גיליון מס' 923

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באדר ב' תשע"ד, 6 במרס 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך אורפז: צרורות של שירים [1]. // יוסי גמזו: לִקְרַאת יוֹם הָאִשָּה הַבֵּינְלְאֻמִּי // עמוס גלבוע: ואובמה? ככל הנראה יוצג שוב ככלי ריק! [ציטוט]. // משה כהן: הנדון: נא לא להפריע. // אלי מייזליש: 1. הורסים את החגיגה. 2. חרם אנקונה. // אהוד בן עזר: שלושה שירים ראשונים שהודפסו. // יהודה דרורי: פסטיבל השקר החרדי. // יוסי אחימאיר: "תכלת לבן" – צעד בדרך ל"מהפך". // אורי הייטנר: 1. הפגנת המשתמטים. 2. צרור הערות 5.3.14. // מוטי חי אפרתי: רבי בנימין מטודלה ורבי אשתורי הפרחי, מבט לארץ ישראל בתקופה הצלבנית, מכתביהם ניתן ללמוד בין היתר אודות הדמוגרפיה היהודית בארץ הקודש בתקופה הצלבנית. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: גם נחום ברנע מסתמך על הבלוף הנחמד של יורם טהר-לב בבלדה על חמשת הרוכבים. // אהוד בן עזר: 1. מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב? 2. מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988. 3. מתי באמת החלה העלייה הראשונה? // מוטי הרכבי: הרשו לי להפיץ דו"ח מאוד לא פופולארי לגבי החרדים. // מוּקֵי אֶלְדָּד: עַל הַנְּיָר. // יונתן רטוש: הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית),  [השיחה נערכה בחודש יולי 1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר:  "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס" "Unease in Zion", Quadrangle, 1974  // ממקורות הש"י.

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

צרורות של שירים [1]

*

לִבִּי פּוֹרֵס לִי לֶחֶם

עַל כָּל רֹחַב הֶחָזֶה 

כְּמוֹ אִכָּר מוּזִ'יק

בְּיַלְדוּתִי.

3.10.02

*

קְטֹן הַגַּלִּים

יֵשׁ בּוֹ יוֹתֵר רֶטוֹרִיקָה מֵאֲשֶׁר לִגְדוֹלֵי הַנּוֹאֲמִים

וְאֵין הוּא יָרֵא לְהִמּוֹג 

בַּגַּל שֶׁאַחֲרָיו.

בבורניאו, אוֹמרים

בְּבּוֹרְנֵיאוֹ, אוֹמְרִים, כְּבָר לֹא

אוֹכְלִים בְּשַׂר אָדָם

שָׁם הָאֲנָשִׁים תַּרְבּוּתִיִּים

וְאֶת הַתַּחַת

מְבַשְּׂמִים

נַשֵּׁק אוֹתוֹ, סֶם –

                בְּחֶרֶב סָמוֹרַאי

עַד הַקֻּרְקְבָן –

2.3.01

*

וַעֲרוּצִים חֲרֵבִים בַּזִּכָּרוֹן

יִמְלְאוּ פִּתְאוֹם

מִלְמוּל שֶׁל מַיִם –

גם אם אלף שופרות

גַּם אִם אֶלֶף

שׁוֹפָרוֹת

הָרָעָב הָרָעָב הָרָעָב

אֵין לוֹ

אֲרוּחָה מַבְדֶּלֶת –

9.10.2000

יהודי

חוֹצֶה בַּאֲלַכְסוֹן אֶת הַזְּמָן

צָלוּב עַל הָרוּחַ.

מִזְוָדָה אֲרוּזָה. סֻלְיוֹתָיו נָכוֹנוּ.

צִפֹּרֶן הַכְּתָב טְבוּלָה בְּדָמוֹ.

מַה יִקַּח עִמּוֹ. מַה יוֹתִיר אַחֲרָיו:

כְּאֵב. בְּדִידוּת. גַּעְגּוּעַ.

וְרוּחַ

(נְגוּעָה וְנִצְחִית

כְּכַף אִישׁ בְּנִעְנוּעַ פְּרֵדָה)

עוֹטֶפֶת לַחֹמֶר, עוֹטֶפֶת לַגּוּף

קוֹשֶׁרֶת אוֹתָם יָפֶה

כְּאִלּוּ יֵשׁ מְחַכֶּה

שָׁם בַּקָּצֶה.

1.4.92

לנשמת אחותי, שׂוּרָלֶה

תְּנוּ לִי שֵׁם

לִשְׂפַת הַנֶּפֶשׁ

טַייבָּאלֶע!

חֻפָּה לְבָנָה עָשָׂה לָהּ חֲתָנָהּ

כִּנּוֹרוֹתֵינוּ כְּלִיזְמְרוּ,

צְלִילִים רַבֵּי יִפְעָה

נִגְּרוּ

בַּשֶּׁלֶג הַבְּתוּלִי

שָׁם נִשְׁחֲטוּ הַמַּיִם

*

כְּשֶׁהַלַּיְלָה הוֹפֵךְ לִשְׂרֵפָה, הוּא כְּבָר אוֹרֵב לִי

עִם סְפוֹגִים לַחִים.

אֲנִי פֶּרַח מַלָּחִים

הַיָּם

קִעֲקַע אוֹתִי

רָאשֵׁי יְלָדִים

לְכַסּוֹת מִצְחֵיהֶם נָקִי

כִּי אֵין בָּהֶם אָבוֹת

וְחַי יֵשׁ בָּהֶם

וַאֲנִי לַחַי בּוֹאִי.

אצטרובל

קוּר עַכָּבִישׁ

מַחֲזִיק אוֹתוֹ תָּלוּי

נוֹפֵל נִצְחִי.

אֵין לוֹ אַשְׁלָיוֹת

בָּרָק

אוּלַי יַכֶּה אוֹתוֹ

בֵּינְתַיִם

הוּא מֶחְוָה לָעֵץ

תָּלוּי וּמִתְנַדְנֵד

כְּבִתְפִלָּה

המלביה"ד: צרורות של שירים הם מן המגירות, שאני מגלה לעיתים בפגישותיי עם יצחק אוורבוך אורפז בן ה-94, בביתו, והם מתפרסמים ברשותו. ייתכן כי חלקם כבר פורסמו במרוצת השנים.

 תודה למנקדת מרים אהרוני.

* * *

יוסי גמזו

לִקְרַאת יוֹם הָאִשָּה הַבֵּינְלְאֻמִּי

בְּעוֹד שְלוֹשָה יָמִים יוּחַג כָּאן

בְּהֶקֵּפוֹ הָעוֹלָמִי

שֶבּוֹ הָפַךְ כְּבָר לְמִנְהָג כָּאן

יוֹם הָאִשָּה הַבֵּינְלְאֻמִּי,           

אַךְ מְעַטִּים בִּלְבַד בֵּינֵינוּ

יוֹדְעִים כִּי אֶת רֵאשִית דַּרְכּוֹ

עָשָׂה יוֹם חַג זֶה שֶאֵינֶנּוּ

מֻזְכָּר אֶצְלֵנוּ כָּל צָרְכּוֹ

בְּהַפְגָּנַת נָשִים סוֹעֶרֶת

שֶל פּוֹעֲלוֹת טֶקְסְטִיל בָּעִיר

נְיוּ-יוֹרְק, שֶבָּהּ הִכְרִיזוּ מֶרֶד

עַל נִצּוּלָן שֶלֹּא הִשְאִיר

גַּם צֵל סָפֵק כִּי אֵין לִשְכֹּחַ

אֶת הַגָּדוֹל שֶבַּלְּקָחִים:

שֶמָּה שֶלֹּא לוֹקְחִים בְּכוֹחַ

לֹא יִנָּתֵן לַמְּקֻפָּחִים

בְּלִי מַאֲבָק וְתֹקֶף מַחַץ

שֶיִּתְפַּתֵּחַ וִישֻכְלַל

עֶשְׂרוֹת שָנִים – וְרַק בְּלַחַץ

קָטֵן כָּל עָוֶל, אִם בִּכְלָל.

וּמִשְּמוֹנָה בְּמֶרְץ שֶל פַּעַם

בְּאֶלֶף וּשְמוֹנֶה מֵאוֹת

וַחֲמִשִּים וָשֶבַע – טַעַם

הַקֵּיס הַזֶּה גָבַר מְאֹד

בִּפְרָט בַּמַּעֲרָב, אַךְ עַיִן

בּוֹחֶנֶת, בְּחֶלְקֵי תֵּבֵל

רַבִּים מְאֹד, מוֹצֵאת עֲדַיִן

שֶהַקִּפּוּחַ שָם גּוֹבֵל

בַּאֲפֵלַת יְמֵי בֵּינַיִם

שֶהַטִּמְטוּם וְהַפִּגּוּר

סוֹגְרִים בָּם כָּל קִדְמָה בֵּינְתַּיִם

בְּכֶלֶא שֶל צִינוֹק סָגוּר.

עֲדַיִן זְכוּת בְּחִירָה נִמְנַעַת

וּזְכוּת פְּתִיחַת חֶשְבּוֹן בַּבַּנְק

וְרֶכֶש הַשְכָּלָה וָדַעַת

בְּכָל מִשְטָר רוֹמֵס כְּטַנְק

כָּל שְבִיב חֵרוּת אֵלֵמֶנְטָרִית

לִנְשוֹת עוֹלָם שְלִישִי יָשָן

וְיֵש מִילַת נָשִים בַּרְבָּרִית

וּשְׂרֵפָתָן עִם מוֹת אִישָן.

וְאַף כִּי יֵש שִפּוּר מַכְרִיעַ

בְּמַצָּבָהּ שֶל הָאִשָּה

מֵאָז עַד כָּאן –  יֵש לְהַתְרִיעַ

בְּקוֹל עַל כָּל עַוְלָה קָשָה

כְּמוֹ הַדָּרַת נָשִים בַּסֶּקְטוֹר

הַחֲרֵדִי, מִנְהָג מָאוּס

וְדִין פַּקַּח-כַּשְרוּת, אִינְסְפֶּקְטוֹר

עַל מְקוֹמָן בָּאוֹטוֹבּוּס

וְהֶבְדֵּלֵי שָׂכָר בְּלִי צֶדֶק

עַל עֲבוֹדָה שָוָה וְעַל

דֵּעוֹת קְדוּמוֹת שֶאֵין עוֹד בֶּדֶק

נוֹקֵב שֶל דַּעַת הַקָּהָל

שֶלֹּא יַחְשֹׂף עַד מָה סֶקְסִיסְטִית

הָאַפְלָיָה הָאֲנוּשָה

וּמָה פְּגוּמָה וְשוֹבִינִיסְטִית

הַחְפָּצָתָהּ שֶל הָאִשָּה.

וּכְמוֹ שֶלֹּא פָּחַת הַפַּעַר

בֵּין הֶעָשִיר וְהָאֶבְיוֹן

כָּךְ עַד הַיּוֹם חוֹתֵךְ כְּתַעַר

הוּא הֵעָדְרוֹ שֶל הַשִּוְיוֹן

בֵּין מִגְדָּרִים, שֶאֵין בַּטֶּבַע

שוּם הוֹכָחָה לְיִתְרוֹנוֹ

שֶל זֶה עַל זֶה וְדֶרֶךְ-קֶבַע

אֵין שוּם תַּחְלִיף לְפִתְרוֹנוֹ

שֶל הַקּוֹנְפְלִיקְט הַפָּתוֹלוֹגִי

בֵּין שְנֵי מִינִים, שְנֵי חֲצָאִים

שֶבְּלִי שְנֵיהֶם, בְּאֹרַח לוֹגִי,

אֵין בָּעוֹלָם הַזֶּה חַיִּים.

* * *

עמוס גלבוע

ואובמה? ככל הנראה יוצג שוב ככלי ריק!

דאגה "עמוקה" עטפה את מנהיגי המערב נוכח המהלכים הרוסיים האחרונים בחצי האי קרים ומול אוקראינה. הבעת הדאגה, מלווה באזהרות עמומות, מול המציאות המשתנה הפכה בשנים האחרונות לכלי הנשק העיקרי של המערב ובראשו ארה"ב.

מה זה אומר בדיוק לא הצלחתי להבין: האם הדאגה לא נותנת למנהיגים לישון בלילה? האם משמעות הדבר שמדובר באיום סמוי שאחריו תבוא עשייה כלשהי שתשנה את המצב "מעורר הדאגה"? האם מדובר במילים ריקות על מנת לצאת ידי חובה?

בסוף השבוע שעבר, אחרי הבעת הדאגה וההבטחה לאוקראינה שארה"ב תסייע לממשלתה לשמור על ריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית, אובמה אמר בפומבי את הדברים  האופרטיביים הבאים: "ארה"ב תעמוד לצד הקהילה הבינלאומית על מנת לאשר שיהיו מחירים לכל התערבות צבאית באוקראינה."

מה זה אומר? על אלו מחירים מדובר? הבית הלבן הבהיר כי בשיחה עם פוטין אובמה הזהיר אותו מפני בידוד כלכלי ומדיני. האם זה יכול להרגיע את האוקראינים המודאגים שבקייב, או להדאיג את פוטין ולהרתיעו?

שנות נשיאותו של הנשיא אובמה לימדו עד כה את העולם ארבעה דברים מרכזיים:

האחד שאובמה יודע לדבר מצוין, אבל יודע לעשות מעט מאוד.

השני, שארה"ב מאמינה שבדרך הדיפלומטית היא תוכל להשיג כל דבר  בלי לאיים בשימוש בכוח בצורה כלשהי. כלומר, ההיפך מדבריו של אחד מגדולי נשיאי ארה"ב, תיאודור רוזוולט, שביד אחת צריך להחזיק את הגזר וביד השנייה את המקל.

השלישי, שארה"ב חדלה להוביל את המערב, חדלה ביודעין ובכוונת מכוון של נשיאה לפעול עצמאית, אלא אך ורק במסגרות בינלאומיות, ובראשם האו"ם. וזאת, גם אם ברור כי הווטו הרוסי, או הסיני, יסכלו כל מהלך שארה"ב והמדינות האירופאיות ירצו לנקוט. זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שרצח העם הסורי נמשך ללא שום הפרעה, וכבר ללא שום הבעת דאגה מצד נשיא ארה"ב.

והדבר הרביעי הוא שארה"ב יודעת, כמעט באופן יצירתי, להזעיף פניה לבנות בריתה, עד כדי זריקתן לכלבים.

ועכשיו, בימים אלו, כאשר אובמה עומד מול האתגר החמור ביותר שהוצב מולו במדיניות החוץ והביטחון שלו, האם הוא באמת יוכל לסייע לאוקראינה לשמור בידיה את חצי האי קרים?

אני מסופק. כי עבור רוסיה, חצי האי קרים הוא בגדר אינטרס עליון. ראשית,  בחצי האי קרים יש רוב של כמעט 60 אחוז רוסים, ורק כ-20 אחוז אוקראינים ו-20 אחוז טטארים.

שנית, חצי האי קרים הוא חלק מ"המולדת" הרוסית מאז 1784. כאשר מלאו 300 שנים לצירופה של אוקראינה הדרומית/מזרחית לרוסיה (בזמנו של חמלניצקי, המוכר לנו בשל הפרעות ביהודים) – חרושצ'וב, מנהיג ברה"מ, העביר לאוקראינה במתנה את חצי האי קרים. אז, לא היתה לכך כל חשיבות, והדבר דומה לכך שאצלנו יעבירו יישוב מסוים ממחוז אחד של משרד הפנים למחוז אחר. אבל, כאשר ברה"מ התפרקה, ואוקראינה זכתה בעצמאות ב-1991, קרים נשארה חלק מאוקראינה!

יתר על כן, פוטין, להבדיל אלף הבדלות מאובמה, יודע גם לעשות, לא רק לברבר, ויודע שבעולמנו הבריוני  יש חשיבות גם להפעלת כוח כשצריך.  בשכל ובנחישות.

במאבק המתפתח עכשיו על חצי האי קרים, הערכתי היא שקרים תחזור (ואולי כבר חוזרת?) לחיקה של אימא רוסיה ואבא פוטין. כנראה דרך משאל עם, בלי שום פלישה רוסית צבאית מאסיבית.

ואובמה? ככל הנראה יוצג שוב ככלי ריק. בכל מקרה, הוא יתעסק כמובן במה שיחסית קל לו יותר: ביבי ואבו מאזן. סוף סוף כאן לפחות מדובר בבעל ברית נאמן אחד!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום שני, 3.3.14.

* * *

משה כהן

הנדון: נא לא להפריע

מכובדי,

העולם הנאור עסוק מעל הראש בפתרון הבעייה המרכזית בעולם – כמובן, הבנייה בהתנחלויות.

מה פתאום עושה אוקראינה רעש ומתעמתת עם רוסיה? עזבו אותנו, אנחנו עסוקים בלבודד את ישראל.

כל שאר הבעיות יכולות לחכות, כאשר נפתור את בעיית ישראל, יבוא הכול על מקומו בשלום.

לכן אנחנו דורשים, נא לא להפריע עם אוקראינה, אנחנו מטפלים בכיבוש הישראלי. תודה.

שוחרי השלום בישראל מציעים בין השאר להשתית את ביטחונה של מדינת ישראל על ערבויות בינלאומיות. אולי הציבור אינו מודע לכך, אך דיווחו ברדיו כי לאוקראינה יש חוזה הגנה חתום עם נאט"ו נגד כל התקפה.

האם מצפה מישהו ברצינות שנאט"ו תתעמת עם רוסיה כדי לקיים את החוזה שלה עם אוקראינה? זה מה שערבויות בינלאומיות שוות – מסמך ריק מתוכן.

לכן רבותי, אל תשכנעו אותנו להפקיד את ביטחוננו בידי מעצמות זרות, זו פשוט התאבדות.

הנדון: תיווך הוגן

הרי לכם מופת לתיווך הוגן, אומר באראכ חוסיין אובמה לישראל – או שתקבלו את הדרישות של אבו מאזן, או שננקוט נגדכם סנקציות.

זה הוגן, לא? מה בסך הכול דורש מחמוד עבאס? זכות השיבה, אז מה?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי מייזליש

1. הורסים את החגיגה

זה היה לפני יותר מ-50 שנה. היה קיץ, ואחד החברים שלי הביא מחו"ל פטיפון אוטומטי עם 10 תקליטים 33 אריכי-נגן; כולם מוסיקה לריקודים סלוניים, ואמר לי: "בא נעשה חגיגה. לא מסיבה ולא כלום רק חגיגה."

שאלתי למה דווקא חגיגה? הרי כמעט כל שישי בערב אנחנו עושים מסיבה אז מה פתאום חגיגה?

ואז הסביר לי את פשר הבאת המכשיר הענק העשוי עץ מהגוני וצבוע לכה פוליטורה שרק רואים בוורסאי [לאחר השפוצים], ובפרט התקליטים הענקיים עם כל השירים של כל הזמרים של שנות ה-50: אלוויס, פט בון, ניל סדקה, ביל היילי, היתה זו שעה קלה לפני הופעת הביטלס ושילבנו מוסיקה קצבית דרום-אמריקנית סמבה, רומבה, פסה-דובלה, טנגו, עם בשורת הרוק'נרול של אלוויס מאמריקה, וחיפשנו בכל דרך להעצים את מסיבות ליל השבת שלנו. בעיקר בדירת הרווקים הענקית שלו שעל גדות הירקון, וכך התנהלו להן בקלילות המסיבות ללא הפרעות.

והנה, יום חמישי בערב, מזמן אותי החבר הזה לקפה 'מילנו' בצפון, לתכנן את החגיגה, מי יוזמן, קרי: מי החתיכות, מי יביא אוכל ויין, ולא שמנו לב כי ממש לידנו יושב, מקשיב, ומחייך בלעג אחד מהבאים הקבועים למסיבות, שסולק לא מזמן בגלל התפרעות ושיכרות. עוד לא הספקתי לקום וללכת ואני רואה את החיוך הזדוני של הדרעק ההוא. ועד שלא חטפנו מהשביל ליד הירקון את הגרוטאות שהשליך עם חבריו להרוס לנו את החגיגה, לא קלטתי פשר חיוכו המכוער מקפה 'מילנו'. ככה נוהגים ביריונים מתוסכלים כשאין בהם טיפת הבנה למעשיהם, והעיקר זה להרוס לאחרים את החגיגה בבחינת 'גם לי וגם לך לא יהיה.'   

ככה אני רואה כיום את ההתנהגות החזירית של כמה עיתונאים וכמה מדינאים הששים בשמחה מול כל מיקרופון באולפנים ומעל הטורים בעיתונים, שהעורכים שלהם לא פחות חזיריים מהם: 'כל העולם יחרים את ישראל!' כאילו אם העולם יחרים אותנו יערכו הם חגיגה על שפת הירקון.

וכמו אותו אידיוט, שבא בליל שבת לזרוק פלאגים משומשים לתוך המרפסת שבה רקדנו, כך הם עיתונאים אלה משליכים לתוך המדינה גרוטאות כדי להרוס את החגיגה.

החגיגה שישראל חוגגת מזה שני עשורים, עולה לשמאל ולערבים על העצבים, והקנאה אוכלת אותם. איך? איך זה יכול להיות שביוון שובתים מול הפרלמנט מאות אלפי מובטלים באין עבודה וזורקים בקבוקי תבערה על שוטרים, והכלכלה באותה מדינה בפשיטת רגל ממושכת, וככה בספרד, ואפס צמיחה בצרפת, והשלג והשיטפונות בבריטניה, ומכת סמים במכסיקו, ומהומות דמים בוונצואלה ורעב כללי באפריקה, ומכוניות תופת בבגדד, וטבח עם בסוריה, וערב מלחמה באוקראינה, ואנטישמיות בהונגריה – ובישראל ב-2014 בונים בניינים חדשים בני 16-30 קומות בדירות פאר למגורים ב-38 אתרי בנייה – והכול נמכר על הנייר, והאבטלה אפסית, והתמ"ג והייצוא [ב-2013]  בצמיחה, וכל בתי הקפה מלאים, ואין חנייה. וכל הסיפורים הבדויים על שליש מילדי ישראל עניים נשכחו כבר, והחנויות של המסיכות לפורים מפוצצות עם אימהות וילדים ב-100 או 200 שקלים למסיכה.

בעוד כמה ימים תצעד העיר חולון בעדלידע שהעיר וישראל לא ראו. רק כמה נבלות אוספים כל ערב גרוטאות מהמזבלה וזורקים על פרצופה של המדינה להרוס לנו את החגיגה. "יש חרם..." – אפרופו, נא עיין להלן על העיר אנקונה [עיר נמל באיטליה], שם החרים עם ישראל את העיר על שריפת 24 אנוסים ב-1540 – וזה עבד.

2. חרם אנקונה

כיום, גם ראש ממשלת ישראל בהופעות שלו בארה"ב נמנע מלומר כי גם  עם ישראל יכול להטיל חרם על מי שמתנכל לנו, והיו דברים מעולם.

כיום, איש עדיין, מחשש ברור, לא הוציא הודעה רשמית כי הוא מחרים את ישראל. לא אדם ולא חברה ולא מפעל ולא מדינה ולא יבשת. אף אחד בעצם לא אמר בפומבי שהוא מחרים את מדינת ישראל, אלה היו כמה שטינקרים בודדים שקשקשו כי הם "לא ישקיעו כסף" באיזה פרוייקט זניח, או לא יקנו כמה קילו פלפלים מהבקעה.

ואין לי מושג מה הבהלה? הלו כמו שביבי מניע את איפא"ק לשדל חברי קונגרס להצביע בסוגיות פי כמה יותר חשובות מאיזה קאקער שקישקש שישראל עלולה לסבול מחרם. מי? מה? מו? שיבא מישהו רציני, נניח מנכ"ל 'רנו' או מנכ"ל "שנל-5" שלא ימכור לנו מכוניות או בושם. אבל איש אינו מעז. לא שהוא פוחד, אלא שדבר זה אינו בר ביצוע.

אבל! אין לי מושג מדוע שכח העם הזה את התקדים של אנקונה, סיפור של חרם יהודי על עיר נמל איטלקית וזה עבד. לפתע התברר כי עיר זו, שהיתה מתחרה לוונציה מלכת הים במסחר עם אסיה, אף אונייה אינה נכנסת לנמל, העיר משותקת, אין לאנשים גרוש.

כל הסיפור התחיל כשמיספר אנוסי פורטוגל, סוחרים עשירים, שלמעשה נאנסו בכוח בידי המלך לאחר שבעצם היו אלה יהודי ספרד שנמלטו מספרד בגירוש של 1492 – ביקשו להסתלק מפורטוגל, הגיעו לנמל אנקונה במזרח איטליה – כ-120 ק"מ מזרחית לרומא, והחלו לעסוק במסחר ימי עם יבשת אסיה, בייבוא של סחורות. ואז הוציא האפיפיור דאז פסק דין מוות בשריפה על 24 אנוסים. לא עזרו תחנונים ובקשות והמסכנים הועלו על מוקד האינקוויזציה.

אז החלו יהודי אירופה בראשות דונה גרציה להטיל חרם על הנמל והעיר. משלחות ומכתבים יצאו אל כל קהילות ישראל באירופה ותוך זמן קצר הוטל חרם יהודי על הנמל והעיר. היהודים העתיקו את המסחר אל העיר הצפונית יותר פזרו, ואף אונייה לא פקדה יותר את אנקונה, וזו שקעה בניוון מסחרי ללא תקנה [עד היום].

האם ירים כיום את ידו מנהיג יהודי כמו דונה גרציה ויאיים כי סופו של כל מחרים יהיה כמו אנקונה? 

* * *

אהוד בן עזר

שלושה שירים ראשונים שהודפסו

האביב הגדול

הָאָבִיב הַגָּדוֹל שׁוּב פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עֲלֵי אֶרֶץ חָרְפָּם

וּבְנֵי-הָאָדָם זָחֲלוּ לִקְרָאתוֹ מִמְאוּרוֹת קָרָתָם הַטְּחוּבוֹת –

הֵם קָרְאוּ הִימְנוֹנוֹת הוֹדָיָה לְבוֹאוֹ מִכָּל בֵּית אֱלֹהִים שֶׁהָפְכוּ לְבֵיתָם,

וְכִנּוּ בְּשׂוֹרָתוֹ – בְּשׂוֹרָתָם וְאֶת אֵשׁ חֵרוּתוֹ עִמְעֲמוּ בְּחַגֵּי חֵרוּתָם.

הָאָבִיב, כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית וְשׂוֹחֶקֶת, עָזַב אֶת הַבְלֵי עוֹלָמָם,

הִתְגַּלְגֵּל בִּיְרַק הַכָּרִים וּבְדִּשְׁאֵי מִשְׁעוֹלִים וְשָׂדוֹת.

רַק אַחַת מִכְּסוּתָיו, הַדַּלָּה שֶׁבָּהֶן, נִשְׁאֲרָה בִּיְדֵי הָאָדָם

וְאוֹתָהּ הוּא פּוֹרֵשׂ בְּחַגָּיו הַגְּדוֹלִים בִּיְדֵי עֲמָלוֹ הַכְּבֵדוֹת.

כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ,

הוּא שׂוֹנֵא אֶת חַיַּת הָאָבִיב הַנִּצְחִית וְסוֹגֵד לִכְסוּתָהּ הַדַּלָּה.

עִם נִיסָן חַיְּכָנִי יְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וְזֵרִים יַאֲסֹף מִפִּרְחֵי אַלְמוֹתָם

וְיַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאוֹתָם בְּיֵאוּשׁ עִם כָּל סְתָו אַפְרוּרִי וְאֵיתָן.

"תרבות וספרות", "הארץ", 1955

המסע לארץ הודו

בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ

לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ

אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ

וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים

רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת

וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים

מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל

פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע

הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ

בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת

בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי

נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים

חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי

גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר

צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה

וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד

הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי

לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי

בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ

תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ

מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי

יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ

אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.

"פי האתון" [עיתון הסתדרות הסטודנטים בירושלים], 1959

ערב של ילדוּת

יָם שֶׁל עִסּוּק חֲרִישִׁי מְפַטְפֵּט כְּגִיגִית

אֶל כּוֹבֶסֶת, וּפְנֵי הַדְּרָכִים נִסְגְּרוּ

בְּאוֹרוֹ שֶׁל הַשֶׁלֶט הַדַּל

רַק עַל סַף הַכִּכָּר הָאַחַת

שֶׁל רְחוֹב וְזָהָב

וְשֶׁל לֶחֶם

הֶחֱזַקְתִּי בְּשָׂרִי בְּשִׁנֵּי הֶחָלָב –

וְהָעֶרֶב הָיָה יַלְדּוּתִי בִּנְגִינָה

רְחוֹקָה וְנוֹאֶלֶת

וּלְפֶתַע קָבְרוּ אֶת בֵּיתִי הַשָּׁקֵט

וְזָרְקוּ אֶת בְּגָדַי

עַל הַסַּף –

וְתִינוֹק בְּתוֹכִי הִתְפַּלַּלְתִּי

אֵלֶיךָ, נוֹכְרִי וְגָדוֹל

בְּמַמְלֶכֶת הַטַּף.

"תרבות וספרות", "הארץ" 1959

מתוך ספר השירים שאזל: "יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר", שירים 1995-1955. אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005.

אהוד: שנים רבות הודפסו בכל מוסף שבועי של "תרבות וספרות", בעריכתו של ד"ר יעקב הורביץ, שיר אחד וסיפור אחד, רבים מהם היו פרסומים ראשונים למחבריהם [פרסומים שגם עזרו לצעירים שבהם בעלילותיהם הרומנטיות] – וכך עלו על מפת הספרות העברית דור ושני דורות של משוררים ומספרים.

לימים החליט אחד העורכים, בעקבות הנהוג במוספים הספרותיים הצרפתיים, לפרסם ב"תרבות וספרות" בעיקר מאמרים ולא יצירות מקוריות של כותבים מתחילים, כי לא לשם כך נוצר לדבריו מוסף ספרותי בארץ תרבותית. וכך, מאז – אין כמעט במה שבועית מכובדת ומקובלת להצגת כישרונות חדשים בשירה ובספרות שלנו, והדורות האחרונים יכולים רק להתקנא בנו ובבני-דורנו, שזכינו לא פעם לזיון טוב כאשר הצלחנו להעלות לחדרנו סטודנטית חובבת ספרות כדי לראות שיר או סיפור שלנו שהודפס. לעיתים היינו מחכים שבועות ב"תור" עד שהגיע זמן הדפסתנו אצל ד"ר הורביץ ביום שישי – ואז צדים עיניים של סטודנטיות בין מייזר ללאוטרמן בקמפוס גבעת רם, ובייחוד אם היה להן חזה גדול. 

היו אז כמובן עוד מוספים כי היו יותר עיתונים, ובייחוד היה מוערך המוסף "משא" בעריכת אהרן מגד בעיתון "למרחב", שגם בו התפרסמו ביכורי יצירותינו מתוך יחס אוהד במיוחד, אלא ש"למרחב" היה עיתון מפלגתי שמרבית הציבור כלל לא קרא ולא התייחס אליו.

בדרך-כלל הייתי חותם בנעוריי: אהוד בן עזר (ראב) – כפי שנהגו אבי ועוד רבים מבני משפחתנו. כאשר התפרסם שירי הראשון "האביב הגדול", שאלתי את ד"ר הורביץ מדוע השמיט משמי את ה"ראב" שבסוגריים. על כך ענה לי – "ה'ראבּ' לדודתך אסתר ואתה בן עזר." ואכן כך זה מאז, לפני 59 שנים – ועד היום.

הייתי אז כבן 19, וקל לראות שבראשית כתיבתי אני מושפע, כרבים מבני דורי, מאלתרמן – ולא מדודתי אחות-אבי אסתר ראב.

* * *

הזמנה

להשקת הספר "הַפְרוּמוּשִיקָאִים"

מאת משה גרנות

הספר זכה בפרס אקו"ם על יצירה שהוגשה לשופטים בעילום שם

ההשקה תתקיים היום, יום ה', ד' באדר ב' תשע"ד (6.3.2014) בשעה 19.30

בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ברכות: המשורר הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

גב' עמית ישראלי-גלעד, עורכת כתב-העת וההוצאה לאור – "עיתון 77"

דברים: עו"ד יואל ריפל

הסופרת ד"ר דורית אורגד

פרופ' זיוה שמיר

הסופר אהוד בן עזר

דברי תודה: משה גרנות, מחבר הספר

קטעים מוסיקליים: תלמידי מגמת המוסיקה של ביה"ס א' לאמנויות בת"א, בניהולה של ד"ר רות כץ

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

* * *

יהודה דרורי

פסטיבל השקר החרדי

כל מה שראיתי  זו  מאסה של 300,000 פרזיטים במדים שחורים, המגוייסים לפזז, ולצעוק ברחובות ירושלים למען שאחרים ימותו עבורם בשדה הקרב ולהמשך קבלת כסף מאיתנו – החילונים ("הגויים").

לחרדים היום בכנסת כ-18 ח"כים, כדי להכניסם לכנסת הם נזקקו לכ-600,000 קולות, אשר מתרכזים ברובם בשטח שבין תל-אביב לירושלים. הם הצליחו להביא להפגנה את מחצית בוחריהם (הנשמעים כחיילים צייתניים לרב זה או אחר) – בטענה השיקרית והניבזית, שהמדינה כביכול נגד לימוד התורה... הם שבעי רצון מעצמם.. אלא שהרבנים הצבועים הללו, שעמדו על הדוכנים וזעקו מרות על חילול הקודש (במניעת לימוד התורה כביכול...) – הם יודעים שאין הדבר כך, אלא מה יאמרו? נפגין כדי שאחרים ימותו בשדות הקרב? נפגין למען נקבל יותר קיצבאות וכסף מהמדינה? או נפגין להראות שיש לנו כוח למרות שאיבדנו כיום מעמדנו הסחטני בממשלה ובכנסת?

דורות של פרזיטים  גידלו המפלגות החרדיות מאז קום המדינה, ילדים הבורים לחלוטין בנושאים שאינם בגמרא ובתורה, בחורים שאינם עומדים שכם אחד עם הצעירים המגינים על המדינה, ובוגרים שאינם עובדים ואינם תורמים לכלכלת המדינה, ולהפך גורפים קיצבאות ומהווים נטל כלכלי.

כחילוני ששירת בצה"ל ועבד ברוב ימיו הבוגרים – אני מרגיש מרומה ומנוצל ע"י מגזר זה, וכמוני חשים  עוד מאות אלפים (הרבה יותר מ-600,000 חרדים...) – אני כועס עליהם הרבה יותר מאשר על ערביי-ישראל, למרות שגם הם אינם משרתים בצה"ל, (אבל לפחות תורמים לכלכלת המדינה ומעלים את רמת חייהם, חינוכם והשכלתם בהתמדה).

ערביי-ישראל אינם אחים... אבל  אני כבר לא יכול לקרוא לחרדים: אחיי...  כי אם היה לי אח בור ופרזיט ביודעין – הייתי קוטע אותו מחיי כאח.

ההצעות לגבי החרדים בוועדה בכנסת הינן הצעות גרועות, הממשיכות בעוול ובכסות של קצת שינוי במשך הרבה מאוד זמן.

אלא שהקיצוניות החרדית לא תרשה שינויים, הם נלחמים על חייהם, הם נלחמים נגד זליגת צעיריהם לחילוניות, הם לא יוותרו ולו בסנטימטר אחד. אישומים פליליים רק יחזקו את עקשנותם ("קידוש השם" כבר שמענו...)

רק דבר אחד יכול להשפיע: סנקציות כלכליות וסנקציות אזרחיות! שלילת זכויות למי שאינו מוכן להתחייב למדינה. סרבני גיוס לא יורשו לבחור לכנסת, סרבני גיוס לא יהיו זכאים לביטוח לאומי או לכל קצבה וסובסידיה של המדינה, סרבני גיוס לא יהיו זכאים לפספורט (רק לתעודת מסע) – ומוסדות חרדיים לא יקבלו כל תמיכה אם לא ילמדו לימודי ליבה (מפוקחים בצמוד...)

אלו לדעתי הדרכים היחידות לנהוג בחרדים, וכאשר סנקציות אלו יאושרו בכנסת כחוק, יש גם להפעילם כלפי הצעירים הערבים שנמנעים מגיוס בהתרסה ובניגוד לחוק!

אם מדינת חוק אנחנו – אם חפצי חיים אנחנו – יש להתנער מההתבטלות העצמית הזו בפני אלו המבזים אותנו ואת המדינה.

* * *

"תכלת לבן" – צעד בדרך ל"מהפך"

מתוך דברים שנשא יוסי אחימאיר, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, בערב ההוקרה לדוד ישי, חייל צנוע בשורות תנועת החרות (27.2.2014)

"ערב טוב לך תל-אביב, תכלת לבן," – כך נהג מנחם בגין לפתוח את אסיפות הבחירות שלו, כאן בעירנו, כאשר עוד התקיימו אסיפות, כאשר אלפים מילאו את הכיכרות.

הערב זו איננה אסיפת בחירות, זהו ערב נוסטאלגי, ערב של הוקרה, עיון ושירה – לזכרו של אחד מטובי בניה הצנועים של תנועת החרות, דוד ישי ז"ל, ולכבודה של תופעה פוליטית מרתקת ששמה סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות.

"מן היום בו נקראתי לפלא

של ביתר וציון וסיני

יד אחים הסגירתני בכלא

ותנעל בית אימי לפניי...

טל מפרה, טל חיים  – טל המרד.

הוי, רוותה כל ארצנו טלי!

נומה, עמק, מרחב התפארת,

יתנוסס גם עליך דגלי.

כי אנחנו שדייך נטענו

בגלות, מעכו על גרדום

אלוהים, לשלטון בחרתנו

על לבן-ותכול – ואדום!"

אלה שורות מתוך שירו המפורסם של זאב ז'בוטינסקי, ראש בית"ר – "כולה שלי", השיר שממנו נלקחה כותרת הספר "בין תכול-לבן ואדום, לתולדות תנועות העבודה הלא-סוציאליסטיות" מאת דוד ישי. הוציאה לאור את הספר: סיעת "תכלת-לבן" בהסתדרות, במארס 1980.

הערב אנחנו באמת בסימן של לבן, כחול, תכלת, כשאנו באים לציין מלאות שנה להסתלקותו של אחד מחיילי תנועת ז'בוטינסקי, מפעילי תנועת החרות המסורים ביותר, ומי שרבה תרומתו במאמץ להקמת הסיעה של חרות בהסתדרות העובדים הכללית, בראשותם של מנחם בגין ואריה בן אליעזר זכרם לברכה.

"דוד ישי – מי?" ישאל השואל. ואולי יחשוב על  דוד בן ישי... אני בספק אם מישהו מראשי הליכוד דהיום שמע או זוכר את השם הזה. הנה כמה פרטים אודותיו מדש ספרו שלו:

יליד פולין 1920, מוותיקי האצ"ל, התאים הלאומיים, בית"ר ותנועת החרות.

הגה והקים עם חבריו את החוג הרעיוני למען הקמת סיעה לאומית בהסתדרות העובדים הכללית. מבכירי החברים בליכוד במוסדות ההסתדרות. דוד ישי עבד כעיתונאי בעיתונים "המשקיף", "חרות", "היום" – שם גם אני הכרתיו; הוא גם עסק ביחסי ציבור. היתה לו חברה ליחסי ציבור – אם כי לעצמו מעולם לא עשה יחסי ציבור – ועוד חברה שהקים – משרד לבלשות...

דוד היה ממקימי המועצה למלחמה בתאונות דרכים. בפעילותו בתנועת החרות היה מקורב למנחם בגין, אריה בן-אליעזר, דב שילנסקי, שמואל תמיר ועוד, זכרם לברכה, ויבל"א שני אורחינו המכובדים בערב זה, דוד לוי ויורם ארידור.

מנחם בגין, בהקדמתו לספרו של דוד ישי כותב:

"מחברו של ספר זה היה אחד מאלה שהתמידו במאמץ השיכנוע כדי להשיג את ההכרעה הדמוקרטית בתוך תנועתנו. הכרעה זו קמה והיתה בוועידה הארצית השביעית. הרוב לא היה גדול, אבל לא היה שום ספק מה היה רצונו. או אז קמה סיעת תכלת לבן בראשותו של אריה בן אליעזר ידידנו הבלתי נשכח. כעבור שנים מיספר הקמנו את גח"ל ואת סיעתו בהסתדרות... יבוא יום" – מסיים מנחם בגין – "וגם מעל הסתדרות העובדים הכללית יתנוסס רק הדגל הכחול-לבן."

דוד ישי עצמו כותב בהקדמה לספרו בין השאר:

"אין ספק שההתפתחויות ההיסטוריות של תקופתנו הגיעו לשיאן עם הקמת ממשלת הליכוד ב-1977 בראשותו של מר מנחם בגין, שהיה לו תפקיד מכריע בהליכים הדמוקרטיים בתנועת החרות, שהוליכו לקראת ההחלטה על הקמת סיעת תכלת-לבן בהסתדרות הכללית.

"לממשלה זו צורף חברנו דוד לוי, איש עיירת הפיתוח בית-שאן, כשר הקליטה, הבינוי והשיכון. השר לוי שימש קודם מינויו הממלכתי כיו"ר הנהלת סיעת תכלת-לבן ומועמד הליכוד לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. ייצוג נוסף לסיעה בממשלה ניתן לסגן השר יורם ארידור, מי שכיהן כיו"ר הסיעה לאחר פטירתו של ח"כ אריה בן-אליעזר ז"ל, היו"ר הראשון של סיעת תכלת-לבן בהסתדרות. ארידור נמנה על החוג הרעיוני שפעל למען הקמת הסיעה."

הנה כי כן, רבותיי, אנחנו מתברכים הערב בנוכחותם של שניים אלה, דוד לוי ויורם ארידור, אשר ישאו דברים על דוד ישי ועל סיעת תכלת לבן, זו שמעל הבמה בוועידותיה ההומות מאדם, התנוססה הסיסמה המרובעת: "לשלמות המולדת, לשיבת ציון, לחרות האדם, לצדק חברתי."

הוויכוח בשנות השישים על הקמת סיעת תכלת לבן – בתוך תנועת החרות – היה קשה ומר. למחנה הרביזיוניסטי שבאופוזיציה כבר היתה הסתדרות עובדים משלו – הע"ל, שהוקמה עוד ב-1934.

לרבים וטובים קשה היתה המחשבה על ההצטרפות להסתדרות הכללית, הסוציאליסטית, ואולם דומני, כי במבט לאחור אפשר להעריך את ההיגיון הפוליטי הקר מאחורי הקמת תכלת לבן. זה היה צעד בדרך להכרה ב"לגיטימיות" – במרכאות – של תנועת החרות האופוזיציונית, צעד בדרך להקמת גח"ל והליכוד, צעד חשוב בדרך למהפך 1977  ולניצחון הדמוקרטיה.

* * *

אורי הייטנר

1. הפגנת המשתמטים

שוטרי משטרת התנועה מבחינים בנהג מזגזג, מתעלם מהנעשה בכביש ומסכן את עצמו ואת הנוסעים האחרים בכביש. הם דולקים אחרי הרכב, ולהפתעתם הם רואים את הנהג נוהג כשספר גמרא מונח על ההגה ותוך כדי נהיגה הוא מעמיק בו.

מיד נשלל רישיונו של הנהג ומוגש נגדו כתב אישום.

האם ניתן לומר על כך, שבמדינת היהודים מגישים כתב אישום על לימוד תורה?

זאת הלוגיקה של הטיעון הדמגוגי לפיו על פי חוק הגיוס – "לימוד תורה הוא עבירה פלילית." שקר וכזב. העבירה היא עריקה מצה"ל. וכשם אי אפשר לקבל נהיגה פרועה באצטלה של לימוד תורה, כך אין לקבל עריקה והשתמטות באצטלה של לימוד תורה. יש לדחות על הסף את הטיעונים הדמגוגיים הללו.

לימוד תורה הוא ערך יהודי חשוב ביותר. הוא ליבת התרבות שלנו. על מדינת ישראל, כמדינה יהודית, להכיר בחשיבות ערך לימוד התורה, להגביר את לימוד התורה – על שבעים פניה ושלל גווניה ופרשנויותיה, במערכת החינוך. על המדינה להגביר את מימון ההשכלה התורנית הגבוהה, על כל זרמיה.

אולם לימוד תורה אינו תחליף לדרך ארץ, אינו תחליף לקיום מצוות, אינו תחליף לערבות ההדדית היהודית – "כל ישראל ערבין זה בזה," אינו תחליף למלחמת מצווה על קיום העם היהודי ומדינת היהודים (ולפי התורה למלחמת מצווה יוצאים גם חתן מחדרו וכלה מחופתה), אינו תחליף להגנה על אזרחי ישראל ואינו מכשיר פיקוח נפש. לימוד תורה המביא להשתמטות הוא נְבָלָה ברשות התורה, חילול השם שאין כדוגמתו.

"צה"ל יכול להסתדר בלי החרדים, יש לו עודף חיילים," אני שומע את אחד הטיעונים בזכות ההשתמטות. אם יש לצה"ל עודף חיילים – אדרבא, שכל הצעירים ייגשו לגיוס, וצה"ל יפטור על פי שיקוליו המקצועיים את הפחות טובים. מי שיתאים פחות לשרת את המדינה בצבא, ימיר את הגיוס לצה"ל בשירות לאומי משמעותי חלופי.

איני אוהב את הדיבור על "שיוויון בנטל". בעיניי, הגנת המולדת אינה נטל, אלא זכות גדולה. אותי מטרידה העובדה ששבט שלם בעם ישראל, מרשה לעצמו לפטור את עצמו מההגנה על קיום המדינה, שבזכותה הוא הגיע לשגשוג שלא היה לו כמותו ולא יכול היה לחלום על שכמותו. אותי מכעיסה העובדה, שהשתמטות זו נעשית בשם תורת ישראל, כביכול.

חוק הגיוס החדש אינו מושלם. החוק הראוי הוא פשוט מאוד – חובת גיוס מלאה לכל. אולם אי אפשר לתקן עיוות בן 66 שנים, הדורש מהפך תרבותי של מגזר שלם, באבחת חרב. לכן, החוק הוא מתון מאוד, שקול מאוד, פשרני מאוד, הולך דרך ארוכה לעבר החרדים, מתוך הכרה במציאות.

אולם הוא מנסה ליצור מציאות שתביא לשינוי הדרגתי של העיוות. כוונת החוק לאפשר לאלפי חרדים לצאת לעבודה, מתוך הנחה שהדבר יביא לישראליזציה של החלקים הפרגמטיים במגזר, מה שיביא לגיוס חלקי, הולך וגובר, בהתאם למכסות המצומצמות יחסית שידרשו בעוד ארבע שנים.

על אף עמדתי העקרונית החד משמעית, אני תומך בחוק הפשרני הזה, כיוון שאיני מאמין במהפכות חברתיות, אלא בתהליכים חברתיים אבולוציוניים. אולם אם יש מקום לביקורת על החוק, הוא על פשרנותו, בוודאי לא על "קיצוניותו".

השיח רם הווליום אודות "הסנקציות הפליליות" הוא שיח שווא, שנועד לשרת את המטרות הפוליטיות של המפלגות החרדיות – הסתה נגד החוק, ושל יאיר לפיד ו"יש עתיד" – עמעום ויתוריהם מרחיקי הלכת, בפשרת חוק הגיוס. האמת היא שלא הוחלט להחיל סנקציות פליליות על חרדים שאינם מתגייסים, אלא פשוט – מי שיערוק מצה"ל בעוד ארבע שנים, על פי החוק החדש, יישפט כמו כל עריק אחר.

הדבר שציער אותי יותר מכל בהפגנת המשתמטים, היה קריאתם של כמה מרבני הזרם החרד"לי בציונות הדתית להשתתף בהפגנה. הציונות הדתית חרטה על דגלה מעורבות עמוקה בעם ישראל, במדינת ישראל, בחברה הישראלית, בצה"ל. הציונות הדתית היא אנטיתזה לחרדוּת, שדִגְלה הוא התבדלות מכלל ישראל, ממדינת ישראל, מהחברה הישראלית, מה שבא לידי ביטוי בהשתמטות מצה"ל.

קריאת רבנים מתוך הציונות הדתית, לקחת חלק בהפגנה של מי שמכנים את השירות בצה"ל "גזירת שמד", בהפגנה שמעל במתה נקראים הצעירים החרדים לסרב לצווי הגיוס, היא פשיטת רגל ערכית ומוסרית.

[אהוד: ואילו אני חרד מהתגייסות המונית של חרדים לצה"ל, שתשנה את אופיו, תפגע בשירות הבנות בצבא, וגם תוסיף מיליוני שקלים מתקציב הביטחון לקיום משפחותיהם הענקיות של החרדים בשירות החובה. מוטב שישתמטו ושישאו את אות הקלון על מצחם – מאשר יקלקלו את צה"ל – וכמוהו הם עלולים לקלקל עוד מיגזרים ישראליים, שהיו עדיין חופשיים, תודה לאל –  מפגיעתם הרעה עד כה].

2. צרור הערות 5.3.14

* אני מקווה מאוד לא להגיע למקום, שרבים וטובים הגיעו אליו, של הגישה "לא צריך. יאללה, שלא יתגייסו. נסתדר בלעדיהם." איני רוצה להגיע לשם, כי זה לא מקום של "לוותר להם," אלא של "לוותר עליהם." להשלים עם בחירתם להוציא את עצמם מכלל ישראל.

את אחיי אנוכי מבקש.

קראתי עצומת תמיכה במאבק החרדים נגד הגיוס, של אנשי שמאל רדיקלי, עם הרפרטואר השחוק עד זרא של מיליטריזם שמיליטריזם והתלהמות המשווה את "הגיוס הכפוי" לאנטישמיות באירופה, לא פחות. האמת? לא הופתעתי. מעניין כמה חרדים מאמינים שלחותמי העצומה באמת אכפת מהם.

* חוק העזר התל-אביבי, שנועד לאפשר פתיחת עסקים בשבת, הוא אנטי חברתי ואנטי תרבותי. השבת היא התרומה הגדולה ביותר של היהדות לאנושות, והבניית צביון יהודי לשבת, שאינה "יום ז' בשבוע", אלא יום של ייחוד, של קדושה, של תרבות, אינו עניין "דתי", ואינו אינטרס של "הדתיים". עיצובה של שבת ישראלית יפה, אמתית, מהותית, תרבותית, היא אתגר חשוב של בניית הפרהסיה של ישראל, כמדינה יהודית. שבת שבה העניים עובדים כדי לאפשר בולמוס צרכנות של מעמד הביניים ורדיפת בצע של בעלי העסקים, מנוגדת לאינטרס הכלל. אין שום קשר בין ההחלטה הזאת, לערכי ה"חופש", כביכול, שמלהגים יוזמיה.

איני מגדיר עצמי כ"חילוני", אם כי בחלוקה הסוציולוגית הדיכוטומית המקובלת (אם כי לא מקובלת עליי), אני מוגדר ככזה. כואב לי לראות איך חילונים נאבקים על זכותם לממש את הסטיגמות החרדיות על החילוניות כעגלה ריקה, שלכל היותר עמוסה במוצרי צריכה.

* מרקל לאובמה: "אני לא בטוחה שפוטין מחובר למציאות." מי לא מחובר?! פוטין הוא זה שיוצר את המציאות.

* מי עומד מאחורי המשבר באוקראינה? הציונים, כמובן, כפי שהם עומדים מאחורי האירועים בלוב, מצרים וטוניס. כך, לפחות, על פי הדוברת הרשמית של ממשל אסד בות'יניה שעבאן, בראיון לערוץ הטלוויזיה הלבנוני אל מיאדין. שעבאן טוענת בראיון, שישראל עומדת מאחורי "הכנופיות החמושות", כלומר ארגוני המורדים בסוריה. הפצועים המועברים לטיפול בישראל, אינם אלא מסתערבים ישראליים, הלוחמים בשירות המורדים.

זה יכול היה להיות מצחיק, אלמלא רוב תושבי המזה"ת מאמינים לסיפורים מן הסוג הזה. רוב מוחלט מתושבי מדינות ערב, משוכנעים, משוכנעים? יודעים! ... שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר.

זו השכונה בה אנו חיים. תרבותה – תרבות שקר. איננו רק אי של דמוקרטיה, חופש וזכויות האדם בתוך ים של דיקטטורה ודיכוי, אלא גם אי של אמת באוקיאנוס של שקר.

* רוב גדול מאוד מבין הפלשתינאים ביו"ש הם תושבי הרשות הפלשתינאית. הם בחרו נשיא (עד שהנשיא שהם בחרו הפסיק לקיים בחירות לנשיאות), הם בחרו פרלמנט, יש להם ממשלה, ראש ממשלה, שרים, שלטון מוניציפלי, חוקים, בתי משפט, בתי סוהר, כוחות ביטחון, שירותי מודיעין, שגרירים בעולם. הוא הדין בשלטון חמאס בעזה.

זאת לא מדינה עצמאית, ריבונית. אני לא הייתי מסתפק בכך לעם היהודי. איני מצפה מהפלשתינאים להסתפק בכך. אך הטענה שהפלשתינאים הם אוכלוסייה כבושה, נשלטת בשלטון צבאי ישראלי, לתושביה אין זכות בחירה וכו', היא שקר. בין מדינה ריבונית לבין שלטון צבאי של כובש, יש מגוון רחב של מצבי ביניים. ההתייחסות לכל מה שהנו פחות ממדינה ריבונית כאל שלטון צבאי של כובש, נכונה כמו התייחסות לכל מה שהנו פחות משלטון צבאי של כובש כאל מדינה ריבונית.

כדאי שנקפיד על טרמינולוגיה אמתית ומעוגנת במציאות, כי אנו חיים במציאות מורכבת הרבה יותר מציורי השחור לבן.

אגב, אחרי אוסלו, הרש"פ היתה ממש מדינה מינוס. ישראל לא מימשה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ, אף שהדבר היה מעוגן בהסכם. רק מתקפת הטרור הרצחנית, החל בשנת 2000, הביאה את ישראל לממש את אחריותה הביטחונית, החל במבצע "חומת מגן".

* האם אוכל הוא תרבות? כן, אוכל הוא בהחלט מרכיב מסוים בתרבות האנושית. לכן, בהחלט ראוי שהטלוויזיה תקדיש חצי שעה בשבוע לתוכנית אוכל. אבל כאשר תוכניות האוכל משתלטות על הטלוויזיה, זו תת תרבות.

* ביד הלשון: את פינתי הקודמת הקדשתי לצורת הסמיכות של המילה נָמֵל. בכתבי אותה, הזדמזם באוזניי שירה של לאה גולדברג "אנו בונים פה נָמָל, פה נָמָל."

האם גולדברג לא ידעה, לא היטיבה לשלוט בשפה?

גולדברג אינה לבד. גדול משוררי ישראל, וירטואוז השפה העברית נתן אלתרמן כתב: "שם בנָמָל קוראים לי דב המים" ("דב המים") וכך גם בשירים נוספים כמו "קונצרטינה וגיטרה", ו"אנקש".

האם הם לא ידעו? או שמא, טרם נקבע אז ההיגוי נָמֵל? ואולי זו פשוט חירות המשורר – לאה גולדברג כתבה נָמָל כדי שיתחרז עם "תכלת למטה ותכלת מֵעַל" ועם "אנו כובשים את החוף והַגַּל"?

את השיר כתבה גולדברג לכבוד חנוכת נמל ת"א, אירוע מכונן בתולדות הציונות; סמל לשבירת החרם הערבי והשביתה הכללית של הערבים, שנועדו לשבור את המפעל הציוני, אך הביאו לעצמאותו, פריחתו ושגשוגו . הנמל נחנך ב-1938 ואז נכתב השיר. באותה שנה נכתב גם "דב הים" של אלתרמן. החלטת ועד הלשון לומר נָמֵל התקבלה עשר שנים קודם לכן, ב-1928.

החלטת הוועד נבעה מהרצון להבחין בין נמל בים, לבין הזכר של הנמלה – נָמָל ובעיקר בלשון רבים, להבחין בין נמלי הים – "נְמֵלִים" לבין רבים של נמלה – נְמָלִים.

גולדברג ואלתרמן ידעו זאת היטב, אולם החלטת ועד הלשון היתה שנויה במחלוקת שנים רבות, והמשוררים הללו ואחרים היו מתנגדיה הראשיים.

ביוני 1936 פרסם אלתרמן בטור שלו ב"הארץ" "רגעים" (שקדם ל"הטור השביעי" ב"דבר") שיר בו לעג לוועד הלשון על ה"נָמֵל" – "למלחמת הקמץ והצירה." השיר נפתח בשורות הבאות, ונמשך עד סופו ברוח זו:

"רַעַשׁ הַיּוֹם אָטַם אֶת פִּיו.  / חָדְלָה רִיצָה וּמְרוּצָה  / בְּלַיְלָה שָׁקֵט, עַל חוֹף תֵּל-אָבִיב,  / שׁוֹכֵב הַנָּמָל בְּמֵים קְמוּצָה. // שׁוֹכֵב, מְיַבֵּב: –  מֵחַיַּי טוֹב מוֹתִי...  / אֵלִי, לְמִי אֲנִי עָמֵל? / קִוִּיתִי לִהְיוֹת לְנָמָל אֲמִתִּי / וְהִנֵּה / מִתְגָּרִים בִּי:  / נָמֵל...!"

ועם כל הערצתי לאלתרמן ולגולדברג, אני מבכר את עמדת ועד הלשון.

אגב, ב-1959 הצטרפה לאה גולדברג לאקדמיה ללשון עברית, כפי שנקרא ועד הלשון לאחר קום המדינה, בהמלצתו של בן גוריון.

אהוד: את הלחן לשיר של לאה גולדברג כתבה רגינה לוינסון [ר. לוינסון – ככתוב על הקיר עם השיר בכניסה לנמל]. רגינה היתה אשתו של אברהם לוינסון, סופר, משורר ומתרגם ["יבגני אונייגין", הימנון "הנוער העובד" ועוד] שגם עמד בראש המרכז לתרבות של ההסתדרות. דירתם בשדרות ח"ן היתה בית ועד לסופרים, שחקנים ואמנים מהבוהמה התל-אביבית של שנות השלושים והארבעים. רגינה לוינסון לבית ליכטנשטיין, מלודז', היתה בת-דוד ראשונה של אימי דורה-דבורה, שאימה, היא סבתי שרה-גאולה ליפסקי – היתה מהבית ליכטנשטיין.

* * *

מוטי חי אפרתי

רבי בנימין מטודלה ורבי אשתורי הפרחי

מבט לארץ ישראל בתקופה הצלבנית

מכתביהם ניתן ללמוד בין היתר אודות הדמוגרפיה היהודית בארץ הקודש בתקופה הצלבנית

נוסעים המבקרים בארץ ישראל בתקופה הצלבנית מספרים על קהילות יהודיות במספרים קטנים. עדות לכך שיהודים נאחזו באדמת ארץ הקודש גם בתקופה נוראה זו בתולדות הארץ. נוסעים אלו לא היו אלמונים והם הותירו אחריהם ירושה רבת ערך בדמות כתבים ואפילו ספרים.

ראש ובראשונה היה הנוסע האולטימטיבי רבי בנימין מטודלה, לאחריו הגדול מכולם הנשר הגדול  הרמב"ם ונסיים ברבי אשתורי הפרחי בספרו "כפתור בפרח".

נתחיל קודם בבנימין מטודלה וממה שאנחנו יודעים עליו: בנימין בן יונה מן העיר טודלה, נוסע יהודי מפורסם שחי בתחילת המאה ה-12, יצא למסע ממושך ברחבי העולם ושב ממנו בשנת תתקל״ג – 1172. יש המשערים כי הוא נפטר בעירו טודלה זמן קצר לאחר ששב ממסעותיו והביא איתו את רשמי מסעותיו אך לא הספיק לערוך אותם או לפרסמם.

אין בידינו פרטים אישיים על בנימין מטודלה, לא על קורות חייו, על מותו, לא על משפחתו ולא על אירועים אישיים שקרו לו בנדודיו. נראה שעסק במסחר באבנים יקרות ואלמוגים ולשם כך גם יצא למסעותיו. יש הסבורים כי יצא לחפש את עקבותיהם של עשרת השבטים האבודים. כך או כך, במשך שנים ארוכות עבר בארצות רבות בתקופה שבה הדרכים היו משובשות ורצופות סכנות לכל אדם ובמיוחד ליהודים – בתקופת מסעי הצלב. בשנות מסעותיו כתב בנימין מטודלה יומן מסע ותיעד את רשמיו מן הערים והקהילות שבהן ביקר. רשימות אלו נכתבו בגוף שלישי, נערכו בידי עורך אלמוני והתפרסמו ב"ספר המסעות של רבי בנימין". בפתח הספר תיאר העורך את דרך עבודתו של המחבר: "ויבוא בארצות רבות ורחוקות... ובכל מקום שבא בו – כתב את הדברים שראה או ששמע מפי אנשי אמת... וכשבא הביא."

בנימין מטודלה יצא מעירו שבצפון ספרד מזרחה, לכיוון ברצלונה וגירונה, ומשם לדרום צרפת וביקר בארצות רבות: ארץ-ישראל, מצרים, והגיע עד פרס, בארץ ביקר במקומות הקדושים ותיארם בפירוט את מרביתם ובראשם את ירושלים, שלה ולאתריה הקדיש פרק ארוך במיוחד.

מכאן הקביעה כי אין עוד דו"ח כללי מארצות הים התיכון והמזרח התיכון בתקופה הנדונה, המאה ה-12 – שישווה לזה של בנימין מטודלה בחשיבותו להיסטוריה היהודית או הכללית. הוא דיווח על קהילות יהודיות גדולות מאוד בעיראק ובמצרים (שעליהן בעיקר שמע) אך לא ביקר בכולן, ומדיווחיו עולה כי קהילות היהודים הגדולות ביותר היו באותה עת בארצות האסלאם.

בספר ״מסעות של בנימין מטודלה" מציגים נתונים ומידע על הערים שבהן ביקר, אורחות החיים, המסורות, במיוחד על קהילות היהודים ובכלל זה: שמות מנהיגי הקהילה, נתונים מספריים, הפרנסות והעיסוקים, ותיאור חיי הרוח והיצירה. רשמי המסע לא פסחו על קהילות הקראים והשומרונים, וכוללים נתונים גיאוגרפיים ואתנוגרפיים, כגון המרחקים בין הערים שבהן ביקר, תיאור של נמלים וגשרים, טקסים ומסורות. בנימין מטודלה היה האירופי הראשון שכתב על "צין", היא סין, וכן על הודו וציילון – כמאה שנה לפני מרקו פולו.

ומה מספר לנו בנימין מטודלה על יהודי ירושלים ועל העיר: "היא עיר קטנה ובצורה תחת שלוש חומות ואנשים בה הרבה... יעקובין, וארמים (ארמנים), ויוונים, וגורגים, ופרנקוש, ובכל לשונות הגויים. ויש שם בית צביעות, שקונים אותו היהודים בכל שנה מן המלך, שלא יעשה שום צביעה בירושלים, כי אם היהודים לבדם. והם כמו מאתיים יהודים (לפי כתב יד אחר 4 יהודים). הם גרים תחת מגדל דוד, בפאת המדינה."

ומה מספר לנו, לדוגמא, בנימין מטודלה על עכו: "יום אחד לאיקרה היא עכו אשר היתה לגבול אשר והיא תחילת ארץ ישראל והיא יושבת על הים הגדול, ושם נמל גדול שקורין פורטו לכל הנודדים ההולכים לירושלים בספינות, ויורד לפניה נהר הנקרא נחל קדומים, ושם כמו מאתיים יהודים, ובראשם רבי צדוק ורבי יפת ורבי יונה."

בנימין מטודלה הקפיד, בהגיעו לכל עיר או יישוב משמעותי, לפגוש את הקהילה היהודית או לברר את אשר עלה בגורלה, ממנו מצטברים עדויות על כך שבארץ ישראל הצלבנית חיים כמעט בכל עיר יהודים בכמות של בודדים עד מאות יהודים, והמקצוע של רובם הוא תעשיית הצבע.

שונה ממנו היה הרמב"ם, הרמב"ם נמלט עם משפחתו מצפון אפריקה לארץ ישראל עקב רדיפות דתיות והוא מגיע לארץ הקודש בשנת 1165. עדות לכך אנחנו מוצאים בכתביו של חכם מצפת מהמאה ה-16 אשר מספר על מסעות הרמב"ם:

"ויום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת כ"ו ליצירה, (12 באוקטובר 1165), יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, שישה ימים ימים לירח מרחשוון."

הרמב"ם מציין בכתביו את קשריו הטובים עם קהילת יהודי עכו במיוחד עם רב העיר עכו רבי יפת הדיין. אנו לומדים רק על נוכחות יהודים בעכו בחברון. פרשנים מאוחרים יותר אמדו את כמות היהודים בארץ ישראל לפי כתביו של הרמב"ם ב-1000 איש.

בימי שלטון הצלבנים עולה אל ארץ ישראל גם רבי יהודה הלוי, גדול משוררי ישראל, למעט שיריו אין לנו ממנו עדות על מצבם של יהודי הארץ.

הרב אֶשְׁתוֹרִי הַפַּרְחִי (יש אומרים שזהו שם ספרותי, ושמו הנכון: הרב יצחק הכהן) בן רבי משה הפרחי (נולד: המחצית השנייה של המאה ה-13  כנראה 1280, ונפטר: המחצית הראשונה של המאה ה-14, כנראה 1358) – היה חוקר ארץ ישראל והלכותיה. מוצא משפחתו הוא מפלוראנצה בספרד. הוא חי בפרובאנס שבצרפת. לאחר גירוש יהודי צרפת עבר לספרד ולאחר מיספר שנים עלה לארץ ישראל. בשנת 1313 הגיע לירושלים וכעבור שנה השתקע בבית שאן. אנו מכירים בעיקר את ספרו החשוב "כפתור ופרח". ספר זה למעשה יכול לספר לנו על מצב היהודים בארץ ישראל בתקופת מלכות הצלבנים השנייה (1192-1291). מדבריו ומספריו ניתן להבין שהיו יהודים בארץ ישראל בתקופה זו ואף שהחלו לקום בה קהילות קטנות. מיספר היהודים עולה משתי סיבות, הסיבה הראשונה היא הכיבושים הממלוכים אשר אינם אוסרים על יהודים לגור, אפילו בירושלים.

הסיבה השנייה היא תחילת גירוש יהודים מאירופה בעיקר מצרפת, הגורמת להגעת חלקם לארץ הקודש. אין ברשותנו מספרים מדוייקים.

לסיכום: היישוב היהודי בארץ ישראל ספג מכה קשה בזמן הכיבוש הצלבני בארץ ישראל. היחס האכזרי של הכובשים הצלבנים והטבח שערכו באוכלוסיית המקום לא פסח על היישוב היהודי ורבים נרצחו. כך התמעט עוד יותר היישוב היהודי שכבר אז היה דל.

הערים שבהן היו קודם קהילות יהודיות פורחות, כמו ירושלים, רמלה ויפו התרוקנו מיהודים. יחד עם זאת, משהפסיקו הצלבנים את מעשי הטבח, התאוששו מעט גם הקהילות היהודיות, בעיקר היישוב העתיק בכפרי הגליל ששרד עוד מתקופה הכיבוש הערבי במאה ה-7. יהודי ירושלים נטבחו בעת הכיבוש הצלבני ונאסר עליהם להתגורר בירושלים, למעט מיספר משפחות שקיבלו אישור מיוחד לעסוק בצביעת בדים. שינוי חשוב שעבר על היישוב קשור במישרין להשתלטות הצלבנים על הארץ: בגלל הצורך של המדינה הצלבנית בקשרים עם אירופה, נפתחו וטוהרו נתיבי הים משודדים. יחד עם זרם הסחורות המתגבר והתגבורות הצבאיות, נכנסו לארץ ישראל גם קבוצות של יהודים. יחסם של השלטונות הפרנקים אל היהודים לא היה שונה במהותו מיחסם אל האוכלוסיות הלא פרנקיות האחרות כך שהיהודים לא הופלו לרעה ביחס למוסלמים.

ביבליוגרפיה:

מסעות של רבי בנימין ז"ל על פי דפוס הזיפרוני שנת שמ"ג. (נמצא בבית הספרים הלאומי.

ספר ירושלים זאב וילנאי חלקים א-ב. הוצאת אחיעבר

ספר הנשר הגדול  הרמב"ם עמודים 19-23.אבישי בר אושר. בית הספרים הלאומי.

מוטי חי אפרתי הוא מורה דרך מוסמך וסטודנט למדעי הדתות של האוניברסיטה העברית.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

גם נחום ברנע מסתמך על הבלוף הנחמד של

יורם טהר-לב בבלדה על חמשת הרוכבים

מתוך: נחום ברנע, "הרימון נתן ריחו", "ידיעות אחרונות",

 המוסף לשבת, 28.2.14

ברנע: "דוד-מאיר גוטמן היה אחד מחמשת הרוכבים שיצאו בבוקר לח, בשנת תרל"ח, לתור את אדמות הכפר הערבי מלבס. על פי הבלדה הנפלאה שכתב יורם טהר-לב, החמישה לא הבחינו בסימני חיים, ונבהלו. 'המוות פה מולך,' פסק אחד מהם, רופא במקצועו, והרוכבים פנו לשוב ליפו. רק אחד, יואל-משה סלומון, התעקש ונשאר. הסוף היה טוב: למחרת בבוקר 'העמק הארור נמלא ציוץ של ציפורים," וכך קמה לנו פתח-תקווה, אם המושבות."

* * *

אהוד בן עזר

מהי מידת האמת ההיסטורית

 בבלדה של יורם טהר-לב?

מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

* * *

אהוד בן עזר

מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויות בכרך עצמו ולא הובאו כאן].

אהוד: וכמו כדי להוסיף טיפשות על בורות ועל שטחיות – מוצבים מאז יובל ה-130 של המושבה [בשנת 2008] – 5 פסלים של הרוכבים משתתפי הסיור, שכאמור כלל לא היה – בכיכר המייסדים במרכז העיר. ומיהו הרוכב החמישי בסיור שלא היה? כנראה לא רצו לשים פסל רוכב של גוי, ד"ר מזוריקי – ומבלי לשאול אותי או מי מבני משפחתי – הציבו שם ההיסטוריונים של עיריית פתח-תקווה – "פסל" של סבי יהודה ראב בן עזר, שהגיע לראשונה למושבה לא באותו קיץ תרל"ח אלא רק אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, ואמנם חפר בה את הבאר הראשונה, חרש את התלם הראשון והיה שומרה הראשון.

והמורות מביאות לשם את התלמידים ומסבירות את תולדות המושבה, לפי הבלדה הבלופית של יורם טהר-לב – שזה כנראה כל מה שהן יודעות... ואפילו אינן יודעות שיהודה ראב לא קשור כלל לאותו סיור הזוי שלא היה ולא נברא...

מתברר אפוא שלא אני הוא המספר גוזמאות על פתח-תקווה ברומאנים שלי, אלא פרנסיה עצמם – הם-הם הצ'יזבאטניקים האמיתיים... ואילו אני הוא כיום אולי היחיד היודע  לאשורן את תולדות המושבה מראשיתה.

בשנת 2018 תימלאנה 140 שנה לייסוד פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה ו"אם המושבות". והנה כבר עכשיו, אחותי לאה ואני, הננו הנכדים החיים האחרונים של יהודה ראב בן עזר. כל שאר הצאצאים הם נינים וחימשים ובני חימשים. ליובל ה-130 לא הזמינו אותנו כלל, גם לא קראו רחוב על שמו של יהודה ראב. אולי ביובל ה-140 ייזכרו בנו? אולי? העיקר שנהיה בריאים.

ואולי כדאי בהזדמנות זו לחזור על ניפוץ עוד בלוף היסטורי:

* * *

אהוד בן עזר

 מתי באמת החלה העלייה הראשונה?

הרשימה הודפסה ב"ידיעות אחרונות" ביום 28.12.2003

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, ובכל זאת – בו' חנוכה, לפני 125 שנים וכמה ימים, רתמו מייסדי פתח-תקווה את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

על אותו מעמד כתב סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [בן 20] … בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים ... השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. כולנו נרעדנו לשמע הדברים … לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, ב-1948, קם סבי בן ה-90 ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" בל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, הלך לעולמו.

פתח-תקווה נוסדה ב-1878 ע"י עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחיד מבין המייסדים שנולד בארץ, עזר בקנייה וחילץ את הגביר גוטמן מידי נוכלים בירושלים. אבל משום-מה נוהגים רבים לציין את 1882 כראשית העלייה הראשונה.

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שרצו את כתר הראשונות לעצמם, וחברו אליהם היסטוריונים שהתקשו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן ראשית של יישות לאומית.

כאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, הדור הצעיר לומד שאבות-אבותיו לא החלו לשוב ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה.

דרך אגב, לפני כשנתיים הסביר ראש עיריית ראשון-לציון, מאיר ניצן, בראיון רדיו, כי אפילו לתאריך 1882, המתנוסס על כל הבקבוקים של היקב המקומי מאז היווסדו, אין אחיזה במציאות. עירו קמה ב-1882 כמושבת פלחה, ואילו נטיעות הכרמים באו רק כעבור כמה שנים. ה"תיקון" נועד להקדים את תאריך הנטיעות, כדי לקצר את שנות העורלה שבהן הבציר אסור מן התורה.

עינינו הרואות, יש שם ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.

* * *

מוטי הרכבי

הרשו לי להפיץ דו"ח מאוד לא פופולארי

לגבי החרדים

אני יודע שכבר הצאר הרוסי אמר, הרבה לפני YNET ו"הארץ" – "הרוג את היהודים והצל את המדינה!"

הצאר לא כל כך טרח לבדוק את האמת ממש כמו YENT ו"הארץ". אבל מה לעשות, העובדות שלהלן נלקחו מהביטוח הלאומי והלמ"ס.

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=869971

כ-57% מהחרדים בעלי כושר השתכרות עובדים לעומת 67% מהחילונים.

ילד חרדי מתוקצב הרבה פחות מחלקו באוכלוסייה. תקציב החינוך מעל 53 מיליארד, החינוך החרדי מקבל רק כ-3 מיליארד! כ-5.5% מסך התקציב, בעוד שמיספר התלמידים החרדיים עומד על כ-22%.

המימון למוסדות להשכלה גבוהה, המונים קרוב ל-200 אלף סטודנטים, הוא מעל ל-9 מיליארד שקל, כאשר כל סטודנט עולה למדינה קרוב ל-50 אלף שקל בשנה, וכ-150 אלף שקל לכל התואר הראשון.

לעומתם בחור ישיבה גבוהה ממומן ב-240 שקל לחודש שזה 2,880 לשנה, ואברך ב-430 שקל לחודש, שזה 5,160 בשנה. דהיינו מה שאברך מקבל ב-30 שנה – המדינה מממנת עבור תואר לסטודנט יחיד!

תקציב התרבות הכללית מעל 900 מיליון שקל בשנה, ומתוכם רק כ-5% שהם כ-46 מיליון – לתרבות יהודית, שבה שותפים גם מוסדות הציונות הדתית ועמותות חילוניות העוסקות ביהדות.

בביטוח הלאומי חלקו של הציבור החרדי עומד על כ-6 אחוז בלבד בעוד היותו מרכיב של כ-11% מאוכלוסיית כל הנפשות בישראל.

ישנם שני סוגי מיסים, מס עקיף המגיע ממע"מ, מכס יבוא, מס קניה, בלו דלק, אגרות, רשיונות, ועוד. מיסים אלה הציבור החרדי משלם כמו כולם! – ויש מס ישיר המגיע ממס הכנסה על חברות ויחידים

כ-80% מהמיסים ליחידים משולמים ע"י שלושת העשירונים העליונים לפי מדרגות המס!

כ-52% מציבור העובדים אינם מגיעים כלל לסף המס ולכן אינם משלמים מס הכנסה, וכאמור רובם אינם חרדים!

כוח הקנייה החרדי הוא הגדול במדינה ועומד כיום על יותר מ-25 מיליארד שקל בשנה, כשהצפי הוא גידול של עד 50% בשבע השנים הקרובות. המשמעות לכך היא תרומה ענקית ליציבות בכלכלת המשק הישראלי והן לקופת המדינה! זו אגב גם הסיבה שאלפי חברות עברו להשגחות בד"ץ, למרות העלויות הכרוכות בכך.

פשיעה: התפלגות אסירים מעל 6 חודשי מאסר נכון ל-2013 היא – 64.5% לא חרדים, 33% ערבים, ורק 2.2% חרדים!

אלו הם רק חלק מנתונים מפתיעים, שמן הסתם לא היו ידועים לציבור עד היום מכיוון שבאופן מגמתי העדיפו להסתיר אותם מעיני הציבור בכדי להמשיך ולהפיץ שקרים נגד הציבור החרדי מתוך רצון לבנות לעצמם קריירות פוליטיות.

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

עַל הַנְּיָר

עַל הַנְּיָר יֵשׁ לִי שְׁנֵי יְלָדִים,

בַּמְּצִיאוּת,

גַּם לֹא אֶחָד.

מְנֻזָּרִים  מִמֶּנִּי,

מַנְצִיחִים אֵיבַת אִמָּם.

אֲנִי שׁוֹאֵל לְפֵשֶׁר הִתְרוֹקְנוּתָם

מִיַּחֲסָם אֵלַי?

אֶחָד,

מִתְקַיֵּם מִכַּסְפִּי

אֲבָל,

בְּכָל יוֹם

מַנְצִיחַ  אֶת בְּדִידוּתִי,

רַק סְבִיב אִמּוֹ סָבִיב

יִסֹּב הַכֹּל.

לֵילוֹתַי לֵילוֹת הַמְתָּנָה,

הַדֶּלֶת מִתְהַפֶּכֶת בְּאֵין הִתְיַחֲסוּת

בָּשָׂר נִקְרַע.

מְעַרְעֵר אִזּוּנִים

מַה שֶּׁאֲנִי מֵיטִיב לְנַגֵּן

שׁוֹקֵעַ תָּדִיר בְּקֻפְסַת

שְׁעוֹן הַקּוּקִיָּה.

* * *

יונתן רטוש

הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)

 [השיחה נערכה בחודש יולי 1970]

מתוך ספרו של אהוד בן עזר

 "אין שאננים בציון"

שיחות על מחיר הציונות

ההקדשה: זכר למחנכת טוני הלה

ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986

נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"

 "Unease in Zion", Quadrangle, 1974

חלק שני ואחרון

אהוד בן עזר: אולי תנסח את ההבחנה שלך בין עברים, יהודים וישראלים?

יונתן רטוש: בארה"ב משמש הנוסח האנגלי של "עברי" (Hebrew) מעין לשון של כבוד ליהודי, כשם ש"איזראליט" משמש לשון של כבוד ליהודי בצרפתית. אבל "עברים", "ישראלים" ו"יהודים" – משמעויותיהם המקוריות במקורות ברורות מאד ומהותיות בתכלית.

"עברים" הם כל בני "עבר", שהוא במובהק אפונים (Eponime) לכל "בניו", לא אך יהודה וישראל כי אם גם מואב, עמון וארם. המונח "עברים", האומה העברית, תואם את המכלול הקלאסי והטבעי הכולל את לשון המדינה, העברית, ואת המונחים המקראיים "ארץ העברים" ו"עברים". בני "ישראל" הם בעיני נוכרים – למשל מצרים – "עברים".

"יהודי" במקורו אינו אלא בן שבט יהודה, ואחר כך בן ממלכת יהודה (Judean). הפעם הראשונה שמופיע המונח "יהודי" משמעותו היום היא בתקופה הפרסית, ב"מגילת אסתר" – "מרדכי היהודי". התקופה הפרסית הייתה עצם תקופת התהוותה של היהדות. זו נוצרה בקרב צאצאיהם של כמה אלפים ממרום אצולת יהודה שהוגלו אחת-עשרה שנה לפני חורבן ירושלים בידי הבבלים: גלות יהויכין, שהביטה על "עם הארץ", כל שאר עם יהודה, ואין צריך לומר, על העברים – מגבוה. צאצאיהם השתלבו היטב בממלכת פרס ולא שמרו אלא על ייחודם העדתי, נאמר דוגמת ה"פרסים" בהודו היום. בניין-העל של הווייתם העדתית הייתה היהדות, ואת תפיסתם זו השליכו רטרואקטיבית.

"ישראל" היא במקורה יחידה תוך-עברית, פדראציה של מיספר שבטים עבריים, ואחר כך – ממלכת ישראל, ליתר דיוק: ממלכת שומרון. "ארץ ישראל" של יחזקאל, למשל, אין ירושלים כלולה בה, מאחר וזו נמצאת ב"יהודה". לימים, כמו הרבה מונחים עבריים עתיקים, נשתבש גם דיוק מובנו של השם "ישראל" וניתן בו הרבה והרבה ממה שלא היה בו תחילה. אכן, עצם בחירת השם "ישראל" למדינה שלנו היה ביודעים, בכוונת מכוון, שם מטושטש, שנבחר בשם טשטושו, כדי להשתמט מן הבחירה הטבעית, שעמדה אז בפועל – בין "מדינה עברית" (סיסמתן הראשונה של כל ההפגנות האנטי-בריטיות בשעתו) לבין "מדינה יהודית". והוא בעיקרו של דבר ההבדל בין מדינה לאומית-חילונית לבין מדינה עדתית-דתית.

אהוד בן עזר: האם ייתכן שאנשים יתעלמו כליל מעברם ההיסטורי?

יונתן רטוש: כאשר בני-אדם מדברים אצלנו על "עבר היסטורי" סתם, "עבר היסטורי" של "אנשים", והם מזהים עבר זה על-פי ההשתייכות לקיבוץ אנושי מסוים – אין הם אלא מציעים את ההגדרה העצמית הקיבוצית שלהם. יותר מכך – הם רואים מעין זכות טבעית לעצמם לכפות אותה הגדרה עצמית שלהם על זולתם. במקרה שלנו יש בזה בפשטות ניסיון מובהק של כפיית השתייכות דתית-עדתית בישראל.

אולי אטול דוגמה מאמריקה. הנשיא קנדי היה ממוצא אירי, האם היה אירי לפי לאומיותו? הנשיא רוזוולט היה ממוצא הולנדי, האם היה הולנדי לפי לאומיותו? במידה שהיו אלה אנשים דתיים, מתקבל ביותר ששמרו איש איש על דת אבותיו, אבל "עברם ההיסטורי" לא היה העבר ההיסטורי של אבות אבותיהם, אלא העבר ההיסטורי של ארצות-הברית. לגבי נינו, נכדו, בנו של איטלקי שהיגר בשעתו לארה"ב – האם "העבר ההיסטורי" שלו, שאתו הוא מזדהה, שאתו הוא נדרש להזדהות, הוא העבר של גריבאלדי ומאציני, או של וושינגטון וג'פרסון?

אהוד בן עזר: האם אתה מסכים, ורוצה בכך, שיקום דור חדש בישראל החסר כל עניין בהיסטוריה של העם היהודי? האם ייתכן, לדעתך – שלא יהא בעתיד כל קשר בין היהודי בארץ לבין בן-עמו בתפוצה? היקומו שני עמים שונים?

יונתן רטוש: להוציא קוסמופוליטים, שלפי שעה מכל מקום נמצאו אוטופיסטים, ובמקרה הטוב ביותר ניתן לחשוב שאולי יש בהם ניסיון לייצוגה של תקופה אחר-לאומית (post-), שטרם באה – הרי כולנו, חניכי המאה העשרים, ועוד יותר מכך שומרי מסורות התפיסה של המאה התשע-עשרה, נוטים לראות את האנושות חבורה (composed) אומות, ובכל חברה בעל ייחוד – "לאום", לפי הדוגמה של מערב אירופה. על-פי הלך-רוח זה נטו יוצאי הגטו היהודי במזרח אירופה ובאוסטרו-הונגריה (ארצות אשר נחשלו מאוד מבחינת ההתגבשות הלאומית אחרי המערב) – שיצאו מגדרי היהדות של ימי-הביניים, אבל לא רצו או לא יכלול להתבולל כליל באם הארץ – לראות גם ביהדות "לאום".

אפשר כמובן לדבר על עם (people) יהודי. אפשר לדבר גם על "עם ירושלים" או "עם הסוחרים". אבל אין היהדות, ולא היתה מעולם – "לאום". היהודים לא הנגידו מעולם את היהדות ל"צרפתים" או ל"אנגלים", כי אם ל"גויים" באורח כללי – כל שאינו יהודי. באורח מדויק יותר, מבחינה היסטורית – הנגידו את היהדות ל"נצרות" ול"איסלאם". הגדרה וראייה זו של היהדות בתור עדה דתית היו מקובלות על היהודים ועל זולתם, לכל הפחות על רובם הגדול, במשך כל הדורות, והיא המקובלת עד היום בלי שום ספק על רובם הגדול של היהודים, מחוץ לישראל (שבה בעצם רואים ביהודים בעיקר אך חומר לבניין המדינה). מנדס פרנס הוא בלי ספק, גם בעיני עצמו, בן הלאום הצרפתי, ועם זאת הוא יהודי. רובם המכריע של יהודי אמריקה נחשבים, ורואים את עצמם, בני הלאום האמריקאי, ועם זאת הם יהודים.

היהדות אינה לאום. ההגדרה הסוציולוגית ההולמת אותה ביותר הוא ה"מילט" בקיסרות העותומאנית בשעתה. בקיסרות זו התקיימה חברה במתכונת ביניימית מובהקת, מורכבת מפסיפס של עדות דתיות, כל אחת מהן יחידה סגורה, אנדוגאמית, בעלת מערכת שיפוט משלה ומנהיגות דתית וחילונית משלה. היהדות בתור יחידה עדתית-דתית, בתור "מילט" – לא היתה יוצאת דופן בקיסרות העותומאנית, כשם שלא היתה יוצאת דופן במסגרת החברה בימי-הביניים, חברה שעמדה על העדה הדתית. אין היהדות יוצאת דופן ו"בעייה" אלא בחברה הלאומית החדשה, העומדת על עקרון הלאומיות.

הדור הקם אצלנו, שרובו הגדול חילוני, אינו חש הזדהות עם ההיסטוריה של העם היהודי בפזורתו, הקשר בינו לבין היהודים בפזורתם הוא רופף ביותר, ומתרופף והולך. הוא חש בעצמו זהות אחרת. זוהי עובדה. על עובדה זו מקוננים יהודים וציונים רבים, מתריעים עליה זה עשרות בשנים, עוד לפני שהכניסו בני-הארץ את המושג "ציונות" למרכאות ונתנו בכך ביטוי עממי לתחושת הזרות. השלטונות היהודיים הנהיגו בשנים האחרונות לימודי "תודעה יהודית", ברוח התיאוריה היהודית והציונית – אך ללא הועיל. זרות בני-הארץ ל"יהדות" היא בעיקרו של דבר עדות מובהקת לזרות של כופי "התודעה היהודית" לבני-הארץ.

אם אנו משתחררים מן התיאוריות היהודיות והציוניות למיניהן על מה שהיה "צריך" כביכול לקום בארץ, ומסתכלים בעובדות עצמן, נוכל לראות כי עם התפשטות הרעיון הלאומי מזרחה, מאז ראשית המאה התשע-עשרה, החלה נובטת וקמה בארץ, כמו בהרבה ארצות הגירה במאות השנים האחרונות, אומה חדשה, האומה העברית החדשה. האומה החדשה קמה, בתוקף נסיבות שונות, בשפה העברית הקלאסית, שהיתה השפה המשותפת היחידה לעדות היהודיות השונות, ובארץ העברים הקלאסית, שהיתה השפה המשותפת היחידה לעדות היהודיות השונות, ובארץ העברים הקלאסית, שהייתה חבל מחוסר לאומיות בקיסרות אשר הלאומיות היתה זרה לה. התגבשותה של האומה החדשה נשתלבה עם תופעה של תחייה לאומית, שדוגמתה נודעה בכמה מארצות אירופה, בהישען על התקופה העברית הקלאסית, ימי השופטים והמלכים במונחי המקרא. ועקב השתלבות זו פעמו תחושת הזהות העברית והייחוד העברי כבר בדור העברי החדש הראשון, ולא אך כעבור ארבעה-חמישה דורות, כבארצות הגירה בדרך-כלל.

לדעתי זו המציאות. אגב, בני העולם החדש ואירופה פתוחים הרבה יותר מזולתם לראיית הדברים ברוח זו, להוציא, כמובן, בדרך כלל, את היהודים. עיקרה של העובדה היא שאין זהות לאומית בין בני הארץ לבין זולתם, וכמובן לא תיתכן זהות לאומית מצדנו עם אנשים שלאומיותם זרה, כלאומיותם של יהודי העולם בדרך כלל. אשר להיסטוריה, לא ייתכן כמובן שבני לאום מסוים יראו זהות בין ההיסטוריה הלאומית שלהם לבין היסטוריה של איזו עדה, דוגמת זו של היהדות.

אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעים קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבדלה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות המערב נעשה לסמל של ה"זר", ה"אאוטסיידר" בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, חלק מן ממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל ברוב המקרים לעמדה ביקורתית רדיקאלית.

יונתן רטוש: אינני רואה את עצמי מוסמך לדון בשאלה אם אמנם אירופה המערבית, או העולם המערבי, אכן עברו את התקופה הלאומית והם עומדים בשחרה של איזו תקופה אחר-לאומית. לפיכך לא אבוא לפסוק אם אותו אינטלקטואל יהודי, שעליו אתה מדבר, אמנם נושא "בשורה לגויים ולעמו" או שאינו אלא תוצר-שוליים חברתי של התנוונות, כמו שהיו במידה רבה דומיו בין שתי מלחמות-העולם, שאובייקטיבית סייעו לפרוץ המלחמה. כל הדיון הזה אינו רלוואנטי מבחינתי.

מה שברי לי הוא כי "עולם הקדם", וייתכן אף כל מה שמכונה "העולם השלישי", בעצם כל העולם, אולי פרט למערב הקלאסי – עומד בשחר "תור הלאומיות", וכל שיפוט לפי אמות-מידה עדתיות-ביניימיות או קוסמופוליטיות אחר-תעשייתיות – הוא זר לו, אינו יכול לתפוס את עצם בעיותיו ולא לדבר על אפשרויות פיתרונותיהן. הייתי רואה עצמי מגוחך אילו באתי להטיף לאמריקאים, למשל, בין יהודים ובין זולתם, כיצד צריכים הם לראות את עצמם, וכיצד עליהם לנהוג בבעיותיהם לפי אותה ראייה שלי.

הסכנה שאני רואה בתפיסה הציונית אצלנו, הוא בניסיון הכפייה של זהות יהודית, עדתית ובינלאומית – עלינו, ואם יש כאן סכנה של "ליבאנטיניות" – זה מקורה. ליבאנטינים הם אנשים המגודלים על ערכים תרבותיים הזרים להוויי שלהם ולמערכת הנפשית שלהם, על הפער בין הדיבורים הלמודים, שבפיהם הם דיבורי-סרק, מליצות ריקות – לבין מציאות חייהם ונפשם. הליבאנטיני הקלאסי לא היה הפלאח – אלה היו העירוניים, שחיו במציאות העותומאנית, הפיאודלית, עם ברק חיצוני, מלאכותי, כוזב, של "תודעה צרפתית".

אגב, עם כל תודעת המצור, המלחמות והסכנה הממושכת לקיום המדינה, וחרף הממסדיות הנוקשה בישראל, והשליטה הממסדית הישרה והעקיפה על רוב המשרות ומקורות הפרנסה – דומני כי גם שנינו, אני ואתה, עם כל ההבדלים המהותיים בגישותינו, והעובדה המאפיינת את שנינו שאנו ערים מאד לבעיות הכלל שעליו אנו נמנים – דומני שיש בנו כדי לשמש עדות חיה כי האינטלקטואל בישראל מסוגל גם מסוגל לעמדה ביקורתית רדיקאלית עד מאד, וסבורני כי לשנינו ידוע היטב, – עצם הקובץ שלך הוא עדות חלקית למדיי לכך – כי אין אנו כלל וכלל יחידים בנקיטת עמדות מסוג אלו.

אהוד בן עזר: האם לא תיתכן, לדעתך, בתוך היהדות, התפתחות של עם חילוני חדש, ללא כל זיקה להגדרה לאומית על-פי הדת?

יונתן רטוש: נראה לי שהגדרת היהדות בתור עדה, ותפיסתה בגדרי העדתיות, הן יסודיות ומהותיות, הרבה יותר מאשר כל הגדרה ותפיסה בגדרי דת, שהיא בניין-על שלה. כל מה שיכול, או עשוי, להתפתח בתוך היהדות, אינו יכול להתפתח אלא בגדריה, איזו עדה, ואם אחרת, איזו דת, ואם שונה. ואילו מה שצמח כאן בארץ בפועל, אם כי עובדה סוציולוגית זו טרם הגיעה להכרה כללית בציבור – הוא לאום חדש. העובדה שרובם המכריע של בני הלאום החדש הזה, העברי, הם מבחינה ביולוגית בני-יהודים, אין בה כדי לקבוע את שוני ההשתייכות הקבוצתית שלהם, כשם שהעובדה שרובם המכריע של האמריקאים הראשונים היו צאצאי אנגלים, ופרוטסטאנטים, לא היה בה כדי לפגוע בעובדת קומה וקיימותה של אומה חדשה, האמריקאית.

מבחינה חיצונית ליהדות, אין שום הבדל קובע בין "נטורי קרתא", חבושי ה"שטריימל" ומגודלי הפאות, לבין "צרפתים (או אמריקאים וזולתם) בני דת משה", ולבין ציונים שמאלניים, או זולתם. מי שרואה את עיקרה של היהדות לא בניסוחיה הדתיים ובהווייתה הדתית כי אם במהותה הסוציולוגית, העדתית, אינו יכול לראות חשיבות קובעת בכל המחלוקות הרציניות הללו בתוך גדר העדתיות, כל אלה אינן אלא בעיות פנים-עדתיות, שאינן מעלות ואינן מורידות.

אהוד בן עזר: כיצד אתה מגדיר את הציונות, ומהי הביקורת של השקפתך העברית החדשה עליה?

יונתן רטוש: אם נבקש למצות בנאמנות את המשותף לציונות מראשיתה ולכל זרמיה ותפיסותיה, שלא אחת היו פוסלים זה את ציונותו של זה, דומני שנגיע לניסוח קצת פאראדוכסאלי: הציונות היא בעצמו של דבר ניסיון של תשובה בלתי-מוגדרת (מ"מרכז רוחני" ועד קיסרות) לשאלה בלתי-מוגדרת (שאלת היהדות, הכול לפי התפיסות השונות של השאלה "יהדות מהי?") של קיבוץ אנושי בלתי-מוגדר (כלל היהודים לפי התפיסות השונות של "מיהו יהודי?" או חלקים מכלל זה) בטריטוריה בלתי-מוגדרת (מפלשתין – ארץ ישראל המערבית, ועד לגבולות מצרים והפרת).

אם רצונך אפרט את שלוש הנחות-היסוד של הציונות:

לפי כל הציונים, בניגוד לדעתם של רובם הגדול של היהודים, וזולתם, בכל הזמנים, גם בימינו – היהדות היא לאום. העובדה שמבחינת הלאומיות הנורמאלית ניתן למצוא בהרבה אומות דגמים המקבילים למאפיים (כאראקטריסטיקות) של היהדות – למשל, הרבה אומות היו נטולות עצמאות לאומית; למשל, האירים רובם חיים מחוץ למולדתם, ולשונם זרה – האנגלית, לא האירית. דוגמאות כמו אלה מאשרות, לדעת הציונים, את עובדת היות היהדות לאום גם היא.

כל הציונים משוכנעים כי אותו "לאום יהודי" קשור "קשר לאומי" ב"ארץ-ישראל" בתור "מולדת". השאלה מהי "מולדת", מה טיבו של אותו "קשר לאומי", ומהי אותה ארץ, וגבולותיה (מערב הירדן בלי סיני, שתי גדות הירדן, מנחל מצרים עד נהר פרת, גבולות 1967 או 1947 במערב הירדן) – אף בשאלות אלו, ממש כמו בפרשת "מיהו יהודי?" אין צל של הסכם-דעות בקרב הציונים.

כל הציונים מאמינים כי אותה "מולדת" (בלתי-מוגדרת) נועדה לפתור אותה בעייה של ה"יהדות" (שאף היא, כאמור, בלתי-מוגדרת), אם מבחינה פיסית, של כל היהודים, או של "היהודים המיותרים" בכל מדינה ומדינה, ואם של איזו בעייה דתית או רוחנית של היהדות.

אולי כאן המקום להעיר כי עצם "הבעייה היהודית" היתה מעולם בעייה של לא-יהודים, של גויים. ולגבי יהודים היא בעייה רק לאחר שיצאו מגדרי החיים המסורתיים ובטרם נטמעו כליל בחברה הכללית.

אהוד בן עזר: האם תכפור בכך שהציונות הביאה להקמת מדינת ישראל?

יונתן רטוש: ראוי להדגיש כי כל המציג את קומה של מדינת ישראל, והיווצרותו של היישוב העברי בארץ לפני קום המדינה, בתור פועל יוצא מן הציונות, אינו אלא טועה; בעצם – הולך שולל אחר התעמולה הציונות.

לפחות עד קומה של המדינה היתה ההגירה היהודית לארץ-ישראל ברובה המכריע פועל יוצא של צורך ההגירה היהודי בלבד, במידה שנשמט הקרקע או הסיכויים להמשך קיומם במזרח אירופה. עצם תאריכיהם של גלי ההגירה הגדולים מעידים ברור על קשר זה: מן הפוגרומים ברוסיה בשנות ה-80 למאה שעברה ועד פליטי היטלר. בכל משברי הפליטים הללו היגרו יהודים, בלי הבדל ציונים ולא-ציונים, גם לארץ-ישראל גם למדינות אחרות; ובכל הזמנים האחרים, בימים כתקנם, הייתה ההגירה לארץ, בלא הבדל ציונים ולא-ציונים, בטלה למעשה.

כדאי להוסיף כי עד מלחמת-העולם הראשונה, כששערי ההגירה היו בדרך כלל פתוחים, היו היהודים שהיגרו לארץ אחוז כמעט מבוטל מכלל ההגירה היהודית: בעצם לא יותר ממיספר היהודים שהיגרו באותו פרק זמן למצרים, למשל, וללא כל השוואה – לא רק להגירה היהודית לארה"ב, גם לאמריקה הלטינית, כי אם אף לארצות מערב-אירופה השונות. מיספרם של אותם שאפשר לכנותם "עולי רגל" – אם חילוניים ואם דתיים-למחצה, היה אולי אחד מאלף.

הציונות היא פרייה של הפזורה היהודית. נושאיה היו שכבות-הביניים היהודיות, יהודים שיצאו ממסגרת חיי הגיטו היהודי ולא יכלו או לא רצו להיטמע כליל במסגרת חיי ה"גויים" שבתוכם ישבו. התפקוד הסוציולוגי האובייקטיבי של הציונות היה למלא את צורכי ההשתייכות של אותן שכבות-ביניים יהודיות; לתת לבני העדה היהודית הרגשה של מעין סטאטוס לאומי בעולם שנתפס בתור עולם של אומות. התנועה הציונית, על כל ארגוניה והאידיאולוגיות תשלה, בהיותה פרייה של הווייה עדתית, לא לאומית, – לא יכלה להיות ולא היתה תנועה לאומית. תפקידה בקרב היהודים המתחולנים (מלשון חילוני) היה מעין זה של האמונה בעולם הבא, באחרית הימים, בקרב המאמינים, לצורך השלמה עם חיי "העולם הזה" היהודי, חיי הפזורה. כמו בעולם הנצרות, כמו בעולם היהדות הדתית, קמו יחידים יוצאי דופן, גם קבוצות שוליים, שהאמונה באחרית הימים העבירה אותם, בדרך כלל לשעה חולפת, על דעת המציאות ותפיסת התפקוד המציאותי של אמונת אחרית הימים של כלל הציבור; אבל בדרך כלל היו אלה רק יוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל, לכן, בפועל, היה עיקרו של המרץ הציוני והדעת הציונית נתון ל"עבודת ההווה" (בלשון המונחים הציונים), לאישושם של חיי הפזורה הטבעיים של היהדות. הקשר לארץ-ישראל חייב אותה רק להשתלט במלוא מידת האפשר על חיי הציבור היהודיים בארץ ולהחזיקם בשליטתה. ה"מולדת" בלשון המונחים הציונית הייתה אך תחליף יהודי חילוני ל"ארץ הקודש" של היהדות הדתית, והתמיכה הציונית הכספית לישראל היא חלק מן ההווי הקהילתי היהודי.

אהוד בן עזר: מה לדעתך הסיכוי הריאלי לניצחונה של ההשקפה העברית בישראל?

יונתן רטוש: כפי שכבר ציינתי, עקב השילוב של הולדת האומה העברית החדשה עם תהליך התחייה הלאומית, פעמה תחושת הייחוד העברי והתודעה העברית כבר בדור הראשון של בני-הארץ, עם ראשית המאה.

דור-עברים ראשון זה, שהרוח החיה בו וסמלו היו אבשלום פיינברג, מייסד ניל"י (יחד עם אהרן אהרונסון), הלוחמים לשחרור הארץ בימי-מלחמת-העולם הראשונה, דוכא בידי הממסד הציוני עם גל ההגירה, ההמונית בקנה-המידה של הימים ההם, של ראשית שנות ה-20.

קומה של מדינת ישראל היה פונקציה ישרה של התגבשותו של הדור העברי השני של בני-הארץ, בשנות ה-30 וה-40, במידה רבה בני המהגרים מראשית שנות ה-20. דור זה העמיד את המחתרות, שמלחמתן הביאה בסופו של דבר את קום המדינה, ואת התיאוריה הכנענית, אשר גיבשה את התחושה העברית כדי הכרה עצמית שלמה והגדרה עצמית, ונודעה לה השפעה עמוקה בקרב האינטליגנציה העברית הצעירה.

דור שני זה הוא שאילץ את הממסד הציוני להכריז על המדינה, אבל – על המדינה השתלט אותו ממסד ציוני עצמו, וגל המהגרים הגדול שהובא לארץ מיד עם קום המדינה בילע דור שני זה ועיכב לימות-דור את תהליך ההתגבשות של בני-הארץ ושל ההכרה העצמית העברית (משל היו מכניסים לארצות-הברית בבת אחת למעלה מ-200 מיליון נפש, כולם דוברי לשונות זרות בלבד, ורובם המכריע מארצות נחשלות, אף מקנים להם מיד זכות בחירה).

היום המהגרים מראשית שנות המדינה הם בעיקר אבות לבנים בני-הארץ, ועולה הדור העברי השלישי, אשר שום גלי-הגירה נוספים לא ישטפו עוד אותו ואת התודעה הלאומית, העברית שלו, ובדרך הטבע הוא עתיד ליטול את גורלו וגורל הארץ בידו. התודעה הציונית, התודעה היהודית, הן מכשול לגיבושה הטבעי, להשתרשותה של ההכרה הלאומית בארץ – ושטן להגדרה העצמית העברית ולכל המתחייב ממנה בתחום המעש המדיני, בתרבות ובכלכלה;  ומלחמת 67' הועילה להמחיש לפני הנוער העברי את האופקים הפתוחים לפנינו למן ראשיתה של האומה העברית החדשה, ואת חומרתו של המכשול היהודי – המחיר שאנו נדרשים לשלם בעד הציונות, בלשונך.

סוף הראיון

תודה ללאה שורצמן לבית בן עזר על הקלדת הראיון מתוך הספר הנדפס.

* * *

בימת מופעי ספרות

בתיאטרון צוותא, תל אביב

טביעת האצבע של שמוש

מופע ספרות מיצירותיו של אמנון שמוש

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות אמנון שמוש, ששון גבאי, תמר לבני, מולי שולמן,

יואב יפת, דורית פרקש ועוד

יום שלישי, ט"ז באדר ב' תשע"ד, 18.3.2014,

בשעה 20:30 ב"צוותא", רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יצירותיו האהובות של אמנון שמוש: "מישל עזרא ספרא ובניו", "אחותי כלה", "הר האנוסים", "קנה וקינמון", "דרך ארץ המשי" ועוד, הביאו אל הספרות העברית מגע מיוחד המשקף עולם יהודי עשיר במיוחד, עולמם של יהודי המזרח. אמנון שמוש הוא ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון, וגם הווי זה מוצא ביטוי ביצירותיו.

להזמנת כרטיסים: קופות צוותא: 03-6950157

(מחיר 90 ₪. למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד הנחה 708)

מותר ורצוי  להעביר את ההודעה הזו (כולל זכות ההנחה) לכל מי שנראה לכם מעוניין.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אהבתי את השבח של יוסי גמזו לצוער החרדי המצטיין יוסי אשטמקר –  תשובה להמון המשתמטים הנושאים את שם לימוד התורה לשווא. כידוע, יהושע כבש את הארץ עם לומדי תורה בלבד, ודוד המלך יצא לכל מלחמותיו עם בחורי ישיבה. 

בקיאותו של בן-ציון יהושע בכל הקשור לעמי מרכז אסיה ממש מדהימה. אני מתכוון, כמובן, להספד שלו על פרופ' מנשה הראל.

נעמן כהן חושף את ההתנהגות "הידידותית" של גרמניה, שאינה מבינה שהחרם על מסחר יהודי היה הדגל הראשון של הנאצים.

אהוד, לא חוכמה שאתה שואל שאלות חריפות את יונתן רטוש, כי הרי התיאוריה הכנענית שלו באמת הזויה לחלוטין.

שלך,

משה גרנות

* ברק רביד, "הארץ" באינטרנט, 3.3.14 – "אובמה דיבר בראיון בצורה כמוה לא התבטא בעבר. הוא היה חריף ביותר בעניין ההתנחלויות, שאת הרחבתן הגדיר באופן חריג כפעולה 'תוקפנית'. השליח המדיני של מועצת יש"ע, דני דיין, העיר בציניות בחשבון הטוויטר שלו כי היה משהו מוזר בהתבטאות כזו כלפי ההתנחלויות ביום שצבא רוסיה פולש לאוקראינה וכובש את חצי האי-קרים.

בנוסף, אובמה דיבר אולי בפעם הראשונה לא רק על הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, אלא גם על ערביי ישראל. הנשיא האמריקאי תיאר תרחיש שבו ישראל תיאלץ לפגוע בצורה חמורה בזכויות אזרחיה הערבים כדי לשמר את קיומה כמדינה יהודית. המרחק בין ההתבטאות הזו לאזהרה מפורשת על כך שישראל עלולה להפוך למדינת אפרטהייד אינו גדול."

אכן, על טיפשות זועקת לשמיים כמו זו, מקבלים בימינו אלה – את פרס נובל לשלום!

* קראתי בעניין את קורות חייו של פרופ' מנשה הראל שהלך לעולמו. נזכרתי בהיכרות האישית שלי עם מנשה הראל, בעת שהעביר קורס מורי דרך לחניכי קורס הסיירים של הנח"ל, שבו הייתי חניך, בשנת 1951. מנשה תירגל אותנו בהכנת סיורים מודרכים על ידי ספרות בנושא שהועמדה לרשותנו. בערבים ישבנו איתו ב"ערבי צ'יזבטים" סביב מדורה, שמענו על תוסברהינדי הגדול והרפתקאותיו (דמות דמיונית), ויצאנו לשטח לתרגל את מה שלמדנו. 

נזכרתי בלילה שבו הגענו ללון במחנה "שנלר" בירושלים. באנו במשאית צבאית, מנשה ישב ליד הנהג לבוש במעיל רוח ללא סימוני דרגה.

הש"ג בשער סירב לתת לנו להיכנס.

מנשה הסיר את מעילו וחשף את סימני דרגת הסרן שלו. "האם זה מספיק?" שאל.

הש"ג קפץ לדום, הצדיע ופתח לנו את השער.

דמותו הלבבית והחברותית, והידע האדיר שלו – נשארו חרוטים בזיכרוני.

עמי יובל

* לסופר הנידח שלום רב, מאחר ונוכחתי לדעת כי כל קוראי חב"ע מסכימים כנראה עם צרור הערותיו של מר אורי הייטנר (שאני מעריך מאוד) מגיליון 921, מצאתי לנכון להודיע ברבים כי בנושא דידן איני מסכים עימו כלל. לא בלינץ' שהוא ביצע בדוקטור ברוך גולדשטיין ולא בלינץ' שהוא מבצע בכהניסטים. גם ד"ר גולדשטיין וגם הכהניסטים הם יהודים צעירים ממוצא אמריקאי עם גאווה יהודית בריאה, שלא התחנכו להגיש לשונאיהם את הלחי השנייה. את המסורת הזאת הם הביאו איתם מארה"ב והפעילו אותה כנגד האויבים בארץ.

אורי הייטנר נהנה, מזה שנים רבות, מהשלווה והשקט של רמת הגולן. אמנם היה עליו להילחם בחירוף נפש,  פעם או פעמיים, במזימות כושלות של הממסד להביא לחבל ארץ יפה זה את השלום הנכסף, ועימו את נישולו מביתו, אך פרט לכך לא טרד את מנוחתו דבר ונמצא לו זמן רב לרשום את צרור הערותיו על כל מה שראה במדינה היהודית המונחת לרגליו.

לכן לא פלא הוא, שמנקודת תצפיתו השקטה והמרוחקת, לא הגיעו לאזניו הצעקות הבלתי פוסקות של ערביי חברון "איטבח אל יאהוד, איטבח אל יאהוד!" כל מה שהתמונות על המרקע הציגו בפניו היו רק הגוויות מנוקבות הכדורים של הפלסטינים הטבוחים. נפשו העדינה הזדעזעה, עטו נשלף, ומשפטו של הרופא היהודי נחרץ. "השקפת העולם של הרופא הרוצח היא פילוסופיה של השמדת עם! המטרה שלו היתה לרצוח כמה שיותר! הוא חיית אדם הגרועה אף יותר מהרופאים הנאצים!"

לא עזרו אז שום טיעונים. לא הרצח המזוויע של יהודי חברון בתרפ"ט, לא הרצח של כל חבריו הקרובים של הרופא שמתו בידיו, לא הרצח של יהודים אחרים ברחבי יהודה ושומרון. שופט כל הארץ חרץ משפט.

אלכס לכיש

אהוד: אצבעותיי רעדו על המקלדת כאשר החלטתי בכל זאת להביא בשלמותה את תגובתך זו.

* באשר לכתבה היפה של בן ציון יהושע על  פרופסור מנשה הראל, יש לציין שפרופסור הראל היה המנהל הראשון של התיכון הראשון בנס ציונה, שנקרא היום על שם דוד בן גוריון, היה זה לערך לפני חמישים שנה. פרופ' מנשקה הראל ניהל את התיכון שנתיים ימים בלבד והעדיף לחזור לאקדמיה.

רון גרא

* שלום אהוד, התחושה שעולה בי למראה הפגנת החרדים בירושלים השבוע היא של עצב עמוק. עצוב לי מאוד שחלק כה ניכר מעמנו, אולי בין חמישה לעשרה אחוזים,  מצוי בחור שחור של התמסרות טוטלית לכת שמנוהלת ומנוצלת (כמו כל הכתות) לצרכיהם האישיים של ציניקנים למיניהם שנושאים בתארים כגון רבנים וחברי כנסת.

עצוב עוד יותר שמבחינתם של ישראלים חילוניים זוהי יהדות,  ובאופן שניתן בהחלט להבין אותו, אין הם רוצים כל חלק וחלקה ביהדות זו. לא הייתי רוצה להיות במקומם של מנהיגי החרדים כאשר יגיע תורם להתייצב מול קונם ולתת דין וחשבון על מעשיהם בעולם של מטה. סבורני שהתופעה החרדית של ימינו הינה אחת ממיספר תגובות פוסט-טראומטיות לרדיפות השמד שעמנו סבל מהן זמן כה רב. חלק עזבו ואף נחרדו להזכיר את יהדותם כמו סבו של ג'ון קרי, חלק צללו לשאול של שנאה עצמית כגון גדעון לוי ועמירה הס. אך אלה וגם אלה מעטים ונזקם מועט מעבר ליחצ"נות של אנטישמים.

החרדים לעומת זאת רבים ומתרבים, ומה שבאמת מסוכן – גורמים לנתק של ממש בין האוכלוסייה הבריאה בישראל לבין שורשיה היהודיים. על כן יש לעשות כל מאמץ כדי לשחרר לפחות את הצעירים שבקהילה החרדית מהתלות בכת, ולשלבם בחברה אף אם הדבר יהיה כרוך בטראומה נוספת עבורם ועבורנו בטווח הקצר.

בברכה,

ברוך פלטנר

* עיתונאי "הארץ", ובראשם חמי שלו, עשו ככל יכולתם כדי לגמד ולגחך את ביקורו של ראש הממשלה בארה"ב ואת נאומיו. חבל שעראפת כבר לא חי, כי אז הוא היה זוכה מהם להרבה תשבחות ולליקוקי תחת. כי אין שמחה שם, ברחוב שוקן – כשמחה לאיד של ישראל ושל ראש-ממשלתה הנבחר!

ליקוקי תחת לפלסטינים כבר אמרנו?

* למה באים בטענות על השקרים של האיראנים? הלא תפיסת משלוח הטילים שלהם בספינה "קלוז סי" – שיועדו לג'יהאד האיסלאמי בעזה, תפיסה בידי חיל הים הישראלי – מוכיחה עד כמה חפצי שלום הם – בתנאי שתושמד המדינה היהודית אולי גם בעזרת הנשק הגרעיני שהם מכינים לנו, נשק אשר רק שני הסכלים, אובמה וקרי, מאמינים להם שהם חדלו לפתח אותו...

* בהזדמנות זו אנחנו מברכים את רה"מ שלנו להצלחת ביקורו בארה"ב. לא היינו מחסידיו, אך מה לעשות, הוא מתפקד היטב ואומר בדיוק מה שצריך לומר, ובאנגלית אמריקאית מצויינת.

אובמה הסכל יכול ללמוד ממנו שלא מספיקה להנהגת מדינה ידיעת אנגלית מצויינת של פרקליטים אמריקאיים, אלא צריך, ואפילו חובה – גם להבין את המציאות ולפעול!

צריך לקוות שלפחות רוב האמריקאים מבינים זאת ותומכים בנו, ולא כמו כמה מנוולים ישראליים ולא-ישראליים שפועלים שוב ושוב נגדנו, גם שם!

* סופר נידח שלום, בגיליון מס' 922 אורי הייטנר כותב ("צרור הערות, 2.3.14") שיש למצוא את הדרך להסדיר תפילת יהודים בהר הבית.

על פי ההלכה היהודית אסור ליהודים לעלות להר הבית. כך קבעו אלה המכונים גדולי הדור החרדים. גם מועצת הרבנות הראשית לישראל קראה ליהודים לא לעלות להר הבית ולא להתפלל שם. קריאה בשם חופש הדת להתיר תפילת יהודים שמנוגדת להלכה היהודית, היא מוזרה ביותר.

רון וייס

רמת-גן 

* בעימות שבין אוקראינה ואובמה מצד אחד, לפוטין ורוסיה מצד שני, אנחנו דווקא לצד פוטין והרוסים וזאת מכמה סיבות, פרקטיות וגם היסטוריות.

# צריך להיות ריאלי. שום כוח בעולם לא ימנע מרוסיה את שליטתה בנמל הצבאי הגדול סבסטופול שבחצי האי קרים, מקום שהיה חלק מרוסיה, ומשמש שער ימי עיקרי יחיד שלה לים השחור ולים התיכון – גם בחורף, כי אינו קופא. צריך להיות טיפש כמו אובמה כדי לחשוב שרוסיה תיבהל מאיומיו ותוותר על שליטתה בחצי האי קרים, שליטה שאגב גם מעוגנת מבחינה צבאית וימית בחוזים ארוכי-טווח עם אוקראינה.

# הכוחות המורדים באוקראינה כוללים גם תנועות פאשיסטיות ונאציות ומי יודע לאיזה כאוס הן גוררות את המדינה, שלא לדבר על הסכנה ליהודים תחת המשטר החדש.

# אוקראינים אנטישמיים ופאשיסטיים כאלה שירתו בחפץ-לב במחנות ההשמדה וגם נלחמו שכם אחד עם הנאצים נגד רוסיה, בתקופת מלחמת העולם השנייה.

# וכפי שכבר ציינו אחרים – בקשר לרוסיה, פוטין נלחם באיסלאם, זאת חרף תמיכתו באסאד.

# טועים מי שמשווים, כולל הילארי קלינטון, את פוטין להיטלר – ואת אוקראינה לצ'כוסלובקיה בשנת 1939. אוקראינה היא המתעוררת עכשיו אל בוקר חדש, אולי אפילו קצת נאצי-למחצה. צפו לעוד בתי כנסת שרופים, ולא על-ידי הרוסים אלא ביוזמת הנאצים האוקראינים.

* סכל מדופלם, איתן בר-יוסף שמו, שאינו מבין כנראה דבר בספרות ובאמנות, כתב ספר "וילה בג'ונגל" שבו הוא מזכיר לרעה את נחום גוטמן וטופל עליו שטויות שלא תיאמנה:

"היצירה השנייה שבר-יוסף עוסק בה היא, כאמור, 'בארץ לובנגולו מלך זולו' של נחום גוטמן. 'מה שעניין אותי זה קודם כל המסע האישי שעשיתי. קראתי את הספר בתור ילד ואהבתי אותו מאוד, ולימים, אחרי שלמדתי מה זה פוסט-קולוניאליזם, נדהמתי לראות דברים חדשים בספר. בעיקר הפלירטוט של גוטמן בין הלובן לשחור. קראתי גם על ההערצה שלו לתרבות האנגלית והשירות שלו בצבא והכל הסתדר. זה שוב הפרדוקס של היהודי, שבגולה דומיין כשחור ומנסה להלבין את עצמו. גיליתי גם שגוטמן מחק מהספר את אשתו דורה, כי זה מה שעושים בספרי הרפתקאות, אין מקום לנשים, רק לגברים. ואת סיפור האוצר הוא שאל, וזו הגדרה עדינה, מספר דרום-אפריקאי להרפתקאות. וככה מה שמצטייר כספר ילדים אופטימי ועליז, למעשה מתכתב עם פנטזיות גזעיות וטריטוריאליות." ["הארץ" באינטרנט, 4.3.14. ראיון עם אלי אליהו].

שער הספר הוא ציור צבעוני נהדר מתוך "לובנגולו מלך זולו", שכנראה ניתנה לחוקר הזה רשות להשתמש בו מטעם מוזיאון גוטמן, ששם מטופחות בשנים האחרונות מגמות ברוח ההיסטוריונים החדשים, מגמות פוסט-קולוניאליסטיות, בחלקן פרו-פלסטיניות ואנטי ציוניות, וכנראה בשמחה נתנו ידם להשחרת דמותו של גוטמן, ואם איני טועה גם הזמינו פעם את המשטין הזה להרצות אצלם.

אין דבר, מורשתו של גוטמן בציור ובכתיבה היא כה גדולה וחזקה, כה חלק בלתי-נפרד מהתרבות הישראלי שלנו – עד ששום חוקר סכל לא יוכל לשנותה.

"מחק מהספר את אשתו" – נו באמת, האין גבול לטיפשות מחקרית?

וזה בהוצאת ואן ליר והקיבוץ המאוחד!

תתביישו לכם להוציא לאור דברי הבל שכאלה על נחום גוטמן!

* אנחנו מחפשים תורם שיתקשר להוצאת "עם עובד" ויבטיח לה תמיכה כספית להוצאת מהדורה חדשה של הספר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, שיצא לאור לראשונה בשנת 1986, לפני כ-28 שנים – ומאז לא הופיעה ממנו שום הדפסה חדשה למרות שאזל מזה שנים אחדות ויש רבים שמחפשים אותו. ההוצאה לא נענתה כל השנים לבקשותינו להדפסה נוספת, אולי כי הם עוסקים בעיקר בסופרים חשובים.

אנחנו מסיימים לאט-לאט את הקלדתו של הספר בזכות אחותנו שכבר יצאה לפנסיה – לאה שורצמן, ומקווים שבעוד זמן לא רב נוכל להעמיד חינם את כולו בקובץ אחד לרשות הנמענים שלנו והפונים אלינו.

* ביום שלישי 4.3, אחר-הצהריים דיבר בגל"צ דני בסן, בתוכניתו "דני ברדיו", על אסתר ראב, שהתחנה בחרה בה כמשוררת העברית ליום האישה הבינלאומי.

* כזכור, ביוני ייצא בול אסתר ראב בסדרה "נשים פורצות דרך" יחד עם בול שרה לוי-תנאי. ערכו יהיה 10 שקלים.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,583 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל