גיליון מס' 922

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום  שני, ב' באדר ב' תשע"ד, 3 במרס 2014

עם הצרופה של פינת ההנצחה לאלישע פורת.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַנַּחַ"ל גּוֹאֶה... // מרדכי קידר: לקראת המפץ הגדול – חיזבאללה מתכונן למלחמה אזורית. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: מצפת למירון. // אלי מייזליש: 1. הפור נפל: יותר שנה פחות שנה – לבסוף כל החרדים יתגייסו. 2. איתן הבר: תשתוק כבר! // רות ירדני כץ: מטעמים מרים מפה ומשם. // אורי הייטנר: צרור הערות 2.3.14. // אוריה באר: הקבר של סבא. // מנשה שאול: א-סיסי אינו נאצר. [ציטוט]. // מתי דוד: 1. זו כל האמת (מאמר שני בסידרה). 2. גדעון לוי קובע מה על אובמה לבצע למען פלסטין. // בן-ציון יהושע: חתן פרס ישראל פרופ' מנשה הראל (בבאיוף) הלך לעולמו. // נעמן כהן: ציירי לך שפם – המדיניות הניאו-נאצית של אנגלה מרקל. // אלכס לכיש: 1. עמוס גלבוע והחלטה 242. 2. מעשה בניהו. // נתי מלאכי: שני שירים. // יהודה דרורי: שתי הערות. // עוז אלמוג: השקר פגום ומחליש. // משה כהן: הנדון: למה רק נגד מדינת ישראל? // יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית),  [השיחה נערכה בחודש יולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר:  "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַנַּחַ"ל גּוֹאֶה...

לְמַסֶּכֶת טִרְטוּרֵי אֶזְרָח בִּסְבַךְ הַבְּיוּרוֹקְרַטְיָה

כְּבָר כֻּלָּנוּ הִתְוַדַּעְנוּ, מִי יוֹתֵר וּמִי פָּחוֹת,

לְמַסֶּכֶת הַקּוֹמְבִּינוֹת לְצִמְצוּם הַדֵּמוֹקְרַטְיָה

מִצִּדּוֹ שֶל הַמִּמְסָד לֹא חֲסֵרוֹת כָּאן הוֹכָחוֹת.

אַךְ הַפַּעַם, לְשִׂמְחַת כָּל מַאֲמִין בְּשִוְיוֹן-נֵטֶל

יֵש מַסֶּכֶת הַסּוֹטָה מִכָּל נִצּוּל כִּבְשַׂת הָרָש

וּמַסֶּכֶת זוֹ, "סוֹטָה", שֶכַּזָכוּר לַכֹּל סוֹנֶטֶת

בְּכָל מִי שֶמִּתְעַלֵּם מִצִּוּוּיָהּ הַמְּפֹרָש

הַמַּדְגִּיש כִּי בְּמִלְחֶמֶת-הַמִּצְוָה צְרִיכִים לָצֵאת פֹּה

גַם חָתָן מִתּוֹךְ חַדְרוֹ וְגַם כַּלָּה מֵחֻפָּתָהּ

מַגְשִימֶה לָהּ אַט-לְאַט אֶת יַעֲדָהּ וּמִתְמַצֵּית פֹּה

בְּאָזְלַת הַתֵּרוּצִים שֶמִּתְרוֹקֶנֶת קֻפָּתָהּ

בַּמְּגְזָר הַחֲרֵדִי שֶרַק אֶתְמוֹל הִפְגִּין בְּבַהַל

בַּעֲצֶרֶת מְחָאָה שֶל תּוֹרָתָם שְתַמְטָנוּתָם

בָּהּ בָּעֵת שֶגַּם בָּנוֹת חֲרֵדִיּוֹת בָּאוֹת לְצַהַ"ל

וּבָנִים חֲרֵדִיִּים שֶעַל אַפָּם וַחֲמָתָם

שֶל מַרְבִּית רַבָּנֵיהֶם מַמְרִים פִּיהֶם וּבְשִׂמְחָה, כִּי

מַצְפּוּנָם אוֹמֵר לָהֶם לָתֵת כָּתֵף לְמִמּוּשָהּ

שֶל מִצְוַת שִוְיוֹן בַּנֵּטֶל, מִתְגָּאִים בְּמַדֵּי חָאקִי

וְתוֹרְמִים לָהּ לִלְכִידוּת הָעָם כִּתְנַאי לְגִבּוּשָהּ.

וְאִם אֵין בְּכָךְ עוֹד דַּי הִנֵּה סוֹפְסוֹף גַּם נִתְבַּשַּרְנוּ

כִּי צוֹעֵר מִגְּדוּד שֶל נַחַ"ל חֲרֵדִי, חָנִיךְ בָּכִיר

סָגָ"ם יוֹסִי אֶשְטְמָקֶר שֶשּוּם פְּרַט-שֶבַח לֹא הֶחְסַרְנוּ

מִדְּבָרָם שֶל מְפַקְּדָיו נִבְחַר בְּקוּרְס קְצִינִים שֶל חִי"ר

לַצּוֹעֵר הַמִּצְטַיֵּן וְהוּא צֵרוּף מֻפְלָא, סִימְבְּיוֹטִי

שֶל חַיֵּי מִצְווֹת תּוֹרָה עִם שְאִיפָה לָשֵׂאת בְּעֹל

הַתְּרוּמָה הַבִּטְחוֹנִית וְהַשֵּרוּת הַפַּטְרִיוֹטִי

וּבִמְקוֹם לְהִשְתַּמֵּט מִנֵּטֶל זֶה –  לָהוּט לִפְעֹל.

וְלָכֵן זֶה מְעוֹדֵד כָּל-כָּךְ כִּי לָאֱמֶת יֵש כּוֹחַ

לְגַיֵּס גַּם בַּמִּגְזָר הַחֲרֵדִי בְּלֵב נִפְעָם

אֶת תִּפְאֶרֶת בְּנֵי הַנֹּעַר שֶאֵינָם נוֹטִים לִשְכֹּחַ

אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר שוֹפְטִים ה' ט': "הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם".        

* * *

מרדכי קידר

לקראת המפץ הגדול –

חיזבאללה מתכונן למלחמה אזורית

ישראל שוב תקפה השבוע מטרות של חיזבאללה באזור הגבול בין סוריה ולבנון. הפעם היתה זו שיירה של כלי רכב כבדים שהובילה טילי סקאד מסוריה ללבנון. טילים אלה הם בעלי טווח גדול ויכולת לשאת ראש נפץ קרבי כבד אל מטרת נקודה. בפעולה זו הוציאה ישראל לפועל את הצהרתה הפומבית החוזרת ונשנית – שלא תאפשר לארגון הטרור הלבנוני לשים את ידו על נשק השמדה המונית או על נשק אסטרטגי שובר שוויון.

דוברי חיזבאללה טוענים כי התקיפה היתה בשטח סוריה. ייתכן שהדבר נכון, אבל גם ייתכן שלא. שכן אם התקיפה היתה מחוץ ללבנון, חיזבאללה נתפס כפחות מחויב להגיב מאשר אילו הודה שהתקיפה היתה בלבנון. זאת, מאחר שהארגון מציג את עצמו כמגן לבנון מפני התוקפנות הציונית.

לחיזבאללה יש סיבה נוספת לטעון כי התקיפה הייתה בסוריה – להמריץ את הצבא הסורי להגיב נגד ישראל, בניגוד לפעמים הקודמות שבהן הסתפק בשאר אסד באמירה הסתמית ש"סוריה תגיב במקום ובזמן הראויים." אלא שהצבא הסורי עסוק כרגע במלחמת הקיום, ובשלב היסטורי גורלי זה אין לו עניין להתעמת עם ישראל.

מעניין שגם אחד מדוברי חיזבאללה אמר דברים בסגנון זה, ההולמים גם את הפרופיל הנמוך שבו ציין חיזבאללה השבוע את יום הזיכרון של עימאד מוע'נייה, ובשל חששו מפני פיגועים נגד המתכנסים, לא קיים אירועים גדולים כבעבר.

המטרה: תקיפה ומניעה

להברחות הנשק האסטרטגי ללבנון יש שתי מטרות. האחת קשורה לאיראן, סעודיה וישראל. בראיית איראן המפעילה את חיזבאללה, המפץ הגדול יתרחש כשהקואליציה ישראל-סעודיה תחליט לפעול לבדה נגד איראן, לאחר שמשטר הסנקציות יתמוטט, ואיראן תרגיש חופשייה לרוץ קדימה עם הפרויקט הגרעיני הצבאי שלה. על פי הניתוח של טהרן, כבר כיום ישראל וסעודיה חשות שארה"ב ואירופה בגדו בהן, ולכן הן רואות את עצמן חופשיות להתכונן לתקוף את איראן.

אחד האמצעים שיש בידי איראן להרתיע את ישראל וסעודיה ולפעול נגדן במקרה הצורך, הוא הצבת טילים ארוכי טווח בידי חיזבאללה כדי שישתמש בהם נגד סעודיה וישראל, ובסדר זה. בשלוש השנים האחרונות התברר לאיראן בשדה הקטל הסורי כי האוייב הגדול והמסוכן ביותר של המשטר בטהרן אינו ישראל אלא סעודיה. זוהי הסיבה שחיזבאללה נזקק לטילים חדשים בעלי טווח גדול יותר מזה שיש לעשרות אלפי הטילים שבידיו כיום. לפיכך, התקיפה הישראלית על טילים אלה השבוע נועדה להגן גם על סעודיה, לא רק על ישראל.

הסיבה השנייה להעברת הטילים ארוכי הטווח, ואולי גם נשק כימי, מסוריה ללבנון היא ניסיונו של חיזבאללה למנוע את הגעתם – אם ייפול משטר אסד – לארגונים הסלפיים הג'יהאדיסטיים הסוניים מהדגם של אלקאעידה, מדינת האיסלאם וג'בּהת אלנוסרה. זאת משום שארגונים אלה עלולים לעשות שימוש בטילים ארוכי הטווח – אם ייפלו בידיהם – נגד חיזבאללה בלבנון ונגד בעלי בריתו בעיראק ואולי גם באיראן.

מי שמבקר בימים אלו בגולן ומתקרב לקו הפרדת-הכוחות באזור קונייטרה, יכול לשמוע את הדי הלחימה בתוך שטח סוריה. פגזי מרגמות, תותחים, טנקים, אר. פי. ג'י. וייתכן אף טילים נגד טנקים מתפוצצים ללא הרף בטווח שמיעה, וחלקם אף נופל בגולן. מוזיקה זו היא שירת הברבור של משטר דמים הטובח באזרחיו. עושה רושם כי עתידו נחרץ, ועכשיו הוא פועל על פי הטקטיקה של "תמות נפשי עם פלישתים."

סעודיה תורמת את חלקה להגדלת הלהבות על ידי משלוח טילי כתף נגד מטוסים מתוצרת סינית לג'יהאדיסטים, כדי שיוכלו להתמודד ביתר יעילות עם המסוקים של אסד וחביות הנפץ האיומות המושלכות מהם על הג'יהאדיסטים ועל אזרחי סוריה. רוסיה אומנם מאוד מודאגת, אבל נראה כי כאב הראש האוקראיני מטריד את פוטין יותר.

על רקע הקשיים העוברים בימים אלה על השלטון בטורקיה, הופכת ירדן לבסיס העיקרי של הפעילות נגד השלטון בסוריה. לא בלתי סביר שנהיה עדים לפגיעה סורית בירדן, וייתכן שדרך הפעולה שתיבחר היא פיגוע מבית המדרש של חיזבאללה נגד סמל שלטוני בשטח ירדן או מחוצה לה, כגון שגרירות או מטוס.

מנהיגי חיזבאללה ואיראן מכינים את עצמם למה שהם רואים כשלב הבא של המאבק באזור – המפץ הגדול – שבו תפרוץ מלחמה אזורית בין קואליציה ישראלית-סעודית-ירדנית-קטרית לבין איראן וגרורותיה. ההפצצה הישראלית השבוע תציב את הקואליציה במצב טוב יותר לקראת תסריט זה.

אלא שמאחורי גבו של חיזבאללה, בתוך לבנון, מתכוננים ארגונים סלפיים ג'יהאדיסטיים לבנוניים להעתיק לתוך לבנון את המלחמה המתנהלת בסוריה. אפילו שמות הארגונים זהים לאלה הקורעים את סוריה לגזרים. ביום שתסתיים הלחימה בסוריה – בניצחונו של אסד או בהפסדו – הם יתחילו את הלחימה בתוך לבנון, אם כדי לנקום בחיזבאללה על המפלה שנחלו בסוריה, או כדי לנצל את הניצחון שהשיגו על אסד, נסראללה וח'מינאי.

אובדן היתרון היחסי

הטרור מסוכן בעיקר כיוון שהוא מלחמה בלתי מאוזנת בין שני צדדים: צד אחד שבו מצויות מדינות וחברות הכבולות בחוק לאומי ובינלאומי, המכבדות זכויות אדם, זכויות מיעוטים ונשים, המנסות לא לתקוף אזרחים תמימים אלא רק לוחמים, גם אם הם מסתתרים מאחורי הגב של ילד או אישה. אפילו הלשון שנוקטת מדינה הנמצאת במאבק עם טרור מוגבלת בכללי התקינות הפוליטית.

מצד שני יש מי שפועל ללא כללים: הוא אינו מכיר בחוק הבינלאומי, אינו מתחשב באמנות בינלאומיות, וזכויות אדם שוות בעיניו כקליפת השום. הוא אינו לובש מדים, הוא אינו מגביל את עצמו בשום כלל, ואינו מתחשב בזכויות מיעוטים או נשים וילדים. הוא אינו כובל את התבטאויותיו בכללי התקינות הפוליטית, והוא מכנה את מתנגדיו בכינויים הבוטים ביותר כדי להצדיק את הפגיעה בהם. זוהי הסיבה היסודית שמדינות וחברות מודרניות מתקשות כיום להתמודד עם טרור. מכאן גם נובע היתרון הגדול שיש לטרור במאבקו חסר המגבלות נגד החברות המערביות הכובלות את עצמן בלחימה נגדו.

הבעייה של הטרוריסט מתעוררת כשאויבו הוא טרוריסט, שכמוהו אינו מגביל את עצמו או את לחימתו בשום כלל או חוק. במצב זה, שני הצדדים הטרוריסטיים מאבדים את יתרונם היחסי, ולכן המלחמה ביניהם עקובה מדם. זה המצב כיום בין חיזבאללה ובין אויביו הסוניים, הסלפיים הג'יהאדיסטיים: שני הצדדים מתנהגים כמו טרוריסטים, ללא חוק וללא דיין, ואפילו היושב במרומים – ששני הצדדים טוענים שהם מייצגים את דברו ורעיונותיו – אינו מתערב בסכסוך הדמים.

במצב זה נמצאים גם כמה ארגונים ג'יהאדיסטיים בסוריה: אלקאעידה מסוכסכת עם "מדינת האיסלאם בעיראק וסוריה", וג'בּהת אלנוסרה מאיימת על "מדינת האיסלאם" במלחמה גלויה, לאחר חיסול אחד ממנהיגי הנוסרה, אבו ח'אלד אלסורי, לפני שבוע בחלב.

ייתכן שזהו גם מצבו של האיסלאם הקיצוני: בכל פעם שקבוצה קיצונית מצליחה להשתלט על שטח ולהקים בו בסיס פעולה, קמה קבוצה קיצונית יותר הנלחמת בו – בשיטות טרוריסטיות כמובן. ולאחר שהשנייה תנצח, תגיע קבוצה קיצונית יותר ותעשה לה את מה שזו עשתה לקודמתה וחוזר חלילה.

הוויכוח זולג אלינו

בישראל ובגולן מתנהל ויכוח ער בשאלה אם לתמוך בבשאר אסד או לקרוא להפלתו. כמה ג'יהאדיסטים עברו מישראל לסוריה כדי לקחת חלק במשימה הסונית להפיל את בשאר, וחלקם כבר נמצא בגן העדן השמור לשהידים.

ויכוח זה  בין תומכי בשאר ומתנגדיו מוצא ביטוי גם בגרפיטי על קירות. מבנה המפקדה הסורית על יד קונייטרה, הנמצא כיום בתחום ישראל, פתוח למבקרים היכולים לפקוד אותו בכל עת. על אחד מקירותיו נמצאת כתובת בדיו שחורה: "אני סורי וארצי ערבית, עמי הוא גיבור החירות, ייפול בשאר." ומישהו אחר, חמוש בתרסיס דיו אדומה, הוסיף את המילה "לעולם לא" במשמע "לעולם לא ייפול בשאר."

כל עוד מתנהל הוויכוח בכתובות על קירות, הדבר אינו נורא. אך על רשויות הביטחון שלנו לפעול כדי למנוע את התדרדרות הוויכוח למחוזות אלימים וגלישתו לגליל ולגולן.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 280 וכן בעיתון "מקור ראשון".

 * * *

תקוה וינשטוק

מצפת למירון

את יוסף עברון הכרתי לפני שנים רבות, כשעוד היה יוסי עבו. ב-1946, בשלהי השלטון המנדטורי, ביקרתי בצפת עם חבורת צעירים. זה היה אחרי פרשת ביריה, וצפת הסמוכה אליה עלתה לכותרות. שלא כרגיל.

קידם את פנינו בחור שחרחר בסנדלים תנ"כיים, ממנו שמענו על צפת והגליל ובעיקר על העלייה לביריה, בה לקח חלק. בביריה ישב גרעין פלמ"ח דתי במסווה של הכשרה חקלאית. הבריטים האשימו את חבריו בהתקפה על מחנה הלגיון הערבי בהר כנען ובהחזקת נשק. כולם נלקחו למעצר והיישוב נותר ריק מאדם.

אלפי בני נוער מצפת וטבריה, מכל הגליל ומקצווי הארץ זרמו לביריה ליישבה מחדש. אך הבריטים הרסו את האוהלים שהקימו, רמסו את הנטיעות והרחיקו את כולם. מי שגילה התנגדות, פונה בכוח.

ואז התקיימה עלייה שנייה לביריה. הפעם בשני ראשי חץ: הזרוע האחת, 200 צעירים מראש פינה, עמדה להגיע לביריה בטיפוס על הר כנען, האחרת, 300 איש, יצאה מצפת ועמדה ל"כבוש" את ביריה מצפון, תוך עקיפת הכפר הערבי עין זיתון.

עבו, מ"כ ב"הגנה", מונה על קבוצת הגדנ"ע שהשתתפה בפעולה. כיליד צפת ובקי בטופוגרפיה של האזור, העביר את השיירה בקשת רחבה, לעבר מגינים ודלתון. בדרכים עקלקלות הגיעו כעבור כמה שעות לרגלי הר ביריה, ומשהחשיך טיפסו עליו בשקט ובזהירות, אבל שלושה חיילים מזויינים הבחינו בהם וכוונו לעומתם קנה מקלע.

"באותו רגע," אומר עבו, "ידעתי שגורל השיירה תלוי בי. שאגתי במלוא הכוח: "הורה!" – וכמו קפיץ שהשתחרר לפתע, נוצרו בבת אחת עשרות מעגלי ריקוד סוערים של בני נוער. החיילים החלו לחייך בתימהון, הגיע גם הנוער מראש פינה והצטרף למעגל. "כולם, חיילים ומתנדבים, המתינו לפקודה מגבוה שתכריע את המצב."

המחאה נוסח גנדי עשתה את שלה. עשרים איש הורשו להישאר במקום ולהמשיך בחקלאות. המצור על ביריה הוסר.

עבו היה הגלילי הראשון שהכרתי והוא הרשים אותי בסיפוריו. סיפורים כלבבי על האנשים  שהגיעו לצפת, אחת מחמשת "ארצות הקודש", מאהבת ציון וביוזמה פרטית, ללא סיוע ומגן, ואף הקימו סביב העיר יישובים חדשים. הם לא באו לשנות סדרי עולם, רק לבנות מחדש את הארץ שהבטיח האלוהים לעמו. הכרתי בוני מושבות ומקימי כפרים כאלה בשפלה ובשרון אבל כאן, באדמת הבזלת השחורה והנוקשה של הגליל, נוסף להם גם רובד מיסטי.

יוסי הצעיר סיפר לי הרבה על משפחתו, שהעמידה רבנים ומנהיגי קהילה ורכשה קרקעות להקמת ישובים עבריים. ויותר מכול סיפר על הקשר של המשפחה למירון, לקבר הרשב"י, רבי שמעון בר יוחאי שמרד ברומים והסתתר מפניהם יחד עם בנו. זה מאות בשנים שההילולה במירון מתחילה למעשה בבית עבו בצפת. מדי ל"ג בעומר יוצאת מהבית תהלוכה ובראשה נישא ברוב עם ספר תורה עתיק והדור שהשם שמואל עבו חרוט עליו באותיות כסף. זה ספר התורה העיקרי בהילולה. והמסורת של הולכתו למירון קיימת במשפחה זה הדור החמישי.

חלפו שנים. הנער האמיץ והשאפתן עזב את צפת. העיר המנומנמת הגיעה רק לעיתים נדירות למיין  סטרים, למשל, כששושנה דמארי שרה בקולה הנפלא "אני מצפת..."

מ"ההגנה" כבר עבר לאצ"ל וכתב בעיתון המחתרת של הארגון, ובתל אביב נעשה פובליציסט בכיר ב"חרות", כתב צבאי, בעיקר באשר לחיל האוויר, לימים היה גם דובר התעשייה האווירית, ואף חיבר ספרים אחדים בענייני מדינאות.

יום אחד נפגשנו שוב. "מה עם התהלוכה למירון?" התעניינתי.

"אני זה שעומד עתה בראש התהלוכה," השיב, והוסיף כי כלל לא פילל לכך אבל אחיו הבכור, שהנהיג את ההילולה בצפת, נפטר לפתע, והתור שלו הגיע. אמנם הוא שרוי כבר בעולם אחר, אך על כבוד המשפחה אין לוותר ואסור שהמסורת תיפסק. 

   הוא הזמין אותי לטכס בצפת.

   הגעתי לרובע הספרדי הישן בצפת. לא משובב לב. בתים דלים, סביבה מוזנחת. אבל בית עבו היה מקושט ומואר. הומה מרוב עם. הרבה מתושבי האזור וגם מי שכבר התפזרו בארץ אבל התגעגעו לתהלוכה מימי ילדותם. לא נעדרו גם אישים ונכבדים – פקידי ממשלה, נציגי מיעוטים וקונסול צרפת, הפוקד את הבית כל ל"ג בעומר – הרבנים לבית עבו היו  בשעתם קונסולי צרפת בצפת וטבריה.

והגיעו כמובן הכליזמרים הנצחיים שמבלעדיהם אין שמחה ואין חגיגה. ועבו, בחליפה שחורה ובכובע שחור בני-ברקי נושא את ספר התורה כאב צעיר הגאה על התינוק שבזרועותיו, והכול מקרבים את ידם לפיהם, נושקים ליד ומניחים מיד את היד שנושקה על ספר התורה. מעין נשיקה דרך המטפחת, כדברי  ביאליק. ואחר כך עלה גיבור המחזה על הבמה המקושטת והכריז:

"אני יוסף בן רפאל, בן מאיר, בן יעקב, בן שמואל עבו, דור חמישי למסורת, מתכבד בזה לפתוח את חגיגות ל"ג בעומר בצפת ובמירון."

ואמן הקלרניט שמואל אחיעזר מנגן, ומכות המתופף מהדהדות בכל צפת, והקהל פוצח בשירה בעברית, בלדינו ובאידיש ופותח בריקודים, גברים ונשים יחד, סביב ספר התורה. וכשאווירת ההילולה בעיצומה יוצאים החוגגים רוקדים ומפזזים למירון וספר התורה הולך לפניהם.

אני לא יצאתי מירונה בגלל אילוצי זמן אולם חשבתי כי לפני אלפיים שנה ויותר כירכר כך דוד המלך כשהעביר בתרועה ובקול שופר את ארון ה' מבית עובד אדום לעיר דוד. אבל  בהילולה הזו לא היתה שום מיכל שתלעג לפיזוז. הכול התייחסו לטכס ברגשי כבוד.

והרהרתי גם במהפך שעבר עבו. כמובן ששם נעוריו יוסי הפך בבגרותו ליוסף אבל  גם את שם משפחתו עברת לעברון. האם השם "עבו" – "עשויים באמת וישר" (תהילים קי"א, ח) – כבר לא היה טוב בעיניו? ספרדי מדי? האצולה הספרדית בירושלים, ביפו, בצפת ובערי הגליל – כבר ירדה מגדולתה... שינוי השם הפריע לי בהתחלה אך במבט שני ידעתי שהוא לא ויתר בעצם, וחתם תמיד עבו-עברון. כפל שסמל כנראה עבורו גם את המסורת של בית אבא וגם את הקידמה האוניברסאלית.

 הוא לא ויתר וספר התורה יוצא למירון בכל גינוני הטכס. בשעתו, בראשית המאה העשרים, התקיימה הילולה גם בטבריה. רבני טבריה הסתכסכו בענייני כבוד עם עמיתיהם בצפת או שמא התקנאו בהם. צפת זכתה לקבר ר' שמעון בר יוחאי ולנו יש את קבר מאיר בעל הנס, למה ייגרע חלקו? והוחלט שכל ד' באייר תתקיים תהלוכה ברוב עם תופים ומחולות, מבית הכנסת הגדול של טבריה עד לקבר המיוחס לרבי מאיר, מעל למרחצאות. אבל הילולה זו נעדרה מסורת ולא היה מי שיטפח אותה. היא הלכה ונידלדלה עד שנעלמה כליל. בצפת נמשכת המסורת כמו פעם.

למשפחת עבו היסטוריה מיוחדת במינה. בשנת 1817 הגיע הרב שמואל עבו מאלג'יר לצפת. שנים ספורות אחר עלייתו רכש בכסף מלא את חלקת הקבר של הרשב"י במירון ובנה שם את בית הכנסת הקיים עד היום. כהוקרה על גאולת הקבר העניקה לו קהילת צפת ספר תורה על שמו ובערב ל"ג בעומר תקצ"ג נישא הספר לראשונה  מבית עבו לבית כנסת הרשב"י. כעבור זמן קצר הוחלף בספר תורה עטור כסף וזהב שתרם הקונסול יצחק מרדכי.

עבו גם קנה מהפלחים 7000 דונם אדמה באזור מירון ועודד עשרות משפחות מיהודי כורדיסטן להתיישב עליה. אלה חילקו את זמנם בין עבודה חקלאית ללמוד תורה. היישוב במירון הקדים בעשרות שנים את ההתיישבות הציונית בארץ.

הרב שמואל עבו לא שימש ברבנות ועסק בענייני יצוא. את בנו הרב יעקב חי שלח להודו לקבל זיכיון לסחר עולמי בצבעי האנילין. יעקב חי נשאר כמה שנים בהודו כמורה ורב. עדת "בני ישראל" בהודו ביקשה ממנו למצוא פתרון לבעיית יהדותם. עבו פנה לרבני צפת וטבריה ואלה פסקו שאם ימלאו דרישות מסוימות ייחשבו "בני ישראל" כיהודים לכל דבר. הדרישות נתמלאו אבל יוצאי בגדד המשיכו להרחיק את העדה. אז פנה הרב יעקב חי לרבנות הראשית בישראל וזו אישרה  את פסק הדין של רבני הגליל: "'בני ישראל' – יהודים."

בהשתדלות של ששון (ויש אומרים השר משה מונטיפיורי) מונה יעקב חי עבו לקונסול של צרפת בצפת ובטבריה. מעמד משמעותי ביותר בתקופת הקפיטולציות. כקונסול רשם יהודים רבים כנתיני צרפת והם קיבלו תנאים מועדפים והגנה. מצב יהודי צפת היה בכי רע ובית עבו הפך למבצר לכל נרדף. השלטון התורכי לא העז להיכנס פנימה בגלל החסינות הדיפלומטית. הקונסול לא נרתע מלהילחם בערבים אלימים ואף ברוצחים שאיימו על הציבור.

סיפור נחמד על נישואיו של הרב יעקב חי עבו:

יום אחד נראתה בסימטאות צפת אורחת גמלים ועליהם רוכבים תיירים לבושי פרנז'י (אירופית). כשקרבו לבית עבו התפרע לפתע אחד הגמלים ומדבשתו צנחה לארץ ונחבלה נערה צעירה יפהפייה. בני עבו נשאוה על כפיים לביתם. התברר שהיא בתו של הרב הראשי של ליברפול שבאנגליה, חובב ציון נלהב המבקר בארץ עם רעייתו ושתי בנותיו, אסתר והינדה. הם הגיעו באונייה לעכו, וקונסול בריטניה בעיר קידם את פניהם והזמין גמלים לנסיעתם לצפת.

המשפחה התארחה בבית עבו ימים מיספר עד שרפא לנערה. אסתר נשאה חן בעיני הרב שמואל עבו, והוא בקש שתינשא לבנו, הרב יעקב חי. הנערה הסכימה, גם הוריה, שהתרשמו מהכנסת האורחים, הסכימו, ואסתר בת ה-15 נשאה לבן הרב, עטפה  את ראשה ב"יאזמה" ספרדית והסתגלה למנהגי צפת.

אחותה, גולדה, נישאה לקונסול בריטניה בעכו, אברהם פינצי. משנפטר השתקעה בצפת. כשנפש בצפת סיר הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון, הקבילה את פניו הינדה, שהיתה כבר בגיל מופלג. היא שמה את ידיה על ראשו, בירכה אותו בברכת כוהנים באנגלית והגישה לו שי נדיר: צילום מכיתת בית הספר היהודי בליברפול בו היא יושבת ליד אביו.

בשבוע שעבר הלך יוסף עבו-עברון לעולמו. איש בריא וצלול בן תשעים. ביום הפטירה הסב עם רעייתו יהודית בבית קפה בעירו גבעתיים, אמר שהוא הולך למספרה ושתמתין לו, נפנף לה מבעד לקיר הזכוכית של בית הקפה – וכרע נפל ומת, כנראה מדום לב.

זקני צפת ודאי מאמינים כי זכה למיתת נשיקה כזו בגין ספר התורה שנשא לקבר הרשב"י במירון.

* * *

אלי מייזליש

1. הפור נפל: יותר שנה פחות שנה –

לבסוף כל החרדים יתגייסו

למרות הפגנתם ביום ראשון בערב במבואות ירושלים, החרדים יודעים כי החגיגה נגמרת, ולא משנה כמה הפגנות יעשו. לבסוף כולם יתגייסו.

הצעקות שלהם, הקללות שלהם, ההפגנות שלהם, הן מהשפה ולחוץ, ובתוככי נפשם הם מודעים כי לא ניתן לשקר לכל העולם לאורך זמן. עוד שנה פחות שנה, זו התחלת הסוף.

החרדים צריכים את פסק הזמן של התאוששות. מטפילות טוטלית אל חיים נורמאליים. הם לא מודעים לכם שיש חיים נורמאליים. פשוט הם חיים בעולם חף מכל נורמה תרבותית עד כי מילה זו בלבד – 'תרבות' מוציאה אותם מדעתם. למשל, 'יצא לתרבות זרה', על בחור ש'יצא בשאלה', כשאין לו מושג בגרוש מה מכילה תרבות זו שעולמה גדוש ומלא חוויות אינסופיות של ריגושים אנושיים.

למשל, רומן זעיר ראשוני בין נער בן 15 לנערה בת 14 עם תחילת המזמוזים הצחים והטהורים וגילויים מסתוריים של גוף האדם מתחת לחזייה ולתחתונים, ונשיקה רטובה רכה וחמה בדשא על חוף הירקון.

הם חיים ומתים בלי לדעת את זה. הם מספרים שגם הם "יודעים הכול" אחרי הלילה הראשון בסיום טכס החתונה. וככה אומרת לי בת ה-35, עם שמלה כבדה וארוכה שמסתירה כל חן נשי: "אתה חושב שלנו אין אהבה?"

ולא עולה על דעתה להוסיף את המילה נשיקה.

לא גברת, אין לך מושג מה זאת אהבת נעורים. כלום, רק זיונים למטרת גישור הפערים בין חול וקוידש, שבחסות מצוות "פרו ורבו" ו"עונתה" [ככתוב בכתובה] אתם מזדיינים בלי סוף ומולידים תריסר ילדים. לא דשא בירקון, לא שמיכה בחוף סידנא עלי, ולא במושב האחורי.

ועל כן, כשהשמועה עוברת בליחשושים מפה לאוזן כי בחסות טכס הנשואין 'מותר', הם עוסקים רוב הזמן בישיבה לקראת זה. 'א-שידאך' היא מילת הקסם. שידוך בלע"ז. וסביב זה מתמלא עולמו של הנער מרגע כניסתו לאולם הענקי שבו יושבים כמו בבית-כנסת בשעת תפילה, או עומדים כפופים ליד ה'סטנד', מאות של בחורים עם מדים אחידים: חולצה לבנה ארוכת שרוולים ומכנסיים שחורים. זהו. לא תכלת או פסים ולא טירוף הדעת של 'טי-שירט' או מכנסי ג'ינס. רק שחור לבן מקצה האולם לקצהו. במסדרון על גבי ווים מאות מגבעות שחורות [קפלושים] והז'קטים של הליטאים, פוניבז' למשל, או הקפוטות של החסידים, 'גור או בעלז' למשל, ועוד ועוד, ספרדים של ש"ס, חב"ד וסניפים ותת-סניפים ותתי-סניפים אזוטריים של התארגנויות 'אד-הוק' של איזה 'רב' או ר"מ שסולק מקהילתו.

ואז מתחיל מסע ציד, כמו כלבי טרף משני מוקדי כוח: מצד משפחת החתן, וממול משפלת הכלה, מסע לקראת יום הדין. דירה! מי יממן? מי נותן וכמה? כמה סבתות ורכוש יש למשפחת החתן שעומד לרשת אחת מהן, כמה "יש" לאבי הכלה? חצי-חצי או רבע-שלושת-רבעי? ועל זה יקום או ייפול השידוך. הבחור אינו מעורב בכל זה ועניינו רק מדי החתונה: חליפה קצרה או ארוכה. לפעמים מלבישים את החתן באופן חד-פעמי ביום החתונה במעיל שחור ארוך ואפילו אם הסגנון הקבוע שלו זה קצר. ועל זה יכול השידוך להתפרק, אם אב הכלה שהוא מתחסד ומתעקש ללא ויתור שהחתן ילבש מעיל ארוך בחופה.

אלה העיסוקים שלהם.              

הפער שבין עולמו הצר, הדל ואפילו האזוטרי של הנער או הצעיר החרדי בן ה-18 – במקביל לבן גילו החילוני העומד להתגייס – הוא תהומי. לצעיר החרדי שנכנס זה עתה ל"ישיבה גדוֹילֶה" אין גרם אחד מאוסף החווייתי-תרבותי של נער חילוני בן גילו או אפילו 'דתי-לאומי' בוגר "בני-עקיבא". הצעיר החילוני נושא על כתפיו חוויות של תרבות הקריאה מגן הילדים "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו" ועד בחינות בגרות בספרות. ביאליק וסרטים, ותיאטרון, וקונצרטים, אמנויות, מוזיאון, בלומפילד, מטקות, אופניים, ומסע עד קצה העולם של חוויות מאשראם ודרמסלה. הצעיר מהישיבה הופך למכונת בשר להבאת יצורים לעולם שכל עולמם זה "עוֹילֶם התּוֹירֶה" שזה סך הכול כמה גמרות עם הלכה שזמנה הוא בית שני.

ועכשיו עומד הרב שלהם עם 300 רמקולים וצועק:"בזכות התוירה ניצל עם ישראל!"

ניצל? ואני לתומי חשבתי כי רק בגלל שעברנו את התעלה ביום כיפור והרגנו שם 10 אלפים מצרים ובק"מ ה-101 התחננו על נפשם [עם קיסינג'ר] שלא נעלה על קהיר – לא ככה רעבע?

אז זהו. מהיום, כולכם מתגייסים.     

2. איתן הבר: תשתוק כבר

את הילת תפקידו בצמרת, רכש איתן הבר בלשכתו של יצחק רבין עד הרגע האחרון עם "בתדהמה," בחצר בית החולים איכילוב בליל הרצח. אוי לו למישהו שייגע ברבין. מיד עולה עליו איתן ומרסק אותו. אין מאמר אחד שלו מבלי שישתנף [?] מול כולם: 'אתם מספרים לי? וכי אתם הייתם 5 שנים בלשכה או אני? אז מי אתם שתספרו לי – מי?'

ככה בזה"ל [בזו הלשון?] מאז הרצח, כאילו גופתו של רבין היא רכושו הפרטי וזהו הרפיוטיישן העיקרי שלו: לשכת רבין. רק דבר אחד מעיק עליו: אביו, שהיה לוחם אצ"ל ולא שינה דעתו כל חייו. הוא מכיר את כל אלה שהיו ואת המעטים בליכוד שנותרו בחיים, ומדי פעם מוציא להם את מקצת הנשמה שנותרה להם מאז הסיזון וממרר את חייהם במילים עוקצניות: "אתם מספרים לי? לי? וכי איני מכיר אתכם? הרי עוד כילד מבית אבי אני יודע מי אתם..."

ומשום כך ומשום היותו מנהל לשכת רבין, אסור להרגיז את אובמה. מפני שאם הוא יתרגז 'על אמת' הוא יפסיק את משלוח החלפים ל-F-15 – היום [2.3] בטור שלו ככה: "...המטוסים יהיו מקורקעים מחוסר חלפים." ציטוט.

אחת מהשתיים או שהפך סנילי כבר בגיל בגיל 74 [הבר הוא יליד 1940], או שאינו יודע כיום שאין צורך בחלפים כל פעם שנתניהו נוסע לארה"ב, או שלא ביקר במחסן החלפים של הטייסות. אפילו אם חיל האוויר יטוס 16 פעם ביום לאיראן במשך 3 שבועות או חודש, המחסנים עדיין לא יתרוקנו. חלקי חילוף ל – F-15-איתן קשישא, אינם פקונג לאמבטיה, קפיש?   

למרות היותו בעבר כתב צבאי ['במחנה' 'ידיעות אחרונות'] ומחבר לכסיקונים צבאיים, עדיין איתן הבר אינו לידל הארט או קלאזוביץ וגם לא וינגייט או אפילו מאיר הר-ציון. הוא מעולם לא היה לוחם בשדה הקרב. לא חש את הירי מרובה צ'כי במיתלה בגדוד של רפול ב'קדש' ולא הכניס פצמ"ר ללוע ה-120 מ"מ בששת הימים בשולי הרמה. את כל חוכמתו המדינית והצבאית הוא רכש ב"בית העיתונאים", בשיח רכילותי עם הקולגות שלו, שפה ושם נדחפו לזחל"ם של האלוף או המח"ט. ובסופו של עניין, כתב צבאי הוא רק כתב צבאי ולא מורה נבוכים מדיני.

הוא אינו מבין, כי הימים האלה הם ימי המתנה ללא קץ, בגלל ההתנהלות הסורית והטבח ההדדי שם, מבלי שאף מעצמה רצינית מתערבת, וכל העולם בדומייה בת אלף ימים נוכח הטבח, ההרס הטוטלי של ערים, מיליוני הפליטים וללא שום תקווה לקץ הטרגדיה, ורק חלקי חילוף מאמריקה זה העניין? זה שמטריד את נתניהו ואת אובמה כיום? מה אתה, קרש?

ועוד: הכאוס באוקראינה עכשיו והיום ממש, זה שמדאיג את אירופה, שאולי-אולי יתחיל שם מבול של טנקים ומסוקים ללא גבולות. זה בדיוק מה שקרה ערב מלחמת העולם השנייה שם, סכסוך קטן בין גרמניה לפולין על פרוזדור בדנציג. קופי של 100 אחוזים, ועל זה אין לך מילה אחת? אחת? רק "חלקי חילוף"?

ולבסוף, עוד מילה אחת על פנטומים. כמו עם חלקי החילוף, ככה אתה ממחזר את הסיוע של ארה"ב ביום כיפור, שאמנם הגיע – אבל, הגיע 'צו שפייט' מאוחר מדי, לאחר שהיינו כבר בצד השני של התעלה, ולמעשה אף מטוס פנטום מהסיוע לא המריא לקרב.

ואתה כותב היום [2.3]: "הצילו חיי אלפי ישראלים."

אלפי ישראלים? כשהיינו כבר בעומק סוריה ומצרים? כשהמצרים התחננו להפסקת המצור על הארמיה ה-3? תסביר מחר לקוראים שלך איך הם "הצילו אלפי ישראלים."

באותו הרגע כבר היו למצרים קרוב ל-10,000 הרוגים ו-22 אלף פצועים ו-8000 שבויים ו-500 מטוסים ו-1500 טנקים הרוסים וגם סוללות טילים נ"מ שהושמדו – ואנחנו 100 ק"מ מקהיר בלי אף דיוויזיה שלמה שתגן עליה אלא סיוע מכמה מדינות ערביות. ואתה מדבר על סכנת מוות לאלפי ישראלים מהצבא המצרי המוכה והמושפל והמובס?

אז תשתוק כבר!       

* * *

רות ירדני כץ

מטעמים מרים מפה ומשם

מה קרה עוד פעם לגברת נתניהו? עוד פרשה מעליבה בביתה? עוד פרשה של ניצול ועבדות?

אב הבית שלה, ששירת אותם כשנתיים, דורש מהם פיצוי בסכום לא קטן על-כך שעבד יום ולילה, בלי חשבון, "בתנאי ניצול קשים, לא אנושיים ולא הגונים."

עוד פעם גברת נתניהו מסתבכת? איך היא מצליחה לגרור את העובדים שלה לתבוע אותה?
זו אישה  מאוד שתלטנית וחסרת רסן. הרי לא יכול להיות שכמה מעובדי הבית שלה קמו וזעקו. לא אחת, ולא שתיים – וכל כמה זמן מתווספת עוד פרשה. כפסיכולוגית כדאי לה לבדוק את עצמה אצל פסיכולוג/ית  שיגלו לה מה לא בסדר איתה. וראש הממשלה, איפה יש לו זמן להתעסק עם נושאים הרי-גורל שעתיד המדינה שלנו תלוי בהחלטות שלו, לאן הוא  מוביל אותנו, כשיש לו בת-זוג כזו לידו?

כמו בכל בוקר אני שומעת רדיו, עם הקפה, אחר-כך פותחת את האינטרנט ועוברת על העיתונים. ומה מספרים לנו  בראש הכותרות? שקומיקאי מפורסם תקף מינית נערה בת 17. היא הלכה למשטרה והתלוננה והוא במעצר-בית לכמה ימים. נכון או לא נכון? נדע מהר מאוד כי יש מי שיספר לנו בשמחה גדולה מה-מי-ואיך.

התופעה שמפורסמים מסתבכים בהתעמרות על נשים ידועה לא מהיום וגם לא מאתמול. מצד שני, כיום מרשות לעצמן נערות-ילדות, נשים צעירות – לקלקל חיים שלמים של ידוענים כמו למשל, עמנואל רוזן ושרון גל. הכתבת הפלילית של גלי צה"ל הדס שטייף לא שמה לעצמה גבולות, היא לקחה וקיבלה כוח עד כדי כך שהיא יכולה לשתק בן-אדם. הכוונה לעמנואל רוזן.

והתקשורת?  עם כל הכבוד לה – חוגגת.

לתקשורת צריך לומר עוד פעם ועוד פעם, המתינו עד שתהיינה עובדות והוכחות שהן מעל לכל ספק. אפשר להתאפק וחובה לעשות זאת. 

שולה זקן מבקשת לפתוח פה ולגלות את האמת. היא אומרת שאם תפתח פיה – אולמרט ייכנס לבית-סוהר. אז יאללה גב' זקן! – ספרי לנו מה את יודעת ותציגי קבלות. גברת זקן, קבלות!

אז מי יהיה נשיאנו הבא? לרשימת המועמדים הוסיף עצמו מאיר שיטרית, איש נחמד וסימפטי שגילה את יכולותיו בגיל צעיר. בגיל 16 כבר היה סטודנט, ועשה דרך ארוכה בפוליטיקה. למה לא? הוא יותר מרשים מפואד ומאיציק. חבל, חבל שברשימה זו אינם נמצאים בני בגין ודן מרידור שני אנשים ראויים.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 2.3.14

* האם פוטין ישלח את צבא רוסיה למלחמה לכיבוש חצי האי קרים? סביר להניח שלא. אין לו צורך בכך. הוא כבר כבש את קרים.

האם פוטין יספח את קרים לרוסיה? סביר להניח שלא. הוא מעדיף את קרים כשטח כבוש למעשה, אך פורמלית שייך לאוקראינה, כיוון שלא ויתר על אוקראינה כמדינת חסות רוסית, כפי שהייתה תחת שלטון הבובות של ינקוביץ'.

מה יעשה אובמה? שום דבר.

חולשתו של אובמה ושקיעתה של ארה"ב, היא הגורם המרכזי להפיכתו של פוטין לאיש החזק בעולם. פוטין חזק וחכם לאין שיעור מאובמה. אלה בשורות רעות לעולם החופשי.

ומה רצונם של תושבי קרים? רובם המכריע רוסים ולכן רובם המכריע רוצים בכיבוש הרוסי. הזהות, ההזדהות וההשתייכות הלאומית, משמעותיים, מהותיים ואמתיים לאין ערוך מהזהות האזרחית. לתשומת לבם של מספידי הלאומיות וחסידי הגלובליזציה.

* כל עסקת עד מדינה מדיפה ריח לא טוב. הרי עד המדינה הוא עצמו חשוד או נאשם בעבריינות, ורק בזכות העסקה הוא נמלט מעונש. אולם האינטרס הציבורי הוא ויתור על דג הרקק כדי להגיע אל הכריש. אין מקרה מובהק יותר, המצדיק עסקת עד מדינה, מאשר עסקה עם מזכירת ראש העיר / השר / רוה"מ, שתעיד נגד ראש העיר / השר / רוה"מ.

* אתמול קראנו את פרשת "פקודי", הממשיכה את סיפור בניית המשכן. משה מוסר לעם דו"ח מפורט על כל אגורה שהוצאה – מופת של שקיפות. הנה, משה שכלל לא נבחר בידי העם אלא בידי האלוהים, רואה חובה למסור דין וחשבון מפורט לעם, על הנעשה בכספי הציבור. מעשה אבות – סימן לבנים?

את התשובה לשאלה הרטורית הזאת קיבלנו בדו"ח מבקר המדינה, על הבזבוז המשווע בתקציבי הבחירות של המפלגות. ובעיקר במפלגה שבראשה עומד בנימין "ריסון תקציבי" נתניהו ובמפלגתו של שר הכלכלה (!).

* "הר הבית בידינו" קרא מוטה גור, באחד הרגעים מרוממי הנפש, לא רק בתולדות המדינה אלא בתולדות העם היהודי. היתה זו שעת רצון שאסור היה להחמיצה, וראוי היה לקבע בה את הריבונות הישראלית על הר הבית; ריבונותה של המדינה היהודית על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, תוך מחויבות מוחלטת לחופש הפולחן של כל הדתות. משה דיין, שמסר את מפתחות הר הבית לוואקפ, אחראי לשגיאה היסטורית, בכייה לדורות.

אולם מה שניתן היה לעשות באותה שעה והוחמץ, אינו אפשרי עכשיו. היום, שינוי הריבונות על הר הבית עלול להצית את המזה"ת למלחמת דת, וזה הדבר האחרון שישראל יכולה להרשות לעצמה. שינוי כזה גם סותר את הסכם השלום עם ירדן, שהוא הישג מדיני חשוב ביותר וישראל מחויבת לו. זהו צעד בלתי אפשרי. כל ממשלה יודעת זאת, וגם אלה הקוראים לממש ריבונות ישראלית על הר הבית, לא היו עושים זאת היום, אילו האחריות הייתה מוטלת על כתפיהם.

אי אפשר להעביר את הר הבית לניהול ריבוני ישראלי, אולם מצד שני אי אפשר לשמר את המצב הקיים, שבו יהודים אינם יכולים להתפלל בהר הבית. יש למצוא את הדרך להסדיר תפילת יהודים במקום הזה. הדבר מתחייב מהיותה של ישראל דמוקרטיה ליברלית, המחויבת לחופש הפולחן של כל הדתות, וכמדינה יהודית שכמובן מחויבת להבטיח את חופש התפילה של היהודים במקום הקדוש להם ביותר.

שינוי הכרחי נוסף, הוא פעולה החלטית ונמרצת להפסקת הפשע התרבותי, של הרס העתיקות בהר הבית, שנועד להעלים ולהשמיד את הראיות לקשר ההיסטורי של העם היהודי למקום המקדש.

המחשבה על החלת ריבונות ישראלית למעשה על הר הבית, תוך התעלמות מההשלכות של צעד זה, היא רעיון עוועים. עם זאת, אין ספק שזכותה של הכנסת לדון בנושא. לא רק זכותה – חובתה. לא יתכן שנושא כה מהותי יהיה אסור לדיון. גם אם המציאות מחייבת אותנו להתפשר על מימוש זכותנו, מן הראוי שלא נשכח שמדובר בפשרה פרגמטית, אך לא בוויתור מהותי על הזיקה. עצם הדיון בכנסת, שאין בו החלטות מעשיות, הוא בעל ערך חינוכי חשוב.

הפרלמנט הירדני, שהשכם והערב קורא לגרש את שגריר ישראל, שקרא פה אחד לשחרר את רוצח הילדות בנהריים והפך אותו לגיבור לאומי; אותו פרלמנט מרשה לעצמו לצאת נגד זכותו של הפרלמנט הישראלי לקיים דיון בסוגיית הר הבית. איזו צביעות.

ההתלהמות האנטי ישראלית של הפרלמנט הירדני נועדה לכסות על הפעילות המדינית הנמרצת של השלטון הירדני לסיכול יוזמת פרי, מתוך פחד קיומי מפני מדינה פלשתינאית עצמאית שיהיה לה גבול משותף עם ירדן.

* ציפי לבני כועסת על כך שחברי שדולת א"י בכנסת השמיעו לשגריר האמריקאי שפירו, שאיתו הם נפגשו, את עמדותיהם ולא את עמדותיה. אולם כששפירו רוצה לשמוע את עמדותיה הוא נפגש איתה. אתם הוא נפגש כדי לשמוע את עמדותיהם.

הפגם היחיד במפגש, אינו הדברים שנאמרו בו, אלא העובדה שדברים שנאמרו בפגישה סגורה הודלפו. ואכן, היו"רים של השדולה התנצלו על כך, ובצדק.

* אם יש פרס על היעדר יושרה אינטלקטואלית, אני ממליץ בחום להעניק אותו לפרופ' נעמי חזן, על מאמר בכתב העת למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים "פוליטיקה", תחת הכותרת "ישראל והעולם – ההיבט הדמוקרטי". המאמר עתיר הערות שוליים וסממנים חיצוניים של מאמר מדעי, אך אינו אלא תעמולה רדודה, והוא בעיקר נטול הדרישה המדעית הבסיסית – ביקורתיות.

זהו מאמר דיכוטומי, המחלק את החברה הישראלית ברדידות קיצונית לבני אור ולבני חושך, או בשפתה "הגורמים הניאו לאומנים" מצד אחד ומולם "הגורמים המתקדמים, הפרוגרסיביים, החברה האזרחית, הכוחות הדמוקרטיים." ואולי הביטוי המצחיק ביותר – "הגורמים הפלורליסטיים," כלומר פלורליסטים המוכנים לקבל אך ורק דעות פלורליסטיות בדיוק כמו עמדותיהם.

המאמר יוצר דמוניזציה של מי שחושב אחרת מנעמי חזן (תוך ערבוב רדוד בין גורמים שונים שהדבר היחיד שמשותף להם היא שייכותם ל"אחר", למי שדעתו שונה משלה), ומציג אותו כמוביל מהלך של דה-דמוקרטיזציה של ישראל. וכאן יש דה-לגיטימציה לכל ביקורת על הקרן החדשה, למשל, על חד צדדיות באקדמיה וכו'. כל ביקורת כזו אינה אלא רדיפה והיא משתלבת במגמת החקיקה – וכאן היא מציגה בליל של חוקים, שבחלקם אולי יש בעיה דמוקרטית, בחלקן היתה בעיה כזו בגרסתם המוקדמת אך הם שונו לגמרי, חלקם דמוקרטיים למהדרין, חלקם (בעיקר הקיצונים שבהם) הורדו מהפרק כבר בראשית מסעם, אחרים תקועים בשלבים אלו או אחרים של דיון ועוד. מה שמשותף לכולם, הוא שנעמי חזן מתנגדת להם, ולכן הם חוקים אנטי דמוקרטיים, ולכן הם בלתי לגיטימיים.

מה שבולט במיוחד במאמר הוא היעדר המודעות העצמית של הכותבת. אין בדבריה ולו נימה קלה של ביקורת עצמית, ומצד שני אין ולו שמץ ניסיון להבין את עמדות האחר. ומתוך גישה מונוליטית זו, הטענה המרכזית של נעמי חזן על יריביה, היא "התעקשות על פרשנות אחת הגמונית על מה שטוב לישראל." הרי במשפט הזה היא כה היטיבה לאפיין את המאמר.

את עמדות יריביה היא פוטרת ב"חוסר כמעט מוחלט של תוכן," וכך אין כל צורך להתעמת עם העמדות, שהרי אם אין בהן תוכן, על מה יש להתווכח? אך אם אין בהן תוכן, מה יש בהן? חזן מסבירה אותן בהסברים פסיכולוגיסטיים בפרוטה, כ"פרנויה" (איזו חוסר מודעות עצמית. מי מדברת על פרנויה).

הדבר הבולט ביותר במאמר הוא הקורבניות. היא מלינה על "אם תרצו" על כך שאיימו בחרם על אוני' ב"ג, וחרם הוא מעשה אנטי דמוקרטי נורא של סתימת פיות ורדיפה ומצד שני תוקפת כל התנגדות לחרמות מהצד שלה, כ"ניסיון לכפות על אמנים להופיע באריאל" או כחוק דרקוני אנטי דמוקרטי נגד הזכות הטבעית והדמוקרטית להחרים (תוך הצגה שקרית של "חוק החרם" כחוק המציג את החרם כעבירה פלילית, בעוד החוק רק מאפשר לנפגעים ממנו לתבוע לדין אזרחי את הפוגעים).

מאמר קורבני, פרנואידי, חף מביקורת עצמית.

דומני שקרן מור היטיבה להגדיר אותו: "זה נשמע כמו אויאויאוי."

* העיתונאי אורי משגב אינו מרפה מאובססיית הכחשת השואה שלו. שוב ושוב ושוב הוא משתמש בפלטפורמה שקיבל ב"הארץ", כדי לטפטף את המשוואה הנואלת והמרושעת: ישראל = גרמניה הנאצית. הכותרת התורנית של מאמרו היא "יודן אין". המסר הוא שאין באמת הבדל בין גרמניה הנאצית הגזענית לישראל הגזענית ("המדינה הגזענית ביותר בעולם המערבי"). גרמניה הנאצית היתה מדינת "יודן ראוס" ואילו ישראל היא בעצם אותו דבר "מדינת יודן אין". המאבטחים העורכים בידוק בנמל התעופה, כדי למנוע פיגועי תופת, "עושים סלקציות גזעניות." הבידוק הוא "התעללות של טכנוקרטים וממלאי פקודות. בנאליות של הרוע. יישום רוח המפקד," קובע מכחיש השואה, כאשר הוא משתמש בכל הארסנל המתאר את הנאציזם כדי לתאר את ישראל. את קיומם של יישובים קהילתיים יהודיים הוא מגדיר כ"כמו חוקי נירנברג, רק בהיפוך." ח"כים שביקרו באושוויץ (ביקור אותו הגחיך בשני מאמרים נתעבים) לא חזרו משם עם לקחים, אלא עם "דפוסי חשיבה", ובישראל מתפתחת "היררכיה של קבוצות ייחוס גזעניות, זה דפוס חשיבה נאצי. בישראל התפתחה תורת גזע שלמה." קיומה של מפלגת "הבית היהודי" אינה לגיטימית, כי כמוה כמפלגת "הבית הארי", והרצון בהתיישבות יהודית מוגדר בפי מכחיש השואה כ"מרחבי מחייה" וכדי שגם דוברי עברית יבינו את כוונתו הוא מבהיר "לבנסראום".

מה חורה למשגב, והופך אותו למכחיש שואה? מה שמפריע לו זו קיומה של מדינה יהודית. "אני לא רוצה לחיות במדינה יהודית. אני רוצה לחיות במדינה של בני אדם." הרי על פי גישתו העקומה, האוטו-אנטישמית, יש סתירה מובנית בין מדינה יהודית למדינה של בני אדם. יש מקום למדינה אנגלית, למדינה צרפתית, למדינה איטלקית, למדינה אוקראינית, לעשרים מדינות ערביות, למדינה רוסית ולמדינה אוסטרלית. אלה מדינות של בני אדם. אבל מדינה יהודית?! מדינה יהודית יכולה להיות מדינה של בני אדם?! למה מה קרה, יהודים הם בני אדם?

משגב תוקף את חוק השבות, שהרי מדובר בחוק גזעני, נירנברגי, "יהודים נהנים כאן מזכויות יתר משפטיות ופוליטיות... רק להם מותר להגר הנה." וכדי לחזק את הטיעון, הוא כותב בדמגוגיה "אתה יכול להיות רוצח אמריקאי פסיכופת, אבל די שיקראו לך בשם סמואל שיינביין כדי שתתקבל כאן בזרועות פתוחות." הדמגוגיה היא לקיחת מקרה קיצון, שבו חוק השבות מנוצל, לכאורה, לרעה, כהוכחה לגזענותו, כביכול, של החוק.

אלא שזו לא רק דמגוגיה אלא שקר. שיינביין לא ברח לישראל בתוקף חוק השבות, אלא הוא היה אזרח ישראלי, עם אזרחות ישראלית, בן של יורדים. ולכן, לפי חוקי ההסגרה של ישראל, לא היה אפשר להסגירו, כי החוק לא איפשר הסגרת אזרחי ישראל – כל אזרח ישראלי, ללא הבדל דת, גזע ומין. ובעקבות המקרה של שיינביין החוק שונה, והיום ניתן להסגיר אזרחים ישראליים.

אגב, מעניין איזה מאמר היה משגב כותב, אילו שיינביין היה מחבל ערבי והיה נהרג בירי של כוחות הביטחון. "הם יורים גם באסירים," כותרת אפשרית. "אתם יכולים לדמיין ירי כזה על יהודי?" – הוא היה מקשה.

גם עיתונו של משגב, "הארץ", אינו יוצא נקי מביקורתו. ראשית, הוא תוקף אותו על כך שהוא יוצא נגד "הלאומנות" ומבהיר לעורכיו: "זו אינה לאומנות. זו גזענות." ויותר מכך, הוא תוקף את העיתון על שנתן במה לד"ר יאיר כספי, שפירסם לאחרונה כמה מאמרים מבריקים, המציבים מראה בפני התופעה שמשגב מייצג. ומה פתאום שאנשים כאלה יקבלו במה? יאיר הוא ראש המרכז לפסיכולוגיה ביהדות. הרי אין ספק שיש ביהדות פסיכולוגיה, כפי שיש פסיכולוגיה בכל תרבות ובכל דת. אבל אליבא דמשגב "אלמלא מדובר בעם נבחר ובגזע עליון, אין דבר כזה פסיכולוגיה יהודית. לכל היותר יש פסיכוזה יהודית."

* השתתפותם של כמה מרבני הזרם החרד"לי בהפגנת המשתמטים בירושלים, מבטאת את פשיטת הרגל הערכית והמוסרית של הזרם הזה, שהיה פעם בציונות הדתית, אך הוא הולך ומתנתק מערכיה. חילול השם הנורא, בהשתמטות מצה"ל בשם התורה, היא היפוכה המוחלט של דרכה של הציונות הדתית, שבה הגנת העם והמולדת והערבות ההדדית בין היהודים, אינה רק חובה אזרחית, אלא קודם כל מצווה דתית.

* באמצע שנות ה-90, עמלו ח"כ פרופ' אלכס לובוצקי ("הדרך השלישית") וח"כ יוסי ביילין ("העבודה"), דתי וחילוני, על ניסוח מסמך עקרונות לחיים משותפים של חילונים ודתיים ועיצוב מוסכם של הפרהסיה הציבורית בישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית. אחת ההסכמות הראשונות שלהם היתה בנושא השבת. ההסכמה היתה שהשבת, מתוך הכרה וכבוד ללוז מהותה, לא תהיה יום של עסקים, מסחר, צרכנות, בצע וקניות. ומתוך אותה מהות, וכדי שתהיה משמעותית ומהותית לכל יהודי, היא תהיה שבת של תרבות, אמנות ופנאי. באותם ימים, ובשנים שלאחר מכן, פעלו קבוצות הידברות שונות של חילונים ודתיים, ואף נטלתי חלק בכמה מהן. כולן הגיעו לאותה תובנה בנוגע לשבת. היוזמה החשובה והיסודית מכולן הייתה אמנת גביזון-מדן. ובנושא השבת – אף הגיעה לאותה תובנה. זו הדרך הראויה לשבת יהודית ישראלית.

זה המודל הראוי לסינמה סיטי בירושלים – קניון סגור ובתי קולנוע פתוחים.

אני תומך במאבק הציבורי לפתיחת בתי הקולנוע של הסינמה סיטי בשבת, אך מתנגד לעתירה לבג"ץ בנדון. עיצוב הפרהסיה הציבורית היא סוגייה ציבורית ולא משפטית. מקומה במועצת העיר, בכנסת, בתקשורת, ברחוב – לא בבית המשפט. הדיון הציבורי בנושא, אינו צריך לבוא מהמקום של זכות הפרט ("זכותי לעשות מה ברֹאשְׁלִי ואַפְחָד לא יתערב לי") אלא של עיצוב זהותה וצביונה התרבותי של העיר. ייטיב לעשות בית המשפט אם ידחה על הסף את העתירה מחוסר סמכות.

* תפקידה של סנגוריה הוא להגן על הנאשם, ולחלץ אותו מעונש. זו גם משימת הסנגוריה של רומן זדורוב, והיא עושה את מלאכתה נאמנה. האסטרטגיה של הסנגוריה במשפט זה, היא לנסות בכל דרך להטיל ספקות בקרב השופטים, על מנת שהוא יזוכה מחמת הספק.

עד כה, בכל הדיונים, נחלה הסנגוריה כישלון חרוץ. הראיות לאשמתו של זדורוב מוצקות מאוד, וקשה לערער את תקפותן. הסנגוריה תמשיך כנראה לבית המשפט העליון, ותנסה שם את אותה אסטרטגיה, בתקווה שהפעם תצליח לעורר ספק. זה תפקידה.

אלא שלצד הדיון המשפטי, המקצועי, הלגיטימי, הנסמך על ראיות, מתנהל דיון ציבורי אחר לגמרי. שיח ציבורי הקיים למעלה משבע שנים, מאז מעצרו של זדורוב, וכבר עשרות אלפי אנשים שותפים לו, מתאר תמונה קפקאית, על פיה המשטרה בחרה קורבן מקרי, חף מפשע, טרף קל בהיותו עולה מחבר העמים, בדתה ראיות ותפרה לו תיק. כל שרשרת הפיקוד במשטרה, משוטרים פשוטים ועד המפכ"לים בכל אותן שנים, שותפים לעלילת הדם. הפרקליטות – מהפרקליטים שטיפלו בתיק ועד היועצים המשפטיים לממשלה בכל אותן שנים, שותפים לעלילת הדם. וכך גם כל השופטים שהרשיעו אותו פה אחד בפסק דין בן 450 עמודים עמוסי ראיות.

ומכל מאות השותפים לקונספירציה, עוד לא התגלה ולו סדק קטן, של מישהו שהודה בשותפותו וחשף את המעשה.

זהו שיח אלים, שחלקים מהתקשורת מלבים אותו, ואנשים עוסקים בכך שנים, ללא לאות. מחפשים כל בדל של טיעון כדי להטיל ספק בפסק הדין או כדי להציג ראיות הפוכות. השותפים לתיאוריות הללו כה משוכנעים בה, עד שאין "ראייה" שלא יאמינו לה. כל מידע כזה רק יחזק את מה שהם כבר יודעים. בעיניהם, אין כל ערך לדיונים בבית המשפט. הרי הם כבר פסקו את פסק דינם, בבית הדין של הרחוב / האינטרנט / הפייסבוק. בעבורם – מי שעומד למבחן הם השופטים; האם הם שותפים לקשר שנרקם נגד זדורוב? הרי רק שותפות כזאת יכולה להצדיק פסיקה הסותרת את המערכת ה"עובדתית" שהם כה משוכנעים בה.

אם הסנגוריה לא תצליח לגרום לבית המשפט העליון לזכות את זדורוב מחמת הספק, ובית המשפט העליון יאשר את פסק הדין, ההמונים התומכים בזדורוב, "יבינו", שגם ידם של שופטי בית המשפט העליון במעל.

זו תופעה מדאיגה מאוד, במיוחד לנוכח היקפה.

הטרגדיה הקשה, היא הצלחתם של מחוללי תאוריית הקשר לשכנע את אימה של הנרצחת.

* בעקבות הפיגוע במרתון בוסטון, השנה הקהל לא יוכל להכניס תיקים. הגיוני. אבל בכל מרתון אחר ובכל אירוע ספורט, תרבות ואמנות אחר הקהל יוכל להיכנס עם תיקים. והרי פיגוע דומה יכול להיות בכל מקום אחר, והסיכוי שהוא יהיה דווקא באותו מקום שהיה אשתקד נמוך למדיי.

זה כנראה הטבע האנושי – להתכונן למלחמות האתמול. אולי זה עונה על צורך פסיכולוגי לחזור למקום אסון ולקבל הזדמנות שניה למנוע אותו. בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, לקראת כל יום כיפורים דווח על כוננות עליונה של צה"ל, כאילו יום הכיפורים מועד לפורענות יותר מימים אחרים. עובדה – הותקפנו בו. ולהבדיל, אחרי אירוע השלג הגדול ועתיר הנזקים בדצמבר האחרון, בפעם הבאה שדובר על גל חורפי, המשטרה הודיעה על היערכות שיא, למרות שבסך הכל היה קצת קריר וירדו כמה טיפות גשם.

טבעי, אך חסר היגיון.

* ביד הלשון: איילה חסון סיפרה ברדיו על כתבה שצילמה ליומן אודות אלון חסן, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד. היא סיפרה: "התלוויתי אליו לִנְמַל אשדוד, סליחה, לִנְמֵל אשדוד."

דווקא בפעם הראשונה היא צדקה ובתיקון היא טעתה. ממה נובעת השגיאה?

איילה מודעת לכך שנכון לומר נָמֵל, ולא נָמָל. אך בסמיכות, אין אומרים נְמֵל כי אם נְמַל - נְמַל אשדוד, נְמַל בית, נְמַל תעופה. בדיוק כפי שאומרים זָקֵן אך זְקַן השבט.

* * *

אוריה באר

הקבר של סבא

חיוך מר השתפך על פניי השבוע. היה זה לאחר שקראתי את אחת מהבטחותיו של ראש ממשלת הרשות הפלסטינית.

כן, הם ישמרו על המקומות הקדושים היהודיים – אם העיר העתיקה תועבר לידיהם. כן, אין מה לחשוש. כן, מקומות אלה ושמירה עליהם, יהיו בראש מעייניהם.

האומנם?

להלן סיפור קטן, המשקף את חוסר האמון המוחלט שלי ושל בני משפחתי בהבטחות ראשי הרשות. ובכן היה זה בשנת 1947, או סמוך לכך. סבא, אביו של  אבא ז"ל, נטה למות. הוא   קרא לשני בניו, אבי ואחיו הבכור אשר ז"ל, ואמר להם  בצורה ברורה:

"בניי, אני הולך למות. אני הולך בדרך כל הארץ. יש  לי בקשה אחת בלבד מכם. קברו אותי בהר הזיתים בירושלים. יותר אינני מבקש מאומה. את המעט שיש לי חלקו בין כולכם יחד עם האחיות שלכם."

סבא סגר את עיניו ולאחר מיספר ימים אכן הלך לעולמו זקן ושבע ימים.

סבא היה אדם דתי מאוד. הוא היה הגבאי בבית הכנסת היהודי שבעיירת מגוריו בדובנה שבאוקראינה. אבי ואחיו הביאו אותו ואת אימם מרוסיה באמצע שנות השלושים, והוא בילה את שארית ימיו כגבאי וגם חזן בבית הכנסת, ששכן אז בנווה שאנן, ליד התחנה המרכזית הישנה של היום.

אבי ואחיו לא היססו, כלל, על אף שהימים היו ימים קשים של טרום ההכרזה של עצרת האו"ם והמתח כבר היה באוויר. הם העבירו את הגופה לירושלים, קנו חלקת קבר בהר הזיתים וקברו את סבא, שהודה להם לבטח בשמיים. לימים הקימו מצבה נאה על קברו ואמרו שנה תמימה "קדיש" לזיכרו. אני זוכר היטב את אמירת הקדיש עליה הקפיד אבא, למרות שלא היה איש דתי . בילדותי הרחוקה הייתי מלווה את אבא בשבתות לבית הכנסת, שם אמר את הקדיש בדבקות רבה.

חודשים ספורים לאחר הקבורה והקמת המצבה, פרצה מלחמת השחרור. הדרך לירושלים נחסמה, הירדנים השתלטו, יחד עם הערבים תושבי המקום על – העיר העתיקה, וכך, עד מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה, נבצר מאבי אחיו להגיע לקבר.

ימים ספורים לאחר כיבוש ירושלים המזרחית, עלו אבא ואשר לקברו של אביהם בהר הזיתים.

 המראה שנגלה לעיניהם היה מזעזע. המצבה, שהשקיעו כסף רב בהקמתה, היתה מנותצת לחלוטין. אבני ירושלים היפות, מהן היתה בנויה, נלקחו על ידי ערביי המקום והירדנים, כדי לבנות להם בתים ומחסנים. זוהמה, לכלוך והרס שררו בכל. מאות מצבות מסביב היו מנותצות, שבורות לחלוטין. ריח חריף של אשפה וגללי אדם וכלבים היה באוויר. המראה והריחות היו ממש נוראים.

השניים לא אמרו נואש. לאחר ימים ספורים פנו ל"חברה קדישא" המקומית, הסתייעו בקבלן מצבות, והקימו מחדש את הקבר ההרוס, אף שהדבר עלה להם בסכום כסף לא קטן.

עשרות שנים חלפו מאז. אך עד היום אני זוכר את פניו הצוהלות של אבא ז"ל, לאחר  שחזר מהקמת המצבה החדשה על קברו של סבא בנימין, ומאמירת הקדיש על הקבר.

ומאידך גיסא, אני זוכר גם את הקללות שהשמיע כלפי הערבים תושבי המקום, והירדנים – שהרסו את הקבר ולא השאירו שריד ופליט מהמצבה.

ואלה האנשים שמבטיחים לנו היום שיגנו על המקומות הקדושים וישמרו על קדושת הר הזיתים?

לצחוק או לבכות?...

* * *

מנשה שאול

א-סיסי אינו נאצר

גורמים נאצריסטיים במצרים ובעולם הערבי בכלל מדמים את גנרל עבד אלפתאח א-סיסי לג'מאל עבדול נאצר, כשהם מסתמכים על כך, שמאז עבדול נאצר, לא זכה מנהיג מצרי לפופולריות גורפת כפי שזוכה לה המועמד הנוכחי לנשיאות מצרים. ברור כי המניע לטענה זו הוא שאיפתם של הנאצריסטים לפאר את נאצר ולהוכיח שרק מי שהולך בדרכו יזכה לאהדת הרוב המכריע של העם המצרי וגם של עמי מדינות-ערב האחרות.

האומנם יש בסיס לאנלוגיה הזאת בין נאצר לא-סיסי?

יש לציין כי יש בין השניים מכנה משותף אחד... והוא התנגדותם המוחלטת ל"אחים המוסלמים". נאצר כינה את האידיאולוגיה של "האחים המוסלמים": "השנאה השחורה", שהרי הם ניסו לרצוח אותו בעת שנאם בכיכר הראשית באלכסנדריה באוקטובר 1954. הם ירו 6 כדורים, אך החטיאו. נאצר רדף אותם עד צוואר, הכניס אלפים מהם לבתי סוהר, וב-1966 תלה את מנהיגם הרוחני סייד קוטב.

ואילו א-סיסי סילק את מוחמד מורסי מכס הנשיאות והכניסו למעצר יחד עם 134 מנהיגים של "האחים המוסלמים", וכולם עומדים לדין באשמות חמורות, כגון ריגול, בריחה מבית הסוהר ופגיעה בביטחון המדינה.

אך מלבד שיוויון במאפיין זה, אפשר להצביע על שורה ארוכה של נקודות שוני:

נאצר ביצע הפיכה צבאית ב-23 ביולי 1952 עם קומץ קצינים שקראו לעצמם "הקצינים החופשיים". העם לא היה שותף למהפך השלטוני. תושבי קהיר רבים העידו כי ביום ההפיכה לא היו הפגנות שמחה של המוני העם, ברחובות נעו תותחים ושריוניות, ואנשים לא הבינו מה מתרחש.

בהבדל מכך, א-סיסי הדיח את מורסי ב-3 ביולי 2013 בעקבות הפגנות המוניות, שמשתתפיהן תבעו את סילוקם של "האחים המוסלמים" מן השלטון. מיספר המפגינים ברחבי מצרים נאמד בלמעלה מ-20 מיליון.

נאצר שלט במצרים באמצעות מועצה צבאית של הקצינים החופשיים, ששלטה במצרים לאורך שנים. הוא גם הדיח את מי שעמד בראש ההפיכה, גנרל מוחמד נג'יב, וכפה עליו מעצר בית עד יומו האחרון. ואילו א-סיסי קיים משאל עם לקבלת חוקה יותר ליברלית מזו שחיברו "האחים המוסלמים", והוא פועל לקיומן של בחירות לנשיאות ולפרלמנט.

נאצר ביטל את המפלגות שהיו קיימות בעידן המלוכה, 12 במספר, והנהיג משטר חד-מפלגתי שבראשו עמד. בהתחלה, נקראה המפלגה "האיחוד הלאומי", ולאחר מכן – "האיחוד הסוציאליסטי". זה היה משטר של עריץ אחד. נאצר עצמו הכריז ב-1966 כי "נמאס עליו שלטון היחיד, וכי הוא חותר לקראת הנהגה קולקטיבית." אך זה לא נעשה, ונאצר המשיך להיות שליט יחיד עד יומו האחרון.

א-סיסי תומך בקיומן של מפלגות, פרט למפלגת "האחים המוסלמים", וזאת בהתאם לחוקה שאושרה במשאל האוסרת על קיומה של מפלגה דתית כלשהי. גם הבחירות לנשיאות פתוחות לכל המועמדים. אומנם בנוסף לא-סיסי, שטרם הגיש את מועמדותו, יש שני מועמדים נוספים – הרמטכ"ל לשעבר סאמי ענאן, ומועמד השמאל חמדין סבאחי – אך זאת רק משום שידוע כי א-סיסי יזכה בבחירות ברוב מכריע. יש להניח כי הצבא ימשיך לשלוט במצרים עם שינויים קוסמטיים של ריבוי מפלגות.

נאצר שאף לאחד את כל מדינות ערב בהנהגתו. הוא שאף להשתלט על מדינות הנפט ועל הכנסותיהן, ובהן לשקם את כלכלת מצרים. אך הוא נחל בכך כישלון חרוץ, וכל ניסיונות האיחוד שלו קרסו.

באשר לא-סיסי, אין סימנים לכך שהוא שואף להשתלט על מדינה ערבית כלשהי. ההפך הוא הנכון. למן היום הראשון שבו סילק את "האחים המוסלמים" ואת הנשיא מורסי, הוא זכה לתמיכה גורפת מצד מרבית מדינות ערב, פרט לקטר שתמכה ב"אחים המוסלמים". מדינות הנפט הגישו למצרים סיוע של 14 מיליארד דולר, וכוויית עומדת להעניק לה עוד 2 מיליארד דולר כמענק ועוד 2 מיליארד דולר כהלוואה ללא ריבית.

נאצר הוביל ב-22 במאי 1967 הרפתקה מסוכנת, בהכריזו בבסיס חיל-האוויר המצרי בביר גפגפה שבסיני כי "המלחמה תהיה מלחמה טוטלית, וכי המטרה היא ריסוקה של ישראל." בכך המיט נאצר אסון כבד לא רק על מצרים, אלא גם על שתי מדינות ערביות נוספות, וכולן יחד איבדו תוך 6 ימים את סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון ורמת הגולן.

לעומתן, בינתיים אין סימנים לכך שא-סיסי יילך בדרכו של נאצר. הוא מבין היטב את המשמעויות של האיזון הצבאי, את מצבו של צבא מצרים שלא נלחם זה 4 עשורים, ואת היעדר המניעים לפתיחה במלחמה, לאחר שמצרים החזירה לעצמה את סיני עד גרגר החול האחרון ושיקמה את כבודה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

ניתן לקבוע כי המשימות הניצבות כיום בראש סולם העדיפויות של מצרים אינן מלחמה נגד ישראל, כפי שהיה בעידנו של נאצר – אלא מיגור הטרור הקטלני ושיקום כלכלתה של מצרים.

* המאמר התפרסם במגזין "מראה" 280.

* * *

מתי דוד

1. זו כל האמת (מאמר שני בסידרה)

שלושה ראשי מדינות חשובות תומכים בישראל

שלושה ראשי מדינות, מרקל (גרמניה), הולנד (צרפת) והארפר (קנדה) – ביקרו לאחרונה בארץ והביעו תמיכה גלויה (שניים מהם בכנסת) בישראל, באוזני העולם כולו. מדינות בעלות מעמד והשפעה בעולם. עובדה זו סותרת לחלוטין את דעותיהם של כמה עיתונאים ופוליטיקאים מהשמאל שטוענים שישראל מבודדת, מנותקת ומצורעת. הבל הבלים של "מומחים" שאינם מסוגלים להכיר בעובדות ולפרגן לממשלה.

שלוש מדינות "לאום" ערביות מתפרקות

סוריה, עיראק ולבנון, שלוש מדינות ערב שהוקמו במסגרות דמוגרפיות מלאכותיות, על ידי האימפריאליזם הבריטי והצרפתי, מתפרקות לעדות ולשבטים, כתוצאה ממלחמות פנימיות. לאחר זעזועי "האביב הערבי" אין יותר משמעות לסדר האזורי הישן. מדינות "לאום" אלה חדלו לתפקד.  זהו "המזרח התיכון החדש" שכולו מצוי בתוהו ובוהו של אלימות והתפרקות.

שלושה שרי חוץ אמריקאים ממוצא יהודי (וגם נשיא פרינסטון)

מתברר ששלושה שרי חוץ אמריקאיים, שניים בעבר ואחד שמכהן, הם ממוצא יהודי.  קיסינגר, מדליין אולברייט, וג'ון קרי, שחשף זאת בעצמו בימים אלה, בראיון עם אילנה דיין בערוץ 2. אליהם מתווסף גם נשיא האוניברסיטה האמריקאית היוקרתית, פרינסטון, קריסטופר איזגרובר, שגדל כקתולי אדוק, וחשף את מוצאו היהודי בראיון בעיתון מעריב ב-28.2. הוא מצהיר על תמיכתו בישראל והתנגדותו לכל סוגי החרם עליה.

שוויון בנטל? ציניות מפלגתית שניצחה את הציונות המעשית

החוק לגיוס בחורי הישיבות, שמנסחיו מתיימרים לכנותו "חוק היסטורי", הוא כישלון של מאבק היסטורי צודק שהסתיים בהמתנה (אשלייה) ל-2017. בינתיים אין שינוי, אין חרדים מתגייסים, יש רק ויכוח על קומבינה של ציניות מפלגתית (לפיד ושקד) שנכשלה.  ב-2017 תקום ממשלה חדשה ש"תלמד" את הנושא ותקים ועדה חדשה. צריך פשוט לא לממן את הלימוד הנצחי שלהם.

מדוע אנחנו מממנים את צריכת החשמל של הפלשתינים ?

הפלשתינים חייבים לחברת החשמל שלנו 1.4 מיליארד שקל, עבור חשמל שצרכו. מדוע הם לא משלמים? מדוע הממשלה לא גובה את סכום החוב? מדוע המדינות התורמות לפלשתינים לא מכסות החוב? מדוע אנחנו פראירים? מדוע חברת החשמל לא מנתקת עד שישלמו?

חס וחלילה. זו תהיה גזענות של ה"כיבוש הציוני".  זה יפגע "בתהליך השלום".

ואולי אלה צעדים בוני אמון?

הכול הפוך על הפוך.

מלחמת המעמדות והדעות בתקשורת מסוכסכת בתוך עצמה

כלבי השמירה של הדמוקרטיה נושכים זה את זה, למען ההישרדות. מסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה – בנושאים ארגוניים, אישיים, ואידיאולוגים פוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת דמויות של חשיבות עצמית, ללא ביקורת עצמית. בתוכם מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות על רקע פערי שכר בלתי נסבלים, ומלחמות שנאה אישיות על רקע חשבונות יוקרה והשפעה.

המשבר העובר על כל כלי התקשורת הוא לא רק בגלל האינטרנט, לא רק בגלל ירידה בהכנסות מפרסומת, לא רק בגלל החינמון "ישראל היום" ואפילו לא "באשמת" הממשלה – אלא גם בגלל אשמתם של חלק מהעיתונאים שאיבדו עקרונות של אמינות, הגינות ושקיפות בדיווחים מוטים ומניפולטיביים.

תזכורת לעבר הנאצי של התנועה הלאומית הפלסטינים

דווקא בימים אלה, של הניסיונות להגיע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שטוענים שכביכול הכול נובע מהכיבוש ומהתנחלויות, ראוי לחזור ולהזכיר עובדה היסטורית. המנהיג של התנועה הלאומית הפלסטינית היה בזמנו (בימי מלחמת העולם ה-2) המופתי חאג' אמין אל חוסייני.  הוא תמך בנאצים. ישב בברלין ויעץ להיטלר בפגישותיו איתו ועם ריבנטרופ והימלר כיצד להשמיד את היהודים וכך לפתור את הבעיה הפלסטינית. הוא שידר תעמולה נאצית ברדיו ברלין. הוא גייס לוחמים מוסלמיים לצבא הנאצי. הוא היה נאצי ששנא יהודים לא בגלל התנחלויות וכיבוש ציוני שלא היו אז, אלא בגלל שנאת יהודים.

מנהלי בנקים ויועצי השקעות  הם "גאונים פיננסיים" לטובת עצמם

כל הפרשיות של הונאות ושחיתויות שנחשפו בעולם ובארץ, בעסקים הפיננסיים – הוכיחו כי לאף אחד מ"הגאונים" הללו אין יכולת חיזוי אירועים ותהליכים עתידיים כדי לייעץ ללקוחות. כאשר יש פרוספריטי וצמיחה כלכלית, הם מסבירים ללקוחות שרווחי השקעותיהם גדלו "בזכות" הייעוץ שלהם. ואילו כאשר יש משברים בלתי צפויים והאנשים מפסידים את השקעותיהם, הם "מסבירים" שזה "בגלל המצב" ולא בגללם. כל מה שהם יודעים לעשות באמת זה לקחת לעצמם הכנסות של מיליונים (משכורת, בונוס, אופציות, פרסים, הוצאות) ו"מצנחי זהב" של מיליונים, לרגל פרישתם או פיטוריהם.  ככה זה בארץ כמו בעולם.

2. גדעון לוי קובע מה על אובמה לבצע למען פלסטין

גדעון לוי, העיתונאי שמבטא וקובע את מדיניות העריכה בעיתון "הארץ", פירסם מאמר ("ענין אמריקאי" 27.2.14) של ביקורת ארסית וטוטלית נגד הנשיא אובמה ונגד שר החוץ ג'ון קרי.  המאמר הוא כתב אשמה נגד ארה"ב ונגד נשיאה, שבגלל תמיכתם בישראל נמשך הכיבוש הציוני של המולדת הפלסטינית.

גדעון לוי ממשיך במשימת חייו, בשליחותו העיתונאית למען פלסטין. לאחר שנים רבות של דבקותו במשימתו זו נגד ישראל ובעד פלסטין, הוא פסל, ביטל, חיסל, לעג וביקר את כל המיתוסים והאתוסים המבטאים ומייצגים את הממסדים הלאומיים, הביטחוניים, הציוניים, היהודיים והממשלתיים בישראל.  עתה הגיע תורו של הנשיא אובמה לגליוטינה של גדעון לוי.

גדעון לוי מאשים:

הוא מאשים את אובמה ואת קרי בהעדר מדינה פלסטינית.

הוא מאשים אותם כמנהיגים חלשים שנכנעים לישראל.

הוא מאשים את ארה"ב שמעולם לא התכוונה ברצינות לתבוע סיום הכיבוש.

הוא לועג לג'ון קרי שסיפר על שורשיו היהודים כדי להתחנף לישראל.

הוא לועג לג'ון קרי "הנחוש האומלל" שנאלץ להתראיין לאילנה דיין.

הוא מאשים את ארה"ב שהיא מממנת ומחמשת את ההתנחלויות.

הוא מאשים את אמריקה הדתית, הגזענית והשונאת ערבים.

הוא מאשים את ג'ון קרי בחנופה "לאומץ ליבו" של נתניהו.

הוא מאשים את ג'ון קרי שמוחל על כבודו לאחר דבריו של יעלון נגדו.

גדעון לוי "מייעץ" לאובמה כיצד לפעול למען פלסטין והשלום:

לדעתו, אובמה חייב להציב לישראל אולטימטום של בחירת ברירה: המשך הכיבוש או המשך הסיוע הצבאי, הדיפלומטי והמדיני.

על אובמה "לחסל" (בלשונו לוותר) את הלובי היהודי החזק איפ"ק.

עליו "לחסל" את הלובי של יצרני הנשק המשתף פעולה עם ישראל.

עליו לגמד את כוחם של הרפובליקנים (האוונגליסטים) תומכי ישראל.

עליו ליצור קואליציות פוליטיות חדשות בוושינגטון נגד ההשפעה הישראלית.

גדעון לוי מסיים את מאמרו ו"מסביר" לנשיא אובמה שעליו לשנות את מדיניותו למען השלום ולמען הקמת מדינת פלסטין, על ידי ניתוק תמיכתו הנמשכת בישראל.

אלה הם דבריו של גדעון לוי, תועמלן מתנדב לטובת אויבינו, היושב בתוכנו וכותב נגדנו.

* * *

בן-ציון יהושע

חתן פרס ישראל פרופ' מנשה הראל (בבאיוף)

הלך לעולמו

פרופ' מנשה הראל (2014-1917) הלך לעולמו ביום שני, כ"ד באדר א תשע"ד (24 בפברואר 2014) ולמחרת היום הובא למנוחת עולם בחלקת יקירי ירושלים.

מנשה הראל הקדיש את חייו לידיעת הארץ והגיאוגרפיה ההיסטורית שלה. הוא הכיר כל פינה בנופי הארץ מצפון ועד דרום, והכיר את צמחיית ארץ ישראל. הוא משך אחריו אלפים בשבילי הארץ וטיפח את הסַיָרוּת ברגל. איפיינה אותו הסקרנות לחשוף את צפונות הארץ על נופיה המגוונים, ומשכה אותו הפרשנות הגיאוגרפית המקראית, הספרים החיצוניים וספרות חז"ל.

סבו מצד אביו של פרופ' הראל, ר' יחיא בן בבא בן יהודה, נולד בעיר הראת (באפגניסטן) בשנת התק"פ (1820), כ-20 שנה לפני שאנוסי משהד מצאו בה מקלט. בשנת 1850 היגר סבו לבוכרה שבה עסק במסחר של אבני חן. סבו מצד אמו, ר' בנימין (אמין) אברהמוף, נולד בקאבול (בירת אפגניסטן) ובשנת 1856 (לפני הכיבוש הצארי) היגר לסמרקנד ובה גידל גפנים והקים תעשיית יין ומשקאות אלכוהוליים, לצד גידול כותנה. לאחר שהעביר את מפעליו לבניו נתמנה לנשיא העדה הבוכרית. בשנת 1920 הלאימו הקומוניסטים את המפעלים המשפחתיים לטובת קולחוז שבו הועסקו יהודים.

אביו של מנשה, שלום יחיא בבאיוף, סחר עם ערי אירופה באבנים טובות ובפרוות קראקול, עלה פעמיים לרגל לארץ ישראל בשנת 1913-1912. בזמן ביקורו הדפיס שורה של ספרי קודש בניב הפרסי-בוכרי. בשנת 1920, כיממה לפני כניסת הקומוניסטים לבוכארה, ברח עם משפחתו במסע תלאות שנמשך 8 חודשים במעברי הרים ובמדבריות של אפגניסטן, שרחשו שודדים וחיות טרף, ובסופו של מסע, דרך בומביי ותעלת סואץ. הגיעו ארצה בשנת 1921. בין ילדי המשפחה היה מנשה, בן הארבע.

מנשה למד בגימנסיה העברית, שבראשיתה היתה בבית דוידוף בשכונת הבוכרים בירושלים. הוא היה מראשוני תנועת "מחנות העולים". ב-1937 היה ממקימי קיבוץ מעוז חיים, שעלה על הקרקע כיישוב חומה ומגדל, והיה חבר בו מאז. נמנה על מייסדי הפלמ"ח ובשנים 1945-1943 יצא בשליחות הפלמ"ח לסוריה, שם פעל במחתרת בחינוך, בהוראה, בארגון עלייה והברחת עולים בהעפלה יבשתית. נמנה על מכונני הנח"ל. הוא פיקד על בית-הספר למפקדי סיירים.

בסיום שירותו הצבאי פנה ללימודים אקדמיים בגיאוגרפיה היסטורית וארכיאולוגיה, ולמד לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בירושלים (1957, בהצטיינות). במקביל ללימודיו לימד גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל בסמינר למדריכי עליית הנוער ובבית המדרש למורים ע"ש דוד ילין (1952-1961). בשנים 1962-1963 למד באוניברסיטת ניו-יורק וסיים בהצטיינות לימודי דוקטורט, במהלכם גם לימד שם גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל.

בשובו לישראל שימש מרצה להוראת גיאוגרפיה באוניברסיטה העברית ובטכניון (1964-1969), ובשנת 1969 הצטרף לסגל המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב (עד 1981 כמרצה ולאחר מכן כפרופסור חבר). עם הגיעו למחלקה ייסד בה את ענף הלימוד של גיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל. בשנת 1977 היה פרופסור אורח באוניברסיטת קלרק בבוסטון, משנת 1982 שימש כמרצה במכללת אריאל (לימים אוניברסיטת אריאל)‏ ובשנת 1984 לימד בהיברו יוניון קולג' בלוס אנג'לס. בשנת 1987 פרש לגמלאות

למנשה הראל שני בנים ובת הקרויים על שמות הרים בארץ ישראל: סיני, נבו ומצדה.

עד לראשית המאה ה-21 פירסם הראל 12 ספרים וכ-80 מאמרים מקצועיים, מהם שתורגמו גם ליפנית ולרוסית. במאמריו ובספריו טען לזיהוי מיקומים גיאוגרפיים לתיאורים היסטוריים מן המקרא: זיהוי מסלול יציאת מצרים ומיקום הר סיני, מיקום מכרות פלשת וישראל בנחל יבוק, חשיפת שבעת מדבריות יהודה, ומיקום שדות הגידול של שבעת המינים בהרי ירושלים. כמו כן מצא הראל עדויות להיותם של בני ישראל הראשונים לטעת עצי יער בארץ ישראל ושימושם באיתות לצורכי קשר.

פרופ' מנשה הראל זכה לאותות: פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל (2002), יקיר ירושלים (1991), פרס יגאל אלון (2001). ספריו "זאת ירושלים" ו"מסעי מדבר יהודה וים המלח" זכו בפרס ירושלים לחינוך וחכמת ישראל, ספרו "מסעי סיני" זכה בפרס יד יצחק בן צבי וספרו "הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל" זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

נעמן כהן

ציירי לך שפם – המדיניות הניאו-נאצית

של אנגלה מרקל

בשיר המפורסם של "נוער שוליים" ומיקיאגי "ציירי לך שפם" נאמר כך:

http://www.youtube.com/watch?v=VcoyQJZcI-U

בעיר אחת קרובה מאוד

למשכנו של השטן

גדלה ילדה, ספק ילדה

תמיד הייתה כמו בן קטן

אז ציירי לך שפם, ציירי לך שפם

ציירי לך, ציירי לך, ציירי לך שפם

ציירי לך שפם, ציירי לך שפם

ציירי לך, ציירי לך, ציירי לך שפם

בביקורה של אנגלה מרקל בישראל, נתניהו הושיט לעברה אצבע וצייר לה שפם. כמובן מדובר רק בתעלול אור וצל, אבל יש בזה אולי גם סמליות מסוימת.

ברור, אנגלה מרקל אינה אוחזת באידיאולוגיה נאצית, היא חוזרת ומדגישה את תמיכתה בקיום מדינת היהודים, היא מספקת לישראל צוללות ונשק, אבל משהו בכל זאת מתגנב מן העבר.

בפגישה עם נתניהו אמרה אנגלה (המלאכית) שאף שאינה תומכת בהטלת כל סוג של חרם על ישראל – גרמניה מחויבת לתקנון האיחוד האירופי לסמן מוצרים של יהודים. ("מרקל: גרמניה מחויבת לסימון מוצרי התנחלויות." הארץ" 26.2.14)

סימון מוצרים של יהודים אינו חדש. כבר בשנה שעברה, ב-18 בפברואר, עשתה גרמניה את הבלתי ייאמן. גרמניה הצביעה בעד החלטת מועצת הביטחון של האו"ם המגדירה את התנחלויות היהודים ביהודה ושומרון כבלתי חוקיות, ותובעת הקפאה מיידית של הרחבתן, אבל עתה אין מדובר סתם בהחלטה, אלא בהכרזה בעלת קונוטציה ניאו-נאצית של ראש ממשלת גרמניה – אנגלה מרקל, בירושלים בירת ישראל.

נתניהו כדרכו, בניגוד לדימוי שלו כרטוריקן מנוסה, לא ידע מה להשיב לה.

והנה מה שצריך היה נתניהו להשיב:

"כבוד הקנצלרית אנגלה מרקל, לאור העבר אסור לגרמניה בהנהגתך לאמץ פתרון של טרנספר ליהודים. נכון, אני מודע לכך שאת אנגלה מרקל אינך דוגלת במדיניות הנאצית של השמדת היהודים בגז. אבל לא יעלה על הדעת שגרמניה תודיע במדינת היהודים ובירושלים בירתה – שמקום כלשהו על כדור הארץ, וודאי שלא יהודה ושומרון, והגולן – חייב להיות במצב של 'יודן ריין' – נקי מיהודים, והימצאות יהודים בו היא בלתי חוקית. על גרמניה להודיע שהימצאות יהודים בירושלים, יהודה ושומרון, והגולן תהיה תוצאה של משא ומתן והסכם לשלום בין הצדדים. כל מדיניות הדוגלת באי חוקיות הימצאות יהודים במקום כלשהו תיחשב כאימוץ מדיניות ניאו-נאצית ולך אנגלה מרקל אסור לאמץ מדיניות שכזו!"

לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, גרמניה "מסמנת" יהודים. שטחי יהודה ושומרון והגולן לפי גרמניה חייבים להיות "יודן-ריין" ולכן היהודים הנמצאים שם, הם "אי לגאליים".

יהודי מהרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים למשל, אינו יכול להתפלל בכותל, כי עצם ההימצאות שלו שם אינה לגאלית, נער מהגולן אינו יכול לצאת למשלחת נוער לאירופה, כי עצם ההימצאות שלו בגולן היא "אי לגאלית".

אל נזלזל בקביעה זאת. 700 אלף יהודים בארץ מסומנים. כך גם החל סימון היהודים באירופה, כך החל התהליך שאותו כינה נורמן כהן, "הכשר לרצח עם."

המשתפ"ים היהודים לפעולת הסימון

לפני שאנחנו דנים באשמת אירופה, יש לשים לב גם לאחריות הישראלית לעובדה שהאירופאים מרשים לעצמם "לסמן" יהודים. ישנם לא מעט ישראלים הקיצוניים במעשי ה"סימון" יותר מעמיתיהם באירופה.

פרופ' זביגנייב אורלובסקי, הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, חוקר הפאשיזם האירופי, הפך ליועץ הטרור של ערפאת, כאשר שלח לו מסר ובו אמר שהוא רואה את "ההתנגדות" (הטרור הפלשתינאי) כלגיטימית, אבל הוא מייעץ לו שמטעמים פוליטיים, כדאי לו להתרכז ברצח יהודים בהתנחלויות בלבד. ("הארץ" 11.5.2001)

האנטישמיות הגרמנית החדשה

לא מכבר סיכמה ועדה מיוחדת של היסטוריונים את תיפקוד משרד החוץ הגרמני בתקופת הרייך השלישי ואחריו. מסתבר שדווקא לאחר המלחמה עלה מיספר הנאצים שעבדו במשרד החוץ הגרמני. המטרה האסטרטגית של משרד החוץ הנאצי הוגדרה: "תפקידנו לגרום לעלייה של אנטישמיות בכל מקום בעולם – כדי שיעזרו לנו לפתור את הבעיה היהודית."

והנה למרבה הצער של גרמנים רבים, הבעייה היהודית עדיין קיימת, עדיין יש יהודים, ומדיניות החוץ הגרמנית עדיין מאמצת חלק ממדיניותה הקודמת.

האנטישמיים כיום בגרמניה בעיקר של אקדמאים

במחקר שנעשה על מיילים ופקסים שנשלחו לשגרירות בברלין ולמועצה המרכזית של היהודים בגרמניה ("הארץ" 25.2.14) מסתבר שהאנטישמיים המודרניים בגרמניה הם אקדמאים שאינם חוששים להזדהות.

קרן רוזה לוקסמבורג ממשיכה להיאבק בלגיטימיות של הקיום היהודי

"קרן רוזה לוקסמבורג", הקרן ע"ש היהודייה הפולנייה שהפכה לפעילה סוציאליסטית בגרמניה, ונרצחה ע"י לאומנים גרמנים – קרן השייכת למפלגת השמאל הגרמנית די לינקה, פועלת בעולם כולו וגם בישראל. הקרן הגרמנית מסרבת לתמוך בארגונים הנלחמים בגזענות האנטישמית ובגזענות הערבית-מוסלמית, אבל תומכת בארגונים השוללים את קיומה של מדינת היהודים. על פעילות קרן רוזה לוקסמבורג ונציגתה בארץ אנגליקה טים, כבר כתבתי:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00428.php

והנה הקרן ארגנה ברמאללה דיון היוצא נגד שימוש ישראל במטוסים ללא טייס. מתחת לדיוקנה של רוזה לוקסמבורג טען ד"ר עאטף אבו-סיף, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת אל-אזהר בעזה – ש"הנוהג הישראלי להרוג אנשים כשהם בחיק משפחתם או בעת שהם עוסקים בפעילות אזרחית כלשהי, ולתרץ זאת בהיותם 'לוחמים' בעבר או מתוך כוונה לעתיד – מנוגד לערכי המוסר ובלתי חוקי."

כמובן, הערבים (ותומכיהם הגרמנים) מעוניינים שההרג לא יבוא ממטוס ללא טייס, אלא ממטוס רגיל, כי אז ההרג לא יהיה כירורגי ומצומצם, אלא כבד יותר, כך שבמחיר הרוגים רבים הם יוכלו להשיג את הגברת הדה-לגיטמציה של היהודים להגן על עצמם, שהרי ירי הטילים על היהודים הוא מוצדק, כ"מלחמה נגד הכיבוש". הכול כשר במאבק הקרן הגרמנית לחיסול מדינת היהודים.

התגלית ההיסטורית המדהימה של הגזען הערבי-נוצרי עודה בשאראת

לא מפתיע שהגזען הערבי-נוצרי-אנטישמי עודה בשאראת, (שסירב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי) נאבק נגד גיוס נוצרים לצה"ל (עודה בשארת: "לא אתן את בני לדני דנון", "הארץ" 24.2.14) הנימוקים שלו צפויים, אבל במאמרו מגלה בשאראת תגלית היסטורית חדשה ומדהימה, הנה בלשונו הוא:

"אם יוחל חוק הגיוס – כדאי שיוקמו עוד ועוד בתי כלא, כדי שיהיה מקום לאכסן את הסרבנים הערבים הנוצרים. הרי הערבים הנוצרים לא עברו במקרה כאן. הערביות טבועה בהם מאז ומעולם, גם לפני הנצרות וגם לפני האיסלאם. אם כך, איך יבגוד הענף בשורשיו?"

הבנתם? אצל הנוצרים, הערביות טבועה בהם מאז ומעולם...

למשל, המצרים (האגיפטים-הקופטים) לחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש הערבי ודוכאו באכזריות. הכובשים הערבים הקימו מחנה צבאי כמרכז שלטוני בשם פוסטט, ע"ש יריעות אוהלי החיילים הכובשים. ממחנה פוסטט התפתחה קהיר (ההתנחלות הערבית הגדולה בעולם). כתוצאה מהכיבוש הערבי, הקמת ההתנחליות הערבית במצרים, והגזענות המוסלמית, עברו המצרים תהליך של איסלמיזציה וערביזציה והפכו למיעוט בארצם.

מצרים המודרנית קבעה את שמה: "הרפובליקה הערבית של מצרים", כדי לציין שמצרים שייכת לכובשים הערביים ולא למצרים הילידים, שמניינם היום הוא כ-10 מיליון נפש.

המצרים (האגיפטים) הינם הסובלים העיקריים מהמאבק הפוליטי העכשווי במצרים. ככופרים באיסלם, כנסיותיהם נשרפות, והמונים מסתערים על בתיהם ועסקיהם. מאות אלפים מהם נמלטים מפחד, ממצרים.

לפי ה"היסטוריון" עודה בשאראת, המצרים היו "ערבים" עוד לפני שהיו מצרים, וכך גם המרונים, היוונים האורתודוכסים, וכל העדות הנוצריות שהתקיימו לפני הכיבוש הערבי.

על חידת הערבים-הנוצרים כבר כתבתי:

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00795.php

ככלל, מצב הנוצרים קשה בכל שטחי הכיבוש הערבי (13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה); מצב הנוצרים בסוריה ובעיראק קשה במיוחד, בקרוב לא יוותרו שם כלל נוצרים. (יהודים כבר אין). אבל לפי ה"היסטוריון" בשאראת, אין צורך בנוצרים כי הם היו קודם ערבים...

רק השבוע התפרסם שארגון המורדים המוסלמי "דאעש" הכריז על הנוצרים בסוריה "בני חסות" והטיל עליהם ג'יזיה – מס גולגולת.

העיירה הנוצרית ההיסטורית אלרקה בצפון סוריה, שהיתה יישוב נוצרי מפואר עד הכיבוש הערבי-מוסלמי, ומקצת מהנוצרים הצליחו לשרוד בה למרות הכיבוש, נכבשה כעת ע"י ארגון "דאעש". המורדים הסירו את הצלב מכיפת הכנסייה והציבו במקומו את דגל הג'יהאד השחור. השבוע פירסם הארגון כי יש לגבות מהנוצרים ג'יזיה – מס גולגולת, כדי לציין את היותם כופרים מושפלים (ע"פ הקוראן "והיו שפלים" סורה 9 פסוק 29). כל גבר נוצרי צריך לשלם לקופת הארגון 13 גרם זהב טהור. הארגון הציע להם דרך הימלטות – התאסלמות, והם כופים על ילדות נוצריות להתאסלם ולהינשא למוסלמים.

אמנם המקום היחיד בו לא נרדפים ערבים-נוצרים הוא מדינת היהודים, אבל אפילו ביפיע, עירו של עודה בשאראת, נמצאו בשנת 1972 – 4,932 תושבים, רובם נוצרים.‏ היום כשני שליש מהאוכלוסייה הם מוסלמים.

ההיסטוריונים החדשים

תופעת "ההיסטוריונים החדשים" בקרב הערבים מתחזקת ומתפשטת. ההיסטוריון הערבי השייח' ראאד סאלאח הכריז שבית המקדש היה מראשיתו מוסלמי, ההיסטוריון סאיב עריקאת הכריז שהוא כנעני, צאצא רחב הזונה, וההיסטוריון עודה בשאראת רואה בנוצרים – ערבים מאז ומעולם.

מיין שטעטעלע בעלז פארט אין אמריקה –

 חסידות בעלז נוסעת לאמריקה

החרדים אינם מסתפקים בהפגנה המונית נגד חוק הגיוס, חסידות בעלז איימה בכותרת הראשית של "המחנה החרדי" בירידה המונית מהארץ. לדבריהם סנטורים אמריקאים הציעו השגת מעמד פליט לכל חסיד שיחליט לעזוב את הארץ ביום שהחוק יאושר מסרו "יפתחו משרדי הרשמה."

 האדמו"ר מבעלז נפגש עם האדמור מסטמאר האנטי-ציוני, החי בארה"ב והשולל את קיומה של המדינה, והוא הבטיח עזרה בירידה. הרב פורוש מאיים בהטלת חרם על מוצרים מיהודה ושומרון.

הנה השיר הישן והיפה מיין שטעטעלע בעלז: אולי בעתיד עוד יתחבר שיר על חסידי בעלז שחיו פעם בארץ הקודש ונעלמו ממנה:

http://www.youtube.com/watch?v=oGABjhCzfLQ

נמושות אל תרדו מהארץ! –  יורדים עלו אליה בשנית!

רונן שובל מארגון "אם תרצו" יצא במניפסט נגד מתנגדיו הפוליטיים וקרא להם: "נמושות רדו מהארץ": "פשוט הַרימו ידיים, עִזבו את ההיסטוריה הפגומה שלנו, קחו את הרגליים והפקלאות, ולכו לברלין, ברצלונה, לונדון או ניו-יורק. במקום להקדיש את חייכם בלהילחם בנצח ישראל, לכו עשו חיים בגולה – דרך צלחה!

"אם אנחנו כל כך רעים, כל כך גזעניים, כל כך דוחים, עובדי אלילים, חולי אדמופליה, חשוכים פאשיסטים וגזענים, ושאר הגינויים שאתם מטיחים בנו יומם וליל, הניחו לנו. קריאתי הפשוטה – רדו מהארץ. או בשפה שלכם – תהגרו!"

בניגוד לרונן שובל אנחנו קוראים לכל היהודים בלי קשר להשקפתם להישאר בארץ. עדיפים לנו מיליון יהודים שמאלנים אבל בארץ, ממיליון יהודים יורדים מחוצה לה.

אנחנו לא מתייאשים מאף יהודי, אפילו לא מגדעון לוי (לורד האו האו הישראלי) ועמירה הס, וקוראים אפילו למשומדים ג'ון קרוסמן (מרדכי וענונו) ולטלי פחימה (מישהו יודע את שמה הערבי-מוסלמי?) – לחזור בהם אל היהדות ואל הציונות. גם לגביהם עוד לא אבדה תקוותנו.

* * *

אלכס לכיש

1. עמוס גלבוע והחלטה 242

מכובדי הסופר הנידח,

מה חבל שמר עמוס גלבוע חס על מעט מקום בעיתון "מעריב" ולא ציטט את כל ההחלטה כלשונה. ברשותך, נביא אותה עתה, ככתבה וכלשונה:

בהביעה המשך דאגתה נוכח המצב החמור במזרח התיכון, בהדגישה שרכישת טריטוריה בדרך של מלחמה היא פסולה, ושיש צורך לפעול למען שלום צודק ובר-קיימא, שבו תוכל כל מדינה שבאיזור לחיות בביטחון, בהדגישה עוד שכל המדינות החברות, בהסכימן למגילת האומות המאוחדות, קיבלו על עצמן התחייבות לפעול בהתאם לסעיף 2* של המגילה.

1. קובעת שקיום עקרונות המגילה מחייב השכנת שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון, שיושתת על הגשמת שני העקרונות הבאים:

(א) פינוי כוחות מזויינים ישראליים מטריטוריות שנכבשו במסגרת הסיכסוך האחרון.

(ב) ביטול כל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלימות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האיזור, ושל זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות.

2. מכריזה עוד על הצורך:

(א) לערוב לחופש השיט בנתיבי-מים בינלאומיים באיזור.

(ב) להגיע להסדר צודק של בעיית הפליטים.

(ג) לערוב לשלימות הטריטוריאלית ולעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האיזור, באמצעים שבכללם יצירת אזורים מפורזים. 

סעיפים 3.ו-4 לא הבאתי כי הם מתייחסים  למינוי הנציג המיוחד ועל הצורך בדיווח למועצה.

* סעיף 2 של מגילת האומות המאוחדות אומר, בתרגום חופשי שלי: לפתח יחסים ידידותיים בין מדינות המבוססים על כיבוד העקרון של זכויות שוות וזכות ההגדרה העצמית של בני האדם, ולנצל אמצעים מתאימים לחיזוק השלום העולמי.

2. מעשה בניהו

כגר ותושב מזה כחצי שנה בשכונה הירושלמית הצנועה, גבעת מרדכי, נחשפתי אף אני לאסון הנורא שפקד את משפחת גרוס, בו שיכלה את שתי בנותיה. בעצרות הבכי והמספד שנתכנסו בבתי הכנסיות הרבים שבשכונה, הושמעו דברי תוכחה ודברי התעוררות מפי רבנים וגאונים, ראשי ישיבות וראשי כוללים. היתה הסכמה כללית כי האסונות באו עלינו כתוצאה מהתרופפות המוסר בהשפעת המודרנה, הפלאפונים והמחשבים למיניהם, המאפשרים לכל דכפין גישה קלה אל התרבות החיצונית. הפתרון המועדף שהוצע לרבים, היה לסגור את החלונות, להגיף את התריסים, ולהסתגר איש בביתו מפני הרוח הזרה.

אמנון לורד, עורך בכיר בעיתון 'מקור ראשון', פירסם ביום שישי האחרון בטורו הקבוע 'נגד הרוח' (מוסף יומן 863), כתבה על הסופר והחוקר האמריקני אדווין בלק, שביצע מחקר על 'הקרן לישראל חדשה' ופירסם אותו בספרו 'מימון הלהבות'. אדווין בלק טוען בספרו כי מטרתה העיקרית של הקרן היא – "לתקן" את החברה הישראלית וזאת כדי ליצור בה חברה אחרת לגמרי מהחברה הישראלית הנוכחית, שכל כך הרבה דם, יזע ודמעות, הושקעו בקימומה בהיסטוריה הציונית.

במילים אחרות, החברה בישראל, בנוסח 'הקרן לישראל חדשה', תהיה חברה ללא זהות, ללא נאמנות למסורתה ולשאיפותיה, ללא יכולת להגן על עצמה, ועם כלכלת חלוקה. בכדי להגיע לכך, לפי אדווין בלאק, מייצרת הקרן "תרבות של עימות" עם התנגשויות בלתי פוסקות. היא מנצלת את המאפיינים הדמוקרטיים של ישראל, כחברה פתוחה וחופשית, כדי לחבל בה, לקרוע אותה לגזרים ולהפוך אותה בסופו של דבר לחברה טוטליטרית. כל זאת נעשה באמצעים של יצירת גלי שנאה וליבוי נקודות חיכוך. (וחזינו בדוגמית שכזאת בהפגנות שדרות רוטשילד לפני כשנתיים). המעשה הפוליטי האסטרטגי החמור שהקרן עושה הוא ליכוד כלל השמאל בארץ סביב השמאל הרדיקלי, כעין מדינה בתוך מדינה, מדינה אנטי ישראלית בתוך ישראל.

במאמר נוסף באותו טור 'נגד הרוח', מאמר המוקדש לד"ר דרור אידר הלוחם ללא חת ברוח הזרה של 'הקרן לישראל חדשה', מביא לורד קטעים מ'מאמר הדור' שפרסם הרב קוק בשנת 1904, שנת עלייתו לארץ. במאמר זה קובע הרב קוק כי החלוצים, אנשי האוונגרד הסוציאליסטי, אינם אפיקורסים. הם לא נטשו את המסורת כי הם נהנתנים או כופרים בתורה – אלא להפך: מפני שהם אידיאליסטים. הם תפסו את המסורת היהודית כאנטי-אידיאליסטית, כאחת המתנגדת לגאולת העם והארץ. כיצד להילחם בהם? – הרב קוק מפנה אותנו במאמר למעשהו של דוד המלך שחלק צל"ש לבניהו בן יהוידע, על אופן מלחמתו במצרי, גזילת החנית מידו והריגתו בחנית זו (שמואל ב' פרק כ"ג פסוק כ"א). כך, מלמד הרב קוק, צריך להילחם באנשי האוונגרד הסוציאליסטי. יש להילחם בהם בנשקם הם.

אחינו החרדים, רואים עצמם כחיילים היותר ממושמעים בצבאות ד'. מאז קום המדינה, לפני יותר משני דורות, הם שקדו ללא ליאות על מילוי הוראות רבותיהם דהיינו: להקדיש חייהם לקיום שתי המצוות החביבות: לימוד תורה, ופרו ורבו. מפאת ברכת ד' השורה עליהם, הם גם ראו ברכה בעמלם. הם זכו להפיץ תורה ולהאדירה, והם, כאבותיהם במצרים, פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד, ותימלא הארץ אותם.

עתה, כאשר קם "מלך חדש על מצרים" בדמות "הקרן לישראל חדשה", השואפת להשמיד כל מה שבשם ישראל יקרא, כלי המלחמה המודרניים שבידיה מפילים יום-יום חללים רבים בקרב כל צבאות ד'. אך כמו גנרלים ותיקים, הנוהגים להכין את צבאם למלחמות העתיד בהתאם לסגנון המלחמה הקודמת, גם מנהיגי הדור בקרב קהילות החרדים סבורים, כי הדרכים בהן הלכו אבותיהם לפני שני דורות, טובות גם לתקופתנו המודרנית.

בלעם הרשע, נשכר לקלל ונמצא מברך. שר האוצר, יאיר לפיד, להבדיל, נשכר לנתץ, בפקודת "הקרן לישראל חדשה", את קהילות שומרי דרך ד' – אך ימצא כי איחד. זאת בתנאי, שמנהיגי הדור יורו לחסידיהם לעשות כמעשה בניהו בן יהוידע, ולגזול את החנית מידי המצרי. כלומר: להתגייס שכם אחד לצבא ולשנות בכך את אופיו וכתוצאה מכך גם את אופייה העתידי של המדינה. יפלו במלחמה זו חללים, בכך אין ספק, אך היא תציל את עם ישראל כולו. לַסרוגים אין די אנשי צבא לעשות את המלחמה הזאת בכוחות עצמם.

הקטע האחרון הוא ציטוט ממדור "דואר נכנס" בעיתון "מקור ראשון" גיליון 864, יום שישי כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014.

* * *

בימת מופעי ספרות

בתיאטרון צוותא, תל אביב

טביעת האצבע של שמוש

מופע ספרות מיצירותיו של אמנון שמוש

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות אמנון שמוש, ששון גבאי, תמר לבני, מולי שולמן,

יואב יפת, דורית פרקש ועוד

יום שלישי, ט"ז באדר ב' תשע"ד, 18.3.2014,

בשעה 20:30 ב"צוותא", רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יצירותיו האהובות של אמנון שמוש: "מישל עזרא ספרא ובניו", "אחותי כלה", "הר האנוסים", "קנה וקינמון", "דרך ארץ המשי" ועוד, הביאו אל הספרות העברית מגע מיוחד המשקף עולם יהודי עשיר במיוחד, עולמם של יהודי המזרח. אמנון שמוש הוא ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון, וגם הווי זה מוצא ביטוי ביצירותיו.

להזמנת כרטיסים: קופות צוותא: 03-6950157

(מחיר 90 ₪. למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד הנחה 708)

מותר ורצוי  להעביר את ההודעה הזו (כולל זכות ההנחה) לכל מי שנראה לכם מעוניין.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

"והארץ תרעד" יצא לאור לפני כחודשיים, וחוץ מהתייחסויות רציניות אחדות במכתב העיתי (שזו לא חוכמה גדולה כי אני עורך אותו) וכן פרסום של תפוצה ברשתות האינטרנט – לא היה עדיין על אודותיו מאמר ביקורת בדפוס.

הסאגה הזו עתידה להיחשב כאחד מנכסי צאן ברזל של הספרות העברית, תזכה למשך חיים בן שנים ודורות רבים, תעצב את ראיית התקופה של כמאתיים השנים האחרונות בהיסטוריה הארצישראלית – ועל החיוניות הארצית והסגנונית שלה אפשר לומר כי שתיהן קרובות ליצירות כמו "שור אבוס וארוחת הירק" ו"אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק.

על החתום: סופר נידח אהוד בן עזר

[לשעבר נחתום בעין גדי]

* * *

נתי מלאכי / שני שירים

מְשׁוֹרֵר

הָיִיתִי בִּתְקוּפַת

יֹבֶשׁ

אֲפִלּוּ הַמִּלִּים הִתְחַבְּאוּ

מִתַּחַת לַסְּלִיק,

מִלָּה אַחַת לֹא הִצְלַחְתִּי

לְהוֹצִיא לְמַעַן הֲרוּגֵי

קִיֵיב*

אוֹ קוֹל רְפוּאִי לַיֶּלֶד אַפְרִיקָנִי

צָפוּד

שֶׁקֵּבָתוֹ מְקַרְקֶרֶת בַּעֲרוּצוֹ הַיָּבֵשׁ שֶׁל

מִדְבָּר קָלָהָרִי

הָיִיתִי

אָסוּף חֶמְלָה.

* פברואר 2014 מהומות דמים בקייב בין האופוזיציה והקואליציה, שמשפיעה באופן ישיר

בכל רחבי אוקראינה שהיא על סף מהפכה.

פקווד*

פּוֹגֵשׁ אִישׁ יָם אֵילָתִי בְּרַחֲבַת הַבָּר

שֶׁמְּסַפֵּר לִי

"נוּ תִּרְאֶה אֶת הָאֳנִיּוֹת הַמִּינִיאַטוּרִיּוֹת שֶׁלִּי, אֵלּוּ סִפּוּרִי חַיֵּי, כָּאן

שֶׁהֵבֵאתִי מִן הַבַּיִת לַבָּר הַבּוֹדֵד שֶׁלִּי."

מַסְבִּיר כְּמַדְרִיךְ תַּיָּרִים עִלֵּג,

"זוֹ סְפִינַת וִיקִינְגִּים שֶׁהֵבִיאוּ סְחוֹרוֹת שֶׁל תַּבְלִינִים מִפּוֹרְטוּגָל, שֶׁהָיִיתִי שָׁם וְקָנִיתִי

מִסּוֹחֵר מְמֻלָּח פּוֹרְטוּגָלִי.

"זֶה שֶׁל גֶ'ק שְׁתוּם עַיִן, נוּ אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַתֻּכִּי הַמְּעוֹפֵף שֶׁלּוֹ?..

"וְזֶה

אֳנִיַּת אַהֲבָה שֶׁהִתְפָּרְקָה לַשְּׁנַיִם מִזַּעֲמָהּ שֶׁל אֲהוּבָתִי הָרִאשׁוֹנָה מִקִּנְאָה, וְעָמַלְתִּי

בַּסֵּבֶל לְשַׁחְזְרָהּ בִּמְדֻיָּק." (רוֹאִים כִּתְמֵי דֶּבֶק עֵץ בַּדְּפָנוֹת הַמַּשְׁחִירִים מֵאוֹר שֶׁמֶשׁ)

אֲבָל כְּשֶׁמַּגִּיעִים לַבַּקְבּוּק זְכוּכִית בֵּינוֹנִי שֶׁשָּׁכוּב עַל בִּטְנוֹ בְּשִׁידָה

הַוִּיקְטוֹרְיָאנִית שֶׁסְּפִינָה עִם רֹמַח כְּאִלּוּ שָׁטָה בֶּחָלָל הַבַּקְבּוּק, נֶאֱלָמִים דַּקָּה

"זוּ פקווד אַלְלָה יוּסְתוּר , רוֹאֶה אֶת הָאִישׁ הַזּוֹעֵם זֶה אחאב ... זֶה רֶגֶל הָעֵץ הַשְּׂטָנִית שֶׁלּוֹ

זַעֲמוֹ שֶׁל הָאָדָם אֵל הַבּוֹרֵא, אִם אֲחַלֵּץ אֶת הַפְּקָק תָּרִיחַ אֶת הַשְּׁחָפִים שֶׁל יוּסְטוֹן **, מָוֶת לָבָן

וְהַשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹקֶדֶת שֶׁנַּרְגִּישׁ לְרֶגַע בַּמֵּצַח, הַכֹּל מְדֻיָּק, אֲפִלּוּ הַחֶבֶל שאחאב נִגְרָר בּוֹ בַּזְּמַן

הַמִּפְגָּשׁ הַגּוֹרָלִי עִם מוֹבֵּי... תָּרִיחַ לְרֶגַע כַּמָּה קְטַנִּים אֲנַחְנוּ אִישׁ..."

בַּיְּצִיאָה מֵהַדֶּלְפֵּק

בַּחוּץ הַיָּם

הוּא אוֹתוֹ הַיָּם וַאֲנָשִׁים קוֹבְעִים גּוֹרָלָם

לַיֵּאוּשׁ וְלַתִּקְוָה. 

*האונייה שליוותה את אחאב והדייגים שלו במרדף הנקמה הפרטי של אחאב לצוד את מובי דיק, לפי הרומאן של הרמן מלוויל משנת 1850.

** מובי דיק – סרט קולנוע ידוע של ג'ון יוסטון משנת 1956, בגילומו של גרגורי פק, אולי משחקו הטוב ביותר של גרגורי פק... סרט שזכה לשבחים רבים.

* * *

יהודה דרורי

שתי הערות

* עיתונאי, ידיד שלי, סיפר לי הבוקר [יום ראשון, אתמול] שהוא עולה לירושלים לסקר את הפגנת החרדים. הוא אמר שבדעתו לקחת את מסכת האב"כ שחילק פיקוד העורף.

"מה פתאום?" שאלתי אותו, "אתה מצפה להרבה גז מדמיע מהמשטרה?"

"דווקא לא," ענה, "אבל תתאר לעצמך איזה אסון יכול לקרות אם 200,000 חרדים שזללו חמין כל השבת – יחליטו בו זמנית לתת נפיחה..."

* פיגוע דקירות המוני בסין ע''י מוסלמים יוגריים. לפחות 33 הרוגים, ו-143 פצועים. [תיק דבקה, 1 במרס 2014]. לפחות 33 הרוגים, ו-143 פצועים, בהתקפה, בשבת 1.3, של כנופיית חמושים בסכינים, בתחנת הרכבת של העיר קונמינג Kunming, בדרום-מערב סין. השלטונות בבייג'ין אומרים, כי את התקפת הטרור ביצעה כנופיה של מוסלמים קיצוניים יוגוריים Uigurs.

הערה לידיעה הנ"ל: קשה היה לי להבין בשנים האחרונות את תמיכת הסינים במוסלמים בכלל ובערבים בפרט, מאחר שהייתי מודע לטרור המוסלמי שהם סובלים ממנו זה זמן רב בדרום מערב סין. במועצת הביטחון מובטח למוסלמים תמיד הווטו הסיני, אם רק יבקשו זאת. אבל לאחרונה אני מאמין שהסינים החליטו סוף-סוף לנקום... הם מטרפדים באו"ם כל ניסיון להפסיק את הקרבות בסוריה, בחזקת: שהמוסלמים יהרגו שם אחד את השני...

* * *

עוז אלמוג

השקר פגום ומחליש

העיתון החרדי "המבשר" יצא היום [אתמול] בכותרת התוקפנית והסמלית: "מי לה' אלי!" – כותרת המשנה הבהירה: "עם ישראל מתכנס היום למעמד קידוש ה' ומחאה נמרצת על הכוונה להשליך את לומדי התורה לכלא."

מערכת העיתון, כמו רוב קוראיו, יודעים שאיש לא זמם להשליך לומדי תורה לכלא. עם ישראל, ובתוכו רוב החילונים והדתיים המודרניים, אוהב את התורה ומעריך תלמידי חכמים. לכן, על "המבשר" היה לדייק ולציין בפשטות כי חוקק חוק גיוס חדש, שמי שיפר אותו ורק הוא – יועמד לדין וצפוי לעונשי מאסר. כך ייעשה לכל מפר כל חוק באשר הוא. זכותו של העיתון להתנגד לחוק החדש ולעודד את המחאה נגדו, אבל התורה אוסרת לשקר.

הכותרת המניפולטיבית של "המבשר", אינה חריגה בנוף המגזר. למרבה הצער, העיתונות החרדית הממסדית מרבה לעוות אמיתות כדי לשרת את צרכי הממסד הרבני. זה נעשה בדרך כלל באמצעות הסתרת עובדות, או באמצעות דגשים וטוויסטים רטוריים "קלים" כמו זה האחרון.

זאת הסיבה, שחרדים רבים קוראים כתבות ומודעות רבות עם קריצה, בפרט כאלה הנוגעות לשינויים נורמטיביים שהקהל החרדי הרחב מאמץ. הנה כי כן, קרוב ל-40% מהמגזר החרדי בארץ גולשים היום ברשת האינטרנט (בדרגות משתנות של צנזורה), אבל הדבר אינו מרתיע את העיתונות החרדית מלגנות את המשתמשים ולשגר איומים ואזהרות נגד התופעה (מפי הרבנים), כפי שעשתה בזמנו ביחס לשימוש בסלולארי. הפער המעמיק בין המציאות בשטח לבין המסרים ההיסטריים, השמרנים והמטעים – מזיק לחברה החרדית ובעצם מפורר אותה.

מחר תתאר התקשורת החרדית את מחאת ההמונים כמפגן של ליכוד שורות ועוצמה. אבל בפועל מדובר במצג שווא. ההתנגדות האוטומטית של הממסד הרבני לכל שינוי לא פותרת את הבעייה, ומתעלמת מהתמורות המתרחשות בשטח.

מוטב שההנהגה החרדית תזכיר לעצמה שאמירת האמת היא חובה מוסרית ומצווה עליונה. השקר פגום ומחליש.

* * *

משה כהן

הנדון: למה רק נגד מדינת ישראל?

רבותי החרדים, ההפגנות שלכם אכן מרשימות ומיליטאנטיות מאוד. הפגנת כוח בלתי רגילה. אך נשאלת השאלה למה אתם מפגינים את כוחכם רק נגד מדינת ישראל ולא למענה? המדינה שלנו נתונה במאבק מר נגד האוייב הערבי. נוסעים, לרבות פעוטה בת 3, נפגעים בדרכים מיידויי אבנים; מתפללים יהודים נפגעים ברחבת הכותל ועל הר הבית מאלימות ופרעות של הערבים. חייהם של יהודים הרוצים לעלות לבית הקברות בהר הזיתים נתונים בסכנה עקב התנכלויות של ערבים; מתפללים בדרכם אל הכותל נדקרים. המצבות על הקברים מנופצות.

איך זה שכל התופעות אינן מקוממות אתכם ואינן מוציאות אתכם להפגנות? מה, אין לכם אומץ להתעמת עם ערבים? רק עם מדינת ישראל אתם מתעמתים? חבל, חבל מאוד, לידיעתכם יש כבר מדינה יהודית, וכבר יצאנו מהעיירה.

הלא הגיע הזמן להשתחרר מפחד מהגוי?

הנדון: יש לי הצעה

הנה שומעים אנו שיהודי אוקראינה חוששים לגורלם ופונים למדינת ישראל שתשלח מאבטחים. זו פנייה מוזרה, שהרי אוקראינה היא מדינה ריבונית ואחראית לביטחון אזרחיה.

אם אתם מרגישים מאוימים באוקראינה יש לי הצעה מאד מקורית עבורכם. מה דעתכם לעלות לישראל? חשבתם על זה פעם?

הנדון: ידידתנו הגדולה

מי אומר שנשיא ארה"ב אינו נחלץ לעזרת מדינת ישראל ואינו פועל למניעת נשק גרעיני מאיראן?

הנה התבשרנו שארה"ב אכן פועלת... מפעילה לחץ על ישראל לא לפגוע במדעני הגרעין האיראניים.

לא לחינם נחשבת ארה"ב תחת הנהגתו של אובמה לידידתנו הגדולה. (גם של מדעני הגרעין האיראניים).

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יונתן רטוש

הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)

 [השיחה נערכה בחודש יולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

חלק ראשון

אהוד בן עזר: קיימת דעה כי ה"גניוס" היהודי מקורו במפגש המוצלח בין האינטלקט היהודי לבין אחת מן התרבויות האירופאיות העשירות. כלום אין מחיר הציונות כולל גם אם סכנת ירידת פוריותו של ה"גניוס" היהודי בישראל, וזאת עקב סכנת הצטמצמות? כלום אין לראות אישור מדאיג לכך בעובדה שאינטלקטואלים יהודים בתפוצה מאבדים את יחס הכבוד, ההערכה, ואולי גם ההתבטלות – כלפי מדינת ישראל?

יונתן רטוש: אני יכול להניח שהיהדות, בתור קהילה עירונית בעיקרה, סוחרית, ניידת, בלתי יציבה, ערנית, ואשר הלימוד, וההתקדמות האישית בכוחו, תפסו בה מקום נכבד ביותר – מילאה בדרך הטבע, בחיים האינטלקטואליים של ארצות אירופה ואמריקה, מקום נכבד הרבה יותר מאחוזה בכלל האוכלוסייה. אבל, עצם שאלתך על מקורו של ה"גניוס היהודי" הריהי, מבחינת ראייתי שלי את המציאות – שאלה חיצונית וזרה לגמרי, זרה לי וזרה לאומה העברית החדשה שעליה יש לי, לנו, בארץ, הכבוד להימנות. עם כל ההערכה לכל אינטלקטואל יהודי באשר הוא אינטלקטואל, רואה אני סכנה חמורה ביותר בכל "תודעה יהודית" ו"תודעה ציונית" שמנסים הורים, מורים, עסקנים ואינטלקטואלים יהודים וציונים למיניהם לשתול כאן, בקרב בני-הארץ, כל השנים.

חוששני שכאשר אתה אומר "מחיר הציונות" אתה מתכוון למה שהפסידה היהדות בכך שהיישוב בארץ, במדינת ישראל, שועה בהתיישבות, בכלכלה לאומית, בצבא, בעצם חיי המדינה הריבונית הלאומית שלו. אני איני יכול שלא לחשוב על העיוות הנפשי, המחשבתי, האידיאולוגי – העולה בקרב בני הנוער העברי עקב הכפייה האינטלקטואלית של החינוך היהודי בנוסח הציוני, שכופים עליו בכל שלבי מערכת החינוך ובכל אמצעי התקשורת ההמונית. התפיסות היהודיות של השלטון הישראלי זרות לעצם מהותה של לאומיות, לעיקר מהותו הקיבוצית של הנוער, שהוא בדרך הטבע בן לאומה חדשה, אומה נורמאלית, האומה העברית החדשה.

אהוד בן עזר: חינוכם של בני-דורי בבית-הספר בארץ היה מושתת על שתי הנחות מובלעות: האחת – שלילת הגלות, וממנה השתמעה ברבות הימים ההנחה האכזרית כי יהודי אירופה "אשמים" כביכול באחריתם הנוראה, מאחר ולא התגברו מבעוד זמן על טבעם ה"שלילי" באמצעות עלייה לארץ-ישראל.

וההנחה השנייה: שהנורמליזאציה של הקיום הלאומי היהודי, אליה חותרת להגיע הציונות – תפטור אותנו, את הדור הצעיר הנולד בארץ-ישראל – מכל עיוותיה וסבלה של המורשת היהודית הגלותית.

עם התבגרי עלו בי ספקות קשים. האומנם הקיום היהודי בגלות הוא כה שלילי ופסול מיסודו? אולי החינוך והספרות הציוניים הטעו אותנו ועיוותו את נפשנו להתייחס אל שואת יהודי אירופה מבעד לנקב הצר של הפיתרון הציוני, מבלי להבין את המשמעויות הדתיות, הפילוסופיות, ההיסטוריות והפוליטיות האחרות של השואה? –

והספק השני, הקשה יותר, בא עם היווכחי לדעת כי הציונות לא פטרה אותנו מן הגורל היהודי, גורל המומחש לנו באמצעות המלחמה הממושכת, שנאת הערבים אלינו, וכליאתנו במין "גיטו מזויין" במזרח הקרוב. אני מרגיש עצמי כיום כציוני מחוסר ברירה. כל זמן שאני חי בישראל אין אני יכול לברוח מן הגורל היהודי והציוני הרודף אותי, והמומחש לי ביתר שאת על-ידי שנאת הערבים.

יונתן רטוש: באחד מסיפורי "סינבד המלח" מסופר על זקן המבקש מן הבחור הצעיר להעבירו את הנהר. הבחור מרכיב את הזקן על כתפיו, חוצה במים ומגיע לגדה השנייה. אך בעלותו לחוף – אין הזקן מרפה ממנו, אלא מהדק את אחיזתו בצווארו, וממשיך לרכב עליו ככל שתחפץ נפשו. אם החלטת להרכיב על כתפיך את היהדות והציונות – מה אוכל לעזור לך. אתה עצמך בוחר בגורלך. פרוק מעליך את הציונות ואת היהדות – ולא עוד תיחנק בהן.

אהוד בן עזר: מה הם עיקריה של השקפתך הכנענית?

יונתן רטוש: אנסה לסכם במשפטים מעטים, קצרים במידת היכולת, בראשי פרקים בלבד, את גישתנו העברית (ה"כנענית" לפי הביטוי המקובל):

בארץ, כמו בהרבה ארצות הגירה במאות האחרונות (למשל אוסטרליה, מכסיקו, ארה"ב), קמה על סף המאה העשרים אומה חדשה, היא האומה העברית החדשה.

אומה חדשה זו קמה במסגרתה הגיאוגראפית והלשונית של האומה העברית הקלאסית, מלפני היות היהדות; ובתהליך קומה של האומה העברית החדשה השתלב אפוא בדרך הטבע תהליך של תחייה לאומית, כאותה שידעה אומה עתיקה לא אחת שקמה לתחייה לאומית; לכן יכלה לפעום, גם פעמה, תחושת הייחוד העברי וההכרה העברית כבר בקרב הדור העברי החדש הראשון, על סף המאה הנוכחית.

הטריטוריה הישראלית היא חלק טבעי ובלתי-נפרד מארץ-הפרת – (והוא אך ניסוח בלשון ימינו של הביטוי הקלאסי "עבר הנהר": "עבר" הוא בעיקרו ארץ, ו"הנהר" בה"א הידיעה הוא הפרת) – היא "ארץ העברים הקלאסית, המשתרעת מגבול מצריים על החידקל (בין מצריים, חצי-האי ערב, איראן ותורכיה), וסוף גורלה של זו – גורלה; ובפועל, ביודעים ובלא-יודעים, על כללה של ארץ הפרת – ערשה וליבה של הפאן-ערבאות – וכלל יושביה, נלחם הלאום העברי החדש. נלחם בפאן-ערבאות הדכאנית, הזרה, הדנה את הארץ ואת יושביה לשעבוד ביניימי מבית וזר מבחוץ.

ניצחוננו, ובטווח רחוק אף עצם קיומנו, אפשריים רק על-ידי התייצבנו בראש כל שואפי העצמאות והקדמה בארץ-הפרת כולה, בהיותנו חלוץ וגרעין לתחייתה על בסיס חילוני, לאומי, לא דתי ולא עדתי, בהישען על רקע הקדם העברי הקלאסי. המשותף לכל יושבי הארץ ועממיה, מלפני היווצר היהדות ושאר הדתות המפלגות את האוכלוסייה היום. (הדברים אמורים בתהליך היסטורי שפרטיו ושלביו אינם ניתנים בדרך הטבע לקביעה מראש).

הציונות, לכל פניה, היא, והיתה מעיקרה, אידיאולוגיה יהודית, פרי הבעיות והצרכים הנפשיים של יהודים בפזורתם לארצותיה. בארץ לא יזמה דבר, לא פתחה בשום דבר. בארץ היא מבקשת מאז ראשיתה אך להשתלט – על ההגירה, על החינוך, על הכלכלה, על המדיניות, על מכלול החיים בארץ; לדכא במלוא יכולתה, ב"תודעה יהודית" כפויה, את ההתפתחות הטבעית של האומה העברית החדשה, על כל הנובע מכוח חייה ועצם קיומה; לכפות עליה שלטון זר לרוחה, לאופייה ולעצם הווייתה (כפי שנתגלה ברור במאי 67' למשל, בפער בין הממשלה לצבא), שלטון שהוא בעצם מיסיונרי – ולפלג את יושבי הארץ קבע לפי עדותיהם ודתותיהם, למען כונן כאן מיץ ארץ קודש, שבדרך הטבע אין מאתרה (location) הגיאוגראפי והגיאופוליטי מעלה ואינו מוריד. וכמובן – ארץ קודש שעיקר קיומה בדרך הטבע מסחר בקודשים. ארץ קודש בשביל הפזורה היהודית באשר היא שם, מין מרכז היונק מן הפזורה היהודית, משולב עמה, ונשען וחי עליה במידה רבה.

את תחייתה והתעצמותה העברית של ארץ-הפרת יש לראות במסגרת התקומה הלאומית של קדמת אסיה כולה, מאז הגיע אליה, במרוצת המאה התשע-עשרה, העיקרון הלאומי, שהתפשט מאז המהפכה הצרפתית מזרחה; ועיקרו זהה בכל הארצות המתעוררות כאן לתחייה, אצלנו כמו בתורכיה ובאיראן, דרך משל: הגדרה עצמית לאומית, טריטוריאלית, בהתנער מגדרי גזע, עדות, דת, ובהישען על תקופה לאומית קלאסית.

הגדרה עצמית לאומית זו היא תנאי הכרחי לאפשרות של קליטת המוני אדם במסגרת לאומית, חילונית, מתחדשת זו, ולשיקום הארץ – שהן שאלות-היסוד של לאום מתחדש וחדש. בלעדי הגדרה עצמית ברורה זו לא תיתכן התעצמותה של חברה לאומית, וכמידת שלמותה של הגדרה עצמית לאומית זו – מידת התעצמותה של החברה המתחדשת.

אהוד בן עזר: מה העקרונות המעשיים של תוכניתך, במסגרת המדינה?

יונתן רטוש: קליטה הדרגתית של כל יושבי הארץ בתוך חברה עברית חד-לאומית פתוחה, הקובעת שוויון חובות וזכויות לכול, בלי הבדל מוצא, דת ועדה.  * בית ספר עברי חילוני אחיד (עם שיעורי דת של רשות) לכל יושבי הארץ, בלי הבדל מוצא, דת ועדה.  * גיוס הדרגתי לצה"ל של כל יושבי הארץ, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. * הגירה לפי צורכי הארץ על-פי נתונים אישיים בלבד, בלי הבדל מוצא, דת ועדה.

אהוד בן עזר: כיצד נוכל לקלוט את הערבים במסגרת הלאום העברי החדש ?

יונתן רטוש: אם הטמענו (במובן – integrate ׂ) יהודים תימנים עם כורדים, יחד עם יהודים יוצאי גרמניה, למשל, (קיבוצי אדם שלא היה להם שום דבר משותף) – מדוע לא נוכל להטמיע פלאחים? השאלה היחידה היא: על איזה בסיס מטמיעים. היום אנו מטמיעים על בסיס דתי-עדתי, מטמיעים על בסיס זה גם אנשים שעצם המנטאליות העדתית, בתור בסיס לחיי מדינה, זרה להם, דוגמת יוצאי אירופה המערבית. אם אנו קובעים הטמעה על בסיס לאומי, חילוני, עברי ולא יהודי – אין כל סיבה שלא נוכל לקלוט במסגרת הלאום הרחבה גם לא-יהודים, בלי הבדל מוצא, דת ועדה. אולי אדגיש כאן שבעצם עיקר השאלה אינה במבוגרים, שהם לכאורה המועמדים לקליטה בתוך החברה הלאומית העברית, אלא בבניהם, העתידים לגדול עברים.

אהוד בן עזר: מדוע הערבים יסכימו לכך?

יונתן רטוש: נפתח להם גני-ילדים, בתי-ספר יסודיים ועל-יסודיים החילוניים בשפה העברית, נגייסם לצה"ל, וכאשר ישתחררו מן הצבא נשאל אותם; אז תראה מה תהא תשובתם, הם יגדלו עברים. אפילו בתנאים של היום כבר יש בתוכם כאלה. ולא מעטים הם בתוכם הדורשים בית-ספר כזה. זוהי בשבילם, בשביל כל תושבי הארץ, למעשה האפשרות הממשית היחידה לצאת מהוויית ימי-הביניים ולהשתחרר מן הפאן-ערבאות הדכאנית.

על כל פנים, בלתי-נסבל הוא המצב בישראל כיום, כאשר לאגודת-ישראל יש בתי-ספר דתיים באידית, וללא-יהודים רשת בתי-סר נפרדים בערבית. הדרוזים והמרונים הם "ערבים" לא יותר משיהודי תימן או עיראק הים "ערבים". הגישה הציונית העדתית מכוונת בעצם ליצור כאן מסגרות של חיי גיטו, יהודיים מזה וערבאיים מזה.

אהוד בן עזר: בתוכניתך יש משום כפייה לגבי זכויותיהם הטבעיות של ערבים אזרחי ישראל.

יונתן רטוש: מה היו אומרים בארצות-הברית אילו היו כופים על חלק מאזרחי קליפורניה בתי-ספר בשפה הספרדית, בטענה שזו לשונם הקודמת של חלק זה של התושבים? מה היו אומרים יהודי ארה"ב אילו היתה המדינה מגבילה את חינוכם בבתי-ספר נפרדים, שלא בלשון האנגלית? כלום לא היו רואים בכך ניסיון לעשותם אזרחים ממדרגה שנייה? והלוא זה בדיוק מה שאנו עושים לאזרחים הלא-יהודים בארץ, כאשר אנו כופים עליהם בתי-ספר בערבית. התוצאה היחידה של גישה כזו עלולה להיות, שבמקום לגדל אותם בתור אזרחים אחים, שווי חובות וזכויות, נגדל כאן אנשים לא-מעטים שיראו עצמם שייכים למצרים פאן-ערבאית, למשל.

בשנים הראשונות להקמת המדינה היו בעיירה תרשיחה בגליל שני סוגי אוכלוסייה, במיספר שווה בערך: דוברי רומנית "בני דת משה" ודוברי ערבית "בני דתות ישוע ומוחמד". הקמנו שם שני בתי-ספר נפרדים: לראשונים בעברית; לאחרונים בערבית, למרות שהללו רצו שבניהם ילכו לבית-הספר העברי. בכך הנצחנו את מעמדם בתור אזרחים ממדרגה שנייה, גישה זו היא מורשת התפיסה הגיטואית של מזרח-אירופה.

לכאורה היתה זו התנהגות מופרכת – לדחות אוכלוסייה המבקשת במפורש להשתלב.  אבל – מבחינה עדתית צידוקה עמה. אם רואים במדינה ובחברה מדינה וחברה עדתיות, ממילא כל חלק מן האוכלוסייה שאינו נמנה על העדה הנכונה אינו נחשב מתאים למלא שום תפקיד, פרט לתפקידים נמוכים ושוליים. מכאן, אגב, הסכול (frustrationׂׂ) הרב בקרב המשכילות הערבית בישראל. ולא זו בלבד, אלא כתוצאה מכך ממילא רואים בכל שאר תושבי הארץ, שאינם יהודים, חלק מן העולם הערבאי, שחזקה עליהם כי לפחות בלבם מן ההכרח שתהיה נאמנותם נתונה לעולם הערבאי האוייב לישראל, ודוחפים אותם לזרועות הפאן-ערבאות.

המנהיגות היהודית, שאינה מעוניינת כלל בקליטתם של הלא-יהודים בחברה, חוששת, ובצדק, שאם תינתן לאלה האפשרות של חינוך שווה בשלב מוקדם, ואחר כך תינעלנה בפניהם רוב האפשרויות הפתוחות לפני חבריהם היהודים, יתעוררו בהם התמרמרות וזעם עזים פי כמה, ואז, בכוח חינוכם העברי, יהיו בידיהם כלים יעילים פי כמה לפגוע בביטחון המדינה. מבחינה זו, לפי גישה זו, ראוי אפוא לחסום בפניהם אפשרויות אלו מלכתחילה.

אהוד בן עזר: מדוע לא נתבולל אנחנו בערבים?

יונתן רטוש: אין אומה ערבית להתבולל בה. עד היום הזה שפת-הבית של רבים מן היהודים שבאו מארצות העולם הערבאי היא ערבית. רובם הגדול של אלה היו מבוללים בערבים ככל שניתן היה להיות מבוללים. ומה זה קובע? אילו היתה קיימת אומה ערבית, לא הייתה יכולה מלכתחילה לקום כאן אומה עברית, כשם שלא קמה אומה חדשה מבני המהגרים היהודים במצרים, בווייטצ'פל, בארגנטינה או בארצות-הברית. היה כאן חלל ריק מבחינה לאומית, ורק בתוך חלל כזה יכול היה להיות מקום להיווצרה של האומה החדשה.

אהוד בן עזר: אתה מתכוון לומר כי האומה העברית החדשה לא היתה יכולה להיווצר אילו הייתה כאן אומה ערבית חילונית, דמוקראטית, מפותחת בנוסח מערבי?

יונתן רטוש: לאו-דווקא. בארץ-ישראל לא היתה קיימת מהות לאומית כלשהי. אילו היתה – כי אז היהודים, כשם שהתבוללו בכל העולם, היו מתבוללים בתוך אותה אומה גם פה; לכל היותר היו מתקיימים בתור עדה נפרדת.

אהוד בן עזר: אולם הערבים, מבחינתם, רואים ב"אחדות הערבית" רעיון לאומי.

יונתן רטוש: בעיקר מבקשים לראות זאת כך משקיפים אירופיים ושאר אנשים חיצוניים, המנסים בדרך הטבע להכניס את העולם הערבאי במסגרת מושגים ומונחים הזרים לו, או אותם המכונים "ערבים נוצרים", המבקשים לבסס את "ערביותם", שהמוסלמים מתייחסים אליה בהסתייגות רבה מאוד. אגב, זוהי אולי סיבה עיקרית לקיצוניות הקולנית של מנהיגים נוצריים לא מעטים בעולם הערבאי, למשל ג'ורג' חבש, מנהיג "החזית העממית לשחרור פלשתין", הקיצונית, האחראית למדיניות של חטיפת מטוסים, והדוגלת המובהקת בפאן-ערבאות.

העולם הערבאי נתון בימי-הביניים. מצבו מקביל למצב אירופה הנוצרית בימי-הביניים. אילו היה יכול לקום עולם ערבאי מאוחד – אולי דומה היה הדבר כאילו היבשת הלאטינו-אמריקאית הייתה מתאחדת במסגרת מדינית קאתולית מאוחדת, השואפת להתאחד גם עם אירופה הלאטינית-קאתולית (להוציא את תרבותה המפותחת של אירופה זו). איחוד כזה היה דן את כל האזור לביניימיות ממושכת מאוד מבית, ומתוך כך גם לשיעבוד אימפריאליסטי מבחוץ.

אהוד בן עזר: מה תפקיד השפה הערבית, מבחינה לאומית?

יונתן רטוש: השפה הערבית הקלאסית, כלומר הערבית הספרותית – תפקודה הוא בערך כשל הלטינית באירופה של ימי-הביניים. איש אינו מדבר בה, והלא-משכילים גם אינם מבינים אותה. התפקוד (function) שלה הוא למנוע בעד היווצרותן של שפות לאומיות ותרבויות לאומיות. התנועה הפאן-ערבאית מתנגדת בתוקף להתפתחותן של לשונות הדיבור, שהן שונות בכל ארץ ערבית, עד כדי אי הבנה הדדית, ולהעלאתן למעמד לשונות לאומיות. הערבאות היא שמפריעה לגיבוש הלאומי בכל מקום ומקום. למצרים יש עבר מפואר משלה, והיא היתה יכולה להישען על העבר הקלאסי שלה לצורך תחייה לאומית, ואולם מגמה זאת מוחנקת על-ידי הפאן-ערבאות. לערבאות (בהבדל מאיתנו, שיש לנו עבר עברי, טרום יהודי) – אין עבר טריטוריאלי לאומי טרום-מוסלמי. לכן אין בכוחה של הערבאות לשמש בסיס לתחייה לאומית. אולי, משך דורות ארוכים, יכולים היו לקום בעולם הערבאי לאומים חדשים, אבל הערבאות מפריעה לכך.

אהוד בן עזר: מדוע לא תיתכן, למשל, לפי השקפתך, לאומיות ערבית חילונית ודמוקראטית, ששפתה ערבית?

יונתן רטוש: עצם מהותה של הערבאות מבוסס על עדתיות מוסלמית ערבאית, והתנועה הפאן-ערבאית מבוססת על יסוד מוסלמי-עדתי. העדות האחרות, למשל, הנוצריות, נסבלות או מנוצלות לצורך תעמולה בלבד. הקופטים במצרים הם בין הנושאים הטבעיים ביותר של תחייה מצרית. הם מדוכאים דווקא משום כך, ולגבי דעת הקהל במצרים הם בראש ובראשונה נוצרים. העולם הערבאי משתמש בסיסמה של "מדינה דמוקראטית חילונית" רק בתעמולה כלפי חוץ. כלפי פנים הם יודעים, ומדברים על כך, שהדבר בלתי-אפשרי אצלם. אין אצלם שום שכבה לאומית-חילונית העשויה לחולל אתל המהפכה. זוהי כאמור חברה ביניימית. הם עצמם אינם מתייחסים ברצינות לסיסמה של מדינה חילונית דמוקראטית, ומשתמשים בה רק כסיסמה כלפי חוץ. הם אומרים "מדינה דמוקראטית רב-עדתית, שתהא חלק מן האומה הערבית". "אומה" בלשום המונחים המוסלמית אינה כלל וכלל לאום (nation), כי אם עדה דתית, עדת המאמינים. בשום פנים לא תוכל הפאן-ערבאות להביא לידי מדינה חילונית דמוקראטית נוסח ארצות-הברית למשל. הפיתרון הערבאי הממשי ל"שאלת ישראל" הוא טבח וגירוש של לפחות רובה הגדול של האוכלוסייה. זהו מה שהכריזו דוברים ערבאיים רשמיים ב-1967 קבל עולם. כך, כידוע, פתרו המוסלמים בעיראק את "השאלה האשורית" שלהם, עם כינון העצמאות העיראקית בראשית שנות השלושים: טבח.

אהוד בן עזר: מדוע לא יהא תפקיד הערבית כמו תפקיד האנגלית?

יונתן רטוש: באנגלית לא כרוך מיבנה עדתי, לא כרוכה אמונה דתית. אי-אפשר כלל להשוות את תפקידה החברתי של השפה האנגלית לתפקיד השפה הערבית הקלאסית, ממש כשם שאי-אפשר להשוות את תפקידה של האנגלית בעולמה לתפקידה של הלאטינית, בתור לשון הכנסייה. בארצות הלאטיניות בימי-הביניים.

אהוד בן עזר: מדוע אתה סבור כי דווקא בלאומיות ובשפה העברית מצוי פיתרון לבעיותיה של "ארץ הפרת"?

יונתן רטוש: אצלנו, למרות השלטון הזר היהודי, קיימת מהות לאומית-חילונית מפותחת. אני משוכנע כי הגיבוש הלאומי היחידי האפשרי לארץ-הפרת – הוא בתחייה עברית. אם תהיינה מידות שונות של אוטונומיות מקומיות, ושל לשונות אחרות בצד העברית – אין בזה כדי לשנות. אדגיש כי העברית היא גם הלשון הקדומה של המרונים בלבנון, ולשון האבות של חלקים עיקריים מן האוכלוסייה בארץ-הפרת. היא הלשון הקדומה של הארץ לפני היות היהדות. בשפת כנען דיברו בירושלים, ברבת-עמון, בבירות, בדמשק, וכל תושבי הארץ עתידים, כמונו בישראל, לקבל את התחייה העברית בתור תחייה של עברם התרבותי. "תודה לכם ששמרתם על שפתנו העברית," אמר הכוהן המרוני בגוש-חלב ביום השנה לקום המדינה.

אהוד בן עזר: כיצד תוכל השקפתך להתקבל על הדעת בעוד אנו מיעוט בעולם הערבי וב"ארץ-הפרת"?

יונתן רטוש: המיספרים המקובלים הם פרי משפטים קדומים הבנויים על אי-הבחנות. בארץ כנען ההיסטורית, למשל, בין חוף הים התיכון לקו האורך של דמשק, רק כדי שליש מן האוכלוסייה הם מוסלמים סונים (עירונים, כפרים ופליטים); שליש שני הם אזרחי ישראל, יהודים לפי הרישום; ואילו בשליש השלישי נמנים בדווים לשבטיהם, מרונים, דרוזים, ושאר קבוצות אתניות שהצד השווה בכולן הוא ההתנגדות לפאן-ערבאות.

אבל לא המיספר קובע. עובדה אובייקטיבית היא כי ב-48' היה היחס המספרי הרבה יותר לרעתנו. היינו כאן אוכלוסייה אזרחית של קצת יותר מחצי מיליון, עם מיליציה בלבד, ונגדנו עמדו כמה וכמה צבאות סדירים, מאומנים כמיטב כושרם, עם נשק כבד, ובכל זאת ניצחנו. כי מה שהתרחש כאן היתה מלחמה של חברה לאומית מודרנית נגד תקופת ימי-הביניים.

עובדה היא, ואין לשנותה – שאותה חברה לאומית מודרנית קמה כאן בעברית. אני אישית יכול רק לברך על מזלי הטוב, שאני בן האומה העברית, אבל אובייקטיבית אין זה מעלה ואינו מוריד. הנכדים של כל יושבי הארץ, שהיום הם נלחמים אלה באלה בדגלים עדתיים, עתידים להיות בני האומה הזאת, השבה לתחייה בארץ-הפרת. האוכלוסייה האחרת, שאינה דוברת עברית, אינה נידונה כלל וכלל לכלייה אלא היא עתידה לצאת גם היא מגדרי העדתיות הביניימית ולהיקלט גם היא בתוך מסגרת הלאום העברי המודרני. מה שמתרחש כאן בעצם היא מלחמת אזרחים בארץ-הפרת; המצרים אך מבקשים לנצל מלחמה זו ניצול קולוניאלי.

אהוד בן עזר: הדבר שאתה מכנה בשם שחרור עלול להיראות בעיני אחרים שאיפת התפשטות וכיבוש.

יונתן רטוש: מנקודת ראות יהודית (ובעצם על-פי כל גישה עדתית) זה יכול להיראות כיבוש והתפשטות. אבל אין זה כך כלל וכלל. אני רואה בארץ-הפרת אחת, מכל בחינה ממשית וגיאופוליטית. זוהי הארץ שישראל, בין "הקטנה" ובין "הגדולה", אינה אלא חבל אינטגראלי ממנה. בדרך הטבע אני שואף, וחייב לשאוף, לגאול את ארצי, את כל ארצי, מחשכת ימי-הביניים ומעול שעבוד זר, אימפריאליסטי. מנקודת ראות והרגשה זו אין כאן כלל וכלל עניין של התפשטות וכיבוש.

אהוד בן עזר: אתה טוען שאותה בעייה של הגמוניה עדתית-דתית קיימת גם בישראל היום. מדוע אפוא תבכר לאומיות עברית על פני פאן-ערבאות?

יונתן רטוש: בעולם הערבאי אין מאחורי הפאן-ערבאות העדתית-דתית שום מהות, שום יסוד חילוני, מודרני, מפותח. כך גם המבנה החברתי, אין שום קרע בין ההנהגה לבין מהות החברה, אין ביניהן שום סתירה פנימית ומהותית. ההנהגה היא עצם מעצמה של החברה. אותה הגמוניה, בעצם רודנות, עדתית-דתית, משקפת נאמנה את ההוויה החברתית.

אצלנו, אותה הגמוניה של עדתיות היא בעצם בגדר שלטון זר, מיסיונרי. למרות שהאידיאולוגיות בישראל עומדות בסימן עדתי, ויש בהן מכל מגרעותיה ונחשלותה של גישה עדתית ודתית, הרי מהותה של החברה הישראלית, והתפקיד ההיסטורי שהיא ממלאה, הם בעיקרם לאומיים, חילוניים; ודרגת הפיתוח שלה, המדעי, הטכנולוגי, החברתי, דוחפים אותה בדרך הטבע יותר ויותר להתפתחות כזאת; וביודעים ובלא-יודעים – על אופייה ועתידה של כל ארץ-הפרת אנו נלחמים. לכן כאן התקווה היחידה לתמורה חיובית בארץ-הפרת כולה.

אהוד בן עזר: מקריאת מזמורך "ההולכי בחושך" נוצר הרושם כי במלחמה אתה רואה מיטאמורפוזה, בה מאבד האדם הישראלי את שרידי מורשתו היהודית-גלותית, ונעשה לחלק מן העם העברי הגא והקדמון. אתה אומר:

"אֲנִי קוֹרֵא אֶל הָעִבְרִים / אֶל כָּל בֶּן קְדוּמִים וָעֹז / אֶל כָּל שׁוֹאֵף אֱמֶת וָהוֹד / אֶל כָּל בֶּן עַיִן נְכֹחָה / פָּקֹחַ עַיִן וְלֵבָב / עָקֹר מִלֵב כָּל הַנָּכְרִי, / עַד יִהְיֶה לֵבָב אֶחָד / לְכָל הָעָם הַמָּך הַזֶּה / אֲבַק אָדָם בְּהִסְתָּאֵב / שִׁבְרֵי עֵדוֹת בְּהֵחָנֵק / בֶּן-אֲצִילִים הָיָה לָבוּז / אַדִירֵי-עָם הָיוּ לָבַז, – / וּלְהָקִיא מִקֶרֶב רַעַל / זוּ יָנַק עִם חֲלֶב-אֵם / וְכָל חָכְמַת זָקֵן זָרָה / בָּלָה מֵעֹבֶשׁ וִישִׁימוֹן."

על המלחמה אתה כותב במזמורך:

"וְכָל לֵב תָּם וְנֶאֱמָן / יְתַו בַּדָם עֲלֵי מִצְחוֹ / עַל יְמִינוֹ יְתַו בַּדָם / וּבְדַם לִבּוֹ יֹאמַר אָמֵן / וְהִתְקַדָשׁ לְיוֹם קְרָב / וְהִתְקַדָשׁ בְּדָם וָנֶפֶשׁ / יָד אַחַת עִם כָּל אֶחָיו, / וְאָח לְאָח יַבִּיעַ אֹמֶר / אָח לְאח יְחַוֶה דַעַת / בְּרִית אִַָחים יִכְרֹת כָּל אָח."

 ואז –

"וְכָל הָעָם הַמָּךְ הַזֶּה / אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ תִלְחַךְ עָפָר / אֲשֶׁר אֶת חֲנֵפִים לִבּוֹ / אֶת בְּרִיתוֹ נָתַן לָזָר – / יָקוּם כְּבַעַל מִדָמָיו / כְּמוֹ תַמוּז יָשׁוּב חַיִים / וְאֶת אַרְצוֹ יִרְאֶה טוֹבָה / וְקַדְמוֹנָה, טַבּוּר עוֹלָם, מִשְׂתָּרְעָה מִיָם עַד יָם / מִנְהָרִים עַד אַפְסֵי אָרֶץ – "

והלאה:

"וְאָרוּר מוֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָם / אָרוּר עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ רְמִיָה –"

אמור לי, האם באמת אתה רואה תופעה חיובית במלחמה המתמדת באזורנו?

יונתן רטוש: דומני שעצם השאלה היא פרי עיוות מהותו של השיר. מאז ראשיתה של האומה העברית החדשה אנו נתונים כאן בפקעת של מלחמה משולשת, או, אם רצונך – שלוש מלחמות. המלחמה הראשונה היא מלחמה בתוך ארץ-ישראל, ואחר כך בתוך מדינת ישראל, על מהותה של המדינה: עברית, כלומר לאומית, חילונית; או יהודית, כלומר עדתית, תיאוקראטית. מלחמה זו לובשת צורה של מאבק דתי-חילוני מתמיד בתוך המדינה, והיא נשארת בגדר מלחמה כמוסה (לאטנטית), קודם כל משום שהצד הלאומי והחילוני עושה אותה בלי הכרה ברורה, אבל בעיקר היא נשארת כמוסה מפני המלחמה השנייה.

על ארץ-הפרת ועתידה מתנהלת מלחמה בין האומה העברית החדשה לבין הפאן-ערבאות. גם מלחמה זו מתנהלת מן הצד העברי שלא-ביודעים, בלי הכרה ברורה. (אגב, הצד הערבי אף הוא מפולג בה, הן בין מדינות והן בכל מדינה ומדינה בין עדות וארגונים שונים, השרויים קבע במלחמות קרות או חמות). מלחמה שניה זו מתנהלת על בסיס עדתי בין היהדות מכאן לערבאות מכאן, והיא לובשת אפוא צורה שלמלחמה נצחית, אימאננטית. "מלחמת קודש" ("ג'יהאד") היא חלק מן האידיאולוגיה הפאן-ערבאית, ואצל היהודים קיים המושג "מלחמת מצווה". המטרה היהודית המוצהרת היא התגוננות מפני התוקפנות הפאן-ערבאית, ודו-קיום עימה – דבר שהוא בגדר הנמנע. הפועל היוצא של ניצחון ערבאי היה הנצחתה של הביניימיות העדתית מבית, ושעבוד אימפריאליסטי מחוץ. למעשה, כאמור, חרף הלבושים שהיא לובשת, זוהי מלחמת תקומתה של חברה לאומית, חילונית, דמוקראטית, בכל ארץ-הפרת, שישראל אינה אלא חבל אינטגראלי שלה, חלק אינטגראלי ממנה.

המלחמה השלישית היא המלחמה באימפריאליזם מבחוץ. תחילה האימפריה העותומאנית, ואחריה הבריטית, היום האימפריאליזם המצרי והרוסי. יש להדגיש כי, בארץ-הפרת, רק האומה העברית השתחררה בכוח עצמה, עקב המרד באימפריה הבריטית. את עיראק ואת הממלכה ההאשמית הירדנית הקימו הבריטים מתוך חשבונות אימפריאליסטיים; את הצרפתים הוציאו מהלבאנט הבריטים, לא מורדים מקומיים.

"האני השר" של מזמורי "ההולכי בחושך" הוא הלוחם העברי הנתון, בעצם מלידה, בכל שלוש המלחמות הללו, ובדרך הטבע הוא שיר על מלחמה משולשת זו. אבל אין נושאו כלל וכלל מלחמה באשר היא מלחמה, ואין צריך לומר מלחמה בדגל יהודי. נושאי המלחמה אינם צאצאי יהודים דווקא, ובאשר הם צאצאי יהודים. זוהי מלחמת השחרור הקונקרטית האמורה, המשולשת, של האומה העברית, של ארץ-הפרת, מאימפריאליזם זר, מן הפאן-ערבאות, ומן הציונות. אעיר כי בצה"ל משרתים גם דרוזים, גם בדווים, גם נוצרים ומוסלמים למיניהם, גם אנשים ממוצא שונה, שמבחינה דתית אינם נמנים על העדה היהודית.

שאלת המלחמה באורח עקרוני נראית לי, לפחות אצלנו, מופשטת מכל מציאות, ולפיכך לא רלוואנטית. תמיד השאלה הקונקרטית היא אם מלחמה מסוימת היא בקו ההתפתחות ההיסטורית, בקו הקדמה, או נגד הקו הזה. מלחמת השחרור העברית היא בלי ספק בקו ההתפתחות ההיסטורית, הקו הקדמה. כמובן לא מן הנמנע הוא כי בעתיד תוכלנה לפרוץ מלחמות של אינטרסים מנוגדים גם בין מצרים לאומית, חילונית ודמוקראטית – לבין מדינה עברית בעלת מבנה חברתי דומה, אך זו תהא מלחמה ככל מלחמה, בין שתי מדינות לאומיות אירופאיות, למשל, ולא "מלחמת קודש", כמו היום. אין אני מתיימר לפתור את בעיית השלום הנצחי, מבחינת הפציפיזם. המלחמה שאני מדבר עליה היא כאמור מלחמת שחרור מעול משעבדים זרים, שחרור מעול הפאן-ערבאות, כמו גם מעול הציונות והיהדות.

אהוד בן עזר: האם אינך חושש פן היווצרות אומה עברית חדשה בכל ארץ-הפרת תגרום ליהודים להיעשות ל"עם אדונים" של האזור?

יונתן רטוש: כך יכול רק אתה לומר, בראותך את התהליך מנקודת השקפה יהודית, על בסיס עדתי. אני רואה במלחמה לא תהליך של השתלטות, אלא תהליך של שחרור, של גאולת האדם בארץ-הפרת על בסיס מודרני, לאומי, חילוני. מנקודת-ראות זו, עצם התגבשותה של אומה עברית חדשה בכל ארץ-הפרת הוא תהליך שיקיף פחות או יותר את כל יושבי הארץ, וישים קץ לכל קביצה (grouping) עדתית (בין יהודית, בין ערבאית ובין אחרת) – בתור תחליף למהות הלאומית המשותפת. כל מחשבה על "עם אדונים יהודי" בנסיבות כאלה – מופרכת היא.

אהוד בן עזר: מה לדעתך הסיכוי הריאלי להסדר שלום עם הערבים?

יונתן רטוש: אין מקום לשלום עם הפאן-ערבאות. אין מקום להסדר בין "ערבים" ו"יהודים", בין ציונות לפאן-ערבאות. אי-אפשר לעשות שלום עם מצרים, למשל, כל זמן שמושל בה נאצר, שהוא בראש ובראשונה אויבה הגדול ביותר של ארצו: הוא הכניס את ההגדרה העצמית הערבאית לחוקתה של מצרים. זוהי ריגרסיה חמורה לגבי תחייה מצרית, בניגוד גמור לאופייה,  לקו-התפתחותה ולקדמתה של הארץ. כל אבות מצרים המודרנית היו מצרים לאומיים, והסתייגו בפירוש מן ההזדהות עם הפאן-ערבאות. אין מקום לשום שלום עם תנועה ערבאית, ממש כשם שגם היהדות אינה יכולה להיות מטבעה חברה כזאת. יש למגר את יסודות הקביצה העדתית, הביניימית, בין הציונית ובין הערבאית, ולקלוט את כל האוכלוסייה במסגרת לאומית חילונית אחת, בלי הבדל מוצא דת ועדה, וממילא ישרור כאן שלום.

אהוד בן עזר: האם גישתה של הציונות אל הערבים, מראשית דרכה, יכלה להיות אחרת?

יונתן רטוש: הציונות, מעצם מהותה, לא יכלה לנקוט גישה אחרת. המאפיין את הגישה הציונית (המייצגת כאמור קביצה על יסוד עדתי) הוא חוסר-ההבנה האימאננטי לעצם מהותה של האומה העברית החדשה ולמציאות בארץ-הפרת, כולל מהותו של העולם הערבאי.

אהוד בן עזר: האם אינך חושש כי המלחמה הממושכת בה אנו נתונים תעצב דמות אדם ישראלי חדש, אשר כל כוחותיו מגויסים להבטחת קיומו הפיסי והלאומי, ושום בעיה מוסרית אוניברסאלית אינה מעניינת אותו? אדם שאופקיו צרים?

יונתן רטוש: אשר לאופקים הצרים, במידה שתופעה זו קיימת הרי זה צמצום-אופקים עדתי, פרי העדתיות. אשר ל"אוניברסאליות" – כשם שמבחינה ביאולוגית אין אדם סתם אלא הוא גבר או אישה, אלא אם כן הוא אנדרוגינוס – כך אין אדם סתם מבחינה סוציולוגית. כל אדם הוא בן לחברה מסוימת: אם משפחה, אם שבט, עדה, מעמד או לאום. בכל תקופה יש עקרונות-חברה מתקדמים ויש נחשלים. בתקופתנו, בכל אופן בכל הנוגע לעולם שמחוץ לאירופה ואמריקה הצפונית – העיקרון המקדם והמשחרר הוא העיקרון הלאומי, ואילו הכיוון הקוסמופוליטי, הנראה משום-מה בעיניך "מוסרי" יותר, רחב-אופקים יותר – הוא למעשה כיוון תלוש, עקור, ובפועל ריאקציוני. על כל פנים, זוהי משמעותו למעשה אצלנו, כאן, באזורנו, קוסמופוליטיות היא בפירוש עניין ריאקציונרי ולא מציאותי, כי אין הוא תורם, אלא מפריע, לפיתרון לאומי ולהתגבשות לאומית. אלה המנסים להבין את הנעשה באזורנו מתוך איזו גישה קוסמופוליטית, ולהציע פיתרונות ברוח כזאת – טועים לחלוטין, וסופם שהם תומכים בשעבוד האימפריאליסטי מחוץ, ובנחשלות הבניימית, החברתית, התרבותית והעדתית מבית. אולי מכאן אהדתם של החוגים הקוסמופוליטיים האלה לאותם מושגים מטושטשים כליל מבחינה עיונית של הציונות (או היהדות) מכאן ושל הפאן-ערבאות (או "הפלשתינאות") מכאן.

אהוד בן עזר: מה עמדתך בשאלת הפליטים הערבים?

יונתן רטוש: בעולם של ימינו מצויים כמה עשרות מיליונים של פליטים, כולם נעקרו ממקומות מושבותיהם עקב מלחמות ומלחמות-אזרחים. כולם יושבי ארצותיהם משך דורות ארוכים למדיי. למשל, כעשרה מיליוני גרמנים עקורי מלחמת-העולם האחרונה; לפחות חמישה-עשר מיליון הודים, עקב חלוקת הודו עם הפינוי הבריטי; מילונים, שאיש לא טורח לספרם, באפריקה, לאחר הסתלקות המעצמות האימפריאליסטיות; וכן בקוריאה ובווייטנאם. ניתן להוסיף על אלה אוכלוסיות אתניות שלמות בברית-המועצות: גרמנים, טאטארים, שנעקרו מחבלי מושבם והועברו על-כורחם למזרח האוראל לאחר הפלישה הנאצית. ישראל עצמה קלטה מאות אלפי פליטים ממזרח-אירופה, ובעיקר מן הארצות הערבאיות. אולי ראוי להזכיר  כי מלחמת העצמאות האמריקאית בשעתה העמידה מספר פליטים עצום: דומני כי כרבע מכלל תושבי שלוש-עשרה המושבות דבקו בכתר הבריטי ועברו, בתור פליטים, למושבות הכתר בקנדה.

עצם המעמד המיוחד של קומץ פליטי "פלשתין" מבוסס על תפיסה כוזבת, לא-מציאותית, המשותפת לציונות מכאן ולפאן-ערבאות מכאן. כאילו באו "פולשים" ציונים מבחוץ, גירשו את יושבי הארץ, והתיישבו במקומם. מה שאירע בפועל הייתה מלחמת-אזרחים (בדגלים עדתיים משני הצדדים, כאמור) בין בני-הארץ מכאן ומכאן. עצם נושא המלחמה היה הדור העברי של בני-הארץ (עם הנהגה ציונית עדתית, והוא שהכריח את ההנהגה להכריז על הקמת המדינה). במלחמת-אזרחים זו הכריע הדור העברי החדש את הפאן-ערבאות הביניימית. עצם ייחודם של קומץ הפליטים הפלשתינאים, פליטי מלחמת-אזרחים זו, מכל מיליוני הפליטים בעולם, הוא פרי אותה תפיסה ערבאית וציונית, ומוצר של כסף בינלאומי, בייחוד אמריקאי, המכלכל מחנות שלמים של פליטים והוא מנציח את הווייתם בתור פליטים מקצועיים שפרנסתם על התמדתם בהוויית הפליטים שלהם; הוויה זו, שנצורה מתוך סירוב פוליטי של המדינות השכנות לישראל – אותן שפלשו אליה עם קומה כדי להטביעה בדם, והובסו, – לקלוט  את האנשים הללו ולתיקון (normalize) את מצבם, כפי שנהגו בדרך כלל בכל הפליטים בעולם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך הייתה רצועת עזה, שמצרים שלטה בה בתור חבל כבוש זר, במשטר צבאי, בעוצר לילה של קבע, בהבדלה מוקפדת בין יושביה למצרים, באיסור הגירה למצרים – כדי להנציח, בכסף אמריקאי, את "הבעיה הפלשתינאית". ישראל, למשל, אפילו במתכונתה היום,  פותרת את בעיות הפליטים בעזה – קולטת אותם בעבודה, עושה אותם בני-אדם פרודוקטיביים. לשם פיתרון בעיותיהם האישיות של הפליטים אין צורך, כשם שאין אפשרות, להביא אותם אל מדינת ישראל של 1967, יש להביא את המדינה אליהם.

אהוד בן עזר: האם יש מקום בהשקפתך ל"ישות הפלשתינאית"?

יונתן רטוש: "פלשתין" בעולם הערבאי הוא אך כינוי לחבל ארץ (province) מעמק יזרעאל דרומה. זו גם משמעותו של המונח "בלד" שבו היו מכנים את "פלשתין" בערבית. אין כאן, ולא היתה מעולם לאומיות, לא לאום, לא מסורת מדינית, לא ייחוד אתני. (אגב: כמעט כל יושבי העמקים, החוף, וחלק גדול מן היישוב העירוני אף הם בני מהגרים מן הדורות האחרונים). עד היום אין בשום מקום שום תיחום ברור בין תנועה פלשתינאית לתנועה פאן-ערבאית. עצם הטיעון בשם "הפלשתינאים" והעם (people) ה"פלשתינאי" הונהג רק בשנים האחרונות, ו – דוגמת הסיסמה של "מדינה חילונית דמוקראטית רב-דתית" – לצורכי תעמולה בלבד, כדי לשבר את האוזן המערבית, בהעמידם את טיעונם על בסיס טריטוריאלי-לאומי כביכול, כמקובל במחשבה המדינית המערבית. את הטיעון הזה עיבדו בעצתם ובהדרכתם של תועמלני פ.ל.נ. האלז'ירים, ופיתחוהו אנשי סוכנויות הפרסומת המקצועיים ב"מדיסון אבניו"; ואיזו "מדינת חילונית, דמוקראטית ורב-דתית" הקימו ה-פ.ל.נ. באלז'יר ידוע היטב: גירוש בפועל של כל האוכלוסייה הלא-מוסלמית, למעלה ממיליון נפש, עם החרמת נכסיה, וכמיליון פליטים מוסלמים לנוספות; וכינונה של מדינה ערבאית מוסלמית טהורה, הנוהגת דיכוי כלפי המיעוטים הברבריים מבית, ואימפריאליזם כלפי כל שכנותיה בצפון-אפריקה.

הסיסמה ה"פלשתינאית" היתה תחבולה תעמולתית מוצלחת, בייחוד נגד הציונות העומדת על עדתיות יהודית, – אבל,  אין בה כדי ליצור יש מאין. היא עומדת על מחנות פליטים,    שעצם קיומם הוא מלאכותי, פרי לחץ של מדינות ערבאיות, והמוחזקים בכסף אמריקאי.  בפועל, "השאלה הפלשתינאית" בזירה המדינית היא בעצם רק מה יהיה גורלם של חבלי שומרון ויהודה, לאיזה מדינה יהיו שייכים, או בין איזה מדינות יתחלקו. וכן – מה יהיה גורלה של הממלכה ההאשמית הירדנית, עתיד משטרה, ומה שאולי קרוב יותר – בין איזה מדינות תחולק, וכיצד?

אגב, החסידים והחסידים-למחצה של "הישות הפלשתינאית" בישראל, מתכוונים בפועל רק לאפרטהייד עדתי: בנטוסטאן ערבית, חלשה, עם גבול ביטחוני ישראלי על הירדן, כדי שלא תיכלל בחיים הפוליטיים הישראליים אוכלוסייה לא-יהודית גדולה, שתפריע את העדתיות היהודית במדינה. זהו בפועל גם הרקע למדיניות "הגשרים הפתוחים" של ממשלת ישראל, המכוונת את התעניינותם של יושבי יהודה ושומרון לרבת-עמון.

אהוד בן עזר: כיצד תעכל השקפתך את עובדת קיומו של טירור ערבי, כחלק ממלחמה לאומית, על-פי דבריהם?

יונתן רטוש: בניגוד לדימוי רווח שארגוני-הטירור הערבאיים שוקדים עליו בתעמולתם – אין ארגונים אלה כלל וכלל בגדר מחתרת. אלה הם ארגונים-מטעם. הם נוסדו במצרים של נאצר, בתור כלי-שרת למטרותיו, וגויסו על-ידי השלטון המצרי מקרב מחנות-הפליטים בחבל הכיבוש המצרי בעזה. עיקר תקציביהם של ארגונים אלה בא, מראשיתם ועד היום, מקופותיהן של ממשלות בעולם הערבאי, והם פועלים בגלוי בהישען על שיתוף פעולה עם ממשלות. המקום היחידי שבו הם מוכרחים לפעול במחתרת באמת הוא בשלטון ישראל, וכאן פעולתם דלה ביותר. הם מורגשים הרבה פחות מן הפושעים והמתפרעים בכרכי אמריקה, למשל, וסכנתם כאן פחותה לאין-ערוך משל אלה שם. רמתם והסולידאריות בין חבריהם הנתפסים עלובה מאוד. כמעט כל הנתפס מסגיר כמעט תמיד את כל חבריו. יכולת פעולה דלה זו של הטרוריסטים בתחום ישראל עומדת בעיקר על הטלת הטירור שלהם ברחוב המוסלמי על-ידי רצח, בדרך כלל בלי שום הבחנה, של גברים, נשים וטף. גם יכולת זו של הטלת אימה עומדת במידה מכרעת על המדיניות העדתית היהודית, הדוחפת את הלא-יהודים להזדהות עם אויביהם; על כך שישראל לא סיפחה מיד את השטחים הללו, ולאוכלוסיהם יש אפוא יסוד לדאוג מפני אפשרות של החזרתם שוב לשלטון קודם. החזרתה של רצועת עזה לשלטון מצרי ב-1957 משמשת להם אזהרה חמורה: המצרים הוציאו להורג ועינו כל מי ששיתף פעולה עם הישראלים קודם לכן.

ארגוני המחבלים קיימים בעצם רק בשתי מדינות – בממלכה ההאשמית הירדנית ובלבנון. בשאר המדיניות הערבאיות, מצרים סוריה ועיראק, אין מניחים להם לפעול, או שהם בגדר חילות בלתי-סדירים הכפופים לממשלות מדינה ומדינה, פחות או יותר במסגרת צבאן. בממלכה ההאשמית ובלבנון הם יכולים לפעול בראש ובראשונה מהיותן החלשות ביותר במדינות הערבאיות. אמנם, צבאותיהן הקטנים של מדינות אלה יכולים להשתלט על ארגוני המחבלים בלי קושי רב: כוחם הצבאי של ארגוני המחבלים מועט מאוד – אבל הן נתונות ללחץ מתמיד וכבד מבחוץ, בעיקר מצד מצרים וסוריה, והוא המונע אותן מלהשתמש נגד המחבלים      במלוא כוחן. מופעל עליהן לחץ מדיני מבחוץ לבוא לכלל הבנה עם המחבלים, ולחץ של הסתה מבית: של האוכלוסייה המוסלמית בלבנון ושל אוכלוסיית הפליטים והמהגרים מפלשתין  בירדן. בתוקף זה השתלטו ארגוני המחבלים על כמה עשרות מחנות הפליטים המקצועיים          (החיים כאמור על כסף אמריקאי בעיקר, הניתן להם בפועל כדי שיתמידו בהווייתם הפליטית), המפוזרים במזרח הירדן ובדרום הלבנון, ומכוח השתלטות זו נתונות שתי מדינות אלה במצב של מלחמה אזרחית כמוסה המתגלעת מפעם לפעם בהתפרצות של התנגשויות גלויות.

אהוד בן עזר: מה הפיתרון המדיני הריאלי לכך, לפי דעתך?

יונתן רטוש: ברית כנען: ישראל, הלבנון, הר הדרוזים, הבדווים במזרח הירדן. סיפוח דרום הלבנון לישראל, אשר ישחרר את הלבנון במידה רבה מלחץ מוסלמי מבית, ומכאן, בכוח בריתה עם ישראל, גם מלחץ פאן-ערבאי מחוץ. כינון אוטונומיה דרוזית בהר הדרוזים, ברית עם הבדווים במזרח הירדן; ברית כנען כזאת תהיה ראשית הקץ לפאן-ערבאות, תפתור את בעיות הפליטים על בסיס אישי של קליטה פרודוקטיבית וחדלם להיות פליטים, כדרך שנפתרו בעיות הפליטים בכל העולם, ותשמש יסוד לברית-הקדם שתגאל את כל הארץ על כל עמה (people) מן הפאן-ערבאות הביניימית מבית, וכך תוציאה מתחום ההתנכלויות האימפריאליסטיות מבחוץ.

הבעיה שלנו היא בפועל פרק בתחייה הלאומית באזור המכונה כרגיל "המזרח התיכון": יוון, תורכיה, איראן, מצרים. בעצם "עולם הקדם", שכלולות בו שתי ההוראות, הוראת ה"עתיקות" (ancient) והוראות ה"מזרח" (Levant).

ארצות "עולם הקדם" כולן ארצות נחשלות במידה זו או אחרת. פיתוחם וניצולם של אוצרות הטבע בהן מפגר בהרבה לעומת התקנים של הארצות המפותחות. האדם נתון בהן בדרגת השכלה ובעולם מושגים מפגרים. יש לו ראיית עולם, ועימה תפיסה, רגש, או בעצם הרגשת השתייכות, הנגזרת לפי עקרון התארגנות "חמולי" (קלני) ודתי-עדתי, לא טריטוריאלי, לא לאומי. בלשון פשוטה – "עולם הקדם" עולו עודנו שקוע במידה רבה בתקופת ימי-הביניים.

סלע-המחלוקת בכל ארצות "עולם הקדם", גם אבן-הבוחן למידת יציאתן מגדרי ימי-הביניים – היא בעיית "מי אנחנו?" – ההגדרה העצמית.

ביוון: תחייה לאומית של העם ההלני העתיק, כנגד כנסייה נוצרית אורתודוכסית שלשון הקודש שלה יוונית.

בתורכיה: מדינה "תורכית" כנגד קיסרות "עותומאנית (מוסלמית)".

באיראן: מדינה איראנית לעומת מוסלמית.

במצרים: מדינה מרכזית בעולם המוסלמי דובר הערבית, או תחייה של מצרים הפרעונית.

ובישראל: מהדורה יהודית חדשה של התקופה היהודית הקלאסית, בת הפזורה, הידועה בהיסטוריוגראפיה היהודית בשם "תקופת בית שני", או – אומה חדשה, שבהיות לשונה עברית והיא קמה בארץ-העברים העתיקה, יש בקומה משום תחייה של האומה העברית העתיקה, מלפני היות היהדות. אגב, הביטוי "תקופת בית ראשון" הוא ביטוי אנאכרוניסטי מובהק: אנשי תקופות השופטים והמלכים לא היו מעלים על דעתם לכנות את תקופתם על שם בית-המקדש.

המשך יבוא

תודה ללאה שורצמן לבית בן עזר על הקלדת הראיון מתוך הספר הנדפס

\

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בן עזר שלום, כתיבתך לטעמי!  משתלחת! מן הפופיק!  כלומר מוצאת חן בעיניי. קראתי גם את הרשימה על "גטו".  אני מתעבת את יהושע סובול. את "גטו" ראיתי פעמיים בחלוף השנים. בהפקות אחרות. והודעתי לכול חברותיי שלא אלך לראות את הספקטקל הברברי הזה, בהפקת הקאמרי ואיתי טיראן. רק זה חסר לי. כבר שכחתי את הסיפור. אבל הזדעזעתי מהתקציר שנמסר ברשימה. גועל נפש. רק חיזק אותי למה אני מתעבת את יהושע סובול שלא מתבייש לכתוב על השואה גם כשהוא בטח מכיר את אמרתו של תיאודור  אדורנו. מילא אם הוא היה במחנות הריכוז פיסית. איך זה שכוכב אחד מעז... איך הוא מעז... למען השם...   מאוד הזדהיתי עם התגובה אליך בסוף המאמר. כמה כואב שאותו שמאל שבנה את הארץ הפך להזוי מטורף שונא את עמו. שנים הייתי בשמאל הציוני. עזבתי אותו לאחר פיגועי שנת 2000 והתנפצות חלום אוסלו שכה האמנתי בו.  אינני ימנית בדיוק. אין לי בדיוק תנועה להשתייך אליה. אני שמרנית מטיבי. אז היום אני מצביעת ליכוד. רק בגלל שהם ציונים בלי להתבייש ובלי להתנצל. לגבי הסוגיות הפוליטיות. אני מתונה. אך אינני רואה כרגע פתרון. אז הפסקתי להיות פוליטית לגבי סוגיות הליבה.

כל טוב ותודה,

ואגב בספרייתי ספר שלך "מסעותיי עם נשים".  

חוה ליבוביץ

אהוד: דברייך על סובול אינם ברורים לי, גם לא לאיזה רשימה שלי את מתכוונת. המקום האחרון שבו התייחסתי לסובול היה בגיליון 905 ושם כתבתי: "בבעייה המוסרית הזו עוסק גם מחזהו המרתק של יהושע סובול, 'גטו', והיא שעמדה גם בוויכוח בין מאיר דיזינגוף, שעמד בראש היישוב העברי בארץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לפני כמאה שנה – לבין חבורת הריגול למען הבריטים בראשותו של אהרון אהרונסון."

ייתכן שאת מייחסת לי מאמר שמישהו אחר כתב אצלי, במכתב העיתי.

* עברתי עם טרקטורוני ליד קיבוץ עין החורש, ושם ליד השיזף בן מאות השנים עוצבה פינת הנצחה לאלישע פורת שבטוחתני כי אני ורבים מקוראיך נהנו מכתיבתו השנונה. מצ"ב צילום לוח ההנצחה, כל כך יפה וכה מרגש. [שלח יוסף אתר, כנראה לא הוא המקור, אבל ר' צרופה].

* שלום לאהוד, בתוכניתו הבוקר [שבת, 2.3] בגלי צה"ל, קרא אלכס אנסקי את כל רשימתי על דברי בוגי יעלון [גיליון 921]. הוא הזכיר כי הדברים פורסמו ב"חדשות בן עזר".

בברכה,

יעקב אחימאיר

* אהוד היקר, א"ע סימון, כאדם דתי מתקדם, מקבל את דעת גדולים – שהערבים אינם עמלק, אבל מעשי הזוועה שהם מבצעים בנו וביניהם לבין עצמם – אינם משאירים מרווח גדול מעמלק שבתורה, שזינבו בנחשלים.

שלך,

משה גרנות

* שלום אהוד, אוקראינה – כדאי שלא ניתפס למצגת האירופית כאילו מדובר כאן ברודן אכזר ופולש זר שמדכא ילידים שוחרי חופש, שלום, ודמוקרטיה. זו אותה המצגת השקרית שהם מנסים להלביש גם עלינו. אוקראינה מעולם (כמעט) לא היתה מדינה עצמאית ואין לה קיום ככזו. בנוסף, האוקראינים האותנטיים ממערב המדינה היו ונשארו שונאי זרים ובמיוחד יהודים. במשך הדורות הם נופלים רק מהגרמנים בפרעות שהנחיתו עלינו, וגם זה רק מתוך חוסר יכולת ולאו דווקא רצון. פוטין מהווה משקל נגד לאירופה המתאסלמת במהירות, ופועל מתוך אינטרסים ולא מתוך שנאה. נקווה שיצליח להשליט שם סדר במהירות ובמינימום של דמים.

בברכה,

ד"ר ברוך פלטנר

* הגברת השחקנית הבטיחה כי מעתה תשיר בשידורי הפרסומת רק את השיר: "הנה מה טוב ומה נאִים / לאסאד הורידו תְּ'אַזָאִין!"

* סופר נידח שלום, בגיליון 921 מתפרסם מאמר מלומד של פרופסור חיים גבירצמן על "מלחמת המים של הפלסטינים נגד ישראל." מסקנת המאמר היא שהפלסטינים עצמם אחראים למחסור במים השורר בגדה עקב מחדליהם הרבים. למשל, פרופ' גבירצמן כותב ש"הפלסטינים מתמהמהים מלבנות מתקנים לטיפול בביוב." ובכן, הפלסטינים רצו ורוצים מאוד לבנות מתקנים לטיפול בביוב בשטח C ולא בסמוך ליישוביהם, אך ישראל לא הסכימה לכך. תמוה שפרופ' גבירצמן אינו מתייחס לעובדה שכ-50,000 פלסטינים בשטח C אינם מחוברים לצנרת מים. ייתכן שחוסר התייחסותו נובע מכך ששטח C (המהווה 60% משטח הגדה) נמצא בשליטה ביטחונית ואזרחית מלאה של ישראל ולכן אי אפשר להאשים את הרשות הפלסטינית באחריות למחסור במים ממנו סובלים הפלסטינים.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אני מניח אפוא שפרופ' חיים גבירצמן הוא שקרן ואילו אתה, שבקיא ממנו בעובדות – צודק.

* קרי הטיפש שוב לא מבין את המצב ונדמה לו כי רוסיה תוותר על השליטה במוצא הצי שלה לים השחור, בחצי האי קרים, כמו שאנחנו נוותר על קו הגבול הצבאי של בקעת הירדן:

 "שר החוץ של ארה"ב ג'ון קרי כינה את ההתערבות הצבאית של רוסיה בחצי האי קרים 'מעשה תוקפנות בלתי ייאמן,' ואיים ב'השלכות חמורות ביותר' מצד ארצו ומדינות אחרות כלפיה, כולל סנקציות שיבודדו את מוסקבה מבחינה כלכלית. 'אנחנו מוכנים להטיל עליה עיצומים. הרובל כבר עכשיו יורד בשווקים. לרוסיה יש אתגרים כלכליים משמעותיים.' הוא גם התייחס לאפשרות כי יבוטלו אשרות כניסה של רוסים ויוקפאו נכסים רוסיים במערב." ["הארץ" באינטרנט, 2.3].

* קיראו את הטור של העיתונאית [החצי-מרוקאית?] נרי לבנה "עברי, דבר ערבית!" – ביום שישי האחרון, 28.2 – ותבינו מדוע יש לה ולשכמותה מדורים קבועים להגיגיהם הנאורים ב"הארץ".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,579 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,450 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל