גיליון מס' 926 / 120 שנה להולדתה של אסתר ראב

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באדר ב' תשע"ד, 17 במרס 2014

עם הצרופות: 1. אסתר ראב בת 34. 2.  אסתר ראב באחרית ימיה, צילם יאיר שורצמן. 3. תזכירו של ברוך תירוש על מבצע השודד באיטליה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 120 שנה להולדתה של אסתר ראב, בתים ראשונים, מחזרים ראשונים, פרק מתוך הספר "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב. //  ראיון עם אסתר ראב בתוכנית  ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי, שודר ב"קול ישראל" ב-14.7.70. // ראיון שערך שמואל הופרט עם אסתר ראב בביתה בטבעון ביום 6.7.1973. //  תוכנית רדיו ב"קול ישראל" על אסתר ראב במלאת כשנה למותה בהשתתפות מרים ברנשטיין-כהן, רבקה כצנלסון וראובן שהם. התוכנית משנת 1982 לערך. // המשוררת שרצתה להיוולד גבר, על אסתר ראב, מאת דליה קרפל, "מוסף הארץ", 12.1.2007. // אסתר רַאבּ: גשם. // יוסי גמזו: מִלְחַמְתּוֹ שֶל מַלְחֵים בְּמִלְחֲמוֹת הַבְּלוֹף הָעַרְבִיּוֹת. // אורי הייטנר: 1. מאיר הר ציון – סמל הגבורה. 2. צרור הערות 16.3.14. // צביקה שטרוסברג: הר ציון היה מֶלח הארץ. // מרדכי קידר: הקטר הבודד. [ציטוט]. // עמוס גלבוע: על סילוף ההיסטוריה הקצרה של ישראל. // מנשה שאול: האייתאללה איינשטיין אכּבר. [ציטוט]. // מתי דוד: 1. הציפיות מלפיד הפוליטיקאי והאכזבות מלפיד המיניסטריאלי.  2. יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית. // ברוך תירוש: האמת על אודות משלוחי הנשק הצ'כי. // ד"ר ישראל בר-ניר: משיחיות טִירְדוּנִית – ארה"ב ותהליך השלום. // צבי י' כסה: רבות מחשבות בלב איש. // עמוס אריכא: דרעי מכתיר את בוז'י. // אוריה באר: תמונת ההתרפסות של קתרין אשטון. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר

120 שנה להולדתה של אסתר ראב

בתים ראשונים, מחזרים ראשונים

פרק מתוך הספר "ימים של לענה ודבש"

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

1894־1981

 עם עובד, 1998

אסתר ראב נולדה ב-25 במרס [בגלל טעות תיארוך שלי נדפס 25 באפריל ב"ימים של לענה ודבש". – אב"ע] שנת 1894, [שהוא יום ראשון, י"ז אדר ב' תרנ"ד, מיד לאחר פורים] בבית ברחוב פינסקר, שעל מקומו ניצב כיום הבניין שמיספרו 21. הבית, שעמד על אם הדרך המוליכה ליפו, היה בן חדר אחד, ובצידו השני גרה משפחתו של משה שמואל ראב, אחיו הצעיר של יהודה.

אסתר זוכרת מפי אימה מחמאה של אחד-העם, שביקר בו ואמר שהנקיון בחדר היה נפלא. אך ייתכן שלא אחד-העם הוא זה שנתן את המחמאה לבית ולבעליו – אלא ל' בינשטוק, שליח "חובבי ציון" לארץ-ישראל. בידינו תיאור הבית כפי שניראה בשנה שלפני הולדת אסתר וזאת בטבלה "רשימת המשפחות" בפתח-תקוה, שערך בינשטוק בעקבות סיור בארץ, שבמסגרתו ביקר גם אצל יהודה ראב.

בינשטוק סקר תחילה את מצבם של כל בתי-האב במושבה, ותיאר גם את משקו של יהודה ראב: יש לו בן זכר אחד, ברוך. הוא גר בבית-אבנים בעל קומה אחת, שאינו אלא חדר אחד. כן יש לו בית מבשלות, כלומר מיטבח, מכוסה רעפים, ואורווה ובה שני סוסים. מצב הבניינים "טוב מאוד". לראב 6 דונאם גפנים, 44 דונאם שדות ו-2 דונאם ל"מושב וגן ירק", כלומר, לבית ולחצר. מלבד זה יש לו פרה אחת וכן כלי-עבודה שונים, מחרשה ועגלה.

מבין 56 איכרי פתח-תקוה, הנסקרים בטבלה, זוכה רק עוד איכר אחד, דניאל ליפשיץ, בציון "טוב מאוד". בהערות לטבלה מוסיף בינשטוק וכותב: "החדר גדול, קומתו 2 מעטר 40 סאנטימעטר. בהחדר, בבית המבשלות, באורווה ובחצר נקיון מצויין וסדרים. כלי הבית פשוטים אך טובים במראיהם. על הקירות שני קני רובה, רעוואלווער ומורה שעות. מספר גפניו 1,200 המביאים פרי. בעבודת אדמתו יוכל להיות למופת."

הטבלה התפרסמה ב"הערה קצרה לרשימת החצרים של חמש קולוניות עבריות בארץ הקודש" – המתארת את מצב המושבות מקיץ 1890 ועד לתחילת קיץ 1893, ונדפסה באודיסה ב-1893.

בשנת הולדתה של אסתר, 1894, נדפס בווארשה, ב"לוח אחיאסף", אחד משני הסיפורים הראשונים שמתארים את הטיפוס החדש של עובד-אדמה בארץ-ישראל. שם הסיפור "מסע יום אחד בארץ-ישראל", מאת יהושע אייזנשטאדט-ברזילי. הסיפור מתאר את יהודה ראב, הנקרא בשם יהודה ההגרי, נשען על ידיו ורגליו וחופר תפוחי-אדמה בין העצים שבחלקתו, כניראה בגן הירק שליד ביתו ברחוב פינסקר. יהודה שבסיפור גאה על התנובה של אדמת המושבה, ומתווכח עם גישתו הביקורתית וספקנותו של המספר.

*

ואולם את בית-הולדתה ברחוב פינסקר אסתר לא זכרה, כי בהיותה כבת שלוש, והדבר היה לערך ב-1897, עברה המשפחה לבית אחר, שכור. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום) ומיקומו שלישי או רביעי מהפינה. המושבה קטנה, ועדיין אין שמות לרחובות, והם נקראים על שם יושביהם – הרחוב של ה"אנגלנדר" (חובבי-ציון), הרחוב של יהודה (רוטשילד) וכדומה. הבית המרווח שייך לבן-ציון שאטיל הזקן, חותנו של אליהו ספיר וסבו של יוסף ספיר (לימים ראש העיר פתח-תקוה). שאטיל התגורר תחילה ביהוד, ולאחר-מכן בבית בתו, אשת אליהו ספיר.

חדר-השינה נטה צפונה, ובו מיטת-כילה שהאם ישנה בה, ומיטה שנייה פשוטה, רחבה, עם דפנות-ברזל, ובאמצע רוזיטה, שיש בה שמץ צבע זהב. אסתר אהבה לשכב למרגלות מיטה זו, מיטת האב, ולהסתכל ברוזיטה שבעיניה היא כליל היופי – מין מעשה-עשת שלא ראתה עוד כמוהו מעולם.

ריח טוב עולה ממיטתו של האב: ריח טבק, הוא נוהג לעשן מקטרת, מעורב בזיעה בריאה.

האם, במיטת-הכילה, היא כשרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעים ברוח, ושם, בתוך המיטה, חשה הילדה – יש הרבה מסתורין.

*

כבר בהיותה כבת שלוש יש לאסתר שני "מחזרים".

האחד, איציקל קופלמן, בנו הצעיר של אברהם קופלמן, הלץ הידוע של המושבה, שבזקנותו ביקש שיקברוהו ביקב ליד חביות היין אשר אהב.

את קופלמן האב שלח יחיאל-מיכל פינס ב-1883 אל חובבי-ציון שבביאליסטוק, למשוך קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את הנחלות שירכשו בפתח-תקוה, שליחות שתוצאותיה עתידות לקבוע את גורל חידוש המושבה.

קופלמן התארח אז בפניבז, הסמוכה לביאליסטוק, אצל בן-ציון שאטיל, שיהודה ראב שוכר עתה למגורים את ביתו בפתח-תקוה. קופלמן שתה תה על שולחנו של שאטיל, קינח בעוגת לקח טעימה, החליק על זקנו והפליג בנפלאות ארץ-ישראל:

 "יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן והלבן, המוקף כולו ירק אילנות, ופותח לו את חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שב ופותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, אוכל מפרי אילנותיו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבגן-עדן."

שואל אותו שאטיל, "מה דעתך ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה והצילינדר לארץ-ישראל?"

 "צילינדר?! – הרי כתוב מפורש הוא: 'ארץ זבת חלב ודבש' – כל עץ, כל שיח שם – ענפיהם מטפטפים עסיס. למה לך צילינדר? רק תלכלך אותו."

 "ומה טיב אדמות המושבה?" מקשה ביאליסטוקאי אחר. "הגיעו אלינו סיפורים נוראים על הירקונים, השטפונות, המאלאריה..."

 "הרי לך עובדה אחת שממנה תוכל ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים, שחצי אבטיח די בו כדי להאכיל לשובע משפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח על קרקעיתה ונוטלים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. פעמים לשם טיול, ופעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."

כאשר מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד ב-1884, ונוכחים לדעת שפתח-תקוה חרבה עדיין והמציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של אברהם קופלמן, הם באים אליו בטענות קשות.

עונה להם קופלמן: "אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

משפחת קופלמן מתגוררת ברחוב פינסקר. איציקל הבן, אף הוא כניראה לץ, בחור עגלגל ושחרחר, נטפל אל אסתר הקטנה ונושק לה וקורא לה "מיידל'ה", והיא קוראת לו "שטערעדיקער בערדלע", ביידיש – "זקנקן דוקר". ודקירות זקנו ככל הניראה נעמו לה.

לימים היגר איציקל לאמריקה.

*

 "המחזר" השני, פרנק סמואל, הוא בנם השני של ה"אנגלנדרים" – כך כינו את משפחת המהגרים שבאה מלונדון וגרה ברחוב חובבי-ציון אך מסורת פולניה מכורתם טבועה בהם עדיין. ה"אנגלנדרים" קנו פרדס, וכפי הניראה הם בעלי-ממון. בעיני אסתר הקטנה ביתם הוא מעין גן-עדן מלא שכיות חמדה, תמונות ושטיחים שאין להם זכר בבית הוריה.

פרנק הוא צעיר צנום בעל שפם ומשקפיים שמראהו דוחה את הילדה אבל הוא מנגן להפליא בכינור, ואסתר אוהבת צלילים.

לאחר שפרנק מסבך את ליבה בנגינותיו הוא מושכה על ברכיו, ביד אחת מפטם אותה בשקדים מסוכרים ובפרוסות "אינגליש קייק" הנמוחים בפה, וביד שנייה מטייל מתחת לשמלתה הקצרה המעומלנת ומלטף את ירכיה. הדבר אמנם איננו נעים כלל לילדה, אבל מתוקף הכבוד שהיא רוחשת לנגינתו המקסימה אין היא זזה עד גמר טקס התה האנגלי, המוגש בכלי כסף ובדולח מצלצלים, ורק כאשר כולם קמים ועוברים למרפסת, נפטרת אסתר מהידיים המשמשניות.

*

בבית השכור של שאטיל, ברחוב רוטשילד, גדלה אסתר מגיל שלוש עד שש או שבע לערך. באותה תקופה נעקרו הכרמים, אירוע שהותיר בה משקע עצוב, שאותו תתאר לימים בסיפור "פילוקסרה". באותו הזמן הוריה עדיין צעירים, ואחיה הגדול ברוך, נער כבן עשר, נשלח ללמוד בירושלים, והיא היתה במשך שנים אחדות בחזקת "בת יחידה" בבית, עד שנולד אחיה אלעזר.

את לידתו היא זוכרת היטב. לילה אחד, בראשית שנת תר"ס, סתיו 1899, התפתלה האם במיטת הכילה רבת המיסתורין, משמיעה מיני קולות חנוקים ואחר-כך צועקת צעקות איומות. אסתר בת החמש נבהלה ובכתה מרות, מתייפחת מפחד וכולה רועדת.

בעצם הלילה הזה עוטף אותה אביה בשמיכה ונושא אותה אל ה"אנגלנדרים" – שם פוצח ראש-המשפחה בזמירות של שבת אף-על-פי שזהו יום-חול פשוט, ובלבד שלא תשמע הילדה את צעקותיה של אימה. אסתר רועדת מקור ומפחד. הבן הבכור מתחיל להתגלגל על השטיח, מבצע מעשי-קונדס כדי להסיח את דעתה, וצעיר הבנים פרנק, זה שלעיתים מנשק אותה נשיקות בוערות שמבהילות אותה, מוציא עתה את כינורו ומתחיל לנגן במיוחד בשבילה, כדי להרגיעה.

אסתר יושבת ליד האח המסודרת נוסח-אנגליה. גזרי-העץ הערוכים זה על גבי זה בוערים וכלי-האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי-ענק מוכספים שהלהבה משתקפת בהם, ומירדה עשוי גם הוא כסף. ברקם מכאיב את עיניה. היא צונחת על השטיח שלפני האח, מפוטמת בכל מיני מתיקה שהבית מצטיין בהם, דמעות מלוחות נוזלות על שפתיה, עד שהיא נירדמת.

למחרת מתעוררת אסתר כבר בביתה-שלה. אביה אוחז בידה ומובילה לחדר-המיטות, שם שוכבת האם חיוורת, רגועה. ריח קרבול ממלא את החדר ומסב לאסתר בחילה. מנומנמת מושיטה האם יד רזה כלפיה, וכמתוך שינה מניחה אותה על ראשה – לידה שוכב יצור אדום פנים, מכוער בעיני אסתר, והיא כולה כעס עליו – האם בשביל זה היה כדאי להכאיב ככה לאמא ולצעוק צעקות נוראות שכאלה?

אלעזר אחיה נולד בערב יום כיפור תר"ס, ספטמבר 1899, כאשר כמעט כולם הלכו לבית-הכנסת לתפילת "כל נדרי", ואולם בזיכרונה של אסתר כך נקבעו החוויות שהותירה בה לידתו.

* * *

ראיון עם אסתר ראב בתוכנית

 ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי

שודר ב"קול ישראל" ב-14.7.70

[ההערות בסוגריים מרובעים הם של המלביה"ד אהוד בן עזר]

אסתר: [חסרה ההתחלה של הראיון. עונה בתשובה לשאלה על אביה יהודה ראב בן עזר] זה היה אדם שלא היה אף פעם בְגלות. אנחנו מדורי-דורות היינו איכרים בהונגריה. ולכן היה איזה גוון מיוחד לטיפוס הזה. הוא היה רחב-כתפיים, ושקט מאוד, וכל תנועותיו כבדות, והיה משכיל. פשוט, זה היה אזיי קצת יקר-המציאות בפתח-תקווה, מלבד בתורה... ודווקא בזה לא הצטיין, כי הוא לא היה בן ישיבה. הוא למד תנ"ך אצל ידיד כבר. [כוונתה אולי לבן-דודתו יהושע שטמפפר, שהיה מורה לילדי המשפחה בכפר סנט-אישטוואן בהונגריה, ותיאר להם את נופי התנ"ך כמו הגבעות שסביב הכפר. – אב"ע].

אבל, היו לא חלומות גדולים ביחס לפתח-תקווה, שלא התאמתו. הוא רצה שזו תהיה מושבה לדוגמא. הוא לקח את מושבות הגרמנים [הטמפלרים], את וילהלמה ואת שרונה, עם המשקים הנפלאים, וגם עם הזיכרונות של העבר שהיו לו מן המשק שהיה להם בחוץ-לארץ [בכפר סנט-אישטוון שבהונגריה]. כל זה הלך לתכלית אחרת לגמרי. באו [למושבה] הרבה בעלי-מלאכה ונפתחו הרבה חנויות, וככל שהיה בא אחד מרעיו ואומר לו בטון כזה:

"רֵבּ יודע..."

אני אומר את זה באידיש:

"רב יודע, עס איז דוך קיין עין הורע א שטודט..." [ר' יהודה, בלי עין הרע, זאת עיר, או עיירה...]

אז הוא [יהודה ראב] נשאר נדהם, ואחר כך הוא אומר לו... "אבל רֵבִּי זלמן..." זה היה זלמן, מה שמו, זה שהיה לו איטליז... זלמן פישצנר... "אבל זלמן, מיר זאנען נישט גקומען אהער מאכן א שטודט, הובן מיר געהאט שטטלאך אין די גולה, מיר הובן געקומען מאכן א מושבה..." [אנחנו לא באנו לכאן להקים עיר – עיירות היו לנו בגולה, אנחנו באנו להקים מושבה...]

מראיין: אולי תגידי בעברית?

אסתר: "אדוני הטוב, אנחנו לא באנו הנה לייסד עיירות חדשות." ואמנם צריך להודות, לפתח-תקווה היה מראה של עיירה. והבתים היו דומים מאוד לבתי שאגאל, בתמונות.

מראיין: אולי שתי מילים על החינוך המיוחד שקיבלת בבית אבא.

אסתר: חינוך פוריטני קשה מאוד. הוא לא נמנע אפילו מלהרביץ לפעמים. אני אומר את זה בגלוי. היה רתחן. הונגרי. ולא נמנע מזה.

מראיין: האם באמת למדת, יחידה אולי בארץ, לרכב על סוסים... ולשחות...

אסתר: לא. לא הייתי  יחידה. היו בנות שפירא. בנות סווטיצקי. כל אלה שהיו להם את ה...  [סוסים] ... אבל המשק שלנו היה לו באמת גוון מיוחד. זה היה משק מעורב. והיתה גם איזה אסתטיות בזה. אבי היה אסתט גדול. כלבים יפים. סוסים יפים. חתולי אנגורה שלא ראו עוד אזיי. אינני יודעת מניין היה מביא אותם. הכול היה יפה.

מראיין: גברת ראב, ספרי לנו משהו על אותה רוח חדשה, רוח התרבות-כביכול, שבאה עם הביאליסטוקים, על המלחמה בין הדורות, על הצעירים וברנשטיין-כהן בראשם, הוותיקים עם ברל ימיני בראשם... [המראיין מבלבל כאן בין שתי תקופות שמרחק זמן של יותר מעשרים וחמש שנה מפריד ביניהן].

אסתר: אני רוצה לספר קצת על הביאליסטוקים [הם הגל השלישי של מייסדי פתח-תקווה, לאחר הקבוצה הראשונה של 1878, והשנייה, הירקונים, והם – חידוש היישוב דרך השתקעות הקבוצה הביאליסטוקית החדשה באופן זמני ביהוד. אסתר הכירה אותם בילדותה רק כאשר היו נטועים כבר בפתח-תקווה] שהם ראויים לזה. היו יהודים נפלאים ביניהם. הם באו והביאו הרבה תרבות של העיירה, הצדדים הטובים גם הביאו מן העיירה, בני-תורה, וגם היו משכילים. היה למשל הסבא [סבא-רבא יעקב ספיר] של [יוסף] ספיר, או אביו של ספיר שהיה סופר וחוקר [וגם מורה, אליהו ספיר]. היו הרבה משכילים אזיי. המשורר אימבר היה ביניהם. [למיטב ידיעתי אימבר לא גר בפתח-תקווה וגם לא ביהוד. ודאי רק ביקר]. אפרתי היה אחד, שהיה זמר. אני זוכרת שאימי עוד היתה מספרת איזה זמר היה, ושרה את גולדפאדן, והוא היה שר, והיא היתה שרה את כל השירים של גולדפאדן.

אבל היה לזה גוון, רבותיי, הראשוניות הזאת, אם יכולתי למסור לכם את הטעם הזה של הראשוניות, צוחקים על זה, אבל זה היה גוון חזק מאוד, וגם עם טעם מיוחד, אני מרגישה אותו בכל... אינני יודעת,  אני בטוחה שעוד רבים הרגישו את זה. אלה דברים שהם התחילו, ממש התחילו דברים חשובים מאוד.

אחר-כך, כשנמלאו לי חמש-עשרה שנה, היתה באה העלייה השנייה. ואז נעשיתי השייה השחורה של פתח תקווה. אין לי מילה אחרת. [צוחקת]. אני לא עושה חשבונות. אני כבר יותר מדי זקנה, ודאי תלוו אותי כולכם למקומי אשר כבר קבעתי לי בתוככם [אז כבר היתה בחזקתה חלקת קבר שרכשה בבית הקברות סגולה בפתח תקווה ליד אבי בנימין בן עזר ראב ז"ל]. אם לא חייתי כל הזמן בתוככם, היו לזה סיבות, הרבה אישיות והרבה... זה שאני סופר... לא נשארתי לא כאן ולא בדגניה. אבל הקשר עם פתח-תקווה [תמיד מבטאת במלרע] הוא גדול מאוד...

מראיין: מה היתה המלחמה הזו בין הדורות?

אסתר: זה היה שכל ה"חדר" היהודי הזה היה כל כך אדוק וכל כך מוגבל ואסר על קריאת ספר, אסר להיפגש אם בחורים. אסור היה לשמוע הרצאה. בא יעקב רבינוביץ ורצה להרצות [דומה שהיא מבלבלת אותו עם ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שהרצאתו לבנות על התבגרותן היתה אחת הסיבות לפרוץ השערורייה], אז זה היה חרם, הכול היה חרם ו... דברים נוראים... ליד בית הכנסת אסור היה לעבור בשבת... אתה צריך גם כן לזכור את זה... אסור היה אפילו לעבור. בנימין סלור סבל, יחד איתי, יחד עם צרלין וכל החבורה הזאת, ואגב אלה הם ממייסדי הרצליה. זה דור טוב היה. היו אנשים טובים. ידידים טובים. אי אפשר היה לתפוס.

עירוב. אתה יודע מה זה עירוב. אַ מֵעֵירֵב. [אידיש]. בשבתות של אביב, השקדים פורחים, קהל... חבורה של צעירים וצעירות רוצים לצאת מהתחום של הבתים הקטנים האלה. אסור לצאת. איפה נשמע דבר כזה?

מראיין: אז איך עשו רומנטיקה?

אסתר: מה?

מראיין: איך עשו רומנטיקה בזמנך?

קולות צחוק בקהל הפתח-תקוואי: על הגורן... על הגורן...

אסתר: סליחה? אני לא שומעת כל כך טוב...

קול בקהל: על הגורן...

אסתר: אאה...

מראיין: אולי יש משהו שיזכיר לך... שיר או מכתב אהבה...

אסתר: אאה... אני אקריא איזה דבר-מה. זה נקרא –

שתי ילדות בפרדס פורח

"קרַק... קרַק... כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?"

"לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד... אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טוּל, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת..."

"כן, יש סוד..."

"ואני, כבר נשקו לי!"

"נשקו לך? מי?"

"צבי'קה של מַאשה..."

"ואיך זה?"

"זה פשוט, הוא שם את [אסתר קראה: הוא נושק לי על שפתיי] שפתיו על שפתיי – ואז את [אני] כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת [ואני] על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת... וגם זו נשיקה – ואת שוכחת... [אבל שוכחים...]  ואותך עוד לא נשקו? [להלן אסתר קיצרה ושינתה קצת מהטקסט המקורי של הסיפור הנדפס, המובא כאן. – אב"ע]] ו'חקי'?"

"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "

"את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף."

"עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים."

"אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד."

"אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. 'חקי' יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו... שומעת איך שרה דבורה? 'עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!' אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה..."

"ו'חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?"

"הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם."

"מה זה חשובה? יפה? טובה?"

"חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים..."

"חה חה חה... משהו גדול בלב! ואת 'פיספוסת' רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ"ך!" (בורחת).

(מחיאות כפיים של הקהל הפתח-תקוואי עם סיום קריאתה, שהיתה באמת ממש מקסימה, רעננה, צעירה מאוד, וממש החייתה את המסופר).

*

ראיון עם אסתר ראב, שהקלטתי משידור ב"קול ישראל", מהתוכנית – "ותיקי אם המושבות מעלים זיכרונות מהעבר, עירי שלי" (מישדר המוקדש לפתח-תקווה, עורך, יואל רקם, מנחה, מאיר הרניק, קול ישראל, רשת ב', יום ג', 14.7.70, שעה 9.05 ["הזכירה המשוררת אסתר ראב, ילידת פתח-תקווה, את האווירה הרוחנית של אותם ימים, והפולמוס הנלהב בין זרמים שונים."] (ידיעות אחרונות, 16.7.70).

במסגרת השידור הזה היא קוראת בקיצורים אחדים את הסיפור שלה "שתי ילדות בפרדס פורח". ספק בעיניי אם התוכנית  שמורה בארכיוני קול ישראל, כי מעודי לא שמעתי שידור נוסף של קריאת הסיפור שלה מפיה.

הסיפור נכתב בשנים 1957-1958 לערך. תקופת התרחשותו היא השנים 1905-1910 לערך. נדפס לראשונה ב"גזית" שבעריכת גבריאל טלפיר, כרך ט"ז, חוב' ט-י, אדר תשי"ח, 1958. נכלל בקובץ "גן שחרב", וכן בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה".

הקלטת קריאתה שמורה בארכיונה שנמצא אצלי, ודומה שזה הסיפור היחיד שלה שנשמר בקולה-היא.

המלביה"ד: אהוד בן עזר

* * *

ראיון שערך שמואל הופרט עם אסתר ראב בביתה בטבעון בנוכחות אהוד בן עזר ביום 6.7.1973

ובאותה פגישה הקליט אותה קוראת צרור שירים המצויים עד היום בארכיון "קול ישראל"

הראיון שודר בקול ישראל ביום 8.8.1973

מראיין: בביתה של המשוררת אסתר ראב בטבעון נטוע עץ אלון ששורשיו נאחזים בקרקע הסלעית. אסתר ראב, משוררת, צברית, בתו של מייסד פתח-תקווה, גאה על אלון עתיק זה. כמוהו היא שתולה בנופיה של ארץ-ישראל. משוררת מקורית הרואה עצמה גידול פרא בקרקע מכורה.

לפני שבועות מיספר ביקרנו בביתה של אסתר ראב.

[אסתר קוראת בקולה-היא את שירה "יש מילים כציפורים נדירות", מהקלטות "קול ישראל":]

יֵשׁ מִלִּים כְּצִפֳּרִים נְדִירוֹת

עָפוֹת אֵלָי;

בָּאותֹ מֵאֵי-שָׁם

מֵעֵבֶר לַהַכָּרָה –

שֹׁבֶל אוֹר בְּעִקְבוֹתָן;

יֵשׁ זוֹהֲרוֹת וּמְעַמְעֲמוֹת

כְּגֶחָלִים לוֹחֲשׁוֹת;

יֵשׁ מְצַלְצְלוֹת כְּפַעֲמוֹן עָמוּם –

וְיֵשׁ שְׁחוֹרוֹת וַעֲמֻקּוֹת כְּקֶבֶר.

לֹא אֵדַע מִנַּיּן בָּאוּ.

מְרַשְׁרְשׁוֹת הֵן כַּצִּפֳּרִים

מוּזָרוֹת חַדְפַּעֲמִיּוֹת –

כְּמַגָּע לֹא מִזֶּה

עִם אֶחָד פֶּלִאי...

[1964. עמ' 135 ב"כל השירים"]

מראיין [קולו של שמואל הופרט לא נשמע בהקלטה. הראיון עבר עריכה, וקריין קורא את השאלות ודברי הקישור]: מילותיה של אסתר ראב הן ציפורים נדירות. ציפוריה של הארץ הזאת. מה משמעותה של ההגדרה – משוררת ארץ-ישראלית, שהרי מרבית המשוררים בני-גילה של אסתר ראב באו לכאן מחוץ-לארץ ותמונות נופי ילדותם היו יערות אירופה ונהרותיה.

אסתר ראב.

אסתר: ...חוץ מכול, הרוח שנשבה, הרוחות שנשבו פה, ונשבו פה רוחות בארץ. היה מין דבר שהיה מחוץ להיגיון. ואני הרגשתי את הדבר הזה. הרגשתי את עתיקות הארץ, קודם כל. ואת השיבה ההיוּלית הזו של עם לארצו, בלי ציוּניות, ממש הרגשתי.

ואחר-כך היו דברים של יום-יום, פשוטים כמו לחם, מעוף הציפורים, העבודה, הדשדוש בתוך החול החם, העצים המעטים אשר התרשמו על המרחב הזה, הגדול והריק.

והיו גם אידאלים. וזה דבר גדול. זה צֶמח יוצא מן הכלל.

 [זה צמח שאי-אפשר לזלזל בו על ידי...  ברוח הזאת, מהימים ההם... היא היתה חזקה מאוד, כמו, כמו האקליפטוסים הגדולים האלה, כך היו הרעיונות האלה, כך הם כבשו את ליבי ולב אחרים. וחיינו בזה. לא היה לנו צורך בשום שעשוע. שהיינו משועשעים כל היום וכל הלילה. חלמנו על זה. ביום עשינו את זה. וחשבנו, בלילה חלמנו על זה...]

אני כתבתי את השיר הראשון, זה ב-1919. קיבלו את זה הסופרים [ברש ורבינוביץ], קיבלו את זה בשמחה רבה. אני לא אומר שכתיבת שירים היתה בתוך הפרוגרמה של גורדון ושל ברנר, ואת הדברים האלה [שלהם] אנחנו קיימנו בגופנו וברוחנו – וזה היה מעין תבלין, הספרות היתה רק מעין תבלין לחיים ההם. החיים היו כל כך פוקדים עלינו, זה היה מיפקד קשה. היו מוכרחים, אלה ששמו את ראשם בעול הזה, היו מוכרחים לסחוב אותו. ואם לא עשו את זה הם התביישו בזה. מישהו שלא היו לו מַזוֹלוֹת – קראו לזה ברוסית, כן, מי שלא היו לו יבלות, היה פסול בחברה.

מראיין: מה היו תמונות היסוד, מראות השתייה של אסתר ראב?

אסתר: טבעיוֹת. זוג שוורים, שמעודי לא ראיתי דבר כזה. ראיתי פרות. שוורים שמים עליהם עול, ועל העול הזה עובד אבי, ואחי הבכור [ברוך], לסדר אותו ולרפד אותו, ושמים אותו על גבי שוורים, ורותמים שני שוורים בעגלה, והם מושכים אותה. וזה היה אצלי כמו סמל, כי הם הלכו לאט-לאט, והם היו אימפוזנטים לאין ערוך, עם הקרניים הארוכות, וזה היה כמו סמל של ההליכה לאדמה, צעד-צעד, בלי לפנות לא ימין ולא לשמאל ולא לשאול שאלות, זה צריך לעשות. זוג שוורים.

 [אחר כך התמונות האלה, תמונה אחת למשל, על רעות שבין הקהל הזה. אחרי הארבה [1915] כל הפרדסים היו אפורים, בלי עלה אחד ירוק. ואני הייתי אז בנס ציונה, ועבדתי במזמרה, ועשיתי עשרה עצים גדולים במזמרה ובמשור. וזה לא עושה היום פועל בשלושה ימים. וזה היה כל כך מובן מאליו.

וחברים הולכים לעבודה, בבוקר, ואני גם כן עם סל. יש לי סל של נצרים, כזה, קיים רק אצל הערבים. סל נצרים. ואחד, שהיה אחר כך איש חשוב בתנועת העבודה, אומר לי:

"יש לך משהו בסל?"

אנחנו היינו רעבים. זה היה במלחמת העולם הראשונה. ולא היה גם לחם. המטבח, מטבח הפועלים, נתן לחם, ופלאפל... לא מה שאתם אוכלים היום, הפלאפל... זה היה אוכל, לא הפלאפל... כי אם האפונים האלה, הצהובים [כוונתה לגרגירי חומוס, חימצה]... זה היה עיקר האוכל... שקים מלאים. וזה היה מנפח את הקיבה.

אני הולכת ובידי סל. ולקראתי הולך האיש הזה. וגם בידו סל. הוא אומר לי:

"אסתר, מה יש לך בסל? יש לך משהו?"

ואני אומרת: "כן, כן, יש משהו." ואני מכסה אותו, כי לא היה שם הרבה. לא רציתי שהוא יראה. והנה הוא מוציא מלפפון גדול, כזה, כמו... היום אני זורקת את זה, כי לא אוכלים מלפפונים גדולים, אוכלים את הקטנים ואת המקולפים – והוא זורק לי אותו לתוך הסל.

אני צועקת: "אלדד! אלדד! מה אתה עושה? מה אתה..."

הוא כבר ברח. והמלפפון, אכלתי אותו יומיים, בתור תבלין על הלחם, של הדורה. לחם דורה שזה גרגרים לבנים, שהתרנגולות היו אוכלות.

[על מרדכי אלדד (גולדפרב), שהיה ידידו של הסופר לואידור, ראה בביוגראפיה של אסתר "ימים של לענה ודבש", עמ' 198, 279, 386, 390 ו-455. וכן בקובץ "אסתר ראב / כל הפרוזה", בהערות לסיפור "בקתה בפרדס"].

מראיין: ומשהו על תהליך היצירה.

אסתר: אצלי הבסיס לשירים זה בעצם המוסיקה, כי התחלתי בכינור, לפני שהייתי כותבת. אהבתי זימרה, והיה לי קול יפה וחשבתי שאני אהיה מנגנת. ואחר-כך פתאום נכנס איזה שיגעון בראשי, באה חברה שלי מפריס [לורט פסקל] וראתה שם את איזדורה דונקן רוקדת. והיא תיארה את זה, שאני חשבתי שאני בדיוק יכולה להיות כמוה. וגוף יפה היה לי, וצעיר. אני אבטא את עצמי בריקוד. התחלתי לחפש מורָה לריקוד, ומצאתי משהו, איזו בלרינה זקנה, וזה נמאס לי מאוד.

אחר כך חשבתי, אני אתחיל לכתוב. וזה תפח בי, ממש היה איזה ייסורים, ייסורים ממש, להתבטא. ולא היתה לי סבלנות לשבת על ספסל הלימודים. את המתמטיקה הטיפשית הזו, ואת הפיסיקה... את הטבע אהבתי. את התנ"ך, והיו לי מורים נפלאים. על זה אני חוזרת תמיד, ותמיד מוכרחה לחזור כי זה היה יסוד גדול בשירה שלי. כמו אפריים הראובני...]

מראיין: ובאשר למלאכת השירה אומרת  המשוררת:

אסתר: אז ראשית כל זאת מוסיקה. אחר-כך, תמיד אצלי יש פרוצס של לפני הכתיבה. ושוב, זה פועם, איזה דבר פועם, ואני שומעת גם קולות. קולות לא ברורים אבל הם לובשים לאט-לאט צורה של הימנון. מילים עוד לא ברורות. פעם זה היה בשעות היקיצה. בין שינה ויקיצה, בבוקר, אז היה... ולפעמים אפילו בחלום, פתאום משפט אחד, כמו מוטו, מצלצל בא מאיזה מקום, אני לא יודעת, בדיוק מה שאני אומרת שם, זה בא, ובכן ככה זה...

[לא רוצה לטפל בזה. אני לא יודעת אפילו לחקור את זה ואני לא יודעת, לא קוראת ספרי פסיכולוגיה. ובכן ככה,]

אחר-כך זה משפט אחד שאני מתחילה לסגור סביבו וליצור את האטמוספירה. ויש הרבה-הרבה מאחורי זה, אבל זה לא רוצה להתבטא, זה קשה להתבטא.

פתאום אני עושה בית אחד. כן. ארבע, חמש שורות, שש שורות, ופתאום הוא מושך, הבית הזה מושך עוד, יש כאילו מין טאנדאנטיף, [מגמה], אתה יודע, איזה דבר עוד, יש עוד, אני יודעת שלא גמרתי, שאני צריכה עוד, לא בשביל השורות אלא בשבילי אני צריכה עוד למלא... אתה מבין? כשאני מרגישה שפה לא הריקותי מה שהייתי צריכה. אז אני מתחילה, ואז זה מיתוסף עוד, ועוד, דבר לפעמים מתוך דבר, תמונה מתוך תמונה, שלא פיללתי כלל שזה יהיה הדבר הזה... יש!

..אבל הוא, רוֹשְׁטָפוּ... חומר גולמי, אני מרגישה שזה חומר גולמי, ועוד לא העליתי את זה למדרגה שאני יכולה להעלות את זה. ואני יודעת שאני יכולה. אז אני מתחילה למחוק שורה, ולעשות שורה אחרת, מילה, פתאום מילה יוצרת שתי שורות חדשות שלא פיללתי להן. המילה הזו כל כך כבדה, היא כבדה בתוכן, שהיא יוצרת עוד שתי שורות. וככה...

אז אחר-כך אני עוזבת את השיר. אחרי שבוע אני שוב ניגשת אליו, ויש לו פנים אחרות, וזה מכר ישן, כל כך רחוק, וגם... עוד קורא לי, משהו עוד קורא לי שמה. אז אני מתחילה שוב לעבד אותו. פתאום אני מוצאת – איזו מילה זו?  מה זה שמת את זה כאן? זה לא במקומו!

ואני משנה. וכך זה יכול ללכת שבועיים. בסוף אני סיימתי. אני רואה שהוא מלוטש, ופחות או יותר ביטאתי מה שרציתי, והוא דומה לתמונות שראיתי, גם הפנימיות וגם החיצוניות, גם דומה וגם הוא עולה למדרגת שיר ממש, אתה יודע, שיר במובן הטוב. זהו.

מראיין: ואשר להשפעות.

אסתר: השפעות, אני יכולה לומר שהן היו מרובות. כי אני בכל זאת איזה גידול פרא, כך אני קוראת לעצמי, בשקט. אבל היו כמובן, היו, ורלן, והיה רימבו, והיו הצרפתים, בלי כל ספק, אבל לא במידה מכריעה, הם רק הזינו אותי אבל לא השפיעו עליי.

ודווקא איזה משורר קטן, ובלתי ידוע, אשר הוא כפי הנראה בא בזמנו אליי, בשעה שהייתי צריכה לו. וזה היה ולטר קאלה, שמעטים זוכרים אותו. וזה היה סימבוליסט, שקט, לירי, והוא נעלם. כתב ספר אחד ונעלם. והוא השפיע עליי.

אני הערצתי גם אז בזמנו את שלונסקי ואת למדן, אבל אני לא הושפעתי מהם. אני לא יכולה לומר שלא הושפעתי מביאליק. מי לא הושפע מביאליק. זה אי אפשר לומר. זה מיסוד השפה גם, יסוד השפה ויסוד הסגנון.

ממי עוד הושפעתי? זה שאתה אומר, המשוררת. אבל זה כבר בשנים האחרונות. מצאתי, יש, משוררת אחת, שהיא דומה לי במשהו. לכן תירגמתי אותה. ז'רמין בומון. והיא כתבה צרור שירים גדול ב"נובל ליטרר", ואחר כך נעלמה לגמרי. אני לא יודעת עכשיו אם היא עדיין חיה או מתה, כי היא לא היתה צעירה כאשר אני התחלתי לקרוא [אותה]. וזהו. מה יש לי לומר.

אני בעצמי קימוש ודרדר, ודישדשתי ביניהם והלכתי לקטוף תאנים ונדקרתי בַּדוֹרֵס [?] הערבי... גם השפעה ערבית היתה אז בארץ, והיו לנו מילים ערביות, שרתי שירים ערבים, זה היה בשבילי איזה דבר גדול.  היה לי קול יפה.

אכלנו לבן. ואכלנו תאנים. ושרנו שירים ערבים. ולמדנו את העברית הראשונית הזאת שבאה מירושלים, מאליעזר בן יהודה. והגננת שלי אמרה לי: "את מַשירה כל כך יפה!"

ואני אז, עוד לא ידעתי את הדקדוק, אבל הרגשתי שהיא לא צריכה לומר משירה, משהו... באופן אינסטינקטיבי, שהיא לא צריכה לומר משירה.

במצב כזה היתה השפה. וכל מילה... ובכן, עכשיו אני רוצה להתגאות, לחברה שלי אני פעם אמרתי: "יש המון דברים יפים בעולם..." ואיש לא אמר אז עדיין את המילה המון... עכשיו זה מילה של המונים.

מראיין: נחתום בצרור שירים בקריאת של אסתר ראב.

[קוראת, מהקלטות "קול ישראל":]

פתח תקווה

במעלה הגלבוע

מות הצופים

תפילה אחרונה

עליי יתאבלו כל החתולים

מראיין: אסופת שיריה של אסתר ראב, "תפילה אחרונה", הופיעה לפני כשנה [1972] בהוצאת "עם עובד". ביקשנו את המשוררת לקרוא את השיר "תפילה אחרונה", שעל שמו נקרא הקובץ:

אַל תַּעֲשֵׂנִי טוֹבָה כָּל כָּךְ

וְדַלָּה וּמְרֻשֶּׁשֶׁת,

וְרֵיקָה,

"וְיוֹדַעַת לִפְנֵי מִי אַתְּ עוֹמֶדֶת"

אַל תַּאֲפִיל יָמַי הָאַחֲרוֹנִים

אַל תְּרוֹמְמֵנִי,

וְאַל תַּעֲשֵׂנִי

עֲנָוָה כָּל כָּךְ,

וְאַל תִּתְּנֵנִי

לְבָרוֹת

לְכָל חֵלֵכָה,

לְכָל זָב,

הַיְשֵׁר גֵּוִי,

וְאַמֵּץ קְרָבַיי;

תֵּן לִי לִתְלֹשׁ נַרְקִיסִים

בִּשְׁמוּרַת-גַּנְּךָ

הָאֲסוּרָה,

לְזָרְקָם לָרוּחַ,

וְלוּ רַק פַּעַם אַחַת

כְּאִילוּ עוֹד מָלֵא הָאָסָם

כָּל-טוּב;

תֵּן לִי לְהַרְגִּישׁ

בְּשַׂקֵּי-שְׁקֵדִים

מַזִּילֵי רֵיחַ רִכְפָּה

בַּמִרְפֶּסֶת;

וּבְרֵיחַ-תִּירוֹש,

בַּעֲגָלוֹת

מְלֵאוֹת-עֵנָב

בֶּחָצֵר.

1971

* * *

תוכנית רדיו ב"קול ישראל" על אסתר ראב

במלאת כשנה למותה

[התוכנית משנת 1982 לערך. אין בידינו פרטים נוספים]

מנחה: לפני יותר משנה נפטרה המשוררת אסתר ראב. האזינו לתוכניתו של דן פת, "נופי קיץ שכוחים" המוקדשת לזיכרה.

משתתפים:

חברתה בילדותה השחקנית מרים ברנשטיין-כהן: [בקולה] "אני הסתכלתי בה והיא הסתכלה בי, ואמרה – נהיה חברות?"

ידידתה בבגרותה, רבקה כצנלסון: [בקולה] "הייתי פחות מספרת לה על עצמי כי הייתי מסוקרנת יותר לשמוע מה היא מספרת לי. השיחה איתה היתה תמיד, היתה בה איזה מאגיה."

חוקר שירתה ראובן שהם: [בקולו] "בכל מקום שהיא גרה בו היתה לה גינה. היא היתה מגדלת עשבים, נותנת להם לגדול כדי שיהיה לה חתיכת נוף פראי."

ובן-אחיה הסופר אהוד בן עזר: [בקולו] "היא במיטבה כשהיא משוררת הנוף או משוררת הליריות והעצב של הנופים הארץ-ישראליים ושלה בתוכם."

מנחה: בתוכנית משולבות הקלטות של אסתר ראב הקוראת משיריה.

מוסיקה.

אהוד בן עזר: אסתר ראב נולדה ב-1894 בפתח-תקווה. זאת אומרת שבסוף המאה הקודמת היא היתה ילדה בת שש. ובעשור הראשון של המאה שלנו [המאה ה-20] היא היתה כבר ילדה שעיניה פקוחות לראות את סביבתה. שירתה נוצרת בתקופה רחוקה יותר, אבל היא כתבה גם, רוב שנותיה, בייחוד בשנים האחרונות, סיפורים, פרוזה – והסיפורים האלה מעלים תמונת עולם מאוד מעניינת של החיים בארץ-ישראל, בפתח-תקווה, בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה [הנוכחית]. 

מרים ברנשטיין-כהן: אני למדתי ביפו. [בגימנסיה "הרצליה"]. הוריי גרו אז בפתח-תקווה. כל סוף-שבוע הייתי באה אל המושבה לבלות עם הוריי, וביום אל"ף הייתי חוזרת. בפתח-תקווה אני התחברתי עם אסתר. היא למדה שם, ואני הייתי באה מחוץ לבית. ואנחנו היינו מבלות את השבת יחד. והייתי נכנסת... היא... היא אהבה לשבת בבית. אני הייתי באה ויושבת אצלה חצי יום, הולכת לאכול הביתה ושוב חוזרת.

אני אומרת שאסתר היתה באותה תקופה החברה הטובה ביותר שלי. יצרנו שם כעין מועדון קטן: משה כרמי [ינובסקי], הוא היה מלחין, אבשלום גיסין, אסתר ראב, ואני. אבל בעיקר היינו מבלות יחד, אסתר ואני. לא היינו משחקות. אנחנו היינו יושבות, וחולמות לנו עתידות. מעניין, שהעתידות נתקיימו. מה שחלמנו, עשינו. הגענו לאותה דרגה של עשייה שחלמנו עליה.

היא היתה חולמנית יותר ממני. היא תמיד היתה אומרת: "אני רואה את עצמי בתוך מערה. מערה שחורה וחשיכה, ואני נמצאת למעלה, ומסדרת את כל החיים, לא רק שלי אלא של כל היצורים."

אבי [ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן] הכיר את אדון [יהודה] ראב, והוא הזמין אותי לבוא לבקר את הבת. הם גרו אז ממול למלון גיסין. אני עכשיו מכירה את כל המקומות לפי הזיכרונות. והבית עוד עומד [בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי]. אני זוכרת, היינו יושבות בחדר שלה, בפעם הראשונה, אני הסתכלתי בה והיא הסתכלה בי, והיא אמרה:

"נהיה חברות?"

אהוד בן עזר: זה היה בית, בית איכרים. סבי יהודה ראב, אביה של אסתר, היה איכר, והבית [המשק] היתה בו אורווה, היתה פלחה, אחר-כך היו מטעים, גפנים, אחר-כך היה פרדס. כרמים היו קודם. והיא חיתה את האווירה הזו של ילדות בבית חקלאי.

קריינית [קטעים מתוך סיפורה של אסתר "המרתף"]: המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

[הסיפור נכתב בשנת 1968 לערך. תקופת התרחשותו 1902-1904 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 29.11.68. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 74 ולימים בכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה", עמ' 92].

אהוד בן עזר: והיא מתארת כיצד המורים אפילו לא ידעו היטב עברית כשהתחילו ללמד אותה. היה הרבה גמגום. היא למדה בבית-ספר [יק"א, לימים פיק"א] במושבה כשבע שנים, אני חושב, בערך עד שנת 1910. ואז למדו בנים לחוד ובנות לחוד.

מרים ברנשטיין-כהן: היינו קוראות הרבה. הייתי לוקחת ספרים בספרייה בגימנסיה וגם בפתח-תקווה. היינו מדברים על דבר הספרים האלה. ספרים בעברית היו אז מעטים ולא מעניינים. המורים היו ממליצים על ספרים ואוסרים את קריאת הספרים [?].

היא היתה מוחלטת מאוד, כל כך חזקה ממני בהרבה, גבוהה ממני, היא היתה.

אהוד בן עזר: אסתר ראב היתה המשוררת הארץ-ישראלית הראשונה, במובן שהיא הצברית הראשונה שכתבה שירים ונעשתה פיגורה מוכרת בתחום הספרות. היא לא רק בת העלייה הראשונה. אסתר ראב היא בת העלייה הראשונה אבל מבחינה רוחנית, השנים שעיצבו אותה והזרמים החדשים שפעלו עליה היו דווקא בתקופת העלייה השנייה.

רבקה כצנלסון: הייתי פחות מספרת לה על עצמי כי הייתי מסוקרנת יותר לשמוע מה היא מספרת לי. כי השיחה איתה היתה תמיד, היתה בה איזה מאגיה.

זכורני, יום אחד, בשעת ערבית נעימה, בטבעון, רוח קרירה, הגבעות הריקות עדיין, שכה אהבה, סיפרה לי בנימה לירית, כזאת כמעט נוסטלגיה, על החלוצות הראשונות, בנות העלייה השנייה, שפגשה אותן בפתח-תקווה. היא, הצברית, היתה צעירה מהן, וגם הסתכלה עליהן מרחוק. לא היה לה קשר ישיר אליהן. והיו בעיניה קצת תמוהות. בשמלות עם צווארונים גבוהים, בחום הקיץ של פתח-תקווה, זרות עדיין לאקלים של ארץ-ישראל. עדיין מתרפקות על זיכרונות הבית שעזבו בגולה. רגשניות. יודעות יפה את השירים של פושקין. מדברות על אנה קרנינה של טולסטוי. מספרות על אנאסטסיה פיליפובנה של דוסטוייבסקי.

אסתר ראב קראה את היצירות האלה בגרמנית, והשמות היו מוכרים לה. היא היתה אומרת:

"יותר מכל הן היו מתרפקות על השִׁירֵם[?], השירם, פרח הלילך שהיה מתחת לחלונן שם, בבית הישן שלהן, איפה שהוא בעיירה או בעיר, ששם גדלו. והזמיר בלילה. בארץ-ישראל בכלל אין זמיר. ואין שירֵם. ואין לאנדיש. אין הפרחים האלה, ואין עץ הליבנה, עם הקליפה הלבנה, העץ הענוג הזה, הנחמד הזה, שהוא לא כמו הברוש שלנו בארץ-ישראל. אבל, הם לא ידעו על כך, אבל אני הייתי מרגישה את הגעגועים שלהן. הייתי מסתכלת, הן היו ילדות ענוגות, נערות, עם ידיים לבנות, הן ניראו שבריריות, הן צריכות מים. היו הולכות לכבס. הן שמחו כאשר הבויארג'י, מנהל הפרדס, היה נותן להן קצת ימי עבודה, בקטיף, והיו שמחות, הנה הן גם כן פועלות, הן מרוויחות. ואני הייתי חושבת, מה תיתן להן ארץ-ישראל? מה הן יתנו לארץ-ישראל?"

מנחה: הקירבה או אי-הקירבה של אסתר ראב של אסתר ראב אל בני העלייה השנייה, כפי שתיארה זאת רבקה כצנלסון, מתבטאת גם בשירתה. על כך ראובן שהם.

ראובן שהם: משוררי העליות השנייה והשלישית הם משוררים שהם משוררים מהגרים. אנשים שבאו מארץ אחרת, מתרבות אחרת, מהוויית חיים אחרת, לתוך נוף שונה לחלוטין ממה שהם היו רגילים לו. הם הסתכלו על ארץ-ישראל כעל ארץ אוטופית. פתאום הם באים, נופלים לאיזה גיהינום של אש, לנופים חרבים, צמאים למים, ההיפך מכל מה שאפשר לתאר כגן עדן, כמו שהם ראו את ארץ-ישראל דרך העיניים של התנ"ך.

התברר לך מיד שהאנשים האלה, אחת הבעיות המרכזיות בחיים שלהם זו היתה הסתגלות לנוף ולהווייה הזאת. ומרכז הכובד של השירים שלהם היה המאבק הזה על ההתאקלמות. פיסית בנוף הזה. ההתאקלמות הרוחנית בהווייה הארץ-ישראלית.

אצל אסתר ראב זה לא קיים. היא, בשבילה – כל החמסינים האלה, הקוצים האלה, והיא... כמו דג במים בתוך העסק הזה.

מנחה: תיאורי הנוף הקיציים, העשירים, המלאים, בשירת אסתר ראב, אינם חד-מימדיים. ראובן שהם עומד על הקשר ביניהם לבין דמות האישה בשירתה.

ראובן שהם: זאת אישה חושנית, שהיופי שלה הוא דווקא במערומיה, ככל שיורדות יותר מחלצות אז מתגלה יותר היופי, ואפשר לראות זאת אפילו בשיר הפתיחה של "קמשונים". היא אומרת שם:

עַל מַעֲרוּמַּיִך חוֹגֵג יוֹם לָבָן

אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה,

והיא מתארת אותה בתוך המישור:

גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל

וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;

אז אתה רואה פה יישות נשית, חושנית, עירומה. נכון, עירומה, אבל דווקא בגלל זה מתגלה כל היופי שלה. וזה מסתיים:

עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִּךְ הֲחֵרֵבִים, הַלְּבָנִים –

מַה יָּפִית!

[השיר נכתב בפתח-תקווה בסיוון תרפ"ג, 1923]

אתה פותח שיר, השיר השני [ב"קמשונים"], הוא:

לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת,

בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים,

וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח

כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ.

עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ

בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת,

כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח

לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ

אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר,

וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים

עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

[השיר נכתב בפתח-תקווה בסיוון תרפ"ג, 1923]

זה השיר השני, שהתפרסם ב"הדים" ["הדים", כרך ב, חוב' י"א-י"ב, תשרי תרפ"ד, 1923] של ברש יחד עם השיר הראשון, "על מערומייך חוגג יום לבן". פה אתה רואה, בלשון, לשון השיר... אתה רואה שהדרכים, דרכי החול, הן עריסות של משי. אז זה דבר שאתה יונק אותו מילדות. כן, אם הדרכים הן עריסות חול רכות, כעל פני משי צח לעולם בן אנוע, התחושה הזו שאתה הולך בתוך משי. בתוך עריסה.

אף אחד מהמשוררים האחרים, הם לא יכלו להתייחס בלשון כזאת, אתה רואה את זה, אם היא מדברת על קימוש, שזה בסך הכל שיח קוצני, אז תמיד זה קימוש לח. אם זה אטד, אז זה אטד מכחיל. ואז נוצרת איזו מין איכות לשונית של קשה רך. יבש רטוב. דוקרני משיי. וכל הדברים האלה מאפשרים לה ליצור הווייה כזאת מהנוף הארץ-ישראלי, שאחרים לא היו מסוגלים לו.

קריין: בשנת 1913 מורדת אסתר במשפחתה ועוברת לחיות בדגניה. החיים בקבוצה הצעירה, העבודה הגופנית המפרכת, התקפי המלריה החזקים, מכריחים אותה לחזור, כעבור שנתיים, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, לפתח-תקווה. זיכרון המחלה מתואר באחד מקטעי הפרוזה הקצרים שכתבה [הסיפור "מאלאריה"]:

קריינית: לכאורה  היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן.

הייתי מרגישה קור בלתי-נעים נכנס לגופי, ושיניי היו נוקשות וכל הגוף רעד, ואמא כיסתה אותי בשמיכות-צמר בעצם הקיץ.

הקור נתן לי הרגשה של עלבון, כאילו היכה אותי מישהו. הייתי דומה בעיני עצמי לכלבלב העלוב, זה הרזה והמצורע, התועה, שהיה בא בעיניים מזות-רעב לבקש ממני פירור. אסוסיאציות שונות היו עולות בדימיוני: זיקית קצוצת-זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל-גשם – איזה עצב בל-ישוער היה תוקף אותי. ולאט-לאט היה החום עולה והגוף היה מרגיש ביטחון כלשהו. ההרגשה הטובה הלכה והתחזקה יחד עם החום אשר עלה. כשהגיע לארבעים הייתי במצב-רוח נפלא, צחקתי כאילו התגברתי על איזה מכשול גדול.

זאת היתה מאלאריה טרציאנה. מאוחר יותר, במשך שנים רבות, היתה לי קדחת פשוטה. הרגשה לא נעימה, והחום עולה לשלושים-ושמונה. הייתי מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים – אבל אין זה מפריע לי ביותר – ואמא לא מרשה ללכת לבית-הספר, ואז אני רצה אל האוקליפטוסים. שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתי ומחייה אותי, ושם העולם שלי. טוב שם יותר מאשר בבית-הספר. האוקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי-האפרוחים, קינים-קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו; המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים באונס, משירים קליפות יבשות, צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת-רעל מבחילה. על האדמה ביצה נושרת מן הקן, ולפעמים אפרוח, שכבר צמחו לו כנפיים ומקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל-כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואני מגרשת את החתולים העטים עליו. ו"פַק!" – עוד אחד נפל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור-לרווחה וצפצוף-בכי ניגר מתוכו, ואני מחממת אותו בכפי ובוכה עימו.

[הסיפור "מאלאריה" נכתב בשנת 1970 לערך. תקופת התרחשותו 1900-1910. נדפס לראשונה ב"הארץ" מיום 1.1.1971,  נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 95, וכן ב"אסתר ראב / כל הפרוזה", עמ' 111. מובאים כאן רק קטעים אחדים ממנו].

אהוד בן עזר: במלחמת העולם הראשונה היא נמצאת בפתח תקווה. אחרי המלחמה היא משמשת בתור מורה בבן שמן. בכפר הנוער. ואז, אני חושב, לפי היומנים, הרשימות שבידה, בשנת 1919, אז מתחילות... או מתחילים הניסיונות הספרותיים הראשונים שלה, טיוטות של שירים, תרגומים [של שירים] – הם מאותה תקופה.

ראובן שהם: ב"על מערומייך חוגג יום לבן" יש עימות בין היום הלבן, החמסיני, הלוהט הלבן – לבין האדמה הדלה, העירומה; היא מאפיינת גבעה מתרוממת כמו שד, וקבר לבן, כמו איזו פטמה בקצה שלה... והיא יושבת לה, בתוך, איפה? –

בעזובת שדות קצורים, אטד בדד רובץ. והיה כי תיעף העין מזרמי תת אור, וטבלה בירק האטד המכחיל כבתוך בריכת מים צוננים.

היחס האירוני לאטד מתבטא בשירה של אסתר ראב. היא מקבלת אותו כאזרח מן השורה, כחלק מהצמחייה והנוף, כמו איזו שלולית מים שאליה נמלטים... אבל היא לא נמלטת מהחום... זה אחד הדברים שכדאי לשים לב...

יש אצל אסתר ראב בעייה מאוד ספציפית, שהיא כנראה טראומה של ילדות...

[למרבה הצער, ההקלטה נפסקת כאן וסוף התוכנית חסר. כנראה לא הספיקה הקסטה].

* * *

המשוררת שרצתה להיוולד גבר

[על אסתר ראב]

מאת דליה קרפל

נדפס עם תמונות ב"מוסף הארץ" מיום שישי, 12.1.07

אסתר ראב הקדימה את יונה וולך בשירה אירוטית נועזת, התקשטה בסמלים גבריים, הסתייגה מנשים רכרוכיות והצהירה שלא תינשא לאיש. אבל היא נישאה יותר מפעם אחת, לא הצליחה ללדת ובסוף ימיה סבלה מבדידות ופיתחה תלות כפייתית בסטודנט צעיר שבא לחקור את שירתה. 25 שנים אחרי מותה, מתגלים צדדים חדשים בשירתה

 [תמונה, ר' צרופה] אסתר ראב בגיל 34. יש בי יסוד של מרד, של זדון

אולם ההרצאות באוניברסיטה העברית היה מלא, ובקהל גם צעירים לא מעטים. הדוברים התקשו להסתיר את הערכתם לכתיבתה של המשוררת אסתר ראב, שאמרה בשנת חייה האחרונה: "אני יולדת שירים כמו תרנגולת המטילה ביצים. לפעמים יוצא שיר שלם עגול, הוא יוצא כמעט בלי הכרה ואחרי שבוע, כשאני קוראת, אני תמהה אם אמנם אני כתבתי זאת".

רק עכשיו, 25 שנים אחרי מותה, נערך כנס אקדמי ראשון לדיון ביצירתה של ראב, מי שהוצמד לה התואר, המשוררת הצברית הראשונה. חוקר הספרות אריאל הירשפלד, שקרא משיריה בכישרון משחקי מרשים, הדגיש את השימוש הנרחב והנדיר שעשתה בשיריה בשמות העבריים של צמחי הארץ. "ראב גם היתה חושנית מאוד וכנראה מתירנית", אמר, "וזה הבדיל אותה בצורה חריפה מן העולם ואף יצר ניכור סביבה, בתקופה שבה עדיין רווח המוסר התרבותי היהודי המסורתי".

יצירתה של ראב נשארה מחוץ לקאנון של השירה העברית, והיא, שהכירה בערך עצמה, התריסה פעם בראיון: "מעודי לא כתבתי שירים בשביל אף אחד, רק בשביל עצמי. אני בכלל נולדתי משוררת ונכנסתי לשירה בשתי רגלי, לא סבלתי שום התלבטויות". לדעת הירשפלד, הסיבה להישארתה בחוץ נעוצה באישיותה: "היה משהו פרובוקטיווי ובוהמייני בהתנהגותה, באופן שחרג מהתפקיד הענוג שהועידו לנשים משוררות. היא גם לא הצטופפה בצל האסכולות הקיימות אז, במיוחד שלונסקי ואלתרמן. היא אפילו לא אהבה אותם. היא אהבה דברים אחרים והיא בפירוש התייחסה בקצת בוז לתוצרת-חוץ שלהם. היא הרגישה מקורית יותר ומתאימה יותר למקום, אבל הסגנון השירי הדיבורי שלה לא התאים לטון השליט של שלונסקי-אלתרמן-גולדברג, שהיה מחורז ושקול מאוד, ניאו-קלאסי וסימבוליסטי."

גברים נשיים ונשים גבריות

היא נולדה בפתח תקווה ב-1894, בת יחידה (היו לה שלושה אחים) לאב נערץ עליה ולאם שהיא שנאה במיוחד. בית הוריה, יהודה ולאה, היה בניין חד-קומתי ובו נולדה בחג הפורים ולכן נקראה אסתר, על שם המלכה, דמות מהמגילה שראב כינתה אותה כעבור שנים "זונה גלותית", בגלל השימוש שעשתה בקסמיה הנשיים. באביה, שהיה איכר וגם משכיל, ראתה גם אב רוחני. כישרונה בלט כבר בילדותה, "החרוזים יצאו באופן אינסטינקטיווי. אבי עוד עמד על זה. כשהייתי ילדה הייתי מדברת בחרוזים והיו צוחקים עליי."

הטקסט הראשון שכתבה בזיכרונותיה עסק בבית ילדותה. בחדר השינה המרווח של הוריה עמדו מיטת כילה של אימה ומיטה פשוטה ורחבה עם דופנות ברזל של אביה, שלמרגלותיה אהבה לשכב: "ריח המיטה היה טוב, ריח טבק מעורב בזיעה בריאה. אימא במיטת הכילה היתה שרויה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעו ברוח ושם, בתוך המיטה, היו הרבה מסתורין. במיטה זו נולד לילה אחד אחי אלעזר, כשאימא מתפתלת ומוציאה מיני קולות חנוקים משונים ואני בוכה ומתייפחת מפחד." בבוקר הביאו אותה אל מיטת אימה ששכבה חיוורת. "לידה שכב יצור ורוד ואני כולי כעס עליו – העל כל זה היה כדאי להכאיב לאמא?"

גם מוסיקה היתה חלק מעולמה. בבית ניגנו ושרו וראב אהבה מוסיקה קלאסית והכירה את הסימפוניות של בטהובן, אבל הטבע והנוף היוו את התשתית לכל. "הטבע היה נפלא, היולי, הסוף הירוק בירקון היה נפלא," כתבה. "היינו נוסעים בקרון והייתי משתעשעת עם אחיי, מכה אותם והם אותי, מעולם לא נכנעתי להם. אבא חינך אותי כמו בן, להילחם ולהגן על עצמי."

"אסתר ראב היא משוררת אדירה," אומרת דנה אולמרט, המלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. "אני אוהבת את הנטייה המוטבעת בה לשבור מסגרות, את ההעזה שלה לכתוב בריתמוס חופשי; את זה שהיא חוגגת את המיניות שלה; זה שיש בה הרבה כוח. היא לא  מצטנעת ולא מנסה להציג את עצמה כרכה וענוגה. היא לא משחקת את המשחק הנורמטיווי המצופה מנשים. יש לה חופש פנימי וזה מדהים כשחושבים על זה בהקשר ההיסטורי. במובן מסוים היא הסבתא-רבא של יונה וולך. היא לא מנסה לכתוב כמו שאחרים כותבים והיא לא מנסה לכתוב בעברית תקנית. מבחינתה, נורמטיוויות ותקניות הם דברים שנועדו לפירוק. החשדנות שלה כלפי נורמטיוויות אינה תולדה של בורות או חוסר ברירה. זו בחירה מודעת."

בהרצאה שנשאה בכנס, "אקליפטוסים, ארס-פואטיקה וטרנסג'נדריות בשירת אסתר ראב," אמרה אולמרט שראב החלה לכתוב בתקופה שבה נשים בארץ כמעט לא כתבו שירה. "שנתיים לפניה, רחל החלה לפרסם שירים. שתיהן היו חלוצות במרחב תרבותי שלא היו בו הרבה קולות נשיים בכלל, וקולות נשיים בשירה במיוחד." העיסוק בכתיבה הוביל את ראב, כמעט בהכרח, לגעת בשאלות של זהות מגדרית, של מה זה להיות אישה כותבת בתרבות שאין בה נשים כותבות, ועוד בעברית – שפת קודש שהשימוש בה נחשב לפריווילגיה גברית.

קובץ השירים הראשון שלה, "קמשונים", ראה אור ב-1930. בשיר שנכתב ב-1922, כשראב היתה רווקה כבת 28, בולטת הנועזות האירוטית שלה. ראב כתבה: "אני תחת האטד / קלה, זידונה, / קוציו צוחקת / לקראתך זקפתי; / אור מכה על המרחב, / כל קיפול בשמלתי / לי ילחש / לקראת מות / לבנה ומחוללת / את יוצאה. / אתה מופיע – / ואני קלה צוהלת / מניפה חרב נוצצת / ובעצם צהרים / בשדות לבנים מאור / את דיננו גזרתי / באחת!"

בראיון שנתנה ראב למשוררת ש. שפרה (שפרה שיפמן) היא סיפרה שכתבה את השיר כשהיתה בשדה בכפר יחזקאל. [זה לא נכון, אב"ע]. "ראב מתייחסת למיניות כאל שדה קרב," מפרשת אולמרט. "יש לה חרב נוצצת והיא הולכת להרוג את האהוב. יש בשירה המוקדמת שלה חדוות מאבק." בשיר "ככה תאהבני" מ-1926 היא מסרבת להתחתן ולהשתייך. "ככה תאהבני / וליבך עלי יום יום תקרע –  / יען רעיה לעולם / לך לא אהי... יען עוד אורבה אני / תחת אקליפטים חמים – / טרופת-אהבה."

אולמרט: "ראב מבקשת לאפשר לתשוקה להישאר פעילה, וכדי שהיא תישאר פעילה צריך לא להיכנע לפיתויים של הבורגנות. אמנם בחיים ראב התחתנה, ועם איש עשיר שהיא לא אהבה, אבל היא אף פעם לא התבלבלה. היא ידעה את מי היא אוהבת ואת מי לא. היא היתה מאוהבת מאוד באחיו של בעלה, ואילו את ספרה 'קמשונים' הקדישה לבעלה (אחרי מותו) וכתבה 'לידידי יצחק'. זו הקדשה טעונה, לקרוא כך לבן הזוג, בלי לנסות לצבוע את יחסיהם בצבעים מזויפים של אהבה ותשוקה. ראב לא קונה את הטבעיות של המושגים שנגזרים עליה מעצם היותה אישה. היא מתארת מורה שלה, שהיה יפה בעיניה כי היה נורא נשי. ההתפעלות שלה מגברים נשיים ומנשים גבריות לא מוסווית."

בוקס בשיניים

מניה שוחט, ממקימי ארגון "השומר", ששם נעוריה היה וילבושביץ, נהגה לבקר בבית ראב בפתח תקווה. אלה היו ימי העלייה השנייה, בערך ב-1912. "התרשמתי ממנה מאוד," כתבה ראב בת ה-18 ביומנה. מניה נהגה לבקר דווקא את האב יהודה. "אימא לא עניינה אותה והיא לא הסתירה זאת, ולאימא היה יחס בוטה גלוי אליה, היא קראה לה: 'דער חצי זכר'."

מניה נראתה בעיני אסתר ראב כאישה גברית מרשימה. "אני זוכרת את קולה, מעין אלט נמוך, ולבושה היה גברי ולראשה חבוש תמיד כובע גבר. בוודאי שהיתה בולטת ושונה מכל הנשים הרכרוכיות, הלבושות מלמלה ווולנים." אימהּ קינאה באורחת, "כפי הנראה אבא נמשך אל האישה בעלת האופי הגברי." האב נהג לשבת עם האורחת בסלון והשניים היו שקועים בשיחות בגרמנית. "לפעמים היו מתווכחים בקולי קולות ובחום, ואז אימא היתה מביאה את הקפה לסלון, והשניים נדמים. אם כי לא הבינותי את הכול – הבינותי שיש ביניהם מלחמת דעות..." – היו אז חילוקי דעות בין האיכרים הוותיקים, המסורתיים יותר, שהעסיקו פועלים ערבים, לחלוצי העלייה השנייה, שדגלו ב"כיבוש העבודה."

אביה, כותבת ראב, היה כבן 40 ובמלוא אונו, "ועיניו הירוקות נצצו בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב כתפיים ומגלה מפתח הכותונת חזה גברי רחב – בטרזנות לא פחות מהיופי של ימינו." לאחר שמניה שוחט היתה הולכת, היתה האם מעירה בצינה, "נו, מה סיפרה לך החצי זכר?" האב היה "מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של אימא, ואז היה הכול שב למקומו."

הביקורים הללו עירערו את שלוות נפשה של האם, ויום אחד נכנסה אסתר לחדר השינה של הוריה ומצאה את אימה עומדת מול הראי, מודדת את כובעו של האב, "סובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות. כשראתה אותי פרצה בצחוק ואמרה: 'מניה בולבושביץ!' והראתה על עצמה."

המרדנות של הילדה צמחה בעידודו של אביה. "תמיד היה לי מאבק עם הגברים, עם אחי, רציתי להיות כאחת מהם. יש בי יסוד של מרד, של זדון. תמיד היה בי משהו יוצא דופן, המורים אהבו אותי ולכן הבנות קינאו בי. היה לי שיער ארוך שאימא קשרה בו סרטים גדולים, אדומים כדם, וזה בלט ולכן תמיד משכו לי בצמות. יציאת-הדופן הזאת גרמה לי שאהיה 'ממזרה', אך יש בי גם יסוד גדול של תמימות של ילד. מצד שני אינני אוהבת את הבנאליות. אני אוהבת את היסוד הגברי, הלוחם, אני מעריצה דמויות של לוחמים כמו דוד, בר כוכבא, החשמונאים.

"השירה היא הצד הגברי שבי," הצהירה ראב. "היסודות שלי אינם נשיים. אני כותבת שירים גבריים... אילו נולדתי שנית הייתי רוצה להיוולד גבר. אינני אוהבת להיות ותרנית. בחור יכול להשיב מלחמה. הוא פשוט נותן בוקס בשיניים."

המשהו הפרוע הזה שהיה באסתר ראב מעורר עניין אצל דנה אולמרט. "שירי האהבה שלה מרתקים, ומעניין שהתעלמו מהם," היא אומרת. "גם כשכבר הכירו בחשיבותה והיכו על חטא שהזניחו את שירתה במשך 30 שנה, התייחסו רק לשירת הנוף שלה. דן מירון מכה על חטא ומספר בספרו 'אמהות מייסדות' שגם הוא, במאמר שכתב עליה בשנות השישים, הזניח את העיסוק בשירתה האירוטית. ראב היתה חזקה, ודרשה סוג של יחסים שיש בהם משהו כוחני. היא נהנתה ממשחק הכוח ואהבה להתחרות בגברים. בשירי האהבה כמו 'ככה תאהבני' היא מנסה לקבוע את התנאים והיא לא מתחייבת להתמסר. היא באמת שונה בעיני עצמה."

תאווה נכנסת בליבי

כשהיתה כבת 15 וחצי, בסוף 1909, הוציא יהודה ראב את בתו מבית הספר במושבה, שבו למדה כשבע שנים, והורה לה להישאר בבית בעוד חבריה ממשיכים ללמוד. במשך השנתיים שבהן נשארה בבית היא כתבה יומן, שפורסם לראשונה זמן קצר לאחר מותה ב-81'. "ההורים האלה, עם הרבה אגואיזם שלהם, ומצבי בבית הזה, עם כל התהומות ההולכים ומתרבים, הן אני כל כך רחוקה ולא מובנה ונידחה."

ביומן היא גוללה את אהבתה הנכזבת למשה ינובסקי-כרמי, בן לאחת המשפחות הראשונות במושבה, ובהמשך כתבה גם על אהבתה לבן דודה, אברהם חיים גרין, שנסע ב-1908 ללמוד רפואה בביירות וכעבור שלוש-ארבע שנים הפך גם הוא למושא אהבה נכזבת ומייסרת, מאחר שנישא לאחרת. גרין היה רופא, עבד בצפת ושם מת ממגיפה. "ואני, הן כל כך הרבה יופי נתתי כבר," כתבה ראב, "כל כך הרבה לב ודמעות, והם הלא אינם שווים לזאת, ובכל זאת לא שמו לב אלי, עזבו אותי."

אל הדכדוכים של גיל ההתבגרות וכאבי הלב מאהבותיה הנכזבות, נלווה חשבון נפש נוקב עם האם, שרק העצים את מרדנותה ואת התגבשותה לאישה שתפסה את יחסי המין כבעייתיים. המאבק ביניהן החמיר כשבגיל 16 ניעורו באסתר תשוקות חדשות. "כמה הייתי אני מתמרמרת על האנשים שמתחתנים ועושים נבלה כזו, וכעת אני בעצמי מרגישה כמין תאווה נכנסת בליבי, זה כל כך מוזר לי... אני גודלת... אני נהיית עלמה בוגרת."

הכעס על אימהּ רק גדל והלך. "אש וגופרית היא ממטירה על ראשי, וכי מה חטאתי," כתבה. באלבום התמונות שלה נמצא צילום שלה כילדה עם הוריה, שממנו נקרעה דמות אימה. כשהאם כועסת על שבתה מתרועעת עם בחורים ומכנה אותה "גסה," אסתר עונה לה ביומנה: "באותה שעה היו הרהורים כאלה עולים על ליבי ולא יכולתי להתאפק מלקרוא לה זונה, את אשר עשית מעשה נבזה כזה, את קוראת אותי גסה? היא בעצמה גרמה לזה שאתחיל לחשוב מחשבות הגוף, ומה, האם לא היא? יען שלא נתנתני ללכת עם משה, או עם בן ציון, ותקראני גסה. הנה האבות בעצמם אינם יודעים במה שהם משחיתים את בניהם... אין טוב מתפוח גנוב."

נותרו לה כארבע שנים עד גיל 20, שבו הצעירות במושבה מתחתנות, וראב חוששת שלא יהיה לה זמן לרכוש השכלה, "אך הלא זה תלוי בך, את יכולה ללמוד גם עד גיל 25, עד 26." היא מפנטזת על לימודי מוסיקה או ציור באקדמיה בשווייץ, ו"אחר כך אשא לי איש או פשוט אקח לי רק חבר. לא, לא אשא איש, למה לי העול הזה."

בטבת 1913 היא מצאה ניחומים בזרועותיו החסונות של מי שהיא מכנה "דין הגלילי" (כנראה שמואל דיין, אביו של משה), ויש לה מחזר נוסף ששמו מרדכי, וישנו גם משה כרמי, האהוב משכבר, שעכשיו דווקא מנסה לנשקה בתשוקה ו"זה עורר בי גועל נפש," ובזאת נמחה קסמו.

דגניה, קהיר, תל אביב

ראב חזרה ללמוד כשבמושבה נפתח בית ספר חקלאי. אחד המורים בו, הסופר יעקב רבינוביץ, עמד על כישרונה הספרותי. אבל ברגע שיכלה, בשלהי 1913, עזבה ראב את בית הוריה, עלתה לגליל והצטרפה אל חברי קבוצת דגניה. בתוך שנה הבינה שדת העבודה לא מתאימה לה: היא העריכה את מאמציהם של החלוצים, אבל התקשתה להיות פועלת טובה. היא למדה שמות של פרחים, קלטה קצת רוסית מהחלוצות ובעיקר פיתחה הערצה למאורות הגדולים – א"ד גורדון, ברנר וכצנלסון. לבסוף חטפה מלריה ועזבה.

נישואיה הראשונים היו פשרה. בעלה, יצחק גרין, היה אחיו הגדול של אהובה אברהם חיים, בן למשפחה אמידה שייצגה חברת תרופות גרמנית במזרח התיכון. "האהבה הראשונה שלי היתה בן דוד שלי שאיכזב אותי," אמרה בראיון לכתב-העת "חדרים". "זה עשה קו על כל החיים שלי. זה דבר טבעי, פשוט, שקורה לכל אחד, אבל בשבילי זה היה איזה מחיקה, מחיקה."

היא חייתה עם גרין בקהיר עד שנמאס לה מהבירה המצרית ואז בנה לה בעלה בתל אביב בית מידות, שאותו תיכנן זאב רכטר. בית שהיה לסלון ספרותי. "בביתי שלי לא נקפתי אצבע כדי שאנשים יבואו... זה התהווה מעצמו וזה היה היפה שבדבר... אני הייתי למשל מדברת על הספרות הצרפתית שעסקתי בה... ושלונסקי סתם היה מבריק ככוכב בהלצותיו... כולנו היינו צעירים ורקדנו ושרנו ושמענו מוסיקה קלאסית ואני חושבת שגם נוצרו דברים בהשפעת האטמוספירה הזו, נוצרו בבלי דעת, שלא בכוונה."

המודעות שלה לעצמה נוגעת ללב. "אני הייתי בוהמית, עשויה, לא אותנטית," אמרה ב-71'. "הייתי בורגנית גדולה אך אהבתי בוהמה, אהבתי את ה'אין לי כלום', כי לא הייתי עשירה במובן המקובל. שנאתי כסף אך השתמשתי בו יפה." היא סיפרה שהבית היה פתוח לכל מי שבא. "היו דופקים אצלי ב-11 בלילה והיו אומרים, 'אנו רוצים לבלות'."

יצחק גרין מת ב-1930 והשאיר אותה אלמנה אמידה. היא נישאה שוב, לצייר אריה אלואיל, אך לא רוותה נחת מנישואיה. כמה הפלות טבעיות שעברה הבהירו לה שלא תהיה אם. היו לה כמה אהבות והיא הרבתה לנסוע לאירופה והחליפה בתים ודירות וכתבה שירים וגם פרוזה. אבל הבדידות אכלה בה. "בלי שירים הייתי מתה מזמן," אמרה להלית ישורון ב-81', במה שהתברר כראיון האחרון שלה. "לא בודדים כשיש בעל או ילדים. עשיתי הכול. ועכשיו אני מחכה לסוף".

תמורת עשרה בנים

אל הבדידות של עשר שנותיה האחרונות, בטבעון, פלש סטודנט ושמו ראובן שהם, כיום בן 68, חוקר ספרות באוניברסיטת חיפה, שבהרצאתו בכנס התרכז בשיריה האפוקליפטיים על קץ העולם. זה היה ב-71' ושהם, בן קיבוץ יפעת, נשלח על ידי המורה שלו, פרופ' גרשון שקד המנוח, לראיין את ראב במסגרת עבודת המחקר שלו. לא היה אז עדיין מחקר אקדמי על שירתה, וראב שמחה שמתעניינים בה.

"היא דיברה כמו שהיא שרה והיא שרה כמו שהיא דיברה, בעברית נקייה, בלי חנדאלאך," אמר השבוע שהם. "כשהגעתי אליה כבר היה לה תסביך רדיפה. לפעמים היא סיפרה שהיא לא עצמה עין בלילה, כי אנשי המשמר האזרחי פוגעים בה במכות חשמל."

שהם היה כבר נשוי ואב לשתי ילדות. די מהר פיתחה ראב תלות בו, ואף כתבה שיר על אודותיו: "כבר פגשתיך פעם / לפני זמנים / אשר לעד / כבר אחזת בידי / במגע לא מכאן." שהם, שנלחץ מהשפע שהעתירה עליו, נועץ בפסיכולוגית איך לא לגרום צער למשוררת הנערצת. לפי עצתה פיתח בעיות גב חמורות, כדי להסביר לראב מדוע אינו יכול לבקר אצלה לעתים תכופות יותר.

את קובץ המכתבים ששלחה לו מסר שהם אחרי מותה לאחיינה אהוד בן עזר, שאוהב לספר שדודתו התאהבה נואשות בצעיר הנאה – אהבתה האחרונה של האישה הסוערת הזאת; היא אף כתבה שיר שמתאר את שערו של שהם ואת חזהו הנהדר. אבל מהמכתבים עולה כאב של אישה מבוגרת שראתה בשהם מעין בן ורצתה לתת לו הכול, מן החומר ומן הרוח ולא מעט אהבה – ואילו הוא חמק וחמק, וככל שחמק יותר, היא רצתה יותר בנוכחותו. הפגישות איתו עוררו בה רצון לכתוב שירים ופרוזת זיכרונות. כשהוא אמר לה שיחסה לנוף אירוטי, היא התקוממה. "היא לא רצתה שידגישו יותר מדי אלמנטים שקשורים במיניות," אומר שהם.

כשנדרש להסביר לה למה הוא חומק ממנה הוא כתב לה שזה נובע מאופיו הסגור. היא שלחה לו את שיריה החדשים, אבל גם הופיעה בדירתו עם מתנה, תנור חשמלי, בלי התראה מוקדמת (תנור ששהם משתמש בו עד היום). הוא לא הפסיק לכתוב לה שהוא לא אותו אדם שהיא מפנטזת עליו.

במכתב מ-1975, כשהיתה כבר בת 81, היא מתחננת ששהם ואשתו יבואו להתארח בדירתה, והיא מציעה פירות ובשר-סטייקים לפתותם. היא רוצה לחלוק איתו את פרס אקו"ם שקיבלה, והוא מסרב. הבדידות שלה קשה מנשוא ובינואר 77' כתבה לו, "רחקת ממני."

שהם: "אני לא יודע את מי הזכרתי לה. אולי את בעלה יצחק גרין. בן עזר טוען שבסוף ימיה היא כמו חזרה אליו. היא לא ראתה אותי, היא ציירה דמות בדמיון. היא הכירה אותי, אבל מצד שני היא בדתה אותי. חלק מהיצירה שלה היה שהיא יצרה גם אותי. הייתי צעיר אבל לא הייתי אטום. ממרחק השנים אני יכול להגיד שהמפגש שלה איתי היה חשוב לה קודם כל בגלל ההכרה האקדמית. ראב מעולם לא הסכימה ללכת בתלם. היא היתה מוכנה לשלם את המחיר ולא הרגישה מקופחת, אבל שמחה שסוף סוף מתעניינים בשירתה."

את התרחקותו ממנה הוא מנמק בכך שפיתחה בו תלות. "הציפיות שלה היו מעבר ליכולתי. היא היתה בודדה. אחיינה אהוד בן עזר הגיע אולי פעם בחודש והיא לא ראתה הרבה אנשים. לא רציתי לנתק אתה את הקשרים, כי ידעתי שזה חשוב לה ושזה חשוב לכתיבה שלה, ולא רציתי שאהיה אחראי לכך שהספרות העברית תאבד משוררת."

עד כדי כך?

"היא היתה מחכה בכיליון עיניים לפגישות. לא היו לי רגשי אשמה, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר בעובדה שהיא רואה דברים מהרהורי ליבה ושאני לא יכול לספק את הסחורה. לא היה לי נוח עם האידיאליזציה שהיא עשתה לי, אבל היא הפכה אותי לחלק מהעולם הפיוטי שלה."

הפקת לא מעט מהקשר הזה, ב-88' פירסמת פרק עליה בספרך "קול ודיוקן".

"נכון. המפגש איתה ועם עולמה היה חווייה בלתי רגילה. הערכתי אליה גדולה. אני לא אוהב את תיאוריו של בן עזר איך דודתו היתה מאוהבת בי. היא ראתה בי את בן הזקונים שלא היה לה. היא אמרה לי פעם שהיתה מוותרת על השירה תמורת עשרה בנים. גם היום אני מתקשה להגדיר מה היה טיב הקשר המורכב והבעייתי. לו הייתי ממלא אחר ציפיותיה, הייתי צריך להיות במחיצתה 24 שעות ביממה כל יום. הייתי צריך לפסוע בזהירות: מצד אחד לשמור עליה ומצד שני לא להגיע לשבר, כי היא היתה רגישה ופגיעה ומאוד רציתי שהיא תמשיך לכתוב כמה שיותר."

למה בעצם חשפת את המכתבים שהיא כתבה לך?

"אהוד בן עזר נתן לזה פרסום כשהוא כינס את כתביה, פרוזה ושירה בשני כרכים, וכתב ב-98' את 'ימים של לענה ודבש', ביוגרפיה על חייה. אני לא מתבייש בקשרים שהיו לי איתה. כשעורכים מחקר, כל הקלפים צריכים להיות גלויים. לחוקרים רציניים כל פיסת מידע חשובה. חוקר רציני יעשה מזה מחקר ומי שירצה, יעשה מזה טלנובלה."

בראיון האחרון שלה אמרה אסתר ראב: "זה דבר גועלי הזיקנה. לא מכינים אותנו לזה. כפי שאימא שלי לא הכינה אותי לווסת הראשונה. פתאום דיממתי. איזו טראומה... עכשיו זה הסוף. פרידה מהעולם היא התמזגות עם הטבע. אני נפרדת מאנשים ומהם לא אכפת לי. עם אנשים אני במצב רע מאוד. אני במצב נורא. ואני אהבתי אנשים פעם. עכשיו אינני רוצה לראות אותם. בכדי להימלט מהם טוב לי למות. אנשים הם רעים. אנשים הם חוטאים. כסף ואלימות. אין יופי. אני בורחת מהם אל ספרים, אל ציפורים, אל עצים." ("חדרים" 81').

בספטמבר 1981, בגיל 87, מתה אסתר ראב בטבעון ונקברה בפתח תקווה. על מצבתה נחקק לבקשתה ציטוט מתוך השיר "נשורת": "מתקו לי רגבי-עפרך מולדת – כאשר מתקו לי ענני-שמייך".

* * *

אסתר רַאבּ

גשם

אָנָּא, פְּתַח אֲרֻבּוֹת-שָׁמַיִם –

אֲרֻבָּה אַחַת!

סוֹעַת עֲנָנִים תְּפוּחִים, לַחִים –

לָהֶם כָּל הַזֵּרְעוֹנִים צְמֵאִים.

שְׁלַח טִיפּוֹת גְּדוֹלוֹת,

עֲגֻלּוֹת וּמְתוּקוֹת –

לַאֲדָמָה אֲדֻמָּה צְחִיחָה.

גָּרֵשׁ רוּחוֹת רָעוֹת מִשְׁתּוֹלְלוֹת

וַחֲרוּלִים מְרַשְׁרְשִׁים יְבֵשִׁים.

הַעֲלֵה לָנוּ סַבְיוֹנִים רַכִּים,

צְהֻבִּים כְּחֶלְמוֹנִים,

עַל צַלְעוֹת הַגְּבָעוֹת;

וְכַלָּנִיוֹת מְחַיְּכוֹת בַּוָּאדִיוֹת

וְחַמְצִיץ וְצִבְעוֹן

בֵּין שִׂיחֵי רֹתֶם יְרַקְרַק,

וְתִנְבַּט הַחִטָּה וְתוֹרִיק הַשְּׂעוֹרָה

וְלֶחֶם יִהְיֶה לָאָדָם וְלַבְּהֵמָה.

וּדְשָׁאִים גַּם לְאַנְקוֹרִים

אֲפוֹרִים, רְעֵבִים –

בְּאָבָק מִתְפַּלְּשִׁים וְצוֹוְחִים.

פְּתַח פִּתְחֵי שָׁמַיִם נְעוּלִים,

שְׁלַח טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת מְתוּקוֹת

עַל לֵב-אָדָם וַאֲדָמָה.

1958

* * *

בחודש יוני הקרוב ינפיק השירות הבולאי את בול אסתר ראב בסדרה "נשים פורצות דרך", יחד עם בול לזיכרה של שרה לוי תנאי. ערך הבול אסתר ראב יהיה כנראה 10 שקלים. על השובל של הבול צוטטו השורות מתוך שירה "נשורת":

"מתקו לי רגבי-עפרך מולדת – כאשר מתקו לי ענני-שמייך."

* * *

יוסי גמזו

מִלְחַמְתּוֹ שֶל מַלְחֵים

 בְּמִלְחֲמוֹת הַבְּלוֹף הָעַרְבִיּוֹת

בִּזְכוּת צִטּוּט מַדְהִים שֶל הַכַּתֶּבֶת סְמָדַר פֶּרִי

מִמַּאֲמָר מִתּוֹךְ יוֹמוֹן סָעוּדִי, "עַרַבּ נְיוּז",

זָכִינוּ בְּשָבוּעַ זֶה לִסְקוּפּ מַמָּש הִיסְטֵרִי

שֶבְּלִי סָפֵק יַקְפִּיץ לִבְנֵי-דּוֹדֵנוּ אֶת הַפְיוּז.

כָּתַב אוֹתוֹ קָצִין לְשֶעָבַר וּדְמוּת נוֹדַעַת

בְּחֵיל-הַיָּם שֶל סָעוּדִיָּה וּפַרְשָן מֻכָּר

בַּמֶּדְיָה הָעַרְבִית –  וּפִרְסוּמוֹ מַסְעִיר הַדַּעַת

הוּטַח כִּמְטַר פְּצָצוֹת שֶאֵין בּוֹ שוּם פָּגָז עָקָר.

שְמוֹ שֶל הָאִיש הוּא עַבֶּד אֶל לָטִיף מִילְחֵים – וְאֹמֶץ

כְּמוֹ זֶה שֶהוּא מַפְגִּין מוּל בְּנֵי עַמּוֹ שֶלֹּא עִמְּתוּם

כָּל דַּרְשָנֵי הַמִּסְגָּדִים שֶאֵין בָּהֶם גַּם קֹמֶץ

שֶל קוֹמוֹן סֶנְס בְּיַם הַהֲסָתוֹת וְהַטִּמְטוּם

עַל אַף מַטְּחֵי קָסָאמִים וְקַטְיוּשוֹת עַקְשָנִים

הוּא כְּמוֹ נְוֵה-מִדְבָּר נָדִיר בֵּין שְלַל שְטִיפוֹת-הַמּוֹחַ

הַמַּנְצִיחוֹת לְמִילְיוֹנֵי עַרְבִים מִזֶּה שָנִים

אֶת הַדַּלּוּת, הַבַּעֲרוּת וְחֹסֶר הַתּוֹחֶלֶת

לִזְכּוֹת בְּדֵמוֹקְרַטְיָה, בְּקִדְמָה, בִּנְאוֹרוּת

כְּשֶשִּיעִים, סוּנִים, עַלַוִּים שִׂנְאָה בָּהֶם אוֹכֶלֶת

וְשוּם אָבִיב עַרְבִי עוֹד לֹא מָנַע הִדַּרְדְּרוּת

בְּסוּרְיָה וּמִצְרַיִם, בִּלְבָנוֹן, עִירָק וְיֶתֶר

זִירוֹת-הַטֶּבַח שֶל עַרְבִים בִּבְנֵי עַמָּם יוֹם-יוֹם

וְשוּם טִירָן תּוֹרָן פָנָטִי הַטּוֹעֵן לַכֶּתֶר

לֹא שָׂם שָם קֵץ לָעֹנִי וְלַהֶרֶג הָאָיֹם.

"רָאִיתִי," הוּא כּוֹתֵב, "עַל אֶקְרְנֵי הַטֵּלֵוִיזְיָה

עִירָקִים מַפְצִיצִים עִירָקִים, סוּרִים מַשְמִידִים

אֶת בְּנֵי עַמָּם וְזֶה הַזְּמַן לִיזֹם סוֹף-סוֹף רֵוִיזְיָה

כְּנֶגֶד כָּל חֲרֹשֶת הַשְּקָרִים הַמַּתְמִידִים

לִטְפֹּל עַל יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הִיסְטוֹרְיַת מֶחְדָּלֵינוּ

מֵאָז הוּבְסוּ צִבְאוֹת עֲרָב בְּכָל עִמּוּתֵיהֶם

עִם מְדִינַת הַיְּהוּדִים בַּנַּאקְבָּה בָּהּ הֻשְלֵנוּ

כִּי נַשְלִיכֵם לַיָּם וּבָהּ הָפְכוּ לִפְלִיטֵיהֶם

שֶל סֵבֶל וּמַחְסוֹר הַפָלַסְטִינִים שֶהִגְלֵינוּ

בְּשֶל תַֹעֲמוּלָה כּוֹזֶבֶת זוֹ מִבָּתֵּיהֶם

כְּשֶמִּתְבָּרֵר לָנוּ כַּיּוֹם ְשֶהָאוֹיֵב אֶצְלֵנוּ

אֵינֶנּוּ יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אֵינְסְפוֹר חַטְּאוֹתֵיהֶם

שֶל דִּיקְטָטוֹרִים עַרְבִיִּים אֲשֶר בְּאֹרַח צִינִי

נִצְּלוּ וּמְנַצְּלִים לְהֶסַח-דַּעַת עַמֵּיהֶם

אֶת הַסִּכְסוּךְ הַטְּרָגִי הַיָּאהוּדִי-פָלַסְטִינִי

לְהַסְתָּרַת חֻמְרָם שֶל שְחִיתוּתָם וּמוּמֵיהֶם

כְּמוֹ הֵעָדֵר חִנּוּךְ וְשֵרוּתֵי בְּרִיאוּת וְסַעַד

בְּעוֹד תּוֹחֶלֶת חַיֵּי בְּנֵי עַמֵּנוּ הַיּוֹשְבִים

בְּאֶרֶץ הַיָּאהוּדִים מִתְאָרֶכֶת צַעַד-צַעַד

לַמְרוֹת תְּלוּנוֹת עַל קִפּוּחָם וְחַיֵּיהֶם טוֹבִים

לְאֵין עֲרֹךְ מֵאֵלֶּה שֶל עַמֵּינוּ וַאֲפִלּוּ

אִם מְטוֹסִים יִשְׂרְאֵלִים יוֹצְאִים בִּיעַף חוֹצֵץ

מֵעַל פְּנֵי סוּרְיָה – לֹא מֵהֶם נָסִים בִּרְתֵת וּדְחִילוּ

רִבְבוֹת סוּרִים שֶצְּבָא אַסַד אֶת בֵּיתָם פּוֹצֵץ."

"וְשוּב אֲנִי שוֹאֵל," כּוֹתֵב מִילְחֵים, "הַאִם אוֹיְבֵינוּ

שוֹכְנִים בְּיִשְׂרָאֵל אוֹ בְּהֵיכְלֵי מוֹשְלֵי עֲרָב

הַמִּתְעַלְּמִים מֵרְעָבֵנוּ וֹמִמַּכְאוֹבֵינוּ

שֶאֵין לָהֶם כָּל קְשֶר עִם כִּזְבֵי קְרִיאוֹת-הַקְּרָב

שֶל מַנְהִיגֵינוּ מוּל הַצִּיּוֹנִים וְאֵיךְ נַסְבִּיר פֹּה

בְּרִיחַת אֵינְסְפוֹר עִירָקִים מֵאַרְצָם הַמַּרְוִיחָה

מִתּוֹעֲפוֹת יִצּוּא הַנֵּפְטְּ כָּל בֹּקֶר סְכוּם כַּבִּיר פֹּה

הַמִּשְתַּלְשֵל כֻּלּוֹ אֶל כִּיס רוֹדַן הַמַּמְלָכָה?

וְאֵיךְ גָּנַב שַלִּיט תּוּנִיס מֵעֲנִיֵּי אֻמָּה זוֹ

שְלוֹשָה עָשָׂר מִילְיַארְדֵּי דּוֹלָרִים בְּרֹב זְמָמוֹ

בעוד בֵּין תּוֹשָבֵי אֶרֶץ שְדוּדָה וּמְרֻמָּה זוֹ

בּוֹלֵעַ כָּל דַּלְפוֹן אֶת עֶלְבּוֹנוֹ וְזַעֲמוֹ?"

עַד כָּאן מַאֲמָרוֹ זֶה שֶל מִילְחֵים אַמִּיץ-הָרוּחַ

בָּ"עַרַבּ נְיוּז", סְקוּפּ שֶעוֹרֵר נַחְשוֹל-תְּגוּבוֹת אַדִּיר

בַּמֵּדְיָה הָעַרְבִית כְּמוֹ גִלּוּי-דַּעַת הַשָּלוּחַ

מִכַּפַר קָאסֶם מִסְּטוּדֶנְט שֶשְּמוֹ שַוּקִי בָּדִיר

הַמְּאַשֵּר שֶ"כָּל מִלָּה אֱמֶת" וּמְסַפֵּר כָּאן

עַל לִמּוּדֵי מַחְשֵב שֶלּוֹ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה

שֶל תֵּל-אָבִיב עִם חֲבֵרָיו הַיְּהוּדִים וְעֵר כָּאן

לִבְּלוֹף שְטִיפַת-הַמּוֹחַ הָעַרְבִית הַמַּסִּיתָה

מִילְיוֹנִים לְתַעֲמוּלָה שֶכַּזְבָנִים בָּדוּהָ

וְרַק מַגָּע עִם הָעֻבְדּוֹת יַצְלִיחַ לְהָסִיר

אֶת לוֹט שְקָרֶיהָ כְּדִבְרֵי פִּתְגָּם עַרבִי יָדוּעַ

שֶחֶבֶל הַכָּזָב קָצָר: "חַבְּל אַלְכִּדְבּ קָסִיר"...

* * *

לכל קוראי המכתב העִתִּי אוהבי הזֶּמֶר הישראלי

ביום שישי הקרוב, י"ט באדר ב' תשע"ד – 21.3.14

ייערך באודיטוריום יגאל אלון בקיבוץ גינוסר, בשעה 22:00

ערב מגניב של שרה'לה שרון

המוקדש לתרומתו של המשורר יוסי גמזו

לתרבות הזֶמֶר הישראלי

לרגל הענקת אות-ההוקרה של מובילי השירה בציבור בישראל (עמותת "שירת רבים") והענקת פרס אקו"ם על מפעל-חיים

באותו תחום יצירה

כולכם מוזמנים בחמימוּת

* * *

אורי הייטנר

מאיר הר ציון – סמל הגבורה

בהרצאותיי על תולדות הסכסוך בין ישראל לסוריה, אני נתקל בתגובות של ספקנות וחוסר אמון, כאשר אני מספר על שנות החמישים הראשונות, השנים שלאחר מלחמת העצמאות. איך זה יכול להיות, שואלים אותי, שכך בפעולת תוקפנות, הורגים הסורים שבעה חיילי צה"ל, כובשים את חמת גדר, וישראל משלימה עם המצב. איך זה יכול להיות, שהסורים השתלטו כך על אזור הבניאס, על חופה הצפון מזרחי של הכנרת ועל שטחים נוספים במדינת ישראל הריבונית. זה בלתי נתפס... איך ישראל איפשרה זאת? איך צה"ל איפשר זאת?

קשה לתפוס, אך האמת היא שהשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות, היו שנות שפל של צה"ל. צה"ל איבד במלחמה את טובי הלוחמים שלו. החלטות שגויות של ב"ג הביאו לסילוקה של שדרת הפיקוד הפלמ"חית מצה"ל, מדינת ישראל היתה עסוקה במשימה הכבירה של קליטת העלייה – בתוך שנים ספורות המדינה הענייה, המתבוססת בצנע, יותר מהכפילה את עצמה בקליטת עולים המונית, ניצולי השואה מאירופה ויוצאי ארצות ערב, מה שחייב קיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון ועיקר תשומת הלב הופנה למאמץ הלאומי הזה.

ובינתיים, צה"ל כמעט התפורר... צה"ל גילה חולשה נוראה, איבד את רוח הלחימה, את הנחישות, את הדבקות במשימה שכה איפיינו אותו במלחמת העצמאות. המוראל ביחידות צה"ל היה נמוך מאוד. צה"ל לא הצליח לתת מענה הולם לטרור. האויב הריח את החולשה – מחבלים הסתננו לישראל מרצועת עזה, מירדן ומסוריה, ביצעו פיגועים, הציתו שדות, רצחו ישראלים. חוצפת האויב ותעוזתו גברה – מצב הביטחון המעורער והמתדרדר, עורר אצלם ציפייה ל"סיבוב השני" שבו תתוקן התאונה החמורה של 1948, ומדינת ישראל תמחק סופית מהמפה.

בנאומו המפורסם על אודות הטייסים הבריטיים במלחמת העולם השנייה, אמר צ'רצ'יל שמעולם לא היו חייבים רבים כל כך, הרבה כל כך למעטים כל כך. הדברים הללו נכונים לא פחות, באשר ללוחמי יחידת 101 – יחידת הקומנדו הצה"לית, בראשות אריק שרון שהוקמה בקיץ 1953. שרון, קצין משוחרר, חזר לצה"ל, קיבץ חבורה מופלאה של לוחמים אותם אסף מיחידות צה"ל השונות, וחלקם – חיילים משוחררים. בתוך זמן קצר, החבורה הקטנה הזו, שמנתה כמה עשרות לוחמים, ופעלה חודשים בודדים, חוללה מהפך בצה"ל. פעולות התגמול העבירו את המלחמה לשטח האוייב, שינו את המאזן של פיגועי טרור ללא תגובה, ויצרו מאזן חדש, שבו אם אצלנו לא ישנים בשקט, גם שם לא יישנו בשקט, ואם כאן יהיה סבל, הסבל שלהם יהיה גדול שבעתיים.

עיקר תרומתם הייתה במופת של ערכי לחימה – דבקות במשימה, נחישות, אומץ וגבורה, ערך הניצחון בכל מחיר, ערך הרעות, ערך ההסתערות, ערך אי הפקרת הפצועים. היחידה התמזגה במהרה בגדוד הצנחנים ושרון היה למפקדו, ולחטיבת הצנחנים ששרון היה למפקדה ולכלל צה"ל. רוח זו הביאה לניצחונות המזהירים במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים ולניצחון במלחמת יום הכיפורים, מתוך מצב כמעט אבוד, בנחיתות מובהקת בעקבות ההפתעה. הרוח הזו היא המסד לכל הצלחותיו של צה"ל עד היום.

יצירת אתוס לאומי, מחייבת גיבורים לאומיים. מאיר הר ציון, לוחם, סייר ומפקד מהולל, היה הסמל של יחידת 101 והצנחנים – מופת של אומץ לב, נחישות, דבקות במשימה ומנהיגות תחת אש. בגבורתו ונחישותו, היווה מאיר הר ציון מופת והשראה לדורות של לוחמים. הר ציון זכה בעיטור העוז ובצל"ש הרמטכ"ל, הוא הקים את סיירת הצנחנים ופיקד עליה, הוא היה ממייסדי סיירת מטכ"ל, וחרף נכותו, בעקבות פציעתו האנושה, המשיך להילחם עד מלחמת יום הכיפורים.

יש להודות על האמת שהיו גם צדדים שליליים ואפלים בסיפורו של הר ציון. פעולת הנקם הפרטית בקרב שבט אל-עזזמה בירדן, ממנו יצאו רוצחי אחותו והחבר שלה, שבה הרג ללא משפט, על דעת עצמו, בני שבט אקראיים, היא פשע מלחמה, שראוי היה לענישה חמורה. על אף ההערצה להר ציון ולתרומתו האדירה למדינת ישראל וחרף ההבנה לשבר האישי שהוביל למעשה, לא היה מקום להקל בו ראש.

גם הליכתו לפטרה, שגרמה לצעירים רבים לחקות אותו בהרפתקה שעלת בחיי 12 צעירים ישראלים, יכולה להיזקף לחובתו.

אולם היום, לאחר מותו, כאשר אנו בוחנים את מכלול פעולתו, מן הראוי שנצדיע לאחד מגדולי הלוחמים והמפקדים בתולדות צה"ל, ממניחי היסוד לרוח הלחימה של צה"ל, אדם שמעטים בתולדות המדינה תרמו כמוהו לביטחון המדינה.

יהיה זכרו ברוך!

2. צרור הערות 16.3.14

* לאחרונה הלכו לעולמם כמה מוותיקי הצנחנים – אהרון דוידי, אריק שרון, דני מט ועכשיו מאיר הר ציון. מגש הכסף עליו ניתנה לנו מדינת היהודים.

* משהו רע קורה בכנסת. כללים ממלכתיים בסיסיים, שהיו מקובלים לכל אורך שנות הכנסת, נרמסים בגסות. ביקורי מנהיגים זרים בכנסת, שתמיד היו מעמד מכובד, הפכו לאחרונה לקרקס.

אחמד טיבי וחבריו התפרעו בעת נאומו בכנסת של ראש ממשלת קנדה, כיוון שהוא הביע תמיכה בישראל. בנט, שר בממשלה (!) וחברי סיעתו – ערכו הפגנה ילדותית בעת נאומו של יו"ר הפרלמנט האירופי.

הסיעות הערביות בכנסת החרימו את הישיבה שאירחה את ראש ממשלת בריטניה. הח"כים החרדים נטשו את הישיבה בהפגנתיות בעת נאומו של רוה"מ. ח"כ פרייג' השתולל בעת נאומו של ראש הממשלה, כאשר נתניהו הציג את העובדות ההיסטוריות, שכנראה השמעתן אינה ערבה לו במיוחד. לאחר איפוק ואורך רוח הוציא יו"ר הכנסת את פרייג' מן הישיבה. חבריו במרצ העלילו בצעקות שהוא מוּצָא כיוון שהוא ערבי. ראש האופוזיציה פתח את נאומו בדברי תעמולה מפלגתיים, שאינם ראויים למעמד, וח"כים מן הקואליציה, ובראשם מירי רגב (אלא מי?) שיסעו את דבריו שוב ושוב.

יש לשים קץ לקרקס הזה. עם כל חילוקי הדעות, על ראשי הסיעות להתכנס ולגבש כללי התנהגות הולמים. אולי נשיא המדינה, מי שכיהן בכנסת שנים רבות יותר מכל אחד אחר בתולדותיה, צריך להוביל יוזמת הידברות כזאת. במצב הזה, מוטב להימנע מלארח מנהיגים זרים בכנסת.

בנאומו, "הלשין" הרצוג בפני קמרון, שבישראל פוגעים בייצוג האופוזיציה, ועל ישראל ללמוד מן הפרלמנטריזם הבריטי. זאת, על רקע ויכוח על העלאת אחוז החסימה ל-3.25%. כידוע, בבריטניה נהוגה שיטת אזורית רובית, שבה בכל אזור המפלגה הזוכה ברוב היא המייצגת את כל האזור. גם אחרי העלאת אחוז החסימה, לה אני מתנגד, הייצוגיות בישראל גבוהה לאין ערוך יותר מאשר בבריטניה.

עוד אמר הרצוג, שעד השבוע תמיד טענו כלפיו שהוא קיבל חינוך בריטי. עכשיו, אחרי אירועי השבוע האחרון, כבר לא יאמרו לו זאת. וכך, במשפט מבודח, חשף הרצוג את הפסיכולוגיה שמאחורי התנהגותו בשבוע האחרון. בסך הכול מדובר בילד כאפות, שנמאס לו מתדמית החנון של הכיתה, והוא מתחזה לבריון. לפני שלוש שנים הרצוג עצמו יזם העלאת אחוז החסימה ל-4%. מותר לשנות דעה. אבל הצעה מתונה יותר ממה שהוא העלה רק אתמול, היא פתאום צעד דרקוני, אנטי דמוקרטי, המצדיק שבירת כלים?

* לא צריך הרבה דמיון כדי לשער איך התקשורת היתה מתארת מיצג של כנסת אלטרנטיבית, אילו אופוזיציה בראשות נתניהו היתה מובילה אותו. המילה "פוטש" לא היתה השימוש היחיד באותיות פ' ש' ט', בתיאור המעשה.

* אפשר להציע אי אמון באופוזיציה?

* מדינת ישראל עם חוק יסוד משאל עם, היא מדינה הרבה יותר דמוקרטית מכפי שהיתה עד קבלת החוק.

* החרמת הדיונים על חוקי המריבה בכנסת, בידי האופוזיציה, הזכירה לי החרמה קודמת. ב-14.12.81, הפתיע בגין את הממשלה ואת הכנסת, כאשר ביום צאתו מאשפוז בבית החולים, העביר ביום אחד, בממשלה ובשלוש קריאות בכנסת, את אחד החוקים ההיסטוריים והחשובים בתולדות המדינה – חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל.

המערך החרים את ההצבעה, בטענה שקיום שלוש הקריאות ביום אחד, הוא מחטף. כמובן שהיה זה תירוץ, והסיבה להחרמה היתה שונה לגמרי. היה זה תרגיל של יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס ויו"ר סיעת המערך משה שחל, להסתיר את הפילוג הפנימי במערך.

סיעת המערך היתה חלוקה בנושא חוק הגולן, וקשה היה להגיע בה להסכמה. כמה מיוזמי החוק וראשי לובי הגולן בכנסת היו חברי סיעת המערך וכמה מן המתנגדים החריפים ביותר לו, היו אף הם מן המערך. על מנת למנוע את המבוכה, של פיצול הסיעה בהצבעה כה חשובה, יזמו פרס ושחל את התרגיל.

אולם התרגיל כשל. אמנם רוב חברי הסיעה כיבדו את ההחלטה והחרימו את ההצבעה, אולם התומכים המובהקים בחוק ומתנגדיו המובהקים הפרו אותה והצביעו, על פי עמדותיהם. וכך, המבוכה היתה אף גדולה יותר – הסיעה לא התפצלה לשניים אלא לשלושה, ושתי קבוצות משמעותיות של ח"כים הפרו את החלטת הסיעה.

* יש קשר הדוק בין חוק הגולן לחוק משאל עם. חוק יסוד משאל עם אינו מחייב משאל עם על כל נסיגה, אלא על נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל. הגולן הוא שטח ריבוני של ישראל, מאז סופח בחוק הגולן. בעוד שלושים שנה, רק נודניקים כמוני יזכרו את הפגנת ההחרמה סרת הטעם של הדיון על החוק הנוכחי, כפי שאף אחד, כמעט, אינו זוכר את ההחרמה הילדותית של ההצבעה ההיא. ואילו חוק היסוד החשוב הזה, כמו חוק הגולן, יישאר חקוק בספר החוקים של מדינת ישראל.

* ליגאל סרנה ואורי משגב, שלום!

בטוריכם בעיתונים, ירדתם על תפיסת הספינה "קלוז סי", הגחכתם אותה, אחד מכם אמר שהוא מתבייש במדינה, האחר שזאת מדינה מטורפת, ושמדובר במעשה פיראטי וכו'.

וחשבתי, מה יוכל לשכנע אתכם שהפעולה מוצדקת?

הרי העובדה שנמנע מארגוני הטרור ארנסל טילים ארוכי טווח והרסניים, שהיו מכסים כמעט את כל המדינה, ולבטח היו משוגרים, הורסים בתים, הורגים ישראלים, לבטח לא מעניינת אתכם.

אבל לא חשבתם על הנזק והסבל שעלול היה להיגרם ברצועת עזה, בתגובה הישראלית על הירי עלינו? תפיסת הספינה חסכה מהם את הסבל הזה.

אז אולי תחשבו מחדש על עמדתכם?

* משגב כתב שישראל היא "ג'ונגל בווילה". אני מניח שהוא מעדיף את הווילה. למשל, בדמשק.

* "שלום עכשיו" הפיצו ב"יוטיוב" קליפ משעשע – "איזה כיף להיות ימני". שיר המבוצע בידי ח"כים בהווה ובעבר שהמסר שלו: כיף להיות ימני, כי לא צריך לחשוב, לא צריך לקחת אחריות, אפשר להתעלם מהמציאות ולזרוק סיסמאות, לצעוק צעקות וכו'.

הנה, דרך נאה לברוח מהתמודדות עם עמדות היריב – להשטיח את טענותיו ולהציגן כקריקטורה של סיסמאות. באותה מידה, ניתן לכתוב על אותה מנגינה שיר על "איזה כיף להיות שמאלני". אפשר להציג שם את "השמאלנים", המתעלמים מהמציאות, מתעלמים מהטרור, מתעלמים מתוצאות כל ההסכמים והנסיגות, מתעלמים מהמוטיבציה הערבית להשמיד את ישראל וכל כך כיף להם להתבוסס בסיסמאות ריקות של שלום קוסמי, להאשים את "אקיבוש" בכל צרותינו ולהסית נגד המתנחלים. הצגה כזאת תהיה, אגב, נאמנה יותר לאמת.

חבל. הבסיס לניהול מחלוקת, הוא הכרה במורכבותה והתמודדות עם טענות הצד השני. אבל יותר קל להתמודד עם קריקטורה.

* אם כל חטאת, היא עצם החלוקה הדיכוטומית, הילדותית, השטחית ל"שמאל" ו"ימין". זו חלוקה המתעלמת ממגוון הדרכים להתמודד עם הסכסוך, ומציגה מחלוקת בין שתי קריקטורות. השיח הרדוד הזה, הוא שיח קצוות, כאשר הקיצונים בשני הצדדים נותנים את הטון וכל "המחנה" מתיישר לפיהם. וכך, ח"כים מרכזיים במפלגת העבודה, כמו איציק שמולי ואיתן כבל, מופיעים יחד עם גורמים רדיקליים כמו יריב אופנהיימר, ועם אברום בורג, שכבר מזמן חצה את הקווים מפוסט ציונות לאנטי ציונות, והיום הוא מסית ומדיח נגד מדינת ישראל, אותה הוא משווה לנאצים.

התופעה הזאת בלטה מאוד סביב פרשת ורטה-סבאח, שבה הציבוריות הישראלית נחלקה בין שני גיבורי תרבות – מריונטה של כהניסטים מטורפים מצד אחד, ועריק מצה"ל המפריע להרצאה של נציג ישראל בחו"ל בקריאות תמיכה באוייב ("ויווה פלשתין") – ורץ לספר לתלמידיו. כאילו זאת הברירה – עלינו לבחור צד, בין מטורפים הזויים ופנאטים.

* הבית המכוער ביותר בקליפ, היה דווקא של שמולי – בית של הסתה דוחה נגד המתנחלים שבגללם, כביכול, יש בעיית דיור, כמיטב ההסתה האנטישמית כלפי יהודים בנוסח "הכה ביהודים והצלת את רוסיה."

* בית שמש נפלה. בית שמש תמשיך להתדרדר, לעיר קנאית שאי אפשר לחיות בה.

למרות הפסד המחנה הציוני, יש לראות בחיוב את עצם שילוב הידיים של הציונות ה"דתית" עם הציונות ה"חילונית", של ה"ימין" הציוני עם ה"שמאל" הציוני. זו אנטיתזה לפוליטיקה של יצחק הרצוג.

אחרי זיוף הקולות בבחירות שנפסלו, קיוויתי מאוד שהזייפנים יובסו. לצערי, דרך זייפנים צלחה.

הצד החיובי בניצחון החרדים, הוא שאולי הם ילמדו את הלקח, שניתן לנצח גם בדרכים כשרות, ללא זיופים.

* הערכתי מאוד את שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי, שהלך השבוע לעולמו. לוי היה משפטן מזהיר, אדם חכם, ישר ואמיץ, שלא היסס לשחות נגד הזרם, לבטא עמדות מיעוט בפסקי דין. במידה רבה חשתי קרבה להשקפת עולמו – ניציות לאומית, רגישות ומחויבות חברתית עמוקה ומחויבות מוחלטת לטוהר המידות.

אולם יש להודות שאדמונד לוי היה אחד השופטים האקטיביסטיים ביותר, בדומה לאהרון ברק, דליה דורנר ודורית בייניש. וכמי שרואה באקטיביזם השיפוטי פגיעה בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובמעמד בית המשפט, זו עמדתי גם כאשר האקטיביזם משרת את עמדותיי.

עמדת היחיד שלו נגד ההתנתקות שיקפה את עמדותיי והסכמתי עם רוב הדברים שהוא כתב בפסק דינו. הסכמתי עימם כטקסט פוליטי, אך איני סבור שתפקידו של שופט לכתוב פסק דין כטקסט פוליטי. התנגדתי מכל וכל למסקנתו השיפוטית – קבלת העתירה, שמשמעותה היא שבית המשפט מבטל החלטה מדינית של הממשלה והכנסת.

חוות הדעת המשפטית שהוא כתב לאחר פרישתו, שבה הוכיח שמבחינה משפטית יהודה ושומרון אינן שטח כבוש, היא מלאכת מחשבת משפטית, וביטוי למקוריותו ולתעוזתו. כמובן שאין היא מגבילה את חופש הפעולה של הממשלה והכנסת באשר לעתיד השטחים הללו, אבל היא מיטיבה להבהיר את מעמדן המשפטי, וחבל שנתניהו לא העז להביא את חוות הדעת לאישור הממשלה.

מחויבותו של לוי לזכויות האדם היתה מוחלטת – הוכחה לכך שאין כל סתירה בין לאומיות וזכויות אדם, כפי שמציגים זאת חוגים מסוימים, שנכסו לעצמם מונופול שקרי על זכויות האדם. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: "חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים," אנו שרים. ובגרסה אחרת – "חג גדול ליהודים." אולם המהדרין אינם מברכים בפורים "חג שמח" כי אם "פורים שמח". ואכן, בשפה המקראית, פורים אינו חג.

בשפת המקרא החגים הם שלושת הרגלים, שבהם בני ישראל עלו לרגל לירושלים, לבית המקדש – פסח, שבועות וסוכות, ובנוסף להם שמיני עצרת. בימים אלה הוקרב קורבן חגיגה. המילה חג, נגזרת מהשורש חגג שמובנו – סבב, לסובב, להסתובב. הכוונה היא להקפות סביב המזבח בחגים אלה. המילה דומה למילה הערבית חאג', הנובעת מאותו שורש, ואף היא נגזרת מהסיבובים סביב אבן הכעבה, בעלייה לרגל למכה.

בלשון ימינו, המילה חרגה ממשמעותה המקורית, והיא מציינת כל יום טוב, כל מועד של שמחה – מן התורה כמו ראש השנה, מדרבנן כמו חנוכה, ומן התרבות הציונית, כמו חג העצמאות. אנו משתמשים במילה חג גם לציון אירועים שמחים: "יום חג לכדורסל הישראלי" וכו'.

אחד החגים החשובים לי הוא "חג המשק" – יום ההולדת של קיבוץ אורטל.

קבלת חוק משאל עם, הוא חג גדול לדמוקרטיה הישראלית.

* * *

צביקה שטרוסברג

הר ציון היה מלח הארץ

למר  אהוד בן  עזר,

חשוב!!! שתגובתי תתפרסם בבקשה!

בברכת שבת שלום וחג פורים  שמח!

לגבי פטירתו של מאיר הר ציון ז"ל: היה מלח הארץ. איש  שאהבת ישראל אמיתית בליבו. לאחרונה תקופה של ענקים שנעלמים לנו. הוא היה הגדול מכולם. לא ידעה מדינת ישראל לוחם כמוהו בכל הזמנים. נחישות, אומץ והקרבה למען המדינה!!! דוגמא לכל לוחם במדינת ישראל. יהי זכרו ברוך. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן!

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני ברק

* * *

מרדכי קידר

הקטר הבודד

משמעות הפועל בערבית ק.ט.ר. היא לגרור, ובעברית להעלות עשן. שתי המשמעויות הללו הביאו את אליעזר בן-יהודה לכנות את הכלי המושך את הרכבת בשם קטר, כי הוא גורר את הרכבת ומעלה קיטור, כלומר אוויר חם. יכולתו של קטר לגרור את הרכבת תלויה בכוחו העצמי ובחיבור שלו לקרונות, שכן בלי כוח ובלי החיבור לקרונות הוא אינו קטר, אלא סתם כלי מכוער, מרעיש ומעלה אוויר חם.

אמירות קטר, מאז שלהי 1996, פועלת על פי שתי המשמעויות הללו: גוררת בעוצמה רבה את העולם הערבי ומפזרת הרבה אוויר חם.

בנובמבר 1996 החלה אמירות קטר להפעיל את ערוץ "אלג'זירה", שיש לו אג'נדה מאוד ברורה: תעמולה חסרת מעצורים נגד השליטים הערביים, ישראל, ארה"ב והמערב בכלל, ותמיכה מלאה בארגוני "האחים המוסלמים", כולל חמאס. האג'נדה הזו שיקפה את הגישה הפוליטית והתרבותית של האמיר, שייח' חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני. האג'נדה של "אלג'זירה" העניקה לו את הרייטינג הגבוה בעולם – כ-70 מיליון בני אדם צופים בעשרת הערוצים השונים של "אלג'זירה" לפחות שעה אחת מדי יום. חלק הארי שלהם מביטים בערוץ החדשות הערבי, המטלטל את העולם הערבי כבר למעלה מ-17 שנה.

בזכות "אלג'זירה" והשפעתה על המוני הערבים – ממרוקו במערב עד עומאן במזרח, מסוריה בצפון עד תימן בדרום – הפכה אמירות קטר למדינה המשפיעה ביותר במזרח התיכון, שכוחה גדול בהרבה ממשקלה הדמוגרפי (כ-200 אלף אזרחים), משטחה הגיאוגרפי (כמו הנגב בישראל) ומיכולותיה הכלכליות. אמיר קטר הפך בשנים האחרונות לאיש החשוב והמשפיע ביותר בעולם הערבי, וכך גם למתווך (כלומר השופט) המקובל ביותר בסכסוכים בעולם הערבי, וכאלה יש לא מעט.

התעמולה שמפזר הערוץ נגד השליטים הערביים היתה הגורם העיקרי לפרוץ הטלטלה העזה המכונה "האביב הערבי" שהחלה בדצמבר 2010 והביאה עד כה שינויים מרחיקי לכת בתוניסיה, מצרים, לוב, תימן וסוריה, שיש להם השלכות סביבתיות קשות על בחריין, לבנון, ירדן ועיראק. ההמונים הערביים העניים, הבורים, החולים והמדוכאים – פרצו לרחובות כדי למחות ולדרוש את זכויותיהם גם במחיר חייהם. "אלג'זירה" עודדה אותם לכך, והפיחה בהם את התקווה כי מחאתם תצלח וכי הם יגיעו בן-לילה אל הדמוקרטיה.

בנוסף לתעמולה, סייעה קטר למורדים בלוב ובסוריה בכסף, בנשק, בתחמושת, בקשר ובאימונים. היא גם עמדה ועדיין עומדת באופן גלוי ונחרץ מאחורי שלטון "האחים המוסלמים" במצרים שנמשך שנה, מיולי 2012 עד יולי 2013. מתנגדי "האחים המוסלמים" רואים כיום את "אלג'זירה" כסוכן של האוייב, אם לא האוייב בעצמו. לאחר שלוש שנים אומללות של "אביב" ופריצת המאבק הגלוי בין השלטון לבין "האחים המוסלמים" במצרים, המצב האיום של העולם הערבי נזקף, לפחות בחלקו, לחובת אמירות קטר וערוץ "אלג'זירה".

אלא שלאחרונה החלה אמירות קטר להראות סימני תמיכה באיראן, בחיזבאללה ובשיעים. האמיר החדש תמים, בנו של האמיר הקודם, ביקר באיראן והכריז בה שעל איראן להיות שותפה בפתרון הבעייה בסוריה. הדבר העלה את חמת שכנותיה בחצי-האי ערב – סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות –  הרואות באיראן אוייב חיצוני, בחיזבאללה – אוייב אזורי, ובכל אחת מן העדות השיעיות – אוייב פנימי. תמיכה פעילה של קטר בארגוני טרור שיעיים היא חציית קו אדום בוהק, ברור ומסוכן מאוד.

סעודיה משוכנעת כי מתקיים שיתוף פעולה מודיעיני בין קטר לחיזבאללה, וכי קטר מסרה לחיזבאללה מידע על רשתות ריגול וחבלה סוניות בלבנון, שאיפשר לחיזבאללה לחסלן. ב-20 בפברואר בוצע פיגוע ירי בחבל השיעי אלקטיף שבמזרח סעודיה, שבו נהרגו שני אנשי ביטחון סעודיים ושני מבוקשים שיעיים. סעודיה מייחסת פיגוע זה לחיזבאללה, ומאשימה את שכנתה קטר בסיוע לביצועו. לפני שבועיים אירע בבחריין פיגוע שבו נהרגו טארק מוחמד אלשחי – קצין סוני מאיחוד האמירויות – ושניים ממלוויו. גם פיגוע זה יוחס לארגון שיעי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, ומדינות חצי-האי ערב – למעט תימן, עומאן וכוויית – החליטו להחזיר את שגריריהן מקטר.

צעד זה נחשב חמור, כי הנוהג הבינלאומי הוא בשלב ראשון "להזמין את השגריר להתייעצויות" ורק בשלב שני להחזיר אותו הביתה. אלא שהמדינות נקטו מיד את השלב השני, כדי לבטא את החומרה שבה הן רואות את מעשיה של קטר ואת עמדותיה.

צעד מתואם זה העלה על סדר היום הערבי את השאלה מה צריך להיות היחס לקטר אצל כל מי שמתעניין במצבה של האומה הערבית כיום וכואב אותו. חיפוש האחראי למצב הוא מובן, ונוח להצביע על קטר, בשל נוכחותה הבולטת בחיים הציבוריים הערביים ובגלל מעורבותה הגדולה במתרחש בזירות ערביות רבות.

חשוב לציין כי שגריר קטר בקהיר סולק כבר באוגוסט 2013 בטענה שקטר מממנת את חמאס, את "האחים המוסלמים", את הטרור בסיני ואת "צבא מצרים החופשי". מצרים, שטענה כי "אלג'זירה" מפיצה תעמולה שקרית על מצרים באמצעות ערוץ "אלג'זירה מובאשר" שיוחד למצרים (היישר מכיכרות ההפגנות של "האחים המוסלמים"), טוענת בנוסף כי קטר מעניקה מקלט לפעילי "האחים המוסלמים" שנמלטו אליה ומסרבת להסגירם לשם העמדתם לדין. בשל סיבות אלה החזירה מצרים את שגרירה מקטר בפברואר השנה.

סוגיית האחים המוסלמים

אחת מאבני היסוד של האידיאולוגיה המניעה את ארגוני "האחים המוסלמים" גורסת כי באיסלאם אין משמעות לשיוך השבטי או האתני של הפרט המוסלמי, היות שהוא נמדד אך ורק על פי נאמנותו לאללה, למוחמד, לאיסלאם, לשריעה ולאומה האיסלאמית. על הנאמנויות השבטיות והאתניות להתבטל, היות שהן מפלגות את אומת האיסלאם לקבוצות יריבות, מכניסות סכסוכים והעדפות על בסיס המתחרה באיסלאם ומפריעות לדת להיות המכנה המשותף של כל המוסלמים.

אידיאולוגיה כזו יכולה להיות אטרקטיבית רק בחברות כמו זו של מצרים ותוניסיה, שבהן מרבית האוכלוסייה מתגוררת בערים ואינה מאורגנת במשפחות או חמולות, אלא כפרטים או משפחות גרעיניות של אב, אם וילדיהם. לעומת זאת, בחברה שבטית שבה הנאמנות לשבט ולמסורותיו היא מעל לכל, תורת "האחים המוסלמים" נתפסת כערעור על סדרי החברה וכלליה, על ההיררכיה המעמדית ועל קבוצת האליטה המנהיגה את השבט באחריות ובנאמנות.

החברה במדינות המפרץ היא שבטית, ומבנה חברתי זה הוא מקור היציבות – ולכן גם העושר – של אזרחיהן. כל אחת מהאמירויות מבוססת על שבט אחד בלבד: אאל צבאח בכוויית, אאל ת'אני בקטר, אאל נהיאן באבו ד'אבי וכן הלאה. מזה שנים משקיעות מדינות המפרץ, חוץ מקטר, מאמץ ביטחוני רב כדי לאתר, לעצור ולסלק את כל מי שמגיע אליהן ומנסה להפיץ בהן את תורת "האחים המוסלמים". אם מדובר באחד מבני השבט ש"נפל קורבן לתעמולה ההרסנית שלהם," הוא ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח במרתפי טיפול של "מוסד חינוכי".

והנה אמירות קטר לא רק שמזמינה ממצרים את ד"ר יוסף אלקרדאווי, האידיאולוג והדובר הבולט ביותר של "האחים המוסלמים" כיום, להיות המופתי של המדינה והמורה הרוחני של האמיר ומשפחתו, אלא גם נותנת לו שעה שלמה כל שבוע בשעת שיא של צפייה כדי להפיץ דרך ערוץ "אלג'זירה" את התעמולה האח'וואנית שלו ללא מגבלה או פיקוח על הרעיונות וללא מעצור בשטף הדיבור השופע שלו. כל עוד הוא מקלל את ישראל וארצות-הברית ומסית נגדן את ההמונים הערביים, יכולות מדינות המפרץ לסבול את דבריו. אבל כשהוא מגנה את איחוד האמירויות על יחסו ל"אחים המוסלמים", זה כבר יותר מדי. דאחי חלפאן, מפקד משטרת דובאי, הכריז לפני כשנה ש"האחים המוסלמים" – כלומר קרדאווי ומי שמעניק לו בימה – מסוכנים לאומה הערבית יותר מאיראן. אמיר קטר לא שמע, או לא רצה לשמוע, את האזהרה הכלולה בדבריו אלה של חלפאן.

הרוגז והברוגז

ההחלטה המשותפת שקיבלו סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות להוציא את שגריריהן מקטר הוציאה מהבקבוק אל מרחב הדיון הציבורי את השדים המסוכנים ביותר של העולם הערבי: היחס לדיקטטורים ולמהפכות נגדם, סוגיית השבטיות, הווהאביזם ובית המלוכה הסעודי, הטרור הפוגע בכולם, הטרגדיה בסוריה, השנאה בין הפרסים לערבים, הפחד מאיראן ושיתוף הפעולה עימה, סכסוך הדמים בין הסונים לשיעים, דרכם של "האחים המוסלמים" והמאבק נגדם, תפקיד התקשורת והיחס לישראל ולמערב. כל הסוגיות הללו אחוזות זו בזו, והדיון בהן טעון ביותר.

רבים מהאמירויות הכותבים באתרי התקשורת החברתית, פייסבוק, טוויטר, אינסטגראם ודומיהם, קוראים להחרים את כל אמצעי התקשורת הקטריים, ובראשם "אלג'זירה", לא להאזין להם ולא לכתוב בהם. יש הקוראים להוציא מקטר את משחקי גביע העולם בכדורגל ב-2022, להימנע מלטוס בחברת התעופה הקטרית ולא להזמין נציגים מקטר לכנסים מקצועיים ולאירועי תרבות.

גם מקומה של ישראל לא נפקד במסע זה: יש הטוענים שחובה קדושה להחרים באופן מלא את קטר כי היא סוכנת של ישראל ו"אלג'זירה", ומנוהלת למעשה מתוך מרתפי המוסד. ההוכחה שלהם פשוטה: ישראל היא מפיקת התועלת הגדולה ביותר מן הטלטלה בעולם הערבי, שכן בשלוש השנים האחרונות הוסרו כל האיומים על ישראל מצד הצבא הסורי, שאינו מסוגל לבדו לעמוד מול גלי הג'יהאדיסטים ששלחה קטר לסוריה, ואילו חיזבאללה, על עשרות אלפי הטילים שברשותו המאיימים על ישראל – טובע בביצת הדם, הדמעות והאש המחסלת את סוריה, וקובר מדי לילה את גיבוריו שישראל לא יכלה להכניע במלחמת 2006.

מנגד, יש כאלה המאשימים את סעודיה בדרדור המצב בעולם הערבי בכך שהמריצה ב-2003  את ארה"ב לחסל את סדאם חוסיין. זאת, משום שחיסולו איפשר לאיראן להשתלט על עיראק ולהפכה למרכז פעילות שיעית, לגשר יבשתי אל סוריה וחיזבאללה, ולהקים אימפריה שיעית מאיראן, דרך עיראק וסוריה, עד לחוף הים התיכון בלבנון. בנוסף, סעודיה היתה המדינה שהקימה את "אלקאעידה", ולכן את הטענות על הפגיעה בביטחון האומה הערבית חייבת סעודיה להפנות אל עצמה, לא אל קטר.

סעודיה, בניסיון להגן על עצמה מהאשמות בערעור מצב הביטחון, מקדמת בימים אלה יוזמה נגד טרור, וקוראת לראות בכל הארגונים החמושים הפועלים בעולם הערבי כיום – שיעים וסונים כאחד – ארגוני טרור אסורים. ברשימה נמצאים "מדינת האיסלאם בעיראק וסוריה", "ג'בהת אלנוסרה", "האחים המוסלמים", "חיזבאללה", "החות'ים" (השיעים בתימן), ו"אלקאעידה" בסניפיה השונים. העובדה שחלק מן הארגונים הללו נוסדו על ידי סעודים וממומנים עד היום בכסף סעודי אינה מוזכרת.

אין זו פעם ראשונה שסעודיה מכריזה על יוזמה כדי לנקות את עצמה מאשמה: יוזמת השלום הערבית עם ישראל החלה כיוזמת שלום סעודית במארס 2002, כדי לנקות את סעודיה מאשמת האחריות לפיגועי ספטמבר 2001 בארה"ב.

תשמיס למדינה הסוררת

לאחר החזרת השגרירים, פירסמו שלוש המדינות הודעה משותפת המבהירה את הסיבות לצעד שנקטו. בהודעה הן הטילו את האחריות על קטר, על כך שלא פעלה על פי החלטות מועצת שיתוף-הפעולה במפרץ (גוף הכולל את מרבית מדינות חצי-האי ערב, שתכליתו העיקרית היא תיאום פעילותן הביטחונית) – שהתקבלו בריאד ב-23 בנובמבר 2013, וקבעו שעל המדינות החברות "לפעול על פי העקרונות המבטיחים את אי-התערבותה של מדינה בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת, ישירות או בעקיפין, והימנעות מתמיכה מעשית, פוליטית או תקשורתית בכל אדם או ארגון המאיים על הביטחון והיציבות של המדינות החברות."

אין זו הפעם הראשונה שמופנית כלפי קטר אצבע מאשימה. המחלוקת בינה לבין סעודיה בדבר התמיכה ב"אחים המוסלמים" במצרים במאבקם נגד משטרו של שר ההגנה עבד אלפתאח א-סיסי, הפכה פומבית כשסעודיה הביעה מאז יולי 2013 את תמיכתה בא-סיסי, ואילו קטר תומכת נלהבת, עד היום הזה, במורסי וב"אחים המוסלמים". גם התפקיד שממלאים ערוץ "אלג'זירה" בכלל ושייח' יוסף אלקרדאווי בפרט זוכים מזה זמן רב לביקורת קשה מצד סעודיה. הקטרים טוענים כי "אלג'זירה" חופשית לבחור את הקו התקשורתי שלה, אבל הסעודים יודעים שהערוץ מבטא היטב את האג'נדה הפוליטית והתרבותית של אמירי קטר, הקודם והנוכחי.

ההחלטה להחזיר את השגרירים מקטר לא התקבלה בקלות. קדמו לה שעות רבות של דיונים ושלוש הזדמנויות שניתנו לקטר לשנות את מדיניותה המסכנת את שלום מדינות המפרץ ויציבותן. בהודעה נאמר: "לאחר שעברו יותר משלושה חודשים מאז שנחתם ההסכם מבלי שקטר תנקוט את הצעדים הנדרשים לביצועו, על בסיס הגילוי הנאות והשקיפות המלאה שבהם מתייחסים מנהיגי שלוש המדינות לבעיות הקשורות לאינטרסים הלאומיים העליונים של מדינותיהם, ולאור האתגרים הגדולים והתמורות הרות הגורל המאיימות על ביטחונן של מדינות המפרץ ויציבותן, מחייבת אותם האחריות המוטלת על כתפיהם להורות לשרי החוץ שלהם להבהיר למדינת קטר את חומרת העניין והחשיבות של העמידה המאוחדת מול כל מה ששם לו למטרה לזעזע את היציבות ולפגוע בביטחון מדינותיהם. המפגש התקיים בכוויית ב-17 בפברואר 2014, בנוכחות השייח' צבאח אל-אחמד אל-ג'אבר אל-צבאח, אמיר כוויית, השייח' תמים בן חמד בן ח'ליפה אאל ת'אני, אמיר קטר, ושרי החוץ של מועצת שיתוף הפעולה במפרץ. במפגש הוסכם כי שרי החוץ של מדינות המועצה יקבעו מנגנון לפיקוח על ביצוע הסכם ריאד. בעקבות כך התכנסו שרי החוץ של מדינות המועצה בריאד ב-4 במארס 2014 והחליטו להשקיע מאמצים גדולים לשכנע את קטר בחשיבות של ביצוע הסכם-ריאד והסכמה על מנגנון הפיקוח על הביצוע. אלא שלמרבה הצער, כל המאמצים הללו לא הביאו להסכמת קטר לקבל על עצמה את הצעדים הללו."

במילים אחרות: מדינות המפרץ מכריזות על קטר כמדינה סוררת שאינה מקבלת על עצמה את כללי ההתנהגות של הקולקטיב. לכן, על פי כללי ההתנהגות השבטית, היא עוברת בימים אלה "תשמיס" – הוצאה בפומבי אל מחוץ לקבוצה כדי לגרום לה בושה. במרומז אומרת ההחלטה: קיווינו שהאמיר החדש של קטר, תמים בן ה-33, ישנה את מדיניות אביו שהתפטר ביוני 2013, אבל התאכזבנו קשות. הענקנו לו 150 ימי חסד כדי שילמד את מה שאנו מצפים ממנו, אבל הוא ממשיך ללכת בדרכיו הנלוזות של אביו. יש באמתחתנו אמצעים נוספים ללחוץ עליו, כמו ניתוק יחסים מלא, סגירת הגבול היבשתי בין קטר לסעודיה וסגירת נתיבי התעופה לקטר מעל מדינותינו. צעדים אלה יחנקו את קטר ולא יאפשרו לה לתפקד.

בשלב זה קטר אינה מתרגשת מהוצאת השגרירים, אם כי הביעה צער על צעד זה. אם המשבר עם השכנות ילך ויעמיק, ייתכן שנראה את האמיר הקודם, שייח' חמד, חוזר לקחת חלק בניהול ענייני המדינה, כמעין מבוגר אחראי. הדבר ייעשה מאחורי הקלעים כדי לא לגרום בושה לבנו.

נראה כי מדינות ערב לא תנתקנה כליל את יחסיהן עם קטר, כדי שזו לא תטיל את עצמה אל חיק האיראנים ותהפוך בכך לסוס טרויאני איראני בחצי-האי ערב. גם פילוג בתוך "המשפחה הערבית" מחליש אותה. דבר חשוב נוסף הוא שבקטר נמצא הבסיס הגדול ביותר של חיל האוויר האמריקני במפרץ, וניתוק יחסים מלא בין קטר למדינות ערב יקשה על האמריקנים לתמרן את מדיניותם במפרץ מול איראן, בעוד שמדינות המפרץ עדיין תולות תקווה בארה"ב שתושיען מידם הארוכה של האיראנים.

נראה כי בעתיד הלא רחוק יגיעו הצדדים להסכמה או אפילו להסכם, ובמסגרת זו תתחייב קטר להרגיע את מעורבותה במדינות ערב ואת קשריה עם חיזבאללה, ו"אחיותיה" הערביות ישמרו על רמה סבירה של קשרים עם האמירות הסוררת. ניתוק מלא של היחסים לא ישרת את שני הצדדים.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 282.

* * *

עמוס גלבוע

על סילוף ההיסטוריה הקצרה של ישראל

חדשות לבקרים אנחנו נתקלים בתופעה של סילוף ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. לסילוף ישנן צורות שונות, והכי "מרגיזה" היא זו המציגה עובדות לא נכונות שקל מאוד להוכיח אובייקטיבית את אי נכונותן.

יש פעמים שברור כי הכותב הציג במזיד את העובדות הלא נכונות על מנת לשרת את עמדותיו. זאת נבזות פשוטה המעידה על הכותב ואופיו. אבל, יש  פעמים שקשה לך להניח כי הכותב סילף במזיד, ובהחלט אפשרי שהעובדות הלא נכונות שהוא הציג מקורן פשוט באי ידיעה, במידע לא נכון או בסתם עצלות לבדוק את העובדות לאשורן.

הבעייה עם תופעה כזו היא שהעובדות הלא נכונות יתקבלו כנכונות, יצטטו אותן כמה פעמים מאוחר יותר – ואזי יתקבעו בתודעה של מגזר ציבורי מסוים כ"עובדה היסטורית"  ברורה לכל בר-דעת. 

אני רוצה להדגים זאת במאמר שפורסם ע"י יוסי ביילין ב"ישראל היום" ב-10 מרץ לרגל מותו של השר לשעבר ויקטור שם טוב. שמו של ויקטור שם טוב נקשר יותר מכול בנוסחת "יריב שם טוב" על התנאים לפתיחת שיחות עם אש"פ לאחר מלחמת יום הכיפורים. ביילין, באורח הכי טבעי, מעוניין לרומם ולפאר את השמאל מרחיק הראות, ואגב כך  מציג  עובדות לא נכונות, בבחינת "נוח ב-7 שגיאות". איך בכלל אני יודע שבכך מדובר? רק בגלל העובדה שבמסגרת המחקר שלי לכתיבת הספר "מר מודיעין" על אהרון יריב, צללתי גם לחומרים הארכיוניים הקשורים לנוסחה, דיברתי ארוכות עם ויקטור שם טוב עצמו ועם עוד כמה גורמים  רלוונטיים לנושא.  אז הנה העובדות הלא נכונות:

"שני שרים בממשלתה קצרת הימים של גולדה מאיר לאחר המלחמה," כותב ביילין – "שר הבריאות ממפ"ם ויקטור שם טוב, ושר התחבורה מן העבודה, אהרון יריב – הציעו הצעה 'מהפכנית' וביקשו להעלות אותה לדיון: 'ישראל תהיה נכונה לשאת ולתת  עם כל גורם פלסטיני אשר יכיר במדינת ישראל ובהחלטה 242 ויסתייג מפעולות טרור וחבלה... גולדה לא העלתה בדעתה לדון בהצעתם של שני השרים "הסוררים".

ובכן: שני השרים "הסוררים" לא  הציעו שום הצעה, ושני השרים לא בקשו להעלות אותה לדיון. באותו זמן נוסחת "יריב שם טוב" עדיין לא באה לעולם (ויקטור שם טוב לבדו הגה את רעיון השיחות עם אש"פ באם ימלא אחר תנאים מסוימים, אך מעולם רעיונו זה לא אומץ ולא התקבל ע"י מפלגתו שלו, מפלגת מפ"ם ).

 החיבור בין הרעיון של שם טוב לבין רעיון דומה שהעלה יריב רק ביולי 1974, בהיותו שר ההסברה , הוא חיבור עיתונאי  מקיץ 1974; יריב ושם טוב מעולם לא נפגשו על מנת לדון בסוגייה, ומעולם לא ישבו לחבר ביחד הצעה, או נוסחה.

"כשניסו את מזלם בממשלת רבין באביב 1974 התברר לשניים עד מהרה כי רק חמישה שרים יתמכו בנוסחה שלהם, הם אפילו לא ביקשו להעלותה על סדר היום  הממשלתי," כותב  ביילין.

ובכן, כל הקטע הזה אינו נכון. יריב ושם טוב לא ניסו את מזלם, כי לא היה ביניהם כל קשר; ודווקא כאן שם טוב ניסה להגניב להחלטת ממשלה את הרעיון שלו, ונכשל. אז מה באמת היה? – ובכן ב-21 יולי קיימה הממשלה בראשות רבין דיון בנושא הירדני-פלסטיני. בהחלטה שהתקבלה ברוב קולות נקבע בין השאר כי: "הממשלה תעשה למען משא ומתן להסכם שלום עם ירדן וכי השלום יושתת על שתי מדינות עצמאיות בלבד: ישראל שבירתה ירושלים המאוחדת  ומדינה ערבית ירדנית-פלסטינאית ממזרח לישראל. הממשלה סומכת ידה על הודעת ראש הממשלה בכנסת מ-3 יוני כי ממשלת ישראל לא תנהל מו"מ עם ארגוני טרור אשר מטרתם היא השמדת ישראל."

בדיון שקדם להחלטה העלה שם טוב את נוסחתו כאשר הציע שבהחלטה יאמר גם: "ממשלת ישראל  תעשה למען מו"מ להסכם שלום עם ירדן ועם גורמים פלסטינים שיכירו במדינת ישראל ובעצמאותה ויהיו מוכנים להגיע להסכם שלום בר-קיימא על יסוד גבולות בטוחים ומוסכמים."

חמישה שרים הצביעו בעד ההצעה של שם טוב, וכל השאר  (11 ) – הצביעו נגד. ומי היה בין אלו שהצביעו נגד? אהרון יריב וגם שולמית אלוני. מעניין שבאותו דיון כל השרים, ובהם ויקטור שם טוב, התנגדו להקמת מדינה שלישית בנוסף על ישראל וירדן!

יהיו שיגידו: "עזוב, מדובר בזוטות!"

אולי. אבל, כאשר אנו עדים לתופעה, לא למקרה בודד, הרי שבשיטת "דונם אחר דונם" הולכת ונבנית לה היסטוריה  ההופכת "עקוב למישור".

* * *

מנשה שאול

האייתאללה איינשטיין אכּבר

גם סוקרטס ואפלטון היו מוסלמים שיעים

כנראה, לדמיון החולני של משטר האיותאללה באיראן אין גבול. טענה חדשה של ראש מועצת המומחים האיראנית אייתאללה מהדווי-כּני מעוררת סערה ברשתות החברתיות באיראן. האייתאללה הפיץ באינטרנט סרט קצר שלפיו אלברט איינשטיין התאסלם באחרית ימיו ובחר להיות שיעי. בסרטון שהפיץ טוען מהדווי כי איינשטיין התפעל מן המסע הלילי של הנביא מוחמד ממכה למסגד אלאקצא, וראה במסע האווירי ההוא הוכחה לתורת היחסות המתייחסת למהירות האור.

בחלק מהרשתות באיראן שמו ללעג ולקלס את הטענה, ובין השאר נכתב כי שמו האמיתי של איינשטיין הוא "אייתאללה איינשטיין אכבר". הלועגים האיראניים כותבים באתרי האינטרנט כי מהדווי הנבער אינו יודע כי איינשטיין תמך בציונות, כי ב-1923 ביקר בתל-אביב, וכי ב-1954 הכריז כי ישראל היא המקום היחיד עלי אדמות שבו יכולים היהודים לחיות בביטחון ולקיים את אמונתם היהודית. הגולשים גם מציינים כי דוד בן-גוריון הציע לאיינשטיין להיות נשיא המדינה, אך איינשטיין סירב בהעדיפו להקדיש את כל עיתותיו למדע.

אך לא רק מהדווי מאמץ בדותה זו. גם יו"ר הוועדה לביטחון לאומי במועצת השורא האיסלמית באיראן עלא אדין ברוג'רדי, הנחשב לתיאולוג מוסמך, טוען כי איינשטיין שלח לו איגרת בשנות ה-60' של המאה הקודמת, שבה הכריז כי התאסלם ואימץ את האמונה השיעית.

ברשתות החברתיות באיראן שואלים היכן האיגרת, ומעירים כי היות שהמדען הלך לעולמו ב-1955, הוא כנראה שלח את האיגרת מלמעלה.

עוד תגובה לועגת: "חשבנו שאיינשטיין היה סוני," וגולש אחר שואל: "אם איינשטיין התאסלם, למה הוא תרם את כתביו לאוניברסיטה העברית ולא לאיראן השיעית?"

ותגובה נוספת מבשרת כי בקרוב נשמע שגם סוקרטס, אפלטון, דקארט ונלסון מנדלה היו מוסלמים שיעים.

האם שוב יזכה בשאר אסד בבחירות

אחרי שלוש שנים של מלחמת אזרחים עקובה מדם בסוריה, נשיאה בשאר אסד מתכונן לשבת קדנציה רביעית על כס הנשיאות. המשטר אינו שולט בצפון המדינה ובמזרחה, הוא מפציץ שכונות מגורים בחביות– TNT  הרג 140 אלף בני אדם, אילץ כ-4 מיליון סורים להפוך לפליטים בארצם ובמדינות השכנות. אך כל זה אינו מפריע להתכונן לבחירות לנשיאות, ואלו מתנהלות כאילו עסקים כרגיל.

כמו התנהלותם של המצרים סביב מועמדותו של גנרל עבד אלפתאח א-סיסי לנשיאות מצרים, כך גם בשאר מעמיד פנים כאילו אינו מעוניין להתמודד, אך נאלץ לעשות זאת, בלחץ העם. המשטר מארגן אסיפות והפגנות המאיצות בבשאר להגיש מועמדות. השייח' השיעי פאדי בורהן, התומך בבשאר, הכריז באסיפה כי בשאר מחוייב להיענות לדרישת העם ולהגיש את מועמדותו לנשיאות. תלמידים בבתי ספר תיכוניים מובלים במשאיות בשעות הלימודים לכיכרות במרכז דמשק כדי להפגין בעד מועמדותו של בשאר, וזאת בלי לבקש רשות מהוריהם או ליידעם על כך. החידוש בבחירות העתידיות לנשיאות מזה כמה עשורים הוא כי בשאר לא יהיה המועמד היחיד; יהיה כביכול מועמד נוסף, מטעם האופוזיציה, כדי לתת לבחירות חזות דמוקרטית.

אין צורך להיות מומחה לענייני סוריה כדי לנחש מה תהיינה תוצאות הבחירות. זה מזכיר בדיחה שהיתה נפוצה בזמנו של אסד האב: חרושצ'וב הציע לאסד מחשב חדיש שיציג את תוצאות הבחירות כשעתיים אחרי סיומן. אסד האב השיב: "לא תודה. אנו יותר מתקדמים מכם בתחום זה. אנו יודעים את תוצאות הבחירות חודש לפני שהן נערכות."

אובמה מאכזב

נשיא ארצות-הברית ברק אובמה הוא אכזבה גדולה לערבים. זאת נוכח מדיניותו המוטעית כלפי מצרים, המשבר בסוריה והאיום האיראני. נביא כאן דוגמה, אחת מני רבות, לאכזבתם של הערבים בדמות קטע ממאמרו של הוגה הדעות הכווייתי, עורך העיתון "אלסיאסה", אחמד אלג'אר אללה:

"הזמן נוקף והימים חולפים, ומתברר ללא ספק שגם ברק אובמה יחלוף וייעלם מתולדותיה של ארצות-הברית ומתולדות העמים, במיוחד אלה שתלו בארה"ב תקוות שהיא מנהיגת העולם החופשי הפועלת למען החירות והדמוקרטיה.

"אובמה לא למד כלום מהנשיא ג'ון קנדי, שאילץ את ניקיטה חרושצ'וב לוותר במשבר מפרץ החזירים. הוא גם לא למד דבר ממורשתו של אברהם לינקולן, ואפילו לא מג'ורג' בוש הבן שקיבל החלטות בינלאומיות אמיצות.

"במרוצת ארבע השנים שחלפו, הוכיחה הנהגת אובמה שאינה מסוגלת לנהל אפילו מושבה חקלאית או מוסד קטן. והנה אנו עדים להתקפלותו של אובמה אפילו במשבר אוקראינה, כשהקרמלין מניף את מקלו המאיים נגד העם האוקראיני.

"אובמה באיומיו הריקים דומה לקריינים הערביים בשנות ה-50' וה-60' (של המאה שעברה), כשבצריחותיהם מאחורי המיקרופונים הפילו מטוסי אוייב ושיחררו אדמות כבושות, בעודם יושבים באולפנים מאחורי זכוכית.

"בסופו של דבר, עידן אובמה מסמל את שקיעתה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי."

סעודיה ללא נפט

ברשתות החברתיות בסעודיה הוצגה השאלה, מה היה קורה אם לא יהיה נפט בסעודיה. השאלה מתבקשת, היות שלדעת מומחים, בעוד שני עשורים, סעודיה לא תמצא נפט.

להלן לקט מן התשובות שהתפרסמו:

בלי נפט, נהיה המדינה הענייה ביותר עלי אדמות, ושמה של סעודיה יהיה "הממלכה הסעודית התפרנית, המרוששת."

למדינות רבות אין זהב שחור, והן בכל זאת מתקיימות. האל שבורא בצלמו, לא יפקיר את יציריו.

למרות שיש לנו נפט, איננו מתפתחים. בנוסף לנפט, אנו לא משתכרים, ובכל זאת דורכים במקום.

בלי נפט, לא היינו מכירים את הירדנים, הלבנונים, המרוקנים ואחרים (המבקשים מסעודיה תמיכה כספית).

תגובה מלבנון: בלי נפט, אין 14 במארס (הגוש של סעד חרירי הנתמך על ידי הסעודים) וחרירי היה נאלץ לעבוד כספר או כקופאי בסופרמרקט.

לולא הנפט בסעודיה, לא היו אנשי דת שגדלו בשדות הנפט שיאמרו לנו מה לעשות.

בלי נפט, הייתי עובד כפועל ניקיון בסרילנקה. אך יש לנו נפט, ואין לי עבודה.

ללא הנפט, ה"נשיונל גיאוגרפיק" יכתוב עלינו כיצד חיים אנשי המדבר שבתיהם הם אוהלים, וילדיהם מגיעים לבתי הספר על גמל, אם יהיו בכלל בתי ספר.

בלי נפט, תהיה לנו ממשלה נקייה ונבחרת, ושמה של סעודיה יתחיל ברפובליקת... ויסתיים ב-הדמוקרטית.

בלי נפט, האישה הסעודית תורשה לנהוג במכונית.

בלי נפט, רעייתו של האמיר אלווליד בן טלאל (22 מיליארד דולר) היתה חולבת עיזים, וראשה היה מלא כינים. או שהיתה שדכנית תמורת 5 ריאל על כל שידוך שהיה מסתיים בנישואין.

ללא הנפט, סעודיה תתפצל: מדינת חג'אז, נג'ר והדרום ישתייך לתימן. ללא הנפט, היינו אחת ממדינות האביב הערבי והיינו מבצעים מהפכה. סעודיה בלי נפט – בניה יהפכו לנפט לדורות הבאים.

פורסם לראשונה במגזין "מראה" 282.

* * *

מתי דוד

1. הציפיות מלפיד הפוליטיקאי

והאכזבות מלפיד המיניסטריאלי

תומכי לפיד המאוכזבים ממנו מפגינים חוסר נכונות לומר לעצמם את האמת, ולהכיר במציאות הריאלית שאין דבר כזה הקרוי "פוליטיקה חדשה". תומכי לפיד המאוכזבים ממנו הם אנשים טובים אבל תמימים שהאמינו שיזכו לתמורה והתחשבות כלכלית בהם כאנשי מעמד הביניים, עבור תמיכתם הפוליטית בו. בתמימותם הרבה הם האמינו שלפיד הוא "משיח הגאולה" של "הפוליטיקה החדשה", שיפתור להם את כל הבעיות של מעמד הביניים. ההתנפלות שלהם על לפיד יש בה נאיביות ילדותית. הם נפלו קורבן לתעמולה של "יש עתיד" שהפיקה אופטימיות מגויסת (מזויפת) של תעשיית אשליות לטובתם. הם לא הבינו שניצחון בבחירות אינו מבטיח ניצחון בכלכלה, שיש לה כללים אחרים. לפיד נפל קורבן לרטוריקה של עצמו, ואילו הם נפלו קורבן של "יש עתיד". בעיני המאוכזבים, לפיד הפך לקבלן ממשלתי (בפועל אחראי) או לחילופין לכזבן חברתי הרסני. הם האמינו שהוא מסוגל לשנות את המדינה ולהמציא "פוליטיקה חדשה".

לרגל עריכת סיכומי השנה הראשונה של הממשלה, ראוי לבחון גם את מאזן ההישגים והכישלונות של מפלגת "יש עתיד" בהנהגתו של שר האוצר יאיר לפיד.

מפלגת "יש עתיד" הוקמה בזכות הפרסום והפופולאריות של איש התקשורת לפיד. ההצלחה המפתיעה בבחירות, בזכות 19 המנדטים – באה כתוצאה מהאכזבה מהמפלגות הישנות, ובעיקר כתוצאה מהרצון לשינוי בעקבות המחאה החברתית.

פרט לכישורי רטוריקה, הסברה וכתיבה של לפיד, וכן יכולת ביטוי והופעה נעימה כמנחה ומראיין בחדשות של הערוץ השני, לא היו ברקורד האישי שלו שום הצלחות וקבלות של ניסיון ועשייה בשום אחד מתחומי החיים. כוכב תקשורת ללא שום מטען חורג נוסף.

לפיד אדם מוכשר, למרות שאין לו אפילו בגרות. שירותו הצבאי הסתכם ככתב בעיתון "במחנה". כאזרח היה כל שנותיו פובליציסט מוכשר ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות". ושדר ומנחה בטלוויזיה.

סיסמאות והבטחות ללא תוצאות

סל הסיסמאות וההבטחות של לפיד במערכת הבחירות: הוא הבטיח שינוי מבפנים. הוא הבטיח פוליטיקה חדשה. הוא הבטיח גיוס בחורי הישיבות לצה"ל. הוא הבטיח שיוויון בנטל. הוא הבטיח דיור בר השגה. הוא הבטיח מהפכה אזרחית. הוא הבטיח סדרי ממשל חדשים. הוא הבטיח לייצג ולשפר את האינטרסים של מעמד הביניים. הוא הבטיח, אז מה? סל התירוצים מדוע הדברים לא התממשו גדול יותר מסל ההבטחות.

לפיד. ליברמן. הרב עובדיה. מה הקשר ביניהם?

מפלגת "יש עתיד" הוקמה ע"י איש אחד. חבריה מונו ע"י איש אחד. מדיניותה והתנהלותה של המפלגה נקבעים במידה רבה ע"י איש אחד. כל 18 חברי הכנסת של "יש עתיד" חייבים את תודתם ונאמנותם לאיש אחד. מציאות זו מזכירה את ההתנהלות והסגנון של שתי "מפלגות אחיות" של ליברמן (ישראל ביתנו) והרב עובדיה (ש"ס).

האם גורלה של "יש עתיד" יהיה כמו של ד"ש. "שינוי". "קדימה"?

ההתלהבות וההצלחה האלקטוראלית המפתיעה של "יש עתיד", מזכירה תופעה פוליטית זהה מהעבר של מפלגות עונתיות של מצב רוח. מפלגות ששיווקו את עצמן כמפלגות "מרכז" כמו ד"ש, שינוי, קדימה, ומפלגת המרכז. כולן פרצו בסערה ובהצלחה לזירה הפוליטית אך סופן היה זהה. הן התפרקו, הסתכסכו ונעלמו. סביר להניח שאין עתיד גם ל "יש עתיד", בדומה לגורלן של שאר המפלגות שזרחו ושקעו.

כגודל הציפיות גודל האכזבות

סיכום שנתה הראשונה של "יש עתיד" בממשלה מוכיח שגודל האכזבה ממנה הוא כגודל הציפיות שהיא יצרה בציבור. אין פוליטיקה חדשה. אין גיוס של בחורי הישיבות (הבטחות ל-2017). אין שיוויון בנטל. אין דיור בר השגה. יוקר המחיה עולה ולא יורד. לא חל שיפור במצבו של מעמד הביניים. חמשת שרי "יש עתיד" לא הפגינו ביצועי עשייה חריגים משמעותיים. המפלגה לא הפגינה הצלחה גדולה, פרט להצלחה של ניהול חמישה משרדים עם מיניסטרים, עוזרים, יועצים, דוברים ותקציבים. סידרת התירוצים והנימוקים מדוע לא קוימו ההבטחות דומות וזהות לאלה המושמעות על ידי שאר המפלגות בהווה ובעבר. זו הפוליטיקה. הכול אותו הדבר.

"יש עתיד" השתלבה היטב בפוליטיקה הישנה

למרות יומרתה להיות שונה "יש עתיד" התאקלמה והשתלבה היטב בפוליטיקה הישנה. גם מפלגה זו למדה מניסיונה הקצר את הכלל של הריאליה האומר: מה שרואים מכאן (הממשלה) לא רואים משם (מחוץ לממשלה). יש הבדל בין מנהיגות מפלגתית לבין מנהיגות לאומית. בממשלה חייבים להתפשר עם הבעיות ועם השותפים הקואליציוניים ואי אפשר לממש את כל ההבטחות, הסיסמאות והרעיונות. פוליטיקה ריאלית משמעותה מיצוי של פשרות הכרחיות ואפשריות בנסיבות משתנות, ולא מיצוי של אידיאולוגיות ותוכניות נהדרות אך בלתי אפשריות במשטר דמוקרטי הבנוי על קואליציות של פשרות.

2. יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית

שני ערוצי הטלוויזיה המסחרית מנהלים "קרב סכינים" כדי להכריע למי יש פופולריות ורייטינג גבוה יותר, האם "ההישרדות" או "נולד לרקוד" או "מרוץ למיליון" או "האח הגדול" או "כוכב נולד" או "לרדת בגדול" או "ליפול על מיליון".

על רקע זה, ראוי לבקר ולחשוף את האמת על תכני השידור המסחרי.

הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור. הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות מהטלוויזיה. מציאות החיים במדינה משתקפת דרך מסך הטלוויזיה. זו השתקפות מעוותת ומסולפת ולעיתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת. התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומיים, תרבותיים ואנושיים, אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי, ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חווייה המשרתת אך ורק את אלה השולטים והסוחרים בה. 

האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפייה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית בהתרופפות כל החישוקים החיוביים בחיינו. הצפייה בטלוויזיה מגבירה פסימיות, הפקרות, חוסר אכפתיות וחוסר הסולידריות.

אנשים רבים אינם קוראים שום עיתון יומי. הם מתמסרים בלב ונפש לטלוויזיה, כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצבות את דעתו של חלק ניכר באוכלוסייה. בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים, לבין אלה שהידע שלהם כולל, רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה – כלומר פחות או יותר מעט מאוד ושטחי למדי.

* * *

ברוך תירוש

האמת על אודות משלוחי הנשק הצ'כי

לאהוד, שלום רב,

אין שחר לדברי חיים אנלין בחב"ע 925, ואקווה שתואיל לפרסם את המציאות המרתקת בנושא תפישת ספינת הנשק לערבים באביב 1948, כמפורט בחיבור המצורף לעיל, כפי ששוחזר לבקשת המטכ"ל. מדובר היה ב-8000 רובים ו-10,000,000 כדורים משלל גרמני מימי מלחמת העולם השנייה, שנמכרו לערבים בעיסקה שהוחל בה הרבה לפני המו"מ עם 'ההגנה' להספקת מגוון הנשק החדיש והעצום.  

מפני הכבוד, לא רציתי להפריך את תיאורו של אפרים לפיד בחב"ע 924, ואני מצרף לעיל את שחזור תפישת מטען הנשק, שהשתתפו בו פעילי המבצע, ובראשם: סאמק, שמואל ינאי, שהיה מפקד פעילות הפלי"ם שלא מומשה לתפישת הספינה 'לינו', ובהמשך פיקד על שתי ספינות חיל הים שלכדו את הספינה 'ארג'ירו' ועליה הנשק שנמסר לצה"ל. דודל'ה בן חורין מקיבוץ שמיר, שפיקד על השטת הספינה ארצה. עובד שדה מקיבוץ בית קשת, הגדעוני (אלחוטן) על הספינה. אמנון יונה, שיחד עם מוניה מרדר היה אחראי על הפעילות באיטליה. בני קרביץ, שיחד עם יוסל'ה דרור ומאיר פאליק, שלאחר כמה ניסיונות הצליחו להטביע את הספינה המקורית 'לינו' בנמל מנפרדוניה בדרום מזרח איטליה, ומאיר פעיל, שכהיסטוריון מלחמת העצמאות, סקר את הפרשה כולה.

ושנית, באשר לנשק הצ'כי שהוזמן ונמסר ל'הגנה' ובהמשך לצה"ל, אינני מוסמך לקבוע את המחיר ששולם, אולם בשעתו היה ברור לכולנו:

שהעיסקה היתה ידידותית וכלל לא יקרה, ואורגנה ע"י שייקה דן האגדי, באמצעות ידידו, סוחר נשק מפריז, כביכול לאתיופיה, כפי שתיאר במפורט עמוס אטינגר בתוכנית 'אלה הם חייך'. העיסקה בה פעלנו בחשאיות ברחבי צ'כוסלובקיה, כללה כמויות גדולות של נשק ומטוסים חדישים בהעברה בעשרות רבות של טיסות במבצע 'בלק' משדה התעופה הצבאי בעיר ז'אטץ בחבל הסודטים, וגם ברחבי יוגוסלביה. בנוסף הופעלו אימוני טייסים וצנחנים, והתאפשרה ההתגייסות ל'בריגדה הצ'כית'.

בשנות ה-50, בכדי להאדיר את סטלין, הופצה בדותה בנושא ע"י ראשי מק"י מיקוניס ווילנר, שטענו שהעיסקה תואמה על ידו כביכול. אך לא היו דברים מעולם! העיסקה היתה חשאית, וכאשר התבררה המעורבות הנ"ל לברה"מ, השתלטו סוכניה על צ'כוסלובקיה, והעמידו למשפט ראווה את ממשלת סלנסקי, רובם יהודים, ותוך הריגתם, הורידו על המדינה את מסך הברזל.  

באותה העת כבר עזבו כל אנשינו, ורק מרדכי אורן, נציג מפ"ם, שלא היה מודע לעיסקת הנשק, וכן שמעון אורנשטיין שהיה סוחר ארץ-ישראלי בפראג, ושימש מתורגמן בפעילותנו –  נעצרו והועמדו למשפט ראווה ו'הודו' במזימות שכביכול אושרו ע"י סטאלין.

[ר' צרופה]

* * *

צוותא מגישה: קבלת שבת. שישי 4/4 בשעה 11.00

פרשת השבוע  "מצורע" ­– המשורר מירון איזקסון

"לכל איש יש שם"

קבלת השבת מוקדשת למשוררת זלדה במלאות 30 שנה לפטירתה

זלדה, המשוררת הירושלמית הצנועה, בת דודתו של הרבי מלובביץ',

שאורח חייה חרדי ושירתה מודרנית וחופשית.

רק בהיותה בת 53 פורסם ספר שיריה הראשון, בעזרתה של יונה וולך,

 איתה הופיעה בערבי הקראת שירה בצוותא

משתתפים:

פרופ' חמוטל בר יוסף סופרת ומרצה לספרות, המשוררת אסתר אטינגר, ד"ר צבי צמרת, רפא לסר – קרובת משפחתה של זלדה, המשורר אליעז כהן, המשוררת חוה פנחס כהן

שירה: צבי ונתנאל זלבסקי

פסנתר: ד"ר אבי בר איתן

מנחה: ליאת רגב

עריכה: נילי שחור

באירוע יוקרנו קטעי וידאו על זלדה

ייתכנו שינויים

כרטיסים  מוזלים לאירוע במחיר 50 שקל – קוד קופה 2014

בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

הערה: למיטב זיכרוננו היתה זו עזה צבי שהביאה את שירתה של זלדה לציבור הקוראים הישראלי

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

משיחיות טִירְדוּנִית – ארה"ב ותהליך השלום

ה"מחמאות" ששר הביטחון, יעלון, נתן למזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, בשיחה עם עיתונאי, שלא נועדה לפירסום, גרמו לסערה דיפלומטית. מי שסומך על עיתונאי שיעמוד בדיבורו, במיוחד כאשר מדובר בכתב של "הארץ", כנראה שחי בעולם אחר. אבל לא זה נושא הדיון. דבריו של יעלון גרמו לתגובות בארץ ובעולם, מכל הכיוונים. המאמר הנוכחי יתרכז בתגובות בישראל לדברי יעלון. התגובות של וושינגטון הרשמית מראות עד כמה המימסד שם תלוש מהמציאות המזרח תיכונית. למעשה הדבר היחיד שאפשר לאמר עליהן הוא מה שרואים מכאן לא רואים משם.

ליעלון קרה מה שמכונה בעולם הדיפלומטי מעידה קינסליאנית – הוא נכשל באמירת האמת. בפוליטיקה, אמירת האמת היא חטא בל יכופר. כלל יסוד בפוליטיקה הוא האמת כואבת. השקר מרגיע. (מקורו של הביטוי הזה הוא המכתב העיתי "חדשות בן עזר"). פוליטיקאי שאומר את האמת הוא במקרה הטוב פוליטיקאי גרוע, "לא דיפלומטי". אבל יותר מתמיד, פוליטיקאי כזה הוא בחזקת בריון גס רוח, ייצור שמקומו לא יכירנו במסדרונות הדיפלומטיה. בעבר ה"כבוד" הזה היה מנת חלקו של שר החוץ, אביגדור ליברמן. עכשיו הגיע תורו של יעלון. כך עוברת תהילת עולם.

את התגובות בישראל אפשר למיין לפי המגיבים. היו התגובות של ישראל הרשמית – ראש הממשלה ומשרד החוץ. להם למעשה לא היתה ברירה. כולם יודעים שהסיבה לביקוריו התכופים של קרי באזור היא אהבתו לשווארמה (הגירסה של המאכל הזה, אותה ניתן למצוא בארצו של הדוד סם, עשויה מבשר תרנגול הודו ולא מבשר כבש, וזה לא אותו הדבר), אבל הם חייבים לשחק את המשחק ולהעמיד פנים כאילו הם מאמינים שקרי בא לעשות שלום. מאחר ואלו תגובות מובנות מאליהן במסגרת "כללי המשחק", אין שום סיבה לראות בהן משהו מיוחד.

במקביל היו התגובות של האדם ברחוב. כאן הביטוי בו השתמש יעלון – משיחיות טִירְדוּנִית (טִירְדוּן הוא התרגום העברי הרשמי של המונח אובססיה), לא הותיר רושם מיוחד. ברחוב לא מתייחסים בכבוד רב לכללי הטקס הדיפלומטי. יתרה מזאת, אחרי 20 שנות הזיית אוסלו, האובססיה המשיחית תוצרת כחול-לבן היא נורמה בחיי היום יום בארץ הקודש. הופעתה של גירסה מתוצרת חוץ איננה בחזקת הפתעה. אלה הן תגובותיו של אדם נורמלי, אדם שלא ניחן ברמת התחכום שהיא נחלתם של עושי שלום "מקצועיים". הן אינן מצדיקות דיון מיוחד.

המקום בו לדבריו של יעלון היה אפקט ממשי, הוא מחנה השלום הישראלי. כאן התגובות חוללו סערה חסרת תקדים. ממש צונאמי. התגובות היו הרבה יותר חריפות מאשר אלו של מחלקת המדינה בארה"ב. מה שקומם את המגיבים הישראלים היה השימוש של יעלון במילים משיחיות ואובססיביות. זו היתה פגיעה בציפור הנפש. מילים כמו משיחיות, אובססיביות, או הזויים – הן חלק אינטגרלי של מאגר התחמושת המילולית בו מחנה השלום נעזר על מנת לנגח את המחנה הלאומי. יש עוד, אבל לצורך הדיון כאן נסתפק באלה.

דבריו של יעלון נאמרו על מזכיר המדינה האמריקאי אבל התיאור הזה מתאים כמו כפפה לאנשים שלא נגמלו מההשתעבדות לסם השלום שיובא מאוסלו. מסך האשליות מאחוריו הם נהגו להסתתר נקרע והם מצאו את עצמם מביטים במראה. הם לא אהבו את מה שהם ראו שם, והם הגיבו בהתאם. זה מה שהביא לליברמניזציה של שר הביטחון.

במהותה הסגידה למולך השלום אינה שונה מהסגידה העיוורת של הציבור הדתי למרן התורן. אלה שותים בצמא את דברי ההבל המופצים באמצעות הפאשקווילים של עולם התורה, ואלה רואים כהתגלות השכינה את דברי ההגות המופקים בעולם היצירתי של השמאל הנאור במדינת ישראל, בהם מוסבר בעברית מלוטשת מדוע הבנייה היהודית בירושלים היא שורש כל הרע בעולם.

הבשורה שיצאה מאוסלו בשלהי המאה הקודמת היתה עבור מחנה השלום הישראלי אתחלתא דגאולה. אומנם כבר שרר שלום בעקבות הסכם שנחתם עם הגדולה במדינות ערב 15 שנה קודם לכן, אבל מחנה השלום לא חש בנוח עם השלום הזה. תיאור הולם ליחסו של מחנה השלום לשלום עם מצרים מצוי בשירת רחל אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא. לדידם של אנשי השמאל הנאור במדינת ישראל, שלום שמבשריו מצורעים איננו שלום לו הם מייחלים. בגין, יחד עם כל המחנה הלאומי, היו מצורעים. הם נותרו כאלה גם אחרי קמפ-דייוויד. בשפה ציורית אפשר לומר שה"ציון" שניתן לבגין עבור ההישג של השלום עם מצרים היה עולה לכיתה ב', אבל לא בבית ספרנו.

אוסלו היה תיקון של "עוול היסטורי" – הוא החזיר את תהליך השלום ל"בעליו החוקיים". התסכול שהיה מנת חלקם מהיום בו נחתמו הסכמי קמפ-דייויד נמוג. בעולם הפוסט אוסלואי הסמכות לעשות שלום היא שוב בידי האנשים הנכונים, ומעכשיו הם יכולים שוב לעשות זאת במישרה מלאה.

שוחרי שלום נהרו בהמוניהם דרך חלון ההזדמנויות שנפתח באוסלו על מנת לתרום את חלקם לתהליך. אצה להם הדרך, כי חלון שנפתח יכול גם להיסגר, וזה כלל לא בטוח שתינתן התראה מוקדמת. הדחף האובססיבי שלא להחמיץ חס וחלילה את ההזדמנות, מדיר שינה מעיניהם של העושים במלאכת השלום. פעיל שלום טיפוסי משנן בלי הרף את הכתוב במסכת אבות – אל תאמר: 'לכשאתפנה אתרום לתהליך השלום,' שמא לא תתפנה. הוא עושה זאת בשבתו בבית, ובלכתו בדרך, בשוכבו ובקומו.

וכך למשל מסופר על היושב בבית הנשיא שאינו חדל מעיסוקו בשלום אפילו ביום בו כל גדולי עולם עולים לרגל לחגוג את יום הולדתו, מתוך חשש שהשלום לא יחזיק מעמד אם הכול ינטשו את עיסוקם על מנת לחגוג. ותלמידיו מחזיקים אחריו – אם יהיה רגע אחד שבו תיפסק עשיית השלום, ייחרבו כל העולמות, עליונים ותחתונים.

אתנחתא קצרה לפני שנמשיך בדיון. נושא שמטריד אותי כבר שנים רבות הוא המושג "פעיל שלום". מה זה בדיוק? איך אדם נהיה פעיל שלום? לומדים את זה? צריך רישיון כדי להיות פעיל שלום? הרי לא ייתכן שסתם כך אדם יקום בבוקר, יחליט שהוא פעיל שלום ויתחיל ללכת. יתרה מזאת, אם יש פעילי שלום, ההיגיון אומר שצריך שיהיו גם פעילי מלחמה – אחרת מה הרבותא? למה אף פעם לא שומעים על פעיל מלחמה?

פעילי השלום, אשר מיספרם הוא כחול אשר על שפת הים, מתיימרים לקדם את השלום. אבל האמת היא שהעיסוק בשלום הוא עבורם כלי ניגוח פוליטי, שלא לדבר על כך שזאת פעילות המפרנסת בכבוד את העוסקים בה. בחסות התואר "פעיל שלום", כל זב ומצורע נוקט ביוזמות, מפגין בכיכרות, נושא נאומים מעל במות, מחתים על עצומות, ואת ה"מיכשול לשלום" הוא מוקיע בראש חוצות. היצירתיות שלו גבולות אין לה.

בארה"ב יש חוק הידוע בשם חוק לוגאן, שנחקק בשנת 1799. החוק הזה אוסר על אזרח אמריקאי שלא הוסמך לכך לקיים מו"מ עם ממשלה זרה. החוק מנוסח בצורה רחבה שאיננה מותירה מקום לשום "יוזמה פרטית" של אזרחים אמריקאים, כולל מנהיגים של מפלגות, לנהל מדיניות חוץ.

חוק דומה במדינת-ישראל היה סותם את הגולל על פעילי השלום למיניהם ומחייב אותם להתחיל לעבוד לפרנסתם. הוא גם היה שם קץ למראה המביש של טקסי העלייה לרגל למוקטעה ברמאללה, אותם מקיימים מנהיגי רסיסי מפלגות האופוזיציה בדבקות שאין דומה לה. על התעלול הידוע בכינוי יוזמת ג'נבה, יוסי ביילין היה צפוי לשלוש שנות מאסר.

אבל זה לא יקרה אף פעם, משום – שכפי שכולם יודעים – מדינת-ישראל, בניגוד לארה"ב, היא דמוקרטיה אמיתית.

בולמוס עשיית השלום התפשט כמו שריפה בשדה קוצים. מקסם הכזב שהגיע מאוסלו פעל כמו סם-משכר, ומתי-מעט בלבד החזיקו מעמד ולא נסחפו עם הזרם. פעילי שלום מכל המגזרים הצטרפו למרוץ – למי תתגלגל הזכות להיות משיח השלום הבא. מועמדים לכבוד לא חסרו, אבל במרוץ יכול לנצח רק אחד. השאר, בלית-ברירה, נאלצים להסתפק בתפקיד החמורים המבשרים על ביאתו של המשיח. זה לא אותו הדבר, אבל זה בכל זאת משהו.

ובחזרה לנושא הדיון. התרגום הרשמי למונח אובססיה, טִירְדוּן, נגזר מהמילה מטרד. קשה לדעת באיזו מידה המונח הזה נקלט בלשון היום יום, אבל הוא בהחלט תיאור הולם. ההתמכרות האובססיבית לתהליך השלום, היא מטרד האוכל כל חלקה טובה.

לעיסוק הכפייתי בשלום ישנם כל הסממנים של תופעה מעולם הרפואה המכונה הפרעה טורדנית כפייתית. אדם הנגוע בנגיף הזה מודע בדרך כלל לאי-רציונאליות של התנהגותו, אך למרות הידיעה שזה לא מוביל לשום מקום, הוא לא מסוגל להפסיק. הבושה הנובעת מההבנה שהתנהגותם אינה הגיונית גורמת לאנשים כאלה להסתיר את בעייתם, ולעתים קרובות הם מצליחים אפילו להתנהג באופן נורמטיבי לחלוטין בחיי היום יום.

הדחף הכפייתי לעשות "משהו" אינו נותן מנוח לפעיל השלום. הוא חי כל הזמן עם התחושה שיום בו הוא לא עשה מה שהוא לקידום תהליך השלום, הוא יום אבוד. לא משנה מה הוא עשה, ובלבד שכולם ידעו שהוא עשה. כמו שנאמר הצדק לא צריך להיעשות, הוא רק צריך להיראות, ולכן פעיל שלום יהפוך שמיים וארץ, ובלבד ששמו יופיע בכותרות ויבטיח את מקומו בספר הזהב של התורמים לתהליך השלום.

כמו באגדה לילדים של הנס כריסטיאן אנדרסן, בגדי המלך החדשים, פעילי השלום מסבירים לכל מי שמוכן לשמוע שבזכות העליונות האינטלקטואלית שלהם הם רואים את מה שהציבור הרחב אינו רואה. באגדה של אנדרסן הילד שצועק המלך עירום זוכה לתשואות. במדינת ישראל שולחים אותו למוסד לילדים מפגרים, והמלך נשאר עירום.

ד"ר ישראל בר-ניר: "משיחיות טִירְדוּנִית – ארה"ב ותהליך השלום", מגזין המזרח התיכון, 12 במרס 2014.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

צבי י' כסה

רבות מחשבות בלב איש

אני חושב בימים אלה על האירוע הטקטוני הקרוי משפט דרייפוס. השבוע תוצג תערוכה של מסמכים המאזכרים את הזעזוע ההיסטורי שהביא ל"בבזל הקמתי את מדינת היהודים" של הרצל.

ידוע הסיפור מתחילתו ועד סופו – מעלילת הרשעתו ועד השבת דרגותיו. בהקשר לאירוע המכונן הזה אני חושב לא על דרייפוס, כי על יהודים רבים מאוד בהיסטוריה העלילו עלילות שווא. אני חושב על אמיל זולא.

ולמה על זולא, כי איזכור אירוע היסטורי מעניין אם הוא משמעותי להווה. ומקרה זולא עם "האני מאשים" שלו משמעותי לכל עת ולכל חברה ולכל תרבות. הסיפור על היחיד שמתייצב מול המון פטריוטי משולהב לקעקע את הקדוש המזויף. הצבא הצרפתי היה מקודש בצרפת. ב- 1871 כבשו הגרמנים את פריז. ז.א. יש אויב היסטורי תמידי וממשי. מול הסכנה הזאת קצין יהודי בצבא הצרפתי מרגל לטובת הגרמנים. אין בגידה גדולה מזו. והבוגד הוא יהודי שממשיך במסורת של העם הזה – מהבגידה בישו ועד ימינו. הזיוף עובד. ההאשמות חסויות ואסורות על ההגנה. ודרייפוס מושט לאי השדים.

ואז אמיל זולא עיין בממצאים שנתגלו ע"י קצין צבא ישר, וקם מול ההמון ומול הפטריוטים ומול הצבא ומול הפוליטיקאים עם המאמר J'ACCUSE – אני מאשים, בעיתון לאורור של קלימנסו, מאמר מכוון לנשיא פליקס פור. כל אחד יכול ללמוד את הסערה הכבירה שקמה. לאומנים נגד זולא ונגד המחנה הליברלי ונגד אוהבי היהודים (כמה דומה) שתמך בו.

לא סתם נגדו. הוא נתבע למשפט, הורשע על דיבת הצבא ונדון למאסר ולקנס. בטרם עירעור ברח ללונדון. והדברים ידועים, עד שנערך משפט חוזר לדרייפוס שהביא לזיכויו ולהחזר דרגתו.

וכאן הרלוונטיות לימינו. עומד יחיד או חבורת מיעוט מול קודשי האומה, עוצמות הממלכה, מערכת המשפט והצבא הנתמכים ע"י הפטריוטים הלאומנים המשולהבים: יש אויב, יש בוגד, יש אוהבי יהודים ארורים.

והמחשבה הפרועה נודדת למקומנו. לו החונטה הלאומנית שכבשה את הליכוד ואת הכנסת – לוין, דנון, חוטובלי, בנט, אלקין, סטרוק, אקוניס, רגב, ליבנת, ליברמן, רותם – היו אז בצרפת הם היו עומדים בראש ההפגנה לשלול את האזרחות מזולא עוכר קודשי האומה.

וכמה מזל שאלה צעירים ולא היו אתנו במלחמת העצמאות. הם היו דורשים למחוק אחדים מטורי אלתרמן שנזף בקילקולים ובמעשים אסורים בצבא. והיו תובעים לשפוט ולהרשיע את ס. יזהר על "חירבת חיזעה". והיו מתחזקים בביקורתם לו קראו את "ימי ציקלג" שלו על תיאור רגישותם של לוחמי העצמאות ללחום ללא חת ולהיהרג  ללא שינאה, ללא דה-הומניזציה של הערבים. נוער מוזר לחונטה. אמיל זולא המאשים ממשל נוכל ונתן הנביא האומר למלך "אתה האיש" – הם ושכמותם הפטריוטים הלא משולהבים אך האמיתיים. הם נאמני הציביליזציה העברית. דומיהם המעטים חיו וחיים אתנו כאן מאז 1967

אהוד: ולי נדמה כי המחנה הדומה לאויבי דרייפוס האנטישמיים, בהקבלה אצלנו – הוא דווקא המחנה המונוליטי של ה"שלום" המדומה, לעיתים בתמיכת גורם חיצוני כמו הקרן לישראל חדשה, מחנה השולט בחלק ניכר מן התקשורת הישראלית ואינו חדל להאשים את מתנגדיו בהיעדר השלום בישראל ובאיזור [הבנייה במזרח ירושלים, למשל!] – ומקבל לשם כך, המחנה, תמיכה גם מגופים עוינים לישראל –

ואילו המחנה הקרוב ברוחו ל"אני מאשים" של אמיל זולא מורכב מהאנשים שאינם נילאים מלהציג בציבור את הסכנות האמיתיות לקיומה של ישראל, והן כולן קשורות ברצון הערבי למחוק את קיומנו היהודי והציוני. אני ושכמותי נמנים על המחנה השני, שעליו נמנים גם ראש הממשלה ושר הביטחון, ומזרחנים כמרדכי קידר וגיא בכור. אני, ועוד סופרים כמוני, שאינם מרמים את עצמם ואת הציבור – משלמים מחיר על כך שאנחנו אומרים את האמת – זה מחיר הנידחות הספרותית.

אבל ייתכן שהסיבה האמיתית לנידחותי היא שהכתיבה שלי אינה משתווה לרמה של גאוני וחשובי הספרות העברית בדורנו, כולל הסופרות הנשים.

* * *

עמוס אריכא

דרעי מכתיר את בוז'י

אני מודה בפתח השורות האלה שמכניסתו של בוז'י הקטן לחיים הפוליטיים, לא חשתי בנוח מול התופעה הזו של "נסיך אצולת מפא"י" בעבר. הוא נראה נעים לעין כמו נער נצחי, אך מהר ניתן לעמוד על טיב מלתעותיו המושחזות – אין אפס אצלו. פוליטיקאי משופשף ושחוק כאחד מזקני הכנסת.

לא פלא שחבר לפואד בן-אליעזר, שעשה כמיטבו להביס את שלי יחימוביץ, זו  שזיהתה מיד את משקלו האמיתי של האיש הרעבתן הזה לכבוד. התעלול הצליח. עתה הגיעה שעת גומלין ונסיך מפא"י הענוג כבר עושה כמיטבו להכניס את זקן השבט מחלק הצ'פחות לאותו בניין בו כיהן פעם אביו כנשיא ה-6 המוערך. יד מועכת יד ואהבה גדולה שוררת שם.

דרכו של בוז'י בזירה הפוליטית הוכיחה כי הוא עורך דין מזהיר, היודע לחשק שפתיו ולשתוק כשצריך. כשנחקר בזמנו ביחס לעמותת ברק שגם ידיו בחשו בקדירתה, התבונן משועשע בחוקריו שלא הצליחו למלט מפיו מילה אחת. אני משער שהם לא ידעו כי שמו האמתי הוא יצחק. אכן עשה מהם צחוק מאותם גאוני המשטרה. הם חשבו שילד יושב לפניהם ובוודאי שלא העלו בדעתם כי יום אחד בניהם יחיו כאזרחים במדינה בה יהיה ראש ממשלה הברנש המוכשר הזה.

אין ספק כי הוא איש בעל יכולות. כשהוא נטל על עצמו אחריות ביצועית כח"כ וכחבר ממשלה הוא הוכיח בתפקידיו בצורה שלא יכולה למלט סתם ביקורת כנגדו, ובוודאי לא כזו שצורבת את המעיים. איך אפשר בכלל להאמין שנער זה בעל יכולת רטורית משכנעת, צליל קולו נעים, וריחוקו מקיצוניות, כלואה בתוכו חיה פוליטית ערמומית ונגסנית מאחורי חזותו המטעה. אכן, אולי היושב במרומים שהוא כנראה מאמין בקיומו, הצמיד לו שובל הצלחה המרנינה את זקני השבט. מכבר נזקקה מפלגת העבודה  לזוהר כזה המביא אתו קנדי הישראלי.

אני נזהר בו. מקננת בי תחושה שעקיצתו תהיה גרועה כשל צרעה מסתערת להכאיב. נגיסתו עוד יותר מסוכנת וערמומיותו מרתיעה, שכן הוא כבר גורר את מפלגת העבודה החבוטה למקומות פוליטיים אפלים ומסלידים, והוא ממשיך להתמיד בחיוכו הנערי שובה-לב. מה לעשות? ברכת האל כמו שאמרנו, נסיך הנצרך רק לשמואל הנביא שלו שימשח אותו בשמן. חמורים ואתונות אינו צריך לחפש כשאול בשעתו, שכן לא יתקשה למצוא מספיק מהם בתחומי הכנסת המרנינה את חיינו.

הוא מזכיר לי תמיד ידיד שהיה לי והלך לעולמו לפני שנים רבות, אמנון לור. היה זה איש נעים הליכות שגם גר לא הרחק מבית הוריו של בוז'י, והיה בשלן מעולה. בין קסמי שליטתו במטבחו היה מעשה היפוכה של חביתה אותה היה מעיף מתוך המחבת לחלל החדר, ולוכד אותה שנית על פניה ההפוכים. כזה הוא בוז'י, ממש בעל כושר להתהפך באתלטיות אלגנטית כשצריך. וצריך, כשמדובר בו עצמו. יש בו גם מתכונת הזיקית המרתקת ביכולתה להמיר צבעיה, להתמזג עם הרקע עד שדומה והיא נבלעת ואיננה.

יכולת ההתמזגות הזו שלו עם הנוף יכולה היתה גם להיתפש בדעתי כמעלה, אך סכנתה של זו כארס, כאשר תכונות אחרות של נער הקסמים נועדו להטעות. אני חושב שמי שעשוי לפענחו הוא בוז'י עצמו, אלא מיפנה זה עשוי להתרחש רק בתנאים מסויימים. לצערי, הוא לוקה בתכונות אחדות שגם רעו ועמיתו ובוסו בעבר מצטיין בהן. מעולם לא אשכח את הלילה בו התפרסמו תוצאות הבחירות בהן אהוד ברק הביס שוק על ירך את בנימין נתניהו.

הקהל העצום שהתקבץ לחגוג בכיכר רבין את המהפך החשוב הזה היה מורכב ברובו מבני נוער שייחלו בכל מאודם לשינוי שגילם לכאורה אותו ברק דהוי. לא אשכח כיצד הביט מעל הבימה האיש הזה בבוחריו הצעירים והנלהבים שלא מעטים מהם נשאו שלטים עם איזכורים לברק, ובהם היה כתוב באותיות של קידושו "רק לא ש"ס!" – כבר אז, בשנת 1999, תוך רגע אחד, הבהיר ברק שהוא בעצם קיים רק עבור עצמו. כשעמד והניף ידו לעבר אותם צעירים תמימים, נושאי שלטי הבקשה הרבים, אמר להם ביהירותו הנודעה לשימצה, "רק עם ש"ס!" – חוששני כי אנחנו מקבלים מישהו בראש העבודה כמועמד לתפקיד הנכסף כאותו ברק, שיכה אותנו כמותו בסנוורים עד שנזעק לשמיים.

את שגיאתו הגדולה הפוסלת את עתידו, עשה בוז'י לעיני כולנו השבוע, כשהתנהל כאמן תעתועים בניסיונו להחזיר גלגל היסטוריה לאחור, בדרך בה חיבר לפתע, במפתיע, מארב מתוכנן בפיקחות, חיבר את מפלגתו, העבודה, עם החרדים אוהבי ציון הנודעים המשתבחים בעשייתם למען המדינה. אכן עד כדי כך חשף את התגמדותה של העבודה שלא ידענו עד כמה היא משתוקקת לפרוש מעליה חופה בבואה בברית עם החרדים.

כאילו לא די בכך שהשותפות הזאת נכשלה לאחר שנים ארוכות של ברית ארורה. כעת בא בוז'י ללמדנו שכברק הוא ילמד אותנו מיהם החרדים ומיהי ש"ס. כאילו שאין לנו מושג. זה מה שהיה חסר לש"ס ולפואד – בכדי להחליק את כניסתו הצורמת למשכן הנשיא: ברית מחודשת עתיקה, מעופשת ומרקיבה עם אוהבי ציון הגדולים.

כלימה תכסה כל-פנים. לא נדע להיכן לשאת בושתנו, ולעזאזל עם מפלגת העבודה בראשותו של נסיך כה-צעיר עם ראש כל-כך זקן.

אתמול ראינו כיצד נגה מעליו אור כחלחל פלאי, מופלא שבמופלאים, ממש מיקסם אלוהי, כשלפתע מבין ענני הגשם התגלתה דמותו בענק של איש הבשורה האדמו"ר החדש של ש"ס, בעל תעודת הצטיינות בעבריינות ברמה שלא ידענו כמותה בממשלות ישראל, נוכל עם כנפי מלאך קדוש, אחד המכונה בזמננו הרב אריה דרעי. בא זה כשמואל הנביא בשעתו לציין את הברית המחודשת עם העבודה במשחו עלינו לראש ממשלה בעתיד, את בוז'י, הנסיך האחרון של המפלגה המגומדת שתרמה תרומה אדירה לכינונה של מדינת העברים שהושחתה.

ובוז'י התמוגג. ראו מי משח אותו לראש ממשלתנו! האיש שהיכן שלא שוטט בזירה הפוליטית נחשף כבעל נכלים אמיתי, הדרעי הזה – והשחית את סביבתו, עד שאפילו יצחק רבין, כך הסתבר, נפל ברשתו ושיחת מידותיו עד חרפה. אותו דרעי חסר בושה חזר לתעתע בכולנו כבחבר שוטים. האיש הרע הזה לא היה צריך בכלל להימצא כיום בזירה הפוליטית, אילו תכונת הגינות בסיסית היתה קיימת אצל אלה השואפים להנהיגנו, המכונים כמעט כגידוף, נבחרי ציבור. אלה, לפני כל חוק אחר שהעבירו בתרועה השבוע, היו חייבים אלה לחוקק חוק אחד למען הדור הצעיר, החוק למניעת שובו של עבריין שריצה מאסר של שנים בזירה הפוליטית וחזר כאילו לא קרה דבר.

לכל מאה ועשרים חברי הכנסת הנוכחית, אני מציג שאלה פשוטה: האם לבושה אצלכם אין רגליים שאינכם יכולים לפשק אותן בתנוחה זנותית כדי לזהותכם?

שהעבודה תתגלה כפרוצת רחוב? לזה איש לא ירצה להאמין, גם בעמק השפל המוסרי הזה שלה. אבל מה לעשות כשהעבודה התעלמה מחובתה להצביע בעד חוק השוויון האומלל? בוז'י, שהוביל מהלך זה המשובש מרוב עליבות, אינו קולט כיצד ניסר במו ידיו את רגלי כיסאו כשאיפשר לנוכל דרעי להשתעשע בו כחתול עם עכברו, ואחר-כך לסרסר בו באמצעות הכתרתו.

לעבודה לא תצמח טובה כלשהי מהזיווג המכוער הזה. בוז'י או לא בוז'י. בבוא יום כדרכה היא תתנער מבוז'י ותנהג בו כמו שנהגה בקודמיו. חבריה יאשימו אותו, בצדק, שמכר אותה תמורת אתנן שאין לו כפרה. הדור צעיר בוודאי יוקיר רגליו מחיבור מתועב זה בין מין לשאינו מינו – והעבודה, היא עוד לא החליפה כיסויי יצועה לאחר חופתה המבישה.

* * *

אוריה באר

תמונת ההתרפסות של קתרין אשטון

מהי תמונת התמונות של השבוע האחרון?

האם היא תמונת הטילים ופגזי המרגמות שנתפשו על סיפון האנייה "קלוס סי"? מתנת האיראנים כמובן.

לא ולא. לדעתי תמונת השבוע היא של "ידידתנו" קתרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי.

לעניות דעתי הדלה, זוהי תמונה מרגיזה ומקוממת. שרת החוץ הנכבדה עומדת מול חברנו רוחאני, עוטה בורקה וחנוטה בגלימה כבדה ומגושמת, המכסה כל אבר בגופה הנשי. היא ניצבת בחיוך של הכנעה וקבלת הדין מול ראש המשלה האיראני ומחכה בדחילו למוצא פיו.

כן רבותיי. שרת החוץ התקיפה כלפי ישראל, זו שמתקיפה אותנו השכם והערב, נוהגת לפי מנהגי הלבוש המוסלמים הנוקשים וחסרי הסבירות, הפוגעים בכבודה של כל אישה מערבית.

אתה מתבונן בה, ומבין מיד את מסע ההתרפסות של מדינות אירופה – כלפי חומייני בעבר, ואת רדיפת כל מדינות אירופה כמעט אחרי כל בדל של הסכם סחר עם הפרסים מיודעינו. מצוקת הביטחון של ישראל, נראה שאינה מובנת לה כלל. לא נוגעת לה בקצה הבורקה שלה...

אכן, עמידה עלובה שאומרת הכול. לא כבוד עצמי, אלא התבטלות מושלמת.

הבטתי על התמונה ונזכרתי בצ'מברליין העומד ומחייך עם היטלר, ומודיע אחר כך לעמו, שהגיע לשלום אמת עם היטלר. הביטו טוב בתמונה. היא מדברת יותר מאלף מאמרים מלומדים.                                        

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלום אהוד, השירים שאתה מפרסם מעת לעת מהקובץ 'יעזרה אלוהים לפנות בוקר' מיוחדים ונוגעים עד תהום.

היה בטוב,

דרור אֵידָר

* שלום אהוד, אנא העבר ברכה לליטמן מור שלפני הרבה שנים הכרתיו כשעבד כמנהל שירות המזון של משרד הבריאות. ליטמן הוא האדם ההגון ביותר, נעים ההליכות והחכם ביותר שהכרתי במשרד המדכדך הזה.

בתודה,

ד"ר זלמן גרינברג

מיקרוביולוג והיסטוריון של הרפואה

* לפתע מיספר קוראי המכתב העיתי גדל לאחרונה מאוד בהשוואה למיספר קוראי "מעריב" – 2,600 לעומת 0!

*29 מתוך 2,600 הקוראים שלנו כבר רכשו את "והארץ תרעד" במחיר 70 שקל העותק! – שזה מיספר שיא של הוקרת תודה למכתב העיתי הלילי החינמי, מיספר שהיה יכול להכניס את הספר ישר לרשימת רבי המכר העלומים – ממש סכום עתק שכבר החזיר למחבר הנידח כ-12% מההוצאות ההדפסה של ספרו על חשבונו! אפילו רק 19 נמענים היו רוכשים את הספר, היינו רואים בכך הישג עצום! שלא לדבר אם גם היו 9 בלבד!

* כן, עדיין אנחנו מחזיקים בכבוד בתואר "סופר נידח" –אם כי איננו הסופרים היחידים השרויים במצב הזה. רוב הסופרים והמשוררים כך, אלא שרובם אינם מודים שכך מצבם.

לפני יותר מחודשיים הופיע ספרנו "והארץ תרעד" ועדיין לא היתה עליו שום ביקורת בעיתונות הנדפסת על נייר וגם שום ראיון איתנו אינו עומד להתפרסם בה, ובקושי אפשר למצוא את הספר בחנויות הספרים.

ואולם יש סופרים וסופרות שבשבוע הראשון להופעת ספרם הם כבר ברשימת רבי המכר ורבה ההמולה התקשורתית סביבם עוד בטרם נודע מה ערך ספריהם.

* באחת הכתבות באתר האינטרנט של "הארץ", אחרי מותו של מאיר הר-ציון מצאנו קטע, שמהר מאוד נמחק ולא חזר – על כך שהוא שנא את בסיס הטירונים של הנח"ל ואת רוח הטירטורים שנשבה בו – לחפור בור כדי לקבור בדל סיגריה או לרוץ רונדל עם חגור מלא. בכתבה המלאה בעיתון, אתמול, 16.3, נמחק הכול ונישאר רק ציטוט אחד ממנו: "גייסו אותי לנח"ל ושנאתי אותם שנאת מוות," סיפר הר ציון בראיון ל"מעריב" ב-1979.

גם אנחנו עברנו בסיס טירונים של הנח"ל, בבית דרס, ושנאנו כל רגע שם, ואת הצבא, ואת הטמטום [רס"ר מחלוף: "אני אדליק לך נר על הקטן!" או "תחפור בור מטר על מטר על מטר על מטר!"] – וגם נתנו לכך קצת ביטוי ברומאן הנידח שלנו "לא לגיבורים המלחמה".

מזלנו, ילידי 1936, שהיינו בגרעין התיישבותי של "הנוער העובד" – "שדמות", שבהמשך הגיע לעין-גדי – ולכן המוראל שלנו היה גבוה חרף כל הטרטורים שנועדו לשבור אותנו ולהוציא מאיתנו את החשק לחשוב באופן עצמאי או בכלל לשרת בצה"ל, שאלה הם פניו ופני מפקדיו. זו היתה תקופה מטמטמת מאוד, בשנת 1955, אף כי אף אחד מאיתנו לא התאבד.

* ראיתי את הסרט "סוף שבוע בפריס". את פריס אני אוהב אבל בסרט השתעממתי, למרות שהייתי אמור להזדהות עם גיבורו הסופר המתוסכל. כל כך שמחתי כאשר נגמר. אני לא ממליץ לבזבז זמן כדי לצפות בו.

* בן-משפחתנו שלמה בן-עזר מבלפוריה מתקן אותנו ואומר כי שם המשפחה של המתיישב בעל המלון ואבי תשע הבנות במושב היה – סִילֶצְקִי ולא סלוצקי, כברשימתה של תקוה וינשטוק בגיליון האחרון.

* בסידרה המדהימה, אף כי לא חדשה, של גרשון שיינפלד, אחת הדמויות המרתקות אותנו היא של ג'ורג' קונסטנזה [ג'ייסון אלכסנדר] המובטל-המפוטר הקירח החייכן השמנמן החי עדיין עם הוריו המעיקים בדירה בניו-יורק.

אנחנו חושבים שבמידה מסויימת הוא, כגיבור – מייצג את שלהי המאה ה-20 לא פחות מאשר יוסף ק. של קאפקא ייצג את מחציתה הראשונה.

דרכו אנו בוחנים את אחת הבעיות הקשות ביותר שהיו לנו מאז שלמיטב זיכרוננו התחלנו להיות פעילים בתחום המיני. מה יותר מעליב בחורה שיצאת איתה או שהזמנת אליך – אם תתחיל לשלוח אליה ידיים ולמזמז את שדיה בתקווה להמשך ראוי? – או אם תכבד את פרטיותה ולא תיגע בה כלל?

והאם אי-נגיעה תתפרש שאתה חושב שהיא מכוערת ונטולת סקס או שנגיעה תתפרש שאתה סתם איזה סקס-מאניאק גס-נפש מהמושבה שרק מחפש לתקוע לה?

כאלה הן גם הבעיות של ג'ייסון אלכסנדר המקסים בתפקיד ג'ורג' קונסטנזה אצל גרשון שיינפלד.

* התנועה הבינלאומית למען חרם, משיכת השקעות ועיצומים נגד ישראל (BDS) מתכננת להשיק יישום לטלפון החכם שיקל על אנשים ברחבי העולם להחרים את ישראל, כך דיווח אתר ה"אינטרנשיונל ביזנס טיימס" שלשום (חמישי, 13.3]. היישום החדש יאפשר למשתמשים לאתר קשרים בין חברות זרות לישראל כדי להחרים את מוצריהן. הוא יתבסס על מאגר נתונים רחב ובו רשימת מוצרים שצוות מתנדבים חקר את מקורותיהם. לדברי עבאס נאקווי, ממייסדי קבוצת ה-BDS באוניברסיטת פנסילבניה, שדבריו צוטטו בדיווח, היישום מיועד עבור מחרימים פוטנציאליים של ישראל. הוא ציין כי האפליקציה תגיע מצוידת עם סורק ברקוד, ותאפשר למשתמשים – "לזהות במהירות ובאופן דינמי מוצרים הכלולים במסגרת הקווים המנחים של חרם ה-BDS."

יופי! סוף-סוף נוכל לזיין את ישראל עד העצם! ועוד מאוניברסיטת פנסילבניה שבארה"ב הדמוקרטית! נוכל לזיין את ישראל עד שירֵד דם מליטרת הבשר של היהודים האלה! האין זה חלום פלסטיני רטוב?

והיש פלסטיני או ערבי-ישראלי שיצא בגלוי נגד החרם הזה? ההתריע על כך איזה ח"כ ערבי בכנסת? ח"כ מדושן-עונג, מאלה שמלמדים אותנו דמוקרטיה מהי.

* יוסי יונה הוזכר בסקירה כמי שסירב להגדיר עצמו כציוני וחתם על גילוי דעת התומך בסירוב לשרת בשטחים. אני לא בא לחלוק על נעמן כהן, אני גם לא נותן לו דין וחשבון. יוסי יונה היה משובץ להג"א, ב-6 באוקטובר 73' עקב בעייה רפואית בריאה. יוסי יונה הצטרף ביוזמתו לגדוד טנקים שהשתתף בחציית התעלה.

שאול סלע

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,597 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-81 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל