גיליון מס' 927

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באדר ב' תשע"ד, 20 במרס 2014

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך אורפז: צרורות של שירים [2]. // הסופר שמאי גולן יקיר העיר תל-אביב-יפו. // יוסי גמזו: לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל. // עמוס גלבוע: מה ערכן של סנקציות על רוסיה? [ציטוט]. // משה גרנות: בין הים להר נבו, על הרומן של אדיר כהן "אוהל על הים", 2014. // רחבת אַרְיֵה אֶלְ-חָנַנִי ביריד המזרח. // אורי הייטנר: 1. המהות האמיתית של משאל העם בקרים. 2. צרור הערות 19.3.14. // אליעזר (גייזי) צפריר: צריך או לא צריך שיכירו במדינה יהודית? // מלכה נתנזון: שירים מבית הכאב. // תקוה וינשטוק: שלוש על שלוש. // אסתר ראב: כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי. [ציטוט]. // קביעת מקום "הירקונים" בפתח תקווה על גדת הירקון הדרומית, בין בית המניע ממזרח לבין האזור של גשר ביילי הישן שעל הירקון, פרדס מכנס. // מתי דוד: כישלון הפנטסיה של חזון הדיפלומאניה במדיניות אובמה, פוטין רוקד קוזאצ'וק של מעשים, אובמה רוקד באלט של בירבורים. // עמוס אריכא: ג'ון קרי חיסל את השיחות. // אלי מייזליש: ישראל כיום מול הפלסטינים, היא במצב א-סימטרי כפי שמעולם לא היה! // רות ירדני כץ: יופי של שביתה. // רוֹן גֵּרָא: בְּבֵית הַחוֹלִים, שני נוסחים. // כל החשבון עוד לא נגמר, שיר ישן מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: יהודי שנהפך לאל בדת של נשים. // רפי חתוכה: "אסרו חג בעבותים עד קרני המזבח". // משה אביר: עיון בספרות על עולי רומניה. // יצחק שויגר: חוק הגיוס – הנאום שלא היה. // צביקה שטרוסברג: על העבודה בשבת בתל-אביב. // משה כהן: הנדון: מי מפחד לומר את האמת לאמריקאים? // ממקורות הש"י.

* * *

יצחק אוורבוך אורפז

צרורות של שירים [2]

חתנים

לאחותי שרהלה, לזכרהּ

כְּשֶׁחָזַרְתִּי

לֹא הָיָה אִישׁ

וְרַק כְּעֵין בֶּכִי נִמְשַׁךְ

חֲתָנִים

יְחֵפֵי צַוָּאר

הִתְרוֹצְצוּ בַּחוּץ

אֲחוֹתִי עָרְכָה שֻׁלְחָן

'אִם יָבוֹאוּ

שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן'

הַכְּפוֹר הִדְלִיק

נֵרוֹת

עַל הַחַלּוֹן

אֲחוֹתִי הֶעֱבִירָה אֶצְבָּעָהּ

בָּאֵשׁ

'אַתָּה רוֹאֶה' אָמְרָה

'זֶה לֹא חֲלוֹם'

הדוד לֵייבּוּשׁ

הַבּוֹר סֵרַב לִקְלֹט אוֹתוֹ

עִם חִפּוּשִׁית הַשֶּׁמֶשׁ עָלָה מִן הָאֲדָמָה

הוּא שֶׁאָמַר לְאִמֵּנוּ, עַל הָאֶבֶן הַמְָּרָה:

'הֲלֹא אֲחוֹתֵנוּ אַתְּ!' –

שָׁלֹשׁ טִפּוֹת זֵעָה פָּרְחוּ אָז בְּמִצְחוֹ

מִי יוּכַל לְהַכְחִישׁ שֶׁזּוֹ צוּרַת הַנְּשָׁמָה.

אימי אישה בהירה

אִמִּי

אִשָּׁה בְּהִירָה

בְּיוֹם בָּהִיר תִּרְאֶה מִתּוֹךְ הַבּוֹר

פֶּרַח קָטָן עַל הַמְּסִלָּה

מְנַעֲנֵעַ

אֶת הָרֹאשׁ-יֶלֶד

שֶׁלּוֹ.

זֶה

אֲנִי הַשּׂוֹרֵט אֶת הַמִּלִּים

עַל הַשִּׁמְשָׁה.

גילוי מצבה

אִמִּי אֶסְתֵּר אָבִי זְאֵב וַאֲחוֹתִי שָׂרָלֶה

נִרְצְחוּ בַּשּׁוֹאָה. וְאִֵין לָהֶם קֶבֶר.

עַכְשָׁו, בְּגִילִי הַמְּאֻחָר, כְּשֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ

לַעֲלוֹת עַל קִבְרָם, עַל זִכְרָם,

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם גַּם

הֵקַמְתִּי לָהֶם שָׁם מַצֵּבָה אֶת בֵּיתִי הַקָּטָן וְלֹא יָדַעְתִּי

שֶׁיָּדַעְתִּי כְּבָר אָז וְיָדְעָה זֹאת יַד יְמִינִי

שֶׁרָעֲדָה עַל הַמַּפְתֵּחַ

בִּכְנִיסָתִי.

כניסה

הִרְכַּנְתִּי אֶת רֹאשִׁי בִּגְלַל הַפֶּתַח הַנָּמוּךְ,

וְאִם גַּם לֹא דִּבְּרוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים

מִתּוֹךְ הַקִּירוֹת הֶעָבִים, הִנֵּה

הָאֲוִיר בַּחֶדֶר הָיָה צוֹנֵן וְנָעִים

וְסִלְסוּלֵי נִגּוּנִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ

נִשְׁמְעוּ לִי כִּדְבַר סוֹד.

שָׁם בְּלֵילִי הָרִאשׁוֹן יָשַׁנְתִּי

לֹא הַרְבֵּה, אַךְ גַּם עֶצֶב לֹא יָדַעְתִּי.

וּבַבֹּקֶר, מִן הַפֶּתַח הַסָּמוּךְ

שְׁכֵנָה וּשְׁמָהּ מִרְיָם קָרְאָה לִי וְאָמְרָה

"יֵשׁ לִי בַּת קְטַנָּה וּשְׁמָהּ לִי"

וְלִי אָמְרָה: "לִי תִּקְרָא לִי לִי" –

וְהוֹשִׁיטָה לִי יָד קְטַנָּה.

וְהָיְתָה לִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

יא"א

דצמבר 2007

המלביה"ד: צרורות של שירים הם מן המגירות, שאני מגלה לעיתים בפגישותיי עם יצחק אוורבוך אורפז בן ה-94, בביתו, והם מתפרסמים ברשותו. ייתכן כי חלקם כבר פורסמו במרוצת השנים.

 תודה למנקדת מרים אהרוני.

* * *

הסופר שמאי גולן

יקיר העיר תל-אביב-יפו

בימים אלה קיבל הסופר שמאי גולן מכתב, חתום על ידי ראש העיר מר רון חולדאי, שבו נאמר, בין השאר:

"עונג רב הוא לי למלא חובתי ולהודיעך, כי ועדת יקירי תל אביב-יפו החליטה לזכותך בתואר 'יקיר העיר תל-אביב-יפו'... הרשה לי לברך אותך בלב חם לרגל בחירתך  על ידי ועדת יקירי  תל אביב-יפו."

טקס הענקת האות ייערך ביום העצמאות, במשכן לאמנויות הבמה, תל אביב.

אהוד: עונג רב הוא גם לנו להצטרף למברכים את חברנו הסופר שמאי גולן לרגל קבלת תואר "יקיר תל אביב", ואנחנו מאחלים לו כל טוב והרבה בריאות ויצירה – בשמנו ובשם בני-משפחתנו וחברינו ונמענינו במכתב העיתי – שזכו לא פעם לקרוא אצלנו מפרקי יצירותיו של שמאי גולן. ומברכים בבריאות וביצירה גם את רעייתו ארנה, העומדת לצידו כל השנים בפקחות ובתושייה.

* * *

יוסי גמזו

לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל

לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל, יֶשְנָם דְּבָרִים

אוֹתָם שוֹתֵק אָדָם בְּאֶלֶף דֶּצִיבֶּלִים

אַךְ זוֹ אֵינֶנָּה דִמְמַת-אַלְחוּש, מִי שֶמַּכַּ"ם-הַקֶּשֶב

כָּרוּי אֶצְלוֹ כְּמוֹ אָזְנֵיהֶן שֶל קוֹנְכִיּוֹת

לִדְכִי הַיָּם הַמִּתְדַּפֵּק וּמִתְיַפֵּחַ

אֶל חֵרְשוּתָם שֶל הַמְּזָחִים וְקַו-הַחוֹף

הוּא לְבַדּוֹ יֵדַע תָמִיד לְפַעֲנֵחַ אֶת צָפְנֵי

שַוְעוֹת אֶלְמוֹ שֶל הַזּוֹעֵק אֵלָיו בְּלִי הֶגֶה.

אֲנִי יוֹדֵעַ: הָעוֹלָם הַזֶּה הַקַּר,

הַמְּנֻכָּר וְהֶעָקָר סוֹגֵר עָלֵינוּ

בַּאֲדִישוּת הַמַּמְאִירָה אֶת חֹם לִבֵּנוּ

וְהַפּוֹשָׂה בּוֹ כִּגְרוּרוֹת סַרְטָנִיּוֹת.

אֲבָל עֻבְדָּה: אֲנִי הַפְרַאיֶר מִתְעַקֵּש

בַּמֶּה שֶכְּלָל לֹא מִתְקַבֵּל כָּאן עַל הַדַּעַת

אַךְ מִתְקַבֵּל פֹּה עַל הַלֵּב שֶמֵּעוֹלָם לֹא

נִגְמַל סוֹפְסוֹף וְהִתְבַּגֵּר מִתְּמִימוּתוֹ  –

לִלְקֹט יוֹם-יוֹם בְּכַף יָדִי הַקְּעוּרָה

כְּמוֹ אֵיזֶה גֵב בָּעֲרָבָה אֶת טַל הַבֹּקֶר

אוֹ כְּמוֹ חֵיקוֹ שֶל הָאוֹהֵב אֶת הָאוֹהֶבֶת

אוֹ הַקַּבְּצָן בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית

שֶאֶל קֻפְסַת הַפַּח שֶלּוֹ מְטַפְטְפוֹת

יְדֵי זָרִים אֶת הָאִינְפוּזְיָה שֶל הַחֶסֶד

וּכְמוֹ עִוֵּר בִּכְתַב הַבְּרַיְל לִקְרֹא אֶת שְתִיקָתָם שֶל אֵלֶּה

שֶמְּשַדֶּרֶת אִתּוּתִים שֶל s.o.s.

הִנֵּה הָאִיש הַזֶּה שֶשְּׂעָרוֹ שֵׂיבָה

בְּטֶרֶם עֵת וְלִסְתּוֹתָיו קְפוּצוֹת כְּסֶכֶר

שֶל אֲטִימוּת קְשוּחָה שֶעִקְּשוּתָהּ בּוֹלֶמֶת

אֶת כָּל מַפְּלֵי אַכְזָבוֹתָיו מֵהִשְתַּפֵּךְ.

הִנֵּה אִשָּה זוֹ, שֶאֶת קֶשֶר-הַשְּתִיקָה

שֶל סְגוֹר שְׂפָתֶיהָ מַסְגִּירוֹת עֵינֶיהָ חֵרֶף

כָּל אִמּוּצֵי לִבָּהּ לִנְעֹל, לַחְסֹם, לִמְנֹעַ

אֶת הָאֱמֶת מִפְּרֹץ הַחוּצָה, כְּמוֹ דִמּוּם.

הִנֵּה הַיֶּלֶד, סְתוּר-בְּלוֹרִית וּסְתוּר-גּוֹרָל

הַמִּשְתַּרְיֵן בִּשְתִיקָתוֹ הַמְּאֻגְרֶפֶת

אַךְ רִטּוּטוֹ הַלֹּא-נִכְבָּש שֶל סַנְטֵרוֹ תוֹבֵעַ: "לָמָּה

אַתָּה לֹא אַבָּא שֶלִּי?" וְעֵינָיו לַחוֹת.

הֵם לֹא אוֹמְרִים דָּבָר אֲבָל אוֹמְרִים הַכֹּל                                                      

בָּאֶסְפֶּרַנְטוֹ שֶל הַדְּמִי וְשֶל הַצַּעַר

וְזֶה חוֹתֵךְ בְּךָ שוֹתֵת וְחַד כְּתַעַר.

לֹא אֶת הַכֹּל אוֹמְרִים בְּקוֹל,

לֹא אֶת הַכֹּל.

* * *

לכל קוראי המכתב העִתִּי אוהבי הזֶּמֶר הישראלי

מחר, יום שישי, י"ט באדר ב' תשע"ד – 21.3.14

ייערך באודיטוריום יגאל אלון בקיבוץ גינוסר, בשעה 22:00

ערב מגניב של שרה'לה שרון

המוקדש לתרומתו של המשורר יוסי גמזו

לתרבות הזֶמֶר הישראלי

לרגל הענקת אות-ההוקרה של מובילי השירה בציבור בישראל (עמותת "שירת רבים") והענקת פרס אקו"ם על מפעל-חיים

באותו תחום יצירה

כולכם מוזמנים בחמימוּת

* * *

עמוס גלבוע

מה ערכן של סנקציות על רוסיה?

 לקראת משאל העם שנערך אתמול בחצי האי קרים האם להסתפח לרוסיה או להישאר חלק מאוקראינה, המערב זעק שהמשאל הוא לא חוקי והוא לא מכיר בו. פוטין צפצף. והרי חמש נקודות בנושא האוקראיני הצריכות לעניין אותנו במדינת ישראל:

האחת נוגעת להתחייבויות. "באמנת בודפשט" מ-1994, שלוש שנים לאחר התפרקות ברית המועצות, התחייבו רוסיה, אנגליה וארה"ב (הנשיא קלינטון) לשמור על הריבונות של אוקראינה, עצמאותה, וגבולותיה. מיד כשהרוסים החלו ב"פלישה השקטה" שלהם לקרים, נפנפה ממשלת אוקראינה בחוזה הזה. אכן, הרוסים הפרו אותו, אבל  בו בזמן גם האמריקאים והבריטים לא עמדו בהתחייבויות שלהם על פי החוזה, למעט דיבורים. ללמדנו שכל חוזה יפה לשעתו, לנסיבות ולאינטרסים של החותמים.

השנייה עוסקת בטיעונים. הטיעון של המערב מול רוסיה הוא סביב החוקיות. המערב חוזר וטוען כי המהלכים הרוסיים בקרים מפרים את החוק הבינלאומי ואת החוקה של אוקראינה, ולכן גם משאל העם אינו חוקי. הרוסים כמובן טוענים שלא כך הוא, ושבכלל הממשלה האוקראינית החדשה אינה חוקית. אבל, ליבת הטיעון הרוסי היא באינטרס העליון שלהם: קרים היא חלק בלתי נפרד מהמולדת הרוסית מזה כמעט 250 שנה; קרים  היא השער  האסטרטגי של רוסיה ל"מים החמים" של הים השחור וממנו לים התיכון; רוב האוכלוסייה שלה היא רוסית (בשפה ובמוצא האתני), ואוכלוסייה זו מביעה את רצונה בצורת משאל עם. לעומת זאת,  כל הקשר של אוקראינה לקרים הוא בכך שהיא קיבלה אותה במתנה בזמנו (1954) בהיותה חלק מברה"מ ולא מדינה עצמאית.

השלישית, עניינה בצביעות המוכרת של המערב . כיצד? ובכן ב-1999 האירופאים וארה"ב (קלינטון)  טענו שמכיוון שיש רוב של אלבנים בחבל הארץ שנקרא קוסובו, שהיה חלק בלתי נפרד מסרביה, ומכיוון שיש שם רק מיעוט סרבי, ומכיוון שהצבא הסרבי הנמצא בקוסובו טובח באלבנים המסכנים – על הצבא הסרבי לעזוב את קוסובו. סרביה סירבה, ואז במשך  כחודשים וחצי מטוסי נאט"ו הפציצו כמעט כל מתקן אזרחי וצבאי בסרביה, עד שסרביה נכנעה. קוסובו נשארה על הנייר חלק מסרביה, אך הוכפפה לניהולו של האו"ם, ולעזאזל עם הריבונות הסרבית והחוקה שלה! ב-2008 הכריזה קוסובו על עצמאות, ומדינות המערב הכירו בה. מי לא הכיר? רוסיה וכמובן גם סרביה. ככה זה: הכול עניין של אינטרסים ונסיבות.

הרביעית, נוגעת לסנקציות. אם יש משהו שעלולה להיות לו, לדעתי, השלכה שלילית ביותר על מדינת ישראל, הרי שהוא קשור לנושא הזה. כיצד? ובכן, המערב מאיים כל הזמן על רוסיה בסנקציות. הרוסים מגיבים באומרם למערב שמדובר בחרב פיפיות. השאלה הגדולה היא כמובן האם המערב יהיה מוכן להסתכן ולנקוט בסנקציות ממשיות וכואבות על רוסיה, או שיסתפק בצעדים סמליים של סנקציות נגד רוסים בודדים. אם יילך, אפילו בהדרגה, על הדרך הראשונה,  הרוסים עלולים בין השאר להגיב  גם על-ידי שבירת הסנקציות על איראן, שבירת ההסכם על פירוק הנשק הכימי בסוריה, הספקת טילי נ"מ הכי מתקדמים לסוריה ולאיראן. מה הסבירות לכך? איני יכול להעריך,  אבל ברור שהתוצאות תהינה מאוד לא סימפטיות. לנו ולארה"ב.

 החמישית, לסיכום. שגרירת ארה"ב באו"ם אמרה שלשום במועצת הביטחון שחצי האי קרים היה של אוקראינה, הוא עכשיו שלה, וגם בעתיד יהיה שלה. היא כנראה לא מכירה את ההיסטוריה וחיה באשלייה לגבי העתיד. בהרבה מקרים בעבר זה מאוד איפיין את מדיניות החוץ האמריקאית.

פורסם לראשונה ב"מעריב" של ערב, 17.3.14

* * *

משה גרנות

בין הים להר נבו

על הרומן של אדיר כהן "אוהל על הים", אמציה, 2014, 441 עמ'

הרעיון העומד מאחורי תבניתו של הרומן שלפנינו הוא בהחלט מעניין: הגיבור הדובר, אביב דרור, פרופסור מכובד, מומחה לפסיכולוגיה ומטפל, מקים אוהל על החולות שלשפת הים, כשכוונתו לפתוח את יריעותיו למתלבטים, מקום פגישה של סיפורים, ושל אנשים שיש להם סיפורים לא גמורים, שתלאות החיים קטעו אותם.

אל האוהל הזה מגיעים כמעט כל חבריו של אביב, מספרים את סיפוריהם, מספרים את סיפוריהם של אחרים, משאירים אצלו את יומניהם  חלקם מעורערים בנפשם, ואף חולי נפש ממש, וחלקם מגיעים לשם מעולם האמת. אלא שבאמת רק חלק מההתרחשות מתארעת באוהל – יש לאביב מקומות מפגש נוספים עם חבריו ומבקריו: מסעדת "סנטה מריה", בית קפה "נירוואנה", בביתו של אביב עצמו, במלון "ניצוצות" שבצפת, במכונית של אביב בדרך לכנס "הרוחני" באותו מלון, בתערוכה של האמן זאב יבלונסקי, בווילה בשרון בה חוגגים את שובו של איש הביטחון מקס. ועוד. מאיזו סיבה שלא הצלחתי לרדת לעומקה – האוהל הזה כרוך עם הליכה על הים (מוטיב נוצרי לכל הדעות; ראו לדוגמה עמ' 230, 415).

באוהל ומחוצה לו מתכנסים סיפוריהם של חבריו ומטופליו של אביב, והם באמת רבים מספור, וסיפוריהם מפותלים, אבל בהחלט מעניינים, ולעיתים אפילו מותחים. אפרט להלן את "המבקרים" העיקריים:

רעיה היפה, ב"הווה" הסיפור היא כבר מתה מסרטן. היתה חברתו של אביב באוניברסיטה, אחר-כך חברה של שחור עור מאפריקה, של יוג'ין בליק בניו-יורק (סוכן כפול המפגין כלפי חוץ לטובת הפלסטינים). היא יולדת בת בשם ליגיל למאהב שלה גידי. יוג'ין נהרג בתאונת דרכים.  זיכרונותיה של רעיה מגיעים לאביב, ומהם נודע לו עד כמה היא אהבה אותו, וכיצד בשעת משבר (מאשימה עצמה על מות יוג'ין) היא גורפת למיטתה גברים, מידרדרת לשכרות ולסמים. בזיכרונותיה היא מתארת בפרוטרוט את התעלסויותיה (בין השאר עם אביב, אהוב נעוריה, כשזה הגיע לניו-יורק), וצריך לציין שתיאורים אלה הם עסיסיים למדיי.

בועז למד עם אביב בירושלים ובניו-יורק, איש מעורער בנפשו אובססיבי לאיסוף חומר ארכיוני (מבקש להוציא מתחת ידו אנציקלופדיה של האהבה). הוא אוהב אהבה נואשת את רעיה, שדוחה אותו, ולכן הוא מוכן להסתכן במעשים פליליים כדי להרחיק את יוג'ין ממנה. הוא, כאמור, איננו זוכה באהבתה של רעיה, אבל זוכה לסעוד אתה במחלתה והופך לאפוטרופוס של בתה ליגיל. הוא מבקש להקים מרכז רוחני לטיפול נפשי באמצעות קבלה, זן-בודהיזם וכו'. כשליגיל ממרה את פיו ומתחברת לנדב חולה הנפש (כותב רומנים מטורפים שאף מו"ל לא מוכן לפרסם, והמבקרים מזלזלים ביכולותיו), ואף הרה לו – הוא חש עצמו שהוא כישלון גמור, והוא נעלם יחד עם נעים, חייל דרוזי בדימוס שסובל מהלם קרב. בועז מבקש לרפא אותו, מביא אותו לשדה הקרב, שבעטיו לקה בנפשו, ושם חבריו מוצאים את שניהם ירויים. ליגיל חשה אשמה במותו של בועז וגם בבריחתו של נדב ממנה לברלין, ומחליטה לרדת מהארץ.

מאיר, חבר של אביב. היתה לו חברה ערבייה, והוא רצה לברוח עימה לחו"ל מפחד משפחתה, אבל המשפחה מגיעה אל מקום מסתורה ביוון, ושוב לא נודע עליה דבר. ב"הווה" אשתו רחל בוגדת בו, והוא חי עם חנה כבר חמש עשרה שנה, ספרנית נשואה וסבתא לנכדים. בנו אדם, ממטופליו של אביב, כותב סיפורים שמו"לים דוחים. מאיר רוצה להעמיד עצמו למכרז למשרת ראש הרשות למדע ותרבות, אך משום קופת השרצים שלו מייעצים לו להימנע מכך.

גידי הוא עורך דין ואיש כוחות הביטחון (ששמו האמיתי הוא עילאי). הוא המנצל נשים ולועג להן. הוא האב הביולוגי של ליגיל, ואף מטפל בה כשיוג'ין נמצא בנסיעות המחקר והביון שלו. הוא בורח מאחריות לליגיל, והיא לא סולחת לו על כך. בעיניה יוג'ין הוא אביה האמיתי. מסופר עליו שהוא מגיש סדרה של תביעות על כספים שכביכול מגיעים לו. אחרי מותו של בועז הוא מגיש תביעת סרק נגד עזבונו.

ג'ק – ב"הווה" יש לו ולחבריו מכון בילוש בשם "מג'יק". כשהיה בן תשע מת עליו אביו, והוא חוטא בחטא עריות עם אימו התאוותנית. היא מביישת אותו בנשיקותיה בפרהסיה ואחר כך ברוקדה עירומה במחנה הצופים. היא מאושפזת בבית חולים לחולי רוח, ושם היא תולה עצמה. ג'ק מופיע לאורך כל הרומן כמי שמצליח לפתור בעיות ולהציל את חבריו מפורענויות: אביב מאוים על אנשי "חסות" והפקחים של העירייה (העושים עימם יד אחת), הדורשים ממנו לפרק את האוהל – ג'ק מביא עיתונאית פרילנסרית בשם נועה אשר תכתוב כתבה על אוהל החלומות, וזה אמנם משכנע את העירייה להניח לו. הוא גם מסייע לנועה עצמה – לה יש מאהב בשם איתי שחם, עימו היא מתעלסת בדירה סודית שבבעלותה, ושבעלה אבשלום איננו יודע עליה. העולם התחתון רודף אחרי בעלה משום שגנב מהם כסף. ג'ק מצליח לערוך סולחה בין אבשלום לעולם התחתון, לגרום לבריחתו מהארץ כדי שלא יסתבך עם החוק, וכן מצליח לשכנע אותו לא לנסות להרוג את אשתו הבוגדנית, אלא לתת לה גט. הוא גם מצליח לבטל תלונה מפוברקת כנגד עמיקם על כביכול הטרדה מינית – תוך כדי שג'ק עצמו מסתבך עם החוק.

נועה, שכאמור, ניצלת מזעמו של בעלה על יחסיה האינטימיים עם איתי שחם, מסייעת לאביב המאוים על ידי אנשי "חסות" והעירייה המושחתת – היא מפרסמת כתבה, שבעקבותיה רווח לאביב והותר לו להמשיך להחזיק באוהל על הים. בהיכרותה הראשונה עם אביב היא כבר מספרת לו (בפרוטרוט!) על התעלסויותיה עם גברים (עמ' 250, 283). עניין מיוחד יש לקורא עם קורותיו של אביה: בעקבות מות בנו בגיל תשע מטרשת נפוצה – הוא הופך לאתיאיסט פנאטי, לשונא המפעל הציוני, למזדהה מוחלט עם השנאה הפלסטינית לישראל, תומך ב"זכות השיבה" ובחרם האקדמי נגד ישראל, וסופו שדווקא בביר-זית, שם הוזמן לשאת דברים אוהדים למאבק המזוין של הפלסטינים, הוא נשדד ונורה. נועה שניתקה עמו יחסיה משום דעותיו והתנהגותו הנלוזה (שתייה, סמים), נעתרת לג'ק המשכנע אותה לבקרו בבית חולים.

איתי, שהיה מאהבה הסודי של נועה, מתגלה כאגואיסט פחדן, החי על חשבון מאהבותיו (כולל נועה הנ"ל), בעל תסביך אדיפלי, שמוציא את ספריו, שאיש איננו נזקק להם, מכספי הנשים שאצלם הוא מתגורר, ואשר באות לטפל בו, למלא לו את המקרר, לכבס ולגהץ וכו'.

יוני משמר, סופר וקולנוען. נועה מראיינת אותו ומבקשת להפגיש בינו ובין אביב, משום התעניינותו של יוני באוהל על הים – אולי ניתן לחבר על כך תסריט לסרט. הוא נישא 4 פעמים, ויש לו 7 ילדים, כולם התנתקו ממנו משום הזלזול שלו במעשיהם. רק עם בנו הקטן האוטיסט, זיק, הוא ביחסים קרובים – זיק מבקר אותו כל שבוע, והם שניהם מצליחים לנגן בזוג מוסיקה שמימית.

מלי, אישה זקנה וחולת סרטן, ב"הווה" אהובתו של יוני, מבקרת באוהל של אביב ומשאירה שם דפים ריקים שאביב אמור למלא. היא מתוארת כמי שמהלכת על הגלים. מאיר כותב את סיפורו של אחיה המת.

זאב הוא צייר נונקונפורמיסט וסנוב, שאיננו מסכים שסתם אדם שאיננו מעריך את גאונותו יבקר בתערוכתו. הוא עובד לפרנסתו בכל מיני עבודות מזדמנות, בין השאר – בבית האבות שמנהל בועז. אביב טורח לתאר את כל פריטי התערוכה שלו ואת השיחה הארוכה שהשניים מנהלים ביניהם.

יש עוד דמויות בספר שאת חלקן אזכיר ברפרוף: נחום שלו, פסיכיאטר שבן אחד שלו קבור בכפר סמיר, ושני בניו האחרים, אורי ונדב (שהוזכר לעיל), הם חולי נפש. תמר, האישה בלבן, שאחיה נחום, משורר ופילוסוף, שלימד יחד עם אביב במכללה, נפטר. מקס, חבר של אביב, איש ביטחון החי רוב הזמן בשווייץ ובאוסטריה, עורכים לו חגיגה, בה מתבקש אביב לשאת דברים לכבודו.

דמויות נוספות יוזכרו בהמשך.

לכל אחד מהגיבורים יש סיפור מפותל, ולרובם יש סיפור או יומן כתובים, שדפיהם מגיעים לידיו של אביב. צריך לציין, שלמרות רוחב היריעה והמורכבות של הסיפורים – המבנה הארכיטקטוני של הרומן יציב למדיי, והקורא איננו הולך לאיבוד בסבך הדמויות והעלילות.

האיפיון של רוב הגיבורות בספר הוא של פתייניות וחשקניות, ואחת מהן אפילו מתנסה בגילוי עריות מטורף (אימא של ג'ק). רעיה, נועה, יפעת, לאה נפשי, ברברה, וכן סטודנטיות של מרצה בשם צור גלעד – כולן שטופות תאווה, חושפות אותה בעיקר כלפי אביב, ואף מעלות את הדברים על הכתב.

לעומתן, גברים רבים ביצירה זאת מתוארים כטפילים החיים על חשבונן של הנשים עימן הם מנהלים חיים אינטימיים. כאלה הם שמעון, עמנואל וחיים, שלושת דודיו של אביב, כך גידי, איתי שחם, פרופ' יהודה שלומי שמנצל את האסיסטנטית שלו – לאה נפשי, וכן נתן, הבן של יוני משמר.

הרומן הוא ארוטי מאוד, ולזכותו ייאמר שתיאורי ההתעלסויות בנויים לתלפיות, הגם שהמחבר שם את הדברים בפיהן של הגיבורות שמתוודות חופשי בעיקר בפני הגיבור הדובר אביב (מה שנראה בעיניי קצת הזוי). המתוודות העיקריות בתחום הן רעיה, נועה, לאה נפשי (אביב נמצא במערכת יחסים עם לאה נפשי ועם בתה!) – בחרתי קצת מן המין הזה לעיונו של קורא המתעניין: עמ' 79, 92, 97, 100-99, 140, 283, 285, 379-375.

הגיבור הראשי והדובר ברומן הוא אביב דרור, שקורותיו זהות לקורותיו של המחבר: למד בירושלים ובארה"ב. מוריו היו בובר, הלקין, שירמן, שלום, תשבי, לימד במכללות ובאוניברסיטאות בארץ ובניו-יורק. אביו של אביב היה איש תרבות שאהב פילוסופיה. הוא עצמו כתב ספרים רבים, ביניהם סיפורים, שירים ומחקרים בתחום הפסיכולוגיה (המחבר כתב את הדוקטורט שלו על פסיכולוגיה, וכתב רבות על ביבליותרפיה), הוא טיפל בחלק מהגיבורים המוזכרים בספר, או בבניהם.

ובכן, הגיבור הדובר הזה זוכה בספר להמון שבחים: רעיה, שגדלה על הסיפורים שלו, כותבת בגעגועים רבים על רגעי ההתעלסות עימו, והיא אחת ממעריצותיו הרבות, המרצה בכנס שבצפת (הכנס הרוחני של בועז) מצטט את מחקריו של אביב מבלי להזכיר את שמו, הגיבורים סומכים על עצותיו ומזכירים את כתביו, הוריו של חבריו שיבחו אותו והביאו אותו כדוגמה לנער שקדן שמתקדם בחיים. בסוף הספר יש קטע סוריאליסטי לחלוטין שם נפגש אביב הזקן עם אביב הילד בתחתית ההר, שאל פסגתו הוא מבקש להעתיק את האוהל – פסגה שהיא מעין נבו, סמל לשיא החיים וגם לסופם. הילד מדבר בשפה גבוהה כיאה למי שבעתיד יהיה איש רוח  בעל מוניטין (עמ' 441-437). המחבר הבין כנראה שהגזים בשבח העצמי, והוא שם בפיו של בועז המת (מתוך עזבונו) שאביב עסוק ברומאן עם האגו שלו (עמ' 373).

לא רק אביב הילד מדבר באריכות ובמליצות – רוב הגיבורים מרצים ומדברים בשפה גבוהה, והארכנות שולטת בכול: סיפור הארכיון של בועז, יוני משמר חושף את השקפת עולמו הסנובית, מי ומי הגיע לכנס בצפת, מי ומי הגיע לכנס בקפה נירוואנה, מה הוצג בתערוכה של זאב, הרצאה ארכנית על הזן וכו' (ראו דוגמאות: עמ' 247-246, 265, 290, 415, 429). אין לי ספק שקומפקטיות היתה מועילה לרומן שבאמת מבקש להביא מסרים מעניינים.

ועוד דבר, המחבר הוא הרי באמת איש אשכולות, משכיל גדול – הוא לא רק סופר, אלא ממש ספרייה, ולכן הוא מרגיש צורך לגדוש את הספרים שלו (ספר זה ואלה שקדמו לו) באינספור שמות של אישי תרבות ולהזכיר את מימרותיהם ואת תורתם. ליקטתי קצת מן השמות המופיעים בספר (בוודאי אפילו לא חצי, והבלגן בנושאים משום הסדר בו הם מופיעים בספר):

פוקו, סוזאן נאי, קורט וונקוט, סוזאן רוז, שלום, תשבי, מילן קונדרה, אדם הכהן, מיכ"ל, בקט, אלי נצר, סקוט פיצג'רלד, דקארט, אליזבט קובלר-רוס, מריאן רבינוביץ', בובר, פרויד, קפקא, סרוונטס, אלבר קאמי, גיום אפולינר, ת.ס. אליוט, שוברט, מרגרט אטווד, נחום גוטמן, נתן זך, דוד אבידן, סנדברג, פול ואלרי, גיתה, י"ח ברנר, אלן גינצבורג, יצחק בשביס זינגר, סארטר, עמיחי, קירקגור (בובר נגד קירקגור), סוקרטס, אלקיביאדס, טשרניחובסקי, ז'אן פול ריכטר, ג. כ. ליכטנברג, ז'אן מרטין, הוראס קארן, ג'ק קרואק, ניטשה, מארכס, לודביג פוירבך, וילהלם שטקל, וולטר, אינשטיין, סנקה, מרלון ברנדו, אמילי דיקנסון, השל, פרנץ רוזנצווייג, סולובייצ'יק, הרבי מלובביץ', יחזקאל קויפמן, דיקנס, עוד רבים רבים.

והרי רומן איננו לקסיקון!

למרות הנ"ל, אני מודה שנהניתי גם מההגות המשתמעת מדברי אביב וחבריו וגם מהעלילות המפותלות, מהארוטיקה המתפרצת ומהמתח המצוי בנקודות רבות בספר. פרופ' אדיר כהן איננו זקוק לעצותיי, אבל נראה לי שהרומן יכול היה להיות פנינה אילו דילג על כמה מהמורות שניסיתי לפרט כאן.

* * *

רחבת אַרְיֵה אֶלְ-חָנַנִי ביריד המזרח

ביום ראשון, כ"ח באדר ב', תשע"ד, 30 במרץ 2014, בשעה 16.30

ברחוב התערוכה 3, רחבת יריד המזרח (צמוד לנמל תל-אביב)

יתקיים טקס קריאת רחבה על שם

האדריכל והצייר אריה אל-חנני

במעמד רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב-יפו

דוד טרקטובר, חתן פרס ישראל

בני המשפחה ומוקירי זיכרו

הכניסה לפי הזמנות מטעם העירייה

אריה אל-חנני הוא יוצרם של הפסלים "הפועל העברי", 1934 וכן "הגמל המעופף",

סמל יריד המזרח. פסל "הפועל העברי" מוצב בלב הרחבה שתיקרא על שם אל-חנני.

בשֶלֶט ייכתב בעברית, ובחלק גם באנגלית ובערבית:

רחבת אַרְיֵה אֶלְ-חָנַנִי

תרנ"ח-תשמ"ו / 1898-1985

אדריכל זוכה פרס ישראל, מתכנן "יריד המזרח"

* * *

אורי הייטנר

1. המהות האמיתית של משאל העם בקרים

משאל העם בקרים וסיפוחו הצפוי של חצי האי לרוסיה, הוא אירוע בעל משמעות גלובלית רחבה, החורגת בהרבה מהשאלה המקומית. הוא נוגע למאזן הכוחות הבינלאומיים; לעליית כוחה של רוסיה ולחזרתה ההדרגתית למעמד של מעצמת על, לצד שקיעתה ונסיגתה של ארה"ב. הוא מבטא התחזקות של הציר הנתמך בידי פוטין, ובראשו איראן וסוריה, המזהה את חולשת ארה"ב והעולם החופשי, בז להם ומצפצף עליהם. הוא מבטא את פשיטת הרגל של ארה"ב, המאבדת לא רק את כושר ההרתעה שלה, אלא גם את השפעתה על הנעשה בעולם. הוא מעיד על התוצאות של מדיניות פייסנית רופסת של מעצמה דמוקרטית מול הדיקטטורות, מדיניות המתעלמת מלקחי המאה ה-20. הוא מעיד על מקומו של המנהיג הבודד בעיצוב ההיסטוריה – כיצד מנהיג חכם, ערמומי, נחוש וחזק גובר על מנהיג חלש, הססן, עיוור מרצון ופייסן, אף שאובייקטיבית, השני עומד בראש מעצמה חזקה לאין ערוך מבחינה צבאית וכלכלית.

אולם כל התובנות הללו, לא היו משמעותיות בעבור תושבי קרים שהצביעו במשאל עם על עתיד חצי האי. ייתכן, שבפרספקטיבה היסטורית, מה שעמד מאחורי הצבעתם, משמעותי יותר ממאזן הכוחות הבינלאומי. מבחינתם של תושבי קרים, הצבעתם היתה הגדרה של זהות – האם הם רוסים או אוקראינים? תושבי קרים הם רוסים בלאומיותם ואוקראינים באזרחותם, והם נדרשו להכריע בין שתי הזהויות הללו – איזו היא המשמעותית בעבורם? הם התייצבו לקלפיות, והעדיפו, כאיש אחד, את הזהות הלאומית על האזרחית. סביר להניח שהמיעוט הקטן שהצביע אחרת, הוא מיעוט אוקראיני בקרים. בפרספקטיבה היסטורית, המשמעות המהותית של תוצאות משאל עם, היא התובנה שזהות לאומית משמעותית לאין ערוך יותר מזהות אזרחית.

יש המפרשים את הגלובליזציה, את עידן התקשוב הגלובלי, את הקמת האיחוד האירופי ואירועים נוספים על פני הגלובוס, כעדות לכך שהעולם צועד לעידן פוסט לאומי, קוסמופוליטי. יש כאן רטרו לרוחות הקוסמופוליטיות שנשבו בעולם באמצע המאה ה-19, בשם הליברליזם ובשם הסוציאליזם המרקסיסטי, האינטרנציונליסטי. רוחות אלו בזו ללאומיות, וראו בה שריד לעידן קמאי פרימיטיבי, המנוגד לרוח הקדמה, או "בניין על" שהקפיטליזם המציא (לצד הדת) כדי לסמם את ההמונים ולמנוע מהם מאבק לשחרורם. האידיאולוגיות הללו לא הסתפקו בהעמדת חלופה ללאומיות, אלא דיברו בשם דטרמיניזם היסטורי, והציגו תהליך סטיכי, בלתי הפיך, שבו צועדת האנושות. גם ההמונים שהתלהבו מהחזון הזה, שינו את טעמם ברגע שבו נדרשו באמת לבחור בין זהותם הלאומית לרעיונות האופנתיים שאותם הם דקלמו. למשל, כאשר מדינותיהם עמדו על סף מלחמה.

הרטרו של הרוחות הללו – נובע משני מקורות שונים; מצד אחד, הפוסט מודרניזם הרדיקאלי, החותר לרקונסטרוקציה מלאכותית שפוסט לאומיות הוא חלק ממנה. מצד שני, תאגידי הכסף הגדול, החותרים לשלטון עגל-זהב גלובלי ריכוזי, שישרת את קומץ הטייקונים שישלטו בעולם באין מפריע, וידלדלו בהדרגה את מדינות הלאום ממשמעותן.

משאל העם בקרים הוא עוד הוכחה למופרכותן של התיאוריות הללו, המנסות להנדס מחדש את האדם ולפרק אותו מזהותו הטבעית.

רעיונות פוסט לאומיים נשמעים גם בתוכנו, והם מניבים פתרונות כמו רעיון המדינה האחת (חלקם מתוך רצון לאומי דווקא, להגשים את חזון א"י השלמה וחלקם מתוך רצון להגשים רעיונות כנעניים פוסט-ציוניים) – ואם מצד המציעים חלוקת הארץ למדינה פלשתינאית נקיה מיהודים, וממערב לה להמיר את מדינת הלאום היהודי בשקשוקה סרת טעם של מדינת כל לאומיה (או בכיבוסית – "מדינת כל אזרחיה"). כל הרעיונות הללו, מנוגדים לחזון הציוני של מדינת לאום יהודית בעלת רוב יהודי איתן ויציב לדורות. לקח קרים מזכיר לנו את מופרכותם של ניסויים פוסט לאומיים מסוג זה.

2. צרור הערות 19.3.14

* אין ראויה לפרס ישראל על מפעל חיים מעדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף. היא אישה משכמה ומעלה, ואני כותב זאת גם מהיכרות אישית בת 15 שנים. עדינה היא התגלמות הישראליזציה והמודרניזציה של החרדים – היפוכה של ש"ס. היא האנטיתזה של אריה דרעי. בעוד אריה דרעי מייצג את הצד המכוער בדרכו של הרב עובדיה, היא מייצגת את הצד היפה בדרכו של הרב עובדיה. מעטים תרמו כמוה להשתלבות חרדים וחרדיות בחברה הישראלית, בהשכלה, בכלכלה. אני מאמין, שיותר ויותר חרדים יבחרו בדרך שהיא מייצגת.

* מישהו יכול לתאר לעצמו את התסריט הבא? תושבי אריאל מקבלים הצעה – ישראל תספח את אריאל. העיר תישאר על מכונה, תושביה ימשיכו להיות אזרחי ישראל, וריבונות ישראל תחול עליה, בהסכם קבע עם הפלשתינאים ובהסכמת העולם. והנה, תושבי אריאל דוחים את ההצעה על הסף, ודורשים להיות אזרחים פלשתינאים, במדינה פלשתינאית.

התסריט הזה הזוי, לא הגיוני, בלתי סביר לחלוטין. והנה, בדיוק התסריט הזה חל על תושבי ואדי ערה. זו בדיוק ההצעה שמציע להם ליברמן ברעיון חילופי שטחים ואוכלוסיות, והם מעדיפים להישאר אזרחי המדינה היהודית, אותה הם מנאצים ומגדפים בכל פה, ולא אזרחי מדינת הלאום שלהם.

עובדה זו מעידה על היות ישראל דמוקרטיה ליברלית שאין שנייה לה, המעניקה באמת ובתמים שיוויון זכויות מלא לבני המיעוט הלאומי, אף שהוא שייך ללאום הנמצא במלחמה מתמדת נגד עצם קיומה. עובדה זו מעידה, שערביי ישראל מודעים לכך שהם הערבים היחידים במזרח התיכון, הנהנים באמת ובתמים מזכויות האדם ומזכויות האזרח. הם מבינים, שבמדינת הלאום שלהם, סביר להניח שיהיו "אזרחים" כמו "אזרחי" סוריה, לוב, מצרים וירדן. אחרי 66 שנות דמוקרטיה, הם אינם מוכנים להמיר אותה בדיקטטורה.

אולם עדיין, הזדהותם הלאומית גוברת על הזדהותם האזרחית. הם תומכים במאבק הלאומי של בני עמם ומנסים לקדם מהפכה מהותית במדינה ישראל ולעקר אותה ממהותה ומזהותה כמדינה יהודית. לכך, לעולם לא נסכים.

* כל מאמר המסביר למה אין צורך בהכרה פלשתינאית בישראל כמדינה יהודית, מחזק את עמדתי בחשיבות הדבר. לאחרונה היה זה פוסט בפייסבוק של צבי כסה, שהסביר שאי אפשר לדרוש מהפלשתינאים לוותר על הנראטיב שלהם, והשווה את הדרישה לסטלין (!) שדרש מיריביו להתוודות על פשעיהם לפני שחיסל אותם. וַאו! איזו השוואה מקורית. אורי משגב, אתה יכול לגוון, להשוות את ישראל גם לבריה"מ הסטליניסטית, לא רק לגרמניה הנאצית.

אם הפלשתינאים מעדיפים לוותר על מדינה בגבולות 49' כאשר הדבר כרוך בהכרה במדינה שעHמה הם חותמים על הסכם שלום, הדבר מעיד על כך שאין הם מוכנים באמת לשלום. שלום אמת, פירושו – סוף הסכסוך. סוף הסכסוך, פירושו סילוק הגורם לסכסוך. הגורם לסכסוך הוא סירובם של הערבים לקבל מדינה יהודית בא"י. אם אין הם מוכנים לסלק את הגורם לסכסוך, פירוש הדבר שהם מעוניינים להמשיך בסכסוך, והסכם השלום הוא שלב במסגרת תוכנית השלבים למימוש המטרה – השמדת ישראל. הוא הדין ב"זכות" השיבה. כל עוד הדרישה הזאת על הפרק, היא עדות לאי נכונותם לשלום.

* יצחק הרצוג אמר בראיון בשבת, שאין לדרוש מהפלשתינאים הכרה בישראל כמדינה יהודית כתנאי למו"מ, אלא רק בהסכם. הוא צודק, אבל מי דרש זאת מהם כתנאי למו"מ? הרי המו"מ כבר מתקיים, וכלל לא עלתה דרישה כזאת לפתיחתו. העמדה של ישראל היתה מאז ומתמיד – מו"מ ללא תנאים מוקדמים. למרבה הצער, ישראל ויתרה על כך, וקיבלה את התנאי החצוף והמסוכן של הפלשתינאים לשחרור מחבלים, בהם מחבלים רוצחים, כתנאי לקיומו של מו"מ ללא תנאים מוקדמים.

* קטרין אשטון, שרת החוץ של האיחוד האירופי, הבהירה שהאיחוד האירופי מתנגד לחרם על ישראל ועל חברות ישראליות. בכך היא הצטרפה לדברים נחרצים שאמרו בנדון יו"ר הפרלמנט האירופי מרטין שולץ, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, בביקוריהם בישראל. ותמהתי – מה קרה? הפסיקו לתרגם את "הארץ" לאנגלית?

* אסיר עולם המרצה עונש על שני מקרי רצח, טוען שידוע לו היכן קבור גיא חבר והוא ימסור את המידע תמורת חנינה שלו ושל רוצח אחר. אין ספק שיש אינטרס ציבורי גדול במציאת גופתו של גיא חבר, התרת הספקות והבאתו לקבר ישראל. אך אם המחיר הוא שחרורם של רוצחים, שאולי אף קשורים להיעלמות או רציחתו של חבר, זהו מחיר כבד מדי, שאסור לשלם אותו.

* הצעת לפיד לפטור ממע"מ רוכשי דירה ראשונה היא הצעה טובה. מספיק טובה כדי שתיפסל בבג"ץ בטענת אפלייה, כיוון שהיא מיועדת לזוגות שלפחות אחד מהם שירת בצה"ל או בשירות לאומי/אזרחי.

* ביד הלשון: מגילת אסתר הניבה מספר ביטויים ומילים השגורים בפינו עד היום:

כאשר אבדתי אבדתי – אין לי מה להפסיד. כך או כך, אני צפוי לאבדון. את הדברים אמרה אסתר למרדכי, כאשר אזרה עוז לקחת סיכון, לגשת לאחשוורוש ללא הזמנה – צעד שעלול להביא להוצאה מיידית להורג, על פי מצב רוחו של המלך, וזאת כדי להשתדל אצלו לביטול גזירת המן להשמדת היהודים.

הפסוק המלא (אסתר, ד, ט"ז): "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם, גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי."

עד חצי המלכות – אני מוכן לעשות למענך כמעט הכול. את הדברים אמר אחשוורוש לאסתר שלוש פעמים. לראשונה, כאשר ניגשה אליו להזמינו למשתה (שם, ה, ג), בפעם השנייה – במשתה הראשון, כשהזמינה אותו למשתה נוסף (שם, שם, ו) ובפעם השלישית, במשתה השני, שבו ביקשה על עמה (שם, ז, ב): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן מַה-שְּׁאֵלָתֵךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְתִנָּתֵן לָךְ וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְתֵעָשׂ" (יש הבדלים קלים בגרסאות, כאן הבאתי את גרסת פרק ז').

שמח וטוב לב – הייתכן שהמן הרשע, "האיש הרע הזה", היה טוב לב?! הן כך בפירוש כתוב (שם, ה, ט): "וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב". כמובן שאין זה טוּב לב, במובן של לב טוֹב, אלא מקשה אחת "שמח וטוב לב" במובן של מאושר. טוב לו על לבו.

אבל וחפוי ראש – המן היה שמח וטוב לב, ולמחרת – מהפך! לאחר שנאלץ להוליך את מרדכי היהודי, לבוש מלכות על סוס מלכות, ולקרוא "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו," מצב רוחו נעכר – "...וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ." (שם, ו, י"ב).

דת – המילה דת, פירושה – חוק, בפרסית. היא מופיעה פעמים רבות במגילה. דוגמה אחת: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם." (שם, ג, ח). דתיהם שונות – חוקיהם שונים. דתי המלך – חוקי המלך.

* * *

ארץ-ישראל אינה שייכת לישראל

קרים שייכת לרוסיה

* * *

אליעזר (גייזי) צפריר

צריך או לא צריך שיכירו במדינה יהודית?

הנושא מעסיק את כולם. את כולנו. את מי שתפקידם ואחריותם לעמוד על משמר האינטרסים החיוניים. את בעלי הרצון הטוב, בהם תמימים, ובהם אלה הרואים רק ובעיקר את הצד השני של כוכב צדק. וכל הנושאים ונותנים, בהם הרשעים והעושים עצמם. וכמובן המגשרים והמסגרים. ממש הולכים קֶרי.

אכן אין לנו צורך שיגידו לנו מי ומה אנחנו. לא זו השאלה על הפרק. עצם העובדה שהם מסרבים להכיר במדינת הלאום היהודי, כמו ההכרה הברורה כבר לכל במדינת הלאום הפלסטיני, היא האומרת דרשני.

אתה הבנת ברוך? עמנו וארצנו בני אלפי השנים, המתועדים במסמך טאבו (תנ"ך) שקיבל תפוצה עולמית יותר מכל מסמך וספר אחר, והוא בסיס לאמונתם של מיליארדים, עם כל השואה והצרות והסבל, מול סירובו של עם (עם אַלֶכּ!) שזה עתה קם להגדיר עצמו כעם. אכן גם הוא סבל וסובל, בעיקר עקב אסונות שהמיט על עצמו בהחלטות ובהחמצות ובמלחמות יחד עם העולם הערבי. עם שאינו מכיר בהיסטוריה, ואפילו את שמו הפלסטיני שאל בבּוּרוּת מהפלישתים, עמי הים הלא-שמיים. עם שהנהגתו וכל תשתית התנהגותו אומרת אי הכרה בנו ושאיפה יוקדת לחסלנו, ולו באמצעות הרחם הפלסטיני, גם תחת מסווה של הסכמים. עם שביחד עם כל הערבים משמר את בעיית הפליטים וזכות השיבה כחרב המתהפכת, בעוד עשרות מיליונים פליטים אחרים שוקמו והשתקמו ואין שומעים עליהם. עם שמחנך את ילדיו, כמעט משדי אימם, על מפות שאין בהן ישראל, שהכובשים חזירים וקופים, וששאהיד זה גיבור ומופת. מי יסיר לוט מעיניך יידישֶע מָאמֶה לראות מולך אימא פלסטינית, שָאהידישֶע מָאמֶה. הלוא צריך להמתין דור שלם מיום שיחדלו מחינוך נלוז זה, כדי להאמין שבאמת מחנכים לשלום.

ומאין מקבל אבו מאזן רוח גבית נוספת לסרבנות זו? הלוא דווח על מנהיגים של ערביי ישראל שתבעו ממנו לבל יעז להכיר במדינה יהודית. אתה הבנת ברוך, עוד זווית של הפלונטר? רוב מנהיגיהם של ערביי ישראל, ברמה הארצית והמקומית, מובילים עם "החזון העתידי" למחוזות קשים ביותר ביחסינו עם המיעוט. המיעוט שכבר מזמן מגדיר עצמו פלסטיני ולמרבה המזל רובו שומר חוק. המיעוט שלמרות רגשי ההתעלות הלאומיים הפלסטיניים, מסרבים בניו מהמשולש לעבור עם האדמה והקניין למדינה הפלסטינית. ולמה? כי מצבם ומצב זכויותיהם טוב לאין שיעור מאחיהם שם ובכל המרחב הערבי (ויש עוד מה לתקן). וגם כי "גם זה שלנו".

ובכן, חובת ההוכחה מוטלת עליהם, ועל זה נתעקש ובל נעבור.

הנושא והנותן מטעם הרשות הפלסטינית, צאיב עריקאת, שמקורות משפחתו אינם פלסטינים כלל כמו רבים מבני הארץ הערבים, אלא משבטי חוויטאת בדרום עבר הירדן, הוא מטיף לנו שהם כאן לפנינו. הם הכנענים הקדמונים. הוא מיריחו לפני כיבושה על-ידי יהושע בן נון.

ומה מספר לנו ספר יהושע (פרק ו'): "ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אישה, מנער ועד זקן, ועד שור ושה וחמור לפי חרב." רק את רחב ומשפחתה החיו. אז מה? עריקאת הוא בן זונה?!

* * *

מלכה נתנזון

שירים מבית הכאב

שחר

כְּשֶׁבֵּית הֶחָזֶה מִתְמַלֵּא שִׁירַת הַיַּרְגָּזִי 

אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁעוֹד שַׁחַר עָלָה

וְהָעוֹרֵב בְּ גַ עְ גּ וּ עָ י ו  

לֹא יָכוֹל

לוֹ

עלבון

גַּם הָעֶלְבּוֹן הָיָה פַּעַם מִלָּה

עַל קְצֵה לְשׁוֹן אִישׁ

תַּפּוּחַ-צִדְקָנוּת

חוּט מַר מִגֵּיהִנּוֹם

לְגֵיהִנּוֹם

כאב

מִתּוֹךְ נֶשֶׁל הָעוֹר שֶׁלְּגוּפִי הַמִּתְרוֹקֵן

אֵין הִתְחַדְּשׁוּת

בָּשָׂר נֶעְדָּר וַעֲצָמוֹת מְדוֹבְבוֹת כְּאֵב אַלִּים

מַה לִּי וּלְסִיר הַבָּשָׂר שֶׁנִּיחוֹחוֹ עַל שֻׁלְחָנִי עֲדַיִן

מַה לִּי וְלַמְּתַאַבְנִים שֶׁזַּנְבוֹתֵיהֶם צָהֲלוּ בְּבִטְנִי

מַה לִּי וְלָאִיקְרָה שֶׁאֵינָה אֶלָּא מָיוֹנֵז מָהוּל גַּרְגִּירֵי צִפִּיָּה

וְלִבְלִיל הַחֲמוּצִים שֶׁצִּבְעָם הָעֳלָה עַל מִזְבַּח הַתַּאֲוָה וְנָמוֹגוּ

עוֹד טֶרֶם הִבְשִׁילוּ לִכְדֵי הַבְטָחָה

מַה לִּי וּלְכָל אֵלֶּה עַכְשָׁו

כְּשֶׁבְּשַׂר הַשּׁוֹקוֹלָד הַיָּחִיד שֶׁבְּפִי הוּא

בְּשַׂר הַשִּׁיר

שֶׁרַגְלָיו אַטְלָס

מַחֲזִיק

בְּנַפְשִׁי 

*

כְּשֶׁהַשּׁוֹק הָפְכָה יָד מְדֻלְדֶּלֶת

וְהַיָּד, כְּפִיס עֵץ רַע לְמַאֲכָל

גַּם הָאֵשׁ הָעֲלוּבָה בְּיוֹתֵר

תִּדְחֶנָּה

רַק לֹא הַכְּאֵב

*

מֵחוֹשׁ, דְּוַי, עִנּוּי, הִתְיַסְּרוּת, אֲנָחָה, אֲנָקָה,

כַּמָּה כְּאֵב יָכוֹל לְהָכִיל גּוּף שֶׁגָּבְהוֹ

מֶטֶר שִּשִּׁים וְאֶחָד סֶנְטִימֶטְרִים

וְסַךְ כָּל אֵיבָרָיו, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרַם?

*

כְּמַכַּת חַשְׁמַל הַכְּאֵב

רוֹצֵחַ אוֹרֵב לְקָרְבָּנוֹ

הַוַּדָּאִי

כְּשֶׁהַכְּאֵב הוֹפֵךְ לִדְוַי

אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַשָּׁמַיִם הֵם רַק שָׁמַיִם

וְאַרְמְנוֹת וֶרְסַאי

הֵם רַק אַרְמוֹנוֹת

וְאַתָּה, שֶׁכָּל חַיֶּיךָ הִשְׁתַּדַּלְתָּ לְהִמָּנַע מֵעִשּׁוּן

תָּלוּי עַכְשָׁו בְּחוּט עָשָׁן "רְפוּאִי"

כְּמוֹלִיךְ חַשְׁמַלִּי

לְשִׁבּוּשׁ הֶמוֹפִילִי חַי

*

וּמַה עַל הַשִּׁירָה אָמַרְתְּ?

קַב-חֶסֶד לְחֶבְלֵי גּוּף

מֵיתָר מוֹלִיךְ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים

אֶל לֵב הַדְּוַי

מרס 2014

* * *

תקוה וינשטוק

שלוש על שלוש

     ה"שלוש" הראשון בשם הרשימה מתכוון לשלוש הסופרות שהתחרו השנה על פרס ספיר: יהודית קציר, אורה אחימאיר ונועה ידלין.

ה"שלוש" השני הן שלוש גיבורות ספריהן: "צילה" מספרה של קציר (הספרייה החדשה), ה"כלה" מספרה של אחימאיר (עם עובד), ואלישבע מספרה של ידלין "בעלת הבית" (זמורה-ביתן).

כידוע, כתיבת בקורת על ספרים של סופרים/ות חיים הנה כניסה לגוב אריות – הפעם לביאות – הגוררת לא פעם טענות ומענות וגם  תגובות נרגזות. בכל זאת אנסה להביע את דעתי  האישית, דעת קוראה.

"צילה"

"צילה" הוא רומן משפחתי המבוסס על יומני צילה מרגולין, סבתא רבא של המחברת, הסופרת יהודית קציר.

ראשיתו בשנת 1902.בפרעות ביהודי אודסה. צילה, בת  19, מאבדת עין בפרעות. היא נישאת  ללזר מרגולין, חתנה מלפני הפוגרום ("כיוון שהעניק לי נשיקה חשבתי שעליי להינשא לו...") ובני הזוג עולים לארץ. הפרנסה קשה והם נודדים מישוב לישוב, מנוה צדק לבאר טוביה, לגדרה ואף לבאר שבע ועזה.

בצילה מתאהב חנן, פועל יודע שפות, מעריץ של שופנהאואר שאינו מוצא את מקומו בעולם. הוא בן 22, היא בת 31, נשואה, בהריון רביעי, עיוורת למחצה. חנן עובר לביתה כצלע שלישית – בעצם שמינית: בבית אישה אחת, שני גברים וחמשה ילדים. הוא מציע לצילה נישואין ומפעם לפעם היא עומדת להתגרש – ונשארת עם בעלה: לזר מסור מאוד לה ולילדים, ומאידך ברור לה שתיחשב לאשה בוגדת וילדיה יילקחו ממנה. החיים עם שני הגברים מביאים למצבים כמעט בלתי אפשריים. הפתרון מגיע במותו של לזר. צילה וחנן נעשים זוג מן השורה וחיים יחד עד מותם.

הסיטואציה המשפחתית המורכבת הזו מסקרנת ופיקנטית. צילה כשלעצמה לא עוררה בי אמפטיה. לא פיענחתי את סוד הקסם שגרם לשני הגברים לאהוב אותה אהבה נואשת. היא אכן החזיקה מעמד במצבה הקשה והיתה אישה חזקה – חזקה בהרבה מהבעל ומהמאהב, אך לא חזקה דייה כדי לקטול את האהבה האסורה בעודה באיבה או להתגרש וכך למנוע מכל בני ביתה ובראש וראשונה מעצמה חיי סבל, בושה ומוסר כליות.

הרי מדובר בראשית המאה העשרים, בטרם המתירנות הבורגנית, עדיין ימי המשפחה הקלסית, אב אם וילדים, ולא המשפחה החדשה, נעדרת הגבולות. עם זאת כבר היו דברים מעולם, פה ושם נודעו "שלישיות", אפילו "חוקיות" בארץ, אבל  רובן כללו גבר אחד ושתי נשים (ויותר...) ולא הרכב מטריארכאלי, אישה ושני גברים.

מעניינים במיוחד היומנים שנכתבו על רקע הישובים בארץ ישראל בראשית המאה העשרים, בימי השלטון התורכי וראשית המנדט הבריטי. פרקי ההתיישבות בעזה ובאר שבע, אותה ניסתה ההנהלה הציונית לטפח, הם בגדר מסמכים היסטוריים.

היומנים נכתבו במשך ארבעים שנה, באידיש וחנן תירגמם לעברית. קציר שיבצה בהם שפע הערות והארות ותיאורי מצבים כיד הדמיון הטובה עליה וכן דיאלוגים משלה המהווים חלק אינטגראלי בספר.

אלא של"צילה" שני חלקים נוספים: מכתבי האהבה של יהודית, בת של צילה, ועמינדב בעלה לעתיד – סבתה וסבה של קציר, וכן היומן שניהל חנן.

המכתבים בנאליים עד משעממים, ויומנו של חנן עוסק בתורת הזן ללא זכר לצילה ולמשפחתה. החל מעמוד 200 לערך מאבד הספר את המומנטום שלו אולם ממשיך להתמרח על עוד כ-300 עמודים טרחנים. אילו זכה הספר לעריכה נועזת, שהיתה משמיטה מחצית או לפחות שליש ממנו – היו קוראיו חשים שקראו ספר טוב המהווה גם מסמך היסטורי. במתכונת הנוכחית, מי שטרח להגיע לסוף הספר אומר ברוך שפטרנו.

[אהוד: איך את מעיזה לכתוב דברי ביקורת כאלה על אחת הסופרות החשובות ביותר שיש לנו, סופרת שגם קודשה על-ידי הפרופסור-המו"ל-העורך מנחם פרי?! הלא כל ספר שהיא כותבת הוא ספר חשוב וזוכה מיד לכיסוי תקשורתי נרחב – ואסור למתוח עליו ביקורת!]

"כלה"

"כלה", ספרה של אורה אחימאיר, אף הוא רומן משפחתי. אמנם אין כאן יומנים של סבתא רבתא אך ישנה בת המפענחת את סוד חייה של האם. כמו "צילה" גם "כלה" מופיעה על רקע הארץ מימים עברו – אצל אחימאיר זה העבר הקרוב – עד ימינו. קציר מוסיפה תיאורים והדגשים ליומנים מוכנים. אחימאיר לוקחת חלק בעלילה ומפענחת סודות כמוסים. לכל קטע בספר תכלית ומשמעות.

"כלה" כתוב כמעין כתב חידה. מגיל רך חשה המחברת כי יש לה אימא עצובה, שקועה בעצמה או באיזה עולם משלה, מגלה לה רק מעט אהבה, כמעט דוחה אותה. הילדה האמינה שהאשם בה: היא אינה יפה כאימה ולא עליזה כאחותה הקטנה.

בעצם לא הספיקה להכיר את אימה. האם, חולת לב, הרתה בשלישית בתקוה לבן. הבן המיוחל אכן בא לעולם, אבל היא פרשה ממנו, בת שלושים וארבע בסך הכול, ולקחה עימה את סודה לקבר. המחברת היתה אז בת עשר.

מות האם הרס את כל מרקם הבית. הבת הקטנה נשלחה לדודה, וחייה אומללו. האב, אובד עצות, הסתבך מיד ברומן עלוב, נישא פעם שנייה ושלישית, נישואין כושלים. המחברת, עדיין תלמידת בית ספר, תיפקדה כאם קטנה.

רק כעבור עשרות שנים, כבר עם ילדים משלה, קיבלה המחברת רמז ראשון על הטרגדיה של אימה. זה קורה לא פעם: כולם מסביב יודעים את הסוד, ואילו הנוגע בדבר אינו יודע. מאז החלה אחימאיר – עורכת ספרים ופרסומים, "יקירת ירושלים" – לקושש כל פיסת מידע אודות האם. חיפשה אנשים שהכירוה, נברה באלבומים משפחתיים, בעיתונים ובארכיונים, ברשומות רשמיים ואף הרחיקה לארצות הקשורות לתולדותיה. החיפוש בעקבות האם האבודה הפך לדיבוק שכפה עצמו על חיי הבת.

שישים שנה אחר מות האם, אחרי אין קץ תחקירים, חשה אחימאיר כי מיצתה את הפרשה של אימה וגם של אביה, והעלתה אותה בספר "כלה". 

היא מספרת בגילוי לב, באהבה וברחמים, סיפור מכמיר על אימה, חיה קירשנבוים, בת למשפחה חרדית מרובת ילדים בצפת, שהיתה יפהפייה, תלמידה מוכשרת, מיטיבה לתפור ולרקום. רבים ניסו להשתדך אליה ואת כולם דחתה. היא התאהבה ממבט ראשון, באהבה ללא מצרים, בדוד, צעיר יהודי ציוני יפה תואר, ששירת במשטרה הבריטית מנדטורית בצפת.

ההורים מתנגדים לזיווג: שוטר, לא תלמיד חכם, ממשפחה לא נודעת. הבת מורדת. שלובת זרוע טיילה עם אהובה לעיני כל צפת. אחרי "הפקרות" כזו לא נותרה ברירה אלא להעמיד חופה.

ואז מתחוללת הטרגדיה. ארבעה ימים אחרי החתונה, ליד תחנת המשטרה, נורה דוד מאקדח קטלני. הרוצח, ערבי מן הסתם נותר אלמוני.

על האלמנה הצעירה, שבוע לפני כן עדיין כלה, נאסר לפקוד את מיטת בעלה מסכנת נפשות: דוד אושפז בבית החולים הממשלתי ברובע הערבי, ובארץ היו "מאורעות". רק בגניבה הצליחה לראותו. טכס "הגירושין ליד מיטת שכיב מרע" אמנם נחסך ממנה אך מהיעדר צאצאים נזקקה לחליצה. כעבור שנה, כשאחי המנוח נעשה בר מצווה, היטלטלו האלמנה וסבה בים וביבשה עד לעיירת מגוריו ברומניה, שם נערך הטכס האבסורדי. מלחמת העולם השנייה עמדה בפתח ורק בנס שבו הסב והנכדה לארץ.

האלמנה היפהפייה זכתה להינשא שוב לגבר שהתאהב בה. הזוג עבר לירושלים, הרחק מזירת האסון, והעמיד שלושה צאצאים.

הנישואין האומללים הראשונים היו טאבו בל יעבור בבית ולא הוזכרו מעולם. האב  נהג לדבר על עברו בגולה אך האם לא סיפרה דבר על חייה. היא לא  התגברה על אהבת נעוריה וגם בילדים לא מצאה ניחומים. אורה הבכורה, שנולדה סמוך למועד הרצח, סבלה במיוחד מהאווירה הנואשת של אימה. למזלה קיבלה שפע אהבה מאביה הרך והאופטימי.

"כלה" עובר חליפות מהעבר להווה וחוזר חלילה. סגנונו הנעים כובש את הלב, והקורא נוטל חלק בגורל גיבוריו. ביד אמן מועלית ירושלים ובעיקר צפת על סמטאותיה, מנהגיה, אמונותיה ואף על מאכליה וכליה האופיניים, לרבות תנור סגל.

  הביוגרפיה "כלה" הנה הספר היחיד שפרסמה אורה אחימאיר, בגיל 72. האם תמשיך בכתיבה או שמא היה זה פרץ ספרותי חד פעמי? אין לדעת. אך יש הקונה את עולמו בשעה אחת.

"בעלת הבית"

"כלה" לא זכה בפרס ספיר. זכתה "בעלת הבית" של אורה ידלין. מיהרתי לקרוא את הספר, להבין מה הרשים את חבר השופטים יותר מ"כלה", בחירת ליבי.

"בעלת הבית" שונה מ"צילה" ו"כלה" בכול – בתקופה, בסגנון, בלשון וכמובן בנושא. שני הספרים הראשונים מעלים ביוגרפיות מימים עברו. "בעלת הבית" עדכני מאוד ועוסק בחברה הישראלית בימינו.

מעשה באלישבע פוגל, סמנכ"לית מרכז לשלום, שפרשה מהאקדמיה, שלדעתה לא קידמה אותה כראוי, לטובת ניהול חברת מלכ"ר. אישה דעתנית, מצליחנית וחזקה זו נעצרת  – לצד המנכ"ל, שלחובתו נוספים גם בזבוזי הנאה למיניהם – באשמה שרכשה לעצמה דירה בלונדון ב-3.4נ מליון שקל, כסף שנועד למרכז השלום.

אלישבע עצמה ממעטת להופיע בספר בגוף ראשון, היא מעין נוכחת-נפקדת, והעלילה נסבה בעיקר על התייחסות משפחתה לאישום. האם מנותקת מילדיה והילדים מנותקים ממנה, אינם מודעים לאישיותה של אימם ולא לקומבינות שלה. את המידע הם שואבים מהעיתונות, הטלוויזיה והרדיו. המדיה, על האינטרסים שלה, ניצבת מאחורי הקלעים של הפרשה. הבנים, שגם האינטראקציה ביניהם מועטת, נעים בין האמונה באם להרהורים על אשמתה. רק הבת בטוחה בחפות. הבעל מופיע בעיקר על תקן של סטטיסט. יתר בני המשפחה הקשורים לדיונים רשומים בראש הספר, כמו בהצגה.

הפרשה מגוללת בלשון טובה ומדויקת, כולל סלנג עדכני, בצורה מתוחכמת. אפילו הנכדה הקטנה מתבטאת בלוגיקה צרופה. ל"בעלת הבית" מעלות משלה אך התארים "ספר מעניין",  "נעים לקריאה" אינם כלולים בהן. התקשיתי מאד לזרום עם "בעלת הבית". הפריעה לי האוביקטיביות הסטרילית הקרה הנושבת גם מהמעין-רומן של אחד הבנים. לשונם הגבוהה של הגיבורים-לא-גיבורים נראית לי כדקלומים מספר והנפשה של דעות, ולא לשון בני אדם. והסגנון "אביטל אמרה" ואחריו רפליקה ושוב "אורי אמר" ורפליקה ומיד "אביטל אמרה," "אורי אמר..." ייגע אותי. אלמלא היצר להשוות בין הספרים הייתי פורשת מהר מ"בעלת הבית".

הספר מסתיים לפני המשפט הנערך לבעלת הבית. ולא ברור אם אלישבע אכן גנבה כסף או תפרו לה תיק. לה עצמה ברור שהסיפור יסתיים בכי טוב. אמנם הבית השייך למרכז השלום רשום על שמה, "אבל כולם נוהגים כך" וכל האשמה על "הבוס". הבעייה שלה – "הזיכוי יגיע רק אחרי פסח ואני תקועה בארץ ב'סדר''..." ולי בעצם היינו הך אם הגברת תצא זכה כמלאך שרת או תימק בכלא.

אולם זו רק התרשמות אישית של קוראה שאינה רגילה לסגנון חדשני, אנטי קלסי, כזה – ולא ביקורת ספרותית מקצועית. עובדה: חבר השופטים בחר ב"בעלת הבית".  

אהוד: עכשיו את מבינה מדוע סופרים רציניים נמנעים לעיתים מהגשת ספריהם לקרקס של פרס ספיר? גם לדעתי ספרה של אורה אחימאיר הוא ספר מצויין וכנראה שהוא היה הראוי לפרס הראשון. אבל מתברר כי כיום סופר שמכבד את עצמו כבר לא יגיש את ספרו לתחרות הזו, שהרי זה כאילו אתה צריך להוריד בפומבי, בחבורה, גברים או נשים – את התחתונים, כדי שיראו הזין או הקוס של מי יותר גדול ואטרקטיבי – וכך תזכה בפרס הראשון, שאגב ספק אם יש לו השפעה על ההפצה בחנויות הספרים ועל רשימות רבי-המכר.

* * *

אסתר ראב

כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי

וְלִבְּךָ עָלַי יוֹם יוֹם תִּקְרַע –

יַעַן רַעְיָה לְעוֹלָם

לְךָ לֹא אֶהִי;

יַעַן רַק עַל מְרוֹמֵי-הַצַּעַר

נָנוּחָה

וּלְשֶׁפֶל סַפּוֹת בַּחֲדָרִים

לֹא נֵרֵדָה;

יַעַן עוֹד אוֹרְבָה אֲנִי

תַּחַת אֶקָלִיפְּטִים חַמִּים –

טְרוּפַת-אַהֲבָה.

1926

שיר זה נדפס במדור "שיר ביום" במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" ביום 19.3.14 עם הכיתוב: "מתוך 'אסתר ראב – כל השירים', הוצאת זמורה ביתן. אסתר ראב היא משוררת ישראלית (1894-1981)."

השיר במקורו, מתוך ספר שיריה הראשון "קמשונים", 1930 – מחזיק 11 שורות ואולם בנוסח שהודפס ב"גלריה" הוא בן 10 שורות בלבד, וללא ציון שנת כתיבתו:

אסתר ראב

כָּכָה תֹּאהֲבֵנִי

וְלִבְּךָ עָלַי יוֹם יוֹם תִּקְרַע –

יַעַן רַעְיָה לְעוֹלָם

לְךָ לֹא אֶהִי;

נָנוּחָה

וּלְשֶׁפֶל סַפּוֹת בַּחֲדָרִים

לֹא נֵרֵדָה;

יַעַן עוֹד אוֹרְבָה אֲנִי

תַּחַת אֶקָלִיפְּטִים חַמִּים –

טְרוּפַת-אַהֲבָה.

אתה הבנת את זה ברוך? יכול להיות שהשורה יצוקת העופרת, בשיטת לינוטייפ שבה כנראה מדפיסים עדיין בעיתון "הארץ" שורות של טקסטים מנוקדים, (ואולי כמו בדפוס סלומון בירושלים בשעתו, שהדפיס את העיתון המנוקד "למתחיל" בסידור ידני של אותיות עופרת בודדות מנוקדות שורה אחר שורה) – אולי היא נפלה על רצפת בית הדפוס ונעלמה!? – ואף אחד מהעורכים הרשלניים לא שם לב לכך?! אם זו היתה שורה בזכות אש"ף, בטח היו מוצאים אותה. ה"עורכים" האלה גם מעולם לא ראו את ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות-בוקר".

* * *

קביעת מקום "הירקונים" בפתח תקווה

על גדת הירקון הדרומית

בין בית המניע ממזרח לבין האזור של גשר ביילי הישן שעל הירקון, פרדס מכנס

ב"ה יום כ"ד תשרי תש"ה 11 אקטובר 1944

אנחנו הח"מ מזקני המושבה, יצאנו במכונית אל גדות הירקון בחצר העיריה ביחד את ר' עקיבא ליברכט, כדי למצוא ולסמן המקומות בו העמידו ובחרו להם קבוצת הירקונים את מקום מגוריהם בבתים מי באהלים ומי בחפירה בגדות הירקון. כן השתתף אתנו המהנדס העירוני מר  השמשוני עם המפה הכללית של פתח תקוה. במקום המגרשים של אז נטוע כעת פרדס השייך להאחים מכנס, ועל החלק המזרחי יסדה חברת ההשקאה ע"י חברת החשמל את המכון של המשאבות. והצינורות וחפצי[?] הם [השייכים, מחוק] למפעל ההשקאה.

עברנו ביחד ע"י השלולית המובילה להירקון, ובין העצים של הפרדס קבענו כמה מקומות של הבתים בזמן ההוא, כמו הבית של יעקב חיל, סלדט, אלתר וינקלר ומשה ריינהרד. כן קבענו כמעט את המקום בגדות הירקון – בהשלולית – את החפירה כמו מערה שחפר בעצמו ובה התיישב אברהם – קוטליאר-דַוָד עם בתו האהובה צוֹסוֹקה, ואחרי מחלת קדחת ממארת פרחה את נשמתה במערה זו.

אנחנו הראנו להמהנדס הנ"ל ביחד עם הא' גד מכנס שהיה במקום את כל המקומות. והוא המהנדס רשם במפה וסימן המקומות לזכרון לדורות. כן ביקשנו לסמן בברזלים את מקומות הבתים חשובים הנ"ל אחרי שתקענו סמוכות של עץ באופן ארעאי וה' מכנס ובנו [אריה] הבטיחו לנו לקיים הדבר. לפי מיטב זכרוננו גרו שמה לבד אלו הנ"ל שרשמנו את מקום הבתים גם ה' שמשון גוטליב, אבא ומוטיל סלנט, וחבריהם. יצחק יעקב מוורשה, מנש שוחט, יהושע גולדשטיין ור' אריה זאב גרינשטיין שהיה הפועל אצל משה רינהרד.

יהודה בן עזר (ראב)                 א ווינקלער                       משה שמואל ראאב בן עזר

הנוכחים

עקיבא ליברכט                                                                            צ. [ציון] השמשוני

צילום מהדו"ח האורגינלי, דף 23א, קביעת מקום ריכוז הבניינים של "הירקונים"

אודי!

הסבא שלך [יהודה] בן 85, הסבא שלי בן 81, אלתר וינקלר ועקיבא ליברכט

דוד ראב בן עזר [השולח]

9.7.07

* * *

מתי דוד

כישלון הפנטסיה של חזון הדיפלומאניה במדיניות אובמה, פוטין רוקד קוזאצ'וק של מעשים, אובמה רוקד באלט של בירבורים

הגיע הזמן לערוך מאזן ביניים של לקחי כישלון מדיניותו של הנשיא אובמה שמאמין בחזון הדיפלומטי כפתרון בכל סכסוך פרובלמטי גלובלי. אובמה הפך לשבוי נאיבי של פרס נובל שקיבל, והתבלבל. האנטומיה של מדיניות הדיפלומאטיה שלו היא פנטסיה של כביכול "פתרון" (שכשל) בכל סכסוך מדיני וצבאי. אובמה איבד את כושר המנהיגות של מעצמת העל שהוא עומד בראשה. חלק מההבטחות הנשיאותיות שלו לגבות ולתמוך במנהיגים ובמשטרים ידידי ארה"ב – התבדו. בגלל ההססנות בפעולה ובתגובה בזמן, כלפי משברים מדיניים וצבאיים שהתחוללו בעולם, הוא איבד את כושר ההרתעה כלפי המשטרים של המדינות העוינות את ארה"ב כמו איראן, סוריה, צפון קוריאה.

עבור מה קיבל אובמה הכושל פרס נובל? האם עבור הגיגים של נאומי חזון נאיביים בברלין, בפראג ובקהיר בתחילת דרכו. האם עבור החלום של מנהיגות העולם הנאור שיילחם בטרור האיסלמי. האם עבור פייסנות והתקפלות לטובת האיסלם הקיצוני והתוקפני. האם עבור ניהול סמינר מנהיגות בנושאים פוליטיים, מדיניים ודיפלומטיים?

הלקחים והמסקנות מכישלון מדיניותו והתנהלותו של אובמה

המערב הדמוקרטי בהנהגתו נמצא במסלול פייסנות ובלבול, מול העולם המוסלמי המצוי במסלול של תוקפנות וקיצוניות אנטי מערבית.

הפייסנות, ההססנות וההתקפלות כלפי הפעילות של רוסיה בהנהגתו של פוטין, בסוריה, באיראן ובאוקראינה – הדליקה רוחות של המלחמה הקרה, ותזכורת לימי "שלום מינכן".  הסכנה האורבת היא של חזרה לימי הפאצפיזם הנאיבי והמסוכן.

העולם הנאור בהנהגתו של אובמה, המאמין "בחוק הבינלאומי" – כשל מוסרית ומעשית בגלל השלמה והיעדר תגובה להרג ההמוני המתחולל מזה שלוש שנים בסוריה.

המערב החופשי בהנהגת אובמה משותק מול האיום האיראני, הסורי, הרוסי והאיסלם הג'יהאדיסטי באפריקה ובארצות ערב. מנהיגי המערב ובראשם אובמה הפכו לסרבני התפכחות מאשליות שגרמו להם לאסונות בעבר.

העוצמה הצבאית והטכנולוגית שיש לארה"ב בוזבזה בגלל הססנות והיעדר תגובה צבאית בזמן הנכון, וגרמה להסכים "לפשרות" שהן הונאות לטובת הסורים, האיראנים והרוסים.

התנפצה סופית האשלייה הנאיבית שטופחה ע"י אובמה, שלפיה "דמוקרטיה" בעולם המוסלמי תוביל למתינות ולסובלנות. כזכור האמריקאים ניסו לבנות דמוקרטיה בעיראק, באפגניסטן ובמצרים.

ארה"ב בהנהגת אובמה איבדה סיכוי להצלחה צבאית ומדינית, בגלל שהפכה תיכנון צבאי לפעילות אפשרית לדיון ציבורי פומבי בנוסח פוליס. הסיכוי להצלחה בכל פעילות צבאית מותנה בהפתעה.  תזכורת ל"התקפה" על סוריה.

רוסיה פולשת בכוח צבאי גדול ומשתלטת על חצי האי קרים ששייך ריבונית לאוקראינה.  מהי תגובתו של אובמה ואירופה? למעשה כלום. מחאות. איום בסנקציות סמליות לא רציניות.  ביטול השתתפות בוועידת 8G הקרובה בסוצ'י הרוסית. הכרזה דיפלומטית חסרת כל אפקטיביות לפיה רוסיה פועלת באוקראינה ב"ניגוד לחוק הבינלאומי".  האם ארה"ב עצמה פועלת בהתאם ל"חוק הבינלאומי" בפקיסטן, בסומליה, בתימן?

אובמה הוא איש משכיל, רהוט ונואם מבריק ומלהיב, עם סממנים של כישרון צ'מברליני.  מסתבר שתכונות אלה אינן תואמות את הנדרש למנהיג של המעצמה בימינו. עובדה שחמינאי האיראני עושה מאובמה קרקס, אסד הסורי לועג וצוחק עליו, פוטין מתעלם ממנו, צפון קוריאה מצפצפת עליו.

תקציר הכישלונות הנשיאותיים של אובמה:

האמונה והתמיכה של אובמה במדיניות המסתמכת על "ערבויות בינלאומיות", על "החוק הבינלאומי", על "פתרונות דיפלומאטיים", על "פתרונות פוליטיים" ו"הבטחות נשיאותיות",  כמענה לסכסוכים אזוריים ובינלאומיים – נכשלה במבחן התוצאה.

בלוב

מי שניהלו את המאבק לחיסולו של הדיקטטור מועמר קדאפי היו בריטניה וצרפת.  אמריקה נסוגה מהבטחתה להיות שותפה פעילה במערכה. היא הסתפקה ב"ניהול מאחור". מושג חדש ומקורי.

בסוריה

אחרי שארה"ב הכריזה על נכונותה וכוונתה לפעול לחיסולו של משטר אסד בסוריה, ולאחר שכבר ריכזה כוח ימי במטרה להפגיז את סוריה בטילי טומהוק, היא התקפלה ברגע האחרון לנוכח האיום הרוסי לפעול נגדה כדי להגן על המשטר הסורי. נחתמה העסקה לפינוי הנשק הכימי. משטר אסד נותר. ההרג ההמוני בנשק קונבנציונלי נמשך. אסד ורוסיה חגגו ניצחון.  אמריקה "חגגה" כישלון.

באיראן

אמריקה נכנעה לאיראן. ההסכם שנחתם בג'נבה לא עצר את המשך פיתוח הפצצה האיראנית.  "מדיניות החיוכים" של איראן גרמה לביטול חלקי של הסנקציות האמריקאיות והאירופאיות.  כל זאת למרות שהנשיא חמינאי הלהיב את ההמונים בנאום שנאה נגד אמריקה "להרוג את אמריקה השטן הגדול" ומשמרות המהפכה ממשיכים לנהל את הטרור השיעי בכל העולם.  אובמה נפל ברשת של "אירן המתונה", שהצליחה להערים על ארה"ב הנאיבית.

בגאורגיה

נשיאה הקדם של גאורגיה, מיכאל סאקשווילי, שהיה פרו-מערבי, תומך נלהב של ארה"ב, פתח בשורה של רפורמות לחיזוק צבאה וכלכלתה. התפתחות זו היתה מנוגדת לאינטרסים של פוטין. רוסיה פלשה לשני אזורים בגאורגיה, כביכול "בהזמנת תושבים מקומיים" והפעילה לחצים להדחתו של הנשיא הפרו-מערבי, שקיבל הבטחות של ארה"ב להגן עליו. ואולם הלחץ הרוסי גבר על התמיכה של אובמה, שבגד לבסוף בסאקשווילי, שנאלץ להתפטר.  בבחירות ניצח מועמד של פוטין, מרגולשווילי, שזכה ב-67% מהקולות ושימשיך לחסות בצילה של רוסיה.

במצרים

אובמה רצה לקדם דמוקרטיה אמיתית במצרים ולכן הוא בגד והפקיר את הנשיא מובאראכ שהיה בן ברית של המערב לטובת "דמוקרטיה" של האחים המוסלמים. בבחירות ניצח מורסי, שהפך למקובל על אובמה כמנהיג מוסלמי דמוקרטי לגיטימי. כאשר הגנרל אסיסי אסר את מורסי והעמיד אותו למשפט, ובמקביל שבר בכוח את תנועת "האחים המוסלמים", אובמה הגיב בהפסקת הסיוע הצבאי למצרים ובאי הכרה בדיקטטור אסיסי. מצרים בהנהגתו הצבאית של אסיסי, שביצע מהפכת-נגד ל"דמוקרטיה" של האחים המוסלמים (המקובלת על אובמה) – לא נבהל. הוא קיבל מיד סיוע גדול מסעודיה וחתם על עסקה עם רוסיה לאספקת נשק. התוצאה היתה שארה"ב של אובמה גרמה לעצמה לאבד בן ברית חשוב וגדול במזרח התיכון, את מצרים  – וגנרל אסיסי הפך לגיבור לאומי ועשוי בקרוב להפוך לנשיא נבחר של מצרים; ואילו השנאה בקרב ההמונים נגד ארה"ב גברה והלכה. כל זאת בגלל תפישת המציאות הנאיבית של אובמה.

בעיראק

ארה"ב נמצאת במסלול של בריחה מעיראק, לאחר שהקריבה דם של חייליה ומיליארדים של כספיה על מנת לנסות לבנות דמוקרטיה. עיראק נמצאת בתוהו ובוהו של התפרקות ובמלחמה בלתי פוסקת בין השיעים לסונים. איראן היא הגורם המשפיע ביותר כיום בעיראק.  כישלון נוסף של אובמה.

באפגניסטן

גם באפגניסטן כשלה המדיניות האמריקאית, שניסתה לבנות דמוקרטיה. שילטונו של קרזאי (בחסות הצבא האמריקאי) בקאבול הוא על סף התמוטטות. הטאליבן שולט על רובה של אפגניסטן. האמריקאים לקראת עזיבה סופית עד סוף השנה.

אהוד: אבל שכחת לציין את ישראל, שהיא ההצלחה היחידה של אובמה וקרי, כי רק בה יש עיתונות וחברי כנסת ולא מעט אידיוטים מוסריים התומכים בצעדיהם!

* * *

עמוס אריכא

ג'ון קרי חיסל את השיחות

שר החוץ האמריקני, מר ג'ון קרי, שהשקיע עצמו עם שורשים עמוקים במזרח התיכון, יכול בקלות להישאר באמריקה בגלל שיבשו כאן שורשיו והוא בלבד האשם בכך. הצהרתו המקוממת כנגד תביעתנו להכרה בארצנו כמדינת הלאום היהודי, מסמנת את עומק השבר שנפער בין ארצות-הברית לישראל.

במהלך השבוע שחלף מר קרי גילה עצמו כמי שמתעלם משורש הבעייה במזרח התיכון תוך מוטות קיצונית לצד הפלשתינאי שפונק לקבל לקבל – ולא להניב משהו מצידו. לפנינו מתנהל מכבר בזאר ים תיכוני מושחת עד היסוד בשיטת הבקשיש שקרי התאים עצמו אליה בכל מכול.

לקראת סופשבוע אחרון זה, יצא המרצע גלוי ומזוהם מתוך שק הפתעותיו של שר החוץ, או במילים אחרות, בהסכמה עם "קול אדונו" מהבית הלבן. היה זה כאשר קרי התעלם לחלוטין מהתביעה שאין צודקת ממנה שיואילו הפלסטינים להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי. קרי הציג עצמו כמעביר ביקורת נוקבת על ישראל העומדת על דרישה בסיסית זו שבלעדי קבלתה על-ידי הפלסטינים בשלמותה ובלי ניסוח מתחכם, לא יהיה המשך למשא ומתן. כעת נוצר מצב ברור של תיאום מדוייק בין רמאללה לוואשינגטון: אבו מאזן הצהיר כי לעולם לא יסכים לדרישה זאת, ובמקביל יצאה מוואשינגטון התקפתו המרירה של קרי עלינו.

זאת לא הכנה סתם ראויה לקראת בואו של אבו מאזן לבית הלבן. זאת הכנה לתאם עמדות על קבורת השיחות ולהאשים את ישראל. כך זה נוח. זה מתאים גם ליחסים המוזרים של ארה"ב עם אירופה. גם כאן אם תחטטו קצת תגלו תיאום עמדות ופעולות ההולכות יד ביד. אין ספק כי מצבנו זה נמחץ בלחץ אדיר הנוטה לרעתנו.

המשמעות של ההתקפה האחרונה  הזאת מצד אמריקה, היא למעשה הודאה כי אמריקה בהנחייתו של הנשיא אובמה שינתה כיוון באורח דרמטי שרבים עדיין מתקשים לעכל. אמריקה תחת נשיאותו של אובמה – או שנחשפה כמי שאיננה מבינה כלל את מהות הסכסוך במזרח התיכון, או שמסיבות שונות נעשתה עויינת לעצם קיומה של מדינה יהודית עצמאית שמסוגלת להגן על עצמה.

כך או אחרת, נפתח כנראה עידן חדש המחייב רבים וטובים אצלנו לבחון את המציאות המתהווה, ולפרש אותה ראש וראשונה מנקודת מוצא אחת: מה נכון וחשוב לנו.

הסכסוך הערבי-עברי מתקיים משלהי המאה התשע-עשרה, וכתוצאה ממדיניות בריטית נחתכו מאתנו תחת המנדט כשישים אחוזים משטחה של ארץ ישראל ההיסטורית והפכו לירדן, שהוענקה כשי לאמיר בדואי. בהדרגה נמשכו הנגיסות המשותפות לבריטניה ולעמים הערביים עד שאושרה רצועה מצוקמקת ליישוב העברי. גם זו ככל הצעות הפשרה הקודמות לה, נדחתה על-ידי העולם הערבי וההמשך ידוע; נולדה "הנכבה" השקרית של בני ערב.

ליבת הסכסוך ניתנת להגדרה בת מילים אחדות: אם לא תהיה השלמה עם מדינה יהודית לא יהיה אפשר לקדם כל הסכם. מי שלא יעמוד על דרישה זו, דומה למי שלא יעמוד על העיקרון לא לחלק את ירושלים ולא לאפשר שיבת פלסטינים למדינת ישראל.

לצערנו התגלה ג'ון קרי, שניסה להציג עצמו כמתווך הוגן – כלהטוטן גבהים המסתכן בפעלולים בלי רשת ביטחון – על חשבוננו, תוך תמיכה שאין מפורשת ממנה בעמדה הפלסטינית. זו העמדה הקובעת בנחרצות שאינה מכירה בשלושת הלאווים האלה שלנו. אך מסתבר כי בהתקפתו האחרונה עלינו הוא זה שהוריד למעשה גיליוטינה על צוואר גוף השיחות הגוססות, שמתנהלות כבר למעלה מעשרים שנה ללא תוחלת וללא תקווה.

אני משער שרבים משפשפים את עיניהם ותוהים על התפנית האמריקנית הזאת. הבעייה מחריפה כשמגלים שהסצנה האמריקנית החדשה כבר הציגה עמדות מדאיגות גם בנקודות גורליות נוספות. האחת, כשתמכה במצרים של האחים המוסלמים וסכנותיה הברורות, ולאחר מכן ההצגה המרשימה של שבת אחים גם יחד עם האיראנים, החביבים העונתיים. מי שמתקשה עדיין להאמין שייווכח כיצד נמנע הבית הלבן מלהשמיע הגה על תפישת אוניית הנשק האיראנית.

אמריקה הרשמית של המדיניות המסוכנת הזו כורכת גם את יהדות אמריקה ביחסה המתנכר והקר למדינת ישראל. הצינה המקפיאה שהבית הלבן מפגין בעת האחרונה כלפי הלובי היהודי – היא מעליבה לא פחות משהיא פוגעת. יהודי אמריקה עלולים למצוא עצמם במצב קשה. סימנים לכך פורחים בלי סוף בעולם האקדמי ברחבי אמריקה, בהתססה בלתי פוסקת של הפלסטינים, הנהנים גם מתמיכה פסולה של שמאל ישראלי קיצוני.

דומני כי לא די בהתוודעות למציאות החדשה של אמריקה המסתגרת ויוצרת לעצמה סדר עדיפויות חדש שכולל אותנו במקום שונה לחלוטין מזה שהורגלנו בו. אנחנו צריכים להבין בתאי המוח האפורים כי בחומר שסיפק שר החוץ האמריקני נמצא מספיק חומר נפיץ לגרום לנו להבין היכן אנחנו עומדים.

הפכנו להיות, מבחינת הבית הלבן – קוץ בתחת.

התחת הזה צריך לחזור להיות העם העברי בארץ-ישראל. לא רק השמאל הקיצוני צריך לעשות חשבון-נפש, אלא גם הימין הקיצוני, שמזה יותר מארבעים שנה מנהל מרד בוטה נגד ממשלת ישראל ובשם אלוהים אונס את כולנו. אנחנו חייבים לגבש לעצמו זהות עברית מתחדשת שכמעט היתה כבר בידינו וחמקה. מהגיבוש הזה צריך להיעדר האל היושב במרומים שמעולם לא הקשיב לזעקתנו. וגם לא נקף אצבע למעננו, מפני שמעולם לא היה קיים.

גורלנו נמצא עדיין בידינו.

* * *

אלי מייזליש

ישראל כיום מול הפלסטינים

היא במצב א-סימטרי כפי שמעולם לא היה!

ומה מביא חברת כנסת ממרצ לאיים על אזרחי ישראל שאם הם לא ייענו לדרישותיה היא תביא ארצה לחצים בינלאומיים?

לכבוד

חברת הכנסת מיכל רוזין, שלום לך,

הנני כותב לך בעקבות שיחת-רדיו היום [18.3] ברשת ב' ששמעתי בנסיעה – דו-שיח עם אורית סטרוק על אודות הקליפ של פורים, ובכלל: מי את? ומה את רוצה לחולל באמצעות החברות בכנסת עבור שלומה של המדינה שבה אני חי מאז נולדתי כאן לפני 83 שנים בירושלים העתיקה?

תשמעי גברתי הצעירה, תשמעי טוב-טוב: אני מוחל לך עבור הדאגה הרבה. באידיש זה נשמע יותר פורימי: 'מוֹיחְל טוֹיבֶעס' – בקיצור: אל תעשי לי טובות ואל תדאגי לשלומי. מהדאגות שלך שלום לא יגיע. גם לא מהנאומים שלך בכנסת וגם לא מהפקות ביזאריות של קליפים לפורים. הרי את נראית כה ביזארית, כה חסרת אונים, כה מגוחכת. 

וכשגלשתי באתרים שלך לבדוק מה אמרת בציבור ואל הציבור, אני נדהם איך יכולה אישה הכותבת [או סיימה כבר] דוקטוראט במדעי המדינה – להיות כה אנאכרוניסטית כאחרון הקומוניסטים מימי המנדט, קומוניסטים שהצדיעו לסטלין כשידעו שהוא רוצח יהודים, ורצו לממש את תורת סטלין בפלשתינה. וגם כמה מהם היו דוקטוראנטים, וככה אבו-מאזן היה שמה דוקטוראנט. וגם כמה מראשי הפלסטינים דוקטורים; סאיב עריקאת, חנן עשראווי ועוד כמה ארכי-טרוריסטים האחראים על רצח ילדים יהודים בשנתם. 

ואת? זו שרוצה להביא עלינו לחץ בינלאומי? עליי? מי את שתביאי לכאן גוי שילחץ עליי? למה אין לך במפלגה שלך מישהו חזק דיו שילחץ עליי? למה מחו"ל? בגלל שהמפלגה שלך והאידיאלים שלה לא הביאו לקלפי מיליון ורבע מצביעים [הליכוד + הבית היהודי] – רק 170 אלף, לא? והרי הימין הוא פי 7 מכם, אז מה החוצפה ומעשה נבלה לדלג מעל בוחרים כמוני ולהביא כמה שטינקרים מגרמניה או הולנד שמכל אחד מהם מסריח שמץ של חיסול יהודים בידי האבא או סבא שלהם?

וכי אינך יודעת כי בהולנד הגרמנים בכלל לא כינסו את היהודים למחנות וההולנדים עשו זאת בהתנדבות? וכי אינך יודעת כי בהולנד אחוז הנשרפים באושוויץ היה גבוה יותר מבפולין והוא הכי גבוה בהשמדת יהודי אירופה?

ואלה יאלצו אותי לסגת לקווי 67? לא מצאת לך איזה קבוצה של nice gay ולא את ה-bad gay האלה? הרי גויים אלה, שיתנדבו להזמנתכם ללחוץ על ישראל, אינם נמנים עם אוהדי הציונות ועם ישראל, והם הרי הגרועים שבאנטישמיים ושונאי ישראל!? ואת אלה את רוצה להביא לכאן או מרוב פחד הם "ילחצו" מביתם המוגן באירופה – לא?

תקשיבי גברת רוזין; הפחדה בזוייה זו אינה עושה עלי שום רושם, כי בפועל אנשים אלה יאלצו להמתין כרגע כמה שנים טובות עד שהכאוס במזרח אירופה בין רוסיה למערב בנושא אוקראינה ידעך או לחילופין העניין האיראני והסורי – שם לפחות לא צריכים לחץ בינלאומי אלא התערבות צבאית מאסיבית של ממש – לא?

ואם נדמה לך כי מה שמעסיק היום את הקהילייה הבין-לאומית זה מדינה פלסטינית, הרי אין לך מושג מה קורה בעולם האמיתי ולא העולם ההזוי שלך שהנה או-טו-טו מופיעה ארמדה בחופי ישראל עם 'לחצים בינלאומיים'. 

איני רוצה להאריך ולסתור אחת לאחת את שאר האמירות הבזויות שלך, שכאילו מרבית הציבור למעשה תומך בנסיגה ופינוי התנחלויות תמורת שלום – כשידוע למרבית הציבור כי הערבים לעולם לא יתנו לנו שלום. כל מה שהם מוכנים לתת זו שביתת נשק כמו בעזה למשל, עד שיהיה להם אומץ לתקוף.

תהליכים, גברת רוזין, אינם עוברים מהעולם בהבל פה. התהליכים המדיניים-צבאיים ובעיקר תהליכי ההתיישבות היהודית בארץ [ומאז ששת הימים ההתנחלויות], הזורמים כאן באזור מאז הקמת היישוב היהודי בארץ לפני 136 שנים – למרות ההתנפלויות של הערבים שליוו את ההתיישבות היהודית – הם תהליכים שזורמים ללא הרף, ועינייך הרואות כי הגענו כבר ל-6 מיליון ויותר מאותם ימי ראש-פינה ופתח-תקווה. ולולי הכיבוש הבריטי והספרים הלבנים שלו, ולולי השואה, היינו כבר כאן פי שניים ויותר – אז את הולכת להביא לכאן עכשיו 'לחצים בינלאומיים'? עכשיו? אחרי 136 שנות התיישבות? את זו שהולכת לעצור תהליכים אלה? אם השלטון הברוטלי העות'מני לא היה יכול, ואם השלטון הבריטי השפל לא היה יכול, ואם 5 מדינות ערביות ואמברגו של כל עמי ערב לא היה יכול – אז את, בהבל פה?

איני מדבר כבר על ה'אידיאולגיה' ההזויה שלכם, למרות 172 אלף מצביעים בוגרים, שברובם מצביעים מנימוקים אנטי-ביביים אישיים ואנטי ליכודניקים נטו, ולא בשל בקיאות באידיאולגיה של מרצ. אני שם נפשי בכפי אם יותר מ-3% ממצביעי מרצ מזדהים עם 'לחצים בינלאומיים' שיאלצו אותנו לסגת.

המצב העכשווי, גברת רוזין, והמצב העתידי – זה שהכי קרוב אלינו בשנים הבאות, מביא עכשיו ויביא את ישראל אל מצב א-סימטרי כפי שעדיין לא היה מול מדינות ערב בכלל והרשות הפלסטינית בפרט – בהעמקת פערים בכל פרמטר אפשרי. נכון לעכשיו, התוצר הגולמי בישראל רק גובר והולך וזאת בשל הפער האדיר שבין מאפייני התרבות הישראלית מול תרבות הערבים, ונא לעיין גברת בערך סוריה כמשל תרבות-ערב: הרס ורצח ולא שנתון מהנדסי תוכנה, ולכן התוצר כאן הוא כמעיין המתגבר, כי בכל שנה ושנה ב-20 השנים האחרונות, השנתונים והתוצר התרבותי-אקדמי שלנו עולה ועולה על-פי לוח לינאירי מעלה מעלה ללא הרף.

שוחחתי לא מזמן עם אחד מראשי האוניברסיטאות בארה"ב וזה אמר לי כי איכות הסטודנט הישראלי אפילו בשנה א' היא פי כמה וכמה יותר גבוהה מכל סטודנט בעולם, והוא רואה זאת במחלקה שלו, כיצד למשל סרן ישראלי בן 23 שמתחיל ללמוד 'משך' איתו אל הספסל 5 שנות שירות צבאי מעולה – נניח מ"פ של 'מרכבה', שאף סטודנט אמריקאי שנה א' בן 18 יכול לבוא עם זה אל ספסל הלימודים, ואיכות הסטודנט הישראלי רק מעשירה את כל הכיתה. וכך גם לא רק בפקולטות למדעים. אז 5 נערים סרבני גיוס מ'תלמה ילין' שיצביעו מרצ בעוד שנה הם שישנו את הדמוגרפיה בארץ?  

תנוח דעתך גברת רוזין; "הם" – הלחצים הבינלאומיים שלך, לא יגיעו ארצה. הם כמו 60 ה'מרמרות' שהבטיח איתן הבר שיבואו. 'לחצים בינלאומיים' היא המצאה של השמאל הביזארי בישראל. הם כמו אותו טוקביסט [שבינתיים מת], שבמשך 4 שנות כהונת אובמה ה-1 היה מקליד רק משפט אחד: "פליס מיסטר אובמה, פליס, בוא כבר ותלחץ על ישראל – פליס." – ככה 4 שנים.

השאלה היא: מה בעצם מניע אותך? הרי בתוככי נפשך את יודעת כי משימה זו נושאת אופי פסיכיאטרי. צריך הרי להיות משוגע-לגמרי להאמין כי איזה גוי כיום במערב אירופה בעיקר [חוץ מלדבר] יעשה מעשה שיפגע בישראל. הרי הוא יחטוף בעיקר מהגויים עצמם. כי כל העולם היום יודע, כי בניגוד לאותו מעשה מחפיר לפני 39 שנים באו"ם, שגינה את הציונות מחשש הנקמה של עמי ערב, עדיין 32 מדינות אירופה שהצביעו אז "נגד" ועוד 32 מדינות אמריקה הדרומית ואפריקה שנמנעו – אין יותר כיום מצב כזה באו"ם. חאלס. אין.

הערבים כיום הם האיום החמור ביותר בתולדות האנושות על העולם המערבי ולשם כך עומדים חיילים עם רובים בכל שדות התעופה ובכל תחנות הרכבות המרכזיות, ולא שוטרים. העולם המודרני יודע היכן כיום מייצרים חלקים איכותיים למחשבים וזה לא בפלסטין.   

מחר או מחרתיים יחזור אבו מאזן לרמאללה מהפגישה עם אובמה, נראה כבר מה הוא יספר לעמו, גברת רוסין. ככה בערבית: 'סאלאם עם היהאוד? אבאדאן!' – ובאידיש; נישט מורגן אונד נישט איבער מורגן. ובאיטלקית רק במילה אחת: mai. קפיש?

* * *

רוֹן גֵּרָא

בְּבֵית הַחוֹלִים, נוסח ראשון

גֶּבֶר בּוֹגֵר.

אַבָּא?

סַבָּא?

אִתּוֹ

יַלְדָּה? נַעֲרָה?

כְּחוּשָׁה

כְּמוּשָׁה

יוֹנָה כְּבֵדָה כָּל כָּךְ.

אִישׁוֹנֶיהָ בּוֹרְחִים,

קְוֻצּוֹת שֵׂעָר אַדְמוֹנִי קָלוּשׁ

לְאַחַר סִיטִי פֶּט.

הוּא מֵסִיר מִיָּדָהּ אֶת הַתַּחְבֹּשֶׁת.

אֵין תִּקְשֹׁרֶת.

הִיא  מְחַפֶּשֶׂת מִדְרָךְ

 רוֹעֶדֶת כְּגִבְעוֹל

 מִטַּלְטֵל בָּרוּחַ.

רוֹן גֵּרָא

יַלְדֹּנֶת עַל סַף הַחִוָּרוֹן

בְּבֵית הַחוֹלִים, נוסח שני

קָשֶׁה לְהַבִּיט בָּהּ,

וְקָשֶׁה שֶׁלֹּא לְהַבִּיט

בַּנַעֲרוֹנֶת הַזַּכָּה, הַנְּבוֹכָה

הַמְּחַפֶּשֶׂת מִשְׁעֶנֶת לְחַיֶּיהָ,

כְשֶמִדְרוֹנֵי גֵּוָהּ טוֹבְלִים

בְּעַצְבוּת כְּבֵדָה.

אָבִיהָ?

סָבָהּ?

הַמְּלַוֶּה, הַמִּצְטַיֵּר כִּמְרֻחָק,

מַתִּיר מִיָּדָהּ אֶת הַתַּחְבֹּשֶׁת

וְחוֹשֵׂף אֶת מְקוֹם הַזְרָקַת

חֹמֶר הַנִּגּוּד בִּבְדִיקַת

הָסִיטִי פֶּט שֶׁעָבְרָה.

כְּחוּשָׁה,

כְּמוּשָׁה

שַׂעֲרָה הַזָּהֹב קָלוּשׁ

אִישׁוֹנֵי עֵינֶיהָ מְרַצְּדִים

בּוֹרְחִים יַמָּהּ וְקֵדְמָה,

מְחַפֶּשֶׂת מִדְרָךְ לְרַגְּלָהּ,

מִצְטַמְצֶמֶת ונְמוֹגָה

כִּדְגִיגַת אֵלֶם הַנּוֹשֵׂאת

מַשָּׂא כָּבֵד.

* * *

רות ירדני כץ

יופי של שביתה

רשות השידור, רשת ב' – שובתת, ובמקום הפטפטת שמחוררת את המוח 24 שעות ביממה הם משמיעים מוזיקה. איזה יופי! כן, משש בבוקר יש לנו יומנים ויומנים, כל חצי שעה מבזק חדשות והראש מתפוצץ. משש בבוקר משגעים אותנו במראיינים ומרואיינים שמפטפטים ועל רובם אפשר לוותר. נכון, אני לא חייבת להתחבר לרשת ב', יש ערוצים אחרים כמו "קול המוסיקה", וזה מה שאני עושה. אבל אנשי רשות השידור מנסים להפחיד אותנו, ואנחנו ממש לא מפחדים. ההחלטה לסגור אותם באה באיחור רב. שנים שמדברים על איך מתנהלת הרשות, שנים שמדברים על ההפקרות שהולכת שם, שנים מנסים לייעל ולהתייעל והם בשלהם –  "לא תיגעו בנו, אנחנו נראה לכולם כמה כוח יש לנו." והם משמיעים לנו  שירים במקום את רוב השטויות של  "המוסמכים" ו"הידענים". אני בעד לשמוע מוסיקה, ומצידי שימשיכו לשבות עד שיסגרו אותם. אף אחד לא יקרע את הבגדים ואף אחד לא יישב שבעה.

את אותה מהפכה צריך לעשות בחברת החשמל, הנמלים, תאגידי המים, העיריות, הבנקים – שעושקים אותנו, ובמוסדות ציבור נוספים – ולהתחיל הכול מחדש, מהקומה העליונה עד התחתונה, וזה יקרה כי יש גבול למה שאנחנו פשוטי העם מוכנים ויכולים לספוג. תאמינו לי, זה יקרה אם לא היום אז מחר או מחרתיים. אם כבר עוסקים בעושק אז למה שלא אמשיך?

טילפנתי לבנקאי שלי ואמרתי לו שראיתי בדף החשבון שהם לוקחים עמלה על זה ועל זה ועל זה. הבנקאי שלי חייך אליי דרך השפופרת ואמר: "אחזור אלייך." הוא חזר ואמר שהעמלה הזו בוטלה, וההיא גם, והאחרת קיבלנו 40% הנחה והוסיף שהוא האוזן הקשבת שלי.

בנק? זה שוק. בשוק "מחנה-יהודה" כבר לא מתווכחים על המחיר.

במקרה נכנסתי לסופר-מרקט שלא שלי, וראיתי שהקפה שאנחנו שותים הוא בחמישה שקלים פחות ממה שמציעים לי בסופר הקבוע שלי. ניגשתי למנהל ואמרתי לו. הוא השיב: "אין בעיה, תקבלי באותו מחיר." באנגליה, שהיא הבית השני שלנו – התחרות בין כולם היא כל-כך רצינית שאם שני בני הזוג עובדים הם מתקיימים ובסדר.      

* * *

כל החשבון עוד לא נגמר

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

"כל החשבון עוד לא נגמר," כתב ברנר

כי היה מאוד חרא כאן בארץ

עוד לפני שהוא נרצח ב-21'

וגם הרבה אחר כך

חיים אנחנו היום בגן עדן

לעומת החיים שהיו אז

ואם אתם מתגעגעים למשהו

אז היו אז גם הרבה שנאת אחים

הלשנות וויכוחים מרים בצל הבריטים

"שוק שחור" בצנע ועוד קודם

במלחמת השחרור הרבה משתמטים

לא אין אל מה להתגעגע

כי הפערים אז היו לא פחות גדולים

וכאשר האוהלים במעברות דלפו

היו בוץ וגם רפש שאפשר להשתגע

ותראו לי אחד שכיום מתגעגע

לשנאה בין יריבים פוליטיים

"בלי חרות ומק"י," ושיטת הפתקים

וחושיסטאן ורצח קסטנר ו"עסק הביש"

ו"הפרשה" והוצאת בן-גוריון ממפא"י

ו"סמארקץ'!" בכנסת ושביתת הימאים

תאמינו לי היו כאן ימים נוראים

אפלייה על גבי אפלייה ולא אהבת אחים

וכלכלה דפוקה שנושעה מאמריקה ובשילומים

ולמבקר המדינה הראשון זיגפריד מוזס אמרו

"לא תחסום שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

הכול היה כמעט אותו דבר רק שאצל מיליון אזרחים

היו הרבה פחות תאונות דרכים, גניבות, מקרי רצח

ושחיתות מאשר במדינה שמתקרבת לשבעה מיליונים

והיתה פחות תקשורת כתובה ומשודרת וגם ממוסחרת

אבל יותר עיתונים מפלגתיים ויותר מוספים ספרותיים

ולסופר צעיר היה היכן לפרסם סיפורים ושירים

פורסם בגיליון 181

אוקטובר 2006

לא ז. מוזס אלא א. שמורק

למשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים, שלום,

בשירך המעניין "כל החשבון עוד לא נגמר" [גיליון 181] אתה כותב:

ולמבקר המדינה [או הסוכנות] הראשון זיגפריד

מוזס אמר לוי בן דבורה אשכול:"לא תחסום

שור בדישו!" [אם אינני טועה בציטוט]

ובכן, אתה טועה. מדובר במה שאמר לוי אשכול למבקר הסוכנות דאז, ד"ר א. שמורק. בראשית ימיה של המדינה, בסוף 1950, החלה חקירה בסוכנות היהודית ביחס לתשלומים ששילמה גזברות הסוכנות בז'נבה לפקידים בכירים בסוכנות היהודית בירושלים. כמו כן, נטען אז כי במסגרת ציוד שרכשה הסוכנות עבור משרדיה בקפריסין, נכללו גם מוצרים – תנורים חשמליים, בגדים ומגבות! – שהגיעו לידיהם של פקידים בכירים בסוכנות. הסוכנות היהודית מינתה את גרינבוים כבודק בפרשה, ולאחר שהוא לא מצא דבר, החלה בדיקת מבקר הסוכנות ד"ר א. שמורק, בנושא. ד"ר שמורק דווקא הגיע למימצאים חמורים, אך גזבר הסוכנות דאז, לוי אשכול, ניסה למנוע את פירסום דו"ח הביקורת, ואז כנראה השתמש בפסוק: "לא תחסום שור בדישו."

פרטים נוספים אפשר למצוא בעיתוני התקופה, בעיקר בתחילת אוגוסט 1951. [המידע על פי אתר "פוליטיקה עכשיו"].

בכבוד רב

סופר נידח

פורסם בגיליון 182

12 באוקטובר 2006

* * *

נעמן כהן

יהודי שנהפך לאל בדת של נשים

לפני שנים נזדמנה לי שיחה עם כומר פרוטסטנטי אמריקאי. טענתי לעומתו שהסיבה לכך שהיהודים לא הכירו בישו היא, ששום יהודי לא יכול להכיר בכך שיהודי כמוהו נהפך לאלוהים, רק גוי יכול. מנהיג יהודי לא יכול להתקבל בלי שיבזו וישפילו אותו, קל וחומר יהודי שאומר שהוא אלוהים.

מסתבר שטעיתי. יש יהודים שיכולים להאמין שיהודי כמותו נהפך לאלוהים.

רק לאחרונה סיפרתי על המפגש שלי עם שלוח חב"ד בפושקאר שמאמין שמנחם מנדל רבו המת, הוא המשיח והתגלמות האלוהים.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00915.php

מסתבר שישו ומנחם מנדל אינם היהודים היחידים שהפכו לאלים. יש עוד אישיות יהודית חשובה שהפכה לאל בדת מרתקת שרוב מאמיניה הם נשים.

האל ד"ר אליעזר (לייזער) זמנהוף

ד"ר אליעזר לודוויג (לייזער) (לאזארו לודוביקו) זמנהוף (1859-1917), נולד בביאליסטוק שבגבולה המערבי של האימפריה הרוסית, בתחום המושב (כיום בפולין), כבכור בין 9 ילדים.

אוכלוסיית ביאליסטוק, כללה לאומים שונים: פולנים, רוסים, גרמנים, ליטאים, טטארים, אך הרוב (68%) היו יהודים דוברי יידיש. זמנהוף הבין את הקושי האובייקטיבי שיש לבני האדם בלמידת מגוון השפות של שכניהם, והעריך שהשנאה והדעות הקדומות נובעות במידה רבה מאי-הבנות שהן כורח המציאות בהיעדרה של "שפת גשר" משותפת.

בעת שהיה תלמיד גימנסיה בוורשה, ניסה זמנהוף ליצור שפה בינלאומית. כשלמד אנגלית (יחד עם לטינית, צרפתית, גרמנית ויוונית) הגיע למסקנה, שהשפה הבינלאומית צריכה להיות בעלת דקדוק פשוט יחסית, ובעלת מערך רחב של סיומות וקידומות, כדי שיהיה אפשר ליצור בעזרתן צורות שונות ושימושים שונים לאותה מילה.

לאחר סיום הלימודים החל ללמוד רפואה באוניברסיטת מוסקבה, ואחר-כך באוניברסיטת ורשה. קיימת התכתבות שלו מאותה תקופה עם חברי ביל"ו, שבה נזף בהם על חוסר מעשיותם. זמנהוף האמין שניתן יהיה להקים אוטונומיה יהודית בארצות הברית, אך בעקבות הביקורת שנמתחה עליו ועל יתר חסידי "הפתרון האמריקני", הפך חובב ציון פעיל, ואף ייסד את אגודת הסטודנטים "שארית-ישראל" בוורשה. מאוחר יותר, לאחר פרסום אספרנטו, עתיד היה זמנהוף לעבור לרעיון לאומי אוניברסאלי יותר.

בשנת 1885 סיים זמנהוף את לימודיו, והחל לעבוד כרופא עיניים. במקביל, המשיך לעבוד על פרויקט השפה הבינלאומית. במשך שנתיים חיפש מימון לפרסום חוברת הסבר על השפה, עד שקיבל את העזרה הכספית מחותנו לעתיד.

בשנת 1887 יצא לאור ספרו "Lingvo internacia. Antaŭparolo kaj plena lernolibro" ("שפה בינלאומית. הקדמה וספר לימוד מלא"), תחת שם העט דוקטורו אספרנטו ("הדוקטור המקווה"), ומכאן מקור שמה של השפה החדשה.

לגבי זמנהוף, השפה החדשה לא היוותה רק כלי תקשורת, אלא גם כלי להפצת הרעיון של דו-קיום בשלום של אנשים מתרבויות שונות. זמנהוף תרגם לאספרנטו יצירות מופת רבות מן הספרות העולמית (כולל התנ"ך כולו – משימה שעליה שקד כל חייו). כן חיבר שירה מקורית, ובכך הראה שהשפה מסוגלת להביע את כל קשת הרגשות האנושיים, ולשמש גם כשפה ספרותית.

ב-1905 נאם בקונגרס העולמי הראשון לאספרנטו, שהתקיים בעיר הצרפתית בּוּלוֹן-סִיר-מֵר (Boulogne-sur-Mer). קונגרס זה הוכיח לראשונה שניתן לקיים תקשורת באספרנטו מדוברת (עד אז התקיימו קשרים בינלאומיים באמצעות אספרנטו בעיקר בכתב, או במועדונים מקומיים). בשנת 1908 קמה האגודה הבינלאומית לאספרנטו, UEA (ראשי תיבות: Universala Esperanto-Asocio).

ד"ר זמנהוף נפטר בוורשה ב-14 באפריל 1917. קברו נמצא בבית הקברות היהודי בוורשה, ומאז מותו עולים לקברו כל שנה דוברי אספרנטו ומוקיריה.

שלושת ילדיו: אדם, סופיה ולידיה נספו בשואה. הבת סופיה השתמדה והצטרפה לדת הבהאית, אשר אחד מעקרונותיה החברתיים הוא שימוש בשפה משותפת לעולם כולו, ואנשי הדת חשבו אז לאמץ את האספרנטו, אך בהמשך נבחרה האנגלית לשפת הבהאים העולמית, כך עד היום.

דת אומוטו

דרך התפשטות שפת האספרנטו הגיע שמעו של זמנהוף ליפן. וכל כך התגדל שמו עד שאנשי הדת היפנית אומוטו החליטו להעלות אותו לדרגת אל.

אומוטו (ביפנית – 大本. מילולית: "בסיס" או "יסוד") היא דת יפנית המסווגת כפלג של דת השינטו. הדת נוסדה בשנת 1892 בידי נאו דגוצ'י. מנהיגי הדת היו לרוב נשים. מנהיגת התנועה הנוכחית (החמישית במספר) החל משנת 2001 היא קורנאי דגוצ'י.

שפת אספרנטו מילאה תפקיד חשוב באומוטו. החל בשנת 1924 ועד היום מפיצה הדת ספרים ומגזינים באספרנטו. כמעט כל 45,000 המאמינים למדו את השפה, וכאלף שולטים בה ברמת שפת אם.

בין 1925 ל-1935החזיקה הדת מיסיון בפריז. משם יצאו מיסיונרים לכל רחבי אירופה והפיצו את תורתם, לפיה אוניסבורו דגוצ'י הוא המשיח שיאחד את כל העולם. בין 1935 ל-1942 נרדפה הדת ביפן, והיא חזרה להתקיים בפועל רק ב-1950.

לאומוטו שני מרכזים בקרבת קיוטו: מקדש באיאבה לצרכים דתיים, ומיסיון בקמאוקה הכולל משרדים, בתי ספר, הוצאה לאור ומקדשים.

לאמנות מקום חשוב באומוטו. המאמינים מנסים לייפות את העולם באמצעות האמנות ומאמינים שהאמנות מקרבת את האדם לאלוהות.

זמנהוף אינו אל יחיד וכל יכול. בדת אומוטו מאמינים בכמה אלים, שהחשובים ביניהם: אואוקוניקוטצ'י, אושיטורה והיצוג'יסרו. אחד המאמינים המפורסמים של אומוטו הוא מוריהי אואשיבה, ממציא אמנות הלחימה אייקידו. האייקידו הוא לא רק אמנות לחימה, אלא גם דרך חיים ופילוסופיה חברתית שוחרת שלום. מטרתו של האייקידוֹ‏קה (מי שמתרגל אייקידו) היא לפתור עימותים בדרכי שלום ולהגן על עצמו תוך הימנעות מגרימת נזק לתוקף. האייקידו דוגל בתנועה המתמזגת עם התוקפים אותו, אגב הסטת כוחם וניתובו על מנת להתאחד עם התנועה, ולהוביל אותה, מבלי לגרום להתנגדות מצידם. רוב הטכניקות באייקידו מסתיימות בריתוק התוקף על הקרקע, או בהטלתו, ודורשות מהמבצע אותן יצירת איחוד עם כוחו של התוקף.

האתר של הדת אומוטו: http://www.oomoto.or.jp/

הילליזם – תורת הילל הזקן

בנוסף לשפת האספרנטו פיתח זמנהוף ב-1901 תורה הומניסטית שקרא לה "הילליזם (באספרנטו Hilelismo). ע"ש הילל הזקן. תורה המבוססת על פירושו של הילל הזקן ל"ואהבת לרעך כמוך", מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך. "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, ע"א).

ב-1906 שינה זמנהוף את שם התורה להומארניסמו (באספרנטו: Homaranismo), "אנושיות".

שינוי השם על ידי זמנהוף (מן השם הקודם, Hilelismo) נועד להפקיע את המושג מתחום היהדות ולהפוך אותו למודל של דת אנושית נייטרלית.

בשנת 1913 פרסם אליעזר זמנהוף את ה- Deklaracio pri homaranismo ("ההצהרה אודות ההומארניסמו"). תשעה סעיפים בהצהרה זו, והחשובים והמאפיינים ביותר הם שני הראשונים:

"הנני אדם, ואת כל האנושות אני רואה כמשפחה אחת; את הפרדת האנושות לשבטים, קהילות ודתות העוינים אלו את אלו אני רואה כדבר מצער ביותר, אשר במוקדם או במאוחר חייב להיעלם, ואשר את היעלמותו אני חייב להאיץ ככל יכולתי."

"אני רואה בכל אדם רק אדם, ואני ממיין כל אדם רק לפי ערכו האישי ומעשיו. כל דיכוי או פגיעה באדם בשל השתייכותו לעם, לשפה או למעמד חברתי אחרים משלי, נראים בעיניי כברבריות."

על דאטפת אטיפוך

כשם שהילל הזקן אמר שלא לעשות לחברך את מה ששנוא עליך הוא גם ניסח תורת גמול "מידה כנגד מידה". הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים. אמר לה: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן" (אבות פרק ב‏) אדם העושה רע מקבל את גמולו, "במידה שהאדם מודד – בה מודדים לו".

וכך גם אנו ננהג כך במדור החדש בשם זה.

עמוס שוקן, אלפרד נוון דומונט (הנאצי לשעבר), וליאוניד נבזלין, בעלי עיתון "הארץ", פתחו במסע של דה לגיטמציה של מדינת ישראל. בעיתון "הארץ", החברה היהודית מוצגת כחברה גזענית הדומה לגרמניה הנאצית, ומדינת ישראל מושווית תדיר למדינה נאצית, או למזער מדינת אפרטהייד, שיש לחסלה.

במאמר דעות ב"הארץ", כותב דניאל בלטמן, היסטוריון מהאוניברסיטה העברית, שאם היה יהודי אמריקאי היה תומך בחרם נגד "הסרטן הגזעני" – מדינת ישראל, מדינת אפרטהייד, שיש בה חקיקה גזענית נגד ערבים, פוגרומים נגד ערבים – בדיוק כפי שיהודי אמריקה הטילו חרם נגד גרמניה הנאצית. (דניאל בלטמן, "אם הייתי יהודי אמריקאי", "הארץ" 7.3.14) אדון בלטמן המחזיק עצמו "צדיק" בטוח כי משרתו באוניברסיטה לא תינזק מתוצאות החרם הכלכלי נגד ישראל, יפגעו אחרים. מה לו ולעובדים יהודים וערבים בארץ שיפגעו ממנו, לכן נאמר ברוח הלל הזקן: על אשר החרמת תוחרם!

יש להטיל חרם על הגזען האנטישמי דניאל בלטמן!

על דאטפת אטיפוך – המשך

הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן הליטאי התקנא ברב עובדיה יוסף – "פה מלוכלך", ובעל לשון הרע ז"ל. שטיינמן שכח את תורתו של אחד מגדולי הרבים הליטאיים ישראל, מאיר הכהן בעל "החפץ חיים", שהטיף לשמירת הלשון, וחירף את הממשלה כי: "הקב"ה יעזור שנזכה בקרוב שכל אלה יירדו לגיהנום ויגיעו להם כל מיני צרות, ושלא יישאר מהם שום זכר, יימח שמם וזכרם."

"על דאטפת אטיפוך" – עו"ד יורם שפטל advocatus diabolic, פרקליט השטן דמניוק,  השיב לו בחרפות מנה אחת אפיים: "יימח שמך וזכרך, הרב אהרון שטיינמן, אתה מבזה את התורה, אתה אדם שפל ובזוי. לא למדת כלום מההיסטוריה ואתה ממשיך באותה דרך טמאה, בזויה, נאלחת ורקובה של התנגדות לקיום יהודי אמיתי בארץ ישראל." ("ישראל היום", 14.3.14)

חכמים היזהרו בדבריכם ושמרו על הלשון, כי על דאטפת אטיפוך וסוף מטיפיך יטופון.

הגזענות האנטישמית של יוסי שריד Grumpy רטנני

בשלגיה ושבעת הגמדים מופיע גמד זקן הרוטן על כל דבר, שזכה לכן לשם רטנני grumpy, בדומה לו בטורו ב"הארץ" מופיע יוסף שניידר (יוסי שריד) כזקן נרגן ורטנן, בייחוד נגד בנימין נתניהו, ממש כרטנני.

והנה יוסי שריד מגלה את סיבת הרטננות שלו. הוא מספר שבתור ראש האופוזיציה [הממשלה?] אריק שרון היה מחייב להיפגש עימו כראש האופוזיציה פעם בחודש והנה אמר לו אריק: "בוא נפר את החוק וניפגש פעם בשבוע..." וכמה הוא נהנה מהרכילות ההדדית. לעומת זאת "עם בנימין נתניהו לא החלפתי מילה אפילו פעם אחת..." – עכשיו הכול ברור.

מר רטנני אינו נח לרגע וממשיך לרטון על נתניהו, אבל כשכיר עט של האדונים עמוס שוקן, אלפרד נוון דומונט (הנאצי לשעבר), וליאוניד נבזלין, בעלי עיתון "הארץ", הוא אינו מסתפק בכך אלא ממשיך בקמפיין שלהם לעשיית דה-לגטימיזציה למדינת היהודים.

מילא התבטאות שלו כגון "אין מותר המדינה היהודית מההתבהמות." (יוסי שריד, "רקדן שחקן, ושקרן", "הארץ" 7.3.14) – אבל שריד, המחזיק מעצמו היסטוריוסוף, מרחיק לכת לתובנה גזענית-אנטישמית כאשר הוא קובע ש"עצם ההתמקמות שלנו באזור היא מחוץ לגדר הטבע וההיסטוריה." הבנתם את זה? לפי ההיסטוריוסוף שניידר-שריד-Grumpy, היהודים באזור הם מחוץ לגדר הטבע וההיסטוריה, כי לפי הטבע וההיסטוריה האזור שייך לערבים. הייתכן ששריד מושפע מתורת מרחב המחיה ההיטלריסטי?

יהודים, מר שריד, הם בגדר הטבע וההיסטוריה!

אבא של מאזן –  "לעולם לא אכיר בישראל כמדינה יהודית!"

בתשובה להכרזתו של אבא של מאזן (נציג הפת"ח ברשות הפלשתינאית), שמעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית, ניסחו עמוס שוקן, אלפרד נוון דומונט (הנאצי לשעבר), וליאוניד נבזלין, בעלי עיתון "הארץ", במאמר מערכת, את עמדת העיתון: "אזרחי ישראל חיים במדינה יהודית שהיא מימוש החזון הציוני, אינם זקוקים להכרה פלסטינית במדינה יהודית." ("הארץ", מאמר מערכת 7.3.14).

הגזענות המוסלמית הסיבה לסירוב הערבי להכרה בישראל

כמדינת העם היהודי

הבסיס לסירוב הערבי להתנגדות להכרה בישראל כמדינת העם היהודי, נעוץ ביסודות האיסלם. ע"פ האיסלם היהודים הינם בני דת הנדונים להיות מושפלים תחת שלטון כיבוש ערבי-מוסלמי, "והיו שפלים". (קוראן סורה 9 פסוק 29).

הלאומית הערבית המודרנית שאבה עקרונותיה מהגזענות המוסלמית כאשר לפי ה"אמנה הפלשתינאית" (נחתמה ב-1964 על הר הזיתים, עוד לפני ה"כיבוש" היהודי), היהודים אינם עם, אלא רק דת, ולכן אין להם זכות לריבונות, כלומר למדינה.

במצב הנוכחי שלפיו לערבים יש זכות לריבונות באמצעות 23 דיקטטורות ערביות על שטח כבוש של 13 מיליון קמ"ר, כל אידיאולוגיה השוללת את קיומו של העם היהודי ואת זכותו לריבונות היא בהכרח אידיאולוגיה גזענית ופשיסטית.

ודוק: הבעייה הקשה העומדת בפני הערבים איננה הנארטיב הפלשתינאי שהארץ שייכת להם, על נאראטיב כזה ניתן להתפשר באמצעות חלוקה. הבעייה הקשה היא שהכרה ערבית-מוסלמית בקיומו של עם יהודי, ובזכותו למדינה, מהווה סתירה ליסוד חשוב בדת המוסלמית, יסוד העומד לקעקע את הבניין כולו.

הסיבה לעמידה על הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית

אין משמעות למונח "הסכם שלום" כאשר צד אחד בהסכם – הפלשתינאים, אינם מכירים בקיומו של עם יהודי ובזכותו למדינה, ומצהירים בכך שמטרתם לחסל את המדינה היהודית איתה עשו הסכם ולהפכה למדינה ערבית-מוסלמית.

מתי שמואלוף היהודי-ערבי שירד לאשכנז

כבר לא יהיה "יהודי אשכנזי"

על מתי שמואלוף היהודי-ערבי האנטי-אשכנזי שירד לגרמניה (אשכנז), בניסיון להשתאכנז, (להיות יהודי אשכנזי) כבר כתבתי, מסתבר שטעיתי מסתבר שהוא אינו רוצה להיות יהודי אשכנזי ולא יהודי כלל. בפואזיה שמפרסם עיתון "הארץ" (גלריה 11.3.14) הוא כותב:

המילים על העזיבה: "עזבתי את חיי הפקדונות / למצוא חיים חדשים בברלין / סגרתי את הטלפון היהודי / נפרדתי מאימי..."

אם לא "יהודי אשכנזי", מעניין איזו זהות לאומית יאמץ לו, לאחר שבארץ התנאה בזהות יהודית-ערבית?

סכנת המסתננים

במסגרת המאבק של עיתון הארץ להפיכת ישראל למדינה ערבית-מוסלמית, מנהל העיתון מאבק למען קבלת המסתננים מאפריקה. אבל לפעמים העיתון חושף בלי משים את הסכנה שבקבלת המסתננים לחברה הישראלית.

בכתבה של ורד לי, "רדיפה משולשת", ("הארץ" 7.3.14) מתוארים מקרים קשים של הומוסקסואלים שנרדפו בארצותיהם והגיעו לישראל והנה גם כאן הם ממשיכים להיות נרדפים ע"י אחיהם.

ארואו נולד באריתריאה למשפחה בת חמישה ילדים. אביו מת כשהיה בן חמש. "בגיל 15 כבר ידעתי שאני הומו," הוא אומר. "כשאימא לא היתה בסביבה הייתי לובש את כל הבגדים שלה ומסתובב על עקבים. אחי היה מרביץ לי כל פעם שעשיתי את זה. בבית הספר הייתי מנודה, לא היו לי חברים."

הוא גויס לצבא ושירת במשך עשר שנים. כאשר התגלתה הנטייה המינית שלו בצבא הוא נכלא. שלוש שנים הוא ישב בכלא ועונה. גבו ורגליו מכוסים צלקות מכוויות המענים והוא סובל משברים שלא התאחו בידיו וברגליו.

"היה ברור לי שאם אני אודה שאני הומו יירו בי מיד, אז הכחשתי וספגתי את העינויים," הוא אומר. בשלב מסוים הוא ניצל חוסר עירנות של שומר וברח מן הכלא לסודאן ולפני שלוש שנים ברח מסודאן לסיני כדי לחצות את הגבול לישראל.

"שמעתי שזאת מדינה דמוקרטית וחשבתי שפה יכבדו את הזכויות שלי כפליט וכהומו שנרדף על רקע זהות מינית," הוא מסביר.

הוא הגיע לתל אביב וביקש לשכור דירה עם שותפים בני ארצו, אך לדבריו, "כשהם הבינו שאני הומו רצו להרוג אותי. הבנתי שזה לא מקובל באריתאריאה ולא מקובל בקהילה האריתראית בישראל."

ארואו משתתק כשהוא נשאל על הצלקת העמוקה בפניו. "אח שלי עשה לי את זה," הוא אומר אחרי דקות ארוכות.

נארוס ממשיך את סיפורו: "אחיו שחי בישראל, שבר בקבוק על פניו כשגילה שהוא הומו, וניתק איתו קשר."

"אנחנו אפילו לא יכולים להתקשר הביתה לאימהות באריתריאה", אומר ארואו. "אף אחד לא עונה לנו לטלפון. אף אחד לא רוצה להיות איתנו בקשר בגלל שאנחנו חיים כהומואים."

רומבק, צעיר החבורה, בן 21, הגיע לישראל לפני כשנתיים. "ידעתי כבר בגיל 10 שאני הומו," הוא אומר. "הייתי חייב להסתיר את זה. בגיל 17 היה לי רומן עם חבר בגילי. מישהו ראה אותנו ביחד והתלונן במשטרה. חצי שנה היינו במעצר ובחקירות. שנינו הכחשנו ובסוף שיחררו אותנו בגלל שהיינו צעירים."

כשחיפשו אותו כדי לגייסו לצבא, הוא ברח לאתיופיה. "פחדתי שהזהות המינית שלי תתגלה והם יחסלו אותי," הוא אומר. אחרי שנה במחנה פליטים באתיופיה הוא ברח למחנה פליטים בסודאן וכעבור שנה ברח משם לישראל. אחיו אסף אותו מגינת לוינסקי לדירתו השכורה, ושילב אותו במקום העבודה שלו. הסידור הזה החזיק מעמד שמונה חודשים.

ערב אחד, הוא מספר, "יצאתי למועדון גייז. אחד הבחורים החזיר אותי ברכב שלו ונישק אותי כשנפרדנו. אחי ראה את זה. כשעליתי הביתה הוא חקר אותי, ובסוף הודיתי שאני הומו. למחרת הוא זרק את כל החפצים שלי מהדירה וסילק אותי. הוא אמר לי 'באריתריאה אין הומואים. לך לחברים הגברים שלך.' כל הכסף שהרווחתי היה אצלו והוא העביר את זה לאימא שלי באריתריאה. מצאתי את עצמי בגינת לוינסקי בלי שקלי"

מטרת הכתבה היא לשכנע את אזרחי ישראל שיש לקלוט את המסתננים ואכן יש לקלוט את המסתננים ההומוסקסואלים שנרדפים באריתריאה וע"י האריתראים בישראל, אבל הכתבה חושפת את הסכנה הגדולה שעיתון "הארץ" מסתיר. רוב רובם של המסתננים הם מוסלמים הדוגלים בהריגת הומוסקסואלים, ורואים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את היהודים מופת מוסרי ולא גזענות; קבלת המסתננים בארץ תהווה סכנה לא רק להומוסקסואלים אלא לכלל הישוב היהודי בארץ, ולכן יש להשיבם בכבוד לארצותיהם.

מעניין ששוקן אינו מעלה את הנושא במאמר מערכת ב"הארץ": מסתננים גזעניים שובו לארצכם!

משפחה שכזאת

בהמשך לאותו קמפיין, מביא עיתון "הארץ" דוגמא למשפחת מופת ישראלית, משפחה שהיא סמל למופת הומניסטי-אלטרואיסטי. משפחת שרית רוטשילד, ושני בני זוגה, אימצו צעיר מסתנן מאריתריאה, והמשפחה מנהלת קמפיין להשאירו בארץ. ("איסו שלי", מוסף "הארץ", 20.2.14).

בני המשפחה של רוטשילד ושני בני זוגה, "האחים" של המסתנן, מתנאים בכך שהחליטו מבחירה, מסיבות אידיאולוגיות, לרדת מהארץ ולמצוא לעצמם מולדת חדשה.

בכתבה הכתובה בסגנון רומן מכתבים הם כותבים ממקום מולדתם החדשה, ברלין, צרפת, ואמריקה, מכתבים מלאי אהבה לאחיהם המסתנן, אבל במקום לקחת אותו אליהם לארצם החדשה, הם מאיצים בנו, הנשארים, שנקבל אותו.

באמת משפחה הומניטארית.

בשביל הקו של עיתון "הארץ" זו כמובן משפחת מופת. עיתון "הארץ" מפאר כל יורד מן הארץ ובמיוחד מסיבות אידיאולוגיות, ולוחם למען קבלת המסתננים למען הפקעת המדינה מן היהודים.

נצרת מוסלמית ובית שמש חרדית

על כל צלב כתוב דבר אשמתו של ישו שבגינו נצלב:  I.N.R.I.ישו הנוצרי (נצרתי) מלך היהודים.  Iesus Nazarenus, Rex Iudaeorum

והנה לראשונה נבחר לנצרת ראש עיר מוסלמי – עלי סאלם. הלאה ישו הנוצרי! השליטה בנצרת עברה למוסלמים! Salam nazarenus rex Nazareth

העיר בית שמש עברה לחרדים. יחי המלך המשיח!

* * *

רפי חתוכה

"אסרו חג בעבותים עד קרני המזבח"

לאהוד,

קראתי בתודה את גיליון 926 עם כל הראיונות המעניינים של האישה המיוחדת אסתר ראב.

בהמשך קראתי דברים שכתב אורי הייטנר תחת הכותרת:"ביד הלשון" ואני מבקש שתפרסם את התגובה שלהלן:

לאורי,

נכון כתבת שיש לומר "פורים שמח", "חנוכה שמח" ולא "חג פורים שמח". על זה אני מבקש להוסיף:

הרב  ד"ר מאיר צבי גרוזמן כותב בספרו "על המועדים", בתורה כתוב: "חג" לפני הרגלים: "חג הפסח" "חג האביב", "חג הקציר" "חג שבועות" "חג האסיף" (ובלשון חז"ל גם "החג"), אך ראש השנה אינו נקרא חג  ומכונה "יום תרועה" ו"יום זיכרון",  ויום הכיפורים נזכר גם בשם "צום העשור". למרות זאת, שני ימים אלה נמנים עם המועדים בתורה.

הרב גרוזמן כותב שם: "את השם "חג" ניתן למצוא לא רק כשם  לחגים הרגילים, אלא גם לכל תאריך 'חדש' הנהפך ליום חג, ליום שמחה, או ליום שבו מקריבים קורבן לציון אירוע כל שהוא.

למשל, מסופר שאהרון בונה מזבח, קובע תאריך לחגיגה המונית סביב ל'יצירה' החדשה וקורא: 'חג לה' מחר' (שמות, ל"ב, ה).

ועל ירבעם בן-נבט, שהעמיד עגלים בבית אל ובדן, מסופר שיזם חג חדש 'אשר בדה מליבו' וקבע אותו 'בחודש השמיני – בחמשה עשר יום לחודש – כחג אשר ביהודה' (מלכים א, י"ב).

אורי הייטנר מסביר שהמילה חג באה מהשורש חגג, סבב, אבל אפשר שהתוספת "חג" לפני המועד באה לציין שבאותו מועד הקריבו קורבן או קורבנות. 'חג'  הוא אפוא 'קורבן".

הכתוב אומר: "אסרו חג בעבותים עד קרני המזבח" (תה', קי"ח, כ"ז) והכוונה היא : 'קישרו את הקורבן (חג) בחבלים ...'

"כשאמרה התורה: "ולא ילין חלב חגי עד בוקר" (שמות, כ"ג, י"ח) היא התכוונה לחלב הקורבן, ולא ל'חלב המועד'."

רפי חתוכה

חשמונאים

* * *

משה אביר

עיון בספרות על עולי רומניה

בעקבות ביקורתו של פוצ'ו על ספרו של משה גרנות – "הפרומושקאים"

ספרו של אלון אלטרס "הנקמה של מאריצ'יקה" הוא הספר האולטימטיבי על העלייה מרומניה (לבד מספריו של משה גרנות).

הספר מתאר תופרת קטנה מרומניה הנענית לחיזוריו המגושמים של עולה כמוה, וחיה בבדידות בשניים, ואז מבשיל בנפשה של מאריצ'יקה הרצון לנקום בבעלה. המספר מתאר את תחנות חייה של מאריצ'יקה – אימו של המספר, ואגב כך נחשפים גם יחסי אם-בן מיוחדים במינם. הספר הוא פירעון חוב של כבוד שחב אלון אלטרס לאימו ולכן הוא שזור בביטויים ברומנית שכל בן רומניה גדל עליהם.

אגב גם בנושא השואה ברומניה ודאי פורסמו מיספר ספרים שאינם ספרי מחקר כגון: "יום ראשון ההוא" של אאוג'ין לוקה על הפוגרום בעיר יאסי שברומניה.

ולפוצ'ו מורי ורבי, לטענתך שבגילך המופלג אתה מתקשה לזכור, קח עצה מחובב – האינטרנט זוכר הכול!

* * *

ה. חניתה הלוי

נעליים

שַׁל נַעֲלֶיךָ.

הַפְסֵק לִנְדֹד,

תִִּהְיֶה אַתָּה.

הַשִּׂמְחָה הִיא רֶגָע.

האֹשֶר הוּא,

רֶגָע שֶׁל הוֹוֶה,

אַך וְרַק,

עַכְשָׁיו,

אוּלַי,

טִפָּה אַחֲרֵי.

שַׁל נַעֲלֶיךָ.

לֵך יֶחֵף.

תִּהְיֶה אַתָּה.

תַּחוּשׁ אֶת אִמָא אֲדָמָה,

הַחַיִים הֵם אַהֲבָה.

רַק אַהֲבָה תָּבִיא אַהֲבָה.

מתוך ספר השירים "מילים", הוצאת "תמונה" 2013

* * *

יצחק שויגר

חוק הגיוס – הנאום שלא היה

הנני העני ממעש נרעש ונפחד באתי לספר לכם משהו בשם העם אשר שלחוני. ואף על פי שאיני כדאי והגון לכך. שכן מעולם לא שירתתי בצבא ומעולם לא עבדתי. במשך כל ימי חיי, ואני כבר סב וזקן ויש לי נכדים בעזרת השם ואיני יכול לומר לכם כמובן כמה, משום שאצלנו כידוע לא נוהגים לספור, אבל אני יכול לומר לכם בגילוי לב שאני יכול להרכיב קבוצת כדורגל, כמו שאומרים אצל החילוניים, כולל מילואים ומחליפים ומאמנים ועסקנים אולם ברוך השם אצלנו זה לא נהוג המשחק הזה.

ובמשך כל השנים הללו אני מקבל בעזרת השם יתברך פרנסה שלמה שמספיקה לי ולכל הפיות הפתוחים בבית. בכל חודש בחודשו יד נסתרת מעבירה לי גימלה לחשבון הבנק וממנה אנו חיים. אמנם אנו חיים בצימצום אבל הקיצבה הזאת מספיקה לי כי אליה מצטרפת גם גימלה נוספת שאני מקבל בתור תלמיד ישיבה, ישירות מהישיבה. ואני יודע כי מי שנתן לי את הגימלה  עבור ילדיי שמגיעה לחשבון הבנק שלי וגם את הגימלה שמגיעה לישיבה ושהישיבה משלמת לי – היא הממשלה הציוינית הזאת, שראשיה ויועציה גזרו היום על בני עמנו גזרת שמד הדורשת מכל צעיר שנולד וגדל במשפחה חרדית ללכת להתגייס לצבא הגנה לישראל, כולל לומדי התורה. זאת אותה הממשלה שאנחנו אוכלים מידיה כבר עשרות בשנים.

כך גידלתי משפחה ברוך השם לתפארת בזכות שתי הגימלאות. והיום כשאני כבר בן ארבעים  וחמש וכבר אני סבא, אולי קצת מוקדם, שכן הצייונים לא מצליחים להיות במצב זה, אני שואל את עצמי אולי באמת אנחנו החרדים טועים?

אנחנו יצאנו להפגין נגד גיוס בני תורה ונגד גזרת השמד שמטילה עונש על מי שלא התגייס לצבא ובחר ללמוד תורה. גם אני הייתי בהפגנה הזאת וראיתי חרדים רבים עומדים סביבי לבושים בתלבושת המקובלת אצלנו מעיל שחור כובע שחור ויש גם כאלו שעמדו חבושים בשטריימל מסורתי וקראו קריאות עד לב שמיים. ופתאום הבטתי סביב חשבתי שלא כול העומדים מסביבי לומדים תורה. אני מכיר אותם. חלקם לא נכנסו אפילו לדקה ללמוד אבל הם באים בכל ראשון לחודש לקבל את התשלום מהישיבה והולכים לעיסוקיהם. אני מכיר רבים שעובדים בכל מיני עבודות. יש להם חנויות ויש להם עסקים אבל איש אינו יודע על כך דבר, שכן מאימת מס הכנסה הם אינם מופיעים בשום רישום.

היהדות החרדית או יותר נכון שרידי היהדות שניצלו לאחר השואה הקימו בישראל גלות חדשה. אנו הבאנו מארצות אירופה ששרפו בגטאות את מרבית היהודים, את מנהגי הגולה. שיחזרנו פה קהילות ורבנויות שנושאות את שם הקהילות שאבדו. יש לנו ישיבת בעלז ומיר ופוניבז' ואנו מתלבשים ואוכלים ומדברים כשם שנהגנו שם. כמו שאומרים שאפשר להוציא את היהודים מהגולה אבל אי אפשר להוציא את הגולה מהיהודים. ולשם מה?

 יש מאמרים שונים מלפני מאות בשנים שהכתיבו לנו את שמירת הלבוש המסורתי, שכך על פי המדרש זכינו לצאת ממצרים, בשל כך "שלא שינו את לבושם" אמרו לנו לא בשלושת השבועות "שלא לעלות בחומה" כמופיע בגמרא בכתובות, אולם האם זה הגן עלינו מפני שריפת שישה מיליונים מבני עמנו? האם לא הגיע הזמן שנפסיק לציית לאמרות אלו שנאמרו לפני אלף וחמש מאות שנים? האם לא הגיע הזמן שנבחן גם את האפשרות האחרת?

והנה דווקא משום שכך עשו הצייונים, אנו ניצלנו! והם הקימו את המדינה קלחו נפשם בכפם ונהרגו על הקמתה, ועל גבם  שיחזרנו את כל מה שהיה לנו שם בגולה. ובשביל מה? איזה קדושה יש בשטריימיל? הרי זה כובע שעשוי מפרוות שועלים ונועד להגן מפני הקור באירופה המושלגת בחורף, ומדוע אנו חובשים אותו בקיץ הישראלי הלוהט? אנו התפללנו אלפיים שנה  "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים," והנה אנו פה, ומדוע אנו לא שבים בלב שלם לארץ אבותינו, ללבוש מלבושיה ולאכול מאכליה לקיים מנהגיה לדבר את שפתה ולהתערות בארץ הזאת כעם אחד, יחד עם הצייונים האלו שמחרפים נפשם למות ולהגן עלינו, מפני הערבים שונאינו, שהורגים בעם היהודי כבר למעלה ממאה שנה ועוד כוונתם להמשיך ולעשות כן והם חוזרים על זה מדי יום בשיגורי טילים על אזרחי מדינת ישראל?

ומה הם דורשים מאיתנו ? הם רוצים שצעירינו ילמדו להגן עלינו. מה רע יש בזה? זאת חובה מן התורה הקדושה להגן על עם ישראל. ואם כל בחור יצא בגיל 18 להכשרה צבאית בה ילמד להגן על עמו ועל משפחתו מה זה יזיק לו ? אני חושב שאנחנו צריכים להסכים לדרישה זאת ולא לחשוב כמו שחשבנו, כאשר הפולנים ניסו לתפוס לעבודת הצבא גם את היהודים. זאת הארץ שלנו. ואם בעזרת השם, נמשיך ונגדל את משפחתנו ואת הציבור שלנו  ובעזרת השם נהיה רוב בארץ הזאת והערבים שונאינו שמחכים בצד וימשיכו לחכות, עד שניחלש והם יתקפו אותנו ורוב הבחורים לא ידעו להחזיק בנשק ולא ידעו את תורת המלחמה ואז מה יקרה? ישחטו אותנו באין מגן? איך נכה בהם? ניתן להם לאכול טשולנט וקיגל כמו שאנו הורגים עצמנו בכל שבת? אתם חושבים שזה יעזור? שוב נבכה על מר גורלנו על השואה החדשה שהבאנו על עצמנו?

מה יקרה אם כל צעירנו ילמדו את תורת המלחמה ולאחר תקופה של שלושה חודשים חלק מהם שירצו להמשיך את לימודיהם בישיבה והם יהיו המחוננים שביננו כדי שיוכלו להמשיך את מסורת בני התורה, ישתחררו לישיבות להמשך לימודיהם והשאר ישלימו את השירות. כמו כולם. אני בטוח שניתן יהיה להסכים לכך שהמשך הלימוד בישיבות יימשך, אבל אין צורך שכל צעיר חרדי ילמד בישיבה ולא ישתתף בעבודה ובפרנסת משפחתו. וגם יעשה מילואים כמו כולם. ואפשר יהיה להסדיר עם הצבא שהשירות הצבאי לא יפגע באורחות חיינו. זה הרי גם לא היה באירופה. לא כולם למדו! יש גם צורך לעבוד לפרנסת המשפחה וכולנו מכירים את דברי הרמב"ם בעניין זה. ואולי כדאי שנתחיל לראות את עצמנו לא כמיעוט שסמוך על שולחנה של אומה זרה כפי שהיינו בפולניה ברוסיה ובגרמניה. אולי כדאי שנבין בעוד מועד שחלקנו באוכלוסייה מחייב אותנו להשתתף גם בהנהגה אבל גם בחובות ולא רק בזכויות. אפשר וצריך להיאבק על הציביון היהודי של מדינת ישראל וכדאי שנעשה זאת כשווי זכויות ולא כפרזיטים.

בואו נתמוך בגיוס בואו נשתלב בארץ הזאת, נעמוד על זכותנו כבני תורה נילחם על דעתנו על שמירת התורה, נקרב את החילונים לתורת ישראל בדרכי נועם מתוך שיתוף ואהבה,  נסגל את אורחות החיים המודרניים לחיים על פי התורה, נחייה את דת ישראל שתתאים לניהול מדינת היהודים ונקבל שהיא ראשית צמיחת גאולתנו ונחיה כעם אחד בארץ ישראל, כעם יהודי ובעזרת השם יבוא גם המשיח צדקנו. 

* * *

אנחנו שמחים להזמינכם להקרנת

הסרט הביוגרפי על אהרן מגד

 "החורט במילים"

שיצר עומרי ליאור

ההקרנה, במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות

תתקיים ביום חמישי ה-20 במרץ בשעה 17:00

במוזיאון תל-אביב לאמנות,

בשדרות שאול המלך 27.

הזמנות יחולקו בכניסה לכל המקבל הזמנה זו.

נשמח לראותכם

* * *

צוותא מגישה: קבלת שבת – שישי 4/4 בשעה 11.00

פרשת השבוע  "מצורע" ­– המשורר מירון איזקסון

"לכל איש יש שֵׁם"

קבלת השבת מוקדשת למשוררת זלדה במלאות 30 שנה לפטירתה

זלדה, המשוררת הירושלמית הצנועה, בת דודתו של הרבי מלובביץ',

שאורח חייה חרדי ושירתה מודרנית וחופשית.

רק בהיותה בת 53 פורסם ספר שיריה הראשון, בעזרתה של יונה וולך,

 איתה הופיעה בערבי הקראת שירה בצוותא

משתתפים:

פרופ' חמוטל בר יוסף סופרת ומרצה לספרות, המשוררת אסתר אטינגר, ד"ר צבי צמרת, רפא לסר – קרובת משפחתה של זלדה, המשורר אליעז כהן, המשוררת חוה פנחס כהן

שירה: צבי ונתנאל זלבסקי

פסנתר: ד"ר אבי בר איתן

מנחה: ליאת רגב

עריכה: נילי שחור

באירוע יוקרנו קטעי וידאו על זלדה

ייתכנו שינויים

כרטיסים  מוזלים לאירוע במחיר 50 שקל – קוד קופה 2014

בקופות צוותא טל. 6950156

* * *

הערה: למיטב זיכרוננו היתה זו עזה צבי שהביאה את שירתה של זלדה לציבור הקוראים הישראלי

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

 * * *

העיתונים שעדיין לא פירסמו ביקורות על "והארץ תרעד":

"הארץ", "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מעריב", "מקור ראשון", "דבר", "למרחב", "על המשמר", "חדשות", "הבוקר", "חרות", "זמנים", "המודיע", "כותרת ראשית", "הצופה", "העולם הזה", "רימון", "במחנה", "בול", "הפועל הצעיר", "קול העם", "דואר היום", "המשקיף", "עיתון מיוחד" של אלכסנדר זאובר.

* * *

צביקה שטרוסברג

על העבודה בשבת בתל-אביב

למר אהוד בן עזר,

חשוב!!! שתגובתי תתפרסם בבקשה!

הרב מר ישראל מאיר לאו שליט"א כתב בנושא הזה מכתב ארוך ומפורט לראש העיר תל-אביב-יפו מר רון חולדאי, ואני רושם את תגובתי:

לגבי כך שעיריית תל-אביב-יפו גיבשה הצעה לתיקון חוק העזר העירוני בנושא פתיחתן של חנויות בשבת ובחגים: לא יעזור – מי שפותח בשבת יוציא את כספי הרווח על דברים אחרים. כופים על העובדים לעבוד בשבת!!! השבת היא קדושה והיא ציווי אלוקי מי שלא  מבין זאת כעת עוד יבין. השבת היא מקור הברכה – היהודי קיבל מתנה שבת, אין ברכה מעבודה בשבת!!!

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

רחוב ניסנבוים 16 בני ברק 5158111

טלפון 03-6192280, נייד 050-6411309

* * *

משה כהן

הנדון: מי מפחד לומר את האמת לאמריקאים?

מכובדי,

החוגים "הנאורים" בקירבנו נזעקים על דבריו של השר משה יעלון על חולשתה של ארה"ב וחוסר אמינותה. חברים, מה קרה? זו מדיניותה המוצהרת של ארה"ב, ואין שום דבר פוגעני באיזכורה.

כשר ביטחון חזקה על השר יעלון לפרסם את השקפתו בענייני ביטחון. הוא בסך הכול אמר שאין לצפות שארה"ב תילחם למעננו ועלינו לסמוך רק על עצמנו. מה כאן החידוש, מה כאן העלבון כביכול?

רבותי "הנאורים", חדלו לכם מנמיכות הקומה הגלותית ומהחששות מהפריץ, למדינה ריבונית זכות להביע דעה משלה בענייני ביטחונה הלאומי. יישר כוח לבוגי יעלון. שום עלבון לא ייגרם אילולא אתם תלבו את הלהבות מתוך תסביך נחיתות יהודי!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

אהוד: נו נו נו יעלון, איך אתה מעז לא לשמוע לדעות של ממשלת עיתון "הארץ" – ולומר לאמריקאים, ובייחוד לאובמה ולקרי – את האמת בפרצוף!? – איך אתה מעז "לזלזל" בהם! – מזל שכנראה המטכ"ל האמריקאי קרוב לדעתך על הנעשה באזורנו יותר מאשר לדיעותיהם של שני הסכלים הללו, שכנראה אינם יודעים בדיוק כל מה שקורה במערכת הצבאית שלהם.

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* "סגירת" רשות השידור תוך ביטול אגרת הטלוויזיה, ו"הקמתה" של הרשות מחדש – הוא רעיון מטומטם, כמעט בלתי-ישים, פוגע בעצמאות הרשות, שעליה נאבקו כאן שנים רבות, ומהווה סטירת לחי למאות עובדי הרשות הממלכתית שעשו ועושים מלאכתם נאמנה מתוך אהבת המדיום ותמורת משכורות לא מי-יודע-מה.

* בינתיים התגובות ל"חוק הספרים" החדש הם יללה אחת גדולה מצד חנויות הספרים! אנחנו הזהרנו חזור והזהר מפני החוק המטומטם הזה, אבל לנו זה לא כל כך איכפת כי ממילא יש חנויות כמו "תולעת ספרים" וסטימצקי שלא מציגות את ספרינו החדשים.

* שלום אהוד, בימים אלה קשה לישראלי חילוני – שלא להרגיש כעס מסוים על החרדים ואולי אף על הדת בכלל. אז דווקא כעת אני רוצה לציין לטובה את הרב עמרם מכבי, רב הקהילה שלנו פה בהליפקס, נובה סקוטיה, קנדה, ואת אישתו אביה. לדעתי לא קל לזוג הצעיר מישראל עם שלושה ילדים קטנים פה במקום כל כך קר ומנוכר מכל מה שהם מכירים ומוקירים. ויחד עם זאת הם עושים ימים כלילות לקירוב לבבות, והכול ביצירתיות ובאהבה, ומעל לכל באופטימיות ובגישה חיובית שגורמת לבית הכנסת להיות מה שהוא אמור להיות: מקום שבו כל יהודי ויהודייה מטף ועד זקן מרגישים בבית. ואם תואיל לפרסם את מכתבי זה בכתב העת שלך, אשמח.

זאת ועוד, בתגובה להערתו של אוריה באר לגבי גברת אשטון, אני חייב להודות שתמונתה עם האייטולה [הצעיף?] באמת הזכירה סצינת סאדו-מאזו מתיאטרון Off Broadway. אבל מכאן ועד לייחס לגברת אשטון גוף נשי הדרך עוד ארוכה.

בברכה,

ברוך פלטנר

* לאהוד בן עזר שלום רב. קראתי את שלושת ספריו של ידידי אוריה באר: "ממול ההרים הסגולים", "המורה גרופמן" ו"עין הזכוכית של המיור פאוול" – בשקיקה ובהתרגשות רבה. ניצלתי את הזמן המועט אשר עמד לרשותי כדי לשוב ולקרוא בספרי מתח.

נעים היה לי לחזור אל נוף "ההרים הסגולים" וימה השקט והכחול של אילת, "עיר המקלט", את הפואמה האנושית של המיעוטים  הנקרעים  בין העוני, העבריינות והמופרעות, מעל לכול פורחת אהבה, המשתלבת בכאב וברומנטיקה, כל זאת מתאר המחבר ביד מאומנת ובלב  רגיש.

ב"עין הזכוכית של המיור פאוול" חודר המחבר אל נבכי  נפשו  של   הקצין, המיור הפולני, הבודד בעולם.  נכזב מאהבתו שהושבה ריקם. המחבר, שהוא יליד הארץ, מכיר את עולמם של הנקלטים בה, המנסים להשתלב בארץ ישראל.   

באחד מסיפוריו בספר "המורה גרופמן", אוריה הוא חייל ותיק בצה"ל  ובמילואים, המספר סיפור עצוב על הודעות אבל למשפחות, על העצב והשכול מאחורי הניצחון. ובסיפור "הבלונדינית" קינאתי ביכולתו לסיים סיפור קצר, קולע ומפתיע.

סיפוריו חזקים, רגישים, נקראים בנשימה אחת. נראה לי כי הקורא יכול ליהנות ואילו העמיתים הסופרים יכולים ללמוד מיד אמן של הסיפור הקצר.

גבי ויסמן

* אהוד היקר, המסירות שלך ויראת הכבוד שלך לבני משפחתך מראשוני פתח-תקווה, ובעיקר לדודתך אסתר ראב – מעוררת התפעלות. את רוב הדברים שהבאת [בגילון 926], הכרתי, אבל הצירוף שלהם יחד מרמז על ההשקעה הענקית שלך לשמר את זיכרם היקר, וכאמור, בעיקר זיכרה של אסתר ראב, המשוררת הצברית הראשונה. מאמרך על אסתר ראב, ותמונתה היפה – יתפרסמו בגיליון "מאזנים" הקרוב של חודש אפריל.

אהבתי את שירו של יוסי גמזו על אותו מילחם שחשף את כל שקריהם של מנהיגי ערב באשר למדמנה אליה הם חיים כביכול בגלל "האויב הציוני". אם חשבנו שיש גבול לשקרים של המוסלמים, הרי שהם "איסלמו" את אינשטיין, שהתפעל ממוחמד המעופף מהר הבית, ועל פי זה הגה את תורת היחסות, ואשר כתב באיגרת (אחרי מותו!) שהוא מבקש להיות שיעי (רשימתו של מנשה שאול).

שלך,

משה גרנות

אהוד: אני מבקש לחזור ולשים לב למה שכתבתי בגיליון הקודם: "אסתר ראב נולדה ב-25 במרס [בגלל טעות תיארוך שלי נדפס 25 באפריל ב"ימים של לענה ודבש". – אב"ע] שנת 1894, [שהוא יום ראשון, י"ז אדר ב' תרנ"ד, מיד לאחר פורים]."

תודה על דבריך. אם שמת לב, אני חי ברפובליקה ספרותית נפרדת שאין לה קשר עם מה שנחשב כיום לספרות עברית. רפובליקה של יצירי רוחי המתקיימת רק בספריי ובמכתב העיתי שלי.

* מדוע אין קוראים לפרזנטורית בשם המתבקש – יצגנית? אולי בגלל הדימיון ליצאנית.

* יוסף דלומי: בד"כ אני נוטה לשמור את חוויותיי לעצמי, אך לעיתים עוצמתם גדולה מכפי שניתן להכיל. לאחרונה קראתי רבים מכתביו של הסופר הרוסי טורגנייב, בן המאה התשע עשרה, שמשום מה לא זוכה אצלנו להערכה הראויה. אני מצטט קטע קצר מסיפורו "פאוסט".

"החיים לא דבר-שעשועים הם, לא מהתלה. אף לא תענוג הם החיים... עמל קשה הם. ויתור הם החיים, ויתור מתמיד. זה פשרם הנעלם, זה פתרונם. לא אל הגשמת החלומות הנעימים והמחשבות, גם אם הם נעלים מאוד, – אלא אל מילוי החובה צריך אדם לתת את ליבו. אם לא ישים עליו כבלים, כבלי ברזל של חובה, לא יוכל להגיע אל קצה ייעודו, בלי לנפול על דרכו. 

ואילו אנו, בימי נעורינו חשבנו: ככל שאנו חופשים יותר, כן ניטיב, כן נרחיק ללכת. הנעורים מותר להם לחשוב כך, אך בושה היא להתנחם באשלייה, שעה שפני האמת החמורים מציצים בסוף לתוך עיניך."

מקווה שתיהנו.

* מחוץ לגיליון [הקודם] שאנחנו הוצאנו למלאת 120 שנה להולדתה של המשוררת אסתר ראב, ולגיליון "מאזניים" הקרוב שיעסוק גם בה – לא ידוע לנו על שום אירוע או מוסף שעומד לציין את התאריך. הוצאת בול אסתר ראב בחודש יוני 2014 היא צירוף מקרים מוצלח לציון 120 השנים להולדתה אך זה לא היה מכוון לכך מלכתחילה וגם אינו קשור בכך בדיעבד.

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שלישי, כ"ז באייר תשע"ד (27.5.14) בשעה 19.30

בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,598 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל