפשים משמעות, תורה משיחית – אלוהותו של מנחם מנדל.

ג'איפור

ג'איפור בירת מדינת ראג'סטאן שבצפון מערב הודו, ידועה בכינויה "העיר הוורודה". העיר תוכננה ונוסדה ב-1727 כעיר מוקפת חומה על ידי המהראג'ה ג'אי סינג השני (1699-1744) שבירת ממלכתו עד אותה שנה היתה עיר המבצר אמבר הסמוכה.

בשנת 1875 הורה המהראג'ה, ששלט על העיר, על צביעת בתי העיר בצבע ורוד כהה, המסמל הכנסת אורחים, כהכנה לביקורו של הנסיך אלפרד מוויילס (שהפך להיות אדוארד השביעי). מסורת זאת של צביעת בתי החלק העתיק של העיר שבתוך החומות נמשכת עד היום.

בארמון המלכותי (הסיטי פאלאס), מתגורר המהראג'ה הנוכחי ובו יש מוזיאון המציג נשק, חפצים, ובגדי מלכי העיר.

מצפה הכוכבים ג'נטאר מנטאר

ליד הארמון נמצא מצפה כוכבים ג'נטאר מנטאר. את בנייתו החל ג'אי סינג בשנת 1728, זהו הגדול והשמור מבין חמשת המצפים שפיקח על בנייתם בהודו. לכל מבנה מטרה מוגדרת: חישוב מועדי ליקוי החמה והלבנה, שעון שמש ענק ועוד. אין מדובר במדע כשלעצמו. מה שעניין את ההודים זו לא האסטרונומיה – מדע הכוכבים, אלא האסטרולוגיה (שיטה מתוחכמת להוציא כסף מאנשים תמימים). ההודים נותנים משקל רב להורוסקופ בחייהם, ולצורך זה נבנה המצפה על מנת להכין מפות אסטרולוגיות. ההודים כולם, משכילים ופשוטים, תלויים בהורוסקופ. הם אינם עושים דבר ללא קבלת אישור מהכוכבים.

כשעזבו האנגלים את הודו אמורים היו ההודים להכריז עצמאות, אולם אז התברר למרבה החרדה כי האצטגנינים גילו בתאריך זה סכנה. לכן החליטו ההודים שטופי האמונות הטפלות (בראשות גנדי) לדחות את מועד הכרזת העצמאות בגלל אותה תחזית הורוסקופ גרועה.

הקולנוע בג'איפור

אנחנו נכנסים בג'איפור לאולם הקולנוע הגדול בהודו, ואולי בעולם, "ראג' מנדיר" (המקדש המלכותי) המכיל 1,237 מקומות.

האולם מזכיר במידה רבה את קולנוע ארמון של שנים עברו בחיפה. האולם מלא בילדים בני נוער ובמבוגרים. כשמופיע השחקן הראשי האולם גועש ורועש. העלילה מספרת על שרירן הנלחם למען הטובים. הסרט מלווה במכות בליווי מוזיקה דרמטית. הקהל שואג. ספק אם גנדי עם תורת "אי האלימות" שלו היה מאשר סרט עם כל הרבה אלימות, אבל יש לזכור האלימות היא נגד הרעים. השחקנים והשחקניות כמובן לבנים מהממוצע ההודי. בכלל בהודו ככל שאתה לבן אתה בקאסטה גבוהה יותר. כך בחיים, וכך כמובן גם בסרט. האהבה בסרט מובעת באמצעות כינורות, ושירי אהבה. הגיבור מתקרב לגיבורה אבל לעולם לא יגיעו למגע ביניהם. נשיקה בל תיראה בסרט. הסרט מדבר בהינדית עם מילים אנגליות.

בוליווד הוא כינויה של תעשיית הסרטים הגדולה ביותר בהודו ומהגדולות בעולם. הכינוי "בוליווד" מאחד את שמה הקודם של העיר מומביי, "בומביי", עם המונח "הוליווד".

בוליווד מפיקה כ-1000 סרטים בשנה לעומת הוליווד שמפיקה כ-700 סרטים בשנה, אך  עם תקציב נמוך יחסית להוליווד.                                                                                   

הכוכבים הבוליוודיים נחשבים לדמויות נערצות בחברה. המעמד החברתי שלהם גבוה יותר מכל שחקנים בחברה אחרת. הם כל כך מוערצים, שהם כמעט מועלים לדרגה של אל, ויש מקרים שהם באמת מועלים לדרגה זו. דוגמא לכך היא המקדש שהוקם בדרום הודו על שמו של אמיטאב באצ'צ'ן, שהוא שחקן ותיק ומוערץ, ואחד המפורסמים בהודו.

ההודים, כמו שאומרים, חיים בסרט.

אין תודה

לכל מקום שאתה הולך בהודו מתלווים אליך המוני ילדים קטנים לבושי סחבות, או נכים, גידמים ללא ידיים, ופסחים ללא רגלים בבקשת נדבה. (אומרים כי יש העושים נכות בכוונה תחילה כדי לתרום לפרנסה). השיטה שלהם היא שיטת מלחמת ההתשה. עד שהם לא מקבלים נדבה הם אינם נוטשים אותך, הם נדבקים אליך כעלוקות, יכולים ללכת אחריך מרחק רב, ומי יכול לעמוד בפני מבט מסכן ומתחנן?

לאחר נתינת כמה נדבות שמתי לב לדבר מוזר. הם יכולים להתחנן שעות אבל ברגע שהם מקבלים את הנדבה הם לוקחים והולכים. מעולם לא אומרים תודה. זה הפליא אותי בהתחלה, אבל לאחר זמן הבנתי כי זה רוח ההינדים. בעולם יש כאלה שאין להם, וכאלה שיש להם. מי שיש לו הנותן למי שאין לו, אינו עושה טובה, ולכן אינו זקוק להכרת טובה. זה דרך העולם והכל יכול להתחלף בגלגול הבא.

תהלוכה

באמצע דרך בינעירונית יוצאת מכפר אחד תהלוכה. אוטו עם רמקולים מפיץ מוזיקה ואחריו צועדים ילדים הנושאים דגלים אדומים, ואחריהם המוני נשים לבושות בסארי בכל צבעי הקשת, כשעל הראש כדי חרס עגולים כשבתוכם שתול צמח ירוק. התהלוכה המרהיבה צועדת על הכביש הראשי. לכבוד מי הטקס? מי יודע. סימפוניה של צבעים וצלילים.

לפני כשנה ראיתי תהלוכה דומה ברחוב בוגרשוב. מכונית נסעה עליה רמקולים ומוזיקה ומאחוריה מפזזים נשים וגברים בטקס הכנסת ספר תורה לבית הכנסת בבוגרשוב במרכז תל אביב. שתי התהלוכות מאד דומות. התהלוכה ההודית צבעונית הרבה יותר.

גלגול נשמות

בהינדואיזם – המוות נתפש כהחלפה של בגד הגוף האחד, בבגד גוף אחר. לדידה פועל "חוק שימור אנרגיית הנשמה." הסיבה לגלגול הנשמות היא הצורך לשוב ולתקן ליקויים מחיים קודמים במבנה האישיות של האדם לאחר שצבר קארמה. החיים נתפסים כמסע רוחני ארוך וממושך בעולם, שלא ניתן להשלים בגלגול אחד. על פי אמונה זו, הנשמה שבה ומתגלגלת כל פעם מחדש בגוף לפי רצונה, ובוחרת את המקום, הזמן וההורים שלהם תיוולד, לפי התיקון שהיא יודעת שהיא צריכה לעשות.

סמסרה (בסנסקריט: "תנועה מתמשכת" או "זרימה מתמשכת") הוא מונח המתייחס למעגל של גלגול נשמות או לידה מחדש בהינדואיזם, בודהיזם, ג'ייניזם, וסיקהיזם.

מזה כמובן גם נגזרת ההימנעות מפגיעה בחיות שהגיעה לידי קיצוניות אצל הג'ינים.

השפעת גלגול הנשמות ההינדי על היהדות

לראשונה אנחנו נתקלים ברעיון הודי זה בנאומו של אלעזר בן יאיר בפני אנשיו במצדה, נאום שנמסר לנו ע"י יוסף בן מתתיהו, שגם אם יש החולקים על מהימנותו, הוא משקף את הידע על הודו באותה עת: אלעזר מנסה לשכנע את האנשים להתאבד במקום חיי עבדות עם שפטים נוראים. כאשר האנשים מסרבים הוא מביא נימוק מנצח: "נתבונן אל דרכי אנשי הודו, השוקדים על דרכי החוכמה כל ימיהם. האנשים המשכילים האלה נושאים את על חיי-הֶבְלם בלי-חמדה, וכל חפצם להתיר את הנשמות ממאסר הגוויות. הם מאמינים בלבב שלם, כי חיי הנשמות יחד הם נצח ואמת. הם נותנים את בשרם לאש, למען אשר תצא הנשמה בטהרה מן הגוף, ומתים לקול שירה וברכה. ונוח לאוהביהם לשלוח אותם לקראת המוות מאשר ליתר האנשים לשלוח את בני-עירם לדרך רחוקה, והם (החיים) בוכים על מנת-חלקם ומהללים את המתים, כי זכו לעמוד במערכות הכתובים לחיי-עולם. ואיך לא נבוש ונכלם, אם ניפול ברוחנו מההודים, ובמורך-לבנו נעטה חרפה רבה על חוקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני-האדם?"

הנימוק הזה משכנע את האנשים והם לוקחים את נפשם בכפם.

(במקרה נוסף של התאבדות לפני הקץ האיום בהיסטוריה היהודית, המתאבדים לא האמינו בחיים שלאחר המוות, ולמרות זאת בצעו התאבדות מפחד התעללות. אנשי המפקדה של הארגון היהודי הלוחם בראשות מרדכי אנילביץ' התאבדו לאחר שהגרמנים גילו את הבונקר שלהם במילא 18 בורשה).

האמונה בגלגול נשמות הגיעה מאוחר ליהדות, כאשר חדרה לקבלת האר"י. אמונה זו קיבלה ביטוי לאחרונה כאשר הרב עובדיה יוסף "בעל הפה המלוכלך" ולשון הרע, הסביר את רצח היהודים בשואה כתוצאה מהיותם של הנרצחים גלגול של נשמות חוטאות.

חתונות

ינואר הוא בדיוק חודש עונת החתונות. לא תקופת גשמי המונסון, ולא תקופת החום הגדול. בכל לילה רואים חתונות. חתונות מפוארות יותר, עשירות יותר, ואף עממיות יותר. המשפחה שוכרת חצר שם עושים את טקסי החתונות. יום לפני החתונה מתקיים טקס קבלת הטבעת, בו לעיתים החתן והכלה בכלל נפגשים, ויום לאחר מכן החתונה. החתן מובל על סוס כשסביבו תזמורת מרעימה קולות ומלווים רבים. מחזה צבעוני ביותר. בשלוש החתונות שראיתי הקהל נראה שמח הרבה יותר מבני הזוג. השידוכים נקבעים ע"י המשפחה וצריכים להתאים לקסטה הספציפית ולמעמד.

תקווה

בעיר אגרה, אחת המלוכלכות בהודו, באמצע מגרש ענקי מלא אשפה, לכלוך, ניירות, זבל, כל טינופת אפשרית עומד בני, ישראלי צעיר יוצא גולני. בני אוחז בידיו פיסת נייר ושואל איפה יש פה פח כדי לזרוק את הנייר? והנה נמצא גם פח ריק, ובני הולך ומשליך אליו את הנייר. יש תקווה.

בחזרה

טיסת אל-על ממומבי מלאה עד אפס מקום. אנשי אל-על מחפשים נוסע שיוותר על מקומו בטיסה ויקבל מלון פלוס מאתיים דולר. בקהל צעירים וצעירות, ומבוגרים רבים, ביניהם אפילו קשישה על כיסא גלגלים. גבר צעיר נושא על גופו תינוק שזה עתה נולד אולי לפונדקאית הודית. עם רב מכל קצווי הקשת. הטיסה בחזרה עוברת דרך שארם א-שייך ואילת. הירידה מהירה ויעילה. רחובות תל אביב נראים לפתע כל כך שקטים ונקיים.

אהוד: כנראה לא לחינם העיתונאית השב"חית הפרו-פלסטינית, עמירה הס, הכותבת ב"הארץ" – קיבלה לפני שנים אחדות את הפרס הכספי על שם גנדי!

* * *

אוריה באר

המחדל שכמעט נשכח

ביום השואה הבינלאומי, או סמוך לו, צפינו כולנו, המעוניינים בכך, בראיון מעניין עם אפרים זורוף, שעוסק זה עשרות שנים בחקר השואה, וברדיפה מייאשת כמעט אחרי פושעי המלחמה הנאצים ועוזריהם.

 מסקנתו היא מצערת. ממשלות ישראל לדורותיהן, לא עשו כמעט מאומה, לשם סיוע בהעמדתם לדין. למה? אין הוא יודע. אך זו עובדה. למעט הרדיפה הנועזת והשיטתית אחרי אדולף אייכמן , שהובא לישראל, נשפט כאן ונדון למוות, נעשה מעט מאוד.

כן, דמיניוק הובא לכאן, נשפט  ונדון  למוות, אך זוכה בחסדי בית המשפט העליון, בטענה של אי בטחון בזיהויו. למותר לציין, כפי שכתבתי בעבר פעם, כי אפילו לא זוכה כדמניוק, עדיין הוכח שהיה שומר במחנות המוות. מכאן, שלמאסר עולם בכל זאת היה ראוי. כך גם סברו בתי המשפט בארצות הברית ובגרמניה. בסופו של דבר, מת בכלא בגרמניה.

נראה שלאות, חוסר רצון לצאת חוצץ נגד ממשלות באירופה, והרצון לפתוח דף חדש, גברו על שיקולים אחרים: הצורך בהרתעה לעתיד, החובה להזכיר לעולם כולו, כי מי שפוגע בעם היהודי חטאו לא יכופר, ואפילו דבר פשוט ביותר, אך טבעי מאד לדעתי: נקמה.

כל אלה נשכחו.

האם יש בממשלתנו, ולו גם משרדון קטן, שמופעל כדי להביא נאצים ועושי דברם לדין? התשובה היא שלילית. אפס מאופס. האם יש  מי שהקים קבוצת מתנדבים, כמו עורכי דין וסתם בחורים ובחורות מעוניינים, שידרבן  אותם לעסוק בנושא הכאוב? שוב אפס מאופס.

 וכך, גוברת האנטישמיות בכל רחבי אירופה, ושוב מספרת לנו הני, בת דודתה של אשתי המתגוררת בפאריז מאז כיבוש העיר במלחמת העולם השנייה, שממש לא קל לחיות שם. כיהודי, או יהודיה.

אף אחד לא משדר מישראל לעולם האנטישמי, שמי שיפגע ביהודי דמו בראשו, ואנו נבוא חשבון עימו.

בת דודה אחרת, שביקרה באוקראינה לפני כשלוש שנים, יודעת לספר, שבביקורה שם נתקלה באוקראינים, שהודו בפה מלא שהשתתפו ברצח יהודים. מאום לא אירע להם ואפילו לחקירה לא הובאו. האם ראש ממשלת ישראל דרש אי פעם במפגיע, להעמיד לדין את אלפי האוקראינים שהשתתפו ברציחות יהודים? הם נערכה אי פעם חקירה, איך למשל נרצחו שתי הדודות שלי אחיות אבי, על ידי בני העיר שלהן, בהם האמינו?

ודאי שלא.

סיפור אמיתי: לפני כעשרים שנה לערך, ואולי יותר, בא למשרדי בשעות הערב יהודי קשיש שביקש ממני לסייע לבתו בענין בנה שנולד מחוץ לנישואין.

אגב כך, סיפר לי על הרפתקאותיו בזמן השואה. ישבתי מרותק עד שעת לילה מאוחרת. הוא סיפר איך האוקראינים רצחו את כל משפחתו, וביניהם מישהו שהוא הכירו היטב כנער. הוא היחידי שברח ושרד. לימים הצטרף לצבא הרוסי, עלה בדרגות, הגיע לקצונה ולחם בקרבות שונים. לימים אף הגיעה יחידתו לא רחוק מהעיירה בה גרו עד לרציחת בני המשפחה. הוא נטל את רובהו, הלך לילה שלם עד לכפר, נכנס לביתו של אותו רוצח וחנק אותו למוות במו ידיו. אחר כך, הלך שוב שעות ארוכות בלילה גשום למחנה, מבלי לספר לאיש מאומה.

בשעתו כתבתי על כך סיפור שהתפרסם, בו שיניתי כמובן הרבה מהעובדות.

אחר ששתינו כמה כוסות קפה אותן הכנתי במו ידיי, לי ולאורחי, סיכם הלה: "שמע אדון עורך דין, חשוב שידעו, בעולם כולו, כי מי שמתנכל סתם ליהודי, דמו בראשו. שלא ייצא בלי עונש. ואני ענשתי בזוג הידיים האלה. תביט." הוא הצביע על שתי ידיו, מוכות מחלת הפרקינסון, שרעדו.

חשתי ללחוץ את ידו וללוות אותו למונית.אכן חבל, שמה שהבין אדם פשוט זה, לא מבינים שם למעלה.

* * *

יעקב אחימאיר

עוצמת הכאב האישי באושוויץ

כאשר התבוננתי בנעליים, מבעד למחסום הזכוכית, כאשר שוטטו העיניים לעבר השמות שצויירו על המזוודות המפורקות שבעליהן נשרפו, התרגשתי. הנה, לכל מזוודה יש שם! לכל זוג נעליים, או לכל נעל יחידה, היתה כף רגל, כף רגל שהיתה לאפר המפוזר עדיין מתחת למרבצי השלג בשבילים אשר במרחבי מחנות אושוויץ-בירקנאו.

כאשר הצטופפו חברי כנסת מתחת לכתובת הנודעת, בגרמנית, "העבודה משחררת", לא חשתי בנוח, למרות שחולשתי גברה גם עליי, ואף אני הנצחתי את עצמי ניצב מתחת למה שהיה השער, הפתוח לרווחה, לגיהינום. אין מה לומר, אתר מחנה המוות היה לאתר תיירות מבוקש, ואת זאת אפשר להסיק ממספר האוטובוסים לתיירים, החונים במגרש החנייה. אבל, קשה היה לי גם להתרגש, גם למראה צריפי ושבילי וגדות התיל, וזאת בעת השיטוט המודרך באושוויץ, הביקור השלישי שלי, במקום.

מדוע? דומה כי תחושות הכאב האמיתיות והכנות ביותר, הנובעות ממעמקי הנפש, אינן יכולות לדור בחברותא ממלמלת, במיוחד כאשר אתה מוקף בעשרות מבקרים אחרים, יהיו אשר יהיו.

מתי כן התרגשתי? בביתן מס' 27, המכונה "הביתן היהודי". בצינעה, אך גם באסתטיקה, עוצב הביתן המספר את כל הסיפור: לאו דווקא צילומים של האסירים, לבושי מדי הפסים, אלא הקלטות. למשל, קולותיהם של ראשי הרייך שנאומיהם התקינו את התשתית למה שיהיו  למפעלי מוות. בביתן 27 אתה יכול להתייחד עם השואה באורח האישי ביותר: מצאתי שם את שמותיהם של בני משפחתנו שניספו. ראיתי את האותיות בשחור-לבן. הרי רשימה זו, של השמות, הנדפסים בסדר הא"ב, זו  "אחוזת-הקבר" שלי, שלנו, של משפחתנו!

ה היה המפגש הכן ביותר עם סבתא מנוחה שראתה אותי רק כתינוק. זה היה המפגש שלי עם אושוויץ. כאן לא נזקקנו למצלמות שישוטטו על עוד רבים, שדיפדפו בהתרגשות, בין טורי השמות. ואחר אתה רואה את החיוך: חיוך, על כי זיהו את שמות יקיריהם אשר לכל אחד מהם, אכן יש שם! כל אחד ו"אחוזת הקבר" המשפחתית שלו. זו ה"אחוזה", שמצויה בביתן 27, אך  רחוקה אלפי מילין מניו יורק או מחדרה, למשל. רחוקה, אך קרובה: ממש כשם שאנו מעבירים את האצבעות על האותיות החקוקות על מצבות האבן של יקירינו בבית העלמין שמקום קבורתם צויין כהלכה.

את אורי אריאל, עטוף בטלית הסבא שלו, אומר "קדיש", הייתי רוצה לראות מעט אחרת, בהשוואה למה שראינו בבירקנאו: הנה, כך אני מדמיין לעצמי: אני מסתתר, ומציץ בגניבה כיצד אדם לא קשיש, חבוש כיפה סרוגה, עומד בדד, ליד מסילת הברזל המושלגת, וקורא מספר התפילה את "קדיש" ו"אל מלא רחמים". הוא לא רואה אותי, אבל גם עשרות מצלמות לא מחדדות את המיקוד לטלית של אריאל.

ועוד אני רואה, רק בדמיוני: אריאל שב לבירקנאו, עטוף בטלית של הסבא, ואומר את ה"קדיש", ויעמוד דומם, והוא מתייחד, לא מונצח, עם יקיריו.

אכן, אינני מטיל ספק בכוונתם של מי שהגו את הרעיון, והזרימו חלק ניכר מן המימון של מימוש הרעיון, לביקורם של חברי הכנסת באושוויץ. הכוונה היתה טהורה: להפגין מעין ריבונות יהודית, ישראלית,  במחנה המוות. מי שהחליט כי למטרה זו הוא מוכן לשלשל ממון רב, הפגין נדיבות אדירה כלפי חברי הכנסת וניצולי השואה. שבעים שנה ימלאו בעוד שנה לשיחרור אושוויץ בידי הצבא האדום. שנה למחשבה: כיצד להפוך את אושוויץ למקום-התייחדות, התייחדות שתכלול בעיקרה  את ה"יזכור" האישי, וגם את לקח אושוויץ הערכי, שכל עם ומדינה עדיין חייבים להסיק ולממש בנסיבות שבהם הם מתקיימים.

[יעקב אחימאיר היה אורח הכנסת במסע לאושוויץ. מאמרו התפרסם לראשונה ב"ישראל היום", וכן בטעות בגיליון הקודם של המכתב העיתי – תחת חתימת שם הכותב: יוסי אחימאיר, שהוא אחיו]

* * *

נט-בוק

קניון ספרים וירטואלי חדשני

המציע לראשונה בישראל

מערכת ניהול עצמאית למו"לים ולסופרים

קישור לאתר:  http://netbook.co.il/

נט-בוק, קניון ספרים וירטואלי-חדשני, המבוסס על טכנולוגיות חדשות ומתקדמות, מציג תפיסה חדשה: מערכת ניהול עצמאית למו"לים ולסופרים, המאפשרת לכל מו"ל או סופר להעלות ספר לאתר, לקבוע את מחירו לצרכן, לקדם אותו ולשלוט על מכירתו.

באתר, המותאם לצרכיהם היחודיים של מו"לים וסופרים, יש שקיפות מלאה לגבי מיספר הספרים שנמכרו, למי נמכרו, התמלוגים שהצטברו בגין המכירות וכן אפשרות לעמוד בקשר ישיר עם הקוראים באמצעות הפייסבוק המקושר לאתר. האתר מציג קשת רחבה של ספרים, ישנים ומוכרים לצד חדשים, וספרים שלא תמצאו על המדפים בחנויות.

בין החותמים עם האתר, הסופר רם אורן שיקדם את המיזם, בראיונות עם התקשורת ובערוצים רלוונטיים נוספים, וכן בדף הפייסבוק שלו. הוצאות וסופרים נוספים שכבר חתמו עם האתר וספריהם יוצגו בו: הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים (דויד גרוסמן, א.ב.יהושע, יהודית קציר, אורלי קסטל-בלום, סמי ברדוגו, ז'וזה סאראמאגו ועוד), הוצאת פוקוס, הוצאת רימונים, יהודה אטלס, פוצ'ו, ועוד.

האתר מציע:

מערכת ניהול עצמאית למו"לים ולסופרים
נט בוק מציע פלטפורמה חדשנית וידידותית למו"לים  ולסופרים המעוניינים למכור את ספריהם ישירות לצרכן, ללא תיווך. כל מו"ל או סופר מקבל גישה למערכת ניהול המאפשרת לו לשלוט באופן עצמאי על נתוני הספר, קידומו ומכירתו באתר.

ניהול תמלוגים עצמאי

נט בוק מעמיד לרשות המו"לים והסופרים תכנית תמלוגים מהפכנית וראשונה מסוגה בארץ!
המערכת הינה שקופה לחלוטין, ובאמצעותה ניתן לדעת, בכל עת, כמה ספרים נמכרו, כמה כסף נצבר בחשבון ואף לממש את התמלוגים, בכל נקודת זמן.

תמלוגים הוגנים 
50% מהתמלוגים מועברים למו"ל או לסופר.

העלאה, הדפסה ומכירה של ספרים בכל פורמט
נט בוק מציע ספרים בפורמט המסורתי (מודפסים), לצד מהדורות חדשניות ומתקדמות, כגון מהדורה דיגיטלית (EPub), מהדורת שמע (MP3) ואף מהדורה להדפסה ביתית (PDF). ניתן להמיר ספר מודפס לספר דיגיטלי, תמורת סכום סמלי ,  וכן לסרוק ספרים ישנים, במטרה למכור עותקים מודפסים או דיגיטליים מהם. מי שיש בידיו קובץ Epub יוכל להעלות אותו בחינם לנט-בוק ולמכור ישירות לצרכן.

הדפסה על פי דרישה (POD)
הדפסת ספרים לפי דרישה. בנוסף: אם יש ברשותך קובץ PDF ערוך ומעומד של הספר, תוכל להעלותו חינם לאתר, ולמכור ממנו עותקים מודפסים, על פי דרישה, ישירות לצרכן.

חוויית רכישה ייחודית
ב-נט בוק בנוסף לצפייה בכמה מעמודי הספר, ניתן לשמוע גם קריינות שלהם – המספקת חוויית קנייה ייחודית ומסייעת לקידום מכירות הספר.

כל ההמרות החדשות לספרים דיגיטליים יעשו בפורמט EPub3  בטכנולוגיה חדשנית הניתנת לקריאה בכל האפליקציות הקיימות בטאבלטים, טלפונים חכמים ובמחשבים אישיים, ויאפשרו דפדוף מימין לשמאל עם אפשרות של קריינות, אנימציות ועוד.                                                   ספרים אלה יהיו מוגנים מפני העתקות ב DRM.

מאחורי אתר נט-בוק עומד משה ראובני המו"ל של  "צמרת הוצאה לאור בע"מ", המתמחה בהוצאה לאור של ספרי מקור והפקות יצירתיות באוריינטציה שיווקית. בין הסדרות המובילות שהוציאה עד היום ניתן למנות את סדרת "פינגווין" המיתולוגית מאת נעמי בן-גור, "ניצנים" מאת עפרה גלברט-אבני, "עולם מופלא" מאת יהורם טהרלב, אנציקלופדיית אוקספורד, "התנ"ך המפורש המלא" מאת פרופ' אשר וייזר, "טיים לייף" ועוד.

משה ראובני – רקורד אישי ומקצועי

משה ראובני, יליד איראן, שנת 1956, עומד בראש הוצאת צמרת. מאחוריו 30 שנות ניסיון בענף הספרים.

בצבא שירת כקצין. מיד אחרי השחרור החל את דרכו כמוכר ספרים מדלת לדלת. לאחר 7 שנים אינטנסיביות, הקים את הוצאת "ספרי צמרת". עד מהרה הכשיר והפעיל כ-30 סוכני מכירות, תוך כדי לימוד מינהל עסקים והתמחות בשיווק. מחזור המכירות של ההוצאה הגיע ל-14 מיליון שקלים בשנה.

שתי הרשתות הגדולות ומדיניות המבצעים שלהן, קטעו את ההצלחה. ראובני לא ויתר. הוא גייס עוד סוכנים ורכש עוד מכוניות – אך החלטות אלו התבררו כבלתי נכונות: תוך זמן קצר הוא הפסיד 2.5 מיליון שקלים, נאלץ למכור את  בניין ההוצאה במחיר הפסד ולפטר את כל הסוכנים.

ראובני לא אמר נואש. הוא החליט "לרדת לשטח" ויצא למכור ספרים בעצמו, כל יום, מבוקר עד לילה. אחרי ארבע שנים (הקשות בחייו), הצליח להרים ראש ולעבור משלב הבלימה לשלב הבנייה.

במהלך שנים של עבודה עם שוק הספרים הישראלי, על לקוחותיו, יוצריו ומשווקיו, הוא זיהה צורך הולך וגובר לשינוי תפיסה כולל בתחום זה, וגיבש תוכנית להקים אתר למכירה של ספרים מודפסים ודיגיטליים – קניון וירטואלי משותף לכל ההוצאות לאור.

כיום פני הדברים הם ששוק הספרים נשלט על-ידי שתי רשתות בלבד, שיעור הוצאות הפצה של ספר מגיע עד 79% ממחיר הספר לצרכן, שיעור הספרים המודפסים אשר אינם "רואים מדף" הוא 57%, ושוויים (האבוד) של ספרים "נטולי הזדמנות" – כשני מיליארד שקלים בשנה.

בצעד אמיץ ובהשקעה גדולה החליט ראובני לעשות מעשה, כדי לשנות את המצב הקיים. הוא גייס ממון רב וצוות המונה עשרה אנשי מקצוע אשר שקדו במשך שנתיים על בניית אתר נט בוק.

[דבר המפרסם]

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק עשרים ושניים:

חליפת מכתבים עם סבתא ממורמרת

שלום מר חיים שפינוזה,

לבוֹט התלוֹבּטתי מאוד שבועות אם לגלות לך את סודי שהוא סודנו המשותף הידוע רק לי. אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ שבערבה כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים על שדה פנחס המשל כמצבו של החיים? הייתי נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! הצעת לי אפילו משחת עור, מנוול! – ואחר כך לקחת את בתוליי בדברי חלקות על כך שכל חייך הבוגרים חיכית לנפש תאומה כשלי והשכבת אותי ובאת עליי שלוש פעמים באותו לילה, משבח אותי על אגן-ירכיי הגדול וצועק כל פעם: "אין פנחס שדה!"

אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, שהיא כבר גרושה ואם לילד קטן, גיא, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס של משפחתך בפתח-תקווה בתור שפחה שמנקה תפוחי-זהב, ואגיד לך את האמת, אני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך – פָּפִּי! – עם בתך-בִּתי בֶּטִי באשמתי שאני שותקת, והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך-בתי טורקת [צ"ל – טורדת] שינה מעיניי ואני מתחננת בפניך שתרפה ממנה מיד וכי חס ושלום שלא ייוודע לה שכתבתי לך וביקשתי. היא לא יודעת שאתה אבא שלה אדם עשיר ממשפחה מיוחסת אבל גם כי אני לא סתם משפחה, אחד מאבות אבותיי היה וגנר! – לא הקומפוזיטור! טמבל! – התלמיד של ד"ר פאוסט!

בכבוד רב לַאישיות המפוקפקת שלך,שנתגלתה לאחר שנים של חיפושים עקרים,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לאגנה וגנר שלום רב,

לא איכפת לי אם אחד מאבות-אבותייך היה וגנר תלמידו של דוקטור פאוסט או וגנר הקומפוזיטור! תפסיקי להטריד אותי כי יש לי הרבה עבודה בפרדס, הרבה שמוטי-דם מזן "שרה" – אבל אף לא אחת בשם בטי וגם המשרד שלי כולו וירטואלי ואין בו מקום לזיונים ועל אחת כמה וכמה לגילוי עריות! היה פעם בפרדס אריה חרמן שאותו מר גוטמן צייר, אבל לא עריות! וגם מר אריה חרמן מת מזמן והוא קבור בְּסֶגוּלָה [בית הקברות של פתח תקווה]. וחוץ מזה תפסיקי לעשות צחוק מהספרים שלי ולהעתיק מהם סיפורים כאילו הם קרו לך!

בכבוד רב,

חיימקה שפינוזה

נ.ב.

בתולה לא היית.

*

מר חיים שפינוזה הנכבד,

אתה זוכר לילה אחד שבו אירחתי אותך לישון בקיבוץ... בערבה, כאשר באת להרצות בפנינו מטעם ועדת התרבות של הקיבוצים?

הייתי אז נערה צעירה ושמנמונת, חיילת בנח"ל, אתה זוכר ודאי את החצ'קונים שלי, שמאוד בערו לי! אני הריתי לך וילדתי בקיבוץ את בטי וכל חיי נהרסו ואתה נעלמת ואפילו לא שאלת עליי ואני לא רציתי לכפות את עצמיותי עליך כי אם שכחת אותי, אשכח אותך אשכחי. ולא הייתי כותבת אלמלא בטי שלי, בתי היחידה, סיפרה לי שהחלה לעבוד בפרדס שלך בתור שפחה שמנקה תפוחי-זהב, ואני זוכרת איך ניסית להתחיל עם כל בחורה שחשבת שיש לך סיכוי אצלה בביקור הקצר שלך אצלנו בקיבוץ ואני חוששת מגילוי עריות שלך עם בתך-בִּתי בֶּטִי והמחשבה על כך שאתה תשכב עם בתך-בתי טורקת שינה מעיניי, מה עוד שאתה מתאר זאת בפירוש בספר השירים החדש שלך:

אָסַפְתִּי כָּל חִיּוּךְ שֶׁנִּתְפָּרֵט מֵאַנְחוֹתַיִךְ

וְכָל גֻּמָּה שֶׁל חֹם נָשַׁקְתִּי בְּגוּפֵךְ.

עֵת נִמְנַמְתְּ בִּזְרוֹעוֹתַי וְרֵיח תִּינוֹקוֹת רַכִּים שְׂפָתַיִךְ

הָיִיתִי אָב לָךְ שֶׁיָּדַע בְּשָׂרֵךְ. שֶׁקֶט, אַל תִּתְעוֹרְרִי

שְׁאַפְתָּנִית קְטַנָּה, אַל תִּלְבְּשִׁי אֶת סְגֹר נַפְשֵׁךְ

כִּי בִּבְגָדַיִךְ אַחֵרָה אַתְּ, בַּת קָרָה...

וככה עכשיו כבר לא תוכל להתכחש לאבהותך! תפסתי אותך! יש לך נשמה של מגלה עריות סדרתי וכל השימוש באצטלה של ספרות הוא רק קָמוֹפְלָג' מחוכם לנטיות הפדרסטיות שלך!

זאת אני,

הרוצחת אותך במחשבותיה לילה-לילה,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

מר חיים שפינוזה החצוף,

הגיעו לאוזניי שמועות שיש קוראים שחושבים שאני לא אמיתית אלא פיקציה שבה אתה משתמש כדי להגביר עניין בספר שיריך האינצסטִיוּאלִיִים על חרמנותך כלפיי ועל בתנו המשותפת בטי, וברשותך וגם שלא ברשותך – אני עומדת על שלי-שלך ועל זכותי להזיז, להזים, להזמים ולהזמיע את השמועות וגם להזהיר כי כל מי שיטיל ספק בקיומי תוגש נגדו גם כן תובענה מצידי לפיצוי כפול ומכופּלץ. אני קיימת, קיימת, קיימת. ושום פירצוצים שלך לא ימחקוני מספר מסעותיך עם הנשים שתוכן מצצת וקליפתן זרקת!

באי-כבוד רב כלפי שוֹמֶן נחת פרצופך המזדקן, שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו שהוא פרצוף של משורר!

אֲגָנָה וַגְנֵר

מוצ'צ'ה "מוצצת" מוסמכת

*

מר ח. שפינוזה,

קראתי אחדים מספריך ותוהה אני הייתכן כי אדם המתיימר להיות משורר, כמוך, אין בו שמץ של רוחניות? אצלך הכול גשמי. מתבדח. פרטני. מציאותי. כאילו אתה מדווח לנו, תסלח לי – על כל נאד שלך בשיריך. והלא מלוא כל הארץ רוחניות – הרצאות, כנסים, חוגים, קורסים, סדנאות, מפגשים, יהדות, אפלפלד, ויזל, כשר, שואה, קבלה, מֵיצגים, תערוכות, השתלמויות, התוועדויות, לילות שימורים, דתיים-חילוניים, דברי נביאים רבי-מכר, ספרות נשים, חרטאות, תֶרָטאות, זיבודֵי-רוח וזיבולי-שכל, וגם קראתי בביוגראפיה שלך, "בִּתוֹ של הכאב" – שבשנת תרפ"ה-פ"ו אתה למדת לתואר שני בקבלה אצל פרופ' גרשם שלום אז בוודאי אתה תוכל להשתלב באחת המכינות הרוחניות של החוגים התל-אביביים שלנו לקבלה, אם כי שמעתי שלא למדתם שם, באוניברסיטה העברית בירושלים, קבלה מעשית ומעשי כשפים ודיאטות רזון, שהם מעיקרי הרוחניות שלנו, ובסימן זה גם עמד הכנס למדעי היהדות האחרון, שאני מניחה שלא השתתפת בו כי אתה הלא מעדיף מסעדות, נאדות, וגירויים ארוטיים של קשישים.

הרשה לי לומר לך שטרם היה משורר חסר רוחניות כמוך. אתה רק מתעד, מתעד, מתעד או כמו שאתה קורא לעצמך ברומאן החארטה שלך "המושבה שלנו" – כרוניסטן. תסלח לי אבל תיעוד ובייחוד של הפלצוֹת של איכרי מושבות העלייה הראשונה זה לא ספרות ולא רוחניות וכדאי לך ללמוד קצת מסופרינו וסופרותינו הגדולים מהי רוחניות ומהי ספרות ובהזדמנות זו גם מהי עברית ספרותית נקייה מגסויות. פוי!

בברכה מקוראת לֹא-מעריצה שלך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

גברת אגנה וגנר,

 אכן צדקת בהחלט בכל אבחנותייך כלפיי, אך זאת אילו הייתי משורר – ואילו אני – פרדסן, וכידוע לך פרדסנים הם אנשים לא-רוחניים. להפך, הרוח גורמת להם נזקים גדולים בחורף, כאשר פרי-ההדר עדיין על העץ, ונושר. לכן הם נוטעים שדרות ברושים שוברי-רוח סביב חלקות הפרדס, ולפני שנים רבות אף ניסו לאקלם בפרדסי הארץ שוברי-רוח של "עשב הפיל" מאפריקה, שצומח מהר מאוד. ולכן אני מאוד-מאוד נגד הרוח וגם הולך נגד הרוח כל השנים וזה גם לא כל כך קשה לי אם נתחשב בכך שאני שוקל יותר מתשעים קילו ונופח ככל האדם פעמים אחדות ביום נגד הרוח וגם בכיוון הרוח – נופח רוח מאוד-לא-רוחנית ממעמקי פרטיותי – כי גם לחיה נשמה ואנה אנו באים בלי סופרים, הוגים, פרופסורים-חדשים ושדרנים רוחניים שידריכו את שלוותנו הנאורה במילים עבריות ממולמלות במחשבה יהודית שמאלצית בשומן אווזים דיכוטומי בין יחיד לקולקטיב שגורם לליקוק שפתי גברות תל-אביביות נאורות בממרח דרידייה, לווינס, שפתי הפות החיצוניות, מפוטמות בסוּפגניות המחץ הוורבאלי הפוסט-אוריגנלי היוצר רבי-מכר למערכת העיכול הרוחנית שבולעת כל שטות פסוידו-משכילית כמו שסבתא שלי היתה אומרת, מפי עיסא, הפועל הערבי של סבא: "אסבּאח בילחאר!" – תִשְׂחֶה בחרא! – כלומר שהרוחניות היא האג'נדה ה"אִינֵית" של מאחזי-עיניים שמתפרנסים ממנה ובעזרתה כלל וכלל לא רע, וזאת מבלי להזכיר שמות.

והדבר האחרון בחשיבותו, אומרים הפרדסנים – שצריך משורר/ת לדעת לכתוב הוא לדעת לכתוב, פן ספרו/ה לא יהיה רב-מכר אלא בעל ערך ספרותי אמיתי, ר"ל.

*

למשורר הנִקְלֶה חיים שפינוזה שלום,

זמן ממושך לא כתבתי לך וזאת כי הייתי עסוקה באירגון המתנדבות לתרומת ביציות וגם כי גיליונות המכתב העיתי שבו אתה כותב נעשו ארוכים עד שחשבתי לבקש ממך שיפסיקו לשלוח לי אותם כי תודה לאל עדיין איני זקוקה לעיתוני חינם משעממים. גבר חינם, מילא. שייכנס, כל זמן שיש לאן ועדיין לח ולא מפיפי. אבל לא עיתון. ושמעתי שיש עיתון חינם גם ברכבת אבל הקטרים חלשים. "יִלְעַן דִין אִל בָּבּוּר אִילְלִי גָ'אּבְּהוֹם!" – ארורה האנייה שהביאה את הקטרים האלה! – שלולא העיסוק בארגון הביציות הייתי גם אני אמורה לנסוע ברכבת ישראל בדיוק בצומת בית יהושע, ונדפקת בגלל הקטר החלש שהתהפך ולא איתי.

מה שרציתי להגיד לך הוא שאף קורא לא מעניין אותו מתי בדיוק סבא שלך חרש את התלם הראשון במושבה וגם לא איזו מושבה היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה וגם אם נשים יסדו אותה או גברים ושכשאני רק רואה אצלך כתוב – ראשון, ראשונות וראשונה אני מיד מקבלת חררה.

אינני מבינה איך משורר כמוך לא מתבייש לעסוק בשטויות שהן באמת-נידחות. קח דוגמה מהסופרים החשובים שלנו שעוסקים בנושאים רציניים כמו עוני בקניונים, רעב בבתי-הספר, נשיאים אנסים, מצב ילדים פלסטינים חפים מפשע שצה"ל הורג בתותחיו ובמזל"טיו, יהודי ארה"ב פחות יהודים מאיתנו, הגרמנים לא היו כל-כך נוראים כי כל אחד מאיתנו יכול להיות נאצי כי השטן שוכן בכולנו ואנחנו אשמים כי אנחנו שיגענו משגעים ונמשיך לשגע את העולם וגם את הערבים ואת הגרמנים  וגם את שופטי פרס נובל למוסר עברי, ומותר לגרמנים להוקיע את ישראל ואף לנהוג נגדה צעדים מדיניים או כלכליים כי הסחף במעמדה של ישראל בעיני אנשים הגונים בגרמניה ובארצות נאורות אחרות נובע בראש ובראשונה ממדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים ומן השינויים לרעה שהתחוללו בתוך החברה הישראלית, ובקרב שוכני המערות חביבֵי הסופרים העבריים בהר חברון, והשפעתה של אום-כולת'ום על הספרות העברית, ואשמתנו-אשמנו-אשמנו-אשמתנו וחוזר חלילה ודימנה.

אבל אתה, קְלוֹץ מִיט אוֹיגֵען, עוסק בקָקה לוקאלי עתיק שלא מעניין איש. ואגב, גם לא יזיק לך לדעת שבתנו, שלאבהותך עליה אתה מתנכר, ילדה לנו נכד בתור אם חד-הורית, כמו שאני ילדתי לך, ואם נאריך ימים ואִם החד-הורות תורשתית היא, כפי שהוכח כאן, תיוולד לנו גם נכדה שתהיה גם היא חד-הורית כי גברים נשואים בימינו לגברים אחרים ויש להם ביצים אבל אין להם ביציות.

ואתה באמת משעמם וגם כבר לא מרגש אותי כמו אז, בקיבוץ, כשהזרעת אותי פנים ואחור לאחר שזיבלת לי את השכל בסיפורים על דודתך המשוררת אשר על כתביה עשיתי אז עבודת מ"א בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בת-שלמה רבתי, כאשר כל-כולה עדיין שכנה בקמפוס דיר העיזים של משפחת שוורצמן, גבינות, יוגורט וזיתים שחורים מן הכי טובים בארץ אפילו שהוא שׂם בהם שׁוּם.

שמעתי אומרות בערב למלאת 25 שנה למותו של נחום גוטמן, ב"צוותא", שספרו "ביאטריצ'ה" הוא ספר אכזרי אנטי-פמיניסטי כי האריה אוכל בסוף את המינקת שלו, ואני גם מדברת כאן בשם הכלבות, ולכן גם אני חושבת שצריך להפסיק את הדפסת הספר ולבקש ממשפחת גוטמן לגנוז אותו. והאמת, אני לא היכרתי היטב את גוטמן כי גדלתי בצפון הארץ ולשם לא הגיע "דבר לילדים", רק עד כרכור.

ברגשי כבוד הדדיים לְיִקרַת נִיקלוּתְךָ המחורצפת,

אֲגָנָה וַגְנֵר

זקופת הדָדִים (זוכר? הם זוכריךָ!.. אוֹה...)

*

לחיים שפינוזה שלום רב,

לצערי לא ידעתי כלל שהספר שלך "המושבה שלנו" יצא בשעתו לאור, וגם לא הצלחתי למצוא (או להזמין) עותק ממנו בחנויות הספרים. במרביתן כלל לא שמעו על אודותיו.

בלית ברירה אני מסתפקת בקריאת פרקיו המתפרסמים בהמשכים, ואף שאינני מסכימה עם הגסויות, וחושבת שלא היתה מזיקה לך עורכת נבונה שתוציא אותן מהטקסט, לא אסתיר ממך את התפעלותי, בייחוד מן הפרק התשעה-עשר המספר על מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה.

לא היה, ולדעתי גם לא יהיה אי פעם ספר עברי דומה לו, ואני מתארת לעצמי כי לקראת יובל ה-60 שלך תחגוג איתך הארץ כולה ובייחוד המושבה שלך (שם בוודאי אינם חדלים לקרוא, ללמוד וללמד את "המושבה שלנו" וגם את "אברהם שפירא") – ועל שדרות דקלי הוואשינגטוניות יתנוססו דגלי חגך, וגם אוניברסיטת בת-שלמה רבתי תעניק לך תואר דוקטור לשם כבוד של המושבות הראשונות.

יש מעט מאוד משוררים עבריים, אם בכלל, שיודעים לכתוב כמוך ויש להם עולם ייחודי כשלך, ואני מאמינה שגם בדורות הבאים יאהבו לקרוא את הספרים שלך ואני כותבת לך דברים אלה בצורה אובייקטיבית לחלוטין ולא מפני שפעם היית בתוכי במזרח וגם בסוף מערב.

שלך בהתרפקות (דגדגנית ונוסטלגית) מסוייגת,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לאגנה היקרה שלום רב,

אני שמח ללמוד מנימת מכתבך שקצת התפייסת איתי בזכות ספרי "המושבה שלנו" ואינך מזכירה עוד את הבת שאת טוענת שאני אביה (ושדרשת שכל תמלוגיי מאקו"ם יועברו אליה, אחרת הם יוקפאו בצו מבית משפט, כמו התמלוגים של משורר ידוע אחר), וכן שאת עדיין עודך בחיים וגם זוכרת את ההתדבקויות האקראיות שלנו.

עם זאת, למרות שמחמיא לי שאת זוכרת אותי צעיר (וּמְדָגְדֵגַן) – עליי לאכזב אותך בקשר לחגיגות יובל השישים שלי בארץ בכלל ובמושבה בפרט – כי אני כבר כבן שבעים ואחת.

כאשר מלאו לי שישים איש לא שם לב לכך.

כך גורלו של משורר נידח, שאיש בקהילייה הספרותית ובתקשורת אינו זוכר את יובלותיו או יודע מה נכתב בספריו. משורר לא חשוב, מה יש לו בחייו? – לא חשוב מה הוא כותב, כי כל מה שהוא כותב לא חשוב ולא נחשב.

על זיכרון השעות שבילינו יחד אתרפק אף אני ובהם אתנחם גם כַּחמור ההופך בשולחן.

בברכה,

חיימקה שפינוזה

*

לחיים שפינוזה שלום,

רציתי לברך אותך ליום הולדתך השבעים ואחת אבל אתה חרא של בן אדם. לא די שהתכחשת לבתנו המשותפת שנולדה לי בקיבוץ, ואינך שואל כלל על גורלה, ועל הנכד שלנו, גיא, שנולד לה – אלא גם רימית את כולנו בכך שאמרת שכל האמצעים כשרים כדי שתוכל להקדיש את עצמך לכתיבה ולכן מותר לך לדפוק נשים מלפנים ומאחור ולהכניס להריון בלי כל התחייבות מצידך – ומה יצא ממך לבסוף? חרא של משורר. מרבית הסופרים בני הדור שלך הצליחו, ולא מפסיקים לתרגם את הספרים שלהם ולהזמין אותם להופיע בחו"ל ולהעניק להם פרסים – ואתה, אפילו בעברית אף ספר שלך לא נמצא בחנויות הספרים, ולא עזרה לך כל הפורנוגראפיה שהכנסת בשירתך. ולא שהיית פעם משהו מיוחד אבל בשנים האחרונות נשכחת כליל. וגם לא נשארו לך הרבה שנים לתקן את המעוות, עד מאה ועשרים.

אם בתך האומללה,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לחיים שפינוזה שלום,

אני לא יודעת אם קצב אשם או לא, אבל ברור לי שהוא הסתבך בקשרים עם נשים שעבדו תחתיו, תרתי משמע. ואני רוצה לשאול אותך, בתור משורר (היחיד מבין המשוררים שבעל אותי וממך נולדה לי בתנו בטי שאתה מתכחש לה) – איך, איך איש ציבור בעל רקורד כקצב היה יכול לסלול את דרכו למעלה עד היותו נשיא מדינת ישראל למשך תקופת כהונה שלמה כמעט, וזאת לאחר שבחרו בו רוב חברי הכנסת, שנבחרו על ידי העם, על ידינו?

הייתכן שכך קרה רק מפני שהוא פוליטיקאי ממוצא לא-אשכנזי ולכן נהנה, עד גבול מסויים,  מאפלייה מתקנת?

מצד שני, אני מתפלאה ושומעת ברדיו ובהפגנה בכיכר במוצאי שבת את כל החרפות והגידופים הנאלחים, המבזים והדמגוגיים ביותר – כשהם יוצאים כלפי קצב מפי נשים וגברים הנחשבים אינטלקטואלים ומנהיגים חשובים, נשים וגברים שאין לחשוד בהם שהם מרמת העומק של ביבי שופכין. ולהפתעתי גם לא ראיתי כמעט אף פרסי או יוצא עדות מזרח בקהל האינטלקטואלי, שמחא כפיים וצווח כמו משוגעות היסטריות (בכנס מכשפות לֵילִי בסאלם) –אחרי כל קללה שנצרחה והוטחה בְּקֶצֶב בְּקָצָב מהבמה.

ורציתי לשאול מה דעתך – אם קצב היה אשכנזי, יליד-הארץ, נאה, בן היישוב הוותיק, מהקיבוץ, או ח"כ "צבר" יפה וחתיך של מר"צ, למשל, או עם בלורית כמו שהיתה לסופר העברי החשוב ביותר יעקב שבתאי, לפני שהתקרח בין שתי נשים ומת – האם גם אז היו מעזים לחרף ולגדף אותו ככה? או שרק את הצ'חצ'חים , צאצאי הַבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו – מותר לכנות בשמות גנאי איומים ונוראים, ולא לתת על כך את הדין?

טוב. לשם איזון הן חירפו גם הנשקן האשכנזי חיים רמון.

וההתלהבות שלהן! יכולת לחשוד שהמפגינות ממש מתות לקרוא יום-יום בעיתונים במשך חודשים ארוכים את פרשות ההשפלה וההתעללות שספגו המתלוננות מקצב, ואיזה מפלצת הוא היה, ורק שלא יסגור להן איזה מזוז משפטי את ההצגה ויסתום באבן את פי הבאר המפיצה מים מורעלים, מתוקים, היסטריים ותקשורתיים כל כך.

אתה רואה שגם אני יודעת לכתוב.

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

לחיים שפינוזה שלום בלא-ברכה,

סבורה אני שיש גבול לכל התעללות באישה ומה גם אם שמנתי ויש לי עכשיו זוג פומלות, כמו שפעם היו אומרים, שדיים שמסבים לי ייסורים רבים כי כבר אינני צעירה כמו פעם והם אינם זקופים ואפילו בבדיקות של סרטן השד שני רופאים צעירים צריכים לעסות אותם עד שמקיפים אותם יחד ומגיעים לאבחנה נכונה, למזלי שלילית, וכל אותה עת שתי אחיות לוחצות להם על הביצים מכל צד כדי שלא ישפריצו כי השדיים שלי עדיין מחוללים מהומות תחתיות.

והנה, יום אחד בשבוע שעבר אני מבקרת בשוק הכרמל עם הרוסי ידידי-לחיים זה שנים אחדות (שניהל רפת קולקטיבית גדולה בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב) ואנחנו עומדים בחנות של דברי מאפה, לחמים, כעכים, לחמניות ופיתות, ואת מי אני רואה ממול לוטש בי עיניים מתחת לסנטרי כתרנגול בבני אדם?

– אותך כמובן! – חיימקה שפינוזה המשורר המאניאק שכמובן אינו מזהה אותי – חיימקה שפוסע ברחוב מתחת אל תחת ונראה כעומד כל רגע על עברי פי תחת והוא קונה לחמניה רכה ועושה הפסקה ואחר כך קונה עוד לחמניה רכה, ועוד הפסקה, ועוד לחמניה, ואני כבר רואה שלא הלחמניות מגרות את תיאבונו אלא השדיים הענקיים שלי שאותם הוא בולע בעיניו כשרעדה עוברת בגופו מרוב שהוא נסער, ומבטיו נעשים זגוגיים כמבקש להיטמע בי, וגם, תסלח לי – כחופץ לזיין אותי בין השדיים שלי (זוכר?...) וככה זה נמשך עד שסיימתי לקנות לחמים עם הידיד הרוסי שלי שניהל את הרפת הקולקטיבית בקולחוז בסיביר ויודע לחלוב, ואתה נשארת תקוע עם איזה עשרים לחמניות רכות.

ואני פותחת את העיתון שבו אתה כותב, ומה אני רואה? שיר! – "כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים" וגם מעז לרמוז שהם גרמו לו להתיז! – תִיז אֶמָכּ! – אתה והמשוררים!

אבל אם רק היית חוזר אליי הייתי מפנה גם לך מקום בין שדיי...

וזורקת את הרוסי שיודע לחלוב...

בהתרסה בוערת,

שכובתך-בעבר ואֵם בתך הנסתרה שבגורלה לא התעניינת מעודך,

ויש גם נכד, גיא

ְאֲגָנָה וַגְנֵר

*

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

ענקמונים אצל אישה צעירה ואפילו רזה

אני לא יכול להפסיק להסתכל אני

מסוגל להשפיך רק מלהסתכל עליה

אבל אז אני אומר לעצמי כמה מסכנה

האישה הדדנית שצריכה לסחוב

כל חייה זוג עטינים מתנדנדים אם

אין עליהם חזייה, וכמה גדולות החזיות

וגם יקרות וכמה משפיל שאת כל כך

מגרה בסרח העודף שלך ובעצם אומללה

ואני רוצה לגשת אליה ולעזור לה

להחזיק אותם כדי שלא תלך בגב כפוף

מכובד משקלם – ומה אני חוטף אחרי

הרגע הקצר שהחזקתי בהם – סטירת

לחי כן סטירת לחי על כך שניסיתי לעזור לאישה

אומללה לשאת בנטל שהחיים מינו לה במנה גדושה

די. גמרתי. עכשיו אני הולך בשקט בשקט

להחליף מכנסיים.

*

לחיים שפינוזה

המתעלק על תמונות עירום של נשים הרות,

שלום לַשמוק החי בקלון,

אכן, כפי שנוכחתי להוותי במשך השנים, אתה הולך ונסוג לאחור (אף כי באחוריי דווקא אהבת קדימה ולא בגלל התמיכה במפלגת אולמרט אלא מפני האופי העות'מני הים-תיכוני האנאלי שלך) – ועכשיו אני מתארת לי איך אתה שוטף בעיניך את הבטן הענקית ואת האחוריים ואת השדיים הגדולים של "אהובתך" גבריאלה ספניק, ואתה לא רואה שהיא כבר זקנה וכל חמוקיה הם עבודת ריטוש של המחשב, אפילו נקודת חן אחת או קמט אין בכל החודש השמיני האכסהיביציוניסטי הוורוד שלה, אבל כפי שאני מכירה אותך, אתה היית מוכן לתקוע לה גם כשהיא שמנה כמו פרה וזה אפילו מגרה אותך יותר וגם היית מת לחלוב את שדיה השופעים כמו שהיית חולב את העז במושבה וגם מספר לי על כך כשהיית חולב אותי ומחליק לתוכי. אני מתפלאת על הקוראים ובייחוד על הקוראות, שלא השליכו בגועל נפש את תמונת הפרה המפוטמת מרשימת הנמענות הנאנסות לקרוא את גסויותיך. פויה לְךָ. בושה. אני מאחלת לך שתצליץ לך גבריאלה ספניק בפנים ואז תראה מה זה להעריץ מירחון הטלנובלות "וויוה פלוס" תמונה של פרה ורודה מעוברת ערומה בחודש השמיני להריונה!

ממני אֵם ילדתך הנידחה שלא זכתה לשום ליטוף ממך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

אני המארחת שלך מליל הזיונים בחדר האורחים בקיבוץ בערבה אחרי ההרצאה על דמות הערבי בספרות העברית לפני שנים רבות בעוד שדיי גדולים  זקופים.

*

לחיים,

כאחת מקומץ הקוראים שעדיין מעוניינים בדבריך המשעממים, קראתי גם אני את פרקי היומן שלך שפירסמת בעיתון, ומאחר שאני חוששת שכללת בו גם את פרשת יחסינו ואת בתי שילדתי לך ואשר לה אתה מתכחש – רציתי לדעת איך אני יכולה להגן על עצמי ועליה מפני יומניך הפורנוגראפיים ההזויים-למחצה (כמו שאתה מתעקש לספר שבאת עליי מאחור) ואם לא הגיע העת לפנות לייעוץ משפטי כדי להגן עלינו מפני יומניך. אחי-למחצה הוא עורך-דין.

בהזדמנות זו אני רוצה לבקש ממך שאם אמות לפניך, אנא אל תפרסם עליי מודעת אבל בעיתון אלא אם גם בתנו המשותפת תהיה חתומה עליה.

בכבוד רב,

אחת מנפגעותיך,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

למשורר המופרע חיים שפינוזה,

ידעתי שלא תשלח לי ולבתנו המשותפת את הספר החדש שלך וקניתי אותו בחנות והכרחתי את עצמי לקרוא בו (בין היתר כדי לבדוק אם לא הוצאת דיבתי רעה, כדרכך) – ואל תחשוב שלא מצאתי אחת לאחת את כל הגסויות המיותרות שהכנסת בו.

ואני רוצה להגיד לך שכאשר קוראים היטב את תיאורי הסקס והכמו-סקס שלך (אכסהביציוניזם, אוננות, משמושי זובי יחד עם הקינאה בנערים הערביים וגם הסצינה בירושלים עם איה העיזה והזרג שלך) – מתחילים להבין את סטיותיך המיניות ואת הקיבעון שלך לעלות עליי מאחור שירשת כנראה מהפר שהיה עולה ברפת של קלמניה על הפרות, וכמובן גם כן מאחור, (ושאתה מספר שכמעט הרג אותך, מה שלא היה משנה הרבה בתולדות הספרות העברית).

ואני מבינה קצת ברפתנות מהתקופה שלי בקיבוץ, למרות שכבר אז כל ההזרעה היתה מלאכותית, וכאשר הייתי בשבוע שעבר בתערוכה "אגרו משוב" של החקלאות בגני התערוכה בתל אביב (והרי יכולנו להיפגש שם במקרה!) – וראיתי את הפרות עם העטינים המדהימים בגודלם – אני רוצה להגיד לך שכאשר אנחנו היינו צעירים לא היו לפרות עטינים כאלה! זה ממש לא אנושי... חרף העובדה שגם החזה שלי לא קטן במיוחד, גם אז, בקיבוץ, והפטמות, אני גאה – כאצבעונים של תופרת, זוכר? – אבל אני רוצה להגיד לך שבסופו של דבר, אִם, אִם בכל זאת היינו נפגשים, גם היום, אני הייתי מרשה לך לעשות עמוק בתנועת המושבים שלי – כל מה שאתה רוצה כמו אז, באותו לילה בקיבוץ, כי, אני כבר ממש בוכה... שתלך קיבינימאט... אני לא הפסקתי לאהוב אותך במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז, יא חתיכת חרא מתכחש שכמוך!

ממני, המטומטמת שעדיין זוכרת אותך מלפנים ולפעמים גם מאחור, ונשיכותיך באצבעונים הזקופים, אז, כשהיית חולב אותי...

אֲגָנָה וַגְנֵר 

*

למשורר חיים שפינוזה,

עולה לי בבריאות לכתוב לך אבל אינני יכולה לשתוק. קראתי בעיתון כי ב-73 שנותיך אתה שוקל כבר 97 קילוגרמים!

ואני רוצה להגיד לך שאני מודאגת מאוד ואגיד לך מדוע. מפני שהבת שילדתי לך אחרי שאנסת אותי אותו לילה אחרי ההרצאה שלך בקיבוץ (כן, אתה, ולא שני משוררים אחרים, מבוגרים ממך, שהאחד מהם כבר מת!) – הבת שלי תישאר בלי אב, מבלי שזכתה כלל להכיר את אביה, כי אני נשבעתי שלא לגלות לך את שמה האמיתי ואת גורלה עד שלא תסכים לבדיקת רקמות כדי לאשר את אבהותך, אבל היא יודעת היטב מי אתה וגם מתכוונת בבוא היום לבקש חלק בעיזבונך הספרותי, כי היא קוראת את רוב שירי האהבה שלך כמכוונים אליי, אל אימא היקרה שלה שנשאה ברחמה את זרעך, והיא רוצה להחזיק בבוא היום בזכויות ההלחנה שלהם.

אז אם תמשיך להשמין ולהזקין ככה – לא תזכה להכיר את בתנו החד-הורית ואולי גם את הנכד שלנו גיא ואולי גם לא נצליח לעשות את בדיקת הרקמות.

אני מתארת לעצמי שאילו היית שוכב עליי היום הייתי נחנקת מחוסר אוויר כמו בסרט המטורף "בוראט" שבטעות הלכתי בשעתו לראותו עם מחזר עיראקי ונשארתי עד הסוף כמו אותו לילה איתך.

שכובתך השמנה מאותו לילה איום בקיבוץ,

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

למשורר המזריע,

קראתי שאתה עומד לפרסם מחדש את ספר שירי הזימה שלך "הנאהבים שאינם נעימים" שבזכותו אפילו לא נכנסת לרשימת הסופרים הפורנוגראפיים של הספרות העברית כי איש לא התייחס וגם לא מתייחס לכתיבתך ברצינות, מה עוד שאתה פורנוגראף ממין זכר ולא ממין נקבה, ולכן אני רוצה להקדים ולהודיע כי לי ולדמותי אין ולא היה שום חלק בספר הנתעב שלך, שכולו פרי דימיונך המופרע , וגם אין לי שום קשר לדמות פאני היל התל-אביבית שלך – לילך הרמוטק.

אני בסך הכול אישה הגונה, שבגלל זיון של לילה אחד בקיבוץ, שנסתיים בהפרייה ללא הפלה – ילדה לך בת מקסימה, שאתה מתעלם ממנה כל השנים באכזריות רבה כי ראשך נתון כל הזמן בפוליטיקה ובתיאורי הַצִּ'יפְּצִ'ימוֹן של לילך.

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

למשפריצר,

אני אמנם זוכרת כי בביקור שלך אצלנו כשהרצית בקיבוץ הפצרת בי יותר מאוחר בלילה בחדרי, אחרי שהזרעת אותי כי שפכת כל התנובה בתוכי בלי להיזהר – הפצרת גם להרשות לך לגלח את שיער בית השחי שלי, שהיה די עבות כמו שהנח"לאיות הצעירות נהגו לגדל כי אמרו שריח הזיעה מגרה וגם מושך בחורים, שמראה הזקנקן הרך החבוי-למחצה מזכיר להם קוס שחלקם טרם זכו לראותו, ואפילו לימים נהרגו במלחמה בלי שראו קוּס אמיתי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים, ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם.

ואחרי הגילוח אתה ביקשת ממני שארשה לך לשים את המידלדל שלך בבית השחי המגולח שלי, ואני נעניתי לך כי חשבתי שככה זה אצל המשוררים העבריים אחרי שהם מזיינים ולא יפה להשיב את משאלותיהם ריקם, וכאשר שיפשפתי אותך בבית השחי שלי אתה נאנחת והמידלדל שלך והתרומם והתיז עוד פעם – אמנם לא עד רמת גן, שהיא רחוקה מאוד מן הקיבוץ בערבה, אלא לתוך העין שלי, ונעשה לי חם ורטוב ולא יכולתי לראות בגלל הלובן שלך ואנחנו פרצנו שנינו בצחוק אדיר עד שהשכנות שלי מעבר לקיר דפקו שם ושאלו מה קורה אצלי ואתה ניגבת  לי את העין בתחתונים שלי.

ועכשיו לקחת את החווייה האינטימית ההיא של שנינו ועשית ממנה שיר מגעיל!

מקווה שהמשפריצר עדיין בכושר,

אֵם ילדתך זנוחת האב,

המתגעגעת לזיון שלך, יַחְרַבּ-בֵּיתַכּ!

סבתא של גיא –

אֲגָנָה וַגְנֵר

*

כמו מתל אביב לרמת גן

הרשי לי לגלח את שיער בית שחייך

לחוש זיפייך השחורים בטרם מגע הסכין

להקציף אותך בלובן מברשת הסבון

לָטֵף גופך הצח הלוך ושוב בַּלהב

צחקי צחקי על החלומות

הַרִיח קפלייך

דַמיין ערוותך אם

תרשי לי שם

וגם לנשום

עור חלק וַרך כַּפּוֹת

מבית-שחייך

להעריץ בך את השקע הרוטט 

לאט לאט

לנשק

להביאו לשיא

אני בלן משופשף

מעתה המבקר בבית שחְייך יֵדע

כי כבר אבדו שם הבתולים

ואם תרשי לי

אחרי הרעד הסקסי

אחרי אביונת בית השחי שלך

שתחזיקי לי

כרס"ר בתס"ח עם מקל תחת זרוע

שפשפיני

שפשפיני

ואני אתיז משם

כמו מתל אביב לרמת גן

*

גברת אגנה וגנר,

את מכתבך עלייך להפנות לא אליי, המכונה משום-מה במכתבך "המשפריצר", אלא לסופר אחד (שראיתיו לאחרונה מסתובב בסימטאות העתיקות של העיר היפה סנטיאגו דה קומפוסטלה ולוטש עיניו בנערות צעירות ומגרות שיכלו להיות נכדותיו), והוא שכתב את השיר "מתל אביב לרמת גן" שאת טוענת שהוא על אודותייך.

הייתכן כי מי שאת טוענת שהיא בתנו המשותפת היא פרי זרעו של אותו סופר?

ובבקשה תפסיקי להטריד אותי כי זה המכתב האחרון שאני עונה לך.

ואני גם לא מאמין לך שיש לנו נכד משותף!

חיימקה שפינוזה

*

חיימקה,

מדוע את מתכחש לבת שלך שנולדה בקיבוץ, ולנכד שלך?

בן-דודך,

י.ל.

[מתוך שיחת טלפון]

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מאז נלב"ע מרן עובדיה יוסף כבר אין אני, החילוני, שומע אחרי כל דרשת מוצ"ש בבית הכנסת של היזדים בירושלים – חרפות וגידופים עליי, ובעברית קלוקלת – ומה אגיד לכם –ממש משעמם לי. חבל שאינני יכול לדעת אם גם בשמיים מרן ממשיך לקלל אותי בפני הקב"ה, ובינתיים עליי להסתפק בדברי תורה מפי מרן האסיר המשוחרר ר' אריה דרעי.

* המורה אדם ורטה השמיץ את צה"ל בכיתה. המפגינה הסדרתית דפני ליף חתמה בשעתה על כרוז נגד צה"ל. שניהם הצליחו לשסות את עצמם במימסד, זה בדיבורים פרו-פלסטיניים בכיתה וזו בהפגנה – זרקה עצמה בכוונה על שוטרים כדי שיפגעו בה ויעצרו אותה ויהיו צילומים פרובוקטיביים שלה לתקשורת!

היא, לוּ רק רצתה בכך, כבר היתה חברת כנסת כיריבתה החכמה ממנה, סתיו שפיר. ואילו הוא, ורטה – עוד יהיה חבר כנסת, וילמד אותנו מוסר מהו, כמו האדם המוסרי אברום בורג, למשל.

זה מה שאנחנו חוזרים ואומרים – הַשְׁתֵן על המדינה, לקק לפלסטינים, ותזכה באהדת התקשורת, בייחוד בעיתון "הארץ", ואז תהיה מפורסם וחשוב וגם מרואיין נחשק!

אתה תהיה סלב כמו גיבורי תוכניות הבישול והתת-זימרה בטלוויזיה – ולא איזה סופר נידח שאינו ראוי אפילו להופיע בעקבות ספר חדש שלו בתוכניתם המופלאה של לונדון וקירשנבאום, שהיא כמו פרס נובל מקומי.

* גם מעבר למישור האישי, ורטה לא מסכים לחלוטין עם שר החינוך: "הקביעה לפיה אין עוררין על כך שצה"ל הוא צבא מוסרי היא בעייתית. זאת מכיוון, שהיא מסיטה לגמרי את המבט הבודק ממעשיו של צה"ל. זה ממש כמו מספר של אורוול: משרד החינוך קובע עכשיו שצה"ל הוא צבא מוסרי". ["הארץ באינטרנט, 3.2.2.14].

כנראה שהמורה לאזרחות ורטה לא קרא או לא הבין את "1984" של אורוול, אחרת הוא לא היה מדבר עליו כאן כמו טיפש מדופלם.

אלא מה, זה מה שהתקשורת אוהבת לשמוע ולנפח – אידיוטיזם מוסרי!

* הוועדה המקצועית (המגוונת-בהרכֵּבה) של פרסי אקו"ם למפעל חיים במוסיקה העניקה את הפרס הזה לאריאל זילבר. הדירקטוריון של אקו"ם רשאי היה לאשר את ההחלטה או לפסול אותה, אך לא היה רשאי לשנות את שם הפרס ל"תרומה למוסיקה הישראלית" (מתוך כניעה לאחינועם ניני ולתקשורת הכמעט-בולשביקית של השמאל, שחלקו כיום פרו-פלסטיני).

על פסילה זו יכול אריאל זילבר ללכת לבג"צ וגם לזכּות חזרה בתואר "מפעל חיים".

חברי ועדת השופטים היו צריכים להתפטר מרגע ששמם הוצמד להחלטה שאינה שלהם.

ונניח שאני הייתי מקבל [בטעות כמובן] את פרס ישראל לספרות בפרוזה, אך מישהו מהזוכים האחרים, שהיה לו מספיק כסף ופרסום – היה מחרים את הפרס משום שנודע לו שאני "כותב פורנוגרפיה," ואז כפשרה היו מעניקים לי את הפרס בשם חדש "על תרומתך לספרות הישראלית!"

איך אתם חושבים שהייתי נוהג במעמד הפרס?

בדיוק כמו אריאל זילבר.

אגב, לי כבר קרה דבר דומה כאשר ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל לא חתם לי על תעודת הפרס על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, פרס שהיה מילגת עבודה בשיעור משכורת שנתית של מורה בשיא הוותק בתיכון. את סכום הפרס אמנם קיבלתי, וגם את התעודה, אך ללא חתימתו, וייתכן שהתעודה הזו שווה כיום יותר מכל סכום הפרס בשעתו.

אגב, תחילה איש לא הרגיש בחסרון חתימת רה"מ, ובתמימותי שלחתי את התעודה לשר החינוך והתרבות דאז, זבולון המר, וביקשתי ממנו שבהזדמנות יעביר אותה לחתימת רה"מ. מאוחר יותר, כאשר נודע בציבור שבכוונה לא חתם – אזיי אבירי השמאל כתבו עליי (אחרי שאי-החתימה הודלפה על ידי יוזמיה לעיתונות):

"מי אתה בכלל שראש הממשלה לא יחתום לך!?"

כמובן שדיעותיו הפוליטיות של אריאל זילבר מעוררות בי בחילה וכעס – אבל לא פחות מכעסי על דבריהם של כמה מזוכי פרס ישראל ופרסים אחרים, אצלנו ובעולם – אשר משתינים על המדינה, גם בחו"ל – אבל להם מותר, ואתם יודעים בדיוק מדוע!

וכדאי לזכור – אין דבריו הפרובוקטיביים של אריאל זילבר חורגים מן המותר והמקובל בשיח ובחופש הדעות בחברה הדמוקרטית שלנו, ובמיוחד כשמדובר למשל בארס ההסתה של מנהיגי הערבים אזרחי ישראל – ואולם דברים כמו אלה ואחרים, גם אם הם נוטפי שינאה ומחליאים אותנו – כבר עמדו במבחן משפטי, ובשם חופש הדיבור לא היה אפשר לתבוע את אומריהם לדין.

* מקור יודע סוד מסר לנו כי אריאל זילבר שלח מכתב תודה נרגש לעמיתתו למקצוע אחינועם ניני ובו הוא כותב לה כי בחיים לא היה זוכה למבצע פרסומת אדיר כמו זה שהיא סידרה לו בחוכמתה הרבה, וכי אנשים שלא היו מודעים קודם לכן לדיעותיו בנושאים כמו ההומואים ושיחרור רוצח ראש הממשלה, למדו עתה על כך לראשונה בזכותה – והם כבר תומכים בו באופן הנלהב ביותר ויפעלו ברוח דיעותיו!

* ליוסי גמזו היקר, הפרק שבו קיבלת אתה את פרס אקו"ם למפעל חיים היה היפה והמרגש ביותר במהלך אותו ערב. גבי ברלין שר משיריך הנהדרים והבלתי-נשכחים, והיה אפשר להבין בהם כל מילה וליהנות מתוכנה ומצלילהּ, וזאת שלא כמו מרבית השירים של האחרים, שצללו אותו ערב ברעש ההגברה הנורא, ואשר את מילותיהם הסתמיות היה לא רק קשה לשמוע אלא גם קשה לשאת בגלל הבאנאליות.

חבל רק שאתה ציוני בנפשך ובכתיבתך – אתה לא מלכלך ולא מושך עליך לכלוך, ולכן כמעט איש בתקשורת המשודרת והכתובה לא התייחס אותו ערב, ולמחרתו, לכך שגם אתה קיבלת את הפרס על מפעל חיים.

חבל.

בפעם הבאה, לפני שתקבל פרס גדול, דְאג להשתין על משהו שיקר לכולנו או ששרוי במחלוקת, או להחרים מישהו – ואז תבשרנה כותרות בכל הארץ את תהילתך.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,573 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל