גיליון מס' 917

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ג באדר א' תשע"ד, 13 בפברואר 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שוּב עַל אָחִינוּ יוֹנָתָן. א. עַל עֶרֶשׂ-הַדְּוַי שֶל הָאָב. ב. עַל קַלּוּתוֹ הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת שֶל הָרֹעַ. //  אורי הייטנר: 1. הנשיא האחרון. 2. צרור הערות 12.2.14. 3. על זאת ואף על זאת. // מתי דוד: דעתו של פוטין כיצד יש לנהוג  במוסלמים ברוסיה. // איליה בר-זאב: שיר מהמידבר. // משה כהן: הנדון: איפה עידוד הילודה? // מוטי הרכבי: תשובה לנעמי רז "צבא שיטור ודיכוי". // צבי י' כסה: הסבר לשר החינוך, מר שי פירון. // יהודה דרורי: 1. תראו מי שלא מסוגל להתמודד... 2. ויווה לה היספניה! 3. אני לא הייתי מעלה נשכחות... // שולה וידריך: בקשה לעזרת הציבור בקשר למעמד הכרזת המדינה. // דרור אֵידָר: קומיסרים של תרבות. [ציטוט]. // עוז אלמוג: זילבר – מוקיון עצוב. // [רות דנון]: ספר חדש – "אחות ציון". // תקוה וינשטוק: חברי סומליו"ן מבקרים בערד. // איתמר אמינוף: מה בין זילבר אריאל לאוניברסיטת אריאל? // אלי מייזליש: ספרד. // מתי דוד: הפוליטיקה של חופש הביטוי הסלקטיבי. // נורית הדרי: על ספרו של שלום וייס "צלם אנוש – שלושה דורות מנסים להבין". // אהוד בן עזר: מסעותיי עם נשים, רומאן בהוצאת ספרי מקור 2013, פרסום בהמשכים, פרק עשרים וארבעה: תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים. סוף הרומאן. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שוּב עַל אָחִינוּ יוֹנָתָן

א. עַל עֶרֶשׂ-הַדְּוַי שֶל הָאָב

כזכור, כפי שנמנע מיונתן פולארד לראות את אימו לפני מותה,

כך מנעו שלטונות בית-הסוהר האמריקאי

את השתתפותו בהלוויית אביו.

(מן העיתונות, לפני זמן-מה)

מַמָּש בָּעֵת הַהִיא בָּהּ נִדְחֲתָה בְּלִי זִיק שֶל רֶגֶש,

בְּאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב וְהֶבֶל נִמּוּקֵי הֲבַאי

פְּנִיַּת יוֹנָתָן פּוֹלַארְד לְאַפְשֵר לוֹ אֶת הַפֶּגֶש

הָאַחֲרוֹן עִם אַבָּא הַמֻּטָּל עַל עֶרֶשׂ-דְּוַי, –

מַמָּש בְּעֵת שֶאֵין מוֹעִיל כְּבָר בִּדְבָרִים שֶל טַעַם

מוּל כְּפוֹר אֲדִישוּתוֹ שֶל קִיר שֶטִּמְטוּמוֹ מֻבְהָק

כִּי גַם חוֹמוֹת, כְּמוֹ שֶל בֶּרְלִין, קוֹרְסוֹת עוֹד מִדֵּי פַּעַם

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ אֶבֶן מִן הַקִּיר תִּזְעַק, –

אָמַרְנוּ אָז בְּקוֹל בָּרוּר, מַתְרִיס וְגַם תּוֹבֵעַ

שֶאִם מִדַּת-הָרַחֲמִים אֵינָהּ נֶחְשֶבֶת פְּרִיט

שֶיֵּש לְהִתְחַשֵּב בּוֹ עַל סִפּוֹ שֶל אָב גּוֹוֵעַ

אָז אוֹי לְיֻמְרָתָן לְצֶדֶק שֶל אַרְצוֹת הַבְּרִית.

כִּי הֵן, שֶכְּבָר מָנְעוּ מִמֶּנּוּ אֶת חֶמְלַת-הַחֶסֶד

שֶל רְאִיָּה אַחֲרוֹנָה, לִפְנֵי שְעַת מוֹתָהּ

שֶל אִמָּא, הוֹרָתוֹ מֻכַּת-הַחֹלִי, הַגּוֹסֶסֶת

שֶבְּנָהּ שוּב לֹא יִזְכֶּה יוֹתֵר, לָנֶצַח, לִרְאוֹתָהּ, –

וְהֵן (שֶלִּקְצִיבַת סַךְ שְנוֹת עָנְשוֹ סֵרְבוּ בְּתֹקֶף

אַךְ שִחְרְרוּ מִזְּמַן כְּנֻפְיַת שְפִּיּוֹנִים רוּסִיִּים

שֶנִּזְקֵיהֶם שֶל פִּשְעֵיהֶם, וְאֵין עַל כָּךְ מַחְלֹקֶת,

רַבִּים הָיוּ מִזֶּה שֶלּוֹ וְאַף שָבְרוּ שִׂיאִים) –

מָנְעוּ מִמֶּנּוּ בְּאוֹתָהּ רִשְעוּת שֶל יָּמִים אֵלֶּה

לִרְאוֹת זְמַן קָט אֶת פְּנֵי אָבִיו בְּטֶרֶם יֶאֱסֹף

אֶת הַזָּקֵן מַלְאַךְ-דּוּמָה שֶכֻּלּוֹ קֹר וָאֵלֶם

וְשֶהַסְּלֶנְג הָרְפוּאִי קוֹרֵא לוֹ בְּשֵם "סוֹף".

וְהַזָּקֵן הַזֶּה שֶתְּחִנָּתוֹ שֶל בְּנוֹ נֶחְסֶמֶת,

וְשֶאָבִיו, פְּרוֹפֶסוֹר שָׂב מֵאוּנִיבֶרְסִיטַת

בִּירַת אִינְדְּיָאנָה, אִינְדְּיָאנַפּוֹלִיס, הוּא אוֹת וָסֵמֶל

שֶל אָב אוֹהֵב, שֶזֶּה שָנִים רַבּוֹת שֶלֹּא הוּסַט

מִרְצוֹ הָעַז, הַלֹּא-נִדְלֶה, מִלַהַט אֲפִיקֶיהָ

שֶל מִלְחָמָה לְשִחְרוּרוֹ לִדְרוֹר שֶל בְּנוֹ כִּכְלוֹת

שָנִים רַבּוֹת מִדַּי שֶהוּא כָּבוּל בָּאֲזִקֶּיהָ

שֶל אַפְלְיָה שֶכְּבָר מִזֶּה זְמַן רָב הוּסַר הַלּוֹט

מֵעַל חֶסְרוֹן אֱנוֹשִיּוּת שֶבָּהּ וְכֶתֶם עָוֶל

גָּלוּי מְאֹד לָעַיִן שֶל אֵיפָה וְעוֹד אֵיפָה

הַמַּפְלִילוֹת אוֹתָהּ גַּם עַל סִפּוֹ שֶל מַר הַמָּוֶת

שֶעִתּוּיוֹ קָרַב וְחֻמְרָתוֹ הָיְתָה שְקוּפָה.

כֵּן, הַזָּקֵן הַזֶּה וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ גַּם בְּנוֹ

הֵם כֶּתֶם עַל מַצְפּוּן אוֹתוֹ מִמְסָד אָמֵרִיקָאִי

שֶרוֹמְמוּת כְּבוֹד הָאָדָם תָּמִיד עַל לְשוֹנוֹ

(אִם יֵש לוֹ לַמִּמְסָד הַזֶּה טִפַּת מַצְפּוּן עֲדַיִן).

אֲנִי זוֹכֵר אִישִית אֶת ד"ר פּוֹלַארְד בְּמַנְהֶטֶן

נִכְנָס אֶל תּוֹךְ אֻלְפַּן-הַטֶּלֶוִיזְיָה הַקָּטָן

שֶבּוֹ נִהֵל בְּאֹמֶץ רָב מִלְחֶמֶת-אָב לוֹהֶטֶת

לְמַעַן שִחְרוּר בְּנוֹ נִמוֹק-הַכֶּלֶא, יוֹנָתָן.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַכְּאֵב הַחַד שֶהִשְתַּקֵּף לוֹ

בְּכָל כָּבְדּוֹ שֶל עֹל סִבְלוֹ הַטְּרָאגִי, הָאָיֹם

בִּשְתֵּי עֵינָיו, שֶכְּשֶהַזְּמַן הָאָץ הָיָה נוֹקֵף לוֹ

הֵן עֲלוּלוֹת הָיוּ לְהֵעָצֵם לָעַד כָּל יוֹם.

וּכְמוֹ רַבִּים מִסְפוֹר לִבִּי יָצָא אֵלָיו בְּלִי הֶרֶף

עַל שֶגַּם זֹאת מוֹנְעִים מִמֶּנּוּ: חֶסֶד אַחֲרוֹן

שֶל הִפָּגְשוֹ עִם בְּנוֹ, פְּגִישַת-פְּרֵדָה כֹּה מְיֻסֶּרֶת

שָעוֹת סְפוּרוֹת בִּלְבַד לִפְנֵי "בִּנְסֹעַ הָאָרֹן".

ב. עַל קַלּוּתוֹ הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת שֶל הָרֹעַ

ג'יימס ווּלסי, ראש ה-C.I.A לשעבר, שחתם בשעתו על תמיכה בשיחרורו של יונתן פולארד, אמר כי אילו היה מדובר במרגל שאינו ישראלי, הוא כבר היה משוחרר. "אין זה אומר שמה שהוא עשה לא היה חמוּר," אמר ווּלסי, " אך לאחר רבע-מאה הגיע הזמן לשחר אותו".

(מן העיתונות)

"צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן"

קוֹנֵן דָּוִד עַל מוֹת רֵעוֹ בַּקְּרָב עַל הַגִּלְבֹּעַ,

מָה שֶמַּזְכִּיר לִי יוֹנָתָן אַחֵר, שֶעוֹד נִתָּן

לֹא לְקוֹנֵן עָלָיו כִּי אִם לְהַצִּילוֹ מִגְּווֹעַ.

וְיוֹנָתָן הַזֶּה נָמֵק מִזֶּה כ"ה שָנָה

בְּחֹלִי וְיֵאוּש עַל חֵטְא שֶגַּם אִם נֶחְשָב פֶּשַע

לֹא לְעַצְמוֹ בִּצְּעוֹ כִּי אִם לְמַעַן מְדִינָה

שֶחֵרֶף תֵּרוּצֵי אֵין סְפוֹר לֹא חָשָה לוֹ לְיֶשַע.

אֲנִי זוֹכֵר שוּב אֶת אָבִיו שֶבְּעֵינָיו הָאֵלֶּה

זָעַק עַל יִשְׂרָאֵל, שֶעֲבוּרָהּ עָשָׂה הַבֵּן

מָה שֶעָשָׂה, אֲבָל שָנִים סְאַת סִבְלוֹ נִתְקֶלֶת

בִּקְשִיחוּתָהּ שֶל וָּשִינְגְּטוֹן, שֶאִם רַק נְלַבֵּן

אֶת הָעֻבְדּוֹת שֶאִיש אַף לֹא הִכְחִיש אוֹתָן לְרֶגַע

(שֶמְּרַגְּלִים רַבִּים כְּבָר שֻחְרְרוּ מִמַּאֲסָר

עַל פַּרְשִיּוֹת בִּיּוּן אֲשֶר גָּרְמוּ כִּפְלַיִם פֶּגַע)

יֻבְרַר לָנוּ כִּי בְּנוֹ בְּלִי שוּם פְּרוֹפּוֹרְצְיָה שָם יֻסַּר.

וְאֶת תְּחוּשַת הָאָב הַזֶּה כִּי כָּךְ אֶת בְּנוֹ הִפְקַרְנוּ

לְגוֹרָלוֹ אֲנִי זוֹכֵר כְּאֶצְבַּע מַפְלִילָה

כְּמוֹ עוֹד יִשְׂרְאֵלִים רַבִּים שֶכָּל הָעֵת זָכַרְנוּ

לְמַעַן מִי עָשָׂה הַבֵּן מָה שֶעָלָיו נִכְלָא.

מֵאָז חָלְפוּ שָנִים וְנִתְחַלְּפוּ אַדְמִינִיסְטְרַצְיוֹת

בַּבַּיִת הַלָּבָן וְנִתְבָּרֵר בְּדִיעֲבַד

כִּי הַחְמָרַת עָנְשוֹ גַם נִסְתַּמְּכָה עַל אִינְפוֹרְמַצְיוֹת

שֶיִּחֲסוּ לוֹ מַעֲשִׂים בָּם לֹא הָיְתָה לוֹ יָד.

וְכָאָמוּר, ִכְּבָר שֻחְרְרוּ שָם מְרַגְּלִים מֵרוּסְיָה

שֶנֶּזֶק רִגּוּלָם לְאִינְטֶרֶס הַפֶּנְטָגוֹן

גָּדוֹל לְאֵין עֲרֹךְ מִכָּל אוֹתָהּ אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שֶבְּעֶטְיָהּ בְּתָא-כִּלְאוֹ נָמֵק הוּא בְּיָגוֹן.

כֵּן, זֶה הַזְּמַן שֶאוֹתוֹ חוּש שֶל צֶדֶק סֶלֶקְטִיבִי

שֶבּוֹ אַרְצוֹת הַבְּרִית נוֹקְטוֹת תּוֹךְ עָוֶל לֹא קָטָן

לְכָל מִדָּתִיּוּת שֶהִיא – יַתְחִיל לִהְיוֹת אַקְטִיבִי

גַם בְּמַתַּן דִּין-צֶדֶק לְאָחִינוּ יוֹנָתָן.

* * *

פרופ' שכטמן ינאם במכון ז'בוטינסקי

חתן פרס נובל לכימיה, פרופ' דן שכטמן,

 יישא הרצאה ב"מועדון המכון" של מכון ז'בוטינסקי בתל-אביב

 על הנושא:

אתגרים חברתיים במדינת ישראל

המועד: יום ראשון, 16.2.2014, בשעה 19.00.

הכתובת: מוזיאון ז'בוטינסקי, המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב.

הכניסה ללא תשלום.

מיספר המקומות מוגבל.

תינתן עדיפות לחברי עמותת מכון ז'בוטינסקי.

להרשמה מוקדמת ולפרטים: טל' 03-5287320, שלוחה 4, בשעות העבודה.

* * *

אורי הייטנר

1. הנשיא האחרון

כאשר הנשיא החמישי, יצחק נבון, קרא להקים ועדת חקירה ממלכתית בעקבות הטבח בסברה ושתילה, נעו אמות הסיפים. נשיא קרא – מי לא יירא? קריאתו של נבון הכריעה במחלוקת סביב הנושא. ברגע שהוא אמר את דברו, הפור נפל. ברור היה שכל ההסתייגויות מהמהלך שהנשיא הציע, אינן אלא מלחמת מאסף בקול ענות חלושה.

האם קריאה דומה של הנשיא התשיעי, שמעון פרס, היתה משפיעה באותה מידה? ודאי שלא. אפילו אפס קצה של אותה השפעה, לא היתה לקריאתו. מדוע? כיוון שאילו הוא היה משמיע אותה ב-10:00 בבוקר, סביר להניח שהיתה זו הצהרתו הפוליטית הרביעית באותו יום, וסביר להניח שהיו צפויות לו עוד שבע לפחות. ספק אם היא היתה נכנסת למבזק של 10:30. זו האינפלציה בהתגלמותה.

יצחק נבון היה נשיא במלוא מובן המילה. הוא הבין את משמעות תפקידו. הוא הבין שבחברה מקוטבת ושסועה, שיש בה מחלוקות עמוקות בין "שמאל" ל"ימין", בין דתיים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים, ושהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, מטבע מהותם, מבליטים את המחלוקות ומעמיקים את השסעים, תפקידו של הנשיא להיות הגורם הממלכתי, המסמל את האחדות, את המשותף, את האתוסים המכוננים של החברה, את הערכים והמוסר; שעליו להיות מעל המחלוקות, ולעתים לרפא פצעים, לנחם פגועים, להעניק כבוד לנדחים, לקרב את המודרים, להבליט את ההישגים ולהתריע על כשלים, להיות  דמות-על ממלכתית.

נבון היטיב לבצע את תפקידו, והיה מוערך, מכובד, נערץ ואהוב על העם, על כל פלגיו וחלקיו.

כמו מרבית נשיאי ישראל, גם נבון הגיע לתפקיד מתוך המערכת הפוליטית, אולם הוא הבין שעם כניסתו לבית הנשיא, אין הוא עוד פוליטיקאי מן השורה. הפוליטיקה בנויה על מפלגות, שעצם שְׁמן מעיד על מהותן – הן מייצגות את הפלגים בעם. הנשיא, נישא מעל הפלגים הללו. הנשיא וראש הממשלה נושאים בתפקידים שונים בתכלית, כמעט הפוכים. בעוד תפקידו של ראש הממשלה הוא להוביל דרך, לנהל מדיניות, להחליט ולכן – מתוקף תפקידו הוא שינוי במחלוקת, כיוון שמדיניותו אינה יכולה לרצות את הכול, תפקידו של הנשיא לגלם את האחדות הלאומית שמעל המחלוקות; את המטרות הגדולות, שהמחלוקת היא בעיקר על הדרכים להגשימן. הנשיא מגלם את התובנה שהמחלוקת אינה בין בוגדים לפטריוטים, שוחרי שלום למחרחרי מלחמה, פשיסטים לבולשביקים. הוא התזכורת למטרה הציונית הגדולה של קיום מדינה יהודית דמוקרטית ריבונית בארץ ישראל – מטרה המשותפת למרבית העם, למעט שוליים קיצוניים מ"ימין" ומ"שמאל".

את מעמדו הממלכתי, הנשיאותי, רכש נבון דווקא כיוון שהקפיד להיות מעל המחלוקות. וכך, כאשר חצי שנה לפני תום תפקידו, הגיע למסקנה שארע אירוע חריג ומטלטל, המחייב אותו לנקוט עמדה, והוא נקט עמדה – השפעתו היתה מכרעת. לא היתה זו עמדה של עוד פוליטיקאי. היתה זו אמירה נשיאותית. ולא בכדי, נבון הקפיד לא לעשות זאת בנושא פוליטי או מדיני רגיל, אלא בסוגייה מוסרית ממדרגה ראשונה.

ניתן לחלק את נשיאי ישראל לשניים – מחיים ויצמן עד חיים הרצוג ומעזר ויצמן ואילך. הנשיאים הראשונים היטיבו למלא את תפקידם הממלכתי. עזר ויצמן לא רצה להיות סמל הממלכתיות. הוא לא רצה להיות סמל. הוא לא רצה להיות ממלכתי. הוא רצה להיות הנשיא בלי להיות נשיא. ויצמן קרא את החוק, וראה שהחוק מרוקן מתוכן. לא כתוב בו מה על הנשיא לעשות. כתוב רק ש"הנשיא הוא ראש המדינה". אם כך, אמר, אני אצק בו את התוכן שאני מבין. והתוכן שהוא יצק, הוא של פוליטיקאי ומדינאי, המנהל מדיניות חוץ עצמאית במקביל לראש הממשלה הנבחר.

על האנס הסדרתי שהכתים את בית הנשיא אין צורך להכביר מילים. אולם יש לציין, שעד הפרשה, אף הוא הלך בדרכו של ויצמן – נשיא שהוא פוליטיקאי ומדינאי. שמעון פרס הרחיק לכת, והפך את בית הנשיא ללשכה מדינית לעומתית לממשלה הנבחרת של ישראל. במקום להשתמש ביוקרתו הבינלאומית כדי לגבות ולחזק את ישראל מול לחצים בינלאומיים ומסעות דה-לגיטימציה, הוא השתמש בה כדי לקדם אג'נדה פרטית, שאינה נהנית מרוב בעם ובכנסת.

עשרים ואחת שנה חלפו מאז נבחר ויצמן לתפקידו, והדפוס שהוא טבע בלתי הפיך. איני רואה נשיא שיחזיר את המצב לקדמותו. במצב שנוצר, תפקיד הנשיא לא רק מיותר ויקר, הוא גם מזיק. מן הראוי לבטל את מוסד הנשיאות (מעריציו של פרס יאהבו את הגדרתו כנשיא האחרון, שעל כיסאו לא ישב זר).

2. צרור הערות 12.2.14

* המדינה אינה יודעת לנהל. זה ידוע. כל מה שפרטי, וגם זה ידוע, מנוהל היטב, ביעילות ובחכמה. בית חולים "הדסה", לדוגמה.

* ואח"כ, כמובן, המדינה צריכה לנקות אחרי "הדסה". אלא מה?

* אין בדבריי משום ביקורת על כך שהמדינה נחלצת להציל את "הדסה", שהרי מדובר בעוגן מרכזי של בריאות הציבור בירושלים וסביבתה ובמקום עבודה למאות רבות של אנשים. אולם ברור שכך זה לא יכול להימשך. מתחייבת רגולציה משמעותית והדוקה של המדינה, והפתרון הטוב והיעיל ביותר – הלאמה.

* במאמר בווינט תחת הכותרת "על גיוס חרדים ושקרים אחרים," כותב ד"ר דרור אבנד דוד, מרצה לשפה ותרבות יהודית באוניברסיטת פלורידה, שאין שום סיכוי לגייס את החרדים לצה"ל, וכל הדיבורים הללו הם דיבורי סרק פופוליסטיים של פוליטיקאים. לטענתו, אין צורך בחרדים בצה"ל, כי אין לצה"ל צורך בחיילים חסרי מוטיבציה. במקום זאת, הוא מציע שהחרדים יבצעו שירות לאומי, בבתי חולים, מתנ"סים וכד'.

נקודת המוצא של הכותב, היא שהבעייה של החרדים היא בעצם השירות בצבא. אולם הם עצמם מסבירים שהבעייה שלהם היא עצם היציאה מהישיבה. הרעיון הוא "תורתם אומנותם". אם כך, איזו עדיפות תהיה בעבורם לשירות לאומי, על פני שירות צבאי? הרי שני סוגי השירות הם ביטול תורה, בעיניהם.

השאלה היא האם החברה הישראלית יכולה להשלים עם כך שמגזר שלם משתמט מתרומה למדינה. על כך צריך להיות הדיון. השאלה האם שירותם של החרדים יהיה בצבא או מחוצה לו שולית לגמרי.

* אין מקרה מובהק יותר של "עניין לציבור", מאשר פרשת פינטו-ארביב. מערכת יחסים מוזרה, בלשון המעטה עדינה, בין שניים מן האנשים החזקים ביותר במדינה. האחד, ניצב במשטרה, ראש יחידת חקירות מובחרת, מי שכל בכירי המדינה רועדים מפניו ומי שאמון על המלחמה בשחיתות, ולכן חייב להיות צח כשלג ונקי מכל רבב. השני, רב מרכזי ומשפיע, שהמוני אנשים מאמינים בו, סוגדים לו והולכים אחריו ורבים מבעלי הממון ובעלי השררה החזקים ביותר בישראל משחרים לפתחו. פינטו אינו אזרח פרטי שראוי לעשות עמו עסקה ולהקל בכתב האישום נגדו כדי לקבל מידע מפליל על ארביב, אך התפטרות ארביב אינה סיבה להשתמט מחקירה יסודית של החשדות נגדו, למען ניקוי האורוות במשטרה. אסור שהפרשה הזו תשאיר אחריה ולו ריח קל של טיוח.

* אבו מאזן מסרב להכיר בישראל. כלומר, הוא מסרב להכיר "בישראל כמדינה יהודית", אך הרי אין ישראל אחרת. הדרישה להכרה זו נובעת מכך שהסירוב הזה הוא הגורם לסכסוך הישראלי ערבי מראשיתו ועד היום. ההתנגדות הפלשתינאית מעידה על כך שהפלשתינאים אינם מוכנים לשים קץ לסכסוך, כלומר הם אינם רוצים בשלום. הם רוצים הסכם שישפר את מצבם לקראת המשך המאבק בישראל, כפי נהגו בהסכמי אוסלו.

* הבעייה היא שגם ישראלים רבים תוהים לשם מה הדרישה הזאת. לשם מה אנו זקוקים להכרה הזאת? מה, קיומנו כמדינה יהודית היא בזכות הפלשתינאים? מותנית בהכרתם?

אי ההבנה הזאת נותנת רוח גבית לסרבנות הפלשתינאית. כאשר הם מסרבים, ורבים בתוכנו טוענים שזה בכלל לא חשוב, עמדתנו במו"מ נפגעת.

אולם אם הטענה היא שמדובר בסה"כ בדרישה הצהרתית ואין משמעות להצהרות אלא להחלטות מעשיות, ניתן להעמיד למבחן את נכונות הפלשתינאים לסיים את הסכסוך ולהכיר באופן מעשי בישראל, בדרישה מעשית – ויתור מוחלט וסופי על דרישת "זכות" השיבה.

על ישראל להעלות את הסוגייה הזו עכשיו, ולדרוש מהפלשתינאים להבהיר, שהם מוכנים, תמורת שלום, לוותר על הדרישה הזאת ולא לצפות לכניסת פלשתינאי אחד לישראל. פשוט, להסיר את הסוגייה הזאת אחת ולתמיד מסדר היום. ישראל אף יכולה להודיע, שהבהרה כזאת של הפלשתינאים, תגמיש את עמדותיה בנושאים אחרים.

יש לנהוג בחכמה ולזרוק את הכדור לעבר הצד הפלשתינאי. אם הם יפתיעו ויודיעו שסוגיית "זכות" השיבה ירדה סופית מסדר היום, יהיה זה איתות ראשון של נכונות לשלום.

* דבריו של אולמרט על המתנחלים, שהגזימו וניפחו את טראומת ההתנתקות בכוונה, כמוהם כאב מכה, המעניש את ילדיו המוכים על כך שהעזו לבכות כאשר השוט הוצלף על גבם.

אולמרט היה מהדוחפים לעקירתם. הוא היה ראש הממשלה שכשל במתן פתרונות לעקורים אחרי עקירתם. והוא, שכאשר הציע לאבו מאזן את הצעות חד"ש – אבו מאזן צחק לו בפנים, אינו מסוגל להודות בטעותו ובכישלונו המחפיר, ומצא שעיר לעזאזל.

* המדינאי הדגול הנ"ל התראיין גם ל"אולפן שישי" בערוץ השני, על תקן סניגורו של אבו מאזן. התנאי שלו לראיון היה שלא יישאל על הסוגיות המשפטיות. הרי איזה עניין יש לציבור בזה?

הסכמת חברת החדשות לתנאי הזה, היא החלטה מחפירה, אנטי עיתונאית ומנוגדת לאינטרס הציבורי. לזכותו של דני קושמרו ייאמר, שהוא ציין את העובדה הזאת, לעיניו הנדהמות של אולמרט הנבוך.

* 12 ראשי ממשלה היו לישראל עד כה. אולמרט אינו נמנה על 11 הטובים שבהם.

* איני שותף להתלהבות ממתן האפשרות ליהודים ספרדים להשיג דרכון ספרדי, כפי שאין לי כל אהדה ליכולת להשיג דרכונים אירופיים. מעולם לא עלה על דעתי לנסות להשיג דרכון רומני או פולני. גם ילדיי יודעים, שאפשרות כזאת אינה עומדת על הפרק ולא תעמוד על הפרק. בעבורי , הדרכון הוא ביטוי של זהות, והזהות שלי היא ישראלית בלבד.

* ובנוגע לבהלה לדרכונים זרים ראוי להזכיר את דבריו של העיתונאי והמנהיג הציוני שמריהו לוין: יותר קל להוציא את היהודים מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מן היהודים.

* ביד הלשון: בראיון לגל"צ סיפר פרקליטו של ניצב ארביב, שראש צוות החקירה של פרשת פינטו-ארביב איים להתפטר במחאה על אופן טיפול הפרקליטות בפרשה, והוסיף "וזה אומר דרשני."

מה פירוש "זה אומר דרשני"? דרשני, פירושו – דרוש אותי. בפירושים למקרא, בעיקר בלשון ימי הביניים, השימוש בצירוף הלשוני הזה, ביטא קושי בפסוק. הפסוק כאילו מבקש מהמפרש, מהדרשן: דרוש אותי. הפסוק מעורר ספקות, מעלה שאלות, אך מסתיר רמז.

בסיפור לידתם של יעקב ועשו נאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה." רש"י: "ויתרוצצו – על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסתם מה היא רציצה זו, וכתב אם כן למה זה אנוכי."

כלומר, רש"י מצביע על הפסוק, הוא אומר שהפסוק הזה מוזר, אי אפשר לפתור אותו בפשט מילולי, יש לדרוש אותו; כאילו הפסוק עצמו מבקש זאת, אומר דרשני.

ולמה התכוון הפרקליט. אם ראש צוות החקירה איים להתפטר, מדובר כאן במאורע יוצא דופן, המחייב בחינה לעומק, בדיקה, שאילת שאלות. אירוע, המצווה אותנו: דרשני.

אהוד: מרשימה זו הוסר כינוי, העלול להעמיד את כותבו ואותנו כעוברים על חוק לשון הרע. כך אנו נוהגים כמעט כל הזמן, אלא אם כן מדובר בביטויים ובטקסטים היתוליים.

3. על זאת ואף על זאת

במהלך הדיון הציבורי על פרשת המורה אדם ורטה, הוזכר פעמים אחדות שמו של המשורר נתן אלתרמן, ושירו ב"הטור השביעי" ב"דבר", "על זאת".

בשיר זה גינה אלתרמן במילים חריפות פשע מלחמה שביצעו חיילים במהלך מלחמת השחרור, ואת השתיקה וההשתקה של האירוע.

מדובר ברצח אזרחים בכפר דוואימה, במורדות המערביים של הר חברון, בידי חיילים מחטיבה 8, לאחר הקרב על משטרת בית ג'וברין במסגרת מבצע "יואב", 27 באוקטובר 1948.

כשנודע הדבר לאלתרמן, הוא כתב את השיר "על זאת", שפורסם ב-19 בנובמבר.

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה –

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר!

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה

נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע..." וְנִסָּה!

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...

וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

בהמשך השיר ביקר אלתרמן את הניסיונות להשתיק את האירוע, להמעיט מחומרתו, או להסביר שבסערת המלחמה ניתן להבינו. הוא יצא נגד הדיבור על "מקרים עדינים" (המרכאות במקור) והגדיר אותם ישירות: "אשר שמם, במקרה, רציחה". את הטענה שמדובר בסך הכול במקרה פרטי, הוא דחה, אם "איננו חובשו בצינוק."

וכאן בא משפט המחץ:

כִּי חוֹגְרֵי כְּלֵי לוֹחֵם, וַאֲנַחְנוּ אִתָּם,

מִי בְּפֹעַל

וּמִי בִּטְפִיחַת הַסְכָּמָה,

נִדְחָקִים, בְּמִלְמוּל שֶׁל "הֶכְרַח" וְ"נָקָם",

לִתְחוּמָם שֶׁל פּוֹשְׁעֵי מִלְחָמָה.

עוד אחזור לאלתרמן ול"על זאת", אך קודם לכן – התייחסות קצרה לפרשת ורטה. אם נכונה גרסתו, שהדברים שאמר בכיתה הם שבצה"ל נעשים דברים בלתי מוסריים (ולא אכנס כאן לשאלה האם אני מאמין לו, שהרי השאלה אינה רק מה הטקסט שהוא אמר, אלא גם מה המוסיקה, מה ההקשר ומה מכלול המסרים, הגלויים והסמויים) – הרי שאיני רואה כל בעייה באמירה הזאת. גם אני הייתי אומר זאת, בדיון כזה. גם צה"ל עצמו היה מסכים עם האמירה הזו, הרי צה"ל עצמו מעמיד לדין חיילים הנוהגים באופן בלתי מוסרי ומעניש אותם. ואכן, גם אלתרמן אמר זאת, בצורה קשה וכואבת, בשיר "על זאת", ובכל פעם שנחשף למעשה עוול שנעשה בשם המדינה, כולל כלפי אויבים.

אך כאמור, אי אפשר לנתק את הטקסט מן הקונטקסט. חשיבות השיר של אלתרמן, היא בקונטקסט של מכלול כתביו בכלל ובמלחמת העצמאות בפרט. מדוע העניק אלתרמן לשיר את השם "על זאת"?

זֶה צִלּוּם מִקְרָבוֹת-הַחֵרוּת, יַקִּירִים.

יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר. אֵין זֶה סוֹד.

מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִירִים...

טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם כֵּן, גַּם עַל זֹאת!

נקודת המוצא של אלתרמן היא האמונה היוקדת והחד משמעית בצדקת הדרך הציונית. הקרבות, גם אלה שבהם נעשה פשע המלחמה, הם קרבות חירות. הקרב שאין צודק ממנו על חירות האומה היהודית. המלחמה היא מלחמתנו. אלתרמן ראה את תפקידו כמשורר לאומי, לבטא בשירה את האפוס הגדול של המלחמה. ואכן, אין מי שעשה זאת כמוהו, הן בשירי הטור השביעי, ובמיוחד באפופיאה הגדולה של מלחמת תש"ח, ספרו "עיר היונה".

מתוך אותה נקודת מוצא, מתוך הכרת הצדק וההכרח במלחמות ישראל, ודווקא מתוך אותה הכרה, הוא תובע מצה"ל וחייליו לשמור על מוסר הלחימה ועל ערכי טוהר הנשק. אלתרמן לא כתב את הדברים מתוך אובססיה של הצגת צה"ל כצבא בלתי מוסרי כדי לגרום לדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולצבאה, אלא כציוני פטריוט, המאמין שלצד תרומתו הרוחנית והתרבותית למלחמה, בשירה היוצרת מוטיבציה בקרב החיילים ומעניקה להם רוח גבית, תפקידו לצאת חוצץ גם נגד מעשים כאלה.

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת

מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת

שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח,

לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְגַת..."

הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!

ממש מגוחך, שמי שמשחירים את פניו של צה"ל, מציגים את צה"ל כצבא בלתי מוסרי, מי שהיו שותפים לעלילת גולדסטון, שמציגים את ישראל כמדינה כובשת ואת אויבי ישראל כצד הצודק בסכסוך, נתלים באילן גבוה כאלתרמן.

אלתרמן כתב "על זאת", גם על זאת, כחלק ממכלול של כתיבה ציונית המבטאת את צדקת הדרך. הוא כתב על זאת, כאשר שמע על סטייה מן הדרך מצד חיילים, במלחמה שאין צודקת ממנה. הוא לא טייח, הוא לא הסתיר, הוא לא סייג, הוא כתב בצורה חדה וחותכת. הוא לא כתב נגד צה"ל. הוא כתב כמי שראה בעצמו חלק מצה"ל (אגב, למרות גילו הוא התנדב לשרת כחייל קרבי במלחמה) מתוך ביטחון שדבריו הם המבטאים את צה"ל האמתי ואת רוחו, רוחה של מדינת ישראל הנבנית.

כך ראה זאת גם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב"ג קרא את השיר, ויומיים אחרי פירסומו כתב לאלתרמן: "יישר כוחך – על התוקף המוסרי ועוז הביטוי של טורך האחרון ב'דבר'... היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי, שאם לא יפעל ויפעם בליבנו בימים כאלה – הרי לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה..."

ב"ג הורה להדפיס את השיר ולחלק אותו לכל חיילי צה"ל.

אלתרמן לא היה סלחן כלפי מעשים שהכתימו את טוהר מוסר הלחימה של צה"ל ובאותה מידה, הוא לא היה סלחן כלפי מי שפקפקו בצדקת הציונות. בעקבות נאום של מזכ"ל מפלגת העבודה ח"כ לובה אליאב, שבו הציג את ישראל ככובשת שטחים השייכים לעם הפלשתינאי ועל כן עליה להחזיר לנגזלים את הגזלה, פירסם אלתרמן ב-27 בפברואר 1970 מאמר ב"מעריב", בו הגדיר את הופעתו של אליאב "שטחית ודוחה." דברים מן הסוג של דברי אליאב, מעמידים את הציונות כולה כעניין של גזלת מולדת מעם אחר.

"במידה ואנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומיישבים אותה על כידוננו בלבד." "הובי חדש," היתה כותרתו של המאמר, ובו לעג לתחביב החדש של אנשים בתוכנו, לערער על צדקת הציונות. בתחביב הזה ראה אלתרמן את האיום הגדול ביותר על קיומנו. היה זה מאמרו האחרון של אלתרמן.

לאחר שכתב אותו, התיישב לכתוב את השיר, שהיה שירו האחרון, כשבועיים וחצי לפני מותו. השיר האפוקלפיטי התגלה במגירתו לאחר מותו, וניתן לראות בו את צוואתו הרוחנית:

--- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

רק מתוך נקודת מוצא זו, ניתן להבין את "על זאת". ומי שמשתמש ב"על זאת" מתוך נקודת מוצא הפוכה – אותה נקודת מוצא שבה ראה אלתרמן את התגלמות השטניות; כהות המוחין, הגורמת לנו לשכוח שעימנו הצדק – מחלל את שירו של אלתרמן ואת זכרו.

* * *

מתי דוד

דעתו של פוטין כיצד יש לנהוג

 במוסלמים ברוסיה

בנאום שנשא נשיא רוסיה, ולדמיר פוטין, בפרלמנט הרוסי (דומא) ב-4 לאוגוסט 2013, אמר את הדברים הבאים על המוסלמים בארצו:

"ברוסיה צריך לחיות כמו רוסים. כל מיעוט אם הוא רוצה להיות ברוסיה, לעבוד ולאכול ברוסיה. אם הם (המוסלמים) מעדיפים חוק השריעה ורוצים לחיות כמוסלמים אנו מייעצים להם ללכת למקומות ששם זה חוק המדינה. רוסיה לא צריכה מיעוטים מוסלמים. המיעוטים צריכים את רוסיה. אנחנו לא נעניק להם זכויות מיוחדות. לא משנה כמה שהם צועקים – אפלייה.  המוסלמים משתלטים על מדינות אירופה. הם לא ישתלטו על מנהגים רוסים. רוסיה ומסורותיה אינן תואמות לחוסר התרבות הפרימיטיבי של השריעה והמוסלמים."

אם נתניהו היה מדבר בנוסח כזה –  האדמה היתה רועדת ומהפכה היתה מתחוללת!

רשויות מקומיות נתנו הלוואות לאוצר בתמורה להעלאת מיסי ארנונה!

עולם מוזר ותמוה מתרחש בין ממשלת ישראל לבין הרשויות המקומיות. בתקופת הכנת התקציב לשנת 2013 חתמו 53 הרשויות המקומיות החזקות, העשירות והמאוזנות, על הסכם עם האוצר לפיו הן יקחו הלוואות בסך 450 מיליון ויתנו את הסכום כהלוואה למדינה, בתמורה לאישור של שר הפנים להעלת מיסי הארנונה.  גם "הסכם" שכזה כלול בנוסחה, הון ושלטון ללא ידיעת ההמון.

מדוע קטרין אשטון מחייכת ודואגת?

שרת החוץ של האיחוד האירופי משייטת ללא הפסקה מכינוס לכינוס של הדיפלומטים, העוסקים במשברים מדיניים וצבאיים בעולם. היא האישה הכמעט יחידה במפגשים אלה של הפוליטיקאים, שמפגינה חיוכים בלתי פוסקים ובלתי מובנים, בהתחשב בנושאים הרציניים שנדונים. קלסתר פניה, המביעים שביעות רצון (ממה?) – מוזרה. היא מתנשקת עם רבים מהגברים במפגשים אלה, כאילו צולמו במועדון חברים, ולא בדיונים הנוגעים לשלום העולם.

קטרין אשטון היא "קישוט דיפלומטי" שמנפיק כל הזמן הודעות סתמיות בנוסח: "קטרין אשטון מודאגת."

האומנם? האם היא "מודאגת" ממה שקורה בסוריה? במצרים? באוקראינה? בלבנון?

לא.

עיקר דאגתה הוא במה שקורה בירושלים, בבקעת הירדן ובהתנחלויות.

מדוע שללו בזמנו את פרס ישראל מעורך מעריב ?

על רקע שתי הפרשיות האחרונות בנושא הענקת פרסים ושלילתם, בעניין פרופ' ישראל אומן ואוניברסיטת חיפה, והמוזיקאי אריאל זילבר ואקו"ם, ראוי להזכיר פרשה מבישה מהעבר.  שמואל שניצר היה בזמנו עורך מיתולוגי מוכר ומוערך של עיתון "מעריב". לאחר שכבר הוחלט להעניק לו את פרס ישראל, הדבר נישלל ממנו בגלל דעות שכתב אותן, שלא היו מקובלות וראויות על שופטי הפרס.

חופש הביטוי? "חופש הביטוי" שנישלל תמיד מאנשים ע"י אלה המטיפים לחופש הביטוי!

[אהוד: בתקופת היותו אחד מעורכי "מעריב", הוציא מר שניצר הוראת חרם נגדי ואסר על השתתפותי בעיתון כפרי-לאנס בכל מדור שהוא, וכמובן שבמדור הספרותי, וזאת בעקבות ביקורת פוליטית שכתבתי עליו בדו-שבועון "אתגר".

כל עורכי המדורים נשמעו לו, לבד ממשה שמיר, שכאשר נתמנה הוא לעורך המדור הספרותי, ופנה אליי שאשתתף, והבאתי לידיעתו את החרם, אמר שזה לא מעניין אותו ופתח בפניי את שערי המדור – חרף הוראתו של הקוזאק הנגזל ז"ל מר שניצר].

2 מדינות ל-2 עמים או 3 מדינות לעם אחד?

על רקע המחלוקות, הוועידות, והנסיונות לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, עומדת כיום ההצעה הקרויה "שתי מדינות לשני העמים" במרכז השיחות והדיונים.  ראוי לבחון את סיכויי ההצעה המדוברת, לאור הודעותיו של אבו מאזן, המצהיר שהמדינה הפלסטינית שתקום תהיה "נקייה מיהודים".  משמעות הדברים היא:

במדינה הפלסטינית של "פתחלנד" ביו"ש לא יחיו יהודים.

במדינה הפלסטינית של "חמאסטן" בעזה לא יחיו יהודים.

במדינת ישראל היהודית חיים ויחיו ערבים פלסטיניים ישראליים.

התרגום המעשי למציאות זו הוא שלוש מדינות לעם אחד, לעם הפלסטיני !

אהוד: ושכחת את הרביעית, את ירדן! – שהיא המצאה קולוניאלית בריטית של המלכת מלך זר מסעודיה על שטח של ארץ-ישראל שהוקצה ליהודים בהצהרת בלפור ובהחלטות חבר הלאומים.

* * *

הברכות הכי-הכי חמות

למיסתורית ליום הולדתה

(הגיל שלה הוא חלק מן המיסתורין)

* * *

איליה בר-זאב

שיר מהמידבר

מקטע 4 ב"שביל ישראל"- סיור 51-עין עקב תחתון, עליון, נחל עקב, מצוק הצינים, עין שביב, מעלה שביב – עם  דני גספר, 2014

קַרְנֵי קְרָב

בֵּין סְלָעִים עֲרֻמִּים, בְּלֵב הַיְּשִׁימוֹן, חֲרִיטוֹת אֶבֶן קְדוּמוֹת כְּשִׂמְלַת קִשּׁוּט לְגֵרוּי הַהוֹלְכִים בַּשְּׁבִיל אֶל סוֹפוֹ שֶׁל יוֹם.

כְּאִינְדְּיָאנִים מְנֻסִּים בְּסִרְטֵי הַמַּעֲרָב הַפָּרוּעַ, מְדַלְּגִים הַיְּעֵלִים בִּמְרוֹמֵי הַגְּבָעוֹת, נִזְהָרִים מִפְּנֵי אוֹרֵחַ זָר, מְגוֹנְנִים עַל גֵּבֵי הַמַּיִם.

הַזְּכָרִים מַשְׁחִיזִים קַרְנֵי קְרָב –

מַבָּטָם אִלֵּם.

שח-מט

אַבְנֵי הַבַּזֶּלֶת מְשַׂחֲקִים שַׁח,

הַכֵּהֶה מַכֶּה בַּלָּבָן, מְשַׁבֵּץ רִבּוּעֵי קֶסֶם חַדִּים בִּמְשֻׁלְּשֵׁי הַבְּלָיָה –

מָט!

בדידוּת בשׁחקים

נֶשֶׁר בָּשָׂר וָדָם מְרַחֵף מֵעַל הַמְּצוּקִים, מְחַפֵּשׂ נְבֵלוֹת,

יֵשׁ!

בְּמַעֲלֶה שָׁבִיב אֲנִי מְבַקֵּשׁ רְחָמִים –

אֵין.

* * *

משה כהן

הנדון: איפה עידוד הילודה?

מכובדי,

הבעייה הדמוגראפית מוצבת בראש הטיעונים של מחנה השמאל למען מדינה פלסטינית, לאמור אם לא ניסוג מיהודה ושומרון נחדל חלילה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, בהינתן הריבוי הטבעי העדיף של הערבים.

לא בטוח אם כצעקתה ויש ודאי לא מעט הגזמה בכך, אך זו בוודאי סוגיה כבדת משקל שיש לתת עליה את הדעת.

והנה בדיון הסוער המתנהל במקומותינו בדבר גיוס תלמידי הישיבות והשוויון בנטל, נעדרת משום מה התייחסות לבעייה הדמוגרפית. גלוי וידוע שכחלק מאורח החיים שלהם, מגדלים החרדים משפחות ברוכות ילדים, המהוות גורם חשוב ביותר במאזן הדמוגראפי שלנו. לדוגמה, הנוכל לקיים את הרוב היהודי בירושלים ללא האוכלוסייה החרדית?

נשאלת אפוא השאלה, למה אין מביאים בחשבון שנקיטת צעדים נגד המגזר החרדי על רקע חובת הגיוס לצה"ל, עלולה להשליך השלכה שלילית על שיעור הילודה של החרדים ולהחמיר את הבעייה הדמוגראפית שלנו? שומה עלינו, על כן, לשקול מחדש את סוגיית הגיוס של תלמידי הישיבות ולבטל את הסנקציות המוצעות נגדם, לאור תרומתם הדמוגראפית החשובה, הכרוכה בנטל לא פשוט.

ואני פונה כאן ממקום של יהודי חילוני למהדרין, ששירת בצה"ל, וגם בניו שירתו – החרד לעתיד העם והמדינה, ציוני מהזן הישן.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: נהפוך הוא, גיוסם של תלמידי הישיבות יגביר את התמיכה המוסדית, גם על חשבון תקציב הביטחון, במשפחותיהם שתשכנה לגדול ללא כל אחריות כלכלית מצד ההורים  ובייחוד לא מצד האבות הבטלנים.

* * *

מוטי הרכבי

תשובה לנעמי רז "צבא שיטור ודיכוי"

 [גיליון 916]

נעמי רז, עד לאיזו אטימות יכולים אנשים להגיע? האם הקיבוע על סיסמא "יפה" מסמא את עינייך, סותם את אוזנייך ומונע מהחומר האפור במוחך לעבוד? מה עוד צריך לקרות כדי שאת וחברייך תתפכחו?!

 שכחת או לא הבנת, מה קרה כאשר "שצבא  השיטור והדיכוי" הפסיק לבצע פעולות שיטור בעזה, לא שמתם לב למה שקרה? שכחת מה קרה כשצבא הכיבוש והדיכוי הפסיק את פעולות השיטור בלבנון, לא שמתם לב למה שקרה? (זוכרת – 170,000 טילים מאיימים עלייך ועל ביתך).

שכחת מה קרה כשהבאנו את ערפאת מטוניסיה וניסינו לתת לו מדינה, וצבא הכיבוש והדיכוי הפסיק את פעולות השיטור –  זוכרת מה קרה. שכחתם את הפיצוצים במרכז תל אביב, ירושלים, חיפה. נתניה ואיפה לא? האם אתם כל כך עיוורים שאינכם מסוגלים להבחין במה קורה מסביב: סוריה. עיראק, לוב, מצרים, וכו' וכו' וכו' – ואת זה את רוצה לאמץ כדי לספק סיסמאות ריקה מתוכן.

צה"ל, הצבא המוסרי ביותר בעולם מבצע פעולות "שיטור ודיכוי" – כפי שאת קוראת להן, כדי שאת תוכלי לשבת ספונה בביתך או בבית קפה בתל אביב, ותוכלי לכתוב מכתבים נגד המדינה, הממשלה, צה"ל, ונגד כל מי שנפשך המעוותת חפצה להשמיץ. ואגב אותם ערבים "הסובלים" – הם הערבים היחידים במזרח התיכון שיכולים לשבת בביטחון יחסי בגלל פעולות שיטור ודיכוי אלה!

 אדם ורטה משמיץ את צה"ל כדי להצדיק לעצמו ולסביבה מדוע הוא משתמט ובורח מאחריות. לא אתפלא שהוא לבטח משתתף בהפגנות של השוויון בנטל. הרי לא איש כמוהו ייתן לחרדים להשתמט משירות לאומי. הוא עצמו זה משהו אחר. הוא משתמט מטעמי מצפון. לא קל לו לחיות עם עצמו ולכן השמצת צה"ל, המדינה ותלמידיו – מאפשרת לו אולי לישון עם מעשה ההשתמטות.

מה מניע אותך? אטימות? חוסר הבנה מוחלט? טיפשות? או סתם שנאה עצמית? – לא אדע. מה שאני כן יודע זה, שביום שבו "צבא הכיבוש הנורא" יפסיק לבצע פעולות שיטור וכיבוש, תגלי שחייך ישתנו קצה לקצה. האם אז תביני? אני בספק. גם כשיגיעו ה"צעירים" עם הסכינים, כנראה לא תביני ותמשיכי למלמל בזמן הקצר שנותר לך שזה "בגלל אקיבוש." 

צה"ל שלנו, שלי וגם שלך, הוא אכן, אך ורק, צבא הגנה לישראל, כל פעם שניסה לעבור להגנה בנוסח שלך ושל חברייך – הדבר הסתיים בהרג, במלחמה ובאסון לשני הצדדים. הגנה אינה סיסמא ריקה חסרת תוכן, הגנה פירושה שלמרות הכסף הרב וכוח האדם ללא גבולות שיש לערבים, ושמושקע כדי לערער את חייך ואת שלוותך, ובנוסף, למרות המאמצים שלך ושל חברייך לפגוע בצבא מורלי ומוסרי זה ולמנוע מצה"ל לבצע את תפקידו – את עדיין יכולה להיות ספונה בביתך ולהמשיך להשמיץ. ואין כמו מכתבך כדי להוכיח שבינתיים צבא הגנה לישראל מצליח בהגנתך!

* * *

צבי י' כסה

הסבר לשר החינוך, מר שי פירון

מכובדי,

ייסורי ורטה באורט מסקרנים לדעת אם אתה יודע שהעניין הוא לא שיעורי אזרחות והיסטוריה. העניין הוא  שבוגר/ת תיכון ישראלי לא יכול/ה להתמודד אינטלקטואלית מול עמית פלשתיני. לא יכול/ה כי לא הנכיחו אותו מול הטיעונים הפלשתינים האנושיים האוניברסליים. לכן, התשובה שלו כתשובת הבולשביק במוסקווה כשאמריקאים העירו לו שאינו מדייק:  "כן, אבל אתם הורגים כושים."

אני מזמין אותך שנלך לשמינית וננהל שיח אינטלקטואלי על המציאות. התכלית שלי להראות שיש תשובה לפלשתינאים שעומדת במבחן המוסרי האוניברסלי. תלמידנו לא מגיעים עדיה ונאלצים לתשובה בולשביקית. כי הם מקובעים במושגים פרטיקולריים ובורים באוניברסליים. זה שורש המחלוקת.

בכיתה השמינית שתבחר

אתחיל בסיפור: במלחמת העצמאות מהגג בלוד ראיתי את שיירת הבריחה. אלפי משפחות עם הכבודה על הראש. ועוברת זקנה ואני גוער: "מדאם, רוחי מן הון!" – (גברת לכי מכאן) –והיא מסתכלת עלי: "חוואג'ה על ווין ארוח?" (אדון לאן אלך).

מה התשובה שלי לזקנה הזאת? אני חייב תשובה אנושית. זה מהתנ"ך שלי (לא של רבים היום). תשובה כוחית בלעדית תנפץ את התרבות הישראלית.

השיח בשמינית

אני אהיה הפלשתיני בדיון אינטלקטואלי עם התלמידים. והם ידברו.

הראשון יאמר: לא לתת תשובה. שתלך, זו ארץ שלנו.

והפלשתיני יטען: אם כך, מותר לנו לרצות לזרוק אותך לים? אז אין בינינו הבדל מוסרי  והכוח שנגס בכם בהיסטוריה היה לגיטימי?

ותלמיד שני יעלה את ההבטחה האלוהית. והפלשתיני ישאל: כמה בנים היו לאברהם? רק לאחד מגיע? שני מיליארד נוצרים ומוסלמים טוענים שנלקחה מישראל הבחירה והועברה אליהם. עובדה שהגלה אתכם. והארץ קדושה גם להם? תיקו.

ותטען תלמידה שהרומאים היגלו אותנו. היגלו? ישאל הפלשתינאי, או במו רגליהם התפזרו. היה לרומאים צי אוניות ל – 2.5 מיליון יהודים? מה סיפרו לכם המורים?

עם פלשתיני ועם יהודי

ויאמר אחד: אין עם פלשתיני.

והפלשתיני יטען: היהודים היו אומת דת ולא לאום עד שבאה הציונות והכתיבה זהות לאומית. ויוסיף שסלאח א-דין איפשר ליהודים לחזור לירושלים. ועד שבאו הציונים חיו שתי הקהילות בשלום.

ותלמידים יעלו את הזכויות ההיסטוריות ואת החלטת האו"מ על שתי המדינות והמלחמה שאסרו הערבים והובסו. והפלשתיני ישאל: מדוע אנחנו צריכים לשלם על פשעי הנוצרים? והדברים ידועים.

צדק בצדק נגע

עפ"י הנראטיבים אין תשובה לבעייה המכוננת של מניעת זכויות מעם כבוש ומעוולות המוכרחות ממנו. התלמיד הישראלי אין לו תשובה לזקנה הפלשתינית מלוד. "השופט" – הדמוקרטיות ההומניסטיות – פוסק: נוקאאוט. וכבר ויצמן אמר בעדותו בוועדה: צדק בצדק נגע. על כן יש תשובה מוסרית אוניברסלית לפלשתינאית מלוד. לנגוע בה צריך להבין במערכת ערכים: לכל ערך יש סייג: חופש, בתנאי שגם לאחר. שיוויון, בתנאי שלא מקצצים גבוהים. אמת, בתנאי שמותר לחקור. חברוּת, בתנאי שלא מחפים על פשעים, וכו'.

וקריטי מאלה: כל ערך שמנסים לממש אותו טוטאלית מרוצץ את עצמו: חופש טוטאלי מביא אנרכיה; שלום טוטאלי מביא מלחמה; שיוויון טוטאלי מביא טרור; צדק טוטאלי מביא לשפוט אֵם' שבתנאי רעב מעדיפה את הבן שלה; אמת טוטאלית  שוללת ספק וחירות הרוח; לאומנות טוטאלית מביאה קואליציה נגדית לחיסולה, וכיו"ב.

מושג הריבונות

יש רק ערך אחד נקי מסייגים והוא ערך הריבונות: זכותו הטוטאלית של כל אחד להיות ריבון = מקור הסמכות! – אדם ריבוני בחברה ריבונית במדינה ריבונית. והציונות היא מהפיכת הריבונות של העם היהודי. מי שתובע את ריבונותו לא יכול לשלול אותה מאחר. מכאן לא נותנים לאדם זכויות הוא נולד עם הזכויות הטבעיות (תלמידים לא מכירים). משטרי רשע מנשלים מזכויות.

כדי לגבש דעת צריך ללכת לא אצל האמוראים רבא ואביי אלא אצל א.ב. יהושע ועמוס עוז, שסמכותם לא נופלת מזו של חתלמודאים. יהושע יסביר כי אם מונעים מאדם ריבונות הוא רשאי ללכת לכל מקום בעולם ולממש את ריבונותו. אנחנו לא הלכנו לאיזה מקום אלא אל האחד שאנו יכולים לטעון שהוא שלנו. רק אליו יכולנו לקבץ את נידחי העם.

ועמוס עוז ילמד את צידקנו מבראשונה: אתה טובע בים ומוצא קרש הצלה. ועל הקרש יושבים אחרים. אם הם אומרים "רק אנחנו" אינם אדם. אנחנו טבענו בים ומצאנו קרש הצלה – ארץ ישראל. אנחנו אמרנו "גם אנחנו" והפלשתינים אמרו רק אנחנו. ופרצה המלחמה ותוצאותיה הם "בריאת העולם". מי שמערער עליהן חוזר היום ל"רק אנחנו" כורת בדיעבד את ענף צידקנו. ויכשל בהתמודדות האינטלקטואלית עם העולם על הלגיטימיות. 

זכותנו על הארץ היא לא ההבטחה ולא הייסורים בגלות אלא בשל התרבות האוניברסלית הבלתי ניתנת לעירעור לריבונות. זה המושג שהישראלים היהודים חייבים לעכל. מדינה היא מדינה היא מדינה ולא יכולה להערים ולרמות ולהפקיע ולהתחכם לזכויות הטבעיות של האנשים החיים בגבולותיה. על הבסיס הזה אפשר "חוק שבות" שעומד במבחן המוסרי: אם יהיה חוק שבות לפלשתינים למדינתם.      

על יסודות אלה ועל המחלוקות עליהם יכול מורה לדבר עם תלמידיו בהוגנות ופתיחות.

אהוד: חרף הזכרת שמם של שני הרבנים החשובים מרן א.ב. יהושע ומרן עמוס עוז, שהם לפעמים כמו האו"ם ביחס לסכסוך – אני לא הבנתי את הפלפול שלך, ונדמה לי כי מוטב שלא לבלבל בו את המוח לתלמידים, כי הם יבינו ממנו רק שאתה תומך בזכות השיבה לפלסטינים בזכות אותה זקנה ערבית מלוד, שהיא כידוע – לב הסכסוך, והכול החל מהתעמרותנו בה. ולא חשוב שאילו בני-עמה היו מנצחים אז, היינו אנחנו כולנו נשחטים ונרצחים או לכל היותר היה גורלנו כגורל הארמנים ניצולי מוסה דאג.

* * *

יהודה דרורי

1. תראו מי שלא מסוגל להתמודד...

לפני ימים אחדים, קלטתי באחד מאתרי האינטרנט, מכתב גלוי לשר החינוך ששלח צבי כסה, אשר כותרתו היתה: "מדוע התלמיד הישראלי לא יכול להתמודד אינטלקטואלית עם פלסטיני?"

לאחר קריאת המאמר, לדעתי הכותרת המתאימה יותר היתה צריכה להיות: "מדוע צבי כסה לא יכול להתמודד אינטלקטואלית עם הפלסטינים?" ולהלן ההסבר.

צביקה כסה מוכר כמלח הארץ, בן לפעיל מפא"י לשעבר [יונה כסה, ממנהיגי מפא"י], חניך תנועת נוער סוציאליסטית, בוגר כדורי, שירת בפלמ"ח וחבר מזמן לשמאל הישראלי. לפי מכתבו, הוא זה שאינו מסוגל לנהל ויכוח אינטלקטואלי עם פלסטינים, ומצד שני  עדיין לא נמצא בשטח פלסטיני אינטלקטואלי שניתן לקיים איתן ויכוח פורה...

צבי כסה לוקח את מיקרה המורה המשמיצן, אדם ורטה, כדוגמה למי שאנו מנסים להשתיק כביכול ובזה גורמים נזק לתלמידים שחלילה לא ידעו מה לענות בוויכוח עם פלסטיני. התיזה ההזויה הזו היא נחלת השמאל הישראלי המוצא עצמו זה מכבר יד ביד עם הפלסטינים כנגד המפעל הציוני שהקמנו פה.

כאיש הפלמ"ח לשעבר הוא נזכר בגירוש ערבים במלחמת השחרור (לו היה חלק בכך כאיש הפלמ"ח) ומנסה לעבוד על רגשותינו בתיאור הזקנה הפלסטינית מלוד שאין לה לאן ללכת... הוא שכח את מאות אלפי פליטי השואה שלא היה להם לאן ללכת, וחבריו בפלי"ם העלו לארץ-ישראל...

בנוסף, כסה מעלה בשם הפלסטינים טיעונים היסטוריים לגבי עם ישראל והגלות, טיעונים שהינם שיטחיים חסרי בסיס ששום "אינטלקט פלסטיני" לא יכול להציג אותם בויכוח, כי התלמיד הישראלי יכול לסתור אותם מניה וביה ללא כל קושי, לפלסטינים אין ולא היה כל טיעון אנושי ו/או אוניברסלי חוץ ממה שהשמאל הישראלי מנסה לשים בפיהם כמו שעושה צבי כסה במאמרו.

הבעייה בוויכוח היא לא של הישראלי אלא של הפלסטיני כי כל הנתונים העובדתיים כיום פועלים כנגדו, כי מאותו רגע שאחיו החלו לרצוח יהודים (כי הם יהודים) בחברון, אף שאלו ישבו מאות שנים בארץ, לפני שהיגרו לכאן אבותיו (ממצרים או מחורן); מאותה שנה בה מנהיגם הנערץ, חאג' אמין אל חוסייני, המופתי הירושלמי, חבר לנאצים בשאיפה להשמיד את יהודי א"י, ועד היום שהם מפעילים טרור בלתי פוסק נגדנו – מאותו רגע שבן השיח הפלסטיני לא יכול להתכחש לכך – אין יותר דיון אינטלקטואלי.

דיון עם פלסטיני צריך להיות על החוק הבינלאומי שמסר לנו כברת ארץ זו בשתי הגדות של הירדן ולאחר זמן תיקן את עצמו ונתן לפלסטינים פי 2 שטחים ממזרח לירדן... הוויכוח צריך להיות מדוע הפלסטינים נאחזים בהמלצת האו"מ על חלוקה כאשר הם סירבו לקבל אותה?...  ולא עוד אלא שהם יצאו למלחמה נגדנו וגייסו לשם כך צבא מ-7 מדינות ערביות, הם הרגו אלפים מאיתנו וגם הביאו לגירוש ממדינות האיסלם של כמיליון יהודים בחוסר כל – והם וכסה עדיין רואים הצדקה ל"חוק השבות" שלהם?

הנער הישראלי ישאל את הפלסטיני – מה זה בכלל פלסטינים? איזו תרבות יש למה שהוא קורא "עם פלסטיני" חוץ מדת ושפה ו...תרבות רצופה של הסתה ורצח נגד ישראלים?

הוא ישאל את הפלסטיני איזו הצדקה פוליטית, כלכלית, דמוגרפית וגיאוגרפית  יש לקיומה של מדינה פלסטינית ממערב לירדן (ביחוד שקיימת למעשה מדינה פלסטינית מעבר לירדן?) –מהי זכותו המוסרית של המנהיג הנוכחי, אבו-מאזן, להכחיש את השואה ולומר שמדינה פלסטינית תהיה נקיה מיהודים (בסגנון היודריין הנאצי) בעוד שבישראל חיים ופורחים 1.3 מיליון "פלסטינים"? 

ולבסוף, הטיעון הכושל של הזכות האולטימטיבית לריבונות שהינה פיקציה תיאורטית והזויה גם מאחר וקיימות כיום בעולם עשרות קבוצות ועממים אשר רוצות ריבונות – שאם ישמעו להן – זה יוביל לאנרכיה עולמית (שזו עוד אבן יסוד בתיאוריה של השמאל הקיצוני...)

בשולי הדברים אוסיף שכבר הרבה זמן לא נתקלתי במאמר כל כך שגוי ופתטי עד שבכלל חשבתי שלא לענות לו. אבל אסור לנו להשאיר דברים כאלה ללא מענה, ולתת לכותבי פלסתר לחשוב שהם "נתנו לנו לקח" עם האמת העקומה שלהם.

2. ויווה לה היספניה!

האקט המדהים של ממשלת ספרד, כביכול של חרטה ובקשת סליחה מהיהודים בעולם, על-ידי הצהרה, על מתן נתינות/אזרחות ספרדית למשפחות היהודים שהוגלו בשעתו מספרד בגלל האינקויזיציה, אינו דבר כל-כך פשוט לעיכול מצד אחד, אולם ניתן להבנה מכמה אספקטים.

ראשית, עלינו לזכור כי היהודים מאז ומתמיד היוו כוח כלכלי חשוב ביותר בכל מדינה בה התגוררו. גירוש היהודים מספרד הוביל אותה למצב שספרד, שהיתה באחת מרמות הכלכלה הגבוהות באירופה – הפכה לאחת הארצות הכי מפגרות שם מבחינה כלכלית.

שנית, הסטיגמה של אכזריות דתית עדין מרחפת מעל כל חצי האי האיברי, ככל שנחשפים עוד ועוד יהודים שמשפחותיהם הוכרחו על-ידי האינקויזיציה להתנצר, והחוזרים לצור מחצבתם, ולמרות השנים הרבות שחלפו, גילויים אלו אינם מוסיפים כבוד גדול לכנסייה הקתולית בכלל ולזו הספרדית בפרט.

אם הסיבה לאקט "האזרחות בדיעבד" הינו ערכי/מוסרי או נובע מחישובים כלכליים, אסור שזה יגרום לנו להחמיץ את הסיבה השלישית והלא פחות חשובה – לספרד דרושה "הגירה חיובית" כדי לנטרל במקצת את ההגירה המוסלמית הגדולה שסבלה ממנה בשנים האחרונות, כי זו הייתה הגירה בעלת השלכות כלכליות וחברתיות שליליות ביותר.

יש המשערים שהפוטנציאל להגירה יהודית מחודשת לספרד יוכל להגיע לכ-10% מההערכה הרשמית של שלושה מיליון יהודים, יוצאי חלציהם של מגורשי ספרד במאה ה-16, הזכאים לקבל אזרחות ספרדית. אם כך הוא הדבר, הרי שלקהילה יהודית של מעל 300,000 יהיה כוח לא קטן במסדרונות השלטון ובמגזר הכלכלי, ובעקיפין – יסייע לישראל.

לכן אני מאמין שגם ה"אגדה" (הנכונה לפחות בחלקה..) על הכוח הכלכלי הבינלאומי של היהדות בכלל, והשפעתה על מדיניות ארה"ב בפרט, אכן משחקת תפקיד חשוב בג'סטה הספרדית ליהודים, וכלל אינני מגנה אותה אבל גם לא מתלהב ממנה.

3. אני לא הייתי מעלה נשכחות...

 "וַיַּחֲרִימוּ, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּעִיר, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן; וְעַד שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר, לְפִי-חָרֶב. וְאֶת-רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת-בֵּית אָבִיהָ. וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ, הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ, וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." [ יהושע ו].

 סאיב עריקאת הטיח בלבני שהוא ובני משפחתו כנענים וגרו ביריחו 3,000 שנה לפני שהגיעו לעיר בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון.

מר סאיב עריקאת  היקר,

 אינני מקשיב, ידידי, לנאומיהם של שכניי המכובדים. אבל הבוקר, ידידי הטוב, סטיתי ממנהגי המגונה.

פתחתי את ספר התנ"ך, ספר יהושע פרק ו', קראתי שוב ושוב, עם ניקוד וגם עם כל הטעמים, את סיפור הכיבוש של יהושע שאתה מצטט. לא נעים להזכיר, אבל כך נהגו פעם כובשים. כן, הם הושמדו שם כולם, מזקן ועד טף, עד שה וחמור לפי חרב.  את העיר שרפו והרסו ואף קללה מפורסמת הטילו עליה.

רק משפחה אחת ניצלה, האם ובני משפחתה...

אין לי מה להוסיף שהרי התנ"ך ידוע בדרכו החכמה לקצר את סיפוריו ורק אומר שאני לא הייתי מעלה נשכחות...

* * *

שולה וידריך

בקשה לעזרת הציבור

בקשר למעמד הכרזת המדינה

לקראת יום העצמאות ה-66 אנו מבקשים את עזרת הציבור באיתור מסמכים ועדויות על מעמד הכרזת המדינה,

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, הכריז בן גוריון על הקמת מדינת ישראל. הטקס נערך באולם מוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד 16. מחוץ לבניין המוזיאון נאספו המונים להריע למקימי המדינה. הטקס החל בשעה 16:00 ונמשך שלושים ושתיים דקות בלבד.

הייתם שם? האם אתם מכירים מישהו שהיה שם? אתם יודעים מי היו המוזמנים? הצלמים? השוטרים? האנשים בשדרה? נותני השירות לטקס? עיתונאים? נגני התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית? נגרים? עובדי מוזיאון תל-אביב?

האם יש ברשותכם תמונות, מסמכים וסיפורים מן היום הזה?

האם תוכלו לזהות עצמכם בקהל שנאסף בשדרה?

עזרו לנו לשמר את המורשת ולשחזר את הרגעים הגדולים עם סיפורים ועדויות שחיכו 66 שנים.

אנא שתפו גם את החברים, נשמח לקבל כל מידע ולענות על שאלות.

טלפון: 03-5173942. דוא"ל:  indbook@gmail.com

אהוד: אם איני טועה אותו יום שישי היה בתאריך ד' אייר, 14 במאי, והטקס הוקדם ביום בגלל השבת. באותם רגעים רכבתי על אופניי במורד רחוב פיק"א בפתח-תקווה למכולת של מילברג, בפקודת אימי, לקנות מצרכים לפני כניסת השבת, ושמעתי רק הדים וקטעים של השידור ממכשירי רדיו שהיו בכמה בתים ברחוב.

* * *

הם כבר מתחילים להבין זאת! קצת במאוחר! לאלה שמתנחמים בצרות של אחרים... הפעם הצרות אצל הבלגים!

http://www.cbn.com/tv/embedplayer.aspx?bcid=1509282970001

* * *

דרור אֵידָר

קומיסרים של תרבות

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (7.2.2014)

1.

סיפור אריאל זילבר ואחינֹעם ניני אינו עוד סיפור לצד שלל ידיעות בתחום התרבות והפוליטיקה. מדובר בתמצית מרוכזת של סיפור רחב בהרבה: מלחמת התרבות, או – אם לנקוט בשפה מרכסיסטית משהו – המלחמה על התודעה.

הנה התכנסה ועדה, אחת מיני אלף, והחליטה להעניק פרס לאדם כלשהו בתחום שזה מקצועו והתמחותו כבר 50 שנה. פה-אחד הצביעה הוועדה וגם בציבור אין חולק על תרומתו.

אז מתעוררים הקומיסרים של התרבות ובודקים מי חתן הפרס, הלנו הוא, אִם לצרינו? בתקופות "מתוקנות" יותר ישבו הקומיסרים האלה בוועדות וחילקו פרסים לעצמם. כיום, יש שינוי קליל. קורה שלעיתים יוצאת שגגה מלפני השליט, והוא חולק כבוד ויקר וגם תגמול כספי נאה לאדם שאינו מאנשי שלומנו.

כיצד אינו מאנ"ש? הוא אמר דברים "לא נכונים", הביע דעות לא נכונות, חצה את הקווים והצטרף למחנה החושך, שינה את מראהו החיצוני. בקיצור, הוא לא לגיטימי. יתרה מזו, הוא פגע בטאבו, למשל בזיכרו של יצחק רבין ז"ל. 

הפעולות לשלילת הפרס מגוונות: במקביל לדה-לגיטימציה של הסוטה משורת המקהלה, מבצעים דה-לגיטימציה לפרס עצמו. במקרה שאנ"ש זקוקים לפרס בשנים הבאות, ישנו את כותרת הפרס, ויחריגו את הפעם הזאת – במקום "פרס על מפעל חיים" נכריז שהפרס מוענק על תחום מצומצם יותר. בשנה הבאה נשוב לפרס הרגיל.

קורה לפעמים שאלה שהודרו מוועדות הפרסים ומועצות התרבות למיניהן, מתעוררים ומבינים שיש להם הכוח למנות אנשים נוספים, מגוונים יותר בדעותיהם. מינויים כאלה פירושם אובדן ההגמוניה החד-צדדית הישנה לטובת פלורליזם תרבותי, עניין שהוא לצנינים בעיני הקומיסרים שמיד קופצים ומכנים את החדשים "קומיסרים" ומטילים בהם דופי. הם הרי מכירים את הדבר מקרוב.

2.

מקרה אריאל זילבר מבחן לסובלנות. איש לא כופה עלינו לשמוע אותו. וגם אם שומעים את שיריו, לא מוכרחים לשמוע את דעותיו. כמה אמנים משמאל קיבלו פרסים למרות דעות קיצוניות וביטויים קשים נגד המדינה, נגד האמונה היהודית – וברוב מוחלט של המקרים, לא התחוללה מהומה כזו. האמן דוד טרטקובר פרסם כרזות שיטנה נגד בנימין נתניהו בכהונתו הראשונה כראש ממשלה. הוא השווה אותו לרודנים הכי איומים בהיסטוריה. הכרזות פורסמו בעיתונות, בהבלטה יתרה כיאה לאוייב השבט. זה לא מנע מטרטקובר לקבל את פרס ישראל מידיה של לימור לבנת, שרת החינוך בממשלתו של אריאל שרון, שגם נגדו יצא האמן בארסיות בראשית שנות ה-80.

אלה המביאים ביטויים ויצירות מקוממות של זילבר, ישוו לנגדם את כרזותיו של טרטקובר. לעומתו, זילבר הוא חלב דל שומן. כי זאת יש לדעת: אמירות "קיצוניות" במובן של "לא לגיטימיות" נמצאות רק במחנה אחד. לכן אריאל זילבר. כדאי לחזור על אמירתו של פרופ' מעוז עזריהו –  שעזב את השמאל באמצע שנות ה-90 – על משקל אמירתו המפורסמת של וולטיר: "הליברל הישראלי הממוצע יהיה מוכן למות על זכותך – לחשוב כמוהו."

3.

ומנגד אחינֹעם ניני. אני מסתייג לחלוטין מהקללות והנאצות כלפיה. זכותה לומר כל העולה על רוחה. ניני עמדה על כך ש"לא קראה להחרים את אריאל זילבר האמן." אבל זה מה שעלה מהפרשה. השמאל חזק בנשק החרמות. בוודאי שאינו מפריד בין היוצר ליצירתו, כפי שאין הפרדה בין דעותיו האישיות של מרצה בפקולטה למדעי הרוח לבין הצטיינותו המחקרית –  ככל שזה תלוי בקומיסרים משמאל, אין מקום באקדמיה ובתרבות למי שאינו שותף לעמדותיהם הפוליטיות, והדוגמאות רבות.

עם זאת, ניני ידועה בביקורתה החריפה על ישראל ועל צדקת דרכנו. לכן חובה לבקר גם אותה, כחלק מפולמוס התרבות המתחולל פה זה למעלה ממאה. בנימוקי הסירוב לקבלת פרס אקו"ם כתבה: "האם יש מקום לאמיל זולא שנלחם ב-1898 את מלחמתו של דרייפוס, בישראל של 2014?"

די צנוע שניני משווה עצמה לאמיל זולא. זולא יצא נגד האנטישמיות. ניני מעדיפה את העמדה הפלסטינית ("דרייפוס"!) על פני הישראלית. ככל שמתחדדות העמדות במו"מ, מתבררת עוצמת האנטישמיות הגלומה בעמדה הפלסטינית: מלחמת חורמה בשיבת ציון, בחזרת היהודים למולדתם, דמוניזציה של היהודי והצדקת הטרור נגדו, הכחשת הזיקה ההיסטורית והדתית בינינו לבין הארץ, הצגת ישראל הנלחמת על חייה כקלגס וכצורר נאצי ועוד. לכן הסירוב להכיר בישראל כמדינה יהודית.

הפלסטינים מבינים טוב מישראל את מהות הוויכוח – לא טריטוריה אלא עצם הזכות על הארץ; ולכן משכתבים את ההיסטוריה. גם ניני תורמת. ביום ירושלים היא שרה את "ירושלים של זהב" ללא הבתים שנעמי שמר הוסיפה עם שחרור העיר: "חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר, שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה..."

"חזרנו?" מה פתאום! כבשנו. "הר הבית?" מה פתאום! חראם א-שריף.

לזכותה ייאמר שהיא עקבית. עוד בקיץ 1996 הופיעה ניני באיטליה, בקונצרט גדול בכיכר נֶטונו בבולוניה. ההופעה התקיימה בליל תשעה באב, שעה שבבתי הכנסת הסמוכים בעיר, ישבו יהודים על הרצפה וקוננו על שני חורבנות לאומיים והיסטוריה מדממת. יהודים רבים בקהילה, לא בהכרח שומרי מצוות, התביישו במעשה. ניחא, זכותה של ניני להתכחש לזיכרון היהודי; האם הייתה מעזה לעשות כך מול הזיכרון הקתולי בוותיקן, שעה שעמדה מול האב הגדול ושרה "אווה מריה" (שלום לך, מריה)? 

ניני לא שרה את התפילה הקתולית המסורתית, אבל גם גרסתה הופנתה לאֵם האלוהים: "שלום לך, מריה / היכן הסתתרת? / אינך יודעת שאנו זקוקים לך? / העניינים פה נראים די רע / אני יודעת שיש יופי, עדינות וצחוק / אלו דברים שתמיד עמדת עליהם / עזרי לנו למצוא אותם //... מריה הקדושה... / האם מותר... לומר שחבל לי / לא לחיות בהרמוניה / כולנו רק מקווים... אמן."

אחד המאפיינים של הפוסט מודרניזם הוא ציטוט מילים וכותרות חלולות, כתפאורות קרטון שאין מאחוריהן דבר. לא במקרה פוגשים טקסטים כאלו לעייפה דווקא באירוויזיון. אירופה אוהבת זאת, כפי שאוהבת אמנים היוצאים נגד ישראל. מעבר לפשטנות החנפנית שבמילים, האם אין משהו בעייתי בעמידה של יהודייה מול האפיפיור ברומא בתפילה לאם האלוהים? מדוע לא הפנתה תפילתה ישירות לאלוהים? השוו זאת עם עמידתו של יהורם גאון מול האפיפיור יוחנן פאולוס בביקורו בירושלים ושירת "מעל פסגת הר הצופים" לא רק בעברית אלא גם בלדינו, שפתם של מגורשי ספרד.

אכן, לא זילבר עמד בעומק הוויכוח השבוע.

* * *

עוז אלמוג

זילבר: מוקיון עצוב

בספרי "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית" (2004) מופיע הסבר קצר על תפקידו של אריאל זילבר בתולדות שקיעת התרבות הציונית. להלן קטע מתוך הקטע הזה, שמאיר את דמותו של הבחור החמוד הזה, שבכלל לא מדבר במילים, ושכל מי שמנסה לפרש את המלים שלו דומה לפילוסוף שמנסה לפרש טקסט של אנרכיסט.

וכך נכתב: "אריאל זילבר הוא אמן שיכול להיכלל בדגם האנרכיסטי שהתפתח במוזיקה הישראלית בתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא החל לפתח סגנון ייחודי, שעיקרו פזמונים ליצניים, קולאז'יים, עם מילים חסכניות ורמזים לייאוש מהחיים בטעם 'שוקולד מריר'. שמותיהם כבר רומזים לכך: 'דרך ללא מוצא', 'אני שוכב לי על הגב', 'הנה אנו המיואשים', ועוד.

הלחנים של הפזמונים קצביים, פשוטים ותמציתיים, עם קורטוב של ג'אז ופאנק. זילבר ביצע אותם בדיקציה ילדותית בתוספת של מעין גמגום מוזיקלי חינני, בעיקר באמצעות חזרה על סופי הבתים, ובחיוך ביישני ותנועות גמלוניות, שהעניקו לו כמבצע דימוי של מוקיון תימהוני, מופנם ועצוב. עם הזמן נהפך אריאל זילבר ל'ילד המזמר' של הרוק הישראלי, בעל עין תמימה, הקורעת את מסכות הצביעות ורומזת על ה'בולשיט' הפתטי שכולנו שבויים בו."

גידי אביבי, מבקר המוזיקה של "הארץ", העיר עליו לימים: "בשירים שכתב בעצמו כמו 'בטי בם', או בשירים של אחרים כמו 'אני שוכב לי על הגב', בחן זילבר את העולם בעיניים זרות. מכיוון שתפס את עצמו כחריג, כ'עצמאי בשטח', הוא היה רגיש ואמפתי לכוח המופעל על חריגים כמותו, לאפקט ההרסני שעלול להיות לכוח הזה. במיטבו, לא היה אפשר לטעות בקולו של זילבר: הוא היה ביקורתי כלפי עצמו וכלפי אחרים, הוא ידע להיות חתרני מתוך עמדה של צניעות."

לסיכום: הבעייה הגדולה של הקיצונים, הן מהשמאל והן מהימין, שאין להם חוש הומור. כשאני שומע את זילבר צועק "יחי אדוננו מורנו ורבנו" אני מחייך בכל פה. מתחשק לי להוסיף "וגם יחי ליונל מסי," ואני בטוח שזילבר לא היה מחרים אותי על זה.

* * *

[רות דנון]

ספר חדש – "אחות ציון"

ביום שלישי, ה-11 בפברואר 2014, בחנות סטימצקי בקניון ממילא בירושלים, התאסף קהל מגוון להשקת ספר חדש, "אחות ציון", פרי עטה של רות דנון. הספר מספר את סיפורה של האחות רג'ין קנטי מ"אחיות ציון".

האחות רג'ין, חברה ותיקה בקהילות, שייכת למסדר של "אחיות ציון". היא נולדה למשפחה יהודית בבולגריה לפני כמעט 93 שנה. רות דנון מספרת את סיפורה המרתק של רג'ין מילדותה בבולגריה ועד לשנים האחרונות. בת למשפחה אמידה בבולגריה, רג'ין התחנכה בבית ספר של "אחיות ציון". משפחתה של רג'ין איבדה את הכול וברחה מבולגריה בעקבות הכיבוש הנאצי. נספו בטביעת הספינה שנשאה את המשפחה למקלט – אימה של רג'ין ואחיה הצעיר.

לאחר תקופה קצרה בטורקיה, רג'ין הגיעה לארץ ישראל וכעבור זמן קצר התקרבה ל"אחיות ציון" בארץ, נטבלה והתקבלה למנזר כנזירה. בחייה כנזירה היא שירתה באלכסנדריה במצרים, בבית ספר של הנזירות, ולאחר מכן בטוניסיה ובטורקיה. לפני מלחמת 1967, רג'ין הייתה במנזר "אחיות ציון" בדרך הייסורים בעיר העתיקה, "אקה הומו", ובימי המלחמה פגשה את יהודה דנון, רופא צבאי שהגיע במנזר בחיפוש אחר החיילים הירדנים שמצאו מקלט במנזר. המפגש הזה הוליד ידידות ארוכת שנים, ואשתו של יהודה החליטה לתעד את הסיפור ולפרסמו כספר.

הגיעו לטקס ההשקה אנשים מכל המישורים השונים של חייה של רג'ין: בני משפחתה (ארבעה דורות נכחו בטקס), אחיותיה של רג'ין במנזר, חברי קהילת יעקב הצדיק, חברים ומכרים של רג'ין ושל יהודה ורות דנון.

הטקס החל עם שיר מחיי הקהילה הקתולית הדוברת עברית בשעה שבני וטיאגו שרו "למען ציון לא אחשה." יהודה דנון סקר את תולדות הספר ואת הידידות בין בני הזוג דנון לרג'ין. האב דוד, הממונה על הקהילות, נשא דברים והמליץ בחום על קריאת הספר. האחות אן-קתרין נשאה דברים בשם "אחיות ציון" וציינה את חשיבות מפעל הזיכרון וההנצחה. היא חתמה את דבריה במילות תפילה למען רג'ין. לבסוף דיבר אחיין של רג'ין, יוני, נציג המשפחה, אשר הודה לרות דנון על מפעל הכתיבה אשר חושף את מסע דודתו.

הספר יצא לאור בהוצאת סטמצקי.

* * *

תקוה וינשטוק

חברי סומליו"ן מבקרים בערד

סומליו"ן, ר"ת סופרים ומשוררים לילדים ונוער, עורך לחבריו לעיתים מזומנות פגישות בספריות של סופרים לילדים ונוער עם תלמידים ומורים בבתי ספר ברחבי הארץ, ולרוב משוחחים הסופרים עם ילדי בית הספר במקום על ספרים שכתבו. זו חוויה לשני הצדדים – הילדים סקרנים לראות פנים אל פנים את הסופר שאת ספריו קראו, לעיתים בלעו, והיוצר שמח להתוודע לחוויות הקוראים הצעירים מיצירותיו, ואף אולי להתחשב בהן, בבחינת "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם."

אשתקד התקיים בין היתר מפגש עם  אנשי חינוך וסופרים לילדים ערביים במכללת בקה אל גרביה – וסופרים ומורים מבקה החזירו ביקור לאגודת סומליון בתל אביב. המפגשים יוצרים  תמיד יחסי גומלין נעימים.

בימים אלה התארחו חברי "סומליו"ן" בספרייה של מחלקת החינוך בעיר ערד. רחוק במקצת אך שווה כל רגע של נסיעה. היה אירוח לבבי בספרייה עם הרצאה, ויישמר בזיכרון מוזיאון הבובות הייחודי לערד. נערך גם סיבוב באוטובוס בעיר. חבל רק שהיה זה רק סיבוב בזק. לא כל יום מזדמנים סופרים לעיר הדרומית והתעורר רצון להכירה יותר.

הסופרים העניקו לספרייה עותקים מספריהם – וקיבלו מהספרייה תיק בד מצויר  ובו "ספר יצירות ילדי ערד, 2012-2013" – ארבעים סיפורים, שירים ואף ציורים פרי רוחם של  ילדי בתי הספר בסדנת הכתיבה היצירתית העירונית. אלו הן יצירות נחמדות מהמציאות ומן הדמיון – על בעלי חיים אהובים, שדונים וחיזרים, פייה ומכשפה, על הטוב והרע בחיים הצעירים: חברות, אהבה וכאב.

מילי בבייב למשל, תלמידת כיתה ד' כותבת בשירה "כשהירח בוכה":

כשהירח בוכה רק אלוהים שומע..

אלוהים עשה שלא ארגיש לבד

והירח יחייך.

עשה אלוהים שהכאב ייגמר

כי גדול הכאב ואין לאן לברוח.

עשה שהירח יחייך.

וחיבור של יפעת סלע, מכיתה ה' – עדות לסבל שכובים ילדים רבים.

חרם

"תעופי מפה!"

"לא רוצים לראות אותך!"

"הלוואי שתעברי בית ספר..."

שלום. אני קטיה ולפני כמה זמן אני ומשפחתי עלינו לישראל. לא רציתי, התנגדתי. לא רציתי לעזוב את חברותיי, את בית הספר ובכלל את מוסקבה.

בכי, צעקות, מריבות, פחד ועצב –כל אלה ליוו אותי כל התקופה הזאת של העלייה לישראל.

שבועיים עברו, אני יודעת כבר כמה מילים כמו "שלום,""סבבה..." אני עדיין לא יודעת הרבה אבל המילים המעטות עוזרות לי קצת להבין משהו.

היום יום שישי!יש! מחר לא הולכים לבית הספר הזועתי הזה.

למה זוועתי שאלתם, אז ככה:

כל בוקר מחכות לי הבנות השוויצריות מהכיתה. יום אחד צעדתי לעברן, ניסיתי להתיידד אתן, תמיד יש בי תקווה.

נורית, אחת מהבנות אמרה "שלום לך" בקול מתנשא.

דנה הוסיפה: "את רוצתה שנעזור לך לסחוב את התיקה שלך?"

היא חיקתה אותי... כולם צחקו.

עליתי לכיתה. כולם קראו לי 'רוסקי פרוסקי' במבטא רוסי. צחקו עליי, על המבטא שלי, על הדיבור שלי, על המראה שלי, הייתי עם שתי צמות שאימא קלעה לי וחצאית משובצת, גרביים וסנדלים...

התעלמתי מכל הלחשושים וצעדתי למקומי.

דנה ונורית ניגשו אליי ואמרו: 'אם לא הבנת זה חרם וכולם כולל כולם מחרימים אותך."

שוב הן צחקו בקול המגעיל הזה.

"חרם", איזה מילה נוראית. זה מרגיז נורא. הבנתי שזה מה שסבלתי במשך שבועיים. רתחתי מעצבים וצעקתי בקול כדי שכולם ישמעו "במוסקבה זה לא היה קורה!" – וברחתי מהכיתה.

גל של בושה עבר על הכיתה. המורה נכנסה וביקשה הסבר.

היה שקט.

המורה הוסיפה: "ככה מקבלים ילדה חדשה?"

וככה זה מתחיל, ההתעללות בשונה ובחלש. וזה עוד בחסד. אלו רק מדקרות סכין במילים. עדיין לא בסכין ממש.

מוזיאון הבובות בערד

ביקור מרהיב היה במוזיאון הבובות בערד, מוזיאון יחיד במינו בארץ שמעטים כמותו בעולם.

הסופרים הגברים החברים בסומליו"ן אולי עיקמו קצת את האף כשראו כי תוכנית הסיור בערד כוללת ביקור במוזיאון בובות. הרי  מגיל שנתיים טפטפו להם שבובות הן עניין לבנות. ממילא הגברים מהווים מיעוט ב"סומליו"ן", ובטיול לערד הם ממש בטלו בשישים ובחרו להיות סמוכים זה לזה, כפי שניראה גם בצילום  הקבוצתי של הסיור.

אבל-מי שלא בא – הפסיד. הבובות הללו, כולן מעשה ידי זוג הפסלים מירי ליבוביץ ואדוארד שרוסטר, הן פלא אמנותי.

זה מתגלה מיד בכניסה למוזיאון, ברובע האמנים "אשת לוט". על ספסל יושבות שתי ילדות בגיל הגן, וברגע הראשון דימיתי שאלו ילדות בשר ודם. הכל – הצמות, הבגדים, הנעליים נראו  אנושיים לחלוטין. והעיניים! – הן כמו עקבו אחרינו בהבעה של סקרנות. עוד מעט תקומנה לקראתנו.

יש במוזיאון פינה מקסימה של בובות בדמות ילדים – ילדים בעגלות, בעריסה. ילדים כמעט בגודל טבעי. בובה-בובה והבעת פניה, חיוך או כאב. בולט במיוחד ילד שחור. האמנית  פגשה אותו במרכול נישא בעגלת ילדים, ביקשה מאמו רשות לצלם אותו ויצרה בדמותו אנוש קטן בעל רעמת תלתלים עצומה ומבט רציני, קצת סקפטי, על העולם. הוא משמש כסמל המוזיאון.

בקבוצה מרשימה אחרת בובות הלקוחות מהקומדיה דל ארטה כארלקינו ופיגרו וכן דמויות מהקרנבל השנתי בוונציה. פסטיבל מרהיב של גברים ונשים בפאות ובתלבושות פאר מימים עברו המתחרות זו בזו מי מהממת יותר. עולם בלתי נדלה ליצירות של זוג האמנים. בפינת החגיגה הצוהלת יושב לו פיירו עוטה תלבושת ליצן אופיינית, פניו לבנים ודמותו מלאה עצב. יותר מכל מפתיעות העיניים אותן יוצרים אנשי מקצוע מיוחדים. מירי עשתה לא רק את הבובות – היא גם תופרת את כל הביגוד לפי מידותיהן ואפילו את הנעליים ואת הפאות שהן משיער אמיתי, אותו היא מקבלת, עם קוקיות, מילדות. אמנית רבגונית, מירי, ילידת רומניה שעלתה ארצה בגיל חמש ואהבה מאד בובות. היא  גם בשלנית מעולה, חיברה שלושה ספרי בישול ואף גם יחצ"נית ממדרגה ראשונה של הבובות.

  ויש עוד ועוד יצירות במוזיאון. "העיתון האחרון", נער בחולצה עם הדפסת "טיים" אוחז באופניים (אמיתיות, עטופות עיתונים) ולידו ערימת עיתונים עזובה. צייד בכובע ספארי עם מצלמה נושנה, שלוש חברות בבגדי ים ועוד כהנה וכהנה. לבובות חיוּת אנושית של ממש תוך תשומת לב לכל פרט, מהראש על שקעיו וקמטוטיו עד לרגליים ובעיקר מפתיעות העיניים' שהם יוצרים בהתייעצות עם מומחים לעיניים.

בכנס בינלאומי לרופאי עיניים, שבו הוצגו הבובות, אף קבעה רופאה כי מבחינה אנטומית אחת הבובות פוזלת ואף סובלת מגלאוקומיה... לבובות חיות של ממש והן מובנות ושוות לכל נפש (לא במחיר...)

במוזיאון גם פסלי מתכת אותן יוצר אדוארדו: דון קישוט רכוב על רוסיננטי, בידו רומח המסתיים במזלג, פינוקיו גדול האף עם חוטים ארוכים המאפשרים להוליכו.

אמנות עתיקה.במוזיאון רוקפלר בירושלים מוצגת בובה ממצרים בת אלפיים שנה.

ליבוביץ-שוסטר מביאים את הייצור הזה לכלל שלמות. הבובות עשויות מעיסת נייר, על הבובה מודבקות בדבק פלסטי משובח עשרים שכבות של עיתונים. גוזרים אותם ליד האוזניים, מוציאים את החומר מבפנים – הבובות חלולות – חותכים חורים לעיניים, מייבשים בשמש, צובעים ומושחים בלכה. משייפים ומלטשים פעמיים בנייר אפס אפס, שורפים שלוש פעמים שמים גלזורה... הכנת בובה אורכת ארבעה חודשים. כל בובה היא בת יחידה, בובה שנייה כמותה אינה מיוצרת.

ליבוביץ מספרת כי בראשית דרכם, כשהציגו במלון באילת, הופיע בגלריה גבר מבוגר וביש לקנות את הבובות.

 "איזה בובות?" שאלה.

"את כולן!"

היא הייתה בטוחה שהוא עושה ממנה צחוק, אבל בעל המלון הסביר שהאיש רציני – הוא מפיק הסרטים ארתור כהן שזכה באוסקר.

השניים ריפדו ארגז בעיתונים ושלחנו לו את כל המוזיאון והתחילנו שוב מההתחלה.

המוזיאון – טל. 052-239899 – מוכר כאתר תיירות מומלץ וזוכה למבקרים מהארץ ומהעולם. הבובות מוצגות במוזיאונים ובגלריות, באוספים פרטיים של מלכים ונשיאים מרחבי עולם. לווילהלמינה, עד לאחרונה מלכת הולנד, שבע בובות מערד, לקלינטון שתיים. השחקנית שרון סטואון היא אספנית גדולה של הבובות האלה.

* * *

איתמר אמינוף

[זה השם הנכון של מחבר הרשימה]

מה בין זילבר אריאל לאוניברסיטת אריאל?

שיעור מבוא באזרחות

כשהחרמתם את היכל התרבות באריאל, זה היה בסדר.

כשהתנגדתם לפתיחת אוניברסיטה באריאל, זה היה בסדר.

כשאוניברסיטת חיפה נמנעה להעניק תואר ד"ר כבוד לזוכה פרס נובל, פרופ' אומן, גם זה היה בסדר.

כשקראתם, דחפתם, יזמתם והסתתם לחרם אקדמי וכלכלי על ישראל, זה היה בסדר גמור.

כשהדרתם מרצים ימניים מן האקדמיה הישראלית, זה היה בסדר גמור.

כשקראתם לבגין רוצח ולשרון רוצח, גם זה היה בסדר גמור.

מה לכם כי תלינו כעת על דעותיו של אריאל זילבר???

מה לכם כי תלינו על פיטורי אדם ורטה???

טלו קורה מבין עיניכם!!! צבועים!!!

היעלה על הדעת כי מי שחרד כל כך לחופש הביטוי של אדם ורטה יסתום פיות כשמדובר על אריאל זילבר??? הייתכן כי "אבירי הצדק", יהפכו לחיות צמאות דם כשמדובר במישהו שחושב ומביע דעה שונה מדעותיהם??? האם דעה לגיטימית, תיחשב ככזו רק כשהיא חילונית שמאלנית, אך "חשוכה ומסוכנת" כשהיא דתית ימנית???

איני מסכים, אף לא עם אחת מדעותיו של אריאל זילבר, אך אני חושב שהוא ראוי לפרס מפעל חיים על יצירתו המוזיקלית, בזכות ולא בחסד. איני חושב שצריך לפטר מורה בשל דעותיו ותהיינה אלו אשר תהיינה. אך מי שמסית ומדיח כנגד דעות מסוימות, בל יתפלא, פן יירדף בשל דעותיו שלו. מי שמייצר משטרת מחשבות רודנית, כשנח לו, אל יופתע, אם ימצא עצמו תחת אותה מטרייה רודנית ביום המחרת.

השמאל הרדיקלי, מבית מדרשה של אחינועם ניני ודומיה, הפך למחולל החרמות הראשי במדינת ישראל, שונא ומקלס וסותם פיות מקצועי. השמאל הרדיקלי בישראל, הפך שופר תעמולה נוטף שקרים וארס בשירות טובי האנטישמים האירופיים. השמאל הרדיקלי בישראל הפך אנטי ציוני אדוק במקרה הטוב ואנטישמי ממש במקרה הרע. מי שעסוק מבוקר עד ערב בייזום חרמות, השמצות ודה-לגיטימציה, מפיץ שנאת חינם לכל עבר וזורע רוח, בל יתפלא אם יקצור סופה.

מגעילים... נמאסתם!!!

* * *

אלי מייזליש

ספרד

לפני 22 שנים בדיוק מלאו 500 שנה לגירוש יהודי ספרד שחל בשנה הידועה 1492, השנה שקולומבוס גילה את אמריקה והניצחון הסופי של הריקונקיסטה הספרדית בגרנדה, סילוק המוסלמים מספרד, מלחמה שנמשכה קרוב ל-300 שנים.

חוקרים מהעת החדשה, ניסו לפענח את סוד הגירוש; למה? היו אלה מספר פרופסורים חוקרי יהדות ספרד: פרופ' יצחק בער, פרופ' חיים ביינארט, ועוד שורה ארוכה של חוקרים. ביינארט שהה 25 שנים בארכיונים שבמרתפי האינקוויזיציה לאסוף מסמכים כדי לפענח את ממדי הרשע, ממדי העוול וממדי אטימות הלב של הספרדים.

לכאורה, בעיני הספרדים באותה העת, המלכה איזבלה ובעלה המלך דון פרננדו וכל היועצים מהכנסייה, הקרדינלים והאפיפיור וכן עוד שורה ארוכה של בכירי השלטון, העניין הזה לא הזיז להם. לכו לעזאזל וזהו.

מאותו יום והלאה חגגו הספרדים עם טונות של זהב ששדדו מעמי דרום-אמריקה, והמגורשים נבלעו באופוריה של ימי הביניים. תקופה חשוכה שהולידה מלחמות אין קץ.

עדיין, חוקרים רבים מנסים לפענח את סוד הגירוש. מתעקשים לגלות, מה הניע את הזוג המלכותי הנודע איזבל פלוס פרננדו לגרש את יהודי ספרד, ואין מענה.

הנימוק בצו הגירוש היה: תתנצרו. אם תתנצרו לא תגורשו. אין מידע מדוייק אכן כמה התנצרו? אין גם מידע מדוייק כמה יהודיים התגוררו אז בספרד. לא משנה. העיקר הוא, שידוע כי לפחות שליש יהודי ספרד התנצרו ונקראו בידי כל: "הנוצרים החדשים," שחלקם הוסגרו לידי האינקוויזציה ונשרפו חיים על המוקד בשל "משפטים" שאפילו סטלין לא העז לקיים.

על כל התעלומה ועל סוגיית המניע, יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, כתב העת "זמנים", גיליון מיוחד ושמו: "1492 – 500 שנה לגירוש". מיטב חוקרי האוניברסיטה בנוסף לכמה אורחים מהארץ ומחו"ל, גדשו את 120 העמודים הצפופים באות 8 זעירה ב-10 מאמרים שהם למעשה דיונים חוקרים מלאי התבוננות.

האומנם? ולא רק, אלא קריאת בוז – אולי מאוחרת, כלפי אותו שלטון ספרדי ארור, שדירדר את מצבת האוכלוסין היהודית באירופה מאות שנים אחורה בזמן ובמעמד. לולי הגירוש, טוען פרופ' מרטין גילברט במקום אחר, מיספר היהודים, בספרד בלבד, היה מגיע לכמה עשרות מיליונים.

בטור העורך[ת] כותבת עדית זרטל מילים קשות על הספרדים של אז, לא רק כלפי היהודים: "1492 היא השנה בה 'טיהרה' ספרד את עצמה מיהודיה... באקט של אדנות ויוהרה, כדי להפוך את עצמה מחברה פתוחה  ו'גדולה', ל'אישיות מעוותת ומשותקת', כך ציטוט מדברי אמריקו קסטרו [חוקר ספרדי מהמאה שעברה]. 1492 היא גם השנה אשר בה 'גילו' השליחים של מלכיה הקתולים של ספרד את מה שעתיד להיקרא 'העולם החדש'... שטרם באה על סיומה המלא, של הסתרות וכיבושים, של שיעבוד וניצול וגזל והכחדת עמים ותרבויות שלא רבות כמותה בתולדות האנושות..."

כך עדית זרטל. וככה ב-50 אלף מילים לערך ב'זמנים', מנסים החוקרים לפענח את הצופן הספרדי ותוך כדי ממלמלים על רשע, ועל זנות פילולגית טעונה בצו הגירוש ועל היעדר כל חוש של חמלה כלפי עדה מסורה ונאמנה ששירתה את המדינה פי כמה ביכולות ובכישורים מעשי ידי הנוצרים.

כיום? ספרד היא מדינה בכירה באיחוד האירופי ששבענו ממנה מרורים כל עוד לא הכירה בישראל, 38 שנים מאז שהואילה בטובה בשנת 1986 להכיר בנו – ועד אז תמיד-תמיד הצביעה נגדנו עם הערבים באו"ם. אבל, לך תדע מה קרה לה לפתע. כי אולי התברר לה שחלפנו על פניה בתמ"ג ובתל"ג פר-נפש. ואולי-אולי, יחס הנקמה הטמון עדיין אצל רוב העם יפוג, ותצמח לה טובת הנאה.

והנה, באותו רגע שהתפרסמה הידיעה כי צאצאי האברבנלים והאבלופיה והטולדנים שגורשו מטולדו, יכולים לקבל דרכון ספרדי, כל האולפנים התמלאו בכל מיני שמות "יש"! יש דרכון. סבתא שלי היתה אומרת אז על עצמה: "השימחה אוף מיין באבע!" שמחת זקנתי. מה? מה אתם רצים לעמוד בתור בקונסוליה למלא טפסים בספרדית?

אני בטוח כי בעוד 500 שנה, כשממשלת ישראל תפרסם הודעה כי כל צאצאי הטבח מהכפר קיביה רשאים לפיצויים, אף ערבי לא יתייצב ליד הקונסליה הישראלית ברמאללה. ובערבית: "מוש לאזים." לא צריך.

גירוש ספרד חרוט בלב האומה לנצח. איש לא יסלח להם אפילו גם בעוד 500 שנה נוספות. את הנעשה אין להשיב. יהודי ספרד אז לא פוצצו מסעדות ולא אוטובוסים ולא רצחו תינוק בזרועות אימו בלילה. רק הוסיפו כבוד לספרדים בהשבחת אומתם בבעלי כשרונות ובאמנויות ובנקיון כפיהם, רק שלא רצו להתפלל בכנסיות ולהצטלב.

ומי ששם זין על כל זה ומחפש את הדרכון, שייחנק.             

* * *

מתי דוד

הפוליטיקה של חופש הביטוי הסלקטיבי

לכאורה קיימת כביכול הסכמה מודעת שיש להפריד את הזכות לחופש הביטוי מהדעות והמחלוקות בפוליטיקה. ואולם דווקא רוב אלה המטיפים ודוגלים בחופש הביטוי ללא צנזורה ועריכה אידיאולוגית, הם אלה שפוסלים את חופש הביטוי מאלה שמבקרים אותם.

עקרון חופש הביטוי אצל חלק "מאנשי העילית" התדרדר והפך לחופש השיסוי והביזוי של כל אלה שלא בדעתם ולטעמם. בשם כל הערכים והעקרונות הנעלים הם תובעים לעצמם את חופש הביטוי המוחלט, אבל מונעים ופוסלים את חופש הביטוי של אחרים, שאינם ראויים לדעתם. הם תובעים את חופש הביטוי האבסולוטי לעצמם, אך מונעים זאת מזולתם.

כל פטפטת של הגיגים תמוהים, הנכתבים על-ידי אנשי רוח בעיני עצמם, הופכים לדעתם למסר של "פואמה פדגוגית", הראויה לפירסום והערכה. ואילו דעותיהם של פרופסורים ואנשי רוח המשתייכים ל"מחנה הלאומי" והדתי הן דעות של  פאשיסטים וגזענים ולא ראויים לפרסום. נוסחת חופש הביטוי של "אנשי העילית" קובעת כי אנשי השמאל בפוליטיקה הם תמיד אנשי חזון ופתרון נכון, ואילו אנשי הימין בפוליטיקה הם תמיד אנשי כישלון, חידלון וריקבון. זהו חופש הביטוי הסלקטיבי שלהם.

כל דעה ואמירה מקובעת ומיושנת של אנשי "התרבות המתקדמת" הופכת לדעתם למסר תרבותי של שלמות הומניטרית נעלה. ואילו דעותיהם של מתנגדיהם הם "סיסמאות לאומניות קיצוניות".

זהו חופש הביטוי הסלקטיבי.

מי ראוי לחופש הביטוי ומי ראוי לגינוי בעיני "הליברלים הסלקטיבים"?

פרופ' במדעי המדינה שתומך בחרם אקדמי על ישראל, ראוי לחופש הביטוי. ואילו אלה שמגנים אותו ראויים לגינוי.

מורה בישראל שמאשים את צה"ל כצבא כובש ולא מוסרי, ראוי ל"חופש הביטוי", ואילו אלה שמבקרים אותו ראויים לגינוי. אותו מורה אומר כי ישראל היא מדינה של הפלסטינים.  הוא זוכה לתצלום ענק ומאמר תמיכה בו ב"הארץ", כגיבור "פדגוגי הומניסטי".

משפטן שמאשים את ישראל בביצוע "פשעי מלחמה", ראוי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שמבקרים אותו כמסית ראויים לגינוי.

"פעיל שלום" המאשים את ישראל "כמדינה גזענית ופאשיסטית", ראוי ל"חופש הביטוי".  ואילו אלה שמבקרים אותו כמסית ראויים לגינוי.

דוקטור לפילוסופיה מדינית שנאם נגד ישראל, בכנס הזדהות עם הנאכבה (האסון) הפלסטיני זכאי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שמאשימים אותו כמשת"פ של אויבינו ראויים לגינוי.

זמרת פוליטית מאוד ידועה, ששרה לכבודו של האפיפיור הקתולי והשמיטה "קטע פוליטי" משירה של נעמי שמר, בהופעה אחרת, ראויה ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שלא מעריכים אותה ואת זמרתה ראויים לגינוי.

פרופסורית לחינוך שמארגנת ומשתתפת בכנס הזדהות עם הפלסטינים באירופה, דווקא ביום העצמאות בישראל, זכאית "לחופש הביטוי". ואילו מתנגדיה כאן בארץ שרואים בה משתפ"ית עם אויבינו ראויים לגינוי.

עיתונאי "לוחם שלום" ידוע, שמפרסם יום יום מאמרים המאשימים את ישראל ואת צה"ל בביצוע כל הזוועות האיומות נגד הפלסטינים ופוסק שישראל היא מדינה פאשיסטית ומצורעת – זכאי ל"חופש הביטוי". ואילו אלה שרואים בו תועמלן של אויבינו היושב בתוכנו וכותב נגדנו, ראויים לגינוי ולא לחופש הביטוי והתגובה נגדו, בעיתון "הארץ" בו הוא כותב.

אמן עיצוב ידוע פירסם בעיתונות כרזות שטנה ארסיות נגד בנימין נתניהו ואריק שרון והשווה אותם לרודנים איומים בהיסטוריה. הוא זכה ב"חופש הביטוי" ואפילו בפרס ישראל, אולם מבקריו ראויים רק לגינוי.

כך השמאל התרבותי והפוליטי הקיצוני מנותק מהרוב בשמאל ובימין. הקומיסרים של התרבות מטיפים לפלורליזם תרבותי ולחופש הביטוי, כביכול לכולם, בתנאי שהוא תואם את דעתם וטעמם. כל ביטוי וכל דעה שאינה על פי "הקריטריונים" של אלה שהמליכו עצמם ל"פוסקי הדור" – אינה לגיטימית ואינה ראויה בעיני שליחי "התרבות המתקדמת".

צביעות והתנשאות של חבורת מנופחים כלפי כל סביבתם. כל החבורה הזו של השמאל הקיצוני בפוליטיקה ובתרבות, המשוכנע שהוא התגלמות התבונה והחוכמה המושלמת, עדיין לא השלים עם העובדה שהוא מנותק ולא מקובל על הרוב הנורמטיבי והפטריוטי גם בשמאל הציוני וגם בימין הלאומי.

* * *

נורית הדרי

על ספרו של שלום וייס

"צלם אנוש – שלושה דורות מנסים להבין"

פרדס, חיפה, 2013

ניסיון להגדיר את הספר הזה יתקל בקושי מסוים: לכאורה זהו "ספר על השואה" אך בפועל הוא הרבה יותר מזה. הוא נושא תכונה "רימונית" כיוון שהוא עשיר בתימות, עשיר בתיאורים של עידנים טרום ופוסט שואתיים  והוא מותיר בנפש חותם הרבה יותר מורכב וצבעוני מאשר  תיאור צליחתה של התופת, השרידה והאפשרות הפיסית, מנטלית ופסיכולוגית להישאר בחיים לאחריה.

הספר מכיל תוספות ייחודיות שערכן לא יסולא בפז: תיאור מפורט, רב גוני ומלא קסם של הקהילה האורתודוכסית בהונגריה שנים ספורות לפני פרוץ המלחמה – שנכתב על בסיס זיכרונות ילדותו של המחבר.  יש בכך מעין תיעוד נדיר ומיוחד במינו לעולם שהיה ואיננו: החל מתיאור חי ומפורט של הרחובות, החצרות, בתי הכנסת והמרחבים הפתוחים שנדמים חיים ואמיתיים לעיני הקורא ומלווים באיוריו של המחבר ששורטטו על בסיס הזיכרון, וכלה בתיאור המחלוקות המורכבות של העולם היהודי המתמודד מול דרישות לרפורמות ברוח ההשכלה  והמודרנה (הניאולוגים) ומול ההצעה לחיים חילוניים ולאומיים של הציונות. תערובת נפלאה ומזוגה ביד אמן של הפרטי והציבורי, הקהילתי והפוליטי, כשכולם יחד ארוגים בתוך שפה אופיינית, מתובלת בפסוקים ובציטוטים ועמוסה במראי מקום מפורטים לכל ניב וביטוי בשפה העברית  המבוסס על הכתובים.

גם האישי מקבל מקום נרחב ופורש בפני הקורא את חיי המשפחה היהודית, שעם היותם ארוגים היטב בחיי הקהילה הדתית – נותר מקום ומרחב לשובבות ילדותית ולמעשי קונדס. מתיאוריו של וייס את ילדותו בוקעים שמחה וחדווה גם כשהוא מתאר את עונייה של המשפחה ואת אורחות החיים הפשוטים להפליא המאפיינים את המעמד הנמוך בקהילה. הפרק על הילדות ארוך וכל כך מפורט עד כי נראה שהמחבר מבקש להשתהות שם עוד ועוד – להביא עוד סיפור, עוד אנקדוטה, להזכיר עוד אישה מוכת גורל, עוד נווד משונה שהזדמן, עוד דמות שאפשר לתאר, לאפשר לה חיים, תנועה, הבעה ולהעניק לה מראה אנושי עטוף בהומור ובחמלה אינסופית.

וייס אינו חוסך דברי ביקורת קשים על כמה מאנשי העיירה ואף על התנהלותם של רבני הקהילה ומנהיגיה מול צוק העיתים של המלחמה – אבל הרושם שנותר קבוע אצל הקורא – וזאת לטעמי גדולתו ועוצמתו של הספר –  הוא אותו מבט אנושי שאינו דווקא מבטה השיפוטי של "ההיסטוריה" אלא מבטו של ילד ואיש שנותר עמוס אהבת אדם גם אחרי שעיירת הילדות עם שלל דמויותיה נמחתה לתמיד.

כשווייס מגיע לאושוויץ עם אחיו אברהם – משתנה הנימה ונדמה כאילו קולו של "המספר" נעשה שטוח, חלול ומונוטוני. נדמה כאילו הפרק על השואה נכתב על ידי תודעה שונה שסוקרת את פני השטח מתוך ניסיון לא להרגיש, ולצמצם את עצמה למשימה אחת בלבד.

למסע המסויט ברכבת והמפגש עם "הרמפה" – אובייקטים כל כך  מקושרים עם השואה – מתלווה תהליך ניתוקה והשלתה  של הנפש מכל החלקים העלולים להפריע במשימת ההישרדות. וייס מצליח להעביר באופן מצמרר איך בתוך החורבן המוחלט של כל מה שמוכר כאנושי – מצטמצמת ההווייה לדבר אחד בלבד: מציאת אוכל. כל התודעה מכוונת אך ורק לרגע הנתון, ולפיכך תיאורה של אושויץ הפוך לחלוטין לריבוד, למגוון ולחיוּת של חיי העיירה: הוא תיאור של רגעים בודדים שנטבעו בזיכרון בתוך חומר אפור ומר של שיגרה שחשיבה או תחושה לגביה פירושה היחלשות ומוות. אם אתה חושב ומרגיש באושוויץ, אתה עתיד להפוך ל"מוזלמן" ולסיים כהרף עין  את חייך.

נדמה שהפרק על אושוויץ נכתב מתוך תודעה שמבקשת מענה לשאלה שמהדהדת לאורך כל הספר: "איך שרדת את השואה...?" –והתשובה לשאלה זו ניתנת בסופו של דבר בחלקו הרביעי של הספר – כתשובה לשאלותיהם של בנותיו ונכדיו, והיא מסמרת שיער באקסיסטנציאליזם הנובע ממנה:

"בזכות המקריות..." עונה וייס,  וכאילו מסרב, בתשובתו זו, לקחת  לעצמו נקודות זכות אינדיבידואליות  או לייחס לעצמו סגולות מיוחדות במינן, אלא מניח את עיקר ההסבר על היסוד החמקמק וחסר ההסבר של השרירותיות.

מסתבר שכאשר אדם כל כך קרוב למוות כך שכל נשימה שהוא לוקח עלולה להיות נשימתו האחרונה, אי אפשר להשתמש ב"סיבתיות" בניסיון להבין את הישארותו בחיים. כמו לומר שהכלים האנושיים של הבנה במונחי סיבה ותוצאה לא באמת יסייעו כדי לספק הסבר למה שהיה "שם",  אולי משום כך  "מנסים להבין" הוא שמו של הפרק הרביעי בספר והוא מוקדש לשאלותיהם של הבנות והנכדים של וייס המסודרים על פי פרקי החלקים הראשונים של הספר.

בחלק החמישי נשמעים קולות מיוחדים במינם שמבקשים לספר לאבא, לסבא ולעולם איך זה "לגדול עם הניצול," כמו לומר שהשואה לא הסתיימה בעצם בדור שחווה אותה. משהו ממנה המשיך לחלחל אל בנותיו של וייס ואפילו הגיע לנכדיו. היא ממשיכה להיות נוכחת גם בעולמן של הבנות אילנה ורבקה ובעולמם של הנכדים – ערן ונועה טייכר ותמר ודניאלה וורבר. הקולות היחודיים הללו של הדור השני והשלישי מספרים איך מתקבעת השואה בתוך ההוויה הנפשית, בתוך השפה, בתוך עולם המושגים והאסוציאציות, גם בלי להיות סובייקטים החווים את האירועים בזמן התהוותם.

לגדול עם הניצול פירושו, למשל, לגדול עם היעדר זכאות אפריורי לסבל... כי איזה סבל אנושי יומיומי יכול להתקיים ליד סבלם של הורים שעברו את הגרוע מכול? איזה עצב "קטן" של ילדה או נערה יכול לבקש הכרה ליד האבל האינסופי על אינספור אהובים, מכרים וקרובים מתים?

קולו של הדור השני נשמע רפה כקולו של דור שהגיע כשמעשה בניין הארץ כבר נעשה על ידי ההורים. שום דבר גדול באמת לא יכול לעמוד ליד סיפור הישרדותו של העם בשואה והשתתפותו ההירואית בתקומת המדינה ובבניינה. ואולי, נדמה שמה שנותר לדור השני הוא להיות אסיר תודה, לגרום אך שמחה ונחת ולטפל במסירות בהורים. הדור השלישי נשמע מתוך הספר אקטיבי ונחוש ביחס ל"מורשת האנושית" של חוויות הסב: ההחלטה לעבור לצמחונות, למשל, מחוברת אצל נכדתו של וייס לגילוי אמפטיה וחמלה כלפי אומללותן של חיות החווה הכלואות, צפופות וממוספרות בכלוביהן.

הילדים שלי, מצד אביהם, הם דור שלישי. קולן של אילנה ורבקה סייע לי  להבין את גודל המשא של כתפי אביהם שכדברי אילנה טייכר נושא בתודעתו "בית עלמין שלם."

אחת התרומות המשמעויותיות ביותר בספר הזה על גילגולי קולות הדור שבו היא ההבנה העמוקה שמתפתחת למשמעות המרפאת של החמלה והסולידריות האנושית. כי בסופו של דבר גם אם ההישארות בחיים היא תולדה של מקריות – הרי היא חייבת לפגוש שם משהו שקשור למוטיבציה לחיות. משהו שקשור לזולת. שלום וייס מעיר כי ללא אחיו אברהם הוא לא היה שורד את מחנה המוות. והנה משהו שאפשר שוב ושוב לנסות ולהבין – מהו תפקידה של אהבת האדם ביכולת שלנו לצלוח את הגרועה שבחוויות האנושיות.

הספר הזה אינו משאיר מקום אלא לתשובה – הכול. פרימו לוי, פאול צלאן – שניהם כתבו על השואה, ביטאו אותה באמנותם ובסופו של דבר התאבדו. והנה, לצד המקריות הטהורה צומח משהו נוסף – ציוד נפשי הכרחי מאין כמותו שהמקריות לא יכולה בלעדיו: כדי לשרוד צריך לאהוב, לחמול ולדבוק באנושיותך.

* * *

אהוד בן עזר

מסעותיי עם נשים

רומאן

בהוצאת ספרי מקור, 2013, 237 עמ'

פרסום בהמשכים

את הספר המודפס אפשר עדיין לרכוש בחנויות הספרים

או באמצעות המכתב העיתי

פרק עשרים וארבעה

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים

תמו אך לא הסתיימו מסעותיי עם נשים, אלא שכוחותיי השכליים הולכים ונחלשים, ואצבעותיי שעל הקלידים כמעט התאבנו. הנה שלושה שירים שכתבתי בימי זיקנותי, כל עוד זיכרוני לא בוגד בי:

שיר לאהובותיי המתות

האהובות המתות שלי

עדיין מגרות אותי

כאילו רק אתמול

מוללתי את פטמות

שדיהן המושלמים

והדובדבנים שלהם

תפחו בפי כמו מותק

כמו מותק מאוד

עומד לי כשאני חושב על

האהובות המתות שלי 

והלא הן כבר רק

שלדים ואין בשר על

חלקת חזן הצח 

שהיה משאת נפשי

יקרו לי זיכרונות שדיכן

אהובותיי המתות

משיָקרו לי רגבי עפרכן

באדמת מולדת

ובחלומותיי אני ממשיך

לזיין אתכן ואתן

חיות ואני מאושר

ורק יודע שאם

זה היה להיפך

אתן לא הייתן נזכרות

בי כלל. כּוּסִיוֹת.

*

ואני לא האמנתי למראה עיניי

החברה הכי טובה שלי היתה רותי

כחולת עיניים וזהובת שיער

מותק של ילדה

היינו בני שלוש או ארבע

טרם גורשנו מגן עדן

טרם למדנו להבחין בין טוב לרע

ובין זכר לנקבה

שיחקנו לבד בחצר הגדולה

בין עץ הזית ללול התרנגולות

שהיו לנות מדי לילה על מוט

ברופא וחולָה ואולי באבא ואימא

קודם אני הורדתי את

מכנסי ההתעמלות הקצרים

וראו שיש לי פִּיפִּי קטן

כמעט כמו שיש לי היום

כדי שנשחק בלמדוד את החום

אחר כך רותי הורידה בבת אחת

שנראה את הפיפי שלה

עמדה ופתאום אין לה פיפי

רק רמז דק של חריץ בגוף למטה

כמו תחת קטנטן לבן וחלק

ואני לא האמנתי למראה עיניי

הלב הקטן שלי פירפר בהפתעה

אוי אוי אוי אוי אוי

הלא לכל ילד יש פיפי

איך אפשר להיות בן אדם בלי פיפי

הלא אין הבדל בין ילד לילדה

והנה הבדל בכל זאת יש

ככה זה אצלנו הבנות

התנצלה רותי כחולת העיניים

וזהובת השיער כאילו ממש בזה הרגע

איבדה את הפיפי שלה אבל היא כבר

לא היתה חברה שלי מפני שידעתי

שאין לה אבל טרם ידעתי שכל חיי

אתגעגע להגיע לַאֵין לה שלה

ולחריץ של כל האין להן פיפי האחרות.

*

ואיך אוכל לחתום את סיפורי, שכמו שאתם רואים – אין לו סוף הולם ובוודאי שהוא לא בעל משמעות רוחנית שאותה היה הוגה משורר חכם ממני – איך אוכל ללא השיר שכתבתי בשיירי כוחותיי  השכליים ושלחתי לידידי הטוב הסופר אהוד בן עזר במלאת לו שבעים ושבע שנים:

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

במלאת למלך דוד שבעים ושבע

הביאו אליו לחגוג את אשתו הזקנה בת-שבע

נזדעק האריה הקשיש ושאג:

"אני רוצה את אבישג!

אמנם בשביל מה כבר אין לי כל כך מושג

אבל אני רוצה את אבישג!"

חיפשו אותה בכל הממלכה

איש לא ידע לאן השרמוטה הלכה

לבסוף מצאו בבית מחסה את אבישג

אשר מרוב שימוש תוקפה כבר פג

דוד המאוהב הושיב אותה על הברכיים

אבל אויה! – כי משניהם יצאו רק מים!

"תביאי לי חיתול!" צעק המלך לבת-שבע:

"זו לא בושה – גברים בגילי נוזלים מן הטבע!"

לקחה בת שבע שמיכה ענקית

עטפה את המלך כמו בשקית

הכניסה שמה גם את אבישג

וזרקה את שניהם מן הגג!

3.4.13

סוף הרומאן

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* [רץ באינטרנט]. ראיון עם ביבי בטלוויזיה הבריטית. המראיין שאל כיצד הוא מסביר שיותר אזרחים לבנונים נהרגו מאזרחים ישראלים.

ביבי אמר לו :"אתה לא רוצה באמת ללכת בכיוון הזה?"

המראיין נפל בפח ושאל: "למה לא?"

וביבי ענה: "כי יותר אזרחים גרמניים נהרגו במלחמת העולם השנייה מאשר אנגלים ואמריקאים גם יחד, ואין ויכוח שזה נבע בגלל התוקפנות של גרמניה. ובנוסף אנגליה, בתגובה ל'בליץ' – הפציצה ומחקה את העיר הגרמנית דרזדן. ואני רוצה להזכיר לך שבשנת 1944, כשהבריטים רצו להפציץ את מטה הגסטפו בקופנהאגן, הטייסים שלכם החטיאו ושרפו בית חולים לילדים עם שמונים ושלושה ילדים דניים בתוכו..."

המראיין נדם.

כמה חבל שלא מנצלים יותר את הכישרון הזה של ביבי בשירות ההסברה שלנו, ושהטלוויזיה שלנו לא מראה את זה יותר.

* סופר נידח שלום, אלי מייזליש כותב במאמרו "החרם? איזה משחק מחורבן" (גיליון מס' 916) כי "כל תינוק יודע כי ה'חרם' זה קשקוש. אין חרם. נקודה."

אכן אין חרם על מדינת ישראל. יש חרם אירופאי חלקי של רשתות שיווק שמחרימות תוצרת שמקורה בהתנחלויות בגדה. ייצוא פלפלים וענבים מהבקעה נפגע. יצואן פלפלים דיווח שהוא נאלץ לייצא את תוצרתו לרוסיה, במחירים נמוכים יותר מהמחירים שהיה מקבל במערב אירופה. מגדל ענבים מהבקעה דיווח שבלית ברירה עקר את מטע הגפנים שלו. התעלמות מהמציאות העגומה אינה פיתרון. גם מדיניות הטרנספר הכפוי – הריסת הכפר "עין אל חילווה" בצפון בקעת הירדן, אינה מסייעת לדמותה של ישראל באירופה.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אני מאוד-מאוד משתתף בצערך על כך ש"החרם" כמעט שאינו מורגש!

* לעורך חב"ע, אודי היקר. כיף גדול לקרוא את העיתון.  תמיד יש חומר רענן ומרתק. להמשיך ולא להרפות!

עמוס גורן

* "אדגר אלן: יש רק שני סוגים של גְנֵבות וגנבים: אני ואתה." עם המשפט המוזר הזה התעוררנו מחלום שלשום בבוקר.

* אהוד בוקר טוב, אהבתי את תגובתך למאקמה "מים חיים" של יוסי גמזו.

ריקה ברקוביץ

* בתגובה לגב׳ נעמי רז, ("צה״ל כצבא כיבוש"), חשבתי לקיים בה ״אל תען כסיל כאיוולתו.״ – אך מאידך לפעמים בקיצור רב יש לקיים ״ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו...״ – נאמר בלשון החכם (מכל אדם). אנשים אלו חיים בעולם הדמיון שאין מִשְׁלו.

״אם תכתוש את האוויל במכתש ... לא תסור מעליו איוולתו.״ 

האמור לעיל מכוון לגברים ונשים כאחד ובלבד שמבחינתם צה״ל צבא כיבוש ודיכוי.

בברכה

משה בן ברוך

* לאורי הייטנר, על אמנים, סטיות וחרמות. מי שמתיר את דמם של הומואים – מדבר נגדם ונותן לגיטיציה לתקוף אותם – כמו מאיר אריאל, אריאל זילבר, ועוד כמה חשוכים, לא יהיה קונצנזוס. התגובה על הדברים היתה חריפה, בצדק. כי אחר-כך שמעתי על עלבונות, ביזוי וקריאות גנאי איומות נגד הומואים, ואפילו על אלימות פיזית קשה, נוסף למילולית. וכך גם עד היום – כי המסרים הנוראיים שלהם נגד בני-אדם באשר הם, חילחלו לאחרים.

לו היה לך בן הומו או בת לסבית, שאתה אוהב אותם ומקבל אותם כמו שהם, אולי היית פחות סלחן למתקפה עליהם ומבין יותר את ה"עליהום" נגד בני-אדם יקרים בדיוק כמו על ה"אריאלים".     

 איילה זמרוני

* אהוד בוקר טוב, מזמן מזמן כתבתי לך שמגילותיו של אורי הייטנר הן מעייפות וחבל שהוא לא מתמצת...

רק טוב,

רות כץ ירדני

* לאהוד שלום, ברכות ליום ההולדת התשיעי. ההתמדה שלך מעוררת הערכה והערצה ממש! והעיקר – התוכן מגוון ומרתק.

ד"ר מרדכי נאור

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אבו מאזן, הוא מחמוד עבאס קטוע אצבע ביד (אצבעו נקטעה לו בחלון מכוניתו כאשר נס בבהלה מרצועת עזה שנפלה בידי אחיו הפלסטינים מהחמאס שניסו אז לרצוח אותו, נס אל מדינת המוקטעה שלו) – אבו מאזן זה מכריז שאף שנולד בצפת ומשפחתו נטועה שם מדורי-דורות – אין הוא תובע לשוב לשם.

ואכן הוא יודע מה הוא אומר, ולמה: כבר לפני 180 שנה, בשנת 1834, שחטו ורצחו באכזריות אבות-אבותיו הערבים תושבי העיר והסביבה חלק ניכר מיהודי צפת – כמתואר בפירוט ב"ספר קורות העיתים" של מנחם מנדל מקמיניץ ובספרו של אהוד בן עזר "והארץ תרעד".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,575 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל