גיליון מס' 920

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד באדר א' תשע"ד, 24 בפברואר 2014

עם צרופת ערב ההוקרה לספרו החדש של אשר רייך "חומר נפש" בבית הסופר ב-27.2

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חָלַף עִם הָרֵיחַ... // יוסי אחימאיר: 1. בחזרה לארץ האסירים. 2. יעלון פסימי מאוד. // ציפי שחרור: עיר ליד הים. // מרדכי קידר: סיני – מדינת ג'יהאד. [ציטוט]. // עוז אלמוג: ההתמכרות החדשה: סמארטפון. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.2.14. // מנשה שאול: אזל מלאי הבתולות בגן העדן! [ציטוט]. // אורה מורג: ציד המכשפות. // עמוס אריכא: על דמותו של חלוץ למופת. // רוֹן גֵּרָא: עוֹד רֶגַע. // רות ירדני כץ: להיות סבתא, סיפור מהחיים. // מתי דוד: 1. מי ומה מסתתר מאחוריNEW ISRAEL FUND?  2. האמנם יש עתיד לחוק השוויון בנטל ב-2017? חוק השוויון בנטל 2014 עשוי להפוך לכישלון 2017! 3. תגובה למאמר "שתיקת הכבשים" של פרופ' נורית פלד אלחנן. // יהודה דרורי: נחרת החזירים מול שתיקת הכבשים. // יהודה גור-אריה: אין לי רב. הערות שוליים [43]. // נגה מרון: האומץ להגיד "לא" לפואד. // מנפרד גרסטנפלד: אובססיביות אנטישמית של השמאל. [ציטוט]. // עמוס גבירץ [פעיל זכויות-אדם ושלום]: עוד מוקש בדרך לשלום. [ציטוט]. // אלי גבר: לזיכרו של אורי לייטנר. // פוצ'ו: על "הפרומושיקאים", רומן סיפורים מאת משה גרנות. [ציטוט]. // עקיבא ארנסט סימון: השאלה הערבית כשאלה יהודית. מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. ספריית אופקים, עם עובד 1986. חלק ראשון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

חָלַף עִם הָרֵיחַ...

מֵאַחַר שֶבְּעִדַּן הַהוֹן, הַהַי-טֶק וְהָרֵיטִינְגּ 

הַכָּל-כָּךְ מָטֶרְיָאלִיסְטִי שֶל הָעָם שֶבְּשֶכְּבָר 

נִתְפַּרְסֵם כְּ"עַם-הַסֵּפֶר" אֶת אָפְנַת-הַזְּמַן הִמְרֵתִִי 

וְדָבַקְתִּי בַּהוֹוֶה בְּאוֹצְרוֹתָיו שֶל הֶעָבָר,

כָּךְ מַמָּש עִם דִּלְדּוּלָם וְצִמְצוּמָם הָאָקָדֵמִי 

שֶל תָּנָ"ךְ, שֶל יַהֲדוּת וְשֶל מִקְצוֹעַ הַסִּפְרוּת

מִתְבַּקֵּש לִי לְהַתְרוֹת כָּאן כִּי בְּאֹפֶן אֵפִּידֵמִי

מוּל עֲנַף מַדְּעֵי הָרוּחַ הַמָּרוּט וְהַכָּרוּת 

צָץ אֶצְלֵנוּ טְרֶנְד אַחֵר הַמִּתְפַּשֵּט וְהַפּוֹרֵחַ

וְאֶינֶנּוּ כָּאן חָלִילָה לֹא כָּבֵד וְלֹא טַרְחָן

אֶלָּא קַל כִּכְנַף הָרוּחַ, רוּחַ שֶל מַדְּעֵי הָרֵיחַ

הַמֻּכָּר

בְּעִקָּר 

כַּמַּשְבִּיר לַסַּרְחָן.

זֶה הִתְחִיל כְּבָר בַּתַּרְגִּיל הָמִּיתוֹלוֹגִי הַמַּסְרִיחַ

שֶבּוֹ פֶּרֶס עָט עִם שַ"ס בְּשוֹס וּפְלִיק, בְּפָּאץ' וּשְמִיר

(תּוֹךְ תִחְמוּן שֶצַּחֲנָה רַבָּה הֵפִיץ וְגַם הִפְרִיחַ)

עַל מֶמְשֶלֶת הָאַחְדוּת שֶבְּרָאשוּת יִצְחָק שָמִיר.

זֶה הִמְשִיךְ בַּ"יִשְׂרָא-בְּלוֹף" שֶל קְנָאקֶערִים הַמּוּכָנִים

לְהַבְאִיש רֵיחָהּ שֶל כָּל חֶלְקָה שֶל הֲגִינוּת וָיֹשֶר

כְּשֶנָּדַף כָּאן סִרְחוֹנָהּ שֶל הֲפָרַת הָאֱמוּנִים

תּוֹךְ טִיּוּחַ כָּל קְנוּנְיָה בָּהּ הֶעֱנִיקוּ בִּשְעוֹת-כֹּשֶר

לְחַבְרֵי מֶרְכַּז הַמִּפְלָגָה מִנּוּי לְג'וֹבּ בָּכִיר

בּוֹ זוֹכִים בְּלִי כִּשּוּרִים אַךְ עִם קְשָרִים וְעִם פְּרוֹטֶקְצְיָה

הַצּוֹרְבִים בַּצַּחֲנָה הַזֹּאת כָּל אַף וְכָל נְחִיר

כְּשֶאוֹתוֹ זִהוּם-אֲוִיר הוּא מַעֲשֵׂה יְדֵי הַסֶּקְצְיָה

שֶל הַשָּׂר צַחֲנוֹבֶר  וַחֲבֵרָיו לַמֶּמְשָלָה:

הַשָּׂרִים מַר סִרְחוֹנוֹבִיץ', מַר שְטִינְקוֹבְסְקִי וּמַר smelly

הַמֻּמְחִים בְּכָל מִרְמָה וְהוֹנָאָה וּמַכְשֵלָה

וְקוֹמְבִּינָה שֶהִלְבִּינָה בְּתַרְבּוּת מִמְשָל בּוֹרְדֶּלִי

שֶל אֶתְנָן וְשֶל מִשְׂחָק מָכוּר וְסַחַר סַרְסוּרִי

אֶת פְּנֵיהֶן שֶל כָּל יָשְרָה וְנוֹרְמָה בְּשִלְטוֹן הַבּוֹסִים

שֶרֵיחוֹ מַזְכִּיר לָנוּ, מִן הַהֶבֵּט הַמּוּסָרִי,

אֶת חִירִיָּה שֶרֵיחָהּ רָחוֹק מֵעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם...

זֶה מוֹסִיף וּמִתְפַּתֵּחַ כָּאן בְּחֹק שִוְיוֹן בַּנֵּטֶל

בּוֹ הַחֹק הוֹפֵךְ לִצְחוֹק וּבוֹ הַנֵּטֶל לֹא שָוֶה

כִּי אֶזְרָח צָעִיר אֶחָד צָפוּי לָצֵאת לִשְׂדֵה-הַקֶּטֶל

וְאַבְרֵךְ צָעִיר אַחֵר שוּם הִתְגַּיְּסוּת אֵינוֹ חוֹוֶה,

מָה שֶלֹּא מוֹנֵעַ כְּלָל מִשַּׂר-אוֹצָר אֲשֶר מֵפִיר פֹּה

הַבְטָחוֹת לְבוֹחֲרָיו כְּשֶהוּא נֶחְפָּז לְהִתְרַבְרֵב

אַף עַל פִּי שֶהִתְקַפֵּל כְּזַחַל אַךְ שוֹאֵג כִּכְפִיר פֹּה

וּמַכְרִיז: "הַצִּיּוֹנוּת חָזְרָה" כְּשֶהוּא מֵבִין הֵיטֵב

שֶבִּמְקוֹם הַצִּיּוֹנוּת חָזְרָה הַצִּינִיּוּת לִמְשֹל כָּאן

בְּעוֹד רַף-הַפּוֹפּוּלָרִיּוּת שֶלּוֹ דִינוֹ הֻכְרַע

בְּיָרְדוֹ – וְזֹאת בְּצֶדֶק רָב – בֵּין מַצְבִּיעָיו מִתְמוֹל כָּאן

וְהָרֵיחַ שֶל מִּדַּת-אֲמִינוּתוֹ הוּא רֵיחַ רַע...

וְעָצְמַת הַצַּחֲנָה הַזֹּאת עוֹלָה שוּב כְּסוֹרַחַת

מִקִּשְרֵי קְצִינִים בְּכִירִים בַּמִּשְטָרָה עִם רַבָּנִים

שֶבִּמְקוֹם בְּדָת וָרוּחַ בּוֹחֲשִים בְּכָל קַלַּחַת

שֶל קוֹמְבִּינוֹת הוֹן עָתֵק וְשֹחַד רָב וְשַלְמוֹנִים

בְּשָעָה שֶמִּשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע בִּפְרָאוּת וָרֶשַע

בְּזִלְזוּל מְצַפְצְפוֹת עַל זְרוֹעַ אֲכִיפַת הַחֹק

שֶאֵינֶנָּה מַבְטִיחָה לוֹ לַצִּבּוּר חֲסַר-הַיֶּשַע

בִּטָּחוֹן אִישִי שֶחֹק-הַגּ'וּנְגֵל עָט אוֹתוֹ לִמְחֹק.

וְאַנְשֵי בֻּלְמוֹס-הַבֶּצַע הַמְּלֵאִים יִרְאַת-שָמַיִם

אֲבָל לֹא יִרְאַת הַחֵטְא שֶל מְכִירַת צִיּוּד צְבָאִי

לְאִירָאן הַמִּתְגַּרְעֶנֶת הַקּוֹרֵאת יוֹמָם וָלַיִל

לְקִצָּהּ שֶל יִשְׂרָאֵל, שֶכֵּן הַבִּיזְנֶס כְּדָאִי

גַם אִם יֵש בּוֹ בְּלִי סָפֵק בְּגִידָה נִתְעֶבֶת בַּמּוֹלֶדָת

(וְאוֹתָם יִרְאֵי-שָמַיִם מֻשָּׂגָם הוּא וַדָּאִי

בַּתַּלְמוּד הַיְּּרוּשַלְמִי בּוֹ פְּסִיקָה בְּרוּרָה מֻגֶּדֶת

בְּמַסֶּכֶת זוֹ שֶשְּמָהּ "פֵּאָה" עַל כָּל בְּגִידָה שֶהִיא).

וְהִנֵּה, לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים הִרְעִישָה הַתִּקְשֹרֶת

כָּל עָרוּץ בַּטֶּלֵוִיזְיָה, רַדְיוֹ אוֹ בָּעִתּוֹנוּת

(אִינְטֶרְנֵטִית אוֹ מֻדְפֶּסֶת) – וְכֻלָּם חָפְזוּ לִקְשֹר אֶת

תּוֹשָבֵי הָעִיר אַשְדוֹד עִם גַל מַבְאִיש שֶל תּוֹקְפָנוּת

שֶרֵיחוֹ כְּרֵיחַ גָּאז אוֹ כִּימִיקָל צוֹרֵב עֵינִַיִם

וּפוֹגֵעַ בַּנְּחִירַיִם וְגוֹרֵם לִכְאֵב-רֹאש

וּמֻמְחִים לַהֲגָנַת סְבִיבָה יָצְאוּ לִבְדֹּק מִנַּיִן

בָּאֲוִיר הָעִיר פּוֹרֵחֹ אוֹתוֹ רֵיחַ עַז לִבְאֹש.

סָח מֻמְחֶה מִן הַפָקוּלְטָה לְקִדּוּם מַדְּעֵי הָרֵיחַ

כִּי מְקוֹר אוֹתוֹ נִיחוֹחַ הַמַּצְחִין אֶת הָאֲוִיר

הוּא מִפְעָל לְכִּימִיקָלִים, וְאַחֵר, שֶהִתְוַכֵּחַ

עִם אוֹתָהּ קְבִיעָה מֻפְרֶכֶת סָח: "זֶה גָאז שֶמַּעֲבִיר

אֶל הָעִיר מַשָּב נַרְקוֹטִי שֶל קוֹקְטֵיל שֶל גָּאז וּפִיחַ

מֵאַסְדַּת-קִדּוּחַ-גָּאז שֶבָּהּ בַּיָּם אֲנִי חוֹזֶה."

וּמֻמְחֶה שְלִישִי טָעַן שֶמִּדְלִיפַת מִטְעָן מַסְרִיחַ

מִסְפִינָה עוֹגֶנֶת עוֹד לֹא בָּא כַּבֹּשֶׂם הַלָּזֶה.

אַךְ לַמְרוֹת שֶבַּמִּשְׂרָד הַמְּמֻנֶּה בְּעֹז וָיֶגַע

עַל שְמִירָה וְעַל פִּקּוּחַ אֵיכוּתָהּ שֶל הַסְּבִיבָה

לֹא הִצְלִיחוּ לְאַתֵּר אֶת מְקוֹרוֹ שֶל אוֹתוֹ פֶּגַע

יֵש לִי רֹשֶם כִּי צָדְקָה זְקֵנָה אַשְדּוֹדִית חֲבִיבָה

בְּאָמְרָה כִּי הָרֵיחוֹת שֶבַּפּוֹלִיטִיקָה מָנִינוּ

אוֹ בְּאִי שִוְיוֹן בַּנֵּטֶל אוֹ בְּפֶשַע מְלַבְלֵב

מִצְטָרְפִים לְצַחֲנָה כְּלָלִית שֶאֶת רֵיחָהּ גִלִּינוּ

לֹא רַק בְּעִקְצוּץ בָּאַף וּבָעֵינַיִם –  גַּם בַּלֵּב.

כִּי אוּלַי צִחְנוּן הָאַף זְמַנִּית חָלַף לוֹ עִם הָרֵיחַ

אַךְ צִחְנוּן הַלֵּב שֶל מִי שֶבְּאַרְצוֹ רוֹצֶה לִנְשֹם

רֵיחַ שֶל אֲוִיר נָקִי מִן הַמַּבְאִיש וְהַסּוֹרֵחַ

מְחַיַּב אוֹתִי, הִיגְיֶנִית, אֶת הַטּוּר הַזֶּה לִרְשֹם.

* * *

יוסי אחימאיר

1. בחזרה לארץ האסירים

[מדברי יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בערב השקת הספר "מסע לארץ האסירים" מאת ד"ר יולי מרגולין, שהופיע עתה לראשונה בעברית הערב התקיים במכון ז'בוטינסקי ב-13.2.2014].

הספר החדש שאני מחזיק בידי – "מסע לארץ האסירים" – רואה אור לראשונה בעברית, ובגירסתו המלאה, בהוצאת כרמל. כתב היד שלו שמור בשלושה העתקים – בארכיון הציוני בירושלים, בארכיון של מכון ז'בוטינסקי, ובארכיון בית אבא, ברמת-גן.

זוהי ממש פליאה: לפנינו ספר שמופיע למעלה מ-60 שנה לאחר שראה אור לראשונה בפאריז – בצרפתית בגירסה מקוצצת; וכן בארה"ב, בשפת המקור, רוסית, גם כן בגירסה מקוצצת; וארבעים-ושלוש שנה לאחר הסתלקות מחברו, ד"ר יהודה יולי מרגולין ז"ל, שהיה מאישי הרוח הבולטים ביותר בקרב היהודים דוברי הרוסית בשנותיה הראשונות של המדינה, ובמחנה נאמני מורשת זאב ז'בוטינסקי.

כאשר נפטר יולי מרגולין בתל-אביב והוא כבן 71, בתחילת שנת 1971, דבר לא התפרסם עליו – פרט למאמר ב"מעריב", תחת הכותרת: "הסופר הישראלי שכתב רוסית." הכותב מתאר את האיש שהכיר – "שער לבן, שפם דק וקצוץ, אף נשרי, מבט חם ואצילי." הוא מספר על הפגישה האחרונה ביניהם שבוע לפני פטירתו. הוא מצטט את ד"ר מרגולין האומר לו כדברים האלה: "מאז מלחמת ששת הימים אנו חיים בתקופה חדשה. כל מה שקדם לה – כבר שייך להיסטוריה. דרושה עתה פרספקטיבה רחבה יותר לכתוב על הדור הקודם, שהנני חלק ממנו. חוששני, כי אני לא אספיק..."

כותב מאמר ההספד הוא – עבדכם העומד לפניכם.

זכיתי, כמוני כעוד מעטים מהיושבים כאן באולם –  להכיר את יהודה מרגולין זכרו לברכה – קוראים לו בשם החיבה יולי – הסופר והפובליציסט הלוחמני, האידיאולוג והאיש הרך והחם, בעל הנשמה היהודית היתרה, ועם זאת – הומאניסט ואוהב האדם באשר הינו, שהתגורר לא הרחק מכאן, ברחוב שינקין, יחד עם רעייתו חווה זיכרה לברכה.

הוא היה בן בית בביתנו ברמת-גן, והוא היה גם בן-בית כאן במכון ז'בוטינסקי. הכרתיו כידיד נפש לאבי ז"ל – שניהם אנטי-קומוניסטים לוחמניים, שהקדישו את מירב מירצם למאבק העם היהודי לחירותו, למלחמת חורמה בשלטון הסובייטי ונוראותיו, אותן חשו והכירו על בשרם, ולמאבק בארץ בשלטון הזר הבריטי. שניהם היו אסירים למשך חודשים ושנים: אבא היה בן בית, בחור ישיבה, בבתי הכלא של המנדט הבריטי בירושלים ובעכו. מרגולין היה שרוי במשך חמש שנים במחנות הגולאג הסובייטי, שרד אותם בדרך ניסית ממש, ושניהם כתבו ספרים על ישיבתם בסוהר המדכא, כאן ושם.

לא רק הבנה והסכמה מוחלטת שררה ביניהם – גם אהבת אמת וקירבת נפש מופלאה. איחדה אותם אהבת הספרות, התרבות הרוסית, אהבת העם היהודי, ואהבת האדם באשר הינו. מי שירצה ללמוד על כך, יקח את הספרון שראה אור ב-1981 על-ידי אגודת "מעוז" – "השניים, קובץ מאמרים אקטואליים," שחתומים עליו שני ההוגים הציוניים המנוחים – ד"ר אב"א אחימאיר וד"ר יהודה מרגולין.

בארכיון המשפחתי שלי, "בית אבא", בתיק יהודה מרגולין, נמצא גם כתב יד שלו, שנדפס לראשונה בקובץ "השניים", שאותו הפקיד בידי רעו. כותרתו של המסמך – "מפתח לקורות חיי," ובו כותב ד"ר יולי מרגולין על עצמו – ואני אקרא לפניכם את סיומו:

"כל אדם יכול להיות חופשי רק בקרב עמו. כל עם יכול להיות חופשי רק במידת מערביותו בתנאים אירופיים... מרגולין מביע ככל שהוא יכול את ההתחלה היהודית של הציונות, את ההתחלה האירופית של ההומאניזם, את האופטימיות של האדם, שאינו ירא מפני השטן ומאמין בעתיד, את נושא ההתנגדות הפעילה לרשע ולאווילות."

הזכרתי את מכון ז'בוטינסקי – והרשו לי לצטט ממאמר ברוסית מאת ד"ר מרגולין, שתורגם לעברית בימים אלה, מעין רפורטאז'ה, או "מכתב מישראל" כלשון הכותב, לרגל ביקורו במכון בשנת 1954 – כלומר, לפני 60 שנה – של נשיא המדינה השני יצחק בן-צבי זכרו לברכה.  כותב על כך ידיד המכון מרגולין:

"במשך 30 שנה שקדמו לייסודה של המדינה היהודית, שני זרמים נוגדים בתנועה הציונית התווכחו, כמו תזה ואנטיתזה: עבודה שלווה ומאבק מזוין.

תזה: רק האדמה שעיבדתי שייכת לי באמת; גבולות המדינה זהים לגבולות העבודה.

אנטיתזה: גבולות המדינה נקבעים בכוח הרצון המדיני ומובטחים על-ידי צבא.

תזה: בזיעה.

אנטיתזה: בדם.

לבסוף, המדינה העברית הוקמה בזיעה ובדם, היא סינתזה של כל המאמצים, איחוד של כל הניגודים. כעת ברור לכל, שבלי היסוד החומרי שנוצר בעבודה בונה של שלושה דורות, לא היה לכוח המזוין על מה להישען; ובלי הנשק, הנחישות ואמנות הלחימה של הצעירים – עשרות שנות עבודה עיקשת בארץ ישראל היו מסתיימים באסון, כמו שקרה פעמים רבות בתולדות העם היהודי."

   והוא ממשיך וכותב:

"ביקורו של הנשיא י' בן-צבי במוזיאון ז'בוטינסקי בתל-אביב ב-26 באוגוסט השנה היה לסמל ההתפייסות בין שני הניגודים. במוזיאון זה, שמוכר למעטים, שאינו מוזכר במדריכי תיירים, שההסברה הממשלתית כמעט ולא מזכירה אותו, מרוכז חומר עצום הנוגע לתולדות הלחימה והמרד של התנועה הציונית. המוזיאון תופס קומה אחת של בית תנועת החירות, אך חשיבותו חורגת מגבולות המוסד המפלגתי. המייסד והמנהל של המוזיאון, ד"ר יוסף פעמוני (מפטרסבורג, מכיר היטב את בתי הכלא והצינוקים הסובייטיים), אצר בו חומר של תולדות המאבק הציוני למען לעצמאות, ועיבודו דורש יותר מדור אחד. די להזכיר שבין כתבי היד במוזיאון יש 6,000 דפים של אגרות ז'בוטינסקי שלא פורסמו.

המוזיאון נמצא במרכז העיר, ברחוב המלך ג'ורג', רועש והומה אדם. ייחודו בשורה של ששה עצי שקמה עוצמתיים, בני מאה, האנדרטה של העבר בתוך כביש האספלט, שאריות החורשה ששרדו הודות להתערבותו של המשורר ביאליק לפני רבע מאה. הכניסה למוזיאון – אל מול השקמה השישית, האחרונה. בוקר אחד נעמדו שם בשורה חניכי נוער בית"ר במדים כחולים, מצפים לבואו של נשיא המדינה.

פעמוני מתרגש: לראשונה בחייו מקבל הוא במוזיאון שלו את הנשיא. את המדרכה שממול גודשים הסקרנים, אבל כמעט ואין רואים משטרה: בן-צבי אינו אוהב שמירה משטרתית. ברגע האחרון, כשמכונית השרד המלווה בכמה אופנועים נעצרת ליד השקמה הששית, שני שוטרים תופסים עמדה ליד דלת הכניסה. הקהל מוחא כפיים. אני רואה ושומע כל זה מחדר המדרגות הפנימי. לפי הוראת המשטרה, אסור לאיש לעמוד על המדרגות עצמן.

כולנו מכירים את יצחק בן-צבי. עוד לפני ייסוד המדינה שוחחתי עימו בירושלים, כשהמחשבה על תפקידו הרם העתידי לא עלתה בראשו ובראשי מקורביו. אבל בן-צבי היוצא מהמכונית – זקן גבוה, תספורתו כשל קיפוד ופניו עייפים (דוסטוייבסקי כתב משהו ב"חטא ועונשו" על סוג זה של פנים עבריים) – איש אחר לגמרי. הוא – העם, ההיסטוריה, המדינה. לוּ היה מישהו במחנה למעבר אסירים בקוטלאס אומר לי, שיבוא יום ואלחץ את ידו של נשיא המדינה העברית! – אני מחייך..."

    וד"ר מרגולין ממשיך לתאר בעטו השנונה, בכישרון הירידה לפרטים ותיאורם הפלאסטי, את הביקור ההיסטורי הזה, על כל מהלכו – ממש מסמך חשוב בתולדות המכון, שקיים ופועל כבר כ-83 שנה.

הוא שאמרתי: ד"ר מרגולין היה בן-בית במכון ז'בוטינסקי, אבל גם בן בית בעיתון של תנועת החרות – "חרות", שבו נתפרסמו מאמרי הגות חשובים ומפרים, אידיאולוגיים ולאומיים, שחתום עליהם י. מרגולין. יתר על כן, הוא היה חבר רשמי בתנועת החרות בראשית ימיה, וציר לוועידתה הראשונה, כאשר עוד אנשי הרוח לא נדחקו מתוכה – החוצה...

את עיקר מרצו האינטלקטואלי הקדיש עד יומו האחרון למען שיחרור יהודי בריה"מ, למען הסרת קשר השתיקה סביב דיכויים ומאבקם, גם במסגרת אגודת "מעוז", בראשות גולדה ילין זכרה לברכה, שהפיצה את מאמריו בפירסומים שונים, בדפוס ובסטנסיל.

יולי מרגולין נפטר כאשר מאבקו, מאבק הרוח והעט, נחל את ניצחונו הגדול, ניצחון הציונות, וגלי העלייה החלו לבוא מרוסיה למדינת-ישראל. מורשתו, מורשת החרות והצדק, מורשת הציונות הז'בוטינסקאית, ניצחה כי היא צדקה.

אוסיף פרט פיקנטי: זה לא הערב הראשון שנערך בין כתלי המכון שלנו לכבוד ד"ר מרגולין. כבר ב-1950 התקיים במקום זה מה שקראו אז במודעות – "נשף". לפי המודעה בעיתון "חרות", הדוברים היו יוסף פעמוני שעמד בראש המכון, וד"ר אחימאיר, שהירצה על "המאראניות של גלות רוסיה". ד"ר מרגולין עצמו, לפי המודעה, קרא קטעים ברוסית מכתב היד של ספרו.

ובכן, אנחנו סוגרים הערב הזה מעגל, לרגל צאתו לאור סוף-סוף של אחד הספרים החשובים והמרתקים ביותר שנכתבו אי פעם על מוראות השלטון הסובייטי, על התעמרותו באדם וברוח האדם, על האכזריות הסטאליניסטית ועושי דברו של הרודן הקומוניסטי. ספר שעליו כתב ב-1977 הסופר שלמה אבן שושן ז"ל, מאמר בעיתון "הארץ" וכותרתו: "הסופר מתל-אביב שקדם לסולז'ניצין."

אלא שגם מאמר זה של אבן-שושן לא זירז את צאתו לאור בתרגום לעברית של המסע ל"זא קא", או ארץ האסירים הסובייטית חסרת הגבולות. נדרשו לחלוף עוד 36 שנה, עד שהושלם התרגום ונשלמה מלאכת ההוצאה לאור, והספר הרי הוא לפניכם, הרי הוא בהישג ידיכם. אציין במשפט מוסגר, כי במקביל, וקצת לפני כן, ראה הספר המלא אור גם בשפות הצרפתית והגרמנית. עשרות מאמרים נתפרסמו על הספר ומחברו בארצות דוברות שפות אלה. ההתעניינות בחוגי האינטלקטואלים באירופה – פשוט מדהימה. 

גם כיום, כשבריה"מ איננה קיימת עוד, התפרקה ונהפכה לחבר עמים, כששערי רוסיה נפתחו לעלייה חופשית, כשרוב יהודי רוסיה וחבר העמים הגיעו ארצה – חשיבותו של הספר "מסע לארץ האסירים" נותרה בעינה, אפילו נתעצמה, לא רק כמסמך לתקופה ולא רק כעדות לפשעי המשטר הקומוניסטי שאיננו עוד, אלא כמסמך עדותי-ספרותי, מעורר מחשבה ועניין, שלקחיו רבים גם למשטרים רודניים אחרים, ולעמים ולאוכלוסיות הנתונים גם במאה ה-21 תחת דיכוי, אלימות וטרור, רוחני ופיסי כאחד, וכמובן  גם כעידוד לכל המבקשים להילחם למען החרות, הצדק, והשגת זכויותיהם.

ספר שמי שפותח אותו אינו יכול להפסיק את שטף הקריאה הממגנטת, שאכן בראש ובראשונה היה ד"ר מרגולין שלנו – סופר!

2. יעלון פסימי מאוד

בשקט, בשקט, בנימה כה שונה מזו של כמה מן המייחלים והממריצים להסדר עם הפלסטינים, טיפטף שר הביטחון משה יעלון, את חלקו שלו, בהצגת טיעונו: מדוע לא תיתכן עכשיו השגת הסכם שלום עם הפלסטינים. הוא דיבר בימים אלה ב"מכון ירושלים לחקר ישראל", בירושלים. כמה משומעיו באותו ערב בוודאי התקוממו בתוכם על תכניו של נאום זה, שאנו נעניק לו את הכותרת: "נאום ניפוץ האשליות" של השר יעלון.

המסר שלו היה: ישראל יכולה להוסיף ולהתקיים גם בלי הסדר. ובין כה וכה, האשם בכך הוא אבו מאזן, שהוא וקודמיו "ברחו מהכרעות." לא יהיה הסכם, ולעולם לא יהיה הסדר שיהיה בו משום סוף הסיכסוך, וזאת עקב הסרבנות הפלסטינית, קבע יעלון. הצד הפלסטיני, למשל, מסרב במו"מ הנוכחי לבטל את "זכות השיבה", ויעלון אומר כי זהו הסיכסוך היחיד בעולם שמיספר הפליטים בו רק הלך וגדל, ולא התמעט. יעלון אומר לישראל: יש לנו זמן, אין להיחפז, ובוודאי לא יושג הסכם גם  בעתיד הקרוב, למרות שישראל מוכנה לעוד שנה של מו"מ.

האם הביטחון ייפגע? לא ולא, אומר שר הביטחון. בין "התאומים הסיאמיים,"  כך הוא מכנה את ישראל והרשות הפלסטינית, ישראל הינה "התאום" החזק יותר. הרי  ישראל היא מדינה עתירת ידע וטכנולוגיה, ישראל  תוכל להגן על גבולותיה, כפי שהיא עושה עתה, בסיוע אמצעים טכנולוגיים מתקדמים המיושמים גם עכשיו בגבולותיה. גם הזמן פועל לטובת ישראל, אמר,  ובסתירה לאלה הגורסים כי הזמן פועל רק לרעת ישראל, טבע יעלון את העיקרון: "הזמן פועל רק לטובת מי שיודע לנצל אותו." ואם נשקיע בבנייה, בפיתוח המדע והטכנולוגיה, עתידה של ישראל מובטח.

ובכלל, פתרון יציב לא יהיה לסיכסוך, אם תימשך מערכת ההסתה נגד ישראל, במערכת החינוך הפלסטינית. הוא סיפר על שיחה שקיים באחרונה עם חברי קונגרס אמריקאיים שהביעו בפניו דאגה ותהייה מפני רמת ההסתה בספרי הלימוד הפלסטיניים. ועל כך השיב להם יעלון: "אז תפסיקו את המימון למטרה זו, של מימון החינוך הזה."

הוא גם הצליף במגמות מסויימות בחברה הישראלית על כי שורר בה לדעתו קוצר רוח.  ובנימה ביקורתית וצינית ביותר,  ציין כי יש בחברה שלנו אלה המכונים בפיו "פיתרוניסטים" ו"עכשוויסטים". אבו מאזן, לדבריו, נכנס למו"מ משום ש"פיתו אותו בשיחרור אסירים פלסטיניים". ובכלל, הפלסטינים רואים בכולנו, הישראלים, "מתנחלים", בין אם הם מתגוררים בתל-אביב או בעכו. ובכלל, יעץ לשומעיו, ואולי גם לממשלה, לנהוג בצניעות בכל הנוגע לפתרון הסכסוך, ומהר ככל האפשר: "האם כבר פתרנו את כל בעיות הרפואה. למשל? אבל כאשר מגיעים לנושא הפלסטיני, קל לשווק אשלייה."

הוא יצא נגד הדעה כי מסירת שטחים לצד הפלסטיני הינה מתכון לשלום, ואמר כי עד כה, כל שטח שנמסר לפלסטינים, הפך לכן שיגור של רקטות. כלומר, כפי שאמר: "לא שטחים תמורת שלום, אלא שטחים תמורת רקטות."

כל נימת דבריו של שר הביטחון נועדה לנפץ אשליות כי הנה מתקרב הסדר. לדעתו, ג'ון קארי מזכיר המדינה האמריקאי לא יהיה המדינאי האמריקאי האחרון שיפעל למען השגת שלום עם הפלסטינים.

הדברים הכה-פסימיים האלה של שר הביטחון נאמרו בערב לזכרו של חוקר הסיכסוך, פרופ' יעקב בר סימן טוב ז"ל. ספרו של החוקר המנוח, שבו הוא מנסה לגשר בין סוגיות הצדק והשלום בסכסוך בין ישראל לפלסטינים, עומד לצאת לאור.

* * *

ציפי שחרור

עיר ליד הים

א. תל אביב – רובע 6, תמונת מצב

Happy hour   – עַל הַבַּר – וִיסְקִי וְטָקִילָה. גַּם לַצִּדְפָּה אֵין לֵב,

אֲבָל הוֹלִיווּד כְּבָר גָּרָה כָּאן. מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל מַדְרֵגוֹת הַסִּינֶמָטֶק

כְּמוֹ דֻּבְדְּבָנִים בְּשֵׁלִים בְּטַבּוּר הָרֹבַע, אֲרִיחִים זוֹהֲרִים מְרַכְּכִים

אֶת קִירוֹת הַבִּימָה.

וְאִם יִשְׁבְּתוּ וַעֲדֵי הָעוֹבְדִים, מִי יִרְאֶה אֶת כָּל הַצָּגוֹת הַתֵּיאַטְרוֹן

לְפַעְפֵּעַ רוּחַ, לִגְנֹב סְעָרָה בְּרוֹטְשִׁילְד

עִם מוֹצָ"שׁ שֶׁל הַפְגָּנוֹת "הַמַּעֲמָד הַבֵּינוֹנִי דּוֹרֵשׁ..."

אֲבָל מְכוֹנִית מְשֻׁרְיֶנֶת מַסְתִּירָה לָהֶם אֶת פֶּתַח בֵּית מִפְעַל הַפַּיִס –

נוֹכְחוּת נֶחְרֶצֶת שֶׁל הָאֵלִים. וּמִמּוּל מְכַשְּׁפֵי הָרֹבַע מִתְמַסְּרִים

לְרִיתְמוּס הַסַּלְסָה וּבָעוֹלַם הַמְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבֵר מַכִּים הֵדֵי רוֹקֶנְרוֹל.

זֹאת הוֹלִיווּד נְטוּלַת כּוֹכָבִים נֶחְבֶּטֶת בְּנוֹף אוּרְבָּנִי,

כְּלוּאָה בְּסוּגַר הַיָּם הַתִּיכוֹן.

מְשׁוֹרְרִים בִּתְנוּמַת זָהָב, נֶאֱבָקִים בְּבֵית הָעָם עַל זְכוּת. עַל הַכָּרָה,

כִּי בְּבֵית הַסּוֹפֵר נָפְלָה תַּרְדֶּמֶת וּבְּיָאלִיק מִתְהַפֵּךְ, וְשָׂרוֹנָה

מִתְעוֹרֶרֶת. גִּלְּחוּ אֶת רַגְלֶיהָ, וְאֶת פָּנֶיהָ דָּחֲקוּ עַד עֹמֶק הַקִּרְיָה.

עַכְשָׁו הִיא מוּתָג – רֹבַע 6 – אוֹדֶקוֹלוֹן.

מוּל מִשְׂרַד הַמֶּמְשָׁלָה מַפְגִּין בּוֹדֵד. עוֹקֵר. עוֹרֵם אֶבֶן עַל אֶבֶן

לְהֵרָאוֹת. בְּמִלִּים מְשֻׁבָּשׁוֹת עַל קַרְטוֹן מוֹתֵחַ מֵיתָר נוֹאָשׁ לְהִשָּׁמַע.

זוֹקֵף אֶצְבַּע אֶל הַמִּזְרָח,

שָׁם מִגְדָּלִים חֲדָשִׁים נִלְחָמִים עַל קַו הָרָקִיעַ.

בְּקַנְיוֹן עַזְרִיאֵלִי "...סַלָּח־אַ־דִּין לְבוּשׁ צִבְעוֹנִין..."*

וְדוֹבֵר צַה"ל מוֹדִיעַ...

* דליה רביקוביץ, מתוך השיר "קרני חִיטין", "כל השירים", הקיבוץ המאוחד 2010, עמ' 103.

השיר של ציפי שחרור הוא מתוך ספר שיריה החדש "לאונרד כהן שר לה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.

* * *

מרדכי קידר

סיני – מדינת ג'יהאד

פיצוץ אוטובוס התיירים ביום ראשון ה-16.2.14 סמוך למסוף טאבה הוא איתות אזהרה ברור של ארגוני הג'יהאד העולמי למי שעמד עד לאחרונה בראש ההנהגה הצבאית המצרית ומסתמן כמועמד הכמעט ודאי לנשיאות מצרים – גנרל עבד אלפתאח א-סיסי. התמונות ממשפטו של הנשיא הקודם, איש "האחים המוסלמים" מוחמד מורסי, ודאי מייצרות מוטיבציה נוספת לארגוני הטרור לשלוח מסר לקהיר באשר למיהו בעל הבית.

הג'יהאדיסטים שונאים את המערב בשל היותו כופר, מתירני, חומרני, אוכל חזירים ושותה יין. הם שונאים אותו בעיקר בגלל אופיו ותכונותיו ופחות בגלל מעשיו – תמיכה בישראל, בממשל זה או בדיקטטור אחר.

תיירים שנואים עליהם מאוד, כי הם מביאים איתם את תרבות המערב. התיירוֹת שנואות הרבה יותר, בעיקר בגלל האופן שבו הן שרועות על חוף הים, ומה שהן לובשות, ובמיוחד מה שאינן לובשות. הג'יהאדיסטים רואים את עצמם כמגיני המוסר של בני המקום. לכן פגיעה בתיירים היא אטרקטיבית במיוחד עבורם.

אבל מעבר למוסר, הפגיעה בתיירים היא חץ ישיר לבטן הרכה של השכנה ממערב – הכלכלה המצרית. מצרים, על שכיות החמדה שבה, הפירמידות והאתרים הארכיאולוגיים, החופים, הנילוס ואתרים נוספים, היא מוקד משיכה לתיירים. הללו מהווים חלק חשוב במנוע הצמיחה של הכלכלה המצרית שספגה מכה קשה לאחר הזעזועים במדינה וההפגנות האלימות בכיכר תחריר ובערים נוספות. יצירת אווירה של טרור והפחדה, המופנית במיוחד נגד תיירים, עלולה לעורר ספקות ואפילו לגרום למי שחשב לקפוץ לבקר בארץ הפירמידות לבטל את תוכניותיו, וכך לפגוע במאמצים של א-סיסי להרגיע את השטח ולהניע מחדש את הכלכלה המצרית.

הארגון אנצאר אלמקדס הגי'האדיסטי, העומד ככל הנראה מאחורי הפיגוע במסוף טאבה, אימץ אלמנטים פלסטיניים. שמו של הארגון הוא השם הקלאסי של ירושלים גם בכתיבה האיסלאמית, בעקבות מתרגמים יהודיים, שתרגמו את המילה ירושלים לבית אלמקדס. הארגון שהלך והתבסס בסיני עומד מאחורי לא מעט פיגועים ואימץ לעצמו את רעיון הג'יהאד העולמי. פעמים רבות נוהגים לייחס אותם לזרוע הארוכה של אלקעידה, אם כי יש לשים לב שאלקאעידה אינו רק ארגון שיש לו הנהגה והיררכיה מסודרת, זרועות וכסף כמו שהיה בעבר. אלקאעידה הפך לרעיון ולסמל לג'יהאד עולמי נגד כל הכופרים בכל זמן ובכל מקום, וארגונים מקומיים אימצו רעיון זה כדרך פעולה.

לארגונים ג'יהאדיסטיים אלה, מצרים שאחרי ההפיכה, של שלטון חילוני צבאי בראשות א-סיסי, היא מטרה לא פחות חשובה מאשר ישראל. חצי-האי סיני מעולם לא הפך חלק אינטגרלי ממצרים. גיאוגרפית הוא חלק מאסיה, בעוד שמצרים היא חלק מאפריקה, כשתעלת סואץ מפרידה כידוע בין היבשות. אוכלוסיית הבדואים של סיני היא המשך דמוגרפי של שוכני המדבר של סעודיה, ירדן והנגב הישראלי. לשונם סעודית ולא מצרית. המצרים מזלזלים בבדואים, ואלה בזים למצרים.

למרות זאת, חיבר הקולוניאליזם הבריטי את חצי-האי סיני למצרים בשלהי המאה ה-19, על מנת שישמש אזור חיץ בין האימפריה העותומנית ששלטה בארץ ישראל ובין מצרים שהייתה בשליטת בריטניה, וכדי שהעותומנים לא יוכלו לגעת בספינות הבריטיות המשייטות בתעלת סואץ בקו שבין בריטניה והודו.

מאז שקמה מצרים המודרנית, נחשב חצי-האי סיני כחטוטרת על גבה של המדינה. מעולם לא נבנו גשרים סוציולוגיים מעל שתי גדות התעלה. גם זרועות השלטון המצרי לא פרסו את החוק והממשל המצרי על מרחבי מדבר-סיני. די להביט במפת חצי-האי – ששטחו גדול ממדינת ישראל – כדי לראות שאין כבישים במרחביו. ובלי כביש אין שלטון ואין משטר, אין דין ואין דיין.

הבדואים הבינו את המצב לפני כל האחרים. הם יצרו מרחב שבו הם עושים ככל העולה על רוחם: מבריחים סמים, נשק, נשים ומסתננים. הם הפכו לספקי איברים להשתלה לקליניקות בלתי חוקיות שקמו בחופי סיני, לאחר קצירתם ממסתננים אפריקניים. וכשהממשלה המצרית מרגיזה אותם, הם מפוצצים את צינור הגז המצרי לישראל ולירדן.

בשנים האחרונות איפשרו הבדואים לג'יהאדיסטים מכל העולם למצוא מקום מקלט בסיני. פלסטינים, מצרים, עיראקים, לובים, סורים, אלג'יראים, אפגנים, צ'צ'נים ואחרים – ניצלו את היעדר החוק והשלטון כדי להקים בסיני מדינת ג'יהאד. זו פועלת נגד כל מי שנראה כמשתף פעולה עם מצרים, ישראל או המערב.

זהו טבעו של המזרח התיכון החדש: זירה סוערת נשפכת לתוך זירת השכנים. הטרגדיה הסורית מפילה חללים בלבנון; המהומה בעיראק זולגת לסוריה; הכאוס הלובי מוצא את דרכו לניג'ר; צרותיה של מצרים מדלגות לישראל. ראינו בעבר את הפיגועים בחוף סיני – בטאבה, בראס א-שטן, בדהב, בנואיבה ובשארם א-שייח'. הפיגוע האחרון, באוטובוס התיירים, היה רק טבעת אחת בשרשרת ארוכה, שאינה צפויה להיפסק. גלישת הפיגועים לתוך ישראל שהחלה כבר לפני שנים, גם היא צפויה: דרך היבשה או באמצעות טילים שיגיעו לנגב מסיני.

הדרך היחידה להתמודד עם איום זה היא הגברת שיתוף הפעולה עם השלטון המצרי. כל עוד מקויים הסכם השלום עם מצרים, לא תוכל ישראל לפעול בסיני על דעת עצמה. לכן הפעולה המשותפת על בסיס האינטרס הדומה היא הפתרון היחיד. חשוב גם להבהיר לאירופים כי האינטרס להצר את ידי הג'יהדיסטים אינו רק של מדינות המזרח התיכון, וכי מחופי סיני ניתן להוציא מפגעים שיגיעו עד אליהם.

שליחי אלקאעידה נמצאים על הגדרות. הג'יהאד העולמי כבר מזמן לא נמצא אי שם בהרי הטורה-בורה באפגניסטן אלא ממש כאן, מרחק של 4-5 שעות נסיעה מתל-אביב, ו-8 שעות נסיעה מארמון הנשיאות בקהיר.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 279.

* * *

עוז אלמוג

ההתמכרות החדשה: סמארטפון

בעקבות פרסומים על נזקי העישון, חקיקה מגבילה והגדלת המיסוי על סיגריות, חלה הפחתה עקבית בשיעור המעשנים במדינות המערב. אבל מסתבר שמוקדם לפתח אופטימיות, כי בשעה שהעישון העממי מראה סימני נסיגה, צומח סם המוני אחר – הסם הדיגיטלי.

בעבר, כאשר אנשים נפגשו, הם היו מציתים סיגריה ופוצחים בשיחה אפופת עשן. היום במקום חפיסת הקרטון הם שולפים את החפיסה הדיגיטלית ומתנתקים זה מזה. ארובות העשן של מפעלי התעשייה או שורות פועלי קו הייצור הן תמונות סמליות שמתמצתות את עידן המהפכה התעשייתית. בעתיד כשיחפשו תמונה תמציתית של העידן הדיגיטלי קרוב לוודאי שהיא תכלול אנשים במרחב הציבורי שמבטם מקובע למסך הסמארטפון.

זו ללא ספק תופעה של התמכרות, עם כל הסממנים הנלווים. מפקדים בבסיסי הטירונים בצה"ל מספרים על הרגע שבו נאסר על המתגייסים החדשים להשתמש במכשיר הנייד. הם נקלעים למצוקה נפשית, שמזכירה את זו של הנרקומן בתהליך הגמילה. עד כדי כך קשה להם, שצה"ל התיר פרקי זמן קצובים של התקשרות והתקין שקעי הטענה מאולתרים באוהלי הסיירים.

באוניברסיטאות ובמכללות כבר מזמן הרימו ידיים. הסטודנטים יושבים בשיעור כשמבטם תקוע בשולחן או מתחתיו. לכאורה הם מפתחים חלוקת קשב משוכללת. למעשה, הקשב מתמוסס לתוך לימבו של גירויי חחחחחח. [?].

ההתמכרות לסלולארי המולטימדיאלי מעניינת מבחינה ביולוגית, פסיכולוגית וסוציולוגית, כי למרות שאפשר להבין את הקסם, עדיין מפתיע לגלות את עוצמת ההיפנוט והשיעבוד. כשם שהסיגרייה התלבשה על מוקדי עונג וצרכים אנושיים עמוקים, גם הסמארטפון מתלבש על משהו קמאי ומעצים אותו.

למשל, הצורך בריגוש. המסך הקטן מתחרה בקלות עם גירויי הסביבה המקיפה את האדם, כי הוא שולח זרם מתמיד של מסרים חזותיים משוכללים. כאשר אפשר לשוחח עם קבוצה רחבה של שותפי רשת, השיחה פנים אל פנים הופכת לשעמום. כאשר ניתן לצפות בחינם באלפי תמונות מרהיבות וסרטים מרתקים, הנוף שסביבך נעשה מונוטוני ואיטי. כאשר אפשר לקבל אינספור עדכוני חדשות דרמטיים, טקסטים מצחיקים ופיסות רכילות עסיסיות – החיים מחוץ למסך נראים דלים.

הסמארטפון מקצר זמנים וחוסך בקלוריות. לא צריך ללכת לדואר, לא צריך לקנות עיתון, אפילו לא צריך להזמין חברים לסלון הביתי. כולם במילא שוכנים באותה דירה וירטואלית. הנייד שביד מצמצם התניידות בזמן ובמרחב ומאפשר ניהול חיים עשירים בתנועת אצבע. פעם ריהטנו לעצמנו את העולם בחפצים ותפקדנו בעיקר בתוך סביבה פיזית. היום אנחנו מקליקים לעצמנו מציאות באפליקציה.

הסמארטפון ממכר אותנו גם כי הוא מספק ומעצים את הצורך בשליטה, במשחק, בחיבה, בעשיית רושם, במשוב ובתמיכה. בעבר קיבלנו ושלחנו זה לזה בעיקר מסרים מוגבלים בעל-פה, ואילו היום אנחנו שולחים ומקבלים מֵילים ותמונות בשצף-רצף. הסמארטפון מתווך רגשות ומותח חוויות. כשבחורה שולחת לחבריה דיווח על המנה במסעדה, היא לא רק מתעדת את הרגע המאושר, אלא למעשה מגדירה וחווה אותו באמצעות שיתוף הטקסט והתמונה. אם זה לא משותף זה לא קיים.

למכשיר הזעיר יתרונות גדולים: הוא מנגיש מידע, מייעל עבודה, מעודד יצירתיות ופתיחות רגשית, מחבר בין אנשים, מרחיב את השיח, מחיֶה רגעים מתים, מבדר ובעיקר מגוון את החיים. אבל יש גם מחירים, והם הולכים ומאמירים.

השאיבה המתמדת פנימה מייצרת אנשים אטומים, אנוכיים וחסרי נימוס ורגישות סביבתית. נוצרת גם היפר-אקטיביות, המקשה על קשב וריכוז ומעודדת שטחיות וחוסר סבלנות.

הנגישות והזמינות מולידות עצלות ופאסיביות ומחלישות את החוסן הנפשי ואת כושר ההתמדה.

הצורך בהדהוד תמידי של מחשבות ורגשות מייצר אנשים תלויים וילדותיים והורס את גבולות האינטימיות. אנשים מגוּרים תמידית ממיתים את נשמתם. הם נעשים אדישים ונטולי שמחת חיים, תלויים במינונים הולכים וגדלים של ריגושים מלאכותיים ושאובים לתוך פטפטת בלתי נגמרת. באופן פרדוכסלי המכשיר הכי דמוקרטי בתולדות המין האנושי שולל מאיתנו חירות בסיסית – החירות לשקט ולשלווה.

כיוון שהעולם הווירטואלי לא עוצר לרגע, אנחנו מותשים נפשית ומרוּקנים מאנרגיה. זה קצת מזכיר את המעשן הכבד שחדל ליהנות מסיגריות אבל כבר אינו יכול להפסיק.

כאשר שריפת השומנים, הסוכרים והטבק מוחלפת בשריפת אנרגיה נפשית, אולי דרושה תנועה חדשה של "קיימות" – קיימות הרוח. אפשר שבאמת הגיע הזמן לחשוב במונחים של איכות הסביבה: לסנן ולמנן את ההשפעה הדיגיטלית. נצטרך לשכלל את מנגנון ההסברה והחינוך, לחוקק חוקים מגינים וליצור מרחבים סטריליים. התהליך הזה כבר החל טיפין טיפין, וסביר שיתעצם בעתיד.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.2.14

* האביב האוקראיני – המהפכה באוקראינה היא בשורה לעולם החופשי. שוחרי החירות בעולם סולידריים עם העם האוקראיני הנאבק על עצמאותו.

בהנחה שהמהפכה אכן צלחה, היא תביא לידי ביטוי את רצון העם באוריינטציה של אוקראינה על המערב ולא על רוסיה. חולשתה ופייסנותה של ארה"ב בעידן אובמה וקרי מצד אחד, וכוחו, כוחניותו וחוכמתו של פוטין, מצד שני, הפכו את פוטין לאיש החזק בעולם. פוטין הוא הפטרון של איראן ושל סוריה, ועוצמתו מחזקת אותן. הפגיעה בעוצמתו של פוטין, כתוצאה מהמהפכה באוקראינה, היא בשורה טובה לעולם ולישראל.

פוטין רואה עצמו כשליט-על של אוקראינה. מימשל ינוקביץ' היה ממשלת בובות הכפופה לו. פוטין דחף לדיכוי אלים ואכזרי של ההתקוממות העממית באוקראינה. כפי שאנו רואים בסוריה, אין לו עכבות, בוודאי לא מוסריות. והוא טרם אמר את המילה האחרונה.

האם הבא בתור הוא רודן ונצואלה, ניקולאס מדורו, תלמידו וממשיך דרכו של הרודן האנטישמי צ'אבס?

או שמא הרודן האיסלמיסטי התורכי ארדואן?

* הקרן החדשה לישראל, או הקרן לישראל חדשה, היא גוף שסדר היום שלו, ברוב הנושאים, רחוק מאוד מהשקפת עולמי. לא אחת ביקרתי בחריפות את הקרן וארגונים שהיא מממנת, בעיקר על תרומתם לעלילת גולדסטון. חלק מן הארגונים הממומנים בידי הקרן, הם ממש גופים עוינים, שגורמים נזק רב למדינה.

מצד שני, הקרן מממנת גם פעילויות חיוביות וארגונים חיוביים. למשל, המרכז לנפגעות אונס ופגיעה מינית, העושה מלאכת קודש, לא פחות. למשל, אחדים מארגוני ההתחדשות היהודית, הבונים את הקומה השנייה של הציונות – התוכן התרבותי רוחני של ישראל, המעצב את דמותה כמדינה יהודית. כמו הרבה דברים בחיים, המציאות הרבה יותר מורכבת מתמונת השחור לבן שיש המנסים להציג.

לצערי, קיימת אווירה ותופעה של ציד מכשפות מקארתיסטי נגד הקרן החדשה. איני מדבר רק על צביעתה בצבע שחור בלבד, תוך שפיכת התינוק עם המים, אלא על תיאוריות קונספירציה, נוסח הפרוטוקולים של זקני ציון. ברחבי הרשת מתרוצצות תיאוריות על "הקרן להחרבת ישראל" – קרן שרקמה מזימה להחרבתה של מדינת ישראל ולכן היא דוחפת ומממנת פעילויות שנועדו למוטט את יסודות המדינה ולהחריבהּ. ויש ממש אווירה של רדיפה כלפי כל מי שיש לו קשר לקרן או שמישהו הדביק לו קשר לרשת.

חתן פרס נובל לכימיה פרופ' דן שכטמן, אדם המשמש כשגריר בלתי פורמלי של ישראל בעולם ומביא לנו כבוד רב, פטריוט שטובת המדינה היא נר לרגליו, הוא הקורבן האחרון של אותה רדיפה. יש או אין לו קשר זה או אחר עם הקרן או עם גוף הנתמך בידיה – מרגע שהציג את מועמדותו לנשיאות, ברחבי הרשת מתנהל קמפיין נגדו, על פיו הוא קשור לקרן, והוא מורץ מטעמה לנשיאות כחלק ממזימתה להחריב את המדינה.

זוהי תופעה מכוערת ומסוכנת, הראויה לכל לשון של גינוי.

ומחר, אולי אפילו עוד היום, אמשיך לצאת נגד הקרן ופעולותיה. יש להבחין בין ביקורת עניינית לציד מכשפות.

* יש אנשים שאינם יכולים לכתוב את המילה "ימין", בלי להוסיף לידה את המילה "קיצוני". ויש מי שאינם מסוגלים לכתוב את המילה "שמאל", בלי להוסיף את המילה "קיצוני". אולם רוב הציבור סולד מקיצוניות, אינו שייך לאף צד קיצוני ואינו רואה בכל מי שדעתו שונה משלו כ"קיצוני", באופן אוטומטי. יש בישראל "שמאל" ו"ימין" קיצוניים ואף רדיקליים. למרבה הצער, השפעתם על השיח, בשל הבוטות והצעקנות שלהם, גדולה הרבה מעבר לכוחם האמִיתי. פעמים רבות הם מצליחים לגרור את הרוב המתון להתיישר עם קו קיצוני, בשל הדיכוטומיה שהם יוצרים בין עמדתם הקיצונית, לבין העמדה האחרת, כאילו אין שום אפשרויות ביניים, כאילו אין דרכים שלישיות (ורביעיות וחמישיות), כאילו אין כל מורכבות בחיים.

 כך, למשל, בפרשת ורטה/סבח, השיח הציבורי התחלק כאילו נגזר עלינו לבחור בין ביריונית קטנה ומריונטה של איתמר בן גביר ומיכאל בן ארי לבין משתמט מצה"ל ואיש "שמאל" רדיקאלי המפריע לנציג ישראלי הנואם בחו"ל בצרחות עידוד לאויב – "ויווה פלשתין" ורץ לספר לתלמידיו. 

אין חברה בלי שוליים ואין פוליטיקה ללא שוליים; השוליים הם לגיטימיים, וגם כשהם מעצבנים הם מאתגרים את המיינסטרים ומסמנים את גבולותיו. אולם שיח שבו השוליים הם הדומיננטיים, נותני הטון, הוא שיח הרסני ומסוכן לדמוקרטיה.

עלינו לעצב ולחזק את שביל הזהב, דרך המלך הציונית, הדמוקרטית והאחראית.

... ואולי מה שחסר כאן זה מרכז קיצוני.

* ח"כ חיליק בר עמד בראש משלחת של סטודנטים ישראליים שנפגשו עם אבו מאזן במוקטעה. עקרונית, אין בכך כל רע. למה לא? שייפגשו איתו ויציגו את עמדת ישראל, יציגו לו את השאלות הקשות, שיתעמתו עם טיעוניו. אדרבא, אירוע מתוקשר כזה, שכל התקשורת הבינלאומית נמצאת בו, הוא הזדמנות להביא לעולם את דברה של ישראל.

קראתי את האיגרת המשתפכת שכתב חיליק בר בעקבות האירוע. היה זה שיעור המבוא בקורס לאידיוטים שימושיים למתחילים. מבחינת בר, עצם הפגישה היא הישג אדיר, ולכן יש לצאת ממנה בהפגנת ההישג הגדול. איך עושים זאת? מוכיחים שהיא קידמה את השלום. איך? יוצאים ממנה עם דברי שלום של המארח. וכך, דברי החֲלָקות של אבו מאזן, שאין בהם שום תוכן של ממש, רק נימה חיובית ההפוכה לנימה של דבריו בפני בני עמו, היו לבשורת מתינות ושלום. כך הם הוצגו בתקשורת העולמית, ובר – נפעם ונרגש כילד מעצם העובדה שאירוע בראשותו זכה לסיקור בינלאומי, ציטט את הכותרות מכל העולם, והוסיף ברשעות שרק "חמאס" ו"ישראל היום" גינו אותו. כלומר – הוא, נציג "מפלגתו של יצחק רבין שנרצח על מזבח השלום" בלה בלה בלה ואבו מאזן – הם מחנה השלום, בעוד "ישראל היום" עיתונו של נתניהו ו"חמאס" הם אויבי השלום.

ובינתיים, אבו מאזן הסרבן, המסרב להכיר בזכות קיומה של המדינה עימה הוא מנהל מו"מ, ואינו מתפשר כהוא זה בשום נושא, זוכה למפגן יחסי ציבור חינם ממזכ"ל מפלגת האופוזיציה הראשית בישראל.

איזו עליבות נפש.

כשקראתי את התשפוכת הזו, עם גיוסו הבלתי נמנע של יצחק רבין, לא היה קשה לי לדמיין את תנועת היד המזלזלת של יצחק רבין ואת הבעת שאט הנפש על פניו, אילו קרא את הדברים. וזכרתי כמה ביטויים שהיו שגורים בפיו, כמו "כדורים נגד בחילה" ו"שקיות להקאה".

* רון וייס תמה מדוע הימין הקיצוני הסית נגד רצח רבין, לנוכח דבקותו של רבין בשלמות ירושלים רבתי בריבונות ישראל, בריבונות ישראל על בקעת הירדן "במובנה הרחב ביותר של המילה," כלשונו, בסיפוח גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף לישראל וכמובן ללא "חילופי שטחים," בבניית מבשרת אדומים והר חומה וכד' ("שאלה", שנועדה להטיל ספק בעובדות).

התשובה לכך, רון וייס, היא שיש לך תמונת ראי ב"ימין". כמוך, אנשי "אף שעל". אנשים שאינם מסוגלים להבין מציאות מורכבת ואינם מכירים פתרונות מורכבים. אנשים שמכירים רק פתרונות שחור לבן. אצלכם, יש "השטחים", עם דגש על ה"א הידיעה. מחשבה על פשרה טריטוריאלית, נשגבת מבינתכם. אתם מכירים פתרון אחד, שביל עזים צר מאוד, וכל מי שאינו הולך בתלם הזה, הוא היפוכו.

אנשי "אף שעל", המסרבים לסגת מאף שעל, ראו ברבין מי שאינו דוגל בעמדתם, כיוון שהוא הוביל דרך שהיתה מביאה לנסיגה ממרבית שטחי יש"ע, ולכן מבחינתם הוא היה "הצד השני". מבחינתם, אין הבדל בינך לביני, למשל, כי שנינו מוכנים לוויתורים טריטוריאליים. אנשי "אף שעל", המסרבים להשאיר אף שעל בידינו, כמוך, רואים בכל מי שעומד על דרישה טריטוריאלית כלשהי ביו"ש ובירושלים, את "הצד השני". מבחינתכם, אין הבדל בין אנשי א"י השלמה בכל מחיר לביני, למשל, כי שנינו מתנגדים לנסיגה מוחלטת.

זהו חוק הפנאטים השלובים. כיוון שרבין דגל בדרך מורכבת, אנשי "אף שעל" משני הצדדים, רואים בדרכו את הצד השני. אלא, שאחרי מותו, אתה ושכמותך בחרתם לשכתב את ההיסטוריה ולהציג אותו בדמותכם, כתואם יוסי ביילין. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה.

עם זאת, חשוב להדגיש שמי שהתנגדו לרבין, ומי שמתנגדים לכל נסיגה, ותומכים בשלמות הארץ – אף שעמדתם שונה משלי, נוקטים דעה לגיטימית לחלוטין, ואין להציג כל התנגדות כהסתה. ההסתה נגד רבין היתה בשוליים הפנאטיים, הקנאיים, ויש להבחין בין התנגדות דמוקרטית לגיטימית, שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה, לבין הסתה. מי שאינו יודע לעשות את האבחנה הזו, אין לו מושג מהי דמוקרטיה.

* בשבוע הבא תתארח בישראל קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. בשבוע שעבר אמור היה להתארח ראש ממשלת בריטניה קמרון, אך הביקור נדחה בשל פגעי מזג האוויר בארצו. שעה שמפחידים אותנו בחרם, צונאמי, "מדינה מצורעת" ושאר אגדות – מנהיגי העולם עולים לרגל לישראל כמעט מדי שבוע. אני עוד זוכר, שכל ביקור של שר חוץ בישראל היה אירוע היסטורי, שהאפיל על כל החדשות תקופה ארוכה. היום, ביקורים של ראשי מדינות בקושי זוכים לאזכור, מאחר וזו השגרה.

לא ידוע לי האם מרקל תנאם בביקורה בכנסת. אני מקווה שכן, מאחר שראוי כי ראש מדינה המבקר בישראל, בוודאי מדינה חשובה כגרמניה, ינאם בכנסת. ומן הראוי, שראש מדינה הנואם בכנסת, ינאם בשפתו הלאומית. גם אם זו גרמנית.

אולם לא אתפלא אם משרד ראש הממשלה או משרד החוץ, יתחמקו מלהזמין את מרקל לנאום, ואולי היא עצמה תתחמק, אחרי המחזה הקרתני והאינפנטילי של "הבית היהודי" – השר הבכיר אך על פי התנהגותו – הבלתי בגיר, נפתלי בנט וחברי סיעתו, בעת נאומו של יו"ר הפרלמנט האירופי שולץ, ואחרי ההתפרעות של אחמד טיבי וחבריו בעת נאומו של ראש ממשלת קנדה. לא בטוח שאנו רוצים שוב את הבושה הזאת.

מרקל כבר נאמה בכנסת, בביקורה לפני שנים אחדות בישראל. מספר ח"כים נעדרו מהאולם, כיוון שהנאום נישא בגרמנית. אני מכבד מאוד את בחירתם (אף שלא הייתי נוהג כמותם). היתה זו התנהגות שונה לחלוטין מהמארב של ח"כי "הבית היהודי", שישבו באולם, האזינו לנאום בגרמנית, וברגע ששמעו דברים קשים (ואכן, היו אלה דברים קשים ובלתי נסבלים) לחצו על הכפתור והפעילו את המיצג, תוך רטינה על כך שהדברים נאמרו בגרמנית.

* אחת הטקטיקות במאבק החרדים למען המשך השתמטותם משירות בצה"ל, היא הפניית האצבע לעבר ערביי ישראל. שוויון בנטל? קודם תטפלו בערבים שאינם משרתים. התעלמות מהסיבות בעטיין מדינת ישראל בצדק פטרה את הערבים משירות היא כמובן היתממות. אך בהחלט, זהו נושא ראוי לדיון ציבורי. ולכן זאת הצעתי: קודם כל נבטיח שכל היהודים יתגייסו להגנה על המדינה היהודית ואז יהיה לנו קייס לבוא בתביעות למי שאינם יהודים.

* פרופ' שלמה אבינרי פרסם במוסף הספרותי של "הארץ" מאמר מרתק על אמרתו של היינריך היינה "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם" – הרקע ההיסטורי והמחזה שבו נאמרו הדברים. איני יודע מה הסיבה לכך שאבינרי כתב זאת דווקא עתה ודווקא במוסף הספרותי של "הארץ", אבל אני זוכר היטב שהמוסף שימש לאחרונה במה לשירי שנאה נגד האשכנזים של המשורר רועי חסן, שבאחד מהם התפאר ששרף את ספריו של נתן זך האשכנזי.

שמה של הדמות שלפיו הכניס היינה את המשפט המפורסם במחזהו "אלמנסור" הוא חסן. צירוף מקרים?

* סיוון רהב מאיר מלינה בטורה ב"ידיעות אחרונות", על העוול לזכרו של הרב עובדיה יוסף, שהיה איש הלכה ורציונליסט, שסלד ממיסטיקה וברכות, והנה אחרי מותו הוא מגויס לתופעות כאלו. גם בתו של הרב, עדינה בר שלום, יצאה בחריפות נגד התופעה. שתיהן צודקות. אלא שכדאי לזכור, שאף שהרב עובדיה עצמו התרחק מהתופעות הללו, הוא איפשר למפלגתו ש"ס להשתמש בקמעות וברב כדורי, ככלי אלקטורלי.

* ביד הלשון: צח"י הוא צוות חירום יישובי. הוא פועל ביישובים כפריים רבים, ומתמודד עם מצבי חירום ביטחוניים, אסונות, תאונות, פגעי טבע וכו'. בשפה הבלתי פורמלית, התקבע המונח "צוות צח"י". "צוות צח"י התכנס," "המועצה מזמנת את צוותי צח"י." כיוון שהצד"י של צח"י הוא ראש התיבה "צוות", כמובן שזו כפילות מיותרת, שמשמעותה "צוות צוות חירום יישובי." אין זה מקרה יחיד, אלא תופעה, הנקראת ייתור-סמיכות, שבה הסומך הוא הנוטריקון (ראשי התיבות) והנסמך הוא המילה הראשונה בנוטריקון. כמובן שהנסמך הזה מיותר. 

התופעה מקובלת בעגה הצה"לית: טילי טק"א (טילי קרקע אוויר), לוחמת לש"ב (לוחמת שטח בנוי), אמצעי אמל"ח (אמצעי לחימה), פעילות פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) ועוד.

דוגמה משעשעת היא סס"ל לבן. סס"ל הוא סרט סימון לבן, אך בצבא יש גם סס"ל צהוב...

ומן השפה הגששית מוכר הביטוי "ארה"ב הברית". ולמה לא ארצות ארה"ב?

* * *

באבל על מותו של פרופ' מנשה הראל

בגיל 97 (1917-2014)

איש רב-פעלים עוד מתקופת הפלמ"ח

פרופסור לגיאוגראפיה וחתן פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל

בשנים האחרונות נהג לשלוח מחקרים שלו לפרסום גם במכתב העיתי

פרקי חייו המרתקים ומחקריו הרבים ילוו אותנו שנים רבות

* * *

מנשה שאול

אזל מלאי הבתולות בגן העדן!

הפתעה בתוניסיה

בניגוד לציפיות, תוניסיה הפתיעה בסוף ינואר 2014, כשבית הנבחרים שלה אישר ברוב מכריע את החוקה החדשה, שעל ניסוחה שקדו יוזמיה במשך שנתיים. החוקה מבטיחה שיוויון מלא לנשים, מלחמה נגד הטרור, שירותי בריאות ממלכתיים לכל התושבים, מניעת אפלייה גזענית, איסור מוחלט על עינויים והנהגת כלכלת-שוק מתקדמת.

אישור החוקה היה בניגוד לציפיות מתנועת "אלנהדה" האיסלאמית, שזכתה בבחירות, שתנהג כמו "האחים המוסלמים" במצרים. אך כאמור, הבלתי יאומן קרה. התנועה האיסלאמית הרכיבה ממשלה עם העצמאים, הליברלים והטכנוקרטיים, ובכך הוכיחה שדרכה שונה מזו של "האחים המוסלמים".

החוקה החדשה זכתה לתמיכה בינלאומית רחבה, ובאירוע חגיגי לאישורה נכחו נציגים ממדינות רבות, ביניהם מנהיגים מארצות ערב ונשיא צרפת, שתיארו את החוקה כמתקדמת ביותר בעולם הערבי. זאת ועוד, חוגים קיצוניים בתוניסיה נחלו כישלון חרוץ בניסיונם להביא לפיטוריה של שרת התיירות אמל כרבול בטענה שביקרה בישראל ושהיא קוראת לנורמליזציה ביחסים עימה. הממשלה החדשה בתוניסיה רואה בכרבול אישיות שיכולה לקדם את תנועת התיירות לארץ זו ולהחזירה לרמה שבה היתה לפני פרוץ "האביב הערבי".

שמו הארור של סדאם

נושאי שמו של סדאם חוסיין הפכו יעד לחיסול על ידי הקבוצות העדתיות. אלפי עיראקים שזכו להיקרא סדאם כששם זה היה סמל לגאווה, סובלים היום מרדיפה, בעיקר על ידי השיעים אוהדי איראן.

סדאם חוסיין, חשמלאי ממזרח בגדד בן 35, אומר כי כשהיה תלמיד בית-ספר, זיכה אותו השם ביחס מיוחד וכי מוריו נרתעו מלהעניש אותו כשהפר משמעת או התרשל במילוי חובותיו כתלמיד, מחששם שמא יתפרש העונש כהתנגדות לנשיא. ואילו עתה, קיבלו הוריו של סדאם החשמלאי איומים ונדרשו לשנות את שם בנם. אלא שתהליך שינוי-השמות בעיראק מסובך ביותר בגלל מכשלות הביורוקרטיה.

הדברים אינם נעצרים כאן. משרדי ממשלה בעיראק אינם מעסיקים עובדים הנושאים את השם הארור. אדם אחר הנושא את השם מספר כי נאלץ להסתיר את שמו כדי להציל את חייו, וכי אביו פוטר ממשרתו בגלל שם בנו. זאת, למרות שהצהיר כי אינו תומך בסדאם, וכי אולץ לתת לבנו שם זה על ידי הרופא המיילד. אדם נוסף שנקרא סדאם אומר כי שילם סכום כסף נכבד כדי לקבל תעודת זהות מזוייפת שבה אין זכר לסדאם.

פיקוח בלי נפש

סטודנטית הלומדת באוניברסיטת המלך סעוד בסעודיה מצאה את מותה בין כותלי האוניברסיטה. אמינה באוזיר לקתה בהתקף לב ונפטרה כעבור כשעתיים משום ששלטונות האוניברסיטה לא הִרשו לאמבולנס ולצוות ההצלה שבו להיכנס למתחם הבנות, בנימוק כי זהו אזור האסור בכניסה לגברים. בנוסף טענו האחראים כי הסטודנטית היתה ללא כיסוי ראש. העיתון הסעודי "עוכאד" דיווח כי סטודנטיות שחוו את הטראומה של גסיסתה, בכו ופתחו בצרחות, וחלקן התמוטטו.

המקרה עורר תגובות חריפות ותרעומת בעיתונות וברשתות החברתיות, ומרבית המגיבים טענו שזהו החושך והפיגור של המאה ה-21. הסופרת הסעודית בדריה אלבשר כותבת על כך ("אלחיאת" 8.2.14) כי ב"2005 מתו 15 תלמידות מסיבה דומה. פרצה שריפה בבית ספר לבנות. למקום הגיעו מכבי האש, אך לא הורשו להיכנס כדי להציל את הבנות, משום שלא היתה על ראשיהן רעלה. האם יכולה בחורה להיות אובייקט גירוי כשהיא מעולפת או עולה בלהבות?"

חתונה פוליטית

שלטונות חמאס ברצועת עזה הרשו לרשות הפלסטינית לקיים טקס נישואין קיבוצי ל-50 זוגות של חברות וחברים בתנועת פת"ח ברצועה. הטקס מומן על ידי יו"ר הרשות אבו-מאזן. בטקס נעלמו לחלוטין סמלי חמאס. הכלות עטפו את ראשיהן בכאפייות של תנועת פת"ח. היו ריקודים, אך נשים וגברים רקדו בנפרד.

להפסיק עד להודעה חדשה

בעקבות גל הפיגועים וההתאבדויות בלבנון, מרבים הלבנונים להתלוצץ על התופעה ברשתות החברתיות. כך לדוגמה הופיעה באחד האתרים הודעה בזו הלשון:

"בעקבות המלחמות באפגניסטן, עיראק, לבנון, תימן וסוריה, מינהלת גן עדן מודיעה כי בינתיים אינה יכולה לקלוט מתאבדים חדשים, היות שמלאי הבתולות אזל. אי-לזאת, קוראת מינהלת גן עדן להפסיק את פעולות ההתאבדות עד להודעה חדשה."

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 279.

* * *

אורה מורג

ציד המכשפות

אני קוראת למורים לא ליפול למלכודת 'ועדת שר החינוך' ולא להביע כל דעה פוליטית;  תמיד ימצא מי שיחליט שחרגתם מהכללים. ועד שתמצאו צודקים נקיים תעברו מדורי גיהינום. בית הספר נועד כדי להקנות ידע, להקנות כלים לרכישת הידע, לפתח חשיבה עצמאית מקורית – ולא להיות במה לוויכוחים פוליטיים. בזמני לא היה שיעור אזרחות ולא שיעור לדיונים פוליטיים או ל"מה דעתו של המורה" – וראה זה פלא, יצאנו, אני ובני דורי, אנשים פוליטיים עם מעורבות ציבורית אותה רכשנו בבית, בתנועת הנוער, בקריאת עיתונים ומאוחר יותר מהטלוויזיה ומהרדיו.

שעות הלימוד הן מועטות, ימי הלימוד הם מועטים. גם כך הידע הנרכש הוא דל והולך ופוחת. אל לנו לנגוס בהן. אני ובני דורי לא שמענו מהי דעתו של המורה על בעיית הפליטים או מלחמת סיני אבל אנחנו יודעים בעל פה את משל יותם, את שירת דבורה, את אימי זיכרונה לברכה ועוד.  מי מבוגרי התיכון יודע בכלל על מה אני מדברת.

 תלמידים שמאוד רוצים להחליף דעות עם המורה יקבעו  איתו יום ושעה מחוץ לכותלי בית הספר, ואפילו בביתו. ושם, ללא החרב המתהפכת, ישמעו וישמיעו.

לפני שנתיים פירסמתי מכתב שמוען לשר החינוך ובו הבעתי את הזדעזעותי מהידרדרות המשמעת בבתי הספר. כסופרת ילדים ונוער המגיעה מדי שנה לפגישות עם תלמידים הבחנתי במצב ההולך ומחריף משנה לשנה. ראיתי את המורים ניצבים חשופים בצריח מבלי שהמערכת מעניקה להם כלים להתמודד עם תלמידים אלימים, חצופים ופורקי עול.

המקרה שהסעיר אותי היה תלמיד שקם מהמחצלת עליה ישבה הכיתה, תפס את כסאה של המורה וסירב לפנותו. למורה לא היתה כל דרך לגרום לו לקום מלבד לצעוק, דבר שממש לא דגדג את החוצפן הקטן. הוא הבין שאין לה כל דרך להקים אותו בידיה, אם היא לא חפצה להיות מועפת מהמערכת. הוא גם לא התרגש מכך שהוא מפריע לכיתה כולה.

כבר אז הצעתי שתינתן למורים הרשות להפעיל כוח, וכפי שסדרני הכנסת לוקחים את הח"כ הסורר ומוציאים אותו בידיהם, כך  גם תינתן למורים הרשות להקים תלמיד כזה ולהובילו לחדר המנהל או לכל מקום אחר מבלי שימצא עצמו אזוק באזיקים.

 מאז אותו מכתב המצב רק הלך והורע. מאז אותו מכתב שמענו בפלצות על תלמידים שהפשיטו מורה בהפסקה ולאחרונה שמענו על תלמידה שפרצה לישיבת מורים כדי לצלם ולא היתה כל דרך לעצור בעדה כדי לסלקה מהמקום, כי באותה שנייה שהמנהל ניסה למנוע ממנה בידיו [כי מהי הדרך האחרת?]  – מיד מצא עצמו מובל לחדר החקירות  עם תלונה במשטרה.

מה שקורה היום זה ממש ציד מכשפות! ממש כפי שבעבר די היה בכך שילד יצייץ שראה אישה עושה כשפים ביער  – כדי שהמסכנה תועלה על המוקד, ובעוד היא נשרפת הוא כבר הודה שבדה את הכול מליבו כי בעצם היה לו נורא משעמם.

 אורה מורג

סופרת ילדים ונוער

אהוד: את צודקת בכל דברייך. בשנים האחרונות אני כבר פחות מופיע בפני תלמידים וגם לא מפרסם ספרים לילדים ולנוער, אבל זכורות לי השנים הרבות שבהן הייתי עד למאמצים ההירואיים של המורים, בעיקר של המורות – להשליט סדר ומשמעת בכיתות סוררות ובאולמות רועשים בעת המפגשים עם סופרים, כאשר לא פעם אחדים מן התלמידים – שמקומם אולי במסגרת החינוך המיוחד או במוסד סגור – מתסיסים את כל הכיתה או האולם והופכים את מקצוע המורה למשימה בלתי אפשרית, ואת המפגש – להתנסות אנטי-חינוכית פרועה וחסרת ערך.

אמירה חביבה היתה אז, ואולי היא קיימת גם היום, שאחרי השעה אחת עשרה בבוקר עולה רמת ההשתוללות בבתי הספר כי אז מתחילה לפוג השפעת הריטאלין שהתלמידים הבעייתיים קיבלו בבוקר.

* * *

ב-21 בפברואר 2014 נישאו נטלי הדס דוטן וגיל חן בטקס בעיריית ניו יורק. מזל טוב לזוג המקסים ומזל טוב לכל משפחת דוטן, גיסין וחן.

נטלי היא דור חמישי ליהודה ולאה ראב, נינה של ברוך ורבקה בן עזר ראב ושל שלמה זלמן ואסתר גיסין, ונכדה של אברהם ומרים גיסין. כולם חיו בפתח תקווה.

* * *

עמוס אריכא

על דמותו של חלוץ למופת

בימים אלה הופיע ספרו החדש של אריה אבנרי "החלוץ החברתי", ביוגרפיה מסקרנת שהוצאה לאור ב"ספרית מעריב", בעריכתו של דני דור. הספר מתמקד בפרשת חייו של השר המנוח ד"ר ישראל כ"ץ (1927-2010). אלה הם חיי אדם שהתמודד כילד גלמוד במערכה מרגשת, לגדל את עצמו בתקופה הסוערת ביותר בתולדות העם היהודי ולהגיע למעלת שר נחשב בממשלת ישראל שבראשה עמד מנחם בגין.

תרומתו של ישראל כ"ץ לחברה הישראלית מוארת הפעם דרך עיניו של כותב רב ניסיון, חד-עין, ובקי בחומרים שקיבץ בשקדנות להכרת גיבורו, דורו ותקופתו-תקופתנו. הסיפור מרתק. הדמות של גיבור נפתולי-חיים אלה משכנעת כי מדובר באיש יוצא-דופן בעל יכולת הישרדות, תבונה ורגישות למצוקות החיים. יכולותיו הן שקידמו אותו לפסגות של חלוץ חברתי מזן משובח. ככזה ייזכר ד"ר ישראל כ"ץ בדפי הזיכרון הקולקטיבי שלנו.

אריה אבנרי ככותב ביוגרפיות

אין ספק כי מי שהתנסה בכתיבת ביוגרפיות חייב להיות ער לאיזונים הנתבעים ממנו, בנוסף למחקר אמין ויסודי של כתיבת ספרו. אריה אבנרי, רב-כתיבה משלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, פרסם עד היום ספרים רבים, מהם הגובלים בספרות, מהם סאטירות שנונות, אחרים מתמקדים בנושאים הפורצים משולי גלימתה של ההיסטוריה לטוב ולרע, ונמצאים ברומו של עולם. אני נמנה עם קוראיו הנאמנים של אבנרי כחמישים שנה. מצאתי עצמי לא פעם מקורב לנושא מנושאיו. למדתי להכירו ככותב שבמחוזותיו הוכיח מכבר שליטה בנושאים שברר לעצמו.

כבורר קפדן בבואו לקבוע את נושאיו התגלה אבנרי כמסנן בעל צפיפות גבוהה במוכנותו לכתוב ביוגרפיות. זהירותו מבחינה זו מסבירה את העובדה שבמרוצת שנים כה-רבות של כתיבה מקיפה כתב רק ביוגרפיות אחדות, כגון, "ספיר" על שר האוצר המיתולוגי פנחס ספיר, "רצח אופי" על יעקב לוינסון שכמעט והיה שר אוצר, "דויד לוי" על דויד לוי שהדעות עליו חלוקות עד היום, ו"הגביר" שחשף עלילותיו של אברהם שפירא מאגודת ישראל, שבחש בכל קדרה וכונה על-ידי אנשי תקשורת, "המנכ"ל של המדינה."

אריה אבנרי עשה כמיטבו לאזן בין גיבורי הביוגרפיות שלו לבין תחושותיו האישיות. אין זה מעשה קל להשיג שיווי משקל מושלם. בשני הקצוות, בין אהדה כמו לדמותו הטרגית של יעקב לוינסון מנכ"ל בנק הפועלים שנאלץ לפרוש מתפקידו ושם קץ לחייו והוא בן חמישים ושלוש, לבין ההסתייגות שחש כאדם מול העסקן הבחשן של אגודת ישראל, שפירא. הקושי של אבנרי נובע לעיתים מעצם היותו מעורב גם כחוקר בהתבוננות מקרוב במושאי כתיבתו. הוא ראה אותם בשיאם, בכאבם, לעתים במפלתם. גם כך וגם כך חשף עצמו אבנרי כסופר רגיש עד דקויות, למרות שהוא מצויד במלתעות מסוכנות של רוטוויילר.

ואלה תולדות איזידור

גם בספרו החדש של אבנרי "החלוץ החברתי" הוא טווה היטב את סיפורו האישי של הילד ישראל (איזידור) כ"ץ ושוזר אותו בתולדות תקומתה והתפתחותה של מדינת ישראל העצמאית. בדרך זו היטיב אבנרי לענות על אותו יסוד נדרש שאין לפרש אדם בניתוקו מהמתרחש בדורו. אבנרי הפך את הריקמה הזו ליריעה שלמה המשחזרת את האיש, פועלו והחברה בתוכה צמח ועבורה הציב את הישגיו ואלה היו רבים.

ישראל כ"ץ נולד בשנת 1927 בווינה. בתחילת שנות השלושים החל הכרסום הנאצי בעצמאותה של אוסטריה. הניסיון הראשון של הנאצים להשתלט על אוסטריה נעשה בשנת 1934, כשישראל כ"ץ היה בן שבע. הנאצים האוסטרים, בגיבויו של היטלר, הצליחו לחסל בלשכתו את הקאנצלר הפאשיסטי האוסטרי אנגלברט דולפוס, שהיה חסידו המובהק של מוסוליני, אך גם אוסטרי גאה שהתנגד לאיחוד. אבל תהליך האיחוד הכפוי הושלם כעבור ארבע שנים ב-1938, ובדפי ההיסטוריה סיפוח זה נודע כ"אנשלוס".

כבר לפני בוא ה"אנשלוס" היה ברור כי הכתובת לגבי גורל יהודי אוסטריה בוערת. מצוקתם  התגברה עד להתעללות משפילה ברחובות ואיומים בוטים לפגוע בהם וברכושם. רבים ביקשו למצוא דרך להימלט ולא מעטים קיוו להגיע לארץ-ישראל. אלא שבאותה תקופה כבר הצרו אדוני המנדט הבריטי את קליטת היהודים בארץ-ישראל עוד יותר. "הספר הלבן", שחלקו הראשון התפרסם ב-1922 על-ידי שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, היה בגדר נסיגה הרת-גורל מבחינת יהודי אירופה, ואז התחילה הכניעה המבישה לפרעות הערבים בארץ-ישראל. ניתן לומר בוודאות כי הכניעה הבריטית מנעה הצלת רבים מהשמדה בשואה.

בשני החלקים האחרים של תיקון קובץ התקנות, האחד משנת 1930 של שר המושבות דאז לורד פאספילד, שם ללעג את מהות המנדט של חבר הלאומים. ואילו הספר הלבן השלישי, הנקרא "הספר השחור", שנכתב ידי מלקולם מקדונלד ב-39, שר המושבות דאז, קרא למעשה להקמת מדינה דו-לאומית, צימצם את מספר הרישיונות להגירת יהודים והתנה את העילה של נוספים מעל לאותה מכסה, בהסכמת הערבים. ההטייה לטובת הערבים היה כה חדה ופוגעת בשעה הרת-גורל, עד שלמעשה התבררה הכוונה למסור את הארץ והישוב העברי לשליטתם.

באותם ימים נעשו פעולות רחבות להצלת ילדים מאוסטריה, רובם לבריטניה וחלקם לארץ. בווינה עמדו לחלק כחמישים סרטיפיקטים לילדים. אחד המאושרים שזכה בתעודת העולה ברשות לארץ ישראל היה ישראל כ"ץ, אז בן אחת-עשרה, הודות לשליטתו בעברית. אך הוא נאלץ להיפרד מהוריו ומאחותו בתקווה כי לא ירחק יום ויחברו שנית למשפחה בארץ. זו תקווה שהתגשמה רק לאחר המתנה של כמעט יותר משש שנים, בהן התרחשה השואה. הוריו ואחותו אכן הגיעו לארץ כעבור שנתיים, אך לאחר דרמה וטרגדיה בנמל חיפה, הבריטים שלחו אותם להסגר במחנה מעצר באי מאוריציוס. רק בשנת ארבעים וחמש הם זכו להשתחרר ממחנה המעצר המרוחק, לעלות לארץ ולחבק את בנם, אז נער בן שמונה-עשרה, והוא כבר גבר צעיר ברשות עצמו.

יכולת להישרד, להתפתח ולתרום לחברה

יכולת הישרדותו של הילד/נער הבודד ישראל כ"ץ היא סיפור העומד בפני עצמו, שכן למרות קרובי משפחה המפנים כלפיו יחס צונן, כמעט מתעלמים מקיומו ומבדידותו, הוא לא מאבד את אחת מסגולותיו ליצור קשרים עם מוריו ומחנכיו, עם חבריו וידידיו. איזידור, שמעתה יקרא ישראל. עושה דרכו בעולמנו בצניעות מרשימה כמי שמנסה להגשים את בקשתו של אביו בעת פרידתם, שיזכור תמיד מהיכן בא. הוא זוכר ונחשף כתלמיד מבריק, בעל קליטה נדירה ועיבוד חכם של נתונים שהמציאות יוצרת סביבו.

ישראל הנער נקלט היטב בכפר הנוער "אהבה" בקרית ביאליק באזור המפרץ היפהפה של אז, מפרץ חיפה, היכן שציר הלימודים ממוקד בחקלאות. כפי שלאורך מסילתו הוא נפגש בנשים וגברים המסורים בכל מאודם לטיפול וטיפוח בילדים הבודדים, כך גם עולה בידי אבנרי לעתים במשפטים בודדים לשרטט בקווים מדויקים דמויות-משנה. לעיתים מדובר בדמות החולפת כלעומת שבאה, לעתים באחת מאותן המטביעות חותם בישראל כ"ץ המתבגר כאדם המצמיח את עצמו, והוא מקסים ושובה-לב בבניית עצמו רובד על-גבי רובד. 

אני מוצא בסיפור חיים זה של ישראל כ"ץ עלילת חיים שראויה לבוא לידיעת בני נוער רבים כאן והיום; בני נוער לא מעטים הגדלים בתוך אווירת מצוקה, שצריכים למצוא את הדרך הנכונה, נערה ונער בדרכם, לקבוע לעצמם יעד שלכאורה נראה בלתי מושג בתנאים כאלה. אבל הוא ניתן להשגה. היעד הזה איננו סתם חלום. פרשת חייו של כ"ץ הנפרשת לעינינו בביוגרפיה זו מלמדת על-כך. תחנות חייו מאפשרות לאבנרי לזהות בהן את היקף תבונתו המושחזת של כ"ץ שבאה לביטוי מרשים בדרך בה בנה את עצמו תוך הבנה כי צבירת ידע הוא כוח עצום. זהו באמת אדם שצמח מתפקיד לתפקיד תוך טיפוח מרחיב של השכלתו והרחבה מתמדת של קשרים החברתיים.

לא תמיד התקבל כ"ץ בחיוכי אהדה, לא תמיד זכה בטפיחת כתף מעודדת. לעיתים נתקל גם בביקורת כזו שהשמיע כנגדו אורי אבנרי על שבמלחמת העצמאות לא נמנה עם הלוחמים. אמת. אריה אבנרי אינו מלטש את הפינה הזאת ומציג אותה כפי שהיתה. אורי הלוחם משדות פלשת טען שישראל כ"ץ לא לבש מדים כמותו. כנראה שהיתה זו אמירה לא מבוססת דיה, שכן על-פי העובדות ישראל כ"ץ התגייס במחצית מאי 48', ושירת בחיל המודיעין הודות לשליטתו בארבע שפות. אורי אבנרי ניסה לצבוע אותו בגוון ביקורתי על שלא היה חייל-לוחם. כן, הוא לא היה כזה. אבל רבים לא היו כאלה, ושירתו בתפקידים שונים. מהר מאד קלט כ"ץ כי מי שנמצא תחת זרקורים עלול להיווכח כי האור העז לעיתים מתגלה כלוהט עד כוויות. גם אפיזודה זו מצביעה על פן רגיש בחיי פוליטיקאי.

ההישגים המתקיימים מעבר לחיי אדם

אולם תחנות חייו של כ"ץ מעידות כי מדובר באדם שראה בשירות החברה את ייעודו. מדובר באיש צעיר שיכול היה לבחור לעצמו קריירות שונות ומגוונות, והעדיף על-פניהן קריירה שלכאורה איננה קריירה, שכן מדובר במתקן חברתי מתוך יוזמתו שלו, הנובעת מאהבת אדם. ישראל כ"ץ עשה דרך לימודים אקדמית שהעידה על כישרונותיו הרבים, אבל הוא תמיד קבע את בחירותיו ולא פעם הן נעשו בהתאם לצו ליבו. לא סתם בין שיאי חייו נמצא תפקידו כמנכ"ל הביטוח הלאומי (1968-1973), ולאחר מכן כשר העבודה והרווחה שקידם בשקדנות תיקונים וחקיקות כשטובת האזרח לנגד עיניו (1977-1981).

בדרך לפסגות אלה הוכיח ישראל כ"ץ כי אכן מול עיניו נמצאת תמיד מצוקת החברה הישראלית. הוא הוכיח זאת בדרכו האלגנטית ומעוררת-כבוד, כשוויתר על מקום שזכה בו לכנסת והעדיף להקים במקום הכיסא את מכון "ברוקדייל" לחקר הזיקנה, ולעמוד בראשו שנים אחדות. הוא הוכיח זאת בדרך בה התמיד במאבקו למען הציבור. במאבק זה לא היסס להתעמת עם אישים שונים בזירה הפוליטית. אך גם רתם אישים שונים למערכותיו וטיפח איתם קשרים עמוקים. ידועה ומוכרת ידידותו העמוקה עם ראש ממשלתו מנחם בגין והערכה הדדית שנקשרה ביניהם. והיו עוד.

ח"כ יצחק הרצוג, שכיהן אף הוא כשר הרווחה והשירותים החברתיים (2007-2011), כתב הקדמה לביוגרפיה הזאת בה הוא משבח את עשייתו המרשימה ורבת ההישגים של השר כ"ץ: "כ"ץ היה מקצוען. הוא הראשון, מאז קום המדינה, בקרב השרים שהופקדו על תחום הסעד והעבודה, אשר היה עובד סוציאלי שהבין את התחום ואת הגישה הטיפולית הנדרשת ואת עולם הרווחה כולו...  כ"ץ היה המהפכן האמיתי של שירותי הרווחה, והחלטותיו ויוזמותיו ניכרות עשרות שנים – עד עצם היום הזה."

אין בכוונתי להתחרות בספרו זה של אריה אבנרי העשיר בתחנות חייו המסקרנות של ישראל כ"ץ. מניתי מעט שבמעט ממרחבי עשייתו של הילד הווינאי, שעיצב את עולמו בארץ התהפוכות שלנו. עוצמת שרידותו מעוררת הערכה עמוקה ופורטת אצלי על אחד ממיתרי חולשותיי מכבר, להוקיר אנשים שהפכו חלום למציאות ועשו זאת בדרכם. מאז ומעולם רחשתי כלפי אלה כבוד מיוחד. דומני שגם אבנרי חש כך וגם ביטא יחס זה בעמודים בהם סיכם את פרק חייו האחרון והקשה של כ"ץ. זו ביוגרפיה מעוררת הערכה וראויה להימצא על מדף הביוגרפיות שנכתבו אצלנו על אישים בולטים בהיסטוריה שלנו.

* * *

רוֹן גֵּרָא

עוֹד רֶגַע

הָרָצוֹן  לִהְיוֹת צָעִיר יוֹתֵר

תְּחוּשָׁה שֶׁאֶצְלִי  נֶעֱרֶמֶת.

אַחֲרֵי שֶׁרָכַשְׁתִּי לִי דִּירָה

חֲדָשָׁה מוּל טַיְיבֶּה

כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת מִקָלַנְסוּאָה

וּבְרִיאוּתִי הֲזוּיָה עֲמוּסָה

מַשָּׂא שֶׁל יֶגַע,

מְבַקֵּשׁ  לֵהָנוֹת עוֹד

רֶגַע

לָשֵׂאת וּלְהַגְבִּיהַּ בַּמָּקוֹם הֶחָדָשׁ

לְגַנֵּן מִרְפֶּסֶת מְגוֹנֶנֶת בִּשְׁלַל

צִבְעֵי הַיֶּרֶק.

לָחוּשׁ אֶת הַגֶּשֶׁם טֶרֶם

רַד,

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַמְּלַטֶּפֶת

בִּשְׁקִיעָתָהּ בַּמִּרְפֶּסֶת

עֵת הַבְּדִידוּת אֲלֵיהֶן

חוֹבֶרֶת

וְעִם הָרוּחַ מִמֶּנִּי נוֹדֶדֶת.

אֶת בַּקָּשָׁתִי אֲנִי מְפַנֶּה

אֶל אֱלֹהַי

אֲשֶׁר רַק בִּרְצוֹנוֹ

הָרֵי 

יָקוּם  דָּבָר.

* * *

רות ירדני כץ

להיות סבתא, סיפור מהחיים

כיוון שיש לי חרדת נהיגה אז אני מרבה לנסוע בתחבורה ציבורית. לא שהפסקתי לנהוג אבל כבישים בין-עירוניים לא בא בחשבון. למרכז העיר אין טעם לקחת מכונית כי אי-אפשר להגיע אליה ורק לחשוב על חנייה יוצא החשק. יש יתרון גדול כשנוסעים באוטובוס, מונית או רכבת כי אז פוגשים אנשים ושומעים סיפורים מהחיים שלפעמים מצחיקים או  כואבים, נוגעים ומשאירים רושם אדיר.

הנה מה שקרה ברכבת. מולי ישבה אישה בערך בת-גילי. לבושה ספורט-אלגנט, שיער מתולתל כסוף, צבע עיניה ירקרק וציפורני ידיה מטופחות אבל לא צבועות. אישה נאה.

ראיתי על פי שפת גופה שהיא מוטרדת. פניה היו מתוחים, העבירה פעם  יד על מצחה, שילבה רגליים ואחרי כמה שניות ישרה אותן, ושוב העבירה יד על לחייה והמצח התרומם והתיישר. הבטתי בה והיא קלטה את מבטי ושאלה: "יש לך נכדים?"

אני מופתעת: "כן, יש לי נכדים."

היא: "ואת כמו כל הסבתות העכשוויות שמתחרות ביניהן מי הסבתא הכי-משקיעה? האם את כל יום אצלם, לוקחת אותם לסרט, הצגה, מסעדה, שומרת עליהם בערב, מאמבטת אותם, מאכילה אותם ומספרת להם לפני השינה עוד סיפור אחד ודי?"

חייכתי אליה ואמרתי: "אני לא במקום של תחרות בנושא זה. יש לך בעייה עם הנכדים שלך?"

היא: "מה שמך? לי קוראים רחל."

"רותי."

היא: "רותי, אין בעייה עם הנכדים, הם נפלאים. הם לא הבעייה בכלל. הבעייה היא האימא שלהם, אשתו של בני. תשמעי." רחל לקחה אוויר, כופפה את גבה והתקרבה אליי. "אשתו של בני באה ממשפחה יהודית עשירה,  נולדה עם כפית כסף בפה. בבית גדול ומרווח שיש בו משרתים, משרתות, מכוניות, נהג צמוד ומה לא. אחרי שסיימה אוניברסיטה עם שני תארים עלתה לארץ כדי למצוא חתן ומצאה את הבן שלנו. הגבירה, שרגילה שהכול יוגש ויוכן לה, המשיכה להתנהג כאילו היא שם. הבן, שבנוסף לעבודתו המפרכת דאג לכל מחסורה." רחל חייכה חיוך עצוב כזה, הרימה ראש, הביטה בי והמשיכה: "ראיתי ולא אמרתי מילה. הוא בחר בה. ואז נולדה בת והשמחה היתה גדולה והיא החליטה שאני אהיה המטפלת. שאבוא, ארחץ, אנקה, האכיל ואבדר."

אני: "ומה עשית?"

רחל: "לא עשיתי. היא התלוננה בפני הבן שאני לא סבתא טובה והבן העביר אליי את התלונה. השבתי שתפקיד ההורים לגדל את ילדיהם ותפקיד הסבתא הוא לעזור כשצריך וליהנות מהפירות, אבל לא לשמש כהורים מחליפים. והחשוב מכל שתיתן לי להחליט מה וכמה לעשות."

אני: " ו...?"

רחל: "בנוסף לאי שביעות רצונה ממני, יום אחד החליטה שכאן בארץ לא בטוח לחיות. יש אינתיפאדות, פיגועים, זוועות, והיא לא רוצה עוד. הם עזבו. כמה שנים חיו באירופה ועוד כמה שנים בארץ הולדתה ליד משפחתה, עם משרתים ומשרתות ונהג צמוד. בינתיים נולד בן."

אני: "ומה הבן עשה בשנים אלה?"

רחל: "הבן הוא במקצוע שלאן שהוא יפנה יחטפו אותו. חוץ מזה בארץ הולדתה משפחתה העשירה והמיוחסת הם בעלים של חברות גדולות שיש להם יד ורגל בכל דבר. מכירים את הצמרת מהגדול ועד הפקיד שמחליט ונותן אישור. מארחים ומתארחים, מדינה שבה שוחד פה ושוחד שם והכול מסתדר."

אני: "כמו בכל מקום... האם נסעתם לבקר אותם?"

רחל: "נכון, כמו בכל מקום אבל יש דרגות. כן, נסענו לבקר אותם."

אני: "וכלתך היתה נחמדה?"

רחל: "היא היתה קורקטית. לא יצאה מעורה, לא שפכה עלינו טונות של חום אבל מה שהיה חשוב זה להיות עם הנכדים והבן ולראות איך הם חיים ומה שראינו בארץ הולדתה ייזכר לעולמי-עד. המקום שבו גרו הוא אזור של עשירי המדינה שלעושר אין גבול. אזור של טירות מבוצרות מגודרות וחשמליות שבו גרות משפחות יהודיות ולא-יהודיות. לפני הבית יש בודקה ובה שומר חמוש, את הכלבים מוציא לטיול לא אחד מבני-המשפחה אלא מקומי שמקבל שכר, כמובן פרוטות. הם נוסעים במכוניות משוריינות ואת יודעת מה? כל מה שראיתי וכל מי שראיתי ונפגשתי בזכות משפחתה, הפחיד. לראות בשבת בבוקר למשל, את היהודים הולכים לבית-הכנסת כאשר מכונית משוריינת מלפנים ושנייה מאחור ובין שתי המכוניות הולכים מאבטחים זה מפחיד!"

רחל עשתה הפסקה, הוציאה בקבוק מים קטן, הציע לי לגימה, לגמתי והיא שתתה חצי מהכמות. סגרה בפקק והחזירה לתיקה. הסתכלתי דרך החלון וראיתי שאנחנו מתקרבים לתחנה הקובעת ואני הסתקרנתי לשמוע את המשך העלילה.

אני: "והם עדיין שם?"

רחל: "אחרי כמה שנות גלות היא הבינה שחרף המצב הביטחוני בארץ וכמה שקשה לחיות כאן וכמה הישראלים לא מחונכים – אי-אפשר לגדל ילדים שם. היא הבינה ששווה יותר לחיות במדינה שבה לא חוטפים ילדים, נשים וגברים – תמורת כופר ענקי. ובסוגריים שתדעי, החוטפים, כדי להראות כמה הם רציניים, רוצחים את החטוף לפני קבלת הכופר. כן, היא החליטה לחזור והם חזרו וצריך להתחיל הכול מהתחלה. הבן חזר קודם כדי להתארגן. למצוא דירה, להכין אותה, לבדוק גנים ובתי-ספר וכל מה שמסביב. היא באה עם ילדיה חודשיים אחריו, הכול היה מסודר והילדים כבר בני ארבע ושמונה שבעצם לא היכרנו."

רחל שוב לקחה אוויר. "הם חזרו וכדי לקצר היא שוב התלוננה שאני לא סבתא אידיאלית. חשבתי שהיא הבינה שאני לא סבתא שרצה לכל קריאה. חשבתי שהיא הבינה שמערכת היחסים היא דו-סיטרית ולא רק על פי ציפיותיה. היא מעולם לא התקשרה לשאול מה שלומנו? או אולי... אולי... אנחנו זקוקים למשהו. היא לא מזמינה אותנו אליה הביתה, גם לא לאירועים שקשורים לנכדים כמו טקס סיום של השנה. מעולם לא יזמה שנעשה משהו יחד הם הילדים ואנחנו, כמו טיול לצפון או לדרום או מה שלא יהיה. אבל היא החליטה שאני מחוייבת כסבתא להוציא אותם מבית-הספר, לקחת אותם למסעדה ולבדר אותם. לא רותי, זה לא עבר אותי וזה לא עובד כך."

אני: "ואיפה הבן בכל הסיפור, ובעלך?"

רחל: "הבן מדבר מגרונה. הוא נסחף, יש לו טענות כלפיי שאני לא כמו כל הסבתות שבאות, לוקחות, משחקות ועוד. הבעל שלי בורח מעימותים וריבים כמו מאש. הוא מאושר כשהם באים בימי שישי לארוחה. הוא מפנק אותם והם ממלאים את הבית ברעש, שמחה וצחוקים. מה שעצוב שברגע זה של החיים היא מחרימה אותנו. נראה לאן זה יוביל. איך אמר בעלי? שמעתי הרבה סיפורים על תקלות משפחתיות, אבל שזה יקרה לנו?"

הרכבת עצרה בתחנה הסופית. רחל קמה ראשונה, הביטה בי ואמרה: "הסיכוי שאפגוש אותך עוד פעם הוא אפסי, אבל מי יודע? בכל מקרה אזכור אותך. שלום לך."

אהוד: כל פעם כשאני שומע ניסים ונפלאות על אותה מדינה, אשר שלא כמונו התגברה כביכול על האפארטהייד ועל הגזענות, והיא דמוקרטיה משגשגת – אני לא מאמין, וגם לא מאמין בעתידה הוורוד-לכאורה.

[ר' ועידת דרבן שהוחלט בה כי הציונות היא גזענות]

נראה לי שכל מי שיכול לברוח מאותה מדינה, בייחוד היהודים, בורח, והמניעה העיקרית של אנשים החיים שם בעושר, מלברוח – היא שאי אפשר להוציא משם את הכסף והרכוש.

* * *

מתי דוד

1. מי ומה מסתתר מאחורי NEW ISRAEL FUND?

לעיתים קרובות נחשפת פעילותה של ה"קרן החדשה לישראל". קרן המממנת ארגונים ועמותות, הפועלת נגד כל ממשלות ישראל, לטובת האינטרסים של הפלסטינים. פעילות זו מבוצעת תמיד תחת מסווה של כביכול פעילות חינוכית, חברתית ומשפטית. המדובר בקרן הממומנת ע"י קרנות, ארגונים וממשלות זרות העוינות את ישראל ותומכות בפלסטינים.

לפני מיספר שנים, כאשר נחשפה לראשונה הפעילות של הקרן ב"מעריב", הדבר גרם זעזוע בציבור ובהלה בהנהלת הקרן, שהזדרזה לפרסם מודעה בעיתון "הארץ", החתומה ע"י 250 תומכיה, נגד "מסע ההסתה והשנאה," מבלי לענות לעובדות שנחשפו. מאז התחלפו כמה ממנהלי הקרן, אך המדיניות והפעילות לא השתנו. כיום מנכ"לית הקרן היא רחל ליאל.

עיון ומיון רשימת 250 התומכים בקרן מעלים את המסקנות הבאות:

רובם המוחלט של שמות התומכים, משתייכים לשלוש קבוצות מיעוט אליטיסטיות מסווגות:

אנשי אקדמיה ומשפט רובם מהאוניברסיטאות בתל-אביב, בירושלים ובחיפה – סה"כ 93.

חברים, פעילים ומזוהים עם מרצ, שלום עכשיו ושאר השמאל – סה"כ 32.

אנשי תיאטרון וקולנוע, אמנים, סופרים, עיתונאים, פרסומאים, במאים, תסריטאים, צלמים, משוררים, מוסיקאים – סה"כ 78.

רוב השמות, המופיעים במודעה, חותמים מזה שנים רבות על רוב העצומות והמודעות הפוליטיות של מרצ, שלום עכשיו, ושאר קבוצות השמאל הקיצוני שהתרסקו.

המדובר בשלוש קבוצות אליטיסטיות, שיש להן זהות דעות שבטית של תמיכה אוטומטית וקולקטיבית במרצ, בשלום עכשיו, ובשאר קבוצות השמאל לסוגיו, התומכים בדרך כלל בעמדה הפלסטינית.

המדובר בקבוצה שולית וסגורה, החיה בבבואה של עצמה, שאין לה האומץ להודות בכישלון ולקיים ביקורת עצמית נוקבת ואמיתית.

לא מוזר ולא מפתיע הדבר, שברשימת התומכים בקרן, לא מופיעים כמעט לחלוטין שמות של פעילים מקרב המזוהים עם מפלגות שמחוץ למרצ והעבודה. כמו כן לא מופיעים תומכים מקרב "אזרחים פשוטים" מבני ערי (הפיתוח( הצפון, הדרום המושבים, הקיבוצים והעולים. זו ההוכחה שהקרן נשלטת על-ידי אנשי מרצ, תומכיה ומקורביה בלבד. זאת למרות שמדובר בקרן שעוסקת גם בסיוע לארגונים הומאניים וסוציאליים, דבר שאמור היה לזכות בתמיכה של פעילים מכל המפלגות.

הקרן נשלטת בפועל ע"י אנשי השמאל ההיסטורי, שחלקם הפכו לתומכי "השמאל החדש", שתומך בארגונים פוסט ציונים ואנטי ישראלי, בשם האליבי השקרי של "חופש הביטוי".

חלק מהשמאל הציוני השפוי, שמנהל, תומך ונעזר בקרן, החליף את הלאומיות היהודית ציונית – שהפכה עבורו למטרד במסדרונות האינטלקטואלים בעולם – לתמיכה בלאומיות פלסטינית אופנתית.

לרובם של תומכי הקרן יש בוודאי כוונות טובות ורטוריקה הומאנית למען החלשים והמיעוטים, תוך התעלמות מודעת ומסוכנת מכך שהכסף שהם מעבירים לחלק מהעמותות, הולך למטרות שמשרתות אג'נדות אנטי ישראליות.

מייסדי הקרן, ג'ונתן כהן ואלינור פרידמן, קבעו עקרון ששליש מסך כל התרומות המועברות לישראל יינתן לארגונים ולעמותות ערביות. המדובר בסכום של מאות מיליוני שקלים, במהלך השנים. הקרן גם מסתייגת מהמגבית היהודית המאוחדת.

חלק מתומכי הקרן שייכים מנטאלית ונפשית לשמאל הקיצוני שיש לו קיבעון מחשבתי ורגשי, ופרשנויות עוינות למושגים המקובלים בקונצנזוס הלאומי.

להלן דוגמאות:

הם לועגים לפטריוטיזם (מפלטו של הנבל). הם בזים לקונצנזוס לאומי (מזויף). הם מתנגדים ללאומיות (פאשיזם). הם מבקרים ושונאים את הגנרלים ואנשי הביטחון (מיליטריסטים). הם תוקפים את צה"ל (צבא כיבוש). הם מזלזלים באלה המתריעים על הסכנות (יצרני פאניקה). הם פוסלים דעותיהם של כל מי שמוגדר על ידם כימני, ומסמיכים את עצמם להיות המוסמכים הבלעדיים לקבוע מהו ביטחון ומהו אסון.

2. האמנם יש עתיד לחוק השוויון בנטל ב-2017?

חוק השוויון בנטל 2014 עשוי להפוך לכישלון 2017!

גיוס בחורי הישיבות לצה"ל הפך בשנים האחרונות לנושא המרכזי בשיח הציבורי, המשפטי והפוליטי. ערב הבחירות האחרונות נושא זה הפך לדגל המאבק העיקרי של מפלגת "יש עתיד", שאף זכתה בזכותו לניצחון אלקטורלי גדול ומפתיע. הכנסת החדשה היתה עסוקה בנושא באופן אינטנסיבי והחלטי, לשם חקיקה חדשה שתבטיח גיוס בני הישיבות לצה"ל. ואמנם החוק התקבל אבל מתגייסים חדשים אין.  ממתינים ל-2017.

"החוק ההיסטורי" התקבל.  הגיוס הממשי בהמתנה.

עד להשגת החוק התנהלו מאבקים ותהפוכות רבים בדרך. עשרות הפגנות ועצרות. תביעות משפטיות. ועדות של מומחים ומשפטנים. ועדות ציבוריות ופרלמנטריות. חוק טל וביטולו.  ועדת פרי. ועדת שקד. סנקציות פליליות. סנקציות כלכליות. פלפולים משפטיים. נוסחאות חוקתיות. פשרות מפלגתיות. כל זה ביחד הביא להצעת חוק חדשה, מסובכת ומבולבלת, שבנויה על הבטחה עתידית שאולי בשנת 2017 יתגייסו צעירים חרדים בגיל 24 (בעלי משפחות) לצה"ל.

"הפתרון" שהכנסת הגיע אליו הוא כישלון ואכזבה של מאבק צודק שהתנהל והתרסק.  קוראים לחוק החדש "חוק היסטורי". בפועל אין שינוי. אין חרדים שמגויסים. ממתינים ל-2017.

ספק אם יש עתיד לחזון הגיוס ב-2017!

החוק נותן לחרדים תקופת "הסתגלות" של שלוש שנים עד 2017.  עד אז ה"הסתגלות" וההשתמטות בחסות החוק תימשכנה, בתקווה נאיבית שאולי ב-2017 חלקם יגוייס. אשרי המאמינים להבטחה הזו. בינתיים הישיבות תמשכנה להיות עיר מקלט למשתמטים מהחובה להיות שותפים להגנת המדינה. ב-2017 תהיה ממשלה חדשה "שתלמד" את הנושא. תקים ועדה חדשה, והכול יישאר כנראה כמו שהיה. ראשי "יש עתיד" לא יהיו כנראה במעמד מוביל בנושא כמו בעבר. האחריות לפתרון בעיית גיוס בחורי הישיבות לצה"ל תופקד בידי הממשלה החדשה.  יש סבירות שהחוק שהתקבל יהפוך לחוק טל מחודש.

3. תגובה למאמר "שתיקת הכבשים"

של פרופ' נורית פלד אלחנן

 במאמרה הביקורתי הטוטאלי ב"הארץ" נגד כמעט כל מוסד וארגון לאומי וממלכתי, היא מאשימה בשתיקת הכבשים והשלמה עם הגזענות, הדיכוי, הכיבוש, ההתעללות, רמיסת זכויות האדם וכל הערכים. כולם "אשמים" בביצוע פשעים נגד הפלשתינים, כולל צה"ל, השב"כ, האקדמיה, מערכת החינוך, הממסד הביטחוני, הממשלה וכו' וכו'.

הגזמה טוטאלית של פרופסורית לחינוך שמגויסת טוטלית נגד הציונות והמדינה, בשם ולמען הפלסטינים. קוראי "הארץ" זכאים לדעת עובדה חשובה – שהפרופסורית מעדיפה להסתיר. היא מחרימה ומוקיעה את חג העצמאות הישראלי. היא משתתפת כמארגנת וכמזדהה בעצרת פלסטינית לזכר הנאכבה שמתקיימת באירופה בדיוק ביום העצמאות. הפגנה של התנתקות טוטאלית מעמה וממולדתה והתחברות עם הפלסטינים אוייבנו.

* * *

יהודה דרורי

נחרת החזירים מול שתיקת הכבשים

ה"כבשה" נורית פלד-אלחנן דווקא לא שתקה למרות כותרת מאמרה מ"הארץ": "שתיקת הכבשים", שנכתב  על נושא התועמלן ורטה והתלמידה ספיר... לפי שם המאמר אני לתומי חשבתי שאקרא דווקא מאמר על תלמידי תיכון השותקים מול מורים פוליטיים, פוליטרוקים אנטי ציוניים המנסים להרעיל את מוחם של תלמידיהם בדעות אנטי ציוניות ופרו-פלסטיניות (נוסח אלו המתפרסמות ב"הארץ"...) – אבל כאשר  יעני הפרופסורית לחינוך הזו (שחוגגת את הנכבה במקום את יום העצמאות..) מכנה תלמידה אמיצה כמו ספיר: "סבאח היא פאווליק מורוזוב שלנו" (שם של ילד "גיבור בריה"מ" מלפני עשרות בשנים, שהלשין על הוריו – מה הקשר? לגברת נורית התשובה..) – ומכאן היא משתלחת כלהלן: "ילדה נבערת מדעת, חצופה, גסת רוח, חסרת כבוד, שהבינה בחושיה החדים היכן צריך להצית את האש, כדי להתרומם מעל ההמון. גפרוריה היו הגזענות, ההלשנה וההסתה להרג החביבוֹת כל כך על כל שלטון פשיסטי/" (בארץ יש שלטון פשיסטי... אתה הבנת ברוך?..)

"היא כמובן לא אשמה בבורותה ובגורלה, וכבר נכתב רבות על כך. סבאח היא תוצר של התרבות והחינוך שמדינת ישראל נותנת לילדיה. סבאח איננה הבעייה, אלא הסמל שלה..."

תשומת לב הקורא לעובדה שהגברת נורית איננה קוראת לנערה בשמה (ספיר) רק בשם משפחתה – סבאח, כהתרסה אשכנזית עיליתיסטית וגזענית בעליל נגד נערה מעדות המזרח להצביע על נחיתותה העדתית כביכול...

אז אמרנו פרופסורית לחינוך?...

לעצם המאמר, יש להסתכל על הדברים בפרופורציות הנכונות ולהגדירם כך. התנהלות המורה בכיתה לא היתה כשורה והדברים הפרובוקטיביים והשקריים שאמר גרמו לנערה אמיצה לצאת נגדם חוצץ – כי מי שהפר את הסדר בכיתה היה דווקא המורה אדם ורטה. – מכל מקום, כיתה רגילה כבר לא היתה פה.

אינני רוצה להתייחס לחיבוקים, מ"ימין" לנערה ומ"שמאל" למורה, כי אני מניח שהם לא ביקשו זאת אלא פשוט אנשים אינטרסנטיים-פוליטיים ניסו לתפוס טרמפ על הסיטואציה. העובדה היא פשוטה – לא התלמידה התחילה את האירוע... ואילו המורה מוכר לציבור זה מכבר כאנרכיסט שמאלני המנצל מעמדו כמורה לירוק לבאר ממנה הוא שותה... כל ניסיון להציג את הדברים אחרת הינו המשך של אותה מתקפת תעמולה שמאלנית לדה-לגיטימציה של המדינה וצה"ל, אשר אנו עדים לה בימים אלה ושיש להגדירה פשוט כ"נחרת החזירים" – זאת לעומת הגדרת התנהגות מרבית הציבור כלפי המשמיצים הללו כ"שתיקת הכבשים..."

* * *

יהודה גור-אריה

אין לי רב

הערות שוליים [43]

יש לי בעייה: אין לי רב

אני לא רב, לא ניצב, לא טייקון [מסופר], לא זמר מתוקשר, לא בעל הון, גם לא איש שלטון, לא שחקן [כדורגל] מהולל, ולא מפורסם כלל. אינני מסתופף בחצרות רבנים, לא מנשק ידם [או זקנם] של צדיקים, לא זורק נרות אל מדורת באבאים [המעלות מראה לועו הפעור של המולך]. אין לי רב או אדמו"ר, לא גאון הדור, לא קאוצ'ר לא גורו, לא מקבל מהם עצה או הדרכה, או מתנת-יד.

לכן אני ישן שנת ישרים בלילה [עד שמעיר אותי פיצוץ של מכונית ברחוב], אינני חושש מחקירה במשטרה, בפרקליטות או בשב"כ.

אני יתום מרב.

האם זה נורמלי? אולי עלי לפנות לרב כלשהו לקבל ממנו יעוץ ["דעת תורה"] לגבי מצבי זה?

הבג"ץ, הדמוקרטיה והדמוגרפיה

לכל ידידיי, שלומי אמונה, צאן קדושים, חרדים בקלה כבחמורה, על כולם ברכת שלום וברכת התורה.

ובכן, הנה הם נחשפים בכל מערומיהם, השופטים בירושלים, שופטים לפי דיני הגויים, עוכרי ישראל, שונאי הדת, מתעבי הדתיים, מתנכלים לישיבות ומבזים את לומדי התורה, כלומר פוסקים לגייס אותם לצבא.

כמו לפני 200 שנה, כאשר ברוסיה חטפו ילדים יהודים רכים והחזיקו אותם בצבא הצאר במשך 25 שנה, תוך שמאכילים אותם חזיר ומשכיחים מהם את דת אבותיהם, כך בימינו, שלטונות המדינה היהודית-הציונית  מתנכלים ללומדי התורה ומנסים לגייס אותם לצבא הציוני  למשך שלוש שנים תמימות תוך לימודם לאחוז כלי זין, במקום ספר קודש ביד.

לא יהיה כנבלה הזאת בישראל!

אנו נפעל בכל האמצעים החוקיים [והחוקיים פחות] שמעניקה לנו המדינה הציונית החילונית-אפיקורסית כדי לשמור על זכותנו וזכות בנינו, שלא לשרת בצבא שלהם.

אולם בכך לא די. לא די בהפגנות, בהצתת עגלות אשפה, בפשקווילים חוצבי להבות ולוהטי אש-דת, בקללות, גידופים וחרמות נגד המדינה.

יש לנו שיטה נוספת כיצד להשיג את מטרתנו העליונה: הקמת מדינת הלכה בארץ הקדושה. עלינו לשנס מותניים ולהיכנס למיטותינו, בחברת נשותינו הצנועות והטהורות [ללא חשש נידה] ולהתמסר בחדווה והתלהבות למצוות פרו ורבו. ואם ירצה השם, כעבור 20-19-18 שנה ירבה ויפרוץ מחננו הקדוש ל-40%, ומכאן לא רחוקה הדרך להשגת 51% ולממש זאת בבחירות לכנסת.

או-אז, בעזרת השם ננתץ את כל מוסדות השלטון הזדוני הציוני-הכופר ונקים כאן מדינת הלכה על כל פרטיה ודקדוקיה: מלך מורם מעם, עטור כתר והדרת מלכות, [כמו בימי דוד ושלמה] כוהן גדול וסנהדרין ורבנים פוסקי הלכה בכל עיר ורחוב וסימטה; ישיבה במקום אוניברסיטה, תלמוד-תורה במקום בית-ספר [שבו מלמדים בימינו שטויות כמו חשבון, אנגלית, מדעים ועוד]. העם יחולק, לשלושה שבטים, כמאז ומקדם: בני שבט ישראל יעסקו בעבודה לפרנסת משפחותיהם, תוך שהם מקיימים את שבט לוי, אלה לומדי התורה והמשמשים בקודש, וכן שבט הכוהנים, אלה הרבנים, האדמו"רים, הרבנן והבאבות גדולי התורה. ובג"צ, האמון על הדמוקרטיה מימי היוונים הרשעים, יענו בעל-כורחם אמן, לאור תוצאות הבחירות. ואז נזכה בעזרת השם, בניצחון התורה ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו. אמן סלה.

נאום הגבר

מנחם מנדל בוזגלו

ב"ר הרב הגאון מוני סעיד בוזגלו

עיר הקודש בית שמש

דילול

שח לי קצין משטרה בכיר ["לא לציטוט"]: "יש גם נקודה אחת חיובית במלחמה זו בין העבריינים, ובחיסולים ההדדיים: הם מדללים במידה מסויימת את האוכלוסייה שלהם."

אקסיומות מדעיות

לפני כמה עשרות שנים הזהירו המדענים מפני התקררות כדור הארץ וחזרת עידן הקרח בעולם כולו.

בימינו – מזהירים מפני התחממות.

בפועל – קור וסופות שלג אדירות באמריקה [ואפילו בארצנו הקטנה והחמה].

המדענים הזהירו מפני הידלדלות יערות הגשם בגלל כריתת עצים לתעשיית הנייר.

בפועל: בזכות המחשבים פחת הצורך בנייר וכריתת העצים פחתה באופן ניכר.

המדענים ממליצים כמובן על אוכל בריא, אורגני, לשמירה על הבריאות.

בדורות הקודמים האנשים אכלו אוכל טבעי-אורגני, ומתו בגיל 45-40.

עד עתה לא ברור הנזק למוח מקרינה מאנטנות סלולריות, אך הדעה הכללית היא שאכן נגרם נזק כזה. לא אתפלא אם בעתיד הקרוב יופיע מחקר [מטעם חברות הסלולר], המוכיח כי הקרינה הסלולרית מרחיבה את תאי המוח וגורמת ליתר חוכמה אצל בני-אדם.

כן גם סביר להניח, שבמחקר [מטעם חברות הטבק] יתברר שעשן הסיגריות מרבה בריאות: הוא הורג את החיידקים המזיקים בגוף האדם...

* * *

נגה מרון

האומץ להגיד "לא" לפואד

מי מאתנו אינו זוכר את הכלימה שאחזה בנו לפני שנים, כאשר משה קצב נבחר כנשיא המדינה מול מתחרהו שמעון פרס? אני משוכנעת שאיש מחברי הכנסת לא חשב  אז שקצב מתאים יותר, אך היו להם שיקולים אחרים והדברים ידועים... 

כשקראתי במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" התחלחלתי מן הראיון עם פואד בן אליעזר, שרואה עצמו כאיש המתאים ביותר לייצג את המדינה כנשיא, ומכריז: "אני אהיה נשיא הכי עממי! נשיא של למטה!" ולדבריו כל חברי סיעתו בכנסת הבטיחו לתמוך בו...

אני מוקירה את חבריו של פואד לסיעה, וברור לי שאין בהם אחד שחושב שהוא מתאים לתפקיד הנשיא, אלא שבזכות ה"חברות" לא נעים להגיד "לא" לחבר. מי יעז להגיד ל"סחבק" שלעם ישראל מגיע דווקא נשיא של למעלה ולא של למטה, ואולי יש מועמד מתאים יותר ולאו דווקא מתחום הפוליטיקה? אבל יש המעריכים שחברי הגוף הבוחר יצביעו בעד מישהו  "משלהם", וכך יתפנה מקום בכנסת לעוד אחד "משלהם".

אני חוששת שבגלל היריבויות והשנאות האישיות והפוליטיות בכנסת ייווצר מצב שגם הפעם הפוליטיקה תנצח את השיקול הענייני, ואם אמנם כל חברי סיעת העבודה יתייצבו מאחורי "סחבק" – נצא מהבחירות מבוישים וחפויי ראש, ואין נביט בפני עם ישראל והעולם כולו?

* * *

מנפרד גרסטנפלד

אובססיביות אנטישמית של השמאל

להיסטוריון פרופ' רוברט ויסטריך – בעל הקתדרה ע"ש נויברגר להיסטוריה אירופית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים וראש המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה – פרסומים רבים. בין ספריו האחרונים נכללים "A Lethal Obsession"  (אובססיה קטלנית), המנתח את האנטישמיות בת זמננו במובנה הרחב ביותר, וכן ספר בגרמנית על האנטישמיות המוסלמית, שבו הוא מצביע על נקודות דמיון בינה ובין האנטישמיות הנאצית.

   ספרו החדש ביותר של ויסטריך "From Ambivalence to Betrayal: The Left, the Jews, and Israel"  הוא עוד יצירה שהיא מופת של למדנות. פרקיו המעוצבים במיומנות של הספר יכולים לעמוד כמאמרים בזכות עצמם, והוא מכיל ניתוח מרתק של התפתחות דעותיהם של השמאל הקיצוני ושל הסוציאל דמוקרטים בנושא המכונה "הבעייה היהודית".

את הדיון בנושא מתחיל ויסטריך כבר במאה ה-19. רוחב יריעה זה מאפשר לקורא לראות את המוטיבים האנטישמיים של השמאל שבעשורים האחרונים צצו ועלו מחדש באופנים שונים. כך למשל, עוד כ-100 שנה לפני שהאו"ם אימץ ב-1975 את קביעתו המפורסמת ש"ציונות היא גזענות", מיתג קרל קאוצקי [קאוטסקי?], האידיאולוג המוביל של הסוציאל דמוקרטים הגרמניים, את הציונות כגזענות (308).

קרייסקי – אב-טיפוס של יהודי שונא עצמו

הרבע האחרון של הספר, שבו נתמקד, עוסק בנושאים הקשורים לתקופה שלאחר תום מלחמת העולם השנייה. הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי, שעליו פרסם ויסטריך מחקר קודם, מתואר בתמציתיות כיהודי סוציאליסטי הנגוע בשנאה עצמית. מעניין שקרייסקי טען שלא סבל בצעירותו משום אנטישמיות – טענה שעל פניה היא מאוד בלתי סבירה, בהתחשב במאורעות באוסטריה בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה.

ויסטריך כותב כי קרייסקי היה "היהודי האחד שיכול היה להעניק לגויים האוסטרים פטור מלא מרגש אשם סמוי על תפקידם הבולט בשואה." קרייסקי עשה זאת בכמה אופנים. הוא תקף ללא רחמים את שמעון ויזנטל שאותו כינה "ריאקציונר מסוכן." הוא גם אמר כי "אם היהודים הם עם, אז הם עם מכוער" (496). קרייסקי היה חלוץ בהכפשתה של ישראל בתארו אותה "כחצי פשיסטית" וכמדינת "אפרטהייד". לדעתו, ישראל היא "בלתי דמוקרטית", "קלריקלית" ו"מיליטריסטית" (480).

אנטישמים בני זמננו רואים יהודי מסוגו של קרייסקי כמועיל מאוד, כמי שמספק להם פטור מביקורת, בכך שהם יכולים להצביע על יהודים השותפים לדעותיהם. בספרו "פוסט-ציונות פוסט-שואה – שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל," מתייחס אלחנן יקירה לנושא קשור: יהודים פוסט-ציוניים – למעשה אנטי-ציוניים – העושים לישראל דמוניזציה. בדרך זו הם נעשים חברים "בקהילה האינטלקטואלית של מעַוותים כמותם." יקירה מוסיף כי "הדרך הטובה ביותר להתקדם בינלאומית בחוגים האקדמיים היא להיות חלק מהמערך הקיים. ואז, מזמינים אותך לחו"ל לעיתים קרובות ומפרסמים את עבודותיך, גם אם אין בהן ערך רב."

אלא ששיטת קרייסקי לא תמיד פועלת, גם אם מדובר במישהו אנטי-ציוני קיצוני יותר. זה נכון במיוחד בהקשר של דיקטטורות. רודולף סלנסקי, שהיה מנהיג קומוניסטי צ'כי, ודמות ראשית במשפט הראווה בפראג ב-1952, הואשם ב"ציונות". ויסטריך מציין כי סלנסקי היה אוייב מושבע של ישראל ושל כל המפעל הציוני, שחסם את מכירת הנשק הכבד למדינה היהודית אחרי 1948." בין היהודים, שהיוו את מרבית הנאשמים באותו משפט, היו גם אנטי-ציונים קיצוניים אחרים, שאולצו, בסגנון הקומוניסטי הקלאסי, להודות כי הם היו "יהודים לאומיים בורגניים" (450).

אנטישמיות נטועה בתרבות הבריטית

המחבר, שגדל וחונך באנגליה ושדן במקום אחר באנטישמיות האנגלית, מכתיר את אחד מפרקי ספרו בשם "בריטניה: מקרה מתאים לטיפול?" – ויסטריך טוען כי האנטישמיות נטועה עמוק בתרבות הבריטית זה אלף שנה. הוא מציין שבחצי הראשון של המאה ה-20 קישרו האנטישמים את היהודים הן עם הקומוניזם והן עם הקפיטליזם (539). אחרי מלחמת העולם השנייה, ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי ממפלגת הלייבור, נתפס על ידי רבים בפלשתינה תחת שלטון המנדט הבריטי כאנטישמי הבריטי הבולט ביותר.

ויסטריך מציין מקורות עכשוויים רבים של מפיצי שנאה נגד ישראל השייכים לשמאל הבריטי. מבין העיתונים, ה"גארדיין" הליברלי-שמאלי תופס מקום מרכזי. ויסטריך מזכיר כי העיתון הישווה את פעילותה של ישראל בג'נין במסגרת מבצע "חומת מגן" אחרי הטבח במלון "פארק" בנתניה עם פיגוע "התאומים" בניו-יורק. ה"גארדיין" כתב כי הפעולה הישראלית היתה "דוחה באותה מידה בפרטיה, לא פחות מטרידה וגם היא היתה מעשה ידי אדם." העיתון הוסיף כי מבצע חומת מגן "כבר יש אות קלון הצמוד לפשע ידוע במיוחד לשמצה" (544).

מקום מיוחד בהפצת שנאה אנטי-ישראלית שמור לערוץ ה BBC-הממשלתי. הוא נשלט על ידי עובדים מהשמאל הליברלי (543). עורך הדין טרוור אסרסון ערך כמה מחקרים מתועדים היטב שבהם פירט את ההטייה השיטתית של ה-BBC נגד ישראל. הוא מצא כי "דיווחי החדשות של BBC בנוגע לישראל מעוותים על ידי השמטות, הכללות, מסירת נתונים חלקיים בלבד, בחירת מרואיינים וכן על ידי מתן אינפורמציית-רקע או השמטתה."

מקורות שמאליים המייצרים שנאה לישראל בבריטניה מצויים בשפע. ניתן למצוא אותם בשמאל הקיצוני, באיגודי עובדים, במפלגת הלייבור ובמפלגה הליברלית, בתיאטרון ובמקומות אחרים. יש לקוות כי ויסטריך ינתח יום אחד בפירוט את התגובות הכנועות של רבים ממנהיגי יהדות-בריטניה להפצה המתמדת של הדיבה נגד ישראל (שבשום אופן אינה מוגבלת לשמאל בלבד).

הברית המרקסיסטית-איסלאמית

נוכח המציאות העכשווית, הפרק בספרו של ויסטריך על הברית המרקסיסטית-איסלאמית מקבל משנה חשיבות. ב-1954 כתב ברנרד לואיס מאמר מכונן על "מהן התכונות והנטיות הקיימות באיסלאם, בתרבות ובחברה האיסלאמיות שעלולות לאפשר או לעכב את התפשטות הקומוניזם." כיום משעשע לראות שבשעתו חש לואיס צורך להסביר מדוע יש לו הכישורים לדון בנושא, אף על פי שאינו קומוניסט לשעבר – מאפיין שלדבריו "מוסכם כיום כי הוא 'מעניק הן סמכות והן מקום של כבוד'."

לואיס הצביע על כן שמפיצי התעמולה הקומוניסטית נגד המערב תמיד יכולים להיות סמוכים ובטוחים שזו תתקבל בחיוב בעולם המוסלמי כשהיא תוקפת את האימפריאליזם. שם, קומוניזם מתקבל באהדה בשל כך שבמדינות המוסלמיות יש המוני עניים לצד עשירים מועטים. בנוסף, לואיס מציין במאמרו כי הדוקטרינה הקומוניסטית של שליטת המדינה על החיים הכלכליים אינה זרה לעולם האיסלאם. הוא גם הבהיר כי ניסיונות להצביע על זהות בין איסלאם ודמוקרטיה מבוססים על "אי-הבנה של האיסלאם או של הדמוקרטיה או של שניהם."

ויסטריך מעדכן כמעט 60 שנות התפתחות בנושא הקומוניזם ועולם האיסלאם. לכך הוא מוסיף שיתוף פעולה עכשווי בין השמאל הקיצוני ובין האיסלאמיסטים הרדיקליים. הוא מצטט את ג'ורג' חבש המרקסיסט, מנהיג טרור פלסטיני, שהצהיר כי הפלג שלו באש"ף שאב את השראתו הן ממקורות סובייטיים והן ממקורות איראניים וסודניים. "מעבר לאידיאולוגיה, משותפים לנו היסודות האנטי-אימפריאליסטיים, האנטי-ציוניים והאנטי-ישראליים." (564).

לדברי ויסטריך, שיעים רבים שותפים ללניניזם בעיקרון כי "כל מה שמקדם את המהפכה הוא טוב וכל מה שמתנגד לה – רע." (565). המנהיג העליון של הרפובליקה האיראנית איסלאמית אייתוללה חומייני הושפע גם מאלשריעתי האיראני האיסלאמו-מרקסיסטי – תיאורטיקן "השיעיות האדומה". בדומה לנאצים, ראו הקומוניסטים במוסלמים בעלי ברית בכוח (566). תנועת הבעת' העיראקית, לפי ויסטריך, מיזגה "תערובת אקלקטית של תֶמוֹת לאומיות-ערביות, סוציאליסטיות, נאציות וסטליניסטיות," שמצאה את ביטוייה תחת שלטונו של סדאם חוסיין (570).

בין מקדמי הברית האיסלאמית–שמאל-רדיקלית ניתן למצוא דמויות מגוונות כמו הנשיא לשעבר של ונצואלה הוגו צ'אבס, מנהיג מפלגת "רספקט" האנגלית ג'ורג' גאלווי, והטרוריסט קרלוס. מן הצד השני הפילוסוף טריק רמדאן שומר על קשרים עם אנשי השמאל האנטי-גלובליסטי המבוססים על עוינותם לכלכלה הניאו-ליברלית. תומכים בו הניאו-קומוניסטים, הטרוצקיסטים וחוגי העולם השלישי בצרפת (579).

אך גם הסוציאל דמוקרטים משתפים פעולה עם הג'יהאדיסטים. הן קרייסקי והן וילי ברנדט קיבלו את ערפאת בכבוד רב כשעמדו בראש האינטרנציונל הסוציאליסטי. ויסטריך כותב כי "זו היתה הפעם הראשונה שמנהיגים סוציאליסטיים העניקו בגלוי לגיטימציה לג'יהאד הפלסטיני, כאילו היה מיזם חילוני דמוקרטי." (571). ראש ממשלתה הסוציאליסטי של ספרד חוזה לואיס רודריגז ספטרו הדגיש את הסולידריות שלו עם הפלסטינים הקיצוניים על ידי חבישת כאפייה (581). ויסטריך מביא דוגמאות רבות להוכחת שיתוף פעולה מסוג זה.

אנטישמיות שמאלנית בת-זמננו היא אפוא בעייה רצינית המחייבת התייחסות רצינית. מדובר למשל במפיצי השיטנה האנטי-ישראליים באיגודים המקצועיים באירופה, במדינות כמו בריטניה, אירלנד, בלגיה, נורבגיה ודנמרק, ובאנטי-ישראליות והאנטישמיות של השמאל הסקנדינבי. הסטנדרט הכפול של מפלגות סוציאליסטיות רבות באירופה כלפי ישראל גם הוא דורש חקירה ובדיקה.

ספרו של ויסטריך, הכתוב ביד מומחה, תורם תרומה גדולה להבנתנו את האנטישמיות של השמאל. החיבור מצטרף ליצירות המופת האחרות שלו בנושא ההיסטוריה של שנאת עולם זו, ביטוייה העכשוויים והתגלמותה החדשה ביותר – האנטי-ישראליות. בו-בזמן, רבות עוד נותר לכתוב על האנטישמיות והאנטי-ישראליות של השמאל – ששתיהן עוברות תהליך של שינוי מתמשך.

ביקורת זו התפרסמה במקור ב-Jewish Political Studies Revie והיא מתפרסמת במגזין "מראה" 279.

* * *

עמוס גבירץ

[פעיל זכויות-אדם ושלום]

עוד מוקש בדרך לשלום

הדרישה מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית, נועדה לשים עוד מוקש בדרך לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום עם ישראל.

רק אדם שאינו סומך על עצמו ועל עמו, יכול לדרוש מעם אחר להגדיר את אופייה של מדינתו. הגדרת אופייה של ישראל היא חלק מעצמאותנו. זה דבר שאיננו מרשים – ואסור שנרשה – לאף גורם זר לעשות עבורנו. והנה, ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקש מהפלסטינים שהם יגדירו את מדינת ישראל כמדינה יהודית, דבר שאף אחד לפניו לא עשה. כאשר מדינות העולם הכירו בישראל הן הכירו בה כישות מדינית. ישראל מעולם לא הרשתה להם, ולא ביקשה מהם, לקבוע את אופייה. זה חלק חשוב בעצם היותנו עצמאיים.

גם למצרים ולירדן, שעימן עשינו חוזי שלום, לא איפשרנו להגדיר את אופייה של ישראל.

לאחר מלחמת העולם השנייה כפתה ברית-המועצות על מדינות מזרח אירופה – בולגריה, הונגריה, פולין, רומניה, גרמניה המזרחית ועוד – את הגדרתן כמדינות קומוניסטיות. ברגע שברית-המועצות הרפתה מאחיזתה בהן, מדינות מזרח אירופה שינו את הגדרתן, כאקט של עצמאות. אף מדינה לא ביטלה את הכרתה במדינה כלשהי ששינתה את אופייה.

גם אחרי שהמהפכה האסלאמית שינתה את הגדרתה של איראן, אף מדינה אחרת לא הסירה את הכרתה באיראן.

במילים אחרות, הגדרת אופייה של מדינה הוא עניין פנימי וסוברני, שלאף אחד מחוץ למדינה אסור להתערב ב..

אני חושש שהדרישה מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית, נועדה לשים עוד מוקש בדרך לסיום הכיבוש, עוד מוקש בדרך להקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום עם ישראל.

חבל שאנשים השואפים להשגת שלום בינינו לבין הפלסטינים, נופלים למלכודת הזאת.

מתוך: "על צד שמאל", המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה

* * *

אלי גבר

לזיכרו של אורי לייטנר

מגיע לאורי לייטנר שייאמרו מיספר מילים לזיכרו ובמיוחד במכתב העיתי של אהוד בן עזר.

אורי, בחפשו מקורות וקשרים בכל עניין הקשור לקריית חיים, הגיע לבן עזר, שלמרות שהינו  בן ל"קולקים  מלבסים" יש לו קשר לקריית חיים באמצעות קיבוץ עין גדי, שבין ראשוניו יש לקרייתים חלק לא מבוטל. דרך קשר זה אורי קשר אותי למכתב העיתי שאני קורא בו לבקרים  ולעיתים גם מגיב.

ונחזור לאורי. אורי כיליד קריית חשמל, שהינה חלק מקריית חיים, התעניין בכל דבר הנוגע לקריית חיים, בהיותו עובד במחלקת הדוברות של חברת החשמל היה לו גם הכישרון להעלות דברים בכתב וגם לארגן פגישות ומופעים בנושא קריית חיים.

סטאז' ראשוני הוא עשה באירגון מפגש דורות בקריית חשמל, ששימש מאוחר יותר המודל לכנסי מחזורים של בני קריית חיים, מראשוני הבנים והבנות שהובאו  לקריית חיים על-ידי  הוריהם, ואחר כך מיספר מחזורים של ילידי קריית חיים ואלה שהתחנכו בה.  כנסים אלה כיסו  את בני קריית חיים משנת 1920 ועד אמצע שנות החמישים.

 הכנסים אורגנו על-ידי עמותת בני קריית חיים לדורותיהם באמצעות ועדה מארגנת בראשות אורי, ולכל פגישה צורפו בני אותם מחזורים וחברי הנהלת העמותה.

  עמותת בני קריית חיים לדורותיהם נולדה בחוף קריית חיים אצל בלנגה, ואחר מיספר שיחות עם בני ותיקי קריית חיים וביניהם גם אנוכי (אלי  גבר), בסופו של דבר גייסנו 7 חברים ואורי הקים את העמותה כדין. לאחר מיספר פגישות הוקם גם אתר אינטרנט שהשתתפו בו הרבה כותבים ועוד יותר מזה קוראים. באתר היה מדור מרכזי של דמויות קרייתיות ובמיוחד מבאי חוף הים (אנוכי שימשתי בדיוקנאה הראשונה כהולך ניצחי על החוף וחובש כובע אוסטרלי וזכיתי לכינוי – האוסטרלי.

נושא שני הוא רשת הקשר העולמית שהקיפה עשרות רבות של בני קריית חיים בארץ ובעולם וקישרה בין קרייתים רבים שחיפשו זיכרונות משותפים.

לצערנו לא עמד כוחה של משפחת לייטנר לתפעל ולתחזק את האתר, וגם העמותה פורקה.  בינתיים ניתן להיכנס לאתר לצורך קריאה בלבד.

אורי לא היה מסוגל להישאר ללא פעילות ציבורית, אז טרח והקים את פרלמנט החוף של קריית חיים והוא הוכרז כנשיאו; הפרלמנט מונה עשרות חברים, חלקם קבועים וחלקם מזדמנים. במסגרת הפרלמנט חגגו וחוגגים אירועים כגון חגים וימי הולדת, ולזיכרו של אורי יש כוונה להמשיך במסורת זאת ככל שיעמוד הכוח לחברים ובעיקר ליוזמים.

לא כל יום קמה  בקריית חיים חבורה שכזאת, ובוודאי שלולא יוזמתו של אורי זה לא היה קם ובוודאי גם לא מתקיים תקופה כה ארוכה.

יהי זיכרו  ברוך, ומשפחתו תנוחם במפעליו הרבים לטובת ציבור הקרייתים בכלל ולבאי  הים בפרט.

  אלי גבר הוא בן קריית חיים, ותושב בה, וממייסדי  עמותת בני קריית חיים לדורותיהם.

* * *

פוצ'ו

על "הפרומושיקאים"

רומן סיפורים מאת משה גרנות

היום, בגילי המופלג, כשהזיכרון הוא כבר לא מה שהיה, אני משתדל לקרוא ספרים שיש להם שם פשוט, כדי שאח"כ אם ישאלו אותי איזה ספר קראת לאחרונה, אוכל להגיד את שם הספר בלי שאצטרך להציץ בפתק.

לספר עם שם כמו הפרומושיקאים, לא היו שום סיכויים שיגיע לידי אלמלא היה למחבר שם קל לזכור, והודות לכך זכרתי כמה נהניתי משני ספרים אחרים שלו, האחד הוא "שיחזורים" והשני הוא...  נו טוב, לא חשוב. [ השני הוא "קרנטינה בקונסטנצה". – אב"ע]. מה שחשוב הוא שברגע שלקחתי את הספר החדש של משה גרנות, שוב לא יכולתי להרפות ממנו עד שהגעתי אל סופו וכשהגעתי, הבנתי מדוע אי אפשר היה לתת לספר שם אחר.

הפרומישקאים הם גיבורי רומן הסיפורים החדש של משה גרנות, סיפורים שמקורם בעיירה הקטנה פרומושיקה, שבצפון רומניה. כל סיפור הוא וידוי של אחד הגיבורים, וכל וידוי מתקשר אל סיפוריהם של גיבורים אחרים, שיחד מהווים רקמת חיים מרתקת ורבת פנים. ציר העלילה נעוץ באותה  עיירה רומנית שכוחת אל, בימים שלפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה.

בין הדמויות המלוות את הספר ניתן למצוא שלוש אחיות מעניינות: סילביה "המסתובבת" (שבפלמ"ח אולי היו קוראים לה "הנותנת") שמצליחה להפיל בפח את עלם החמודות של העיירה. סימה החרוצה העוברת בעקבות בעלה לכפר נידח, משתגעת משעמום ומגעגועים למשפחתה, ומתוך ייאוש מתחילה ללמד את נשות הכפר קרוא וכתוב. והשלישית היא פרומה היפיפייה, אשר בדי עמל ותחבולות מצליחה לשרוד את תאוותיהם של הגרמנים ורשעותם של הרומנים.

כאשר שלוש אחיות שכאלה מהוות את החוט המקשר של סיפורי הפרומושקאים, לא קשה להבין מדוע הספר כל כך מרתק. בסיפור מופיעות גם דמיות משנה, כמו מאלי המוצאת ניחומים בזרועותיו של חייל רומני מחיל הפרשים  ובורחת עימו אל משפחתו שגרה מעבר להרי החושך. שם היא פוגשת את מוראיה של שנאת היהודים, ובדרך עקלקלה ונועזת היא מצליחה לחזור לבית הוריה, ליהדות, ואפילו לציונות ולעלייה ארצה.

גם על גיבורי הספר הגבריים עוברות תחלופות רבות עניין. עלם החמודות חיים בירשטיין שנישא לסילביה בלי אהבה (נדוניה ענקית מילאה את מקומה) נאסר בימי השלטון הפשיסטי באשמה שהוא קומוניסט, ובימי השלטון הקומוניסטי  נשלח לעבודות פרך באשמה שהוא ציוני. בסופו של דבר הוא מגיע לארץ כשבר כלי, ושתיים מאהובותיו לשעבר נוכחות לדעת מה נותר מהאגדה שמילאה את חייהן.

מורדי, בעלה של סימה החרוצה, מצליח לעבור את מוראות השלטון הפשיסטי, וגם את התנכלותו של השלטון הקומוניסטי, עולה לארץ, משוכן  במעברה בבאר-שבע, ומתכנן לשרוד על ידי מכירת נקניק בשוק השחור בימי הצנע.

כדי לתת לקורא להבין שלפחות חלקו של הספר נשען על עובדות היסטוריות, משלב המחבר בסיפור גם שני גיבורים בשמם האמיתי, שניים שהפכו ברבות הימים לנשיאי  רומניה הקומוניסטית, האחד  צ'אוסשקו והשני גיורגייו-דז'. השניים סבלו יחד עם יהודי פרומושיקה "הקומוניסטים" במחנה מאסר אחד, רעבו יחד עימם וחשו על גבם את אימת הפרגולים. מה שלא מנע מהם, בהגיעם לשלטון, למשול כדיקטטורים לכל דבר  ולהעניק לאחרים את מה שעבר עליהם.

אחת השאלות שליוו אותי בעת הקריאה היתה איפה המחבר עצמו? תחת מי מבין כל הגיבורים הוא מסתתר. השאלה הזאת נפתרה לקראת סוף הספר, כאשר הגעתי לפרק המספר על מוני, בנם של מורדי וסימה, שמנסה לבנות במרתף ביתו אווירון מעץ, שיטיס אותו ואת חברו הקרוב ארצה. מוני עולה בסופו של דבר על אונייה, מגיע ארצה עם הוריו וזוכה לפגוש כאן את "הנפילים", חלוצי העלייה השנייה והשלישית, שאותם הוא מעריץ כל כך.

ואולי המחבר הוא נלו? ילד יהודי אחר, ילד מזה רעב, הנושא על בגדו טלאי צהוב וניצל מרעב בזכות גוי רומני המגניב לו כעכים מדי פעם. היו גם כאלה בין הגויים. בשלב מאוחר מצליח אותו נלו, בתושייה של איש זקן, להציל את אמו ואחותו מאלימותו של חייל רוסי שיכור.

       ולבסוף, נדמה לי שלא אטעה אם אומר שמשה גרנות הוא הסופר הראשון שכתב על העלייה הרומנית. בין המדפים של ספרי השואה אני לא זוכר אפילו ספר אחד שנכתב על ידי ניצול שואה רומני. אבל אל תקחו אותי כדוגמה, כי כבר אמרתי שהזיכרון שלי הוא לא כמו שהיה. מה שאני כן זוכר זה שגרנות כבר זכה פעם בפרס אקו"ם על ספר ("שיחזורים") שנשלח לתחרות בעילום שם, וזה ספרו השני הזוכה באותו סוג של פרס. נדמה לי שזה המקרה הראשון והיחיד בהיסטוריה של פרסי אקו"ם, שפרס בעילום שם ניתן פעמיים לאותו סופר. תופעה שהיא אולי נדירה בכל העולם ובכל זאת אני חושב שאיש בתקשורת המתוקשרת שלנו, לא מצא לנכון להעלות את העובדה הזאת על נס.

הספר יצא לאור, והמוספים הספרותיים לא עטו עליו, וספק אם הזכירו אותו בכלל. וכאן אני חייב להודות שעובדה זאת מנחמת אותי מאוד, כי ממנה אני למד שאני לא  בעל הזיכרון-הדפוק היחיד בארץ.

הודפס לראשונה בעתון 77  גיליון פברואר 2014  

* * *

"הַפְרוּמוּשִיקָאִים" – רומן סיפורים מאת משה גרנות

 שזכה פעמיים בפרס אקו"ם על יצירות שהוגשו בעילום שם

"הַפְרוּמוּשִיקָאִים" – "ספר מרטיט לב"

"אני אוהב מאוד את הספר הזה" – דן מירון

מחיר הספר 65 שקלים

ניתן להשיגו ברשת "צומת ספרים"

או בטלפון – 03-5494915

* * *

עד מתי תאכל חרב?

מאת: פורד מדוקס פורד

תרגום לעברית: בן ציון הרמן

ספר שני בסדרת "סוף המצעד"

הוצאת אסטרולוג

(251 עמודים, 88 ש"ח)

בימים אלה רואה אור הספר השני בסדרת ספריו של פורד מדוקס פורד, עליהם מבוססת המיני-סדרה הבריטית היוקרתית, עטורת השבחים והפרסים, "הג'נטלמן האחרון", הדרמה התקופתית הנצפית ביותר בשבע השנים האחרונות.

"עד מתי תאכל חרב?" שאל פורד מדוקס פורד בתום מלחמת העולם הראשונה, והשיב עליה בספר המטלטל את רגשות הקורא ומציג בפניו את המלחמה האכזרית במערומיה.

גבר אנגלי, בן המעמד הגבוה, בורח ממשולש אהבים סוחף ומתגייס כדי לשרת בחזית המערבית. הפגזות בלתי פוסקות, מקרי מוות ופציעות... ולצד כל אלו גינוני מעמדות ושגרת חיים שכאילו לא הופרה כלל, ומשולש האהבים מוצא את מקומו גם בקו החזית.

מאה שנים עברו מאז תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. מאות ספרים נכתבו על מלחמה אכזרית זו. ועדיין, ספר שנכתב ממש בתום המלחמה, על ידי סופר שעבר את תלאות הלחימה, משקף טוב מכולם את התקופה. ואכן "עד מתי תאכל חרב?" – המובא לקורא העברי בתרגום מלא ובצירוף הערות, נחשב עד היום כספר המתאר ומשקף באופן המהימן ביותר את אווירת מלחמת העולם הראשונה. בשנת אלפיים זכה הספר לתואר "ספר המלחמה הבולט ביותר במאה העשרים" במשאל שנערך בקרב מבקרי ספרות בבריטניה.

פורד מדוקס פורד הוא אחד הסופרים המוערכים ביותר בשפה האנגלית. רביעיית הספרים בסדרת "סוף המצעד" נחשבת ליצירתו הטובה ביותר. הסידרה כיכבה ברשימת רבי המכר במשך כמאה שנים, שברה את שיאי המכירות ושימשה כאבן יסוד לספרות ענפה שחזרה שוב ושוב לאותן שנים. בימים אלה זוכה הסידרה גם לשני עיבודים רבי היקף בטלוויזיה ובקולנוע.

הספר הראשון בסדרה, "לא כל הנוצץ זהב", ראה אור בעברית ב-2013, זכה להצלחה ולשבחי הביקורת. שני הספרים הנוספים, העתידים לצאת בסדרה הם: "אדם כי יקום" ו"העמדה האחרונה".

פורד מדוקס פורד, (1873-1939), סופר אנגלי, אחד המוערכים ביותר בשפה האנגלית, משורר, מבקר ספרותי. ספריו נכללים ברשימות "100 ספרי הפרוזה הטובים ביותר של המאה העשרים" שפורסמו בבריטניה ובארה"ב.

פורד נולד לקתרינה ופרנסיס הופר. אביו היה גרמני שעבד כמבקר מוזיקלי עבור עיתון ה"טיימס" היוקרתי בלונדון, ואימו היתה אנגלייה. בשנת 1919 שינה פורד הופר את שמו ל"פורד מדוקס פורד", כיוון ש"הופר" היה ונשמע שם גרמני – כהוקרה לסבו, הצייר המפורסם פורד מדוקס בראון,  שאת הביוגרפיה שלו כתב.

לראשונה זכה להכרה עם יציאתו לאור של "החייל הטוב" (1915). בזמן מלחמת העולם הראשונה גוייס פורד מדוקס פורד, יחד עם סופרים רבים אחרים, למשרד התעמולה הבריטי. בשנת 1915 פרסם שני ספרי תעמולה שיועדו לקהל הרחב והחליט  להתגייס לצבא הלוחם. בגיל 41 התגייס לגדוד הוולשי ונשלח לחזית בצרפת. חוויותיו משירותו הצבאי באות לידי ביטוי ברביעיית הספרים בסדרת "סוף המצעד" שראו אור בשנים 1928-1924 ותיארו את בריטניה לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם הראשונה. סדרת זו נחשבת לפאר יצירתו.

  פורד מדוקס פורד פרסם כשבעים יצירות הכוללות רומנים, מאמרים, שירה, זיכרונות וביקורת ספרותית. לעיתים שיתף פעולה עם סופרים אחרים בכתיבת הספרים. עם ג'וזף קונארד כתב ופרסם שלושה רומנים מצליחים. סופרים רבים ביקשו את קירבתו ורצו לכתוב עימו במשותף.

פורד היה מקורב לסופרים מפורסמים בני זמנו, שרבים מהם העריכו את איכות יצירתו וראו בו "סמכות עליונה" בענייני ספרות. בין היוצרים עימם היה בקשר חברי היו תומאס הארדי, ה. ג'. וולס, ג'וזף קונארד, הנרי ג'יימס, ג'ון גלסוורתי, ויליאם בטלר ייטס, ד. ה. לורנס, ג'יימס ג'ויס, ארנסט המינגווי, גרטרוד שטיין, עזרא פאונד, קתרין אן פורטר ורוברט לואל. בין השנים 1918 ל-1927 חי עם סטלה בוון, אמנית אוסטרלית, צעירה ממנו ב-20 שנה. ב-1920 נולדה להם בת. בשנותיו האחרונות לימד פורד מדוקס פורד ספרות במישיגן, ארה"ב. הוא נפטר בגיל 65 בצרפת, אליה עבר לאחר שהותו בארה"ב.

[דבר המפרסם]

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

עקיבא ארנסט סימון

השאלה הערבית כשאלה יהודית

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש ספטמבר 1966]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האמנם איבד לדעתך איש-הרוח בישראל את "זרותו" הפורייה, עקב תודעת האחריות המשתקת אותו, ביודעין ושלא ביודעין, שמא ביקורתו היא לרעת המדינה?

עקיבא ארנסט סימון: אחד הדברים הראשונים אשר הרגיזו אותי כשעליתי ארצה, היה מאמר של ברל כצנלסון ז"ל שכינה את קבוצתנו "ברית שלום" בשם – תלושים. במידה מסוימת צריך לדעתי כל איש-רוח להיות תלוש, כי אם הוא מחובר בכל שורשי נפשו אל המציאות – לא תוכל להיות לו פרספקטיבה, אשר רק המרחק נותנה.

אהוד בן עזר: זו העמדה שבדרך-כלל שייכוה לאינטלקטואל היהודי בגולה.

עקיבא ארנסט סימון: התלישות של אנשי-רוח יהודיים בגולה היתה לעיתים קרובות נוחה יתר על המידה מפני שאיכשהו, אולי בתת-ההכרה, הרגישו כי העניין שבו הם עוסקים אינו לגמרי עניינו של עמם. המרחק ביניהם לבין החברה היה מופרז. כך חשתי בימי נעוריי בגרמניה. דוגמה קלאסית לסיטואציה זו היא גורלו של טרוצקי, שדרכו היתה לא רק טראגדיה אידיאולוגית אלא גם לאומית.

אפשר לומר שמחלת אנשי-רוח יוצאי דופן בארץ, כאנשי "ברית שלום" בשעתו, היתה שהם היו רחקי ראות. שראו דברים נכונים של מחרתיים ודילגו על המחר, ולכן השפעתם לא היתה ממשית. הם ידעו לדבר אך לא ידעו לתרגם את הדיבור ללשון ההתקבלות על דעת הציבור.

אך לעומתם, הטיפוס הממוצע של האינטלקטואל בארץ הוא בדיוק ההפך – קרוב מדיי למציאות, לחלקה המעמדי, הדתי, העדתי או הצבאי – איתם הוא מזדהה. ולא מצאנו עוד די אנשים שעמדתם היא עמדה של הזדהות ביקורתית. בגולה גברה הביקורת על ההזדהות, ובארץ גוברת ההזדהות על הביקורת. צריך לחנך, וזו המטרה של חינוך אזרחי טוב – להביא לידי הזדהות ביקורתית. על עמדותיה הענייניות של הזדהות זו אי-אפשר לתת נוסח קבוע כי הן משתנות בכל רגע ורגע בהתאם למצב הנתון. קח דוגמה למשל את החינוך הצבאי: אין ברירה אלא להכין לקראת יום מחר שמא תהיה מלחמה, אחרת תהא זו התאבדות; אך אי-אפשר שלא להכין גם לקראת יום מחרתיים, לקראת השלום, אחרת גם זו התאבדות. ודבר דומה אמור לגבי המלחמה והעשייה הפוליטית שלנו כיום.

אותה עמדה מאד דיאלקטית של הזדהות ביקורתית אינה קלה, כי ההזדהות באה מ"לשונו (או הגיונו) של הלב" (L'ordre du Coeur, כמאמר פאסקאל), והביקורת – מ"לשונו (או הגיונו) של השכל (L'ordre de la raison). אצל האינטלקטואל שהוא גם פאטריוט – שני הדברים משתלבים, ודווקא אחריותו מביאה אותו לידי התנגדות לדברים שהוא חושבם למזיקים. אחריות מדומה היא זו החושבת שעליה לענות תמיד הן. ואינה יודעת להבחין בין מדינה וממשלה.

אהוד בן עזר: כיצד מתבטאת תופעה זו אצל האינטלקטואל הישראל?

עקיבא ארנסט סימון: דומני כי במעבר קיצוני מקיצוניות לקיצוניות. רק אם יהיו לנו זמן וארכה, ואולי זה מתחיל כבר היום – אפשר שנגיע לשיווי-משקל סביב לערך המרכזי של ההזדהות הביקורתית. תופעות כאלה היו למשל בסיפורי המלחמה הראשונים של ס. יזהר, ואפילו ניתן עוד למצאן בספרו "ימי צקלג" – אלה עמדות של הזדהות ביקורתית. גם אצל משה שמיר ב"כבשת הרש", הפואנטה היא שהיהודים האמתיים הם אותם שני הגויים.

אבל למרבית הצער סופרים אלה מתעייפים כנראה אחר זמן לא רב. אין להם התמדה ונשימה ארוכה להישאר באותה עמדה גם בשנים שלאחר מכן, והתמדה זו היא המבחן האמיתי. יש לי הרגשה שהם בוחרים לעצמם לבסוף אחד המרכיבים בלבד של המזיגה: הזדהות נפרזת.

אהוד בן עזר: האין הזדהות נפרזת זו פרייה של הנורמליזאציה וה"בריאות" הישראלית, שעליהן מחנכים את הדוח הצעיר בארץ?

עקיבא ארנסט סימון: הבריאות אסור לה לשמש תכלית בענייני רוח. הבריאות במידה מסויימת היא תנאי, אך לכל תכלית. אנו הפכנו אותה לתכלית, והסיבה, מבחינה היסטורית, מובנת – ראינו את הגולה כמחלה היסטורית-חברתית. הפיכת התנאי למטרה היא סימן מובהק של תקופת-מעבר. אלא עכשיו עלינו לראות ולדעת, כי בשביל אלה הגדלים בארץ – תקופת המעבר לא נסתיימה. אך קיימת בתוכנו שמרנות ועוד רבים נוטים לראות את הבריאות כמטרה. זה מביא לידי כך שאנו מוותרים על עמדות שאפשר לציינן כעמדות יהודיות, והתוצאה היא שנוצר מצב פאתולוגי בכך שישנה לעיתים קרובות תודעה שוביניסטית-לאומנית ללא תוכן עממי-היסטורי מיוחד. זו אחת ההגדרות של נוירוזה – כשהתודעה אינה הולמת את ההוויה, וכאן גם אחד ממחיריה של ההוויה.

בובר אומר כי להיות עם זו הוויה; לאומיות היא תודעת ההוויה ולעתים סימן המעיד על איזה דבר חסר באותה הוויה, מעין חום בגופו של העם; ולאומנות היא תודעה מופרזת ההופכת מסימן-מחלה למחלה עצמה.

לכך אני מוסיף את ההבחנה, שעממיות ולאומנות אינן שלבים באותו סולם אלא דברים הסותרים זה את זה. בעממיות יש הבדלים אורגאניים בין עמים שונים, אשר דווקא מפני השוני אין ביניהם תחרות. לעומת זאת הלאומנות היא אוניפורמית ומביאה לידי אגליזאציה. אין שני טיפוסי אדם כל כך דומים זה לזה כחיילי שני צבאות ההורגים זה את זה. לכן אם העממיות היא רב-גוניות שלא בהכרח תביא לידי קונפליקטים – הנה הלאומנות היא אוניפורמיות שדווקא משום כך צריכה להביא לידי התנגשויות, כי רק ממד המקום, בשטח ובגבולות, הוא המפריד ומבדיל אותה לתחומיה.

אהוד בן עזר: הצד הלאומני היה, ודומני שעדיין הוא קיים, כמרכיב שאינו מבוטל בציונות ובהווייתה של מדינת ישראל, אם בכיסוי ואם בגילוי.

עקיבא ארנסט סימון: כאן ההבדל העצום של תפיסת הציונות על-ידי בובר. הוא לא חשב שאפשר לקיים את הייעוד על-ידי הטפה; אלא – הדיבור השותק של האקסיסטנציה עצמה. וזה מה שהביאו לביקורת החריפה של הציונות הפוליטית, מזמן הרצל, וגם לאחר מכן. הוא האמין באמונה דתית ממש כי קיומנו בארץ, סידוריו הפנימיים ויחסי-החוץ שלו – יראו לעולם דוגמה חדשה כיצד בני-אדם צריכים ויכולים לחיות. ובכך ראה קשר היסטורי עמוק מאד עם העובדה, שהאמין בה, כי בעוד שבפילוסופיה היוונית קנה המוחלט שביתה בכללי, באידיאה – הרי ביהדות המוחלט קונה שביתה בפרט, לרבות הלאומי, כלומר בנבדל דווקא; אנחנו העם היחידי שייעודו הוא מלכתחילה קולקטיבי ושקולקטיביותו היא מלכתחילה ייעודית, ובאותו ייעוד רצה להמשיך.

משום כך יש, לדעתי, להתנגד כל כך לדיבור על "אור לגויים" של בן-גוריון ואחרים, משום שהעמדת מצב שבהווה, שהוא מאוד-מאוד רחוק מייעוד זה, כאילו הוא תחילת ההישג – מחמיץ את כל הסיכויים להגיע או להתקרב אי-פעם אל ההישג המקווה. אם אתה מבטל את הדיסטאנס, את הרַחק, ומטרים שלא כהלכת המציאות את החפיפה בין הרצוי והמצוי – התוצאה תהא שהרצוי יסתתר עד כדי מניעת אפשרות העמדתו במטרה. זו קללתה החינוכית של התעמולה ה"פאטריוטית". בדומה לשבתאות הקיצונית, בה התחליף-לנס (ביטול מצוות מסוימות) וקדושת ההווה הופכים לביטוי של מצב משיחי – כך גם כאן, הקניית מעמד משיחי להווה, הרחוק מייעוד זה, עושה את הייעוד פלסתר.

אהוד בן עזר: למה התכוונת באמרך, בכמה הזדמנויות, כי השאלה הערבית בישראל הפכה לשאלה יהודית פנימית מעיקרה?

עקיבא ארנסט סימון: שאלת האנטישמיות היא בחינת אבן-בוחן לאמת אמונתו של נוצרי אמיתי, ולאמת ההומאניות של הומאניסט חילוני, ובשביל שניהם היא הפכה בתקופה המודרנית לכמין אות כבוד על הגשמת אמונתם או השגתה של האמונה, דוגמת החשיבות שמייחסים לעמדת האפיפיור יוחנן ה-23, או החשמן ביאה (Bea). היחס לאנטישמיות הפך אפוא למבחן של הנוצרי ושל ההומאניסט. זאת ועוד, גם הנצרות וגם ההומאניזם חיים במידה רבה מאוד בחלקם ממקור הנבואה הישראלית, אם בפירוש נוצרי או בסיקולאריזאציה הומאניסטית.

מהו המבחן בפניו אנו עומדים? בראש ובראשונה ירישת אותם רעיונות גדולים של שוויון כל הנברא בצלם, של חזות משיחית, של "ואהבת את הגר", של האגדה בדבר "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה" (מגילה, י', ב; סנהדרין ל"ט, ב). דברים אלה הם בחינת זרם אחד במסורת היהודית לעומת זרם אחר שהוא שוביניסטי ואינו חסר כלל אפילו אצל נביא כנחום, אך הנמתק במידת-מה אצל חז"ל, – והמבחן הוא לאיזה משני הזרמים הללו, המנוגדים בתכלית, ייתן דורנו את ידו.

היהדות איננה שיטה סגורה, ומגמתה אינה חד-משמעית. אפשר להסביר אותה דרך אורי צבי גרינברג, ולמצוא להשקפתו תימוכין במסורת, ואפשר להסביר אותה דרך בובר, וגם לו יש אסמכתאות לרוב. ההסבר הגובר, הכתוב השלישי בין שני הכתובים הסותרים זה את זה – צריכה להיות עמדת הדור, ובכל דור, הלכה למעשה. במתח קוטבי זה חיה היהדות, ובו חייבים היהודים לחיות.

בגולה היה מאד נוח, לשחות, כביכול, בזרם-נבואי, ובמינוח מארכסיסטי יכולת לומר שהשימוש היתר בתביעות האוניברסאליסטיות היה בחינת בניין-על אידיאולוגי על מצב חברתי-פוליטי של מיעוט. כי הרעיונות המתקדמים והליבראליים הללו, במידה שנתקבלו על-ידי הסביבה הזרה, מחירם שולם על-ידי הרוב הגויי ולא על-ידי המיעוט היהודי שדגל בהם, כדי לנמק את שאיפותיו להטבת מצבו, המעטת קיפוחיו וקירובו לשוויון.

בישראל, בפעם הראשונה בתולדותינו, אנחנו אחראיים על מעשינו ומחדלינו. השגנו לנו אחריות עצמית במידה מרובה מאוד, ואם עכשיו לא נגלה, לגבי האזרחים הערביים, תחילת יחס אוניברסאלי כלל-אנושי – כי אז לא רק בשביל הדור הזה הפסדנו את החזות הנבואית, אלא גם עשינו את דברי הנביאים פלסתר, חלילה.

האימות המוסרי של דברי הנביאים יצא מפיהם ועבר לידינו, ודווקא לידיהם של שבי-ציון. מבחינה זו הפכה השאלה הערבית לשאלה יהודית פנימית, ואפשר לראות את הבעייה הערבית כחלק של בעייה יהודית מעיקרה, ממש כשם שהבעייה היהודית היתה ביסודה בעייה של הנצרות.

המחלה של הערבים בארץ ומחוצה לה מזה, ומחלתנו אנו, מזה – אינה אותה מחלה ממש, אך ייתכן שאין כאן אלא שתי צורות לאותה מחלה. אצל הערבים זו אולי באמת שנאה והרגשת נחיתות עקב המפלות, כמין תהליך של הרעלה-פנימית. ואילו אצלנו זה יותר התנשאות ובוז, עניין של – אני ואפסי עוד. והדבר לא פחות מסוכן: אינני חושב שאנחנו באמת שונאים את הערבים, אנו יותר בזים להם ואיננו מקבלים אותם כבני-אדם שווי-ערך אתנו.

אמנם עליי להודות כי עם הקמת המדינה חשבתי כי נהיה באמת לוקים בפסיכולוגיה מיליטאריסטית בגלל המצב החיצוני. ובזאת דומני שטעיתי. אני מתרשם שהאווירה אצלנו דומה יותר לפסיכולוגיה האנגלית מאשר לזו הגרמנית. קיימת נכונות להילחם אך לא התפתחה פסיכולוגיה מיליטאריסטית.

אהוד בן עזר: העמדה הצינית הישראלית המצויה, בייחוד בקרב הדור הצעיר, אך לא רק אצלו, היא כי – "אילו הייתי ערבי הייתי נוהג בדיוק כך, כלומר מתייצב נגדנו." ומכאן רק כפסע למסקנה שהערבים מבחינתם צודקים.

עקיבא ארנסט סימון: אילו הייתי ערבי הייתי שואף לשלום יהודי-ערבי, ולא להשמדה. עמים שונים, אפילו מתנגדים, כשהם נמצאים באזור אחד – השפעתם ההדדית תהיה כמו בצינורות-שלובים – בכך אני מאמין אולי באופן אירציונאלי. ואילו באותה אמירה רווחת – אם הייתי ערבי הייתי מתייצב נגדנו – ובהתאם לה עיצוב כל הפוליטיקה והעשייה מצדנו – דווקא בכך נחזק את סוג הערבים שרוצים להשמידנו.

כאן אחד הגורמים המתודיים המבדילים מתן טעם לתקופות-עבר ממתן טעם לתקופת-הווה. ההיסטוריוגראפיה אינה יכולה לשנות את העבר, וכבר אמר אריסטו שהעבר אפילו האלים אינם יכולים לשנותו, – לכל היותר היא יכולה לנסות להבין אותו מחדש על-פי מושגי ההווה, אבל את ההווה אתה יכול לשנות על-ידי דעותיך. דעות על ההווה, במידה רבה הרבה יותר מדעות על העבר – הן בעצמן מעשה. אמנם אני מודע על כך שמה שאני אומר אודות ההווה הוא קצת בגדר משאלה (wishful thinking), אך יש הצדקה גם לכך, כי הדבר יכול לקרב את ההווה למה שאני רוצה שהוא יהיה. ההווה עודנו היולי במידה מסוימת ואינו נקבע כולו על-ידי סבל הירושה, ולפיכך אנו מסוגלים לפעול גם מבחינה פוליטית, וחושבני: אף חייבים לפעול.

אהוד בן עזר: אך מה אם לא יבוא שלום בזמן נראה לעין? יש הטוענים כי אם לא נצליח להביא לידי שלום עם הערבים ונישאר נתונים בתנאי מצור צבאי ופוליטי ובידוד רוחני – יגדל לנו דור שחציו פאשיסטים וחציו נוירוטים ומיואשים.

עקיבא ארנסט סימון: מעציב לראות שהדור הציוני הוותיק, שיצא מנקודת השקפה חדשה והגשים מחשבה מתוך אמונה שאידיאה שאוחזים בה עשויה לשנות את המציאות – איבד את אמונתו בכוחה המשנה של האידיאה, ומדביק בכך חלק של הנוער, בשתי דרכים:

א. בדרך הייאוש שאתה מדבר עליו: ההרגשה כי בעיצומו של דבר הכול אבוד ואין לנו אלא חיים בנשימה קצרה, ולפיכך נאכל ונשתה, ונסתפק בתחליף מזויף של "נאהב", כי מחר נמות. אין מסקנה הכרחית כמעט, כשהפרספקטיבה של החיים המצופים מתקצרת במידה דראסטית. זאת אנו רואים בארץ.

ב. בדרך הציניות, משום שהאידיאות הפכו אידיאולוגיות, מערכת מליצות לשם שימוש מפלגתי ללא כיסוי. במידה מסוימת הציניזם של הנוער הוא תשובה לגיטימית לצביעות של המבוגרים ולשימוש תועלתי מחושב במיתוס, של מדינה או דמות-אב, שנשתקף ונתערטל. אך תגובה זו היא מוצדקת לפי הערך רק בחינת תגובת-מעבר; מן הציניזם צריך הנוער להתקדם לקראת חיוב חדש. ואני סבור כי לשם כך על הדור החדש הגדל עכשיו להציב בפני עצמו שלוש מטרות:

המטרה האחת: הגינות פשוטה ביחסים בינאישיים. למשל: לשקר במידת ההכרח הממשי ביותר בלבד; לראות את השני בזכותו היחסית ועל-ידי זה לראות את עצמך רק בזכותך היחסית; להקשיב לשני, לשמוע לא רק את דעותיך בסבלנות אלא גם דעות אחרות; לשמור על תרבות ויכוח, להתווכח עם הנימוק שנגדך ולא עם המניע הפסיכולוגי שאתה מחפש מאחוריו, אפילו אם ישנו כזה. מידות טובות קטנות כגון אלה – חלק רב מהן הלך לאיבוד עקב הקולקטיביזאציה והאידיאולוגיזאציה.

המטרה השנייה: שיתוף פעיל בשיפור מצבה של "ישראל השנייה", שמשברה הממשי יבוא לאחר הסידור הכלכלי הראשון, לכשדאגות הפרנסה תאבדנה את חריפותן וייווצר עודף מסויים של זמן ומרץ המחפש את פורקנו והמחדד את התודעה שהשוויון שהושג עודנו בעיקרו פורמאלי בלבד. לשעת משבר זו עלינו להתכונן ולעשות כל שאפשר לקדמו, ולא במילים בלבד או בעיקר.

והמטרה השלישית: לעשות צעד של ממש לפיוסם של הערבים בישראל. אני אומר "פיוס", מפני שעלינו להודות בכך, כי אוכלוסייה שהפכה משך חצי-דור מרוב למיעוט אינה יכולה ליהנות ממצבה, אפילו אם מבחינה כלכלית, חלק ממנה, ואולי רובה – עלה מעמדו לאין שיעור.

אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך כיום, מפרספקטיבה היסטורית ואישית, עמדתך שצידדה בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל?

עקיבא ארנסט סימון: יש לי ביקורת עצמית רצינית לגבי האפשרות של הקמת מדינה דו-לאומית, ואני לעיתים מפקפק אם צדקנו, לא רק לאור הדברים שקרו בארץ, אלא על-פי המצב בקפריסין, או אפילו בקנדה בגלל המיעוט הדובר צרפתית. אך אני מחזיק בהחלט ברעיון המרחב. לבובר, למשל, רעיון המרחב היה הרבה יותר חשוב מן הרעיון הדו-לאומי. את הרעיון הדו-לאומי ראה רק כתחליף מקומי, כל זמן שרעיון המרחב אינו תופס. הבעייה אינה ניתנת כלל לפיתרון אלא בתוך האזור. לפיכך יש להתייחס ברצינות רבה מאוד לאנשים כמו בורגיבה ולא לבטלם. מאד מעציב לקבוע שבדיוק אותם אנשים שטענו תמיד, כי אין ערבי המוכן להכיר ולהודות בקיומה של המדינה, מוכנים לבטל את אלה – המתחילים להתקרב להודאה בקיומה. וכפי שאנו מוכן לשקול מחדש את נכונות הרעיון הדו-לאומי, מן הדין שגם המתנגדים מאתמול יתחשבו במציאויות חדשות בקרב הערבים.

ברור לי עניין אחד – ההיסטוריה נתנה לנו ארכה. איש אינו יכול לדעת כמה זמן תימשך. אבל נוכל לנסח את התנאים המאפשרים את המשכה: התנאי המרכזי – שמשקל האיכות שלנו הא כוח עדיף מול איכותם הכמותית של מדינות ערב המתנגדות והעוינות לנו, עד שהצד הכמותי שוקל פחות ממנו. תנאי זה אינו יכול להימשך זמן בלתי-מוגבל, כי כאן קיימת דיאלקטיקה פוליטית, טכנולוגית וגם מוסרית: שבהתחרותם של שני עמים אויבים – המפגר יותר בהתפתחותו התעשייתית והחברתית לומד מן המפותח יותר. דרך משל: אנגליה הקימה לעצמה את מחסלי האימפריה, בייחוד בהודו. אלה שידם על העליונה הם המורים היעילים ביותר – אם יאבו אם יסרבו – של אלה שידם על התחתונה, והעשויים לבוא תחתם. זה אחד החוקים ההיסטוריים המועטים שמהם אין מוצא, גם לא על-ידי הכוח האטומי – אם להרתעה, אם חלילה לשימוש. כי השימוש תלוי בעובדות גיאופוליטיות: ארץ מחוסרת תחום-מחייה גדול פגיעה יותר מארצות רחבות-ידיים.

על כן צריך להיות רק קו עקרוני אחד למדיניות החוץ הציונית: שעם סיום אותה ארכה – יהיה שלום. כי אם אחריה לא יהיה שלום – אין לנבא טובות.

אהוד בן עזר: האם נראה בעיניך שהיתה אפשרית לציונות דרך אחרת מראשיתה, אשר בה לא היה מתרחש אותו פער שבין עובדת קיום המדינה לבין אי-אפשרותה להשיג שלום עם שכניה?

עקיבא ארנסט סימון: להתנבא לאחור אינני מוכן, אך אנסה להאיר את השאלה מנקודה אחרת. ד"ר מאגנס ז"ל, בשיחתנו האחרונה בניו-יורק, ימים מועטים לפני הושענא-רבה בשנת 1948, סמוך לפטירתו – סיפר לי על שיחת פרידה עם בן-גוריון. בן-גוריון אמר לו, בערך, דברים אלה:

"ההבדל בינינו אינו כל כך עקרוני כפי שהוא הבדל של סדר המאורעות, של עיתוי. גם אתה מעולם לא רצית להסתפק במשטר המאנדאטורי; גם אתה שאפת לתוספת ממלכתיות. אלא שאתה האמנת במדינה דו-לאומית שתבוא לנו בדרכי שלום, כלומר, הקדמת בסדר העיתים את השלום לאותה מדינה בה חפצת. אני לא יכולתי להאמין באפשרותה של מדינה זו. ואי לזאת הקדמתי את המדינה לשלום. אבל אני מאמין שהמדינה תביא לנו שלום."

מצבנו כיום הוא כך, שלמעשה צדקו שניהם בחלק השלילי של תפיסתם. בן-גוריון צדק בכך, שהשלום לא הביא לנו את המדינה היהודית (וכאן יש להזכיר כי גם לפי דעתו של מאגנס מדינה חד-לאומית לא היתה בגדר הישג שיכולנו להגיע אליו בדרכי שלום), ומאגנס צדק, לפי שעה לפחות, בכך שהמדינה לא הביאה לנו את השלום. עכשיו צריך לעשות מאמץ עליון כדי שבשאלה זו יצדק בן-גוריון.

אהוד בן עזר: בשנת 1951 פרסמת בלוח "הארץ" את המסה "האם עוד יהודים אנחנו?" – שעוררה ועדיין מעוררת הדים רבים. כיום הייתי מנסה להציג בפניך את השאלה בנוסח אחר – האם כבר כנענים אנחנו?

עקיבא ארנסט סימון: המפלה הארגונית של תנועת הכנענים היא סימן של ניצחונה האידיאולוגי. יש לעיתים שאי-אפשר לשמור על מסגרת נבדלת לרעיון שנתפשט מהר מאוד מעבר למסגרתו המקורית, והפך להלך-רוח כל כך מובן מאליו, שכבר אין מנסחים אותו וממילא אין נאבקים עליו. לי נראה שזה המצב לגבי כמה מרעיונות היסוד של הכנענים: הרגשת זרות לגולה, והתנשאות עליה. קידושו של ה"צבר" באשר נולד כאן. ניתוק הרציפות ההיסטורית, ושנאת המסורת, שאמנם הרבה מבאי-כוחה הרשמיים נתנו וממשיכים לתת לה, לאותה שנאה, מזון רב לפרנסה, שלא בטובתם.

למרבה הצער, כל אותם יסודות שליליים שבכנעניות התפשטו בחוגים רחבים, למרות נסיגה-קמעה בשנים האחרונות, בעוד שהעניין החיובי העיקרי שבכנעניות – חיפוש הקרבה הטבעית עם הערבי יליד-הארץ, וזה שבאזור – התפשט הרבה פחות.

אהוד בן עזר: אם נקבל את המגמה הכנענית לא כתכלית רצויה אלא רק כביקורת על המצב הקיים, וחישוף הקרע שאכן קיים בין ישראל לבין יהודי התפוצה – כיצד ניתן לצעוד הלאה מסיטואציה זו וליצור קשר חדש עם יהדות העולם, בלא אותו "טיח תפל" של גישת הציונות הרשמית?

עקיבא ארנסט סימון: קשר בריא אינו יכול להיווצר, אם חלק אחד חושב שהוא נותן את הכול שברוח ומקבל את הכול שבממון. וכך לצערנו המצב מן הצד הישראלי – התנשאות ויוהרה רוחנית שאין לה יסוד, והשפלה כלכלית, שגם היא מוגזמת. יש להגביר את העצמאות הכלכלית כדי להחליש את התלות הכספית. צריך גם להעלות את רמת השליחים. אך מעל לכול יש להשתית את הקשר החדש על יסודות אחרים. צריך לשתף את יהודי התפוצה בבעיותיה האמתיות של ישראל, תחת לכסות עליהן במלל של מליצה ותעמולה. לאחר שהמיתוס הציוני (אך לא האידיאה הציונית) פשט את הרגל, נשבר, ושוב אין בו אותו קסם, נאיבי או הירואי – הדרך היחידה בה אנו יכולים לחזור ולקנות את אמון היהודים בגולה היא לבוא אליהם עם הפרובלמאטיות שלנו, ולו גם הקשה ביותר, וללא כחל ושרק. רק כך נוכל לחזור ולהיות אתגר לצעיר היהודי בחוץ לישראל, לא פחות מבעיית הכושים, או בעיית וייטנאם, למשל.

הניסיון להציג עצמנו באור "ורוד" וחיובי בלבד – נכשל ולא תהא לו תקומה. עכשיו רק חישוף כן של בעיותינו המהותיות, ולו גם במחיר קלקול-כביכול של הדימוי החיובי אודותינו (שהוא כנראה פרי משאלתנו בלבד) – עשוי לעזור לנו לחזור ולקנות את אמונם של מיטב האינטלקטואלים היהודים בתפוצה, אשר לא מעט מהם סיגלו לעצמם עמדה ביקורתית למדיי כלפי מדינת ישראל בשנים האחרונות, כתוצאת הפער שנחשף לא פעם בין הצהרותיה לבין מעשיה ומחדליה, בין "תדמיתה" התעמולתית-הקולקטיבית ולבין אורחם ומצבם של אלפי ישראלים חיים, ולאו דווקא "יורדים" בלבד.

צריכה גם להיות מצדנו נכונות לא רק ללמד אלא גם ללמוד מיהודי התפוצה, ומאליה עולה השאלה מה נוכל ללמוד מהם.

אולי אפשר להגדיר את המצב בקטיגוריות של הפילוסופיה הסכולאסטית: ישות ומהות. פה בארץ יש לנו יותר ישות, הישות נראית מובטחת יותר ומובנת מאליה, ואי לזאת היא כאילו איננה צריכה הצדקה. היא מצדיקה את עצמה בהיותה קיימת. לעומת זאת הישות בגולה הולכת ונחלשת והיא צריכה הצדקה נוספת ומעמיקה, כלומר מהות. מהות זו מקבלת את החסר הישותי על-ידי הקשר עם ישראל. הישות שלנו, הישראלית, שהיא פחות מדיי פרובלמאטית בתודעתנו, עשויה לקבל אותה הצדקה שהיא צריכה לה אם רצונה להישאר ישות יהודית – ולא להפוך התבוללות ציבורית הבאה תחת התבוללות אינדיווידואלית בגולה – על-ידי חיפושי המהות שישנם במיטב יהודי הגולה, הנמצא אמנם ככל עילית (אליטה), במיעוט זעיר, אך לא מבוטל.

אהוד בן עזר: השפעת המהות היהודית מחוץ לישראל עשויה להתבטא גם בהשפעה דתית. ייתכן כי דווקא בנקודה זו יש מקום ללמוד במובן רוחני ומסגרתי מניסיונה של יהדות ארה"ב, על זרמיה השונים, ואשר דומה שהם עונים לצורך מציאות תקופתנו.

עקיבא ארנסט סימון: למהות היהודית הפזורה יש היתרון הגדול שהיא פלוראליסטית בדרכי הבעתה ואירגונה. קיימים, כידוע, שלושה זרמים דתיים שכל אחד מהם מחפש, ולעתים ברצינות רבה, את הצדקת יהדותו. אצלנו ישנה אוניפורמיות חיצונית והתפוררות פנימית בדת. שקר מוסכם הוא כאילו אין יהודים דתיים בארץ אלא אורתודוכסים פונדמנטליסטים, בעוד שיש לשער שהרוב הגדול של אותם יהודים שיש להם זיקה מסוימת למסורת ישראל עומדים אי-פה באמצע בין אותה אורתודוכסיה לבין האתיאזם ההשקפתי המנוסח, ולאותו רוב אין כל מבע ארגוני ומעט מאוד מבע אידיאי.

אם "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" היא המטרה האחרונה של תולדות ישראל, וזו אמנם דעתי, הרי "ממלכת כוהנים" ללא "גוי קדוש" היא המצב שלנו, ושמו בלועזית – קלריקאליזם. בארה"ב אין קלריקאליזם בשל ריבוי הזרמים, ולדוגמה זו עלינו לשאוף גם כאן בארץ.

אהוד בן עזר: האם אי-אפשר לדבר על יהדות-שממילא אצל הדור הצעיר בארץ, הגדל מתוך קרבה וזיקה לנופים תנכ"יים, לארכיאולוגיה, ואשר העברית שפתו?

עקיבא ארנסט סימון: אסתכן ואומר שאפילו ידיעת עברית או הבנת המקרא אינה כולה חיובית. ילד מישראל המגיע לפסוק ביחזקאל א ורואה שם את המלה "חשמל" (פס' ד) – אזיי ידיעתו את משמעות המילה המודרנית מכבידה עליו להבין את המשמעות המקורית. במקרה זה על המורה להרחיק את הקרוב כדי להסבירו. הגמרא בחגיגה (יג, א) מספרת על כך שילד נשרף בדרשו את מלת-הסוד חשמל. היתה זו מלה בעלת הילה מאגית המטילה מורא שמיים עד פחד מוות. כיום זו אחת המלים שהנער לומד בסוף שנתו השנייה לחייו, והיא חולין לגמרי.

הנער הישראלי עומד אפוא כאן בפני אי-הבנה אשר לא תקרה למי שהעברית לא היתה שפת-אימו. במובנה הנבואי מילה זו, המופיעה בצורה זו רק פעם אחת בתנ"ך, היא כינוי לעצם בעל ברק זוהר. מאוחר יותר זוהתה המלה עם ענבר, וכבר השבעים תרגמו אותה בתורת אלקטרון. שימושו של הענבר ביצירת חשמל סטאטי נתן מקום לשימושה המודרני של המילה.

הנער הישראלי צריך לעשות דרך ארוכה חזרה בהיסטוריה של גלגולי המילה כי להגיע להבנה מדויקת של המקור התנ"כי. בטכסטים עתיקים ומקודשים צריך אפוא לעיתים המורה להרחיק את הקרוב כדי לקרב את המשמעות. ואילו מחוץ לישראל – על המורה לקרב את הרחוק; הדיסטאנס בין הווייתה הממשית של הארץ והשפה לבין התנ"ך – נתון מראש, והתפקיד הוא קירוב. כלפי התפוצה עלינו להתגבר על ריחוק-יתר, בעוד אשר הסכנה הרובצת לפתחנו היא קירוב-יתר, שגם הוא עלול לקלקל את השורה.

המשך יבוא

תודה ללאה שורצמן לבית בן עזר שהקלידה את השיחה מתוך הספר.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עקב הביקוש הער-יחסית לרכישת "והארץ תרעד" באמצעות המכתב העיתי שלנו "חדשות בן עזר" (ובמידה מסויימת נמשך עדיין הביקוש ל"מסעותיי עם נשים") – אנו מתנצלים בפני הנמענים ששלחו לנו שיקים בדואר וטרם קיבלו את הספרים. מאחר שאנחנו במו-ידינו כותבים בעט נובע עתיק פארקר 51 את ההקדשות, אורזים, ונושאים את העותקים למשלוח בדואר, נוצר פיגור מסויים בקצב ההיענות לבקשות.

 ואולם דבר אחד אנחנו מבטיחים – שום שיק אינו נפרע בטרם יצאה לדרכה המעטפה עם העותק שהוזמן.

* במוסף "ספרים" של "הארץ" מיום שישי, 21.2, הופיע פרסום ראשון בדפוס על הספר, אמנם אינפורמטיבי בלבד, וקצר, במדור "ספרים חדשים":

"והארץ תרעד – אהוד בן עזר. סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ ישראל, ראשיתה בצפת בשנת 1834 ואחריתה בפתח תקוה ב-1878. היא מורכבת משלוש עלילות, שלושה סיפורי משפחות הנקשרות זו בזו בקשרים משפחתיים ורומנטיים. הוצאת ספרי מקור, 272 עמ', 88 שקלים."

* תשובה לרון וייס מאת ד"ר יובל ברנדשטטר – מר וייס, כמו מר שולץ, לא בודק את דבריו והאשמותיו. לגבי מקום מושבי. פעם בשבוע לפחות אני בדרכי יהודה, מטפל בילדים של היישובים טנא עומרים ועתניאל ולעיתים גם כרמל וסוסיא. לכן אני רואה יפה מאוד מה קורה בשטח, ובשטח ישנה בנייה ערבית פרועה ללא תיכנון כלשהו, ולכן גם ללא מקורות מים. את המים הם גונבים מן הצנרת המספקת את היישוב המתוכנן היהודי, ואת מי ביוב שלהם הם שולחים לנחל חברון, לנחל באר שבע, ללא כל טיהור. 

לי אין כל צורך לעשות צדק עם המוסלמי שקשר קשר עם הנאצי כדי לרצוח את סבא שלי. ראה ביקורו המתוקשר והמדווח של חג' אמין אל חוסייני באושוויץ, שם האיץ ב"עובדים" למהר שנל שנל להרוג עוד יהודים. הפולש הערבי לארץ ישראל עשה יד אחת עם הנאצי להשמיד את הבסיס הדמוגרפי ליישוב הארץ, ואני לא חייב לו דבר.

אם מר וייס מרגיש חייב, שייפרד נא מביתו אשר בכפר סלמה, או ג'רישה, וימסור אותו לערבים מהם שדדו אבות העיר את האדמה תמורת חופן דולרים, וישוב אל ארץ מכורתו: בית לחם חברון כרמל ובית חג"י

ד"ר יובל ברנדשטטר

להבים 

* הקדשתי חצי שעה מחיי כדי לצפות בתוכנית של אילנה דיין, שעליה אני לא כל כך סומך – כשהיא מראיינת את מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, והתחזקה בי המסקנה כי האיש הזה הוא נאד נפוח מדופלם, שאינו מבין דבר וחצי דבר בענייני המזרח התיכון בכלל ובסכסוך עם הפלסטינים בפרט. הוא אינו מבין כלל את הערבים. ועצם העובדה שהוא משחית את זמנו על פטפוטים עם שליט המוקטעה אבו מאזן – בזמן שסוריה עולה באש וברצח, לבנון מתפוררת, ירדן עלולה להתפורר מהיום למחר, מצרים נלחמת על עתידה מול האחים המוסלמים, איראן דוהרת לקראת נשק גרעיני ומרמה את כל העולם (וזאת בחסותה של הגברת האנטישמית קתרין אשטון) – עדיין הנאד הנפוח הזה, מוכה שיגעון הגדלות – מקשקש על השגת אמון בין הישראלים לפלסטינים! – פשוט בדיחה, רק שזה עצוב מאוד, וגם מוכיח עד כמה גם אדונו אובמה טיפש ומנותק מן המציאות, וגרם וגורם נזק אדיר למעמדה של ארה"ב בעולם!

אני גם לא מאמין לקרי שהסיפור על סבו וסבתו היהודיים שהתנצרו באירופה לא היה ידוע לו במשפחתו – ונודע לו רק בגיל מבוגר מכתבה בעיתון! – ופתאום מעכשיו הוא מונה גם את קרוביו היהודיים שניספו בשואה!

כל אלה היו מן הסתם סודות כמוסים במשפחתו אשר מבחינתם מוטב היה שלא יהיו ידועים לזרים.

* בוקר טוב, יישר כוח, גיליון מעולה [919], כמו תמיד,

תודה,

שלמה שביט

* בטורו האחרון במוסף השבועי של "הארץ" מיום שישי 21.2, מהלל סייד קשוע את הפלפלים האדומים המתוקים של הערבה [שהם באמת מצויינים] וזאת כמעט לאורך כל הטור, "דברו אליי בגמבות" – ואינו מזכיר לרעה אפילו פעם אחת את היהודים ואת ישראל. מה קרה לו? האם הוא חולה? האם חדלו לשלם לו משכורת בעיתון? – או שאולי הפלפלים האלה הם פרי פיתוח של הכנענים שהם כידוע אבות-אבותיהם של הפלסטינים, היושבים בארץ-ישראל מאז בריאת העולם? כידוע, גמבה זו מילה כנענית-פלסטינית  עתיקה.

* הסופר העל-זמני אורי בן-עמי הוציא ספר חדש בשם "היהודים והחמצן" שבו הוא מוכיח שהקו המשותף לכל היהודים בכל תולדותיהם במשך אלפי השנים הוא שאיפת החמצן.

המבקר הקטלני איזידור בן לשלשת כבר כתב על הספר שכל מה שחדש בו אינו אמיתי, וכל מה שאמיתי בו אינו חדש, חוץ מעניין החמצן והיהודים.

* לכל הטוענים שדי ברב ראשי אחד לישראל. הנה השבוע בכ"ב אדר א' 22/2/14 בפרשת ויקהל, דוגמא לאי אחידות בין אשכנזים לספרדים – הפטרה שונה לשתי העדות. מלבד זה גם מחזורים  וסידורים שונים. לא ראוי לשנות את המקובל מקדמת דנא.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* תיקון טעות זדונית. סופר נידח שלום, ד"ר ישראל בר-ניר כותב במאמרו "פואמה פדגוגית – תעמולה בשירות תעשיית השקרים" (גיליון מס' 919) כי המורה אדם ורטה האשים את צה"ל שהוא "צבא לא מוסרי." אדם ורטה הכחיש שאמר זאת. ורטה הגיב לטענה שהושמעה בכיתה, שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, ואמר שהיו מקרים שצה"ל ביצע פעולות בלתי מוסריות.

יחי ההבדל הקטן.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: איך ורטה "יודע" על המקרים האלה אם לא שירת בצבא?

* מי זה שונא ישראל החדש, כתב עיתון"הארץ" פיטר ביינארט, שאין לו מושג מבעיות הביטחון של ישראל בגדה המערבית, אבל אנחנו בעיניו מקיימים שם מישטר אורווליאני?

הטיפש הזה ממלא את דפי "הארץ" בהבליו ומנסה להסביר לנו איפה אנחנו חיים ומהו העתיד הטוב ביותר עבורנו!

* ויש במוסף "ספרים" גם גברת סופרת אחת בעלת טור קבוע, שמלמדת אותנו כל שבוע משהו חדש שלא ידענו על המקצוע של כתיבת ספרות יפה. תודה. באמת תודה. פשוט לא ידענו קודם איך כותבים עד שלא רפרפנו על הגיגייך. יותר טוב שהיו מקצים את המקום ליותר סקירות על ספרים חדשים, שרק ספרים מעטים זוכים לכך.

* מי יגול עפר מעיניך, בוגדן חמלניצקי, צורר היהודים, כאשר לאחרונה בני-עמך הרגו בקייב אלה את אלה, ללא שום קשר ליהודים. ראה איזה עם מתורבת הוא עמך האוקראיני. וכי שכחנו כבר כיצד עזרו בנפש חפצה לנאצים לחסל את יהודי אירופה במחנות ההשמדה, כמו מעשי אותו רוצח דמיאניוק? אכן, לפעמים יש גם קצת צדק היסטורי, ואם העולם הוא עגול כמו תחת, הרי שהיום האוקראינים שלך מנשקים באותו מקום ואוכלים את החרא! כשיהיה לנו זמן נרחם עליהם, מה עוד שמתברר כי חלק מהמפגינים תומכי טימושנקו – שייכים לתנועה אנטישמית וניאו-נאצית!

לא כדאי ליהודי להסתובב בקראקוב בכיסוי ראש מסורתי.

* מה רע בהובי? ואם יש לבן-אדם כמו ויקטור ינוקוביץ הובי לאסוף מכוניות רולס-רויס, אז צריך לבייש אותו בעיני כל העולם רק מפני שהוא היה, או שהוא עדיין, לדבריו – נשיא אוקראינה?

* הבלונד של הצמה של יוליה טימושנקו הוא לא ממש אמיתי אלא צבוע כדי להתאים אותה לסגנון הכפרי העממי של אוקראינה, וזאת עשתה כבר לפני שנים, בעצת יחצ"ניה – גם כדי להסתיר את העובדה שהיא אשת עסקים ממולחת ומיליונרית, וכלל לא עממית.

אפשר לראות בתצלומיה האחרונים בכיכר בקייב כי עטרת הצמה אמנם עדיין זהובה עליה אבל השיער תחתיה כהה יותר, כנראה שבבית החולים של הכלא, שם הוחזקה – לא היה מכון יופי שיסדר לה את שערה. בתמונות שמלפני מאסרה – כל שערה זהוב להפליא, כלומר – צבוע היטב.

* נפתח משרד פרסום חדש המתמחה בחברות גדולות ובינוניות המתמחות בבניית נמלים. כל שעליהן לעשות דרכו הוא להודיע שהן מצטרפות לחרם על ישראל ומיד תזכינה לכותרות באותיות של קידוש לבנה בעיתונות הישראלית ואולי גם בעולם. בייחוד בעיתון "הארץ" השש על כל שמחה-לאיד המדינה.

החברות שכן מתכוונות לבנות את הנמלים בישראל, שותקות. אל דאגה, הן תבנינה.

* מכובדי, הנדון: סנקציות על מי? – שמענו היום, 22 בפברואר, שאבו מאזן דוחה את ההצעות האמריקניות לתהליך השלום. כאשר ישראל דחתה את ההצעות האמריקניות איים שר החוץ האמריקני בסנקציות נגדנו, כגון נידוי, חרם, דה-לגיטימאציה וכיו"ב.

עתה, כשהפלסטינים דוחים את ההצעות האמריקניות, לא שמענו על שום סנקציות נגדם. אז איפה כאן התיווך ההוגן של שר החוץ האמריקני?

זה תיווך או אונס של ישראל?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* שלום אהוד, ממקום מושבי בקנדה אני צופה לעיתים קרובות באולימפיאדת החורף. עושה רושם שהיא דופקת כמו שעון שוויצרי. יחד עם זאת, ובפרט בהקשר לאירועים באוקראינה, יש שמשווים את המצב כעת לאולימפיאדת ברלין ב-1936. איני סבור שההשוואה במקומה. מעניין לשים לב לכך שבמופע הפתיחה הדמות היחידה מההיסטוריה של רוסיה שניתן היה לזהותה בפירוש היתה זו של פטר הגדול. אין לי ספק שפוטין רואה את עצמו כגירסה מודרנית של אותו רודן, שגרר את רוסיה, בניגוד לרצונו של הרוב המוחלט של תושביה, לעידן המודרני והציב אותה כאחת המעצמות החזקות בעולם, וכל זה במחיר דמים נורא.

אין בכך נחמה. פוטין מודיע לעולם כולו שהוא יעשה כל שדרוש ולא יירתע מכל פעולה, אלימה ככל שתהיה, על מנת להשיב לאימפריה הרוסית את מעמדה האבוד.

בברכה,

ברוך פלנטר

* אני לא יכול להיות הנשיא של ישראל או של חלק מהעולם כי: אני לא אוהב זמר מזרחי, סיני, יפני, מונגולי, ערבי, הודי ועוד כאלה וכאלה, אבל אני כן אוהב זמר יהודי, ישראלי כמו של נעמי שמר, יאיר רוזנבלום ודומה, ספרדי, יווני, לטיני, תימני, רוסי ועוד כאלה וכאלה שלא להזכיר את המוסיקה הקלאסית...

מוטי בן חורין

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,573 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל