גיליון מס' 918

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז באדר א' תשע"ד, 17 בפברואר 2014

עם הצרופה "שיח הזהויות של יהודי ערב– מגזענות אנטי-אשכנזית לאנטישמיות קלסית ולאנטי-ציונות" מאת נעמן כהן.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל הָעֹנִי בַּלֵּילוֹת שֶל חֹרֶף זֶה. // אבי ליפסקי: גדעון ואני. // 9 שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם. // באבל על מותו של המנצח הבינלאומי, בן פתח-תקווה אליקום שפירא, יליד 1926. // יפעת נבו: עם אליקום שפירא, "מן הצ'יזבטרון אל הפילהרמונית", נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 5 באפריל 1970. // דרור אֵידָר: גורשנו מבתינו כדי לשוב אל הבית. [ציטוט]. // אורית ברנר: תפילה בעירום. // אורי הייטנר: 1. אחמד טיבי והשיח הילידי. 2. צרור הערות 16.2.14. // אהוד בן עזר: על "יפן במבט אישי" מאת בן-עמי שילוני. // מרדכי קידר: תוכנית החלוקה. [ציטוט]. // מרדכי נאור: שעתיים עם יזהר: שיחה שראשיתה קשה וסופה טוב במרפסת ביתו של מחבר "ימי צקלג" בשנת 1958. [ציטוט]. // יובל ברנדשטטר: הפרידה מאירופה. [ציטוט]. // אוריה באר: שירלי טמפל. // תקוה וינשטוק: שירלי טמפל. // אהוד בן עזר: "רקוויאם פולני" של פנדרצקי ובניצוחו, בפילהרמונית הישראלית. // יצחק שויגר: מסע בקובה, גן העדן הקומוניסטי. // יוסף עברון ז"ל: לא זכרו דבר לא למדו דבר. [ציטוט]. // מרדכי בן חורין על ועידת מינכן ב-1938. // יוסף אורן: "עת דודים" – רומאן במסורת הסיפור הציוני. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה עַל הָעֹנִי בַּלֵּילוֹת שֶל חֹרֶף זֶה

הַקֹּר הַזֶּה שֶרִשְעוּתוֹ פּוֹגֶשֶת

כָּל לֵיל סַגְרִיר שִנַּיִם מְנַקְּשוֹת

שֶל יֶלֶד-עֹנִי שֶאִמּוֹ נוֹאֶשֶת

וְשֶאָבִיו, בָּעֲבוֹדוֹת קָשוֹת

גוֹמֵר אֶת בְּרִיאוּתוֹ הַמִּתְרוֹשֶשֶת

אַךְ לֹא גוֹמֵר שוּם חֹדֶש בְּלִי שֶשּוֹט-

הַדְּחָק מַזְכִּיר כִּי אֵין מִפְלָט מֵרֶשֶת

עָנְיָן שֶל הַשְּכָבוֹת הַחֲלָשוֹת, –

הַקֹּר הַזֶּה שֶדְּקִירָתוֹ מֻרְגֶּשֶת

בְּחֹרֶף זֶה, מָרָה וַאֲנוּשָה,

מֵעִיד לֹא רַק עַל חֹרֶף דַּל בְּגֶשֶם

כִּי אִם סוֹף-סוֹף גַּם עַל חֶסְרוֹן-בּוּשָה

שֶל אֶרֶץ שֶאֵינֶנָּה מִתְבַּיֶּשֶת

בַּמֶּה שֶמְּכַרְסֵם בָּהּ עַד שָרְשָהּ.

מֻמְחֵי עוֹלַם-הַחַי, שֶבְּמַפְגִּיעַ

מַתְרִים בָּנוּ שֶלֹּא נִפְתֶּה לִנְחֹל

אֶת הַטָּעוּת הַקְּלָסִית שֶעַל פִּיהָ

טוֹמְנוֹת בְּנוֹת-יַּעֲנָה רֹאשָן בַּחוֹל

אוֹמְרִים כִּי הַמִּנְהָג הַזֶּה הַכְּרוֹנִי

נָפוֹץ דַּוְקָא בְּסוּג שֶל בְּנֵי-אָדָם

הַטּוֹעֲנִים בְּאֹפֶן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

(כִּי הֵם עַצְמָם שְׂבֵעִים וּמֵעוֹדָם

לֹא חָשוּ עַל בְּשָׂרָם מַחְסוֹר דְּרָקוֹנִי

בְּכָל גּוּפָם, נַפְשָם וּמְאֹדָם

כְּמוֹ עָוֶל, כְּמוֹ קִפּוּחַ וּכְמוֹ עֹנִי)

כִּי אֵין דַּלּוּת בָּאָרֶץ, לָהָדָ"ם.

וְכָךְ גַּם, לֹא מִזְּמַן, לִמְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ

מַנְכַּ"ל מִשְׂרַד הָרְוָחָה טָרַח

לִטְעֹן כִּי עֹנִי שֶל קְטִינִים אֵינֶנּוּ

קַיָּם בְּיִשְרָאֵל, עוֹרְבָא פָּרַח –

בְּעוֹד שֶפֶּתַע, בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה

קָבְעָה, כְּשֶאֶת עֵינֶיהָ לֹא עָצְמָה

הַמּוֹעָצָה לְמַעַן שְלוֹם הַיֶּלֶד

כִּי הַמְּדִינָה פּוֹרֶקֶת מֵעַצְמָהּ

אַחְרָיוּתָהּ לִבְנֵי-הַקִּפּוּחִים פֹּה

שֶל אִי סִכּוּי וְהִזְדַּמְּנוּת שָוָה

שֶלֹּא כְּמוֹ זֹאת שֶל בְּנֵי-הַטִּפּוּחִים פֹּה

שֶלֹּא רוֹאִים מִמֶּטֶר אֶת טִיבָהּ

שֶל אַפְלָיָה שֶבָּהּ פּוֹרְחִים בְּעֶצֶם

עַל מַשְׂכְּרוֹת-עָתֵק, מְנַהֲלִים

שֶכֶּשֶל נִהוּלִי שֶבּוֹ הֵם סְפֵּצִים

הוֹרֵס חֶבְרוֹת-עָנָק, בָּתֵּי-חוֹלִים

וְאֶת חָסְנָהּ הַמּוּסָרִי שֶל אֶרֶץ

מֻכַּת קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי

שֶהַמִּמְסָד אֵינוֹ עוֹמֵד בַּפֶּרֶץ

לִבְלֹם אֶת יִשּׂוּמוֹ הָאַכְזָרִי.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ הִנֵּה הוֹדִיעַ

דִוּוּ"חַ שֶל בִּטּוּחַ לְאֻמִּי

כִּי עֹל-גְּזֵרוֹת-תַּקְצִיב-חָדָש מַגְבִּיהַּ

אֶת רַף דַּלּוּת הַסֶּקְטוֹר (אֶלָּא מִי?)

שֶל אֵלֶּה שֶשְּׂכָרָם הַטְּרָגִי-קוֹמִי

הוּא שְׂכַר-חֶרְפָּה מַשְפִּיל מַמָּש כָּל יוֹם

וּמַצָּבָם הַסּוֹצְיוֹ-אֵקוֹנוֹמִי

כָּלוּא בְּסַד הָעֹנִי הָאָיֹם

וְשַׂר-אוֹצָר שֶבְּמֶחְוָה שֶל חֶשֶׂף

מוּמָיו שֶל תָּ'אצֶ'רִיזְם מֶמְשַלְתִּי

שָאַל לִפְנֵי בְּחִירוֹת: "אֵיפֹה הַכֶּסֶף?" –

כַּיּוֹם, שֶהוּא בִּסְטָטוּס מַמְלַכְתִּי,

מוֹרִיד פֹּה אֶל מִתַּחַת קַו-הָעֹנִי

שְלוֹשִים וַחֲמִשָּה אַלְפֵי קְטִינִים

שָעָה שֶקֹּמֶץ בַּעֲלֵי מִילְיוֹנִים

תּוֹפְחִים עַל חֶשְבּוֹנָם וְנֶהֱנִים

מִן הָעֻבְדָּה הַוַּדָּאִית שֶכֹּבֶד

אוֹתָן גְּזֵרוֹת מוֹרִיד כָּאן לְטִמְיוֹן

דַּלִּים גְּזוּלִים, בִּמְקוֹם שֶדִּין יִקֹּב אֶת

הַר רְוָחָיו שֶל עֲשִׂירוֹן עֶלְיוֹן.

וּמִי שֶיֵּש בּוֹ קְצָת מַצְפּוּן וְיֹשֶר

צָרִיךְ לִזְעֹק זֹאת דּוּגְרִי, בְּקוֹל רָם

שֶחֶבֶר נַצְלָנֵי שְעַת-הַכֹּשֶר

שֶל טְרוֹם-בְּחִירוֹת, עֵת בְּפִיהֶם הֻחְרַם

הַפַּעַר הַגָּדֵל בֵּין מִי שֶיֵּש לוֹ

וּמִי שֶאֵין לוֹ שוּם קִיּוּם אַחֵר

מִלְּבַד דַּלּוּת – חַיָּב לְהִתְבַּיֵּש לוֹ

בַּמֶּה שֶהֵם בָּגְדוּ בּוֹ בַּבּוֹחֵר

כְּשֶהֵם מָכְרוּ לוֹ בְּלוֹף מְתַעֲתֵעַ

בְּאֶרֶץ שֶשִּעוּר דַּלֶּיהָ רָב

וּכְבָר הוּא הַגָּדוֹל בֵּין אַרְצוֹתֶיהָ

שֶל כַּלְכָּלַת אֻמּוֹת הַמַּעֲרָב.

וְלֹא יוֹעִילוּ הַכְחָשוֹת-הַהֶבֶל

שֶל אֵלֶּה הַטּוֹמְנִים רֹאשָם בַּחוֹל,

רַק קָרְבְּנוֹת הָעֹנִי וְהַסֵּבֶל

חָשִים מָה שֶעָלָיו כָּאן אֵין לִמְחֹל

וְרַק מִי שֶאוֹהֵב בְּלֵב וָנֶפֶש

אֶת הַמְּדִינָה הַזֹּאת יוֹדֵעַ שֶ-

מִי שֶרוֹאֶה בָּהּ עָוֶל, מוּם אוֹ רֶפֶש

אַף פַּעַם לֹא שוֹתֵק וְלֹא מַחְשֶה.

* * *

אבי ליפסקי

גדעון ואני

אימא של גדעון, חברי הטוב, קראה לו גידו, בהשמטת הנון ובמבטא גרמני כבד. בביתו דיברו רק גרמנית, כמו בביתי, אך אנו הילדים דיברנו בינינו עברית. לאימא של גדעון קראו שמיזי, במילעל. שמיזי, אישה גדולה עם סבר פנים עצוב ושיער בלונדיני לא ארוך ומרושל, היתה תופרת חזיות במידות גדולות, ללקוחותיה הייקיות המדושנות. לא פעם יצא לי, כילד, לצפות בזוג שדיים לבן וענק, נמדד בסלון, על ידי שמיזי, כדי שייטיב להידחס לחזייה ורדרדה או צהבהבה, שנרכסה מאחור עם שרוכים ארוכים, שזורים ומהודקים בחוזקה ובסבל לאורך הגב, כשהם יוצרים שורה ארוכה של מעויינים שגודלם משתנה לפי מידת ההידוק והשומן. חזיות כאלה אי אפשר ללבוש לבד. מעניין איך התנהל בוקר של זוג, שנדרש לשיתוף פעולה אינטימי כזה, לפני יציאה לעבודה, או בערב שלפני הליכה לקונצרט.

שמיזי הגדולה היתה נשואה לפולדי הקטן. ייקה נמוך קומה ועגלגל עם קרחת ותספורת בן-גוריונית, שפם והליכה של צ'ארלי צ'פלין. פולדי היה ארכיטקט, עצבני וקשוח כלפי ילדיו, שתמיד מיהר לאן שהוא. היה לו משרד ברחוב הס, לא רחוק מבית ביאליק. היה לו גם אופנוע שחור עם סירה, שחנה ברחוב חברון, דליל המכוניות, שבו גרנו. בימי החורף, כשדהר על אופנועו הרועש, חבש פולדי כובע עור עם אוזניות מרופדות בצמר, כמו של טייסים במלחמת העולם הראשונה. איתי הוא אף פעם לא דיבר. אפילו את שמי לא זכר. פעם כשהיה צריך להזכיר אותי, בשיחת נזיפה עם גדעון, קרא לי דר דינקסט, שפירושו בגרמנית – הדבר הזה או היצור הזה.

רחוב חברון היה המגרש הביתי שלנו. הוא היה גם מקום מקלט או מפלט מלחצי הבית והצרות במשפחה. קראנו לו "הרחוב". אתה בא לרחוב, או נפגש ברחוב, היו משפטים תדירים. יכולנו לשחק שם "פינות", שם של משחק כדור שבוטא במלעיל. שני ילדים עומדים זה מול זה ומנסים לפגוע עם הכדור בפינת המדרכה שמולם, כדי  שזה ינתר חזרה לזורק בקשת, ויזכה אותו בנקודה, גאווה וסיפוק. גדעון היה טוב בפינות ואני הרבה פחות. הירבתי לצפות  בו ובמשחקים האחרים. שיחקתי רק כשהיינו רק שנינו ברחוב. כשעברה ברחוב מכונית, היה על הנהג לעמול, בצפירות ותחנונים, כדי להזיז את קבוצות הילדים, שראו בכביש את מגרש המשחקים שלהם.

כדורגל היה אפשר לשחק לאורך הרחוב, כאשר גבולות השערים היו אבני שפת המדרכה בשני קצוות קטע הרחוב, שהיה פנוי ממכוניות חונות. לעיתים נחת הכדור באיזושהי מרפסת בקומה נמוכה, ואם לא נשמע פיצפוץ זכוכיות, היו בוחרים בגדעון, מקטני המשחקים, לבקש את הכדור מדיירי הדירה. היתה לו יכולת לפרוץ בבכי ללא סיבה. בדרך כלל היה חוזר אלינו, מחייך עם הכדור ביד אחת ופרוסת עוגה בשנייה. כשהדיירים לא היו בבית, היתה הבעייה נפתרת בצורה ספורטיבית, על ידי טיפוס למרפסת. גדעון הקטן והרזה היה מטפס ידוע. אני אף פעם לא טיפסתי וגם במשחק הכדורגל השתתפתי רק כשהיה צריך להשלים למספר זוגי של ילדים. כששני טובי השחקנים בחרו לסירוגין את השחקנים שלהם, הייתי נבחר אחרון.

חצרות הבתים היו מחוברות ביניהן בחומות אבנים או גדרות פרוצים. מים שתינו מהברזים בחצרות. כשהחלו בעלי הבתים להחליף את ראשי הברזים בכאלה, שאי אפשר לפתוח אותם ביד, התמקם בכיסנו דרך קבע מפתח ברזים. במקומות מחבוא בחצרות יצרנו מחסני נשק של מקלות בגודל של כידון או חרב ושאר אביזרי מלחמה. כשהגיע ל"ג בעומר, כותתו חרבות העץ שלנו לגחלים במדורות עמוסות הקרטושקס, שנקשרו בחוט ברזל מאוצרות המחסן.

המכולת של טננבאום היתה מקור לדברי מתיקה שחלקם נקנו בכסף, גרושים ומילים, וחלקם במשיכה. גם לטננבאום גבה הקומה וארוך החוטם היה קשה, כך חשבנו, להבחין בידו הקטנה של זאטוט כמוני, הנשלחת לעבר שק המשמשים המיובשים, ממש מתחת לאפו, בעוד גדעון חוקר אותו על מחירו של מוצר המונח מאחוריו על מדף. לממתקים הגנובים, שטעמם מתוק כפליים, בא הקץ כשטננבאום אסר על גדעון ועליי להיכנס יחד כצוות למכולת.

את רעבוננו שברנו באוכל רחוב מגוון. האמיצים שבינינו היו נצמדים לאחורי העגלה רתומה לסוס, שהובילה ככרות לחם טריים למכולות. הם היו פותחים את הדלת האחורית, תוך כדי תנועה, כשזו אינה בטווח ראייתו של העגלון, ושולפים משם כיכר. גדעון היה תמיד טורח לסגור את דלת העגלה, כדי שלא יתפזרו כיכרות לחם לחינם על הכביש. כשהשיג כיכר לחם, הייתי גם אני זוכה בגוש לחם שנבצע ביד.

מעדן נוסף היו גושי קרח, שנשדדו מהעגלה של מחלק הקרח. קרח היה מצרך חיוני לארגזי הקירור שהיו בכל בית. את בלוק הקרח היו שמים בחלקו העליון של הארגז, והמים, שהפשירו ונזלו לאורך קירותיו, קיררו את  מוצרי החלב שאוכסנו בו. היה אפשר לקנות בלוק קרח שלם, אך גם חצי או רבע. מְחלק הקרח היה עוצר את עגלת הסוס, יורד למאחורי הארגז, מחלק את הבלוקים לחצאים ורבעים בגרזן קרח ומוכר את מרכולתו לתור האימהות הממתינות. כשסיים, עלה חזרה למושבו הרם וברגע שאמר לסוסה "דִיו," נצמד ילד מיומן, כמו גדעון, לאחורי העגלה, ובתהליך דומה למשיכת הלחם, הפיל על הכביש את שיירי הקרח, קרטיבים לילדים.

אלה שלא רצו להסתכן במשיכות או שלא הייו אמיצים מספיק, כמוני, הסתפקו בחוביזות, לחם ערבי, שגדל פרא בחצרות הבלתי מטופחות של הבתים. במכת הארבה שירדה על הארץ ממדבר מצרים, הוספנו לתפריטנו גם מזון מן החי. כדי לאכול ארבה מסירים ממנו בעודו חי וכשר את הראש יחד עם בני המעיים, הכנפיים והרגליים – ואוכלים את הגוף הפריך לאחר קליה במחבת, כשההורים הייקים או הפולנים לא בבית. על כשרותו של המאכל  למדנו מהאחים פומס, בני משפחה דתית ורועשת, שגרו בחברון שש, בקומה ראשונה מימין.

רחוב טרומפלדור הארוך, שניצב לרחוב חברון שלנו, היה בשבילנו הפתח לעולם הגדול. בקצהו הרחוק והמזרחי, ליד גן מאיר, היה ממוקם בית ספרנו, יוסף הגלילי, ובקצה המערבי, הים הגדול ופיתויו. שערו הרחב של בית הספר היה מוסתר במה שנקרא אז קיר מגן, קיר לבנים עבה וגבוה שנבנה בצורת האות ריש, כדי שימנע חדירת רסיסי פצצות פנימה. קירות כאלה נבנו בפתחי בתים לאחר ההפצצה שביצעו מטוסים איטלקיים על רחוב טרומפלדור וסביבתו במלחמת העולם השנייה. באותה כניסה לבית הספר המתין לי אבי, שהיה גרוש מאימי, ביומי הראשון בבית הספר. הוא צרח וכעס על אימי ודודי, על שלא נתנו לו להובילני בפעם הראשונה לכיתה אל"ף. עשרות רבות של ילדים צפו באירוע הצרחות ביום החגיגי הזה.

כשהולכים מבית הספר מערבה, במורד הרחוב. ניתקלים בבור סיד, מעין בריכה ריבועית ועמוקה שצלעה כחמישה מטרים, שמשתרעת על כל החצר. בור זה היה מקור הפרנסה של משפחתה של תרצה טרטר, בת כיתתנו. אביה היה מוכר את הסיד, שדמה בצמיגותו למלבי או לקרם בוואריה – לקבלני בניין. תרצה גדלה בבית רעוע מעץ, בן קומה, שהיה צמוד לבור שהעלה תמיד אדי סיד מהביל. כשהיינו עוברים לידו, בדרכנו מבית הספר, לא יכולנו להתאפק מלזרוק, באין רואה, אבן לתוך הסיד ולצפות בה שוקעת לאיטה בסיד הצחור כשלג.

אף פעם לא נכנסנו לביתה של תרצה, בת מוכר הסיד. גם חברות לא היו לה. רק כלב גדול וחום, איתו היתה משוטטת ברחובות הקרובים לביתה.

צמוד לבית העץ היו בתי אבן בני שתיים או שלוש קומות, שנבנו בסגנון הבאו-האוס. מרפסותיהם לא מילאו את התפקיד שהועידו לו הארכיטקטים הגרמניים ושימשו כמחסנים של דייריהן, משפחות עולים מאירופה. מזוודות עץ חומות, עם מנעולים כסופים וחלודים, היו פריטים בולטים, שנשמרו אולי לימי נדודים נוספים שיבואו. היו אלה הבניינים שספגו את הפצצת האיטלקים של מוסוליני על תל אביב. מאה ושלושים איש נהרגו  בהפצצה. בית העץ של תרצה היה מבנה זמני אך קבוע במקום בית שנהרס בהפצצה.

המשכו של הרחוב הוביל אותנו להצטלבות הסואנת של טרומפלדור עם פינסקר. לשם נשלחנו כמשמרות בטיחות, מלאי גאווה, לעצור את התנועה כדי לאפשר לזרם הילדים לעבור בביטחה את הכביש בדרך לבית הספר וממנו. רמזורים לא רישתו עדיין את העיר. בשיעורי הבטיחות למדנו כי לפני שחוצים כביש מסתכלים שמאלה, ימינה ועוד פעם שמאלה, וכשצועדים לאורכו, באין מדרכה, הולכים תמיד בצידו השמאלי, נגד כיוון התנועה.

מפינסקר החלה הירידה התלולה אל הים, ששמשה את גדעון ואותי גם כמסלול נסיעה בגלגליות, סקטים בלשון של אז. הים היה חוף הרחצה אבל גם איזור המועדונים של מכונות משחקים. המכונות שהופעלו במטבעות הפכו אותנו לטייסי קרב שמפילים מטוסי אוייב בלחיצה על ההגאים.

בחורף היינו דגים דגי ים קטנים בעזרת רשת של צייד פרפרים ש"מצאנו" באחת החצרות. לא הבנו אז למה לא מאריכים דגי הים חיים בצנצנת מי הברז שהכנו להם בבית.

בצידו הימני של רחוב טרומפלדור השתרע בית הקברות של תל אביב, עד רחוב חובבי ציון. גדתו השמאלית היתה הרבה יותר מגוונת: מאפייה עם תנורי לחם אדומים מאש, בית מלאכה למצבות עם סבל תימני שמן, אדיר כתפיים, שסחב מצבות על גבו, ובית כנסת שבחצרו היו מקבלים בשירה את ראש החודש.

ממש מול קצהו של בית הקברות, קצת לפני רחוב בן יהודה, היה בית זונות. "טרומפלדור 22" לא היה רק עוד בניין ממוספר ברחוב. זה היה מושג, שנאמר בדרך כלל עם חיוך מלא הבנה, אפילו אצלנו, בני העשר, שלא ידענו בין ימיננו לשמאלנו. לגדעון היה אח מבוגר ממנו בשנתיים, מיכאל, ששמיזי אימם קראה לו מישי. גדעון היה סופג ממנו מכות כמנהג של קבע. הביקור הראשון שלנו באותו בית זונות היה ביוזמתו. באחד הבקרים של יום חופש הודיע מיכאל לחבורת ילדים, שהולכים לבית זונות, וגדעון ואני הצטרפנו. ירדנו למרתף של טרומפלדור 22. אפילו לא הספקנו להיכנס לאיזהשהו חדר, כשאיש עבה ומוצק הופיע וסילק אותנו בצעקות. היו ילדים שאמרו ש"ראו". אני לא ראיתי דבר וגם לא הבנתי אז מה צריך לראות. חזרתי לא פעם לטרומפלדור 22 כדי לגלות. לא העזתי לרדת פנימה, אבל הצצתי מהחצר לחדריו האפלים. יכול להיות שהיו שם מיטות, לא בטוח. בשבילי היה אותו מוסד, האתר שגילה לי שיש משהו מסתורי וחשוב בעולם, שאיני מבינו ושעלי לגלות מהו.

גדעון ואני חיינו בעולם ללא סקס. עולם המבוגרים הצליח להסתיר אותו מעינינו הסקרניות והתאבות לדעת. הוריי היו גרושים ואני גרתי עם אימי וסבתי. הקיפו אותנו שכנים, רובם פליטי או ניצולי שואה, שנראו תמיד רציניים וטרודים. לאבי, שחי בנפרד בחדר שכור, היה על המדף ספר שנקרא באנגלית "סקס אפטר פורטי." אני זוכר את הספר בעל העטיפה השחורה שאת שמו הבנתי שנים מאוחר יותר. כולם גרו בצפיפות גדולה, שתיים או שלוש משפחות בדירה, חולקים מיטבח ושירותים. החיים השוטפים דרשו מאמץ בלתי פוסק של הליכה ברגל או נסיעה באוטובוסים דחוסים ומקרטעים, של ניסיון להשיג מוצרים בסיסיים כמו סוכר, חמאה, ביצים ותרופות – בתלושי צנע או בשוק השחור. בכל מקום היו תורים ומריבות. תור לאוטובוס, למחלק הנפט, לרופא, לבית המרקחת בקופת חולים, למשרדי ממשלה, לדואר – ולְמה לא. אני לא חושב שהיו אז בנמצא אמצעי מניעה. לעולם ללא סקס היו כנראה גם סיבות אובייקטיביות.

פעם שאלתי את אבי, אותו ביקרתי כל שבת שנייה, איך נולדתי. "אספר לך כשתגדל," ענה, ובזה מיצה את החינוך המיני שהעניק לי לתמיד. את הסוד הגדול גיליתי כשראיתי זוג חתולים מזדווג בחצר. מה הוא עושה לה כשהוא מרתק אותה מתחתיו בכוח ומדוע היא לא בורחת? מה פשר ההתרפקות של החתולה על הדשא לאחר המעשה? עשרות נתונים התחברו אצלי לתמונה כוללת, שאותה רצתי לחלוק עם גדעון. "אתה יודע איך נולדת," שאלתי אותו, "אבא שלך ואימא שלך שכבו ערומים במיטה." – "לא יכול להיות," אמר גדעון, ולי לקח עוד זמן רב לשכנע אותו בצידקתי.

שנינו גדלנו בבתים, שהיום היו זוכים לעובדת סוציאלית צמודה. הוריי היו גרושים ולא דיברו ביניהם. אימי ואני חלקנו דירת שני חדרים עם אחות אימי ובעלה. גירושים היה אז דבר נדיר. ניסיתי לשמור זאת בסוד, אבל כולם ידעו וריכלו. אימי יכלה להרשות לעצמה להתגרש משום שפרנסתה היתה מובטחת כמוכרת בחנות בדים שבבעלות זוג דודיי. אבי לא הורשה להיכנס לבית שממנו גורש. כשחליתי לעיתים במחלות ילדות, היה שומר איתי על קשר באמצעות צעצועים ששלח דרך גברת קייבסקי, השכנה מלמטה. הוא היה שולח גם מכתבים, אך איני בטוח שאת כולם קראו לי. פעם, כשמחלה אחת התארכה ולא נתנו לו לראותי, הוא נעמד מול הבניין והרחוב התמלא בצעקותיו. אני ניסיתי לסתום אז את אוזני בכרית מתחת לשמיכה. שעה ארוכה נמשכו הצעקות.

גדעון היה בנם של הורים שעבדו מבוקר עד לילה. את חינוכו קיבל מאחיו, מיכאל, במכות. לא פעם היה בורח מהבית בערבים וממרר בבכי על המדרכה. שמיזי, אימו, היתה חסרת אונים מול מריבות ילדיה, והאב פולדי היה רוב הזמן בעבודה. כשהיה בבית היו אירועי המריבה נגמרים במכות שלו.

כשקולות הבכי של גדעון היו מגיעים לאוזנינו, בערב, מהרחוב השקט, היתה אימי יורדת ואוספת אותו מהרחוב, מביאה אותו אלינו, מאכילה אותו ולבסוף מחזירה אותו הביתה עם צעצוע שעליו נאלצתי לוותר. על ראשו של גדעון ריחף איום מתמיד, שיישלח לקיבוץ אם לא יתנהג יפה, ושנינו חששנו מהיום שבו זה יקרה.

קשה להגיד שלמדנו משהו בבית הספר. היינו הגרועים שבתלמידי הכיתה. גדעון היה ממתין לי ליד ביתי בבוקר ויחד היינו צועדים במעלה רחוב טרומפלדור אל בית הספר. שיעורים לא הכנו וכנראה שלא ידענו איך להכינם. לפעמים היה גדעון שואל מחברת מאחת התלמידות המסודרות, תוך הבטחה שיחזיר לה אותה בבוקר, לפני תחילת הלימודים. היתה לנו חצר נסתרת בטרומפלדור, שבה היינו עוצרים בבוקר, בדרכנו לבית הספר. גדעון היה פורש את המחברת השאולה על הקרקע ושנינו היינו מעתיקים, מבלי להבין, את הפסקאות האחרונות שנכתבו בה. זה היה מין טקס סודי, חסר תועלת, אבל מלא מיסתורין והנאה.

המחנכת שלנו, דבורה שכטר, שימשה לנו כאימא שנייה. היא היחידה, בכל בית הספר, שגילתה כלפינו הבנה. לשאר המורים לא היה עניין בצרותינו ולא סבלנות למעללינו. לשיעורים של המורה הקשוחה לחשבון, מלכה, היינו מאחרים באופן קבוע. "לא שמענו את הצלצול," היינו אומרים כשהגענו לשיעור, תמיד רבע שעה אחרי שהתחיל, לקול צחוקם של חמישים ושניים ילדי הכיתה.

גדעון ואני היינו חברים צמודים. כמעט כל דבר עשינו יחד. אימי נאלצה, לא פעם, להכריח אותנו להפסיק לשחק כשהגיע הערב. היינו משכנעים אותה שרק תניח לי ללוות את גדעון הביתה, אבל כשהיינו מגיעים לביתו של גדעון, היה הוא אומר לאימו שהוא רק מלווה אותי הביתה וכבר חוזר.

לא חסרו גם תעלולים ומרידות. בוקר אחד, בבית הספר, סיפר לי גדעון שגנב מאביו, לאו הרודן, קופסאות "דובק 10" שנותרו בהן סיגריות אחדות. הוא החביא אותן בין שיחי בית בטרומפלדור. ברחנו מבית הספר, אספנו את המטמון והלכנו מעשנים ומשתעלים ברחוב. גברת אחת עצרה אותנו ואיימה שתספר למורה. "איפה אתם לומדים?" – סיפרנו לה בתמימותנו את האמת, וימים ארוכים אחר-כך עוד פחדנו שאיזה שוטר יופיע בפתח הכיתה. יום העישון הסתיים בפירור הסיגריות ובפיזורן. לי זו לא היתה חוויה יוצאת דופן, כי אימי המעשנת לא מנעה ממני שאיפה, פה ושם, אבל מה לא עושים בשביל חבר.

הטיול השנתי היה לאיזור השרון עם לינת לילה בכפר הנוער הדסים. אני לא זוכר מה ראינו בטיול שהוביל אותנו במשאיות עטופות ברזנט ממקום למקום. התכנסנו בחדרים שהיקצה לנו כפר הנוער, בנים ובנות בנפרד. המורים והמלווים לא היו בסביבה. לגברתן של הכיתה ניתנה יד חופשית והוא ניצל אותה כדי להכות אותי. אני לא זוכר מה היתה התואנה. רצתי החוצה לדשא ממרר בבכי וגדעון בעקבותיי. הסתבבנו בשבילי הדסים ואני אמרתי שלחדר אני לא חוזר. השעה היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. ראינו אוטובוס נכנס לכפר הנוער.

"בוא נברח," אמר גדעון, ואני שאלתי "לאן?" – "הביתה לתל אביב, כל האוטובוסים מגיעים בסוף לתל אביב."

התקרבנו לתחנה שבה חנה האוטובוס. "מה נגיד לנהג?" שאלתי.

"שבאנו לבקר חבר בכפר הנוער ואנו חוזרים הביתה."

הנהג נראה פתאום מאוד מאיים. מיששנו את דמי הכיס שקיבלנו לטיול, מקווים שיספיקו לכרטיס לתל אביב. לעלות או לא לעלות?

נהג האוטובוס, שהתניע אותו ויצא לדרך, פתר לנו את הבעייה. מה נעשה עכשיו?

"נברח ברגל," אמר גדעון. "חברה של אימא שלי גרה בסביבה באחד הכפרים."

הבריחה הפכה למטרה בפני עצמה. מין מרד נעורים, נגד כולם, נגד בית הספר, ההורים והמורים, נגד העולם. יצאנו לכיוון דרך העפר שהובילה משער הדסים לכיוון הכביש הראשי של השרון. השמש כבר התחילה לשקוע. השערים של היישובים היו נסגרים לקראת חשיכה מחשש לפדאיונים, כינוי לערבים שהיו מגיעים מעבר לגבול הפרוץ בשנות החמישים, כדי לגנוב וגם לרצוח. השער היה עוד פתוח ולידו לא היה איש. מרחוק שמענו את הילדים צועדים לכיוון חדר האוכל לארוחת הערב. צעדנו דקות ארוכות לאורך השביל, כשלפתע הבחנו באיש, קטן וצנום, צועד מולנו לכיוון הכפר. מה נגיד לו?

גדעון שלף את הסיפור שהתכוונו לספר לנהג האוטובוס. באנו לבקר חבר.

"אז למה לא נסעתם באוטובוס?"

"פספסנו אותו," אמרתי.

האיש הצנום החליט, כנראה, שלתפוס שני ילדים ולהחזירם לכפר הוא מעשה שמעל לכוחותיו, והמשיך בדרכו. הגענו לכביש באור אחרון של היום. לאן נפנה, שמאלה או ימינה. "שמאלה," קבע גדעון. "חברה של אימא שלי גרה שם, בכיוון הזה, אני זוכר, בטוח."

התחלנו ללכת צפונה בצידו השמאלי של הכביש, כפי למדנו בשעורי הבטיחות בדרכים, מהשוטר במדים שבא לבית ספרנו. פה ושם חלפה מכונית מולנו  אבל מצאנו דרך להסתתר בין שיחים שבצד הכביש או בתעלה שלאורכו.

"היא אישה טובה, החברה של אימא שלך?"

"בטח, אל תדאג היא תתן לנו לישון אצלה ובבוקר ניקח את האוטובוס לתל אביב."

אנו צועדים והחשיכה יורדת. כשהלכנו תמיד יחד בתל אביב, לא סתמנו את הפה. תמיד היה לנו מה לספר אחד לשני, אבל עכשיו, בחושך, על כביש לא מוכר באמצע שומקום, שתקנו. פחד אלוהים. כל אחד עם פחדיו לעצמו.

לפתע מאחורינו, רעש של אופנוע דוהר עם פנס שנראה כמו זרקור. התרגולת של הסתתרות בשולי הדרך לא עזרה. האופנוען זיהה אותנו. ברחנו בריצה פנימה לתוך השדה שבשולי הכביש, אבל אז זהינו את קולו של המורה להתעמלות, שייקה, קורא לנו.

"בוא נעצור," אמרתי לגדעון, "לא כדאי להתעסק עם שייקה, הוא ישיג אותנו."

עצרנו.

"בואו אליי, אני לא אעשה לכם שום דבר."

גדעון נתן לי יד ולאט לאט התקרבנו לשייקה עם ראשים מוטים כלפי הקרקע. שייקה עמד ליד האופנוע האימתני עם המנוע הדלוק והפנס שהאיר את חשכת הכביש השומם של השרון.

"מי רוצה לשבת מלפנים ומי מאחור?"

אני אפילו לא ידעתי לנסוע על אופניים וביקשתי לשבת לפנים, לתפוס מחסה בין זרועותיו החסונות של שייקה. לגדעון לא היתה בעייה לשבת מאחור ולהחזיק במושב של שייקה. לא דיברנו. אני נהניתי מהנסיעה, פעם ראשונה שלי על אופנוע דוהר בחשיכה, בלילה, כשהרוח הקיצית מכה בפניי והכביש נעלם לרגליי. פנינו ימינה לשביל העפר. נזכרתי באיש הצנום שפגשנו. הוא היה בוודאי זה שהסגיר אותנו. היתה לי הרגשה טובה. הרגשתי הקלה אך גם הנאה מהרפתקאה שהסתיימה.

שייקה החנה את האופנוע ליד מגורי המורים. חכו כאן, המנהל ידבר איתכם. הוא השאיר אותנו עם אחת המורות שיצאה אלינו. "תשימי לב שלא יזוזו מכאן," אמר והלך לקרוא למנהל. גדעון נגע בידי. "אני לא יודע מה לעשות בשיחה עם המנהל. או שאני אצחק או שאני אבכה."

"אתה לא צריך לבכות ולא לצחוק, פשוט תהיה בשקט."

"אני לא יכול. או שאבכה או שאצחק."

"אז תבכה," אמרתי, "חסר לנו שעוד נצחק."

המנהל הגיע, כולו נופת צופים. אדם שונה מהמנהל הזועף שהיכרנו בבית הספר. "אולי אתם רעבים?"

"סיימנו כבר את ארוחת הערב."

"אבל יש לי אוכל בחדר, אפילו שוקולד."

גדעון התחיל לבכות. "

אל תבכה ראובן, הכל בסדר."

באותו לילה ישנו גדעון ואני, ראש לראש בשתי מיטות צמודות. שייקה, המורה להתעמלות ישן במיטה קרובה לדלת. כשמענו את נחירותיו, ניסינו לדבר בלחישות ונגיעות ידיים, אבל נרדמנו.

התעוררנו לבוקר חדש של חברות. אף אחד לא הזכיר יותר את הבריחה הגדולה. בביתי לא הזכירו אותה כלל, אולי מחשש שהדבר יוודע לאבי. גם אצל גדעון לא דיברו על כך כלל, המעשה היה כלא היה. אבל, בסוף שנת הלימודים נשלח גדעון לקיבוץ. ביקרתי אותו פעם אחת עם דודי. אפילו את חדרו לא ראינו. עמדנו שעה קלה בחורשת אקליפטוסים. לגדעון ולי לא היה מה להגיד אחד לשני. פעם לא היינו מצליחים לסתום את הפה, נכנסים אחד לדברי השני עד שהצלחנו לספר זה לזה את חוויותינו. ועכשיו נגמרו המילים. כך הסתיימה חברותנו.

אני לא זוכר כמה זמן נמשכה הנסיעה חזרה הביתה מהקיבוץ. אני חשתי שהיא ארוכה כנצח. ישבתי ליד דודי, בפיאט המקרטע, מודל שלושים ותשע, שותק כמו דג. חשבתי כל הדרך על גדעון ועל זה שיש דברים יותר גרועים מהורים גרושים.

אהוד: בן-דודי אבי ליפסקי ואני הננו נכדיהם של חנוך יששכר ליפסקי ואשתו שרה גאולה לבית ליכטנשטיין מלודז', שרכשו חלקת אדמה לפרדס בפתח-תקווה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ועלו ארצה עם כל ילדיהם בקיץ שנת 1921, אחרי ה"מאורעות" שבהם נרצחו יהודים רבים, אבל פתח תקווה ניצלה במחיר חייהם של ארבעה ממגיניה. יהודה, אביו של אבי ליפסקי היה אחיה הצעיר של אימי דורה-דבורה לבית ליפסקי.

* * *

9 שירים ל'חדשות בן עזר' מאת אילן בושם

בצאתי מהבית

לוֹקֵחַ אִתִּי אֶת זֶה

וְאֶת זֶה: עֵט

וַחֲתִיכַת נְיָר –

וְזֶהוּ זֶה.

בְּעֵינֵי הקטנה

אָזְנַי נִרְאוֹת רְחוֹקוֹת

זוֹ מִזּוֹ

כְּאִלּוּ אֵין קֶשֶׁר בֵּינֵיהֶן.

אָז הִיא לוֹחֶשֶׁת לִי

סוֹד לְאֹזֶן אַחַת

וְסוֹד לַשְּׁנִיָּה...

מַעֲשֵׂה יצירה

הַקְּטַנָּה

שִׂחֲקָה בְּחֻגַּת טֶלֶפוֹן

וּפִתְאֹם

יֵשׁ מֵאַיִן קוֹל...

שְׁנֵי שִׁירֵי פְּסִיקָה

א'

בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת

נָשִׁים פּוֹסְקוֹת לְהַעֲמִיד פָּנִים

וּפוֹשְׂקוֹת רַגְלַיִם כַּהֲלָכָה.

ב'

הוּא פָּסַק פְּסוּקוֹ

וְהִיא פִּשְּׂקָה רַגְלֶיהָ.

אַבִּיר החלומות

"אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל," אָמַר הָאִישׁ.

"אֲנִי יוֹדַעַת," עָנְתָה הָאִשָּׁה,

"אַךְ לֹא אוּכַל לַעֲלוֹת

עַל סוּסְךָ הַלָּבָן."

צעיר באוטובוס

כָּל כָּךְ לֹא נָעִים לוֹ

מֵהַזְּקֵנָה שֶׁהִתְיַשְּׁבָה מוּלוֹ,

מִזֶּה שֶׁהִיא זְקֵנָה

וּמִזֶּה שֶׁהִתְיַשְּׁבָה דַּוְקָא מוּלוֹ.

*

הַחוֹלֶה הַקָּשֶׁה שָׁכַב

וְגַבּוֹ אֶל הַחַיִּים.

*

בֵּינִי לְבֵין לִבִּי

דֹּם לִבִּי.

* * *

באבל על מות בן פתח תקווה

המנצח הבינלאומי אליקום שפירא

שהיה האקורדיוניסט של להקת הצ'יזבטרון

לאהוד בן עזר שלום,

מכיוון שציינת בעיתונך בעבר את היכרותך עם המשפחה, אני מודיע לך ולקהל קוראיך כי בן דודי –

אליקום שפירא

נפטר לפני כשבוע, בתאריך העברי, שהוא גם יום השנה לפטירתה של אחותו [הצעירה ממנו] שועה בן נון. מחלתו מנעה ממנו לנצח בשנים האחרונות.

הותיר: בת זוג באנגליה ובן בארה"ב.

שלח: דורון גולפילד

* * *

אהוד: הפעם האחרונה שבה פגשתי, בחברת אחותי הצעירה לאה, את אליקום שפירא – היתה באפריל 1970, כאשר ניצח על החמישית של שוסטאקוביץ בקונצרט עם התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות בתל אביב, מופע מדהים בעוצמתו, ורק חבל שזו היתה כנראה הפעם היחידה שבה הוזמן לנצח על הפילהרמונית, חרף הצלחותיו כמנצח בעולם. הוא היה תלמידו של ליאונרד ברנשטיין, שבביקור בארץ הבחין בכישרונו ושלף אותו לארה"ב – מתפקיד האקורדיוניסט של הצ'יזבטרון.

יחדיו עלינו אליו אחרי הקונצרט לומר לו שלום ולהודות לו על הניצוח הנהדר. היו לו עור כהה במקצת, עיניים גדולות, מבט קצת מושפל, בלורית שיער. הוא היה נראה כסמל דמות ה"צבר". כל כך גזעי ושורשי.

הוריו של אליקום, חיה ושמואל שפירא, היו ידידים טובים של הוריי, דורה-דבורה ובנימין. ביתם היה בדרום רחוב רוטשילד, לא רחוק מפינת רחוב קרן קיימת, ולנו כילדים זכור עץ השסק הענק שהצל על חצרם בחזית הפונה לרחוב, ואשר מפירותיו נהנינו. זכורה לטוב גם אחותו הצעירה שוע. שניהם היו יפים כל כך.

הוריי נהגו לקחתני איתם בלכתם לבקר ידידים בשבת אחר-הצהריים. טלפונים לא היו אז, ואם באתם ובעלי-הבית לא היו בבית, היו לוקחים מבחוץ מטאטא ומשעינים אותם אל דלת הכניסה. סימן שהיינו. אני זוכר זאת כאילו אירע הדבר היום ולא לפני כשבעים שנה.

דודתו של אליקום, אחות אימו, היתה המורה לאנגלית האגדית שרה זלקאי, שלימדה בגימנסיה "אחד העם" במושבה, וכינוייה היה "המכְשֵׁיְפֶה".

ראוי היה לעיריית פתח-תקווה לקרוא סמטת-רחוב על שמו של בנה המפואר, המנצח אליקום שפירא; וידוע לנו כי יש סמטת-רחוב פנוייה כזו, זו הסמטה שהיתה פעם על שמו של סבי יהודה ראב, ומחקו את השם וביטלו אותו, ונותר רק השלט אצל נינו דורון גיסין.

* * *

יפעת נבו

עם אליקום שפירא

מן הצ'יזבטרון אל הפילהרמונית

נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 5 באפריל 1970

התזמורת הפילהרמונית הישראלית הזמינה את אליקום שפירא לנצח על סדרה בת שמונה קונצרטים בשלוש הערים הגדולות. המנצח הצעיר (43), יליד פתח-תקווה, הוא שם הזכור לחובבי ה"צ'יזבטרון" של עידן הפלמ"ח, כאשר שימש בתור "המוזיקאנט" של הלהקה.

מה קרה לאקורדיוניסט-צ'יזבטרונצ'יק כל אותן שנים? ובכן, שלא כ"סינדרלה", נישא אליקום שפירא לשרביט המנצחים אשר על קיסרות המוסיקה הקונצרטנטית בטקס אזרחי מרתק, הרחק מעבר לימים...

אליקום, בעל העיניים הירוקות היוקדות, מביט אל השמיים התכולים, ומנסה להתאפק מלגלוש לרגשנות. ניכר בו, שהוא מדלג על אלפי רגעי זיכרונות, הבאים אליו מאליהם, והוא אומר:

"אין לך כל-כך הרבה זמן לשמוע, כמה שיש לי לספר, אבל מה שחשוב זו ההופעה הראשונה שלי כאן, בארץ. אני לא רוצה לגלוש ל'ציונות', תביני את זה איך שאת רוצה, אבל בשבילי זה מאורע גדול.

"התחלתי לנגן על פסנתר בגיל שש, בגלל האימא. וכמו כל ילד – לא רציתי לנגן. אבי פחד שאיכנס ל'פופ מיוזיק', לכן, העדיף כי אבחר מקצוע חופשי. בגיל המצווה הפסקתי לנגן.

"לפני הבגרות בגימנסיה, היינו יוצאים למחנות עבודה, ואז אירגנתי מקהלות בשביל הבידור הפרטי שלנו. ניסיתי גם לעבד חומר, כדי שיתאים לכושר של המקהלה. מסתבר, שעל אף ההפסקה בלימוד הפורמלי של המוסיקה, ניסיתי לעשות את הדבר הקשה ביותר והוא, להגיד לאחרים מה לעשות. ואז חזרתי וחיפשתי מורה. אצל א.א. בוסקוביץ' קיבלתי את השיעורים הראשונים במוסיקה במשמעות הרחבה של המילה.

"עם הגיוס שירתתי בתזמורת הבריגדה. את האימונים קיבלתי במצרים, של אז, אבל את השירות עשיתי בבלגיה ובהולנד. בסוף 1946 חזרתי ללמוד אצל בוסקוביץ'. אז כבר ידעתי שאהיה מוסיקאי איזשהו. ניגנתי על טרומבון וחשבתי עליו כעל כלי של פרנסה ראשונית, ואילו ניצוח מקהלות נראה לי כמשהו שבו אני רוצה.

"אבל התחילו העניינים פה, ושוב התחלתי לעסוק בבידור, הפעם במסגרת הצ'יזבטרון, בו טיפלתי בכל העניינים המוסיקאליים. אבל כאן אני מוכרח לספר לך משהו. בצ'יזבטרון היכרתי את [ליאונרד] ברנשטיין, כלומר, בזכותם של החבר'ה, שסידרו לי יום חופש, ובכלל, אני רוצה שתצטטי אותי ותכתבי כי 'ברנשטיין תמיד קשור עם איזה דבר יפה שקרה לי בחיי המוסיקאליים.' וכשהוא שאל אותי מה אני רוצה, אמרתי 'מנצח.' קבעתי את עצמיותי כמעט בפליטת פה. הוא ערך תחרות עם הפילהרמונית. הייתי אחד משני המועמדים שזכו בה. הבחירה הסופית נפלה עליי מטעם סרגי קוסביצקי, ממנו אף זכיתי לקבל את השיעור הראשון בניצוח בכנס ב'טנגלווד'."

החבר'ה בצ'יזבטרון נרתמו למשימה ברצינות מעשית מאוד: הם מימנו את נסיעתו של חברם על ידי כך שנתנו הופעות לאזרחים. יתר על כן, הם סידרו כי יקבל את כל הדרוש מראש, מקופת התשלומים של הצבא, בעוד הם יחזירו בתשלומים, על חשבון ההופעות בעתיד.

"כעבור חמש שנים," ממשיך אליקום לספר, "כתב לי אבא: 'את ג'וליארד גמרת – ואיפה התזמורת שלך?' – [אבא שלי, שהיה חבר של אבא שלו, נהג לומר לי: 'בגילך אלכסנדר מוקדון כבר כבש חצי עולם, ואיפה אתה?' – אב"ע] – היום זה קצת יותר קל, אבל אז? עלייך להבין כי בניצוח, עוד לפני שאני מתחיל את העבודה, אני צריך לשכנע לפחות מאה אנשים, שמה שאני רוצה לעשות יש לו ערך, או לפחות אמיתות כלשהי. אירופה היתה חסומה, בעיקר לאמנים מאמריקה, ובארה"ב לא היה לי גוף מוסיקאלי איתו אוכל לעבוד. אלה הן השנים שמתבשלים בהן, וגם אני התבשלתי. אני מספר לך, כדי שלא תחשבי שהיו לי 'קפיצות דרך'. לבסוף הקמתי תזמורת משלי בלוס-אנג'לס, שהיתה מורכבת ממוסיקאים שניגנו בסטודיות של סרטים ורצו לנגן גם 'מוסיקה רצינית' פעם בשבוע. על סמך הישגיי שם הוזמנתי שוב על ידי ברנשטיין לשמש כאסיסטנט שלו בפילהרמונית של ניו-יורק.

"ומשם – סיבוב הופעות במזרח הרחוק וקנדה, ואחר כך עם תזמרתו של שטיינברג בפיטסבורג, ואז התמניתי למנצח הקבוע של תזמורת בלטימור.

"עד 1968 רכשתי את ניסיוני הגדול עם תזמורת זו, שהשתרעה על רפרטואר של כמאה הופעות בשנה, מקונצרטים למנויים, אופרה ועד הופעות לנוער.

"אחרי המלחמה [כנראה 67' – אב"ע] באתי לביקור קצר בארץ דרך אירופה. ואז החלטתי להעביר את הבסיס שלי ללונדון, היות שבאירופה העיסוק המוסיקאלי הוא יותר שליו ובעל משמעות, וכך עשיתי. ומאז התחילו העניינים לזוז (לא לרוץ!) יותר נכון. היום אני המנצח הקבוע של תזמורת מלמו בשוודיה, ואני מוזמן רבות בסקנדינביה, וגם באנגליה.

"טוב, אז איך אמר שייקה אופיר? 'שלום, אני כבר מחכה לך מהבוקר.' אז גם אני מחכה להופעה עם הפילהרמונית 'כבר מהבוקר.' רציתי בזה כל השנים," מתהרהר האמן, ומוסיף: "איך להגיד, כדי שלא יישמע כמו ציונות? קיוויתי כי יזמינו אותי, ואני מודה להנהלת התזמורת שמצאה את ההזדמנות הנאותה לעשות זאת.

"אם אני רוצה לבוא לכאן לצמיתות? בוודאי! אבל השאלה היא, אם יש עבודה. הביטי, אין זה משנה לי בשלב שבו אני נמצא אם הבסיס שלי יהיה בלונדון או במקום אחר. כשלעצמי איני מעוניין בעבודת-קבע שתרתק אותי למקום אחד, כמו שהיה לי בארה"ב, שם לא היה לי זמן אפילו לקפוץ לניו-יורק כדי לשמוע קונצרט... אני צריך לשכנע מאה אנשים, עוד לפני שאני מתחיל, הרי אמרתי לך, ובארץ אינני היחיד. יש כאן אמנים מעולים רבים. אבל אני מקווה שאצלי זה בכל זאת ישתנה."

* * *

דרור אֵידָר

גורשנו מבתינו כדי לשוב אל הבית

פורסם בעיתון "ישראל היום" (14.2.2014)

1

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה!" (במדבר, יד). לא מכבר יצאו מבית העבדים לאחר מאות שנות דיכוי, וכבר גברו הגעגועים. המדבר משתרע מולם, והארץ המובטחת רחוקה. בשעת המצוקה פונים העבדים המשוחררים למקום היחיד שהכירו, לאֵם המכה והמשעבדת, רוצחת התינוקות: מצרים.

אלפי שנים מאוחר יותר, גורשו צאצאי העבדים האלה מספרד, לאחר תרומה אדירה בת מאות שנים לתרבות, לכלכלה, לחברה ולפוליטיקה שם. דבר לא עזר ליהודים המועמדים לגירוש. במאה האחרונה טרם הגירוש הפכו חייהם לגיהינום. עכשיו נפל הפור.

התנאי שהעמידו מלכי אראגון וקסטיליה, פרנדדו ואיזבלה, היה התנצרות מלאה או גירוש. בשעת המבחן הגורלית עשרות אלפים עזבו מיד. הם עזבו את רכושם ובתיהם. רבעים שלמים התרוקנו, בתי מלאכה ננטשו, שדות וכרמים. בתי כנסת עזובים הפכו לכנסיות והדרכים מלאו עגלות עמוסות משפחות היוצאות אל הלא-נודע.

בין המגורשים מטולדו היה ילד בן 4 בשם יוסף קארו שלימים יחבר את קודקס ההלכה "שולחן ערוך". אלה שלא עמדו במבחן התנצרו, רבים מהם חיו כ"אנוסים" ושמרו מצוות בסתר. גם אלה שהתנצרו באמת לא התקבלו בחברה הכללית.

מסורת מקובלת היא שהגולים הטילו חרם על מי שישוב לספרד. ר' משה טראני (המבי"ט) נולד בסלוניקי ב-1500 למשפחת מגורשים. בגיל 18 עלה ארצה והתיישב בצפת, שם הצטרף לבית דינו של ר' יוסף קארו. באחת מתשובותיו כתב: "כי אין שָם יהודים בארָגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יֶאֱהָל עוד שם יהודי, כי האל יתברך הוא מקבץ נידחי עמו ישראל לארץ ישראל בזמן קרוב."

פוסקים מאוחרים יותר למדו מפה על הסכמה סמויה לחרם על השתקעות בספרד. הסיבה לסודיות היתה כנראה החשש לשלום היהודים במקומותיהם החדשים.

הרב יעקב טולדנו, ששימש הרב הראשי לתל-אביב בשנות ה-40 וה-50, כתב בספרו על מסורת שעברה במשפחתו מאז גירוש ספרד: "אכן אבותינו סיפרו לנו כי מפני שבני המשפחה הזאת גזרו חרם על עצמם לבלי שוב עוד לספרד, קראו להם מאז טולידָ – נוֹ; לאמור: 'טולידא – לא' בשפה הספרדית."

2

אם להמוני העבדים במדבר היה תירוץ להתנהגותם, מה נאמר על ההתלהבות המבזה של ישראלים בתוכנו למשמע ההצהרה שממשלת ספרד מוכנה להעניק אזרחות לצאצאי מגורשי ספרד? האין זו חזרה של הקורבן למקום הפשע? האמת היא, שאחרי הלגיטימציה המועצמת בתקשורת באשר לירידת ישראלים לברלין, ספרד היא עניין פעוט...

ההיסטוריה שלנו מלאה תחנות מעבר. בבל, אלכסנדריה, ספרד, אשכנז ועוד. בימי הזיכרון לשואה, עולה שאלת הלקח. נושאים רבים עולים. כמעט כל הגלויות הסתיימו בחורבן. תור הזהב בספרד שוחזר מאוחר יותר בקרב יהדות גרמניה במאה ה-19 ועד עליית הנאצים במאה העשרים. הלקח אינו צריך להתרכז רק במה שאירע שם אלא בפתרון הבעייה: שיבת ציון, החזרה הביתה והקמת מדינה יהודית עצמאית. קשה לדבר על "משמעות" ביחס לשואה או לגירוש ספרד, אבל חובה לדבר על חוסר התוחלת שבחיים יהודיים מחוץ לארצם של היהודים. הגלויות היהודיות הן אנומליה. כך צריך להתייחס אליהן עַם בריא. גם יהדות ארה"ב היא אנומליה. מקומו של עמנו הוא בארצו היחידה.

נניח תגובות אזרחים שרוצים לנצל אזרחות אירופית לצרכים אישיים, אבל כמה אנשי רוח וחוקרים נשמעו אומרים, שיש בחוק הספרדי החדש אפשרות "לחזור לחיק האימא שלנו ולארץ המוצא."

סליחה, "אימא"? "ארץ מוצא"?

מישהו התבלבל בניווט. כדאי לחזור על הראשונות, כמו בנאום עגנון עם קבלת פרס נובל: "מתוך קטסטרופה היסטורית, שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה, אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים."

ספרד אינה אימא ולא ארץ מוצא. היא היתה יעד ותחנה במסע הנדודים הארוך שלנו מירושלים ואליה בחזרה.

האם האמיתית היא ארץ-ישראל שחיכתה לנו בסבלנות כאם אוהבת לילדיה ולא חלקה מחלבה לזרים. ב-1267 נאלץ ר' משה בן נחמן (הרמב"ן) לגלות מספרד בעקבות ויכוח עם נוצרי מומר. הוא הגיע לארץ ישראל וחידש את היישוב היהודי בירושלים. למראה העזובה והשממה כתב: "כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה, ואשר הייתה נושבת מעולם – והיא חרֵבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה, לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה – ואין לאל ידם."

3

השבוע הזדמן לי לשמוע מיצירתו המצמררת של המלחין דניאל גלאי לפואמה הנבואית של אורי צבי גרינברג, "במלכות הצלב". אצ"ג פרסם את היצירה ב-1922. הוא בא חשבון עם יחסו של העולם הנוצרי אלינו וחזה את כיליון יהדות אירופה: "אני אגידכם... הנבואה השחורה מעמיקה, פֹּה יַעַל עמוד הענן... כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות..."

הוא כתב על משמעותם של חיים באירופה, תחת הצלב, כשהבית אף פעם אינו בית אמיתי, אלא יושב על בלימה, על תנאי: "הבית השומם במזרח, הוא ביתם של תנים, ושלנו פה במערב, אוהלי צוענים, קש לאישֵי הדליקה ודַיִש לסער... מה נוכל לעשות, עדת יהודים מבוהלת, כשצמח ועלה על ראשנו מגדל רומאי, והוכרחנו לשמוע פעמונים בבקרים, לעת ערב, בשבתות השחורות, בחגים השחורים אשר לנו. איי, מְאֵרָה היא לחיות כך ימים ולילות: שכל רגע תפרוץ הדלֵקה, אש מתחת לרגלינו, מתחת בתינו... איזה פחד הוא ככה לגדול להפקר, כאבן באמצע עולם." (תרגום: בנימין הרשב). 

ממשלת ספרד מבקשת לתקן את העוול ההיסטורי? לא זו הדרך. מצבה הכלכלי של ספרד אינו טוב. האבטלה קוצרת שם שיאים. החוק המוצע הוא חלק מדיון פנימי מתמשך ביחס להיסטוריה הספרדית, לאובדן ההגמוניה ולהידרדרות במעמדה של ספרד מאימפריה באמצע המילניום הקודם למדינה ממוצעת. אפשר לסמן את הגירוש הטוטאלי ב-1492 של היהודים – שעד אז תרמו רבות לחברה הספרדית – כנקודת השבר שממנה החלה ההידרדרות.

אם ספרד מבקשת לתקן, ועל הדרך להשתקם – כדאי שתעזור ליהודים לשוב הביתה ולהתבסס במולדתם העתיקה. זה התיקון היחיד של העוול ההיסטורי, ולא הזמנת צאצאי הקורבנות בחזרה אל זירת הפשע.

נשמח לקבל מספרד תמיכה במאבקנו הצודק על ארצנו, מול הניסיונות לחרם על ישראל, בעמידה מול גלי הדה-לגיטימציה המתנפצים על חופינו. גורשנו מספרד שלא על מנת לחזור אליה, אלא כדי לשוב הביתה לציון.

* * *

אורית ברנר

תפילה בעירום

כָּל הֶעָלִים כְּבָר נָשְׁרוּ מֵהָעֲנָפִים הַדַּקִּים.

עֲרֻמִּים הֵם נוֹשְׂאִים שְׁאֵרִיּוֹת

אֶשְׁכּוֹלוֹת מַזְהִיבִים בְּקַרְנֵי חֹרֶף קָרוֹת,

מְחַכִּים לְלִבְלוּב מִתְחַדֵּשׁ,

לְגִשְׁמֵי הַבְּרָכָה שֶׁיַּפְרִיחוּ שׁוּב

אֶת הָעַלְוָה וְהַפְּרִיחָה

עַל גּוֹנֵיהֶם וְנִיחוֹחָם

מְשׁוֹבְבֵי הַלֵּב הָעַיִן וְהָאָף.

בֵּינְתַיִם מְחַכִּים

בִּזְרוֹעוֹת חֲשׂוּפוֹת פְּשׁוּטוֹת מַעְלָה,

עֲדוּיוֹת אֶצְעֲדוֹת כַּדּוּרֵי הַזָּהָב,

בִּתְפִלָּה אִלֶּמֶת.

* * *

אורי הייטנר

1.                                         אחמד טיבי והשיח הילידי

אחמד טיבי נאלם דום. לסתותיו כמעט נשמטו מרוב תדהמה. אני?! גזען?! היה זה כאשר ח"כ פנינה תמנו-שאטה האשימה אותו בגזענות כלפי האתיופים, משהזכיר את העובדה שהיא הגיעה מאתיופיה. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה...

ח"כים נוספים הצטרפו לח"כ תמנו-שאטה בקריאות הגזען. אם מטרתם היתה להוציא את טיבי משלוותו, הם הצליחו. הם מצאו את נקודת התורפה שלו. אולם אם נרצה להיות נאמנים לאמת, דבריו של טיבי לא ביטאו יחס גזעני ליוצאי אתיופיה. הצגה זו של דבריו מחמיצה את משמעותם האמיתית, שהבנתה חיונית מאוד.

אין לטיבי כל בעייה מיוחדת עם העדה האתיופית. ח"כ תמנו-שאטה היא יהודייה ישראלית יוצאת אתיופיה. הבעייה האחרונה שמטרידה את טיבי היא היותה אתיופית. הבעיה שלו היא עם היותה יהודייה, ישראלית. ועיקר הבעייה שלו היא היותה "יוצאת", במקרה זה יוצאת אתיופיה.

אך הרי בדיוק באותן מילים הוא משתלח בחברי סיעת "ישראל ביתנו" ובראש ובראשונה בליברמן. ליברמן, כידוע, אינו יוצא אתיופיה. אבל גם הוא "יוצא", ובכל הזדמנות מזכיר לו טיבי שהוא "מהגר" מבלארוס. וגם במקרה זה הבעייה של טיבי אינה אנטי רוסיות, ולא אנטי בלארוסיות. הבעייה שלו אינה עם ליברמן כאדם פרטי. ליברמן, מבחינתו, מייצג קולקטיב.

את הקולקטיב הזה הוא הגדיר לאחרונה באומרו: "אנחנו לא באנו לכאן באונייה ולא באווירון."

מי הגיעו לכאן באונייה ובאווירון? ח"כ תמנו-שאטה. השר ליברמן. וגם אני. אני אמנם יליד הארץ, אולם הוריי הגיעו לכאן באונייה. הוריי הם מהגרים ואני בן מהגרים. וגם אשתי. אמנם הוריה של אשתי נולדו בארץ, אך הוריהם הגיעו באונייה. לכן גם היא בת מהגרים. הוא, טיבי, יליד. לא הוא אישית, אלא הקולקטיב שאותו הוא מייצג. הילידים בארץ הם הערבים, הפלשתינאים. היהודים הם מהגרים זרים, פולשים קולוניאליסטים, שכבשו את פלשתין וערכו בה טיהור אתני. הפלישה הציונית היא אם כל חטאת, היא הקלקול שיש לתקן. זאת מהות השקפת עולמו של טיבי, זאת זהותו, זה מאבקו הפוליטי. קידום האידיאולוגיה הזו, עד הפתרון הסופי, היא מפעל חייו.

הצגתו של טיבי כגזען אנטי אתיופי, ממעיטה ממהות דרכו, ומהסכנה הכרוכה בה. כרגיל, אנו מתקשים להבין את מציאות חיינו, ומסרבים להישיר אליה מבט. אחמד טיבי, מייצג את המאבק הפלשתינאי, ואין לנו הפריבילגיה להתעלם ממהות המאבק הזה.

השיח הילידי של אחמד טיבי, הוא שיח מחושב היטב, שנועד לספר לעמו, לנו ולעולם, את השקר שהם, הפלשתינאים, צאצאי הכנענים, ילידי המקום מימים ימינה ואנו, היהודים, נטע זר.

כאשר אנחנו בורחים מהעימות על שורש הסכסוך ומסתתרים מאחורי טיעונים ביטחוניים, אנו מעניקים לפלשתינאים ניצחון גדול; שהרי אם המדובר כאן במאבק בין צדק לביטחון, הנטיה הטבעית היא לצדד בצדק, במיוחד שהצד החזק הוא המדבר בשם הביטחון. עלינו להבין שהמאבק הוא על התודעה, ועל ההכרה למי שייכת הארץ הזאת.

כאשר אנחנו הופכים את המושגים ירידה מן הארץ ועלייה לארץ ללא פוליטיקלי קורקט, וממירים אותם במושג הנייטראלי "הגירה", איננו מבינים שבמו פינו אנו משרתים את האג'נדה של טיבי, האג'נדה הפלשתינאית.

כאשר לצד התביעה המוצדקת להכרה ברדיפות היהודים בארצות ערב, אנו מדביקים לעולים מארצות אלו את התואר "פליטים", אנו כאילו אומרים שארץ המוצא שלהם היא מולדתם, וישראל היא ארץ הגירה בעבורם. גם הביטוי הזה משרת את האג'נדה של טיבי.

עלינו לחזור ליסודות הציונות, כפי שנוסחו היטב במגילת העצמאות, אודות זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה יהודית במולדתנו, ארץ ישראל. באותה מגילה התחייבנו להעניק שוויון מדיני (פוליטי) מלא לכל תושבי הארץ, ללא הבדל דת, גזע ומין, ואכן אנו מיישמים זאת. אולם מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובנושא הזה אסור לנו להתפשר. עזות המצח של טיבי נובעת, במידה רבה, מהחולשה ומהגמגום שלנו, בביטוי אמונתנו בצדקת הציונות.

יהודי העובר מרוסיה לארה"ב, מפולין לארגנטינה או מאלג'יריה לצרפת הוא מהגר. יהודי העובר מארצות אלו לארץ ישראל, אינו מהגר, אלא שב מהגלות למולדת.

2. צרור הערות 16.2.14

* בסערת הוויכוח על השתמטות החרדים מצה"ל, נשמעות אמירות כמו "אם הם ישתמטו, גם אנחנו ובנינו נשתמט," וכד'. יש לא מעט גנבים, האם בשל כך גם אנחנו וילדינו נגנוב? לא חסרים רמאים, אז לא נחנך את ילדינו להיות ישרים?

מספיק עם שיח "הפראיירים". מי שמתגייס אינו פראייר, גם אם אחר משתמט. יש להמיר את שיח הפראיירים בשיח מוסרי, שיח של טוב ורע. רע להשתמט, לגנוב, לרמות. טוב להיות ישר, לשרת את המדינה, להגן על המולדת. אנחנו נאבק ברע, אך בראש ובראשונה נבחר בטוב ונחנך את ילדינו לבחור בטוב.

* החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד פינטו, בלי עסקאות אפלות ומלוכלכות, מתבקשת ונכונה. עם זאת, יש לפתוח בחקירה בנוגע לטענותיו של פינטו שהעניק טובות הנאה לניצב ארביב. אם ארביב נקי מכל רבב, אין סיבה שלא יחזור לכהן בתפקידו, ואת פינטו יש להעמיד לדין גם על קשירת קשר לתפירת תיק לניצב ארביב. אולם אם יש אמת בהאשמות, הוא אינו יכול להתחמק מעונש. התפטרותו אינה עילה שלא לחקור חשדות נגד ניצב במשטרה, בתפקיד כל כך בכיר ורגיש.

* ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה בצדק לתמוך בהצעתו של ח"כ אוחיון להגדיר בין תכני חוק החינוך את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הבעיה בהצעה הזאת, שהיא טלאי על טלאי. יש צורך לקיים דיון מהותי על תכני החינוך בישראל ולקבע אותם בחוק. על מערכת החינוך הישראלית לחנך על ערכים ציוניים והומניסטיים, לאומיים ואוניברסליים; על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית דמוקרטית ועל חשיבות התרומה למדינה ולחברה וחשיבות השירות המשמעותי בצה"ל.

* פובליציסט הבית ("פרשן") של חברת החדשות של הערוץ השני אמנון אברמוביץ', התייחס להפגנה שנערכה השבוע במבשרת אדומים (E1) והזכיר בלעג שממשלת שמיר ארנס החליטה ליישב את המקום, אך כל הממשלות מאז טירפדו זאת. הרי "ממשלת שמיר ארנס" היא מילה גסה ונלעגת אצלו (אף שבאותה מהדורת "אולפן שישי" הייתה כתבה מרגשת על מבצע העלאת יהודי אתיופיה, בידי ממשלת שמיר), ואם נשייך אליה את המיזם, גסותה ונלעגותה תדבק אף בו.

אלא שלא ממשלת שמיר, לה לועג אברמוביץ', החליטה על הקמת מבשרת אדומים, אלא ממשלת רבין – כן, אותה ממשלת רבין השנייה, שחתמה על הסכם אוסלו. שטח E1 סופח לשטחה המוניציפלי של מעלה אדומים בהחלטת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב-1994, אחרי חתימת הסכם אוסלו. רבין הטיל על המנהל האזרחי לתכנן שכונה ישראלית בשטח זה, שתהווה חלק ממעלה אדומים. רבין אישית אישר את התוכנית שהוגשה לו להקמת מבשרת אדומים והורה לשר השיכון בנימין בן אליעזר לקדם את בניית השכונה. החלטותיו אלו של רבין נועדו לממש בשטח את תוכנית הסדר הקבע שלו, שאחד מנדבכיה העיקריים היה ריבונות ישראל על ירושלים רבתי, הכוללת את מעלה אדומים, ביתר, פסגת זאב ועוד. אלמלא יגאל עמיר, מבשרת אדומים כבר מזמן הייתה עומדת על תלה.

* בניית שכונת מבשרת אדומים (שטח E1) הינה צעד התיישבותי בעל חשיבות אסטרטגית עליונה למדינת ישראל. שטח זה מבטיח רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים. מעלה אדומים, עיר ואם בישראל, שהוקמה על פי החלטת ממשלות המערך, היא לב ליבו של הקונצנזוס הלאומי. גם על פי תוכניותיו של יוסי ביילין ואפילו על פי הצעותיו של אהוד אולמרט (!), במסגרת הסדר קבע עם חילופי שטחים, העיר תהיה בריבונות ישראל. ללא מבשרת אדומים, מעלה אדומים תהיה מנותקת, מובלעת בתוך המדינה הפלשתינאית. אסור לאפשר זאת ויש לקבוע עובדות התיישבותיות שתמנענה זאת.

* במסגרת החרם על ישראל, ביקרו כאן בינואר 229,000 תיירים מחו"ל, עליה של 19% לעומת ינואר אשתקד. מה? הם לא קוראים "הארץ"? הם לא שומעים את זהבה גלאון?

* נשיא הפרלמנט האירופי מרטין שולץ השמיע בכנסת, לצד אמירות חיוביות ופרו ישראליות רבות, גם דברי בלע ושקרים, אך אין בהם כדי להצדיק את ההפרעות, קריאות הביניים והפגנת היציאה. יש כללים אלמנטריים ביחסים הבינלאומיים, והתנהגות כזו אינה מקובלת. לא מקובל לשסע בקריאות ביניים אורח של הכנסת. בוודאי לא מצד שר בממשלת ישראל.

* חוששני שבנט עוד לא הבין שהוא שר, ושהמעמד מחייב. גם ההתנצלות לנתניהו לא לימדה אותו לקח. התנהגותו ילדותית.

* באופן כללי, שולץ הוא אחד מידידי ישראל הגדולים באירופה, ובביקורו בארץ לא רק יצא בחריפות נגד רעיון החרם, אלא גם הבהיר באופן חד משמעי שלא יהיה שום חרם (ובכך קצת הבריז ללפיד ולבני). גם נאומו בכנסת היה, ברובו הגדול, פרו ישראלי, למעט שתי ההתבטאויות האומללות, על ה"מצור" בעזה ועל המים.

* אני בעד נורמליזציה עם תורכיה. אחרי עידן ארדואן.

* פיגוע "מרמרה" היה מעשה תוקפנות נגד ישראל, של ארגון טרור ג'יהאדיסטי בגיבוי ובדחיפה של ארדואן. על תורכיה להתנצל בפני ישראל על הפיגוע ולפצות את חיילי צה"ל שנפצעו.

* ישראל התנצלה בפני התוקפן על תוקפנותו כלפיה והבטיחה לשלם לתוקפנים פיצויים על מעשיהם. את הנורמליזציה זה לא קידם ולא יקדם.

איזה אינטרס יש לישראל לספק חבל הצלה לרודן המושחת ארדואן, שמשטרו קורס?

* כפי שכבר כתבתי, אני סבור שאין עוד מקום למוסד הנשיאות, מאחר והפוליטיזציה של התפקיד בעשרים השנים האחרונות, רוקנה אותו מתוכנו הממלכתי, ואיני רואה דרך להחזיר את הגלגל אחורנית.

אולם בהנחה שהמוסד לא יבוטל, אני שמח על מועמדותו של פרופ' שכטמן, שמעבר לאיכויותיו ויתרונותיו האחרים, עצם העובדה שלא בא מן השדה הפוליטי, היא משב רוח רענן, וסיכוי לשינוי.

לפיכך, אמור הייתי לברך גם על מועמדותה של דליה דורנר. אין לי ספקות בנוגע לכישרונותיה וליכולותיה, אבל אני ממש לא רוצה אותה כנשיאה. מי שהיתה אחת השופטות האקטיביסטיות והפוליטיות ביותר (מה שהגיע לשיא השיאים בהתערבותה הפוליטית הבוטה במדיניות הממשלה, בצו שאסר את סגירת משרדי אש"ף בירושלים, ב-1999), צפויה להיות גם נשיאה פוליטית ואקטיביסטית, על פי המודל של ויצמן ופרס (ובעצם גם של האנס הסדרתי שטימא את בית הנשיא בין שניהם, אבל האקטיביזם הפוליטי שלו היה הבעייה הקטנה). לא, תודה.

* דורנר אמרה שגם אם לא תבחר, עצם מועמדותה תפרוץ את הדרך לבחירת אישה לתפקיד, אם לא הפעם, בפעמים הבאות. בהחלט מטרה ראויה. אני הצעתי בעבר את פרופ' רות גביזון לנשיאות. אולם כדאי לזכור שדורנר לא תהיה המועמדת הראשונה לנשיאות. קדמה לה קולט אביטל.

* האיסור על המילה בידי האימפריה הרומית, היה הטריגר שהוביל למרד בר כוכבא. אולם הגזירה הזאת לא נבעה משנאת ישראל, אלא מתפיסה אסתטית רומית, שקידשה את שלמות גוף האדם, ואסרה על פגיעה בו, כולל קעקוע, למשל, ובין השאר המילה. כך גם איסור השחיטה הכשרה בדנמרק – אין היא נובעת מאנטישמיות, אלא מתפיסה מוסרית בדבר צמצום הפגיעה בבעלי החיים.

אף שהמניע הבסיסי של הגזירות הללו אינו שנאת ישראל, ברור שהקנאות וחוסר הסובלנות כלפי עם המיעוט ותרבותו, מבטאים שנאת זרים וחוסר סובלנות קיצוניים.

הלקח מגל החקיקה באירופה נגד המילה והשחיטה הכשרה, הוא שהמקום היחיד בו ניתן לקיים את היהדות כבני חורין, הוא במדינה היהודית העצמאית, מדינת ישראל. כאן מקומם של היהודים.

* אהוד ברק הוא אדם פרטי, וזכותו לנהל את חייו כרצונו. אולם אני מודה שאני מעדיף מנהיג החי בצריף בקיבוץ בנגב, על פני מנהיג שהוא כריש נדל"ן. ארבעת ראשי הממשלה האחרונים, הבזים לערכים של "הצנע לכת" ובוחרים באורח חיים ראוותני, רהבתני ומנקר עיניים (גם כשהם בתפקיד, גם אחרי פרישתם וגם כשהם ב"פסק זמן"), אינם המודל הראוי למנהיג, בעיניי. בבית מורשת מנחם בגין, משוחזרת דירתו הסגפנית של בגין, בה התגורר בדמי מפתח מימי המחתרת עד כניסתו לבית ראש הממשלה. ייתכן שסגפנותו קיצונית מידי, אך עדיפה על הנהנתנות הקיצונית של ראשי הממשלה האחרונים.

הכוהנים והלוויים לא קיבלו נחלה, כדי שכל עניינם ודאגותיהם יוקדשו למשימתם. ולאן התגלגלנו.

* סגירת בית הדפוס של "מעריב" היה סימן מבשר רע לעתידה של העיתונות המודפסת בישראל, והוכחה ניצחת לטענה שאין עתיד לענף. זאת, עוד בלי לדבר על הטרגדיה של עובדי הדפוס המפוטרים, שמקום עבודתם נסגר, מטה לחמם נשבר והם נאלצו לשבת בבתיהם מאונס, מתוסכלים ומיואשים.

והנה, בית הדפוס נפתח מחדש, ו"ישראל היום" החל להדפיס בו את עיתוניו. העובדים, דומעים מאושר והתרגשות, חזרו לעבודתם, קיבלו בחזרה את כבודם המקצועי והאנושי. והוטל סימן שאלה על האקסיומה לפיה אין עתיד לתקשורת המודפסת. כנראה שהידיעות על מותה היו מוקדמות מידי.

* ביד הלשון: "ראש הממשלה, תתערב להצלת הרפואה בהדסה," נכתב על כרזת ענק של הרופאים ועובדי ביה"ח המפגינים ושובתים.

מה הכוונה? האם זו הודעה של המוחים לראש הממשלה, שהוא יתערב? ניבוי העתיד? זאת המשמעות של השימוש בזמן עתיד, "תתערב."

הכתובת היתה צריכה להיות "ראש הממשלה, התערב להצלת הרפואה בהדסה." "התערב," בלשון ציווי. אגב, בעיניי ההגדרה "ציווי" בעייתית, כיוון שאין אנו משתמשים בכך רק למתן פקודה "צא החוצה," "קום מיד" וכו', אלא גם בבקשה "שב, בבקשה" ואף תחינה "אנא, תן לי," וגם בבקשות מהקב"ה בתפילה "עשה עימנו צדקה וחסד והושיענו."

האמת היא, שהשגיאה כל כך שגורה בפינו, עד שהיא קיבלה חצי לגיטימציה אף בידי האקדמיה ללשון עברית. יתכן שהיתה מחלוקת פנימית באקדמיה, אם לשלול ולהתיר, והיא הסתיימה בתיק"ו, ולכן האקדמיה לא פסקה באופן חד משמעי, אלא הציגה את העמדה המתירה ואת העמדה השוללת.

בעיניי, השגיאה הזאת נסבלת בעל פה, אך צורמת וגסה בכתב. היא צורמת במיוחד כשמדובר בציבור משכיל כרופאים, אך היה להם ממי ללמוד – מהמורים, שהובילו פעם קמפיין נגד שרת החינוך, תחת הכותרת "לימור, תתפטרי."

* * *

אהוד בן עזר

על "יפן במבט אישי"

מאת בן-עמי שילוני

הוצאת שוקן, 2011, 256 עמ'

הגיע לידינו, באחד המבצעים בחנויות, ספרו המרתק של בן-עמי שילוני על יפן. כריכתו האחורית מתמצתת בסידרה של שאלות את תוכנו המסקרן: האם היפנים דתיים או חילוניים? האם הם דומים ליהודים או שונים מהם? האם הדיפלומט היפני סוגיהרה, שהעניק  אשרות לפליטים יהודים בשואה, אכן היה גיבור? האם טייסי הקאמי-קאזה התנדבו למשימות התאבדות שלהם או אולצו לצאת אליהן? האם היה מוצדק להטיל שתי פצצות אטום על יפן בסוף המלחמה? במה שונה הקיסר היפני ממלכים ומקיסרים אחרים? למה הצעירות היפניות אינן רוצות להתחתן? למה היפנים, החיים בחברת שפע, מדוכדכים כל-כך?

קראתי את הספר פעם ראשונה בשני המשכים, בחופשה ומאוחר יותר בבית, ולאחרונה קראתי את כולו פעם נוספת, בטרם אשאיל אותו לחברים שנוסעים בקרוב ליפן. ומה אומר, גם בקריאה שנייה הוא מעניין מאוד ממש כבראשונה, ופותח צוהר ישראלי לחיים ולהיסטוריה של יפן בצורה של הרצאה קולחת, שווה לכל נפש, ומלאה עובדות וגם פיקנטריה היסטורית שהופכות את הקריאה למושכת ביותר.

הספר בנוי על בקיאותו רבת השנים של שילוני בתולדות יפן ובהוראה על אודותיה, ידיעתו הטובה בשפה היפנית, וכן ספריו הקודמים שבהם חקר בצורה אקדמית נושאים שכאן מוגשים לקורא בצורה קלה ופופולארית – כמו מרד הקצינים הצעירים בשנת 1936 או הסוגייה אם היה הכרח להטיל את פצצות האטום על הירושימה ונאגאסקי.

מתגלה בספר גם השוני הרב, חרף הניסיון ליצור לעיתים קווי דימיון – בין היפנים ליהודים בכלל ולישראלים בפרט. דומה שאין טוב מהספר הזה לקריאה בטרם נוסעים לבקר ביפן, ומצד שני, אצל קוראים עצלים כמונו, הוא אולי מספק את הצורך להכיר את יפן גם בלי שהיינו או שנהיה בה בעתיד.

בחרנו להביא מתוכו קטע פיקאנטי, שוודאי מעניין גם את הישראלים, ובייחוד אלה שיש להן בנות או נכדות ששוהות ביפן ומספרות שהן חיות ומרוויחות שם טוב, כמו הסיפורים בשעתו של בחורות צעירות מפריס:

"אף שהזנות ביפן הוצאה אל מחוץ לחוק בשנת 1957, היא קיימת באופן בלתי חוקי ומנוהלת על-ידי העולם התחתון, היאקוזה. יש ביפן גם זונות זרות: סיניות, תאילנדיות, פיליפיניות ורוסיות. לאחרונה התפתחו צורות זנות חדשות של עקרות בית ותלמידות תיכון. בעבר היתה עקרת הבית עסוקה כל היום בניהול הבית ובגידול הילדים. היום, כשהכול ממוכן וניתן לקנות אוכל מוכן בחנות השכונתית, ומיספר הילדים קטן, יש לעקרות הבית זמן פנוי למכביר. מאחר שהבעל נמצא כל היום בעבודה וחוזר מאוחר, לפעמים אחרי בילוי אם ידידיו או עם 'מארחת' במועדון לילה, יש נשים ש'מתנקמות' בבעליהן בכך שהן מקיימות יחסי מין תמורת תשלום. בדרך זו הן גם מאזנות  את התקציב המשפחתי בתקופת של שפל כלכלי.

"יש תלמידות תיכון המעניקות לגברים מבוגרים מה שנקרא 'יחסים תמורת תמיכה', כדי שתוכלנה לרכוש לעצמן בגדים ואביזרים יקרים. הפגשת הנשים והלקוחות נעשית על-ידי הסרסורים באמצעות הטלפונים הניידים, שכיום יש כמעט לכל גבר ואישה ביפן. גברים, המחפשים מין זול ואקזוטי יותר, יוצאים לטיולים מאורגנים בדרום-מזרח אסיה, שם הין שלהם קונה הרבה יותר מאשר בבית. שם אף לא חלים עליהם כללי הנימוס הנוקשים של ארצם. לא פעם מרבה היפני – המחמיר עם עצמו בבית – להתהולל כאשר הוא בחוץ לארץ.

"בשכונת קַבּוֹקִיצ'וֹ שברובע שִינְג'וּקוֹ בטוקיו מרוכזים מועדני המין והחשפנות, בעוד שברובעי רוֹפּוֹנְגִ'י ושִיבּוּיָה מרוכזים מועדוני הלילה. במועדוני הלילה מועסקות גם צעירות ישראליות, שהשכר הגבוה משך אותן לעבודה זו. יופיין של הישראליות והתנהגותן החופשית הפכו אותן למבוקשות בחיי הלילה של יפן. בשביל אנשי עסקים, שבילו את כל היום באווירה רשמית ורצינית, מעניקים השתייה והבילוי עם המארחות הצעירות פורקן נפשי. שירותי מין אינם כלולים בתפקידה של המארחת, אך יש מארחות המתפתות – עבור סכומי כסף גדולים – לבילוי אינטימי יותר עם הלקוח, לאחר העבודה, באחד מ'מלונות האהבה' המשכירים לפי שעות חדרים מקושטים בצורה רומנטית." [עמ' 68-69].

עצה נוספת לישראלים שבניהם נעצרו-נאסרו-נשפטו ביפן, כותב שילוני – שלא יכחישו את מעשיהם, כי היפנים אינם עוצרים ללא סיבה וללא הוכחות שעומדות במיבחן המשפטי. מוטב להודות, לבקש רחמים, ובכלא להתנדב למשימות חיוביות כמו לימוד אנגלית, וכך אפשר לזכות ביחס טוב ולקצר את תקופות המאסר.

ואין אלה אלא פירורים מהספר גדוש הידע והקריא הזה.

* * *

מרדכי קידר

תוכנית החלוקה

מזה שנים אני טוען כי הדבר היחיד שיציל את אוכלוסיית המזרח התיכון משקיעה לביצה של אלימות, דם, דמעות ואש – היא חלוקת המדינות הבלתי מתפקדות לאמירויות שבכל אחת אוכלוסייה הומוגנית המונהגת על ידי הנהגה מסורתית המגיעה מתוך העם, ולא הממונה על ידי הקולוניאליסטים הישנים והחדשים. רק מסגרות כאלה יכולות להציע לאזרחיהן חיים סבירים.

לאחרונה החל זיק של תקווה להאיר את המצב, כשממשלת תימן החליטה לחלק את המדינה לשישה אזורים, שלכל אחד עיר בירה שלו: אזור חצרמות ובירתו אלמכלא; אזור סבא (השם המודרני של ממלכת שבא ההיסטורית) ובירתו מא'רב; אזור עדן ובירתו עיר הנמל עדן; אזור אלג'נד ובירתו תעז; אזור אזאל ובירתו צנעא; אזור תהאמה ובירתו עיר הנמל חודידה.

רעיון החלוקה זכה לתמיכה גורפת של הגופים מקבלי ההחלטות בתימן.

העקרונות העומדים בבסיס ההצעה:

אזרחות שווה לכל אזרחי המדינה. כלומר אין עדיפות לשבט כלשהו – גם לא לשבטו של נשיא המדינה.

האזורים יהיו אוטונומיים מבלי שאזור אחד ינסה להתערב בענייניו של אזור אחר.

אזורים שיש בשטחם אוצרות טבע ישתפו פעולה בניצול מקורות אלה עם אזורים עניים יותר במשאבים כאלה, בעיקר בנוגע לנפט.

האזורים ישאפו להגיע להרמוניה חברתית וכלכלית כדי לענות על צרכי האוכלוסייה ולספק לה חיים מכובדים.

סמכויותיהן של זרועות השלטון בכל אזור ובכל רמה ייקבעו בחוקה פדרלית.

הפרט החשוב לענייננו שתוכנית זו היא פרי מאמץ מחשבתי וציבורי של בני תימן עצמם, ומבוססת על הכרתם את המאפיינים החברתיים המייחדים כל אזור. לכל אזור יש בסיס חברתי מוצק עם מנהיגות מוכרת ולגיטימית המסוגלת לקיים חוק וסדר שיהיו מקובלים על הרוב הגדול של האוכלוסייה. לכל אזור יש אפשרות להחזיק את עצמו כלכלית.

בירת הפדרציה תהיה צנעא. העירייה שלה לא תהיה תחת השלטון של אף אחד מהאזורים, והחוקה תבטיח את הנייטרליות של הבירה ואת עצמאותה. גם העיר עדן תזכה להתייחסות מיוחדת בחוקה הפדרלית, כדי להבטיח שהנמל בעיר זו ישרת את כל האזורים באופן שווה. כל אזור יוכל לבצע על פי שיקוליו חלוקה אדמיניסטרטיבית, כלומר על פי החלוקה הפנימית של אוכלוסייתו. רעיון זה אמור לתת ביטוי לנוכחות השבטים ומנהיגיהם על הבימה הציבורית.

לא בלי בעיות

למדינה הפדרלית יהיה פרלמנט שבו ייוצגו כל האזורים. משאבי הטבע של האזורים העשירים (הנפט והמחצבים) ינוהלו בשקיפות ובהגינות, כך שהמדינה כולה תוכל ליהנות ממקורות אלה, ואזורים שאין בהם מקורות טבעיים לא יחושו שהם בשוליים הכלכליים של הפדרציה. כל אזור ייהנה מחירות כלכלית. אזרחים, סחורות, הון ושירותים יוכלו לנוע באופן בחופשיות, ללא מחסומי מכס או איסורי יבוא ויצוא בין האזורים, וזאת כדי לעודד פעילות מסחרית ויזמות עסקית.

הממשלה הפדרלית תהיה אחראית על התנהלות הפעילות בין האזורים, ותפקח עין כדי לוודא שלא יתפתחו במדינה כיסים של הזנחה כלכלית, שעלולים להיות מקור לזעם ציבורי שיופנה נגד הכלל באמצעים אלימים.

גבולות האזורים נקבעו על ידי ועדת מומחים שחילקה את צפון תימן לארבעה אזורים ואת דרום תימן – לשניים. בראש הוועדה עומד עבד רבו מנצור האדי, נשיא תימן בשנתיים האחרונות. בכינוס הוועדה שהיה בסוף ינואר השנה, הוא קרא לחברי הוועדה לפעול באורח ניטראלי ולהעדיף את טובתם של כלל אזרחי תימן מעל האינטרסים המקומיים של מגזרי האוכלוסייה.

מעורבותו האישית של נשיא המדינה בעבודת הוועדה חשובה מאוד, שכן היא מעידה שהוא פועל באופן הפוך ממדיניותו הכושלת של קודמו, עלי עבדאללה צאלח, שהתעקש להשאיר את המדינה כיחידה אחת תחת שלטון היחיד שלו ושל שבטו. האדי מנסה למצוא דרך להעביר סמכויות מהשלטון המרכזי אל המנהיגויות המקומיות, ובכך הוא נענה לרגשות האוכלוסייה שמעולם לא עברה תהליך של מחיקת הזהויות השבטיות.

עד כאן התוכנית שיש לה בסיס רחב ומוצק בהיגיון החברתי של ארץ כל כך משוסעת כמו תימן. אלא שהשטן, כתמיד, נמצא בפרטים הקטנים, למשל: מי יטפל בנושא כלי הנשק הנסחרים באופן חופשי בשווקים של תימן – הממשלה הפדרלית או השלטון המקומי המנוהל במקרים רבים בידי בני הדודים של סוחרי הנשק? עניין זה חשוב במיוחד, שכן בתימן יש לכל גבר כלי נשק אחד לפחות שהוא אוטומטי וארוך קנה, ובכל פעם שנדמה לו שלקחו ממנו משהו שהוא חושב שמגיע לו, הוא אינו מהסס להפעיל את כלי נשקו.

השאלה השנייה המעיבה על התוכנית היא מי יטפל בזרים שחדרו לתימן מכל רחבי העולם האיסלאמי בהנהגת אלקאעידה – השלטון הפדרלי, או שמא חבריהם המקומיים של הג'יהאדיסטים הזרים?

העניין יהיה חמור במיוחד אם יועברו לשלטון המקומי סמכויות ביטחוניות, שכן אז תוכלנה מיליציות מקומיות לכפות את האג'נדה שלהן על האוכלוסייה בטענה שהן "משטרת האזור". מצד אחד עשויות מיליציות מקומיות להיות כוח לגיטימי הכופה את האינטרס המקומי על כל בני המקום ולמענם. אך מצד שני הן עלולות להפוך לארגוני פשע בהנהגת "ברוני מלחמה" שינהלו מסחר בסמים, נשק, סחורות וכסף, תוך הטלת פחד וטרור על האוכלוסייה במסווה של "משטרה מקומית" הפועלת בסמכות ובאחריות.

אינטלקטואלים ערבים מקבלים את התוכנית בספקנות רבה ובחשד גדול, שכן – לדעתם ולגישתם – על האומה הערבית ללכת בכיוון של מחיקת ההבדלים בין הקבוצות ואיחוד האנשים תחת רעיון האומה הערבית האחת, הגדולה.

אלא שמה שכנראה דוחף את נשיא תימן לפעול לחלוקת המדינה הוא המצב המתדרדר בסוריה, בעיראק ובלוב – מדינות שבהן השבטיות קיימת במידה רבה. הוא והאנשים סביבו אינם רוצים שתימן המשוסעת חברתית תידרדר גם היא למצבן, והחליטו להקדים תרופה למכה באמצעות הגברת האוטונומיה האזורית של מגזרי האוכלוסייה השונים. זאת, למרות שיש בכך הכרה במסגרות המסורתיות והעדפתן על רעיונות מודרניים של איחוד והתמזגות.

האדי וחבריו מבינים היטב שעליהם לתפור את המדינה על פי מידות הכתפיים התרבותיות של האוכלוסייה, ולא להמשיך ולכפות על האוכלוסייה מדינה שאינה משקפת את הנטיות החברתיות המסורתיות של מרבית אזרחיה. האדי קיבל החלטה אסטרטגית: במקום להנדס את העם על פי כללי המדינה, הוא החליט להנדס את המדינה על פי הכללים של העם.

האדי ראוי להיכנס לפנתאון המנהיגים שהבינו – לפעמים לאחר מאבקים קשים ורוויי דם – שיש מקום לאתגר את המסגרות המדיניות המלאכותיות שקבעו המעצמות הקולוניאליסטיות על פי האינטרסים של אירופה, ולהתחיל להקים מסגרות על פי רחשי לבם של בני המזרח התיכון. ואם במקום מסויים הציבור נאמן למסגרת השבטית, אזיי המעשה הנכון ביותר הוא להניח למסגרת זו לנהל את חיי האוכלוסייה על פי כלליה ובאמצעות מנהיגותה המסורתית.

האם מרשם זה חופשי מסכנות? לא, אבל המרשם המדינתי המודרני הוכח ככושל וכחסר כל סיכוי הצלחה, ומאות אלפי ההרוגים בסוריה, בעיראק ובלוב הם ההוכחה הניצחת לכך.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 278 וכן ב"מקור ראשון".

* * *

מרדכי נאור

שעתיים עם יזהר

שיחה שראשיתה קשה וסופה טוב במרפסת ביתו של מחבר "ימי צקלג"

 בשנת 1958

פרק מתוך ספרו החדש של מרדכי נאור, "ימי התום" – ישראל של שנות ה-50 וה-60, לא רק נוסטלגיה (הוצאת הספרייה הציונית). בפרק  זה מתואר ריאיון מתוח למדי עם הסופר ס. יזהר, זמן קצר לאחר הופעת ספרו המונומנטלי "ימי צקלג". יזהר התגלה כמרואיין לא קל וכסרבן צילומים – עד הסוף הטוב.

הקול העמוק, שדיבר עברית מהוקצעת בעלת נימה צברית בולטת, היה תחילה מבטיח. אולם כשהצטרפו המילים למשפטים, הסתבר כי הביטחון שאפף אותנו לפני השיחה ובראשיתה עומד לגוז. אמר הקול: כתבתי ספר בן למעלה מ-1,100 עמוד. כל מה שיש לי לומר בקשר לספר, כבר כתוב בו.

לא ויתרנו והסברנו את עמדתנו, אולם מעברו השני של הקו היתה נכונות הוויתור קטנה עוד יותר.

היתה זו פנייה ראשונה בשורת פניות אל ס. יזהר (יזהר סמילנסקי), הסופר וחבר הכנסת, איש רחובות, שהביע את אי אהדתו לרעיון של ריאיון עימו. אנו חוששים שרק מתוך נימוס ולא מתוך השתכנעות נכנע סוף-סוף יזהר ללחצנו יומיים לפני יום הכיפורים ונתקבלה הסכמתו העקרונית לריאיון. אולי עזרה לכך אף אווירת הסליחה והחסד של הימים הנוראים. פחות מלבב היה המצב ביום הריאיון עצמו, כשקולו של יזהר בקע מפורשות משפופרת הטלפון: אל תעיזו להביא אתכם צלם. בשום אופן אינני מוכן להצטלם, ומוטב שהצלם לא יטרח לשווא בנסיעה מתל-אביב לרחובות. התייעצנו עם אלכס הצלם על הנושא והחלטנו להעז בכל זאת. וכך בשעה 11:30 לפני הצהריים, בערבו של יום הכיפורים, ניצבנו לפני ביתה הטובל בירק של משפחת סמילנסקי ברחוב מוסקוביץ' ברחובות. לשם חיזוק השורות, נוכח המערכה הכבדה הצפויה לנו, הצטרף אלינו גם עורך "במחנה נח"ל", יצחק לבני, וכולנו היינו נכונים להסתערות הגדולה.

הצימוקים והעוגה

את הדלת פתח לנו יזהר בעצמו, לבוש מכנסי חאקי קצרים וחולצת תכלת, כשרגליו נעולות סנדלים.

"סלחו לי על אי סדר הרב בבית," אמר, כשהוא מכניס אותנו פנימה. "אנחנו מרחיבים קצת עכשיו את הדירה. אני רואה שבכל זאת הבאתם אתכם את הצלם. חבל, חבל על הטרחה."

הוא הזמין אותנו אל מרפסת גדולה ובלתי גמורה העתידה להתאחד בגמר הבנייה עם חדר סמוך, כדי להוות את חדר האוכל של המשפחה. המרפסת השקיפה אל עצי פרי ושיחים שגדשו את החצר.

"שבו, שבו," אמר יזהר, והורה בידו על מיספר כסאות גבוהי משענת. ישבנו. עקרת הבית, נעמי סמילנסקי, ציירת, מורה לתולדות האמנות בבית הספר התיכון ברחובות, קירבה שולחן מתקפל ועליו קלמנטינות ותפוחי עץ.

"התכבדו, בבקשה."

"מה אני יכול לעשות בשבילכם?" שאל יזהר וסקר אותנו במבט חודר.

ילד כבן חמש, בן הזקונים של המשפחה, נכנס לחדר כשהוא מתבונן בהתעניינות באורחים הבלתי מוכרים.

"ובכן, אמרנו, "איננו רוצים לספר לך על ספרך האחרון, 'ימי צקלג', אך הספר משמש עתה חומר קריאה מרתק לאנשים רבים; לא פעם מתעורר הרצון לדעת איך נוצר הספר, בכמה זמן, באיזו צורה עבדת וכדומה. אולי תוכל לעזור לנו בעניין זה?"

יזהר הרהר שניות מעטות. "מכך בדיוק חששתי כשהתנגדתי לריאיון. לפני שאנחנו מתחילים בשיחה שלנו הייתי רוצה להעמיד את הדברים על מקומם. לדעתי, יצירה ספרותית עומדת לאחר פרסומה ברשות עצמה, ולא ברשות הסופר שהביאה לעולם. לאחר שהיצירה עברה את ביקורתו האחרונה ויצאה אל קהל הקוראים, שוב אין לסופר מה לומר בעניין זה. הסופר כאילו מת ועל היצירה לדבר בעד עצמה לטוב ולרע. במידה שהסופר מעיר את הערותיו, או מספר מה שמספר לאחר הופעת הספר, דומה הדבר לאדריכל שבנה בית לאדם מסוים, ולאחר סיום העבודה הוא סוקר יחד איתו את מלאכת ידיו. תארו לעצמכם שאותו אדריכל מתחיל לדבר בנוסח מעין זה: אח! אילו היה כאן עמוד, היה החדר נראה טוב הרבה יותר וכו'. מסיבה זאת אין לי מה להוסיף על 'ימי צקלג' ובמידה ושאתם רוצים להוציא ממני צימוקים על הספר לא תצליחו. אינני גורס שיש לתת לקהל הקוראים צימוקים במקום העוגה השלמה, ובמידה שיופיעו צימוקים כאלה יוותרו רבים על העוגה השלמה."

אנחנו, בנסיגה טקטית: "אולם קהל הקוראים מעוניין לדעת, והתעניינות זו אין בה בסופו של דבר כל רע, מי הם הסופרים המספקים לו את יצירותיו הספרותיות, כיצד הם חיים, כיצד הגיעו לכתיבת ספריהם ומה הן תוכניותיהם. זהו, לדעתנו, אחד הסיכונים שהסופר נוטל על עצמו כשהוא מוציא את יצירתו לאור."

יזהר ממשיך ב"שוונג" הקודם: "אמרו לי בעצמכם: מה זה משנה לגבי הקוראים ולגבי היצירה אם יש לי עיניים ירוקות או חומות, או מהו צבעם של הגרביים שאני לובש? רק לפי היצירה צריך הקורא לשפוט. הסופר מצוי בסופו של דבר במסגרת אזרחית רגילה, כמו רוב תושבי הארץ. איזה צורך יש בתיאור מסגרת זאת?"

אנחנו, בקצה גבול הנסיגה, מתייעצים בינינו, ומציעים בסוף: "אולי נוכל לשוחח לאו דווקא על יצירותיך ועל אורח חייך, אלא על עניינים כלליים?"

"בהחלט," אומר יזהר, "אך דעו לכם שאין אני מסוג אנשי ה'פינג פונג' המסוגלים להשיב מיד על כל שאלה הנזרקת אליהם. עליי לחשוב הרבה לפני שאני מסוגל לענות."

השעתיים הבאות הוכיחו לנו שיזהר לא דייק באזהרתו. תשובותיו היו אמנם תוצאה של מחשבה מעמיקה, אולם למרות זאת מהירות ביותר, ברורות, ונטולות כל ניסיונות טשטוש.

מורה עם סרגל

השיחה התחילה בענייני חינוך. יזהר הינו כידוע מחנך ותיק, ובמשך שנים שימש כמנהל בית ספר תיכון ברחובות. בכנסת הוא חבר ותיק של ועדת החינוך, והדבר מאפשר לו להיות ב"קו הראשון" של החינוך בארץ. הוא מרבה לבקר במוסדות חינוך, הן כחבר הוועדה והן באופן פרטי.

"ברגע שאתפנה מענייני הכנסת, אשוב להוראה," הוא אומר.

שאלותינו הראשונות עוסקות במצב החינוך בארץ, וכן בתוכנית התודעה היהודית.

"אומר לכם את האמת," אומר יזהר, "אני עוסק בדרך כלל בחינוך על-יסודי ובשטח זה המצב הוא קשה מאוד. בתי הספר התיכוניים מקדישים תשומת לב מעטה בלבד לבעיות החינוך האמיתיות. סיבה לא מבוטלת לכך היא העובדה שאנו חיים בדור נבוך, שאינו מסוגל לתת תשובות ופתרונות לכל בעיותיו. במצב זה נתון המורה בפני קשיים רבים, שכן כמחנך הוא נדרש לעיתים לתת תשובות שאינו יודען."

אנו דנים בעניין זה שעה ארוכה ולאחר מכן מציין יזהר שסיבה נוספת למצב הנוכחי של החינוך טמונה בעובדה שבית הספר התיכון עוסק הרבה יותר בלימוד מאשר בחינוך. כן מציין יזהר את הצורך הדחוף בשיתוף-יתר של ההורים בענייני בתי הספר ובהקמת ועדות משותפות של הורים ומורים.

אשר לתודעה היהודית תמצית דבריו של יזהר היא: "יש צורך להביא בפני הנוער את חיי העם בעבר, אולם יש להיזהר מלעשות זאת בצורה סינתטית."

הפסקה קלה. אשתו של יזהר לוקחת בזרועותיה את בן הזקונים ומצטרפת לשיחה. מן הדלת המובילה לחדר הסמוך מציץ ראשו של פועל בניין העוסק בשיפוץ הבית.

"שנה טובה לכם," הוא אומר בטרם לכתו לביתו.

"גמר חתימה טובה." משיבים לו הסמילנסקים.

באופן טבעי נוטה השיחה לענייני ספרות וביקורת.

"נשמעות טענות קשות נגד רמתה של הספרות הישראלית בעשר השנים האחרונות," אנו מציינים. "מה יש לך לומר על כך?"

"אינני מסיכים להכללות," משיב יזהר, "ישנו למשל עגנון, ואחרים, וישנם משוררים מיספר שכישרונם בולט."

"ובכל זאת, מה על הטענות כנגד הרמה הממוצעת של הפרוזה הצעירה?" אנו מבקשים לדעת.

יזהר מצטחק ולוקח לעצמו קלמנטינה. "תראו, ביחס לפרוזה קשה לקבוע הלכות. מה הן עשר שנים בתולדות ספרות? בארצות אחרות כגון אנגליה וצרפת התפתחות הספרות וכל הכרוך בה הוא עניין של מאות בשנים, ואילו עשר השנים שלנו יתפסו בבוא היום לא יותר משני עמודים בספר תולדות הספרות הישראלית. על כן אין להסיק עדיין מסקנות."

השיחה גולשת מכאן לדיון מעניין על בעיות כתיבת פרוזה בארץ. בסופה שואלים אנו: "מה דעתך על הביקורת בארץ?"

פניו של יזהר מרצינים. "כשאני חושב על הביקורת שלנו עולה תמיד לנגד עיני דמות מורָה עם סרגל בידה, ולסרגלה יש שתי מטרות: ראשית להוות אמת מידה קבועה ושנית להצליף בו בשעת הצורך על אצבעותיהם של התלמידים."

"לא נכון שזאת חייבת להיות דווקא מורה," נכנסת נעמי המורה לשיחה.

"בדרך כלל עושות זאת נשים, משום שלמורים גברים יש שיטות אחרות ללמד את התלמידים לקח במידה שהם רוצים, אך נחזור לביקורת," אומר יזהר. "מבקרינו מצטיינים בשתי התכונות של אותה מורה. ראשית, לא כולם אוהבים ספרות, ועל כן מרבים הם להצליף בה. אולם הגרוע מכול היא אמת המידה. לא מעטים מהם יודעים מה רוצים הם למצוא ביצירה ספרותית עוד קודם שהתחילו בקריאתה, והתוצאות ברורות. לדוגמה: לפני חודשים אחדים פירסמתי קטע מ'ימי צקלג'. זמן מה לאחר הפרסום כתב אחד המבקרים הידועים ביותר בארץ מאמר ביקורת על אותו קטע, ובו מצאתי לא רק ביקורת כי אם הצעות כיצד עליי לכתוב את הספר כולו. זאת, עוד טרם שיצא הספר לאור!"

אנו עוברים לשטח הציבוריות. "כיצד מתאזנת עבודתך בכנסת עם עבודתך הספרותית?"

"אין כל סיבה שסופר יתרחק מן החיים הציבוריים," משיב יזהר. "בכנסת אני חבר כנסת, העוסק בענייני ציבור ולא סופר. לדעתי, אין אסון גדול יותר מאשר השפעה או לחץ מפלגתיים על סופר," ממשיך יזהר (כאן הוא מצטט קטע קטן מתוך החלק האחרון בספרו של הביולוג הרוסי הנודע ליסנקו בו הוא מדגיש כי כל מה שכתב עבר את ביקורתה של הנהלת המפלגה ונראה לה). "כתבתי לא פעם דברים שלא תאמו את קו המפלגה שאני חבר בה. בשטח הספרות אינני מקבל פקודות מאיש וגם לא אקבל."

ושוב הפרעה קלה במהלך השיחה. עוזרת הבית באה לאחל "גמר חתימה טובה" ואילו נעמי נוטשת את השיחה. הגיע הזמן להאכיל את הבן הקטן. בינתיים מופיעה אורחת בבית: ידידת המשפחה חברת משק שובל. יזהר מציג אותנו לפניה והיא מצטרפת כשומעת חופשית לשיחה. עתה מתגלגלת השיחה לדרכיו ולאורח חייו של סופר.

"אני אינני גורס את הארגונים וההתאגדויות למיניהן של סופרים ואמנים. לדעתי סופר הוא אדם בודד, היושב בביתו ועושה את מלאכתו בצנעה. אולם אצלנו אין נותנים לסופר ללכת בדרך זו. ממדיה של המדינה גורמים לכך ש'כל אחד מכיר את השני,' ועוד זמן רב לפני הופעת ספרו של סופר כבר ידוע מה מתבשל בסירו. ואז מגיעים לסופר ימים רעים. ראשית עטים עליו זרזירי הוצאות ספרים ומנסים לקנות את ליבו בהצעותיהם, ונוסף על כך הוא חייב לעמוד כל העת בלחץ של דעת הקהל והעיתונות ה'יודעת' את אשר ייכתב בספר. ולעמוד בלחץ אין זה דבר פשוט ולא כל סופר מצליח בכך. אולם אין זה עדיין הכול. לאחר הופעת הספר באים אל הסופר אנשים כשבפיהם טענות: מדוע כתבת כך וכך ואילו עיתון פלוני מסר שתכתוב אחרת, ועתה לא נותר לסופר אלא לפרוע את השטרות שלהם התחייבו אחרים. סופר הוא איש בודד ורק בצורה זו הוא יכול להוציא מתחת ידו את מלאכתו."

הטלפון מצלצל. הילה, בתו של יזהר, נערה בשנות העשרה (יש לו גם בן הלומד בגימנסיה) מרימה את השפופרת.

"אבא, בוא, יש לך שיחה."

יזהר נעלם לדקות מספר ובחזרו הוא אומר: "עד לפני שנה היו לי חיים הרבה יותר שקטים. פשוט לא היה טלפון."

כל ההיסטוריה בקיצור

"עכשיו תסלחו לי לכמה דקות," אומר יזהר, "אני צריך לשוחח עם החברה משובל, כיוון שהאוטובוס שלה עומד להגיע עוד מעט."

אנו סולחים והשניים יוצאים. כעבור דקות אחדות נכנסת נעמי. היא מסבירה לנו בינתיים את תוכנית השיפורים בבית. "המקום צר לנו זה זמן רב, אך רק עכשיו יש אפשרות כספית לביצוע השיפורים. אני מקווה שאתם סולחים לנו על אי הסדר בגלל הבנייה."

יזהר חוזר ומתיישב במקומו. "הצרה אתכם, העיתונאים," הוא אומר, "שאתם מחליטים ביום מסוים לראיין מישהו אפילו אם באותו יום אין ברצונו לומר שום דבר, מחליטים לחלוב אותו ודי, ממש כפייה."

אנחנו מסכימים וחוזרים לנקודת המוצא: "אולי תספר לנו משהו על עצמך?"

הפעם מתרכך יזהר. "אם זה יכול לעזור לכם במשהו, אנסה לעשות זאת, אך ברצוני שתבטיחו דבר אחד: אתם יודעים שאיני שמח לראיונות ולדברים המתפרסמים אחר כך. לכן עשו עימי חסד, ובזמן שתעלו את הדברים על הכתב חישבו עליי, כיצד יראו הדברים בעיניי."

מבטיחים לנסות.

"את השנים הראשונות של חיי ביליתי בחולדה," פותח יזהר, "אך נולדתי ברחובות משום שבחולדה לא היתה מיילדת. בגיל צעיר עברתי לתל אביב ובה למדתי בבית ספר 'גאולה' עד כיתה ו'. אגב, למדתי בכיתה עם אהוביה מלכין ועם הבמאי גרשון פלוטקין. לאחר מכן עברתי לרחובות. עם גמר בית הספר העממי עברתי לירושלים ובה סיימתי בבית הכרם את בית הספר התיכון והסמינר למורים. אחר כך יצאתי ללמד ביבנאל."

"למה דווקא ביבנאל?"

יזהר מחייך.

"יבנאל הייתה באותם הימים בקצה העולם, והחלוציות של אז היתה לצאת לגליל. שימשתי שם כמורה במשך שנה, ולאחר מכן חזרתי לירושלים, לאוניברסיטה. למדתי מדעי הטבע – ביולוגיה וגיאולוגיה, ושנה אחת גם היסטוריה ישראלית וכללית, אולם לא סיימתי את חוק הלימודים. אולי אעשה זאת בהזדמנות."

"מה ביחס לפעילותך ב'הגנה'?" אנו מבקשים לדעת.

"כן, עברתי כל מיני קורסים, קורס מ"כים, קורס מ"מים בג'וערה ועוד. מאוחר יותר שימשתי כמ"פ בבן שמן. לימדתי שם חמש שנים מ-1939 עד 1944. אחר כך התחלתי ללמד ברחובות, תחילה בבית החינוך התיכון ומאוחר יותר עם מיזוגו של בית ספר זה עם הגימנסיה המקומית בבית הספר התיכון המאוחד. נו, ואז באה המלחמה ולקחה אותי לדרום ולנגב. לאחר מכן לא חזרתי להוראה. הבחירות לכנסת הראשונה הכניסו אותי לכנסת. לתקופה קצרה, אחרי הבחירות לכנסת השלישית חזרתי להוראה, משום שלא נבחרתי, אך לאחר שכמה חברים התפטרו מסיבות שונות הגעתי שוב לכנסת. זהו."

אנו: "מתי התחלת לכתוב?"

יזהר: "נו, באמת..."

אנו: "היש לך בכתיבתך נוהגים מקובלים, שעות כתיבה וכדומה?"

יזהר: "אתם שוב מתחילים..."

עתה מגיע תורן של הדקות הגורליות של הראיון: ענייני הצילום. אנחנו מעיזים ושואלים:

"אנו יודעים את התנגדותך לצילומים, אך האם יש לך התנגדות שנשיג צילומים ממקורות אחרים?"

יזהר מביט על העניין מנקודת מבט אחרת: "כנראה שאינכם מבינים אותי. איני מתנגד שצלמכם יצלם אותי ואני בטוח שהוא צלם טוב, אך באופן עקרוני איני חושב שיש תועלת בצילומים המתלווים לראיון ואין זה משנה מה מקורם."

"מדוע?"

"תראו רבותיי," אומר יזהר, "לא כל כתבה וכתבה בעיתון צריכה להיות מצולמת. ישנן כתבות שכל כולן אינו אלא הצילומים והטקסט הוא החלק הטפל, אך במקרה זה נדמה לי שאין כל צורך בצילומים."

"אבל קהל הקוראים רוצה לראות בצד הכתבה הכתובה גם את נושאה," אנו מעירים.

"לצערי איני יכול לקבל תנאי זה," אומר יזהר. "מה פירוש קהל הקוראים רוצה? החבר'ה רוצים? צריך לדעת מה רוצים לתת בעיתון. הצורה שלי אינה משנה דבר."

אנו מנסים לשכנע פעם נוספת.

יזהר נכנע באי רצון רב: "במידה שאינכם מוכנים לוותר בכל זאת על התצלום לא אסרב, אף שאין זה לטעמי."

אנו פונים אל אלכס הצלם אך הוא מסרב לצלם. "אם יזהר מסרב להצטלם והדבר אינו לטעמו, אינני רוצה לצלם," הוא אומר בנימה של עלבון.

"היתה לך פעם מכונית, היכן היא?" אנו שואלים.

"לא יכולתי להחזיק אותה. ההוצאות גבוהות מדי, ובנוסף לכך, אל תאמינו אם יאמרו לכם שבעזרת מכונית פרטית מגיעים מהר יותר. מכרתי אותה."

אנחנו משוחחים עוד דקות אחדות. בינתיים עולה הצעת פשרה: אלכס יצלם את מראה השיחה על המרפסת. יזהר מקבל את הדין.

על השאלה מהם הספרים הטובים ביותר שיצאו בארץ בתקופה האחרונה, מסרב יזהר לענות. אשר לספרות העולם הוא מסביר שאינו יכול להתחיל בשיחה, כיוון שהנושא רחב ביותר ודרושות שעות רבות.

"מה דעתך על התיאטרון הישראלי?"

"אין לי דעה," אומר יזהר, "זה כמה שנים שלא ביקרתי בתיאטרון."

"מדוע?"

"איני מוצא בכך כל הנאה. אני מעדיף לקרוא מחזה מאשר לחזות בו."

"היש לך תוכניות כלשהן בשטח הדרמה?"

"בינתיים לא."

"האם אתה נפגש לעיתים עם סופרים אחרים?"

"כן, לעיתים רחוקות.

"עם מי?"

"באמת, מה זה משנה. נפגש וזהו."

אלכס עשה בינתיים את המוטל עליו וסולם הנמצא בבית לרגל עבודת הבנייה עוזר לו לא מעט במציאת הזווית הנכונה.

אנו נפרדים מיזהר והוא מלווה אותנו אל מחוץ לביתו. הוא  מורה בידו לכיוון הכביש הקרוב ואומר: "זה הכיוון. אני מקווה שלא תטעו בדרך."

לא טעינו ואנו מקווים שכך גם ביחס לפירוש כוונותיו, בכל מה שנוגע לכתבה.

  אכן, היו ימים: סופר מן השורה הראשונה וחבר כנסת שמכר את מכוניתו משום ההוצאות הגבוהות, וגם את ביתו הוא משפץ רק לאחר שהשתפר מעט מצבה הכלכלי  של משפחתו.

והצניעות? היכן מוצאים כיום דברים שכאלה...

אהוד: בשעתו היה רווח בעולמנו הספרותי הביטוי "הצנוע הידוע", תחילה בקשר לעגנון, אך נראה לנו שהוא מתאים לא פחות ל"נסיך" ס. יזהר, שכנראה פשוט לא ידענו אז עד כמה הוא צנוע.

* * *

באבל על מותו של אורי לייטנר

בן קריית חשמל (קריית חיים)

שנלקח לישיבה של מעלה

משתתפים בצערם הגדול של בני-משפחתו

ושל ידידיו הרבים

אורי לייטנר נפטר שלשום בבי"ח רמב"ם, לאחר התקף לב שקיבל שם

(בהיותו עדיין בתרדמת חלקית) ומאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו.

בן 74 היה במותו. הלווייתו התקיימה ביום ראשון בתל רגב, ליד כפר חסידים,

יהי זכרו ברוך!

* * *

יובל ברנדשטטר

הפרידה מאירופה

כמשב רוח מקפיאה פרצה לכנסת האנטישמיות האירופית במלוא רשעותה. נשיא הפרלמנט האירופי עמד לפני הפרלמנט היהודי והאשים את מדינת ישראל בצמאון הפלסטיני וברעב הפלסטיני. ישראל, חזר שולץ על קו ההסתה הפלסטיני, מונעת מים מערביי השומרון. ישראל, חזר שולץ על קו ההסתה החמאסי-נאצי, מטילה מצור על רצועת עזה. עד כמה שונות האשמות אלו מן ההסתה האנטישמית עתיקת היומין של הרעלת בארות, או של השתלטות על הכלכלה, או הפרוטוקולים של זקני ציון, זה כבר דקדוקי עניות. המוזיקה אותה מוזיקה, והמילים רק מעט יותר מעודנות.

אירופה הולכת לחרם על ישראל. בתחילה, על ההתנחלויות. אירופה קובעת מה לגיטימי ומה אינו לגיטימי לסחר עם אירופה. ההוראות האחרונות היוצאות מבריסל מסמנות כל גוף כלכלי ישראלי, שיש לו עסקים עם משהו יהודי הקיים ביהודה ושומרון – לחרם. אם מפרשים את ההוראות הללו לחומרה, אין כיום שום גוף כלכלי, חברה, בנק, אגודה, שאי-אפשר להחרים מכיוון שלא התנער לחלוטין מכל אבק של שיוך ליישוב היהודי ביהודה ושומרון. נקודה. למעשה, הגופים האירופיים הדוחקים ליישום מירבי של ההוראות החדשות, כבר הקימו מאגרי נתונים המוכיחים את מעורבותם של גופים כלכליים עיקריים – חמשת הבנקים הגדולים ואילך – בפעילות הכלכלית ביהודה ושומרון. אפילו ציפי לבני, שאי-אפשר לחשוד בה באהבת יהודי גב-ההר, אמרה כי "החרם אירופי אומנם מתחיל במוצרים החקלאיים של 'הגדה המערבית' אבל ההסתייגות האמיתית של ארגוני החרם היא מישראל, כולה, שאותה הם רואים כמדינה קולוניאלית."

מצד אחד, אינטרסים כלכליים אירופיים דוחקים להגדיל את שיתוף הפעולה עם ישראל, שהיא התורמת הגדולה ביותר לטכנולוגיה חוץ מארצות-הברית, יפן וסין.

מצד שני, הביורוקרטים מבריסל, שכולם מטבע ברייתם דוגלים באוניברסליזם החילוני ושוטמים את הלאומיות, במיוחד הדתית, מציבים בפני האינטרסים הללו את כל המכשלות האפשריות.

מצד אחד, ישראל היא המדינה הלא אירופית היחידה שהוזמנה ל "אופקים 20/20" – תוכנית הדגל האירופית לפיתוח טכנולוגי.

מצד שני, כל גורם מממן שיש לו שיח ושיג עם גורם כלשהו שמעבר לקו הירוק 1949, פסול לצורכי השתתפות במיזם. וכמובן, כל ס"מ מירושלים שהיה תחת שלטון ירדני בין 1949 ל-1967 כלול אף הוא בחרם האירופי. וכך נחרץ כי –

 "All agreements between the State of Israel and the European Union must unequivocally and explicitly indicate their inapplicability to the territories occupied by Israel in 1967"

תרגום: "כל הסכם בין מדינת ישראל לבין האיחוד האירופי חייב לציין באורח שאינו משתמע לשתי פנים את אי-חלותו על השטחים שכבשה ישראל ב-1967."

כן, גם הגולן, המיושב ישראלים ולא היה אלא בסיס צבאי יורק אש תחת שלטון הבעת' הסורי, כלול בהגדרה זו. כן גם, ואולי בעיקר, ירושלים, על 400 אלף היהודים החיים בה מעבר לקו הירוק, זוכה לתשומת לב מחרימה מיוחדת, על פי המשלחת של ראשי האיחוד האירופי שסיירה בה. מרבית הקונצרנים הישראליים הגדולים והתעשיות העיקריות – פז אנרגיה, מגל ביטחון, אלביט, מטריקס, כתר פלסטיק, גילת תקשורת לווינית והוט – כבר מסומנים אצל מתווי מדיניות-החרם של האיחוד האירופי.

כשכישלון פוגש הצלחה

כל זאת על רקע העובדה שישראל מייבאת מן האיחוד האירופי פי אחד וחצי ממה שהיא מייצאת אליו. כלכלית, אירופה סופגת מישראל את עודפי היצוא של ישראל למדינות אחרות בעולם. כלומר, במצב של הפסקה מוחלטת של הסחר בין ישראל לאיחוד האירופי, תחסוך ישראל שמונה מיליארד דולר של יבוא.

יחסו של האיחוד האירופי לישראל הוא אנטישמי. ניתן לקבוע זאת על פי יחסו של אותו איחוד לשטחים ומצבים הדומים לאלה של ישראל. כך למשל, אין חרם אירופי על תוצרים או תנועת כספים לקפריסין הטורקית, על אף שטורקיה כבשה חלק מן המדינה הקפריסאית החברה באיחוד האירופי, על אף שטורקיה הניעה 150 אלף קולוניאליסטים להשתלט על השטחים שהתפנו מקפריסאים ממוצא יווני.

ומה באשר ליחס המפנק כלפי מרוקו השולטת בסהרה המערבית בניגוד לרצון האוכלוסייתה הברברית?

היחס המפלה כלפי ישראל, שהשתלטה במלחמת מגן על שטח שהריבון שלו ויתר עליו בהסכם, שטח שממנו נפתחה עליה מלחמה של 19 שנה, יכול להתפרש רק כאנטישמיות. לא של האירופים, אלא של המנגנון שהשתלט על אירופה. וכאשר פורצת אנטישמיות זו מפיו של יו"ר הפרלמנט, הנואם בשפה הגרמנית מול חברי כנסת שמרביתם הם צאצאי ניצולים של שואה פוגרום וגירוש – הרי לזאת ניתן לומר דיינו.

ייתכן שאני חמום מוח. ייתכן שהדבר הנכון לעשותו הוא להרכין ראש, להיות חכם ולא צודק, כמו יו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג ולומר: זה לא שתן, זה גשם ברכות. לכרוע ברך לרגלי הגרמני, כמו ניצן הורוביץ, ולומר: עניינית, הצורר צודק, באמת הערבי צורך פחות מים מן היהודי, ולכן מקומי הראוי הוא תחת המגלב האנטישמי.

 ייתכן שאני חמום מוח, אבל גם סבא שלי הרכין ראש, עלה על הרכבת ונסע לאושוויץ. אולם יייתכן שהגיעה העת להיפרד מאירופה, ולומר כי חרם ייענה בחרם, וכי כל מילה במסמך של האיחוד האירופי המפלה בין יהודי אחד לאחר על פי מקום מושבו – היא אנטישמיות בוטה, ומדינת ישראל לא תשתף פעולה עם מסמכים אנטישמיים המפלים יהודים לרעה על פי מקום מושבם, צבע עורם וגודל כיפתם. הגיעה העת לומר שכל "הגדה המערבית" חד היא, ארץ ישראל היא, וזכותו של כל יהודי להקים את ביתו ב"ווסט בנק" בכל מקום שהוא – מאילת ועד מטולה, מפצאל ועד תל-אביב. מי שמפלה בין יהודים, לא יזכה לשיתוף פעולה של מדינת ישראל שממשלתה יודעת להבחין בין אוייב לידיד, בין מתחזה אנטישמי לבין ידיד אמת כמו סטיבן הרפר.

אירופה היא אוסף של מדינות, שלכל אחת מהן יש אינטרסים משלה. הניסיון להקים איחוד אירופי הוא כישלון, ולו רק נוכח העובדה שאנטישמים משתלטים עליו בקלות בלתי נסבלת, אוכפים על המדינות התנהגות אנטישמית שאינה רצויה להן, וכופים פתיחות לזרים שעניינם השתלטות עויינת על החברה והמדינה האירופית. אובדן השליטה של המדינות על גבולותיהן ואוכלוסייתן מוביל לדכדוך כללי, לשיעור ילודה נמוך, לאובדן תקווה, לאובדן תרבות, לאובדן האמונה בעתיד.

את הזעם והתסכול על כל אלה שופך הארגון האירופי על המדינה והתרבות שהתנערו מן הדכדוך, שנהנים מיצירתיות גבוהה, משיעור פריון גבוה, מאמונה בעתיד ומחיזוק התרבות וקידוש הריבונות – יהודי ארץ הקודש. אין שום סיבה לכוף את הראש אל מול האנטישמיות החדשה, המקדשת את הרוצחים של חמאס ואש"ף, ויש כל הסיבות לדרוש מן האירופים יחס של שוויון. אנו לא נתערב ביחסיכם הפנימיים עם האוכלוסיות שלכם, ואתם לא תתערבו באלו שלנו. אנו לא נעודד את ערביי פריז להכריז על אזורים בה כ"דאר אלאיסלאם", ואתם לא תעודדו את ערביי ארץ-ישראל להקים בה עוד ישות טרור.

סחר הוא לטובת שני הצדדים, ואין לו דבר עם הסכסוך היהודי-מוסלמי שימיו ארבע-עשרה מאות שנים. המעורבות של בריטניה בארץ ישראל הסתיימה, על פי בקשתה המפורשת, ב-15 במאי 1948, ומאז אין לה, וודאי לא לגרמניה וצרפת, שום זכות ושום מקום לדחוף את אפיהן לענייניה הפנימיים של המדינה היהודית.

בנימין נתניהו עשה את הצעד הראשון בכך שאמר כי יו"ר הפרלמנט האירופי אינו בודק את המידע שהוא מקבל. הצעד הבא הוא לדרוש מן האיחוד האירופי להסיר כל שמץ של אפלייה אנטישמית מהסכמי הסחר עימנו, ואם לאו – עלינו לוותר על ההסכמים עם האיחוד ולהתחיל לקדם קשרים עם ידידים ומעוניינים חסרי פניות – אם באירופה ואם בעולם הגדול שמעבר לה.

ועתה, כשדנמרק הנאורה פוסלת את השחיטה הכשרה, אפשר גם להזמין את יהודי אירופה לשוב הביתה מן הגלות. יהודה, שומרון, הגליל והנגב ממתינים להם בעיניים כלות.

* המאמר מתפרסם במגזין "מראה" 278.

* * *

אוריה באר

שירלי טמפל

בשבוע שעבר הלכה לעולמה שירלי טמפל, ילדת הפלא הגדולה של הקולנוע האמריקאי בשנות השלושים. לפני כשמונים שנה. גם אני זוכר אותה לטובה, אף שנולדתי הרבה אחריה. היה זה בימי ילדותי הרחוקים, ועוד לפני הקמת המדינה. למדתי אז בכיתה אל"ף בבית הספר העממי  "לדוגמא" בצפון תל אביב. בהפסקות בין השיעורים, היינו אנו, הילדים הקטנים, ובייחוד הילדות – מקפצים, מעווים פנינו ושרים מלוא גרוננו:

"שירלי טמפל אומרת ככה. שירלי טמפל שרה ככה, שירלי טמפל רוקדת ככה."

וכך רוקדים מקפצים ומחקים את ילדת הפלא.

זה היה שעשוע חביב ומצחיק, אותו המשכנו גם בכיתה בי"ת ואולי גם עד כיתה גימ"ל. אינני זוכר במדויק.

לימים ראינו גם את סרטיה של שירלי ושוב חזרנו לחקות את תנועותיה ואת טון דיבורה בבית הספר וברחוב.

שירלי היתה ילדת פלא גאונית, שהקסימה אותנו, וכולנו התפעלנו מכישרונותיה. אכן, חבל שבימינו כמעט ולא מציגים את סרטיה היפים דאז.

לימים גדלה שירלי. הקסם פג, למרבה הצער והאכזבה. וכשגדלה, היתה שחקנית קולנוע רגילה וללא ייחוד. כמה חבל.

עד היום, כשרוח השטות נחה עליי, אני שר ומעווה פניי ואף עושה תנועות של ריקוד ושר: "שירלי טמפל שרה ככה. שירלי טמפל אומרת ככה. שירלי טמפל רוקדת ככה," הכול, לפני  הנכדות הקטנות שלי. הן מתפוצצות מצחוק ומנסות אף הן לחקות את הכוכבת, הילדה הגאונית של  אותם ימים ובהצלחה  רבה.

צר לי שהלכה לעולמה, יחד עם עולם הילדות הרחוק שלי.

* * *

תקוה וינשטוק

שירלי טמפל

היא הייתה האהבה הגדולה, האובססיה של ימי הילדות שלי ולא שלי בלבד אלא של רבות וגם רבים מחבריי לכיתה ובעצם של הרבה מילדי העולם ושל הוריהם וגם של הסבים והסבתות שלהם: שירלי טמפל (1938-2014) – ילדת הפלא האולטימטיבית.

גזרתי בשקיקה כל צילום שלה שהופיע בעיתונים ובחוברות קולנוע. חיפשתי גלויות של כל התפקידים והפוזות שלה בכל החנויות למכשירי כתיבה בפתח-תקווה. קניתי את כל המוצרים, לרוב ממתקים, שנתנו כ"פרסים" גלויות שלה, והשקעתי בהם את מיטב דמי הכיס שקיבלתי. עשיתי "החלפות" של צילומיה תוך בקיאות בבורסת החילופין ו"שערי המחירים": איזה מהתמונות הן "פושטיות" ושכיחות ואיזה נדירות, שרק במזל מגרילים אותן. הייתי מוכנה להחליף חמישה שחקני קולנוע –למשל רוברט טיילור, ג'נג'ר רוג'רס, גו'ני ("טרזן") וייסמלר, בטי גרייבל ואפילו רין-טין-טין, הכלב הגיבור – תמורת שירלי טמפל אחת שעדיין נעדרה מהאוסף שלי.

את כל השלל הדבקתי באלבומים מיוחדים. אלבומי ההדבקות מילאו אז את עולם הילדים והיו תעשייה של ממש. אלבומים  של בעלי חיים ואלבומים של ארצות, אלבומים של סופרים עבריים ושל שחקני תיאטרון ישראליים ולצדם אלבומים של כוכבי קולנוע, משארל בואייה הצרפתי עד לאסתר ויליאמס השחיינית. אולם שום אלבום לא השתווה בעיני לאלבום הגדול שהקדשתי לשירלי. הילדונת במדי קולונל מימי מלחמת הצפון והדרום, או בכובע קש כפרי, שירלי דגה דגים ושירלי בשמלת "קלוש" מנוקדת, בצילומי אן פאס, בצילומי פרופיל... וכמובן שלא החמצתי אף סרט מסרטיה, החל מ"תלתלי זהב" ו"רבקה מחוות סניברוק" עד "הצפור הכחולה", אם רק הגיע לקולנוע במושבה.

זה היה מעין פולחן. ילדות גלגלו את קווצות שערן בניירות בתקווה לקבל תלתלים של שירלי טמפל. חומים, שחורים – רק מעטות זכו לתלתלי זהב בלונדיים – העיקר תלתלי "בקבוקים". שיער חלק, כמו שלי, למשל – היה כאב לב. אימהות חלמו על בנות "כמו שירלי". המון בנות בשם שירלי נולדו אז בארץ ישראל, מה גם ששמה של הנערצת צלצל יפה אף בעברית. אימהות לבנים הביאו אותה כדוגמה להתנהגות יפה ולנימוסים. שמלותיה, בגודל מטפחת, שימשו מודל לחיקוי אופנתי. היו בובות שירלי וסיכות קישוט שירלי, מראות ותיקי אוכל שירלי, ומה לא? השירים שבצעה בסרטיה הפכו ללהיטים. עליהם הוספנו פזמונים משלנו. בהפסקות של בית הספר כשיחקנו בחבל, שרנו "שירלי טמפל קופצת על חבל, שירלי טמפל נפלה לזבל..." חרוזי מופת בשינויים קלים הדהדו בכל הארץ.

היו באותם ימים עוד ילדות  פלא בקולנוע – ג'ודי גרלנד ב"הקוסם מארץ עוץ", דיאנה דרבין ששרה להפליא בסרט "מאה ואחת נערות", וקדם לכולם עוד בראינוע ילד הפלא ג'קי כוגן. אולם ג'ודי ודיאנה כבר היו בגיל העשרה (דיאנה נעלמה אחר סרטה הראשון) ואף אחד לא שבה לבבות כמו טמפל ואף אחד לא התחיל את הקריירה בגיל ארבע. ממש הייתה פעוטה כשרקדה סטפס עם ג'ורג' מרפי ואולי היה זה פרד אסטר (את שמות חבריה למשחק כבר שכחתי, הכוכב היתה היא) – ונראו השחקנים המבוגרים כבני נפילים לעומתה. היה עליה להתרומם על קצות האצבעות  כדי לצפות בפניהם וגם אז הגיעה רק לכפתור האחרון במקטורן שלהם.

את אהבת העולם רכשה ביושר. היא ניחנה בכישרונות מולדים למשחק, לשירה ולריקוד לצד הופעה מתנת שמיים – חיוך מקסים ("היא הילדה היפה ביותר בגן. כשהיא מחייכת כולם מחייכים," כנאמר בשיר) אבל היא היתה הילדה היפה ביותר בכל גני העולם. פנים תמימות מלאות הבעה שהשתנו במשחק משמחה לכאב, וקול תינוקי שובה לב. הסרטים בהם כיכבה היו אופטימיים ונאיביים ברובם, ועלילתם מופרכת. אבל למי היה אכפת? ודאי לא לנו, הילדים. כשגדלה קמעה זכתה לתסריטים משמעותיים יותר, כמו "היידי בת ההרים" ו"הנסיכה הקטנה" מספרה של  אליזה אלקוט. ותמיד הופיעה כ"ילדה טובה ירושלים", היינו הוליבוד.

היא התברכה גם בשפע מזל. אימה הבחינה מיד בכשרונותיה ורשמה אותה כבר בגיל שלוש לשיעורי ריקוד. והיא נולדה וגדלה בסנטה מוניקה שבקליפורניה, לא הרחק מהוליבוד. ברחבי תבל ודאי נולדו עוד ילדות מוכשרות, אבל ללא אימא שאפתנית וללא קירבה למרכז הסרטים – לא זכו לכל תהילה.

גם זמן הולדתה היה בעיתוי מוצלח עבורה. היו אלה שנות השפל הכלכלי הגדול באמריקה,  והילדונת המתולתלת המתוקה היתה לנחמה לאזרחים המדוכאים ותקווה לדור שמח יותר. שירלי עצמה הסבירה: "אנשים חיפשו משהו שישמח את ליבם והתאהבו בילדה קטנה..."

היא נעשתה כוכב בגיל ארבע, זכתה באוסקר בגיל שש ובגיל 12 כבר היתה מיליונרית. לאורך שנות השלושים של המאה שעברה נחשבה לכוכבת הגדולה ביותר באמריקה, כשקלרק גייבל ניצב אחריה בהפרש גדול. היא קיבלה מכתבי מעריצים יותר מגרטה גרבו וצולמה יותר מהנשיא רוזבלט. כיום שוב אין סגידה כזו לשום שחקן או שחקנית. רק  קורט מהזוהר הזה אפף את מרילין מונרו ואולי רק הביטלס זכו לפולחן דומה.

על ילדי פלא נאמר: "הלך הילד – הלך הפלא," בעיקר בשטחי האמנות. מאומה לא צמח מג'קי כוגן למשל. גם שירלי הבוגרת לא הצליחה בסרטים, ובגיל 22 חדלה לשחק אולם נשארה בתודעת הציבור.

היא התבגרה ואנחנו התבגרנו אך זכרתי לה את חסד נעוריה ונעוריי והמשכתי לעקוב אחריה. כשביקרתי באמריקה ניסיתי, לשווא, למצוא דרך אליה. פה ושם נזכר שמה כמטפורה בספרים: "זו היתה ילדה מקסימה, כמו שירלי טמפל." כישרון כזה לא נעלם כליל. סרטיה הועברו משחור לבן לצבע ועודם מוקרנים ומשמחים לבבות.

את המשחק בסרטים המירה במשחק הפוליטי. טמפל היתה פעילה במפלגה הרפובליקנית. ב-1967 התמודדה על מושב בקונגרס, הפסידה עקב תמיכתה במלחמת וייטנאם ועברה לשטח הדיפלומטי. הנשיא ריצ'רד ניקסון מינה אותה לנציגה בעצרת הכללית של האו"ם, הנשיא ג'רלד פורד מינה אותה לשגרירת ארה"ב בגאנה והנשיא ג'ורג' בוש מינה אותה ב-1989 לשגרירת ארצות הברית בצ'כוסלובקיה. בפראג נתקבלה בכבוד מלכים. מסתבר שעשרות שנים היה לה מועדון מעריצים מעבר למסך הברזל.

השנים נטו לה חסד. בצילום משנת 1998 עם הנשיא קלינטון היא נראית דומה כל כך לשירלי הקטנה, רק תלתלי הזהב נעלמו. חיי הזוהר, הממון והתהילה המוקדמת לא "קילקלו" אותה ולא פגעו ביישותה. אחרי נישואין קצרים כושלים בגיל צעיר מאוד, חייתה עם בעלה השני, בלק, חיים שלווים במשך 51 שנה, עד שנפטר.

והנה בשבוע שעבר הלכה שירלי הקטנה לעולמה, בת 85, אם לשלושה וסבתא לנכדים ולנינים. גם אגדות מתות. שירלי טמפל היתה האגדה האחרונה.

* * *

אהוד בן עזר

רקוויאם פולני של פנדרצקי ובניצוחו

בפילהרמונית הישראלית

את הרקוויאם פולני של קז'ישטוף פנדרצקי (יליד 1933) לא שמעתי מעודי וגם לא כל יצירה אחרת שלו, כך שהרשמים שלי מן הקונצרט של מוצ"ש האחרון, שעליו ניצח המלחין, הם רשמי חובב, הדיוט או דיליטנט – אם תרצו לדייק.

ובכן, התזמורת היתה יוצאת מן הכלל. בייחוד כלי ההקשה והנשיפה, והכול יחד היה מפגן של מקצועיות ברמה גבוהה מאוד. כאשר התזמורת ניגנה לבדה, ללא ליווי קולי, אלה היו החלקים המוצלחים בקונצרט, לבד מאשר ב"חלק השני", אחרי ההפסקה הכפוייה-כנראה שאחרי ה"לקרימוזה", כאשר התזמורת ניגנה קטע ארוך מאוד וכבר די משעמם, אשר האריך, כאילו לא לצורך – את היצירה הארוכה-מדי ממילא, כ-108 דקות על פי התוכנייה, אשר נשמעו כשעתיים שלמות.

מה חבל שלמרות הנגינה הנהדרת לא נחרת בזיכרוננו אפילו צליל הרמוני אחד, משובב נפש, כמו לאחר שמיעת רקוויאם קלאסי של פורה, ורדי או ברליוז, צליל שמתנגן בך ומזדמזם בך שנים ארוכות, בעצם למשך כל החיים. אך א אצל פנדרצקי. אתה מתפעל מן הרעש אך לא מן הלחן.

המקהלה הגדולה היתה מורכבת מהמקהלה הישראלית על שם גארי ברתיני ומהמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה בירושלים. ישבתי בכיסא 45 בשורה 19, גוש ד, והתקשיתי לקבוע אם בכל זאת יש בעייה באקוסטיקה החדשה של ההיכל המחודש, או שזו אשמת המקהלה; במקרים אחדים היא נשמעת כערבוביה של קולות. אין להשוותה, למשל, להופעות המופלאות של המקהלה מפראג. אבל אולי האשמה היא במלחין. שום קטע מקהלה, וכולם טקסטים לטיניים מוכרים מרקוויאמים ידועים – שום קטע לא נשמע ברור ומרומם ונחרת בזיכרון המוסיקלי של השומע. זה היה מרשים בעיקר מבחינת הרעש, ובייחוד בקטעים שכל המקהלה שרה בקול אחד, אבל זה היה גם מאוד מאכזב.

בהשמעת הרקוויאם השתתפו ארבעה סוליסטים, שתיים נשים ושניים גברים. האקוסטיקה של היכל התרבות המחודש לא עשתה עימם חסד. רק הסופרן שורת השיער, מלני דינר, התגברה על איבת ההיכל לקולות הסולו – ונתנה בתורה הופעה שהזכירה ביצועים של זמרות גדולות ששרו בו בעבר, לפני השיפוץ. האכזבה היתה כפולה גם משום ששום קטע סולו לא התנגן ולא נחרת בזיכרון. הם היו כשרים במידבר.

עם פתיחת הקונצרט היה ההיכל מלא. נראה שאורכה של היצירה חייב את הנהלת התזמורת לתת לקהל הפסקה אחרי פרק ה"לקרימוזה", וצורפה על כך הודעה מיוחדת שלא היתה בתוכנייה המקורית. כאשר ירדנו לפואייה בהפסקה ראינו זרימה של אנשים עם מעילים החוצה. תחילה חשבנו שרבים יוצאים לשאוף אוויר, אך עד מהרה נוכחנו שהם לא חזרו אלא פשוט נמלטו משמיעת חלקו השני של הרקוויאם, לאחר שעמדו על טיבו בחלק הראשון, ושיערו שזה יהיה עוד מאותו דבר.

* * *

יצחק שויגר

מסע בקובה, גן העדן הקומוניסטי

שנים רבות רציתי לבקר באי הזה. הוא  ריתק את הדמיון בגלל הסיפורים על המוסיקה הקריבית והסיפורים על השלטון של פידל קסטרו שהצליח להשליט באי שלטון קומוניסטי ולהחזיק בו מעמד כל כך הרבה שנים למרות הניסיונות של האמריקאים להפילו. תמיד היו לי תירוצים. עד שהזדמן לי להצטרף להפלגה של משט יאכטות שהתארגן בחופי קובה, או אז אירגן צוות הסירה שלנו מיספר ימי  טיול עם מדריך ורכב, לפני ההפלגה ולאחריה. על ההזדמנות הזאת  כבר לא ויתרתי.

הטיסה להוואנה עוברת דרך אירופה, טיסה ארוכה, אבל אם מתפנקים במחלקת עסקים, זה  עובר בנעימות.

בשדה התעופה קיבלה את פנינו המדריכה. אישה לא צעירה, פרופסור להיסטוריה בעברה, צעירה מאיתנו בכמה שנים, אבל לובן שערה מראה שלא בהרבה. וכפי שלמדנו בארבעת ימי הטיול עימה, היא אינטליגנטית מאוד, דוברת אנגלית רהוטה, בקיאה בהיסטוריה, בכלכלה, בצמחיה ובגיאוגרפיה של קובה באופן מרשים ביותר. וגם קומוניסטית. לא מהסוג הפנאטי אבל מהמיעוט הכנוע. מקבלת בהבנה את צרות הקומוניזם, מאמינה בדרך ומקווה שבסוף יהיה טוב והשיטה תנצח.

היא קיבלה אותנו, כמובטח, עם מיניבוס שהכיל אותנו בנוחיות, היינו שבעה נוסעים,  עם נהג לבוש בחולצה ועניבה כיאות לנהג של רכב תיירים, שמועסק על ידי חברה ממשלתית.  הרכב מתוצרת סין חדיש וממוזג. ולנו היתה הפתעה גדולה. לאור הסיפורים היו לנו צפיות אחרות. ויצאנו לדרך.

נסענו כמעט לבדנו על הכביש. מעט כלי רכב יש בקובה. כנראה פידל לא אוהב פקקי תנועה. זה בטח חוסך תאונות דרכים. הכבישים יחסית טובים. אבל מכוניות אין. בתוך העיר יש מעט מכוניות ששנות היצור שלהן הן אמצע שנות החמישים. יש מיצג אדיר של מכוניות לאספנות שאצלנו שוות כסף רב. אילו הקובניים היו יודעים כמה עולה היום שברולט פתוח 1950 מצוחצח כמו שראיתי שם?

האוטובוסים לציבור מיושנים, מעשנים, מתוצרת רוסית, ונדירים. בין הערים כמעט שלא רואים כלי רכב, פרט לרכב תיירים שהוא כאמור סיני מודרני ומצוחצח. התחבורה הציבורית בערים הקטנות היא בתוך משאיות או בטנדרים, ובעמידה.

הגענו למלון. שוב הפתעה – מודרני, חדרים רחבים שירות טוב, אוכל מערבי. אנו מבקרים במיספר אתרים. מבקרים בעיר העתיקה של הוואנה. מקום נחמד לטיול ברגל. רחובות נקיים, כיכר מרכזית מלאה מוכרי מזכרות וגם קצת קבצנים. קצת מטרידים. הכיכר אינה שונה מכיכרות אחרות בערים עתיקות. לאחריה נסענו לבקר באחוזה של המינגווי שהקובניים גאים בו שהוא בחר לגור בקרבם והם משווקים את אחוזתו באמצעות משרד התיירות שלהם בהצלחה רבה. הוא נמצא על המסלול של כל תייר בקובה.

אם מעזים והולכים רגלית לרחובות האחרים של הוואנה, מקום שהמדריכים לא לוקחים אותך, התמונה שונה. הבתים הרוסים. לא שופצו קרוב לחמישים שנה. עזובה שוררת בכול. והמדריכה מסבירה כי בכל אשמים האמריקאים שבגללם לא מוכרים להם חומרי גלם. מעניין שלבתים ברחובות הראשיים דווקא יש להם חומרי גלם, צבעים וטיח.

ביקרנו בבית הכנסת הספרדי שם. המארח הסביר לנו בספרדית על מאמצי ההישרדות של הקהילה היהודית שם שמונה כ1,200  איש. אין להם  סיכוי רב לשרוד, בוודאי לא על פי הכללים המחמירים של הרבנות האורתודוכסית והחרדית בישראל. מוזיאון השואה שנמצא שם מכניס קצת רוח חיים בבניין, אחרת בוודאי היה נסגר מחוסר מבקרים.

 אנו מבקרים במוזיאון, בית של בן אצולה מקומית שביתו ואוצרותיו, חפצי האמנות, שבו הוחרמו או נתרמו לטובת הציבור, והיום הוא מוזיאון ציבורי בבעלות הממשלה ובחסותה.

היינו באתר מרתק של צייר בן המקום, ג'וזה פוסטר, שהפך את ביתו שבאחת השכונות למיבנה שמזכיר את המנוח גאודי מברצלונה, ומציע ביקור בבית המצועצע הצבוע והמצויר, עם ארוחה, וכן אפשרות לרכוש מגוון מוצרים החל מציורים ועד אריחי קרמיקה מצוירים. בני משפחתו חברו אליו והפכו את כישרונו הנאיבי לבית חרושת לכסף. יוזמה קובנית שלא דוכאה על יד המשטר הקומוניסטי. יש לו גם אתר אינטרנט למבקרים. מומלץ לראות. האינטרנט אסור בקובה  אבל הם מוצאים דרך להציג וגם למכור בכסף לתיירים ונראה שהוא מהווה גם אתר מכירות עצמאי. עוסק מורשה ראשון בקובה.

 ביקור מרתק מחוץ להוואנה. שיפצו מערת נטיפים שכוללת אגם תת מימי ובקרבתה חצי הר מצויר בצבעים פסיכודליים כציור קיר ענק. הביקור המשותף מהווה חווייה מעניינת. המקום מנוהל כולו על ידי עובדי המדינה, כולל מסעדה. המקומיים משרתים את התיירים לא בחדווה. אין תיירים קובניים. רק לבני האלים, התיירים יש את הזכות לראות את מראותיה היפים של קובה. ההרגשה הכללית היא כי יש שתי פנים לקובה. זאת המוצגת לתיירים וזאת של קובניים.  

ביקור במכולת בטרינידד, עיר תיירותית שהוכרזה כעיר לשימור על ידי אונסקו, מראה את הכיעור של המשטר במלוא עוזו. התושבים רוכשים שם מוצרי יסוד בעזרת תלושים וההיצע עלוב מאוד. מנות הלחם הביצים נרכשות בתלושים כמו אצלנו בימי הצנע, אבל ההיצע עוד פחות. אני מניח שיש גם שוק שחור אבל לא גילינו אותו, והמדריכה לא אישרה את קיומו. רק תיירים יכולים לאכול בשר בקר. המקומיים מסתפקים במנות של עוף בהקצבה. הבקר זמין רק במסעדות של התיירים ובבתי המלון.

לא ברור איך זה עובד. מיספר צעדים מהמכולת העלובה לקובניים שראינו בטרינידד היתה קונדיטוריה מערבית לכל דבר עם עוגות שנראו מפתות, שלא טעמתי מהן, במצוות אשתי, בגלל הדיאטה. המחירים נקובים במטבע לתיירים. מי קונה שם? לא ברור. רק תיירים יכולים להרשות לעצמם.

כאן המקום להסביר את שיטת המטבע שם. יש שני סוגי פיזו. והם שונים גם בצורתם. המטבע לתייר שנמכר לתיירים כנגד דולר או יורו. 100 יורו הוחלף לי ב-132 פזו.  ושערו נייד. לאחר שבוע, עסקה דומה נתנה לי 126 פזו. שלגון "נסטלה", ששולטת באופן מוחלט בשוק הזה, ומוכרת שם, עולה 1 פזו תיירים. ארוחה ערב עם תזמורת ומופע לתיירים עלה 50 פזו לזוג.

ערך הפזו של הקובניים, שעליו מופיעה תמונתו של צ'ה גווארה מגיבורי המהפכה, הוא  שונה. עשרים כאלה שווים פזו אחד של תיירים. הנהג שלנו סיפר כי הוא מקבל משכורת ששווה בערך ל-20  פזו של תיירים, וכדי לקיים את משפחתו הוא צריך כחמישים לחודש. את השאר הוא משלים מטיפים ומעבודה נוספת. כך שמי שעוסק בתיירות הממשלתית מקבל גם טיפים מהתיירים, שמבינים את מצבו העגום ומאפשרים לו להתקיים. השאר סובלים חרפת רעב. למרות הצהרות המדריכה, כי איש אינו רעב בקובה, מפני שכל אזרח זכאי לקבל 80 גרם לחם ליום, חינם, בתלוש מהממשלה. ואולי זה מסביר את התור הארוך ללחם בחנות המכולת הממשלתית.

הממשלה גם שולטת בשוק הסיגרים. הביקור בבית החרושת ובחנות הסיגרים קצת מאכזב.  כל האגדות על הבחורות הקובניות שמגלגלות את הסיגרים על ירכיים שחומות הוא אגדה אורבנית. מי שמגלגל את הסיגרים על שולחנות עבודה קטנים יושבים בשורות באולם יצור ונראים כמו עובדי כפייה, גברים ונשים שישובים על יד שולחנות ומגלגלים סיגרים שמונה שעות ביום. יש להם מיכסה, ותשלום זעום ליום עבודה. אבל הגמול כולל  גם 5 סיגרים ליום, או לשבוע, לא ברור, שהם מקבלים בונוס ואותם הם מוכרים בשוק החופשי. ובביקורנו הקצר קיבלנו איתותים בלתי פוסקים וקריצות מהעובדים המגלגלים, שנרכוש מהם במזומן את הסיגרים האלה. יש גם שוק שחור מחוץ לבית החרושת, וסוחרי הסיגרים העודפים מזכירים לי  את סוחרי הדולרים של לילינבלום בעת שהפיקוח על המטבע אצלנו היה עדיין בתוקף. 

אבל יש עתיד טוב, אומרת המדריכה. הממשלה פתחה בעת האחרונה אפשרות ל-100 מקצועות להתקיים בעבודה עצמאית. מותר לקובניים לפתוח מסעדה ביתית עם תזמורת. ובערבים אכלנו בשתיים מהן. זה נחמד, אוכל בינוני, מוזיקה משפחתית. חווייה נחמדה ולא יקרה, כעשרים דולר לזוג. אתה אוכל שותה וגם רוקד אם יש לך מצב רוח לרקוד על הגג סלסה במוסיקה קובנית. ממש פידלר על הגג.

כמוכן נפתחו לתעסוקה מקצועות נוספים שיאפשרו לקובנים להתפרנס באופן לא מפוקח על ידי הממשלה. נראה לי  שזו בשורה על תחיית הקפיטליזם בקובה, שבוודאי יפרוץ שם לאחר שראול וופידל ילכו לעולמם בדרך כל בשר. 

ראול הצעיר הוא כבר בן 85, ופידל, המבוגר יותר, "כבר חצי גאגא," אומרת המדריכה, וגם קומוניסטים  ותיקים לא חיים לעולם. אך לא כך חושבת המדריכה שלנו. הקומוניזם לא ייעלם אלא ישתנה. ואת אמריקה ישנאו לעולם. הם לא עזרו להם נגד הספרדים לפני מאתיים שנה והם לא משחררים את גואנטנמו, בסיס הצי שהם מחזיקים שם. והם לועגים לפורטוריקנים שמכרו את גאוותם הלאומית לדולר והפכו לכוכב בדגל האמריקאי. אולי כדאי לשלוח את קרי לשם לעשות שלום עם הקובנים במקום לנסות שלום בין היהודים והערבים. בכל זאת קובה נמצאת שמונים מייל ממיאמי וזרם הפליטים מקובה למיאמי רק הולך וגובר.    

מה שמפתיע שאין שוטרים או חיילים בדרכים. לא מרגישים שם את המשטר החונק, אולי כי גם לשוטרים חם. ובחום הזה לאיש אין יותר מדי כוח, גם לא לשוטרים ואולי הם שוטרי חרש מוסווים בתור זמרי ונגני רחוב או קבצנים שמטרידים אותך בכל המסעדות? יש גם מעט תמונות באופן יחסי של פידל וראול קסטרו, שמוליכים את העם הזה באף כבר שישים שנה.

בכניסה לאחת הערים היתה תמונה ענקית של פידל ראול ומנדלה. נראה לי שזאת תמונה סמלית יפה. העתיד של קובה הוא כמו בתמונה. כאשר ראול ופידל יצטרפו למנדלה למרגלות כיסא אלוהי החופש בגן עדן. תהפוך קובה לגן עדן קריבי. שמש, סלסה, חופים לבנים, אננס, פפאיה וקוקוס. באמת מי צריך יותר.              

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף עברון ז"ל

לא זכרו דבר לא למדו דבר

נכתב 29.11.2013

דרך טיפולו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ברודנים למיניהם, המסכנים את שלום העולם, מזכירה בעל כורחנו את התנהגותו של צ'מברלין ערב מלחמת העולם השנייה.

ב-12 במרס 1938 פלש צבא גרמניה לאוסטריה. היה זה השלב הראשון בחזונו של היטלר להשתלט על אירופה. מדינות המערב, בריטניה וצרפת, התגלו כמפוחדות ולא הגיבו בכוח. דרישותיו הבאות של היטלר נעשו יותר ויותר תוקפניות, ומשהציג אולטימאטום, לפיו על הצ'כים למסור לידיו את חבל הסודטים עד ל-28 בספטמבר 1938, הגיב ראש ממשלת בריטניה דאז, נוויל צ'מברלין, בנאום תבוסתני לאומה:

"מה שבלתי מתקבל על הדעת הוא, שאנו חופרים כאן חפירות ומודדים מסכות גז בגלל מריבה בארץ רחוקה ובין אנשים שאין אנו יודעים עליהם דבר... מלחמה היא דבר איום, ומן ההכרח שיהיה לנו ברור מאוד, בטרם נפתח בה, כי באמת עניינים גדולים הם המונחים על הכף..."

כשהיטלר הציע כינוסה של ועידה לדיון בדרישותיו, נענה צ'מברלין ברצון ובלהיטות. הוועידה, ועידת מינכן, כונסה ב-29 בספטמבר 1938, בהשתתפות נציגי ארבע מעצמות; נוויל צ'מברליין (ראש ממשלת בריטניה), אדואר דאלאדיה (ראש ממשלת צרפת), בניטו מוסוליני (שליטה של איטליה הפשיסטית) וה"פיהרר" הגרמני, היטלר.

צ'כוסלובקיה וברית-המועצות לא זומנו כלל...

בשעות הקטנות של ליל ה-29-30 בספטמבר 1938 חתמו הצדדים על הסכם מינכן אשר על פיו, תפנה צ'כוסלובקיה את חבל הסודטים תוך 10 ימים (החל מיום 1.10.1938) והוא יועבר לריבונות גרמניה.

צ'רצ'יל: "בריטניה בחרה בחרפה ותזכה במלחמה"

צ'מברליין שב ללונדון במטוס, והבריטים הצדיעו ברחובות לראש ממשלתם, ש"הציל את השלום." צ'מברלין נשא נאום בפני קהל נרגש בשדה התעופה. כשהוא אוחז במטרייה שחורה (שהפכה לסמל לכניעה המבישה ולדימוי הוויזואלי המזוהה ביותר עם אישיותו של צ'מברליין עד ימינו אלו). באותו מעמד הכריז את הכרזתו הידועה לשמצה: "הבאנו לעולם שלום בזמננו" ונופף בגאווה בפיסת הנייר עליה חתם היטלר.

ההסכם זכה לשבחים נלהבים בבריטניה ובעולם. בין המשבחים היו האפיפיור פיוס האחד עשר, ראש ממשלת אירלנד, אמון דה ולירה ונשיא ארצות הברית, פרנקלין דלנו רוזוולט. צ'מברליין זכה לשיאים של פופולריות מבית והתקבל כמנצח אצל המלך ג'ורג' השישי.

היחידי שלא גילה התפעלות מההסכם והזהיר מהשלכותיו החמורות היה ראש האופוזיציה דאז בבריטניה, וינסטון צ'רצ'יל. "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה," טען, "היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה."

ב-1 בספטמבר 1939, במלאת שנה לחתימתו של "הסכם מינכן", התגשמה נבואתו של צ'רצ'יל במלוא מוראה: מלחמת העולם השנייה, הגדולה והאכזרית מכל המלחמות שידעה האנושות עד אז, פרצה במלוא אכזריותה וסחפה עמה מדינות ועמים מכל היבשות, כולל את ארה"ב של אמריקה, בראשותו של פרנקלין דלנו רוזוולט, שהיה מהמשבחים הראשיים של הסכם מינכן.

האם השכיל העולם להפיק את הלקחים מאותו עבר כואב ומכאיב?

כעבור 75 שנה ניתן לקבוע בצער, שהעולם "לא זכר דבר ולא למד דבר."

אובמה בדרכו של צ'מברלין

דרך טיפולו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ברודנים למיניהם, המסכנים את שלום העולם, מזכירה בעל כורחנו את התנהגותו של צ'מברלין ערב מלחמת העולם השנייה: לאחר שהודיע רשמית ביום א', 24.11.13 – בבית הלבן, כי הושג הסכם גרעיני בין שש המעצמות וטהרן, הכריז בלהט: "כנשיא והמפקד העליון יש לי מחוייבות עמוקה לנסות לפתור את המחלוקות בדרך שלום, במקום לרוץ לעימות. בסופו של דבר רק דיפלומטיה יכולה להביא לפתרון יציב לאתגר של תוכנית הגרעין האירנית..."

יממה לאחר מכן, במהלך אירוע בסן פרנסיסקו, הוא שב והצהיר: "אנחנו לא יכולים לסגור את הדלת לדיפלומטיה, אסור לשלול פתרון של שלום לבעיות של העולם. אסור לנו לחייב את עצמנו למעגל אינסופי של אלימות. דיבור קשוח ואיומים הם אולי הדבר הקל ביותר לעשות, אבל זה לא הדבר הנכון לביטחון הלאומי שלנו."

75 שנה לאחר הכרזתו הרברבנית של צ'מברלין, הבאנו לעולם שלום בזמננו," – ב-25 בנובמבר 2013, הצהיר בגאווה ב"בית הלבן" הנשיא אובמה: "כשרצתי לראשונה לנשיאות אמרתי שזה הזמן לעידן חדש של מנהיגות אמריקנית בעולם, עידן שיסיים עשור של מלחמות. כנשיא וכמפקד העליון, זה בדיוק מה שעשיתי."

אך בכך לא תמה ההשוואה בין שני האישים.

מסמכים שנחשפו בבריטניה מורים כי לאחר שובו של נוויל צ'מברליין מהשיחות עם גרמניה בספטמבר 1938, הוא ניהל מגעים חשאיים מול פעילים של המפלגה הנאצית, שבסופם חתם על הסכם מינכן. על-פי המסמך שהודלף, "צ'מברליין הודיע, שהוא מעוניין לסכם על הפרטים אישית עם היטלר וכי בריטניה תשמור על חשאיות מוחלטת בנושא עד לחתימת ההסכם."

חצי שנה לפני הסכם הגרעין עם טהרן, ארה"ב ואיראן קיימו שיחות בערוץ חשאי, במקביל למסלול השיחות המרכזי עם שש המעצמות. סוכנות הידיעות אי-פי דיווחה כי הערוץ החשאי נוסד כבר במארס 2013 והתקיימו במהלכו חמש פגישות בין הצוות האמריקני לבכירים איראניים. רשת איי.בי.סי דיווחה, כי המפגשים בראשות ביל ברנס וג'ק סאליבן שהתקיימו בעומאן, בנו את התשתית לשיחות הרשמיות בז'נבה .

הסתמכות על ארה"ב – תעודת ביטוח ללא כיסוי

יותר ויותר מתברר, שנשיאה של ארה"ב, אובמה, מצטייר כטירון בתחום מדיניות החוץ הגלובלית. בעודו מנופף ב"דגל "הדמוקרטי" באצטלה מוסרית של מחויבות לזכויות אדם –הולכת ארה"ב ומאבדת בהדרגה את מיטב בעלי בריתה במזרח התיכון ובאסיה. תמיכתו הבלתי מוסווית ב"אחים המוסלמים" במצרים וגישתו השלילית להפיכה הנגדית שהביאה להתמוטטות שלטונם – סוללת את הדרך לחזרתם של הרוסים לארץ הנילוס, שאותה נאלצו לנטוש לאחר "מלחמת ששת הימים". הניסיון הכושל להאצת ההליך הדמוקרטי במזרח התיכון העלה לשלטון גורמים איסלאמיים קיצוניים, כגון "האחים המוסלמים", תנועה המושפעת מהנאציזם, שהפכה בתקופת כהונתו של אובמה לכוח הפוליטי המוביל במזרח התיכון. האחים המוסלמים ובני בריתם כרו כר נרחב לפעילותו של ארגון אל-קאעידה, ארגון טרור מתוחכם ואכזרי שביצע פיגועים רצחניים והרסניים, שהביאו למותם ולפציעתם של אלפי בני אדם בעולם ובעיקר בארצות הברית, ובראשם פיגועי 11 בספטמבר במגדלי התאומים.

דוגמה מוחשית נוספת היא תוצאות הבחירות ברשות הפלסטינית, שהעלו את חמאס לשלטון בעזה, תוך השלטת משטר טרור וחיסול תהליך השלום.

לסיכום: משמעות טיפולו הכושל של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, בנושא הגרעיני של איראן, לגבי בעלי הברית של המערב ברחבי העולם – במיוחד במזרח התיכון – הנה חדה וברורה: הסתמכות על ארה"ב בעיתות משבר הינה "תעודת ביטוח" ללא כיסוי.

ההשלכות לכך צפויות להיות מרחיקות לכת, בדומה למה שאירע בצרפת, לאחר "מבצע סואץ ב-1956, כפי שהעיר על כך בראיון עימי ב-1968 כריסטיאן פינו, שר החוץ הצרפתי בתקופת אותו מבצע: "העם הצרפתי לא סלח לארה"ב את התנהגותה אז, וראה בכך בגידה בבעלות בריתה, כך שדה-גול מצא לעצמו כר נרחב למחשבתו האירופית, להתנתק מחסותה הצבאית של ארה"ב ולהפוך למעצמה גרעינית..."

ב-12 בפברואר 2014 הלך יוסף עברון לעולמו.

* * *

אם בוועידת מינכן, ב-29 לספטמבר 1938, היטלר וכנופיותיו לא היו עומדים מול צ'מברלין, הפייסן אלא מול צ'רצ'יל התקיף – סביר מאד להניח שהיטלר היה נרתע ולא היתה פורצת מלחמת העולם ה-2 – ושישים מיליון בני אדם לא היו נספים.

בזמננו, מדיניות הפיוס כלפי הטרור, האסלם וכנופיותיו – בצורותיהן הגלויות והנסתרות, זהה למדיניות הפיוס בעבר, ב"הבדל קטן" וקריטי:

עם הנשק להשמדה המונית של היום, חורבן העולם בפתח.

מרדכי בן חורין

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

יוסף אורן

"עת דודים" – רומאן במסורת הסיפור הציוני

במהלך החודש הזה יעלה תיאטרון "הבימה" מחזה על-פי הרומאן "עת דודים" של המספרת מירי וָרוֹן. במחזה תשחק ליאה קניג האנרגטית את "מאמֶע", האימא הדומיננטית של המשפחה שעליה מספר הרומאן. יוזמה זו של התיאטרון הלאומי – כך אני מקווה – תחדש את התעניינות ברומאן "עת דודים", התעניינות שהוא לא זכה לה מספיק בשנה שבה נדפס.

בשלב הזה עדיין אינני יודע אם עיבוד הרומאן "עת דודים" למחזה שימר את הבשורה הציונית שהשתמעה מעלילתו, או שמתוך כניעה לטעם הקהל – תופעה די שכיחה בתיאטרון הישראלי – עמעמו המעבד והבמאי של המחזה בשורה זו לטובת "הפעולה" על הבמה, על-ידי התרכזות באהבותיהם של חמשת ילדיה של "מאמע" (שלושה בנים ושתי בנות), ובחתנים והכלות שנוספו למשפחה מהחוץ, שלא מכולם שבעה נחת. אם חלילה יתברר, אחרי הצגות ההרצה הראשונות, שהעיבוד של הספר למחזה לא היה נאמן מספיק לבשורה הציונית שהשתמעה ממנו, ישלים מאמרי זה – המסכם מאמר מקיף יותר שפירסמתי ב-2008 על הרומאן ועל זיקתו למסורת הסיפור הציוני¹⁾ – את מה שהושמט מתוכנו הציוני במהלך עיבודו כמחזה לבמת התיאטרון.  

היריבות הרעיונית בין האחים

עלילתו של הרומאן "עת דודים" עונה באופן מלא על ארבעת המאפיינים המסורתיים הבאים אשר מייחדים את הסיפור הציוני:

1) עלילת הסיפור הציוני מתרחשת על רקע שנות העידן הציוני בתולדות העם היהודי – עידן שהתחיל בעליות הראשונות ואשר יימשך עד שיושלם הכינוס המלא של העם היהודי בציון.

2) גיבורי הסיפור הציוני מגולפים כדמויות החדורות אמונה בחזון הציוני ובהיתכנות הגשמתו.

3) החזון הציוני והרצון להגשימו ינמקו את מניעיהם ויסבירו את מעשיהם של גיבורי הסיפור הציוני.

4) שפת הסיפור הציוני היא אַלוּזְיוֹנית, כי היא שואבת צירופי לשון ודימויים מהמקורות הספרותיים שעליהם נשענת ההגות הציונית (מהתנ"ך ועד ספרות התחייה וספרות העליות בדורות האחרונים).

לפני ששני בניה הבוגרים של "מאמע", סֶנְיָה ואָרוֹן, עלו לפלשתינה-א"י בשנת 1922, הם השתייכו לשני זרמים מנוגדים בציונות הסוציאליסטית, אשר הלהיבו והתסיסו את צעירי הקהילה היהודית בעיר מינסק ברוסיה הלבנה. סניה היה ציוני סוציאליסט, משום שהאמין כי הגשמת הגאולה הלאומית הציונית בארץ-ישראל על-ידי הפועל היהודי תסייע להצלחת המהפכה המעמדית הסוציאליסטית בעולם כולו.

לעומתו היה ארון סוציאליסט ציוני, כי האמין שרק בחסותה ובסיועה של המהפכה הסוציאליסטית העולמית תצליח להתממש גם הגאולה הציונית הלאומית.

מאחר ששניהם התפרסמו במינסק כיריבים אידיאולוגיים ש"עמדו על ארגז וצעקו בהפגנות" והיו עלולים להיאסר, שמעו בקולה של "מאמע", ועוד לפני שהספיקו לברר השקפתו של מי משניהם צודקת יותר, ברחו לארץ-ישראל יחד עם אחותם חייצ'ה, ש"מאמע" צירפה אותה כדי שתדאג שם במקומה לצורכי היום-יום שלהם.

הבריחה החפוזה מרוסיה אילצה את שני האחים בעלי ההשקפות המנוגדות על הזיקה בין הציונות לסוציאליזם, לקטוע קשרי אהבה הדוקים שהיו להם במינסק ואשר טרם הבשילו לנישואים. סניה נפרד מחיה'לה אהובתו, שאמנם היתה ציונית, ואף על פי כן התעקשה "פה המהפכה ופה אני נשארת." וגם ארון נאלץ להיפרד מבחירת לבו שם, אירֶנה סודרמן, קומוניסטית אדוקה שהתנגדה באופן מפורש לציונות. גם שנים אחרי שנישאו בארץ לנשים אחרות, המשיכו שניהם להתגעגע אל האהובה שלהם ממינסק.

ואשר למחלוקת בין האחים – זו דעכה אחרי שהמציאות בארץ בשנות העשרים פקחה את עיניהם להכיר בשתי עובדות: הראשונה – שהפתרון למצוקת העם היהודי "לא יבוא במסגרת כלל עולמית" והשנייה – "שלעולם לא ישלימו (הערבים) עם מה שאנחנו בונים פה." ההתפכחות הזו הפכה את שניהם בארץ לציונים מעשיים, ובזה אחר זה הצטרפו למפלגת השמאל הציונית מפא"י.

עד מהרה התפרסמו סניה וארון בת"א כטייחים מוכשרים וחרוצים, ובתחילת שנות השלושים נמצאה להם עבודה בשפע בבתים הרבים שניבנו בעיר על-ידי אלפי עולים הגיעו לעיר במסגרת העלייה החמישית. בני העלייה הזו העדיפו להתגורר בעיר ומימנו בכספם את הבנייה של בתיהם בתל-אביב. בניינים מפוארים בני שתיים ושלוש קומות ניבנו ברחוב בלפור, ברחוב בוגרשוב ובשדרות רוטשילד, בעוד יהודים גברתנים מסלוניקי משלימים את הקמת נמל תל-אביב, הנמל שהיה אמור לשדרג את המסחר בעיר.

עד מהרה הפכו סניה וארון לקבלנים שהעסיקו בעצמם פועלי בניין ואימנו אותם כדי לספק את הביקוש הגדול לטייחים מיומנים. ובזכות מעמדם זה בציבור הפועלים, הצליחו לאגד את פועלי הבניין בתל-אביב וגם הנהיגו אותם במשותף במשך שנים.

אידיאולוגיות במבחן ההיסטוריה

אחרי ששלושת ילדיה הבוגרים כבר התבססו בתל-אביב, עלתה גם "מאמע" לארץ עם שני ילדיה הצעירים יותר, פנינה ומוישה. ואז גילו סניה וארון שגם פנינה, אחותם הצעירה, כבר היתה שקועה עמוק בפעילות אידיאולוגית במינסק. אך שלא כשניהם שהפכו בארץ לציונים מעשיים, בחרה פנינה להשתייך גם כאן לפלג הבורוכובי-מרכסיסטי, פלג קיצוני יותר במפלגת מפ"ם, שהזדהה עם העולם הקומוניסטי בהנהגת סטאלין וראה בציונות "רק שלב בדרך אל הגאולה העולמית."

גם אחרי שהתבררה האמת, לפיה היה "שמש העמים" רוצח "לא פחות מהיטלר," לא שינתה פנינה את השקפתה הסוציאליסטית, אלא המשיכה להחזיק באמונת נעוריה – שבה שיתפה גם את בתה, נחמה, שהיא המספרת של הרומאן – ונודעה כ"פנינה האדומה". על עקשנותה תעיד העובדה, כי עד שפרשה לכפר עם בן-זוגה, האידיאולוג יהודה יודין, כדי להגשים שם את השקפתה המרכסיסטית, עבדה פנינה כפועלת בטיח אצל אחיה המצליחים.

כעבור שנים נוכחו גם ילדיה של "מאמע" שהחלטתה היתה נועזת ונכונה, כאשר שלחה את שלושת הבוגרים יותר מבין ילדיה כחיל חלוץ של המשפחה לפלשתינה-א"י, שהרי בזכות עלייתם המוקדמת לארץ-ישראל המנדטורית, הפכו לציונים מעשיים, אשר בעצם נוכחותם כאן סייעו להגשמת הגאולה הציונות. אלמלא תעוזתה של "מאמע", סביר להניח, שאילו נשארו שלושתם במינסק, היה גורלם דומה לגורל צעירים רבים, שהמהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית סימאה את עיניהם, ובעודם מתלבטים איך ליישב את הסתירה בינה ובין המהפכה הציונית הלאומית, נאסרו כחשודים בפעילות ציונית, הוגלו לסיביר ועקבותיהם נעלמו שם לעד.

ואכן, מעלילת "עת דודים" משתמעת המסקנה הבאה: אם מוהלים בציונות, שהיא תנועה לאומית, שאיפות קוסמופוליטיות של הסוציאליזם, מגלים כעבור שנים, שהסתירה בין שתי ההשקפות מבלבלת את הדעת על בעלי הנפש החצויה בין המהפכה הלאומית-יהודית לבין המהפכה המעמדית הכלל-עולמית עד שזו מחפשת לעצמה מוצא מהסתירה תחילה במסקנה פוסט-ציונית ובהמשך במסקנה אנטי-ציונית.

סוד ההצלחה של הציונות

כאמור, על אף איכותו הספרותית, לא זכה הרומאן "עת דודים" להתעניינות שהיה ראוי לה כאשר הופיע ב-2008. ההסבר היחיד שיכול להינתן לעובדה זו, נעוץ באקלים ספרותי חולני ודקדנטי, שכבר השתלט כמעט לחלוטין על הספרות הישראלית כשני עשורים קודם לכן, והוא האקלים הפוסט-ציוני, לא הותיר סיכוי רב לרומאן מסוגו אשר ניסה להסביר במסורת הסיפור הציוני את סוד הצלחתה של הגאולה הציונית ("המהפכה הקטנה") במאה שבה קרסה המהפכה הסוציאליסטית ("המהפכה הגדולה").

למרבה הצער, לא נוספו למדף הסיפורת הישראלית רומאנים במסורת הסיפור הציוני אחרי הופעתו של הרומאן "עת דודים". לכן, אקשור אותו לרומאנים שהופיעו מעט לפניו, "לב תל-אביב" (1996) של נתן שחם²⁾ ו"אדום עתיק" (2007) של גבריאלה אביגור-רותם³⁾, אשר ממש כמוהו הסבירו גם הם,  שסוד הצלחתה המיוחדת של הציונות טמון בעובדה שאנשים אלמוניים, "עמך" במלוא מובן המילה, "עשו ציונות" על-ידי עצם העובדה שבחרו לחיות כאן, בארץ ישראל.

על-ידי התמקדות במבצעיה האלמוניים של הציונות מוכיחים רומאנים ציוניים כאלה, שהמטרה המרכזית של הציונות, ייסוד המדינה וחידוש הריבונות היהודית במולדת הלאומית, הוגשמה בהצלחה בזכות העובדות הפשוטות של החיים. כל יהודי שעלה לארץ-ישראל, בין שעלה מתוך בחירה ובין שעלה עקב אילוצי החיים, תרם את חלקו למימושה של המטרה הזו על-ידי עצם היותו כאן, גם אם לא ביצע מעשים הרואיים למענה.

זו האמת שמשתמעת מסיפוריהן של משפחות אלמוניות ברומאנים "אדום עתיק" ו"עת דודים" וגם מהסיפור על דיירי בית אחד בת"א ברומאן "לב תל-אביב": הציונות הצליחה לא רק משום שהיו לה מנהיגים בעלי שאר-רוח וחזון, אלא בעיקר משום שהיתה תנועת-עם – תנועה של מגשימים אלמונים מכל שכבות העם, אשר קצה נפשם בגלות ובהמתנה לבואה של הגאולה המשיחית, ולכן גאלו את עצמם מהגלות על-ידי הגירה יזומה, בין אישית ובין מאורגנת, לארץ-ישראל.

הפרטיטורה הציונית

בהקשר זה חשוב להזכיר את העובדה, שהיו גם סופרים שלא הסתפקו בציונות פאסיבית כזו, המניחה כי הציונות תתגשם מאליה על-ידי עצם עלייתם של יהודים למדינת ישראל. אחד החשובים מביניהם היה משה שמיר אשר ביטא בכתביו תמיכה בהגשמה אקטיבית יותר של הציונות הן מצד אלה שעלו למדינת ישראל מאחת הארצות ובוודאי מצד אלה שנולדו בה. את השקפתו זו ניסח במשל שבו הבדיל בין הציונות הפאסיבית לציונות האקטיבית.

בפרק הפותח את החלק השני של הטרילוגיה "רחוק מפנינים", ב"הינומת הכלה" (1984)⁴⁾, המשיל משה שמיר את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה שצריך לחזור ולנגן אותה. ואלו הדברים ששם בפי הגיבורה הנשית של הטרילוגיה, לאה ברמן: "הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם – היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה – היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה – היא מושלמת. - - - צריך לנגן אותה – גם אם לא תשלים, גם אם תתאמץ ותפגום. יש גוררים כל ימיהם כינור, כן-תווים, דפים מרופטים מרוב עלעל והסס, ומכוונים, ומכוונים – ואל הניגון שלהם לא יקרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן! - - - הפרטיטורה של עם-ישראל היא בארץ-ישראל."

במשל הזה תימצת משה שמיר את מטרתו בכתיבת הטרילוגיה כולה: להחזיר באמצעותה את הספרות הישראלית העברית לתפקיד הראשי שלה – לחסום את הנטייה לדפיטיזם, כדי שהייאוש לא ישתלט על מבצעיה ומגשימיה של הציונות, ולדאוג שגם נוכח קשיים וכישלונות לא תיסטה הציונות ממטרותיה המקוריות.

כמו ברנר, האמין גם משה שמיר שציונות היתה תמיד עשייה ברוח האף-על-פי-כן, כך מיומה הראשון וכך עליה להמשיך ולהתבצע גם בדור הנוכחי. ואכן, לא העלים בטרילוגיה הציונית שלו קשיים וכישלונות בחייה של לאה ברמן, הגיבורה הראשית. שום רומאן ציוני אחראי ונאמן לעובדות לא ינהג אחרת. סילוף תמידי של העובדות הפך טיפוסי דווקא לרומאן הפוסט-ציוני, החייב להמעיט בהצלחתה המוכחת של הציונות על-ידי הגזמה בתיאור הכישלונות שלה ועל-ידי הפרזה בסכנות האורבות למדינה שייסדה לעם היהודי בציון.

ואכן, כיום יותר מתמיד בעבר, צריך לחזור ולספר על חייהם של הגיבורים האלמונים של הציונות, כדי להזכיר לדור הנבוך הנוכחי, כמה צודקת וכמה מופלאה היא הגאולה הציונית, שמשפחה של טייחים כמו המשפחה של "מאמע" ברומאן "עת דודים" היתה בין מגשימיה. ראוי הוא הדור הצעיר כיום, דור שמנסים להזקינו בטרם-עת באמצעות הגיגים פוסט-ציוניים ולהרעילו עם הצעות אנטי-ציוניות, שיְזַכּוּ אותו בעת דודים מחודשת עם הציונות, ברוח המשמעות של הצירוף "עת דודים" במשל של הנביא יחזקאל, בתחילת פרק ט"ז (פסוקים 14-1), כמועד הבגרות והמוכנות ליחסי אהבה בין העם היהודי ובין מולדתו.

- - - - - - - -  

1) פרק מפורט יותר על הרומאן "עת דודים" כללתי בספרי "צו-קריאה לספרות הישראלית" (2009).

2) פרק על הרומאן "לב תל-אביב" של נתן שחם כללתי בספרי "הספרות הישראלית – לאן?" (1998).

3) פרק על הרומאן "אדום עתיק" של גבריאלה אביגור-רותם כללתי בספרי "משמרות בסיפורת הישראלית" (2008).

4) פרק על הטרילוגיה "רחוק מפנינים" של משה שמיר כללתי בספרי "זהויות בסיפורת הישראלית" (1994).

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שמענו כי לאחרונה יצא רומאן שהוא דווקא סיפור "ציוני" וגם קריא מאוד, אמנם מלא זיונים מלפנים ומאחור, על ארץ-ישראל במאה ה-19 – בשם "והארץ תרעד", אך הוא, כמובן, לא שייך לספרות העברית שיש טעם ללכלך ידיים כדי לעסוק בה ולסווגה, כי הוא רומאן מזוּוג מאוד, "פורנוגראפי" – כמו כידוע כל כתיבתו של מחברו, אותו סופר נידח.

* כאשר סופרת או סופר "שמאלנים" בישראל כותבים סקס ברומאנים שלהם, זוהי ארוטיקה. כאשר סופר לא-"שמאלני" כותב סקס ברומאן שלו – זו פורנוגראפיה!

* לידיעת הכותבים והשולחים חומר לפרסום במכתב העיתי, אם אנחנו נתקלים בביטויים ובמשפטים שיש בהם חשש של עילה לתביעת דיבה לפי חוק לשון הרע, אנחנו מוחקים!

אם אנחנו מקבלים חומר שאינו ברמה מתאימה, ולרוב גם קשה לקריאה ו/או ארוך-מדי, טרחני ומשעמם, אנחנו לא מפרסמים, לא בגלל הדעות המובעות בו אלא בגלל רמת הכתיבה, ואפילו אם הוא תגובה למה שהתפרסם אצלנו.

משלוח תגובה אינו מבטיח לה פרסום אוטומטי אצלנו – אם אינה ברמת כתיבה נאותה, ואין לשולחים לבוא בטענות אלא על עצמם.

כמעט כל חומר שמתפרסם אצלנו עובר עריכה קפדנית, לא מבחינת התוכן – אלא השפה והעמידה בכללי ההורדה לדפוס. רוב הכותבים אינם מרגישים בכך כי הם לא תמיד יודעים עד כמה היו דבריהם רחוקים מהרמה הנדרשת לפרסום.

דוגמא לתגובה קצרה וברורה – להלן:

* למאמרו של צבי כסה על הערבייה הבורחת מלוד. האמת שלא הבנתי את המאמר. נבצר מבינתי. מרוב פילפוליזציה – המחבר לא נתן תשובה לשאלה שהציג בהתחלה: מה אשיב לזקנה הבורחת.

אני הייתי משיב לה בפשטות (וכסה שכח מה זאת פשטות): "ברחי לבני עמך בחברון/ נאבלוס – או, אל דאגה, המופתי יחזיר אותך."

ודרך אגב, איך אפשר לנהל ויכוח אינטלקטואלי  עם כאלו שמשייכים עצמם לצאצאי רחב?

עמוס גלבוע

* אהוד היקר, היה בדעתי להגיב על הערתך לשירו של יוסי גמזו "מים חיים" (חב"ע מס' 916)  והתאפקתי. אבל אינני יכול להחריש נוכח החיזוק שהעניקה לדבריך ריקה ברקוביץ' בגיליון מס' 917. יוסי גמזו לא כתב מאמר סקירה אובייקטיבי אלא שיר (ולא מקאמה) מחאה על עוולות וליקויים שמסעירים את נפשו. מדוע להסיק מכך שזוהי חזות הכול שלו?

בברכה ובידידות,

יואל נץ

* איילה, שלום! אין לי בן הומו ולא בת לסבית, אך אילו קראת את המאמר שלי בקשב ובפתיחות, ולא מתוך שלילה וויכוח, היית מבחינה שכתבתי שיש לי אח הומו. והנה, אחי קרא את המאמר והסכים איתו. וכשעברי לידר הופיע בערב לזכרו של מאיר אריאל, ושאלו אותו איך הוא כהומו גאה מופיע בערב כזה, הוא אמר בעצמו שאין הוא שופט אדם על סמך אמירה אקראית באיזה ראיון, שאינו אפילו פסיק במכלול יצירתו הגדולה.

רק פאנאטים מציגים כל אמירה כ"הסתה" ו"התרת דם" ובטח רק כאלה מצדיקים מסע רדיפה אלים – אלימות מילולית ופיזית, כמו זה שחווה מאיר אריאל, שגרם לו לגלות מביתו ומעירו.

אורי הייטנר

* "מופע הקרתנות וההתקרבנות שנראה אתמול (רביעי) בכנסת בעת נאומו של נשיא הפרלמנט האירופי, שבר שיאים של גיחוך ובושה בבית המחוקקים שלנו, שהוכיח שוב כי אין התבזות ואין עליבות הקטנות על מידותיו. הפוליטיקאי הגרמני הבכיר, מרטין שולץ, הידוע כאוהד ישראל שמתנגד בתוקף לחרמות, העז לצטט בנאומו צעירים פלסטינים שקבלו באוזניו על אפליה בחלוקת מכסות המים בין ההתנחלויות לכפרים בשטחי הגדה המערבית. נתונים שהופיעו בעבר בדו"ח של הבנק העולמי, למשל. "לא בדקתי," הוא ציין ושאל בעצב: "האם זה נכון מה שהם אמרו?" [יוסי ורטר, "הארץ", 13.2]

אכן, ב"הארץ" הוכרז קמפיין להגנתו של הגרמני גס-הנפש, שהעז בחוצפתו ללכלך בגרמנית על ישראל בנאומו כנסת ישראל! ולא! זה לא ייתכן! הגרמנים מבקרי-ישראל צודקים תמיד –ו"הארץ" ימשיך להגן עליהם ועל גרמניה מפני השמצות של גזענים יהודיים שעליהם, זאת כבר למד שולץ גס-הנפש – מותר להעביר ביקורת חסרת-בושה בתקשורת החנפנית הישראלית – וכמו שהגדיר בשעתו את שולץ זה ראש ממשלת איטליה חובב הנערות הצעירות בתשלום, סילביו ברלוסקוני:

"אילו היית באושוויץ היית ודאי מתמנה לקאפו!"

* ראינו את הסרט "נברסקה". תחילה השתעממנו קצת, ולא בגלל השחור-לבן, אבל בהמשך נכבשנו לסרט, הנמשך כמעט שעתיים, ואפילו התרגשנו. סרט נהדר. לא להחמיץ!

הבמאי הוא אלכסנדר פיין. השחקן הראשי, האיש הזקן, פרוע השיער הלבן, והמבולבל, ברוס דרן, המשכנע כל כך בתפקידו – הוא, לא להאמין – ממש בן-גילנו, יליד 1936!

אנחנו מקווים שיזכה באוסקר על משחקו בסרט הזה.

* לאחר הסרט יכולנו לעכל בלב קל יותר את הידיעה ששודרה בחדשות "קול ישראל" כי רבע מכלל האמריקאים אינם מאמינים שכדור הארץ סובב את השמש. מסתבר שלא כולם שם יהודים או צאצאי ישראלים שירדו.

* גיליון מוסף הארץ מיום 14.2.14 מוקדש להשמצת "האבות המייסדים" של המדינה ביחסם ל"מזרחים". ובכן, הנשיא השני של ישראל, יצחק בן צבי, מצוטט שאמר כך: "תחילה באו ממרוקו המקרים הסוציאליים, בעלי ההשכלה לא עלו ארצה, אלא עברו לצרפת וארצות אחרות."

ובכן, מה לעשות? זה נכון!!! וביתר שאת נכון בקשר ליהודי אלג'יר. כדאי לקרוא מה כתב על יהודי צפון-אפריקה בשעתו, לאחר סיור מדכא – העיתונאי אלי ויזל.

אבל מי שמצטט או אומר היום על אודותיהם את האמת – הוא בעיני הכותבים בעיתון "הארץ" – גזעני! לכבוד בעיתון הזה זוכים כנראה רק אלה המשתינים המשטינים על המדינה, הפרו-פלסטינים, והגרמנים אטומי רגש שמבקשים ללמד אותנו מוסר!

* מכובדי, הנדון: אל תעזבני לעת זיקנה. שנים רבות הייתי מבוטח בחברת ביטוח פרטית בביטוח תאונות אישיות. וכעת, בהגיעי לגיל 80, זכאותי לביטוח פגה ואני, כמו כולם בגילי, נותר חשוף ללא ביטוח לעת זיקנה.

למה? אולי הגיע הזמן לשנות את הנוהל הפסול הזה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* נשים (גם נערות) – עד שהן לא מזדקנות, זכרים שואפים למצוץ את פטמותיהן. ויש מספרים כי לאחר כיבוש עיר – חיילים רוסיים צעירים במלחמת העולם השנייה היו מוכנים למצוץ גם לנשים בנות שמונים, ולאנוס אותן.

* אברום בורג ב"הארץ": "מרטין שולץ לא בא מ׳סניף בני עקיבא׳ שבט ׳הכובשים׳. הוא גם לא היה חייל ביחידה מובחרת. הוא איש ציבור אירופאי שינק מבית הוריו את ההתנגדות לכל עריצות, רשעות ואפלייה. הוא ומשפחתו היו סוציאל דמוקרטים לפני שנפתלי בנט ידע מה זה היי-טק או פזצט״א ואפילו לפני שהוריו עלו ארצה. אצלו השיוויון זה מהבית. בדיוק כמו שאצל נתניהו האפלייה וההתקרבנות הן מהבית." ["הארץ באינטרנט", 13.2.14].

יופי אברום, יופי איך שאתה מלקק את התחת לגרמנים ברוח עיתון "הארץ"! אכן, יש לנו ממי ללמוד ערכים ו"התנגדות לכל עריצות, רשעות ואפלייה"! יחי הנאציול-סוציאליזם ההומאני!

* לפני שזרקנו גיליון ישן של "מוסף הארץ" מיום 29.3.2013 נפל מבטנו על כתבה של העורכת הספרותית נועה מנהיים, ובמשפטים הפותחים אותה כתוב:

""כששב [קולומבוס] ממסעו הראשון לאותה טרה אינקוגיטה, שהאמין שהיא הודו, הוא הביא איתו לאירופה ילידים מקועקעים מצולקים, פנינים, תירס, תוכים, אננס, טבק, קקאו ובטטה (הוא הביא גם סיפיליס, אבל זה באמת סיפור אחר)."

למיטב ידיעתנו את הסיפיליס, גברת עורכת ספרותית, הביאו הלבנים לאמריקה ובכך גרמו להכחדתם של מיליוני ילידים – ולא הילידים הם שהביאו את המחלה לאירופה!

* לאהוד, השלום? בנסיעה לפריז וממנה, לרגל יום ההולדת של ד. אשתי, קראתי במטוס את "מסעותיי עם נשים". מה אגיד לך, מול השערורייה של כספי הבונוס ב"הדסה", ונוכח איומי ההוזים בסנקציות על ישראל, דמותה של ג'ני מרחפת מול עיניי, והמראה של בלפוריה לא מש ממני.

בברכה חמימה,

עמוס גלבוע

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,573 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל