גיליון מס' 916

המכתב העיתי החל להופיע ב-12 בפברואר 2005 והוא נכנס עתה לשנתו העשירית!

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י' באדר א' תשע"ד, 10 בפברואר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מַיִם חַיִּים. // עמוס גלבוע: על "מדינה יהודית". // רות ירדני כץ: להיות אדם. // יהודה דרורי: רבני הפרופגנדה והשקר. // נעמי רז: לימור לבנת וספיר סבח. [ציטוט]. // דודו אמיתי: אהב את המלאכה... // י"ז: "תקצֵר באורך של המלפפון שלך..." // אורי הייטנר: 1. על אמנים, סטיות וחרמות. 2. צרור הערות 9.2.14. //  מוטי בן חורין: מוחק בלי לקרוא. // מרדכי קידר: נקודות ללא קו מחבר. [ציטוט]. //  יוסי שדה: איך לקבל את התפקיד? // משה כהן: 1. היתה ריבונות? 2. איך הם מעיזים? // דניה מיכלין עמיחי: שמורת טבע בבית השיטה, עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע, אינו אלון מצוי, הוא אלון נדיר ביותר. [ציטוט]. // אלי מייזליש: החרם? איזה משחק מחורבן? // מנשה שאול: סם החיים המומתק. [ציטוט]. // מוטי היינריך: כהן אקדח-כפול. // יובל ברנדשטטר: אורגנו-פוספטים. [ציטוט]. // ד"ר יוחאי סלע: ג'ון קרי – תרגיל בתעמולה אמריקאית רדודה. [ציטוט]. // אורי נוי: חרם עולמי על ישראל? הצחקתם אותנו! // ישראל בר-און: על ההנאה הצרופה מקריאת הרומאן החדש של ישראל זמיר "דייג ברשת". // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק עשרים ושלושה, בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. // ממקורות הש"י.

תודה לחברי המערכת של המכתב העיתי ולמשתתפים בו שעשו איתי במלאכה בתשע השנים האחרונות!

אהוד בן עזר

* * *

יוסי גמזו

מַיִם חַיִּים

בְּיָמִים בָּם קְטִינוֹת מְבַדְּרוֹת זַמָּרִים

וַחֲשָד קַבְּלָנִי-נַדְלָ"נִי חָל עַל שֹחַד

וְכַנָּ"ל עַל בְּכִירֵי הִסְתַּדְּרוּת הַמּוֹרִים

וּסְקַנְדָּל רָאשֵי-עִיר שֶסָּרְחוּ לֹא יָשֹךְ עַד

שֶמִּלַּת-הַקְּסָמִים "לִכְאוֹרָה" תְפַנֶּה

מְקוֹמָהּ לְזִכּוּי אוֹ אִשּוּם הֶחְלֵטִי,

בְּיָמִים שֶמִּפְלַס אַלִּימוּת מְגֻנֶּה

בֵּין בְּגִירִים וּבְנֵי-נֹעַר חוֹטֵא וּמַחְטִיא

וּתְחוּשַת בִּטְחוֹנוֹ שֶל אֶזְרָח חֲסַר-יֶשַע

מִדַּרְדֶּרֶת תְּלוּלוֹת בַּמִּדְרוֹן הַמֵּמִית

בּוֹ סוֹגְרוֹת מִשְפְּחוֹת הַטֵּרוֹר וְהַפֶּשַע

חֶשְבּוֹנוֹת זוֹ עִם זוֹ בְּנִפְצֵי דִּינָמִיט

וְאֵין יוֹם בְּלִי דְקִירוֹת סַכִּינִים כְּתִרְגֹּלֶת

בִּקְטָטוֹת שִכּוֹרִים – וְטַיְקוּנִים עוֹשְקִים

בִּמְחִירֵי הַמָּזוֹן אֶת חַסְרֵי-הַיְּכֹלֶת

וְלוֹבְשֵי מַדֵּי צַהַ"ל שִנַּיִם חוֹשְקִים

לְמַרְאֵה שְתַמְטָנוּת אַבְרֵכִים שֶנִּצְּבָה

כָּאן שָנִים וְהָעָוֶל מִמֶּנָּה לֹא מָש

כְּשֶמַּסֶּכֶת "סוֹטָה", עַל מִלְחֶמֶת-מִצְוָה

שֶכֻּלָּם חַיָּבִים בָּהּ, אוֹמֶרֶת מַמָּש

אֶת הַהֶפֶךְ. וּבְכֵן, בְּיָמִים טְרוּפִים אֵלֶּה

נִתְגַּלְּתָה לוֹ לְאַרְכֵאוֹלוֹג שֶחָפַר

בְּרָמַת-הַחַיָּל, כְּמִין סְקוּפּ וּמִין פֶּלֶא,

בְּאֵר עַתִּיקָה בְּנִבְכֵי הֶעָפָר

וּבְאֵר זוֹ, אוֹמְרִים לָנוּ, עוֹד לִפְנֵי אֶלֶף 

וְאַרְבַּע מְאוֹת שְנוֹת שְׂשׂוֹנוֹת וּנְכָאִים

כְּשֶבַּצֹּרֶת חָבְרָה לְשָמַיִם בְּלִי דֶלֶף

שֶל גְּשָמִים בְּעִתָּם, סִפְּקָה מַיִם חַיִּים

בְּאֵזוֹר הַיַּרְקוֹן לְצִמְאוֹן תּוֹשָבֶיהָ

שֶל הָאָרֶץ הָזֹּאת, כָּךְ שֶתֶּכֶף שוֹאֵל

אֶת עַצְמוֹ הַדִּמְיוֹן הַמַּמְרִיא וְגוֹבֵהַ

עַד הִרְהוּר הִיפּוֹתֵטִי: וּמָה אִם הָאֵל

הַצּוֹפֶה מִמְּרוֹמָיו עַל חֻמְרַת תַּחְלוּאֶיהָ

הַפּוֹגְמִים בָּהּ יוֹם-יוֹם, בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים,

יְסַפֵּק לָנוּ פֶּתַע בְּאֵר שֶמֵּימֶיהָ

טְהוֹרִים מֵאִינְפֶקְצְיָה לָהּ אָנוּ עֵדִים

בַּמִּישוֹר הָעִסְקִי וּבָזֶה הַפּוֹלִיטִי,

בְּרָמַת הַמּוּסָר שֶל כּוֹכְבֵי הַבִּדּוּר,

בְּעִסְקֵי הַנַּדְלָ"ן וּבַסֶּקְטוֹר הַקְּרִיטִי

שֶל בְּכִירֵי הִסְתַּדְּרוּת הַמּוֹרִים וְסִדּוּר

הַקּוֹמְבִּינוֹת שֶל שְלַל רָאשֵי-עִיר עִם הַפֶּצַע

הַמַּמְאִיר שֶל נִהוּל מִכְרָזִים בְּמִרְמָה

בֵּין נוֹכְלִים שֶל טוֹבוֹת-הוֹנָאָה, רוֹדְפֵי בֶּצַע

שֶאוֹתָם וּכְמוֹתָם יֵש לִרְדֹּף עַד חָרְמָה

בִּסְבָכָיו שֶל הַגּ'וּנְגֵּל הַמּוּנִיצִיפָּלִי

וְחָלְיָהּ שֶל אוֹתָהּ מַגֵּפַת אַלִּימוּת

שֶהִגִּיעָה אֶצְלֵנוּ לְשִׂיא קְרִימִינָלִי

שֶבּוֹ כָּל עוֹבֵר-אֹרַח עָלוּל כָּאן לָמוּת

בִּמְצִיאוּת שֶבְּעֶצֶם הוּא כְּלָל לֹא מוּגָן בָּהּ

מִכְּנֻפְיוֹת פּוֹרְעֵי חֹק בְּלִי שִטּוּר מְהֻגָּן

כִּי בְּעֶצֶם הַגּוּף הַיּוֹתֵר מְאֻרְגָּן בָּהּ

הוּא סוֹף-סוֹף אוֹתוֹ פֶּשַע פְּלִילִי מְאֻרְגָּן

וְחֶבְרוֹת מַרְכּוֹלִים הַחוֹמְסוֹת לְלֹא בֹּשֶת

אֶת הָעָם בִּמְחִירִים מֻפְקָעִים עַל סְחוֹרָה

וְאַלְפֵי אַבְרֵכִים מִשְתַּמְּטִים מִלִּלְבֹּש אֶת

מַדֵּי צַהַ"ל בְּשֵם הַדְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה –

כָּךְ שֶאִלּוּ בִּבְאֵר שֶכָּזֹאת נִתְבָּרַכְנוּ

וּמימֶיהָ הָיוּ מַדִּיחִים תּוֹךְ קִרְצוּף

אֶת כָּל מָה שֶהִזְנַחְנוּ, כָּל מָה שֶלִּכְלַכְנוּ

בִּסְחִי חַרְצָפִים הַמַּרְבִּים פֹּה לָצוּף

בְּכָל תְּחוּם וְכָל שֶטַח רָגִיש שֶל חַיֵּינוּ

וְלֹא רַק בַּיָּם, בְּחוֹפֵי הָרַחְצָה

וְתוֹדוֹת לְקִרְצוּף זֶה אָמַרְנוּ "דַיֵּנוּ"

לְסֵאוּב הַשְּחִיתוּת הַנּוֹדָע לְשִמְצָה

כְּמוֹ שֶהֶרְקוּלֶס קָם וְהִטָּה בִּימֵי זֵאוּס

כְּשֶהָיָה כְּבָר מִשְּמוּץ זֶה מַמָּש מְבֹאָס

אֶת מֵימֵי הַנָּהָר עַז-הַזֶּרֶם אַלְפֵאוּס

אֶל חֶלְאַת חֲלָלָן שֶל אֻרְווֹת אוֹגֵאָס

אָז הָיְתָה מְדִינָה זוֹ, שֶטִּיב הַהִיגְיֶנָה

הַקְּרוּיָה צִבּוּרִית בָּהּ מַדְאִיג כָּל אֶזְרָח,

אוֹת לְכָךְ שֶיָּקְרָה לוֹ מְאֹד וְעוֹדֶנָּה

גַם כַּיּוֹם חֲשוּבָה וִיקָרָה לוֹ כָּל-כָּךְ.

שֶכֵּן אִם כְּבָר הִגִּיעַ כָּאן רֶפֶש עַד נֶפֶש

הֲרֵי עַד יַעֲבֹר פֹּה הַזַּהַם סוֹפִית

מִן הַדִּין שֶאֶל מוּל כָּל חֶלְקָה מְטֻנֶּפֶת

תְּגֻיַּס מִגְנָנָה בְּעָצְמָה הֶתְקֵפִית.

וְצָרִיךְ לֹא רַק פַּעַם וְלֹא פַּעֲמַיִם

לְהַזְכִּיר בְּקוֹל רָם וּבְטוֹן לֹא סוֹדִי

שֶנוֹסָף עַל קִרְצוּף וְנוֹסָף עַל הַמַּיִם

גַם נָחוּץ מַטְאֲטֵא שֶל נִקּוּי יְסוֹדִי...

* * *

יוסי היקר,

אילו הייתי חושב כמוך הייתי מחר עוזב את הארץ. לשמחתי אתה כל כך מגזים עד שאין צורך אפילו לחשוב על לעזוב. ובעצם, גם אם כל מה שאתה כותב היה נכון, מה שלא, לא הייתי עוזב כי טוב לי פה יותר מבכל מקום אחר בעולם.

 שלך,

 אהוד

* * *

עמוס גלבוע

על "מדינה יהודית"

לאהוד שלום,

אני רוצה להתייחס בקיצור למאמרו של צבי י. כסה על "מדינה יהודית" [גיליון 915]. טיעונו המרכזי הוא שהמילה יהודית מתייחסת לשפה. זה סיקרן אותי והלכתי לקרוא את הערך "עם ישראל" באנציקלופדיה העברית (קיים עדיין דבר כזה מבית אבא), כרך 25, עמוד 887, הדן בנושא השמות השונים  המתייחסים לעם ישראל.  מה שלמדתי הוא זה:

1 . השם "יהודים"  נתייחס לתושבים בראשית ימי דויד עם יסוד "ממלכת יהודה", ובהדרגה החלו לקרוא לכלל התושבים (גם בממלכת ישראל) בשם יהודים. כולם ראו עצמם כ"בני ישראל" (המוצא האתני שלהם מזרע יעקב ).

2. לכן, קראו ללשונם יהודית, במקביל לעברית.

3 . אחרי גלות בבל  השם "יהודים" נעשה שם כולל לכל זרע ישראל ולכל עובד ה'.

4. זה השם, וכן "העם היהודי", השגור בכל הלשונות הזרות של התקופה (פרסית, יוונית, רומית). היוונים היו היחידים שבמקביל השתמשו במילה " עברים", ומהם קיבלו  אותו הסופרים היהודים שכתבו ביוונית כמו פילון ויוסף בן מתתיהו.

5 עזרא הסופר, ובעקבותיו כל הספרות  שנכתבה עברית (כולל המגילות במדבר יהודה), השתמשו בשם "ישראל".

6. בגולה התקבע השם "יהודים", ובכל הלשונות הזרות.

7. במאה ה-19, משקמה התנועה הרפורמית, נולדה בקרב היהודים המתבוללים  הנטיה לנתק עצמם מהשם "יהודים" (שהיה לבוז בעיני הגויים) ולהיקרא בשם " ישראלים".

8 לקראת הקמת המדינה  הוצעו בהתחלה כמה שמות כמו "יהודה", "עבריה".

לפי דעתי הענייה והדלה  "מדינה יהודית" היא לכן מדינת העם היהודי ולא מדינת השפה היהודית. אבל, כל הסמנטיקות הללו הן מיותרות, כי השכל הישר של הגוי הערבי-הפלסטיני אומר להם: פירוש הדבר שיש עם יהודי, עם שפה משלו,  ומכיוון שאין דבר כזה עם יהודי, הרי שלא יכולה להיות לו מדינה, ולא נוכל לעולם להכיר בדבר כזה, שהוא מזוייף ומלאכותי...

בברכה,

עמוס  

* * *

רות ירדני כץ

להיות אדם

משפט פותח. הנהגים הערביים בירושלים דוברים עברית רהוטה. הלוואי שאנחנו הישראליים היינו עושים מאמץ ומחזירים להם בשפתם.

אני נכנסת למונית, מתיישבת ליד הנהג ומציגה את עצמי:

"שלום, אני רותי. ואיך קוראים לך?" 

הנהג מביט בי, מחייך ואמר: "אני אבו-אל אמיר."

אני: "בן כמה אמיר?"

הנהג: "אמיר בן עשר." ופניו מאירים.

אני: "ויש לך עוד ילדים?"

הוא: "כן, עוד ארבעה. הגדולה בת 14 ואתמול היא הביאה תעודה לתפארת משפחת אבו-אמיר, והקטנה בת-שנתיים, שהיא האושר במלוא מובן המילה... היא משהו, כשאני חוזר מהעבודה היא מחכה לי לפני הדלת."

אני: "יש לך חמישה ילדים."

הוא: "שמכבדים את הסבתא, את המבוגר, את אבא ואמא. שהמטרה היא ללמוד ולהגיע להישגים, לקחת אחריות ולהיות אדם."

אני: "אבו אל-אמיר, תלמד אותי איך אתה עושה את זה?"

הוא מביט למשך כמה שניות ואומר:

"אצלי בבית אין דמוקרטיה. אני האבא והמחנך. אנחנו חיים בעולם שהכל פרוץ, אני קורא עיתונים, שומע רדיו ולא כל-כך רואה טלוויזיה. וממה שאני לומד אני יותר ויותר סוגר את ילדיי בפני העולם האכזר והפרוע."

אני בהתלהבות: "נו, ספר איך אתה עושה את זה?"

הוא: "אני מחייב אותם לציית, לקחת אחריות, לעזור, ללמוד ולא להתעסק בשטויות. יש לנו טלוויזיה אבל מותר להם לראות רק סרטים מצויירים. למחשב יש רק תפקיד אחד בלבד, לשחק משחקים וזהו. אין לנו אינטרנט ואת כל השאר. הם חלק מהמשפחה במובן של מטלות. יש עליהם מטלות."

אני: "אתה ממש דיקטטור, אבא קשוח, מה זה אין אינטרנט? מה זה אין טלוויזיה? אתה רוצה לומר לי שבתך בת הארבע-עשרה רואה רק סרטים מצויירים? מה? הילדים שלך חיים בוואקום?"

הוא: "גברת רותי הנכבדה, מה יותר חשוב? טל-נובלות מטמטמות או לעשות דברים יצירתיים כמו ציור, רקמה אמנותית, בניית מודלים? אם תגידי לי שכל השטויות שמראים לנו זה מה שחשוב היום אני פותח את כל הערוצים."

אני: "תראה אבו אל-עמיר, העולם הטכנולוגי הוא עולם ומלואו ו..."

הוא: "גברת רותי, אני מבין למה את מתכוונת, אבל ילדים מנצלים ומנוצלים. למשל בפייסבוק. לגדולים  שלי יש טלפון נייד אבל הוא בשימוש רק במקרה דחוף, לא לשיחות של רכילות. אני רוצה שילדיי יתעסקו במה שחשוב. גברת רותי, הילדים שלי לא מתחצפים, לא אלימים, לא משקרים, מרמים ומתחמנים. תקשיבי, עוד שתי דקות אנחנו מגיעים ליעד שלך ואני אספיק לספר לך למה אני מתכוון. באחת הנסיעות שלי, ארנקו של הנוסע נפל והוא לא הרגיש. כאשר גיליתי את הארנק אפילו לא פתחתי לראות מה יש בו. הלכתי לתחנת המשטרה ומסרתי אותו. כעבור כמה ימים הטלפון שלי צלצל והאיש מהעבר השני אומר לי כך: 'אתה יהודי טוב, תודה רבה.' השבתי לו: 'אני ערבי.' היתה שתיקה, הוא הופתע, ואז אמרתי לו: 'הלוואי שהיית אומר לי שאני אדם טוב ומודה לי.' הבנת אותי? אני מוביל את ילדיי להיות בני-אדם."

* * *

יהודה דרורי

רבני הפרופגנדה והשקר

האם יש חוק במדינה?

מאז התבטלה הוראת השעה (הארוכה ביותר..) הקרויה אצלנו: חוק טל, שבחסותו השתמטו כל הצעירים החרדים משרות לאומי כלשהו – בין שהם לומדי תורה או לא... נשאר וקיים ושריר עדיין חוק השירות הלאומי (והגיוס לצה"ל) המחייב כל צעיר (וצעירה) בישראל להתייצב בהגיעם לגיל 18. ההתייצבות לכשעצמה היא עיקר החוק, כי דבר לא מחייב את צה"ל (וגם לא כל גוף אחר במדינה) לזמן את המתייצב לשרת את המדינה – אבל אקט ההתייצבות כשלעצמו מראה נכונות של אזרח לשאת בעול ולתרום. מי שלא מתייצב, עלול להענש על-פי החוק.

כבר תשעה חודשים מאז הסתיים חוק טל והמדינה נראית כאובדת עצות ולא יודעת כיצד לטפל בבעיה של אי קיום החוק ע"י הצעירים החרדים והסרבנות החרדית המאורגנת והאלימה – והמדינה בינתיים מגמגמת...

איך היה ניתן להתמודד עם החוק ומדוע זה לא נעשה?

מרדנות הממסד החרדית פה הינה פשוט אידיוטית. כל מה שהם היו צריכים לעשות הוא להורות לצעיריהם להתייצב כי הרי ברור לחרדים שרובם המכריע של המתייצבים הצעירים מביניהם לא יגויסו כלל... ולכן היה ניתן להגיע להסכם עם המדינה על מכסה מכסימלית ולא גדולה, אשר כן תגוייס, והממשלה  אכן חיפשה פתרון בכיוון זה.

אלא שלהתנגדות הרבנית החרדית לא רק הרעיון של שירות "במדינה של גויים"  זו  הבעייה העיקרית, אלא החשש שצעיריהם יבואו במגע עם התרבות החילונית ו"יחזרו בשאלה" – כמו שזה קורה עכשיו, במימדים המדאיגים אותם.

אלא שאת שתי הסיבות הנ"ל הרבנים אינם צורחים בקולי קולות בהפגנות, בנאקות בכי מזוייפות, הם מעלים את הנושא הגיוס כגזירת מלכות כנגד לימוד התורה – כאשר גם הם וגם הציבור הרחב יודע כי זה שקר מתועב!

ה"ענישה" המתבקשת

אני לא חושב שתרבות השקר החרדית זה דבר חדש, נזכור כיצד היו רבנים ששיקרו לקהילותיהם באירופה להיות צייתנים לנאצים (וכך הם יינצלו) בעוד הגדולים והעשירים שביניהם קופצים על רכבת המילוט  לשוויץ. התחרות בין ה"חצרות" השונות על הקיצוניות, ושנאתם היוקדת להצלחת המפעל הציוני – ימנעו כל הסדר איתם.

מכיוון שני, המדינה לא תוכל לעמוד במאסרם ובהענשתם של אלפי צעירים חרדים, הן באספקט הלאומי הכלכלי והחברתי והן באספקט התדמיתי בעולם.

הפתרון המתחייב מכך – שבית המשפט העליון רמז על כך בפסיקתו בשבוע החולף – עונש כלכלי, ואף יותר מכך – בסיסמה "אין זכויות בלי חובות לאזרח" – על המדינה לתקן את סעיף העונשים בחוק שירות לאומי ולהכריז כי מי שאינו מתייצב מאבד זכויות רבות כאזרח, לרבות: קצבאות ביטוח לאומי, זכות בחירה לכנסת, מיסוי יותר גבוה, ואיבוד סובסידיות בחינוך ובבריאות.

בעצם אין פה ענישה...

על בסיס העיקרון שתאמץ המדינה דרך הכנסת "בלי חובות אין זכויות," יש פה אפשרות של בחירה חופשית של כל אזרח ואזרחית במדינה, אם הוא (או היא) מעדיפים שלא לקבל זכויות  וגם לא לקבל על עצמם את החובות שמטילה עליהם המדינה... זה יהיה נכון לא רק לאלעד ולבני ברק, אלא גם לרמת-אביב ג' ולאום-אל-פאחם...

על המדינה לפעול בכיוון זה במהירות ובנחישות למרות הזעקות של שונאינו בעולם (ובארצנו) על זכויות האדם והפליות וכו' וכו' – הסיסמה תהיה: בלי חובות אין זכויות!

* * *

דע את האוייב!

נעמי רז

לימור לבנת וספיר סבח

מתוך "על צד שמאל" מגזין יומי עצמאי, 6.2.14

האחריות לפגיעות בחיילי צה"ל ממשיכה להיות מנת חלקם של השולחים את חיילי צה"ל ל"שליחותם" – צבא שיטור ודיכוי, במקום צבא ההגנה לישראל.

"אני שמחה שיש לנו תלמידות כאלה, שעולם הערכים שלהן מתקומם מול מורה שמעביר מסרים שפוגעים בחיילי צה"ל," – כה אמרה אתמול שרת התרבות והספורט הגברת לימור לבנת, בשבחה את התלמידה ספיר סבח, שביקרה אתמול בכנסת בהזמנת ח"כים מסיעת "הליכוד-ביתנו".

איזו היתממות לתפארת. ממשלת ישראל, והגברת לבנת בתוכה, שולחת את חיילי צה"ל (צבא הגנה, כזכור) לבצע משימות שיטור ודיכוי ביום ובלילה, על תושבי רשות אחרת (הרשות הפלסטינית, כזכור). שרת התרבות, האמונה על ערכי תרבות במדינת ישראל, מסבה את ראשה מהתפקיד שהיא וחבריה ממלאים ב"פגיעה בחיילי צה"ל," ומצפה מתלמידה בישראל שהיא תגן על חיילי צה"ל בפני הפוגעים בהם.

אם יש משהו שפוגע בחיילי צה"ל, ובצבא ההגנה לישראל, שהם חלק ממנו, אין אלו מסרים של מורה זה או אחר (ובוודאי לא של המורה של ספיר סבח, אדם ורטה, שהעז לומר שצה"ל מבצע גם מעשים בלתי מוסריים). מה שפוגע בחיילי צה"ל הן הפעולות שעליהם לבצע – בשליחות הממשלה. זה יותר מ-47 שנים חיילי צה"ל מקיימים פעולות שיטור כלפי אזרחים, חודרים לחיי השגרה שלהם, מפרים את שלוותם ואת זכויותיהם הבסיסיות. זה יותר מ-47 שנים חיילי צה"ל נפגעים על ידי שולחיהם (ממשלות ישראל לדורותיהן), בהיותם שליחים לדבר עבירה – מכשיר למימוש השעבוד והכיבוש של אוכלוסייה אזרחית. אם יש משהו שפוגע בחיילי צה"ל, ובעצם פוגע באזרחי מדינת ישראל כולה, אלו הם התפקידים והמשימות שלימור לבנת וחבריה בממשלות ישראל, בעבר ובהווה, מצפים שחיילי צה"ל יבצעו. איך אמר אתמול ארז וינר, ראש לשכתו (המודח) של הרמטכ"ל גבי אשכנזי – "בצבא מבצעים פקודות, זו מהותו של צבא."

אבל האחריות ממשיכה להיות מנת חלקם של השולחים את חיילי צה"ל ל"שליחותם". ועכשיו שולחת שרת התרבות לימור לבנת את התלמידה ספיר סבח לעמוד בפרץ, אל מול מה שהיא מגדירה כפגיעה בחיילי צה"ל. לא רק שהשרה אינה מתנהגת כמבוגרת אחראית, לא רק שאינה נותנת את הדעת לתרבות שהתפתחה כאן בעקבות 47 שנות שעבוד וכיבוש, ולעיוות בתפקידים ובמשימות שחיילי צה"ל מבצעים מאז – השרה לימור לבנת מסתתרת מאחורי גבה של תלמידה בישראל.

ספיר, אין זה תפקידך. את הפגיעה המתמשכת בחיילי צה"ל לא תוכלי את לחסום או להפסיק. רק ממשלת ישראל – שתפסיק את היות צה"ל צבא שליטה בבני אדם, ותחזיר את צה"ל להיות צבא הגנה לישראל – רק היא יכולה להפסיק את הפגיעה הזו!

* * *

דודו אמיתי

אהב את המלאכה...

אורה מורג שלום ותודה,

את הבגדים שאספת אנא רכזי והודיעי לי (0524475458) מתי ומהיכן לבוא לאסוף כי הרי "בראש וראשונה – ידיים!" כפי שאת ודאי זוכרת מימיך בתנועה השומרית. נשמח לקבל גם מוביילים ("אוניברסיטה") לפעוטות וגופי חימום אם יזדמן לך.

באשר לגבעת חביבה כיוונת לא רע לנעשה כבר. בשנים האחרונות לדוגמה, היתה הגבעה כתובת לאנשים במצוקה באירועים השונים שתכפו על מדינת ישראל, ובד"כ בהתרעה קצרה: משפחות מהדרום בזמן "עופרת יצוקה", ילדי עיירות הדרום בזמן "עמוד ענן", הסבה מהיום למחר למרכז קליטה ארעי עבור "בני המנשה", ועוד ועוד. לאחרונה פתחה הגבעה את שעריה לעמותת אלו"ט ומרכז יום של העמותה קבע את ביתו אצלנו. המטופלים והצוות השתלבו בחיי הגבעה.

כדי שלא רק הנחתום יעיד, אני מצרף קטע קצר ממכתב נרגש של אימו של יענקלה מאלו"ט, שאת יום הולדתו ציינו באותו אירוע:

"המיבנים יפים וממלאים את ייעודם. שטחי העבודה מתוכננים היטב. מטבח וחדר אוכל רחב ידיים. החצר מקסימה: תרנגולות וברווזים, שטחי גידול ירקות. הגדרות הן רק כדי לשמור על בעלי החיים, ובני האדם מסתובבים בצורה חופשית. המרחבים עצומים ומרהיבים. הנוף האנושי עוד יותר. אנשי גבעת חביבה לבביים וחדורי אהבת האדם. הנאום של המנהל של גבעת חביבה היה מרשים ומרגש."

מעשינו ומלאכתנו מדברים בקול צלול וברור ואת מוזמנת לבוא ולבקר (ולאסוף בגדים כפי שאת יודעת).

חזק ואמץ

דודו אמיתי

גבעת חביבה

* * *

י"ז: "תקצֵר באורך של המלפפון שלך..."

שלום רב לך אהוד,

הייתי שמח מאוד אם היית מנסה לבדוק כמה מקוראיך קראו רשימות ארוכות כאורך הגלות כמו של אדון הייטנר בעיתון 915.

מה קרה, אתה רוצה להתחרות בקילומטרים הרבועים שהיו מתפרסמים כביקורת ספרים מעל דפי המוספים הספרותיים של עיתונינו?

כדאי לכותבים להתעניין במה שכתב הרמב"ם  בעניין  אורך הכתיבה. אז מה אם אהוד בן עזר לא דוחה רשימות?

ובעניין זה כבר סיפרתי בעיתונך זה לפני שנים ואחזור:

שני טבחים ישבו בבית קפה בבגדאד וסיפרו סיפורים כיד הדמיון שלהם. האחד אומר שהוא עובד במטבחו של סגן הסולטאן ושם הוא מבשל כל-כך הרבה אוכל, שכל יום הוא צורך שק של מאה קילוגרמים פלפל שחור.  

אומר השני שבחצרו של אדונו הוא זרע מלפפונים כדי שיהיו זמינים לו למטבחו, והנה מלפפון אחד גדל כל-כך עד שהתפשט לחצר של השכן ואחר כך עבר את הרחוב והגיע כך לקצה המדינה ומשם אף למחוז אנאטוליה, וכן הלאה.

התרתח הראשון  ואמר לו: "די, תקצר באורך של המלפפון שלך..."

השיב חברו, "קודם תוריד אתה את כמות הפלפל..."

בברכה,

י"ז

* * *

אורי הייטנר

1. על אמנים, סטיות וחרמות

בכנס השנתי "לשון ראשון" – כנס השפה העברית המתקיים בראשל"צ, יוענק לרוביק רוזנטל פרס על יצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל. אירועי הימים האחרונים מעידים שקבלת פרס אינה בהכרח ביטוי לקונצנזוס, אולם אין ספק שקריאת פרס על שמו של מישהו, מעידה על היותו קונצנזוס. ואכן, האם יש למישהו ספק שמאיר אריאל הוא קונצנזוס, והכל מכירים בגדולתו, כאחד היוצרים המוכשרים בתולדות התרבות העברית?

אולם מאיר אריאל לא תמיד היה קונצנזוס. אני יכול להצביע על היום המדויק בו הפך אריאל לקונצנזוס – 18 ביולי 1999. ביום זה התדפק אריאל על דלתי מרום, וביום מותו החל להיות קונצנזוס. השפל במעמדו הציבורי של אריאל היה כשנה קודם לכן, לאחר שבראיון ל"ידיעות אחרונות" הגדיר את ההומוסקסואליות כסטייה.

התגובה על דבריו הייתה חריפה. ארגוני הלהט"בים קראו להחרים את האמן. היה זה חרם אלים – מפגינים רדפו אחריו, הפריעו להופעותיו וירקו בפניו. גם התנצלותו של מאיר אריאל לא סייעה לו. אריאל חש בודד, מוכה ומוקע, ונאלץ לעזוב את ביתו בת"א ולנדוד לפרדס חנה, צמוד לקיבוצו – קיבוץ משמרות.

היה לי קשה עם דבריו של מאיר אריאל. לא זו בלבד שהם מנוגדים לאמונתי בשוויון ערך האדם, אני גם לקחתי אותם באופן אישי, כיוון שאחי הוא הומו. ואף על פי כן, הזדעזעתי מהחרם האלים כלפי האמן הנערץ עליי. במאמר שכתבתי אז, כיניתי את דבריו של אריאל – דברי שטות, אך אמרתי שמותר לאדם לדבר שטויות, ואמן נבחן במכלול יצירתו. דבר שטות באיזה ראיון, בטל בשש מאות שישים במכלול יצירתו של האמן. את הרדיפה אחרי אמן בשל התבטאות החורגת מן הנורמה כיניתי "אינקוויזיציה".

אני זוכר מאמר תגובה מעניין שכתב באותם ימים המחזאי מיקי גורביץ'. גורביץ' גינה את דבריו של אריאל, ותמה – ממתי אמן נבהל מסטייה? הרי האמנות לדורותיה תמיד איתגרה את הנורמה, ולא אחת האמנים הוגדרו כסוטים. לימים, חלק מאותן סטיות היו לנורמה.

מעקב אחרי התבטאויות של אמנים, מוכיח שאכן לא אחת יש בהן סטייה חמורה. כשאני קורא את הדברים, אני מייחל לכך שלא יהפכו חלילה לנורמה. אולם ייתכן שיש באמת קשר בין אמנות וסטייה נורמטיבית.

הגישה שביטאתי בפרשת מאיר אריאל, היא גישתי עד היום. כאשר התארגן חרם על יפה ירקוני, בעקבות דברי סטייה נוראים שאמרה בזמן מבצע "חומת מגן", כתבתי מאמר שכותרתו: "במה חטא 'האמיני יום יבוא'?" – גם שם הצעתי לראות את מכלול פועלה של ירקוני כאמנית, ולא להיתפס לאמירתה, דוחה ככל שתהיה. בעיצומו של מבצע מגן, לאחר רצח למעלה מאלף ישראלים בפיגועי תופת, נהרגו חיילים רבים בקרב בג'נין בשל דבקות קיצונית במוסר הלחימה וטוהר הנשק, ודווקא בעקבות קרב זה השוותה ירקוני את צה"ל לנאצים. דברים נוראים ומחרידים, אך אינם מצדיקים חרם על האמן.

ארגון השמאל הרדיקאלי "לוחמים לשלום" מארגן בשנים האחרונות, בעיצומו של יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, טקס זיכרון אלטרנטיבי משותף לחללי צה"ל ולמחבלים הפלשתינאים. הפרובוקציה הזו היא בעיני פרברסיה לשמה. אחינועם ניני הופיעה אשתקד בפרובוקציה הזאת, ושוב היו קריאות להחרימה. אני סולד מהמעשה של אחינועם ניני, אך אין הוא משנה את העובדה שמדובר באחת הזמרות והיוצרות הטובות בישראל, ואני אוהב ומעריך את ניני האמנית.

עלינו להחרים את החרמות. היו כאן קריאות להחרים את חיים חפר בעקבות דברים שאמר על יוצאי מרוקו, את חוה אלברשטיין בשל שירה "חד גדיא", את נורית גלרון בעקבות שירה "אחרינו המבול" ועוד. אין לזה סוף.

אריאל זילבר מאתגר את הסובלנות שלנו, בהתבטאויות מעוררות סלידה נגד ערבים, הומואים ושמאלנים ובעד שחרורו של יגאל עמיר. כדאי שהסובלנות שלנו תעמוד במבחן שהוא מציב בפניה.

אריאל זילבר לא יוכל בהצהרות מסלידות לקעקע את מפעל חייו – מאות יצירות שהן מרכיב משמעותי בפס הקול הישראלי בארבעים השנים האחרונות. הוא ראוי להוקרה על מפעל חייו, על אף דבריו החמורים.

2. צרור הערות 9.2.14

* התנהגותו של אריאל זילבר בפרשת פרס אקו"ם, הייתה מכוערת וטיפשית. הוא יכול לסרב לקבל את הפרס, וכך לצאת מצד אחד קורבן, אך מצד שני גדול – ויתר מסיבות עקרוניות על 35,000 שקל. בוויתור כזה, הוא היה מציג את מי שקראו להחרמתו ואת מי שהורידו בדרגה את הגדרת הפרס באור שלילי מאוד, ואת עצמו – באור חיובי.

אולם משהחליט לקבל את הפרס, היה עליו לכבד את מי שהעניקו לו אותו. לבוא לטקס שבו אתה מקבל פרס חשוב ויקר ערך, לקחת את הפרס ולקרוא לפירוק הגוף שהעניק לך את הפרס – זו התנהגות חצופה ויהירה.

להחליט לקבל את הפרס, אך לומר שבעצם לא היית צריך להסכים לקבל את הפרס ולקבל אותו "כדי לא לפגוע בעם שתומך בי" – זו יהירות וגרידיות. אדרבא – תרום את הכסף "לעם", למטרה שאתה מאמין בה.

אילו היה חכם, היה עולה אריאל זילבר לבמה, מודה על הפרס, ואומר שמפעל חייו הוא תרומה למוסיקה הישראלית, והוא מודה למי שהעניקו לו את הפרס, תהיה הגדרתו אשר תהיה. אילו נהג כך, היה מגחיך את מי שפגעו בו.

* ב-1993 זכה פרופ' ישעיהו ליבוביץ' בפרס ישראל על מפעל חיים. זכייתו עוררה סערה ציבורית. בראש שוללי הפרס עמד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. רבין הודיע שיחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של מי שכינה את צה"ל צבא יהודו-נאצי והסית לסרבנות.

בתגובה, ליבוביץ' הודיע שהוא מוותר על הפרס ואמר, שהחשיבות בפרס היא ההכרה הממלכתית בתרומתו. את ההכרה הוא קיבל בעצם ההחלטה על מתן הפרס, והוא מסתפק בכך. הוא יצא גדול ממחרימיו. איזה הבדל בין התנהגותו להתנהגות של אריאל זילבר.

* ב-1976 הוחלט להעניק לאורי זוהר את פרס ישראל בתחום הקולנוע (בגיל 41). אורי זוהר סירב לקבל את הפרס. הוא ראה עצמו אנטי ממסדי, ולכן סירב לקבל פרס מן הממסד.

* גם דוד בן גוריון סרב לקבל את פרס ישראל על מפעל חיים. הוא הסביר, שבסך הכל מילא את תפקידו ולא מגיע לו שום פרס.

* אגב, בשנה הבאה, כאשר שמעון פרס יקבל את פרס ישראל על מפעל חיים, גם הוא ינהג כמורו ורבו? מצחיק, הא?

* מי יודע מה דעתו של אביב גפן על הענקת פרס אקו"ם על מפעל חיים לאריאל זילבר?

ובכן, אביב גפן היה חבר בצוות השופטים שבחר בזילבר פה אחד. אפשר לומר שכל חברי הצוות הבוחר, רחוקים מאוד מהשקפותיו של זילבר. וכולם יודעים מהן השקפותיו וסולדים מהן ומהתבטאויותיו. הם ראויים לשבח על כך שהתעלו וקבלו את ההחלטה המקצועית הנכונה. חבל שהדירקטוריון קיבל החלטה פופוליסטית ופחדנית ברגע האחרון.

* בעקבות סירובה של אחינועם ניני לקבל את פרס אקו"ם בו זכתה, במחאה על הענקת פרס מפעל חיים לאריאל זילבר, נכתבו עליה דברים קשים ומכוערים, שהציגו אותה כזמרת בינונית, שולית, חסרת חשיבות, משעממת וגרועה. הדברים הללו ממש מכעיסים אותי, כיוון שהם חסרי שחר. אין ספק, שאילו עמדותיה הפוליטיות היו אחרות, אותם קוטלים, היו מציגים אותה כזמרת ויוצרת חשובה.

אחינועם ניני רחוקה מאוד מעמדותיי הפוליטיות. חלק מפעולותיה מעוררות בי סלידה, ובראשן הופעתה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, באירוע זיכרון משותף לחללי צה"ל ולמחבלים, שאיני יכול להגדירו אלא כחולני. דווקא בשל חוסר העכבות שלה בזיקה לנוראים שבאויבינו, ראיתי ביחסה לאריאל זילבר גישה מכוערת וצבועה (אם כי הערכתי את נכונותה לוותר על פרס כספי יקר ערך, מסיבות אידיאולוגיות).

אבל אני אוהב מאוד את אחינועם ניני כזמרת וכיוצרת. אין לי ספק שהיא אחת מעשר הזמרות הטובות בארץ, אולי אחת מחמש הטובות. היא ניחנה בקול פעמונים, בקצב נפלא, בכישרון מוסיקלי. היא גם כותבת ומלחינה שירים נפלאים ובוחרת טקסטים יפהפיים של טובי היוצרים ובראשם המשוררות רחל ולאה גולדברג.

צר לי שאלו עמדותיה, אך אין בכך כדי לפגום כהוא זה באיכותה כאמנית, ובהערכתי לאמנותה.

* אין ראוי מאריק איינשטיין לפרס ישראל. אבל אני מתנגד ליוזמה להעניק לו את הפרס אחרי מותו. לא בשל העניין הפרוצדורלי, האם ומתי ניתן להעניק פרס אחרי המוות. גם אשתקד הוענק הפרס לרון נחמן אחרי מותו, כיוון שההמלצה הוגשה עוד בחייו, ובוודאי שגם אריק איינשטיין ראוי לכך. הסיבה היא שאריק איינשטיין התנגד בתוקף בחייו לקבלת הפרס. רק בשל התנגדותו הנחרצת, הוא לא קיבל את הפרס. מתוך כבוד לאריק איינשטיין, אני סבור שיש לכבד אחרי מותו את רצונו.

* עמיר בניון הוא אמן גדול, כתמלילן, כמלחין וכזמר. הוא באותה ליגה עם מתי כספי. גם שלמה בר ואהובה עוזרי הם יוצרים דגולים. אין מוסיקה מזרחית יותר מהמוסיקה של הנ"ל. וגם המוסיקה הנפלאה של קובי אוז, של חיים אוליאל ושל שמעון בוסקילה היא מוסיקה מזרחית. גם בועז שרעבי, שמתי כספי הלחין לו שירים רבים, לא בא מגליציה. גם שורשיו של יהודה פוליקר אינם בליטה. לכן, לא מובנת השתלחותו של מתי כספי במוסיקה המזרחית, בראיון ל"ישראל היום".

כספי צודק בביקורתו על שירים ברמה טקסטואלית נמוכה, המרדדים את התרבות הישראלית. אולם האם אלה רק שירים ים תיכוניים, מזרחיים? שירים ברמה נמוכה יש מכל המינים ומכל הזנים. נכון, גם במוסיקה המזרחית, וכיוון שהיום היא המוסיקה הפופולארית ביותר, התופעה בולטת בה יותר מאשר בסוגות אחרות. אולם כאשר כספי מצביע, בצדק, על שיריו מלפני 40 שנה, שעמדו במהמורות הזמן בשל איכותם בכלל, ואיכות הטקסט בפרט, הוא שוכח שגם אז, השירים הפופולאריים ביותר לא היו באותה רמה. הפופ של שנות ה-70, הדיסקו של שנות ה-80 והפופ המזרחי של היום, הם לרוב ברמה נמוכה. ובחלוף הזמן, מה ששורד ונשאר, זו לרוב האיכות. כך היה לפני 40 שנה וכך היום. ואין לכך כל קשר למזרח ומערב. חבל שכספי, אחד מגדולי המוסיקאים בישראל, יורד למקומות הללו, לסטיגמות הללו, בחוסר אחריות בנוגע למשמעותן החברתית של מילותיו. וחוששני שההבנה שהשתלחות במוסיקה המזרחית תתפוס כותרות, הייתה שיקול כבד יותר, מהשיקול של נאמנות לאמת ושל אחריות חברתית.

* את שיריה של שריד חדד, לרוב, איני אוהב. אבל הביצוע שלה ל"אנחנו שנינו מאותו הכפר" בהלוויה של אריק שרון, היה נפלא. יש לה איכות קולית ומוסיקלית יוצאת דופן, ואני מקווה שתקפיד יותר על בחירותיה האמנותיות. היא ראויה להרבה יותר מ"אתה תותח".

* רם כהן, מנהל בית ספר "אלתרמן" בת"א, שכבר היו סביבו מספר שערוריות כמו כשקרא לתלמידיו להצביע לחד"ש ועוד, התראיין בכלי התקשורת בתמיכה בחברו אדם ורטה (כולל עימות בשידור חי עם התלמידה ספיר סבח בערוץ השני). בראיון אחר לערוץ השני, שב ודיבר על חופש הביטוי של המורים, על חשיבות הביקורת וכד' – אמירות יפות ונאורות. עד שבתשובה לשאלה אמר שיסרב להעסיק מתנחלת כמורה בבית הספר. מאות אלפי אזרחים ישראליים פסולים מראש ללמד בבית הספר שבראשו עומד רם ז'דאנוב כהן, בשל מקום מגוריהם. נאורות ליברלית בהתגלמותה.

וכשראיתי את הראיון, חשבתי בעיקר על נתן אלתרמן, שבוודאי מתהפך בקברו אם הוא יודע איזה אדם מנהל בית ספר הקרוי על שמו.

* יש פתרון ראוי וצודק אחד בלבד לסוגיית גיוס בני הישיבות – גיוס מלא של כולם. מן הראוי שכל צעיר ישראלי יהודי יתגייס לצה"ל וייתן את חלקו בהגנת המולדת והגנה על חייהם של אזרחי ישראל. אנו מדינה המוקפת אויבים שחותרים להשמדתנו, ועוד שנים רבות יהיה עלינו להגן על קיומנו.

ההשתמטות של מגזר שלם בעם ישראל היא חרפה, בעיקר לאותו מגזר. העובדה שההשתמטות הזאת היא בשם התורה ולימוד התורה, היא חילול השם שאין כדוגמתו, שהרי התורה מחייבת להוציא אפילו חתן מחופתו למלחמת מצווה, וכי יש מלחמת מצווה מובהקת יותר ממלחמה על קיומה של המדינה היהודית, על קיומו של עם ישראל? ההשתמטות מקעקעת את יסוד הקיום של העם היהודי – הערבות ההדדית, "כל ישראל ערבים זה בזה". הנכונות לחיות כטפילים על גב צעירים אחרים, המוכנים למסור את נפשם על קיום המדינה, מנוגדת לכל ערך יהודי.

אולם עלינו להיות ריאליים – 66 שנים אחרי הטעות הפטאלית של בן גוריון שאִפְשֵׁר השתמטות בני ישיבות מצה"ל ו-37 שנים אחרי הטעות הפטאלית של בגין שאִפְשֵׁר  השתמטות המונית של מגזר שלם, אי אפשר לתקן את הקלקול באבחת חרב. יש לעשות זאת בהדרגה, בהידברות, במקסימום שיתוף פעולה עם גורמים פרגמטיים בקרב החרדים, תוך עידוד מגמות חיוביות של עלייה בגיוס לצה"ל ובהשתלבות בעבודה ובהשכלה.

אני נגד סנקציות פליליות, שתשפוכנה שמן על המדורה ולא תבאנה לשינוי המיוחל. אני בעד צעדים כלכליים, שכלל איני רואה בהם כסנקציה או כקנס, אלא פשוט כתיקון עיוות – המדינה אינה צריכה להוציא אגורה מתקציבה כדי לממן את מי שמשתמטים מלתרום לה. אני מאמין שצעד זה יחולל את השינוי ויוציא חרדים רבים לעבודה ולגיוס לצה"ל.

* שר הכלכלה נפתלי בנט ביצע צעד חשוב – הוא חתם על צו הרחבה שהעלה ב-20% את שכר עובדי הניקיון שהינם עובדי קבלן, העלה את הפרשת המעסיקים לפנסיה, חייב מתן קרן השתלמות, שי לחג, ימי חופשה מיוחדים (חתונה וכד'), תוספת לדמי הבראה. זה לא מספיק, יש להפסיק לגמרי את תופעת עובדי הקבלן ולעבור להעסקה ישירה. אולם מאחר ואיני מאמין ב"הכל או לא כלום" ולא ב"ככל שיהיה יותר רע כך יהיה יותר טוב," אני רואה לנכון לשבח כל צעד בכיוון הנכון. הכיוון הנכון – מעבדים לעובדים.

* ובעניין זה, אני גאה לשבח את מקום עבודתי לשעבר, המכללה האקדמית תל-חי, על השלמת המהלך החשוב שהחל לפני שנתיים. אז עברו כל עובדי הניקיון להעסקה ישירה וכעת מצטרפים אליהם עובדי האבטחה. כך ראוי, ויש לקוות שכל המוסדות האקדמיים ילכו בדרך זו, וכל הגורמים במדינה הפועלים בדרך ההעסקה העקיפה דרך חברות כו"א.

* בניגוד להסכם הביניים הגרוע עם איראן, הנותן גושפנקה בינלאומית להיותה מדינת סף גרעינית, ההסכם הנוגע לנשק הכימי בסוריה הוא מצויין – פירוק סוריה מהנשק הבלתי קונבנציונלי. אלא שהוא מצויין על הנייר. בפועל, סוריה פירקה/סילקה רק כ-4% מנשקה הכימי. עובדה זו מעוררת שלוש שאלות: א. האם סוריה היא במזה"ת? ב. האם ההסכם עם סוריה מכובד כמקובל על פי הנורמות של המזה"ת? ג. האם קרי מעורב בהסכם הזה?

* ארה"ב בעידן אובמה את קרי, שִׁנְמְכָה את מעמדה משוטר העולם לשוטה העולם.

* ב"שיר שבת" של שלונסקי (אין זה שמו של השיר, אלא זה השם שניתן לו לאחר הלחנתו בשנות ה-70 בידי יאיר רוזנבלום. השיר הוא חלק ממחזור "אוהלינו", 1922), מצוטט שיר שהעולים לארץ נהגו לשיר: "עת יהודים יבואו לארץ ישראל, מה תִּרֵב במעונם השמחה." יהודים? לא עברים? הם לא קראו את ברנר, על "העבודה העברית האנושית"? או שמא הם לא קראו את הפלפול התלמודי של צבי כסה בגיליון האחרון של חב"ע?

המפגינים נגד הספר הלבן קראו: "עלייה חופשית! מדינה עברית!" האם העלייה החופשית, הייתה של "עברים" או של "יהודים"? אניית המעפילים שאבא שלי עלה בה לא"י נקראה "מדינת היהודים". היא נועדה להקים מדינה אחרת מהמדינה העברית של הקוראים "עלייה חופשית?

מדינת היהודים? יהודה? מדינת ישראל? מדינת הישראלים? מדינה עברית? עבר? כל אלה מילים נרדפות. מדינת ישראל יכלה להיקרא בכל אחת מן ההגדרות הללו, אך המהות היא אותה מהות – מדינת הלאום של העם היהודי, הוא עם ישראל, בארצו – ארץ ישראל. כל השאר – פלפול.

* התנועה הכנענית (שם גנאי ששלונסקי הדביק לתנועה שקראה לעצמה "עברית") ניסתה להבחין בין היהודים לעברים ולהמציא כאן שקשוקה של "עם עברי", הכולל את כל תושבי הסהר הפורה מהנילוס ועד הפרת, ומפנה עורף ליהודים וליהדות ומתנתק מהם. זה היה קשקוש, שחלף מן העולם, וטוב שכך.

* אין כל סתירה בין היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, לבין היותה מדינת כל אזרחיה. ככל מדינה דמוקרטית, היא שייכת לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין, כאמור במגילת העצמאות, בכל הקשור לזכויות הפרט, לזכויות האזרח. הזהות הקולקטיבית שלה, היא כמדינה יהודית בארץ ישראל, כאמור במגילת העצמאות.

* ובאשר לשפה היהודית, שאף אותה הזכיר כסה: "וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל רַבְשָׁקֵה: דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית, כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה" (מלכים ב' יח). בהנחה שאין הכוונה ליידיש, יהודית היא עברית. השפה הלאומית שלנו.

* דבריו של אביגדור ליברמן, על כך ששלמות העם קודמת לשלמות הארץ, אינם צריכים להפתיע. אני זוכר אותו, עוד כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה של נתניהו, אומר שהסיבה היחידה שבעטייה הוא מוכן לחלוקת הארץ, היא האחדות הלאומית. אני תומך בדבריו, אך ברור ששלמות העם אין פירושה שצד אחד יאמץ את כל עמדות הצד השני, אלא שתמצא דרך שלישית בין העמדות. לא ארץ ישראל השלמה, אך גם לא נסיגה מלאה, אלא דרך מתונה של פשרה טריטוריאלית, שבה נוותר על מה שאי אפשר שלא לוותר, אך לא נוותר על מה שאי אפשר לוותר.

* לא הסכמתי עם דבריו של ליברמן על כך שיש היום הזדמנויות מיוחדות בעולם הערבי שאסור לנו להחמיץ. הלוואי ואתבדה, אך למיטב ניתוחי, בנושא הזה ליברמן רואה מהרהורי ליבו.

* יותר מכל הזדהיתי עם דבריו של ליברמן על האתגר החשוב ביותר של העלאת עוד מיליוני יהודים לארץ. זו משימה ציונית עליונה, ואסור שנשכח אותה. איני רואה עתיד ליהדות הגולה לאורך זמן, ואף שיש להשקיע בחיזוק הזהות היהודית בגלויות, לטווח הארוך רק עליה תציל את יהודי הגולה מהתבוללות.

* כתבה (יפה ומפרגנת) על הצמיחה הדמוגרפית בקיבוץ אורטל, בעיתון "ידיעות הקיבוץ", נפתחה במילים הבאות: "עכשיו, כשהשכנים ממזרח טרודים בשלהם, נשמע אורי הייטנר לגמרי ריאליסטי כשהוא קובע: 'אופציית הנסיגה מהגולן ירדה סופית מסדר היום'."

מי שמכיר את עמדותיו הפוליטיות של הכותב, ארנון לפיד, מבין איזה שינוי תודעתי המשפט הזה מבטא.

ואכן, אני מאמין שרעיון העיוועים של נסיגה הגולן, מצא את מקומו במקום הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

* סגירת התיק נגד אייל גולן, משמעותה שלא עבר עבירה פלילית (או לכל הפחות שאין די ראיות לכך שעבר עבירה). אולם אין בה כדי לנקות את הקלון המוסרי והערכי של שוק הבשר שרחש סביבו.

* פוליטיקאי ניכר גם בתבוסותיו. חלפו חודשים אחדים מאז הדחתה של שלי יחימוביץ' מראשות מפלגת העבודה. מאז היא הופיעה פעמים רבות בתקשורת, ומעולם לא שמענו ממנה את הטקסטים המוכרים, כמו "שפכו את דמי," "תקעו לי סכין בגב," "אכלו לי שתו לי" וכו'. איני יודע מה היא חושבת בליבה; מן הסתם, היא שיתפה את בני משפחתה וחבריה הקרובים ברגשותיה. אולם במובן הציבורי, שלי לא השמיעה כל ביטוי של מרירות והתבכיינות. ומאחר ומפלגת העבודה היא ארץ אוכלת מנהיגיה והיא מחליפה יו"רים כמו גרביים, יש למה ולמי להשוות. שלי יחימוביץ' הפסידה בבחירות, קמה בבוקר והלכה לעמל יומה – עבודתה הפרלמנטרית. שלי שוב הוכיחה שהיא זן נדיר בפוליטיקה הישראלית.

* בזכות תמר, בתי הקטנה, נחשפתי לתוכנית נפלאה בטלוויזיה החינוכית – "מה זה מוזה?" – ירון לונדון וקבוצת ילדים, מארחים מידי יום אמן (סופר, שחקן, קומיקאי, צייר וכו') ומשוחחים עימו על יצירתו, על הסוגה של יצירתו ועל יצירה בכלל. הם עורכים עמו סדנת יצירה, בתחום שלו. תוכנית מרתקת, זורמת ויפה; כיפית, מעשירה ומחנכת (ומוכיחה שאין כל סתירה ביניהם). ובכלל, אני ממליץ להורים לחשוף את ילדיהם לטלוויזיה החינוכית, כחלופה איכותית לערוץ הילדים.

* וחומר למחשבה – האם יש סיכוי לתוכניות מופת כאלו, ללא שידור ציבורי?

* ביד הלשון: המילה הפופולארית ביותר בשיח הישראלי לאחרונה היא חרם. חרם על ישראל – חרם מדיני, חרם כלכלי, חרם אקדמי. חרם על תוצרת יו"ש. ובתוכנו – אחינועם ניני מחרימה את אריאל זילבר. קריאות לזילבר להחרים את הפרס שלו שהורד בדרגה. קריאות להחרים את אחינועם שהחרימה את זילבר.  זה מחרים את ההוא וההוא את ההיא.

מהו חרם?

הפירוש הבסיסי הוא נידוי, הוצאה מהקהל, איסור לדבר עם מישהו, לסחור אתו, ללמד אותו, ללמוד אצלו.

אך יש פירוש נוסף. בתרגומו הנפלא ל"אינטרנציונל" כתב שלונסקי "עולם חדש עדי יסוד נחרימה." מהו נחרימה? נטיל חרם על העולם הישן? כאן, ה"נחרימה" הוא "נחריבה" (שמתחרז עם "נקימה"). "החרם תחרימם" נאמר בתנ"ך בנוגע לעממי כנען, והכוונה היתה להשמדה. מכאן גם מלחמת חָרמה (בקמץ קטן, נשמע כמו חורמה) – להילחם עד חָרמה, פירושו להילחם עד השמדה טוטאלית של האויב.

ומה הקשר בין שני הפירושים? הקשר הוא הדוק. "או חברותא או מיתותא" אמר חוני המעגל. אדם הוא חיה חברתית, ואינו יכול לחיות ללא חברה. חרם על אדם, הוא העונש הנורא ביותר שיכול להיות, ולעתים כמוהו כעונש מוות. לא אחת חרמות הביאו להתאבדויות, כולל של בני נוער וילדים.

החרם על ישראל, הוא חלק מהדה-לגיטימציה לישראל. מי שמסיתים להחרים אותה, חותרים בעצם להשמדתה. גם, ובעיקר, הישראלים השותפים למהלך הנתעב הזה.

* * *

חבר ממכותביי אמר לי בכנות שכל מה שאני כותב ביותר ממיספר שורות, הוא מוחק בלי לקרוא.

מסתבר שהכותבים באריכות הם ורק הם, הקוראים את הנכתב באריכות.

מסקנה?

מוטי בן חורין

* * *

מרדכי קידר

נקודות ללא קו מחבר

לפני שבע שנים (2007), הופיע בארצות-הברית ספר בכותרת "הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקנית" שחיברו שני אקדמאים, סטיבן וולט מאוניברסיטת הארוורד, וג'והן מרשהיימר מאוניברסיטת שיקגו. בספרם קובעים המחברים כי ישראל וחבריה במסדרונות השלטון בוושינגטון הכתיבו במידה רבה את מדיניות החוץ האמריקנית, ובעיקר את המלחמה בעיראק.

השבוע פירסם סטיבן וולט מאמר חשוב בכתב העת "פוריין פוליסי" שבו הוא מונה את 10 הטעויות הגדולות של ארה"ב באפגניסטן, על רקע החלטתו של ברק אובמה לסגת ממדינה זו בסוף שנת 2014. כבר בתחילת המאמר קובע וולט כי המלחמה תסתיים בצורה לא טובה, וכי ארה"ב לא תנצח את ארגון הטאליבן, שהקים באפגניסטן מדינת טרור של אלקאעידה.

היחסים בין ארה"ב והנשיא האפגאני חמיד קרזאי הולכים ומתדרדרים: לא רק שהוא מסרב להסכים להשארת כוחות אמריקניים במדינתו, אלא שלאחרונה הוא החל לומר שארה"ב אחראית לאבידות בנפש בקרב אזרחי מדינתו. לאמריקנים רבים זוהי אכזבה גדולה אחרי מה שארה"ב השקיעה באפגניסטן – מדם חייליה ועד מיליארדי דולריה.

הסיבה הראשונה שמונה וולט לכישלון האמריקני היא הליכתה של ארה"ב לבדה למערכה. אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, הציעו חברות נאט"ו לארה"ב ליטול חלק במלחמה נגד הטאליבן ואלקאעידה, אך שר ההגנה דאז דונלד ראמספלד דחה את ההצעה באדיבות כיוון שסבר כי ארה"ב תוכל להתמודד עם הבעייה לבדה. רק לאחר פרוץ המלחמה בעיראק במארס 2003, הסכים ראמספלד לשיתוף כוחות נוספים באפגניסטן, אבל זה היה כבר מאוחר, שכן הטאליבן החלו לחזור לכוחם.

הסיבה השנייה היא בריחתו של אוסמה בן-לאדן מהרי טורה בורה, וכישלון האמריקנים לחסלו בשלב הראשון של המלחמה. חיסולו של בן-לאדן בשלב הראשון היה מקל על האמריקנים לחסל את אלקאעידה. לדעתי, וולט טועה בקביעה זו, וחיסול בן-לאדן בכל נקודת זמן לא היה מחסל את רעיון הג'יהאד העולמי של אלקאעידה.

הסיבה השלישית שמציין וולט היא החוקה האפגאנית מ-2004, המעניקה לנשיא סמכויות נרחבות ואינה קשובה לרחשי הלב של האוכלוסייה המעוניינת באוטונומיה על הבסיס המקומי. האדמיניסטרציה של קרזאי לא הייתה מסוגלת לשלוט במדינה ביעילות, ולכן היא הפכה מושחתת. הכלכלה לא התפתחה, והמדינה הפכה לנסמכת על תרומות מבחוץ.

וולט טועה לגמרי בנקודה זו: היה על ארה"ב להביא לחלוקת אפגניסטן למדינות נפרדות – מדינה נפרדת לכל אחת מהקבוצות האתניות המרכיבות את אוכלוסייתה – בדומה למה שקרה בברית-המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ולא רק להעניק להן אוטונומיה על בסיס מקומי.

הסיבה הרביעית שמוצא וולט היא הפלישה לעיראק שהסיטה כוחות ומודיעין מאפגניסטן לעיראק. אך קשה להניח שהכוח המאוחד של ארה"ב ונאט"ו אינו יכול להתמודד עם שתי חזיתות בעת ובעונה אחת.

הסיבה החמישית היא העובדה שאובמה לא הוסיף ב-2009 די כוחות לחיסול הטאליבן, ותוספת הכוחות לא היתה משמעותית כדי להתמודד עם הסיוע שהטאליבן קיבלו מתוך שטח פקיסטן. בנקודה זו וולט צודק.

הסיבה השישית שמציין המאמר היא שאובמה קבע תאריך ליציאה מאפגניסטן. המסר שהוא שלח לטאליבן הוא שעל לוחמיו להתאזר בסבלנות ולשרוד עד התאריך שנקבע כדי להצליח להשתלט על המדינה אחרי הסתלקותה של ארה"ב. וולט צודק גם בקביעתו זו: חשיפת הקלפים פועלת תמיד לרעת החושף.

הסיבה השביעית היא שארה"ב לא פעלה ביתר נחרצות לקדם תהליך שלום ופיוס באפגניסטן תוך עידוד לפלג המתון יותר של הטאליבן ומגזרים נוספים באוכלוסיה. בעניין זה טועה וולט לחלוטין, כי הוא מניח שמגזר מתון יכול להכתיב מדיניות לקבוצה אלימה. דבר זה הוא בלתי אפשרי, שכן בכל עימות בין מתון לאלים, האלים ינצח.

הסיבה השמינית שמונה וולט במאמרו היא כישלונם של בוש ואובמה לשכנע את הציבור האמריקני בנחיצות של המשך המלחמה באפגניסטן, לאחר תמיכתו ההתחלתית בסוף 2001 אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. ככל שעבר הזמן, איבד הנשיא האמריקני את תמיכת הציבור שלא ראה תכלית למלחמה. אובמה ניסה להצדיק את המשך המלחמה בסכנה שארגון אלקאעידה יתבסס באפגניסטן, אבל ב-2009 היו לאלקאעידה אלטרנטיבות בפקיסטן ובעיראק. הציבור האמריקני לא האמין אז שניתן להשיג את המטרה, ולכן צמצם את תמיכתו במלחמה.

הסיבה התשיעית היא אופיו החלש של השלטון שהקימה ארה"ב באפגניסטן, ותלותו בסיוע אמריקני להישרדותו. טעותו של וולט היא ששלטון במדינה כמו אפגניסטן מלכתחילה אינו יכול להיות חזק, היות שהאוכלוסייה משוסעת ומחולקת לקבוצות רבות שאינן רואות את השלטון כלגיטימי.

הסיבה העשירית היא סתירות פנימיות וחוסר עקביות במדיניות האמריקנית כלפי אפגניסטן לאורך השנים.

וולט אומנם רואה נקודות, אבל אינו מוצא את הקו המחבר ביניהן: הטעות הקמאית, הבסיסית, שוולט לא ציין, הייתה השארת אפגניסטן כמדינה מאוחדת במקום לפרקה למדינות אתניות נפרדות, בעוד שכל הטעויות שהוא מציין הן תולדות הכרחיות של טעות בסיסית זו.

וולט מציג בקיאות בהתנהלותה של ארה"ב, אבל ממאמרו ברור כי יש לו מושג חלקי בלבד על הבעיות האמיתיות של אפגניסטן. בכך הוא כנראה אינו שונה מרבים ממקבלי ההחלטות בוושינגטון, שכמוהו רואים נקודות, אבל אינם תמיד מצליחים לראות את הקו הברור המחבר ביניהן.

פורסם לראשונה בגיליון "מראה" 277.

* * *

יוסי שדה

איך לקבל את התפקיד?

כשגרתי בלונדון עם רעייתי, דיברנו בינינו עברית. אבל, כשרצינו שאף אחד בלונדון לא יבין – דיברנו אנגלית.

זה עבד! כשדיברנו ברחוב, בלונדון, בעברית, אנשים, עוברים ושבים, התערבו בשיחה.

כשדיברנו אנגלית – איש לא התערב.

ולענייננו.

הייתי יועץ משפטי של חברה גדולה, נכנה אותה סיגל בע"מ, שהיה לה, סמנכ"ל. כולם ידעו שהוא מיועד להיות המנכ"ל הבא, כשהמנכ"ל הנוכחי יפרוש.

אבל, היה לחברה גם בעלים, נקרא לו דוד.

והנה, דוד, הבעלים, החליט למזג את החברה סיגל בע"מ עם חברה אחרת שבבעלותו, יעל בע"מ.

גם המנכ"ל, וגם הסמנכ"ל של סיגל בע"מ, שהיו שכירים אצל דוד, התנגדו להחלטה של דוד. הם חשבו, ואמרו לדוד, שזאת טעות נוראה, למזג את שתי החברות לחברה אחת.  

כל ניסיון של בעל החברה, דוד, לשכנע את המנכ"ל והסמנכ"ל, השכירים שלו, לשתף פעולה עם החלטתו, ניכשל. הם עשו הכל לטרפד את המיזוג.

אני הייתי מעורב בתהליך, וראיתי, וידעתי, שהמיזוג לעולם לא יצא לפועל. הסיבה – המיזוג שלהם היה יוצר מונופול, והחוק לא מאפשר ליצור מונופול של ספק יחיד. זה כמו למזג את כל רשתות הרדיו לרשת אחת בלבד!!!

הזמנתי את ידידי, הסמנכ"ל, לשיחה אישית דיסקרטית, ואמרתי לו –

"נא תשתף פעולה עם דוד, הבעלים. רק כך תקבל את תפקיד המנכ"ל בבוא העת!"

"מה לעשות?" שאל.

"תנסה לממש את ההחלטה! קיים ישיבות בנושא המיזוג מדי שבוע, אל תוך הלילה," אמרתי. "תוציא מיזכרים בתפוצת נאטו! הוצא סיכומי דיון מסודרים עם מכותבים, לך לדוד, הבעלים, הזמן אותו לישיבות, דווח על כל התפתחות ושאל לעצתו, תעשה רעש ללא הפסקה, כדי שהמיזוג יצא לפועל. אני," אמרתי לו, "מבטיח לך שזה לא יקרה, מסיבות משפטיות – לכן אל תהיה אתה מי שהכשיל את המהלך. הזכרתי לסמנכ"ל פתגם שאומר: הבוס לא תמיד צודק – אבל הוא תמיד הבוס!– אם לא תעשה זאת," אמרתי, "תאבד את ההזדמנות לקבל את תפקיד המנכ"ל, שיתפנה בחודשים הקרובים."

הוא ענה: "לא מוכן בשום אופן. זאת החלטה רעה, ואני לא אשתף פעולה." 

הוא המשיך להתנגד, ודוד, הבעלים, ראה והתפוצץ...

חלפה שנה, והמנכ"ל של החברה סיגל בע"מ סיים את תפקידו.

באותה עת, היה כבר ברור, שהעימות בין דוד, הבעלים, לבין הסמנכ"ל הוא עמוק מאוד, והוא, כמובן לא התמנה למנכ"ל.

לא זאת אף זאת – דוד, הבעלים, מינה למנכ"ל החדש את המנכ"ל מהחברה האחות, יעל בע"מ – והיה ברור שהצעד נעשה כדי להקניט ולהשפיל את המנכ"ל היוצא והסמנכ"ל שנישאר.  ואכן, כמצופה, הסמנכ"ל שלנו נישאר, מיובש בתפקידו, עד לפרישתו לגימלאות.

והצימוק – סוף דבר – אני כבר לא שם מזמן, וגם דוד, הבעלים, והסמנכ"ל – לא שם – אבל, עד היום, המיזוג לא יצא לפועל!

פגשתי לאחרונה את הסמנכ"ל, ושאלתי אותו אם זכורה לו ההתרחשות, והוא אמר – "אתה חושב שלא קיבלתי את המינוי כי לא שיתפתי פעולה עם הבוס?"

"תעזוב אותי," עניתי, "מה אתה חושב?"

"אז תדע לך," ענה, "שהבוס לא מינה אותי כי אני אשכנזי, והוא חיפש מישהו מהעדה שלו, כי רצה מישהו שיש לו איתו שפה משותפת כשאוכלים ג'חנון בשבתות."

מסקנה – במדינה הזאת, אף סמנכ"ל שלא מונה למנכ"ל, לא מודה שהוא טועה או טעה!

הלכתי לאבא וסיפרתי על המנכ"ל והסמנכ"ל.

"יא איבני," אמר אבא, "המשל הערבי אומר – אם בא בן אדם חרש לבקש עצה – חבל תדבר איתו, למה? מה שתגיד, לא שומע!"

"וסיפור, יא באבא," אמרתי, "סיפור!"

"כל השנים האלה," אמר אבא, "מה ששילמתי שתלמד לדבר עם האשכנזים, לא הגיע הזמן שתביא לי אתה, יא איבני, איזה סיפור מהם?!"

"צודק," אמרתי. "איסמע, יא באבא, סיפור רסמי על הסמנכ"ל. שני יהודים נוסעים ברכבת. לא קוראים להם חזקאל ועובדיה, אלא ברל ושמרל, ואלה תמיד נוסעים ברכבת."

"חסלו," אמר אבא, "והסיפור?"

"שואל ברל את שמרל – מי העם הכי חכם בעולם?

"פשיטא, עונה שמרל – היהודים.

"ומבין היהודים, ממשיך ברל, מי הכי חכם?

"פשיטא, עונה שמרל – יהודי מוסקבה שברוסיה, מוסקופים.

" ומבין יהודי מוסקבה, מי הכי חכם?

"פשיטא, עונה שמרל – חברי ועד הקהילה.

"ומבין חברי ועד הקהילה, שואל ברל, מי הכי חכם?

"אוה! עונה שמרל, מבין חברי ועד הקהילה, הכי חכם, הוא יושב ראש הועד – והוא אידיוט, היושב ראש הזה!

"אז זה, יא באבא, מה שהבאתי לך מהאשכנזים."

"אז, מה למדת מהסיפור, יא איבני?" שאל אבא.

"למדתי, עניתי, שלפני שאתה נותן עצה, תבדוק אם הבן אדם הוא לא חרש. כי, אם חרש, אז בשביל מה יתוווזוווז  הגרון שלך?

"ואתה, יא באבא," שאלתי, "מה למדת מהסיפור?"

"למדתי," אמר אבא, "שאלה, יש פעמים, שאפילו שמוצאים אחד טיפש, לא עושים אותו מנכ"ל!" – וסלאמה עליכום!!!

* * *

משה כהן

1. הנדון: היתה ריבונות?

מכובדי,

התבשרנו לאחרונה שמערכת הביטחון הורתה לשרי הממשלה להימנע מנסיעה בכביש 443 לירושלים. מדהים, חשבתי לתומי שמערכת הביטחון מופקדת על שמירת הריבונות של המדינה גם בכבישי הארץ, והנה מתברר שמי שקובע את הריבונות הישראלית הם ארגוני הטרור הערביים, ועל פיהם מחליטה מערכת הביטחון באילו כבישים ניתן ובאילו לא ניתן לנסוע.

אולי קשה למנוע ולסכל את הפיגועים באמצעים השגרתיים, אז יש לנקוט באמצעים לא שגרתיים כגון ענישה סביבתית. זה תפקידה וזו חובתה של מערכת הביטחון. בג"ץ אינו מרשה? לשם כך יש כנסת שתחוקק חוקים מתאימים שאינם מרחפים בספירות העליונות של זכויות האדם המוחלטות, אלא מעוגנים במציאות שלנו כאן ועכשיו.

2. הנדון: איך הם מעיזים?

איך מעיז איש חסר ערך כמו השר נפתלי בנט להחציף פנים ולמתוח ביקורת על כבוד שר החוץ של ידידתנו הגדולה. אז מה אם ג'והן קרי מסכן את ביטחונה ואת קיומה של מדינת ישראל? לנגד עיניו מטרה נעלה, מימוש זכויותיהם של הפלסטינים לסיום הכיבוש ולחיסול מדינת ישראל. היהודים יכולים לדאוג לעצמם באוגנדה. שיח הזכויות אינו חל על יהודים אלא על ערבים בלבד.

איך מעיז איש עלוב כאריאל זילבר לבוא בטענות למערכת המשפט שלנו הנוהגת איפה ואיפה בין מורשעים שונים על פי מפתח אתני. מה פתאום דורש זילבר שיגאל אמיר יקבל אותו יחס כמו כל רוצח מורשע אחר? מה, הוא ערבי?

דרוש אומץ לב לא מבוטל לקום נגד הפרות הקדושות והטאבוים  במקומותינו, והמחיר אינו קל.

טוב לדעת שעדיין לא עברו מהעולם ועוד קיימים אנשים אמיצים בקרבנו.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

דניה מיכלין עמיחי

שמורת טבע בבית השיטה

עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע,

אינו אלון מצוי, הוא אלון נדיר ביותר

החברה להגנת הטבע הוא מוסד שהפך שם דבר, בזכות היותו גוף העוסק בחינוך, במחקר, בפעילות ציבורית, ובעיקר בהסברה, שהביאה בעקבותיה מודעות חברתית של כל שכבות העם, בקנה מידה שלא היה כמוהו קודם לכן. כיום כל ילד בגן הילדים יודע שיש פרחים שאסור לקטוף, שיש בעלי חיים מוגנים, ושיש שמורות טבע, שכדאי לצאת מהעיר ולבלות בהן.

היציאה מהעיר אל הטבע, אל הנופים היפים של הארץ, בדרך לבית השיטה שבעמק בית שאן, היתה הכנה נכונה למפגש עם האיש המזוהה ביותר עם החברה להגנת הטבע, יוזם החברה וממייסדיה, האיש שהשמירה על טבע ונוף הארץ היא בנפשו – עזריה אלון.

ביתם של רות ועזריה אלון בקיבוץ בית השיטה מוקף בצמחים ובעציצים פורחים בשלל צבעים. הקיבוץ אמנם כבר לא מה שהיה, כי חלה בו הפרטה, אבל כלפי חוץ אין הדבר ניכר; שבילים מתפתלים בין הבתים הקטנים, פעיית פרות  מן הרפת הסמוכה וריח מספוא באוויר, כמו בימים הטובים. 

ביתם של משפחת אלון גדוש בספרים, חלק גדול  הם פרי עטו של עזריה, כולם בנושאי טבע ונוף הארץ.

ספר קצת על עצמך.

נולדתי באוקראינה בסוף מלחמת העולם הראשונה. כילד היה לי מעט מאד אבא, אם בכלל. אבי היה פעיל מאד בתנועת צעירי ציון והחלוץ ונרדף על ידי המשטר הסובייטי. בשנת 1924 נאסר וישב עשר שנים בסיביר. הוא חשב שלאימי ולנו, שלושת הילדים הקטנים ייטב יותר בארץ, ושהוא ישתחרר ויגיע אחרינו, אבל זה לא קרה.

אנחנו עלינו בשנת 1925 והתיישבנו בכפר יחזקאל, שם גרו דודי, ושם גדלתי. אחרי שגמרתי בית ספר יסודי, נשלחתי לחיפה ולמדתי בבית הספר הריאלי, ותוך כדי לימודים הייתי חבר בתנועת המחנות העולים. לאחר סיום הלימודים יצאתי לשנה הדרכה  בתנועה, לשנה הכשרה בנען ובשנת 1938 הגעתי לבית השיטה, ומאז אני כאן. עבדתי בכל עבודה אפשרית: במחצבה, בייעור, בעגלונות ובפלחה.

אחרי מלחמת העצמאות הוחלט בקיבוץ שאני צריך להיות מורה ונשלחתי לסמינר הקיבוצים. בתחילת שנות החמישים הייתי בין מקימי החברה להגנת הטבע, אולי היוזם שלה. מאז נשארתי בפעילות מתמדת בחברה להגנת הטבע וברשות שמורות הטבע.  צילמתי, כתבתי ספרים והתחלתי לדבר ברדיו. אני נותן הרצאות והדרכות לפי הזמנה וכעת אני עובד על שני ספרים חדשים. רות אשתי, ואני, נשואים 54 שנים, יש לנו שלושה בנים ובת, שלושה עשר נכדים ונינה אחת.

בנשימה אחת מזכיר אלון את מפעליו הגדולים, שכל אחד מהם ראוי להרחבה בפני עצמו, וכל אחד מהם נעשה עם כל הלב ולאורך זמן.

הספרים שעזריה כתב:

הראשון כמובן היא האנציקלופדיה של החי והצומח בישראל, שעזריה היה היוזם והעורך הראשי שלה. מלבדו עסקו בה כמאה וחמישים מדענים, מומחים בנושאים השונים. האנציקלופדיה של החי והצומח, כשמה כן היא, מקיפה את כל החי והצומח בארץ. הצמחים, הפרחים, העצים, היונקים, הזוחלים והחרקים. זה ספר יסוד בלימוד ובמחקר, שכמעט אי אפשר לגשת ללימודי טבע בלעדיו.

מלבד האנציקלופדיה כתב עזריה עשרות ספרים למבוגרים ולילדים, בנושאים של טבע וידיעת הארץ, ביניהם: "לטייל עם עזריה אלון", "ארץ נהדרת", "שבעת המינים", "איריסים" ועוד רבים רבים אחרים. בין ספרי הילדים: "מה יכול ילד לעשות", "אני ואתה נשנה את הסביבה", "עורב ושמו טוטו" ועוד. חלק מהספרים תורגם לאנגלית ולערבית.

ספר לי על התכנית "נוף ארצנו" שאתה מגיש ברדיו, איך זה התחיל?

בשנת 1959, הגה מנהל הרדיו של אז רעיון מהפכני: ליצור סדרת תוכניות של חמש דקות כל אחת, בנושאים שונים, ואני נבחרתי לדבר על טבע. היינו ארבעה, אבל האחרים נשמטו ואני נשארתי עד היום, 48 שנים. בתוכניתי אני מדבר על מה שבא לי, זה יכול להיות דבר שנזכרתי בו, או דבר שחשוב לי, ויש נושאים שאני חוזר אליהם, וכל שבוע אני כותב תוכנית חדשה.

מה מכל הפעילויות שלך הכי קרוב לליבך?

לגבי לא קיימת שאלה כזו. אני עוסק בטבע, בצמחים, בבעלי חיים, בהיסטוריה, בתולדות היישוב, איני יכול להפריד בין הדברים, כולם בעיני כדבר אחד.

מתי החלה בארץ המודעות לשמירה על הטבע?

בעצם עם קום המדינה. ליהודים היו מיליון וחצי דונם שניקנו בכסף מלא כדי לעבד אותם. מהר מאוד אנחנו הבנו שהתנופה של כיבוש השממה והדברת המדבר וכן ייבוש החולה, מהווה סכנה לבעלי החיים ולצמחים. חששנו שהטבע פשוט ייעלם. כבר אז צצו המחשבות הראשונות, ובשנת 1951 יסדנו את החברה להגנת הטבע. היינו עשרה אנשים שהיו החברה וההנהלה והמזכירות, ולקח זמן עד שהפכנו להיות גוף ציבורי. מאז אני ממשיך במלחמות.

אבל מאז ועד היום הארץ השתנתה, הצרכים השתנו, האובייקטים השתנו.

האובייקטים השתנו ולא השתנו. בהתחלה עסקנו רק בהגנה על צמחים ובעלי חיים. בשנת 1972 נתקלנו בשתי בעיות, האחת הסכנה לכינרת והשנייה הקמת תחנת הכוח בחוף הים. כבר אז הרגשנו שלא מספיק לשמור על פרח או על בעל חיים באיזו פינה בארץ, והתחלנו לטפל באיכות הסביבה ובנופים הפתוחים.

בעזרת החברה להגנת הטבע הקמנו את רשות שמורות הטבע, כי הרגשנו שמוכרח לקום גוף ממלכתי עם סמכויות. התהליך ארך כשבע שנים. בהתחלה לא חשבנו שהחברה תעסוק בעבודה חינוכית, אבל ראינו שלא מבינים על מה אנחנו מדברים, ואז התחלנו בהסברה. התחלנו להקים את בתי הספר שדה. אני הייתי מזכיר החברה שמונה שנים, וכשהעברתי את התפקיד לבא אחרי העברתי לו 25 בתי ספר שדה מהחרמון עד שארם. נעשתה עבודה עצומה רצופה במאבקים ובמלחמות. אני לא רוצה לחשוב איך הארץ היתה נראית אם לא היינו נאבקים.

תן לי דוגמאות על מה נלחמתם.

בבקשה. הכרמל. בשנות השלושים עודדו יהודים לרכוש אדמות בכרמל ולהקים שם שכונות. נרכשו למעלה משלושים אלף דונם וכבר נעשתה פרצלציה. פרצה מלחמת העולם השנייה ואחריה מלחמת העצמאות ואז אנחנו התעוררנו ויצאנו למאבק להכרזת הכרמל כפארק לאומי. קרה לנו נס והצלחנו לשכנע את בן גוריון ואת הממשלה להגן על הפינה הירוקה הזו שלא תיהפך לגוש ביטון. הממשלה הקציבה סכום של עשרים מיליון לירות, שזה היה סכום עתק, כדי לפדות קרקעות מאנשים שכבר התכוננו להקים שם את ביתם. בסופו של דבר הוקם שם פארק של שמונים אלף דונם. כיום, בשבתות ובחגים, אין מקום לחנות שם, והמקום הומה ממטיילים.

השתתפתי בכנסים בינלאומיים ובשנת 1969 פגשתי שליחים של ארגון אמריקני של שמירת טבע והם אמרו לי שישראל זו נקודת אור בכל האזור. בלבנון למשל אין יצור חי, כי הם יורים ואוכלים כל דבר שזז.

מאבק נוסף, מבין האחרונים, הוא הגלבוע. הגלבוע הוא הר מיוחד במינו, יש בו גוש ישובים בצדו המערבי וגוש ישובים בצדו הדרומי, ביניהם נשארו שמונה קילומטר של הר, עם עולם חי, המצמיח כל מיני דברים מיוחדים. צומחים בו כמה מאבות צמחי התרבות החשובים ביותר: חיטה ושעורת בר, גזר וצנון, צמחי נוי וצמחי תבלין. חשיבותם בכך שאנחנו תירבתנו את הצמחים ואת בעלי החיים ושללנו מהם את כוח העמידה. המאגר הזה של צמחי הבר הוא הפוטנציאל להכלאה חוזרת להחזרת כוח העמידה לצמחים אלה. ובמקום זה החליטו להקים יישוב. תארי לך, להקים ישוב על מקום ריכוז של איריסים. אנחנו יצאנו למאבק, שישאירו את שמונת הקילומטרים האלה שהמוני ישראל זקוקים להם.

מאבק נוסף של הזמן האחרון הוא גדר ההפרדה. ישנם מקומות שמוכרחה להיות גדר בטחון אבל כשרוצים להקים גדר בטחון באמצע המדבר, כשהישובים הערביים הקרובים לה הם עשרים קילומטר מצפון, והישובים היהודים הקרובים הם עשרים קילומטרים מדרום, זה לא הכרחי. אי אפשר לעשות גדר בוואדיות, זה לא יחזיק עד הגשם הראשון, הגדר הזו היא אסון מבחינת המדבר. בהר מירון, שזו שמורת הטבע הגדולה והחשובה ביותר, התפשרנו עם צה"ל. השאלה היא תמיד ההתמודדות אם מוכרחים או לא. אם זה לא פוגע מבחינה בטחונית.

אפשר להזכיר מאבקים נוספים כמו מניעת הקמתה של תחנת כוח בחוף הים, ומניעת הקמתו של בית זיקוק בחוף אילת.

דיברנו על מודעות להגנת הטבע, שאלה שמתבקשת היא, הילדים של פעם גדלו בטבע, הילדים היום גדלים בקניונים, אפשר לתקשר אתם בנושאי טבע? אפשר להשפיע?

כיום יש הרבה יותר ילדים והרבה פחות מורים שהעניין הזה נוגע להם. פעם מורים הוציאו ילדים החוצה, היום עושים את זה הרבה פחות, מסיבות בטחוניות ואחרות. אבל ילדים יוצאים עם המשפחות, בשבתות הארץ מלאה במטיילים. יתר על כן בחברה להגנת הטבע יש מערכת שלמה של חוגי טבע וחוגי סיור, חוגי טבע לילדים יותר קטנים וחוגי סיור לילדים יותר גדולים.

ומי מגיע לשם?

אלפי ילדים. אנחנו מנסים לאסוף אותם, להציע להם, לסקרן אותם. בחנוכה האחרון היה יום עיון לציפורים, היו שם הרבה צעירים. יש בארץ כ-4,500 צפרים. מקרה מעניין הוא אותו בחור שהגיע לחיל האוויר והבטיח לעזור בהפחתת תאונות של מטוסים וציפורים, כי כאשר עוף פוגע במטוס קורה אסון. על ידי המחקר של תנועת הציפורים הוא יכול להגיד לחיל האוויר בזמן אמת את מצב הנדידה של הציפורים ולהוריד את התאונות בשמונים אחוז. עכשיו זה הפך להיות לדבר עממי. תארי לך שבשידור שלי בספטמבר הודעתי שלמחרת תעבור כאן החסידה פרינצסה. ע"י הצמדת משדרים לעופות ניתן לעקוב אחריהם בכל שלבי הנדידה שלהם ולדעת היכן נמצא כל עוף בכל יום נתון.

נו, ואכן כך היה?

אלא מה,  היא הגיעה בדיוק ביום שאמרתי. סיפור נוסף הקשור לחסידות: יום אחד מגיע אליי מכתב מאוניברסיטה בדרום אפריקה. במכתב כתוב שאחד המקומיים הביא לאוניברסיטה רגל של חסידה ועליה טבעת עם הכיתוב "בית השיטה 1". חיפשו ומצאו ישראלי, שאמר להם לשלוח את הטבעת לעזריה אלון מבית השיטה והוא יפתור את הבעייה.

 התברר שהמורה לטבע שלנו קיבל חסידה פצועה, ולאחר שטיפל בה חיבר לרגלה את הטבעת ושיחרר אותה. לאחר שבע שנים שבהן עשתה החסידה את דרכה הלוך ושוב מדרום אפריקה לישראל וחזרה, מישהו ירה בה בדרום אפריקה, והמקומי מצא אותה וגילה את הטבעת על רגלה. ויש סיפורים כאלה בשפע.

כל הנושאים שאתה מדבר עליהם, הגנת הטבע, איכות הסביבה, כל זה קשור לחינוך.

תראי, אני אף פעם לא רציתי בזה, אבל מאז שהייתי בתנועה וחייבו אותי להדרכה, אני כל חיי עוסק בדברים האלה. לאחרונה קיבלתי עלי להדריך קבוצה של מדריכים בוגרי מחנות עולים, בוגרי אוניברסיטאות שנכנסו להדרכה, ועכשיו אני מעביר להם קורס בנושאים שאני לא יכול לומר, אם הם טבע או ציונות, או התיישבות. זו בכלל לא שאלה אם אני אוהב את זה או רוצה את זה, צריך אז עושים. לפני 15 שנה פנו אליי שאלמד בטכניון, אמרתי להם שאין לי תעודה, אמרו שאין דבר, שנה אחת אפשר. עד היום אני מלמד שם כמרצה בכיר נלווה.

היית רוצה להיות חבר כנסת?

תגידי, השתגעתי? את מכירה את משל יותם?

כן, אבל אתה לא יכול להגיד "החדלתי את דשני."

אני חושב שבעבודה שעשיתי כל השנים, תרמתי לפי יכולתי ואני לא חושב שבתור חבר כנסת הייתי תורם יותר.

גיוס אנשים, גיוס כספים, גיוס דעת קהל, מה לדעתך יותר קל לעשות?

יותר קל להגיע לקהל מאשר לנותני ההחלטות. אני אומר שהמין האנושי מתחלק לשניים, קהל ומקבלי החלטות, וכשמישהו עובר מהקהל למקבלי ההחלטות חלה בו מטמורפוזה.

אחד הדברים הכי גדולים שעשינו זה עניין הפרחים, ומי שעשה את זה הוא הקהל. אמנם יש חוק, אבל איני חושב שמה שמנע את קטיפת הפרחים היה החוק, אלא ההסברה, והתברר שהגענו לקהל עצום. בעניין הפרחים היה לנו צבא: כל המדריכים של החברה ושל שמורות הטבע, ודרכם הגענו למורים ולגננות. זה התחיל בילדים ועלה למעלה. אני מצטער שאני לא מצליח לעשות דבר כזה בנושא הניקיון, זה דבר קשה. פה זה לא רק עניין של הקהל, קל לי להגיע לקהל, לא לקבלנים ולעיריות.

מה מריץ אותך כיום, אהבת הארץ, אהבת הטבע, הרצון לשנות, הרצון לסחוף אנשים אחריך? הגעת כבר לכל כך הרבה הישגים, אתה בן 88.

אז מה, צריך ללכת לישון?

חלילה, אני שואלת מה מריץ אותך עכשיו, היום?

כל מה שעשיתי, עשיתי מתוך חובת הגשמה. אם אתה חושב שצריך לעשות משהו, קום ועשה זאת בעצמך, לכן הלכתי לקיבוץ, אני חושב שזו דרך חיים נכונה שאני צריך לחיות בה. זה לא מספיק שאני אוהב פרחים. אם אני רואה שיש לזה סכנת קיום,  אני צריך לעשות כל מה שאני חושב כדי למנוע את הסכנה הזו, ואם אני רוצה שמשהו יתקיים, אני צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שזה יתקיים. זה מה שמריץ אותי.

לאחר שהסתיימה השיחה, הזמין אותי עזריה לחדר העבודה שלו. חלון גדול משקיף אל נוף הגלבוע האהוב עליו, ומכניס  אותו פנימה, אל בין הספרים וכתבי העת הקשורים אף הם לדבר אחד שהוא בנפשו של עזריה – טבע ונוף הארץ.

אכן, עזריה אינו אלון מצוי, הוא אלון נדיר ביותר.

הראיון נערך לפני כשבע שנים ופורסם בעיתון "שער למתחיל".

* * *

אלי מייזליש

החרם? איזה משחק מחורבן?

לו היו קמים היום לתחייה כמה מחברי הכנסת ה-1 של מפא"י או מפ"ם למשל זלמן ארן או מאיר יערי, ויושבים ביציע האורחים ומנסים לזהות את יורשיהם במפלגת העבודה ומרצ, למשל מרב מיכאלי וזהבה גלאון, היו מזעיקים מיד קרדיולוג. "לא לילדות הללו פיללנו..." היו ממלמלים למכשיר ה-א.ק.ג שהראה חריגה חריפה כלפי מעלה, וחוזרים בשאט נפש לישיבה של מעלה.

חמור מזה: כשהיו מזהים ליד שולחן הממשלה רק את יריביהם המרים מימין: את יורשי בגין ושמיר מנהיגי "הפורשים", שהלשינו עליהם והסגירו אותם לבריטים ב'סזון', היו אפילו מקיאים את השניצל שכיבדו אותם במזנון הכנסת.

"איך? איך הגענו לזה?" – היו רוטנים.

התשובה שהיו מקבלים היתה זו של אריק איינשטין ואורי זהר ב"לול": "זמנך עבר... עבר."

כשהוקמה המדינה בתש"ח ומיד בבחירות לכנסת הראשונה נבחרו 46 ממפא"י ו-19 ממפ"ם. יחד 65 רוב בלי דתיים.  אז לא. ב"ג דווקא העדיף את הדתיים והחרדים – וזרק את מפ"ם לים.

כיום, לאחר שמפ"ם הוכחדה כליל ומפא"י ההיסטורית מגולמת כעת בידי כמה עורכי-דין ועיתונאים לשעבר, ולא איש עובד אדמה אחד חקלאי מושבניק או קיבוצניק, אין שם אפילו יומרה להתחזות לאנשי עמל ויצירה, זולת קקפוניה מתלהמת: מו"מ מדיני... מו"מ מדיני...  מפיו של הרצוג ינוקא.

מה שנותר כיום בכנסת זה רק להתרפק על העבר. מי שיש לו זמן בבית לראות את ערוץ 99 שהולאם בידי חברי הכנסת הערבים, נשנקים לראותם עושים מהכנסת חוכא ואיטלולא ושק חבטות לאחר שאינם יכולים להרביץ מכות ליהודים כמו בימי המאורעות של שנות ה-30.

כך שכל הפעילות המדינית הופקרה בידי הממשלה שאינה עושה דבר להרחיק מהעיניים את הרהב והלשון המופקרת של הערבים.

בינתיים, מי שטוחן אותנו לקציצות, הם העיתונאים – שאין לך טור אחד, שורה אחת, אולפן אחד, אתר אינטרנט אחד, מבלי לשמוע או לראות את היבבה הנשרכת מפיהם: חרם עליך שמשון! חרם! ואותו שר חוץ גבוה ששמו ג'ון קרי מבולבל שפולט שטויות על בימת ז'נבה המסכנה הסופגת נון-סטופ עלבונות מכל אחד: חרם! נדמה לי שאיים עלינו כי אם לא נכנס עכשיו למו"מ "יעמיק" החרם עלינו.

א' הוא כבר קבע עובדה כי יש חרם.

ב' איים כי עלינו להסכים למסמך אחרת "החרם יעמיק..." [יעמיק? מה זה? לאיזה עומק?]

מסמך שמכיל סוכריות רעילות שרק לנו מותר לאכול, ואילו הוא, על גבול מכסיקו ששם כל לילה הורגים מסתננים חצי אינדאינים רעבים, הוא סומך רק על משמר הגבול מטקסס.

הנני קורא מכאן לכל חברי הכנסת הציוניים בין אם הם באופוזיציה ובין בקואליציה, להעלות לסדר היום מסע ארוך שיימשך ימים וחודשים עד לסילוק התועבה הזו שממה 'חרם' מעל הגלובוס.

כל תינוק יודע כי ה'חרם' זה קשקוש. אין חרם. נקודה. יבוא מן-דהוא ויגלה לנו היכן הוא החרם? שיניח על השולחן את שמה של המדינה, או לפחות שמו של מפעל גדול כמו SONY או כמו המשקה האהוב בישראל JOHNNIE WALKER. שיבוא.

אבל הוא לא יבוא כי ג'וני ווקר נמכר בכל המזה"ת בארץ בלבד, ליהודים, ולא בסעודיה למשל.

למי הם ימכרו את מה שיחרימו כאן? לירדן או לעיראק? מה בכלל קונים בירדן מאירופה? הרי לששת מיליון היהודים בישראל מוכרים האירופים טוסטרים פי 100 מאשר ל-88 מיליון המצרים. יש מצרי אחד שאוכל בבוקר טוסט או רק פול ופול ופול [שחור]?

מה יעשו המפעלים באירופה עם המוצרים? מה? ישימו אותם במחסן? יפטרו פועלים? אז זה קשקוש. הקשקוש שיצא מפיו של ג'ון קרי הועתק ישירות מ"הארץ" ו"ידיעות אחרונות". בארה"ב לא יודעים. ה-CIA לא שמע על זה. אירופה מייצאת לישראל ב-25 מיליארד דולר בשנה. זו תפוקה של עשרות אלפי פועלים. והאם מדובר רק על חרם חד-צדדי, שרק הם יחרימו תוצרת שלנו? ככה? איזה מין משחק מחורבן זה?

הרי מדובר בסה"כ על חמישה-ששה עיתונאים שיצרו את המהומה הזו, באין להם בכנסת מי שיצעק שם: פלישתין [לא שגיאה] עליך שמשון!

לו היה לנו כיום בכנסת מפא"יניק כמו למשל הרצפלד, והיה שומע את הזבל הזה מפיו של קרי, הוא לא היה יורד מהדוכן עד שהקרי הזה היה לומד איך לדבר. הוא היה חובט בלשונו הצחה, חובט וחובט עד אין סוף, עד להסתלקות האיש ההוא ממיקרופונים. אז אין את הרצפלד. יש את הרצוג.

אם מזדמן לכאן חבר כנסת כלשהו [אדאג שיגיע], הנני אומר לו כך: צא כבר היום וצעק בקול: חברים! אל תשתגעו. בואו ונגיד לכל אלה שהמילה חרם על לשונם: תתביישו. בסך הכול אתם רוצים לאיים כי כמה יהודים יפסידו כמה לירות וזהו. כמה לירות. זהו? זה העניין? כסף? שאותו חקלאי מהערבה המגדל את הפלפלים האדומים הכי טובים בעולם לא יוכל לייצא אותם לסופרמרקט בהולנד או אוסלו ששם השמש אינה זורחת כמעט אף פעם? וכי ההולנדי יסכים להמיר את האדום העסיסי והמתקתק הזה בירוק היבש והתפל מהונגריה? מה, הוא חמור שאינו מבחין בטעמים? מישהו יכול לאיים על המפונק האירופי? חוץ מזה שהפדיון עבור טיל אחד מהתעשייה האווירית או מל"ט אחד או קרטון תרופות לאלצהיימר שווה ערך יותר ממשאית סמי-טריילר 40 טון פלפלים.

הכנסת חייבת להיפרע מכל מפיץ שמעות זדוני כזה שמוציא מפיו או כותב על חרם שלא היה וגם לא יהיה. הכנסת חייבת להוקיע כל מעליל עלילות השוא. זו תפקידה. זו המשימה המיידית שלה עכשיו. המדינה לא תתאבד בשל הוצאת שם רע עליה, אבל היא רשאית להעניש חוטאים המוציאים לחו"ל דיבת הארץ. ארצנו אינה רעה. הנה מה שאמרו לפני 2800 שנה שרי הקבינט של המלך הארמי בן-הדד, ככה:

"ויאמרו אליו עבדיו הנה-נא שמענו כי מלכי בית ישראל, כי מלכי-חסד הם..."

כבר אז יצאה השמועה עלינו כי אנו לא רוצחים מלך שנפל בשבי.

אז חרם?          

אהוד: את הפלפלים האדומים החריפים לייצור הפפריקה שלה – קונה הונגריה ממושבי הערבה של ישראל.

* * *

מנשה שאול

סם החיים המומתק

העולם הערבי ייאלץ להשקיע 200 מיליארד דולר עבור המים הנחוצים לו. זוהי הפיסקה העיקרית בדו"ח המפורט שפרסם האו"ם ב-28.11.2013 על משבר המים במזרח התיכון. הדו"ח מדגיש כי צריכת המים לנפש ב-12 מדינות ערביות היא פחות מן המינימום הדרוש שנקבע על ידי ארגון הבריאות העולמי.

אוכלוסיית מדינות-ערב מונה כיום 364 מיליון בני אדם. בשנת 2050 זו צפוייה להגיע ל-634 מיליון, אך מקורות המים הטבעיים לא רק שלא יגדלו, אלא אפילו יתדלדלו. הפער בין ההיצע לביקוש של מים במדינות ערב מגיע ל-43 מיליארד מ"ק, ופער זה יגיע ל-127 מיליארד מ"ק כבר בסוף העשור הנוכחי. קצת יותר ממחצית הכמות של המים שצורכים הערבים מקורה במים מומתקים. יש לציין כי המדבריות בארצות ערב תופסים 87 אחוז משטחיהן. בכל העולם נמנות 20 מדינות הסובלות משיא במחסור במים, ו-14 מהן – בעולם הערבי.

מעובדות אלו ניתן להבין מדוע מדינות ערב ומדינות צפון אפריקה מייבאות למעלה ממחצית מצריכת החיטה שלהן. אם הן שואפות להיות עצמאיות באספקת חיטה לתושביהן, עליהן לפתור את משבר המים שלהן.

נוכח עובדות אלו, נשאלת השאלה מה יש לעשות כדי להתגבר על המשבר של המחסור במים ולהתמודד עם הסיכונים הנובעים ממנו, כגון התמוטטות כלכלית, רעב וסכסוכים עקובים מדם על המים בין מדינות החולקות אותם נהרות, כמו מצרים ועוד 10 מדינות, וכמו טורקיה, סוריה ועיראק.

הדעת נותנת שיש מה לעשות, משום שהאמצעים, החומר הגולמי, האנרגיות והיכולות הטכנולוגיות הנחוצות להקמת מפעלים להמתקת מים – קיימים.

החומר הגולמי – מי האוקיאנוסים – קיים בשפע. הללו מהווים 75 אחוז משטח כדור-הארץ, ומדינות ערב גובלות במי הים. מדינות צפון-אפריקה שוכנות בסמיכות לים התיכון, האוקיאנוס האטלנטי וים סוף, ומדינות המפרץ יכולות לנצל את המים של ים סוף, האוקיאנוס ההודי והמפרץ הפרסי או הערבי. אפילו ירדן יכולה לנצל את מי מפרץ אילת, ודרך ישראל – גם את מימי הים התיכון.

לפי דו"ח האו"ם, העולם הערבי יידרש להשקיע במהלך עשר שנים 200 מיליארד דולר כדי להבטיח את אספקת המים הנחוצים לו, כלומר 20 מיליארד דולר בשנה. זהו "כסף קטן" למדינות הנפט והגז, שהכנסותיהן השנתיות עולות על 720 מיליארד דולר, במיוחד כשמדובר בהשקעה משתלמת לטווח בינוני.

כל היוזמות להקמת מפעלים להמתקת מי-ים מתבססות על אנרגיה של גז ונפט המצויים בשפע במדינות האזור. השקעה של חלק מהנפט והגז בהמתקת מים הרבה יותר רווחית ממכירת הנפט והגז בשוק הבינלאומי. יש לציין כי דווקא המדינות המפיקות נפט וגז באזור – סעודיה, מדינות המפרץ, לוב ואלג'יריה – הן הסובלות ביותר מן המחסור במים.

הטכנולוגיות המתקדמות קיימות בשפע. ישראל היא אחת המדינות המובילות בתחום, והיא שותפה למפעלים כאלה בכמה מדינות וביניהן קפריסין. כמו כן, באמצע שנות ה-90 של המאה שעברה יזמה ישראל מפעל להמתקת מים בעומאן, כשהיחסים בין ישראל למדינות המפרץ שגשגו נוכח הסיכויים שנראו אז לפתרון הבעייה הפלסטינית. אך סיכויים אלה נמוגו בעקבות כישלון הסכמי-אוסלו ופרוץ גל האלימות הפלסטינית נגד ישראל.

יש לציין כי ישראל כיום אינה סובלת ממחסור במים, וכי תוכניות להקמתם של מפעלי המתקה נוספים – מוקפאות.

הפוטנציאל והאמצעים הדרושים להתגברות על משבר המים קיימים אפוא, וכדי להתחיל בצעדים המעשיים, יש להבטיח רגיעה ויציבות באזור ולהכשיר את הקרקע לצמיחה כלכלית שתשנה את פני האזור ותבטיח רווחה לדור הזה ולדורות הבאים.

כתנאי ראשון והכרחי להשגת יעד זה יש למגר כליל את הטרור, משום שארגוני הטרור למיניהם יראו במפעלים כמו אלה יעד לפיגועים. כדי להבין את החיוניות של צעד זה, די להתבונןן במה שקורה בסיני, שם פגעו ארגוני הנטרור בצינור הגז לירדן ולישראל 17 פעם עד כה. זה מה שצפוי לצינורות הגז, הנפט והמים שיהיו קשורים למפעלי ההמתקה.

במקרה של רגיעה, יציבות ושלום, תיסלל הדרך לשיתוף פעולה בינלאומי בתחום המתקת-המים, שיבטיח את החיבור בין האמצעים, האנרגיה והטכנולוגיה להקמת המפעלים. שיתוף פעולה פירושו הקמת מפעלים משותפים וגדולים, וככל שהמפעלים יהיו גדולים יותר, תקטן עלות ההמתקה של מטר מעוקב אחד של מים.

פורסם לראשונה בגיליון "מראה" 277.

* * *

מוטי היינריך

כהן אקדח-כפול

סיפור מופלא על איש יהודי בשם מוישה-אברהם כהן, שנעלם בין דפי ההיסטוריה היהודית, אך מוכּר בסין אפילו לצעירים של היום כגיבור לאומי, אולי הגיבור הלאומי הזר היחיד. יהודי הנושא תואר "גנרל", שאותו קיבל מנשיאה הראשון של הרפובליקה הסינית. הזר היחיד בסין, שגם מאו דזה-דונג וגם צ'יאנג קאי שק שנלחמו זה בזה, נתנו בו אמון מלא להעברת מסרים ביניהם – בין בייג'ינג (סין העממית) לבין טאיפיי שבטייוואן (סין הלאומית).

כשהלך לעולמו ב-1970 באנגליה, נכחו בלווייה היהודית, זו לצד זו, משלחות היריבים המרים – נציגי סין הקומוניסטית לצד נציגי פורמוזה (טייוואן). על מצבתו בבית הקברות היהודי נכתב שמו בעברית, אנגלית, וסינית...

לעיתים, המציאות עולה על כל דמיון. האיש שלעיתים כונה "המלך היהודי הבלתי-מוכתר של סין, מוישה אברהם כהן, נולד בפולין למשפחה יהודית חרדית ענייה שהיגרה ב-1887 ללונדון. ילד הרחוב הלונדוני יצא לתרבות רעה, נעצר על ידי המשטרה בעוון כייסות והגיע למוסד לעבריינים יהודים צעירים, שמומן על ידי משפחת רוטשילד.

מוישה, שהלך בדרך קלוקלת, גרם מבוכה למשפחה ולקהילה, ובגיל 16 נשלח לקרובים בקנדה, בתקווה שיסתדר. אבל זה לא קרה. מוישה ששינה את שמו למוריס היה לרוכל, מהמר, שחקן קלפים מקצועי, רודף נשים, כרוז בקרקסים, מתווך נדל"ן. האיש שלט באקדח, ועיסוקיו שלא תמיד היו חוקיים, הביאו אותו מיספר פעמים למאסר גם בקנדה.

בתחילת המאה ה-20 היגרו לקנדה מיספר גדול של סינים עניים שעבדו בהנחת מסילות-ברזל. הסינים סבלו מאפלייה, ומוריס כהן הצעיר, שחווה כמהגר לאנגליה מציאות דומה, הזדהה עם ידידיו הסיניים. נקודת המפנה היתה אירוע אלים, עת ישב במסעדה של מהגרים סיניים, כאשר שודד נכנס ודרש את הכסף. כהן נחלץ לעזרת בעל המסעדה הסינית, "כיסח" את השודד וזרק אותו לרחוב – מעשה שלא נשמע כמותו: אדם לבן שמסתכן ונחלץ לעזרת סינים "נחותים". שמו התפרסם בקהילה הסינית.

ב-1908 ביקר בקנדה ד"ר סון יאט-סן, שיסד מאוחר יותר את הרפובליקה הסינית שהחליפה את המשטר הקיסרי המושחת, והיה לנשיאה הראשון. סון יאט-סן הגיע לקנדה כדי לגייס את תמיכתה של הקהילה הסינית בקנדה ולגייס תרומות למהפכה. מוריס הוצג בפניו, ובמהרה נוצרה "כימיה" ביניהם. מוריס הפך לשומר הראש האישי של סון יאט-סן בקנדה ועזר לו בגיוס תמיכה. הידידות ביניהם העמיקה, ומוריס, שהתעשר מתיווך נדל"ן, אירגן לסינים תמיכה וגם משלוחים של נשק ותחמושת.

בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, כהן התגייס לצבא הקנדי, ובאופן לא מפתיע, סופח לחיל המסילות הקנדי באירופה והיה אחראי על... עובדים סיניים.

בשנת 1922 שיכנע סון יאט-סן את מוריס לבוא לסין, מינה אותו לשומר ראשו, ליועץ קרוב ולאיש סוד. באחד האירועים (יש לזה מיספר גרסאות) נפצע כהן בידו מכדור אקדח בעת שהגן על סו יאט-סן מנסיון התנקשות. כהן נפצע בגלל מעצור באקדחו, או מפני שאזלה לו התחמושת. מאז החל לשאת שני אקדחים, האחד בחגור והשני בנרתיק כתף, וכך זכה לכינוי: כהן שני-אקדחים: Two-Gun Cohen"". הסינים כינו אותו מה-כון Ma Cun – כנראה הגייה סינית של השם מוריס כהן.

 כהן קיבל תואר גנרל למרות שלא פיקד על חיילים – תואר שלא ניתן לאף זר לפניו.

בשנת 1922 נכרתה ברית בין סון יאט-סן, שלא שלט עדיין בכל סין אלא רק במחוז קנטון, לבין מאו דזה דונג – מנהיג המפלגה הקומוניסטית שנתמכה על ידי ברית-המועצות. הברית בין סון יאט-סן למאו נכרתה לאחר שנציגו של סון יאט-סן, מוישה כהן, נפגש עם נציגו של מאו דזה דונג, שגריר בריה"מ בסין אדולף אברמוביץ יופה, והשניים סגרו את העסקה ביידיש.

הברית של מאו עם המפלגה הלאומנית KMT נמשכה עד 1926, עד אחרי מותו של סון יאט-סן. כהן היה הזר היחיד בתהלוכת הלוויה של הנשיא סון, וצעד בראש התהלוכה.

לאחר מותו של סון יאט-סן ב-1925, התערה כהן בצמרת הרפובליקה הסינית, זכה לכבוד רב, רכש, עבור סין נשק וספינות תותחים בעולם, ועזר לציאנג קאי שק לארגן את הצבא הסיני. עם פלישת היפנים להונג קונג, נאסר כהן ונכלא במחנה שבויים, שם סבל ממכות ועינויים. לאחר שנתיים הוא שוחרר בעסקת החלפת-שבויים וחזר לקנדה.

לאחר המהפכה הקומוניסטית, היה גנרל כהן בין הבודדים שזכו לוויזת מעבר קבועה שאיפשרה לו לנסוע בחופשיות בין טייוואן לבין בייגינג והיה נאמן על שני הצדדים היריבים. הוא זכה למעמד ייחודי של מתווך מהימן בין היריבים הסיניים.

מוישה כהן הוא דמות היסטורית בסין המודרנית, וסיפור חייו נלמד כיום בבתי הספר בסין. לכהן נועד תפקיד חשוב בהצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. סין היתה אחת מחמש המעצמות, ובעלת זכות וטו במועצת הביטחון. בעקבות לחץ ערבי, התנגדה סין להקמת מדינה יהודית והחליטה להתנגד לתוכנית החלוקה ולהכרה בהקמתה של מדינת ישראל. התנגדות של סין בהצבעה מוקדמת במועצת הביטחון היתה מונעת את קיום ההצבעה בעצרת הכללית.

מנהיגי הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית ניסו ליצור מגע עם המשלחת הסינית לאו"ם – אך ללא הצלחה. הסינים סירבו אפילו להיפגש עימם. למזלנו, הרב ישראל גולדשטיין, ממנהיגי התנועה הציונית בסן פרנסיסקו, נזכר בכהן שני-אקדחים. הוא צלצל לכהן, שגר אז במונטריאול שבקנדה, סיפר לו על הצרות, ועל כך שהסינים מסרבים אפילו לענות לטלפון.

כהן ביקש לברר מי עומד בראש המשלחת הסינית לאו"ם. כשנאמר לו שגנרל וו Wu עומד בראש המשלחת, ענה כהן: "אני הענקתי לו את דרגת הגנרל..."

כהן טס בדחיפות לסן פרנסיסקו, וכבר למחרת בבוקר התקיימה הפגישה עם הגנרל הסיני שעמד בראש משלחת סין לאו"ם. לאחר הפגישה יצא כהן ואמר: "יהיה בסדר."

סין הסירה את התנגדותה במועצת הבטחון, ואילו בהצבעה בעצרת הכללית, כ"ט בנובמבר – נמנעה. והשאר – היסטוריה ידועה.

* * *

לסופר דוד בן-קיקי

ברכות להגיעך לגיל 80

ואתה נראה צעיר כל כך

אולי ככה זה אצל הטבריינים

שנולדו על שפת הכנרת

* * *

יובל ברנדשטטר

אורגנו-פוספטים

לפני 150 שנה יצר המדען הצרפתי לסייניה (Lassaingne) את מולקולת הזרחן האורגני באמצעות תגובה כימית בין זרחן לאלכוהול. נדרשו 80 שנה עד שמדענים גרמנים הוכיחו כי החומר החדש הוא מדביר חרקים לא רע בכלל. בשלב זה השתלט הצבא הגרמני על תהליך הייצור בחברת באייר, ומזה מאה שנה שאנו נמצאים בעידן הלוחמה הכימית בבני אדם.

קבוצת החומרים האורגנו-פוספטים מתקשרת לאנזים הקרוי אצטיל-כולין אסתרז ומשתקת אותו. האנזים הזה הכרחי לשימור תפקודו של העצב, שכן אצטיל-כולין היא מולקולה קטנה המקשרת בין קצה העצב לאיבר המטרה – שריר, מוח, בלוטת זיעה, קוצב לב, דרכי נשימה ועוד. ללא האנזים, האות היוצא מקצה העצב אינו נפסק, ואיבר המטרה מופעל ללא הרף. התוצאה היא חוסר תפקוד של מערכות הגוף – משרירי נשימה משותקים, הפרשות המטביעות את הנפגע בנוזליו שלו, פרכוסים זוועתיים, ומהר מאוד איבוד הכרה ומוות.

האמור לעיל אינו תיאורטי. תכשירי זרחן אורגני שפותחו להדברת חרקים הם עמודי התווך של ייצור מזון בכמויות הדרושות להאכלת 7 מיליארד בני אדם. ללא התכשירים הללו ודומיהם, לא יהיה תה, לא תהיה תבואה, התירס יהיה לאפר, וסלק הסוכר ייאכל ויקמל, ומחסני מזון יהפכו תוך זמן קצר מאוד למחסני חרקים. אבל כל מי שעוסק בייצור ובפיזור להדברה של התכשירים הללו יודע שסכנתם מרובה. שתי בנות המשפחה הירושלמית שנחשפו לתכשיר הפוספוטוקסין, ואחיהן שנגמלו לא מכבר ממכונת לב-ריאה והנשמה מלאכותית – מעידים כמה מעט חומר דרוש להרעיל אדם.

מאום שינריקיו לג'יהאד האיסלאמי

כמה מעט? טיפת נוזל הגז סארין, אחד מן הפנינים של הצבא הגרמני, בגודל תרסיס, תזדקק ל-18 שעות כדי להשרות סימנים ראשונים של הרעלה. לעומתה, טיפה גדולה כגון זו הנושרת מכוס הבירה, די בה לגרום לפרכוסים, שיתוק ומוות תוך 30 דקות – מוות בייסורים גרועים אף יותר מאלה שמסב גז הציקלון B שבו נעשה שימוש ל"הדברת" יהודי אירופה.

האמור לעיל אינו תיאורטי. ב-1995 תקפה כת אום שינריקיו, שנשמעה למדריך עיוור למחצה אך רב כריזמה בשם אסהארה, חמש רכבות במערכת הרכבת התחתית של טוקיו. חמישה יפנים שמוחם נשטף, אחד מהם רופא, תקעו את חודי המטריות שלהם במיכלי זכוכית של סארין, איפשרו לנוזל לזלוג אל הרצפה ונמלטו מיד. הנוזל החל להתאדות, היה לגז רעיל, שגרם למותם של עשרות, ולהרעלתם של יותר מחמשת אלפים בני אדם. גרמים ספורים, לא יותר, הספיקו לגרום לשיתוק מערכת-הרכבות של טוקיו. אסאהרה בנה את יכולת היצור של הסארין באופן עצמאי, בתוך אחת המדינות המסודרות ביותר בעולם, שבה אפילו לעולם התחתון יש חוקים נוקשים, תוך שימוש בכספים שעשרות אלפי הנוהים אחריו העבירו אליו.

בימים אלה, לאחר שארבעה פגזים עמוסי סארין, או אולי גז עצבים אחר, גרמו למותם של 1,400 בני אדם (יש אומרים כי זה היה ריכוז צבאי של המורדים בנשיא אסד) קונה אסד את שרידותו באמצעות ויתור על הארסנל ויכולת הייצור של נשק כימי. רק 5 אחוזים מן הכמות הידועה (שלא לדבר על המוסתרת) של גזי עצבים הועברו לקהיליה הבינלאומית לצורך פירוק.

השאר? נחיה ונראה.

מה למגזין זה ולדיון אקדמי בנושא של הדברת חרקים ומזיקים?

ובכן בימים אלה שוקדת ממשלת ישראל על מתווה למסירתם של בקעת הירדן וגב ההר למדינה הפלסטינית, שתקום אם ירצה השם במהרה בימינו אמן. פרטיו של המתווה נתונים למשא ומתן בין ישראל לארצות-הברית. עקרונית מדובר בהעברת תיפקודי-ביטחון מן המדינה היהודית לגורמים אחרים – אמריקניים, נאט"ו, וכמובן כוח הגנרל דייטון המתאמן מזה שנים על תפיסת השטח עם נסיגתו של צה"ל. המתווה הנ"ל כה ודאי, עד כי יקירי ההתיישבות היהודית בהר כבר מדברים עליו כסגור, ועל הדילמה שתעמוד בפניהם אם להתעמת עם צה"ל הבא לפנותם, או להתפנות בשקט תמורת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. רואי השחורות כדוגמת נפתלי בנט מדברים על הנורא מכל – טיל קסאם על נמל התעופה, או סטרלה אחת שתיירה על מטוס נוחת משיפולי השומרון.

יש לומר שדמיונם של רואי השחורות מוגבל ביותר.

אם אום שינריקיו, כת יפנית בהנהגתו של תמהוני, הייתה מסוגלת לייצר, להכין, להתקין וליישם נשק כימי רב עוצמה על מרכז טוקיו, שני מטר מן המשטרה המרכזית של העיר הענקית, מה יוכלו לעשות ממשל חמאס, או הג'יהאד האיסלאמי, כשהכרך היהודי משתרע לרגליהם ופשוט "מתחנן" לכמה עשרות פגזי סארין, או טאבון, או ?VX – את הדרך מפרברי דמשק – דרך דרעא, מחנה פליטים זעטרי, אירביד, עג'לון, בקעת הירדן ועד לברדלה – ניתן לעשות ביום אחד, והדרך מצויה בשליטתם של  הג'יהאד ומשתפי הפעולה שלו מכוח דייטון, או טורקים בשירות נאט"ו (מיספרית, טורקיה היא התורמת הגדולה של חיילים לנאט"ו) או הולנדים חובבי ג'יהאד. מה אפוא הסיכוי שהאורגנו-פוספטים לא יגיעו באחד הימים לידי מי שמוכן להכניס בקבוק נוזל חום לתוך מערכת המיזוג של מתחם עזריאלי?

אל תפחידו אותנו, אומרים חסידי ההסדר עם העם הפלסטיני. ברגע שהעם הפלסטיני יחתום על הסכם, כל המחשבות על רצח, חבלה והרעלה ושאר רעיונות ג'יהאד מייד יעלמו מעולמו, ובניו יתיצבו לעבודה כדי לבנות מזרח תיכון חדש.

הביטו שוב אל סוריה, אל המשאיות של חומרי הדברה לבני אדם, וחִשבו מה יקרה אם תכולה של חלק מאחת מהן בלבד תגיע לתל-אביב, כיוון שביטחון ישראל נמסר ביד זרים. הביטו שוב בתמונה של אושוויץ שמעליה חולפים מפציצים אמריקנים, שנתיים לאחר שהזוועה כבר היתה ידועה, ולא מורידים אפילו פצצה אחת על מכונת המוות. חִשבו שאם המתווה של קרי יצא אל הפועל, גורל האחיות לבית גרוס הוא זה המצפה לכולנו.

פורסם לראשונה בגיליון "מראה" 277.

* * *

ד"ר יוחאי סלע

ג'ון קרי – תרגיל בתעמולה אמריקאית רדודה

כולנו יודעים שקשה מאוד להפוך את העולם שלנו לגן-עדן פורח, ועם זאת מוטלת על כל אחד מאיתנו החובה לא להפוך את העולם שלנו לגיהנום אחד גדול. אולם, מסתבר, שהדרך לגיהנום רצופה לעיתים בכוונות טובות, לכאורה.

 בסוף חודש ינואר 2014 התקיימה בגרמניה "ועידת מינכן לביטחון" זו השנה ה-50. זו ועידה בינלאומית המקבצת סביבה פוליטיקאים מן השורה הראשונה ואנשי מחקר בכירים כדי לדון בנושאים הקשורים לביטחון-העולמי במגוון רחב של נושאים, בעיות וסוגיות.

אולם, למען האמת, בשנים האחרונות הוועידה הפכה לסוג של כינוס אקדמי לשם "הוצאת קיטור" מבלי לפתור אפילו בעיה ביטחונית אחת הקשורה לאתגרים האקוטיים הניצבים בפני מדינות רבות מאוד בעולם כמו מדינות אפריקה, מדינות אסיה, מדינות דרום-אמריקה ומדינות אחדות באירופה – העומדות מול האתגר הכוחני של רוסיה תחת פוטין.

כך למשל, עיתונאים אחדים מהתקשורת הגרמנית הכתירו את נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כ"איש החזק בעולם". המנהיג הזה, הנמצא כבר למעלה מ-15 שנה בצמרת הפוליטית הבכירה של רוסיה, הצליח להפוך את מדינתו – עקב בצד אגודל – לגורם בינלאומי משמעותי בעיקר לנוכח השרלטנות האמריקאית בזירה הבינלאומית, וזאת במסגרת משנתו הפוליטית של הנשיא ברק חוסיין אובמה ובהנהגתו מאז שנת 2009.

 המדינות האמריקאית הנוכחית יצרה ואקום בזירה הבינלאומית, כאשר גולת-הכותרת של השרלטנות האמריקאית באה לידי ביטוי רופס לנוכח מלחמת-האזרחים המתמשכת בסוריה, מלחמת-האזרחים בלוב, מלחמת-האזרחים בתימן, מלחמת-האזרחים בסומליה, מלחמת-האזרחים בעיראק, מלחמת-האזרחים במאלי, המשבר הביטחוני במצרים, בניגריה, בדרום-סודאן, ברפובליקה של מרכז אפריקה, באפגניסטן, בפקיסטן, באוקראינה, בקווקז ובמקומות רבים נוספים.

 מי שזיהה את הרפיסות האמריקאית בזירה הבינלאומית היה "האיחוד האירופאי" המונהג מאחורי הקלעים בידי גרמניה הפועלת בשקט, אך בעוצמה כלכלית וצבאית הולכת הגוברת. גרמניה היתה ונותרה אחת מהמדינות המסוכנות בזירה האירופאית לא רק בשל האירועים הקטלניים שהתרחשו במלחמת-העולם השנייה, אלא בעיקר לנוכח השינוי התודעתי המתחולל בגרמניה בעשור האחרון. כל מי שעוקב אחרי התהליכים התודעתיים המתחוללים בגרמניה הבאים לידי ביטוי בסרטים, בסרטים דוקומנטריים, במאמרים, בספרים, בכינוסים ובעצרות-זיכרון, יכול לחוש את השינוי המתחולל בגרמניה בנוגע לתודעה-העצמאית של תושביה בנוגע לאירועים הקטלניים שהתחוללו במלחמת-העולם השנייה. חלק מהשינוי התודעתי והתדמיתי הזה נעשה גם בעזרתם של כמה אקדמאים ישראלים המשמשים כ"חותמת הכשר" למגמות החדשות והמסוכנות האלה.

 צריך לשים לב למה שנאמר על-ידי בכירים גרמנים במהלך הוועידה שנערכה במינכן, וזאת במטרה לאותת על הכיוון שבה רוצה ללכת גרמניה "החדשה" של תחילת המאה ה-21: שרת-ההגנה של גרמניה, אורסולה ואן דר ליין, שהחלה את כהונתה בדצמבר 2013 עם הקמתה של ממשלה חדשה בראשותה של אנגלה מרקל, אמרה במהלך הוועידה ש"גרמניה אינה יכולה להישאר אדישה מול האיומים בעולם". וכתוצאה מכך, בכוונתה להגדיל את אחריותה של גרמניה בזירה הבינלאומית. לטענתה, גרמניה בזבזה זמן יקר בכך שהיא לא שיתפה פעולה עם מדינות אירופאיות נוספות בחיזוק הצבא. לדעתה, המשברים הביטחוניים של העולם קרובים עתה לפתחה של גרמניה יותר מתמיד. במסגרת התפיסה הביטחונית החדשה של גרמניה, ואן דר ליין ציינה את מעורבותה הצבאית של גרמניה באפגניסטן, במאלי, ברפובליקה של מרכז אפריקה ופירוק הנשק הכימי של סוריה.

 גם נשיא גרמניה הנוכחי, יואכים גאוק, התייחס לסוגייה הנוגעת למעורבות הצבאית של גרמניה ברחבי-העולם. לדעתו, זיכרונות העבר אינם יכולים להוות מכשול למחוייבות צבאית לנוכח האיומים הדרמטיים ודחופים על הסדר-העולמי. לדעתו, ריבוי המשברים הביטחוניים בעולם, מחייב את גרמניה להתגבר על עכבות פסיכולוגיות המונעות ממנה להיות מעורבת מבחינה צבאית. בהתאם לתפיסה הזו, גאוק טען כך: "כשם שגרמניה מובילה את אירופה במשבר הפיננסי של האירו, כך גם על גרמניה להתוות את הדרך למדינות אירופה בתחום הצבאי."

 דברים בסגנון דומה נאמרו על-ידי מנהיגים גרמנים לפני מלחמת-העולם הראשונה וגם לפני מלחמת-העולם-השנייה. הכלכלה הגרמנית החזקה לאורך מאה השנים האחרונות, תמיד היוותה קטליזאטור לשאיפות צבאיות שחרגו הרבה מעבר לגבולותיה של גרמניה. בעשורים האחרונים גרמניה הצליחה לפתח את אחד מהצבאות החזקים והמתקדמים בעולם והיא נחשבת לאחת מיצואניות הנשק מהמובילות בעולם. גרמניה למעשה בנתה את האופוזיציה הצבאית הכימית של עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין. כמו כן, גרמניה מנהלת יחסים מעולים עם מרבית המדינות בעולם, אך במקביל לכך היא גם ניהלה רומן עם מרבית ארגוני הטרור האסלאמיים הקיימים מרחב המזרח-תיכוני ואף מעבר לו.

 הוועידה שהתקיימה במינכן בסוף ינואר 2014, אם כן, היתה צריכה לעסוק במגוון עצום מאוד של אתגרים ביטחוניים ובשינויים הגלובאליים הנובעים מתזוזה של כוחות חדשים לנוכח הרפיסות הבינלאומית של ארה"ב תחת הנהגתו של אובמה.

אולם, מה שתפס את התקשורת הישראלית היו דבריו הבוטים של שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, שאמר ב-1 בפברואר 2014 במהלך הוועידה: "יש כרגע שגשוג וביטחון רגעי בישראל. אולם זו אשלייה. כל זה ישתנה אם השיחות עם הפלסטינים ייכשלו. הסיכונים לישראל גבוהים מאוד. אנשים מדברים על חרם על ישראל, וזה יחריף במקרה של כישלון." ג'ון קרי לא יצא באופן נחרץ נגד החרם, אלא הוא רק סימן את ישראל כמטרה.

 וכך, בתרגיל תעמולתי רדוד במיוחד בסגנון האירופאי המסורתי, ג'ון קרי ניסה לחבוט בישראל כדי להסיט את הוויכוח בנוגע לקריסתה של מדיניות-החוץ האמריקאית במזרח-התיכון – בעיקר מאז שהחלה כהונתו של הנשיא האמריקאי ברק חוסיין אובמה. מה שמפתיע הוא, ששרת-המשפטים של ישראל ציפי לבני, ושר-האוצר יאיר לפיד, תרמו את קולם למקהלת "המחרימים" במקום למצוא פתרונות הולמים שישרתו את הציבור הישראלי כמתבקש מתפקידם וממחויבותם כלפי מדינת-ישראל ואזרחיה.

ועם זאת, בואו נבדוק כמה נקודות בנוגע לדבריו של ג'ון קרי ומקהלת המעודדות שלו:

 1. השגשוג הכלכלי והביטחוני של ישראל הושג בעמל רב של מיליוני ישראלים מסורים וחרוצים, וזאת בניגוד מוחלט של כל רואי-השחורות בארץ ובעולם – שלכאורה היו מעוניינים בטובתה של מדינת-ישראל ואזרחיה.

 2. בניגוד למה שהתרחש במדינות-ערב, ישראל טיפחה את "חלקת האלוהים הקטנה שלנו" בהתמדה וללא-ליאות. וכך, גדל הפער בין מדינות-ערב כולן לבין מדינת-ישראל – הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה אנושית.

 3. ישראל, בניגוד לארה"ב, לא יצרה בועות פיננסיות בשם הקפיטליזם האמריקאי הידוע שהמית אסון כלכלי על מיליוני אזרחים תמימים. כאשר התעשייה האמריקאית עוברת לסין והמדינות הערביות עוסקות בייצור של רצח המוני, תושבי מדינת-ישראל ממשיכים ליצור ולייצר מוצרים טכנולוגיים מועילים מן המעלה הראשונה.

 4. המדינה היחידה שעברה מסכת שלמה של בדיקה קפדנית על-סף החולניות כדי להתקבל לארגון ה-OECD היתה מדינת-ישראל. ג'ון קרי ומקהלת המעודדות שלו צריכים ללמוד איך התקבלה יוון לארגון (וכן, איך התקבלו עוד כמה מדינות אירופאיות מתוקנות לכאורה).

 5. להסכם שלום עם הרשות-הפלסטינית לא תהיה שום משמעות מבחינה אזורית. הסכם כזה לא יגרום לאל-קאעידה להפסיק לחסל את שיעים בעיראק; זה לא יעצור את אסד מלבצע רצח המוני בתושבי סוריה; לוב לא תהפוך לשלווה ודמוקרטית; מלחמת האזרחים בתימן לא תסתיים; תנועת "האחים המוסלמים" במצרים לא תהפוך לארגון שוחר-שלום בודהיסטי; ארגון החמאס וארגון חיזבאללה לא יהפכו לקבלני ביצועים צייתנים של אבו-מאזן; וכמובן, לארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים בסודאן, בניגריה, בסומליה, באפגניסטן, בפקיסטן, במאלי ובאיראן – אין להם כל מושג היכן נמצאת ישראל.

 6. התל"ג לנפש בישראל עומד על כ-38,000 דולר לשנת 2013 (וזאת, על-פי פרסומים כלכליים בינלאומיים). גם אם התל"ג הישראלי ירד לרמה של 30,000 דולר לנפש (ואף מתחת לזה) בגלל חרם בינלאומי מדומה, מדינת-ישראל יכולה להבטיח שגשוג כלכלי וביטחוני מן המעלה הראשונה לכול אזרחיה תוך כדי התאמות כלכליות מתבקשות של סדר-עדיפויות לאומי  – וזאת, לתשומת-ליבו של שר-האוצר הנוכחי של מדינת-ישראל.

ד"ר יוחאי סלע, "ג'ון קרי – תרגיל בתעמולה אמריקאית רדודה", פורסם לראשונה ב"מגזין המזרח התיכון", 6 בפברואר 2014.

* * *

אורי נוי

חרם עולמי על ישראל? הצחקתם אותנו!

בישראל מתנהלת מערכה מתמשכת ושיטתית של הפחדה עצמית, שבחו"ל חוזרים עליה בהתלהבות, מערכה הטוענת שהחלת ריבונות ישראל במרכז ארץ-ישראל (יהודה ושומרון), או אפילו רק אי-השגת 'הסדר' עם 'הפלשתינים' (אף אחד כבר לא מציע שלום. הרי חמאס בכלל לא בתמונת ההסדר), תביא לחרם עולמי על ישראל, ולכן לאסון כלכלי.

כבר הזכרתי שאיש מהמפחידים לא מתייחס כלל, ולא במקרה, לאסון הכלכלי שייגרם לנו במקרה שכן יהיה 'הסדר', כאשר ירי רקטות מהמדינה הפלשתינית אל מסלולי נתב"ג הקרובים יגרום לכך שרק אל-על תטוס לכאן וגם זה רק בין 'ההתראות', אבל לא עסקתי עדיין באיום החרם עצמו. אז ככה:

ישראל כבר חוותה בעבר חרם בינלאומי, מאורגן, נרחב ורב שנים, ולא קרה כלום. המזכרת העיקרית מאז היא האהבה הישראלית למכוניות "סובארו", שהיתה במשך שנים יצרנית הרכב היפאנית היחידה שמכרה כאן מכוניות, בעוד היצרניות היפאניות האחרות מחלקות ביניהן את שוק הרכב במדינות ערב.

היה גם אמברגו הנשק הצרפתי, שגם הוא בעיקר תוצאה של החלטה עסקית צרפתית למכור נשק לערבים במקום ליהודים, אחרי ששוק הנשק הצרפתי בישראל מיצה את עצמו, ואילו ישראל הוכיחה לערבים, בשדה הקרב, שמדובר בנשק מצויין. הצרפתים גם העדיפו למכור לשוק שרוכש מטוסי קרב בתדירות רבה יותר, כי הוא גם 'מאבד' אותם הרבה יותר מהר ואז צריך לרכוש רבים נוספים. תוצאת החרם הזה, שגרם תחילה חשש בישראל, היתה תנופה עצומה לתעשיית הנשק ולתעשיית ההייטק בישראל. תעשיות אלו החלו אמנם עוד קודם, אבל החרם הצרפתי גרם לזינוק האמיתי שלהן, ועל כך תודה רבה מאוד.

והיו עוד חרמות, כולם ברמה מדינתית, לא חרם צרכני על רכישת מוצרי מדף מוגמרים מישראל, וכולם נסתיימו בלא כלום, ולפעמים גם בהתנצלות רשמית (אמריקנית, 1981) בפני ישראל על החרם, והודאה בטעות.

מדובר כאן בהפחדה לשמה, שאינה מבוססת על שום מחקר רציני. על כל קומץ אירופים שיפסיקו לקנות בסופרמרקט מוצרי מזון וקוסמטיקה מתוצרת ישראל, יש הרבה מאוד חברות תעשייתיות, בהמון תחומים, בכל העולם, שימשיכו לקנות מוצרים ישראליים שחיוניים להן, בין השאר כדי לשלבם במוצרים מוגמרים שאותם הם מוכרים גם לאותם צרכנים אירופיים שיחרימו אותנו. העולם ייפול נפילה כלכלית כואבת מאד אם יחרים באמת את ישראל, והוא ממש לא במצב מתאים להרפתקה הרסנית כזו (אבל יש מצב לנסות להפחיד אותנו, כרגיל, למה לא). 888

עד כאן מדובר על חרם חלקי, בין אם צרכני או מדינתי.

חרם כולל על ישראל, כלומר ניסיון לחנוק אותנו באמת, כזה שיכניס אותנו למצב של "תמות נפשי עם פלישתים," זה סיכון מטורף לעולם, ולא זכור לי מקרה אחד ויחיד שמישהו העז לדחוק באמת לפינה מדינה עם יכולת לאיים על כל העולם, או אפילו על חלק גדול ממנו. אפילו את צפון קוריאה, הענייה והמפגרת (והגרעינית) – ארצות-הברית לא העזה, בשום שלב, לדחוק לפינה באמת, אלא להיפך, הקפידו לוודא שהיא לא נלחצת כלכלית מעבר לסף הסיבולת שלה.

אני מזכיר גם שווירוס ה"סטוקסנט", שהשבית במשך חודשים ארוכים את תעשיית הגרעין האיראנית, תוכנן בזהירות קפדנית כדי להבטיח שלא יפגע בכל המקומות שאליהם הוא חדר, בעולם כולו, אלא יפגע נקודתית אך ורק במחשבים מסוימים שמפעיליו זיהו אותם ודאית כשייכים לתעשיית הגרעין האיראנית. אם חס ושלום הווירוס הזה היה תוקף בכל מקום שהוא חדר אליו, אז תשתיות מים, חשמל ותעשיה בכל העולם היו מושבתות, חלקן נהרסות פיזית, על כל המשתמע מכך במונחי פגיעה נרחבת בבני אדם ונזק כלכלי במימדים בלתי נתפסים. הרס מתמשך בתעשיית האורניום זה דבר אחד. הרס מתמשך בתשתיות מים וחשמל, ותעשיה ועוד בהיקף רב-מדינתי, זה עניין אחר לגמרי.

וזה רק וירוס מחשבים אחד, ישן. עוד יותר מזה, רוב תעשיית אבטחת המידע ואבטחת המחשבים העולמית מבוססת על מוצרים כחול-לבן. אם העולם אי פעם ייצא נגדנו באמת ויגרום לנו 'להשתגע, הוא ימצא עצמו עומד עירום וערייה, כמו עיר בצורה שהחומה שלה 'התאדתה' לפתע. ישראל היא היום המנעולן של העולם, של תשתיות המחשב והתקשורת שלו. אפשר לריב עם המנעולן עד גבול מסוים. אך אם יעלו לו על העצבים הוא יהיה מסוגל להיכנס לכל מקום (הוא הרי המנעולן) וגם לפרק את המנעולים, כך שכולם יוכלו להיכנס. אנחנו יכולים להטיל את העולם לכאוס הרסני בלי לירות אפילו טיל אחד, או לשגר מזל"ט אחד, אם רק ידחקו אותנו לפינה באמת.

ואם כבר מזל"טים, אחרי עשרות שנים של פיתוח יכולות צבאיות פנטסטיות כדי לצוד מחט בערימה של שחת, לאתר מחבל בודד בתוך עיר צפופה ואז לחסל אותו עם כמות מזערית של חומר נפץ – הרבה מאד ישראלים שכחו שההתעסקות במיקרו היא דבר מסובך הרבה יותר מאשר ההתעסקות במאקרו מבחינה צבאית. למשל, ישראל יכולה להרוס תוך שעות את כל תשתית הנפט במפרץ הפרסי, רבע מהייצור העולמי, בלי שאפילו טייס אחד שלנו ימריא לשם כך. בשביל זה יש היום מזל"טי תקיפה מתוצרת ישראל, שמגיעים לטווח טיסה של אלף קילומטר, ותשתיות נפט, ובמיוחד צינורות ההובלה, הן מטרות כל כך פגיעות.

אם העולם ינסה לחנוק את הכלכלה שלנו באמת, הוא יגלה שאנחנו יכולים לעשות לו אותו דבר, הרבה יותר מהר, וביותר מדרך אחת. מה שנתתי כאן אלו רק דוגמאות פשוטות, יש עוד, וזה עוד לפני שהגעתי להפעלת אלימות של ממש, שישראל תידחק אליה אם ינסו לחנוק אותה באמת. הטרור האיסלאמי העולמי זה אפילו לא עקיצת יתוש ביחס למה שישראל תוכל לעשות, וגם תעשה, אם יאלצו אותה 'להשתגע'.

אבל בואו נרגיע ונירגע. זה לא יגיע לידי כך, ואפילו לא קרוב, משום שהמערב לא יסכים להקריב פסיק משורת הרווח שלו – שלא לדבר על אסון כלכלי אמיתי –  בשביל סיכסוך פוליטי בארץ רחוקה, שהם תלויים מאוד במוצריה, והם ודאי יבהירו את זה גם למחוקקים שלהם, לפני שאלו יגרמו נזק בלתי-הפיך עם השטויות הפוליטיות שלהם בענייני 'פלשתינים'.

וחוץ מזה, להבדיל מהמצב כיום, שההסברה שלנו נכשלת כבר עשרות שנים ברציפות כי אין לה שום סיכוי להצליח כל עוד היא לא מעזה לומר את האמת, הרי שהחלת ריבונות ישראל במרכז ארץ-ישראל תבוא יחד עם אמירה ישראלית-יהודית ברורה לגבי האמת והצדק שלנו, שתזכיר למיליארדי אנשים את מה שהם כולם יודעים ממילא, מהתנ"ך וממקורות נוספים. שזו ארצנו שלנו, ושהפלשתינים הם פשוט ערבים ולא עם נפרד.

לא יהיה חרם, וגם הקצת הסמלי שאולי יהיה, חרם צרכני מוגבל ברמת הקניות בסופרמרקט וקצת בתיירות ועוד קצת ברמה האקדמית, יתפוגג רובו ככולו כשישראל תתחיל סוף-סוף לומר את האמת, במקום להסביר לעולם הלא-מעוניין את שיקולי הביטחון ההזויים שלנו, וזה בדיוק מה שהם.

ארצות-הברית בפרט אינה כיום במצב לאיים כלכלית על מישהו. כלומר לאיים כן, בהחלט, על מי שגם נבהל מזה מתוך הרגל, אבל ממש לא ברצינות. הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם. וכאמור, כל ניסיון לדחוק את ישראל ל'פשיטת רגל' צבאית רק יגרום לה למצות את הפוטנציאל הצבאי הקיים שלה, ביעילות מרבית, ובמקרה הקיצוני גם בעוצמה מרבית. אבל זה פשוט לא יקרה כי העולם לא יכול להרשות לעצמו את ההרס הכלכלי והאנושי שהוא יביא על עצמו בכך.

אנחנו כיום רחוקים שנות אור ממצבנו בשואה, או במלחמת העצמאות. ההצלחה המתמשכת העצומה של הציונות יצרה כאן משהו שתיאורטית אפשר להרוס, אבל במחיר בלתי-נסבל לעולם, ויש מספיק אנשים שם שיודעים זאת.

כל הלחצים המופעלים על ישראל כיום, מדינית, טרוריסטית, כלכלית, ותקשורתית, מתכנסים לתחום 'סבולת הכאב' הלאומית שלנו. אף אחד לא מעז לחרוג מתחום זה ביודעין, בידיעה שאם ימתח את החבל יותר מדי, אנחנו נגיב בכל העוצמה. היחידים שנראה שהם מוכנים לנסות ולאיים עלינו באמת, בלי להתחשב בתגובה שלנו, אלו האיראנים. אבל גם הם יודעים שאנחנו מסוגלים 'להשתגע' ולהחזיר אותם כמה מאות שנים לאחור, אם וכאשר נחליט ש"עד כאן".

מי שמאמין, לא מפחד. ומי שיודע את העובדות ואת האמת, יודע שגם לא צריך לפחד. הדבר הכי גדול שבולם אותנו כיום זה אנחנו, והתסביכים והפחדים הגלותיים שעוד נותרו ברבים מאיתנו, ולא שום דבר אחר.

* * *

ישראל בר-און

על ההנאה הצרופה מקריאת הרומאן החדש

 של ישראל זמיר "דייג ברשת"

ישראל זמיר יקר, 

לפני כחודשיים לערך, עת שרוי הייתי באבלי אחר אימי רחל שהלכה לעולמה. הגיעה אלינו שליח והביא לנו מעטפה ששלחת אלינו ובתוכה ספרך "דייג ברשת". היה זה מחווה מרגש של תנחומים שהעברת אליי. התקשרתי אליך והודיתי לך על כך.

לפני ימים ספורים סיימתי לקרוא את הספר וזאת הזדמנות נוספת להודות לך ולהגיב על יצירתך שלעת-עתה וזמנית היא האחרונה ביבול הסיפרותי שאתה מעניק לחברה הישראלית מעת לעת, משדות יצירתך ולאחר שהבשילה. 

החמיא לי במיוחד שאת פרי מגדים זה שלך לא קניתי בשוק, אתה עצמך שטרחת עליו וטיפחת אותו, במו ידיך קטפת אותו והגשת לי אותו, יפה ועסיסי. אין מקום להשוות את טעמו של הפרי ברגע שנקטף מן הענף שבעץ לטעמו כשהוא נלקח מהמדף. ואני שב ומביע את תודתי והערכתי לך על מחווה זו.

שעה שקיבלתי את ספרך הייתי עדיין בתהליך קריאה של ספר אחר שכתבה והוציאה לאור אישה שיש לי אתה היכרות שטחית. משום שהיא טרחה רבות על פירסומו, וחזרה והעידה על עיסתה, מה גם שקודם לכן התהדרה בתואר "סופרת" [בעיקר ספרי ילדים], היא הצליחה לסקרן אותי מספיק כדי שארכוש את ספרה ואקרא אותו. סיימתי אותו, ואז פתחתי את "דייג ברשת" וכבר אחרי הדף הראשון אמרתי לאשתי: "הנה, לך, זהו סופר..."   

אני מבקש בזאת במילים ספורות לסכם את חווית הקריאה שחוויתי מספרך זה.

אתחיל בכך שאומר שכל רגע ששקוע הייתי בקריאתו יכול להיות מוגדר כהנאה צרופה. גם המיבנה של הספר, סיפור מסגרת של רון גלמן הזונח את חייו הנוחים בניו יורק ושם לעצמו מטרה לחפש את מירק'ה. שבתוך אותה מסגרת אתה שוזר באופן טבעי מיניאטורות סיפרותיות, מין קובץ של סיפורים קצרים, ואתה יודע בדיוק מתי לעצור בזרם הגואה ולחזור לסיפור המסגרת, ושוב לפנות את הבמה ולהפנות את הזרקור למיניאטורה הבאה וחוזר חלילה. את כל זה אתה  עושה עם יושרה ספרותית ובמיטב אמנות הסיפור. הלשון קולחת ואף כי היא נעדרת את העברית שפשטה במחוזותינו דהיום כשריפה גדולה בשדה קוצים [ראה ערכים  כמגניב, חבל על הזמן, סוף הדרך וכיו"ב] – הרי שהיא, להערכתי, תובן גם על ידי צעירנו וגם תלמד אותם משהו [מותנה בכך שירצו לקחת ספר לידיהם].

רון גלמן בספרך הוא איש שאינו חושש משינויים בחייו, טיפוס יוצא דופן בכך שאינו שמרן כרבים אחרים, איש שהולך אחר ליבו, איש שמחפש התנסויות חדשות ומנגד געגועיו מוליכים אותו את התנסויות ישנות. איש שיודע כיצד מוציאים את המוץ מן התבן ואת השאור מן העיסה, מתנהג כאחד שהוא צעיר לנצח, לא מעט הרפתקן, איש שזונח סיר בשר כלכלי וחברתי לטובת משמעויות ותכנים, אדם שמסרב לחיות עם המתים, קרובים ככל שרק יכולים להיות אליו, ומחפש דרכים למימוש חייו אצל החיים. יחד עם הכול איש ששם סייגים לכל ניסוי ותהייה, ומקציב זמנים כדי לעבור משלב אל שלב – סיסטמתי עד לפרט האחרון  [עורך דין? או לא?]

בחיפוש אחרי מירק'ה והילד שנולד לו ממנה הוא מבקש את ההמשכיות שהי הפשרה האולטימטיבית עם הנצחיות, כי משום שאדם הוא בן תמותה הדרך אל הנצח עוברת דרך ההנצחה, ואין הנצחה אם אין המשכיות שמשמעותה ילדיך ונכדיך וניניך עד קץ כל הדורות. הרי שזאת תופעה טבעית ויצרית. והאדם מטבעו ואפילו באנוכיותו מבין שכדי שהוא יונצח הוא חייב לדאוג לצאצאיו: לזון אותם, לפרנסם, לחנכם, להעמידם על רגליהם, לשם כך הוא עובד קשה, כדי שיוכל לתת להם ולהוריש להם, וירושה פנים רבות לה, חלקה [מנטלית] נעשית בעוד האדם בחייו, וחלקה [החומרית] לאחר מותו, ורון מחפש את מירק'ה ואת ילדו כדי לממש זאת, כדי לתמוך בהם, ואגב כך קיימים יחסי גומלין בהם התומך גם נתמך, ומשאינו מוצא את שאר בשרו, הוא ממציא שניים שכאלה, את בתו האתיופית המאומצת שמחה ואת בנה של מוניקה לו הוא דואג כאב. 

הספר מביא לנו גלריה צבעונית של טיפוסים. חלקם הגדול הוא של אנשי קיבוץ המתוארים על רקע רעיוני ועל רקע של אידיאולוגיות שלא עומדות בסחף העיתים. אידיאולוגיות שהזמן נוגס בהן עד שכלות הן מן העולם. דברים שפעם היו בחזקת "ייהרג ובל יעבור," ומי שלא עמד בהם הוקע, בוייש, גורש, נודה והיה לשיחת היום ללא פרופורציות, אותן אידיאולוגיות נשארו כזיכרון עמום, לא מובן, וערכן כקליפת השום וכמוץ אשר תדפנו רוח. אבל אחרי הכל אי פה ואי שם נמצא אי מי שמתגעגע לריחם או צחנתם של אותם ימים, אבל כשאותו בר חלוף יחלוף אף הוא מן העולם גם הזיכרונות והגעגועים והריחות יתנדפו ויעלמו בחלל האין קץ.

הספר מעלה תקופות ואירועים היסטוריים מחיי עם ישראל בארצו, כל האירועים מסופרים מזווית ראייתך כסופר ומורגשת שיש לך דעה וביקורת חיובית וגם שלילית כלפיהם.

 זהו ספר שלא רק שהוא מהנה, הוא גם מלמד ומעורר את סקרנותו של הקורא להעמיק וללמוד יותר ממקורות אחרים על התקופה ועל ההתרחשויות. 

אתה כסופר ניחנת בחוש הומור שובה לב, אינך יכול לדמיין לעצמך אותי, שעה שקראתי את הסיפור על העברת הדגים במשאית דרך שכם, והמעשה בקרח שהפך לקרחן [בית זונות] רק אומר לך שעיניי הגירו דמעות של צחוק שלא היתה לי עליו שליטה, גם ברגע זה כשאני נזכר וכותב על אפיזודה זאת אני עדיין אוחז בבטני. זהו קטע שמורגש שנכתב מאהבה, גיבוריו הם אנשים תמימים ולא מנוסים אך בעלי תושייה, ותעוזה, ורצון, וכושר המצאה ואלתור ובעיקר נחישות. אנשים שכל אחד אוהב ולוואי שהיו היום רבים יותר כמותם.

וכנ"ל הסיפור על הכלב בר-בורכוב [איזה שמות נתנו אז לכלבים...] גם הכלב תמים ונטול כל מחשבות זדון. הוא לא מסוגל לחשוב אף לרגע שמישהו מסוגל לרצות להזיק לו, סיפור מקסים על גולם חביב וטוב לב הנמצא בחזית אל מול האינטרסנטיות והאידיאולוגיות שעל מזבחם מותר ואולי "מוסרי" ללא היסוס ובדעה מפוקחת וצלולה לקפח חיים של יצור חי, סמל הנאמנות והידידות, אפילו שהוא כלב, וזאת ברגע שהוא מפריע לאינטרסים.

 תבורך מסופרים ישראל יקירי, אהבתי כל דף ומילה בספרך והצטערתי שהוא נגמר לי כה מהר.

בידידות ובהערכה,

ישראל בר-און

* * *

"והארץ תרעד" סאגה ארץ ישראלית בשנים 1834-1878 – תקצ"ד-תרל"ט

מאת: אהוד בן עזר. הוצאת ספרי 'מקור'

"והארץ תרעד" היא סאגה היסטורית, אירוטית ובידיונית למחצה, בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב אותה, בפרקי זמן שונים, במשך כ-40 שנה.

ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בדצמבר 1878. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. בספר מובאים אין-ספור אירועים שעברו על ארץ ישראל ועל היהודים שעלו אליה במשך המאה ה-19 והעלילה משתרעת על פני מחוזות רבים, קרובים ורחוקים (צפת, יפו, ירושלים, שכם, איסטנבול, בירות, וינה, הונגריה ועוד).

"אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים את תולדות ארץ-ישראל במאה ה-19, יימצאו בספר זה עניין רב ולא יוכלו להניחו מידם." – משה גרנות.

בסאגה שלוש עלילות נבדלות, שבמרכזן שלושה גיבורים שונים – שלושה סיפורי משפחות המחוברים ומשתלבים זה בזה בקשר משפחתי ורומנטי:

עלילה ראשונה: בשנות השלושים של המאה ה-19 בצפת. הגיבורה הראשית היא אפרת, בתו של ר' שבתאי לוין מצפת, נערה אדמונית יפהפייה, המוצאת מקלט בימי הפרעות של שנת 1834, יחד עם אימה ואחותה ציפורה, בביתו של הקאדי. חסאן, בנו של הקאדי נותן החסות, חומד את אפרת, ומצליח לבעול אותה שלא כדרכה. אירוע זה קבע את חייה – היא חשה חוטאת, ובו בזמן מתמלאת תשוקה לאנס. היא קראה בספר "חיצוני" והחלה להזות על איחוד עם נפוליאון שימליך אותה על מלכות יהודה. לפעמים היא מזהה בחסאן את המיועד לה לחתן. בגלל הזיותיה והרכילות עליה – היא גוזרת את שערה בהילולת מירון לזכרו של שמעון בר-יוחאי ומגלה את חזה ושורטת אותו. הקמיע שהיא מקבלת מידעוני אינה מועילה, ואת מנוחת נפשה היא מוצאת רק במותה ברעידת האדמה שפקדה את צפת ב-1837, אז נספים אלפים, וביניהם – כל משפחתה, חוץ מאחותה הקטנה ציפורה הנישאת לאליקים שפירא שהיה מיועד לאפרת.

עלילה שנייה: באמצע המאה ה-19, בעיקר באיסטנבול ובירושלים. הגיבור הראשי הוא בן-ציון לוין, קרוב משפחה מווילנה, עוד חתן מיועד לאפרת, המחליט לעלות לארץ כדי להשתדך לה. אלא שהוא מתעכב שנים באיסטנבול, ונושא שם לאישה את סלובה הצולעת, שיולדת לו את בנו יחזקאל. הוא מתפרנס מחייטות, ושמו מגיע עד השר יזיד ביי המבקש ממנו לתפור בגדים לנשים שבהרמונו. בהרמון הוא פוגש את נג'ימה, נערה בת 17, המגלה לו שהיא יהודייה, ומבקשת ממנו שיישא אותה לאישה ויבריח אותה מההרמון – מעשה שכמוהו כהתאבדות. יזיד ביי מוכן לשחררה בתנאי שבן-ציון יישא אותה לאישה. אף רב איננו מוכן להשיא אותו לאישה שנייה (מחשש מה יגידו הרבנים האשכנזים המקיימים את חרם דרבנו גרשום), חוץ מהמשולח סניור עוזיאל בעל שם, (דמות המופיעה במקומות שונים בספר), המסכים להשיאם, והשלושה (בן-ציון, סלובה ונג'ימה, ששמה היהודי – מירל'ה) מחליטים להציג את נג'ימה-מירלה כאחותו של בן-ציון, וכשיגיעו לירושלים – יגרש אותה ותוכל להינשא למי שתחפוץ.

בדרכם לישראל הם מגיעים לביירות, גם שם נטפלת לבן ציון נזירה הטוענת שהיא יהודייה ורוצה להינשא לו. הוא מצליח להינצל בעור שיניו, ויוצא עם שיירה לצפת, ומשם לירושלים.

עלילה שלישית: יהודה ראב, שעלה לארץ בשנות השבעים של המאה ה-19. יחד עם בן דודו יהושע שטמפפר, (שעלה לארץ ברגל מהונגריה), עם דוד מאיר גוטמן הגביר, ויואל משה סלומון, הוא מצליח, לאחר עמל ותלאות, להשיג נחלה במלאבס, ולהקים את פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה.

המתיישבים הללו, שהתנגדו נחרצות לקבלת קצבת "החלוקה", שהיתה מנת חלקם של רוב יהודי ירושלים, עברו תלאות אינסופיות, חרמות איומים ואפילו מכות. בין השאר, עובר יהודה חווייה ארוטית עם אפרת, בתה של נג'ימה-מירלה, הנוהגת כפרוצה. את יהודה משיאים לאלמנה גרושה ואם לבת, ומלבישים אותו בעל כורחו בבגדי אברך, לאחר מכן מאלצים אותו להתגרש, והוא נישא לנערה בת 16 בשם לאה. כל אותה עת הוא נשאר נאמן לחזונו – חידוש העבודה החקלאית העברית בארץ ישראל, תוך שמירה על התרבות האירופאית.

יהודה ראב (בן עזר) הוא סבו של המספר, ועליו גאוותו, שכן הוא חפר את הבאר הראשונה בפתח-תקווה וחרש בנחלה שלה את התלם הראשון.

"והארץ תרעד" הוא הרומאן האחד-עשר של אהוד בן עזר אחרי "המחצבה" (1963, שהוצג בתיאטרון ובקולנוע), "אנשי סדום", "לא לגיבורים המלחמה", "השקט הנפשי", "הנאהבים והנעימים", "לשוט בקליפת אבטיח", "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", "שלוש אהבות", "המושבה שלי", "חנות הבשר שלי", "ספר הגעגועים" ו"מסעותיי עם נשים"; שלושה קובצי הסיפורים "הפרי האסור", "אפרת" ו"ערגה"; "סדנת הפרוזה, המדריך לכתיבה עצמית", בהשתתפות חיים באר ואורי שולביץ, "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה"; קובץ הראיונות "אין שאננים בציון"; האנתולוגיה "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית"; הביוגראפיות "פרשים על הירקון, סיפורו של יהודה ראב, חורש התלם הראשון", "בין חולות וכחול–שמיים, סיפורו של הצייר נחום גוטמן", "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", "אומץ, סיפורו של משה דיין", "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", וספרים רבים לילדים ולנוער.

אהוד בן עזר הוא סופר, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף. זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול מטעם ראש הממשלה. בן עזר הוא אחד הסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט. הוא יסד עיתון אישי בשם "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח", המופץ למנויים וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. סביב העיתון נקבצו סופרים, משוררים ואנשי רוח. הוא נולד בפתח-תקוה ב-1936, בן לאחת המשפחות המיוחסות שיסדו את המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה בשנת 1878 ואשר חותמה ניכר כמעט בכל כתיבתו. לאחר שסיים את בית-הספר תיכון חדש בתל-אביב ושירת בנח"ל, היה חבר קיבוץ עין-גדי, מדריך ומורה ביישובי-עולים, למד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה וקבלה והיה תלמידו של גרשם שלום. מ-1966 הוא גר בתל-אביב, נשוי ואב לבן.

272 עמודים, 88 ש"ח.

פורסם במגזין "רינונים" מיום 9.2.14

* * *

אנחנו מצדדים במועמדותו של פרופ' דן שכטמן לנשיא הבא של מדינת ישראל! אנא, עזרו לעצמכם ליצור דעת קהל שתשפיע על הכנסת לבחור בו!

אהוד בן עזר

* * *

הזמנה

להשקת הספר "הַפְרוּמוּשִיקָאִים"

מאת משה גרנות

הספר זכה בפרס אקו"ם על יצירה שהוגשה לשופטים בעילום שם

ההשקה תתקיים ביום ה', ד' באדר ב' תשע"ד (6.3.2014) בשעה 19.30

בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ברכות: המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

גב' עמית ישראלי-גלעד, עורכת כתב-העת וההוצאה לאור – "עיתון 77"

דברים: עו"ד יואל ריפל

הסופרת ד"ר דורית אורגד

פרופ' זיוה שמיר

הסופר אהוד בן עזר

דברי תודה: משה גרנות, מחבר הספר

קטעים מוסיקליים: תלמידי מגמת המוסיקה של ביה"ס א' לאמנויות בת"א, בניהולה של ד"ר רות כץ

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק עשרים ושלושה

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים

בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. החזה שלה היה הכי מלא וזקוף במושבה. כשהיא היתה יורדת ברחוב רוטשילד, לכיוון חובבי ציון, היו האיכרים הרוכבים על חמוריהם הקפריסאים הגבוהים, בדרך לפרדס – מסובבים את ראשיהם, והביצים שלהם עומדות להתפוצץ מהחיכוך באוכף.

תסרוקתה היתה בצורת זנב-סוס קשור בסרט, שהיה מתנועע בלכתה, זקופה תמיד, ואחוריה הבולטים היו מעמידים את הזין אפילו לחמורים.

בקיצור, היא היתה פצצת מחמדים מהלכת על שתיים, וגם בעוברה ליד בית הכנסת הגדול היו המבטים נשלחים רק אליה ולא לספרי הקודש שמהם התפללו בקלויז, זה בית הכנסת הצמוד, הקטן, על שם דינוביץ.

באותה תקופה אבא החזיק בג'יפ מימי מלחמת העולם השנייה, מעודפי הצבא הבריטי, שהיה יחיד ומיוחד במינו בכל המושבות, ואני כבר השתמשתי בו, ללא רשיון, כמובן, לאחר שלמדתי לנהוג בדרך העפר התורכית שחצתה את הביצה ממזרח למערב, ליד הפרדס שלנו.

והנה יום אחד, כאשר נהגתי ברחוב רוטשילד ראיתי את בלפוריה יורדת מולי במדרכה לכיוון מרכז המושבה. המכונית נטעה בי אומץ מטורף, ולמרות שלא הייתי נחשב נער נחשק, כמו עמוס אטינגר, למשל, עצרתי את הג'יפ צעדים אחדים לפניה ושאלתי אותה אם אני יכול להציע לה הסעה.

ההורים שלנו היו מאותו חוג של בני-איכרים, דור שני למייסדי המושבה, שכבר נולדו בה. חיה, אימה של בלפוריה, היתה עגלגלה ושופעת חיים.

בתשובה בלפוריה צוחקת. אני מרגיש את הצחוק שלה בתוכי. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים ושופעת חיים ומיניות כמו אימה, חיה. לא. אני לא אספר לה שאני יודע שיום אחד, כאשר אביה קיבל התקף מיגרנה קשה ובא הביתה מעבודתו בבנק באמצע היום, אבא שלי ברח מחלון המיטבח כשהוא מכפתר את מכנסיו לאחר שביקר, ולא בפעם הראשונה, אצל האימא הקוקטית שלה, חיה, ביקר בפתח תקווה, בחריץ, שממנו היא עצמה, בלפוריה, כבר יצאה אז לאוויר העולם.

מכוניות רבות עדיין לא היו באותה תקופה במושבה, למרות שכבר נעשתה עיר, והאיכרים עדיין היו רוכבים על חמוריהם הקפריסאיים הגדולים מרחוב רוטשילד לפרדסים שלהם בצפון המושבה.

כשגמרה לצחוק אמרה: "למה לא?"

פתחתי את הדלת מבפנים, והיא קפצה פנימה. הרגשתי כמו מלך. עשיתי שני סיבובים בלב המושבה, רוטשילד, חובבי ציון, מוהליבר, הרצל ושוב רוטשילד, כדי שיצאו העיניים מהחורים לכל המסתכלים ובייחוד אם יש בהם חברים שלי. ואחר כך פניתי צפונה, לעבר איזור הפרדסים והביצה של המושבה. החניתי את הג'יפ בסימטה שהובילה לבית האריזה בפרדס שלנו, ושאלתי את בלפוריה אם היא רוצה שנקטוף קצת תפוזים. זה קרה בחורף, עונת השאמוטי, ובזכות הגשמים שירדו נעשו הדרכים נוחות יותר לנסיעה במכונית מבלי לשקוע בחול העמוק.

"נחכה עוד קצת," אמרה,"לפני שאנחנו קוטפים תפוזים בפרדס של סבא שלך."

היתה איזו נימה לא נעימה בדרך שבה ביטאה את המילים "סבא שלך".

קפצתי החוצה וחזרתי עם שני פירות של שאמוטי-דם מהזן "שרה", שהיו יפים למראה ובגודל השדיים של בלפוריה. ישבנו שנינו בג'יפ ואני קלפתי לה תפוז ונתתי פלח בפיה ופלח בפי וכך גם התקרבתי אליה. לאצבעות ידיי היה ריח נפלא של קליפת הפרי, שבחלקה הפנימי, האדמדם-הספוגי, ניגבתי אותן מהרטיבות של הספירט שבקליפה הכתובה מבחוץ.

אפילו השתמשתי בצד הפנימי של אחת הקליפות מבפנים כדי לנגב את שפתיה של בלפוריה.

וכל אותו זמן היה לי קשה להסתכל בעיניה כי עיניי חתרו כל הזמן קצת באלכסון כלפי מטה לראות את תחילת המפרץ של שדיה הזקופים.

כאשר הגשתי את הפלחים לשפתיה תיחמנתי כך את תנועת ידי השמאלית שכדי להגיע עם הפלח נגע מרפקי קלות בשד שלה, מעל החולצה. פעם ופעמיים, והיא לא הגיבה.

כשסיימנו את התפוז הראשון שקלפתי, וניגבתי את פיה היטב בתוך של הקליפה, רכנתי לעבר שפתיה, תוך שאני נשען קלות על שדיה, ורפרפתי עליהן בנשיקה.

"אתה לא צעיר מדי?" היא אמרה בקול קצת מוזר.

"לא."

"אתה יכול להוכיח?"

"כן," שיקרתי לה. "אני כבר לא בתול. דפקתי את לטיפה שעבדה אצל סבא בפרדס."

"אתה סתם עושה רושם," היא אמרה. "אני מכירה אתכם. כולכם בתולים עדיין."

"לא, בחייאתי," אמרתי לה, "הכנסתי לה עד הסוף. אני כבר בעל ניסיון. אפילו הסופר סמילנסקי כתב עליה סיפור נהדר, ובעקבותיו הלכתי."

"טוב. אני יודעת שאתה משקר. אולי הכנסת לה, אבל מאחור, כי פחדת מאבא שלה שירצח אותך בגלל הבתולים. אבל אני מרשה לך רק למעלה, לא יותר. ועוד מעט תדע למה."

לא התעמקתי בדבריה ופתחתי את כפתורי חולצתה. היה צריך להיאבק קצת בחזייתה, שנרכסה מאחור, אבל המאמץ היה שווה. השדיים המוצקים והבהירים שלה עם שתי הפטמות היו שדיים ראשונים של בחורה שראיתי מימיי, חוץ מאלה של הערביות הצעירות שהיו מיניקות את התינוקות שלהן ללא בושה, בחזה חשוף, חום ומצולק.

הייתי מסוחרר מהשדיים הנהדרים של בלפוריה, שעמדו לרשותי כשהיא משתרעת במושב הקדמי, לימיני, פאסיבית לגמרי, אבל הפטמות הלכו ונזדקרו. והיא נשמה בכבדות. הייתי מסוחרר גם מכך שהנה אני זוכה במה שכל בחור במושבה רק חולם עליו – לעשות סיבוב על החזה הערום של בלפוריה!

מזמזתי אותה זמן שנראה לי כנצח ואז, כאשר היה נדמה לי שעוד מעט היא תרשה לי גם בתחתונים, ואולי כדאי לי להתחיל להוציא את הזין מחנות המכנסיים החוצה ולמצוא דרך להשכיב אותה במושב ולפחות לגמור אצלה בין הירכיים –

היא הדפה אותי ממציצת פטמותיה, דחפה ממנה החוצה את כפות ידיי, שלא הפסיקו ללוש את זוג השדיים היפים ביותר במושבה, ואמרה –

"די!"

"מדוע?"

"עד כאן. אפילו שיתפוצצו לך הביצים! יש לך מזל שיש גם לכם הרבה פרדסים!"

"אבל מדוע?" הרגשתי שאני קרוב להשפריץ במכנסיים הקצרים.

"כי סבא שלי התאבד בגלל סבא שלך – שהיה מנהל החשבונות של המועצה הכפרית  וטען שגילה שם מעילות – וזאת הנקמה המתוקה שלי במשפחה המנוולת שלך! אתה חושב שאחרת הייתי בכלל באה איתך לכאן? עכשיו תחזיר אותי למושבה."

השפרצתי  על הסנדלים והתחלתי לבכות.

"זה לא יעזור לך. תחזיר אותי למושבה! שמעת?"

הפליקה לי סטירת לחי חזקה.

"זה בשביל סבא שלך! שכאשר היה כבר אלמן היה יושב על ספסל ברחוב רוטשילד ומבקש מנשים צעירות, לשבת לצידו, כמו שהיה אומר שלונסקי – 'אני בדד ואת בדד אז בואי נהיה בדדיים...'  – ניג'ס כמוך! נדבק לציצים... עלוקה!"

אני רק המשכתי לבכות. עכשיו בלי דמעות. רק בגרון. התנעתי את הג'יפ וחזרנו. מזל שלא התנגשנו באחד הברושים שניצבו בשדרת הפרדסים.

אבל השדיים המושלמים של אלפא, בג'יפ, בין הפרדסים הירוקים – רדפו אותי מאז יותר מכל השדיים שראיתי, שמיששתי ושמצצתי מימיי. ואני גם מקווה שכאשר מיזמזתי אותה גרמתי לה להרטיב, עוד לפני שדחתה אותי, הנוקמת המופרעת.

כתבתי אלפא? סליחה. השם שלה היה בלפוריה.

"...סיפרו במושבה שסבא שלך, על הספסל ברחוב רוטשילד..."

"כן? וסבא שלך? לפני שתלה את עצמו, היה מלשין למשטרה על איכרים במושבה שהפסידו את הפרדסים שלהם בגלל הלוואות בכסף-נייר שלקחו במלחמת העולם הראשונה, ואחרי המלחמה, אפנדים ערביים ביקשו לקנות את הפרדסים מידי האיכרים השקועים בחובות. וכשסבתא שלי היתה רואה מחלון המטבח את סבא שלך מְלוּוֶה בשני שוטרים בריטיים מתקרב לחצר שלנו, היא היתה קוראת מיד לסבא שלי להתחבא בפרדס, אחרת היו עוצרים אותו עד שישלם את החוב!"

"בחיים, חיימקה, אתה יותר לא תיגע בי!"

אחרי שנים ראיתי אותה פוסעת צמוקה כּדְבֵלָה בכיכר מסריק בתל-אביב. היא אותי לא הכירה למרות שלא השתניתי, רק שמנתי קצת. אבל רק אותה שעה נרפאתי סופית מהשדיים הנהדרים שלה ששיגעו את כל המושבה.

*

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. אלא שזיכרוני ושכלי הולכים ונחלשים. על מקום הפרדסים שלנו נמצא כיום כביש 5 חוצה שומרון, ובצידו הדרומי, בין צומת מורשה לצומת ירקונים, בית העלמין "הירקון" שהוגבה על מקום הביצה של המושבה, איזור רוויי שיטפונות בחורף ולכן קוברים שם את המתים בבגדי-ים. אבל לי כבר יש מקום בבית הקברות של המושבה, "סגולה", ליד סבא שלי וסבא של בלפוריה. ב"חברא קדישא" של פתח-תקווה עשו לי פרוטקציה בזכות אבותיי ואבות-אבותיי שכולם קבורים שם. ת.נ.צ.ב.ה

המשך יבוא

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, ייתכן שאיני הראשון להבחין בכך, אבל מפת ישראל שהוצגה על רצפת האצטדיון האולימפי בעת שצוות ספורטאינו נכנסו אליו – כללה את כל השטחים בין הירדן לים (כולל הבקעה) וכל רמת הגולן. הייתכן שמר פוטין יודע משהו שנסתר ממר קרי?

בברכה,

ברוך פלטנר

* אנחנו לא אוהבים קורקבנים אלא אם הם נמצאים במרכז הבטן של בחורות צעירות ויפות.

* לאחרונה מגיעים אלינו בדואר כל כך הרבה כותרי ספרים שאנחנו פשוט לא מצליחים להתגבר עליהם. כמעט כותר ליום. לא רק שאין כבר מקום במדפים, אלא שאנחנו אפילו לא מצליחים לקרוא בהם ולהתייחס אליהם – כולם או מקצתם.

אנא, במקרים רבים אנחנו יכולים להסתפק במכתב העיתי רק בהבאת הפרסום (הקומוניקאט) של המו"ל או הטקסט שמודפס על הכריכה האחורית של הספר, וכמובן נפרסם חינם. ואם נרצה במיוחד עותק של ספר מסויים, נבקש לשלוח לנו אותו.

* לכל המבהילים והנבהלים מהחרם האירופי: מסיפורי הוריי – בשנות מלחמת העולם השנייה 1940-44, הפרדסנים עברו תקופה קשה כלכלית, קברו את הפרי באדמה, לא היתה דרישה לפרי מאירופה. באותה עת לא  היתה לנו מדינה שתגן על היצוא ותפצה עבור נזקים. דור הציונים, שהאמינו כי "אם חקלאות כאן מולדת כאן" – עבדו בעבודות שונות, לא נטשו את הפרדסים. לאחר המלחמה "התפוז מיפו" חזר להיות שם דבר באירופה, האדיר את שמה של ישראל, והפך לגורם ראשון בייצוא.

אל לנו להיבהל מאיומי  האיחוד האירופי, שהאנטישמיות בו מרימה ראש, או מידידתנו האמריקאית, שאיננה מוכנה לשחרר את פולארד.

ומה עושה העולם למען העם הסורי, וכיצד כולם משחרים לפתחה של איראן!

אנו צריכים להרים ראש ולהאמין: "עברנו את פרעה נעבור גם את זה."

אם נחליף את הדיסקט של "אכול ושתה כי מחר נמות," אם נסתכל לעבר העתיד, נילחם על הדרישות הביטחוניות, ועל ארץ-ישראל  של עם ישראל – רק כך נוכל להמשיך ולהתקיים כאן על אדמתנו.

 נעמי  בן צבי גרינבלט

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,575 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל