גיליון מס' 919

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' באדר א' תשע"ד, 20 בפברואר 2014

עם צרופת המסה של יחיעם פדן על משפחות חלופיות בספרות.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן. // עמוס גלבוע: תעשיית הכזבים של השמאל הרדיקאלי. [ציטוט]. // ד"ר ארנה גולן: כשהאינטלקטואל החד מפנה את מבטו ללב – נוצרת ספרות כמעשה של חסד, על ספרו החדש של משה גרנות, "הפרומושיקאים". // אלי מייזליש: מיהו טיפש? // בריטים למען מילת נשים. [ציטוט]. // עמוס אריכא: דון פיניטו ממדינת דה-לה שמאטעס. // רוֹן גֵּרָא: 1. בִּלְבּוּל. 2. בַּזְמַן שֶׁנּוֹתָר. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.2.14. // משה גרנות: הומור עצמי ואהבת מולדת, על הספר "אנחנו הרומנים" מאת יואל ריפל. // אדווין בלק: הקרן לישראל חדשה. [ציטוט]. // יצחק שויגר: 1. הדגים של פידל. 2. המקרה המוזר שקרה ליוסי חלמר. // יורם ארידור: עוד על אליקום ושוע שפירא ודודתם שרה זלקאי. // איליה בר-זאב: אדם וחווה. // נעמן כהן: אפרטהייד. // מנשה שאול: נא להכיר: א-סיסי. // אריק כץ: לזיכרו של אורי לייטנר. // זאב מגן בשם "הפרלמנט": אורי איש החלומות לייטנר ז"ל. // תקוה וינשטוק: צמח חודש אדר. // ד"ר ישראל-בר-ניר: פואמה פדגוגית – תעמולה בשירות תעשיית השקרים. // מתי דוד: 1. האם הסכם אפשרי בחתימת אבו מאזן יוביל להפלתו? 2. צפוי גל של מתן דרכונים זרים לישראלים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן

הַשֵּׂיבָה הַצְּעִירָה הַזֹּאת לָעַד שֶל צְחוֹר הַשֶּלֶג,

הַשְּׂרָרָה שֶאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּצִוּוּי כִּי הָעָצְמָה

שְאוּגָה מִכָּל שְתִיקָה שֶלָּהּ, חוֹלֶשֶת וּמוֹשֶלֶת

עַל הַנּוֹף שֶלְּרַגְלֶיהָ, עַל הַזְּמַן וְעַל עַצְמָהּ.

הַבִּטְחָה בָּהּ הַצִּנָּה קוֹרֵאת תִּגָר עַל חֹם הַשֶּמֶש

וְהַגֹּבַהּ – עַל יֻמְרוֹת עֵין-הָאָדָם לְהָכִילוֹ

וְאַדְנוּת פַּטְרִיאַרְכָלִית זוֹ שֶבְּלִי מִלִּים רוֹשֶמֶת

בָּרָדוּם אֶת הַקָּדוּם וּבַדּוֹמֵם אֶת הֵד קוֹלוֹ.

וַהֲדַר-הָעֲנָקִים הַזֶּה שֶבּוֹ אֵינְסוֹף-הַנֵּצַח

מְתָעֵד אֶת גַּדְלוּתוֹ מוּל אַפְסוּתוֹ שֶל הֶחָלוֹף

שֶאוֹתָהּ הוּא מְבַטֵּל מִמְּרוֹם פִּסְגוֹת מְעוּף הַנֵּץ, אַךְ

בְּאִלְּמוּת יוֹדַעַת-כֹּל, לֹא בְּזִלְזוּל מָהִיר לִצְלֹף.

זֶה הָרֶגַע, לֹא אַחֵר, בּוֹ הַנָּדוֹש הוֹפֵךְ לְקֶסֶם

וְהַפְּרוֹזָה לְשִירָה וְהַנִּגְלוֹת לְאַגָּדוֹת

וְהַיֶּלֶד שֶבְּךָ עוֹשֶׂה אָזְנָיו כַּאֲפַרְכֶּסֶת

לְמִלְמוּל פַּלְגֵי הָרֶכֶס

הַגּוֹלְשִים

בַּמּוֹרָדוֹת.

כִּי מוּזָר, דַּוְקָא הַשֶּלֶג שֶכְּפוֹרוֹ מַפְשִיר לְמַיִם

הַשּוֹטְפִים אֶת חַמּוּקֵי עֲנַק-הַלֹּבֶן כַּשִׂמְחָה

אֶת הַלֵּב שֶלֹּא צִפָּהּ לָהּ,

שֶהֻפְתַּע לָהּ,

הוּא עֲדַיִן

מְסַפֵּר-הַסִּפּוּרִים הֲכִי קָסוּם בְּעוֹלַמְךָ.

וּמִלְמוּל אוֹתוֹ גְלִיסַנְדּוֹ שֶל גַּלִּים צוֹנְחִים בְּסַאלְטָה

מִן הָרָם אֶל הַנָּמוּךְ וּמִפִּסְגָּה אֶל הַמִּדְרוֹן

מִצְטַלְצֵל יוֹתֵר מִכָּל מִלּוֹת שִירֶיךָ שֶסִּלְסַלְתָּ

וּמִכָּל שֶתְּסַלְסֵל עוֹד עַד יוֹמְךָ הָאַחֲרוֹן.

וְהַהוּא, אוֹתוֹ יַלְדּוֹן שֶלֹּא בָּגַר בְּךָ אַף פַּעַם

מֵעֶבְרוֹ שֶל גִּיל-הַלָּמָּה כְּמוֹ שוֹאֵל אֶת הַמִּלְמוּל

הַתּוֹזֵז וְהַפּוֹזֵז הַזֶּה: מַה פֵּשֶר וּמַה טַעַם

יֵש לוֹ שֵם כָּזֶה, "חֶרְמוֹן", לִנְפִיל-הַכְּפוֹר הַזֶּה מִמּוּל?

אָז הַסְכֵּת, הַסְכֵּת וּשְמַע לְלַחֲשֵי סוֹדוֹת הַפֶּלֶג

הַסּוֹרְקִים בִּצנִיחָתָם בַּעֲרוּצֵי הַוָּאדִיּוֹת

אֶת סִבְכָם שֶל קְנֵי הַגֹּמֶא הַקְּפוּאִים מִמֵּי הַשֶּלֶג

בָּם טוֹבְלוֹת צַמּוֹתֵיהֶן הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת.

וְנַסֵּה לְפַעֲנֵחַ כְּמִין צֹפֶן שֶל כְּתַב-סֵתֶר

בִּצְלִילֵי הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַצָּלוּל הַזֶּה, הַקַּר

שֶל זְרָמִים הַמַּלְחִיתִים לְךָ כְּעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר

אֵיזֶה סוֹד עַתִּיק-יוֹמִין שֶהוּא תַמְצִית כָּל הָעִקָּר.

הֵם אוֹמְרִים לְךָ דְבַר-מָה, הֵם מְסַפְּרִים בִּשְׂפַת הַמַּיִם

הַשּוֹצְפִים בְּלַבִּירִינְתְּ מַחְזוֹר דָּמוֹ שֶל הָעוֹלָם

כְּמוֹ הַזְּמַן בִּמְבוֹךְ אַלְפֵי שְנוֹתָיו בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם –

עַל תְּשוּקָה אֶל הָאָסוּר,

עַל יֵצֶר-פֶּרֶא לֹא נִבְלָם.

הֵם שָרִים לְךָ בַּלָּדָה עַתִּיקָה כַּאֲבָנֶיהָ

שֶל בַּזֶּלֶת אֶרֶץ זוֹ שֶהוֹד קְדוּמֶיהָ טֶרֶם סָר,

הֵם חוֹשְׂפִים לְךָ אֶת נֶפֶש הָאָדָם וְאֶת צְפוּנֶיהָ

הַקְּרוּעִים מֵאָז עַד הֵנָּה בֵּין הָרוּחַ לַבָּשָׂר.

בֵּין עֻמְקֵי הַגֵּיאָיוֹת לְהַר נִשָּׂא זֶה הַחוֹבֵש לוֹ

אֶת מִצְנֶפֶת עַנְנֵי כְּבוֹדוֹ כְּמִין כֹּהֵן גָּדוֹל

שֶזְּקָנוֹ הַמַּלְכוּתִי כִּצְחוֹר אַדֶּרֶת-מוֹךְ גּוֹלֵש לוֹ

וְיוֹרֵד עַל מִדּוֹתָיו בְּלִי לַעֲצֹר וּבְלִי לַחְדֹּל.

וְעַל כֵּן נִקְרָא הָהָר "גַּ'אבֶּל אַ-תַלְג'", הוּא הַר-הַשֶּלֶג

וּמִשּוּם שֶצְּחוֹר כִּפַּת שִלְגּוֹ עָמִיד וּמִתְמַשֵּךְ

גַּם בַּקַּיִץ הַלּוֹהֵט וְהַכִּפָּה הַזֹּאת נִמְשֶלֶת

לִצְנִיפוֹ שֶל שֵיח', נוֹסַף לוֹ גַם הַשֵּם "גַּ'אבֶּל אַ-שֵיח'".

וּמַמָּש כְּמוֹ הַתְּשוּקָה אֶל מַדּוּחָיו שֶל עֵץ-הַדַּעַת

כָּךְ שָרְשָם שֶל הַסִּפּוּר וְשֵם הָהָר הַזֶּה, חֶרְמוֹן,

שֶזִּקְנֵי שִבְטֵי הַדְּרוּזִים, כְּמַסֹּרֶת לֹא נִגְדַּעַת

מַנְחִילִים מִסָּב לְנֶכֶד כְּהַנְחֵל אוֹצָר קַדְמוֹן.

"כֵּן," אוֹמֵר אָז כְּבוֹד הַשֵּיח' אֶל מוּל אִשָּהּ הַמְּרַקֶּדֶת

שֶל שַלְהֶבֶת מְדוּרַת-הַשֵּבֶט בְּלֵילוֹת אֵין סְפוֹר,

"בְּשֶכְּבָר, בִּימֵי עָבָר, קָאן יָא מָא קָאן יָא נָאס, מִקֶּדֶם

רִחֲפוּ שַׂרְפֵי-עֶלְיוֹן סְבִיב פִּסְגָּתוֹ שֶל הַר-הַכְּפוֹר.

 רִחֲפוּ וְעוֹפְפוּ, כְּנַף כָּל מַלְאָךְ עַל שְכֶם רֵעֵהוּ

כְּרוֹקְעִים בִּמְחוֹל הַדֶּבְּקָה עַל גַּגּוֹת בָּמֳתֵי-עָב

עַד כִּי פֶּתַע, עַל פְּנֵי אָרֶץ, נִתְגַּלָּה לָהֶם מַרְאֵהוּ

שֶל פִּתּוּי שֶלֹּא עָמַד בּוֹ מֵעוֹלָם שוּם לֵב מֻרְעָב.

כִּי בָּעֵת הַהִיא הֵחֵל אָדָם לָרֹב כִּרְבוֹת דְּשָאֶיהָ

שֶל אַדְמַת מַרְגְּלוֹתָיו שֶל הַר-הַשֶּלֶג הַלָּבָן

וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם לִבְנֵי-אֱנוֹש, שֶלֵּב כָּמֵהַּ –

וַאֲפִלּוּ לֵב מַלְאָךְ הוּא – לֹא יִשְׂבַּע מִיפִי גֵוָן.

וְכֵיוָן שֶמִּצְוַת אַלְלָּה הִיא כִּי דִין נִדּוּי וָחֵרֶם

יִגָּזֵר עַל כָּל מַלְאָךְ אֲשֶר יַחְמֹד לוֹ בַּת-אֱנוֹש

וְיִדְבַּק בָּהּ כַּשּוּעָל בְּאֶשְכּוֹלוֹת גְּנוּבִים בַּכֶּרֶם

וְעַל חֵטְא כָּזֶה צָפוּי הָאֵל לִקְנֹס וְלַעֲנֹש –

נִדְבְּרוּ הַמַּלְאָכִים לִמְרֹד, כְּחֵרֶם-שֶכְּנֶגֶד,

בָּאִסּוּר הָאֱלֹהִי וְנַעֲנוּ לְקוֹל-הַדָּם

וַיֵּרְדוּ לְמַרְגְּלוֹת הָהָר בִּמְעוּף חֶמְדָּה חוֹגֶגֶת

וַיּוֹלִידוּ נְפִלִים מִנְּשוֹתֵיהֶם, בְּנוֹת-הָאָדָם.

וְהָהֵם, הַגִּבֹּרִים אַנְשֵי הַשֵּם בְּנֵי-הַכִּלְאַיִם

אֲשֶר שְלֹשֶת אֲלָפִים אַמָּה גָבְהָם, אָכְלוּ עַד כְּלוֹת

אֶת יְגִיעַ בְּנֵי-אֱנוֹש שֶכָּל עָשְרָם הָיָה לְאַיִן

וְהַחַג הָפַךְ חָגָּא וְהַכְּלוּלוֹת הָפְכוּ קְלָלוֹת.

וּמֵאָז," יֹאמַר הַשֵּיח' מוּל מְדוּרַת-זְרָדִים עוֹמֶמֶת,

"מְפֻלָּג לֵב-הָאָדָם כְּמוֹ בְּאִבְחַת שַבְּרִיָּה בֵּין

הַמַּלְאָךְ וְהָאִשָּה, הַתָּם וְזוֹ הַמִּתַּמֶּמֶת

אַךְ צוֹדָה אֶת לְבָבוֹ (וְאִם נֵיטִיב זֹאת לְלַבֵּן

יִתְגַּלֶּה לָנוּ כִּי לֹא רַק הַחֶרְמוֹן, הוּא הַר הַחֵרֶם

הַנֶּחְרָץ הַהוּא, נִמְתָּח בֵּין שְמֵי אֱלֹהַּ לֶעָפָר

אֶלָּא כָּךְ,  יָא נָאס, אַף אָנוּ שֶחֻלְשַת הַגּוּף עוֹכֶרֶת

בִּבְשָׂרֵנוּ אֶת הַנֵּדֶר הַחוֹזֵר וְהַמּוּפָר

לְאוֹתָהּ הַהִתְעַלּוּת אֶל מְרוֹמִים שֶכֻּלָּם רוּחַ

כִּי הַהִיא, חַוָּה אִמֵּנוּ, עוֹד מֵאָז אָדָם אִישָהּ

מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ, מַלְכֹּדֶת וּמַדּוּחַ

לְכָל זְבּוּן הַמִּתְפַּתֶּה לָהּ וְנִכְוֶה בִּיקוֹד אִשָּהּ."

...אָז יָשְלַךְ לְפֶתַע הַס בְּחוּג שוֹמְעָיו יוֹשְבֵי הַשֵּבֶט

הַכְּרוּכִים כְּמִין עָקָאל סְבִיב הַכָּפִיָּה, הִיא הָאֵש

וּדְבָרִים כַּדָּרְבוֹנוֹת תָּשִיב זְקֵנָה אַחַת, תּוֹשֶבֶת

אוֹתוֹ כְּפָר, לִכְבוֹד הַשֵּיח' שֶיִּתְקַשֶּה לְהִתְאוֹשֵש:

"הַמַּלְכֹּדֶת, יָא אוּסְתָּאד, כְּלוּם לֹא תִלְכֹּד אִם לֹא יַחְדֹּר בָּהּ

הַלָּכוּד, שֶשּוּם פִּתּוּי לֹא יַסְגִּירוֹ לְשָם כָּל עוֹד

הוּא חָזָק דַּיּוֹ לִכְבֹּש יִצְרוֹ וּבִתְבוּנָה לִגְדֹּר בָּהּ

בַּתְּשוּקָה גְדֵרוֹת מוּל סַחַף כַּטֶּרָאסוֹת הַכּוֹלְאוֹת

אֶת אַדְמַת הָהָר בְּכָל חֶלְקוֹת שְׂדוֹתֵינוּ מִלִּגְלֹש כָּאן

עִם הַשֶּלֶג הַמַּפְשִיר שֶשּוּם מִדְרוֹן לֹא יַעַצְרוֹ

וְהָאִיש, מוּל הָאִשָּה, לֹא אֶת יִצְרָהּ בִּלְבַד לִכְבֹּש כָּאן

הוּא אָמוּר, כִּכְסִיל גָּמוּר, כִּי אִם סוֹפְסוֹף גַּם אֶת יִצְרוֹ.

כָּךְ שֶקַּל מְאֹד לִטְפֹּל עַל בְּנוֹת חַוָּה אֶת כָּל מוּמֶיהָ

שֶל הַנֶּפֶש הַגַּבְרִית שֶכָּל עָווֹן שֶלָּהּ נִמְחָה

וְנִזְקַף עַל הָאִשָּה (וְזֹאת, יָא שֵיח', אַתָּה שוֹמֵעַ

מֵאַחַת הַמַּכִּירָה אוֹתְךָ,

הֲרֵי אֲנִי אִמְּךָ...)"

כֹּה אָמְרָה אוֹתָהּ זְקֵנָה וּפְנֵי הַשֵּיח', כְּאֵש לוֹהֶטֶת,

נִתְאַדְּמוּ שָם כַּמְּדוּרָה שֶשַּלְהֲבוֹת אוֹרָהּ יוֹצְרוֹת

אֶת אוֹתָם פִּתּוּלֵי-פֶּתֶן שֶל רַקְדָנִיּוֹת-הַבֶּטֶן

הַמַּטּוֹת לֵב אִיש מִכְּנַף מַלְאַךְ-יּוֹצְרוֹ אֶל שְׂטַן-יִצְרוֹ.

וְאֶת זֹאת לָחַש הַפֶּלֶג הַגּוֹלֵש מֵהַר-הַשֶּלֶג

לְשִפְעַת הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת שֶהֵן הַרְמוֹן

נְשוֹתָיו שֶכָּל צַמַּת-עַלְוָה שֶמֵּרֹאשָן מֻפְשֶלֶת

מְמִסָּה אֶת לֵב שְלָגָיו קְפוּאֵי הַקֹּר שֶל הַחֶרְמוֹן...

(מתוך "שירים מן האֶפּוֹס הדרוּזי")

* * *

עמוס גלבוע

תעשיית הכזבים של השמאל הרדיקאלי

תעשיית הכזבים של השמאל הרדיקאלי, בעולם ובארץ,  שוברת כל הזמן שיאים חדשים בכל מה שנוגע למדינת ישראל. יש לה דמיון יוצר בלתי רגיל. מה היא לא אומרת על מדינתנו?  שהמדינה שלנו היא פאשיסטית. כלומר, יש לה עוינות קיצונית לתנועה הפמיניסטית, יש לה  מפלגת המונים אחת בעלת סממנים צבאיים, יש לה  מנהיג, דוצ'ה, אכזר וכריזמטי, המשליך לכלא כל מי שמעז להגיד עליו משהו לא יפה,  וכל התקשורת סרה למרותו. יש לו גם פלוגות סער מיוחדות המכות את הפועלים השובתים בשם הפטריוטיזם הישראלי.

על בסיס מה היא אומרת זאת? ארגוני זכויות ופרופסורים של הצדק האוניברסאלי מספקים "עובדות" להוכחת הטיעון. ומדינה פאשיסטית זו היא גם מדינת אפרטהייד. כלומר, במדינת ישראל, כמו בדרום אפריקה, ישנה הפרדה מוחלטת בין יהודים לערבים (או בין יהודים ממוצא מערבי לאלה שממוצא מזרחי). אסור לערבי להיות בגן ציבורי של היהודים. אסור לערבי לעשות את צרכיו במתקן שירותים המיועד ליהודים. אסור לערבי לבוא במגע מיני עם יהודייה. אסור לערבי לאכול במסעדה של יהודים. ואוי לו למי שיעשה כדברים האלו.

הכיצד זה? מה תומך בטיעון הזה?

לתעשיית השקרים יש עובדות, ופרופסורית אחת גם תספק ציטוט מתוך דברי  איזה רב יהודי בישוב נידח. אבל, כל אלו לא מספיקים לאפיון דמותה השטנית של מדינת ישראל. התעשייה קובעת כי המדינה העברית עוסקת גם בטיהור אתני. כלומר "צבא הדיכוי והכיבוש" הישראלי  הפך אזורים שלמים במדינה להומוגניים, לכאלו שרק יהודים יכולים לחיות בהם. הוא עשה זאת או על-ידי כך שסילק בכוח את הפלסטינים המסכנים, או שעשה זאת פשוט על-ידי טבח.  משהו בדומה למה שמתרחש בימים אלו בסוריה, כאשר העלאווים של משטר אסד מטהרים אזורים שלמים מיושביהם הסוניים.

וכאשר האזרח הנפעם יבקש הוכחות, מיד התעשייה תזעק על הריסת בתים (לא חוקיים), ועל הכוונה הזדונית לבנות יישובים יהודיים בגליל. כלומר, לייהד אותו ולסלק את ערביי הגליל, וכמובן נשלפים מיד רעיונות ליברמן.

אבל טיהור אתני לא מספיק. מדינת ישראל מבצעת רצח עם, חד וחלק. מה ההוכחה? רצחו, רחמנא ליצלן, את העם הפלסטיני? בוודאי  שרצחו, מפיקה התעשייה את כזביה, והראייה היא שישראל הרגה נשים וילדים במבצע "עופרת יצוקה".

ובימים אלו הפליאה באבסורדים פרופסורית לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, במאמר "אינטלקטואלי" ובו היא קבעה כי מדינת ישראל דומה לבעלי העבדים בזמנו במדינות הדרום בארה"ב, והעבדים הם הפלסטינים. "העובדות" לביסוס טענתה המוזרה? ובכן, היתה לנו דוגמה  חיה  בשבוע שעבר, כאשר יו"ר הפרלמנט האירופי אמר בכנסת ישראל  כי אנו מפלים קשות את הפלסטינים בחלוקת המים ונקב במיספרים ("שצעיר פלסטיני אחד אמר לו ברמאללה") –  שאין שום קשר בינם לבין המציאות. סתם שקר גס.

כדין השקר בנושא המים, כך כלל "העובדות" שהיא מביאה. מה שמדהים הוא הניתוק הטוטאלי מהמציאות שמתגלם במאמר. אין שם בכלל רשות פלסטינית, אין בכלל חמאס, אין שם בכלל העובדה הפשוטה ש-95 אחוזים מ"העבדים" הפלסטינים מתגוררים בשטח הנתון לשליטת הרשות, ומאה אחוזים בעזה.

מה באמת מעציב ומחריד? "לשקר יש באמת רגליים," והוא מחלחל בעולם כרעל. השמאל אצלנו  נגרר לכיוון השמאל הקיצוני. במקום לצאת נגד עלילות הדם שלו, במקום להפריך אותן, הוא במקרה הטוב  טוען "ל"חופש הביטוי", ולזכות "הביקורת", ובמקרה הגרוע מצדד בהם. והחמור הוא שבצד הנגדי, הימין נגרר לעבר הימין הקיצוני, עד שקשה כבר להבדיל בין השניים בתוככי הליכוד.

והמרכז? הולך ומתדלדל.

עצוב!

נדפס לראשונה ב"מעריב " מיום 17.2.14.

* * *

ד"ר ארנה גולן

כשהאינטלקטואל החד מפנה את מבטו ללב –

נוצרת ספרות כמעשה של חסד

על ספרו החדש של משה גרנות, "הפרומושיקאים"

כולנו מכירים את ד"ר משה גרנות לא רק כסופר, אלא גם כאינטלקטואל הנלחם בנחישות על תפיסת עולמו המגובשת, גם כמבקר ספרותי ועורך רב השראה, כמחבר לקסיקונים לספרות  ובעל זכויות בתחום החינוך וההוראה. אבל הספר הזה הוא הישג ספרותי, החושף עוד יותר מקודמו, פנים אחרות ומרגשות במפעלו של גרנות, כשהספרות מתגלה כמעשה אמנות של חסד.

הרי זה חסד שבמבט רווי האנושיות והחמלה של המחבר על העולם המתואר, כפי שאכן ציינו השופטים כשהעניקו לגרנות את פרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. אף חסד שבעצם החייאת העולם של העיירה פרומושיקה, ולמעשה של יהדות צפון מולדובה הרומנית, עולם שאבד בשואה, כמו גם בהתייחסות לגורלה המורכב הקשה של  יהדות רומניה כולה, לפני  מלחמת העולם השנייה, בעיצומה של המלחמה ולאחריה במשטר הקומוניסטי. כי הרי משום צניעותם ועמלנותם של ניצוליה, שלא דרשו דבר עם עלייתם לארץ, כה מעט ידוע לנו על  גורלה של יהדות זו במלחמה, אם בפוגרומים ואם בגירוש, במאסרים ובעבודות פרך, כמו גם על דרכי קליטתה בארץ.

אי לכך, זה גם חסד ספרותי בבניית הסיפור כמונולוגים של הדמויות עצמן, חסד שבמתן פתחון הפה לדמויות המייצגות את יהדות צפון מולדובה הרומנית, דמויות יהודיות תמימות, החיות בקרב הכפריים הרומניים הדלים והבורים, ומבקשות רק לקיים חיים צנועים במלאכה, במסחר זעיר או אפילו בחקלאות, אך לרוב משאלותיהן הדלות אינן מתגשמות. הן נתקלות באנטישמיות מושרשת, ובתנאים קשים, הן נאבקות לשרוד כלכלית ומאוחר יותר, פיסית.  גיבורי הסיפור מספרים בזה אחר זה  פרקים בגלגולי חייהם ובחייהם של אחרים, ושופכים את ליבם, לכאורה במונולוגים עובדתיים, בעודם טעוני רגש וחוכמת חיים. וכך, נעשה כאן גם  חסד של אמת לספרות היידיש, שבמובן הפנימי העמוק הספר מנהל עימה דו-שיח מעמדה של קיום ישראלי.

 ולבסוף – נעשה כאן גם חסד עם מדינת ישראל הצעירה ועם מייסדיה החלוצים, כאשר למרות מצוקות הקליטה של העולים המגיעים לארץ במהלך שנות ה-50 אחרי כל התלאות, עולה הכרת התודה וההערכה למייסדי הארץ הזאת הקולטת אותם. המבט הספרותי-אמנותי והאנושי-היסטורי הזה הוא המעניק לספר אופי ייחודי, נוגע ורלוונטי בספרות של היום.

מיבנה המונולוגים הוא, אפוא, הבסיס להישג הספרותי, כשהדמויות מספרות בפני שומע – לנו כבר ידוע שהוא המחבר – כל אחת את סיפורה. לרוב  הסיפור חלקי, אך תוך מסירתו הן גם משלימות עובדות בחיי בני משפחתן או מכיריהן, או שהן מאירות את הידוע כבר לקורא מנקודת תצפיתן.

יתר על כן, המספר כבר קובע את הטון במונולוג רב היופי והענווה שלו הפותח את הספר. כביכול הוא רק נותן את הרקע למה שיבוא. למעשה, הוא בונה אשלייה של שלווה, מספר סיפור אגדה נאה על ייסודה של העיירה פרומושיקה, שבעברית תרגום שמה הוא, כמה אירוני, לא פחות ולא יותר מ"יפיפיונת", ומוסיף לספר על  התקדמותו והתפתחותו של המקום הקטן על ידי היהודים ובתוך הקהילה הקטנה והתוססת. אלא שהאשלייה מתנפצת בסוף באחת עם הזכרת הגירוש בהיותו תינוק, ובכך נרמז אופיו וגורלו של העולם שיתואר, שההרס מצפה לו.

ודבר חשוב נוסף: בראשיתו של כל מונולוג לא נמסר מיהו הדובר ועל הקורא מוטל לבנות אט אט מדבריו את זהותו ותוך כך מעמיק הקורא בנפשו של האיש הדובר ומזדהה עימו. אף אין בהכרח רצף כרונולוגי בין המונולוגים ולכן, עובדות מאוחרות  באות לא פעם  לפני קודמותיהן. ואמנם, בעיקרו של דבר, היחס בין המונולוגים נבנה מתוך קשר פנימי וסמוי, למרות שהמחבר יוצר איזה קישור גלוי. לרוב זה קשר פנימי של ניגוד, של הפתעה או של נחמה והרגעה אחרי אסון, או אפילו הדגמת איזה עיקרון סמוי המבאר את החיים.

כך, למשל, הבלטת טלטלות החיים ברצף הזמן. כיצד הפך עשיר לעני והעני הרעב ללחם לאחראי על מזון, יפהפייה נעשית אבודה, בחור צעיר מוכשר ואידיאליסט ואהוב ההופך בשל תלאות החיים לשבר-כלי ותלוי באישה שכלל לא אהב, או כפר קטן שהלך וצבר תסיסה רוחנית, אך במונולוג הבא מסופר איך נעשה באחת למגורש ונרדף. עולם שכולו חסר ביטחון.

יותר מזה, לבחור רומני ולא יהודי צעיר מפרומושיקה, המגיע לארץ לאחר שנים כפועל  בבניין, במעמד אירוני "נחות", כביכול, כפועל זר, ניתן פתחון פה מוקדם למדי. ומדוע? כי  עם כל הערכתו למה שהוא רואה כאן והכרת התודה, האנטישמיות הישנה מחלחלת בו עם הדעות הקדומות על היהודים "המתעשרים" על חשבון אחרים. וחשוב מזה, המונולוג שלו מובא דווקא  לאחר המונולוג של סימה, אחת מבנות משפחת גולדבלט גיבורת הספר, שבו סיפרה על גירושה וגירוש משפחתה דווקא לאחר שכבר השלתה את עצמה שהתערתה בכפר הקטן שאליו הגיעה עם נישואיה.

אכן, לא רק אז היו כה מושרשות הדעות האנטישמיות הקדומות. סדר המונולוגים בונה אפוא גם מתח לקראת הבאות וגם תוספת משמעות, ואילו הצורך בזיהוי הדובר מביא ליתר קירבה לדמויות ולחרדה לעתידן. ועם זאת, בה בעת, הקורא יודע שהדובר נותר בחיים, כי הרי  המונולוג מושמע בדיעבד, ואזיי החרדה נרגעת. אבל השקט המתוח הזה אינו מניח לקורא לרגע ומאפיין את הספר כולו.

 לרוב "הפרומושיקאים" ישנה תכונת יסוד משותפת, שהיא להם כורח חיים, הלא זו תבונת ההישרדות. זו מתעצבת בהם מאז הולדתם, בימי שלום ולא כל שכן בימי מלחמה, והם, כיוון  שהם נאלצים להתמודד עם מה שמעבר לכוחו של אדם, אם ברומניה האנטישמית של לפני מלחמת העולם השנייה, אם ביתר עוצמה ברומניה הפאשיסטית ואם בשלטון הקומוניסטי שהתבסס אחרי המלחמה. גם בימי שלום הם מצליחים אך בקושי לשרוד כלכלית ותמיד הם בחיפוש אחרי תחבולה שתאפשר להם מוצא, פיתרון או הצלה. עם זאת, גם כשהם נכשלים  אין הם נכנעים, ושוב ושוב הם מצליחים לעמוד על רגליהם, אבל כניסת הגרמנים לרומניה, מביאה לשבר חייהם.

כל זה מתרחש בעיירה הקטנה פרומושיקה, שבה לא רק שהצליחו להתקיים למרות המיגבלות, אלא גם ביססו חיים יהודיים מסורתיים נינוחים וסובלניים, ולאחר מכן אף הקימו את התנועות הציוניות (המחבר אף טורח להדגיש שהוועידה הציונית הראשונה התקיימה ברומניה עוד לפני ועידת קטוביץ). הם  נאבקו כל אחד לפי דרכו ואופיו, נאלצו לנקוט לשם כך לא פעם  במניפולציות, בדרכי עורמה ובהכנעה, וכך שרדו את האנטישמיות והאפליה של הכפריים, הרואים בהם סחטנים ונצלנים בגלל המסחר הזעיר שפיתחו, ושירת בפועל את הכפריים עצמם.

אין בהם משכילים, לבד דמותו יוצאת הדופן של חיים בירשטיין, אך הם בעלי חוכמת חיים עממית המתחייבת מן הכוננות המתמדת לבוא אסון או פגיעה, ויש בהם מסירות אין קץ למשפחה. 

כך עד שנות האימה, שבהן הובסו ועולמם נחרב. אבל אלה ששרדו שבו לחיים בעמל רב ובתנאים קשים, וכשהתאפשר להם סוף סוף לעלות לארץ שאליה כמהו, עמדו גם בקשיי הקליטה ללא תלונה וטענה. ולכן, את חשבון חייהם וגורלם הם משמיעים במונולוגים שלהם בתמימות ובפשטות, תוך סיפור עובדות כהווייתן, הודייה בחולשתם או בכישלונם, המעטה במתן ייסורי נפשם וגופם ובלא לתבוע את עלבונם וכאבם. ובכך כוחם. ובכך גם  כוחו של הספר.

 במרכזם של גיבורי הספר הללו מצוייה, כאמור, משפחת הירשל ולוצה גולדבלט וגם המונולוג הראשון נמסר מפי בתם הצעירה והיפהפייה פרומה בת ה-18, הנחשבת כבר "רווקה זקנה". היא, ששמה כמעט כשמה של העיירה, ואף ייתכן שיש כאן רמז למשמעות ביידיש ("פרומה" משמעה ביידיש אישה דתית, כרמז לדתיות האמיתית שלהם, עמוקת הזהות אך רכה במימוש ההלכה), נבחרה לספק את הרקע המינימלי הדרוש לסיפור, אף שלא תמלא תפקיד בעתיד, לבד מציון אכזבת חייה. הזמן – 1941, סמוך ליוני של אותה שנה, שבה יחול הגירוש מן העיירה הקטנה  לבוטושאני הגדולה יותר וילוּוה בגזילת רכושם.

גם בני המשפחה מוצגים על פי מצבם באותה שעה וניתן רמז לתבנית גורלם. סימה, שכבר נשואה למורדי ברקוביץ וחיה בכפר נידח עימו, וסילביה הנשואה לחיים בירשטיין ויש להם שתי בנות, אך חיים כבר נשלח למחנה עבודות הכפייה בטארגו ז'יו באשמת קומוניזם, בעוד שבעלה של גברת שוורץ, שאצלה גרו בבוטושאני, נשלח לעבודות כפייה קטלניות בחפירת תעלה בטלאורמן, ואפילו מתואר  גוי "טוב", המזהיר וחומל. על רקע זה מובא לאחר מכן מונולוג של מי שהיה אז ילד ואינו נמנה על בני המשפחה,  הלא הוא נלו צ'יזמרו, שאביו היה אף הוא אסיר בטארגו ז'יו, וצ'אוסשקו, שהיה אסור עימו, גמל לו עם ניצחון הרוסים והקומוניסטים, אך אביו נמנע, בחוכמת החיים היהודית, מקשר עימו, והילד הזה מספק בשלב זה מבט רב עניין ומפתיע של שורד יהודי קטן.

לעומת זאת, מבטה של "פמיניסטית" בנוסח אותן שנים, של אישה צעירה השוחרת אושר פרטי ורואה בנישואים שבעיירה שיעבוד האישה וכניעתה לבעל, לחברה ולחיים, זווית הראייה הזאת מפרנסת את המונולוג הבא. היא מעדיפה להפוך למאהבת של הדוד אלברט שהגיע מאמריקה, לקבל ממנו, עם חזרתו לשם, כסף ולהשיג כך בנדונייתה ובעזרת אביה את אהוב ליבה חיים בירשטיין, שכלל אינו אוהב אותה. ומה עולה בגורלה? תחילה היא  נאלצת לחוות כישלון כלכלי שלו בכפר, לאחר מכן את מאסרו בידי הפאשיסטים הרומנים ולאחר מכן הוא נאסר שנית כבורגני בידי הקומוניסטים, משם הוא כבר חוזר כשחיף-עץ ואדם שבור. רק במאוחר ייוודע לנו שגם בארץ הוא נותר חסר אונים וחולה אך היא תוסיף לטפל בו בנאמנות. המרד הפמיניסטי נכשל, אפוא, ובעצם – לא היה לו כל סיכוי להצליח לא בעולם המסורתי ולא בעולם מתנכל.

בשלב זה נמסר המונולוג של נציג דור האבות, אבי המשפחה הירשל, החייט הפשוט, המסור והתמים הנאבק שוב ושוב לקיים ולהציל את  בני ביתו בתנאים בלתי אפשריים. האנטישמיות, אורח החיים הכפרי והמשטרים המתחלפים מכשילים אותו, ולאחר שנכשל ניסיונו התמים להחביא ולעשות שימוש ב"נפוליאונים" שהוריש לו אביו (שאולי נרמזים בשם משפחתו, גולד-בלט) לא נותר לו אלא להתנצל בכאב בפני אביו המת על מה שאינו בגדר אשמה, שהרי היתה זו רק  שאיפת אנושית לזכות סוף סוף בבית.

וסימה? מה אירע לה? איזה היבט היא תאיר? המונולוג שלה יאיר, כפי שצויין לעיל, חיים בכפר עוד יותר נידח מפרומושיקה, ובעיקר ניסיון של התקרבות אל הכפריים הנוצריים עד כדי ביקור בכנסייה והוראת קריאה לנשים הכפריות. אך גם ניסיון קיצוני זה נכשל, כאשר בשעת הגירוש איש לא עזר ואפילו עגלה נמנעו מלתת למשפחה המגורשת.

משלב זה תבואנה השלמות, מרגשות ולעתים מפתיעות, והן תלכנה ותתקשרנה לארץ, עד עלייתם-בריחתם של  גיבורי הספר המותשים לארץ. ביניהם מפתיע מונולוג נוסף של רומני המגיע לארץ והוא מובא לאחר המונולוג של העובד הזר. משמיע אותו הזקן יואן גראור, המדבר, כמדומה, אל המחבר שהגיע  כתייר ישראלי לרומניה, לכפר שבו היתה גרה סימה עם בעלה ובנה. יואן הוא איש הכפר הקטן והוא זוכר את מורדי דווקא לטובה וכך גם את בנו מוני ומשער שהוא כבר כבן 70 (מוני זה עתיד לדבר בעצמו בסיום הספר ולפי כל הסימנים ניתן לזהות בו את המחבר). הוא גם מספר בכאב על הפוגרומים האכזריים שביצעו החיילים הרומניים באודסה ובמקומות אחרים, ואשר אביו שהיה ביניהם סלד מהם וראה את "עונשם" במפלת סטלינגרד. אבל עכשיו הוא המבקש ובתמימות את עזרתו של  מוני היהודי. איך התהפכו היוצרות, עולה האירוניה.

היבט אחר עולה מן המונולוג של חיים בירשטיין, העושה את חשבון חייו וכישלונם, אם בשל המציאות המטורפת על שני המאסרים שחווה ואם בגלל טעויותיו. הוא לא רק מרחיב את הידוע לנו, אלא גם מעלה הרהורים על גורלו של אינטלקטואל יהודי צעיר, תמים ואידיאליסט במציאות אכזרית.

לעומת זאת, המונולוג שלאחריו שוב חורג מן המשפחה, והפעם  על מנת להציג את גורלה ומבטה של פמיניסטית נועזת נוספת שהלכה רחוק מדי באמונתה באפשרות הקיום עם "הגויים". היא  נסחפה אחר אהבתו של חייל רומני מחיל הפרשים וברחה עימו מביתה. אבל לאחר שנות אשלייה של השתלבות מוצלחת, פורצת בשעת משבר האנטישמיות החבוייה והיא חייבת להציל את עצמה ואת ילדיה ונמלטת חזרה אל החברה היהודית. לימים בתה אפילו עולה ארצה. הניסיון לפרוץ את החומה האנטישמית לא עלה יפה.

מעתה תימסר רשות הדיבור לדור הבנים, יושלמו עוד פרטים מן העבר, אך אט אט יתרכזו הדוברים בעלייה לארץ ובקשיי הקליטה, בייחוד של סופרים ואנשי רוח התלויים בשפה ובתרבות. אבל הם אינם מן המתלוננים. הם מחפשים פתרונות, נעזרים בקרובים ושורדים, והדור הבא כבר מצליח כלכלית.

המונולוג של  מורדי, המובא סמוך לסיום, מביא את סיפור הקליטה הכאוב, הנמשך בעיקר עד שמגיעים לכפר יהושע. אבל אז, במונולוג החותם את הספר ולאחר איסוף פרטים וקישורם, מבין הקורא כי לפניו סיפורו של הבן, הלא הוא מוני, שהגיע כילד לארץ, ולאחר קשיים ראשוניים התערה. לאחר שנים הוא אף נותן מבע להערצתו מאז בואו לעמק – לנפילים, הלא הם החלוצים מייסדי היישובים בעמק ולכל שהקימו כאן, שהכינו מקום לבאים. ואז הוא  מסיים, כפואנטה, במקרה שאירע לו בצבא, ואשר הוא בוש בו עד היום, אך הוא מוכרח לספרו למרות שכביכול כלל אינו קשור לעניין. לקורא עתיד להתברר, כמובן, שהוא לב העניין. ומהו? הרי זה מקרה שבו שוחח עם חייל אחר, שהוא מעין חוזר בתשובה מתוך נאמנות לאמונת הוריו, ותוך שיחתם סיפר שהם מרומניה ואף הפתיע בגילוי שאביו היה שוחט וסבו מלמד בעיירת הולדתו של המספר, הלא היא פרומושיקה. לעומת זאת, הוא  בטוח  שמוני הוא  צבר ובוודאי בן קיבוץ, ואילו הוא, מוני, התבייש להודות כי אף הוא משם, ממש מאותו הכפר...

אבל משה גרנות אינו בוש עוד בכך. הוא עורך מסע ספרותי מרתק ומרגש אל מחוז ילדותו, אל גורל בני משפחתו וקהילתו טרם הולדתו ובעודו ילד, חושף בהם פנים חדשות ומחייה עולם שאבד באופן סוחף ומעורר הזדהות.

* * *

"הַפְרוּמוּשִיקָאִים" – רומן סיפורים מאת משה גרנות

 שזכה פעמיים בפרס אקו"ם על יצירות שהוגשו בעילום שם

"הַפְרוּמוּשִיקָאִים" – "ספר מרטיט לב"

"אני אוהב מאוד את הספר הזה" – דן מירון

מחיר הספר 65 שקלים

ניתן להשיגו ברשת "צומת ספרים" או בטלפון – 03-5494915

* * *

אלי מייזליש

מיהו טיפש?

להלן קטע מגיליון המכתב העיתי האחרון, 917 – "סופר נידח שלום, אלי מייזליש כותב במאמרו 'החרם? איזה משחק מחורבן' (גיליון 916) כי 'כל תינוק יודע כי ה"חרם" זה קשקוש. אין חרם. נקודה.'

"אכן אין חרם על מדינת ישראל. יש חרם אירופאי חלקי של רשתות שיווק שמחרימות תוצרת שמקורה בהתנחלויות בגדה. ייצוא פלפלים וענבים מהבקעה נפגע. יצואן פלפלים דיווח שהוא נאלץ לייצא את תוצרתו לרוסיה, במחירים נמוכים יותר מהמחירים שהיה מקבל במערב אירופה. מגדל ענבים מהבקעה דיווח שבלית ברירה עקר את מטע הגפנים שלו. התעלמות מהמציאות העגומה אינה פיתרון. גם מדיניות הטרנספר הכפוי – הריסת הכפר 'עין אל חילווה' בצפון בקעת הירדן, אינה מסייעת לדמותה של ישראל באירופה.

רון וייס

רמת-גן."

אודה על האמת כי שעות רבות הרהרתי ביני לביני האם ראוי הוא להגיב על הערתו של רון וייס בשולי אותו גיליון אחרון [917]. הדילמה נבעה בעיקר, בשל אי-ההסכמה הטבעית כלפיה מצד מרבית הקוראים, ועל-כן למה שאעלה אותה לאור מחדש? הרי היא תיטמן בפינה נידחת של ההיסטוֹריה וההיסטֶריה של החרם שלא היה ולא נברא.

אבל, כששוב קראתי את ההערה, גיבשתי עמדה. כי לא רון וייס הוא האשם, אלא אלה שהזינו אותו באינפורמציה שגויה, מסולפת, בדויה, ושיש לה כוונות רעות וזדוניות. וכלפיהם אני מתרעם ויוצא מדעתי: מה יש לכם? איך זה שעיתונאים בכירים עושים ככל לאל ידם לחרבן על עַם שלם, ולדרדר את המורל הלאומי לשלולית הביצה הנידחת ליד הירקון.

עיתונאים אלה, אינם מדברים על חקלאי זוטר בבקעה שנאלץ למכור פלפלים אדומים לרוסיה במחירי ריצפה, אלא הם מדברים על חרם טוטלי. שלא יהיה דלק למשל, מבינים? דלק! אז – א' הרי מטומטמים אלה אינם מבינים כי אין בעולם אף גורם רציני של אספקת דלק שבכלל מעלה זאת על דעתו, כי חברות ענק אלה, יקלקלו לעצמן את המוניטין. ובנוסף הרי יש לישראל רזרוות לשנים רבות והסכמים סודיים עם ספקים שאף עיתונאי אינו יודע.

ו-ב' – שהמסכן הראשון שייפגע הוא הציבור הפלסטיני בגדה ובעזה, אלה שמקבלים דלק [וחשמל] מישראל. אז האם ככה רוצה העולם להיאבק בישראל? בהחשכת רמאללה ועזה? הרי אין להם גלון נפט אחד ברזרווה. ואילו אנו, הרי לפני שהרזרוות ידולדלו למחצית או לרבע, כבר יעמדו בתור חברות נפט עם עודפי תפוקה למכור לנו בחצי המחיר – והיו דברים מעולם. אלא שישראל מעדיפה לקנות דלק רק אצל ספקים שהחרם המפוקפק הזה מעניין את התחת שלהם. 

אבל נחזור לרון וייס שעומד על דעתו כי החרם כבר בעיצומו – אם לא מלא אז לפחות חלקי, ככה: "... יש חרם אירופאי חלקי של רשתות שיווק שמחרימות תוצרת שמקורה בהתנחלויות בגדה..." ובהמשך הוא מביא מקרה של חקלאי ש'נאלץ' למכור את תוצרתו [פלפלים] במחיר נמוך..." אז אחזור על הכותרת אכן משחק מחורבן. כי:

לפני כמה ימים בלבד, עלה על דוכן הכנסת נשיא הפרלמנט האירופי וכן מעל בימה אחרת ודחה בבוז את העלילה כאילו אירופה מתכננת חרם על ישראל. "לא היה ולא יהיה," פסק. אבל עיתונאי ישראל דוחים את דבריו בתיעוב, וממשיכים את משחקם המחורבן, ודוהרים וצורחים: חרם חרם חרם.

ואני באמת רוצה שנבין עד להיכן מתדרדרת החשיבה של הטיפש. כי רון וייס אינו מקרה בודד, הוא סימפטום לכמות הבלתי נסבלת של כתבות זדוניות של בכירי העיתונאים שלנו, השמים בכיס הקטן שלהם הערה מהסוג של רון וייס על חקלאי מהבקעה, ומעצימים את התמונה למפלצת ענקית ואיומה בגודל הכוכב שבתאי לפחות.

מי שמזין את הציבור בחרא הזה, הם עיתונאים כמו איתן הבר, אמנון אברמוביץ שמעון שיפר או נחום ברנע, הכתב הבכיר קובע בטור השבועי שלו פסק הלכה בענייני החרם כאילו הוא הרב הראשי של האיחוד האירופי להלן: "אנחנו בדרך לסנקציות – רשמיות, כמו אלה שהוטלו על דרום אפריקה, צפון קוריאה, סרביה ואיראן, ... כמו אלה שהוטלו עלינו בשנות החרם הערבי..."

עיתונאים השולפים מהשרוול בדיות והזיות על חרם, הולכים הכי רחוק מעבר לנהר הסמבטיון. העיתונאים האלה, חסרי האחריות הלאומית, שכל הזמן דואגים רק לדרדר את המורל הלאומי מבפנים, כדי להקשות על הממשלה –  מאיימים כל יום ובכל טור שהנה-הנה או-טו-טו העולם כולו [שים לב רון, העולם כולו יחרים את ישראל].

ונחזור לקטנה זו של רון וייס. ציינת רון שחקלאי [אחד] התלונן שהפסיד כסף. ביום שישי מגלה העיתונאי יועז הנדל בעיתון 'ידיעות אחרונות' את שמו של החקלאי וציטוט; "נאלץ למכור לרוסיה במחירי ריצפה...."

זה חרם? אינך מתבייש לפרסם שטות זו? הרי יש בארץ 15 אלף חקלאים ולא אחד בודד בבקעה. וכי אותם 15 אלף מתלוננים? הרי אפילו אם לא רק אירופה, אלא כל העולם כולו, עד אחרון העמים, לא יקנו ולו עגבניית שרי אחת שלנו, ולא רק תמרים וענבים מהבקעה או יוגורט ממחלבת עיזים בהתנחלות איתמר – הכול-הכול, כל הייצוא החקלאי ממושב מגשימים ועד קיבוץ צאלים או המושב כמהין ליד ניצנה – כל הייצוא על עשרות אלפי חקלאיו [שוב: עשרות אלפי חקלאים] מסתכם ב-1.2% [אחוז ושתי עשיריות] מהייצוא הכולל שמסתכם בלמעלה מ-100 מיליארד דולר. קרי. מיליארד ומאתיים מיליון דולר. שאר ה-99 מיליארד כולו תעשייתי, היי-טק, התעשייה הצבאית והאווירית, התעשייה הכימית ועוד.

רק ייצוא מאחד ממרכיבי חברת כיל, הברום למשל, מהווה שליש מהתצרוכת העולמית. אז שליש מהעולם הצורך ברום גם יחרים או רק את הפלפלים מהבקעה? וקח את ייצוא האשלג למשל; הוא פי 4 מכל הייצוא החקלאי ממטולה ועד יטבתה בערבה. שלא לדבר על ייצוא מפעל שונה שאינו מנצל את המחצבים בארץ אלא סתם מוכר חתיכות פלדה זעירות [שבבים] ושמו "ישקר", שבלעדי חלק אחד מתוצרתו, אף מטוס בעולם אינו יכול להמריא. ובישקר עובדים עשרת אלפים איש. אז מי יעשה חרם על ישקר? מי? בואינג? או רולס-רויס.

בשבוע שעבר התגלה ב'סלון האווירי' בסינגפור מל"ט חדש שלנו שעניין גנרלים רבים מחילות אוויר גדולים. מדינה שמעוניינת לקנות תוצרת התעשייה האווירית תדון בכלל על חרם?

איני רוצה לגלות לך סוד גלוי, אבל, מרבית מדינות ערב קונות תוצרת ישראל. ולא רק יהלומים עבור חנויות התכשיטים בקאטר ובסעודיה למיליונרים של הנפט, אלא גם תמרים מהבקעה [דרך ירדן, 'כאילו' לירדן, ומשם הלאה והלאה]. כיום? אין מצב שיש חקלאים מסכנים כמו פעם. כיום, חצי מכל הפלפלים האדומים הולכים לרוסיה בכל מקרה, כי הרוסים אוהבים היום אוכל טוב. ומשלמים. אולי לא כמו ההולנדים, אבל משלמים. ומתי הגיע הנחום הזה לספר לנו על הרווחים שלו? רק כשלא מרוויחים עד שהריר נוזל? ואם באמסטרדם שילמו לו עוד שקל, זה חרם?

איבוד הפרופורציה והפניקה האווילית כדי לקלקל את התיאבון אצל האזרח הפשוט, זו המטרה. "תראו תראו," זועק השמאל; "הנה מחרימים את הפלפלים האדומים... ואם לא ניסוג לקווי 67 [להגיע לשלום...] כל העולם יחרים אותנו ו... הכלכלה תיהרס..."

 לא מדברים אצלם שהפתח' והחמס ינצלו את הנסיגה וימשיכו לתקוף הלאה והלאה לאלץ אותנו לנסיגה לקווי החלוקה מ-47', ולך דע כבר מה הלאה, לא רק סוף המדינה אלא סוף חיינו, אלא כסף... וכסף.

מעניין שההגדרה טיפש לאדם חסר שכל, אינה מופיעה כלל במקרא אלא אוויל או כסיל המופיעה 78 פעמים – בעיקר בספרי החוכמה משלי וקהלת. המילה טיפש, נכנסה לשפת הילדים כי לא למדו משלי בבתי הספר. עכשיו לך תכתוב בעיתון שהשמאל טיפש, כאילו יש לנו עסק עם ילדים, אבל אין מה לעשות: הוא טיפש. ואוסיף; גם היה טיפש ולא למד לקח. לכתוב היום בעיתון כי 'לא יהיה דלק' זה עיוות ומופרעות שכלית.

ההתעסקות הזו ששמה 'חרם' מזינה כרגע, ולרגע דל בלבד, את טנק הדלק הריק של השמאל, באין לו נשק אחר לדפוק את ממשלתו של נתניהו. הוא כבר ניסה עשרות טריקים אוויליים קודם ונדפק עד העצם. אתמול, מעל דפי "הארץ", סיפרה יו"ר מר"צ זהבה גלאון, לאורך 3,000 מילים, כי "בפעם הבאה" השמאל ינצח. איך? ובכן: חלק מהליכוד יצביע מרכז, חלק מהמרכז יצביע 'עבודה' וחלק מה'עבודה' יצביע מר"צ, והנה הכול זז שמאלה: מהליכוד ועד הערבים.

אז יש להוסיף כאן עוד טיפש[ה] לרשימה: תגידי גברת, איך? ולא רק איך אלא גם למה? למה פתאום חלק מהליכוד יצביע מרכז? [לפיד?] מה קרה? שרון קם לפתע מקברו ומציע להתנתק מגבעתיים?

ההיסטריה של השמאל משלטון הליכוד הרחיק אותו לפאתי הסכיזופרניה והפארנויה. כבר אינם יודעים לעשות חשבון של כיתה ב' כמה זה שתיים ועוד שתיים. השמאל ירכיב את הממשלה הבאה, ואני אהיה שרה בכירה, ככה זהבה. טיפש כבר אמרתי? ואני מוותר על כך שאיני משתמש עם ביטויים תנ"כיים כמו אוויל או כסיל אלא בשפת הרחוב: טיפש.

* * *

בריטים למען מילת נשים

חקירה משטרתית מעלה כי רשת של רופאים, נהגי מוניות וסוכני נסיעות בריטים מסייעת בניגוד לחוק למשפחות לבצע מילת נשים בבנותיהן במדינות זרות.

רשת של סוכני נסיעות, רופאים, מלווים ונהגי מוניות פועלת מתחת לרדאר ובניגוד לחוק בבריטניה ומסייעת לקיום הליך מילת נשים במדינות זרות – כך עולה מחקירה של המשטרה ומשרד התובע הכללי ופורסמה אתמול (יום א') ב"סאנדיי טיימס".

לפי הערכות המשטרה, הרופאים הפועלים ברשת רושמים משככי כאבים לקורבנות, בעוד סוכני הנסיעות הם אלה שמארגנים טיסות למדינות שבו מבוצעים ההליכים. ה"טיימס" דיווח עוד כי הגורמים העוסקים בהלוואות הם אלה שמספקים מימון למשפחות שמבקשות לבצע מילת נשים לבנותיהן.

מילת נשים אינה חוקית בבריטניה מאז 1985 אך התביעה בממלכה מתקשה להגיש כתבי אישום על עבירה זו משום שהקורבנות-הנערות מסרבות לשתף פעולה ולהעיד נגד הוריהן.

"אם אתה סוכן נסיעות, נהג מונית, או אדם פרטי שלקח חלק בהטלת מומים בבנות – הייה סמוך ובטוח שנגיע אליך ונמצה עמך את הדין," אמר מאק צ'יסטי, קצין המשטרה שמוביל את החקירה. לדבריו, הגורמים המלווים כספים למשפחות או לקהילות התומכות ומעודדות את הפשע צריכים להיענש. "כל מי שמסייע להטיל מום באדם פגיע וצעיר – צריך להיחקר במשטרה." הוא מוסיף כי רופאים שמעניקים מרשמים לקורבנות ותומכים בהליך זה ייחקרו גם הם.

רופאים חשים סימפטיה לקורבנות ולא מדווחים

ג'יין אליסון, שרת הבריאות הבריטית, אמרה כי רופאים המסתירים את קיום ההליך מהרשויות מהווים בעייה יסודית. גורם רשמי אמר כי "ישנן חשדות לפיהן רופאים חשים סימפטיה לקורבנות, אך בכך שאינם מדווחים על ההליך, הם מאפשרים את המשכו."

בריטניה אינה המדינה המערבית היחידה שבה מילת נשים נעשית במחשכים. עדויות על מילת נשים באירופה נמצאו גם בצרפת, שם נדונה מוהלת לשמונה שנות מאסר. אולם באירופה הבעיה חריפה יותר עבור הנערות, שכן בניגוד למדינות אפריקה, שבהן נתפש הדבר כ"טבעי", הנערות הצעירות באירופה נאלצות להסתיר את שעברו, מה שיתגלגל לעתים לחוויות טראומטיות שילוו אותן שנים ארוכות.

לפי ארגון הבריאות הבינלאומי, מילת נשים נערכת ב-29 מדינות ברחבי העולם, בעיקר במזרח התיכון אבל גם באפריקה ובאינדונזיה. נתוני הארגון מעלים כי ברחבי הגלובוס חיות 140 מיליון נשים ונערות שמתמודדות עם ההשלכות של ההליך. טווח הגילאים לביצוע ההליך נע בין 4 ל-15. באחרונה נרשמת מגמת עלייה של מילת נשים המבוצעת על ידי גורמים רפואיים מקצועיים.

מתוך:   – Y-net17.2.14

שלח: יהודה דרורי

* * *

עמוס אריכא

דון פיניטו ממדינת דה-לה שמאטעס

אילו מריו פוזו היה מגיע לביקור במדינת ישראל, היה עומד נדהם בנסותו להשוות בין יצירו דון ויטו קורליאונה, גיבור הרומן הענק שלו "הסנדק", לדון הישראלי פיניטו, צאצא לשבט נוכלים-קדושים מדורי דורות. מריו פוזו יילד מתוך המציאות האמריקנית של המאה העשרים תיאור מבריק של חצר תוססת אירועים עוצרי-נשימה של רב-פושע אמריקני, אחד מחמשת רבי הפושעים של ניו-יורק הנחשבים למאפיונרים המסוכנים ביותר. אולם מה זה דון קורליאונה, אפילו בעיצובו המבריק של מרלון ברנדו, לעומת הדון הישראלי פיניטו הקדוש התמים והישר, העילוי הנודע לתהילה?

אצלנו התחלפו יוצרות כדרכו של העולם היהודי בדורות האחרונים שהקים לו מעמד בעל עוצמה העולה על זו של ממשלת ישראל. זהו מעמד הרבנים שאיבדו מכבר מצפון ומצפן, ובמקום להעמיד עצמם במקומם כמורים בלבד, הם נטלו סמכויות אלוהיות. בכל ניקבה וחור ניתן למצוא את הרבנים האלה המתהדרים בקשר מיוחד עם אל היהודים כאילו כל אחד מהם הוא בנו היחיד של האל. מתוך מעמד מיוחס זה של מתעתעים זה קם גם מעמד-על, שאצל האצולה מחד ואצל ההמון מאידך נחשב פי כמה מרבנים "מתעתעים רגילים". זהו מעמד הרבנים הנוכלים. יותר נכון לומר סופר-נוכלים שהם בני נוכלים ואבות אבותיהם כנראה גם הם הצטיינו במאה גוונים של נוכלים.

דון קורליאונה וחצרו בשיאו משתמע כבדיחה תפלה לעומת חצרותיהם והישגיהם החברתיים הכבירים של הרב-דונים הישראלים. לרשותם של אלה עומדים צבאות של חיילים רוטטים מהוד-קדושתם. הם באים ונוהרים מכל מחוזות השוטים ברחבי עולם.

כל אותם חסידים מעריצים, חלשי-דעת מובהקים הם; פגועים ממגיפת וירוס האוכלת את מעט השכל שעדיין מפיק סימני חיים בגולגולותיהם. לבסוף כידוע יהפכו לזומבים מטומטמי-חושים. עד אז הרב-דונים הישראלים האלה נתפשים בדעתנו כשולטים בהם ועושים בהם כרצונם. אם כך הוא הדבר כי אז הם מהווים חבורת פשע מאורגן בעל מערכות וארגוני סחיטת כספים לבנים ושחורים שלא היה דומה להם.

מדינת דה לה שמאטעס

מדינת ישראל מכבר היא מדינה בשליטת הרבנים, והמוצלחים ביניהם הם הנוכלים הרב-דונים מתוצרת עצמית ששמים ללעג את הדונים האמריקנים. אם לכל דון אמריקני היו כמה עשרות 'חיילים', לעיתים אפילו חבר מועצה אחד, פה ושם, או  חבר קונגרס, מה זה לעומת דון כרב-דון פיניטו בחיר אלוהיםי שיש לו עשרות אלפי חיילים שישכבו בעבורו על הגדר והם  מתפרשים בהמוניהם במדינת ישראל, ארצות-הברית, צרפת, מארוקו ועוד, כמעט גיאוגרפיה שלמה במלוא תפארתה!

ולנוכל כזה ודומיו יש עוד קונסילארים שאין לאמריקנים: שרי ביטחון, רמטכ"לים, ניצבים ואפילו שרים וחברי כנסת. ביבר אנושי מגוון, אך מסוכן לאין שיעור מהגן הזואולוגי.

קצת כסף פה קצת מריחת מטעמים מכאן, קצת מכל דבר, מלאכת שוחד מושלמת, ואין סודות מדינה שאינם נחשפים לפני הרב-דונים שלנו. על-כך תפארתם ולא על גילויי שכינה וסודותיה.

נמצאים כאלה תמימים התוהים להבין כיצד הפכה הארץ שלנו תוך עשרות שנים בלבד ממדינה של אחת החברות המתקדמות ביותר בעולם לכזו שרבים מדי מבין אזרחיה חשוכים, תועים ואובדי דרך. זו מדינה מסוכסכת וקרועה בין עדות, נתונה למשיסה של גזענים עדתיים ושוקעת עד אובדן נשימה בהילולות מגוחכות בטעם המאה השתיים-עשרה, המתנהלות בחצרות רבנים ובהשתטחויות היסטריות על קברים מפוקפקים של צדיקים. המחזות האלה הם רק קצה של תמונה יותר רחבה ומטרידה עד דאגה עמוקה.

"קוו ואדיס" בלטינית משמעותו בעברית להיכן מועדות פנינו. היה זה גם שמו של הרומן הנודע של הסופר הנריק סנקביץ. תשובה לשאלה הנוקבת הזאת תחשוף אותנו כמו מדינת דה לה שמאטעס קרי, מדינה מסמורטטת, וזה עוד תואר כבוד לה.

אכן, קוו וואדיס. מה קרה שמדינה שלמה יוצאת מדעתה?

מדינה המפיחה בהתמדה רוח-חיים בתעשיית כזבים אמוניים כאלה תוך השתוחחות בלתי-מובנת, הגיעה לשיא חדש ומטורף לא מכבר, בהשראתו של שר הביטחון הנוכחי בוגי 'איש הנחשים' יעלון. אצל אותו יעלון בא השיגעון הלאומי הקיצוני שלו לביטוי אומלל כשהעניק מעמד של חיילי צה"ל לשליחי תנועת חב"ד ברחבי עולם. מדינה כזאת, הממזערת עצמה לדעת עם שר ביטחון מוזר כזה, באמת ראויה להשתבח ברבי-דונים; אם ליעלון מותר להתל בנו – כי אז למה לא יותר העונג הזה להתברך בו לנוכלים המעמידים פני קדושים? זה מזוייף ואלה מזוייפים. בשורה התחתונה עינינו רואות מדינה המבזה, אכן כך, את דורות המייסדים של הישוב העברי בארץ-ישראל.

לנגד עין כל אנחנו בונים שוב גטו שרוחו אינה שונה מזה שהכרנו במשך דורות. אזור מסוגר ומנותק מהעולם. הפעם זר אינו דוחק אותנו למרחבו המצומצם. אנחנו נדחקים מרצוננו, מגובבים האחד על כתפי השני, לחדור פנימה, מוכי קדחת של משיחיות שאיננה אלא חלום בהקיץ. נשכחה מאתנו העובדה כי לאורך הדורות כשאנחנו מפקיעים את האמונה מההיגיון, נוצר מתכון לאסון. על-כך נאמר שאין חדש תחת השמש. 

מדינה כזו המעניקה לשליחי חב"ד בחו"ל, ששליחותם גניבת נפשות, מעמד דיפלומטי צה"לי שכזה, ואיש לא מתקומם על עירומו המכוער של הוגה הרעיון החולני הזה, היא מדינת משוגעים; מדינה המתנהלת באמצעות עסקניים פוליטיים מושחתים שלא היו כמותם. מדובר במצב מביך של השפלה לאומית. זוהי אפיזודה המסוגלת להאיר עינינו שנבין מדוע לא זכינו במעט הנדרש לחיינו, במנהיגות מוסרית. בלי מנהיגות כזאת הנלחמת לשיוויון אמיתי בין כולנו, אין מי שיתייצב בקומה זקופה ובהחלטה נחושה מול שכבת הרבנים שטיבם מכבר ידוע ונעלים מהם, על כפיים נישאים, רב-דונים מתעתעים. הנהגה נכונה של מדינה שפויה היתה מתמודדת מכבר עם הזעף העכור הזה שגליו מטביעים את כולנו.

ההילולות הקדושות ושועי ורוזני האומה

אכן, השאלה המרחפת בחללנו בוחנת כיצד ניתן להתייצב כנגד כל אותם המכונים לייזר, רנטגן, סי.טי. וכיוצא בפלאי-אדם כאלה. כאשר אחד מהם מקיים הילולה ששיאה בריצה מיוזעת וגרוטסקית של הרב-דון המתרוצץ נלעג כאחוז אמוק, ומשליך נירות מקופלים כסוד מופלא לפתחי חביות בהן בוערת אש אוכלת וקדושה, להבותיהן המתפתלות כנחשים מרמזים על עוצמת כוחו הכביר של אותו אל נורא שאנחנו יצרנו בדמותנו. לעתים אי-אפשר להימנע מהרהור כמה טוב היה כשהיו אלילי חרס בעולמנו. אם כעס אדם על אלילו שלא עמד בתקוות שתלה בו, היה מרימו ומנפצו על סלע. כי כך יאה.

איך אפשר שלא להתפעל מהתקשורת החנפה שעושה כותרות מסעירות-עין לאירועים מבישים שכאלה, כאשר בין הנכבדים הטסים ברכבי פאר על חשבוננו להילולות המייללות אפשר למצוא שרים בכירים, ביניהם את שאול מופז שהיה שר ביטחון ורמטכ"ל, פואד בן אליעזר, אף הוא למרבה הפלא שר ביטחון בעברו וחברו הקרוב של מובארק, או הגברת הפרסומאית עם העיניים המצומצמות, ג' יפית, שמקצועה והצלחתה מתבססים על הצהרות בדוקות, ומכבר היא אייקון של היפים והיפות. ועוד ועוד רבים ורבות כמותם, ליצני האומה החסרה בידור והם חלולים וריקים מתוכן.

כל אלה באים בדחילו להחליף דעות עם הרב-דון בנושאי ביטחון האומה, החינוך והבריאות, ובהזדמנות חגיגית זו לראות ולהיראות, ובא שלום על עמך ישראל והם כולם מתחככים זה בזה ואפילו עד שלום דומרני יגיעו ולא יתעלמו ממנו, שכן גם הוא חסידו של הרב-דון בדיוק כמותם.

בין המתחככים והמחוככים נמצאים אישים בולטים ממחוזות אחרים. ביניהם דמויות מפתח בכלכלת הארץ שפורחת כמובן בזכות ברכותיהם של הבבות, וכך למדנו מהלכות המיליארדר לשעבר  נוחי דקנר שיצא בלא כלום ממערכת קשריו הם הרב-דון איפרגן שלו. הרנטגן בעל עיני המכשף החודר לא רק לכליות שלנו אלא גם לפי העכוז. עם אחד כזה התייעץ המיליארדר בדימוס על כל צעד שעשה בכספי ההמון שנגזל. אכן תוצאות מופלגות השיג מר דנקנר בכלכלו צעדיו עם הרב-דון שלו, נוכל מבריק משושלת מבריקה (?).  האם יש צורך להתפעל מהעובדה העגומה שלבסוף יצא מחצר זאת כמעט בלי נכס מנכסיו להוציא את תעודת הבגרות שקיבל מהרנטגן שלו כספר מומחה?

כמעט וניתן לומר בביטחון שרבים רבים מנכבדי העם הזה שאבו את ביטחונם בתפקידיהם הרמים מחבורת הנוכלים האלה, הרב-דונים הישראלים המעמידים פני קונסיליירים . תוסיפו על אלה משפטנים, ניצבי משטרה שרק הבורא אולי יודע כיצד נעשו ניצבים, ואפילו דונים מקומיים ומסוכנים, המתאחדים בחיבוק-אוהבים אלה עם אלה, ואחר כך נפרדים לדרכם לעמוד בביצוע משימותיהם: אלה פונים לפיצוץ מכוניות מול גני ילדים, ואלה ישחקו את שומרי החוק המופקדים על חיינו. אז מי נצרך לממשלה, כנסת ומערכות אחרות... על זה לבזבז כסף?

אלוהים יורד לארץ המשיחית – ומתבלבל

הרב דונים האלה אינם מסתירים את עושרם. הם מגלגלים מאות מיליוני שקלים שספק אם טרחו לשלם עליהם מס הכנסה או מע"מ כמקובל, אולי לפחות משהו בשביל מראית-פנקס. מאות המילונים האלה לא מגיעים רק מאדלשטיין או מנוחי או מתוחי או מכל אותה שכבה שרוחצת בעושר עצום שרובו מושג בדרכים סמויות. חלק נכבד מגיע מתעשיית איסוף כספים אדירה מאנשים קטנים שבויי אמונות תפלות שמתחילתן זרות ליהדות כשיקוץ.

ברב-דונים שלנו אין אפילו שמץ של צניעות. צאו וראו למשל כיצד חי לו הרב-דון פיניטו בחווילה המוערכת בשווי כספי עצום, במרחק מגע יד מהים שהמהומו בלילה יקל על הגאון המתבודד ביחד עם בוראו להתמקד ללא הפרעה בשיח-חכמים כשהם קובעים את הסדר העולמי.

צאו וראו איזה בית לתפארת הקים לעצמו הרב-דון מנתיבות לזכר אביו שמוצג על-ידו כמקובל שלא היה גדול כמותו. מי שילם עבור המבנים האלה? האם שלטונות המס בישראל טרחו אי-פעם לבדוק את מקורות הכסף האגדי הזה? אנחנו האנשים הקטנים מוזעקים לחקירה כאשר ישנה טעות של מאה שקל, או חסרה קבלה לאמת סכום כזה. מטרידים אותנו השכם והערב כאילו באמת אצלנו מקור הכסף השחור. לא מאות מיליונים, ואולי מיליארדים של רב-דונים, נכדיהם של הבבות. האם לא מדובר במכבסת כסף שחור ענקית שממדיה לא ישוערו? לא סתם חברו לרב-דונים פושעים בולטים כראשי משפחות לשרתם בנאמנות. יד לוחצת ויד רוחצת והשמחה במעונם.

תאמרו לי: מה מקומו של אלוהים בכל המערכת הזאת? ואולי יש למישהו תשובה לשאלה שאינה מרפה, האם נתניהו מודע בכלל לחומרת המצב?

הכישלון האדיר של הרשויות לא יסולח

בושה תכסה פנים מול חוסר האונים של המשרד לביטחון פנים, הפועל כשומר סף של קרקס שאין דומה לו. באמריקה לא יכולה היתה מאפיה לקבור את מתיה מבלי שיהיו שם בגלוי ובנסתר צלמי משטרה וסוכנים סמויים האוספים מידע על כי מי שקשור באותה מאפיה. בושת המשטרה נחשפה בבלבול חושיה, כשניצבים מניצביה עסוקים כל היום בבחירת מועמדת השבוע לזיון, או בפגישות עם הרב-דונים שלהם לדון בקבלת הנאות קטנות של מה-בכך.

אינני מעלה בדעתי סיטואציה כזו שיופיעו בניו-יורק עורכי דין אצל התובע הראשי לסגור עיסקה בשקט. מה זה בשקט? הרי מדובר בחברים מימים ימימה שהיו בוודאי גם מבלים לא מעט אלה עם אלה. אלמלא פרצה ממשרדו של היועץ המשפטי מר וינשטיין ההנחייה "להקפיא" את ההליכים כנגד רב-דון פיניטו, לא היינו מודעים עד כמה מכבר אין מערכת בקרה רצינית בנושאים כה-רגישים. איזה מזל שיחק לו ליועץ שבנקודת זמן מסויימת קלט כי הוא עלול היה להנחית מהלומת קריסה למערכת החוק והמשפט בארץ.

אין ספק כי השר לביטחון פנים, מר יצחק אהרנוביץ, מפכ"ל המשטרה רנ"צ יוחנן דנינו והיועץ המשפטי יהודה וינשטיין – צריכים לעשות איש-איש את חשבון נפשו וגם ביחד. המערכת הציבורית מעורערת. השתוללות עורכי הדין מגיעה שוב לצריבת עיניים. חוזרת ומתהפכת מול עינינו השאלה הקשורה בטיב מערכת יחסים פרטיים בין משפטנים במחוזות שונים לרבי פושעים. מכבר צריך היה לחקור את יחסי הגומלים האלה – שלא צדק הוא שנמצא לרגליהם, אלא צלצול המטבעות בחשבונותיהם.

את המחיר האמיתי משלם כמובן הציבור שאיננו מבין כלל לאן אנחנו מתדרדרים.

אל תשמחו מוקדם מדי – רב-דון פיניטו ממשיך לרקוד

אם חקירת רב-דון פיניטו שלנו לא תחשוף את מבנה תעשיית הכספים הזאת שלו, מעט מאוד יקרה עם החשדות הכבדים כלפיו בניסיון לשחד קצין משטרה בכיר במאתיים אלף דולר. תעשייה מתוחכמת זאת של הצדיק הזה חובקת עולם. עלם החמודות הזה יצר לשירותו תמנון מפלצתי ענק השולח זרועותיו לכל מקום בו נמצא כסף, לאיש אין מושג כיצד המערכת הזאת פועלת ואיך היא חוגגת. אולם ברור מדברי עצמו על מערכת היחסים שלו עם ניצב ארביב, כי לא מהיום הוא עוסק בשיחודים שכאלה. אצלו זה תחביב מפותח עד סכנה ציבורית ממשית. גם פרשת הניצב רחוקה מסיומה.

הרב-דון הנוכל הזה פיניטו צמח מול עינינו מינוקא נוכלי לגולם שולט ביוצרו ומשתמש היטב בגנים שקיבל בשפע מאבות אבותיו. מדובר באיש שמשפיע על שוטיו להפיץ סיפורי נסים על יכולותיו המופלגות כמו בסרט הוליוודי. לדברי רבים מדובר ביצור נעלה המייצר זרמים המחשמלים את הבאים במחיצתו עד שהוא נחשב כתחנת כוח-עליון מהלכת. אם להסתמך על אותם סיפורים מסתבר כי מי שנוגע בידו או נמצא במחיצתו מרגיש מיד במעין זרם חשמלי העובר אליו תוך לחיצת כף ידו הענוגה של הינוקא. זה כנראה נכון, אף כי קרוב לוודאי שהזרם האלוהי הזה מגיע ממצבר פעוט הטמון באחד מכיסיו העמוקים של הרב-דון.

דרישה אחת צריך להעמיד: את חקירת מעללי הרב-דונים אסור להפסיק מכיוון שחקירת החשודים אפילו טרם התחילה לחשוף קצה הלבה הרותחת. צריך להתמקד בה ולחשוף מעללי "אנשי אלוהים" לעין השמש, ואולי תגיע שוועה לאוזניו הערלות של בורא עולם ותחדד אוזני תמימים בארץ להקשיב לדברי תבונה. ממשלת ישראל לדורותיה, שבחסותה צמחה המגיפה הארורה הזאת, חייבת לשאת בתוצאות ולפקוח את עיניה לבלימת המאפיות הדתיות. מחובת הממשלה להפסיק את הסעדים הנדיבים עד טירוף לחיזוק האלמנטים הרקובים האלה בעם הנמצא בציון.

ואז ייאמר ברמה: פיניטו לה קומדיה.

* * *

רוֹן גֵּרָא

1. בִּלְבּוּל

הַכֹּל חָזוּי,

הַגֶּשֶׁם,

הַבָּרָד,

הַשֶּׁלֶג,

וּבְכָל זֹאת בִּלְבּוּל.

הָאֹשֶׁר אֵינוֹ חָזוּי

אֵצֶל הַחַיִּים שֶׁלֹּא נֶחֱיוּ

וּרְעִידַת הָאֲדָמָה נִמְצֵאת

רַק בְּתַפְרִיט הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת

שֶׁלֹּא נִצְפּוּ.

לִפְעָמִים,

רַק הַמִּלִּים  אוֹמְרוֹת:

"הַלֵּל"

לְרֶגַע שֶׁל עֶדְנָה

מִתְמוֹסֵס.

2. בַּזְמַן שֶׁנּוֹתָר

גַּלֵּי הַיָּם,

אֵי שָׁם,

מְבַכִּים וּבוֹכִים עַל הַזְּמַן

שֶׁנִּשְׁבַּר וְהַמִּלִּים הַנֶּאֱנָחוֹת

לְקֶצֶב גַּעַשׁ

הַיָּם.

בַּזְּמַן  שֶׁנּוֹתָר,

נֶאֱסָפִים נוֹשְׂאֵי הַחֲלוֹמוֹת

שֶׁהִלְּכוּ בִּי,

עֶרְגוֹנוֹת שֶׁנּוֹתְרוּ בָּאֹפֶק

לְזִכָּרוֹן,

הָרוּחַ לוֹכֶדֶת נִיחוֹחוֹת

בְּנֵי אָדָם שֶׁחָלְפוּ בִּי.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 19.2.14

* ישיבות ההסדר הן היפוכה של ההשתמטות החרדית מצה"ל. המסר המרכזי של ההשתמטות, הוא סתירה כביכול בין לימוד תורה ושירות בצה"ל. המסר המרכזי של ישיבות ההסדר הוא שאין כל סתירה בין לימוד תורה ושירות בצה"ל – להיפך, האידיאל הוא השילוב של ספרא וסייפא. התהום הערכית הפעורה בין המשתמטים לבני ישיבות ההסדר, באה לידי ביטוי כואב בכל בית עלמין צבאי. כל בני ישיבות ההסדר, שכושרם הגופני תקין, משרתים ביחידות קרביות, הרבה הרבה יותר מכלל האוכלוסייה. חלקם משרתים בפיקוד וקצונה. המוטיבציה שלהם גבוהה מאוד. רובם המכריע משרתים במילואים, ביחידות קרביות, לאורך שנים רבות, גם כאלה הזכאים לפטור בשל מיספר הילדים, כולל מתנדבים מעל גיל 40. מניסיוני כמילואימניק ביחידת צנחנים, אני יכול להעיד שהבני"שים (בני ישיבות ההסדר בצה"לית מדוברת) מאריכים ימים בשירות המילואים יותר מאחרים.

נכון, שירותם הצבאי במסלול ההסדר הוא מחצית הפז"ם של כלל צה"ל. זו טעות שיש לתקן אותה, ולאמץ את המתכונת של ישיבות השילוב ומדרשת השילוב, שתלמידיהן משרתים שירות מלא. אבל עצם שרבוב שמם לדיון על השתמטות החרדים והצגתם כחצי משתמטים, היא עוול משווע.

* מותר לכל אדם לאהוב או לא לאהוב כל סוג של מוסיקה. גם מוסיקה מזרחית. גם לנשיא המדינה מותר לאהוב או לא לאהוב כל סוג של מוסיקה. גם מוסיקה מזרחית. ואפילו למועמד לנשיאות מותר לאהוב או לא לאהוב כל סוג של מוסיקה. גם מוסיקה מזרחית. ואף מותר לו לספר שיש מוסיקה שהוא אוהב ויש מוסיקה שאינו אוהב. גם מוסיקה מזרחית. כן, מותר גם לפרופ' דן שכטמן לא לאהוב מוסיקה מזרחית ואף לומר זאת. כך שאילו הוא היה אומר שאינו אוהב מוסיקה מזרחית, לא היה בכך כל פגם ולא היתה כל סיבה להתנפלות עליו.

אלא שהוא כלל לא אמר זאת. להיפך, בראיון לגל"צ הוא סיפר שהוא אוהב מוסיקה מזרחית, שהוא מאזין למוסיקה מזרחית, שהוא הולך להופעות של מוסיקה מזרחית ומחזיק במכוניתו, בין השאר, דיסקים מזרחיים. כל שהוא אמר, בהרצאה ארוכה שבה הציג את השקפת עולמו, הוא שרצוי לתת יותר מקום לסוגות אחרות, שלדעתו נדחקו לשוליים בשנים האחרונות.

ההתנפלות עליו מכוערת ביותר.

* ההודעה של מפלגת העבודה, שהיא בחרה כמועמדה לנשיאות את בנימין בן אליעזר, שאוהב מוסיקה מזרחית, היא הודעה פופוליסטית ומכוערת. ואם מי שהוציאו את ההודעה חושבים שזה איזה חוש הומור, אני ממליץ להם ללכת לקורס הומור למתחילים.

* לפני שנים אחדות, עמדתי בראש תוכנית למנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית. אחד המפגשים הוקדש לשיחה עם ד"ר רון פונדק, מאדריכלי אוסלו. השיחה היתה מרתקת – פונדק הוא מרצה מעולה, וכמובן שהעובדה שלצד הידע התיאורטי הוא בעל ידע ממקור ראשון בזכות הביוגרפיה שלו, הוסיפה לעניין שבהרצאה. מרתקת, אבל מפחידה. מה שהיה מפחיד בה, זו הידיעה שהאיש הזה ניהל בשם ישראל (!) מו"מ מדיני.

המסר המרכזי שלו היה, שהנסיגה הישראלית צריכה להיות עד המ"מ האחרון, או חילופי שטחים של 1:1, וזהו ויתור עצום של הפלשתינאים, המוכנים לוותר על 78% מן הארץ ולהסתפק ב-22%. מי שאשם בהיעדר שלום היא מדינת ישראל, שדחתה את ידו המושטת של בן גוריון הפלשתינאי – ערפאת, ולא הבינה שלא יהיה שלום ללא קבלת התנאי המובן מאליו, של נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ופתרון מוסכם של שאלת הפליטים (שלטענתו, לא יהיה קבלה בלתי מוגבלת של "זכות" השיבה).

הוא קטל את ראשי הממשלות הישראליים, כולל רבין ופרס, וטען שהם הכשילו את המו"מ, כאשר הציגו לפלשתינאים אצבע משולשת. רק אולמרט זכה לשבחים, כי הוא היחיד שניגש לפלשתינאים ממקום מכבד והציע להם את ההצעות הנכונות, והיו לו עוד הצעות במגירה. לטענתו, אבו מאזן לא דחה את הצעות אולמרט, אלא לא יכול לקבל אותן כיוון שידע שאולמרט יאלץ לסיים בקרוב את תפקידו.

לא התפלאתי שפונדק זכה בפרס מטעם הארגון האנטי ישראלי הפנאטי "יש גבול".

"יש גבול" הוא ארגון עברייני, שקם על ידי עבריינים כדי לעודד עבריינות. זהו ארגון של עריקי מלחמה, שקם בתקופת מלחמת לבנון הראשונה בידי עריקי המלחמה, כדי להסית לעריקה מהמלחמה ולספק סיוע לעריקים. גם בימים הקשים ביותר של מתקפת הטרור, כאשר אזרחים ישראליים נרצחו בהמוניהם בידי מחבלים פלשתינאים, הארגון עודד עריקת חיילי צה"ל מהמלחמה בטרור. הארגון הזה היה שותף בסיפוק חומרים לעלילת גולדסטון. הארגון הזה שותף להסתה לחרמות על ישראל. הארגון הזה שותף לאינתיפאדה המשפטית נגד חיילי צה"ל וקציניו בחו"ל.

הארגון הזה יאה לפונדק ופונדק יאה לו.

בראיון ל"קול ישראל" הזכיר פונדק את "הכיבוש בסוריה". – "מה?!" תהה המראיין (איני יודע מיהו), ופונדק מיד פירש "כיבוש הגולן". היום, אמר המראיין, אני מניח שכולם שמחים שהגולן לא הועבר לידי הסורים, ופונדק מיהר לתקן אותו: "לא, אני חושב שהיה צריך 'להחזיר' את הגולן לסורים." דברים הזויים של איש הזוי.

* בראשית היכרותי עם המשורר המנוח אלישע פורת, הופתעתי מכך שהוא חתם על המיילים ששלח לי "ובחורבן דמשק ננוחם". איך איש "השומר הצעיר" כמוהו, הומניסט בהכרתו, מייחל לחורבנה של עיר כה גדולה, חשובה ועתיקה? ככל שהכרתי את אלישע וסגנונו, הבנתי שאין הוא מייחל באמת לחורבנה של דמשק, אבל הוא ביטא את שנאתו העזה לסורים, שנבעה מהטראומה הגדולה של חייו.  במלחמת יום הכיפורים הוא הגיע עם יחידתו לחושניה, במרכז הגולן, ולעיניו נתגלה מחזה מעורר פלצות – גופות של חיילי צה"ל כפותים; שבויים ישראליים שנטבחו בדם קר בידי הצבא הסורי. בין הנרצחים היה יואל שליט, דודו של גלעד שליט. לא יכולתי להזדהות עם האמירה הקשה של אלישע, אך יכולתי להבין אותו, כמי שחווה טראומה כזו.

היום, לנוכח הטבח ההדדי בסוריה, שכבר גבה חיי 140,000 איש באכזריות נוראה, אני מבין יותר את כוונתו של אלישע.

אבל רון פונדק עדיין חושב שראוי היה שאסד או אל-קאעדה – שני הצדדים הניצים בסוריה, ישבו על חוף הכנרת.

* סאיב עריקאת מאיים על ישראל, שאם המו"מ ייכשל (כלומר אם ישראל לא תיכנע לכל דרישות הפלשתינאים) הפלשתינאים יקדמו חרם על ישראל (כלומר ימשיכו את המהלך שהחלו בוועידת דרבן, לפני 13 שנים). נשק החרם הופעל לראשונה במאורעות 36-39. אח"כ בא החרם הערבי לאחר קום המדינה, שרק אחרי מלחמת ששת הימים החל להתפוגג. ותמיד, החרם היה בעיקר חרב פיפיות, או חרם פיפיות, בידי אלה שנקטו בו, בעוד הכלכלה הישראלית המשיכה לשגשג ולהרחיב את הפער בינה לבין מחרימיה. כך יהיה גם הפעם.

* החל הדיון בבית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים, בעתירות נגד החוק למניעת פגיעה בישראל באמצעות חרם, הידוע בכינויו "חוק החרם". החוק קובע, שניתן להגדיר קריאה לחרם כמעשה עוולה אזרחית, ולכן מי שיוכיח שנפגע כתוצאה מחרם, יוכל לתבוע את המסיתים לחרם בתביעת נזיקין אזרחית.

יש לקוות, שבניגוד למקרים קודמים, בית המשפט לא יקיים דיון ולא יקבל החלטה ברוב קולות, על פי עמדתם האישית של השופטים בנוגע לחוק. עמדתם הפוליטית אינה רלוונטית לתפקידם כשופטים ולפסק הדין. השאלה היחידה שעליהם לדון, היא האם יש כאן פגיעה חוקתית. כל מי שעיניו בראשו, יודע שאין בחוק כל פגיעה חוקתית. אין הוא אוסר על הטפה לחרם, ולכן אין הוא פוגע בחופש הביטוי. הוא בסך הכול מאפשר למי שמטה לחמו נשבר בשל עמדותיו הפוליטיות או בשל מקום מגוריו בעקבות חרם, להתגונן מפני האחראים לפגיעה זו ולתבוע אותם. החוק הזה הוא החוקתיות בהתגלמותה. ראוי היה לדחות על הסף את העתירות הללו, ומשלא נדחו על הסף, יש לקוות שבית המשפט ידחה אותן פה אחד. מי שעומדים כאן למבחן הם שופטי בג"ץ.

* ככל שנחשפת דמותה של ספיר סבח, כך מתברר יותר ויותר שמדובר בביריונית קטנה ורודפת פרסום אובססיבית, המקורבת לחבורת הפורעים הנתעבת – ביריון הקשקשים איתמר בן גביר, מיכאל בן ארי – האיש הרע הזה וחבר מרעיהם.

איני יודע אם מלכתחילה היא היתה כזו, או שהחיבוק שקיבלה מהחלאות הללו בעקבות תלונתה על ורטה העלה לה את השתן לראש והיא היטיבה לשחק את תפקיד המריונטה אליו ליהקו אותה הנ"ל, אבל דמותה הנוכחית מעוררת סלידה, ואין היא ראויה להיות גיבורה של אף אחד, בוודאי לא גיבורה לאומית.

* ... והפיכת משתמט מצה"ל לגיבור לאומי, אינה טובה יותר.

* ושוב אומר, שהשאלה האמתית העולה מפרשת ורטה/סבח, היא – מהם תכני החינוך בישראל, ואיך להבטיח חינוך ראוי על ערכי הציונות, היהדות, ההומניזם והדמוקרטיה, ולא על ערכים רדיקאליים של כהניסטים מזה ושל אנטי ציונים מזה.

* ביד הלשון: אני קורא בעניין רב ובהנאה רבה את "אלתרמן" – הביוגרפיה המצוינת של המשורר מאת פרופ' דן לאור. בפתח דבר הודה לאור למספר חוקרים ששאב מידע רב ממחקריהם, שסייע לו מאוד בכתיבת הביוגרפיה והוסיף על כך: "מכל מלמדיי השכלתי."

"מכל מלמדיי השכלתי" – מהו הביטוי ומה מקורו?

אנו משתמשים בו כביטוי של ענווה, שבו בעל הידע מסביר שאת הידע, ההשכלה שלו, הוא משיג מכל אדם, מכל מקור. כולם הם מלמדיי, ומכולם למדתי ואני למד.

אלא שהמשמעות של מקור הביטוי אחרת לגמרי, הפוכה. הביטוי הזה מופיע בספר תהילים, מזמור קי"ט (הפרק הארוך ביותר בתנ"ך). כדי להבין את משמעותו, יש לקרוא אותו בהקשרו המלא, לצד מקבילותיו.  

"מָה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ  /  כָּל-הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי. / צח   מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ /  כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי.  / צט   מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי /  כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי. / ק  מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן /  כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי."

משורר תהילים אומר לאלוהים עד כמה הוא אוהב את תורתו, שכל היום שגורה על פיו. כתוצאה מדבקותו בתורה, יש לו יתרונות רבים על סביבתו. המצוות מביאות לידי כך שהוא חכם יותר מאויביו – "מאויבי תחכמני מצוותיך." כיוון שהוא שומר על המצוות הוא נבון יותר מזקנים, כלומר מחכמים – "מזקנים אתבונן." האות מ"ם היא מ' היתרון. כך גם בביטוי שלנו: כיוון שעדותיך שיחה לי – "מכל מלמדי השכלתי", כלומר הידע וההשכלה שלי גדולים יותר משל כל מוריי ומלמדיי.

ניתן לראות בדברים גאווה ואולי אף יוהרה, אך אין המשורר גאה בכישרונותיו, אלא בתוצאות דבקותו בתורה, שבזכותה הוא משכיל יותר ממלמדיו.

ממתי הביטוי התהפך והפך לביטוי של ענווה? כבר בתקופת חז"ל. משנה, מסכת אבות, פרק ד' משנה א': "בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי.'"

החכם אינו בעל הידע הרב, אלא מי שלעולם אינו מסתפק בידע שלו. הוא ער לכל הנעשה סביבו ולכל אדם הנקרה בדרכו, ותמיד הוא נכון ופתוח ללמוד מכל אדם. כל אדם, גם הפשוט והקטן, יכול להיות המורה שלו.

ביטוי נוסף שמקובל להשתמש בו, בעיקר בנאומים של מורים במסיבות סוף שנה, הוא: "מכל מלמדיי השכלתי, ומתלמידיי יותר מכולם." ומאיפה בא הפסוק הזה? אין פסוק כזה, אלא זו הלחמה של "מכל מלמדיי השכלתי" עם אמירתו של ר' חנינא: "הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי – יותר מרבותיי ומתלמידיי – יותר מכולן." (תלמוד בבלי, מסכת תענית, ז' ע"א).

* * *

משה גרנות

הומור עצמי ואהבת מולדת

על הספר "אנחנו הרומנים" מאת יואל ריפל

סטימצקי 2014, 128 עמ'

גילוי נאות: בעקבות אפרים קישון גם אני אומר שבסכסוך במזרח התיכון אני לצד ישראל, כי בעיניי המדינה הזאת היא נס, ולזכותה הצלת מיליונים – ביניהם – את משפחתי ואותי,  מחיים של השפלה וביזוי. יואל ריפל כבש את ליבי לא רק בהומור הטוב שבספר זה, אלא גם בהיגדים הפטריוטיים המופיעים בעיקר בסופו: בשיר "נדר" (עמ' 122), הוא נשבע שעד ערש דווי לא יוציא דרכון רומני (העם שהיה בברית עם הנאצים, וביצע ביהודים זוועות במלחמת העולם השנייה), ובאפילוג הוא מתאר בצורה מרגשת ביותר כיצד עולים רועדים מקור עמדו על הסיפון האונייה "אנוטריה" והביטו בגעגועים אל אורותיה של חיפה, ואימו אמרה לו ביידיש בקול רועד מהתרגשות ומגאווה: "רואים את ארץ ישראל". ויואל ריפל מעיר: "לעולם לא אשכח את אותה תמונה, והיא יקרה לי מפז" (עמ' 128).

וכעת אני מרשה לעצמי להתייחס להומור הטוב שבספר המושתת בעיקר על סיטואציות קומיות הנובעות מ"אי הבנה" כרונית בין הגיבורים, וכן תוך השתלשלות הציפייה הארוכה באפס (בעקבות עמנואל קאנט). הרי  מספר דוגמאות:

אבא לוקח את יואל הקטן לאופרה של בוקרשט, והוא נורא כועס על המנצח, שכל המנגנים מכבדים אותו בקימה, ואילו הוא מאיים עליהם בשרביט, וכן הוא כועס על המקהלה שעל הבמה, הרואה כיצד הזמרת השמנה תוקעת לעצמה פיגיון, והם לא באים להצילה.

כשהגיע לארץ, הוא הבין שראש הממשלה והנשיא הם בנים (בן-גוריון, בן-צבי), ולא ברור מדוע דווקא שר החוץ הוא אבא (אבא אבן).

כשיואל היה קטן היה משוכנע שילדים מובאים להורים על-ידי החסידה. הוא הזדעזע כשנאמר לו שהחסידה מעבירה את התינוק דרך ארובת התנור. כשהיה בן 14, אביו רצה לספר לו (בגמגום!) איך מגיעים ילדים לעולם, ויואל הסביר לאבא איך נמנעים מלהביא ילדים לעולם.

אימו הזקנה של יואל הסכימה בערוב ימיה לקבל לדירתה פיליפינית, בתנאי שתהיה רומנייה...

ארתור, אחיה של האם למד בבית הספר הגבוה למסחר – כמה גבוה? הוא למד בבית הכי גבוה בעיירה ויז'ניץ, הפלא של העיירה – בית בן שלוש קומות...

היחסים בין אימו של יואל ובין חותנתה היו מתוחים מאוד. מתי זה השתפר? לאחר מותה של החותנת.

לפני החתונה של בתו, כל בנות המשפחה צמות ביום כדי לרזות לקראת האירוע, אבל כל ערב הן מבלות בטעימות באולמות האירועים – צמים ביום ואוכלים בלילה כמו ברמאדאן.

לאחר עיון מדוקדק במזגן ובטלוויזיה שאינם פועלים בפנסיון בקרפטים שברומניה – הטכנאי מאבחן בכובד ראש... שהם מקולקלים.

דודה לילי רואה את יואל ריפל בטלוויזיה שואלת אותו: "תגיד לי, יואל, זה שידור חי?"

רוזה, הפאם פאטאל של השכונה, מחליפה גברים כמו שמוסקוביץ מקומה שנייה מחליף גרביים – אחת לחצי שנה.

פן נוסף להומור של יואל ריפל הוא משחקי לשון המזכירים את האבחנה של הנרי ברגסון בנדון: מטבעות לשון הם קיבועים אוטומטיים, ואילו סטייה קומית מהם היא בריחת האינטלקט מהקיבוע. הרי מספר דוגמאות:

דוד איז'ו, האורח הלא רצוי של המשפחה, מתנחל בדירה וישן במיטה של יואל. הוא נוחר נורא ומפריע לו לישון, בכך שילם יואל "תג נחיר".

מדוע קוראים לשפה "שפת אֵם"? כי רק אימא מדברת.

אחרי החתונה לאבי הכלה היתה הקלה.

כיוון שבפנסיון הרומני שבקרפטים המזגן לא עבד, הטלוויזיה שידרה שלג, והבריכה היתה יבשה – החליטו יואל ובן דודו ללכת לישון מוקדם – "יצוענים מצטיינים".

הישראלים טובים בריצה: דרעי ריצה שלוש שנים, פלטו שרון ריצה חצי שנה, הירשזון ריצה ארבע שנים.

אישתו הפולנייה של יואל עוסקת בהוראה – נותנת לו הוראות, והיא כועסת על הקריינית בג'י פי אס – איך היא מעיזה לתת לבעלה הוראות? – זאת הפררוגטיבה שלה בלבד.

בפאריס, עיר האורות, אישתו קונה מעיל עור, נעלי עור וארנק עור.

כל פסח עולה יואל במשקל שני קילו – קילו יאה, קילו נאה.

בסוף הספר מופיעה המקאמה הידועה מאוד שלו "אנחנו הרומנים", בה הוא מביע גאווה על היותו ציוני רומני, ויגידו מחרפיה של העלייה הזאת מה שיגידו – לו יש "קבלות".

קראתי את הספר הזה בהנאה מרובה, ולא רק משום שגם אני נולדתי ברומניה, אלא משום שבאמת מדובר בספר מרגש הגדוש בהומור טוב.

אהוד: מה לעשות? לא התפעלתי מהדוגמיות.

* * *

אדווין בלק

הקרן לישראל חדשה

הקרן לישראל חדשה מעניקה מיליוני דולרים אמריקאיים המכוונים לקבוצות של ארגונים בלתי ממשלתיים בעלי אוריינטציית-סכסוך עם ישראל.

בתקופה של משברים בלתי פוסקים בתקציב, זה עשוי להדהים רבים, שמשלמי מיסים אמריקאים פורסים את הדולרים היקרים שלהם לא לשלם עבור שלום בישראל, אלא כדי להשיג את ההפך הגמור: עימות.

בכל שנה, סיוע אמריקאי, סובסידיות למשלם המסים של ארגונים, ותוכניות פיננסיות אחרות תומכים באופן עשיר בעימות פוליטי בין הפלסטינים לישראלים. מומחי מס מעריכים כי על כל מיליון דולרים בתרומות שהתקבלו, משלמי המיסים בארה"ב חייבים לסבסד כ-440,000 דולרים.

ארגוני צדקה ורוחב לב הפטורים ממס אמורים להיות בדיוק כאלה: רוחב לב. אבל מבקרים ישראליים בולטים טוענים כי ארגוני צדקה אמריקאיים מוטים מאוד מבחינה פוליטית, כולל כמה המופעלים על ידי כמה מהאישים היהודים הבולטים ביותר של אמריקה, והם עובדים למעשה מאוד קשה כדי לערער את יציבות צבא ההגנה לישראל ולמחוק את זהותה של ישראל כמדינה יהודית.

במקום לעסוק בתוכניות צדקה, מבקרים בוטים אומרים, שקבוצות צדקה אלו ממוקדות בשתדלנות פוליטית מסיבית וביצירת תככים מהפכים וסכסוכים פוליטיים פנימיים אשר הופכים את השלום בין הערבים ליהודים לבלתי אפשרי לכאורה. לא מעט ממבקרים אלו מצביעים על הקרן לישראל חדשה היוקרתית כאשמה העיקרית.

הקרן לישראל חדשה מעניקה מיליונים של דולרים המכוונים לקבוצות של ארגונים בלתי ממשלתיים ישראליים מוכווני-סכסוך-ועימות. בין הארגונים הבלתי ממשלתיים השנויים במחלוקת נמצא את "בצלם", אשר מפיץ מצלמות וידאו לכפרים ערבים המהווים חממות לעימותים.

גורמי צבא ישראליים בכירים מבטיחים לנו שהם מסתמכים על עזרתו של "בצלם" לתעד את עבירות צה"ל. אך מבקרים רבים בדרגות הגבוהות טוענים כי המצלמות מחושבות כדי ללכידת סצנות אחרי שהחיילים עוברים התגרות שבסופה הם מגיבים.

מבקר אחד כזה הוא אל"מ בני ינאי, המייצג את 'קונצנזוס', ארגון המונה כמה מאות קצינים צה"ל. "הקרן לישראל חדשה," מתעקש ינאי, "פועלת נגד ישראל – נגד החיילים של המדינה שלנו. חשוב לי שאנשים יזהו את הקרן לישראל חדשה כפי שהיא. היא נתמכת על ידי ממשלות וארגונים זרים כשהמטרה היא שחיילים ישראליים ייחלשו. התקציב שלהם הוא גדול הרבה יותר מכל מה שלנו יש – כך שזה לא קרב הוגן. אנחנו לא ארגון פוליטי. הם פוליטיים."

"עדאלה", עוד ארגון בלתי ממשלתי ישראלי, מתרברב שהוא מקדיש את עצמו להבאת ישראלים לדין על פשעי מלחמה. בין המאמצים שלו היה דו"ח (אשר חזר בו עכשיו) גולדסטון. באתר האינטרנט שלו, "עדאלה" מאשר: "משימת הדו"ח של גולדסטון הוא קו פרשת מים ... [זה] מכיל שלושים וחמישה איזכורים ישירים לעדאלה על עשרה מקרים משפטיים נפרדים ומציין מקרים רבים אחרים הקשורים בעזה המטופלים על ידי עדאלה מבלי לצטט באופן ספציפי את הארגון."

אתר האינטרנט של הארגון מוסיף, "משימת גולדסטון הקדישה פרק שלם ... המסתמך בהרחבה על הדו"ח של עדאלה."

על פי גיליון אלקטרוני שהוכן על ידי פקידי הקרן לישראל חדשה עבור חקירה זו, בשנת 2011, עדאלה קיבלה 84,000 דולר במענקי ליבה – כסף המענק של הקרן החדשה עצמה – בתוספת 321,275 דולר במענקי תרומות-מומלצות, כלומר, אלה מענקים בהם צדדים שלישיים תיעלו (הקרן כצינור העברת כספים) כסף מוכר במס באמצעות הקרן למטרות מכוונות ישירות.

ב-2011, בצלם קיבלה 158,053 דולר בקרנות תרומות-מומלצות כחלק מהתמיכה הכוללת של הקרן. בשנת הדיווח הבאה, 2012, הסכום הזה עלה ל-255,477 דולר. התרומות בארה"ב של הקרן מסובסדות על ידי משלמי מיסים אמריקאים.

האם הטענות נגד הקרן לישראל חדשה נכונות? סגן יו"ר הכנסת, יוני שטבון אומר "כן," ובאופן מפורש מכריז, "המטרה העיקרית של הקרן היא לערער את הצבא הישראלי, על ידי מימון ביודעין של קבוצות שמאל ישראליות שמנסות להעמיד לדין חיילים ישראליים צעירים בגין פשעי מלחמה."

חבר הכנסת יריב לוין מסכים, "השתדלנות של הקרן לישראל חדשה ופעילות המימון שלה הם כולם חלק ממסע שנועד לערער את יציבות צה"ל. הם רוצים להרוס את שמו הטוב של צה"ל, כך שיהיה יותר אפשרי לקחת חיילים לבתי דין בינלאומיים."

ח"כ פאינה קירשנבאום מסכימה גם באומרה, "כן, הקרן לישראל חדשה מנסה לערער את היציבות ולפגוע בלגיטימיות של הצבא. לדעתי, המטרה של הקרן לישראל חדשה וכל ארגוני ההרשאה שלה היא לשנות את סדרי העדיפויות של המדינה והעם בישראל."

הקרן לישראל חדשה שמעה את הטענות האלה פעמים רבות בעבר, ודוחה אותן. סגנית נשיא הקרן לישראל חדשה, נעמי פייס מודה, "אנחנו לא עוסקים בבתי תמחוי. אנו עוסקים בשינוי חברתי." אבל פייס טוענת כי המבקרים הם רק יריבים פוליטיים ימניים. שטבון, לוין וקירשנבאום אמנם נחשבים לימין הפוליטי.

אבל הם ואחרים אומרים שהכחשה זה רק מוכיחה את טענתם, כי הקרן לישראל חדשה אינה יישות צדקה אלא למעשה ארגון פוליטי עשיר, המועצם על ידי סובסידיות מיסוי אמריקאיות ענקיות המוענקות ע"י התורמים האמריקאים שלה – שרבים מהם אינם יכולים להבין את ההשפעה האמיתית של תרומתם.

שטבון והאחרים ממהרים ללמד זכות על הקרן לישראל חדשה עבור הפעילויות הרבות המועילות שלה, דוגמת אלו המרוממות נשים מוכות וחלשות. אבל הם גם מתלוננים על כך שהקרן לישראל חדשה מהווה את הלובי הפוליטי הגדול ביותר והחזק ביותר בכנסת.

לא פעם, המבקרים מתלוננים, הקרן לישראל חדשה, שקובעה את מחוייבותה האיתנה למוסדות דמוקרטיים, פוגעת בדמוקרטיה בישראל ע"י הניסיון לשכנע את חברי הכנסת שלא יצביעו בכנסת שלהם.

באתר האינטרנט של הקרן לישראל חדשה, לוביסטית אחת של הקרן אישרה כי נעשו מאמצים לשכנע כמה ח"כים להימנע משהייה בכנסת במהלך הצבעות מכריעות.

"המטרה שלנו," היא כותבת, "היתה לגייס את כל האופוזיציה להיות נוכחת בהצבעה, ולהבטיח כי חברי קואליציה רבים ככל האפשר או שיצביעו נגד הצעד או שלא יופיעו. ביקשתי שכל הפעילים שלנו יתחילו בתקשורת רשת עם אנשי הקשר השונים שלהם... אם איש הקשר שלהם היה מישהו שלא מרגיש בנוח להצביע נגד הצעד, אז לבקש מהם לפחות להיעדר מההצבעה."

מדיניות אמריקנית היא לתמוך בשלום ובפיוס באמצעות מיליונים של דולרים שנתיים של משלם המסים. אבל רבים בישראל סבורים שמתרחש בדיוק ההפך. במקום, כסף אמריקאי מנוצל לרעה לעתים קרובות מדי על ידי עשרות רבות של ארגונים בלתי ממשלתיים כדי לממן את הלהבות.

המאמר לקוח מהספר של אדווין בלק "מימון הלהבות: איך כסף ציבורי ופטור-ממס מתדלקים תרבות של עימות וטרור בישראל". לצערנו התרגום הזה גרוע ולעיתים לא ברור, ולכן קיצרנו פה ושם, אבל ייתכן שעוד נותרו שגיאות.

* * *

יצחק שויגר

1. הדגים של פידל

אני מפליג בים של קובה בסירת קטאמרן. חברתי לחבורה מיומנת של סקיפרים ואני מתערבב ביניהם כאילו הייתי בעל הדרכה של סקיפר, אבל לא כך הוא. אבל ניסיון החיים ויכולת הקשבה ושימוש בז׳רגון המתאים, נותנת לי רמת מיומנות מסוימת בשיחה על עניני ההפלגה, מבלי שאני נדרש גם להשתתף באופן מעשי במעשה הימאות. בעיקר משום שהם לא סומכים עליי בכלום. לי נוח במצב הזה, ואני לא נעלב מחוסר ההערכה הקוליגיאלי על יכולתי הדלה כימאי ואני מסתפק בניסיוני העשיר כנוסע ותיק. מסתבר שבענייני ים יש ערך רב לניסיון של נוסע שמוסיף  לא מעט לביטחון המפליגים, בייחוד שהייתי שותף כבר מיספר פעמים, כנוסע, לתאונות ימיות ולעלייה לא מבוקרת של הסירה על סלעים נחבאים.

יצאנו להפלגה עם חבורה של מספר סירות מסיאנאופיגו אשר בדרום קובה לכיוון דרום לאי קיו לארגו מרחק כשמונים מיל כדי לחזות בפלאי הבריאה כפי שהם משתקפים בים הקריבי. כל זאת כחלק מארמדה של מועדון הסירות של הרצליה "דרך הים" אשר במרינה בהרצליה, ששמה לה כאתגר לכבוש את ים קובה בארכיפלג שנקרא קיולארגו, שבו כך, אומרים מזומנים לנו חופים לבנים, דגים בשפע, סרטנים הושט היד וגע בם,  ואולי מי יודע גם נראה איזה ירכיים שחומות של בחורות קובניות, שמעכסות בים, עם ירכיים ענוגות לאחר שגילגלו עליהן סיגרים.  

עם בוקר אנו מפליגים בחלק הדרומי של קובה לכיוון קיולארגו. ההצטיידות במזון בסופרמרקט המקומי קצת בעייתית. וככל שהצלחנו להתגבר עליה לא הצלחנו לקנות דגים וסמכנו על יכולת הציד והדיג של חבריי שבסירה שמהפלגות קודמות אני יכול להעיד, שלא העלו לא חרס ולא דג.

והנה יצאנו להפלגה. הים מרהיב כפי שהבטיחו וההפלגה ארוכה. לעת ערב אנו מגיעים לאי סלעי קטן, מעין בליטה של סלעים, שאלוהים שכח להטביע בים, והיא גדולה מספיק כדי לשמש מסתור מהרוח בלילה, אבל קטנה מדי כדי שבני אדם ירצו או יוכלו להתיישב עליה. בקיצור אין דגים אין מסעדות. נאדה. בגעגועים נזכרנו בגזלנים שבקריביים אשר היו פוקדים את הסירות שלנו רכובים על סירות מרוץ, מדי ערב, ומציעים לנו ממיטב דגת הים הקריבי וכן שלל של חולצות ומזכרות המכונות בפינו צ׳צ׳קס, שלאחר משא ומתן קצר משלמים להם עשרה אחוז מהמחיר הנדרש וכולם שמחים ומרוצים. גם הקונה וגם המוכר. ופה, מה לעשות, מדינה קומוניסטית של תושבים עניים, שאין ידם משגת לרכוש סירות וגם היוזמה החופשית אסורה. לכן הסיכוי שיהיו כאן גזלנים מקומיים רכובים על סירות מירוץ,  כדי למכור לנו דגים וצ׳צ׳קס, הוא אפס.

קודרים ישבנו לעת ערב, לאחר שהסקיפרים המיומנים שלנו תלו את הסירה על בלימה וחנינו לחניית הלילה. מסביב רק מים ושמיים. השמש שוקעת לאיטה והמראה מרהיב. שקיעה יפיפייה כמו שצריך, בקריביים. ורק אין דגים ישר מהבית למלא את הכרס ואת הנפש. כי כאשר אתה בים מיד אתה מתמלא רצון לטרוף את השוחים בו ככה מרגישים כנראה קרוב לטבע.

אנו מתכוננים להוציא את מחסן הקונסרבים העצום שרכשנו בסופר המקומי ערב ההפלגה לצורך הכנת ארוחת הערב. והנה נס. מרחוק מגיעה סירה מנועית קטנה ועליה מספר אנשים ואנו מיד צוהלים שהנה הגזלנים הגיעו למרות המשטר הקומוניסטי והתחלנו להלל את היוזמה החופשית של הדייגים המקומיים, שהצליחו לאתר את הארמדה של "דרך הים" בבליטה שבאמצע הים, ובאו להתעשר על חשבוננו.

אבל, שום כלום. המנועית מסתובבת כמו תרנגול בין הסירות שלנו ונעצרת על יד אחת מהן ודייגיה שוקעים בשיחת צעקות ערה עם הצוות שלה. אני כבר מנחש ומניח שהמו״מ בוודאי קשה אבל בסוף יגיעו אלינו. ולאחר שהזמן מתארך, והם לא באים, אני גם מניח שאת כל הדגים כבר קנו אנשי הצוות של הסירה שקדמה לנו ואנו נשארנו עם ציפיות ובלי דגים. העובדה שהם לא חיזרו אחרינו, ולא ניסו למכור לנו את הדגים, מראה, כך סברתי, שהם אינם סוחרים קריביים טיפוסיים. ככה זה כשמדכאים במשך חמישים שנה את היוזמה החופשית ומגדלים קהל בוחרים ממושמע שחושב שהיוזמה החופשית של מכירת דגים היא בניגוד לתורה הסוציאליסטית.

פה צריך להזכיר, שתרומתי היחידה להפלגה, היא מילוי תקן של עוזר טבח, ואני ממונה על כמה מעיסוקי המטבח. ואילו היו לנו דגים טריים הייתי מפגין את יכולתי הדלה בבישולם,  כאשר הנחמה היחידה שלי, שלסקיפרים שלי אין ברירה, הם לא יודעים לבשל  והם גם חברים טובים ואנשים צנועים והם מודים לי בכל פה אם אני מוציא תחת ידי איזה מאכל שרוף וחסר טעם, שהם לא היו מכניסים לפה אילו היתה להם ברירה ואילו הם לא היו מה שקוראים ״קפטיב מרקט״ כלומר, לקוחות שבויים.

לאחר שציפיותיי לעסקת דגים לא התממשו, אני מתחיל להוציא, בצער, את הקונסרבים, לארוחת הערב. והנה נס. יוסי, המדריך הראשי המסור מטעם דרך הים, מופיע עם הסירה הקטנה שלו עולה לסירתנו כדי לתדרך את הסקיפרים לקראת ההפלגה של מחר, ופולט דרך אגב.

"אם אתם רוצים דגים אפשר לקבל מהסירה של הדייגים. הם לא מוכרים אבל יעשו סחר חליפין."

משהו כמו שעשו אבותינו הספרדים כשבאו לאמריקה ולאיים  ולימדו את הילידים  הלכות  סחר חליפין. נותנים  להם חרוזי זכוכית ומקבלים קילו זהב  ואחר כך הורגים את האינדיאני כדי שלא יספר על המחיר הנמוך וכדי שהמחירים לא יעלו.

יוסי מציע שניתן שמונה בירות ובקבוק יין. "הם לא יבואו אליכם כי הם לא מוכרים. הם לא סוחרים." אומר יוסי.

אנחנו שולחים את יוסי בדינגי יחד עם שתים מהיפות מנשות הצוות, למשא ומתן, כדי שיעשו לילידים עיניים ויסכימו למחיר. הזמן מתארך ואנו לא שומעים את הדינגי ואיננו יודעים מה קרה. החשכה משתלטת ואנו לא מבחינים מה קורה עם הדינגי של יוסי על יד הסירה של הילידים. המתח עולה. הדימיון עובד ואנחנו מצפים בחרדה. מה נאכל הערב, קונסרבים או דגים טריים?

והנה הדינגי מגיחה מן העלטה. יוסי מחזיר את הבנות שחוזרות עם לחיים מלוהטות.

"איזה אנשים נחמדים הקובנים." הן אומרות, ומעליבות את האגו הגברי שלנו. "הם בכלל לא סוחרים וגם לא דייגים פרטיים אלא הם הדייגים של פידל."

כידוע קובה עדיין דמוקרטיה עממית שבה כל אחד מקבל לפי צרכיו ותורם לפי יכולתו. כולם שווים בפני הכול חוץ כמובן מפידל וראול אחיו, שתי השמשות של העמים, שממשיכים את הקו שהתחילו בזמנו לנין וסטלין והם ממשיכים בחדווה. ופידל אוהב דגים עם בשר לבן, שנוהגים לשוט, אוהבים לשוט – בדיוק היכן שחנינו. ממש השגחה אלוהית. פידל קסטרו שולח את דייגי הקולחוז המקומי לצוד לו את הדגים הלבנים. אלה יוצאים חמושים ברובי צלצל כדי לצוד אותם. הבנות, יחד עם יוסי, גילגלו איתם שיחה ערה ובתום שיחה קצרה הם מסכימים להיפרד משמונה פילטים לבנים ישר מהפה של קסטרו המסכן, ששוכב  הוזה ורעב באיזה מוסד גריאטרי קובני, מפנטז על הקומוניזם הקובני, שעוד לא שבק חיים, ועל הדגים הלבנים שעוד מעט יגיעו עם הדייגים המיוחדים מהקולחוז של האיזור, שקיבלו הוראה משר החקלאות הקובני, לצאת  מיד לדרך, כדי להביא דגים לשליט הגווע והרעב. הבנות אפילו לא היו צריכות לעשות בקסמיהן הנשיים, כפי שדימיינתי לעצמי. הנוסחה  בירות תמורת דגים עבדה יפה.

 או אז אני נחלץ מעצלותי הקריבית ותוך זמן קצר הפילטים הלבנים מטוגנים בחמאה קובנית. אין ספק, לפידל ולאחיו ראול יש טעם טוב, כך לפחות סברו כל המסובים לשולחן. מרחוק נשמעה צהלת השיכורים של הקובנים החביבים מהבירה והיין שקיבלו תמורת הדגים של פידל. אנו קיצרנו להם את התהליך. אם היינו נותנים להם כסף הם היו צריכים להתאפק עד שהיו מספקים את הדגים לקולחוז ומשם לשולחנו של פידל, גם להחביא את הכסף וגם לקנות את הבירות, ומי יודע אם התמורה שהיינו משלמים להם היתה מספקה לקנות את אותה כמות הבירות שסיפקנו בתמורה. כך הם קיבלו תמורה הוגנת ושתו אותה.

פידל המסכן יסתפק בשאריות. אבל לפי מצבו הוא כנראה לא ירגיש. וכך כל צד יצא נשכר. אנחנו הולכים לישון מעולפים משתיה ואוכל ומתעוררים לבוקר חדש של שמש וים קריבי כחול וממשיכים בדרך עם ציפיות לבאות.

הימים הבאים עברו בנחת. מספר הפלגות קצרות ושחייה במי הטרקיז מול החולות הלבנים. כמות הריפים לא גדולה ולא עשינו שימוש אינטנסיבי במסכות והשנורקלים שטרחנו והבאנו מהבית. גם המרינה בקיו לארגו לא מזכירה את המרינות בטורקיה או בקרואטיה, ואפשר גם בלעדיה. לאחר מספר ימי שמש וים אנו שמים פעמינו לסאינפיגו. מהלך יום שלם של הפלגה. הים קצת רוגש אבל לא מדאיג ולעת ערב אנו נכנסים לעגינה במרינה. כל סירות הארמדה חוזרות במשך היום ויוסי המדריך מתרוצץ ביניהן. לילה נוסף בסירה העוגנת מוסרים את הסירה ונפרדים. חלק חוזרים לארץ וחלק כמונו ממשיכים ומשלימים את הטיול המוכן ומתוזמן בקובה אותו הכנו מראש,  בסיוע חברת תיירות ישראלית, אותו התחלנו שלושה ימים קודם להפלגה. 

2. המקרה המוזר שקרה ליוסי חלמר

יוסי חלמר אוהב להפליג עם חבריו הסקיפרים. הוא כבר שט עימם בהפלגות שונות וכבר ראה עימם ימים רבים בארצות שונות. לימים, הכול מתערבב לו. המראות, המרינות, האיים, החופים. ומכולם הוא אוהב את האיים הקריבים. יש משהו מיוחד בים הקריבי. החול הלבן שבחופים העמוסים עצי קוקוס , צבע הטורקיז המשגע של המים הצלולים, אוויר הים המרגיע, כל אלו, חוברים יחד לחווייה רוחנית וגופנית כאחד.

מכולן אהובות עליו עגינות הלילה בחופים העזובים והרחוקים, מרחק שעות הפלגה רבות  מכל יישוב שבסביבה. אין חווייה גדולה מזה. אתה ישן ממש בטבע, בתוך הסירה המתנדנדת קלות על העוגן. בריזה נעימה מנעימה לך את השינה ואתה נמצא אי שם בלב הים. מלבד חבריך למסע, איש אינו יודע היכן אתה. ואז בבוקר אתה ניעור עם עלות השחר, פושט את בגדיך ויורד לים עירום כדולפין. אתה והים והדגים. אתה שוחה בים וחושב, שאלוהים נישק אותך על המצח.

ולפעמים אתה נזקק לנקביך. ואז כמו כל דולפין אתה עושה מה שהטבע דורש. אתה שוכב על הגב פורש רגליך ומאמץ את בני מעיך. משהו כמו תנוחת לידה, אבל יותר קל. לא כואב ומאוד נעים. ואז פלופ! אתה נפטר מכל מה שאכלת אתמול ואתה מרגיש טהור ונקי.

וגם צד פרקטי יש בתחביב המוזר הזה. על כך יעידו כל יורדי היכטות. כשאתה נזקק לנקביך אתה משקיע אחר כך, כמה דקות מאומצות, בניפוח משאבת האסלה. לא תמיד זה עובד כמו שצריך ובקיצור זה עסק מייגע, שלעומתו ניקוי הנקבים התוך ימי, הוא חוויה משכרת. וכך הוא נוהג וכבר היה למשל בפי כל חבריו.

במסע האחרון. לים קובה, קרה לו מקרה מוזר. אותו יום לא חש בטוב. האוכל הרב והשתייה בליל אמש לא היטיבו עימו ולכן ישן עד מאוחר ולא ירד לים לרחצת הבוקר. בשעת צהריים  חנתה הסירה מול חוף ים לבן וכל חבריו החליטו לעלות לחוף בעזרת הדינגי, סירת הגומי הקטנה הצמודה לסירה. יוסי החליט לוותר על המשט המשותף ובמקום זה החליט לבצע את פרטיכל הבוקר החביב עליו. מיד לאחר שירדו חבריו לסירה לדינגי, ועוד טרם הרחיקו, פשט בגדיו ועמד עירום על הסירה מוכן לרדת אל המים. והנה כל חבריו אשר בסירת המנוע הקטנה, מנפנפים לו לשלום וצועקים ומנפנפים. כנראה שהם מתרגשים שהם רואים אותי עירום, חשב לעצמו ולא ידע כי הסיבה היתה, שהם ראו משולש שחור גדול  עצום ומפחיד של כריש  או של מפלצת ימית אחרת, שנראה מתקרב אל הסירה. בייחוד הפליאה בצעקותיה אישתו שהיתה על הדינגי, שאף טרחה ונעמדה וצרחה בהיסטריה משהו לא ברור. ברור היה ליוסי שהתערטלותו הבלתי מתוכננת הכעיסה אותה, ויוסי נפנף להם, התעלם מצעקותיהם, ובייחוד שהטבע התחיל ללחוץ ויוסי חלמר קפץ אל המים.

הזנב המשולש נראה מתקרב לסירה וזהו. יוסי חלמר נעלם וגם הזנב המשולש. אין דם אין שרידים. פשוט נעלם כלא היה.

הדינגי חזרה במהירות לסירה ונוסעיה עלו עליה המומים. לפני שעלו עוד סיירו סביב לה שמא יראו משהו אך לשווא.

אישתו הבוכייה נתכנסה בתאה, ושאר החברים טיכסו עצה מה לעשות. להודיע למשטרה? לאיזה? ומה להגיד? שהאיש נעלם? שאכל אותו כריש? ומה יעשו, הם יחפשו את הדג? ומי יודע איך יפעלו השלטונות? אחרי הכול זה משטר קומוניסטי ומי יודע איזה חוקים יש להם? אולי יעכבו את כולם למשך שבועות ויאשימו אותם ברצח כי לא יאמינו להם?

אחד הציע, "מה דעתכם שלא נגיד כלום? פשוט נחזור לארץ."

"תראו," אומר אחר, "הוא איננו, זאת עובדה. אולי כדאי  שאישתו תיקח את החפצים שלו כאילו הם שלה ותחזור לארץ ותגיד לחברת התעופה שהוא לא בא לטיסה. מה זה צריך לשנות להם?" כך אומר המציע.

ומה יהיה בארץ? מה היא תודיע. שבעלה נטרף על ידי דג ואף אחד לא שמע על זה? ואיך היא תוציא תעודת פטירה בשביל צו הירושה? מה היא תקבל תעודת מוות מהדג או ממשרד הדיג של קובה? והרי לא תהיה לווייה כי אין מה לקבור ולא יהיה לו קבר אז איפה יעשו לו אזכרה? והאם היא תשב שבעה? אולי היא בכלל תהיה עגונה ולא יתנו לה צו ירושה, ולא יתנו לה להתחתן עם אף אחד. והיא אמנם לא צעירה אבל נראית טוב ואולי היא תמצא בעל חדש ותשכח אותו?

ומה יהיה על הילדים מי ידאג להם? מה יגידו להם, שאבא שלהם נטרף על ידי דג? איזה טראומה זה יעשה להם. מילא סרטן, מקבלים את זה, או תאונת דרכים – אבל שנטרף על ידי דג?

כל אותו היום ישבו  החברים ודיברו באריכות בהיעלמו של  יוסי. בקור רוח מנסים לנתח את ההשלכות ואיש לא חושב להיכנס לתאה של האלמנה הטרייה, שבעלה נעלם לפני כמה שעות בפיו של מפלץ ימי. המעט שיכלו לומר כדי לנחם את אשתו, שהם מקווים שאולי הדג האיום  יצוץ שנית ואולי יביא איתו איזה שריד של יוסי חברם האהוב. עצה פרקטית לא העלו ובסוף היום לאחר שדבר לא השתנה, ויוסי לא נראה וגם הדג לא שב, החליטו לשוט למרינה הקרובה ולתת לשלטונות להחליט מה לעשות. איש לא רצה לקחת אחריות והשאירו לשיקולה של האלמנה הטריה כיצד לנהוג.

אבל יוסי לא מת.

הדג העצום לא טרף אותו, אלא בלע אותו, שלם. יושב יוסי במעי הדג כמו יונה הנביא בשעתו, יושב וחושב. כמה פעמים קרא את הסיפור על יונה  הנביא שבלעו הדג כשהיה בדרכו לעיר נינווה. והנה קרה  לו אותו דבר. הגם שהירבה ואהב לקרוא בתנ"ך, חלקם של סיפורי התנ"ך, ביחוד אלו המופלאים שבהם, לא  נראו לו אמיתיים. והנה קורה לו בדיוק מה שקרה ליונה הנביא. איך יוצאים מזה? חשב.

מיד נזכר במאמרי חסידים על העזרה האלוהית המגיעה בשעת משבר ואשר תמיד תלויה וכרוכה במעשה. חשב יוסי לקחת גורלו בידו ולא להמתין לעזרת האל. לצאת מפיו של הדג זו הרי סכנת נפשות. ממקום מושבו  במעי הדג ראה את מערך השיניים האימתני בפיו של הדג שהיה ערוך בשני טורי שינים לבנות וחדות כמערכת של חרבות. מספיק שאגיע לבלוטות הטעם שלו, זה כבר יעורר אותו ובלעיסה אחת הוא עושה ממני קרפצ׳ו. אני אצא מהחלק האחורי. הרי גם המפלץ הזה נזקק לנקביו. כך חשב.

זוחל יוסי במורד מעיו של הדג עד שהגיע לקצה כשהוא ממשש את דרכו בעלטה גמורה. תוך כדי מישוש הוא מגיע, כך נראה לו, לחור הנכסף. התרגשות רבה אוחזת בו וגעגועים גדולים לאישתו ולחבריו מפעמים בו. אם יצליח להיחלץ מהצרה הזו ללא כל פגע, הרי יהיה לגיבור עולמי אפילו יותר מיונה הנביא, והסיפור יביא לו בוודאי ממון רב. מיד הוא  נדר, שייתן צדקה גדולה ועצומה כדי לפאר את האל שחילצו מצרה. 

והוא ממשש וממשש עד שהגיע למסקנה שאכן הגיע למקום המיועד. בעדינות הוא דוחף את אצבעותיו לתוך החור ומתחיל להרחיבו, בכל זאת, זאת צריכה להיות פעולה לא קלה לדג  לפלוט אדם שלם ומגודל. הוא דוחף אצבע ועוד אצבע ועוד אצבע. והחור מתרחב לפתע הוא נזכר שראשו של אדם מהווה את הקליבר הראוי. אם הראש עובר, כל הגוף עובר. הוא מכניס את ראשו ומרגיש את שפתי הפתח על צווארו, אכן  הראש עובר. אבל אוי ואבוי  הוא נתקל בחסימה. הוא מטיח ראשו בחסימה ושום דבר לא זז. אולי מבנה צנור הפליטה של הדג הוא אחר? מי יודע  והוא מתחיל למשש בידיו ולא מוצא פתרון. בצר לו התחיל לקרוא בקול גדול את תפילתו של יונה הנביא לפני צאתו ממעי הדג.

"קראתי מצרה לי אל יהוה ויענני מבטן שאול. שוועתי שמע קולי.

 ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני כל משבריך וגליך עליי עברו.

 ואני אמרתי נגרשתי מנגד עיניך אך אוסיף להביט אל היכל קדשך.

 אפפוני מים עד נפש תהום תסובבני סוף חבוש לראשי.

 לקצבי הרים ירדתי הארץ ברחה בעדי לעולם ותעל משחת חיי יהוה אלהיי.

 בהתעטף עלי נפשי את יהוה זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך.

 משמרים הבלי שווא חסדם יעזבו.

ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה ליהוה.״

על  הפסוק האחרון של תפילתו זאת, חזר יוסי,  בקול גדול שבע פעמים, כדי שיהיה בטוח שאלוהים יעזור לו מפני שהוא כולל גם את נדרו  לקיים את הבטחתו לתת צדקה גדולה בעד הצלתו.

והקול של יוסי הולך וגובר הולך וגובר ככל שהוא לא מצליח לבקע את הקיר החוסם, עד... עד שהעיר משנתה את אישתו האהובה שישנה בסמוך לו, והבהילה.

והיא מתעוררת, ופתאום הוא שומע את קול אשתו האהובה: ״תגיד יוסי, השתגעת? אתה תוקע את הראש שלך בכרית המתנפחת של הטיסות שלי ונוגח עם המצח את הקיר של הסירה וממלמל תפילות. מה עובר עליך? מה קרה לך, אין לך מה לעשות? תקרא ספר, אם אתה לא יכול לישון!"

יוסי ניעור בבהלה, חיבק את אשתו ושקע בחיקה ואמר לה: "תאמיני לי להיות תקוע בתוך דג ולחכות שהוא יתקע נאד, זה לא משהו."

אשתו הסכימה איתו בהבנה מלאה.

* * *

יורם ארידור

עוד על אליקום ושוע שפירא ודודתם שרה זלקאי

שלום אהוד,

ברצוני להוסיף משהו לגבי אליקום ושוע שפירא שנזכרים בכתב עתך האחרון. [918].

הכרתי את שניהם. אליקום היה כמובן מבוגר ממני ואני זוכר איך שמו, כשעוד גר בארץ, יצא לתהילה.

שוע אחותו היתה צעירה יותר ולפי זיכרוני היתה ילדה יפהפייה. אני זוכר שכינוייה משום מה היה "שֶׂפִידה" (שין שמאלית סגולה, פ"א רפה) וכך הכול קראו לה אך איני יודע מה הסיבה לכינוי זה. איני בטוח עכשיו אם למדנו באותה כיתה בגימנסיה אחד העם (לפני שעברתי לבית ספר פיק"א).

שרה זלקאי דודתה לימדה אותנו אנגלית וממנה למדתי לראשונה את האותיות הלטיניות ואני זוכר איך ציירה לנו אותן על הלוח בכיתה. היא היתה ידידה טובה של הוריי וביקרנו אצלה פעמים רבות בדירתה ברחוב קרן קיימת. אני זוכר שהיתה רב לשונית וידעה גם סנסקריט. היא סיפרה באחת ההזדמנויות על היכרותה האישית עם ז'בוטינסקי והתפעלותה מאדם כל כך מעניין ומרוחב השכלתו ואופקיו, אם כי לא היתה במחנהו הפוליטי.

כשהתגייסתי לצה"ל היא קנתה לי כמתנה את כל ששת הכרכים (במקור) של תולדות מלחמת העולם השנייה של צ'רצ'יל. הצלחתי לסיים לקראם תוך כדי השירות הצבאי והם עד היום בארון הספרים שלי, עם הקדשתה. 

בהזדמנות זו: אני נהנה לקרוא בכתב עתך על מגוון הדעות המובעות בו. כה לחי.

* * *

איליה בר-זאב

אדם וחווה

שיר מהמדבר מקטע 4 בשביל ישראל.

מעלה נחל צמא, שמורת מצוק הצינים, נחל חווה, גבי חווה, סדקי חווה

עם דני גספר 2014

אָמְנָם יוֹם חֲמִישִׁי הַיּוֹם וְרַק מָחָר, בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לְאַחַר סִיּוּם הַבְּרִיאָה,

נִפָּגֵשׁ גּוּף אֶל גּוּף ,"זָכָר וּנְקֵבָה"* –

 כָּךְ רְצוֹן הָאֵל הָרַחוּם.

אָכֵן, יֵשׁ סְפֵקוֹת וְקוֹל רָחוֹק לָחַשׁ: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ,

אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"** וְחִישׁ חָתַךְ בִּי, הֶעֱלִים אַחַת מִצַּלְעוֹתַי וּפִסֵּל

כְּאִלּוּ אִשָּׁה... "וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה."***

וּלְפֶתַע, אֵיזֶה קִמּוּרִים מֻפְלָאִים וּסְדָקִים הַמַּזְמִינִים לַחְדֹּר

אֶל תּוֹכוֹ שֶׁל פֶּסֶל אֱלֹהִי.

סֶדֶק סֶדֶק אֲנִי רוֹדֵף אַחֲרַיִךְ כָּל-עוֹד נִשְׁמָתִי בִּי, מִתְפַּתֵּל בֵּין מְצוּקִים זְקוּפִים

וּתְלוּלִים רַק כְּדֵי לְהַשְׂבִּיעַ אֶת רַעֲבוֹנֵךְ –

סֶלַע כָּבֵד מַפְרִיד בֵּינֵינוּ,

מֵאָז וּמֵעוֹלָם.

חַוְקָה יְקָרָה –

מֵימַיִךְ קָרִים וְהֲרַי אַתְּ מַשַּׁב רוּחַ וּבָאת מִמִּישׁוֹר הָרוּחוֹת לִסְעֹר בִּי,

לְתַעֲתֵעַ.

* בראשית א כ"ו-כ"ז     ** בראשית ב י"ח    ***בראשית ב כ-כ"ד

* * *

נעמן כהן

אפרטהייד

בית חולים "העמק" בעפולה התחיל בבית חולים קטן של קופת החולים הכללית שהחל לפעול בשנת 1921 ליד מעיין חרוד, עבור חברי גדוד העבודה שהקימו את עין חרוד ואת תל יוסף. בית חולים זה התקיים בצריף עץ והכיל 22 מיטות. לאור הקרע בין גדוד העבודה להסתדרות העובדים, עבר בית החולים לבעלות קופת חולים, והורחב ל-32 מיטות.

ב-1925 החליטה מועצת קופת חולים בחיפה על בניית בניין לבית חולים בעמק. פניית קופת חולים לתנועה הציונית בבקשה לסייע בבניית בית חולים נענתה בשלילה, מהיעדר משאבים ובגלל אי הרצון של קופת חולים להיכנס לתחומה של הדסה.

הנרייטה סולד הביאה את הדסה, הג'וינט והסתדרות הרופאים העבריים באמריקה – להקציב לבנייה 5,000 לא"י ואת קרן היסוד להקציב 3,000 לא"י, תרומת הקהילה היהודית בשאנגחאי. הוחלט להעביר את ביה"ח לעפולה ששימשה כמרכז האזורי, בחצי הדרך בין שני גושי ההתיישבות העיקריים באותה העת – נהלל ועין חרוד.

טקס הנחת אבן פינה לבניין החדש התקיים ב-11 באוגוסט 1927‏. הבניין הראשון של בית החולים במיקומו החדש למרגלות גבעת המורה, ששמו "בית ברוולד" (על שם האדריכל שתכנן אותו, אלכסנדר ברוולד), נחנך בטקס חגיגי ב-29 באפריל 1930‏

על עפולה או כפי שקראו לה בילדותי "עפוליפקה", נאמרה ההלצה הידועה: למה קראו לכביש הסרגל – כביש הסרגל? התשובה: לכל סרגל יש בקצה חור... (עפולה). אופרה לא נבנתה בה, אבל בית חולים מפואר היה לה.

אחד המאורעות ההיסטוריים החשובים ביותר שאירעו בבית החולים (לגביי לפחות), היה מאורע לידתי. נולדתי שם, ואני משתעשע ברעיון שבדומה לזה שנולד בנצרת, אם הייתי מייסד דת חדשה, היא הייתה נקראת "הדת העפולאית..." 

בית חולים העמק השפיע על כל ההתיישבות העובדת במיוחד על הקיבוצים. ד"ר נסאו, רופא הילדים המפורסם, מבית החולים העמק, שכל מטפלות הקיבוצים השתלמו אצלו בבית החולים בעפולה, אי אז בתקופת "החינוך המשותף", היה ידוע באימרה שלו: "האוייב מספר אחד של הילד זו האימא שלו." כן..."הניקיון חיוני יותר ..."

בהיותי בן עשר אושפזתי יומיים בבית החולים לאחר שהוכשתי ע"י נחש צפע, מאז עברו הרבה מים אפילו באגן הקישון, ועפולה הפכה אפילו למעצמה גרעינית. (מגדן גרעיני עפולה...)

עשרות שנים לא ביקרתי שם. והנה הגעתי לאחרונה לבית החולים העמק לבקר את אחי שאושפז שם. בית החולים התפתח בהרבה מאז ראיתיו לאחרונה. אמנם אינו מבריק כאיכילוב, או כמגדל האשפוז החדש של הדסה, אבל התופעה הבולטת ביותר שהתגלתה לעיניי היא העובדה שסגל הרופאים, האחים, האחיות, עובדי המשק, כן, וגם החולים – היו רובם ערבים.

לכן כל מי שמאשים את ישראל באפרטהייד חייב לנסוע לבית חולים העמק ולראות את המצב בו.

כן, אסור לשכוח, אפרטהייד קיים עדיין בערב – כאשר מאז חיסל מוחמד את הישוב היהודי בערב, אסור ליהודים ע"פ החוק להיות שם. יהודי יכול לבקר באושוויץ', טרבלינקה או בבאבי יאר, אבל לא בגיא ההריגה של אל-מדינה.

יאיר אורון - מגמד השואה

יאיר אורון מוסיף מימד נוסף לתופעת הכחשת השואה והוא גימוד השואה. בשני המקרים הכחשת השואה וגימודה, המטרה ברורה – מאבק נגד ישראל.

לפי אורון יש לגדל ולרומם את העיסוק ברצח הארמנים, הצוענים וכו', ולעומת זאת יש להמעיט ולהשכיח את שואת היהודים.

לאחר שנים רבות בהן התפרנס אורון מרצח העם הארמני, הוא פונה לצוענים. במאמרו גם "לצוענים מגיע טקס זיכרון" ("הארץ" 18.2.14) טוען אורון כי יש להפנות את הזיכרון משואת העם היהודי לשואת הצוענים. "צריך היה ביום השואה הבינלאומי להניח זר פרחים לזכר הצוענים."

לטענת אורון יש להשכיח ולגמד את לימוד השואה מטעמים פוליטיים כי לימוד השואה הוא סכנה: "האלימות והגזענות פושים בחברה הישראלית – גזענות בין-עדתית וגזענות ביחס לפלסטינים, לפליטים ולשאר 'גויים'. תופעות קשות אלה לא ייחלשו, אלא רק יתחזקו אם תימשך הוראת השואה."

לא רק שאין ללמד על השואה אלא יש להשכיח אותה וללמד  את מאמרו של יהודה אלקנה, "בזכות השיכחה" ("הארץ", 2.3.1988), בו נאמר "אין סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן."

במקום לימוד השואה (שואת העם היהודי) שמביא לכיבוש וההתנחלויות בשטחים ולגזענות יהודית, אורון קורא ללמוד את "לימודי הג'נוסייד" שלו, לימוד שיאפשר לנו "מנטאלית להתקדם לשלום עם הפלסטינים..."

צביעות וג'נוסייד – הצביעות של יאיר אורון

במאמרו ב"הארץ" "צביעות וג'נוסייד" ("הארץ" 10.5.13) תוקף אורון את ישראל על כך שהעיסוק בג'נוסייד הוא עניין פוליטי צבוע.

אכן טענתו צודקת, בייחוד כשצביעותו של יאיר אורון עצמו היא ההוכחה לכך.

יאיר אורון מסרב מבחינה פוליטית לעסוק בשואת יהודי ערב. בעוד שארמנים יכולים לגור באיסטנבול, אין יהודי שיכול לגור בערב בגלל חוק האפרטהייד המוסלמי-הגזעני האוסר זאת. בעוד שהטורקים מכחישים את שואת הארמנים, אבל אינם רואים בה מופת מוסרי, רואים כל הערבים-המוסלמים בשואת יהודי ערב מופת מוסרי, ובכל הפגנה הם קוראים: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב!"

  למרבה הצער טרם נמצא אפילו ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס (סעיף 7) לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי.

   מדוע אם כן יאיר אורון, המודע בהחלט למסקנתו ממחקר הג'נוסייד שלו עצמו, ש"התעלמות מרצח עם אחד מולידה את הרצח הבא" – מתעלם משואת יהודי ערב?

  הסיבה פשוטה, ברגע שיתעסק בה ייפסקו הכבוד, הכיבודים, והנסיעות לחו"ל. אין ספק יאיר אורן צודק בכותרת מאמרו "צביעות וג'נוסייד" כאמור הוא ההוכחה הטובה לצביעות.

לסיכום: אנחנו נמשיך להזכיר ולזכור את השואה, לציין את "יום השואה", ולחגוג את חג העצמאות (לא את הנכבה).

    נ.ב. אנחנו עדיין מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אנחנו מאמינים שחייב להיות כזה. אם אתם מכירים או שמעתם על אחד כזה, אנא הודיעונו.

מצעד האיוולת – יש ללמד ידיעות ולא דעות

ספיר סבח, אחת התלמידות של המורה למחשבת ישראל אדם ורטה, טענה כי הוא מביע את דעותיו האישיות באופן קבוע בכיתה, ובין היתר אמר: "צה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם ואני מתבייש בו." אמירה נוספת שיוחסה על ידה לוורטה היתה שהוא סיפר לתלמידיו כי בהפגנה שהשתתף קרא: "ויווה פלסטין."

בעקבות זאת התלוננה התלמידה על המורה במכתב אישי לשר החינוך שי פירון. לאחר התלונה זומן ורטה למספר שימועים ברשת אורט. במהלך תקופה זו התראיינה סבח בכלי תקשורת ישראליים, והביעה התנגדות נחרצת לדבריו של ורטה כפי שנאמרו בכיתה והביעה את תקוותה שהוא יפוטר לאלתר ממערכת החינוך הישראלית. בעידודו ותמיכתו של פעיל תנועת כהנא, ד"ר מיכאל בן ארי, עלה הנושא לידיעת הציבור. גורמים משמאל גוננו עליו והצדיקו את אמירותיו, וגורמים מימין טענו שמעשיו לא מתקבלים על הדעת ואסור לאפשר לו להמשיך להיות מורה ומחנך בישראל.

ורטה זומן לשני שימועים ברשת אורט. בשימוע הראשון נעשו ניסיונות לעודדו להתפטר לטובתו ולטובת כלל המערכת. במהלך השימוע הפגינו רוב תלמידיו של ורטה בעדו, וקראו לו לא להתפטר ולהמשיך ללמד בטבעון. בשימוע השני, הוחלט לתת לוורטה התראה בלבד, ולא לפטרו.

התלמידה ספיר סבח הפכה ל"גיבורה לאומית", הוזמנה למשכן הכנסת על ידי חברי כנסת מסיעת "הליכוד ביתנו" וזכתה לשבחים משרת התרבות – לימור לבנת, סגן השר – אופיר אקוניס, וסגנית השר – ציפי חוטובלי. בהמשך נערך בטבעון מפגן תמיכה בה של אנשי תנועת כהנא.

פרשת המורה אדם ורטה והתלמידה ספיר סבח התפתחה לפרשה כלל ארצית שבה כל המעורבים מגלים איוולת מדהימה.

האיוולת של אדם ורטה

אדם ורטה המורה התנהג באיוולת גמורה כאשר במקום ללמד "ידיעות" כלומר ללמד את חוקי הצבא, מהם פשעי מלחמה, ומה דינו של הפוגע בהם (זה תפקידו של המורה – ללמד ידיעות), הביע "דעה". ואין קשר אם הדעה נכונה או מוטעית.

לגופו של עניין השוואה בין צבאות לוחמים בהיסטוריה מראה ללא ספק כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר. כמובן הצבא השוויצרי מוסרי יותר היום, כי הוא פשוט לא נלחם. (בזמן מלחמת העולם השנייה הסגיר פליטים יהודים לנאצים).

כל השוואה עם צבאות מערביים לוחמים מראה את היתרון המוסרי של צה"ל. ודוק: בניגוד לערבים, הנאצים מעולם לא איימו על צרפת, אנגליה וארה"ב בחיסול מדינותיהם, והשמדת אוכלוסייתן, ולמרות זאת צה"ל נוהג בערבים בהומאניות רבה יותר.

על אדם ורטה היה ללמד את תלמידיו שהמוסר הוא סובייקטיבי ויחסי. כל אחד מפרש אחר את המושג צדק וטוב. יש הרואים "צדק" בחוקי נירנברג ויש הרואים "צדק" במשפטי נירנברג. יש הרואים "צדק" בחוק השבות ויש הרואים "צדק" בחוק השיבה.

למרבה הצער טרם נמצא ערבי-מוסלמי שאינו רואה בצבא מוחמד שחיסל את יהודי ערב - מופת מוסרי, אלא פשע מלחמה בערכים של היום.

לאחר ההבהרה הנ"ל צריך היה אדם ורטה ללמד את מהות החוק הישראלי לגבי צה"ל.

אם ורטה תומך בכיבוש ערבי של יו"ש והפיכתם ל"יודןריין" ("ויוה פלסטין") זהו עניינו הפרטי, ולא עניין התלמידים. הוא הדבר בדעה מן הצד הפוליטי המנוגד. על המורה לסקור בכיתה מגוון דעות, אבל לא להביע דעה אישית, קל וחומר לא ללעוג לתלמידים בעלי דעה שונה.

האיוולת של ספיר סבח

התלמידה ספיר סבח ברוב אווילותה שיחקה לידי התנועה הגזענית של תומכי כהנא. היא באווילותה הרבה אינה מבינה שתורת כהנא אמנם הטיפה לגירוש ערבים מהארץ, אבל גם לביטול הדמוקרטיה הפרלמנטארית ולהשלטת שלטון הלכה בו ייגזר דינה של סבח להיסקל באבנים בעוון חילול שבת.

האיוולת של שי פירון

רק לאחרונה הוכיח השר פירון את אי יכולתו לשמש בתפקיד. במקום לענות על שאלות בספרות בחרה מיכל זולר, נערה בת 17 בכיתה י"ב, לכתוב מכתב ובו כתבה שהיא בוחרת שלא לענות לשאלות המבחן מפני ש"את רוב המידע שאני לומדת בבית הספר אני שוכחת, אלא אם כן הנושא מעניין אותי... למה אני צריכה להיבחן במבחנים זהים למבחנים של חבריי לכיתה אם אני דומה להם בכל כך מעט דברים?"

עם המכתב הזה היא רצה מיד לעיתונות, והיא כמובן חושבת גם לרוץ עם זה לפוליטיקה.

כל העניין היה יכול להיתפס רק כקוריוז של נערה בורה ועצלה (לו היתה יפה היתה יכולה גם להשתתף כסלבית ב"היפה והחנון"), אבל מה שמעציב בכל הסיפור הוא, לא רק שכסילה כמותה נהפכת לסלב פופולרי בציבור, אלא ששר החינוך הרב שי פירון קרא את דברי האיוולת שלה ומיד התקשר אליה ואמר לה שהוא מסכים איתה.

גם בפרשת אדם ורטה, וספיר סבח, הוכיח השר פירון את אי כישוריו לתפקיד שר חינוך. שר החינוך התריע נגד המורה ולא נגד התנהגות התלמידה.

הטעות הגדולה של פירון היא ההתייחסות לתלמידה כאל לקוחה לא מרוצה. יחס זה גובל בהפקרות. משרד החינוך ויתר על סמכות המורים (וסמכותו הוא) לטובת סמכות התלמידים והמורים. לא יעלה על הדעת שמורים יפחדו מתלמידים והוריהם. זהו הכשל החינוכי העיקרי. ללא לימוד אין חינוך. החינוך נרכש באמצעות הלימוד. הלקוח תמיד צודק – לא התלמיד!

בסופו של יום ספיר סבח הושעתה לאחר שנכנסה לחדר המורים והחלה לצלם ולהקליט בטלפון הנייד שלה את  כינוס מורים בחדר המורים בבית הספר. לאחר שנתבקשה ע"י אחד המורים לצאת, צעקה לו שהוא שמאלן ועוכר ישראל. רק אז המנהל השעה אותה לא לפני שהיא התלוננה נגדו במשטרה, והיא ובני משפחתה איימו עליו. הדברים הגיעו לידי כך אך ורק עקב התמיכה הגבית שקיבלה התלמידה משר החינוך.

אם איננו רוצים שהאופק התרבותי של בנינו ייסוב על זוכה "האח הגדול", ה"כוכב הבא" או "היפה והחנון", אסור ששר החינוך יהיה פופוליסט שטחי המתנהג כבתוכנית ריאליטי. בעקבות התנהגותו זו בשני המקרים יש לדרוש את פיטוריו, ולהחליפו באדם ראוי בעל חזון חינוכי ולימודי הולם.

האיוולת של יולי תמיר

בעוד יולי תמיר שרת החינוך לשעבר "אבירת הדמוקרטיה וחופש הדיבור" מגינה על זכות חופש הדיבור של אדם ורטה, היא הביאה לפיטורי המורה ישראל שירן בשל מכתב שכתב למורים בה הביע את דעתו שהוא מגנה את רצח רבין, אבל אין ללמד את מורשתו. לאחר שטפלה על שירן את השקר כאילו הוא הסית לרצח רבין, הטיף לכהניזם וכד', הוא תבע אותה על לשון הרע.

האיוולת של המורה ישראל שירן

מובן מדוע נטשה יולי תמיר את מורשת רבין, לא מובן מדוע צריך היה המורה ישראל שירן לצאת נגד "מורשת רבין" בשעה שלפיה על ישראל לשמור בריבונותה על ירושלים רבתי מאוחדת, ועל בקעת הירדן.

תנועת הכנענים – חוזרת – המשך מצעד האיוולת

דומה היה שתנועת "הכנענים" (השם "כנענים" ניתן על ידי אברהם שלונסקי, שמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי"), התנועה אשר ניסתה ליצור קו ישיר בין הכנענים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, ולהתנתק מהמסורת היהודית-גלותית, נעלמה מן העולם, והנה כעוף החול קמה התנועה לתחייה. הפעם בקרב הערבים.

סעיב עריקאת הערבי-מוסלמי, נציג הערבים-הפלסטינים למו"מ, הכריז בפני המשלחת הישראלית שהוא בכלל אינו ערבי אלא "כנעני", צאצא הכנענים מיריחו (צאצא רחב הזונה?) ולכן הוא קדם לישראלים.

במקום לתת חיוך מטופש, היה על האחראית על המו"מ (שהגשימה את חלומה ונכנסה לחדר) ציפורה-בז'ז'וביץ-לבני-שפיצר לברך את עריקאת על כך שהוא התנתק מזהותו הערבית-מוסלמית ולשאול אותו האם בכוונתו להקים מדינה כנענית שתעבוד את האל בעל? – וכך להעמיד אותו (ואת העולם כולו) על כסילותו.

* * *

יוכרז מיד על מתן פרס ישראל השנה

בסוגת "הסוציולוגית ההיסטוריוסופית"

לפרופ' אווה אילוז

על מסת המחקר המבריקה והבכלל-לא-מטומטמת שלה

 שבה גילתה כי העבדות עדיין קיימת בישראל

וכי יחס הישראלים ל"פלסטינים"

כמוהו כיחס החוואים הלבנים בדרום ארה"ב לעבדיהם הכושים

לפני מלחמת האזרחים שם!

על החתום:

אהוד בן עזר

צאצא לראשוני החוואים הלבנים

שיסדו את הקולוניה הראשונה פתח תקווה

והביאו לראשיתו של גל ההגירה של מאות אלפי ערבים

מכל רחבי העולם המוסלמי

שבאו לעבוד מרצונם החופשי בתור עבדים

במושבות ובערים של האדונים הקולוניסטים היהודיים

שגם היכו ורצחו בהם וזיינו את נשותיהם ואת בנותיהם

והיום אלה הם העבדים ה"פלסטיניים" שלנו!

אוי וַי לי וַי, מַר לי מַר!

* * *

מנשה שאול

נא להכיר: א-סיסי

אין כל הפתעה ששר ההגנה המצרי הפילד-מארשל עבד אלפתח א-סיסי הוא המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר לכהן בעתיד הקרוב כנשיא מדינתו. עמרו מוסא המנהל את מערכת הבחירות של א-סיסי אמר כי "יש לו כל הנתונים להיות נשיא. גם העם רוצה בו."

א-סיסי צבר פופולריות סוחפת בשל האומץ הנדיר שגילה ב-3 ביולי 2013, כשבהיותו שר הגנה, פקד להדיח את הנשיא מוחמד מורסי מתפקידו, להכניסו למעצר ולאפשר לתובע הכללי להאשימו בבריחה מבית הסוהר, בריגול ובשיתוף פעולה עם חמאס נגד ביטחון המדינה.

תוך זמן קצר, צבר א-סיסי אהדה ציבורית שמצרים לא ראתה כדוגמתה מאז עידנו של גמאל עבדול נאצר לפני שישה עשורים. אלא שבניגוד לנאצר, שהפגין עוינות כלפי המשטרים בארצות ערב, איים לרקום נגדם מזימות והתרברב כי יחסלם תוך חודשיים, א-סיסי שומר על יחסים טובים עם מדינות ערב וזוכה לאהדתן ולסיוען הנדיב.

הפרדוקס בכל הסיפור הדרמטי הזה הוא שמורסי הודח על ידי האיש שאותו מינה להיות שר ההגנה בממשלתו. כשמורסי זכה בבחירות לנשיאות נגד יריבו אחמד שפיק, הוא הדיח את גנרל טנטאווי, שהיה שר ההגנה, וחיפש לתפקיד אישיות מתאימה שתתנהל בהרמוניה עם "האחים המוסלמים". מורסי התקשה למצוא איש כזה בפיקוד הצבאי, היות שהממסד המצרי בזמנם של שלושת הנשיאים הקודמים: נאצר, סאדאת ומובארכּ, לא איפשר לקצינים בעלי נטיות איסלאמיות קנאיות לתפוס עמדות פיקוד בצבא. יועציו של מורסי המליצו על א-סיסי משום שהקפיד להתפלל, והניחו כי הוא המתאים מכולם. מורסי גם שמע ממקורביו של א-סיסי על החינוך האיסלאמי של משפחתו והתרשם מרעייתו של א-סיסי העטופה ברעלה. מה שחיזק את הנחתם של יועצי מורסי היה טענתם של הליברלים החילוניים, כי א-סיסי הוא חבר בקבוצת "האחים המוסלמים". טענות כאלה המשיכו להישמע עד ה-3 ביולי 2013 כשמורסי הודח ונעצר.

א-סיסי, יליד 1954, גדל בתנאים כלכליים קשים. הוא סייים את הכשרתו הצבאית ב-1977, השתלם במכללה לפיקוד ומטה בבריטניה ב-1992, ובין 2005 ל-2006 גם השתלם במכללת זרוע היבשה של צבא ארצות-הברית. למרות הכשרתו, א-סיסי חסר ניסיון קרבי, היות שמצרים לא ידעה מלחמה זה ארבעה עשורים. הוא פיקד על חיל הרגלים והיה מפקד הגזרה הצפונית באלכסנדריה. לפני מינויו לשר ההגנה, שימש ראש אגף המודיעין.

כנשיאה הבא של מצרים, יהיה על א-סיסי להתמודד עם אתגר גדול בעיקר בתחום הכלכלה. בעיותיה של מצרים שהביאו להפלתו של מובארכּ טרם נפתרו, ואפילו החמירו, שכן ענף התיירות, הנחשב המקור העיקרי של הכנסות המדינה, נפגע קשות בשלוש השנים שחלפו. גם המשקיעים משכו את פיקדונותיהם. הציפיות מא-סיסי הן גדולות, והתקשורת המצרית מכנה אותו "המציל הלאומי" – מן העוני, המחסור במזון והליקויים בשירותי הבריאות.

  א-סיסי גם ייאלץ להתמודד עם אפלייתם של כ-10 מיליוני הקופטים במצרים, הנרדפים על ידי "האחים המוסלמים", כמו גם עם גלי הטרור של "האחים המוסלמים" ושל אנשי אלקאעידה הפועלים לא רק בסיני, אלא גם בעריה הגדולות של מצרים.

הדעת נותנת שהוא יצליח גם לשקם את היחסים של מצרים עם ארה"ב, לאחר שמתח ביקורת נוקבת על הנשיא האמריקני והאשימו בהפניית גב לעם המצרי ובתמיכה ב"אחים המוסלמים". יש ניצנים של שיפור ביחסים, לאחר שהממשל האמריקני הודיע כי א-סיסי מילא את דרישות העם המצרי. יש אף סימנים לכך שהממשל האמריקני מודה בכך שטעה בהערכת המצב במצרים. א-סיסי גם יכול להישען על הציר הסוני המתון שנזעק לסייע לו ולהעביר לו 14 מיליארד דולר. הכוונה היא למדינות כמו סעודיה, כוויית ונסיכויות המפרץ, המתנגדות ל"אחים" המְסכנים את ריבונותן. סעודיה הבטיחה להעביר עוד 4 מיליארד דולר – מחציתם כמענק ומחציתם כהלוואה. מדינות אלו היו הראשונות לברך את א-סיסי ולתמוך בו מיד עם סילוקם של מורסי ו"האחים המוסלמים".

מתוך מגזין "מראה" 278.

* * *

אריק כץ

לזיכרו של אורי לייטנר

היית אדם של חברים, אורי. היית חבר. אמיתי וטוטאלי. נולדת שנה אחרינו בקרית חשמל המיתולוגית. של פלץ, שולם, קנדלמן וזיויק שהלכו לפניך. כשסיפרתי לחברנו גלעד הבוקר על שאירע לך הוא הגיב: "עוד מעט נישאר לבד..." והאמת, אנחנו כבר לבד. כי בלעדיך זה לבד. כי אתה היית זה ששימר את העבר. את הנוסטלגיה. את זיכרונות הילדות בקרית חשמל, בצל המעללים של חבק"ח, שנצרבו בתודעתך כחוויות ילדות מעצבות אופי וערכים. הפכת להיות בוגר ואיכותי ומילאת תפקיד בכיר ביותר בחברת הענק שנקראת על שם שכונת ילדותנו...

אבל אני אשוב לאורי החבר. אורי שארגן את כנס קריית חשמל המיתולוגי לפני כ-20 שנה בו זכינו, הודות לך, לחוויה מרטיטה ומרגשת עת נפגשנו עם חמול, שמיל, כרמוגלה וצ'ופאי ועם חנהלה ושרהלה ושפי. ואני לא זוכר למה עדינה לא באה...

הקמת את אתר "הקרייתים". הקדשת לו את רוב זמנך ומרצך. וכספך. הפכת אותו לאבן שואבת לילדי קריית חיים לדורותיהם, לא רק לאלה שכתבו, התבטאו או קראו בו, אלא גם לאלה שרצו לדעת כתובות וטלפונים. הכול היה מעודכן באתר שלך. אתר מעוצב. ראוי ומכובד וליבך כה כאב כשנאלצת להפסיק את פעילותו.

הקמת את פרלמנט החוף. לאחר שחייה או הליכה, "פתרתם" שם את כל בעיות המדינה והאמן לי, אורי, אם מנהיגי האומה היו מקשיבים לכם, מצבנו היה משתפר... 3

פעמים באתי מעפולה ל"מזנון של בלנגה" ואח"כ ל"מזנון של שמחה". פעם למפגש חברים שיגרתי, פעם שנייה למפגש עם לימור, לספר על אבא שולם, ופעם שלישית כשהזמנת את גלעד ויינגרטן, שבועות ספורים לאחר אולימפיאדת ביג'ין.

3 פעמים? אבל הייתי כל הזמן שם. היית מתקשר ומספר. בהתלהבות נעורים, בהתרגשות של ילד. בהיותך על ערש דווי, סיפרתי לך, קרוב לאוזניים, על הבנדה, על הילדות, על הפיוס עם החברים מהאתר השני... פקחת עיניים ואיריס אמרה שזה נס... ידענו שאם יש סיכוי שתתעורר זה מהסיפורים של גידי, של ארצ'יק ושל חנה'לה. היית כבר על סף חזרה לחיות מלאה. אבל ליבך לא עמד לך. כך באמצע החיים, בהיותך צעיר, רזה, חתיך, יפה, בריא, נמרץ ופעלתני, הלכת מאיתנו הרבה יותר מוקדם ממה שהיית צריך... אבידה עצומה ללאה, לירון ולאיריס. לנכדים ולא פחות לחברים. כי היית אדם של חברים. יהי זכרך ברוך.

אריק כץ קרא שורות אלה לאורי לייטנר ז"ל ביום 16.02.14

* * *

זאב מגן בשם "הפרלמנט"

אורי איש החלומות לייטנר ז"ל

הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים

יום עצוב לכולנו. אבד לנו היום חבר יקר. איש נעים הליכות. מקובל על הבריות. קשה מאוד לכתוב על אורי, שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי של הקריות. איש של אנשים. חייו היו קודש לחברה. נכון שהמשפחה היתה ראשונה, ועל זה אין עוררין. אנחנו יודעים שהחלומות משקפים את המימד האנושי, האחראי לקשריו הרצופים, עם העולמות העליונים, אורי בעינינו היה אנושי. במילים אחרות. מנטש. בן אדם. איך אמרתי פעם לחברנו חיים קופרמן, אורי, אפילו ישכב זבוב פצוע על המדרכה לפניו, יפסח עליו.

מקובל ואהוד על החברים. הכוח של אורי היה ברצון ללמוד עוד. לגעת ולהגיע למחוזות אין סופיים. מדי פעם היה נוסע לכנסים של המכללה לביטחון וכלכלה בתל אביב. למחרת בים, היה מספר איך ואת מי פגש, וכולו אושר וצלצולים. לאחר פרישתו מהעבודה, הקדיש את חייו לקהילה, החברה הייתה ה-ד.נ.ה שלו. בדמו זרם העניין של החברה.

כדורגלן בנעוריו. וכאשר ראה שזה לא ממריא, העביר הילוך, ומשך בעט כעיתונאי ספורט. ויש לציין עשה זאת עם כל הלב. את אהבתו להפועל חיפה לא הסתיר מעולם. לא פלא שבעבודתו, כמהנדס בחברת חשמל, שייך היה לדוברות.

כילד שגדל בקריית חיים, נמשך כמו כל חבריו אל הים. מדי בוקר היו נפגשים כל הפורשים לגמלאות, לשיג ושיח על כל דבר שעומד ברומו של עולם. הקים אתר באינטרנט לכל החברה מהקריה. דף הדיוקנאות היה עמוד האש. לגאוותו לא היו גבולות. אפילו החברים מילדות שמעבר לים, שמרו על קשר. ואורי שלנו התמוגג מנחת, מהבייבי שלו ושל רעייתו לאה, שתיבדל לחיים ארוכים. 

לפני מיספר שנים הגעתי אל הים לשחות, והתאהבתי. יש משהו ממגנט באווירת הים. רק מי שמגיע בבקרים או בכל שעה אחרת, מבין את האנרגיה של המקום. אורי, ביוזמתו, יזם והקים את פרלמנט החוף של קריית-חיים. ולא היה מאושר ממנו. קיימנו מסיבות וימי הולדת יפים. וכולם נמשכו לדבר היפה הזה. אפילו בעיתונות הופענו במלוא הדרנו. אורי דאג לחולצות עם הלוגו של הפרלמנט, תמורת תשלום פעוט. ואכן היו קופצים רבים למותג.

אורי ואני התמזגנו כאילו גדלנו יחד. החיבור בינינו היה מיידי. הוא אמר לי פעם, אותך אני אוהב. אתה איש כלבבי. לא כולם מבינים אותי.

בימי שני, כשהעוזרת היתה מגיעה, היה מזמין אותי לראות יחד סרט בקריון. והיה אומר – הקפה עליי. במשחקי ספורט רבים, היינו מתכתבים ב-ס.מ.ס ומנתחים ביד של קצבים את השחקנים והשופט. במשחקים היותר מרכזיים היינו נפגשים, מיספר חברים, בביתם של לאה ואורי, בממד, שאורי כינה מיני אצטדיון. והמארחים דאגו שיהיה כיבוד בשפע. ואנחנו, ישבנו עד מאוחר בשמחה גדולה.

יומיים לפני כניסתו של אורי לבית החולים, עוד הספיק לחלק סווצ'רים לחורף, זה מראה עד כמה חשוב היה לאורי הגיבוש החברתי. תמיד צחקנו שישנם חברים בפרלמנט, שבזכותו הנדיבה של אורי, קיבלנו אותם. תוכניות היו לו עד קצה העולם. לא מזמן חגגנו לאורי יום הולדת שמח ומיוחד. התגאה שהביא שני חב"דניקים למסיבה. ואפילו בירכו את כולם לשמחות.

לאחרונה עצב ירד על החוף.  האיש שכולם הכירו ואהבו, נעלם מהנוף.

אורי חש בחודשים האחרונים. בקשיי נשימה. הוא התבקש להגיע לבית החולים, על מנת לעבור צנתור. ושם, לדאבון ליבנו, חלה התדרדרות במצבו. ואתמול בלילה לאה בישרה לרעייתי ולי את הרע מכול.

כבר אמרו לפניי, אלוהים בוחר אותם אחד אחד. לצערנו אנחנו נפרדים היום מאיש יקר. צר לי עליך אחי אורי. נעמת לי מאוד, אנחנו כבר מתגעגעים.

יהי זכרו ברוך.

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש אדר

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן ואוריה אורן

בדרך כלל, כשאנו מתקרבים לפרח, אנחנו גם מריחים אותו, בתקווה לריח נעים. אמנם הפרחים בחנויות הפרחים אינם ריחניים כפי שהיו הפרחים של פעם, שפרחו בחצרות הבתים ובשדות הבור של פתח תקווה. שושני החממות יפהפיות אבל ריחן כמעט שאינו מורגש. כך גם באשר לנרקיסים המתורבתים – יפים, עינם הזהובה גדולה, אולם הריח... הוא אפילו אינו מתקרב לניחוח של "נרקיס מלך הביצה." 

   כן, היו זמנים שמסביבך גדלו המוני פרחים שריחם מתוק... אבל לצידם גדלו גם צמחים בעלי צבע ללא ריח, וגם פרחים בעלי ריח, אבל ריח מסריח, פשוטו כמשמעו. לצמח של חודש אדר בחרו ד"ר שרה'לה אורן ובנה אוריה אורן בצחנן מבאיש, צמח שכאשר ממוללים את עליו נודף ממנו ריח רע. כדי שנעמוד על טיבו קבל הצמח שני כינויים רעים: גם צחנן וגם מבאיש. אף בלטינית הוא קרוי בכפל מילים: אנאגירס, שם הסוג של הצמח שמשמעותו שיח ריחני, ופוטידה, שם המין, שפירושו ריח רע.

לא מגיעים לצמח כינויים כאלה, סבורים ד"ר שרה'לה אורן ובנה היועץ הבוטני אוריה אורן, במאמרם על הצחנן המבאיש. מה רוצה הצמח בסך הכול? הוא רוצה רק להתגונן מפני אוכלי עשב למיניהם ולהוסיף להתקיים בדורות הבאים, והוא עושה זאת בצורה מתוחכמת. גם בעולם החי, לא רק בצומח, קיימת צורת התגוננות כזו. הבואש, למשל, מפיץ ריח נורא המבריח את כל אויביו.

זה שיח ירוק גבוה, מגיע עד שני מטר. פרחיו הצהובים-ירקרקים חבויים בתוכו, מוסתרים מגשם. תחילה מבשיל השלב הזכרי של הצחנן, האבקנים. אחריו בא השלב הנקבי. כשהשחלות והביציות מבשילים, צבעו נעשה צהוב חזק עם כתמים חומים. האבקנים עשירים מאוד בצוף,  והצופיות –אותן ציפורים זעירות חמודות שגם שמן, כשמו של הצחנן המבאיש, מעיד על טיבן –נוהרות לצמח ועטות על הצוף. הריח אינו מפריע להן כלל.

ואכן כמות הצוף בצחנן גבוהה יחסית אפילו בהשוואה לפרחי צוף אחרים, מה גם שפריחתו מוקדמת מזו של צמחים אחרים באזור אגן הים התיכון. מקורן המעוקל של הצופיות שולה את הצוף ותוך כדי מתכסות הצפרים באבקה של הצחנן, מעבירות אותה לפרח הבא ומפרות אותו. אמנם יש שמרוב תאוות הצוף מחוררות הצופיות את הפרח ואינן עוזרות להפריה... גם חרקים קטנים נמשכים לצוף של הצחנן, כך שצופיות נהנות גם מהצוף, גם מבשר החרקים. בשר בדבש.

בעלים של הצחנן המבאיש מצוי חומר כימי הגורם לשלשולים ולהקאות ולכן הוא משמש לרפואה. הבוטנאים מימים עברו, אפרים וחנה הראובני, דיווחו כי ערביי הכפרים משתמשים בצמח הזה לריפוי נשיכות של כלבים שוטים. הכפריים כותשים את שורש הצחנן לעיסה, סוחטים מתוכה את המיץ, והנשוך שותה אותו וניצל. זאת בתנאי שהטיפול נעשה בחצות לילה, הרחק מבני אדם וכלבים.

צמח הצחנן משיל את עליו, מעין שלכת. אך שלא כרגיל, השלכת שלו אינה בחורף, אלא בקיץ. אכן שלכת קיץ מתאימה לקיץ הקשה בארצנו. שלכת קיץ קיימת גם בצמחים אחרים, למשל בסירה הקוצנית.

בעולם קיימים שני מיני צחנן ותפוצתם מגיעה עד מערב אסיה. בארץ יש מין אחד בלבד, הצחנן המבאיש, הגדל בבתה ובחורש הים תיכוני, לעיתים גם במעזבות. בדרך כלל באופן פרטני.

"ניחוח טוב" ו"ריח רע" מופיעים לא פעם במקרא. כשמשה ואהרון מבקשים מפרעה לשלח את העם, גוערים בהם בני ישראל: "הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה" (שמות ה, כא). במשלי נאמר "ורשע יבאיש ויחפיר." כיום אנו אומרים: "זה מריח לא טוב," והכוונה למעשה שלא ייעשה.

* * *

הזמנה לערב עיון, זיכרון ושירה

במלאת שנה לפטירת דוד ישי ז"ל, ממקימי "תכלת לבן" בהסתדרות

"בין תכול-לבן – ואדום"

ישאו דברים:

השר לשעבר דוד לוי: זיכרונות על שותף-לדרך

השר לשעבר יורם ארידור: "תכלת-לבן" במימד היסטורי

גליה ישי

בתוכנית האמנותית: הזמרת שלומית אהרון

ליד הקלידים: דרור אלכסנדר

הנחייה: יוסי אחימאיר, מנכ"ל המכון

הקרנת מצגת

יום חמישי, כ"ז אדר א' תשע"ד, 27.2.2014, בשעה 19.00

מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב

הכניסה ללא תשלום. מספר המקומות מוגבל.

מומלץ להירשם מראש: טל' 03-5287320, שלוחה 4, בשעות העבודה

* * *

ד"ר ישראל-בר-ניר

פואמה פדגוגית – תעמולה בשירות תעשיית השקרים

האם המורה הוא ככל האדם? שאלה לגיטימית בעקבות המהומה התקשורתית שעוררה התנהגותו של המורה מטבעון.

ישנה שורה של פעילויות שאל למורה לעסוק בהן, לפחות לא לעיני תלמידיו. זו דעתי האישית. באווירה של היום ייתכן מאוד שדעתי היא דעת מיעוט. זאת לא תהיה הפתעה אם יתברר שיש רבים החושבים שאין כל מגבלות, ושלמורה מותר הכול. התירוצים "מה שהוא עושה מחוץ לכותלי בית הספר זה עניינו הפרטי", או "במשטר דמוקרטי כל אחד חופשי להביע את דעותיו מעל כל במה וללא כל הגבלות" – עולים השכם והערב. על מנת לא להיגרר לדיון מקיף על מה מותר ומה אסור למורה ובאלו נסיבות, אתרכז כאן בנושא הספציפי של הבעת דעות פוליטיות, שהיה הגפרור שהצית את התבערה הנוכחית.

כאשר עוסקים בהבעת דעות פוליטיות, מיד עולה הנושא של חופש הדיבור או זכותו של כל אחד להביע את דעותיו. חופש הדיבור, מרכיב מרכזי בכל חברה דמוקרטית, עבר טרנספורמציה בעידן המודרני. עבור האליטות הליבראליות חופש הדיבור הוא החופש לדכא את חופש הדיבור של מי שחולק על דעותיהם. השקפת עולמו של הדמוקרט הליבראלי המצוי היא חופש הדיבור נועד רק לנו ולא לכם. דפוס החשיבה הזה הוא היום הנורמה. נתקלים בו על כל צעד ושעל – בתקשורת, באקדמיה ובפוליטיקה. שותפים לו סופרים והוגי דעות, אומנים ויוצרים. אוי לו למי שאינו הולך בתלם. בהשאלה מאמרתו של דקרט: אם אתה חושב [באופן עצמאי], משמע אינך קיים.

על הרקע הזה, הטענה הנשמעת מפי אלה שיצאו להגנתו של המורה מטבעון חשוב לחשוף את התלמידים לדעות שונות – נשמעת כבדיחה לא מוצלחת. הם בהחלט בעד דעות שונות, בתנאי שאלה תהיינה הדעות שלהם.

חופש הדיבור הוא היום מעוזם של נוכלי הפוליטיקה התקינה

בית ספר איננו מערכת דמוקרטית. לציבור התלמידים אין "זכות" לשמוע. על ציבור התלמידים חלה חובה לשמוע. מורה שמשתמש באמתלא של חופש הדיבור כדי לתת ביטוי לעמדותיו הפוליטיות האישיות בכיתה אונס את תלמידיו לשמוע אותן, כי לתלמידים אין ברירה. הם חייבים להקשיב. ויכוח על עמדות פוליטיות בין מורה לתלמידים בכיתה לא יכול להיות דיון חופשי, כי מורה מול תלמיד(ים) אלה לא כוחות שווים. תלמיד לא יכול לסתום למורה את הפה. תלמיד החולק על עמדותיו הפוליטיות של המורה אינו יכול להתבטא באופן חופשי – עליו להיזהר בבחירת המילים בהן הוא משתמש. על המורה לא חלות מגבלות כאלה.

בזכות חופש הדיבור המורה יכול להרשות לעצמו להגיד מה שהוא רוצה. בשל מעמדו הסמכותי של המורה הוא יכול לסתום את הפה לתלמידים המביעים עמדות שונות משלו. כשאין לו נימוקים ענייניים לסתור את דעות התלמיד, הוא תמיד יכול לרדת לרמה של עלבונות אישיים. התלמיד מנוע מלהחזיר לו באותה מטבע. יתרה מזאת, התלמיד מודע לכך שבסוף השנה יש תעודה וציונים.

התגובות הראשונות על הפרשה היו נכונות ובמקום – המורה הודח. אבל מהר מאוד חלה "התאוששות". הנהלת בית הספר ומערכת החינוך, כולל השר, קבלו פיק ברכיים. צונאמי הגינויים שירד עליהם – סתימת פיות, מקארתיזם, דיכוי חופש הדיבור, ועוד כהנה וכהנה, לא הותיר להם ברירה. העטרת הוחזרה ליושנה – המורה שסרח ימשיך ללמד, מעכשיו עם הילה של קדוש מעונה.

חינוך בו המורה חופשי לתת ביטוי בכיתה לעמדותיו הפוליטיות האישיות, איננו חינוך אלא אינדוקטרינציה. את הפירות הבאושים של החינוך הזה יאכלו הדורות הבאים. זה לא יהיה שונה ממה שיצא מהקולקטיביות הרעיונית שהיתה נהוגה בעבר במוסדות החינוך של הקיבוץ הארצי.

שתי הערות לסיום.

עמדותיי בנושאים פוליטיים אינן בגדר סוד, ואני מתאר לעצמי שיהיו כאלה שיאמרו: "הוא כותב את הדברים האלה רק מפני שהמורה הוא בעל דעות שמאלניות."

אני מצהיר כאן חד-משמעית, לא הייתי משנה מילה אחת במאמר הזה אם המורה בו מדובר היה בעל דעות לאומיות. אני רוצה להאמין שאין מורים כאלה בצד הימני של הקשת הפוליטית, אבל אינני יודע. ואם כבר באינדוקטרינציה ושטיפת מוח אנחנו עוסקים, דעתי על מערכת החינוך החרדית איננה שונה. העובדה שמדינת ישראל משלימה עם התופעה הזאת גובלת בפשע.

ההערה השנייה נוגעת לתוכן דבריו של אותו מורה. הוא מאשים את צה"ל שהוא "צבא לא מוסרי."

קצת מוזר לשמוע טענה כזאת מפיו של "צדיק" שלא רואה שום פגם מוסרי בכך שהוא חי ויכול להפיץ את דברי הבלע שלו בזכות זה שיש אנשים, אותם הוא מכנה "בלתי מוסריים", המסכנים את חייהם כדי להגן עליו.

ד"ר ישראל בר-ניר, "פואמה פדגוגית – תעמולה בשירות תעשיית השקרים"" מגזין המזרח התיכון 16, פברואר 2014.

* * *

מתי דוד

1. האם הסכם אפשרי בחתימת אבו מאזן

 יוביל להפלתו?

שיחות השלום שהתנהלו עד כה בסודיות ובאפלה, נחשפו בימים אלה באמצעות הדלפות ממשרדו של ג'ון קרי לתומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס". רוב המעורבים ב"תעשיית השלום" מפיצים תחזיות ורודות של תקוות למציאות שתיווצר אם וכאשר אבו מאזן ונתניהו יחתמו על הסכם כלשהו.

מצד אחד מפעילים האמריקאים והאירופאים לחצים ואיומים על שני המנהיגים בסכסוך לחתום על מה שקרוי "הסכם מסגרת", שעדיין פרטיו לא פורסמו רשמית, ואילו מצד שני גם ישראל וגם הרשות הפלשתינית משדרים פסימיות ואי הסכמות למה שפורסם.

מה יקרה בשטחים אם אבו מאזן יחתום על הסכם?

האופטימיסטים מפיצים תחזיות ורודות על מה שיתרחש לטובה בעקבות הסכם אפשרי שייחתם. ואולם הם מתעלמים במודע מהאירועים ומהתהליכים השליליים המתרחשים בשטחים, ונמנעים מלדווח עליהם לציבור.

גוברות ההתנגדות והיריבות הפנימית בתוך תנועת פת"ח, שעלולה לאבד את הלגיטימיות שלה ברחוב הפלשתיני ולהפיל את אבו מאזן.

בנוסף לחמאס, כל הפלגים האופוזיציוניים לאבו מאזן ולראשות הפלסטינית הם נגד כל משא ומתן עם ישראל, וכמובן גם נגד "הסכם המסגרת" המוצע על-ידי קרי.

אבו מאזן מאבד שליטה צבאית ומינהלית על מחנות הפליטים הגדולים ברחבי יהודה ושומרון, שאינם מצייתים להוראות הרשות ומונעים כניסה של אנשי הביטחון של הרשות. השטח בפועל עליו שולט אבו מאזן הולך ומצטמצם.

אבו מאזן נמנע מזה זמן רב לקיים בחירות לנשיאות ולפרלמנט הפלסטיני מחשש ודאי שאם יתקיימו בחירות, הוא והרשות יפסידו. הוא אמנם הצהיר שלא יתמודד לקדנציה נוספת, אך איבד כבר את הרלבנטיות שלו בקרב חלק ניכר של הפלשתינים.

רבים בקרב הדור הצעיר איבדו תקווה ואמונה באבו מאזן ובזקני הפת"ח שחתמו על הסכם אוסלו. הם גורם אופוזיציוני לאבו מאזן ולחתימה על הסכמים.

החמאס, הסלפים ושאר ארגוני הג'יהאד האסלאמי, מחכים לשעת הכושר שלהם להשתלט על הרשות ועל השטחים, הם מצפים שאבו מאזן יעשה את הטעות הגדולה שיסכים לחתום על "הסכם המסגרת" או יסכים על קיום בחירות. לדעתם הם ינצחו וישתלטו על הרשות ועל השטחים או בכוח כמו בעזה או בבחירות כפי שניצחו בבחירות הקודמות.

הליגה הערבית תובעת מאבו מאזן לא לוותר על תביעותיה: נגד הכרה במדינה יהודית. נגד מדינה פלסטינית מפורזת. נגד ויתור על "זכות השיבה", נגד ויתורים בירושלים. נגד חיילים ישראלים בבקעת הירדן. כל התביעות האלה מונעות מאבו מאזן להיחלץ מהאופוזיציה הפנימית ולהסכים לפשרות ולוויתורים.

חתימת אבו מאזן על הסכם תוביל למרד ולהפלתו. לאבו מאזן יש תמיכה באירופה, בחלק מהמשטרים הערביים, אך אין לו בסיס תמיכה גדול, נאמן ובטוח בקרב הפלסטינים, לשם חתימה על הסכם.

הלגיטימיות של מעמדו ויוקרתו בציבור הפלסטיני הולכת ומתערערת בהתמדה. מרחב התמרון שלו לצורך חתימה על הסכם עם ישראל מצומצם ביותר. כל חתימה על הסכם עשויה להביא להפלתו. אבו מאזן אינו יותר נציג ניבחר המייצג את כל הפלסטינים. המשך קיומה של הרשות הפלסטינית בסכנה. אם יחתום על הסכם, החמאס יצא למאבק גלוי להפלתו. גם הליגה הערבית לא נותנת לו גיבוי לשם חתימה על הסכם. על רקע התנגדותה להסכים לוויתורים.

התחזית להתפתחות הקרובה, בסבירות גבוהה מסתכמת בדברים הבאים: אבו מאזן לא יחתום על שום הסכם ממשי גם ובעיקר מהסיבות שפורטו קודם. ישראל לא תחתום מהסיבות הידועות מצידה. האמריקאים לא יתנתקו מהמשך המאמצים לקידום תהליך השלום. כולם כנראה יסכימו על המשך התהליך לפחות עד סוף שנת 2014, עד אחרי העצרת השנתית של האו"ם בספטמבר ועד אחרי הבחירות לקונגרס האמריקאי. כולם ייצאו בהכרזות על אכזבות אך גם תקוות להתקדמות. משפט המחץ לסיום סבב השיחות הזה הוא – מה שהיה הוא שיהיה.

2. צפוי גל של מתן דרכונים זרים לישראלים

בעקבות היוזמה הספרדית להעניק דרכונים ספרדיים לצאצאי היהודים שגורשו מספרד לפני כ-500 שנה, צפוי בקרוב גל של יוזמות דומות מסיבות שונות ומשונות.

סעודה תעניק דרכונים לישראלים שיוכיחו שהם תמכו "ביוזמת השלום הסעודית", לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.

הרשות הפלסטינית תעניק דרכונים שלה (לכשתקום המדינה הפלסטינית) לכל אלה שקראו את עיתון "הארץ" והיו פעילים של "די לכיבוש", "יש גבול" ו"שלום אכשיו".  גדעון לוי ואחמד טיבי יקבלו דרכונים דיפלומטיים.

דרום אפריקה תעניק דרכונים שלה לישראלים שנאבקו נגד "הגזענות והאפרטהייד" של ממשלת ישראל ובראשם כל "ארגוני הזכויות".

אוקראינה תעניק דרכון שלה לכל צאצאי היהודים שנרצחו או ברחו בתקופת הפרעות של חמלניצקי.

טורקיה תעניק דרכונים שלה לחברי הכנסת הערביים שלנו ובראשם לח"כ חנין זועבי, שתמכו בהסרת ה"סגר על עזה" ובספינת ההצלה "מאווי מרמרה".

עיראק תעניק דרכונים ליהודים שגורשו וברחו מעיראק בשנות החמישים.

סוריה תעניק דרכונים של "מדינת העלאויים" לכל המתנדבים הערבים הישראלים שהתנדבו להילחם למען משטר אסד בסוריה.

איראן בהנהגתו "המתונה" של רוחאני, תעניק דרכונים לנטורי קרתא בישראל ובארה"ב שפסלו תמיד את "המשטר הציוני".

כורדיסטן העיראקית תעניק דרכונים לישראלים שעזרו לה בזמנו להילחם נגד סדאם חוסיין, למען השגת אוטונמייה, שאמנם כבר קיימת בפועל.

ישראל תעניק דרכונים שלה לצאצאי חסידי אומות העולם שהצילו יהודים במלחמות העולם וזכו לאות הוקרה מ"יד ושם".

אהוד: וארה"ב תעניק דרכונים לצאצאי כל אותן משפחות של יהודים שסירבה לקבלם בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, ולכן במקרה, רק במקרה, ממש במקרה – הם סיימו את חייהם בחמימות הנוחה של תאי הגזים והמשרפות באירופה.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

קבלת שבת בצוותא ת"א

יום ששי, 7.3.14 – ז' אדר א', תשע"ד שעה 11:00

פרשת השבוע  "ויקרא" – המשורר מירון איזקסון

קבלת השבת מוקדשת לרב מנחם פרומן זצ"ל במלאת שנה לפטירתו

הרב פרומן, רבה של תקוע, מחשובי הרבנים בישראל, שהתווה דרך ייחודית ומרתקת, דרך הדת, להידברות, לדו קיום ולהבנה בין ישראלים לפלשתינאים. הרב, בעל האישיות יוצאת הדופן, פעל ללא לאות גם למול אופוזיציה סוערת של חבריו בימין – לקירוב לבבות, והצליח לגעת בליבותיהם של ציבורים רבים.

משתתפים:

בני המשפחה – הרעיה הדסה והבן שיבי

פרופסור אסא כשר

הרב ד"ר יואל בן נון

השחקן והבמאי עודד קוטלר

המשורר נחום פצ'ניק, תלמידו של הרב

המשוררת חוה פנחס כהן

המשורר אליעז כהן, תלמידו של הרב

שירה: אריאל הורביץ, נתן סלור.

מנחה – ליאת רגב

מנהל מוסיקלי – רמי הראל

עריכה – נילי שחור

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מהיכן כישרונך? קראתי את סיפורו הכובש של אבי ליפסקי ולאחר שהתייעצתי עם אשתי שתחי' הגענו למסקנה נחרצת כי את כשרון הכתיבה שלך קיבלת מצידם של הליפסקים ולא מצד בן עזר. יחד עם זאת ועל מנת לבסס בסוס היטב מסקנה זו אנו דורשים עוד סיפורים של אבי.

ועוד הערה – המים במקרר קרח לא זלגו על הדפנות כבסיפורו, אלא היה להם מרזב בקיר המקרר, וצינור  בו הם ירדו למגירה בתחתית המקרר. המים שימשו בדרך כלל לשטיפת הריצפה! – ושנקבל רק בשורות טובות,

יוסף אתר

גימלאי מאושר

* הפרסום בעיתון האחרון של הסיפור של אבי ליפסקי הזכיר לי חוויות ילדותי שהיתה בחובבי ציון 9, פינת טרומפלדור, שם גרנו עד 1950, ליד המאפייה הנזכרת בסיפור,  שקראו לה וישנבסקי. במקביל היה רחוב חברון בו גרו סבא וסבתא שלי במיספר 3, אם איני טועה. שם  משפחתם היה גוטגולד, ובהמשך דודי גר גם הוא בחובבי ציון בבית, שגר בו אריק איינשטיין המנוח. כיום אחד האחים פומס, הנזכר בסיפור,  הוא בעל הבית של הדירה בו גרה בתי כשוכרת ברחוב חברון 6. עולם קטן.

בברכה,

יצחק שויגר

* לאהוד, אילן ואני מודים לך קבלת משלוחי עיתונך ה"מכתב עיתי" ביטאון חשוב, מרתק ומעניין ביותר במאמריו.   

ריקה

* בוקר טוב אהוד, עברו שנים רבות מאז שהתראינו לאחרונה בימים הסטודנטיאליים שלנו בירושלים. אני נהנה לקרוא את העיתון הספרותי האינטרנטי שלך "חדשות בן עזר". המופיע אצלי על המסך אחת לכמה ימים וכך אני יכול לעקוב אחרי פעילותך הספרותית והפובליציסטית.

הפתעה נעימה ציפתה לי הבוקר לקרוא את מאמר הביקורת היפה שלך על ספרי "יפן במבט אישי".  אינני יודע אם ידוע לך, אבל הספר הזה תורגם אשתקד ליפנית, תחת הכותרת "סוד כוחה של יפן", תוך שמירה על העטיפה של המהדורה העברית. בחודש נובמבר אשתקד זכה הספר הזה ביפן בפרס הראשון על תרומה לקידום ההבנה הבין-תרבותית בעולם, כשהוא מתחרה ב-75 ספרים אחרים ביפנית או המתורגמים ליפנית. אשתי לנה ואני היינו אמורים לטוס לטקס קבלת הפרס, אך בדיוק אז נפטר אבי בגיל 101 והנסיעה בוטלה. את הפרס קיבל עבורי נספח התרבות בשגרירות ישראל בטוקיו.

מאחל לך המשך פעילות פוריה,

בן-עמי שילוני

אהוד: פעם אחרונה שהתראינו היתה כאשר לנה ואתה הזמנתם את המסתורית ואותי לצהריים אצלכם בדירה באוקספורד בעת שהותנו שם, ומאוד נהנינו אצלכם. את ספרך שלחתי לחברים שלי העומדים לנסוע בחודש הבא ליפן, ואני ממליץ עליו לכל מי שעומד לנסוע לשם.

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר מזכיר לנו מדי פעם מה היו עמדותיו המדיניות של יצחק רבין ז"ל, ומציע לישראל לאמץ היום עמדות אלה. בנאומו האחרון בכנסת צידד רבין בסיפוח גושי התנחלות גדולים לישראל ובסיפוח בקעת הירדן (בקעת הירדן לכל רוחבה מהווה 20% משטח הגדה). בגיליון מס' 918 ("צרור הערות 16.2.14") מזכיר לנו הייטנר שממשלת רבין השנייה היא שהחליטה על הקמת "מבשרת אדומים" בשטח E1, שטח שיבטיח רצף טריטוריאלי בין ירושלים ל"מעלה אדומים" (וימנע רצף טריטוריאלי מהמדינה הפלסטינית העתידה לקום).

לאור עמדותיו של רבין אני מצפה שאורי הייטנר יסביר לנו מדוע חלקים גדולים בימין הישראלי (לרבות בנימין נתניהו ואריאל שרון) הסיתו נגד יצחק רבין, הסתה שגרמה לרציחתו.

יובל ברנדשטטר במאמרו "הפרידה מאירופה" (גיליון מס' 918) מאשים את האירופאים, הקוראים להחרים את מוצרי ההתנחלויות, באנטישמיות. ההתנחלויות הוקמו בניגוד לחוק הבינלאומי במטרה למנוע אפשרות להגיע לשלום. לכן חרם על מוצרי ההתנחלויות הינו פעולה לגיטימית. מוטב שיובל ברנדשטטר ייפרד לתקופה קצרה מכורסתו ויצא לטיול בשטח C בגדה, הנמצא בשליטה ביטחונית ואזרחית מלאה של ישראל. הוא יגלה ש-50,000 פלסטינים אינם מחוברים לצנרת מים, ושהמנהל האזרחי סתם 13 בארות מים בדרום הר חברון. אם ישראל תפעל לשיפור מערכת המים בגדה, אז תדמיתה בעולם תשתפר. זה עדיף על הכחשת המציאות העגומה.

רון וייס

רמת-גן

* שלום לאהוד בן עזר, יש לתרגם את מאמרו של יוסף עברון ז"ל "לא זכרו דבר לא למדו דבר" לאנגלית טובה ולשלוח אותו ישירות אל נשיא ארה"ב ברק אובמה. המאמר הזה טוב מאלפי שעות הרצאות ושיחות דיפלומטיות. ההשוואה עם צ'מברליין ערב מלחמת העולם השנייה עושה את עבודתו של כל משל טוב. גם אובמה שיקרא את הנמשל יבין מיד את המשל.

ד"ר עירית אמינוף

* שלום אהוד, רק למען הדיוק כדאי לציין שסיפיליס זו אכן מחלה יוצאת מן הכלל מבחינה זו שאם לא בוודאות הובאה מן העולם החדש אל העולם הישן, בוודאי היתה מקורית ליבשת אמריקה ולא הובאה לשם מאירופה. בדומה למחלות כמו אבעבועות רוח שהובאו מאירופה לאמריקה וגרמו שם לתמותה עצומה, כך גם סיפיליס, כשהגיע לראשונה לאירופה גרם לסבל ולתמותה גבוהים במיוחד אצל האירופאים, שלא היתה להם חסינות אליו כפי שהיתה לתושביה המקוריים של יבשת אמריקה.

בברכה,

ברוך פלנטר

ויקיפדיה: יש שלוש תיאוריות שונות לגבי מקור המחלה. התאוריה הפרה-קולומביאנית טוענת שהמחלה היתה ידועה מזמנים קדומים, כבר היפוקרטס תיאר סימפטומים שלה ונתגלו עצמות אדם באירופה המתוארכים לתקופה שלפני מסעותיו של קולומבוס – של בני אדם שסבלו מסיפיליס.

תאוריית החילוף הקולומביאני (מהמילה קולומבוס) מסתמכת על כך שהעגבת הופיעה לראשונה באירופה בסוף המאה ה-15, זמן לא רב לאחר שקולומבוס שב מאמריקה, לכן סוברים כי מלחיו נדבקו במחלה אחרי שקיימו יחסי מין עם ילידות.

התאוריה המשולבת, טוענת כי שתי הגרסאות נכונות. לפי תאוריה זו חיידקי הטרפונמה קרובים מבחינה גנטית לחיידקים הגורמים למחלה המדבקת Yaws המועברת בהדבקה לא מינית. אלפרד קרוסבי, אבי התאוריה, טוען כי המפגש האנושי בין ילידי דרום אמריקה לבין האירופאים הביא גם למיזוג בין החיידקים ויצר זן חדש ותוקפני יותר של חיידק הטרפונמה.

אהוד: ואני, משום מה, כל השנים, "ידעתי" שאת המחלה הביאו האירופאים לאמריקה והיא עשתה שמות בילידים שם. ומצד שני אינני זוכר שבהופעותיה בספרות, כמו ב"קנדיד" (1759) של וולטיר, היא יוחסה לאינדיאנים, אבל אולי אני טועה.

גילוי אמריקה בידי קולומבוס היה כידוע ב-1492.

* קראנו בעיתון כי רק 62 מתוך 2,439 רחובות בת"א נקראים על שם נשים. ובכן, לאסתר ראב לא נמצא עדיין שום רחוב שייקרא על שמה. נאמר לנו בשעתו כי רוב הרחובות ששמותיהם פנויים מוקצים לעסקנים. מתברר שאפילו לדליה רביקוביץ, משוררת חשובה הרבה יותר מממשיכתה אסתר ראב, טרם נמצא רחוב שייקרא על שמה – למרות שהוחלט בחיוב לקרוא רחוב על שמה.

רחוב דבורה הנביאה, שבו התגוררה אסתר בתל אביב בשנות ה-50 למאה הקודמת, ואפילו לוחית הציבה שם בבניין, העירייה, לזיכרה – הוסב שמו לרחוב זלמן שניאור. לדבורה הנביאה מצאו רחוב חדש בצפון העיר. אך לאסתר ראב לא נמצא שום רחוב.

אנחנו ממליצים לבנות שכונה חדשה שבה יוקצו מיד רחובות על שמותיהם של משוררי קבוצת ערס-פואטיקה, גם אלה שכבר עזבו את הארץ תל אביב.

* את עותקי "והארץ תרעד" אפשר למצוא עדיין בחנויות רשת "צומת ספרים", ואפילו את עותקי "מסעותיי עם נשים". אך את עותקי שני הספרים הללו אין למצוא ברשת סטימצקי. הספר החדש "והארץ תרעד", למשל, רשום בקטלוג של סטימצקי אך אינו מופץ לחנויות! ראו הוזהרתם! 

* בתל-אביב עומד לצאת מקומון חדש בשם "הַכְּלַבְ-הַב-הַב", ובמקביל גם תיפתח תחנת שידור נביחות מקומית 24 שעות ביממה בשם הזה. המקומון והתחנה מיועדים לקריאת ולהאזנת הכלבים, ויספקו להם מידע על הקערות לשתיית מים, על המדרכות הנוחות ביותר בתור בתי שימוש בלי לנגב את התחת, ובעיקר על בתי-הקפה והמסעדות אליהם אפשר להיכנס חופשי, לשוחח ולנבוח עם חברים-כלבים כאוות נפשם, ובקרוב גם לחרבן חופשי בבתי הקפה ובמסעדות על הרצפה ולהשתין על הבני-אדם המטומטמים שעדיין יושבים שם ומנסים לשוחח, ואינם יודעים שבתי-הקפה והמסעדות בתל אביב הפכו להיות טריטוריה של כלבים מסריחים שמלקקים אותך ואחר-כך מסתובבים ומניפים עליך את זנבותיהם המגעילים.

בקרוב גם הבעלים של הכלבים יוכלו לחרבן חופשי בכל מקום ולנגב זה לזה את התחת. הם בהחלט ראויים לכך וזו גם דעת אדוניהם הכלבים, המושכים אותם יום-יום ברצועה לשעת טיול עם קקה. לכן באפֵּי הכלבים – בתי הקפה בתל אביב שקטים על כך, ולגמרי לא מסריחים.

* יש בקרב הכותבים לנו כמה עקשנים שאינם מוכנים להשתמש בשם הנכון, פלסטינים [פ"א רפה], על שם המדינה שעליה חולמים ערבים אלה להקים במקום ישראל – פלסטין, אלא מתעקשים לכנותם פלשתינאים, משום שבשפות אחרות פלשתינה ההיסטורית ופלסטין הם אותו שם – פּלסטיין, זה ההישג הקבוע של התעמולה הפלסטינית בעולם.

אנחנו מבקשים אפוא מכל הכותבים לנו להשתמש במילה הנכונה – פלסטינים ולא פּלשתינאים. כי גם אנחנו, כל אלה שנולדו בארץ לפני 1948 – הננו פּלשתינאים! וכבר נמאס לנו לתקן את השיבוש הזה, פּלשתינאים, שהוא שיבוש, הוא גול עצמי, והוא ניצחון לפלסטינים (בפ"א רפה)!

* שלום אהוד, פרופ' דן שכטמן, אם הוא מבקש את אהדת העם בחתירתו לקראת כס נשיא המדינה – עליו לשוב בו מן האמירה כי "צריך גם זמרים לא מזרחיים בתרבות הישראלית"  ולומר בנחרצות: "צריך רק זמרים מזרחיים בתרבות הישראלית..."

בברכה,

יואל נץ

* מכובדי הסופר הנידח, בזמנו המלצתי בפני קוראי "חדשות בן עזר" לקנות ולקרוא את ספרו המרתק של ד"ר יובל ארנון-אוחנה "קו החריש והאש" בהוצאת ספרים אחיאסף. ממנו היה מר אורי הייטנר והקוראים לומדים כי בפלסטין שירשנו בשנת 1948 מהבריטים היו שתי קבוצות עיקריות של ערבים – תושבי השפלה ותושבי גב ההר. תושבי השפלה, ברובם הגדול היו "עולים חדשים" בדיוק כמו היהודים שהובאו או שבאו לפלסטינה במקביל לעלייתם של היהודים, בחיפושם אחר עבודה ופרנסה. יושבי גב ההר לעומתם, ברובם הגדול הם ותיקים בארץ בדיוק כמו היישוב היהודי הישן.

הפליטים שנוצרו כתוצאה ממלחמת השחרור באו ברובם מיושבי השפלה, בעוד שמיושבי גב ההר כמעט שאין פליטים. לשתי האוכלוסיות האלה, באופן טבעי, יש צרכים שונים, מאחר שיושבי גב ההר אינם מאפשרים לפליטים להתיישב ביניהם. מכאן יוצא שעם יושבי גב ההר מדינת היהודים תוכל למצוא הסדר, אולם עם הפליטים זה כבר סיפור אחר. אש"ף, למי שלא יודע, הוא נציגם של הפליטים.

בברכה,

אלכס לכיש

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,577 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשירית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל