גיליון מס' 925 גם לפורים תשע"ד

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באדר ב' תשע"ד, 13 במרס 2014

עם הצרופה של הפרטיזן ניצול השואה ליטמן מור בן ה-97 מרצה בפני חיילי פיקוד העורף.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מְגִלַּת הֶסְתֵּר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "הירקון שבלב" לאלימלך שפירא. // ליטמן מור: פורים שמח. // ד"ר יואל רפל: המקור וההעתק, מדוע מתחפשים? למה אוכלים אוזני המן? מניין בא הרעשן? האם סיפור המגילה אכן התרחש בשושן הבירה? // אהוד בן עזר: הרצאת דודי על התפוז, השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה, פרק מתוך הרומאן הנידח "המושבה שלי". // רות ירדני כץ: מסיבת פורים 2014. // שני שירים ישנים מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים: 1. אני דוגמנית והוא צייר. 2. מדוע היהודים תמיד אשמים? // עמוס גלבוע: שלוש הערות בעקבות תפיסת אוניית הנשק האיראנית. // אורי הייטנר: 1. צרור הערות 12.3.14. / 2. תסמונת "אישל" – שולה זקן. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, משלוח מנות. // מלי טויב (אהרנסון): הסבתות עם הקעקועים. // אילן בושם: 9 שירים ל"חדשות בן עזר" (מארס 2014). // שוקי בן עמי: מהי מידת האמת ב"בוקר לח"? // שושנה ויג: אַזְכָּרָה. // עוז אלמוג: רכבת ישראל הופכת לקטר מוביל. // איליה בר-זאב: שירים מהמידבר. // יצחק (איצ'ה) גדיש: היהודים עם נודד. // נתי מלאכי: רוחות בית שמש. // תקוה וינשטוק: 1. הבית בבלפוריה של משפחת סלוצקי. 2. גאולת הקרקע. 3. לא בת ארבעים. // שלמה בן-עזר: על משפחת מרדכי סלצקי, מתוך ספרו "בשיפולי גבעה". // עזריאל ברושי:  בלפור בבלפוריה. // רוֹן גֵּרָא: בְּבֵית הַחוֹלִים. // חיים אנלין: מה בין "מדינה יהודית" ל"מדינה ערבית"? // אלי מייזליש: 1. עבר-הירדן אינה מילה גסה. 2. שופט "ירדני" נהרג בגשר אלנבי. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

מְגִלַּת הֶסְתֵּר

וְהוּא כְּתַב-הַפְּלַסְתֵּר * שֶנִּכְתַּב בְּהֶסְתֵּר * מֵחֲשַש הַשּוֹטִים

מְעַקְּמֵי-הַקְּלַסְתֵּר * הָאוֹמְרִים בְּלִבָּם (לֵב מוּג-לֵב): "אִי אֶפְשִי *

לְהַרְגִּיז אֶת אַרְצוֹת הָעוֹלָם הַחָפְשִי * הַמַּרְבּוֹת לְאַיֵּם עַל

מֶמְשֶלֶת שוּשַן * בִּשְלַל סַנְקְצְיוֹת שֶאִיש לֹא טָרַח לְמַמְּשָן" *

וְאֵינָם מְבִינִים כִּי מַמָּש כָּךְ נָתַן * בִּימֵי מִינְכֶן, מַר צֶ'מְבֶּרְלִין

(כְּסִיל לֹא קָטָן * וְחָכָם לֹא גָדוֹל) לְחֶלְאַת-הָאָדָם * אַדוֹלְף

הִיטְלֶר הֶתֵּר לְהַטְבִּיעַ בְּדָם * אֶת אוֹתָם  מִילְיוֹנֵי קָרְבָּנוֹת,

שֶהָמָן * לֹא הָיָה מַשְמִידֵם לוּא עָצְרוּ בּוֹ בַּזְּמַן *

וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְוֵרוֹש הַפוּנְדֶּמֶנְטָלִיסְטִי

(הוּא-הוּא הָאָיָאתוֹלַהּ שֶאֵינוֹ חָדֵל לִרְקֹם

חֲלוֹם-זְוָעוֹת אָטוֹמִי שֶל גִּ'יהָאד קָנִיבָּלִיסְטִי

בִּשְלַל כּוּרִים גַּרְעִינִיִּים: "נָתַאנְז", "בּוּשֵר" וְ"קוֹם").

וַיַּעֲרֹךְ שַלִּיט-שוּשַן מִשְתֶּה כְּיַד הַמֶּלֶךְ

לְפַרְתְּמֵי פָּרַס וּלְשָׂרֵי מָדַי כֻּלָּם

עִם מִשְמְרוֹת-מַהְפֵּכָה נוֹשְׂאֵי נַבּוּט וָשֶלַח

וְעִם סְטְרִיפְּטִיז שֶלֹּא נִרְאָה כָּמוֹהוּ מֵעוֹלָם.

וְלַמַּלְכָּה שָלַח פַּתְשֶגֶן: "בּוֹאִי וְהַרְאִי נָא

לְמֻזְמָנַי וְחַרְמָנַי אֶת חֲמוּדוֹת נוֹפֵךְ

שֶיִּתְפַּקְּעוּ אוֹיְבַי מִוָּשִינְגְּטוֹן עַד פָּלֶשְׂתִּינָה,

אַךְ רַק בִּתְנַאי שֶתְּכַסִּי בַּ'בּוּרְקָה' אֶת גּוּפֵךְ."

וַתְּמָאֵן לוֹ גְבֶרֶת וַשְתִּי וַתֹאמַר: "תִּקְפֹּץ לִי!

כִּי רַק סָתוּם-בְּלַחַץ לֹא מֵבִין עוֹד, מִשּוּם-מָה,

שֶשּוּם חוֹבֵב-סְטְרִיפְּטִיז לִרְאוֹת כָּאן 'בּוּרְקָה' לֹא יַחְפֹּץ לִי

בִּמְקוֹם לָזוּן עֵינַיִם בָּאֱמֶת הָעֵירֻמָּה..."

– "שְטֻיּוֹת," הֵשִיב הַמֶּלֶךְ לַטִּעוּן הָאָנָטוֹמִי,

"מָה שֶאָסוּר מוֹשֵךְ תָּמִיד יוֹתֵר מִן הַמֻּתָּר, 

הֵן גַּם אֲנִי מַסְתִּיר מִן הָעוֹלָם כָּל כּוּר אָטוֹמִי

וְהָעוֹלָם סַקְרָן מְאֹד לִרְאוֹת אֶת הַמֻּסְתָּר."

– "הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלִּי, מַלְכִּי," עָנְתָה לוֹ וַשְתִּי,

"אֵינוֹ הַנֶּשֶק הַסּוֹדִי שֶלְּךָ, לְדַעֲתִי.

וְאֶת הַ'בּוּרְקָה' לֹא אֶלְבַּש כְּשֵם שֶלֹּא לָבַשְתִּי

כְּתֹנֶת-כְּפִיָּה בְּבֵית-מְשֻגָּעֶיךָ הַדָּתִי..."

כָּעַס הַמֶּלֶךְ וְכִקְנָס עַל אָמָּנוּת מֻפְשֶטֶת

שֶכָּל חַכְמֵי-הַדָּת שֶלּוֹ כָּבְלוּ אוֹתָהּ בְּסַד

הֶחְלִיף מִיָּד אֶת וַשְתִּי בְּאֶסְתֵּר הַמְּהַפְּנֶטֶת

(שֶבֶּן-דּוֹדָהּ, הוּא מָרְדְּכַי, הָיָה סוֹכֵן "מוֹסָד"...)

שָמַע זֹאת בְּחִיּוּךְ-עָרְמָה רֹאש לְשָׂרֵי הַסֶּגֶל

הוּא חַסַן רוֹחָנִי הָעַרְס, תַּחְמַן-הַחִיּוּכִים

שֶמִיסִיס אֶשְטוֹן הַשּוֹטָה עָלְתָה אֵלָיו לָרֶגֶל

וּמַר אוֹבָּמָה וְשָׂרָיו נִפְתִּים לוֹ ותוֹמְכִים

בַּהֲקָלַת הַסַּנְקְצְיוֹת מֵעָלָיו כְּדִין הַפֶּתִי

הַמַּאֲמִין לְכָל דְּבַר-שֶקֶר הֶעָטוּף צִפּוּי

שֶל נֹעַם-הֲלִיכוֹת בּוֹ מִסְתַּנְוֵר כָּל כְּסִיל פָּתֵטִי

כְּשֶלְּטֵרוֹר אִירָאנִי יֵש יִפּוּי וְגַם חִפּוּי

וְחִיש, עַל פִּי מַסֹּרֶת שֶל הַרְבֵּה אַנְטִיסֶמִיטִים

בַּפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶל זִקְנֵי צִיּוֹן אָמַר כָּזֹאת:

"מַלְכִּי, הַצִּיּוֹנִים חוֹדְרִים אֵלֶינוּ כְּטֶרְמִיטִים,

הֵם לֹא רַק בְּדוּבַּאי יָדְעוּ כֵּיצַד לְהִתְחַזּוֹת,

הֵם גַּם חִסְּלוּ לָנוּ מַדְּעַן-גַּרְעִין, אוֹתָם בַּנְדִּיטִים

וְגַם גָּרְמוּ לָנוּ בְּמֵי יַם-סוּף לְהִתְבַּזּוֹת

כְּשֶנֶּחְשְׂפָה עֶרְוַת כֻּלָּנוּ בַּשְּלַבִּים הַקְּרִיטִים

בָּהֶם 'קְלוֹז-סִי' חָטְפָה שָם חֲשִׂיפוֹת קְלוֹז-אַפּ עַזּוֹת

לְעֵין תֵּבֵל כֻּלָּהּ –  לָכֵן מִיָּד, בְּלִי שְמַאלְץ פּוֹלִיטִי

יֵש לְהַפְעִיל נֶגְדָּם בִּשְוונְגּ אֶת כָּל הַסַּרְכָּזוֹת!!!"

וּמָרְדְּכַי שוֹמֵעַ זֹאת מִבַּת-דּוֹדוֹ בְּרַעַד

וּכְבָר מַזְעִיק אֶת דַּעַת-הַקָּהָל הָעוֹלָמִית,

אַךְ לָעוֹלָם, מַמָּש כְּמוֹ בִּימֵי מִינְכֶן, אֵין שוּם דַּעַת

וּמַנְהִיגָיו – כְּמוֹ צֶ'מְבֶּרְלִין שֶעַל אַרְצוֹ הֵמִיט

אֶת שוֹק הַ"בְּלִיץ" –  חִדְלֵי-אִישִים, כָּךְ הָאֱמֶת נֶחְשֶׂפֶת,

וּמָה שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם מוּכָן כָּאן וּמְזֻמָּן

זֶה רַק לָתֵת לְתַחְמָנֵי אִירָאן אַרְכָּה נוֹסֶפֶת

וּלְאַפְשֵר לַחוּלִיגָאנִים לְהַרְוִיחַ זְמַן...

כִּי סִין, בִּגְלַל פְּגִישַת אוֹבָּמָה עִם הַדָּלַאי-לָאמָה,

נִמְנַעַת מִלָּצֵאת נֶגְדָּם בְּסַנְקְצְיוֹת מַרְתִּיעוֹת

וּפּוּטִין מוֹסִיף נֵפְטְ אִירָאנִי לִמְדוּרַת הַדְּרָמָה

וּבְלִי בּוּשָה מוֹכֵר לָהֶם טִילֵי "סֶם 300"

אַגַּב תְּמִיכָה בָּרַב-רוֹצֵחַ אַסַד – וְאוֹבָּמָה

סָח כְּמוֹ גַנֶּנֶת "נוּ-נוּ-נוּ" לְסַחְטָנֵי פָּרַס

וְסַחַר בֵּין גֶּרְמַנְיָה לְאִירָאן (לֵךְ-דַּע-בְּכַמָּה)  

מִתַּחַת לַשָּטִיחַ הַפָּרְסִי שֶעוֹד נִפְרָשׂ

בֵּין חֶבְרַת "סִי-מֶן" לָאִירָאנִים חֵרֶף הָרֶקְלָמָה

שֶל נִעוּר-חֹצֶן-כִּבְיָכוֹל מִטֶּהֶרָאן – הוּא פְּרָס

לְתַחְמָנוּת הָאָיָאתוֹלוֹת הָאוֹרְגִים מַסֶּכֶת

שֶל תֵּרוּצִים וְשֶל כְּזָבִים אֲגַב צִפְצוּף אָרֹךְ

עַל טִמְטוּמוֹ זֶה שֶל עוֹלָם חָפְשִי (חָפְשִי מִשֵּׂכֶל)

אֲשֶר בְּמוֹ יָדָיו מֵכִין הַיּוֹם כְּבָר אֶת הַבְּרוֹךְ

שֶל קָטַסְטְרוֹפַת-יוֹם-מָחָר שֶאוֹי לָנוּ אִם פֶּתַע

תֻּנְחַת עַל הָעוֹלָם מִכִּוּוּנָהּ שֶל טֶהֶרָאן

בְּעוֹד הַמַּעֲרָב הָאִימְפּוֹטֶנְטִי כֻּלּוֹ רֶתַע

וּמִתְחַנֵּן מַמָּש שֶיִּצְחֲקוּ לוֹ בְּאִירָאן.

וְכָל בַּר-דַּעַת הַזּוֹכֵר אֶת לֶקַח הַהִיסְטוֹרְיָה

מִימֵי הַ-"Peace and Honour" שֶל מַר צֶ'מְבֶּרְלִין הַכְּסִיל

שוֹמֵעַ אֶת אִוֶּלֶת גִּמְגּוּמֵי הַסָּנֵגוֹרְיָה

שֶל אֵלֶּה הַסְּבוּרִים כִּי רַק דָּבָר אֶחָד יַצִּיל

אֶת הַמַּצָּב: אִם יִנָּתֵן לְעַרְסִים פָּרְסִים אֵלֶּה   

לָרֶדֶת מִן הָעֵץ עָלָיו טִפְּסוּ שָם עוֹד וָעוֹד

(מִבְּלִי לִתְפֹּס כִּי רַק עֵצָה אַחַת יֵש בָּהּ תּוֹעֶלֶת –

לְהַשְאִירָם עַל אוֹתוֹ עֵץ, אֲבָל תְּלוּיִים מְאֹד

מִצַּמַּרְתּוֹ וָמַטָּה עִם פּוֹרָתָא, פַּרְשַנְדָּתָא

וַאֲרִידָתָא וּוַיְזָתָא, כָּך שֶבּוֹ-בַּזְּמַן

עִם כָּל מִשְפַּחַת-רֶשַע זֹאת יֵלְכוּ שָם עַלָא פַּאטָה 

כְּמוֹ שֶכָּתוּב כְּבָר בַּמְּגִלָּה עַל יֶתֶר בְּנֵי הָמָן...)

* * *

אהוד בן עזר / ספרי דורות קודמים

הירקון שבלב

לאלימלך שפירא

הרשימה נדפסה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", במדורו של אהוד בן עזר "ספרי דורות קודמים", לפני 42 שנים, בתאריך 3.3.1972, וזאת לקראת פורים של אותה  שנה.

מפליאה, אך אולי מובנת, היא ההתעלמות של כל חוקרי הספרות הארץ-ישראלית מספרו (הנדיר אמנם) של אלימלך שפירא: "הירקון שבלב". רק פעם אחת נזכר עד כה שמו של אלימלך שפירא בדפוס ובאה גם תמונתו – בספרו של י. יערי-פולסקין "ברון אדמונד רוטשילד, הנדיב הידוע" (הוצאת "חולמים ולוחמים", תל-אביב, תר"ץ, 1930). יערי-פולסקין מזכיר את אלימלך שפירא בתור אחד ממקבלי פניו ושומרי-ראש של הברון רוטשילד בביקורו בפתח-תקווה בט"ו בשבט של שנת תרנ"ט, 1899. זה היה ביקורו האחרון של הברון בארץ-ישראל.

מאותו ביקור גם נותרה אחת מתמונותיו הראשונות של אלימלך שפירא. הוא נראה בה חובש תרבוש, משופם, ומעילו מכופתר עד לצווארו, בחברת הברון הניצב באמצע, לבוש מעיל פרווה יקר ובהיר. הברון גבוה, מוקף חבורת מלוויו. דיוקנו של אלימלך שפירא: נמוך, מוצק, עגול פנים ובריא לחיים.

אלימלך שפירא נולד על הים בה' בחשון תרמ"ג, 1882, כאשר הוריו היו בדרכם לארץ-ישראל. משפחת שפירא לא התמהמהה זמן רב ביפו ועלתה לירושלים. לא עברו ימים רבים ויחיאל מיכל פינס ויואל משה סלומון, מייסדי הכפר יהוד, השפיעו על הוריו של אלימלך שפירא לבוא והתיישב בכפר יהוד וגם לקנות נחלה שבפתח-תקווה הסמוכה, שעמדה אז ריקה. אגב, אין שום קשר משפחתי בין אלימלך שפירא ובין משפחת שפירא המפורסמת מפתח-תקווה, משפחתו של השומר אברהם שפירא. אין זה אלא דמיון של שם-המשפחה הנפוץ, ותו לא.

פרקי הספר "הירקון שבלב" משלבים מציאות ודמיון ופורשים יריעת חיים מקסימה מימי ראשית ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. אחד הפרקים היפים בספר מספר על חגיגת פורים בפתח-תקווה בשלהי שנות השמונים של המאה שעברה. היו במושבה צעירים אחדים שידעו משהו מן האופרטות של גולדפאדן. וכן ראו תיאטרון. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד. סנדר חדד רכב באישון-לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. נמצא מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה.

רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמדו להם מאיכר צעיר בשם מ.ק., [כנראה מנדל קופלמן] אשר תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים...

מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי-ראש המלך, לבושים כצ'רקסים, מזויינים בחרבות, אשר שאלו מבדווים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף: מעין "שר הפנים" או "וזיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת-כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קוואסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה ה"ווזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:

"שורו, הביטו, קונסולטים, איש החצר הופיע!" (עמ' צ"ו).

ממשיך אלימלך שפירא, שהיה אז ילד, ומתאר בספרו:

"המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטכסט חיברה או התאימה הרג'יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, ואלאכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הנה, לדוגמה, בית אחד, שאותו שר מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי, / את מחלצותייך ליבשי, / וביפי פנייך הזעירים / שחרי פני מלך המלכים.

"ואם ישאלוך: מי את 'יא אַחְתִי'? ענה תעני: שבט בנימין משפחתי! / אסתר משבט בנימין, והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם ואחר-כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום, המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית, השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה למדרגה כל-כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב'חאלאטו' (חלוקו) לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי-קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפשה (הפחה) מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מיד ה"תרכלה שיקסה"! רק הוא יכול לעשות זאת, צעק, הוא ולא אחר!

לבסוף עלה על גבעה מחוץ למושבה, ובהיותו תקוף שגעון-גדלות גראנדיוזי, הפשיל את החאלאט שלו וציווה לכל בני המושבה, נתיניו, לבוא ו... ואחר-כך החל לרוץ הלאה בדרכו ירושלימה, בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו ולהחזירו למושבה, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה." (עמ' צ"ו-צ"ז).

אלימלך שפירא חי עד היום בבדידות, בצריף דל על גדות הירקון. למחייתו הוא מתפרנס מן הדגים שהוא שולה מן הנהר בחכה שהתקין לעצמו במו-ידיו, והוא צולה אותם על גחלים. בראשית הקיץ הוא זורע בחלקה הקטנה שליד צריפו מיקשה של אבטיחים. אבטיחיו מפורסמים בגודלם. חציו של אחד מהם מספיק לו למחייתו למשך יום שלם די והותר, ולפנות ערב הוא נכנס לתוכו ויוצא לשוט בו כבתוך בוצית על פני הירקון.

ליד חלון צריפו צומח עץ הדר מן המופלאים בארץ כל זני ההדר מורכבים בו. כשהוא יושב ליד שולחנו ושותה כוס טה אין עליו אלא להושיט יד מבעד לחלון ולקטוף לו לימון ריחני. למרות גילו המופלג, כבן תשעים, ראיתי מטפס על העץ וקוטף במו ידיו את האשכוליות הגבוהות. מפרי החושחש המר הוא מבשל בחורף ריבת תפוזים מרים. יש שהוא ממתיק בה את הטה – זכר לימים המרים של מלחמת העולם הראשונה. אבל בייחוד אוהב הוא לקנח את ארוחתו בכפית מן הריבה וללגום כוס מים צוננים אחריה.

לאגודת הסופרים לא הצטרף אלימלך שפירא מעודו, הגם שספרו נדפס כארבע שנים בלבד לאחר היווסד אגודתם. כששאלתי אותו פעם, מפני מה אינו נמנה עימהם, השיב לי בפתגם ערבי, שמשמעו בעברית בערך כך: "בעכוז של הצרעה (הזאת) לא תמצא דבש." אבל ייתכן כמובן שמידה מסויימת של מרירות על שלא הכירו בו כל השנים כסופר נתלוותה לאמירה זו.

לפני ארבעים שנה שלח סיפור למשה סמילנסקי עורך "בוסתנאי", וסמילנסקי החזיר לו את הסיפור וכתב לו שזהו סיפור של "אדם תמים". כה רב היה צערו על הסירוב, עד כי מאז לא ניסה לפרסם שום סיפור נוסף, אף כי בארגז אשר בצריפו מצהיב אוצר בלום של דפים עתיקים. למרות צערו נשאר נאמן ל"בוסתנאי" והיה חתום עליו וקורא בחוברותיו מדי שבוע עד שנפסקה הופעתו בשנת 1939. מאז חדל לקרוא עיתונות ספרותית. אבל היה חתום על עיתון "הבוקר". מדי בוקר היה מחלק העיתונים של המושבה נוסע על אופניו בדרכי העפר אל הירקון ומביא לו את עיתונו. וככל שהיה מקדים לבוא, לא מצא מעולם את אלימלך שפירא ישן, כי משכים קום היה האיש מעודו, ואת הבטלה שנא.

מדי בוקר הוא לוגם כוסית קוניאק קטנה אחת, לרפואה. ואינו שותה אלא מחלב עזו האחת, "חשובה" שמה, וגם גבינה מגבן לו מחלבהּ. בזכותה, כך סיפר לי, אף הסכים להיכנס כחבר לאגודה הציבורית האחת, מחוץ למושבה, שהיה חבר בה מעודו, היא אגודת מגדלי העיזים "עזיזה", אשר מפיצה מדי סתיו את רשימת התיישים הגזעיים ומקומות מגוריהם, וגם קובעת את המחיר.

כאשר חדל גם עיתון "הבוקר" להופיע, פסק אלימלך שפירא לקרוא עיתונים. ובכל-זאת גונבו, כנראה, לאוזניו שמועות על כך שקם דור חדש של סופרים מבני המושבה, ואולי היה גם מציץ מדי פעם בסתר וקורא משהו מהם וממה שנכתב על-אודותיהם. כי כאשר שאלתי אותו פעם לדעתו על הדור החדש הזה, אמר:

"מה הם מתגאים כל-כך, כאילו נולדו במשפחות רוזנים וגדולי ארץ, ומשרתים ושפחות שימשו בארמונות משפחותיהם. הלא עם אבותיהם ואבות-אבותיהם למדתי יחד באותו ורסיטאֵט (אוניברסיטה). יחד רעינו יחפים את הג'מוסים בביצה."

* אלימלך שפירא: הירקון שבלב. הוצאת שטיבל. יפו. שנת תרפ"ה-פ"ו. קנ"ז עמ'. המחיר 125 מיל.

אהוד: אשתי הראשונה ענת ביקרה במקרה, לאחר התפרסם הרשימה, בחנות הספרים הישנים של מר רובינזון ברחוב שי"ר, חנות שכבר אינה קיימת [מקומה היה לא רחוק מחנות הספרים של אחיינו אליסף רובינזון, שעדיין קיימת, בנחלת בנימין], ומר רובינזון אמר לה:

"תגידי לבעלך שאני כבר ארבעים שנה במקצוע וטרם פגשתי עותק של הספר 'הירקון שבלב' ואני מוכן לשלם כל סכום שיבקש – אם אוכל לרכוש דרכו את הספר הזה!" 

* * *

ליטמן מור

פורים שמח

מתחילים להרגיש שחג פורים מתקרב. המדפים ברשתות ובחנויות עמוסים כבר באוזני המן  במליות שונת, על פי רוב בפרג. המונח המדעי של הפרג הוא Papaver – הפרג הוא צמח בר בעל פרחים אדומים ולבנים. זרעוני הפרג משמשים למילוי כיסונים לאפייה ולתיבול מיני מאפה אחרים.הפרג נזכר במשנה כצמח מזון. מאחד ממיני הפרג מפיקים את האופיום המשמש  להשתקת כאבים ולחומר הרדמה. (אבן שושן  עמ' 1298).

צמח הפרג היה גדל בגינות הקטנות סביב הבתים  מעץ של היהודים בעיירה. אני זוכר את חג הפורים (עוד לפני שהלכתי ל "חדר") מקריאת המגילה על ידי אבא ז"ל בערב פורים, וסעודת פורים אצל הסבתא נעמי שהיתה צמודה לכיסאה המיוחד על גלגלים בגלל השיתוק בירכיים. פורים זכור לי כחג (החנות היתה פתוחה) בגלל משלוח המנות והתחפושות של הילדים הבוגרים מאיתנו, הילדים הקטנים.

משום מה לא זכור לי המאפה והמונח – אוזני המן. הממתק הזכור לי הוא בשם ביידיש מאנדאלאך, זה הוא מוצר אשר מכינים בבית מגרגרי הפרג לאחר בישול עם סוכר, בדומה לריבה, אלא שלאחר האידוי של המים הוא מתקבל יבש ומוצק.

היהודים בעיירה גרו בבתי עץ קטנים. בחצר האחורית היה בור שופכין לאיסוף מי הביוב מהשירותים, שהיו אף הם בחוץ, קרוב לבור. בחזית במקביל לרחוב היתה גינה קטנה שם שתלו וגידלו את צמח הפרג.

גרגרי הפרג הכהים (היום ישנן מטחנות) בכיס הצמח הם טעימים, ואני ובוודאי גם הילדים כמוני היינו מתגנבים לגינה מעל הגדר ומשתמשים בזרעוני או באבקת הפרג.

 לגויים בני העיר היה חג מקביל, הם היו שותים וודקה ומשתכרים. הילדים היהודיים שהלכו ל"חדר" היו מתחפשים בבגדים הישנים ובעיקר את הפנים ללא הכר... בערב היו מבקרים בבתי היהודים בקבוצות של כ-5-8 נערים ושרים ביידיש:

"היינט איז פורים און מארגן איז אויס, גיט מיר א גראשן און טרייבט מיר ארויס."

(היום פורים ומחר כבר לא, תנו לי פרוטה וסלקוני מהר).

מזג האוויר בעונת פורים הוסיף לשמחה. גשמי החורף פסקו, בלילה היה קריר, השלוליות  קפאו, השטח למעלה כוסה בשכבת קרח. במשך היום הקרח נמס. בבוקר בין לבין השטח היה חלקלק, ואנו היינו מחליקים ונופלים על התחת, צוחקים וכמנהג הגויים קוראים לאירוע  ברוסית  עילגת –Srakopad   (נפילה על התחת – אגב המילה תחת – טאכעס ביידיש, נחשבה למילה מגונה. למדתי במשך הזמן שזה הוא אבר חשוב מאוד אצל הבן אדם ובמיוחד אם הוא ממין נקבה.

עיקר שכחתי, ככימאי מזון יש לי השערה: הבהרתי קודם את הקשר האפשרי בין הפרג לאופיום. אולי השימוש בפרג במקום משקה אלכוהולי העלה את מצב הרוח עד לא ידע באמצעות מוצר לגיטימי ולאו דווקא בשמחת תורה.  (והיו דברים מעולם (גם בישראל) אלא שמצנעת הפרט לא אזכיר את האירוע. אעיר רק שחגי ישראל וגם אבלות יש להם צביון דתי ועל כך בפעם אחרת.

* * *

ד"ר יואל רפל

המקור וההעתק

מדוע מתחפשים? למה אוכלים אוזני המן? מניין בא הרעשן? האם סיפור המגילה אכן התרחש בשושן הבירה?

האם שמונה מילים במגילת אסתר הן הסיבה למנהג העממי של התחפשות המטביע את חותמו על ימי הפורים וגורם להגברת השמחה?

במקורות היהודיים תולים את מנהג התחפושות בפסוק ממגילת אסתר "אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב."

המחקר המודרני פנה לעולמות שונים לחלוטין והוכיח כי ההתהוללות וההשתוללות בפורים מקורם בחג פרסי קדום ובקרנבלים ובנשפי המסכות (כדוגמת זה בוונציה) של אירופה בימי הביניים. האנציקלופדיה המקראית בערך "פורים" מסכמת באופן חד-משמעי: "ההתחפשות במסכות ראשיתה באיטליה בשלהי ימי הביניים, בהשפעות חגיגות הקרנבל החל סמוך לפורים," וכאן כבר רמז לסמיכות הזמנים המתרחשת פעמים רבות, בין מועד קרנבל-פסטיבל ונציה וימי חג פורים שלנו.

מאפייניו של קרנבל הינם זלילה ושתייה, השתוללות, פריעת חוק וסדר, הפרת כללי ההתנהגות החברתית המקובלת, ולעיתים קרובות – היפוך או שינוי תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי. מקומו של הקרנבל הוא תמיד בחוץ – בכיכרות וברחובות, והאווירה העליזה מציגה את החיים מכיוונם ההפוך.

הפרופ' אביעד קלינברג, המתמחה בתולדות ימי הביניים באירופה ובתולדות הנצרות והתאולוגיה הנוצרית, במאמרו בספר "קרנבלים", מאפיין את הקרנבלים במילים המתארות באופן מלא את חגיגות פורים:

"החוגגים חיברו שירים ומעין מחזות ששמו ללעג את המעמדות העליונים... בסוף החגיגות נשרפה באופן טקסי בובת 'מלך הקרנבל' או 'מלך הלץ'... חילוניים התחפשו לאנשי כנסייה, וגברים לנשים, חוגגים עטו מסכות... העולם ההיררכי והמחמיר של כל ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון."

במאמר אחר שלו קושר הפרופ' קלינברג בין אופיו של חג הפורים לאופיים של חגים פאגאניים ולעיתים אף חגים דתיים (לא יהודיים) המתרחשים באותה תקופה של השנה. מקובל עליי כי קיים קשר של ממש בין המאפיינים החיצוניים של חלק מחגי ישראל לבין מאפייני החגים של העמים והתרבויות בקרבם חיו יהודים בגלות, כפי שניתן לראות באופן מובהק בחנוכה, בל"ג בעומר ובימי מועד נוספים.

כך הוא כותב על פורים, חג התואם  "קרנבל פרוע, המקדים את הפסח והפסחא כבדי הראש, חל בתקופת הבככנליה, חגו של דיוניסיוס, בככוס, אל היין והשכרון. כל החגיגות הללו מתאפיינות באכילה מופרזת ובשתייה לשכרה. הן מתאפיינות בהתרת הרסן וגם במסכות (דיוניסיוס הוא אל התיאטרון). לרגע מושלכים הכללים הנוקשים אל מאחורי הגב והחברה כולה משתטה, מפירה כללים, מסתכנת, נותנת מקום לכל הדחפים המודחקים רוב השנה. הקרנבל משחרר לחצים. הוא יוצר כאוס מסוכן, אבל מוגבל. עוד מעט, ייגמר ההיתר להתפרע והסדר ישוב. קרנבלים נועדו לאשש את הסדר הקיים, לא לערער אותו."

כולנו יודעים כי  לא כל יום פורים. וככל קרנבל גם לנו בפורים יש הכתרה היתולית של מלך בדמות בובה, תחפושות ומסכות, ועולם שכולו ליצנות וריקנות. העולם היהודי המחמיר מאוד בהלכה הקובעת "לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה" (דברים כ"ב, ה) – הקל מאוד בפורים, ובשולחן ערוך נפסק "ומה שנהגו ללבוש פרצופים (מסכות) בפורים, וגבר לובש שמלת אישה, ואישה כלי גבר, אין איסור בדבר, מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה."

הגלגול הנוכחי של המסורת הזו החל בתל-אביב של שנות ה-30 בעדלידע והתגלגל לעיר חולון בשנות ה-90 של המאה ה-20.

בדומה לתחפושת שמקורה זר ולא יהודי כך גם מקור אכילת "אוזני המן", אותם משולשים גדושי פרג או כל מילוי אחר. אך מדוע שנאכל את אוזניו של אותו רשע ולא את ידיו או רגליו? גם במקרה זה אנו פונים לעולמות אחרים.

הנוצרים נוהגים לאכול ב"יום שישי העצוב" הסמוך לפסחא, היום שבו לפי מסורתם הלשין יהודה איש קריות על ישו הנוצרי, עוגות משולשות ממולאות המכונות "אוזני יהודה". ולמה אוזני יהודה? משום שלפי מסורתם יהודה איש-קריות תלה את עצמו על עץ. ולא עץ סתם, אלא כליל החורש, המוכר מאוד. למחרת תלייתו של יהודה הצמיח העץ אוזניים הן "אוזני יהודה". אז מקור לאכילת "אוזני יהודה" יש, ומדוע שיהודים במאות ה-16-17 לא יאמצו לעצמם מנהג דומה, אך הפוך? אם הגויים אוכלים "אוזני יהודה" ב"יום שישי העצוב" נאכל אנחנו "אוזני המן" ביום השמח – פורים.

בקרב קהילות אשכנז רווחה מסורת עממית כי המן חבש כובע משולש, בדומה לכובעי קצינים (כובע נפוליון) ולכן מכינים כיסנים שצורתם משולשת וממלאים אותם בפרג (הנקרא ביידיש Mohn – מהן, שהן אותיות –המן) וצימוקים. ביידיש נקרא המאכל 'המן-טאש' – כיס המן. דרשנים היו אומרים, המן טאש – תש כוחו של המן. ולמה 'אוזני המן?' כיוון שהמן נכנס לגנזי המלך אבל וחפוי ראש ואוזניו מקוטפות.

 לא את כל מנהגי החג "אימצו" היהודים ממקורות זרים. היו וישנם גם מנהגים מקוריים. למשל, המנהג לאכול ב"סעודת פורים" דווקא תרנגול הודו נועד להזכיר שאחשורוש מלך "מהודו ועד כוש". המנהג לשרוף את המן יש בו יסוד מאגי ברור, שהרי השריפה פוגעת בדמות גם לאחר מותו. בדרך זו קיימו את הפסוק "מחה אמחה את זכר עמלק" – והמן האגגי מן המגילה הוא "בן משפחתו" של אגג מלך עמלק.

אך מהו מקורו של הרעשן? שהרי אין פורים ללא רעשנים ואין קריאת מגילה ללא הפרעת הרעשנים. מוצא הרעשן הוא ככל הנראה ביוון. בימי הביניים הוא נתקבל על ידי הכנסייה הקתולית לשם הזעקת המאמינים לתפילה בארבעת הימים האחרונים שלפני חג הפסח. המסורת הקתולית העממית מספרת כי מיום רביעי ועד שבת שלפני פסח ישתוק קול פעמוני הכנסיות, כי הכמרים עולים לרגל לרומי ושבים בערב הפסחא. לכן נהגו השמשים להקהיל את המתפללים באמצעות רעשנים שנשמרו משנה לשנה במגדל בית התפילה. הילדים הנוצרים נהגו להסתובב עם רעשנים ולהכות את בן דמותו של יהודה איש קריות. היהודים אימצו את מנהג הרעשנים ובנו אותם מעץ או פח שנועדו להפחיד את הגויים ברעש שיצרו. במרוצת הדורות התפתחה אומנות עשירה סביב הרעשנים והם נעשו לעיתים מחומרי גלם מאד יקרים וניתנו להם צורות שונות. הרעשנים השכיחים הם אלה העשויים סרגל עץ המסתובב על ציר שעליו נקבע גלגל שיניים. מוכרת גם צורת פטיש-עץ קטן הדופק על סרגל שמשני עברי הידית. אספני הרעשנים מצאו בעולם היהודי ובעולם שאינו יהודי מאות צורות שונות של רעשנים שיש מהם היוצרים רעש גדול ויש מהם שמתאפיינים בצורתם האומנותית. 

מה מחייבת היהדות לקיים בפורים? מעט מאוד. החיוב הוא לקיים ארבע מצוות שנועדו להדגיש את הפן החברתי ואת אחדות ישראל.

המצווה הראשונה – קריאת מגילת אסתר, שהכל חייבים בה, גברים ונשים. את המגילה קוראים פעמיים – בערב ובבוקר.

המצווה השנייה – משתה ושמחה (סעודה). מטרת הסעודה והמשתה שנוהגים לקיימם אחרי הצהרים של יום הפורים לגרום עונג לגוף.

המצווה השלישית – משלוח מנות איש לרעהו. מקפידים שיהיו תמיד, לפחות, שני מיני מאכלים המוכנים לאכילה.

המצווה הרביעית – מתנות לאביונים, כל המהדר במצווה זו תבוא עליו הברכה.

האם המצוות שאנו נדרשים לקיים בפורים אינן 'מסבכות' אותנו עם מעשיהם של מי שאינם יהודים?

האם רק המנהגים הושפעו מהחברה הלא יהודית או שגם המצוות הושפעו?

כך כותבת הפרופ' רחל אליאור, פרופיסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, על סיפור מגילת אסתר:

 "במחצית השנייה של האלף הראשון שלפני הספירה ציין החג שנודע ממגילת אסתר, מאורע היסטורי, או היסטורי לכאורה, שאירע בפרס בתקופת מלכות אחשורוש, המזוהה עם מלך שמלך במאה החמישית לפני הספירה. קרוב לוודאי שבעל המגילה איננו מתעד מעשה שהיה אלא מתייחס למציאות תרבותית פוליטית בתקופה ההלניסטית, בסיפור המציע הנמקה ספרותית המתייחסת לתקופה הפרסית, לחג שהתחדש מחוץ לתחומי המקרא." (ההדגשים שלי –  י.ר.) מכאן שהסיפור שאנו מכירים התפתח בחברה הלא יהודית ואומץ על ידי היהודים כדי לתת ביטוי למסכת היחסים שבין מיעוט ורוב. דיון סביב המקור הרעיוני של שאר שלוש המצוות לא יותיר אותנו עם חדשנות יהודית מופלגת.

עדות ישראל לתפוצותיהן פיתחו מנהגים שונים או דרכי קיום שונות למנהגי החג. האופי היה בדרך כלל מקומי וייחודי וקשור בסביבה ובחברה שבקרבה חיו. ריבוי העמים והתרבויות וריבוי תפוצות היהודים הם מהגורמים המובהקים לעושר המנהגים ביהדות.

* * *

אהוד בן עזר

הרצאת דודי על התפוז

השושנה הפעורה של עדה-פרומנדה

פרק מתוך הרומאן הנידח

המושבה שלי

אסטרולוג 2000

אזל

יום אחד לקחו אותי הוריי ל"בית האיכר" לשמוע את דודי אלכס, שביקש להוכיח שאינו נופל מטשרניחובסקי, וכתב הרצאה פיוטית בשם "המלך תפוז" המתארת את גילגולי החקלאות במושבתנו.

מייסדי המושבה ובהם סבי ישבו בשורה הראשונה, מקלותיהם בין רגליהם, תמונותיהם ותמונות חבריהם שהלכו לעולמם מתנוססות גבוה על הקירות מסביב, והם מכחכחים ומהנהנים לאות הסכמה כאשר קטע מדברי דודי מצא חן בעיניהם במיוחד.

לנו, בני-איכרים, היה הבית מקדש-מעט למרות מה שהסופר חיים ברנר כתב שאנחנו "ילידי הארץ, הנירפים והמושחתים" שוכבים עם בהמות ומוכנים לזיין כל מה שזז.

מקרפיף ערימות-העץ הגדולות ממול, בצידו הריק של רחוב נורדאו, נשמעו קולות קצובים של ביקוע בולי-עץ בגרזן בידיו של יוסקה המרסק, בעל פני התורכי.

"לפני שנים רבות, רבות," פתח דודי ואמר, לבוש בחליפתו החומה, קומץ פרחי יסמין לבנבנים תקוע בכיס העליון, והמגבעת החומה, רחבת-התיתורה ובעלת הקצה המחודד, מונחת על השולחן לצידו, "כאשר נוסדה מושבתנו, ראשונה בארץ, לא היה לאיכרים מה לאכול, והם היו רעבים. הלכו אל החיטה ואמרו לה: 'חיטה, חיטה, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה החיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תקנו מחרשות ושוורים. תחרשו את השדות אחרי הגשם הראשון. תזרעו חיטה בתלמים. תקצרו את השיבולים בקיץ. האסמים יתמלאו חיטה. תטחנו את החיטה לקמח ולא יחסר לכם לחם לאכול כי עובד אדמתו ישבע לחם.'

 "קנו האיכרים שוורים ומחרשות. חרשו את השדות וזרעו את גרגירי החיטה. אבל השמיים הורידו יותר מדי גשם, הצמחים בשדות חלו במחלות חיטה – קימחון, חילדון ופחמון, ולא היה לאיכרים מה לאכול. הלכו האיכרים אל הגפן ואמרו לה: 'גפן, גפן, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה הגפן: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו באדמה זמורות גפן. בקיץ הרביעי תבצרו את האשכולות ותאכלו ענבים מתוקים. תסחטו מהענבים את המיץ, זה התירוש. והוא יתסוס בחביות ביקב ויהיה ליין שמשמח את הלב. תמכרו את היין ותהיו עשירים ולא תהיו רעבים אף פעם כי יין ישמח לבב אנוש.'

 "נטעו האיכרים כרמים. בנו יקב וגם בית-חרושת לבקבוקים, למילוי היין. בעונת הבציר הובילו בעגלות אל היקב סלי-נצרים מלאים ענבים. שרו שירי בציר. האוויר היה מלא ריח נפלא של תירוש ועינב שתססו בחביות והיו ליין. אבל קיץ אחד התמלאו העלים של הגפנים כנימות שחדרו עד לשורשים. הגפנים התייבשו. האיכרים הלכו בכרמים ובכו ועקרו את הגפנים בגלל המחלה שהיה לה שם יפה ומצלצל: פילוקסרה..."

אל ההדים שהשמיעו מכות הגרזן הקצובות, שבהן ביקע יוסקה המרסק גזעים לכפיסים במגרש ממול, ניתווסף לפתע תקתוק קבקבי-עץ מכיוון הכניסה ל"בית האיכר".

בדלת הזכוכית הגדולה של המבוא הפנימי הופיעו פני המדונה של עדה-פרומנדה, שהתנוססו מעל לשמלתה הארוכה בעלת המיפתח הרחב החושף אין-כלום. אפה נלחץ אל הזכוכית ונתפחס כאשר צעקה לעבר דודי:

 "אבא! אבא! למה עזבת אותי?"

מיד קפץ לסלק אותה מר טרונסקי קל-הרגליים, שליח המועצה הכפרית, אבל באולם נפלה הרגשה לא-נעימה, כאילו מישהו הדביק עוגה של בוץ או חרא על הקיר.

אני כל-כך הסמקתי כשעדה צעקה, קיוויתי שאיש מהמשפחה לא ירגיש בכך. לפני שנים אחדות אמא שלחה בידי תבנית ובה כיכרות-לחם ופיתות רכים, מכוסים במטליות-בד, להביא אל התנור של בומבַּיי בשוק הגדול. זה היה ודאי אחד מימי שני או חמישי בשבוע, שבהם נהגו אימהותינו האיכרות ללוש את הבצק. ישבתי יחף על שרפרף בחוץ וחיכיתי שתסתיים האפייה, כשאני נהנה לשאוף את ריח הלחם הטרי. על הכיכרות החמים הניח בומביי האופה את ערימת הפיתות השחומות, שאמא משחה אותן בבית בחלמון ביצה ופיזרה עליהן גרגירי קצח שחורים.

בדרכי הביתה התחלתי לכרסם אחת מהן, והנה צצה מולי עדה-פרומנדה הגבוהה ובעלת הפנים המטומטמות כשהיא מתנודדת בשמלתה הארוכה על קבקבי-העץ, ואמרה:

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה תן לי פיתה."

 "לא!" אמרתי, והחזקתי את חבילת דברי-המאפה החמה קרוב לחזה, למרות שצרב לי. "אני לא בן-דוד שלך!"

 "בן-דוד קטן שלי אני רעבה נורא לא אכלתי שבועיים תן גם לי פיתה אם לא אני אמשוך לך בזובי."

 "לא."

 "ואם אראה לך קוס אז תתן גם לי פיתה בן-דוד קטן שלי?"

 "מה?" התבלבלתי. הייתי תמים וטרם ידעתי אפילו מה בדיוק ההבדל בין ילד לילדה. באותה תקופה קדומה בחיי חשבתי שגם לילדות יש זוִּּבי.

 "בן-דוד קטן שלי ראית פעם בחיים קוס של גיברת?"

עמדנו לבדנו במשעול העובר בין החצרות, בגבעה מעל לשוק. דבר לא זז. לא נשמע. רק נץ אחד טס גבוה בשמיים, מחפש ציפור או גוזל לצלול עליהם ולטורפם.

עדה-פרומנדה הרימה מולי את שולי שמלתה הארוכה, לא היו שם תחתונים, לא היה שם כלום. רק שיער חום בהיר ומדובלל צמח בשיפולי הבטן הפחוסה. היא פתחה באצבעותיה משהו שניראה כמו פצע או שושנה אדומה.

בטיפשותי מילמלתי, "מה? בנות זה לא כמו אצל בנים? זה מה שנישאר אחרי שחתכו לך?"

 "חתכו לאמא שלך טומטום!" ניצלה עדה-פרומנדה את התדהמה שלי, הירפתה משולי שמלתה כמורידה מסך על מערומיה – אצבעותיה הארוכות חטפו פיתה מהבילה מהחבילה החמה שאימצתי לחזי, הכול בתנועה מהירה אחת, כאותו נץ העט אל טרפו – והיא ברחה ממני בצחוק קולני כשקבקביה נוקשים רחוק.

אותה שעה נשמע באולם "בית האיכר" קירקור הקיבה של אבא שלי.

אבא סבל מגאזים. כדורי הפחם שלעס ובלע לא עזרו לו, רק השחירו את לשונו והתאימו למראה הפסימי שלו. כאשר היה מתאפק מלהפליץ, היתה בטנו מקרקרת.

איש לא היה מעלה בדעתו שאבא הוא המקרקר. זה היה יכול להיות כל אחד אחר. אבל אימא היתה תמיד בכוננות שמירה עליו, מה שכמובן הגביר את התנועות הבלתי-רצוניות של מעיו.

ואכן, היא מיד הפנתה אליו מבט מאשים ולחשה:

 "אולי מספיק כבר... אתה לא יכול לשלוט על עצמך?"

כולם שתקו באולם הגדול של "בית האיכר", כובשים את צחוקם למשפחה שלנו, רק סבא הקיש במורת-רוח על הרצפה במקל שבין ברכיו, כתובע מדודי להמשיך בהרצאתו.

ואכן אלכס דודי, שעל פניו לא ניראו שום אותות התרגשות, ומערכת העיכול שלו היתה מצויינת, הוא אף פעם לא הפליץ, החליק לאחור את שערו השחור ופתח בפרק המספר על התות. גם אל התות הלכו האיכרים וביקשו: "תות, תות, תהיה לנו מלך."

 "אמר התות: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו עצי תות. את העלים יאכלו זחלי המשי. מהפקעות תעשו קורי משי. מהקורים תטוו בד משי יקר ותמכרו אותו, ולא תהיו רעבים.'

 "התמלאה המושבה עצי תות רחבי צמרת. באביב ובקיץ קטפו האיכרים את העלים ושמו עליהם את הביצים הזעירות. מהביצים בקעו זחלי המשי והם כירסמו את העלים, גדלו והשמינו. אחר-כך סגר עצמו כל זחל בפקעת של קורי משי זוהרים, והאיכרים אספו את הפקעות הצהובות וזרקו אותן לדודי מים רותחים בבית-החרושת למשי. אבל האיכרים לא הצליחו להפריד מן הפקעות את קורי המשי. בית-החרושת למשי נסגר לפני שטוו בו אפילו סליל חוט אחד. הלכו האיכרים אל השקד ואמרו לו: 'שקד, שקד, תהיה לנו מלך.'

 "אמר השקד: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, תטעו כרמים של שקדים. תמכרו את היבול ולא תהיו רעבים.'

 "נטעו האיכרים כרמים של שקדים. בט"ו בשבט התכסו הגבעות, עד קצה האופק, בשלג יפה של פריחה. בקיץ קטפו את השקדים. בכל החצרות ישבו האיכרים ופועליהם וקילפו את השקדים. במרפסות נאספו עשרות שקים גדולים ובהם ארוזים שקדים שהדיפו ריח וטרי. אבל התברר שאי-אפשר למכור את השקדים. אין קונים, מפני ששקדי חוץ-לארץ טובים יותר. עקרו האיכרים את עצי השקד. בקושי היה כסף לקנות לחם, והאיכרים היו רעבים. הלכו האיכרים אל השיטה ואמרו לה: 'שיטה, שיטה, תהיי לנו מלכה.'

 "אמרה השיטה: 'אם אתם רוצים שאהיה המלכה שלכם, תטעו שדרות של עצי שיטה. מהפרחים תייצרו בושם ותמכרו אותו לנשים בכל העולם. מכולן יעלה ריח הבושם שלי. מי שמייצר אותו לא יהיה רעב לעולם.'

 "נטעו האיכרים שדרות של עצי שיטה. באביב פרחו העצים, ושלג צהוב של פרחים מילא את כל המושבה בריח חריף ומשכר. אבל גם בית-החרושת לבושם נכשל. ביום עבודה שלם הצליח כל איכר לקטוף פרחי שיטה שאפשר להפיק מהם תמצית רק לבקבוק בושם אחד. המצב נעשה קשה. פחות פרה ברפת. פחות לחם. בגדים יותר משומשים, ולא היה כסף לשלם שכר-לימוד של הילדים..."

 "למה עזבת אותי אבא למה עזבת יתומה עלא זובי אנשים רעים מנוולים אני אגלה לנציב העליון שבין שתי הקומות של בית האיכר אתם מסתירים ת'סליק [את הסליק] של רובים!"

קולה של עדה-פרומנדה עבר מחלון גבוה לחלון גבוה, דרכם חדר האור לאולם מאחורי גבו של דודי.

מר טרונסקי, שליח המועצה הכפרית, רץ מיד החוצה כדי להשתיקה.

שמעתי את מסייה בוריס קלדם, אבא של ארלטי זכרונה לברכה, שישב לא רחוק מאיתנו, לוחש בשפתיים הדוקות, "צריך לחסל את המשוגעת, זה אסון להגנת המושבה!"

מסייה בוריס היה חבר של דודי. מאחר שתאוותו של מסייה בוריס לנשים לא ידעה שובעה, בגד לא רק באשתו אלא גם בפילגשו הצעירה, המורה אפרת ירקוני.

כאשר ניראתה בלילה מכוניתו ליד הבית של שיינע-פשה גרשוני הצעירה, שבעלה נסע מטעם אגודת "פרדס" לאלכסנדריה אל סוכני הנסיעות אלרמן ומוס ליין לשדל אותם לפתוח קו ישיר של "פרינץ ליין" מיפו לליוורפול, או ליד ביתה של גברת צעירה פנוייה אחרת, היו אישתו בתורה ואפרת בתורה עושות לבוריס סקנדלים: "איפה היית אתמול בלילה, ראו את המכונית שלך..."

הלך מסייה בוריס ונתן לדודי את המפתח הנוסף של מכוניתו ועשה אותו שותף בה, ומאז שימש לו כאליבי. השניים היו, כמאמר הערבים, "טיזֵיין ביל באס," שני עכוזים במכנס אחד.

לפעמים היו נוסעים במכונית של מסייה קלדם לתל-אביב, שם לא היתה האווירה כה שמרנית כמו במושבה. הם היו הולכים לקולנוע "בית העם" לראות את פולה נגרי משחקת בפילם "המקדש הסיני". שותים בירה בקפה פילץ, בקפה גינתי או במועדון הלילה דולפין בר, מבלים, רוקדים ואוכלים. באה עלייה גדולה של יקיות, באו בחורות יפות מרומניה, ומה חסר לווארשאיות, ללודז'איות, לצ'נסטחוביות וגם לביאליסטוקיות? יושבות על אש רעבה. בוערות. כן, היו בתל-אביב יפהפיות אירופה, עולות חדשות, חסרות אמצעים, שרצו מאוד להתערות בארץ.

דודי ומסייה בוריס עזרו להן להתערות וקיימו מצוות בעילת עלייה.

כאשר נשלחו השניים מטעם אגודת "פרדס" לבוקארשט לשם ייצוא השאמוטי כפו עליהם את חברתו של ר' מורדכה, מראשי ועד המושבה. שני ההוללים הודיעו לו שמישהו מחכה לו בחדרו במלון. פתח ר' מורדכה את הדלת והנה זונה רומנייה חסרת בושה נתלית על צווארו, משחקת בדבלולי זקנו ומחככת ערוותה הפעורה במכנסיו השחורים. אוהו!

ועתה, היחיד שהתעלם מצעקותיה של עדה-פרומנדה היה דודי, שהמשיך לקרוא ממחברתו:

 "הלכו האיכרים אל הטבק ואמרו לו: 'טבק, טבק, תהיה לנו מלך.'

 "אמר הטבק: 'אם אתם מושחים אותי למלך עליכם, מלאו בשיחים שלי את השדות שלכם, כי אותי מעשנים בסיגריות ובנרגילות, בסיגרים ובמקטרות, ויש שתוחבים את האבקה באף – ומתעטשים! ומי שמגדל אותי לא יהיה רעב לעולם.'

 "נסעו האיכרים לתורכיה, שבה איזורים שלמים חיים מגידול הטבק, והביאו זרעים והנביטו אותם, ושתלו את הטבק בשדות, וקטפו את העלים הדביקים, וישבו בחצרות עם הנשים והילדים והשחילו במחטים את עלי הטבק על חוטים, ויבשו אותם במחרוזות, וכל המושבה התמלאה בריח מחניק. אבל בתי-החרושת לסיגריות הציעו עבור יבולי הטבק מחירים נמוכים שלא כיסו את הוצאות הגידול. הלכו האיכרים אל התפוז ואמרו לו: 'תפוז, תפוז, תהיה לנו מלך.'

 "אמר התפוז: 'אם אתם רוצים שאהיה המלך שלכם, לכו ותביאו את תפוח-הזהב הכי טעים – את השאמוטי, מהפרדס של אנטון איוב ביפו, ותגדלו אותו, ותייצאו אותו באוניות לכל העולם, ולא תהיו רעבים אף פעם.'

 "חרשו האיכרים חריש עמוק..."

אותו רגע נשמעה קריאתה של פרלה הגמלונית, שישבה עד כה בשקט בשורה האחרונה:

 "אוי, אני מתעלפת..."

 "וחפרו בארות, והכניסו בהן משאבות-מים..."

 "אוי, אני מתעלפת... חביאו לי מים!"

והיא התעלפה.

הרימו אותה והוציאוה החוצה, אל יוסקה בעלה, שיפסיק לחטוב בולי עצים ויטפל בה.

ואכן הוא בא, מחה בשרוולו את הזיעה מעל פניו, גירש את הזבובים מעל ראשו ונתן לה סטירה.

היא התעוררה וגירפצצה בירה בריח דג כבוש ובצל קצוץ. מתברר שאכלה יותר מדי.

דודי התעלם גם מההפרעה הזו, שכביכול נבעה מדבריו, (שום דבר מגונה לא דבק בדודי מעודו. אחת מתכונותיו, אולי האופיינית ביותר, היתה שהקרין על בני-שיחו חגיגיות תמיד. כמעט כל פגישה עימו – חגיגה), והמשיך: "חפרו בור ברוחב שלושה-ארבעה מטרים, עד לעומק שבו המים 'מזיעים'..."

הימהום של הסכמה לדבריו נשמע מפי זקני המושבה.

 "ומשהגיעו לחול הרטוב חפרו באמצע שוחה עמוקה, ולאחר שניקוו מים בשוחה מילאו מהם בקבוק והכריזו: 'פני המים ניראים!' – אך לעיתים נפלו קירות החול היבשים של הבור החפור, והעבודה נפסקה."

ושוב הימהומים לאישור, והזקנים היושבים בשורה הראשונה מקישים על הרצפה במקלות ההליכה שבין ברכיהם.

 "ולאחר שגמרו את חפירת הבור, ובנו את כתלי הבאר מלמטה למעלה במסגרות עץ, וגמרו את בניין הקירות, והרכיבו בתוך הבאר על עמודי ברזל את ה'חנזירה', שהיתה דומה לחבית גדולה לאגירת המים, ומעל לבאר התקינו את האנטילייה משני אופני-עץ גדולים המונעים על-ידי גמל או פרד, והבהמה סובבה את התוף ועליו השרשרת עם תיבות העץ המעלות את המים אל ה'חנזירה', וכדי שלא יאבד לה שיווי-משקלה תוך הסיבוב החרקני מסביב לבאר, הלבישו על עיניה 'משקפיים' עשויות קש או עור, ולא אחת קרה שבהמת-העבודה נפלה לתוך הבאר, ולפעמים החול היה נגרף עם המים וסותם את מקורם, ולכן החלו לחפור את הבארות באדמת החמרה הכבדה למרות שבאדמות החול נמצאו המים קרובים יותר לפני הקרקע, והקושי בחפירת בארות, וההשקעה הרבה הדרושה לנטיעת פרדס הנושא יבול ראשון רק לאחר חמש שנים, גרמו לכך שהפרדסים הראשונים ניטעו רק במקומות שבהם המים נישאבו מנחל או שמי-התהום לא היו עמוקים, אבל אז הגיעו למושבה מנועי הקיטור, ומנועי הנפט והגאזולין, ומשאבות הבוכנה, והגיעו הפילטרים שהמציא המכונן ליאון שטיין כדי למנוע את גריפת החול עם השאיבה, והגיע הצמנט לעשיית הבטון, וניבנו תעלות-השקאה ובריכות השקאה, ובית החרושת ביפו החל להתקין צינורות-מלט להוליך בהם את מי-ההשקאה מהמשאבה אל עצי הפרדס..." החל דודי ממש שר את שירת הפרדסים, וזקני המושבה מקישים במקלות-ההליכה, והאיכרים רוקעים ברגליהם ומהמהמים איתו בקצב המנגינה, שאותה ידעו רק במושבה שלנו, ושדמתה קצת ל"חד גדיא", ודודי מנצח עליהם בידיו:

 "וההתלהבות לנטוע תפסה את כולם, ובכל החצרות עלו ריחות השתילים של הלימון-מתוק ושל החושחש, וחוואג'ה בַּארֶס הפך בפי כל לאבו-אלחושחש, והשתילים שימשו ככנות שעליהן הורכב השאמוטי של יפו, ובין חלקות הפרדסים הצעירים פרשו מסילות ברזל צרות, ועל הפסים משכו סוסים קרוניות עמוסות פרי אל בתי-האריזה, ושם ישבו המבררות על מחצלאות, והאורזים עטפו את התפוזים ושמו בתיבות, והנגרים היכו בפטישים והכינו תיבות-עץ, ומבתי-האריזה יצאו שיירות גמלים טעונים ארגזי תפוזים אל רציף-הנמל, והסבלים העמיסו את הארגזים על האוניות, והן הפליגו לארצות רחוקות, והארץ התמלאה פרדסים של שאמוטי, ולנסיה, לימון ואשכולית, טאבורי, קלמנטינה, מנדרינה, סטסומה, אתרוג ותפוזינה, פומלו ופומלית, והמלך תפוז כבש את העולם – ומאז האיכרים ומשפחותיהם לא היו רעבים אף פעם, אף פ-עם!!!!!!!!!!..." [והפינלה כמעט כסיום: "חד גדיא, חד גד-יא!!!!!!!!!!!..."]

מחיאות כפיים נירגשות נשמעו, תרועות. העיניים נצצו. שנים חלפו. היום לא נותר אפילו פרדס אחד במושבה שבימיה הטובים היתה מושבת ההדרים הגדולה בארץ.

הערת המלביה"ד: לא כל זני ההדר שדודי הזכיר כבר היו אז בנמצא בארץ.

* * *

רות ירדני כץ

מסיבת פורים 2014

שבועיים לפני בוא החג השמח והמשמח טילפן אלי צביקה וכך אמר:

"השנה כמה מהחברים הכי-טובים שלך, כולל אני, החלטנו שאנחנו מארגנים את מסיבת פורים, הכול כלול. את לא עושה כלום. אני חוזר, הכול כלול."

"איזו הפתעה!" צרחתי וצביקה השיב: "מגיע לך. כל השנים את דאגת לכול, הפעם עלינו והפעם לא נתמקד בפוליטיקאים חוץ מאחד שמתעקש; גם לא במושחתים, גנבים, חולי מין כמו שוטרים בכירים ורבנים קדושים ונערצים. תהיה לך הפתעה. זהו. להתראות בפורים בשעה שמונה בערב."

ביום הקובע ובשעה שמונה בערב הפעמון צלצל, פתחתי את הדלת לרווחה וראיתי שורה של סופרים וסופרות וגם את ראש הממשלה שלנו שלא מפספס שום מסיבת פורים אצלי בביתי וגונב את ההצגה.

עמדתי מולם ואמרתי: "'ארץ נהדרת' ישמחו לצרף אתכם לצוות שלהם."

העברתי מבט מאחד לשני וכמובן שהכרתי כל סופר וסופרת, ואז שאלתי: "איפה א.ב. יהושע?"

מאיר שלו השיב: "יש לו מסיבה אחרת. הוא מתנצל."

גם אורה מורג באה והביאה אוזני-המן, ויאיר לפיד הביא סיר ענק ואמר: "זהו גולאש הונגרי שאבי היה מכין וטורף. אני הכנתי אותו. צריך לחמם, איפה הגז שלך?"

הסופר הנידח והמיסתורית שלו נכנסו. הוא החזיק שתי צנצנות. אחת של זיתים והשנייה של מלפפונים כבושים. בגאווה רבה הכריז: "מעשה ידיי!"

המיסתורית אחזה קערה גדולה ואמרה בצהלה: "גפילטעפיש כזה בחיים לא אכלתם."

ראש הממשלה בא לבד וכולם שאלו: "איפה שרה?" – והוא השיב: "היא נרדמה ואני ברחתי מהדלת האחורית, בבקשה לא לקלקל לי." שלף סיגר, הדליק אותו, ו"המיסתורית" בתמימות שאלה אותו: "מה הבאת לנו?"

נתניהו הביט בה והשיב: "אני אף פעם לא מביא, אני רק לוקח." וישר פנה לעמוס עוז ואמר:

"לא ידעתי שאפגוש אותך כאן, אבל אני שמח להיות במסיבת-תחפושות של סופרים. תשמע עוז, אל תתייאש, הטלפון מוועדת פרס נובל עוד יגיע אליך. תתאזר בסבלנות, אנחנו יודעים איך להגיע לוועדה... תסמוך."

עוז המופתע השיב בקול חנוק: "אתה יכול לסדר לי את הפרס?"

נתניהו התקרב אליו, הניח יד על כתפו והשיב: "אתה יודע כמוני שפרסי נובל לספרות ולשלום הם חארטה, פרסים פוליטיים."

הסופר הנידח הגיב: "אבל פרס זה פרס ואם יקבל הוא ייכנס לרשימת הנובלים."

נתניהו חייך והמשיך: "סבלנות עוז, סבלנות. בוא יבוא הפרס ותושבי מדינת ישראל יצאו לרחובות בשירה ובריקודים."

השתרר שקט ואורה מורג סופרת הילדים פנתה לדויד גרוסמן. "אתה כזה יפה-נפש. למות! התארחת אצל המסתננים כשהם הפגינו בגן-הוורדים מול הכנסת ונאמת נאום. אמרת שאתה איתם, שצריך לקבל אותם ולתת להם... ולעשות להם... ו... ו... ועוד אמרת שצריך לזכור מאין אנו באנו ומה קרה לעם היהודי בשואה. איך אתה מערבב את השואה ומהגרים? אנגליה, צרפת, בלגיה, שוודיה הן כבר מדינות מוסלמיות, זה מה שאתה רוצה שיקרה לנו? לא מספיק מה שיש לנו!"

גרוסמן לא נשאר אדיש. "אנחנו במדינה שכל אחד יכול לומר מה שהוא חושב ומרגיש. את חושבת שצריך להיפטר מהם ואני חושב שלא. גבירתי, אני בעד מוסר, צדק וזכויות אדם."

המיסתורית של הסופר הנידח ראתה לאן הדברים מובילים ואמרה: "לא באנו לכאן לתקן עולם, באנו ליהנות," ושילבה זרועה בזרועה של סופרת הילדים, הובילה אותה לשולחן שהיה עמוס בכל טוב ואמרה לה: "תטעמי מהגפילטע שלי." 

עוז המאושר, ניגש לשולחן, לקח צלחת והערים עליה גולאש שיאיר לפיד הביא. טעם ואמר: "אין מה לומר, יוצא מהכלל. לפיד לבשל אתה יודע, לכתוב אתה גם יודע. אני מעדיף אותך כסופר, עיתונאי ואיש טלוויזיה ולא כפוליטיקאי. תגיד, לא טעית?"

ראש הממשלה ממש התענג והוסיף: "כן לפיד, עוז צודק תחזור להיות מראיין ותראיין אותי."

לפיד השיב: "די ביבי, אתה לא שם לב שכל יומיים אנחנו נפגשים וכל יומיים אני מראיין אותך, ועל מה אתה מדבר? רק על איראן, שהיא סכנה למדינת ישראל, ושהפלסטינים יכולים לחלום על מדינה משלהם. מה אתה אומר לי שוב ושוב? שהם יכולים לחלום. תגיד ביבי, איזה ספר קראת בשנה האחרונה?"

מאיר שלו, שהביא חומוס ופיתות מ"טעמי", הזדקף ואמר: "אני מקווה שקראת את ספרי האחרון 'שתיים יונים'."

ראש הממשלה השיב בניחותא: "לא מר שלו. לצערי, אין לי כל-כך זמן לקרוא ספרים. יש לי כל-כך הרבה על הראש. בראש ובראשונה את שרה, שלא נדע מצרות, שלא לדבר על כל השאר. אבל כן הצלחתי לקרוא את הספר של אהוד בן עזר, שמגדיר עצמו כסופר נידח, 'מסעותיי עם נשים' – ואני מודה שכל פרק שקראתי 'הנמר המידברי' שלי השתולל ומה-זה צחקתי."

המיסתורית התפרצה: "זה בעלי! הנה הוא!"

נתניהו לחץ את ידו ושאל: "תגיד כל הזיונים שאתה מתאר בספרך היו באמת? והגברת הזאת שטוענת שיש לה בת ממך ולא מפסיקה להציק לך, זה אמיתי?"

הסופר הנידח ניסה להשיב, קצת גמגם ומי שחילצה אותו היתה הסופרת ליהיא לפיד: "מר נתניהו, לעולם אל תשאל סופר אם מה שכתב זה אמיתי. לסופרים יש את הפריווילגיה להשתמש בדמיון שלהם מפה עד להיכן שהוא מגיע."

המיסתורית התפרצה: "בוא אדוני, בואו כולכם לטעום  מהזיתים והמלפפונים שאהוד כבש. הם אמתיים."

סופר נידח: צילה סגל, אימו של ביבי, גדלה בפתח תקווה והיתה בידידות עם בת דודי מרים גיסין לבית בן עזר ועם דודתי רחלה זילברווסר לבית ליפסקי, שלמדו איתה בבית-הספר. גם אני היכרתי אותה, ונפגשנו לאחרונה לפני שנים רבות במסיבה בבית מרים ואברהם גיסין, כולם כבר ז"ל.

את "מסעותיי עם נשים" לא שלחתי מעולם לביבי וגם לא לשום פוליטיקאי אחר, אפילו לא לנשיא שמעון פרס. דומני שדי להם בספרי הסופרים "החשובים", אם בכלל. השר היחיד ששלחתי לו בשעתו ספר שלי, לבקשתו, היה מתן וילנאי בתקופת היותו שר התרבות. מאוד חיבבתי אותו.

* * *

שני שירים ישנים מאת המשורר חיימקה שפינוזה

לוטש מילים וגיבור הרומאן "מסעותיי עם נשים"

אני דוגמנית והוא צייר

על פי ז'אק פרוור

הוא אמר לי להתפשט ולעמוד ליד החלון המואר

ואני התפשטתי ועמדתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי לשכב ערומה על הספה ולהרים רגל אחת

ואני שכבתי והרמתי רגל אחת כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להחזיק את שדיי בידיי ולהסתכל אליו

ואני זקרתי פיטמותיי מולו כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא שיפשף לי את הערווה כשסידר את הפוזה

ואני השתופפתי גם שופשפתי כי אני דוגמנית והוא צייר

הוא אמר לי להסתובב להרים ולפתוח את התחת

ואני הסתובבתי והרמתי ובשתי ידיי את עצמי פתחתי

הוא אמר שהוא צריך למדוד את החור כדי לגמור

את הציור והוא חדר והסכמתי כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את המכחול והכניס לי אצבע

ואני  הסכמתי שיכניס כי אני דוגמנית והוא צייר

והוא הוציא את האצבע והכניס את הדבר

ואני נבעלתי בלי לפקפק-כלל כי אני דוגמנית והוא צייר

וכלל לא עלה על דעתי להתלבש ולברוח

הגם שדלתו לא היתה נעולה כי אני דוגמנית והוא צייר

ורק שנה אחר כך הבנתי שאני הייתי זוּגְמָנִית והוא היה זָיָיר

ורק שנתיים אחרי הַזִיוּר התלוננתי שאנס אותי המנוול

שבכלל לא צִיֵיר אותי ערומה רק פִּשְׁפֵּשׁ לי בנרתיקיים

באחד גנב כסף ובשני חדר פעמיים

ענש אותו השופט חמש שנים בכלא

ואני כַּשפופרת כבר מתגעגעת למכחול שלו איזה פלא!

פורסם ב"חדשות בן עזר" בשנת 2005

מדוע היהודים תמיד אשמים?

שיר בעקבות העיתונים מאת המשורר חיימקה שפינוזה

העיתונאית מלאני פיליפס דיברה על

העוינות לישראל בתקשורת הבריטית

כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית

משבר של ביטחון עצמי בגלל

תחושת החרטה הפוסט-קולוניאליסטית

והמלחמה הקרה שגרמו להתמוססות ערכה

של עצם ההזדהות הלאומית והתוצאה היא

אווירה הדומה לימי ויימאר והתכחשות

לסכנה האורבת למערב במאורעות 1936-

1939 הקימו הבריטים משטרת רכבות אשר

אנשיה הגנו על המסילות מפני מחבלים

ערבים אברהם כהן (1919-2006) נקרא

להדריכם במורס ובאיתות-ראייה הוא

התרשם אז משיטת הבריטים להרתיע

מחבלים: שניים מנכבדי כפר סמוך למסילה

היו נקשרים אל קדמת הקטר.

פברואר 2006

פורסם ב"חדשות בן עזר"

* * *

עמוס גלבוע

שלוש הערות בעקבות תפיסת

 אוניית הנשק האיראנית

 הראשונה נוגעת לצד המדיני. איראן אומנם נתפסה "על חם" בעיתוי לא נוח לה, אך אנחנו יכולים להרעיש שמיים וארץ על השקר האיראני, אנחנו יכולים, ובצדק הכי רב, להגיד את כל הדברים הרעים על המשטר האיראני – את אירופה זה לא מעניין ברגע זה, ואת הממשל האמריקאי בראשות הנשיא אובמה זה לא יסיט כהוא זה ממדיניות הדיאלוג האסטרטגי שלו עם איראן. הוא לא יגיד  מילה רעה אחת על איראן, ולא יוכיחה על כך שהיא מפרה החלטות של מועצת הביטחון.

למה? כי  פשעי איראן  הרי ידועים לאובמה ולכל מנהיגי אירופה, אך הם שבויים בקונספציה מקובעת שאיראן עוברת תהליך של שינוי חיובי עמוק, ושיש לסייע בכך להנהגתה "המתונה".

המצב היה שונה לחלוטין ב-2002, כאשר צה"ל לכד את האוניה "קארין-A" שהובילה נשק איראני לרצועת עזה מטעם הרשות הפלסטינית בהנהגת ערפאת. אז בוש היה נשיא ארה"ב, וזה התרחש זמן קצר לאחר פיצוץ מגדלי התאומים ב-11 ספטמבר 2001. ישראל הוכיחה  לנשיא ארה"ב כי ערפאת עומד אישית מאחורי  הברחת הנשק וכי הוא שיקר לנשיא ארה"ב במצח נחושה כי אין לו ולרשות הפלסטינית כל קשר לספינה. זה היה רגע של תפנית אסטרטגית במדיניות נשיא ארה"ב: איראן  החלה להיתפס כגורם טרור החותר לאי יציבות במזרח התיכון, וערפאת נתפס כשקרן מועד העוסק בטרור. 

ההערה השנייה נוגעת לבורות. נשמעה טענה כי העיתוי של תפיסת האונייה לא היה מקרי, ונועד להצגה הוליבודית של נתניהו, ועלתה הזעקה כי בפרסום תפיסת האונייה בטרם הגיעה לנמל אילת היה כדי לסכן את הלוחמים.

כאשר נתפסה האוניה "קארין-A" בים סוף (דרך אגב במבצע הרבה יותר נועז ומסוכן מהמבצע הנוכחי) נשמר דבר התפיסה בסוד עד לרגע שהאונייה נכנסה לאילת. מדוע? כי ההשתלטות על "קארין-A" היתה שונה מהותית מתפיסת "קלוס-C". ה"קארין" היתה אונייה שנרכשה ע"י הרשות הפלסטינית, שהצמרת שלה עקבה אחר כל המסע, שרב החובל שלה  והצוות המקצוע שלה היו אנשי הזרוע הימית של הרשות הפלסטינית, ואשר השייטת השתלטה על האונייה בחשאי תוך כדי נסיעתה. בודדים בעולם ידעו על כך. טבעי היה שעל פי הנחיית הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, הוטל איפול טוטאלי על המבצע. ואילו אוניית הנשק האחרונה נעצרה "בקול רעש", על פי הנהלים הבינלאומיים, כאשר דבר העצירה נודע מיידית לכל תחנות הבקרה הימיות ולאוניות השטות בים סוף.  להטיל על כך איפול זה שטות. כאשר אתה עושה את צרכיך לעיני כל, אין טעם להסתיר זאת.

ועוד ענין קטן של בורות. שמעתי כמה דברי זלזול  מפי פרשנינו ולפיהם, מכיוון שראש אמ"ן שלנו ציין כי 170 אלף טילים ורקטות מכוונים אל ישראל – אז מה הם 40 הטילים שנתפסו על ה"קלוס-C"? – פסיק קטן.

דברי הבל! לא המספרים קובעים אלה איכות הטילים (עוצמת פיצוץ ויכולת נזק, מרחק, דיוק ). כמות הטילים האיכותית שבידי האויב אינה עולה על כמה מאות. 40 טילים, ועוד בסיני או בעזה, זאת תוספת מאוד נכבדה. להמחשה: 100 אלף כדורים מנשק קל שנורים על בית אינם שקולים כנגד טיל אחד  עם  150  קילוגרם חומר נפץ, שנופל על בית.

והערה שלישית בהקשר לרשעות. האם היתה הפרזה  בשירי ההלל על תפיסת האונייה? הכול עניין של טעם וריח. אבל, מהיכן נשאבת כל הזמן הרשעות להטיל רפש בכל הצלחה שלנו, למזער אותה  ולהשבית שמחה בעם?

עניין למחקר רפואי!

הערה עם המשלוח: מאמר זה אמור היה לראות אור  ב"מעריב" של היום [10.3]. אבל,  איני יודע אם "מעריב" יראה אור, ואם כן – כיצד. כאחד שישב כ-10 שנים בדירקטוריון של "מעריב אחזקות",  כמעט עד לימי דנקנר העליזים, להבנתי – להחזיק עיתון מודפס זה פשוט לשרוף כסף.

עמוס

אהוד: היו תקופות שבהן הייתי מוחרם ב"מעריב" משום שפגעתי באישיותו ובהשקפתו הפוליטית של אחד מעורכיו, שמואל שניצר.

בשנים האחרונות חדלתי לשלוח ל"מעריב" מאמרים לפרסום כי מישהו שם חִיֵיב כל משתתף לחתום מראש על הצהרה מטורפת, שבין היתר הקנתה רשות למערכת לעשות בחומר כל שינוי שתרצה, וכל הזכויות בידיה.

היו תקופות שבהן אתה, עמוס, היית שולח לי את המאמרים שלך אחרי שפירסמת אותם ב"מעריב".

עכשיו כנראה  התהפך הגלגל. "מעריב" – יוק, ואתה מפרסם את דבריך אצלי, ובמקביל ברשימת התפוצה שלך.

והערה נוספת בקשר לדבריך על ה"רשעות" התקשורתית. אילו היית סופר בידיוני "לא חשוב", כמוני, היית מבין כי מבלי להיות אידיוט מוסרי ומבלי להשתין על המדינה בכל הזדמנות נאותה, גם בחו"ל – לא תוכל להצליח ולא תקבל פרסים ספרותיים על פעילותך החשובה למען הספרות והשלום ולרוב גם לא יתרגמו אותך, וגם אם יתרגמו לא ישימו לב אליך – אם לא תלווה את הופעת הספר המתורגם שלך בביקורת פומבית קשה בלע"ז על יחסה של ישראל לפלסטינים.

עמוס: אהוד, מפנה תשומת לבך כי המאמר ששלחתי לך היום [10.3] מופיע באתרNRG .

* * *

אורי הייטנר

1. צרור הערות 12.3.14

* התנגדות האופוזיציה לחוק יסוד משאל עם היא חרפה. בכל המדינות הדמוקרטיות המתוקנות, סוגיות הנוגעות לריבונות נקבעות במשאל עם. למשל – ההצטרפות לאיחוד האירופי, התקבלה במשאל עם בכל המדינות הנוגעות בדבר. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בוויתור על שטח ריבוני של המדינה. משאל עם בנושאים כאלה הוא הדמוקרטיה במיטבה. ההתנגדות למשאל עם, היא אנטי דמוקרטית, ונובעת מרצון לעקוף את עמדת הרוב באמצעות קומבינות וקניית קולות בכנסת.

כבר ב-1999 החליטה הכנסת על משאל עם במקרה של ויתור על שטח ריבוני, בחוק שכונה "שיריון חוק הגולן". אלא שבחוק נקבע, שמימוש הסעיף הנוגע למשאל עם, מחייב חוק יסוד המסדיר את משאל העם. במדינה מתוקנת, מיד לאחר מכן הכנסת, כולל מי שהתנגדו לחוק, היתה מחוקקת את החוק. אולם הממשלות מיסמסו ומיזמזו את החוק. עובדה – זה לקח 15 שנים. לפני ארבע שנים, כאשר התברר הקושי להעביר בכנסת את חוק היסוד, חוקקה הכנסת את חוק משאל העם כחוק רגיל. ד"ר מוחמד ותאד, מרצה למשפטים במכללת צפת, הטריד את בג"ץ בעתירה נגד החוק. רוב טיעוניו היו הטיעונים של האופוזיציה נגד החוק. בג"ץ נפנף את כל הטיעונים למעט אחד – הטענה שהכנסת משאל עם לשיטת הממשל הישראלי אינה יכולה להיעשות בחוק רגיל, אלא בחוק יסוד. האמירה היתה חד משמעית, ועלה חשש שמא מהסיבה הזאת בג"ץ עלול לפסול את החוק. כתוצאה מכך הוצע חוק יסוד משאל עם. החוק הזה מחזק באופן משמעותי את הדמוקרטיה הישראלית.

* כשיצחק רבין ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, הוא הודיע רשמית שהוא יביא את ההסכם למשאל עם. אף חוק לא חייב אותו לעשות כן, אולם הוא הבין שמדינה דמוקרטית ריבונית אינה יכולה לוותר על שטח ריבוני של המדינה, כלאחר יד, כאילו מדובר בהחלטה רגילה, כמו ההחלטות המתקבלות מדי יום בכנסת. אלה המתיימרים להיות ממשיכיו, נלחמים נגד משאל העם, בלי להתבייש.

אחת הטענות שמעלים מתנגדי חוק משאל העם היא שאם יש להביא למשאל עם ויתור על ריבונות, למה לא להביא למשאל עם סיפוח לריבונות? טענה נכונה. לדעתי, יש לצרף לחוק היסוד סעיף המחייב משאל עם גם על סיפוח שטחים לריבונות המדינה.

חבל שירושלים והגולן לא סופחו במשאל עם. במשאל עם הסיפוח היה מתקבל ברוב עצום, ואיש לא היה מעלה על דעתו נסיגה מהשטחים הללו.

* אני מתנגד ל"חוק המשילות" משתי סיבות.

א. אני נגד העלאת אחוז החסימה, הפוגע בעיקרון הדמוקרטי של הייצוגיות.

ב. מאחר וכבר נקבע בישראל אי אמון קונסטרוקטיבי, אי אפשר להפיל ממשלה בהצבעה בכנסת, אלא אם 61 ח"כים תומכים במועמד חלופי. חוק זה פתר סופית את בעיית המשילות שהיתה כאן בעבר, כאשר מדי שבוע נערך מו"מ סחטני עם כל פירור סיעה, כדי שהממשלה לא תיפול. הצעת אי אמון במצב הנוכחי, ללא רוב התומך במועמד חלופי, היא צעד מחאתי, דקלרטיבי, המבטא את עמדת הסיעות והכנסת בנושאים שונים. התניית עצם הגשת אי האמון בתנאים של אי אמון קונסטרוקטיבי – אין לה כל קשר למשילות, והיא צעד של סתימת פיות לאופוזיציה ונטילת כלי פרלמנטרי חשוב מידיהם.

חוק המשילות הוא חוק הזחיחות. יוזמיו שוכחים שבדמוקרטיה הגלגל מסתובב, ומחר הם יהיו אופוזיציה וייפגעו מן החקיקה הזאת.

* אף שאני מתנגד להעלאת אחוז החסימה, כמובן שאני דוחה בשאט נפש את תאוריית הקונספירציה חסרת השחר, כאילו ההצעה נועדה למנוע כניסת המפלגות הערביות לכנסת.

* התנגדותו של ח"כ שטבון ("הבית היהודי") לחוק הגיוס, היא אנטיתזה לציונות הדתית. כאשר הוא מכנה את הדרישה מהחרדים להתגייס לצה"ל כ"אנטי דתית", הוא מאמץ את התפיסה החרדית האנטי ציונית, המזהה את הדת היהודים עם השתמטות. יוני שטבון כופר בעיקר.

* החרמת דיוני הכנסת בידי האופוזיציה – בזיון הכנסת והאופוזיציה.

* עסקת החוקים כמקשה אחת, בהסכם מחייב בין ראשי סיעות הקואליציה – בזיון הכנסת והממשלה.

החרמת דיוני הכנסת היא תרגיל פוליטי מכוער של הצמד חמד הרצוג את דרעי. השתתפות בהצבעה הייתה מחייבת את מפלגת העבודה להצביע בעד חוק השוויון בנטל ולאבד את החרדים, או נגד החוק ולפגוע בבוחריה. הם התחמקו מהדילמה בתרגיל ההחרמה.

ברית הרצוג את דרעי היא ברית בלתי קדושה של מושחתים. אריה דרעי הוא פושע, עבריין משוחרר, שישב בכלא על עבירות שוחד ושחיתות. יצחק הרצוג נחשד בפרשיות שחיתות, וניצל מכתב אישום בזכות השתיקה, עליה שמר בחקירותיו כאחרון העבריינים. למה הלך זרזיר אצל עורב? כי הוא מינו.

* אם אכן תחבל האופוזיציה בביקור ראש ממשלת בריטניה בכנסת, זו שבירת כלים. נראה שהרצוג איבד את הבלמים. מישהו חייב להיות המבוגר האחראי, שירסן אותו. אולי תהיה זאת שלי יחימוביץ'?

* קשה להילחם בשקר. קשה עוד יותר להילחם בשקר עצמי. כאשר העולם החופשי בוחר להונות את עצמו, בהובלת צ'מברליין של המאה ה-21, קשה להתמודד עם הבחירה הזאת.

אולם חובתה של ישראל לעשות כל שביכולתה להיאבק במגמה הזאת. חשיפת "קלוז סי" ואירוע הדיפלומטיה הציבורית המתוקשר באילת, חשובים מאוד. על ישראל לצאת במתקפת אמת, כנגד ההונאה העצמית.

בוז לכל הציניקנים וליללות הסָרְנָה.

* חסידי המשפטיזציה של הפוליטיקה לא יוכלו להלין על בית המשפט העליון, שאישר את עסקת "בית המריבה" בחברון. אם השאלה היא משפטית, בית המשפט בוחן אותו בכלים משפטיים; חוקי הקניין, כשרות העסקה וכו'. אלא שאין זו שאלה משפטית-קניינית-פרטית, ומן הראוי שלא בית המשפט יקבע בסוגיות נפיצות מבחינה לאומית. ההיבט המשפטי הוא היבט צר, בעוד הסוגיה הלאומית רחבה ומורכבת ויש בה אלמנטים לאומיים, תרבותיים, דתיים, פוליטיים וביטחוניים. בית המשפט היה מיטיב לעשות, אילו הבהיר שהעסקה כשרה, אך הממשלה היא הגורם המוסמך לאשר את מימושה.

* צפיתי בתכנית טלוויזיה על התארגנות מחתרתית של צעירים יהודיים בצרפת, לפעילות תקיפה נגד האנטישמים המרימים בה ראש. הדברים שנאמרו פרטו על סנטימנטים שקל לי מאוד להתחבר אליהם: גאווה לאומית, עמידה איתנה, לא לכוף את הראש בפני האנטישמי, להחזיר מלחמה שערה, לא עוד, וכו'. אולם בראייה רחבה, אין זו אלא התארגנות גלותית, של הישארות בגולה ודבקות בה. הדרך להתמודדות עם האנטישמיות אינה מלחמת כנופיות נגד הביריונים האנטישמיים – אלא עלייה לארץ ישראל, לארץ היהודים, למדינה היהודית. במקום להתגייס לקרבות רחוב עם אנטישמים בפאריז – להתגייס לצה"ל, צבאה של המדינה היהודית. כציוני, אין לי סימפטיה לפתרונות בלתי ציוניים.

* את עמדתי בנוגע לרפורמה ברשות השידור אקבע בדיעבד, על פי מבחן התוצאה.

אני מאמין בכל ליבי בשידור הציבורי ובצורך בשידור ציבורי איכותי, חזק ומצליח. איני שש על סגירת רשות השידור, אולם אם אכן הסגירה היא לצורך הקמת רשות שידור ציבורית טובה יותר ועצמאית יותר – אני בעד. מצד שני, אני חושש משפיכת התינוק עם המים ומכך שהסגירה תתבצע והפתיחה מחדש... מי יודע?

חס וחלילה, שהשידור בישראל לא יהיה כולו בדיוטה הנחותה של שידורי ההבל, הזבל והריאליטי בערוצים המסחריים. שפני הדור לא יהיו כפני רני רהב, חלילה.

* על מערכת החינוך לעודד לימודי צילום. בעידן ה"סלפי", חשוב שהילדים יחשפו לכך שצילום הוא אמנות. חשוב שיחשפו לאופציה של צילומי נוף. זה לא פחות חשוב מעוד שעת מתמטיקה.

* ביד הלשון (לכבוד י"א באדר): כותרת מאמר ב"האומה": "מצודת זאב – ממועדון בית"ר ע"ש תרומפלדור עד בית ז'בוטינסקי."

תרומפלדור?! תרומפלדור?! בתי"ו? עד מתי?

טרומפלדור, כידוע, כותבים בטי"ת. מנין הגיע ה"תרומפלדור"?

אחרי נפילתו של טרומפלדור, הוא היה לגיבור לאומי, לדמות מופת. הן תנועת העבודה והן התנועה הרוויזיוניסטית א,מצו אותו כגיבור.

תנועת העבודה – זה ברור. טרומפלדור היה ציוני סוציאליסט, איש תנועת העבודה. הוא הקים את תנועת "החלוץ". הוא היה הוגה רעיון ההסתדרות הכללית. הוא היה הוגה רעיון גדוד העבודה, שקם אחרי מותו ונקרא על שמו. הוא היה אוטופיסט שחזה את רעיון הקומונה הארצית – שכל היישוב היהודי בא"י יהיה קיבוץ אחד גדול. טרומפלדור נפל על הגנת קיבוצים – תל-חי וכפר גלעדי. ראשי תנועת העבודה: ב"ג, טבנקין ואחרים – הובילו מאבק לתגבור כוחות להגנת יישובי אצבע הגליל, ימים ספורים לפני הקרב בתל-חי, כדי לקיים את הנקודות שתעצבנה את הגבול. ז'בוטינסקי היה המתנגד הראשי וקרא לפנות את היישובים הללו, כי ההגנה עליהם אינה ריאלית ("אני מבקש מכם להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב. אתם צריכים לומר לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים.")

אך היו סיבות טובות גם לתנועת ז'בוטינסקי לאמץ את טרומפלדור. טרומפלדור היה חברו של ז'בוטינסקי ושותפו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. שניהם חלקו יחד את חלום הצבא העברי (שאחרים דחו אותו וכינו אותו "מיליטריזם"). טרומפלדור היה מופת לחינוך על ערכי הגבורה וההקרבה עליהם רצה ז'בוטינסקי לחנך, בעיקר לנוכח דבריו האחרונים "טוב למות בעד ארצנו" (הציטוט המדוייק: "כדאי למות בשביל ארץ").

במורשת טרומפלדור יש מקום לכולם, אך באווירת השנאה באותם עשורים, שני המחנות ניהלו קרב על הבעלות על המורשת. ובמחלוקת הזאת נוצרה מחלוקת פאתטית על הכיתוב הנכון – טרומפלדור או תרומפלדור.

ז'בוטינסקי, שהקים את תנועת הנוער בית"ר, גזר את שמה מהעיר והמצודה ביתר – בירת מרד בר כוכבא ומראשי התיבות: ברית יוסף טרומפלדור. ואיך ברית טרומפלדור נכתבת באות תי"ו? לשנות את שמה של מצודת ביתר אי אפשר. ז'בוטינסקי, שהיטיב לדעת עברית והיה קנאי לעברית, אמר שמאחר והשם הוא לועזי, ניתן לכתוב אותו בטי"ת או בתי"ו. עד כאן, פתרון יצירתי לגיטימי לראשי התיבות.

מה שפאתטי הוא, שמעבר לראשי התיבות החלו חניכי ז'בוטינסקי לכתוב "תרומפלדור" והתעקשו שזה הכיתוב הנכון. הרחוב על שמו של טרומפלדור בירושלים נקרא על שם נכותו –"הגידם", וכשרצו לשנותו לשמו של האיש, לא הצליחו להגיע להסכמה בין תושבי הרחוב, שחלקם היו ממפלגת טרומפלדור וחלקם ממפלגת תרומפלדור.

אחרי למעלה מ-90 שנה הגיע הזמן לשים קץ לגרוטסקה הזאת. טרומפלדור כותבים בטי"ת. כך הוא איית את שמו. מן הסתם, כך גם ז'בוטינסקי איית את שמו עד הקמת בית"ר.

כללי האקדמיה ללשון קובעים שהתעתיק של האות T בעברית היא טי"ת. תי"ו היא התעתיק של TH.

2. תסמונת "אישל" – שולה זקן

"זה אישל מדבר" הוא ספר מבריק שכתב חנוך ברטוב לפני שנות דור. הספר הוא מונולוג מתמשך של אסף לויתן, "אישל", היושב על כורסת הפסיכולוג ועורך בנוכחותו את חשבון נפשו.

הכינוי "אישל" הודבק ללויתן, כיוון שהקדיש עשרים שנה מחייו למטרה אחת – אביק סער; פוליטיקאי שלויתן היה עוזרו, משרתו, דוברו, שופרו ונושא כליו. כל ישותו היתה – היותו "איש של", האיש של סער, "אישל". מפעל חייו של אישל היה סער – עיצוב דמותו כמנהיג לאומי והעלאתו לשלטון. אישל מחק את אישיותו והמיר אותה ב"אישליות"; הוא היה מאיש לאישל. וכשהוא עשה את חשבון נפשו, הוא הבין שכל חייו היו בזבוז והחמצה, שירות כפוי טובה של איש בלתי ראוי.

גדולתו של הספר היא שמיטב הכזב – אמִיתוֹ. הספר הוא בדיוני, אך הסיפור כל כך אמיתי. הדמויות הללו, האישלים הללו, סובבים כל מנהיג. כשהמנהיג הוא אדם דגול, גם האישל שלו הוא כזה. וכשהמנהיג אינו ראוי... הפער בין יחיאל קדישאי לשולה זקן היא בבואת הפער בין מנחם בגין לאהוד אולמרט.

שולה זקן היא התגלמות תסמונת אישל. מאז היותה נערה דבקה באולמרט וכל חייה הוקדשו לקריירה שלו. תחושת הכוח האדיר שהלך והצטבר בידיה עם העפלתו של אולמרט מתפקיד לתפקיד עד הצמרת – סיחררה אותה והעבירה אותה על דעתה. היא ידעה שהקשר עם אולמרט היה הזדמנות חד פעמית, שבלעדיו – לעולם לא היתה מגיעה לאפס קצה המעמד והכוח אליהם הגיעה עימו.

דבקותה באולמרט היתה מוחלטת – היא מחקה את אישיותה, את פרצופה, הקריבה הכול למען הקריירה של הבוס. והוא גמל לה בחיבה ובתחושת ערך. היא דבקה באולמרט, ודבקה בנורמות של אולמרט. אלא שהנורמות של אולמרט בלתי נורמטיביות בעליל בחברה מתוקנת. ולאורך השנים, זקן התגלגלה עמו מחקירה לחקירה, מחשד לחשד; פעם אחת הוא ניצל בזכות ההתיישנות, פעם אחרת שיכנע את בית המשפט שכגזבר הליכוד לא ידע מה קורה מתחת לאפו ואין לו קשר לחשבוניות הפיקטיביות. אולמרט תמיד ידע להתחמק מהדין ולהפיל את האחריות על אחרים. והיא איתו, מעריצה עיוורת, אינה מפקפקת, לא בוחנת, לא עושה חשבון נפש.

וכשהיה צריך לשתוק בחקירה למענו, היא שתקה בחקירה למענו. וכשעורכי דינה הבהירו לה שהיא מסתבכת והולכת, כיוון שהפעם התחמקותו היא על חשבונה, היא דבקה בנדר שנדרה להמשיך ולסייע לו. אך כשחשה שעניבת החנק מתהדקת סביב צווארה, פקחה עיניים וראתה איך הוא מפיל הכול עליה, והיא עלולה לשלם את מלוא המחיר על מעשיה למענו, בעוד הוא ימשיך לחגוג. וכשהוא ואנשיו התנערו ממנה והציגו אותה כמושחתת, נפל לה האסימון.

שולה זקן אינה צדיקה, רחוק מזה. כאדם בוגר, היא אינה יכולה להתחמק מאחריות לשותפותה לדבר עבירה. כעת, כשהיא הבינה שביזבזה את כל חייה בשירות אדם בלתי ראוי; כשהבינה איך הסתבכה בשירותו ואיך הוא הפנה לה עורף והתנער ממנה כדי לחלץ את עצמו, החליטה לדבר.

האינטרס הציבורי חייב עסקת טיעון עם דג הרקק, כדי להגיע לחקר האמת, אודות מעלליו של מי שהיה ראש הממשלה וחותר בכל מאודו לחזור ולהיות ראש הממשלה. החלטתו של  פרקליט המדינה שלא לחתום עם שולה זקן על עסקה כזאת, היא החלטה אומללה.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [44] / משלוח מנות

מצור אכזרי

הוכחה נוספת להתנהגותו האכזרית של הכובש הציוני, המטיל מצור על רצועת עזה שוחרת השלום והבנייה. הצי הציוני השתלט בצורה פיראטית בים האדום על אונייה עמוסת שקי מלט, והוא מוֹנעת את המלט הזה מלהגיע לעזה, ומתכוונת להפנות אותו לבנייה בהתנחלויות.

בס"ד

רק מוח מעוות וסתום של אפיקורס, שבימינו נקרא "חילוני", אינו מסוגל לתפוס ולהבין את נס פורים שעשה לנו הקב"ה בימינו אלה. עיניים להם ולא יראו אוזניים [של המן]. כל הפנטזיה הזאת של גילוי ועיקוב ותפיסת האוניה קלוז סי אינה אלא הצגה שהציונים הכופרים וצה"ל שלהם והמודיעין והמוסד וחיל הים ושייטת 13 מייחסים זאת לעצמם. הרי ברור לכל שהיתה  אצבע אלוקים בדבר.

זה החל בכך שלקראת פורים תשע"ד הבעל"ט החליט מרדכי היהודי, המשנה למלך פרס ומדיי, בעצת אחייניתו האהובה אסתר המלכה, לשגר משלוח מנות לעם היהודי בארץ הקודש. המשלוח כלל מאות שקי מלט תוצרת פרס ובהכשרת הבד"צ המקומי של שושן  הבירה, ואלה יועדו לבניית בית המקדש השלישי. אבל כרגיל, התערב כאן המן הרשע ושיכנע, תמורת שוחד נכבד, את קברניט האוניה להעמיס בה בחשאי טילים ארוכי-טווח, שנועדו להגיע ולפגוע במרכזי אוכלוסייה בארץ הקודש. לפרוק אותם בנמל סודני בים סוף, ומשם אמורים היו כלי המשחית להגיע בדרך היבשה לחצי-האי סיני ולרצועת עזה.

אך הקב"ה בכבודו ובעצמו סיכל את מזימתו זו של המן הרשע: הוא שלח את יונה הנביא – המתמצא כידוע בענייני ימאות – וזה, עם מניין של מלאכי שרת השתלט על הספינה בלב ים ושיגר אותה, תוך הפעלת הגאי אוטומטי, הישר לנמל אילת, היא עציון גבר.

אכן, אצבע אלוקים.

וזה רק מוכיח כי עלינו לשמוע את דברי משה רבנו אל העם: אלוהים יילחם לכם ואתם תחרישון [שמות י"ד י"ד]. כלומר, שבו בשקט ואל תנקפו אצבע.  אל עליון נלחם במקומכם.

וזה רק מוכיח כי אין צורך בצבא יהודי בכלל, וודאי לא בגיוס בחורי ישיבות לצבא הזה, כי  ממילא מלאכתם נעשית בידי אחרים.

ולנו יהיה פורים שמח ומבדח, יום שמחה וששון ויקר, ככתוב במגילה הקדושה. אמן.

[פורסם לראשונה בכתב-העת החרדי "ספסל הישיבה", ערב פורים תשע"ד].

הביריון של העולם

לנוכח מה שמתרחש עכשיו בחצי-האי [האוקראיני] קרים, אי-אפשר שלא להזדקק לקלישאה הישנה: הביריון של השכונה. הביריון המצוי מטיל חיתתו על תושבי שכונתו באמצעות אגרופיו השלוחים. ביריון מתוחכם יותר משיג את מה שהוא רוצה, באיום בלבד – וכל אחד מבין את הרמז.

פוטין פועל במזרח אירופה בביריונות צבאית [וגם דיפלומטית] כמו בעת "המלחמה הקרה". הוא אינו מתרשם מגינויים, מאיומים בסנקציות, מדברי דיפלומטים. כמו שאומרים בלשון העם: אינו שם עליהם.

ואילו אובמה, האמור למלא את תפקיד השוטר של העולם, מנפנף לו באצבע: נו-נו-נו!

זה מפחיד אותו כמו יתוש המאיים על דוב.

ופתאום עולה במוחנו מחשבה הזויה, אם כי לא בלתי-אפשרית, של תסריט-אימים: פוטין מכריז יום אחד: עלינו להגן על שלומם של מיליון דוברי רוסית בישראל – והוא שולח ארמדה אימתנית ובה מאות אלפי חיילים אל מזרח הים התיכון...

לא חשוב במקרה זה אם צה"ל יוכל לעמוד בפלישה או לא. מה שברור כמעט לחלוטין, שפרט לגינויים בנוסח נו-נו-נו! ואיומים בסנקציות כלכליות כאלה ואחרות, ארה"ב לא תנקוף אצבע ולא תשלח אף לא חייל אמריקני אחד לסייע ולהגן על ישראל, כפי שזו מבטיחה לנו מאז הקמת המדינה.           

וכך גם ארצות אירופה.

ואז יתברר להן שפוטין [או יורשו בשלטון] עלול לאיים גם עליהן – ומה יעשו לו?

הדוב הרוסי התעורר משנת החורף שלו, וכשהוא מושיט זרועות [מאוגרפות], העולם מזדעזע. 

מתנחלי קרים

חצי-היא קרים היה במשך מאות בשנים מיושב על-ידי הטטרים, עַם מוסלמי, קרוב לטורקים. חצי-האי היה תמיד תחת שלטון השולטן הטורקי.

באחת המלחמות שבין טורקיה לרוסיה, ב-1783, בעקבות תבוסתה של טורקיה, סופח חצי-האי לאימפריה הרוסית. שלטונות הצאר מיהרו ושלחו לחצי-האי אלפי רוסים, כדי להתנחל שם ולהפוך את המקום למחוז רוסי גם מבחינה דמוגרפית, בצד ובמקום התושבים הטטרים שחיו שם תמיד.

בתקופת מלחמת העולם השנייה חשד סטאלין בטטרים של קרים, שאינם נאמנים לברית-המועצות. הוא הגלה רבים מהם לאסיה המרכזית, ובמקומם הושיב שם רוסים, שהתנחלו במקום הטטרים.

מה זה אם לא התנחלות?

ניקיטה חרושצ'וב העניק לחצי-האי אוטונומיה, תוך סיפוחו לאוקראינה.

עם פירוק בריה"מ נותר חצי-האי החשוב הזה, בעל החשיבות האסטרטגית, ובו נמלים צבאיים גדולים לציים של אוקראינה ורוסיה ["בשכירות"] – תחת שלטון אוקראינה.

עכשיו הגיע פוטין למסקנה שיש להחזיר את חצי-האי קרים לרוסיה.

גודלו של חצי-האי הוא כשטחה של מדינת ישראל [כולל השטחים] ואוכלוסייתו מונה כשני מיליון נפש, מתוכם כ-14% אוקראינים, 14% טטרים והרוב – רוסים, צאצאי המתנחלים מדורות קודמים. הללו לא רוצים בשלטון של קייב עליהם ודורשים להסתפח חזרה לאימא רוסיה.

צא ולמד כיצד מדיניות של עמים וארצות נקבעת על-ידי "מתנחלים". 

* * *

מלי טויב (אהרנסון)

הסבתות עם הקעקועים

בית החולים נהריה מטפל בפצועים ובחולים השייכים לארץ האויב – סוריה. זה נשמע  מעשה הומני ביותר. נכדי אושפז לאחרונה במחלקת ילדים כירורגית בנהריה. לרגל חג הפורים הגיעו משלחות של בתי ספר המקיימים את מצוות משלוח מנות ומשמחים את לב החולים. מאחר ומרבית הזמן היה הילד היהודי היחיד השוהה במחלקה (הרוב משתייכים לאוכלוסייה הערבית) הוא מקבל לשמחתו את מרבית המתנות והממתקים.

בחדר סמוך מאושפזים ילדים עם סבתותיהם. הן אינן דוברות מילה עברית. זה נשמע לנו  משונה מאוד כי מרבית האוכלוסייה ממוצא ערבי באזור דוברת עברית. הן  לבושות לבוש שחור מסורתי ומעוטרות בקעקועים, בעיקר על הפנים. התברר שהן אזרחיות סוריות שהגיעו כמלוות לנכדיהן. לדברי האחיות הן מרוצות משהותן בבית החולים ואינן ששות לחזור לבתיהן באזור הקרבות. כנראה הן מתגוררות בכפרים,  סמוך לגבול,  שכן  בהגיען  בגדיהן  עדיין הריחו מעשן. הן צופות בפליאה רבה  במבנים של בית החולים ובכל אמצעי הטכנולוגיה – בסלולרי שאנו מדברים בו, באייפוד שנכדי משחק בו,  בערוצי הטלוויזיה ועוד.

בית החולים נהריה משרת את האוכלוסייה בפריפריה. שנים רבות משמש כבית חולים צבאי ולאחרונה קיבל מעמד של בית חולים אוניברסיטאי – עובדה המאפשרת לרופאים העובדים בו להתקדם ולהתפתח.

בימים אלו נרכש מכשירM.R.I  בכספי תורמים ידידי בית החולים נהריה, וכן מוקם  מיבנה חדיש למחקר. כתושבת הפריפריה בצפון הארץ אני מקבלת בברכה את ההתפתחות של בית החולים בנהריה, שכן למעשה הוא משרת את האוכלוסייה בצפון, את הצבא ואף את תושבי הארצות הסמוכות. בעת הצורך  התושבים מגיעים לבית החולים הסמוך למקום מגוריהם.

לאחרונה ד"ר מסעד ברהום, מנכ"ל המרכז הרפואי לגליל המערבי, נאם בפתיחת העצרת השנתית של איפא"ק בוושינגטון בפני 14,000 משתתפים מבכירי הקהילה היהודית בארה"ב ונציגי הממשל. הוא סיפר על  קבלת הפצועים מאזורי הקרבות בסוריה. (ניתן לצפות בנאומו באינטרנט). עד כה טופלו יותר מ-300 פצועים מסוריה.

האם המנהיגות שלנו מודעת לחיי  היום יום של האוכלוסייה בפריפריה ודואגת לאפשר להם קיום בכבוד גם בעתיד? האם עקב החלטותיה של הממשלה לאחרונה, כגון קביעת קריטריונים להטבות מס בישובים (ביטול והפחתת ההטבה ליישובים מסוימים) תהיה הגירה שלילית של תושבי הצפון החזקים למרכז – ותישאר האוכלוסייה החלשה יותר, או שיינתנו תמריצים  ותנאים  הולמים  לתושבי הפריפריה, שיגרמו ליציבות ולהגירה חיובית של תושבים לגליל המערבי והמזרחי?

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

(מארס 2014)

מוזה

אֵין לָהּ רְכוּשׁ

אֲפִלּוּ לֹא גְּרוּשׁ

אַךְ הַמְּשׁוֹרֵר

נָשׂוּי לָהּ בְּאֹשֶׁר.

מלצרית

יֵשׁ לָהּ תַּחַת

הַמְּעוֹרֵר אִי-נַחַת

בּוֹ אֲנִי חוֹזֶה

הוֹזֶה וּמִתְפַּלֵּל

אֶל תּוֹכוֹ לְהִשְׁתַּחֵל.

נאהבים

מִלְּאוּ פִּיהֶם

זֶה בָּזֶה

*

עַל פִּי עֶרְוָה

יָקוּם דָּבָר.

*

הַגָּדֵר

שֶׁהָרַסְתִּי אֵלֶיהָ

בְּיַלְדוּתִי

נֶהֶרְסָה

בלא דאגה

גָּדֵר חָצְצָה בֵּין בֵּית קְבָרוֹת לְבֵית דִּירוֹת.

יְלָדִים עָמְדוּ עַל מִרְפֶּסֶת אַחַת הַדִּירוֹת

וְצָפוּ בְּטֶקֶס קְבוּרָה.

שני עולמות

הִשְׁתַּהוּ הִשְׁתָּאוּ

עֵינֵי קָשִׁישׁ יָשִׁישׁ

הַיּוֹשֵׁב בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִים

בַּתִּינוֹק הַשָּׂרוּעַ

בְּעֶגְלַת יְלָדִים.

*

יֵשׁ זְקֵנִים שֶׁעוֹטְפִים אֶת צַוָּארָם

בְּמִטְפַּחַת כְּשׁוֹדְדֵי-יָם וּמַסְתִּירִים

אֶת מַה שֶּׁשָּׁדְדוּ מֵהַזְּמַן: הָמוֹן

טַבְּעוֹת (גִּיל-) זָהָב.

*

יֵשׁ לָהּ יָרֹק

וְהִיא יְכוֹלָה לִצְחֹק:

לַחֲצוֹת לְאַט לְאַט עִם הַנַּיָּד בַּיָּד.

* * *

שוקי בן עמי

מהי מידת האמת ב"בוקר לח"?

אהוד בן עזר יקירי,

אתה תמה, מהי מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב. לחיזוק טענתך אתה מביא את גרסתך לסיפור "הירקונים".

מי קבע שגרסתך היא הנכונה? ובכלל, למי כבר משנה, אם ד"ר מזראקי הובא או לא, לנחלת טאיאן או לנחלת קאסאר בקיץ תרל"ח או בחורף תרל"ט?

ומאין לנינתו של יהושע שטמפפר "העובדות ההיסטוריות" והידע, מי אמר מה ובאיזה הקשר? מתוקף היותה נינתו? האם זכתה בכלל להכיר את שטמפפר או לשוחח עם אחיו?

אמת, נכון. גרסתה לסיפור נשמעת לא רע, אך מה לעשות שיפה ממנו היא גרסתו של יורם טהר-לב?

יש עובדות שאין חולק עליהן. האנשים הגיעו לאותו המקום, מוכה המלריה והביצות, רכשו אותו, ולימים הוקמה בו קרייה יפהפייה, פתח תקווה.

האם עד כדי כך לא נוכל לפרגן לראשוני המייסדים בארצנו?  

כנצר למשפחת סלומון הירושלמית, השתתפתי ברבים מכנסי המשפחה. באחד מהם הייתי עד לוויכוח תימהוני, שראוי היה להימנות בהחלט עם הרפרטואר של הגשש החיוור.

שאל אחד מבני הפלח החרדי של המשפחה: "כיצד יכול היה אותו כופר (טהר-לב) לספר כי לר' יואל-מוישה שלנו, צמחו פתאום כנפיים של ציפור? הרי זו אפיקורסות לשמה... חילול הקודש... מי ראה שלאדם צמחו פתאום כנפיים של ציפור? שומו שמיים... מה זה? מעשה מרכבה? חילול השם..."

לא הועילו כל ההסברים, שזוהי לשון מליצית, דרך משל, אגדה.

"מי נתן לגוי הגמור הזה, הטהר-לב הזה, לדבר בחוסר כבוד על ר' יואל-מוישה שלנו..." זעק קרובי החרדי, "עיניו של ר' יואל-מוישה הוזות? הוא בעצמו הוזה, הטהר-לב הזה!" המשיך לזעוק.

לא הועיל גם הניסיון לרככו בטיעון, שטהר-לב כתב בעצמו, ש"אולי היה זה רק חלום, אולי רק אגדה..."

"שהוא לא יקבע לנו מהו חלום ומהי אגדה", הפטיר ברוגז קרובי החרדי.

והנה, לתדהמתי, שוב אני עד לוויכוח דומה, הפעם, בעיתון הלילי שאני כה מוקיר ומעריך...

אנא יקיריי, בשם ה', חדלו לכם מדקדוקי העניות המגוחכים ואל תניחו לכמה עובדות מטופשות ולא מבוססות, לקלקל סיפור נפלא!

 שוקי בן עמי

נצר למשפחת סלומון

אהוד: העובדות שאתה מלגלג עליהן אינן "מטופשות" אלא הן מבוססות מבחינה היסטורית ומחקרית, אחרת לא היה עולה בדעתי להביאן.

הגישה שלך נראית לי מאוד שטחית, ומנגד – הסיפור הנפלא, גם בעיניי, של יורם טהר-לב – אינו אלא אגדה ולא עובדה היסטורית, ולמרבה הפלא זה כמעט כל מה שיש על פתח-תקווה ולפיו מלמדים את ההיסטוריה, עיתונאים וגם מורות בבתי-ספר – אפילו שמחברו מודה שצירף דברים שונים בכתיבתו ולא תיאר מאורע היסטורי ממשי.

* * *

עזריאל קאופמן

"אַתָּה כּוֹתֵב אֶת נַפְשְךָ שֶׁהִיא נְיָר וּדְיוֹ וּמַיִם-מַיִם"

ערב לציון 10 שנים לפטירתו

ו-85 שנה להולדתו

על שירתו:

פרופ' רחל פרנקל-מדן, המשורר רפי וייכרט

קוראים משיריו:

קרן אלקלעי-גוט , יערה בן-דוד , ישראל בר-כוכב,

רן יגיל, עינת יקיר, אליעז כהן, רוני סומק

לחנים וביצוע משירת עזריאל קאופמן:

ירונה כספי

מנחה:

 פרופ' אילנה אלקד-להמן

בכניסה לאולם תוצג תערוכה מיצירות האמן

הערב ייערך במכללת לוינסקי, אולם 424

יום ג', כג' באדר ב' תשע"ד, 25 במרץ 2014 בשעה 18.30

מכללת לוינסקי לחינוך, רח' שושנה פרסיץ 15, תל אביב

אוטובוסים: קווים 26, 171, 125

* * *

שושנה ויג

אַזְכָּרָה

אִמָּא שֶׁלִּי לֹא תִּשְׁמַע

 אֶת הַבְּכִיּוֹת וְהַצְּחוֹקִים

 גַּם אִם נִפְתַּח אֵת מִכְסֶה הָאֶבֶן

 לֹא נִמְצָא אֶת נַפְשָׁהּ

 הִיא טָסָה לָהּ מֵעָנָן לְעָנָן

 סוֹעֶדֶת

 עִם אֵלֶּה שֶׁנֶּאֶסְפוּ אֶל עוֹלָמָם

 כֻּלָּם יוֹשְׁבִים לְיוֹם הָאַזְכָּרָה

שֶׁלָּהּ, שֶׁל דּוֹדִי אוֹרִי וְשֶׁל סָבִי נִסִּים

 בָּחֲרוּ לַעֲלוֹת לִישִׁיבָה שֶׁל מַעֲלָה

 בְּחֹדֶשׁ אֲדָר

 צַיְתָנִים

 וּמִשֶּׁנִכְנַס אֲדָר

 אָנוּ מַרְבִּים בִּתְפִלּוֹת לְעִלּוּי נְשַׁמְתֶּם.

* * *

עוז אלמוג

רכבת ישראל הופכת לקטר מוביל

אחד המדדים הסוציולוגים למידת הפתיחות הנהוגה בחברה הוא המרחק הפיזי הממוצע בין אנשים זרים העומדים זה לצד זה. מטבע הדברים, תרבויות שבהן המרחק קצר מאופיינות במערכת יחסים חמה ובלתי אמצעית ואילו אלה ש"שומרות מרחק" הן בדרך כלל המאופקות והסגורות יותר.

הישראלים ידועים במוחצנות הדוגרית שלהם. הם מישירים מבט, נדחפים ומצמצמים את הטווח הבינאישי לגודל של לחיצת יד, טפיחה על שכם או חיבוק. במשך שנות דור התגאינו בתכונה הזו וראינו בה סימן למשפחתיות, חברותיות וישירות עניינית. ידענו שיש איזה מושג ערטילאי שנקרא נימוס, שהייקים אוהבים וגם חנה בבלי, אבל העדפנו את רוח הקיבוץ והלבנט וצפצפנו על עידונים אריסטוקרטים.

כשיצאנו מהבועה לחו"ל התברר שלא כל הגויים מתחברים לדבק המגע הישראלי. סופר לי יותר מפעם על עסקאות בינלאומיות שהתבטלו בשל צ'פחה מיותרת. הלקח הופנם בקהילה המסחרית, והשלומפר הישראלי אפילו למד ללבוש חליפה ולענוב עניבה בחו"ל.

אבל כאן אצלנו, בסחבקיסטן, המצב לא רק שלא השתפר אלא החמיר. קריסת החינוך הערכי במשפחה ובבית הספר, לצד השפעת המסרים הוולגריים, האנוכיים והאלימים של התקשורת הפופולרית – הקצינו את תכונת היסוד הישראלית לממדים מפלצתיים. היום היעדר המרחק בין אדם לחברו מבטא בעיקר חוסר רגישות, חוסר טקט וחוסר אכפתיות. המרחב הציבורי הפך להפקר והחיים מחוץ לבית לסיוט. אם ה"ישראלים הישנים" דחו את שפת הנימוס משיקולים אידיאולוגיים, ה"ישראלים החדשים" כבר אינם מכירים את כללי הדקדוק.

לכן ראוי להוקיר תודה לרכבת ישראל שיזמה את קמפיין ה"ספייס". לראשונה בארץ משקיעה חברה כלכלית משאבים לא מבוטלים כדי לחנך את הישראלים להתנהג בנימוס ולהתחשב זה בזו: לא להידחק, לא להניח רגליים על המושב, לפנות דרך, לשמור על השקט ועל הפרטיות ועוד. אם מוסדות ציבוריים ופרטיים רבים יצטרפו לקמפיין של הרכבת יש סיכוי שהסוציומט הישראלי יעלם מחיינו וישאיר לנו הרבה מקום ל"ספייס".

* * *

איליה בר-זאב

שירים מהמידבר

חרדות בחוד עָקֵב

(קטע 50  במקטע 4 ב"שביל ישראל" – ינואר 2014 עם דני גספר)

עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל אֲנִי מְטַפֵּס בִּמְצוּקֵי הָהָר "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"*, אֶל חֹד עָקֵב.

אֶצְבְּעוֹתַי נֶאֱחָזוֹת בְּסַלְעֵי הַגִּיר, כְּחֵץ בְּעֵינַי בְּדֶרֶךְ הַיָּחִיד

אֶל הַלֹּא נוֹדָע.

בְּאוֹצַר הַמִּלִּים הַנִּרְדָּפוֹת:

חֲרָדָה –

אִי שֶׁקֶט, אֵימָה, בֶּהָלָה, בִּעוּת, צְמַרְמוֹרוֹת מַרְתִּיעוֹת.

הִפּוּכָהּ – אֹמֶץ, בִּטָּחוֹן, רְגִיעָה.

אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת גּוּפִי וּמוֹצֵא שְׁתִיקוֹת – "זֶה הַגּוּף...אֵלּוּ הָאֵיבָרִים"**, הֲרֵי שְׁרִיר הַלֵּב אֵינוֹ רְצוֹנִי.

לְהִתְקַדֵּם, לְהַעְפִּיל בִּשְׁאֵרִית נְשִׁימַת בֶּן אֱנוֹשׁ.

בְּאוֹצַר הַמִּלִּים הַנִּרְדָּפוֹת: אֱנוֹשׁ –

אִישׁ, בֶּן תְּמוּתָה, בָּשָׂר וָדָם, גֶּבֶר, יְלוּד אִשָּׁה.

הִפּוּכוֹ –

אֱלוֹהִים, שָׂטָן.

בְּחֻדּוֹ שֶׁל הָהָר שִׂמְחָה, שַׁרְשֶׁרֶת יָדַיִם וּמַבָּט כּוֹבֵשׁ אֶל נַחַל צִין,

אֶל הֶהָרִים הַקֵּרְחִים.

אוֹרוּ עֵינַי, לַיַּיִן אֵין הִפּוּךְ.

(*בראשית י"ב א    **נדרים ל"ב)

יתמות 1

עֲרוּצִים מִתְפַּתְּלִים כִּמְעַט בְּהֵחָבֵא בַּדֶּרֶךְ לְנַחַל צִין,

יְתוֹמִים לְלֹא שֵׁם, חוֹתְרִים לְשַׁיָּכוּת.

רַק הַשִּׂיחִים הַמִּדְבָּרִיִּים מְגוֹנְנִים מִבְּדִידוּת מַפְחִידָה,

מִיֹּבֶשׁ.

אֲפִלּוּ הַמַּלּוּחַ מַמְתִּיק אֶת הַיָּמִים וְהַלֵּילוֹת.

יתמות 2

אַבְנֵי הַצֹּר בְּמוֹרְדוֹת הָרְכָסִים מְבַיְּמוֹת מְשֻּלָּשִׁים שֶׁל פִּיצוֹת מַטְרִיפוֹת,

מַמְתִּינוֹת לַשָּׁוְא לְמֻרְעָבֵי מַגָּע.

גרפיטי בנחל צִין

מִמִּישׁוֹר הָרוּחוֹת אַתָּה זוֹרֵם אֶל דְּרוֹם יַם הַמָּוֶת

וְהַבּוֹלְעָנִים.

וָאדִי נָפְחְ, וָאדִי מוּרַה הַמַּר, וָאדִי פוּקְרָה הֶעָנִי-

נַחַל אַכְזָב רַב-שֵׁם.

כְּתוֹבוֹת הַגְּרָפִיטִי מֵאַבְנֵי הָאֵשׁ מְפִיחוֹת חַיִּים:

"שָׁלוֹם תְּמוּרַת טְחִינָה" –No mear contra el viento" " (לֹא לְהַשְׁתִּין נֶגֶד הָרוּח),

חִצֵּי הַכְוָנָה לְקָהִיר, לִירוּשָׁלַיִם,

לְכָל שׁוֹשַנַּת הָרוּחוֹת.

"הֲתַעֲלִי אֵלַי לְקָפֶה בְּחֹד עָקֵב?"

* * *

יצחק (איצ'ה) גדיש

היהודים עם נודד

נהוג לחשוב שבעולם מפוזרים כמיליון ישראלים, אולם למעשה מיספרם כחצי מיליון, בארה"ב כ-300 אלף. נדידת הישראלים לחו"ל לא אתמול החלה וקשה להעריך לאן תגיע. לאורך ההיסטוריה של אלפיים שנות גלות יהודים לא נשארו במקום שבו לא טוב להם. 

האבות המייסדים האמינו שהציונות תקים לנו מדינה שבה יהיה ליהודים טוב לחיות. והשאלה היא מה עלינו לעשות כדי שיהודים לא ירצו לנדוד ממנה בעתיד.  מייסדי המדינה לבטח לא חלמו שתוך כמה עשורים יחיו בישראל 8 מיליון תושבים.  מהם כחמישית מיעוט ערבי מוסלמי הרואה עצמו כחלק מהעם הפלסטיני. כחמישית אחרת הם יהודים חרדים או דתיים לחלוטין על כל המשתמע מכך. ורק הנותרים הם יהודים חילוניים מגוונים שונים שמהם כחמישית הם עדיין בחזקת 'עולים' מבריה"מ, שברובם לא היו ציונים טרם בואם אלינו וחינוכם היה במשטר של ברית המועצות.   

מייסדי המדינה חלמו על מדינה שבה הערבים יהיו מיעוט נכנע ומסור, שתהיה לנו 'התיישבות עובדת' עם חקלאות משגשגת ותעשייה עתירת ידיים עובדות שמפרנסת את תושביה ומייצאת לחו"ל. הם חלמו על מדינה שבה גרעין של צבא קטן ויעיל וחיל מילואים גדול שבו כולם משרתים. 

את ההתפתחות הטכנולוגית הם לא יכלו לצפות: זינוק ההי-טק הפך את הפרמטרים הכלכליים-חברתיים-מקצועיים. העלייה המסיבית מברית המועצות וכן גילוי נפט וגז הביאו את ישראל למקום טוב באמצע בכלכלה ובמשק העולמי. ממדינה ובה שלושה-ארבעה מיליון תושבים הגענו תוך שנים ספורות לשמונה מיליון וסיכוי לצמיחה אדירה נוספת.

לכן חובה עלינו להתכונן למה שצפוי כאן תוך 10 או 20 שנה. אם לא נעשה משהו בנדון יהיה כאן מאוד צפוף, עד כדי כך שיהיה מאוד לא נעים להיות כאן. רקע לחוסר שביעות רצון ולהגירה מכאן. בעייתנו אינה באמצעים הפיזיים אלא בצורת החיים ובערכיהם. אנחנו צועדים לקראת התדרדרות בתחום האתי, החברתי והמוסרי. די להאזין לחדשות מדי ערב  כדי להמחיש זאת. 

לדעתי כדי לקדם את פני הרעה עלינו לעשות שלושה דברים:

האחד: חוק יסוד להפרדת  הדת מהמדינה –

החופש להיות דתי או חילוני!

איסור מוחלט על המדינה לממן ארגונים דתיים כלשהם. החוק יכלול סנקציות על כל מי שנותן ידו במישרין או בעקיפין להפרת איסור זה. איסור ביגמיה על כל תושבי המדינה כולל מוסלמים. המדינה חייבת לספק לכל אזרחיה ותושביה אפשרות ואמצעים להיוולד, לחיות, להינשא, למות ולהיקבר בכבוד, ולא להפקיר שירותים אלה בידי גורמים דתיים כלשהם.  למותר להסביר את תוצאותיה של החלטה כזו ומשמעויותיה. בחוק זה אין איסור על אדם  להיות דתי או להשתייך לכל דת שהיא לפי בחירתו, אולם המדינה לא תממן אירגונים דתיים ולא תתערב בעניינים הדתיים של אזרחי המדינה.

השני: חינוך חובה חינם לכול

חוק חינוך חובה חינם לכל – מגיל 3 ועד גיל 18, הכולל תוכנית לימודים ממלכתית חילונית אחידה לכל תושבי המדינה, עם אלטרנטיבה לתוכנית של 'יום לימודים ארוך' כולל תזונה ולימודי בחירה והעשרה.

בנוסף, תוכנית כספית ברורה שתאפשר לכל סטודנט ללמוד באוניברסיטאות בארץ. מאידך, מי שיהיה מעוניין בתוספת של חינוך דתי לילדיו יצטרך לממן אותה מכיסו, בתנאי שלימודים אלה לא יפגעו בהשתתפותם בלימודי החובה של  כלל ילדי המדינה.

מצוינות חייבת להיות גורם חשוב בכל תוכניות  הלמודים. יש ליצור תמריץ להמשך לימודים אקדמיים. חינוך הוא השקעה לדורות!

השלישי: חובת שירות צבאי או לאומי לכל אזרחי המדינה

אסור שעשרות אחוזים מבני המדינה אינם מתגייסים בפועל בנימוקים שונים: "מין" – נשים; תלמידי ישיבה שתורתם אומנותם, ובני הלאום הערבי. צריך לשנות את עולם המושגים של שנות החמישים של המאה שעברה ולהביא שוויון בנטל שיחול על כולם.

המושג "צבא סדיר קטן וקומפקטי וחיל מילואים רחב וגדול," היה אולי יפה בשעתו. כיום מושג זה עבר ובטל מן העולם. יש לשדרג את עולם המושגים שלנו גם בתחום זה לתקופת ההי-טק ולעובדה שאנו מדינה בת קרוב לשמונה מיליון תושבים עם רמת הכנסה שונה מבעבר. שוויון בנטל, כלליות השירות וצמצום משך השירות אלה הם עקרונות מתאימים כיום.

במסגרת זו יש להנהיג בינתיים גיוס חובה לצה"ל או לשירות לאומי של כל תושב בהגיעו לגיל 18 לתקופה של שנה אחת בלבד, בתשלום סביר ולא בדמי כיס. שחרור משירות יהיה רק מטעמי בריאות קפדניים. במקביל יש לשאוף שצה"ל יהיה צבא מקצועי ממש, אשר בו יחידות המילואים ישמשו לשעת חירום בלבד ולא לשירות שוטף. בכך תסתיים הפארסה של שירות מילואים שבוזבז ללא צורך. כך גם תסתיים האמתלה של שחרור 'בחורי הישיבות' שגם הם יגוייסו למשך שנה אחת כמו כולם.

בשלושה סעיפים אלה תיבחן מדינת ישראל. 'אם תרצו – אין זו אגדה' אמר הרצל שהאמין שאין זו אוטופיה. ואני הקטן אעז ואוסיף: אם תרצו ולא תעשו – יהיה מאוחר מדי. מה שעשינו כאן במאה שנות ציונות – עלול חלילה להפוך לאגדה, כשהמדינה היקרה לנו תתרוקן אט את ממבחר בנינו.

* * *

לג'ודי היקרה

במלאת לך 80

ברכות ואהבה

מכל המשפחה

* * *

נתי מלאכי

רוחות בית שמש*

עתה

לא יזוז כפתור מצווארך העלום

תהיי ישרה, קלועה בצמות

שבת

הרוחות נושבות אל הטימטום

הריקני

של שקר גס למרחק יריקה

של נמלים שחורות שפועלות לסחוב

מטעני חטאים אל המלכה

בשני סאים ושמן למירוק.

רוחות

בית שימוש.

* אחרי הבחירות החוזרות 2014, בית שמש כמשל.

* * *

תקוה וינשטוק

1. הבית בבלפוריה של משפחת סלוצקי

במושב בלפוריה, שני קילומטר מעפולה, ניצב "בית חנה ומרדכי סלוצקי" – בית נושן, כל הימים ריק מאדם, כל השנה. אך שלוש פעמים בשנה הוא קם לתחייה כמו עוף החול והומה מאנשים. מצהלות ילדים בוקעות ממנו וריחות תבשילים ממלאים את חללו.

בית מעניין מאז נוסד. הקים אותו מרדכי סלוצקי שעלה לארץ ב-1924. סלוצקי, יליד עיירה קטנה ברוסיה, נמלט לעולם החדש כדי שלא להתגייס לצבא הרוסי. הוא פתח חנות נעליים בפילדלפיה, הצליח במעשיו והעביר לארה"ב את כל משפחתו – הורים, אחים ואחיות. בפילדלפיה הכיר את רעייתו חנה, אף היא בת לעיירה ברוסיה. ברוסיה התחוללו אז פרעות ביהודים ("סופות בנגב"), וחוששת לגורל בנותיה החליטה אימה של חנה להגר לאמריקה. בעלה התנגד – הוא היה מנכבדי העיירה, מתווך בין יהודים לגויים – ברם רעייתו העמידה אולטימאטום וכל המשפחה נסעה  לאמריקה.

מרדכי היה ציוני נלהב והשביע את רעייתו לעלות עימו לארץ. אך הזוג הצעיר התעכב בפילדלפיה, וכשעלו לארץ כבר היו הורים לשבעה ילדים, כולן בנות. בארץ נולדו להם שני ילדים נוספים, גם הם... בנות. הבכורה מלכה נולדה ב-1912 ובת הזקונים רות ב 1927.

סלוצקי רכש בכספו אדמה עם קושאן בבלפוריה, לשם הגיעו עוד עולים מארה"ב. "אבא יכול  היה לרכוש אדמה גם במקום בארץ," מעירה רות סלוצקי-סיני. "אז אולי היתה משפחתנו יותר עשירה – אבל פחות מאוחדת."

תחילה התגוררו בצריף אבל סלוצקי הבטיח למשפחתו הענפה בית חלומות. כעבור שנים מיספר הקים בית שלא נראה כמותו בבלפוריה וגם לא בישובים אחרים בעמק יזרעאל. ארבעה חדרים, מטבח מרווח, חימום, גרם מדרגות, חלונות עולים ויורדים, והעיקר – שירותים וחדר אמבטיה בתוך הבית. הכול, מן המסד עד לטפחות, כמו באמריקה, לרבות שורת העציצים בכניסה.

הסוחר מפילדלפיה, איש שומר מסורת,בן ארבעים, הפך לאיכר – הרי לשם כך עלה לארץ. האיכרים מסביב לא ראו בעין יפה את האמריקני המבוגר בעל האמצעים – גם קינאו בו לא מעט – אבל סלוצקי המשיך בשלו. כשצחקו: "תשע בנות ושום בן!" הגיב: "החתנים עוד יתדפקו על דלת ביתי!" ואף רכש פטיפון, למשוך את החתנים.

רות זוכרת בית מלא אהבה. אבא נשא את אימא על כפיים. היא היתה מלכה. ההורים נזהרו מלהפלות ודאגו שבין הבנות תשרה אחווה.

בבית הנאה התארחו ראשי הציונות של אז, יהושע חנקין גואל אדמות העמק, גרשון אגרון, לימים ראש עיריית ירושלים ורבים אחרים. גולת הכותרת היה הביקור של הלורד ארתור ג'ימס בלפור, אבי ההכרזה על הקמת בית יהודי בארץ ישראל.

   ב-1925 חנך הלורד את פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים ועמד להופיע גם בבלפוריה הנקראת על שמו. ערכו "בנקט" לכבודו עם ארוחת צהריים. הסעודה נערכה בבית סלוצקי. מחשש שהבית לא יספיק לכל הפמליה של הלורד – בראשה עמד ד"ר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית – הוקם מבנה נוסף בחצר הבית. חשבו לשכור טבח, אך הרעיון נדחה מחשש שעוד ירעיל חלילה את הלורד, השנוא על הערבים. לבסוף הכינה את הארוחה בעלת הבית חנה סלוצקי, שנודעה במטעמיה.

"אבא קנה את כל המצרכים ואימא בישלה כל השבוע," מספרת הבת. "היא בישלה מה שהיתה רגילה להכין – עופות, קומפוט. החלוצים מילצרו. בתום הסעודה בירך הלורד את בעלת הבית ושיבח את מטעמיה. כעבור זמן מה הגיע מכתב ממנו עם תצלום שלו בחתימת ידו. התמונה תלויה בבית עד היום.

מרדכי סלוצקי נפטר בנר השלישי של חנוכה בשנת 1961. ביום זה עולה המשפחה לקבר בבלפוריה, מוקרן סרט שאחד הנכדים יצר על חייו וגם הקליט את קולו.

    סלוצקי השאיר מכתב באידיש, מעין צוואה, בו בקש מהבנות "להישאר על האדמה שעבדתי בזיעת  אפי ולא למכור אותה ואת הבית שהקמתי לאדם זר."

ועוד ביקש "לא לעזוב את הארץ שבה צרורות נשמותינו."

הבנות שמרו על הבית ולא מכרו אותו אבל הבקשה להישאר בארץ קשה כנראה יותר. כמה נכדים כבר עשו דרך הפוכה מזו של סבא וסבתא. אלה עלו מאמריקה לישראל – והם ירדו מישראל לאמריקה.

חנה סלוצקי חיה שמונה שנים אחרי בעלה. לפני מותה הכניסה את תכשיטיה לכובע וכל בת שלפה ממנו תכשיט בעיניים עצומות.

האחיות לא רבו על הירושה. הן החליטו להפוך את נווה ילדותן לבית זיכרון להורים ומוקד למשפחה – "בית חנה ומרדכי סלוצקי". הן אף יסדו עמותה משפחתית בעלת כללים ברורים ועם דמי חבר המשמשים לתחזוקת הבית.

התשע התפזרו ברחבי הארץ. אף אחת לא נשארה בבלפוריה. אבל כולן, על הצאצאים, נפגשות בבית בקביעות בראש השנה, פסח ובימי הזיכרון להורים, ומפעם לפעם באירועים משפחתיים, בר מצווה, חתונה ובגולת הכותרת של השבט הסלוצקאי: הקייטנה לילדים.

הקייטנה מיועדת לילדי המשפחה בלבד ומדריכיה הם צאצאי המשפחה, לא אנשים מהחוץ. מטרתה לקיים מודעות סלוצקאית ולקרב בין הדורות. בשנים הראשונות התארחו בה ילדי תשע הבנות. כיום רובם של אלה כבר סבים וסבתות ובקייטנה מתארחים הנינים של האחיות. הקייטנה נפתחת אחרי שהקייטנות של הגנים ובתי הספר נסגרות ונמשכת ארבעה ימים. מתקבלים ילדים שכבר בשלים דיים להיפרד מההורים, בני ארבע ומעלה.

לקייטנה נרשמים בעוד מועד כי הדרישה גדולה. אשתקד מנתה כארבעים ילד (ואלה לא כל הנינים). הם מגיעים עם ההורים, נמסרים למדריכים שרובם מדור הנכדים, ההורים נפרדים וחוזרים לתורנות. כל הורה הוא תורן ליום אחד. כל משפחה מביאה צידה משלה אך התפריט אחיד. הבית אובזר במקררים ובתנורים גדולים. בארבע החדרים מיטות-קומותיים וגם בהן לא די. הילדים הקטנים ישנים במיטות, הגדולים על הרצפה והגדולים ביותר, בוגרי קייטנות קודמות, עסוקים בשמירה.

הרפרטואר כמו בכל קייטנה. משחקים, מלאכות, זמרה וסיפורים, לעתים פיקניק. וגם הימנון הבית, פזמונים וסיפורי משפחה. בסופו של יום – שיחה על האבות המייסדים והגיניאולוגיה המשפחתית. בבית ציור של אילן יוחסין גדול, בטבורו חנה ויהושע ותשעה ענפים. כל צאצא מדביק את שמו על הענף שאליו הוא שייך, לומד בע"פ את שמות האחיות: אהובה, מתוקה, שרה... ומתוודע לצאצאיהן: טליה היא בתה של שושנה, שושנה היא בתם של סבתא רבתא וסבא רבא, עדנה היא הבת של טליה ומנחם... לעבודת שורשים בבית הספר הם כבר מוכנים ומזומנים.

"על הקייטנה לא מוותרים!" אומרים הילדים. "בקייטנה אני מבינה שאף פעם לא אהיה לבד – יש לי משפחה שתעזור לי." מעירה אחת הילדות. לנספחים מהחוץ הם מתנגדים. "רק קשר דם!"

התשע התפזרו ברחבי הארץ, בצפת, ראשון לציון, גבעתיים, תל אביב... אף אחת לא נשארה בבלפוריה ואף אחת לא הדביקה את קצב הילודה של ההורים. הוולדניות הגיעו לארבעה ילדים. כיום נותרו שתיים: יהודית, בת 93 ברמת גן, ורות סיני בגבעתיים.

רות, מספר תשע, שכבר נולדה בבלפוריה, היא שהגתה את רעיון הקייטנה והיא שהוציאה אותו לפועל, בעזרת אחיינה אורי לוינסקי. האב שלח אותה בשעתו ללמוד בסמינר ורות משוכנעת כיום שזה לא היה במקרה. "היתה לאבא  ראייה לטווח ארוך. הוא הועיד אותי להיות מחנכת לילדי המשפחה."

רות, אלמנת איש הביטחון צבי סיני, אם לבן וסבתא לשלושה נכדים ושתי נינות, סיימה מסלול לגננות והחלה את הקריירה שלה במושב עטרות. הספר על עטרות מזכיר את רות, הגננת, בימי מלחמת השחרור. לאחר מכן היתה גננת בגבעתיים ובפרברי תל אביב, עשתה תואר באוניברסיטת בר אילן במקצוע, והקימה בדרום תל אביב מרכזי קריאה לילדי הגנים. אחרי שעות הלימודים מגיעים הילדים עם האימהות למרכזים, שומעים יחד סיפור וקוראים ספרים. על הפרויקט הזה זכתה בפרס החינוך של עיריית תל אביב. "אדם מופלא ואשת חינוך למופת," מפרגנים לה ידידיה.

כיום, בגיל 87, שוב אינה מנהלת הקייטנה והיא על תקן של מספרת סיפורים. לקייטנה אחראית אורה שני, בתה של האחות שושנה, דור שני לאחיות.

"לא שמעתי סיפור משפחתי דומה," אני מעירה.

"אולי באמת אין דומה," משיבה רות. "הקייטנה תימשך ותימשך לאורך הדורות... הצלחנו לשמור על האחדות המשפחתית, אולי דווקא בזכות היותנו בנות בלבד, בלי אחים ונשות אחים." 

2. גאולת הקרקע

   אני עוברת כמעט יום יום ברחוב אבן גבירול ואיני מאמינה למראה עיניי. בפינת רחוב הנביאים ניצב מבנה ריק, נטוש ומוזנח. אמנם כל כולו כבית גמדים, אבל המיקום! בלב ליבה של העיר הלבנה, ברחוב הסואן של המשורר ממלגה שבו כל סנטימטר – פעם קראו לזה "פיק" – יקר מפז!

כבר אפסו יזמים בתל אביב? אין מי שינצל את פינת החמד ויקים בה פיצריה, גלידריה, פלאפליה, שוקולטריה או לפחות סלון בוטיק? שם התואר כבר מוכן – "הקטנה ביותר בעיר." מה קורה? משהו מוזר מתרחש בפינה!

אבל לאחרונה שבה נפשי למנוחתה. בוקר אחד – ובקיטון הקטנטן מתנוסס לו מזנון קטן כזרת אך מלא כל טוב: משקאות קרים וחמים, ממתקים ועוגות ואפילו מרק חם. והמחירים ללא מתחרים: כריך חמשה שקלים, גם המרק אינו יקר מחמישה שקלים. אין פלא שהמזנון בזיל-הזול הזה כבר התרחב ונוספה לו מרפסת  על רחוב הנביאים.

כעת אני רגועה. אדמת העיר נגאלה.

3. לא בת ארבעים

   שלט קטן בחנות לאביזרי פינוק ב"לונדון מיני סטור" ברחוב אבן גבירול:

   "אני לא בת ארבעים. אני בת עשרים עם ניסיון של עשרים שנה."

* * *

שלמה בן-עזר

על משפחת מרדכי סלצקי

מתוך הספר "בשיפולי גבעה" מאת שלמה בן-עזר

מהדורה שנייה, מורחבת, 1999

הוצאה לאור: שבתאי גל-און, כפר תבור

...ומרדכי סלצקי, שעלה מאמריקה עם שמונה בנות, ילדה כאן אשתו את בתם התשיעית.

גם בית רחב ידיים בנה לו, בעל ארבעה חדרים. בינתיים, עד לשיפור המצב, שיכן את כל הבנות בחדר אחד. חדר שני, לו ולרעייתו. ואת היתר, הפך למלון דרכים ושלט גדול הוצב על הכביש הראשי –

"מלון סלצקי 'נלינה בכפרים נשכימה לכרמים'."

איש אופטימי סלצקי, וכל מועקה פתר בלגימה ובבדיחה לעניין. בקידושא רבא שערך בשבת בביתו לכבוד הולדת בתו (והזמין את כל אנשי המושב), כטוב ליבו ביין נשא נאום:

"אתם חושבים שאני עצוב ומיואש לאחר שנולדו לי תשע בנות. דעו לכם, שלא כך הדבר. אדרבא, שמחה גדולה יש בליבי, על שהצלחתי להוציא מאמריקה את בנותיי, שכאן, בארץ-ישראל, תמצאנה להן חתנים משלנו. ולאמריקנים השארתי א-פייג (יידיש – קדחת, שום-דבר). מלבד זאת, קראתי את שמה בישראל 'רות-תקווה', בתקווה שהעשירי יהיה בן..."

[שם, עמ' 27-28].

אהוד: שלמה בן עזר איש בלפוריה הוא נינו של סבי יהודה ראב בן עזר. אביו של שלמה – שמעון בן עזר, היה נכדו של יהודה ראב מאשתו הראשונה, הדסה הרשלר. שמעון התיישב בבלפוריה והקים משק למופת, ומאז יש חקלאים מבני משפחתו לדורותיהם שחיים בכפר ושומרים על הרצף המשפחתי והחקלאי. שלמה בן-עזר הקדיש הרבה מזמנו לכתיבת תולדותיו של הכפר בלפוריה, שבו נולד וגדל ובו הוא יושב כל ימיו, והוא אולי אחרון הזוכרים, החיים עדיין בקירבנו, של תולדות הכפר לאשורן. כל הרוצה לדעת ממקור ראשון פרטים על בלפוריה מוזמן למהר ולראיין אותו.

דודו של שלמה, הסופר הצנוע יצחק ראב, היה בן-דודי ונכדו של יהודה ראב. בספריו נתן גם ביטוי להליכה להתיישבות בעמק בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

* * *

בלפור בבלפוריה

בעמק יזרעאל, בצד הכביש ההולך מעפולה לנצרת, שוכן מושב העובדים בלפוריה. המושב נוסד בשנת 1922 ונקרא על שמו של לורד בלפור, אשר הכריז בשני בנובמבר 1917 את הצהרתו הידועה, לפיה הובטח ליהודים בית לאומי בארץ ישראל. בשנת 1925 בא הלורד בלפור לארץ-ישראל, להשתתף בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים. לאחר החגיגות הוזמן הלורד בלפור למושב.

במושב היתה תכונה רבה לקבלת פני האורח רם-המעלה. שער כבוד הוקם בכניסה למושב. החברים לקחו לעצמם חופשה באותו יום והחליפו את בגדי העבודה בבגדי שבת. גם ילדי בית-הספר והגן ערכו הכנות רבות לקבלת פני בלפור. מפי מוריהם שמעו על פועלו של חסיד אומות העולם הזה, ומקושטים עמדו וציפו לו בחצר.

את בית-המלון הקטן של סילצקי, שעלה למושב בתחילת שנות העשרים מארצות-הברית, הכינו לארוחת-צהרים חגיגית.

ילדי בלפוריה העליזים הגישו לאורח זר מפרחי המקום. 

פניו של הלורד הזקן נהרו למראה הפרחים ולמראה הילדים החביבים.

ביקורו של לורד בלפור בבלפוריה נשאר כחוויה בלתי נשכחת למבוגרים ולילדים כאחד.

כתב: עזריאל ברושי, המורה הראשון בבית-הספר בבלפוריה

מתוך חוברת שהוציא שלמה בן-עזר

* * *

בימת מופעי ספרות

בתיאטרון צוותא, תל אביב

טביעת האצבע של שמוש

מופע ספרות מיצירותיו של אמנון שמוש

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות אמנון שמוש, ששון גבאי, תמר לבני, מולי שולמן,

יואב יפת, דורית פרקש ועוד

יום שלישי, ט"ז באדר ב' תשע"ד, 18.3.2014,

בשעה 20:30 ב"צוותא", רחוב אבן גבירול 30 תל אביב

יצירותיו האהובות של אמנון שמוש: "מישל עזרא ספרא ובניו", "אחותי כלה", "הר האנוסים", "קנה וקינמון", "דרך ארץ המשי" ועוד, הביאו אל הספרות העברית מגע מיוחד המשקף עולם יהודי עשיר במיוחד, עולמם של יהודי המזרח. אמנון שמוש הוא ממייסדי קיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון, וגם הווי זה מוצא ביטוי ביצירותיו.

להזמנת כרטיסים: קופות צוותא: 03-6950157

(מחיר 90 ₪. למקבלי הודעה זו: 60 ₪ בלבד. נא לציין בקופה קוד הנחה 708)

מותר ורצוי  להעביר את ההודעה הזו (כולל זכות ההנחה) לכל מי שנראה לכם מעוניין.

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּבֵית הַחוֹלִים

דַּלֵּי  שֵׂעָר,

עֵינַיִם שְׁקוּעוֹת,

הַבָּרָק טֶרֶם שָׁבַק.

מַמְתִּינִים בְּמִשְׂרָד

הַהֶמַטּוֹאוֹנְקוֹלוֹגְיָה,

לִבְדִיקוֹת דָּם,

אִישׁ אִישׁ לְרוֹפְאוֹ

לְטִפּוּלוֹ.

מְלֻוִּים  עַל יְדֵי  בְּנֵי מִשְׁפָּחָה

תּוֹמְכִים.

אֲנִי עִם  הַטֶּלֶפוֹן הַנַּיָּד

חֲבֵרִי 

הַגַּמָּד.

פִילִיפִּינִית קוֹרֵאת לִמְטֻפָּל

"אַבָּא,"

הַמִּלָּה הַזּוֹ הֶחְלִידָה

מִזְּמַן.

שׁוֹתֵק מִקִּיר אֶל קִיר

וְנִזְכַּר שֶׁלְּעִתִּים רְחוֹקוֹת

 מְאֹד

אֲנִי שׁוֹמֵעַ:

"סַבָּא."

עֵינַיִם אֱנוֹשִׁיּוֹת שֶׁל חֲתוּלָה,

מִסְתּוֹבְבוֹת בֵּין הַכּוֹאֲבִים

מְחַפֶּשֶׂת לִטּוּף,

לִקּוּק חֲבֵרִי.

אִישׁ וְעוֹלָמוֹ,

אִישׁ לְעַצְמוֹ.

הַחֲתוּלָה וַאֲנִי –

חֲבֵרִים.

זוּג מְבֻגָּרִים,

לֹא בָּרוּר מִי  הַמְּטֻפָּל

וּמִי הַתּוֹמֵךְ/ת.

מַמְתִּינִים.

הוּא מַמְתִּיק לָהּ אֶת הַזְּמַן

בְּסֻכָּרִיּוֹת

יְשִׁירוֹת לַפֶּה.

מְלַטֵּף אֶת כְּתֵפָהּ

הַמִּתְחַמֶּקֶת.

רֶגַע

וְהוּא אֶל

חֲדַר הַטִּפּוּלִים

נִשְׁמַט.

* * *

באבל על מותו של הסופר דוד הרדן

מחבר הספר המופלא "משיחים במונטיווידאו"

וספרים מעניינים אחרים

איש מקסים, עורך נאמן, צייר וציוני מסור

בירושלים

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

חיים אנלין

מה בין "מדינה יהודית" ל"מדינה ערבית"?

לאב"ע ולקוראים שלום,

כידוע, ראש ממשלת ישראל בנימין (ביבי) נתניהו מעמיד דרישה, כתנאי להסכם שלום, שהערבים יכירו בישראל כמדינת הלאום היהודי, דרישה שמקפיצה את הפיוזים הערביים באשר הם.

נתניהו לא חידש בעצם דבר. כבר בהחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 נקבע בפירוש כי הארץ תחולק ל"מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית" (לא "פלסטינית"). ואכן, כאשר הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, הוא הודיע לכל העולם בקול רם וצלול: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." יותר ברור מזה לא יכול להיות!

אז על מה, לעזאזל, מלינים הערבים? הלוא הם בעצמם מגדירים את מדינותיהם כמדינות לאום ערביות, שכולן חברות ב"ליגה הערבית" או בשמה הרשמית "חבר המדינות הערביות" (ﺠﺎﻤﻌﺔ ﺍﻠﺩﻭﻝ ﺍﻠﻌﺭﺒﻴﺔ). חלקן מגדירות עצמן כ"ערביות" גם בשמן. כך, למשל, שמה הרשמי של מצרים הוא "הרפובליקה הערבית של מצרים" (ﺠﻤﻬﻭﺭﻴﺔ ﻤﺼﺭ ﺍﻠﻌﺭﺒﻴﺔ); סוריה הינה "הרפובליקה הערבית הסורית" (ﺃﻠﺠﻤﻬﻭﺭﻴﺔ ﺍﻠﻌﺭﺒﻴﺔ ﺍﻠﺴﻭﺭﻴﺔ); סעודיה – "הממלכה הערבית הסעודית" (ﺃﻠﻤﻤﻠﻜﺔ ﺍﻠﻌﺭﺒﻴﺔ ﺍﻠﺴﻌﻭﺩﻴﺔ); איחוד האמירויות – "האמירויות הערביות המאוחדות " (الإمارات العربيّة المتّحدة); סהרה המערבית (הכבושה ע"י מרוקו) "הרפובליקה הערבית הדמוקרטית של הסהרה"  (الجمهورية العربية الصحراوية الديمقراطية); שלא לדבר על "הרפובליקה האיסלאמית של איראן" (جمهوری اسلامی ايران), ו"הרפובליקה האיסלאמית של מאוריטניה" (الجمهورية الإسلامية الموريتانية).

אז אם לא מוצאת חן בעיניהם הגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית", שיטלו, במחילה, קורה מבין עיניהם ויכריזו שאין הם רואים עוד את מדינותיהם כ"מדינות ערביות". מעניין מה תהיה תגובתם אם נעלה בפניהם דרישה כזאת...

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אלי מייזליש

1. עבר-הירדן אינה מילה גסה

במקומותינו נהוג שלא להזכיר את המילה הגסה 'עבר-הירדן', אלא "ירדן", להבליט את השם שהערבים נתנו לה והמוכר כיום בעולם, ובפרט על השלט הקטן ליד הנציג באו"ם סתם כך; JORDAN על שמו של הנהר [מצידו המזרחי], להרחיק כל קשר עם ארץ-ישראל הבנויה משני עברי הירדן, המזרחי והמערבי, כפי שנהוג היה כך מאז עבר יהושע את הירדן והרי כך כתוב בספר קדוש שהנוצרים מאמינים בו ושמוThe holly bible  לאמור; "קום עבור את הירדן הזה," ואותו יהושע פונה אל שניים וחצי השבטים: 'ולראובני ולגדי ולחצי-המנשה אמר יהושע לאמור זכור את הדבר... ה' נתן לכם את הארץ הזאת ... בעבר-הירדן,' ומאותו יום, לפני כ-3300 שנים, כל מאות השנים של תקופת השופטים [יפתח הגלעדי ושות'], מאות שנות הבית ה-1 מאז ימי דוד שנלחם ברבת עמון, עבור דרך אליהו הגלעדי ועד סוף ימי הבית ה-2; אלף שנים, היה בעבר-הירדן שלטון או מרות של ממלכת ישראל או יהודה. כך גם מכיבושי אלכסנדר ינאי הפוסט-תנ"כיים וכך הורדוס ונחלותיו ונחלות צאצאיו עד החורבן, שלא באשמתנו כבשו אותנו או היגלו אותנו – ארצנו נשארה תמיד ארצנו ואפילו אם עם-זר בא להתגורר בה או כבשה כמו העם הערבי שהגיח מהמדבר במאה ה-7.

האם צרפת של היום היא צרפת של קרל הגדול לפני כ-1,200 שנים? האם ספרד של היום היא ספרד בימי שלטון המוסלמים והתהליך של הרקונקיסטה שנמשך כ-700 שנים? האם איטליה של היום היא אותה אימפריה רומית? האין זה אומר כי שלטון של עם בארצו הוא סה"כ פונקציה כוחנית? באין לו כוח בא כובש ומגלה אותו וכשהכוח חוזר לו הוא פשוט כובש את ארצו מחדש – הלא כן? האם העם הפולני שהכובשים מימין ומשמאל כבשו את ארצו וחילקו אותה ביניהם מאות שנים – לא חזר לשלוט בארצו עם וורשה עיר הבירה והדגל הפולני? הרי כך נוהג העולם מימים ימימה, עם שהוגלה או נכבש תמיד שב לאדמתו וארצו ההיסטורית.

עבר-הירדן היא אפיזודה מדברית של שלטון אמירות מדברית-ערבית שהובאה לכאן ממדבריות חצי האי ערב, שם חנה באוהלים האמיר עבדאללה טרם הוכר בידי בריטניה כאמיר עבר-הירדן, בשל קנוניה פוליטית בריטית-צרפתית בשלהי מלחמת העולם ה-1 לפני כ-90 שנה בסה"כ, וזו אינה יישות לאומית היסטורית מימי התנ"ך כמו עמנו מזה קרוב ל-3,300 שנה בימי יהושע שחצה את הירדן לשוב אל הארץ המובטחת מעבדות בארץ מצרים.

זאת ההיסטוריה של עמנו בדיוק כפי שצרפת היום שולטת בצרפת גם באחוזות אלזס-לורן לאחר סילוק הגרמנים.

ממלכת ירדן של היום, היא ממלכה על תנאי, ממלכה שהופקדה על קרקע של עם-ישראל ליצור איזון אינטרסים בני הזמן שחלף. וככל שהאינטרסים ההם אינם יותר בני קיימא, חדלה ממלכה זו מלשאת באחריות השלטון בטריטוריה זו של ארץ-ישראל, ועל השלטון המלכותי שם דהיום, לשאת באחריות לגורלו ולהפקיד מחדש את הטריטוריה לידי בני העם ששכן בו לפני בוא האמיר עבדאללה לחצי האי ערב ב-1921. קרי, תם מועד ההפקדה. אין יותר באזור אינטרסים בריטיים-צרפתיים לנפט העיראקי ולתעלת סואץ המצרית, שהיו אז מקור חלוקת ארץ-ישראל בידיהם.

אמנם נכון, שהפלסטינים, מאז כיבוש הארץ בידי הבריטים בשלהי מלחמת העולם ה-1, התקוממו נגד החלטת הקבינט הבריטי להקים כאן בית לאומי לעם היהודי, החלטה שהמרכיב המרכזי בה היא הצהרת בלפור מה-2 לנובמבר 1917 ושקיבלה אישור בינלאומי של ועידת השלום אז, למסור מנדט לבריטים ליישם את ההחלטה ככתבה וכלשונה; בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ופלשתינה כולה דאז, שערביי הארץ רצו אותה כמדינה שלהם, פלשתינה זו לא היתה מחולקת לשני חלקים משני עברי הנהר.

על כן, למרות שבפועל, ובאופן חוקי, ולמרות שהתקיימו מאז בטריטוריה זו מלחמות רבות ועשרות אלפי הרוגים, עדיין טריטוריה היא אותה טריטוריה ואין זה משנה מה שם תיתן לה לחלק זה או אחר, כי שם היסטורי יש לה; ארץ-ישראל, שם בן אלפי שנים שמקורו בספר שכל הנוצרים מאמינים בו;The holly bible .

ההתקוממות הפלסטינית שהחלה ברצח יהודים בירושלים כבר ב-1920 ונמשכת עד היום, מטרתה אחת: להצר את שלוות העם היהודי בארצו ולא לתת לו מנוח עד שיבואו על סיפוקם עם מדינה משלהם – כאן באותה פלשתינה שהם טוענים שהיא מולדתם.

הקורבנות הרבים שהם הותירו בבתי קברות, ההגליות והרס מאות כפריהם ועריהם ונישולם מאדמותיהם בעיקר בשפלת החוף, והפיכת המגורשים למיליוני פליטים, מעיקים עליהם יותר מאי-פעם, טרם חשו נישול וגירוש ב-1948 מלוד ורמלה למשל. החוב שלהם לפליטים להשיב אותם אל בתיהם, הוא כשבועה בלתי ניתנת למחילה. היא כמו נדר של נזיר לא לשתות יין. על-כן, בהיותנו עם שכבר בתקופת התנ"ך כינו אותנו "מלכי חסד" ['ויאמרו הנה-נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם...' מלכים א' 31], קיימת אפשרות אחת ויחידה של חסד כלפי ערבים אלה; אלה החיים יחד איתנו עשרות שנים ואפילו בערים כבושות מאז ששת הימים מזה 47 שנים שזה עוד מעט יובל שנים –  והיא: לחלק את ארץ-ישראל ההיסטורית מאז ימי התנ"ך אשר משני עברי נהר הירדן לשניים; יחלוקו טריטוריה שהיא ברת חלוקה בשל הנהר החוצה אותה; הם מעבר לנהר קרי בעבר-הירדן ואנחנו כאן. זה הפתרון היחידי שניתן לקיים, כי לאחר ויתור על ארמון המלך, אין מלך זה מאבד את קיומו ההיסטורי כנצר לשושלת חיג'אזית ולא כשליט על טריטוריה זרה למשפחה זו שאינה עבר ירדנית כלל וכלל. מלך זה, שייך למשפחות מלכים רבות שוויתרו על ארמונם בין מרצון ובין בכפייה בהיותם זרים:

הסולטן הטורקי הודח וסולק בידי אתא טורק. הצאר הרוסי נרצח במהפיכה הקומוניסיטית.

בתום מלחמת העולם ה-1 סולקו הקיסרים מגרמניה ואוסטריה. מלך סוריה, פייסל, סולק בידי המנדטור הצרפתי ב-1920. מלך חיג'אז, חוסיין איבן עלי, סולק ממֶכָּה ב-1926 בידי הכובש הווהאבי עבדול עזיז איבן סעוד. ויטוריו עמנואל מלך איטליה סולק בידי עמו מיד עם כניעת איטליה ב-1943. מלך מצרים, פארוק, שהיה נצר למוחמד עלי שהגיע מאלבניה ותפס את השלטון, גורש ממצרים ב-1952 בידי קציני המהפכה. מלך עיראק, פייסל ה-2, הוכה למוות ב-1958 בידי המתנקש התורן בעיראק, קולונל קאסם, וחסל סדר מלוכה. מלך לוב, אידריס סולק ב-1969 בידי קאדפי.

כל זה רק בגבולנו, אבל גם באירופה סולקו לא מעט מלכים: קונסטנטין מלך יוון סולק ב-1968 [וגם הוא לא היה יווני במקור]. גם מלכי בולגריה, רומניה ויוגוסלביה סולקו מארמונותיהם. סיכום זה מלמד כי את המלכים הזרים, מסלק העם.  

גם מיודענו מעבר לנהר, עבדאללה ה-2, הוא ממוצא חיג'אזי ואינו קשור לערביי עבר-הירדן מימים ימימה, ופרישתו מהארמון בעמאן, לא תותיר צלקת באזרחי עבר הנהר. ובאותו הרגע, יהיה צורך להתכנס ולבטל את ההחלטה הבריטית שהתפרסמה בספר הלבן [הראשון] משנת 1922 ובו הסעיף להפריד את הצד המזרחי של פלשתינה מפלשתינה ולהקים בה אמירות תחת שלטון האמיר עבדאללה איבן חוסיין האשמי מחיג'אז, ובה בעת לכונן בצד המזרחי יישות פלסטינית עבר-ירדנית.

יישום הצעה זו, תביא בסופו של דבר להקמתה של 'פלסטין' בעבר-הירדן, ומתן זכויות הצבעה לפרלמנט בעמאן לתושבים הערבים בגדה המערבית. ובזה, יגיע הקץ לסכסוך הטריטוריאלי שבין הערבים ליהודים משני גדות הירדן.

לו המלך הירדני היה קשוב לבעייה הכאוטית שמכה מכות מוות בלתי פוסקות את בני עם הערבי במזה"ת ובשתי גדות הירדן מאז הוקמה עבר-הירדן הבריטית, והיה מכיל כבן תרבות המערב כי הכול תלוי רק בו – היה אורז את מזוודותיו או הופך לאזרח מהשורה בעבר-הירדן.

ימים יגידו אם איש זה אטום להווייה הרוחשת באזור או יסיק מסקנות.  

2. שופט "ירדני" נהרג בגשר אלנבי

הכותרת שהעתקתי מעיתון ישראלי מלמדת מעט מהי התסבוכת המתרחשת על הנהר עשרות שנים. לכאורה, אישיות מכובדת מממלכת ירדן פוסעת בנחת אל נקודת הבדיקה וכמו בנתב"ג אל דלפק הצ'ק-אין להראות דרכון ולעבור את הגבול, אבל אם זה שופט ירדני גם הוא צריך צ'ק-אין? או שהוא יכול פשוט לסחוב את הרובה מחייל ישראלי ולהרוג אותו. ונניח שהיה הורג חייל ונמלט חזרה לירדן, האם היה עומד למשפט אצל שופט ירדני אחר? הרי זו בדיחה. אז מה חושב שופט ערבי [יליד שכם] ברגע התקיפה – כי שאר החיילים שעל הגשר ישאירו אותו בחיים?

אבל, אין לנו צורך בעוד הוכחות כי גם 'שופט' ערבי יכול להתנהג כאחרון נערי הפתח' או החמאס שזורקים אבנים על חיילים, וכשחוטפים כדור הם זועקים לחסדי אל הכזבים הפלסטיני שיושיע אותם.

ככה בפרלמנט וברחוב הירדני: זעקות שבר על שהחייל היהודי לא הסכים שיהרגו אותו ועוד עם הרובה שלו עצמו. "למה?" – נו? למה באמת לא הסכים החייל היהודי למות?

וכל הקטע הזה בא להמחיש את ההיגיון הערבי. היגיון זה מלמד, כי אין לערבים היגיון. לו היה להם, היו מזכירים לאותו איש ששלט מהארמון ההאשמי מאז הוקם, כי יזיז את ארמונו מחוץ לגבול עבר-הירדן. 

נ"ב. השופט הוא יליד שכם ונקבר בשכם.  

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד ידידי, כל ביצוע של יצירותיי גורם לי שמחה וביצוע שלא בידיעתי שמחה כפולה ומכופלת. שמחתי למקרא שורותיך הטובות לשמע הקונצ'רטו שלי לטרומבון ולתזמורת ששודר בלא ידיעתי ברדיו, בביצועו של ידידי ניצן הר-עוז עם תזמורת הרדיו הלאומית של בולגריה בניצוחו של רוסֶן מילָנוב. ניצן הר-עוז ישראלי יליד ירושלים מטובי נגני הטרומבון בעולם אם לא הטוב ביניהם, היה נגן ראשי בתזמורת הפילהרמונית של ניו יורק ומשך עשר שנים נגן הטרומבון הראשי של תזמורת פילדלפיה המהוללת, עתה הוא משמש כנגן הטרומבון הראשי של התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס בניצוחו של גוסטבו דודמל. אגב – את ביצוע הבכורה של הקונצ'רטו ניגן ניצן עם תזמורת ירושלים בניצוחו של דוד שלון בשנת 1998.

שמעון כהן

אהוד: בקשר לשידור "בלי ידיעתי" – בשעתו הופק סרט "המחצבה" על פי הרומאן שלי, בשיתוף הטלוויזיה הישראלית. מדי כמה שנים נותנים בטלוויזיה שידור חוזר של הסרט אך מעולם לא הודיעו לי על כך וגם לא ציינו בתוכנית השידורים. אנשים מטלפנים אליי ברגע האחרון לומר שהנה נותנים עכשיו את הסרט.

* לאהוד שלום רב, בהקשר ל"לה טראוויטה" – אף אני הוקסמתי מהביצוע (בערב אחר) – ונזכרתי שבגירסה השלמה מופיע בתמונה האחרונה גם כומר ובידו צלב. הוא כורע על ברכיו לפני ויולטה, מוודה אותה, מעניק לה מחילה  גמורה על חטאי עברה, ויש תחושה שהיא הופכת קדושה, סמל לענות אדם והתעלותו. 

אז שופעות הדמעות שבע שבעתיים.

יעל מדיני

אהוד: ואני שואל את עצמי איך זה שאני לא בוכה, למשל, כאשר אני שומע כי לפלסטינים חסרים מים או שנהרג ילד פלסטיני שזרק אבנים על מכוניות ישראליות ועל חיילי צה"ל – אבל אני נרגש עד דמעות עם מותה של ויולטה באופרה.

כנראה שמשהו לא בסדר איתי.

אולי לכן אני סופר נידח.

* שלום אהוד, בנושא ההסברה הלקויה-לכאורה של מדינתנו בחו"ל,  סבורני שאין מצבנו רע כלל ועיקר. רוב הישראלים המתגוררים בארץ חושבים שתושבי העולם מגבשים את דעתם על ישראל על סמך כותרות בעיתונים או כתבות בטלוויזיה,  ואין הדבר כך. רוב האנשים בעולם חווים את ישראל פשוט מאוד באמצעות מפגשים בלתי אמצעיים עם מוצרים מישראל ואנשים מישראל,  ואלו גם אלו לרוב טובים מאוד. על כן אין צורך לדאוג כל כך. מעבר למיעוט של אנטישמים ואנשים מרירי לב, הרוב המוחלט של תושבי העולם שאינו ערבי מוסלמי מחבבים את ישראל ואת הישראלים.

בברכה,

ברוך פלטנר

קנדה

* ראינו ב"יו-טיוב" במשך דקות ארוכות את פנים-ארמונו של ראש ממשלת אוקראינה לשעבר ינוקוביץ. מה יש לומר, פאר מדהים, וגם מסקרן – של עבודות עץ ושיש, זהב ואיקונות, חרסינה וזכוכית, מעין ארמון ורסאי בזעיר-אנפין. והמקום הומה אוקראינים מכל הגילים, לבושים היטב בגלל הקור, שמצלמים כל הזמן בסמארטפונים שלהם אך לא בוזזים דבר. אווירה של יום חג.

ואמרנו לעצמנו שכל זה הוא כאין וכאפס לעומת העושר המושחת של הווילה של שרה וביבי בקיסריה, שכידוע – בעיקר בקרב מכרינו העשירים השמאלניים שלא חסר להם דבר – שכידוע אנחנו אחת המדינות המושחתות ביותר בעולם, ושכידוע שרה וביבי בראש כל השחיתויות – מחזיקים בקיסריה אפילו פיל לבן בתור חיית מחמד – והוא אוכל ומחרבן על חשבון תקציב המדינה.

* ישראל חייבת ויכולה לתקן את העוולות והשטויות שהנחית ומנחית עליה חדשות ובקרים ביבי והמריונטות שלו בצה"ל וב"ישראל היום" בענייני האונייה ואיראן. בפקודתו של ביבי, צה"ל פועל בהשתלטות פיראטית, מחוץ למים הטריטוריאליים שלנו, על אניית סוחר שמובילה, על-פי תעודות המטען, סחורות מגוונות ליעדיה. הוא מוסיף על כך פסטיבל תקשורתי מגוחך ונלעג בכל העולם הנאור ובתקשורת הישראלית. וכישלונו גדל בכך שאין לזה כל התייחסות בעולם שאליו הטיפש מתכוון.

התיקון צריך ויכול להיות בהתנהלות אצילית, בה יועברו על ידינו, ובאדיבותנו, כל הטילים בגוון הירוק [!] ישירות לחמאס ולחיזבאללה בתקווה שישלחו אותם בפורים לישראל ואז גם מבחינה תקשורתית נקבל את הכיסוי הראוי והמתעניין שכה חשוב היה לו, לביבילֶה.

על ישראל גם להתנצל על החבלה שלה במהלכי השלום המתנהלים בעולמם של האנשים החשובים, החושבים והחכמים – עם הטיפשים האיראנים תאבי השלום והשלווה...

מרדכי חנויוק* בן חורין

סנוביון

אהוד: האם התכוונת חְנְיוֹק, וברבים – חניוקים או חניוקעס? הכינוי שהיה שגור במושבה לחרדים? לא ברור.

* שלום רב מר בן עזר, האזנתי בעניין לדברייך בערב השקת סיפרו של משה גרנות "הפרומושקאים". בדברייך המכובדים דיברת כסופר שמעריך עבודת רעהו הסופר, חולק הגיגים ותחושות בצירוף עצות טובות.

בברכה, 

ד"ר נעמי מרחב

* מעניין אותנו איך היה הערב למשה גרנות, שבו גם אתה דיברת. מאוד הצטערנו שלא יכולנו להיות בו. זה עתה קראתי את דבריך בערב – במכתב העיתי שלך שהגיע – והם יפים בעיניי דווקא בכך שיש בהם קריאה של הספרים הקודמים והתרכזות בצד האוטוביוגרפי ומתוך בקיאות ורגישות, ולא בעוד ניתוח "ספרותי" של הספר. גם המשפטים הפותחים על היחסים ביניכם שאינם מאפשרים מחמאות, וגם המשפטים הסוגרים "הציוניים" – מוצלחים ויפים בעיניי!

א. ג.

* אילו חי בימי מלחמת העולם השנייה אחד מעיתונאי-החצר של "הארץ" אורי משגב ["סנאף-סנאף מעל הרציף: טירוף בנמל אילת", "הארץ" באינטרנט, 17.3] – היה יכול לחבור ללורד האו-האו ולשדר תעמולה פרו-נאצית נגד מולדתו-שלו.

ואולי כך גם היו יכולים לנהוג גם חבריו למקהלת "הארץ":

אמיר אורן: "מופע האטריות המחוממות של נתניהו." [שם]

עמוס הראל: "נופח מעבר לפרופורציה." [שם].

ואולי כך הולך ומתקרב סופה של העיתונות המודפסת?

יש גבול לכל גועל נפש.

* כי בעצם מה זה נורא שתהיינה עוד כמה מאות רקטות משופרות ארוכות-טווח בידי החמאס בעזה? אז מה אם ייהרגו עוד כמה מאות ישראלים או ימשיכו לחיות תחת איומי מוות תמידיים ומשופרים יותר. אז מה?

עדיין יישארו מספיק ישראלים-כובשים כדי למות במלחמות הבאות. ואילו למערכת "הארץ" ולעיתונאיה השרים יחד במקהלה אחת – יש הבטחה מהפנטגון כי בסוף המדינה הם יפונו בספינת מלחמה אמריקאית כמו אחרוני הניצולים הארמנים ממוסה דאג בספינות הצרפתיות בשעתם.

והכול כידוע קורה באשמת שרה נתניהו.

* יופי של גשם גם בדרום! יופי של רקטות גם בשדרות!

* סופר נידח שלום, בנימין נתניהו ממשיך "לעבוד" עלינו ועל כל העולם בעניין רצונו העז להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים (שתי מדינות לשני עמים). המשך הבנייה בגדה לרבות בנייה בהתנחלויות ובמאחזים שאינם כלולים בגושי ההתנחלויות, הם ההוכחה לכך שאין בכוונתו של נתניהו להגיע לשלום. מטרתו היחידה היא להוכיח שהפלסטינים הם שאחראים לכישלון השיחות ולא ישראל.

מיספר המנויים בתשלום שהצטרפו לאתר הדיגיטלי של "הארץ" היה גבוה בהרבה מהציפיות של הנהלת העיתון. מכאן ברור שהציבור הביע את אמונו בעיתון – וכל התחזיות והציפיות של קשישים אפופי שנאה, הכותבים בביטאון זה, ש"הארץ" יפשוט את הרגל, התבדו.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: רצוני לומר לך, בתור אחד ה"קשישים אפופי שנאה" הכותבים במכתב העיתי – כי נדמה לי שללא דברי הבלע שאתה קורא, ועימם מזדהה, בעיתון "הארץ" – לא היתה לך מולדת רוחנית.

* מה הם כל כך מתעסקים שם בכנסת בחקיקת חוקים חדשים? אולי יותר טוב שהיו עוברים אחד-אחד על החוקים הקיימים לראות מי ומה מהם בכלל מיושם, מה כדאי לתקן ומה אולי כדאי כבר לבטל? אנחנו די בטוחים שאין היום אפילו חבר כנסת אחד שמכיר את כל החוקים הקיימים שהם כביכול בתוקף, כמו שאומרים שאין כיום גם פקיד אחד במס הכנסה שמכיר וגם מבין את כל תקנות המס!

* עם סגירת עיתון "מעריב" – התרבו הנמענים החדשים המצטרפים לתפוצת מכתבנו העיתי. ואנחנו בסך הכול מערכת של אדם אחד, סופר לא חשוב, ובלי גירעונות וללא כוונת רווח.

* רביבה בן זאב: אם מתי גולן ואחרים מהשמאל יכולים לפרסם בריש גלי ובאומץ לב על טעותם, אין כל סיבה שאחרים מהשמאל, שהחזיקו עד כה בטעות הזאת – לא יקומו ויכריזו: די! עד כאן! 

באותה מידה אני מצפה שבוז'י, מירב, חיליק, זהבה, וחבריהם לאידאולוגיה, שהוכחה כפשיטת רגל לאומית, ביחד עם החבורה שהתארחה ברמאללה אצל מחמוד עבאס בפגישת חנופה חסרת כבוד לאומי – יקומו אף הם ויכריזו על טעותם. 

אני מהמרת שזה לא יקרה כי השקר עליו התבססו והימרו במחוזותינו וגם בבית הלבן הוא למעשה ההצדקה לקיומם הפוליטי.

* אם אתם בתל-אביב ורוצים בצהריים לזלול ארוחה מדהימה שהיא בניגוד לכל דיאטה, אבל אולי יום אחד יתברר שזוהי הדיאטה הנכונה – גשו ל"בראסרי" מול כיכר רבין באבן-גבירול ובקשו מרק בצל צרפתי, שאינו נופל מאלה המוגשים בפריס, מנה עיקרית – אוסו בוקו ברוטב יין עשיר עם תוספת סלט או צ'יפס, שזו מנה מדהימה – ומנה אחרונה "מילפֵה", שזה מין קרם שניט מעודן בן שתי קומות. מה שכתוב כאן אולי אפילו מספיק לשני סועדים החולקים ביניהם את המנות, מה עוד שבאגטים טריים עם צלוחיות חמאה מוגשים בשפע וללא הגבלה, ורעֵב לצאת אי אפשר.  

בשעות הצהריים המאוחרות צריך לחכות קצת בתור עד שיתפנה שולחן, כי כידוע תל-אביב היא עיר של אנשים רעבים – היא סמל העוני בישראל, ולכן מסעדותיה בשעות האלה ממש מתפוצצות מעומס אנשים רעבים העט עליהן, ולפעמים ממש קשה להתרכז באוכל בגלל הפיתוי של ההסתכלות בבחורות היושבות בעלות השדיים הגדולים, והכול בא להן בגלל הרעב והעוני, שגורמים להן לאכול רק באגטים ולחם. הרבה לחם וגם עוגות, לפעמים.

* מכובדי, הנדון: שטחים תמורת שלום. מדינת ישראל מוכנה למסור שטחי מולדת תמורת שלום עם מדינות ערב. שלום מהו? לא יותר מדף נייר חתום על ידי שני הצדדים, בעוד שטחים הם נכס צאן ברזל. לכן עלינו להיות זהירים שבעתיים במסירת שטחי מולדת.

במבחן התוצאה, מה רואים אנו בימים אלה? בעקבות תקרית גבול נקודתית קטלנית מצערת, שעל פניה אינה באשמת הצד הישראלי, נשמעים בממלכת ירדן קולות הדורשים ביטול הסכם השלום עם ישראל.

נשאלת השאלה, מה ערכו של הסכם שלום הנתון לסכנת ביטול בעקבות תקרית זו או אחרת? האם כדאי וראוי למסור למענו שטחי מולדת?

לא נראה לי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* זה שנים שלא ראיתי פנים מטומטמות כמו אלה של קטרין אשטון, שרת החוץ המכוערת של האיחוד האירופי, עטופת הצעיף השחור סביב קודקודה – במסיבת העיתונות שלה בטהרן עם שר החוץ האיראני, חלקלק-האנגלית – מוחמד ג'וואד זריף. אלה שני מנוולים שמנסים לרמות את העולם! – אבל לא זה את זה! – אמנם הוא מרמה גם אותה, כמיטב המסורת הפרסית – אבל היא, שונאת ישראל ידועה, כנראה אינה מרמה כי היא באמת מאמינה בדברים המטומטמים שפיה פולט!

* יוניצ"ף, קרן האו"ם למען ילדים, הודיעה כי 2.8 מיליון ילדים לא יכולים ללכת לבתי הספר ולגנים בשל מלחמת האזרחים בסוריה, הנכנסת לשנתה הרביעית. בהודעה נאמר כי ל-2.3 מיליון ילדים, מתוך כ-5 מיליון ילדים בסוריה, אין גישה למוסדות לימוד מאחר ששירותי החינוך והבריאות קרסו בסביבתם וכיתות הופצצו או שמשתמשים בהן כמקלטים וכבסיסי צבא.

יוניצ"ף מסרה עוד כי כ-300 אלף ילדים סוריים הם פליטים בלבנון, כמו גם 93 אלף בירדן, 78 אלף בטורקיה ו-26 אלף בעיראק. אנשי הקרן אמרו לכתבים בז'נבה כי שני מיליון ילדים זקוקים לטיפול פסיכולוגי או לתמיכה בשל מאורעות המלחמה.

["הארץ" באינטרנט, 12.3].

אבל את מי זה מעניין? הלא רק פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני חשוב וקריטי למנהיגי המערב – וכמובן שישראל, ובייחוד שרה וביבי, הם האשמים בכול – גם בעיני חלק מהתקשורת שלנו! – ועל אנחנו המנוולים יש ללחוץ, ואותנו להשמיץ, ולאיים בסנקציות!

* האם זה נכון שהדוגמניות בערוץ האופנה של מישל אדם הן כל כך דקות עד שגם כאשר הן מחרבנות הן פולטות, כבהמות דקות, כדורי גללים שחורים קטנטנים של עזים?

* בתגובה על מאמרו של מפקדי וידידי אפרים לפיד: מבצעי "שלל" לסיכול הגעת נשק לסוריה ב-1948 (חב"ע 924) ברצוני להעיר:

כולנו גדלנו על המיתוס שב-1948, עם "פרוץ המדינה", הטילו כל אומות העולם אמברגו על אספקת נשק לישראל, ואלמלא "עמדתה האצילה" של צ'כוסלובקיה, שנאותה למכור לנו נשק (רובים, מקלעים ומטוסי קרב) לא היינו מחזיקים מעמד במלחמה. הכול נכון מאוד, שריר וקיים, אבל... צ'כוסלובקיה מכרה לנו את כל הנשק הזה במחירים גבוהים ביותר, שלא לומר מופקעים, וכמו שלמדנו זה עתה ממאמרו של אפרים לפיד, בו-זמנית היא גם מכרה בכסף מלא נשק לסוריה, יעני: שהיהודים והערבים יהרגו בכיף אלה את אלה, ואנחנו (הצ'כים) נחגוג...

בברכה

חיים אנלין

* שני כותבים (מייזליש והייטנר) התייחסו בגיליון האחרון לעיתונאי סרנה מ"ידיעות אחרונות" ולהתייחסותו האנטי-ישראלית והאנטי-ציונית בהקשר לתפיסת אניית הנשק.

ובכן, זו כמובן איננה הפעם הראשונה שעיתונאי זה משמיע דעות כאלה ואני מבקש לשתף אתכם במכתב שכתבתי לעיתונו אודותיו (לא לדאוג – המכתב לא פורסם וספק אם הועבר בכלל לידיעת סרנה) כדלקמן:

לטורו של יגאל סרנה מ-28.2

יגאל סרנה בטוריו מזכיר לי את העורבים: קרע, קרע, רק רע, רק רע. בסדר, מותר לו בשם חופש הדיבור לשפוך את מררתו על כל מה שקורה וקרה במדינה ויש לו אפילו עדויות מחייל נח"ל מברוקלין.

ובאותה המסגרת הוא מדבר גם על "קמפוס בצו אלוף" ועל העוול שנעשה לרינת צולק, שלדעתה היא לומדת בכלל במחנה צבאי, שלו היא קוראת – הכלא הסורי.

מותר לרינת לדבר שטויות אבל על סרנה אני מתפלא: לדבר עם חייל נח"ל בברוקלין על אירוע מלפני 20 שנה הוא יכול – אבל לא להפנות ולו שאלה אחת לאחד/אחת הסטודנטים הפלסטינים הלומדים באריאל ולשאול אותם לדעתם על "הכלא הסורי" הישראלי בו בחרו ללמוד?

אובייקטיבי זה לא, אבל זה גם לא מצופה מסרנה.

מרק הסנר

* * *

האם התחילה אינתיפאדה שלישית?

לא! זו השנייה שעדיין לא נגמרה וגם לא תיגמר!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,595 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

פרופ' יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-87 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל