גיליון מס' 921

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  חמישי, כ"ז באדר א' תשע"ד, 27 בפברואר 2014

עם צרופת התמונה של עזה צבי בשוק מחנה יהודה, דצמבר 1994, צילם בלפור חקק

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רֶקְוִיאֶם. // עמוס גלבוע: 1. האמת על החלטה 242. [ציטוט]. 2. תשובה קצרה לפעיל זכויות אדם, עמוס גבירץ, על מאמרו "עוד מוקש בדרך לשלום". // יעקב אחימאיר: יעלון פסימי מאוד. // עמוס אריכא: פדיחת הנשיאות או השוד הגדול. // ד"ר ארנה גולן: מי זקוק למרחב מחייה בקיבוץ? לא מי שחשבתם – על הרומאן "מרחב מחייה" מאת שרה קרני. // תקוה וינשטוק: על מנש'קה כי איננו. // ההספד של חנה הראל על בעלה מנשה ז"ל. // אורי הייטנר: צרור הערות 26.2.14. // יהודה דרורי: לא שיוויון ולא נעליים... אבל יש פתרון. // אלי מייזליש: ישראל אינה אסיה אבל גם לא אירופה. // אהוד בן עזר: שלושה שירי אהבה עתיקים. // מתי דוד: זו כל האמת. // רץ באינטרנט. המחבר אנונימי. // בלפור חקק: ספר זיכרון לעזה צבי, ריאיון עם המחבר משה גנן. // אהוד בן עזר: קטע על עזה צבי, מתוך הספר על פנחס שדה, "להסביר לדגים". // פרופ' חיים גבירצמן: מלחמת המים של הפלסטינים נגד ישראל. [ציטוט]. // אדיר כהן: "אבא מת, אבא חי", פרק מתוך ספרו החדש "אוהל על הים". // עקיבא ארנסט סימון: "השאלה הערבית כשאלה יהודית", מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות. ספריית אופקים, עם עובד 1986. חלק שני ואחרון. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

רֶקְוִיאֶם

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים, בְּבֵית-חוֹלִים עוֹטֵה לָבָן

יָצְאָה בְּלוֹנְדּוֹן נִשְמָתָהּ, בְּגִיל 110,

שֶל פְּסַנְתְּרָנִית דְּגוּלָה שֶעִמְעֲמָה אֶת כְּאֵבָן

שֶל נְפָשוֹת רַבּוֹת שֶחַיֵּיהֶן קֻפְּחוּ בְּחֶסֶר

אַכְזָר בִּשְנוֹת-חַיִּים (שֶלּא כִּשְנוֹת חַיֶּיהָ-הִיא)

בְּמַחֲנֵה-הַהַשְמָדה טֶרֶזְיֶנְשְטָט בִּבְקֹעַ

צְלִילֵי נְגִינָתָהּ אֶת הָאֵימָה וְהַנְּהִי

שֶל כָּל הַמּוּזְלְמָנִים שֶזָּכוּ אוֹתָם לִשְמֹעַ

מִבַּעַד חַלּוֹנוֹת מוֹעֲדוֹנָם שֶל הָרוֹצְחִים

שֶחָסוּ עַל חַיֵּי הַפְּסַנְתְּרָנִית-הָאֵם, עַלִּיזָה

הֶרְץ-זוֹמֶר וּבְנָהּ סְטֶפָן הַפָּעוּט, מִי שֶזּוֹכִים

לִדְחִיָּתוֹ שֶל גְּזַר מוֹתָם עַד שֶסּוֹפְסוֹף הִפְגִּיזָה

הָאַרְטִילֶרְיָה הַסּוֹבְיֶטִית כְּאִבְחוֹת קַרְדֹּם-

עֲנָק אֶת סְבִיבוֹתָיו שֶל שְׂדֵה-הַטֶּבַח וּבַלָּאגֶר

הִגִּיחוּ בְּמַאי 45 חַיָּלֵי הַצָּבָא הָאָדֹם

וְאֵלֶּה שֶשָּרְדוּ, שִלְדֵי-אָדָם שֶזִּיק שֶל חַג עֵר

נִדְלַק בְּעֵינֵיהֶם הַמִּתְקַשּוֹת לְהַאֲמִין

כִּי קֵץ הַיִּסּוּרִים אָכֵן הִגִּיעַ, חוּץ מִיֶּתֶר

כְּלוּאֵי הַמַּחֲנֶה שֶאֶל חֶלְקָם הַמַּר הִזְמִין

הַמָּוֶת אֶת עַצְמוֹ קֹדֶם-לָכֵן וְלֹא בַּסֵּתֶר

כִּי אִם בִּרְעֹם מַגְּפֵי אֶס.אֶס. דּוֹרְסָנִיִּים, כּוֹלֵל

אִישָהּ וַאֲבִי בְּנָהּ, הַמּוּסִיקַאי לֵאוֹפּוֹלְד זוֹמֶר

אֲשֶר נִשְלַח לְאַוּשְוִיץ וּלְדַכַאוּ, שָם דִּלֵּל

הַקֵּץ בִּמְחִי סֶלֶקְצְיָה שֶל מַקֵּל מוּנָף בְּלִי אֹמֶר

(מִי לְיָמִין וּמִי לִשְׂמֹאל) בֵּין עוֹד מֵאוֹת רַבּוֹת

אוֹתוֹ לְתָא-הַגָּאז וּלְתִמְרוֹת עָשָן כְּמוֹ אֵלֶּה

שֶהִתְאַבְּכוּ שְחוֹרוֹת מִתּוֹךְ לֹעוֹת הָאֲרֻבּוֹת

אֶל שְמֵי הָאֱלוֹהִים אֲשֶר רָאָה הַכֹּל בְּאֵלֶם

וְלֹא נָקַף גַּם אֶצְבַּע יְחִידָה לִמְנִיעָתָן

כְּמוֹ צֶ'רְצִ'יל וּכְמוֹ רוּזְבֶלְט שֶיָּדְעוּ מָה מִתְרַחֵש שָם

בְּגֵיא-הַהֲרֵגָה הַמִּפְלַצְתִּי שֶל הַשָּטָן

וְלֹא הִפְצִיצוּ שוּם פַּסֵּי-רַכֶּבֶת בִּמְטַר-אֵש שָם.

"כֻּלָּנוּ הֶאֱמַנּוּ כִּי לָעַד הִיא לֹא תָמוּת,"

אָמַר מֵפִיק הַסֶּרֶט הַקָּצָר עַל נֵס חַיֶּיהָ

הַמָּעֳמָד לִפְרַס הָאוֹסְקָר הַשָּנָה, עִמּוּת

בֵּין מְזִמּוֹת "פִּתְרוֹן סוֹפִי" (אֶנְדְּלוֹזוּנְגּ") לִדְכָיֶיהָ

שֶל לְטִיפַת נְגִינָתָהּ הַמְּפִיחָה חָזוֹן

שֶל נִצָּחוֹן עַל מָוֶת, עַל יֵאוּש, שֶל אוֹר וָיֶשַע.

"הַמּוּסִיקָה," סִפְּרָה, "הָיְתָה בַּלַּאגֶר כְּמוֹ מָזוֹן

שֶהִשְאִירָנוּ בַּחַיִּים בְּתֹפֶת זֶה שֶל רֶשַע."

וַאֲנִי מְתָאֵר לִי כֵּיצַד הִיא נוֹתֶנֶת כָּעֵת רֵסִיטָל בְּגַן-עֵדֶן

מוּל שֵשֶת מִילְיוֹן בְּנֵי עַמָּהּ הַיּוֹשְבִים שָם לְמַעְלָה מֵאָז הַשּוֹאָה,

אוֹתָם שֶחָזוּ מִבְּשָׂרָם כִּי אוֹתוֹ גֵּיהִנּוֹם שֶהַנֶּפֶש נִרְעֶדֶת

מִזֵּכֶר זְדוֹנוֹ הַמָּקַבְּרִי הֵם שָם, בְּאֵרוֹפָּה שְדוּדַת הַיְּשוּעָה:

בְּאַוּשְוִיץ, בְּטֶרֶזְיֶנְשְטָט, בְּדַכַאוּ וּמַיְדָנֶק,

פּוֹנָר אוֹ סוֹבִּיבוֹר, בְּכָל מָקוֹם בּוֹ מַנְגִּינַת

חַיֵּי אֵיזֶה אַבְרֵימָ'לֶה, אוֹ חַנָּה'לֶה אוֹ יַאנֶק

בִּידֵי גּוֹרָל קְפוּא-לֵב, קְרוּפְּיֶה-רוּלֶטָה-קוֹמְבִּינָט

לְפֶתַע נִקְטְעָה וְכָאן לְמַעְלָה, בִּמְרוֹמָיו

שֶל אֵל בְּלִי רַחֲמִים הֵם מִצְטָרְפִים אֶל מְרֻמָּיו.

וְלִבְסוֹף מַחְלִיפָה הִיא תִזְמֹרֶת שְלֵמָה בִּנְגִינַת פְּסַנְתֵּרָהּ הַצָּנוּעַ

אֶת כָּל שִירֵי הַ"קִּינְדֶּר-טוֹטֶן-לִידֶר" ("הַשִּירִים

עַל מוֹת הַיְּלָדִים") שֶבָּם הַלֵּב תָּמִיד מָנוּעַ

מִשֶּמֶץ נֶחָמָה בִּיגוֹן תָּוָיו הָעֲשִירִים

שֶל גּוּסְטָב מַאהלֶר וּמִיָּד נֶאֱסָפִים לִשְמֹעַ

אוֹתָהּ חֲצִי מִילְיוֹן יַלְדֵי עַמֵּנוּ הַטְּבוּחִים

שֶצִּמְאוֹנָם לְיֹפִי מְקַבְּצָם סְבִיבָה לִגְמֹעַ

אֶת מָה שֶכָּל חַיֶּיהָ הִיא נָתְּנָהּ כְּמוֹ לִפְרָחִים

סְמוּקִים מִדָּם שֶהִשְקְתָּה בִּצְלִיל בִּמְקוֹם בְּמַיִם

בְּרֹחַב-לֵב נָדִיר כְּמִין פִּצּוּי עַל יַתְמוּתָם

כָּל עוֹד שֶנִּשְמָתָהּ חָיְתָה מִתַּחַת לַשָּמַיִם

וְלֹא כְּשֵם שֶהִיא שְרוּיָה כַּיּוֹם –  בִּמְרוֹם תְּכֶלְתָּם.

* * *

עמוס גלבוע

1. האמת על החלטה 242

לנבואות העוסקות בעתיד אפשר, לדעתי, להתייחס בסלחנות ואולי אפילו בחיוך. אם  שר אחד בממשלה מתחייב שבקעת הירדן תישאר בידי ישראל "לדורי דורות",  והשני שבעוד 3 שנים 70 אחוזים מהחרדים יתגייסו. אם פרשני תקשורת מבטיחים לנו שכל העולם יחרים אותנו,  וקבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב תסולק ממשחקי "היורו ליג" – יש בזה שפע של משאלות לב והרבה חוסר אחריות, אך  עדיין קיים הספק הקטן שאולי הדברים באמת יתרחשו אי פעם בעתיד.

אבל, מה ניתן להגיד  לגבי עובדות של העבר המוצגות כיום בתקשורת שלנו בצורה מטעה ולא נכונה? ולא סתם עובדות, אלא עובדות בעלות משמעות מיוחדת לביטחון הלאומי שלנו?

למה הכוונה?

ובכן, בשבוע שעבר פורסם מאמר ע"י פרשן בכיר, מהוותיקים ומהמוערכים על ידי, תחת הכותרת "ארבע ספרות בלבד: 1967" – נכתבו שם הדברים הבאים: "ממשלת ישראל קיבלה על עצמה בנובמבר 1967 להוציא לפועל את החלטה 242 של מועצת הביטחון שדיברה על נסיגה ישראלית לקווי 4 יוני 1967, לגבולות בטוחים ומוכרים עם תיקונים קלים. הפלסטינים אומרים:  נו, כבר חלפו 47 שנים מאז."

לא אטעה אם אניח שהחלק הארי של קוראי המאמר יקבלו הדברים כפשוטם, שכך קובעת החלטה 242, ולא יפקפקו האם זה באמת כך.

אז זה בכלל לא כך!

מה אומרת החלטה 242 לגבי נסיגה? היא אומרת זאת: "פינוי כוחות מזויינים ישראליים מטריטוריות שנכבשו במסגרת הסכסוך האחרון; ביטול כל טענה או מצב של לוחמה וכיבוד והכרה של הריבונות, השלימות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור ושל זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות."

כלומר, ההחלטה אינה מתייחסת כלל וכלל לקווי 67', אינה מתייחסת ל-4 יוני, אינה מתייחסת לתיקונים קלים, אינה מתייחסת לנסיגה ישראלית מכל השטחים (רק משטחים ולא מהשטחים שנכבשו), אינה מורה לישראל לחזור "לסטאטוס קוו אנטה" (המצב שהיה קיים) שלפני פרוץ הקרבות; דרך אגב, היא אינה מזכירה גם  את ירושלים. מנסח ההחלטה, שגריר בריטניה באו"ם, הלורד קרדון,  הסביר בראיון  ב-1976 את משמעות הסעיף העוסק בנסיגה, וכך הוא אמר:

"יכולנו להגיד: אתם צריכים לסגת לקווי 1967. ואולם אני מכיר את קווי 67.' מדובר בקו גבול בעייתי. אין קו גרוע יותר לגבולות בינלאומיים קבועים. בקו הזה עצרו הכוחות באחד הלילות של 1948, ללא קשר לנסיבות המצב הקיים. אילו היינו אומרים שצריכה להיות נסיגה לקווי 1967, כלומר אם היינו מציינים במפורש נסיגה מכל השטחים הכבושים, היינו עושים טעות."

 כאשר ממשלת ישראל קיבלה את החלטה 242 היא הדגישה שמדובר בנסיגה לגבולות בטוחים ומוכרים שייקבעו במשא ומתן כפי שקובעת ההחלטה בסעיף האחרון שלה. מצרים וירדן שקבלו ההחלטה (סוריה לא קיבלה, כמו גם אש"פ – כי ההחלטה לא התייחסה כלל לעם פלסטיני) – הדגישו  שהפרשנות שלהם היא נסיגה מכל השטחים, וכי ההחלטה היא לביצוע, לא למו"מ.

מאז קבלת החלטה 242 עשו הערבים והפלסטינים וכל תומכיהם בזירה הבינלאומית מאמץ עליון על מנת לטשטש ולהכהות את ההישגים שהיו לישראל בהחלטה המכוננת הזאת, לסלף את כוונות מחבריה ולהנחיל לתודעה העולמית כי ישראל חייבת לסגת בגדה המערבית מכל השטחים שכבשה  ב-1967 אל  קו שביתת הנשק עם ירדן מ-1948.

מצער, אבל הם הצליחו בכך, בתמיכה של לא מעט ישראלים. ראוי לה להחלטה 242 שתילמד במוסדות החינוך שלנו בשיעורי האזרחות!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 24.2.14.

2. תשובה קצרה לפעיל זכויות אדם, עמוס גבירץ,

על מאמרו "עוד מוקש בדרך לשלום"

פעיל שלום יקר!

אין בכוונתי לבוא ולהסביר כאן מדוע הפלסטינים מסרבים, ולדעתי יסרבו, להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. הכי טוב שתקרא בנושא את מאמרו של מוסטפה ברגותי ב"מעריב", מתאריך 25 פברואר. ברצוני רק להעיר לך שתי הערות:

האחת, הדרישה הזאת אין לה ולא כלום עם אופייה של המדינה, אלא עם מהות זהותה הלאומית. הדרישה היא שהצד הערבי יכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי בטריטוריה שיש לה זיקה ישירה להיסטוריה העתיקה שלו. זה היה הבסיס להצהרת בלפור, להחלטות הבינלאומיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, שאומצו ע"י האומות המאוחדות אחרי מלחמת העולם השנייה, והחלטת החלוקה דיברה על מדינה יהודית  מול מדינה ערבית.

עכשיו, על מנת להמחיש את ההבדל הזה בין הגדרת האופי כביכול להכרה בזהות הלאומית, אגיד זאת:  יש לך בית, רשום בטאבו, ולך הזכות המלאה עליו, אבל השכן שלך לא מכיר בזכות שלך, כי לטענתו הבית היה שייך לסבו ונרשם בטאבו שלא כדין. אתה לא בא ודורש מהשכן שלך שיכיר באופיו של הבית: שהוא  צנוע/מפואר/ מנקר עיניים וכיוצא באלו, אלא דורש ממנו שיוותר על דרישתו לזכות על הבית ויכיר בזכות שלך!

השנייה,  אנחנו לא ביקשנו  ממצרים וירדן שיכירו בזהות שלנו כמדינה יהודית, בגלל סיבה הכי פשוטה: לא למצרים ולא לירדן היו תביעות לגבי שטח ארץ ישראל שלפני 1967; לא היתה להם בעייה של פליטים, לא היתה להם בעייה של מיעוט ערבי פלסטיני בתוך שטח מדינת ישראל.  הבעיה הפלסטינית קמה וצמחה מתוך שטחה של מדינת ישראל, וזה מה שעושה את כל ההבדל בינה לבין המדינות הערביות, וזה מה שעושה את הבעייה לכל כך מורכבת ומסובכת.

ואולי עוד הערה שלישית:  כל ההשוואה למדינות הקומוניסטיות היא אי הבנה גמורה: מה שנכפה על המדינות הוא צורת משטר, אך הזהות הלאומית שלהן נשארה. (רומניה נשארה מדינת הלאום של הרומנים, כמו פולין ובולגריה וכדומה).

ולנקודה שהכי מסקרנת אותי, אתה – כאחד  שלבטח עושה ימים ולילות בהגנה על זכויות האדם, וללא ספק תומך נלהב במדינת לאום לעם הפלסטיני, האם אתה גם בעד מדינת לאום לעם היהודי, או בקיצור (שלדעתי אינו הכי טוב) תומך ב"מדינה יהודית"? במילים אחרות אתה בעד "שתי מדינות לאום: מדינת לאום פלסטינית ומדינת לאום יהודית, ששלום ישרור ביניהן"?

אם כן, אז כמוני כמוך. אם לא – אז שום הסבר הגיוני לא יעזור לך

בברכה

עמוס גלבוע

* * *

יעקב אחימאיר

יעלון פסימי מאוד

[רשימה זו התפרסמה בטעות בגיליון הקודם, 920, תחת שם המחבר יוסי אחימאיר, ועם האחים, הסליחה]

בשקט, בשקט, בנימה כה שונה מזו של כמה מן המייחלים והממריצים להסדר עם הפלסטינים, טיפטף שר הביטחון משה יעלון, את חלקו שלו, בהצגת טיעונו: מדוע לא תיתכן עכשיו השגת הסכם שלום עם הפלסטינים. הוא דיבר בימים אלה ב"מכון ירושלים לחקר ישראל", בירושלים. כמה משומעיו באותו ערב בוודאי התקוממו בתוכם על תכניו של נאום זה, שאנו נעניק לו את הכותרת: "נאום ניפוץ האשליות" של השר יעלון.

המסר שלו היה: ישראל יכולה להוסיף ולהתקיים גם בלי הסדר. ובין כה וכה, האשם בכך הוא אבו מאזן, שהוא וקודמיו "ברחו מהכרעות." לא יהיה הסכם, ולעולם לא יהיה הסדר שיהיה בו משום סוף הסיכסוך, וזאת עקב הסרבנות הפלסטינית, קבע יעלון. הצד הפלסטיני, למשל, מסרב במו"מ הנוכחי לבטל את "זכות השיבה", ויעלון אומר כי זהו הסיכסוך היחיד בעולם שמיספר הפליטים בו רק הלך וגדל, ולא התמעט. יעלון אומר לישראל: יש לנו זמן, אין להיחפז, ובוודאי לא יושג הסכם גם  בעתיד הקרוב, למרות שישראל מוכנה לעוד שנה של מו"מ.

האם הביטחון ייפגע? לא ולא, אומר שר הביטחון. בין "התאומים הסיאמיים,"  כך הוא מכנה את ישראל והרשות הפלסטינית, ישראל הינה "התאום" החזק יותר. הרי  ישראל היא מדינה עתירת ידע וטכנולוגיה, ישראל  תוכל להגן על גבולותיה, כפי שהיא עושה עתה, בסיוע אמצעים טכנולוגיים מתקדמים המיושמים גם עכשיו בגבולותיה. גם הזמן פועל לטובת ישראל, אמר,  ובסתירה לאלה הגורסים כי הזמן פועל רק לרעת ישראל, טבע יעלון את העיקרון: "הזמן פועל רק לטובת מי שיודע לנצל אותו." ואם נשקיע בבנייה, בפיתוח המדע והטכנולוגיה, עתידה של ישראל מובטח.

ובכלל, פתרון יציב לא יהיה לסיכסוך, אם תימשך מערכת ההסתה נגד ישראל, במערכת החינוך הפלסטינית. הוא סיפר על שיחה שקיים באחרונה עם חברי קונגרס אמריקאיים שהביעו בפניו דאגה ותהייה מפני רמת ההסתה בספרי הלימוד הפלסטיניים. ועל כך השיב להם יעלון: "אז תפסיקו את המימון למטרה זו, של מימון החינוך הזה."

הוא גם הצליף במגמות מסויימות בחברה הישראלית על כי שורר בה לדעתו קוצר רוח.  ובנימה ביקורתית וצינית ביותר,  ציין כי יש בחברה שלנו אלה המכונים בפיו "פיתרוניסטים" ו"עכשוויסטים". אבו מאזן, לדבריו, נכנס למו"מ משום ש"פיתו אותו בשיחרור אסירים פלסטיניים". ובכלל, הפלסטינים רואים בכולנו, הישראלים, "מתנחלים", בין אם הם מתגוררים בתל-אביב או בעכו. ובכלל, יעץ לשומעיו, ואולי גם לממשלה, לנהוג בצניעות בכל הנוגע לפתרון הסכסוך, ומהר ככל האפשר: "האם כבר פתרנו את כל בעיות הרפואה. למשל? אבל כאשר מגיעים לנושא הפלסטיני, קל לשווק אשלייה."

הוא יצא נגד הדעה כי מסירת שטחים לצד הפלסטיני הינה מתכון לשלום, ואמר כי עד כה, כל שטח שנמסר לפלסטינים, הפך לכן שיגור של רקטות. כלומר, כפי שאמר: "לא שטחים תמורת שלום, אלא שטחים תמורת רקטות."

כל נימת דבריו של שר הביטחון נועדה לנפץ אשליות כי הנה מתקרב הסדר. לדעתו, ג'ון קארי מזכיר המדינה האמריקאי לא יהיה המדינאי האמריקאי האחרון שיפעל למען השגת שלום עם הפלסטינים.

הדברים הכה-פסימיים האלה של שר הביטחון נאמרו בערב לזכרו של חוקר הסיכסוך, פרופ' יעקב בר סימן טוב ז"ל. ספרו של החוקר המנוח, שבו הוא מנסה לגשר בין סוגיות הצדק והשלום בסכסוך בין ישראל לפלסטינים, עומד לצאת לאור.

* * *

עמוס אריכא

פדיחת הנשיאות או השוד הגדול

נשיא של צ'פחות לכל דורש

ביום שישי האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות", "העיתון של המדינה" ריאיון פדיחי ומשעשע עם פואד (בנימין, שם לא עממי) בן-אליעזר, קנדידט גאה המתכוון לרשת מקומו של שמעון פרס במשכן הנשיא המשופץ ולהיות הנשיא "הכי עממי שהיה."

למרות שהריאיון מגוחך לטעמי, ניתן להפיק ממנו על נקלה כמה לקחים שאין להתעלם מהם. האחד, שכל אדם שעשה כברת דרך בחיים הציבוריים יכול לראות עצמו מועמד ראוי למשרה זו כדוגמת פואד בן-אליעזר. לצערי מסתבר כי תפישתו של פואד את הנשיאות מתבררת כבדיחה חברתית. הצהרתו הבומבסטית כי הוא מתכון להיות "האבא"" של כו-ל-ל-ם, מעוררת התרשמות נוגה כי בקרב קוראים מסוימים התעוררה תגובת רצון ביתמות, כמובן על דרך ההומור ברוח הבדיחה הקלאסית. אך מעבר לכך היא מעידה כי לאיש הזה אין כלים בעלי-משקל לתפקיד שאינו ריק מתוכן כשרוצים, כפי שהוכיח זאת שמעון פרס. להערכתי פואד בן-אליעזר אינו מודע לציפור הנפש של היות נשיא בירושלים.

כאמור, לדבריו של מר בן-אליעזר, שנעשה כנראה מיליונר בדרך בלתי מוסברת, האבהות שלו כנשיא רחב-לב וכרס גם תבוא לביטוי באמצעות הדלת המסתובבת שיתקינו עבור אורחיו, אלה שינהרו למשכן הנשיא בכל שנות היותו שם. בן-אליעזר טורח אין ספור פעמים להזכיר כי כוחו ב"עממיותו", בהיותו מחלק צ'פחות. הוא מבטיח שדלת המשכן בימי נשיאותו תהיה פתוחה לכל מי שירצה להיכנס לבקר בבית הנשיא ולפגוש בו; כלומר, תהיה זו דלת מסתובבת. לא מעט פנים חדשות נראה אז, ביניהם גם כאלה המשתייכים כהגדרת התקשורת הבינלאומית ל"חבורות-זבל"; הכוונה לאישים מפוקפקים מסוגם של רב-דון פינטו. 

לרב-דון פינטו יהיה כמובן מקום נכבד יותר מהרב-דונים האחרים שגם הם יידחקו למשכן. הקשרים בינו לבין המיועד לנשיאות מתקיימים כבר שנים, לפי עדויות של יודעי "רזים" הקשורים בעולם המסתורי האפל של הנוכלים הדתיים. לשונות הולכי-רכיל אלה מעלים גירסה המשקפת עד להצטמרר את אווירת הקודש בארצנו, פרי חיבור של נוכלים, פוליטיקאים וגבירים.

היה זה אחד האתרים הנודעים שחשף כי פינטו הנוכל האשדודי קידם כבר לפני שנתיים את הרעיון שחסידו בן-אליעזר יהיה הדייר הנכבד במשכן הנשיא. המחשבה שנמצאה בבסיס תסריט בוליוודי זה היתה מבוססת על הרווח הצפוי לשני הצדדים. מבחינת הרב-דון תפרח הרשת הבינלאומית שלו בזכות ההילה שגם נשיא המדינה ממשיך במסורת ניצבי המשטרה ומנשק את קצה זקנו, את כף ידו ונמנה עם חבר חסידיו הכנועים ומשתוחחים לפניו כאילו הוא בעצם בשר מבשרו של הבורא.

רשימת החוגגים במסיבה הזאת, שהתקיימה לציון הצעד הראשון והדרמטי הזה, כללה כמובן דמויות מכובדות ביותר, מכל הסוגים והמחוזות, וכרגיל אלה מתחככים באלה עד שלא ידע מין את מינו; כולם מיקשה אחת בנוסח שבת אחים גם יחד. מבחינת פואד העתיד להיות האב הגדול, ברורה משמעות תמיכתו של אותו מתעתע מומחה בינלאומי בשיחודים. 

בעקבותיהם של הרב-דונים יתייצבו בבוא מועד בבית הנשיא מעריציהם הגדולים האחרים כמו עבריינים זורעי אימה ברחובות הערים. אחריהם ישתרכו חסידים-שוטים רבים עם ציציות בראשיהם כאותן צבעוניות מפוארות של הדוכיפת. ואז ינהרו בעקבות אלה ואלה גם שועים שמחפשים את קרבת אלוהים. אכן, באווירה קדושה זו בעזרת צבאות מפוארים אלה פואד יהיה אבי האומה למופת בעוד שהאם הגדולה תהיה דולי רעייתו שאינה משה ממנו.

צריך להעריך את נכונותו של פואד ובעיקר של רעייתו דולי, לוותר בימי החול על דירת המיליונרים החדשה שלהם מול ים יפו. אליה כמובן הם יחזרו בסופי שבוע בנוסח ביבי/שרה, ויתחזקו אותה על-פי מסורת הגזילה הלאומית, בכספי המסים שלנו, האהבלים, ירחם השם.

זה לא רק פואד – אלה כל מועמדי הכנסת בעבר ובהווה

גם הקנדידטים האחרים מאותה כנסת ממש אינם תפארת היצירה. גם הם מתגאים בהישגים מופלאים. גם הם הצליחו ללהטט בזירה הפוליטית ולמדו איך לעשות במשמרתם ראש וראשונה לעצמם ולביתם.

תשאלו את עצמכם מהו הפרק המזהיר של ריבלין בחייו? בשיאו היה עסקן כדורגל של בית"ר ירושלים, זו הנודעת לשמצה בגין גזענות אוהדיה, "לה פאמילייה".

מהי לעומתו דליה איציק, שלא שירתה בצה"ל אך קנתה לעצמה שם כמומחית לשיפוצים בדירתה על חשבון אומת השוטים בארץ החבוטה הזאת?

או דויד לוי, איש נעים הליכות ובעל משפחה מכובדת שלא השיג הישג ממשי אחד בחייו הציבוריים. איש שכל דבר גרם לו להיעלב עד סמירת הכרבולת היפה והלבנה שלו.

וכך אפשר לעבור מאחד לשני ולהרחיב בבדיחות-דעת מעורבת בעוגמת-נפש על שאנחנו דוקרים אותם ולא מתוך תענוג. רק בכדי להוציא מהם משהו מהאוויר החם הממלא אותם עד לריחוף.

איש מחברי הכנסת לא טרח לומר במילים ברורות כי טוב שנמצאו שני מתנדבים מהאזרחות לחלץ אותנו מאפרוריות ומהגחכה עצמית. השתיקה הרועמת הזאת די בה לבזות שוב את חברי הכנסת, שמכבר כבודם מתגלגל במורד ההר. מתנדבים קמיקזים אלה הם דמויות מוכרות ומכובדות על-פי כל קנה מידה עולמי, השופטת בדימוס דליה דורנר ובעל פרס נובל שלנו, פרופ' דן שכטמן. הם מוכנים להפקיע עצמם ממחוזותיהם הפרטיים ורבי התהילה ולתרום בחייהם עוד משהו ממשי להליך דמוקרטי תקין וראוי שיצדיק המשך קיומו של משכן הנשיא בירושלים.

היה רגע בו חשבתי ביני לביני כי פרופ' שכטמן טעה כשהלך לכנסת להציג עצמו בפני אצילי העם ולקבל את תמיכתם. אבל לא שיערתי כי החומה שיציבו אלה לפניו בכנסת תהיה כה גבוהה וצוננת, חסרת שגב. זה התגלה לעין-כול כשהוא פנה לאנשי "יש עתיד" וביקש את תמיכתם בכדי להשיג קולות של עשרה ח"כים התומכים במועמדותו, כקבוע בחוק בחירת הנשיא.

למרות כל המפחים הקשורים בתופעה המכזיבה הזו הקרויה "יש עתיד", שאמורה היתה להיות שונה בתכלית מ"הפוליטיקה הישנה" שכבר מאוסה ומנותקת, עדיין קיוויתי כי "יש עתיד" תראה במועמד מהחוץ, בעל שיעור קומה שכזה, קרן מזבח ההגינות המזערית להיאחז בה.

אולם באיזו קלילות של מתאגרף קל-רגליים ולשון נחלץ מפרופ' שכטמן, יותר נכון התנער ממנו, יאיר לפיד! סילקו מלפניו באצבע צרדה כמו ביקש להיפטר מיתוש מטריד שנחת על מצחו להשבית את מנוחת הצהרים של פאון המתענג על רוח נצחונו הצפוי בהליך השוויון שאינו כזה, אלא רק מנציח את הקיים בניסוח מתחכם.

רבים נפגעו ואף נעלבו

צעד אחר צעד התברר כי המפלגה הזו, שסחפה מצביעים כה-רבים בהבטחות של "פוליטיקה אחרת", נחשפה כבעלת ותק שחוק ושרוט לפחות כאילו התקיימה מימים ימימה; ותק מחורבן ומצחיק עד השמיים. ועוד בתוספת אמר לפיד בנדיבות שהוא יזמין את המועמד הינוקא הזה להתייצב בפני חוג הח"כים של "יש עתיד". תינתן לבני הסיעה הזדמנות לבחון בכלל את טיבו של חתן פרס נובל תימהוני זה. הוא, לפיד, יאפשר לבני סיעתו את הבידור הנדיר הזה שנועד להסביר מהיכן הופיע חצוף זה וצץ להטריד מנוחתם בזירה הנעלה של הכנסת.

נתפשתי לאשלייה שטפחה מיד בפרצופי

פרופ' שכטמן אולי טעה אבל אינו צריך להתבייש בקבלת הפנים הבוטה והצוננת הזאת של הכנסת. מי שהעטו על עצמם קלון אלה הם חברי "יש עתיד" ואחרים בראשות מנהיגם לפיד. בושת הכנסת איננה מחדשת דבר גם אינה גורעת ממה שכבר אין מה לגרוע.

אישור לכך קיבלתי תוך קריאת הריאיון המלהיב של הכתב המתחנף מ"ידיעות אחרונות" כאשר על אחת משאלותיו המלטפות השיב "הנשיא העממי הבא" (?) מר פואד, שמעדיף כך להיקרא ולא בנימין, ש"הפרלמנט" איננו צריך לוותר על הנחלה הזאת המוקנית לו מעצם הזכות שהופקדה בקביעת הנשיא בידי נבחרי האומה. שכך אחיה. זה אשר החליט הנשיא המיועד (כמעט), בפרשנות הבוטה שלו ורחוקה מהאמת. לא מצאתי זכר לכוונה זו.

חובה עלי לציין כי חברי הכנסת הזאת מזכירים את סיעת הכבשים של קדישמן, פועים ולא נשמעים. ואולי על-פי האנקדוטה המשעשעת של מאיר שלו מדובר בכלל בעדר של מאה ועשרים חיות מזן אחר שנעירותיהן מחרישות אוזן.

שתי אפשרויות רצויות

קיימות שתי אפשרויות לאחר ששמעון פרס דחה בשאט-נפש את רעיון העיוועים בו השתעשע נתניהו להוסיף לו שנה למשמרתו. האחת, זו הזדמנות נדירה לשקול ברצינות ביטול מוסד הנשיאות. אם לאו, יש לשלול כעת את תענוג בחירתו של הנשיא הבא בידי הכנסת ולהעבירו מיד לריבון האמיתי, העם, שעד עתה נשדד מזכותו הטבעית. לכך יש מספיק זמן להתארגן. מוטב לא להחמיץ זמן יקר.

יתר על-כן, בפרק זמן זה אין סיבה ששרת המשפטים לא תחוקק תיקון שח"כ במשמרתו אינו יכול לחבור למועמדים אלא רק לאחר תקופת צינון מיום פרישתו מהכנסת. תיקון זה ישלול את החשש מתרגילים ערמומיים של הח"כים שלנו שאין מידה לתיאבונם המפחיד בהיקפו. אכן, יש גבול לכל תעלול. אם כבר נשיא או נשיאה מבחוץ – מוטב שנתכבד במועמד/מועמדת המביאים איתם הערכה בלתי-מפוקפקת, בלי צללים מעיקים מעברם שפרקים ממנו סתומים.

חוק יסוד נשיא המדינה קובע את העיקרון החשוב הבא בעניין המועמד: "כל אזרח ישראלי שהוא תושב ישראל כשיר להיות מועמד לכהונת נשיא המדינה."

מעבר לאמירה מפורשת וקצרה זו אין בחוק התייחסות נוספת, או אפילו שמץ אפשרות שמדובר באחוזה פרטית של ח"כים מתוסכלים. אכן, מכאן מסתבר כי הכנסת בעצם ממונה בעיקר על תפקיד איתור מועמד ראוי מתוך העם. אילו היתה כוונה אחרת, כי אז היתה לכך התייחסות כלשהי בטקסט של החוק. אולם הכנסת התעלמה מדקדוקי-עניות ועשתה לעצמה חיים קלים בהופכה את הנשיאות לשבויה בעל כורחה. 

אין להשלים עם תפישת-עולם פוגענית זו של הח"כים. משרת הנשיא איננה נכס לכל המושיט יד לעברה מבין חברי הכנסת, שלא טרחו לפחות קודם לכול למלא אחר כוונת המחוקק הברורה. כאשר כנסת מועלת באמון האזרחים היא פוגעת בעצמה ובנו פגיעה אנושה, שכן יש בהתנהלותה יותר מגוון של בוטות והתייחסות חצופה המבזה את אזרחי המדינה ומוסיפה צלקת מכוערת בדמוקרטיה הרופסת שלנו.

נבחרינו אינם מחמיצים הזדמנות להתעכב ליד עמוד הקלון, ולתלות עליו תמרור נוסף המשפיל קומתם. היה עליהם לחבק את המועמדים "האחרים". משלא נהגו-כך, חזרו והתבזו.

* * *

ד"ר ארנה גולן

מי זקוק למרחב מחייה בקיבוץ? לא מי שחשבתם

על "מרחב מחייה" מאת שרה קרני

רומאן, הוצאת סער 2012

לא מכבר הופיע רומן חדש ורב עניין מחיי הקיבוץ, ספר ביכורים למחברת, בת קיבוץ מעלה החמישה, והוא  סוחף אחריו את הקורא ולא רק משום ההישג שבהחייאת חיי הקיבוץ כמו שהיה לפני שנים, בשנות פריחתו. ייחודו הוא בנקודת המבט המפתיעה והבלתי שגרתית, המאירה את החיים הללו. זו מעניקה להם משמעות שונה מן המקובל, והיא גם הבסיס לעלילה מתוחה, כשהמתח הפנימי הולך וגובר בה לקראת הסוף. תוך כך  נבנה  נושאו המיוחד של הספר, ורמז לו ניתן למצוא כבר בתמונה שעל העטיפה הקידמית.

ומה יש בה? בתמונה נראית אישה או נערה צועדת בשביל בחורשה אך פניה, הפונות קדימה, אינן נראות. הערפל אופף את העצים ושער ירוק הולך ונסגר – או שמא הולך ונפתח – מאחוריה. לכאורה, לא משתקף בה כלל עולמו של הספר. שהרי הרומן כולו מתרחש על רקע של קיבוץ מלא פעילות בהרי יהודה בשנות ה-50, ותוך כך נבנה ומשוחזר בו, בתבונה ובפירוט רב ומדוייק המלווה את ההתרחשויות, הרקע הקיבוצי של אותה תקופה: המבנה החברתי, ענפי החקלאות וסדר העבודה והיום, בתי הקיבוץ על תפקידם, גידול הילדים בחינוך המשותף ובבתים המיוחדים להם, המשפחה והזוגיות, חדר האוכל על המאכלים שהיו אופייניים אז, וטקסי החגים והאירועים שהיו אופייניים אז, כלומר – כל המערך התוסס והנמרץ של החברה בקיבוץ, שרוב חבריו הם בשנות ה-30 או ה-40  לחייהם. ואם כך, למה אישה זו צועדת לבדה ובערפל? ולמה מדובר על "מרחב מחייה"? אם מישהו חשב ששוב ידובר בחברת קיבוץ שמן המייסדים, או בבת קיבוץ שקצה נפשה בחיים הקיבוציים הקשוחים והיא מורדת בהם – טעות בידו.

הפעם הנושא הפנימי שונה. ייחודו של הספר הוא שחיי הקיבוץ מוארים מנקודת מבטם של ניצולי שואה, שהצטרפו לקיבוץ ולמייסדיו, וילדיהם גדלו עם ילדי הוותיקים. וביתר דיוק – של זוג ניצולים צעירים שנפגשו באיטליה ונישאו שם בתקופת ההמתנה לעלייה ארצה, כשהם נאחזים זה בזו במאמץ השיבה לחיים. אלא, שבואם מבחוץ כזרים לצורת חיים שיתופית זו  וביתר שאת – עברם בשואה, קובעים במידה רבה את עמדותיהם כלפי החיים בקיבוץ, והן מנוגדות בתכלית זו לזו. אי לכך, כל אחד מהם זקוק ל"מרחב מחייה" שונה.

היא – דורה – נאחזת בחיי החברה הקיבוצית כבגלגל הצלה המעניק ביטחון וגם הגנה בפני זכר המתים, בפני סיוטי העבר, ובמה שנראה לה כאשמה נוראה המרחפת עליה מאז הצלתה במחנה הריכוז. היא שומרת על אירועי עברה כסוד מאיים ואינה מעיזה לחשוף אותם, דבקה במהומת החיים, בחברות הקיבוץ ובעבודתה המסורה והזוכה לשבחים במטבח חדר האוכל, ואינה מתחשבת בכך שתוך צלילתה לחיים הללו היא פוגעת בחיי הזוגיות שלהם.

ואילו הוא – אדק – עם אופיו הנוח ועם כל התערותו בקיבוץ ובעבודתו בלול ובאהבתו לדורה ורצונו הנחוש לשכוח את עברו בשואה, כולו כמיהה לחיים פרטיים ומשפחתיים. הוא גם סולד מן החוקים החברתיים הקשוחים והלא סבירים בעיניו, ורתיעתו הולכת וגוברת ככל שגדלה ילדתם נועה, שאינה מורשית לישון עימם ואף סובלת בחברת הילדים. ומעל הכול, הוא משתוקק לחזור לדרך החיים שהכיר, לעבוד במקצועו כמנהל חשבונות ולפרנס את משפחתו בגאווה, ובהחלט גם משתוקק לאפשרויות הבילוי וההנאה שבחיים העירוניים. לכן הוא מקנא בידידו הנאמן והמסור עוד מימי השואה, שהחליט לחיות בעיר עם רעייתו ועשה חיל, ואינו מסוגל להבין את מניעיה של דורה, המסתגרת מפניו גם פיסית.

וכך, תוך העמקה בעולם הקיבוץ, ההולך ונחשף בשלל היבטיו לעיניהם של הגיבורים "הזרים" שכלל לא הורגלו ולא הוכנו  לחיים אלה, נחשף גם עולמם הפנימי, השונה כל כך מזה של המייסדים, וגם כל לבטיהם באשר להישארות בקיבוץ, ומתהווה הארה של הקיבוץ מזווית מיוחדת, מפתיעה ומעשירה.

אי לכך, גם העלילה שונה ממה שניתן היה לצפות מחברי קיבוץ שמתלבטים אם לעזוב או להישאר על אף הכול. הפעם, לא נימוקים אידיאולוגיים או כלכליים הם הקובעים, אלא בראש וראשונה מעמקי הנפש הפגועה או החיים שקדמו לשואה ולאסון הכבד. ולכן, באופן מפתיע, גם הקיבוץ מואר באור רב גווני, לטוב ולרע.

מחד הוא מוצג על קשיחות כלליו, על החברה הדחוסה והמעיקה ועל החינוך המשותף שאינו מתחשב בילד הפרטי ועל היעדר האפשרות למימוש הרצון והכושר האישי. אבל מצד שני, מואר היפה והטוב שבו, הביטחון והחברות שהעניק למבוגרים ולילדים, השמחה בחגים והטקסים הססגוניים, ההזדהות עם הזולת שהיא בהחלט אפשרית, החיים בטבע החי, הצמיחה ועונות השנה, ובעלי  החיים, ועוד. דווקא האידיאולוגיה איננה מובלטת, אלא המימוש שלה.

 אכן, זו צורת חיים לא פשוטה,  צורת חיים מיוחדת, שיש שיראו בה, כמו אדק, כובלת את הפרט ואת המימוש האישי. אך יש – כמו דורה – שיראו בה שהיא בטוחה, קהילתית ושמחה ומחזקת, תלוי איזו עין מתבוננת בה, כיוון שיש בה היבטים מגוונים ואפילו סותרים.

למשל, שמירת הסוד של דורה מקבלת דווקא חיזוק אירוני וכאוב באזהרתה של חברת קיבוץ ותיקה שלא תספר דבר על רגשותיה כשם שהיא אינה מספרת, כי בכך יש סיכון וחולשה בפני החברה, שאין בה סליחה לחולשות ולכאבים. מאידך, דווקא אדק מוצא להפתעתו סיפוק רב בכניסתו לפעילות בוועדת השיכון, מה שמשפר את הרגשתו ומעמדו ומאפשר לו – אם מותר לספר בלא לפגום בהנאת הקורא – גם לפרוץ את חובת הנאמנות לרעייתו, שכה הקפיד עליה למרות שנים שבהן הסתגרה מינית בפניו, כיוון שחשה עצמה חוטאת (יעבור זמן רב עד שהקורא יגלה מדוע). כל היבט מקבל, אפוא,  בחייהם משמעות שונה מזו של חבר קיבוץ וותיק.

לעומת זאת, חייה של נועה בתם, שנולדה וגדלה כבר בקיבוץ, מוצגים לרוב מנקודת תצפיתה שלה, כשהיא קרועה בין שני הוריה, והם מספקים מקום לביקורת על החינוך המשותף. כיוון שהיא ילדה שמנה ולא נאה במיוחד, היא אינה מקובלת על חבריה, וגם המבוגרים – החל במטפלת הקשוחה והתובענית שאין בה שום הבנה, וכלה במערכת הרפואית חסרת ההתחשבות – פוגעים בה ללא הפסק. אך אימא שלה, דורה, למרות שהיא כואבת את כאבה, מקבלת את דין הקבוצה, כמובן בניגוד לאדק הזועם.

מאידך, חברי הקיבוץ המתוארים בספר ונוגעים בחייהם של דורה ואדק, מתגלים לרוב כשוחרי טוב, ואם הם מחמירים  בגישתם הרי זו תוצאה של אמונתם בצורת החיים הזאת ושל מסירותם ושל חוסר ידע והבנה ולא של רוע לב, ואפילו הרכילות של "הוויבערס", כמו בעיירה גלותית (הם מרבים להשתמש ביידיש...) נתפסת כתוצר די טבעי של עברם ושל חיים בחברה דחוסה.

גם היחס ליוצאי הדופן, החיים כבודדים בלי בני זוג והתנהגותם או אמונותיהם יוצאות דופן, אנשים שניתן היה למצאם בכל קיבוץ באותם ימים, נותן מקום לביקורת. הם מוצגים ברחמים רבים, אך  בה בעת מתוארת התנהגותם "המוזרה", שמבחוץ גרמה לאותה ראייה סטריאוטיפית. למשל, גירושו של  "הקומוניסט" המוזר, הזלזול ב"לייבוש המשוגע" בשל התנהגותו המוזרה וחסרות השליטה. הוא, שהגיע לקיבוץ מן השואה והוצמד לו הכינוי המעליב אך "מוצדק" למרות גילויי הרחמים כלפיו, מתברר שלא תמיד הוא כזה ודווקא בפניו – שאיבד את אשתו ובתו ומשפחתו כולה וייקרא בפי חברי הקיבוץ האיש שהיה "שם" – בפניו תחשוף דורה בשעת משבר את סודותיה "הנוראים" והוא יבין וירגיע.

כזה הוא היחס גם לאם "הזקנה" של מלכה, ואפילו היחס הבוחן והשופט מרחוק את אווה, העולה הצעירה והיפה מאוסטרליה. את כל יוצאי הדופן הללו שיכנו בבית צדדי ושונה, המבטא את שוליותם בחברה ההומוגנית (לכאורה). יש כאן ביקורת אך זו אינה שוצפת. התנהגותם אכן הזמינה לא פעם חוסר הבנה ליוצאי הדופן "המשונים" (כמו תנועות ידיו המוגזמות וללא דיבור של לייבוש או סעודות הדורבנים שמארגן "הקומוניסט", המגורש לבסוף באחת מן הקיבוץ בגלל הצבעתו בבחירות). ואמנם, האחידות הרעיונית הנתבעת מכולם  וחוסר הסובלנות כלפי השקפות או אפילו דרכי התנהגות שונות – מובלטת אך ממותנת. אין כאן חד צדדיות ויש כאן הבנה וחמלה. וזה ייחודו וזו מעלתו של הספר.

ואמנם, העלילה המרכזית אינה מוליכה את זוג הגיבורים המרכזיים לעימות גלוי או להתנגשות עם הקיבוץ (אלא במקרים יוצאי דופן, כמו בפורים). הדברים מובילים דווקא  לעימות בין בני הזוג עצמם על רקע יחסם השונה לחיי הקיבוץ, הנובע כאמור מעברם. לצורך זה, משוחזרת להפליא צורת החיים הקיבוציים והטבע המקיף את הקיבוץ וחודר גם לתוכו – בגילוייה היום יומיים, וכל זאת בתקופת התמימות של הקיבוץ, כשחבריו היו עוד צעירים. כך עולה המסקנה כי ההתאמה לצורת חיים זו תלוייה בתכונותיו של האדם ובנסיבות חייו.

עם התקדמות העלילה דורה הולכת ונכנעת לתכתיבי החברה ואפילו ללינה המשותפת למרות שכביכול לאישה קשה יותר להסתגל להיבטים אלה. ואילו אדק, עם כל רצונו ומסירותו לה ואהבתו – אינו מסתגל בשום אופן אלא רק באופן חיצוני. הדברים מגיעים לבסוף לעימותים גלויים, לאחר כעשר שנים של עימותים סמויים. הוא  מבקש ומתחנן ממש לעזוב ואילו דורה קוטעת אותו, מסרבת לשמוע ונצמדת לביטחון שהיא חשה בחברה הקיבוצית ובכלליה, עד שפורץ המשבר שיוביל להתנגשות, כניעה ופיתרון בלתי צפוי (שלא נפרט אותו על מנת שלא לפגום בהנאת הקוראים).

מכל מקום, אם נחזור לתמונת העטיפה, מתברר שהשער הירוק הוא שער הקיבוץ. הוא אכן נסגר לשעה מאחורי דורה, אך הוא גם עתיד להיפתח בפניה שנית. וכל הרוצה לדעת מתי ומדוע, מוזמן לקריאת הספר.

אמנם, פעמים רבות הדיוק והפירוט המאפיינים את השיחזור הנאמן של מציאות חברתית ותודעתית, שכבר מזמן נעלמה ואיננה, מכבידים על הקורא. גם תיאורי הטבע, בייחוד בבואם בראש פרקים, ואשר תפקידם הוא להשלים את תיאור המציאות ובייחוד להשרות הלך נפש ולרמוז לעתיד להתרחש, גם תיאורים אלה עוצרים את הקריאה. אבל כל הקורא אותם בסבלנות ובהתמסרות – ייצא נישכר.

* * *

ברכותינו הלבביות לאורי שולביץ

במלאת לו היום, 27.2.14 – 79 שנים

צייר ומאייר נפלא, סופר מחונן

אנחנו מאחלים לו

 עוד שנים רבות של עבודה פורייה

על ספרים חדשים

והרבה בריאות

מחבריך וזוכריך בישראל

* * *

תקוה וינשטוק

על מנש'קה כי איננו

    זה עתה הלך לעולמו פרופסור מנשה הראל חתן פרס ישראל.

מנשה הראל, שעלה עם משפחתו לארץ מבוכרה בגיל ארבע, היה חוקר ארץ ישראל כבר מגיל בר מצווה, מאז הלך לחפש את האזור שטבל בו הנביא ירמיהו בנחל פרת הסמוך לירושלים. שלא כעמיתיו לאוניברסיטה, הגיע לאקדמיה מן הצעדות בשטח והכיר כל שעל בארץ. הוא הפרופסור היחיד שעסק בגיאוגרפיה מקראית, נושא שלמרבה הצער אין לו ממשיכים אחריו, והיה, דומני, הפרופסור היחיד מהעדה הבוכרית. מנשקה היה מדריך נוער ומבוגרים כריזמטי ביותר, הסייר מיספר אחד בארץ. בעקבות סיוריו חיבר שפע ספרים ופרסומים על ארץ ישראל, גם על סיני, ובמיוחד אודות ירושלים, שעל הטרסות של הריה חי מרבית ימיו.

מנשה הראל הלך לעולמו בשיבה טובה בגיל 96, חודשים מיספר לאחר מות ידידו מנוער אהוביה מלכין (שניהם נולדו באותו שנה, באותו חודש), וזמן מה אחרי שעזריה אלון הלך לעולמו  בן  95. אהבת הטבע והארץ מביאה כנראה אריכות ימים...

מנשה עיברת את שמו מבביוף להראל, וגם את ילדיו כינה בשמות הרים: מצדה לבת  וסיני ונבו לבנים. הוא השאיר כמה דורות, נכדים ונינים וכמה דורות של אוהבי אדמת ארץ ישראל.

וזה ההספד שהספידה את מנשקה בהלוויה, בהר המנוחות בירושלים, רעייתו חנה. מורה ומחנכת אוהבת טבע ואישיות בפני עצמה. "זה לא הספד," העירה  לי: "זה קולן של יותר משבעים השנים שהיינו יחד."

* * *

ההספד של חנה הראל על בעלה מנשה ז"ל

"הרשו נא לי להתרפק על זיכרונות ממנשה ששייכים לכולנו כאן – ואילו את האחרים לצרור בגנזך המשפחה, להטמיעם עמוק בליבנו פנימה ולהשאירם לעצמנו בלי אומר ודברים. כך הוא הנחיל לנו את סגנון חייו.

אנו נפרדים היום מפרקי היסטוריה שרקמו את שגרת חיינו היומיומיים והעשירו אותם עשרות מונים יותר ויותר.

   אי אפשר לסקור את תולדות מנשה מבלי לתחקר את קווי אישיותו. קשה להמציא סיפור על אדם אחד שעשה כל כך הרבה בחייו. על מנשה אי אפשר להגיד כי היה כזה וכזה וכזה. בנדודיו בארץ אי אפשר היה למקם אותו במקום אחד. הוא היה רב- נוף של הארץ, וככזה ודאי היה רוצה שייזכר.

משחר נעוריו הבחין בסתירה הגדולה שבין הסביבה החברתית ממנה בא לבין זו שגילה עם בגרותו בצעדיו הראשונים מחוץ לשכונתו, כשכל הזמן מאיץ אותו דחף לא נלאה להוביל, להשפיע, לעמוד בראש, לחדש – להיות כמו כולם אבל מעל לכולם.

לפעמים מחפשים כותרת אחת שתכלול הכול, והיא ישנה: ארץ ישראל! החל מעלייתו בגיל ארבע – ארץ ישראל!

השתקעות המשפחה בירושלים, בירת ארץ ישראל. הצטרפות לתנועת הנוער של ארץ ישראל. יציאה לקבוץ לגאול את אדמת ארץ ישראל. העלאת עולים  בין גבולות ודרכים ללא דרך לארץ ישראל. התגייסות למלחמה על עצמאות ישראל. העמקת חקר ידע ארץ ישראל. הוראה לתלמידים והענקת ידע ארץ ישראל. פרסום ספרים ומאמרים בידע ארץ ישראל. ולאורך כל השנים טיולים מודרכים ברחב ארץ ישראל. ובשנים האחרונות טיפוח ורוממות מעמדה של העדה הבוכרית בישראל, וגולת הכותרת – שמות ילדינו על פי אתרים בארץ ישראל.

אכן, קפיצת דרך גדולה עשית, של שנות אור. כי עבורך גם השמיים לא היו הגבול, מבלי שאיש ידע מה המחיר הכבד ששילמת. מאבקים – זו מילת הקוד המלווה את חייך. עזבת את בית הוריך, תרבותם ונוהגיהם, והצצת אל מעבר לחומות האלה. העולם האחר קסם לך. הרגשת שאתה יכול להיות אחר – ואז בא הזינוק לתנועת הנוער שנתן לך את הדחף לכבוש את ההר –  וכך בנית את דמותך הצברית בקבוץ ובפלמ"ח וכך פילסת את דרכך בעולם האקדמי באוניברסיטה, כששיירות ארוכות של סטודנטים תלמידיך הולכים בעקבותיך וגומעים בצמא את דבריך. רבות עשית כדי להוכיח שזה אפשרי, וכשהצבת לעצמך מטרה –כל האמצעים קידשו אותה. ובהישגיך אלה הרעפת קסם על אנשים שברעות חמה חברו אליך.

אם מישהו מתאר לעצמו חיים סוערים ומסעירים, בלי הרף מחפשים בלי להתעייף אלה חייך. ועם מאבקים כאלה איך מגיעים לשיבה טובה?

הסוד הוא באותו אתגר להוכיח! דרך המאבק של עצמך עם עצמך. ולרצות להיות לסמל – לכו בעקבותיי.

זו התרומה שתרמת לדור שהלך אתך ואחריך.

ידו היתה כל הזמן על דופק החיים שפעם בו. הוא כיוון את גלגלי ההיסטוריה שלו וכך אימץ לו את אהבת המולדת והמולדת אימצה אותו.

במדרש מצאנו "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו," רצה לאמר – שאיפותיו של אדם עולות הרבה על מה שהשיג בחייו. לא אצל מנשה. שאיפותיו נשקו לשחקים והוא הלך לעולמו כשכל תאוותו בידו."

דברי חנה הראל.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 26.2.14

* עשרים שנה מלאו לטבח במערת המכפלה, אחד המעשים הנוראים ביותר בתולדות המדינה, כתם בל ימחה על העם והמדינה.

השקפת העולם של הרוצח, היא פילוסופיה של השמדת עם. הוא רצח 29 איש, מבוגרים וילדים, ופצע למעלה מ-120, כשכל חטאם הוא העובדה שנולדו ערבים. המטרה שלו הייתה לרצוח כמה שיותר – עשרות, מאות ואם אפשר יותר? למה לא. המחבל נהג בשפלות כמוג לב, כאשר ירה בגבם של מתפללים בשעת תפילתם.

העובדה שהמחבל היה רופא, מזוויעה במיוחד. כיהודים, אין לנו מנוס מהאסוציאציה לרופא אחר שהיה רוצח המונים.

מה שחמור עוד יותר מהטבח עצמו, הוא התמיכה של אלפי כהניסטים ברוצח. למה היא חמורה יותר? כי הפשע, חמור ככל שיהיה, נעשה בידי מטורף בודד. היכולת של אדם אחד להזיק לכלל היא אדירה, ובכל זאת, זה אדם אחד. אי אפשר להגיע להישג של אפס טירוף בכל המדינה. אבל כאשר אלפי אנשים תומכים במחבל ובפיגוע שביצע, משמעות הדבר – אלפי יהודים הדוגלים בהשקפה של השמדת עם. למה הם מכנים את גולדשטיין "קדוש"? למה "ברוך הגבר"? כי הוא רצח 29 ערבים. אילו רצח שלושים – הוא היה קדוש יותר. אילו רצח 31, הוא היה ברוך יותר. אילו רצח 100 הוא היה יותר גבר. אילו רצח אלף הוא היה גבר גבר...

* אחרי הטבח פירסמתי ב"נקודה" – ביטאון מועצת יש"ע מאמר, שכותרתו "ביעור חמץ" וכותרת המשנה שלו היתה "חסלו את הכהניזם, וַלא – הכהניזם יחסל אתכם." אחרי רצח רבין, שנה מאוחר יותר, התקשרו אליי אנשים מיש"ע והזכירו לי את המאמר ההוא. "חבל שלא שמענו בקולך," הם אמרו, על קריאתי לרוב הדומם של המתנחלים להקיא ולהוקיע את החיה הכהניסטית מקרבם. למרבה הצער, גם היום אין בהם מספיק אומץ לעשות זאת, וגם היום האוייב מספר אחד של מפעל ההתנחלות ביש"ע הם מטורפי "תג מחיר", ממשיכי דרכם של כהנא-גולדשטיין-עמיר.

הטבח במערת המכפלה היה הקדימון לרצח רבין. שני האסונות הם תוצאה של קבוצה קנאית ומטורפת, שאין לה אלוהים, היא חפה ממוסר, והמטרה מקדשת בעיניה את כל האמצעים.

* במאמר מצוין במוסף "הארץ", ניתח תומר פרסיקו את הגותו של הרב גינזבורג, רבה של קבוצת הטירוף הקנאי, רבם של מחוללי "תג מחיר", מחבר הספר "ברוך הגבר" המהלל את הרוצח ומציג את הרצח כמעשה התעלות דתית. מאחר ואיני עדין נפש כמו תומר פרסיקו, אומר שבגין דברים אלה ראוי גינזבורג לתואר "רב המרצחים". 

הגותו מדברת על התחברות ל"יחידה" בנפש, המקום העמוק ביותר בנפש היהודי, הניצוץ האלוהי הטהור שנמצא בתוככי כל יהודי (ורק יהודי), מקום שלשכל אין אליו גישה. נהפוך הוא – השכל, כמו גם המצפון, מנסים לשמור על הגבולות המוכרים של ההיגיון והמוסר, יכולים אפילו להפריע לנו להגיע אל "היחידה". אחת ההתעלויות הגדולות של היהודי הוא הנקמה, אותה "תגובה טבעית ספונטנית... המגיעה מהמעמקים הפראיים ביותר שלנו, מתוך אינסטינקט המשתחרר בצורה ספונטנית ואלימה." החיבור הזה לטבע, על פי גינזבורג, מחבר אותנו אל האלוהות.

פרסיקו מבהיר, בצדק רב, שהתפיסה הזאת מנוגדת בתכלית ליהדות. הרי ההלכה עושה מאמצים מרובים להרחיק אותנו מ"זרימה עם הטבע" ורבים הם האיסורים המוקדשים בדיוק לכך. פרסיקו מיטיב להצביע על האידיאולוגיה הדומה לפילוסופיה הזאת – זרם הרומנטיקה הגרמנית. אלא שפרסיקו, כאמור, עדין נפש, ולכן הוא נמנע מלהצביע בשמה על האידיאולוגיה הפוליטית שצמחה מתוך הרומנטיזם הגרמני. ואני, כאמור לא כל כך עדין. בעצם, גם אני אהיה עדין, ולכן לא אזכיר בשמו את המנהיג, שכתב בספר, שגם את שמו לא אזכיר, שמטרתנו היא לשחרר את המין האנושי מכבלי המוסר והמצפון שהיהודים החדירו לתוכו.

* הכהניזם הוא יצר הרע הקולקטיבי שלנו. וכפי שאדם צריך לחפש ולמצוא את יצר הרע שבו כדי להילחם בו ולנצח אותו, כך על החברה הישראלית לחפש ולמצוא את הכהניזם שבתוכה, על מנת להילחם בתופעה ולנצח אותה.

הכהניזם הוא הגזענות, שנאת האחר, הבוז והתיעוב לשונה והנכונות לכל מעשה, כי המטרה מקדשת את כל האמצעים. היצר הכהניסטי אינו חייב להתמקד דווקא בערבים. הכהניזם יכול להתבטא, אצל אנשים מסוימים, בשנאה קמאית כלפי חרדים, עולי אתיופיה, בעלי צרכים מיוחדים ואחרים.

* עשרים שנה לטבח בחברון, הם גם עשרים שנה לעלילה הנוראה על חנן פורת ז"ל, כאילו הוא שמח על הטבח. דרכו הרעיונית והמעשית של פורת, לאורך כל חייו, מנוגדת בתכלית הניגוד לדרך שהובילה לרצח. הוא גינה והוקיע את הרצח בכל מאודו. אולם הטבח נעשה בפורים, וחנן צולם מאחל לחבריו "פורים שמח", כפי שיהודים מאחלים בחג, גם כאשר הם שרויים באבל על קרוב משפחתם. העלילה הזאת רדפה אחרי חנן פורת עד יומו האחרון. הגיעה השעה שמחוללת העלילה, רינה מצליח, תעלה לקברו של חנן פורת, תכרע ברך, ותבקש סליחה ומחילה.

* יש אנשים, שבכל פעם שמוזכר הטבח במערת המכפלה, הם מיד קופצים ומזכירים את הטבח בחברון בתרפ"ט [1929], כאילו יש בתזכורת הזאת כדי להמעיט מחומרת הטבח. ויש בינינו מי שבכל פעם שמוזכר הטבח בתרפ"ט, מיד קופצים ומזכירים את הטבח במערת המכפלה. לא ברור לי מה האינטרס שלהם להמעיט בחומרת טבח תרפ"ט באמצעות האזכור הזה.

* תעשיית השקרים האנטי ישראליים, חוגגת מידי שנה את "שבוע האפרטהייד", שבו בקמפוסים בכל העולם עלילות הדם האנטישמיות מקבלות פוקוס ועומדות במרכז. למרבה הבושה, בין מחוללי הזוועה הזאת – יהודים וישראלים, אכולי שנאה עצמית חולנית. מאז הפרוטוקולים של זקני ציון, לא הייתה כתועבה הזאת. מן הראוי היה, שהשמאל הציוני היוני יעמוד בראש המערכה נגד התופעה הזאת.

* ושוב, ויכוח פוליטי סוער על דף הפייסבוק שלי. ושוב אותם בוקי סריקי, אותן מילים הנשלפות בכזו קלות דעת וקלות ראש מן המקלדות, כגון "אפרטהייד", "סגרגציה". בורות? שנאה עצמית? אני נעשה חולה מהאמירות הללו.

פרשתי מהדיון כדי לנסוע לישיבה בראש פינה. הייתה זו ישיבה של יוזמה שאני פעיל בה, של הקמת חברה אזרחית לשיתופי פעולה חברתיים וכלכליים באזור הגליל העליון; בתחומי צרכנות, חינוך, בריאות, איכות הסביבה ובעתיד גם בנושאים נוספים, בעשיה התנדבותית וקידום נושאים שבהם אנו מאמינים.

אחד מעקרונות ההתארגנות, הוא שילוב אזורי. בישיבת הצוות המצומצם, השתתפה ערביה מטובה זנגריה והשתתף חרדי מצפת. הדו קיום הוא מרכיב משמעותי ביוזמה.

וחשבתי, שבשעה שאלה מיידים בי בליסטראות "אפרטהייד" ו"סגרגציה", אני מקדם בפועל דו קיום אמתי ויחסי שכנות טובה אמיתיים, לא כסיסמאות פוליטיות ריקות מתוכן. ואיני עושה זאת למרות, אלא מתוך ובזכות אמונתי הציונית, אמונתי בישראל כמדינת הלאום היהודית, אמונתי בערך ההתיישבות היהודית. לא, אני ממש לא מתבייש לדגול בייהוד הגליל. ומי שרואה סתירה בין הדברים, צריך לבדוק את עצמו.

* שבחים לשר הפנים גדעון סער, שהסדיר סוף סוף מעמד של תושבי קבע לאנשי צד"ל שהגיעו לישראל בנסיגה מלבנון, אחרי 14 שנות התעללות ביורוקרטית, שהשפילה אותם וביישה את מדינת ישראל.

* איני יודע אם תהיה זו הפגנת המיליון או החצי מיליון וזה גם לא כל כך מעניין אותי. אני יודע שתהיה זו הפגנת המשתמטים. יהיה זה ביטול תורה לשם הפגנה לעידוד ההשתמטות. "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?"

* גם מי שמתנגד, כמוני, לאקטיביזם שיפוטי, חייב להבין שבית המשפט לא יוכל שלא לפסול חוק האוסר קיום מצעדי גאווה בירושלים, מאחר והוא פוגע בעליל בזכויות יסוד. אבל אני מאמין שהחוק לא יתקבל, ולכן לא יהיה צורך להגיע למצב הרע, המחייב התערבות שיפוטית בחקיקה.

* בכל מהפכה, האוייב המשותף יוצר שיתוף פעולה בין גורמים שהמשותף היחיד להם הוא האוייב. כך היה שיתוף הפעולה בין המצרים שחתרו לדמוקרטיזציה ואנשי "האחים המוסלמים" במהפכה נגד הדיקטטורה של מובארק. כך במהפכות נגד המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, שנטלו בהם חלק זה לצד זה גורמים דמוקרטיים פרו מערביים עם גורמים לאומניים ופאשיסטים. וכך גם באוקראינה – לצד הגורמים הנאבקים למען דמוקרטיה מערבית, יש גם גורמים לאומנים ואנטישמיים, מפלגת "סבובודה" ("חירות") בראשות אולה טיאניבוק.

המבחן של כל מהפכה, הוא הבוקר שלמחרת. מבחנה של המהפכה האוקראינית הוא האם הגורמים הדמוקרטיים יתנו את הטון וירחיקו את הימין הלאומני, או טיאניבוק האנטישמי יהיה בעל השפעה על אוקראינה?

* רק נפרדנו מעזריה אלון, והנה, הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' מנשה הראל, מהגדולים באוהבי א"י, ביודעי א"י, בחוקרי א"י, במטיילי א"י, במדריכי א"י, בכותבי א"י. כמו עזריה אלון, גם מנשה הראל היה מראשוני תנועת "המחנות העולים". הוא היה ממייסדי קיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן, פלמ"חניק, מסתערב, העלה עולים במסעות רגליים מסוריה, ממקימי הנח"ל וממפקדיו הראשונים. מנשה הראל הלך לעולמו בגיל 97, "זקן ושבע" כפי שנאמר על אברהם אבינו. דור המייסדים הולך מאתנו. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: יופייה של העברית הוא עושרה. אני אוהב סלנג, המעשיר את השפה. יש שגיאות בשפה שהן חינניות בעיניי ואני מחבב אותן ויש שאיני יכול לסבול. אבל התופעה המפריעה לי ביותר היא שפה רדודה ועצלה.

יש סדרות שלמות של מילים שנמחקו, והוחלפו במילה אחת כללית המחליפה אותן. מפעם לפעם אציג כאן סדרות כאלו. והיום – איך עושה פרה?

הכרת החיות, זיהוי הקולות שלהן וחיקוין הן שלב חשוב בהתפתחותו של תינוק. זו גם הזדמנות להעשרת שפתו. הילדים שלי נשאלו איך הפרה גועה? איך הכבשה פועה? איך הכלב נובח? איך החתול מיילל? איך החמור נוער? איך החזיר נוחר? איך הגמל נואק? איך התרנגול קורא? איך הצפרדע מקרקרת? איך הציפור מצייצת? איך הסוס צוהל? איך האריה שואג? איך הדוב נוהם? איך האווז מגעגע? איך הזבוב מזמזם? איך התן מיילל? איך היונה הומה? איך הנחש לוחש? איך הצרצר מצרצר?

איזה בזבוז, איזו החמצה, להמיר את העושר היפהפה הזה ב"איך עושה פרה? איך עושה כלב?" איך עושה כלב? מרים את הרגל האחורית.

אגב, איך עושה דג?

* * *

יהודה דרורי

לא שיוויון ולא נעליים... אבל יש פתרון

עכשיו, ששוקע האבק מהמאבק בכנסת על "השיוויון בנטל", ברור לכל שלא הושג דבר! שהכול נדחה לעוד כמה שנים, וכל הדיבורים על הישג בנושא הם שטות מוחלטת. ובכלל, אני לא מבין את אלו שהמציאו את הסיסמה של "שיוויון בנטל". מעולם לא היה שיוויון וגם לא יהיה כזה והסיבה ברורה: פשוט אין מקום (פיזי וכספי) לשתף את כל צעירי המדינה בנטל!! זאת אומר שר הביטחון וזאת אומר גם הרמטכ"ל והם אלה שבאמת יודעים... גם אין שיוויון בין המשרת בסיירת מטכ"ל 3 שנים ובין זה המבלה זמנו שנתיים בגלי צה"ל...

ידוע גם ללא מעט אנשים במדינה כי צה"ל זקוק כיום לפחות מ-55% של המתייצבים לשירות, (והמדינה לפחות מ-5%). מה אם כך יעשה עם עוד עשרות אלפי צעירים חרדים (וערבים) שיתייצבו? הרי רק לספק לאלה החרדים את צרכיהם המיוחדים וגם לפרנס את משפחותיהם הצעירות – יעלה לצבא הון תועפות (ואנחנו לא מדברים עדיין על חוסר כושר גופני והיעדר אינטליגנציה חילונית עליה בנוי הצבא) – אלא שבכל זאת, הדבר היחידי והחשוב ביותר שעל המדינה לדרוש הוא קיומו של החוק – זה החוק המחייב כל צעיר וצעירה בהגיעם לגיל 18 להתייצב ולהירשם!

באקט ההתייצבות אומר למעשה הצעיר(ה) למדינה: "אני אזרח(ית) המוכן(ה) למלא חובתי למדינה אם זו תקרא לי."

המדינה מצידה לא מבטיחה להשתמש בשירותי המתייצב, ולכן קרוב לוודאי שמרבית הצעירים החרדים (או הערבים!) – אשר יתייצבו, לא ייקראו כלל לשירות בפועל.. האם זה לא ברור לרבנים?... יותר מכך, מרדנות הממסד החרדי בנושא זה נראית לכאורה אבסורדית – כל מה שהם היו צריכים לעשות הוא להורות לצעיריהם להתייצב, כי הרי ברור להם שרובם המכריע של המתייצבים הצעירים שלהם לא יגויסו כלל... ולכן ניתן היה להגיע להסכם עם המדינה על מכסה מכסימלית ולא גדולה אשר כן תגויס, והממשלה אכן חיפשה פתרון בכוון זה.

אז מה בכל זאת מוציא מדעתם את הרבנים החרדים? 

האם זה באמת חטא של שירות "במדינה של גויים" האם זו הבעייה העיקרית?

או שהבעייה שלהם נעוצה בחשש שצעיריהם יבואו במגע עם התרבות החילונית ו"יחזרו בשאלה", (כמו שזה קורה עכשיו בממדים אשר מדאיגים אותם)?

 אבל את שתי הסיבות הנ"ל הרבנים אינם צורחים בקולי קולות בהפגנות עם נאקות בכי מזויפות, הם מעלים את נושא הגיוס כגזירת מלכות כנגד לימוד התורה – כאשר גם הם וגם הציבור יודעים כי זהן שקר מתועב!

תרבות השקר החרדית אינה דבר חדש. נזכור שהיו רבנים ששיקרו לקהילותיהם באירופה והורו להם להיות צייתנים לנאצים (וכך הם יינצלו) בעוד שהגדולים והעשירים שביניהם קופצים על רכבת המילוט לשוויץ... גם לתחרות המלוכלכת בין ה"חצרות" השונות על הקיצוניות – יחד עם שנאתם היוקדת להצלחת המפעל הציוני, ולכן הם ימנעו כל הסדר עם המדינה.

מכיוון שני, המדינה לא תוכל לעמוד במאסרם ובהענשתם של אלפי צעירים חרדים (או ערבים) הן באספקט הלאומי הכלכלי והחברתי – והן באספקט התדמיתי בעולם.

הפתרון המתחייב מכך, ואשר עליו בית המשפט העליון רמז בפסיקתו לאחרונה – עונש כלכלי! יש לאמץ את הסיסמה הקובעת כי לאזרח: "אין זכויות בלי חובות!" – ולכן יהיה על המדינה לתקן את סעיף העונשים בחוק שירות לאומי ולהכריז כי מי שאינו מתייצב מאבד חלק משלל זכויותיו כאזרח לרבות: קצבאות ביטוח לאומי, זכות בחירה לכנסת, מיסוי יותר גבוה, ואיבוד סובסידיות בחינוך ובבריאות.

מצד שני על המדינה להכריז על הטבות משמעותיות למגוייסים, הן לפי תפקידם והן לגבי זמן השירות, לרבות הטבות בחינוך גבוה ובסיוע לשיכון.

אם נחשוב בצורה מופשטת, בעצם אין פה ענישה... על בסיס העיקרון שתאמץ המדינה דרך הכנסת ש"בלי חובות אין זכויות" – יש פה אפשרות של בחירה חופשית של כל אזרח ואזרחית במדינה, אם הוא (או היא) מעדיפים שלא לקבל זכויות וגם לא לקבל על עצמם את החובות שמטילה עליהם המדינה... זה יהיה נכון לא רק לאלעד ולבני ברק, אלא גם לרמת-אביב ג' ולאום אל-פאחם...

על המדינה לפעול בכיוון זה במהירות ובנחישות, למרות הזעקות של שונאינו בעולם (ובארצנו) על זכויות האדם והפליות וכו' וכו' – הסיסמה היא: בלי חובות אין זכויות!

* * *

למשכימי קום!

ביום ו' 7.3.14 בשעה 0705

רעיה אדמוני מראיינת את משה גרנות

על ספרו "הפרומושיקאים" ועל בית הוריו

רשת א'  FM 1048

שידור חוזר – שבת 15.3.14 בשעה 1205.

* * *

אלי מייזליש

ישראל אינה אסיה אבל גם לא אירופה

לבד. בדד. תקרא לזה איך שאתה רוצה. רק לא יחד עם האנטישמים אחול-מניוקים מפריז לונדון או ברלין. ורק לא ביחד עם עוטי גלביות מעזה שלפעמים גם יורים פה ושם טיל למדבר. פשוט לא.

אירופה המתנשאת, זו שהמציאה את האימפריאליזם, זו שהמציאה את הקולוניאליזם, את הפשיזם והנאציזם והשמדת עם, את הקומוניזם והטוטַליטֶריזם – זו שבעצם המציאה את הרוע ואת האיוולת של שנאת האחר – את האנטישמיות, היא זו שמתייחסת אל יבשת אסיה כמקום נידח, ככה: 'אתם? אתם אסיאתיים – אתם!' ועל-כן, בל תנסו להשתוות אלינו.

תחושת הנחיתות האסיאתית אצלנו פשה בכל. למשל, מתי, שואל הילד את האבא שלו, "מתי נשחק כבר בליגה האירופית יחד עם ברצלונה או מילן ומנצ'סטר-יונייטד? הא, אבא?"

ואבא: "ילד, אתה לא מבין שאנחנו באסיה?"

"וואאו! אנחנו באסיה?" הילד שפניו אל הים, אל הים התיכון ועיניו רואות מטוסים רק מערבה – אל איטליה, צרפת, אנגליה, כמו שהיה לפני חודש בחופשת בר-מצווה, מעולם לא ראה על מצג המשחקים במחשב כדורגל בין סעודיה לתימן או בין בחריין לאיראן – רק ליברפול נגד יונייטד או ריאל נגד ברצלונה.

אירופה, זו שלאחר מלחמת העולם ה-2, זו שמנסה בכל הכוח להתאחד במערב נגד המזרח ['נאטו' למשל], עדיין לא הצליחה לבנות תשתית אחידה אפילו אם יש לה מטבע אחיד וגבולות פתוחים ו-2 בתי פרלמנט בבריסל ובשטרסבורג. השוני האתני-תרבותי ולשוני שבין המדינות המקדוניות או הסלביות המזרחיות לבין הלטיניות והסַקסוניות המערביות, אינו ניתן לאיחוד תרבותי-לשוני.

אלא מאי? הפחד הקמאי של המערב, להפסיד סופית את החלום האימפריאלי-ווירטואלי, שליטה על עמים זרים מאז ימי רומי עם ה-'פקס-רומנה' השקרי והמתנשא, גרם למערב לשנות את השפה הפוליטית מאימפריאליזם לַ"איחוד האירופי".

לו היה כל העולם מאוהב בישראל עד כלות ואירופה בפרט, ועושה שמיניות באוויר כדי להזיז חלקים באטלס מאסיה לאירופה, קרי – מעתיקים את ישראל הקטנה ללב אירופה' נניח כמו לוכסמבורג ולידה ממש, כי בסופו של דבר הרי הרוב כאן בא מאירופה וממשיך להגיע או מאירופה או מאמריקה, וגם כיום לא באים אלינו אסייתים אלא רק אפריקאים, כמו לאירופה – לא? הרי היינו משתלבים הכי טוב שם – בין צרפת לגרמניה.

ולא רק זה. הרי כל העולם יודע שאין לנו מה לעשות באסיה, הרי בין כה וכה אנחנו גם מבודדים ממנה וגם בקצה הקצה שלה על הים ממש – לא? וכי יש שוני במרחק מקפריסין או ישראל – ללונדון?

אבל כנראה שהם לא רוצים אותנו, ולא בגלל שאלוהים אמר לאברהם לך לך מארצך ומבית אביך אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ ולא היה בפניו אטלס. הוא פשוט לא הבין אז כי החוכמולגים ייוולדו דווקא באירופה. כי זה יותר מ-2000 שנה העם היהודי הקטן חווה התנשאות אירופאית ומדכאת, אבל 2000 שנה לפניהם כבר אמר אז החכם הקדמון ששמו היה בלעם, האיש שבלע עמים תחת לשונו, ככה: הֶן עַם לְבָדָד ישְכּוֹן וּבַגּוֹיִם לא יתְחַשָּב.

ובכן, א' זה שאנחנו עַם, אמר את זה גוי דווקא, ואפילו ששמו בל-עם לפני שבאירופה היו בכלל אנשים.

ב' ועוד לפני שהתמקמנו בארצנו, כבר ניבא עלינו כי "לבדד" ישכון. יעני, לא רוצים טובות; לא מאסיה ולא מאירופה, חאלס. לבד. בדד. תקרא לזה איך שאתה רוצה. רק לא יחד עם האנטישמים אחול-מניוקים מפריז לונדון או ברלין. ורק לא ביחד עם עוטי גלביות מעזה שלפעמים גם יורים פה ושם טיל למדבר. פשוט לא.

תנו לנו 50 שנה של שקט ונראה לאירופה מהיכן משתין הלווייתן. לא 50 שנה, זה 70 שנה שהסתיימה שם המלחמה, ועדיין יש שם מדינות שאין לאנשים גרוש בכיס. רק תראה את ההרס שם, איך שבאוקראינה – זאת המדינה הענקית עם גידול החיטה מס' 1 בעולם, יש שם מישורים פי שניים מכל שטחה של ישראל שהקומביין קוצר תלם אחד מקצה אל קצה 3 שבועות, כמו ממטולה לאילת הלוך וחזור ועוד פעם. ותראה איך הם שורפים את קייב.

לו היו לנו רבע או שמינית מהשטח הזה, כל העולם היה מרוויח. אבל, כל לילה מגיחים מאירופה 'נציגים' ומציעים לנו לתת לפלסטינים את מה שנשאר לנו מהזין שלנו אחרי ברית המילה. ואז, אומרים החוכמולוגים מאירופה – יהיה שלום. כן. כמו אצלם באירופה.

הנה, מכאן, הוצאתי את הבשורה: אנחנו לבד. לא רוצים להיות אירופה – בסדר?

ישראל היא יבשת בפני עצמה. אפילו שהיא קטנה. מה קרה? קטנים הם כבר לא... [?] – או דווקא כן? הנה ההוכחה: אין חרם.  

* * *

אהוד בן עזר

שלושה שירי אהבה עתיקים

אהבה עתיקה

חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת

אַהֲבָה עַתִּיקָה

מְהַסֶּסֶת לָשׁוּט בְּעֵרוֹם חֻרְשׁוֹתָיו.

גֶּשֶׁם

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

רַק הַלֵּב

מְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת רִגְשׁוֹתָיו.

וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו

עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים –

וּכְכָל שֶׁהַדְּמָמָה רַבָּה

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

הַלֵּב

קוֹרֵעַ בִּי אֶת שְׁתִיקוֹתָיו.

1959

ציפור עייפה

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

1960

ואַת מלאה ערפל

מוֹדְדִים אֶת הָרוּחַ בְּשַׁבְשֶׁבֶת

מוֹדְדִים אֶת הַטַּל בִּשְׂעָרָה

וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג –

הָרוּחַ מְנִיעָה שַׁבְשָׁבוֹת

הַטַּל מְכַוֵּץ שְׂעָרוֹת

וְאַתְּ מְלֵאָה עֲרָפֶל.

1960

 מתוך הספר שאזל: "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1995-1955. אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005.

* * *

מתי דוד

זו כל האמת

מאות פצועי המלחמה בסוריה מטופלים בישראל

עד כה טופלו בישראל 700 פצועים נפגעי המלחמה בסוריה. אף מילה של תודה והערכה לא נאמרה מצד כל אותם האירגונים ההומאניים בעולם ובארץ, שתמיד מאשימים את ישראל. אף מילה של תודה מארגוני "השלום" וארגוני "הזכויות" למיניהם. אף מילה של תודה מהמנהיגות של ערביי ישראל ותומכיהם היהודיים. הגיע הזמן שהציבור והתקשורת בארץ יוקיעו אותם ואת צביעותם הבלתי נסבלת.

גם לכורדים מגיעה הזכות לעצמאות לאומית

מדוע כל מנהיגי העולם הנאור מונעים מתן הגדרה לאומית לעם הכורדי? זה העם הגדול היחידי במזרח התיכון שאין לו הגדרה לאומית עצמאית. עם של 24 מיליונים המפוזר בטורקיה, בסוריה, בעיראק ובאיראן. הטורקים וכל מדינות ערב מונעים ומדכאים כל מאבק וכל מרד של הכורדים הלוחמים להשגת עצמאות לאומית. היחידים שהצליחו להשיג אוטונומיה מעשית, אלה הם חמשת המיליונים של הכורדים בצפון עיראק.

למען "העם הפלסטיני" שהומצא –­ כולם מגויסים. למען הכורדים כולם מגויסים למנוע מימוש שאיפתם לעצמאות של מדינה ריבונית.

מדוע יש להדיח את מנהלי בנק לאומי ובנק הפועלים

הגיע הזמן לחסום ולסלק את מנהלי בנק לאומי ובנק הפועלים. "גאונים פיננסיים" אלה חייבים להיענש בגלל שנתנו הלוואות של מאות מיליונים ללא ערבויות וללא בטחונות לאנשי עסקים שהפכו למהמרים. הכספים שלנו הלכו לאיבוד בגללם, ואילו הם לוקחים לעצמם משכורות, בונוסים והטבות בעשרות מיליונים.

הטלוויזיה המסחרית – יריד של הבלים

הטלוויזיה המסחרית מפיקה ללא הפסקה, יריד הבלים שכביכול כל המדינה מצויה בטירוף של החיים הטובים. כולם רוקדים, שרים ומבשלים. ארץ זבת חלב ודבש, רוקדת, שרה ומבשלת ללא חשש ליום המחרת, עד שבוקר אחד נגלה שהיתה זו אשליה.

הצביעות של "העולם הנאור"

העולם הנאור של הקהילה הבינלאומית, איבד את מעמדו המוסרי, כמטיף בשם ולמען עקרונות הומאניים נעלים – בכך שהוא שותק חסר אונים מול הזוועה המתחוללת בסוריה. 8 מיליון אנשים נעקרו מבתיהם. 140 אלף הרוגים. מוסלמים רוצחים מוסלמים. טבח המוני אכזרי של כל הצדדים הנלחמים בשם אללה.

האנטישמיות החדשה

שנאת היהודים של האנטישמית הנוצרית הישנה, התחלפה בראשית המאה ה-21 באנטישמיות חדשה במסווה של ביקורת נגד הציונות, נגד ישראל ונגד ממשלת ישראל. אנטישמיות חדשה משותפת לנוצרים ולמוסלמים.

שוויון בנטל – אשלייה בהמתנה עד 2017

אין ולא יהיה שוויון בנטל, למרות חוק הגיוס החדש ולמרות "יש עתיד" והפשרות הפוליטיות ולמרות החקיקה. כולם ממתינים שאולי ב-2017 חרדים יתגייסו – אשרי המאמינים.

"איראן המתונה" בעיני המערב הנאיבי

השלב השני של השיחות בין איראן למערב, לאחר ההסכם הראשוני והזמני, מוכיח בוודאות על כישלון צפוי סופית. ההכרזות התוקפניות של איראן, שבהן נאמר בגלוי ובמפורש על אי הסכמה לכל התביעות של המערב, גרמו לפסימיות באשר לסיכוי להגיע להסכמות. הסנקציות הולכות ומתבטלות. ורבה המבוכה במערב – ללא יכולת לסגת וללא רצון להודות בכישלון של כל המהלך הזה של כניעת המערב.

* * *

רץ באינטרנט

המחבר אנונימי

אם זה היה תלוי בי, שהיהודים

ייקחו את כל המזרח התיכון ויהפכו

אותו לישראל אחת גדולה.

יהיה כאן יותר טוב מאמריקה.

בזכותם אנחנו חיים טוב פה ומקבלים

הטבות שערבים כמוני בארץ מוסלמית

יכולים רק לחלום עליהן

יש לי המון מה להפסיד אם חלילה יקרה

משהו רע למדינת היהודים, כי לנו

המוסלמים יש כאן זכויות יתר.

אין אף מדינה מוסלמית שתשלם לי

אלפי שקלים בחודש כשאני

מובטל ובלי עבודה.

וכאן גם יגידו שאני קורבן של הכיבוש...

שלום, אהלן, אהלן, קוראים לי מחמוד

ואני גר בארץ באזור המשולש.

אני רוצה להצהיר כאן שאני בעד

מדינת ישראל ונגד הקמתה של

מדינה פלסטינית במקום מדינת היהודים.

אתם בטח מרימים גבה, אז תורידו אותה,

אני אסביר לכם לאט-לאט.

אני מוכן להגן על מדינת ישראל

אפילו בגופי עכשיו.

אתם בוודאי חושבים שהשתגעתי.

בתור ערבי יש לי המון מה להפסיד

אם חלילה יקרה משהו רע למדינת

היהודים, כי יש לנו כאן זכויות יתר.

תגידו, באיזו מדינה מוסלמית אני

יכול לדבר מה שאני רוצה, כמה

שאני רוצה ואיך שאני רוצה, בלי

שיאונה לי כל רע?

באיזו מדינה מוסלמית יש את

הזדמנויות התעסוקה וההשכלה

ברמה הכי גבוהה וגם עוזרים לך במילגה?

באיזו מדינה מוסלמית ישלמו לי

קצבאות על כל ילד שאביא

לעולם, גם אם יש לי ילדים

מכמה נשים?

ולקבל בוחטות מהביטוח הלאומי,

יעני קצבת ילדים.

אין אף מדינה מוסלמית שתשלם לי

אלפי שקלים בחודש כשאני מובטל

ובלי עבודה,

או אם נפגעתי על-ידי האחים

המוסלמים שלי מהחמאס ומהג'יהאד

בעזה בפיגוע.

כאן יגידו שאני קורבן של הכיבוש.

כמה מטומטמים היהודים האלה,

הם ישלמו לי קצבת נכות אם אפגע

בפיצוץ טרור שערבי כמוני ביצע.

הם ישלמו למשפחתו של אחי השאהיד

קצבת שארים אם הוא ימות בפיגוע

שהוא עצמו ביצע. אחלה מדינה,

אני אומר לכם.

בישראל אפשר לשים פס על החוק

אין אף מדינה מוסלמית

שבה אני יכול

כערבי לצפצף על החוק,

לבנות בשטח

אשר לא שייך לי, בלי

שאצטרך לתת

דין וחשבון לאף אחד.

חוקים זה בשביל

היהודים, לא בשבילי.

יש לנו וילות שלוש קומות

עם שטח אדמה,

בזמן שליהודים אין איפה לגור,

או שקונים דירה כמו קופסת

גפרורים במיליונים.

לכפר שלנו המשטרה לא מעזה להיכנס.

הם מפחדים, יש כאן נשק ותחמושת

לפתוח במלחמת עולם.

בכביש אנחנו נוהגים איך שבא לנו.

אין חוקים בשבילנו.

אני אומר לכם, אנחנו חיים

כמו מלכים פה.

לא מאמינים לי? בואו לדרום או לצפון

ותראו מי שולט פה. אוכל יש בשפע.

בחורות יהודיות יפות שמסכימות

ללכת איתנו תמורת ג'ינס או

מנת שווארמה גם כן יש בשפע.

אנחנו נעשה סקס כל היום והיא תביא

לי ילדים יפים כמוה ולא כמו הפאטמות

אצלנו בכפר, אחר-כך תהפוך לשפחה

של המשפחה שלי, תכין אוכל

 ותנקה את הבית.

אני אומר לכם, אין דברים כאלה. כאן זה

גן-עדן אמיתי.

אצלנו אם אלך עם ערבייה בלי חתונה

ויתפסו אותנו, ראחת עלי ועליה, ישחטו

אותנו כמו כבשים בגלל כבוד המשפחה

כי הכבוד חשוב יותר מהמשפחה.

העזרה האדירה של השמאלנים

יותר מזה – יש קבוצות אצל היהודים

שידריכו אותי וייעצו לי מה לעשות

ואיך להתגונן אם חלילה יעצרו אותי

או אסתבך בפלילים בגלל הסמים

והנשק שיש אצלנו בכפר.

הם אפילו ישלמו לעורך דין שיגן עליי.

הם נקראים "שמאלנים", אבל בסך-הכל

אלה אנשים טובים ששונאים יהודים

ואוהבים ערבים, והם רוצים שתהיה

כאן מדינה פלסטינית.

אני לא מבין את זה, כי אצלנו

אין דבר כזה.

לנו יש כבוד לאומה הערבית.

כולנו חושבים אותו דבר, והמשותף

הוא שנאה ליהודים.

זה גם מה שמלמדים אותנו בבית

הספר מגיל קטן "איטבח אל יהוד!"

– זה המוטו שלנו בחיים.

השמאלנים האלה עוזרים לי לקחת

זכויות מהמדינה היהודית מבלי

לתת שום תמורה.

אני לא אשרת בצבא הציוני, לא אעשה

שירות לאומי, אבל מקבל קצבה כל

חודש – עסקה מצוינת.

ועוד מדברים על קיפוח של

ערבים כאן... עאלק.

בתקשורת הישראלית יש עיתונאים

שמאלנים שתמיד עוזרים לנו ומציגים

אותנו כמסכנים ומסלפים כל מיני דברים,

שזה ייראה כאילו אנחנו מקופחים;

ומלמדים אותנו לחזור על המילים "כיבוש",

"גזענות", "קיפוח" ו"פשיזם", בכל פעם

שדוחפים לנו מיקרופון לפה בטלוויזיה

או ברדיו של היהוד. מסכנים, אם היו

שומעים איך אנחנו מדברים עליהם

כשהם לא שומעים, היו בורחים מכאן.

בכלל במדינה ערבית עיתונאי לא היה

עושה דבר כזה, מפטריוטיות, ואם

היה עושה, היו תולים אותו בכיכר.

אני הכי אוהב לדבר בגלי צה"ל, שם

אוהבים ערבים באופן מיוחד, וזה הרדיו

של הצבא הישראלי, הוא נאמן לערבים

יותר מרדיו "פלסטין". כמה אבסורד

שהם תומכים באומה הערבית יותר

מהחמאס, מאש"פ ומהג'יהאד ביחד.

עלא כיפאק אחיי השמאלנים, כמו

שאומרים, "גלי צה"ל – הבית של

הערבים." הם דואגים לנו יותר מאשר

ליהודים ואני אוהב אותם יותר

מאחים שלי, באמת.

חוגגים בדמוקרטיה בלי הפסקה

אפילו בית המשפט העליון כל הזמן

פוסק לטובתנו ונגד היהודים, גם

כשהצדק עימם. אמרתי לכם, מדינה

של מטומטמים.

להם הורסים בתים ואנחנו בערים

הערביות בונים בלי חשבון ובעליון

משתפים פעולה איתנו ומעלימים עין.

אם יהודי יבנה אפילו פרגולה, יהרסו

לו אותה וישפטו אותו.

אם זה היה תלוי בי, שהיהודים יקחו

את כל המזרח התיכון ויהפכו אותו

לישראל אחת גדולה.

יהיה כאן יותר טוב מאמריקה. בזכותם

אנחנו חיים טוב פה ומקבלים הטבות

שערבים כמוני בארץ מוסלמית יכולים

רק לחלום עליהן.

רק בישראל ערבי יכול להיבחר לפרלמנט,

לקבל משכורת מפוצצת, תקציבים

והטבות, לבגוד במדינה, להסית

נגדה ולא יעשו לו כלום, כי יש חסינות.

כשיברח מהארץ או ישב בכלא על ריגול,

המדינה תשלם את המשכורת

השמנה למשפחתו.

עובדה שאחמד טיבי, חנין זועבי

וחברי כנסת ערבים מלכלכים חופשי

על המדינה, חותרים תחתיה ולא

עושים להם כלום.

ההיפך – הם מקבלים מחמאות

ומקסימום שולחים אותם לוועדת

האתיקה או המשמעת.

מצחיקים היהודים האלה, במדינה

ערבית אם אתה תדבר נגד הממשלה

או המדינה, יעשו לך משפט ויתלו

אותך, או שייקחו אותך למרתף של

המוחבאראת, יענו אותך למוות

ואז יעלימו אותך.

הפקרות כמו שיש פה אין בשום

מקום אחר בעולם. כאן זו דמוקרטיה

יא חביבי.

אני רואה איך טובחים באחים שלי

בסוריה ואלו צרות יש במצרים,

בתוניס ובשאר מדינות ערב, ומפחידה

אותי המחשבה שאצטרך לחיות במקום

איסלאמי-פרימיטיבי-פונדמנטליסטי

אחרי שהתרגלתי לחופש ולחיים היפים

א-לה דולצ'ה ויטה נוסח ישראל.

אנחנו חוגגים והם סובלים. רק חבל

שאחיי הערבים-המוסלמים לא מבינים

את זה. הם פועלים מתוך רגש של

שנאה עיוורת ונקמה.

אם היו עובדים עם הראש והיתה

להם טיפת שכל, הם היו התומכים

הכי גדולים של מדינת ישראל, אבל

מה לעשות שהם חמורים?

ואתם מצפים שאוותר על כל זה

בשביל הסמרטוט של פלסטין.

מה, אני חמור?

אהוד: לא נראה לי שערבי חיבר את הטכסט המשעשע הזה.

* * *

בלפור חקק

ספר זיכרון לעזה צבי

ריאיון עם משה גנן

הסופרת והחוקרת עזה צבי היתה דמות חשובה בספרות העברית, ובדרך כלל חיפשה את הדרך להיות מאחורי הקלעים של העשׂייה. ברגעי מבחן היא נחלצה מאחורי קני הסוף ועשׂתה מעשׂים של ממש: כך למשל, היא זו שגילתה לבעלי הדֵעה בספרות העברית את המשוררת זלדה והביאה אותה להוצאת הקיבוץ המאוחד, שיוציאו לאור את ספרה הראשון. מעשׂה זה לא יישכח לה.

עזה צבי ז"ל נפטרה ב-17 בנובמבר 2011. במלאת שנה לפטירתה נערך ערב לזכרה באולם העיתונות של הספרייה העירונית (19.12.2012). הערב נערך בהנחיית ראובן שבת וביוזמתו של משה גנן. סייעתי אז ליוזמה זו להתקיים.

במהלך האירוע באולם כתבי העת בבית העם (בבית ז'ראר בכר בירושלים) ראיינתי את משה גנן, שיזם את הספר לזכר עזה צבי: "עזה צבי – ספר הזיכרון", הוצאת עיתון 77, 160 עמ', 2012 תשע"ג. הספר נחשף לראשונה באירוע זה. מכיוון שההקלטה של הריאיון לא עלתה יפה, הריאיון שוחזר שוב בבית טיכו וצולם על ידי הרצל חקק. הריאיון המצולם תומלל, ולמען התיעוד אני מעלה אותו כאן על הכתב.

הקשר הראשוני בין משה גנן לבין עזה צבי

בלפור חקק: הריאיון הזה נערך בעקבות ספר הזיכרון שיזמתָ וערכתָ לזיכרה של אשת התרבות עזה צבי, אסופה של מאמרים על דמותה ועל יצירתה. אכן עשיתָ מעשה, שהיה צריך לעשותו, קמתָ ועשׂיתָ מעשׂה הראוי להערכה. זכור לי, שפרסמתי דברים על דמותה במותה, והדברים גם נכללו בקובץ שערכתָ. כתבתי במסגרת דברי הזיכרון שפרסמתי שיר, שהפָּתיח שלו מבטא את הצורך להנציח את דמותה:

 בלפור חקק

רוּחַ עַזָּה: הַנְּקֻדָּה הַפְּנִימִית

כְּשֶׁהָלַכְתְּ, עַזָּה, יָצָאנוּ כָּל אוֹהֲבַיִךְ

חָצִינוּ אֶת קָו הַמָּוֶת, אֶת הַגָּדֵר

יָצָאנוּ אֶל מִגְרַשׁ הַהֶסְתֵּר

לְחַפֵּשׂ בַּסְּדָקִים שֶׁנּוֹתְרוּ בְּכָל מְחִלָּה

אֶת הָאוֹר שֶׁלָּךְ שֶׁנּוֹתַר בַּדְּרָכִים

כְּדֵי לְהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן בַּפְּתִילָה.

כל מי שהכיר את עזה צבי היה ער לעובדה, שאי אפשר לתת לזיכרון שלה כך סתם להיעלם. ואַתה, מֹשה, לא חיכית שאחרים יעשו. על כך מגיע לך יישר כוח. איך אתה בעצם נחשפת לדמות של של עזה? איך נוצר הקשר בינך לבינה?

משה גנן: זה פשוט. כל מי שמכיר אותי יודע, כי אני הייתי קשור – ובקשרים טובים, גם עם פנחס שׂדה: ביקרתי אצלו בביתו בתל אביב וגם כשעבר לירושלים, והוא עזר לי רבות. כאשר נפטר (1994) פניתי לז'יל אמויאל, שהיה מנהל בית הסופר בירושלים, שׂוחחתי איתו, ובאחת השׂיחות עלה הנושׂא של היכרותי עם שדה. בקיצור, הוא אמר: "אתה מעונין באירוע לפנחס שׂדה?" אמרתי לו: "כן, ודאי." "אז תפנה לעזה צבי."

פניתי, ומכאן הקשר. מאז שׂיחתי הראשונה עם עזה, נקשרה נפשי בה, והקשר בינינו היה עד יום מותה.

חקק: "אני מחזיק בידי את הספר, שערכת, על דמותה של עזה צבי וקורא בו. אני מודה: אני עדיין נמצא תחת ההשפעה של הידיעה על מותה. זכור לי, שבדיוק כאשר נערכנו ליום השנה השמיני למות פנחס שדה, לארגן את טקס העלייה לקבר, קיבלנו לפתע את הידיעה על מותה של עזה צבי. אתה התקשרת והודעת לי.

גנן: אכן, ברגע, שנודע לי על מות עזה הודעתי לכל המקורבים לה, לכל אלה שעלו איתנו כל שנה לקברו של פנחס שדה.

חקק: מתי בעצם החלטתָ, שאתה יוצא למשימה הזאת של הנצחַת עזה צבי? איך הגעת לזה?

גנן: כחודש אחר מותה של עזה נערך, ביוזמת יורם ניסנוביץ וגם רובי קאסל, ערב זיכרון במרכז תרבות עמים לנוער, בעצם אזכרה. באזכרה פגשתי אנשים, שסיפרו מזיכרונותיהם. היו כמה אנשים, שסיפרו מה שהיה להם עם עַזקה. במיוחד תפסו אותי דבריה של הגב' מאיה קדם, חברה של עזקה מחבל לכיש.

חקק: הן היו חברות טובות מאז ימי ילדותן.

גנן: כן, הן היו חברות מאז גיל 14, ומאיה סיפרה שהן שמעו זו על זו עוד לפני כן: אבל בגיל 14 הן גם נפגשו ומאז היו חברות. מאיה סיפרה אירוע שבאותה תקופה, בנערותה, היא חלתה וכתוצאה ממחלתה היא נאלצה לסַפּר את שׂערותיה – עד לכדי קרחת. בחורות אינן מצטיינות במיוחד ביופיין בקרחת. ועַזקה, שהיתה חברה טובה, פתאום הופיעה גם כן קֵרַחַת. למה? מתוך אמפתיה. כך ביטאה את החברוּת שלה עם מאיה בתקופה הקשה שלה.

חקק: מתוך הזדהות עם סבלה?

גנן: כן. אז החלטתי שזה סיפור מעניין. גם לאחרים היו סיפורים, וכך זה היה בעיניי ראשית הדרך. החלטתי לאסוף את כל הסיפורים.

תהליך איסוף העדויות והזיכרונות על עזה צבי

חקק: זו היתה, אם כן, ראשית התהליך. יצאתָ ממש למסע הזה. כשקראתי את דבריך בספר על הקשר עם עזקה, זה ממש מעורר קנאה. אתה מספר שעזקה צלצלה אליך לאחר שהקשר ביניכם התהדק. היא אמרה לך לבוא אליה ואז אמרה: "קח נייר ועט ותרשום."

"מה לרשום?" שאלתָ.

"תשמע, ואל תפסיק אותי. יש לך עשר דקות?"

משה, כשאני קורא זאת, זה מרַגש אותי. אתה יושב, והיא מכתיבה לך את קורות חייה. פשוט היא אומרת, "קח עט ותרשום." איך הגעתם לרמת קשר כה גבוהה?

גנן: כפי שסיפרתי, כך הדברים היו.

חקק: זה נראה כמו קטע הלקוח מסרט של פליני, או מסיפור "תהילה" שבו תהילה מציעה למסַפּר ואומרת: "קח עט ותרשום." אותו מודל. איך הגעת אליה? מנין הקרבה הזו לפיה היא יכלה להגיד לך: "קח עט ותרשום"?

גנן: הקשר התחיל בכך, ששאלתי אותה על פנחס שדה ועל הידידות שהיתה ביניהם. הקשרים נתהוו. עם הזמן, בהרבה נושאים, התייעצתי בה. מדוע אליי בדיוק פנתה, שאני ארשום את קורות חייה, לא אדע. היא סיפרה לי אז, שנולדה ברכבת העמק, הסיפור הזה הופיע בספרו של מרדכי נאור על רכבת העמק...

חקק: הסיפור על הולדת עזה צבי ברכבת העמק כבר הופיע לפני כן?

גנן: כן, הסיפור הזה כבר הופיע לפני כן. היא אהבה לספר אותו וסיפרה אותו בכמה הזדמנויות. אולי היא היתה ערה לעובדה, שאני מסוגל להביא דברים לדפוס, ולכן בחרה בי. בכל אופן אני רשמתי את זיכרונותיה והכנסתי את שרשמתי לספר הזיכרון עליהָ.

חקק: זה נשמע כמו סקוּפּ: להיוולד ברכבת העמק, כשצפירות הרכבת נשמעות.

גנן: האמת העצובה היא, שהיו כמה סיפורים שעזקה אהבה לספר וזה אחד מהם. אולי לא הייתי הראשון, שהיא סיפרה לו את הסיפור הזה, אבל אני לא עקבתי אחר תולדות הסיפור. היא אמרה: 'תכתוב', ואני כתבתי. כך זה היה.

איתור המקורבים של עזה צבי

חקק: בוא ונלך אחר תהליך עבודתך בהפקת הספר, איך בעצם אספתָ את כל החומרים? יש לך ספר עשיר עם חומרים רבים – איך אספתָ את כל הדברים הללו? איך נבנה הספר?

גנן: אני זוכר – ראשית חוכמה, כאשר החלטתי להוציא את הספר, עלה על דעתי ללכת לסופרמרקט לקניות ואחר כך לשבת על תכנון הסֵפר. הלכתי לַסּוּפֶּר, והנה אני פוגש את צבי קירזון: צבי קירזון גדל אצל זלדה והכיר שם את עזקה. והנה, אני פשוט רואה אותו ברחוב. "צבי, אתה הראשון," – אמרתי, (כמעט התנפלתי עליו), אני רוצה להוציא ספר על עזקה, שֵב ותכתוב זיכרונות."

"לא, אבל אני..." הוא פתח בזרם התנצלויות, תירוצים מפני מה ומדוע לא יכתוב – תירוצים כמוהם שמעתי אחר כך גם מאחרים אליהם פניתי במרוצת הזמן.

התעקשתי: "לא, אבל תשב ותכתוב," אמרתי "אל תתבייש."

וזה עבד: הוא כתב.

חקק: הוא היה הראשון בעניין הזה?

גנן: הוא היה הראשון. אבל היו עוד כמה – כאשר מצאתי את רשימת האבֵלים שחתמו על מודעת האבל לעזקה, אמרתי: אני לא כל כך יודע מי הם... אברר מי הם.

חקק: מודעת אבל בעיתון?

גנן: הייה מודעת אבל באיזה עיתון. אני כבר לא כל כך זוכר איפה עליתי על זה, אבל אמרתי שאלה היו האנשים שהיו קרובים לעזקה, כי הם היו אלה, שיזמו וחתמו על מודעת האבל. לא הכרתי את רובם, אז החלטתי לברר. פניתי לרובי קאסל ( מוסיקאי) ולעוד אנשים...

חקק: רובי קאסל הוא קרוב משפחה של פנחס שדה. הוא ממשפחת קרוכמאל, וגם אימו של שדה ממשפחת קרוכמל.

גנן: אינני יודע, למי הוא קרוב משפחה. הוא צומֶת. הוא שייך לחבורת עזקה, פנחס שדה, זלדה ועוד. הוא לא כל כך שיתף פעולה, אם מותר לי להגיד ככה, אבל בכל זאת התחלתי לקבל שמות, ובעיקר מיספרי טלפון, וצלצלתי לאנשים לשכנע אותם וכך הלאה העניין התקדם. הם אמרו: " לא, אני לא יודע לכתוב," תירוצים שדי בהם לייאש שבעה סוסים המושכים בעול. אנשים הבטיחו, חלק באמת כתבו. וחלק עד שלב ההפקה לא כתבו, והרפיתי מזה. חשבתי שאצליח להשלים מלאכת איסוף המאמרים בשלושה חודשים, אך זה התעכב, ואז החלטתי, שאני בכל מקרה מוציא את הספר לקראת יום השנה. למען האמת, זה היה רעיון של חברתי מאריאן וקיבלתי זאת. לא להתעכב. להוציא לקראת יום השנה.

חקק: זאת אומרת, אני מבין, שאתה היית בקשר עם כמה חברים של עזה צבי – דליה פליישר, מאיה קדם, גילה ארוך...

גנן: עם כולם. לאט לאט איתרתי את כולם.

איתור ריאיון מוקלט בפונותיקה הלאומית

חקק: מֵעבר לרובד הכתוב של הספר, אתה נגעת גם בראיונות שנערכו עם עזה בתקשורת והבאתָ גם אותם.

גנן: כן – ומה שאני בעיקר רוצה לספר בקשר לראיונות קשור, עם מה שעזקה פעם סיפרה לי. הייתי אצלה פעם והיא סיפרה לי, בישׂרה לי בשׂמחה כי הנה, ריאיינו אותה. אמרתי שאת זה כמובן אני רוצה לשמוע. אך לא היה מה לשמוע, הריאיון נאלם, נעלם, לא היה, הפך לאוויר דק ובלתי קיים. הוא לא שוּדר. אם שאלתיה, עזקה לא נידבה על זה יותר אינפורמציה, כאילו לא היה הריאיון ולא נברא מעולם. שתיקה חמורה כיסתה את עקבותיו. אינני יודע מה קרה, מה עלה בגורלו.

כשעזקה נפטרה, אמרתי לעצמי – אך הרי היה דבר כזה, עזקה לא דיברה סתם אל הקירות, באוויר. פניתי לקול ישׂראל, אמרו, שלא יודעים. עזקה אמרה לי שאילנה צוקרמן ערכה את הריאיון. כשהזכרתי זאת, אמרו לי בקול ישׂראל, שלא יודעים, אבל התברר, שהיה שׂכר להתעקשות שלי: החומרים של אילנה צוקרמן ז"ל הועברו לספרייה הלאומית!

חקק: לפוֹנוֹתֵיקה?

גנן: לפוֹנוֹתֵיקה. ואמנם מצאתי את הריאיון בפונותיקה. התברר, כאמור, שהריאיון מעולם לא שוּדר: הוא גם איננו קיים בכתובים, ברשימות השידורים של קול ישׂראל. הוא נמצא מוקלט רק על איזה דיסק, שנמסר לספריה הלאומית, הריאיון אִיתה היה מעורב בקטעי חצוצרה והרצאה על ענייני הכוכבים והמזלות, חומרים זרים לגמרי.

חקק: זרים? לא נוגעים לעזה צבי?

גנן: משהו זר ובלתי שייך לגמרי. התעלמתי מהחומרים שנספחו לקלטת, התמקדתי בחומר שנוגע לעזה צבי: אני תִמללתי את זה. ביקשתי מד"ר גילה פלם העתק מהריאיון והם העתיקו לי, וגם מחקו מתוכו את החומרים הזרים, את קטעי החצוצרה וההרצאה. השאירו אבל שלמים בהקלטה את קטעי הביניים.

חקק: מה פירוש?

גנן: המראיינת אילנה צוקרמן, בקטעי ביניים, מעירה הערות באופן בלתי שייך לריאיון. הריאיון – נושאו היה פנחס שדה – אגב, זו ההזדמנות היחידה כמעט בה עזקה התבטאה באופן רצוף על שׂדה. עימו היא קיימה כל חייה קשר ידידות עמוק, וכל חייה הבטיחה לכתוב פעם עליו, הבטחה שהיא כמעט ולא קיימה. בכתיבה מדי פעם הוא היה מתייעץ איתה. באמצע הריאיון, אם כן – אילנה צוקרמן מצאה זמן לשאול את עזקה מה היא אוכלת, איזה מאכלים היא אוהבת וכיו"ב. זה לא שייך לריאיון, אבל גם זה נחמד מאוד.

הפורטרט של עזה צבי שציירה אימהּ, התפאורנית חיה אלפרוביץ

חקק: עוד שאלה לי בעניין התמונה שהצלחת להשיג עבור העטיפה. זה ציור שאימא של עזה צבי, חיה אלפרוביץ ציירה והוא פורטרט של עזה. השאלה איך הגעת לציור הזה?

גנן: לציור הזה כמובן לא אני הגעתי. אמנם הציור מופיע במאמרה של הלית ישורון הכלול בספר הזיכרון של עזה צבי, קיבלתי אותו ממנה בשחור לבן. אבל כאשר מסרתי את הציור הזה, שאיננו צבעוני מטבעו, למיכאל בסר, בעל ההוצאה של "עיתון 77", הציור הופיע על העטיפה כשהוא צבעוני. מיכאל סיפר, שזה הציור היחיד שברשותם, ציור שמקורו בעזה צבי עצמה. היא מסרה להם אותו בשעתו, והם השתמשו בו לציור העטיפה, אך זה, כמובן, לא הציור בשחור-לבן ממאמרה של הלית, כי זה שהיה בידיהם הוא צבעוני.

חקק: ואז בשלב הסיום של הכנת הספר, החלטת לתכנן את יום השנה לזכרה, את האירוע?

גנן: כך זה היה: דיברתי עם פרִידה רפאל מבית הסופר של אגודת הסופרים. נקבע תאריך של 19 בדצמבר 2012. אחר כך היא אמרה שהתאריך לא מסתדר והיא דוחה אותי לינואר, זה נראה לי כבר רחוק מיום השנה. כאן ביקשתי את עזרתךָ, ואַתה ארגנת את האירוע בבית העם בירושלים. ביקשתי גם את סיוע מערכת עיתון 77. עמית ישראלי גלעד, סגנית עורך כתב העת, עזרה בהתאמת התמונות לספר, בעריכה...

וכאשר המוות הגיע אל עזה, אתה עשית הרבה למען התיעוד של עזה צבי ולשימור זכרה. רצוני לשבח אותך בשם רבים על הספר, שהפקת וערכת ועל הזיכרון שהצבת ובהגהות. ולקראת האירוע בבית העם דאגתי להדפיס מודעה מיוחדת. הוצאַת עיתון 77 גילו חריצות והפיקו את הספר ממש לַמועד.

שיר שכתבה עזה צבי על המוות

חקק: אני מראה לך את התמונה, שאני צילמתי את עזה צבי בשוק מחנה יהודה בירושלים – עזקה קונה עגבניות. סיירנו בשוק וצילמתי אותה.

גנן: התמונה הזאת מתנוססת על שולחני מאז.

חקק: ואכן היא נראית מאוד נאה וחיונית בתמונה הזאת. מאז פרסום התצלום הזה, פנו אליי כמה עיתונים וביקשו רשותי להשתמש בה.

אני רוצה לקרוא חמש שורות מתוך שיר – פרי עטה של עזקה מתוך ספר הזיכרון:

כְּבָר חֳדָשִׁים שֶׁאֵין לָּהּ זֵכֶר...

...הַכֹּל רָאוּ אוֹתָה כִּבְיָכוֹל עֲטוּפָה  בְּתַכְרִיכִים...

מָה הִיא יָדְעָה עַל הַמָּוֶת...

...הָרִיצָה שֵׁלָה אֶל הַדֶּלֶת  וְהַכֵּ--ן הָעַלִּיז...

וְתַפּוּחֵי הָאֲדָמָה הַחַמִּים בַּמִּטְבָּח שֵׁלָה, הַצְּבָעִים...

השיר הזה יש בו המוטיב הזה של המוות.

 וכאשר המוות הגיע אל עזה, אתה עשית הרבה למען התיעוד  של עזה צבי ולשימור זכרה.  רצוני לשבח אותך בשם רבים על הספר, שהפקת וערכת  ועל הזיכרון שהצבת לה.

* * *

אהוד בן עזר

קטע על עזה צבי

מתוך ספרי על פנחס שדה

להסביר לדגים

ביום שני, ה-18 בינואר, 1971, הגעתי אל שדה בשעה עשר לערך ויחד עימי באה לבקרו, במקרה, עזה צבי. בילינו את הערב בשלושה.

---

שדה הראה לנו את התמונות, רישומים מעשה-ידיו, שבחר לעטר בהם את ספרו "נסיעה" ואשר ברר אותם מערימת הרישומים שעשה במשך טיולו באירופה. התייעץ בענווה האגוצנטרית המיוחדת לו.

---

עזה היא דמות יוצאת מגדר הרגיל – ודאי עברה כבר את גיל השלושים, אך עדיין יש בה תום של נערה, והיא קרובה יותר לדמויות הנשים ביצירת שדה מאשר כל היפהפיות קרות המזג והנוירוטיות שלו נוסח שרי. במקרה הזכירה כיצד באה לשדה לאחר שקראה את "החיים כמשל", לפני עשר שנים. ואני אמרתי: "הלא זו היא שבאה אליך באמצע הלילה לאחר שקראה את הספר ונשקה אותך על המצח."

נשתררה דממה קצרה, ועזה אמרה: "מה פתאום? הלא באתי אליך בכלל בחמש אחר-הצהריים וחיכיתי לך על המרפסת, בחדר, במושבה הגרמנית, אצל בעל-הבית שלך, שהתאבד."

ושדה המשיך ואמר: "מאין אנשים שומעים עליי כל מיני סיפורים כאלה ומפיצים אותם? הנה שרי מספרת לי שהיה אצלה בחור בשם אמציה פורת והוא אמר לה שבעל-הבית של שדה התאבד בחדרו, ובעוד הגופה מונחת על הרצפה, אמר שדה שיקחו אותו כי זה מפריע לו לכתוב. והנה אני," המשיך שדה, "כבר הייתי בלונדון באותה תקופה, ובעל-הבית התאבד שנה לאחר שגרתי אצלו."

המצחיק הוא שאני מפי שדה שמעתי מילה במילה את הסיפור על עזה שבאה אליו באמצע הלילה, מבלי שהכירה אותו, ונשקה אותו על מצחו – וברחה. יותר נכון, שאלה קודם: "זה אתה, פנחס שדה?" וכשאמר: "כן," נשקה אותו על מצחו – וברחה.

הם החלו להתבדח ביניהם.

"מה פתאום נשיקה על המצח?" אמרה.

אמרתי, "כניראה שנשיקה על המצח זה או יותר מדי או פחות מדי."

 "כן," אמרה. ולשדה – "אתה זוכר? את השבוע..."

 "'שבוע הסופר העברי' קראת לו," אמר.

 "שמונת ימי מילה!" צחקה.

וכאן הרצין, "ואת זוכרת את הסטירה, בטכס הסיום?"

 "סטירה? מה פתאום?" אמרה.

 "את לא זוכרת שהיה טכס סיום, בסוף השבוע?"

 "כן."

 "ולא זוכרת שנתתי לך סטירה?"

 "לא."

הרגשתי עצמי כמו במחזה עיוועים. "ומי זה מספר עליי רכילות כזאת? שנתתי לך נשיקה במצח?" והוא פונה גם אליי.

 "אולי זה אלישע גת," אמרה עזה, "אלישע הוא שהראה לי איפה אתה גר."

 "כן. זה בטח אלישע גת," אמר, "הוא שמפיץ עליי רכילות כזאת."

 "כן, זה בטח אלישע גת," אמרה היא.

מאוחר יותר יצאנו יחד מביתו, נסעתי עימה במונית לתל-אביב וליוויתי אותה לפתח בית הוריה ברחוב אבן-גבירול פינת באזל. היא עשתה עליי רושם טוב מאוד.

היום לפנות-ערב צילצלתי לשדה. "אני מקווה שלא הפרעתי לכם?"

 "לא. אנחנו כבר מזמן לא ביחסים כאלה."

אמרתי לו שלדעתי השתמש בה לדמויות הנשים שבספריו יותר מאשר בכל היפהפיות שהכיר.

הוא הודה במקצת. ממנה יש הרבה באביגיל – הרצון לנסוע לספרד, שמע ממנה. האמירה שהיא רוצה להישאר בתולה עולמית, או נצחית. "אך מה לעשות," אמר, "המושגים שלי על הנשים הם של 'פרענק' בן שבע-עשרה. תמיד עושות עליי רושם הנשים המושכות מבחינה חיצונית, ואני שואף לשלימות – ומלביש על התוך הרוחני את השלימות והיופי הגופני – בספרים."

ועוד סיפר כי עזה אהבה מאוד את אבישי היפה מירושלים, זה שנעשה שיכור ונתדרדר ונעשה סכיזופרני. בשעתו דחה אותה והיא היתה חולה באופן חמור מכך. אחר-כך, משירד מן המסלול, היה בא אליה, צמא לקצת קירבה אנושית, ולבסוף כה נתמאס עליה עד שאפילו היא, טובת לב כשהינה – סגרה בפניו את דלת חדרה. למרות שאליה באים בכל שעה משעות היום והלילה, כך אורח חייה.

*

אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 בינואר 1971. בספר הנדפס "להסביר לדגים", אסטרולוג 2002, מופיעה עזה צבי בשם הבדוי – סקוטיה – שהרי עזה צבי גילתה את המשוררת זלדה, וזלדה הוא שם אשתו של סקוט פיצ'ג'רלד. ואילו ארתור הנאה, בספר הנדפס – הוא אבישי היפה, מירושלים, לימים הומלס בתל-אביב.

כאשר שלחתי בשעתו לעזה צבי את טיוטת הפרק הזה, היא ענתה במכתב נזעם מאוד והכחישה את כל הכתוב כאן על יחסיה עם פנחס.

בכל זאת החלטתי אז לפרסם את הדברים בספר, אמנם לא בשמה המפורש, כי הייתי נוכח ועד לכל מילה שנאמרה באותו מעמד מפי שניהם.

* * *

פרופ' חיים גבירצמן

מלחמת המים של הפלסטינים נגד ישראל

תקציר: מחסור המים ברשות הפלסטינית נובע ישירות מהתנהלותה הפוליטית של הרשות. הפלסטינים מתמהמהים מלקדוח באקוויפר ההר המזרחי שהוקצה עבורם ולשאוב משם מי תהום, מסרבים לבנות מפעל להתפלת מי ים בעזה, נמנעים מלתקן את דליפות המים המאסיביות בצנרת העירונית שלהם, מתמהמהים מלבנות מתקנים לטיפול בביוב, מסרבים להשקות את השדות החקלאיים בקולחים (מי ביוב מטוהרים), נמנעים מלהשקות בשיטות מודרניות חסכוניות, ומתעצלים לגבות מהאזרחים שלהם תשלום עבור צריכת המים האישית – וכתוצאה מכך גורמים לבזבוז מים עצום. במקביל, הם קודחים בארות פיראטיות באקוויפר המזין את תושבי מדינת ישראל, גונבים מים מהצנרת של חברת מקורות, ומזרימים את הביוב שלהם לנחלים המגיעים למרכז הארץ. למעשה הרשות הפלסטינית משתמשת במים כנשק נגד מדינת ישראל. היא אינה מעוניינת בפתרונות מעשיים למחסור של הפלסטינים במים, אלא בהנצחת המחסור בכדי להשמיץ את ישראל.

ויכוח ציבורי סוער פרץ בעקבות טענותיו של נשיא הפרלמנט האירופאי, מר מרטין שולץ, בנושא כמויות המים העומדות לרשותו של הישראלי הממוצע מול הפלסטיני הממוצע. אך הנושא המרכזי שיש לעסוק בו, ומשום מה לא דנים בו, הוא: מה גורם לבעיות אספקת המים אצל הפלסטינים?

קיימות מיספר עובדות חשובות המבהירות את הנושא.

1. בהסכם אוסלו אושר לפלסטינים לשאוב כשבעים מיליון מ"ק בשנה מהאקוויפר (מאגר מי התהום) המזרחי. אך הפלסטינים מתמהמהים מלפתח את מקור המים הזה ומי התהום זורמים בתת-הקרקע לים המלח. בהתבסס על ההסכם, הוגדרו כארבעים אתרים לקדיחה במזרח הרי חברון, וניתנו לפלסטינים אישורים לקדיחה על-ידי ועדת המים המשותפת. במשך עשרים השנים האחרונות קדחו הפלסטינים רק כשליש(!) מהקידוחים, למרות שמדינות העולם הסכימו לממן את כולם. אילו הפלסטינים היו קודחים שם, הם היו פותרים לחלוטין את מחסור המים הקיים באזור הרי חברון. אבל הם העדיפו לקדוח דווקא בחלק המערבי של אקוויפר ההר, ממנו ניזונים תושבי מדינת ישראל. במקום לפתור את הבעיה הם העדיפו להתקוטט עם ישראל.

2. הפלסטינים אינם טורחים לתקן את דליפות המים בצנרת העירונית. דליפות המים בערים הפלסטיניות מגיעות לכדי 33% מאספקת המים. המערכת מוזנחת ואינה מתוחזקת כראוי. לצורך השוואה, בערים בישראל מסתכמות הדליפות בכ-10% בלבד.

3. הפלסטינים מסרבים לבנות מתקנים לטיפול בשפכים, למרות שהתחייבו לכך בהסכם אוסלו. הביוב היוצא מהערים ומהכפרים הפלסטיניים זורם בנחלים ומזהם את הסביבה ואת האקוויפר ומפיץ מחלות. למרות הנכונות של המדינות התורמות לממן את הקמת המפעלים במלואם - הצליחו הפלסטינים להתחמק מהתחייבותם זו (רק בשנתיים האחרונות, הביא הלחץ הישראלי לתזוזה קטנה קדימה.

4. הפלסטינים מסרבים באופן מוחלט להשקות את השדות החקלאיים שלהם במי קולחים (מי ביוב מטופלים). לצורך השוואה, יותר ממחצית השדות החקלאיים בישראל מושקים במי קולחים. אילו היו הפלסטינים משקים את השדות במי קולחים במקום במים שפירים, כמויות גדולות של מים שפירים היו משתחררות עבור הגדלת האספקה הביתית, והמחסור במים במקומות רבים היה מצטמצם.

5. מקצת החקלאים הפלסטיניים משקים את שדותיהם בהצפה, ולא בטפטוף. השקייה בטפטוף, כפי שנהוג בישראל, מביאה את המים ישירות אל שורשי הצמחים וחוסכת יותר מ-50% מכמות המים. הצפת הערוגות במים גורמת לאידוי רב ולבזבוז.

6. הפלסטינים מסרבים לקבל במתנה ממדינות העולם מפעל להתפלת מי ים ברצועת עזה. מפעל התפלה היה מסוגל לפתור את כל בעיות המים ברצועה. הם מסרבים שכן לטענתם הם זכאים לקבל מים ממאגר מי התהום ביהודה ושומרון, והם מוכנים לסבול עד שיתממש החלום. בינתיים, תושבי הרצועה סובלים ממחסור חמור במים.

עובדות בסיסיות אלו חשובות ביותר מאחר שיש להן משמעות רבה. היום עומדים לרשות הפלסטינים ביהודה ושומרון כמאתיים מיליון מ"ק מים בשנה. בקלות רבה וללא כל עזרה או הקצאה ממדינת ישראל הם יכולים להגדיל את כמויות המים העומדות לרשותם בכ-50% לפחות. לשם כך עליהם לבצע מספר פעולות פשוטות:

אם הפלסטינים יקדחו באקוויפר ההר המזרחי באתרים שאושרו להם, מהר מאוד הם יוכלו לשאוב משם כחמישים מיליון מ"ק בשנה.

אם הפלסטינים יתקנו את הדליפות הראשיות בצנרת המים העירונית שלהם, ויצמצמו את הדליפות מ-33% לכ-20%, הם ירוויחו באופן מיידי כעשרה מיליון מ"ק בשנה (זאת ללא מאמץ מיוחד.

אם הפלסטינים יאספו את השפכים העירוניים שלהם, יטפלו בהם, ויעבירו אותם להשקייה חקלאית, הם ירוויחו לפחות שלושים מיליון מ"ק בשנה. בדרך זו, הם ישחררו כשלושים מיליון מ"ק בשנה של מים שפירים המשמשים היום להשקייה, ובכך יוכלו להגדיל את אספקת המים העירונית או להרחיב את השטחים החקלאיים.

אם הפלסטינים ישקו בטפטוף במקום בהצפה, הם יחסכו כעשרה מיליון מ"ק בשנה, ויוכלו להרחיב את השטחים המושקים שלהם.

ברצועת עזה יכולים הפלסטינים להכפיל את כמויות המים העומדות לרשותם ללא כל תוספת ממדינת ישראל. כיום הם צורכים כמאה ועשרים מיליון מ"ק בשנה. מעבר לתיקון הדליפות, הטיפול בשפכים והשבתם לחקלאות, וייעול שיטות ההשקייה, שיכולים להגדיל את כמויות המים בכ-50%, אם הפלסטינים יסכימו לבנות מתקן להתפלה של מי ים על חוף הרצועה (במימון מלא של מדינות העולם), הם יוכלו להגדיל את אספקת המים שלהם בכשישים עד מאה מיליון מ"ק נוספים בשנה.

למרבה הצער, התנהלותה של הרשות הפלסטינית בנושא המים (המצוינת בששת העובדות הללו) מעידה על רצונה להנציח את בעיית המים בכדי להכפיש את מדינת ישראל. לפלסטינים אין רצון אמיתי לפתור את מצוקת המים והם מעדיפים להשתמש בבעיית המים ככלי ניגוח נגד מדינת ישראל.

ההתנהלות חסרת האחריות שאומצה על-ידי הרשות הפלסטינית בנושא המים באה לידי ביטוי במיספר פעולות נוספות:

קידוח לא חוקי של בארות: עד שנת 2010 קדחו הפלסטינים כמאתיים וחמישים קידוחים פיראטיים באקוויפר המערבי ובאקוויפר הצפוני, בניגוד להסכם אוסלו. מאז ועד היום המשיך לגדול מספר הקידוחים, ובקצב מואץ. שאיבה זו גרמה לירידת הנביעה הטבעית בעמק בית שאן ועמק חרוד, ולכן החקלאים הישראליים צמצמו בהתאם את השטחים החקלאיים שלהם. בסך-הכול, צריכת המים של מדינת ישראל מאקוויפר ההר הצטמצמה מחמש מאות מיליון מ"ק בשנה בשנת 1967, לכארבע מאות מיליון מ"ק בשנה היום.

גניבת מים: הפלסטינים גונבים מים מהצנרת של "מקורות" – חברת המים הלאומית של ישראל, דרך חיבורים פיראטיים. כתוצאה נפגעת אספקת המים של "מקורות" לישראלים ולפלסטינים כאחד. המים הגנובים משמשים בעיקר להשקייה חקלאית, ולא לצריכה ביתית.

עקרון "הפיתוח הבר-קיימא": הרשות הפלסטינית אינה שומרת על עקרון "הפיתוח הבר-קיימא" – הבסיס לניהול כלכלי מודרני. מדינות שלא מתקנות דליפות בצנרת המים, לא אוספות שפכים ומטהרות אותם, מסרבות לחסוך במים בהשקייה, ולא גובות תשלום עבור השימוש במים – מפרות את עקרון היסוד הזה.

מה שמביא אותנו לסוד קטן נוסף של הרשות הפלסטינית: רוב הפלסטינים ביהודה ושומרון ועזה אינם משלמים עבור המים שהם צורכים בשדות החקלאיים ובבית. אין להם מוני מים על הבארות ואין מוני מים בכניסה לבתים, כך שהרשות הפלסטינית אינה יכולה להעריך את גובה התשלום הדרוש. העובדה שהצרכן הפרטי אינו משלם עבור המים שהוא צורך גורמת לכך שקיים בזבוז מים משווע. מי שאינו משלם עבור המים – אין לו מוטיבציה לחסוך!

התלות בישראל: הפלסטינים קונים מחברת "מקורות" כחמישים מיליון מ"ק מים בשנה. אך הרשות הפלסטינית לא משלמת ל"מקורות" עבור מים אלו באופן ישיר. מדינת ישראל משלמת ל"מקורות", ולאחר מכן מקזזת את התשלום מהמיסים שהיא אוספת עבורם בנמלים.

חשוב להדגיש, על מנת להשלים את התמונה – כי הרשות הפלסטינית אינה משלמת את העלות המלאה של המים שהם קונים מישראל (על-ידי קיזוז המיסים). הם משלמים רק כ-80% מהעלות. הדיונים על העלאת המחירים נמשכו יותר מעשר שנים, וישראל ויתרה שוב ושוב. מאחר ומשק המים מנוהל באופן סגור, הצרכן הישראלי מסבסד את הצרכן הפלסטיני. מתוך כל עשרה שקלים שמשלם הישראלי הממוצע עבור צריכה של מ"ק אחד, כ-0.2 ש"ח מתוכם משולמים כדי לממן את הצריכה של הפלסטינים.

משמעות המצב המתואר היא שהרשות הפלסטינית משתמשת במים ככלי נשק נגד מדינת ישראל. היא יותר מעוניינת לצמצם את כמות המים הטבעית שעומדת לרשותה של מדינת ישראל, לזהם את מי התהום, לגרום נזק לחקלאים הישראלים, ולהכפיש את שמה של מדינת ישראל בעולם – מאשר לפתור את בעיית המים של הפלסטינים. הם מעוניינים לקבל מים שפירים ממדינת ישראל ולהזרים אליה את הביוב שלהם. הפלסטינים אינם מעוניינים בפתרונות מעשיים לבעיית המחסור, הם מעדיפים להנציח את המחסור ולהאשים את מדינת ישראל.

לדאבוננו, נאומו בכנסת של נשיא הפרלמנט האירופי מר שולץ בו הוא האשים את ישראל האשמות חסרות בסיס מעיד כי הרשות הפלסטינית מצליחה להכתים את שמה של ישראל.

מעבר למסקנות אלו יש צורך להעריך את המציאות בפרספקטיבה רחבה יותר בנושא המים במזרח התיכון. הפלסטינים חיים בצילה של מדינת ישראל שהיא מעצמה בקנה מידה עולמי בכל הקשור לטכנולוגית מים. לפיכך, באופן יחסי הפלסטינאים נהנים מגן-עדן. רק בישראל, אצל הפלסטינים ובנסיכויות המפרץ – יש ב-96% מהבתים מים זורמים הראויים לשתייה. אזרחי מדינות ערב האחרות, ולמעשה אזרחי המדינות המוסלמיות, סובלים ממצוקת מים קשה ביותר.

בעמאן, בירת ממלכת ירדן, מתקיימת אספקת המים לבתים רק פעם בשבועיים.

בסוריה, מתייבשים השדות החקלאיים בעמק הפרת עקב עצירת המים במעלה על-ידי הטורקים. במהלך השנים האחרונות (בטרם החל "האביב" הערבי) נדדו כשלושה מיליון פלאחים מעמק הפרת לפרברי דמשק עקב התייבשות אדמתם. בדמשק המים הזורמים בנחלים והמשמשים לשתייה מעורבבים במי ביוב.

גם בעיראק מתייבשים השדות החקלאיים עקב עצירת המים במעלה הפרת והחידקל על-ידי הטורקים. גם שם מיליוני פלאחים איבדו את אדמתם.

במצרים קיים בזבוז מים משווע בגלל השקייה בהצפה. מאחר שהנילוס מספק פי שלושים מצריכת המים בישראל, ובמצרים חיים רק פי עשרה תושבים מאשר בישראל, היינו מצפים שיהיה שם עודף מים, אך בפועל קיימת שם מצוקת רעב.

גם במדינות ערב בצפון אפריקה מצוקת המים קשה מנשוא.

 בניגוד לכך, מדינת ישראל מייצרת מים מלאכותיים (מים מותפלים ומי קולחים), מתנהגת בחסכנות וביעילות, וכתוצאה אין בה מחסור במים, למרות שנות הבצורת הרבות. יותר מזאת, מדינת ישראל הפכה ליצואנית של מים! – ישראל מעבירה חמישים וחמישה מיליון מ"ק בשנה לממלכת ירדן, ומוכרת לפלסטינים חמישים מיליון מ"ק בשנה.

בעתיד, אם וכאשר יושג הסכם שלום, והפלסטינים באמת ירצו בשיתוף פעולה (שוב, כיום הפלסטינים אינם מחפשים שיתוף פעולה) תוכל מדינת ישראל לסייע הן לפלסטינים והן לכל שכנותיה האחרות להתמודד עם מצוקת המים.

25 בפברואר 2014

* חיים גבירצמן הוא פרופסור להידרולוגיה במכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר במועצת רשות המים. במשך תקופה ארוכה הוא שימש כיועץ לוועדת המים המשותפת לישראל ולפלסטינים. ב-2012 מרכז בגין-סאדאת פרסם את מחקרו המקיף על המאבק הישראלי-פלסטיני על המים.

* * *

אוהל על הים

רומן פסיפס – אנטי ביוגרפיה

מאת: אדיר כהן

הוצאת "אמציה" שמחה להודיע על צאתו לאור של ספרו של פרופ. אדיר כהן "אוהל על הים" – רומן פסיפס – אנטיביוגרפיה.

האוהל על הים הוא מקום פגישתם של היודעים את סוד ההליכה על המים, החיים את חלומם והכואבים את פגישתם עם המציאות. סיפורם של אלה משתלב בסיפורם של שורה ארוכה של דמויות החיות את ההווייה הישראלית, מתמודדות איתה, מותחות ביקורת קשה על החינוך, המנהיגות ומערכת הערכים הקורסת.

לפנינו רומן-פסיפס, שהוא המשך ספרותי לכתיבתו הפילוסופית, הפסיכולוגית והטיפולית של המחבר, בכתיבתו העשירה מעמיק המחבר לנבכי עולמם של המבקשים עדיין להיאחז בחלום האבוד ומאיר את השבר הנפשי, הבדידות, ההתמודדות עם המוות, מחלת הנפש, האהבות הנכזבות והחתירה לשמירת צלם אנוש ולנצחונם של החיים על האובדן.

המחבר כותב: "כבר בימים רחוקים הקימו להם בני האדם אוהל מועד. הן השמיים והארץ פתוחים היו בפניהם אך הם ביקשו להתכנס, למצוא רחם של יחד, להיות חבוקים בתוכו אך לא כלואים, כאשר פתח האוהל פתוח לרווחה. ואף האוהל כולו ניתן להיות מועתק לכל מקום שאדם מבקש בו רגע של קדושה, ולא של קדושה דתית, אלא קדושת הפגישה עם עצמך, ההיפתחות אל זולתך, רקימת הדו-שיח עם האדם, עם עצמך, עם האל שבתוכך."

ואכן הספר הוא רומן-פסיפס המביא סיפוריהן של דמויות רבות, שבאו אל האוהל הזה כשהן חולמות ללמוד להלך על המים.

המחבר, פרופ. אדיר כהן, מייסד ומטפח לימודי הביבליותרפיה והתרפיה באומנויות, מרצה לפילוסופיה של החינוך ולביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה וראש החוג לחינוך במכללת עמק יזרעאל. מחברם של ספרים רבים בתחומי החינוך הפסיכולוגיה והטיפול, עורכם של כתבי עת וחתן פרסים רבים ישראליים ובינלאומיים.

[דבר המפרסם]

* * *

אדיר כהן

אבא מת, אבא חי

פרק מתוך הספר "אוהל על הים"

כבר פעמים אין ספור ניסיתי לכתוב את השורות הבאות והן סירבו לי, מיאנו לצאת מעטי, התקוממו כנגד טבילתי את עטי בדם ליבי וריפו את ידי. ובאמת, איך כותבים מכתב אהבה לאבא מת, מכתב דחייה ולרגעים אף שנאה לאבא החי.

אהבתי את יוג'ין, אבי אוהבי, שהיה איתי כל רגע שיכול לגנוב מעיסוקיו הרבים, ממסעותיו, מהרחקתו על ידי אימא, מנבגדותו. הוא חגג את בואי כשאימא נרתעה, הסתגרה בתוך עצמה וקפאה. הוא העניק לי את חיבוק האהבה הראשון, גרם לי לחוש רצוייה ואהובה, הפך את ילדותי למוגנת, מלאת חום, שופעת משחקים וחיוכים, סיפורים ודימיונות, ברא לי עולם מואר וקסום והגן עלי מפני הצינה של מבטה המרוחק של אימא, הצופה בי נפחד וכמעט מנוכר ומיד נסגר. הוא לאט לאט הפשיר את קיפאונה של אימא, פתח אותה, הרגיע אותה, קרב אותה אליי, הפך אותה להיות אימי ומרגע היעשותה לי לאם נפתח אף מעיין אהבתה שהיה חתום והפך ברבות הימים לנהר אדיר שהציף אותי.

הוא היה איתי אף בכל הדרכים הנפתלות של התבגרותי. גם כשרחק היה מתקשר איתי יום יום, כותב לי, שולח לי מתנות, מפתיע אותי בגיחותיו הלא צפויות. הוא סוכך עלי כשבשורות רעות פקדו את ביתנו. חסם בגופו את התפרצותן לתוך עולמי. בנה לי מחסה להסתתר בו ופינת חום להתחמם בה כשהצינה חדרה, כשיחסיו עם אימא הצטננו והלכו, כשאיש זר החל לפקוד את ביתנו ואת חדר משכבה של אימא.

אבא יוג'ין נתן לי ברכת הדרך בצאתי לאפריקה. עודד אותי לצאת למסע התבגרותי זה, למצוא את עצמי דווקא בהיחלצותי לתרום תרומתי ביבשת המיוסרת הזאת.

על אף קשיי התקשורת, היה קולו מבקיע כמעט ערב ערב במכשיר הקשר. היה קשוב לסיפורי, משמש לי מישען ועידוד כשחשתי שאני עומדת להתמוטט, מלווה נאמן, ולו רק מרחוק, בניגוד לאימא שמיעטה להתקשר ובהתקשרה לחצה עליי לסיים את ה"הרפתקה" כדבריה ולחזור ללימודים ולעולם התרבות.

ואני ברגעים הנוראים ביותר, כשאימא זרקה בפניו שאינני בתו והוא בשיברון נפשו הנורא שוב לא שלט בהגה המכונית שנהג, התנגש והתרסק, לא הייתי כדי לחבק אותו, לומר לו כי אני בתו והוא תמיד אבי, לא בתו של האיש שפרק זרעו ברחמה של אימי וכשנולדתי נס על נפשו.

לא ישבתי ליד מיטתו של אבא יוג'ין כשעשה את מסעו האחרון, ידי לא היתה בידו כשעצם את עיניו שאבדו במרחבים הריקים. מיהרתי אליו מאפריקה אך כשהגעתי אליו היתה מיטתו ריקה והוא איננו ולא הספקתי לומר לו כי תמיד יהיה איתי.

לא רק על אבא יוג'ין נחתה מכת החרב המפלחת את הלב, קורעת את הנפש ונשארת תקועה בתוכך עד סוף ימיך, חרבה של הידיעה כי אינני בתו, כי אב אחר לי, כי בחטא נולדתי, בת רמייה של אימי, ילדת הסוד וההשתקה, ילדה שחיה בשקר עד בגרותה, ילדה שאביה התרסק בהיוודע לו שאינה שלו, ילדה שלא תחדל לכאוב את הפרידה מאביה המת ולהתגעגע אליו.

לא קל לחיות בידיעה כי הורתך בשקר, לידתך בשקר וכל שנות חייך בשקר. ילדה הייתי והתבגרתי והייתי לאישה ושוב אינני תמימה ואני מבינה יותר ויותר את אימא, יודעת על שבר אהבתה ליוג'ין ואהבתו לה. מכירה כי אהבתה שלה ניצתה מחדש עם גידי ואף אהבתו של יוג'ין שבה ונדלקה עם מרי. המושג "בגידה" מרושע, נתעב ובוודאי לא הולם סיפורי אהבה. אני מסוגלת אף להבין כי נפתל ליבו של אדם, נלבט ומסובך, כי שטות לחשוב שסיפורים נגמרים וסיפורים חדשים נפתחים. לרוב הסיפורים נשארים סבוכים זה בזה, אין להם נקודת סיום בלב, הם ממשיכים לחיות גם שחיצונית הם נקטעים ולכאורה מסתיימים. אני יודעת שאימא המשיכה לאהוב את יוג'ין בדרכה שלה, עד לרגע האחרון. כי בשבתה ליד מיטת מותו זעקה מתוכה אהבתה אליו, כי התפללה לשובו. אני מבינה כי לא רצתה להרוס את סיפורם כבר בראשיתו כשבאתי אני לעולם, כי רצתה להמשיך לחיות סיפור בתוך סיפור, כי היו שעות וימים ואף שנים שגם לגביה הייתי ילדתם המשותפת שלה ושל יוג'ין.

את גידי, אבי המוליד, לא אהבתי אף לרגע אחד. אמנם טיפל בי בילדותי כשאבא היה רחוק במסעות אלף לילה ולילה שלו ואימא טרודה בעיסוקיה שהרחיקו אותה ממני.

כשברח ונעלם מחיינו לא חשתי ולא הצטערתי. כששב לחיינו אחרי מותו של יוג'ין שנאתי אותו, אף כי, לכאורה, התפתחו חיי מעין משפחה איתו.

לא האמנתי לו אף לרגע. אמנם ניסה להיות חביב, אבא טוב, אוהב נאמן לאימא, מטפל גם בה וגם בי, מסייע לאימא בתקופות שפל שלה. כשאנחות תאוותם היו בוקעות מחדר מישכבם הייתי אוטמת אוזניי, מניחה כר כבד על ראשי או בורחת מחדרי אל הסלון ומשמיעה מוסיקה רועשת. שנאתי את חושניותם המופגנת, נגיעתו בה היתה כוויית אש בגופי. ידעתי כי הוא אבי, אך לגבי מת היה יותר מאבי המת.

ככל שרבו הימים במחיצתו התגברו אף חשדותיי בו. חשתי כי הוא מנצל את אימא, איננו ישר איתה, מסתיר ממנה דברים. כשהחל לדבר איתה על השקעות כספים, כשהציע לה להשתתף איתו בפרוייקטים שהוא שותף להם הרגשתי ממש מותקפת. לשמחתי אימא לא בטחה בו, נרתעה מעסקים בכלל ומעסקים שהוא מציע בפרט. את כספיה שהרוויחה בעבודה קשה ואת כספי הירושה שהורישו לה הוריה הפקידה בבנקים וסימנה אותי כיורשתה היחידה.

יש לי אבא חי ואבא מת, אבי המת חי בתוכי לנצח, אבי החי חולף בחיי, פה ושם משאיר את רישומו, יש וידידותנו מתגברת ויש שניכור ואדישות מפרידים בינינו.

אילו אוזן שומעת היתה בשמיים הייתי קוראת אליה: "את אבא יוג'ין אני מבקשת!"

* * *

עקיבא ארנסט סימון

השאלה הערבית כשאלה יהודית

 [חלק זה של השיחה נערך בחודש מאי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

אהוד בן עזר: האם נשתנתה הערכתך לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי לאחר מלחמת יוני 67'?

עקיבא ארנסט סימון: נוצר בי פקפוק אם ההבחנה בין הנכונות להתגונן לבין הצבאיות, הבחנה שנקטתי בה בחלקה הראשון של השיחה, עודנה עומדת בכל תוקפה. הניסיון הצבאי והקרבי הממושך לא יעבור על צעירים רבים בלי להשאיר פצעים וסימנים בנפשם. אפשר שחלק מהם מתקשח ומתרגל לסכנת נפש, ולמצב שהברירה היא בין להרוג לבין ליהרג. שפיכות הדמים הופכת מיוצא-מן-הכלל שהוא בגדר הכרח בל יגונה – למעשה יום-יום כמעט.

גם השימוש המופרז, שהוא לעיתים בכוונה שימוש לרעה, בסיסמה של "ביטחון!" – בכל עניין, לצורך ושלא לצורך – עלול לפגום בדימוקראטיה הישראלית ובאפשרויות של ויכוח חופשי בתוכה.

מלחמת ששת הימים, שאמנם נכפתה עלינו, למיטב ידיעתי והרגשתי, הביאה עימה שינוי מסוכן נוסף – עתה נכנסה השאלה היהודית-ערבית בכל תוקפה אל הזירה העולמית של ההתנגשות הגלובאלית, ולעתים חוששני שישראל וסביבתה עשויות להיהפך לספרד שלפני מלחמת העולם השלישית.

ייתכן שדווקא החרפת הסכנה, עם כל האפשרויות הטכנולוגיות הטמונות בה, לרבות השימוש בנשק אטומי – תביא את המיעוט הנבון, הנמצא עתה בישראל במצב של שתיקה מרצון ושלא-מרצון, שיוכל להרים את ראשו, ואותו דבר אמור לגבי המיעוט הנבון שנמצא בוודאי גם בארצות-ערב, שנגזר עליו אלם טוטאלי כמעט, ויחד יוכלו להגביר את מעט השפעתם עד כדי הסכם, לאו דווקא בצורה של חוזה שלום חתום, אבל הסכם שיהא בו משום צעד ראשון לקראת הצלת חיי כל העמים הנוגעים בדבר.

אהוד בן עזר: מנקודת השקפתך, כאדם דתי – האם נראה לך כי הדת היהודית ממלאה בישראל בשנים האחרונות תפקיד חיובי, או שמא היא פונה לפסים מסוכנים, כמו קידוש הכוח הצבאי ולאומיות-קיצונית? אלה מגמות העומדות בסתירה מוחלטת לתקוותיו של אותו "מיעוט נבון" שהזכרת.

עקיבא ארנסט סימון: הדת היהודית הממוסדת, להוציא אולי חוגי מיעוט בתוך המפד"ל, בייחוד בקיבוץ הדתי – השפעתה המדינית כיום היא שוביניסטית וריאקציונית. בשיחתי הפוליטית האחרונה עם בובר, בשנת חייו האחרונה 1965, הבעתי בפניו את החשש – יחד עם מפלגת גח"ל (גוש "חירות"-ליבראלים), שהיא ימנית מן המרכז ושאחד ממנהיגיה הבולטים הוא היהודי-המסורתי בגין, ואשר היא בעלת חברים דתיים לא-מועטים, אם מחוגים זעיר-בורגניים ואם מבני עדות המזרח – יחד עם רובם הגדול של המפלגות הדתיות עצמן – יתחברו למחנה אחד כדי ליצור קואליציה של אלטרנטיבה קיצונית, בעלת מגמה לאומנית-דתית.

בובר ענה: "לא עד כדי כך!"

הסכנה אמנם לא התגשמה בצורה בה חזיתי אותה, אבל היא הובלעה, וקיימת, בתוך ממשלת הליכוד הלאומי שקמה ערב מלחמת ששת הימים ונמשכת מאז ועד היום, ואותה סכנה משפיעה על כל מעשיה ומחדליה של אותה ממשלה.

אהוד בן עזר: מהם, לדעתך, הגורמים להיווצרות מצב זה?

עקיבא ארנסט סימון  בין הסיבות הגורמות לכך אציין שתיים:

א. האחידות שבין היסודות הלאומיים והדתיים במבנה ההיסטורי של עם ישראל.

ב. העובדה, שמאורעות פוליטיים מובהקים וקאטאסטרופאליים כגון: השואה, הקמת המדינה ומלחמותיה, עשויים להדגיש את המרכיב הלאומי באותה תרכובת של דת ולאומיות, ולהוציא מן המרכיב הדתי את היסוד הנבואי של ביקורת עצמית קולקטיבית.

אהוד בן עזר: האם נראה לך שקיימת כפיית הלכות דתיות באמצעים חילוניים על רוב העם בישראל, שאינו דתי, כמו למשל בהחלטת הכנסת בשאלת "מיהו יהודי"?

עקיבא ארנסט סימון: את החלטת רוב הכנסת והממשלה בדבר "מיהו יהודי?" – רואה אני כאחת התוצאות של ברית בלתי-קדושה זו בין לאומניות ודת. דווקא משום שאני נמנה, כיהודי שמרני (קונסרבטיבי) על המחנה הדתי – סולדת נפשי מכל קביעה דתית, כלומר – שהמדינה תכפה על אנשים ונשים, שגילו בכל מהלך חייהם ובתנאים מסוכנים מאוד את הזדהותם עם ישראל – צורות גיור דתיות מובהקות, שעומדת להן קדושה של אמת למאמין בהן, כמוני, אך נהפכות לחילול השם כשקיומן נעשה ללא זיקה פנימית למשמעותן.

מובן לי שעניין הרציפות ההלכתית אינו יכול פתאום להיות בטל ושהרבנים האורתודוכסים אינם בני-חורין להשתחרר מאחריותם לאותה רציפות. אבל שערי הדרוש אינם נעולים, והם גורם חשוב בתולדות ההלכה, גורם שהשפיע על גמישות נושאיה, הפוסקים, ואשר הפעל במיוחד במשברים מדיניים ותורתיים-כלכליים שעברו על העם. דוגמאות לכך הן תקנת הפרוזבול של הלל, וה"היתר-עיסקא".

בשנות העשרים למאה נוכחתי בשיחה בין נשיאתה ומנהיגתה של "ברית הנשים היהודיות בגרמניה", הגברת ברטה פפנהיים המנוחה, ובין כמה מרבני פראנקפורט, על בעיית העגונות. היא תבעה בכל תוקף את עלבונן של נשים אומללות אלה. הרבנים לא הקשו את לבם כלפיהן, אבל משכו בשכמיהם תוך ייאוש.

"מה נעשה? כך הדין."

אז ענתה להם: "כשהמשטר הקפיטאליסטי תבע מקודמיכם, רבותיי, לאפשר לסוחר היהודי להלוות בריבית – מצאתם דרך לעקוף איסור מפורט מן התורה, מפני שהלחץ היה די חזק לשם כך. אמנם לחצן של נשים אומללות כנראה איננו דק חזק!"

במלחמת העולם השנייה כמעט ולא היו עוד עגונות, וכאן יש זכות רבה לאדם, שאני חולק כמעט על כל דעותיו, הרב שלמה גורן, שמיצה את האפשרויות ההלכתיות לפתור שאלה בלתי-פתורה עד אז. לדעתי יש להפעיל לחץ מעין זה בזכותן של אותן נשים, והמדובר הוא בעיקר בנשים שנתלוו על בעליהן היהודים, ולעיתים קרובות הצילו אותם ואת ילדיהם המשותפים – כדי למצוא גם להן פיתרון נאות במסגרת ההלכה.

אהוד בן עזר: כיצד נראית לך אותה נטייה הרווחת בחוגים דתיים-לאומיים (ולא בהם בלבד) בישראל – לזהות את הערבים עם עמלק שבתנ"ך, ולראות באור של איבה ניצחת זו את מהות יחסינו עמם?

עקיבא ארנסט סימון: אני מאמין בבחירה ובברית, ומכאן משתמעת התייחסותי לתנ"ך. אולם כיום מצטטים הכול את המקרא כאסמכתה לעמדותיהם הפוליטיות, לרבות אנשים שאינם מאמינים. האחרונים, ככל האחרים משתמשים ברעיונות פוליטיים של עם נבחר, ארץ ההבטחה, וכדומה. זו אליה וקוץ בה: הברית מתפרשת בפי רבים כמגילת זכויות, שאינן קשורות, כביכול, בקיומן של מצוות דתיות. אינני מתאר לעצמי, כי רצונו של הקב"ה הוא שנצא ממהלך ההיסטוריה הכללית, ונגלוש לנתיב שלילי, אגואיסטי, המתבצר בייחודו המסוגר. ההפך הוא הנכון: הייעוד אשר נתייחד לעם ישראל הוא תוספת אחריות וחובות כלפי עצמנו וכלפי חוץ.

הסתייגתי מדוד בן-גוריון שעה שדיבר על ישראל כעל "אור גויים" (ישעיהו מב, ו; מט, ו). אינני סבור שאנו בדרך לקראת היותנו לאור גויים. אני בטוח שהמטרה הדתית-לאומית של מדינת ישראל היא לשמש דוגמה ולהדגיש את היבדלותנו מעמים אחרים, לא רק משום שתנאי קיומנו רחוקים מלהיות נורמאליים, אלא כי מחובתנו להיות עם יותר מנורמאלי בתנאים נורמאליים! זוהי, בעצם, אמונתי בגאולה. כמעט בכל גולה היה ה"אתה בחרתנו" קל יתר על המידה, מאחר שהוא התפרש, בעיקר, כתביעה מן הגויים. המקום היחיד בו צריכים אנו לשלם את מחיר הבחירה הוא כאן, במדינת ישראל. מכאן גם תובן ההרגשה אשר אותה אני חש כלפי המיעוט הערבי, וכל יתר התייחסויותיי הקשורות בעניין זה.

האמת ההיסטורית של אותם דברי נביאים בתוך החזון הנבואי, שאנו מרבים לצטט, אחוזה בהתגשמות ההומאניזם הדתי, שראוי לו להיעשות על-ידינו כאן. היהדות ניתנת להתפרש כדת הומאניסטית כמובן של הערכת האדם באשר הוא אדם.

אמת, ביהדות מצויים גם יסודות אנטי-הומאניסטיים, בצורה בולטת יותר במקרא מאשר בתורה שבעל-פה. הכוונה לכיבושים ולחרמות. כיבושי יהושע מתוארים במקרא כקיום מצווה שיצאה מפורשות מפי ה', ואילו חז"ל העזו להמתיק את חומרתה. אלא שאצלנו משתמשים בעת האחרונה בפסוקים הללו במשמעותם המקראית בלבד, וזאת לצורך ויכוח פוליטי-אקטואלי. לעיתים מושמעים אף רמזים גרועים יותר, לאו דווקא בפומבי גדולה, אבל, למשל, במדורי העיתונות המוקדשים למכתבי קוראים מזכירים, אגב-אורחא, את שבעת העממים, שהתורה מצווה להחרימם, כדוגמה שעל-פיה עלינו לכלכל את מעשינו עם תושבי השטחים הערביים שבשליטתנו.

והרי בכגון דא ההלכה ברורה וחד-משמעית. העניין שנוי במחלוקת מפורסמת בין רבן גמליאל ורבי יהושע. רבן גמליאל אסר על אחד יהודה, גר עמוני, "לבוא בקהל ה'," כלומר לשאת אישה ישראלית, ואילו רבי יהושע אמר לו: "מותר אתה." לבסוף הכריע רבי יהודה את הדין בנמקו: "כבר בא סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות" (ידיים ד, ד; ברכות כח, א). יוצא ששבעת העממים הנזכרים במקרא שוב אינם קיימים, או כלשון הרמב"ם בנידון – "אנשים אחרים הם," אלה הגרים במקומותיהם הקודמים.

כל המשתעשע כיום במחשבה, שהאוכלוסייה הלא-יהודית בארץ-ישראל דומה באיזו בחינה שהיא לשבעת העממים, הוא בדין האומר על אסור – מותר. יש יהודים אורתודוכסים בישראל המשתמשים באסמכתות מן המקרא לעמדתם הפוליטית בדרך הקראים, בניגוד מפורש לפסיקתו של הרב הראשי נסים, שקבע כי המושג "עמלק" אינו חל כיום לגבי שום עם.

יש לתת גם את הדעת על לימוד התנ"ך בבית-הספר היסודי והתיכון בישראל. את פסוקי התורה, הניתנים להבנה ברוח קראית הייתי משלים באמצעות יסודות ורעיונות מן התורה שבעל-פה, העשויים להמתיק את חודם. פסוקים כמו "לא תחיֶה כל נשמה" אינם תופסים היום ויש להיזהר שעה שמלמדים אותם.

אהוד בן עזר: כיצד אתה רואה את החינוך לערכים הומאניסטיים בישראל בתקופה של מצב מלחמה ממושך?

עקיבא ארנסט סימון: חינוך אף פעם אינו מסתיים. אנו מצווים לחנך גם בימי מלחמה. תפקיד המחנך המוסרי בשעת-חירום הוא להחדיר ערכים מן המורשת היהודית, שאינם אקטואליים ואינם מקובלים על כלי-התקשורת ההמוניים ועל דעת-הקהל בישראל. זו העמדה הנבואית בשיאה. דברים שקשה להאזין להם, אבל הם אבני-היסוד של הנצח.

המלחמה משנה ערכים. רצח והרג נעשים מצוות-עשה. כיהודים – השאלה חדה יותר בעבורנו. במשך כל ההיסטוריה שלנו היינו הנעלבים ולא העולבים. אבל האם נתחזקו כאן בישראל אותן מידות טובות שהיו בנו בגולה?

אני מאמין בגבורה של אמונה בה' אלוקינו, עד לעלייה על המוקד. בגבורת הגיטאות השלמה, הגבורה האקטיבית יחד עם הגבורה הפאסיבית, ששוב אין רוצים לשמוע עליה בישראל, מכיוון שהדור הצעיר כאן מעריך כגבורה רק את המלחמה בשדה-הקרב.

המלחמה היא חטא. מלחמה מעידה באשר היא שם של עולם בלתי-נגאל ועל חברה בלתי-מתוקנת. ובדמוקראטיה כל אזרח שותף לחטא זה.

לדידי כל מלחמה היא חטא, אולם אינני פאציפיסט דוגמאטי. מן המפורסמות הוא שאין צדיק גמור בארץ. כולנו חוטאים. קיומו של האדם כרוך במושג החטא, ואין אפשרות לבטל צמידות זו, אולם קיימת אפשרות לא לעשות מעשה שאינו הכרחי, כלומר לעשות עברה, בנבדל מחטא, בכך שאנחנו עוברים על קו ההכרח שלא יגונה.

אהוד בן עזר: הדור הצעיר בישראל רואה את כל חייו בפרספקטיבה של מלחמה, ועומד בסכנה של היגררות לפאטאליזם ולאבדן אמונה בחינוך לערכים.

עקיבא ארנסט סימון: אני לא פאטאליסט, אולי בחסד נעוריי, שזכיתי לחיות חמש-עשרה שנים בתקופה של שלום יחסי, שנטע בלבי את החוויה שהמלחמה המתמדת איננה בהכרח חוק בל יעבור של ההיסטוריה החדשה. המצב אותו אנו חיים לאחרונה אינו ממש מצב מלחמה, אבל הוא מצב מלחמתי. לגבי הנוער יש במצב זה משום שגרה. רציפותם הממושכת של התנאים המוכרים לכולנו הביאה את הנוער לכלל הרגשה, שהוא כאילו חי חיים נורמאליים. אני עודני זוכר ימי שלום, בטרם פרצה מלחמת-העולם הראשונה, ואני מבין את כאבם של צעירים אשר לא ראו עיתות שלום, ואשר זיכרונותיהם וחלק גדול מזיכרונות הוריהם רוויים מוראות שתי מלחמות-עולם, זיכרונות פרעות ורדיפות, בריחות וגירושים.

אהוד בן עזר: "לאנשים נראה יותר פשוט לנצח בכוח. אותו דבר ביחס להפצצות מן האוויר. חשבו שהן ישברו את מצרים. ההיסטוריה מלמדת שהפצצות מביאות לליכוד העם סביב מנהיגו. דומני שזה מה שמתרחש במצרים. הישראלי-המנצח, זו תופעה בה אני נתקל בבית-הספר. המדינה שלנו מיליטאריסטית. בבית-הספר יש אווירה של 'הנה אני הולך להיהרג.' יש בדיחות כמו 'להתראות על לוח הזיכרון.' 'תקנה לך חלקת קבר.' הנה חברי, שיושב כאן, סיפר לי שהוריו קנו לו דירה. ואני שאלתי אותו: 'מכינים לך חדר זיכרון?' – הלך-הרוח הזה מידבק."

דברים אלה נתפרסמו בעיתון "הארץ" מיום ה-30.4.70, מפי נער בן שמונה-עשרה, תלמיד הכיתה האחרונה בבית-הספר התיכון, העומד על סף גיוסו לצבא.

מה דעתך? בזמנו אמרת כי הערבים והיהודים מעצבים אלו את אלו באופן שלילי. כלום אין התהליך מתרחש לנגד עינינו במלוא חומרתו?

עקיבא ארנסט סימון: למען הצלחת המעשה החינוכי על המחנך להציע בפני החניך אופק, או מרווח של זמן, אשר בו יוכל החניך להגשים את הערכים ההומאניים אשר לקראתם הוא מתחנך. החינוך בישראל עומד כיום כולו בצל השירות הצבאי הממושך והמצב המלחמתי הבלתי-פוסק, ונוצר כמין קצר במעשה החינוכי. החניך אינו רואה אופק ומרווח זמן אשר בו יוכל להגשים את עצמו לאור ערכי החינוך שהוא מקבל, על כן הוא מאבד את אמונו בערכים הללו, ונוצר משבר אמון בינו לבין המחנך. המחנך חש כאילו הוא עובד בחלל ריק, כאילו אין קשר בין דבריו לבין המציאות. תוצאותיו של הפער, לגבי המתרחש בנפש הצעירים, עשויות להיות בכך שמתוך חוסר היכולת להודות במציאות האכזרית העומדת לפניהם, בורחים לעבר תופעות של שקיעה בהזיות ובעולם בלתי-ריאלי מצד אחד, או נוטים לייאוש ולציניזם. דבריו של הבחור הם מסימני משברו של החינוך, שאין בידו להציע את מרווח הזמן הדרוש לשם הגשמת הערכים ההומאניסטיים שהוא מתיימר לחנך לקראתם.

אין בכוחו של החינוך לשנות את החברה עד כדי הבאת שלום, אבל, כאשר כוחות חברתיים ופוליטיים ישנו אולי את המצב לטובה – צריך שיהיה הצעיר המחונך היטב מוכן לקבל מיפנה זה ולעשות את הכול להגשמתו, ולא יעמוד בסירובו.

הצד האידיאי לחינוך ולשלום במצב מלחמתי הוא חינוך על שני ממדי זמן באותו זמן. אין בידנו ברירה, אלא לחנך בהווה לקיום בתנאים מלחמתיים, אשר ספק אם ישתנו בקרוב ואשר אליהם צריכים אנו להיות נכונים (וייתכן כי בנידון זה עושים אנו יתר על המידה), אולם אם רוצים אנו לחיות, עלינו לחנך בעת ובעונה אחת – אפילו בצבא – לקראת יום המחרתיים המקווה בו יש להאמין כי ישרור שלום. ועוד: עלינו לשלול כל יסוד וכל פעולה העלולים לפגום בעניין החינוך למחרתיים.

אהוד בן עזר: כיצד ימצא הצעיר האינדיווידואליסטי את מקומו ואת כיוונו בסבך רעיוני מורכב זה?

עקיבא ארנסט סימון: זו שאלה שכל יחיד נשאל באופן אינדיווידואלי, ואי לזאת אין עליה תשובה אחת וכוללת. אך מותר, אולי, לציין כמה ציונים בדרך, העשויים לעזור לכמה יחידים להתמצא באותו סבך. אני, למשל, מצאתי למועיל, לשאול את עצמי מדי ערב, לפי שאירדם, שאלות מעין אלו:

מה עשיתי היום, שהיה בו משום פורקן תוקפני מיותר? מה עשיתי היום, שהיה בו משום פיוס בין יריבים? אילו הזדמנויות החמצתי היום, לקרב הבנה הדדית בין אנשים, או לסייע בידי מישהו הנזקק לעזרתי, ואחת היא אם ביקש אותה במפורש ואם לאו?

"תמרוני נפש" מעין אלה, הידועים בשיטות-מוסר שונות, יהודיות, נוצריות ואסיאתיות, מחזקים בדרך-כלל את התכונות החיוביות הנעוצות בפרט ומרסנים את תכונותיו השליליות.

ברם, יש גבול למיתודה זו של חינוך עצמי. הואיל ויישומה כרוך מן הסתם, בניסיונו היום-יומי של האדם, המסקנות מאותו ניסיון חלות, כרגיל, רק על אותם אנשים, השייכים לחוגו החברתי, או לכל היותר: לחבריו להשקפה, לאמונה ולאומה. כלומר הן מאבדות את תוקפן המעשי דווקא באותו מקום, אשר שם היחסים הבין-אנושיים מגיעים לידי מבחנם החמור ביותר, והוא מבוחן עמידתם התקינה בסיטואציה של סכסוכים ציבוריים על-פרטיים.

כדי לעבור גבול זה בשלום ו"להבריח" מעבר לו לפחות חלק מן המטען המוסרי-התכונתי, שנרכש ונתחזק בבדיקות הלב ערב-ערב, יש לחנך חינוך מתמיד ושיטתי את הכוח המדמה. רק הפאנטאזיה המפותחת והעשירה עשויה להפליג אותנו אל תחומים רחוקים ממחוז מוצאנו וצמיחתנו. אי לזאת: אין מחנך טוב יותר מקריאת ספרות יפה גדולה. לא בלבד שהיא מספקת את הצורך החיוני של הפרט להשתתף בחייו הקצרים בניסיונות אנושיים שלא הספיק וכנראה גם לא יספיק לחיות אותם, רובם ככולם, בעצמו, אלא גם עושה אותו שותף ריגושי לשמחותיהם ולצערם של אנשים בלתי-ידועים ואף זרים לו.

דוגמא מעשית: מי שקרא אחד הספרים הטובים על השואה, שמא לא יבוז עוד ל"יהודי הגלותי", וכשייפגש עם אחד מהם, יהיה, כך יש לקוות, יחסו אליו סובלני יותר ואוהד יותר. ומי שקרא את "חירבת חיזעה" ו"השבוי" של ס. יזהר, יתייחס, אולי, יחס חדש ומשופר אל שכנינו הערבים. "סדנא דארעא חד הוא" אמרו חז"ל, וגם סדן-נפשו של אדם באשר הוא אדם אחד הוא עלי-אדמות; אדם מושכל שלמד זאת, ימשיך להגן על ביתו בשעת-הכרח, ימשיך להתאבל על אחיו, קרוביו, בני-עמו, הנופלים קרבנות במלחמה, אבל לא ימשיך לשמוח על מות אויביו, ומהופך הוא: יתפלל לאותו יום וישתדל לקרבו בנוהגו העכשווי ובמעשיו המושכלים אל ממד העתיד, בו ישרור שלום בארץ ובסביבה.

תודה ללאה שורצמן לבית בן עזר שהקלידה את השיחה מתוך הספר.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

"והארץ תרעד" יצא לאור לפני כחודשיים, וחוץ מהתייחסויות רציניות אחדות במכתב העיתי (שזו לא חוכמה גדולה כי אני עורך אותו) וכן פרסום של תפוצה ברשתות האינטרנט – לא היה עדיין על אודותיו מאמר ביקורת בדפוס.

הסאגה הזו עתידה להיחשב כאחד מנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, תזכה למשך חיים בן שנים ודורות רבים, תעצב את ראיית התקופה של כמאתיים השנים האחרונות בהיסטוריה הארצישראלית – ועל החיוניות הארצית והסגנונית שלה אפשר לומר כי שתיהן קרובות ליצירות כמו "שור אבוס וארוחת הירק" ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק.

על החתום: סופר נידח אהוד בן עזר

[לשעבר נחתום בעין גדי]

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משה גרנות: אני מזדהה עם דבריה של אורה מורג [גיליון 990] – המורים ממש מופקרים על ידי הממונים עליהם, לכן כך נראה החינוך בארץ.

כמו בוודאי רבים – גם אני מקנא בך ששוחחת עם נפילים כמו ע"א סימון.

אהוד: ומה דעתך על כך שבפגישת ערב ממושכת עם בן-גוריון במלון המלך דוד בירושלים בשנת 1966 – זכיתי לשמוע אותו כשהוא מתמתח בכורסתו ותוקע נאד אדיר?! – אכן, הוא קיבל אותי לשיחה בסבר פנים יפות והיה אז כבן 80, מבוגר רק בכשלוש שנים מגילי כיום!

* כה אמר יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין: "כאדם דתי מצער אותי לשמוע בזירה הבין לאומית התבטאויות שאני סולד מהם. הפנינה האחרונה היתה של שר החוץ הדני 'זכויות בעלי חיים חשובות יותר מזכויות לחופש דת,' וזה נאמר בהקשר של שחיטה כשרה. לכל אלה שאצלם במדינות ציד זו מסורת חשובה שאסור לגעת בה, לעומת זאת שחיטה כשרה ליהודים ולמוסלמים היא דבר שצריך לטפל בו תכף ומיד."

* "הנה מה טוב ומה נאִים / פזגז חימם את המאִים!" – אם עוד פעם אשמע את השיר המטומטם הזה אני אשבור את הרדיו! – ואני מאחל לשחקנים ששרים שירי פרסומת דביליים כאלה, שהקהל, במקום למחוא להם כפיים בסיום הצגותיהם – יתחיל לשיר להם במקהלה את שירי הפרסומת הדביליים שלהם! – ויש המאיימים שיעשו להם זאת גם באמצע ההצגה! – יתחילו לזמזם את השיר הדבילי שלהם!

* סוף סוף נוכל לזרוק החוצה את הנשים מהאקדמיה! – "בישיבה [של ועדת החינוך של הכנסת] עלו חששות כי שילוב החרדים במערכת ההשכלה הגבוהה יביא לשינוי באופי המוסדות, משום שאחת הדרישות הבולטות של הסטודנטים החרדים היא לימודים בהפרדה מגדרית, ובמוסדות אלו נדרש למשל שער כניסה נפרד לגברים ולנשים. כמו כן, מרצות נשים אינן רשאיות ללמד גברים, דבר שפוגע בסיכוייהן להתקבל לעבודה במוסדות אלה, שיעדיפו מרצים גברים היכולים ללמד את שני המינים." [ירדן סקופ, "הארץ" באינטרנט, 25.2.14].

וככה, יותר ויותר מתברר כי אולי הדבר הכי טוב הוא להשאיר את החרדים בגטו הפרימיטיבי שלהם, שימשיכו להתרבות כמו שפנים – ורק שלא יקלקלו לנו את צה"ל, את האקדמיה, ועוד מקומות רבים אחרים, כי אסור לנו לוותר על הפלוראליזם הישראלי-הציוני שלנו – אם חפצי חיים אנחנו!

* קוראים שאינם רוצים להתקשקש במשלוחי דואר יכולים לרכוש את "והארץ תרעד" ואת "מסעותיי עם נשים" בערימה הנמצאת בקצה החנות "צומת ספרים" בגן העיר בתל אביב. המחיר אצלם 88 שקלים לעותק.

* על המדינה, שמביאים לנו כדוגמא לביטול האפרטהייד (שכידוע עדיין קיים אצלנו במלוא עוזו, ובעולם האקדמי במערב מתקיים עכשיו שבוע הפגנות נגד קיומו אצלנו) – על המדינה הזו התפרסם לאחרונה פרט קטן, ממש שולי לעומת חטאינו הנוראים: חמש מכל עשר נשים נאנסות בדרום-אפריקה!

* שלום אהוד, כבדו עליי מאוד כל תגובות השמאלנות הללו וכל הארס הנובע מהן ולכן אנא עיין בגילוי דעת של שמאלני שכזה:

אני ציוני שמאלני קיצוני, אוהב ישראל, מורשת אבותינו וגם חילוני קיצוני.

לכל המלהגים על השמאל, הקרן החדשה, ורטה וחרטה, תסתדרו עם זה, כולנו אנשים מורכבים.

כן, אני חושב שמדינת ישראל מאבדת את הזכות המרכזית שלנו להיות כאן והיא הזכות המוסרית. חובתנו להיות עם מוסרי. זה תפקידנו וזה אחריותנו. אם אנו לא יכולים לעמוד בתנאי זה, אין כל משמעות לאדמה. אדמה הופכת להיות עוד אליל במגוון האלילים הפושעים בנו.

כן, אני גאוותן בן עמי ומורשתי. לעניות דעתי, האחריות שלנו היא להיות מוסריים. לא של אף צד אחר. אנחנו שמתאמנים מזה אלפי שנה להיות, מצד אחד מוסריים ומצד שני מיעוט נרדף, נמצאים בימים אלו במבחן עצמי.

כל "אלפיים שנות גלות" במבחן. אולי ניכשל, אולי לא. אבל אם נמשיך להאשים את האחר, לא לראות אנשים אלא רק אויבים, לקדש אלילים של אדמה, רבנים, קברים, קמעות ופיגולים, אני מאמין שאנו בדרך להוכיח שרק כמיעוט בגולה אנחנו יכולים לחיות והמקום ידחה אותנו... שוב.

ולכן חובה עלינו, להיות גדולים מהרגע, מוסריים ואחראיים על המקום, עצמנו והאחר אשר סביבנו ולמען יאריכון ימינו כעם על האדמה הזו.

רק באמצעות היותי שמאלני (קבלת האחר, חברה סוציאלית, שוויון ואחווה בייננו לבין עצמנו ובינינו לבין סביבתנו), אהבת ישראל (עם, ארץ ואנשיה), מורשת אבות (מסורת, כתובים, מנהגים) וחילוני קיצוני (" כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים" ) יש איזה סיכוי קל שאוכל לעזור לציונות ימי

בברכה,

ברק טפר

אהוד: "רק כמיעוט בגולה אנחנו יכולים לחיות"? כבר שכחת את השואה? או שמא היא בעיניך הישג מוסרי מפואר שלנו, בתור קורבנות, כמובן?

* ביום ראשון, 23.2.14, בשעה 14:30 שידר איזי מן, בתוכניתו היומית ברשת ב' של קול ישראל,  מילים ספורות על המשוררת אסתר ראב, והזכיר גם אותך כמובן.

יום טוב לך אהוד.

יוסי דה ליאון

* לאורי הייטנר, בעניין: ביד הלשון: צח"י – צוות חירום יישובי, ותופעת ייתור-סמיכות, שבה הסומך הוא הנוטריקון (ראשי התיבות) והנסמך הוא המילה הראשונה בנוטריקון, כגון טילי טק"א, לוחמת לש"ב, אמצעי אמל"ח, פעילות פח"ע, סס"ל לבן –

הנה עוד אחד נפוץ במיוחד – נכסי נדל"ן [ר"ת נכסי דלא ניידי].

איילה זמרוני

* הערה לפעיל השלום והזכויות מר עמוס גבירץ. צודק לחלוטין מר גבירץ בקביעתו שדרישת ראש הממשלה מהערבים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, היא בסך הכול טכסיס נלוז לעיכוב השלום הנכסף, הממשמש ובא. הסר מכשלה (דרישה) זו, ובא לציון גואל!

תמיהה אחת קלה חלפה בראשי, הכיצד זה אפשר לעכב את השלום? האם טרם פרץ למחוזותינו? הרי כבר היה מו״מ עם הערבים מול שלושה ראשי ממשלה שממש לא דרשו ״הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי״ – עיין ערך פרס, ברק, אולמרט – האם לא נחת אותו ״שלום״ חמקן על ראשינו בימיהם? תמיהני!

בברכה

משה בן ברוך

* השוואה מוזרה ומקוממת. בעיתון "הארץ" מיום  26 בפברואר 2014 התפרסם מאמר של אסיה לדיז'ינסקיה [שהיא חברת מערכת התוכנית "מבט שני", ערוץ 1] – תחת הכותרת: "צה"ל אבינו". הרמז בהשוואה של צה"ל לפרופגנדה של  ברית המועצות תחת השלטון הסובייטי הוא מקומם ומרגיז. באורח מתמיה מצאה הכותבת "סיבה" לכרוך את ספיר סבאח ביחד עם שיטות התעמולה הנלוזות של הסובייטים.

הנער פאווליק מרוזוב אינו "אגדה", כפי  שכותבת לדיז'נסקיה. זאת היתה המצאה חולנית של הסובייטים! ילד כזה לא היה ולא נברא. הוא נהגה במוחותיהם המעוותים של הסטאליניסטים; כך ערכו שטיפת מוח בכיתות הלימוד, כדי שהתלמידים יבינו את הסכנה בהבעת דעה אחרת, כי המולדת הסובייטית היא מעל לכול, גם לפני המשפחה וההורים.

לעומת זאת ספיר סבאח היא נערה בשר ודם, תלמידה אמיצה שהתקוממה למשמע דברי המורה אדם ורטה כי צה"ל אינו מוסרי ( זה הניסוח שפורסם בתקשורת). ספיר סבאח, כמו כל הישראלים, יודעת היטב כי צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל, ולא "סמל הלאומנות הישראלית החדשה" (מתחרז עם הקרן לישראל החדשה), כפי שכתבה לדיז'ינסקיה.

רביבה בן זאב     

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,573 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל