גיליון מס' 928

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ב באדר ב' תשע"ד, 24 במרס 2014

עם הצרופות: 1. פסל "הפועל העברי" המקורי, 1934 [נמצא מצד ימין למטה], בגלוייה "תל-אביב, יריד המזרח", צילום י. בנאור-קאלר. הודפס באוסטריה. [הפסל הנוכחי שוחזר ב-1984].  2. הזמנה לחנוכת כיכר אריה אל-חנני. הכניסה חופשית.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאֵש וְהַטּוֹן שֶל הַגְּבֶרֶת אֶשְטוֹן... // עמוס גלבוע: 1. דברי בוגי יעלון, האמת על החולשה האמריקאית, וחובת הריסון והזהירות. 2. יעלון, התנצלות וכבוד לאומי. // משה יָגָר: ביקור בכלא פנקרץ בפראג. // מתי דוד: 1. הדיפלומטיה של העולם הנאור משווקת הונאות ואשליות. 2. שבעים "ארגוני שלום" של השמאל הישראלי פועלים למען פלסטין! // עמוס אריכא: פרס ישראל הושלך לפח אשפה! – עם הענקתו לעדינה בר-שלום. // אוריה באר: הנס ורודולף. // ד"ר ישראל בר-ניר: משענת קנה רצוץ – מה מתרחש במוחו של פוטין. // אורי הייטנר: 1. הגדת מרגולין, יהודית קציר, "צילה". 2. צרור הערות 23.3.14. // משה גרנות: מה קרה לחיים באר? // אלי מייזליש: חוכמה גדולה [העתק נשלח לשגריר ארה"ב בישראל]. // איתמר פרת: החג האסור. // יהודה דרורי: חוקי המשילות שלא נחקקו. // נגה מרון: אולי לא הכול אבוד? // יוסף אורן: הסודות של לוטה שטרוק, על "חלומותיהם החדשים" של חיים באר. // מרדכי נאור: זיכרונות מטירונות רחוקה, כשמאיר הר-ציון ניצח את צה"ל. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאֵש וְהַטּוֹן שֶל הַגְּבֶרֶת אֶשְטוֹן...

אִם יֵש מוּטַצְיָה שֶל מַר צֶ'מְבֶּרְלִין הַפֶּתִי

שֶנִּפְנוּפֵי מִטְרִיָּתוֹ בְּיוֹם חָזְרוֹ

מִפְּגִישָתוֹ עִם הִיטְלֶר, בְּאָמְרוֹ: "הֵבֵאתִי

גַם  peaceגַּם honour" לֹא הָיוּ כְּלָל בְּעֶזְרוֹ

שֶל שוּם אַנְגְּלִי שֶעַל עִירוֹ הִנְחִיתוּ רֶצַח

כָּל פִּצְצוֹת הַ"בְּלִיץ" שֶל הַלּוּפְטְוָאפֶה שָם

הֲרֵי זוֹ קֵתְרִין אֶשְטוֹן שֶעַזּוּת-הַמֵּצַח

בָּהּ הִשְוְתָה בְּחוּש פְּרוֹפּוֹרְצְיָה מְגֻשָּם

קְטִילַת טַפָּם שֶל יְהוּדֵי טוּלוּז עִם טֶבַח

סוּרִים בְּסוּרִים אוֹ גְמוּל צַהַ"ל לָאוֹיֵב

עַל מַטְּחֵי גְּרָאד מֵעַזָּה, כְּשֶצִּיּוּן לְשֶבַח

מַגִּיעַ לָהּ עַל קֵהוּת-רֹאש וְאֹטֶם-לֵב.

אַךְ הֶשֵּׂגֶיהָ בִּתְחוּם זֶה כַּיּוֹם עוֹלִים פִּי

מֵאָה עַל מָה שֶכְּבָר צָבְרָה בַּעֲבָרָהּ

כְּשֶהִיא שָבְרָה לִפְנֵי שָבוּעַ שִׂיא אוֹלִימְפִּי

בְּגִלּוּיֵי מַשּׂוֹא-פָּנִים וְטַעַם רַע

כְּשֶזְּמַן קָצָר אַחַר תְּפִיסַת סְפִינַת-הַנֶּשֶק

שֶל הָאִירָאנִים בְּיַם-סוּף, בְּתוֹר הַדְרָן

אָצָה לִפְגֹּש בְּחֹסֶר-טַאקְט וְעֹדֶף-חֵשֶק

אֶת רוֹהָנִי נְשִׂיא אִירָאן בְּטֶהֶרָן.

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ לְדַעַת הַצִּבּוּר כָּאן

עַל רַף הַיֹּשֶר וְהָאִי-מְשֻחָדוּת

שֶל גְּבֶרֶת זוֹ, הִיא אַף פָּרְסָה עָלֶיהָ "בּוּרְקָה"

(פָּרְסָה מִלְּשוֹן פָּרַס) וְכָךְ סִפְּקָה עֵדוּת

לְכָךְ שֶסּוֹף כָּל סוֹף הִיא לֹא רַק מִתְפָּרֶסֶת

כְּשֶכָּל כְּלָלֵי הַהֲגִינוּת נֶעֱזָבִים

כִּי אִם אֲפִלּוּ מַחְנִיפָה וּמִתְרַפֶּסֶת

בִּפְנֵי מִשְטָר מֵפִיץ טֵרוֹר וּשְטוּף כְּזָבִים.

אַךְ לֹא עָרְלַת-הַלֵּב וְלֹא קִפְלֵי הַ"בּוּרְקָה"

יוּכְלוּ בְּעֶצֶם לְכַסּוֹת עַל הַחֶרְפָּה

בָּהּ מְנַקֵּר סוֹף-סוֹף כָּל עַיִן הַחִבּוּר כָּאן

בֵּין עֲצִימַת עֵינָהּ וְהַפְנָיַת עָרְפָּהּ

שֶל גְּבֶרֶת אֶשְטוֹן לְעֻבְדַּת בְּלוֹף חִיּוּכֶיהָ

שֶל נְשִׂיאוּת מַר רוֹהָנִי שֶהַ"קְלוֹז-סִי"

חָשְׂפָה לְעֵין תֵּבֵל כֻּלָּהּ אֶת קְלוֹן תְּכָכֶיהָ

(בָּהֶם נִכְשַל גַם מַר אוֹבָּמָה הַנָּשִׂיא)

כִּי לִקּוּקֵי מֵאָה עַכּוּז שֶל אוֹתָהּ גְּבֶרֶת

אֶת צְבִיעוּתָם שֶל הָאִירָאנִים לָהּ עָצְמָה

שָׂרַת-הַחוּץ שֶל גּוּש אֵירוֹפָּה בְּלִי הֶסְתֵּר אֶת

עֵינָהּ שָוִים לִצְבִיעוּתָהּ שֶלָהּ עַצְמָהּ.

וּכְשֶמַּשְוֶה אַתָּה אֶת אֵש נְזִיפוֹתֶיהָ

שֶל אֶשְטוֹן זוֹ (גַם אִם מוּתָר וַדַּאי לִרְטֹן

עַל יִשְׂרָאֵל וּטְרַאנְס הִתְנַחֲלֻיּוֹתֶיהָ)

עִם חִפּוּיֵי טֵרוֹר אִירָאנִי וְעִם טוֹן

חַנְפָנוּתָהּ לִנְשִׂיא אִירָאן אַתָּה תָמֵהַּ

אֵיזֶה חָמוֹר פָּתַח אֶת סְגוֹר פִּי הָאָתוֹן.

* * *

עמוס גלבוע

1. דברי בוגי יעלון, האמת על החולשה האמריקאית, וחובת הריסון והזהירות

אין בידי הטקסט של דברי שר ביטחון באוניברסיטת תל-אביב בכנס סגור. איני יודע אצל איזה גורם הוא מצוי, אם בכלל. שמעתי כמה קטעים מדבריו שהוקלטו (בחשאי?) והושמעו בטלוויזיה, והבנתי  מהם את הדברים הבאים:

ארה"ב מקרינה בעולם דימוי של חולשה, ובכלל זה עכשיו באוקראינה, והוא מקווה שהיא תתעשת.

חולשה מזמינה מתקפות טרור.

אובמה דוחה בכוונה את הטיפול באיראן ומשאיר אותו ליורשו.

יש לקחת בפרופורציה את הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל ולהבין שגם ישראל תורמת למערכת הביטחון האמריקאית, מה עוד שישראל היא בגדר "נושאת מטוסים אמריקאית".

מיד, כמו טיל בליסטי, הודלפו דבריו, מלווים בחרפות ובגידופים ובזעקות שבר. עיתון "הארץ" הגדיר את בוגי יעלון כאסון למדינה, לא פחות ולא יותר. הטוקבקיסטים שלו קראו לו לחזור לרפת. פרשנית ב"ידיעות אחרונות" כינתה אותו טיפש, ונזעקה לפרט בידענות כיצד דברים אלו יפגעו לבטח בכל היחסים הביטחוניים בין ישראל לארה"ב.

אז אם באזובי ישראל נפלה השלהבת, מה יגידו ארזי וושינגטון? קרי הנזעם התקשר לביבי ודרש התנצלות, דוברים אמריקאים היו "המומים" מדברי יעלון והגדירו אותם "כדפוס פעולה מטריד המזלזל בממשל האמריקאי ובבכיריו."  סופו של דבר שבוגי "התנצל" בפני שר ההגנה האמריקאי.

ארבע הערות בנושא:

ראשית, זאת כמובן לא הפעם הראשונה שזה קורה ליעלון. לפני זמן מה, בראיון שלא לפרסום עם עיתונאי, הוא אמר שקרי פועל מתוך מתוך "אובססיביות לא מובנת ומשיחיות" בטיפולו במו"מ הישראלי-פלסטיני. אבל, העיתונאי פירסם את הדברים וקמה מהומה. למה בוגי אינו נזהר בדבריו ואינו ער לכך שרשעים אורבים לו, ימים כלילות, והשמחה תציף אותם אם יוכלו להשתמש בדבריו על מנת לנסות להעכיר את יחסי ישראל-ארה"ב? – זאת איני יודע.  אם במטכ"ל הוא הלך בנעלים גבוהות מחשש להכשות צפעונים, כלום אינו יודע שעליו לעטות שריון של אביר מול הקוברות בחלק מהתקשורת העוינת לו? כלום אינו מבין שהוא עכשיו שר ביטחון ועליו לרסן את עצמו ולנהוג בדבריו בזהירות? בעייה!

שנית, לגופם של דבריו. לפי מיטב המידע שיש לי והשיפוט שלי, דברי בוגי שיקפו את המציאות, או אם תרצו – הוא שם על השולחן את האמת האכזרית על אוודות המציאות. מה לעשות שכמעט כל המנהיגים הערביים של המחנה הסוני (בראשם סעודיה ומצרים) זועקים בראש חוצות על החולשה האמריקאית ומגנים את בוגדנותה בידידיה? מה לעשות שהתקשורת המערבית מלאה בימים אלו בבכי וקינה על אוזלת היד האמריקאית ועל כישלון מדיניות החוץ שלה בחמש השנים האחרונות? מה לעשות ומזה שנים אישי צמרת אמריקאית, אזרחית כצבאית, מעלים על נס את התרומה הביטחונית הגדולה של ישראל לארה"ב? הדימוי של ישראל לנושאת מטוסים אמריקאית הוא לא המצאה של בוגי. זו דווקא המצאה אמריקאית. כמובן שאין זה אומר כלל וכלל שצריך לזלזל בסיוע האמריקאי, בעובדה שהיא בעלת הברית המעצמתית היחידה שלנו, ושאנו צריכים, ומי כשר הביטחון יודע זאת, לשמר ולטפח כל הזמן את הקשר הביטחוני-אסטרטגי עם ארה"ב. זה נדבך יסוד בתפיסת הביטחון שלנו.

שלישית, הזריזות האמריקאית לגנות את בוגי, מעוררת תמיהה. מה מניע אותם לכך? האם האמת שבדבריו היא המכאיבה להם כל כך, בשעה הכי קשה של ממשל אובמה מול האתגר הרוסי? האם באמת נעלבו מדברי יעלון? האם הם רואים בנו מדינת וסאל הזקוקה לנזיפה  ולחינוך להתנהגות טובה?

רביעית. בוגי אכן צריך לדעת לרסן את עצמו, אבל בואו לא נשכח גם איך האמריקאים יודעים יפה לירוק לנו בפרצוף ולהתנהג אלינו כאילו היינו ילידים אינדיאנים: הנעל שאובמה הציב מול ראש ממשלתנו. הראיון שנתן לאחרונה, ממש ערב בואו של נתניהו לארה"ב, שהיה למעשה בגדר קבלת פנים מעליבה ומאיימת על ראש ממשלתנו. ומה נגיד על ראיונות ונאומי קרי שממש הילך עלינו אימים, גער בנו ולימדנו מה טוב לנו ומה רע לנו. ומה אמרה על כך הדוברת שלו? "דבריו הוצאו מהקשרם." ומי היה תמיד מדליף שמטוסי ישראל הם אלו שהפציצו שיירות נשק סוריות לחיזבאללה, ובכך פוגע בבן בריתו? "גורמים" מהבית הלבן והפנטגון. ככה זה, מה שמותר ליופיטר, כנראה לא מותר לנו.

וכן, שכחתי. אני מוכן להמר שדברי בוגי לא יפגעו ביחסים הביטחוניים בינינו לבין ארה"ב.

אהוד: דבריך, כמו דברי יעלון – הם קושט דברי אמת. זו שיטה חכמה אצל יעלון – קודם אומר אמת בוטה, חושף עובדות ברורות, אחר כך לוחצים עליו והוא "מתנצל" – אבל המסר כבר נקלט. הציבור לא טיפש, גם בארה"ב, הם יודעים שיעלון צודק בכל מילה ומילה בדבריו. ויעלון גם אינו המדינאי היחיד או הראשון בהיסטוריה שנוהג בשיטה הזו של אמור והכחש.

2. יעלון, התנצלות וכבוד לאומי

טעיתי! לפני כמה ימים כתבתי כי יעלון "התנצל" בפני שר ההגנה האמריקאי. את המילה התנצל שמתי במרכאות כי לתומי חשבתי שדברי ההבהרה של יעלון לשר ההגנה האמריקאי הם למעשה בגדר של התנצלות. אבל לא! דוברת מחלקת המדינה האמריקאית הזדרזה להודיע כי  זאת לא התנצלות, צריכה לבוא התנצלות מפורשת, וארה"ב מודאגת מדפוס הפעולה של יעלון. נאמר גם כי דברי יעלון ולפיהם ארה"ב מגלה חולשה בכל פינות העולם וכי בעניין האיראני  ישראל יכולה לסמוך רק על עצמה, הם שכל כך הרתיחו את  הממשל האמריקאי.

במילים אחרות, המימשל האמריקאי של אובמה רוצה להשפיל ולבזות לא רק את שר הביטחון שלנו, אלא את מדינת ישראל. הוא רוצה לנהוג בנו כאותו אדם הדורך על רמש, לא מסתפק בכך ומסובב עליו את רגלו כמה פעמים עד  שהרמש הופך למעין דייסה.

זה לכאורה מדהים ומפתיע משלושה טעמים:

האחד, כל מדיניות ארה"ב ויוקרתה ממוקדים עכשיו באירופה סביב שאלת אוקראינה ובהיערכות להתמודדות עם האתגר הרוסי. דברים של שר ביטחון ישראלי בהרצאה הם בגדר טיפה באוקיאנוס הבעיות שיש עכשיו לארה"ב.

השני, דווקא כאשר ארה"ב נותנת פומבי לדברים של שר הביטחון הישראלי (שאלמלא הודלפו ע"י תקשורת ישראלית לא היו זוכים לאיזושהי תשומת לב בינלאומית) ועוד מבליטה עד כמה היא מייחסת להם חשיבות – הרי שהיא, אולי בלי משים, מוכיחה לעולם עד כמה כל דברי הפרשנות התקשורתית בעולם, ועד כמה כל ההתלחשויות הדיפלומטיות בעולם על החולשה והרפיסות האמריקאית, הם אכן נכונים.

השלישי, לא זכור לי, ואולי אני טועה, שארה"ב דרשה בתקופת ממשל אובמה, מאיזושהי מדינה ידידה להתנצל באורח פומבי.

רק מישראל, אולי הגדולה שבידידות ארה"ב ובעלת הברית הכי אמינה, ארה"ב דורשת זאת. על משקל דברי הדוברת האמריקאית על "דפוס הפעולה של יעלון," הייתי אומר שכמעט מהרגע הראשון שמימשל אובמה נכנס לתפקידו לפני למעלה מחמש שנים, אנו עדים לדפוס פעולה אמריקאי מבזה כלפי ראש המדינה שלנו וכלפי המדינה. ובהקשר הרחב יותר אנו עדים לדפוס פעולה של התרפסות לאויבי ארה"ב ויחס מזלזל בידידיה. כן, כמובן  שאיני שוכח את העובדה שארה"ב רק הידקה את כל שיתוף הפעולה המודיעיני-הצבאי והאסטרטגי שלה עם ישראל לרמות הגבוהות ביותר! אז מה? זה הופך אותנו למדינה וסאלית? זה הופך אותנו לחסרי כבוד לאומי?

ייתכן כי ישנם כאלו בתוכנו ש"גלה כבוד לאומי" מהם (לא חס וחלילה כבוד אישי), אך דומני שלחלק הארי של העם עדיין יש כבוד לאומי. 

אז באים ואומרים שבוגי אישית הוא לצנינים בעיני הממשל האמריקאי משום שהוא מתנגד להצעות שלהם בעניין הסדרי הביטחון, בעיקר בבקעת הירדן, ולא מתבייש להגיד ש"המלך הוא עירום" ומאבו-מאזן לא ייצא הסדר קבע. נו, אז מה לעשות והוא שר הביטחון של מדינת ישראל הדמוקרטית, והוא זה שהאחריות עליו ולא על קרי וגדולי המומחים הצבאיים שלו, שהיום הם פה ומחר הם שם! ואם יש  לאמריקאים טענות נגדו, מה לזה ולאובססיביות הזאת להשפיל אותו ואת המדינה?

בהקשר זה אני רוצה לספר על אירוע עבר ביחסינו עם ארה"ב. זה היה מיד לאחר הפסקת האש במלחמת ההתשה עם המצרים, באוגוסט 1970. המצרים הזיזו טילי קרקע-אוויר לאזור תעלת סואץ, בסיוע של הרוסים, בניגוד להסכם. אנחנו טענו בפומבי, בכל השופרות, שהמצרים הזיזו. המימשל האמריקאי של  הנשיא ניקסון טען שלא, ושר ההגנה האמריקאי אמר בפומבי כי  המצרים לא הזיזו. התקשורת האמריקאית נחלקה. ואז הוכחנו לאמריקאים בדרג המקצועי שאנחנו צודקים והם טועים. הנשיא ניקסון הורה אישית למשרדי ההגנה והחוץ האמריקאים להודות בטעותם. ניצחון גדול לישראל! האלוף אהרון יריב, מי שהיה אז ראש אמ"ן ואבי הניצחון המקצועי, סיכם לעצמו את הלקח  מההתנצחות המרה עם המימשל האמריקאי  במילים הבאות:

" לאמריקאים יש חוש מצוין להבחין בחולשות של ידידיהם, ובלי שום נקיפות מצפון הם מנצלים חולשות אלה. המסקנה היא להיות עקשנים, סרבנים וקשים בלי שום יחס לכוחנו האמיתי. זה משיג תוצאות בארצות הברית. כאשר אנחנו מתחילים לחשוב 'בהיגיון' ולהזכיר לעצמנו עד כמה אנחנו תלויים בארה"ב, אזיי בקלות אנחנו מידרדרים לעמדות חלשות הפוגעות בנו."

ברוח הומוריסטית הייתי אומר לבוגי לכתוב מכתב התנצלות שאחרי כל דברי "הַבְּלַה בלה", יביע התנצלות כנה, מעומק הלב, על ששיקר, וידגיש כי האמת היא שארה"ב מפגינה מנהיגות ונחישות בכל פינה בעולם, כולל בחצי האי קרים, וישראל סמוכה ובטוחה שתפגין עמדה כזאת מול איראן הסוררת בבוא היום.

* * *

מה שהכי מטריד היום את הנשיא אובמה ואת מזכיר המדינה שלו קרי הוא לא המצב בחצי-האי קרים, שטרם הבינו כי הוא שייך לרוסיה – אלא הציפייה מורטת העצבים להתנצלותו של בוגי יעלון – שחשף ובצדק את סכלותם!

* * *

משה יָגָר

ביקור בכלא פנקרץ בפראג

ב-14 בספטמבר 1993 מסרתי לנשיא צ'כיה ואצלב האוול את כתב האמנתי כשגריר ישראל בפראג. לאחר מכן התחלתי, כנהוג, בביקורי היכרות שונים אצל ראש הממשלה והשרים ואישים אחרים. בין השרים שסרתי אליהם לפגישת היכרות היה גם שר המשפטים. בצ'כיה כפוף שירות בתי הסוהר לשר המשפטים. במהלך השיחה אמרתי לשר שאני מבקש רשות לבקר בבית הסוהר שבשכונת פנקרץ שבעיר. יהיו בוודאי קוראים שיזכרו את שמו של בית הכלא הזה הידוע לשמצה.

ב-3 בדצמבר 1952 הוצאו בו להורג בתלייה אחד עשר נאשמים, אחר משפט טיהור שנודע בשם "משפט סלנסקי", על שמו של הנאשם העיקרי רודולף סלנסקי, שהיה המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה ויהודי במוצאו.

לא כאן המקום לתאר את הרקע למשפט זה ואת מהלכו. פורסמו על כך ספרים ומאמרים רבים. מספיק אם נאמר שמשפט סלנסקי וחבריו הפך להיות משפט הראווה האנטישמי והאנטי-ציוני הגלוי הראשון בגוש הקומוניסטי. מכל משפטי הטיהור הפוליטיים שנערכו בברית המועצות בשנות השלושים של המאה ה-20 ובמדינות הקומוניסטיות הגרורות במזרח אירופה בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים, היה משפט פראג הגילוי האנטישמי החמור ביותר.

המשפט נפתח בכלא פנקרץ ב-20 בנובמבר 1952 ונמשך שבוע ימים. למשפט הועמדו ארבעה-עשר נאשמים. אחד עשר מהם היו יהודים. הם נאשמו בקשרים עם "הציונות הבינלאומית" ובשיתוף פעולה עם המודיעין האמריקני. המשפט היה רצוף גידופים אנטישמיים. ההכנות למשפט נמשכו חודשים אחדים במהלכם "הוכנו" הנאשמים, בעינויים קשים וממושכים, לתפקידם. הם דיקלמו תשובות לשאלות שהוכנו מראש ושנערכו עליהן חזרות כדי למנוע תקלות במהלך המשפט. בית המשפט גזר דין מוות על אחד עשר מבין הנאשמים. שמונה מהם היו יהודים. כאמור, החידוש במשפט זה היה הדגשת האלמנטים האנטישמיים בצורה גלויה ובוטה והניסיון להוכיח שקיים מכנה משותף בין הקלקלות שהתגלו במשטר הקומוניסטי לבין היהדות, שטרוצקיזם (פשע חמור במשטרים הקומוניסטים!) בגידה, חתרנות וריגול – טבועים באופיים של היהודים. הציונות תוארה כתנועה קונספירטיבית-ריאקציונית וכ"כלי שרת של האימפריאליזם" שמטרתה להרוס את המשטרים הסוציאליסטים ולהשתלט על העולם. קרוב לוודאי שלמשפט סלנסקי נועד להיות המשך ב"משפט הרופאים" היהודים שהוכן במוסקבה חודש וחצי מאוחר יותר, ושבוטל רק הודות למותו של סטלין.

למשפט סלנסקי היתה זווית ישראלית וזו היתה סיבת התעניינותי בכלא פנקרץ. שני אזרחים ישראלים נקלעו אליו שלא בטובתם. האחד היה שמעון אורנשטיין (נפטר ב-1983), חניך "השומר הצעיר", שהיה חבר ב"הגנה" ונשלח לצ'כוסלובקיה, בתקופה שקדמה להקמת המדינה, כדי לרכוש בה נשק. בשנת 1949 החל לנהל עסקים משלו עם צ'כוסלובקיה עד שנאסר בה ב-13 בנובמבר 1951.

השני היה מרדכי אורן (1905-1985), חבר קיבוץ "מזרע", מראשי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) וממנהיגיה השמאלנים ביותר, שביקר בצ'כוסלובקיה בשליחות מדינית של מפלגתו. מרדכי אורן נאסר בתחנת גבול בצ'כוסלובקיה ב-24 בדצמבר 1951. שניהם חוו התעללויות, עינוים והשפלות וגילויי אנטישמיות מצד החוקרים במהלך חדשי ה"חקירה" הארוכים בהם נסחטו מהם הודאות בפשעים שלא בוצעו. היה עליהם להופיע כעדים במשפט סלנסקי וחבריו ולהעיד נגדם. הם מילאו תפקיד זה כפי שהוכנו לו.

לשמעון אורנשטיין ולמרדכי אורן נערכו גם משפטים בנפרד. אורנשטיין נשפט ב-5 באוגוסט 1953 ואורן ב-9 באוקטובר. משום מה הם לא הוצאו להורג. אורנשטיין נדון למאסר עולם ואורן לחמש עשרה שנות מאסר בלבד. אורנשטיין שוחרר לפתע ב-28 באוקטובר 1954 ואילו אורן רק ב-13 במאי 1955.

למשפטים אלה נודעה חשיבות מיוחדת בישראל. בנוסף לאופיים האנטישמי והאנטי-ציוני היו בהם גילויים אנטי-ישראליים קשים מאוד. ישראל היתה אחת ממטרות ההתקפה העיקריות של מביימי משפטי הראווה האלה. שני האזרחים הישראליים שעורבו בהם נעצרו ללא תהליכים משפטיים מקובלים במדינות של שלטון חוק, ונאלצו, אחר עינויים, ליטול חלק במשפטים מבויימים שלא היתה להם כל שייכות ונגיעה אליהם. התגובה בישראל היתה טראומטית ומצאה ביטויה בדיונים בכנסת, באסיפות עם ובאמצעי התקשורת.

שר המשפטים הצ'כי שבמשרדו ישבתי, רצה להבין את פשרה של הבקשה הלא-שגרתית והמוזרה ששמע מפי. מסתמא לא נתקל בשגריר זר המבקש לערוך ביקור בבית כלא. היה ברור לי שהוא לא ידע דבר מכל מה שתיארתי לעיל, בקיצור כה רב. אמרתי לו שביקור כזה מעניין אותי כי עדיין חרוטים בזיכרוני אירועי שנת המשפט – 1952, והתגובות הקשות שהיו בישראל לעלילה האנטישמית, האנטי-ציונית והאנטי-ישראלית שנגולה במשפט. הייתי אז סטודנט צעיר באוניברסיטה העברית. בייחוד זכורה לי אסיפת סטודנטים דרמטית שנערכה באולם רטיסבון (משכן הפקולטה למשפטים אז) ונאום נרגש ובלתי נשכח של המשורר חיים גורי. ואולי היה זה שיר שכתב אז ושרישומו היה עז מאוד.

משהו מכל זה סיפרתי לשר המשפטים. הוא טילפן מיד בנוכחותי למישהו והסדיר את הביקור.

הביקור נערך ב-12 בינואר 1994. נסעתי לבית הכלא במכוניתי הרשמית שדגלון ישראלי מתנופף עליה. בבואי לבית הכלא, ששטחו גדול מאוד ושבנייניו העגומים נראו זקוקים לשיפוץ ולטיפול, התקבלתי על ידי קצין בדרגת מאיור (מקבילה לרב-סרן אצלנו). הוא לא ידע אנגלית ולפיכך הוזעקה למקום, לצורכי תרגום, עובדת סוציאלית מסגל בית הסוהר, המטפלת בשיקום עבריינים קטינים. ידיעתה באנגלית היתה קלושה, אבל גם נהגי בא לעזרה והצלחנו להסתדר באופן כלשהו. כדאי לספר ששומר הראש הצ'כי שלי, שוטר ביחידה הצ'כית לאבטחת אישים, גילה עצבנות כשהגענו למקום. הוא נתבע למסור את אקדחו. גם נהגי נראה עגום מאוד. בית הכלא פנקרץ הזכיר להם, בוודאי, את השלטון הקומוניסטי בארצם, ממנו נחלצו רק שלוש שנים לפני-כן. הביקור המוזר במקום זה, שנכפה עליהם בגללי, גרם להם אי-נוחות בולטת. אודה ואתוודה. בכל פעם שחלפנו דרך שער או דלת ושמעתי את נקישת טריקתם מחדש מאחוריי חשתי גם אני אי-נוחות קלה. קיוויתי שלא יארע דבר שימנע ממני לעבור שנית דרך שערים אלה, אך בכיוון הפוך, בדרך החוצה.

נראה שהקצין שהופקד על ליוויי לא ידע מהי מטרת הביקור. לפיכך לקח אותי לכמה חדרים ומתקנים הנשמרים על ידי הנהלת בית הכלא והקשורים במה שהתחולל במקום זה בימי הכיבוש הנאצי. נאמר לי שלעיתים מגיעים לשם גם מבקרים אחרים. תחילה הראו לי את תאי הנידונים למוות, לאחר מכן ראיתי תערוכת צילומים על אותה תקופה, שסידורה טרם הושלם. משם הובלתי לחדר אחר – בית הדין – בו נערכו משפטים מהירים על ידי קצינים גרמנים. הנדונים למוות היו מוצאים להורג ללא דיחוי בחדר סמוך על ידי עריפת ראשם בגיליוטינה (!) או בתלייה. אלה שחוייבו בעריפה היו מוצאים להורג בזה אחר זה והדבר ארך זמן לפיכך התקינו הגרמנים באותו חדר, למען היעילות, מתקן תלייה בעל שבע לולאות וכך יכלו לתלות שבעה קורבנות בבת-אחת. ליד הגיליוטינה נמצא מיכל מתכת שלתוכו נפלו הראשים הכרותים וכן שרביט ברזל שבעזרתו היה התליין מוציא את הראש הערוף ומראהו ל"שופטים" שהמתינו בחדר "בית הדין" שמעבר לדלת ושרצו לראות את תוצאות פסיקתם.

כל זאת סיפר הקצין המלווה. בשנות הכיבוש הגרמני היה התליין אוסטרי וזהותו ידועה. אגב, האחרון שהוצא להורג בחדר זה היה שליט צ'כיה הנאצי, ה"פרוטקטור" פרנק. סדיסט מובהק. היה זה ב-1945, אחר תבוסת גרמניה. הדבר נעשה כבר על ידי ממשלת צ'כוסלובקיה המשוחררת. יש במקום צילומים המנציחים אירוע זה.

בין יתר מתקני הרצח נמצא במקום גם ארגז חול אליו היו משליכים את הראשים הכרותים של אלה שהיו להם שיני זהב בפיהם לעקירה. לדברי הקצין המלווה, הוצאו שם להורג בשנות הכיבוש הנאצי כ-45,000 איש ואישה. הוא הראה לי יומן מאותם ימים בו רשמו הגרמנים את פרטי הנרצחים. כתב-היד יפה ומסודר. אנשים המחפשים את קרוביהם שנעלמו בימי המלחמה מגיעים לשם ומעיינים ביומן אולי ימצאו עדות כלשהי. התחושה קשה מאוד ומעיקה כשמבקרים בחדרים אלה. מימדי הסאדיזם והרצחנות הנאציים נשארים לעולם דבר שהדעת אינה סובלת והדמיון אינו תופס.

לא ידעתי על הדברים האלה, אך לא בגללם ביקשתי לבקר בכלא פנקרץ. ניסיתי להסביר לקצין המלווה את תכלית ביקורי. סיפרתי לו, עד כמה שאפשר היה באמצעות המתורגמנים הבלתי מיומנים, על משפט סלנסקי ואמרתי שברצוני לראות את המקומות הקשורים באירוע זה. אין בכלא פנקרץ פעולה דומה לשמר את זוועות "המשפט" הקומוניסטי, כפי שנעשה לגבי תקופת המשטר הנאצי. נראה שאחר מותו של סטלין נעשה מאמץ להשכיח תקופה זו ולכן קשה היה לי למצוא מישהו שידע על מה דיברתי. הן שר המשפטים והן הקצין המלווה (וכן צ'כים רבים אחרים שפגשתי בתקופת שירותי בפראג) לא ידעו על משפט סלנסקי, או שהיה להם על כך מושג קלוש ומטושטש בלבד.

מכל מקום, אחר מאמץ מסויים הבין הקצין את בקשתי ולקחני לפינה שמאחורי בית החולים לאסירים, שנמצא במתחם הגדול של בית הכלא. נמצאים שם שני עמודי תליה. במקום זה הוצאו להורג בתקופה הקומוניסטית רודולף סלנסקי וחבריו, וכן רבים אחרים. מוצב שם גם צלב עץ גדול ועליו קבוע זר עשוי חוטי תיל – סמל בעל משמעות נוצרית – לציון סבלם של הנדונים למוות. לפי שעה זה דבר הזיכרון היחיד לזוועות המשטר הקומוניסטי.

אחר מאמץ נוסף הצלחתי להסביר לקצין שאני מבקש לראות גם את האולם הגדול בו נערכו משפטי הראווה ובו "נשפטו" גם מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין הישראליים. הוא הובילנו לשם. האולם התאים לתיאור שתיאר אותו מרדכי אורן בספרו "רשימת אסיר פראג" (ספריית הפועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה 1958). כיום משמש האולם לפעולות תרבות לאסירים. נערכים שם קונצרטים ופעולות ספורט. עמדתי שם, התבוננתי סביבי והתקשיתי לדמיין שבמקום זה התחוללה הפרשה הקשה של משפטי הטיהור והושמעו שם הנאצות על העם היהודי, על הציונות ועל מדינת ישראל.

הקצין המלווה עמד על כך, אולי לצרכי איזון, שאראה גם משהו ממתקני בית הכלא פנקרץ כיום, אחר קריסת המשטר הקומוניסטי. הוא הראה לי מרפאת שיניים מצויידת יפה וכן חדר נוסף ששימש בעבר לעריכת משפטים, אך לא לצורכי ראווה וללא נוכחות קהל. כיום זה חדר ישיבות לסגל בית הסוהר. בית הכלא פנקרץ ממשיך למלא את ייעודו כבית סוהר. משפטים לא נערכים בו. מוחזקים בו כ-1,500 אסירים בהשוואה לכ-5,000 בשלהי התקופה הקומוניסטית.

חשתי שהדרך הראויה לשגריר ישראל לבקר בעמק הבכא הזה היא עם דגל ישראל. ואמנם נסעתי לשם, כנזכר לעיל, כשדגל ישראל מתנופף על מכוניתי. ראיתי בכך פעולה סמלית קטנה של הזדהות ושל עשיית צדק עם שני אזרחים ישראלים שעונו שם לפני חמישים שנה וגמול-מה על השפלת כבוד ישראל וחילול שמם של הציונות ושל העם היהודי באותם ימים אפלים, אירועים שאירעו בין כתלי בית כלא זה וכרוכים בשמו.

פרק מתוך ספרו החדש של משה יגר, "בשירות החוץ ולאחריו", הוצאת יובלים, ירושלים, 2014, 481 עמ'.

* * *

מתי דוד

1. הדיפלומטיה של העולם הנאור משווקת הונאות ואשליות

הדיפלומטיה העקרה הפכה לדיפלומטיה חלולה. על רקע משברים מדיניים וסכסוכים אלימים המתחוללים בעולם, מתגייסים מיד הדיפלומטים המקצועיים, הרואים את עצמם כ"מתקני עולם", המסוגלים לפתור בעיות ומחלוקות באמצעות נוסחאות משפטיות והנמקות מילוליות. זו "תעשיה" המעסיקה מאות דיפלומטים עם כוונות טובות, אשר משווקת בפועל אשליות במסכות של כביכול פתרונות.

עבור הפוליטיקאים והמנהיגים שבידם הכוח והסמכות לקבל החלטות, הדיפלומטיה היא "כלי עבודה" המאפשר להם להרוויח זמן, ואליבי על מנת שלא להחליט. זו שיטה מקובלת הפועלת לטובת שני הצדדים, על מנת לרצות את דעת הקהל ואת העיתונות.

ראוי להתייחס למקרה האקטואלי האחרון של המשבר הסורי של השימוש בנשק כימי ותגובות העולם המערבי והקהילה הבינלאומית. גם לאחר שהיתה הוכחה מוצקה לשימוש בנשק הכימי, באמצעות 1300 גופות של גוויות מתות ללא דם, עדיין המשיכו הדוברים של העולם הנאור לטעון שצריך עוד "לבדוק ולברר" משפטית. הכול גלוי ברור ומוכח. מה עוד צריך לבדוק!

זו ההוכחה לצביעות, לחוסר החלטיות ולהססנות של המערב.

2. שִׁבְעִים "ארגוני שלום" של השמאל הישראלי

פועלים למען פלסטין!

האנטומיה של מאפייני ארגוני השלום

האנטומיה של רוב "ארגוני השלום" חושפת ומוכיחה שלכולם יש זהות ואחדות פעולה של תמיכה בפלסטינים והתנגדות תקיפה וקבועה לכל ממשלות ישראל. ארגונים אלה תומכים ברוב הטענות, הדרישות והתלונות של הפלסטינים. הם מתנגדים לרוב קווי המדיניות של כל ממשלות ישראל כלפי הפלסטינים. המדובר ברשת מסועפת של עשרות עמותות וארגונים הפועלים בישראל תחת מגוון של שמות כיסוי והטעייה. כביכול כארגונים הומאניים, סוציאליים, משפטיים, חינוכיים ואחרים. ארגונים אלה ממקדים את פעילותם כמעט אך ורק בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך הצגת עמדות פרו-פלסטיניות. המידע המלא אודות זהות והיקף המימון של ארגונים אלה, עדיין מוסתר ועלום, למרות שידוע שקרנות וממשלות זרות תורמות להם.  המדובר בכספים מחו"ל שייעודם לנסות לעצב בישראל דעת קהל פרו-פלסטינית ואנטי-ממשלתית. לכל ארגון יש דגשים ופעילויות ייחודיות, אבל לכולם מגמה ומטרה משותפת של תמיכה והשתייכות לארגוני השמאל.

כספים זרים אלה, מנסים לקנות השפעה על המערכת הפוליטית בארץ, באמצעות כביכול "ארגוני שלום" תמימים ובסיוע אנשי אקדמיה ותקשורת. היעד הלא מוצהר של ארגונים אלה הוא להתסיס את דעת הקהל כדי לנסות לערער ולשנות את המבנה הפוליטי הקיים.

ארגוני השלום וזכויות האדם

"חלופה" לכישלון האלקטורלי בשמאל

ארגוני השמאל המדיני בכלל ומר"צ בפרט, התומכים אוטומטית בתביעות הפלסטיניות, נכשלו פעם אחר פעם במבחן האלקטורלי בבחירות לכנסת. על רקע כישלונות אלה, רוב חבריה ותומכיה של מר"צ ושאר הארגונים, העבירו את פעילותם לאלטרנטיבה שנותרה בידם, ל"ארגוני השלום". הם ממשיכים לפעול בנאמנות דוגמטית ונאיבית ב"צדק הפלסטיני" שמשמעותו זכות השיבה לפלסטין השלמה ללא אף יהודי בתוכה.

ארגוני השלום, שנכשלו בזירה הפוליטית הדמוקרטית, ימשיכו להטריד ולפעול כל עוד יהיה להם המימון של התרומות מחו"ל. לחלק מפעילים אלה זו פרנסתם ו"מקצועם".

חלק מארגוני "זכויות האדם" הם כינוי שקרי לארגוני חיזוק הטרור הערבי-פלסטיני. חייבים לעשות הפרדה מוחלטת בין גופי שמאל לגיטימיים העוסקים באמת בבעיות הומניטאריות, לבין גופי השמאל שחותרים נגד המדינה בסיסמה שקרית של "ארגוני שלום".

הצעות החוק למניעת מימון עמותות ישראליות על-ידי תרומות של ממשלות וקרנות זרות מחו"ל – כוונתן היא מניעת פעילות פוליטית ולא מניעת סיוע הומאני אמיתי.

מה המשותף בין "ארגוני השלום" באירופה בחסות ברה"מ

לארגונים שלנו ?

ראוי להזכיר, שבתקופת "המלחמה הקרה" בין ברית המועצות לבין ארצות הברית, שנמשכה שנים רבות מתום מלחמת העולם השנייה, אירופה היתה מוצפת ב"ארגוני שלום" פיקטיביים.  כל הארגונים האלה הוקמו ופעלו בהכוונה, בהשראה ובסיוע ישיר ועקיף של ברית המועצות והמפלגות הקומוניסטיות המקומיות, וקבוצות של אנשי רוח נאיביים. היעד של ארגונים אלה היה להתסיס ולגייס את אזרחי מדינות אירופה, כדי למוטט את הממשלות הפרו-אמריקאיות ולהילחם נגד "האימפריאליזם" ו"הקפיטליזם" האמריקאי. כל זאת תחת השקר וההטעייה של כביכול "בשם ולמען השלום."

יש דייון מסוים בין השיטה והמטרות של "ארגוני השלום" הקומוניסטים שפעלו בזמנו באירופה, לבין חלק מהפעילויות והמטרות של "ארגוני השלום" בישראל.  ההבדלים הם שבמקום מאבק נגד ארה"ב, המאבק הוא נגד ממשלות ישראל, ובמקום תמיכה בברית המועצות, תמיכה בפלסטינים.

רשימת 70 ארגוני השלום תחת מגוון שמות כיסוי

נשאלת השאלה מדוע פעילי השלום מפוצלים לשבעים חלקיקים של ארגונים קטנטנים, תחת שמות וכותרות רבים, קרובים וגם דומים במהותם. הכוונה ליצור רושם ש"המונים" רבים משתייכים ופעילים בהם. מסתבר שכל שניים שלושה פעילי שלום ממציאים לעצמם שם ומנסים לשווק את עצמם בכוח גדול של "תנועות", "ארגונים", "עמותות".  שמות כל הארגונים האלה הופיעו במספר רב של פרסומים שלהם בעיתונות ובכרוזים:

די לכיבוש # יש גבול # גוש שלום # מחסום WATCH # תעאיוש # יש דין # זוכרות # כיבוש # נשים בשחור # האם החמישית # עדאלה # הוועד נגד הריסת בתים # הוועד נגד עינויים של פלסטינים # רדיו כל השלום # בצלם # המרכז למידע אלטרנטיבי # לוחמים לשלום # התנועה לתמיכה בסרבני כיבוש # סיורים ארכיאולוגים אלטרנטיבים # השמאל הישראלי הרדיקלי #· פרופיל חדש # שומרי משפט # קשב # כביסה שחורה # פורום שמאל # קול אזרחיה # עיר עמים # מוקד להגנת הפרט # אמנסטי # רשת המזרח התיכון לדו קיום # חלונות # רופאים לזכויות אדם # בת שלום # פורום המשפחות השכולות # שלום עכשיו # יוזמת ג'נבה # נווה שלום # תנועת כחול לבן # איסקרי # פורום ארגוני השלום # מדרשת אדם לשלום # דו שיח #  גבעת חביבה # בוסתן לשלום # מיליון ידיים לשלום # מנהיגים את המנהיגים # סולחה # מס"ד מרכז סוציאל דמוקרטי # פלסטין ישראל ז'ורנל # ישראל יוזמת # אגף המשימות בתק"מ # עובדים סוציאליים לשלום # קול אחד # קול אחר # רוצים שלום # רשת ביטחון חברתית # קואליצית נשים לשלום # ג'י סטריט (ארה"ב יהודים) # גישה # המוקד להגנת הפרט # רבנים לזכויות אדם # תנועת סולידריות # הקרן לישראל חדשה # שוברים שתיקה # רופאים לזכויות אדם # האגודה לזכויות האזרח.

* * *

הזמנה

לטקס הענקת פרס רנה לי לשירה

למשוררת מיכל סנונית

הפרס נוסד בקיץ 2013 לזכרה של המשוררת, הפרוזאיקונית והחוקרת

פרופ' רנה לי ז"ל

ומוענק בחסות איגוד כללי של סופרים בישראל.

הטקס ייערך ביום 2 באפריל 2014, בשעה 20.00

בבית פליציה בלומנטל, רחוב ביאליק 26, תל-אביב.

מנחה: פרופ' גד קינר

בתוכנית: על שירת רנה לי – פרופ' זיוה שמיר

על שירת מיכל סנונית ונימוקי השופטים: אסתר ויתקון

דברי תודה: מיכל סנונית

קריאה אמנותית משירי רנה לי ומיכל סנונית:

פרופ' גד קינר, ענת זאוברמן

שירי רנה לי מולחנים ומבוצעים בפי המלחינה והזמרת שושיה בארי-דותן

הקרנת סרט וידאו קצר של רנה לי

כניסה ללא תשלום.

חבר השופטים: פרופ' זיוה שמיר, ד"ר חיים נגיד, המשוררת אסתר ויתקון

* * *

עמוס אריכא

פרס ישראל הושלך לפח אשפה!

ביזויו של "פרס ישראל", העיטור שנחשב בתחילתו לבעל משקל של מכובדות (מעולם לא מעבר לזה!) – הגיע לשיא ביזוי חדש עם הענקת פרס ישראל לגברת אחת, בשם עדינה בר-שלום, שכל דרכה אין בה כדי להצדיק מתן פרס כזה בנימוק אבסורדי של "מפעל חיים". נמצאים בארץ עוד אנשים רבים שראויים לאין שיעור ממנה לקבל פרס זה ולא יקבלו אותו מפני שאינם נהנים מקרבת שבט עובדיה לצלחת הלאומית. ואלה משבט עובדיה הם בעלי תיאבון מיוחד.

יתר על-כן, רבים מבין הראויים לציין את מפעל חייהם אינם מקורבים אפילו לאישים מהמעלה הראשונה כאריה דרעי שידו בכל קדרה, או לפרופ' גבריאלה שליו שעמדה בראש הוועדה לפרס "מפעל חיים". הפוליטיקה הנמוכה ביותר תמיד היתה מעורבת גם בחלוקת פרסים. אבל הפעם הגדילה לעשות בדחקה בחברי הוועדה להעניק פרס על-פי קני מידה מושפעים בבירור מנימוקים שאינם ראויים, והגחיכה אותם.

אין בארץ משפחה שעושה חגיגה לכל דורותיה מהפולחן הדתי היהודי, כמו משפחת עובדיה. לא היה סיפור כזה שאיש אחד, שמשפחתו מקיפה היום לפחות מאה וחמישים נפשות, וכולם מסודרים עם משכורות מפתות ותנאי חיים מפליגים, כמובן שאת מרביתם נאתר במקצועות "משפחתיים" כגון, רבנים, משגיחים, בלנים, בעלי תעשיות כמו "כשרות למהדרין". בקיצור, בכל מאורה בה ניתן למצוא בירכתיה טרף, שם תמצאו מישהו מבני המשפחה, שתפארתה על הקמת ש"ס, המפלגה המושחתת.

עדינה בר-שלום זכתה השנה בכבוד כפול, מקרה נדיר בעולמנו. האחד, התכבדה להימנות עם נשים המייצגות אותנו בהדלקת משואות. ואחר-כך, בעת חלוקת "פרס ישראל", יחלקו לה כבוד על "מפעל חיים". ואני מבקש לדעת על איזה מפעל חיים מדובר. דומני שלא אטעה אם אומר כי מה שקרה בימים האחרונים הוא ביזוי ההיסטוריה של "פרס ישראל". אינני רואה בתולדות חייה של התופרת מירושלים ובעלת העסק לבגדי כלות – פרשת חיים המצדיקה את הכבוד הכפול שזכתה בו – הדלקת המשואה ופרס ישראל.

הוועדה טרחה לציין שבנוסף למעלות שמניתי בה לעיל, היא גם היתה חברה בשורה של ועדות ציבוריות כאלה ואחרות. על סמך מה? על סמך איזה הישג נקבעה הגברת החמודה עם הפלפל על ראשה, לאותן וועדות? שוב תימצא התשובה השדופה והיא היותה נצר למשפחה המפוארת.

מה שמצאתי אפילו עומד בסתירה למפעל חיים, שכן היא עירבה עצמה במהלכים פוליטיים שנויים במחלוקת עזה. מפעל חייה מצטיין בנכונותה לסגת מרמת הגולן. בנכונותה לחלק את ירושלים (ראו את העמוד המוקדש לה בוויקיפדיה).

אבל לא הייתי נוגע אפילו בקצה נוצתי בנושא הזה אלמלא התרנגולת הזאת הניחה לפנינו הבוקר ביצת צחנה כזו שאפשר להיחנק ממנה, והוכיחה כי בעצם מדובר אישה חשוכה שתפישת עולמה שייכת לימי הביניים, ובוודאי לא למדינה מודרנית שבאמת נלחמת על בלימת תופעות חשוכות שכאלה. תפישת עולמה משקפת בדיוק אותו פלג חרדי שהתפלג מהעם העברי. ונשאלת השאלה, מה לגברת הזאת ולמדינת ישראל?

חברי הוועדה שהמליצו על הענקת הפרס צריכים ללעוס היום את מסקנותיהם, ולבלוע את שרידי מסמך ההמלצות עד שיפלטו אותו בצד הראוי לנושא הזה באנטומיה של האדם. אינני פונה לוועדה לבטל את המלצותיה. אני רק רוצה להבהיר עמדה שהכלה הזאת איננה חסודה ונאוה כפי שחברי הועדה הציגו אותה כשהם מודעים לסילוף הקדוש הזה: בתוכה של הגברת בוערת תאוות-כבוד שמאפיינת את בני השבט של עובדיה.

בין ההנמקות של הוועדה, נאמר: בנימוקי ועדת הפרס צויין כי בר שלום, בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף, ראויה לפרס "בשל עשייתה פורצת הדרך לגישור על שסעים ופערים חברתיים וקידום ושילוב בין אורח החיים החרדי לפתיחות חברתית ולהשכלה גבוהה."

קשקוש בגרוש. בכל פרקי חייה עדינה החביבה עושה למען עדינה. זה בסדר. רבים נוהגים כך אבל איש מהם לא מקבל טפיחה כזו של המדינה על כתפו. יתרה מזו, השתן עלה לה לראש במהירת כה מסחררת ושמט הבוקר את המסווה שעל פניה.

עשייתה איננה פורצת דרך ולא היתה כזו. המפעל שלה איננו מקרב לבבות. זו תעשיית תארים מתחת לרדאר של הוועדה הממונה על חינוך גבוה. המוסד אותו הקימה לפני שלוש-עשרה שנים, תחילתו נעוצה לאפשר לנשים חרדיות ללמוד מקצוע הנקרא "עובדת סוציאלית". מקצוע אותו מלמדים שנים רבות במוסדות אקדמאים במדינת ישראל, והם פתוחים לפני כל מבקשת להשכיל עצמה בתחום הזה: חרדית כשרה, חרדית פחות כשרה, חרדית לייט, חרד"לית, רפורמיסטית והרשימה מתארכת.

אבל עדינה בר-שלום ממשיכה בגישה דתית צרה להפריד בין דתיים לחילוניים טמאים. גישה שיש להרחיקה מפתחנו ולהפסיק הזרמת כספי ציבור למוסד שכזה.

גם מבחינת עובדת היסוד אי-אפשר להתעלם. מוסדות חינוך דתיים לנשים דתיות כבר קיימים בישראל קרוב לתשעים שנה. אבל הרי אצל בני משפחת עובדיה הכל "ראשוני" ו"מיד". לא כל אדם יכול להקים בן-לילה אקדמיה המעניקה תארים אוניברסיטאיים. השאלה מיהו, ומיהי עדינה אנחנו יודעים. רק לפני שלוש-עשרה שנים הקימה מוסד שהמנהלת הרוחנית שלו היא אשתו של הרב עמאר, כן, אותה אישה שהיתה בעבר מודעת לחטיפת צעיר מאוהב בבתה, שנכלא במרתף ביתה. אני גם מפקפק במידת הכשרתה לשמש בתפקיד אקדמאי כה-נעלה.

אני מבקש לדעת בהזדמנות זאת מי הזרים כספים ולמה למוסד הזה שמסמל גזענות לכל אורכו ורוחבו (מי שיודע שיקום ויספר!) – אני גם יודע שהרשות לחלק תואר אקדמאי אינו עניין פשוט ולעתים חולפות שנים עד שההיתר מוענק.

שלוש-עשרה שנים... זהו לפתע מפעל חיים! גם המינויים של הגברת עדינה לוועדות ציבוריות ראויות לבדיקה. מה הכשיר אותה להתקבל לוועדות כאלה. הישגים אקדמאים כלשהם? מחשבת ישראל? או שמא שוב תוצר של תככים שכל-כך מאפיינם את בני השבט הירושלמי שרוח אלוהים מרחפת עליהם.

כשהתעוררתי לבוקר זה, יום חמישי י"ח באדר ב' שנת תשע"ד לא נדהמתי למקרא הדברים שהכלה הרעננה השמיעה לכל עם ישראל ברדיו, ויש שם הצהרה ברורה להמרדה כנגד מדינת ישראל. אבל הצטערתי. מסתבר כי המחמאה הנכבדה שוועדת הפרס המשונה קבעה כי היא "פורצת דרך(!) לגישור על שסעים ופערים חברתיים... וכו' וכו' וכו'." – אינה שווה דבר. היא איננה אלא כולה שקר אחד גדול. מישהו רצה שפרס ישראל יוענק לה שלא בזכות. למה? ככה!

חשבתי שאולי היא נאבקת נגד הדרת נשים. חשבתי שמא היא תובעת שלא תהיה בישראל רשימה לכנסת שאין בה נשים. חשבתי שהפליגה בניסיונות חברתיים מהפכניים כלשהם. איפה. היתה ונשארה בת נאמנה לשבט הפרימיטיבי. לא עשתה שום מעשה שיש בו אור אמיתי. הכול רק "כאילו". הבוקר היא עצמה העידה על עצמה.

מי שקם הבוקר, יום חמישי, ושמע אותה ממרידה (אכן כך!) את האברכים, עלמי התפנוקים של הישיבות החרדיות, וקוראת להם שלא לשרת בצה"ל ולשמוע אך ורק בקולם של הרבנים, כפי שהיא עצמה עושה כל חייה – תוהה לדעת אם יש בה שמץ של הגינות, באישה הזו, שלגביה אין כנסת, אין ממשלה, יש רק שלטון רבנים במדינת ישראל!

 אז למה את רצה, גברתי הנאווה, להתראיין בכלי התקשורת מעל כל גבעה רמה, בגלל הכבוד המזוייף שחוּלק לך? אם את אדם הגון, תתנערי מחנופת הכבוד הזה שאין בה שמץ של כבוד אמיתי. הרי ממילא את בועטת בגסות בכל היקר לכל-כך הרבה אנשים בארץ הזאת.

את אפילו אינך מבינה מהו שוויון בין בני אדם בארץ-ישראל.

את היא זו שמרחיבה קרע ובאה מתוך חשיכה תרבותית, עלטה שאין בה ניצוץ אחד של ישראליות הראויה להתחלק בין כולנו.

הו, כן, אבל שוב מה עם הכבוד? ואולי יואילו חברי הוועדה להסביר לנו בדיוק על-סמך מה באמת ישבו וטרחו ובחנו את העובדות (איזה?) – והעניקו את הכבוד למי שאינו ראוי לו, ועל סמך מה הפליגו בהגדרות מגוחכות של "הישגיה" של אותה גברת.

אכן בפורים שכזה תעלולים שכאלה אפשריים. אבל ביום העצמאות הקרוב אפשר להטיל את פרס ישראל לפח האשפה.

אהוד: ומתי יעניקו את פרס ישראל לפרופ' נורית גוברין, בתו של הסופר והעורך ישראל כהן? אמנם אין היא ראויה אלא לצחצח את נעליה של גברת עדינה בר-שלום לבית עובדיה, אבל בכל זאת! – הלא גם למצ'חצ'חות נעליים בחקר הספרות העברית מגיע פרס ישראל!

* * *

באבל על מותו של השחקן המחונן

אסי [אסף] הנגבי

נודע לנו במאוחר על מותו לפני כחודש

וזכור לנו שחייו כשחקן וכאדם היו קשים

בנו הצעיר השחקן מיכאל הנגבי שיחק בתור ילד בסרט "המחצבה"

אביו של אסף, דוד הנגבי, היה מעורכי "ספריית פועלים"

* * *

אוריה באר

הנס ורודולף

ועוד ספר מרתק על השואה, שהגיע לשולחני בימים האחרונים. לא הנחתיו מידי, עד שסיימתי הקריאה בו. הפעם מדובר ב"הנס ורודולף", ספרו של הסופר הבריטי תומס הרדינג, שכתב כבר בעבר כמה ספרים מעניינים.

    המדובר הוא בפרשת לכידתם של פושעים נאציים לאחר מלחמת העולם השנייה, ובייחוד במצוד אחר רודולף הס. הס היה מפקד מחנה המוות אושוויץ בפולין, ומי שהיה אחראי הישיר לביצוע הרצח הגדול בהיסטוריה: רציחת מיליון וחצי יהודים, שבויים סובייטיים, צוענים, אסירים פוליטיים, חולי נפש, הומואים ולסביות.

הספר כתוב בצורה מקורית. פרק אחד על ילדותו וחייו של הנס אלכסנדר, המחבר, ולאחריו, פרק על חייו של רודולף הס בגרמניה. וחוזר חלילה.

תקצר היריעה ולתאר את חייהם של השניים, ולפרט את מלוא הפרטים. אעשה זאת בקיצור נמרץ. הנס הוא נער יהודי שנולד בברלין לאב שהיה רופא מצליח ומפורסם בברלין שלפני עליית הנאצים לשלטון. ראשי השלטון באו למרפאתו. המשפחה היתה עשירה ומאושרת, והתערתה בחברה הגרמנית דאז. הכול משתנה עם עליית הנאצים לשלטון. או אז, מתחילה ההתדרדרות המצב, המתוארת לפרטי פרטים. הנאצים אוסרים על הגרמנים לקבל טיפול מרופאים יהודיים, ומצבם הכלכלי משתנה כהרף עין. למזלם, הם עוזבים את גרמניה ברגע האחרון, בשנת 1938, ומשאירים את כל רכושם מאחוריהם. לא לפני שהם משלמים הון עתק עבור הוויזות  לאנגליה.

לרודולף מסלול חיים אחר. הוא מצטרף בגיל צעיר למפלגה הנאצית, ומתקדם עקב בצד אגודל במנגנונה, עד למינוייו למפקד מחנה המוות אושוויץ, אותו הוא מנהל בחריצות רבה. הוא שמפתח את השימוש בגז המוות, ואת השיטות האחרות לרציחתם המהירה של אלפי אנשים ביום. הכול ללא נקיפת מצפון, וכשמשפחתו נמצאת סמוך למחנה ומנהלת שגרת חיים שלווה ומאושרת.

הנס ואחיו התאום פאול, נערים יהודיים שעולם הילדות שלהם נשבר, מחליטים באנגליה לנקום. הם מתנדבים לצבא הבריטי, שלא שש בתחילה לקבל אותם, ומביט בחשדנות בצעירים הנלהבים מדי לטעמו. הם מועברים לחיל החפרים הנחות, ומבצעים שם עבודות חפירה ובנייה שמשעממות אותם.

הם רוצים להילחם. וכך, הם מתגייסים לקורס הקצינים האנגלי התובעני, מסיימים אותו בהצלחה ומועברים להיות מתורגמנים של שבויים גרמנים. זאת הודות לשליטתם המלאה בגרמנית.

גם בכך אין הם מסתפקים. במאי 1945 מתמנה הנס האמביציוזי ושואף הנקם, לחוקר בצוות גדול שמטרתו לכידת ראשי המשטר הנאצי. הנס מצליח מאוד בתפקידו. הוא לוכד את גוסטב סימון, הגאולייטר של לוכסמבורג, לאחר כיבושה. אותו נבל התגאה מאוד, לאחר כיבוש הנסיכות הקטנה, שהוא הנאצי הראשון, שהפך מדינה  באירופה ל"נקייה מיהודים" – שכן, כמעט כל יהודי לוכסמבורג הועברו לאושוויץ. בודדים הצליחו להימלט, או להצטרף לפרטיזנים הלוקסמבורגיים המעטים. הנס לוכד אותו, לאחר מאמצים מרובים, ורוצה להביאו חי למשפט. אך הגורל רצה אחרת. לפי גירסה אחת, התאבד גוסטב בכלא. לפי גרסה אחרת, הוא הוצא בלילה מהכלא, בידיעת הנס, הוכה מכות רצח, עד שנפח את נשמתו. זאת על ידי הפרטיזנים הלוקסמבורגיים שואפי הנקם.

לכידתו של רודולף הס היא קשה ומסובכת יותר. הנס, סרן בלבד  דאז, רודף אחרי הפושע הנאצי בכל רחבי גרמניה. הדוויג, אשת רוצח ההמונים, "משגעת" אותו בשקריה אודות הימצאות בעלה. זאת, עד שהנס המתוחכם נוקט תכסיס מבריק: הוא מביא את קלאוס, בנה הבכור, ברכבת, ממש אליה. הוא צועק עליה בגרמנית, שפתם המשותפת, ומאיים לשלוח מיד את הנער לסיביר. הדוויג נשברת. היא כותבת על פיסת נייר את כתובתו של בעלה רודולף הס הרוצח, בחווה נידחת. שם לוכד אותו הנס  בלילה במבצע שמתוכן לפרטיו.

רודולף הס מושלך לכלא. שם הוא כותב בפרטי פרטים את כל מעלליו באושוויץ. לזכותו ייאמר, שאין הוא מתחמק מאחריותו. הוא מעיד במשפט נירנברג נגד ראשי המשטר ומסייע להרשעתם. רודולף הס נתלה באושוויץ. כל מי שביקר שם רואה עדיין את עמוד התלייה של גדול המרצחים בהיסטוריה.

שנים רבות לאחר מכן מבקר שם מחבר הספר עם נכדיו של הס. ריינר הקטן, נכדו, ממרר בבכי למראה הזוועות שעולל  סבו. הוא אומר במרירות: "אילו יכולתי, הייתי משתין על קברו של סבא שלי..."

הנס, לוכדו של רודולף הס, חוזר לאחר סיום תפקידיו ללונדון. הוא משתחרר, נושא לאישה את ארוסתו אן, מקבל פרסי הערכה רבים ונעשה פעיל בקהילה היהודית במקום. הוא נפטר בשנת 2006, ורבים משתתפים  בהלוויה שלו.

 עד היום, משמש אלכסנדר הנס דוגמא לנחישות, יוזמה וחריצות, בכל הנוגע ללכידת פושעים נאציים. חבל, שכה מעטים היו כדוגמתו בימים שלאחר המלחמה.

ועוד פרט שמן הראוי שנזכור. פושעי המלחמה הנאציים והמסייעים להם, שרצחו חסרי ישע, כמעט בחדווה, התגלו כסמרטוטים חסרי אופי לאחר לכידתם וגילוי זהותם. הם הכחישו, האשימו את היטלר ואחרים במעשיהם והתחמקו מכל אחריות למעשיהם הנפשעים. הם ביקשו רחמים בצורה עלובה וחסרת כל כבוד. רבים מהם התאבדו, ושוב בלי טיפת כבוד. הללו ידעו להיות גיבורים רק כלפי יהודים, שבויים, חולי נפש וסתם אנשים חסרי כל הגנה.

הספר המתורגם לעברית יצא לאור בהוצאת "כתר" בשנת 2013.

* * *

ד"ר ישראל בר-ניר

משענת קנה רצוץ – מה מתרחש במוחו של פוטין

למרות שהמאמר נכתב בשנת 2008, הוא עדיין רלוונטי מאוד לנוכח המשבר באוקראינה של חודש מרס 2014.

פרק א': נוויל צ'מברליין: סכסוך בארץ רחוקה בין עמים

עליהם איננו יודעים מאומה

פחות מעשרה חודשים אחרי שדברים אלה נאמרו, ב-3 בספטמבר 1939, זה שאמר אותם, נוויל צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה בסוף שנות השלושים של המאה שעברה, ראה את חלום הבלהות שלו מתגשם כשהוא מצא את עצמו יוצא למלחמה בגלל "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים עליהם איננו יודעים מאומה," מלחמה בה אף אחד לא רצה, מלחמה לה הוא כלל לא היה מוכן, מלחמה בה היקף הנזק והקורבנות היו ללא כל תקדים בהיסטוריה האנושית. במבט מפוכח קשה להתעלם מהעובדה שביסודה התבטאותו של צ'מברליין איננה חסרת היגיון, ויותר מכך מהעובדה שדבריו תקפים היום לא פחות מאשר בעת שנאמרו לפני 70 שנה, די להסתכל לשם כך על המתרחש בימים אלה בגיאורגיה. המשפט "סכסוך בארץ רחוקה בין עמים עליהם איננו יודעים מאומה" נשמע ממש כאילו הוא נתפר לאירועי ההווה. היה מעניין לערוך משאל כמה אמריקאים יודעים למצוא את גיאורגיה על המפה (למען הדיוק את המשאל הזה צריך היה לעשות לפני שהנושא עלה לכותרות). בשל הכתיב הדומה באנגלית, בהתחלה לרבים כאן היה נדמה שמדובר במדינת ג'ורג'יה בארה"ב. לא אהיה מופתע אם יתברר בדיעבד שזאת היתה הסיבה לתגובתו הפושרת של אובמה כשהגיעו החדשות הראשונות. נוויל צ'מברליין ייזכר לדורות בזכות ה"שלום בזמננו" שהוא הביא לאנושות, אבל זה רק מלמד שמטומטמי "שלום עכשיו" לא היו כל כך מקוריים בהביאם את בשורת "השלום" שלהם לעם היושב בציון. לזכותו של צ'מברליין יאמר שבניגוד לשוטי השלום שלנו, שכבר למעלה משלושים שנה לא שינו כהוא זה את דעותיהם (כך התפארה לא מזמן שרת החינוך), לצ'מברליין הספיקו חודשים ספורים כדי להיווכח בטעותו ולעשות את התפנית הנדרשת במדיניותו. כבר בחורף 1939, בעקבות ההשתלטות, תוך הפרה בוטה של הסכמי מינכן – של גרמניה על צ'כוסלובקיה כולה, צ'מברליין החל במדיניות של הגברת החימוש וחתם על חוזה הגנה עם פולניה. זאת האחרונה, בשל המחלוקת על ה"פרוזדור" הפולני ועל העיר "החופשית" דנציג, היתה הכתובת "הטבעית" הבאה בתוכניות ההתפשטות של היטלר. 

וכאן אנחנו מגיעים לנושא המאמר שהוא באיזו מידה מדינה קטנה יכולה לסמוך על כך שבעלות בריתה יבואו לעזרתה כאשר היא נכנסת לעימות עם מעצמה שכנה. דבריו של צ'מברליין מכילים למעשה את התשובה:

"עם כל ההבנה שיש לנו למצוקתה של אומה קטנה המותקפת על-ידי מעצמה שכנה, איננו יכולים לצאת למלחמה בכל פעם שזה קורה."

יש הרבה מן האמת בקביעתו זו של צ'מברליין, ועד כמה שזה נשמע ציני, אין זה משנה בכלל מי הוא הצד הצודק בסכסוך, או מי הוא "התוקפן", או מי התגרה במי. מצד שני, אם לוקחים ברצינות את המשפט הזה, אז השאלה שמתעוררת מיד היא מתי כן יוצאים למלחמה? מה הם הקריטריונים ומי מחליט?

בפרספקטיבה של היום קשה לראות במה פולניה היתה שונה מצ'כוסלובקיה. מדוע שמירה על שלמותה של פולניה היתה סיבה מוצדקת לצאת למלחמה בעוד שאת צ'כוסלובקיה היה נכון להפקיר לגורלה?

התרחיש הזה חוזר על עצמו מול עינינו בימים אלה. למרות שזה היה פחות ברוטאלי, הפרק הגיאורגיני הגיע לסיומו בצורה דומה למה שהתרחש בצ'כוסלובקיה לפני 70 שנה, היו מחאות והיו גינויים וכולם אמרו שככה לא מתנהגים, ארה"ב אפילו שיגרה את סגן הנשיא, צ'ייני, לנחם את הגיאורגים ולהחזיק להם את היד, אבל בזה הסיפור נגמר. על מנת שלא יוותר ספק מי הוא בעל הבית, רוסיה מנעה מארה"ב לשלוח סיוע הומאני והודיעה בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים כי לאוניות צי ארה"ב אין מה לחפש בים השחור. העשן עוד לא גמר להתפזר בגיאורגיה, וכבר התבשרנו שארה"ב הציבה מערכות טילים על אדמת פולין. לא ראיתי את זה כתוב בשום מקום, אבל סביר להניח שהסכמתה של ממשלת פולין להצבת הטילים על אדמתה הותנתה באיזו שהיא התחייבות אמריקאית לבוא להגנתה במקרה שהרוסים יחליטו לתקוף את פולין בתגובה. אם מי שהוא מבין מקבלי ההחלטות בפולין מאמין שארה"ב תסתכן בעימות צבאי ישיר עם רוסיה על מנת להגן על פולין, מגיע לו מושב כבוד במשכן נשיאי ישראל בירושלים – יש שם מדור מיוחד לבעלי הזיות מהסוג הזה.

בחזרה לשנות השלושים. למעשה צעדו של צ'מברליין, כשחתם על חוזה ההגנה עם פולניה, שיקף חוסר אחריות ממדרגה ראשונה, כי לבריטניה לא היתה כל יכולת לממש את ההתחייבות שלה, וגם צירופה של צרפת לחוזה ההגנה לא שינה הרבה. יש לי ספק רב אם צ'מברליין היה חותם על חוזה ההגנה אם הוא היה חושב שהשטר יוגש לפירעון, מאחר ועצם המחשבה על יציאה למלחמה היתה מנוגדת באופן קוטבי לכל השקפת עולמו. הרבה יותר סביר להניח שהוא האמין שעצם קיומו של חוזה ההגנה יהווה גורם שירתיע את היטלר מלתקוף את פולניה. צ'מברליין ראה את היטלר כמנהיג רציונלי, מנהיג שלא עושה שטויות כמו לצאת למלחמה נגד האימפריה הבריטית בגלל איזה סכסוך מקומי. "הר היטלר הוא ג'נטלמן אתו אנו יכולים לעשות עסקים" (herr hitler is a gentleman with whom we can do business), כך הוא התבטא באוזני העיתונאים במטוס שהחזיר אותו ממינכן ללונדון.

מהצד השני, למרות הרטוריקה המתלהמת, גם היטלר לא היה מעוניין במלחמה. הוא האמין, במידה לא מעטה של צדק על סמך "ביצועי" העבר (ההשתלטות על חבל הרוהר, סיפוח אוסטריה, כיבוש צ'כוסלובקיה וכן ה"ניטראליות" של בעלות הברית בעת מלחמת האזרחים בספרד), שגם חוזה ההגנה עם פולין יתגלה כצ'ק ללא כיסוי, ושהוא יצא מזה בלי להסתבך במלחמה של ממש.

וכך, בלי שאף אחד רצה את זה, פרצה מלחמת העולם, מלחמה ששינתה את מהלך ההיסטוריה, רק מפני שהמנהיגים המעורבים קראו לא נכון את הצד השני.

ובחזרה לזמננו, החלטת ארה"ב להציב מערך הטילים בפולין וההתחייבויות שנלוות אליה אינן שונות באופן מהותי מההתחייבות שצ'מברליין נתן לפולין להגן עליה מפני תוקפנות גרמנית. בשני המקרים מדובר בהתחייבויות שאין להן כיסוי. מבחינת היכולת הצבאית מצבה של ארה"ב מול רוסיה היום איננו דומה לזה של בריטניה מול גרמניה ערב מלחמת העולם השנייה, אבל יכולת צבאית נמדדת לא רק בנשק ובגודלם של הכוחות המזויינים, יכולת צבאית נמדדת בראש ובראשונה על-ידי הנכונות להשתמש בה ועל-ידי הנכונות לשלם את המחיר. כבעבר, גם הפעם, לדעתי, האמריקאים מאמינים שהשטר לא יוגש לפירעון מאחר והם מאמינים שעצם האפשרות לפגוע בחיילים ובמערכות נשק אמריקאיות תרתיע את הרוסים.

במילים אחרות, מדיניותה של ארה"ב כלפי הרוסים מתבססת על ההנחה ש"הם לא יעיזו." לנשיא בוש יש אמון מלא בקונדוליזה רייס, שרת החוץ שלו, ולפי הגרסאות הרשמיות והלא רשמיות כאחת, הוא סומך על עצותיה באופן כמעט עיוור. זה נכון במיוחד כאשר מדובר בתחום בו היא אמורה להיות מומחית – תחום ההתמחות שלה כאשר היא כיהנה כפרופסור למדעי המדינה ויחסים בין לאומיים באוניברסיטת סטאנפורד – היה ארצות מזרח אירופה ורוסיה. לא נראה שמידת ההבנה שלה במה שמתרחש במסדרונות הקרמלין שונה בהרבה מזאת של ציפי לבני לגבי מה שהולך אצל בני דודינו. אף אחד איננו יודע מה בדיוק מתרחש במוחו של פוטין, למרות שלא חסרים מומחים ו"מייבינים" למיניהם שיודעים להסביר מה הם שיקוליו של פוטין ומה הוא עומד לעשות. זאת תהיה טעות גורלית להניח שהוא יחליט להימנע מתגובה כלשהי על הצבת הטילים בפולניה בלי לבדוק מה בדיוק מסתתר מאחורי ה"אם הם רק יעיזו."

אפשר להניח במידה רבה של ודאות שבחודשיים הבאים לא יקרה כלום כי פוטין ימתין לראות את תוצאות הבחירות בנובמבר מתוך תקווה שאז יעמוד מולו פרטנר יותר "נוח" לניסיונות מהסוג הזה, מה יהיה אחר כך? הכול פתוח. לסיום הפרק הזה משהו מקומי. קראתי בחדשות בימים האחרונים שארה"ב קיבלה את הסכמתה של ממשלת ישראל להקים בנגב בסיס בו תותקן מערכת התראה נגד טילים. אינני יודע פרטים כל שהם על ההסכם הזה ועל ההתחייבויות שמתלוות אליו, אם אכן נתנו התחייבויות כל שהן. נראה לי שממשלת ישראל משלה את עצמה שנוכחות צבאית אמריקאית על אדמתה תבטיח לישראל חסות מפני כל תוקפן. לא היה מזיק להנהגה הנוכחית של מדינת ישראל לעשות אתנחתא קצרה, להפסיק לרגע להתעסק בפריימרי'ס, ולעיין לשם שינוי בספר מלכים ב', שם הם ימצאו את המשפט: "עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה... אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ."

פרק ב': מה מריץ את פוטין

לקראת סוף המאה הקודמת רוסיה עברה חוויה טראומטית – היא איבדה את מעמדה כמעצמת על. המאפיין הבולט של הירידה במעמד היה התפוררותה של האימפריה. התהליך התרחש בשני מישורים. בשלב הראשון ארצות מזרח ומרכז אירופה השתחררו מהעול הרוסי והפכו ממדינות חסות למדינות עצמאיות. בשלב השני, וזה כאב הרבה יותר, שורה שלמה של רפובליקות כאילו, רפובליקות שהיוו את המרקם של מה שהיה מכונה ברית המועצות – התנתקו ממעצמת האם והפכו להיות מדינות עצמאיות. הרפובליקות האלו היו מאוכלסות בכל מיני מיעוטים אתניים, ולמרביתן זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהן זכו לעצמאות. בהיעדר מסורת של קיום עצמאי מדיני הם לא תמיד ידעו "איך אוכלים את זה," והבלגן חגג.

אחת התוצאות היתה התפוררות נוספת ויצירה של תת מדינות, כאשר חבלים שונים בחלק מהמדינות החדשות אימצו את רעיון העצמאות ופרשו ממדינות האם. זה מה שמונח ביסודו של המשבר הנוכחי בגיאורגיה. סביר להניח שהתהליך הזה קיבל עידוד מרוסיה מאחר ומרכיב נכבד מאוכלוסיית החבלים הפורשים הם רוסים אתניים. 

להשתחררות מעולה של רוסיה התלוותה נהירה של המדינות החדשות להצטרף לאיחוד האירופי ולארגון נאט"ו, בעוד שההצטרפות לאיחוד האירופי מונעת בראש ובראשונה משיקולים כלכליים ואין לה משמעות מדינית מיוחדת, הצטרפות לנאט"ו זה כבר סיפור אחר. נאט"ו איננו סתם ארגון. ארגון נאט"ו הוא ברית הגנה צבאית, ברית שהסיבה היחידה לקיומה – ה raison d'être שלה – היא הגנה על המדינות החברות בארגון מפני תוקפנות רוסית. עבור המדינות החברות בארגון נאט"ו החברות בארגון היא תעודת ביטוח, וזה גם מה שקסם למדינות החדשות – התקווה שחברות בארגון נאט"ו תבטיח להן חסות מפני תוקפנות רוסית אם וכאשר מישהו בקרמלין יחליט שהגיעה העת לסובב את הגלגל אחורנית ולהחזיר את המצב הישן לקדמותו. הרוסים רואים בארגון נאט"ו, ובצדק מנקודת מבטם, איום. עבור רוסיה הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה לארגון נאט"ו היא יריקה בפנים. הצטרפותן של ספק מדינות – בעיני הרוסים – השוכנות על גבולם, שזה לא מכבר היו חלק אורגני של רוסיה רבתי, לנאט"ו – איננה אלא זריית מלח נוסף על הפצעים.

לפני שאמשיך, קצת היסטוריה. ארגון נאט"ו הוקם בשנות הארבעים של המאה שעברה, במטרה להגן על מדינות מערב אירופה מפני פלישה רוסית אפשרית. על הנייר ארגון נאט"ו הוא ברית הדדית שכל החברות בה אמורות לבוא לעזרתה של כל אחת מחברות הברית אם וכאשר תותקף. למעשה זה חוזה הגנה בין ארה"ב – החברה הדומיננטית בברית, לבין מדינות הברית. מאז חתימתו, החוזה הזה עמד למבחן של ממש רק פעם אחת – המצור על מערב ברלין ב-1948. בארה"ב כיהן אז נשיא של ממש, נשיא שידע לקבל החלטות ולקבל אותן בזמן, ולכן לחברות בארגון היתה משמעות.

מאז זרמו הרבה מים בירדן והדברים התמסמסו קצת. במשבר הרציני הבא, מלחמת סואץ ב-1956, ארה"ב העדיפה לפעול בשיתוף עם רוסיה במקום לבוא לעזרתן של בעלות בריתה כפי שהיא היתה מחוייבת ע"פ הסכם נאט"ו. זה בכלל לא משנה מי היה "הצודק", או מי היה התוקפן באותה פרשה. ארה"ב התנהגה כמו חברת ביטוח שכאשר מוגשת לה תביעה היא מוצאת ב"אותיות הקטנות" של הפוליסה סיבות לא לממש את התחייבויותיה.

אינני יודע את כל פרטי ההסכמים שהיו לרוסיה עם מצרים באותה תקופה, אבל רוסיה "עשתה שריר" והראתה נכונות לחוש לעזרת בעלת בריתה, כולל הסתכנות במלחמה. ארה"ב התקפלה.

ארגון נאט"ו קיים עדיין. יש לו מפקדה בבריסל ובראשו עומד גנרל אמריקאי. יש לו גם מערך לוגיסטי גדול הפרוש על מרבית ארצות אירופה.

מה המשמעות המעשית עבור המדינות החברות בארגון? אפס. לא צריך להיות חכם גדול על מנת להבין שארה"ב לא תצא למלחמה נגד רוסיה "בגלל סכסוך מקומי בארץ רחוקה." ההסתמכות על חברות בארגון נאט"ו כערובה לביטחון היא לפיכך משענת קנה רצוץ ותו לא. בגיאורגיה אולי עכשיו מתחילים להבין את זה. זאת שאלה טובה אם בפולין ובאוקראינה למדו מה שהוא מהמתרחש בגיאורגיה.

ובחזרה לנושא. לאור המאורעות בגיאורגיה והרטוריקה המתלהמת של הרוסים מתעוררת השאלה אם העולם עומד לחזור לתקופת המלחמה הקרה. זה מה ששומעים השכם והערב מפיהם של מומחים ו"מייבינים" למיניהם. כפי שציינתי למעלה אף אחד לא יודע בוודאות מה עובר במוחו של פוטין, וזה כולל גם אותי. לא אנסה לכן לתת תשובה לשאלה הזו. במקום זאת אציג את הדברים מזווית קצת שונה, זווית המביאה אותי למסקנה שמה שצריך להטריד אותנו איננה האפשרות של חידוש המלחמה הקרה. הסכנה האמיתית ממנה צריך לחשוש היא, לעניות דעתי, האפשרות שבלי שאף אחד ירצה בזה, או יתכוון לזה, ובלי שאף אחד ירגיש בזה, העולם ייגרר למלחמה חמה, מלחמה בה לשימוש באמצעי לוחמה בלתי קונבנציונליים, עם כל המשתמע מכך, תהיה סבירות גבוהה.

בחינה לעומק של הרקע למאורעות שקדמו למשבר הנוכחי בגיאורגיה מעלה תמונה הדומה באופן מפחיד לתהליכים שבשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת הביאו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. אומנם ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה בדיוק באותה צורה, אבל הדמיון בין אירועי ההווה לבין מה שהתרחש אז הוא גדול מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהאפשרות שהעולם עומד על הסף של "הצגה שנייה". מלחמת העולם הראשונה ("המלחמה הגדולה" כפי שהיה נהוג לכנות אותה לפני פרוץ המלחמה השנייה) הסתיימה בתבוסה מוחצת של גרמניה. בניגוד למלחמות קודמות בהיסטוריה, לתבוסה הזו לא התלוו הסממנים המקובלים בתבוסות כאלה – לא היתה נוכחות של צבא זר על אדמת גרמניה, אפילו לא זמנית, והנזק החומרי שהיה מנת חלקן של ערי גרמניה היה מינימאלי ורחוק מאוד ממה שעבר על הגרמנים במלחמת העולם השנייה. וודרו וילסון, נשיא ארה"ב באותה תקופה, היה אידיאליסט שהאמין שניתן להביא את השלום בלי להשיג הכרעה צבאית במלחמה (peace without victory – היה המונח בו הוא השתמש). המלחמה הסתיימה לפיכך בהסכם שביתת נשק ולא בהכרעה ברורה בשדה הקרב. הפיקוד העליון הגרמני ידע היטב שהם הובסו במלחמה, אבל התחושה הזו לא היתה נחלת כלל הציבור הגרמני, שהתקשה להפנים את העובדה שצבאם נחל מפלה. לגרמני הממוצע היתה הרגשה ש"רימו" אותו. היעדר הסממנים של תבוסה צבאית מצד אחד, והתנאים המשפילים של חוזה ורסאי, תנאים שכללו בין השאר ויתורים טריטוריאליים מפליגים, וויתור על המושבות מעבר לים, הגבלות חמורות על גודל הצבא והצי, וסכומי עתק של פיצויים אותם גרמניה נדרשה לשלם, מצד שני – יצרו אצל רבים בציבור הגרמני תחושה של דיסוננס קוגניטיבי.

על הרקע הזה התפתחה אגדת "הסכין בגב" ששימשה מכשיר תעמולה עיקרי בידי המפלגה הנאצית בדרכה לשלטון. הבטחותיו של היטלר למחוק את "חרפת ורסאי" ולהחזיר לגרמניה את מעמדה כמעצמת על, קסמו לגרמנים. פעולותיו של היטלר אחרי שביסס את מעמדו כשליט יחיד נועדו בראש ובראשונה להשגת המטרות האלו. היו לו סיבות טובות להאמין שההרפתקה הפולנית לא תסתיים בצורה שונה ממה שקרה שנה קודם לכן בצ'כוסלובקיה.

פרק ג': למי יש יותר כבוד?

בדומה למצבה של גרמניה במאה שעברה, המלחמה הקרה הסתיימה בתבוסה מוחצת של רוסיה. זו היתה מלחמה מסוג שונה אבל התבוסה היתה בלתי צפויה באותה מידה ולא פחות כואבת. רבים בקרב הציבור הרוסי, ובמיוחד בחוגי הממסד הצבאי, לא השלימו עם תחושת ההשפלה, על אחת כמה וכמה לא עם הידרדרותה של רוסיה למעמד של מעצמה סוג ב'.

על הרקע הזה התנהגותו של פוטין מקבלת משמעות שונה לחלוטין. זאת לא אותה אידיאולוגיה, וזאת גם לא אותה הרטוריקה, אבל ביסודה מדיניותו של פוטין, כמו מדיניותו של היטלר בשעתו, מונחית ע"י השיקול של "השיבה ימינו כבראשונה." זה מעיד על קוצר ראות ונאיביות ממדרגה ראשונה, לחשוב שהרוסים יתרגשו במיוחד מהאיומים בסנקציות או מכל צורה אחרת של גינוי מצד מדינות המערב. הם יודעים טוב מאוד שבזכות שליטתם על מקורות הנפט והגז בקווקז, הנחוצים לאירופה כאוויר לנשימה, כל הדיבורים האלה הם דיבורים בעלמא. האפשרות שה-g8 יחזור להיות g7 – גם היא לא מטרידה אותם במיוחד, וגם לא "חידוש המלחמה הקרה". צריך לזכור שבוש, וכן כל מי שיחליף אותו בבית הלבן, מוגבל מאוד ביכולתו לנקוט בצעדים כלשהם בלי לקבל את הסכמת הקונגרס. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בצעד דרסטי כמו יציאה למלחמה. גם אם מעמדו של בוש בדעת הקהל האמריקאית היה איתן, למעט מקרה של התקפה ישירה על ארה"ב, נשיא העומד לסיים את תפקידו בעוד מיספר חודשים לא ינקוט בשום יוזמה צבאית נגד מעצמה כמו רוסיה, לא בגלל גיאורגיה, ולא בגלל פולניה (גם לא בגלל ישראל לצורך העניין). הוא ישאיר את זה ליורשו.

הרוסים מכירים היטב את המציאות הזו ויודעים שבחמשת החודשים הקרובים המגרש הוא כולו שלהם. לפוטין אין מעצורים כאלה. מאז שהוא ביסס את מעמדו כשליט כל יכול, יש לו יד חופשית לעשות מה שהוא רוצה, לא צריך לקחת יותר מדי ברצינות את העובדה שיש מעליו נשיא. גם סטאלין היה בסך הכול "מזכיר המפלגה". יתרה מזאת, זה בכלל לא בטוח שיש התנגדות של ממש בקרב הציבור ברוסיה למדיניותו הנוכחית של פוטין. סביר להניח שליד פוטין קיים איזשהו גוף איתו הוא מתייעץ בנושאים צבאיים ומדיניים, אבל הדיונים של גוף כזה מתנהלים ללא הכיסוי התקשורתי המלווה את דיוני הקונגרס בארה"ב, כיסוי ההופך את הדיונים שם לפארסה. המשבר בגיאורגיה היה לא יותר מאשר "כדור לחימום הקנה". המבחן האמיתי יהיה בפולין, ויותר מזה באוקראינה, בה נמצא הבסיס הימי העיקרי של הרוסים בים השחור. ואם כל זה לא מספיק, כדאי להסתכל על המפה. שם, בפינה הצפון-מזרחית, חבויה בין פולין והרפובליקות הבלטיות – ישנה מובלעת רוסית קטנה בשם קלינינגרד. זה מחוז ששטחו בערך 200 קמ"ר (קצת יותר ממחצית שטחה של רצועת עזה), בו מתגוררים כרבע מיליון תושבים. בירת המחוז, העיר קלינינגרד, היא עיר גרמנית, שמה המקורי היה קניגסבורג, שמיום היווסדה במאה ה-13 היתה בירתה של פרוסיה המזרחית שהיתה חלק מגרמניה מקדמת דנא, גם בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה כשה"פרוזדור הפולני" הפריד בינה ובין גרמניה. הרוסים כבשו את האזור במלחמת העולם השנייה, טיהרו אותו מכל התושבים הגרמניים שחיו בו מדורי דורות, סיפחו אותו לרוסיה ויישבו בו רוסים. היום אין קשר יבשתי בין קלינינגרד ורוסיה, והמצב שם דומה להפליא למצבה של דנציג ערב מלחמת העולם השנייה.

לסיכום, אותם האלמנטים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם השנייה קיימים היום בשינויים קלים בלבד. האפשרות שמלחמה כזאת אכן תפרוץ, לא בגלל שמי שהוא רצה בה, אלא בגלל שאחד הצדדים קרא לא נכון את הצד השני, היא יותר מספקולציה גרידא. מטריד אותי מאוד שבתוך כל ים הברבורים על חידוש המלחמה הקרה, ועל מה שפוטין רוצה, והאם הרוסים "יסתכנו" באיבוד הרצון הטוב של העולם החופשי, והשד יודע מה עוד – אינני מוצא מילה אחת לרפואה על התרחיש אותו תיארתי כאן.

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "משענת קנה רצוץ - מה מתרחש במוחו של פוטין", מגזין המזרח התיכון, 20 במרס 2014.

* * *

מתי התקשורת הישראלית תכה על חטא ותתנצל בפני שר-הביטחון לשעבר אהוד ברק על הביב ששפכו עליו כאשר סירב להאריך בשנה את כהונתו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי – וגם הזהיר מפניו!?

* * *

אורי הייטנר

הגדת מרגולין

יהודית קציר, "צילה"

הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ישראל 2013, 509 עמ'

בימי נעוריי, ביתי השני היה שבט צופי רמת גן. אם לדייק יותר, זה היה ביתי הראשון. שם ביליתי שעות רבות מידי יום, שם ביליתי בשבתות, שם הייתי מדריך ורשג"ד ופעיל מרכזי בשכבה שלי ובשבט כולו, שם היו חיי החברתיים, שם היו אהבותיי הראשונות, שם במידה רבה עוצבה אישיותי ושם התחלתי את הדרך שהביאה אותי להגשמה בקיבוץ אורטל ולכל דרך חיי מאז ועד היום. ועד היום אני נושא בלבי תחושות געגועים, אהבה, תודה והוקרה לתנועה, שהיתה בעבורי תנועת חיים.

כתנועת נוער, אנו – בני הנוער, ניהלנו אותה. האחריות שהוטלה על כתפינו היתה עצומה. אולם בראש השבט עמדו שני זקנים, בגיל של הסבים שלנו: האבות המייסדים של שבט רמת גן ושל הנהגת רמת, שהובילו אותם, בהתנדבות מלאה, לאורך יובל, עד יומם האחרון.

ראש השבט היה התעשיין משה למלשטרייך וסגנו היה יוסקה מרגולין. משה היה מעין מנכ"ל-על, דמות דומיננטית מאוד, בעל קול רועם ונוכחות חזקה. יוסקה היה נחבא אל הכלים. משה עסק בצדדים הארגוניים והכספיים (היתה זו באותם ימים מערכת בת 5,000 חניכים, שהרימה מפעלים אדירים ויקרים, והיה צורך במבוגר אחראי שיִפְקח עין עלינו, בני הנוער המסורים והנלהבים). יוסקה עסק יותר בצדדים הפדגוגיים. הוא לא הירבה לדבר לפני קהל, גם לא בישיבות. כוחו היה בשיחה בשניים. הוא שוחח, כאילו באקראי, עם המדריך והרשג"ד, על הנעשה בקבוצה, על הקשר עם החניכים ועם הוריהם, על לבטיו וקשייו של המדריך, וכמשִׂיחַ לפי תומו סייע למדריך להתמודד עם קשייו, באמצעות אמירת אגב, או בסיפור אישי. ובעיקר בשאלות החכמות, שעצם הצבתם סייעה לנער לחפש ולמצוא תשובות לשאלותיו.

 אני, ולא רק אני, נקשרתי ליוסקה. אהבתי להקשיב לחכמתו, לעצותיו, לשאלותיו. אהבתי להאזין לסיפוריו על נעוריו בארגון "ההגנה", לדבריו בשבח הצמחונות. את קולו הניחר של משה שמענו מבוקר עד ערב במערכת הכריזה של "המחנה הגדול" – מחנה הקיץ של התנועה (ואני היטבתי לחקות אותו). אך אני ורבים מחבריי נמשכנו דווקא לקולו השקט של יוסקה, האיש העניו, שנתפס בעינינו כדמות מופת.

דמותו של יוסקה מלווה אותי כל חיי. לפיכך, כששמעתי שספרה של יהודית קציר "צילה" מספר את סיפורה של משפחת מרגולין, ובתוכה את סיפורו של יוסקה, ובקצרה אף את סיפור הקמתו של שבט צופי רמת גן (בטעות, משה נקרא שם למלשטיין), אצתי רצתי לקרוא את הספר. קראתי, התרגשתי, אהבתי ונהניתי.

לפני 18 שנים קראתי את ספרה של יהודית קציר "למאטיס יש את השמש בבטן", רומן ביכוריה. היה זה ספר בוסר, בעיניי, לא אהבתי אותו במיוחד, ומאז לא חזרתי לקרוא את ספריה. אולם הפעם פגשתי סופרת מעולה, בשלה, בעלת יכולת סיפורית נפלאה, הכותבת בשפה עשירה ויפה, אך עניינית ונטולת מליצות מיותרות. יהודית סיפרה ב"צילה" את הסיפור המופלא והייחודי של משפחתה, משפחת מרגולין.

צילה היא האם המייסדת של השושלת, סבתא רבא של יהודית קציר (יוסקה הוא אחד מחמשת ילדיה). אישה חזקה, מיוחדת במינה, הגיבורה הראשית של הסיפור המשפחתי ושל הרומן שכתבה נינתה. הציר המרכזי של הסיפור, הוא שושלת האימהות והבנות, העוברת מצילה, אל בתה יהודית, לנכדתה עמליה ולנינתה יהודית קציר. גם את הכישרון הספרותי קיבלה יהודית קציר בירושה – חלקים רבים מהספר נכתבו בידי גיבוריו: סיפור חייה המרתק של צילה, שאותו כתבה בעצמה ושאותו חנן, אהבתה הגדולה, תירגם מיידיש לעברית. מכתבי האהבה של הסבתא יהודית והסבא עמינדב ויומנו של חנן.

הספר ארוג כתשלובת מרתקת של הטקסטים המקוריים הללו, שהם הנדבך המרכזי שבו, עם הסיפור שכתבה יהודית, המבוסס על הסיפור האמיתי, אך משלב בו השלמות פרי יצירתה ודמיונה.

הספר "צילה" הוא יצירה ציונית מובהקת. יש מי שהמושג "יצירה ציונית" מעורר אצלו פריחה, כפי שראינו בתגובות הסלידה והלעג כלפי פרס היצירה הציונית שיזמה שרת התרבות. בעיניי, זהו ציון לשבח.

זהו סיפורה של אישה שהותקפה ונפצעה אנושות בפרעות באודסה, בהיותה בגיל 19. המסקנה שלה היתה ציונית, חד משמעית – עליה לארץ ישראל. החליטה ועשתה. צילה עלתה לארץ עם בעלה אליעזר בעליה השנייה. במשך עשרות שנים חיה המשפחה חיים חלוציים בארץ ישראל – ביפו, כמשפחה יהודית ראשונה בבאר שבע, כמשפחה יהודית כמעט בודדה בעזה, בגדרה, בת"א של שנות העשרים – תוך התמודדות עם קשיים רבים, בגילויים של נחישות, עוצמה ואידיאליזם ציוני, על רקע השנאה, ההצקה והאלימות של הערבים, שהיתה מעין המשך, במולדת, של הפרעות שפקדו את צילה בנעוריה בגולה, אך כל כך אחרים, מעצם העובדה שכאן הם על רקע של השתרשות בארץ ובניין בית לאומי.

בהמשך דרכה השתקעה המשפחה ברמת גן ובהרצליה, במעין אחוזות משפחתיות, חצי חקלאיות וחצי בורגניות.

אך לעומת הלהט הציוני של הדור הראשון, בלט בעיניי האסקפיזם של בני הדורות הבאים (אולי למעט פעילותו של יוסקה ב"הגנה", ששיאה במאורעות תרפ"ט), שכאשר מסביב יהום הסער, בתקופה הסוערת של שואה ותקומה, עסקו בעיקר בענייניהם האישיים. התכתובת בין יהודית ועמינדב, בימים הסוערים של ראשית שנות ה-30, כמעט ואינה מושפעת מן הנעשה מחוץ למעגל הזוגיות ולבטיה, חיפושי הפרנסה וחיי החברה. יהודית נמשכה לחיים הציבוריים, אך אזכורי פעילותה ב"המפלגה", כלומר במפא"י, נשמעים כעסקנות וכחיפוש קשרים בצמרת, יותר מאשר כנטילת אחריות לאומית. שיא האסקפיזם הוא לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת המדינה. באותה תקופה, יהודית ועמינדב ובתם הקטנה עמליה, שהו בארה"ב. צילה וחנן ביקרו אותם. וכך צוטט עמינדב: "ברגע שהאנגלים יעזבו את הארץ, תפרוץ מלחמה נוראה... אנחנו נישאר כאן בינתיים. אני מציע שגם אתם תישארו."

תגובתה של צילה אינה מפתיעה: "'אנחנו נחזור לרמת-גן, הילדים זקוקים לי,' התיזה צילה מבעד לדמעותיה וירתה בחתנה הרכרוכי מבט של בוז, 'אחרי כל מה שעברתי בחיים, אני אשרוד גם את המלחמה הזאת'."

אולם עיקר הספר אינו הסיפור הלאומי, אלא הסיפור המשפחתי. אמנם בחיי היישוב הצעיר והקטן קשה להפריד בין השניים, ולו בשל העובדה שכמה ממנהיגי היישוב ויוצריו משולבים בעלילה באופן אישי, החל בסופר ברדיצ'בסקי (גיסו של חנן), דרך אוסישקין ומנהיגים נוספים ועד משפחת נתניהו אליה התקשרה המשפחה בקשרי נישואין של אחת הבנות.

הסיפור המשפחתי סוער ויוצא דופן. לאחר הפוגרום באודסה, נישאה צילה הצעירה לאליעזר מרגולין. לאחר שהוא נשק לה, בפעם הראשונה, היא הבינה בתמימותה שנגזר עליה לקשור עימו את גורלה. הם עלו לארץ, הולידו חמשה ילדים, אך מעולם לא שררה ביניהם אהבה. עם זאת, המשפחה שהקימו והאחריות לילדים, יצרה ביניהם חישוקי שותפות, לצד הניכור.

צילה התאהבה בחנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. במשך 25 שנים, עד מותו במפתיע של אליעזר – חיה המשפחה סביב המשולש הבלתי אפשרי הזה ובצִלו. והסיפור המורכב והמסובך הזה המשיך להטיל את צילו על חיי גיבוריו גם בעשרות השנים שלאחר מותו של אליעזר. ואם דומה שמדובר במשולש אהבה רומנטי של אישה משוחררת המצפצפת על הנורמות, הרי שהמציאות הרבה יותר עגומה – מדובר בטרגדיה שהעיקה והעיבה על חיי גיבוריה, שנשאו אותה כמשא כבד, כמעט בלתי אפשרי, עמוס רגשי אשמה, כל חייהם.

ועל רקע אותו סיפור, נבנתה משפחה ושושלת מיוחדת במינה, עם ייחוד משפחתי – הצמחונות, שהיתה לדרך חייה. ולצד הצמחונות, סיפורים מעגליים על גורל חוזר של בני המשפחה, כמו מוות מוקדם מסרטן בדיוק באותו גיל, של סבתה ואימה של הסופרת. נישואין בעיצומו של הריון של הסופרת ושל אימה במהלך שנת האבל על האם (עם החזרה על השמות: יהודית, עמליה, יהודית, עמליה). זוגיות של אישה חזקה עם גבר צעיר וחלש ממנה (צילה וחנן, יהודית ועמינדב) ועוד.

הספר מחולק לשלושה חלקים. חלקו הראשון, היפה והמרתק ביותר – "נדודים", מבוסס בעיקרו על זיכרונותיה של צילה, ועל סיפור הפוגרום, העלייה לארץ והנדודים החלוציים בין מקומות יישוב שונים, תוך בניית המשפחה המיוחדת.

חלקו השני, "אהבה", ובמרכזו חליפת המכתבים בין יהודית לעמינדב, סבה וסבתה של יהודית קציר.

החלק השלישי, שאותו פחות אהבתי – "הבית", המתאר את חייהם המאוחרים של צילה וחנן, עד מותם של השניים בהפרש של שבועיים. הטקסט המרכזי בחלק זה הוא יומנו האישי, הסודי, של חנן, אותו ביקשה צילה, זקנה ועיוורת, מחתנו של חנן (אבינועם בן גריון, בנו של ברדיצ'בסקי) לקרוא לה. חנן, שבפועל היה איש שלקח אחריות על ילדיה של צילה וחינוכם אף יותר מאביהם הביולוגי, חי בעולמות פנימיים מנותקים מן המציאות, בחתירה לאיזו ספירה עליונה, נזירית. הוא כתב "מחקר" הזוי, על פיו מוצאה של היהדות ומוצאו של עם ישראל הוא בשבטים בהודו. אך השקפת עולמו, המושפעת מאוד מדתות המזרח, רחוקה מאוד מהיהדות, שהנה דת ארצית מאוד, הרואה את הגשמתה בחיים האמתיים, המעשיים, כאן על פני האדמה. ראיתי ביומנו מעין גירסה, שהקדימה את זמנה, של ניו-אייג'יות.

יהודית קציר ארגה בכישרון רב רומן המשלב את הטקסטים המקוריים עם הטקסט שלה. היא לקחה על עצמה בגיל מוקדם יחסית את משא השליחות הכבד, של "והגדת לבתך", סיפור ההגדה לבית מרגולין. היא הוציאה של שליחותה לפועל כאישה בשלה, בת 50. היא סיימה את סיפורה, בביקור בבית העלמין בהרצליה, בעליה לקברותיהם של צילה וחנן, עם סיום כתיבת הספר, ושם היא כותבת להם:

"... אולי אני טועה, ואחרי כל מה שראיתם וכל מה שידעתם בחייכם, שום דבר כבר לא יוכל להפתיע אתכם, וממילא כל זה כבר לא נוגע לכם. ובכל זאת אני חשה צורך למסור לכם, וגם לסבא אליעזר, ששוכן לו בקבר יחיד בבית העלמין בנחלת יצחק, ואף לחמשת ילדיכם – אשר שלושה מהם, תקווה, יוסף ורות, טמונים זה לצד זה כאן, בחלקה שמעבר לשביל – דוּחַ קצר עלינו.

"ניניכם, שלושים וחמישה במיספר, גדלו והיו ל'אזרחים טובים', כפי ששאפת, צילה. כמעט כולנו חיים בארץ. אחדים מאתנו צמחונים. שירתנו בצבא, אולם איש מאיתנו לא בחר בדרך חיים של לוחם, ואיש מאיתנו לא נפל במלחמות ישראל. רובנו הקמנו משפחות, וכמה מאיתנו, כמו גם חמישה מנכדיכם, התגרשו והתחתנו שוב. בכורי חִימֵשֵיכֶם כבר בני עשרים. בשנים האחרונות, מאז שהורינו – נכדיכם – הוסיפו שנים, והרביעית מביניהם הלכה לעולמה, איננו מקיימים עוד את מפגשי הפסח המסורתיים. הם נצורים בליבנו כזיכרון חם ושמח, שבו גם מי שכבר אינם, עדיין משחקים אתנו באגוזים בחצרות הפורחות ושטופות השמש של ילדותנו.

"בקיץ האחרון נכנסתי לשנתי החמישים. כמוך, חנן, אני יודעת שאיני אלא חוליה בשרשרת של אלה שקדמו לי ואלה שיבואו אחריי. אימי וסבתי חלו כשהיו בגילי, ונפטרו כעבור שנים לא רבות. אינני צריכה לומר לעצמי 'מֶמֶנטוֹ מוֹרי' כדי לזכור. גם אם אחיה עוד הרבה, הולך הזמן ומתמעט. כעת שומה עליי לפסוע אל מחוץ לצִילך הגדול, צילה, ולצאת אל האור. לכל אדם יש זכות לחיות כברת דרך בעולם בלי הוריו וסביו והוריהם, ובלי לסחוב על הגב את זיכרונותיהם. הנה אני פורקת  מעליי את התרמיל הכבד שנשאתי יותר מעשרים שנה, ואולי משחר חיי. אפשר שגם אני אגש אל משרד נסיעות, ממשי או מדומיין, וארכוש לי כרטיס פתוח על העולם.

"לפני שאני נפרדת מכם נשלחות אצבעותיי בהיסח-הדעת אל השיח הגדל פרא מעל לקברכם, אשר שורשיו מן-הסתם העמיקו והשתרגו בעצמותיכם, ואני 'מסלקת' ממנו שני ענפים צעירים, להשרשה."

2. צרור הערות 23.3.14

* הצעת החוק נגד "ישראל היום" היא חקיקה אנטי דמוקרטית, שמטרתה סתימת פיות, תוך פגיעה בחופש העיסוק. "אבירי הדמוקרטיה" המקדמים אותה, מתגלים במלוא צביעותם.

אילו הצעת החוק הייתה תובעת שכל אמצעי התקשורת יהיו בתשלום, והאזרח/הלקוח ישלם לרדיו, לטלוויזיה ועל ערוצי החדשות באינטרנט, היתה זו הצעה אוניברסלית, שראוי לקיים עליה דיון ענייני, לתמוך בה או להתנגד לה (אני הייתי מתנגד לה בתוקף). אולם ברור בעליל שהצעת החוק הנוכחית היא נקודתית-לעומתית נגד "ישראל היום", מתוך רצון לסתימת פיות. זו הצעה בלתי חוקתית.

אני מקווה מאוד ששלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, שעד לאחרונה היו בעלות טור ב"ישראל היום", לא תתקרנפנה ותתנגדנה לחוק.

* לפני 35 שנה הקימה רשת שוקן את העיתון "כל העיר" בירושלים וכעבור שנה את "העיר" בתל-אביב. היו אלה שני חינמונים, פופולאריים מאוד בקרב צעירים. היו אלה עיתונים עם מסר פוליטי אידיאולוגי מובהק – "שמאל" רדיקאלי, הרבה מעבר ל"הארץ" של אותם הימים, קרוב יותר ל"הארץ" של היום. מעניין היה לדמיין את הפרץ והצווחה אילו פוליטיקאים מן הימין היו מנסים להשתיק את העיתונים הללו באמצעות חקיקה מיתממת, שנועדה כביכול להגביר את התחרות באמצעות רגולציה נגד "הצפת השוק" ושאר בלה בלה ג'יברישי מן הסוג שמאחוריו מסתתרים מציעי החוק נגד "ישראל היום". הרי הם היו מוקעים כפאשיסטים, אויבי הדמוקרטיה, סותמי פיות וכו'. "לא לא לא יע-בור / ה-פא-שיזם לא יעבור". "לא עוצרים באדום". "זה מזכיר לנו ימים אפלים במקומות אחרים בשנות השלושים". "בהתחלה הם לקחו את הכמרים." וכו' וכו', יש להם ארסנל שלם.

הידיעה התקשורתית הקרובה ביותר לחוק נגד "ישראל היום": ארדואן חסם את "טוויטר".

* מע"מ הוא מס עיוור, טיפש ורשע; סוג של מס גולגולת, הלוקח בדיוק אותו סכום מן העשיר המופלג ומן העני המרוד. מס רגרסיבי, הוא מס הלוקח אחוז זהה מכולם. מע"מ גרוע יותר – הוא לוקח בדיוק אותו סכום. לכן, אני תומך בכל יוזמה המצמצמת את מקומו של המס הזה בחיינו. מן הראוי שמערכת המיסוי תתבסס על צדק וערבות הדדית – אלה שיש להם יתנו יותר, כדי שאלה שאין להם יוכלו לקיים את משפחותיהם.

אלה שתוקפים את שר האוצר על שאינו מיישם את המדיניות שקבעו פקידי האוצר, זקוקים בדחיפות לשיעורים פרטיים באזרחות.

* הגיע הזמן להפסיק לומר בכיבוסית "פרשת הרפז" ולהגדירה בשם הראוי לה – פרשת אשכנזי.

איילה חסון ראויה לפרס סוקולוב, על טיפולה האמין, האמיץ והמקצועי לאורך זמן בפרשת אשכנזי.

מעבר לצד הפלילי, חשוב להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, את הכפיפות של צה"ל לממשלה. זה א"ב של דמוקרטיה. פרשת אשכנזי היא ניסיון פוטש של חונטה צבאית.

* אגב, קוראיי יודעים עד כמה אני רחוק מלהיות חסיד של אהוד ברק, שלדעתי גרם לנזק המדיני החמור ביותר בתולדות המדינה, ובפסגת קמפ-דיוויד זרק אבן שאלף חכמים 14 שנה אינם מצליחים להוציא. אבל הוא היה שר הביטחון בממשלה הנבחרת, הלגיטימית, של מדינת ישראל והדרג הצבאי היה כפוף לו. ייתכן מאוד שברק לא נהג בהגינות ביחסיו עם הרמטכ"ל, אבל בפרשה הזאת, הצד הטוב הוא הצד של ברק והצד הרע הוא הצד של חונטת אשכנזי.

אולי צריך לשלוח כל רמטכ"ל חדש לסדרת חינוך, על יסודות האזרחות במדינה דמוקרטית.

* חובתנו לתקן את החברה הישראלי ולהפכה לצודקת וסולידרית יותר. עלינו לחזק את הכלכלה הישראלית. אולם יש לדחות את כל הדיבורים על כך שבשל המצב החברתי והכלכלי צעירים יורדים מהארץ. ראשית, כי על פי נתוני הלמ"ס, הירידה מהארץ נמוכה יותר מההגירה מכל מדינות ה-OECD והנמוכה ביותר בכל תולדות המדינה. שנית, כי ההתמודדות עם הירידה מהארץ היא העמקת החינוך הציוני.

* ישראל חרגה מדפוס הפעולה שלה, ולראשונה הודתה בהפצצה בסוריה, בתגובה על המטען. לְמה זה טוב? עם כל החומרה בהנחת המטענים, יש לזכור שמדובר בעניין זניח לצד המהלך המשמעותי והוא מלחמת האזרחים בסוריה. במלחמה הזו, שכבר גבתה למעלה מ-150,000 הרוגים, כל הצדדים הם מהגרועים באויבינו. עלינו להיזהר מכל מה שעלול להתפרש כתמיכה בצד זה או אחר. האקסיומה על פיה סוריה היא מדינה ריבונית ולכן נושאת באחריות לכל מה שנעשה בגבולה, אינה עומדת במבחן המציאות, שבה הממשל הסורי שולט רק בחלקים מן המדינה, ומי ששולט בחלקים אחרים הם אויביו. ואויביו – לא טובים ממנו; מדובר במקבץ של מטורפי הג'יהאד העולמי, שאין להם כתובת ברורה ואין להם כל אחריות, לא מדינית ולא על אוכלוסייה ולכן הם מסוכנים יותר. האם יש לנו אינטרס לסייע להם? להפוך אותם לשכנינו? דומני, שהתקיפה על צבא סוריה, ועוד יותר מכך – מתן פומבי לתקיפה, היתה צעד נמהר, תגובה אוטומטית.

* אני נשטף זיעה קרה כאשר אני חושב על כך שממשלות ישראליות חשבו למסור את הגולן לסוריה. נדמיין לעצמנו את פסח הקרוב, כאשר על רבע מחוף הכינרת מתחוללת מלחמה בין אל-קאעידה לחיזבאללה, מי יזכה להיות השכן החביב שלנו.

* אמיר אורן, פרשן "הארץ", הוא אחד הבולטים בחבורת הסוריסטים; חבורת האובססיביים לנסיגה מהגולן, שהבולט בהם הוא אורי שגיא. המציאות לעולם לא תזיז את אנשי החבורה מהאובססיה שלהם. גם היום, כשאין דבר כזה סוריה, הם אינם מרפים מהניסיון למסור לה את הגולן.

בגיליון יום שישי, שקל אורן בקול רם מה יכול בשאר אסד לעשות, כדי לשים קץ ל"סיפוח הבלתי חוקי של הגולן הכבוש," צעד שהצליח בשל "שתיקת ארה"ב והעולם." ואורן מצא פתרון – הנה, יש תקדים. אם פוטין שם קץ לסיפוח בלתי חוקי של חצי האי קרים לאוקראינה אחרי 60 שנה, ודאי שהוא יכול לשים קץ לסיפוח בלתי חוקי של הגולן אחרי 33 שנה. מה שצריך אסד לעשות, הוא לנצל את ההתחממות בגבול, כדי לפנות לפוטין, שיעשה את המעשה. וכשקראתי את הדברים ההזויים, עניין אותי לדעת איזו פטריה טעם האיש בטרם הִגֵּג.

אחת הפִּרְכוֹת בהזיותיו של אורן, היא שמטרתו של בגין בחוק הגולן הייתה לגרום למובארק לבטל את הסכם השלום עם ישראל, וכך להימנע מביצוע השלב השלישי והאחרון של הנסיגה מסיני. האמת הפוכה – אחד הגורמים לעיתוי הבאת החוק לאישור הכנסת, היתה הרצון לעשות כן בטרם ביצוע החלק האחרון של הנסיגה מסיני, מתוך הבנה שמובארק לא יבטל את הסכם השלום עם ישראל, כדי לא לסכן את הנסיגה.

* המעמד מחייב. לתפקיד של שר, לבטח שר הביטחון, יש מגבלות. למשל, שר אינו צריך לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. מכל מקום, לא את כל האמת. לעיתים, יש מקום לשקרים דיפלומטיים. שר בכיר צריך לדעת שיש אמירות שאמירתן עלולה לפגוע באינטרס הלאומי של ישראל.

אבל האמת היא שיעלון אמר את האמת.

* מילון עברי – ווינטי: מחבל = "אסיר פלשתינאי". [?]

* כאשר שוב ושוב, עובד אחר עובד, כל מי שמתקרב לבית רוה"מ, יוצא משם מוכה וחבול, עם סיפורים מסמרי שיער על מה שקורה שם, אי אפשר לפטור זאת כ"רכילות מרושעת", "רדיפה פוליטית", "התקטננות" וכו'. יש כאן בעייה קשה, שאיננו יכולים להתעלם ממנה. הציבור אינו בוחר עבור ראש הממשלה את אשתו (לכל היותר משתתף בצערו), אולם מה שקורה בבית ראש הממשלה, מרכז העצבים של ניהול המדינה, הבית שבו מתארחים כל שועי עולם, בית הממומן כולו מתקציב ציבורי – הוא עניין לציבור. יש לשים קץ להתעמרות הזו בעובדים ולהתנהלות החולנית של המוסד הזה.

שרה נתניהו? לא בדיוק קרטון החלב שלי.

* ארה"ב תטיל עיצומים על רוסיה. רוסיה – על ארה"ב. תהיה הסלמה של חודשים אחדים. אח"כ הם יתפייסו וימשיכו הלאה, כשחצי האי קרים מסופח לרוסיה.

* ביד הלשון: בגיליון 926 של חב"ע היטיב צביקה שטרוסברג להגדיר את מאיר הר ציון כ"מלח הארץ".

מהו מלח הארץ? ומהיכן לקוח הביטוי?

הביטוי מבטא את היות האדם או הקבוצה המדוברים – המובחרים ביותר מקרב הארץ.

מקור הביטוי הוא בברית החדשה, מתוך הדרשה על ההר של ישו הנוצרי: "אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת (הבשורה על פי מתי, ה 13).

* * *

הזמנה

להשקת הספרים

"מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

ההשקה תתקיים ביום שלישי, כ"ז באייר תשע"ד (27.5.14) בשעה 19.30

בבית הסופר, רח' קפלן 6, ת"א

סדר היום: התכנסות וכיבוד קל

ישאו דברים:

ד"ר ארנה גולן – מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד"?

ד"ר משה גרנות (שגם ינחה את הערב): יש זקנים שזוכרים ו"הפוך על הפוך"

פוצ'ו: הייתכן כי גיבורי הפלמ"ח והנח"ל היו מאוננים במסתרים?

דוד מלמד: מסעות בארץ הרועדת

אהוד בן עזר: הנחתום מעין-גדי מעיד על עיסתו

הכניסה חופשית

חניון ללא תשלום (מ-19.00) ברחוב ליאונרדו דה-וינצ'י

ממזרח לבניין הסוכנות

* * *

משה גרנות

מה קרה לחיים באר?

קראתי את כתבתו של אלעד זרט ב"7 ימים" – "שובר השורות" (14.3.2014, עמ' 32-28), ולא האמנתי שהוא מצטט את הסופר חיים באר. הרי קצת "פנינים" מהראיון:

"אולי יש אמת בדברי האינטלקטואל הפלסטיני פרופ' אדוארד סעיד שאומר שאנחנו תנועה קולוניאלית, או על כל פנים אנחנו תנועה שנעזרה בכוחות קולוניאליים כדי להתקיים כאן."

ככה?! וכי אנחנו דומים לאנגלים, צרפתים, הולנדים ובלגים שהיתה להם ארץ ומולדת ומדינה, והלכו אל מחוזות לא להם כדי לכבוש אותם, לשעבד את אוכלוסייתם ולנצל את אוצרותיהם? וכי ספרד הקתולית, גזירות אשכנז, סופות בנגב ואושוויץ היו המולדת שלנו שממנה הלכנו לכבוש ארץ זרה לנו כדי לשעבד את אוכלוסייתה ולנצל את אוצרותיה? איך אפשר להסכים עם הטענה המופרכת של שונא ישראל כמו אדוארד סעיד?!

ועוד ציטוט: "אנחנו, הציונות, לא מתאימים לנוף האזור ולא ניסינו להתאים עצמנו: אנחנו באנו למזרח התיכון לא על מנת להשתלב, אלא כמתנשאים, כשליטים."

ועוד איך רצינו להשתלב! די להסתכל בתמונותיהם של שומרי היישובים היהודיים הראשונים הלבושים עבאיות וחובשים כאפיות – להשתלב ברצון לחזור לעבודת האדמה, ברצון ללמוד מהפלאח הערבי איך להסתפק במועט – אבל התגובה לשאיפה הכנה הזאת היו פרעות ורציחות (תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט) והתנפלות כל המדינות הערביות השכנות על המדינה הצעירה. איך בדיוק להשתלב בכל זה?! האם עלינו ללמוד מהמצרים ולגרום לכך ששבעים אחוזים מהאוכלוסייה יהיו אנאלפביתים? האם לטבוח בבני עמנו כמו הסורים והעיראקים? האם לפאר ולרומם רוצחים שפלים כמו הפלסטינאים והירדנים?

בכתבה הזאת מתלונן חיים באר שהספרות איננה משנה מציאות. ממתי זאת מטרת הספרות? הרי היא נוצרת משום שהסופר מוכרח לכתוב, ומשום שהקורא, שחייו קצרים, מבקש לחוות חוויות שונות משלו, ואת זה מעניק לו הסופר בשפע ביצירותיו. מה עניין שינוי מציאות לכאן?!

וכן, עוד טענה מעניינת: "הישראלים הכי יפים נמצאים בחו"ל. כל אותם דברים שהיו בשעתו בארץ כבר לא קיימים כאן." – באמת? ולי היה נדמה שהישראלים היפים הם אלה שמתעקשים לגור ולעבוד בשדרות ובעוקף עזה למרות הקסאמים והפצמ"רים.

* * *

אלי מייזליש

חוכמה גדולה

[העתק נשלח לשגריר ארה"ב בישראל]

באחרונה הודעתם [ארה"ב] שישראל חייבת לכם התנצלות על שיעלון העליב בכם.

אינני מבין את הראש שלכם שם בבית הלבן. יושבת שם מעצמה אדירה בת 330 מיליון בני אדם על 10 מיליון קמ"ר, כשבחשבון פשוט כל אדם יושב בממוצע על 100 קמ"ר, ואילו אצלנו כל אחד יושב בממוצע על קמ"ר אחד, כלומר אתם פי 100 מאיתנו לבן-אדם, ושם מתחת לאדמה אין ספור וללא סוף של מחצבים: זהב, כסף ונחושת, פחם, נפט, מים ומה לא. ולא רק שאבותיכם בהנהגת ג'ורג' וושינגטון סילקו את הבריטים בדיוק כמונו, אלא שלא כמונו, ששיחררנו מעול הערבים את ארץ אבותינו, אתם? אתם חיסלתם ללא בושה את בעלי הקרקע האינדיאנים והתנחלתם על מיליוני דונמים לא לכם.

ואחרי שהתעשרתם מכל השפע שנגזל מהבעלים החוקיים של הקרקע ובניתם מדינה אחר מדינה – את "ארצות הברית" גם על חשבון מכסיקו, אתם באים אלינו עכשיו כחכמים בלילה, ואל העולם, עם סיפור שמהיום אתם מעצמה עולמית ואיש לא ייגע בכם. וכשבאו היפנים מאחורי הגב שלכם להתקיף אתכם בהפתעה בפרל-הרבור כשהם הורגים פחות מ-3,000 אמריקנים [משהו כמו שהמצרים עשו לנו ביום-כיפור] לא נחתם לרגע עד שהורדתם עליהם 2 פצצות אטום ובזה חתמתם לדורות כנחשונים בהפעלת נשק גרעיני לא קונוונציונאלי במלחמה קונוונציונאלית.

אז כל העולם יודע מאותו יום כי איתכם – עם אמריקה, "אין חוכמות", ומי שייגע בה יחטוף מכה. ובסער הרדיפה האובססיבי שלכם שניסוג לקווי 67' כי ההתנחלויות לא חוקיות, אינכם נחים לרגע ושולחים לכאן את שרי החוץ שלכם מאז ימי ויליאם רוג'ס או גונאר יארינג מהאו"ם ועד ג'ון קרי – שניסוג מארץ אבותינו לתתה לכנופיות מחבלים שיורות עלינו רקיטות, וכשר-הביטחון שלנו מגלה טפח ממעשי הנבלה שלכם – להפחיד אותנו כי תפסיקו את התמיכה של 4 מיליארד דולר בשנה [5% מהתקציב שלנו] ותצביעו באו"ם יחד עם הערבים וכל האנטישמים וכל שונאי ישראל.

עברתם כל גבול של ידידי אמת. חשתם שהכול מותר לכם. כאילו היינו שבט אינדיאני לאיים עליו להסתלק מאדמתו בגלל ש"ככה אנחנו רוצים" כי לנו יש רק חץ וקשת ולכם רובי וינצ'סטר.

תשמעו אותי שמה בארה"ב, וכבודו השגריר, ותשמעו מפי אחד שאינו חב לכם אגורה ולא בתפקיד שר-ביטחון שחייב לפעמים לשתוק בגלל האיומים שלכם, ולא בשל ידידות אמת עם העם היהודי ששומר כאן על האינטרסים שלכם במזה"ת הפרוע והספוג השפעה קומוניסטית ובעלי הנשק הרוסי הרב שהגיע אל מצרים וסוריה שתקפו אותנו עם המיגים ועם וה-T-55, ועם טילי הנ"מ שהפילו את הפנטומים שנתתם לנו לשמור נגד חדירה רוסית ולא בשל הפנים היפות של טייסי חיל האוויר שלנו שידעו גם עם מטוסים צרפתים להוריד מיגים בששת הימים. 

יעלון חשף רק טפח מהדו-פרצופיות שלכם, הפרגוד שמסתיר את הצביעות שלכם והאקדח הטעון מול ראשינו שלא נקלקל לכם את החגיגה באזור [נפט ערבי]. כי מה עשתה סעודיה עם כל המיליארדים שהיא קיבלה מכם עבור הנפט? הרי היא מפקידה אותם [מיד ולנצח] בצ'ייס מנהטן בנק ולא באיזה BANCO DI ROMA  או בפריז וברלין – לא?

אז ככה וכדאי שתדעו מה אני חושב עליכם. נכון, אנחנו תלויים בממשל ארה"ב ולא בקבינט של לונדון, כי באנגליה אין 6 מיליון יהודים ושברובם תומכים ומייצרים בתמ"ג שלכם פי שלושה מכל בעל דת אחרת. 6 מיליון יהודים אצלכם הם תחילה נכס לאומי יהודי שאין לנו אותו היום באנגליה או בספרד. ששניים אלה עוללו לנו את שתי הטרגדיות רבות הנפגעים [אינקוויזיציה ושריפות בכיכר העיר של עשרות אלפי אנוסים או עולי גרדום נוסח דב גרונר].  

אתם אבל מאיימים למרות ה-6 מיליון יהודים. האיום שלכם עלול לחשוף אותנו לחסדי מיליוני ערבים תאבי רצח – זאת על הכוונת שלכם? וזאת רק בגלל שישראלי אחד העליב בכם? הרי פנימה, בתוככם, אתם יודעים כי "אמת דיבר האיש," ורק בגלל שאתם מעצמה ענקית שלפעמים עושה שטויות אתם חושבים שמותר לכם הכול.

אז דעו לכם, כי אני חושב שלמרות שאתם מעצמה ענקית, הרי את העוצמה קניתם בזול, בדם של העמים האינדיאנים ולא בשל שאבות אבותיכם התגוררו באמריקה בימי התנ"ך למשל כמונו כאן בארץ ישראל.  כי לו היה לנו כמו לכם לא פי 100 קרקע לכל אדם, אלא רק עשירית קרקע ממה שיש לכם, רק עשירית, לא היינו זקוקים לסנט אחד מכם ולא להצבעה באו"ם, כי היינו כאן מעצמה אזורית אדירה מאילת ועד אנטליה ומחוף תל-אביב ועד בגדד עם כל הנפט שיש שם ובלי אף ערבי, כמוכם. כי לו היינו גרים כמוכם מעבר לאוקיאנוס בלי שכנים ערבים היינו עוזרים לעולם ללא התניות, ורק בשל חסדי אנוש שבהם התברכנו. כי לא אדמות זרות כבשנו כמוכם, ולא מארצות רחוקות מעבר לים באנו כמוכם לכבוש עמים אינדיאנים, באנו אל ארץ אבותינו היכן ששרידי מקדשנו היו שוממים 2000 שנה כי איזה קיסר רומאי הרס לנו אותו ועיניכם הרואות בכל יום את הכותל המערבי, שאינו אוהל אינדיאני או מכסיקני אלא אבני מקדש שבו התפללנו לפני 2,000 שנה, וברוב חוצפתכם אינכם מכירים כי זה שלנו, ויש לסגת לקווי 67'? ועד היום לא מימשתם הבטחה של נשיא מסוים להעביר את השגרירות לירושלים. למה? ממי אתם פוחדים? ממלך ירדן? מנשיא סוריה או טורקיה? או אולי מנשיא עיראקי שתליתם, והרי אתם מעצמה כה אדירה?

אבל עלינו אתם מצווים לסגת. הסבתא שלי היתה אומרת לכם: "היענער גיבער...!" גיבור דמיקולו שכזה.

אתם גיבורים עלינו מפני שכל העולם הנוצרי, מאז צליבת המשיח הנוצרי בירושלים בידי שליט כובש שפלש לכאן מרומא לפני 2,000 שנים – היא כעניבת חנק על צווארכם לפי הוראת הכנסייה. במשך 2,000 שנה מהרס העיר ותחיית המתים של ישוע, הקמתם [הנוצרים] בעיר שלנו מאות כנסיות ומאות מנזרים ומאות בתי מחסה לצליינים וגם בתי קברות עם צלבים שעד היום לא פגענו באף מקדש שלכם. צאו העירה וראו כל 10 מטר כנסייה עם מגדל פעמונים וסימפוניית הקדושים בכל יום א'. הרסנו לכם אי פעם בית תפילה כמו שהערבים שרפו לנו את "החורבה"? וכי אין אתם מעריכים את היחס הא-סימטרי של היהדות כלפי הנצרות? וכי ציווינו אי פעם שתתלו על הבגד שלכם בעירנו טלאי צהוב עם מריה הבתולה? הרי מאות שנים התהלכנו בין הגויים עם כל מיני טלאים צהובים, וההיטלר ההוא ימש"ו ציווה גם להוסיף את האות J או את כל המילה הארורה  JUDE– אז למה לעזאזל אתם מוסיפים לנו מכאוב על מכאוב ולו רק בשל שמירה על האגו המעצמתי שלכם. זה לא העסק שלכם? אתם רק בעניין המו"מ לשלום עם הפלזטינים – וכל השאר זה קש וגבבה? רק? לצמצם כמו בשיעור בחשבון? לצמצם את כל הנושא לסכסוך טריטוריאלי גרידא על עתיד השטחים? שום קשר לאנטישמיות? כלום-כלום כמאמר אחרון הערסים בעיר? רק ניסוג ותהיו מבסוטים? זה כל העניין? או שאתם מבלפים? ושבעצם אתם כל הזמן רק מציצים אל הדלפק של אותו בנק במנהטן שבמרתף שלו טמונים הדולרים מסעודיה? המון דולרים. עד הגג.

לפני סיום אספר לך סיפור שסיפר לי צלם אופסט מעזה שלמד צילום בניו-יורק, בחור ערבי שמוצא אבות אבותיו ממצרים שהיגרו מהדלתא לעזה. הסיפור הוא בדיחה של הסטודנטים הערבים מניו-יורק וככה זה הולך: [הימים ימי שר הנפט הסעודי שייך זאכי אל ימאני] – איך שהבנק פתח את הדלתות נכנסו שניים, מימין השייך הסעודי עם מזוודת ג'יימס בונד שחורה ובה 40 מיליון דולר להפקדה כמו בכל בוקר, ולצידו בשמאל שר האוצר הישראלי בלי תיק, לקבל הלוואה של 40 מיליון דולר. שניהם כמו על הבר, עומדים ולא מסתכלים אחד על השני, והנה כשהפקיד נותן לערבי קבלה על 40 מיליון, בעת ובעונה אחת הוא מזיז כמו כוס בירה חלקה את המזוודה לכיוון של היהודי, והפקיד: "מיניסטר, יו גאט דה-פורטי." תרגום, אדוני השר, יש בתיק 40 מיליון כפי שביקשת. – אומרים הסטודנטים הערבים, "תראו-תראו איך ליהודים יש שכל. עם הכסף הערבי הם בונים מדינה..."

אז אדוני השגריר, את הכסף שלכם גם אנחנו יודעים מהיכן זה מגיע.

והרי אתה מבין ויודע עברית – לא? אז דע לך כי הסתדרנו לא רע כמה שנים טובות בלי אף סנט סיוע מארה"ב, ונא עיין ערך האמברגו אמריקני בתש"ח והאיום של אייזנהאואר במבצע קדש. ואם נדמה לך כי תוכלו להסתדר בלי ידיד ישראלי באזור, תקרא את רבשקה אל חזקיהו, בדיוק לפני 2,700 שנים מעל הומות הנצורות:

'הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל-מִשְעֶנֶת הַקָנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם...'

וד"ל.

משהו על שרה ו'יְדיות'

יש עיתון בארץ ושמו הפרטיזני הוא 'ידיות', מפני שהוא עושה מעצמו אידיוט.

היום בבוקר, כבר בחמש וחצי, ואני שומע את 'טראך' בדלת ו'ידיות' בשקית ניילון על הבלטות.

אני, ללא סבלנות קורע את הניילון ומאוד-מאוד סקרן לדעת לפני החדשות של השעה 6 מה קרה בדיוק בג'נין, ומה חדש עם המטוס, ומה קורה בקרים, ואיני מתבייש להודות שאני רוצה ומחפש הנאה של בוקר עם הקפה השחור וההֶל, שלוּק והצצה לכותרת, עוד שלוּק ועוד הצצה, ככה בערך חצי ספל.

ומה זה אכזבה? התחשק לי להשליך מיד שמאל את הספל ומיד ימין את ה'ידיות' קיבינמט. זה עיתון זה? זה מה שעורך ראשי מביא ליד קפה בחמש וחצי לפני שהיונה התעוררה ללקט את הפירורי עוגה ממוצ"ש שנותרו על המרפסת בחצות? גועל נפש. מביך ומזעזע. בעמוד הראשון, תמונה עגומה של שרה. עגומה. כאילו נאשמת ברצח או מעשה מגונה בבית המשפט. תמונה מהארכיון ולא עדכנית. תמונה להרשיע ללא מילים. והעיקר גניבת דעת הקהל ששרה נתניהו זה אייטם חדשותי לעמוד הראשון. זה חדשות זה? או קלקול מוחי ודרישה מהירה לבדיקה פסיכיאטרית של עורכי וכתבי 'ידיות'.    

וזה רק ההתחלה, כי העורך מנחה אותי המשך בעמודים 6 ו-8, ואלוהים; עמוד 8 כולו מהכותרת ועד הבלטות למטה כולו כותרת ענק בשחור-אדום: "כסף!" הציעו לי כסף, זועק בחור אדיר מימדים שבמכה אחת שובר קיר: "כדי שאשתוק."

שוחד יעני. לא משנה אם באמת חזרה הגברת נתניהו בשלוש לפנות בוקר מטיול בבריכה וצמאה לכוס חלב מקרטון דווקא, כן. ככה שלוק מקרטון. מה רע שלוק חלב ב-3 בבוקר? לא משנה אם התעוררה לקול ציוץ ציפורים וצמאה לחלב קרטוני ולא ניילוני. אולי זה יעלה עכשיו את צריכת החלב בקרטונים. לך תדע. אם גברת ראש-ממשלה רוצה שלוק מקרטון למה לא גברת פדלון או ברכיהו אסור? למה דווקא היא מהשכונה חייבת לקנות בניילון, לפתוח מגירה, להוציא מספריים, ולגזור בפינה את השפיץ, ורבע ליטר כבר נשפך על הבלטות וקח מיד סמרטוט לעשות ספונג'ה. שיישבע כאן אחד שפתח ניילון חלב ולא שפך ארצה כמו שנאמר אצל ער ואונן.

וסיימת לקרוא את עניין הקרטון ואתה מופנה לעמוד 8 ביקורת טלוויזיה. כן. גם בערוצים עשו מהעניין צימעס. צימעס מרעיל. צימעס מחורבן. והיה שם איזה עורך דין שצוחק ונשבע באבא שלו זכרונו לברכה, כאילו מוכרי שקדים ירוקים במחניודה. קרים ובעיות עם פוטין? לא. סנקציות של קרי העבאדיי? לא. המכוערת מהאשטון? לא. מטוס שטבע בים האוסטרלי? לא. רק חייל עצוב מיחידת הכלבנים אומר קדיש על כלבו וליבי ליבי איתו. 

מילה לאספני החרם

יש משהו בדרך? או שהולכים עכשיו על פוטין? תספרו לי מתי יתחיל אצלכם המצעד השנתי: חרם, מדינה מצורעת, לא ימכרו לנו נפט, או ש-26 אלף אתלטים [תשמעו טוב טוב: עשרים ושישה אלף רצים באו מ-55 מדינות לעשות מרתון בירושלים], לא שמעו עדיין על החרם. תתחילו ככה: יאללה חרם יאללה.

אז יאללה עופו לי מהעיניים.

מילה ליאיר

לך.

לך בדרכך עד שכל זוג צעיר יקנה דירה ללא מע"מ ושיצאו להם העיניים לכל המומחים שלך.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

הסאגה אינה שייכת לספרות העברית ה"חשובה", זו שיש לה סנדקים ומשרתים – ולכן גם לא הופיעה בהוצאת ספרים "מכובדת" ולא עברה עריכה, לבד זו של מי שכתב אותה וגם הביא אותה לדפוס (המלביה"ד), בטיפולם המקצועי של המפיק אלישע בן מרדכי ואשתו שרה, מסִדרת "ספרי מקור".

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

[אין להשיג ברשת סטימצקי!!!]

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

איתמר פרת

החג האסור

(בעקבות הערת רפי חתוכה בגיליון 297)

הנער הלוי לא ידע את נפשו. היתה לו זו הפעם הראשונה להשתתף בעלייה לרגל, והוא היה כולו נדהם מן ההדר והתפארת של חצרות בית המקדש. העזרות הנרחבות, עמודי הסטוים המתנשאים גבוה מעל ראשו. הכוהנים בני צדוק במדיהם הלבנים העושים בקודש. ובכל מקום המוני חוגגים, כל משפחה וקורבנה איתה. והמזבח המתנשא מעל הכול, עשֵׂן וניחוח, לרצות את האל בתעצומות עוזו.

על המעלות עמדו הלוויים ופתחו בזמר. הנער הלוי מימיו לא שמע דבר נהדר ונפלא מזה. הוא ניסה להחדיר בנפשו את מילות הזמר ולזכרן. עם תום כל מזמור ובאתנחתא שביניהם, היה רץ אל מושב משפחתו בירכתי העזרה. שולף מאמתחתו את המגילה שהביא, עם קולמוסיו וצפחת הדיו, הפקוקה היטב בשעווה, מניח כליו על מושב האבן ורושם את אשר שמע, לפחות את המילים הקדושות אשר דימה לשמוע.

המבוקה מסביב לא הפריעה לנער הלוי. לא פעיית השיות וגעיית העגלים וצווחת השעירים, לא מצע הגללים ולא ענני הזבובים, גדיים המתרוצצים בכל מקום ובעליהם הרודפים לתפסם – הוא בשלו. מה שרו הלוויים? "אנא אדוני הושיעה נא" או "אנא אדוני הצליחה נא"? קשה לזכור בהמולה הזאת. לשם ביטחון כתב כל פסוק פעמיים.

באמצע השירה הענוגה של מקהלת הלוויים הרעים קולו האדיר של סגן הכהן הגדול, מתנשא על כל הרעש: "מה זה פה, חג או שוק בהמות? אספו את כל בני הצאן האלה וקשרו אותם לכבלים שהכנו עבורכם! אלה שמחוברים לקרנות המזבח! תודה רבה! תנו קצת כבוד למי ששוכן במקום הזה!"

הכהן הזועם אמר זאת בשפת הזמן והארץ, היינו: "אִסרו חג בעבותים, עד קרנות המזבח." היטב זכר הנער הלוי את הקריאה הקדושה, דבר תהלה שגבר אפילו על נעימת פסוקי הזמר. ביד חרוצה רשם אותן בין מילות השבח וההלל.

בשובם הביתה הראה הנער לאביו את הדברים שכתב. האב, איש לוי פשוט שידיו חרושות ממעדר ומגל, הניד ראש בשביעות רצון.

"יפה עשית, בני," אמר. "באחת השבתות נביא את מגילתך אל דרשן הכפר. הוא אוסף דברי כתב ומעתיק אותם. סופר זריז הבן-אדם הזה. מי יודע – אולי ייתפרו הדפים לספר, והוא יביאם אל כוהני המקדש, למשמרת עולם, לשבח ולהלל."

* * *

יהודה דרורי

חוקי המשילות שלא נחקקו

שורת חוקי המשילות שנחקקו לאחרונה משמעותם דומה למתן אספירין לחולה סרטן... אין כל משמעות חשובה למערכת השלטון הקיימת אם בכנסת יהיו כמה סיעות של 2 ח"כים או 4 ח"כים, כמו שאין חשיבות מיוחדת להגבלות הקלות על התפצלות סיעות ומימון מפלגות.

מצד שני חוק משאל העם נועד לכל הדעות למנוע הסכמים עם הפלשתינאים על חילופי שטחים (משהו לגמרי לא ריאלי שיקרה בעתיד הקרוב...) ואילו הסכמה על ממשלת 18 שרים (+ ראש ממשלה ו-4 סגני שרים), החלטה טובה וחשובה לכשעצמה, פשוט תחייב תימרון טוב יותר מצד ראש הממשלה בהרכבת קואליציה.

עד כאן "שבת הגדול" – אלא שהבעיות העיקריות נותרו במקומן...

ועל מה שלא נחקק ראינו שוב כי 4 יסודות שלטוניים חשובים ביותר שוב נזנחו ונשארו ללא שינוי: הפרדת הרשויות, גודל הכנסת, שיפור החקיקה ושיפור באכיפת חוקי המדינה.

הפרדת רשויות – מוסד נשיא המדינה הינו סרח שלטוני מיותר וחסר תועלת ואף בזבזני ומשמש אבן שואבת לרודפי כבוד ומנעמי החיים... כבר מזמן היה ראוי לקבוע כי מוסד הנשיאות הוא "בית ראש הממשלה" (שייבחר בנפרד) יקים את ממשלתו מאנשי מקצוע ולאו דווקא מתוך חברי הכנסת.

אם זה היה קורה, ניתן יהיה לומר שהמדינה עולה על "דרך המלך" להיות רפובליקה מסודרת יותר בקיום עיקרון הפרדת הרשויות בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת.

לצערנו זה לא קרה. הפוליטיקאים הקטנים שלנו לא בגרו עד כדי כך.

הרכב הכנסת – אין ספק שהמיספר הנוכחי של חברי הכנסת לא מסוגל להפעיל כהלכה את מערכת החקיקה. מאות רבות של חוקים (חלקם הגדול חשובים) תקועים בצנרת הביורוקרטית העמוסה לעייפה בכנסת. רצוי לזכור שהכנסת אינה מתפקדת עם 120 ח"כים אלא רק עם 80 כיום (היתר שרים וסגני שרים), ואפילו שיהיו 100 זה לא מספיק. מוסדות הקהילה האירופאית קבעו לאחרונה מדד לגבי מספר בוחרים לנציג בפרלמנט, ולפי זה הכנסת צריכה להית בת יותר מ-300 ח"כים... בואו לא נגזים אז נאמר 180 ח"כים... לפחות אם יוכנס ה"חוק הנורבגי" (לפיו חבר כנסת שהופך לשר מתפטר מהכנסת...) גם זה לא נחקק ח"כים נאחזים בקרנות המזבח בכל הכוח... ממש בושה.

הליכי החקיקה – כאמור, הן מריבוי הוועדות, והן ממיעוט חברי כנסת, ומלחצים ביורוקרטיים (ו"סתימת הצנרת" בגלל עודף חוקים מוצעים) – מתעכבות חקיקות חשובות, מצד שני, קיימים חוקים שנחקקו, ואשר ליישומם דרושים תקנות אשר יתקינו השרים, וכאן קיים כיום פיגור ממש חמור. המדינה לא מסוגלת להעביר את חוקיה לציבור. גם זו נקודה שחורה למחוקקינו ולשרינו.

אכיפת חוקים – אין ספק שאי-אכיפת חוקים הינה מכת מדינה, לא רואים את המשטרה בדרכים וברחובות הערים, יש לה צבא של פקידים במדים ומיספר קטן של יחידות בשטח. האזרח כיום לא מרגיש בטוח! כולנו רואים שאכיפת החוקים אינה מקויימת בנושאי רעש, צרכנות, תחבורה ועוד. מה שווה כל החקיקה אם המערכת השילטונית לא פועלת לאכוף אותה?

בסיכומו של דבר, מה אנחנו למדים עד כאן? – שאנחנו חיים בחלם... שמנהיגינו נותנים לנו סוכרייה פה ושם אולם לא פועלים לתקן את קלקלות ועוולות השלטון, ושהטפל השתלט אצלם על העיקר.

* * *

מנחם זילברמן: מצחיק עד דמעות

ב-1 באפריל משפחת זילברמן ו"צוותא" מזמינים אתכם למופע מרגש והומוריסטי בהשתתפות זמרים, סטנדאפיסטים ושחקנים שיבואו לחלוק כבוד לפועלו של מנחם זילברמן ז"ל, הקאובוי של הסטנדאפ הישראלי

מנחה: מוטי קירשנבאום

אמנים משתתפים: שלום אסייג, מירי אלוני, אורי בנאי, גברי בנאי, דורי בן זאב, מיכאל הנגבי, דני סנדרסון, מאיר פניגשטיין (פוגי), טוביה צפיר, אפרים שמיר ועוד.

ההכנסות מהמופע ייתרמו למפעל ההנצחה למנחם זילברמן ז"ל

 שפועל לשימור הארכיון המדהים שהותיר אחריו.

 1 באפריל, יום שלישי, 20:30, צוותא 1 ת"א.

להזמנת כרטיסים: צוותא 03-5555555

* * *

נגה מרון

אולי לא הכול אבוד?

אם גם אתם פספסתם בים עיתוני סוף השבוע את המאמר של יובל דיסקין (ראש המוסד לשעבר) ב"מוסף לשבת" של ידיעות אחרונות", ואפילו אם כבר השלכתם לפח, רוצו וקיראו אותו!!! מאמר בהיר המנתח את המציאות שעושה לרובנו כל כך מר על הלב, והחידוש הוא שהוא מכיל הצעה שלפחות בי הציתה זיק של תקווה.

 "איזו מדינה אנחנו בעצם רוצים?" הוא שואל בכותרת, ובסיום המאמר הוא  עונה  ב-11 סעיפים שאני מביאה כאן בנוסח מקוצר:

1. מדינה דמוקרטית יהודית ושפויה, לא קיצונית מימין או משמאל. 2. אחדות העם מעל אחדות הארץ, קדושת האדם קודמת לקדושת האדמה. 3. לא כובשת עם אחר. 4. מפרידה דת מהמדינה. 5. מכבדת את כל האזרחים ללא גזענות. 6. דואגת לחלשים ולעניים. 7. לא מסבסדת את מי שמתחמקים מלשאת בנטל.  8. נאבקת בפשע המאורגן. 9. משקיעה בחינוך ובהשכלה. 10. מדינה חזקה שמסוגלת להרתיע את אויביה, חותרת לשלום – ולא בנאומים אלא במעשים. 11. מדינה מוסרית, ערכית, נאורה ומפותחת.

ולבסוף הוא זורק את השאלה המתבקשת: "אז מה אפשר לעשות עם זה?"

והתשובה: צריך שכל מפלגות המרכז יתאחדו למפלגה אחת שתכיל את כל השואפים למדינה כזאת. 

גם אני מאמינה  שעדיין יש לנו רוב. אילו היתה שם כתובת להצטרפות הייתי מיד מתפקדת למפלגה המאוחדת.

אהוד: מאחר שאני במקרה, רק במקרה – מתנגד לטילים על נתב"ג ועל תל-אביב שבמקרה, רק במקרה, אני מתגורר בה כבר מרבית ימי חיי, כ-48 שנים – לא אוכל להצטרף למפלגה דמגוגית ש"לא כובשת עם אחר" אלא אם הייתי רוצה שאותו "עם אחר" ימגר אותי בטיליו ויחסלני.

* * *

רחבת אַרְיֵה אֶלְ-חָנַנִי ביריד המזרח

ביום ראשון, כ"ח באדר ב', תשע"ד, 30 במרץ 2014, בשעה 16.30

ברחוב התערוכה 3, רחבת יריד המזרח (צמוד לנמל תל-אביב)

יתקיים טקס קריאת רחבה על שם

האדריכל והצייר אריה אל-חנני

במעמד רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב-יפו

דוד טרקטובר, חתן פרס ישראל

בני המשפחה ומוקירי זיכרו

הכניסה חופשית!

אריה אל-חנני הוא יוצרם של הפסלים "הפועל העברי", 1934 וכן "הגמל המעופף",

סמל יריד המזרח. פסל "הפועל העברי" מוצב בלב הרחבה שתיקרא על שם אל-חנני.

בשֶלֶט ייכתב בעברית, ובחלק גם באנגלית ובערבית:

רחבת אַרְיֵה אֶלְ-חָנַנִי

תרנ"ח-תשמ"ו / 1898־1985

אדריכל זוכה פרס ישראל, מתכנן "יריד המזרח"

* * *

יוסף אורן

הסודות של לוטה שטרוק

על "חלומותיהם החדשים" של חיים באר

בהוצאת עם עובד / ספריה לעם 2014, 480 עמ'.

שנים רבות לפני שפרש כגמלאי מעבודתו ב"מוסד", טיפח גדעון שׂוֹרֵק בחובו את הרעיון, שבהגיעו לגמלאות יקדיש את זמנו הפנוי לכתיבת ספר. ולכן, מתמיהה העובדה שנטש את הרעיון הזה כה מהר, אחרי שחלפה שנה מהיום שבו הכיר את אַלְמָה וֶבֶּר – סופרת שכתבה רומאן אחד, אם כי מצליח, מנחה של סדנאות כתיבה ובעלת מעבדה קטנה להמרת קסטות נושנות לאמצעי מֶדְיָה עכשוויים.

בניגוד לגמלאים אחרים, שאם הם בוחרים למלא את זמנם החופשי בכתיבה, כותבים את סיפור חייהם, התכוון גדעון "באומרו ספר - - - לא לאוטוביוגרפיה אלא לרומאן שעלילתו ודמויותיו הן מעשה מִבְדֶה - - - נטועות במקום ובזמן ריאליים מכאן ויונקות מחוויותיו ומניסיונו העשיר מכאן" (עמ' 25). הגיבורים הבדויים של ספרו היו אמורים לאסוף מודיעין ולהכין את "תוכנית הצפון" – את ההתבצרות של "היישוב" על רכסי הכרמל למלחמת גבורה בנוסח מצדה נגד הדיוויזיות של הפלדמרשל הנאצי רומל, שעמדו "לפרוץ במלחמת בזק את השערים הדרומיים של הארץ ולהמשיך בשעטה שלהם צפונה." (258). כידוע, חלפה סכנת ההשמדה של "היישוב" אחרי שהמצביא האנגלי מונטגומרי גבר על רומל בקרב באַל-עַלַמֵין באוקטובר 1942.

יתר על כן: בניגוד לגמלאים הכותבים אוטוביוגרפיות, הפטורים מהשקעת זמן ניכר במחקר נוסף, נערך גדעון ביסודיות לכתיבת ספרו: קרא בעיון את ספרי זיכרונותיו של "מונטי", הגנרל הבריטי המהולל, גדש במשך שנים בחדר עבודתו ובמרפסת המצורפת אליו מסמכים, ספרים ומפות צבאיות – למגינת לבה של רעייתו עופרה – ובעודו פעיל כבכיר ב"משרד" (הכינוי שרווח בין סוכני "המוסד" למרכזם רב-התהילה), גם אירגן לעצמו, אחרי שנחתם הסכם השלום עם סאדאת, ביקור באַל-עַלַמֵין ובמֶרְסַא מַטְרוּח שבמצרים (הפרק בעמ' 383).

זיהוי "הנקודה הפנימית"

כאמור, ההיכרות של גדעון עם אלמה הסיטה אותו מהמסלול שקבע במשך שנים לספרו, כי בניגוד לציפיותיו ממנה, לא האיצה בו להתחיל בכתיבה שהתעכבה אצלו, אלא שכנעה אותו לחפש תחילה אחיזה לעלילת ספרו בקורות חייו. וכך הסבירה לו את משנתה הספרותית: "בכל ספר יש נקודה סמויה שטמונה עמוק בתוכו - - - קוראים לה 'הנקודה הפנימית'. אם תרצה, משהו שמזכיר מאוד גרגיר של חול שחודר לצדפה, שמגרה את הרכיכה להפריש מסביב לו חומרים שונים שעם הזמן נעשים הגוּלה המרהיבה שהיא הפנינה." (68). "הנקודה הפנימית" הזו – הסבירה לו – מוצפנת בביוגרפיה של הכותב, ולכן לא יוכל להתחיל בכתיבה, ובוודאי שייכשל בה, אם לא יקדים לזהות אותה ואם לא ירכז את כל חומרי העלילה מסביב לה.

בו-במקום חשפה אלמה לגדעון שגם ברומאן שלה, "רק חיכתה שהילדים יגדלו", קיימת "נקודה פנימית" ביוגרפית כזו, שהורכבה מההתנסות הכפולה שלה ושל אימה: מ"העלבון החונק" שנצבר אצל אימה "במשך שנות הנישואים הכושלים שלה, נישואים מלאים השפלה, דיכוי וכניעה," ומ"תחושת האכזבה והתסכול, הזעם והמרי שהולידו חיי הנישואים הכושלים." של עצמה עד שאזרה אומץ והתגרשה מבעלה (70-69).

בהזדמנויות נוספות הרחיבה אלמה את פרישת משנתה הספרותית והסבירה לגדעון  ש"הנקודה הפנימית" תורמת לא רק לתוכנה האמין של העלילה, אלא גם מסייעת לאירגון הנכון שלה: "כשאני בונה דמות ספרותית, אני משתדלת שהיא תהיה קוֹהֶרֶנְטִית, כלומר: שכל הפרטים המרכיבים אותה יתלכדו באופן, סביר, הגיוני, עקיב." (107). כלל זה, לפיו "כל מכלול הפרטים חייבים לעלות בקנה אחד" למדה מפי חגי זוסקין, כאשר השתתפה אצלו בסדנה לכתיבת פרוזה.

מיהו חגי זוסקין?

מאחר שחגי זוסקין מוזכר ברומאן הזה פעמים רבות, סביר להניח שבאמצעות דמותו בחר חיים באר להנכיח את עצמו בעלילתו. לפחות שלוש הוכחות מבססות השערה זו.

ההוכחה הראשונה – זוסקין מוצג בעלילת הרומאן הזה כחברו הטוב של הסופר חיים באר, היודע  לספר מפיו על המכתבים שקיבל מקוראים אחרי שפירסם את הרומאן "חבלים". אחד מהם היה מכתב נזיפה שקיבל מחברתה של אימו המנוחה: "כאבתי שכל מה שמצאתי שם לא היתה אלא הכביסה המלוכלכת של המשפחה שלכם, שתלית אותה בגלוי כנגד השמש על 'חבלים'." (122). 

ההוכחה השנייה – זוסקין מוצג בעלילה כמנחה סדנת כתיבה בבית אריאלה "אשר נהנה לחמוד לו לצון, לערב אמת ובדייה ובעיקר לספר סיפורים שלא היו ולא נבראו שנראים אמיתיים לגמרי. - - - והוא הזדרז לפרסם אותם בטור השבועי שלו בעיתון." (52). בכך הוא דומה לחיים באר, שאלו היו אחדות מפרנסותיו ואשר עודנו מרתק את הקהל על-ידי תיבול אנקדוטות וסיפורים במאמריו ובהרצאותיו.

ההוכחה השלישית – משנתו הספרותית של זוסקין, המוצגת ברומאן הזה ואשר קובעת שהישענות על הביוגרפיה של הכותב היא תנאי הכרחי להצלחת הכתיבה, מוגשמת כלשונה בכל חמשת ספריו העלילתיים הקודמים של באר (מ"נוצות" ועד "אל מקום שהרוח הולך"*) וגם בשני ספריו המחקריים ("גם אהבתם גם שנאתם" ו"מזיכרונותיה של תולעת ספרים") ובמבואות הרבים שהוסיף לספריהם של אחרים (מהם מומלץ במיוחד הפרק "נֵס אָפֵל" שכתב למבחר מסיפורי גרשון שופמן – "שלכת").

עלילת החקירה והבילוש

אחרי שאלמה ובר הסיטה את גדעון מתוכנית הכתיבה המקורית, שאליה נערך במשך שנים, אל הכיוון החדש שהועידה לו – לחפש תחילה בביוגרפיה שלו את "הנקודה הפנימית" לעלילה משנת 1942 שהתכוון לספר – עולה הרומאן הזה של באר על המסלול שכבר הניב הצלחה מוכחת למחברי רומאנים לפניו, שגם הם השכילו לבחור בעלילת החקירה והבילוש כמתכונת למבנה העלילה בספרם. הדוגמאות היותר טובות ליצירות שמחבריהן ניצלו בתבונה את המתכונת של עלילה הבילוש והחקירה בסיפורת הישראלית, לפני הרומאן הנוכחי של באר, ימצא הקורא בשני רומאנים של אהרון מגד: "החי על המת" (1965) ו"עוול" (1996), ובשלושה רומאנים של נתן שחם: "צלו של רוזנדורף" (2001), "קרן אקסודוס" (2006) ו"חשבון רדום" (2013).

עלילת החקירה והבילוש מלווה את השלבים שבהם מבצע-החקירה (בן-משפחה או סופר שנשכר למטרה זו) אוסף מידע על נשוא-החקירה (בדרך כלל אדם שהיה נודע למדי בעבר ומעורב באירועים החשובים של דורו, אך רוב הפרטים על חייו האישיים נותרו בלתי-ידועים לציבור מעריציו). בפגישותיו עם אלה שהכירו את נשוא-החקירה באופן אישי, חושף מבצע-החקירה מידע נסתר על הנחקר המפורסם, מידע הסותר את הדימוי החיובי התקבע עליו בדורו מפעילותו הציבורית. מאליו מובן שעלילת החקירה והבילוש מחייבת סופר לא לסמוך רק על יכולת הדימיון היוצר שלו לבדות דמויות ואירועים מעניינים, אלא גם להסתייע בספרים ובארכיונים כדי להכיר את התקופה שעל רקעה יספר את העלילה שהוא בודה מדמיונו.

שרלוטה שטרוק

אלמה ובר לא שיערה שעצתה לגדעון שורק, לחפש תחילה את "הנקודה הפנימית" לספרו בביוגרפיה שלו, תעסיק אותו במשך כשנה, שבה יקרא מסמכים נושנים בארכיונים, ייפגש עם אנשים שהיו בקשר עם אימו, ויטוס מיספר פעמים לחו"ל כדי לבקר במקומות שהיו תחנות חשובות בחייה. פעילות חקירה ובילוש זו תניב לו מידע רב לא רק על אימו, אלא גם על הוריה, הסבים שלא זכה להכיר, ותפענח לו תעלומות שונות בחייהם. באופן זה הֵסב באר את הרומאן מעלילת האהבה שפיתח בפרקים הראשונים, בין אלמה המתקרבת לשנת החמישים לחייה ובין גדעון שזה מקרוב חצה את שנת השבעים בחייו, לעלילת החקירה והבילוש המצרפת מפיסות מידע את סיפור חייה של אHמו, לוטה, שהיא הדמות המרכזית ברומאן הזה.

לוטה נולדה בדרזדן וגדלה כבת יחידה במשפחה שבה לא זכתה לאהבת הורים רגילה. אימה היתה חולת נפש ולבסוף התאבדה ב-1933, כשבוע אחרי הלילה שבו שרפו ספרים גם בלייפציג. כחודש אחרי התאבדותה עבר אביה להתגורר עם הגוֹיָה הצעירה שהיתה אהובתו הסודית במשך שמונה שנים קודם לכן (249). אביה היה סדר-יד מיומן שעבד בבתי-הדפוס הגדולים שפעלו בלייפציג וגם נשכר כמומחה לספרי יודאיקה ישנים ועתיקים בבית מסחר של הפירמה "הוגו קרלוביץ ובנו", שהתמחתה בתחום זה. הוא נהרג בהפצצה שספגה לייפציג בשנת 1943 במחבוא שלו בבית המסחר של הפירמה, שהתמוטט עליו ועל הספרים הנדירים שהיו סביבו (276).

ללא אהבתם ותמיכתם של הוריה, סללה לוטה בעצמה את מסלול חייה, ואלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה היתה ודאי נעה במסלול זה בגרמניה גם בהמשך חייה. למזלה סיימה את לימודי האדריכלות רגע לפני שעלו הנאצים לשלטון, וגם הספיקה לעבוד תקופה קצרה במקצוע שרכשה, אף שכבר ננעלו בפניה הדלתות לעשות בו סטאז' (138). אך אחרי שבעל וילה רמס ב-34' את גן השושנים שתיכננה עבורו, כי נודע לו שהיא יהודייה, החליטה, ולא ממניעי ציוניים, לצאת מגרמניה ולעלות לפלשתינא-א"י (248). מאז היתה שגורה בפיה האימרה "הֶעָבָר עָבַר והעתיד גָבַר" (195).

אדריכלית נופים וסוכנת ריגול

בארץ החלה לוטה לעבוד כארכיטקטית שהתמחתה באדריכלות נוף, תחילה כשכירה במשרדם של עמנואל וילנסקי ויוחנן רטנר, ואחרי מלחמת השחרור כעצמאית במשרד משלה עד שמלאו לה שבעים וחמש (128). את חייה סיימה בבית-אבות בחיפה. עובדות אלה היו ידועות לגדעון קודם לכן, אך הוא ידע לא דבר על הפרק המרכזי בחייה בתקופה שבה פעלה במודיעין של הצבא הבריטי בתפקיד דומה לזה שהוא עסק בו ב"מוסד". מאחר שהמידע הזה מפוזר במרחב עלילת הרומאן ונאסף על-ידי גדעון במהלך החקירה והבילוש, נרכז להלן את פרטיו המרכזיים.

בארכיון ההגנה בת"א מצא גדעון את שמה של אימו כלול ברשימת עוזריו של וילנסקי בתיק "המשרד לחקירה חיפה" (179). עמנואל וילנסקי ("מנולה" בפיו ידידיו) היה אדריכל, מרצה בטכניון וגם איש מודיעין חכם ומוכשר (243) שנבחר לעמוד בחיפה בראש הש"י (שירות הידיעות של ההגנה – ממנו התפתח "המוסד" – אירגון הריגול הממלכתי של מדינת ישראל).

ב-1940 הקים וילנסקי את "המשרד לחקירה", "כדי לחקור פליטים יהודים מגרמניה ומהארצות הכבושות ולהפיק מידע שעשוי לסייע למאמץ המלחמתי של בעלות הברית" עבור שירות המודיעין החשאי של בריטניה וגם עבור המחלקה המדינית של הסוכנות (185). ולכן צירף שתי נשים שהגרמנית היתה שפת האם שלהם, את לוטה שטרוק ואת נלי פרנקפורט (נילי פורת). עד מהרה הפכה לוטה לעוזרת הבכירה של וילנסקי, והוא שיתף אותה בפגישות החשאיות שקיים במשרד וביניהן גם עם קצין המודיעין הבריטי אורד צ'רלס וינגייט (203), איש הלוחמה הזעירה שזכה לכינוי "הידיד הלוחם", שהפך להיות גם ידיד אישי של לוטה.

לוטה כבר השלימה בהצלחה את ההריון עם גדעון, כאשר נענו ראשי המחלקה המדינית של הסוכנות לבקשת מפקדי האינטליג'נס הבריטי, שלוטה, אשר התפרסמה כחוקרת קשוחה ויעילה, תגוייס למשרדם במצרים כדי לחקור חיילים של רומל שנפלו בשבי ותספק מידע מודיעיני שהיה כה חיוני להם. לוטה נענתה להצעה זו וסיפקה מידע איכותי ביותר בשתי השנים שבהן השתייכה לשירות המודיעין הבריטי במצרים (294). בשנתיים האלה מסרה את גדעון בן השנתיים למשפחה ארמנית, שבחנות התכשיטים שלהם בחיפה עבדה כשעלתה לארץ.

התפייסות בן עם אימו

המידע העלום הזה על אימו הציף אצל גדעון שאלות שלא שאל קודם לכן: מדוע ילדה אותו כאם חד-הורית בתקופה שתופעה כזו היתה נדירה? מדוע היתה מוכנה אימו לנטוש אותו אחר-כך למשך השנתיים שבהן שירתה במודיעין הבריטי במצרים? ומדוע לא גילתה לו עד מותה מי היה אביו, הגבר שממנו התעברה?

תשובות לשאלות אלו סיפקה לו נילי פורת בשתי הפגישות שקיים איתה גדעון בדירתה. לוטה היתה לסבית וקיימה קשר קבוע עם יוליאנה רייס, אם חד-הורית ואקונומית מקיבוץ מזרע (297), שהיתה מתארחת מדי פעם בביתם ברח' סירקין 3 בחיפה (217). ואשר להריונה – היא התעברה מקפטן פטריק דומוויל, אירי פרוטסטנטי שעלה לגדולה בשרות הביון הבריטי, שגם הוא היה הומוסקסואל (295).

עוצמת הכעס, שהצטבר אצל גדעון במשך שנים כלפי אימו, משתקפת בדברים שאמר לאלמה באחת מפגישותיהם הראשונות, הרבה לפני שקיבל את התשובות על שאלותיו אלה מפי נילי פורת: "במרכז הרומאן שלך עומדת השאלה איזה מחיר שילמה אישה שהקריבה את חייה למען הילדים שלה ודחתה למשך עשרים שנה ויותר את הגשמת המאוויים והחלומות שלה, ואילו במרכז החיים שלי עומד ילד ששואל מדוע אימא שלו הקריבה את שנות ילדותו ונעוריו למען מימוש הקריירה שלה." (23). הכעס הזה גם מסביר מדוע לא פתח את המזוודה שהעבירו אליו מבית האבות, אחרי פטירת אימו, ומדוע גם לא האזין לשלוש הקלטות שמצא בעיזבון של אימו בצירוף פתק בכתב יד המבקש ממנו "להקשיב סוף-סוף לדבריה" (11), שמהן ודאי יכול היה לשמוע בקולה את העובדות הללו.

אף שתבנית החקירה והבילוש מספקת ברומאן הזה הרבה עובדות, היא גם מותירה מספיק פערים להשלמת הרגשות הטעונים שהצטברו אצל גדעון בשנים שבהן פילס לעצמו את דרכו בחיים בלי תמיכתה של אם אוהבת. כגון: כיצד הרגיש כילד כאשר אימו חזרה ממצרים וניתקה אותו מהמשפחה הארמנית, שבה קיבל אהבת אם ואהבת אחים שלא זכה לקבל אחר-כך מאימו כבנה היחיד? האִם לא היתה מסירותו לעבודה ב"מוסד", זו שקידמה אותו לתפקיד בכיר באירגון, צורה של בריחה מהיחס המנוכר שהתפתח אצלו כלפי אימו, שלא שיתפה אותו בסודותיה ולא סיפקה לו תשובות לשאלותיו על זהות אביו? האם התנתקות הבת, מעיין, ממנו ומעופרה, ופעילותה המופגנת נגד המדינה – אינם תוצאה מתגלגלת מהבית ללא אהבה שהיה ללוטה בילדותה ובנעוריה בגרמניה ומההשתקעות שלו בתפקידו כבכיר ב"מוסד" כמפלט מחסך באהבת-אם מצד לוטה כלפיו?

שאר ירקות

בצד סיפור מרתק ונשכח על התקופה הדרמטית בתולדות "היישוב" במלחמת העולם השנייה, הניב השימוש במתכונת הבילוש והחקירה לבאר גם סיפור אנושי מעניין על יחסי בן ואימו – אמנם יחסים בגירסה שונה מזו שפרש ברומאן "חבלים" על יחסיו עם אימו, אך בהחלט לא בגירסה מנותקת לגמרי ממנה. הגירסה המסופרת ברומאן מתמקדת בהתרפקות החוזרת של גדעון על תמונת המדונה המחזיקה עולל בזרועותיה שנחקקה בזיכרונו מביקוריו בכנסייה הארמנית עם המשפחה שאצלה גדל כילד ארמני. ולכן כה חבל שבאר לא התרכז רק בשני הסיפורים האלה, אלא התפתה לכלול בעלילת הרומאן המעניין הזה גם נתחי-תוכן שאהובים עליו מספריו הקודמים.

אחרי התיאורים המפורטים והמוצדקים של אתרים היסטוריים, תרבותיים ונופיים בשני הרומאנים הקודמים ("לפני המקום" ו"אל מקום שהרוח הולך"), מתבלטים תיאורים דומים מביקוריו של גדעון בערי גרמניה (לייפציג ודרזדן) ובמספר מקומות באנגליה ברומאן הזה – כמפורטים וכתיירותיים מדי. היקפם של תיאורים אלה מעכב את קידום עלילת החקירה והבילוש שלא לצורך ופוגע בקצב המתאים לה, שאמור להיות שוטף יותר.

כמטעני-תוכן עודפים, המשהים גם הם את קידומה הנמרץ של עלילת החקירה והבילוש ברומאן הזה, מתבלטים ברומאן הפרק הנרחב שהוקדש בו לאביה של לוטה, והשילוב המאולץ של סיפורו הנודע של קפקא, "הגלגול" – שני תכנים שפותחו כבר בהרחבה על-ידי באר ברומאן "לפני המקום". אביה של לוטה, המתואר כבּוּקוֹניסט שבגלל אהבתו לספרים נשאר עם הספרים בבניין הפירמה בלייפציג ונקבר שם תחת הריסותיו, מזכיר מאוד את מיגוון הבוקיניסטים שהופיעו בעלילת הרומאן "לפני המקום".

ואשר לסיפור "הגלגול", הוא משולב ברומאן הזה כהסבר לידידות שהתפתחה בין גדעון לבין סוכן המודיעין הסקוטי מק'קול (149) – שניהם אספנים של מהדורות נדירות של היצירה הזו של קפקא – ועל-פי ההסבר של גדעון, גם תרם המשפט מסיומו של "הגלגול" לרומאן הנוכחי את שמו – "חלומותיהם החדשים". וזהו הלקח שלמד גדעון מסיפורו של קפקא: "רק אם נרחיק מהחדרים הדחוסים של חיינו את הפגרים של הזיכרון כמו שמסלקים ג'וקים מתים, אפשר יהיה להתחיל להשתקם, אפשר יהיה להתחיל לחיות, אפשר יהיה להתחיל לחלום חלומות חדשים" (434).

כזכור, הציל אביו של רפפורט ב"לפני המקום" שלושה דפים חרוכים של "הגלגול" בליל שריפת הספרים בכיכר האופרה בברלין בשנת 1933, הורישם לרפפורט, ששמר עליהם בחדר מיוחד בדירתו כתזכורת לדבריו של היינה "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני-אדם."

מאולצת למדי בעיני היא התחבולה שבעזרתה שילב באר את עגנון בעלילת הרומאן הזה (מעמ' 278 ואילך). מתברר, שלפני שבית-הדפוס נשרף, הספיק אביה של לוטה לאסוף משם דפי הגהה של ספרי עגנון, שנדפסו באותו זמן בלייפציג, והעבירם בחבילה לידיו של ידידו הנזיר הדומיניקני כדי שהלה ישלח אותם בסיום המלחמה אל לוטה בישראל. הנזיר אכן שלח את החבילה אל לוטה, וגדעון מצא את תכולתה, החשובה כל-כך למחקר יצירתו של עגנון, במזוודה שקיבל מבית האבות אחרי פטירת אימו. גם פרק זה איננו מתחבר אורגנית לעלילת הרומאן הזה, ובאר היה צריך לשמור אותו לכרך המשך לספרו המחקרי "גם אהבתם גם שנאתם", כדי להדגים באמצעותו עד כמה גדול ומופרך דמיונו של חוקר עגנון בשלב הזה, אחרי שכבר "עיגננו" את יצירת עגנון מכל כיוון אפשרי.

לצערי, גם סיפור האהבה בין גדעון ובין אלמה לא השתלב באופן טבעי ובצורה קוהרנטית בעלילת החקירה והבילוש ברומאן הזה. יסלח לי אלתרמן, אם אנמק את חולשתו של סיפור האהבה הזה בעזרת פרפרזה של בית אחד מתוך שיר ב"כוכבים בחוץ": שניהם לא "יצאו מן הדעת" אל אורו הבוקע בשער של הזולת. אלמה אמנם התכרבלה בחיקו של גדעון, וכאשר היה בחו"ל גם הקפידה לשמור איתו קשר קבוע בסקייפ ולשגר אליו את הוראותיה, אך בעיקר הדריכה אותו כיצד להגיע אל "הנקודה הפנימית" שלו, שלדעתה לא יוכל לכתוב את ספרו בלעדיה.

יתר על כן: בקשר האהבה בין גדעון לבין אלמה מיחזר באר דגם ביחסיהם של זוגות אוהבים בשניים מהרומאנים הקודמים שלו. בדגם הזה יוזמת היחסים היא האישה החזקה והנועזת, בעוד שהגבר הוא בדגם הזה גבר המהסס ליזום את הקשר הארוטי ואת מעשה האהבה שהוא כה נכסף להגשים אותו. כזה היה ליל האהבה שהתממש לבאר עם קתרינה זיגל, הגרמנייה היפה, ברומאן "לפני המקום". וכזה הוא קשר האהבה שהתפתח ביו "השיקסע" הצעירה ד"ר סֶלֶנה ברנרד, זואולוגית ומומחית ליאקים הטיבטיים, לבין האדמו"ר של חסידות אוסטילה מבני-ברק, יעקב-יצחק הלוי הורוביץ, המבוגר ממנה בשני עשורים.

אף שנתחי-תוכן אלה הוגדרו כ"שאר ירקות", ניתן בהחלט ליהנות מקריאתם, גם אם הרומאן כבר השיג את תכליתו בשני הסיפורים הראשיים שסופרו בו בעזרת מתכונת החקירה והבילוש: סיפור של תקופה דרמטית בתולדות "היישוב" בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וסיפור ההתפייסות של בן עם אימו, שהיתה גיבורה אלמונית של התקופה ההיא.

- - - - - - -

* פרקים על חמשת הרומאנים הקודמים של חיים באר כלולים בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית" בהוצאת יחד": "הצדעה לספרות הישראלית", "רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית", "משמרות בסיפורת הישראלית" ו"ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית". פרטים ב-yoseforen@bezeqint.net

* * *

אנחנו מציעים שהרמטכ"ל הבא יהיה האלוף יואב גלנט שיועלה לדרגת רב-אלוף ויחזור לשרת את צה"ל! הוא הראוי והמוכשר!

תמכנו בו כאשר הודח ממועמדותו ואנחנו תומכים בו גם היום. נעשה לו עוול גדול!

* * *

מרדכי נאור

זיכרונות מטירונות רחוקה

כשמאיר הר-ציון ניצח את צה"ל

ביום חם בקיץ 1952 התגייסנו חברַי ואני לנח"ל. היינו כמה מאות חברי גרעינים ("הכשרות") ואלינו הצטרפו עשרים ואולי שלושים בני קיבוצים. בקבוצה הקטנה שהגיעה מקיבוץ עין חרוד היה חייל רזה ורציני. שמו היה מאיר הר-ציון.

מהקלט בצריפין, כפי שקראו אז לבקו"ם, הסיעו אותנו לבסיס הטירונים של הנח"ל בדרום נתניה. שם התחלנו באימונינו. על מאיר הר-ציון לא ידענו אז דבר, גם לא שישב בכלא הסורי עם אחותו שושנה.

אחד מתפקידינו בבסיס הטירונים היה לאייש את עמדת הש"ג בפתח המחנה לאחר השעה 10 בלילה. ביום השלישי או הרביעי לשהותנו בבסיס נשלח מאיר הר-ציון למלא את התפקיד החשוב הזה. באשמורת השלישית, בין השעות שתיים לשלוש לפנות בוקר התקרבו לשער שתי דמויות עטופות בשמיכות – גבר ואישה. ככל הנראה הם חזרו מבילוי על חוף הים הסמוך למחנה.

הגבר, כבן 25 או 30, דרש מהש"ג להכניסו לבסיס. הש"ג, מאיר הר-ציון כזכור, דרש ממנו אישור-כניסה. האיש טען שהוא קצין בצה"ל וזכותו להיכנס למחנה בכל שעה. מאיר השיב לו: "בלי אישור-כניסה לא תיכנס."

 הקצין הרים את קולו. הר-ציון חזר על סירובו. הקצין ניסה להסביר לו שהוא סגן-אלוף, דבר שלא עשה שום רושם על הר-ציון. לפי אחת הגרסאות הוא אמר: "אם אתה סגן-אלוף – אני אלוף..." גרסה אחרת טוענת שהוא התבטא ביתר חריפות, באומרו: "כיום, כל ש... בצבא הוא סגן אלוף."

הקצין ניסה לדחוף את הר-ציון, שלא היה מן החלשים, והדף את הקצין לאחור. זה ניגש למכשיר הטלפון שבסוכת הש"ג והזעיק את הקצין התורן, שהופיע לאחר מספר דקות. במקום להצדיק את הר-ציון, הוא גער בו והודיע לו כי על "חוצפתו" ישלם מחיר כבד.

ואכן, למחרת בבוקר הועמד הש"ג הסורר למשפט ונדון למספר ימי מחבוש. מפקדת הבסיס לא הסתפקה בכך, אלא החליטה לערוך לו "משפט ראווה". כל הטירונים הוזעקו למגרש הכדורגל, ובמערכת הכְּרִיזה של הבסיס הדהדו דבריו של אחד הקצינים, שהיו לו בעיות עם האות צ': "הפרסוף הזה העליב מפקדו ולכן יילך למאסר!"

אנחנו, חיילים עם ותק של ארבעה או חמישה ימים, חשבנו שצה"ל שלנו ירד לגמרי מהפסים. מאיר הר-ציון הרי צדק, ולמה להאשימו? אבל מי שומע לטירונים?

בסופו של אותו שבוע העבירו את הפלוגה שלנו לבסיס הטירונים של הנח"ל בירושלים. מה קרה בהמשך למאיר הר-ציון, והאם  ריצה את מלוא עונשו? איני יודע. מה שאני יודע, שלמדנו ממנו לקח חשוב במשמעת צבאית, שלצערנו לא היה לו שומע בקרב הפיקוד הצה"לי.

בינינו לבין עצמנו אמרנו אז, שמאיר הר-ציון אולי הפסיד, אך הוא ניצח את צה"ל.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 19.3.14

* * *

עדיין נמצא למכירה הרומאן

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

ת"ד 22135 תל-אביב, מיקוד 61221

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אני שמח, יחד עם כל אוהביו של שמאי גולן, על הכבוד שהוא מקבל מעיריית תל-אביב.

באשר להערתו של משה אביר ("עיון בספרות על עולי רומניה", גיליון 927) – פוצ'ו לא זכר בדיוק, אבל הוא צדק – כי אני הייתי הראשון שכתב רומן על עלייה זו: "המאהב השני של הרבנית" ראה אור ב-1997, ואילו "נקמתה של מאירציקה" של אלון אלטרס ראה אור ב-1999.

אחרי "המאהב השני של הרבנית" פירסמתי את "קרנטינה בקונסטנצה" (2007), "שחזורים" (2009), ולאחרונה – "הפרומושיקאים" (2014). אין לי יחסי ציבור טובים כמו לאלון אלטרס, אבל שני הרומנים האחרונים שלי זכו בפרס אקו"ם על יצירה שהוגשה לשופטים בעילום שם.

תודה לפוצ'ו ותודה לך.

משה גרנות

* לשמאי גולן, עונג רב הוא לי לשלוח מיטב ברכותיי לך, שמאי, לרגל בחירתך ליקיר תל- אביב-יפו. בחום רב, שלך,

בן בן-ארי

ניו יורק

* למר אהוד בן עזר שבוע טוב, חשוב!!! שתגובתי תתפרסם בבקשה! לגבי התבטאויותיו  של שר הביטחון רא"ל (מיל.) משה (בוגי) יעלון נגד מדיניות ארה"ב: בוגי יעלון הוא מנהיג אמיתי! כולי תקווה  שימשיך  לומר את האמת ושלא יתקפל. הוא אדם ישר! שפיו וליבו שווים. כל הכבוד לו ושבעתיד ידאג לפעולה צבאית בעומק האוייב.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

רחוב ניסנבוים 16 בני  ברק

* שלום אהוד, לדעתי יש לראות את פרשת התבטאויותיו הביקורתיות של שר הביטחון יעלון נגד ארה"ב בהיבט היסטורי שנותן לפרשה חשיבות יתרה. בכל תקופות העצמאות הישראלית/יהודית בארץ ישראל, ללא יוצא מהכלל, היתה ישראל ולאחר מכן יהודה נתונה בין שתי מעצמות על, והבחירה על איזו מהן לסמוך היתה תמיד בנפשנו. החל מאשור/בבל מצד אחד ומצרים מצד שני (משענת קנה רצוץ הזכורה לדראון), דרך בית תלמי הסלווקים והרומאים, ועד ברה"מ/רוסיה מול ארה"ב בימינו. חשוב לציין שההתלבטות תמיד היתה באיזו מעצמה לבחור. בחירה באף אחת מהן לא היתה מעשית בשל חולשתה של הישות היהודית העצמאית.

אין ספק כי עוצמתה היחסית של מדינת ישראל של ימינו על בימת העולם עולה בהרבה מונים מכל מה שקדם בהיסטוריה הארוכה שלנו. אין ספק גם שעוצמתן היחסית של המעצמות הינה נמוכה ביותר בהיבט היסטורי. מצב זה פותח אשנב הזדמנויות למדיניות עצמאית בעבור מדינתנו,  וזו בפעם הראשונה מאז ממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד ושלמה. לדעתי אין הדבר נעלם מעיניהם של ראש הממשלה ושר הביטחון, והתבטאויותיו של האחרון אינן בגדר פליטת פה, חוסר זהירות, או עשית הון פוליטי. נהפוך הוא,  מדובר במהלך אסטרטגי לשינוי היסטורי במעמדו של עמנו בזירה הבינלאומית.

בברכה,

ברוך פלטנר

קנדה

* לאהוד, מכתב של מר צביקה שטרוסברג תושב בני ברק עוסק בפתיחת חנויות בשבת בתל אביב [גיליון 927]. יש מספיק התנגדות לפתיחה, לא משיקולים דתיים, לתושבי תל אביב. אני אחד המתנגדים. באזורים מוגדרים יש לפתוח מקומות בילוי וקניות, צרכנות זעירה, בלבד.  כדי לא לפגוע בחנויות אשר פועלות בשאר ימי השבוע.

שבת זה לא רק ציווי זה גם יום המנוחה, כמו יום א' במדינות נוצריות, יום ו' במדינות מוסלמיות. כך נהוג כמעט בכל העולם.

עובד לא חייב לעבוד בשבת! בדיוק כמו ששומר כשרות שנכנס למסעדה לא כשרה – לא חייב לאכול!

תושבי תל אביב לא צריכים "לייבא" התנגדות מבני ברק. אני, כתושב תל אביב, כלל לא משנה לי איך מתנהלת עיריית בני ברק עם ניקיון הרחובות, תאורה וכו', כדוגמה.

מדוע לשכני, אשר מתארח אצלי לעיתים, יש חוצפה להעיר כיצד יש לנהוג בעירי. מה עוד שאני את מיסי העירייה והמדינה [כשכיר] מקפיד לשלם. בוא נתחיל בכך שמר צביקה שטרוסברג יפנה לעירייה [או הוועדה] אשר מנהלת את בני ברק, להעמקת הגבייה.

שבת שלום!

שמואל שטרן

תל אביב

* לאהוד שלום! תודה על פרסום תגובתי. לצערי, טעיתי בציטוט הפסוק: "אסרו חג בעבותים עד קרני המזבח" (תהילים, קי"ח, כ"ז), צ"ל, כמובן: "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (תהילים, קי"ח, כ"ז).

בברכה,

רפי חתוכה

אהוד: האשמה היא גם שלי כעורך, שלא שמתי לב לטעות בציטוט הנפוץ. 

* סופר נידח שלום, אורי הייטנר טוען (גיליון 926) ש"מדינת ישראל עם חוק יסוד משאל עם, היא מדינה הרבה יותר דמוקרטית מכפי שהיתה עד קבלת החוק."

מטרת החוק היא לשים מכשול נוסף שאולי ימנע השגת שלום. משאל עם מקובל בחלק ממדינות אירופה לקבלת אישור העם לבעיות יסוד חשובות. במדינות אלה מדלגים על אישור הפרלמנט ופונים לקבל את אישור העם במשאל עם.

החוק שאושר בכנסת מחייב קודם כל את אישור הכנסת לוויתור על שטחי מדינה ריבוניים ואינו מסתפק באישור זה ומחייב עריכת משאל עם. בכך החליטו שהכנסת אינה ריבונית לחוקק ולהכריע.

הייטנר מכנה את המורה אדם ורטה "עריק מצה"ל" ("צרור הערות 16.3.14", גיליון  926). אדם ורטה שירת חודשיים בצה"ל ושוחרר כחוק לפי בקשתו בגלל בעיות אישיות-משפחתיות.

רון וייס

רמת-גן

* לסופר נידח שלום, אל תצטער! האנשים שיכלו לתת לך כבוד כבר מתו או שעדיין לא נולדו.

ממני,

אלימלך שפירא

* סופר נידח משיב לאלימלך: היש טעם שאכתוב רומאן נוסף? את השניים האחרונים "מסעותיי עם נשים", "והארץ תרעד" – הוצאתי על חשבון עצמי ב-500 עותקים כל אחד (ולפחות – שום עורכת לא התערבה לי בתוכנם). אבל עותקי השניים כמעט שלא נמצאו בחנויות, לא היו עליהם רשימות ביקורת בעיתונות הנייר (לבד מרשימה חביבה אחת ב"ספרים"), וגם רוב העוסקים בספרות העברית התעלמו מהם, לבד מאלה שכותבים ב"חדשות בן עזר" – שהם אנשים נחמדים בדרך כלל אך דבריהם אינם חורגים מתחום תפוצת המכתב העיתי.

כך שלכאורה אני יכול לכתוב ולהוציא לאור כמה רומאנים שארצה, גם את אלה שכבר אזלו – ובלבד שיהיה לי די כסף להשקיע בהם או לבזבז עליהם – ושאוכל להטריד את ידידיי ומכריי בקבלת/מכירת עותקים, לרוב ללא תגובה מצידם כי הם קוראים רק סופרים חשובים או שלא קוראים כלל. ולכל השאר – עותקי ספריי כמעט שלא יגיעו ממילא, אז זה כאילו הודפסו כבר, ונגרסו.

* שיחה של אנשים שבעים ואמידים בבית קפה תל-אביבי: "חבל שהמטוס המאלזי לא התרסק על בית ראש הממשלה בירושלים." – "ובתנאי ששרה תהיה בו!" – "וגם נתניהו!" – "כמובן. אולי אז יהיה לנו במקומו ראש ממשלה טוב יותר." – "לא בטוח, כי זו הרמה של כל ראשי הממשלה שלנו."

סופר נידח: "שרה גם אשמה בסכסוך בין אוקראינה לרוסיה על חצי-האי קרים."

שתיקה.

למלגלגים על שרה וביבי אין חוש הומור?

* למר בן עזר, נו, באמת!!! עזקה היתה לא כל כך  סקוטיה, (קרי: קמצנית) אלא דווקא רחבת לב, עוזרת לבריות. קשריה של יונה וולך עם זלדה היו קלושים, כמעט אפשר לומר חד-פעמיים. בסוף הן ממש היו אויבות (עם חוסר דיוק מסויים שבאמירה). את שיריה של זלדה עזקה העבירה כידוע לדפוס והיא עודדה את זלדה לפרסמם.  

ראוי לדעתי שתתקן!

בברכה, 

מ. גנן

אהוד: מר גנן, באשר לשם המוסווה "סקוטיה" לעזה צבי בספרי על פנחס שדה "להסביר לדגים" – אתה פשוט לוקה בחוסר-הבנה חמור. הסברתי שבחרתי ב"סקוטיה" ככינוי לעזה צבי משום שעסקה בזלדה, שזה היה גם שם אשתו של סקוט פיצ'ג'רלד, ואין לכך שום קשר לקמצנות סקוטית – שקיימת רק בדימיונך הפורח, שהוא לעיתים מגוחך ובלתי-אמין.

באשר ליונה וולך, כבר הערתי שזה לא נראה לי שהיא זו שגילתה כביכול את זלדה.

* אנשים רעים סובלים מעצירות. אנשים טובים סובלים משלשול.

* נפתח קורס חדש לעיתונאים/ות צעירים /ות לכתיבה עם-"הארץ"ית. התכונות הנדרשות ו/או הנרכשות בקורס: לשון טובה לליקוק-תחת לפלסטינים ולאמונה בצדקתם גם כשהם רוצחים. יכולת ניחוש דיעות שוקניות. בורות היסטורית. אי ידיעת ערבית. לא לכתוב נגד גרמנים ועמלק. להיות נגד ה"אשכנזים" ובעד ה"מזרחיים", בעיקר אם הם משוררים חצי-מטומטמים. לא לכתוב נגד גרמנים ועמלק. מצפּוּן גמיש או היעדרו בכלל. שנאת ממשלת ישראל. תמיכה באובמה ובקרי. בוז ליעלון. תיעוב שרה. יכולת שכלית מזערית. אהבת המן. לא לכתוב נגד גרמנים ועמלק.

אמצעי עזר מכונן לאיפוס עמדות: להיות תמיד ההיפך ממה שכותב בד"כ ישראל הראל.

* במה עוסק היום ד"ר מחמוד אחמדיניג'אד? האם הוא חוקר באכזריות חטופים אמריקאיים כפי שהחל לעשות בראשית דרכו הטרוריסטית – או כותב טיוטות לנאומי הכחשת השואה של המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי מזרע המן?

ד"ר מחמוד אחמידיניגאד – תואר שקיבל מאוניברסיטת ביירות. את התעודה הוא שומר בכספת בטהראן כי אין לדעת מה יהיה גורלה של האוניברסיטה בבירות. אולי בימים הקרובים גם היא תעלה באש איראנית-חיזבאללית.

* במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון נדפסו ראיונות עם כמה וכמה סופרים חשובים שהוציאו יותר מספר אחד בשנים האחרונות. אלינו לא פנו למרות "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009), "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013), "והארץ תרעד" (סאגה. ספרי מקור. 2014). אנחנו מוחרמים אצלם מעצם היותנו סופר נידח שכידוע אין מפרסמים עליו דבר, לא ביקורות ולא ראיונות, כדי שלא להסתכן בסטייה לא-אופנתית מהטמטום הכללי. בן עזר ב"ידיעות אחרונות" – יוק!

אך ספק אם בשנים האחרונות, ובאלו שתבאנה, יצאה ותצא לאור בארץ סאגה היסטורית חד-פעמית כמו "והארץ תרעד", סאגה אשר לתקוותנו תישאר חקוקה לדורות כחלק מהקלאסיקה העברית האמיתית, וזה יקרה כאשר חלק נכבד ממנה שנחשב חשוב כיום – כבר לא כל כך ייזכר, ולא יבינו איך ספרים משעממים היו חשובים ורבי-מכר.

גיזרו ושימרו. אנחנו אולי כבר לא נהיה כאן כאשר זה יתרחש.

* בשנת 1846, במהלך מלחמת ארצות הברית עם מקסיקו, כבש הגנרל האמריקני סטיבן קירני את סנטה פה בלא כל התנגדות מצד החיילים המקסיקנים. קירני הכריז על השטח כעל טריטוריה אמריקאית. במסגרת הסכם גואדלופ הידלגו משנת 1848 נאלצה מקסיקו לוותר על כל השטח המהווה היום את דרום מערב ארצות הברית.

פשרת 1850 עצרה את הפיכת הטריטוריה למדינה, על פי הפשרה טריטוריית ניו מקסיקו הפכה לשטח בשלטון פדרלי, שכלל את קולורדו, אריזונה וניו מקסיקו. סנטה פה הוכרזה רשמית כבירת הטריטוריה בשנת 1851.

ארצות הברית רכשה את חלקה הדרומי של המדינה במסגרת רכישת גדסדן מ-1853 (רכישה זו כללה גם את חלקה הדרומי של אריזונה).

במהלך מלחמת האזרחים של ארצות הברית כבשו כוחות הקונפדרציה מטקסס את דרומה של הטריטוריה. כוחות האיחוד כבשו מחדש את הטריטוריה בשנת 1862. קיט קרסון אירגן את גדוד המתנדבים של ניו מקסיקו, אשר נלחם הן כנגד השבטים האינדיאנים (האפאצ'י, הנאוואחו והקומאנצ'י) והן כנגד כוחות הקונפדרציה. כוחות הקונפדרציה נחלו ניצחון גדול בקרב מעבר גלורייטה. בשנת 1863 הפכה טריטוריית אריזונה לטריטוריה נפרדת.

[ציטוט קטע היסטורי מוויקיפדיה].

* אהוד: ולדימיר פוטין החליט למנוע כניסה לרוסיה וגם להקפיא את פיקדונותיהם של אזרחי ארה"ב שהם חלק מהמימשל או הצמרת העסקית והצבאית – עד אשר באראכּ חוסיין אובמה יחזיר למקסיקו את קולורדו, אריזונה וניו-מקסיקו. כזכור השתתף הסופר האמריקאי לב טולסטוי בתור קצין בקרב סבסטופול שבניו-מקסיקו ועל רקעו כתב את הרומאן האמריקאי הגדול "מלחמה ושלום".

וכידוע הבנייה במזרח-ירושלים, הז'ידים ושרה נתניהו – הם-הם הסיבה העיקרית לסכסוכים הטריטוריאליים בעולם כולו, וזקני ציון האותנטיים, מן התלמוד – הם אלה שסיכסכו לאחרונה בין אוקראינה לרוסיה כדי לפגוע בדמותו של הגיבור האוקראיני ההיסטורי – בוגדן חמלניצקי!

 * פרס ישראל בסוגת "שילם חובו לחברה" יוענק ביום העצמאות הקרוב בתיאטרון ירושלים לרה"ג ח"כ אריה דרעי באדכ"מ ניפ"ש [בוגר אגף דתי כלא מעשיהו – נרו יאיר פרשיות שוחד] – ויתנו לו גם "צפצפה ספרדית" שבעזרתה יוכל לצפצף על כולנו!

* למר אהוד בן עזר, חשוב!!! שתגובתי  הרלבנטית תתפרסם בבקשה! לגבי פיצוץ בלון גז   ברחוב הרצל בדרום תל-אביב: האם היתה רשלנות!!!??? מצד חברת הגז, שלמרות קבלת פניות רבות!!! לא שיגרה מיידית!!! טכנאי לבניין הדירות. הדיירים כבר מהשעה 3.00 לפנות בוקר התקשרו ל"פזגז" ונענו בסחבת ביורוקרטית. גם בשעה 9.00 בבוקר השכנים הריחו שוב! ריח חריף של גז!!! ואמרו להם שיגיעו בתוך 4 שעות.

מוזר שבחודשיים האחרונים זהו כבר מקרה שלישי!!! עם נפגעים והרוגים!!! לפי דעתי!  צריך לקנוס את חברות הגז בסכומי עתק!!! אם הן לא מבצעות בדיקות תקופתיות סדירות  בבנייני מגורים ובמבני תעשייה! שיוסיפו בקרים ופקחים לביצוע. חיי אדם  מעל הכול!!!

אולי הפתרון הוא לנתק את הדירות מגז ולעבור לכיריים חשמליות ואז מרוויחים בטיחות ושקט נפשי.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

רחוב ניסנבוים 16 בני ברק

* אהוד בן עזר: אני רוצה לומר למועצה לזכויות אדם של האו"ם, שאין לה דבר אחר לעשות בימינו אלה, בעולם שהוא הטוב שבכל העולמות האפשריים ["קנדיד", וולטיר] – אלא להתכנס בז'נווה כדי להחריף את החרמות-בדרך על ישראל בגלל התנחלויות במזרח-ירושלים – רוצה לומר לה – שתישק לי בתחת!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2,598 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשיעית למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-52 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,072 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,059 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-80 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-71 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של העדות על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,465 מנמעני המכתב העיתי בגיליון 808.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-5 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות: ת"ד 22135 ת"א.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

benezer@netvision.net.il

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל