גיליון מס' 924

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באדר ב' תשע"ד, 10 במרס 2014

עם הקבצים פירה ובן-ציון גינצבורג מפתח-תקווה ומלון פורסט פאלטרס, קפריסין

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אָז מָה תֹאמַר כָּעֵת, אָדוֹן אוֹבָּמָה? // מתי גולן: הפלסטינים והמדינה היהודית, להשמיד את תקוות הפלסטינים לזכות השיבה, בטרם כל פשרה. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: בסוף לה טרוויאטה אפילו בכיתי קצת. // יהודה דרורי: הכשל ההסברתי של נתניהו בארה"ב. // יוסי אחימאיר: אושוויץ ו"קווי אושוויץ". [ציטוט]. // מוּקֵי אֶלְדָּד: פְּגִישָׁה עִוֶּרֶת. // מרדכי קידר: הם כולאים גם עיתונאים. [ציטוט]. // דרור אֵידָר: 1. מדינת כל לאומיה בישראל? 2. אסור להשתהות ביישום. [ציטוטים]. // משה כהן: אל תגעו באיכות. // אוריה באר: האם את זוכרת? // אלי מייזליש: 1. השוואת מחירים בארץ למחירים בחו"ל היא חטא. 2. הערה ליגאל סרנה: גבול השנאה – יש גבול. // הודא אבו-חמיד: נפוליאון נתניהו. [ציטוט]. // אפרים לפיד: מבצעי "שלל" לסיכול הגעת נשק לסוריה ב-1948. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: דברים בערב בבית הסופר שהוקדש לרומאן "הפרומושיקאים" מאת משה גרנות. // אורי הייטנר: 1. ע' כמופת. 2. הזכות לדיור. 3. צרור הערות 9.3.14. // יוסף אורן: הגל הדיסטופי מכה שוב – רועי בית לוי – "הרים אני רואה". // אלי אשד:  "והארץ תרעד" וספרים אחרים על צפת – בבלוג "ְיקום תרבות" – וראיון עם אהוד בן עזר. // עמוס אריכא: להתייצב היום בצד נתניהו. // יעל שהם: בן-ציון גינצבורג: הארכיטקט מפ"ת שבנה את קפריסין. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: אסתר ראב עם בן-ציון גינזבורג, מתוך "ימים של לענה ודבש". // אהוד בן עזר: אחי הקפריסאי. מתוך "מסעותיי עם נשים". // מתי דוד: דרוש שידור ציבורי עצמאי ללא פוליטיזציה של פיקוח עיתונאי. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

אָז מָה תֹאמַר כָּעֵת, אָדוֹן אוֹבָּמָה?

כָּעֵת, שֶהַסְּפִינָה "קְלוֹז סִי" עוֹגֶנֶת

מִזֶּה שְלוֹשָה יָמִים בִּנְמַל אֵילַת

וּתְכוּלָתָהּ הָרַצְחָנִית מֻפְגֶּנֶת

לְעֵין תֵּבֵל כֻּלָּהּ וּכְבָר נִקְלָט

הַמֶּסֶר שֶאַרְהַ"בּ סֵרְבָה לִשְמֹעַ

וְשֶאֲנַחְנוּ, בִּידִיעַת חֻמְרוֹ,

חָזַרְנוּ בִּנְחִישוּת שֶאֵין כָּמוֹהָ

עָלָיו וְלֹא חָדַלְנוּ לְאָמְרוֹ,

צָרִיךְ לַחְשֹׂף אֶת תַּתְרָנוּת הַחֹטֶם

שֶל וָּשִינְגְּטוֹן מוּל פִּצְצוֹת סִרְחוֹן

פִּשְעֵי אִירָאן וּמוּל חֵרְשוּת הָאֹטֶם

שֶל מַר אוֹבָּמָה וּגְלוּיוֹת לִבְחֹן

אֶת חֹסֶר אֲמִינוּת חוּשוֹ הַטַּקְטִי

וּלְקָרְאוֹ בְּדוּגְרִי וְ-direct

לַסֵּדֶר, בְּסִגְנוֹן אַמִּיץ וּפְּרַקְטִי

בְּלִי גִנּוּנֵי פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְט.

שָמַעְנוּ שֶעִם אוֹר רִאשוֹן שֶל שַחַר

הִשְמִיעוּ לוֹחֲמָיו שֶל חֵיל-הַיָּם

לַקֶפְּטֶן הוֹרָאַת-עֲצֹר קִשַּחַת

מִתּוֹךְ מַכְשִיר-הַקֶּשֶר – וְדָכְיָם

שֶל נַחְשוֹלֵי יַם-סוּף פִּתְאֹם הָחְרַש שָם

כְּשֶרַב-חוֹבֵל הָמוּם זֶה, תְקוּף צִנָּה

שֶל תַּדְהֵמָה וְשֶל אֵימָה נִדְרַש שָם

לְפֶתַע לַעְצֹר אֶת הַסְּפִינָה.

אָז מָה תֹאמַר כָּעֵת, אָדוֹן אוֹבָּמָה,

אִם רַב-חוֹבֵל דַּל-כֹּשֶר בְּהִגּוּי

כָּמוֹךָ, שֶפִשֵּל קָשוֹת זֶה כַּמָּה

חָדְשֵי אִוֶּלֶת בְּנִוּוּט שָגוּי

לֹא רַק שֶל קַו מֻטְעֶה אָמֵרִיקָנִי

שֶרִפְיוֹנוֹ וְטִמְטוּמוֹ כֹּה רָב

עַד שֶבְּיַם הַבְּלוֹפִים הָאִירָאנִי

שוֹקְעוֹת אִתּוֹ אַרְצוֹת הַמַּעֲרָב

כִּי אִם, כַּמִתְאַפְשֵר מִפַאשְלוֹתֶיךָ

הַצֶּ'מְבֶּרְלִינִיּוֹת –  גַּם בְּעִדּוּד

טֵרוֹר פָּרְסִי שֶבֵּין מַכְשֵלוֹתֶיךָ

מוֹסִיף לְסִכְלוּתְךָ מִשְנֵה חִדּוּד.

אַתָּה, שֶזֶּה זְמַן רָב אֵינְךָ מַצְלִיחַ

לִקְרֹא כָּאן אֶת הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר

וְרוֹחָאנִי הַטָּח אוֹתְךָ בְּטִיחַ

כְּזַב חִיּוּכָיו בְּעֶזְרַתְךָ מַפְקִיר

אֶת כָּל מִשְטַר הַסַּנְקְצְיוֹת שֶבְּסֶגֶל

הַבַּיִת הַלָּבָן, בְּיָזְמַתְךָ

סוֹפְסוֹף הִגִּיעַ לִפְשִיטַת-הָרֶגֶל

בָּהּ יַחַד צוֹחֲקִים עַל חֶשְבּוֹנְךָ

גַם טֶהֶרָן וְגַם מוֹשְלֵי דַּמֶּשֶׂק

הַמַּמְשִיכִים בְּמֶתֶק תִּחְכּוּמָם   

לְהִתְגַּרְעֵן וּלְהַשְהוֹת אֶת עֵסֶק

צֵאתוֹ שֶל נֶשֶק כִּימִי מִתְּחוּמָם.

אָז מָה תֹאמַר כָּעֵת, אָדוֹן אוֹבָּמָה,

אִם מוּל סְפִינַת "קְלוֹז סִי" זוֹ, כַּאָמוּר,

כְּשֶהָעוֹלָם כֻּלּוֹ מֵבִין כְּבָר לָמָּה

הוֹכַחְתָּ עַצְמְךָ כְּבוּר גָּמוּר

בְּטִיב נַכְלוּלֵיהֶם שֶל הָאִירָאנִים

כְּשֵם שֶלֹּא הֵבַנְתָּ לְמָשָל

(כְּשֶבְּמִצְרַיִם הִתְחַלְּפוּ טִירָאנִים)

אֶת הַמֻּרְסָה שֶל מוּרְסִי שֶכָּשַל

וּכְשֶלְכָל בַּר-דַּעַת כְּבָר נִמְאַס עַד

יֵאוּש מֻחְלָט מִתְּבוּנַתְךָ, הַקַּו

שֶבּוֹ נָקַטְתָּ מוּל עָרְמָת אַסַד

שֶטֶּבַח בְּנֵי עַמּוֹ כְּלָל לֹא עֻכַּב

מֵרֶגַע שֶאִיּוּם צְבָאִי הֵסַרְתָּ

מֵעַל רוֹצֵחַ-עָל זֶה הָאָרוּר

וְשוּם מִשְגֶה פּוֹלִיטִי לֹא הֶחְסַרְתָּ

מִסַּךְ כִּשְלוֹנוֹתֶיךָ הַבָּרוּר.

כֵּן, מָה תֹאמַר כָּעֵת, אָדוֹן אוֹבָּמָה,

אִם כְּמוֹ שֶכְּבָר הוֹשֵעַ הַנָּבִיא

אָמַר כְּשֶרוּחַ-הָאֱמֶת בּוֹ קָמָה

כִּי הַזּוֹרֵעַ רוּחַ שֶתָּבִיא

רַק נֶזֶק וְסִכְלוּת – יִקְצֹר סוּפָתָה,

אִם כְּמוֹ שֶקְּרִיאָתוֹ של חֵיל-הַיָּם

לְקֶפְּטֶן-הַסְּפִינָה כְּפִי שֶשָּמַעְתָּ

גָבְרָה עַל הַגַּלִּים וְעַל דָּכְיָם

יִגְבַּר פִּתְאֹם, בְּלִי פַּשְרָנוּת וּמֶקַח

הַשֵּׂכֶל הַיָּשָר לְאוֹר מְצוֹר

סָטִי"לִים עַל מִרְמַת אִירָאן כְּלֶקַח

שֶלֹּא רַק הִיא נִדְרֶשֶת לַעֲצֹר

כִּי אִם – וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ – בְּלִי לָמָּה

וּבְלִי שוּם טְרִיקִים שֶל שְמִירַת פָסוֹן

גַּם בְּרוֹךְ רִיצַת-אָמוֹק שֶלְּךָ, אוֹבָּמָה,

לִתְהוֹם הָאֱוִילוּת וְהָאָסוֹן.

* * *

מתי גולן

הפלסטינים והמדינה היהודית

להשמיד את תקוות הפלסטינים לזכות השיבה, בטרם כל פשרה

גלובס 05/03/2014

בראשית חשבתי שהדרישה של בנימין נתניהו להכרה בישראל כמדינה יהודית היא מיותרת, אבל בימים אלה שמעתי דברים שגרמו לי לראות את הדברים אחרת ולשנות את דעתי. בעיקר התגובות של מנהיגי הפלסטינים לדרישה זו.

עכשיו נראה לי שלא רק שהדרישה אינה מיותרת, אלא על זה בעצם המשא ומתן. לא מדובר באיזה שיגיון או טריק של ביבי, אלא זו המהות. ההכרה ביהדותה של המדינה מגדירה את ההכרה בכל התחומים – בקיומה, בגבולותיה, במהותה. לא עניין סמנטי.

ככל שהפלסטינים יותר מתנגדים להכרה, כך היא נראית נחוצה יותר. כי מה זה אומר שהם לא רוצים? המשמעות היא שמבחינתם יש באזור עוד מדינה, שהיום הרוב בה יהודי, מחר הוא יכול (וצריך) להיות פלסטיני, או כל דבר, רק לא יהודי. כלומר, הסירוב להכיר ביהדות המדינה ממש אינו עניין סמנטי, משמעותו שישראל קיימת מבחינתם על תנאי. ברגע שהרוב בה יהיה ערבי-פלסטיני, היא כבר לא תהיה מדינת ישראל. כלומר, העמדה הערבית היא לא אתנית, אפילו לא רק דתית – היא פשוט אסטרטגיה, שיעור באיך מוחקים מדינה בלי יריות, באמצעות סבלנות ואורך-רוח.

הפלסטינים יודעים ומאמינים שרק תנו להם זמן והם יהפכו לרוב. לא רק באמצעות ילודה, אלא גם באמצעות פליטים שיחזרו ל"אדמתם". נביל שעת אמר זאת אתמול במפורש: "נתניהו לא מעוניין לפתור את בעיית הפליטים והוא דורש שנכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית" הנה המשוואה הפלסטינית: אי הכרה ביהדות המדינה – שיבת פליטים.

חיסול חלום השיבה. בדברים אלה טמונה החשיבות העצומה של הדרישה להכרה. כל עוד הפלסטינים ממשיכים לחלום על שיבת הפליטים ל"ארצם", לא יכול להיות שלום ושום דבר שדומה לכך. אנחנו בישראל חייבים להיות בטוחים שהם מתכוונים לשלום שהוא אכן כזה, ולא פסק זמן להשתלטות על המדינה. אם הם באמת מכוונים לשלום כזה, לא צריכה להיות להם בעייה להכיר ביהדות המדינה. אבל הם מקווים... וקיומה של תקווה זו היא בעצם הכרזת מלחמה עלינו, שתהיה תלויה ועומדת כל שנות קיומנו.

לכן, את התקווה הזאת צריך לחסל לפני שמוותרים על קרקע או כל דבר אחר. אנחנו צריכים לדעת שחלום השיבה לא קיים עוד. רק אז נוכל להיות "שתי מדינות לשני עמים", ולא שתי מדינות לעם הפלסטיני.

אהוד: כמה יפה שפתאום מישהו, שהוא ממעצבי דעת הקהל הישראלית, מתעורר ומבין איפה הוא חי.

* * *

אהוד בן עזר

בסוף לה טרוויאטה אפילו בכיתי קצת

ערב מדהים בפילהרמונית!

במוצאי-שבת האחרונה זכו מנויי הפילהרמונית לחווייה מוסיקלית מדהימה בעוצמתה ובאיכותה – כאשר נכחו בביצוע הקונצרטנטי של האופרה "לה טרוויאטה" [1853] של ורדי [1813-1901] – יצירה בת 161 שנה שליחה לא נס והיא מפעימה ומרגשת כאילו זה עתה התרחשה! ודווקא הביצוע הקונצרטנטי, הנקי כל כך והחף מתפאורה ומתלבושות – מדגיש את כוחה העל-זמני.

שלושת הזמרים המובילים היו לדעתי מן הטובים שישנם כיום. ראשונה היתה זמרת הסופרן אווה מיי, בתפקיד הראשי של ויולטה – קולה הצלול, גם כאשר מחייב אותה התפקיד לשיר בשקט – מילא ללא שום אמצעי הגברה את האולם כולו, עד לקדמת היציע שבו ישבתי, [בשורה 21, כיסא 33 בגוש ג שהוא הגוש שבאמצע, וזו שורה ראשונה אחרי המעקה]. ופשוט בל-ייאמן היה שקול אנושי, טבעי, לא מאולץ ויפהפה, ימלא כך את ההיכל כולו, וברמת אקוסטיקה נדירה. ממש חגיגה. והתרגום העברי שרץ כל הזמן מסר בדייקנות את תוכן המחזה והפך אותנו, השומעים והרואים, למעורבים בעלילה ונרגשים ממנה, הגם שיש ודאי כמה פוצים האומרים שזו בסך הכול עלילה של טלנובלה. אבל אחרי ששמענו בסבל רב את הרקוויאם הפולני של פנדרצקי, בניצוחו, אזיי מוטב "טלנובלה" על אשת תענוגות שחפנית ולא מוסרית שמתה בפריס – מאשר הקקפוניה הפולנית.

הזמר השני שאותו אי-אפשר לשכוח, והקהל הגיב במחיאות כפיים בהתאם, היה הבריטון המבוגר הנפלא פאולו גבנלי בתפקיד ג'ורג'ו ג'רמונט, אביו של אלפרדו. איזה קול אדיר ומרעיד-היכל יש לבריטון הזה. איזו עוצמה. ניקיון ורגש. והתפקיד שלו עושה לו טוב בכך שיש בו התפתחות רגשית, דרמטית ומצפונית, והוא מעניק, מכוח תפקידו במחזה, עומק אנושי רב לאופרה.

ואלפרדו ג'רמונט עצמו, הגבר הצעיר, רב השיער על ראשו, האוהב של ויולטה, תפקיד שאותו שר הטנור איבן מגרי, אמנם קצת קטן בממדי גופו לעומת השניים האחרים, אבל גם הוא מצליח לחדור לכל פינה בהיכל בקולו ולהביא לידי שלמות את הצוות המשולש המצויין הזה.

שלא לדבר על כך שיוצאות מן הכלל היו גם המקהלה המורכבת מהמקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני והמקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה בירושלים, ואין צורך לומר –  התזמורת עצמה, בהרכב לא גדול, כנדרש, תחת שרביטו של זובין מהטה, המנצח בשלווה ובמקצועיות נהדרת, כמי שכל שבילי האופרה נהירים לו ואין הוא זקוק לכבוד ולכיבודים ולפיזוזים על הבמה – אלא בנחת, בהדרת כבוד – מאציל מסמכותו כמארח על שאר המשתתפים באנסמבל, וכולם יחד מביאים לשיא את הערב הנפלא שהוא ממש כבוד לתרבותה של מדינת ישראל בכלל, וזו המוסיקלית בפרט.

אכן – וילה בלב הג'ונגל, אבל איזו וילה, ספרטה כלפי חוץ, אתונה כלפי פנים. ושיתפוצצו אויבינו ומשטינינו! ככה, גם ככה, הציונות מנצחת! ככה, גם ככה – ראה הרצל את מדינת היהודים.

* * *

ראש הממשלה בנימין נתניהו תקף הבוקר (ראשון, 9.3) את שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, שבאה אתמול לביקור בטהראן. "מטרת ההשתלטות על ספינת הנשק היתה לחשוף את פניה האמיתיות של איראן," אמר נתניהו. "אני אומר זאת לתשומת ליבה של הגברת אשטון, שמבקרת עכשיו בטהראן, ורוצה לשאול אותה האם שאלה את מארחיה על משלוח הנשק לארגוני הטרור?"

[ברק רביד, "הארץ" באינטרנט, 9.3.14]

* * *

יהודה דרורי

הכשל ההסברתי של נתניהו בארה"ב

מרביתו של העם בישראל חושב שנתניהו הינו אחד המסבירים המוצלחים ביותר של המדינה, בייחוד באנגלית ולבטח בארה"ב. הוא רהוט, הוא ברור והוא אמין, מה שגורם ליהודים בארה"ב לחייך מרוב נחת – אבל  נראה לי שהוא שוכח כי להסברה יש צדדים שונים ולא פחות חשובים, כגון : ערעור מעמדו המוסרי וחשיפת שקריו של האוייב והוקעת תומכיו המקומיים...

לגבי כולנו התמונה באזורנו היא ברורה והעובדות "חקוקות כיום בסלע" אבל אני עד היום לא שמעתי את נתניהו מדבר על נושאים כמו: שהפלסטינים אינם רוצים בשלום, שכל רצונם הוא "למחוק" אותנו, שכל התרבות הפלסטינית בנויה מאז ומתמיד על השנאה לישראל וליהודים והסתה בלתי פוסקת נגדנו (שמתחילה בגני-הילדים שלהם). אין להם כל יכולת לוותר על זכות השיבה, הם לא יכירו בנו כמדינת היהודים, והחמאס ישתלט על יו"ש ברגע שנצא משם (ואז גם נקבל על ראשנו קסאמים מ"אירגונים לא מוכרים"...)

ראש הרשות הפלסטינית הינו בסך הכול, מבחינת כוחו (אולי) – המוכתר רק של רמאללה... הוא ידוע כמכחיש שואה ומהלל כל הזמן כל מחבל שרצח בדם קר אזרחים ישראלים, הוא דואג למימון הרוצחים שבכלא ובני משפחותיהם, ובתוכניות הלימוד של הרשות מדובר בחזרת הפליטים לכל היישובים שלנו בשטח מדינת ישראל. הרשות הפלסטינית עצמה הינה מושחתת ביסודה, רוב הכספים אליה עוברים לחשבונות הפרטיים בחו"ל של ראשי הרשות... וזה מוכח.

מערכת ההסברה הפלסטינית נשענת על אנטישמיות בסיסית ותיקה של תומכיהם בחו"ל, שזה השמאל הרדיקלי העולמי (שכה שנוא הן בארה"ב והן באירופה), והוא הקטר המוביל את התעמולה האנטי ישראלית לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, ופעיל בכל נושאי החרם. על הרכבת הזו עלו גם יודנראטים לא מעטים, רובם פעילי שמאל, מהארץ ומחו"ל – והכסף לפיתוח כלכלי בגדה מועבר למערכת מתועבת זו.

אז האם נתניהו חושף לציבור בארה"ב את העובדות הנ"ל? האם שמעתם אותו תוקף את המנוולים ומתעמת איתם? תוקף את אבו מאזן והנהגת הרשות על שחיתותם? האם הוא הוקיע אי פעם את התמיכה הרשמית של הרשות ברוצחי נשים וילדים והאדרת שמם כגיבורי "אומתם"? האם חשף לציבור את קשרי הפלסטינים עם ראשי האנטישמיות העולמית? והאם הציג מסמכים בטלוויזיה המראים את ההסתה הפלסטינית בחינוך היסודי אצלם?

למעט אזכורים קלים, נאדה!

קל מאוד לביבי להופיע כג'נטלמן מצוחצח, בוגר הרווארד לשעבר, ובלשון אנגלית רהוטה ובחיוך קליל להבטיח לכולם כי רק שואפי שלום אנחנו (שזה נכון!) אבל, מצד שני, איך זה שאינו מסביר שפשוט אין עם מי לדבר בכלל או לעשות שלום בפרט?

צריך להעביר לציבור בחו"ל את העובדות הקשות על הקיצוניות האיסלאמית פה, ואת הבינה להבין מדוע ג'ון קרי מסתובב פה 6 חודשים כמו פורפרה מבלי שישיג דבר אצל הרשות הפלסטינית ומדוע 5 נשיאים בארה"ב נכשלו קשות בכל ניסיונותיהם להשיג שלום?

כולנו מבינים את הערך של  "הסברה חיובית", אבל גם לזו יש גבולות שמציב הצד השני שהינו מתועב ומלוכלך ורצחני! כנגדו צריך לפעול בצורה מוחצנית עם עובדות על השולחן, וללא כל  מורא שמא איזה ברק אובמה שהוא ייעלב.. או להתרגש מאיזו גברת זעופת פנים בפרלמנט האירופי שמא תגדיר זאת כ"פוליטיקל אינקורקט..." כראש ממשלת ישראל, נתניהו חייב להבין שדרכו ההסברתית, טובה ככל שתהיה לכשעצמה, הינה מוגבלת ואיננה נותנת מענה למכלול הפעולות הפרופוגנדיסטיות הקשות של האויב, נגדנו.

* * *

באבל עם בני משפחות שטרייט וורצל

על מותו הפתאומי של

שלומי וורצל

בן פתח-תקווה

בנם של אסתר [שטרייט] ז"ל ויבדל"א ד"ר מרדכי וורצל

נכדו של הסופר והמסאי שלום שטרייט

* * *

יוסי אחימאיר

אושוויץ ו"קווי אושוויץ"

כדבוּקה אחת הם צעדו בקור המקפיא. כמעט מחצית מנציגי כנסת ישראל, ח"כים מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, שהשתתפו באירועי יום השואה הבינלאומי במחנה אושוויץ על אדמת פולין. משני צדדיהם איגפו אותם אנשי משמר הכנסת נושאי דגלי ישראל. כך הם הלכו מ"שער המוות" של מחנה בירקנאו, לאורך מסילת הברזל, מרחק של כמה מאות מטר – תחנתם האחרונה של מיליון ו-200 אלף בני אדם, רובם המכריע יהודים, בדרכם אל המשרפות. הח"כים התקדמו לעבר האנדרטה לזכר קרבנות חיית-האדם הגרמנו-נאצית, אשר משני צדדיה הריסות מבני המשרפות, תעשיית המוות של אושוויץ-בירקנאו. שם, מכורבלים במעיליהם ובצעיפיהם, השתתפו בטקסי הזיכרון.

69 שנה עברו מאז נכבש מחנה ההשמדה הזה על-ידי הצבא הרוסי ב-27 בינואר 1945, והובס צבאו של היטלר ימ"ו, והנה, נציגי הכנסת והממשלה מירושלים, צועדים בין הגדרות המחושמלות, בין הצריפים הקודרים ושאר שרידים מאותם ימי זוועה, עם דגלי ישראל המתנוססים בגאון, מאוחדים בהכרתם כי את השואה ואת ששת המיליונים אסור להשכיח, את ליקחה יש להנחיל גם לדורות הבאים, וכי מדינת היהודים היא התשובה לכל שונאינו בעבר, בהווה וגם בעתיד.

זה היה יום מצמרר, יום של טלטלה, יום של חשבון נפש מר וכואב – לכל פרלמנטר ישראלי, בהם גם ערבי אחד ודרוזי אחד. אבל רק יום אחד. רק אירוע אחד מעצב של התלכדות ואחדות. בבית, בשובם אל המליאה במשכן שבלב הבירה – חזרו העניינים לקדמותם. ברובם עניינים קטנוניים, מפלגים, של היומיום. שוב נוגחים הח"כים אלה את אלה, כמו נשכח האיום מאז וגם האיום האקטואלי, המתעצם מעל שמי ישראל ואזרחיה כולם.

השואה, מלחמת העולם השנייה, לא פרצו בפתע. הכתובות היו על הקירות ברחבי היבשת האירופית כבר שנים רבות לפני כן. הרצל, ז'בוטינסקי ומנהיגים ציוניים נוספים התריעו במשך שנים מפני התבערה שעלולה לחסל את העם היהודי אם לא יתעשת ויחסל את גלותו.

מעטים נענו לקריאות האזעקה, מעטים הצילו את נפשותיהם. שליש העם היהודי עלה בעשן המשרפות השמיימה. גרמניה הנאצית הובסה בסופו של דבר, אך המיטה על העולם כולו אסון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית – כ-50 מיליון בני אדם ניספו בשנות המלחמה העולמית השנייה. הבית היהודי השלישי קם בארץ-ישראל, אך ששה מיליונים לא זכו להגיע אל סיפו.

גם כיום יותר ויותר כתובות מאיימות רשומות על קירות וירטואליים בעולם סביבנו. קירות של שנאה, אימה ואיומים נגד מדינת העם היהודי. האנטישמיות מרימה ראשה. היטיב להגדירה אחד מידידי ישראל המועטים והטובים ביותר, ראש ממשלת קנדה, סטיבן הארפר – שנאת ישראל היא גילומה המודרני של האנטישמיות המסורתית. ברחבי אירופה שוב גילויים של מועל יד, דברי נאצה, של דה-לגיטימציה לישראל, של קריאה לחרמות נגד העם היהודי, נגד יהודים באשר הינם ונגד אזרחי ישראל.

ישראל, בעיני ידידים ויריבים כאחד, היא סיבת התוהו-ובוהו העולמי, או לפחות המזרח-תיכוני. יש הקוראים בפירוש להיעלמותה ולחיסולה – בעיקר במדינות האיסלאם ואיראן בראשן. אך יש ה"מסתפקים" בהפעלת לחצים, ככל האמור בבעייה הפלשתינית. בראש הלוחצים – הידידה הגדולה, ארה"ב של אובמה וקרי, אשר דורשים מישראל, וממנה בלבד, לעשות את הוויתורים בדרך להקמת מדינה פלשתינית ולחזרה לקווי 67', הלא הם "קווי אושוויץ", כהגדרת מי שהיה שר חוץ בממשלות מפא"י, אבא אבן ז"ל. מדוע ארה"ב מפעילה מכבש לחצים כבד על ישראל דווקא, מדוע היא רוצה בהחלשתה ובהחזרת הגלגל 47 שנים אחורנית, כאשר מאותם גבולות, מאותו "קו ירוק", כבר נעשה ניסיון ערבי משולב לחיסול עצמאותנו?

ישראל המשגשגת והדמוקרטית היא חריג בנוף המזרח-תיכוני. היה מי שהגדיר אותה כ"וילה בג'ונגל" הסובב אותה, ג'ונגל שבו מתנהל זה כמה שנים מרחץ דמים, הרס טוטאלי מלווה בדברי שחץ של שליטי דמים. העולם אדיש למתרחש בסוריה, שם מספר הנרצחים במלחמת הכל-בכול הגיע ללמעלה מ-140 אלף נפש, וכן בעיראק ובלבנון השסועות. העולם – ובראשו ארה"ב – מפנה את עיקר תשומת הלב והביקורת לישראל הנאורה, מפעיל עליה ועליה בלבד לחצים כבדים. כאילו אם יושג הסכם על נייר כלשהו בין ישראל לפלשתינים – יבוא השלום לאזורנו וייפתרו בעיות העולם.

מול כל "דורשי טובתנו" ובראשם המימשל הנוכחי בוושינגטון, צריך להיזכר בלקחי השתתפות חברי הכנסת באירועי יום השואה הבינלאומי באושוויץ. כשם שנבחרי העם היו מאוחדים שם, בשלג המקפיא, אל מול מראות האתר הנורא עלי אדמות, כך עליהם להתאחד ככל האפשר בתקופה הקשה שלפנינו, בימי המסה הלא-פשוטים – מול המבקשים מישראל להתגמד, להתקפל, לוותר ולסכן את עתידה.

אל לנו להיבהל מהלאווים של ראש הרשות הפלשתינית ה"מתון" – שאינו מוותר על "זכות השיבה", שאינו מוכן להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ועומד על חלוקת ירושלים והפיכת חלקה המזרחי לבירתו – לא להירתע מן הלחצים של המתווך האמריקני ולא מאיום החרמות האירופי.

אם כך יהיה, אם יגבר השכל הישר בתוכנו, אם נשמור ככל האפשר על אחדותנו בנושא המדיני הקריטי, אם נמעיט במחלוקות מיותרות ובהתכתשויות על נושאים של מה-בכך, כי אז ייושם בבירור לקח הביקור ההיסטורי של עשרות חברי הכנסת באושוויץ, ביום השואה הבינלאומי 2014 – לעולם לא ניסוג ל"קווי אושוויץ" במולדתנו.

פורסם לראשונה בפתח הגיליון של "האומה", 193, פברואר 2014

* * *

מוּקֵי אֶלְדָּד

פְּגִישָׁה עִוֶּרֶת

אָסַפְתִּי אֶת פִּרְחֵי  לִבִּי

שֶׁנָּשְׁרוּ עִם הַשָּׁנִים

אֶת טֶנֶא הַפֵּרוֹת שֶׁהִנְחַלְתִּי

לְנָשִׁים.

יָצָאתִי לִפְגִישָׁה עִוֶּרֶת.

הִבַּטְנוּ שְׁנֵינוּ אֶל תּוֹךְ יֵשׁוּתֵנוּ.

הִיא קָלְפָה מִמֶּנִּי קְלִפָּה

וְעוֹד קְלִפָּה

עַד שֶׁהֵן צָנְחוּ מִמֶּנִּי

עֲיֵפוֹת.

פֶּתַע שְׁאֵלָה אִם נָשָׂאתִי אֶת עַצְמִי,

אֵי  פַעַם

אֶל  הַמַּרְאָה.

הֵשַׁבְתִּי שֶׁאֶל  תּוֹכָהּ אֲנִי נִכְנָס

בְּכָל שָׁעָה.

בִּשְׁתִיקָה כּוֹפַפְתִּי אֶת כָּל

כּוֹחוֹתַי

אָזַרְתִּי כּוֹחַ

וְהִתְחַלְתִּי לְהַרְגִּישׁ בְּנוֹחַ.

הִבַּטְתִּי בְּעֵינֶיהָ הַצּוֹרְבוֹת

וְאָמַרְתִּי: "רָחַקְתְּ  מִדַּי!"

כְּשֶׁהִיא עוֹנֶדֶת עֲגִילִים

וְסוֹרֶקֶת אֶת שְׂעָרָהּ הַדַּל

פָּרַשְׂתִּי אֶל בֵּיתִי

הַמְּבֻשָּׂם.

* * *

מרדכי קידר

הם כולאים גם עיתונאים

מאז ימי "כיכר אלתחריר" בינואר 2011, מסכימים המצרים שכיום הדמוקרטיה היא שם המשחק הפוליטי בארצם, אחרי שבמשך שנים ארוכות של שלטון הקצינים – מאז יולי 1952 – היא חיתה תחת רחמי משטר צבאי חשוך ואכזרי. אחת ההוכחות שהדמוקרטיה התנחלה במצרים היא החירות שממנה נהנים אמצעי התקשורת ובעליה, וכן העיתונאים והשדרנים. לכולם שמורה הזכות לומר ולפרסם ברבים את כל העולה על רוחם העיתונאית.

אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר מהסיסמאות. בימי הדיקטטורה של מובארק, נהנתה התקשורת המצרית ממידה גדולה של חירות, ואמצעי תקשורת זרים יכלו לפעול במדינה באופן חופשי למדי, גם אם לא שרו שירי תהילה למובארק ואף כשביקרו אותו ואת המערכת השלטונית שבראשה עמד. אפילו רשת "אלג'זירה" בערבית נהנה בדרך כלל מאפשרות לפעול באופן חופשי במרחב התקשורתי, למרות שסדר היום שלה מבוסס על קידום ענייני "האחים המוסלמים" על חשבון השליטים הערביים. רק לעתים רחוקות היה מובארק סוגר את משרדי "אלג'זירה" ומונע מעיתונאיה לפעול מתוך מצרים, וגם זאת רק לימים ספורים.

החירות שממנה נהנתה "אלג'זירה" איפשרה לה להסית את הציבור המצרי נגד מובארק בתהליך ארוך ואיטי, ויש יסוד סביר לטענה ש"האביב הערבי" הוא תוצאה של ההסתה הקבועה נגד השליטים הערבים שניהל הערוץ מאז שעלה לשידור בשלהי 1996. אומנם לאתרי התקשורת החברתית דוגמת פייסבוק וטוויטר היה תפקיד חשוב באפשרות שהעניקו למצרים להתארגן להפגנות, אך תפקידם היה אינסטרומנטלי ולא מהותי. הם היו הכלי שאיפשר לציבור לארגן הפגנות כשאמצעי תקשורת מקומיים – עיתונות, רדיו וטלוויזיה – נחסמו ולא פירסמו את דבר ההפגנות, מועדיהן ומקומותיהן. "אלג'זירה" לא רק שפרסמה את ההפגנות, היא גם סיקרה אותן בשידור חי, ומתנגדי מובארק זכו לומר נגדו את אשר בליבם במשך שעות ארוכות.

בעקבות בריחתו של נשיא תוניסיה זין אלעבאדין בן עלי, פרצו ב-25 בינואר 2011 במצרים הפגנות נגד מובארק, והוא פוטר ב-11 בפברואר של אותה שנה. הצבא ניהל את המדינה. ב-30 ביוני 2012 נבחר לנשיא מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים", וכך השיגה "אלג'זירה" את הישגה הגדול: הפלת נשיא והצבת נשיא מקרב "האחים המוסלמים" במקומו. שנה אחרי כן, ב-30 ביוני 2013, פרצו במצרים הפגנות ענק נגד מורסי, והצבא ניצל אותן כדי להיפטר ממורסי ב-3 ביולי 2013. אמיר קטר, האב הרוחני של "אלג'זירה", ידע מראש על התוכנית לסלק את מורסי והתפטר שבוע קודם לכן (ב-25 ביוני 2013). הוא לא יכול לשאת את בושת הכישלון.

עבד אלפתאח א-סיסי, שר ההגנה המצרי, הפך להיות האיש החזק במדינה – מובארק ב', רק הרבה יותר פופולרי – מסיבה אחת: כל אותם מצרים שאינם מעוניינים בשלטון "האחים", נאחזים בו כטובע הנאחז בקרש. הוא מעמיד את מורסי לדין בהאשמות חמורות, כולל רצח מפגינים, ובכוונתו להציב את עצמו כמועמד לנשיאות בבחירות שתיערכנה בקרוב.

אבל איך יוכל א-סיסי להצליח כנשיא, כש"אלג'זירה" נושפת בעורפו ומפיצה תעמולה נוראה נגדו? א-סיסי נקט אפוא את המעשה הנחוץ מבחינתו, ובמהלך המחצית השנייה של 2013 עצר כ-20 מאנשי "אלג'זירה" הפועלים במצרים באשמה של הפצת מידע כוזב. הוא החרים את ציוד הצילום של שלוחת הערוץ במצרים וסגר את משרדיו.

קטר, בעליה של "אלג'זירה", יוצאת מגדרה בניסיונה לשחרר את עיתונאיה מן הכלא המצרי. היא הצליחה לגייס לטובתם ארגוני עיתונאים, פקידים באו"ם כמו נציבת זכויות האדם נאווי פילאי, את שר החוץ הבריטי ויליאם הייג, ואפילו חברי קונגרס אמריקניים, אך א-סיסי לא שת לבו לדבריהם. הוא אינו מוכן לקבל מאף אחד שיעור בדמוקרטיה, כי לדעתו חירות התקשורת אינה זכות לפזר שקרים, והוא יציב ל"אלג'זירה" גבולות ליכולתה להפיל נשיאים. סעודיה – שמעולם לא הרשתה לאנשי "אלג'זירה" לעבוד בתחומה – מגישה לא-סיסי סיוע כספי, המאפשר לו להתנהג כך מול קטר.

בינתיים ממשיכה "אלג'זירה" להתייחס למה שקרה במצרים ביולי כאל הפיכה צבאית בלתי לגיטימית ובלתי חוקית, ונראה שככל שימשיך הערוץ להתייחס כך לשלטון א-סיסי, ימשיך הוא להחזיק את אנשי "אלג'זירה" בין כותלי הכלא. שחרורם תלוי בשינוי מדיניותה של קטר כלפי "האחים המוסלמים", והדבר נמצא בידיו של תמים, האמיר החדש שלה. עד עתה מתבצרים הצדדים בעמדותיהם, ואנשי "אלג'זירה" ממשיכים לשלם את מחיר מאבק התרבויות בין "האחים המוסלמים" לבין מתנגדיהם

חמאס – השעיר לעזאזל

מהו הקשר בין "האחים המוסלמים" במצרים וחמאס? בעיקר קשר אידיאולוגי, כמה קשרים אישיים, ארגוניים ופיננסיים. לא הרבה יותר מכך. חמאס פועל למען שחרור פלסטין – הכוללת את תל-אביב וחיפה – ו"האחים המוסלמים" במצרים פועלים לשחרור העם המצרי מהאליטה הצבאית החילונית שהשתלטה על חייהם ביולי 1952. שתי התנועות חולקות גם חלום אפוקליפטי על מדינה איסלאמית אחת גדולה שתקיף את כל המוסלמים בעולם, ואולי גם תשליט את האיסלאם על כל חלקיה של האנושות שעדיין לא ראו את האור.

חוץ מזה אין הרבה משותף לשתי התנועות. נראה כי יש להטיל ספק באמיתותם של סיפורים רבים שסופרו על חמאס בשנים האחרונות, כמו למשל שפעילים של חמאס וחיזבאללה היו אלה שפרצו לבתי הכלא של מובארק בינואר 2011 ושחררו את האסירים, כולל את מוחמד מורסי העומד כיום לדין על בריחתו אז מהכלא. גם ספק אם חמאס ארגן פיצוצים ומכוניות תופת במצרים בתקופה האחרונה. זאת, למרות שמשטר א-סיסי חוזר וטוען כי אנשי חמאס חברו ל"אחים המוסלמים" כדי להשתלט מחדש על מצרים.

יש ידיעות על כמה מהנדסי פצצות שהתמחו במסגרת חמאס, הג'יהאד האסלאמי או קבוצות אחרות בעזה, שמצאו את דרכם לסיני לפני שא-סיסי הרס את המנהרות, והם לימדו את עמיתיהם בסיני ובמצרים את המלאכה. אבל לא נראה כי מדיניותו של חמאס כארגון היא להפיל את שלטונו של א-סיסי במצרים. שכן ראשי חמאס יודעים היטב מהו המחיר שישלמו – אישית וארגונית – אם המצרים יגלו זאת. המנהרות והמיסים המוטלים על הסחורות המוברחות, הנשק, התחמושת, הדלק, האוכל, הכסף המזומן, מעבר רפיח והעורף הלוגיסטי בסיני – כל אלה היו יורדים לטמיון, לו היה חמאס נוקט צעדים ממשיים נגד הצבא, המשטרה, כוחות הביטחון או מוסדות השלטון במצרים. יש להם יותר מדי להפסיד ומעט מדי להרוויח ממאבק נגד מדינה כמו מצרים עם שלטון כמו זה של א-סיסי.

אלא שהשלטון המצרי זקוק לאוייב חיצוני כדי להסביר את הצלחתו המוגבלת בשמונת החודשים האחרונים: הכלכלה מדשדשת, הטרור בסיני פורח (ראה אוטובוס התיירים הקוריאניים), התיירים אינם חוזרים, האמריקנים כועסים, האתיופים משתלטים על מי הנילוס ואי-אפשר להאשים את ישראל – מדינה שיש למצרים הסכם שלום עימה – בצרותיה של מצרים. לכן, מזל שיש "האחים המוסלמים" והאחים של האחים המוסלמים, כלומר חמאס – להאשימם.

ואם כבר מאשימים אותם, אז למה לא להחרים את רכושם? המצרי העני יודע כי הפלסטינים מקבלים סיוע מאונר"א וכי ההכנסה לנפש בעזה גדולה בהרבה מההכנסה לנפש במצרים, ולא יקרה לפלסטינים כלום אם הם יחלקו עם המצרים את עושרם. לכן א-סיסי בטוח שהחרמת רכוש חמאס במצרים תתקבל באהדה בציבור המצרי המתנגד ל"אחים", ותדמיתו שלו תשתפר לקראת הבחירות לנשיאות. כך נאלץ חמאס לשלם את מחיר העלייה בפופולריות של א-סיסי בעיני הציבור המצרי.

לא שאם מצרים תדחק את חמאס לפינה, הוא עלול, כארגון, להשיב מלחמה שערה באמצעי הטרור המוכרים לו היטב, וגם לפנות לאיראן שתושיע אותה מהלחץ המצרי. ואם ללחץ המצרי על חמאס יתלווה לחץ ישראלי, האיראנים יהיו נלהבים עוד יותר לשוב ולצייד את חמאס במיטב הנשק האיראני העובר כיום בסוריה סדרה של בדיקות וניסויים על גבם של אזרחי סוריה. הדבר לא יועיל למצרים וגם לא לישראל.

אוקראינה זה כאן

התקשורת הערבית מלווה בדאגה רבה את המתרחש באוקראינה. פוטין שוב רץ קדימה כמו שור חסר גבולות ומגבלות. הוא אינו רואה את אירופה ממטר, ואת אובמה הפציפיסט הוא לא סופר. כלי התקשורת הערביים רואים ומציגים בשידור חי את מה שאנו בישראל מבינים כבר זמן רב: המערב אינו יותר מנמר של נייר, ארצות-הברית איבדה את כוחה, והקואליציה בראשות רוסיה משתלטת על העולם.

המערב ויתר על הסנקציות הכלכליות שהטיל בעבר על איראן, בעיקר כדי לעמוד בתור לחתום על עסקות עם מעצמת אנרגיה זו. המערב מסיט את עיניו לצדדים, כדי לא לראות את הפרוייקט הגרעיני הצבאי האיראני המתקדם בחשאי בחסות רוסית. המערב אינו מתעניין בגורלם של עשרות מיליוני איראנים הנאנקים תחת דיקטטורה חשוכה ומייחלים לחירות. כי לו אידיאולוגיה היתה מניעה את המערב, ולא אינטרסים וכסף, הוא לא היה מניח לרוסים לדרוס את אוקראינה ולכבוש חלקים ממנה.

לאחר שיירגע הסיפור האוקראיני, יעמדו בתור הפוליטיקאים הערביים, וא-סיסי בראשם, להגיע לפוטין, לברך אותו על הישגיו ולקבל ממנו השראה לדרך שבה עליהם להנהיג את עמיהם. ימי ברית-המועצות חוזרים לרוסיה, ובמצרים חזר שלטון הקצינים: הנכד הארגוני של גמאל עבדול נאצר והבן האידיאולוגי של מובארק ייבחר בקרוב לנשיא, אמצעי התקשורת יושתקו, וחלומות על דמוקרטיה יישארו בתיאוריה. פלישת רוסיה לאוקראינה (2014) מחזירה למציאות את הפלישה הסובייטית להונגריה (1956), את הכיבוש הסובייטי של צ'כוסלובקיה (1968) ואת הפלישה לאפגניסטן (1979).

בין אם הפלישה לאוקראינה תחזק את רוסיה כמו הפלישות להונגריה ולצ'כוסלובקיה, או תביא לקריסת החלום הרוסי, כמו שקרה לאחר הכישלון באפגניסטן, העולם הערבי צופה בדאגה רבה במתרחש באוקראינה, נראה כי מאזן הכוחות הגלובלי נוטה לצד הקואליציה הרוסית-איראנית, מה שמכתיב לאמריקנים ולאירופים את סדר היום גם במזרח התיכון.

* המאמר מתפרסם במגזין "עמדה" וגם בעיתון "מקור ראשון".

* * *

דרור אֵידָר

1. מדינת כל לאומיה בישראל?

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (7.3.2014)

1

ככל שנוקף הזמן מתברר קו תיחום חדש יחסית במחלוקת הפוליטית הניטשת בקרב החברה הישראלית. אפשר לשרטט את הקו ביחס לדרישה להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כתנאי ראשוני בל יעבור לכל הסדר מדיני עתידי. הטענה הנשמעת משמאל היא שאיננו זקוקים לאישור פלסטיני לזהותנו כמדינה יהודית. הפלסטינים עצמם מתחכמים וטוענים שהם מכירים בנו כפי שמֵנו בעולם: מדינת ישראל.

הסירוב הזה, הנראה כעניין פעוט (מה אכפת לכם? תגידו שאתם מכירים ותקבלו מה שאתם רוצים) הוא קצה קרחון למהות הסכסוך. לא סכסוך טריטוריאלי – זאת הן יכולנו לפתור לפני 100 שנה ולאחר מכן – אלא עקרוני: האם יש לעם היהודי זכות כלשהי על חבל הארץ הזה, לפחות כמו זכותם של הנושאים והנותנים איתנו, או שמא רק מפני שאי אפשר לסלק את היהודים בכוח, או בטענה העדינה – בהינתן המצב שבמרחב הזה חיים למעלה משישה מיליון יהודים – מכיר הצד השני בלית ברירה ובדיעבד בישות המדינית ששמה ישראל. ודוק: "מכיר בישראל," יש שיאמרו "מכיר בזכותה להתקיים" אבל לא מכיר בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ הזאת.

מצדדי פתרון שתי המדינות מדברים על כך, שבהיעדר הסדר מדיני, חשופה ישראל לסכנה של מדינה דו-לאומית, שבה יתקיימו בין הים לירדן שני לאומים שווים בגודלם. רואי השחורות מדברים על מיעוט יהודי שישלוט ברוב ערבי כמו בדרום אפריקה, ואז יקיץ הקץ על הדמוקרטיה הישראלית.

נניח לנתונים הדמוגרפיים המלמדים אחרת, או לכל הפחות שנויים במחלוקת, ונשאל: האם מדינה דו לאומית אינה עלולה להתקיים גם בגבולות ישראל הקטנה?

כבר היום מדברים אזרחי ישראל הערביים – בחלקים הלוחמניים שלהם – על אוטונומיה תרבותית עד כדי אוטונומיה מדינית. בעשורים האחרונים פועלים חלקים באינטליגנציה היהודית לקעקוע רעיון הלאומיות היהודית. עיתון "הארץ" נלחם ברעיון הזה שנים רבות ורק בשבוע האחרון פירסם מאמרים הרואים בתפיסה זו "גזענות" ו"פאשיזם" ודימיון לאופי המשטר ברייך השלישי. המילה "יהודי" על הטיותיה השונות גורמת לחבורה הזאת חרדה עמוקה. מבחינתה, די בלשון העברית המדוברת ובקב מחקרים יבשים ביהדות כדי למצות את הזהות האתנית של יהודי הארץ.

התפיסה הזאת תואמת הלכי רוח בקרב חלקים מיהודי ארה"ב, המתרחקים מזיהוי יהודי ממשי, וכהוכחה לנאמנותם לערכים אוניברסאליים ולא פרטיקולריים (יהודיים), תוקפים את ישראל על בסיס קבוע ורואים בה שורש לרעות רבות.

2

החל משנות ה-90 החל להתפשט רעיון חדש ביחס לזהותה של ישראל: "מדינת כל אזרחיה". הרעיון מדריך את הקרן לישראל חדשה ושלל ארגונים, רבים מהם אנטי-ישראלים. זהו רעיון ישראלי כחול-לבן, ויחסית למונחים אחרים ממדעי המדינה, כמעט שלא נעשה בו שימוש בדיונים אקדמיים שאינם קשורים לישראל.

לכאורה, המונח תמים. מה רע במדינה הדואגת לכלל אזרחיה? אבל אנחנו יודעים שישראל דואגת באופן שווה לכלל אזרחיה, הדבר מעוגן בחוקיה ובמוסדותיה, גם אם תמיד יש מה לתקן באופן ההתנהלות המעשי (בעניין הזה, לא רק לא-יהודים נפגעים אלא קבוצות נוספות בחברה היהודית). 

פירושה הברור של "מדינת כל אזרחיה" הוא לא עוד מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא מדינה המכילה באופן שווה מספר זהויות לאומיות. לכן ראוי הרעיון להיקרא "מדינת כל לאומיה". במדינה כזו לא תינתן בכורה לעם היהודי ולתרבותו, הדגל וההמנון ישונו וחוק השבות יבוטל. כבר היום ניטשת מערכה אדירה נגד זהותה היהודית של ישראל. עשרות מיליוני יורו ודולרים מוזרמים מדי שנה למערכה שנועדה לשנות את אופייה היהודי של המדינה.

ברגע שייחתם הסכם שלום, לא יונח לנו. התותחים הכבדים, שהופנו לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יופנו פנימה, והלחץ יגבר עשרות מונים. תנועת החרם על ישראל, ה-BDS, תמשיך בעבודתה המשוקצת; ישראל תמשיך להיקרא "מדינת אפרטהייד", משום שהיא "מפלה" לאום אחד על חשבון לאום אחר. חוק השבות יידון בעולם כחוק גזעני הנוגד את זכויות האדם. האנרכיסטים יעברו מהגדר בבילעין לירושלים ולתל אביב, והתקשורת הישראלית ברובה הגדול, תתמוך, כדרכה הנבערת – בפירוקה של ישראל מזהותה היהודית. 

מנגד, יודיעו הפלסטינים שאמנם הסכסוך הטריטוריאלי נפתר, אך אין זה אומר שישראל נקייה מאשם: בגבולותיה שכן פעם העם הפלסטיני המדוכא ש"הוגלה וגורש" בידי הצבא הציוני, ולכן מן הצדק שלמיעוט הפלסטיני החי בישראל תהיינה זכויות לאומיות שוות לאלו של היהודים. אפשר להמשיך בתסריט הזה, כי לא חלום הוא. רק לפקוח עיניים ולשמוע את אחמד טיבי וסאיב עריקאת ואבו מאזן ונציגי עדאללה ואנשי הקרן לישראל חדשה ומאות מאמרים בעיתון "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

3

כדי לקדם את הרעה, וכדי להבטיח שלום אמת ולא דמיונות מבית המדרש של שוכחי עמם וארצם, חשוב לעשות מספר דברים. נביא שלושה:

ראשית, לסיים מהר ככל האפשר את חקיקת חוק יסוד: ישראל ביתו הלאומי של העם היהודי. מדינת לאום נועדה לספק מרחב לגיטימי לשגשוגה של תרבות מסוימת מובחנת, בעיקר כשהתרבות הזאת שונה מהאומות שבקרבן התארחה בתקופות היסטוריות מסוימות ושעפ"ר הוחנקה ודוכאה שם. הצידוק למדינת לאום – לבטח מדינת לאום יהודית – גדל שבעתיים בהתאם למידת האיום הממשי והאפשרי על היהודים כאומה וכתרבות.

ד"ר אסף מלאך הראה בעבודת הדוקטור שלו באופן משכנע, שברגע שנדלדל את המרחב הציבורי מסממנים יהודיים בשם הניטרליות האזרחית, דווקא אז נשמיט את הבסיס למדינת הלאום. אם נצמצם את יהדותה של ישראל רק לדגל, המנון וחוק השבות, נפסיד את הצידוק גם לדברים אלו, משום שאם מדינת הלאום אינה מיועדת לבטא את תרבותו של העם היהודי – מדוע לא לתת לכולם להזדהות עם הדגל וההמנון?

שנית: אסור בשום פנים ואופן לוותר על הדרישה הזאת מהצד הפלסטיני. כדי לשים קץ חלוט לסכסוך, מוכרחה להיות הכרה מהצד הפלסטיני בזכות העם היהודי למדינת לאום משל עצמו בחלק כלשהו של ארץ ישראל ההיסטורית. אחרת, הסכסוך יוסיף להתקיים.

שלישית: יש לחזק את החשיבה הלאומית, להרחיב את הידע במסורת הלאומית ההיסטורית של העם היהודי, בהבדלים שבינה לתפיסות לאומיות אחרות, ובעיקר לא להתרגש מהניסיון הנואל להשוות זאת עם תורות גזע ידועות. לאומיות היא תפיסה עמוקה ונאצלת, וגם אם היו לה ביטויים נוראים, אסור לוותר עליה אלא כמו בכל דבר טוב – להיזהר מהשוליים הקיצוניים ומתפיסות זרות ואפלות. והעיקר, לא לפחד כלל.

2. אסור להשתהות ביישום

עם פרסום דו"ח ועדת לנדס על השידור הציבורי

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (7.3.2014)

המהלך היה ידוע מראש. השידור הציבורי גסס והונשם חליפות. השר גלעד ארדן היה מספיק אמיץ לדבר אמת ולהכריז על פטירתה של רשות השידור בשיבה רעה. טלאי על גבי טלאי, הסדרי עבודה משונים, אלף ועדי עובדים, ציוד מיושן, תחיבת מקלות בגלגלי הניסיונות הרבים להתחדש, והנהלה כושלת ופחדנית העסוקה בעיקר בהישרדות – כל אלה אינם מותירים ספק באשר לנכונות המהלך: סגירה חלוטה וסופית של רשות השידור במתכונתה הנוכחית והקמת רשות חדשה שאינה כבולה להסדרים הישנים ולהרגלים הרעים.

הירידה התלולה באחוזי הצפייה הביאה לאימוץ התפיסה לפיה "שידור ציבורי במהותו אינו יכול להיות רלוונטי לקהל רחב." שטויות. ועדת לנדס רואה באמירה זו "הפיכת המחדל לאידיאולוגיה." המפתח לרלוונטיות ציבורית תלוי בגורמים ידועים שהדו"ח מציין – ביניהם שידורים איכותיים, יצירות מקור ישראליות, חדשנות טכנולוגית ומערכת חדשות עצמאית וחזקה שאינה תלויה בגורמים פוליטיים.

אבל מעל לכול, יש לזכור מה שוועדת לנדס לא הדגישה די: שידור ציבורי אינו רק שידור "אל" הציבור ולא רק "למען" הציבור. זה נכון, אבל חסר. שידור ציבורי הוא כזה המשקף נאמנה את הקולות השונים בציבור. העובדה שהחברה הישראלית שמרנית ברובה (השמרנות כוללת ימין חילוני, מסורתיים, דתיים, חרדים, מתנחלים ועוד) – לא קיבלה עד כה ביטוי בשידור הציבורי (גם לא בערוצים המסחריים). חובה לתקן את חרפת ההדרה של רוב החברה הישראלית מהטלוויזיה והרדיו הממלכתיים. אין הכוונה ל"איזון" במרואיינים, אלא מתן במה בזמן שיא לשדרנים ומגישים בעלי השקפת עולם שמרנית, ולתוכניות רבות ברוח הזאת (תוכנית הסאטירה המצוינת "לאטמה", שלא הצליחה להיכנס לערוץ 1, היא דוגמה מצוינת). ציבור הנוכח בביטוי רציני להשקפת עולמו ולערכים העומדים במרכז עולמו, ינהר בהמוניו מהערוצים המסחריים אל הערוץ הציבורי.

הדו"ח שהגישה ועדת לנדס הוא רציני ומקיף ואסור להשתהות ביישומו. יש להיזהר מעסקנים שינסו לבחוש בקדירה ולעכב את המהלך לרעת אינטרסים זרים. במקביל, יש לדאוג לעתיד עובדי הרשות הוותיקים ולפצותם בהסדרי פרישה נדיבים. חיוניות השידור הציבורי לחברה, לערכיה ולשיח הדמוקרטי היא מעל למחלוקת הפוליטית הרגילה. לכל סיעות הכנסת יש אינטרס אמיתי בשידור ציבורי איתן ואמין. זה אפשרי בהחלט. 

* * *

משה כהן

הנדון: אל תגעו באיכות

מכובדי,

אינני מתמצא בענייני הניהול, התקציב והרייטינג של רשות השידור, אך כצופה עלי לציין לטובה את ערוץ 1, המפלט האיכותי האחרון משיטפון העכור של הריאליטי, הבישולים והפרסומת בשידורי הטלוויזיה שלנו.

יש לברך את ערוץ 1 על תוכניותיו האיכותיות, כגון הסדרה "אחוזת דונטון" המצוינת, סרטי הטבע מבית היוצר של הבי.בי.סי הנפלאים, יומן השבוע המרתק של איילה חסון, תוכניתו המעולה של יעקב אחימאיר "רואים עולם", "אינטרמצו" עם אריה ורדי, ולשם האיזון המופעים החיים של כוכבי הרוק כמו פרדי מרקורי, אלטון ג'ון... כל הכבוד, באמת.

מה היינו עושים בלי "קול המוסיקה", שהוא ביתנו, למרות ההפרעות של תחנות זרות העולות על הגל שלו.

יש לציין לטובה גם את רשת א', המביאה תוכניות מעולות, כגון סדרת התוכניות הבלתי רגילה של פרופ' יהואש הירשברג על האופרות של ורדי, המוסף לספרות, קולאז', רופא תורן...

ייתכן שרשת ב' היא רשת חדשות טובה, אך קשה מאד להאזין לה מרוב פרסומות מעצבנות החוזרות על עצמן שוב ושוב. כן, אני יודע, צריך מימון, אך יש גבול לכוח הסבל.

לכן רבותיי, בבואכם לבצע רפורמות ולייעל את רשות השידור, אנא, אנא מכם – אל תקריבו את תוכניות האיכות על מזבח הרייטינג, ההורס כול חלקה טובה. קצה נפשנו בחומר הקלוקל של השידור המסחרי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

אוריה באר

האם את זוכרת?

זה קורה לי מפעם לפעם, אם כי לא בתדירות גבוהה. ספר מעניין, רומן, או אפילו ספר שירים קטן, עושים לי את השבוע ומרתקים אותי ימים ארוכים.

כך קרה לי לאחרונה, עם ספרו של גבי ויסמן "האם את זוכרת?" – גבי הוא סופר לא מוכר מהשורה, שכתב כבר כמה ספרים מעניינים. ספרו זה, שיצא לפני כשלוש שנים, הוא מעין רומן אוטוביוגרפי בעיקרו. גבי מספר בו על ילדותו בפולין, תקופת השואה, בואו לארץ ישראל בשנת 1946 מקפריסין, שירותו בפלמ"ח, ואחר השחרור – סיום לימודיו באוניברסיטה וחזרתו לשירות בקבע לשנים ארוכות.

גבי היה קצין בריאות נפש מוכשר ובעלי יוזמה. הוא הקים את היחידה לבריאות הנפש בצה"ל ולימים היה למפקדה. הוא טיפס ועלה לדרגת סגן אלוף ותרם לכך שהשירות הפסיכולוגי בצה"ל הוא כיום יעיל ומציל חיילים רבים מאובדן ונותן להם טעם ורצון להמשיך בשירות ולהפוך לחיילים טובים, אפילו מצויינים. כך גם הטיפול בבעיותיהם המיניות.

גבי ויסמן נוקט  בספרו בשיטת כתיבת הפלשבקים. קטע של ילדותו המאושרת וחייו בעבר, ולאחר מכן קטע של חייו בארץ, או סיפור על אחת מהמאהבות הרבות שהיו לו בימי חייו עם נערה זו או אחרת, שהכיר בנסיבות קשות. גבי כבר אינו אדם צעיר, אך בכל זאת הוא ממשיך לעבוד כפסיכולוג במקצועו ולסייע לאנשים במצוקה נפשית. יש לו שלושה ילדים מוצלחים, ומבחינה אישית הוא הגיע לבסוף אל המנוחה ואל הנחלה.

אלא שזיכרונות השואה אינם מרפים ממנו. ולכל אורך הספר, אתה נתקל בהם, ומתפלא שוב ושוב איך למרות כל מה שעבר עליו, הוא שמר על שפיות דעתו, הצליח לבסוף בחייו ועשה חיל בצה"ל.

קטעים בספרו על השואה הם מרתקים ואפילו קשים לקריאה. באחד מהם הוא מספר כיצד נתפס, בהיותו נער בגיל אחת עשרה לערך, ואולץ  לשלות במו ידיו הקטנות מוקשים גדולים שהטמינו פרטיזנים רוסיים מתחת לפסי רכבת. גבי הקטן היה נתון יום יום ושעה שעה לסכנת מוות. טעות קטנה, והמוקש הגדול מתפוצץ בידו ומרסק את גופו הקטן לחתיכות. לא פעם הוא רוצה לברוח, אך לאן? אם יברח ליער, יתפסו אותו לבסוף  האיכרים האנטישמיים הפולניים המנוולים ויסגירו אותו לנאצים תמורת כיכר לחם או כמה סיגריות. וכך הוא נשאר בשירות האס.אס. עד להזדמנות להינצל שנופלת לידיו.

חווייה קשה אחרת היא לחזות, במיסדר כפוי, בתליית שני  אסירים רוסיים. מי שלא מביט ישירות בהעלאת המסכנים לגרדום, חוטף כמובן מכות רצח.

חווייה אחרת היא מכות רצח שהוא עצמו חוטף מקאפו אכזרי. רגע לפני שהוא מתמוטט ונופל מת, נכנס לחדר חייל אס. אס. ותוך גילוי רחמנות נדירה, פוקד על הקאפו היהודי חסר הרחמים להפסיק להכות. חיי גבי ניצלים. וכך, עוד ועוד סיפורים, של נער, שכל יום, חייו היו תלויים לו מנגד, והוא שרד את השואה האיומה רק בזכות אופיו החזק ורצונו העז לחיות.

ספרו של ד"ר גבי וייסמן הוא ספר מותח ומרתק, חבל שגם סופר מוכשר כמוהו, הוא בחזקת סופר נידח במקומותינו. מומלץ.

* * *

אלי מייזליש

1. השוואת מחירים בארץ למחירים בחו"ל

 היא חטא

מכתב לישראלי מתבכיין.

אין שום סיבה שבעולם שמחיר מוצר תוצרת-הארץ יהיה זול יותר מאותו מוצר בחו"ל מן החי או הצומח. גבינת קוטג' או קילו בשר או מוצר תעשייתי כמו ספה סלונית – ובעיקר לא מחירי דירות. אין גם שום יושר בהשוואת מוצר תוצרת חוץ כמו מכונית למחיר בארץ.

נתחיל עם החי והצומח. ניקח לדוגמא מדינה באירופה, קטנה באוכלוסייה, רק 5 מיליון, אבל ענקית בשטח: 350 אלף קמ"ר, פי 15 משטחה של ישראל, ובאופן מוחשי אם תושב ישראל יושב על דונם, הנורבגי יושב על 15 דונם. ולא רק גודלה הענקי פר-נפש, יש לה חוף ים פי 50 פר-אזרח, אם לישראלי יש בממוצע מטר חוף לנורווגי יש 50 מטר. וכך לאורך כל שגרת החיים הכלכליים שלה, נניח בדיג, אם לדייג ישראלי בממוצע יש 10 ק"מ שטח בים לדיג לנורווגי יש פי 100 וכל צרכן בחנות דגים רואה את הסלמון האדום שלהם. וכך בחשמל, אם צרכן ישראלי "מבזבז" למדינה ליטר דלק על כל קילווט חשמל, הנורבגי מקבל חינם כי החשמל שם הוא הידרואלקטרי.

ואין סוף להבדלים הבלתי נסבלים בענייני ביטחון – שאין לנורווגים אף מדינה ערבית על גבולה אלא רק את שבדיה וטיפ-טיפה את פינלד בצפון הרחוק. כל חיל-האוויר שלה מתנקז למחצית רמת-דוד. מעבר למשאבי הטבע האדירים שלה על היבשה, יש לה אוצרות בלתי נידלים של נפט וגז בים, למשל, כל בריטניה מבשלת בגז נורבגי. ואין זה אלא רק על קצה המזלג, כי ההשוואה הזו עם נורבגיה היא כאין וכאפס מול פינלנד השכנה, לה על יערות העץ הבלתי נדלים, וכל עיתון שני בעולם מודפס על ניר פיני.

החלק הנשכח תמיד בעת ההשוואות הוא התקציב הביטחון שלנו ש"אוכל" את כל תקציבי הרווחה ויוקר המחייה. בכוח הנפש והגוף, הישראלי משקיע בביטחון פי 100 מכל נורבגי. לצורך השוואת הנגד, אציין רק את שדות התעופה הצבאיים שלנו והדט"קים המלאים עם מאות מטוסים\ ומחירי כל המטוסים ושאר המעופפים כמו מל"טים הוא כמו מחיר כל המכוניות הנעות בכביש ישראל.    

הסיפור הוא פשוט: לו היתה ישראל חיה בשלווה ללא מלחמות כמו נורבגיה, ואת הכסף שהשקענו בחיל-האוויר היינו נותנים במתנה לאזרחי ישראל, הרי לכל ישראלי היתה מכונית חינם. ואם היינו מוותרים על חיל התותחים ועל כל אוגדות השריון של ה"מרכבות", שאין לנורבגיה אפילו אחת מהן, היינו מחלקים חינם בכל בוקר קילו סלמון וקילו בשר ו-5 קילו ירקות לכל משפחה. והחשבון הוא יותר מפשוט: תקציב הביטחון הוא מעל ל-50 מיליארד שקלים, ואם נחלק את הכסף הזה לכל מבוגר מגיל 18, הוא יקבל 2 מיליון שקל.

זה רק הכסף, אבל לו היה לנו אותו שטח קרקע וים, גבולות נוסח שבדיה, מים, חשמל, יערות, נפט, ברזל ועוד עשרות מתכות שיש להם, מחיר גביע קוטג' היה שקל.

ישראל, בדם ליבה, ובכאבים ללא מזור, כשתושבי הדרום עדיין שומעים פעם בשבועיים "צבע אדום", מדינה שהקיזה דם נקיים יותר מכל עם אחר בעולם, מדינה שתושביה ללא רחם אוכלת יושביה: כסף כסף תנו לי כסף... אחרת ארד לניו-יורק וברלין – – ועדיין מאכילה את אזרחיה משפע וכל טוב והמרכולים מפוצצים מעודפי מוצרים, והקניונים מלאים במסעדות ובבתי קפה, והרחובות בפיצוציות וקבב ושישליק ושווארמה וחומוס וטחינה ופיתה-פלאפל ומק דונלד וקולה ובירה וגם ויסקי. ועדיין אתה משווה מחירי משחת שיניים או פסק זמן? אין לך כבר בושה? ואם נוריד את מחיר הקוטג' בחצי שקל ירווח לך כבר? טמבל. דיל לפריז 3 לילות ב-300$ כהרף עין מעולם לא עשית? שקרן.  

נ"ב, ודווקא להכעיס, מחיר המבורגר בארץ הוא חצי ממחירו בנורבגיה.  

[אהוד: ניסיתים פעם לקנות 3 עגבניות בדוכן של רוכל באוקספורד סטריט?]

2. הערה ליגאל סרנה: גבול השנאה – יש גבול

לטובת האנשים הטובים כאן שלא נוגעים ב"יְדיות" כמאכל טריפה, הנני מעתיק את הקטע שכתבת בעיתונך על לכידת ספינת הנשק בידי השייטת.

"אחת משש יצואניות הנשק הגדולות בעולם (ישראל) לכדה השבוע (פיראטית) לקול תשואות עצמה באמצעות מאות לוחמים ספינת מלט ונשק קטנה של יצואנית אחרת (איראן) שנשאה נשק (לסודן) או לשכנה הזעירה (עזה). תארו לעצמכם פיראטים סודנים מטפסים על אחת מעשרות אוניות המכולה הנושאת טילים ישראלים או אמריקנים מפה או לפה. ימים מביכים ללוחמי הדממה."

איני רוצה לפרש את כוונותיך הגלויות המעידות על גסות רוח ועל היעדר תודה ללוחמים שלנו, שעצרו משלוח טילים ארוכי-טווח מאיראן למחבלים. לו היה ברור לך כי המשלוח הוא הברחת 20 טון קוקאין ארצה והרעלת הנפש של אלפים מישראל, גם אז היית מביך את הלוחמים כפיראטים סודנים? לו היית יודע כי על האנייה יש משלוח 3 טון חומר נפץ לראשי הפשע בארץ מה היית כותב? שהלוחמים מנעו את חופש הדיבור [והרצח] של אזרחים תמימים בארץ דמוקרטית כשהחרימו את הטנ"ט?

הרי יש צורך לא רק בטמטום לכתוב שטויות, דברים כאלה מצריכים משא ענק של רשע, של עיוות בזדון של המציאות ושל הטלת רפש על העם כולו. האם נוכל למצוא עוד איש בודד כאן בארצנו שחבר לך ברקימת המשל על פיראטים סודניים? וכי ראית מה מעולל פיראט [סומלים תמיד] לאלה שאינם מסוגלים לפדות עצמם באתנן ובכסף? חותכים בסכין אברים מבשרו אט-אט עד מותו, בעוד אלה צוחקים.

סר-נע, עברת את גבול הכתיבה. לבשת מכנסי עור שחורים-צמודים, ועברת אל תחום ההתערטלות הביזארית של [SM] – הסדיזם-מזוכיזם הפוליטי.

לשנוא עד כדי כך את המדינה שלך? 

* * *

הודא אבו-חמיד

נפוליאון נתניהו

נפוליאון בונפרטה, קראתי, אמר: "אני לא רוצה גנרלים מוכשרים, חכמים, טובים, נאמנים או אחראיים. אני רוצה גנרלים שיש להם מזל!"

כל הליכוד חיכה לראות מי במפלגה יעז להניף את נס המרד בנתניהו. ואז זקף קומה – דני דנון…

כל המערכת הפוליטית חיכתה לראות איזה מנהיג פוליטי יעז להתנגד לתהליך המדיני. ואז תקף – בנט המתנצל…

כל המזרח התיכון חיכה שבביקורו של נתניהו בארה"ב, הנשיא ילחץ אותו לקבל את "הסכם המסגרת" שתפר קרי. ואז החל – משבר אוקראינה…

כל העולם חיכה שנתניהו ימחזר את טענותיו נגד איראן המרמה, ואובמה יחייך בביטול. ואז – נתפסה ספינת הנשק קלוז סי...

בנימין נתניהו איננו מדינאי מוכשר, חכם, טוב, נאמן או אחראי. אבל יש לו מזל!

אלא שלישראלים, היהודים והערבים, ולאחיי הפלסטינים – אין מזל. הסיכוי לפריצת דרך ביוזמת השלום – נסוג שוב לאחור.

נתניהו, כידוע, הוא בן של היסטוריון. האם הוא זוכר כיצד סיים את דרכו נפוליאון בונפרטה?

מתוך: על צד שמאל, המגזין היומי של הסוציאל-דמוקרטיה בעריכת נפתלי רז. 7.3.14. הכותבת היא סוציולוגית ופעילה חברתית.

* * *

אפרים לפיד

תא"ל מיל', לשעבר דובר צה"ל

מבצעי "שלל" לסיכול הגעת נשק לסוריה ב-1948

   בשנים האחרונות אנו שומעים רבות על מבצעים לסיכול הגעת אמצעי לחימה לידי אויבי ישראל. 

השבוע קיבלנו תזכורת טרייה. והנה להזכירנו כי כבר במרץ 1948, מיספר חודשים לפני הקמת המדינה, החל מבצע כזה בתפר המעבר מפלי"ם לחיל הים, בעקבות ידיעות על הגעת משלוח של נשק קל ותחמושת מצ'כיה לסוריה בכיסוי של עמודי חשמל.

בעקבות מידע על הגעת עשרת אלפים רובים ושישה מיליון כדורים מצ'כיה לביירות עבור הסורים, תוכנן מבצע סיכול בפיקודו של שאול אביגור* שישב באתה עת בז'נבה כמרכז נושא הרכש הביטחוני למלחמה הצפויה.

המטרה הראשונה היתה להפציץ מהאוויר את האנייה "לינו", נושאת המטען, ולהטביעה. במקביל הוכנה תכנית חלופית לפעול בספינה חמושה עם צוות ישראלי אשר ישתלט על האונייה בלב ים ויעביר את הנשק לארץ. הסיכום היה להריץ את שתי הפעולות. בסיורי אוויר ובסיור ימי של ספינת הדיג של פלי"ם "דרום אפריקה" (ש-29) בחופי יוגוסלביה, אותרה האונייה "לינו". היה זה מבצע "שלל-1". האיטלקים תודרכו כי האונייה מכילה נשק להשתלטות קומוניסטית, והיא נותבה לנמל בארי הגדול באיטליה. היתה כוונה לפוצץ אותה, אך רק בניסיון שלישי הצליחו שני לוחמי פלי"ם להטביעה ב-10 באפריל  1948 – מבצע "שלל-2".

כעבור ארבעה ימים פירסמה ממשלת סוריה כי הנשק היה שייך לה, נקנה באופן חוקי בצ'כיה, ושלחה צוות בפיקודו של הקצין פואד מרדם ביי שישלה את המטען שהוטבע. צוללנים איטלקיים סייעו לסורים לשלות את ארגזי הנשק והתחמושת מהמים, הנשק נוקה והוכשר לשימוש והתברר כי רק 15% ממנו אבד. הקצין הסורי החליט להעביר את הנשק ביבשה לגנואה ומשם להעלותו על האנייה  המצרית "ח'דיב אסמאעיל". כוחות המוסד הישראלי התכוונו לפגוע במטען בדרכו היבשתית באיטליה. בינתיים הסתבר כי האיטלקים לא מאשרים את העברת המטען ברחבי איטליה. הסורים חיפשו פתרון אחר להעברת הנשק שהיה חיוני מאד בעיניהם לקראת מלחמה צפויה עם היהודים בארץ ישראל.

אנשי המוסד הציעו לסוכן אוניות איטלקי סכום כסף רב והוא הסכים להעלות צוות ישראלי לאונייה שתיבחר להעביר את הנשק. התוכנית השתבשה עקב שינויים מבצעיים של הסורים להעברת הנשק.

עתה גובשה דרך פעולה חדשה: לעלות על האונייה האיטלקית "ארג'ירו" בלב ים עם אנשי המוסד, במדים של קציני ים, שיציגו את עצמם כשליחים של הקצין ביי. שני כלי השיט היחידים של חיל הים הישראלי בראשית דרכו, אח"י "ווג'ווד" ואח"י "הגנה" שוגרו למשימה בלב הים התיכון. ב-26 באוגוסט השתלטו שני לוחמי פלי"ם , שדה ובן-חורין, על צוות האונייה, העבירו את הנשק והתחמושת לכלי השיט הישראליים, חילצו את הצוות האיטלקי, ולאחר מכן הטביעו את האנייה. 8,000 רובים ומאות אלפי כדורים נפרקו בחיפה בחשאיות ובמהירות ב-28 באוגוסט 1948 והועברו ללחימה של כוחותינו. כך הסתיים בהצלחה מבצע "שלל-3" שכונה גם "שודד".

האיטלקים החלו בחיפושים אחר הספינה הנעדרת ועצרו איש מוסד. במשא ומתן עם האיטלקים שוחרר האיש ויושבה התקרית המדינית עם איטליה, אשר סייעה באותן שנים לעלייה ולרכש הישראלי.

* שאול מאירוב, לימים – אביגור (על שם בנו אברהם-גור שנפל בקרב סג'רה ביולי 48 במלחמת העצמאות), הקים את הש"י, שירות הידיעות, המודיעין של "ההגנה", ב-1934. במלחמת העולם עמד בראש המוסד לעלייה ב', אשר פעל ברחבי אירופה להעלאת ניצולי השואה ("העלייה הבלתי לגלית"). עם קום המדינה היה יועצו הקרוב של בן-גוריון לענייני ביטחון. ב-1953 הקים את לשכת הקשר ("נתיב") שפעלה עם הקהילות היהודיות בארצות הגוש הקומוניסטי ("יהדות הדממה").

פורסם במידעון השבועי "ישראל דְפנס". תודה ליהודה בן-צור ולאריה בועז על עצתם.

* * *

אהוד בן עזר

דברים בערב בבית הסופר, 6.3.14

שהוקדש לרומאן "הפרומושיקאים"

מאת משה גרנות

בהוצאת ספרי עיתון 77 תל אביב 2014, 178 עמ'

למשה גרנות ולי בעייה בכך שאנו קוראים וכותבים זה על ספרי זה ולכן, כדי שלא נהיה כזונות המפרכסות זו את זו, איננו יכולים לחלוק מחמאות זה לזה אלא רק להתייחס באופן ענייני לספרים.

חריצותו של הסופר משה גרנות מעוררת פליאה לא פחות מכישרונו. עם צאת ספרו האחרון, "הפרומושיקאים" (2014) דומה שהשלים, בתוך שלל ספריו, טרילוגיה שתחילתה בספרו "קרנטינה בקונסטנצה" (2007) והמשכה ב"שחזורים" (2009).

"קרנטינה בקונסטנצה" מבוסס כנראה לא במעט על קורות משפחתו ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחריה. אחד הסיפורים המרכזיים בקובץ, שגם נתן לו את שמו, סיפר על שני אחים, הירשל החייט העני, הנשוי ללוצה הגיבנת, אך יחסית מאושר בחלקו, ומולו אחיו אלברט, שהתעשר בארה"ב ושואף להביא לשם את הירשל ומשכנע אותו לנטוש לשם כך, בינתיים, את לוצה והבנות בעיירה ברומניה. הירשל מתחרט ימים אחדים לפני עלותו על האונייה בקונסטנצה, וחוזר למשפחתו. לימים עוברות על הירשל הרדיפות של תקופת השואה ברומניה וסופו שהוא מת בטיפוס.

גם לאחיו אלברט המזל לא שפר (אף כי הוא נראה תחילה כבן-דמות של הדוד המצליח, האגדי – ב"מות הסוכן" לארתור מילר). אלברט היה הולל ותאב חיים ולעיתים גם עשיר בדולרים, ואולם לאחר מעלות ומורדות שהזמן וגם אופיו גרמו אותם, ולאחר כמה וכמה נשים יהודיות רומניות דשנות, יפות וראויות להתכבד, מגיע גם הוא לישראל וחי כעולה חדש חסר כל ופאתטי. בשעתו העתיק ודיקלם שירי משוררים נודעים באידיש וניסה לשכנע שהוא כתב אותם ואף הותיר בצוואתו למוני, המספר, נכדו של אחיו הירשל – "אוצר" בכספת ישנה בבנק בחיפה, המתגלה לאחר שנים רבות – ובה כתב-יד של שירי אחרים באידיש ו-150 לירות כדי להוציא לאור את ה"שירים" שלו.

אלברט מסיים את חייו בארה"ב בתאונת דרכים. הוא ברח לישראל מפני הנושים, אבל לבסוף חזר חסר כול לארצות הברית, ושמה ביטח את עצמו כדי שיוכל להשאיר ירושה לרעייתו הצעירה.

הרחבתו והמשכו של "קרנטינה בקונסטנצה" (2007) נמצא בקובץ "שחזורים" (2009), החוזר וגם מתחיל באותם סיפורים, שניראים קרובים מאוד להיות סיפורי משפחה אוטוביוגראפיים או לפחות נאמנים לתקופתם, עד כי תחילה נדמה שגרנות ממש ממחזר את סיפורי "קרנטינה בקונסטנצה".

ואולם ניכרים דבר אמת דווקא במיחזורים ובחזרות ובהידרשות שוב ושוב למחוזות ילדות ונעורים ולעולם משפחתי רב-דמויות, שהפעם לבש מתכונת רומאן שלם, בנוי היטב – גם אם הוא ביוגראפי, כלומר מעין כרוניקה של פגעי הזמן. אגב, רומאן שנטוע בביוגראפיה, כמעט אף פעם אינו מספר את כל הביוגראפיה, ומצד שני, כמעט אף פעם לא כל מה שהוא מספר – הינו ביוגראפי.

הרומאן "שחזורים" פרש בין השאר את פרשת חייו של הנער מוני, נכדו של הירשל, שילדותו עברה עליו בעוני ובמחסור, ובסכנות רבות, תחילה בתקופת המלחמה, כאשר בניגוד לדיעה הרווחת, מתואר כאן כיצד יהודי רומניה סבלו נוראות מפוגרומים ומרדיפות, וסבלם נמשך אחר-כך גם תחת השלטון הקומוניסטי; למשל, מוני הנער נסחף בשיכרון ההשתייכות לנוער הקומוניסטי ומלשין לפי תומו על אביו המבקש לעלות לישראל. מזלה של המשפחה שהצליחו לצאת מרומניה בטרם באו לאסור את האב.

אך גם החיים בארץ, בשנות ה-50, היו חיים של עוני ומחסור, בדירה עלובה בעיר וגם לימים במושב חקלאי של עולים חדשים. עבודה קשה ועוד עבודה קשה אבל כל זאת ללא הבכיינות המרוקאית של ה"קיפוח" ושל ה"מגיע לי", שהרי מדובר ברומנים, באשכנזים, אלה שחיי המעברות והסבל שלהם בשנות ה-50 אינם נחשבים מאחר שהם הצליחו להיחלץ מהקשיים, בכוחות עצמם ובתבונתם כי רבה – זאת במקום להתרפק על ה"קיפוח" ולהמשיך להאמין בעבודת האלילים ובמעשי הכשפים של ה"באבות".

הרומאן לעיתים עצוב מאוד ויש בו תיאורים קשים, בייחוד באשר לרדיפת היהודים. תיאורים של עוני ושל מסכנות, של חוסר יכולת להימלט מגורל מר. אך בסופו של דבר ישנה גם גאולה, והיא מתמצית בעיקר בדמותו של מוני הילד, המספר, שהצליח לגדול בתוך כל הקשיים הללו ולהגשים את עצמו בישראל המודרנית. העברית, וגם לראות את חיי הבוגרים במשפחתו, וחייו הוא, מזווית ראייה שהיא גם משעשעת, סרקסטית וקומית, כמו בפרק הסיום של מציאת צוואתו של הדוד אלברט.

וכמו המשך לשני הרומאנים-הסיפורים הקודמים, בא ספרו החדש של משה גרנות "הפרומושיקאים", הקרוי על שם העיירה הקטנה פרומושיקה [פ"א רפה], וממשיך לטוות את חיי היהודים ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה, לאחריה בתקופת הקומוניזם, ועד לעלייה לישראל. כדבריו של המחבר:

"ומדוע אני מרבה להג על אותה עיירה קטנטנה בצפון הנידח של רומניה, ומשבח את עברה? שתי סיבות לי: ראשית משום ששמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה עלה בגורלי להיוולד בה, ב'יפיפיונת' הזאת, שהיו אין בה אפילו יהודי אחד, ולא נותר בה סימן שהיה בה אי פעם יישוב יהודי פעיל ותוסס; שנית, פגשתי בנתיבות חיי רבים מבניה ובנותיה של העיירה הזאת, וסיפוריהם (ביידיש, ברומנית, קצתם בעברית) מילאו את ליבי געגועים למקום שבו נולדתי, אך לא היכרתי, כי כשהייתי בן שנתיים וחצי, ביוני 1941, גורשה משפחתי יחד עם כל יהודי העיירה, לעיר המחוז בוטושאני." (עמ' 9).

ספרו של גרנות נפרש כמו "שירת המקהלה", הוא מסופר בגוף ראשון מפי משתתפים רבים, אשר המשותף לכולם שהם יוצאי אותה עיירה שכוחה, וכמו ב"שחזורים" מי שזוכה להינצל לאחר כל אותם פרקי-חיים עכורים בצל הנאצים והקומוניסטים ברומניה, הוא הנער העולה לישראל עם משפחתו, ומתיישב בכפר בעמק יזרעאל.

"יצאתי החוצה וראיתי בחלקה שלנו שורות שורות של נבטי צנונית. העלים היו קטנטנים, והגיחו כאילו בהיסוס מתוך רגבי האדמה. קרני השמש הראשונות כאילו החיו את האדמה, כשכל עלעל, כל קור עכביש, כל טיפת טל, בורקים באור זהוב, ועל היופי הזה, וכל היפעה הזאת, איכשהו קשורים בי ובמשפחתי – אנחנו התכופפנו על התלמים האלה וזרענו.

"בנתיבות חיי הזדמן לי לא אחת לראות מראות נפלאים, מראות שהפעימו את ליבי: ראיתי את הכרמל מסיפון האונייה, ראיתי את מצדה בזריחה, ראיתי את החרמון בשקיעה סגולה – אך לא המראות האלה, ואף לא מראות מדהימים אחרים ששזפה עיני ברחבי העולם – אף אחד מהם לא הפעים את ליבי כמו חלקת הצנוניות בבוקר שטוף שמש בעמק יזרעאל." [עמ' 171].

ולסיום אציין כי יש מגרעת נוראה בספר הזה – הוא ספר ציוני במלוא מובן המילה, ואין בו כל הג'אנק הפרו-פלסטיני והאנטי-ישראלי שמכניסים ברבי-המכר שלנו.

* * *

אורי הייטנר

1. ע' כמופת

ע' הוא אחד מבוגרי קורס קציני חי"ר האחרון. ע' סיים את הקורס בציון 90 והיום הוא משרת כמפקד מחלקה ביחידת חי"ר.

סיפורו של ע' הוא סיפור ייחודי, שעשוי להוות מופת חברתי. ע' הוא עולה מאתיופיה. בגיל צעיר הוא התדרדר אל שולי החברה, והעתיד שהיה צפוי לו הוא של פשע וסמים. הוא הגיע לכפר הנוער נווה עמיאל, אליו מגיע נוער בסיכון, נוער מנותק. ולאחר י"ב, הגיע למכינה הקדם צבאית "ימין אורד" בחצור הגלילית, שכמעט כל חבריה הם יוצאי אתיופיה, רבים מהם בוגרי פנימיות לנוער בסיכון.

בהגיעו למכינה, הוא סבל עדין מבעיות קשות של התנהגות, משמעת ואלימות. אולם הוא יצא ממנה אדם אחר. הוא התגייס ליחידה קרבית והיום הוא משרת בה כקצין.

בוגר אחר של המכינה, שסבל מאלימות בראשית הדרך והיה מה שקרוי "ילד כאפות", משרת היום בשנת קבע ביחידה מובחרת.

לבושתנו, רק 70% מעולי אתיופיה מסיימים שירות צבאי מלא. זהו כישלון של החברה הישראלית. בין בוגרי המכינה, 100% מסיימים את השירות. למעלה מ-80% מתוכם כלוחמים ביחידות קרביות. 10% מהם כקצינים. כל אלה יהיו אזרחים טובים, תורמים לחברה, מובילים בה.

את מכינת "ימין אורד" הכרתי לפני 4 שנים, כשהתחלתי לנהל את מרכז "יובלים". הפעלנו תוכנית מפגשים למכינות הקדם צבאיות בצפון. הרעיון היה הפגשת נוער דתי וחילוני. אולם הפגשת הנוער הצברי עם יוצאי אתיופיה היה בעיניי אתגר חשוב לא פחות.

המכינות הקדם צבאיות ושנות השירות, הם מן המפעלים היפים ביותר בחברה הישראלית. אלו מפעלים מובהקים של אליטה משרתת במובן הנשגב ביותר; נוער שגדל בחממות החברה הישראלית, ומפנה את מרצו וכשרונו כדי להתנדב ולתרום לחברה, בחינוך, ברווחה, בקליטת עלייה. אני מכיר ומוקיר את המפעל הזה. בהיכרותי עם מכינת "ימין אורד", נחשפתי למכינה מסוג אחר. מכינה, המיועדת למי שלכאורה אמורים להיות הצד המקבל, שההתנדבות נעשית בקירבו. והנה, כאשר הפניה לנוער הזה היא כאל מי שיכולים לעשות, לתת, לתרום – התוצאות הן מעל ומעבר למשוער.

 סג"מ ע' הוא מופת, והוא אינו יחיד. ביום העצמאות האחרון, שלושה מבוגרי מכינת "ימין אורד" בחצור, הוזמנו לבית הנשיא כחיילים מצטיינים. יכול להיות סיפוק גדול מזה?

"ימין אורד" אינם יחידים. אני מרבה להרצות לפני מכינות קדם צבאיות. רבות מן המכינות נוהגות לעלות לסדרה בגולן, ומזמינות אותי להרצות להן על ההתיישבות בגולן. בשנה שעברה, הוזמנתי להרצות בפני חניכי מכינת "אשר רוח בו" ממצפה רמון, מכינה קדם צבאית לנוער בסיכון. פגשתי 12 צעירים, כמעט כולם יוצאי אתיופיה, ושוחחתי אתם במשך כשעה. בתום ההרצאה, קמו כולם, ונגשו אליי, ללחוץ את ידי. אני מרבה להרצות בפני קהלים שונים, אך מעולם לא נתקלתי בתגובה כזו. לפני כשבועיים, הרציתי בפני המחזור הבא של המכינה. מספר החניכים היה כפול מאשתקד. המוצא העדתי שלהם היה הרבה יותר מגוון ורחב. אך ההגדרה – אותה הגדרה: נוער בסיכון. הם שתו את הדברים בצמא, ולמרות נתוני הפתיחה, הופתעתי לטובה מהידע שלהם, שלפחות בנושאים עליהם דיברנו – גדול יותר משל בוגר י"ב ממוצע. בכמה כיתות י"ב, ידעו להשיב לי מי היו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל במלחמת ששת הימים?

לא חלף שבוע, ושוב הוזמנתי להרצות למכינה קדם צבאית מיוחדת, הפעם זו מכינת "מלח הארץ" בעין גדי. הבשורה החברתית שלה, היא שילוב של נוער ממגוון רחב של מעמדות סוציואקונומיים, כולל אזורי מצוקה ונוער בסיכון, לצד אזורים חזקים. ובכל המקומות – אותה תמונה. בכל המקומות, מי ש"הגורל" אמור היה לדרדר אותם לתחתיות, הופכים, בזכות מפעל חברתי חינוכי אדיר, לאזרחים תורמים ומובילים בחברה.

אני קשור היום למיזם מסוים של מרכז "מעשה" – ארגון המפעיל התנדבות של בני נוער במכינות קדם צבאיות, שנות שירות וגרעיני נח"ל קהילתי – משימתי. כאן אין המדובר ממש בנוער בסיכון, אך לא בהרכב הסוציואקונומי המקובל במכינות ובשנות השירות, אלא בנוער מן הפריפריה החברתית ואזורי המצוקה בישראל.

בני הבכור, עמוס, משרת בשנת שירות בכפר הנוער נווה עמיאל בשדה יעקב. כפר הנוער הוא גלגל ההצלה האחרון של בני נוער מנותקים, נוער בסיכון הקשה ביותר בחברה הישראלית. שני המקורות העיקריים של הפנימייה, הם יוצאי אתיופיה, ונושרי החברה החרדית, שהוקעו וגורשו ממשפחותיהם. ביקרתי שם בשבוע שעבר עם חברי תוכנית "גוונים בגליל" – תוכנית של מובילים בתחומי החינוך והחברה בגליל, שאני עומד בראשה. בשיחה עם אחד ממנהלי הכפר, היה ממש קשה לשמוע את הסיפורים על המציאות ממנה באו הילדים הללו. "מ'כיכר החתולות' הם יורדים ל..." והוא נתקע ללא מילים. "ביגון שאולה," הפטירה אחת מחברות הקבוצה. "את השאול הם עברו כבר מזמן," השיב הדובר.

והנה, בעבודת הקודש החינוכית, רובם הגדול של החניכים מסיימים כאנשים נורמטיביים, אזרחים טובים ושומרי חוק; כולם ניגשים לבחינות הבגרות, רבים מהם זכאים לתעודת בגרות, כולם מתגייסים לצה"ל. הם ניצלו.

הכפר מעודד את בוגריו ללכת למכינות קדם צבאיות, שתרומתן להצלחת הנערים היא אדירה; למכינות ול... שנת שירות. כן, כן, לשנת שירות. מקרב אותם בני נוער, שלכאורה נגזר עליהם להיות הצד הנתרם והמקבל משנות השירות, יש המתנדבים לשנת שירות לפני הצבא כדי לתרום ולסייע לאוכלוסיות מוחלשות, למי שחולקים אותה נקודת התחלה, וכעת הם יכולים לבוא אליהם כמופת של היחלצות, של נתינה ותרומה. שניים מחברי גרעין שנת השירות של בני, הם בוגרים של כפר הנוער "נירים", שאף הוא מיועד לנוער בסיכון, בדומה לנווה עמיאל. הם שינשינים וחברי גרעין לכל דבר ותרומתם – אדירה.

אין דרך טובה יותר להתמודד עם המצוקות בחברה הישראלית, עם האוכלוסיות המוחלשות, עם הנוער המנותק, מאשר להציב בפניהם אתגר גדול, שבו הם הצד העושה, הנותן, התורם, המוביל, המנהיג.

סג"מ ע' ושכמותו הם מעטים, אך הם ההוכחה שאפשר, שזו הדרך הראויה לרבים. זהו אחד האתגרים הגדולים של החברה הישראלית.

2. הזכות לדיור

אילו עניינה של "הקשת המזרחית הדמוקרטית" היה, באמת ובתמים, צדק חברתי, סולידריות, תיקון עולם – הם היו מתייצבים לצד הקיבוצים, הנאבקים על הזכות לדיור.

למרבה הצער, עניינה של "הקשת" אחר לגמרי – עניינה הוא להמשיך וּלְהִבָּנוֹת משיח השנאה והפירוד. עניינה של "הקשת" אינו האבחנה בין טוב ורע, צדק ועוול, אלא אנחנו והם. הם – הינם "האשכנזים" השנואים. והקיבוצניקים הם, כביכול, "אשכנזים" ולכן הם הרעים. הקיבוצים הם סמל האשכנזיות, לכן הם סמל ה"הם", לכן הם סמל הרע. ולכן, כאשר הקיבוצים נאבקים על זכותם הבסיסית – הזכות לבנות לבני הקיבוץ ולמצטרפים אליו, מול עוול משווע של הקפאה מתמשכת של הבניה בקיבוצים, הוציאה "הקשת" פשקוויל הסתה ושנאה נגד הקיבוצים, עם ביטויים כמו "מאבק חצוף וגרגרני," "אוכלוסיות מדושנות," "דורשים בניה ובנותיה יפי הבלורית מהקיבוצים עוד ועוד שטחים להגדלת הונם הפרטי והמשך קיום מנגנוני שימור חוסר הצדק המשווע."

אין כמעט משפט בפשקוויל הזה שאינו שקר. למשל, "עוד ועוד שטחים" – כלל אין מדובר בדרישה לשטחים חדשים, אלא לבנייה בתוך שטח הקיבוץ, כדי לאפשר קליטה וצמיחה של מצטרפים חדשים ושל בני הקיבוץ.

מאבק הקיבוצים על הזכות לבנות ולהתרחב, הוא מאבק על היכולת להתקיים. זאת הסיבה האמתית לכך ששונאי הקיבוץ, דוגמת "הקשת המזרחית", מתייצבים נגד המאבק הזה. שנאתם מעבירה אותם על דעתם.

יש לזכור כמה עובדות היסטוריות. חברי הקיבוץ אינם בעלי בתים ואינם בעלי זכויות בבתים, מתוך אידיאולוגיה השוללת קניין פרטי, והרואה בכל האדמות – אדמות הלאום, השייכות לכלל. בשנים האחרונות, מסיבות שונות, חלו שינויים בקיבוץ, בהשפעת שינויים שחלו בחברה הישראלית ובעולם המערבי. השינוי כלל מרכיבים של הפרטה מסוימת במרבית הקיבוצים. בין השאר, כולל השינוי הזה בעלות חלקית של החבר על דירתו, עיגון חלקי של זכויותיו ויכולת הורשה. לשמחתי, הקיבוץ שלי, אורטל, הוא קיבוץ שיתופי, שבו חבריי ואני ממשיכים לבחור בדרך של ויתור על זכויות קניין בדירותינו. אולם שיוך הדירות במרבית הקיבוצים, הוא מימוש זכות מוקנית כל אזרח, ומן הראוי שמדינת ישראל תכבד זכות זו, ותקל על הדרך לממש את השינוי.

למרבה הצער, פקידות צרת אופק וקטנונית, בעיקר ברשות מקרקעי ישראל, מנהלת מו"מ צייקני על תנאי השיוך, וכאמצעי לחץ מקפיאה כבר שנתיים את הבנייה בקיבוצים. הרשות מציבה לחברי הקיבוצים ולמצטרפים לקיבוצים תנאי חכירת קרקע חמורים לאין ערוך משל משתכנים בעיר.

התנועה הקיבוצית הלכה לאורך כל שנות הציונות והמדינה אל אזורי הספר והפריפריה המרוחקים והקשים ביותר, ועיצבה את גבולות המדינה. הקיבוצים שבמרכז הארץ, שומרים על השטחים הפתוחים החיוניים כל כך לאיכות חיינו. הקיבוצים היו ועודם, גם אחרי השינויים באורחות החיים, מופת לחיי צדק חברתי וערבות הדדית ויצירה ישראלית ייחודית, שהיא מקור לגאווה למדינת ישראל. המאבק על הזכות לבנות בקיבוצים, הוא מאבק על קיום הקיבוץ. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל.

מצוקת הדיור היא אחת המצוקות הקשות והחמורות עימן מתמודדת החברה הישראלית. ממשלת ישראל נושאת את דגל פתרון הבעייה הזאת. התנועה הקיבוצית מציעה הקמת 40,000 יחידות דיור בקיבוצים, רבע מהן בנות פחות מ-55 מ"ר להשכרה לזוגות צעירים וסטודנטים, כדיור בר השגה.

פתרון הבעייה הזאת הוא אינטרס לאומי. הקפאת הבניה המתמשכת מתנקשת באינטרס הלאומי.

3. צרור הערות 9.3.14

* יש כל כך הרבה תרחישים שיכלו להכשיל את מבצע ההשתלטות על ספינת הטילים מאיראן ולהפוך לאסון ולפרסה. הדבר מעצים את שלמות הביצוע ואת תעוזת ההחלטה.

כששמעתי על תפיסת ספינת הנשק, כתבתי בדף הפייסבוק שלי: "ועכשיו נשמע את המנגינות האוטומטיות, על מדינה 'פיראטית'." קיוויתי שאמירות כאלו תשמענה רק מכיוונים כמו איראן, חמאס וכד'. אבל דברים כאלה נשמעים גם בתוכנו. החמיצות שבה התקבל המבצע בחוגים מסוימים, די מגעילה.

העיתונאי יגאל סרנה מתבייש בישראליותו. ומה גורם לו לכתוב ש"כל יום מביש יותר לחיות פה"? תפיסת ספינת הטילים "קלוז סי". איזו בושה! "אלף חיילים משתלטים על אניות מסחר של 30 מלחים, נטולת הגנה."

לכאורה, לשם מה להתייחס לדבר הבל כזה, שסרנה כתב בדף הפייסבוק שלו? זה חשוב, כי ההתייחסות שלו מדגימה את האופן המעוות שבו המיליה שלו רואה את המציאות.

מה היה האירוע, אליבא דסרנה? לא תפיסת ארנסל טילים חדישים וארוכי טווח שנועדה להיירות על אזרחי ישראל והיוותה איום ביטחוני חמור. לא מניעת ההסלמה שירי הטילים היה גורם לה, כולל סבל קשה לתושבי עזה, אפשרות של כיבוש עזה והתדרדרות היחסים עם מצרים אילו הטילים היו נורים מסיני. לא ההישג המודיעיני הכביר, של חשיפת מבצע שלבטח הופעלו בו כל אמצעי החשאיות החמורים ביותר. לא ביצוע מושלם, ללא נפגעים לכוחותינו וללא נפגעים כלל. לא חשיפת פניה של מעצמת הטרור האיראנית. לא.

מה שהיה כאן, הוא השתלטות של "אלף לוחמים" על "אניית מסחר נטולת הגנה." הנה, בקליפת אגוז, האופן המעוות בו אותם אנשים מציגים את הסכסוך הישראלי-ערבי כולו, מ"נראטיב" הנכבה ועד "קלוז סי".

מי שטוען שעיתוי הפעולה נועד לשרת את ביקורו של נתניהו בארה"ב, מדבר שטויות. וכי ישראל תיאמה עם איראן את מועד ההפלגה? אבל לצורך הדיון – נניח שניתן היה לתכנן את עיתוי הפעולה. האם לא היה זה ראוי, לקבוע את העיתוי שייטיב לשרת את המערכה המדינית שישראל מנהלת נגד התחמשות מעצמת הטרור בנשק השמדה המוני? אילו היה הדבר בידינו, והיינו בוחרים בעיתוי אחר, היה זה מחדל מדיני. אך אילו הדבר היה בידינו, ראוי היה להקדים במקצת את הפעולה, כדי שתהיה לקראת פגישת נתניהו-אובמה.

סרנה מתבייש. מה יש, לא יכולנו לשלוח חולייה מצומצמת לבצע את הפעולה? מעניין מה הוא היה כותב אילו הפעולה הסתבכה כמו ב"מרמרה".

* במסגרת הבידוד המדיני של ישראל, הקונגרס האמריקאי הגדיר בחוק את מעמדה של ישראל כשותפה אסטרטגית של ארה"ב.

* הבחירות החוזרות בבית שמש חורגות בחשיבותן בהרבה מעבר לעניין המקומי. זו התמודדות בין הציונות לזייפנות.

אלי כהן – האיש שלנו בבית שמש.

* ב-4.3.28, בדיוק 86 שנים לפני החלטת עיריית ת"א על פתיחת עסקים בשבת, דחה בית המשפט תביעת דיבה של עו"ד סמואל נגד עורך "הארץ" משה גליקסון על שבסדרה בת ארבעה מאמרים תקף אותו על שהגן על בעל חנות תל-אביבית, שנקנס כיוון שפתח את החנות בשבת. תביעת הדיבה היתה על ביטויים קשים שכתב נגדו גליקסון, שהאשים אותו ב"התנקשות בחיי הבית הלאומי" ואת טיעוניו – "עקמומיות הלב והשכל."

מייסדי ת"א, ברובם הגדול, לא היו דתיים וממש לא רצו ליצור עיר דתית. עיתון "הארץ", אמנם היה שונה מאוד מ"הארץ" של שוקן, אבל הוא היה עיתון חילוני. גם גליקסון, אחד המנהיגים הבולטים של החוגים האזרחיים וזרם הציונות הכללית, היה חילוני, וכך גם הזרם שהנהיג. סגירת החנויות בשבת כלל לא היתה בעיניהם הליכה לקראת הדתיים, פשרה עם הדתיים, יכולת לחיות בדו-קיום – אלא ערך בפני עצמו, המבטא את דרכם שלהם כיהודים.

בדיוק שנתיים קודם לכן, ביאליק ייסד בת"א את אירועי "עונג שבת" – אירוע תרבות ואמנות לקהל הרחב. אירועי "עונג שבת" משכו קהל רב, ולכן נדדו מפעם לפעם לאולם גדול יותר. בשנה שבה כתב גליקסון את הדברים, נחנך אולם "אוהל שם", שנבנה בעיקר לצורך "עונג שבת", כיוון שלא נמצא מקום להכיל את כל הקהל. באותה שנה ביאליק הקים את אגודת "עונג שבת" שקידמה את המיזם התרבותי.

זוהי שבת הראויה לפרהסיה יהודית ישראלית – שבת של תרבות, אמנות ורוח על כל גווניה, כולל תיאטרון, קולנוע ומוזיאונים.

עסקים, חנויות, מרכולים וכו' – סגורים.

* מיצוי האמת והדין בפרשיות אולמרט הוא אינטרס ציבורי מובהק. לכן, ראוי היה לחתום על הסכם עד מדינה עם שולה זקן. אני מקווה, שהודעת הפרקליטות לסניגוריה של זקן שלא יהיה הסכם, היא אמצעי לחץ עליה לזמר יותר ולחשוף פרטים נוספים.

* הייצוגיות היא מרכיב חשוב בדמוקרטיה, בוודאי במדינה מגוונת ומקוטבת כישראל. העלאת אחוז החסימה פוגעת בייצוגיות ולכן היא פוגעת בדמוקרטיה. אין לכך כל קשר למשילות, מה גם שאין היום באמת בעיית משילות בישראל.

* הוראתו של נשיא בית המשפט העליון השופט גרוניס לחסום את הגשר בין בית המשפט ל"סינמה סיטי" הזכירה לי את הוראתה של יו"ר הכנסת דליה איציק לאסור כניסה לכנסת בג'ינס. שני מקרים שבהם אובססיית כבוד עלולה להביא לנתק של מוסד ממלכתי חשוב מן הציבור, ובכך לפגוע בכבוד המוסד.

* ביד הלשון: הביטוי היפה "שמנהּ וסלתהּ" מופיע בפרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "ויקרא". אנו נוהגים להשתמש בביטוי, לציון הטוב שבטוב, המובחר שבמובחר. סלתה ושמנה של העיר – הטובים והמובחרים שבעיר. הסולת נחשבה בימי קדם למאכל יקר ויוקרתי, ומכאן הביטוי.

במקור, הביטוי שמנה וסלתה אינו אלגורי, אלא פשוטו כמשמעו, הוא מדבר על השמן והסולת שלה. של מי? של המִנְחָה – קרבן המנחה.

הנה, המקור – שני הפסוקים הפותחים את פרק ב' ב"ויקרא":

"א. וְנֶפֶשׁ כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. ב. וֶהֱבִיאָהּ אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה."

אגב, המילה "סָלתה" מנוקדת בקמץ קטן ונהגית כ"סוֹלתה".

* * *

יוסף אורן

הגל הדיסטופי מכה שוב

רועי בית לוי – "הרים אני רואה"

עם עובד, ספריה לעם 2014, 489 עמ'.

דיסטופיה היא ההגדרה ההולמת ביותר לספר הביכורים של רועי בית לוי (להלן: רב"ל), שגיבוריו הם אב ובנו. בניגוד לאוטופיה שהיא יצירה ספרותית המתארת תמונת עתיד של מציאות טובה ומושלמת יותר מהמציאות הקיימת, מבצעת הדיסטופיה פעולה הפוכה – היא מתארת תמונת עתיד של מציאות גרועה יותר מזו המוכרת לקורא בהווה.

רב"ל אמנם לא הפליג לעתיד רחוק ביותר מהווה, אך גם לא קבע מועד מדוייק למציאות שהוא מתאר בעלילת ספרו. להיפך: אף ש"המספר" שלו מתאר בַּצּוֹרֶת ממושכת וקשה, שהביאה בעקבותיה לקריסתה הכלכלית והחברתית של המדינה, הוא מקפיד שלא לציין את מועדה או את אורכה: "לא רק מניין ימי הבצורת אינו ידוע לי, אלא גם מיספר החודשים והשנים שחלפו מאז יבש כאן הכול" (עמ' 15).

לעומת זאת מונה "המספר" שלו בדקדקנות את המציאות הדיסטופית שבה נתונה המדינה כתוצאה מהבצורת שפקדה אותה: "כל עסקי האינטרנט וההיי-טק והנָנוֹ-טכנולוגיה והמיקרו-ביולוגיה והנדל"ן הספקולטיבי והאנרגיה הסולרית והתוכן הוויראלי שמילאו וגדשו את הארץ נעלמו כלא היו, ודעכו גם העסקים הישנים, אלה של הפלדה ושל הבטון ושל הפֵירות והירקות ושל חנויות הספרים ושל המרפאות הווטרינריות ושל רשתות הביגוד וההנעלה ושל גלריות הצילום ושל המספרות ושל מכוני הכושר והבריאות. החברות נסגרו, המשרדים התרוקנו, העובדים פוטרו, האופציות מומשו או דוללו או התאדו ונגוזו. - - - החגיגה הסתיימה. העוני והמחסור הגיחו מתוך סדקי הצמיחה כמו היבלית הצומחת בין ההריסות בעיירות הרפאים שחלפתי על פניהן" (עמ' 16).

שתי שיטות סיפר

סיכום עובדות כזה, על היקף המפולת שהמדינה נתונה בה, בשלב כה מוקדם של הטקסט, משקף חוסר ניסיון של כותב בתחילת דרכו. כותב נזקק לשיטת סיפֵר זו, שיטת ההַגָּדָה (telling), בעיקר כדי לכווץ הרבה מידע משני בחשיבותו, שעם זאת נחוץ למסור אותו לקורא כדי לגשֵר בין סצינות המתארות אירועים ראשיים בסיפור-המעשה, שאותן יעדיף להמחיז בשיטת סיפר אחרת – בשיטת ההַרְאָיָה (showing). מטעם זה היה צריך רב"ל להתחיל את עלילת הרומאן הזה בשיטת ההראייה, כלומר: תחילה היה עליו להמחיז בתמונות חזותיות פרטניות את המפולת שפקדה את המדינה, ורק בשלב מאוחר יותר להביא סיכום מכליל של המצב הדיסטופי בשיטת ההגדה.

יתר על כן: רב"ל היה מעניק עוצמה גדולה יותר לדיסטופיה שלו, וגם מעצים את הזעזוע שביקש לעורר אצל הקורא מפני העתיד הצפוי למדינה, אילו ויתר לחלוטין על הפרק הראשון, שבו כינס רמיזות שונות על האירועים שיספר עליהם בהמשך בשיטת ההראייה, ואילו התחיל את הרומאן בפרק השני, אשר נפתח במשפט הבא של הבן: "בבוקר יום שישי, שעות מיספר לפני שבערת היום הגיעה לשיאה, נכנסתי אל אולם מקבלי הפנים בשדה התעופה כדי לקבל את פניו של אבי." באותו יום גילה הבן להפתעתו לא רק שאביו לא היה בין נוסעי הטיסה שבה היה אמור לחזור ארצה מהביקור באורוגוואי, אלא גם שאביו הערים עליו וכלל לא יצא מתחומי הארץ, ביום שבו נפרד ממנו בפתח הטרמינל, כאילו הוא עומד לטוס לשם.

מהמסקנה הזו על מעשה העורמה של האב, היה אמור רב"ל להצמיד בהמשך את סיפור-המעשה למאמציו של הבן לאתר את אביו, מאמצים שבשיאם הוא נוסע על הקטנוע הרעוע שלו אל הקיבוץ מעיינותיים בערבה, שעל-פי השמועה שהגיע לאוזניו, לשם נמלט אביו מכל תבוסות חייו כדי להגשים לעצמו שם, במדבר, ב"נקודת ההתחלה" של המשפחה בעלותה לפני שנים לארץ, את חלום הגדוּלה שהועיד לעצמו ואשר עד כה לא הצליח להגשימו.

קומפוזיציה שגויה

בנוסף להחלטה מוטעית בבחירת שיטת הסיפר כבר בפתיחת הרומאן, כשל רב"ל גם במבחן בחירת הקומפוזיציה המתאימה לדיסטופיה שכתב. קומפוזיציה היא הפתרון האירגוני שבאמצעותו מתחברים כל החומרים המופיעים בטקסט במיבנה אמנותי המסייע ביותר לכותב להשיג את מטרתו בכתיבת היצירה. משום-מה בחר רב"ל להפריד את סיפוריהם של הבן ושל אביו, במקום לשלב את סיפורו של האב בתוך סיפורו של הבן ולהשיג באופן זה יריעת סיפור רצופה ומגובשת המתרכזת במטרה הרעיונית שהועיד לדיסטופיה שלו.

לא היתה שום הצדקה לבצע הפרדה כזו ועוד להבליטה, על-ידי הדפסת פרקי הבן באות הדפוס המקובלת והנפוצה (פרנקריהל), ואת פרקי האב באות דפוס חריגה ושונה (נרקיס). ראשית – משום שבפרקי האב ישנם נתחי-סיפור מתולדות המשפחה באורוגוואי, שאינם תורמים דבר לעלילתו של הרומאן כדיסטופיה המתארת את המתרחש בהווה במדינת ישראל, כגון: סיפור הגירתה של המשפחה בדור הסבים מפולין לאורוגוואי, סיפור התפזרות בניה של המשפחה בארצות נוספות בדרום-אמריקה והסיפור על פעילותו הפוליטית-מחתרתית של האב באורוגוואי, פעילות שנאלץ לסיימה במנוסה מבוהלת משם. ושנית – משום שפרקים מופרדים אלה, אשר הוצבו ברצף באופן מסורג, מאלצים את הקורא לקרוא את שני הסיפורים באופן מקוטע, קריאה המחלישה מאוד את השפעתם עליו.

שילוב סיפורו של אב בתוך סיפורו של הבן התבקש לא רק למען שימור עוצמתה של היצירה כדיסטופיה, אלא גם בשל העובדה, שהבן, שהוא "המספר" של שני הסיפורים, מבליט את הדמיון הקיים בינו ובין אביו, על אף פער הדורות ביניהם: בעבר נכספו שניהם לחיים סוערים, החורגים מהשגרה, שבה מכלים רוב הבריות את חייהם, אך בהווה שניהם הינם גברים שלא מימשו את חלומם – להגשים בהרפתקה גדולה את היעוד שלתחושתם נועדו לו.

בדמיון הזה מודה שוב ושוב הבן: "במידה רבה, בין שארצה להודות בכך ובין שלא, חייו הכתיבו את חיי. - - - אבי לימד אותי תבוסה מהי ואחר כך המתיק את שיעורי ולימד אותי גם את הגאווה המזויפת שאפשר למצוא בה. - - - הוא ואני. שני מקלות שגולפו מאותו עץ. כל כמה שאני מנסה להתרחק ממנו, בסופו של דבר אני מגלה שאני פוסע בתוך עקבותיו. - - - אני בנו של אבי ולעולם לא אהיה דבר אחר, אמרתי לעצמי לא פעם אחת. אני בנו של אבי, ומוטב לי להשלים עם כך וזהו." (עמ' 97-96).

בהזדמנות נוספת הוא מוסיף: "בסופו של דבר, אני חושב שהשקרים והסודות שלנו – מה שאין איש יודע עלינו, ומה שאנחנו מבקשים שידעו עלינו ואינו נכון כלל – הם שהופכים אותנו למי שאנחנו. - - - לפרקים ניסיתי לשכנע את עצמי שזה בסדר, שאולי צריך למדוד אדם לא לפי הישגיו, אלא לפי שקריו. כלומר לא רק לאור מה שהצליח לעשות עד כה בחייו, אלא גם לאור החלומות שלו" (עמ' 296-291). 

כללי הדיסטופיה

אילו שקל רב"ל את הטמעת סיפורו של האב בתוך סיפורו של הבן, היה מגלה בעצמו שניתן היה לממש את הפתרון הזה בלי קושי, פרט לאחד, שכל כותב מתקשה לבצעו – להיות מוכן למחוק עמודים מיותרים מכתב-היד, לפני שהוא מעביר אותו להוצאה כטקסט מגובש הראוי להתפרסם. אילו אזר אומץ למחוק עמודים כאלה מכתב-היד, היה עליו לוותר על רוב עלילותיו של האב באורוגוואי לפני עלייתו לארץ. כמו כן היה עליו להטמיע את הפרקים הנותרים, אלה המספרים על מעשיו של אביו במדינת ישראל, בתוך שלד הסיפור בהווה העוסק במאמציו של הבן לעלות על עקבות אביו, אחרי שהתברר לו שאביו הערים עליו וכלל לא יצא מהארץ. בפרקי הנסיעה הזו של הבן דרומה – בעקבות שמועה שהתגנבה אליו כי לשם, למקום נידח בערבה, נמלט אביו – היה צריך לשלב (בשיטת הרטרוספקטיבה) את פרקי ההיזכרות של הבן בכישלונותיו של אביו בכל מעשיו מאז עלה למדינת ישראל.

מה-גם שפרקי הנסיעה הזו של הבן על הקטנוע הרעוע שלו דרומה (נסיעה המתוארת באופן ליניארי מעמ' 422 ואילך), שהם בפועל השלד אשר מייצב את עלילת הרומאן הזה, כבר כתובים באופן נכון – במסורת הסיפור הפיקָרֶסְקי. במהלך המסע פוגש הבן אנשים שונים (רשימתם מופיעה בעמ' 477) ושומע את סיפוריהם. סיפורי כולם ממחישים את המפולת שבה נתונה המדינה, ובכך הם משלימים את הסצינות של המפולת הזו, שהבן ראה במו-עיניו וגם התנסה בהן בעצמו בתל-אביב.

יתר על כן: גם את הסצינות האלה מת"א, אשר זרועות במרחב 400 העמודים הקודמים ואשר ממחישות את ההתפרקות הכלכלית והחברתית של המדינה בהשפעת הבצורת הקשה שפקדה אותה, היה צריך לשלב כפרקי היזכרות של הבן במהלך נסיעתו לחפש את אביו בדרום הארץ, כי כך כותבים דיסטופיה מגובשת ואפקטיבית.

פתרון אירגוני כזה היה מבליט את יכולת התיאור הטובה – ואפילו המפתיעה – של רב"ל, בספר הביכורים הזה. תיאוריו ממראות חייו של הבן כמובטל בת"א ומהמראות המקבילים שנחשף אליהם במהלך נסיעתו לערבה, מציירים תמונת עתיד דקדנטית מהחיים במדינה הנתונה במפולת: רחובות מוזנחים הטובעים בזבל, בתים נפרצים, רכוש נבזז ואנשים נשדדים לאור היום, בין הבריות שכיחה אלימות מילולית אשר לפעמים היא מסתיימת גם ברצח אדם, אנשים נואשים עומדים במשך שעות בתורים כדי לרכוש לחם ומים, ונער מסיים את חייו ברשות הרבים מצריכת-יתר של סמים.

חזרה "לנקודת ההתחלה"

והחשוב מכל – קומפוזיציה כזו היתה מציפה באופן ברור יותר את המשמעות הרעיונית של מסעו של הבן אל המקום הנידח בערבה, שלפי השמועה שהגיע לאוזניו – לשם נמלט אביו. שהרי לא במקרה בחר האב להתרחק מת"א ולחזור אל קיבוץ מעיינותיים, שאליו הצטרף בעלותו לארץ לפני שלושים שנה. המשמעות הרעיונית הזו נרמזת בעלילת הרומאן בשני אופנים.

הראשון – לפני שנס מת"א מקיבוץ מעיינותיים, בילה האב שעות רבות בארכיון ספריית בית אריאלה, וקרא בעיתונים ישנים ידיעות על נטישת הקיבוץ – "כתבות שסקרו את המרחש באוטופיה הגוססת, שלפנים היתה ביתו." (עמ' 481). קטע עיתון מאחת הסקירות, קטע שכותרתו היתה "קיצו של חלום," צילם והשאיר אצל אחד מחבריו, כדי שיימסר לבנו (עמ' 235).

ואכן, המראה שניגלה לבן בהגיעו לקיבוץ מעיינותיים, שהיה זכור לו, מהתקופה קצרה שבה שהתה משפחתם בו, כקיבוץ משגשג ומצליח ביותר, ממחיש אחת לאחת את העובדה שחלומם של מייסדי הקיבוץ לא התממש. בהווה הוא ראה קיבוץ נטוש לחלוטין ומקום שהעזובה השתלטה עליו, או כהגדרת הבן: "אוטופיה שאיש לא נזקק לה עוד ואיש לא האמין בה עוד." (עמ' 485).

והשני – הרמז שכלל האב בדברים שאמר לבנו בפתח הטרמינל של שדה התעופה, לפני שנבלע שם עם המזוודה כעומד לטוס לחו"ל: "כולם חושבים שאני גמור. גם אתה, אני יודע, אבל אני עוד אראה לכולכם מה אני שווה באמת. תקשיב פעם אחת לאבא הזקן שלך: אם אתה הולך לאיבוד – תחזור לנקודת ההתחלה." (עמ' 182).

משני הרמזים משתמע ששיבת האב לקיבוץ היא שיבה לנקודת ההתחלה, כדי להגשים שם מחדש את החלום שלא הוגשם בניסיון הקודם. אמירה יותר דיסטופית מזו אי-אפשר להשמיע כיום במדינת ישראל, כי היא כוללת שתי הנחות הרחוקות מן האמת:  הראשונה – שהמדינה היא העדות לאי-הצלחתה של הציונות להגשים את החלום שהבטיחה לעם היהודי, והשנייה – שהפתרון היחיד שנותר לעם היהודי לעשות עם המדינה הכושלת הזו הוא להתחיל לבנותה מההתחלה פעם נוספת.

המקור לשֵׁם הרומאן

אם מישהו מבין קוראי הרומאן הזה עדיין לא השתכנע, שספר הביכורים של רב"ל הוא דיסטופיה מרושעת על קץ החלום הציוני ועל סופה הצפוי של מדינת היהודים בארץ-ישראל, ולא עלילה המספרת על תבוסתם של אב ובן שהינם פנטזיורים חסרי-תקנה – ימצא הוכחה לכך גם בשמו של הרומאן.

רב"ל שאב את השם מנבואת החורבן הידועה של הנביא ירמיהו, שבה מתוארת תבוסת עם ישראל במלחמה כאסון קוסמי, הממוטט את היסודות היציבים של העולם: הארץ, השמיים ההרים והגבעות. ואכן, אחרי הפתיחה במילים "מֵעַי מֵעַי, אוחילה קירות לבי, הוֹמֶה לי לבי, לא אחריש, כי קול שופר שָׁמַעַת נפשי, תרועת מלחמה," המנוסחת בלשון קינה אישית, והיא, כמובן, תחבולה רטורית שנועדה לרתק את השומעים לדבריו, עובר הנביא לצייר את תמונת העתיד המחרידה שצפויה לעם החוטא: "ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו, ואל השמיים – ואין אורם. ראיתי ההרים והנה רועשים, וכל הגבעות – התקלקָלוּ" (פרק ד', 26-19).

הנביאים נהגו לתאר את העתיד בלשון עבר, כדי להדגיש את ודאות התגשמותה של נבואתם, אך רב"ל לא נזקק לצורה מסובכת זו, אלא בחר לספרו, בהשראת הנביא ירמיהו, שֵׁם המבטא בלשון הווה את ביטחונו המלא שהדיסטופיה שלו עתידה להתממש: "הרים אני רואה." הרים אלה אכן ראה "המספר" שלו כאשר הגיע בחיפושיו אחרי אביו קרוב לקיבוץ הנטוש בערבה, וקלט שם במבטו מרחוק רכס הרים שעומדים שם "עוד מזמן התנ"ך." (עמ' 477).

יתר על כן: לא רק את ראיית ההרים שאל רב"ל מהנביא ירמיהו, כי אם גם את התחבולה הרטורית, לרתק אליו את השומעים על-ידי דיבור של "המספר" אל נפשו. ואמנם, בהשפעת הנביא הקדום פותח "המספר" את הווידוי שלו בקטע הבא בלשון המזכירה מאוד את המוֹדוּס המוזיקלי, הנבואי-שירי והאֶלֶגי-יֵיאוּשי, שהשתמש בו הנביא ירמיהו:

"הו ארצי, מולדתי השנייה, השְׁאוּלה, ארץ נוי אֶבְיוֹנה, אימפריה לשעבר, שקועה בחובות וקורסת תחת שלטון כושל, הרי את מתפרקת לחתיכות: חלקים גדלים ממך נתלשים ומתקלפים, בּוּעִיוֹת חוֹם פוקעות בקירות הבתים שהקימו על אדמתך החולמים ומתנבאים והמקווים לטוב. - - - לוא היה בכוחי ללכת, הייתי נס מפנייך, אך אינני יודע איזו רגל להניח על אדמתך תחילה, ולכן אני נשאר במקומי." (עמ' 17). 

מגמה מסוכנת

קטע כזה, ש"המספר" מתוודה בו בפאתוס נבואי, כי רק עקב תשישותו הנפשית והגופנית לא נס מהמדינה הזו, מוכיח, כמובן, שרב"ל לא כתב עלילה ריאליסטית על תוצאותיה של בצורת ממושכת וקונקרטית (במשמעותה המילונית) שפקדה את מדינת ישראל, אלא כתב דיסטופיה שבה מכהנת הבצורת כסמל לצחיחות שלדעתו פקדה את האוטופיה הציונית.

ואמנם באופן סימבולי צריך להבין את התיאור הפלסטי של הבצורת בפרק הראשון: "כבר מזמן כלו המים. כבר שנים לא ירד כאן גשם – שמונה, תשע, אולי אפילו יותר – ולא נראה שיחזור כעת." (עמ' 13). אולי משום כך התרכז רב"ל רק במכת-הטבע הזו מידי השמי.ם, ולא צרף אליה כמחברי דיסטופיות אחרים אף לא אחד מהאיומים ומן הפגעים הקונקרטיים שמולם מתמודדת המדינה הזו: האנטישמיות הכלל-עולמית, עוינות העולם הערבי-מוסלמי והטרור הפלסטיני. וכי איזו "התחלה חדשה", מהסוג שמציע רב"ל ברומאן הזה, תבטיח הצלחה מואצת יותר לחזון הציוני מול אלה?

זו האמת אשר צריכה להיאמר: פרסום דיסטופיה, המציגה את החיים במדינה בנימה ייאושית כמציאות דקדנטית, הפכה כיום למגמה מרכזית ונפוצה בקרב הסופרים. אמנם למגמה זו תרמו דיסטופיות גם סופרים ותיקים יותר מבין סופרי "הגל המפוכח" (סופרי שנות ה-70') וסופרי "הקולות החדשים" (סופרי שנות ה-90' מהמאה הקודמת), כגון: מאיר שלו (ברומאנים "עשו", "בביתו במדבר" ו"פונטנלה"), אגור שיף (ברומאנים "מה שרציתם" ו"המאחרים") ואשכול נבו (ברומאן "נוילנד"), אך היא הפכה ל"טרנד" משגשג ממש בקרב הסופרים מהמשמרת החמישית, סופרי "הגל הדיסטופי" בסיפורת הישראלית (סופרי העשור הראשון של המאה הנוכחית). להלן רשימה חלקית מבין סופרי המשמרת הזו: דרור בורשטיין ברומאן "נתניה", עינת יקיר ברומאן "ימי חול", יהלי סובול ברומאן "אצבעות של פסנתרן" ויאיר חסדיאל ברומאן "תל אביב".

בשלב זה ניתן לקבוע בוודאות, שהרומאן "הרים אני רואה" של רועי בית לוי לא יהיה אחרון במגמה זו, כי גם בעתיד עוד יהיה עלינו לקרוא בחריקת שיניים דיסטופיות נוספות של כותבים חדשים אשר ינסו באמצעותן לעשות לעצמם שֵׁם במחנה השאננים לגורל ציון בסיפורת הישראלית. ולכן, קשה להתנחם מהבשורה שבה מסיים "המספר" של רב"ל את  העלילה, רגע לפני שהוא עומד להיפגש עם אביו פנים-אל-פנים: "מרחוק, ממקום שאינו כאן, אוכל לשמוע איזה רעם גדול מתגלגל. אולי עכשיו יבוא הגשם, כבר הגיע זמנו."

כדי לטהר את השלולית הדיסטופית העכורה שבה מתפלשת הספרות הישראלית כעת, צריך הרבה יותר מ"איזה רעם גדול מתגלגל" וגם הרבה יותר ממטח חולף של גשם שיבוא בעקבותיו – כי לא ברעם פתאומי וגם לא בגשם מזדמן עושים ציונות, ולא בפתרונות כאלה תושלם ההגשמה של חזונה.

אהוד: איננו יכולים אלא להביע התפעלות מהדרך שבה יוסף אורן עוקב אחר כמעט כל רומאן עברי חדש, יהא ערכו אשר יהא, זאת בלשון המעטה – ושוקד שלא להתמודד עם הרומאנים בעלי הערך האמיתי, פן לא יתאימו לתפיסת העולם הדוגמטית שלו. למשל, עיסוק בבצורת – כן, ברעידות אדמה – לא.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלי אשד כותב על "והארץ תרעד"

ועל ספרים אחרים על צפת וספרים של אהוד בן עזר –

בבלוג "יקום תרבות". מאמר מעניין עם תמונות רבות של כריכות ספרים וגם ראיון עם אהוד בן עזר, צפו באתר "יקום תרבות".

* * *

מאמרו של אלי אשד בבלוג שלו ללא התמונות

יחד עם הראיון עם אהוד בן עזר

סיפורי ארץ ישראל הישנה הטובה והאירוטית:

"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

מרץ 7, 2014 מאת אלי אשד

"הארץ תרעד – סאגה ארצישראלית מהשנים 1878-1834"

ספרי מקור, 2014, 272 עמ'

הסופר אהוד בן עזר פירסם בימים אלו את הספר "והארץ תרעד"  קובץ  של שלושה סיפורים  ב-24 פרקים הקשורים אחד לשני, המתרחשים בארץ ישראל של המאה ה-19. ראשיתו של הספר בצפת של  שנת 1834, ימי רעידת האדמה הגדולה בצפת, ואחריתו בימי הקמת פתח תקווה בידי סבו של בן עזר, יהודה ראב במעמד התלם הראשון בפתח-תקווה, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. לפני  136 שנה. בן עזר כתב סאגה היסטורית, אירוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים ולאורך ארבעים שנה, כמעט כאורך פרק הזמן שמכוסה בספר, החל משנת 1974.

חלקה הראשון  של הסאגה התפרסם בגירסה מקוצרת יותר ואירוטית הרבה פחות בספרון "אפרת: מחזור סיפורים" בספריית "תרמיל", לחיילי צה"ל בעריכת ישראל הר,  עוד בשנת 1978. בספר התמקד  בן עזר בנערה יהודייה בשם אפרת וברעידת האדמה בצפת במאה ה-19. אבל באותה גירסה שיועדה לחיילי צה"ל תמימים, אין למצוא את הפרטים האירוטיים "הקשים"  שהכניס בן עזר לגירסה העכשווית של הסיפור, המיועדת לכלל הציבור.

הערה אישית: יש לי עניין מיוחד בצפת של ימי רעידת האדמה במאה ה-19.אבותיי בני משפחת וולפנזון, אברהם ובנו זאב, חיו שם. אישתו של אברהם וכמה ילדיו מתו ברעידה. אברהם וולפנזון שהיה שד"ר, דהיינו  "שליח דרבנן", שעיסוקו גיוס כספים עבור היישוב בארץ  ישראל, היה בדיוק באותו הזמן בחו"ל ולמזלו הרב "החמיץ" את רעידת האדמה. לרוב בני משפחתו לא היה המזל הזה.

זאב וולפנזון בנו היה אחד  מחבורת המחלצים שבאו מירושלים, בה חי באותה הזמן, לצפת באיחור של כמה ימים טובים כדי לחלץ את מי שאפשר. בצפת החרבה הוא חילץ  לפי המסורת המשפחתית את מי שהפכה להיות לימים אישתו ואם המשפחה כולה.

איפה קברי בני המשפחה שמתו ברעידת האדמה? אינני יודע. זהו נושא ששווה שמישהו מהמשפחה יחקור אותו. בכל אופן, כתוצאה אני מחפש מזה שנים כל ספר שעוסק בצפת של המאה ה-19. למרבית הצער רק מעטים בספרות העברית עסקו בצפת של ימי רעידת האדמה. אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת ורובם  קשורים קשר משפחתי ליהודי צפת.

אלו הם:

יליד צפת יהושע בר יוסף בספרו הקלאסי "עיר קסומה" (במקור יצא לאור בשלושה כרכים ב-1949-1952) על תולדות משפחה (שהיא משפחתו שלו) בצפת של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים  מימי רעידת האדמה עד לימי מלחמת העולם הראשונה.

בר יוסף חזר לצפת של המאה ה-19 גם בספרו האחרון "גווילים ובשרים" (ספרית מעריב, תשנ"ג, 1993). ויש מקום לשער שגם הוא מבוסס על תולדות בני משפחתו. חלק אחר של ספר זה  מבוסס על יצירה מהמאה ה-19 "איגרת צפת משנת תרכ"כ" [?] מאת נפתלי בן-מנחם.

אהרון ירושלמי, דודו של הסופר המפורסם ליאון יוריס מחבר "אקסודוס", שכתב טרילוגיה על חיי משפחתו של המדפיס הכמעט ראשון בארץ ישראל, ישראל ב"ק, שהיה תושב צפת בעת רעידת האדמה, וצפת מתוארת בחלק הראשון של הטרילוגיה: "הגזע: סיפור על רקע היסטורי : חייו של רבי ישראל ב"ק", (תל אביב: טרקלין, תשל"ט 1978).

מה היה הקשר המשפחתי של ירושלמי לישראל ב"ק? דרך אישתו, צאצאית משפחת ב"ק. ירושלמי התעניין מאוד בהיסטוריה של משפחת אישתו, ביצע עליה מחקר שלם וכתב עליה טרילוגיה שלמה של ספרים.

השלישי בחבורת מתארי צפת הקדומה ידוע יותר דווקא כבמאי תיאטרון, זהו  יוסי יזרעאלי (שהתפרסם בין השאר כבמאי מחזות קלאסיים  כמו "עוץ לי גוץ לי" ורבים אחרים), שכתב רומן מיסטי  בשם "המשורר השביעי" שמתחיל בצפת של ימי רעידת האדמה ונמשך לימינו אלה.

בכלל לא מיותר לציין ששושנה הלוי (צפת, תרס"ו/1906 – ירושלים תשמ"ה/1985), החוקרת מובהקת של פרשיות בראשית תולדות היישוב, ובהן על ראשית  הדפוס העברי בצפת, שהיא דור רביעי בצפת, היא דודתו של יוסי יזרעאלי, וככל הנראה היא עוררה את עניינו בצפת הקדומה.

לכל השלושה האלו אם כך, כמו למחבר מאמר זה, יש קשר משפחתי עם קהילת יהודי צפת בזמן רעידת האדמה. וחוץ מהשלושה האלו יש  כעת גם את אהוד בן עזר, שעד כה לא נודע בקשרים מיוחדים לצפת, אלא ליישוב אחר,  לפתח תקווה. אהוד בן עזר הוא יוצא דופן  בספרות העברית מכמה בחינות – הוא אחד הסופרים בני המשפחות  הוותיקות ביותר בארץ. רק שלושה סופרים  ישראליים יהודים  הם ממשפחות ותיקות יותר  בארץ מזו של בן עזר – א.ב. יהושע, יצחק בר יוסף ואלי אשד כותב שורות אלו.

ככל הנראה, כתוצאה מייחוס משפחתי, זה בן עזר מרבה יותר מכל יוצר אחר לתעד ולתאר בספרי עיון, בזיכרונות ובפרוזה ספרותית את תולדות משפחתו והישוב שהיא היתה בין מייסדיו,  פתח תקווה. סופרים רבים כתבו על תולדות חייהם שלהם (למשל הפתח תקוואיים חנוך ברטוב ויהושע קנז) אך תיאור של תולדות המשפחה כולה מסוף המאה ה-19 ואילך,  כפי שעשה ועושה בן עזר,  הוא נדיר.

בן עזר פירסם ביוגרפיה לילדים על חיי סבו יהודה ראב, אחד ממייסדי פתח תקווה,  וביוגרפיה למבוגרים על חיי דודתו  המשוררת אסתר ראב. הוא ערך  ופירסם את  ספר זיכרונותיו  של סבו ואת שיריה של דודתו, והוא האחראי הראשי והיחיד לכך שהיא זכורה כיום כמשוררת בולטת של תקופתה ולא נשכחה מלב לחלוטין כמו כל בנות דורה. הוא כתב גם על דמויות ידועות אחרות מפתח תקווה הישנה, שלא היו דווקא מבני משפחתו, כמו השומר אברהם שפירא, בביוגרפיה לילדים שעליה זכה בפרס ספרותי. וגם חיבר ביוגרפיות על דמויות קרובות יותר להווה כמו הרב אלוף משה דיין.

הוא פירסם גם כמה ספרי ילדים היסטוריים על פתח תקווה של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים. כולל שניים מסדרה בשם מסעות אבַּבֶּטֶן וקפיטן יוקי, שבהם אנשים בני זמננו יוצאים למסעות בזמן בפתח תקווה של סוף המאה ה-19. אך שני ספרים אלו נופלים בהרבה מיצירותיו הביוגרפיות.

חוץ מזה, בן עזר, באופן מפתיע, לצד הקומיקסאי [?] זאב אנגלמאייר, הוא הסופר האירוטי הבולט ביותר כיום בספרות הישראלית המודרנית. והוא מכניס הרבה אירוטיקה קשה לתיאורים בספרו, דבר שתורם להחיות את אנשי התקופה שהופכים מדמויות קדושות מיסטיות לאנשים בשר דם גדושי יצרים כמו כל ישראלי מודרני. אולי קצת יותר.

נזכיר גם שבן עזר תושב הארץ הוותיק והמקושר היטב רואה עצמו כמו כל אחד ואחד  מקהיליית הסופרים והמשוררים הישראלים היום כסופר צדדי ומוזנח ומדוכא בידי המימסד הספרותי, בספריו ניתן לקלוט היטב גם אווירה של נוסטלגיה לעולם שבו בני משפחתו עמדו  במרכז העניינים כמנהיגים כמייסדים  וכיוצרים לעומת העידן המודרני המנוון שבו מקומם נתפס בידי אחרים והם נזרקו בבת אחת לשוליים.

עם זאת בן עזר יצר עיתון ספרותי אינטרנטי "חדשות בן עזר: מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח" שבו הוא מפרסם מדי כמה ימים מזה שנים מגוון מאמרים שלו ושל אחרים בנושאי ספרות ותרבות ופוליטיקה, וקטעים מספריו שלו, שמגיעים לאלפי אנשים דרך הרשת. כך שיש להניח שלמרות הכול יש בכל זאת כמה אלפים טובים שקוראים אותו ומודעים כתוצאה לרעיונותיו, לדיעותיו ולכתביו של הסופר הלא כל כך נידח.

בספרו "הארץ תרעד" בן עזר ביצע עבודת מחקר פרטנית על המאה ה-19, על  ארץ ישראל של הימים ההם, על צפת ועל ירושלים של אותם ימים. בן עזר למד היטב איך חיו האנשים אז, איך הם התלבשו, מה אכלו, כיצד התנהגו בחי היום יום שלהם, וניסה לדייק בפרטי הפרטים של הריאליה של עולם שאיננו עוד.

הוא ביצע מחקר יסודי במקורות של התקופה, ובראשם הספר החשוב ביותר על  רעידת האדמה בצפת, ספרו של  מנחם מנדל מקמיניץ: 'ספר קורות העתים' (תקצ"ט/1839), קורות העתים לישורון בארץ-ישראל, יד בן צבי.

את כל הדברים האלו, התחושות החוויות, הוא מעביר לקוראים. הקורא כמעט יכול להאמין לרגע קצר שהוא באמת נמצא שם איתם בצפת של ימי רעידת האדמה או בירושלים של אמצע המאה התשע עשרה, ורואה וחווה את מה שהם חווים.

והנה ראיון עם אהוד בן עזר על ספרו, שהוא בגדר יוצא דופן מוחלט בספרות הישראלית המודרנית, שנמנעת בדרך כלל להתמודד עם נושאים מעידן שקודם למלחמת העולם הראשונה.

אלי אשד: הסופר אהוד בן עזר, באיזה שנה עלו אבות אבותיך לארץ ישראל?

אהוד בן עזר: בשנת 1863 [כלומר לפני 151 שנה] עלה ארצה סבו של סבי, שלמה ראב, ואשתו אסתר, כדי למות ולהיקבר בירושלים. בשנת 1875 או 1876 עלו ארצה אבי סבי אליעזר ראב ובנו יהודה ראב בן עזר, הוא סבי, ועוד בני משפחה. אליעזר ויהודה היו במייסדי פתח תקווה בשלהי שנת 1878.

שאלה: מה לך ולעיר צפת? בדרך כלל ביצירות שלך, שאני מכיר, אתה לא חוצה את קו הגבול מעבר לשנת 1878, ייסודה של פתח תקווה. כאן אתה ממשיך אחורה ל-1834. למה בעצם? היו לך קרובי משפחה מצפת הקדומה?

אהוד: צפת, היא לא עיר מולדתי, אבל אם יש עיר, שהיתה פעם מושבה – ואשר אפשר לשחזר את חלקה על פי ספריי ועל פי הפרוזה של דודתי אסתר– אני לא צריך לומר לך איזו עיר היא. אמנם אנשי אותה עיר כמעט שאינם מכירים אותי ואת ספריי. אבל בעולם הבידיוני שבו אני חי רוב ימיי אין לכך חשיבות רבה.

אין לי שום קשר מיוחד לעיר צפת וגם אינני מכיר אותה יותר מאדם ישראלי רגיל שביקר בה פעמים אחדות במרוצת חייו. במירון לא ביקרתי מעודי. לפני יותר מארבעים שנה רציתי להרחיב את היריעה בקורות היישוב היהודי שלפני ייסוד פתח תקווה, ועצרתי בצפת של שנות ה-30 למאה ה-19 עם הפרעות ורעידת האדמה, שנראו לי מעין סמל מזעזע לקיום היהודי בארץ באותה מאה. אז טוויתי את הפרקים הראשונים של "אפרת" (1978, ספרון שיצא לאור 100 שנה בדיוק לאחר ייסוד פתח-תקווה) – אבל הכול מבוסס על קריאתי בספרים על אודות אותה תקופה, המאה ה-19. לא היו לי קרובי משפחה בצפת ולמיטב זיכרוני דבר כזה גם לא נרמז בסאגה "והארץ תרעד".

שאלה: תאר את שלבי היצירה והמחקר של הספר לאורך 40 שנה, דרך גלגולו הקודם בספר "אפרת" של הוצאת תרמיל.

אהוד: כאמור ראשיתו באותם פרקי "אפרת" שגם יצאו לאור בספריית "תרמיל". מאז, במשך השנים הרבות, חיפשתי דרך להמשיך הלאה את הסאגה הזו, שאמורה היתה להסתיים, ואכן הסתיימה, בייסוד פתח-תקווה ב-1878. אבל לא רציתי לזייף את קורות משפחתי בארץ ולהעניק להם שורשים שמעבר לשנת עלייתם, 1875. וכך קרה שהסאגה נכתבה בדרך עקיפה, כאשר קורות חייה של אפרת הראשונה מצפת, שהיא דמות בדוייה לגמרי, משתלבים בקורות חייהם של אנשים אחרים, עד לסבי יהודה ראב בן עזר. הפרקים האחרונים של הסאגה, העוסקים בחייו בירושלים, כבר היו מוכנים אצלי מספרי "פרשים על הירקון", ורק הוספתי שני פרקים בידיוניים ושערורייתיים על הרפתקאותיו בירושלים עם אפרת, בתה של נג'ימה-מירלה.

שאלה: מה אתה חושב על הכותבים האחרים על צפת הקדומה (יהושע בר יוסף, אהרון ירושלמי ויוסי יזרעאלי) מה דעתך  האובייקטיבית על יצירותיהם המקבילות על נושא צפת של ראשית המאה ה-19 והדרך שבה תיארו אותה?

אהוד: לא קראתי מימיי את ספריהם וגם לא חיפשתי מקורות בספרות הבידיונית. הסתמכתי רק על מקורות היסטוריים כמו גם מחקריה של דודתו של יוסי יזרעאלי, שושנה הלוי. הספר האחרון שקראתי על צפת הוא "כלה" של אורה אחימאיר.

[הערת המראיין: "כלה" של אורה אחימאיר עוסק בצפת בתקופה המנדטורית באמצע המאה העשרים כך שאינו רלבנטי לצפת הקדומה של המאה ה-19].

אציין עוד שבדומה לאימרתו המפורסמת של ביסמארק – לפיה מדינאי חכם משתמש לעיתים גם באמת לצרכיו, אני, כסופר, אמנם סופר נידח – משתמש לעיתים גם באמת, כלומר בחומר דוקומנטארי וביוגראפי, לצרכיי הבידיוניים; ומבחינה זו, ואני מזהיר על כך בספר, "והארץ תרעד" הוא זיוף אחד גדול, למרות שמרבית החומר ההיסטורי המסופר בו הוא קושט דברי אמת.

שאלה: יש איזה שהוא קשר לסיפורה של אפרת עם סיפור מלכה בהב"ד תושבת צפת שנאנסה וסיפורה הפך למפורסם?

אהוד: לא מוכר לי השם שאתה מזכיר. ואולם יש סיפור היסטורי על אחריתה של נערה בצפת אחרי הרעש ב-1837, שממנו לקחתי את סיפור גורלה של אפרת.

שאלה: למדת קבלה אצל  אבי מחקר הקבלה הפרופסור גרשום שלום. זה תרם להתעוררות עניינך בצפת המרכז העולמי של הקבלה?

אהוד: זה תרם לידיעותיי בקבלת האר"י מצפת ובקבלה בכלל, כולל איסוף חומר לעבודת מ"א מכתב-יד בספריית שוקן בירושלים, עבודה שאותה לא השלמתי, אבל משם לקחתי ענייני קבלה מעשית, כולל תבנית הקמיע המובא ב"והארץ תרעד", ושאותו כתבתי על שם אפרת בת רחל. באותה תבנית אני יכול גם כיום לכתוב קמיע לכל מי שיפנה אליי וימסור את שמו ושם אימו, ואני יכול לצרף לזכותו גם את התפילה הנאמרת עם הקמיע, כאשר שמו משולב בה. אם כי יש בתפילה תוספות משלי – כי אין מלאך מכת פורציאל או מכת פלוציאל, אבל דומני כי בעיני הנמען, הקב"ה – אין בכך הבדל כי מלוא כל הארץ כבודו, ואין מקום פנוי ממנו.

*

בהמשך דברי אלי אשד:

ראו גם: מאמרו של ד"ר אריה מורגנשטרן על פרשה המזכירה את זאת שמתוארת בסיפורו של בן עזר – "צדקת או נאנסת: תיאוריות פמיניסטיות מול מחקר היסטורי או האם נאנסה מלכה באב"ד בפרעות 1834 בצפת?"

נספח:  רומנים נוספים על צפת במאה ה-19 הם:

יהושע בר יוסף: "עיר קסומה: הגדה של שלשה דורות" (תל אביב: נ. טברסקי, תש"ט-תשי"א) 3 כרכים. מהדורה מחודשת הופיעה בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתשל"ט 1979. התוכן: א. עצי שיטים עומדים: רומן. ב. תעלומה ואין קורא לה. ג. כציצים ופרחים: רומן. גווילים ובשרים – הסדרה – סיפורת עברית / יהושע בר-יוסף. יהושע בר יוסף: גווילים ובשרים (תל-אביב: ספרית מעריב, תשנ"ג 1993.

אהרון ירושלמי: "הגזע: סיפור על רקע היסטורי: חייו של רבי ישראל ב"ק", תל אביב: טרקלין, תשל"ט 1978. מהדורה שנייה: תל אביב: ירון גולן, 1995. (רומן  על חייו של המדפיס היהודי הכמעט ראשון בארץ ישראל  כולל אילן יוחסין.

אהרן ירושלמי: הענפים: ספור על רקע היסטורי, תל-אביב:  אל"ף, תש"ם, 1980. תקציר: כל אדם והסיפור שלו וסך כל הסיפורים הם שנות חייו: קצרים ככל שיהיו, ארוכים ככל שיהיו. ההגדה לבית ב"ק, ראשיתה אפיק צר וחרוץ בשנת 1767 בברדיצ'ב, רוסיה. אחורה יותר –היא מגיעה עד מדפיסי ליבורנו ופראג ומגיעה עד המאה החמש עשרה. המשכה, נהר אליו משתפכים יובלים רבים, אינה שונה אולי משאר ההגדות של ראשוני היישוב. 278 עמודים כולל עמודי עץ המשפחה.

יוסי יזרעאלי: המשורר השביעי, הוצאת כתר 2008. ראו עליו: נורית גוברין על הספר שהחריב את העיר צפת.

אלבום הקומיקס של "אלי וגולד" ( אלי גוט מחבר ודוד גולדשמיט צייר) גלגולה של מזוזה (הוצאת המחברים, 2004). אלבום קומיקס לילדים חרדים על סיפור עלילותיהם של שני יתומים חרדיים בגליל בזמן רעידת האדמה הגדולה של 1837. השר משה מונטיפיורי הוא אחד הדמויות.

*

אהוד בן עזר על תולדות  פתח תקווה: "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000). רומאן מחיי מושבה (פתח תקווה) המשתרע על פני שתי מאות שנים. יריעת חיים היסטרית מוזרה, צבעונית ומרתקת. ובה שלל דמויות והווי חיים ארצישראליים שראשיתם בתקופת התורכים והבריטים בימינו אלה – רומאן המשתרע על פני שתי מאות השנים האחרונות. הרומאן פורש יריעה צבעונית, בשר ודמית מאוד, של המושבה. המספר הוא גם אחד מגיבורי הרומאן וגם מעין כרוניקאי הרושם את תולדותיה. דמיון ומציאות משמשים כאן בעירבוביה, ומעניקים לרומאן גוון של בורלסקה פיקארסקית שאינה נעדרת אירוניה, המופנה כלפי אורחות החיים של בני המושבות הראשונות.

ועוד ספרים משלו, וספרים שערך:

ספרות לילדים ולנוער: "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

"בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן. מסע בזמן של אנשים בני זמננו אל יהודה ראב בסוף המאה ה-19.

ביוגרפיות: "פרשים על הירקון", צייר דני קרמן סדרת "נועזים",  תל-אביב: שרברק,   תשמ"ט 1989. ביוגרפיה לבני נוער.  סיפורו של יהודה ראב, מראשוני פתח תקווה.

"ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה". ביוגרפיה לבני נוער. סדרת "ראשונים בארץ", עם עובד ויד יצחק בן-צבי (1993). זכה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגרפיה. עם עובד, 1998). סיפור חייה של בתו של יהודה ראב שהיא דודתו של אהוד בן עזר.

"יהודה ראב / התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר (הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק). ספר זיכרונותיו  של יהודה ראב שנרשם בידי בנו בנימין.

"אסתר ראב / כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת. המלביה"ד אהוד בן עזר.

*

אודות אלי אשד: סופר מרצה ובלש תרבות. פירסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" (בבל 2003) ו"הגולם – סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק (מודן 2003). פירסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד נושאים רבים.

*

אהוד: דבריו של אלי אשד "אבל באותה גירסה [של 'אפרת'] שיועדה לחיילי צה"ל תמימים, אין למצוא את הפרטים האירוטיים 'הקשים' שהכניס בן עזר לגירסה העכשווית של הסיפור, המיועדת לכלל הציבור" – אינם מדוייקים. "אפרת" של 1978 נדפס במלואו ב"תרמיל" בדיוק כפי שנכתב אז, ללא שום צנזורה, ורק ברבות השנים הרחבתי והעמקתי את הפרקים האלה כפי שהם מופיעים ב"והארץ תרעד" – ואני גם יכול להבטיח לאשד כי חיילי צה"ל יכולים לקרוא ב"והארץ תרעד" ללא חשש – אלא אם כן חויבו לחבוש כיפות, להדיר נשים, לא לשחת זרעם ארצה ולנהוג כחיילים כשרים למהדרין. 

עם זאת – מגיעה תודה רבה לאלי אשד על העבודה הרבה והבקיאות שהשקיע בכתיבת המחקר סביב צפת וגם "והארץ תרעד".

* * *

מתי דוד

דרוש שידור ציבורי עצמאי ללא פוליטיזציה

 של פיקוח עיתונאי

בימים אלה מגיש העיתונאי רם לנדס את המלצות הוועדה שעמד בראשה לשר התקשורת, בעניין מבנה חדש לרשות השידור. על פי מה שידוע כבר הוועדה ממליצה לסגור את הרשות הקיימת ולהקימה מחדש במתכונת ארגונית, תקשורתית ומשפטית חדשה. כמו כן הוועדה ממליצה על פיטורי מאות עובדים והקמת "מנהלת חדשה", שמשמעותה ביטול מוסדות רשות השידור.

תחת האליבי הכביכול "מקצועי" מבצעים מניפולציות.

"תוכנית ההבראה" האמורה להתבצע, משמעותה המעשית היא מסירת הנכס הציבורי התקשורתי הקיים לשליטה בלעדית של חבורת עיתונאים אינטרסנטים (לקם מחפשי תעסוקה), ללא בקרה ופיקוח ציבורי, כפי שזה קורה בפועל בשתי הרשתות המסחריות. "המנהלת החדשה" (כיצד תמונה? מי יהיו חבריה? האם תהיה מייצגת את מגוון הציבור? האם השר ימנה אותה?) – תהפוך את השידור הציבורי לשידור בשליטה של עיתונאים שיעצבו את דעת הקהל על פי השקפתם, ללא איזונים וללא פיקוח ציבורי אמיתי.

"מפלגת התקשורת" מתכוונת להשתלט על רשות השידור

על רקע המשבר האמיתי והמתמשך בו מצויה רשות השידור (משבר ארגוני, כספי וניהולי) ועל רקע הרפורמה שלא יצאה אל הפועל, ועל סמך ההמלצות של ועדת לנדס, קיימת התארגנות של קבוצת עיתונאים אינטרסנטים להשתלט על רשות השידור, הציבורית כביכול, בשם "המקצועיות". "מפלגת התקשורת" הלוחמת נגד "הפוליטיזציה" של הרשות על-ידי הפוליטיקאים לדעתה – שואפת להפוך את הרשות לטובת פוליטיזציה של העיתונאים בעצמם, כפי שזה קורה בערוץ 2 ו-10. קבוצה קטנה של כ-25 אנשי תקשורת בכירים, פועלת בפועל כמפלגת תקשורת בזירה הפוליטית, ללא שקיפות וללא אחריות. הם רוצים להפוך נכס ציבורי זה לנכס בראנג'אי במסווה "מקצועי" תוך פזילה אל ההטבות והיתרונות כמו בערוצים המסחריים.

הפוליטיקה של חופש הביטוי הסלקטיבי בתקשורת

חלק מהתקשורת הפכה לגוף פוליטי אקטיבי, המשמש חלופה לחלק מהשמאל שנכשל אלקטוראלית, אבל השפעתו התעצמה בתקשורת. התקשורת הפכה למונופול של חבורה קטנה, שחבריה מראיינים איש את רעהו כביכול "בשם" קשת הדעות בעם.

כתוצאה של היחלשות הממשל הממסדי, נוצר ואקום אליו חדרה התקשורת המפלגתית, ששמה את הדמוקרטיה ללעג. תקשורת מפלגתית זו הפכה לפוסקת מהו ביטחון ומהו אסון. מי הוא המשיח הפוליטי ואת מי יש להדיח. מהו תקני וראוי ומהו פסול ושלילי. תקשורת זו סבורה שהיא "הרשות הפוסקת" העליונה במדינה. תקשורת מפלגתית תמיד תחת המסווה "המקצועי", לועגת ובזה לפטריוטיות ולצה"ל. מכבדת ואף תומכת בפלסטינים. סולדת מן הממשלה. חופש הביטוי לכל כשאיפה – לא קיים. הסלקטורים של "מפלגת התקשורת" קובעים ומסננים למי תינתן הזכות לחופש הביטוי.

מפלגת התקשורת אינה רוצה ביקורת של הרשות

"תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים," נאמר בפתגם הידוע. העיתונאים מממשים פתגם זה. הם שולטים גם על המילים וגם על התמונות וכך הם מצליחים להשפיע על דעת הקהל בכוון הרצוי להם.

הביקורת נגד "הדרג הפוליטי" ברשות השידור הוא דחליל הפחדה שמשתמשים בו חלק מהעיתונאים, בעלי האג'נדה הפוליטית, שסבורים שחופש הביטוי הוא מונופול שלהם בלבד. כל זאת כדי למנוע את הזכות והחובה של גוף דמוקרטי וייצוגי לבקר אותם. עיתונאים אלה מצליחים להרתיע ולחסל ציבורית כל איש ציבור המבקר אותם.

הרצון לבטל את מוסדות הניהול הציבורי של רשות השידור, על-ידי הקמת "הנהלה מקצועית" בראשות שופט בדימוס כקישוט, משמעותה תהיה ניתוק השידור הציבורי מכל חובה לאיזון, לביקורת, לשקיפות ולביטוי אמיתי של מגוון הדעות בציבור. "המינהלה הזמנית" תיהפך לקבועה.

הכישלון של רשות השידור, שתפקידה לפקח על השידור הציבורי למען מתן ביטוי אמיתי למגוון הדעות, הוא בכך שהיא לא התערבה לבחון האם חוק רשות השידור מבוצע.

ברשות השידור יש מאגר עיתונאים מנחים ופרשנים הטובים ביותר שיש לנו: עודד שחר, עודד גרנות. אורן נהרי. דוד ויצטום. איילה חסון. קרן נויבך. יעקב אחימאיר. אריה גולן. הם לא זקוקים ל"כוכבים" מבחוץ שינהלו אותם.

האם "שיקולים מקצועיים" בתקשורת נקיים משיקולים פוליטיים ואישיים?

בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו, המושפע מדעותיו ומהשקפותיו בנושאים אקטואליים ואידיאולוגים. חלק מהעיתונאים יודעים לעשות ההבחנה בין העובדות נטו לבין האישיות נטו. ואולם חלק אחר של העיתונאים, שיש להם אג'נדה, לא רק שלא עושים את ההבחנה – אלא במודע ובגלוי לא רוצים לעשות הבחנה ומובילים את האג'נדה הפוליטית שלהם בשם "המקצועיות" כביכול.

ישנם עיתונאים של אג'נדה שמעוותים ומסלפים מידע אמין, באמצעות הטייה של "פרשנות מקצועית" כביכול, שתתאים לדעתם הפוליטית. רבות מהתחזיות הוורודות או הכושלות של חלק מהעיתונאים, מופקות בהתאם להטיות האישיות של דעותיהם שלרוב גם נכשלות ולא מתקיימות.

שיקולי עריכה מקצועיים של עיתונאים, בתחומי החדשות והאקטואליה, אינם מבוססים על מדע מדויק ואף לא על בסיס מתמטי. הוא מבוסס אמנם על המידע העובדתי, אבל גם במידה רבה על הפרשנות והטעם האישי שאיננו מנותק מדיעה פוליטית. ואולם העיתונאים לא מודים בכך ותמיד כשמבקרים אותם, הם מתגוננים באמירה שכביכול הכול רק "מקצועי נטו" אין דבר כזה.

תקשורת מגוייסת  * תקשורת מופקרת * תקשורת מאוזנת

בין תקשורת מגויסת בסגנון הבולשביקי, לבין תקשורת מופקרת בסגנון האנרכיסטי, יש מקום וצורך בתקשורת אמינה, הגונה, מקצועית, מאוזנת, משקפת, אך גם פטריוטית בלי להצטדק.

חלק מהעיתונאים שומרים על הגינות ועל איזון, על כללי האתיקה וגם על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים. ואולם חלק אחר מצפצף על כל הכללים ורואה עצמו כרשות עליונה במדינה, מעל למחוקקת ולשופטת. חלק זה של העיתונאים, בעלי אג'נדה פוליטית אקטיבית מנצלים את שליטתם בתקשורת להטיות ו"לפרשנויות" מגמתיות של העובדות.

החל משנות האלפיים, כאשר גברה האכזבה מ"תהליך השלום" ומכישלון האלקטוראלי של השמאל, התעצמה תופעה חריגה בתקשורת. חלק חשוב בתקשורת הפך בפועל לגוף פוליטי אקטיבי במסווה של "מקצועי".

מתי דוד היה דירקטור בחברת החדשות 2 ובהנהלות  שני ערוצי הטלוויזיה, 1,2.

* * *

עמוס אריכא

להתייצב היום בצד נתניהו

ברשימתי "נקודת נתניהו" שהתפרסמה בשעתה התמקדתי בצדקת תביעתו שמחובת הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית מבחינה לאומית. סברתי כי בלי הבהרה היסטורית של הסכמה זו, יהיה כל הסכם עם הפלסטינים חסר ערך. כל הסכם ללא מה שכיניתי "נקודת נתניהו", אינו אלא תרגיל שקוף בכוונותיו של אבו-מאזן, ועמו חבר חכמיו, להמתין לשעה שבה ישתנה הגרף הדמוגרפי לטובת הערבים, ואז בלא צורך בירייה אחת, תתבטל קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

גם מצאתי לנכון להדגיש ולהזכיר כי נקודה זו היתה משלהי המאה ה-19 ונשארה עד היום ליבת הסכסוך הערבי-יהודי בדבר גורלנו כאן, בארץ האבות. דבר לא השתנה. מסתבר כי במרוצת השבועות האלה ביטאו עוד ועוד אנשים את דעתם כי אכן אין להרפות מנקודה זו, ואין לעשות בלעדיה כל צעד נוסף לקראת הסכמה על מתווה שלום.

יתר על כן, אירועים בינלאומיים, אירועים בהתנהלותה של הרשות הפלסטינית וחולשתה המדאיגה של הנהגת ארצות-הברית הנוכחית – מחייבים אותנו בימים אלה לאפשר לנתניהו לפעול מתוך שיקול דעת שאינו מושפע אך ורק מפוליטיקאים כמו אורי אריאל, החסרים שמץ של רגישות פוליטית. אף על פי שאני רואה בו ובדומיו ממפלגות אחרות את יריביי המרים, וגם בימים אלה אסור להצניע את היריבות הנוקבת, זו עת המחייבת יצירת אווירה שתאפשר שיקול דעת לגבי הערכת מצבנו וקבלת החלטות היסטוריות בחוגו של ראש הממשלה. אמת, נתניהו גילה בשנים האחרונות את הידבקותו ב"תסמונת השבשבת", בשנותו דעתו פעם לכאן ופעם לכאן באינספור נושאים. אבל בשדרת הבעייה, בנושא בטחון-המדינה, הוא גילה חוסן ועקשנות שאפילו עוררה לא פעם ביקורת ומורת-רוח – ומסתבר כי טוב שכך נהג.

בימים אלה צריך נתניהו לדעת שגם בחוגים מתונים, מבקשי שלום, אפילו תמורת מחיר כבד, ימצא תמיכה גורפת בהבנתו את המצוקה הביטחונית הצפויה להתפתח כאן רגע לאחר חתימת הסכם עם הפלסטינים על פי דרישותיהם. מה שהתחיל ב"הסכם אוסלו" הזכור לרע כ"אוטונומיה פלסטינית", הפך ל"שתי מדינות זו בצד זו." מכאן רק פסע להפיכת פלסטין למדינה עוינת, פתוחה לג'יהאד העולמי, והיא אוייב נחוש כנחש ארסי.

הצהרותיהם של בכירי הרשות הפלסטינית יום אחרי יום מחייבות ציפוף שורות בקירבנו ויכולת דחיית התביעות הבלתי פוסקות מאיתנו לעוד ועוד ויתורים שיאפשרו מצב של שלום שאינו שלום, אלא שלב בשיטה המוכרת של נקניק סלמי.

במקביל, אין לאפשר את הצגת הפלסטינים כחפצי שלום, בעוד הם מוקיעים אותנו כמכשיליו, כפי שבא הדבר לביטוי בבית הלבן. זהו שקר היסטורי בוטה נוסף בשרשרת הכזבים שבהפרחתם התמחו הפלסטינים בעיקר מימי המופתי הגדול. אותו מוסלמי נאצי, אמין אלחוסייני, שבשנות ה-30' של המאה הקודמת נגס עוד ועוד במחויבותה של בריטניה להקמת בית ללאום העברי, והיה שותף למשטר הנאצי ומתסיס לשואה.

כאן המקום להזכיר כי ירדן, שהיתה צריכה וחייבת להיות חלק מהזירה הפוליטית לכריתת ברית שלום, מתכנסת בתוך עצמה, ראשה מוסתר מתחת לאציל ידה. מלך ירדן, עבדאללה, מוכיח כי הגֶנים החכמים של אביו מקננים בראשו היטב. אבל תכונה תורשתית זאת אינה מעניקה לו חסינות מחובת תרומתו לביטחון מוחלט באזור – כזה המחייב אותנו להיות מופקדים על שמירת הביטחון בצד הזה לאורך הגדה המערבית של נהר הירדן, והוא וצבאו בצידו השני של הנהר. רק כך ייכון ביטחון אמיתי. ההבטחות האמריקניות להמציא פטנטים בתחום כה רגיש זה יתמוססו מיד. ואז לאן פנינו מועדות?

תפישתה של ספינת הטילים במהלך מבצע מרשים של צה"ל מעידה, כתזכורת מושחזת בוערת מעל כל קיר, כי בכל רגע עשוי מצבנו להתהפך, וכי המבחן הקיומי להישרד יהיה בידינו בלבד. מכאן נובעת שאיפה להגיע לשלום אמת בתנאים המבטיחים לנו את השליטה הביטחונית המזערית הנדרשת לנו בצל אלפי הרקטות ההרסניות המכוונות לירי לעברנו.

בלעדי שליטה ביטחונית שהיא כורח מציאות, נמצא עצמנו מופקרים להתלהמות חסרת כיוון של רוחות מלחמה. עלינו להיות מוכנים לעימות הסברתי שאינו פשוט כל עיקר עם עולם סחוף דעות אנטי-ישראליות, פרי הישג ברור של הרשות הפלסטינית. אך חובה עלינו להבין כי שגיאה היום בוויתור בתחום ביטחוננו עלולה להתגלות מחר כהרת-אסון. ישראל כבר עשתה ויתורים משמעותיים, בעוד שהפלסטינים ממשיכים להתעקש על עמדותיהם המוקצנות מתוך כוונה חשופה ומנומקת היטב מבחינתם, לדחות את קץ הסכסוך. מגמתם להשיג כפייה בינלאומית להקמת מדינה דו-לאומית. פירושו של היצור הזה היא טרגדיה לבנונית משוכפלת וכפולה פי-כמה.

המערכה ההסברתית שלנו שנוחלת מפלה אחרי מפלה כמעט שאינה מורגשת, וצריך להזריק בה חיים בתנופה אדירה, שאין להרפות ממנה עד שיבינו האמריקנים כי אכן גורלנו חייב להימצא בידינו בלבד. נקווה כי נתניהו ימשיך לעמוד מול לחצים שכניעה להם עלולה להתגלות כבכייה מרה לדורות.

על ישראל להתארגן כבר בימים אלה לאותה מהפכה בתחום ההסברה שלה. מה שנעשה במשרדים הנוגעים בדבר הוא כטיפה מול ים גועש. נמצאים בתוכנו אנשי הסברה מתנדבים ובעלי יכולות מוכחות כדוגמת מוריס אוסטרוף איש הרצליה, שהוא יחידת הסברה מעולה בשפה האנגלית ופעילותו חובקת עולם. דוגמא נוספת: מכבר לא יצאה תערוכה מישראל שיכולה להדליק מחדש מדורה תרבותית משכנעת בזכותנו, כ"ענף עץ התמר הנודע", שהוחזר לחיים לפני שנים אחדות מגלעין תמר בן אלפיים שנה שנמצא במצדה שלנו. זהו גלעין שהפך לסמל מדהים של עץ תמר ששב לחיים ופורח כיום כמונו ממש, ומחבר פרקי עבר רחוק וטראגי עם הווה רותח לא פחות.

נתניהו חייב לחזור ולתפוש פיקוד, גם על מפלגתו שלו. עליו להקים "מועצת הסברה לאומית" שתשלח זרועות לכל עבר. היום ולא מחר. הוא נדרש גם להשיל מעליו את אדרת "ראש ממשלת יהודה" שלו. בינתיים, צריכים אזרחי ישראל לחדש היכרות עם נתניהו כראש ממשלת ישראל בכדי לתת בו אמון מתאים לצורכי הימים האלה. יש רגעים בחיי אומה המחייבים להעניק כתף בלב שלם גם לראש ממשלה שנוי במחלוקת כה עזה כנתניהו. הרגע הזה כאן.

* * *

בימת מופעי ספרות

בתיאטרון צוותא, תל אביב

טביעת האצבע של שמוש

מופע ספרות מיצירותיו של אמנון שמוש

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות אמנון שמוש, ששון גבאי, תמר לבני, מולי שולמן,

יואב יפת, דורית פרקש ועוד

יום שלישי, ט"ז באדר ב' תשע"ד, 18.3.2014,

בשעה 20:30 ב"צוותא", רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יצירותיו האהובות של אמנון שמוש: "מישל עזרא ספרא ובניו", "אחותי כלה", "הר האנוסים", "קנה וקינמון", "דרך ארץ המשי" ועוד, הביאו אל הספרות העברית מגע מיוחד המשקף עולם יהודי עשיר במיוחד, עולמם של יהודי המזרח. אמנון שמוש הוא ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון, וגם הווי זה מוצא ביטוי ביצירותיו.

להזמנת כרטיסים: קופות צוותא: 03-6950157

(מחיר 90 ₪. למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד הנחה 708)

מותר ורצוי  להעביר את ההודעה הזו (כולל זכות ההנחה) לכל מי שנראה לכם מעוניין.

* * *

יעל שהם

בן-ציון גינצבורג: הארכיטקט מפתח-תקווה שבנה את קפריסין

"מספרים עליו שהיה בעל אישיות כובשת, הסתובב עם מכוניות פאר וחליפות חייטים והיה נשוי לאחת הנשים היפות של תל אביב בשנות השלושים של המאה העשרים." כך מתארת אותו נכדתו שרון שביט. אולם לדפי ההיסטוריה ייכנס כארכיטקט שבנה את קפריסין. ב-2009 ערך משרד הפנים בקפריסין תערוכה גדולה לכבוד הארכיטקטים הגדולים שעבדו ובנו שם בשנות השלושים, ובן-ציון גינצבורג היה ביניהם.

בן ציון גינצבורג, בנם של יעקב ומרים גינצבורג, נולד בראשון לציון בשנת 1895. שנים מועטות ישבה המשפחה בראשון לציון ועברה לגור בפתח תקווה, וכך התאחדה עם שאר בני משפחת גינצבורג שעלום ארצה ממינסק שברוסיה הלבנה (בלורוס) בשנת 1892.

שלושת האחים לבית גינצבורג – יעקב, יוסף-שבתאי ויצחק-בצלאל, מתיישבים במושבה ומקימים משקים חקלאיים לתפארת והיו בין מייסדי חברת "פרדס" שהיתה גורם דומיננטי בפיתוח ענף הפרדסנות במושבה.

יעקב, בכור הבנים, המצליח בעיסוקיו, שולח את בנו הבכור בן-ציון כבר בסיום מלחמת העולם הראשונה ללמוד אדריכלות במוסד היוקרתי – בטכניקום של ציריך, בשוויץ. יש לזכור כי בין בוגרי המוסד המכובד הזה היה גם אלברט איינשטיין שלמד ולימד שם.

בעת לימודיו בפקולטה לאדריכלות 1919-1924, פוגש בן-ציון את סקרידאס מקפריסין, ובין השניים נרקמת ידידות רבת שנים. בן ציון חוזר לפתח-תקווה, נישא לפירה הרצברג היפיפייה התל-אביבית, הזוג מצטלם אצל הצלם המפורסם אברהם סוסקין ובן-ציון מתחיל בפיתוח הקריירה שלו כארכיטקט.

במאמר שכתבה עליו נכדתו שרון שביט היא מספרת כי היה יושב בביתו עד אור הבוקר ומשרטט תוכניות. אולם הקריירה הבינלאומית של הארכיטקט מפתח-תקווה מתחילה כאשר חברו הטוב מספסל הלימודים בציריך, מר סקרידאס, מזמין אותו לקפריסין לתכנן את המלון המשפחתי שלהם, מלון פורסט פארק בפלאטרס, עיירת נופש מפורסמת גם כיום. עבודותיו של בן-ציון בקפריסין זכו בפרסים רבים. הוא זוכה במכרז לתכנון בנין עיריית לימסול. מתכנן את התיאטרון בלרנקה. לשם בנית מלון לדרה פלאס הוא יושב שמונה חודשים בוונציה כדי ללמוד את סגנון האדריכלי המיוחד של וונציה שהשפיע רבות בעבר על קפריסין.

בן-ציון הסטייליסט, הבליין, ואיש העולם הגדול, חי על קו קפריסין, שוויץ ופלשתינה. דיבר שפות אירופיות רבות. אך ביתו היה בפתח-תקווה. הוא עם פירה אשתו היפיפייה מביאים לעולם את חסיה ואורי. ב-1956 הוא נאלץ לחזור לישראל עם גילוי מחלת הסרטן אצלו. הוא נפטר בקיץ 1957 . בן 61 היה במותו. הנכד שזכה להיקרא על שמו הוא בוני (בן-ציון) גינצבורג. בוני, שוער הכדורגל המפורסם, היה השחקן הישראלי הראשון שעבר לשחק בקבוצה אירופית, כסבו יפה התואר גם הנכד רכש תכונות אלה והיום מגיש טלוויזיה פופולרי בתחום הספורט.

נכדתו שרון שביט, שהיא מעצבת בזכות עצמה, כותבת בתחקיר שעשתה על סבא בן-ציון: "סבא גינצבורג – אייקון של סטייל. כנראה שאת האהבה לעיצוב ירשתי ממנו."

פורסם לאחר עריכה ב"ידיעות פתח-תקווה" מיום 9.3.14.

אהוד: עם חסיה (בתם של בן-ציון ופירה) שאותה כינינו בשם חסיונת, ושהיתה נערה יפה, תוססת ומיוחדת במינה, למדתי בגימנסיה "אחד העם" במושבה, ועודני זוכר כמו היה זה לפני שעה את המורה לתנ"ך הקשיש קֶלְנֵר – רוכן עליה, היושבת, רוכן מצד שמאל שלה, ודוחף את ידו הימנית עמוק לרווח הצר שבין חולצתה הבהירה – לגבה, כולו מאדים ורותח מזעם, והוא שולה משם בעצבנות רבה ובכעס את הבומבאלאך שנזרקו בחלל הכיתה במהלך השיעור. כן, הוא המורה שבגללו נזרקתי אותה שנה מהגימנסיה וזכיתי, בשנה שלאחריה, בכיתה י"א, שביעית, ללמוד ב"תיכון חדש" בתל-אביב.

* * *

אהוד בן עזר

אסתר ראב עם בן-ציון גינזבורג, חבר ילדותה

פרק מתוך הספר הנידח "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

עם עובד, 1998

משפחת יעקב גינזבורג, שכניהם מצידו הדרומי-מזרחי של רחוב רוטשילד, היא משפחה מוסקבאית שמאפיינים אותה נקיון רוסי קפדני, סמובר מתנוצץ ופולחן-תה שאסתר אינה רגילה לו מכיוון שבביתה שותים קפה. על שעת התה מולכת אם-המשפחה, אישה בלונדית מוצקה, ורודה, רעשנית וצחקנית. ניחוח של סבון ריחני נודף ממנה. זהו חידוש בשביל אסתר מכיוון שבביתה משתמשים בסבון-כביסה לרחצת-הגוף, מין סטואיות של האב!

במשפחתנו נהגו לספר כי ה"בובע" לאה, אשתו של יהודה, קינאה בשכנתה היפה וזהובת השיער וחששה כי היא מצאה חן בעיני בעלה, והוא מחזר אחריה.

בין הכוסות השקופות-להפליא והקערות המלאות עוגיות ריחניות התרוצצה אסתר. על התה היא ויתרה לעיתים, אבל עוגיות היתה בולעת בלי סוף. סביבה כירכר הבן, בן-ציון (על שמו נקרא נכדו, הכדורגלן בוני גינזבורג, שוער נבחרת ישראל). הוא בן-גילה של אסתר וחברה, נער שזוף ורזה בעל עיניים בולטות, זריז וממולח, ואילו אסתר רזה וירקרקת ממאלאריה, ובעלת צמות ארוכות. הם נחשבים "זוג" לא רק בעיני עצמם אלא גם בעיני ההורים, שמצויים בידידות רבה – וספק בצחוק ספק ברצינות קוראים לשניים "חתן-כלה".

לבן-ציון, שהוא נער ספורטיבי, ומתעמל מצטיין, חורה על שאסתר, ברגליה הארוכות, מנסה להתחרות עימו בקפיצה, ולא פעם מרביץ לה ככה סתם, מתוך שפע כוחות. על-פי-רוב הם מתפייסים מיד, ואם לא בא הפיוס במשך ימים אחדים, אזי מתערבים ההורים ומשלימים ביניהם.

יום אחד מביאה לה דודה ירושלמית שמשיה קטנה ואדומה. אסתר יוצאת מכליה – המתנה היא כליל-האלגנטיות, מין כלניה ענקית שמעוררת את דמיונה. היא אוספת את קפלי שמלתה הקטנה בידה האחת, כפי שראתה אצל "האנגלנדרקה" – מעשה דאמה, ובידה השנייה מחזיקה את השמשיה האדומה, שמטילה אור-אדום על שערותיה הפזורות – ובן-ציון בן-זוגה משרך דרכו אחריה. הריהם כזוג מאושר ומבוגר ואסתר מרגישה עצמה בעננים.

השניים בונים להם סוכה מענפי-אקליפטוס ומכסים אותה בשבטים רכים וריחניים. לאחר שהם יושבים בסוכה ומתבשמים מריחה החריף והטוב, קם בן-ציון והולך בחשיבות רבה "לעבודה" בכרם, בעוד אסתר מבשלת ארוחת-צהריים: גרגירי אקליפטוס במקום שעועית, ועלי-אקליפטוס ארוכים ויבשים בתור דגים, שאותם היא "מטגנת" בקערית-פח קטנה שסחבה מן המטבח.

חברה בן-ציון מלמד אותה תעלול – הם אוספים צפרדעים וקרפדות, שנחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים-אברים, באכזריות-ילדים ובסקרנות, לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – "איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל-כך – – – "

רק זיקיות לא מניחה לו אסתר לשחוט. "הן היו כל-כך יפות!" אבל את הזנב בן-ציון מקצץ להן – והזנב ממשיך ומפרפר עוד שעה ארוכה לאחר שהזיקית כבר נמלטה.

 "יצמח לה זנב חדש," מבטיח בן-ציון.

אך אסתר אינה בטוחה בכך ונעשית עצובה.

פעם אחת, ביום חורף בהיר – כשהחצר החולית שטופה אחרי הגשם; עשבים ראשונים, רכים, מבצבצים בשוליה; ריח-שמש מעלה את כל הנמלים המעופפות מחוריהן; תלוליות-עפר כגבשושיות-גריסים מקשטות את החצר, והאדמה חמה ומתבקש לחפור בה – מתחילים אסתר ובן-ציון לבנות מן העפר בקתות, כפרים שלמים עם מגדל ג'אמע ערבי מחודד, שסביבו מרפסת בשביל המואזין – כמו שראו בכפרים הערביים וביפו; חור שטוח בראש גבשושית מעורר את דמיונם משום שהוא דומה לטאבון ערבי. הם מדברים על כך שעליהם לפתוח בו פתח מלמעלה כדי שיוכלו להכניס לתוכו עלי-אקליפטוס יבשים ולהדליקם – ואז ייתמר העשן מן החור כמתוך מעשנה.

אסתר, שניגשת אל החור, פונה לבן-ציון בהיסוס-מה: "אמא אומרת שאסור לתחוב אצבעות לתוך חור שמוצאים בשדה."

אך הוא, שעומד מאחוריה, מלגלג: "פחדנית, ילדה קטנה."

מיד, כתמיד, מתעורר בה הרצון לנצח. היא תוחבת את אצבעה לחור ומוציאה אותה עם עקרב ענקי שנדבק אליה. שיפודי-אש מתחילים לזרום מן האצבע ליד. היא מטלטת אותה והעקרב נופל. מין ענק שחור שכמותו טרם ראתה מעודה. צעקותיה מוזרות לאוזניה – מעודה לא צעקה, ובכלל, הלא נידמה לה שמעט מאוד בכתה בילדותה.

מיד היא חשה בזרועותיו הריחניות של האב סביב גופה. הוא מאמץ אותה בחוזקה אל חזו הרחב, אך הכאב אינו פג. בן-ציון חברה הסתלק מיד, כאשר עושים תמיד הגברים לאחר שגרמו איזו תקלה, אבל מרחוק היא שומעת שהוא זכה במנה של מלקות.

השכנים מתאספים ומייעצים לטגן את העקרב בשמן ולהניח ממנו רטייה על העקיצה. בין כולם מבקיע לו דרך האנגלנדר, יהושע סמואל, ובידו בקבוק קטן מפיץ ריח חריף – אמוניאק שיצא לו שם של תרופה בדוקה נגד עקיצות. אסתר נרגעת ונירדמת בזרועותיו של אביה, שכבר לא זז ממנה כל אותו יום, שהופך ליום עצוב וכאוב; ובכל-זאת, לאחר שנים רבות היא זוכרת:

"להריח את ידיו של אבא, שריח שיזוף טהור היה עולה מהן תמיד, להיות שוכנת בזרועותיו כבתוך פקעת ארוגה קורי-ברזל, להיות מוגנה ומאושרת!"

* * *

אהוד בן עזר

אחי הקפריסאי

פרק מתוך הרומאן הנידח "מסעותיי עם נשים", ספרי מקור, 2013

...ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.

לאחר שנים התארחתי במלון פאפוס אמטוס שלחוף הים, סמוך לעיירה פאפוס, והנה בא מולי, בפואייה המפולש לים, מנהל המלון, והיתה לי הרגשה שאני מסתכל בראי, לבד מהשפם שלו, הרי הוא אחי התאום וממש בן-גילי!

מהנדס מהמושבה שלנו, ב"צ ג. – שבילדותו היה חבר-למשחקים של דודתי אסתר – גר שנים רבות בקפריסין ובנה בה בית מלון בהרים, וסיפרו שהקים באי משפחה נוספת על זו שהיתה לו במושבה, ולכן הייתי כמעט בטוח שגם אבי השובב-בשעתו השאיר לי מזכרת מקומית בדמות חצי-אח קפריסאי בעל שפם שחור עבות שנראה בן-גילי.

בערב אכלתי במסעדת המלון, "אמורוזיה", מזנון חופשי שעלה 16 לירות קפריסאיות. לפני הארוחה התקיים קוקטייל מטעם הנהלת המלון ולחצתי את ידי מנהל המלון ג'ורג' אורפאנידס. קפריסאי בעל צורה מכובדת, ים-תיכונית, שפם שעימו ניראה כמו פיטר יוסטינוב כשהיה פחות שמן. עורו שחום-קלות, כפות-ידיו עדינות, האצבעות ארוכות, חזקות והציפורניים ממש יפות, ממש כמו במשפחה שלנו.

הגישו כריכים קטנים בצורות שונות, ושתייה. שתיתי שתי כוסות של בירה מקומית בטעם שנדי, ומאוחר יותר ביליתי עם ג'ורג' בפואייה המהודר בשיחה, וניסיתי בעדינות לשאול אותו על משפחתו ועל אימו, כדי לדעת אם יש רגליים לסברה שהוא אחי-למחצה. הוא הגיב בעלבון עמוק, כמו שהגיב רוברט דה-נירו כאשר בילי קריסטל ניסה להסביר לו – בסרט "מישהו לדבר איתו" – על תסביך אדיפוס.

ג'ורג' ידע מילים עבריות אחדות וביטויים בערבית שאותם לא ייתכן שקלט רק מתיירים ישראליים שהתאכסנו בפאפוס אמטוס ומהחבר שלנו שמחה שהמליץ על המלון. לאחר כוסיות אחדות של אוזו, הודה שהיה לו דוד שחי במושבה בפלשתינה אבל הוא חושב שזו היתה מושבה של נוצרים. ליותר מכך לא הגעתי בשיחתי איתו אך הבטתי מוקסם באצבעות ידיו השחומות מעט, הארוכות והמעוצבות להפליא, בדיוק כאצבעות של בני משפחת אבי מהמושבה. דן אלמגור סיפר לי כי שהה בקפריסין במלון על הר גבוה, מלון שאותו תיכנן הארכיטקט מהמושבה שלנו, ב"צ ג. מלון יפה במיוחד, בעל אופי קולוניאלי, Forest Park, המצוי בעיירה סמוך לפסגת הר האולימפוס, שם העיירה Prooposo, והאיזור – Platress. עוד סיפר על מלון אשר שמו – Ledra Palace, המלון הגדול ביותר בניקוסיה, דומה לקינג דיוויד, ונמצא על הגבול שבין החלק היווני לתורכי בעיר, ומשמש מטה האו"ם. גם הוא תוכנן על ידי אותו מהנדס מהמושבה שלנו.

פאפוס אמטוס היה מלון מטופח, מוקפד, יפה להפליא מבחינה ארכיטקטונית, קצת בסגנון של מקדש יווני. יורד באכסדראות מרכזיות ונפתח אל הים דרך בריכה מופלאה, גדולה, מעניינת בקווים המעוגלים שלה, והמים גולשים מעל לדפנותיה, שחלקן נשקפות לעבר הים, כך שכאשר אתה שוחה ומביט מערבה, מתמזג קו המים של הבריכה עם הכחול של הים עד לבלי הפרד, כאילו הבריכה, הגבוהה יותר, נמצאת ברצף אחד עם פני הים. הים סלעי מאוד ואין חוף חולי נגיש, כמו בתל-אביב, אבל יש כניסה נוחה לים דרך סולמות שעל המזח, שהוא גם הקיר הדרומי של מעגן לסירות ולאופנועי-ים. יורדים בסולם לים כמו לבריכה. שחיתי שעה קלה בים, מתחת למים – לא היה מעניין במיוחד. יש יותר צמחייה מאשר דגים. אחר-כך אני שחיתי בבריכה. נשים אחדות היו חשופות-חזה אך רובן מבוגרות עד זקנות עם שדיים נפולים ופטמות כצימוקים כהים. וזה לא בדיוק מראה מלהיב. בלטה לטובה צעירה אחת, ליד הבריכה, שהיתה שרועה על גבה לצד בעלה, ולה חזה לא גדול בעל פטמות זקורות, עור צעיר, שחום, שרועה במיני-ביקיני, החזה זקוף, העור משגע, האחוריים מושלמים, ובצבע השזוף של העגבות יש גם מעין פסיפס של כתמים צהובים שמתלכדים עם הבד. מין פלא אופטי. ישבתי והסתכלתי עליה מצד אל צד, וגם השתדלתי לצוד אותה במבטיי כשעברתי שם למחרת, כי השניים ישבו באותו מקום. הבעל הצעיר שקוע כל הזמן בקריאה, והחשופה ניגבה בהנאה את חזה לאחר שמדי פעם חילקו למשתזפים מגבות קטנות לחות כמעט קפואות.

בסופו של אותו ערב גדוש האוזו נפל ג'ורג' אורפאנידס על צווארי והתוודה שאכן גבר פלשתינאי מהמושבה חדרה, זאת אומרת יהודי, שהיה בא באונייה לעבוד בקפריסין, בשנות השלושים, הוא אביו-מולידו! – כזאת סיפרה לו בסודי-סודות אימו האלמנה לפני מותה, והשביעה אותו לא לספר על כך לאיש, אלא אם כן ימצא בדרך נס את אביו או מי מקרובי משפחתו של האב.

שאלתי לפרטים נוספים ואמר שאימו גילתה לו רק את שתי האותיות הראשונות של השם והמשפחה: B.S. – שזה התאים לי בדיוק [בנימין שפינוזה] וחשבתי לעצמי אם גם אימא שלו היתה שמה רחת-לוקום בתחת כדי לרצות את מנהגיו המזרחיים של אבי, אף כי ידעתי שהקפריסאים שונאים מאוד את התורכים ואת אורחותיהם.

לא אמרתי במפורש לאחי-הקפריסאי שכנראה אחי הוא למחצה, וגם לא הזכרתי דבר על המצב הכלכלי של משפחתנו, וזאת כדי שלא לטעת בו מחשבות על חלקו בירושה. אבל הוא מצידו כלל לא חקר זאת כי נבהל כנראה מפרץ גילוי-ליבו הפתאומי בפני אחיו הפלשתינאי, זה אני, בעיניו פלשתינה וישראל היו עדיין אותו דבר, וייתכן גם שלא הבחין בדיוק אם אבינו המשותף הוא ערבי או יהודי, כמו בסיפור "הפרדס" של בנימין תמוז, שהרי שנינו נראינו קצת ערבים, בעלי עור שחום כמו אחדים מבני משפחתי הוותיקה במושבה. וחוץ מזה למחרת היום, כאשר אדי האוזו נגוזו ממנו, חזר להתייחס אליי כאל נופש במלון ולא אחיו-למחצה, ולא עשה שום הנחה בחשבון השהות במלון.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, תודה על השירים של יצחק אוורבוך אורפז. הם יפים ומדויקים בנגיעתם.

בברכה,

אילנה אבן טוב-ישראלי

* אהוד היקר, נוכחתי במסיבה לד"ר משה גרנות. מסיבה מוצלחת ומכובדת שלא התארכה יותר מדי. רציתי לגשת אליך בתום האירוע אך נעלמת מהר ולכן אומר לך בכתב כי דבריך היו המקיפים והמעניינים ביותר בערב, מיצית את עלילת הספר כך שגם מי שלא קרא אותו עומד על מהותו. וכמו כן – חשוב לי מאוד – דיברת בקול הברור ביותר וגם אני, הלוקה בשמיעה, יכולתי לשמוע ולהבין כל מילה.

לילה טוב,

תקוה וינשטוק

אהוד: אני מדבר בקול רם וברור מפני שאני עצמי כבר לא כל כך שומע טוב, ואכן על כך גם המסתורית מעירה לי לעיתים שאני צועק ולא מדבר.

* אהוד היקר, אהבתי את שירו של יוסי גמזו ליום האישה הבינלאומי. אתה צודק בעניין גיוס החרדים – לא ברור מה היתרון, אבל ברור ועוד איך מה החסרונות.

נחום ברנע ופרנסי פתח-תקווה מסתמכים על בלדה (מיטב השיר כזבו), ובעיניהם זו האמת ההיסטורית. מעניין איך 'פיקשן' מקבל תוקף של עובדה.

שלך,

משה גרנות

* הותר לפרסום רק לאחרונה: שם הצבא שלנו, שנוסד עם קום המדינה בשם צה"ל – ישונה ולא יהיה עוד צה"ל אלא צהל"ל – צבא ההגנה לישראל למהדרין, כמו קווי מהדרין של אגד, שבהם נשים פרוצות יושבות ומפליצות מאחור וגברים מזוקנים יושבים ומאוננים מלפנים.

* כל מי שיש לו כתב-יד בעברית או בשפות אחרות, למשל רוסית, של סיפור או דמוי-סיפור – שבו הוא מחרף ומגדף את ישראל ואת החברה הישראלית, ולא חשוב ערכו הספרותי של החומר, זאת בלשון המעטה – מוזמן לשלוח אותו למוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ושם יזכה לפרסום מכובד מאוד לכל מלוא העמוד הראשון, פרסום שסופרים עבריים נידחים, והם הרוב, יכולים רק לחלום שיזכו בו לספריהם החדשים.

* סופר נידח שלום, מוטי הרכבי מציג במאמרו "הרשו לי להפיץ דו"ח מאוד לא פופולארי לגבי החרדים" תמונה מוטעית של קיפוח כביכול במימון החינוך החרדי.

ההשוואה הנכונה היא זו: בחור ישיבה גבוהה מקבל מהמדינה לכיסו 240 שקל לחודש, ואברך מקבל לכיסו 430 שקל לחודש.

לעומתם, סטודנט במוסדות להשכלה גבוהה מקבל לכיסו אפס שקלים לחודש.

את עלות תמיכת המדינה בישיבות הגבוהות ובכוללים לא ניתן להשוות בצורה פשטנית לעלות מימון האוניברסיטאות והמכללות – כי עלות זו כוללת גם את מימון המעבדות והמיכשור המדעי במקצועות כגון פיזיקה, הנדסה, רפואה וכו'.

בנוסף סטודנט משלם שכר לימוד של לפחות 10,000 שקל לשנה.

רון וייס

רמת-גן

* אהוד: אנשים רבים סקרנים לדעת מי הם החברים הכי טובים שלי. ובכן, החברים הכי טובים שלי הם גרשון שיינפלד ושלושת החברים שלו, קריימר, איילין וג'ורג'. רק חבל שערוץ 2 מזלזל בהם וכמעט אף פעם לא מפרסם בדיוק מתי אפשר לפגוש אותם, אך אני יודע שבדרך כלל הם מופיעים אחרי חצות לילה ואנחנו מבלים אז – מה זה צחוקים! צחוקים! צחוקים! צחוקים! – אין עוד חברים כאלה בעולם! יש להם אפילו תרגום עברי!

* לתופעה של ההערצה העיוורת לזר ושנאה לכל יהודי, יש דוגמה שקדמה 2000 שנה ל"הארץ": יוספוס פלוויוס ב"מלחמות היהודים" מתאר את טיטוס, בעת המצור בירושלים, כאדם שהוא בעל לב טוב, אוהב הבריות, כל מעשיו טובים ואנושיים לעומת היהודים השודדים המנוולים הנלחמים בו...

אבל אחרי כמה עמודים בספר וכמה שבועות בהיסטוריה, הוא, אותו פלוויוס, לא נזהר ומספר איך אותו טיטוס עורך בקיסריה חגיגת יום הולדת לאחיו ומתנתו: 2500 יהודים מחולקים לשלוש קבוצות: באחת, כולם מצויידים בחרבות ונלחמים עד מוות איש באחיו. בשנייה, נטרפים על-ידי אריות, ובשלישית, סתם נשרפים חיים וצורחים.

מרדכי בן חורין

אהוד: אבל טיטוס לא היה אידיוט מוסרי כמו חלק מן הכותבים שנותנים את הטון בעיתון "הארץ".

* אחד הנפגעים העיקריים מביטול אגרת הטלוויזיה במסגרת הסגירה ו"ההקמה מחדש" של רשות השידור – עלול להיות ציבור היוצרים המיוצג על ידי אקו"ם, ארגון שמקבל מדי שנת-תקציב אחוז מסויים מהאגרה, ומחלק אותו ליוצרים הישראליים וגם לבעלי הזכויות בחו"ל. אמנם נותרה עדיין אגרת הרדיו המשולמת עם רישיון הרכב, ואולם ביטול אגרת הטלוויזיה הוא צעד פופוליסטי, צעד חנפני להמונים, ובעיקר מכה קשה ליצירה הישראלית המקורית.

עד כה אקו"ם לא נסמך על שולחן הממשלה אלא הוא ארגון עצמאי, מכובד, חזק ויציב של היוצרים – גוף המתקיים בזכות התמלוגים שהוא גובה, ומצפצף על גבירים ומעניקי חסדים ציבוריים וממשלתיים כי הוא פועל מכוח החוק.

אבל "סגירת" רשות השידור עלולה להפוך אותו לתלוי בעקיפין בתקציבים – שלא יבואו מהכנסות רשות השידור אלא מהכפפתה למשרד האוצר ולממשלה, ושיעורם ייקבע אם הרשות תתנהג יפה, כמובן!

* הנה רק אתמול לפני-הצהריים שמענו בקול המוסיקה את הקונצ'רטו לטרומבון ולתזמורת של שמעון כהן, בן ראשון-לציון – יצירה לא-קצרה בסגנון קלאסי, עשירה במלודיות, יצירה וירטואוזית ומושכת את הלב. גם הנֵבל לוקח בה חלק חשוב. היא ממש מותירה טעם טוב באוזניים. יש בה טעם של פעם. נגן הטרומבון היה ניצן הרעוז, ואם איננו טועים – עם תזמורת בלגרד בניצוחו של רוסם מילנו.

האם יתקיים קול המוסיקה וייתן במה גם ליצירה המקורית הישראלית – גם בגלגול החדש של רשות השידור?

* אנחנו לא מאמינים ב"סגירת" רשות השידור וגם לא בהקמתה מחדש במתכונת טובה יותר, כביכול. הכול בבל"ת –  – רק דברים גרועים, כמו ביטול אגרת הטלוויזיה, אולי יתבצעו, כדי להזיק לרשות, ולמאות העובדים הנאמנים והמוכשרים שעדיין פועלים בה ושאותם אנחנו שומעים ורואים יום-יום ברדיו ובטלוויזיה.

* תוקם ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת המחדלים של השיטפונות מהגשמים העצומים שיומטרו במהלך השבוע הזה של שנת הבצורת הנוכחית – בגלל לחרֵב לילדים את פורים!

* קטרין אשטון המבקרת באיראן, היזהרי שלא יתלו אותך בטעות, לכבוד פורים! – "הוצאות להורג הן אחת מצורות הענישה העיקריות באיראן זה עשורים. חלקן נעשות בפומבי אבל רובן מתבצעות בין כותלי הכלא. לפי הערכת האו"ם, ב-2013 הוצאו להורג באיראן בין 500 ל-625 מורשעים, בהם שני קטינים ו-28 נשים – המיספר הגבוה ביותר בעולם, אחרי מיספר המוצאים להורג בסין. רוב הנידונים למוות הורשעו בסחר בסמים ובהברחתם, אבל חלקם הורשעו ברצח, בביצוע מעשה סדום וב"התנגדות לאלוהים" – עבירה דתית שאפשר לפרש אותה בשלל אופנים." ["ניו יורק טיימס"]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,582 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל